מאמר א: פולמוס מוקדם יותר    🔗

מעשה־החוליגנים באסיפת הסופרים והעתונאים היידישיסטים בתל־אביב העלה בגולה גלים רבים וגדולים של פולמוס בעתובות ובציבור ונכתבו הרבה מאמרים של תרעומת וקטיגוריה, נתכנסו אסיפות־מחאה, נשלחו טלגרמות של התמרמרות וכיוצא באלה. ואין צריך לומר, שהיה כאן מקום רב גם לתרעומת וגם לקטיגוריה, גם למחאה וגם להתמרמרות. אמת, שהתופעה הזאת של מעשה־בריונים אינה אלא חוליה בשלשלת התופעות, שנעשתה כמעט נוסח־חיים ושדרגות־ביטוייה שונות, אם תועבת־־קין בשם מלכות־ישראל, אם פריעת אסיפה בשם מלכות־העבודה, ואם השתוללות־פראים בשם ממלכת־כהנים וגוי קדוש, ואף־על־פי־כן צריך המעשה המתועב הזה הדגשה מיוחדת.

בידוע, קיימת בקרבנו סיעה קטנה של אנשים, הרואים ענין וצורך לעצמם לעשות נפשות ליידיש. אידיאולוגיה היא להם וביחוד אמונה היא בהם, מין אמונה תפלה. הם טורחים כמה וכמה טרחות, ויגעים כמה וכמה יגיעות – הרי אסיפות והרי קבצים והרי עתונים וכדומה – אך שורת־האמת אוסרת את האמירה, שהם רואים ברכה בעמלם. אדרבה, אם תבדוק אחרי דבריהם, וביחוד מעשיהם, תראה פסיחה על כמה סעיפים (הוצאת קונטרסים ועתונים גם עברית וגם יידיש), ואם תעיין בגלגולי־ההתפתחות של הציבור שהוא עיקר־משענתם (פועלי־ציון שמאל), תראה, שלא הצליחו לנטוע את אמונתם זו אפילו בהיקף הקטן שלהם (ענין הלשונות כאחת מנקודות הפלוגתה והפילוג), לא כל־שכן, שאין להם סיכוי וכבר לעשות נפשות מעֵבר לו. אך הקבוצה הקטנה הזאת נתונה מראשית מאמציה שאין סופם להתקיים, לאימת טירור של כנופית־אנשים, הרואים עצמם כמיני מוסמכים להגנה על השפה העברית ומתוך שהם סבורים, שאין לך כלי־הגנה טובים לנכס־תרבות מאגרופים, מקלות, מוטות־ברזל, אבנים וכדומה, הם אוחזים ברוב־זריזות וברוב־הנאה בכלים העדינים האלה וחלקים גדולים של הישוב רואים וממלאים פיהם מים, והשתיקה או השתיקה־למחצה, שמובלעים בה דיבורים של עידוד, מתפרשה ממילא לאותה הכנופיה כשטר־היתר למעשיה.

והחטא של אותה הכנופיה הוא לא בלבד בעצם־השפלות של מעשי־הטירור שבידם אלא גם במה שהם גורמים להם ללוחמי יידיש שלא יניחו משטותם. אפשר לומר, במה שהם מגבירים בהם את האמונה בהשלייתם. כי אלה הכפותים למשאלתם ואינם מניחים לה למציאות, שתהא מותחת עליה ביקרתה, נוח להם שלא לראות את יריבם הגדול, את השפה העברית וכוחה לאמיתם. נוח להם שלא לראות את יריבם ברבבות תלמידי בתי־הספר העברים, ברבבות קוראי הספרים והעתונים העברים, ברבבות באי אסיפות־עם עבריות, ברבבות מבקרי התיאטראות העברים השונים וכדומה – אלא בכנופיה של עוָלים המטילים פצצות־באשה או פורעים פרעות בכינוסי־יידיש. נוחה להם הסברה, שאילולא מעשי־טירור אלה ודומיהם – מהם גם בגלגולים “עדינים” יותר – נצחונם כמונח בקופסה. ואם יש בהם פיקחים, היודעים את היריב ועוצם־כוחו לאמיתם, הרי גם הם נוח להם להראות לאחרים, ביחוד במקום שאפשר להרחיק את העדות – בארצות הגולה – כי אם לא בא עדיין מסע־הכיבוש הגדול של יידיש, לא כוחה העצום של העברית והאהבה לה והדבקות בה הם שמעכבים, אלא יד־הטירור היא, שמעכבת. וייסלחו לי דברי אפיקורסות: דומני שקבוצת היידישיסטים שלנו אינה אומללה ביותר למעשים כגון הפרעות באסיפת הסופרים והעתונאים שלהם, ואדרבה פעמים מתגנב החשש, שהם עצמם רואים בכך כמין זכיה בפיִס והגבתם עושה רושם של מעשה־פרקמטיה טוב בטעות אופטית.

ויתירה מזו: ודאי שאותם הבחורים, ה“מקדשים” את שם־העברית בתעלוליהם רואים עצמם כאבירי־העברית, כראשי קנאים לה וראשי מאמינים בה, ובאמת הם מקטני־האמנה, שאינם סומכים על החיבור העמוק של העם ללשונו, ביחוד במולדתו, שאינם סומכים על כיבושיה הגדולים בכוח ובפועל, שתדע לעמוד בפני סיעה הקופאה על משמרה אבודה, והם מתיהרים להאמין, שצפצופיהם ואגרופיהם עשו לעברית את כל החיִל הזה. הם הרוצים בטירחה קלה לזכות למעלה ולתואר של מצילי העם ולשונו, נוח להם שלא לראות כוחה של העברית במקורי־יניקתה ממש, בסופריה ומוריה, שחקניה, נואמיה, דובריה, קוראיה, תלמידיה וכיוצא באלה – אלא במעשי־ה“גבורה” שלהם. נוחה להם הסברה, שאילולא מעשי “ההגנה” שלהם – נצחונה של היידיש ומפלת־העברית כמונחים בקופסה. ואם יש בהם פיקחים, היודעים מה הם באמת מקורי־כוחה של העברית, הרי גם הם נוח להם להראות לאחרים, כי אם לא בא עדיין מסע־הכיבוש הגדול של יידיש, לא כוחה העצום של העברית והאהבה לה והדבקות בה הם שמעכבים אלא ידיהם המפליאות לעשות הן שמעכבות. לאמור, שהם באים להשליט טעות אופטית ולעשות בה מעשה־פרקמטיה. נמצא שלא בלבד משום ההתנגדות הצדקה למעשי־הטירור לגילוייהם השונים, המטילים שחיתות, קלקול ופחת בנוסח־חיינו, אלא גם לשם מניעת הטעות וההטעיה האופטית של שני הצדדים ומעשה־פרקמטיה בה, שאינו רחוק מספסרות – חובה היא לעקור אותה כנופיה של פורעים.

ב    🔗

ובינתים, כאמור, הגולה, ביחוד של סופרי יידיש – כמרקחה. לא ענין האסיפה של קבוצת הסופרים והעתונאים היידישיסטיים ואף לא מגמתם, אלא ענין המהלומות והחורבן באסיפה זו נעשו צומת־ההתעניינות. והמדברים – רבים ושונים ומן הראוי לשמוע קצת דבריהם. הנה, למשל, ש. ניגר. דבריו בנחת ופניו לשלום – אלא ששלומו נקנה בהשלמה למה שאינו שלם. כלומר, הוא משתמט, ככל האפשר, מהכרה והודיה בתגבורת של אחת הלשונות ונראה כאילו משא־הנפש שלו היא באידיליה של כפל־לשונות. “רק זה מקרוב היו עוד הסופרים העברים והיידיים, המורים העברים והיידיים משפחה אחת. לא נתקיים עוד ענין ספרות עברית מיוחדת וענין ספרות יידית מיוחדת. כמעט כל שאחז קולמוס בידו כתב גם עברית וגם יידיש. – – מי שלא ידע עברית העיד על עצמו שהוא בוּר ורק בעלי־גאוה שוטים התביישו ביידיש”. ואילו עתה כאילו מתנכרות השפות אחת לחברתה ואותה התנכרות היא פורענות לעברית וליידיש כאחת. “לא אחד מקרבנו היה רוצה לחזור לאידיליה של ספרות בת שתי לשונות ולפחות לחדול ממשחק המלודרמה האוילית, שפעם יידיש היא צדקנית ופעם עברית המרשעת ופעם היפוכו של דבר. הרי סוף־סוף צריך לתפוס שזהו דיאלוג דרמתי־עמוק וחובת כולנו היא לשקוד על כך, שסופה של הדרמה לא יהא טרגדיה”. ולאחר דברי הנחת האלה תוכחת דברים, שמתוכה אתה למד, שהדיבורים על שיווי־הערך של שתי השפות הם צולעים במקצת: “שוכחים כי כריתת לשון מפי עם סכנתה כסכנה שבעקירת זכרונה. – – בשעה שההבראיזם הקיצוני מבקש לעשות את היהודים אילמי־פה, מבקש היידישיזם בן מאה אחוז להשכיחם מה שאינם רוצים לשכוח”. הוא קורא לכיבוי השלהבת, “ברגע זה מפיחים את האש הקנאים ההבראייסטים בפלשתינה”. וכאן מתחילה הקינה: “עשרות אלפים גברים ונשים מוכרחים לוַתר על עתון שיוכלו להבינו. ׳מתירים׳ להם לקרוא את העתונות היהודית האמריקאית, הפולנית – מניחים להם לשמוע חדשות כשאין הן שוב חדשות. אין נותנים להם את שעת־הכושר לקרוא עתון פלשתינאי ביידיש –” (לפי ״היינט״ הפאריזאי, גל׳ 2945). מתוך הדברים האלה אנו שומעים, כי ענין עתון פלשתינאי ביידיש הוא צורך חיוני מאוד אלא שאין “מתירים”, אין “מניחים”, אין “נותנים”. וחבל שהכותב לא טרח להקשות קושיה קטנה אחת: ומה תגובת עשרות האלפים האלה? אם זועמים הם, היכן ואימתי שמענו ביטויי זעמם, אם מתמרמרים הם, היכן ואימתי שמענו ביטוי התמרמרותם? הרי עשרות אלפים, הרואים עצמם מקופחים הם תנועה. ואולי ירשני הכותב להביא כתשובה דברי סופר, יידי גם הוא, הלא הוא ז. סגלוביץ, המעיד, שיודע הוא את היידישיסטים, אולם "אינו יודע על תכנית שלהם לכבוש את ארץ־ישראל", אך אם יש ביניהם קושרים כאלה, הריני רוצה לפנות אליהם במעט דברים: ״חברים! תהו חייבים להסתלק מכיבוש ארץ־ישראל ליידיש, פשוט משום שאיחרנו. צריך היה לילך שמה לפני מאה שנה, לפני בוא ההבראיסטים שמה. הם כבשו וחרשו את השדה. הם נטעו ונוטעים בו. שלושה מומנטים חזקים הם בעד עברית בארץ־ישראל, שלושה נגד יידיש: ראשית, הסנטימנט הישן לעברית; שנית, בית־הספר העברי, שמתחנכים בו עשרות אלפי ילדים. הם סופגים את העברית –מטבע־ברייתם. – – ועוד עובדה: בארץ־ישראל קיימים רבבות פועלים, כולם באו מעיירותינו, כולם הביאו עמהם יידיש שמה, ואף־על־פי־כן לא שמענו שרבבות פועלים אלה יופיעו פעם בעד יידיש. אף לא מיטינג אחד, אף לא הפגנת־רחוב אחת, ואף לא שביתת־מחאה אחת, והרי אלה פועלים, לא בעלי־בתים, לא בורגנים זעירים ותגרים. שתיקתם מוכיחה, שעברית בארץ־ישראל היא להם עובדה. אין הם מתחילים להילחם ליידיש ויש ׳וַדאוּת׳ שבשעת הצורך יילחמו לעברית. בהמשך הימים ודאי שיהיה כך״ (״מאָמענט״, גל׳ 17), ובדין אתה שומע מדבריו, שאילו היה עתון יידי בארץ־ישראל צורך חיוני, שההמונים רוצים ואינם יכולים בלעדיו, הרי צריך היה לראות לפחות איזה נסיונות של מלחמת ההמונים האלה ואם לא ראינו אפילו סימני־מלחמה כאלה, האם חטא הוא, שנהא סבורים, כי הצורך הזה יותר משהוא הכרח לאותם עשרוה אלפים הוא המצאה של סופרים בניו־יורק ובוארשה או אנשים היושבים בתל־אביב וכאילו הם שרויים בוארשה.

אך ראוי לשמוע המשך־דבריו של ש. ניגר: “לפלשתינה באים עתה אלפי־אלפים יהודים מפולין, מגרמניה וארצות אחרות, ואין מניחים להם להביע עצמם בלשון, שהם רגילים בה ושלא יוכלו בלעדיה שנים על שנים ותהא גם מהירות תפוצת־ההבראית כאשר תהיה? האם טבעי הדבר? האם נורמלי הדבר? – האפשר שלא יעורר התנגדות?”, איני יודע, אם הכותב הרגיש, שיצא כאן, בעצם, מגדר הדיון שפתח בו, הוא ענין של שתי הלשונות, שהרי מתוך מעשה־ההגנה שלו על העולים, שלא יוכלו, נעביך, שנים על שנים (ואיך יכלו עשרות האלפים הקוראים עתה את העתונות העברית הענפה, המבקרים מחזות עבריים, אסיפות־עם עבריות וכו׳), לוַתר על הלשון שהם רגילים בה – והם צריכים עתונים ארץ־ישראליים בלשון זו – הוה אומר לא בלבד יידיש אלא גרמנית, הונגרית, רומנית, לאדינו, קורדית, ערבית ולשונות רבות ואחרות – מן הראוי שייצאו כאן, – בישוב, שהוא כפי שעה מועט במנינו, ושכל עיקר־כינוסו הוא ההתלכדות כדי חטיבה לאומית מאוחדה – עתונים בשבעים לשון וזה יהא, כמובן, גם נורמלי, גם טבעי ובעיקר לא יעורר התנגדות.

ולא בלבד בעתונים הדברים אמורים אלא גם תיאטרון, ראינוע, אסיפות פומביות, נחוצים כדרך שנחוצים עתונים, שהם מובנים לו. ואם אין הם מוּתרים לו, אם מרחיקים אותו בדרך מלאכותי, משמע שאין נותנים לו להיות מבחינה תרבותית, לספק את צרכיו החברתיים היסודיים ביותר. זהו יושר? ו־האפשר הדבר? – לאמור, שגם התיאטרון, הראינוע, האסיפות הפומביות צריכים להיות לפי מספר הלשונות שהעולים רגילים בהן. לאמור, אין צריך מלוא־מאמצים להתגבר בכוחה של שפה אחת על בליל הלשונות של גלי־העליה, אלא צריך הליכה בקו ההתנגדות הקלה ביותר, וזה לא יהא, כמובן, דרך מלאכותי וזה יהיה גם יושר וגם בגדר האפשר.

זוהי המסקנה המוכרחת מדברי ש. ניגר. ואגב, תימה היא, על שום מה הוא עוקר את מומנט־ההתאמצות מתוך תחום השפה והתרבות בלבד, על שום מה הוא דורש בתחום הלשונות בלבד שטר־שחרור לכל מה שהעולים היו רגילים בו ומה שנוח להם, ולמה ייגרע חלקם של תחומי־חיים אחרים; למה, למשל, אינו פרקליט גם לפרנסות של העולים שהם רגילים בהן וכדומה. הרי מתוך ההגנה שלו על הרגילות וההרגל חייב הוא גם לראות את הדרישה לבחירת פרנסה חדשה כענין לא־נורמלי, לא־טבעי, כדרך מלאכותי, כאי־יושר וכדומה. והנה אנו, השוטים, סבורים, כי לא אלה שמצטופפים בבתי־הקפה בתל־אביב ועוסקים בסחר־מכר של מגרשים וכדומה מכלל השומרים יפה־יפה גם על הלשונות, שהיו רגילים בהן – אלא דווקא אלה שהתאמצו וזכו לפרנסה חדשה, שהיא נראית לנו נורמלית יותר וזכו לאחדות־לשון שהיא נראית לנו טבעית יותר – הם המעולים שבנו.

הסופר הנכבד מסיים את מאמרו במתן עצה, למצוא "מוצא ורק שני הצדדים ימצאו, יכולים למצוא אותו, אם יחפשו אותו״. שני הצדדים? דוברי גרמנית אינם צד, ודוברי הונגרית אינם צד? ורבים אחרים אינם צדדים? הרי שאלת בפירוש: "האם צריך להקריב האינטרסים של אנשים חיים לטובת שלטון אידיאולוגיה מסוימה?״ רק דוברי עברית ודוברי יידיש קרויים אנשים חיים והעולים דוברי לשונות אחרות אינם קרויים אנשים חיים? אשאל בלשונך: זהו יושר? או שמא נפחדת לאחרונה מפני מגדל־בבל, שאמרת לבנות לנו בישובנו הקטן ונסוגות אחור?

ג    🔗

כבר שמענו דברי פסימיזם בענין יידיש מפי ז. סגלוביץ ואף בדרך ההסבר של ש. ניגר קשה לשמוע מידה יתירה של אופטימיזם וכן רואה גם י. אופטושו לפתוח דבריו (״ליטערארישע בלעטער", גל׳ 5) במין הודעה של מאי נפקא מיניה: “אם רבע מיליון יהודים התכנסו ורוצים דווקא בארץ־ישראל עברית – אין לי כלום נגדם. שהרי אפשר לעשות מהפכה סוציאלית גם בעברית. אך מתנגד אני לוַנדאליזם בענין יידיש בארץ־ישראל”. מתוך דברי הסופר אתה שומע שענין הלשון בארץ־ישראל תלוי ברצונם של העולים ואין הוא מכחיש, שאלה רוצים דווקא בעברית. וכן אתה רואה שאין הוא משתטה להאמין, שאילולא אותם המעשים שהוא קורא להם בשם וַנדאליזם, היתה יידיש עולה כפורחת. אמת, הוא מתרעם על מעשי־ הפראים ההם, ואף על שאין מלמדים גם יידיש בבתי־ספר תיכונים וגבוהים. הוא מתרעם על שתיקת הסופרים העברים בענין זה, אך כל אלה אינם מעידים עדיין על אמונה בעצם הכרחיותה ואפשרות נצחונה של יידיש בארץ־ישראל. ה. לייויק (שם) מדבר על עברית ויידיש כשתי לשונות־העם ורואה כל שמעדיף אחת על חברתה כעושה את החשבון שלא מדעת בעלים. אך הוא מסתפק בהודעה, כי מעשה־ההתנפלות בתל־אביב מעורר בו התמרמרות ומחאה, ונמנע לדבר “על הרביזיה שצריכים היו לטרוח בה שני הצדדים”. וממילא, אין לנו אפשרות לידע את הפרוגנוזה שלו. לעומת זה אנו שומעים דברים מפורשים מפי א. בוריישא (״ליטערארישע בלעטער״, גל׳ 6־5) הרואה קודם־כל לרמוז, שאין לראות את מלחמת היידישיסטים בארץ־ישראל באותם ממדים גדולים, שהם רוצים להראותם. סוף־סוף “אין הם דורשים דרישות חמורות: קצת סבלנות, ליברליות – מתאים לחלוטין לעקרונות הטובים של דמוקרטיה, אנושיות וזכויות מיעוטים”. מתוך ההערה מורגשת נעימה מוצנעת של לגלוג, שיסודו בפסימיזם הגמור שלו בענין יידיש בארץ־ישראל: “הנוער החלוצי־מפלגתי בא לארץ־ישראל ועברית בפיו – – המעמד הבינוני – – יתענה בשנים הראשונות ויתחיל לדבר עברית – – ומה שהדור הראשון יחטא, ישלים הבא אחריו כפל־כפליִם”. מתוך דבריו אתה למד בפירוש, כי לדעתו אין קבוצת היידישיסטים בארץ־ישראל ומסייעיה רשאים לדבר בשם ההמונים בארץ־ישראל הרוצים ביידיש ולא במעט לעג הוא מדבר על הקבוצה הזאת – הוא קורא לה בשם ברוכוביסטים: “יש תיאוריה בכאן, ואילו העקשנים הארץ־ישראליים ידעו לשחק פוליטיקה מרחיקת ראות מסתמא שהיו נותנים להם (ליידישיסטים) מעט טולרנציה, פשוט, כדי להטיל ערבוביה במוחות היידישיסטים – ה׳מלחמה׳ אבודה מראש”. מתוך דברים אלה אתה שומע, כאילו אותה קבוצה קטנה אינה אלא קבוצה של שיכורי אמונה, שאין סופה להתקיים, ואילו היתה חכמה בעברים היו מקיימים בהם שבקיה ליה דִממילא נפיל, וקשה לומר, שאין הדין עמו.

ענין מיוחד לעצמו היא הקונסטרוקציה של הכותב בתפיסתו את האומה היהודית ודרכה בתולדות. לדעתו, יש בעצם הציונות המבקשת להעמיד את האומה היהודית – שיסודיה שנַים (אלוהים, עם) – על שלושה יסודות (עם, שפה, ארץ), משום התכחשות לתולדות ישראל, שכן אין לעשות אומה אידיאית לאומה פוליטית, ויידיש היא שתקיים את האומה האידיאית. לא כאן המקום לעמוד על טיבה של קונסטרוקציה זו (בעצם, אינה חדשה, זהו גלגול חדש של תפיסת התעודה, שהיתה, כידוע, רוֹוחת ביהדות המערב, אלא שאלה אמרו, למשל, שיש קירבה עמוקה בין הליברליזם ובין היהדות והם ממש שנַים שהם אחד והוא אומר: לפי טעם הדור, “יש קירבה עמוקה בין הפוליטיקה הסובייטית הלאומית ובין שאיפתנו דרך ההיסטוריה להיות חפשים כאומה אידיאית. יש ממילא קירבה בין יידישיזם וסובייטיזם”). וכן לא כאן המקום לבדוק נבואתו (כעין נבואה שאתה מוצא ביעקב קלאצקין) לפילוג העם (“המחצית האחרת של המאה הבאה תראה שני חלקים חדשים, נפרדים של העם”), אך נציין, שכשם שחשנו בו בש. ניגר, הנושם את אויר הדור הקודם, אויר הליברליזם, את המגמה הבולטת לטשטוש ולעירוב, אנו חשים במ. בוריישא הנושם את אויר הדור שאינו ליברלי, את המגמה הבולטת להפרדה. ומה כאן עתידם של היידישיסטים שלנו? ״ובכן, הברוכוביסטים? יש תמיד בין הנהרות שלוליות קטנות, שאינן יודעות להיכן לפנות. במרוצת הימים הם מוצאים דרכם לכאן או לכאן. בימים ליברליים אסור היה אולי לדבר כך. אך בימי דיקטטורה אין לשון אחר".

ד    🔗

בדברי היידישיסטים שלנו אתה שומע כמין נעימה, שנחשול־הפולמוס וההתמרמרות של החוגים היידישיסטיים בגולה לאחר השערוריה באסיפת הסופרים בתל־אביב – פירושו לא בלבד חיזוק החזית שלהם (הליגה למען יידיש), אלא גם חיזוק ההתעניינות בארץ־ישראל ובציונות מצד חוגים רחוקים. אשר לענין חיזוק החזית מותר אולי להעיר, שהפסימיזם בענין יידיש בארץ־ישראל כפי שמצא ביטויו בדברי ז. סגלוביץ או מ. בוריישא – הנתפסים כאן דרך פרט המלמד על כלל – היא ערובה מסופקה לחיזוק החזית, ביחוד שיידיש כחומת־בצר בפני התבוללות יש לה תפקידים חשובים יותר בארצות הגולה, משתוכל להרשות לעצמה משחק־התחרות במקום שיש חומת־בצר גדולה הימנה, היא חומת העברית בארץ־ישראל, או משתוכל אפילו להרשות לה מעשה גרר מיותר לצִדה של העברית, ובאמת רואה ז. סגלוביץ להסמיך את הפסימיזם שלו על ״נימוק נוסף: יש לנו עבודה מרובה מדי במה שנקרא ׳גלות׳. אל תעצמו את העינים וראו הנעשה בתוכנו. ה׳פאוושעכנע׳ (בית־הספר הכללי) מכה אותנו, שוק על ירך, אין לתאר את החורבן בהוצאות־הספרים היידיות, בבית־הספר היידי ובספרות היהודית". ודויד פינסקי, המתרעם על פיסקה אחת במאמר ההגבה של “דבר” בענין ההתנפלות על אסיפת הסופרים היידישיסטיים בתל־אביב והמדמה לשמוע מתוך פיסקה זו, כי “שפת ההמונים – – אסור שתהא לה תקומה בארץ־ישראל, והיא מוכרחת ככל המוקדם להישכח כחרפת העם הגדולה ביותר” (צריך מידה ראויה של הרגשת נחיתות, כדי לשמוע “פירוש” כזה מתוך הערה של פקפוק בחיוניותה של אותה אסיפת סופרים), מתרעם על האוניברסיטה בירושלים על שדחתה ענין הקתדרה ליידיש, שאין מלמדים לילדים גם יידיש, מסיים דבריו כך: “כך וכך הוא מצב יידיש בארץ־ישראל. רדיפות זוהי מלה רפויה מדי. מה לעשות? קודם־כל – לחזק את עמדות יידיש אצלנו בעצמנו. כך אומר אני לכל שיידיש היא לו באמת ענין אהוב ויקר. ומעמדותינו המבוצרות ננהל משא־ומתן”. כלומר, לא מסע כיבוש לארץ־ישראל אלא קודם־כל, עבודה בגולה. וכך, בערך, היא מסקנת המאמר הראשי ב״ליטערארישע בלעטער״ (גל׳ 7) של זלמן מייזנר, אם גם הנחותיו וגישתו לארץ־ישראל שונות. הוא פותח בהגדרת הציונות ובא לכלל מסקנה, כי "ממילא ברור שביטוי התרבות של הציונות מוכרח וצריך היה להימצא ב׳לשון קודש׳. איש לא תמה שהציונים נשארו קשורים לעבר הרחוק – – ". אך הנה שמע על אשר הציונים עוללו ליידיש בארץ־ישראל ומה המעשה שהוא אומר לעשות? הוא מציע ליסד ליגה ליידיש. תשאלו מי צריך בעיקר בליגה זו; התשובה ערוכה: בעיקר הניאו־טריטוריאליסטים, לאחריהם באים במנין “כל האלמנטים בעלי הלך־רוח לאומי בחברה היהודית, שהאוריינטציה שלהם היא כולה לחיי הגלות”, והוא מונה את הפולקיסטים, הדמוקרטים היהודים בוילנה, אגודות בעלי־מלאכה, הסתדרויות סוחרים זעירים, חלק האינטליגנציה הבונדאית, שנשארה נאמנה לאוריינטציה הישנה של האוטונומיזם, ייוו״א, ולבסוף הוא מזכיר – כמי שכפאו שד – גם את פועלי־ציון של שמאל ושל ימין.

לאמור, קונצנטרציה, שהיא בעיקרה גלותית, שמתוך שאין בה לא ענין ולא צורך בציונות ולא צידוק לה אינה נותנת דעתה לעסק־היידיש בארץ־ישראל, והוא, בעצם, מחוץ לגדרה. ומתוך הרכבה היא עתידה להיות נקודת־ריכוז של מלחמה בציונות, כנראה, לפי הרכב העושים ומעַשים. אלה פני העמדות המבוצרות של יידיש ואתה, דויד פינסקי, העם מעמדות כאלה אתה מבקש לנהל משא־ומתן? אתמהה.

ה    🔗

כן היידישיסטים שלנו שמחים לקונצנטרציה החדשה של יידיש, שנולדה מתוך התרגשות־רגע וסבורים שהם יהיו ראשי־המחותנים בה, שהרי הם שעשו כנפים לשמועה על הטירור ביידיש אם בשיעור האמיתי ואם בשיעור המדומה, וסייעו לו לריכוז החדש לצאת לאויר העולם. אך באמת מידה של יהירות היא להם, כי לא הם ולא דרכם ולא האמונה בדרכם, אלא כנופית הבריונים ותועבת מעשיהם, הם שאיחדו לשעת־מחאה קלה את המחנה רב הפנים והגוָנים של היידישיסטים, וקושיה גדולה היא, אם קומץ היידישיסטים שלנו עתידה להם נחת־רוח יתירה מאותה קונצנטרציה – כמובן, אם תאריך ימים בכלל – שלפי הרכבה, הרי אמונתה ביידיש בארץ־ישראל היא בחזקת־שמא, אך כפירתה בציונות בחזקת־וַדאי.

[ו׳ אדר ב׳ תרצ״ה]

 

מאמר ב: בירור מאוחר יותר    🔗

בימים אלה תמלאנה עשרים שנה ליסודה של הקתדרה ללשון יידיש וספרותה באוניברסיטה העברית בירושלים, שנקראתי לחָנכה ולהורות מעליה. תולדת הקתדרה וסביביה היא פרשה לגופה ואם אבוא לסַפרה תכלה הדיו שבעטי והיא לא תכלה. אך אזכיר את הרצאת־הפתיחה הרשמית או החגיגית, שאני זוכרה לא בלבד משום ענינה אלא אף משום יומה – יום סערה, שסתמה את הכבישים ושיבשה את הדרכים, ולא מנעה לא בלבד את אנשי ירושלים אלא אף אנשי תל־אביב וחיפה להיות בשומעים, ללמדך שאותה שעה נחשבה להם וַדאי משום חיבתם ללשון זו ולספרותה, שנעשתה ענין ללימוד במוסד־ההוראה העליון בירושלים, נחשבה להם.

ההרהורים, מה נושא ראוי לבחור להרצאת־הפתיחה, הטרידוני קודם הרבה. אמנם ידעתי, ששורת־הדין נותנת, שאבחר לכך יצירתו של סופר כפול־לשון, אך דעתי עימעמה בין שלושה: מנדלי, י. ל. פרץ, ח. נ. ביאליק, והיא ניטלטלה אילך ואילך, וסופי הכרעתי לצד הצעיר שבשלישיה.

ב    🔗

ודאי שהיו נימוקים של טעם למנדלי – הלא כאבי ספרותנו המודרנית הוא לשתים לשונותיה, והן היו שקולות לו ובו, והוא היה, בעצם, לפני ריב־הלשונות; דבקוּתו ביידיש לא היתה צריכה סמוֹכה של אמונה, כפי שיצאה מלפני ועידת צ׳רנוביץ, ודבקוּתו בעברית לא היתה צריכה סמוֹכה של אמונה, כפי שיצאה מלפני ועד־הלשון; רוב שנותיו יצאו באוירה, שבה גם הסופר גם רוב קוראיו (להוציא קוראותיו) כפולי־לשון היו. ודאי כבר היתה לו ידיעה, כי הוא כותב לשתים פובליקות, אך להרגשתו, היתה זו חציצה מלבר ולא פילוג מלגוֹ. שרוי בעולם, שגילומו המשולש – נוסח יידיש תחילה, נוסח עברית באמצע, ונוסח יידיש הנשען על האמצע כגמר – היה עיקר פעלוֹ בפרוזה; חי כמעֵבר לתהליכים הדינמיים סביביו, כולו קודש לליטוש אחר ליטוש של שסיפר ותיאר משכבר, שֵׁירת עשיה כפולה, שאם להיעזר בנוסחה של שמואל ניגר ולחדדה, פירושה בנין כפול – העלאת לשון־דיבור, כלשון־יידיש, ללשון־ספר, והעלאת לשון־ספר, כלשון־עברית, ללשון־דיבור. ועם־זאת הוריתי היתר לעצמי שלא לעשותו מרכזו של אותו חג־זוטא, שכן לא יכולתי להתעלם מכך, כי כוחו הגיע לשיא גילויו, כשהוא רתוק לאתמולו של העם, שאין נשקפת ממנו אפשרות של מחר שאינו כמותו. אמנם, רחקתי מקטיגוריו, כל שכן מקטיגוריו הקשים, שקולותיהם בוקעים ועולים גם עתה, אבל אפילו סניגוריו, ואף העזים שבהם, אינם מחייבים אותו בראייתם שלהם, אלא מזכים אותו בראייתו שלו, שהרי לא ראה בעיניהם שלהם אלא בעיניו שלו, וממילא אינם תובעים ממנו שיהא מראה את שלא ראה. וכן לא יכולתי שלא לצרף את עצמי לכלל התוהים והבוהים על הניגוד שבין ההוָיה המתוארת לבין האישיות המתארת, וממילא לא יכולתי שלא לצרף את עצמי לכלל המתקשים להבין, איך ציירוֹ של עם אינו מניח בציורו פתח של מוצא, כביכול נסתמה אפשרות חיות לאומית, סוציאלית, אפילו אנושית. אודה, הניגוד הזה שבין הוַדאי בדמות המתאר ובין השמא, שכמותו כלאו, בדמות העולם המתואר לא היה עשוי לעשותו ענין לאותו ניסוי־הפתיחה, אם כי הפלא שבשלמות עמידתו בכפל־הלשונות גירני ביותר.

ג    🔗

וַדאי שהיו נימוקים של טעם לי. ל. פרץ – כמותו כקודמו, וכרבים מבני־דורו, סופר כפול־לשון היה, והוא דמות מובהקת בספרותנו כפולת־הלשון, אך בעוד שהוא, בספרות העברית, אחת הדמויות הגדולות, הרי הוא בספרות יידיש, עד עתה, הדמות הגדולה ביותר. וכל כך למה; ראשית, אין הוא עומד בתחרות המתח של כוח־הביטוי בשתי הלשונות, כפי שעמד בה מנדלי; אין הן לו בחינת מאזנַיִם שכפותיהם מעוּינות; גם בתקופת כפילותו הפורה ביותר, היתה כף היידיש מכרעת את כף העברית בטיבה ובמשקלה; והדברים ניכרים אף במה שנתן אותו מתן כפול – לרבות דברים, שתרגומם נעשה בידי אחרים והוא תיקנם או איזנם משהו, וכבחינת האיכות בחינת הכמות – דבריו בעברית נתמעטו והלכו עד כי פסק מעיינַם; ואפילו ייעשה מה שלא נעשה וצריך שייעשה – אסיפת כל פזוריו העבריים, כשם שנאספו פזוריו היידיים, היקפם יהא רחוק מהיקף פעלו ביידיש, שבה גם עיקר בגרותו. ועוד זאת, מנדלי היה דורבן ליצירה בשתי הלשונות – כשם שלא יצוירו בלעדיו ברגלסון ואופאטושו, כך לא יצוירו עגנון והזז; ואילו י. ל. פרץ, שעמד בתוך מריבת־הלשונות, עם כל רישומו בסופרים מכאן ומכאן, היה דורבן ליחידות לשון, היא לשון יידיש, והוא עד־עתה כדגל למיחדיה. אמת, בועידת צ׳רנוביץ שלל את ההכרזה על יידיש כהלשון הלאומית, ויִיחד את ה״א־הידיעה ללשון העברית, ואילו לשון יידיש הסתפקה לו במה שהיא לשון לאומית, אך מי לא יידע, כי אילולא איומו לנטוש את הועידה ההיא באמצעה, לא היתה אותה הבחנה מתקבלת, ואם נתקבלה למראית־עין נתקבלה, שכן התנועה, שיצאה מלפני הועידה ההיא, שיש הרואים אותה מאורע ויש הרואים אותה הרפתקה, והיא עודה צופה לחוקרה, נדרשה לחסידיה ולתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם כדרך שנדרשה, וי. ל. פרץ נעשה לה סמל, כשהבחנתו נשתקעה והיתה כלא היתה. וביותר שאותה תנועה יכלה להסתמך עליו מבחינה אחרת, היא הבחינה ההיסטורית, ולא מצדה הרטרוספקטיבי אלא מצדה האוריינטטיבי; כי אם לרטרוספקציה, כלומר לשעבר, נזדווגה לו ה״א־הידיעה לא בלבד ללשון העברים אלא גם לארץ העברים, וזה מקרוב נתפשט המנהג להזכיר ולחזור ולהזכיר מליצתו הנאה, השלובה במכתבו ליהואש: ציון אין דער שפיץ, כלומר: ציון בראש; אבל אם לאוריינטציה, כלומר לעתיד לבוא, ניתן להזכיר את אִמרתו, שיריבי ציון אינם נלאים לחזור עליה, והוא דבר־לגלוגו על שמבקשים להשיב את העם ממרחבו של עולם ומלואו למיצר עריסתו מקדם.

ד    🔗

ודאי יצירתו של י. ל. פרץ היא מנכסיה הקיימים ועומדים של ספרותנו, שהיא מקניני תרבותנו, והיא תישמר ותטופח כחיותה וערכה בעריסת העם, השב אליה ומרהיבה להיותו ביתו הרחב, ואף הגותו שלא הוליכה אליה תכובד, כדרך שתכובד הגותם של כל שרצו לקיים את העם כעם, ויהיו דרכי תפיסותיהם כאשר היו, אבל ייסלח, אם בעלותי על דוכן־ההוראה של ספרות יידיש בירושלים, דימיתי, כי הקרוב אליה, לירושלים, הוא מי שקראנו אליה, יתר על גדלות עצמו, שלא היה לנו כמותו – כדברי מי שהיה זהיר בלשונו, אחד העם: מימי ר׳ יהודה הלוי, ואולי מימי ישעיהו הנביא. אכן, אף היחס אל ציון, המתנערת והולכת לעינינו, נתן – לא מי שיחסו אל תחייתה ממש היתה בו, לכל המוטב, שמינית של אירוניה, כיחסו של מנדלי; לא מי שיחסו אל תקומתה ממש היתה בו, לכל המוטב, שמינית של אי־אפשי, אלא מי שקראנו למראשית ציוציו “אל הציפור”, “בשדה”, “ברכת עם”׳ “איגרת קטנה”, “מקראי־ציון”, אליה.

ודאי, מה שהכריע לצד גמר־בחירה – היותו סופר כפול לשון, וצד שוה בינו לבין מנדלי ולבין י. ל. פרץ. למנדלי כיצד – העיון הגמור של כפות־המאזנַיִם בשתי לשונות־היצירה מבחינת הרמה והפרפקציה של כל אחת ואחת, לפי שרשיה, מהותה ורוחה. לי. ל. פרץ כיצד – הוא שוני הפרופורציה של הזיקה היצירית לשתי הלשונות, והיא כידוע, הפוכה – בעוד פרץ מיעוט יצירתו עברית ורובה יידיש, ביאליק רוב יצירתו עברית ומיעוטה יידיש, ואין צריך לומר, מה חלוקה, משתי חלוקות אלו, משקפת את הפרופורציה של תפקידי הלשונות בתולדותינו.

אבל אף אותו מיעוט ביצירת ביאליק הניח פתח לבירור גישתו של ביאליק והיא גישה מרובת־פנים – ביאליק על יידיש, קשת דעות שלא כקצה מזה קצה מזה, שפתחה, בימי־נערותו, במשאלה: ולוּ יישמד הז׳ארגון מתחת השמים; וסיים, על פתח זיקנתו, בפולמוס עם קצת סופרי העברים על זיקת ההדדין של הלשונות, שעשאן נמשל למשל הנפלא של נעמי ורות; ביאליק ביידיש – זו קבוצת שיריו, מעוטת הכמות ומרובת האיכות, פניני יקר של שפת־האמהות, שדיה להעמיד את משוררה בלב ספרותה; ועיקר זה טפולים לו ביאליק מיידיש – תרגומי עצמו מעצמו, והיתוכי שירי־עם; מסיפורי שלום עליכם, רייזין וכדומה; ביאליק ליידיש – משירי יהודה הלוי, היינה, סיפורי המקרא, ספר האגדה, והדברים מאירים ושמחים. ולעניננו המצומצם עתה נוסיף נופך־מה – ביאליק, שמבחינת כוח האנטיציפציה המופלא שבו היה משכבר אחרי מריבת הלשונות, ראה את ארצנו מקלטם של כל ערכי העם, כולל ערכיה של לשון יידיש, ומתוך עמידתו זו עמד לו לרעיון הקמת קתדרה להוראתה באוניברסיטה בירושלים, עשרים וחמש שנה קודם שקמה, ולא ידעתי מה זכות עמדה לי להחוות לו קידה, בחג־חנוכתה, כיאות לו.

ה    🔗

תוספת פיקאנטית – לא שיתפתי איש בהרהורי על נושא הרצאת־הפתיחה של הקתדרה, אבל כשהודעתי לו לרקטור, משה שוַאבה, עליו השלום, מה נושא בחרתי, שאל: ועל שום מה לא מנדלי, ואחרי ההרצאה בא לפנַי אברהם סוצקבר ושאל: ועל שום מה לא י.ל. פרץ. עניתי מענה קצר לזה ולזה וסיימתי: ויש להאריך. ועתה, מקץ עשרים שנה, הארכתי.

[כ״ב–כ״ג אייר תשל״ג]

 

מאמר ג: שלמוּת ופירושה    🔗

דברים בסדר חנוכתו של בית לייויק

אודה, כי פנייתו של ידידנו הרחים משה שטרקמאן, נשיא מועדון פא״ן היהודי בניו־יורק, כי אומַר משמו ומשם חברי המועדון, דבר־ברכה בחנוכת בית לייויק בתל־אביב, הביאתני מעט במצודה. מחמת הכבוד שבעצם האמון הנלבב לא היה בידי להיענות בלאו מפורש, אבל כמי שמתקנא באלה, שהדיבור בשם הרבים אינו קשה עליהם, בעוד שאני אף הדיבור בשם מעטים אינו קל עלי, והריני מודה לשמו יתברך, אם אני מספיק לדבר משמי בלבד, לא היה בידי להיענות בהן מפורש. ואמנם, בין חצי־הלאו וחצי־ההן מתנודד עתה נסיוני לאזן בין פריסת ברכה, משמם של רבים, הם השולחים, ובין פריסת שלום משמו של יחיד, הוא השליח. הלכך אומַר מה שאני יודע ומה שאני מרגיש.

ב    🔗

אני יודע בבירור, כי מועדון פא״ן היהודי – כלומר חבריו, שכל אחד ואחד הוא, כמשפט סופרים, עולם בפני עצמו, הם בכל לבם פה ועתה ושמחים בעצם המפעל, בית לייויק, ולא בלבד משום שהדברים אמורים בעילוי זכרו ושמו של יוצר, משוררה של שליחות היהודים הכאובה, ולא בלבד משום שהדברים אמורים בבית ליצירת יידיש ויוצריה, אלא אף, ושמא בעיקר, משום שהענין מתרחש פה, בלב לבה של הדינַמיקה ההיסטורית והאקטואלית שלנו, במולדתנו, וסוף־סוף דרך הטבע הוא, כי לב סופר יימשך ללב עמו, יתר על־כן: לבו הוא לב העם.

זה מקרוב שוטטתי בחלקו של העולם והייתי בכמה וכמה ישובים של בני עמנו, למן בואֶנוס־איירס עד מונטריאל ולמן לוס־אנג׳לס עד ניו־יורק, ונזדמנתי עם כל מיני יהודים חביבים, וביחוד עם סופרים, ונתאשר לי מה שידעתי משכבר, כי היהודים, וביותר יהודי־יהודים, הם לא בלבד עם ארצנו ולמענה, אלא הם סבורים, כסברתו של שלמה שילר מלפני שני־דור, כי עם תחייתו של עמנו בארצו, יבקשו ואף ימצאו בה כל היסודות שבעם משענת ויניקה. ובאמת, אם נתעלם משתים־שלוש קבוצות זעירות של שטופי־דוקטרינות ואחוזי־מאניה, המקיימים את החובה להיות החלבנה שבקטורת, הרי כהיום הזה אין לך כל כיוון, מגמה, גוון ובת־גוון בתרקומת הקיבוצית של עמנו, שלא יהו רואים בה במולדתנו את הצורך ואת האפשרות לקיים ולחזק את הערכים שהם להם, לחלקי־העם הגדולים או הקטנים, חיוניים ויקרים במיוחד, והם אף סוברים, ולרוב בדין גמור, כי ערכים אלה ראויים שיהו חיוניים ויקרים לעם כולו.

ג    🔗

אני מרגיש, כי שולחי עשויים להקשות לנו, בערך, כאותה קושיה שהקשו לי, זעיר שם זעיר שם, לאמור: ומה יהא אצלכם על אלף שנות תרבות־יידיש? תרשוני, איפוא, לחזור על תשובתי המשולשת לאותה שאלת־תרבות שצידוקה עמה. ראשית, על שום מה תאמרו: אצלכם ולא תאמרו: אצלנו, כי מי מעכב בידכם להיות אצלנו ועמנו. שנית, גם בתחום אשכנז, שנמדדות לו אלף שנים, לא היתה תרבות בבחינת כולה־יידיש, אלא בשמונה מאות שנות קיומה היתה שלובה בלשון־הקודש, לשון עברי, שבה אף נוצרה מרבית ספרותנו, מתוך חלוקה פונקציונלית מופלאה, והסובר כי מבחינה זו אפשר, כי מה שהיה הוא שיהיה, אין סברתו סברה, עד שלא נפתר לו עיקר הבעיה: איך שיהיה. שלישית, אין זו קושיה העומדת בבדלותה, שכן היא נוגעת בקושיות דומות, כגון מה יהא על אלפי שנות תרבות של שבת, שיִחדה את רחוב היהודים, את יִשוב היהודים, או על אלפי שנות־תרבות של כשרות, שיִחדה את מעון היהודים, את בית היהודים, וכדומה.

ד    🔗

ועתה תרשוני להזכיר אמירה ערבה משמו של ש״י עגנון, שאמר באזני נער: יהודי שאינו יודע גמרא, הוא חצי יהודי, וכשהנער התחכם ואמר: נתחבר, איפוא, אני וחברי ושנינו יחד נהיה יהודי שלם, השיב הסופר: לא כי, תהיו שני חצאי־יהודים. והריני למד קל־וחומר לעניננו: כשם שאיש־שלומנו, שאינו יודע עברית, אינו יהודי שלם, כך איש־שלומנו, שאינו יודע יידיש, אינו יהודי שלם, וכלל גדול בתרבות משופעת היא שלמוּתה.

בית לייויק, הנועד לסייע לאותה שלמוּת אינו לא המפעל הראשון ולא המפעל האחרון של יידיש ולמענה בארצנו, ותקוה קשורה בלבי, שלא יתלו בו בוקי־סריקי, כדרך שתלו במפעלים הקודמים: ב״די גאָלדענע קייט", בקתדרה ליידיש, אפילו בפרס־מאנגר, והוא ייהנה מלכתחילה במלוא האמון, שהם זכו בו בדיעבד.

ה    🔗

אם ועד וכמה בית־לייויק יסייע, אמנם, לאותה שלמוּת, הוא דבר שאינו תלוי כל־כך בהצהרותיו, הצהרות חג ומועד, אלא במעשיו, מעשי חול ויום־יום, ונודעת צוָאתו של עקביא בן מהללאל: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ומורי ורבי היה מפרש בהיפך הסדר: מעשיך ירחקוך – ותעמוד בקצה־קצה של פינה, מעשיך יקרבוך – ותשב באמצע ובראש השולחן.

באחרונה אודה, כי לא ידעתי, אם בדברי אלה כיונתי עד־דק לחפצם של שולחי, אבל אם מגיעה לי על כך זרת של גן־עדן היא נתונה־נתונה לשולחים, ואם מגיעה לי על כך אמה של גיהינום היא לשליח, ואשא בה לבדי.

[ח׳ אייר תש״ל]