מאובק מן הדרך הוא הדוֹקטוֹר האמריקני, ששוטט על פני עיירות־פולין ואמר, כי המקוואות צריך שתהיינה סאניטריות – הלך לבדו לחפש את הבית, שנולד בו. ודאי היה לו, כי הבית הוא חומה בת שלוש קומות ובמוחו התפתל זכר מעשה שהיה, איך נפל מן הגג לתוך החול ולא נפגע כל עיקר. עתה, בלכתו בתוך הסמטאות, נמס חלומו כאָין. הבתים הקטנים – מגובננים, הסמטאות – צרות, אין במה לנשום, ואף שאין נפגשים באדם אלא במעט, הרגשה היא, כי הנה־הנה יתמעכו הצלעות בדֹוחק. כל מה שהתקרב לביתו, נכחדה והלכה החדוה, שחיממתו זה שבועות, חדות־הבריאה של עיירה מיוחדת במינה, של עיירתו שלו, נכחדה והלכה. בהלמות־לב קרב אל הסימטה, ראה לפניו ביקתה מגובננת וכתלה מעוקם, הנוטה בכל רגע לנפול. שוב לא תמה, על שלא נפגע, כשנפל אי־אז מן הגג.
מאוכזב אחז בידית ופתח. היה זה בית ריק. הילֵך מחדר לחדר. לא מצא נפש חיה. נכנס למטבח. באמצע־המטבח עמדה גיגית־חול ובה התמסמסו נרות־חֵלב, ומלאו את החדר המועט ריח כבד ומצריב. בזוית צצה זקנה כפופה, הביטה רגע, פשטה צוואר ארוך, מקומט על חישוקיו הבולטים המושחלים כזפק של תרנגול צעיר. נפחדת הביטה על הזר. הדוקטור הצביע על גיגית הנרות:
“מה זאת, סבתה?”
כיווצה את לסתותיה הצמוקות ופתחה פֶה חדל־שינים:
“כל העיר כולה הם ילדי, הריני מילדת למעלה מחמישים שנה… ובמות מילדת, בא כל אחד ואחד, שהיא יילדתו, ומעלה לה נר… ברל הקמחאי, היושב בשוק, כבר בני־נכדים לו… משפחתו בלבד תעלה לזכרי למעלה מארבעים נר. חי, חִי, חִי! דור־הצעירים הביאו מוורשה מילדת, והיא לבושה לבנים, רוחצת ידיה בקארבול ואין מי שיקראנה… הכל באים אצלי, אצל לאה המילדת… אתמול שמעתי, כי כלתו של משה יוסף כורעת ללדת. אני באה – ניצבת הוורשאית בתכריכיה הלבנים. שואלת אני את משה יוסף: משה יוסף, ואותך מי יילד? את, לאה’שי! ואת ילדיך מי יילד? את, לאה’שי! ולכלתך שוב לא אסכּוֹן, הא? נתן לי אלף מארק – – – אלף מארק אינם כיום דבר של מה בכך. קניתי לי חבילה תה וכובע־סוכר…”
הדוקטור הבחין, כי הזקנה מבולבלת ותלה בלבולה בזיקנתה המופלגת. היא התקרבה יותר, נגעה, מעשה־ילד, באצבעה בכפתורי־הפליז של אדרתו הצבאית ומיד רחקה.
“אילו בעלי, ניבדל לחיים ארוכים, היה חי, לא הייתי היום אלמנה שוממה, והוורשאית לא היתה, לעת־זיקנתי, כורתת את פתי מתוך פי… בעלי חכם היה, אמר, כי בידי־זהב הייתי בוורשה עושה הון… אך אני עקשנית הייתי, סירבתי לצאת מן העיירה. פה נולדתי, פה התחתנתי ופה תעלה כל העיר כולה נרות לנשמתי… כל העיר כולה ילדי הם, למעלה מחמישים שנה שאני מיַלדת… בעלי גלב היה, היה מעמיד כוסות־רוח וגוזז יהודים במרחץ… היתה לי בת אחת. בעלי שנֵאָה, היה יהודי כעסן, בתי היתה היפה שבעיר, בעלי השיאה לבורסאי, היתה לו בורסקי משלו ובתי היתה בוכה, שבעלה נשמע ממנו ריח עור… עור חי… היא רצתה במשה כליזמר – כל הבחורות היו כפרתו. למחרת־החתונה ברחה בתי אל הכליזמר. בעלי כעסן היה, נטל חבל והלך אצל האשה הצעירה, כרך את החבל לצווארה והוליכה הביתה, כדרך שמוליכים בהמה… הרחוב חשך מרוב בריות והחרפה שירדה על בתי־יחידתי… היא שלחה יד בנפשה. לא יכלה שאת את ריח העור הכבד… עתה אני מעלה נרות לעילוי נשמתה הכשרה. אתה רואה?…”
ניגבה את עיניה הכבויות וחזרה ופתחה:
“הכל מתו… הניחוני בדד… אף סופי למות… כל העיר כולה יעלו נרות לזכרי… הכל, הכל… סַבּים, אבות, נכדים… זורים חול לתוך גיגיות, לתוך עביטים וכל הבא מביא נר, מדליקו לנשמתי, נשמת לאה המילדת… יילדתי בבית ר' איטשי הדיין מפלצת לפני שלושים שנה, והנה עומדת בתוך עמוד, מתלכלכת יום יום, מפלצת ששתי שיניה כשל חזיר־בר… יילדתי תינוקות בעלי שני ראשים, בעלי שלוש רגלים… אין בהם חי, ואני, לאה, קברתי את הבעל, את הבת… כל העיר כולה הם ילדי, כבר למעלה מחמישים שנה שאני מילדת…”
ניגשה אל החלון. ניגבה בידה את השמשה, הציצה החוצה והתעוררה כמי שפורענות באה עליו.
“עת ברכת נרות!”
הדוקטור אחזתו צינה והתחיל מרגיע את הישישה:
“סבתה, הלא היום רביעי בשבת!”
לא ענתה דבר, הטילה על עצמה את המטפחת, הדליקה נרות בפמוטות ובירכה חרש. הניחה את הדוקטור עומד ויצאה מן הבית. הדוֹקטוֹר הלך אחריה, ראה את הקהל נהנים:
“לאה שוב שבּת עליה!”
מיד צצו ילדים, סבבוה, זימרו בניגון של הקורא־לבית־הכנסת:
“לאה, אין שו–ל אריי–ן (לאה אל בית הכנסת)!”
“הניחו, שקצים, הניחו עכברושים, נוּ, נוּ, הניחו ילדים” – היא התחננה אל הפעוטות – “כל העיר כולה ילדי, אני כבר מילדת למעלה מחמישים שנה…”
(1922)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.