לתל עמל – הראשונה לחומה ומגדל

 

הנפשות    🔗

מערכה א'

הרועה

חיים

אחות

רופא

חבר א'

חבר ב'

חברי הקיבוץ

מערכה ב'

חיים

אחות

רופא

הגר

הנס

האיש

הלן

האם

ד"ר פרמדר

ד"ר היינץ

2 צעירים וצעירה אריים

צעיר א'

צעיר בי

המנהל

השמש

יהודי א'

אשה

ד"ר זוננפלד

צעיר (חלוץ)

עיור א'

עיור ב'

עיור ג'

עוד עיוורים

מערכה ג'

הגר

חיים

צעיר א'

צעיר ב'

צעיר ג'

חברי הקיבוץ

חבר א'

חבר דוד

חבר המרכז החקלאי

קהל

הרועה

אחות

רופא

מערכה ד'

חברי הקיבוץ

חבר א'

הגר

חברה

 

מערכה א    🔗

תמונה 1    🔗

חושך באולם. גונג משליט דממה. מתוך הדממה עולה מנגינה עצובה הנהפכת לצלצול־פעמונים של עדר כבשים ולשירת חליל.

קול החליל ופעמוני העדר אינו פוסק.

תמונה 2    🔗

נוף שדמות בית־שאן. נקודות־יישוב מזדקרות. אחת מהן כבר בנויה ועומדת על תלה. השניה רק עתה, כנראה, הוחל בבניינה. חומה ומגדל מתנוססים. בטבורה של הבמה רועה ועדרו צועדים לקראת הנקודה הבנויה. לאחר דקה מופיע משם בהליכה נמרצת ומהירה פּועל - חיים שמו. הרועה חדל מלחלל, נעצר ועוצר גם את חיים. שיחתם אינה נשמעת, אך אפשר להבין, כי הרועה מפציר בחיים, שלא יחזור הביתה לעת כזאת, כשהשמש כבר שוקעת. חיים מרגיעו בטפיחה על שכם וממשיך בדרכו. הרועה מלווה את חיים במבט מלא דאגה והולך גם הוא. פעמוני העדר מצלצלים שוב. הרועה פּותח במנגינה, מפסיק ומביט אחרי חיים, המרחיק והולך. השמש מוסיפה לשקוע. הרועה והעדר ממשיכים באפלולית המשתרעת על פני הבמה ועוטפת את הכל. כוכבים מנצנצים. פּתאום, מעין של אור פּורץ מתוך המגדל, פּולח את החשכה ומאיר את הסביבה. רוח מביאה בכנפיה קטעים משירת החליל ומעמיקה את הדממה. לפתע פּולחות את הדממה יריה חדה וצעקה: “הגר…” לשונות־אור ממגדלי כל הנקודות מרצדות על פני הבמה וכבות. כבים גם הכוכבים. בתוך החושך האופף את הכל והדממה המשתרעת יורד המסך.

תמונה 3    🔗

לפני המסך עוברת קבוצת אנשים נושאי־אלונקה. פּניהם זועפות ועצובות. צועדים לאטם ובזהירות אל מאחורי המסך. משם נשמעת לפתע צעקת־בכי ומשתתקת. מנגינת הבכי עד לשקיעתה נשמעת כמנגינת החליל.

המסך עולה.

תמונה 4    🔗

חדר בצריף הקיבוץ. כמעט שאין בו ריהוט. הקירות פּשוטים ולבנים. על אחד מהם שעון, והוא מורה שמונה וחצי. בפינתה השמאלית של הבמה – מיטה. עליה שוכב הפּצוע. על ידו רופא, שני חברים ו“אחות”.

אחות: (לרופא) הוא בלי הכרה.

רופא: (שותק)

חבר א': (צמרמורת אוחזתו. בקול חנוק) הגד, הגד כי יש תקוה…

חבר ב': נוביל אותו לבית חולים. אולי נחוץ ניתוח.

רופא: (שותק)

אחות: (מבוהלת) הדופק מפרכס, פּוסק ומפרכס.

רופא: (מטה אזנו אל לבו של הפּצוע, ובזקפו את ראשו פּניו מיואשות) נזריק בו זריקה, יסבול פחות.

חבר ב': (למראה פניו המיואשות של הרופא) למה אינך נענה לבקשתי להובילו לבית החולים, (בהתרגשות גוברת) למה אין מנסים את הכל?

רופא: (אל חבר ב׳ בקול עצור) הנח לו, וירדם במנוחה…

אחות: הגר כרעה ללדת, הובילוה לבית החולים, אינה יודעת כלום. היא תיבהל.

חבר ב': (מביט בו בעינים תועות וזולגות דמעות)

חבר א': (כובש פניו בכפיו, פּונה לצאת)

המסך יורד.

תמונה 5    🔗

לפני המסך. מצד הימני חברים וחברות. פּניהם דאוגות, עצובות, אחדים מפכרים ידיהם. אחדים פונים איש לרעהו או פונים בשברון־לבם אל הרוח.

קולות מתלחשים:

– כיצד הניחוהו לחזור יחידי?

– איפה פּגע הכדור?

– לא רצה לעזוב את הגר לבדה.

– יובילוהו לבית חולים.

– איך יובילו?

– מה איום הדבר…

מצדה השמאלי של הבמה מופיעים החברים א' וב' העוקרים בקושי את רגליהם מן הקרקע.

קולות: מה נשמע?

חי?

החברים א' וב' נדים בראשם “כן” של רפיון.

קולות: (בהתאוששות) הוא יחיה?…

קבוצת החברים אשר בצד ימין ממתינה לתשובה. דממה. התשובה אינה ניתנת. הקבוצה נרתעת לאחורה. בכיוונה מתקדמים בצעדים כבדים החברים א' וב' ונעלמים יחד עמהם אל מאחורי המסך.

 

מערכה ב    🔗

תמונה 6    🔗

הדממה שהשתררה על הבמה לאחר שכולם עזבוה נפסקת על־ידי תשע נקישות השעון.

המסך עולה.

החדר הנ"ל בצריף הקבוץ. על פני הקירות השקועים באופל דוהרים ונעלמים צללי־אור מטושטשים. אור קלוש בפינה, שם המטה והפצוע ועל ידו רופא ואחות.

חיים: (גונח וממלמל מלים לא מובנות)

אחות: (לרופא) הוא מדמדם…

רופא: הכאב גובר, – (מקשיב למלמול הפּצוע) ואולי הן פרשות חייו הנסערות, המתעוררות עכשיו במוחו טרם ישקעו לנצח…

הפינה שוקעת בחושך. האור נח על ראשו של הפצוע ועל מחוגי השעון. הצללים על הקירות מתבלטים והולכים. אפשר לראות ואף לשמוע.

רמקול הוצב ברחוב, ולועו פולט דברי הסתה נגד יהודים. הרמקול מתחיל לפסוע, מתפצל לרבים הנהפכים לאנשים עוברים בסך וימינם נטויה לברכה. תהלוכה זו מתמזגת בתהלוכת יהודים הנושאים שלטים וכתבות בלע והשפלה כלפי עצמם. קול ניפוץ שמשות מניס את התהלוכה. נשאר יהודי נפחד בתוך מעגל רודפיו. עיניו, המביעות עצבות איומה, גדלות והולכות, עד שהן ממלאות את כל הקיר. ים של דגלים נאציים זורם ומכסה אותן. צלבי הקרס שעל הדגלים נהפכים לקורי־עכביש ענקיים, הזוחלים ויורדים מעל הקיר, הלבן והמואר עתה, לתוך חשכת הפינה.

חיים: (מנסה לקום, נשמט, קורא) הגר…

עם קריאתו “הגר” שוקע האור, שהאיר מעל ראשו. הבמה עטופה חושך.

תמונה 7    🔗

לאט־לאט עולה שוב האור במרכז הבמה. נראה רחוב של חנויות במחוז השני בווינא. החנויות סגורות והרוסות. במקום חלונות־ראוה, קרשים. השלטים עשויים בד לבן, והכתבות עליהם באותיות לאטיניות ויהודיות. הכתב היהודי מלא שיבושים ומקבל על ידי כך משמעות סמלית. (ווירגווארעןגעשעפט. לעבענסמידען שפּעציאליטעטען וכו'). בקצהו הימני של הרחוב סיעה של עצים. ספסל. על גבי הספסל – חיים.

חיים: (ראשו שמוט ומכונס בין כתפיו. ישיבתו ופניו מביעים תוגה ורצינות).

הגר: (מופיעה מן הצד בצעדים קלים. נגשת אליו מאחוריו ומכסה עיניו בידיה).

חיים: (מנסה לנחש מי המחזיק בו. נראה שהכיר. קורא) הגר…

הגר: כן, הגר (יושבת על ידו) איזה צליל מוזר לשמי בפיך…

חיים: (חוזר על שמה) הגר…

הגר: ולמה זה שוב רציני אתה ושקוע בהרהורים… (מחייכת) כי שמך ארנסט… הייתי משנה את שמך. (לאחר רגע של הרהור) הייתי רוצה שתיקרא חיים…

חיים: חיים?

הגר: לא שאים", חיים.

חיים: מה פירושו של שם זה?

הגר: פירושו – חיים. פשוט, – חיים. חיים חזקים ושלמים, – מלאים ואמיצים, חיים של תקוה, של התאוששות מתמדת…

חיים: וזה עברית? – חיים… (פּתאום בצחוק מתפּרץ) ה־ה־הא… ובשם זה עלי לבוא הביתה אל אבי ולהטיח בפניו את הסברתך… “חיים חזקים ושלמים, חיים של תקוה, של התאוששות”… ה־ה־הא… למה לא תבואי פעם אלינו להתווכח עמו על החיים שהם חסרי ערך, נטולי כל טעם ותכלית, והתקוה היחידה והאושר וההקלה רק בידי המוות… (בהטעמה) הוא יסביר לך, כי בכוח ההחלטה שעוד נשארה בידינו לפליטה, עלינו להשתמש כדי לפתוח את צנור הגאז… הוא יצייר לפניך, מה טוב ומה נעים הוא להרדם… ה־ה־ה־הא.. ה־ה־ה־הא…

הגר: (מפסיקה את צחוקו) חדל.

חיים: סליחה… סליחה הגר… ולשם מה, בכלל, שם חדש ועברי?

הגר: קבלת שם עברי – פירושה: השתייכות אלינו ברצון ובהכרה, ולא רק מתוך אונס…

חיים: עדיין לא החלטתי.

הגר: יכולתי לבקשך שתחליט… בשבילי… (לאחר רגע של דומיה) לא אבקש… אין טעם לבקש…

חיים: (שותק)

הגר: אין טעם לבקש… אל תבינני שלא בכוונתי… אינני מפצירה בך. אם אין בכוחי לאסור על לשוני לדבר… הרי (כאילו בלעה דבר מה) משום שהכל מתקומם בי, ומוחי, פשוט אינו תופס, כיצד יכול אדם לשמוט כנפים שמיטה איומה כל כך, ולספוג מכות, ועלבון, בלי ללמוד מזה לקח, בלי להסיק מסקנה.

חיים: והצעת אבא, ושדוליו שנקבלנה ונשים קץ לחיים העלובים הללו, כלום אין בה מסקנה?

הגר: יאוש היא. צידוק דין הרוצחים. הושטת צואר לטורף. במקום…

חיים: במקום מה?

הגר: במקום נסיון להציל את עצמו.

חיים: “לרכבת האמנסיפּציה אירעה תאונה בדרך” אומר אבא. ובתאונה יש גם הרוגים. (מצטחק) ייתכן, שמהירות נסיעתה היתה גדולה יתר על המידה.

הגר: ואולי נסעה על גבי פסים בלתי נכונים?

חיים: מה ההבדל? ההרוגים הרוגים הם.

הגר: יש הבדל… אין צורך להוסיף הרוגים. אפשר להפסיק את מסעה ולהעלותה על גבי פּסים של מסילה חדשה ובטוחה.

חיים: בטוחה? הנתנו לך ערובה, כי בטוחה היא? כי מובילה היא אל המטרה? הנה, בארץ־ישראל, הננו כבר יהודים, כהגדרתך קודם כל יהודים, המעט פּרעות ועינויים וקרבנות יש לנו גם שם?

הגר: קרבנות בנין הם.

חיים: (במרירות) קרבנות־מוות.

הגר: מוות למען החיים.

חיים: (במרירות) כלום אחר הוא המוות הזה?

הגר: כן. בראש מורם, בחזה חשוף, פּתוח לקראת סכנה…

חיים: אמיצה אַת.

הגר: (בלחש) איש מאתנו לא עמד עדיין במבחן.

הנס: (בא מן הצד נבהל. מבהיל גם את הגר וחיים). אתם כאן?

חיים: לא ראית אותנו?

הגר: כמה נבהלנו… שב, הנס.

הנס: (יושב על ידם. כאילו אל נפשו) חשבתי, כי אטבע שם ביניהם…

חיים: הם מפגינים שוב?

הנס: (מתעורר) כן. זה שבוע־ההפקר שניתן להם, כדי שיסיחו דעתם ממצבם.

חיים: (מקשיב לקולות ההפגנה) ראיתי אתמול גם פּועלים בין מנפּצי השמשות.

הנס: הם מוכרחים לא להיבדל. וגם נרגזים הם על מה שאירע להם בפברואר.

הגר: (מפסיקה אותו) להם אירע? הם אנשי פברואר? הם?… את אנשי פברואר עזבו חבריהם לנפשם, והם נהרגו או נכלאו בבתי סוהר… המשתתפים שם בהפגנות…

הנס: מותעים…

הגר: יתרגלו לזה…

הנס: הם יחזרו בהם.

הגר: ומה זה יעזור לנו?

הנס: (נרגז) אַת תמיד בשלך.

הגר: כן. כי גם אם יחלוף הסיוט, והם יחזרו למוטב, נוסיף אנו להיות מה שהננו, יהודים. תלויים בחזירתם למוטב. תלויים בזה שדעתם לא תשתנה. על כן: מעמסה תמידית על מצפּונם. על כן שנואים ומאוסים ומופקרים, על כן סחופים על ידי רוח כמוֹץ, כעלים בשלכת הפּורחים ונובלים…

הנס: (בלעג) צריך להשתרש מחדש בקרקע המולדת…

הגר: כן.

הנס: הגברות מהשטארעמבערגפלאץ תחלובנה פּרות עבריות…

הגר: (בעקשנות) תחלובנה…

חיים: (להגר) נניח, שצדקת בניתוחיך, אך כלום סבורה אַת, כי עם, שבמשך דורות השלים עם מצבו, התרגל למצבו, הסתדר במצבו העלוב הזה ולא מרד ולא התקומם, – כלום סבורה אַת כי דווקא עתה יקום עם כזה, ויתנער מסבל הירושה של העבדות וההכנעה? כן, אני יודע, קמים רבבות, אך אולי תסבירי לי מהו ערכם מול האסון הכללי… אתמול סיפרת לקבוצתך, כי אסוננו אינו מקרה בודד הקשור בארץ פּלונית או בעם אלמוני, סיפּרת, כי מיליונים יהודים נאנקים בכל פּינות העולם…

הגר: תקוּמת רבבות, ערובה היא למיליונים. נחמה. מקור־הכוח לעבור את תקופת הטירוף.

הנס: אם מתקוממים על הטירוף, ואתם, הרי בורחים אתם מפּניו לאיזו פּינה באסיה.

הגר: ללחום אפשר רק כשיש יסוד מוצק מתחת לרגליים. שם ניתן לנו לצקת את היסוד הזה.

הנס: ככה אַת פִוסקת…

חיים: ואם כל זה אינו אלא אשליה, חלום־שוא…

הנס: זהו. אַשליה וחלום.

הגר: ומה בכך? דורות הלכו בדרך סלולה ולאן הגיעו? עיניהם הפּקוחות הובילו אותם עד לקיר אטום ואיום, עד חושך. (לאחר רגע דומיה, בעקשנות) את החושך מבקיעים קרני־אור וחלום…

הנס: חלומות טובים… (גועה בצחוק) חלומות טובים… (קם ללכת, נתקל באיש מבוסם, הבא מן הצד, בצחוק נמשך) או… סליחה…

האיש: סליחה? אין סולחים עוד… עתה עושים משפּט קצר ו… (מראה תנועת חנק על צוארו, פתאום בתמהון) הביטו, יהודון… וצוחק… יהודי צוחק… ה־ה־הא ה־ה־הא… יהודי צוחק… (פתאום בצעקה) מי הרשה לך לצחוק?… מי? אני? (מבטו נופל על הגר וחיים) הם?… אוהו… חדר יהודי שלם… ומלכלכים ספסל אַרי… כנוּפיית חזירים ארורה, לקום… לקום צוויתי… (להנס אשר כבר עמד מצטרפים חיים והגר) כל השורה דום… נוח… דום… ה־ה־הא… ה־ה־הא… גם אני הייתי געפרייטער… (עובר על פּניהם, כאילו עמדו במפקד) נו כלבים עלובים, נבהלתם? ה־ה־הא… ה־ה־הא… קצת יי"ש והרי אני נאצי אמיתי, וכל יהודי מפרפּר לעיני… (שומעים מרחוק קולות הפגנה מתקרבים) נו דאלי… תסתלקו מהר… דאלי, דאלי… (מגרש אותם ודוחפם כמעט בכוח אל מאחורי הבמה. חוזר. מקשיב לקול ההפגנה, רוקק כנגדה, ועוזב את הבמה).

המסך יורד.

תמונה 8    🔗

נשמעים צעדים של הולכים בסך. קול תוף. פרקי שירה. הם מתקרבים וכאילו עם ההפגנה עוברים את הבמה, מתרחקים ונדמים. עם ההד האחרון, עולה המסך.

תמונה 9    🔗

בביתו של ד"ר פרמדר, מי שהיה מנהל תחנת הראדיו בווינא. ניכר כי בית אמידים הוא. חן ועדינות נסוכים על הרהיטים, התמונות והשטיחים. הבמה ערוכה באופן שרואים שני חדרים. בחדר הראשון נראה שולחן, והאם עורכתו לסעודת ארבעה. בחדר השני, השרוי באור קלוש המסתנן מהחוץ בעד חלון ענקי, אפשר להכיר פסנתר, ארון, תיבת ראדיו גדולה, ועל ידה הלן.

הלן: (עסוקה בחיפוש תחנה. נשמעים שברי נגינה ונאומים).

האם: אבא יכנס בכל רגע, הלן, הניחי לראדיו…

הלן: טוב, אמא… (קטע של ניגון נפסק בחריקה. דומיה. היא נכנסת לחדר הראשון. עוזרת לאם) קשה לא לנגוע בכפתור. כמה נדלדלו החיים… לצאת אסור, או אין לאן. קריאת עתון מעוררת גועל. לספר אין סבלנות… ויש איזו כמיהה או השליה משונה שתחנה אחת בעולם תבשר תקוה… (פורצת בצחוק) שטויות… רציתי לשמוע מנגינת ריקוד ולרמות את הרגליים שאינן רוצות לנוח… (ברצינות גוברת) מזמן שסילקו את אבא מתחנת השידור, גורם לו הראדיו ייסורים, למה איננו משליכים אותו החוצה?…

האם: יישאר חלל ריק במקום התיבה. אבא ירגיש בכך, יזכור תמיד שבשבילו עשינו כך… האם ארנסט כבר חזר, הלן?

הלן: לא ראיתי, אמא.

הלן: יש איזה המשך לאחר המוות, אמא… או נקברים, וחסל?

האם: (שותקת)

הלן: למה אינך עונה?

האם: (בקול חנוק) למה את שואלת?

הלן: אילו היה איזה המשך, היה יותר קל להסכים לאבא, (פורצת בצחוק) ואולי גם בעולם הבא יש חוקים אריים. ישו הודח ממשרתו (ממשיכה לצחוק) גזרו עליו גירוש והוא דופק על שערי קונסוליות ומשתחווה לפני שוערים.

האם: (הרגישה, כי הדלת נפתחה בחדר השני) הסי, אבא בא.

הלן: זה לא אבא.

חיים: (נכנס, נושק את יד האם) שלום, אמא, סרווּס, הלן… (נדמה לו, כי שתיהן נבוכו) הפרעתי את שיחתכן?

הלן: אמא חשבה, כי אבא נכנס.

חיים: ומה שלום אבא?

האם: היום שלומו טוב, ארנסט.

הלן: רוחו נפלאה עליו היום.

חיים: האם נתקבלה ידיעה מאמריקה?

הלן: האם הוא מחכה לידיעה כזאת? הברון קרנר איבד עצמו לדעת והניח מכתב הסברה, כהסברת אבא, בשעה שרוח־יאוש טובה עליו.

חיים: אַת תמיד מתלוצצת, הלן…

הלן: אם אין כל ערך לתבונה, מה תעשה הלשון ולא תתלוצץ.

האם: (שוב הרגישה בצעדים מתקרבים) הניחו, אבא בא…

נכנס ד"ר פרמדר. איש יפה־תואר וגבה־קומה, שסימני דכדוך נפש ניכרים בו. פניו מביעים עתה עליזות מאונסת.

ד”ר פ.: (מברך בנשיקת־מצח את אשתו ואת ילדיו) סלחו לי על שאיחרתי.

האם: אין דבר, רק עכשיו גמרנו לערוך את השולחן.

הלן: יש כל כך הרבה פנאי, אבא, אין מאחרים.

ד״ר פ.: צדקת, הלן, אין מאחרים עתה (בקול לאה ובפנים עייפות) ואולי מאחרים בכל זאת (כאילו נתפס להרהור אין־חפץ בו) נו, טוב, יקירי, נשב לשתות תה…

האם: אולי ראית את דוד היינץ?

ד"ר פ.: פּגשתיו ברחוב.

הלן: והוא בוודאי מסר ידיעה… (עושה עוויה כאילו סיפרה סוד כמוס)

חיים: ממקור נאמן…

ד"ר פ.: הוא סיפּר…

הלן: הלצה חדשה…

האם: (בחיבה) קונדס… אל תפסיקי לאבא…

ד"ר פ.: (ממשיך) סיפּר, כי את טלאי־הסוליות מהאוגרטנשטראססע הובילו לדאכוי…

האם: אל אלוהים, את המיסכן הזה?

חיים: ומשום מה?

הלן: (בלעג) משום מה?… משום שטמן אוצרות קורח במרתפו האפל… הטיף למרד והעליב את המשטר…

חיים: טפּשה, הרי אילם וחרש הוא…

הלן: כלום זה מפריע אותם? (בהתרגשות גוברת) כלום זה מפריע אותם? (כמעט בצעקה) מה זה מפריע אותם? (פורצת בצחוק) ה־ה־הא… ובאמת מה זה מפריע – שמא גימגומו הפּרוע הוא איזו לשון סתר, רוטוועלש, שפת־גנבים יהודית…

האם: הלן.

הלן: (כאילו חוזרת בה, מורחת את הלחם בחמאה, פּונה אל אביה) גם לך, אבא?

ד”ר פ.: תודה, הלן.

הלן: תודה־כן, או תודה־לא?

ד"ר פ.: (בצחוק) תודה לא.

הלן: רוצה אתה לקמץ תותח לגרינג?

כולם צוחקים. ממשיכים לשתות את התה. פתאום נשמע קול פעמון בדלת. הכל נבהלים וקופצים חיורים ממקומותיהם. הפעמון מצלצל שנית.

ד"ר פ.: (רועד, רוצה להבליג על התפּרצות) הם באו… עדיין לא מלאו ארבעת השבועות, וכבר באו… (הפעמון מצלצל שוב, הוא רוצה לצעוק) באו לקחת אותי…

הלן: (מנסה להשקיטו) הרגע, אבא… רק שבוע עבר מיום שהתחייבת לעזוב במשך חודש את וינא… הם דייקנים. שעה אחת קודם לא יבואו…

האם: (מנסה להשקיטו, בקול רועד) בוודאי בא אחד הידידים.

ד״ר פ.: (לחיים) לך… לפתוח את הדלת… (בקול רם) לך, אמרתי לך…

חיים: (יוצא מן החדר)

דומית־מוות. הלן מושיבה את אביה, המביט במתיחות אל הכניסה לחדר.

חיים: (חוזר מהר) דוד היינץ בא…

ד"ר פ.: (המתיחות פגה. הוא רועד אחוז צמרמורת)

הלן: הוא שכח לספר לך את ההלצה, אבא. (מלטפת ומנשקת את ראש אביה).

הדוד: (נכנס, כשהוא בפתח החדר) שלום, שלום. (בעיניו מרה־שחורה, ניכר בו שהוא מתאמץ להעמיד פני עליז ובוטח, סוקר את השולחן) תה… לחם לבן… חמאה… ריבה… עוגות. נו, יספר נא מישהו שמרעיבים אותנו…

חיים: יש גם רעבים.

הדוד: הם היו רעבים גם קודם לכן.

האם: תשתה כוס תה?

ד"ר פ.: שב, תשתה אתנו.

הדוד: בחפץ לב. (יושב ביניהם. הלן מוזגת לו תה. הוא שותה. תוך כדי לגימה) יש לו סרטן בגרון…

ד"ר פ.: יבוא אחר במקומו…

הדוד: (ממשיך תוך כדי לגימות) ויכוח חריף ביניהם. שאכט מזהיר ומאיים, כי בחוקים האלה, סופם המר לא יאחר לבוא… גם לא יאחר לבוא.

ד"ר פ.: סבור אתה, כי הננו נחוצים להם? כי בלעדנו יפסקו החיים, לא יעבדו במכונות, והסחורה לא תימכר, וספרים לא יידפסו, ומחזות לא יוצגו, ועתונים לא יופיעו… ה־ה־הא… הנה סילקוני מן התחנה, כלום אין היא משדרת? גש עמי אל הראדיו (רוצה לקום) ותיווכח…

האם: (מכריחה אותו לשבת) שב, חביבי, למה לך לשמוע את דברי הנבלה שלהם…

הדוד: (נאחז בדבריה) זהו, איני שומע אלא את המעניין אותי (כאילו נדהם ממה שהגיד. בתוקף) כן. לכל השאר אינני שם לב. (משתעל) יתפּקעו. יש לי השקפת עולם של סוחר. (משתעל) בכל עסק ישנן תקופות רעות, עכשיו באה עלינו תקופה כזאת…

האם: היא תחלוף… כשם שחולפת מחלה…

ד"ר פ.: מחלה זו, מחלה נואשת היא.

חיים: גם למחלות נואשות יש תרופות.

ד"ר פ.: האם לכולן?

חיים: אם אין עדיין לכולן, הרי ימציאו אותן.

ד"ר פ.: ייתכן. אבל הנגועים היום, עכשיו – מה זה עוזר להם? כלום יש להם כוח לחכות? – כלום מניחים להם לחכות? אני מבין, (פורץ בצחוק) ה־ה־הא… ה־ה־הא… השמש זורחת והאביב קורא לחיים, איך ירצה השחפן להודות ולהסכים, כי עליו להיפּרד מן העולם ולעולם… אני מבין את פּחדו… אני גם מבין כי נאחזים־נדבקים בכל קנה קש של תקוה… (בהתרגשות) הו, אני מבין… (בצעקה כמעט) אני מבין, כי אתם רוצים לחיות, איך כתוב שם?…טוב הכלב החי מן הארי המת… אך אני, ומה חשובה ההסברה, – דיינו, די… (בקול רגיל) אני, אינני מאמין בתרופה. (לחיים) אינני דורש שתקבל את דעתי. אני גם מוכן להניח לך ולכולכם את האפשרות לחכות לתרופה…

חיים: אינני מפחד מפני המוות.

הדוד: שמעתי הלצה על המוות. (צוחק)

ארשת הפנים של המסובים מפסיקה את צחוקו של הדוד. משתררת דומיה. ד"ר פרמדר פוסע פסיעות עצבניות על פני החדר. האם רוצה להסתיר דמעותיה, קמה, נכנסת לחדר הסמוך. רואים שהיא יושבת על יד הפסנתר הפתוח. ייתכן, שהיא בוכה. בלא־יודעים מתחילות אצבעותיה לפרוט נגינה.

הלן: (מנסה לשבור את המועקה, פונה אל הדוד) מדוע לא בא אתך הנס?

הדוד: (מחוויר, יושב כשתוק אברים)

חיים: מדוע, באמת, לא בא עמך הנס?

ד"ר פ.: (נעמד לרגע) גם הוא חושב על תרופה… הפּועלים יצילו את היהודים.

חיים: הפועלים במצור, והיהודים במצור, על כן ענין משותף להם.

הלן: (הרגישה פתאום, שהדוד יושב מאובן, ומעיניו זולגות דמעות) מה לך, דוד היינץ?

הדוד: (כמעט בלחש) הנס נאסר…

כולם: (נבהלים) הנס נאסר?

האם: (באה מן החדר השני) מה קרה?

הדוד: נאסר… (שליטתו על עצמו פּוקעת, מתייפּח) הוי אלי, אלי, ואתה נידון לשבת ולהמתין ולחכות לאיזו בשורה נוראה, ואין בכוחך לעזור…

האם: (מנסה להרגיעו) יוציאוהו. יוציאוהו בתנאי שיתחייב לעזוב את הארץ…

הלן: הנס… נאסר… (כאילו רק עכשיו הבינה, בצעקה) ומדוע?

הדוד: אומרים כי חילק כרוזים… אנטינאציים…

הלן: כרוזים? שקר… (בתמהון) למה יחלק כרוזים?

חיים: הוא מאמין, כי בהסברה אפשר להשיב לב התועים והמותעים.

הלן: ומי אמר, כי הם רוצים בכך?

חיים: כלום אפשר לשבת במנוחה, לחכות לבאות ולקבל בהכנעה כל גזר דין? הרי צריך לעשות דבר מה נגד הסיוט הזה.

ד”ר פ: אין מה לעשות…

הלן: (אירונית) רצה להשיב את לבם… (בהתרגשות) וללב זה לא דאג… וללב זה לא דאג… (אינה יכולה להמשיך, כי הדמעות חונקות אותה. האם מלטפת אותה ומרגיעה. היא מתאוששת. פּונה אל חיים) שאלתיך… מי אמר, כי הם רוצים בכך?… ואולי כבר התרגלו למשטר החדש, ונעמו להם – דגלים ושירה וגזל ורצח יהודים?

חיים: כך טענה גם הגר לפני הנס…

הלן: משום שנערה פּיקחית היא הגר זו.

חיים: היא מסיקה מסקנה אחרת.

ד"ר פ.: ומה מסקנתה?

חיים: עלינו לשוב אל המקור…

ד"ר פ.: מעפר באנו ולעפר נשוב…

חיים: (ממשיך כאילו לא שמע את אביו) למקור ששכחנוהו… לכור ממנו חוצבנו… במידה שנשוב להיות יהודים, על כל הנובע מזה, בה במידה נעצור כוח לעבור גם על תקופת חושך זו…

המסך יורד.

תמונה 10    🔗

לפני המסך.

על גבי המסך פרויקציה של רחוב. בעיקר בולט בית־קפה ועליו שלט האוסר כניסת יהודים. על רקע זה עוברת בחיפּזון קבוצה, שני צעירים וצעירה אריים, הפוזמים בלווית גיטרה פזמון חיילים עצוב. נדמה שמושלכות עליהם פרוטות מן החלונות, והם תופסים אותן, תוך כדי המשיכם לשיר, ועוזבים את הבמה. מן הצד הימני באו הגר וחיים. ניכר הדבר שרק עכשיו נפגשו. ייתכן שעוד הספיקו לראות את הקבוצה ששרה. הד הפזמון מגיע אליהם על כל פּנים.

חיים: בשמעך אותם שרים, קשה להאמין, כי כל כך אכזריים המה…

הגר: (אינה שמה לב להערתו) לא ראיתיך כבר שבוע… כמה דאגתי…

חיים: (שותק)

הגר: ביקשתי דרכים להיוודע, מה אתך… למה מוכרחה אהיה לשאול פּי זרים… ולגלות בפניהם את חרדת־לבי… לוּ ידעת כיצד אוכל אותי הפּחד ו…. (אין בכוחה לגמור את המשפּט)

חיים: מוכרח הייתי לגמור זאת בעצמי, ועם עצמי, ורק הלילה נסעו לאיטליה…

הגר: נסעו, הו, תודה לאל…

חיים: כה קשה היתה ההיאבקות עם אבא, עד שהסכים לנסוע… ניתלש מכאן, טען, ואין כוח להישתל במקום אחר… ושמא הצדק אתו? תשובתי אשר השיבותי לו, היתה הד דבריך, הגר. (מתפּרץ פתאום) לא צריך הייתי להניחם שיסעו לבדם ולהשאירם לבדם…

הגר: (מלטפת את זרועו ומרגיעה אותו)

חיים: (ממשיך) הדרך הארוכה, הגבול, עד שמגיעים לגבול, חדר הביקורת, האוויר שבו, המדמיע וחונק… כריח פּחד־בהמות הכלוא בין כתלי בית־מטבחיים. (רועד כולו) יכריחום להתפּשט ערומים… אבא…

הגר: (מפסיקה אותו) גם מלבו של אבא יסור הסיוט הזה. מלב כולם. סביבה חדשה תלבבם. שמים ועצים ושמש והרים והכל בלי כתובות אלה. (מצביעה על השלט בחלון בית־הקפה) ירגישו כי שוב בני אדם הם. תעבור תקופת מנוחה ונופש, ויתאוששו לחיים, שוב יאהבו את החיים, ימצאו עניין וכוח להיאבק לחיים… (לאחר רגע דומיה) בוא אתי – חיים…

חיים: (כמעט בלחש) נשארתי כדי ללכת אתך, הגר.

הגר: (נרגשת מתשובתו, בקול הרוצה להתגבר על ההתרגשות) בוא, שמא אאחר, תלווני לעבודה…

שניהם עוזבים את הבמה. ברחוב הריק מופיעים שני צעירים משוחחים.

צעיר א':…מוביל הקרון בירך בדרך־הפגנה ב“גריסס־גאָטט” במקום “הייל”… הוּא שאמרתי לך תמיד, ואחזור ואומר: אין מה להתייאש ולהסיק מסקנות נחפּזות… הגירה… סבלנות דרושה, שקט סטואי… הגירה, העם הפּשוט מתנגד להגירתנו… אלף הוכחות אביא, על כן הנני שקט ובטוח… (פתאום בעווית פּחד כאילו הרגיש במישהו העוקב אחריהם) מישהו הולך אחרינו…

צעיר ב': (גם הוא בעצבנות) אל תביט אחורנית. – תן לי סטירת־לחי וברח… יחשבו כי רבנו… מהר… תן לי סטירת־לחי… מהר…

צעיר א': אינני יכול.

צעיר ב': ובכן, המשך לדבר… דבּר. ואם יגש אלינו, הרי דיברנו על הגירה… לסן דומינגו… תתקדם יותר מהר.. דבּר…

צעיר א': (מגמגם) סן דומינגו… הקונסולאט בקערטנערשטראססע… אַקלים טרופּי… שמש… אש. אש בוערת תחת הרגלים…

הרחוב שומם מאדם. שניהם הולכים אחוזי פחד־שוא, שמא מישהו עוקב אחריהם, וכך הם עוזבים את הבמה.

תמונה 11    🔗

המשרד הארצישראלי בווינה. אולם ישיבות לשעבר שהפכוהו לאולם עבודה ובו כמה שולחנות. על יד שולחן א' מנהל המשרד המכתיב את הגר נוסח של תזכיר. על יד שולחן ב' ואחרי כן על יד שאר השולחנות, שמש המשרד העסוק בסידורם, רווק זקן ודל בשר.

המנהל: (ממשיך להכתיב)…הננו מדגישים וחוזרים ומדגישים, כי יש תקוה כל שהיא לשחרר פּעם בפעם כמה אנשים – ממחנה ההסגר, אם רק אפשר יהיה להוכיח ולהבטיח, כי במשך חודש ימים יהגרו. נוסף לכך התחייבנו להוציא בכל חודש 4000 נפש… הנכם מוכרחים להתחשב בהתחייבותנו זאת. איננו מוסיפים הסברות ונימוקים. הטעם מובן… אולם גם בלי טעם זה, – טובעים בים, – ואיך לא תצילו, והאם לריק נשווע… (להגר) תדפיסי לעת עתה עד כאן. אחרי כן אבדוק, אם צריך לתקן או להשמיט משהו…

הגר: (קמה, מאספת את נירותיה, פּונה לשולחנה).

המנהל: חברך לא בא היום? הוא דייק בחומר שקיבל על עצמו לעבדו…

הגר: בוודאי עוד יבוא.

המנהל: דיברת פּעם על עליתו. מסתדר הטרנספּורט, ולא הכנסת אותו לרשימה.

הגר: (מחרישה, אחרי כן) הוא לא נרשם בעצמו.

חיים: (בא מן החדר, משום כך הפסיקה הגר את פּסוקה) סליחה שאיחרתי. (להגר) חכיתי לדואר. גם קשה היה לעבוד. המון אנשים במסדרון… (פונה לשולחנו)

השמש: (מדבר אל עצמו תוך כדי עבודה) בהמונים צובאים על הדלתות, כאילו יש בידך לקבל את כולם ביום אחד. כולם רוצים לדבר עם המנהל… אחרת לא הורגלו… (צחוק) באו למסור סוד כמוס, לך לא יגלוהו… עניין לי בכל אלה… סוד כמוס… מכים הנאצים, לפּלשתינה רצים… (מכה בשולחן) היכן היו לפני שנה או חצי שנה? – (למנהל) סליחה, אדוני… רציתי להרוג זבוב…

המנהל: (מחייך) לפי שאין ביכולתך להרוג אחרים. נו, מישהו עושה כבר את המלאכה הזאת. (מן המסדרון נשמע קול רעש וגם צעקות: יש תור… אַל תדחק… איזו חוצפה יהודית… תן לאשה להיכנס…") צריך להתחיל בקבלת הקהל… (לשמש) הכנס בבקשה את “המקרים הדחופים”.

השמש: (בגשתו לדלת) הדוחף הוא המקרה הדחוף… (פותח את הדלת. ברגע זה נדחף ונופל לתוך החדר יהודי א').

יהודי א': שלום… (אין מספיקים לענות לו שלום) למשרד הגעסטאפו קל יותר להכנס…

השמש: נו, ולצאת משם, גם כן קל?

יהודי א': (ממשיך) לשם כך שילמתי “כרם־היעזוד” ו“ביקור חולים הוספיטל”, בכדי שאעמוד כאן כעני בפתח?

המנהל: ישב, אדוני. יש תור.

יהודי א': (יושב) הנני עדיין, גאטטזיידאנק, (דופק מתחת ללוח־השולחן) תמיד הסתדרתי מחוץ לכל תור. – אני מתכוון לעלות לארץ־ישראל. מזמן שאוסטריה שלנו היתה לגרמנים “מרחב חיים”…

השמש: וליהודים בית חיים…

יהודי א': (אינו שם לב לדברי השמש) אין לי ענין להישאר כאן. יש לי תכניות, ויש לי, גאטטזיידאנק, (דופק מתחת ללוח השולחן) עוד די… (תנועת יד כאילו מנה כסף).

המנהל: אדוני כבר מילא כתב־בקשה לקבלת רשיון עליה?

יהודי א': בקשה? אני? לא מגיע לי? אני ציוני. – שילמתי “כרם־היעזוד” ואם אצא… (דופק מתחת ללוח השולחן) אשלם לכם (בתנועת בטחון) כהנה וכהנה.

המנהל: אני מאמין כי ימשיך למלא את חובותיו, אולם בלי הטופס הזה אי אפשר להעביר את בקשתו אל הקונסול הבריטי.

יהודי א': (נבהל) אני מוכן לשלם לכם מראש כל מה שתדרשו ממני (מאבד את כל בטחונו העצמי בראותו כי הצעתו אינה פועלת) אדוני… אני מוכרח מהר לצאת מכאן… עוד לא הצליחו לאסור אותי… (דופק מתחת ללוח־השולחן, בחרדה) אַל תקשיח את לבך, אדוני… אם לא אמלט מהר…

המנהל: אנחנו עושים כל מה שביכולתנו. יאמין לנו, אי אפשר בלי הטופס הזה. יכנס אדוני לחדר הסמוך וימלא אותו. אנו נמליץ בפני הקונסול.

השמש: (מוביל את יהודי א', ההולך מדוכדך מפני המענה, עד לדלת החדר השני, חוזר ופותח את הדלת למסדרון) המקרה הבא.

אשה: (נכנסת נבוכה) שלום…

המנהל: גברת רולמן? אנא שבי, שלום לך. הטרחת את עצמך. בעלך כבר עייף מלבוא ולשאול, או נואש מהבטחותי, – מתי היה כאן? לפני שבועיים… קחי נא שביב אור בשבילו, בקרוב אמסור לכם רשיון־עליה. (רואה פתאום, כי היא בוכה) מרוב שמחה… הו… מה קרה, גברת רולמן?

אשה: לפני שבועיים אסרוהו…

המנהל: (בכאב) הו… (מנחם אותה) נשחרר אותו על סמך רשיון־עליה.

אשה: שלושה ימים אחרי שאסרוהו… קיבלתי הודעה לשלם מאה מארק וימסרו לי את אפרו (מכסה עיניה).

המנהל: (נדהם ובהתרגשות) הו, גברת וולמן יקרה…

אשה: (מתייפחת) תציל את ילדי… קחם ממני ותצילם… רק בשבילם באתי. אני… כבר אשאר כאן… אני…

המנהל: (משתדל להרגיעה) הרגעי, גברת רולמן… התחזקי למען ילדיך, אעשה הכל… האמיני…

אשה: תודה לך. (קמה) סלח לי. (הולכת. המנהל מלווה אותה עד לדלת) תודה לך.

המנהל: (חוזר מן הדלת. בדומיה השוררת חוֹצה כמה פּעמים את האולם, שב אל שולחנו, נושף. אל השמש) מי בתור?

השמש: מי יודע, אם זה בכלל אפרו, הרג אינו מספּיק להם. הם גם משגעים. (פותח את הדלת) מי בתור?

ד"ר ס.: (נכנס, משתחווה) שלום… שלום… (למנהל) הייתי מנהל הספריה, לאמור הספרן של הקהילה, – הו, אני יודע גם לדבר עברית, חסרה לי רק קונבערסאציון… לפני 40 שנה תירגמתי שיר עברי, לא פּירסמתיו… ה־ה־הא… היו מפטרים אותי.

צעיר: (נכנס מן החדר הסמוך, פונה למנהל) סליחה. הבטחת לקיים היום את הישיבה עם מרכז החלוץ. הכרח הוא לאשר אישור סופי את רשימת המשתייכים לטרנספּורט.

המנהל: הו, כן. הבטחתי. (לחיים) אולי תשווה בינתיים את הרשימות השונות עם הרשימה הכללית? (מגיש לו תיק. לצעיר) ניפּגש, אחרי שאגמור את קבלת הקהל. (לד"ר ס.) סלח על ההפרעה.

צעיר: (יוצא)

חיים: (יוצא)

ד"ר ס.: אני גומר מיד. מאליו מובן, כי הצעירים קודמים… חשבתי כי אף על פּי שזקן אני, (מחייך חיוך ילדותי) הרי אני כשלעצמי, הנני מרגיש את עצמי צעיר עדיין… יכולתי להיות ספרן, אני גם מוכן לעבוד… בחקלאות. כבר תימצא בשבילי איזו עבודה לא קשה, באוויר, בשמש… (זוקף גופו כאילו הרגיש בשמש מחממת)… ודאי, נעים הוא לעבוד. יכול אני להיות גם שומר. במלחמה האחרונה, לאחר שנפצעתי, פּקדתי על פּלוגת־שומרים ששמרה על מחנה שבויים…

השמש: עתה נשבינו כולנו בכלא מוות.

המנהל: (לד"ר ס.) האם הקהילה תמליץ עליך?

ד״ר ס.: בוודאי, בוודאי… (בחיוך) מי אינו מעוניין להפּטר מבאלאסט… ד"ר קוהל בוודאי יכתוב לי את ההמלצה הדרושה.

המנהל: ד"ר קוהל?

ד”ר ס.: אדוני אינו מכיר אותו? היה סגן יושב ראש הליגה למלחמה נגד האנטישמיות…

השמש: (פורץ בצחוק).

המנהל: (לשמש) מה הצחוק?

השמש: אדוני לא היה צוחק, אילו סיפּר לו מישהו, כי סוס היה סגן יושב ראש באגודת צער בעלי חיים?…

המנהל: (מחייך) נו, טוב… (מגיש לד"ר ס. טופס) הנה תמלא, בבקשה, את הטופס הזה. נמציאו לרשות. באמת חשוב שהקהילה תוסיף המלצה בשמה.

ד"ר ס.: כן. כן… המותר לי למלא כאן את הטופס, בכדי להרויח זמן, ואולי יש איזה שאלה, ולא אדע תשובה עליה. (מרכיב משקפיים, כותב) השם… ד“ר פרידריך זוננענפעלד… אוסטרי… אבא וסבא גם כן אוסטרים… גיל… (מביט לצדדים) 64, לא, 64 וחצי… מקצוע… ספרן… המצב המשפחתי… אלמן… ילדים… (חוזר עצוב על המלה) ילדים… (מתיפּח) או שאני, שאני (מתגבר על הבכי) סליחה, סליחה (ממשיך לכתוב). קרובים… אין… אמצעים… מעטים, יספיק להוצאות הדרך… זכות לפנסיה… תאריך… ד”ר פרידריך זוננענפעלד… גמרתי… (מוסר למנהל את הטופס). אם שגיתי במשהו?

המנהל: (עובר על הטופס) בסדר. אעשה מה שאוכל בכדי לזרז את סידור בקשתך.

ד״ר ס.: (קם. משתחוה כמה פעמים) תודה. תודה… יש לי טרופען־העלם… ראש הקהילה הביאו לי פעם מקהיר בתורת מתנה. אפשר להשתמש בו בארץ־ישראל? (אינו מחכה לתשובה). שלום. שלום… לשנה הבאה בירושלים… (יוצא את החדר).

הגר: מדוע התיפח?

השמש: בנו נהרג בהתקוממות פברואר.

חיים: (נכנס חיוור מן החדר הסמוך למנהל) בחוץ מחכה משלחת.

המנהל: איזו משלחת?

חיים: משלחת של בית־מחסה לעיורים.

המנהל: מה?…

חיים: רוצים לדבר אתך.

המנהל: תכניסם.

חיים: (פותח את הדלת) הכנסו בבקשה.

נכנסים חמישה עיורים, כשהם מגששים במקלותיהם ברצפּה. חיים מובילם עד לשולחן המנהל. הם הולכים אחריו כצאן סומא אחרי רועה. הוא מגיש לכל אחד כסא והם יושבים עליהם בזהירות. הם הופכים פניהם הצדה למקום שבו, כפי שהם מרגישים, נמצא המנהל. יושבים מתוחים ועצבניים. מתיחותם נחלשת לשמע קולו של המנהל, והם בטוחים, כי הוא יושב מולם.

המנהל: רציתם לדבר אתי?

עיור א': שמי ד"ר זינגער… הנני מנהל לבית המחסה היהודי, אשר במחוז השני. שלושים גברים אנחנו, עשרים ושתים נשים, גם חמישה ילדים פעוטים בינינו. לפני יומיים הודיעה לנו הגעסטאפּו, כי השלטונות החרימו למטרה תרבותית את ביתנו, ועלינו לעזבו במשך שבועיים. (מחריש. לאחר רגע) כמופקרים ומנודים הושלכנו לרחוב, ואין מאסף…

המנהל, הגר, חיים והשמש מביטים על העיורים מאובנים.

עיור א': (ממשיך) התפרנסנו מעבודתנו. קיבלנו תמיכה רק בשביל אלה שעדיין לא למדו לעבוד, או לא רכשו מקצוע. יש בינינו גם ישישים, ואיך נוכל לעזבם לנפשם? – נסתפּק במועט, בלחם יבש נסתפּק, כאשר נבוא לארץ־ישראל… הנה זהו הדבר שבאנו לבקש, תרשו לנו לעלות, לכולנו, אַל תניחונו להדרס במחשך. הרשו לנו לעלות…

דומיה כבדה.

עיור ב': הרשו לנו לעלות. לא ניפול עליכם למעמסה. אנו בקיאים בכל מיני עבודות.

דומיה ממושכת. מתיחות העיורים גוברת והולכת. כל רשרוש בחדר – הופך פניהם למקום הרעש, כאילו בקשו, או קיוו, שמשם תבוא תשובה ועזרה.

עיור ג': כן. רציתי לומר… הושלכנו לרחוב, כי גם אנחנו יהודים. שנים על שנים לא חשבנו על זה, לא עלה על דעתנו, כי יש הבדל… מוכי סנוורים היינו…

חיים: (נושך שפתיו ומפכר ידיו, בכדי להתגבר על ההתרגשות).

עיור ג': (הרגיש בתנועות חיים. נושא אליו את חורי עיניו המתות). עתה רואים אנו, כי המוצא היחידי בשבילנו הוא ארץ־ישראל… תראו גם אתם… גם אנחנו יהודים… עזרו לנו לעלות…

שאר העיורים: עזרו לנו לעלות…

המנהל: (נבוך) אעשה כל מה שאוכל… (מחפש מלים) הנכם צריכים למלא טופסי בקשה… (מרגיש שאמר שטות. מתקן את עצמו) אשלח אתכם איש ויערוך בביתכם רשימה של כל חבריכם…

חיים: (למנהל) הרשה לי ללכת עמהם.

העיורים קמים, מודים ומשתחוים כלפּי החלל, פונים ומחפּשים שוב במקלותיהם את הקרקע ואת הדרך.

המנהל: (עוד לא ננער ממבוכתו, לחיים) כן, טוב, תלך עמהם. (פתאום כנזכר) הבטחתי ישיבה למרכז החלוץ, האם גמרת להשוות את הרשימות לטרנספּורט?

חיים: גמרתי. (ניגש אל העיורים הממשיכים לגשש כלפי הדלת. ניצב לרגע. גם העיורים ניצבים. הופך פנים אל המנהל) אם אינני גוזל את מקומו של מישהו, אנא, הוסף אותי לרשימה. (הוא אינו מחכה לתשובה, שב אל העיורים ומובילם בזהירות אל הדלת ויוצא אתם).

המסך יורד.

 

מערכה ג    🔗

תמונה 12    🔗

עם רדת המסך שוקעת הבמה בחושך. נשמעות נקישות שעון. לרגע מוארים ומתבלטים מחוגי השעון, הפינה השמאלית של הבמה, המיטה, הפצוע והאחות המאזינה לנשימתו. עם הנקישה העשירית דועך האור וכבה. שוב אופל כבד. מרחוק קרב והולך שאון גלי ים ונהפך לשיר עליה. השיר גובר והולך עד שהוא ממלא את הבמה ואת האולם על גדותיהם. הוא נידם לפתע כאילו נותק. מתוך דומיה מותחת ומורטת עצבים, מגיעות קריאות עמומות:

הקריאות: לכבות את האורות…

להתאסף… להתאסף… להתאסף על הסיפּון…

להתיר… את הסירות…

להוריד…

הס…

לשמור… על הסדר… לשמור…

לשמור…

הד הקריאה האחרונה נמשך ומשתפּך ומדמים והולך. שוב עולה שאון גלים הנהפך לאט־לאט לשירת חליל ולמנגינה עצובה העולה בלווית צלצול פעמונים של עדר כבשים.

תמונה 13    🔗

המסך עולה.

נוף עמק נוריס. באופק – הגלבוע, ובצלעו – משק ותיק. בקצה־חצר־המשק – חצר זמנית של קיבוץ צעיר. בוקעים משם קולות־עבודה, פעמוני עדר ומנגינת פטישים ומשורים. על גבי חבילות קש מפוזרות – שלושה צעירים והגר. היום נוטה לערוב. הגר מתקנת לצעיר א' את חולצתו.

צעיר א': עדיין הם עובדים, כמטורפים עובדים הללו.

צעיר ג': בושה וכלימה לשבת…

צעיר ב: (מפסיקו) ובכן קוּם ועמוד, בבקשה… נו, אין דבר, ודאי התרשלו במשך היום, ועל כן עובדים כעת. מכירים אנו דבר זה.

צעיר ג': חדל מעקיצותיך. – הראית את המגדל שהכינו?

צעיר ב': ואתה מתפוצץ מקנאה?

צעיר ג': להיפך, שמחתם שמחתי. (בגאוה) אני עולה יחד אתם לנקודה.

צעיר ב': (בלעג) כך בוודאי החליט חיים…

צעיר א': הנתקבל כבר מהממשלה הרשיון לעליה לנקודה?

צעיר ב': המתן מעט… (צוחק)…רק אתמול היתה ההתנפלות על החיילים שהתרחצו בסחנה, והיום תתן לך הממשלה רשיון? ראית אותם כשהם רצים ערומים… אף לא הספיקו לקטוף עלי־תאנה… (צוחק) רצו ישר אל המחנה… זוג סוסים התחיל לדהור… הבחורות נמלטו אל המטבח כסיעת אווזים מבוהלת… זה היה מחזה מגוחך.

צעיר ג': מחזה מחריד…

צעיר ב': ומה בכך?… ירוצו נא מעט גם הללו להציל את חייהם.

צעיר א': חדל.

צעיר ב': ולמה לחדול? האם דבר זה פוגע ברגשותיך ההומניטאריים? (צוחק).

צעיר א': חדל, אמרתי.

הגר: (רוצה להשיא את השיחה לענין אחר. לצעיר א') למה לא נכנסת לקומונה, ולא ביקשת לך חולצה אחרת? (בחיוך) בחור שכמותך, ומרושל כל כך…

צעיר א': (אינו מבין את כוונת הגר. שותק).

צעיר ב': גם אני לא הייתי הולך לבקש.

הגר: וכי צריך מישהו לנחש, שחולצתך נקרעה?

צעיר ב': (רוטן) לקחו לעצמם את החפצים שהבאנו הנה, מתקשטים ומתהדרים בהם, ועליך להסתפק בטלאים הללו…

צעיר ג': תמיד אתה רוטן ונרגז. אם כך דעתך שגורמים לך עוול, מוטב שתאמר זאת בגלוי בשיחה ולא תצבור את העוולות אחת לאחת כמו בקופת חיסכון.

הגר: לא הבאנו בגדי עבודה, לא הבאנו נעלי עבודה, מיד נתנו לנו משלהם.

צעיר ב': דאגו לכך שנצא מהר לעבודה…

הגר: וכי לא לשם כך באנו הנה?

צעיר ב': (נרגז) אַת וחיים תמיד בשלכם, כבר אי אפשר לשוחח אתכם.

הגר: (בכאב) אי אפשר לשוחח?

צעיר א': אתך עוד אפשר. הגר, האמת היא, כי חיים כבר אינו מבין אותנו. במחצית השנה שהקדים לבוא, נעשה כאחד משלהם. עוד מעט וגם הוא יראה אותנו כ“יקים”…

הגר: (ממשיכה לתקן את החולצה ומדברת כאילו אל עצמה) הוא שרף את הגשרים מאחוריו, שרפם עד תומם. (לצעיר א׳) הבט. במשך חודשים לא כתב להוריו ולהלן. והרי לבו נאכל מגעגועים עליהם… קשה לו. גם בפני אינו מגלה את לבטיו… (שוב אל עצמה) אין הוא מרחם על עצמו, על כן אינו חס גם על אחרים. (גמרה לתפור כפתור, מתחילה חדש. בחיוך) אַתם גם מגזימים…

צעיר ב' מגזימים… ולמה זה יתעקש וידבר רק עברית, בשעה שאינו יודע כלל לדבר בה היטב?

הגר: בדרך אחרת לא נלמד את השפה.

צעיר א': וקנאותו לקיבוץ…

צעיר ג': (משסע את דבריו) אילו היינו בודדים, – כלום היינו מגיעים הנה? ומחזיקים מעמד?

צעיר א': (אינו שם לב לדבריו, ממשיך) ולקיבוץ זה בפרט, כאילו איזו מחשבה תחילה הובילה אותם הנה, ולא מקרה…

הגר: ואם מקרה, כלום זהו הדבר הפוסל את הקיבוץ?

צעיר א': לא זה הפוסל. אולם למה כבר נחתוך כאן ונקבע כבר כאן את גורלנו. עודנו צעירים.

צעיר ג': לפי דעתך, צריך לחכות עד זיקנה…

צעיר ב': אתה כבר החלטת לפי רצונו של חיים… ואני מתנגד… אני מתנגד… איננו מתאימים להם.

צעיר ג': ולמי נתאים? חודשיים של נסיון, וכבר נוכחת לדעת כי אין התאמה?

צעיר ב': (בעקשנות) אין התאמה.

הגר: אין התאמה. ודאי שאין התאמה. קודם כל, אין התאמה בין חלומנו על הקיבוץ ובין היום האפור שנתקלנו בו… כלום אשם בכך הקיבוץ שחלמנו עליו? למה לא תשימו אל לבכם: – הנה אנשים פגוּמים, בלתי־שלמים, מנסים להקים משטר־חיים מושלם ובלתי־פגום, וכי אין דבר זה בלבד קובע את גודל המרחק שבין החלום והמציאות, את גודל אי ההתאמה?

צעיר ב': מגרונו של חיים אַת מדקלמת…

צעיר א': כלום אינך רואה, כי יש הבדל בגיל, בחינוך, בתפיסת החיים?

חיים: (שהופיע מן הצד ושמע את כל השיחה) אבל אין כל הבדל הגורל…

כולם מחרישים. דומיה כבדה.

הגר: זה אַתה, חיים? איפה היית?

חיים: (ברוֹך) רק עכשיו גמרתי את העבודה. (בהתעוררות) מתכוננים לעליה.

שוב דומיה.

צעיר ב': (מפסיק את הדומיה, פונה לחיים) אנחנו לא נישאר כאן…

חיים: (בתמהון) אינכם נשארים כאן… ככה… (בהדגשה) ולאן תלכו?

צעיר ב': אין אנו חייבים למסור דין־וחשבון.

צעיר א': (רוצה לפשר) עדיין לא החלטנו דבר. הבט, חיים, גם ללכת לא החלטנו עדיין, פשוט קשה, קשה להסתגל… האנשים…

חיים: האנשים?… וכי במקום אחר קרוצים הם מחומר אחר?

צעיר ב': ומניין לך שלא כך? (נתקל במבטו החודר של חיים) הרי אתה יודע הכל, מבין הכל (צוחק) העמק־הבט בעיני… עוד מעט, ותגלה גם צפונותיו של אדם.

חיים: (ממשיך להביט בעיניו) למה לא תגיד: – “החום מפחידני, העמל, האבק המרפש את הגוף, הזעה המלוחה, הניגרת לתוך העינים, לתוך הפה” – למה לא תגיד: “נמאס עלי העול, מפריעה הביקורת האמיתית והמדוּמה אשר במבטו של החבר, במחשבתך אתה”… על כן שאלתי: לאן תלכו, ולא תלווה אתכם הצדקת כל כשלון, זו השגורה והמקובלת תמיד, וזו המזומנת… הם… האנשים, שקשה או אי אפשר להסתגל אליהם, או שמא גם החלטתם לבעוט בחיי קיבוץ ועבודה?…

הגר: (מפסיקה אותו בקריאה) חדל, חיים.

דומיה כבדה.

צעיר ב': היה בידי לנסוע ללמוד ולא נסעתי.

חיים: על כן, הקרבת קרבן.

הגר: אם קרבן, ואם לאו, מה ערך לדבר, הוא בא הנה ככל אחד מאתנו.

חיים: אין די לבוא".

הגר: מי שבא ליותר מזה, נמנע מלחרוץ משפט. (מצטערת על מה שאמרה, רוצה להשיא את השיחה לענין אחר) היתושים עוקצים. (לצעיר א') לבש את החולצה. (עומדת והחולצה בידה, כי רעש והמולה עולים פתאום מן החצר) משהו אירע…

כולם: (מאזינים במתיחות לרעש) משהו קרה…

קריאות: נתקבל רשיון העליה לנקודה…

חברים וחברות, הזורמים מכל הצדדים, ממלאים את הבמה, הם מקיפים במעגל את הגר וחיים ואת שלושת הצעירים. ריקוד מתלקח ואוחז בכולם. בתוך המעגל רוקדים – נגרפים בזרם הריקוד וגם כאילו שכחו את עצמם – הגר, חיים ושלושת הצעירים.

המסך יורד.

תמונה 14    🔗

מאחורי המסך נמשכים הריקוד והשירה, נפסקים ונמשכים חליפות. הגר מופיעה משם נרגשת, צמרמורת מרעידה את גופה. בידה מכתב, הולכת אנה ואנה, וכל תנועותיה אומרות בכי חרישי.

הגר: (בשעת הילוכה) כיצד אגיד לו? כיצד אגיד לו זאת? (ניצבת, קוראת במכתב) שלושתנו נמות היום, מרצון או שלא מרצון. (דמעות חונקות את קולה) אולי צדק אבא, ומי הים העמוקים… יקבלונו בסבר פנים יפות יותר, מאשר הממשלות הרמות של המדינות שמסביבנו… (מתיפּחת) איך אגיד לו זאת?… (מבליגה, ממשיכה לקרוא) אני מברכת את היום, שבו הופעת בחיי ארנסט, והצלת לפחות ילד אחד שלי… לאבא לא היה כוח להתחיל מחדש, התקנת החוקים האריים גם באיטליה, היו מכת־מוות אחרונה לשארית אמונתו באדם… ואנחנו לא יכולנו להניחו שילך לבדו… (מתיפּחת ואינה יכולה להבליג).

צעיר ב': (מופיע מהצד, נדהם מבכיתה של הגר, ניגש אליה) מה לך, הגר? מה לך?…

הגר: הו… (ממשיכה לבכות) קרה אסון נורא… כיצד אגיד, כיצד אגיד לו…

צעיר ב': איזה אסון, הגר?

הגר: (בקול חנוק) הוריו של חיים… וגם אחותו הלן… אבדו עצמם לדעת…

צעיר ב': (בקריאת כאֵב ותמהון) מה? אבדו עצמם לדעת? אַת מדמדמת, ומניין לך?

הגר: אינני מדמדמת. הלואי והיה ככה. יוסף הביא את המכתב מהעיר. עיפתי מרקוד ועזבתי את המעגל, ואז מסר לי את המכתב. עטתי אל המכתב ופתחתיו, קיוויתי כי לשמחת העליה אוסיף לו שמחה של דרישת שלום מהוריו… (בוכה) איך אגיד… איך אגיד…

צעיר ב': אַל תבכי, הגר. אַל תבכי… אסור שירגיש משהו, הטמיני את המכתב.

הגר: (מטמינה את המכתב בתנועה מכנית).

צעיר ב': אסור שיוודע לו משהו.

הגר: (חוזרת על דבריו) אסור שיוודע לו משהו.

צעיר ב': אמרת שלא כתב להם במשך חודשים.

הגר: (מנענעת בראשה לאות “הן”).

צעיר ב': על כן לא ירגיש כי אין ידיעות מאתם. אסור להפוך את שמחתו לאֵבל.

הגר: (בוכה חרש).

צעיר ב': לא לבכות, הגר. אסור להפוך את שמחתו לאֵבל. אַת צריכה לשוב אל הנשף. בואי, – מחי את הדמעות. לרקוד אַת צריכה, אזי לא ירגיש כלום. בואי. – (מוביל אותה, כסהרורית היא הולכת אחריו אל מאחרי המסך. שם נמשכים הריקוד והשירה. לאט לאט נידם קולם והדם).

תמונה 15    🔗

את הדממה מפסיק רעש ההולך וגובר מאחרי המסך. שומעים פקודות, טרטור מכוניות. הלמות פטישים.

המסך עולה.

באור חמה לוהטת – נוף שדמות בית־שאן. מקום העליה. קבוצת פועלים גומרת את בנין החומה. מחברים לוחות. מחזקים אותם בסומכות. קבוצה שניה שופכת חצץ לחלק החומה המוגמר. קבוצה שלישית מקימה את המגדל. קהל רב עוזר, מסתכל. פועלים, עסקנים, ילדי המשק הסמוך. צלמים. גפירים העומדים על המשמר. חברות, המכבדות את האורחים. העבודה נמשכת בקצב רב. הלמות הפּטישים מדגישה את הקצב. על הקבוצה, הממלאה את החצץ לבין לוחות־החומה, מנצח חבר המרכז החקלאי. בין העובדים מתבלטים חיים, הגר, צעיר א‘, ב’ וג'.

קולות: (מקרב מקימי המגדל)

– הרם…

– עוד פעם… הרם…

–עוד פעם… הרם…

– חזק…

– העף לי כלונס…

– כלונסאות…

– מסמרים…

חיים: (להגר ולחבריו) הביטו, המגדל כבר עומד.

עיני כולם נשואות אל המגדל המתנוסס.

חיים: (להגר) דמעות בעיניך?

הגר: (בקול חנוק) דמעות של אושר.

צעיר ב': (מסב פניו לבל יראן חיים).

חיים: (הרגיש בתנועתו של צעיר ב'. פונה אליו).

צעיר ב': (רוצה להקדים פנייתו של חיים אליו) יקחם השד… עושים מפעל…

חיים: צדקה הגר… הייתי נרגז אתמול…

את שיחתם מפסיקה צפירה, ופקודה בצדה.

פקודה: להפסיק את העבודה…

להתאַסף על יד המגדל…

מפסיקים את העבודה, וכל הקהל מתאסף ליד המגדל. עומדים באופן שהבמה והאולם מצטרפים לחטיבה אחת.

חבר א': חברים…

קריאתו משליטה דממה.

חבר א': (ממשיך) בשנת 1934 הגיעה הפלוגה הראשונה שלנו לעמק בית־שאן לשמור ולחרוש בו. כעבור זמן הגיעה הפלוגה השניה לחרוש ולזרוע את אַדמת תל־שוק. היינו יוצאים בבוקר וחוזרים בערב, יום אחר יום, עד עלות המדורה הראשונה בשדות הארץ ב־19/4 1936. אז עלה באש צריף הכלים. הושחת הגן. נשדד היבול. מאז עוד לא שקטה הארץ, ולא תמה פרשת המאורעות. עוד נמשך הסיוּט האיום. עוד רוקד ומשתולל השטן ומזמין לחתונת דמים. וכל יום עוטף צער ואֵבל, כי נענים לו לשטן. וכל לילה רווי בכי ודמעות, כי ישנן אמהות שכולות…

חברים וידידים…

את דומית המוות אשר השתרעה מחדש בערבות בית־שאן הפסקנו היום. שבנו להחיותם, לשמרן ולעבדן, ולחיות בהן, ולהקים כאן בנין עדי עד. שמחה גדולה בלבנו, וכולכם שותפים לה, ואתה… (פונה לחבר המרכז החקלאי) שותפנו היקר ביותר. (חברים רבים מקיפים את החבר ולוחצים ידיו) תזכה אתנו לראות את מגדלי האור האלה קמים ומתנוססים בכל פינות הארץ, ומבשרים אור גדול לעמנו העצור במחשכי הגולה…

החבר דוד יקרא את מגילת היסוד.

ח' דוד: (קורא מתוך נייר) ביום זה נרדף עמנו על צואר, נחרבים מרכזיו, נדרסים מיליוני בניו על ידי אוייב אכזרי.

ביום זה כל העולם לנו גרדום.

ביום זה שבו מתנקשים בתקוותנו האחרונה, בחוף המבטחים היחידי.

ביום זה שבו יוּנח יסוד לכפר עברי שיתופי חדש במולדת. ביום זה שבו מתגשם חלום האדם החפשי, העמל ליד מקורות בראשית, חלום הניר הפתוח, חלום שדות הדגן, השמש הלוהטת, הזיעה הניגרת מעל פני עובד האדמה, חלום הצעיר העברי הגאה, זקוף הקומה, העומד איתן, כי עומד הוא על אדמת המולדת כשליח העם הסולל את דרכו.

ביום זה תוּקם ברית נוספת בין האדם העברי לבין אדמתו. הברית המתחדשת הזאת בין האדם העברי לבין אדמתו זורעת מסביב אור של גבוּרה לאין סוף.

ואת האור הזה מלווה צל של חומות חצץ ותייל דוקרני, אך לא בנו האשם.

עוד ספוג האוויר רעל הקדחת,

עוד שוממה האדמה מסביב וממאנת לתת יבולה,

עוד נופלים חללים אדם ועץ מסביב,

עוד מאדימים פאתי שמים משלהבות משמידות עמל עובד,

עוד לוהטת שנאת אדם לאדם…

אַך אנו מאמינים

כי החיים ינצחו את המוות.

כי יתנדף רעל הקדחת ויעלם, ועצים יתנו פה את צלם.

כי עדרי צאן ובקר ירעו בעמק ובאחו, והאדמה תתן יבולה בשפע.

כי ישוך הזעם ותחדל שנאַת אַחים.

כי כפלדה רצוננו וגדולה אמונתנו.

אנו מאמינים באדם ובאדמה…

חבר א': רשות הדיבור לחבר המרכז החקלאי…

ח' המה״ח: (תנועה גדולה סביבו בשעה שהוא עולה לדבר). האמת היא, שלא הכינותי נאוּם… אבל צריך להגיד דבר מה… מה?… צריך להגיד דבר מה… (צוחק)…. (ברצינות) יש לקוּם ולברך בשם ומלכוּת, שהחיינו וקיימנו והגיענו לנקודה זו, ושנזכה להקים חדשות. בכל שבוע נקודה. לואי שנזכה לראותכם ביובלכם חיים כולכם…

הקהל: גם אותך… גם אותך…

ח' המה"ח: חברה… איר האט טאקע אפּגעטאן א פיין שטיקל ארבעט… אבל היום קצר, והמלאכה מרובה… צריך לשוב לעבודה… (תנועה בקהל, כי חושבים שסיים) ברענט נישט. חכו רגע. שיערתם בנפשכם שנתפזר בלי זמר’ל… הבאתי לכם שיר… (הקהל מחריש והוא שר והקהל מצטרף לשירה)

בהרי בגלבוע

שם חרון יעשן.

ובערבת הקללה

עלי באר לי.

תל־עמל דבּרי שיר

בלילות ערבה

שיר דבּרי.

המגדל הראשון

את הנדר נדר.

את חרגת חמושה ומונפת

לעמוד מול ההרים

שאמרו אל מטר

וצרים שהגידו

אל נפש.

תל־עמל, תל־עמל, תל־עמל…

ראשונה לחומה למגדל,

תבורכי תל־עמל

במטר ובטל,

בדגן למגל תל עמל,

בדגה אלי גל תל־עמל,

בנעורים למגדל,

תל־עמל.

בהגיע השיר אל שיאו יורד המסך.

תמונה 16    🔗

לפני המסך.

חברי הנקודה החדשה חוזרים מן העבודה. קבוצות קבוצות הם הולכים ועוברים על פני הבמה, עיפים, יש גם עליזים, ויש גם משוחחים ביניהם.

קבוצה א'.

חבר א': רב יוסף מירושלים לא תאר לעצמו, כי הג’מעין יהיה בידינו…

חבר ב': 200 קוב מים מתוקים לשעה… יאַ־חביבי…

חבר א': נוכל להשקות את כל השטח בגרוויטציה…

חבר ג': נו, מה אתה אומר ל“יקים” שלנו, הם מתאַקלמים.

חבר ב': אותו חיים עובד כמו שד.

קבוצה ב'.

חבר א': ההצעה מושכת את הלב.

חבר ב': אבל לא את השכל.

חבר א': (בהתפעלות) תאר בנפשך… מאות דונמים ברכות עם מי אססי שזרמו להם… זרמו לירדן…

חבר ב': ומיליונים שיבוטות יחסניות בתוכן. שבת’דיקע פיש בכל יום… תראה, איזה חרבון יחטוף אם יציע דבר זה בשיחה.

קבוצה ג'.

חבר א': יעמידו הערב לדיון את הצעתך?

חיים: הערב נרקוד.

חבר א': בליל רביעי פשוט יתנו לך הצברים לרקוד. בשעה שאין להם דבר חוץ ממשק… שטח א‘. שטח ב’. 300 מיליגרם כלור. שטח נסיון. חיטה בהשקאה. מלפפונים…

חבר ב': על כך הם חולמים אפילו.

חיים: (צוחק) תראה שירקדו (מצפצף הורה עליזה).

חבר א': נא, למה אתה להוט כך אחרי הריקוד… זוהי אצלך תכונה משפּחתית?

חיים: (נדהם מן השאלה. מפסיק לצפצף. נעמד. כל קבוצה ג' נעמדת. דומיה. פתאום עוזב אותם. הוא הולך בצעדים עקשניים וממשיך לצפצף וביתר עוז ועליזות).

המנגינה נשמעת גם לאחר שקבוצה ג' נעלמת מאחרי המסך.

תמונה 17    🔗

המסך עולה.

חדרם של הגר וחיים, באחד מצריפי הקיבוץ. שתי מיטות. שולחן. גם ארון קטן עשוי משני פחי־נפט ריקים. שומעים את צפצוף המשכה של ה“הורה” ההולך וקרב. חיים פותח את הדלת ונכנס לחדר, בעודו מצפצף את ניגון ה“הורה”. הוא פושט את החולצה, מחפש בארון, מוציא כלי רחצה, ראי, מסתכל בראי, אומר: “צריך להתגלח”. ממשיך לחפש בארון, מוציא חולצה. מכתב שהיה טמון שם נופל על הרצפה. הוא מרים אותו.

חיים: כתב אמא… (מעיין בו, קורא) “אולי צדק אבא, ומי הים העמוקים יקבלונו בסבר פנים”… (המכתב נושר מידיו שהתחילו רועדות. הוא חוזר ומרימו. מתחיל לקרוא) “ואנחנו לא יכולנו להניחו שילך לבדו” (צמרמורת חזקה מטלטלת את גופו)…גם אני לא הייתי צריך להניחם שילכו לבדם… לא הייתי צריך להניחם שילכו לבדם… (הוא יושב, חוזר וקם מיד ומשנן בלי הפסק) לא הייתי צריך להניחם שילכו לבדם… (פתאום נידם, ניגש אל המיטה, מרים את המצע ומוציא משם רובה)…לא הייתי צריך להניחם שילכו לבדם… (טוען את הרובה ברעש) לא הייתי צריך להניחם שילכו לבדם…

הגר: (שבה מן העבודה. פניה מביעים שמחה על שפגשה את חיים בחדר. בקול מלא שמחה) חיים… (השמחה קופאת על שפתיה בראותה את חיים נבהל מהופעתה, ומביט עליה מבט זר ומלא משטמה וממשיך לטעון בעצבנות את הרובה. היא עומדת אילמת. אחרי כן בקול רווי כאב וצער) חיים…

חיים:…(פונה פתאום אליה. בקול זר וחד) למה העלמת ממני את המכתב? רצית להפריד ביני לבין…

הגר: (מפסיקה אותו) חיים.

חיים: לא תצליחי… (הרובה נופל מידו הרועדת, הוא מרימו ושפתיו לוחשות) לא הייתי צריך להניחם שילכו לבדם… (פונה ללכת).

הגר: (עומדת שתוקת אברים, רוצה להגיד דבר מה. בראותה שחיים הולך, היא מתגברת על חולשתה, רצה אליו, מחזיקה בידו וקוראת בקול חנוּק) חיים… לאן אתה הולך, חיים…

חיים: לא תפרידי ביני לבינם…

הגר: (בקול חלש ועייף) לא הפרדתי… לא נתכוונתי להפריד… אז… מאחר שנסעו לאיטליה… חשבתי, כי ניצלו מן היאוּש… ואתה, ברצונך אתה הולך הנה…

חיים: וטעית… גם אני טעיתי…

הגר: טעית בעליתך לארץ־ישראל?… אפשר לטעות ובאמונה כזאת להכנס לשורה… ולעבוד… כמוך לעבוד… ובדאגה ובאהבה ללוות כל רחש, כל צעד…

חיים: (מפסיק אותה) טעיתי… טעיתי… אין לי כל ענין בזה… (צועק) אינך שומעת?… אין לי כל ענין בזה. (צמרמורת תוקפתו) לא הייתי צריך להניחם שילכו לבדם… (רוצה לצאת מן החדר).

הגר: (הרגשה איומה מכריחתה להחזיק בידו של חיים לבל ילך) אולי אשמתי… אולי אשמתי… כל כך הרבה אהבה היתה בלבי… שראיתי רק אותך ואת חייך… בוינה… שנתי נדדה בכל לילה עד שזכו עיני לראותך בבוקר… (אינה יכולה להתגבר עוד, נטפלת אליו ומחזיקה בו לבל ילך) חיים… לאן אתה הולך… ותעזבני…

חיים: הרפי ממני… (צועק) הרפי ממני… (דוחף אותה מעל פניו,

הגר: (עומדת בקושי על רגליה. ממשיכה בקול לאה) ותעזוב את ילדך לבדו…

חיים: (מביט עליה מאוּבן. פתאום כאילו חוזרת אליו הכרתו. הוא ממהר אליה, מושיבה על המיטה) עייפה אַת… הגר… והנחתיך לעמוד… (מלטף את שערותיה ואת מצחה) קר לך… אַת רועדת כולך… (הוא מביא מעיל של עור ושם על כתפיה. הוא מכסה אותה בשמיכת מיטתו, מתכופף כדי לעטוף גם את רגליה. פתאום מצניח ראשו על חזה וגוֹעה בבכיה).

הגר: (מלטפת את ראשו בלי הרף).

המסך יורד.

תמונה 18    🔗

על המסך. פרויקציה של קיץ לוהט. חברים הולכים לעבודה. בין ההולכים, – חיים. הפרויקציה נעלמת.

על המסך. פרויקציה של חורף. חברים הולכים לעבודה. בין ההולכים – חיים.

פתאום, מן הצד שאליו הולכים החברים לעבודה, באים במרוצה חברים אחרים.

אחד: (בלי נשימה) בואו מהר, בואו לעזרה…

חבר א': מה קרה, התנפלו על מישהו?

שני: סוסה שוקעת בבוץ…

חבר ב': סוסה שוקעת… ואיה השומרים העצלנים הללו?

אחד: סוסה של ערבי מקומי…

חבר א': תשקע לה, – תהיה סוסה אחת פחות לכנופיות…

חיים: אַל תדבר שטויות, מה אשמה הסוסה, בואו…

חבר ב': צריך לקחת סומכות…

חיים: וגם שמיכות…

חבר א': (לאחד) נו, טוב… רוץ הביתה ותביאן.

כולם נעלמים

על המסך. פרויקציה של אביב. על רקע זה מופיעים חיים והגר. הגר קרבה ללדת. חיים הולך לעבודה.

חיים: שובי הביתה, הגר, ושכבי…

הגר: ילדון… החברות המנוסות מפצירות בי שאתהלך…

חיים: אבל השגיחי על עצמך, לא ישנת הלילה…

הגר: אני משגיחה. לו רק לא הייתם צריכים לעבוד במרחק כזה מן הבית… מפחדת אני…

חיים: אני אשוב לפנות ערב, הגר.

הגר: לא. לא… אַל תשוב לבדך אם לא תשובו כולכם… אַל תשוב לבדך…

מאחורי המסך נשמעות קריאות: “חיים… מהר… אנחנו נוסעים…”

חיים: שלום, הגר… (הולך)

הגר: שלום, חיים…

חיים: (מרחוק) השגיחי על עצמך, הגר…

הגר: (קוראת) אל תשוב לבדך… חיים…

המסך שוקע בחושך. דממה משתררת. מתוך הדממה עולה מנגינה עצובה, משתפּכת והולכת לתוך צלצול פעמונים של עדר כבשים ושיר חליל.

תמונה 19    🔗

לאט לאט עולה המסך.

נוף שדמות בית־שאן. מזדקרות נקודות ישוב. מהן אחת עומדת על תלה בנויה, והשניה רק עתה כנראה הוחל בבנינה. מתנוססים חומה ומגדל. בטבור הבמה רועה ועדרו צועדים בדרך אל הנקודה הוותיקה. לאחר דקה, תוך הליכה נמרצת ומהירה מופיע מן הכוון הזה, – חיים. הרועה חדל מחלל, ניצב ומעכב גם את חיים.

הרועה: חיים… עמוד… חרש אתה… עמוד.

חיים: (עומד, מנגב את הזיעה) אני ממהר הביתה.

הרועה: (נבהל) ישמרני האֵל או סגנו… היצאת מדעתך? בשעה זו הביתה, ויחידי?… הרוצה אַתה להתעורר מחר במסגרת שחורה?…

חיים: לא יקרני דבר, חביבי… (צוחק וטופח על שכמו) הערב…

הרועה: ידענו כבר… תהיה שיחה… חלוץ שכמותך… העולם יחרב אם לא תהיה בשיחה ובלעדיך יחליטו על השפניה… חזור אתי מיד… תלוּן אצלנו… בוא…

חיים: אינני יכול… הגר…

הרועה: שוב בחורה בתוך העניין… היא תחכה לך גם מחר… ואם לא תחכה, יש רבות מן המין הזה…

חיים: היא קרובה ללדת… בלילה האחרון לא עצמה עין… פחד נסתר הרעיד את לבה… אינני יכול להניחה לבדה בלילות (טופח שוב על שכמו) לא יקרני דבר… אל דאגה… שלום לך…

הרועה: (רוצה עוד להפציר בו).

חיים: (אינו שומע לו) שלום… (הוא ממשיך דרכו).

הרועה: (בקול רפה) שלום… (עוד פעם בקול חזק ובברכה) שלום, חיים…

חיים: (עונה לו בהנפת יד וממשיך ללכת).

הרועה מלווה את חיים במבט רווי דאגה וממשיך גם הוא ללכת בדרכו. פעמוני עדר מצלצלים שוב. הרועה פותח במנגינה, מפסיקה ומביט אחרי חיים, המתרחק והולך. השמש מוסיפה לשקוע. הרועה והעדר ממשיכים את דרכם ועוזבים את הבמה. גם דמותו של חיים נעלמת באפלולית המשתררת ועוטפת את הכל. נראים כוכבים בשמים. פתאום, ואחרי כן לפרקים קצובים, בוקע סילון של אור מעין המגדל, חוצה את החושך ומאיר את הסביבה. משב רוח מביא קטעי שירת החליל ומדגיש את הדממה.

לפתע פולחת את הדממה יריה חדה וצעקה: “הגר”…

לקול הצעקה משתקעת הבמה בחושך. אור ירקרק וקלוש עולה בפינה השמאלית של הבמה ומאיר את המיטה ועליה הפצוע, את האחות ואת הרופא. אחרי כן גם חלק נוסף של הבמה, את כל החדר בצריף הקיבוץ. החברים שעמדו בחצר וליד חלונות הצריף שמעו את הצעקה ומבוהלים נכנסים אחד אחד החדרה.

אחות: הוא צעק “הגר”.

חבר: הוא צעק “הגר”…

הרופא: ונידם…

קולו הגוזר של הרופא מאַבּן את חברי הקיבוץ שנהרו לחדר. הם עומדים משותקי אברים במקום שהשיגה אותם גזירת הרופא. דממת מוות משתררת. רק בכי מתפּרץ של אחת החברות קורע אותה.

המסך יורד.

 

מערכה ד    🔗

תמונה 20    🔗

חושך באולם. לחן השיר “תל־עמל” עולה מנוגן בעצבות ונידם.

המסך עולה.

חדר אוכל בקיבוץ. דומיה. מרחוק נשמע תיקתוקה של מכונת הדינאמו. אפלולית. מסביב לשולחנות וליד הכתלים יושבים ועומדים חברים וחברות. בין היושבים הגר. חבר א' עומד ומדבר.

חבר א': (כאילו המשיך)…היינו צעירים. אמרנו: “נעשה קפיצת־הדרך”. אחרים לפנינו הגיעו להתישבות, ככלות כוחם בעמל ובנדודים. נהיה אנחנו המקדימים כל עוד כוחות נעוּרים עמנו. ולא הקדמנו הרבה. אין אנו מצטערים על שלוש שנות טלטולים ופרפורים אלה. סללנו את הדרך. פילסנו לנו נתיב… עלינו על אדמה שוממה, מוקפת בצה ומוות. הבאנו מים ממרחקים. עבדנו ושמרנו ביום ובלילה… גם בזה לא היינו הראשונים. דור שלם קידמנו… חומות סג’רה ומצפּה ועוד אחרים לפניהם… עתה הנה פרצנו החוצה אל מעבר לנחל, אל מול כדורי המחנה… כדור אחד פגע בלב כולנו, כי פגע בלב חיים… (קולו חנוּק, אינו יכול להמשיך).

הגר: (בוכה כשראשה מכוּנס בין זרועותיה).

חברה: (על ידה) אַל תבכי… אַל תבכי. בואי. עליך להניק את בנך… עליך להיות אֵם חזקה… הגר… בואי…

הגר: (קמה והולכת בלווית החברה, בתוך הדממה שהשתררה, דרך כל הבמה אל הדלת ויוצאת).

דממה ממושכת.

חבר א': (ממשיך) הקימונו בנין אחד מוגן, ולידו ארבעה צריפי עץ בלתי מוגנים. העברנו לכאן את כל חברינו וחמישה עשר ילד. את ילדינו. גם את ילדו של חיים. (דומיה. ממשיך לאחר רגע). אם נרצה להעלות על דעתנו את המתרחש בארץ יום־יום, וייראה לנו צעדנו זה כבלתי מבוּסס, כבלתי הגיוני. אך אם כן יהיו גם הרבה דברים אחרים שאנו מבצעים אותם מחוסרי הגיון. אם נבוא לסכם את אשר פעלנו במשך השנה, אולי נוכל לומר כי התקדמנו יותר מאשר פיללנו. אך בשבילנו כל שנה היא חיי־דור וכל יום – שנה.

זהו.

המסך יורד.

הערה בשולי המחזה:

השיר “בהרי בגלבוע” הוא מאת נ. אלתרמן.

המגילה הנקראת ע"י דוד היא אחת ממגילות־היסוד של קיבוצי השומר־הצעיר.

דברי חבר א' בתמוּנה 20 ערוכים לפי דברי אחד החברים במסיבת־א[…]¹ הקיבוץ תל עמל.