הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני.
שליש נכנס:
“כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.”
“הכניסהו!”
בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת.
“אתה החייל גרוחובסקי?”
“אני, כבוד הקאפיטאן!”
“אתה ברחת משדה־הקרב?”
“אני, כבוד הקאפיטאן.”
“בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?”
“כן, כבוד הקאפיטאן.”
“הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?”
החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו.
“אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?”
“לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!”
“הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?”
גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם.
“אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!”
“על שום מה?”
“על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!”
“מה כוונתך?”
“בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!”
הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני.
“לא כל הפולנים הם כך!”
“כולם, כבוד הקאפיטאן!”
“לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!”
נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים.
“הוליכוהו למשמר!”
הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו.
בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם.
נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים.
הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד.
“הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?”
ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר.
התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו.
פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד:
“היהיה לי העונג לרקוד עמה?”
“לצערי, תפוסה.”
פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו:
“אין אני רוקדת עם יהודים!”
פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי.
הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק.
(1924) עריק הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני. שליש נכנס: “כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.” “הכניסהו!” בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת. “אתה החייל גרוחובסקי?” “אני, כבוד הקאפיטאן!” “אתה ברחת משדה־הקרב?” “אני, כבוד הקאפיטאן.” “בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?” “כן, כבוד הקאפיטאן.” “הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?” החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו. “אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?” “לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!” “הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?” גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם. “אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!” “על שום מה?” “על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!” “מה כוונתך?” “בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!” הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני. “לא כל הפולנים הם כך!” “כולם, כבוד הקאפיטאן!” “לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!” נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים. “הוליכוהו למשמר!” הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו. בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם. נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים. הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד. “הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?” ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר. התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו. פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד: “היהיה לי העונג לרקוד עמה?” “לצערי, תפוסה.” פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו: “אין אני רוקדת עם יהודים!” פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי. הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק. (1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.