א    🔗

שערי בית־הכנסת הכבדים, מפורזלים ומפוּטשים מגיני־דוד, עמדו פתוחים ורווּחים. ממעמקים הצלילה צינה, התפשטה מעל הביאָה המרוצפת, ששוטטו בה יוֹנים, התנדנדו על כרעיים שחופות וסמוקות והימהמו.

על האלמימר עמד יעקיל הזקן, שכבר הפקיד שמשוּתו בידי בנו. הפנים הלאוֹת קמוטות וגמודות מזוקן. הזקנקן הלבן, מפוקס ומאוּנץ, רץ ונמשך אל הפאות, הגבות, משל הפנים עטורות אגודת־שוּם.

הביט במרבד האדום, המתמתח בין האלמימר וארון הקודש, הביט בנברשות ובמנורות התלויות מעמדים¹,‏ בכתלים המחודשים, הקשוטים ציורי צבאים, כלי נוגנים, פרקי תהילים. השמש הזקן רוה נחת, שהפרוכיות והמעילים ננערו באויר, ובחלל בית־הכנסת לא נראה גרגיר של אבק. צימת שפתיו, חטמו, כאילו עמד להתעטש ובקול צעיר זרק אמירה לבנו:

– יתברך השם, כי אימתי תחזור חתונה שכזאת? אחת לימי החיים. קול מבשׂר, כי שמואל בלאסר דנן, הגביר הגדול, הספון והחשוב, נשתדך בגביר שכמותו, באליהו ‏ מרגליות ‏ מווֹרמייזא. ‏ עשה אזנך אפרכסת וקלוט דברי, ברל.

– קולט, אבא – הסיט הבן את מצנפתו האפורה שהיתה דומה כפעמון, אלא ציצית זעה בראשה, והוסיף לחַתך את קנצי נרות החלב.

– מה אומרים העולם, בּרל? דיבורים לחוד ומעשים לחוד – משך השמש הזקן את מכנסי־הברך, הישוּבים בפוזמקי־צמר ארוכים – שכן תדע, כי קהילתנו, קהילת רגנשפורק, וקהילת וורמייזא הן הקהילות המובחרות שבכל אשכנז, קהילות יחסנים, שאינן שוה בשוה² בשנים האחרונות. כהיום, ברל, יבוא שלום – רגנשפורק משתדכת בוורמייזא, יהיה – אוֹמַר לך – בתופים ובמחולות. לשון מהלכת, כי יבואו לחתונה ליצני פראג, ולייב שלנו מרגנשפּורק כבר מתקין עצמו, מאז הפסח, לחתונה. כבר הכין אמירה וזמירה. אלא תימה היא, שבינתיים אין קבצנים נראים. הבריות הללו, הפטורים מבית־כנסת, הם תמיד זריזים מקדימים.

ברל, צנום, שלא נגדל כל צרכו, זקף עצמו בבת־ראש, העליז, וזקנקנו הצהבהב הקלוש נשתרבב בגדלות כלפי מעלה, כזנבו הקצוץ של שׂכוי, המעומד לקריאה. – האמת, אבא, ששמואל בלאסר סילק עוד קודם החתונה את יו"ד אלפים הטאלירש?³

– ידו רב לו לסלק גם כ"ף אלפים – תקע האב אצבעיים, כצבת, וכשערה אחת אחזוּ זקנקנוֹ החדוּד של ברל.

אב ובנו, זהירה בעיניהם, חיוך בזקניהם, ניצבו כהרף עין וראשיהם משוכים כלפי מעלה.

יעקיל הזקן נסתכל בזגוגיות־הצבעונין שמעל ארון־הקודש. קרני־החמה נתלקחו, נתרסקו, נמזגו בציוץ־האנקורים, שבּת־קולו הילכה בזויות־בית־הכנסת הריקות. בימי־נעוריו האמין יעקיל, כי דרך הזגוגיות המצוייצות, השקועות מעל ארון־הקודש, עולות תפילות הש"ץ⁴ השמימה. ומי יכחיש עתה ויאמר לאו?

הזקן הפליג בפסיעות קצובות ליציאה.

בפרוזדור, השרוי באפלולית וצינה, כחללו של מַרתף, עמד כיוֹר נחושת, כרסן וכולו קמטי־קמטים. מסביב הצנתרים והזרבוביות, שיהודים היו מַשרים שם אצבעותיהם מאות שנים, היתה הנחושת שחוקה ומכורסמת.

מעשה רגילות הטיל השמש הזקן ידיו מתחת הנחושת הרטובה ושפתיו התחילו רוחשות. יעקיל לא נחשב לו הכיור כלי שבור. כאן, ליד הפיות השחוקים, עמדו לעיניו בני אדם, משפחות, בתים. הבית אל הכתר, אל הצבי הלבן, אל השמש, הבית שתלוי בו עד עצם היום שלט וציורו דוב שחור, הדלת הירוקה, הדלת האדומה, באֵר־הזינוקין, – כל רגנשפורק כולה, המקפת את חצר בית־הכנסת, רחוב היהודים, בית העולם על ההר – התנערה וחיתה בשמש, המתינה לו בחוץ, ששפעה בו חמה, ואישרה וקיימה כי שבעים השנים, שנות יעקיל, לא נתבזבזו. השנים חיות בבית־הכנסת, בכיור שבפלוש⁵ , בבית אל ארי הזהב, שבו קבוע מדורו של יעקיל, בכל חטיבה וחטיבה שבכלי ביתו, ואפילו בחול שמתחת הרגליים.

השמש יצא לחצר. אזניו הכבדות כמעט שלא צדו את הניגון של הישיבה, הנושכת לבית־הכנסת. ישב לו על ספסל, שעליו התגמר נכדו בן־השש, נער יחף, לאורה של החמה.

– מהיכן הרגליים, דניאל? – ריתה השמש את הצוארון המזוקף של מעילו הקצר הקפלולי שהגיע עד טבורו – אינך חוזר לחדר בית־התלמוּד?

– הרבי משלחנו מחדר בית־התלמוּד הביתה – התרפק הנכד על אביו זקנו – היום הלימודים פרחו מכאן, חתונה במתא דנן.

– הדין, הדין עמך – גפף האב הזקן את הבחור בן השש.

היום היה תכלת ופז.

החמה קפזה על הראש, להוטה ומלוהטת, בלעה את קטון־העבים. בית־הכנסת על גגו הקמוּר וכתליו כתלי אבנים מפולמות, שהתפוררו מזוקן, נשזרו בו נשרי כסף וזהב קטנים. הכל נמשך לשמים, התחמם, חשף כל מחבוא, כל חגוו, ומעל כיפת בית־הכנסת, באויר השקוף, היבהבו חודי בית היראה של אֶמראַם הקדוש.

השמש הרגנשפורקאי הזקן חבק את נכדו, היכה באצבע צרדה כלפי בית היראה, ובא לסַפּר, כי מימים קדמונים היתה עיר קולוניא⁶ מפורסמת בישיבה שבה. לפני כמה מאות שנים היה ר' עמרם, אחד מחסידי אשכנז, ואף בעל־מופת גדול, ראש ישיבה בקולוניא. ר' עמרם הוריד בכוח ה“שמות”⁷ את משיח בן יוסף, שהיה מוכן ומזומן להחריב את כל העולם כולו. מריבוי רחמנות בו לאדם, לבהמה, לעוף – – מאי משמע רחמנות? דרכו של ר' עמרם שכל ימי חייו לא היה טועם כלום קודם שאכלו עופותיו – – –

בשעת דיבורו של יעקיל חזר נכדו ומתח עצמו על גבי הספסל. שירבב ידיו, רגלָיו, מרוב אָשרו בו, שהחמה מחממת, ויד אביו זקנו מצננת את הלחיים, מסלסלת את הפאות, מחליקה על המצח.

הדברים שנתגלגלו, בנעימה של ניגון, מפיו הנפול של יעקיל, התמרו והתעגלו לעיני הנער. דניאל, שכבר שמע לא פעם אחת אותו סיפור מעשה, חש עתה, כתמיד, למשמע המלים הראשונות, שגופו הולך הלוך וקל, מתרומם מעל הספסל, דוהר אחרי המלים, אחרי נעימת החדר, המרפרפת מעליו, מתערב בציוץ האנקורים, בנהימת היונים.

פחז הנכד וירט לדרכו של אביו זקנו וסייעו בקול דק מן הדק.

– וכשהגיעה שעתו של ר' עמרם להסתלק – –

– כן, ילדי יקירי – ברר יעקיל את המלים, כאילו אמרן מתוך ספר שבכתב – כשהגיעה שעתו של ר' עמרם להסתלק, זימן תלמידיו ואמר: “תלמידי חביבי, כשאיפטר מן העולם קיימו בי דיני טהרה, תטילו אותי בארון ותעמידו את הארון בספינה קטנה על נהר הריינוס ותניחו לה לספינה שתהלך כחפצה והיא תביאני למקום קברות אבותי”.

אך העמידו התלמידים את הארון בספינה הקטנה על נהר הריינוס, התחילה הספינה להלוך נגד הזרם במרוצות גדולות עד שהגיעה למגנצא. לגודל הפליאה הנשגבה נבהלו ובאו כל בני העיר – יהודים וגויים להבדיל. ביקשו הגויים לאחוז בספינה ותסוב לאחור, ואך באו היהודים לחופי הריינוס ותנהר הספינה אל היהודים. ראו הכול בחוש, שהספינה משתוקקת ליהודים‏ ולא לגויים. נכנסה בגויים רוח של עזות והיכו בכעסיהם את היהודים – – וההגמון ציוה לבנות תיפלה⁸ מעל הארון. זו, ילדי חביבי, התיפלה ועד עצם היום ייקרא שמה: “טמא עמרם”⁹

– וראש הישיבה? – פקח הנכד זוג עיניים כחולות ומרוחצות, כאילו סיומו של חסיפור עלוּם ממנו – האם ראש הישיבה נטמן בתיפלה?

– לא, ילדי חביבי, התלמידים הוציאו בלילה את ר' עמרם מתוך הארון והובילוהו לקברות בבית העלמין שלנו.

– ואתה, אבי זקני, יודע קבורתו? – תקע הנכד את רגלו היחפה לתוך אַנפּילתו החלוצה של יעקיל.

– אין יודע, ילדי חביבי. – זחח הזקן כמי שהסוד משומר בלבו.

היום הוא, יעקיל, היחיד שהסוד גלוי לפניו. מחר יטול לו לברל, ייצא עמו לבית העלמין, יראה לו, היכן טמון ר' עמרם. הוא, יעקיל, קבלה היא לו מאביו, ואביו – מאביו זקנו, ואביו זקנו – מאבי אביו זקנו. וכך דורי דורות. הוא ישׁביע את ברל, שהסוד יהי כמוס עמדו כל ימי חייו. וכשברל יזקין? יש, ברוך השם, נכדים – יש דניאל, יש למליין…

בחורים, קרועים בלויים נידרדרו מתוך הישיבה. לא עשו דרכם בהליכה אלא בדילוגים:

– לא בא עוד כזית אל פי!

– ואני מתענה מאתמול!

– ואני כולי בולמוס־שינה! מאתמול עד עתה העתקתי את “החידוש” החדש של רבנו!

– בזכות זה נעשית בן־לילה “מחבר”!

– לא אני, מוֹישל. דייך, שאתה מהלך ותלויה לך קופה של “ליקוטים”, כולם “חידושים” גנובים!

– ואני אַקיים ראשית חכמה אכילה – תפס מוֹישל לכרסו.

– למי בית־כינוס שכזה?

– ואצטומכא רבתא שכזאת?

– מוישל, אין אתם מוצאים שכמותו בכל רגנשפורק כולה.

לא בחנם הוא מתקין עצמו לזלילה וסביאה רברבן.

– למליין קפילא¹⁰ מספר – העמיד עצמו מוישל כתם – כי בבית בלאסר מזומן כל טוּב – צלי וטיגונים, ‏ רקיקי־מרקחת, ‏ אטריות ‏איטלקין, דגים בחמוץ ובמתוק, זאבי־מים, ויין.

– הילכך אל נהא ריקים ונזדרז!

– וילך!

– הרי הוא יעקיל, יעקלין השמש!

– הוא יושב, כאילו אֶפס ואֶפס!

– נו, יעקיל – ישב בחור והסמיך עצמו לזקן – הרינו מעתדים עצמנו לסעודה האמיתית החשובה!

– הקדמתם – נתנענע זקנקנו המצורר של השמש, ומשנכנסו הבחורים כשני מניינים ומעלה, פרש כפות ידיו, כשתי כפות מאזניים – מה הבהלה? מה הייחָפזוּן?

– צריך להקביל פני החתן!

– לרכב לקראתו!

– כל החברותא!

– כך, – תקע השמש אצבע בקרע היוּפּא¹¹ של בחור – לפי בגדי מלכות שלכם נוח שתעשו דרככם ברגל ולאו דוקא על סוסים!

– אנו מתחפשים, סבא!

– אנו יוצאים מחופשים לקראתו!

– בחרבות!

– בשריונים!

– אבירים ממש!

– אני, יעקלין, הריני הדוכס בבא – ניצב בחור יציבה של ארוך וצנום כתחום־שבת.

ליד הבחור הגבוה ביצבץ ועלה נמוך עגלגל, כתוֹף. אצבעותיו נתפרפרו מלוא ארכו של הבחור הגבוה, כעל פי נבל ונתפצח:

כזה גבר עז

לא חזיתי מאז

אָכן זה שׂכוי ידו רב

בּמלחמת וּקרב

אין זאת כי אם קמוּ מקברם

דיטריך איש בּרן והילדבּרנט הרם!

משראה דניאל את שני הבחורים נתפרכס צחוקו, עד שהתחיל מתעגל ומתכדר כפרפרת שהותרה בחפזה נמרצת. כוחות הנעורים שתססו בנער כל שעות שלפני הצהריים טילטלו אותו, לשמע הלצותיהם של הבחורים, מעל חצר בית־הכנסת במ־ה־ה מגועגע!

– והיכן דרוּזאנַה היפה? – היקשה מי לשני הבחורים.

– שרה’ליין, בת ראש הישיבה? – מיצמץ באחת עינו הבחור הכרסן.

– ואני קונם אם הייתי גס בה!

– ריבה – רקיק!

– פו פו, פורטי ניבולים – הבריח השמש מעליו את הבחורים, כמבריח עופות.

דחקה עצמה חטוטרת בלא צואר:

– ואני, יעקלין, יוֹאב בן צרויה!

– ואני, רבותי, דויד! – קם בחור מלוהט שפאותיו אדומות.

הבחור, העגלגל כתוף, חזר ונתפצח:

דויד פּשט מעל הענק

חרב ושריון,

אמר: הבה אמכּרם

כי שוים רוב הון!

– אתה, לץ מתלוצץ, כמוך כאותם הבריות שכל הימים הם כנהר שימחה? – זקף השמש, דרך ביטול, אצבע כלפי הבחור העגלגל ודיבר אל הקהל – הוא רשאי לומר, כי יש לו חיתוך הדיבור האמיתיי…

– יש לו עוד משהו, יעקיל רחימאי!

מוישל קראקאי, בחור בן חמשים, שׂעיר, שכבר היה בכל הישיבות באשכנז ובצרפת, זקר עצמו ועשה מיני העויות כיורד לפני התיבה.

– ואני, רבותי, הריני האלוף הילדבראנט!

– שקר! הילדבראנט הגוי היה זהיר בחרם דרבנו גרשום!

– ואני? – העמיד מוישל פנים של שאינו יודע למנות חד־תרי.

– אתה? – הבקיע בבת־אחת דיבורם של כמה בחורים – אתה בכל עת ובכל שעה מוכן לנכבדות. כל ישיבה אתה מזומן בה לשידוכין!

– מוישל – הראה בחור על שתי כּינות, ששוטטו מאחורי צוארונו – אתה אביר בשביה!

– אין אתה שומע כאן אלא ניבול פה, – השמש התחיל גורר מכיסו ספר־שבכתב והסמיכו לעיניו. – מה ילמדנוּ רבנו ר' יודַא חסיד? כן, ראית כינה על מלבוש חברך, אל תשליכנה לעיני אחרים, שלא לביישוֹ, כי עבירה היא.

– מכה זו, יעקיל רחימאי, אי אתה נפטר הימנה – נתחייך מוישל בן החמשים – הריני מגרשה בשבועות, בחרמות וב“שמות” ואין מועיל כלום! אתה שוכב בלילה והריהן עומדות עליך וגוררות אותך ממשכבך. הקש מתרומם, ניתן בו כוח הדיבור: שוּר שוּר שוּר כהילוך חיילות!

– וכבר קשרנו הספד מעולה בקבורתן, ואין מועיל כלום!

– בשעה ממוזלת! – בטש מי כף בכף.

– הן מצד החתן והן מצד הכלה!

– ראו, המחותנים האמיתיים מתכנסים ובאים!

– לא מחותנים! סערה וסועה! ירחמנו השם!

מכל עברי חצר בית־הכנסת נזקרו והלכו אביונים – חגרים ופסחים וסומים. גבנון מפנים, חטוטרה מאחור, באו לרבות נשיהם וטפם וצרורותיהם. נתקשקשו קביים, מקלות, אונקלאות, פשו כשׁאת על פני חצר בית־הכנסת ונתגרגרו זקנים וצעירים:

– רעבים אנו שהחיוּת פורחת מתוכנו!

– אין חיי־תענוגים סגני־לויה לנו!

– היכן בית הילוּלת החתונות?

– חייבין ליתן לנו סעודה!

– וסעודה של בשר!

– היכן הוא, השמש?

– בחוץ הוא יושב.

הבחורים, מרובים משני מניינים, שכחו כי מזומנת להם אכילה של שבח, במרחקי־מרחקים באשכנז ובפולין צופים להם נשיהם וטפם, ממתינים כיסאות רבנות לטוב ולמוטב.

דרכים ארוכות משובשות לסטים וסכנת־נפשות נתמשכו בריחוק ומשכו בפיתוי. הדרכים לא הניחו יושב וצמוד, כשם שלא הניחו שרוי ושליו “החידושים” שהבחורים טילטלום על פני העולם, וכשם שלא הניחו רוגע ושאנן הרומאנצ"ים של טריפה שהבחורים הנודדים גררום בצרורותיהם. ירדה עגמומית ללבו של בחור־הישיבה, הלמדן, אפילו הרב. העגמומית הבריחתם מפולין לאשכנז, מאשכנז לאיטליה, לצרפת, שבה הוּתרה הרצועה שכריכתה לופפת את הגוף המשוּפה ומצמקתו דורי דורות.

 

ב    🔗

חצר בית־הכנסת השחירה. כנופיות של פושטי־יד נתכנסו מכל העברים, משל עורבים היורדים וצונחים על פני הקרקע. האויר נתמלא קולי קולות – ממושכים מפוסקים שנפלו לתוך האזניים כצווחת עגורים הטסים ובאים לפנות אביב.

ראשי הכנופיות ‏ – האחד שעינו שמוטה, האחד שכרסו המרובה כחבית של שיכר, האחר שפיו עקמומיי זקרו את עצמם, ביקשו את מנהיגם הרביעי, סנדר שקולו אדום.

– היי, אָדוֹם!

– היכן נבלעת?

כנגד החמה היה זקנו האדום של סנדר כלשון של שלהבת שפשטה ואכלה סביב הפה הפעור, ליקקה את הלסתות הניחרות וזחלה למתחת הכובע. הילך הליכה פחוזה במגפיו הקפלפליים, וכתפי־עוֹג שלו, שכוח עימוסם משא עגלה, כפו דרך ארץ.¹²

– אני הגבר!

הפליגו לחדר־המשמר, שכבר ישבו בו ברל השמש ואביו מוכנים לכתוב שמותיהם של הקבצנים ושמות מקומותיהם.

– שלום עליכם, ר' יעקיל, שלום עליכם, ר' ברל! – פלטו ארבעתם בבת־אחת, משל אומרים מימרה של השבעה.

– עליכם שלום, עליכם שלום – אמר יעקיל את המלים דרך זמר, ניענע זקנקנו הלבן, ואילולא בנו כאן היה פושט ידו לכל אחד ואחד.

הוא יעקיל שכל ימיו כמעט שלא יצא מרגנשפורק, מעודו לא היה מבטל בלבו את הקבצנים. אדרבה, תמיד נמשך לבני־אדם, המשוטטים בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יודעים ומכירים המון בריות, מפליגים, כדאמרינן, עד לסמבטיון ולבם ופיהם מזומנים תמיד לסיפורי מעשיות.

ברל, שלא השיב שלום, הבריח מעליו את דניאל בן השש, נתן עין משגחת באצבעותיהם של האורחים־פורחים, שלא יקנו מה במשיכה, היקשה להם בלשון קנטה:

– אתם ראשים וראשונים?

ארבעתם ניענעו זקניהם נענוע של הן.

– כמה אתם?

– מאה ומעלה.

– בדקדוק, בדקדוק, צריך לכתוב!

– במאה וחמשה, בלא עין הרע, דייך?

– דאי והותר, דאי והותר – קפז ברל – אך אל תעמדו עמי על המקח! – כמה גוּברין אתם?

– לפני־קודם־בטרם־כל – נזקר ההוא שעינו שמוטה – לא כזית של זלילה לא זרת של סביאה ואתם, ר' ברל, כבר כבר – – מה הרוגז?

– על צד האמת, מה הרוגז?! הרי אתם, ר' ברל, אין אתם כזה – – כזה המשרת בוורמייזא – התיז ההוא, שפיו עקמומי, את המלים, ובשעת מעשה אחז לחברו שכרסו מרובה – הרשלה, באיזה פרק ומעשים? ישמעו הללו, שאין העולם הפקר! אמת, קבצנים אנו, אבל כשהאי כלבא דוורמייזא התחיל מתאנה לנו – – נו, הרשלה?

הרשלה לא המתין שיפצרו בו. הניח ידיו הקצרות על כרסו המרובה, עצם עיניו, עמד כהרף עין כפּסל־מסכה ונתפצח בקול היוצא מן הבטן:

סברו מרנן ורבנן

מאי בעלמא הדין מתרחיש

אז בהלוך לק"ק וורמיזא דנן ‏

אנו קבצנים ובני ריש

אז בהלוך האורחים לוורמיזא העיר

בפנינו כל פתח פתוח נסגר

והמשרת דוורמיזא חמת־מקלו העיר

עלינו והביאנו לחדר המשמר

ויאמר: כמה אתה בזה ומה שמך אמור?

תאלמנה שפתי המשרת לדור דור.

– נו, דאי, דאי – אטם יעקיל אזניו.

– הנח לו ויסיים, אבא.

– הנח לו, סבא – התחנן דניאל.

– לא, לא – נטל הזקן ואחז בגדו של הרשל – מהיכן לו ליהודי לשון־הרע בגודש כל כך? אתה מלשן את המשרת והמשרת מלשן אותך ותרויכון מחללים שם שמים.

הרשל פיזז סביב לשמש הזקן.

– וכקליפת בצלים ושומים, כי בארץ וורמיזא כמו רמים, הפרנסים מתכבדים בקלון אביונים?

– יהודים, שמעו בקולי ולכו לבית־המחולות – אמר להם הזקן לשון תחנונים.

– הולכים, הולכים! אך תחילה תמחול ותאמר, היכן נאכל?

– בחדר המאפה שבמרתפו של בית־המחולות, מוכנים לכם שולחנות ערוכים.

– ומה נשמע מכוח ליצנים? – הטיל דיבור כלאחר־יד ההוא שזקנו משולהבת.

– לפי שעה לא מראה עין ולא משמע־אוזן – ביקש ברל בפינה של חדר־המשמר מעט חול לייבש את הכתיבה.

ההוא שזקנו משולהבת הלך אחריו והמתיק לו סוד:

– בשעת הצורך – – אנו יודעים הכל!

– מה אתם יודעים? – קבץ ברל באצבעיים את החול.

– הכל הכל – חילולי־חלילים, להטי־קביים, אמירה וזמירה, לחשים־נחשים בבקבוקי יינות ושיכר, מעשי כתבוּת¹³ – – ובהפלא מלצים ממש! אמור ומיד אנו משפיעים כל טוב מתוך השרוול!

– אלא שיהא חצי שלי – הזקיף עצמו ברל, וזקנו, החצוץ הסמור כלפי מעלה כזנבה של סנונית, הציץ באורח־פורח.

– מלה סלע!

– ובגין הני בתולתא איתא?¹⁴

– שיר חדש לנו מחיה נפשות – – כהולכה למשכב – שילשל הקבצן שזקנו משולהבת את ידו לתוך גופו המגולה והשעיר – להיכן נמלטו, לכל השנים הטובות? הרשלה! הב את השיר, שבו הבחורה זורקת את הריק דרך החלון!

הרשלה, משל מצפה לגזירת שׂר, שירבב קרקפתו לאחוריה, כינס כרסו יתר על כוחותיו, העמיד פנים של בריה עלובה וכאילו ניצב מי בפינת חדר המשמר, פתח וחינן:

צגתי בשער חמדתי הנאוה

הדלת בריח וסגוֹר,

כי קפא קפאתי מקוֹר!

חמדה עדינה, פתחי ואבוא

– – – – – –

פתחתי – ובואה…

– – – – – –

הרשלה לא סיים עדיין. אך הגיע לתוכו־של־תוך, כשאותו ריק מורד על נאמנותו והבחורה כורכת ידיו ורגליו ומדרדרתו דרך החלון.

הזמרה נתקעה בבת אחת בגרגרתו של הרשל. בפתח עמד ראש הישיבה, קומה גדולה, בגד שחור וכפתור סמוך לצוארו. הבגד היה דומה כאדרת נשים.

– מה רוֹמַנצין לכאן? מה לשירי לצים ולניבול־פה פה בחצר בית־הכנסת? ואם חתונת גביר, מה? כבר הפקר? כלך לך, כלך לך לבית־המחולות! ואם תשירו שירי־זנות שלכם, ישלחו אתכם מן העיר! ואתם, יעקיל, זקן ויהודי, עומדים ושומעים?

יעקיל ובנו עמדו על רגליהם בפני ראש הישיבה ועמידתם חייבים ואשמים. דניאל הצניע עצמו מתחת לשולחן. ארבעת הקבצנים הזיזו עצמם לצד הדלת האחרת וביקשו לעקור. האדום, שגופו שעיר, בערו עיניו, עשנו נחיריו. קפיצה אחת – והיה דורס את ראש הישיבה, שונאוֹ מעולם.

– רבי, הכל תלוי במזל אפילו עניים הנכנסים אצלך – אמר השמש הזקן לראש הישיבה – כלום לא אמר ר' יהודה חסיד, שחייב אדם להתפלל להשם שישלח עניים הגונים.

– אלא שנשתכח ממך, יעקיל – נמתק ראש הישיבה – שר' יהודה החסיד אוסר על השימחה בהילולות הגויים וריקודים, שחוֹק־רמחים ותחרות אבירים, ותזכה לראות בשימחת הלויתן ושוֹר הבר.

– דברים מסולאים בפז – ניענע הישיש בזקנקן־השוּם.

– אולם אין אנו גויים – בלע ההוא, שכתפיו ככתפי עוג, את המלים, אינפף, חיקה את ראש הישיבה, הספרדי, שחיתוך דיבורו היהודאי היה משונה, לא כשל יהודי ולא כשל גוי.

– גרועים מגויים! – זחח ברל וצעק – ואתה, שׂלפוחית־גרר אדומה, כלך לך לדרך המלך!

– ורק זה עתה – פתח הקבצן בשׂרו השׂעיר – ביקשת מעשה־שותפות עם אותו גוי?

– אני? – ניתר ברל אל הקבצן, שיכול היה ליטול לשמש הצעיר ולקפלו קיפול־שלושה ולתוחבו לתוך השק, שהיה תלוי ויורד לכתפו ימין.

עד שלא הספיק יעקיל וראש הישיבה להפריד שני הצדדים, נזדעזעה חצר בית־הכנסת ונתמלאה נגינת חלילים, ריקודים וצלצלי־פעמונים. בריה שרגלה עץ נצטרצרה לתוך חדר המשמר:

– מזל טוב, ליצני פראג באו!

ההוא שזקנו משולהבת סילק במחַָת את השמש הצעיר מדרכו, כמסלק חפץ. לטש עיני לסטים בחבריו, שעמדו דהוּמים והמומים:

– מה לכם עומדים, מרדפי זונות!

משל רוח הוללה צימתו הקבצנים את הדלת מאחוריהם ומיד פתחוה. הרשל תקע תחילה את כרס־הטשולינט¹⁵ שלו ואחר כך את “לועו” הפתוח על מאת שיניו:

נתפלל יום וליל כי יבוא בחמת זעם

ויככם במהרה גלגל הרעם.

– כזה נבוזרדן!

– כזה פושע ישראל!

– מיד אני גוזר לכוֹלאוֹ – ראש הישיבה, כפוף כקילון של באר, סבב ברוגזה‏ באצבעותיו הארוכות והלבנות את הכפתור הסמוך לצוארו ודיבר בחטיפה – מיד אני גוזר לכוֹלאוֹ, שלפוחית־גרר שכמותו!

דניאל מרב שימחתו בו זחל בינתיים והגיח מתחת לשולחן. העמיד עצמו על כפות ידיו, האריך כלפי ראש הישיבה לשון דקה ואדומה והביט, כיצד אביו מתחלץ כביכול מתחת ידי סבו, מתחלץ בצעקה ועומד במקומו:

– הניחני, אבא, הנח! אני הורג לו למכתת רגל אני דורס לו לקבצן! הנח, אבא, הנח!

 

ג    🔗

העגלה, סכוכה ורתומה, כבר ניטעה באמצעית חצר בית־הכנסת. הכילות היו פשולות והתופית ונבל היהודים לא פסקו מלבשׂר, כי ליצני פראג באו.

הקהל נשתפכו מתוך הבתים, החצרות הצרות, אילך ואילך נתפקחו אשנבים קטנים. בני נעורים, גברים, נשים כפפו מחצית גופם כלפי חוץ, נשענו מי על כרסו ומי אל מרפקיו, בּוֹננו בחצר בית־הכנסת, שהתרבוּכה שבה העצימה עד שכמעט לא נראתה העגלה הסכוכה.

להט־אחר־הצהריים נשתפע חלילים ותוף. הקבצנים, שהקבילו את הליצנים בקללות וחרמות, נתאלמו אחד אחד. אף שכחו, כי בחדר־הריקוד צופה להם סעודת־בשר. פרקו הצרורות, השתטחו סביב כתלי בית־הכנסת, סביב באר־האבן הצוננת, החרידו מחנה של קיכלים שרחצו בחול.

ברחבוּת הילכה החמה עוסקנית בין הקבצנים, מחממתם, מגמרת את הכנים בגופים השׂעירים, בזקנים המדובללות, בראשים הרוחשים עזובה.

בין הליצנים שוטטה נערה שזופה, העיניים הכהות – רוח וסועה. השדיים הקטנים הנקשים התגבעו מתחת השמלה הקצרה ההולמתה, והשופעת, סביב לברכיה, קפלים, סלסלות, ‏כיסים. הרגליים דקות, רגליים כפיפות, ‏ישובות ב“נעלי עץ” מפועמנים, צילצלו אפילו בשעת עמידתה.

– ריבה להיבה! – הראה בחור הישיבה, שפאותיו אדומות, על העגלה הסכוכה.

– ניחא לי לשכב עמה בלילה – נתחייך מוישל הקראקאי לתוך זקנו.

– רק בעילות ותזנונים, כשפן!

– כאורח נשים – התחיב עצמו מוישל במרפקיו, קרב לעגלה הסכוכה – ואתה זלמן, צדיק מושל, מה לך תולה עיניים בבחורה, משל יונה צלויה טסה לתוך פיך?

– פרח אתה ומעשה־מוקצה שלך – נסמך זלמן במוישל – מוטב שתאמר לי, מי ההוא לולב המנתר סביבה?

– לפי ההלבשה, לפי ההילוך – מהדס־קביים.

– מוישל, ידעת? – אחז זלמן לכיס־שחיו, אם השירה־וזמרה שלו “אמנון ותמר” מונחת שם – אפשר קצת משא ומתן? דיבור עם הליצנים אודות השירה־וזמרה שלי ולפי שעה להניח הבריה הנאה, הרוקדנית?

– קרובים הדברים – נצהל מוישל – יש לנו בורא בשמים, שלח לך תמר בפעמונים!

מהדס־הקביים, מצונם תמיר, קפץ מעל העגלה הסכוכה. נכנס לתוך הקהל, התחנן:

– שׂרי ושׁוֹעי, פּנו דרך, רבותי!

ומשנסוט הקהל והתייצב מסביב העגלה בחצי־גורן עגולה, נתרחבה דעתו של מהדס־הקביים, התחיל מנופף רגליו הארוכות, כחסידה. פניו, פנים של ליצנות, נתארכו יותר ונטפו תעתועי־העויות. השפתיים הדקות הכווּצות פלטו שריקות־לוַאי, השיבו על קושיות ההמון:

מה מעשינו רבותי?

שיר וצחוק עד בלי די,

עד בלי די שיר וצחוק,

כי לא באנו לכאן

אלא לשם נגון מתוק.

– זלמן – ליחש מוישל לחברו – אם ילך למישרים, יש לי “יתד” בכנופיה.

– נשמע.

– אתה רואה את ההוא?

– אשר בידו מסכה של עז?

– אני והוא היינו כשניים שהם אחד, למדנו שנינו אצל ר' לייבוש הפראגאי. לץ־מתלוצץ שלא כנמצא. הוא הוא, בהן שלי, פישל אחאי־לוגמאי!

– אני רשאי לקרוא לו?

– כתר זעיר. אותה בריה יפה עלולה לקטול את חיותו. אם הוא הוא, אם הוא פישל, לא ניחא להשתרבב לתוך לועו! בפראג היו הכול חיל ורעדה בפניו, בשחוק פורים דורש בנשים דרושים של דופי, היו שנינה ולעג! הפנים היו לוהבות מחרפה ובושה, ומעשה־שטן היו הנשים מאהבות אותו ומזנות עמו, עם עז־הפנים!

– כדאיתא בסוֹטה – נעשתה דעתו של זלמן בדחה ביותר – רוצה אשה בקב ותיפלות – – –

מהדס־הקביים הניף בבת־אחת שתי רגליו ובקפיצה אחת ניצב על התריס הפתוח של העגלה. צימצם עצמו לרוחב ותימר עצמו לרום והיה משכמו ומעלה גבוה מעצמו. הפנים ארכרכים, החוטם המחודד מכופף כמַקוֹרם של מעופפות ודורסנים. עשה פסיעותיו כפסיעות של רקידה, טייל רצוא ושוב על פני תריס העגלה. ומשעמדה דממה בחצר בית־הכנסת, הפך פניו אל הלצים, וידו, צמוקה וארוכה, כאילו נתלשה מפרקה ונשארה תלויה, בעצבות הרבה כל כך, מעל ראשו שלו עצמו. השפתיים שרו אַף שרקו:

רבותי חברים

מה בּריוֹת אתם?

עשרה פיות ומעלה נתפערו לרווחה וחצר בית־הכנסת נזדעזעה תחתיה. מתוך הזמרה נתגבר קולה של הרקדנית, כחליל, נשתפע מעל ראשי ההמון:

אָכן, אָכן, אָכן

ניגון ושיר נשמיע

נצא מחול, נריע,

כי אנו בריות יפות!

מהדס־הקביים הזיז עצמו לקרן־זוית בעגלה, והפּה, שזקנקנו מתמשך והולך, שאל:

האם לא מפראג הדרך

מרחוב דרדקאות?

הליצנים התחילו מתנענעים סביב לרקדנית, שצילצלה בידיה ורגליה ועיניה עמוקות וכהות, פירפרו רוחות, שריפות:

אָכן, אָכן, אָכן,

דרך פראַג דרכּנו

מרחוב דרדקאות!

ליצני פּראג אנחנו,

כּי אָנו בריות יפות!

– – – – –

אָכן, אָכן, אָכן

ליצני פּראג אנחנו

טראַ־לאַ־לאַ־לאַ־לאַ־לאַ – – –

– – – – – –

ההמון שצירף זמרתו לזמרתה נרתע לאחור. ההמון פינה דרך לרקדנית, שנישאה מאיש לאיש ומצלתיים בידה. צחקה בשיניה הלבנות, בעיניה, בפניה הארכרכות, שהיו חלקות כזיתים כהים. מכל הרוחות עופפו מטבעות, נפלו לתוך המצלתיים.

– מה שם הרקדנית?

– רויזה זה שמי לעד, השליכו לתוך הכלי, השליכו לתוך היד – ירתה הרקדנית בעיניה, שאפילו גברים ערב־זיקנה חייכו לתוך זקניהם ומרב חדוה נתרטטו כובעיהם הכרסתניים, כפעמונים.

– רויזלין, שירי מה!

– שירי שיר “ניצב ארמון באוֹסטרייך!”

– עייפתי, עייפתי, שׂרי ושׂוֹעי – שירבבה רויזה את ראשה, וצמותיה הכבדות השחורות ניתלו ברישול על כתפיה הזעות – אחרי החופה אזמר בנבל וחליל, כנור ותוף.

ריח אפייה חי של כרכום ועוגיות־שקדים מצוקרות טפח על הפנים, הביא ריחות ובשמים של רקיקי שלפוחיות, סוסונים ואצבעונים מטוגנים. הלב, שאחזתו חלישות, תקע עצמו לתוך הפה.

בא חיים נחתום, מקומח, משל נרדה כרגע מתוך התנור. אחריו – שני צועריו¹⁶. הצוערים נשאו על ראשם מחבות מאפה חי, נחפזו לשמואל בלאסר, לחתונה.

הנחתום הטיל עינו ברקדנית וניצב המום ומהומם. הצוערים הטילו זה בזה הצצת גנבים.

– מה דברים טובים יש לך בכאן? הרקדנית כבר עמדה סמוכה לנחתום, הניחה ידה הקטנה העדינה על ידו – ראוי לך שתכבד רקדנית רעבה.

– מן הפאר והשבח – התחיל הנחתום מסבב בעיגול את הרקדנית ומריבוי של שמחה חיבק גיזרתה – אכן אשת־מישחקות נאה שלי, לא יאה הוא שנהא שעה קלה חתן־וכלה ונשמח טנדו?

הצוערים כפפו קומתם ונשארו יושבים שפופים. הרקדנית נטלה מלוא ידיים, תחבה רקיקים, שלפוחיות,

אצבעונים, סוסוֹנים לתוך כיסיה וקפלי שמלתה. בין שיניה החדות המקציפות נתפוררה עוגית־שקדים פּריכה, ולשון רעבה אדומה ליקלקה את הפה הקטון.

– חיים, מחול־יהודים! – מחא מי כפיו.

– מחוֹלחוֹל־יהודים, חיים!

– בחצר בית־הכנסת? – ניסתה לפרוע אשה זקנה מעט.

רויזה הניפה את המצלתיים. דדיה המקושים כצפרים חיות, פירפרו מאחורי השמלה המהולמת. התחילה מרתיעה עצמה אחורנית ברגל אחת והקישה ברגל האחרת. והפעמונים מלמעלה ומלמטה נפזרו בצלצלי־תרועה, נתגלגלו מתחת רגלי ההמון. מחלפה אחת שלה הותרה ונתרפרפה כלפי מעלה, וכל כפיפה וכל פנייה שלה כל כולה אמרה שירה:

אני אשה צעירה

ובעלי זקן,

צחור כשלג אהובי

לא יראה בי כן.

הנחתום היה כמתפקע והולך, בטש בידיו וברגליו, גלל על עיניו אבק־קמחים. רדף אחרי הרקדנית שהתחכמה להתחמק מתחת ידיו. הקהל מסביב נתכעכע בצחוק והסית בו:

– חיים, מה אתח אופה? חלות שבת לבנות?

– עוגיות־שקדים?

– רקידה היא מידה הצריכה למידה, חיים.

צוערי־הנחתום, מחבות המאפה על ראשיהם בתושבותיהם הרחבות, עמדו על עמדם וזקפו כתפיהם לקצב. מקרן־זוית גחה קבצנית באה בימים. הרימה בשתי ידיים את מעט הדלות שלה ונסבכה ברגליים יחפות סאוּבות בתוך הריקוד.

וכשהרקדנית הניחה לו לנחתום שיתפסנה והוא כוחו תש ושוב אין לו לא מראה ולא פנים ונשמתו תוססת בו בדוחק, התחילה קישת־רגליים ובטישת־ידיים של כל הקהל כולו. הכול צירפו קולותיהם לזמרתה של רויזה:

אני אשה צעירה,

ובעלי זקן – –

 

ד    🔗

הרקדנית חדלה שיר.

באצבעיים משכה את מחלפתה הארוכה, כקשת של כנור, קדה קמעה בפני הקהל והפעימה פעמוניה. נשארה מעומדה על רגל אחת וכל הטיה של גופה הגמיש היתה כצליף של רצועת־רתת, השיניים השוות צחקו, הקציפו מתוך הפה הקטון, ומבטיה נפלו בכל כך גבורה־שחורה על כולם, אחד אחד, שההמון אחז בידיו את מתניו, את כרסיו, ומתוך הפיות הפעורים נמשכו פריצוֹת ופקעות:

– רויזלין!

– וויוואט¹⁷ רויזלין! וויוואט!

היהודים הבאים בימים, היראים יותר, נתביישו כנערים, הצניעו צחוקם לתוך הזקנים, לתוך הכרסים והכרסיסים, שנדחקו ונבלטו מתוך היופות הרחבות והמעילים הקצרים. התחילו מרתיעים עצמם בפסיעות מתונות, נכנסו מי לבניין, ‏ מי לפלוּש, הניחו ברוח נינוחה את הליצנים, כאילו הסתתרו מפני גשם קיץ כשהחמה מאירה בין הנטפים.

ובסוכה הפתוחה הסתלסל נבל־היהודים. נטפלה לו התופית – קישה ודילוג, קישה ודילוג – משל אגוזי־פרך ומַחתות־נחושת מידרדרים והולכים.

– היכן נשתקע? – הילך מוישל ראשו סחור סחור וביקש את פישל בעגלה הסכוכה.

פישל, מסכת־עז בידו, הגריר עצמו לעומקה של העגלה. שילח את המסכה לתוך השקים הגדושים ונשאר ברוח נמוכה בקרן זוית. שימחתו המעושה זלגה מעל פניו, ובעיניו שלא רגעו ומסביב לפיו שנתמעך שרויים היו צער ותרעומת. חרונו של נכפה אכלוֹ. חרק שיניו, לא יכול לשמוע קול ההמון ברעו וצהלולתו והכל בו פתח פיותיו:

– אין יודע עוד, כיצד לזמר ולצחוק, לצחוק ולזמר – – הדרשות, מעשי כתבוּת, השירים ושחוקי־הזמר מחבר הוא, פישל, וכבוד ינחלו אחרים – – זמנים ועידנים! היתה חתונה בבית פרנס או גביר, היה נקרא הוא, פישל. ומשנקרא גם אל “נסיכים ורוזנים” שבעיר לא הוצרך הוא, פישל, שישחיזו לשונו. היה לו בשבילם “רומאנץ”, שיר של נוי, או סתם קצת דיבורים של חכמה ובלשון גלחים¹⁸, שׁהשׂררות היו פוערים פיות ואָזניים, נשאו כוסות־יין לשׁר, לפישל, ונתפצחו עצמם עד “כל האגרטלים שבקיר ירקדו וינעימו שיר”.

– וויוואט, המומוס!

– וויוואט!

– והיום?

– היום אין צריך ולא כלום. היום יפים “דרשות קצרות וצלי ארוך”. היום צוֹוחים, מקרעים הגרון:

– רויזלין! רויזלין! וויוואט רוי–זלין!

פישל פירק הסדינים מעל אחורי העגלה וברפרוף גלש לחצר. בזחיחה משך את מצנפתו החדודה מעל מצחו, שרק חרש ונתאוה למשמש מה מעשיהם של בחורי הישיבה דרגנשפורק, של בני־בלא־זה¹⁹, שיש בהם בעלנים על דבר חכמה, פלפלא חריפתא, ואפילו חתיכת־שמד ראויה. פשיטא, כנופיית הלצים נתמאסה עליו.

לא גבוה. הפנים החיוורות עטורות זקנקן שחור, שהיה עבות סביב הסנטר, וקלוש, כמעט ממולג, על הלסתות. ‏ ידיו של פישל שוחחו בינן לבין עצמן. עיניים רעבות משופדות היו כמדומה נוברות, מבקשות דרך, כיצד להתחמק מבין פושטי־היד, וכל רגע הטיל הצצה בהמון, ששוב לא צחק, אלא נפרע לשמצה מריבוי של שמחה.

כל כלום לא נמשך לו לבו של פישל. לא שלהי־הצהריים החמימים שהטילו ברק־סנוורים, לא שימחת־ההתקהלות, אפילו לא החתונה.

מיוּתר שוטט בחצר בית־הכנסת, ולא ידע עצמו על שום מה לבּוֹ מבטבּט והולך, אם מחמת רעב אם מעגמת נפש, והחיים נתמררו עליו.

– ומכאן ואילך מה? – נשאר מעומד וידיו מעויינות כנפש במאזניים – אפשר ואמיר צניפו של ליצן בכובעו של פשוט־עם ואשאר בכאן, בישיבת רגנשפורק?

מאליהן התחילו רוחשות שפתיו פזמון שלו עצמו על בעל־התשובה בפראג, וזקנקנו המצובט נתמלא חוּכה:

– – לא אמות, כי אחיה

ואספר מעשי יה – –

מרחוב היהודים הצר בא מוכר־ספרים – בריה בשרנית, שיעוּרה כיומשתא אריכתא²⁰; הזקן, שכל שערה ושערה שבה ניתן למנאה, כתמתמת; הפאות הקמוּעוֹת והעבות צהבהבות; הלסתות הלבנות מַוורידות. והעיניים התכולות הטובות לא הלמו דפוס קומתו, שיותר משהיה דומה כיהודי, ‏ היה דומה כהולאנדי נבון־לחש.

תחילה תקע מקלו הגרוּם, שראשו היה נבוב, כמגערת היפה לישיבה. שמט קישורי־כתפיו, חבט צרורו בקרקע, ועודהו סודר את הספרים והחיבורים וכבר אוכלוסיה מתכנשה והולכת.

אלמוני ואף על פי כן בן־בית. זר המשוטט ממדינה למדינה וכבר כיתת מלוא־עולם וראה מלוא־עין ושמע מלוא־אוזן, שאפילו אתה יושב במחיצתו שנה אחת ויום אחד אין מעשיותיו כלות. אלו הבריות באים כאחת עם הצפרים, החוזרות לימות החמה, מפוצצים את המרה־שחורה של ימות השלגים ומגלגלים באורח החיים של ישראל בצרפת קושטנדינא ובארץ ישראל ואפילו מאחורי הרי־חושך.

פישל התבונן בבריה הגמלונית וכולו הנייה.

מוכר־הספרים ניגב את קצות שפתותיו הכבירים שחפאו על פיו, ונתפצח בניגונים:

– חדש בתכלית החידוש! דוּצה, אוצה וקנה במרוצה! סידור נאה בעברי־טייטש… לא רק לבתולות ולנשים יראות השם, כי אם גם לבחורים ולבעלי בתים באשר הם – – לכל יהודי יקר, אם נקבה ואם זכר, היודע קרוא. על כן מניה וביה, נלעיג על הני טפשאי, המבקשים בלשון־הקודש להתפלל תפילה, ואינם מבינים בה אתא קלילא!

– יפה דרש – דחק יהודי בחברו – אין הוא צריך גלב לחיתוך הלשון!

– בדרך, עין בעין, הייתי מוחל על הפגישה.

– מין פרצוף־פנים שיהודי נוטל לעצמו!

– לא דים ברומַנצין – עילעל השו"ב דרגנשפורק בצפורן־החלף באַחד הסידורים – וכבר הם דופסים גם תפילות בלשון אשכנז. מי צריך להם, מי?

– היכן, אתה אומר, נדפס הסידור? – קירב אחד סידור פתוח לחטמו של מוכר־הספרים – עמוד השער חמ"ד.²¹

– היכן נדפס? – נתחייכו עיניו הכחולות של מוכר־הספרים – אתה מבין, דודי ורעי, צער מרובה תפסתי על כן דפסתי²² . מה צערי יודע השם יתברך ויתרומם, יוסף בן טנהויזן שמי מפורסם.

– מה אתה מדבר עם ה“לומדים” – אחזה אשה באה בימים שרווּלו של מוכר־הספרים – בריות אלו ממילא לא יקנו כל מאום! מה אומר ומה אדבר? קנית לך עולם הבא! בסידור שלך תהא כל אשה הבקיאה בחכמת הקריאה, לא בלבד מגידנית אלא חתיכה של חזן! שוב לא נגשש כסומא בארובה ולא נתחנן עוד אל הגברים: “מה מתפללין עתה, מה מתפללין? האוחז ביד – הריני עייף ויגע כדת?” וכמה דמים, אמרת, עולה סידור שכזה?

מוכר־הספרים כמעט שלא הקשיב לדברי היהודיה. נתן עינו הבודקנית באצבעותיהם של הקהל, ידע שגם סידור אפשר שיהא נקנה במשיכה, ואגב גרר דיבר את שלו:

– סידור הוא לכל ימות השנה, מפורש ומבואר כפאר־כלולות, על כן בואנה וקנינה נשים ובתולות, כל שאינה מזדרזת מאַחרת הקניין, כי אין הם צומחים כפרי באילן – – ומחירו לא יקר ולכל אדם יאוּת, הנותן בו כתר הוא לו לצמיתות!

– דמים מרובים, דמים מרובים!

– מה כאן, אבנים טובות ומרגליות?

– סחורה זו עודה, בלא עין הרע, בזילי זול!

– אתה קונאָה במחצית המקח השוה!

– שמעת? כ – – תר!?

– כתר הוא לכם דמים מרובים? – נתגלגל צחוקו של מוכר־הספרים, עד שנתעופפו שערות־זקנו, – הסידור הזה הוא מציאה כפולת עשרים, כאשר תחזינה עיניכם מישרים, כי בין סידור זה לזולתו, כמו בין אשה ישישה לבין ריבה באביבה!

– נאה! נאה! – הראה פישל על הסידור – עם “ריבה באביבה” שכזאת אתה פטור לעבור עבירה!

– הרי אתה פולט ניבול־פה בעולם! – התבונן מוכר־הספרים בהילוכו של פישל.

– הוא מן הליצנים – המליט מי דיבור.

– אם כן – מחה מוכר־הספרים ידיו בזקנו – יש לי בשבילך סחורה, סחורה לועזית.²³

גרר מתוך כיס־צדדין צרור עלים, שהקונטרסים הכתובים כבר היו מכורכים, אך בלא שערים.

– ראה כתב! אור לעיניים! אפילו תיבות־דפוס דקות, אם שבורות אם עבות, אינן דומות לכתיבה זו! ידעת, מי המעתיק? גימפל סופר בכבודו ובעצמו – אומן ששמו הולך לפניו עד קצה הארץ!

– ידעתיו.

– הידעת גיסו של גימפל, אליהו בחור, שהעתיק לטייטש²⁴ את “בבא בוך” הלועזי?

– הרי אליה בוויניציאה – נתרווח פישל – אביו, אָשר איש איפּשהיים, לימדני חכמת הדקדוק, ואמו, הינדלין, לא היתה ליצנית שכמותה מאה פרסאות סביב נירנפורק!

– אם ידעת כן, ידעת את כל המשפחה, – קירב מוכר־הספרים את צרור־העלים לפישל – הבט וראה, שמא היא סחורה בגינך?

פישל קרא בפסקי־טעמים:

– מעשה נאה בחצר המלך ארטוש, ודרך מלכותו הנאדרת, ורום הליכותיו לתפארת, ומעשה האביר וידוילט, המהולל בשער, גיבור מלחמה כרוח סער, בדברים נחמדים האחוזים בחבלי חרוזים – – –

– זה יש לי בשני כתבידות – החזיר לו פישל “מעשה חצר המלך ארטוש”.

מוישל הקראקאי בא. ולאחריו – זלמן. מוישל אחז כתפו של פישל, הביט בו בזחיחה. אישוניו של מוישל גם נתהבהבו גם נעטרו חוכה של היסוס, שנתכוונה לומר:

– פישל, שוב אינך מכיר מיודעיך?

– אַ, אַ, מוישל – התחיל פישל מסַבב את הבחור בן־החמשים כפרפרת, והקהל מסביב נשתפע מהנייה – עודך בחור, בתולה שלי? קרב ובוא, מוישל, הב יד, נתנשקה! אוי לך ולראשך, אתה בוש? – ופישל הראה על נערה צעירה, שעמדה בחבורת חברותיה – אתנשק עמה!

הנערות הסתירו פיותיהן בידיהן, נצטופפו כעדת כבשׂים ובצחוק חנוק, בצוויחה, נתפרחו ברחוב.

– לא שכחת עדיין הלצותיך, פישל? – נתרווה מוישל נחת רוח, ועל לשונו נדחקו לו כל הישיבות, ששניהם התגוללו בהן.

– עודי בעלן על ריבה חנונה ולגימה הגונה – התבונן פישל סביביו אם יש קהל מקובץ ועומד – יש לכם כאן בי־מזיגה היפה לסביאה?

– ב“צבי הזהב”, אצל מיכל, אתה מתענג על כל טוב – משך מוישל לזלמן, שעמד ברגליים פשוקות, כמלקחיים מלובנים – חבר שלי, כותב מהתלות במפולפל ובמתובל.

– אמור: בן־אומנות שלך – תקע פישל ידו לבחור הגוץ, נהנה שההוא מסמיק כנערה.

– ומה הייתי מתאוה לומר – נטל מוישל זקנו, כדרך המעיין בסוגיה חמורה – הידעת, פישל, לייב דרגנשפורק דנן התקין סיפור־מעשה חדש ומחודש מחצר דוד המלך.

– לייב שלכם, הנבזה, הסוֹבא? – נתכעס פישל לאלתר – אפילו יגולגל בשמואל הזמר, בתרנגולא רבא, לא יכתוב לא “דיטריך מברן” ולא “הצוער הילדבראנדט”, ואף לא סיפור פלאות הרצוף תוגה בעין “האביר אגמונט ואהובתו מאַגלונה'”. הכתיבות של לייב יפות לזקנים, נשים ישישות וחסודות ולהולכי רכיל.

– יפות, לא יפות – בלע מוישל את התיבות עשה דיבורו עם פישל נמהר ומשונה, שאיש רגנשפורק לא היה מבחין בו הכל – אולם באזני שמעתי מפי ראש הישיבה דנן, שהחתונה של בלאסר כל אמירה וזמירה שבה תהיה על טהרת הקודש. ראש הישיבה אמר בפירוש, כי לא “דיטריך מברן” ואף לא “המזל המעולה” שאינם אלא זנות וניבול־פה!

– שקר! שקר וכזב! – כיווץ פישל אגרופיו – מי הוא ראש הישיבה שלכם?

– ה“מגן־דוד”.

– אַ, הספרדי? שדיבורו ביהודית, להבדיל, כשל גוי? אני מכירו, עודני מכירו מפראג! גם ידעתי שלשלת יחוסו – על הרמב"ן הוא מתייחס – קימט פישל צניפו החדוד – והידעת מה הרהור עלה על לבי? שהספרדים עוינים אותנו האשכנזים, עוינים את לשוננו! גאוותנים משולפחים! כסבורני, ‏ “חסידי אשכנז” שלנו יהודים נאים וגדולים מגדוליהם!

– כדבריך דברי, – עירב עצמו זלמן – מתגדר ב“פילוסופיה” שלו! וראש הישיבה דנן, משנפתחו חרצובות דיבורו, שוב איני יודע, מה מוחזקת לו יותר – “תורת אריסטו” או “תורת משה”? ולדידי שקול וחשוב רש"י אחד כנגד כל גדוליהם.

– דברי פי בחור חכם חן! מי יתנני שנה טובה כצדקת דבריו! – נטל פישל סנטרו של זלמן – לפי חיתוך הדיבור אתה מ“בני חית”, מה, איש וינא? איש נוישטאדט?

– “בני חית” על שום מה? – חייך זלמן.

– לא תתחמק, אתם, אנשי נוישטאדט, ניכרים בלשונכם, נו, נשמע, אמור: יתמקקו.

– יתמחקקו.

שלושתם נצחקו.

– אם כן – נתרווחה דעתו של מוישל – אם חברי, זלמן במשמע, הוטב בעיניך, הרי לי בגינך, פישל, חתיכה דמשא ומתן. הוא חיבר מחזה בדרך שיר שאפשר ולפני מלכים יתייצב.

– ואתה מחריש, שטיא – הסמיך פישל אצבע לכרסו של מוישל לדגדג בה – מה שם נקרא המחזה ההוא?

– אמנון ותמר – פלט זלמן בפסיקת־נשימה.

– והוא עמך בכאן?

– הן, לבי־מזיגה הלוך נלך! המתן, המתן – לקח פישל את עצמו לצד העגלה ופתח בבת־אחת בשריקה ובצעיקה – רויזה! רוי – – זה!

– הולכת, הולכת – באה הרקדנית במרוצה.

– ראשית, הכירו זה את זה – הציג בפניה פישל במרווח את הבחורים – בני־אומנות האחד והאחר. וזו רויזה. ועתה, רויזה, בתשומת־ראש. הבחור הזעיר הזה חיבר מחזה ונקרא שמו “אמנון ותמר”, והרינו הולכים לבי־מזיגה, נסעד לבנו והוא יקרא באזנינו. נו, בואי, תמר שלי!

– אני – עם ה“בעל מחבר” – נטעה עצמה רויזה ליד זלמן.

– שפּיר הוא בעיניך?

– וכמה! – כבר הנעיצה הרקדנית זרועה בזרועו.

– רויזה, חדלי לך מתעלולי חוצפה שלך – גחן עליה פישל – הרפי מן הבחור, שאם לא כן סופו משתלח מרגנשפורק!

– שתתפקע הטרפחת שלך הריני גולה עמו! – נצחקה רויזה ובאמצעית הרחוב חיבקה את זלמן.

זלמן השתמט מתחת ידיה של רויזה. צפה לכאן ולכאן, ונפגש עיניים גדולות שחורות, ופניו ניטל מראיהם, אך פאותיו להבו.

בסמוך לשער־היהודים השקיפה מחלון פתוח אשה בשחורים. שעונה היתה אל מרפקיה, תקעה החוצה את מחצית גופה העליונה, כאילו צמחה ונשתרבבה מתוך השלט המשולש הדבוק בקיר.

פישל קרא את השלט: – “מרת לופּץ, דוקטורית לאמנות החפשית, חכמת הרפואה, חוֹנה פה רגנשפורק” – והחוה לה קידה:

– אני, מרת דוקטורית, ליצן, והבריה הנאה – הראה על רויזה – היא אשת־מישחקוֹת.

– והבחור הזעיר בפאותיו האדומות? – ניענעה הדוקטורית את עגילי־הענבר שנגעו בכתפיה.

– הבחור הזעיר – נתחייך פישל – הבחור הזעיר מבקש שוֹרש אלינתין וּפטרית־הסמבּוק.

– מה, רצונו לכבוש את האשה בכשפים?

– הן, דוקטורית משובחת!

– יעלה חרס – מיצמצה רויזה באחת עינה.

– נאה, אשת־מישחקות, – נצחקה הדוקטורית– ולינתכם היכן?

– תחת כיפת הרקיע – זקף פישל עיניו.

– לב' או ג' אנשים יש מלון בביתי.

– לָך תודה נזבח – נכפף פישל בקידתו – ועתה נניח לשעה קטנה את מרת הדוקטורית ונלך לבי־מזיגה, ל“צבי הזהב”.

 

ה    🔗

ליד בית ‏“צבי הזהב”, הנשוך בשער רחוב היהודים, הצליף האויר בשיכר ויין שרוף ויין גפן. שלוש מדרגות קטנות וגלשלשוֹת הוליכו לאולם המרתף, מותב דבי מזיגה.

בפרוזדור הטחוב האפל עיכב פישל ביד מוישל הקראקאי וגפף גיזרתו הבשרנית.

– אח־ללגימה מושבע, שנזכה כאן לכד שיכר משובח של חטים, כבר ריחרחתי באַפי. אלא שאני חוֹשק לדעת, אם יש בידך רייכשטאָליר, כי אני, אחי ורעי, הריני, רחמנא ליצלן, דלפון יאוּת!

– ואני, רע דבק מאח, הריני דלפון גדול ממך– הגביה מוישל באפלולית מרפקיו, משל עטלף מגביה גפּיו, והראה כיסיו ריקנין.

– בני־אומנות, אין לכם ממון? לי יש! – דהרה רויזה ופתחה בתעצומה את הדלת, שהתנקשה כתוף וחזרה וקפצה.

בפתח הדלת עמדה בריה, צמוקה וגדלת קומה. השפתיים – אדומות ובשרניות. הזקן והעיניים שחורות כשל גזלן.

– מה הבהלה מה ההתרוצצות? – בטשה והדליגה הבריה ברוגזה את הדלת ומדדה בטביעת עינה את הארבעה, שהתחילו מרתיעים עצמם אחורנית.

עיניו האפלות של הזר ניתלו ונשתהו תחילה במוישל, אחר כך ברקדנית, ומיד נתפוגג כעסו. מעשה־רגילות ‏ מישמש בכיסיו, שהיו משופעים אילך ואילך, אחר כך היכה באצבע צרדה כלפי הרקדנית ואמר למוישל הקראקאי:

– מי היא? אשת־המישחקות מפראג?

– כיוונת למרכז־האמת, זאקסה – נצטהל מוישל, שחיבב שימוש־גבירים.

– וההוא? – הראה זאקסה על פישל, וכבר דיבר אל הרקדנית – ההוא יותר משהוא דומה כליצן הוא דומה כבחור נע־ונד.

– שוב כיוונת למרכז־האמת – ומוישל לחש לאזנו של פישל – הוא מסתחר באבנים טובות, חפצי־יקר של אבני חן. ראה כיסיו המלאים יובלאטאציא²⁵, עשיר כקורח ובעלן גדול לנערה ולאשת־איש.

– אם באמת כיוונת לאמת, כי אני בחור נע ונד– ניצב פישל מלוא־חוצפתו של ליצן ותקע עצמו לתוך פני הגביר דרגנשפורק – הב לי הבטחתך לשמוע בידיים ובפה חתיכת “פלפול” של בחור נע־ונד, דלפון, המבקש לשתות שיכור ואין לו פרוטה לפורטה.

– סמי מכאן הקדמות, ליצן, סמי מכאן הקדמות– ידע הגביר דרגנשפורק שההלצה העתידה להישמע תהא מכוונת כנגדו – ה“פלפול” שלך היכן?

פישל מיגדל את צניפו החדוד, הדביב את האצבעות של שתי ידיו כטורים של אויבים בנפש היקשה:

– מה פלפול חביב עליך לשמוע? דרגנשפורק או דנירנפורק?

– דרגנשפורק, דרגנשפורק.

– גמרא מפורשת היא – פתח פישל ואמר – שפורים הוא יום־טוב. עומדים “חכמי רגנשפורק” ומקשין קושיה חמורה: אם פורים יום־טוב, ור' יהודה החסיד אומר, כי חיוב קידוש נוהג ביום־טוב, מהיכן נטל דלפון יין לקידוש? אלא יבוא ליצן דפראג ויתרץ, שדלפון לווה מעות ליין. הרי קושיה עזה כעזאזל וקשה כברזל – מי שוטה וילווה מעות לדלפון כהרי זה? בא ר' שטיא, זכותו יגון ואנחה, והשיב כי לעולם פורים יום־טוב אלא מי שוטה ילווה מעות ליין? התירוץ הוא – אחיו של דלפון, ויזתא – –

– מה אנו שותים, שיכר? – חיבקה רויזה את פישל, שנחסרה נשימתו לסיום ה“פלפול”.

– כבר תסבאו אצלי יין כהיום הזה! – נתן הגביר דרגנשפורק קולו בצעקה לבעל האכסניה – מיכל, שני כדים של חמוץ וכד של מתוק, אך רגע כמימרה!

– וזלילה אף היא! – שילחה רויזה צחוקה לתוך פני הגביר, שהיה מרוב שימחה מוכן לתת לה לרקדנית מתנת צמידים.

זלמן אכלתו רוגזה שמעורב עמהם אדם זר והוא מהדס סביב הרקדנית ובינתיים שכחו הכול את המחזה שלו בדרך שיר.

כי איש לא נתן עוד עינו בבחור הזעיר.

אולם־המסבאה, מרובע, על עמודי עץ, כמעט שהיה ריק. ליד תנור־החמר הגדול, הנטוע ועומד באמצעית האכסניה, שכבו אילו בעלי עגלות סרוחים על גבי ספסלים ארוכים. פיותיהם פעורים, זקניהם זקורות. זבובים היו שורים על פניהם המגושמות, פיזזו בחמדה ברגליהם ובפיותיהם הזערערים. הזבובים לא נתבהלו מן הנחרה שנישאה כאן מתוך הכרס וכאן מתוך הגרגרת.

בסמוך, בכלוב־עץ גדול, הילכו שלושה אווזים מזופקים. כל רגע היה אווז אחר פושט גפיו בהמולה, מתמיר עמוד של אבק, ובחדר־המסבאה התגוללו קליפות שבולת שועל, נוצות ופלומה.

בקרן זוית ישבו אילו בריות, מי על כד שיכר, מי על קערת תבשיל. בקרן זוית אחרת – ישב “פּוטשטאַליון”²⁶ , שעון על בית־האחיזה של חרבו, ששיעורה מרובה משיעורו. הסתכל בשני בני חבורה ששיחקו בקוביה.

בעל האכסניה החזיק בפיו מגופה ומתוך חבית כרסנית נשאב היין לתוך חבית־המזג ומתוכה לכד־בדיל. בעיניים, במגופה, הרמיז מיכל את אשתו, שישבה, כשדדה מגולה, על מיטת־אפריון בלא פרגוד ופרוכת. היא היניקה תינוק. הפעוט השתער על אמו בפיו הקטון ומרוב תענוג לש את הדד באגרופוניו כדרך שנילושית עיסה מחולחלת. האשה נשמטה מעם הילד והניחתו מייבב במיטת־האפריון.

בריאה, יחפה תפסה את כדי היין המקציפות, שכחה לרכוס שמלתה הפרומה, ובפסיעות, המתנדנדות אילך ואילך, נסערה לשולחן שהאורחים ישבו אליו. מסביב לכפתורים המותרים נתקפלה השמלה, נתקמטה, עירטלה את פיטמת־הדד המוקשה השחומה, שהבליחה מתוך הבשר הצחור, הרך כצימוק אפוי.

– מה תאמר על פיטום כהרי זה? – דחק מוישל לפישל ונצחק לתוך השרוול.

– נגוֹס, שוטה בן־פתי! – גמע פישל מכדו והניח ידו על יד בעלת הבית – היכא תמצי, אכסנאית רחימה, שבית־מסבאה של ישראל מעורבבים בו בשר וחלב?

– השם ישמרנו, אדוני – ריווחה זוג עיניים גדולות ושפועות צער, משל פרה בסמוך לחליבה.

– וכולי האי מאי? – הראה פישל על הפיטמה המגולה, שביצבצו מתוכה נטפי־חלב – לא בשר בחלב?

מוישל התיז צחוק של טלה. הגביר דרגנשפורק הלחית מעל השולחן, לא צחק אלא שפך דמעות. נתגעה בקול העולה מתוך האצטומכה:

– אַי, טוב! אַי, טוב!

הרקדנית תפסה אזנו האחת והאחרת של פישל ועשתה עצמה פרקליט לבת־מינה:

– פישלילא ותעלולי־פרחחים שלו! אתה נבזה, אתה! ראה, איך בת־אדם זו מסמיקה?

בעלת־האכסניה עמדה משולהבת. רכסה את שמלתה, שסירבה להרכס, ולא פיגרה לפרוע שטר־תשובה:

– אל יהא זולל וסובא!

– ואף לא דבר־אחר²⁷! – סייעתה הרקדנית.

– ואל יזלול בשר בחלב, כגוי גמור – נעשתה האכנסאית שטופה בדיבור.

– וכשאדם מתאוה לזלול, אכסנאית רחימה?

– יזלול חתיכה של תרנגולת צלויה, אווז צלוי – נתרשפו עיניה האפלות של האכסנאית – לא יפטרוכם רעבים מבית “צבי הזהב”. ומה, רבותי, לתת?

– על חשבון הגביר, על חשבון – הראה פישל על זאקסה – אווז צלוי!

זאקסה עוד מחה וחזר ומחה עיניו הדמועות ודיבר לתוך הרקדנית, סיפר לה שיש לו דריסת “רגל קטנה” בחצר הקורפירשט²⁸, שהוא אפסנאי, המספק לו לארמון אבני־חפץ ויש בידו להגליש לשם את הרקדנית, אם רצונה בכך.

– ומה בפיכם, ר' למלין זאקסה? – לא יכלה האכסנאית לעמוד על עמדה, ביקשה לרוץ לילדה, שלא פסק להתייפח – לתת אַווזוֹנת?

– אם הליצנים אווזוֹנת חביבה עליהם, לא תועילי כלום – מיצה למלין גביע יין ונשאר יושב כמי שאזורו מבודר – ראו, ליצני פראג, אל תביישו את רגנשפורק! זה שבוע ימים נוהרים כגבירים אדירים כרבנים מכל אשכנז לחתונה!

חלל המסבאה נתבשׂם בריחו של האווז הדשן, והקהל התחילו מצודדים בקצות הנחיריים. פישל תופף על גבי השולחן את ניגון מחולות המוות וחרש חרש התחנן אל רויזה:

לא יפחידני עולם, לא בזה ולא בבא,

חלקי הוא רעב ומצוקה וצינה,

ירי חצך השנוּן מקשתך העזה

ולגן עדן שלחיני נא בחפזה.

רויזה הנעיצה כל שיניה בעור האווז המשוחם וענתה חרש־חרשיים:

גן העדן מלא וגדוש שכמותך

תשאר מחוצה לו – לא לך המנוחה,

אם קר לך בחיים, אוצרי עדי עד,

בגיהנום החם – מקום לך נועד.

אחד משני הברואים, ששיחקו בקוביה, יצא. האחר עמד על רגליו, צימד אדרתו הבדורה, צימצם כתפיו. בשני אגרופיו חבט, מלוא־אונו, בשולחן, שנתקפצו הכדים הריקות. משך פניו הגלוחים הקמוטים, ומפתחי־פיו נפלו מלים גלחיות²⁹, כקריאת מלחמה:

“Meum est propositum

in taberna mori”

(“תמוּת נפשי בבי־מזיגה”)

– רויזה, בן־אומנות – קם פישל ועמד – נקראנו אל השולחן שלנו!

פישל יצא במזורז מאחורי השולחן וקד:

– בשם שבע המוּזוֹת, בן־אומנותנו –

– שאינן עוזבות אותנו, יוֹקולאַטורים,³⁰ משרתים נאמנים לדבר־אמת – ענה הזר.

– תן כבודך ואורך, בן אומנותנו, לשולחן שלנו, המבריק מיינות ומבושם באווז צלוי – –

– איני מסרב לפייטן, – אחז הזר ידו של פישל – בחמדה אני הולך עמך, בן־אומנותי.

אותו אדם לא הצריך רוב פצירות. נשא כוס היין, שניתנה לפניו, השתחוה לפני הרקדנית:

– לבריותך, אשת־מישחקות יפה, החדוה היחידה בחיי־הנוד שלנו, לבריותך – – אף אשתה לבריות אחותי הקטנה, סבינה, שהוצאתיה מבית הנזירות והכנסתיה לבית הזונות. בבית הנזירות נעשתה אחותי זונה ונתקיימה קדושה. תקוה קשורה בלבי, כי בבית הזונות, שבו מלקין ואין מאכילין אותה, ינצנצו בלבה הרהורי חרטה. נשתה כולנו לבריותה! כולנו, כולנו! לבריות סבינה הקטנה! הידד, חברים!

– הידד! הידד! – נקשו כוסות זגוגית וכדים.

 

ו    🔗

ברחוב היהודים נתפשטה מיד השמועה, כי למלין זאקסה העשיר, בעל המהתלות, יושב באולם־המסבאה ב“צבי הזהב” ו“מכבד בידו הפתוחה המלאה והגדושה” את ליצני פראג.

השמועה ניטלטלה אילך ואילך בבתי־העץ והגיעה לבית החומה של למלין, שבפתחיה עמדו שכנים אמידים ורשישים, מלובשים למחצה, והחזיקו מי שמלת משי, מי אדרת קטיפה בלא שרוולים, מי צוארון מרוקם בפנינים. לכאורה היו מתיישבים בדעתם מה לבוש נאה לחופה, אבל באמת היו תמהים, ומיצרים בלבם, שגברת־החסד דרגנשפורק, גימכן, אשת ר' שמואל בלאַסר, לא שלחה עוד את הקוראת לחתונה. והרי שעת הצהריים נטרדה מכבר והלכה. לא לפי מעלת־כבודה? משום שהביאו, כפי השמועה, לאותה חתונה מעשי־רקמה ומרבד מקושטנדינא עצמה? משום שבעלה הפרנס דרגנשפורק, לפני נסיכים ומלכים “יתייצב”? מי יודע?

אך לא היה שהעלה כל אלה על דל שפתיו. הדיבור פתח בליצני פראג, נמשך לרויזה, אשת־המישחקות היפה, שכבר סיכסכה דעתם של הגברים. והשכנות הפכו על רגל־אחת מחצית בני העיר. הפיות, העיניים, קצות־האצבעות של הנשים מתחו חוטים, ניתקום, שזרום ושוב לא יכלו להתמלט מארג קורי העכביש, מרכילויות ולשון הרע, שגילגלו בהם בתענוג כל כך.

– היא באה!

– הקוראת לחופה באה!

הנשים הכירו אותה בניקושי חצאי נעליה. זקנה מכופפה, באדרת פראנקונית עתיקה ושחורה בסלסלה מקופללת סביב הצואר המחוטט. הסלסלה היתה נעוצה באדרת בפריפה של ברזל. היא נשענה על מקל קטן ומעוקל ופתחה פיה כקבר נמוט:

– מרת גימכן, אשת חסדנו, קוראת לחתונת בתה.

הזקנה פשטה את המטפחת עם המעות הקטנות שהיתה נתונה בין אצבעותיה־גרמיה. וכשהטילו הנשים מי מטבע אחד ומי שני מטבעות היתה המזמינה פותחת וסוגרת פיה, מעשה דג, ובירכה כל אחת ואחת כאותה הברכה:

…והנותנות צדקה בלב תמים

תזכינה לאורך ימים ושנים

ובעזר השם יגדלו בנות ובנים

ותראינה אותם כלות וחתנים.

הזקנה נתאנחה בפניה, פני יראת־שמים הקטנות והצפודות, והראתה במקלה על דלתו של למלין שהיתה תלויה בה מזוזת־עץ מחוטבה כארון־קודש.

– קצין שכזה, מבקש להיות פרנס דרגנשפורק ואין בו בושה והריהו שותה שיכור עם ריקים ונשים נודדות.

– למלין שלנו? – הקשתה שכנה.

– אותו למלין, חרפה וקלון – פתחה הזקנה בניגון של תחינה – ואשת־המישחקות היפה מפראג, שישותקו אבריה בעזרת השם, משמחים עצמם בבי־מזיגה של מיכל.

– שוכח אשתו, ילדיו, כשהוא תופס שיבוטה מפרפרת! – הטילה אחרת.

השכנות נתכנפו ולשונות הנשים נתגלגלו חרש, סיפרו מה מעשים טובים היו בידי למלין בוונציה, שהוא קונה בה בשביל הקורפירשט קמיעין ואבני־חפץ. ואשתו, רייכלין, גאוותנית משולפחת, מתפנקת ואינה בושה לספר, כיצד למלין מתנאה לאורה אור־צחצחות ומפרכסה ומקשטה ברצי־כסף ושלשלות־זהב.

– רק בונציה? – משכה יהודיה בשרנית, שיציבתה אדירה, את כומתת השינה הרקומה על שערותיה הצהבהבות – למלין גם ברגנשפורק הוא מרדף בתולות הן בנות ישראל הן בנות גויים! באין יין הוא מברך המבדיל על אשת־ליצנים מפראג!

– אשה יפהפיה, אותה רויזלין? – שאלה שכנה.

– אשה? – נעלבה הזקנה משם מינה, מין נקבה – אשת־המישחקות הפראגאית היא עגלת־גרר.³¹

הנשים, על פניהן החסודות, שעמדו וגילגלו דברי מוסר, אחזו בבת־אחת מי צלעותיה, מי דדיה, וצחוקן התגלגל והלך מלוא שלוש הדיוטות. היהודיה הכרסנית טפחה בדלתו הסגורה של למלין, ופלטה צוויחת־בתולה ממושכת, שלא הלמה עמידתה הגרמית הרחבה.

– רכלין! רכ–לין!

בריח החריק והדלת נפתחה קמעה. רכלין הוציאה קלסתר פנים צחות – עירוב של דם וחלב. ראתה את השכנות העומדות בעגולה סביב לישישה וצוחקות, צירפה גם עיני־הגודגדניות השקופות שלה לצחוקן ומעל צואר צחור ועטור פנינים ריטט סנטר כפול זעיר:

– ה, ה, ה! מה שמועות טובות משמיעה מזמנת־החתונה!

כרגע קטן עמדה דממה. הנשים, שלא נדברו תחילה, מחו באצבעות, בסינרים, את הדמעות מעיניהן. כל אחת המתינה שתהא חברתה הפותחת בדיבור, הזקנה חגה על משענתה, משכה והוסיפה בניגון של תחינה, כאילו היא באמצע הסיפור:

– נו, ראוי לכם, ילדי אהובי, להטות אוזן – – אם אשת־מישחקות, כשפנית, או מלכת־שבא באה ונוטלת מאשת־איש אהבת בעלה, יש סגולה בחונה – בדוקה ומנוסה – –

– אדרבה, אשמע – גחנה רכלין בצחיקה פסוקה על שכנה.

– גם אני, סבתה!

–ואף אני איהנה מכך, – הראתה הזקנה על מטפחת המעות.

רכלין מישמשה בארנק־צדקה שלה, העמוק והעשוי אטלס³² והתלוי במשיחה של משי, והעלתה מטבע. נתנה את המטבע לזקנה כדרך נתינה לידעונית. הזקנה רקקה ג' רקיקות, הגביהה לשונה בין שפתיה כקשקשת וסיפרה כיצד לילית משביתה את שלום הבית. היא מתחפשת כאשת־נדודים, כאשת־מישחקות, ואפילו כמלכת־שבא, היא מעבירה מעל דרך הישר אפילו צדיק, כל שכן זולל וסובא שנוח לו בהפקר. אשה כשרה, שנתרגשה עליה פורענות כזאת, צריך שתיקח אספקלריה קטנה ותצא עם שקיעת החמה לשדה וכשזהרורי השמש מתחילים מרצדים ומנתרים סביבה, תקבור את האספקלריה הקטנה, כדרך קובר מתים, ותאמר ג' פעמים:

– כאן אני מקברת אספקלריה זו באהבה של מרת וונוס לטאנהויזר ואני שוטחת תחינתי להשם יתברך הכל יכול כי יחזיר שלום הבית בלב בעלי.

– פורענות כזאת התרגשה גם בפולדא – נענתה אחת השכנות.

– ובוורמייזא, עיר מולדתי – נשענה הזקנה ביתר עוז על מקלה המעוקל – הטו אוזן:

– – – מעשה באביון מופלג שישב בבית, על יד המעיין, הנקרא “לקרקפת השטן”. פעם אחת הלך האביון לקימורת³³ אשר בביתו ובכה רב בכה מגודל הצער. ויהי בבכותו על רב עניותו נגלתה לו מלכת־שבא. בלתי ספק לא ראה כל ימי חייו נקבה יפה ממנה. שערותיה כתם פז. פתחה ואמרה: “אם תשכב עמי כל יום, בהשמיע הפעמון חצות יום, אעשך גדול בעושר וקניינים אשר אך מעטים כמותך”. ויִפּת לה האיש והיא באה אליו כל יום בהשמיע הפעמון שעה עשתי־עשרה. שתי בתולות נושאות אחריה אגרטל־זהב בו שוּמות שערותיה־כתם־פז. ובשכבה עם האיש הוצב האגרטל ליד מיטתה על האדמה. ואין הבתולות נשארות בקימורת. כי מלכת־שבא גזרה לבל יידע אדם על זה המעשה, שאם לא כן היא מעבירתו מארץ־החיים. ויהי האיש עושה רצונה יום יום ומלכת־שבא אף היא מוצא שפתיה תשמור, שהביאה לו רב כסף וזהב. והאיש מעשיר והולך והוא מלביש את עצמו ואת אשתו כדרך העשירים. בשבת ויום טוב יוצאת אשתו ואצבעותיה מלאות טבעות. ויהי פעם אחת ותשאל אשתו: “הגידה נא לי, אישי שאהבה נפשי, מה תעשה בכל יום לעת צהריים, בהשמיע הפעמון שעה עשתי־עשרה, בקימורת?” וישב בעלה אמריו לה: “הסכּן הסכנתי לישון בכל שעת צהריים”. ולא הוסיפה עוד האשה לשאול, אך אמרה בלבה, כי לא בחנם הוא הולך יום יום לעתים מזומנות לקימורת. פעם אחת לקחה מבעלה את מפתח־הקימורת והלכה לחָרש מַסגר כי יעשה לה כמותו. ויהי בהיות בעלה בקימורת, פתחה בלאט את הדלת במפתחה ונכנסה וראתה את בעלה שוכב עם מלכת־שבא, וכן ראתה את אגרטל־הזהב ובו שומות שערותיה כתם־פז. ותתחמק האשה ותסגור בלאט את הדלת בעדה, לבל תעירם ולבל תעוררם. ויהי כאשר הקיצה מלכת־שבא, אמרה לאיש: “ועתה מוֹת תמות, כי גילית הסוד שלנו. היה בזה אדם וראה אותנו שוכבים”. ויישבע האיש כי אינו יודע עד מה. ויבך ויפול לרגליה, ומלכת־שבא נתנה לו לחיות, ותאמר: “לא תראני עוד עד עולם והעושר שלך יחלוף כלא היה ואף תידל יותר מאשר דלות. ילדתי לך שני ילדים. הנה אמלוק ראשיהם ואָמיתם ובעוד שלושת ימים תצא אל הגשר אשר על נהר הריינוס ותראה אָרון מרחף. שם ישכבו בניך אשר ילדתי לך. אקברם פה על יד הריינוס”. ויהי אחרי שלושה ימים וייצא האיש אל הגשר וירא הארון מרחף ומקץ ימים מעטים שב והיה אביון מופלג. על כן בנות ישראל אל תתפתינה בגלל הממון – – – השם יתברך ברב חוּמלוֹ יתן לכל איש ואשה כמזלו – – –

שעה שהישישה גילגלה בסיפורה נצטופפו השכנות כאגודה ופערו ברב תענוג פיות ואזניים. כל אחת ואחת גם בלעה כל דיבור, גם התפללה להשם יתברך שבעלה לא יתפתה לאשת נדודים.

– מה מעשים מתרחשים בעולם – נשמה האחת לרווחה.

– עתה נוח היה לי אילו בעלי על ידי – אמרה אחת ונתביישה.

– האמת, כי רויזלין, אשת־המישׂחקות הפראגאית – לא השלימה רכלין דיבורה וסיבבה את הטבעות על ידיה.

– אמת, אמת – נענתה שכנה – רויזלין משמחת עצמה בבעלים זרים.

– סובאת, מזמרת ומרקדדת בבי־מזיגה של מיכל.

– וגם למלין שלך שם – הוסיפה השלישית.

– למלין שלי? – אזל הדם־והחלב מפניה האוֹרוֹת של רכלין ושיניה נבהקו – אם כן, הריני הולכת לשם! ואם אתפסנה בחדר־היין – נופפה ידה, משל אומרת: “הרוֹג ורצוח!”

לא נענה דיבור ולא חצי דיבור. רכלין סקרה כהרף־עין שכנותיה, אם אין מתלוצצות בה, וחזרה והרתיעה עצמה לדלת הפתוחה.

הדלת הכבדה נצמדה בנקש. נשמעה אנחת בריח הברזל. השכנות התעמדו על צפרני הבהונות, הציצו זו בזו והעווּ פניהן, משל דרכוּ על יצור חי. הזקנה, הקוראת לחופה, העבירה במחת אחת אצבעיים על מזוזת־העץ של למלין, התחילה מנקשת בחצאי־נעלי־העץ שלה ופיה הנפוּל גירגר:

– נאה, נאה, תדע האשה הפתיה, כי גם למלין הצדיק שלה אינו אופה רקיקים בלא אש – – לא אש אין נאפה ולא כלום – – לא כלום – –

 

ז    🔗

מיכל בעל “צבי הזהב” העביר ידיו הצמיגות על מצחו המיזע, על פניו הלחות. זעיר שם זעיר שם שייר רבב וניגב אצבעותיו בזקנקנו הצהבהב, שחודו האחד נזקר וצימח כלפי מעלה.

עמד מאחורי ספסל מקומר, חלץ מגופות מתוך חביות, פּיטסים, שאב יין, שיכר לתוך חביות־מזג וכדי־בדיל וחומר. ומשעדפו המַשקים מעל שפות־הכלים, ונתבעבעו, היה מיכל מפוגג קצפם מעשה־אומן באצבע־הבוהן וצעק מלוא חלל אולם המסבאה, שתשמע אשתו:

– סליק! פּסלין, סליק!

מרָב “מחיה”³⁴ עמד מיכל נבהל ומשתומם. לא חש, שפוזמק אחד שלו נשתרבב וירד ממכנס־הברך וחשף ארכובתו השׂעירה.

זה ימים הרבה שלא זכה לשפע כל כך. ארנק־העור, התלוי לו ברצועה מעל כתפיו, נתגבשש ולא ניתן לסגור. והפדיון האמיתיי המופלג התחיל רק עתה. הפדיון הממוֹ כל כך, שפסק לאכול ופסק להצטער על שאשתו מתבדחת עם גברים זרים ושותה לחיים עם זאקסה הליצן ומתלוצצת עם הלצים שאין דיבורם אלא ניבול־פה וזנות.

מחותנים ממחצית מדינת באוואריה, שנתכנסו לחתונה אצל הפרנס דרגנשפורק, הסבו ושימחו עצמם אל שולחנות גדולים וקטנים.

שולחן הליצנים לא דאי שהיה גדוש ומגודש, עמדו סביב ארבע קצותיו גולגולת על גבי גולגולת.

זאקסה העשיר, שכבר העניד את הרקדנית מחרוזת אלמוגים, אחז מלוא־כוחו ידיה בתוך ידיו והיה בגילופין כדיבעי. עיניו הגזלניות להטו כגחלים חיות. הזקן – זפת. ובשחרורית המתולתלת – זוג עיניים אדומות בשרניות. כל כלום לא הלם את הפנים הארכרכות הצמוקות, שהיו חיוורות, ממוצות ובלא מראה.

הוא גילגל בנסיעותיו, עשירותו, סיפר על וונציה, מנטובא, דיבר על הקורפירשט, המבקש רקדנים, מוזיקאים, שיוציאו מוניטין לחצרה של באוואריה. הוא, למלין זאקסה, ודאי לו, כי רויזלין תישא חן וחסד.

רשאית היא להתמודד עם כל שקצות החצר ב“מוזיקא” – – אלא צריך דריסת־רגל – – והוא, למלין, האפסנאי של הקורפורשט – – –

– מהיכן אני, רקדנית הדיוטיית, ‏ בלא גינונים, ויתירה מכן בת־ישראל, לחצר מלכות? – אמרה בחשאי וזקפה פניה.

בחלון הפתוח נדחקו גושי שמש, המבשילים בשעות שלאחר הצהריים, ומנַשמים דבש. גושי השמש התפשטו על פניה של רויזלין שהיו יפות, יפות ביותר, והעור מתחת לעיניה הוריק והתריג כקליפת אפרסקים בסמוך לקטיפם.

היא גם התחטאה וגם נתנה עיניים של חשד באיש הזר – קומה שחורה כל כך עם שפתיים אדומות והוא מחזיק ידיה כמלקחיים. הוטב בעיניה שנזדמן פישל והוא שותה וחורק שן. ומי יודע? הרי היא, רויזלין, חברה היתה לה שמזלה הגליש אותה לתוך חצרו של נסיך ועלתה לגדולה.

– רויזלין, הרהורי מרה־שחורה לשם מה? התפצלו אורי־שלהבת בעיניו של למלין – ואנזילמו מן התפוחים³⁵ כלום לא היה ליצן, שהיה מבדח שמחות וחתונות באמירה וזמירה? וכיצד את סבורה בא בחצר מנטובא? שאלי את פי! אילולא בנוודינו אברבנאל העדינה שהמליצה עליו בדברים חמודים והציבתו בלשון לימודים, היה מכהן כליצן עד עצם היום הזה! ואף אני, למלין, האפסנאי של הקורפירשט, אמליצך ואציבך, ילדתי – – השמעת, רוזלין? שמעת? ריבה נאה שלי!

כל כנופיית הליצנים נפלה בבת־אחת לתוך אולם המסבאה. תחילה הילך מהדס־הקביים ברגלי־החסידה הארוכות שלו. אחריו – המתופף, הכּנר, נגן נבל־היהודים, בולע האש, הננס בגולגולת ההידרקון. ההוא היה גם מגיד עתידות. החזיק קוף קטן בשלשלת קטנה ואינפף:

פוּמיי, קופי, הראה כח להטיך, קבל עם

ויצחקו הכל נפשם שׂבעם – – –

– פישל, מי מכבד? – שלף מהדס־הקביים את ידיו לשיירים שהתגוללו על גבי השולחן.

– לא אני – נתנהם פישל.

הליצנים הכּפוּנים פשטו על השולחן כארבה. כהרף עין נתרוקנו השיירים, כורסם בשר העצמות, ניגס, נפרק, וכל הכנופיה כלתה ללגימת יין, לגמיעת שיכר. כּדי הבדיל והחומר, שעמדו על השולחן, לטשו עיני ריק. ומסביב, לשולחנות־צדדין, הסבו גבירים כרסנים, ואכלו מי חתיכת שיבוטה, מי רבע אווז והירווּ אכילתם, לא מעשה שתיה אלא מעשה סביאה, כוסות יין, כמעט שפקעו כרסיהם המרובות.

– ועתה, ליצנים, – ניצב מחותן מדושן, התיר קמעה אזורו סביב מכנסיו וכובעו המרובע זז בזחיחות מעל אוזן אחת – על שום מה אין מזמר?

– מי שסבא הוא שיזמר! – הטיח כנגדו ליצן בקפידה.

– אתה אח־לתירוֹש מנופח, – תקע המחותן ידו לליצן – הרוגז מה והכעס על שום מה?

– לא גמעתי גמיעה איני אָח־לסביאה – נתרכך הליצן.

– צדקתך צדק – תחב עצמו המחותן ברחבות־דעת לתוך הליצנים – עבירה גוררת עבירה, באה זמרה באה גם בעזר השם כוס רויה ושחוק קוּביה!

– פישל, פישלילאֶ! – זימררה רויזלין את השם, ובשעת מעשה העמידה על פישל עיניים כאלה, שהתחיל מתעכּן על מושבו ולא יכול לישב בו.

– פישלילא – התייצג הננס במכנסי משי הקצרים שלו על דף השולחן וחיקה את הרקדנית – פישל, פישלילא, אל תתפנק כל כך גם אני מיוהד![³⁶]

הקהל נתכעכעו מצחוק.

– נאה! שפיר!

פישל הפך כד ריקה על פיה. התחיל מנקש ומקשקש בבדיל הנבוב להסות את הקהל. עיניו, עצבות, שנגררו מפנים לפנים, ניתלו במחותן המדוּשן שפיו לא פסק מדיבור.

– תחת להרעיש העולם, כבוד המחותן המרומם, מוטב שתכבד כבר את הלצים ביין ושיכר!

ומשעמדה דממה, אימץ פישל את הכד הריקה לחזהו וקולו, צלול ועמוק, הישרה תוגה ועצבות.

שבעים המה הגבורים

ויכחידום תשעים שׂרים

שבתו שירים כי פי שרים

מלא מים, מלא מים.³⁶

כנופיית הליצנים פערו פיותיהם הרעוּבים החרבים, ומלוא־חלל־אולם־המסבאה נתהדד:

ככלות ייני תרד עיני

פּלגי מים, פּלגי מים!

הקהל השתאו, המתינו שפישל יוסיף זמר. והוא עמד דווּי וביקש מבטה של רויזה. וכשזקפה עיניה אליו, צימצם כתפיו, קבץ את הכדים הריקות מעל השולחן וזימר לתוכן:

לחם לאוכל איך ינעם

או איך לחך מאכל יטעם

עת בגביעים לפני העם

יותן מים, יותן מים!

עתה נצטרף לו כל אולם המסבּאה והכול נתלווּ מי מקשקש בכד ומי ברגל:

ככלות ייני תרד עיני

פלגי מים, פלגי מים!

– לא מים! יין, הטוב שביינות! – חיפש המחותן, שהותר אזורו, את המוזגת.

המוזגת, מסומקת, עמדה בפעירת פה. כבר נפסקה הזמרה, אך היא עודה מרימה לקצב את הכדים הריקות שבשתי ידיה. עיניה, רעבות, הביטו, כיצד למלין אוחז ברקדנית, מדבר לתוך אזנה, והיא, המוזגת עצמה, לא שמעה כי הקהל צועקים, תובעים יין.

המחותן שדעתו נתרחבה עליו חבק את המוזגת המבולקה, גררה אליו:

– גזלנית, יין! הקהל משתוקקים למעט יין!

האשה הנכלמת ביקשה להתחמק מתחת ידיו. גוננה על עצמה, הניפה את הכדים הריקות, וחכלילי־הלהבה שעל פניה התפשטו על צוארה. והוא לא הירפה ממנה, נתחשק לנשקה וזקנו שלו זחלה לתוך עיניו, לתוך פיו.

הקהל דישדשו ברגליהם, בטשו בידיהם, שרקו:

– כיצד הוא מתפער!

– ה, ה, ה! מה הוא מרחרח?

– האשה אינה הדס!

בשעה שהקהל צוהלים וצופים, שהמוזג יבוא במרוצה, נתחבה רכלין, אשת למלין העשיר, לבי־המזיגה. יצאה שעה קטנה, עד שראתה את בעלה, שישב מחוּבק עם הרקדנית. מלים נשתלפחו על שפתיה המכוּוצות:

– סלקה שעתוֹ!

רכלין מעוטת־הקומה הפליגה בתעצומה כל כך לאותו צמד־חמד, שרויזלין לא היתה לה פנוּת לקום על רגליה, נשארה יושבת שתוּקה וחשה אצבעות בוטות תולשות שערותיה על עיקריהן. כנגד עיניה נשתלהבו מלים:

– חצופה! את מאַהבת בעלים אחרים, עקרה!

למלין נתפכח על אתר. התחיל מזיז עצמו, ביקש לפרוש ככל המרוחק מאשתו. פישל שט ועלה מאחורי השולחן. נתגער בבני אומנותו, תחלה בלשון גלחים – איגנוראַמוסין! אידיוטין! – ומיד הפליג ללשון אמא – שוורים! בהמות! מה אתם מניחים לחובלה? מה אתם מניחים למותת את רויזה?

עד שכנופיית הליצנים נתעוררו על המתרחש ונעשה, כבר עמדה הרקדנית בפנים רמות והביטה דרך־ביטול כיצד האשה המעוטה משוטטת לדלת וכיצד בעלה, למלין הגמלוני, מתגרר אחריה.

– מה זאת? – הגביה פישל ידה של רויזה, שמרפקה שתת דם.

– אין מאומה, פישל, אין מאומה – הביטה רויזה בנטפים האדומים כהים, ועיניה חייכוּ – זה כופר מחרוזת האלמוגים – בחנם אין כלום… כל כלום…

פישל נכנס עם רויזה לפרוזדור. ליד הכיור רחץ את עורה המשוֹרט וחש כאילו עורו נקלף עד הדם.

כרוח סערה אפפה פתאום רויזה את פישל, עד שצניפו החדוּד צלח מראשו. היא נישקה עיניו, פיו, זקנקנו. ועד שלא הצלילה דעתו, שוב לא היתה ואך שיירה סביבו נשימתה שליחשה:

– פישל, פישלילא, פישלילון שלי.

 

ח    🔗

רחוב היהודים שהוליך לחצרו של בלאסר היה גדוש ומגודש. שער הברזל פתוח לרווחה. משני צדי השער – שני אבירים במעילים קצרים, מכנסי־ברך מקופללים, בכובעים כפעמונים. הכל מעשה קטיפה אדומה. מעל המעילים – חרבות, אלה האבירים – משרתי בלאסר המחופשים – עיכבו עתה את המון שאינם קרואים המשכשכים ורוחשים.

החומה, בניין אבני גלל מרובעות העטור צריחים מארבעת קרנותיו, עמדה בעומקה של החצר, האבנים מטוחבות, משׁוחקות, הפצילו והלכו, משל הבניין אגפו של פלטר עזוב.

ההמון התקבץ והלך משחריתו של יום. קבצנים פשטו כארבה על חדר־המשמר, בית־המחולות, הבאֵר. עניי־העיר התכנסו לפני השער, שברזלו היה מפוטש כרקיקים. בכל – גברים, נשים וטף.

הילוך שכזה, אבני־יקר ועשירות כל כך, לא נראה עדיין ברגנשפורק. מחותנים מוורמייזא, מוורנקוורט³⁷ דמיין, מווינא ובעיקר מקושטנדינא³⁸

כל פּוּנה שאתה פונה – קטיפה, משי. כל הצצה שאתה מציץ – אדרות מרוקמות זהב, כסף. אזורים רחבים ומעוטרים. שחורים, לבנים, אדומים. הדלתות לא שבתו. אוכלוסיית נשים נהרו ובאו והלכו – צעירות, בכירות, זקנות. עגילי־שוהם עד לכתפיים המסולסלות. על השרוולים המהולמים, מסביב לפרקי הידיים, צמידי זהב, משובצי־פטדה, אזמרגד, אוֹדם. פנינים – מלוא צוארים. אלמוגים, ענברים תלויים בחוטי אוּפז.

– פּסלין, – גיפפה נערה את חברתה – מה פּסלין? מה רוחך עכורה?

– רוחי? – תלתה פסלין עיניים שחורות, עצבות – אין בי קנאה שאין לי ממון, שוהמים, משי, קטיפה. בגדי מטליות בלות? – העבירה ידה על ברכה – תתעגם לה אחרת! השמעת, יינטל, יש בי תאוה גדולה לאלמוגים. אדומים־שׁרוקים, כשל פייגלין בתו של האנוור.

– אלמוגים? – נתחרזו שפתיה האדומות של יינטל דרך ביטול – איני דואגת על כך! בלא מהתלות, פסלין! – אם אך אתאוה, יתן לי משרתו של בלאסר מתנה!

– מי, זו הבריה היפה שלך, זלמן? – הראתה פסלין על אחד האבירים ליד השער – נוח לך לנקר עיני המשרת!

– הנבזה מבקש להתעלס עמי בנעימים – צחקה יינטל צחוק קונדסים – אף לא קליפת השום! הרוצה לרסק מפרקתו יעשה עמו, תרנגול־הבר שעבר ובטל, רומנצין! לא אני, לא יינטל!

בא ראש הישיבה לבוש אדרת שחורה. הוא הוליך אברך בבגד משי לבן עד הקרסוליים. האזור – לבן ורחב. התרבוש המצונף על ראשו – שני. העיניים, הזקנקן, הפאות – שחור, זפת.

פתאום עמדה דממה. רחוב היהודים עצר נשימתו, פער עיניים ואזניים – כשעה קלה. מיד הרעישה יבבת תינוק את הדומיה.

– מה יבבה היא? מה צריחה היא כצריחת יולדה? – נשמעו מכל העברים טענות לאֵם הבהולה– או היניקי ילדך, או לכי ואינך!

– הס, הס – נענה מי – הילד לקה ברכּכת.

– הולכין לרופא! – נשמע מכל העברים. – לא יזיק לחַתך את הרכּכת!

האם נמוכה, צנומה, חלצה מרב אימה שד צומק ותקעה בפי התינוק. ועיניה – עכברונים קטנים ושחורים – התבוננו נבוכות בזר, שהלך עם ראש הישיבה.

עשרות מבטים נתלטשו על הזר:

– מיהו ואיזהו?

– ר' יעקיל – עיכבו הקהל את השמש הזקן והראו על הזר – מיהו ואיזהו, ר' יעקיל?

– ההוא? הריהו ר' קלמן! ר' קלמן שלנו מרגנשפורק.

– הבעל־מקובל? היושב תוך קושטנדינא?

– הרי עודהו רך בשנים?

– והדרת־פנים!

– ומעלת היחוס!

– ורב ממון!

– רב ממון? – נתגלגל צחוקו של ר' פתחיה, חתיכה של אביון, שכבר היה פעמיים בארץ ישראל – ר' קלמן זה היה נחשב עשיר גם בחצרו של מלך ארטוש!

סביב ר' פתחיה נצמחה עוגה ומסביב לעוגה נצמח מעגל. האחד שאל:

– האמת, ר' פתחיה, שר' קלמן מוביל כתב ממלך תוגר³⁹ לכל יהודי אשכנז?

– אמת, אמת!

– אוהב ישראל, התוגר!

– מחבב יהודים בכל מיני חיבה!

– שייך חיבה? – הגביה ר' פתחיה, הקרוע והבלוי, את ידיו השעירות, ועיניו האפלות נעשו כעצם התענוג – הרי הימים ימות המשיח! מבקש עני נחלה, פרקמטיה בלא מכשול ומַכשיל, מבקש יהודי להיות תחום־שבת מארץ ישראל, יניח את אשכנז היפה וילך לקושטנדינא!

– ומה יש לנו בכאן?

– בכאן? – לעגו וליגלגו לא בלבד פניו הכחושים של פתחיה אלא גם אניצי הזקן הפזורים על לסתותיו – בכאן? בכאן יש לנו מכס־הגלגולת, כרגא־דמלכא! עושה יהודי ריווח טוב – הריהו חייב ליתן כל פרוטה שלישית לסובא, לגרמני! אתה הולך לעשות מסחר ב“מקום” אין אתה מובטח בחיותך! וסיעת הוללים! ולפנות ערב עת נעילת שער כלות עיני כל אשה והיא רוצה לראות בעלה בשלום. חרפה ובושה! ויש אומרים – היה ר' פתחיה כמגלה סוד – שכל יהודי רגנשפורק, ת"ך בתי אב ויותר, יתחייבו גירוש.

– הרחמן ירחם! – נתאנחה אשה.

משנשמעה התיבה: גירוש, נשתכח שרגנשפורק משתדכת היום בוורמייזא, שמחותנים נתכנסו מכל אשכנז, שבאו ליצני פראג. בת־קול הבכיה והצעקה, ולא בלבד של אנשי נירנפּרק ואשפירא⁴⁰, אלא גם של היהודים מגורשי עשרות ערים ועיירות, נתהדדה בבת־אחת באזני הכל. העיניים נתפחדו ללא כוח כדרכן בשריפה באמצע הלילה. אך הבעתה לא ארכה. אפשר ופעלה שמחת החופה, ששון חתן וכלה; אם כך ואם כך, התחילו מתנחמים על אתר. ואם יתחייבו גירוש מרגנשפורק, יש יושב על חוג שמים, שכבר פתח לרווחה שערי קושטנדינא – בואו, ילדים, וראו, איך רוממתי את ישראל. מוחמד השני פינה ליד כיסא מלכותו מקום לכל שלוש האמונות. מימין כיסא מלכותו – המופתי, הרב, משמאלו – האפטריך היווני.

בא וקרב יהודי בבגד בדור בפסים לבנים ושחורים הדומה כטלית. הצוארון מעל הכתפיים – השרוולים – תכריכי פלומה. מצנפת הצובל מוזחת. ליד האזור השחור – שקיקי עלים לתרופה, שקיקי קמיעין. במרפקים, במקל תחבה עצמה הבריה לתוך הקהל. ניגב את זקנו השחורה והארוכה, התלקלק בשפתיו הבשרניות. השרוולים הבדורים והמפוספסים נתעופפו, וידיים דקות נתפרפרו, העלו מבול דברים שנשמעו מוזרות לאזני אשכנז:

– מציאות, נשים חסודות, מציאות!

– הרי זה הגלב!

– הרי בעל הקורע, הרופא.

– הפולני?

הרופא הכריז בקול פחוז וממושך:

"– – – קמיעין שכתיבתם בצפת, שכתיבתם בירושלים. בדוּק ומנוסה. עשבות קברו של ר' שמעון בר יוחאי, יפים לאבני מרה, לחולי הצהבת, לשלשול. גרגרי־בשמים שחורים המגרשים מכאובות שוק וירך. מכיתת־כוכבים ‏ – וקולו של הרופא נתרכך אף נתעמק – כל הגוונים: כתכלת השמים, כקשת בענן, אדומה כדם. סגולה להריון קל, שבת ישראל לא תפיל חס ושלום. מכיתת־כוכבים אדומה היא עתה בבל ייראה. כשבית המקדש עמד בלהבות הוריד השם יתברך ברד של מכיתת־כוכבים, ומכאן, נשים חסודות, אדמימותה. אשה מקשה לילד דיה באבן־כוכב מוטלת על בשרה והיא מתזת ניצוצות והיא נוטלת לה ללילית וכת בנותיה “לברכן לפרכן ודרך הארובה לשלחן”. בואנה, נשים – יראות השם, במרוצה, מהרנה לקנות – מציאות, מציאות!

וכשהנשים התחילו מתכנשות ועוטרות את הרופא גחן על אשה צעירה, שכריסה בין שיניה, לחש לה, עד שהכול נתחייכו:

–יש ותארע לה לאשה כשרה תקלה, אשה אחרת באה ומשביתה שלום־ביתה, הרי מכיתת־כוכב אדומה היא הסגולה המשובחה ביותר להשיב לה לב בעלה.

שעה שהרופא, הפולני, גילגל בחידודיו, הביאו לפניו קצת נשים את האם והתינוק החולה. הרופא התבונן ברגליים הקטנות והמעוקמות, דקיקות כשחיפי־מקלות, בכרס הגלושה, ואמר לאמו:

– במה לקה התינוק?

– ברככת.

– ברככת? – הוציא הרופא על אתר מאחורי אזורו בקבוק יי"ש, כוס, להב. פשט לנשים ידו, שבה התחילו מתלקטים מטבעות, וחזר לקיים דבריו, כל חיתוך הרככת הוא רפואה שלימה! רפואה שלימה! ואין רע בו, כל כלום!

הרופא גירד בלהב תנוך אוזן שמאל של התינוק. ביצבצה טיפת דם. הרופא הטיל את טיפת הדם לתוך כוס יי“ש ועירבה באצבעו. באצבע הלחה ניגב שפתי התינוק. וכשהתחיל משפשף וממרח ביי”ש את הכרס הגלושה, התחיל התינוק צווח, מתגולל ומתגלגל כל כך. שאמו נטלה אפרוחה וברחה עמו הביתה.

מכל הצדדים נשמע:

– הליצנים! ליצני פראג באים!

בכל פינה, בכל מחבוא – הפעוטות, כפרפרות, נתפזזו ברינה:

צליל צליל צליל

חצוצרה וחליל

אשת־זמר לחג,

כי באו, כי באו ליצני פראג.

הליצנים בידחו דעתם של הפעוטות. מהדס הקביים פסע ברגלי־החסידה מעל ראשי התינוקות, והבריחם:

– לחדר בית־הכנסת! ראשי עכברים, עכברושים פטיטים! לחדר בית־הכנסת!

הננס חייך כנגד הקהל ופזם לו:

רבותי – – אראכם כחי כי רב,

ויצחקו יונק ושב

ליצני פראג נעלמו בשער. חבורה של פושטי יד נהרו אחרי הליצנים, ביקשו ליכנס לחצר. שני המשרתים עיכבו בחרבות את התרבוכה, פיזרו והתגרו:

– לאולם המחולות לכו, רוזנים ושקי־גרר! לאולם המחולות! שם תתכבדו לשולחנות ערוכים בתרנגולות ודגים!

– תרנגולות ודגים! – חיקה קבצן צהוב, לפי הילוכו פולני, את המשרת והטיח כנגדו שרוול ריק – המשיא עצות לאורח, סופו גונח, ממדקרות חרב, בלב וקרב!

– חמרמורת במיעיים! – הבליט עצמו אחר.

– תהא סעודה משופעת לרימה ותולעת! – אמר שלישי.

המשרת תקע דרבנו בסוס. הסוס הלבן הזקיף עצמו על רגליו האחוריות, השתער על פושטי היד שנרתעו אחורנית. המשרת נהם:

– הלוך ילך, שקי־גרר! הלוך ילך, כלבים! בלא קללות! בלא קטטה ורטן!

משעבר האוֹכלוּס לעבר האחר של הרחוב, נתרפרף שווולו הריק של הקבצן הצהוב. פער פה על שיניו הקלושות והתחיל מחקה את המשרת:

– בלא קטטה ורטן – –נטיל כהיום על קברך מי שתן, נטיל על קבר הבעל־בית שלך מי שתן!

אנשי פראג נתגררו במסדרונות ארוכים, מקומרים, התגבהו מעל מעלות מסחררות ואפלות, פתחו דלת בכאן ודלת בכאן, עד שבאו לבית בלאסר העשיר. אולמות – רחבים ואוֹרים. אחרים רחבם וארכם שאתה יכול לסובם בהם מרכבת רתומת־ארבעה. בחוץ, שהבניין צר, לא היית מעלה על לבך, כי בפנימו רווחוּת כל כך, רחבות כל כך.

באולם אחד נתקבצו גברים, באולם אחר – גבירות ועלמות. בקיטון, הסמוך לאולם־הנשים, עמדו ליצני פראג ובחנו כלי־נגינתם, שיננו וחזרו וזימרו “פרקים” שלהם, התקינו עצמם לעלות על בני אומנותם דרגנשׂפורק. ה“כוחות” הרגנשפורקיים נתכנסו בקיטון הסמוך לאולם הגברים. לייב ומסייעיו ניסו נעימת גרונם, אמרו פרקים מתוך “שמואל בוך”, וקולם קול רינה.

ערב שכולו אור עמד בחלונים הצרים והפתוחים. אדם, כלים, רקמות – הכל הקרין מעין אותה חמימות של שעוה השׁופעת משקיעת החמה. על שולחנות־הזויות כבר דלקו נברשות־כסף כבדות, דלקו ולא האירו, רק בנות־שלהבת מתעלפות השתקפו בקני־הכסף.

מוישל הקראקאי התרוצץ מאולם לחברו. בכל רמ"ח אבריו השתוקק לזמן את לייב ופישל. שניהם היו תלויים ברפיון. לייב לא היה בפיו כינוי אחר לאנשי פראג אלא “כנופיית לצים” “ריקי פראג”.

ואלו פישל, שנהג תמיד לעשות עצמו כשוכח שמו של לייב, היה קוראו “הגאוותן, הכותב בשביל זקנות והולכי רכיל”. – הוא, פישל, בתוך תוכו נתאוה ביותר להיוועד עם לייב.

מוישל נטל חברו לשעבר ושוטט עמו בשילובי זרועות. פישל העמיד פנים, כאילו לא ידע, להיכן מוישל מוליכו. לא הספיקו עדיין להגיע לקיטון השני ומוישל פתח וקרא:

– ר' לייב.

לייב, כמראה ראש ישיבה, יצא מתוך הקיטון. המעיל השחור על קפליו וקפלפליו, שירד עד מכנסי הברך, נפרף ליד הצואר בכפתור של עצם ששיעורו כרייכשטאָליר. הפנים, צחורות ושקופות, היו עטורות זקנקן־משי שחור, שהתרפרף לכל משב־רוח קל.

– זהו פישל הזמר דאנשי פראג – העמיד מוישל את פישל וחשש ששניהם לא יתכתשו באותו מעמד בחידודי־חידודים.

– שמענו, שמענו – תקע לייב לפישל, כך כלאחר יד, קצות אצבעותיו – מה אתם מביאים אנשי פראג? מאפה סמוך לרדייתו?

– לא מאפה – נתנפח פישל, ששיעורו לא היה מרובה, נתגבה, עד שנעשה קומה אחת כמותו, כלייב – לא מאפה, ר' לייב. אנו מביאים יין ישן – את הילדבראנדט הטוב והישן, את דיטריך הטוב והישן!

– הילדבראנדט, דיטריך – – – יין ישן? – נתעקמם לייב – תרנגולות זקנות שאין נותנות לא בשר ולא שומן!

מראה פניו של פישל נשתנה. הוא נתבטל בפני בני אומנותו, שהתכנסו והלכו סביבו. הרי רויזלין, הרי מהדס־הקביים והרי הבחור הזעיר והאדום, זלמן, שכתב “אמנון ותמר”. מה הוא זוקר חטמו כל כך, ר' לייב הגדול? ואם הוא גבוה משכמו ומעלה, מה? הוא, פישל, ישתוה עמו תמיד! פישל כּבל בשיניו את המלים העוקצניות החריפות השוֹרוֹת בקצה־לשונו. וכל שנמשך דיבורו של לייב על דוד המלך, יהודה המכבי, בר כוכבא, כן נתפייגה חריפות דיבוריו שלו עצמו והוא, פישל, נסבך, כמעשה־כשפים, לתוך השיחה, והקשיב באזניים כרויות.

ר' לייב לא ביקש אלא מלתא זוטרתא⁴¹ – שפישל יודה ויתוודה, כי דוד המלך, יהודה המכבי, היו גיבורי מלחמה גאים במלכי גרממיה⁴² ונסיכיה. ובת שבע? כנגד בת שבע איזה פנים היו לקרימהילד הנאה, ולברינהילד הנאה הימנה? מה אומר דוד המלך ב“שמואל בוך” של לייב: “בת שבע? לא חזיתי כל ימי בת אנוש אשר תיף ממנה!”

– והרי פישל אומר, כי אני, רויזלין, היפה בנשים! – התנצנצו עיניה של רויזלין.

– היפה, היפה בנשים! – שינן מעשה־חיקוי הננס, והכנופיה נצחקה.

פישל לא נענה. החוצפה, שהיתה בו כמידה של קבע, נשתלשלה וירדה, והוא חש עצמו באמת קטן ומועט, ועמד בפני לייב, כצוער בפני אומנו. ולייב, שלא פסק דיבורו, כבר נמשכו לו כל בני אומנוּתו סיים ברגיזה:

– אם כן, אם אנו, חברים אחים, יש לנו עשירות כל כך, על שום מה אנו חייבים ליהד אחד הילדבראנדט, אחד דיטריך, אם יש לנו דוד, יהודה המכבי, בר־כוכבא משלנו?

– אמת וצדק.

– ר' לייב צדקתך צדק!

– כה לחי, ר' לייב! – נטלה רויזלין לאומן ושילבה זרועו בזרועה.

ברל השמש עמד וכרז:

– ר' יוסילמאן איש ראֶססהיים, הפרנס והמנהיג שלנו, בא!

באולם, שישבו בו הגברים, נתערבלה מהומה. הרבנים, ראש הישיבה, המחותן מקושטנדינא, המחותנים והבעלי־בתים הכבודים, – הפול עמדו אחד אחד על רגליהם. מן האולם האחר נידרדרו בחורות קטנות. היו לבושות בגדי משי, שמלות צבעונין, כצפרים. ראש המחותנים, בלאסר, הגביה מעל השולחן נברשת דלוקה והלך לפתח להקביל את פני האורח החשוב. על ידו נצמחה ונגלתה אשתו, גימכן, קומה של משי צחור, אטלס צחור ממנו, וכל קפל וקפלפל רישרש, ניצנץ, עימק את העיניים השחורות, שהזכירו ארצות־מרחקים. על הצואר המזוכך, הלבן כחלב מגליש, מחרזות פנינים. מרגליות כגרגרי פרג, מרגליות כדמעות, מרגליות כענבים, נשתלהבו תכלת ולובן, מפותכים ברסיסי־קשת, הבעל והאשה הציצו זה בזו. הכל הבהיק בו בבלאסר – עיניו, זקנו הדקה האפרפרת. לא פילל שיבוא אורח נעלה כל כך. בלאסר הגביה יותר את הנברשת ובירך את קונו שחלק לו את הכבוד והיקר להקביל בביתו את ר' יוסילמאן איש ראֶססהיים, מנהיגם ופרנסם של ישראל, אשר לפני מלכים, קיסרים יתייצב.

משרתו ושומר ראשו של יוסילמאן, בריה גדלת־קומה, היה מוכן להסיר את האפונדה הבדורה מעל כתפי בעל הבית שלו. אולם יוסילמאן נשאר עומד באפונדתו, שלא נראה בה העיגול הצהוב – אות היהודים. סלסולי־השער השחורים מסביב ללחיים הוסיפו יקר לפנים הצעירות, שהעיניים האפורות הנטועות בהן, ושהביטו בעקשנות והתמדה, נתכוונו לומר:

– כבוד כל כך לשם מה?

וכשהמשרת נטל את הנברשת, הודיע יוסילמאן, שהוא נחפז לדרכו; שאין לו פנות, שהוא נשאר ברגנשפורק שעה, לכל המרוב שעה ומחצה; שהוא נוסע עם הקורפירשט הצעיר לבאוואריה. הוא, יוסילמאן, שידל בדוחק את הקורפירשט, שישתהה ברגנשפורק. שמועה עזה מהלכת בעניין גירוש מרגנשפורק. כוחות אנשי אופל עושים במחשך מעשיהם – הנסיכה קוניגונדא, כמרים, משומדים ושונאי־ישראל סתם. צריך שרגנשפורק יהא לה צד של סנגוריא. צד משלה. אפשר בין היום למחר שהקורפירשט יהא מלך. שעל כן חייב בלאסר לערוך שולחן הראוי למלכים. ויינות חו"ל שאין משובחים מהם, פירות שאין יקרי־מציאות כמותם. ובעיקר – מחולות המתים. הקורפירשט מחבב לראות יהודים מרקדים מחולות המתים.

נתרתחה אנדרלמוסיה. נשכחו החתן, הכלה שעמדו אובדים ונידחים בין הקהל המעולז. הכלה – עיניים תכולות, שערות בהירות – בקטיפה שחורה. היא – דקה, דקה ביותר – סנסן משגשג, גחנה על החתן, לחשה לו ונתנה בידו צרור־מלח, סגולה מפני המזיקין. בלסתותיו החלקות נתלבלבה אדמימוּת של נערוּת.

ממנורות השמן, מן הנברשות שפע אור. האור השתקף בכתלים, שהיו כסויים עור מצוייץ אדום כהה. מעל העור – גובילינים ארוכים וצרים. נשקף מהם משה העומד יחף, כפוף לפני הסנה הבוער, נשקפה מהם רות הנופלת לרגלי בועז.

איש לא הרגיש, כיצד ברל השמש הביא את החופה, כיצד הביא את המספריים של הקהילה לחתוך את הארנקים החתומים, שנטמרו בהם הנדוניות מצד החתן, מצד הכלה. איש לא שאל על שום מה אין הרב כותב את הכתובה.

עיני הכול היו מכוונות לכניסה, שדרכה הפציע לתוך האולם אביר צעיר, גלשלש כנחש. שריון־הקשקשים בהק, הבריק, והחרב קישקשה. אחריו – שני, שלישי, רביעי. כל משמר־הראש ניצג, פינה דרך לקורפירשט, עודו צעיר ביותר, מגודל במופלג, שפניו ארכרכים כשל סוס רם־יחש, אחרי הקורפירשט – השררות מרגנשפורק, אחרי השררות – פני היהודים – השתדלן יוסילמאן, בלאסר וזוגתו, הרבנים, המחותן מקושטנדינא.

למלין זאקסה, שמסחרו תכשיטים, שמט ראשון מגבעתו. הכול, פרט לרבנים, ניצבו בגילוי ראש, והאולם האדום נזדעזע מקריאות הידד:

– לעילא! לעילא!

בראש – הקורפירשט, משני צדדיו – שומרי הראש. החרבות המנוצצות, כגג גבים. החתן והכלה הילכו מתחת לחרבות, הילכו מתחת צלצול המגפיים המדורבנים, קדו לפני הקורפירשט:

– לעילא! לעילא!

הכול נזדעזעו – חרבות, נברשות, כלי כסף, כלי זכוכית. ידיים נתלחצו ללא הגה, העיניים – נוצצו. יין נשפך מעל כוסות כסף, מעל כוסות מלוטשות, שנישאו לכבוד חתן וכלה, החליל התנגן. פישל נתלווה.

אפתחה פי כזמר כדבש

לחתן מוּקטר לכלה מוּגש

הידד! הידד!

מאולם־הגברים, מאולם־הגבירות. אבירים, בחורים, בחורות – הכול טסו משׁולחן לשולחן, שתו, אכלו, התלוצצו וצחקו בששון הנחות ובשובע שמחות.

כמעט שלא חשו, כיצד השמש העמיד את החופה, כיצד כרך “גוּטרוֹלף” – כוסית שצוארה צר, צר ביותר – במטלית של בד. כמעט שלא נשמע, כיצד השמש קרא:

– מחותנים מצד הכלה, מחותנים מצד החתן, צאו ומנו את הנדן!

המחותן מרגנשפורק, המחותן מוורמייזא, שניהם הטילו זה בזה הצצה של אלם ופסקו, שלא ימנו הנדוניה, שכל אחד מהימן על חברו.

נתלקחו הבדלות, קלועות שעוה:

– לחופה! לחופה!

תחילה – כנור, חליל, נבל־היהודים. אחריהם מחותנים והחתן בחפוּיו, ואחריהם המחותנים והכלה בכיסויה. אחר כך – קישה ודילוג, קישה ודילוג. בוכה הכנור, בוכה החליל, בוכה נבל־היהודים, מגרשים הרוחות, השדים, המזיקין הנישאים ובאים מצפון. שולפים אבירים חרבותיהם בצחצוח. שמח בעל־מקובל: “מקשין בפרזלא”, שמח בעל־מקובל אחר: “להגן מן השדים מקיפים בברזל – –”. מתנענע רב בברכה – מנוצצה מרתתה בכתם פז טבעת הקידושין. היין משתפך. “ממשיכין יין – – לפני חתן”. מרכין החתן פניו החיוורות לצפון, משבר אל הקיר את הכּוסית על צוארה הצר – מזל טוב, מזל טוב – ומעל ראשו, מעל פניו, ניתך ברד חטים קלויות – צוחק הכנור, צוחק החליל, צוחק נבל־היהודים:

– מזל טוב! מזל טוב!

הוצאו שולחנות, מרבדים, האולם האדום נתכפל ארכו, נתכפל רחבו. מסביב לכתלים, הקשוטים עור אדום כהה ומצוייץ ושזור חוטי זהב, הסבו האורחים. הכול שכחו, כי חתונה היא, כי זה עתה היתה החופה. בלאסר, אשתו, כל מיוחסי רגנשפורק, הכול החזיקו טובה לעצמם, שהקורפירשט אינו מרפה מיוסילמאן ושואלו לפירושו של כל מנהג ומנהג.

למלין זאקסה נטל את ראש־המחותנים וצידדוֹ לקרן זוית. תקע לבלאסר שעון זהב קטן משובץ יהלומים.

– רק אלף רייכשטאָליר.

– יקרוּת הרבה, ממון הרבה – התבונן בלאסר בשעון הקטן.

– ממון הרבה? – נעשו עיניו הגזלניות של זאקסה ככבשים – מתנה כזאת לא ישכח הקורפירשט עד עולם. נסיכים כאלה אינם שוכחים עניינוֹת כאלה.

בלאסר היה כתלוי ברפיון – יתן או לא יתן לקורפירשט את השעון הקטן מתנה? אמר בחפזו:

– הייתי מסתחר עמך בנאמנות – דייך בת"ת רייכשטאָליר?

– ת"ת רייכשטאָליר? עוד מאה אחת, ר' שלמה, הייתי רוצה להוציא הקרן מזה המשא ומתן!

בלאסר נטל את השעון. מריבוי של שימחה לא ידע למלין להיכן ירוץ תחילה. כאן לחש מה לקורפירשט וכאן לבלאסר וכאן כבר עמד עם אשת־המישחקות. נשבע לה, כי תשא חן והקורפירשט יאספנה לחצרו. אנשי פראג לא היה ניחא להם. ופישל, שהתקין עצמו לשחק ב“מחולות המוות” את הפרנס, הלץ, המשומד, הנביא – פישל השתמט מרויזה, וברר וחזר וברר את בגדי־המישחקים, לא נראה לו, מה שנשכחו אנשי המקום, אנשי רגנשפורק, ומה שהוא, פישל, ולא לייב, בראש. עתה היה מוחל על הכל – על המעות, על הכבוד. אך מלה מפיה של רויזה, אך מבט מעינה של רויזה, שהיא נשארת עמו, והיה מפקיר את החתונה על הקורפירשט, היה מניח את רגנשפורק. הטיל הצצת־צדדין וראה את רויזה מתגדרת, הנה היא מתללת את צמותיה השחורות, הנה היא משטחתן על ראשה הקטן, היפה. הנה היא מסכסכת כחצי תריסר שמלות והנה היא ניצבת על ידו בקטיפה, קוראת לו – פישל, פישלילא, פישילון – שואלת מפיו במה “תתייצב כבוד”: בקטיפה או שמא במשי? חיים של נחת לא רדפו אחרי רויזה כל ימיה. היא מבקשת לשאת חסד בעיני הקורפירשט, היא מבקשת למצוא חן בעיני האבירים “כבירי כוח”. והוא, פישל, חס לו לתקוע בה שפודי־עיניים, כאילו כלייה נגזרה על העולם. ואם היא, רויזה, תשחק בחצר המלכות, לא תשכח אותו, את פישל. ועתה קודם “מחולות המוות” היא צריכה “להתייצב כבוד לפני נסיכים ורוזנים'”. ומה הוא אומר, פישל? הוא שותק?

הכנור נתנגן. אחריו החליל, אחריו נבל־היהודים. רויזה באה כרוח סועה ובמרוצתה ניצבה לפני הקורפירשט על קצות בהונותיה. הראש הקטן הפיקח זקור כלפי מעלה, השדיים הקטנים הבליחו מאחורי שמלת הקטיפה המהודקה, שהיתה רחבה ורחבה ביותר לירכיה, נפנפנית וקפלנית יותר לקרסוליה. והרגליים, ספק עמדו ספק לא עמדו, היתה בהן ריגשה כל כך וקסם כל כך, שנפסקה נשימת הקהל.

רויזה חוללה לבדה את מחול היהודים, לא ניתורים ולא בילושי ידיים בירך, לא פצפוצי אצבע בבוהן. כך לא היה דרכו של מחול היהודים באשכנז. רויזה נגררה מעל הרצפה האדומה, התנענעה. פסיעה לכאן, פסיעה לכאן. בכל פוּנה, בכל כפיפה – שימחה ועצב. העיניים התנוצצו והפה כמעט שלא נפתח:

קורפירשט נאצל ורם, האם לא תאבה

לצאת עמי במחול?

הקורפירשט הצעיר הסמיק. וקודם שהיה בו כדי שישיב, כבר נישאה רויזה אל האבירים:

אבירים רבי־חסד, האם לא תאבו

לצאת עמי במחול?

נתקשקשו שריון וחרב. האבירים – חומת פאר – היו מוכנים למחול. רויזה פסעה פסיעות, רחקה, מתגרה – תפסוני, תפסוני – ונתעלמה בקיטון.

האולם נזדעזע:

– רויזלין! הידד רויזלין!

– הידד!

בסאן, בערבוביה, נשתזרה בכיה חרישית, בכיה רחוקה. נבל־היהודים ניגן בחדר־צדדין אבלות של איכה, והתקין את הקהל למחול המתים. הניגון הטיל אימה מוזרת. עיני כול היו מכוונות לקיטון הסגור, שבו ישב פישל, מחופש כפרנס, בפינה וסבא יין מבקבוק. ידע יפה יפה, כי אחרי “מחול המתים” תעזבנו רויזה. היא עלתה לגדולה, באה בחצר המלכות. והוא, פישל? לבו לא נמשך לחצר מלכות. מה לו קורפירשט, מה לו אבירים, אם התחלחל ולהט בו עצב, עצב עמוק ודק מן הדק? פישל התענה ביסורים שרויזה הולכת מעמו. היין שהבעיר את העצבות אף הקיץ בו כוחות נרדמים שנשתפכו בו כמבול ונסתחפה בהם כל מחיצה ומחיצה. פישל שתה וציפה, ציפה לה. הרי רויזה. היא התחננה אליו. מהדס־הקביים והמתופף התחננו אליו, טענו, כי עוד לגימה אחת והוא, פישל, יתמוטטו רגליו, יבייש את ליצני פראג ויביא עליהם יללה. אם כן, אם הכול מתחננים אליו, הרי הוא, פישל, יעמוד כנגדם, יתבע, כי רויזה – – מה יתבע? המלים שנדחקו ועלו לגרונו נתמוגגו בדרכן. הנה נוטלתו רויזה בידו אחת, בידו אחרת – “פישל, פישלילא, פרנסי, ליצני, נביאי, בוא, מחכים לנו. התשמע את ניגון מחולות המתים?” עמד על רגליו, התנדנד כהרף עין. מיד נתחייכו ברפיון קצות פיו של פישל, ומאחורי השיניים הלבנות העקמוניות נתגלגלה עצבות חרישית:

לא אדע לרקוד, אינני לץ,

במזרח, רויזה, עולה הקץ,

סורי מעלי, אשה, טמאת־בשר,

אל אשה כזאת אין לי דבר.

רויזה גיפפתו. עמדה עמו, לב ללב, וצחקה לתוך פניו:

אל אשה כזאת אין לך כל?

אינך נביא – אתה תרנגול

תאבה רב נשים יפות, חמודות,

ועם כלן תתאו, הכוזב, לשכב

על כן עמי תרקד זקן רב־מדות – – –

רויזה משכתו לדלת. הוא לא הגה דיבור וחצי דיבור והלך אחריה. רק עיניו, עיני פישל, הביטו באופן שרוחות קלות וצוננות ריפרפו על בשרה של רויזה.

הקיטון נפתח.

בתכריכי משי צחורים עמדה רויזה על המפתן. הכול שכחו, כי נבל־היהודים בוכה וסבורים חיו, כי המוות טוֹוה את קינתו. רויזה הגביהה קמעה קמעה ידיה והתכריכים נעשו כנפיים, כנפיים חדודות. היא התנשאה באולם, כעטלף. ובפנים הארכרכים, ללא מראה, היו העיניים השחורות, הכבויות, מחפשות, מגששות. נגלה הפרנס. המוות, כנף אחת כלפי מעלה כנף אחת כלפי מטה, דהר אחרי הפרנס ובאולם נתנשבה רוח. רויזה היה בה נדנוד של ספק, אם היא רודפת את פישל. הזקנקן שחור, שחור כזפת. העיניים עיני לסטים. השפתיים אדומות. וכל כולו קומה שחורה כל כך, “משלחת שחורה” כל כך. לאו, אין זה פישל. זה למלין, למלין זאקסה. הקורפירשט הציץ תחילה בזאקסה, ואחר כך בליצן וצחק צחוק גדול. הכול באולם נתלוו לצחוקו, צהלו, שלמלין יותר משהוא חרד ומרתת לכיסיו הבלומים “יוּבלאטאציה” הריהו חג ועג סחור סחור, כשאימה מחלחלת כל אבריו, ומתחמק בזריזות מן המוות. בעיניו הלסטמניות נתלקחו אורי שלהבת והתיזו רשפים רשפים. הנה הנה יחרכו אורי־שלהבת אלה את כנפי המוות.

– הידד! – צעק אחד האבירים.

– הידד, המוּמוס!

המוות, פרוש כנפיים, דחק את הפרנס לקרן זוית. הפרנס, שהתנודד בקרן הזוית, משל מתנודד בכלוב, ביקש לחלץ עצמו ונתכעס:

מה לי מחול בזה הזמן

ואני למחול אינני מוכן,

המסחר פקד את ביתי במפתן,

עלי להעלות לדוכס את המס

עלי להשתדל לטובת הקהל

הניחה לי ואלך מכאן.

המוות, שהגביה כנף אחת, הגביה כנף אחרת, התקין עצמו למחול, נטל לו לפרנס ושילב זרועו בזרועו ונתפצח:

בוא תזדרז למחול, הפרנס,

בוא תתגלגל כרוח הולל,

ברוב גלגולים אתה מגולגל

טרחת לשמור את שלום־הקהל

גלגלת לתוך ארנקך ממון רב

על כן נרקד בשנים עכשיו,

עתה מכל תפרד ותרחק,

אם עשיר אם עני – מידי לא יחמק.

המוות התגלגל עם הפרנס ומחה עקבי־הפסיעות בכנפיו. נתלווה נבל־היהודים, נמשך לו הכנור, ושום נגן לא נראה. רק זקנים, ידיים ואצבעות. צרור אצבעותיו ריטט מעל הנימים, נישא בחפזה כל כך, בתעצומה כל כך, ששוב לא נראו אצבעות. הדק שבמיתרים נפח נפשו, התכלה. המוות נישא לבדו, כנף למעלה כּנף למטה, טוֹוה שיר קינתו וקד לפני הקורפירשט:

הה, קורפירשט נאהב, שׂר שליט נשגב,

על כחך כל־יכול עוֹף יוליך את הקול

אל תחיל ובוא, עמדי כרות ברית,

אני לכל החיים – אחרית.

אני עבד למלך מלכי המלכים

אשר מצותו הוא גם חוק לנסיכים.

הקורפירשט עמד על רגליו. אחריו – יוסילמאן, אחריו – שומרי הראש. האולם נזדעזע ממחיאות הכפיים, מצחצוּח חרבות ודרבנות, מקריאות ושאון:

– הידד, רויזלין!

– הידד, אשת־מישחקות!

– הידד!

פישל, שעמד בדוחק על רגליו, נתפכח לחלוטין למהומת הקולות. הרתיע עצמו לירכתי הקיטון, ביקש מוצא, אמר לנטוש ביתו של בלאסר. פתח דלת־צדדין ולייב הגבוה בא כנגדו:

– להיכן, פישל? להיכן?

פישל לא נענה.

שניהם התבוננו זה בזה, האזינו כיצד הצעקות מרתיתות מעבר לדלת את הכתלים, את החלונים. שניהם חייכו בעצבות, הבינו איש חברו, כי כל אלה אינם אלא כקצף הגלים העולה ונמוג. החיים אין בהם מידת בזבזנות. נתנו לפלוני חיי שעה, נטלו מידו חיי עולם. ואלו חיי עולם הם שלהם – של לייב, של פישל.

לייב הניח ידו על פישל:

– הישאר עמי, פישל?

– היכן? כאן? ברגנשפורק? באשכנז?

לייב פסע עם פישל אילו פסיעות. נשאר עומד ליד המדרגות ודיבורו נפתח ונמשך, שאין הוא מתכוון להישאר ברגנשפורק. לו, ללייב, “אשכנז” מרובה מן הערים לשני עברי הריינוס. אשכנז היא לו – ארץ־לועז, צרפת, אפילו קושטנדינא – כל מקום שידובר בו “בלשון שלנו”, לשון יהודית. הוא לייב יש לו “שמואל בוך”, “בר־כוכבא שפיעל” והוא עומד עתה לסיים “גירוש שפאניע שפיל”. עיני פישל הרואות, כי הוא לייב אינו יוצא לדרכו בידיים ריקניות. ואם יצטרכו לאשת־מישחקות – יש וונציה, יש מנטובא, יש רומי. מה רויזלין כנגד אשת־מישחקות איטלקית?

מששמע פישל שמה של רויזה הרתית גופו הצנום. פניו נתעוו בדווי. לייב לא הרגיש בכך, המשיך דיבורו, אך היתנה עם פישל תנאי אחד. עמו, עם לייב, לא יושרו עוד ולא ייאמרו סיפורי מעשיות לועזיים, אשכנזיים, כשהם נעתקים ביהודית קלוקלית – אם פישל מסכים לכך, הריהם יוצאים בין מחר למחרתיים לדרך.

פישל לא נענה. צעקות השימחה עירערו עמידתו. הוא נישא במדרגות. לייב אחריו. וכשיצאו מתוך החצר, אך הדחיקו את עצמם מתוך ההמון, הפך פישל פניו כנגד לייב:

– אנו נוסעים, אנו נוסעים, אפילו עכשיו!