חלק ראשון

 

פרק ראשון: פתיחה בבית־עלמין    🔗

א    🔗

שבועות אחדים לאחר ששב מאנגליה, מקץ היעדרוּת ממושכת, נתגלגל בנימין אור ללוייתו של המשורר דוד יונגרמן, אדם שהכיר באורח שטחי לפני שנים רבות.

לימים ציין לעצמו אותו יום כפתח־תקופה בחייו. הרגלים של חוקר דברי־הימים. אמנם כבר ישב בארץ זמן־מה וכבר קנה לו דירה, אך דוקא אותו יום נדרש כראשית תהליך־השיבה. אפשר משום שבבית־העלמין פגש בז’ק וידידים אחרים ואפשר משום שהעיון בכתבי יונגרמן עורר אותו לתת דעתו על השיבושים שחלו בשפתו לאחר שרוב פרסומיו כתב אנגלית ולא עברית.

ההיסטוריה, היה מקובל עליו, נעוצה בה שאיפה כמוּסה לסמן את מועדיה במאורעות הנחרתים בזכרון. הבלים יפים למי שהורגל בבדיקה קפדנית של עובדות ומסמכים. אך אפשר שיום מותו של יונגרמן באמת יוּכּר באחד הימים כסוף תקופה. דומה, שהוא אחרון המשוררים שרגשותיהם נתעוררו שנַיִם מקרא ואחד תרגום. מכל־מקום מלחמת־ההתשה ודאי תיזכר כתקופה של בין־השמשות. ראשית ההתפכחות משכרון מנצחים. אולם אפילו אם יסתלק מן המשאלה, שאבק יוהרה עולה ממנה, לקשור את הפרטי והכללי לאגודה אחת, אותו תאריך ראוי לציוּן.

ב    🔗

הוא היה אומר:

אני היסטוריון. בתור שכזה אני מכיר קודם־כל בעוּבדוֹת. אני כותב בלשון קרה, ענינית. אני אוהב לחשוף אמיתות, לערער מוסכמות, לגלות את הרקב שבתפוח ואת הגרעין שמתחת לשלג. כשאני אומר רקב אינני מטיח האשמות. אני פשוט אומר הנה רקב, עובדה. אינני מביע דעה. אינני מוכיח איש.

אין לי אשליות. אינני מתימר שאני חסר דעה־קדומה. אני יודע שבעצם סידור העוּבדוֹת אני מביע את דעתי.

ארגון העוּבדוֹת הוא צורה של התערבות במהלכן. אני יודע זאת. אבל מידת ההתאפקות שאני מגלה בשעת מעשה היא מקור לגאוה מקצועית. קניתי לי שם לא מפני שאני מיטיב לכתוב. האנגלית איננה שפת אמי. אני מקובל על עמיתי כעֵד מהימן.

אינני מחפש אותות נסתרים. אינני חוזה בכוכבים. הערפלים המנצנצים אינם אומרים לי מאומה. האותות לעולם אינם ברורים כמו כתובת על קיר. פּעמַיִם מנא, תקל ופרסין. בכל משתה קיימת הכתובת ההיא. בעל־הבית איננו רואה ואיננו שומע ואף זו עוּבדה. כוכבי־שביט מבשׂרים מותם של שוֹעים וקבצנים כאחד.

אינני נביא. אינני אוהב נביאים. יתר על־כן, אינני יכול לשאת את טרדנותם. לאחר שפורצת המלחמה אפשר ללמוד הרבה. תמיד יימצא מי שיאמר: אני מראש חזיתי. אך גם על המלחמה עצמה אנחנו יודעים מעט מאוד. הרבה נדע על הלך־הרוח שלאחר־מכן. דיווּח על נצחון הוא פשוט וברור, אף־על־פי שגם הוא מלא טעויות, ניחושים וכזבים. תבוסה היא תסבוכת איומה.

לכל עוּבדה סיבה. חשיפתה לא תמיד כדאית. כלל גדול זה לא למדתי מפי מורי, אשר הקדישו חלק ניכר מזמנם למלאכה כפוית־טובה זו. בידואי זקן לימדני.

פעם אחת, בעת שהייתי מסייר במדבר יהודה, ראיתי פרח בודד ליד ערוץ הואדי. פרח אחד ויחיד. מנַין בא? ממה נזון? כיצד התקיים בתוך השממה הצחיחה? שאלתי את עצמי בפליאה. הייתי בחור רוֹמַנטי. והפרח הזה, באמצע המדבר, אמר לי משהו. עבר שם בידואי זקן. והסביר לי: עבר חמור והטיל גללים. אין מה להתפעל. מחר יבוא חמור אחר ויאכל. יש תופעות מופלאות. באות והולכות ואין להן שום השפעה.

אני היסטוריון ואַל תצפו ממני שאבשר את העתיד. לא אפול בפח הזה. איני מפריז בחשיבות הדבר שאני עוסק בו. לא אזהיר מפני שוֹאה קרבה ובאה.

לימוד ההיסטוריה הוא אורח־חיים יותר מאשר מקצוע. לפעמים אני שואל את עצמי אם נאה לחיות כך. כה מעט אחריות כלפי העתיד. חיי נוחים ומאושרים. ספרי נמכרים יפה ואיני חסר מאומה. אינני מועיל הרבה, כי אינני יכול לומר מה יהיה כתוב בספרי ההיסטוריה שיבַכּוּ את התקופה שלנו. אינני מזיק הרבה כי טעות בהערכה שלי איננה יכולה להמיט אסון. אני משתדל לנהוג ביושר כלפי חברים למקצוע. איני מתכבד בקלונם כאשר אני מצליח להפריך גירסה משלהם.

ייתכן שבחרתי בדרך הנכונה. שכּן, יוּרשה לי וידוי קטן, אני מתקשה בקבלת החלטות. אך אפשר שלימוד ההיסטוריה הוא שעשאני ספקן. מכל־מקום גם זו עוּבדה, שאני נאלץ להודות בקיומה. לעולם איני בטוח שאני צודק.

דעת לנבון נקל שאינני מתקן־עולם. אינני מציע לאיש לוַתר על ההוֹוה כדי לזכות בעולם הבא. אינני מציע לו לוַתר על חירותו כדי לשלול אותה מאחרים.

בנעורי האמנתי בזאת. הייתי סוציאליסט נרגז וציוני אכוּל־זעם. היום אני משתדל להאמין בסוציאליזם הוּמַני ובציונות טרגית. אולי מפני שאינני מאמין באי־סדר ואינני מאמין באנשים. מכל־מקום לא יותר מדי.

ייתכן שאינני אלא ליברל עייף. המהפכה, אפילו המדומה, המוקיונית, המלוֹדרמתית, כמו זו שביקשו לחולל תלמידַי באוֹכּספורד, אוהבת לסטור על לחייהם של אנשים כמוני. ואכן עשתה כן.

זהו הסיכון המקצועי שלנו.

מי כמונו, ההיסטוריונים, יודע כי מרידה מוצלחת היא מהפכה וזו שלא עלתה יפה היא סתם שפיכוּת־דמים.

אני חוקר בכאב לב את המהפכה הציונית. אני משתדל להיות אוביקטיבי. זה קשה. מכים אותך מכאן ומכאן. אך שבועת־האמונים שלי חלה רק על העוּבדוֹת.

מה למדת מן ההיסטוריה היהודית, אם אינך מזעיק את העם מפני שוֹאה תמידית? אומרים לי. אינני מוּאזין. אני אוסף עוּבדוֹת. תפקיד נקלה? לא. תפקיד צנוע.

במחיצת פילוסופים יש לי כמה הערות ציניות. הכל צפוי והרשות איננה אלא אשליה, אני אומר להם. הכרת בערותנו חשובה מן החכמה. האמת אינה ספוגה שום ערכים; רק בחתירה אליה הם מתגלים. החופש הוא הנכונות להיענש. הכרת ההכרח אינה עושה אותנו פחות עצלנים. וכיוצא באלה.

אנשים משונים הם הפילוסופים. הם בטוחים שאני מלגלג עליהם בזמן שאני כואב כל מלה שאני אומר.

אם ננסה להוציא גזר־דין על זמננו הוא יצא זכאי מחוֹסר הוכחות.

ההיסטוריה היא מקצוע עצוב. אתה לומד ממנה שהעיורים תמיד הולכים בצעד מהיר יותר מן הפיכּחים.

אבל אין פירושו של דבר שאני אדם עצוב תמיד.

ג    🔗

בדרך מקרה נקלע ללוייתו של יונגרמן. מכוניתו היתה לכודה במגרש־חניה ליד היכל־המשפט בזמן שיצא מסע ההלויה. פורת, סופר, שעשה עמו בבריגדה, ראהו אובד־עצות והציע לו ללכת עמו. מה יש לך להפסיד? אביב. בבתי־הקברות עצים ופרחים וצפרים. האנשים שם מעודנים יותר ושקטים יותר. יונגרמן לא יקפיד עמך שניצלת את לוייתו לענין צדדי. ליונגרמן יחס אירוֹני עמוק לחיים וגם למוות. ברצון היה עומד בצד ומלגלג על כולנו. על הצבועים, על התמימים; ואפילו על החכמים.

שמח ללכת עם פורת. רבע מאה לא ראהו. וכאילו נפגשו אמש.

לא היה מסוגל להתאבל. שכּן לא הכיר את יונגרמן אלא ממראה פניו. נפגשו פעם או פּעמַיִם באקראי וכמעט שלא דיבּרו זה עם זה.

יכול היה להטיל עצמו לתוך הלך־נפש היאה למקום ולזמן. מותו של יונגרמן, המבוגר ממנו שבע שנים בלבד, מקרב את המוות. ההכרה בזיקנה קופצת והולכת נעשית מוחשית לפתע. הזמן הנהו כאן. ניגר והולך, עם קהל המלווים.

פורת ביכּה את יונגרמן. משורר, שהבינונים רצחוהו. סרטן־הריאות השלים מלאכה שפתחו בו הם.

שמן וטוב־לב, פיקח ושופע מובאות, הלך פורת והספיד את רעוֹ בחיוך נדיב.

לוַיה של משורר. מפגש־רעים מלא שמחה וכובד־ראש.

המלחמה, ציין לעצמו, הותירה עקבות עמוקים בכל. ענינים שלפנים נדונו בניחותא עתה הם טעונים מתח. הצטער שלא ביקר בארץ בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. אולם באותם הימים קיבל משׂרה נוספת בבוסטון והיה אנוס לחלק את זמנו בין אנגליה לארצות הברית. מרים, אשתו, ובתם נסעו ארצה לביקור קצר. שני הבנים שירתו בצבא. יהושע, הבכור, במַטה, בתפקיד לא־קרבי. מיכאל בסיני, בחיל־השריון.

בשוּבה דיברה על התמורה שחלה בבנים. בענינים אחרים מיעטה לדבּר. הכל שיכורי־נצחון, אמרה. וזה מפחיד אותי. הערכה זו הזינה את עצלותו. אך לא היא בלבד. על ספרו, “יציאת הבריטים מארץ־ישראל”, נמתחה ביקורת נזעמת ונעדרת סובלנות. ישראל אינה מקום לנהל בו אורח־חיים של למדן עקשן ובלתי־מתפשר, אמר בלבּוֹ. אך לימים גברו הגעגועים לבנים ולארץ.

העילית של ארץ־ישראל הישנה, אמר בלבו כאשר הציץ סביבו. שרים, סופרים, אנשי־צבא, מלומדים. חש כמי שהוא אחד מהם ואינו אחד מהם. הלך בתוכם והגה במוניטין הקם על בעליו לכלותו. אישים אין להם חיים פרטיים אלא אלה שהצליחו להעלים מזולתם.

רֵעים ותיקים לא החמיצו הזדמנות לעקצו: אומרים עליך שנעשית דוברה של בריטניה הגדולה.

קיבל עליו את איבתם, נזר־קוצים, כמין קישוט.

באוֹכּספורד, בסנט אנתוני, בחממה זו של אנשים מבריקים, הפטורים מדעות קדומות ומדאגות פרנסה, נקל לאמץ את ההשקפה שכל הזדהות עם תנועה לאומית היא סטיה מעקרון מדעי צרוף. כאן, מה שהיה חשוב בעיניו כמקור לגאוה מקצועית עודנו מקובל כבגידה.

אתה נותן נשק בידי אויבינו, אמר לו אבנור, לשעבר מראשי המוסד לבטחון לאומי. אף־על־פי־כן היתה השמחה מרובה על הצער. שכּן ליד הקבר הפתוח פגש את ז’ק.

ד    🔗

הוא הופתע כמה מעט שוּנה חברוֹ במשך כל השנים הללו שלא ראהו. רק בשערוֹ זרקה שׂיבה, אולם בעיניו עמדה חדוַת־נעוּרים ואותו מבט בוחן, שלפנים היה גוזל ממנו את מנוחת נפשו. אז העריץ בו כמה סגולות פשוטות ומעוררות־קנאה.

אתה מכיר את ז’ק? שאל פורת.

חייך. אם אני מכיר! אף ז’ק חייך וצימד שתי זרתות, כמנהג הערבים, לאמור: לפנים היינו כך, ידידי־נפש.

ז’ק לחץ את ידו בעוז.

גם אתה, ברוטוס?

לא היה צריך לפירושים. ידע למה נתכוון. הבט סביבך וראה – כולם נקבצו ובאו לך: לוָיה לדגולים, ועתונאים וצלמים מתרוצצים בה כה וכה. האם אתה אחד מהם?

ואתה?

אני קרוב משפחה, השיב ז’ק.

בשעת הטקס שתקו ולרגעים נותקו זה מזה, אך בעת שנסתיים הטקס הקצר – יונגרמן אסר על מלוויו להספידו, אך לא כתב בצוואתו שלא יקראו משיריו – חזרו ונתכנסו והלכו יחדיו.

אולם לא היתה זו שיחה. פורת דיבר והם היו מקשיבים.

פורת הפליג בשבחו של יונגרמן, אולם מכלל דבריו עלתה דמות שאינה ראויה לשבחיו. ראה בעיני ז’ק שחש בזאת. תמה, מה תהא תגובתו. היה זכור לו בעקיצותיו הקצרות ושנונות.

יונגרמן קינא בבריאותם הנפשית של המפקדים הצעירים, אמר פורת ונתן מבט אוהד בז’ק. הוא היה בטוח שהם באמת מקבלים את המוות כמובן מאליו. כיון שלא היה מסוגל להרוג, חשש שמא אינו ראוי להם… לרוע המזל הדבר נתן אותותיו בשירתו… יותר מדי התבטלות מפני אנשי המעשה… היינו ידידים, אבל לפעמים…

ז’ק נתן בו מבט חד.

אתה קובר או מספיד?

תמיד הגה אהדה לנוסח דיבורו של ז’ק. בקיצור נמרץ ביטא חוַת־דעת שמוצנעת בה ביקורת ידידותית.

שמח לקשור שיחה עמם כאילו לא נפרדו דרכיהם לפני שנים רבות. דרש אף את הציטטות מפרקי־שירה שהיו צריכים ללמוד לבחינת־הבגרות כמין הזמנה לחידוש־ימים־כקדם. אך לאחר־מכן אמר בלבו כי אפשר שהוא מגזים בכך. הוא רואה אותות בכל. סימן־היכר מובהק להרגשה של זרוּת. כביכול בכל מה שנאמר מוצנע רמז המובן לאנשי המקום והוא צריך למאמץ בשביל לפענחו.

לעת פרידה נדברו להיפגש, אולם לא קבעו מועד. לרגע נעלב, שכּן ראה את הדבר כדיבורים מן השפה ולחוץ. אולם לאחר־מכן נתן דעתו על כך שהרגלים בריטיים דבקו בו לבלי הפרד. בארץ אין פירוש הדבר “אין לי כל ענין לראותך.” שב ונזכר שבחי הישראלים, כפי שהיה נוהג לומר לעמיתיו מן הנכרים. ישראלים פתוחים וגלויים ומגידי־מישרים; אינם זקוקים לרשמיות ואינם מדקדקים איש עם רעהו בגינונים של טקס.

משהגיעו למגרש־החניה, נכנס ז’ק לג’יפ ישן ומאובק. פניו השזופים והמחייכים בתוך מסגרת החלון הזכירו מלחמות שהיו. מה עושה ז’ק? שאל את פורת. שאלה, אשר לא היה מתיר לעצמו במקום אחר, לפי שאינה ממידת הנימוס. אולם כאן קיבל עליו מנהג המקום. אין הכרח להצניע סקרנות.

אלוהים יודע, השיב פורת. שומר על הטבע שלא ייעלם פתאום מעל פני האדמה; וחוקר משהו. לשון חיות ועופות או משהו כזה.

ה    🔗

אשתו אף היא קינטרה אותו שנתגלגל ללויה של משורר דגול, אשר במשך שנים רבות לא הציץ כלל לכתביו. אולם אף כי הצניעה את התרעומת, חש בה. במות אמה סירב להתפשר עם בני־משפחתה החרדים ולא הקפיד על מנהגי־אבלוּת. הדבר סיבך אותה במריבה עם קרוביה, אך לא העזה לבקש ממנו שיוַתר על עמדה עקרונית. ההשתתפות בלוייתו של יונגרמן נדרשה אצלה כמין סימן־היכּר להתערערות מידת־הנוקדנות שנתברך בה – דבר שקידמה בברכה, אולם היתה מעדיפה שתתרחש בגינה ולא בגין יצר, שלא כיבדה, לחדש קשרים חברתיים מועילים.

נמנע מלהתוַכּח עמה, אף־על־פי שרגז מעט על הפירוש שנתנה לדבר שנתרחש במקרה. היא לא האמינה במקרים, ובעת שאמר דבר שאינו מתקבל על דעתה נתנה בו מבט מוקנט. אותו מבט היה בפירוש מחאתו של איש־מקצוע שחולהו מסרב לשתף פעולה עמו ומגבּב שקרים.

מרים למדה פסיכולוגיה. שנים רבות הקדישה ללימודיה. גידול הילדים שיבשם ורק עתה, בגיל ארבעים ותשע, לאחר שכל השלושה עומדים ברשות עצמם, החליטה לצלוח את המכשול האחרון ולהגיש עבודת־דוקטור. מלכתחילה למדה פסיכולוגיה קלינית, אך את הדוקטורט עשתה בתחום אחר. פסיכולוגיה חברתית, אמר המדריך שלה באוכספורד, היא עיסוק מעניין למי שאיבד את האמונה שאפשר באמת לעזור לאנשים המסכנים הללו. היתה זו שגיאה לדבר כך באזניה. עדיין לא קנתה לה אותו בטחון מקצועי המתיר לה יחס אירוֹני כלפי ענין המדיר שינה מעיניה. כובד־ראש גמור היה חיוני לה כדי שלא תתרפה במלאכה המיגעת. לא ניחנה בשאפתנות מספקת בשביל לעבוד בשביל התואר בלבד. היא ביקשה להאמין שהתואר יאפשר לה לממש את הכוחות הגנוזים בה.

בבואה לארץ קיבלה על עצמה להגיש עבודת־מחקר הדנה בתמורות חברתיות הכרוכות בעקירה מתרבות לתרבות. לשם כך היה עליה לשהות מדי פעם בעיירת־פיתוח בדרום הארץ. הנסיעות הארוכות יִגעוּ אותה מאוד ולעתים אמרה נואש. ביקשה לוַתר על המחקר ולסייע לאנשים בדרך פשוטה יותר. אולם מענק־המחקר שקיבלה הגדיר במפורש את תחום פעולתה.

בבית, מכל־מקום, יכלה להביא תועלת מידית. ואכן, בכל מאודה ביקשה לעזור לו “להבין את עצמו”. אך הוא לא “שיתף פעולה” והדבר איכזב אותה מאוד.

הוא סירב להשתתף במחקר שימושי, שהוא מוּשׂאוֹ, לא רק משום שלא נתן אמון רב בשיטת־המחקר, אלא גם משום שאת שתי־הנחות היסוד שלה דחה מכל וכל. האחת אמרה כי אין הוא מהסס לנצל אנשים שאיננו מכבדם. ענין זה חל על אנשי־השלטון, שעמם הוא מקיים קשרים מועילים ולא רציניים. מנקודת־מבט זו היתה הליכתו לבית־העלמין מין הזדהות עם המִמסד, החפץ ביקרו של יונגרמן. הנחה שניה דנה בזיקות עמוקות יותר. זו אמרה כי השיבה לארץ נתרחשה ב“בהילות” מסוימת, שכּן נפל עליו לפתע “פחד־ההינתקות”. הצורה הנלהבת שבה תיאר לפניה את פגישתו עם שני ידידים מנוער יכלה לפרנס את השלהבת הדועכת של אמונה זו, שבעת האחרונה חדלה אף היא להחזיק בה.

רעיון ה“שיבה המבוהלת” היה כרוך בדיונים משפחתיים לא־נעימים. היא האמינה שאילו המתין עוד חצי שנה – גירסה זו שמעה ברמז מפי ידידים – היה מקבל תפקיד של ראש חוג ולאחר־מכן דיקן. היא לא אהבה לדבר בזאת, שמא תהיה חשודה על תאוַת־כבוד. אך דוקא משום כך התרעמה עליו יותר. ביקשה שיהיה נבון דיוֹ בלי לומר דברים מיותרים. הזלזול בתפקיד של דיקן נראה לה בבת־אחת גם יוהרה ריקה וגם “עמדה פחדנית”. כיון שהוא חושש שאין בדעת האוניברסיטה להציעו לו, הוא מעדיף להעמיד פנים שאין לו עניין בו.

אך לא ענינים שבינו לבין האוניברסיטה בלבד היו בשורש התרעומת שלה עליו. גם ענייניה שלה היו כרוכים בזה. קל היה לה יותר לקבל את התואר באוכספורד, במקום שמכירים אותה ומוקירים אותה. ראויה היא שיתחשב פעם אחת גם בה, לאחר שבמהלך חייהם המשותפים ויתרה היא תמיד כדי שלא ייפגע חינוך הילדים בגלל לימודיה. יתר על־כן, אילו נשארו באוכספורד עוד זמן־מה, היה עולה בדרגה ומי שהיה אמור לחרוץ את גורלה היה נזקק לידידותו, ומסתמא היה בזה כדי להקל עליה. מחשבה מעין זו הס מלהזכיר. אילו הבין דבר מתוך דבר, היה הכל עשוי באין אומר ודברים. בשתיקה אפילו דברים שאינם נקיים מפגם אסתיטי נראים יפים יותר.

בענין זה היתה נפשה חצויה. בגלל הבנים רצתה לחזור לארץ, אך העדיפה לחזור לארץ מוכתרת בתואר. בימיה הראשונים של מלחמת־ההתשה רצתה לעזוב הכל ולטוס לארץ במטוס הראשון. דוקא אז עיכב הוא, שכּן היה קשור בהתחייבות. ואילו דוקא עתה, שמלחמת־ההתשה מתקרבת לקצה – כפי שסיפר קצין בכיר במסיבת־רעים – נאלצה לשוב קודם שסיימה את עבודתה.

את הזלזול במקצוע שבחרה לה דרשה כזלזול בכשרונותיה. והוא היה אנוס לעתים קרובות להסתלק מלעמוד על דעתו, כדי שלא תהא דעה זו נקבעת והולכת.

 

פרק שני: עוּבדוֹת    🔗

א    🔗

בנימין אור (ליכטנפלד) נולד בירושלים בשנת 1917 (תרע"ז). ארבע השנים הראשונות לחייו עשה שם. בהיותו בן ארבע העתיקה המשפחה את מושבה לזכרון־יעקב. שם שהתה עד שנת 1925 (תרפ"ה). בן שמונה היה כאשר נדדה לתל־אביב.

עניינים מצערים גילגלו את משפחת ליכטנפלד ממקום למקום. ירושלים ניטשה בגלל בריונותם של קנאים. זכרון־יעקב בגלל מות אחיו.

אורח־חיי, אמר ד"ר ליכטנפלד לנפשו, הוא שהרגוֹ. אילו הייתי מסתפק בריפוי חולים ולא הייתי מתערב בפוליטיקה, לא הייתי נאלץ לשנות מקום ומזל. אילו ישבנו במקום אחד אולי היה יהושע הולך לבית־ספר ונעשה בן־אדם. כיון שלא הלך לבית־הספר התחבר אל פרחחים, גדל כמו פרא אדם, ונהרג בצורה אומללה וטיפשית. אך כיצד יכול אדם להתנזר מפוליטיקה כשהוא רואה את אחיו בני עמו טועים? אמנם, הליכה לתל־אביב כמוה כהסתלקות משליחות מסוימת הכרוכה בבחירת מקצוע הוּמַני. בתל־אביב אין עניים ממש או חשוכים ממש. אפילו העניים נקיים ומחונכים. אולם אין ברירה. יש להציל את הבן הצעיר. בתל־אביב יקבל חינוך טוב בגימנסיה עברית. אמנם, שם יחדירו למוחו לאומיות קנאית, אך שם ילמד גם מתימטיקה וטבע, וכשיגדל ודאי יעצב לו השקפת־עולם משלו. הפרי לעולם איננו נופל רחוק מן העץ.

בנעוריו אהב לבלות בבית ז’ק, דוקא משום שהיה בגדר עולם נכרי וזר. בעת שנפתחה לפניו הדלת אל תוך הדירה השרויה באפלולית תמידית, יכול היה לדמיין לעצמו שהוא בחוץ־לארץ.

תל־אביב היא עיר ימתיכונית טיפוסית, הסביר למתכנן־ערים אנגלי שביקר אצלו באוכספורד קודם שהוזמן כיועץ לממשלת ישראל. אך אין זה מסביר מאומה. שכּן אין היא דומה לערים אחרות הבנויות לחוף הים התיכון; אין היא יפה מהן או מכוערת מהן. אך בתיה הישנים הם דוקומנטים היסטוריים מבחינה מיוחדת במינה. כל בעל־בית בתל־אביב הביא עמו מעיר־מולדתו בית שראה בחלומו. הוא בא לפלשתינה לבנות את ציון במתכונת של פּלוֹנסק, פינסק, הוֹמל, וַרשה, ברלין, איסטנבול.

אז הגה בביתו של ז’ק. שכּן אביו, שופט מחוזי, חניך צרפת, בוגר בית־הספר למשפטים בלונדון, הקים בית שסגנונות רבים משמשים בו בערבוביה. בחזית ניצבו עמודים נוסח־יוָן. בארבע הקרנות צריחים ועליהם בצלים הפוכים כבגת־שמנים, החלונות היו צרים כאשנבי־יריה צלבניים. השטיחים פרסיים, השולחנות מדמשק, הכורסות מספרד, הפסנתר מוינה. בפרוזדור עמד ריח של תבשילים מזרחיים. הבּוּלדוֹג היה אנגלי טיפוסי.

כאמור, אהב לבלות בבית רעוֹ משום שהיה בגדר נכר. לימים נצטרפו סיבות אחרות. בגיל תשע התאהב באחותו של ז’ק, שהיתה גועה בצחוק למראהו. משבגר עוד מעט גילה כי אמו של ז’ק, היא שהילכה עליו קסם מיוחד.

יופי עצלני ומסתורי היה נסוך עליה. בדירתה שלה היתה מהלכת בחשאי כמתגנבת. דממה מוזרה עמדה תמיד בתוך הדירה החשוכה כאילו היא מתיראת מאור, רעש וחברת־אנשים. בבוא חברים אל ילדיה היתה מרכינה את ראשה בחיוך סתום והולכת למטבח. אף פעם לא שאלה אם רצונם באותם חצילים מטוגנים, עוגות־פיסטוק, או שקדים מסוכרים שהגישה לפניהם. אף פעם לא העמידה במבחן־הנימוס תאווֹת של ילדים. במשך שנים רבות לא זכה לשמוע את קולה אפילו פעם אחת. דומה, שנמנעה מלבייש את בנה בשגיאות לשון והשתדלה שלא להפריע בזמן הכנת השיעורים.

אולם אף־על־פי שנמנעה מלהטרידם לא היה מסוגל להתרכז בעת שהכין את השיעורים אצל ז’ק. שכּן היתה חסרת־מנוחה תדיר ושוטטה בבית בחלוק, ומפעם לפעם נגלה המבוא האפלולי בין שדיה.

ז’ק לא השגיח במאומה ולא הבין מה מטריד את מנוחתו. היה סבור שהוא מפחד מהבולדוג. אף היא לא השגיחה בזאת. מן הסתם יחסה לילד בן עשר תמימוּת שאין בו.

יום אחד, כאשר ביקר אצל ז’ק החולה בשעת שיעור חפשי, ראה אותה בצאתה מן הרחצה. המחזה הכה אותו בתדהמה. קודם־כל השׂער, כמין אשד זוהר ניגר לאורך גופה עד למטה ממתניה. לא היה מסוגל לגרוע ממנו עין. כמעט שהחמיץ את המראה האחר: שני הכתמים העגולים המביטים היישר מול פניו.

זמן־מה לאחר שנעלמה מאחורי דלת חדר־הרחצה לא זכר אלא את החיוך המסתורי והעדין שהיה שפוך על שפתיה הרכות בעת שנסוגה לאִטה וסגרה את הדלת בלאט ושדיה הזקורים, המתרחקים מגופה הנטוי, מתחדדים בקצותיהם ומבליטים את שני העיגולים הכהים שדמו לעינים גדולות ועצובות.

דומה, שהקפידה על תנועות מתונות. שמא, אם לא תיחפז, לא יבין מה ראה.

ב    🔗

דיוקן האח היה בגדר חידה לכל, לאח הצעיר ממנו, להורים, ואפילו למשטרת המנדט. ההורים היו שרויים תמיד במעין פולחן של פּענוּח. שנים רבות לאחר מותו עוד היו מדברים בו כאילו הוא קיים. כל ימי חייו יּסר אביו את נפשו בשאלות מרות: האם חשׂך שבטו? או שמא מיעט בתשומת־לב?

בתוך בית שמהדרין בו בנימוסים ומקפידים על דיבור בקול רך ובנועם, ואין נשמעת מתוכו אלא מוסיקה חרישית מתוך פטפון של יד – הרביעיות המאוחרות של בטהובן נשמעו כמו יבבות של חיה גוססת, אף־על־פי־כן הוסיף ד“ר ליכטנפלד להאזין להן מתוך חרדת־קודש כשהפרטיטורה רועדת בתוך ידיו העייפות – גדל בחור נוקשה, שאינו מטריח את עצמו לברך בשלום מבוגרים ממנו, והביקור בבית־ספר הוא לדידו עינוי, והשינה בין סדינים מעומלנים סיגוף, ומוסיקה הס מלהזכיר, וחבריו היחידים הם ה”שבּאבּ" מן הכפר הסמוך וצעירי הבידואים, שעמם הוא מתחרה בהונאת הכפריים, יהודים וערבים כאחד.

“כשם שהצפע הוא חלק מנוף עין־גדי, והרותם מן המדבר, והחילף מלמד על אדמת־חול, כך היה יהושע צמח־בר בנוף הררי. לפעמים הייתי שואלת את נפשי, מיהו נער זה? האומנם מחלצי יצא? הייתי מביטה ברגליו היחפות והנוקשות ואומרת לעצמי: הנה ארץ־ישראל, ארץ חרבה, קשה, אכזרית”. כך כתבה האם, גרמנית, בחוברת־זכרון שיצאה מקץ עשר שנים למותו.

המשטרה אף היא היתה בת־בית אצל ד“ר ליכטנפלד. מלכתחילה קיבלו את הדברים ברוח סלחנית. שעשועי־נערים. עליך להיפנות קצת לחינוך בניך, היה אומר קצין המשטרה לד”ר ליכטנפלד בעת שהיה בא לביתו להחתימו על ערבוּת להתנהגות טובה. האב היה מחייך במבוכה. הורים אינם אלא שותפים זוטרים בחינוך הנוער בימינו אלה, היה אומר. הרחוב, השדה והשמש הלוהטת חזקים מאתנו.

החינוך והביטוי המוקנט מאחורי הפּנסנֶה של אביו, לא היה בכוחם להציב גבול לטוב ולרע. מצעירי הבידואים קיבל ערכים ומושגי־כבוד. מעשי־תרמית מחוצפים ותעלולי־הונאה היו השעשועים שהתמכר להם בתאות נפש. בגיל תשע נטש את בית־הספר. בגיל עשר גנב אקדח. בגיל שלוש־עשרה – אופנוע.

בחצר הבית, בתוך מיכלים מחורצים, החזיק אוסף נדיר של נחשים ארסיים אשר הזין בעכברים חיים וחתולים מתים. תגרות־רועים היו תשוקתו הנסתרת. מפעם לפעם היה שב ממסע תעלולים מוּכּה ופצוע ועיניו מבריקות. האמיצים, מכל לשון וגזע, היו ידידיו. לכל החלושים ועדיני־הנפש בז. בעיקר ליהודים שבהם.

הדבר חל גם על האח הצעיר. בתחילה ביקש לעשותו גבר. השליך אותו בבגדיו לבריכת־ההשקאה של פרדסי עתלית. שילמד לשחות, שיחדל לילל. שיהיה בן־אדם. הוא שכב שלושה שבועות בבית חולים בדלקת־ריאות קשה, אך לא נעשה קשוח יותר.

בגיל שש־עשרה היה יהושע אחיו מנהל־עבודה במחצבה. היה מרמה בלהיטות את התמימים וההגונים, ופורץ בצהלת צחוק לאחר שנסתלקו מרומים. בגיל שבע־עשרה הרכיב מכונית מגרוטאות. בגיל תשע־עשרה נהרג בתגרה, בבית קפה ערבי בחיפה התחתית.

שנים רבות לאחר מעשה היו קציני משטרה שקודים על פּענוּח פרשה פוליטית המסתתרת כביכול מאחורי אותו מאורע. עד שנטל לידיו את החקירה קצין יהודי פיקח, ואז נתברר כמה היו הדברים פשוטים. בנו של הרופא מזכרון־יעקב נהרג בהגנה על כבודו של ידיד, צעיר ערבי, אשר רב־מלחים מסומם של ספינה מצרית שילח הערות מעליבות כלפי שפמו הדל. פרצה תגרה ונשלפו סכינים. פשוט כדי כך.

פשוט ובלתי־מושג, היה אומר האב. כמו השלום באזור, כמו אחוַת עמים.

לימים דרש את הדבר כמין סמל: המוות חסר־השחר של בנו צופן בחוּבּוֹ “גרעין” של שלום. שכן אותה ידידות אוילית ונוגעת־ללב היא בכל זאת ברית־שלום. מוטב כך.

ד"ר ליכטנפלד הסתלק מירושלים כיון שהיה רודף־שלום וכתב מאמרים בגנות הכוח הצבאי. הוא שנא כל צורה של אלימות. לבנו העניק מחילה. בערותו, פראותו ובריונותו קיבלו ממד חדש. הם היו בגדר אִקלוּם מושלם. זיקה אמיתית אל בן העם השני. אל הפרט. לא אל ישות קיבוצית.

בזאת, בעצם, קיטרג על עצמו. בימים ש“עוד עסק בפוליטיקה”. קודם ש“הצליחו לירא אותו”, נקט יחס רומנטי כלפי הערבים. ביקש להאמין שיש בהם מידה של הכנסת אורחים והיא הערובה לבטחוננו. מאורעות תרפ“א לא זיעזעו את אמונתו זו. בכל עם יש אספסוף מוּסת. התרבות השרשית נמצאת ברבדים עמוקים יותר. הוא בדה ישות ערבית אצילה וביקש לחיות עמה בשלום ובהבנה הדדית. בינו לבינו הודה שאין הוא יכול לשאת את הערבי היחיד. אף לא את המשכיל, המוּכּר לו מקרוב. זה נראה לו מנומס מדי וערמומי מדי, והוא ידע כי ה”אידיוֹסינקראסיות" הללו צופנות בחוּבּן את כליונן.

לימים הצטער שבנו השני, שנעשה “בן־תרבות”, לא גילה זיקה פשוטה אל הפרט ואף לא שאיפה אצילית לכרות ברית.

אולם אז כבר היה זקן ועייף. התרחק מן הבריות והסתפק בפרקטיקה פרטית ובמחקר. עיפה נפשו מלהיות נביא-הזעם. הערבים רבים כחול אשר על שפת־הים ויש להם נפט, היה אומר. מה יש לנו? ציוֹנוּת מטורפת. אפילו ממדי השוֹאה באירופה לא העבירו אותו מדעתו. להיפך, הדבר אימת את נבואתו. שכּן רצח־עם שב ונרשם בהיסטוריה המודרנית כדבר שהדעת סובלת!

על אחת כמה וכמה במזרח התיכון.

ג    🔗

אף כי לא ראו זה את זה שנים רבות, ובדין יכול היה להניח שהניתוק נתן בשניהם אותותיו, היה ז’ק חשוב כידידו. הוא זכר בחיבה ובלי קנאה את השפעתו עליו בשנות הסער והפרץ של נעוריהם. כברת־דרך ארוכה עשו יחדיו, בנוטרות, בפלוגה המיוחדת של ההגנה, וכן בחוגי הנוער הסוציאליסטי. כמי שלא ניחן ברצון משלו, הלך בעקבותיו, מרוצה שהוא יכול לפסוע עמו ולא לפגר. וזאת, אף־על־פי שהיה מקובל כנער מבריק וממולח מחברו, ולעתים קרובות – הדעת נותנת שכך היה הדבר לפחות בחוגי הנוער הסוציאליסטי, מקום שבו כושר הביטוי היה עיקר – ניתנה לו הבכורה. אך הוא היה אנוס לפרוש מעמדה של מנהיגות לפי שלא היה מסוגל לתת הנחיות, הוראות או פקודות לחברו, הגם שזה היה נטול כל שאיפה לקבל על עצמו תפקיד הכרוך באחריות להתנהגותם של אחרים.

פרטים היו מיטשטשים והולכים, אך הוא זכר כיצד היה כרוך אחר חברו, אף כי הוא עצמו היה איש־שיחה מובהק ואילו ז’ק העדיף בילויים הכרוכים בפעילות גופנית, כגון הליכה או שחיה או שיט־סירות, שבהם לא הצטיין במיוחד. אף חויות מסעירות יותר נשתכחו והלכו במרוצת השנים, אך בבירור זכר מאורע אחד, אשר שנים רבות לאחר־כך נדרש אצלו כמין כשלון במבחן של גברות.

צעירה יהודיה נאנסה בסמוך לכפר ערבי בפרברי תל־אביב. שירות־הידיעות של ה“הגנה” זיהה את האַנס ועל הפלוגה המיוחדת הוטל לתפסו ולסרסו לאחר שהשופט הבריטי זיכהו מחוסר הוכחות. הם ארבו לו במבואות הכפר וערב אחד בשובו מן השדה תפסוהו וכפתוהו. לפני שעמדו לעשות בו מעשה הציע ז’ק להסתפק בעונש של מלקות. היה זה אחד מנאומיו הארוכים ביותר. הוא אמר כי סירוס הוא מעשה נקם פרימיטיבי ואינו יאה ל“הגנה”. המפקד, איש מנגנון־הקבע, עז־נפש ואַלים, היה נדהם ונרגז. אם הוא לא יעשה ילדים, יהיו בעולם פחות ערבים בשביל להרוג את הילד שלך, נזף בז’ק. אף־על־פי־כן התיר לו את הבחירה המשפילה להסתלק ממילוי תפקידו בלי עונש. וז’ק בחר בה.

ידידים ביקרו את מעשהו של ז’ק בלי חמלה, ואילו מי שקיבלו על עצמם לעשות את המעשה עד תום זקפו את הדבר לזכותם. הוא, שעמד ב“הבטחה” ושנים רבות לאחר־מכן זכר את ההרגשה המסלידה וההתרגשות המגונה שתקפה אותו לשמע הצעקה החנוקה היוצאת מתוך בית האריזה הריק – זקף לגנות עצמו את היעדר האומץ ללכת בעקבות חברו דוקא באותה שעה שהיה זקוק לו יותר מכל. כאשר היה ז’ק לגיבור המחתרת של צרפת החפשית בדמשק – אף זאת בשליחות ה“הגנה” – מחלו לו אותו רגע של חולשה. במרוצת השנים, כאשר עניני העבר נדונו בעין ביקָרתית יותר, נדרשה אף אותה הימנעות ממעשה כענין שראוי לכבדו.

באוכספורד, כשהאויב הבריטי היה לעמית־מחקר, דן באותו מעשה מנקודת־ראות חדשה. דרש אותו כמין סמל אירוני. משל ליחסי ישראל־ערב. כינון מדינת ישראל לא חיסל את הישות הפלשתינאית. אך הנצחון היהודי רצח את האגדה של הלוחם הערבי. בניהם של “חנוָנים ומַלוים בריבית” סירסו את המיתוס הערבי.

מלכתחילה רצה לרשום את הדברים בראש פרק בספרו. אולם נמנע מלעשות כן. ענין אחד הוא לומר זאת לעמיתך, כמין הברקה, וענין אחר הוא לכתוב את הדברים שחור על־גבי לבן. חטטנים נוקדנים יכולים לדרוש את דבריו כעדות מרשיעה. הנה עד־המלך ואף הוא מודה כי אין ישראל נבנית אלא מחורבנם של הערבים.

ד    🔗

בימים שלאחר הפגישה בבית העלמין נתן דרור לסקרנותו. כל מַכּר משותף שפגש חקר על מעשי ז’ק, בדומה למלומד קפדן השואב את ידיעותיו ממקורות שונים. אולם מעטים ידעו לספר דבר ברור. ידעו רק זאת, שהוא נמנה עם חברי האגודה להגנת הטבע וכי הוא מתפרנס ממשרה של מפקח־ציד בשרון. אחדים ידעו כי הוא דר בישוב קטן ליד נתניה, לא הרחק משמורת־הטבע, שהוא ממונה עליה, וכי הוא מקובל כעוזר מיומן לחוקרי־טבע, וכי מפעם לפעם מתפרסם מאמר שלו – תצפיות על בעלי־חיים – ב“הטבע והארץ”. היו שרמזו כי לעתים קרובות הוא מצטרף למשלחות מחקר היוצאות לסיני או לאפריקה, וניתן להבין כי הם יודעים יותר מזאת אך לא יספרו.

זקס, פרופסור לזואולוגיה, שפגש במסיבה של אנשי אוניברסיטה, דיבר עליו בחיבה רבה. הוא אחד מאותם חובבים נלהבים שידיעותיהם מרובות ביותר אך קשה לאמוד את שיעורן ועל־כן אין לו תואר או מעמד. מימיו לא היה רשום כתלמיד מן המנין ואף פעם לא הגיש עבודה גמורה. מי שנעזרו בו מפליגים בשבחו והיה מי שהציע לו לצלוח איזה הליך פורמלי כדי לאפשר למוריו להכיר בהישגיו ולספחו אל קבוצת־מחקר פעילה, אולם הוא דחה את ההצעה בלי לתת נימוק מתקבל על הדעת.

בתוך כך נודע לו שז’ק עברת שמו לגינור וכי הוא עוסק גם בספורט לקשישים מטעם מרכז הפועל. השקפותיו הפוליטיות לא נודעו. כל מי שניסה לגרוף אותו לויכוח פוליטי שמע מפיו ש“אין לו מספיק אינפורמציה”.

דברים אחדים יכול היה לדעת בלי להציג שאלות לזרים. אילו הסיק מן הפגישה החטופה בבית העלמין: עודנו מחזיק בעקרון פלבאי – לא היה הולך בקהל גדולי־הדור אילולא היה יונגרמן קרוב־רחוק שלו – ואין הוא מאותם שמתבטלים מפני הישגים של אחרים. כל שסיפר לו כשעשו יחדיו אותה כברת־דרך לא היה בו כדי להרשימו. השנים שעשה באוכספורד היו חשובות בעיניו כבזבוז זמן מוחלט. אפשר דוקא משום כך מצא בו ענין. אולם לא גילה בנפשו די מרץ ליזום ביקור חברתי. שכּן לא הכיר את משפחתו. החליט להמתין לפגישה באקראי.

כך נתגלגלו הדברים שדוקא מרים אשתו, שז’ק לא היה מוּכּר לה אלא מסיפוריו, דחפה אותו לחדש את הקשר שניתק. וכל־כך לא בגלל ז’ק עצמו אלא בגלל רעייתו. נודע לה שידידת־נעורים שלה, שהיתה נשואה לאיש אצ"ל נודע ונתאלמנה, נישאה שנית לאדם בשם יעקב גינור. היא ערכה חקירה קצרה בין חברותיה ולמדה כי גינור היה לפנים גינצבורג ולא נותר ספק כי דברים אמורים בז’ק, אותו ידיד־נעורים שחזר ונגלה בבית־הקברות – כאחד הקדושים ההם, שקמו לתחיה לאחר שנקברו ונשכחו מלב, אמרה… אף היא נתברכה בהוּמוֹר משלה, הוּמוֹר מריר ועוקצני במקצת, אולם לא נעדר שנינה.

עתה רצתה להתוַדע אליו. שכּן, עוד בטרם הכירה אותו נקבעה בה דעה אוהדת. משנתאלמנה תרצה חברתה, היתה כרסה בין שיניה. וז’ק, כך סיפרו חברותיה, היה אב מסור לילד שאינו שלו – סגולה שאמהות יודעות להעריך.

עולם קטן, אמרה מרים. איזה צירוף־מקרים מופלא – בחיפוש אחרי ידידי־נעורים, אתה מצאת את שלך ואני את שלי באותו בית עצמו…

צירוף־מקרים זה לא היה בו כדי להפליאו. בארץ קטנה בני דור אחד – הבדל של חמש שנים, בינו לבינה, מצטמק לכלל דור אחד במרוצת הזמן – עשויים להיתקל זה בזה פעמים אחדות במהלך חייהם, ובצירופים שונים, לרבות קשרי־נישואין. מה שהפליאוֹ ביותר היה צירוף־מקרים שנעלם מידיעתה, לפי שלא ידעה את סודו של גינדייל, אבי חתנם.

שכּן נתברר כי בעלה הראשון של תרצה, חברתה של מרים, היה אותו איש אצ"ל, אוריאלי, אשר נזכר בסיפור המוזר שסיפר לו גינדייל בעת שנתוַדעוּ זה לזה במסיבת־האירוסין של בתם לבנו.

עתה היה נכון להסכים עם אשתו שהעולם באמת קטן, אולם מהיותו שומר סוד מטבעו – הרגלים של איש־צבא לשעבר – העלים ממנה את הדבר שעורר בו פליאה.

האפשר שסיפורו של גינדייל מיוסד על עוּבדוֹת נאמנות? האפשר שז’ק – אם לתפוס לשונו המלודרמתית של גינדייל – מחזיק בידו את “המפתח לחידה”? האפשר שנתגלגלה לידיו הזדמנות לפענח פרשה נעלמה, מאלו שהכל משתדלים לסלק דעתם מהן?

ידע שאין בידו אלא קצהו של חוט אשר אין לדעת להיכן הוא מוליך… ועוד ארוכה הדרך… ז’ק, אם אמנם הוא יודע משהו, מן הסתם יימנע מלהפקיר לזר סוד משפחתי. אף־על־פי כן נתעוררה סקרנות. והוא גמר בדעתו לקחת את היזמה לידיו ולארגן פגישה משפחתית.

אולם לא עשה מאומה. טרודים היו מכדי שייפנו לענינים אישיים, ו“פענוּח פרשת גינדייל” לא היה רציני בעיניו די צרכו להעניק לו עדיפות כאילו הוא חלק מעבודתו של היסטוריון. ענינים נכבדים ממנו המתינו לשעתם, ועדיין לא גמר להגיה את המהדורה המתוקנת, השלישית, של ספרו “יציאת הבריטים מארץ־ישראל” העומדת להתפרסם בשתי הוצאות ספרים, באנגליה ובארצות הברית, בבת אחת.

 

פרק שלישי: גינדייל, סיפור בלשי    🔗

א    🔗

חדשים אחדים לפני שיצאו מבריטניה נתארסה בתם. המבוכה שתקפה אותם – לפי שנתעוררה בלבם התנגדות לנישואי־תערובת – לא האריכה ימים. נתברר שהבחור בעל השם המוזר הוא בן למשפחה יהודית מסארי, האב סוחר־תכשיטים נודע, בעל חנות בריג’נט סטריט.

כדרך גבירין יהודאין נועדו לפגישה בבית הורי החתן. נסע לשם בלי חשק. דעתו לא היתה נוחה מן החתן, שפגשוֹ באקראי ולא הצליח להציל מפיו משפט אחד מתחילתו עד סופו, ואף לא מבתו שנתאהבה בגולם. לא נתן אמון באהבתה, אף כי האיש הצעיר לא היה נעדר יופי גברי. הדבר ציערו, לפי שראה בנישואיה ענין של חמדנות פשוטה כמשמעה. גינדייל, כפי שנתברר, עשיר מופלג, ואף הבן אינו חסר דמי־כיס. ידע מה סבורה אשתו: אילו חזרו לארץ במועד שרצתה היא לחזור, היתה בתם נישאת לישראלי. דעתו לא היתה נוחה גם מדרך שדיברה בתו בחותנה. הנוסח שבו ליגלגה על יהודים ממזרח־אירופה, עשירים זה מקרוב, המשתדלים להיות אנגלים יותר מן האנגלים, לא נעדרה ממנו נעימה אנטישמית.

צפה ערב משומם ומרגיז. לא נתן אמון ביכלתו להקפיד על מידת הנימוס כאשר הוא משתעמם. חשש שמא יפגע באבי החתן ובתו תהא סבורה שעשה זאת בכוונה תחילה בשביל לשבש שידוך שאינו לרוחו.

אף הוא עצמו לא היה נקי משמץ אנטישמיות. שכּן בראותו את ביתו המשונה של גינדייל, בקצה הרחוב הכפרי, חש אותה סלידה מפני ראוותנות אשר בבתו דרש כעדוּת לאנטישמיות סמויה. הבנין דמה למעון ויקטוריאני שטפלו עליו אגפים בסגנון אחר, וליד המבוא הוקם צריח כדוגמת טירות האצילים על הלוּאַר.

מבחוץ, באותיות גותיות מוזהבות על גבי מגן שוייצי הדור מראה, היה רקוע השם “גינדייל”, אשר לאחר כך נתברר כי הוא שיפוץ ולשי לשם אמו של בעל הבית, גינדל; שער־העץ הכבד היה עשוי הָבנֶה שחור; שביל חצץ אדמוני הוליך מחומת הגדר אל המבוא הבנוי כשערו של היכל. משרת במדים קיבל את פניהם בהכנעה ידידותית ושני כלבים דניים מחונכים להפליא ליווּ אותם בהילוך אצילי עד פתח הבית. שם המתין להם חתנם, באותה שתיקת־גולם שלו, שעתה היתה מלאה הדרת רוממות, הסיר מעליהם את מעיליהם, החטיף לכלתו נשיקה מנומסת להחליא, ומסר אותם לידי משרת ענוותן אשר פסע לפניהם בהילוך מלכותי, כמין תהלוכה מאולתרת, אל תוך הטרקלין המרוהט בערבוביה מוזרה של עתיק עם חדש. בעומק האולם, כשתי אנדרטאות לנימוס קפוא, ניצבו הורי החתן: קוזאק מזדקן יפה־תואר ואשה אפורה ונכאה שפניה כמין מאפה שלא עלה יפה ואף־על־פי־כן עיטרוהו בדובדבנים, צימוקים ושקדים. הללו קיבלו את פניהם בהתלהבות נפרזת, שנעלמה כלעומת שבאה כתום נוסח הברכה, והוא השגיח שהבלורית השופעת של גינדייל, השחורה משפמו, היא פיאה נכרית.

המסיבה המשפחתית הילכה עליו שעמום עמוק. דומה, שלא היה צריך להתוַדעוּת ממושכת כדי להכיר את הורי החתן. גינדייל לא חרג אף כמלוא הנימה מדגם־המופת של מעמדו. שיחתו דמתה למאמר־מערכת של עתון שמרני מהוגן: הוא קבל על המחירים המאמירים והולכים ועל מוסר־העבודה הירוד בארשת־פנים זעופה של מי שנפגע אישית. לאחר הארוחה שנתקיימה ליד שולחן מוארך לאור נרות בפמוטות־כסף, ושני משרתים במדים ניצבים עליהם לשרתם, העתיקו את מושבם לקצהו האחר של הטרקלין שם נתרווחו בכורסות־עור עמוקות, שתו קפה אירי וחזרו לדבר על אותם ענינים עצמם אך בקול מונמך ומתון יותר, אשר שאב את רגיעתו מן השובע ומכָּבדוֹ של היין הספרדי העתיק. מפעם לפעם היתה האשה האפורה, אשר עתה נוצקה בלחייה גם אדמומית טבעית, מנסה לגלגל את השיחה לענינים נכבדים יותר, כגון שיחת היום של שוחרי התיאטרון הלונדוני, אך הדבר לא עלה בידה. הקוזאק הנרגז היה נועץ בה מבט מחודד אפילו יותר משפמו והיא היתה משתתקת כאילו נתפסה בדבר־שקר. בלית ברירה הצטרפה אף היא לקינה הכללית והיתה מגדפת בלשון נקיה את הפועלים הצבעוניים ואת נימוסיו הלקויים של הדור הצעיר.

לאחר זמן־מה ביקש גינדייל את סליחת הגבירות והדור הצעיר והזמינו לפרוש עמו ללשכתו, שבקומה העליונה של הבנין, לשיחה “בארבע עינים”. הוא עלה אחרי מארחו בכבדות, שנטועים בה גם לאוּת של שובע וגם אי־רצון עמוק, לפי שהיה סבור שזה רוצה לדון עמו בתנאים או בנדוניה או בענינים משפחתיים יגעים בדומה לאלה, והיה מוכן ומזומן לומר הן מלכתחילה לכל מה שיציע ובלבד שלא יצטרך להתדיין עמו. אולם גינדייל, לאחר שהושיבו מעבר מזה למכתבה רחבת־ידים, שאביזרים אלקטרוניים, אשר כלל לא ידע את שימושם, פזורים עליה באי־סדר, והציע לו סיגאר עבה והדליקו במצית של זהב בתנועה של מגיש כל־טוב־עולם לעמיתו, פתח לדבר על דברים אחרים לגמרי. ואף כי מלכתחילה מאס בגינונים של איש־שיחו, אשר לבש לפתע ארשת מסתורית כמו פיאה־נכרית שניה, והשביעו לשמור סוד אפילו מפני בני־משפחתו – אמון אשר לא ידע כלל באיזו זכות הוא תובע ממנו – גילה ענין רב בסיפורו המוזר, שנפרש לפניו לאט־לאט כמו רומן בלשי. הוא סקר בגניבה את פני האיש, שנשא עיניו למרום בעת שהיה מבקש להיזכר בפרטים נשכחים, והוקסם מטלטולי השפמות, שהתנדנדו משני צדי פיו הרבוע כאילו יש להם חיים משל עצמם ואף דעה משל עצמם והם מאשרים בהן־הן את דבריו הבלתי־מתקבלים על הדעת.

במרוצת השנים, מעת שהתחיל מתמחה בענינים שבין התנועה הציונית לבריטניה הגדולה, נתגלגלו לאזניו סיפורי־מחתרת לאין ספוֹר ולבו נעשה גס בהאשמות שהטיחו זה בזה אנשי האצ“ל, הלח”י וה“הגנה”. שיתוף־פעולה מסויג וזהיר עם השלטונות, ידע וגם חזה מבשרו, קיימו הן ה“הגנה” והן האצ"ל. קצין בכיר בממשלת־המנדט, שראיין, הודה, בכנות האָפיינית לעובד־מדינה בריטי, שאלה גם אלה קיימו קשרים עמו אך ורק כדי לקדם את הענין הציוני לפי תפיסתם שלהם. בנדיר נזדמן לו מי שהיה מוכן לשרתו בעד בצע כסף. אך מה שסיפר לו גינדייל הפליאו, אף כי היה בקי ברזיה של אותה מערכה מדינית־צבאית מסובכת.

גינדייל פתח בסיפור חייו, רקע לאותו מעשה, בקיצור נמרץ. הוא הגיע לארץ־ישראל באניית־מעפילים ערב מלחמת־העולם השניה. כחניך בית“ר לשעבר מצא את עצמו עד מהרה בשורות האצ”ל. שנתים-שלוש הדביק כרוזים וברביעית עבד בבית־דפוס מחתרתי. כתום מלחמת־העולם צורף ליחידה לוחמת, והשתתף בכמה פעולות, מהן שעלו יפה ומהן שנמנעו בגלל תקלה בלתי־צפויה. יום אחד השתתף בפעולת־קרב שנגמרה בכשלון גמור. לאחר־מכן האשימו אותו שהסגיר את חבריו לשלטון. אולם אותה עת היה באירופה ועד שהגיעו אליו הרודפים כלל לא ידע שהוא נאשם. לרוע מזלו נמצאו להללו נימוקים סבירים לחשוד בו. שכּן ימים אחדים לפני־כן סידר לעצמו דרכון בשם בדוּי בלי ידיעת חבריו וערב הפעולה ביקש ממפקדו לשחררו מהשתתפות בה בטענה כוזבת שהוא חולה. כל אלה היו עוּבדוֹת שלא יכול היה להתכחש להן, אבל סיבתן היתה שונה בתכלית. שבועות אחדים לפני אותו קרב אומלל נודע לו שאמו נותרה בחיים והיא נמצאת במחנה־עקורים בגרמניה. כיון שחשש שמא לא יתירו לו לצאת מהארץ, העלים מחבריו שסידר לעצמו דרכון ורכש לעצמו כרטיס־אניה. אותה התנקשות שביקש לפטור עצמו ממנה נתקיימה ממש ערב נסיעתו והוא נתקף פחד שמא לא יראה את אמו לעולם. דברים אלה סיפר בגילוי־לב למשלחת האצ"ל באירופה אשר תבעה ממנו לשוב לארץ כדי לעמוד לדין; אך הם לא האמינו לו. וביותר גבר חשדם לאחר שהשתהה באירופה זמן ממושך ולא חזר. לא הועילה לו טענתו שהתעכב בגלל משפט־גירושין אומלל שנסתבכה בו אמו, אשר נישאה בגרמניה לאדם שדעתו נטרפה עליו. כיון שלא חזר למועד, הוציאו עליו גזר־דין־מוות. שלוש פעמים ניסו להתנקש בחייו עד ששינה מראהו והחליף שמו והצליח להימלט מרודפיו. אולם הענין הטרידוֹ. שכּן הבריטים אמנם המתינו להם במקום שבדרך־כלל לא היתה בו נקודת־משמר.

שנים אחדות, סיפר, צירף עוּבדה לעוּבדה עד שהגיע לחקר התעלומה. לא היתה ממש הלשנה. אולם איש־“הגנה” שהיה “שתול” באצ“ל והיה נתון לעיקוב מתמיד, הוא שמשך את המשטרה הבריטית למקום המעשה. לימים נזכר, שאף הלה חש באיזו נבואת־לב סתומה וביקש להשתחרר מחובתו. כיון שהיו שנַיִם גזר המפקד משפט־צדק: שניהם לא ישוחררו. מששיחזר לעצמו כמה מעשים תמוהים של אותו בחור, הגיע לכלל מסקנה, שהלה חש בעיקוב וביקש להניא את חבריו מלצאת למערכה אבודה. כיון שסירבו לשמוע בעצתו, ביקש לפטור את עצמו ממה שנראה לו כמוות בטוח. אך כיון שהמפקד סירב לשחררו הלך בלב קודר לקראת מותו כדי שלא להרשיע את ה”הגנה“, אשר “שתלה” אותו בתוך האצ”ל. ואכן, את סודו לקח עמו אל קברו.

גינדייל הרכין ראשו ושקע בהרהורים כשתלתלי הפיאה הנכרית רועדים על מצחו. אירוניה של הגורל, אמר לפתע בעצב. הוא גיבור־האצ"ל ואני נרדף על צואר. מלים אלה אמר בעברית.

הוא גיחך לעצמו בלעג. מליצה שאינה במקומה. חנות גדולה בריג’נט סטריט, טירת־אצילים בסארי, ו“נרדף על צואר”!

סיפור מעניין, אמר לגינדייל. ארשת פניו סיימה את המשפט: ובכן? גינדייל נתרכך לפתע. אתה יכול לעזור לי. עיניו שינו מבען כליל. מעל לשפם הבן־חיל שלו היו עצובות שבעתים. כיצד? שאל, הרי אין אלה דברים שניתן להוכיחם. צל חלף על פני האיש. אני יודע שהדבר אינו קל, נאנח. אבל אתה היסטוריון. תפקידך לחשוף את האמת.

לאוּת עמוקה ירדה עליו, כגון זו שהיתה תופסת אותו בכל עת שהדיוטות היו מבקשים להסתייע בידיעותיו למטרות שאינן ממין הענין, כגון זקני־מדינאים שתבעו ממנו “להוציא משפט־צדק על העבר”. אני היסטוריון, לא בלש, השתדל לשווֹת לקולו עדינות רבה ככל האפשר, אף כי חש במעין רוגז חומר והולך. אבל אתה מדבר עם אנשים, מסַפּרים לך הכל, לא? הביט בגינדייל במבט מיוגע ובקושי הבליג על קוצר־רוחו. מה היית רוצה שאעשה למענך, שאסיר מעליך את הרודפים או שאחשוף פרצופו האמיתי של בוגד?

גינדייל לא חש באירוניה. לאיש יש בן, אמר ומבע אנושי חם ונבון נאצל לפתע מפניו. מוטב שיאמין כי אביו היה גיבור האצ"ל. לי די אם תתפרסם בספר היסטורי הגירסה שלי, בלי להזכיר שמות.

נדיבותו של גינדייל קנתה את לבו. נתרצה לו. אשתדל, אמר, אף כי ידע שלא יטריח את עצמו במלאכה כפוית־טובה. קיים סיכוי קלוש בלבד שמישהו יסכים להודות בענין מעציב כגון דא רק כדי להגדיל אמת ולהאדיר.

ואז אוכל לבקר בארץ, אמר גינדייל, אסיר תודה.

האם עודם רודפים אחריך? נתן בו מבט ספקני.

לא. אבל העולם מלא מטורפים שאינם שוכחים ואינם סולחים.

ימים אחדים לאחר־מכן נשתכח כל אותו ענין מלבו. אולם עתה, לאחר שהזכירה מרים את חברתה, הנשואה לז’ק, נתעורר בו רצון לדעת דברים על בּוּריָם. שכּן אותו אדם שבו דיבר גינדייל, אותו סוכן “שתול”, היה בעלה הראשון של תרצה אוריאלי, אשתו של ז’ק, ומן הסתם זה יודע משהו.

 

ב    🔗

המשאלה להפיק מתלמודו תועלת שימושית היתה בגדר כפירה בעיקר. אף־על־פי־כן קיבל על עצמו לחקור את טענתו של גינדייל. ולוּ רק כדי לפצות יצר סקרני.

היה שרוי במעין חשבון־נפש. השיבה לארץ חייבה “בחינה מחודשת של מושגים”; לשון אשתו. כל עקירה כרוכה במשבר מסוים, אמרה. האם היה שתול באוֹכּספורד? בינו לבין עצמו היה אנוס להודות: בשום מקום בעולם לא חש בנוח כבאוכספורד. שם יכול היה לחטט במסמכים ישנים בלי להציג לעצמו שאלה על משקלם של הדברים שהוא עוסק בהם. אורח־החיים נקי ומהוגן, המוח צלול, הדעת מיושבת. המחשבה על הנטל הכלכלי הרובץ על שכמו של משלם־המסים הבריטי לא היתה עשויה להטרידו אלא להרף־עין. לכל היותר יכול היה לחוש צל של דאגה חולפת בגלל “התפוצצות האוכלוסין” בחוג לומדי ההיסטוריה. ענין זה עלול לתת אותותיו בחלוקת המילגות לעתיד לבוא. אולם שאלה מוסרית לא נתעוררה. בנקל יכול היה לעלות על משכבו לאחר יום מבורך של למידה והוראה ולומר לנפשו שורם וחמורם לא גזלתי, מה שתוקצב לענין זה, נפל לידי. אילו נפל בידי אחר, אפשר שהיה עושה מלאכה מתוקנת פחות משלי.

מה שאין כן בארץ. אוירא דארץ־ישראל יש בו קיטור סמוי. מיום שבא לארץ הוא מציג לעצמו שאלות נוקבות. כביכול מה שמובן מאליו באוכספורד, כאן טעון הצדקה. מה עשית היום למען הקרן הקיימת, גרגרן? והסופגניה שאתה אוכל על בטן מלאה בזמן הפסקת השיעורים נתקעת בגרונך.

לא נזקק ללשון רמה כגון חשבון־נפש. העדיף ביטוי שימושי: “ניקוי מגירות”. אדם המעתיק את דירתו ממקום למקום מנצל את ההזדמנות להיפטר מחפצים ישנים. גזר על עצמו ענוה היפה לחכמים. עמדה זו שרכשת לעצמך בבריטניה, אמר בלבו, אינה נוסעת עמך. כאן יהיו מדקדקים עמו כחוט השׂערה. בכל שיאמר יגלו אצלו את זחיחות־הדעת של מי שעשה לו שם בנכר. ומוטב לו שימעט בדיבור ויימנע מלעשות רושם שהוא מבקש להוציא משפט.

אף־על־פי־כן היתה היוהרה מבצבצת ויוצאת. לשון אירונית שנקט בשיחו־ושיגו עם אחרים היתה ביטוי מובהק לה. אולם אשתו לא כן גרסה. היא היתה סבורה שהרתיעה מפני הגנה בתוקף על עמדה צודקת היא מין התבטלות מפני תקיפים ורצון לשאת חן מלפני מי שהכוח בידו. האמין שהוא מן המחמירים בכל הנוגע לביקורת עצמו. לעתים קרובות קרא ברגשי בושה וצער הצהרות שנתן לעתונאים. בהיעדר האירוניה יכלו להיחשב לדיבורים פטפטניים של אדם המוחזק בעיני עצמו איש־המעלה וסבור שדעתו בכל ענין וענין חשובה להדיוטות. חרטה גמורה התחרט כאשר נגרף לומר דברים בוטים, אמרות־כנף וביקורת רצחנית של בר־סמכא רק משום כך שמקשיבים לו. השתדל להעדיף תלמידים המגישים עבודות צנועות ודקדקניות מאלה שמצטטים באורח חנפני עיונים בפילוסופיה של ההיסטוריה שמצאו בכתביו.

עושר הידיעה אף הוא שמור לבעליו לרעתו. המוניטין מתיר לו לחקור ענינים שאין להם שיעור וראוי להתנזר מהם, כגון עיונים־לשמם על האישיות בהיסטוריה. לפרקים לא נזהר והביא הוכחה להשקפותיו מאִגרוֹת פרטיות של אישים, אף כי לפנים גזר על עצמו לדקדק היטב במי שמשגר מכתבים לדורות הבאים באמצעות ידידיו או בני־משפחתו.

העיוּן ב“פרשת־גינדייל”, ענין אבוד, אף הוא נדרש כאותה “שקיעה בזוטות”. לעולם לא יהיו בידו הוכחות מספיקות לקביעת עמדה. לרגעים היה אומר לעצמו כי יש בזה איזו בגידה בעקרון מדעי. כלום כדי כך נחוץ לו להיות מועיל? אולם משעיין בדבר שנית עלה בדעתו כי אילולא ז’ק מעורב בענין, מן־הסתם היה מסלק ידיו ממנו. הציג לעצמו שאלה מוסרית: המותר לפגוע ברגשותיו של יחיד כדי לאַמת עוּבדה שאין לה חשיבות כללית? אין הדבר נחוץ כדי להוכיח קיומו של שיתוף־פעולה עם הבריטים, שאחדים מנסים להעלימו. הדברים ידועים וכבר נתפרסמו ברבים עדויות מהימנות. ובכן, איזו חשיבות יש לדבר אם היה פלוני אוריאלי איש אצ“ל נאמן או סוכן של ה”הגנה“, אם כך ואם כך הוא קרבן של המאבק לעצמאות מדינית, ומכל־מקום אין לזכות את גינדייל בלי להרשיע את אוריאלי. מה רע אם גינדייל יוסיף ללבוש פיאה נכרית מגוחכת ובחור צעיר בשם אוריאלי יאמין שאביו היה מגיבורי האצ”ל?

הוכחות ודאי שלא תימצאנה. מסמכי הבולשת הבריטית עלו באש בזמן המאבק. ה“הגנה” ודאי שלא החזיקה רשימה של סוכנים. השר נגב, היודע כל סודותיה של ה“הגנה”, הוא רב־אמן בכל הנוגע לשתיקה גמורה בתוך שיחת־רעים נלהבת.

כמה מן הנפשות הפועלות בדרמה של הימים ההם הן בריות שמוטב להימנע מלהציג להן שאלות־גירוי. עניני העבר קשים להם מעניני ההוֹוה. אנשי אצ"ל מן־הסתם יימנעו מלתת עדות בפניו. מי שעברוֹ רודפו, מתקשה לייחס ליריב מאמש את הסגולה לדון בדבר בלי משוא־פנים. רק מי שקרוב אצל המקצוע יודע כי גרוע ממשוא־פנים הפיתוי להחמיר דוקא עם חברים מאמש כדי שלא להיות חשוד על לימוד סניגוריה לשמה.

ז’ק, חשש, יסרב לשתף פעולה. ובדין. אף־על־פי־כן החליט לנסות מזלו. באקראי, בעדינות, ובלי להציג שאלות במפגיע.

 

פרק רביעי: דרך אגב עניני החומר    🔗

א    🔗

משנתבקש על ידי מזכירות האוניברסיטה לעדכן “קור ריקולום-ויטיי”, מילא את השאלון בכתב־יד רשלני, שכּן ממילא אין עיקרי־דברים נכללים במסמך כגון זה. אילו נתבקש לספר קיצור תולדות חייו באזני נפש אהודה, היה מתחיל כך: עד שנת תרפ"ט נתוַדע לחולשותיו שלו, מאותה שנה – לחולשות הוריו. אתחלה של בגרות.

אותה שנה תבעה אמו לסיים חוק־לימודיה בוינה. אביו ביטל רצונו מפני רצונה והפליג בים בלב כבד. יריביו אמרו שמאורעות תרפ"ט הבריחוהו מן הארץ. ובשובם, מקץ שלוש שנים, שוב לא היה מסוגל להחזיק בהשקפותיו, שנדרשו כפחד מן הערבים ולא כעמדה עקרונית, באותה מידה של בטחון עצמי ותוקף מוסרי. אף אמו היתה מאוכזבת. עתה שקיבלה תואר והיתר־עבודה לא נמצאו לה דורשים. מי שחסרים פת לטף אינם פנויים להציץ לתוך נפשם. שלום־הבית נשתבש ושוב לא היו זיקותיהם כמקודם.

החיים בוינה היו קשים עליו – עד שקנה לו חברים חדשים היה אנוס להתנתק מהם – והוא נטר איבה להוריו שהרחיקוהו מחבריו הישנים. לא היה מסוגל, כאביו, להתנחם בזאת כי מי שיודע כמה שפות “פיסת־השמים שעל ראשו גדולה מפיסת־הקרקע שתחת רגליו”. מרד הבן היה כרוך אצלו בשנאה לאורח־החיים הבורגני והתעוררות האהבה לסוציאליזם המדעי. אלה גילגלוהו לתנועת־נוער חלוצית, והסיכוי של אביו למשוך אותו לצדו נתמעט והלך. אולם השהייה בוינה העמידה חיִץ בינו לבין חבריו, הוא לא היה מסוגל לשאת את הדבקות בסיסמאות פשטניות ואף כי אהד את אורח־החיים הקיבוצי לא הצטרף לחבריו כאשר הקימו קבוצת־הכשרה לאחר מבחני־הבגרות. תפקידי־הדרכה קלי־ערך ב“הגנה” מילאו את החלל שנוצר בצאת חבריו, וז’ק עמם, מן העיר. דיונים בשאלות חברתיות בחוג צעירים סוציאליסטים השביעו רעבון רוחני. די היה לו בחברתם של אנשים פשוטים, גבריים וחבריים, אך אף כי בכל מאודו רצה להיות חד־דמן־חבריא ידע שאיננו יכול.

לאחר שסיים קורס־מפקדים, בלי לעורר התלהבות אצל מדריכיו, התגייס לנוטרות ושירת חדשים אחדים בגדוד־הנוטרים בעמק יזרעאל. שם שב ונפגש בז’ק, סַמל מטעם מפקדת־הגוש, והידידות מימי־הנעורים נתהדקה והלכה. בתום תקופת השירות העתיק מושבו לירושלים ופתח בלימוד ההיסטוריה. בת“ש נאלץ להפסיק את לימודיו בגלל חסרון כיס – אביו חינכוֹ לעמוד ברשות עצמו – והורה חשבון ודקדוק בבית־ספר למלאכה בתל־אביב. בתש”א הצטרף למנגנון־הקבע של ה“הגנה” וחזר לירושלים לסיים את לימודיו. בתש“ב נשא אשה, שבליל־הכלולות ידעהּ לראשונה, ודר עמה בחדר דל במחנה יהודה. שנה אחת היו מאוהבים זה בזה ובעָניָם ושנה שניה הקדישו ללימוד מזורז. בתש”ד התגייס לבריגדה ותשעה חדשים לאחר החופשה האחרונה נולד יהושע בכורו. בתש“ו ערק מן הצבא הבריטי והצטרף למנגנון ה”בריחה" בגרמניה, ובהרגשה של הזדהות עם אסון העם התאהב באשה צעירה שנעשו בגופה נסיונות של עיקור. שם פגש בז’ק בפעם השלישית.

בתש“ז חזר, בניירות מזויפים אך בנפש טהורה, מוכן ומזומן למלא חובות בעל ואב ואזרח מהוגן; ובתש”ח התנדב לצה"ל ומצא את עצמו, למפח־נפשו, מכהן כקצין־שלישות גדודי. נחמה פורתא מצא בזאת שז’ק היה קצין־המודיעין של החטיבה. בתום המלחמה שב לסיים את חוק־לימודיו והתפרנס מעריכת כתבות בעתון אנגלי והוראה בבית־ספר תיכון. לאחר שקיבל מילגה עשה שנתים באוכספורד. שמונה שנים לימד באוניברסיטה העברית עד שחזר לאוכספורד. יציאת הבריטים מארץ־ישראל היתה נושא שהתמיד בו בחריצות רבה. שנים אחדות לימד באנגליה ובארצות־הברית בעת ובעונה אחת, עד שגברו עליו געגועיו לארץ והוא חזר לכהן במשרה שאינה לפי כבודו.

אף התמונה שצירף ל“קוריקולום ויטיי” לא היתה לרוחו. ארשת־הפנים רצינית וחסרה גונים ובני־גונים. חסרה היתה אותה מלנכוליה דקה התופסת אותו כשמשמיעים באזניו שטות גמורה או רשעות לשמה. פניו בה רכים ומעודנים ואין רואים כלל שהוא מסוגל לשנוא בכל כוח נפשו אלימות, צעקנות, גסות רוח והתכבדות בקלון הזולת. אין רואים בה את רוחב דעתו ואת סגולתו לשאת את פגעי החיים באורך־רוח. אף העניבה המהודקת לצוארו אינה מגידה את אָפיוֹ. רשמיותה זרה לרוחו. אין הוא מאלה המבקשים להעמיד פנים של מכובדוּת צוננת. אינו משתדל להסתיר את חושניותו ואת להיטותו אחר משקאות טובים, מזון מעודן, והמתח הכרוך בהתוַדעוּת לנשים יפות וקלות־דעת.

אילו נתבקש לחלק את חייו לתקופות ולסווגן היה אומר כך: בעת שהייתי שקוע בעניני החומר – ב“הגנה”, בנוטרות, ב“בריחה” וכיוצא באלה – הייתי איש־הרוח. ההסתפקות במועט, ביטול האני וכל יתר סימני־ההיכר של התקופה החלוצית עשאוני מעודן, דק־הרגשה ושרוי תדיר במצב של התרוממות־רוח. עתה שאני עוסק בעניינים רוחניים טהורים – אני איש־החומר. יתר על כן, נוצקה בי איזו ווּלגריות קרת־מזג. דומה שמקצועיותי רצחה חלק מנשמתי. נסיבות חיי גרמו שעניני גויים – סמים, כושים, החופש האקדמי, זכויות של פרוורטים וסמכויות הנשיא, וכיוצא באלה – אינם יכולים לערער את מנוחתי, ואילו ענינים יהודיים – עתידה של ישראל וגורלו של העם – היכולים להוציא אדם משלוָתוֹ, אני מתנזר מהם כדי שלא יאמרו לי חברי: האחד בא לגור השפוט ישפוט?

ב    🔗

עיקר זמנו הוקדש לענינים מעשיים. אפשר מטעם זה נשתכחה ממנו כוונתו להיפגש עם ז’ק. הטיפול בדירה שקנה כירסם בזמנו הפנוי כדי כך, שלא הותיר לו זמן להכין את הרצאותיו.

תלאות של מה־בכך הטרידו את מנוחתו: בצנרת נתגלו פגמים, הצבע נתקלף, דוד המים דלף, ובעלי־מלאכה לא עשו מלאכה כתיקנה אלא אם כן השגיח על עבודתם, דבר שהיה למורת־רוחו. לעתים קרובות היה אנוס להמתין לפועלים אשר לא באו בשעה היעודה. הקבלן השתמט מפניו באמתלאות שונות ולא הופיע אלא לעת תשלום.

בינתים הגיעו הרהיטים מאנגליה והיה טרוד בעסקי מכס והובלה. כעס על אשתו שהתעקשה להסיע רהיטים מאנגליה, אף כי גם הוא כמותה נהג בחפצים ישנים כבידידים ותיקים, מה שלא הושלך בזמנו, נודע לו ערך היסטורי.

בעיות כספיות אף הן הטרידו. ידידים יעצו לו לשמור את עיקר כספו בחוץ־לארץ. כיון שקנה מכונית באנגליה ודירה בארץ נאלץ למכור ניירות־ערך. מחיר הדירה האמיר מיום ליום ולא היה קץ לתביעות של הקבלן. כספי־הירושה שהניח אביו היו תקועים בתכניות־חסכון ארוכות־מועד. ואף הסכום הפנוי לא היה לגמרי שלו. שכּן, באורח בלתי־צפוי נתגלה טוען לירושה.

יום אחד קראה לו אמו וסיפרה לו בפנים לואטי־סוד כי אחיו המנוח, שלא נשא אשה לפני מותו, הותיר אחריו צאצא בלתי־חוקי. מלכתחילה לא נתן אמון בסיפור המרעיש. שכּן, אם אמת הדבר, מה ראה האיש להיגלות עתה, לאחר ארבעים וחמש שנה, ודוקא סמוך ליום מותו של ד"ר ליכטנפלד? חשד באיזה מעשה־מרמה איכרי. מישהו שידע משהו על מעשי האהבים של יהושע השטוף בזימה החליט מן־הסתם לנצל את ידיעתו כדי לזכות בכספי־ירושה, שהיו נידונים בעת ההיא בבית המשפט לרגל סכסוך דיירים בבית אמו שבשדרות רוטשילד בתל־אביב.

אולם ידע שלא יצליח לעקור מלב אמו דעה שנתבצרה שם. היא אהבה מחווֹת דרמתיות. ההתפרצות הפתאומית של מאורעות שכוחים אל תוך החיים הזורמים להם בלי משים הסבה לה קורת־רוח מרובה. היא התנפלה עליהם בתאוה.

ימים אחדים לאחר־מכן הציגה לפניו את בן אחיו, עודד מירון. הוא לא היה דומה כלל לאחיו, המוכּר לו מן התמונה על הכותל. אמנם היה זה גבר חסון ויפה־תואר שפניו צרובי־שמש כפני איכר, אולם חסר היה אותו רוגע של איש־האדמה, שחברת־זרים אינה מיראה אותו. הוא הִרבּה דברים כשחקן מזדקן הקופץ לתוך תפקידו במין מקצועיות עייפה אך רהוטה. שאלה נימוסית באקראי גררה וידוי אחרי וידוי.

הוא סיפר כי שנים רבות לא ידע כלל שאיננו יוצא־חלציו של אביו החורג. שכּן האב עצמו לא ידע את האמת. אמו נישאה לאותו אדם בעת הריונה והאיש התמים היה סבור שילדה בשביעי. רק לאחר שהתאבד אביו חורגו, שהסתבך בענין ביש, סיפרה לו אמו מי הולידו. מלכתחילה סירב להתוַדע לבני־משפחה, אולם אמו הפצירה בו. עתה, שלמד להכירם, אמר – לשון־חנפים שעוררה סלידה – הוא שמח שעשה כן.

הוא שטם את בן־אחיו מראיה ראשונה. אולם כדי שלא להכעיס את אמו, הידר בכבודו. בתוך לבו רגז על עודד מירון משום ששיבש אצלו את דמות אחיו. לכאורה, נשתמרה הצורה האיכרית – אף כי הגבר עסק בתיווּך־דירות – אולם התוכן נעדר. נראה לו כחדל־אישים שאיננו יודע מה לעשות בכוח הגופני שניחן בו; תחת שישתמש בו בצורה שיש בה להועיל, הוא מכלהו במיני ספורט המכוּונים לשמור על גיזרה של בן־חיל.

תולדות חייו אף הן אישרו השערה מאכזבת. משבגר לא נאחז באדמה אלא שנתיים־שלוש. מיד טילטלה אותו מעליה כסוס זה המנער מאוכפו רוכב־בטל. לאחר־מכן ניסה כוחו במלאכות שונות. ובכל אשר עשה לא הצליח. זמן־מה היה מנהל־עסקים של ערבי אמיד, אשר היה סבור ששותף יהודי יביא לו תועלת במשא־ומתן עם השלטונות, אולם גם שם הקדיח את תבשילו משניסה לשחד פקיד זהיר. משנואש מכל תקוה לאחוז במלאכה המכבדת את בעליה, התחיל מגלגל בבורסה כספים שלקח בהלואה. מכל־מקום, דבר אחד היה ברור, כספי־ירושה נחוצים לו מאוד.

בתוך כך נתברר שהללו מועטים מכפי ששיער. אמו, בעצת ידיד המוחזק בעיני עצמו מומחה לכספים, השקיעה חלק ניכר מהם בניירות נטולי־ערך. לפליאתו לא חש, לשמע ידיעה זו, אלא רגש מר של שמחה לאיד. אולם עודד מירון הקפיד על שויון־נפש, כג’נטלמן ממלוֹדרמה. כסף לא חשוב, אמר. העיקר שיש לבן־אדם משפחה שהוא יכול להתגאות בה.

אתה חשדן, בנימין, אמרה אמו לאחר שעודד מירון פרש מהם. הוא איננו נוֹכל. אילו היה מעוניין רק בכסף, יכול היה לבחור לו משפחה עשירה יותר.

נזקקה לאלבומי־המשפחה הישנים להעיד עליו שהוא נכדה. הוא הציץ בהם כדי לגרום לה נחת־רוח. ממילא לא היה בדעתו להתמרד. המתונים אינם יכולים להתמודד עם הקיצוניים.

חייה היו דרמה, אשר רק היא עקבה אחר התפתחות עלילתה המסעירה. אפילו ההחלטה לדור בבית הישן בשדרות רוטשילד, שרוב דירותיו נשכרו על־ידי חברות־מסחר ופרקליטים, היתה דרמה של נאמנות ומסירות. בפתח הבית היו תקועים השלטים הישנים – ד“ר ק. ליכטנפלד מחלות־פנימיות, ד”ר ס. ליכטנפלד מחלות־נפש – והיא ביקשה למות במקום שבו הגיעו חייה לשיאם. תלמידי בית־הספר הסמוך היו חורצים במסמרים את צפחות־האמייל והיא היתה מחדשת אותם כמין מאבק על עקרון, אף־על־פי שזה שנים רבות חדלה לקבל חולים במרפאה שלה, שהצהיבה מיושן; חוליה היחידים היו אנשים שפגשה באקראי והעתירה עליהם עצות חינם בלי שנתבקשה. בעצם השהייה בבית ההוא היתה בעיני עצמה שומרת־אמונים למאבקים חסרי־התכלית, לעקיבות הקפדנית ולישרנות המבהילה של בעלה.

השמירה על פקדונותיה היתה אחריות הבונה את חייה. אתה הרי אינך מתעניין אפילו. והנכדים – אלה הרי בטוחים שאדם זקן הוא בר־מינן שעדיין לא הגשים את יעודו.

משחר ימיה היו חייה סיפור־מתח: צלילה לתהומות הנפש. פתרון חידותיו של ספינכס השומר בקנאות על סודותיו. אף אורח־דיבורה היה כזה – לואטת סוד תמיד. הפרישה ממקצועה היתה כרוכה במשבר חמוּר. כגון איש־מודיעין, שותף־סוד לענינים חשאיים, המגלה לפתע ששמו נמחק מרשימת התפוצה של דוּחוֹת שיגרתיים. אפילו ענינים של מה־בכך נידונו אצלה לנוהל־חשאין זהיר וחשדני.

לעתים קרובות היתה מזעיקה אותו לכינוס־חירום משפחתי רק כדי לדון עמו על בניו – כגון: מדוע אין ליהושע בכורו ילדים. שאלה שכלל לא היה מעלה בדעתו להציג לו.

הציץ באלבום שפתחה לפניו והשהה מבטו על בית־המשפחה גבה־החלונות שדמה לבתי־האבן שבפרברי פאריס; הרחוב הראשי והדיליז’אנס בקצהו; והנערות נטויות־הגרון, שהביטו עליו בעינים עצובות. שנים אחדות לפני־כן היו נואפות עם פקידי הבּרוֹן כדי לזכות בנסיעת־חינם לבירת העולם. הגה בהן. נערות קולוניאליות צוננות, מסוגלות להתערטל לעיני הערבי כאילו הוא תיש או פרד, ואיכרות צוננות־דעת המכלכלות את מעשיהן בחשבון מר וארסיותן גוברת והולכת בחלוֹף השנים. לאחר־מכן הציץ בתמונה קבוצתית של ועד־המושבה. איכרים צרובי־פנים, אטומי־סבר מרוב יגיעת־בשר, המבקשים להאמין שבצדק וביושר נתגלגלו לידי בנותיהם היפות העדיים, שמלות־המלמלה, הרוֹמנים הצרפתיים והפסנתר.

השהה מבטו על תמונת אביו: פנים חמורי סבר בקובע־שעם לבן, מבע מיוסר ופנסנַה; והחמור האפור אשר הוליכו לבת־שלמה ולכפרים הערביים בסביבה. אהבתי את האיש הזה, אמר בלבו. אפשר שלא ידע זאת. ההתנזרות ממתן ביטוי לרגש עיכבה אפילו מחווֹת פשוטות של אהדה, על אחת כמה וכמה הסכמה. לא היתה בינינו אלא צורה אחת של מגע: ויכוח פוליטי מר.

תמונתו שלו הופיעה לראשונה בחיק אמו, כשעיניה קפואות בנקודה הרת־גורל מעל לראשו של הצלם. חייך למראה האומנת הערביה הניצבת ליד פתח ביתם בפנים חגיגיים. זכר כיצד גער בה אביו כאשר ביקשה להיניקו, בגיל ארבע וחצי, לאחר שנפל מעץ ונחבל.

עשר שנים לפני־כן רצה לכתוב משהו מעין הלל לזכרון־יעקב. אך לא היה מסוגל להוציא מתחת ידו מליצות־חג. החליט להסב את רשימותיו למעין ביאוגרפיה של מקום. בחופשת־הקיץ ישב שבועות אחדים בבית־הבראה. בילה שעות ארוכות בארכיון והקדיש את לילותיו לשיחות עם ותיקי המושבה. אולם עד שניגש לעצם העבודה נרתע. סיפורי־נילי היו טעונים חקירה מדוקדקת יותר וזמנו לא היה פנוי לכך. ואילו הסיפור האישי – תיאורים נלבבים של ילדוּת חסרת־דאגה שאיננה מנחשת את המלחמות הממשמשות ובאות – יצא מסורבל ונטול־חן. לבו לא היה נתון לפרטים שנועדו לאִיוּר. בלי משים נטפלה אליו מגמה: נסיון לעצב עולם רוחני של בן מושבה, שלדידו הערבי הוא נוף, מפגע טבעי, ולא אויב לאומי. הרצון להוכיח תיזה הוביש את תיאורי ההוי. דמותו שלו יצאה נלעגת: פילוסוף בן שש שעננה בדויה מרחפת מעל ראשו.

ג    🔗

עניינים פעוטים, כגון דליפת מיכל־המים על הגג, העלו מן הנשיה מריבות נושנות. הכל היה מסתדר על הצד היותר טוב אילו המתינו באנגליה עד שהדירה בנויה ומתוקנת והיו באים אל המוכן. הדיון היה פושט צורה ולובש צורה. לפרקים היה ויכוח מר, לפרקים עקיצות מטוב־לב. לפעמים היה כמין טקס, אחד ממועדי המשפחה, שמקיימים אותו על־פי הלך־הנפש באותה שעה.

מימיו לא נתן תשובה מניחה את הדעת כאשר נשאל לסיבת ה“שיבה המבוהלת”. לאיש לא סיפר מה דחפוֹ לנטוש הכל ולטוס ארצה בלי להסדיר דברים עד תום, כדרכו. בתוך לבו ידע דברים על בּוּריָם, אך גם לאשתו לא סיפר. דברים אלה אין אדם צריך לומר אפילו לנפשו, היה אומר בלבו, משנתנסחו במוחו מאליהם.

מלכתחילה עיכב שובו כדי לצבור כוח. כך בפירוש אמר לנפשו: “לצבור כוח”. אך רק לנפשו אמר. לזר לא הפקיר סודו. בראשית דרכו אמר בלבו: אני די לי בשלוה של תלמיד־חכם ובקב חרובים, כמידתם של מורי־הוראה צנועים, משהירהר בדבר שנית הוסיף: וקהל־מאזינים מובחר, וקתדרה ובית־הוצאה סבלני. אך משנכנס לפרדס, למד כי צניעות לבדה אינה מעידה אלא על עצמה. שיעור ההד על פי עָצמת הקול. ולא רק מכוח האמת הגנוזה בדברים יוצא קולם. ונתן דעתו להשמיע קול גדול בשפה היוצאת למרחקים. ואז נתגלתה לו אמת מעציבה: הוא כאחד מן האדונים הללו, הלהוטים אחר כוח והשפעה. אולם אז אמר בלבו, כוח נחוץ לי לא בשביל עצמי אלא בשביל להגביר קולה של האמת. איזו אמת? כמה דיביזיות עומדות לרשות האפיפיור, שאל סטלין באירוניה, ההולמת אדם ששלט באומה שתויה מתוך פכחון קר כקרח.

אף במשל לאפיפיור היתה מוצנעת אירוניה פרטית בהחלט. נציג איזה אֵל הוא? במה הוא מאמין? בתבונתו? בישרוֹ? כלום אלה הם דברים שאדם זקוק לכוח כדי להאציל אותם על זולתו?

ברגעים של יאוש עמוק מסיכוייה של התבונה בעולם שהאלימות כובשת בו שעל אחר שעל, נאלץ לתת לעצמו תשובה חיובית. כן – אדם זקוק לעָצמה מסוימת. חכמת המסכן בזויה. האמת היא דבר שאינו בר־הכחשה רק באותו מקום אשר מצויים בו מכשירי־מדידה מדויקים, ואלה אינם בידיו.

ובכן, מה הם גייסותיו? – מאמרי הוקרה בכתבי־עת מקצועיים, ספרים רבי־מכר בשפה האנגלית, הדיונים בהם בקונגרסים בין־לאומיים. ודוֹק: בשפה האנגלית. יש גם שפות מסכנות…

אולם עניינים כגון אלה לא הסיח בהם עם איש, אף לא עם אשתו.

כאשר דוּבּר על יתרונותיה של אנגליה – הגם שעסק בהיסטוריה של ארץ־ישראל – נזכרו ספריות, מסמכים, סביבה רוחנית, מורים, עבודה שיש לסיימה. ענין צבירת הכוח – הס מלהזכיר. אולם כיון שגזר על עצמו התבוננות אכזרית לתוך עצמו, כינה לדבר בשמו המפורש. אף־על־פי־כן היה כועס אילו אמר לו מישהו שהוא שאפתן שאיננו בורר באמצעים. זה – לא!

מרים נתנה לדבר פירוש משלה. לא היה איכפת לו כלל שהגירסה שלה תועדף על שלו, אף כי ידע שאינה נכונה. היא היתה סבורה שהוא נמנע מלשוב לארץ כיון שהוא חושש מהתמודדות עם בני דורו, שקנו להם עמדות של ממש בשלטון.

אפשר היה לתת בדבר גם נימוק של הבל: באנגליה שכרו מצטבר במטבע קשה. נימוק של הבל לגבי אדם בעל מוניטין כמותו. אך קודם שאדם עושה לו שם, איננו בטוח כלל בהבלותם של נימוקים מעין אלה.

מכל־מקום השיבה לארץ נדחתה משנה לשנה.

הקש ששבר את גב הגמל היה מאורע מביש, שנמנע מלהזכירו. בעת שעמד לשאת הרצאה על טירור פוליטי בבית־הספר הגבוה לכלכלה של לונדון פירסמה קבוצת־סטודנטים שמאלנית כרוז־ השמצה כנגדו. הוא כּוּנה בשם “זונה אינטלקטואלית” וכתביו “נסיון של מתן הכשר לאימפריאליסטים מוצצי־דם”, ועוד דברי־בלע מלאי־שנאה בדומה לאלה נכתבו שם. “כל אדם מתקדם”, נאמר שם, “ידחה בשאט־נפש את הנסיון הציוני הנתעב להציע לסוחרי־הדמים את עזרת הבנק היהודי, המלא שטרות מזויפים”…

כנופיה של אנשי־שוּליִם מטורפים, אמר בלבו משקרא את כתב־הפלסתר. אך קהל שומעיו היה מלא חסידים נלהבים של אותה כנופיה. ובעת שעמד ליד הקתדרה וביקש לפתוח בהרצאה, נמצא איש צעיר שבא לקיים הלכה למעשה מה שנכתב בכרוז. מראה פניו הנעים והנינוח של הצעיר יפה־המראה הטעהו. היה בטוח שבא להציג שאלה. אולם הלה ניגש אליו במנוחה, עיניו הכחולות המימיות ביטאו לא שנאה אלא באמת שאט־נפש, וסטר על לחיו בכוח.

איש לא נע ולא זע, ולא נמצא אפילו אחד שייחלץ להגנתו או יציע לגנות את המעשה. הרוב הסתלקו בחשאי, שמא תפרוץ תגרה. מעטים עמדו מנגד וחיוך נתעב של קרתנים שהריחו ריח שערוריה שפוך על פניהם.

ככל שביקש לדחוק את המאורע מתודעתו, היה נתקע והולך. בינו לבינו הודה שהדבר השפיע עליו יותר מכל מאורע אחר בחייו. אלימות חסרת־שחר משבשת את כל המושגים.

בתקופה הראשונה לאחר שובו לארץ לא היה מסוגל לכתוב אלא מאמרים העומדים ברשות עצמם. דעתו לא היתה נתונה לעבודה התובעת התמסרות שלמה. משנתפנה מעבודה אחת ולא פתח בשניה, גישש אצל כמה מעמיתיו כדי לברר מה ניתן להציל מפי הנוגעים בדבר אם יבקש לזרוע אור על פרשת גינדייל. אולם לא העלה מאומה. ידידים מנוער, שעניינים כגון אלה היו נהירים להם, יעצו לו לדבר עם ז’ק. באותם הימים מילא תפקיד בלתי ברור בשירוּת־הידיעות של ה“הגנה”. הקשרים הטובים של אביו עם השלטונות הכשירו אותו לשמש כמקשר עמם. בימיה הראשונים של מלחמת־העולם השניה הועסק אמנם על־ידי המודיעין הצבאי, אך ייתכן שגם עניינים הקשורים בשלטון האזרחי ידועים לו.

הבליג על היסוסיו וטילפן אליו. פעמים רבות חייג ולא נענה. לבסוף הורמה האפרכסת ונשמע קול אשה מתנגן. חש ברתיעה כלשהי. אנינותו לא הניחה לו לבקש מן האשה לעשות שליחותו, לפי שהוא מבקש לפענח סוד של בעלה המנוח. אולם כיון ששמע צליל של מבטא זר בקולה, החליט שמן־הסתם היא עוזרת־בית. האם מר גינור בבית? השאלה בידחה את דעתה של האשה. מר גינור איננו בבית, אמרה בהטעמה. מתי ישוב? האשה שתקה. הוא חזר על השאלה. התוכלי, בבקשה, לומר לי מתי ישוב? אולי היום, אולי מחר, השיבה לו. עתה היה בטוח שהיא עוזרת־הבית. אנא, אמרי לו שפרופסור אור מבקש לדבר אליו. בדרך־כלל נמנע מלכנות את עצמו בתואר זה, אולם ביקש להרשימה כדי שלא תשכחנו. היא שתקה. הכתיב לה את מספרי הטלפון שלו. היא חזרה על המספרים כאדם המונה בלשון אחרת. עם מי דיברתי? סיים את השיחה. נוהג זה היה מקובל עליו כדי לאלץ את איש־שיחו להעביר ידיעה לתעודתה. אשתו, אמרה והוא דימה להבחין במעין צחוק קל. עתה הבין מדוע עוררה שאלתו גיחוך. ידידי ז’ק לעולם לא יאמרו מר גינור. רשמיות אינה יפה לו.

דיברתי עם תרצה אוריאלי, אמר לאשתו לעת ערב. האם היא ילידת־הארץ? היא נמלכה בדעתה רגע. נדמה לי שהגיעה לארץ בגיל צעיר. נשאר מבטא זר. לאחר־מכן הוסיף: אשה מוזרה במקצת. אך לא היה מסוגל להסביר מדוע. האם אמרת לה לפחות שאתה בעלי? הוא חייך בחיבה. הייתי רוצה להתפאר בזה, אבל היא לא נתנה לי הזדמנות; לא גילתה ענין רב להיכנס בשיחה עמי. אילו ידעה מי אתה, ניחמה אותו אשתו, היתה מדברת; שתקנית מכל־מקום לא היתה.

לאחר־מכן גמרו אומר לקיים פגישת־היכרות מרובעת. הוא יציג אותה לפני חברו, והיא תציג אותו לפני חברתה. בתוך כך נתנה דעתה על כך ששמעוֹ של ז’ק הגיע לאזניה כבר לפני שנים רבות, אך אף פעם לא נזדמן לה לראותו פנים־אל־פנים. עתה יכלה לנקוט יחס סלחני כלפי “אותה תופעה” שהכעיסה אותה מאוד לפני שנים רבות; חבורת הגברים, שהיתה מלוכדת כמו “כנופיה של גנבים”, לא טרחה כלל להכניס בסודה את נשי החברים. אלה היו יפות להביאן בברית־הנישואים אבל לא בברית־הרעים. הרגלי־מחתרת. אפילו סנהדרין גרסו אשת־חבר – כחבר, הוכיחה אותו. אך עתה היתה מוצנעת בתוכחתה גאוה. במרוצת השנים חגגו הרעיות את נצחונן. רק מי שאשתו היתה ביתו יכול היה לקיים קשרי־רעוּת עם חבריו.

אולם הפגישה המרובעת לא נתקיימה אלא לאחר זמן רב. שכּן ז’ק לא טילפן אליו. שבוע ימים המתין וטילפן אליו שנית. תלה שתיקתו של ז’ק בשכחת אשתו. העדיף להאמין כך מלהיפגע מאדישותו. שוב חייג פעמים אין ספור עד שנענה. שוב ענתה האשה. אף־על־פי שהפעם נחפז להתוַדע אליה בשמו, לא נתרונן מאומה בקולה. ז’ק איננו בבית; אינני יודעת מתי יבוא. נתעוררה בו איבה כלפי אדישותה. הלביש לה מראה של אשה מפוזרת ומרושלת. האם אמרת לו שצילצלתי? בטח. הקול היה תוקפני וקצר־רוח ועל כן נמנע מלהזכיר את אשתו. אנא, אמרי לו שצילצלתי שנית, הפציר בה, לא נתן אמון בהצהרתה. שכחה ועתה היא משקרת, אמר בלבו. בטח, חזרה ואמרה. לאחר־מכן, משעברו עוד כמה ימים וז’ק לא נענה, נעלב. אולם גזר על עצמו להבליג על עלבונו. הנעדר סיבתו עמו, נזכר בפתגם הערבי. אפשר שבכל־זאת באשה האשם. הדמות בטלפון לבשה עוֹר וגידים. ראה בדמיונו אשה מזדקנת ולא נאה, השרויה בבדידות, לפי שבעלה נעדר מן הבית לעתים קרובות, והיא שומרת לו טינה ושוכחת במתכוון להעביר לו הודעות טלפוניות, שמא אף אלה קוראות לו לצאת מן הבית. אשה אהובה זוכרת, אמר בלבו: אשה שכוחה – שוכחת. החברה שלך! אמר לאשתו; אי אפשר לסמוך עליה. היא התקוממה. תרצה היתה בחורה אחראית ומסודרת; אולי החיים במחיצת החבר שלך דיכאו אותה; גם זה אפשר.

כאשר טילפן לז’ק ברביעית דיבר אליה ברוגז כבוש. אינני יודעת למה אדוני מתרגז, אמרה לו בתרעומת. ז’ק בחוץ־לארץ.

ד    🔗

ימים אחדים לאחר־מכן פגש בקריה את אבנור. כיון שהיתה שעתו פנויה וראה שאבנור משוטט לו ברחוב, במקום שלפנים היה משרדו, החליט לגלגל עמו שיחה. אבנור היה לפנים איש שתפקידיו ב“הגנה” בלתי מוגדרים. כאיש אמונים של בן־גוריון ודאי נודעו לו כמה מן הסודות הכמוסים ביותר של הימים ההם. הלך עמו כברת דרך וגילגל שיחה על ארגוני־המחתרת. אולם אבנור לא נתפתה לדבר אלא על ענינים המעסיקים אותו עצמו. הוא גרף אותו עמו לבנין של משרד־הבטחון, משך אותו לחדר פנוי, לקול מחאתו של הנוטר, אשר לא העז להמרות את פיו, תבע ממזכירה שאינה כפופה לו שתגיש להם קפה וכריכים, הודיע למאן דהו בטלפון היכן הוא נמצא – מחוַה נוגעת־ללב, שכּן הכל יודעים שסמכויותיו נשללו ממנו – ולאחר־כך תבע ממנו במפגיע עלבונה של האמת שנתחללה בספרו “יציאת הבריטים מארץ־ישראל”, אשר ראה אור באנגלית שנה אחת קודם־לכן. הוא ניסה להגן בשפה רפה על כמה מן ההשקפות שבאו לכלל ביטוי באותו חיבור, והביא סמוכין ממסמכים שהופקרו לכל מאן דבעי בעת שהיה שקוד על מחקרו. אולם אבנור לא אבה לשמוע, קצת משום שהיה כבד־שמיעה וקצת משום שהסירוב להכיר בעוּבדוֹת שאינן לרוחו לא היה חשוב אצלו כענין מביך. זה נתן בו מבט פיקח, שחשדנותו של איש־בטחון ותיק נעוצה בו כאנקול בקצה הפתיון, ואמר לו, בנעימה של ניגון חסידי, כעין זמירות שלאחר הארוחה, שלאחריהן אין חוזרים למנה ראשונה: הנה כך כך, אישי המלומד, עכשיו שיש לך פספורט זר, מה איכפת לך מה שאנחנו אומרים? והוא היה מגוחך בעיני עצמו כאשר הצהיר, ברוח של אהבת־מולדת פגועה, כי מימיו לא החזיק בדרכון אחר זולת הישראלי. שכּן אבנור לא נתכוון אלא למשל. עכשיו שאתה מחזיק דרכון של מלומדים ואתה אזרח של ממלכה שאין לה משוֹא־פנים, מפני שאין לה היסטוריה משלה ולא מוטלים לפניה מתיהן של מלחמות אשר לא קידשה מעודה, מה איכפת לך לומר שכל מאבקינו היו קומדיה של טעויות? משמע, אילו ישבנו על עכוזינו במחילה מכבודנו והיינו ממתינים עד שהַהכרח ההיסטורי יבשיל מכוח עצמו, היינו מגיעים ממש לאותה נקודה עצמה אולם נקיים יותר. לא הועיל לו שטען וחזר וטען כי דברים בדומה לאלה כלל אינם כתובים בספרו, וכי מכל־מקום עובדה ראויה לציוּן היא, אפילו לא נפיק ממנה לקחים מרחיקי־לכת, שגנרל בארקר היה סבור כי בריטניה יכולה לוַתר אפילו על הנגב; אבנור עמד על דעתו, שהרושם הכללי המתקבל למקרא ספרו הוא כי בעת שעגבנו בחשכה על קליאו התגנבה למיטתנו תאליה; וממנה רק ממנה נולדו לנו כל הממזרים.

הוא צחק. למדנותו של אבנור הפליאה אותו, אך הזקן התענוו ואמר כי את ההשכלה היסודית שלו רכש רק לאחר שיצא לפנסיה. מכל־מקום בעניינוֹ של גינדייל לא הצליח לעשות אפילו פסיעה קטנה אחת, לפי שבכל עת שניסה להציג שאלה הנוגעת לאותה תקופה התקפד אבנור ואמר כי איננו זוכר אלא מה שהיה רושם בפנקס כחול קטן שהיה נתון תמיד בכיס מכנסיו, ואילו אותו פנקס ספג מים ואותיותיו נמחקו כולן עוד בארבעים ושבע, כאשר קפץ פעם אחת למים כדי לחלץ מעפילים שנגרפו בזרם המים סמוך לחופי נהריה.

עקיצותיו הדקות עם הגסות של אבנור, כאדישותו של ז’ק, היו עלבונות שלמד להבליג עליהם. לעולם לא יצליח לראיין אנשים המבקשים להסתיר משהו אם יקפיד על כבודו. מפגעים מקצועיים, היה אומר בלבו. לעתים קרובות נאלץ לוַתר על גאוָתוֹ כדי להציל מפי פקידים נפוחי־חשיבות־עצמם מידע שאין לו ערך; ואלה נהגו בו כאילו הוא קבצן שבא לבקש נדבה.

בזכרונו היה תקוע משא־ומתן משפיל עם גנרל זקן ומהיר־חימה, שלפנים פיקד על המודיעין הבריטי במזרח התיכון. רק לאחר התערבותו של שר־לשעבר הסכים זה להועיד לו ראיון קצוב בבית כפרי הנמצא מסע שעה אחת מתחנת־רכבת. רוב זמנו ביזבז על המסע, ומה שנותר הוקדש בצייקנות רבה להתקפה נזעמת על התנועה הציונית ועל וייצמן המנוח, ש“הוליך שולל את השועל”; ומשתם זמנו, קטעו הגנרל באמצע המשפט והוליכוֹ לפתח, אף־על־פי שכלל לא היה מקום שניתן להמתין בו לרכבת־הלילה; ולא הסתיר האיש ממנו שהוא משלחו מביתו בגלל ארוחת־צהרים החייבת להתקיים במועדה; ארוחה, שבנקל יכול היה להזמינו אליה, לפי שנערכה לשני אנשים בלבד, לו ולאשתו, מוּמיָה חרבה שפניה קפואים ורווּיים שנאה, שהמתינה לו בקוצר־רוח מופגן משאיחר דקה אחת לשעה היעודה.

ה    🔗

כשפגש בז’ק, בדרך מקרה, לא נתעכבו זה אצל זה. אך זאת, לא משום שהיתה לו טינה על חברו, אלא משום שהאשה אשר עמה הלך ז’ק לא השגיחה שנעצר, ומן־הסתם חשש שמא יאבדו זה את זה ברחוב ההומה. הדבר נתרחש סמוך למועד סגירת החנויות והאשה נחפזה מאוד. ז’ק התעכב לרגע, הושיט יד לחברו בתנועה רחבה, כמתנצל, הורה בסנטרו על האשה ההולכת לפניו בצעד מהיר, ושמט את ידו בלי לומר דבר.

שוב נכנסה אשה בינו לבין חברו. אולם דומה שהפעם לא היתה זו תרצה אוריאלי. שכן לא דמתה כלל לבחורה בהירת־השׂער ועגולת־הסנטר מתמונת המחזור. אך לא מטעם זה בלבד לא יכלה להיות אשתו של ז’ק. תרצה אוריאלי אמורה להיות בת ארבעים ותשע; ואילו זו צעירה, כבת שלושים.

האפשר שז’ק בוש מפניו משום שנתפס ברחוב עם אשה שאיננה שלו?

למחרת טילפן אליו. הטלפון היה מקולקל. ימים אחדים לאחר־מכן שב וטילפן ולא נענה. לאחר־מכן היה הַקו תפוּס. אילו היה נוטה להאמין באמונות תפלות, היה יכול לומר שקיימת איזו רשות זידונית המתנכלת לו. אין דעתה נוחה מזאת שהוא מבקש להתוַדע אל אֶחָיו.

 

פרק חמישי: כינוס־מחזור וסירה בהיסח־הדעת    🔗

א    🔗

בעצם היום ההוא הגיעה לידיו הזמנה להשתתף בכינוס המחזור – מאורע חברתי שלפנים היה מתקיים מדי שנה בשנה, אולם נפסק לחלוטין לאחר מלחמת־השחרור. דומה, שאז מצאו בזאת טעם לפגם, שהכל נותרו בחיים. רבים צלחו את המלחמה כולה בלי להשתתף בקרב ממש. מי שהזמינוֹ סיפר לו כי לאחר מלחמת ששת הימים ביקשו לכנס את הכיתה, אולם הדבר נדחה ונדחה משום ששלושה מן החברים איבדו בנים במלחמת־ההתשה.

קידם את הרעיון בברכה. ידידים־מנוער משומרת בם תקוה שלא נתגשמה בכל רעננותה. ואף כי בדרך־כלל סלד ממסע סנטימנטלי אל העבר, דבר שהיה חביב על אשתו במיוחד, דרש את הפגישה עם חבריו המזדקנים כעיון במסמכים ישנים. צופה נטול־דמיון רואה נייר בלה. שכּמוֹתוֹ רואים את היד הרושמת. דברים הרבה ניתן ללמוד בפגישה מעין זו. כגון עימות של כתובת על אבן עם סיפורי־המקרא.

מכל־מקום ציפה לפגוש שם את ז’ק ואשתו. עתה משנשתבש משהו בגלל קשר טלפוני שלא עלה יפה וניתק יותר משחיבר, נמנע מיזמה המעידה על להיטותו לחדש ימים כקדם, שמא אינה נענית.

המסיבה נתקיימה בדירת גג של תעשיין אמיד, שלפנים החזיק בהשקפות שמאליות קיצוניות. מבחינה זו סימל את התמורה שחלה בכל. בבואם כבר נמצאו שם רבים, והיו שרויים בהתרגשות שאין בה ממש, סוקרים זה את זה, נפגעים כביכול כשאין מזהים אותם, מתפארים באין אומר בנשים שנשתמרו יפה, מזכירים מאורעות שאין להם חשיבות ומורים שעתה כבר אפשר להיזכר בהם מתוך חיבה סלחנית. מטרוניתה כבדת־בשר ומפורכסת בלי טעם התנפלה על צוארו ונשקה לו על לחיו והוא היה אנוס לאמץ את זכרונו כדי לגלות בה איילת־אהבים קלילת־רגל שחמד בנעוריו; וישיש אחד, שעיניו כהות ופניו כמגילת־קלף נושנה, הזכיר לו מבחן בחשבון שנכשל בו לפני ארבעים שנה לפי שלא העתיק אל נקי.

ז’ק הגיע לבדו, באיחור רב. הוא היה מצטרף לחבורה זו או אחרת ומקשיב. לאחר־מכן ניגש אל השולחן הערוך, הציץ בעיון בכריכים הזעירים, שלף מתוכם אחד והטילוֹ לפיו בזריזות כדרך שהערבים מיַדים לתוך פיהם זיתים. כשיעור זמן זה עמד אצל שולחן־המשקאות עד שנמלך בדעתו ועירבב לו מיץ־תפוזים ומיץ־אשכוליות. משהשגיח בו, ניגש אליו בצעדים מהירים, שכיפרו באחת על שתיקת הטלפון, ולחץ את ידו בחמימות. מרים נתנה בז’ק אחד מאותם מבטים חודרי כליות ולב שלה, אך בת־השחוק הלבבית שלו פירקה אותה מנשקה. ז’ק לחץ כף־ידה בעוז ואצבעותיה פירפרו זמן־מה לאחר־מכן. זמן־מה עמדו זה בצד זה והציצו בחבריהם המשולהבים וז’ק היה מידה בהם עקיצות שנונות: שנתון פורה. לא הסתיר בוז דק כלפי אנשים שבעים, מרוצים־מעצמם. מלח הארץ. דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו. כך עמדו בצוותא עד שחבר־כנסת, בעל הצעת־חוק פרטית הנידונית ברבים, גזל אותו מאתם, לעשות נפשות לתורתו. זמן־מה הציצו בארשת־הפנים המבודחת של ז’ק בעת שהקשיב למשא הנלהב של איש־שיחו עד שנדרשה תשומת־לבם לאחר. המורה להיסטוריה, תלמיד של ז’בוטינסקי, בא לחלוק מחמאות ולתבוע עלבון מורהו. ז’בוטינסקי גרס שיתוף־פעולה עם בריטניה כהוראת־שעה. גם הוא, כאבנור, טען כנגד רושם כללי. אפשר לחשוב שהבריטים הקימו את הבית הלאומי. עד ששמע זכרונות מימי החינוך הגופני המורחב מפי אחר, הגה בדבר שראוי לו לבדוק היטב את ספרו לפני שהוא מוציאו במהדורה עברית, שמא מצויה שם הערה המקוממת עליו תלמידיהם של שני אנשים החולקים איש על דעת רעהו. אשה אחת, שלמדה עם מרים סמסטר אחד בחוג לפסיכולוגיה, נטלה אותה תחת זרועה להחליף עמה מתכּוֹנים לעוגת־תפוחים, והוא הצטרף לסיעה אחת ושמע סודות מבית־המשפט ולאחר־מכן לאחרת ושמע הערכה נלהבת על קונצרט של הפילהרמונית.

לאחר־מכן ישבו הכל ליד הכתלים ומישהו קרא קטעים מיומן הכיתה. בדיחות ילדותיות נטולות־ערך זכו לרעמי צחוק, שכמוסה בו שמחה אחרת. במאי הציג מחרוזת של תמונות ישנות. והכל התבדחו על חשבון עצמם. כמה צעירים, תמירים ויפים היו, וכמה שופעות היו בלוריותיהם של בעלי־הקרחות שבחבורה. הוא הציץ בחיבה בחזות הזקופים שנשקפו אליו מן הקיר מנגד וזכר כמה נתאווה לגעת בהם. כעין דיבוק היה זה. וכל תאוותיו שלאחר־מכן כאין וכאפס לעומתו. לאחר־מכן נדרשו הכל לספר את תולדות חייהם. וכך נתפענחה תעלומת הוילונות השחורים בחדר־הטבע ועוד כמה סודות בלתי־חשובים. הוא השגיח, לפליאתו, שהכל הקפידו לספר זכרונות מן הימים שעשו בשירות הכלל ונמנעו מלספר מה שעשו לביתם. דומה שאיש לא השתנה. מי שהיו צנועים נעשו צנועים יותר. מי שהיו רברבנים רמזו שהיה להם חלק במאורעות מסעירים ורבי־חשיבות. ההפתעה של הערב היתה גילויו של מי שהיה נער שקט ועדין. נתברר שהיה איש הלח"י והבריטים קבעו פרס בעד ראשו. נגעה ללבו להיטותם של כמה מן העלובים שבחבורה לספר, בענוה מכוּונת, על מעלליהם בעבר והישגיהם בשנים האחרונות. הללו נפרעו כאן מן המורים הישישים, שלא ידעו להעריך את יכלתם; אולם אלה כלל לא היו מסוגלים לחזור בהם מן הדיעה הקדומה; ציוּני השליש האחרון הם שקבעו לדידם וכל מה שנתרחש לאחר־מכן אינו תופס.

הוא סיפר על עצמו בקיצור נמרץ. אולם הביאוגרפיה שלו היתה ידועה לכל, ונמצא מי שהתנדב להשלים מה שחיסר. חמימות נעימה נתפשטה באבריו. גאוַת הכיתה עליו. ומעין רגש של חמלה על עצמו נתעורר בו. בוש שנתפס לרגשנות בשל ענין לא־נחשב. השתדל להעלים מאשתו. אולם היא קלטה בחושיה. הפשרתה של צינה תמיד היתה חשובה בעיניה כצעד בכיווּן הנכון. חננה אותו במבט אוהד, כאם מאושרת.

ז’ק מיעט לספר אפילו יותר ממנו. אחדים ידעו משהו ונמנעו מלהציג שאלות. אחרים תבעו זכויות של ידידים מנוֹער. אני שומר שלא יצודו בלי רשיון, הוסיף. משלא הסתפקו בזאת, אמר: ולומד את החרדון המצוי.

הוא הגה בעדינותם של אנשים הרגילים לחיות במחיצת בעלי־חיים. הפליאה אותו ההשפעה המעדנת והמטהרת של הקִרבה לחיות מטונפות וחסרות־רחמים, והרגיעה השפוכה על מעשיהם של העוסקים בציד נחשים ארסיים, נזכר כיצד היה מרדף צפעים במדבר יהודה.

לאחר־מכן ניגש אליו. ניסיתי לתפוס אותך בטלפון כמה פעמים, אמר לו בקול שמחאה מתונה מוצנעת בו. ז’ק תמה. אותי? מתי? נקב לו תאריכים. אשתך לא אמרה לך מאומה? ייתכן שלא קלטה את שמך בטלפון, אמר ז’ק ומקולו לא נשתמע שהדבר הסב לו מבוכה או רוגז.

בעת שנתכוון לשוב לביתו נתברר כי מי שהיה אמור להסיע את ז’ק לביתו לקה בהתקף־לב ונלקח לבית־החולים. המאורע נתרחש בחדר־השינה ומי שידע הקפיד להצניע את הדבר כדי שלא לשבש את המסיבה. הוא קיבל עליו להסיע את ז’ק במכוניתו, אולם רק לאחר שהציע זאת השגיח שהשעה היא שתים לאחר חצות ונזכר שז’ק גר ליד נתניה.

ב    🔗

מרים שמעה את הבשורה מתוך שויון־נפש, אף כי המסע לבית ז’ק יקפח את שנתה בשעה אחת לפחות. בדרך הסיח בדברים שעלו בדעתו בזמן המסיבה, האופן שאנשים מעידים על עצמם: רופא, שחייו רצופים הכרעות קשות סיפר על קטיף התירס בעמק הירדן כאילו אותו סבל עיצב את אָפיוֹ; מנהל בנק, שהקדיש כל חייו למאבק על מעמד בכיר בחברה כלכלית, התרפק על חויות מימי קורס ממכפים בג’וערה כאילו שם נפלה עליו הבחירה. דומה, שכל אחד הציע לחברו רק מה שנמצא בתחום־ההפקר הציבורי. מה שהיה עיקר נדרש כטפל, שכּן דברים נידונים על פי המאזין ולא – על פי המסיח. כיתת־לימודים היא מפגש ראשון של הפרט עם הכלל. וכשהוא בא לתת דין־וחשבון לכלל זה, שעמו נפגש בעת שנעקר מחיק המשפחה לראשונה, הוא מעיד על תרומתו, לא על עצמו. הוציא גזירה שוה לספרי־היסטוריה. אלה נכתבים למי שמודים בה. אילו ביקשו להתמודד עם מי שכופרים בקיומה, אפשר שהיו צריכים להתאמץ להוכיח שיש בה ממש.

דברים הרבה עמדו על לשונו, אך לפתע שמע נחרה שלוה ומתונה מן המושב האחורי. ז’ק היה שרוי בתרדמה עמוקה. רגז על עצמו שאינו מהדר בכבודו והוא משפיע חכמתו על מי שאינו נזקק לה. אולם עד מהרה סילק דעתו מזאת, שכּן כאב נתפשט והלך בקרביו. סמוך להרצליה חש ברע וזיעה קרה כיסתה את מצחו.

מרים הציצה בו בדאגה. אכלת יותר מדי. לא נתכוונה לקנטר; אמרה זאת כמציינת עוּבדה. אף־על־פי־כן רגז עליה. היה יותר מדי פלפל בחצילים. ידע שהצדק עמה. הפריז באכילה. ציערוֹ הדבר שנתן דעתו לכך בשעת מעשה, ואף־על־פי כן לא היה מסוגל לכבוש את גרגרנותו. לעולם אינו יודע את המידה הנכונה. כל ימיו הוא לומד את גופו, ועוּבדוֹת פשוטות נעלמות מדעתו.

אינך יכול להתגבר? הוא נשך שפתיו. זה יעבור, אמר. אולי תרד כאן לאחד הפרדסים, הציעה.

אין צורך, אמר ברוגז. מבטה התנשא עליו. היא לעולם שליטה על יצריה.

ז’ק ישן כבעל־חיים יגע, כשידו מגוננת על ראשו מפני רעד החלון וברכיו אסופות אל חזהו. בנפול עליו אלומת אור ראה את פניו בראי: חלקים, שלוים, כמו בתוך חלום מאושר. הכאב במעיו גבר והלך.

סמוך לצומת מכמורת העירוֹ, כדי שיוליך אותם לביתו. את הקטע האחרון עשה במהירות.

אני מוכרח להיכנס לרגע, אמר לז’ק בשפתים קפוצות.

ערני לגמרי, כחייל שהוזעק משנתו, פסע ז’ק לפניו בצעדים מהירים, ובלי דיבורים פתח לפניו את דלת בית־הכסא והחזיקה בתנועה חגיגית מבודחת. לבו לא היה פנוי לדקויות. הסתער על בגדיו בידים רועדות והטיל את עצמו על האסלה.

מי השטיפה לא הדיחו הכל. לא מצא כלי ניקוי. הציץ למקלחת ואף שם לא נמצאו. נכלם. ביקור ראשון בבית רעוֹ והוא מותיר אותות מאוסים. שוב רגז על האשה. עדיין לא ראה אותה וכבר היתה אויבתו. השיחה הטלפונית. השכחה המעליבה, ועתה אי־הנעימות שנגרמה לו בגלל רשלנותה. אמר הן לבגידתו של ז’ק בה, אהד את האשה הצעירה שפגש ברחוב, וגילגל רחמיו על ז’ק, המרותק לאשה רשלנית, לא נקיה, מתבדלת.

בשובו אל חדר־האורחים נלוה אליו אי־מזה כלב־רועים גרמני.

“לורד!” קרא ז’ק, והכלב נחת על מקומו כירוּי. מרים הביטה בו בהערצה. שליטה גמורה כל־כך על חיה אימתנית עוררה בה יראת־כבוד עמוקה. בעלי־החיים שגידלה בתם לא נשמעו לה.

ז’ק הציע קפה ותרופה כנגד מכאובים. סירב. רק לחץ וזה הכל. אולם מרים הסכימה ברצון. קפה יעזור. ועוד צריך לעשות את כל הדרך הביתה. השעה היתה שתים וארבעים דקות. שמח על רגשי־הידידות שנתעוררו בין אשתו לידידו. אולם הצטער שהיא מוקירה אצל ז’ק סגולות שאין בו: השלותנוּת, ההוּמוֹר נעדר העוקץ, הזיקה לבעלי־חיים ורוחב־הלב כלפי הזמן. ז’ק לא נהג בו קמצנות. בשעה שתים וארבעים לפנות בוקר היה מוכן לטרוח במטבח. בידואי, נזכר. בשנה האחרונה למאורעות תרצ“ו–תרצ”ח עשה ז’ק בקרב הבידואים לצד אדם אחד שהיה קונה קרקעות בנגב.

לא מאוחר? שאל. מחר שבת, אמר ז’ק. אפשר לישון מאוחר, אמרה מרים. אין ילדים קטנים.

ז’ק שתק. דומה, שנמנע מלדבר כדי שלא להעיר את אשתו. לא אמר אלא מלים ספורות. דברים נחוצים. השתיקה לא הכבידה עליו.

בשובו מן המטבח, והקפה בספלונים קטנים על מגש של נחושת, לא ניכרו בו אותות של עייפות. התנומה השלוה במכונית הפיגה את השינה. התישב מולם ונשען על מרפקו. בעצם המחוָה היתה צפוּנה הזמנה: לא להיחפז. השעה המאוחרת לא היה בה כדי ליראו מפני יום המחרת. מאוחר יותר סיפר שאין בדעתו להרבות שינה עם בוקר, שכן עומד הוא לצאת לשיט על הים.

גילגלו שיחה בלחישה. ענינים של מה־בכך. המסיבה. חדשות יום אתמול. מרים היתה ערנית ועליזה. אורח דיבורו של ז’ק בידח את דעתה, אף־על־פי שכלל לא נתכוון להתבדח. הקסימה אותה (כך סיפרה לאחר־מכן) אותה צורת דיבור נערית, חמקנית, הנוטלת מדברים העומדים ברומו של עולם את חשיבותם. ז’ק היה מגניב אליה מפעם לפעם מבט חקרני. רעב לאשה המבינה דקויות, אמר בלבו.

לא היה מסוגל להשתחרר מן הדמות שהלביש לאשה הישנה בחדר השני: בריה נעדרת הוּמוֹר, אדישה, לא מאושרת. מרים שאלה על עבודתו וז’ק השיב לה בחפץ־לב. דיבר עליה כאילו היא ענין של ששון ושמחה כל היום. אדם האוהב לשוטט בחוץ משלמים לו כדי שיתבטל. ואף האוניברסיטה משלמת לו תמורת שכיבה עצלנית בצל, להציץ על חרדונים בשעת מזמוטיהם.

כאשר נתבקש לספר על עבודתו שלו חש במצוקה. לא היה מסוגל להגיד דברים פשוטים בלשון מקצועית. חש צורך להבליט את התועלת שבעבודתו. נזכר שעדיין לא הציב תחומים לנושא המחקר שלו. התלבט בניסוח. בסופו של דבר אמר משהו מעין זה: ענינוֹ ברמת המוּדעוּת של היהודים, הערבים והאנגלים זה כלפי זה: אמר ולא היה מרוצה ממה שאמר. “רמת מוּדעוּת” – מלים שבאפנה. דומה שאיבדו משמעותן בשעת־לילה מאוחרת זו. רמה, ענין של שיעור־גובה. דבר הניתן למדידה. משמע, אף בו דבקה אותה להיטות לצייר דיאגרמות, לתת לדברים מראית־עין דייקנית ככל האפשר. פירש את עצמו: יש בדעתו לכתוב חיבור יוצא־דופן. קצת “חריג” מנקודת־מבטו של חוקר קפדן. שכּן לא בעוּבדוֹת ידון אלא בטעויות. משהו מעין זה: השפעת הדימוי המוטעה של הזולת על התכנית הפוליטית. משבר הסטריאוטיפּים.

מרים הקשיבה כאדם השומע דבר ידוע: בקוצר־רוח מנומס. אפשר לשבת כך עד הבוקר, אמרה. אבל צריך לנסוע הביתה.

אולי כדאי לחכות קצת, אמר ז’ק, לראות אם המנגנון בסדר.

יש פרדסים בדרך, התבדח.

המלה “פרדסים” הביאה משב־רוח רענן של ידידות. זכר נעורים קלי־רגל, נטולי־דאגה. ריח פרדסים. ישיבה במכנסים מופשלים בין סביונים וחרציות. זמזום זבובי סוסים ורחש עלות הדרים. והצצה איש אל אבר רעהו, נטל כבד בין אשכים תלויים, נוגע ולא נוגע באדמה.

שלוש ורבע, אמרה מרים וקמה ממקומה.

ז’ק קם וליוָה אותם אל הפתח. ברגע האחרון נזכר: רצית לדבר אלי בענין מסוים?

הכיר לו טובה שזכר. אילו שכח גם הפעם, דומה שהיה מוַתר סופית על כל נסיון להבקיע חומה זו, שגדר עצמו בה.

רציתי לראיין אותך.

ז’ק תמה. בשביל מה? בשביל אותו ספר שלך? נידנד כתפיו בביטול. מה אני יודע? אינני מאלה שהשתתפו בקביעת מדיניות; ממילא אין להערכות שלי לגבי הערבים כל משקל.

נתן בחברו מבט שנעוצה בו הוקרה לחריפות שכלו. לא, לא זאת, אמר, דבר אחר.

ז’ק גירד את פדחתו בקוצר־רוח מרוסן. אם אני יכול לעזור לך – אבל אני חושש שתהיה לך אכזבה. מאיזו תקופה?

תקופת הש"י, אמר לו.

פני ז’ק לבשו ארשת כעוסה. נתן בו מבט חוקר. מה אתה רוצה לדעת על התקופה ההיא?

ענינים הקשורים בשיתוף עם הבריטים, ארגוני הפורשים, וכיוצא באלה.

צל חלף על פני ז’ק. אינני מומחה גדול לנושא הזה. אולי כדאי שתדבר עם מישהו אחר: אבנור, נגב, ירוחם – אנשים שקיבלו הוראות ישר מן הזקן. לפתע הוצפו פניו בנהרה מבודחת. בקושי אני זוכר מה שהיה בשנה שעברה ואתה רוצה שאזכור דברים שקרו לפני מאה שנה.

נתן בז’ק מבט חשדני. אולם עליצותו לא היתה עשויה. יש לי זכרון של חתול, אמר לאחר שהות. לפעמים זה מפריע לי. לא סיים את המשפט. הוא הגה את הסיומת במוחו: לפעמים עוזר. לאחר־כך האריך ז’ק בדיבור, שלא כדרכו, סיפר מעשיה קטנה ומבדחת כיצד פגש קרוב־משפחה ולא זכר מיהו. היה סבור שהוא מבקש לגלגל את השיחה לענין אחר. אולם משסיים ז’ק את סיפורו נתרצה לו. בסדר, אם אתה דוקא רוצה, ניפגש; תועלת מרובה לא תצמח לך מזה. אני אעזור לך לרענן את הזכרון, אמר לו. ז’ק חייך. אבל אַל תנסה לשים דברים בפי.

עוד מעט בוקר, אמרה מרים, אשר עד כה ניצבה לצדם בשתיקה. אין דבר, שבת מחר ואין לנו תינוק שיעיר אותנו. לא אהב שמזרזים אותו. אבל לו יש, אמרה והצביעה על זוג נעלי־ילד בקצה הפרוזדור. ז’ק שיבח אותה על טביעת עינה. בן ארבע, אמר. חיוך מסתורי נשתפך על פניה. אם תדע אמו שהיינו כאן הערב, תכעס שלא הערנו אותה; אמור לה שנבוא בפעם אחרת בשעה מתקבלת על הדעת. תנועת־שריר בלתי־מורגשת כמעט בגבת עינו הימנית של ז’ק העידה שהוא מטיל ספק בדבר. אולם הוא שתק. בעת שליוה אותם למכונית אמר: יכולתם לישון כאן ובבוקר היינו יוצאים יחד לים. בעת שמרים כבר ישבה בתוך המכונית והוא ניקה במטלית של עור צבי את החלון הקדמי, נתברר כי דברים אמורים בשיט ולא ברחצה, וכי כלי־השיט הוא מפרשית ששאל מחבר והוא מבקש לקנותה אך אין ידו משגת, וכי הוא מתקשה במציאת שותף, לפי שבני־גילו אינם להוטים אחרי מיני ספורט המחייבים להוציא את הרגלים מנעלי־הבית; ועוד קודם שהיה בטוח אם הוא רוצה בזה, הציע לז’ק שותפות, הוציא מכיסו בתנופת־יד רחבה וחגיגית את פנקס־ההמחאות שלו, רשם לפקודת יעקב גינור שבע מאות לירות בלבד, ונהיה בעלים למחצית שָׁויָה של מפרשית שלא ראה מימיו; וכל זאת לקול מחאתו של חברו אשר כלל לא נתכוון לפתותו שיקנה דבר שאין לו צורך בו, ולנגד עיניה הנדהמות של אשתו שקולה נאלם מגודל ההפתעה. עד שפצתה פיה לראשונה כבר נעשה מעשה וז’ק תקע את ההמחאה לכיסו מתוך מבוכה גלויה ושכח לומר תודה, והוא היה מאושר במעשהו כדי כך שעוד בטרם התניע את המכונית היה בטוח שמאז ומעולם נכסף להיות בעליה של מפרשית, כדי שיוכל לצאת בה אל הים הפתוח וליהנות מן הרוח המלוחה, המיית הגלים המסתערים אל דפנותיה, והבדידות, והשקט.

משפצתה מרים פיה, כבר נמצאו על כביש־חיפה. כאשר עשתה כן, יצאה מפיה אנחה. נקווה שיהיה לך זמן להשתמש בה. בנקל השלימה עם מחווֹת של רחבות, שאהב להדהים בהן את חבריו. הסכום אף הוא לא נמצא ראוי שיתאבלו עליו. לא התרעמה אלא על “קפריזות בורגניות” שאינן הולמות איש־מחקר צנוע. מחאתה לא יכלה להשבית את שמחתו. “מתי יהיה לך זמן לשוט?” שאלה. כל שבת! הצהיר. נחיה ונראה, אמרה בספקנות. ואם לא כל שבת? ז’ק, מכל־מקום, ישתמש במפרשית שלו לעתים קרובות, אמרה. גם אני. חיוך אירוֹני השתפך על פניה למראה התלהבותו. אתה צריך ללכת, לרוץ, לשחק טניס, חזרה ונאנחה; בסירה רק יושבים. מה את יודעת על שיט מפרשיות? ביטל את דבריה. זוהי פעילות גופנית במלוא מובן המלה.

 

פרק ששי: בעברית הפעם    🔗

א    🔗

ז’ק לא בא לפגישה שהועיד לו. ברגע האחרון ביטלה בטלפון, בלי לתת נימוק.

המזכירה שהעמידה האוניברסיטה לרשותו היתה מסרבת לטלפן אל מר גינור. מלאכה מיגעת וכפוית־טובה. תחילה אין עונים, ולבסוף, כמזכירה אוטומטית, קול אשה נרגז מודיע שאיננו בבית ואין לדעת מתי ישוב.

נסיעותיו התכופות לחוץ־לארץ חיזקו את הגירסה שעבודתו של ז’ק בשמורות־הטבע היא מעין כיסוי. מטעם זה מחל על כבודו ולא נזף בחברו שהוא נוהג בו כאדם עסוק המזלזל בזמנו של מבלה־עולם.

בינתים נשתכח ממנו ענין גינדייל וכל הכרוך בזה. אף כי לא היה אמור לפתוח בעבודת ההוראה עד תום השנה, נתבקש לתת כמה הרצאות במקום קודמו, שחלה לפתע. כמו־כן קיבל עליו לשאת הרצאה כללית, מחוץ למסגרת הלימודים. היה זה רעיון של הדיקן שביקש בדרך זו להציגו לפני הסטודנטים.

ראה בה מעין מבחן לעצמו. שכּן לא נשא הרצאה בעברית זה זמן רב. ימים אחדים היתה דעתו נתונה רק לה. העדיף לדון בנושא שיש בו עניין גם לשאינם לומדים היסטוריה. גמר בדעתו ששאלות עקרוניות יפות לכל. ואף כי קצת מן העיונים המקובלים על פילוסופים של ההיסטוריה היו בעיניו בגדר פריצה מרשות אחת לחברתה, ענין שלעתים קרובות מעיד על שרלטנות, לא נמצא לו נושא כללי אחר, שיוכל למשוך לבם של הדיוטות, ומצא את עצמו מגלגל באותו ענין. משלקח דברים עם דקדקן אחד, כדי לוַדא תרגומם העברי של כמה ביטויים שנתחדשו בעת האחרונה, חש מעין אכזבה מעצמו. היסטוריה וחיים היה בדיוק אותו נושא שלא רצה להידרש לו בפגישה ראשונה עם סטודנטים בישראל. אולם ההרצאה כבר היתה כתובה והתעצל להכין אחרת.

נתן להרצאה שם שיש בו גירוי שכלי, אך כאשר הלך במסדרונות האוניברסיטה לא שמח בכותרת שנזדקרה אליו מעל לוחות־המודעות. “היש עתיד לעבר?” היה ביטוי ששמע מפי מלומד אחד בלתי־ידוע שעסק בחקר הלשון האכדית. אף־על־פי שהביא דברים בשם אומרם, בהרצאה שנשא בכינוס השנתי של החברה האנגלית להיסטוריה, הביאו העתונים את הדברים בשמו. לאחר־מכן עשתה לה האִמרה כנפים וכל מי שביקש להתגדר בזיקה לרעיונות עדכניים לא החמיץ הזדמנות להשתמש בה, ושוב אי־אפשר היה לנתקה ממנו. אף כי דנה בנושא מסוים ומוגדר נעשתה מעין מטבע לשוני היפה לכל ענין. כל מי שביקש להציג שאלה על עתידם ותכליתם של הלימודים ההוּמַניים נאחז בה כמוצא שלל רב.

משעשאה כותרת להרצאה ראשונה שלו בעברית, חש ששוב לא יוכל להחזיר האבידה לבעליה. האמת ניתנה להיאמר, לא יִחס חשיבות יתירה להברקה לשונית של מלומד עלוּם־שם שאין איש מכיר. אך כיון ששמע שבחיה בפניו הצטער שלקח מחברו ושם בכליו. ברגעים של הלך־נפש אירוני, המכוּון נגד עצמו, דרש את המקרה כעדוּת להליכות נסיכיות המתגבשות והולכות בחצרות האוניברסיטאות בעלות היוקרה: הבדיחות של ליצן־החצר נזקפות לזכות הפטרון. החכם המסכן אין לו סיכוי להפיץ רעיון משלו אלא אם כן יניח לאחד הנסיכים לגנוב אותו ממנו.

ב    🔗

ההרצאה לא עלתה יפה. דברים הנשמעים באנגלית כצניעותו של חכם נשמעו בעברית כהתגרות בעמי־ארצות. מה שעורר אהדה באוֹכּספורד הרגיז בתל־אביב. חש בתרעומת כמין חשרה המתנשאת מעל ראשי המאזינים. חשב שיקנה את לבם על־ידי גילוי־לב, לאמור, עתה שקניתי לי זכות לעמוד לפניכם על קתדרה התירו לי לומר שאני מטיל ספק בידענותי; אך תחת זאת עורר עליו חשד שהוא מבקש לרפות את ידיהם. אם למדנותו מוטלת בספק, הרי שהם בּוּרים ועמי הארצות. מיני דקויות של ניסוח נפלו על אזנים ערלות. לא יצא זמן מרובה והרגיש כשוטה.

ההכרה בקוצר־ידנו היא מדרגה של חכמה, אמר להם וחש שאינם מאמינים בכנותו. כאן לא היה טעם להתפלמס עם אסכולה של צעירים המבקשת לעשות את ההיסטוריה מדע מדויק, שכּן הללו היו נקיים מיצר זה. הם ביקשו לדעת מדוע הם חייבים לבזבז שעות ארוכות על לימוד דקדוק לטיני שאין להם צורך בו.

המבוכה גרמה לו שידבר בשפת־עילגים ויזדקק לניבים מקצועיים שביקש להימנע מהם. המלה מעורבוּת, שאמש שמעה לראשונה, ולא היה מסוגל לאמצה כתרגום לבת־זוגה הלועזית, נשרה מפיו לעתים קרובות מדי, דבר שביקר אצל אחרים כסימן־היכר להיעדר מחשבה מקורית. אף כי לא היה בדעתו להקדיש חלק ניכר מהרצאתו לתכלית הלמידה, דן בה בצורה שלפנים היה מחשיב כנסיון עקר לבקש צידוק אזרחי למדעים ולאמנויות. כביכול לימד זכות על ההיסטוריה לפי שהיא כלי־עזר למנהיגים פוליטיים ותבע להיסטוריון מעמד של יועץ בכיר לראש־הממשלה.

דעתו לא היתה נוחה מעצמו והציטטות שהביא מסֶנקה, בלשון המקור, נשמעו לו תלושות מהקשרן, והצטער שלא אמרן בעברית תחילה, כאילו עצם השימוש בהן בא להוכיח שהדקדוק הלטיני חיוני, דבר שכלל לא היה בדעתו לומר. ענשוֹ של מי שביקש לקנות אהדה על־ידי הפגנה של צניעות, אמר בלבו.

משפתחו בשאלות ראה שהרגשתו היתה נאמנה. כיון שלא זרק להם מטבע־לשון הידוע לכל – לאמור, שהלימוד צריך להיות רלוַנטי – וזאת משום שמלים של אָפנה היו מאוסות עליו, הבינו מדבריו את היפוכם. כאילו ביקש לומר להם: מה לכם כי התגודדתם כאן לעסוק בעניין היפה ליחידי־סגולה ואינו יפה למי שמבקשים להיות מורים בבתי־ספר תיכונים? אחרים סברו שהוא רוצה לרפות ידיהם של מי שפרשו מן המדעים המדויקים כיון שלא עמדו בבחינות במתימטיקה. דרשו את דבריו כהצטעצעות לשמה ויוהרה ריקה. כגון אדם המחשיב את עצמו מלומד גדול ומתיר לעצמו להיאנח בפומבי. שלא בטובתו נכנס בויכוח עם מַרכּסיסט צעיר, אשר היה סבור שבא ללמד סניגוריה על עיוּן לשמו. כיון שהבין מדבריו רק קצתם קידש מלחמה על מה שהבין. פילוסופיות ליברליות, אמר הצעיר, הן סיפור־הכיסוי של אינטרסים אימפריאליסטיים. מכאן שהיא מין אלימות כשלעצמה. יתר על־כן, כל עיון לשמו הוא צידוק בדיעבד לסדר־הדברים הקיים.

אם צבירת הדעת אף היא מין צורה של אלימות, השיב לו, מעדיף אני צורה זו על הצורות האחרות.

אף כי לא נהגו עמו בגסות גלויה כדרך עמיתיהם באירופה חש בעוֹינוּת. לאחר־מכן הצטער שהקים מחיצה בינו לבין מי שעתידים להיות תלמידיו. באורח מעוּדן יתר על המידה ביקש לגלגל לרשותם תמצית של מסורת לימודית אשר העריץ אצל עמיתיו הבריטים. גמר בדעתו שמכאן ואילך יאזין היטב לנוסח שבו מתקיים כאן הדיון האקדמי קודם שיציע הלכה משלו. לאחר שמונה שנות היעדרוּת אדם צריך לאִקלוּם מחודש. דברים אינם מיתרגמים מאנגלית לעברית בלי לאבד אותו חוט של חן המשוך עליהם בלשון המקור, ולשון ההמעטה, היפה כל־כך ללשון האנגלית, כאן היא מתקבלת כמין גמגום.

ג    🔗

אנחנו משועבדים לדפוסי־מחשבה שגורים, אמר לאחר־מכן לעמיתיו. המלים עצמן הן דפוסי־מחשבה. ואינני מדבר על לשון־העתונים. אני מדבר אפילו על המלים שבהן אדם מסיח עם עצמו. יום אחד נספרר כמויות של רגש כמו שיעור של קִרבה לאמת. ליד כל מלה נציב מקדם, במספרים מאחד עד מאה. אנשים אינם זה לזה אלא צלליות, סמלים, דגמים.

השנאה לאלמוני. קחו אותי, למשל. לעתים קרובות אני נתקל בשנאה אל־אישית, אבל חריפה כמו שרק אהבה ממבט ראשון יכולה להיות. אינני מדבר על שנאה גזעית ודעות קדומות כיוצא באלה. אני מדבר על כושר השנאה הקיים אצל אנשים משכילים, בעלי תודעה חברתית מפותחת. הם שונאים בך את הויכוח שהם אנוסים לערוך עם עצמם. את פחדיהם וספקותיהם.

לפעמים נדמה לי: לדידם אינני מקרה פרטי. אני מיצג משהו. סטודנטים שמאלניים רואים בי סוכן האימפריאליזם. אילו היתה מהפכה ויצא חוק המתיר להרוג ללא משפט סוכני־אויב היו יורים בי כמו בכלב שוטה (בהרגשה של תיעוב, אבל עם זאת בהכרה עמוקה של מילוי חובה קדושה): בארץ אני נתקל באנשים שלדידם אני ליברל שמאלני, תבוסתן, המשחית את נפש הנוער. איך? על־ידי עצם הצגת שאלות מוסריות המטרידות את מצפוננו. היום השאלה המוסרית היא סתם צביעות או מרמה? הם שונאים אותי מעומק לבם. הם פטורים מלהכיר אותי.

אני מגזים?! אינכם קוראים את הביקורות בעתונים. איזו שנאה! שור מי גזלתי?

אנחנו חיים בעולם מטורף. בארץ יש איזו שפיוּת מדאיגה. היא מיוסדת על אמונה לא רציונלית בכוחנו. אפשר שהיא טירוף עמוק יותר. יום אחד תחול התפכחות מדאיגה, היסטרית. אנחנו מוקפים סטריאוטיפים. יש לי חשק לכתוב ספר הסטריאוטיפים. האנגלים היו סטריאוטיפּ כזה. וכמותם הערבים. גם אצלם כמובן קיימת אותה הכללה מטעה. מעניין מה חלקם של סיפורי המעשיות ואגדות־העם בעיצוב הדמות הבדויה? אתה יכול לחוש בקיום האגדה מבעד לשפה הסטריאוטיפית שבה כתובים מסמכים מדיניים ומאמרים פרוגרמתיים של מנהיגים דגולים. אלה לפחות יש להם אינטואיציה המלמדת אותם כי אין הדברים פשוטים כל־כך. היא שלימדה אותם לעשות כמה מהלכים נבונים. לעולם לא נמצא דרך להוכיח שדברים יכלו להתגלגל אחרת אילו ידענו לשים את עצמנו בעורו של יריב פוליטי.

יש לי דעה בשאלות פוליטיות אקטואליות, אבל לא אקבל על עצמי להיות מורה הדור. הצלחתו של ההיסטוריון מהרוארד בילבלה את דעתם של כמה מורי־הוראה. הם מוכנים, אחד־אחד, לנדב עצות לאיש חזק המוכן להשתמש בשירותיהם הטובים. אני יכול לדבר רק על ערכים ועקרונות, כיווּן כללי, המהלך ההיסטורי, סכנות. אינני מוכן להביע דיעה על עומק אסטרטגי, וגם אין לי מפה משלי שתבטיח את השלום. אין לי מספיק אינפורמציה. כשאני אומר זאת לידידי מקרב המנהיגות הפוליטית, כגון השר נגב, שהיה מדריך שלי בתנועה, הוא מביט בי באופן הפיקח האָפייני לו ואומר לעצמו: האיש הזה, הפרופסורה סיחררה את ראשו. מעמיד לנו פנים של העניו הגדול מוילנה.

אינני יכול להבטיח לעם שהמצרים לא יקדמו את הטילים. אני בטוח שאילו נמצאתי ליד הגה השלטון הייתי עושה כל מה שביכלתי כדי שלא ניאלץ לחיות במלחמה מתמדת. אינני אדם פוליטי במידה כזאת שאוכל לצעוק משהו בקול רם הואיל ומישהו אחר יקח את האחריות על עצמו. כאשר אינני יודע את כל העובדות אני יושב בצד ושותק. דברים רבים עודם שמורים בסוד בארץ הזאת.

אני שומע הערות חכמניות. זה צפוי. אינני מתרגז. הרי לא אמרתי שאינני יודע מאומה ואינני מסוגל להבין דבר מתוך דבר. אני יודע יותר מאשר רבים מאלה שמעמידים פנים של למדנים גדולים. אני גם מסוגל להבין דבר אחד או שנים. אבל ההיסטוריה הפרטית שלי לימדה אותי משהו: קודם־כל אחריות. כמעט כל דבר שנעשה, לטוב או לרע, היה קודם כל מלים. מחשבות מבולבלות או מחשבות מנוסחות, או פרוגרמה. בכל־אופן מלים.

אני חושב שבעתיד הקרוב אכתוב משהו כזה. נצחון הסטריאוטיפים או דלות הדמיון של הנביאים. זה לא יהיה בדיוק עבודה מדעית. אבל זה יהיה.

ד    🔗

ימים אחדים לאחר־מכן צילצלה תלמידה אחת אל לשכתו ואמרה לו בקול חם ואוהד כי הרצאתו היתה לה “חויה רוחנית”. דבריה עוררו בו רוגז על עצמו. פחיתוּת היא להיות מרוצה מדברי־חונף קרתניים של בחורה מחוצפת, הרוצה להבטיח לעצמה ציוּנים טובים. אולם עמיתיו אמרו כי מוטב שלא יזלזל במחמאה מפיה של נורית יודפת. שכּן היא העילוי של המחזור, ואפשר משום כך היא מתירה לעצמה לתת ציוּנים למוריה. כדאי לך להיפגש עמה, אמרו לו. צנא דמלי ספרי. כשרון מדהים לשפות. ושתים מהן קלאסיות. לא מיהר לקיים עצת חבריו. ראה בדמיונו אשה למדנית, יבשה, חסרת־חן. כיון שהגה כלפיה חמלה אבהית, מחל לה על השיחה הטלפונית. לא נפגש עמה אלא לאחר זמן, כשבאה להיוָעץ בו בענין עבודת־גמר.

מחלת עמיתו גרמה שכניסתו לאוניברסיטה תיעשה למקוטעין. לא היה מרוצה מן ההכרח להדריך תלמידים העושים עבודות־גמר שמתכונתן נקבעה בידי אחר. אולם כיון שלא רצה לעשות לו שם של יהיר ועיקש קיבל על עצמו למלא מקום חברו בכל ענין וענין, לרבות ועדות וּועדות־משנה; וזאת אף כי בראש הועדות הללו עמד לעתים קרובות אדם, שלכל הדעות היה פחות ממנו במעלה. בישראל יש להבליג על עיווּתים במבנה הייֶררכי, אמר לנפשו, דרך של אִקלוּם מחודש. אין אוהבים כאן מי שמהדר בעצמו יתר על המידה. ביקורת שהיתה לו על דרך עבודתו של קודמו שמר בלבו. אף זה עקרון מקודש: אין מתכבדים בקלונו של חבר. לא היה מרוצה מדרך שהלה התיר לתלמידיו להגיש עבודות מקיפות מדי, המאפשרות להם לפטפט באורח אינטליגנטי ככל העולה על רוחם תחת לגלות בקיאות בחומר, אולם שמר ביקרתו בלבו. דעלך סני לחברך לא תעביד…

כאשר הוגשה לו רשימת התלמידים ראה את השם נורית יודפת בראש הרשימה. מיד העבירה לסופה. כיון שנקבעה בתודעתו דעה עוינת, מוטב שלא ייפגשו עד שלא ישכח את דברי החנופה שהשמיעה באזניו בטלפון. אך בהגיע מועד הפגישה נאלץ לדחותה שנית, שכּן בינתים פתח בכתיבת מאמר לבטאון אנגלי ולא היה יכול לעכבו.

מלכתחילה היה סבור שלא יקדיש לו אלא יום־יומים, שכּן האלימות הפוליטית היתה נושא שעסק בו ימים רבים. אולם משנתן דעתו לזאת שלא בשביל לשמוע דעתו נתבקש לכתוב מאמר בנושא שהכל דשים בו, החליט שלא לאכזב את קוראיו. המוניטין מחייב שלא יביע דעה בלבד, כדרך הפובליציסטים. מבחינה מסוימת, הגה – בלי לתת דעתו מה יחסו לזאת – הרי מאמריהם של בעלי־מוניטין הם בגדר תכנית־בידור. אמנם בידור רוחני, ואף־על־פי־כן בידור. ואם לא ישעשע את קוראיו באנקדוטות מעניינות אפשר שיניחו מאמרו באמצע.

גמר בדעתו לספר על חבורה של טירוריסטים רוסים מן המאה התשע־עשרה, שכינתה לעצמה בשם “חבורת־בלי־מניע” – בהיעדר מניע של ממש, הרעיון המהפכני מגיע לכלל זיקוק גמור, אמרו הללו. ביקש בדרך זו להלעיג על אותם סטודנטים־מהפכנים שמיררו את חייו באנגליה; אולם לא מצא בניירותיו אותם קטעים ממצעה של החבורה שהעתיק בעת ששהה בסיאַטל, והיה אנוס לכתת את רגליו מספריה לספריה. שכּן מרגע שנתקע למוחו רעיון שוב אין הוא יכול להתפשר עם עצמו ולכתוב דברים כללים בלי מובאות מאירות־עינים.

ה    🔗

האשה הצעירה שהמתינה לו במבוא לא הרימה את ראשה בעברו, כדי כך היתה שקועה בספר המונח על ברכיה. ראה שׂער ערמוני מרהיב הנוהר על כתפים דקות ומחוטבות ואת הקו הדק המפריד בין שדיה. ברשימה המונחת על שולחנו היה כתוב שמה. חיוך דעתני המכוּון לעצמו בלבד פרח על שפתיו. כשהוא הוגה רעיון, החיים מקיפּים אותו באסמכתות. עתה שמוחו שבוי לעיון ברעתן של הנחות סטריאוטיפיות מזומנות לו דוגמאות לרוב. ונורית יודפת בכללן. כיון שאמרו לו כי היא דוברת שבע שפות נתאכלס דמיונו בחורות מכוערות. ואילו זו יפה להלל ומעודנת וחיוך נבון מאיר את עיניה הגדולות. לרגע דימה שכבר פגש בה לפנים, ואז השגיח שהיא דומה להפליא לג’ני קרוספילד.

כשנכנסה העיף בה מבט מהיר. אכן, הצצה ראשונה לא הטעתה. הדמיון לג’ני קרוספילד היה מדהים, כאילו לוקחה מאוֹכּספורד ותורגמה לעברית בשביל ליצור רציפות של חיים משם לכאן. אותה קומה, אותן רגלים ארוכות ורזות. יכול היה לנחש את מראה שדיה. אילו רצתה אותה השגחה פרטית שזימנה אותה לשטות בו מן־הסתם היתה בוראת לה גם כתם־לידה זעיר ליד פיטמת שדה השמאלי.

עד שישבה, לאחר שהושיטה לו יד רפויה ורכה, הריץ בזכרונו את אוצרותיו: לילות מטורפים בגאוה על כוח ועדנה שנגלו בו במפתיע, טיולים ארוכים לאורך הנהר באור רך של בין־ערבּים, שיחות שאין להן קץ על הזמן הכללי והזמן הפרטי; אך גם – עמידה בזויה מול פקיד־קבלה חשדני במלון סוג בי"ת, שקרים עלובים וסלידה מפני שקיעה בתוך דפוסי־התנהגות גזורים מראש.

כפה על עצמו לשון רשמית כאילו בשביל לכפר על התפרעות הדמיון – כביכול תוי פניה של ג’ני קרוספילד קוראים להיסטוריה חוזרת. שאל לשמה, לנושא עבודתה, ושאלות כיוצא באלה. ביקש לקצר בזאת. אף־על־פי־כן נגרף לשיחה ארוכה. קולה היה שקט ונעים; קולה של נערה יפה שאיננה צריכה לאמץ את גרונה כדי שיאזינו לה. שלוה שאינה ממידתן של נשים צעירות היתה נסוכה עליה, והיא שכבשה את לבו. שכּן השרתה גם עליו מעין רוֹגע. יכול היה לפטפט עמה שעה ארוכה בלי שיהיה חשוד בעיני עצמו שהוא מתענג על חברתה ולא על שיחתה. היא דנה בשאלות לימודיות בכובד־ראש ובסגנון ההולם חוקר מנוסה ומשוגע לדבר.

בשבתה נגלו ירכיה והוא היה מסוגל להציץ בלי מבוכה בעורה החלק והמתוח כגון השסק הבשל. חסרה היתה לחלוטין אותה עוקצנות מופקרת של ג’ני קרוספילד ועל־כן יכול היה להתבונן בה כבמלאכת מחשבת מעוצבת לנוֹי. יכול היה לתת לה מחמאות כדרך שמהללים מעשה־אמנות, בהרגשה של חירות גמורה מהבלים שבין גבר לאשה.

נושא עבודתה, מלחמת־האחים בין החוסיינים לנשאשיבים בזמן המאורעות, עניין אותו במיוחד. השגיח שהשתמשה בביטויים שהיו שגוּרים בזמנו – “המאורעות” – ולא בלשון מקובלת על החוקרים עתה: המרד הערבי המזוין. עד מהרה יכול היה לדבר עמה כשם שהוא מדבר עם עמית־מחקר, בהתלהבות גוברת והולכת ככל שהענינים הנידונים נפרטים לעוּבדוֹת עוּבדוֹת. לשונה הזהירה אף היא היה בה כדי לקרב לבבות. לא הביעה דעות נחרצות, כאילו מאה שנות מסורת של מחקר דקדקני המקפיד על לשון צוננת וענינית נטבעו ונספגו בה. אם אחריותו של המלומד היא הדבר הטעון למידה וכל השאר מלאכה, הרי שהיא ראויה לתואר בוגר, אמר בלבו.

מאוחר יותר התיר לעצמו להציג שאלות אישיות. אף כאן זומנה לו הפתעה. למדה באותה גימנסיה שלמד בה הוא; תלמידיו היו מוריה. היתה חברה באותה תנועת־נוער; חניכיו היו דמויות־המופת של עברהּ. חש כדורך בעקבי עצמו. ונגרף אף הוא לספר מאורעות מימי ילדותו, העלה זכר אחיו, הזכיר תפקידיו ב“בריחה”, אך נרתע ברגע האחרון מלספר על מעשה־הסירוס, אף כי יכול היה לשמש משל נאה לעניין כלשהו שעלה בשיחתם.

אף היא סיפרה סיפורים מימי־ילדותה. הללו לא היו קשורים אמנם במאורעות היסטוריים, אך יכלו להסביר בדרך כלשהי את זיקתה להיסטוריה. בילדותה, בעת שהיו הוריה מספרים לה את סיפורי התנ"ך, הוקסמה מזאת שהדברים נתרחשו לפני שנים רבות כל כך ועודנו זוכרים; ולאחר־מכן, כאשר נתוַדעה לראשונה לפחד מפני המוות, נתעורר בה רצון לחיות בסיפוריהם של הדורות הבאים, כדי שיאהבו אותה לאחר מותה כדרך שהיא אוהבת את שאול ומיכל בתו. משבגרה ולמדה לנגן בכנור, ומוריה ניבאו לה עתיד מזהיר, בחרה באמנות, אך נטשה את הרעיון לאחר ששברה יד בשיעור להתעמלות ואצבע אחת בידה השמאלית חדלה להישמע לה, ואז נזכרה באהבה ראשונה שלה והחליטה להקדיש את זמנה ללימוד היסטוריה.

אולם גירסה זו נראתה לו תמימה מדי, ועשויה בכוונה כמין הכרעה ילדותית, לאחר שהפקירה לו סוד משפחתי: אביה היה קצין בכיר שהוּשעה מתפקידו לרגל ענין השמור בסוד אפילו מבני־המשפחה. לא הגה אהדה למניע כפוי ונטול־תקוה: לרכוש לעצמה כלי שבאמצעותו אפשר יהיה לפענח חידה ולהוציא לאור משפט. נזכר בגינדייל. לעולם לא ייפטר לימוד ההיסטוריה ממי שמבקש לעשותו קרדום לחפור בו. זו נטוע בה דחף לגאול את אביה מחרפה, אמר בלבו. היום היא הולכת בעקבות המופתי. מחר תכניס ראשה בין הרים. שאל על אביה. נתברר שאף הוא איננו מן ה“נרדפים על צואר”, שכּן נמצא לו מקום שאיננו מבייש את בעליו בחברה ממשלתית משגשגת. אך היא לא יכלה לוַתר על עבר מפואר.

לפתע עלה בדעתו שיוכל להיעזר בה בכתיבת ספרו. אם תרחיב את היריעה ותעסוק בנושא הליגה הערבית ושאלת ארץ־ישראל, יוכל להפיק תועלת מעבודתה ולקצר את הזמן בין הופעת ספר אחד למשנהו. ענין חשוב, שכּן מי שאיננו מפרסם עלול להשתכח מלב. הציע לה. מוכנה לעזור בכל דרך שתבחר, אמרה לו לעת פרידה.

צמרמורת חלפה בבשרו לרגע, שכּן אותן מלים עצמן אמרה לו ג’ני קרוספילד בתום פגישתם הראשונה. אולם ג’ני, כשאמרה “בכל דרך שתבחר” התכוונה לדרך גבר בעלמה.

 

פרק שביעי: פרקי שירה ופרוזה    🔗

א    🔗

בליל־שבת היו מקיימים מסיבות צנועות במחיצת ידידיו וידידי אשתו לסירוגין. נתן דעתו לכך שכעין עילית נוצרת. אנשים מעדיפים להצטופף בחברת דומיהם או מי שמקובלים עליהם אנשים כערכם, גם אם הדבר מסב להם שעמום עמוק. זקף לזכותו את ההקפדה על זיקה לידידים ותיקים. אולם הדברים לא חרגו מגדר עקרון. שכּן בדרך קבע לא פגש אלא אותם אנשים עצמם. ואילו את ז’ק לא ראה כלל, אף־על־פי שהיה שותפו למפרשית. המפרשית הושטה למספנה בחיפה לשם שיפוצים וז’ק עצמו יצא עם משלחת־מחקר לדרום סיני.

יתרון אחד מצא באותם מפגשים משוממים. שם יכול לפגוש באקראי אישים שהגישה אליהם באמצעות משרדיהם כרוכה בטרחה מרובה. יתר על־כן, כאן היו פתוחים יותר והסכימו לגלגל שיחה גם בעניינים שבדרך־כלל הם נמנעים מלדבר עליהם. כך נתקל יום אחד בירוחם חפשי, מי שהיה ראש שירות־הידיעות של ה“הגנה”, והציג לו שאלה גלויה על אוריאלי. חפשי זכר את המקרה. הבחורים האלה חיים ברומן בלשי, פטרוֹ בלא כלום. משדחק בו אמר: אילו רצינו לשתול אצל הפורשים עין ואוזן, לא היינו לוקחים בחור מבולבל שכותב שירים משונים. לאחר־מכן נזכר: היו לו לאוריאלי קשרים עם כמה מחמומי־המוח שלנו. בזמן ההפגנות נגד הספר הלבן ביום־הפקודה ניסו להקים מסגרת משותפת. לא יצא מזה כלום. תתפלא אם אספר לך, אחדים מהם הם היום גנרלים אצלנו.

המסיבות היו דומות מאוד זו לזו, אפילו מתכונת הכיבוד, כאילו קיימת תחרות סמויה בגבולות מוסכמים. לעתים קרובות הניח לאשתו לגרור אותו למסיבות שאליהן הוזמן להתפאר בו. נקט יחס סלחני כלפי סנוביותן של נשי חברים עצובות שאין להן מאומה מלבד חיים חברתיים.

ראה עצמו כאדם בעל נטיות דמוקרטיות מובהקות. אף־על־פי שבתוקף מעמדו הוא יכול ליקר את עצמו אין הוא פורש מן הציבור. דלתו פתוחה לכל דורש.

השיחות אף הן דמו מאוד זו לזו. מלחמת ששת הימים ותוצאותיה. סיכוייה של מלחמת־ההתשה. מעורבוּת הרוסים, רכילות על מנהיגים, מפקדים, חברים למקצוע. מהותה של כאריזמה. וכיוצא באלה.

הוא העדיף להאזין. בדרך־כלל מיעט בדיבור. שלב של למידה. השתדל לקחת חלק רק בשיחות על שאלות עקרוניות: הזיקה לשאלות־היסוד של הציונות, שעוררה מלחמת ששת הימים, השליטה על ארץ־ישראל רבה והשאלות המוסריות שהולידה, האחריות על העתיד, קיומה של אומה פלשתינאית, הזכות ההיסטורית, גורמים אירציונליים בעיצוב תכנית מדינית, העליה מרוסיה והקיטוב המעמדי, וכיוצא באלה.

פרשנים של התורה שבעל־פה היו מתוַכּחים בחום והתלהבות על פירושיהם. מקורבים לראשי המדינה היו משבצים בדבריהם רמזים ועדויות ממקור ראשון.

יוצאי ארצות אנגלוֹסַכּסיות ביקשו את קרבתו, לפי שהכירו את ספריו ומאמריו. חש במצוקה שביקשו לשדר לו: כאן סגנונות רבים, ואף כי שלהם באָפנה הם דחוקים לצדי דרכים. באורח שטחי הכל כביכול אומרים understatements אך באמת הם מבקשים לצרוח את דעתם בקול גדול.

מרצה לשעבר של תרבות האיסלם, חניך קיימברידג', שנתגלגל לשירות הציבורי ושיבש את סיכוייו בעולם האקדמי, ממש חיזר אחריו. נוגעים אל הלב היו מאמציו הבלתי־נלאים להתבודד עמו כאצילים שנתגלגלו בטעות לקומדיה לא להם. בכל המסיבות נתקל בו, כשהוא מגלגל שיחה אירונית, מעודנת, שתוכה רצוף לגלוג על אנשים שחיים חברתיים, נטולי תוכן ממשי, אוכלים את זמנם, מרצם וכושר היצירה שלהם. לטורח היה עליו בנסיון למשוך על עצמו רחמים ולתלות את כשלונותיו בשירות הציבורי בערכים אישיים שכאן אין להם דורש, כגון סובלנוּת, הוּמוֹר אנגלי יבש המובן רק לאניני־טעם, ויחס של בוז כלפי מושגי־הכבוד הקרתניים של ברנשים בלתי־מהוקצעים שלא סיימו חוק־לימודיהם באוניברסיטאות אנגלוסכסיות.

הויה של מושבת־זרים, שכמה מידידיו האנגלוסכסים ביקשו לגרוף אותו לתוכה, היתה מאוסה עליו. חש בצורך להדק את קשרי הידידות עם ז’ק, כמין “שיבה אל הקרקע”. כך אמר לאשתו. בכוונה תפס לשון הסיסמאות הציוניות הנושנות, כדי להעיד על עצמו שהאהבה לידידים ותיקים היא חיבה מבוקרת ולא דיבוק, ולא ריצה מבוהלת אחר “הזמן האבוד”, כפי שגרסה היא. לא היה קיים כל סיכוי שתבטל גירסתה מפני גירסתו. אמנם, אף היא חיבבה את ז’ק, אך יותר מכך אהבה לגלות אצלו זרמי מעמקים, שדעתו, המיובשת מרוב עיסוק בעוּבדוֹת יבשות, אינה מסוגלת להכיר בקיומם.

אולם חיוג מספר הטלפון של ז’ק כבר נעשה אצלו מעין “טראומה”. התירא מרָגזה של אותה אשה, אשר מיום ליום הוסיף לה בדמיונו תוים של כיעור, כגון קלסתרו של עבריין מבוקש המתמלא פרטים מתוך עדויות חדשות. נאמנותו של ז’ק לאשה נרגנת זו נדרשה כסימן היכר לאצילות אמיתית. מרים אף היא ניסתה להתקשר פעמים אחדות לבית ז’ק, אולם לא נענתה אלא פעם אחת. קול של גבר נשמע, במבטא זר, והוא לא ידע כלל מי זו תרצה. אך אפשר שטעתה בחיוג.

ב    🔗

הערת־אגב של ירוחם חפשי, בענין השירים שכתב אוריאלי בשעתו. פגעה בו בלי משים; שכּן הטיעון האומר שאין לסמוך על מי שכותב “שירים מבולבלים” נתקבל על דעתו והדבר הראשון שנתעורר בזכרונו אותו רגע היה שיר סתום שקרא במוסף ספרותי של עתון יומי. שירים גרועים לא יכלו בדרך־כלל להרגיזו, אף כי העריך לשון מדויקת ונטה לזלזל במי שמשתמש בלשונו בשביל להדהים את הבריות ולא בשביל לשדר אליהם ידיעה נחוצה; אולם אותו שיר “מבולבל” עורר בו מורת־רוח משום שנכתב בידי בנו.

למחרת חזר וקרא בו שנית. קרא וחזר וקרא ולא הבין מאומה: ופתאום / הפציע כמו סוכן הימורים / קדורני שחוח אנַליטי / יוצא צבא זכר / רועה כסילים ביוקרתם / אַל תגידו לי חובה / אם הכוונה / ללחוך עפר ושמן־מכונות.

הדברים לא נתקשרו במוחו, אף כי חש בבשורה אלימה העולה מהם. רגז על בנו, הנושא שם אחיו, שכּן לבו אמר לו שהוא מבקש לומר דבר נטול־חשיבות והוא מערפלו בכוונה בשביל לזרות חול בעיני הקורא. לא היה מסוגל להתמיד ברוגז. העליבות מכאיבה יותר משהיא מרגיזה. שכּן לא מצא בבנו אותו כוח ביטוי העושה את המשורר אדם בעל תוקף כלשהו. אילו לפחות שלט בלשון, אך אפילו זו לא נשמעה לו. הכל חיקוי.

בכל משורר מסתתר אכסהיביציוניסט, אמר פורת באירוניה כאשר סירב להופיע בפומבי. עודו נער, נזכר, הלך פעם להשתין מאחורי מפולת של כורכר על שפת־הים. כיון שעברה שם אשה התאפק מלעשות כן. אולם בעת שעקף את התלולית השגיח בגבר שהציג לראוה אבר תפוח וסמוק־עטרה. ימים רבים לאחר־מכן זכר את החיוך המוזר, הנפחד מעט, שנדלק להרף עין בעיני האשה ואת הניגוד בין המבט הנכאב בעיני האיש לבין המראה התוקפני של האבר הזקוף ומלא־דמים. האיש ביקש בבת־אחת גם רחמים גם הערצה. עמדה של משורר.

המשורר מבקש שנאמין לו כי חולשתו היא כוחו, אמר פורת.

בשיחת משוררים, ששמע פעם אחת ברדיו בשעת־לילה מאוחרת, אמר יהושע בקול רועד שביקש להיות תקיף, כי אין לשירה כל תפקיד חברתי; היא שׂחוֹק אציל ותו לא. התקומם עליו. מן־הסתם אסור להגדיר את תפקידיה החברתיים, בזאת היה מוכן להסכים עם בנו, אבל ההתהדרות בשׂחוֹק אציל נראתה לו כמין גניבת־דעת. אילו באמת שחוק היתה, לא היה מתיסר עליה כל־כך.

היו אלה נושאים אסורים בדיבור. מרים התרעמה עליו שאינו נוהג כבוד בבנם. אך הוא לא היה מסוגל להשתחרר מיחס של בוז דק ל“עמדות של משוררים”. כל מעשי בנו מכוּונים להוכיח שאיננו קרתן כאחרים. אפשר לפתותו לעשות כל אִולת העולה על הדעת אם יוכח לו שאזרחים מהוגנים אינם עושים כן.

לפנים, בעת שהיו מסוגלים לדון בזאת בלי לבוא לכלל מריבה, האשים את אשתו שהיא מפריזה באהבה לבנם הבכור. אהבתה, אמר, היא שעושה את בנם יצור רגיש, מפונק, הבורח מהתמודדות. יהושע היה מסתגר בבית בחברת חפצים ומזכרות ומאנש אותם במין התאהבות קודרת. בגיל הנעורים היה קורא ספרי־שירה שאיננו מסוגל להבינם ונהנה מהערצת אמו שהתפעלה מהברקות חכמניות של ילד זקן. בכל דבר־שטות שהוציא מפיו גילתה עומק, רגישות, חום־לב, ותבונה; סגולות, שלמד להבליט על־מנת לקבל פרס. גירסתה היתה שונה משלו. לדידה לא הפריזה באהבת הבכור אלא איזנה בהתנהגותה טעות חינוכית שלו. לדבריה השפיע עודף אהבה על הבן הצעיר ובזה עירער את הבטחון העצמי של הבכור. בענין זה צדקה. הוא נתקשה להסתיר את רגשי ההערצה שהגה כלפי הבן הצעיר, מיכאל, שדמה באָפיוֹ לאחיו המנוח. היתה בו כנות אכזרית, פשטות בריאה, תפיסה חדה בלי רגישות יתר, ופקחות בלי חכמנות. בפעם האחרונה בכה כאשר לאחר מלחמת ששת הימים נשקפו אליו פני בנו מן הדף הראשון של שבועון מצויר, פני חייל מאושרים ויגעים. רגליו במימי התעלה ורובהו בידו, הציץ בו מן הגליון במבט נדיב של גבר חזק והוא געה בבכי כילד קטן.

לא היה מרבה לראות את בניו. ביום שבאו מאנגליה קיימו פגישה משפחתית במסעדה. לאחר־מכן חזר מיכאל לתעלה, מקום שם הפעיל ציוד מיכני כבד. יהושע דר לא הרחק מביתו. אולם לא נפגשו אלא כשבא הזוג הצעיר לסעודות־משפחה מאולתרות, על הרוב בהגיע אחיו הצעיר לחופשה בת שעות אחדות. הוא הוקיר רגליו מבית בנו. ראשית, לא הגה אהדה יתירה לכלתו. בגיל עשרים ושלוש דמתה לאשה בת שלושים למוּדת־סבל. בילדותה לא חסרה מאומה, עתה אהבה בדרך מיוסרת כלשהי גורלה של אשת משורר דל־גאה חסר־כל. אך גם את התפקיד הזה לא היטיבה לשחק, שכּן קנה להם אביה דירה ונתן להם כסף לרהטה. אמנם, מה שקנו בכספו לא היה לרוחו – שפע של רהיטים ישנים שנקנו בשוק־הפשפשים, מכשיר־טלויזיה על־גבי מרכב של מכונת־תפירה שיצאה משימוש, מרבדים עשויים מיריעת אוהל בידואי וכיוצא באלה – אולם היה רחב־דעת מכדי שיתבע ממשורר לקבל עצה מבורגני. הדירה המודרנית המלאה יצירות מקוריות של חברים, ציורים מופשטים, עצבניים, מדוקדקים, נטולי כל ספונטניות, לא היה בכוחה להדהים את הבורגני, שאין להפתיעו עוד.

שנית, תמיד יצא משם בפחי־נפש. בנסיונו להצניע את החמלה, כדי שלא להעליב, היה מעורר מריבות על כל דבר של מה־בכך. קשה היה לו לשאת את האוירה השוֹרה על הבית. חיוך עדין של משורר מובס שפוך על פני בנו כל העת. כל רמיזה של ביקורת עושה אותו תוקפני, וכל מלה אוהדת – חברותי עד גועל. ומנגד, בכורסה, אשה עצובה, שבשנות העשרים היא כבר יפה־לשעבר, והיא חוננת בעל שגאוָתוֹ פצועה תמיד באהבת אם ואחות. היא הבית היא הרכוש. הערצתה ומסירותה הן לבדן נכסיו שלו. אסיר־חסדה הוא עתיד להזדקן לצדה בהכרה שנאמנותו לה היא לבדה כבודו.

אולם כיון שנתבקש לתת לבנו הלואה לקניית מכונית גמר בדעתו לבקרו. תשובה שלילית יש לתת פנים־אל־פנים.

ג    🔗

הוא ידע שהלואה פירושה מענק. בנו לעולם לא ישתכּר כדי קניית מכונית. שיריו אינם נמכרים ועבודה חלקית בעתון אינה מפרנסת את בעליה. מלכתחילה ביקש לגלות רוחב־יד ולהעניק לו מתנה; וזאת, כדי להחזיר לו גאוַת־בעל, שכּן עד עתה היה סמוך על שולחן חותנו. אולם לאחר־מכן חזר בו, והיה מהפך בדבר לבחון את עצמו אם עקרונותיו אינם בגדר צידוק־בדיעבד לצייקנות.

אביו שלו לא חשש שמא ייפגע כאשר סירב להשתתף בהוצאות לימודיו באוניברסיטה. נתן לו “הלואה” על חשבון הירושה. אירוניה דקה. שכּן בן יחיד היה. לא היה בדעת אביו למנוע טוב מבנו. היתה זו דרך של מחאה. לימוד היסטוריה היה לדידו בזבוז זמן. רצה שיבחר מקצוע “מועיל”. אולם כיון שלא רצה לעמוד בדרכו, מצא דרך לתת ולא לתת כאחת. שלוש שנים לאחר־מכן הלך לעבוד בבנין והחזיר לאביו את ההלואה. אביו נפגע מפרעון החוב המדומה. שכּן היה סבור שהוא מחזיר לו את כספו כדי ש“ידו לא תרעד” בעת שירצה לכתוב שהיה “בוגד”. דברים כיוצא באלה לא עלו כלל על דעתו. אולם בדיחות אכזריות היו שעשועיו הרוחניים של האיש המנודה. אז היו שרויים בויכוח מר בשאלות פוליטיות. אביו העמיק את קשריו עם אנשי “ברית שלום” והוא נסתפח לקבוצה קיצונית של חברי ה“הגנה” שתבעו מאבק מזוין בבריטים. מכל־מקום, לימים זכר את המאמץ לממן את לימודיו בכוחות עצמו כנסיון שהטביע את חותמו על אָפיוֺ.

עתה היה חושש שאם יקנה לבנו מכונית ישחית את מידותיו. איזה צורך יש לו ברכב? הרי איננו נוסע למקום כלשהו בשביל לעשות את עבודתו. ובכן בשביל מה? בשביל להתהדר בה? הכל יודעים שאין שירתו מפרנסת אותו.

הבינוניות היא חולי ממאיר, אמר בלבו. למי שעוסקים בישובו של עולם היא ברכה. למשוררים היא קללה.

דברים אלה וכיוצא באלה לא יאמר. מכל־מקום גמר בדעתו לסרב. אילו היתה המכונית חיונית, אפשר שכדאי היה להתאמץ, אבל בשביל טיולי־שבת ומפגן־יוקרה, בשביל אלה אין ידו משגת. ידע כי בנו סבור שאותם ספרים המתפרסמים בעשרות אלפי טפסים מביאים לו הכנסה ניכרת ולא בנקל יעלה בידו לשכנעו שבאמת ובתמים קניית מכונית קשה עליו. על־כן החליט לספר לו מה ששמרה אמו בסוד מנכדיה: הופעתו הבלתי צפויה של טוען לירושה. בבואו לבית בנו החליט לדחות את השיחה לעת אחרת. השגיח שכלתו, הלבושה בחולצת־טריקו המכסה הכל ומגלה הכל, נמצאת בחדשי־הריונה הראשונים. אף כי ידע שאסור לו לברך על המוגמר, לפי שפּעמַיִם הפילה, נתקשה לדון בענינים כספיים העלולים לצערה. אולם עד שבירכם לשלום הוצגה השאלה.

נתן בבנו עיניים עייפות. לשם מה נחוצה לך מכונית? שאל והצטער. שכּן ראה רעד קל על שפתי בנו. אותות מבשרים של מריבה בלתי־נמנעת. בשביל לנסוע, השיב לו יהושע בשפתים חיורות. תוקפנותם של רפי־אופי עצורה ונרגשת. גזר על עצמו התאפקות, אף־על־פי־כן לא יכול להימנע משאלה: לנסוע לאן? לאן שאני רוצה!

מכאן ואילך לא היה אפשר שהמריבה לא תתגלגל לדרכה. תשובות מחוצפות גררו שאלות מתוך תרעומת. אין תחבורה ציבורית? אתה משתמש בה? אני לא. ובכן מדוע זה אנוכי? האם אתה בטוח שיש לך אב עשיר? אינני יודע, אבל גם לא ידעתי שאני בן של קמצן.

הבליג על עלבונו. אתה מבקש כסף ועוד מעליב אותי? איני מבקש כסף, אני מבקש הלואה. לעולם לא יהיה לך להחזיר. אקח הלואה ממקום אחר. אלה שטויות. מה זה ענינך, אני נשבע שאחזיר. מנַיִן? מה איכפת לך? אגנוב. אַל תדבר שטויות. זאת כבר שמענו.

יהושע! קולה של אפרת היה תובעני ומתחנן. כדרך שמזהירים חולה־לב מפני רוגז. כאב את קולה ואת הביטוי האומלל בפני בנו. הנעלבים בנקל כופים עלינו את חולשותיהם.

הצטער שעשה זאת באיחור, שכּן יכול היה לחסוך מהם מריבה. אולם מוטב כך מלתבוע עלבונו. תיאר קשיים כספיים שנתקל בהם עקב הצורך להסדיר עניני הירושה של אביו בתיאום עם עודד מירון. לפליאתו גילה יהושע ענין נלהב בהופעתו של קרוב־משפחה אלמוני. בכל־זאת משורר, אמר בלבו בראותו באיזו קלות הפליג בנו ממצב־רוח אחד למשנהו.

בילדותו היה מאזין נלהב לסיפורי יהושע דודו. בכמה רשימות קצרות שיבּצוֹ כאבן־חן, מעין סמל לארץ־ישראל הפראית. לפעמים היה הוגה בחוסר השחר הטבוע בקריאת תינוקות על שם קרובי־משפחה. כביכול משומרת בשֵׁם אישיות שהלכה לעולמה. לא יכלו להיות שני אנשים שונים זה מזה כיהושע אחיו ויהושע בנו. כל התמורה שחלה בדור אחרון מקופלת בהבדל. הראשון היה ברנש חמרני השקוע בענינים ארציים ואף־על־פי־כן היה בן־חורין; האחרון איש־רוח המתימר לבוז לאורח־החיים הבורגני ואף־על־פי־כן הוא משועבד לנכסים.

יהושע אוכזב מזאת שלא היו בפיו דברי שבח על בן־דודו. בלבו יִחל לפגישה מפלאה עם דמות מעולם שלמד להעריץ בילדותו. התיאור הצונן של לא־יצלח חמדן הוליד מפח־נפש משלו. אך הוקסם מביטויים שנונים. יכולת להיות סופר, אמר לו. בעוד מועד כלא את לשונו. אילו אמר “מוחל על הכבוד”, כפי שהיה בדעתו לומר, היה פותח מריבה מבראשית.

מכל־מקום ענין המכונית “ירד מסדר היום” לפי שעה. כמעט שביקש לחזור בו מסירובו כאשר הגזים יוצא־חלציו במזג נוח. לפעמים יִחל לכך שיריב עמו ויעמוד על דעתו. אולם יהושע נאחז בבשורה כדי להסתלק ממשאלה, שגרמה לו צער. בנקל יכול היה לדבר על חלום גברי שנתבטל כעל מצרך מותרות. שועל עגום וענבי־זעם חמוצים, חשב. לפרקים שאל את נפשו אם אינו מתקוטט עם בנו כדי לחשל את אָפיוֹ. ענין אבוד.

לאחר־מכן הוסיף עווֹן על פשע. יעץ לבנו שיחזור לספסל הלימודים, שכּן אינו חייב בשכר־לימוד. אף בזה היה משום עלבון. כאילו ביקש לומר שאין דעתו נוחה מהשכלתו. אולם הוא בסך־הכל ביקש לומר שמכל־מקום הוא יכול להסתייע בו בענין מועיל אחר. אולם מעז יצא מתוק. בסירובו להצעה נדיבה יכול היה יהושע להחזיר לעצמו את כבודו. איני זקוק לתארים ואותות מעמד, אמר.

תתקיים מהוראה ותוכל לכתוב כל מה שאתה רוצה. מנַיִן לך שאני יכול להיות מורה טוב? אפשר לנסות. אילו היה הפרי באמת נופל לא הרחק מן העץ הייתי מלומד גדול. מה זה צריך להיות?

יהושע הביט בו במבט מפויס. לא נתכוון לריב. רצה להתפאר באוצרותיו: אף כי חשק במכונית לא נתקפחה צניעותו.

אינני מסוגל לעשות מהטעם האישי שלי תורה־מציון ולהעניק ציונים גרועים למי שטעמו שונה משלי.

ייתכן שאתה צודק, אמר לבנו. עד כאב נגע אל לבו הזיק החם שניצת בעינים העגומות ורכות.

נחיה בלי תעודת־ביטוח, אמר יהושע בבקשו למשוך עליו עוד ועוד מאותה חיבה שנתעוררה עליו אצל אביו, כשם שנחיה בלי מכונית.

אין דבר, אַל תצטער, אבא שלי יתן, אמרה אשתו והשביתה חג שלא היה לה חלק בו.

 

פרק שמיני: תצפית על שמורת־טבע    🔗

א    🔗

משחזר ז’ק הציע לו להצטרף אליו לשוט בשבת. יש בדעתו להביא את הסירה מן המספנה בחיפה. הרעיון קסם לו, אולם נאלץ לדחותו בגלל ענין אחר. בלבו אמר: אם ישכח ז’ק גם הפעם את הראיון שנתבטל יניח לו. אם כרוכה במקצועו טרחנות כלשהי, לחבריו לא יציק. אולם ז’ק לא שכח. ברגע האחרון, לאחר ברכת פרידה, נזכר. כן, באותו ענין, הראיון, אתה עודך, כלומר, מעוניין. משנתן לו תשובה חיובית, נאנח. אבל ראה הוזהרת, אתה מדבר עם חתול. בהמשך אותה שיחה אמר לו דברים גלויים. משנשמע השם אוריאלי נדרך משהו בקולו של ז’ק. אוריאלי! מה אני יודע על אוריאלי?

אני מניח שתרצה ידעה משהו, אמר לו. כעין שיעול נשמע בטלפון. תרצה? תרצה ידעה פחות ממני. לאחר־מכן שאל: הכרת את תרצה? לא, אבל אשתי היא חברתה.

לבסוף נעתר לו. תבוא בשבת הבאה; כשהסירה מתנדנדת על המים יש זמן בשפע וגם הראש צלול. אולם הוא עמד על דעתו. נחוץ מקום שקט ורשמקול. ז’ק סירב. הכלי הזה מפיל עלי פחד; הלשון שלי ממש נאלמת. אחר כך נשמע צחוק קצר. מה זה כאן, בית משפט? כל מלה חשובה? בסך הכל תשמע ממני משפט וחצי משפט. ייתכן שמשפט אחד יספיק, חתם את השיחה.

לאחר־מכן נתן דעתו לכך שז’ק אמר “תרצה ידעה” בלשון עבר, אולם משהפך בדבר גמר בדעתו שאין ללמוד מכך מאומה. אפשר שלשון עבר חלה על הידיעה ולא על תרצה.

ב    🔗

לבסוף גמרו שיבוא לבית ז’ק עם רשמקול ועם ״כל הצרמוֹניה". כבר יהיה לי כאב־בטן מכל העסק הזה, נאנח ז’ק. אבל מילא, מה לא עושים בשביל חברים לא טובים? בערב חש במעין ציפיה חגיגית. שיחה בחוג עמיתיו נראתה לו תפלה וחסרת־טעם. עייף מהאזנה לקינות של אנשים מוכשרים, המתנזרים מפעולה ציבורית לפי שאין המפלגות הקיימות תפורות לפי מידתם, והם מבכים את קוצר יכלתם להטביע חותמם על המאורעות. מתוך ביטול, שלשוא ביקש להעלים, הקשיב לנאום נלהב של מתימטיקאי צעיר המאמין שיש בכוח אנשי־מדע להנהיג את הציבור על פי עקרונות של תבונה טהורה בהתעלם מלחצן של קבוצות פוליטיות או כלכליות. הדברים נסכו עליו שעמום עמוק. כמין פולחן, שכבר נסתלקה ממנו האמונה שיש בכוחו להוריד גשם ולהפרות את הנשים ולהתיש את האויב, והוא קיים כחויה אסתיטית בלבד, ככמה מן הריקודים הפולחניים שהיה עֵד להם באפריקה, כך נשמעו באזניו השיחות השנונות על התמעטות הערכים והתפוררות החברה הישראלית. על בטן מלאה נקניקים הונגריים, בירה דנית, צדפות מעושנות ופיסטוק חלבי חוגגת העילית הישראלית את טקסיה העייפים, הרצופים שאלות שלא נולדו מתוך מצוקה ותשובות חכמות שאין להן דורש.

בהרגשה של “התרחקות משאון הכרך והמונו”, מליצה שזכר ולא זכר מנַיִן, נסע לבית חברו; מסע, שבלילה ההוא, בגלל הכאב במעיו, נראה לו ארוך לאין קץ, נסתיים חיש מהר הפעם. הוא העלה בדעתו נסיעות “אל מחוץ לעיר” בארצות הברית, מסע מיגע בן שעות אחדות, שבסופו היציאה אל חיק הטבע צופנת בחוּבּה שינוי קיצוני. ואילו כאן השטח העירוני והמחגורת הירוקה סביבו מעורבבים זה בזה. אף־על־פי־כן חש מעין התרעננות, שלפנים יִחל לה בשעת פגישה בלא־חציצה עם הטבע, כגון בשעת רחצה בים, לינה על־פני האדמה, או עבודה בפרדס בזמן החופש הגדול.

בנסיעותיו עם אשתו בנופים מרהיבי־עין היתה קיימת הסכמה שבשתיקה שאין מרבים בדיבור על הדר הטבע. לעתים, בעת שנסעו בחבורה, היה שׂוֹטם כמעט בגלוי נשי־חברים שהביעו את התפעלותן בקריאות חטופות של חדוה ליד מפלי־מים שהופיעו בפתע, או עם התגלוֹת הג’ירף בגבול הערבה. מלים לא היו נחוצות לו בשביל לשאוב מן הטבע אותה מידה של רגיעה שהיתה נחוצה לו – ומן־הסתם גם לעיניו המיוגעות מרוב עיון באותיות קטנות. בעת שנזקק למלים היו אלה על הרוב ציטטות מתוך שירים שלמד בבית־הספר או ביטויים שגורים שהביאו עמם הלך־נפש אירוני. ענין זה עצמו נדרש כהוכחה לכך שהצורך בביטוי הוא עדות לחוסר בגרות.

אף־על־פי־כן בעת שהסיע את המכונית בשדרת הפואנציאנות המוליכה מן הצומת עד ביתו של ז’ק, בית כפרי בן קומה אחת שגג־רעפים אדום לו וצמח מטפס על כתליו – היו פסוקי שיר, ובאנגלית דוקא, ומשל ווֹרדסווֹרת, Up, up, my friend and quit your books, מנקרים במוחו. כעין שיבה אל שמחת־חיים פשוטה וילדותית נתרחשה בו, והוא יצא מן המכונית בצעד קל, חגיגי מעט, בלי שאותו אב חמור סבר היושב בקרבו יתן בו עין זועפת, ועשה את הפסיעות המעטות המוליכות עד פתח הבית כשהוא מפזם לעצמו מנגינה של פרסומת לתפוזים. אלא שאותו רגע התנפל עליו כלב־זאב ענק בנביחות עזות.

ג    🔗

אשה צעירה במכנסים שחורים ארוכים וחולצה פרחונית רכה יצאה מן הבית וקראה לכלב, אולם זה לא נשמע לה והיה מנבח בעוז כשהוא חושף שיניו במבע מפיל־אימה. הוא עמד ליד מכוניתו, אשר אליה נסוג בצעדים מהססים, והמתין עד שניגשה אל הכלב ואחזה בקולרו. הוא ישגע אותי, הכלב הזה. קולה היה עצבני ונרגז. אולם מקץ רגע, לאחר שהכלב נרגע, הרימה את עיניה וחיוך נעים שטף את פניה. פרופסור אור? אישר בניד־ראש רפה. היכנס בבקשה, ז’ק ביקש שתחכה לו, יכול להיות שיאחר. בהצצה שניה דימה שכבר ראה אותה לפנים, אך לא יכול להיזכר היכן. הוא צעד בעקבותיה אל תוך הבית והכלב היה מנהם כנגדו עד לאותו רגע שעבר את המפתן של דלת המבוא, כאילו משנמצא ראוי לעבור את הסף שוב איננו אויבו. משנכנסו פנימה הוּתר הכלב והיה מהלך בעקבותיו ומרחרח בו.

הטרקלין שראה בלילה נראה לו עתה שונה באור־יום. דלותם של הרהיטים היא שתפסה את עינו עתה. רהיטים בדומה לאלה – ספה נושנה, כסאות־עץ גבהי־משענת, שולחן שלוח־זכוכית מונח על גבו, כורסת־קש קלועה, רדיו־מנורות, ומנורות־קיר בלא אהילים – נמצאו בבית הוריו בשנות דלותם. אולם אלה כמדומה העידו על הזנחה ולא על עניות, והיו יפים, על־פי ההשערה שנתקעה במוחו, לעקרת־הבית שלא הכירה אלא על־פי קולה בטלפון. עד שישב תהה על השייכוּת ששייכת לבית האשה הצעירה שקיבלה את פניו. על פי גילה לא יכלה להיות תרצה אוריאלי; על־פי מלבושיה המהודרים לא יכלה להיות עוזרת־בית. נאמן למנהגו לא הציג שאלה. היינו־הך אם היא עוזרת־בית מהדרת בלבושה, קרובת־משפחה מקייטת, או שכנה שנתבקשה לשהות עם הילד עד שישובו הוריו.

כאשר התישב בכורסת־הקש חזר הכלב לנבוח כשמלתעותיו החשופות נמצאות בקרבה מסוכנת לירכו. הוא אסף את רגליו כלפי מעלה וחיוך דק מן הדק צץ ונעלם בפני האשה. הוא משוגע, הכלב הוה, אמרה כלעצמה בצרפתית. ומיד הוסיפה: ישבת על הכורסה של האדון. ובעת שהעתיק מושבו לאחד מאותם כסאות לא־נוחים שליד השולחן אמרה במעין התנצלות שמוצנעת בה ביקורת על בעלי הבית: לפחות מישהו שומר על איזשהו סדר בבית הזה. הערה, שמצא בה טעם לפגם וסימן־ידידוּת כאחד. לא יאה לשני זרים להתכבד בקלונו של מארחם, אמר בלבו, אולם קידם בברכה שיחה עם אשה צעירה ויפה – עתה השגיח שפניה, המוזרים מעט בהיעדר סימטריה בם, יצוק בהם איזה יופי גוזל־מנוחה. היה מרוצה שהטריחה עצמה להשתבח בשנינותה כדי לשאת חן מלפניו.

תה או קפה?

בעת ששהתה במטבח, והכלב הלחית לרגליו והיה זוקף בו מבט חשדני – יזוז ממקומו, ינעץ בו שיניו – סקר את החדר, שבלבו כינה בשם “טרקלין”, במין אירוניה השמורה לעצמו בלבד, לפי שלא היה מתיר לעצמו לבוז לעניות אלא לרשלנות בלבד. על כוננית־הספרים מנגד ראה ספרות יפה בצרפתית וכמה ספרים עבריים נושנים, הוצאות “שטיבל” ו“מצפה” וראשוני הספרים של “ספרית פועלים” משנות הארבעים, ו“ספר השומר”, “מאורעות תרצ”ו" ו“מגן בסתר” ו“תולדות ההגנה” ו“חביון עוז” וכיוצא באלה ספרים היכולים לשמש מעין סימן־היכר לדור. על הכותל מנגד, מעל לאח ריקה, ראש צבי מפוחלץ, רובה צרפתי ישן, חרב ערבית עקומה ושני פגיונות מוזהבים. ליד החלונות השנים תצלומים מוגדלים, כמין חלונות נוספים, נוף של החרמון מזה וסנטה קתרינה מזה.

ה“טרקלין” של ז’ק איכזבוֹ מעט. עתה לא נתן עוד דעתו על העניוּת. מה שניתן להקיש מחפצים על בעליהם הביא עמו מפח־נפש. חלומות אירופיים של יליד־הארץ, אמר בלבו. אח שאין בה צורך, קרני צבאים, נשק ישן! כאילו ניתן לצרף לחייו הכלים והולכים של חניך ארץ־ישראל העובדת את זיקנתו של אציל כפרי ממקום אחר. אותות מעמד וסמלים של יוקרה שהיו מאוסים עליו תלה ז’ק על כתלי ביתו. לא היה מוכן להסכים שדברים אמורים בחוסר־טעם בלבד. והכלב השומר על זכויות האדון? איזו עקשנות טרחנית נחוצה בשביל לאַלף כלב שינבח על זר היושב על כסאו.

בשוב האשה הביאה עמה שני ספלי תה והוא דחה את ההשערה שהיא עוזרת־בית, שכּן נהגה בו כמארחת לכל דבר, ההנחה שהיא בת־בית ולא אורחת כמותו נתחזקה בעת שישבה על הספה למולו והכלב ניגש והניח את ראשו על ברכיה. היא דחתה את ראשו של הכלב בעדינות ואמרה: חשבתי שכלבים הם בעלי־חיים חכמים ואינם נטפלים למי שאיננו אוהב אותם. הוא ביקש לומר: אנשים מקובל שהם חכמים יותר ואף־על־פי כן הם עושים כן, אולם נרתע מלומר, שמא יש בזה אבק חיזור. הציץ בפניה וההכרה שכבר ראה אותה באיזה מקום נתחזקה, ואף־על־פי־כן לא הצליח להעלות מזכרונו מאומה, עד שהיא, כאילו קראה את מחשבותיו, אמרה לו אותו דבר עצמו שנמנע מלומר לה: נדמה לי שראיתי אותך באיזה מקום. אך גם היא פישפשה בזכרונה ולא העלתה מאומה. עד שלפתע נדלק זיק בעיניה ונזכרה: כן, ראיתי אותך בטלויזיה. מבעה נשתנה לפתע ונעשה ידידותי וחם. דיברת יופי, חמימות מבטה נעמה לו ועם זאת דרש את התנהגותה כמין קרתנות. כל עוד היה חבר לז’ק שמרה על איזו רחקות, אך לא הידרה בכבודו. כיון שהופיע בטלויזיה נמצא ראוי להערצה. הרגיש את עצמו כשוטה כשדן עמה בתכנית־עיוּן שלא היה לה כל ענין בה. היא הציצה בתכניות טלויזיה, כך סיפרה מכל־מקום, כמין שעשוע פרטי. מנסה את כוחה בחכמת־הפרצוף. משמופיע הראש על המסך היא מנחשת אם יש לאיש מה לומר או שהוא אחד מאותם פטפטנים האוהבים לשמוע את קולם. התכנית עצמה היא מבחן לניחושיה.

לפתע נתנה בו מבט מבודח. קשת־דמויות רחבה עמדה לרשותה ומיני נצנוצים, כמין היזכרויות, היו נדלקים בעיניה לפתע, בלי סיבה, כאדם שרעיון פיקחי עמד על קצה לשונו והחליט לדחותו לעת אחרת. חש שלא בנוח תחת סקירתה הבוחנת ונקוט בפני עצמו שכל אשה נאה יכולה להביכו בכל עת שיעלה רצון מלפניה.

אתה מחכה להמשך, נכון? אותו רגע נתקע למוחו שהמבטא שלה צרפתי והוא אמר כן, אך היא המשיכה בשלה: אתה דוקא נראית כמו בן־אדם שיש לו מה להגיד. אולם אחר־כך שחקה. האחרים היו נרגזים ואתה שקט. זה מספיק בשביל לנצח בטלויזיה. לאחר־מכן שבה והציצה בו ושאלה אם מוצאו מאנגליה. הוא חייך. על סמך מה אַת שואלת זאת? היא דיחקה את גבותיה לרום מצחה. אתה מנומס כמו אנגלי, אותו רגע נזכר: היא האשה שראה ברחוב בעת שפגש את ז’ק. בעקבותיה רץ לאחר שנפרד ממנו בחפזון. לא, אינני אנגלי, אמר, אבל שהיתי שנים רבות בבריטניה. משהו נדבק תמיד, אמרה, אבל אני כבר שבע שנים בארץ ושום דבר לא נדבק. נאמן לשיטתו (“בשיחה עם אשה, הדרך הטובה ביותר להגיע לאינפורמציה מהימנה היא: לא לשאול”) לא הציג שאלה על מוצאה. אולם היא לא הידרה בנימוסים. ניסתה לנחש מהיכן הוא. ישראל לא נזכרה. לא הצלחתי הפעם, נאנחה. אני רואה פחות מדי אנשים. אַת מצרפת, ניסה כוחו שלו בניחוש. היא צחקה כילדה שניצחה במשחק. לא הצלחת! מפולניה. אולם עד מהרה חזרה לדבר בו. לא הייתי מאמינה שאתה יליד הארץ! לא הכל דומים לז’ק, אמר. אף אחד איננו דומה לז’ק, אמרה. לפחות בעניין אחד אינך דומה לו, אף פעם איננו בא בזמן, הוסיפה, שמאל דוחה, ימין מקרבת. והאיש הזה מספר לי שפעם היה חייל, נאנחה בחיוך על שפתים. וחייל טוב, אמר. מה זה חייל טוב, שהורג הרבה אנשים? אמרה, והוא חש בזרותה כמו מחיצה שגבהה בינו לבינה לפתע.

אולי הגיע הזמן שנתוַדע זה לזה, אמר. הציצה בו בתמיהה. היה אנוס לתרגם לצרפתית. משהבינה שׂחקה. מדוע צריך? אני יודעת מי אתה ואתה יודע מי אני. אני איני יודע, אמר. הביטה בו כאילו הוא מבקש לשחק עמה משחקים. הושיטה יד בחגיגיות מבודחת. שמי אינה, אבל ז’ק החליט ששמי יהיה אילנה; אז בפספורט אני אילנה, אבל בשביל עצמי אני תמיד אינה, אף־על־פי שגם השם הזה אולי איננו שמי האמיתי. היא ביטאה את שמה העברי במין התנכרות, כמי שמהסס בעת שהוא נזקק לניב נכרי שאיננו בטוח בפירושו. אילנה שם יפה, אמר. משהו נתקומם בקולה. אולי בשביל עצים. הוא שאל: מה פירוש, ז’ק החליט? קיוה שמתשובתה יוכל להקיש על זיקתה לו. אולם קיבל תשובה שאינה מלמדת מאומה. אתה הרי מכיר את ז’ק, הייתם ידידים, לא כן? לאחר רגע נעצה בו מבט שואל: אתה לא האיש מהסירה? נידנד ראשו לחיוב. ז’ק שמח מאוד; הוא משוגע לים.

עכשיו אני יודע את שמך, אמר לאחר זמן, אבל זה הכל. שיטות־חקירה שעמדו במבחנים רבים לא עלו יפה הפעם. דרך־ההיקש וגלגול שיחה עקיפה לא הועילו לו לדעת מה מקומה בבית ז’ק? היכן בעלת־הבית? ועוד שאלות שהיו על קצה לשונו, אך לא העז לשאול. כשדברים אמורים בחקירה לצורך תיעוד הוא יודע להציג שאלות במפגיע. אך ברשות הפרט הוא נרתע מלהציג שאלות סקרניות. נימוסיו אינם מתירים לו זאת. דוקא משום שהוא בעל־שיטה יכול הוא להקפיד על הימנעות מפריצה אל מה שסגור בפניו ואין לו עניין בו. אולם דוקא הפעם, כשביקש לדעת דברים על בּוּריָם, כדי שלא ייכשל בפליטת־פה שאינה במקומה, לא הצליח להציל מפי האשה הצעירה מאומה.

היא הביטה בו בפליאה. מה עוד נחוץ לך לדעת? אני צריכה למלא שאלון?

הוא נבוך, ולא נותר לו אלא להציג שאלה גלויה: את מדברת על ז’ק בקרבה מסוימת. האם אתם קרובי־משפחה?

היא צחקה. מה? לא ידעת זאת? אני אשתו. הייתי בטוחה שאתה יודע. הרי אתם חברים, לא כן?

הוא התנצל. לא ראיתי את זיק שנים רבות וכלל לא ידעתי שנפרד מאשתו הראשונה. לרגע הביטה בו בחשד. אם לא היית אומר לי מי אתה, הייתי חושבת שאתה בכלל לא מכיר את ז’ק. הוא לא נפרד מאשתו הראשונה. היא מתה. היא מתה מזמן. אני בכלל לא הכרתי אותה. היא מתה עוד לפני שהגעתי לארץ.

היא חזרה על צמד המלים “היא מתה” במין הדגשה, כאילו מבקשת למחוק אותה גם מארץ־המתים. הוא תמה בלבו: כה הרבה שנאה כלפי אשה שכלל לא הכירה.

והילד? שאל. יש לנו ילד בן ארבע, השיבה. אך כעבור רגע הבינה: אתה מתכוון לילד שלה? אתה באמת לא היית כאן שנים רבות, שחקה. הילד שלה הוא איש בן עשרים ותשע.

נתנה בו מבט חריף. אני יודעת מה אתה חושב. לא, הוא איננו מבוגר ממני. אני זקנה ממנו בכמה שנים. לא כל אֵם חורגת היא מכשפה זקנה ומכוערת.

טרטור חדגוני של מנוע קטע את שיחתם.

ד    🔗

ערבי צעיר במכנסי־חאקי ארוכים וחולצה משובצת ניצב בפתח.

איפה ז’ק? שאלה.

הלה ניער מעל ראשו קסקט ישן ואמר במבטא ערבי מודגש כי “הדבר נמשך יותר מדי” ועל כן ז’ק לא בא עמו, אבל אם האדון רוצה הוא יכול לבוא אתו באוטו.

דיבר אליו, אולם עיניו היו נטועות בפני האשה. על פי גינוניו ניתן היה להסיק שאף הוא בן־בית. בטרם כילה דבריו ניגש אל המטבח ועד מהרה נשמע משם קילוח המים בכיור.

מחמוד הוא העוזר של ז’ק, הסבירה. ז’ק בשמורה. ודאי תצפיות, אמרה באיבה כאשה האנוסה להזכיר שם צרתה. אף פעם אי־אפשר לדעת מתי זה ייגמר.

הציץ בשעונו. אני משעממת אותך? לא, חס וחלילה, אבל אין לי זמן, חייכה. לא צריך להתנצל, אני משעממת אותך, אני יודעת. אתה יכול לנסוע עם מחמוד. אולי אין טעם שאסע, אם ז’ק עסוק, אמר. צחקה בביטול: עסוק! הוא רק יושב ומביט על צפרים או משהו כזה.

מחמוד חזר כשהוא מקנח את פיו בזרועו, אז מה האדון החליט? דיבר אל האשה. הוא שאל אם השמורה רחוקה. מחמוד השיב: פּוֹתיכף. הוא חייך ואמר: כמה תיכף? סיגריה? שתים? מחמוד נעלב. שלוש קילומטר, לא יותר. נסע, אמר. אולם מחמוד היסס. נתן עיניו בבגדיו. יהיה אבק, אמר. נוסעים בלי כביש. בסדר, אין דבר, אמר, מעשה בן־חַיִל. חיוך דק נבקע בפני מחמוד. אני הזהרתי את האדון, אחר־כך שלא יגיד שלא אמרו לו.

מחמוד צדק. אמנם חס על מכנסיו, ואולם סקרנותו גברה על אנינותו. היה סקרן לדעת מהו אותו “דבר הנמשך יותר מדי” שאין ז’ק יכול להפקירו, נזכר בדברים שאמר בכינוס־המחזור. “הגנה על ביוטיפים” או משהו כזה. הביטויים המקצועיים יצאו מפיו כמין לגלוג על מי שנזקק ללשון הזאת כדי לבלבל את עם־הארץ. הוא העלה בדעתו מקצוע מאושר: חיים בטלניים בחיק הטבע, רדיפה משעשעת אחרי ציידים בלי רשיון. תמה מה אינו סובל דיחוי בשמורת־טבע.

קח לפחות כובע, אמרה בפרץ פתאומי של חיבה אמהית. יהיה לך חם בראש.

אין צורך, אמר, אף פעם לא חבשתי כובע. היא הציצה בראשו. באנגליה – אבל כשהיית כאן ודאי היה לך ראש מלא תלתלים.

ידו נמשכה בלי משים אל קרחתו ומחמוד העביר את אצבעותיו בתוך שפעת תלתליו הסבוכה. מבט לגלגני נדלק בעיני מחמוד בעת שהציץ בפני האשה, כאילו חלק עמה בדיחה חשאית, זר לא יבין זאת.

תגיד לז’ק שבישלתי ארוחת־צהרים בשביל כולנו, אמרה למחמוד. הוא נזדקף כחייל צייתן, אני יגיד.

בשעת פרידה הושיטה לו ידה. שמחתי להכיר אותך, אמרה בצרפתית ומבע אטום נעכר בעיני מחמוד, שניגש והתישב בג’יפ מתוך קוצר־רוח מופגן. כאשר סיפר לי ז’ק שיש לו שותף לסירה, לא שמחתי. merde, חשבתי לי: עכשיו יסתובב לו עוד איש אחד בבית כאילו זה מקום ציבורי; אבל ז’ק אמר, אַל תדאגי, הוא נחמד; ועכשיו אני רואה…

סוף דבריה לא שמע, שכּן אותו רגע תקע מחמוד בצופר הג’יפ, אולם הדברים היו מובנים מאליהם. הלך לג’יפ ברגשות מעורבים: נקוט בפני עצמו בשל התנועה המבוהלת שנדרכה בגופו לשמע הצופר; תנועה נפרזת, מבישה, שעוררה גיחוך בעיני מחמוד; אך בה בשעה חש מעין התרגשות נעימה לשמע דברי האשה, וזאת, אף כי אמר בלבו כי מן הסתם לא היו יותר מאשר דברים נעימים שאומרים לאורח כדי לגרום לו קורת־רוח.

ה    🔗

הנסיעה נתארכה יותר מכפי ששיער. אבק דק היה מיתמר בעקבי הרכב ומדביק אותו כשהאט את מהלכו. סמוך לגבעות הכורכר שממזרח לכביש פנו צפונה ונסעו בין פרדסים. עד מהרה נטשו את איזור הפרדסים ונעו לאורך ערוץ של ואדי. צמחיה סבוכה, שריח חריף של מים עומדים עולה מתוכה, נתחככה בגלגלי הג’יפ משני צדי דרך־העפר. אדמת הכורכר לא העלתה אלא פקעיות־אבק זעירות, כמין מיניאטורה של תמונה מוּכּרת: גל האבק בעקבי רכב המלחמה. אך שוב לא נתן דעתו על האבק. כבר היה מקומח כהוגן עד כאן. אדישותו לפגעים הקטנים הללו שימחה את לבו. חיי מותרות לא ריככוהו. הזמן לא פגע בו לרעה והכרך לא המית את נשמתו. בנוף של גבעות כורכר, חילף ודרדר, אין הוא גוף זר.

סקר את צדודיתו הגברית ואת זרועותיו השזופות והחזקות של הערבי השותק ועקב אחר תנועותיו הרשלניות. הגה בידידי אחיו המנוח. אלה היו פראים יותר, בלי רשיון־נהיגה. מן־הסתם גם קשוחים יותר וגאוותנים, אך גם מחמוד הקפיד על ריחוק. היתה מידה של יהירות בנימוסיו הקשים ומסתייגים. כאילו גזר על עצמו שלא להתידד אלא עם יחידי־סגולה מקרב היהודים. כאשר פרץ בצחוק בעת שהפתיעו הצופר ונרתע מאצל האשה נשקף מפניו של מחמוד בוז. דומה שנטל לעצמו איזו זכות של בן־בית.

מכל־מקום היתה מידה מרובה של חוצפה וגסות־רוח בצחוק שהתפרע פתאום בלי סיבה נראית לעין.

לפתע עצר מחמוד את הג’יפ. הביט סביבו ולא ראה דבר שהעין יכולה להיאחז בו. אותו נוף עצמו. היה סבור שייכנסו למקום מגודר כלשהו.

כאן יורדים, אמר מחמוד. בידו הורה על בית הרוס וקבוצת עצים לא הרחק משם. דרך־עפר לא רמוסה הוליכה לאותו מקום. מחמוד השגיח במבטו. מכאן הולכים ברגל, אי אפשר לנסוע, הסביר. זה יפריע.

תמה מה יפריע ולמי, אולם מחמוד לא נראה כמי שנכון להיכנס בשיחה. מחמוד המתין עד שיֵרד ואז הרחיק את הג’יפ מן הדרך ודימם את המנוע. ברדתו פתח בהליכה גמישה ומהירה ולא נתעכב אצלו. הוא הלך בעקבות מחמוד, אך לא היה מסוגל להדביקו. בפרשת־שבילים המתין לו מחמוד ובעיניו נעקץ חיוך מרושע. דומה שקורת רוח משונה גרם לו מראהו: איש זקן ועייף המתאמץ להתחרות בהליכה מהירה עם נער. הוא עמד רגע מתנשף ומחה את עיניו. זיעה מאוסה ניגרה לאורך גבו ווריד נפעם ברקתו כאילו מכים עליו בפטיש קטן.

מכאן הולכים לאט ובשקט, אמר מחמוד ופתח במין הליכה גמלונית כאילו נזהר שמא מגע כף־רגלו באדמה הקשה ישמיע קול. לרגע נגרף לחקות את צורת הילוכו, אולם עד מהרה נתן דעתו על הגיחוך שבדבר ופסע בעקבותיו בצעדים כבדים, שאף הם היו חרישיים דיָם שלא למשוך עליהם את תשומת־לבו של ז’ק, אשר שכב בצל אקליפטוס ענק ומשקפת צמודה לעיניו. ז’ק לא זע גם כאשר קרבו ועמדו בשתיקה סמוך לעקביו. אך מן־הסתם השגיח בהם, שכּן כעבור רגע סילק את המשקפת מעיניו, בירכו בתנועת־ראש, והורה לו, באותה דרך עצמה, לכרוע על ברכיו לצדו. משישב לצדו, דיבר אליו ז’ק בלחישה: שכב, תראה משהו מעניין. שכב. שוב לא היה טעם לחוס על בגדיו שהיו מאובקים כבגדי טרקטוריסט לעת ערב. בלי אומר הגיש לו ז’ק את המשקפת והצביע על כותל הבית ההרוס מנגד. הוא קירב את המשקפת לעיניו, אך לא ראה אלא את השנתות הרשומות על גבי הזכוכית. כאשר נתבהרו העדשות, ראה גדר אבנים וכמה גבעולים יבשים של צמחים בלתי־מוּכּרים שלבשו לפתע ממדי־ענק.

מה אני צריך לראות? שאל.

ששש! גער בו ז’ק. אתה תגרש אותו.

אינני רואה שום דבר. רוגז דק פיעפע ועלה.

דומה שז’ק משטה בו. מבט התוכחה שנתן בו מחמוד עוד הגביר את רָגזוֹ. זיק של הבנה בין ז’ק למחמוד הוציא אותו מקהלם. חוסר הטעם שבפגיעה המדומה הוא שציערוֹ יותר מכל.

תביט היטב, לחש ז’ק. אתה רואה אבן שחורה בולטת בתוך הגדר?

כן, לחש.

שלוש אצבעות ימינה, בשעה שתים כשהאבן היא מרכז השעון, שים לב.

אותו רגע השגיח בחיה הזעירה. חרדון, שגופו מוגבה על רגליו הקדמיות וכיס עור מנופח מתחת לראשו, ניצב בלי נוע על גבי גדר־האבן ההרוסה.

הכנסתי זכר זר לטריטוריה שלו, לחש ז’ק.

נצנוץ של ציפיה ערנית, שובבה, צעירה להפליא, נדלק בעיניו.

עכשיו תביט שמאלה, שש אצבעות, שעה אחת־עשרה.

החרדון השני שכב על גבי אבן, כשגופו צמוד אליה. רגליו היו אסופות אל צדי גופו.

צריך להיות קרב, לחש ז’ק. מוכרח להיות.

בעדינות הוציא מבין אצבעותיו את המשקפת, ושהות ארוכה הביט בחרדונים השנים בשתיקה.

כמה זמן אתה כאן?

שעה וחצי, לחש ז’ק. זה נורא מעניין, שעה וחצי הוא ניצב בעמדת־איום ואיננו זז.

עד מתי? שאל. השתדל שהרוגז לא יישמע מקולו. גזר על עצמו לכבוש את עלבונו ולידום.

במוקדם או במאוחר יהיה קרב. מוכרח להיות, התעקש ז’ק.

אפילו לא התנצל שהוא מעכבו שהות ארוכה.

מצדו השני של ז’ק שכב מחמוד, סבלני כאבן־השדה. הלה שכב על גבו ועיניו במרומים. לא היה לו ענין בחרדונים השנים או בכל דבר אחר. אולם מפעם לפעם היה מגניב מבט לגלגני באורח הזר. מחמוד חש בקוצר־רוחו והדבר בידח את דעתו.

היינו אמורים לשוחח היום, לחש לז’ק משפקעה סבלנותו.

אני יודע, סינן ז’ק מבין שיניו. אבל זה לא בורח, נכון?

דומה, שלא השגיח במורת־רוחו. מוכרח להיות קרב, אמר במין עליצות משונה, לא יכול להיות שלא יהיה קרב.

כעבור מחצית השעה קם בנימין אור מרבצו וניער את בגדיו. אני חושש שלא אוכל לחכות עוד, אמר בנימוס. ז’ק, שראשו בקרקע ועיניו במשקפת, לא יכול היה לראות את הרעד הקל שפירפר בקצות שפתיו.

חבל, לחש ז’ק. זה צריך להיות קרב מר. אחד נלחם על הטריטוריה שלו והשני נלחם על חייו.

מחמוד יקח אותך הביתה, אמר מקץ רגע, כאשר הציץ לאחור וראה שהוא ניצב מעליו. חבל, זה דבר נדיר, קרב כזה.

בלכתו אל הג’יפ שאל את נפשו מה אירע כאן. ההיתה זו תמימות, סכלוּת או סתם חוסר־רגישות? כלום לא הבחין ז’ק בקוצר־רוחו? או שמא היתה זו בדיחה ערבית, מסוג אותן “מתיחות” שהיו אהובות עליו בנעוריו?

המחשבה שמא ז’ק שיטה בו עוררה בו עלבון עמוק. אך אפשר שלא הרגיש במאומה, נתן לנפשו תשובה מרגיעה, שכּן לא הסיר את עיניו מן החרדונים הארורים ההם.

ו    🔗

ואף־על־פי־כן גבר הרוגז והלך. ובעברו ליד הבית לא נכנס פנימה לברכת־פרידה. ישב במכוניתו ונסע לביתו בחרי־אף.

בדרך גמר בדעתו למכור את חלקו בסירה ולנתק כל מגע עם ז’ק. נרגז, עייף ומלוכלך הגיע לביתו הריק והעתיק כעסו על אשתו. זו עוסקת בעבודת־מחקר שאין לה ערך ולוֹ אין בית. איש לא דאג לחמם את המים באמבט ולא נמצא אפילו בקבוק אחד של בירה במקרר.

מרים הגיעה באוטובוס האחרון מבאר־שבע. אולם אז כבר יכול היה לספר לה ברוח מבודחת תלאות־היום: כיצד שכב לצד ז’ק על האדמה היבשה כדי להציץ בשני חרדונים עלובים שסירבו להסתער זה על זה.

אולם סיפוריו לא מצאו הד בלבה. היא היתה מזועזעת מזאת שלא ידעה כלל שחברתה מתה בעת שהותה באנגליה, כאילו באי־הידיעה כמוסה איזו בגידה; כאילו בהיעדרה נטשה את חברתה בצר לה.

מה רע בכך אם חיתה בלבך עוד שבע שנים? אמר לאשתו, אולם היא סירבה לנקוט לשון בדומה לזו. יש נושאים שאין האירוניה יפה להם, רמזה לו במבט צונן ונזעם.

חלק שני

 

פרק ראשון: לקח ההיסטוריה    🔗

א    🔗

מן ההיסטוריה איננו למדים אלא היסטוריה, אמרה נורית יודפת. מובאה. צעד קל, שׂער מתנשם, שדים עליזים מתרוננים, תוי-פנים נטולי זמן ומקום – יכלה להיות כל מה שתעלה בדעתך, בכל שפה שבעולם – כולה אומרת בריאות יפה ונעימה, צפור דרור, חגיגת-קיץ בּשׂוּמה. הלכה לצדו בטיילת של יפו והתפלספה לה. פה-השושנים הפיק דברי-חכמה בטעם זקנים. מן ההיסטוריה איננו לומדים אלא…

דעתו אחרת. היפוכו של דבר אמר באותה הרצאה שלו. אך מן הסתם היה “אנגלי” כדי כך, שלא ניתן לעמוד על כוונתו. רעה חולה. הוא מקפיד שלא לומר הלכות פסוקות ותלמידים שאינם חריפי-שכל לומדים מדבריו מה שהם רוצים. אשמתו שלו? אפשר. הזהירות שלא לכפות דעה על הזולת היא חלק מתרבות שלמה. כאשר זהירות זו מתארחת בעולמם של אחרים, דומה היא לרפיון דעת. אך מוטב שיהיו תלמידיו סבורים כי זוהי הפילוסופיה שהוא מלמד להם. כך אפשר שלא ייתפסו לאנלוגיות שטחיות. כך, לפחות, לא ימנו עצמם יועצים למנהיגי מפלגות. לכשתבשיל בם דעת, ירדו לעׇמקוֹ של ענין. בינתים ילמדו להפיק הנאה אסתיטית מגלגול המחשבות שלו. אפילו אינם יורדים לסוף דעתו אין רע בכך. אין לך ידיעה שאינה נזקקת לחניכה. דבר אחד מלמדים לצוערים ודבר אחד לבוגרים. חוג לפנים מחוג. איש לא יינזק אם בחוג החיצוני יהיו סבורים שמשתעשעים בידיעה לשמה. אנשי החוג הפנימי יודעים כי היצר להטביע חותם הוא דבר שראוי להסתירו. כך מלומדים כך אספני-ידע קצרי-רוח. הטעם הטוב מחייב לומר שאינך מתכוון אלא לאסוף דעת וללמוד דבר אחד על בוריו. אינך בא להוציא משפט. כך אומרים. אך לא כך הלב מבקש. גרד קצת את השכבה העליונה ותמצא אדם המבקש להיות שותף פעיל בחיים המדיניים. פעיל, בלי המלאכות הבזויות, ההתגודדות המפלגתית, השקרים המוסכמים והקשרים המועילים. רק אורים ותומים. באים להיוׇעץ בך ברגעים הגורליים. אתה לבדך רואה את הדברים במהלכם הגדול, ההיסטורי. אחרים אינם רואים אלא את קצה חטמם ועוד קצת.

אך זוהי כמובן יומרה אשר איש נבון לומד להסתיר. הרגלי-מחתרת.

נערה נבונה, אמר בלבו. חש רגשי-חמלה חמים. כאילו מרחף איוּם על יופיה הצח ופניה המאושרים שנתעדנו על-ידי הנאות רוחניות. הגה במכאוב שבדעת, בהכרת הדלות הרוחנית הקיימת גם אצל מי שצברו ידיעות לרוב. חכמת-החיים העממית, חשב, היתה מוצאת שיש סתירה בין היופי הזה, המזומן להנאות חושניות, ובין הרצינות השפוכה על פניה, רצינות שיאה לה הויה סגופה יותר.

עליז ומבודח הלך עמה והשתעשע בדברי-חכמה. כזקן המשתטה להנאתו. לכאורה, רעיונותיה היו אלה שאמר להם הן בפנים צוהלות של מורה שמח בתלמידו, אך מה שהרנין את לבו היתה אותה סתירה מדומה עצמה: כובד-ראש בגוף קליל. השקפות נחרצות עוררו בו יצר אירוני. כך אצל ותיקים ורגילים; על אחת כמה וכמה אצל נערה העומדת על סף-החיים. נמנע מללגלג עליה. טעם חמצמץ נעים עולה מרעיונות-בוסר היוצאים מפיה של בחורה נחמדה המבקשת להתפלסף ויהי מה. ולא נותר לנו, אמרה נורית יודפת – ארשת-פניה היתה רצינית ויפה עד מאוד כמי שדולה ממעמקים כואבים – ולא נותר לנו אלא לאמוד את משקלם של הכוחות הפועלים בחברה האנושית בתנאים משתנים.

חכמנות יתירה. רעיונות מנסרים. צעירי ההיסטוריונים מבקשים להאציל על תלמודם ערכים של מדע מדויק, כדי שלא יצטרכו להתבזות לפני המהנדסים. אך מה שייוׇתר מאותה אסכולה לא יהיה אלא ז’ארגון מדעי.

היא דיברה על עומק ההרגשה שמקנה תחושת השייכות אל ההיסטורי, “החויה הרליגיוזית” התופסת אותה כשהיא מחטטת בדוקומנטים ישנים, המציאות המתעוררת לתחיה בשעת קריאת מכתבים מראשית המאה. אמרה, כי איננה יודעת אם תינשא לאיש, שכּן חיי-המשפחה גוזלים זמן רב מדי ואפשר שבעלה יתקנא בזקנים הללו, שהיא מאוהבת בהם. אמרה, שאילו ניתן לה לגדל ילד משלה, לגמרי על דעת עצמה, אפשר שהיתה עושה זאת. הוא חשב שאלה הן שטויות נלבבות. מיני תבניות אסתיטיות שאינן בהכרח אמת אך גם אינן בפירוש שקר. צורה יהודית של הסתגרות במנזר. דיברה על אׇפיׇה החמקמק של האמת ההיסטורית, ועל הרדיפה אחר דברים אשר לא ניתן לאַמתם לעולם, כמין רעבון, אשר היעדר הסיכוי להשביעו, מאציל עליו יופי מיוחד במינו. “המרחק שבין שני מיני אמת גדול מן המרחק שבין אמת לשקר”. שמעה זאת מפי מישהו. היא ביכתה את היעלמם של אתרים היסטוריים. הספידה את נוה-צדק, ערש ההתיישבות היהודית העירונית, ההולכת ומפנה את מקומה לטיילת “קוסמופוליטית”. היא השתמשה בביטויים שאולים בבטחון נמרץ של אדם צעיר שגילה את כוחן המשכר של מלים. לא חׇלק על דעתה אלא כאשר דיברה על יפיה של אותה שכונה עתיקה ועל הערכים הטבועים בסגנון-החיים שעבר מן העולם. אמר כי הצפיפות של נוה-צדק היתה התגודדות של עניים וחלשים. האינטימיות לא היתה יפה במיוחד ואף לא קרתנית במיוחד. כל שכונת-עוני שיש לה אויב משותף והרגלים של פשטות דומה לרעותה. להיפך, אמר, שחזוּר הסימטאות הצפופות ויִפּוּי העוני הוא מין גניבת-דעת. רעיון פשטני של משרד לתיירות. משתדלים לשכנע את התיירים כי היושן הוא תרבות שרשית. אין תפקידו של ההיסטוריון לפאר את העבר אלא להבינו בלבד. האסכולה הרומנטית היא חסרת-שחר בדיוק כמו האסכולה המתימטית.

דוקא היוׇני העומד ומשתין על עמודי המקדש העתיק מפני שהשלפוחית מציקה לו ולא מצא מסתור אחר מגיב כאדם היסטורי. מי שמשתין באותו מקום עצמו כדי ללמד שהוא נונקונפורמיסט הוא תופעה שוּלית, אׇפנה חולפת. בכל דור ודור נמצא מי שחיפש ערך מקודש בשביל להשתין עליו. אולם ההיסטוריון אין לו ענין אלא בעוּבדוֹת, ויש לעשות הבחנה ברורה בין עוּבדוֹת להערכות. מי שמערבבים עוּבדוֹת והערכות בונים מגדל-בבל חדש. נונקונפורמיסט הוא מלה ריקה. סופרים אוהבים להתהדר בה והיסטוריונים האוספים עוּבדוֹת כדי להוכיח תיזה. מכל-מקום, אם ירבה מספר המשתינים ממספר הסוגדים, זוהי עובדה ראויה לציוּן.

הוא הגה במיכאל בנו. בחדשות-הבוקר דוּבּר על תקיפת מטוסים מצריים באזור התעלה. דרש את דבריה, דעות נחרצות קודם שידעה סבל ויסורים, כמין תלישות. האם מיכאל היה מסוגל לאהוב נערה המדברת בלשון זו? המלחמה רחוקה ממנה. אין לה נפש קרובה בתעלת-סואץ לדאוג לה. יכולה היא לדון בהיסטוריה כמין אסופה של זכרונות השייכים לאחרים. המאורעות המתרחשים היום אינם חשובים בעיניה. קידום הטילים במצרים ייעשה חלק מחייה בעוד עשר שנים, כאשר ייפתחו ארכיונים ואפשר יהיה לדעת מי אמר מה.

עד מהרה דחה מלבו תרעומת של אבא-של-חייל. בנעוריו אף הוא היה כּמוֹתה. כאשר קרבו צבאות רומל לאל-עלמיין הטרידה אותו בעיה אישית: נישואין או הפלה? הדבר הדאיג אותו יותר מאשר נצחונותיה של גרמניה בשדה-הקרב. לבסוף נפלה החלטה: הפלה. לאחר-מכן נשא את מרים.

היתה זו שגיאה לשאת אשה בימים ההם, חשב. שגיאה שהטביעה את חותמה על תולדות חייו ועל סיכוייו למלא תפקיד של ממש בהיסטוריה הכללית. דומה שהחמיץ חלק ניכר מן המאורעות שעיצבו את אׇפיַם של בני-דורו. אמנם קיבל תואר שני כאשר חבריו פשטו מדיהם וניסו כוחם במבחני-כניסה לאוניברסיטה, מבחינה זו העניקה לו ה“שגיאה” יתרון על חבריו, אולם קרוב לודאי שהיה מאושר יותר אילו יכול היה ללכת עם ז’ק לעיראק או לדמשק. אילו גידל שפם היה יכול להיראות כערבי משכיל. מכל-מקום, מן ההיסטוריה הפרטית שלו אין הוא יכול ללמוד אלא שהמאורעות החשובים בחיינו צולחים ועוברים על פנינו בלי שנשגיח בהם, כך חשב.

שאלה אם היא מבזבזת את זמנו, שחק ואמר: לא, כלל וכלל לא, אני נהנה. מכל רגע. היא השפילה את מבטה ואמרה שקשה לדעת אם הוא מדבר ברצינות. הוא אמר: ברצינות, ברצינות גמורה.

אני יודעת, אמרה, בערב תאמר לעצמך חצי יום ביזבזתי על הבחורה הזאת.

אַת בחורה מתוקה, אמר ונשק לה על מצחה. מיד לאחר-מכן צחק, שכּן עיניה נתקדרו והוא חשש שמא נשיקת-אב נדרשה כעתירה נכאבת.

ב    🔗

לאחר-מכן, כשנפגשו בחברת ידידים, לא מצא טעם להתנכר לחיבה ההדדית. בחוג מַכּריו היו מתלוצצים על חשבונו, אולם ברוח טובה. היה מי ששאל, וכיצד מתקדם “מפעל-האימוץ”? אך כיון שזיקתם זה לזה לא חרגה מעולם מגבול המותר, אפילו מנקודת-מבטו של מי שטוהר-מידות הוא לדידו שולחן-ערוך חד וחׇלק, גזר על עצמו להימנע מהעמדת-פנים או ממשחקי-הסוׇאה וכיוצא באלה גינונים מגונים של מי שמצפונו מעיק עליו. כיון שאין לו מה להסתיר, מוטב שהכל ייעשה בריש גלי. יתר על-כן, גינוני-מחתרת כשלעצמם מביאים לכלל הסתבכות שאין להתירה. במוקדם או במאוחר, ידע, יגיעו דברים לאזני מרים. ומוטב לו שיוכל להתיצב בפניה בלי כל הרהורי-חרטה ורגשי-נוחם. הה, זאת? בחורה מקסימה; כבר מזמן רציתי להזמינה אלינו, אַת תאהבי אותה כמו בת.

ואף-על-פי-כן, היה מתעורר בלבו לפרקים חשש שמא אינו מקפיד דיו על רחקוּת המתחייבת מיחסים שבין מורה לתלמידה. בלי חפץ התיר לה להעניק לו מתנת יום-הולדת – תיק-עור קטן מעשה-ידיה, חפץ מקסים ומלאכת-מחשבת. הניח לה שתעשה לילות כימים כדי לאסוף למענו קטעי-ספרות ערביים, שבהם מופיעה דמות יהודי, מלאכה ענקית אשר בסופו של דבר לא ישתמש אלא במעט מזעיר ממנה, ואף זאת כמוֹטוֹ או משל. משהציג לה שאלה על משפט אחד של אחד-העם מתוך “אמת מארץ-ישראל” (“הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה”) חזרה כעבור שבוע והביאה לו כל דברי אחד-העם על הערבים. לבסוף החליט להזמין אותה לביתו בעת שאשתו בבית, להעמיד דברים על מקומם. אולם לרוע מזלו נקראה מרים להתיעצות דחופה דוקא באותו יום ונמצא מארח אותה לבדו.

השיחה נתקשרה בכבדות, והוא חשש שמא במבוכה כשלעצמה נרמזות אפשרויות שביקש להתכחש לקיומן; אף לא היה מרוצה מזאת שהתנדבה להכין את הקפה, שמא בעצלותו הוא דוחף אותה לתפוס מקום אשתו במטבחה, עד שהשמיעה איזו הערה פשטנית בגנות האימפריאליזם והוא נאחז בה כמוצא שלל רב, לפי שהעמידה מחיצה בינו לבינה. יצא למלחמה כנגד בני-דורה, הנאחזים בהפשטות פשטניות כמין מצפן, וטען כנגדה שקולם של אחרים יוצא מגרונה, לפי שאין דבריה עולים בקנה אחד עם אלה שאמרה בעת שטיילו על הטיילת של יפו. היא נבוכה ולא הבינה על מה יצא קצפו, וחזרה בה מכל מה שאמרה. אך אפשר שהבינה כי המחלוקת האידיאולוגית כביכול, המעמידה אותם משני צדי מתרס, נחוצה לו כדי לגונן עליו מפני קרבוּת-יתר, הצופנת בחוּבּה פיתוי קשה מנשוא; הבינה, אך העמידה פנים כאינה מבינה, כדי שלא להרבות מבוכה על מבוכתו. הסכימה עמו כי בעשׂוֹר השני של המאה זכאי היה ליברל מתון להאמין כי האימפריאליזם צופן בחוּבּוֹ סיכוי של קִדמה, וכי שטות היא להניח כי כל המדינאים השתמשו במלים רמות כדי להעלים אינטרסים גסים, וכי אם גירסה זו מקובלת עליה, אין כל צורך שתלמד היסטוריה, וכי אינטרסים לעולם קיימים, אך אין פירוש הדבר שאידיאולוגיות הן צבעי-הסוׇאה; ואף לזאת היתה מוכנה להסכים, כי אותו בחור, שתקע לראשה סיסמאות שגורות, איננו אלא קטן הלוקק מה שגדולים רוקקים.

חזר והזעיק על קלקלתן של הגדרות-מפתח, הכורות באר וסותמות אותה, מבהירות דבר ומשחררות את הבינוניים מלהבין מה שחורג ממידתן של מלים, והזכיר כיצד היו בני דורו שבויים בקסמן של מלים מרשיעות ומנחמות, שאין בהן ממש, כגון “אלביון הצבועה” – דברים שכתב במו ידיו בכרוז של “עם לוחם” – “הפולש הזר”, “ממשלת-הדמים” וכיוצא באלה; עד שהשגיח שכל-אימת שהוא נכנס בויכוח עם מה שקרוי בפיו “תפיסה פשטנית” הוא נמצא מגונן על מדיניותה של בריטניה הגדולה במזרח התיכון, וכי אילו הגיעו הדברים לאזני אבנור, מן הסתם היה נד בראשו והולך לו בלי אומר ודברים.

לאחר-מכן יעץ לה לעיין בכתביו הפילוסופיים של בלפור, שכּן בהם המפתח להבנת עולמו של המדינאי הפיקח, שהיה בעצם ליברל תמים וביקש להטביע חותם הוּמַני משלו על המאבק בין ציויליזציה למדבר. הוא לא הביט על המערב בעיניו של עד עוֹין, הסבור שהקפיטליזם צופן בחוּבּוֹ את כליונו. להיפך, המערב היה בעיניו קִדמה, שלטון נאור, חופש הפרט, וערכים הוּמניים שראוי להעתיקם מזרחה; והמזרח-התיכון היה בעיניו חבל-ארץ עלוב, שנידלדל תחת שלטון פיאודלי ערמומי ומרושע; והעמים השנַיִם היו בבחינת זוג שנועד לנישואים בלתי-מאושרים, המחוברים זה לזה לעד בגזירת-גורל; ועל-כן ביקש להסתייע בתנועה הציונית כדי להפריח שממה ולא היה מסוגל על-פי טבעו לקבל עצת יועציו, אשר חששו לקיפוח תושבי המקום; שכּן מי היו תושבי המקום? בידואים, אפנדים ופלאחים; הראשונים חסרי רגש לאומי וזיקה למקום, האפנדים נטולי-שרשים, עשירים, נצלנים, וכל כרך שטוב להם בו הוא מולדתם; הפלאחים לבדם היו זקוקים להגנה של אב נבון, כּמוֹתוֹ, היודע מה טוב להם; והיה לו יסוד סביר להאמין ששלטון יציב עתיד להגביר כוחם של הפלאחים על חשבון האפנדים; והיהודים היו לדידו הון ותעסוקה, חשמל וחינוך, סדר ומסים, וסיכוי לדמוקרטיה; באמת ובתמים האמין שהמערב הוא בעל-חוב כלפי היהודים, לפי שהתעלם במשך שנים רבות מחלקם בפיתוח הפילוסופיה והאמנות, הוא לא היה צבוע אם האמין ב-1917 שניתן להציב גשר על-פני תהום.

משנתן דעתו לכך שהוא מרצה באזני מאזין אחד, אמנם שומעת נלהבת אך בכל-זאת יחידה, חדל לפתע וגילגל את השיחה לענינים שיש להם קץ – אישיותו של בלפור היא נושא שהוא מסוגל להקדיש לו שעות אחדות בלי להרגיש כלל כיצד הזמן עובר – אולם גם שיחה זו לא עלתה יפה, שכּן חילופי-דברים על-אודות אביה ואותו ענין מסתורי שבגללו הוּשעה מתפקידו, הגם שהיה בהם כדי לרמוז שלא נועדו זה לזה – אביה בן-גילו – היה בהם כדי להדק זיקה, לפי שאותו ענין נכאב היה מעניניה האינטימיים ביותר ולא הֵשׂיחה בו אלא עם מי שחשוב בעיניה נפש-אחות.

כדי לשים קץ למצב מביך, בדה פגישה דחופה, ונשתכח מלבו שבהיעדר מזכירתו התנדבה למלא את מקומה והיתה בקיאה יותר ממנו בסדר-יומו. היא התעלמה מזאת, אולם פניה הביעו מה שהסיקה ממבוכתו, ובעת שלִיוׇה אותה אל הדלת נתעכבה לרגע והגישה לו את פניה; אך מכיון שקפא במקומו ולא זע, השימה עצמה כאילו לא נתכוונה אלא להתבדח – מה זה? היום אין נשיקה על המצח? – והוא נענה למצב-רוח ליצני, שהיה רחוק מלבו, ואמר: אסור להתרגל. ואז נזדקפה היא על בהונות רגליה ואחזה בראשו ואמרה: אם כך, אז אולי מוטב שאחזיר לך את הנשיקה ההיא; והחתימה על מצחו נשיקה חמה ולחה, שעירפלה את חושיו כדי כך שכמעט לא השגיח בשדיה המתחככים בזרועו.

ג    🔗

שבועות רבים לאחר שהיה בעליה של מפרשית מימש לראשונה זכות-הבעלים. אף כי אמר למרים כי יש בדעתו להפליג בים כל שבת נדחה הענין משבוע לשבוע. זמן-מה שהתה המפרשית במספנה לשם שיפוץ וזמן-מה עשה ז’ק בחוץ-לארץ; עוד שבועים-שלושה שמר טינה לחברו בשל התנהגותו בשמורת-הטבע ולאחר-מכן נדחה הדבר מסיבות אחרות.

מרים נמנעה מלהפליג עמם. אמרה שהיא מעדיפה לנצל את השבת לעבודת-הגמר, אולם הוא חש ברתיעה אחרת. היתה זקוקה להתאוששות לאחר שנודע לה על מות חברתה, כאילו בדחותה את הביקור בבית ז’ק היא מקיימת ימי-אבלוּת שהחמיצה בגלל אי-ידיעה.

את דלת הבית פתח לפניו פורת, שבא להפליג עמם. ז’ק התעכב בשמורה. האשה הכינה להם צידה לדרך.

אם לא תתנגד, אני מצטרף, אמר פורת. אם הסירה תתהפך תוכלו להשתמש בי כבמצוף. פורת אהב להתבדח על חשבון עצמו, כדרך השמנים, המלגלגים על משמניהם כדי שלא ייחשדו שמא הכרס גורמת להם צער ובושת.

בעת שהמתינו לז’ק העלו זכרונות מפגישות קודמות. שנה תמימה עשו יחדיו בפלוגה אחת בבריגדה. הוא הפתיע את פורת בזכרונו וציטט משפטים שלמים שאמר זה בשיחת-הסיכום של הפלוגה בווארזה. הזכיר לו שבעצמו נזקק אז לאותו סגנון שלימים היה יורה בו חצים שנונים: בימים-טרופים-אלה, שעה-הרת-עולם, צו-השעה, היענות-לקריאה-שבלב וכיוצא באלה. פורת חייך. האומנם חטאתי בכל אלה?

מנהג היה עם פורת, בכל פגישותיהם, לערוך השוׇאה בין כתיבת היסטוריה לכתיבת ספרות יפה. הראשונה מקלפת מן העבר את השקרים המוסכמים והשניה עוטפת אותו בהם כבשׂמלת-כלולות. דברים בדומה לאלה, נזכר, אמר לו בעת שישבו בקפה דל-דוּאוֹמוֹ שבמילנו – בעת שאכסודוס היתה מיטלטלת בין חיפה להמבורג ואשתו של ז’ק היתה ילדה קטנה על הסיפון.

עולם קטן, והדברים הולכים בעקבות עצמם. עשרים ושבע שנים כצל עובר, וכל השנים אנחנו דנים באותה סוגיה עצמה, אמר פורת. כיצד זה בכל-זאת איננו משעממים איש את רעהו?

פורת הוקסם מזאת שזכר מאמרי-ביקורת שנכתבו בימים ההם - אותם שגילו בו “סימנים מדאיגים של יחס נייטרלי כלפי הרע”, ואף דברים שאמר בחוג שוחרי הספר בן ארבעה האנשים שהתכנס במועדון-החייל בבאַרי – “אינני ריבון-עולם המעביר את עמו תחת שבט-מוסרו ואפילו אינני שליח-ציבור העובר לפני התיבה, שכּן אינני יכול לומר פיוטים ללא-מאמינים,” – וכל זאת משום שנתרשם מביטוי אחד, אשר שנים אחדות היה הופך בו והופך בו. הגם שפורת תאר את מעמדו של הסופר “עד-המלך ולא אב-בית-דין” – דרש אותו כמין כותרת להיסטוריון, כותרת, שאילו נודעה לאבנור, היתה מן-הסתם משמשת לו כאסמכתא להשקפה מוטעית.

לאחר-מכן הלכו רכיל במנהיגים ובסופרים אחרים, ואף מז’ק לא חשׂכוּ שבט לשונם. מבעד לדלת הפתוחה-למחצה ראו את האשה, ופורת אמר כי ז’ק החליט מן-הסתם להסתגר עם חתיכה פרטית בהחלט מחוץ לעיר כדי שלא יהיה אנוס לקבל עליו קלקלותיה של החברה הישראלית; אינו מסוגל להסתגל אל התמורה המהירה המתרחשת בה; עודנו חי בארץ-ישראל; וכאותם שרידים של הצבא היפאני בג’ונגלים שבאיי האוקיינוס השקט שדבר התבוסה שהובס הצבא היפאני במלחמת-העולם השניה לא נודע להם והם מוסיפים לצלוף בכל מי שמתיצב בטוַח רוביהם, כך הוא חי לו בשמורת-הטבע שלו כאילו יציאת הבריטים מארץ-ישראל אינה עוּבדה אלא ספר דמיוני שכתב עתידן בשם בנימין אור.

בינתים חזר ז’ק מן השמורה ונכנס למטבח כדי לסייע לאשתו בהכנת הצידנית ולא הטריח את עצמו כלל לברכם בשלום, כמנהג מי שביתו פתוח לכל רעיו ונוכחות זרים בו היא דבר המובן מאליו ואינו צריך לדקדוקים של טקס. רק משנסתיימה המלאכה הצטרף אליהם – היו מסובים ליד שני בקבוקי בירה קרה שהביא פורת בצידנית שלו; “תמיד קיים כאן סיכוי שאיזה צליין צמא שתה את הבירה שלך בטעות,” היה אומר, וסימן להם בתנועת-ראש שהכל מוכן.

מי ניצח?

ז’ק לא היה מסוגל להבין את העוקץ שבדבר, שכּן לא זכר כלל שפגישתם האחרונה נתקיימה בשמורת-הטבע למול שני חרדונים בעמדת-קרב. הדברים היו דקים ממידתו ומן-הסתם גם לא היה מיגע את מוחו לקלוט רמז עדין-מעוּדן המכוּון להוכיחו על היעדר-נימוס וגם להצהיר על מחילה גמורה בלי שום זכרונות מרים.

מכל-מקום, משהבין במה דברים אמורים, נדלקה בו עֵרנוּת פתאומית.

החרדון הזר, אמר בכובד-ראש. כפי ששיערתי. החרדון המקומי אמנם הגן על הטריטוריה שלו, אבל החרדון הזר הגן על חייו; לא היה לו לאן לברוח; אי-אפשר היה לו לעבור את הגדר בלי להיכנס לתחומו של חרדון אחר; הוא היה מוכרח להילחם.

פורת, שהמאורע בשמורת-הטבע לא נודע לו, סיפר אגדה ערבית שקרא אצל וילנאי. תנועת-הראש של החרדונים היא קללת-מוחמד. כיון שהסגירהו חרדון אחד לרודפיו נדונו כל החרדונים להניע ראשם כל ימי חייהם עד קץ כל הדורות. דין-צדק מוסלמי. ומיד הסמיך נמשל למשל. כל אומרי-הן מקוללים. גם זאת לא הבין ז’ק, שכּן לא קרא את מאמרו של פורת הקורא לסופר לנקוט עמדה נונקונפורמיסטית, אולם כלל לא היה איכפת לו שדברים הרבה חולפים מעל ראשו.

ד    🔗

משתמו ההכנות לנסיעה העמיסו על-גבי הג’יפ את הצידנית ואת המפרש וז’ק קפץ וישב ליד ההגה. פורת שילח בו מבט מהיר והתישב על המושב שלצד ז’ק. אם אינני טועה, אני מבוגר ממך שנה אחת לפחות, אמר. וגם כבד יותר. אתה אמנם חשוב ממני, אני מודה בזאת. אבל אין מקפידים אצלנו.

אף אשתו של ז’ק לא נצטרפה אליהם. אילנה מעדיפה להשתזף על חלקת-הדשא שליד הבית, ליגלג עליה ז’ק ברוח טובה, והתניע את הרכב. פורת פתח בזמר וז’ק הצטרף אליו ולרגע – בבגדי-הים וחולצות הטריקוֹ הצבעוניות – היו כחבורה של נערים הוללים בחופשה. אינה עמדה בפתח הבית כשהיא מחזיקה את לורד ברצועתו ובירכה אותם בנפנוף-יד. משהו מאותה חדוה משולחת-רסן דבק גם בה, שכּן עמידתה והחיוך המאופק בפניה העידו עליה שהשתתפה במשחק; שילחה אותם לדרכם כמו אשת-סַפּנים אמיצה הנפרדת מבעלה היוצא למסע ארוך.

מוט-המִפרשׂ היה מחתך בעכוזו, אולם החוף היה קרוב ובא הקץ ליסוריו. ממדי הסירה הפתיעוהו. היה סבור שהוא בעלים של מחצית סירת-מפרש כגון זו שהיה יוצא בה לשיט-יום-אל"ף עם ידידיו בניו-אינגלנד. אולם ז’ק ניחמוֹ. ככל שהסירה קטנה יותר כן אתה קרוב יותר אל הים.

כיון שלא מצא בסירה ארגז חתום להניח בו את ארנק הכסף והתעודות, החליט לחזור לבית כדי להסתיר את הארנק במקום בטוח. אנחנו נכין את הסירה בינתים, הציע ז’ק; אך הוא שמע בקולו אכזבה כלשהי. דומה שהפר כלל בלתי-מוגדר, אחד מכללי-השיט שאינם זקוקים לשֵׁם, כגון שהיוצא לים חייב לזנוח כליל את עניני היבשה, וׇלא, אינו אלא שייט-מתימר, לפי שאינו יודע להתמכר להנאות-החיים הפשוטות; אולם לא היה מוכן לסַכּן ארבע מאות וחמישים לירות שנמצאו בארנקו בשביל להעמיד פנים שדעתו אינה נתונה לענינים פעוטים.

ההליכה בחול החם וטובעני, שאהב בילדותו, יִגעה אותו, אך הוא השתדל להחיש צעד כדי שלא לאכזב את חבריו, המצפים להפלגה בקוצר-רוח, ועד שהגיע לבית היתה הזיעה מנטפת על פניו וגופו והנשימה כבדה עליו. הוא החליט לעקוף את הבנין ולהיכנס לחדר-האמבט מאחור כדי שלא להיראות לאשת ז’ק כשהוא מיוזע ומיוגע ופניו סמוקים מחום ומאמץ, אולם בעת שעשה פסיעה אחת מעבר לפינה הדרום-מערבית של הבנין השגיח בה, עירומה למחצה בכסא-נוח, ומראה השדים העגולים שנפחסו מעט על חזה ושתי הפטמות העגולות והמובלטות הביכוֹ עוד יותר; אך היא הצניעה אותם בלי בהלה בתוך חזיה פרחונית ובפניה לא ניכרו כל אותות מבוכה. אתה צריך מגבת? שאלה. קח את הכחולה בארון למעלה.

פנים עייפים ונטולי-מבע ושׂער לח דבוק לקדקוד נשקפו אליו מן המראה. הוא לא אהב את מראהו בעת שהוא מיוגע וסחוט-אונים, והפעם לא נחה דעתו גם ממראה גופו העירום הנתון בתוך בגד-ים נושן ששוליו רופפים ואין בהם כדי להצניע כליל את המִבלט שבמפשעתו, אולם לא נעם לו להשתהות שם עד שתשוב אליו רוחו. בצאתו ראה שאף היא השגיחה במראהו, שכּן קנקן מי-לימון צוננים המתין לו על השולחן המתקפל הניצב על הדשא. היא מזגה לו כוס אחר כוס בלי אומר ודברים והוא הצטער שאינו מאותם שההיחשׂפוּת לשמש ולרוח מעניקה להם רעננות וכוח וגמר בדעתו שיחדל לעשן, אף-על-פי שידע כי לא יתמיד בזה אלא ימים אחדים בלבד. הוא שתה את המשקה הצונן והמתוק בלגימות גדולות וקולניות, ובוש בעצמו שראה לנחוץ לומר לאשה “זה הכל מים”, לאחר שהשגיח במבטה הנעוץ בכרסו הגדולה והשׂעירה. היא חייכה בעדינות מסוימת בעת שהחזיר לידה את הכוס הריקה ושאלה אם אינו חושש לשהות שעות ארוכות בים כשגופו חשׂוּף לשמש, והוא העלה על פניו ארשת בוטחת של בן-חיל ואמר: אני יליד הארץ.

בשובו אל שפת הים צרבה השמש את כתפיו החשופות. שטות היתה זו שלא ביקש מגבת להתעטף בה, רגז על עצמו. רגישותו משבשת את תבונתו. לא ביקש מגבת כדי שלא למשוך תשומת-לב נוספת אל גופו.

ז’ק לא הניח לו לעלות על הסירה עירום למחצה. אנחנו נוכל לקלף אותך רצועות-רצועות אחר-כך, אמר ושלף מתוך הג’יפ חולצה ישנה שכבר אמר לעשותה מטלית ונתן לו. הוא לבש את החולצה בהרגשה של חיבה גוברת והולכת לאיש-המעשה המוצא פתרון לכל דבר.

היציאה לים היתה כרוכה במאמץ רב. גלי החוף הדפו את הסירה הקלה חזוֹר והדוֹף. משצלחו אותם בדי עמל היה הים רגוע יותר. עתה יכלו להתקין את התורן ואת המפרש. קינא בזרועותיו החזקות והשריריות של ז’ק ומילא אחר הוראותיו כמו תלמיד שקדן. פורת חש ברע, אך לא נפלה רוחו, והוא התפאר בהישגים מימים עברו, בעת שהשתתף בהורדת מעפילים. בשעה שהיה המפרש מתוח והסירה החליקה קלות על-פני המים והמיחוש במעיו שכך, שקע בזכרונות: חבל שהבריטים עזבו את הארץ. בצאתם לקחו עמם את רוח ההתנדבות, אך לא השאירו לנו את האַנדֶרסטייטמֶנט; ומאז אין משחקים בשוטרים וגנבים ואין עוד שקרים סוביקטיביים שהם אמיתות אוביקטיביות.

הטעם המלוח בפיו והחולצה של ז’ק לופתת את גופו, זׇכר שמחות-לב פרועות על שפת הים, שיט ותחרויות-ספורט והיאבקויות של נערים שיש בהן רִגשת-גוף בלתי-מובנת. זכר עד כמה אהב את חבורת הרעים עם כל הכרוך בה, הטוב, הרע, ההרסני. היה מאושר בשתיקה שתפסה אותם מרגע שנשמע רחש השדרית החותכת את המים. ואז צף ועלה מתוכו כל מה שעולה מן הים. שלוה אינסופית וכל החיים כולם חתומים בה. ילדותו, נעוריו, בחרותו. ראה את עצמו כבסרט-תעודה ישן, אפור, משונה ונלבב. נער במכנסי “שלושת-רבעי” טירוֹליים – אמו האמינה שכל דבר גרמני הוא משובח – ברגלים רזות, אץ רץ לאורך החוף, משולח-רסן, מתיז מים על חבריו. טעם גלידה עלה בפיו והתזזית המתוקה בשורש אפו. כעבור רגע נתחלפה התמונה. עתה היה שוכב במארב מאחורי הגבעה המוסלמית ועיניו נטועות בים הפתוח. ספינת-מעפילים עתידה לבוא והוא ישועתה. לא ידע מה מצפים ממנו. כלום הוא אמור להסתער על הבריטים בידים ריקות ובמלוא להט האמונה בצדקתנו? עתיד היה להוליך לביתו פליט נרגש, מבוהל, שריח חריף וזר עולה מבגדיו. לא היה מסוגל להחליף עמו אפילו מלה אחת, שכּן האידיש בפיו לא נשמעה לו כגרמנית.

תמונה גררה תמונה. הפגנות נגד הספר הלבן של פספילד. בכובע-שעם לבן, לבל יפקעו שפתיו. כל קיץ היו מבוקעות ושתתו מוּגלה עד ראשית שנת-הלימודים. לא יכול היה לצחוק על שפת-הים. רק לשמוח בשפתים קפוצות, או לצרוח בשורוקים וחולמים. נטע זר. לא מאוקלם. שדוף-קדים.

זכר את הקאזינו על שפת ימה של תל-אביב. עמודים עבים מכוסים אצות וצדפים וירוקת נאמנה כרגלי מפלצת-ים ענקית. זכר את הסקציה הימית של הפועל, את שיט המפרשיות לקפריסין, ואת הפגישה הראשונה עם המוות בזמן מאורעות תרפ"ט. אמו לא ידעה מאומה. הלכה עמו אל שפת-הים לאסוף קונכיות וצדפים. היא טיפחה בו את יצר האיסוף. האמינה שיש בזאת כדי לעודד נטיה לסדר ושיטה. אולם אפשר שגם היתה סבורה כי איסוף עצמים כלשהם מגביר את השאפתנות, אשר לא היתה מצויה בו בשיעור הרצוי לה. לפתע ראו אדם שוכב בחול. מרחוק ראו שהוא לבוש, אך הדבר לא עורר את חשדה. מקרוב ראו שהוא שחוט. פני האיש היו ירוקים ועיניו פקוחות לרוׇחה. בשר מצהיב תפח בשוּלי הפצע המבחיל לרוחב הצואר. זבובים ריחפו על-פני הפצע ואחד מהם נחת לפתע על הבקע הצורב שעל-גבי שפתו התחתונה ולרגע נפלה עליו אימת הרעלה. אמו משכה אותו משם בכוח. לא היה יכול לגרוע עיניו מן המראה. הים סער וכאילו בישר לו דבר-מה. ירח אב, ואף-על-פי-כן היו השמים קודרים, כבעת סערה. כאשר התעלף פעם אחת מחמת מכת-שמש והשמים נהיו כנים לפתע, חשב שהוא גוֹוע. השמים מתקדרים בקיץ כאשר מת אדם על שפת-הים.

זכר את ימה של יפו, ביציאה ראשונה מן הארץ, לאחר מאורעות תרפ"ט. תחילה שמח בגלל הנסיעה בכרכרה והטיול בכל המקומות האסורים ביפו, אולם כאשר ראה מרחוק את הספינה הלבנה אחז בו רגש אשם. הם בורחים מן הארץ בגלל המאורעות. בעת שבאו הסַפּנים הערבים להעבירם אל הסירות, אמר את הדברים להוריו. פניהם חׇורוּ. אמו אמרה: היינו צריכים לשתף את הילד. אביו אמר: הם אינם מהססים להסית ילד נגד הוריו; כמו אצל הישועים. יום תמים לא דיבר עמו. ובערב, כאשר הרימה הספינה עוגן וחופי הארץ רחקו והלכו ולא היו אלא אורים מנצנצים במרחקים, הרכין את ראשו מעל מעקה הסיפון ובכה מרות. היה בטוח ששוב לא יראה את הארץ לעולם.

אולם הם שבו. כעבור שלוש שנים. לאותה דירה עצמה, בשדרות רוטשילד, ולאותו אורח-חיים, ולגימנסיה. אמו בוטחת יותר. אביו מיואש יותר, מחמת הבשורות הרעות מגרמניה, והוא עצמו רופס ומבקש ידידות. שלוש השנים הללו ניתקו אותו מחבריו. ז’ק לבדו שמר לו אמונים. וזה הספיק כדי שיקבלו אותו לחיק החבורה. אף-על-פי-כן דבק בו משהו זר. דבק לבלי הפרד.

ה    🔗

פורת אמר:

קראתי את ספרך. יש בו כמה דברים מרגיזים, ובכל-זאת נהניתי. מדוע? כי מתחת לכל ההערכות המלומדות, המשתדלות להיות צוננות ככל האפשר, מרגישים אצלך את אהבת הארץ. וזאת, אף-על-פי שבעצם האנגלים הם הנושא שלך. לא היהודים. לא הערבים.

האם אפשר לעסוק במשהו, ככה, בכל הלב, ברצינות, בלי אהבה? אינני מאמין. אין מי שאוהב את האנגלים יותר ממך? אדם צריך לעסוק במה שהוא אוהב, וׇלא, יאהב את מה שהוא עוסק בו. מי שיקדיש שנים רבות מחייו כדי ללמוד את היטלר, כן, אפילו את היטלר, סופו של דבר ימצא את עצמו מאוהב בו באיזו דרך מסובכת ומגונה. עצם העוּבדה שאתה חופר וחופר כדי לגלות מניעים, סיבות, צידוקים, אפילו איזה שגעון – הרי אינך יכול לכתוב ספר שלם רק בשביל לספר לנו שהיה נבל – עושה אותך שותף אילם. אבל נעזוב את זה. מה אני רוצה ממך? לא כתבת על השטן.

מה זאת אהבת מולדת?

בן-אדם, היית פעם בסן-פרנציסקו. זהו השום-מקום היפה ביותר שאני מכיר. אתה עומד לך על גבעה בברקלי, ביום יפה. ומסתכל על הכחול הנפלא, על העיר הציורית, על הגשרים האדירים ואתה אומר לעצמך, בן-אדם, כאן אפשר לחיות. יש כאן הכל. אקלים ממוזג, יופי, עושר וחופש. בעיר הזאת אינך חייב להיות דומה לאחרים. אבל אחרי שבועים אתה מתחיל להרגיש שזה לא שייך לך ואתה אינך שייך לזה. שום דבר אינו כואב לך. שום דבר אינו מרגיז אותך. איך אפשר להיות מאושר אם שום דבר אינו כואב ומרגיז? אני שואל אותך.

אינני מחכה לתשובה.

לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי בבקעת הירדן. צהוב ועצוב ופראי ומחניק. אבל הרגשתי שזה שייך לי. או מוטב לומר: אני שייך לזה. תראה, אני אינני מדבר על ההסדר המדיני. אני מציין עוּבדה. אף פעם לא הייתי שם קודם-לכן. אתה הרי יודע כמה פחדנו ללכת באזורים ההם. בכל-זאת! אני הייתי שייך לזה. בכאב. הלא מותר לחלום על נופים עשירים יותר. אני הרגשתי שאני אוהב את המקום הזה כמו ילד עצוב ומסכן שיש לו אמא משוגעת ולא הגיונית. ארץ מולדת! לא לחיות לא למות.

בג’יפטליק, מול מחנה צבאי, יש איזו שׂדרת פואנציאנות, או צאלונים, כמו שקבע ועד הלשון, עתה האקדמיה ללשון עברית. מאתנו הם דורשים לתרגם הכל לעברית ואילו את עצמם הם תרגמו ליוׇנית. נכנסתי פנימה ולפתע הייתי בתוך רחם של אשה אהובה. אתה יכול לתאר לעצמך משהו עצל ונאפופי שפוך על הכל. משהו צהרימי מלוהט מבפנים, עייף עד מוות ובכל-זאת בשל למזמוטים אִטיים, מגירים זיעה אוהבת… ואני חשבתי לי, לדפוק שם, בצל העצים, בשדה פתוח, זה בערך משהו שהייתי קורא לו הרגשת מולדת.

לזה התכוונתי כשדיברתי על שייכות. האם אתה מבין למה אני מתכוון?

אינני מחכה לתשובה.

הנוף הזה עיצב את אישיוּתי, אף-על-פי שגדלתי על שפת-הים, בבית של לבני-סיליקט, מתחת לעצים אירופיים, שהסכימו בקושי להכות שורש באדמת-החול.

אני נראה לך רומנטי מדי בשביל יהודי שעוד מעט יהיה סבא? אתה טועה. אם מתחשק לי אני יכול גם להתיז ניצוצות נבזיים. לא אתחרה עם יונגרמן, אבל באותה רוח. אינני רומנטי. אני פשוט מביא בחשבון גם את ההשפעה של הזיות חמסיניות על אופן-המחשבה המזרח-תיכוני שלנו. גם שלך. אנגליה לא הצליחה לשנות את הטבע שלך. השייכות ההיא שקודם דיברתי עליה מבצבצת גם אצלך. היא קופצת ומלגלגת עליך מאחורי גבך כל פעם שאינך שם לב.

בכלל זה יהיה מצחיק, שאתה, כהיסטוריון, תלגלג על צורות-מחשבה רומנטיות. הרי עצם ההתעסקות שלך בהיסטוריה מעידה עליך שהכּרַת החלק מן השלם התגברה אצלך על הרגשת הבדידות. מה רומנטי יותר מזה? אני שואל אותך. אתה מחייך. נכון. אינני מחכה לתשובה.

מי כמוך יודע כי השקפת-עולם רומנטית יכולה להיות גם שמרנית וגם מהפכנית. יתר על-כן, כל מהפכה מביאה בעקבותיה גל של הזדהות עם ההיסטוריה, זיקה רומנטית לגבורה, כיבוש היצר, הסתפקות במועט, נזירות. אלה מולידים התעוררות דתית והתארגנות של קבוצות אידיאולוגיות קנאיות כמִסדרים ישועיים. האמונה באפשרות לממש מטרות היסטוריות מפיחה בנוער רוח של התלהבות; הוא מוכן להקריב את נפשו למען המטרה בלי לחשב חשבונות רבים.

אולם אותה רומנטיקה מולידה גם את היפוכו של דבר. היא אינה רואה בהיסטוריה אמצעי להוכיח הנחה פילוסופית אלא מִכלוֹל ענקי של פרטים ופרטי-פרטים. היא מתאהבת בפרטים הללו, היא מוקסמת מחיוניותם, עממיותם וציוריותם. היא לומדת להחשיב את הזוטות שבחיים, המלבושים, לשון העם, צורת התנהגות, דעות קדומות, אמונות תפלות. כך היא שבה ומתגלגלת לריאליזם דקדקני. וכשאדם מוצא את עצמו שקוע ראשו ורובו בתוך הריאליה, הריהו שב ומציג לעצמו את השאלה המעיקה, האם כללוּת כלשהי – משפחה, ציבור, עיר, עם, שותפות-גורל זו או אחרת – יש בה ממש, או שמא אנחנו כוכבי-לכת תועים, ארוזים בתוך עורנו הפגיע, נודדים ללא תכלית בתוך החלל הריק שלתוכו נשפכנו במקרה והדבר האחד שאנו בטוחים בו הוא מותנו.

הפסימיזם מוליד הרגשת בדידות איומה ואת הצורך העז להיות שייך… והרי לך אריה דא קאפו. איפה עמדנו? כן, יש שׂדרת-פואנציאנות אחת בג’יפטליק…

ו    🔗

הוא חייך. דיבורו המתגלגל של פורת קסמו.

אתה מדבר על ההיסטוריה כאדם שקרא דבר-מה, אמר. אבל הבה נבחן את לימוד ההיסטוריה כחויה הוּמַנית.

הנסיון להבין את העבר נושא אופי מטהר. אפילו טרגי. שכּן תמיד צפוּן סיכוי של התנגשות עם דעה קדומה. לפעמים קורה משהו מצער עוד יותר. מתבדה רעיון שהאמנת בו בלב טהור ובכל כוח האמונה שאתה מסוגל לו. כאשר פרשתי מן התנועה קרעתי קריעה. הייתי כרוך אחר האקטיביסטים שבחבורה, אך מאמר של ברל כצנלסון נתקע ביני ובין חברי וגזר עלי לפתוח מחדש במקום אחר. הייתי כאבל בין חתנים.

ההכרח להודות בטעות אף הוא נושא אופי טרגי. אולי מטעם זה מותר לנו לומר שלימוד ההיסטוריה כרוך בקתרזיס. אולי זוהי מלה פיוטית מדי בשביל לתאר את הכאב החם של התפכחות מאשליות. לתלמידי הצעירים בריטניה הגדולה היא סיפור שנתיישן. הם אינם יכולים להבין את המתח הנפשי הכרוך בויתור על השקפותיך לאחר עיון במסמכים. הם אינם יכולים להבין שעליך להתגבר על האבנור התקוע בנשמתך. כל פעם כאשר אתה מגלה שהיינו תמימים או טיפשים או מתחסדים.

אבל אתה יכול להבין זאת.

אתה יכול להבין כמה קשה להילחם באיזו הסכמה כללית ועם זאת לא להיגרף בזרם של חדשנות לשמה. כמה קשה להימנע מניתוץ-אלילים המקנה לך חסידים שוטים שמוכנים להאליל אותך בגלל זה שאתה מורד במוסכמות.

מה שאמרת על היטלר מעיד על צורת-הסתכלות מסוימת. נקודת-מבט של סופר. שנון ונכון ובכל-זאת השקפה מסוכנת. כי את היטלר חייבים לזכור. הנסיבות שמתוכן צמח האיש הבּנאלי הזה קיימות בכל אומה שהובסה במלחמה. כל פעם שאני שומע סוג מסוים של פתוס נבואי, אני רואה לנגד עיני את השפם ההוא ואת הסכינים הארוכות ואת חולי-העגבת החולמים על מות-גיבורים. אני שומע את הלמות הפטישים של הנגרים הבונים את הבמות הגבוהות, שתשמשנה לנאומים ולתליות.

היטלר רשם כמה צלקות בפני הדור. רוצח מן השורה שנתיצב בראשה. היטלר הוכיח שהטירוף יכול להיות יותר הגיוני מן התבונה. ושאפשר להתאבד ולנצח, ושהתרבות היא כתונת-לילה דקה. אלה האומרים כי אי-אפשר להכיל את ממדי השוֹאה, כי אין פרספקטיבה, הם צבועים. הם בעצם רוצים לומר: איננו טובים מהם, בל נתחסד. מכאן ועד רציחה בהמון המרחק קטן ביותר.

אני יודע, היסטוריונים לא יעמדו בפרץ. אבל הם יכולים לתקוע יתוש למוח.

אך לעולם אין לדעת. מי מאתנו איננו חש בעומק לבו כי אנו חיים בלוע של הר-געש? אף-על-פי-כן איננו לובשים שק ואפר ויושבים בשער העיר לומר קינות.

אנחנו רוצים לחיות ולשוט בסירות קלות בים הפתוח. ילדינו יצטרכו ללמוד היסטוריה, אם ירצו להתקיים.

ז    🔗

גם ז’ק דיבר:

אתה עוזב חבל עד שהמפרש תופס רוח מהצד השני ואז אתה מעביר את המוט בבת-אחת לצד השני.

ככה. בזהירות, שלא תחטוף מכה בראש. ככה.

לא ככה.

תן לי.

ח    🔗

השיחה על אוריאלי לא נתקיימה כל אותו קיץ. בתום שיט ראשון ביקש לגשת לענין סחור-סחור וסיפר לז’ק כמה התאבלה אשתו, מקץ שבע שנים, על מות תרצה; אולם ז’ק לא הגיב ולא נפתח פתח להעלות זכרו של אוריאלי. לאחר-מכן היה גופו מעלה אבעבועות ושפתיו זבות מוגלה מחמת שהייה ממושכת בשמש והוא נמנע מהפלגה בים זמן רב.

גמר בדעתו שלא להציק לז’ק בשאלות. זה שנא שאלות במפגיע, מן-הסתם זכר לחקירה בעינויים שעמד בה בדמשק. מכל-מקום הסיכוי שדברים יִדוֹנוּ באקראי נתמעט והלך. בנדיר נמצאו לבדם. ז’ק כלל לא אהב להעלות זכרונות, ולא ביקש “להחזיר את הבריטים”, כאותה אשמה שטפל עליו פורת; ידידותו לא היתה צריכה להסקה מתמדת בזכרונות מרגשים. אדם קשיש הנשוי לאשה צעירה מן-הסתם אין לו ענין אלא בדברים שנתחדשו. ומכל-מקום, אם נשתמרו בו מושגים המעלים בזכרון את ארץ-ישראל הישנה, היו אלה דברים שבטבעו ולא רצון עקשני לשמר ערכים, תרבות, או רוח הזמן ההוא.

ז’ק תיעב תחקירים לשמם, ודומה שהיתה בו איזו איבה חשאית כלפי העיסוק בהיסטוריה של הזמן החדש; מה שאין כן הזמן העתיק. פענוּח חרסים וממצאים ארכיאולוגיים אחרים היה בעיניו דבר הממזג בתוכו את הנעים עם המועיל; מעין שעשוע אציל שבעקיפין הוא מעלה מבטן האדמה אסמכתאות לזכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל; ואילו חקר העבר הקרוב הוא עיוּן שצפונה בו סכנה להעמיק פילוג שכבר אין בו ממש. השקפות בדומה להשקפתו של ז’ק היו בעיניו קיר אטום אשר לא ידע כיצד להבקיעו.

יש יותר שאלות מתשובות, אמר ז’ק, חכמה-של-תינוקות ששמע מפי חבר, ואהב לצטטה. ואתה שואל שאלות שאף פעם לא היו להן תשובות.

יום אחד, בעת שנמצאו לבדם על-פני ים רוגע לחלוטין באפס רוח, המפרשׂ היה רפוי ומקומט ככבסים לחים והמפרשית התנדנדה לה בעצלתים כמיטגנת בתוך שומן צהוב-ירקרק, ומחשבה אירונית נתקעה למוחו שהנה ז’ק נתון במעין שבי, שכּן עתה לא יוכל להתחמק ממנו באמתלה כלשהי, פתח וסיפר לז’ק מה שאמר לו גינדייל באותה פגישת-התוַדעוּת שלהם. ז’ק, שישב בירכתי סירה, רגליו במים וידיו אסופות משני צדי מוט ההגה, לא הסב את ראשו, לא נתרחשה בגופו אפילו תנועה קלה שבקלות להעיד שהדברים עוררו איזה זכרון רדום או הכרה לא נעימה, ולא הוציא הגה מפיו. לרגע דימה שז’ק לא שמע מה שסיפר לו ופתח לספר שנית, אולם ז’ק שיסע את דבריו – מכל-מקום לא היה נכון לשמוע את הסיפור פּעמַיִם – וזרק לו רק מלה אחת: ובכן?

מה הגירסה שלך? שאל.

ז’ק פנה לאחור ונתן בו מבט שסברוֹ מטושטש. אין לי גירסה משלי; אינני יודע על מה אתה מדבר. צליל עוֹין עלה מקולו של ז’ק והוא גמר בדעתו שיחדל מחקירה המעוררת אצל חברו מורת-רוח גלויה.

אני יכול לתאר לעצמי שאתה ניצב לפני בעיה לא-נעימה. בנך החורג הורגל לראות את עצמו כבנו של גיבור האצ“ל. יש באיזה מקום אפילו מועדון על שמו. יכול מישהו לומר: ענינים שנתישנו; ואף-על-פי-כן, רבים עודם כואבים את הימים המרים ההם; קצת מן הקיטוב הפוליטי בארץ ניתן להסבירו בחשדנות שמקורה בפירוש שניתן היום לתקופה ההיא… אני יכול לתאר לעצמי; גם אני מתלבט בענין זה… אבל אתה הרי מכיר את הבחור; האם הדבר יזעזע אותו אם ייוׇדע לו שאביו היה סוכן של ה”הגנה"? אם, כמובן, אמת הדבר. לעת-עתה אין לנו כל הוכחות מלבד העדות של גינדייל.

ז’ק נעץ בו מבט קר. הבחור לא שׂם על זה, אמר. לא איכפת לו אם אביו היה באצ“ל, בלח”י או ב“הגנה”. הוא מג“ד בשריון וידידו הטוב ביותר הוא בחור מ”הקיבוץ הארצי" שאביו היה אחד המפקדים ב“סזוֹן”.

הדברים ששמע מפי ז’ק עודדוהו. אם אין כאן פגיעה ברגשות אין רע בכך אם יבדוק טענת גינדייל. יתר על-כן, חשב, אם יאמר לירוחם חפשי מה ששמע עתה אפשר שיהיה מוכן לספר לו מה שהעלים ממנו בשיחתם.

ז’ק הכניס את רגליו לתוך הסירה. לשם מה לך כל העסק הזה? שאל לאחר שהות.

במקצוע שלי אין שואלים מדוע נחוץ לנו לדעת את האמת. נקוט בפני עצמו שתפס לשון רמה מדי, והחיוך בפני ז’ק לימדוֹ שאכן כך היתה גם בעיני חברו.

אתה חזק בלנסח, אמר. אך לא סיפר מאומה על אוריאלי. הוא עורר שאלה מוסרית: חובתנו כלפי ההיסטוריה. ז’ק ליגלג עליה. הגיב במשיכת-כתפים, מחוׇה שהיה בה תמהון ושאט-נפש כאחת. השימוש במלה חובה עורר את התנגדותו. מה אני חייב לה? עמדה מובהקת של יוצא-דופן, חשב. ז’ק שמר על נאמנות מוחלטת לשבועה בת שלושים שנה. כביכול שמירת סודות היא ענין של כבוד אישי ולא צורך מעשי, שהזמן מבטלוֹ. העוּבדה שאחרים, לרבות מפקדיו לשעבר, שקודים על כתיבת ספרי-זכרונות ומעלים איש גירסה משלו, לא היה בה כדי לשכנעו שהוא חייב לפצות את פיו. כל גירסה היא רק חלק מן האמת, אמר. העבר אינו עומד למשפט. העתיד לבדו נבחן. ועל-כן אין טעם בדיבורים מיותרים. ז’ק דיבר בבוז גמור על בעלי אסופות הזכרונות. לא ניסח דברים בבהירות, אולם ניכר בו שנעדר ממנו היצר להעמיד גירסה משלו בענין שלקח בו חלק. לא נתן אמון בניסוחים זהירים והשערות מלומדות. סודותיהם של יחידים, אשר האמינו בשליחותם וחרגו מגבולות המוסר, כפי שהם נתפסים לו היום, היו חשובים בעיניו יותר מן היצר לשפוט את מעשיהם. יתר על-כן, היחס הסלחני מגבוה, כלפי שגגות העבר, וכן העליונות המוסרית, ואותה יומרה של רוחב דעת ורוחב ההשׂגה, עוררו בו רוגז. חלק עליו. אמנם, סייג לחכמה שתיקה, אולם יש שתיקה חסרת-טעם. יתר על-כן, היא חיפוי בלתי-מוסרי על שגיאות שכדאי להפיק מהן לקח. אפילו צבא בוחן היטב כל מערכת קרב, אף-על-פי שהכל יודעים שאין מערכת-קרב אחת דומה לחברתה.

ז’ק הקשיב לו בעפעפים מכוּוצים, כאילו דעתו מרוכזת במה שהוא שומע, אולם מקץ רגע, משהופיעה לפתע רוח קלילה, נדרכה בו פעילות נמרצת והוא העלה את המפרש ודרך את היתרים ותפס בהגה, מוכן ומזומן לאצור כל תנועת אויר במפרש המקרטע כדי להשיט את המפרשית אל החוף. ערנות זו מדרכו היתה, אף-על-פי-כן חש שז’ק שמח ברוח כאילו ביקש להיאחז בה בשביל לברוח משיחה לא-נעימה. ואז, בעת שהמפרשית החלה להיגרף ברוח מתונה אל החוף, הציג לז’ק שאלה במפגיע. האם באמת אינך יודע מאומה או אינך רוצה לספר לי? ז’ק שיחרר את החבל שבידו והסיע את מוט-ההגה בבת-אחת מצד אחד של גופו למשנהו. היזהר! קרא. קורת המפרש חלפה במהירות מעל ראשו וכמעט חבטה בו. צריך להיזהר, אמר ז’ק, ובאותה נשימה עצמה נתן תשובה לשאלתו הקודמת: האם אין זה אותו הדבר?

בעת שקיפלו את המפרש על החוף זרק לו ז’ק עוד משפט אחד באותו ענין: וכל זה בשביל לטהר את השרץ ההוא? אך הוא היה זהיר דיוֹ שלא לחזור ולומר: לכבודה של האמת. אפילו אמת לאמיתה יכולה להיות בדיחה בלתי-מוצלחת כשאינה במקומה.

בינתים נתפרסמו בעתון קטעים מספרו של איש-מחתרת לשעבר. אחד מהם דן בפרשת גינדייל, בשמו המקורי, כפי שהיתה מוּכּרת למפקדיו ומרדפיו. באחד הגליונות נתפרסמה גם תמונה שלו. אולם לא היה בה כדי לסכן את סוחר-התכשיטים החשדן. לא נמצא כל דמיון בין תצלום הפנים אטומי-המבע של נער פולני נבוך בארץ חדשה בין קלסתר-פניו התקיף של הקוזאק בפיאה נכרית מטירת-האצילים בסארי.

ט    🔗

לאחר שהפליגה עמם פעם אחת חזרה מרים ספוגה רשמים. משהו מרגיע, השיִט על הים – אך לא כן חברתו של ז’ק. משהו עצור בו, ואתה מתירא שמא יתפרץ ברגע שלא ציפית לו. הוא ביטל את דבריה בניד-ראש. אם עצור משהו בז’ק, הרי זה מחופר שם כבר חמישים וארבע שנים. אף-על-פי-כן עמדה על שלה. אפשר שלא יתפרץ כלל, אך פתאום יביט בך ויתברר שהוא שונא אותך מעומק הלב.

אהבה לנתח את ז’ק ולהגדירו, הגם שידעה כי אין אישהּ הוגה אהדה לביטויים מקצועיים. כעין הצהרה של אי-תלות היתה זו, השימוש העקשני בנוסחאות שגורות; כגון, הוא אדם המסרב להתבגר, הוא אישיות מורכבת, הצינה הנושבת ממנו היא חמימותו של מי שנכוׇה מאדישותם של אחרים, הבטחון השוקט הוא פחד מפני התמודדות, וכיוצא באלה אמיתות שאי-אפשר להכחישן.

בעת שהיתה נתקפת הלך-נפש פיוטי, היתה אומרת – וחיבתה מבצבצת ויוצאת – כי גבר כמותו ניתן לפגוש באחת מארצות הצפון, סקנדינביה או קנדה; דמות הצומחת מתוך סביבתה, במקום מבודד, בין יערות ואגמים, צייד בודד המחליק יומַיִם בשלג כדי למכור בעיירה נידחת צרור פרווֹת. אבל כאן, ארבע מאות מטר מכביש החוף, הריהו אדם שאינו במקומו.

הוא היה מרוצה מאהדתה הגוברת והולכת לז’ק. בשעתו, באוכספורד, התרעם עליה שהיא משתדלת לשאת חן בעיני אישים ידועי-שם, כאילו היו פגישות חטופות עם חתני פרס-נובל אוצרות של ממש.

אך מאומה מאהדתה לז’ק לא נאצל על האשה. נשמה ריקה, אמרה. שעתים וחצי ביחד – בסירה, על החוף, במטבח – ואינני יודעת עליה כלום. מה היא אוהבת? מה היא שונאת? מה היא חושבת עלי? עליך? על ז’ק? על אנשים בדרך-כלל? תאר לך, שעתים וחצי, ואני דיברתי רוב הזמן. והרי אין לי כלל מה להגיד לה. ולא דיברנו על בישול, או שמלות, או חינוך ילדים. מכל-מקום זו חידה שאין לך כל חשק לפענח. מקום סגור וריק.

פורת זכה לעיון מדוקדק יותר. ראשית, זיקתו לשיִט – ביטוי של אכזבה מעצמו. הוא מתכנן הפלגה כאילו היתה פלישה לנורמנדיה; גבר מזדקן הנטפל לתחביב מאוחר כאילו יש בו כדי לסמן נתיב אחר, אילו ניתן לחיות שנית.

לעתים היתה מזהירה מפניו: אין תוכו כברוֹ. לעולם אין לדעת היכן מסתיים האיש ומתחילה הבדיה. לעולם לא תתפוס אותו בשקר; שכּן שקר-של-מטה הוא אצלו אמת-של-מעלה. ולהיפך. הוא לומד אתכם, התריעה. יום אחד תמצאו את עצמכם בספרו. סופר לעולם איננו ממש שותף פעיל, סיכמה את התבוננויותיה, תמיד יהי צופה מן הצד. הוא מצטרף לחבורה כדי ללמוד את סודותיה.

הוא גונן על חברו. פורת היה שותף ועֵד לכמה מאורעות היסטוריים ואף אחד מהם לא מצא דרכו לספריו. אך היא לא הסכימה עמו. מצאו גם מצאו, אך באורח עקיף. בקיאותה בכתביו היתה מפליאה והיא יכלה להביא הוכחות למכביר. הגבר הממעט בדיבור המופיע באחד הרומנים שלו הוא ז’ק. האיש המשכיל שאיננו יכול לגמור בדעתו מה הוא רוצה – זה אתה. וכל אותן דמויות סגפניות, טרגיקומיות, המיטלטלות בין אכזבה ויאוש הם חבריכם. איננו מאמין בצער-ההויה שלכם; לדידו, סתם הצטעצעתם בלבטי-נפש מדומים כאשר התקנתם את עצמכם בנחת לממש שאיפות קטנות, נעדרות-ברק, של המעמד הבינוני.

 

פרק שני: איש תחת גפנו    🔗

א    🔗

ימים אחדים לאחר-מכן, בעת שהיה עסוק בהגהת מאמר ל“עדוּת”, שנתון החברה לתולדות ארץ-ישראל, שמע רחש בפרוזדור. היה סבור שאשתו הגיעה קודם זמנה ויצא לקדם את פניה. ליד המקלחת בקצה הפרוזדור ראה את מיכאל בנו וחבילת בגדים בידו. פניו היו מאובקים וצרובי-שמש, אך קוצר-רוחו ניכר גם מבעד למסכה של אבק וזיעה המרוחה עליהם. מיכאל בירכו לשלום בניד-ראש ונחפז להיכנס למקלחת. חכה, קרא אליו. מיכאל התעכב והביט בו בפנים חתומים.

אם לא הייתי יוצא, היית מתקלח והולך לך ואפילו לא נכנס להגיד שלום?

חייך, כדי למעט מטרדנותו. הייתי בא להגיד לך שלום נקי, אמר מיכאל ובעיניו ניצת חיוך לגלגני; אך הוא מיהר לכווץ את פיו, לפי ששפתיו היו צרובות ומבוקעות. לפחות אות זה נתתי בבשרו, אמר לעצמו באירוניה. להוציא פרט זה לא דמה לו במאומה.

אעשה לך קפה, אמר לו. אם זה לא יגרום לך טרחה רבה מדי, אמר מיכאל.

אף בהערה זו היה טמון עוקץ. מימיו לא הקפיד מיכאל על לשון מנומסת. הוא נוהג בי כאילו היה הוא האב ואני הבן, אמר בלבו; אב נבון לנער רגיש מדי.

כל חייו, כמדומה, היה מחזר אחריו ולא נענה. בגיל צעיר למדי ניער מעליו את חסות ההורים ולא נזקק לה אלא כדי לרצותם. תמיד, בארץ ובחוץ-לארץ היה שקוע במאמץ עילאי לזכות במעמד בכורה בקרב בני-גילו. לאחר שנטש את ביתם באנגליה וחזר לארץ לשרת בצבא חלה רחקוּת ששוב לא היה אפשר לגשר עליה. מיכאל מיעט בכתיבת מכתבים ואף אלה שכתב היו קצרים ונטולי-רגש, קצת ידיעות נחוצות ותו לא. לעתים שאל את נפשו, אם לא רגזו עליהם בניהם על כך שהתירו לעצמם לשהות בחוץ-לארץ בעת שהם שירתו בצבא – יהושע שירת בגלי-צה"ל ולא היתה צפויה כל סכנה, אך מיכאל שירת בסיירת-צנחנים ודאגת-הורים היתה במקומה. אולם משהציעה מרים שישהו בארץ כל עוד הוא משרת בצבא, מיחה בכל תוקף. אני אבלה את החופשות שלי במקום אחר אם תעשו דבר כזה בגללי, איים עליהם; אם אתם רוצים לשוב מפני שנגמר לכם כאן, בבקשה; אבל בגללי – בשום אופן לא! מכל-מקום המלחמה נראתה רחוקה והם לא חזרו לארץ. בזמן מלחמת ששת הימים היו שרויים בדאגה עמוקה. אולם עד שהצליח להתקשר עם אמו בטלפון, תמו הקרבות. לאחר המלחמה ירד מיכאל לעבוד באילת. משנעשה ברור שטפטוּף הפגזים לאורך התעלה הוא ראשיתה של מלחמת-התשה, השׂכּיר עצמו לעבודה בביצורים. אך עוּבדה זו נודעה להם רק לאחר שחזרו לארץ. שכּן מיכאל לא כתב על כך מאומה ולסבתו סיפר שהוא עובד בבאר-שבע.

בשובם לארץ בא לקבל את פניהם. אחר-כך חגגו את המאורע המשפחתי במסעדת-פאר. מיכאל התעקש לשלם בעד הארוחה. אפשר שלא היה מתעקש כל-כך אילולא היה זה לדידו מעשה סמלי. הוא משׂתכּר יפה ואיננו זקוק לכל עזרה. הפריז מעט בהבלטת אמידותו ונמצא בזה טעם לפגם. בזבזנות לא היתה מטבעו ונרמזה בה איזו הפקרות שלא יכלו לעמוד על טיבה. אכול ושתה כי מחר נמות? לא אבו להאמין בזאת. שכּן השתדל למעט בחשיבותה של הסכנה המרחפת על ראשו בעת שהוא בונה סוללת-עפר לאורך התעלה.

בלילה דנו בהתנהגותו. מרים נדאגה. הנער נתבגר ונתקשח, אך משהו כבה בו. הוא היה סבור שהיא טועה בבנם; אך כיון שתהומות-הנפש הם תחומה שלה, לא חׇלק על דעתה. סמוכין להשערתה קיבלה מתשובה לאקונית אחת. מששאלה אותו מה ראה לעזוב את אילת ולחפש עבודה במקום מסוכן, השיב מיכאל: לעשות כסף. במקום שמרים ראתה גחלים עוממות, ראה הוא גחלים לוחשות. תשובתו של מיכאל היתה יפה בעיניו. וכי מה ציפתה לשמוע? הצהרת אהבה למולדת? אידיאליזם הוא דבר שכּנוּתוֹ נפגמת בעת שמצהירים עליו.

אותו יובש שמצאה מרים בבנם, הוא העריץ בו. הגם שלפרקים חשד בו שיש כאן אבק גנדרנות. משזכה בציוּן-לשבח, העמיד פנים שלבו גס בזה. קשקושים, אמר למי שבירכו. במקרה היה שם קצין בכיר כשחילצנו את הטנק ההוא; הליצן מת להעיד כדי שידעו שגם הוא היה אתנו בשטח המופגז. אך אפשר שלא היתה זו רק גנדרנות, אלא גם נאמנות לחברים. רבים נתנסו בנסיונות דומים ולא זכו להערכה רשמית.

ביקוריו של מיכאל בביתם היו מועטים וחטופים. הוא דר בגבעתים בדירת-גג, משותפת לו ולמי שחלק עמו גם טרקטור; אולם החזיק גם בביתם חלק מבגדיו. אפשר שהיתה זו מחוׇה של רצון טוב, סמל לקשר קיים ועומד, אך אפשר שהיה זה סתם ענין של נוֹחוּת. שני רוׇקים הדרים בדירה אחת מפַנים זה לזה את הדירה בשעת הצורך.

מיכאל ממעט לבקרם, הגה בעת שהכין לבנו קפה ערבי בהֵל, כפי שאהב, מפני שאנחנו מנדנדים לו בשאלות שאינן לרוחו. מדוע אינך מטלפן? היתה מרים שואלת. מדוע אינך חושב גם עלינו? אתה בכלל חושב לרגע שאנחנו איננו ישנים בלילות כאשר קורה משהו ליד התעלה?

הוא ראה את הזעם הנדלק בעיני בנו, כאשר שאלה מרים את השאלות הללו.

אַת יודעת מה אורך התעלה? השיב לה בשאלה.

לאחר-מכן התרכך. אַת רוצה שאלך לעבוד במקום אחר? דמעות עמדו בעיניה בעת שאמרה במעין חיוך כואב: כן. מיכאל נתן בה מבט יגע. חבל, אמר.

אחר-כך הוכיח את אשתו. הוא לא ירצה לבוא אלינו אם תדברי אליו בצורה כזאת. די לו בשלו. אין טעם שנטען על כתפיו הרזות גם את דאגותינו שלנו.

ביטויים רווּיי-רגש היו שנואים על מיכאל. אלה מן-הסתם שמורים לנערותיו, חשב. מכל-מקום הגה אהדה למי שאינו נזקק למלים. השתדל שאהבתו לבנו תהא מוצנעת ככל האפשר.

אתה רעב נורא, אמר לבנו משראהו טורף עוגות בזו אחר זו. אולי אכין לך ארוחת-ערב?

אַל תטרח. מיכאל לא הרים אליו עיניו.

זמן-מה ישב מולו בשתיקה. לאחר-מכן ניסה לקשור שיחה. התשובות הקצרות של בנו לא היו לרוחו, אולם השתדל שלא להכביד עליו. עוד קפה? תודה. תודה כן או תודה לא? תנועת-ראש – לחיוב. פּעמַיִם לא יאמר. הסוכר. מה השעה? אתה ממהר? לא. ובכן, מה איכפת לך מה השעה? חדשות. הה, כן. אתה בא מלמטה? ה-ן. שמעתי ברדיו שקרה משהו. ה-ה-ן. היית שם? אתה רואה שאני כאן. היכן אתה עובד עכשיו? באגם המר הגדול.

מדרך שביטא זאת, היה צריך להבין יותר מכך. השאלות מיותרות. הדאגה מגוחכת. אתה יודע מה רחבו של האגם המר הגדול? מכל-מקום מחוץ לטוׇח המרגמות.

והתותחים? מה עם התותחים? האם האבק איננו מושך עליו את אש התותחים? חיוך מבטל. בוגר קוּרס בג’וערה. להיות חשוף לאש תותחים בשטח פתוח זה ודאי… מגיל שתים-עשרה חדל להחליף עמו רשמים. מי שאינו מפחד אויל. ההתגברות על הפחד וגו'… אין סיכוי שידבר עמו על פחד, דאגה, אהבה, ערכים, לכל היותר יקשיב בנימוס ובקוצר-רוח. בהתקפה אתה לפחות יודע שיש שכר למאמצים; בהגנה אתה תקוע ומחכה, היזמה כולה בידי הצד שכנגד; ואין לזה התחלה וסוף; וההישג היחיד שאתה יכול לזקוף לזכותך הוא שנשארת בחיים; אנחנו קוראים לעצמנו צבא-הגנה-לישראל; אך זו הפעם הראשונה שאנחנו בהגנה; ואין שום אוֹפּציה פתוחה, רק מדינית; בהגנה צריך לפתח סגולות חדשות; אנחנו חינכנו את עצמנו להסתער, לא להשיב אש…

ליגלג על עצמו שהוא מרצה לבנו שבא משם, אולם שתיקתו קשתה עליו. העביר את השיחה לענינים אחרים. איך העבודה, קשה? אם אתה יודע לעבוד, אין עבודה קשה. הוא שמח על משפט ארוך כמחוׇה של רצון טוב מצד בנו. יפה אמרת זאת, יש רק עבודה ממושכת; אילו הניחו לכל אחד לעשות רק מה שהוא מיטיב לעשות ורוצה לעשות לא היו בעיות של הספּק עבודה. מיכאל שתק. הבעיה היא שרבים אינם יודעים מה הם רוצים לעשות. וגם אינם רוצים.

עיני בנו היו נעוצות בנקודה כלשהי מעל לכתפו. פניו הביעו סבל, כאילו נכפתה עליו חקירת שתי וערב. אם הוא אדם שטחי, אמר בלבו, שטחיותו נשגבת מבינתי. המבע המיוסר עלבו. אך גמר בלבו שימחל על כבודו ויהי מה. אף-על-פי-כן לא הבליג על היצר לגלגל שיחה. היינו מודאגים מאוד בשבוע שעבר, אמר לבנו. מה פתאום? הודיעו ברדיו שנהרג טרקטוריסט ולא הודיעו שמו. מיכאל שתק. אמנם, אמרו שנמסרה הודעה למשפחת ההרוג, אבל בכל-זאת… ברגע האחרון התאפק מלומר: יכולת לטלפן. נזכר שדרש ממרים שתחדל לתבוע זאת ממנו. ידע את התשובה. זו לא איחרה לבוא. אתה יודע כמה טרקטוריסטים עובדים לאורך התעלה?

היית שם? לא בדיוק. קרוב לשם? תלוי למַה אתה קורא קרוב. למַה אתה קורא קרוב? אני קורא קרוב… לא המשיך. אותו סגנון דיבור שדרש כיַשרוּת הֵמר לו. באוכספורד יצאו לו מוניטין של אדם היודע לקשור שיחה עם כל אחד. תמיד היו מזמינים אותו כשנערך ביקור של שׂר, או ועדת-ביקורת. משכּלים כל הקִצים, עוד קיימת שנינותו. במסע של ששה שילינגים היה נהג-מונית מספיק לספּר לו כל תולדות חייו. המדריך של מרים אמר: יכולת להשתכר היטב במקצוע שלנו, אתה טיפּוס מדובב… רק עם בנו איננו מצליח לקשור שיחה.

לאן בורח טרקטוריסט כשמפגיזים אותו? מה פירוש לאן? היכן הוא תופס מחסה? משתדל לברוח מהטרקטור. אפשר להספיק? תלוי היכן נחת הפגז הראשון. והטרקטור – הוא מחסה טוב? תלוי בקוטר הפגז. אפשר לשכב מתחת לטרקטור? תלוי. תלוי במה? בגודל הטרקטור. זה שאתה עובד עליו? כן. זה בטוח? שום דבר אינו בטוח.

המבט התקוע בכותל מנגד צנח אל ברכיו. לפתע פתח מיכאל ודיבר.

ניסיתי להזהיר אותו כשראיתי שמטווחים עליו. על מי? זה שנהרג. אז בכל-זאת היית שם, מדוע אמרת קודם שלא היית שם? לא אמרתי. שאלתי אם היית קרוב?

מיכאל נעץ בו מבט שניטל ממנו קורט אחרון של סבלנות.

אני כאן, לא?

מיכאל דיבר אל עצמו.

ניסיתי להזהיר אותו, אבל המכשיר שלו היה סגור. הוא חשב שאם הוא יפסיק לעבוד ולא יהיה אבק, ישכחו אותו. הוא נצמד לסוללה, אבל הם יכלו לראות אותו ממגדל-התצפית…

המתין באורך-רוח, אולם לא בא המשך. בעיני בנו חלפו מראות, הבהקים של היזכרוּיוֹת. הם ראו אותו. הם טיווחו את האש בסבלנות. אין גבול לתחמושת שאלה יכולים לבזבז. הוא שכב מתחת לטרקטור, אבל קיבל פגיעה ישירה.

שוב נשתתק ושקע במחשבות. אחר-כך הורידו את המגדל. בכינון ישיר. יופי של פגיעה. כאילו צדק נעשה. עין תחת עין.

דיווּח של חייל, חשב. עניני, ומקופלת בו גם התרגשות עצורה וגם השקפת-עולם. ההישארות בחיים היא ענין של תבונה ותושיה. הגורל העיור אף הוא כאן, אך ניתן למעט את חלקו בשיעור ניכר. מן הדברים נשתמעה ביקורת על מפקד הגיזרה. צריך היה לחסל את התצפית לפני שמביאים את הטרקטורים להקים ביצורים במרחק שלוש מאות מטר ממוצב של האויב.

היכן זה קרה? שאל, ליד האגם המר הגדול? איך?! מה אתה מדבר? צחוק יבש נפרק מגרונו של מיכאל. ליד האגם המר הגדול? אתה יודע מה הרוחב שם? הוא אשר שאלתי, הגן על בקיאותו. איזה ערך יש למגדל-תצפית ממרחק כזה? ואיך אפשר להוריד בכינון ישיר? איזו שאלה? ברור שזה היה במקום אחר; במקום שהתעלה צרה. אבל אמרת שאתה עובד ליד האגם המר הגדול? אחר-כך עברתי לאגם המר הגדול. אה, כך.

ושוב נשתררה שתיקה.

יש רוֹטציה? שאל. איזו רוֹטציה? שאלות תמוהות עוררו תרעומת. אין מעבירים את העובדים ממקום למקום? מה פתאום? כדי להשתחרר מהמתח. איזה מתח? מה פירוש איזה מתח? כמה זמן אפשר לעבוד בשטח מופגז בלי שהעצבים?..

זוהי שאלה מצחיקה. צחק. תאר לך שיצטרכו לקחת גם את זה בחשבון. בהחלט צריך. זה מצחיק, בחיי. ובכן, מדוע העבירו אותך לאיזור האגם המר הגדול? כי העבודה במקום ההוא נגמרה. צחק בקול.

מה מצחיק כל-כך? שאל ברוגז. זו שאלה מצחיקה, השיב. אינני מבין מה מצחיק כל-כך. אני מצחיק אותך? זו היתה שטות, השאלה שלך; אינך חושב? רוֹטציה… לא, אינני חושב; מדוע אתה מתנהג כך? איך? כאילו זה עולה לך בריאות לדבר אתי כמה רגעים. אנחנו מדברים כבר חצי שעה. תודה רבה, באמת תודה רבה, הוד מעלתו מואיל לדבר עם אבא שלו חצי שעה. חצי שעה רצוף. יוצא מן הכלל.

נתן בו מבט חטוף. עמל לפרשו: שאט-נפש? מצוקה? צער?

ידע שהוא מתנהג בסכלות, אך לא היה מסוגל להבליג על רגשותיו.

אתה מדבר אלי כאילו הייתי חוקר מטעם המשטרה. כלל לא. כן ולא לא. אתה האבא, מה שאתה אומר… אַל תדבר אלי כך! אינני יודע איך זה כך! אתה יודע היטב! אינני יודע. אתה יודע! אתה האבא, מה שאתה אומר…

הצליל הלעגני פגע בו.

אם הדיבור קשה עליך כל-כך… דיבר בשקט כאילו קפצה עליו שלוה לפתע, טומן עוקץ ומחדדו בחשאי – אם זה באמת כל-כך קשה, אני מתפלא עליך שאתה מסתכן ובא לכאן. הרי תמיד קיימת סכנה – ביקש להממו באירוניה מרה – שאשאל אותך מה שלומך. מה הענינים? אין מים חמים בדירה שלך?

האירוניה נפלה על אוזן ערלה. העינים הכחולות נחו עליו בשלוׇה גמורה, ולרגע נטענו כאב; בנו דיבר בקול שקט ויבש, כדרכו. סוף דיווח: יש מים חמים, אבל יש גם משהו מדכא בשהייה עם חפצים של אדם שנהרג. כמובן, מתרגלים. אבל צריך קודם להתרגל לרעיון שהאיש ההוא לעולם לא יחזור לדירה המשותפת.

תוכל ללון כאן, הציע בקול רועד.

זו היתה כוונתי, אמר מיכאל. יומים-שלושה.

ב    🔗

אמו של עודד מירון היתה מרבה לפקוד את אמו במעונה. חשד נכנס ללבו שאותה אשה מבקשת לזכות בחסדים שאינה ראויה להם. הגם שלא ידע בדיוק למַה הוא מצפה משיחה עמה, הועיד לה פגישה בבית-קפה בתל-אביב. בסתר לבו קיוׇה שיוכל לעמוד על טיבה אם תהא לו שהות לדובבה. אם היא נוכלת, מסתמא ירגיש בזאת. משנתן דעתו על רגשותיו ידע שהוא מיחל להתגלות עוּבדוֹת המפריכות טענתה. וזאת, לא משום שחס על חלקו בירושת אביו, אלא משום שתיעב את עודד מירון. לא אבה לצרפו אל חוג-המשפחה. יתר על-כן, היה מוכן לתת לו כל מה שיבקש ובלבד שייעלם, הוא ואמו עמו.

היא הגיעה באיחור של עשרים וחמש דקות, כשהיא חבושה גיגית מעוטרת בנוצה שהיתה באׇפנה בשנות השלושים. האיחור הלם לה ככובע זה. בנקל הבליג על רׇגזוֹ. אין אדם יכול לכעוס כשהוא מתאפק שלא לצחוק. הוא ניחש שפניה מוּעדים אל שולחנו עוד לפני שניגשה אל המלצר ושאלה עליו. לרגע אפילו הוקסם מהליכותיה, הליכות גנדרניות של זקנה קרתנית. משפצתה פיה לדבר, שיבצהּ בתבנית: בת-מושבה, שערכיה כבושים בה כמו החמיצות במלפפון. ערמתה כובשת בזריזות שטחים שנתפנו מיופי מתרחק והולך.

היא התנצלה על האיחור, ישבה וסקרה אותו במבט של אשה מאוהבת. ובכן, זה אתה? יופי. לאחר-מכן הזמינה חלב, תיקנה את שמלתה על ברכיה – ברגליה נשתמרה רעננות שלא כפי גילה – ופתחה בדיבורים. לא היה צריך לדובבה. שאלות שהכין מראש נענו קודם שהציגן. יכול היה להסתכל בה כצופה מן הצד, בעין ביקׇרתית. לא נתבקש להשתתף בשיחה. די היה לה שהוא מקשיב.

התענג על אוצר-הניבים שלה, שהזכיר לו את ימי-ילדותו. לפרקים שאלה איזו מלה יפהפיה מתוך כרסטומתיה ספרותית. ניכר בזה מאמץ נוגע אל הלב לשאת חן, להיות ראויה למשפחה של משכילים. דברים אלה אמרה במפורש.

בטרם היה נכון להודות בזאת, חש בשייכותה לאחיו. הוא היה עמם מרגע שהשמיעה את העין הערבית, הריש הצרפתית וחיתוך-הדיבור של בני-המושבות. אפילו אופן שתיית החלב יכלה להעיד על משהו. קצת נימוסים בורגניים – הזרת המורמת; אך בעיקר – חסכנות של איכר המפרנס גופו בחמרים מזינים. הקפידה על חומו של החלב והציצה בו מול האור, בחשדנות, כטועם-יין.

אינך דומה לאחיך, אמרה לפתע.

נתן בה מבט חשדני. אחיו מת לפני שנים רבות, בגיל תשע-עשרה. הביקוש אחר אותו דמיון אין בו ממש. שיער שאמרה זאת משום שעמדה על כוונתו. כטוענת לירושה לא היתה מצוידת במסמכים כלשהם. אין לה ברירה אלא לעורר אמון ולזכות באהדת המשפחה. אם יגיע הדבר לערכאות לא תקבל מאומה.

עד מהרה נואש מן הסיכוי לאמת או להפריך את גירסתה. הרעיון שיוכל לעמוד על טיבה בשיחה פנים-אל-פנים נראה לו עתה אוילי וחסר-שחר. אפשר שאין בידה להוכיח שפרי-בטנה הוא בנו של יהושע ליכטנפלד. אין מי שיאשר או יכחיש. אין ברירה אלא להאמין לה. הסיכוי שידע דברים על בּוּריׇם אם יגלגל עמה שיחה שממנה יתברר אם היא אדם ישר או שקרן פתולוגי אף הוא היה קלוש ביותר. שכּן, גם אם ניתן להסיק כמה מסקנות על מוסריותה של אשה זקנה זאת, המעמידה, באורח נוגע אל הלב, פני גברת משכילה, עדיין אין בזאת כדי לבטל את סיפורה. אפשר שהיא יצאנית זקנה ואף-על-פי-כן זרע אחיו נבט בקרבה. במשפט לא יתדיין עמה, אף-על-פי שסיכוייו מרובים. לא יתן נשק בידי יריביו. פרקליטה של אמת צרופה, יאמרו, מתדיין עם אשה מסכנה, שאחיו פיתה, בשביל לקפח את חלקה בנכסי המשפחה. הכל יאמינו בדמות פתיטית זאת, אם יניחו לה בבית-הדין לדבּר על אהבת-נעורים, כדרך שדיברה כאן. בית-המשפט יפסוק שאין לה הוכחות. אך דעת הקהל תפסוק אחרת. סיפור מרגש ומסליד עולה מזכרונות האהבה שלה.

אינך דומה, אמרה. אחיך היה יותר גדול. חזק. פנים יותר קשים. ככה כאן בלסת - הרחיק את פניו מן היד שנשתלחה אל סנטרו – אבל אצלך יש משהו… משהו… הייתי אומרת, יותר אינטליגנטי…

הידק שפתיו זו לזו כדי שלא לצחוק. עינים יפות, מתרוצצות, נשקפו אליו בחיוך ידידותי. התאמצה להיות נעימה. לא לפגוע. ועם-זאת להפיק תועלת ממשית משיחתם.

כשלונו של בלש חובב, אמר בלבו כשהציץ בפניה. מרגע לרגע גוברת אצלו האמונה שהיתה אהובת אחיו, וזאת אף-על-פי שככל שהיא מרבה לדבר כן היא מסתבכת בשקרים. חדשים לפני מותו לא היה אחיו בגליל אלא בבאר-שבע. שֵׁם חברו הטוב לא היה סאלח אלא חסין. אולם כל שקר נוסף מגביר את אמונו בסיפורה.

משהו נכלולי היה כבוש בגינוניה. אף-על-פי-כן, בכל מה שנוגע לעיקרו של דבר סיפרה אמת. שקרנים אינם פסולים לעדות, כשהאמת בפיהם. דומה, שאין ברירה אלא לאסוף אותה אל חייו – אשת אחיו.

היא חשה בזאת, וכמו נפתח מבוע. סיפרה בהתלהבות זכרונות אחיו. בדברה היו שרווּלי-המלמלה המנופחים מרעידים על זרועותיה השמנות, המתנפנפות לכל עבר, וחזה הכביר היה עולה ויורד עמן. הפימה הענקית מתחת לסנטרה העגול אף היא היתה נעה מלמעלה למטה כתנועת ראשו של חרדון.

שמות של אנשים, מאורעות ומקומות הועלו מתוך השִׁכחה בלי סדר. לדידה היה זה מובן מאליו שהוא אמור לזכור הכל. שכחה שעזב את המושבה בעודו ילד. האריכה בפרטים והיתה מספרת בדרך שהיתה שנואה עליו. גופי עוּבדוֹת בלשון עבר ודיאלוגים בהוֹוה. והכל רצוף במלות-קריאה. הו! והא! ומה תאמר לזה!? אז אמרתי לו יהושע תשמור על עצמך יהושע אז הוא אמר תשמעי דבוירלה תשמעי מה שאני אומר לך המזל שלי שומר עלי זה מה שאַת צריכה לזכור דבוירלה אז אני אמרתי לו יהושע אַל תהיה שאטר כזה עכשיו יש לך אחריות יש לך ילד בבטן שלי אז הוא אמר לי מה אַת חושבת שהוא לא יגדל אם אני ימות? פרט זה בלבד נתקע בזכרונו לאחר-מכן – דבוירלה. צורת-חיבוב שאיננה הולמת לאחיו, חשב מלכתחילה. לאחר-מכן גילה בו אמת. שפתם של איכרי המושבה. בלשונם הרצופה מלים ערביות חיוניות ומלים עבריות נטולות רוח-חיים הרגש המשפחתי לבדו נזקק לאידיש. אהבה בתולית יראה מגשת, זרת אל זרת וצחקוקים וסומק וטיולים בכרמים תחת כיפת השמים, עוד יכלה להתקיים בעברית של אהבת ציון ואשמת שומרון. אך בעת מזמוּזים והתוַדעוּת אל אברים אסורים, מאחורי דלת-העץ המוגפת של הצריף בחצר, במקום של פרטיות מוגנת היטב, נתעוררו בזכרון הבנים מלות-החיבה ששמעו מפי הוריהם כאשר השימו עצמם ישנים והאזינו. המעשה עצמו נעשה קצתו בעגה עברית חדישה, יצירה מקורית של הדור הזה, וקצתו בערבית שימושית. האבר של האשה אין לו תרגום עממי עד עצם היום הזה. במלוא חיוניותו החושנית ואפלה אין הוא יכול להיענות לניב העברי השאול מן המלון הרפואי.

היא זכרה מאורעות שאירעו בו והוא לא זכר, כגון שהציץ לתוך הצריף של אחיו בחשאי ואחיו יצא ותפס אותו “והוריד לו פליק כזה!”. תמה אל לבו אם אפשר הדבר שאחיו סטר על לחיו והדבר נשכח מלבו. אפשר לא בו היה מעשה. מסיפורי המקום נטלה ושמה בכליה. לעולם אין לדעת.

סיפור חייה בשנים שלאחר-מכן היה רצוף פרטים משעממים לרוב. הלואות בריבית גבוהה, שבעלה לא הצליח להחזיר. חובות מצטברים, פשיטות-רגל, עקירה ממקום למקום - עוּבדוֹת שהועדו לעורר את רחמיו. כאשר סיפרה על התאבדותו של בעלה עמדו דמעות בעיניה. אך כאשר טעתה בו וחשבה שהוא מבקש להתדיין עמה בבית-המשפט, פרצה בבכי מר.

בשאט-נפש העמיד דברים על דיוקם. אין בדעתו לתבוע ממנה, באמצעות עורך-דין, הוכחות. אולם הבעיות סבוכות. בהיעדר צוׇאה, הטיפול בירושה צריך להימסר בידי בית-דין. מצדו לא תבוא כל תביעה קיצונית. הירושה איננה שווה שיתדיינו עליה. כל נכסי האב, לכשיתחלקו בין כל הזכאים, לא יותירו בידי כל אחד מהם אלא סכום של מה-בכך. חלק גדול ממנו מושקע בניירות-ערך שערכם נתמעט מאוד בשנים האחרונות. מאומה אינו מושקע בדבר נושא פירות ממש.

מלבד הכרם, אמרה.

איזה כרם?

בערב צילצל לאמו. התפלאה שאיננו יודע. לפני שנים רבות קנה אבא כרם והחכירוֹ לאיכר אחד. הכרם נושא פרי והרוׇחים מושקעים בתכניות חסכון לזמן ארוך. באמת לא ידעת?

לא ידע. אביו הקפיד על סודיות גמורה בעניני כספים. הרגלים בורגניים. מן-הסתם לא רצה לעשותו רפה-רצון, הסבור שיש לו ירושה לבזבז. אמו שמרה על סודות אביו כפקדון האסור בשימוש.

שמח. הן משום שנתגלגל לידיו בהיסח-הדעת נכס, שמפירותיו יוכל לקנות לבנו מכונית כדי שלא יצטרך להתבזות בפני הורי אשתו והן מטעם רגשני. כשהוא בעלים לדירה בתל-אביב עדיין אין אחיזתו בארץ שלמה. כרם הוא זיקה למולדת.

קודם שנסע לזכרון-יעקב לפקוד את כרמו, קנה ספר גידול גפנים והציץ בו כדי שיוכל לשוחח עם האדם המטפל בכרמו לא כבעל-נכסים אלא כאדם שילדותו עברה עליו בכפר, אבל האיש לא דן עמו אלא על יוקר העבודה והמחיר הנמוך של פרי הגפן.

ג    🔗

אביו דר במושבה לא משום שחשקה נפשו בחיי-כפר; הוא נטש את ירושלים בגלל איומיהם של ציונים קנאים. כאשר קיבל על עצמו משרה של רופא כפרי, גזר על עצמו שתיקה. שוב לא פירסם מאמרים או מכתבים למערכת. בחירוק-שינים היה קורא את עתוני-הבוקר והולך לעבודתו בלב מורתח.

הוא חי בכפר כמי שגלה לארץ-גזירה. אך נאמן לעצמו ולעקרון המונח ביסודו של משלח-יד הוּמַני, היה רותם את חמורו בלי להתאונן ויוצא למסע ממושך בכפרי הסביבה. הוא לא הגה אהדה לאיכרים היהודים ואף לא לעמיתיהם הערבים. יתר על-כן, הוא סלד מפני הלכלוך ותיעב את הפחד מפני מחלה, שקידם את פניו בהיכנסו לתוך הבתים המוזנחים, ההומים מתינוקות וזבובים. אף-על-פי-כן היה מתיק את עצמו מרביעיות המיתרים של בטהובן – בשעות-הפנאי כתב, ולא סיים, מחקר על התמורות שחלו במבנים המוסיקליים של בטהובן לאחר שנתחרש – והולך אל אשר נקרא, כחייל היודע את חובתו.

מה שחיסר מן הכלל גילגל לשולחן המשפחה. היה מטיח דברי-ביקורת מרים כלפי מנהיגי הישוב, גבאי המושבה, העתונות, טקסי-החג הציוניים, בנות האיכרים הקרתניות המרדפות על-גבי פסנתר לא מכוּון איזו יצירת-מופת חפה מעווֹן, וכיוצא באלה ענינים על סדר-היום. האזינו לו שלוש נפשות: אשה, ילד, ומשרתת ערביה שלא הבינה כלל מה הוא סח, לפי שלא ידעה אלא ערבית וקצת אידיש. לעולם דיבר מתוך חרון וזעם. אדישות היתה חטא בל יכופר. ואף-על-פי שבאותה תקופה – בתל-אביב כבר היו לו ידידים אחדים – לא היה לו שומע, ראה את עצמו כמי שמילא חובה. זעק. לא שתק.

בינו לבינו היה מהפך בדבר. אביו הוציא משפט. הוא מאסף עדויות. לפרקים היה שואל את נפשו אם אין ספקנותו שלו, ענין שבטבע, נגזרת מאותה קנאות שעשתה את אביו אדם בודד כל-כך. קנאות מופלאה במקצת היתה זו, שכּן היתה קיצוניותו של אדם המטיף למתינות. אביו היה איש מתון נזעם והוא לוחם מחתרת בלי פתוס. איש-מלחמה המתעב מלים רמות ואוהב חברה.

בדיעבד נדרשה הצטרפותו ל“עם לוחם” כענין לא רציני, דבר הנטול להט של אמונה אמיתית. היה זה מעין נסיון להתגרות בהנהגה המדינית שהילכה על חבל דק. אם בריטניה היא אויב, מדוע הבלגה? הרצון לכפות על דור האבות עמדה עקבית הוא ענין שנוער אי-אפשר לו בלעדיו. כיון שממילא שנאו מרוּת וכן את המוסכמות של החיים הפוליטיים, נהנו מן המבוכה שגרמו למנהיגיהם. היו להם אלילים משלהם, פורקי עוֹל לשם שמים, והיו מוכנים ללכת אחריהם כברת-דרך ולשוב לחיק העדר.

דימוי השופט טרף מתוך הזכרון את אבי ז’ק, השופט גינצבורג. איש ממולח, נעים-הליכות, ומתון על-פי דרכו, שהיה ציוני קנאי, ולדידו היה ד“ר ליכטנפלד, רודף-השלום, ספק בוגד ספק מטורף. אולם אי-אפשר לגלגל רעיון האב-השופט והבן-העד הלאה מכאן. ז’ק לא היה מאסף-עדויות, איש-המעשה היה. אפשר שמעשיו באו טרופים קודם שהיה סיפק בידו לקבוע עמדה כלפיהם ועל-כן לא היה שופטם. בנדיר נבחנו באמַת-מידה של מוסר. קודם שנתעוררה שאלה היו נידונים כמבחן של גבריות. עקרון מוצדק אחד היה קיים: נאמנות לחבורה. ניתן לומר עליו שהיה מאסף עוּבדוֹת על דרך העשיה. אולם לא הוציא משפט על מי שהתנגדו להשקפותיו. יתר על-כן, ז’ק העריץ את ד”ר ליכטנפלד, לפי שעמד לכאורה במבחן גברי ואזר עוז להחזיק בדעת יחיד, וביקר בחריפות את אביו, ה“משרת את הבריטים” אף-על-פי שהוא אוהד בסתר את ארגוני-המחתרת. מורך-לב היה מאוס עליו ואילו דעה אחרת, אפילו נגד-ציונית, היתה בעיניו דבר שהדעת סובלת.

כך או כך מצא קוי דמיון. אביו ואבי ז’ק היו מחזיקים בשתי עמדות קיצוניות ואף-על-פי-כן היו דומים זה לזה. נקטו עמדה קיצונית, אך בחיי יומיום היו נכונים לפשרה נבונה. ואילו בדור השני היו הדברים הפוכים. כך הוא, כך ז’ק. היו מוכנים למסור את נפשם על דבר שעדיין לא היו בטוחים אם הם מאמינים בו.

דור השופטים. בחוג-המשפחה היה אביו יושב כדן יחיד. סובלנות היתה עקרון פוליטי, אך לבנו לא התיר דעה משלו. השלים עם קיומה אך לא כיבדה. הוא ליגלג על המטען התרבותי שהנחילה הגימנסיה העברית לבוגריה וכפר בזכותם להביע דעה בענינים שאינם בקיאים בהם. ומה יכלו לדעת נערים שאינם מסוגלים אלא “לקשקש קצת ערבית וקצת אנגלית”? הוא לא העריץ את אומץ-הלב שגילו בני דורו אצל הנוער. החזקת אקדח בלי רשיון או הליכה בשורה הראשונה של הפגנה היו לדידו מעשי אִיולת. הכפיה החברתית המונחת ביסוד ההעזה בצוותא עוררה אצלו התנגדות עמוקה. נערים רכים נדחפים למעשי-טירוף כדי שלא לאכזב נערות מוסתות על-ידי מדריכים ערמומיים.

אביו השתבח באומץ-לב, שכּן עמד על דעתו נגד דעת-קהל עוֹינת. אך הוא לא כיבד אצלו אלא את גילוי-הלב. אף-על-פי שהעז להטיח דברים כלפי מי שתקיף ממנו – לאחר שנטשו את זכרון-יעקב ודרו בתל-אביב חידש את מנהגו להציף את מערכות העתונים, בארץ ובעולם, במכתבים מרגיזים – לא הסתיר כלל את פחדו מפני אלימות גופנית. לאחר שקיבל מכתב איום מ“ברית הבריונים”, הסתגר מאוחרי מנעול ובריח ולא הכניס את לקוחותיו אלא לאחר שהציץ בהם בחריר-ההצצה.

בענין אחד נבדל אביו מעמיתיו, המבקשים לכרות ברית-שלום עם הערבים. אף כי ביקש להתפשר עמם, לא הלביש להם כתונת-פסים רומנטית. הוא ירא את אכזריותם, רגישותם וערמומיותם. הוא לא שנא אותם, משום שהשנאה לא היתה מותרת על-פי השקפת-עולמו. הוא שנא רק מי שהיה ראוי לאהבה: יהודים יוצאי גרמניה שנגררו אחרי מנהיגי-הפועלים מפולין ורוסיה ואמרו הן לכל מיני “רעיונות מטורפים”.

לפרקים, בבלי דעת, התיר לעצמו לגלות את רגשותיו הכמוסים. בנוח עליו הרוח היה מספר לידידים קרובים מעשיות מבדחות על רופאים וחולים. אף חלקם של ערבים לא נתקפח. הזלזול שלו בהם בא לכלל ביטוי מובהק כאשר היה מחקה, בצורה מוצלחת ביותר, את ארשת הקדוש המעונה, המופיעה על פני חולה ערבי כשהוא מתבקש לשרבב לשונו לבדיקה. הדבר שעורר את עוקצנותו ביותר היה גלגול העינים למרום וחרחורי-הסבל רבי-הרושם של חולי-מין שהתאוננו על כאבים מדומים באזור הקיבה.

כלפי משכילים ערבים נקט יחס של ידידוּת מובלטת, שהיתה כמוסה בה התנצלות על יתרונו עליהם. כביכול מסורת התרבות המערבית שהם חסרים מעמידה אותם זה מול זה בתחרות לא הוגנת. הטוב שבידידיו הערבים היה דוקא זה שהתנגד בכל תוקף לתנועת ברית-שלום. כאשר אני מקשיב לבן-גוריון, או לז’בוטינסקי, אמר לו אותו ערבי פיקח, גם כאשר הם מדברים על זכויות הערבים ומתאמצים מאוד להאמין במה שהם מדברים, אני יודע בדיוק למה הם מתכוונים. אני יודע כי הם רוצים שבסופו של דבר נלך מכאן. אבל כאשר אני מקשיב לך, אני מפחד. אתה אדם ישר ורק אדם ישר יכול לרמות אותי.

ראה עצמו כסוציאליסט בלתי-מאורגן, שאיננו מוכן לאמץ לעצמו רעיונות מעשיים יותר מאלה שבאו לכלל ביטוי בדברי הנביאים, אשר ידע לצטט בגרמנית. כל המידות שהיו מגונות בעיניו מצא אצל מנהיגי הישוב. רק ארלוזורוב היה דגול בעיניו. במותו בכה מרה. האחרים היו לדידו אינטלקטואלים-למחצה, יהירים ונבערים מדעת. לא סלח להם את אומץ-רוחם, נאמנותם ודבקותם במטרה. יתר על-כן, נתירא מפניהם. חשש שבהיותם מוכנים לחסר מגופם ואפילו להקריב את נפשם למען המטרה, הם עתידים להיעשות עריצים. סגפנים סבורים שהסבל המועט שהם גורמים לעצמם מצדיק את הסבל המרובה שהם גורמים לזולתם.

“התנועה הלאומית הערבית”, כתב באחד מן החיבורים הרבים אשר הדפיס על חשבונו, “אינה זקוקה להתעוררות. על-כן אִיולת היא לחשוב שבהתנהגותנו אנחנו מעוררים אותה. מימיה לא היתה חסרה את כל היסודות המהווים את הקיום הלאומי. מה שהאנשים המערביים חושבים לחיקוי של השקפות מערביות אינו אלא התנערותו של גוף נרדם, כאשר מנסים לשלול ממנו את אחד היסודות החיוניים לקיומו”.

העתונות של הימין גינתה אותו בלשון נרגזת ביותר. לא יצאו ימים רבים ופצצה פרימיטיבית נזרקה לחצר ביתם. כל נזק לא נגרם. אך אביו הוציא גזר-דין-מות על הרעיון הציוני. אם בשחר ימיה נזקקת הציונות לאלימות בשביל לשתק דברי-הגות של יחיד, יוצא-דופן, עתידה היא להיעשות גוף טוטליטרי כאשר יינתן כוח בידה.

עלייתו של היטלר לשלטון גזרה עליו אלם. אם לא היה בכוח החברה המערבית לגונן על ערכיה, משמע שיש כאן איזו טעות בחישוב. הוא נסתגר בתוך עצמו ופרש מפעילות פוליטית. אולם לא חזר בו ולא נעשה ציוני.

ד    🔗

משהביע באזני פורת מחשבותיו בענין דור-השופטים נעץ בו הלה מבט לגלגני. הבלים. הם אינם שופטים, אנחנו איננו ניצבים על דוכן-העדים. אתה נאחז ברעיון חסר-ערך שזרקתי פעם – ועושה ממנו היכל התרבות. כל הענין הזה של דורות הוא עורבא פרח. מה זה דור? ארבעים שנה שרנו אנו באנו ארצה וחושו אחים חושו, ועכשיו כל שבוע אנחנו שרים ארבעה שירים חדשים. אני כשלעצמי לכמה דורות אני שייך? אני הולך קדימה ואחורה מדור לדור. באלה הימים אני עומד להצטרף לעליה השניה. ילד רגיש בן חמש-עשרה הוא בן-דורי. סוס-יאור מדושן עונג מן השנתון שלי שייך לדור שמאכלס את בית-הקברות הישן. הוא רק קיבל ארכה לחיות בזמננו ואיננו יודע איך.

דור-השופטים – יוהרה של בני-טובים. אבי היה בעלים לחנות-מכולת ואף פעם לא היה מוחזק בעיני עצמו כבעל דעה משלו. אם לא חזר לפולין בשעתו, הרי זה משום שלא הצליח לחסוך כדי כרטיס-אניה לכל המשפחה. דודי, חלוץ אמיתי, מתנדב מלידה, נשא אשה אמריקאית ועתה יש לו רשת של בתי-מרקחת על-פני חצי היבשת ההיא. האם בכלל השופטים אתה מביא בחשבון גם את מחוסרי-העבודה שהיו מקבלים תמיכה מ“משען”, מסתובבים באפס מעשה ברחוב ברנר, משחקים שח בתנובה, מתגנבים להצגות היומיות ומבלים את שעות-הבוקר היפות בבית-המשפט כדי להתחמם קצת על משפטי-אונס?

דור-השופטים! על מה אתה מדבר! מה שאתה מחפש, בעצם, הרי זה ביטוי ציורי, המבקש להמחיש את קוצר-ידו של המחקר ההיסטורי. כאשר אתה מתנזר מלדון בערכים ומצטמצם בעוּבדוֹת בלבד, אינך רק מחקה אׇפנה בריטית, אלא אתה רוצה לפטור את עצמך מלדון בשאלת הקִדמה, האחריות האישית והצידוק המוסרי. אתה מקווה שמצאת הסבר מניח את הדעת מדוע אינך מניח להשקפתך להתערב אפילו בסידור העוּבדוֹת ועריכתן. לא אתפלא אם יום אחד יופיע ברנש ממולח ויכריז שעלה בידו להזין מחשב בכל האִולת האנושית והפיק ממנו אמת מזוקקת.

אתה רוצה לפטור את עצמך מן ההכרח להזדהות עם גורם פוליטי. אינך רוצה לתת לעצמך תשובה לשאלה על הזכות ההיסטורית על ארץ-ישראל. אתה רוצה להיתלות בהלצה מעודנת היפה לסופרים בלבד בשביל להתבסס לך באיזו עמדה פסיבית. וזאת כדי שהסתלקותך ממלחמה במִמסד – דבר שיכול לעשותך בן-לילה לבעל-בריתם של כל הכסילים אשר נולדו בשלושים השנים האחרונות - לא תתפרש לתלמידיך הקפדנים, המשתעשעים ברעיונות רדיקליים, כמין נסיון להתידד עמם.

ה    🔗

דברי פורת פגעו בנקודה רגישה לא אחת, אולם בענין אחד לא צדקו. מימיו לא בחן את עצמו בזיקה ל“מִמסד”. אמנם, כמה דברים שכתב בספרו לא היו לרוחם של אלה או אלה. אך לא ראה את עצמו בעל-ברית או אויב ל“ממסד”. מכל-מקום לא היה מקדש מלחמה על מישהו רק משום שהוא פועל במסגרת “ממסד” כלשהו. ההסתייגות הכללית מכל ארגון חברתי היא בכלל הרעיונות שבאׇפנה שדעתו אינה סובלתם. דרש אותה כהמצאות של מומחים ליחסי-ציבור. בנקל קונה לו אדם שם של מעוּנה על קידוש-השם. טיילים של שבת הולכים להם יבשים ליד הנהר ומוציאים לעצמם מוניטין של שחיינים נגד הזרם.

אף-על-פי-כן, משנתגלגלה הזדמנות לידיו, חש גם בקרבו את היצר לנעוץ סיכה במי שחשובים בעיני עצמם עילית. הזמנה למסיבה שהועדה להכריז על מפעל ספרותי – כל כתבי יונגרמן בהוצאה מהודרת – היא שעוררה יצר זה. מנהל בית-ההוצאה רמז לו, בשיחה טלפונית, כי זכות גדולה היא להימנות עם הקרואים, לפי שמן המהדרים הוא בכל מה שנוגע לאישים ממש. מכוּבּדוּת מתנשאת זו עוררה בו רצון להתל בה.

כיון שאשתו לא יכלה לבוא עמו, עלה בדעתו רעיון להזמין את אינה גינור. זו היתה כל המהתלה כולה, ומן-הסתם יכלה לחמוק אפילו מתפיסתם של השנונים שבחבורה, לפי שכלל לא יכלו לדעת שמימיה לא קראה אפילו שורה אחת של יונגרמן. ואפילו ידעו זאת, עדיין אין בזה כדי להבטיח שיבינו את האירוניה שבדבר. קהי-תפיסה לא יבינו מה העוקץ כאן, אפילו ייאמרו להם דברים מפורשים. מה פסול בזאת שמכובדים אוהבים מכובדים? מה איכפת לקוראי-יונגרמן אם הם מוזמנים בחבילה אחת עם מי שאינם קוראים שירה, ואלה די להם בזאת שיודעי-דבר אומרים כי היה “הטוב ביותר”?

מכל-מקום הוא די היה לו שהוא עצמו שרוי במעין קומדיה-של-טעויות. אשתו של ז’ק ודאי שלא יכלה לדעת כי קרתנותה התמימה, תלישותה מכל ענין עברי והלהיטות שלה לראות מקרוב אישים מפורסמים, היא שזיכתה אותה בהזמנה. ובכן, אם איש לא יבין את רמזיו הדקים – סתם יתענג על חברתה של אשה נאה ונבערת-מדעת. יונגרמן ודאי שימחל לו על האירוניה השמורה לעצמו בלבד. יונגרמן היה אמן האירוניה הנסתרת.

אשתו של ז’ק ידעה משהו על יונגרמן. ידעה כי הוא קרוב רחוק של בעלה – כדי כך רחוק שלא ראתה אותו מימיה וכדי כך קרוב, שז’ק, אשר אינו מן המקיימים חובות-משפחה, ראה חובה לעצמו ללכת בלוייתו. ההזדמנות “לצאת קצת מן הבית” ולבלות במחיצת אנשים “מן הטלויזיה” שימחה אותה מאוד. היא ביטאה את שמחתה במין תמימות נוגעת אל הלב, עד כי שוב לא היה בטוח שהיא באמת סנוֹבּ.

בדרך עלומה כלשהי ביקש במעשה סמלי זה להכניס תיקון קטן בביאוגרפיה הרשמית של יונגרמן, שהיה מקובל על הכל כמשורר של תנועת-הפועלים, ומשום כך טושטשו כמה קוים מדמותו ואחרים זכו בהבלטת-יתר. לדידו יחסי-הגומלין בין יונגרמן לתנועה היו מורכבים ביותר. זיקתו אליה לא נגזרה מהסכמה למצעה הרעיוני. כמי שחזה מבשרו את הזיוף שבהעמדת-הפנים המוסרנית של משוררי שמאל, העושים את השירה כלי-שרת לרעיון גואל-עולם כביכול, הוקיר יונגרמן אצל תנועת-העבודה הישראלית את היחס הסובלני כלפי חירות הרוח המתפרעת בקרב מי שקיבלו את מוסכמותיה אך בעטו בסגנונה. יתר על-כן, בחיקה של חברה המשתבחת בשאיפות נאצלות אך איננה תובעת מן הפרט להעמיד פני קדוש חש כבתוך שלו. הוא ניחן ביצרים עזים ולא היה מסוגל לרסנם. היתה בלבו יראה עמוקה מפני צדיקים גמורים או חוזרים-בתשובה המפליאים מכותיהם בשותפים לחטא. הוא נשא תפילה בלבו שלא תתקפח זכותו להימנות עם בעלי-חזון בגלל אי-מוסריותו. לא רצה שניאופיו ישללו ממנו את הזכות לאידיאליזם. חשש שמא תרחיק אותו עצלותו מאנשי-המעשה ופחדנותו מן הגיבורים. לפרקים צלחה עליו רוח נבואית וכתב שיר מעניני דיומא. אך בעומק לבו בז ליצר הנבואי אצל משוררים. לא רצה אלא להתידד עם הבונים. בינו לבינו לא האמין אלא בזאת, שהשירה בוראת לשון חדשה. ואף זה הרבה מאוד. כל ימיו היה מסתתר מפני אישים שביקשו את קרבתו, משום שחש בתביעה הכמוסה בידידותם למצוא בכתביו את תולדות חייהם, כדי שלעתיד לבוא יהיו הם משה ויהושע שופטים נביאים ומלכים. כיון שמת עשו ממנו מצפונם. הפשיטו את אישיותו ממה שיש בה והלבישו לו כותונת של כוהן גדול.

כאשר נתיצבה אינה בפתח דירתו נשתכחה ממנו הבדיחה השימושית שתיכנן. בלבוש-ערב, חצאית ארוכה בגון אדמדם וחולצה שחורה מבריקה, היתה החגיגיות האצורה בחדוׇתה, ברק העין וההילוך התמיר ומתרונן, דבר שלם וסגור בתוך בדידותו המפוארת. הרעיון לעשותה מכשיר למטרה כלשהי נדרש כחילול הקודש.

לפליאתו נתברר לו שאפילו מראה פניה אינו זכור לו. בשׂער מתוח לאחור וגולש על צוארה נראתה גבוהה יותר ועצמות-לחייה בולטות יותר. החושניות של פיה הודגשה על-ידי מתיחת השׂער ועיניה המלוכסנות כמו לוכסנו עוד יותר. עתה לא נראתה לו סלאבית כלפנים אלא אשה אסיאנית יפה, הפושטת צורה ולובשת צורה. בּערוּתה בשירי יונגרמן היתה דבר נטול כל חשיבות לצד העומק האפל של מסתורין נשי אשר קרן מעיניה, מיטב כזבו של שיר הכתוב בשפה בלתי-מובנת.

ולחשוב שכל התמורה הזאת היא בסך-הכל איפור, צבע-שפתים משובח, קו דקיק לאורך הריסים, ומשיכה כלשהי של קשת הגבות כלפי מטה!

בדיעבד עלתה ההלצה יפה מכפי ששיער. הזרוּת שנשקפה מעיניה – אחדים היו סבורים שהיא פיליפינית – משכה את עין הכל. דורשי קרבתה נתפתו על-נקלה להשתתף בבדיחה הפרטית שלו ופתחו בשיחה אינטליגנטית על שירתו של יונגרמן. במבט ראשון יצרה את הרושם כי היא אשה שעולמו הרוחני של משורר קרוב ללבה. אלה שהרבו לדבר ומיעטו להקשיב לא הרגישו כלל שאין היא בקיאה כלל בלשון. לא חשו ש“הזרות הקוסמת” היא בסופו של דבר פרי תלישותה הגמורה מהם, מחייהם, מהנושא העומד על הפרק, מן השפה העברית, ומכל ענין ישראלי, אחד מדיני אחד תרבותי, שיכלו להתגדר בו. כל אורח מחוץ-לארץ יכול היה ביתר קלות לגלגל עמה שיחה פטפטנית על פזמוני-רדיו, סרט-הקולנוע האחרון, הקסם הנשי, או הטירור הערבי. שכּן, היה דן עמה על-פי מושגיה. הישראלים, הנושאים איש מטענו הכבד – אישיותו, עברוֹ, סמכותו, כבודו – לא יכלו לדעת כי בעולמה שלה הם אנשים נטולי-תוכן, מנותקים מאישיותם וחסרי ביוגרפיה. היא ידעה שהם אישים חשובים והעריצה אותם באורח קרתני. לדידה לא היה הבדל מי הוא מי, להוציא מי שמשך את תשומת-לבה בפנים מלאי-הבעה, כאלמוני באוטובוס. לריק ביזבז עליה מנהיג-אופוזיציה אחד עקיצות ממולחות ביותר על חשבון הרוַח הפוליטי שמפלגת-הרוב מבקשת לעשות מיונגרמן, אשר לדבריו אהד בסתר את השקפותיו שלו. ביטוי הקשב בפניה והנצנוץ שנדלק בעיניה – מחוׇה של שמחה פשוטה וטבעית למראה איש דגול המשתדל לשאת חן בעיניה – עוררו אותו לגלגל באזניה את מיטב שנינותו.

במרוצת הערב נתעורר אף בלבו ספק. אפשר שאינה אטומה כלל. חש, שיש בה פּקחוּת אשר טיבה אינו נהיר לו. בחוש טבעי, כמדומה, הרגישה במשאלתו “להדהים את הבורגני”. והשתדלה לעשות כן במיטב יכלתה. הניחה לכל באי המסיבה לחזר אחריה ונזהרה שלא להעיר הערות אשר יכלו לשים קץ למונולוג של איש חכם. בינו לבינו היה בהופעתה המיוחדת במינה, הלא-שייכת, משהו המסמל את שיריו האחרונים של יונגרמן. בערוב יומו כאילו ביקש לרמוז לצעירים שבחבורה כי אם דברים אמורים בטכניקה מודרנית ובהסתלקות מכל חיבור אל המקום והזמן, יכול הוא לעלות עליהם; לא עשה כן משום שבחר לעגון את שירתו בתוך החויה הלשונית של בני-דורו ולא משום שלא היה מסוגל להשתעשע בהתנתקות או באוניברסליות או בכל אותם גינונים חקייניים המצליחים להדהים את הסנוֹבּ. נשיותה, אלמוניותה, תלישותה מן החיים החברתיים – כל אלה עשאוה ראויה לסַמל את יצר העקירה שהאפיל על ימיו האחרונים של יונגרמן. דומה שעל ערש-מותו התקין עצמו ברוב שקידה לחיי-נצח באיזו שאול שאין בה לאומים, לשונות או זכרונות גזעיים.

הסוף יהיה שאצטרך לקרוא איזה שיר של האיש הזה, אמרה לו בחן – צליל קולה העיד שהיא ערמומית ודקת-תפיסה משחשב, וכי קרתניותה אינה אלא תקלה ביוגרפית, טרגדיה יהודית של עקירה וקוצר יכולת להישתל שנית, ולא מום מלידה כפי שהיה סבור קודם-לכן – אתה חושב שאני אבין משהו?

כדבר אל איש סוד. ובבת-אחת נפלה מחיצה בינו לבינה. בחיוכה הדק נאספה אל המהתלה המעודנת שלו כשותף ערמומי, שוה-ערך.

אבל אתה תתן לי לקרוא רק שירים קלים, כאלה שנותנים לילדים בבית-ספר, טוב?

במחיצת אחרים הוסיפה להאזין בדריכות כאילו הברה אחת אינה יוצאת לבטלה.

לאחר-מכן סיפרה לו בשמחה ילדותית, כשהיא משתבחת בערמומיותה, כי במהלך הערב נודע לה ששיר אחד אשר מרבים לנגן לשמוע ברדיו נכתב בידי יונגרמן; ומאותו רגע לא חדלה להזכירו בדרך-אגב ובצורה שלא ניתן כלל להכיר כי מטען תרבותי זה הוא כל אוצר-הדעת שלה.

מכל-מקום, חשב, המהתלה הפרטית שלו לא יצאה לגמרי לבטלה. לפחות אינה גינור עמדה על כוונתה. לרגע היה אפילו נבוך, אולם היא השתתפה בה בנפש חפצה וברוח של עליצות בלתי-נלאית, וחרטה היתה דבר שאינו במקומו.

האם אַת קוראת שירה בשפות אחרות? שאל אותה. היא הרכינה ראשה במעין ענוה, כאילו התפארה בדבר שראוי להצניעו, והוא הגה אהדה עמוקה למחוׇה זו וגמר בדעתו שלא ייחפז בהוצאת משפט על נשים עניות-מדעת. אין שפות אחרות, אמרה. רק צרפתית; פולנית שכחתי ובאנגלית אני יכולה לקרוא לכל היותר בלש.

אחר-כך סיפרה לו שאת ראסין וקוֹרניי קראה בבית-הספר. אך את ז’ק פרֶוור קראה על חשבון זמנה הפנוי. הוא שׂחק. את ז’ק פרוור קוראת כל נערה בצרפת מרגע שגדלים לה שדיִם, אמר. זיק שובב נדלק בעיניה. אני הייתי ילדה מפותחת מאוד ואצלי החזה גדל לפני ז’ק פרוור. אך מיד הוסיפה בצרפתית: מכל-מקום היו שיריו של פרוור קשורים בדרך כלשהי בשדיה. חבר-נעורים באכס-אן-פרובנס היה קוראם באזניה מתוך ספרון קטן מקסים; הוא היה מחזיק בספרון בשתי ידיו בתקוה שתרצה להציץ בו ושדה יתחכך במרפקו.

בדברה הציצה בו מתוך חיבה של נקבה חכמה, היודעת דברים שגבר לעולם לא יתפוס, אלא אם כן תניח לו אשה לדלות אותם מתוך מעמקיה.

ו    🔗

קורנת מאושר ישבה לצדו, נפעמת, בעינים בוערות, וכל הדרך פיטפטה ולא השגיחה כלל שהוא שותק, צופה, לא משתתף, כמו תייר בנכר. התפעלה מאישים דגולים, שהליכותיהם פשוטות. נזכרה בבדיחות מפולפלות ששמעה, געתה בצחוק קצר תוך כדי סיפור, ולא היתה מסוגלת לסיימן. התגאתה באבחנותיה: עמדה על טיבם של אנשים מדרך שהם מגניבים מבט אל מִפתח שמלתה.

הוא הציץ בה. ככל שהאריך שהותו עמה כן מיעט להכירה. חזר בו מאבחנה ראשונה ושניה. אינה קרתנית כפי שהיא נראית. אינה ממולחת כפי שהעלה בהשערה שניה. אך שוב אינה טעונה הבהרה. אשת חבר כחבר. אדם שאין לו שיעור והוא מתמלא פרטים לאִטוֹ.

האיץ בה לדבּר על עצמה. שתויה מעט, מלוהטת, לא הבחינה שהוא לומד אותה בסקרנות. נענתה לחקירה זהירה. סיפרה מה שביקש לשמוע. לפעמים הפקירה לו בלי משים ענינים שמן-הסתם ביקשה להצניע. הוא השתבח בדרך-כלל בסגולתו ללמוד את זולתו ולהעלים את עצמו. יכול הוא לדובב שעה ארוכה אשה יפה, בלי שיתעורר בו היצר לומר משהו גם על עצמו.

דיברה צרפתית בלולה במלים עבריות. סיפרה שכבר שבע שנים היא בארץ, אולם לא למדה עברית על בּוּריה, לפי ששלוש שנים ראשונות עשתה בקיבוץ של דוברי צרפתית וארבע שנים היא עם ז’ק, היודע ארבע שפות ואיננו איש-דברים, והמעט שהוא אומר בצרפתית הוא אומר. סיפרה שרוב שעות היום היא בבית. רק הילד ומחמוד מדברים אליה עברית. כאן חיקתה את קולו של מחמוד, אך הדבר לא עלה יפה והיא שבה וגעתה בצחוק, ובעיניה השחורות נדלקה חמימות שהוא לא היה מסוגל לעמוד על טיבה.

בתוך כך סיפרה כיצד נתרחשה פגישתה הראשונה עם ז’ק.

נפגשו באקראי. היא עמדה לצד הכביש וז’ק נעצר ושאל לאן. זו היה ההתחלה וזה היה הסוף. נכנסו בשיחה. ז’ק חש שהעברית קשה עליה ודיבר אליה צרפתית. ברגע מסוים אמר טראפיק ונתכוון לשוטר-תנועה והיא צחקה מאוד לפי שבשפה המדוברת ביטוי זה משמש לסחר-סמים. ז’ק הביט בה ואמר, את צוחקת כמו ילדה שלא היו לה דאגות מימיה; והיא אמרה, כך אתה חושב! אהבה ממבט ראשון היתה זאת. לא ירדה במקום שהיתה צריכה לרדת. נסעו לביתו. שבוע ימים לא יצאה משם. שתו קפה, אכלו פיתות עם זיתים, והתעלסו, כמובן.

גילוי-הלב הרתיעוֹ. שיחתם הראשונה והיא מדברת על אהבתה כאילו הוא ידיד קרוב. אך אפשר שחבר של חבר כחבר. הציג שאלה סתמית. לא חיפשו אותה? וכך נודע לו שאין לה קרובים בארץ.

אף ענינים שאינם קשורים בז’ק סיפרה בלי משים כמי שמשׂיח בשלישי. נולדה בפולין בשלושים ושמונה. הוריה נרצחו בידי הנאצים. איש גרמני גידל אותה ומסר אותה לאחר המלחמה למשפחה יהודית שבתה נספתה.

כמדברת על ענין שבכל יום סיפרה את תולדות חייה. סיפור יהודי רגיל של שנות הארבעים. אינה יודעת מי היו הוריה, אינה יודעת את שמה. ההורים המאמצים כינוה אינה על שם הבת שנהרגה. ז’ק נתן לה שם עברי – אילנה. שם מצחיק, אילנה, אמרה. מתאים לה שם של צפור לא של עץ.

בפרטים אחדים גילה עניין מקצועי, שכּן העשירו אותו בעוּבדות מתחום עבודתו. סיפור היסטורי לבש לפתע פנים שוחקים של אשה יפה הזוכרת באהבה מאורע פרטי. שנתים לאחר המלחמה שהתה בגרמניה עם האנשים שאימצוה. אביה היה מבריח מקצועי. מה הבריח לא יכלה לדעת. אולי כסף, אולי אנשים, אולי זהב. לאחר-מכן הפליגו ב“אכסודוס” לארץ. חזרו ב“אמפייר ריבר”.

“אמפייר רייבל”, תיקן בנימוס. שוב פרח בפניה אותו צחוק מחוסר-דאגה שמשך מן-הסתם את תשומת-לבו של ז’ק. טעות ישנה כל-כך לא יפה לתקן. צריך לתת לה לחיות. מדוע שלא תתקן הספינה את הטעות שלה?

הם חזרו רק עד מרסיי. מאות אנשים עמדו על הסיפון וליווּ אותם במבטי-שנאה. שכּן רק אביה ואמה והיא – על אלונקה – ירדו שם. הוריה פיתו אותה להתאונן על מחלה כדי שיוכלו לרדת. אבל הם לא רימו אף אחד. לא את האנגלים ולא את היהודים. לא היה להם כוח להמשיך. הם רצו להרגיש קרקע תחת כפות-הרגלים. והאנגלים הבטיחו אזרחות צרפתית למי שיוַתר על המאבק.

בנעוריה העיק עליה השקר. הוריה-מאמציה טענו שלמענה עשו זאת. פחדו שהאנגלים יירו במעפילים, ואסור שתתיתם פעמַיִם. בראותם את הסרט “אכסודוס” בכו מעומק הלב. יש להם חנות למזכרות בשביל תיירים. כאשר עלתה לארץ, הצטערו ושמחו. אך הם לא יבואו לכאן. כאילו זוכרים להם כל אנשי-“אכסודוס” את הבגידה ההיא. אבל מי זוכר, אמרה, מלבד איש כמוך שאין לו מה לעשות מלבד לכתוב ולהדפיס דברים שצריך לשכוח?

ז    🔗

בשעת פרידה, על סף ביתה, אירע משהו שהדיר שינה מעיניו.

היא אמרה שאינה יכולה להכניסו פנימה לפי שז’ק עלול להתעורר, ובעת שעמדה לצדו וידה על כף-המנעול התרוממה לפתע על בהונות רגליה ונשקה לו על פיו.

כדרך הצרפתים, אמר בלבו בעת שהתהפך על משכבו בלילה ההוא. כדרך הצרפתים. ביקשה לתת לו נשיקת-פרידה מקובלת ובדרך מקרה נגעה בפיו.

אף-על-פי-כן עמד בה טעמה של הבטחה.

כסיל, אמר בלבו והעלה שמיכה על ראשו.

לא היה יכול להסיח דעתו מדרך שדיברה על פגישתה הראשונה עם ז’ק. לא נזקקו להקדמה ממושכת ואף-על-פי-כן היתה זו אהבה ולא מעשה-ניאוף נטול-רגש. אהבה ממש, בלי גימנסיה עברית, בלי הספר הלבן, בלי שירי ביאליק ומלחמת-העצמאות. גוף לגוף יביע אומר.

איך היתה המסיבה? שאלה מרים.

משעממת, כרגיל, השיב.

מדוע אתה מסתובב? אינך יכול לישון?

אינני יכול לסלוח לעצמי שאני מבזבז את זמני על שטויות.

 

פרק שלישי: טעויות מותרות    🔗

א    🔗

סוף הקיץ הקדיש לחיטוט בגנזך התנועה הציונית בירושלים. בשעות-הפנאי הציץ לארכיון ה“הגנה”, אך לא מצא את אשר ביקש. הממונה על הבית קבל באזניו על קיומם של ארכיונים פרטיים, שבעליהם נמנעים מלשלוח לידיו העתק מן המסמכים והתצלומים המצויים בידיהם.

נורית יודפת הייתה מסייעת בידו, וזמן רב נחסך. התפעל מחריצותה, אך בה בשעה חשש שמא תהא חיונית כדי כך שלא יהיה מסוגל לעשות מאומה בלעדיה. מטעמים חינוכיים הקפיד להבליט את החסר בהשכלתה, כדי שלא תתפתח בה זחיחות-דעת של תלמידים מצטיינים. לפעמים הפריז בזה ודעתו לא היתה נוחה מעצמו, שכּן קיבלה ברוח טובה הערות קפדניות שכלל לא היתה ראויה להן.

במרוצת הזמן היתה לעוזר-מחקר שתפקידיו אינם מוגדרים. החליט להעמיד לרשותה חלק מהמענק שקיבל מן “החברה הבריטית המלכותית”; וזאת, אף-על-פי שאביה בעל-אמצעים ואינה חסרה מאומה. אולם היא לא משכה מן הקרן אפילו הוצאות ממשיות, כגון רכב ואש"ל, גם כאשר נסעה לירושלים לצלם למענו מיקרופילמים שהיו נחוצים לעבודתו. אולי מטעם זה לא היה מקום לגינונים של רשמיות בינו לבינה. היא התירה לעצמה לטלפן אליו לביתו בכל עת שעלה רצון מלפניה – בדין היתה סבורה שהיא מטריחה את עצמה למענו ומותר לה להסתייע בו כדי לוַדא השערה שאימותה מחייב עיון בספרים הרבה; ולא נעם לו לומר לה ששיחות טלפוניות מאוחרות אלה מעוררות מחשבות בלב אשתו. גם לכבודה של מרים נמנע מלתבוע מנורית שתחדל לטלפן אליו בשעות-הערב, שכּן נימוק אחר לא נמצא לו ולא רצה לעשות לאשתו שם של קנאתנית אצל תלמידיו, שֵׁם שאינה ראויה לו.

נורית היתה מסוגלת לטלפן אליו בשעת-לילה מאוחרת ולהציג שאלות “דחופות” – שאיש לא היה נכון לכנותן כך זולת שניהם – כגון, כיצד ניתן להסביר מדוע ממשלת הלייבור, שהעזה להלאים תעשיות, הציגה עמדה תקיפה כלפי ברית-המועצות ופינתה את הודו, גילתה עמדה הססנית בשאלת ארץ-ישראל? או שאלה פשוטה יותר: האם אמת הדבר כי אף לא שר בריטי אחד ביקר בארץ בשנים ארבעים וחמש ארבעים ושמונה?

לשאלות פשוטות נתן תשובות פשוטות – מרים היתה נותנת בו עין ספקנית בעת שניהל שיחות כגון אלה בטלפון – לשאלות מורכבות היה נותן תשובות שאין בהן משום אכיפת-דעתו. היה מציע לה גירסאות שונות לעיון, והיא הוקירה את הכישרון הפדגוגי שלו ועשתה פומבי להערכותיה. לימים נתהדקה ידידותם כדי כך שהניח לה לעשות למענו גם שירותים שאינם כרוכים בענינים לימודיים, כגון סידורים שונים במשרד-הפנים ואפילו בירורים במשרדי מס-הכנסה. אולם תמיד נקפוֹ מצפונו לאחר-מכן. חשש שהדברים מצטרפים לכלל התחייבות שביום מן הימים יצטרך לפרוע.

יום אחד גמר בדעתו לקנות לה מתנה ליום-הולדתה, אולם לא העז לעשות כן מחשש לשון-הרע. לבסוף נתן לה ספרו, אך נרתע ברגע האחרון מלרשום הקדשה בשער הספר, וזאת אף-על-פי שעלה בדעתו פסוק יפה ושנון.

ב    🔗

בעת ההיא פירסם במוסף שבועי מאמר בשם “התורה שבעל-פה”. דרש את הדבר כמין מסורת שקיבלנו בירושה מן ההסתדרות הציונית, מסורת שהזמן גרמה. מימיה היו הצהרות מנהיגיה מתונות מיעדיה. וזאת, הן משום חולשת הדעת והן מטעמים של תבונה מדינית. לא רצו לעורר עליה חמת אויביה קודם שכליה מוכנים. אפילו ידידים דרשו את התנהגותם של מנהיגים ציונים כמין גניבת-דעת. ונתאכזבו. כלום באמת ביקש וייצמן להסתפק בבית לאומי? הדעת נותנת שבחזונו ראה מדינה יהודית, אך העדיף שלא לכנות את הדבר בשמו המפורש. במאמרו הזכיר את הביקורת שמתחו ידידים בבריטניה על וייצמן וחבריו בעת שהנהלת הסוכנות התנגדה לשלטון-הרוב כל עוד הישוב היהודי בארץ היה במיעוט, כביכול נושאים שם הדמוקרטיה לשוא. הוציא גזירה שוה מן העבר להוֹוה. הביע סברה מתונה: מה שהועיל לדור ראשון אפשר שמזיק למדינה מתוקנת.

אף-על-פי שדעתו לא היתה נתונה לפולמוס אלא לסקירה היסטורית, לא מחלו לו. בעת שהכין מאמר-תשובה נזקק לשירותיה של נורית. כיון שרוב עבודתו עשה בבית, זימן אותה לביתו. שוב קבע לה מועד בעת שאשתו בבית. אולם שוב התגלגלו הדברים כך שמרים לא שבה מנסיעתה. אף-על-פי שהקפיד לדון עמה בעניני עבודתו בלבד, חש במתח כלשהו. היא היתה חגיגית מדי והשתדלה לגלגל את השיחה לענינים אחרים. ולא עוד אלא שבצאתה מן הבית, כאשר פגשה את מרים בפתח, נתכרכמו פניה כאילו נתפסה בקלקלתה.

תלמידה, הסביר לאשתו, אף כי לא נשאל. בחורה יפה מאוד, אמרה, כמציינת עוּבדה. לא הציגה שאלות. מן המהדרין היתה בכל הנוגע לרוחב-דעת.

בערב, לפני השינה, ניטש ביניהם ויכוח סוער בשאלות פוליטיות. עתה, שראתה חייהם של מקופחי-גורל מקרוב, שוב לא יכלה לשאת את הדיון מגבוה, מנקודת-ראות אקדמית, בעניני יומיום. והוא רגז על מנהגה לדון בהשקפות של אישים כשאלה פסיכולוגית גרידא, כאילו אין קיימת כלל בחירה חפשית. היא ליגלגה על החשיבות שהוא מייחס לרעיונות-בוסר רוֹוחים. הוא התקומם. כל רעיון מטורף, שיצליח לארגן צבא ומשטרה, כגון הרנסַנס האִסלמי בלוב, יהווה סכנה לעולם כולו. לאחר-מכן נתפייסו במיטה. שלח את ידו אל מתחת לכותנתה ועיצב לשד הרפוי צורה שראה בדמיונו. עכשיו? התלוננה. חזרתי מנסיעה ארוכה. אולם הניחה לו לשרטט על בטנה עיגולים גדלים והולכים. אין רחמים, קוננה, אך בקולה נתעורר צליל חם. שילחה ידה אל מאחורי גבה והחליקה קלות על מפשעתו. אין תקוה, אמרה. הבידואי נתעורר. והוא ידע כי היא מוכנה, שכּן השתמשה בביטוי שאוּל מן המילון האינטימי.

התעוררות מינית ראשונה נתרחשה בה בגיל שתים-עשרה בשעת טיול לעמק בית-שאן. בידואי עירום כביום היוׇלדו ניצב לפתע לפניה בעת שרחקה מעט מחבריה ליד אמַת-המים. אבר שחוֹר וענקי היה נטוע בחלציו. הוא היה מאונן לו בלי בושה וחיוך רחב ומוזר מודפס בפניו. דמותו, הודתה, מעוררת אותה כל פעם שגופה בוגד בה. היא מעלה אותו בדמיונה וזוכה מן ההפקר. הוא היה נותן בדבר פירוש משלו. זקיפת האבר לא היתה מעשה-אונן בלבד. היא היתה מעין הצהרה של ריבונות: המים שייכים לבני השבט וכל פורץ גדר צפוי לתגובה אלימה.

חכה רגע, קמה. אני צריכה להכין את עצמי. לא חשבתי שדוקא הערב, אחרי נסיעה ארוכה.

הצטער על הספונטניות שנסתלקה. מעשה-האהבה היה לדידה עיסוק שראוי להסדירו, כיתר פרטי החיים. אינו רשאי לערער סדר-יום חסכני ויעיל.

לפנים היה בא עליה ככל שפחז עליו יצרו. אפילו לאחר ארוחת-הצהרים, קודם לרחיצת הכלים. היה משלשל את כף-ידו אל תוך מִפתח חולצתה וגורף אותה עמו לאמבטיה. היום כדרך הרומאים. מחר כדרך הערבים. ובהזדמנות אחרת – משהו חדש שלא נוּסה עדיין. באנגליה נעשו הליכותיה בורגניות. לאט-לאט לבשה מכוּבּדוּת. כאשר ביקש להשתעשע עמה בשעות שעל-פי סדר-יומה לא נועדו לאהבה, היתה מזכירה לו שהיא אשה מזדקנת, אֵם לבנים בוגרים. ואם לא היה בזה כדי להרתיעו התאוננה על מיחושי-ראש. התעוררות המין שלו נדונה כ“טראוּמה של פחד מפני הזיקנה”. נוסחאות משכיליות.

בלילה לא סירבה לו אף פעם. שכּן הלילה נועד לאהבה. אך לעתים קרובות נזקקה לו מתוך מורת-רוח, מכירה בזכויותיו.

בשובה היתה עירומה לגמרי. אור-המנורה הטיל צללים חיורים על שיפולי בטנה ומתחת לשדיה הכבדים. היא השתמטה ממבטו והטילה עצמה בכבדות על המיטה.

האהבה שלה, חשב, היא בגדר מעשה טוב של אדם נדיב. תאווֹתיה הן בכלל סגולותיה החיוביות. היא שמחה שהיא נחוצה. לפנים הפתיעה אותו בעינוגים נועזים, אולם לא התמידה בהם. לא מיצריה למדה אותם, אלא מספרים. ביקשה לנסות קודם שהיא דוחה את הדבר מתוך תיעוב. לפחות העמידה את עצמה במבחן.

הנשימה החמה בגומת כתפו הואצה והלכה.

בידואי, אמרה בחיבה, אני רואה שהיפהפיה ההיא נכנסה לדמך.

ברצף של תנועות מהירות ונמרצות אסף את נורית יודפת אל חיקם.

כלל לא חשבתי עליה, אמר לכשנשר מעליה באברים רפים ורק עורק אחד פועם ופועם ברקתו. ידע, שלא יצליח לסלק מדעתה גירסה הנותנת לה הזדמנות למחול לו על חטא. בכלל יתרונותיה עליו היתה סגולת הסליחה זו שבה נשתבחה ביותר. בשום פנים לא היתה מוכנה לוַתר עליה. עיניה ביטאו מה שבלבה: אינה מאמינה לו. אף-על-פי-כן לא תתוַכּח. בחשאי תחזיק בגירסתה: יצר שעוררה בו אחרת שיכך בחיקה.

שתק. לא תוַתר על מחוׇה של חסד ועל הרגשת העלבון המתוק שבמחילה. טעות מותרת.

אני לא אזכיר אותה, אַל תדאג, אמרה לאחר שתיקה ממושכת.

בפניה זהר נוגה כזה הנשקף מפניהם של הקדושים בציורי הרנסנס. הגה בנוצריותה של אותה התמכרות לחויות של מחילה, כפרה וגאולה. אף-על-פי שחש בלבו רגש של סלידה מפני יצר-המחילה שהיה עז אצלה מכל תאוותיה לא מלאוֹ לבו לקפח אותה מחוייתה. מקצועה – נסיון בלתי-נלאה להבין ולסלוח הכל – נדרש לרגע כמין האצלה של השקפה נוצרית, שאיבדה את עממיותה.

אינני מודאג, אמר. אַת יכולה להזכיר אותה. מתי שאַת רוצה.

לא אסתכן, אמרה. אתה תתנפל עלי שנית כמו בידואי. ואני רוצה לישון.

ג    🔗

כיון שנבחר למועצה המדעית העליונה, היה רואה לעתים מזומנות את השר מאיר נגב, שהיה חבר בועדת-שרים לתכנון מדעי. גמר בדעתו לנצל הזדמנות שנתגלגלה לידיו כדי להציג שאלה בענין גינדייל. השר נגב מקובל כאנציקלופדיה חיה לאותה תקופה, אולם אנציקלופדיה שדפיה חתומים; השתיקה היא טבע שני לו.

פעמים אחדות נפגשו באותה מועצה, אולם השר נגב היה מתחמק מן הדיון סמוך לשעת הסיום ואף פעם לא הצליח לתפוס אותו בפרוזדור כשהוא לבדו. עד שיום אחד, לאחר שנפלה מחלוקת קשה בינו לבין השר, נלוה אליו זה בשעת יציאתם מחדר-הישיבות, הניח את ידו על שכמו, כידידים ותיקים, ובחיוך ממזרי המקובל כשלט-הגיבורים שלו, הציג לו שאלה בעלמא: מה נשמע באופוזיציה של הוד-מלכותו? ובשאלה זו עצמה היתה כמוסה כל הביקורת שהיתה לו על ספרו וכן התרעומת על מה שכינה נגב בשם “עמדה של מלומדים”, תרעומת שבאה לכלל ביטוי בהמשכה של אותה שיחה.

אנחנו נותנים לכם חלק בשלטון, אמר לו. לא תוכלו להתאונן; יש לכם שליטה מלאה בתקציבים ובמינויים; דור שלם של צעירים אוכל מידכם; אתם מגדלים אותם עד שיש להם כוח להכות בנו; אבל לעולם לא תתנו בידם כוח להכות בכם. האינך סבור שאנחנו מביאים את הדמוקרטיה עד אבסורד? אמצעי-התקשורת בידי האופוזיציה; וההיסטוריה בידי האופוזיציה של הוד-מלכותו.

הוא נרמז. אילו עסקתי בתולדות יוׇן ורומא, אמר לשר, לא היו עומדים מאחורי כתפי להשגיח שמא יש בידי חומר-נפץ.

מאיר נגב ביטל את דבריו בתנועת-יד. אני לא לזה התכוונתי, אמר לו. על היצר של המלומדים להתבדל מן העילית השלטת אני מדבר; להתבדל, ובה בשעה להתאונן שאין מקבלים את עצותיהם.

לא הניח לו למחות. פתח וסיפר באריכות זכרונות מימים עברו. צעירי גליציה המשכילים, שנתפסו לסוציאליזם בתמימות של בחורי-ישיבה שנתפקרו וזכו למעמד הר-סיני בקלוּבּ לויכּוּחים של אינטליגנטים קצת יהירים במחילה, האמינו שאפשר לתפוס את האמת והצדק בכף ולתכנן את החיים על-פי מתכונת מושלמת… אבל בינתים היתה המהפכה הרוסית, והסכולסטיקה הזאת פשטה את הרגל… אבל כל דור ודור צריך ללמוד את לוח-הכפל מחדש. ואתם חושבים שתביאו גאולה לעולם אם תהיו לנו נונקונפורמיסטים…

משביקש לחלוק על דעתו, חנן אותו בחיוך לבבי. אין הדברים רציניים כל-כך, בן-אדם, אמר לו. אני לך בשׂחוֹק ואתה לי בכובד-ראש כזה. אני רק רציתי ככה… לפרוק קצת מלבי ולשתף אותך בכמה התבוננויות משלי… הנה אתם הנונקונפורמיסטים עשויים מעור אחד ואילו אנחנו – אנחנו גן בוטני מלא צמחים משונים; יתר על-כן, הממסד הנונקונפורמיסטי אכזרי בהרבה משלנו; הנה, לי, למשל, מותר להתידד עם שייגץ היורה בנו בליסטראות; אבל אדרבא, נסה אתה לקבל משׂרה של יועץ – לא חבר במועצה מדעית עליונה, סתם יועץ מן המנין שחלה עליו אחריות מסוימת גם על ענינים גסים יותר… העגלה הטובעת בבוץ… אדרבא, נסה. אתה מחוסל! היהודי הקטן ההוא שמיעץ לניכסון, אתה מכיר אותו? השמצות שאני שמעתי עליו בהרוארד!

השר הוליך אותו לחדרו, הזמין תה לשנים, והיה מהלך לפניו בתוך חדרו כארי בסוּגר. יש מאה דרכים להיכנע להחלטת הרוב. אפשר לעשות זאת בהתלהבות, בערמה, בהשלמה, מתוך חשבון ופחד, מתוך תמימות או חוצפה… ויש כאלה שיודעים כיצד לא לעשות זאת כלל ועם זאת להישאר ליד ההגה; בכל-אופן – ענין מסובך ומורכב; כמה דרכים יש לבעיטה במוסכמות? דרך אחת בלבד; ובכן, מי מאתנו עושה את החיים רדודים יותר?

משביקש לראיינוֹ, התחמק בזריזות. אותי? לראיין? הרי אני חייב להגן על החלטותי. מוטב שתמצא מישהו אחר, הרוחץ בנקיון כפיו…

קרא בשמות עמיתיו, שהשמיעו בעת האחרונה הרהורי-חרטה על ענינים שנתישנו; הרהורי-חרטה שיש בהם כדי לקדם קריֶרה פוליטית. השר נגב דיבר עליהם ברגש של תיעוב עמוק. ובלי לעשות אתנחתא בין ענין לענין הסכים לגלות לו סוד אחד, שמימיו לא סיפר לאיש. ולא היה עושה כן, הסביר, אילולא דברים אמורים באביו.

מישהו הציע לזרוק פצצה לביתכם, אמר כלוֹאט סוד, היה דיון ממושך ולבסוף החלטנו למשוך ידנו מטירור אישי.

ומי, איפוא, הניח את הפצצה בגן?

מן-הסתם מישהו שהשתתף באותו דיון והחליט שאנחנו הססנים מדי, הימהם השר. זה גורלה של כל תנועת-מחתרת, תמיד יימצא בה מישהו הנאמן יותר ממך למה שאתה הצהרת.

בעת ששתו את התה, והמזכירה היתה נכנסת ויוצאת ורומזת לשר שזמנו תם, אמר שבחי אביו. אפשר שלא היה ציוני, אך בבואו לשפוט בין יהודים לערבים לפחות הטריח את עצמו ללמוד את שפת הארץ; מה שאין כן מנהיגי-הישוב, שביססו את הערכותיהם על ידיעה מכלי שני, כאילו הערבים אינם קיימים אלא כאחד מפגעי-הטבע, שהקִדמה מצליחה לרתום לשירוּת האדם. השר ליכסן אליו מבט ערמומי. ואולי היסטוריה זו, שאתה לומד אותה כאילו היתה מדע מדויק, היא יצור הפכפך וערמומי, שלעולם לא נוכל לרדת לסוף דעתו? אפשר שלא רצתה כלל שנהיה חכמים קודם למעשה; אפשר שאילו למדנו ערבית אז, היינו כולנו חייטים בניו-יורק, אם לא להעלות על הדעת אפשרות גרועה יותר… מה דעתך על רעיון כזה? היית מוכן לבחון גם אותו באחד מספריך?

אינני מיסטיקן.

משמע, אני כזה, אמר השר. שוב נדלק בעיניו אותו חיוך ערמומי שלו. אנא, אמור זאת לרב הראשי; אפשר שיעלה בידך לפייס בינינו.

רק בעת שהוליכוֹ לפתח הזכיר השר כבדרך-אגב ענין גינדייל.

לצערי לא אוכל לעזור לך בזה. זה לא היה שייך לדפרטמנט שלי. לוּ שמעת בעצתי, היית עוזב את זה. אתה מכניס את היד לכוורת מלאה דבורים.

שוב הניח ידו על שכמו.

אתה מוכל לקבל ממני עצת ידיד? או אולי מוטב שנאמר, עצתו של בעל-נסיון. עצת-ידיד כמוני תזיק לך. מכל-מקום, אם מוּתר לי להסתכן בניחוש – לא תעלה מאומה, אין מסמכים. אלה הם דברים שהכל משתדלים לטאטא מתחת למרבד. הסיכוי היחיד שלך הוא, שאצל מישהו יתעורר חשק להזיק לחברו. אבל מה יצא לך מזה? רכילות, לא יותר מכך; מהו הגינדייל הזה לך, קרוב-משפחה, שאתה מוכן כך לטרוח למענו?

ביום מן הימים, אמר בעת שתקע לו כף, אפשר יהיה לסלק את האצבע המאשימה, ואז כל חטאינו היום יהיו פיוטים לחג בדורות הבאים.

דרך-אגב, אמר לו בעת שסילק ידו ממנו, קראתי את ספרך; אינני יודע מה אבנור רוצה ממך? הבחורצ’יק שופך עליך אש וגפרית. קראתי ולא התרגשתי כל-כך; יש שגיאות רבות, נכון. אז מה? אז תהיה עוד גירסה אחת; יש שפע כזה של חומר שקשה להיות מקורי, לא כן?

בעת שסיפר את הדברים הללו לפורת צחק ידידו מקרב לב.

אנשים כמו נגב יעשו לנו את החיים קשים, אמר; איך נוכל להיות נרדפים על אמונתנו, אם עקיצות כגון אלה הן כלי-המלחמה של השלטון?

ד    🔗

משנפגש עם ז’ק סיפר גם לו על שיחתו עם השר נגב, הנערץ על ז’ק מיום שגייסוֹ ל“הגנה”. ז’ק הסכים עם השר, שאין כל אפשרות להוכיח מאומה וכי לא כל סודות העבר הקרוב ראויים לחשׂיפה. לא דחק בחברו. גילגל שיחה על הכללים המקובלים במדינות שונות בכל הנוגע לסודות-מדינה שנתישנו. ביקש להחדיר בחברו איזו יראת-כבוד כלפי ענין הקרוב ללבו. הסיח בזיקתם של עמים להיסטוריה שלהם. אלה שאין להם עבר עושים היסטוריה מכל חתיכת בד נושן; עמים כבדי-מאורעות עושים מאמץ גדול לחיות בהוֹוה. סיפר כיצד הוליכוהו בבוסטון לראות בית בן מאתים שנה, אשר בצרפת ואיטליה אנשים מוסיפים לגור בשכמותו עד עצם היום הזה. מה שנמצא ראוי לשמש מוזיאון באמריקה, בהולנד מקעקעים כדי להכניס בו הסקה מרכזית. רהיטים ישנים המצויים בספרד בביתם של עניים שבעניים נמכרים במחירים מופקעים לאמריקאים הרוצים לנאוף עם אשה חדשה על מיטה ישנה.

ז’ק הקשיב בדומיה. הסכים בניד-ראש שקיימת “הרגשה היסטורית” וכי אצל חילונים – אף כי מבשרו לא חזה – היא יכולה “להחליף את החויה הדתית”, שאף היא היתה חשודה עליו כנסיון להעניק חשיבות עליונה לכמה שאלות שאין עליהן מענה. הוא ראה את עצמו כאדם שׂכלתן המאמין בכמה חובות פשוטות שבין אדם לחברו, אך מסרב להעניק מעמד של קדושה לחובות של אדם כלפי ההיסטוריה של עמו. הסודות ששמר בלבו היו בגדר חובות שבין אדם לחברו. לא היה מוכן להסכים שיש איזה יתרון מוסרי למי שמבקש לחשוף עוּבדוֹת, שלדעתו כדאי להן שלא תיוׇדענה, על זה שמסרב לגלותן.

ז’ק נזקק לטיעון הגיוני, שלרגע לא ידע כיצד ישיב עליו.

אם היו אלה פשעים – הרי שחל עליהם חוק-ההתישנות; אם לא היו פשעים – אין חובה להעיד עליהם; ואַל תאמר לי שהם נחוצים בשביל ללמוד מהם משהו… שום דבר לא יהיה כשהיה, ואיש איננו מאמין שהבריטים עתידים לחזור לכאן…

הוא הירהר בדבר זמן-מה קודם שקם להגן על נחלתו.

ההנחה היא, שדברים משתנים במידה כזאת שסודות העבר שוב אינם יכולים להזיק למדינה, המפקירה אותם לרשות הרבים. ומכל-מקום יש חשיבות בידיעת הדברים שקבעו את גורלנו. נכון הדבר שמן-הסתם לא יחזרו שנית כפי שהיו, אבל שגגות אנוש, דעות קדומות, הנחות מוטעות – אלה חוזרות גם חוזרות. אמנם, רק זעזועים גדולים מלמדים משהו – היטלר, המהפכה הרוסית – אבל אין הכרח להמתין לזעזוע נוסף; לפעמים ניתן ללמוד מן הדרך שדברים מתפתחים לאִטם כאילו בגזירת גורל, אבל בעצם, מתוך הטעות… מתוך פגמים שבטבע… האדם הוא חיה שמרנית המאוהבת בנעוריה המהפכניים… בשעת הזעזוע אדם איננו מסוגל ללמוד מאומה; רק לאחר שהדברים משתנים קצת, ניתן ללמוד משהו… בתנאי שהכל גלוי, אין סודות.

אולם ז’ק לא שוכנע. סוד, לדידו, הוא ענין שבין אדם לעצמו.

מה זו התישנות? אמר. לעולם לא הייתי סומך על אדם שיתיר לעצמו להחליט מתי הסוד מותר בגילוּי… לאיש כזה לא הייתי מספר שום דבר… אם מישהו נתן לי הוראה לעשות משהו – היום אתה יכול לומר שהוא בלתי-מוסרי – ואני הסכמתי… או להיפך, אני פקדתי עליו… אני מדבר על ענינים סודיים באמת; ובכן, שנינו קשורים בהתחייבות בלתי-חוזרת.

ושוב לא הצליח להניע אותו לתת עדות “בשביל ההיסטוריה”.

לא איכפת לי מה כתוב בספרי-ההיסטוריה, אמר. דברים שנעשו בחושך יישארו שם; הדברים החשובים ביותר נעשים בחושך ובעילום-שם ושלא על-מנת לקבל פרס. מי שמקשקש, אז אחת משתים… או שהוא רוצה פרס או שהוא רוצה להעניש מישהו. בשני המקרים הוא לא שוה שנשמע מה יש בפיו לומר. ז’ק חייך. לרגע היה נכון לפרוק מלבו: אנשים מדברים יותר מדי. מלה אחת - מחַבּרת, שתי מלים – מפרידות.

לפעמים נדמה לי, הוסיף אחר-כך, שהם מדברים כדי שגם אתה תדבר, הם מפחדים מהמחשבות שלך, הם מוכרחים לדעת מה אתה חושב, הם רוצים לאלץ אותך לספר הכל, כדי להיות בטוחים שאינך מסתיר מהם משהו גרוע עוד יותר מזה שהם יודעים. ולי לא איכפת מה הם חושבים ואין לי שום חשק לדבר.

במלים אלה חתם ז’ק את המונולוג הארוך ביותר ששמע בנימין אור מפי חברו.

שיחה זו נתקיימה על שפת-הים. לבדם היו. פורת נמנע מלבוא בגלל הסערה. את הסירה הצפינו מאחורי הסלעים כדי שלא תיגרף. זמן-מה נאבקו בגלי-החוף הסוחפים, עד שעייפו. ז’ק אהב טעמו של מאבק עז בתוך הזרם הסגול הסוחף עמו אצות עבותות ודגים נדירים. אולם אף הוא לא עלה בידו לצלוח את הנחשולים העזים.

נפש חיה לא נראתה. רוח עזה היתה יורה קצף מלוח על פניהם. הם השתרעו על החוף הנוקשה והניחו למים הרדודים, אשר כבשו חלקת-חוף רחבה והולכת, לשטוף אותם ולחתור תחתם. ז’ק בנה טירות-בוץ לחות ומפעם לפעם היה בא נחשול והורסן. לאחר שעיַף גם מזאת, השתרע על גבו ועצם את עיניו.

הוא הגה בהפסקת-האש שהוכרזה אמש. לאחר שנתפרסמה ההודעה האזין לנאומו של נאצר ברדיו קאהיר ודימה שנשתמעה מקולו עייפות עמוקה. קידם את הפסקת-האש בברכה, אך דיקדק עם עצמו היטב, שמא שמחה יתירה זו היא תגובת אב, שבנו נמצא ליד התעלה. ששה-עשר חדשים נמצא מיכאל מול פני המלחמה החזקה ותריסר מהם לא ידע כלל שהוא צריך לדאוג לו. בנו של ז’ק אף הוא נמצא שם, אך אין ניכרים בפניו אותות של רוׇחה. הפסקת-האש היא לדידו הפוגה ולא עוד.

זמן-מה שכבו בשתיקה. כפות-רגליו הקשויות והמחורצות של ז’ק היו נטועות מול פניו, והוא הגה בעקשנות המבוצרת בהן כאשר נזכר ב“פאליקות” שהוצלפו עליהן בכלא דמשק. מה גרם לאיש שיגן בקנאות כזאת על סודות נטולי ערך ממשי של צרפת החפשית? שאל את נפשו. מדוע הניח להם לשבור את שתי רגליו ושתק? האם ענין של עקרון כאן? עקשנות לשמה? כוח-סבל ותום-לב? נאמנות לשבועה? גאוַת גבר? ומה דחף אותו להסתלק בעת שהכל נסתיים? מדוע לא מימש את זכויותיו כאחרים? צניעות? סכלות? או אולי שוב גאוַת הגבר?

משחזרו לדבר, גילגלו שיחה על ארגוני-הטירור. ז’ק חזה התנגשות בין חוסיין לקיצוניים שבהם; העלה מן הזכרון את שנת תרצ"ח, כשהיו מהרגים זה בזה. לבסוף התיר לעצמו לדבר על הטירור העברי. ואז הזכיר את גינדייל בשמו. שעת-רצון.

האם זה חשוב לך? שאל.

מבחינה מסוימת.

אחר-כך סיפר לו שהוא מחותן עמו. ז’ק חייך.

יש מי שדואג ל“פלוֹנטרים”, אמר. נשא עיניו למרום. רוחו היתה מבודחת עליו לרגע. אולי בכל-זאת יש שם איזה ליצן.

אולם מיד אחר-כך כבה הזיק בעיני ז’ק. חזר לדבר בכובד-ראש, כשימינו חופרת שוחה לצד גופו ומכסה אותה.

מבחינה מקצועית – ז’ק נקט לשון זאת במעין יראת-כבוד בפני כל דבר הזכאי להיקרא “מקצוע”, והוא היה מרוצה מזאת שלפחות ויתור זה הצליח להציל ממנו: חקר-ההיסטוריה שוב לא נדרש כבטלנות גמורה – מבחינה מקצועית אין לך צורך בעוּבדוֹת… נוספות… הלא הדברים ידועים; אין איש מכחיש שהיה שיתוף עם הבריטים… ותיקי האצ“ל מנסים להתכחש לזה… אבל זה מגוחך… אתה יכול לשאול את אנשי-הלח”י. להם יש סיפורים!.. הלא אי-אפשר להעלות על הדעת ישוב יהודי כל-כך קטן בתוך אוכלוסיה ערבית עוֹינת בלי שיתוף-פעולה עם הצבא הבריטי וגם המשטרה… כמובן, זה הכל מסובך למדי. אז מה? אז היה גם שיתוף וגם מאבק; אבל המאבק היה העיקר – איש לא יכחיש זאת… ובכן למי זה איכפת היום? כל הנופלים היו קרבנות של אותו מאבק, גם אלה שנפלו בטעות וגם אלה שנפלו במלחמת-אחים… אז מוטב לסגור את התיקים; חצי מנין אנשים – אולי הם צודקים ואולי אינם צודקים – חי בהרגשה שהגינדייל הזה בגד; אז מה? אז בשביל זה צריך להתחיל לספר סיפורים על אוריאלי? אוריאלי איננו יכול להגן על עצמו… אז מה יקרה אם לא נדע בדיוק? אתה תישן, אני אישן, וגם גינדייל יישן… ושלא יבלבל את המוח.

אי-אפשר היה לו לעקור ממוחו של ז’ק את ההכרה שהצדק עמו.

ברגע שנתחיל לשאול אם האמת נחוצה, אמר לו, אנחנו פותחים שער רחב מאוד לכל מיני שקר.

שוב נדלק זיק בעיני ז’ק. לשקר זה המקצוע שלי, לפעמים, אמר. ולא תצליח להכניס לי לראש שאני מושחת.

שחוק נערי פרח על שפתיו. בן-אדם, אתה ואני איננו חיים באותו בית-מרקחת; אצלי זה לא בושה לשאול מי צריך את זה; אתה יכול לקרוא לי בשמות…

ושוב לא חזרו לדבר בזאת. קרוב לשעת-הצהרים חזרו לבית ז’ק, התקלחו וישבו ב“טרקלין” והמתינו לארוחת-הצהרים. תרגיש כמו בבית, אמר ז’ק, ופרש לפני פניו עתוני יום ו'. הוא האזין בפיזור-נפש לדיון-רדיו על הדור הצעיר בקיבוץ. כעבור זמן הוריד ז’ק את העתון מפניו ואמר: אני באמת מחוסר נימוס; אנחנו יושבים כאן זמן רב כל-כך ועדיין לא הצעתי לך משקה. והערה זו העלתה בזכרונו אפיזודה שקרא בספר של סוציולוג גרמני. אסקימוסי, שראיין במשך שעות אחדות, קפץ לפתע כנשוך נחש ואמר: אני באמת מחוסר נימוס; אנחנו יושבים כאן זמן כה רב ועדיין לא הצעתי לך את אשתי…

אשתו של ז’ק, שאותה שעה היתה עורכת את השולחן ולא שמעה אלא את סופו של הסיפור, נתנה בבעלה מבט, רווּי קלוּת-דעת. תנסה! אמרה. אולם איש מהם לא בא במבוכה, לא ז’ק ולא אשתו. רק הוא חש שפניו מתכרכמים – טעם הנשיקה שבדי עמל מחק מזכרונו, בא בפיו. הרים מול פניו את הבקבוק שהעמיד ז’ק על השולחן והשים עצמו קורא בעיון את התוית שעליו.

מנַיִן לך ערק לבנוני? שאל.

קניתי במטוס, השיב ז’ק.

 

פרק רביעי: יתרים לחים    🔗

א    🔗

יום אחד, לפנות ערב, בעת שהיה בדרכו לביתו, ראה לצד הכביש את אשתו של ז’ק. עצר את מכוניתו והיא קפצה לתוכה בהתרגשות וסיפרה כי לא ידעה כלל שהמקום מקובל על יצאניות. כל מי שנעצר אצלה התרגז משנתברר לו שאינה מציעה את גופה למכירה. פניה היו משולהבים, אך ברוגזה היתה כמוסה גם גאוה סמויה. רבו המכוניות שנעצרו אצלה מאלה שנעצרו אצל כל אחת מן הנפקניות, הצעירות ממנה בחמש-עשרה שנה.

סיפרה שנסעה העירה ברכב של ז’ק, אך זה התקלקל בדרך ולא ידעה אל מי לפנות ומה לעשות. הדבר הסב לה מפח-נפש עמוק, סיפרה. לא משום הפחד מה יגיד ז’ק. טפשותה היא שציערתה. דומה שהוסיפה לנסוע זמן רב לאחר שחשה בתקלה – במין תקוה אוילית שדברים יסתדרו מאליהם – וגרמה לרכב נזק חמוּר. בעת שסיפרה זאת הרימה אליו עיניה במין ציפיה ילדותית שיסתור את דבריה, עד שמאליה נתרוממה ידו להעניק לה לטיפה אבהית על ראשה. ההשתתפות בצערה נגעה אל לבה ודמעות צצו ועלו בעיניה. היא נשכה את שפתה התחתונה כדי למתן רטט קל שנתעורר בסנטרה.

ביקשה שיסיע אותה לתחנת-אוטובוסים, אך הוא הציע שתסע עמו לביתו – הנה כאן. מעבר לצומת – תשתה קפה, תתרענן, תנוח מעט מהתרגשותה, ורק אחר-כך תצא לדרך. היא חששה להטריד. האם אשתו אוהבת אורחים בלתי-צפויים? יתר על-כן, היא מלוכלכת ולא נעימה ואיננה אוהבת להתארח אצל אנשים זרים כאשר היא כך. הוא הסיע את המכונית לביתו והתרעם על הביטוי זרים. אשת חבר כחבר. על אחת כמה וכמה בשעת צרה, אמר ומכוַת שׂערהּ בכפו.

ניכר היה בה שהדאגה לרכב מטרידה את מנוחתה. במעלית, ברגע של התלהבות מנדיבותו, הציע לה לטפל בהוצאת הרכב מן המוסך. ברגע שאמר זאת התחרט, לפי שהדבר עתיד לשבש את תכניותיו, אך לא חזר בו. הכרת-הטובה שהאירה מעיניה היתה בגדר פיצוי מעט. דבר אחד מצאתי בארץ שאין בצרפת, אמרה בעת שעמדו ליד הדלת והוא חיפש בכיסים שונים, פרופסור מפוזר, את מפתחות הדירה – חברים.

משנתברר שהבית ריק היססה רגע, ונכנסה פנימה בפנים נבוכים כאילו התביישה בחששותיה. עצם קיומם מעורר ציפיה. אך לאחר-מכן היתה רגועה ונינוחה, וכשהוליך אותה לחדר-הרחצה כדי שתרחץ את ידיה ביקשה רשות להתקלח. אפילו לדבר עם בן-אדם איננה יכולה כשהיא מזוהמת כל-כך, אמרה.

בעת שהכין את הקפה הדיח ממוחו מחשבות, שהיו מגונות בעיניו. אך משהו מדרך שהתבוננה בו, ביטויים מסוימים, משמעות של החלטה שהעניקו היסוסיה בכניסה אל תוך הבית – כל אלה עוררו בו את הרושם שהיא מותרת. אך הוא סילק את הדבר מדעתו. אשת חבר!

אך בצאתה מן המקלחת, זמן רב לאחר שהקפה הצטנן, כאילו הכינה עצמה בטקס מדוקדק לענין המחייב היטהרות קודם למעשה – טיפות-מים זעירות היו מבהיקות בקצות שׂערהּ, וריח רענן של סבון ריחני נדף מגופה – שב ותקף אותו הדבר ביתר שאת, כאילו הוא מוטל ביניהם, הושט ידך וגע בו. אף כי סילק דעתו ממנו וגזר על עצמו שלא להיתפס למעשה-אִולת, נתן הדבר אותותיו בשיחתם. הוא אמר דברים שאינם מתקשרים והיא אמרה כי אם איננו רוצה לדבר צרפתית, חייב הוא לדבר אליה בלשון פשוטה יותר. במעין התגוננות גילגל את השיחה על ז’ק, אך היא לא נענתה. אפשר משום שלא נעם לה הדבר שאיננה יודעת אפילו היכן הוא, ואפשר משום שחשה בדבר שביקש להסתיר ומשום כך היה הדיבור על ז’ק פגום בעיניה. בלי משים נתגלגלה השיחה על מחמוד, דמות מסתורית הכרוכה בז’ק לבלי הפרד – הוא זכר כיצד נהג בו בשמורה “שלהם” כאילו הוא פורץ גדר – אך גם עליו לא ידעה לספר הרבה, אלא שהוא צד נחשים בידים ריקות וכי פעם אחת ישב בכלא, אך לא ידעה לספר בגין איזו עבירה נעצר.

אף כי היה סבור שאין היא משגיחה במבוכתו, חש לתמהונו כי גם בה דבקה. זמן-מה ישבו בשתיקה, עיניו נעוצות בספל הקפה שלפניו והיא סוקרת את הרהיטים שבחדר כאילו השגיחה בהם לראשונה. לפתע קמה ואמרה שהשעה מאוחרת. הציע לקחתה הביתה במכוניתו. היא סירבה פעמים אחדות – אינך צריך לבזבז עלי כל-כך הרבה זמן, יש גם אוטובוסים – עד שנעתרה לו. הוא אמר שפשוט חבל לו על הילד החסר את אמו שעות רבות כל-כך, אך היא אמרה שאם לילד הוא דואג, הילד נמצא בבית אמו של ז’ק.

כאשר קרבו לבית היו חלונותיו מוארים. הוא שמח ולא שמח, שכּן היה בטוח שז’ק הקדים שובו לארץ. אך היא אמרה, שמן-הסתם מחמוד נמצא בבית. באין איש בבית הוא בא ושומר. תמה שהיא מתירה לאדם זר להחזיק במפתח של ביתה. אך היא אמרה שמחמוד לעולם לא יכנס לבית אם היא נמצאת בו לבדה.

הכלב פתח בנביחה עזה והיא גערה בו ברוגז. כלב חכם, אמרה. אף-על-פי שאני מאכילה אותו ומטפלת בו הוא נובח עלי כי הוא יודע שאינני אוהבת אותו. אהבה חשובה לו יותר מאוכל. לאחר-מכן העניקה לכלב לטיפה שתבע במפגיע ואמרה כי בכל-זאת כלבים חכמים מנשים. גם הן יודעות שאהבה חשובה מאוכל, אבל כשהן מתחתנות האוכל קודם לאהבה…

אולם לא היה זה מחמוד. איש-צבא צעיר בדרגת סגן-אלוף סילק רגליו מעל השולחן וקם לקראתם בעת שנכנסו לתוך הטרקלין.

פניה של אינה איבדו את סברם החוגג והמשולהב, ומשהו נצבט בהם להרף-עין ונעלם. אולם עד מהרה לבשו מבע של מארחת שגמרה אומר להיות נעימה לאורחיה והיא פתחה בפעילות קדחתנית והציעה לשני אורחיה תה או קפה בלי להציג אותם זה לפני זה. הוא גימגם ואמר שחס לו להטרידה לאחר יום לא נעים ומיגע, אך היא הפצירה בו לשבת, ומשהו נדרך במבטה, והוא הבין כי באמת ובתמים היא מבקשת זאת ממנו. שאל את נפשו מדוע היא מסרבת להימצא לבדה במחיצת האיש הצעיר, יפה-התואר, שפניו מפיקים כוח ונדיבות, אולם מאחר שגזר על עצמו שלא להתערב בעניני זרים, אף לא במחשבה בלבד, לא הטריח את מוחו בחידה שאין לו סיכוי לפתרה. האיש הצעיר שאל במין אירוניה לא מחוּורת, מה כל-כך לא נעים ומיגע, ומכיון ששתקה, התנדב הוא לספר מה שאירע לרכב של ז’ק. הצטער על אדיבותו, שכּן הקצין הצעיר הציץ בו במבט מבודח, והוא אמר בנפשו כי אכן, מן-הסתם מגוחך הדבר לתת משקל נפרז למאורעות של מה-בכך באזני איש-צבא שבא מן התעלה, אך גם אין בזה ממידת הנימוס, להציץ בו במבט מתנשא.

היא מזגה לשלשתם משקאות קרים והתנצלה על שבחפזונה שכחה להציג אותם איש לפני רעהו, אולם לא היה צורך בכך. האיש הצעיר אמר “אני מבין שהזקן איננו בבית” והוא למד דבר מתוך דבר. בנה של תרצה אוריאלי. אינה הגיבה על הערתו של אוריאלי הצעיר במעין סַרקזם, שלא היה מסוגל לעמוד על טיבו: כאילו שלא ידעת. והלה החזיר לה מידה כנגד מידה ואמר באירוניה מובלטת: אז מה יש, זה לא בסדר שאני בא פעם לראות את האמא שלי? אני לא בא כל יום, לא?

הצטער על שנים אלה המפגינים לעיני זר ענין משפחתי משובש שראוי להצניעו, והצטער עוד יותר שז’ק נגלה לו בלי משים בקלונו – כך היה הדבר בעיניו, ענין מביש, קוצר יכלתו של ראש בית אב לשים שלום בין רעיה לבן, על אחת כמה וכמה לבן שלא הוא הוליד – ושוב התנדב לשים קץ לאי-נוֹחוּת, אשר עתה חש בה כמין ישות עוֹינת העולה מן השנים וכופה עצמה עליו, הפעם על-ידי כך שהציג את עצמו, בלי שנתבקש, כ“חבר של ז’ק”. אך שוב הרגיש את עצמו כשוטה – האיש הצעיר הביט בו בפליאה, כאילו לא ייתכן שיהיו ל“זקן” ידידים שאיננו מכיר - שכּן האנונימיות שביקש לעצמו היתה לענוה מיותרת בעת שאינה מיהרה להכריז “פרופסור אור”, בהדגשת התואר, ונעימת-קולה, שמצנעת בה גאוה אוילית, עשתה את צורת ההתוַדעוּת שלו למין משאלה של כסיל, להפתיע את איש-שיחו ובה בשעה להשתבח בצניעות מזויפת.

הוא דרש לגנאי את קורת-הרוח העמוקה שירדה עליו בעת שראה כי האיש הצעיר הופתע למשמע שמו, ובפניו הואר משהו אשר אף אותו דן בינו לבין עצמו לגנאי. נתעורר בו חשד שהאיש הצעיר מכין עצמו ללימודים אקדמיים, ואותו זיק הדומה לידידות-פתאום אינו אלא ענין של חשבון דק מן הדק, שהלב לפה אינו מגלה. אולם השיחה שנתקשרה לאחר-מכן, והוציא את האשה מקהלם, היתה נטולת מתח – כאילו גאלוֹ שמו מזיקנתו ומן הבוז שרוחשים צעירים למבוגרים. האיש הצעיר האזין לדבריו – סקירה פוליטית מקיפה - כתלמיד בפני רבו. לא שמח אלא בדבר אחד, ששמע מפי האיש הצעיר: שבחי ז’ק, התנדבותו לשמש כטבּח במעוז, היותו אב ורופא ומדריך וכומר-וידויים, הן לחיילים והן למפקדים. היה זקוק לשבחים הללו, שבאו לאַזן מה שהופר, אותה הרמוניה מיוחלת, שנצרמה על-ידי הדו-שיח הקנטרני בין “אם” ל“בנה”, שהיה עד לו בעל-כרחו, הרמוניה שבלעדיה ז’ק אינו ז’ק וידידותם מנוער, הרדומה שנים רבות, אינה מה שהיא, ומכל-מקום אינה מה שהיה מבקש שתהיה. רק השיחה הקצרה על נושאי עבודתו שלו לא הניבה מה שביקש. שכּן הקצין הצעיר, שהאזין לו בדריכות וכל עוד דיבר על מדיניות-החוץ של המעצמות הגדולות, אפילו לא הניד עפעף בעת שאמר לו שהוא שקוד כעת על איסוף חומר על ימי המחתרת בתקופת השלטון הבריטי. הוא לא גילה כל ענין בנושא, וכאשר שאל אותו במפורש לדעתו משך את כתפיו כלפי מעלה והצניחן ברפיון ואמר כי “כל העסק הזה מיושן ומרוקן מתוכן”. מששאל אותו אם גם אמו המנוחה היתה אדישה כמותו למחלוקות של העבר, נתן בו האיש הצעיר מבט תמה ואמר: אמא? אמא בכלל היתה חברת-ה“הגנה” – תשובה שעוררה אותו לחשוב שמא יש אמת בטענתו של גינדייל, לפי שככל הידוע לו מן הזכרון היה הבידוד החברתי בין ארגוני-המחתרת מושלם כדי כך שכמעט לא התקבל על הדעת זיווּג בין-ארגוני. אולם בו ברגע נתן דעתו לכך כי השערה זו איננה בגדר אסמכתא, לפי שאין כלל בלי יוצא מן הכלל.

לאחר-מכן הסיחו בהפסקת-האש ובמלחמה הבאה, עד מתי וכיצד, והוא קם שנית וביקש ללכת, אך היא ביקשה ממנו להישאר, לפי שנחוצה לה עזרתו בניסוח מכתב בשפה האנגלית. יורם אוריאלי – בינתים כבר היו מכנים זה לזה בשמות פרטיים – נרמז וקם ממקומו במעין תרעומת נבוכה. כשעמד בפתח, לברכת-שלום, נתן בהם מבט ממושך כאילו ביקש לחקוק בזכרונו את תמונתם, כשהם ניצבים זה לצד זה כנגדו, ממתינים שילך ומשהים את טקס-הפרידה, כאילו בשביל לכפר על קוצר-הרוח שלא השכילו להסתירו.

ב    🔗

אולם הוא לא נתבקש לנסח מכתב באנגלית. העוּבדה שהתירוץ היה בלתי-משכנע נראתה לה כדבר משעשע לעצמו. משנותרו לבדם לבשו פניה ארשת רצינית יותר. ליכסנה אליו מבט שמסולקים ממנו סימני-שאלה אחרונים.

תמיד אני צריכה להיות לבד בבית? התריסה.

ידע מה ממשמש ובא; לא היו צפויות עוד הפתעות, זולת הדרך שבה יתרחש הדבר. מכל-מקום, הפתיחה, הגם שריגשה אותו – איכזבה. שכּן, אף כי יִחל לזאת, ביקש שהדבר יתרחש מאליו, כמה שהבשיל לאִטוֹ ושוב אי-אפשר לו שלא לנפול מן העץ. אולם היא חסרה דקויות אלו. מעשיה היו גלויים ולא נעדרי גסות כלשהי, כמתכננת קשר.

ואני הייתי בטוח שבאמת יש מכתב, אמר.

ביקש להשהות את הדבר. ההסתערות איש אל זרועות רעותו נראתה לו כפגיעה ברגשותיו של האיש הצעיר, אשר שאון מכוניתו המתרחק והולך עוד נשמע בבית.

הייתי צריכה להגיד משהו, לא?

כן, ייתכן שאַת צודקת.

היא הציצה בפניו וחשה במורת-רוח שמן-הסתם לא יכלה לעמוד על מקורה. צחוק שקט נתדרדר בגרונה. לא נעם לו הצחוק הזה. כאילו זממנו להתל באוריאלי הצעיר. והוא כלל לא רצה לעשותה איש-סודו. שמע בצחוקה שרידים אחרונים של זהירות – כריצה של ילד אל תוך תגרה שאיננו בטוח אם הוא יכול לנצח בה. אולם מיד גבר הצחוק ונעשה מפורש כמבט-הזימה הגלוי שנתנה בו.

צחוק בוטח של אשה היודעת שחושקים בה ואיננה משתדלת לשאת חן או להתגדר בעדינות נשית. היא צלחה את שתי הפסיעות המפרידות ביניהם והניחה את כף-ידה על זרועו.

אתה בחור מצחיק, אמרה.

מדוע? שאל והביט על האצבעות הלופתות את זרועו. יציבותן ייראה אותו לפתע.

לא השיבה. מבטה נח עליו בסקרנות מביכה. הניח ידו על כתפה. אצבעותיו נחו בתוך שקערורית כתפה כבדות וזוממות. היא שילחה את שתי זרועותיה ותפסה באצילי ידיו, כשמרפקיה לצד שדיה כגדר. כעבור רגע נאסף גופה לקראתו בחצי קשת רפויה, נעתר ומצפה.

אסף אותה אל חיקו וחש בשקיעת שדיה על חזהו. ראשה נחת אל תוך גומת צוארו. נשיקה לחה נתהוותה שם כבלי משים. בדמיונו ראה את צורת שפתיה: ההתרחבות הצפויה בשעת לחיצתן אל צוארו. חיבר את שתי זרועותיו על גבה והידקן בעוז.

אתה מכאיב לי, לחשה. אולם שמחה על התגלות יותר מאשר מיחתה על כאב.

הצטער שלא התרחץ אף הוא קודם שיצאו לדרך. חש בזיעת גופו כמין שומן נאלח החוצץ בינו לבינה וכאילו מקפח את מגעם מתמימותו. כאב את ריחו. זיעה של גוף בוגר, מזדקן, המדיפה ריחות של מוות. נשימתה החמה על צוארו שילחה בו גלי חום וקור, לאורך עמוד-השדרה, אל חלציו.

ביקש להשהות את המעבר המהיר מן המגע האבהי, החומל, אל המגע החד-משמעי, נעדר התום, של הגבר, אולם לא היה מסוגל להבליג עוד. הרים את ידו ואסף אל תוך כף-ידו את השד הלחוץ אל חזהו. כך שיערו: לא רפוי, לא נכנע.

אכזבה נוספת הנחילה לו תנועה מעשית, למודה, של ידה הפנויה להתיר את הרוכסן של חולצתה. היתר עשה בעדינות במו ידיו. נזהר שלא לדחוק בה. היא השתחררה מלבושה בתנועות של ריקוד אשר הבליטו את גמישותה, אולם לא הסירה את תחתוניה. שתי עינים מחוצפות, חומות-אדמדמות, גדולות להפליא נשקפו אליו מחזה.

לאחר-מכן נטלה אותו בידה והוליכה אותו לחדר-השינה. הכל בשתיקה, בזריזות, בקצב המתון של פעולות מוּכּרוֹת החוזרות על עצמן. בחייכה צומצמו עיניה למעין אשנבים צרים אשר מאחוריהם יכלה לארוב לתנועותיו, רואה ואינה נראית.

היא הסירה את הכיסוי של המיטה בתנועה נמרצת והטילה את עצמה על המיטה הקפיצית. בעת ששלח את ידו אל הסגר של מכנסיו שילחה מבט סקרני כלפי מטה ואמרה: רק לא להתרגש יותר מדי, אני צריכה זמן.

המשפט הזה פגע בו משום-מה, אך הוא הוסיף לפשוט את בגדיו בשתיקה כשלפתע פרצה בצחוק לא נעים.

הוא לא ידע לומר לנפשו מדוע לא נעים, שכּן היה זה צחוק פתוח וחפשי מעומק הלב. אפשר משום שלא הלם להרגשה הגוברת והולכת של רגשי אשם, אפשר מטעם אחר. כרסו לא היתה יפה בעיניו והצחוק פרץ ברגע שנגלתה מתחת למלבושיו התחתונים.

אולם היא לא לזאת צחקה. אולם גם הדבר אשר בגללו צחקה בקול רם כל-כך לא נמצא ראוי. היא צחקה משום שהיא “מטומטמת על כל הראש”. שכחה שאינה יכולה “לעשות אהבה” לפי שעדיין לא יצאו ימי הוסת.

היא התכווצה מצחוק ושדיה נאספו אל חיקה כאילו השתעשעה בשני תינוקות גועים בצחוק ורוטטים. אילץ את עצמו לחייך, אולם האכזבה נתנה אותותיה בגופו. היא הציצה בו וחדלה לצחוק. חיוך סתום צץ בשפתיה וכאילו קפא שם. אבל אתה אַל תדאג, אני אגמור אותך.

מכאן ואילך הניח לה לנהוג בו כאילו הוא נעדר רצון משלו. אחזה אותו בידה והשכיבה אותו על המיטה על גבו, ועד שהוא היה שואל את נפשו האם תעז לעשות כן – ובדמיונו נתעוררו דברים שראה בשלהי המלחמה באיטליה ובסרטים אסורים לאחר-מכן – גהרה עליו ועשתה כן במיומנות ובלי בושה, אך גם בלי גסות, כמו בעל-חיים תמים הלומד את כוונות זולתו באמצעות החושים הנאמנים עליו.

אתה בוכה או שמשהו לא בסדר אצלך עם הנשימה? אמרה.

נחיריו היו סתומים ופיו לא יכל לשאוף אויר די צרכו. שריקה צרודה יצאה מגרונו כעין נחרת-גסיסה.

היא הרימה ראשה והציצה בו במבט נדאג. לאחר-מכן אחזה בשורש כף-ידו, הניחה שתי אצבעות על הדופק ונעצה מבט יציב, מתחת לעפעפים מכוּוצים, בשעונה.

שנה אחת, הסבירה לאחר-מכן, למדה בבית-ספר לאחיות, ומשהו נשאר.

אף-על-פי שלא גילתה מאומה, יעצה לו להיבדק אצל רופא. משהו פגום אצלו במערכת-הנשימה. אדם בגילו כדאי לו לוַדא אם אין כאן משהו חמוּר יותר. לב, למשל.

חלק שלישי

 

פרק ראשון: דף חדש    🔗

א    🔗

כבר בלילה ההוא נזקק לשקרים קטנים נתעבים. מרים שבה בטרם עת, ואף־על־פי שלא שאלה מאומה ראה צורך לבדות תירוץ שאין לו שחר. היא היתה עייפה מכדי ליגע את מוחה בשאלות החורגות משיגרת יומה.

יכול היה לקרוא דרור לדמיונו, לפי שמרים תיארה שיחה אינטימית עם אשה צעירה מהודו. פרשה לפניו יריעה רחבה של עניינים שהעסיקו את רוחה. אמונות־שוא, דעות קדומות, סמלי מעמד, טקסי מין והשפעתם על מבנה האישיות. מבנה האישיות היה ביטוי שנוא. אולם הפעם הבליג על היצר להציג שאלה קנטרנית. אותות ראשונים של רגשי־אשם כמוסים.

אני מעייפת אותך?

לא, זה מעניין מאוד.

כאשר עצם את עיניו יכול היה להימצא על המיטה ההיא. ברגע שלפני. ולזכור את המבע התמים בפניה לפני. הרכנת הראש בהסכמה גמורה, נעדרת לבטים, ואחר־כך הרגע של. כמין טקס פולחני. טקס של טהרה. לוּ שתקה! אפשר שהיה יכול להעלות בכוח־רצונו את הרגע של. המגע המפתיע. הלחוּת המבורכת. שׂערהּ על בטנו, כמו אלון בּכוּת.

לא היתה זו הפעם הראשונה. באיטליה קיבל אהבה צוננת תמורת נקניק מעושן. האשה המורעבת חיפשה על גופו, בריכוז־דעת של רופא־עור, את האזורים הרגישים. לבסוף נזקקה לאותה תחבולה. אולם כדי כך היתה עוֹינת, תכליתית ונחפזת, שפג קסמו של הדבר. כאילו נתרחש בשנַיִם אחרים. ג’ני קרוספילד עשתה זאת למענו בהבעה של תיעוב. מרים עשתה כן פעם אחת וגמרה אומר שעינוגים מופרזים עלולים לפעול כסמים, ומחר נצטרך להמציא תעלול מגונה באמת בשביל להשׂביע את השׂבֵע.

מרים היתה שקועה באותה הודית שלה כאשר לפתע השגיחה במה שנתרחש בחלציו. חיוך יגע נקבץ סביב פיה.

אתה בעל קשה מדי לאשה שרוצה לעשות את הדוקטורט שלה, נאנחה ושכבה על גבה. אתה מגורה מאוד בזמן האחרון, מה קרה? אמרה משננעץ בה. זה הטלפונים ההם, אמרה והחלה לנוע לאִטהּ, מקיימת טקס כהלכתו. היא דיברה ברוח מפויסת, כאשה נבונה שאינה יוצאת למלחמות אבודות. הטבע הנפסד של הגבר הוא דבר שצריך להשלים עמו. לרגע חייכה לעצמה, אולם חדלה, שכּן הכאיב לה. לא היה מסוגל לסיים, אך משריכז מחשבתו במה שנתרחש שעות אחדות קודם־לכן, עלה בידו להתפרק עמה.

האם עלי לשלוח פרחים לאותה סטודנטית שלך? הו, אַל תיתמם, אתה יודע בדיוק למי אני מתכוונת; זו שמטלפנת בלילות כדי לשאול אם סר רונלד סטוֹרס ידע יוַנית.

הנשימה המאושרת שנתרחשה אצל אזנו נסכה עליו רוֹגע. לא חש ברגשי־חרטה. אהבותיו האסורות הן מתנות־אהבה עלומות שהוא מפזר על מיטת אשתו; אוצרות נסתרים, שהוא צורף למענה בכּור־המצרף, שפורת מכנה בשמות נאצלים. האהבה היא חתיכת אמת צרופה, אומרת אחת הנפשות הפועלות בספרו “רגע של שקר”, חתיכת אמת צרופה שכדי לטהרה מסיגיה מתיכים אותה בתנור המוסק בשקרים יבשים.

גם הבוקר שלמחרת נפתח בשקר גס.

משיצאה מרים מהבית, טילפן לבית ז’ק. נתעורר בו יצר לשמוע את קולה. האם יהיה כתמיד? האם יעלה מתוכו צליל חדש? התבקש להתעלם מהלילה הקודם? לזכור בחיבה? לרמוז משהו? היה סבור שלא תצטרך לומר מאומה. מחומו של הקול בטלפון ילמד כל מה שנחוץ לו לדעת.

קולו של ז’ק נשמע בטלפון. לרגע נעתקה נשימתו.

מה הפתיע אותך כל כך? שאל ז’ק. לא ידעתי שחזרת, אמר. מנַין לך שנסעתי?

איני מסוגל לבדות שקרים, אמר בלבו לאחר־מכן. הייתי צריך לומר לו שהדבר נודע לי משיחה טלפונית.

נשים, אמר ז’ק. אילנה אפילו לא סיפרה לי שהמכונית במוסך. נשים מאמינות שאפשר לטאטא הכל מתחת למרבד…

לאחר־מכן נתעורר בו חשש שמא אשתו של ז’ק תימנע מלספר לו אפילו את הפרטים המותרים מפגישתם אמש, והדבר יעורר את חשדו. גמר בדעתו שיטלפן אליה בשעה שז’ק איננו בבית ויספר לה מה שסיפר לבעלה. הדבר עורר בו תיעוב. שנא לתאם עמדות, לבדות סיפור־כיסוי, ואת ההכרח להיות פיקח שנון ומחושב; אולם חשש שמא בכסילותה תכסה יותר ממה שחייב כיסוי ובזאת תגלה הכל.

משטילפן שנית, שוב ענה ז’ק. הוא הוריד את השפופרת בזהירות כמי שנתפס בקלקלתו. בשעת הצהרים ענה מחמוד. הגיברת לא בבית. הדבר עורר בו חשש סתום. מדוע אמר “הגיברת” ולא “האדון”?

לא נרגע אלא לאחר שפגש את ז’ק באקראי בתחנת־דלק והלה שמח לקראתו והתבדח עמו – מחצית הסירה היא שלך, אבל לפי השימוש אפשר לחשוב שרק חצי תורן שייך לך – ולא ניכרו בפניו כל אותות המעידים שמשהו מעיק עליו או מטריד את דעתו.

את אינה גינור לא ראה לא בשבוע ההוא ולא בשבוע שלאחריו. היא לא ניסתה כלל לקשור שיחה טלפונית עמו, אף־על־פי שידעה באֵילוּ שעות הוא נמצא לבדו בבית.

ב    🔗

אף כי הדבר ציער את אשתו לא נמנע מלקיים עם נורית יודפת קשרי־עבודה גלויים. יתר על כן, במחיצת זרים היה אפילו מפריז בחיבתו לה. הניח, שהכל יודעים כי אין מציגים לעין־כל מה שראוי להסתיר. לפעמים התרעם על אשתו, שלא עמדה על טבעו. אין הוא ממולח כדי כך שיוכל לעשות כן כדי להטעות את הבריות. מכל־מקום לא היה מוכן שהשגות קרתניות יכתיבו לו כללי התנהגות. וכאלה היו בעיניו חששותיה של מרים שמא “לועגים לה” כשהיא באה לבקרו בלשכתו, לפי שהכל יודעים שהוא מקיים יחסי־אהבים עם תלמידתו. ואף־על־פי שהגן בקנאות על זכותו לנהוג בענין על־פי דרכו, נמנע מללכת עם נורית לפגישות חברתיות. בהקפידו על יחסי מורה ותלמידה בלבד היה בעיני עצמו נקי לפני אלוהים ואנשים. הצער שגרם לאשתו היה עניין שבינה לבין עצמה וידו קצרה מהושיע.

אולם משנתן דעתו על הרתיעה מפני מסיבות־סטודנטים, אשר היה מוזמן אליהן מפעם לפעם, ידע שאין מקורה רק ברצון לרחק עצמו מפּיתוי, שבנקל עמד בו. אותה סטירת־לחי שקיבל מסטודנט אלמוני בלונדון היא שעוררה בו הכרה עמומה של פחד מפני אנשים צעירים. אף כי דרש אז את הדבר כמעשה של מטורף יחיד, לא היה מסוגל להתגבר על יראה סתומה מפני אלימותו של הדור הצעיר. בינו לבינו היה נותן לדבר טעמים ונימוקים. אך אין בכוח ההגיון למעט הרגשה שנביעתה ממקור אחר.

אף־על־פי־כן, משביקשו תלמידיו לקיים מסיבה לכבודו, נעתר להם. הוא הגה בדבר במעין אירוניה המכוּונת נגד עצמו, כי אהביה של אינה גינור הם שהעניקו לו אותו בטחון שהיה חסר במחיצת אנשים צעירים. כביכול ברגע שבעל אחת מהן קנה לעצמו את הזכות להיות אחד מהם.

הציע לאשתו לבוא עמו. מרים נתנה בו מבט שלא נעדר ממנו שמץ לעג. היית בסדר, אמרה. הצעת, אך אני לא אבוא. אהיה מגוחכת, אמרה ברוח פייסנית משראתה סימנים של רוגז. מכל־מקום לא הלכה עמו.

המסיבה נתקיימה בבית ההורים של אחד התלמידים. ההורים – בני־גילו, ציין לעצמו בלי חדוה – פינו את הדירה כדי לא להכביד על הצעירים בנוכחותם. עובדה זו עוררה מחדש את רתיעותיו, אולם בת־זוגו, נורית יודפת כמובן, ניחנה בחוש־מידה מופלג; היא היתה מנומסת מאוד, דקת־הרגשה, ונמנעה מלהבליט קִרבה כלשהי. שידכה אותו לאחרים ובעצמה ישבה בריחוק מקום. בוש בחיישנות שאינה במקומה, כפילוסוף זה החרד תמיד שמא חטמו נמצא בתחום־השיפוט של אגרוף זולתו. תלמידיו נהגו בו מתוך יראת־כבוד, שנעמה לו מאוד. האזינו לדבריו והציגו שאלות לתומם. הרגיש את עצמו כמין גוּרוּ, שכבר אסור לו להתהדר בצניעות, לפי שצניעותו עלולה להתקבל אצל תלמידיו כעדות לכוח נסתר. הפעם נמנע מלדבר על ספקותיו, כבאותה הרצאה ראשונה שלו שלא עלתה יפה, אולם בכל־זאת השמיע נזיפה מן השפה ולחוץ כאשר תיארוֹ מי שפתח את המסיבה כבעל שיטה בחקר ההיסטוריה. לא היה רוצה להיות נביא לפתאים, וחשש שאם ינסה למעט בערכם של הלימודים ההוּמַניים יהיה כורת את הענף שעליו יושבים תלמידיו, שּכן הוא יושב על ענף גבוה יותר, אולם לא היה יכול להסכים לכינוי בעל־שיטה, שאבק יוהרה עולה ממנו. אם הוא בעל־שיטה ישפטו הדורות הבאים. בני־דורו יכולים רק להעיד עליו שאיננו כותב אלא דברים שהוא בקי בהם ואיננו משתמש במלים שמשמעותן אינה ברורה.

הזהיר את תלמידיו מפני ראיונות עם אישים, מהם שמדברים אל פרוטוקול סמוי כדי לפאר את עצמם או להכין לעצמם אליבי לשעת הצורך, ומהם שהגינותם אינה מתירה להם לעשות כן; באחרונים אין תועלת לפי שהם דנים בהיסטוריה כמין מכלוֹל ומוחם אינו משמר עוּבדוֹת, ואילו הראשונים מסוכנים משום שאינם זוכרים עוּבדוֹת אלא נוהגים בהן אהבה ושנאה כאילו היו המאורעות עצמם ידידים ותיקים או אויבי־נצח. תיאר בפניהם כמה פגישות מעניינות, לרבות אותה פגישה עם הגנרל הבריטי שהוציאוֹ מביתו בשעת הצהרים, והזהירם מפני זחיחות־הדעת בפגישה עם מנהיגים זקנים, ששוב אינם נמצאים ליד הגה השלטון, ויצר הדיבור שלהם עלול לעורר את החוקר הצעיר להאמין שהוא פיקח מהם. יעץ להם שלא להציג שאלות מוסריות לאנשים שהיו צריכים לקבל הכרעות מרות, שכּן שוב לא יהיה להם סיכוי לדון בעוּבדוֹת; הדיון יסוב כולו על שאלת ההכרעה המצפונית, ובסופו של דבר יהיו חשובים אצל בעל דברם כסרבני־מלחמה, היכולים להרשות לעצמם, בחסות הבטחון שהעניקו להם ההחלטות הבלתי מוסריות שקיבל, להימנע מלהרים יד על זבוב. כן יעץ להם להימנע מלהשתבח בצינה אך גם להיזהר מהתלהבות יתירה, ובעיקר מן היצר לחַדש הלכה הכופה על החוקר להתעלם מעוּבדוֹת הסותרות את הנחתו וכן מן המשאלה הילדותית להאמין שהוקדשו מלידה לתפקיד כפוי־הטובה להסיר עטרה מראשי גיבורים, שכּן מלאכה קלה היא ביותר, ומלאכה נכבדה הימנה היא הנסיון להסביר כיצד בכל־זאת נתגלגלה עטרה והתישבה על ראש פלוני. הוא חש בנוח כל עוד היה מדבר והם מאזינים או מציגים שאלות בנימוס, ורק הריקודים שנערכו לאחר השיחה שבו ובודדוהו. הוא ישב בצד ועקב בפליאה, כחיה המהופנטת על־ידי תנועה קצבית, אחר נענועי אגן־הירכים של הנערות הצעירות. הגה בדעתו שאילו ניסה לעשות כן, היה נופל למשכב חיש־מהר. תנועות־הגוף האפריקניות, בעצימת־עינים מיוסרת, נראו לו כעבודת־אלילים בדמדומי שקיעתה של האמונה בהם; מקיימים פולחן כהלכתו אך המקנֵה אינו מתרבה, והריקוד אינו יכול להשביע אלא את הרוח הרעה שבפנים. המוסיקה אף היא הוציאה אותו מקהלם. היה רגיל במוסיקה חרישית – ארגון נבון של מִקצבים וצלילים – ולא היה מסוגל לשאת את השאון העז, הסוחף את המאזין לתוך מצב־רוח שוה לכל נפש נגד רצונו. זמן־מה ישב לבדו עד שנצטרף אליו בחור נכה, שנעץ בנורית יודפת מבטים סוגדים, נרתעים מלאהוב. אף הוא היה סבור מן־הסתם, שהוא שוכב עמה, שכּן העריצו לשוא במבט רווּי קנאה. נכנס עמו בשיחה לרצותו, ומצאו ידען גדול. בדיעבד הפיק תועלת משיחתו עמו. כטפיל זה, אמר בלבו. עד שזה מדבר, הוא הוגה בדבר כיצד לשבץ את הדברים בכתביו. הסכים עמו, שהמחלוקת בין עירוניים לכפריים בזמן המרד הערבי בתרצ"ז היתה על חלוקת הנטל. כפריים ניזוקו. עירוניים יצאו ידי חובה בהפגנות נטולות ממש. מכאן המאבק של הפז נגד התרבוש. הדרישה להימנע משימוש בחשמל ולהינזר ממלבושים אירופיים. ביקש ממנו שיגיש לו את חיבורו בכתב. הבטיח לסייע לו בהדפסת החיבור בבטאון מדעי.

לאט־לאט נקבצו אצלם גם אחרים. שבו לדון בעניינים של כאן ועתה. היה מרוצה מהקשבתם הדרוכה. אנשים כה רבים יכולים לעשותו מאושר. אנשים אלמונים. כמידת השמחה מידת הצער, רוחו היתה מרוממה עליו. ניסוחים שנונים נשרו מפיו כלאחר־יד. הברקות שאמר במקום אחר ועדיין לא נדפסו זרק להם כאילו בזה הרגע עלו בדעתו. נהנה מהערצתם. לרגעים נקוט בפני עצמו. תפס לשון מרוממה, לא התנזר מהכללות מסוכנות. סטלין היה מפלצת, אך הוא העניק לרוסים הרגשה של גדוּלה. החירות היא רעל שאיננו יכולים להיגמל ממנו. הפרט הנעדר חוש להיסטוריה הוא בר־מינן שקיבל ארכה, אולם מדינאי המרבה להיזקק למשפט ההיסטוריה בעצם תובע מאתנו לבטל את חירותנו בשביל להגשים את תכניותיו. וכיוצא באלה. בז לעצמו שהוא מפיק קורת־רוח מרובה כל־כך מיכלתו להדהים בבקיאות ובכושר־ניסוח. ראה עצמו כמי שמעל באמון בעת שהשים עצמו דוברה של ההיסטוריה. חמדנות שביקר אצל אחרים דבקה בכפו. בסך־הכל הוא אדם המפרנס את משפחתו מצירוף עוּבדה לעוּבדה. אין הוא שליח האֵלים היודע את תכניותיהם הנסתרות.

היית מקסים, אמרה נורית יודפת בעת שליוָה אותה לביתה.

במעלית הצרה מהכיל את שניהם שאף אל קרבו את ריח שׂערהּ הרענן ושאל את נפשו מה ראה לשטות זו, ואף־על־פי־כן הלך עמה. הבטיח לעצמו שלא ישהה אלא רגעים אחדים, בשביל לשתות קפה ותו לא, והוסיף לזרות לרוח, כמעיין המתגבר, אמרי־שפר שפרחו מזכרונו קודם לכן. העריצים מאמש מחר הם שלוחי הקִדמה, התמימות של הראשונים עתידה להיגלות כאירוניה של ההיסטוריה. והוסיף לדבר בזו, חרף החלטתו הנחרצת שלא לעשות כן, כאילו היתה ההיסטוריה ידידה קפריזית, בת־דורו, ידידה שמספרים עליה אנקדוטות לנוער; ואחר־כך, בעת שהכינה את הקפה, עמד על מרפסת דירתה, ונשתכר מריח הים המקציף המופז באור ירח מלא, עילה מספקת “לאבד את ראשו”, אם יתבקש; וצידוקים מצידוקים שונים, אחד הגיוני מחברו, עלו בדעתו, אם תתקיים אותה הבטחה המבהיקה בעיני הנערה, שהפריזה בשתיה; אולם אחר־כך, כאשר ישבו זה לצד זה על המיטה הנמוכה, כסאות לא נמצאו בחדר, אף־על־פי שהשיחה נסבה על נושאים מסוכנים, חש, מתוך ניחוש־לב אילם, שהדבר אינו עתיד להתרחש; ואף היא חשה בזאת, שכּן הציצה בו במבט פיקחי ואמרה: הדור שלכם יש לו “אוֹבּסֵסיה” ביחס לצלילות־הדעת.

וזו היתה רק אתחלתא לדברי־חידודין, השמורים עמה לשכמותו, המלביש את מורך־לבו בלבוש מוסרי לכאורה. אך הוא השים עצמו כאינו מבין. השפה שנקטה נראתה לו מיושנת ונטולת רוח־חיים, ולרגע נתעורר בו ספק שמא חופש־המידות שהפגינה אינו אלא העמדת־פנים, התהדרות במתירנוּת היפה לגילה ולהשכלתה, וביסודו של דבר מונחת המשאלה הקדומה לקן משפחתי ולבטחון – הוא זכר כמה דמויות מלהיבות, בנות־דורו, מהפכניות נועזות שקראו דרור ליצריהן ועתה הן נשים מזדקנות מרות־נפש ומטורפות לחצאין – והשתבח בלבו שהסתלקותו ממעשה של קלות־דעת מעניקה לדבר ההוא שנתרחש לפני ימים אחדים משמעות, הנוטלת מן הדברים את עוקצם: הבגידה, הכזב והאדישות המטורפת ההיא שבה נעשה האינטימי מכל.

היא שבה ודיברה באותה “אוֹבּססיה” זו שלו. המאמץ הבלתי־פוסק לשמור על איזו – – –

כאן נשתתקה, שכּן לא יכלה למצוא לדבר ביטוי עברי הולם. באנגלית היה זה serenity. השתדלו לתרגמו. בהירות לא היטיבה עמו. שלוה לא יכלה להכילו. הוא חשב על גבהות, אם אפשר לזו בלי יוהרה. גבהותן של אלומות־האור בתמונות הקודרות של הציירים הפלמיים של המאה השמונה־עשרה. תמונות נוסכות שלוה. העין בוררת את הבהיר מתוך האפלה. מנורת־שולחן המטילה אור חכם על ערימה של ניירות. רגע של גילוי. רעיון גואל זורק אור על שאלה ללא מענה. הרגשה של הזדככות. אחיזה נאמנה ושקטה בהכרה עמוקה שהצדק עמך.

אולם עד מהרה ויתרו על התרגום. די היה להם ב“סרניטי” זו, שבה הבינו שניהם אותו דבר עצמו. הוא אמר, מה רע ב“סרניטי”? היא אמרה, שום דבר אינו רע כשלעצמו רק שהמאמץ הוא רע. יש בזה אבק זיוף.

הוא חייך. לנגד המיטה רחבת־המידות, שעליה היתה מוטלת כהצעה, אפשר היה לתת במושג גם משמעות של כיבוש היצר. אצילות המחייבת לוַתר על זכות הלילה הראשון. המאמץ לקיים את שלוַת־הנפש מעניק לו גבהות נעדרת יוהרה. וכי יכלה לדעת שנפשו מלאה זכרונות אחרים? ניגש אליה והעביר את כפו על שערה, כאב רחום, בהלך־נפש של כפרה על חטא.

לא היה זקוק למלים. אפילו לא בינו לבין עצמו. חיוך סתום נשקף מפניה כאשר ליותה אותו אל הדלת. דברים שאינם מתרחשים יש בהם עצמה משלהם.

נשקה לו קלילות על לחיוֹ וקצות שדיה נמעכו על זרועו. במעלית, שיכור נזירותו, היתה לו עדנה מאוחרת. “סרניטי”! בנדיר היו הדברים סתומים כל־כך.

כיבוש היצר, שלטון השכל, אלה היו פירושים מאוחרים. בשעת מעשה היתה קיימת רק רתיעה. לא היתה טעונה ניסוח. בשורש הדברים עמדה חויה עזה אשר עדיין לא עיכל. וכן ייראה סתומה מפני כשלון. כאן היה חייב בגילום הנחה של שלמות, אחדוּת גוף־רוח, חויה אסתיטית שגופו המזדקן לא היה מסוגל לעמוד בה. אצל אינה היה זכר בעלמא, בלי המטען השלם של אישיותו, בלי ספריו, תורתו, ישרוֹ וכל מה שהיה חקוק על שלט־הגיבורים שלו. אמנם גם שם, בלי משים, היתה דעתו מוטרדת על־ידי שאלות קשות. ז’ק. מרים. המותר. האסור. אולם ברגע שניצב ליד אינה היו גבר ואשה.

בלילה ההוא ראה חלומות לרוב. בקומו לא זכר אלא פרטים של מה בכך. ז’ק והוא היו מנסרים עץ. אוטובוס מתרחק והולך. רגליו כבדות בריצה במעלה הר ומשהו עומד להדביקו והוא ירא ואיננו ירא, שכן הוא אומר לעצמו הכל חלום ותו לא.

ג    🔗

כמין חישוק השומר על חייו קיים סדר־יום מדוקדק. מתכונת שאין פגעי החיים יכולים לשבש. אפילו לאחר אותה סטירת־לחי, שהדירה שינה מעיניו, קם בבוקר ומילא מכסת יומו, בלי להחסיר מאומה, כאילו לבֵנה נעדרת מפילה את הבניין כולו. מה שחיסר מיומו ניקר במוחו בלילו.

סדר־היום הוא שמעניק לחייו משקל וקצב. שש ושלושים יקיצה. חמש דקות בריכוז הדעת על מה שהוא עתיד לעשות במשך היום. קימה בתנופה, לקרוע קורי־שינה אחרונים. צחצוח שינים בעוז. רגע של חשבון־נפש. הצצה אמיצה באדם הזקן הנשקף אליו מן המראה – שקיות מרופטות מתחת לעינים, שרירי־לחָייִם מדולדלים, כתמים כהים בעור גוֹוע, מבט אטום ועכור של בעל־חיים יגע, שׂער קלוש, מאפיר. רגע של אמת. הוא מחזיק טובה לעצמו שהוא קורא לדברים בשמם ורוחו אינה נופלת. הגילוח, המים הצוננים, או הרגש הסטוֹאי, מעלים ברק כלשהו בעיניו המתעוררות. לפנים היו נשים אומרות לו שעיניו יפות. האפשר שתהיינה יפות עיניו של אדם המביט בעצמו?

שש ארבעים התעמלות־בוקר. מאבק נגד הכובד בנשיפות מואצות והולכות. התגרוּת מתמדת בנקיפות־לב לא־סדורות. ריצה במקום כמין סמל. פעם אחת עלה הרהור זה במוחו ושוב אינו מניח לו. חשוב לרוץ, לא חשוב להגיע. הוא רץ עד שהוא מרגיש חולשה נעימה. בוקר־בוקר הוא משביע את עצמו שלא להציץ בחמלה על התלולית הרכה שבשיפולי בטנו כמי שמקווה לפרס בעד המאמץ. מאומה לא מתרחש שם. כמו גזירת גורל. פעילות גופנית בת רבע שעה אינה מבערת את הרע. אף־על־פי־כן לא ימעיט ולא ירבה. הוא מאושר בהתיחדות עם גופו. עשרים ושמונה כפיפות מרפקים בשכיבת־סמיכה מעוררות גאוה יותר מאשר מאמר־הערכה בעתון חשוב. אושר חריף יכול לבוא רק מגופו.

בשבע הוא מבשל את הקפה ויורד להביא את העתון. עתה מרים עמו, בחלוּק־בוקר. ארוחת־הבוקר היא טעינה מחושבת של אנרגיה חיונית. מיץ־פרי, לחם קלוי, ירקות, קפה. סגוף ורענן, יגע ומרוצה הוא משוחח עם אשתו. עניני היום. תכניות משותפות. לפעמים ילדים.

העתון עם הקפה. קץ השלוה. לעולם משהו מרגיז בעתון. לפרקים ידיעה. לפרקים הטוֹן המוכיח, נעדר־הצניעות, של כותבי המאמרים. הוא טובל שבע פעמים לפני שהוא מציע השערה.

שבע ארבעים מכתבים. שמונה בעבודה, אם באוניברסיטה אם בלשכתו שלו. באנגליה היה חייב ללַמד שעה בשבוע. כאן חובותיו מרובות יותר. העבודה היא החיים. כך! ארוחת־צהרים חטופה במזנון של האוניברסיטה. לפרקים בבית. בנדיר – ארוחת עסקים עם מו"ל או עורך עתון או עמית־מחקר מחוץ־לארץ.

שלוש עד ארבע תנומה קלה או ספרות יפה. בארבע קפה, לבדו בבית. לפרקים הוא מזמין אורחים לביתו. כשהם הולכים, הוא מסתער על עבודתו.

בשמונה בערב ארוחת־ערב. בנדיר בשנַיִם. שכּן עבודתה של מרים כרוכה בנסיעות. גבינה, יין קל, פירות.

שעות־הערב המאוחרות למאמרים. קריאה, כתיבה. חליפת־מכתבים עם אישים בחו"ל. לאחר חדשות חצות – כיבוי אורות. כשאשתו עמו – שיחה של מה־בכך. חילופי־רשמים, משגל שבועי. יגיעת־בשר מרגעת, נוסכת־שלוָה. סיכום חיובי בחייו של אדם חרוץ.

רק כאשר הוא עוצם את עיניו מסתערת עליו אינה. ראש גוֹרגוֹנה. דומה, לא יֵדע שלוה עד שלא יוכל לסַכּם לעצמו: מה נתרחש? איזו מחיצה של זרוּת נפלה בינו לבינה ואיזו גבהה?

רצה לראותה. לראותה בלבד. ולו פעם אחת. ביחידות. אפילו לא ידברו. ממבע עיניה ילמד משהו. אולם היא לא נתנה כל אות. הטלפון כאילו נמסר למחמוד דרך־קבע. וכשלבסוף העז ובא בשבת, לא מצאה בבית.

דרש את הדבר כמין אות. יזמה פסולה. האקראיות נוטלת מן הדברים טעם החטא.

 

פרק שני: פיליפ    🔗

כשנפגשו שוב היה זה ברוב עם. הם ומשפחותיהם, פורת, אשתו ושלושה מצאצאיו, יורם אוריאלי ואשתו, מחמוד ואביו הזקן.

היה ב' דראש־השנה. באויר כבר עמד ריח סתיו. בשדרת הצאלונים לא עמד בפריחתו אלא אחד, עקשן יוצא־דופן. בפרדסים כבר הבריקו בירוק מופז תפוזי־בוסר מבטיחים. אוֹבך קל התרומם מעל לואדיות.

מרים היתה זו שחשקה נפשה לחוג את השנה החדשה בשיט. מבעד לחלונם נראה הים שקט ורוגע. לא נוצקה אלא קצת ירקוּת בתכלתו העמוקה. רק כאשר קרבו אל החוף ראו עד כמה טעו. גלי חוף גבוהים ומקציפים שיווּ לים מראה רגז ועוֹין.

הכל באו בלי שזומנו, כמקובל אצל ז’ק. להוציא אביו של מחמוד, המהדר בנימוסים, שהוזמן כדין. ז’ק, תמיד מוכן ומזומן, הזמין את הכל לארוחת־צהרים. אינה, עסקנית ואובדת־עצות, לא חננה אותו במבט אלא כאשר הציע לנסוע לתול־כרם למלא את החסר. המטבח לא היה ערוך לכּרה גדולה. פניה אמרו תודה. תודה של עקרת־בית חסרת־תושיה המקדמת בברכה פתרון לבעיה.

אנחנו נדאג לכל, אמר, קולו הפליאוֹ, חגיגי, מזויף.

פורת התנדב לנסוע עמו לתול־כרם. מחמוד קיבל על עצמו לעזור בבישול. יורם אוריאלי בחר ללכת לשפת־הים. יש קסם גם בהתמודדות עם גלי־חוף סוחפים. ז’ק הציע למרים טיול בשמורה, “לראות איך הקיץ גוֹוע”. אשתו ובתו של פורת הצטרפו אליהם.

רגעים אחדים עמד ליד אינה, זרוע בזרוע נוגעת, בדיון על התפריט. מחמוד הציע, לכבוד הזקן, שווארמה וחמוצים. אשתו של פורת הזמינה ירקות מבושלים. אבי מחמוד קיבל על עצמו לדוג דגים בפתח הנחל. אינה לא התערבה. מה שתביאו יהיה טוב, אמרה, והניחה את כף־ידה על זרועו של פורת.

ב    🔗

הכביש המה ממכוניות. אצל הרמזור של נתניה התעכבו עשר דקות. פורת, אדיש למפגעים כגון דא, התבדח. חמישים שנה אדם מאלף עצמו להלך־נפש סטוֹאי וכשאיזה פוחח עוקף אותו בחוצפה הוא שוכח את כל תורתו. האוּלקוּס איננו מדקדק עמך אם צדקת כאשר עלתה חמתך להשחית. עמא פזיזא. אילו למדנו לחיות לאִטנוּ, כערבים, לא היינו נטע זר במזרח התיכון… אירוניה מרגיזה.

פורת אהב להמם את איש־שיחו בהלצות מרות על חשבון הציונות. לדידו היה זה מבחן של בגרות, לשאת ברוח שקטה דברי־בלע. אילו למדנו לחיות לאִטנוּ, אמר לפורת, מן־הסתם היינו היום מיעוט יהודי בדרום־סוריה ובנותינו היו רוקדות ריקודי־בטן במועדונים האכסקלוסיביים של בירוּת. לפרקים אני חי כך, מתון־מתון. מכריז על חופשה. קורא בנחת דברים שאין לי צורך בהם. יוצא לטייל. פורת אמר, שסופר לעולם לא יוכל. כשהוא שוכב על הגב, חייו אינטנסיביים שבעתים.

עד תול־כרם גילגל פורת ב“תהליך־האִקלוּם” שלו. בכוח־הרצון לימד עצמו לאהוב זיתים, ערק, משלי־ערב ותנומת צהרים. לא למד לאהוב בשר כבש, לַבּני, שמן־זית ירוק, סיפורים שאין להם התחלה וסוף, גוזמאות מזרחיות, וחרון־אף. אין לו ברירה אלא להיות נטע זר. אנשים הדרים בקופסאות ממוזגות ואוכלים מקופסאות משומרות ממילא חיים באקלים סינתיטי. בקרוב עתיד כל המזרח התיכון להיעשות מוצר־יבוא אירופי.

לאחר־מכן דיבר על השאלה הפלשתינאית, ההסדר החלקי, מלחמת ירדן במחבלים. ליד בית־הספר על שם כדורי נתפתה לספר לפורת על תכניתו לעיין בהשפעת הסטריאוטיפּ של היריב על התכנית המדינית. ריח המנדט עולה באפי, אמר פורת בעת שנכנסו למבואות תול־כרם. ריח סטריאוטיפי, לאחר מכן ליגלג על דקדקנותו. אתה רוצה שאומר לך במלה אחת איזה ריח היה למנדט הבריטי? לא אוּכל. אבל אוכל בהחלט לומר לך שהיה ריח. וריח מיוחד. הרעיון הקסימוֹ והוא ניסה להעלות מן הזכרון את מרכיביו: ריח העיפוש הנודף ממשרדי־הממשלה שרהיטיהם ממורקים במשחה סטנדרטית ומעורב בו ריח של חומר־חותם, שמן־רובים, בראסוֹ, קפה תורכי, סיגריות אנגליות, שמן מטוגן וזעתר, עשן־גללים, אדמת חירבֶּה…

שים לב, אמר פורת בעת שהחנה את מכוניתו במבואות השוק, כאן גם הצבעים שונים במקצת. הוא לא השגיח במאומה. אולי יש הבדל כלשהו, נתרצה לרעו, בשטח ההררי, האויר צלול יותר. פורת ליגלג עליו. ביקשתי ממך הסבר מדעי? הצעתי לך להביט. ראה, האויר רך יותר, האור מעומעם במקצת – כמו בתמונה ישנה; ולפעמים נדמה כאילו גם הצל צונן יותר, אבל זה אולי מפני ששמור בזכרוני הטעם הצונן של מים נשפכים מפיה של ג’ארה מזיעה, שעמדה בצל.

פורת ניסה לדלג על שלולית ירקרקת הניגרת במורד הרחוב, אך רגלו נחתה בתוכה.

אלה שמרו לנו מעבר לקו הירוק על ארץ־ישראל הישנה, אמר. וזאת, למרות הטלויזיות; מה שאתה מפקיד בידי הערבים הם שומרים למענך כמעט בלי שינוי; בית־חורון תחתון היא בית־ אור־תחתא, גבע היא ג’בע וגופנא היא ג’יפנא ואדורים היא דורה, ואבו ג’ילדה קורא לעצמו ג’ורג' חבש ומרכיב משקפים כמו אבו־ארבע…

בתול־כרם התענגו על מראה השוק, שיד הזמן לא יכלה לו למרות כיסויי הפלסטיק ותמונות־הפרסומת הצבעוניות, התפעלו מן העצלות מדושנת־העונג בישיבתם הרפויה של אפנדים כרסתניים העוסקים במציצה הזויה של נרגילות מצויצות־פומית. לאחר־מכן קנו אומצות, שווארמה, ערק, פיסטוק חלבי וחמוצים, העמיסו את ה“שלל”, כפי שכינה זאת פורת, ומיהרו לשוב, חשש למחבלים.

בדרך קונן פורת על מר גורלם של מלומדים, שהעיון במסמכים יבשים רוצח אצלם את ההנאה מן הריח, הצבע והטעם. הוא השתבח בהנאות סמויות, שאינן מוּכּרות לסופר: ההתרגשות הכרוכה בפענוח חידה היסטורית, וכן תגליות מפתיעות אגב עיון במכתבים ואפילו במסמכים כלכליים, כגון אישיותו של בעל המסמך, המבצבצת ועולה מתוך סגנונו או מתוך הדגש שהוא מטיל בענין זה או אחר. הביא סמוכין מרופין, ארלוזורוב, תחביבו של בלפור. ובתוך כך בא לספר לפורת על אותו שעשוע רוחני שהוא מתמכר לו בעת האחרונה, יצירת דמות בדיונית של פקיד בריטי אָפייני, פקיד המנוגע בדרך כלשהי בענין הארץ־ישראלי, כגון כלכלן ממשרד־המושבות שנשלח לארץ לכתוב דוּח כלכלי על כושר הקליטה של הארץ; דמות, העשויה פסיפס של חלקיקים שאולים מדמויות אחרות. בימים האחרונים, סיפר, זכתה הדמות אפילו בשם משלה – פיליפ. עם פיליפ זה הוא מנהל את ה“ויכוח” ההיסטורי בשאלת ארץ־ישראל. הוא מתאמץ לרדת לסוף דעתו ולעמוד על שורש טיעוניו, ומכיון שהוא יציר כפיו וחביב עליו, קיים סיכוי סביר שיתדיין עמו באורח הוגן ולא יניח אפילו קושיה אחת בלי תשובה ראויה.

ג    🔗

לבקשתו של פורת תיאר לפניו דיוקנו של פיליפ בפרוטרוט: דמותו, תולדות חייו, מעשיו.

פיליפ, סיפר, הוא צעיר מבריק שסיים בהצטיינות את בית־הספר הגבוה לכלכלה בלונדון. קיינס השגיח בכשרונותיו והמליץ עליו לפני מיניסטריון־המושבות. הוא נכנס לעבוד במחלקה הכלכלית שם ושקע בעיוניו במידה כזאת שלא נותר לו זמן לעשות לביתו. אולם הדבר לא הדאיגוֹ. ככל שהוא מבסס את מעמדו במשרד כן גדלים סיכוייו לשאת את האשה הראויה לו. בינתים יצא ידי חובת יצרו באהבים חטופים ומעשים לא נחשבים של קלוּת־דעת.

בעת שמתחיל סיפורנו הוא בן שלושים ושבע. גבר צעיר ומרשים למדי. הוא גבה־קומה, רזה מאוד, עיניו כחולות וחודרות, חטמו זקור וּורידים כחלחלים רשומים על לחייו כבמכחול סיני. הוא מהדר בנימוסיו אך אינו נוח להתידד.

הוא בחור זריז ופיקח. הוא מחזיק בכמה עקרונות נחוצים, אך משתבח גם בחכמת־חיים מעשית. כשאלה מתנגשים זה בזה, הוא יודע לשקול כמדינאי ממולח.

הוא אדם ישר במידה מתקבלת על הדעת. הוא מבין ברמז את המשאלוֹת הפּוליטיות של הממונים עליו, אך לעולם לא ישעבד להן את העוּבדוֹת. אפשר שיַטה למענן את מסקנותיו, כשהדברים חיוניים למי שהוא כפוף לו. הוא פטריוט מתון, ליברלי. רק בשעת־חירום יוַתר על אמת לא נחשבת למען מטרה מדינית, אך לא יתוַכּח עם מי שתקיף ממנו מתי היא שעת־חירום. הוא לא יציע לוַתר על הודו ככמה מן המוחזקים בעיני עצמם נאורים. הוא בעד מדיניות גמישה במצרים. הוא מתיחס בבוז לרעיונות הגזעניים המגיעים מגרמניה. תוך זמן קצר, הוא מאמין, ייעלם הטירוף ההוא כמו מגפה שחורה.

הפשיזם הוא בעיניו פרפורי־גסיסה של רעיון טוטליטרי, הקומוניזם הרוסי שיטה אכזרית של תיעוש. ארצות־הברית מדינה ברברית מוכת טירוף של גידול כלכלי. משבר עשרים ותשע לדידו הוא אצבע אלוהים וסופו של תהליך כלכלי בלתי־נמנע.

לעולם לא ידליף סודות־מדינה לעתונות, אבל יתוַכּח בחום־לב עם חבריו במשרד על הפגם האסתיטי הצפוּן בהוראה החשאית, שניתנה לועדה המלכותית לארץ־ישראל. לדעתו ועדה חייבת לחשוף עוּבדוֹת בלבד ולא לאסוף רק אותן עוּבדוֹת שנועדו לבסס מדיניות המושתתת על חששות מפני המוסלמים בהודו. חבריו אינם מלשינים עליו ופיליפ נשלח כעבור זמן־מה, בתקופה שבין שתי ועדות מלכותיות, לבחון את “כושר הקליטה” של הארץ.

הוא יוצא לארץ ברגשות מעורבים. אין צורך בשׂכל חריף כדי להבין שממשלת בריטניה מבקשת להסתלק מהתחייבויותיה כלפי היהודים. הוא מבין שמתבקש דוּח, שממנו משתמע שהגירת היהודים לארץ־ישראל אינה יכולה לחרוג ממה שנקבע לה על פי עקרון מדיני, שלפיו אין היהודים אמורים להיעשות רוב. העמדת־פנים אינה לרוחו. עצם קיומה של תיזה להוכחה פוגע בכבודו כאיש־מקצוע בלתי־תלוי. אולם השאלה היהודית אינה חשובה בעיניו כדי כך שיסכן למענה את הקריֶרה שלו. לא איכפת לו לשחק על־פי הכללים של הממונים עליו בשאלה לא נחשבת כדי שיוכל להביע דעה משלו בשאלה חשובה באמת, כגון שאלת הודו, או אוסטרליה, או ניו־זילנד. את ההשקפה האומרת שגורל היהודים בעולם תלוי בהכרעה שתפול בשאלת ארץ־ישראל הוא דורש כמין גירסה רומנטית של לאומנות שאין לה מקום בזמננו. תימוכין לדעתו הוא מוצא אצל יהודי ממשרד־המשפטים הסבור שגורל היהודים בעולם תלוי בנצחון הליברליזם ולא בנצחונה של השקפה לאומית כלשהי, יהודית, ערבית או אחרת.

לא איכפת לו לערוך טיול קטן למזרח התיכון. באמצעיו שלו לעולם לא יוכל להגשים מסע אכסוטי מעין זה. אולם ממש ערב נסיעתו מתרחש בחייו מאורע אישי. יחסים שנתפתחו בינו לבין אשת פקיד בכיר מגיעים לאותה מדרגה ששוב אי־אפשר לדון אותם כפלירט נעים. אהבתו קנאית, מיוסרת, כאהבת נזיר שנתפקר. הפרידה מחייבת אותו לקרוא לדברים בשמם. הנסיעה, שהיתה עשויה להיחשב כמין נופש פיקנטי, נדרשת עתה כעונש. עדיין אינו בשל להצהיר על אהבה. כבר אינו מסוגל לשאת את הרעיון שישהה במקום אחר שלושה חדשים.

פיליפ הוא איש דתי. הגישה המדעית לעולם הגשמי אינה משחררת אותו מאמונתו בהשגחה עליונה. אין הוא מאלה המקפידים לפקוד את הכנסיה בכל יום אל"ף, אך הוא מאמין שהעולם לא היה יכול להתקיים אפילו יממה אחת בלי הכרה עמוקה של שכר ועונש. דרכי־ההשגחה נפתלים והתבונה נחוצה לנו בשביל להבין את אותותיה הסמויים. מה שנראה לאחרים כמקרה בלבד, לדידו הוא התערבות נבונה של השגחה עליונה המאזנת את מעשינו הטובים והרעים.

שם האשה איירין. אף היא חדורה באותה הכרה עצמה. אפשר שהכרה זו היא שעושה את המשיכה הגופנית לדבר שהנפש הדתית יכולה להצדיק. היא אמיצה ממנו. לדידה הנסיעה לארץ־הקודש היא מבחן של סבל. אם ישאוהו בגבורה, אות הוא שאלוהים רצה באהבתם. פיליפ ארצי יותר. הוא מאמין שאילו עמדו לרשותו עוד שבועות אחדים, היתה מתמסרת לו. ואז היה נוסע לירושלים כאשר הוא נושא את חסדיה כפקדון. אך הממונים עליו תובעים ממנו לנסוע מיד. בתחום המצומצם של חיי היומיום רצונם שלהם הוא ההשגחה העליונה. בקבלת מרוּת הוא טועם אחד מששים של אהבת־הבורא. על־ידי צייתנותו הוא משתתף בריסון הנטיה האנרכית הקיימת בטבע.

בלילה האחרון, לפני שהוא מפליג לארץ־ישראל, הוא אנוס לסעוד על שולחנו של עוזר־שר. בלב כבד הוא זולל את המזונות המשובחים ב“קלאב” האכסקלוסיבי שמימיו לא זכה לדרוך על ספּוֹ. הוא מחמיץ הזדמנות להיפגש עם אהובתו ולהצהיר לפניה על כוונתו לשאת אותה לאשה אם תנתק את קשריה עם בעלה. איירין אינה אוהבת את בעלה. הוא איש קשוח, לא נעים, שמן, ציני, נהנתן ואינו שומר אמונים לאשתו. בהצעה לשאת אותה לאשה רואה את עצמו פיליפ כמין פרסאוס המציל את אנדרוֹמדה היפה מן הדרקון. רעיון הירואי זה יעלה בדעתו בעת שספנים ערבים ישאו אותו על כפּים בנמל יפו.

שמונה ימים הוא נוסע לארץ־ישראל. מחלת־הים קשה עליו ורק הגעגועים לאיירין מסוגלים להסיח את דעתו ממנה. כל מה שהוא רואה בארץ זר ומוזר בעיניו. הערבים מסתוריים ונכלוליים. היהודים מרי־נפש ותקיפים בדעתם. כמה נכבדים ערבים נראים לו כדמויות מסיפורי אלף לילה ולילה. הוא מוקסם מחכמתו של ארלוזורוב. ירא מעקשנותו של אוסישקין. מתפעל מעָרמתם של פלאחים מרודים. סולד מאורח הדיבור התועמלני של מוכתרי הישובים היהודיים. הוא מופתע שיש תזמורת קמרית בירושלים. נגינתם אינה מרשימה, אבל המחשבה על באך בירושלים מרגשתו. הוא אדם בעל טקט, על־כן לא ידבר על נצחון הנצרות.

מלון המלך דוד אף הוא יש בו כדי להפתיע. רמה אירופית, מים זורמים, שירות לבנטיני ומטבח בין־לאומי. בוקר־בוקר הוא רוחץ בבריכת־השחיה של י.מ.ק.א. והוגה באהובתו מתוך רגשי אשם. במקום מסע־בוחן, מעין עליה־לרגל, הוא נהנה מכל המותרות שאין ידו משגת באנגליה. יום אחד הוא אוכל שאשליק בעיר העתיקה ובאותו ערב הוא סובל מיחושי־קיבה עזים, שהוא מקדמם בברכה. במיחושים אלה היה יוצא ידי חובת הסיגוף אילולא הועדה לו ארוחת־צהרים חגיגית בבית הנציב העליון למחרת. מיחוש־המעיים מונע ממנו להבליט לפני הנציב את גאוָתו המקצועית. היה בדעתו לומר לו שאין בדעתו לכתוב דוּח כוזב. אין זה ענינו אם הממשלה תדחה את ממצאיו, אך כבודו אינו מתיר לו לכתוב דברים שאיננו מאמין בהם. מיחוש־המעיים ונימוסיו של הנציב עושים הצהרה מעין זו לדבר חסר־טעם. שכּן אין הנציב מנסה כלל להביע דעה משלו. הלה סומך מן־הסתם על מיניסטריון־המושבות היודע את מי הוא שולח. הדבר פוגע בפיליפ, אך אין הוא יכול שלא לחבב את האיש המשכיל ואנין־הדעת. הוא נעלב שאין הנציב מיחס חשיבות מיוחדת לשליחותו ומחליט להכין דוּח לדוּגמה, ללא משׂוֹא־פנים.

אך הכנת הדוּח קשה עליו. שכּן הוא מגיע למסקנה שפעילות כלכלית מוגברת תגדיל את כושר הקליטה של ארץ־ישראל. הוא מבין את הפירוש המדיני של מסקנה זו, המורה על הגדלת מכסות העליה והקטנת הסכום שחייב להציג העולה היהודי בבואו לבקש סרטיפיקט. הוא סבור שהדבר עתיד להקל על האוצר הבריטי שאין בכוחו לשאת בנטל ההוצאות הכרוכות בפיתוח ארץ עניה באוצרות־טבע, אך אין הוא מעז לסַכּם את הדוּח ברוח זו, שכן הוא ירא מחמתו של הממונה עליו, המחזיק בדעה אחרת. הערות אחדות של המזכיר המדיני, שקרא טיוטה של הדוּח, מעוררות אצלו את החשש שמא ייחשב כמין תינוק פוליטי שאיננו מבין כי עידוד הגירה יעודד טירור אשר יגרום בסופו של דבר להוצאות מרובות פי כמה. על־כן הוא מוציא מתחת ידו מין דוּח שאינו חמים ואינו קריר ואינו אומר מאומה, ומניח למי שקובע את המדיניות להבין ממנו מה שלבו חפץ.

פיליפ אינו הראשון שהוציא מתחת ידו מסמך מעין זה ואף אינו אחרון המומחים שנזקק ללשון דו־משמעית כדי לשאת חן בעיני מי ששלחוֹ. אך פיליפ דורש את מה שקורה לו באנגליה כעונש מטעם ההשגחה העליונה. כיון שלא שמע לקול מצפונו ונמנע מלכתוב מה שלבו אמר לו, לא נמצא ראוי לממש את אהבתו. בבואו לאנגליה הוא מוצא בלשכתו מכתב רשום. אישי בהחלט.

אנשים מבוגרים אנחנו, כותבת לו איירין, ומוטב שנהיה נבונים ומציאותיים.

שבוע ימים הוא מסתגר בלשכתו, כביכול להעתיק את הדוח, ומתיסר ביסורים קשים. מכתבה של איירין נראה לו כנצחון הרוח הפשרנית של המעמד הבינוני על הרגש האציל. הוא היה נכון לוַתר על קריֶרה מזהירה ובלבד שיזכה באהבה אמיתית. אולם ההשגחה העליונה נפרעה ממנו, שכּן אף על הדוּח שלו השתלטה אותה רוח עצמה. כיון שהוא מאמין בהשגחה עליונה חוננת או מענישה הוא משוכנע שאילו כתב רק מה שהיה בדעתו כי אז היה ממתין לו על מכתבתו מכתבה של איירין האומר ההיפך: קצה נפשי בהמתנה, אהובי, הבה נברח לפאריס. אולם עתה שוב אין טעם לקרוע את הדוח ולכתוב אחר במקומו, שכּן מכתבה של איירין כבר נכתב ונשלח לתעודתו. הוא מכניס את המסמך שלו למעטפה ושולחו למיניסטריון־המושבות. נתגלגלה לידיו הזדמנות והחמיצה, ועתה אין לו ברירה אלא ללכת בנתיב שהועיד לו גורלו.

ד    🔗

פורת היה משולהב. בכמה אתה מוכר? לא חיכה לתשובה. אני גונב! קרא. היה מוכן להודות, שקריאת מסמכים אינה “מיבשת את המוח”. קינא בו שהוא בקי בעוּבדוֹת שהן כפיגומים אלה שעליהם ניצב הסיפור כמו בית־מידות. התוַדה, שלפעמים הוא “יוצא לדרך” באין לו אלא “חוטם וצורת דיבור”. אולם עד מהרה נתברר שדמיונו אינו עני בפרטים. הוא שיפץ את דמותו של פיליפ שלו, מי שעתיד להיות גיבורו של רומן רחב־יריעה, על פי דיוקנו של פקיד בריטי שחקר אותו באדיבות במשרדי ה־.C.I.D. שיוָה לו צורה ואופי של בחור לבקן, גבה־קומה, שלוּק־חוטם, יהיר וזהיר בדיבורו, מיטיב לראות; ועד שהגיעו לביתו של ז’ק, לא זו בלבד שהיה פיליפ שלו מלא וממולא סגולות ומגמגם, אלא שגם נתרחשו בו מאורעות, כגון שנקלע להתקפה מן המארב בדרך בין שכם לג’נין, נסע ברחובות תל־אביב הריקים בשעת עוצר, פגש בחורה יהודיה היודעת לפטפט קצת על שירה אנגלית ועל תקוות עמה, הניח לבידואי זקן, הנראה לו כדמות מן התנ"ך, לגנוב את קופסת הסיגריות שלו, ראה מלומד גרמני ידוע־שם בקונצרט של התזמורת הארץ־ישראלית, וניצל בנס מהתרסקות מטוס בשל חמור הניצב על המסלול בשדה־התעופה של עטרות.

פורת לא חדל לדבר גם בעת שפרקו את מטענם במטבחה של אינה. דומה שהתבנית כולה כבר היתה טבועה במוחו, כמין הבדק של השראה, אולם דעתו שלו לא היתה נתונה לפיליפ או לחברו הנלהב. אדישותה של אינה היתה טורדת את דעתו. ביקש לשהות עמה ביחידות, אולם מחמוד לא יצא מן המטבח אפילו לרגע אחד. בשעת הארוחה ניסה להגניב אליה מבט, אולם היא לא נענתה. הציצה בו כבאחד מאורחיה, בחיבה, קשב, רצון להיטיב, ולא עוד. רק פעם אחת צחקה מבדיחה שסיפר והוא ביקש לגלות בזאת אותות כמוסים, אולם מיד אחר־כך סיפר פורת בדיחה מפולפלת והיא צחקה בדמעות וקראה בצרפתית: אני אוהבת את האיש הזה.

תמה על אשתו שלא ראתה מאומה ואף לא השגיחה שרוחו רעה עליו. דעתה היתה נתונה לחויותיה שלה. כל הדרך הביתה לא חדלה להתפעל ממה שראתה בשמוּרה. לכאורה מקום ריק. אולם זיק היה לה לעינים, ולפתע הכל מלא וממולא מיני חיות קטנות, ומלחמת־קיום, ודרמות לאין סוף. היתה מוקסמת מן הדברים המעטים שסיפר לה ז’ק על ההתנהגות החברתית של בעלי־החיים. שיבחה את ידענותו. אולם לא נמנעה מביקורת, והוא למד, שז’ק קנה את לבה. שכּן רק מי שנמצא ראוי, זכה במנת ביקורת. את אשר תאהב תוכיח. חוסר בגרות, אמרה, עקשנותו שלא לפרוש מן החובבנות, ומסרס מלים, כנער שלא נתבגר.

אף זאת זקפה לגנותו: אותה אשה הצוחקת מכל שטות, נקבה ריקה מכל וכל שאינה ראויה לו. דרשה זאת כחולשת הגברים כולם. בשרם בוגד בתבונתם. והוא נרמז ולא גונן על רעו. ידע שהיא הוגה בנורית יודפת, שעתה כבר זכתה לכינוי־גנאי: תרנגולת־הפנינים – רמז לעדיים, שהיא מפריזה בהם.

 

פרק שלישי: קונצרט בירושלים    🔗

א    🔗

ימים אחדים לאחר מכן שאלה אותו אינה, בקול יבש ותכליתי, אם תוכל לנסוע עמו לירושלים. אוטובוס הוא מטרד, וממקום־מגוריה עליה להחליף שלושה.

הוא נענה ברצון, אך אמר שאף פעם איננו נוסע וחוזר בו ביום. הוא שוהה שם לפחות לילה אחד. היא שתקה רגע ואמרה: בסדר, הזדמנות לבקר ידידים, הילד יבלה עם הזקנה, מחמוד ישרת אותה כמו בימים הטובים ההם, והכל יהיו מאושרים.

לאחר־מכן שאלה בהיסוס אם אפשר שיסע ביום שיש קונצרט. היא אוהבת מוסיקה ואין לה הזדמנות. ביקור בירושלים כרוך אצלה בזכרון נעים: קונצרט בבית־תפילה. אם אפשר. הוא אמר שאהובתו הירושלמית מוכנה לארח אותו בכל יום שיבחר. אפשר גם ביום שיש קונצרט. אף־על־פי שלא שאלה הסביר: הספריה על הר־הצופים היא אהובתו.

הציע שיקח אותה מביתה. אתה אדיב מאוד, אמרה. לא חבל על הזמן? הזדמנות לנסוע דרך תול־כרם, אמר לה. היא נאנחה. מה מושך אתכם למקומות העצובים האלה? לאחר מכן צחקה. ז’ק נוסע אפילו לחדרה דרך תול־כרם.

בו ביום שינה את תכניותיו. ביטל פגישה עם נורית יודפת: נסיעה דחופה לירושלים.

יום לפני הנסיעה נחבלה מכוניתו בשעת חניה, ובעל־המוסך לא היה מסוגל להתקינה בו ביום. אף־על־פי־כן לא ביטל את תכניתו. ביקש מבנו להשאיל לו את מכוניתו. זה עשה כן מתוך מורת־רוּח גלויה. היה סבור כי משום שהלוָה לו כסף הוא מתיר לעצמו לנהוג ברכושו כבשלו. דברים לא נעימים נאמרו. אף־על־פי־כן לא חזר בו ולקח מה שניתן לו בלי רצון.

היא המתינה לו בפתח ביתה, בשמלה קצרה, שחשפה ירכים שחומות וחזקות. בעיניה הבריקה ציפיה להרפתקה והוא הבטיח אותה לעצמו. תרמיל־המסע כבר היה מוכן והיא זימנה את עצמה לקפוץ לתוך המכונית קודם שבנה ישגיח בהסתלקותה. אף־על־פי־כן נתעכבו.

אשה זקנה יצאה מפתח הבית ובהתה בו בעינים ממצמצות.

מי זה? שאלה בקול סדוק ושילחה בו יד גרומה.

חבר של ז’ק, השיבה אינה בקוצר־רוּח.

מה שמו? אני את החברים של ז’ק זוכרת… כולם…

רטט עצבני היה מרעיד את ריסיה בלי הרף.

הוא הציץ בנשים השתים העומדות זו לצד זו – הבטחה והגשמתה, נבזק בו הרהור קודר – ונתן דעתו לכך שכל חייו מקופלים בין שתיהן: התעוררות ראשונה של יצר ילדותי, ואולי הבלחה אחרונה של תאוה אפילה…

פרופסור אור, אמרה אינה, במעין גאוה קרתנית, שלא נפלה על אוזן ערלה, שכן משהו נדלק לרגע מעבר לריסים המרוטים.

אולם הוא העדיף להיקרא בשמו הישן: בנימין ליכטנפלד.

היא חזרה על השם כשהיא מבטאת כל הברה לעצמה – ליכ–טנ–פלד – וכעין היזכרוּת נתעוררה בה. הוא שאל את נפשו, האם היא מסוגלת לזכור את ההצצה הבוגרת שנתן בשדיה היפים הנטויים אל מול פניו. עצב סתום ירד עליו לפתע. בתוך בידודה העמוק וזיקנתה הסוגרת עליה, היה בנסיון לבטא את שמו מעין מאבק להציל מן הכליון מה שניתן. חיוך של אשה, שהיתה רגילה להיות יפהפיה, נפרם בעור פניה היבש, כמין קרע בפיסת־בד עתיקה.

משהו מכל־מקום זכרה: הגימנסיה העברית, שיעורים בחשבון פיסטוק חלבי… אך אפשר שהחליפה אותו באחר.

היה אנוס להתעכב אצלה ולספר לה את תולדות חייו. לא הועילו מחאותיה של אינה, שהוא עסוק ואץ לדרכו. מחמת רגשי־אשם סתומים לא העז להתיק עצמו מן האשה הזקנה, כביכול משך־השיחה עמה יכול להעיד על כוונות הגונות כלפי אשת בנה.

אוכספורד עשתה עליה רושם עז. היא ביטאה את שם העיירה האנגלית בחרדת־קודש ואמרה כמה מלים באנגלית, כדי להיות שייכת לענין נכבד – הוא הגה בדברים שיוכל לומר לפורת: צליל מנדטורי עולה מקולה של אשה זקנה הזוכרת את הימים ההם כתור הזהב – בעברית והשמיעה מעין סיכום־חיים מביך.

הוא הצטער על האכזבה שנשתמעה מדבריה בעת שדיברה על בנה. בעיניה היה ז’ק אדם שלא עשה לביתו ולא הגשים את יעודו. יתר על־כן, היתה לה תרעומת כבדה על ה“מדינה” או ה“ממשלה” – היתה מחליפה אותן זו בזו בלי להשגיח בדבר – שלא נהגו בבנה כראוי לו. במאזן חייה היתה התרומה של המשפחה למולדת גדולה מן התמורה שקיבלה. אף משהו שעשה בעלה – וראוי לכל הלל – מישהו ב“מדינה” משתדל להשכיח בכל כוחו. היא סיננה מבין שיניה את המלים “שמורות־טבע” בשנאה עמוקה, כאילו דברים אמורים בארץ־גזירה שאליה נשלח בנה בשרירות רצונה של מולדת כפוית־טובה…

האם היא תמיד כך? שאל את אינה, שבעת דברם הלכה וישבה במכוניתו והאזינה לרדיו. לא, רק כשמופיע איש חדש בשטח, אמרה במורת־רוח. האם סיפרה לך על ארוחת־הצהרים שאכל בעלה בארמון הנציב?

יש הכרח בבוז? העיר בעדינות.

לא, השיבה. אבל לפעמים היא מנדנדת כהוגן.

אבל העיקר שהילד אוהב אותה, אמרה בעת שיצאו לדרך, אחרת איך הייתי יכולה לקום ולנסוע לי? הייתי קשורה כמו כלב למלוּנה שלו…

ב    🔗

עד בית־ליד הסיחו בעניינים פּוליטיים. בּערוּתה הקסימה אותו. שמעה משהו על המחלוקת סביב הפסקת־האש, מלחמת ירדן במחבלים וחטיפות מטוסים, אך הדברים לא נתקשרו אצלה לכלל מסכת אחת. היא ידעה מיהו הרמטכל, לפי שראתה אותו בטלויזיה, העריצה את ראש הממשלה מפני שהיא אשה ואת שר־הבטחון מפני שהוא גבר, והכירה בשמו עוד שר אחד, חבר של ז’ק, אך לא זכרה אם הוא סגן ראש הממשלה או שר החינוך והתרבות. הוא דיבר אליה בסבלנות והרגיש את עצמו כמדריך תיירים שנפל בחלקו נוסע אדיש. בתזכיר הסודי של הופּ־סימפסון, נזכר, הסתמך הלה על מה שכינה “שיחות עם נשים יהודיות”. מדינאי פיקח היה. ידע שנשים פתיות, המבקשות להתהדר באנגלית רהוטה, יגלו לו מה שבעליהן מבקשים להסתיר. אילו ביקש לדובב אחת שכמותה, היה יוצא וידיו על ראשו. היא לא ידעה כלל מה עושה ז’ק. רעיה הולמת למי שעוסק בענייני בטחון, אם נכונה הסברה שהביע פורת.

מימיו לא ראה אדם נטול סקרנות כּמוֹתה. אולם בּערוּתה לא היתה ענין של אטימות שכל. כל שהסביר לה קלטה והבינה. היא פשוט לא התעניינה. היא חיתה בשפלת החוף של מדינה יהודית במזרח התיכון מתוך בחירה. אך בזה נסתכם הענין. לא ביקשה צידוק למעשיה, לא הציקו לה שאלות הזהות, הזכות, המשמעות. נתנה אמון בבעלה. אך הוא לא הטריח את עצמו לתת תשובות לשאלות שלא הציגה לו.

אדישותו של ז’ק הפליאה אותו. דומה שחברו ניחא לו בנקודת חיבור אחת. אין לו צורך בשיתוף בדעות או אחוָה רוחנית כלשהי. היא אינה חולקת על דעתו והוא אינו משתדל כלל שתדע מה דעתו.

תמה עליו. לא איכפת לו שאשתו חיה במין בידוד רוחני? כלום הוא רוצה להקים סביבה חומה? דחה סברה זו. אילו היה מקנא לה, לא היה מסתלק מן הבית לעתים קרובות כל־כך. אילו הכירה, היה צריך להיות חשדן.

זכר את התנהגותה באותה מסיבה. עֵרנית, משולהבת, מניחה לכל שיחזרו אחריה. הגה באותה פגישה מוזרה, באינטימיות שלא ידע כּמוֹתה. היא נהגה כמי שלבו גס ביחסים אסורים. עשתה מעשיה בלי התרגשות. ולא נותר משקע. עתה היא זרה משהיתה קודם שאחזה בזרועותיו.

הוא הציץ בגון השחום של ירכיה הנחשפות מתחת לשמלה הקצרה. פולחן השמש כלום הוא הקדשה לאהבה? עד שלא השחימה, לא הזמינה עצמה לנסוע עמו לעיר אחרת, מקום שם הם יכולים לנאוף כאוַת־נפשם? אולם לא נתגלה בעיניה אפילו נצנוץ אחד שיעיד על רצון לשחזר רגע שנשתבש בגלל עונתה. דומה שבאמת נסעה לירושלים לסדר כמה ענינים, או לכל היותר לשחזר איזו חויה מוסיקלית.

הרבה לפטפט, שכּן השתיקה היתה קשה עליו. ברגע ששתקו, היתה זרה שבעתים. אשה נכריה המביטה מבעד לחלון ואינה רואה מה שהוא רואה.

לא חלקה עמו את אהבתו לארץ־ישראל הישנה. וּודאי שלא יכלה לשתף עצמה בזכרונות החריפים של נער יהודי – נער עברי, אמרו אז – במבואות עיר ערבית עוֹינת, אף כי ניסה להמחיש לה את הדבר על־ידי תיאור מעשים שהיו. ענבתא, נור־א־שמס, דיר־א־שרף לא הרעידו כל מיתר בלבה. לרגעים חש בבדידות ממש, אף כי הקשיבה לו באדיבות, נכונה ללמוד משהו חדש כדי לשכחו בעוד רגע. היא האזינה כאדם המשתתף בטקס חברתי. הוא חש, שבעיניה לא היה לדברים כל משקל משל עצמם. הם שימשו, לדידה, אמתלה להציג לראוָה את אישיותו. השתדלותו לעשות עליה רושם של אדם בעל עבר עשיר החמיאה לה. ז’ק לא סיפר לה מאומה.

במסיבה של דיפלומטים מן־הסתם יכלה להיות גברת מקסימה שכל האדונים הקשישים מבקשים את קרבתה. במבואות שכם התנפצו אל מבע־עיניה, הקשוב לכאורה אך נטול ענין אמיתי, מיטב זכרונותיו. היא לא הבחינה כלל בין וידויו של ממכף־סיירים, המודה שאומץ־לבו היה בעצם מין קלות־דעת, לבין ניתוחים היסטוריים המיוסדים על עיון במסמכים. לדידה היה הכל סיפור־חיים, שהוא מבקש להשתבח בו. לרגע היה שרוי במבוכה עמוקה. כשסיפר לה על פגישה סודית של ראשי הכנופיות בדיר־א־סנה, וציין עוּבדה מאלפת, שכל אחד מן המפקדים הביא עמו, בניגוד להסכם, מאתים שומרי־ראש, שאלה אם אף הוא היה שם. אילולא חשש שתיעלב, היה גועה בצחוק.

אט־אט גברה עליו הרגשה מעיקה. אף כי היטיבה להקשיב, חש בניתוק גובר והולך. סיפורי אבו־ג’ילדה, לדידו, לא היו סתם סיפורים משעשעים אלא תולדות חייו. הוקנט מזאת שחננה אותו במבט שמובלט בו רצון לגרום קורת־רוח לפטפטן, כאילו הוא ברנש רגיש העלול להיפגע אם לא ינעצו בו עינים בהקשבה דרוכה. לרגע ביקש להעמיד דברים על מקומם על־ידי הערה אירונית, אולם לפתע השגיח שכלל איננה מקשיבה לו. היא האזינה לרדיו. ועוד הפתעה אחת היתה מזומנת לו: לחלוחית ביצבצה בקרקעית עיניה.

ג    🔗

המוסיקה ברדיו היתה יפה גם בעיניו. צלילים חמים של צ’לו בגוון עמוק ורך. אולם הוא סירב לתת אמון בהתרגשותה. הדבר נראה לו כהעמדת־פנים, על אחת כמה וכמה אצל אשה שרגשותיה כלפי זולתה שטחיים. אך כעבור רגע דחה את המחשבה. יכול אדם להיות נטול־רגש ולאהוב מוסיקה עד דמעות. דומה שהוא מלא ביקורת כלפיה, כאילו היה מאהבה. האם באמת אַת אוהבת מוסיקה עד כדי כך? שאל. לא הבינה. האם דמעות הן דבר מכוער כל־כך? לאחר מכן התוַדתה שלעת מכאוב היא משתדלת להבליג על דמעותיה. משמע, יש גם דמעות שאינן יפות. ז’ק, סיפרה, מתרגז כשהוא רואה דמעות בעיניה. פעם אחת יצא באמצע הרקויאם של ורדי מפני שהתבייש בדמעותיה. קרקור צפרדעים או יללת תנים הם המוסיקה שלו, אמרה. אולי על־כן איננו יכול להבין מה מרגש כאן. אתם אנשים קשוחים מדי, לפעמים, אמרה. אך כעבור רגע הציצה בפניו ואמרה: אתה לא. אתה פשוט יודע בעל־פה את התסריט של האנשים הקשוחים.

כעבור רגע היסתה אותו, הגבירה את עצמת המקלט והרכינה את ראשה להאזנה דרוכה. לפעמים צירפה את קולה למנגינה מוּכּרת. בזמרתה רעד בקולה רטט חושני, לא חזרה לדבר עמו אלא כאשר השמיע הרדיו יצירה בת־זמננו. סיפרה כמה היא להוטה אחר המוסיקה. יש לה פּטיפון ותקליטים אך היא חסרה את אולם־הקונצרטים. ז’ק נלוָה אליה פעמים אחדות. אביר. שכן אולם־הקונצרטים לדידו הוא עונש. הוא מתעב את הקהל של היכל־התרבות. בנעוריה, סיפרה, בפאריס, היתה נדחקת ליציעים עם נוער שוחר־מוסיקה. הימים היפים בחייה. התידדה עם טובי המוסיקאים של העתיד, בעת שעמדה שם מתחת לתקרה. אולם לאט־לאט ירדו הם לשורות הראשונות. היא לבדה נותרה, מבוגרת, לא מקצועית, סתם רגשנית. עיניה נצטעפו לרגע בדברה על ימי פאריס. אחר־כך חזרה ונזכרה ברָגזו של ז’ק. דברים חסרי־ערך מרגיזים אותו, דברים חשובים – לעולם לא. אף־על־פי־כן איננו מבין שגם היא כך. ברגעים קשים תהינה עיניה יבשות. רק מוסיקה יפה יכולה להעלות דמעות בעיניה.

ז’ק סולד מפני מחווֹת נפרזות וגילויים של רגש, הסכים עמה. בנקל הוא מתמודד עם יריבים. אוהביו מביכים אותו. רק בקרב אויבים הוא חש בנוח.

משהגיעו לירושלים, הסיעה לבית מארחיה. שמח שהם דרים בקרבת מקום למלונו. בהיסוס־מה הזמינה לקונצרט. היא אמרה שמכל־מקום תלך לקונצרט, אך אם מארחיה ירצו ללכת, תלך עמם. לאחר רגע הוסיפה: אבל אתה יכול להצטרף. נתן לה את מספר הטלפון של המלון. כשתדעי, צלצלי אלי.

היא טילפנה אליו כעבור שעה. תוכל ללכת עמו. מארחיה אינם יכולים. אין להם שמרטף. אולם סירבה לסעוד עמו. אין היא יכולה לפגוע במארחיה. הבין דבר מתוך דבר. אף לאחר הקונצרט תבקש לשוב אליהם מיד, מאותו טעם עצמו.

ד    🔗

רוב זמנו ישב בארכיון ההסתדרות הציונית כשדעתו אינה מוסחת. היה גא על כושר־הריכוז שלו. יכול הוא למלא מכסת יומו בכל מצב־רוח. עיין במסמך שחשיבותו נעלמה מעיניו לפנים ונשתכחה ממנו לחלוטין אותה ציפיה דרוכה.

אך לפנות ערב תפסוֹ קוצר־רוּח. גילה שהוא קורא ואינו מבין מה הוא קורא. החליט לשוב למלון ולנמנם קצת לפני הקונצרט. אך השינה רחקה ממנו. עיין בספר פילוסופי והרוגז על נוקדנותו של המחבר עוררו עוד יותר. מצא את עצמו מוטל במיטה זרה, הידים מתחת לראש, שקוע בהרהורים שאין בהם ברכה.

יצא לרחוב והלך לעיר העתיקה. אור רך של בין־ערבּיִם השרה עליו שלוה וקרא לזכרונות ירושלמיים. שינוי שמותיהם של הרחובות ציערוֹ. מאורעות שנתרחשו בקוין מרי לא קרו בשלומציון המלכה. אף התמורה שחלה בסביבת הכותל בגדה בזכרונותיו. היה חסר אותה התגלות פתאומית ומרשימה בקצה הסימטה. קוראים לעתיד לבוא לא יוכלו להבין כלל מה היה טיבה של המחלוקת על מחיצת הכותל, אפילו אם יעיינו עיין היטב בזכרונותיהם של סטוֹרס ודאף־קופּר, רשם בזכרונו לתת תיאור של מקום לכשיעסוק בסוגיה זו.

בסימטאות העיר העתיקה שבה ופקדה אותו רגשת־לב. חש כבתוך שלו באפלולית דוחה ומקרבת העושה אותו בן־בית ונכרי כאחד. זכר באהבה פחדים מימי־נעוריו. אז היה מהלך כאן כאילו מאחורי כל דוכן אורב רוצח וסכין חבויה מתחת לאבנטו. מתק החיוך הסוחרי היה אור מתעה. הנאבּוּט העלול לנחות על ראשו הוא חלק מנופו של מקום.

נכנס למסעדה ארמנית. ליד שער יפו. בקיאותו בהיסטוריה של הארמנים עוררה התפעלות אצל בעל המקום. טיפל בו כבבן־משפחה. שתה ערק יותר מכפי שרצה ואת הדרך חזרה עשה כמרחף. ירושלים של מעלה. מה שלא עשתה חויה רוחנית, עשה המשקה. כשהגיע לרחוב דוד המלך מחל לעירית ירושלים על שינוי השמות. אלה הרסו בתי־עלמין ובתי־תפילה ושלנו מתנכלים רק לשלטי הרחובות. ולא זו בלבד, אלא שמחזירים עטרה ליָשנה. דוד המלך קדם ליוליאנוס ולא מן הדין שיקופח חלקו רק משום כך שהבריטים צדו את איש ה“הגנה” בנימין ליכטנפלד לאור היום בג’וליאנז ויי.

הגיע למקום חצי שעה לפני הזמן. קנה כרטיסים והלך לקראתה עד בית חבריה וחזר לאולם הצעירים הנוצרים, ולא נראתה.

היא הגיעה בשעה שמונה ושלושים בדיוק. המנצח כבר עמד על דוכן־המנצחים כאשר פילסו להם דרך אל מושביהם. מישהו בירכו לשלום בתנועת־ראש והוא החזיר לאיש ברכה, אך לא זכר מיהו. תמה על הרגשה של מי שנתפס בקלקלתו, שפקדה אותו בשעת מעשה. אינה היא אשת חבר שנזדמנה לירושלים והוא בן־לָויה. אין איש יודע שבהזיותיו היא מעורטלת בחיקו. וגם אם ידעו, אין בזה כל רע. לא חדשה היא גבר הרואה אשה ברחוב ונואף עמה בלבו.

ריח בשׂמיה שיכּרוֹ. האפשר שלמענו הגדישה את הסאה? האם הריח החריף הוא האות בחלון? הרעיון הלם לסואיטה של פֵרסֵל, אשר הד הימים ההם עולה מתוכה. יכול היה להעלות בדמיונו אור־נר מבליח בחלונה של אשה מנאפת ומאהבה ניצב מנגד מחכה לאות. דמותו שלו לא נשתבצה בתמונה. את האשה שלימינו, חשב, ניתן להעתיק לכל עת. בשמלתה השחורה הארוכה והמחשוף העמוק המגלה את שדיה הצחורות היא נקבה־בעלמא, בלי מקום וזמן. יפה היתה באיפור שהעלתה על עצמה בטעם רב, בעגילים שהגביהו את צוארה ובענק של עלעלי־חרס סגולים שהתרפק על חזה.

אולם בעיניה לא נדלק הנר בחלון. היא הקשיבה למוסיקה בשמחה של השתאוּת. מן־הסתם כלל לא נתנה דעתה עליו. משראתה שהוא מציץ בה, החזירה לו מבט מאושר כאילו נתבקשה לחווֹת דעה על יפיוֹ של קטע. היא שאפה את המוסיקה בנחירים מרטטים כבן־כרך שיצא לחיק הטבע; בחזה מתרונן הוא סופג אל קרבו ריחות פשוטים של צמחי־בר. שוב צצו ועלו דמעות בעיניה בעת שנוגן הקונצ’רטו לצ’לו של שומאן. עתה נתן אמון בכנותן, ונתקנא במוסיקה המסוגלת לדלות מתוכה מה שלא היה מסוגל להפיק הוא בעת שהיה נכון לאהבה בכל מנת הרגש שהוא מסוגל להעניק לאשה זרה. הוא זקף זאת לזכות ישרותו הגמורה, שלא כינה לדבר בשם אהבה; המעשה שאב את צידוקו מזאת שמימיו לא קרא דרור ליצריו ולא נדרך לעשותו אלא כאשר אי־אפשר היה לו לסרב לתשוקה המיסרת את בשרו. אף פעם לא נטפלו אליה רגשות שלא ממין הענין, כגון יצר־שליטה, יצר־כיבוש, גאוַת־גבר ריקה, או סתם אספנות וסקרנות קלת־דעת. רגעים אחדים לאחר מכן התקנא בנגן־הצ’לו, שעורר בה רגשות עזים. שאל את נפשו אם לא היתה מסוגלת להעניק לאיש את דודיה כמחוָה של הוקרה.

בשעת ההפסקה יצאו לפרוזדור וקראו בלוח־המודעות את פּרטי הקונצרט של השבוע הבא, והיא הצטערה על מה שהיא מחמיצה ונתנה בו מבט זוהר ואסיר־תודה משהציע לה לנסוע עמו גם בשבוע הבא. סיפרה שידיעותיה במוסיקה מצומצמות למדי וכי האנשים הנערצים עליה ביותר הם פותרי החידון המוסיקלי. היא החזיקה בזרועו ונשענה עליו והוא שאל את נפשו אם השד הלחוץ אל מרפקו חדוּר אף הוא אותה רגישות המשלחת גלים בבשרו. אולם דעתה היתה מוסחת לחלוטין ממה שמתרגש בתוכו. היא הלכה ופיטפטה עמו את רגשותיה לשמע המוסיקה, אולם אוצר־המלים שלה היה דל למדי, ובעברית לא יכלה אלא להשמיע כמה קריאות התפעלות כגון: איזה יופי! והקטע ההוא, אתה זוכר?! וכיוצא באלה. רק משנזקקה לצרפתית, יכלה לבטא רגשות מורכבים מאלה, אולם גם הללו נסתכמו רק בשנים־שלושה משפטים וכל היתר קריאות־חדוה. הוא הגה חיבה עמוקה אל סגולתה להפיק מן הצלילים מנת־אושר מרובה כל כך ושמח בה, שכּן הצינה שהיתה מנשבת ממנה בעת שגהרה עליו היתה קשה עליו – והוא מן המקפידים שלא לזרות דיבורי־אהבה לריק – ועתה יִחל ליותר מכך, מעט חמימות, מעט אושר תמים, ואם אפשר גם רוֹך והתרגשות עצורה כזאת הפוקדת אותה כשהיא שומעת מוסיקה.

בעת שנוגנה התשיעית של שוסטקוביץ' צחקה ותמהה על שכניה שנעצו בה מבטים זועפים. שוסטקוביץ' התכוון לשמח אותנו ואילו ידע שצחקה, היה אוהב אותה, אמרה.

קידם בברכה רוח תזזית שאחזה בה והתיר לעצמו לגרור אותה עמו במשיכת־זרוע בעת שביקשה לחזור לבית חבריה.

טעיתי בכיווּן? שאלה.

בתום־לב שאלה זאת. והוא גמר בדעתו שאין טוב לו מדיבור גלוי ולענין ואמר: לא, אבל אנחנו הולכים אלי.

התוקף שבקולו הפתיעהּ לרגע וחיוך כלשהו הופיע על פניה. הציצה בשעונה.

מאוחר, אמרה. והרי אנחנו כבר מכירים זה את זה; אתה תצטער אם נעשה את זה בחפזון ואני הבטחתי לחברים שאבוא מיד אחרי הקונצרט.

ואף־על־פי־כן הלכה עמו.

אבל תבטיח לי שלא תהיה עצוב אחר־כך.

ה    🔗

קיוָה שהדברים יתרחשו בלי־משים, וברהיטות, כדרך אנשים הנמשכים זה אל זה בעוז. אולם לא כך אירע. מחושבים, נעדרי־חן וחפוזים היו, כאילו נוצקו בהם כובד וכיעור מכוח האילוץ הטבוע בהחלטה ריקה מהתלהבות.

מן הרגע הראשון חישבה את צעדיה כדי לחסוך את זמנם, כאילו דברים אמורים בעבודה שניתן ליעלה ולכלותה בפחות מן הזמן הקצוב לה. משהגיעו לפתח בית־המלון שבה והציצה בשעונה, אמרה: נשאר מעט מאוד זמן, זירזה את פקיד־המלון לתת להם את המפתח מיד, ומיהרה לקפוץ לתוך מעלית, לפני אורחים אחרים שהמתינו לה בסבלנות. במעלית עמדו דחוקים זה אצל זה, אולם לא נתעורר בה יצר לנגוע בו בחשאי או להעניק לו לחיצת־כף מעודדת. ידה היתה מוטלת לצד ירכו כנטל כבד, חסר רוח־חיים. מפעם לפעם היתה משליכה מבטים מהירים אל המספרים המוארים מעל לפתח, ובהגיע המעלית אל הקומה השביעית, שבה היו אמורים לצאת, דחפה בגסות את מי שניצבו לפניה, והמלה “סליחה” שנפלטה מפיה בשעת מעשה נשמעה כגערה יותר מאשר כביטוי נימוסי.

מכלל מעשיה נתעוררה בו הרגשה כי כבר היו דברים מעולם, וכי לא לראשונה היא נחפזת עם גבר זר אל חדרו, ומוכּרים לה היטב מבטי־הזימה של פקיד־הקבלה ליד הדלפק – היא החזירה להלה מבט לגלגני מתגרה – ואורחותיו של מלון גדול. הוא היה מרוצה יותר אילו היו תנועותיה חדורות מבוכה כלשהי ואילו תעתה באולמות רחבי־הידים כנערה כפרית תמימה. אולם ניכר בהליכותיה נסיון בחיים של שפע.

היא לא השמיעה ביטויי־חיבה או סתם דיבורים נעימים שאינם מעלים ואינם מורידים, ואף לא ציפתה להם. עיניה לא ביטאו אלא הסכמה מתונה וקוצר־רוח. ומה שנדרש קודם־לכן ככנות – אין פטפוטים נעדרי־יושר, אין הצהרות־אהבה כוזבות, או גלגול־עינים רגשני ומזויף – החל להעיק עליו. דריכותה, מרגע שנכנסו לחדרו, והיא פתחה את הרוכסן של שמלתה בעוד הדלת פתוחה מאחוריה, העלתה בזכרון את נגן הצ’לו בריכוז־הדעת לפני קטע קשה: כל מעייניו בתנופת הקשת והקצב, כדי שבבוא העת לא יהסס ולא יפגר אחר התזמורת. עד שנעל את הדלת ותלה את המקטורן שלו בארון כבר שכבה ערומה לחלוטין בפישוט זרועות.

מדוע אינך מתפשט? שאלה בקוצר־רוח.

הוא כיבה את האור והתפשט לאִטוֹ. אף־על־פי שעירומה עורר את סקרנותו, חש בהסתלקותה של אותה להיטות שאחזה בו ברגע שיצאו מאולם־הקונצרטים והוא היה סבור שבפניה הקורנים מאושר כמוסה הבטחה אחרת. אף־על־פי שכיבה את האור, לא נשתררה חשכה, שכּן זרקורים, שהאירו אתרים היסטוריים בקרבת מקום, הפיצו זוהר חיור בחלונו. הוא ניגש לחלון וביקש לכסותו בוילון.

אתה לא רוצה להיות בטוח שזאת אני? שאלה, ומיד הוסיפה: כדאי שתזדרז, אין לנו זמן.

הניח את החלון פתוח. אִולת היא, אמר בלבו, להתחבא בחושך, בעוד רגע תגע ותדע.

איננו שפנים, אמר.

אתה רצית בזאת – עידנה את קולה – אמרתי לך שאין לנו זמן.

הוא ישב על המיטה לצדה ושלח יד מהססת אל השדים שנפחסו על חזה. יכול היה לעצב בכף־ידו את צורתן כפי שנראו לו קודם־לכן, בעת שהיו אסורים בנגיעה. רק כך היה מסוגל לעורר את עצמו – להחליפה בזו שהיתה רחוקה ובלתי־מושגת, אשתו הנכריה של איש לא־מובן.

עזוֹב את זה, התחננה. אני ממילא לא אגיע, אני צריכה המון זמן, אַל תשים לב אלי, בוא כבר.

הוא גהר עליה ונישק בשפה רפה את פיה החתום. ידה ריפרפה על בטנו.

אני אעזור לך.

אצבעותיה המיומנות עשו מה שלא עשה דמיונו. חדר לתוכה כמי שמבקיע אל תוך סבך.

היובש הוא שעורר את הדימוי. חש שהוא מכאיב לה – אף בחלציו שלו נאחז כאב דק, מגורה – אך היא הבליגה על כאבה. ובלבד שיגמור כבר, אמר בלבו, אך לא התרעם עליה אלא על עצמו. מוטב היה אילו ויתר מלכתחילה על אהבים חפוזים וכפויי־טובה אלה.

אתה גומר? שאלה.

הוא חדל מנוע וחש שהוא מתרפה והולך.

כמעט גמרתי, התנצל.

אני רואה שאני לא צריכה לדבר, אמרה. זה מפריע לך.

ההיפך הוא הנכון, אמר. כשאַת מדברת אַת אתי, כאן; כשאַת שותקת אינני יודע היכן אַת.

גופה רעד בעת שצחקה ותחושות דקות וחדשות נתעוררו בחלציו.

דפוֹק דפוֹק, אל תפסיק!

אף הלשון הפשוטה וגלויה עשתה את שלה. משסיים נדלקו עיניה ולבשו אותה ארשת מאושרת שלה. הוא הגה בזאת שהיא מרוצה מפני שבא הקץ ליסוריה; אולם לא תניח לדבר להעכיר את רוחה. קלילה, זריזה כאילו נתעוררו בה כוחות חדשים, רצה למקלחת ובמהירות לא־תיאמן שוב היתה לצדו, לבושה, רחוצה, בשׂוּמה, עֵרנית, ומזומנת לצאת לרחוב כאילו לא נתרחש בה מאומה.

אני מקווה שנהנית, אמרה באדיבות. אך דוקא באדיבותה זו היתה שוב זרה ונבצרת מגשת, והוא חשק בה לראשונה מעת שנכנסה עמו לחדרו.

אינך צריך ללווֹת אותי, אמרה וסילקה ידו מעל כתפה; אך עיניה לימדו שהבינה את רצונו. יכלה להבחין גם בסימנים אחרים.

לא צריך, באמת. הלא זה שני צעדים מכאן. עד שאתה תתלבש אני כבר אהיה שם, אמרה וקפצה אל המבוא ועד שהספיק לומר לילה טוב כבר נמצאה מעבר לדלת המוגפת.

ו    🔗

פנים רעי־מראה נשקפו אליו בראי מנגד. זוהר חולני ניצנץ בעיניו האדומות, נפוחות הריסים. ושקיות־עור שקועות בלחָייִם רופסות שזורות נימים בצבע סגול. פני סוס־יאור זקן, אשר יגונו משווה לו מראה אנושי, אמר בלבו.

מימיו לא הכביד עליו כך נטל השנים. שוב אין הוא יכול לפרוע את סדר־החיים בלי לגרום לעצמו נזק גופני. התעמלות־הבוקר לא היטיבה עמו. מוחו ניסח דברים שיאמר לה בשעת פגישתם. אף ארוחת־הבוקר החפוזה היתה כרוכה במפח־נפש. העגבניות, מאכל־התאוה שלו, לא היו טריות. המלצרים, כך דימה, לא נהגו בו כבוד הפעם; כחיות־חברה דקות־חושים שריח־תבוסה עלה באפן. פקיד־הקבלה ביקש ממנו מכתב מאת הנהלת האוניברסיטה כשביקש לחתום על החשבון. שמו לא אמר לאיש מאומה. פנקס־ההמחאות שלו היה ריק ולא היו לו מזומנים די הצורך.

פעימות לבו הוחשו כאשר השגיח באינה הממתינה לו ברחוב. היא אמרה בוקר טוב בפנים נעימים שאינם מגלים מאומה וגם אינם מסתירים מאומה. היתה לבושה אותה שמלה פרחונית צהבהבה מאמש. הלבוש חיבר יום ליום ומחק את הלילה. כאילו נסעו לירושלים ושבו ממנה ומאומה לא התרחש.

קצת מוקדם, אמרה. פיהוקה שיוָה לפניה מראה ילדותי. בדרך־כלל אני קמה מוקדם בגלל הילד, אמרה. בירושלים רציתי להתפנק קצת. אולם לא התרעמה עליו. לא בו האשם שמיעטה לישון. החברים הם שהחזיקו אותה עד שעה מאוחרת. שמחו לפטפט קצת. ופטפוטיהם, חשב, מחו את זכרו מלבה.

כדי להאריך שהותו עמה נסע בדרך רמאללה–בית־חורון. לא השגיחה בדבר, לפי שלא הכירה אלא את תל־אביב וסביבתה. ליד מלון סמירמיס סיפר לה על קרב שהשתתף בו בזמן מלחמת־השחרור. הוא היה מפקד־מחלקה, תלמיד השנה האחרונה באוניברסיטה. איש צעיר כבד־ראש. הקשיב באוזן ביקרתית לקול של עצמו והזהיר את עצמו מפני התאהבות באיש הצעיר ההוא. היא שמעה את דבריו בשתיקה ולחצה על כפתור הרדיו. התנצל שהוא מפריע לה לשמוע מוסיקה. היא קלטה את האירוניה והביטה בו מתוך מורת־רוח. כביכול ביקשה לומר: הנחתי לך לשכב עמי, אך אין זה מקנה לך כל זכויות.

ליד רמאללה לא התאפק ודיבר על הלילה הקודם. מלכתחילה סקרה אותו במבט אדיש, בלתי־מרוצה. דומה, שדרשה את הדיבור כהיעדר נימוסים. אולם כאשר ביקש סליחה על ששכב עמה להנאתו שלו בלבד, צחקה בקול רם. מצחיק לדבר על דברים כאלה, אמרה.

הסב את השיחה לענין אחר. אך שום זיק לא נדלק בעיניה כאשר תיאר לה בפרוטרוט את מהלכי הקרב של המכבים. היסטוריה איננה מעניינת אותי, התוַדתה. ניסה להדביק אותה בהתלהבותו: הנה מטע־זיתים זה, אפשר שכאן, מאחורי קפל־קרקע זה, היו אבות אבותיה אורבים ליוָנים היורדים כאן בשיירה, על פיליהם ומרכבותיהם. היא עשתה תנועת־ביטול בכתפה. אבות אבותי? מנַיִן לי שאבות אבותי לא היו טאטארים או מונגולים? היא הגבירה את הרדיו והוא חזר ונשתתק. בריה מוזרה, אמר בלבו. אדם בלי זיקה למקום ולזמן. אך אפשר שהיא מאושרת. בלי הכרה היסטורית מהלך הזמן אינו מטריף את הדעת. היא חיה בהוֹוה מתמיד שיסתיים לפתע. לידתה היא התחלה. המוות הוא סוף. הוריה אינם הוריה. העתיד שייך לאחרים.

הציץ בעיניה המלוכסנות, שנקודות־זוהר זעירות מנצנצות בהן. אפשר שבאמת היו אבות אבותיה טאטארים ומונגולים. יהדות היא גורל, אמר בלבו, לא גזע.

היא שאלה בעדינות אם נפגע מזאת שאמרה כי היסטוריה איננה מעניינת אותה. הוא אמר שלא, ודאי שלא. אין הוא בא־כוחה. ביקש לדעת במה היא מוצאת ענין מלבד מוסיקה. ספרות, אמרה. ואנשים. אנשים, כן, אנשים. משהו ניצנץ בעיניו, שכּן חייכה פיקחית ואמרה: לא אמרתי גברים, אמרתי אנשים. בני־אדם.

אולם אחר־כך נתברר שאין מכּריה מרובים. חוג מצומצם. ידידי ז’ק באים לעתים רחוקות מאוד. פורת בא לעתים קרובות. את מחמוד וכמה שכנים היא רואה יום־יום. והוא.

כן, וסידור פרחים, הוסיפה, תחביב נעים. אולם לא היתה זו הזדהות עם משלח־ידו של ז’ק. שכן ידיעותיה בבוטניקה היו דלות מאוד. היא התעניינה רק בצד האסתיטי. בדברה על פרחים יפים, התלהבה וניפנפה ידים. הוא הביט בה בחיבה והניח את כף־ידו על ברכה. אך היא הסירה אותה בעדינות. חם. והידים מזיעות.

בשעת פרידה ביקש לנשקה, אולם אמו של ז’ק עמדה בפתח ומחמוד עיבד את הגינה.

תקח אותי עוד פעם? התחנחנה.

לשירותך תמיד, אמר. אבל נסיונו לסגל לעצמו את ליצנותה לא עלה יפה. דבריו נשמעו כהצהרה של נאמנות.

 

פרק רביעי: עולם כמנהגו    🔗

א    🔗

עונת השיט נסתיימה. ז’ק גרר את הסירה אל חצרו וכיסה אותה ביריעת אברזין. פגישות החברים הדו־שבועיות לא נתחדשו.

השתדל להסיח דעתו מאינה, כדי לזכות שוב באותה “סרניטי”. שעליה דיברה נורית יודפת. לא היה יכול להתרכז בעבודתו. זכר את פגישותיהם ככשלון. שכב עמה ולא ידעהּ. להיפך, ידע פחות מכפי שידע קודם־לכן. אבקן של דגן שנפל על פרח של קטנית. לפעמים שמח שלא חידשה את הצעתה לנסוע עמו לירושלים. כאשר אוכזב משלא שמע את קולה באפרכסת הטלפון שצילצל באקראי, ידע שאין שמחתו נאמנה.

את הימנעותו מלהתקשר עמה דרש כמין הסתגפות המטהרת את הנשמה, מעין התנסות המחדדת את הסבילוּת ושׂכרהּ שלוה, בהירות־שכל ושיקול־דעת.

רק הקשרים עם פורת נתהדקו מעט. זה היה מבקר אצלו מפעם לפעם כדי להשלים את איסוף החומר לרומן על פיליפ. נתברר שבאמת ובתמים ביקש “לגנוב” את הרעיון. תיאור ההויה הארץ־ישראלית מנקודת מבטו של בריטי, הסביר, יאפשר לו להשתחרר מאותו סגנון שבו ספוגים זכרונותיו, סגנון ה“אִגרת לחבר”, ביולטין ה“הגנה”, שהכיל דפי־בשורה רשמיים למחצה בלשון דידקטית שוה לכל נפש. הספרות, אמר, היא אִגרת לא־דידקטית לידיד־נפש.

אך לא נופי ארץ־ישראל הישנה בלבד הקסימוהו. ביקש להציב יד לעובד־אמת חילוני המבקש בכל מאודו להאמין בהשגחה עליונה, שכן נחוץ לו להאמין שיש שכר ועונש. דמות טרגית. כמוך וכמוני, אמר. אדם דתי מקווה לשכר בעולם הבא. סתם עובד־אמת יודע שלא יקבל מאומה. אפילו אינו בטוח ששכר אמת אמת.

יש בדעתי, סיפר, להצניע בספרי חידות לבלשי־ספרות. אביו של פיליפ יכונה בנג’מין, על שמך; אהובתו איירין, פקיד־הסוכנות שטרן, מפקד־ההגנה יעקב, ראש־הכנופיה מחמוד, והנערה היהודיה אלונה.

יום אחד נתגלגלה השיחה אל ז’ק ואשתו. אך הוא לא הציל מפי פורת משהו שיש בו כדי לזרוע אור על מה שסתום ממנו. פורת חזר על גירסתו, שז’ק עוסק בענייני־בטחון שהשתיקה יפה להם, והחרדונים אינם אלא “כיסוי”. מבחינה זו הריהו נשוי לאשה הנכונה. אין הוא צריך להסתיר ממנה מה שאינו מעניין אותה ממילא. היא די לה במוסיקה, ספרות ואנשים. פורת סבר שיש בזאת משום אכזריות להחזיק אשה עירונית, שחיים בחיק הטבע מאוסים עליה, מחוץ לעיר, כמו נסיכה בטירה. אולם דומה שאין היא מתמרדת. כבר הורגלה בזאת שיש לה בעל בחוץ־לארץ ושומר ערבי הדואג לכבוד המשפחה.

משהו מרושע ניצנץ בעיני פורת בעת שאמר את הדברים האחרונים.

ב    🔗

אף־על־פי־כן לא היה מסוגל להסיח דעתו ממנה. במסיבות־חברים הניח לידידות אשתו לגרוף אותו לשיחות אינטימיות, והגה בה. בכל הזדמנות גילגל את השיחה אל ז’ק, בתקוה שתיזכר. פעם אחת לא נזהר ורמז לנורית יודפת שהוא במצוקה. היא היתה להוטה לעזור והקיפה אותו בשאלות. בקושי נחלץ מן החקירה. אפילו בשיחה עם יורם אוריאלי לא השכיל להצניע את סקרנותו.

הלה בא להיוָעץ בו כיצד לנצל שנת־לימודים שקיבל מן הצבא בין תפקיד לתפקיד. נכנס עמו בשיחה ארוכה, אולם לא הצליח להציל מפיו מה הוא יודע על אביו מולידו. תחת זאת סיפר בחפץ־לב על היחסים שנתפתחו בינו לבין ז’ק, שהיה לו כאב לכל דבר. משנזכרה אינה, נסתתמו פניו. סירב לדבר בה מטוב ועד רע. חיוך ציני נמתח על שפתיו. היא אמא שלי, לא כן?

ג    🔗

מחלת אמו איחדה לזמן־מה את כל המשפחה. אפילו עודד מירון ואמו לא נעדרו. ברוב טקט נמנעו מלדבר הפעם על מצוקה כספית. מיכאל הגיע מן התעלה, מודאג. הביא עמו נערה, אלמנת חברו. היה סבור שסבתו נוטה למות והציג בפניה את זו שעתידה להיות אשתו. מרים ביטלה את נסיעותיה אל מחוץ לעיר.

אמו נשאה את יסוריה בגבורה. היתה גאה בזאת, שהיא נצר לגזע ספרטני קשיח. אתם אנשים קשוחים, נזכר בדברי אינה. אתה לא, אתה פשוט יודע בעל־פה את התסריט של האנשים הקשוחים.

אמו לא בכתה ולא התאוננה, אולם הרבתה לדבר. הזכירה את אביו לעתים קרובות. ההבלגה על הכאב שלה היא השארת־הנפש שלו.

פחדה לאבד את צלילוּת־הדעת. לא מגיע לי שקריש־דם קטן יעשה ממני צמח, אמרה.

אף־על־פי־כן הכתיבה לו צוָאה, בעוד מועד. לא היה מרוצה מן הסכום שהקציבה לעודד מירון, אך נמנע מלהגיב. בעיניה היתה דרוכה צפייה לנדיבות. נענה לה. הבטיח לממש את צוָאתה כלשונה.

לפתע נעצה בו מבט חודר. מה קורה לך? שאלה. יש לך איזה רומן טיפשי?

אך לא האמינה לו כאשר ענה בשלילה. אני אשה מודרנית, אמרה. אני יכולה להבין שקורה. גם אבא שלך הביט לפעמים הצדה. אבל הוא היה איש חכם. הוא ידע שאסור להרוס את הבנין.

ד    🔗

משנפתחה שנת־הלימודים קידם בברכה תפקידים שלא היה חייב בהם. השתדל שלא להותיר לעצמו זמן פנוי. הרהורים בטלים היו מוליכים אותו מאליהם להעלות מזכרונו אותה פגישה מבישה. גמר אומר למחוק מדעתו תקווֹת־שוא מגוחכות. אהבה אין כאן – בזאת לא היה לו ספק, הגם שחש מעין דריכות מתמדת לשמע צלצול הטלפון בביתו, אותות מובהקים של רגשות שנתפרעו; אולם היה בטוח שיש בכוחו לשים לאלה קץ על־ידי עיון מדוקדק בעצמו. אף האהבים היו נטולי־מתח. היא היתה נכונה לעשות את רצונו באדישות מעליבה. אולם למרות השליטה העצמית, שהיה משתבח בה, הילכה עליו הפקרותה קסם מיוחד. מכל־מקום, כיון שבקושי עלה בידו לארגן את זמנו הפנוי, יכול היה להניח לנסיבות לפתור למענו בעיה שבכוח־רצונו בלבד אפשר שלא היה מצליח לפתור.

בינתים נקלע גם לפולמוס שהעסיק את דעתו הרבה למעלה מכפי שהיה מתיר לעצמו לעת אחרת. בדברי־ביקורת שנכתבו על ספרו הוצאו דברים מהקשרם וסולפה כוונתם. אף־על־פי שגמר בדעתו שלעולם לא ייכנס בויכוח עם ביקורת עֹוינת, ראה חובה לעצמו להגיב, במכתב למערכת, על נוהל נפסד זה. גם מי שאינך מסכים עמו ראוי לציטוט מדויק, ביקש לכתוב. אולם כיון שלא רצה להיראות כמי שנפגע אישית אלא כמי שבא להתריע על תופעה שיש לעקור מן השורש, לא נסתפק בהערת־אגב אלא האריך בדברים, ונמצא שכתב מעין מסה על חשיבותה של ההפרדה בין עוּבדוֹת להערכוֹת ובין ציטטה לביקורת עליה. העורך, ששבועות אחדים קודם־לכן ביקש ממנו מאמר לעתונו ולא נענה, שמח על הזדמנות שנתגלגלה לידיו. במקום להדפיס את מכתבו במדור המיועד לכך, נתן לו מקום של כבוד בדף הספרותי, ולא עוד אלא שצירף את תמונתו לצד הרשימה וכתב לה מבוא שממנו נשתמע כי כל החפץ להביע דעתו בנושא נכבד זה מוזמן.

שבוע לאחר־מכן נתמלא העתון מכתבים למערכת ומאמרים של כמה מן הנודעים שבעמיתיו; אלה חולקים על דעתו ואלה מגינים עליה. כתב מכתב למערכת של אותו עתון: הרי זה נוהג נפסד פי כמה, להדפיס מכתב למערכת במדור המאמרים בלי לציין שלא היה בדעת הכותב לכתוב מסה; יש בזה משום גניבת דעת הציבור ופגיעה באיש־מדע, המקפיד על דיוּק העוּבדוֹת. אולם מכתב זה לא נתפרסם. העורך יצא ידי חובה בזאת ששלח לו מכתב אישי וסכום־כסף נכבד. הוא החזיר למערכת את שכר־הסופרים ופירסם את מכתבו הנזעם בעתון אחר. ואף עתון זה נגרף לפולמוס.

אולם בינתים נכתבו דברים קשים והוא היה אנוס להגן על עצמו. אם גרים קשים כספחת, כתב עתונאי שבילה שנים אחדות מחייו בכלא בריטי, הרי המומרים החיים בתוכנו קשים כסרטן. בעיקר יצא הקצף על שלימד סניגוריה על בריטניה בענין שוֹאת יהודי אירופה. בענין זה, העיר, לא היתה בריטניה שונה מחברותיה המתחסדות. הביא מסמך מעניין: משרד־החוץ הבריטי הציע לסמאטס ולנשיא ארצות־הברית להעמיד ספינות לרשות היהודים אם ייאותו להעניק להם זכות הגירה; הם התעלמו מהצעתו ואף־על־פי־כן התירו לעצמם, לאחר שנודעו העוּבדוֹת המרות, להטיל את כל האשם על בריטניה. סגולתה המעניינת ביותר של בריטניה, כתב אחד מעמיתיו – ברמזים שהכל ידעו למי הם מיועדים – כשרונה להפוך את אויביה לחסידים שוטים, ימים ספורים לאחר שהיא מעניקה להם תואר דוקטור לפילוסופיה. אחרים נזקקו לשפה גסה יותר: המוניטין שזכה בו, לא בדין זכה בו – כשרונו ליחסי ציבור הוא שהביא לו מעמד של יוקרה; הוא סתום ומבולבל וכתביו כמן הזה, שכל אחד טועם בהם מה שהוא רוצה; בראש כל גל הוא נישא כבקבוק זה שבשׂוֹרתוֹ במעיו; הוא זיקית זהירה המהלכת לה בזהירות בראש צמרתו של אילן בשלכת, ומכאן האפרורית העולה מכתביו היבשים… או דברים שעולה מתוכם זעם מוסרי – ואחדים מהם ממש ציערוהו – כגון שכהיסטוריון הוא נעדר כל זיקה למורשת הסבל היהודי; או שאין הוא מסוגל להבין כלל כי אין הוא מופקד על סידור גנזך מעוקר, אלא על הלקח החינוכי; או דברי־אזהרה לאחרים: אילו הופקד חינוך הדור הבא בידיו כי עתה היו האוניברסיטאות מלאות אנשים צעירים הסבורים שעמם נולדה חכמה; או: מאחורי המשאלה החסודה לצדק מוחלט מסתתרת אושויץ שניה; או: פרופסור אור מתקין את עצמו להיות מין טוֹינבּי יהודי, הדן בחטיבות־תרבות שלמות, בנות אלף שנים כל אחת מהן, ומה מנו יהלוך אם נופלים מיליון יהודים כאן ומיליון יהודים כאן בעת שהוא מסדיר את דברי־הימים על פי הגיונו המושלם בסדר נכון יותר…

ימים אחדים היה שרוי בצער, והיה מדמה כי מַכּרים שהוא פוגש ברחוב מתעלמים ממנו או נדים לו במין שמחה לאיד – להוציא פורת, שראה לנכון להגן עליו בפומבי וחטף אף הוא כמה הערות ארסיות בדרך־אגב, וז’ק שכל אותו פולמוס נדרש אצלו כ“פטפוט אחד גדול”. מכל־מקום, מששקע מה שכינה בשם “הגל העכור”, זכר את הימים ההם במעין געגועים, שכּן תקופה ארוכה למדי יכול היה להסיח את דעתו מאשתו של ז’ק ואף להציץ בפניו של זה בלי רגשי־אשם; שכּן דן את ההחלטה שגמלה בלבו, שלא לראותה עוד ביחידות, ככפרה גמורה על חטא שחטא מתוך חולשת־הדעת.

ה    🔗

בעת שהיה סבור כי כבר הסיח את דעתו לחלוטין מ“אותו טירוף”, נתעוררה מרים ליזום מפגש חברתי. הוכיחה אותו: מאז הושבתה הסירה ז’ק אינו קיים? כלום גם בארץ קשריו החברתיים תועלתניים? הוא רגז עליה. כלום באוכספורד לא קיים אלא אותם “קשרים חברתיים” שהועדו לקדם את הקריֶרה האקדמית שלו? אך בקושי עלה בידו להסתיר את שמחתו כאשר הציעה להזמין את ז’ק ואשתו לארוחת־ערב של ליל־שבת.

ו    🔗

ז’ק ואינה היו סבורים שהוזמנו למסיבה. משנודע להם שאין עם רב שמחו. אינה הטילה את צמידיה לתוך כיסו של ז’ק ויצאה למטבח. כיון שלבשה שמלת־ערב ארוכה עלה בזכרונו הקונצרט בירושלים. אולם הוא גזר על עצמו לנהוג כאדם היודע משקלם של דברים. לא היו אלה אלא שתי פגישות מקריות, נטולות חשיבות; מגע אינטימי, שמקורו בטוב־לב, סקרנות, או סתם שעמום וקלות־דעת.

שתי הנשים פיטפטו במטבח וז’ק סקר את הדירה בעין ביקרתית. שטח רב מבוזבז. הוא התנצל. קנה מן המוכן. במידה שדירה מעידה על מאויים של בעל־הבית, אין זו יכולה להעיד עליו. אילו ניתן לו לתכנן את דירתו במו ידיו, היה מקום לספרים ולא היה מקום לאורחים בלתי־רצויים. לאחר מכן שאל ז’ק מדוע הוא מוקיר רגליו מביתו והוא השיב לו כי קשה עליו עבודת ההוראה. ז’ק תמה. כלום אינו רגיל בזה? הוא נאנח. סטודנטים ישראלים מחמירים עם מוריהם. אי־אפשר לסמא את עיניהם בהברקות. הם תובעים ממך להוכיח ששיננת את שיעורך כהלכה. ז’ק אמר כי היה סבור שמורה מנוסה כמותו מנער משרווּלו.

בשעת הארוחה דיברו על פעילות המחבלים, כלבים גזעיים, כאריזמה של מנהיגים ומחירי הדירות. זמן־מה צפו בטלויזיה והשׂיחו במה שראו. אינה לא השתתפה בשיחתם. ניכר היה בה שהדברים נוסכים עליה שעמום. לרגעים ביקשה לגרוף את מרים לשיחות בעניני נשים, אולם משראתה שיש לזו ענין בשיחת הגברים הניחה לה. הגישה את האוכל לפיה בתנועות אִטיות והיתה שקועה בהרהורים. מפעם לפעם הגניב אליה מבט, אולם לא ניכר בה אם השגיחה בזאת.

בעת הקפה, כאשר מרים וז’ק פתחו בשיחה על התנהגותם של בעלי־חיים, קמה אינה והלכה לשוטט בדירה. הוא לא הצטרף אליה אלא לאחר שאשתו תבעה ממנו לקיים חובת מארח. השים עצמו כמי שמתנתק בלי רצון משיחה מעניינת והלך אחריה. אינה שאלה על מחירם של רהיטים שאין ידם משגת לקנותם, מיששה בחמדנות כלי־כסף, שאילולא היו נכסי־משפחה עתיקים ברצון היה נפרד מהם, וקוננה על משכורתו של ז’ק ועל טעמו. ארבע שנים לא נכנס לביתה רהיט חדש, להוציא כמה חפצים ערביים שאינם לרוחה.

לאחר־מכן יצאה למרפסת והשקיפה על כביש החוף. תנועת האור הזורם כדבש ניגר הקסימתה. תראה כמה יפה, אמרה. ואני צריכה לגור במקום שבלילה אי־אפשר לראות כלום מלבד עצים שחורים. ואיזה שקט!

שאל אם היא חשה בבדידות והיא הציצה בו להרף־עין בחשד. מן־הסתם ראתה השתתפות כנה בצערה, שכּן השיבה בחיוב ונאנחה. אמנם יש מכונית וזה בסך־הכל עשרים דקות מתל־אביב, אבל אני צריכה רעש. הרבה רעש. ואנשים.

כמה אנשים?

שוב ליכסנה אליו אותו מבט אשר עתה לא היה בטוח אם עמד על טיבו.

הרבה.

לאחר־מכן התבוננה בו מתוך חיבה והחלון המואר של הבית מנגד נשקף בתוך אישוניה. אתה לא תבין זאת. אתה ודאי רוצה שקט, חדר קטן עם מנורת־שולחן, הרבה ספרים, ואשה עם ספר בחדר השני.

אף־על־פי־כן אני יכול להבין, אמר.

ספרים זה הרבה, אבל לא מספיק, אמרה.

מה את קוראת עכשיו? שאל.

ספר נורא יפה. אתה קורא צרפתית?

כן, אבל לא ספרות יפה.

תקרא את הספר הזה, נורא יפה. אני אתן לך כשאגמור.

הוא חייך במבוכה כאשר שמע את שמו, “מדוּחי־האהבה”. אף־על־פי־כן החליט לעיין בו. אפשר יש ברצונה לשדר לו איזו בשורה.

לפתע הניחה את ידה על זרועו. אתה ביישן, נכון? הוא הגניב מבט מאחורי כתפו. אילו ישב ז’ק זקוף בכורסתו יכול היה לראותם. וגם קצת פחדן, הוסיפה. הציצה בו במבט מתגרה ואצבעותיה התחילו מרפרפות על מכנסיו. משהו מתחצף אלי שם. קולה היה עמוק וחם אך נעדר עדינות. כמו חייל! ז’ק נע בכורסתו, גהר אל השולחן וראשו נעלם מעבר לכותל. נדחק אליה כדי לצאת מתחום הראיה של ז’ק. עכשיו נגיד לו לילה טוב ושילך לישון. עיניה היו נעוצות לפניה בנחיל האור. זה יהיה מצחיק אם תחזור לשם עם אוהל גדול במכנסים. מצחיק, מכל הביטויים, חשב.

אותו רגע צילצל הטלפון. בשבילך, קראה מרים. השגיחה במבוכתו, אך נתנה לה פירוש משלה. מדרך שהביטה בו ידע מי בטלפון. קולו היה נרגז אף־על־פי שהשתדל להקפיד על מידת הנימוס. כן, זה נכון. מקדונלד ביקר בארץ בסתר בתקופה שהיה מיניסטר־המושבות. אוגוסט שלושים ושמונה. לא סבל דיחוי? השתדל לשוות לקולו צליל מתון. אני עובדת על משהו, התנצלה. גם בליל שבת? זו צורת הבילוי היפה ביותר שאני מכירה. הכל מובלט אצלה בלי מידה, אמר בלבו. אני מבקשת סליחה אם הפרעתי. אין דבר, יש אורחים והם משעשעים זה את זה. אשתך דיברה אלי בקול משונה, התאוננה. האם אני צריך לדרוש ממנה שתחבב אותך? אני מבינה שלא הייתי צריכה לצלצל בליל־שבת, אמרה נורית יודפת בצער.

השתדל לסיים את השיחה במהרה. אינה עמדה בחוץ והמתינה. אך בו ברגע פנתה לאחור ונכנסה לחדר. זה בסדר, אם זה באמת היה נחוץ. באמת היה נחוץ. אינה התישבה ליד ז’ק. אינני שונא את תל־אביב, אמר ז’ק בעת שהצטרף אליהם, אני פשוט מעדיף לחיות ליד השמורה; הסנוֹבּ הישראלי המצוי רואה חובה לעצמו לשנוא את עיר־הולדתו מפני שחברו האמריקאי שונא את דטרויט, לא אני. ברוך הבא, אמרה מרים. אני מבין שדיברתם על מקדונלד. כן. דחוף? היא באמצע עבודה. ביום ראשון יהיה מאוחר? אולם מיד לבשו פניה את סברם הרגיל: אשה סובלנית עד אין קץ, נעלבת ואינה עולבת. וכעבור רגע הופיע עליהם חיוך שמרירותו חבויה היטב. בעלי מורה למופת, לשירות התלמידים בכל עת. מה רע בזה? לא השיבה. והתלמידות, הוסיפה. אינה הסבה פניה אליו. לא הייתי מאמינה! כל הגברים דומים, אמרה מרים. ככל שהם מזדקנים יותר, כך הם גרועים יותר. ליטפה את ראשו בחיבה. באמת! שאלה אינה, גם הוא?! מדוע הוא צריך להיות שונה מאחרים? מפני שהוא שלי? אמרה מרים. לא הייתי מאמינה, חזרה אינה ואמרה. עיניה היו נעוצות בו בשאלה. ואם אכחיש, יאמינו לי? אמר. מי שיראה את הבחורה לא יאמין, אמרה מרים. נהנתה מן המשחק המסוכן. יפה? שאלה אינה, מה זה יפה! אמרה מרים. אולי הבחורה הכי יפה מה שאני מכירה. דומה, ששיבשה את לשונה מתוך סולידריות נשית. ואני חשבתי שאתה בן־אדם שרק יושב וקורא ספרים כל היום, אמרה אינה.

נדמה לי ששתינו קצת יותר מדי, אמר ז’ק. הוא לא השתדל להסתיר שהסגנון איננו לרוחו. לא כל הגברים הם כאלה, אמרה אינה והניחה את כף־ידה על זרוע בעלה. ז’ק לא, נכון? הוא הרחיק את ידה בעדינות. מה אַת יודעת מה הוא עושה כשהוא בחוץ־לארץ, אמרה מרים. לא יודעת ולא איכפת לי, אמרה אינה.

ז    🔗

לאחר־מכן, בעת שהכניסו את הכלים למכונת־ההדחה, לא חדלה מרים לשבח את ז’ק. לכאורה אדם מחוספס, אבל שמת לב איזה חיוך עדין יש לו כאשר היא מדברת שטויות? התפעלה גם מסגנונו. עברית של ארץ־ישראל הישנה. אינו נמנע ממליצה, אבל בטעם. הבחור הזה יודע המון, אמרה, אבל הוא איננו מפגין זאת. זה מבצבץ ויוצא. וכשהוא מדבר על כלב אתה מוכרח לאהוב אותו. את מי, אותו או את הכלב? היא נעצה בו מבט חשדני. אתה מחזיר לי? לא, חס וחלילה. אבל זה מריח מאהבה, האופן שאַת מדברת עליו. הוא חייך באמרו זאת, אך היא לא ויתרה. אתה מחפש לי מאהב? מחפש לך מאהב? אני אסקימוסי? כדי שתוכל להיות חפשי לעשות את השטויות שלך. האם אינני חפשי? אתה חפשי, אבל היית רוצה תיקו; המצפון מציק לך. מדוע אמרת “שטויות”? אהבה היא שטות? כן, מפני שאתה זקן והיא כמעט ילדה. היא כבר קרוב לשלושים. התגרה בה. בת עשרים ושש, אמרה. זאת אומרת שזה נכון? פניה היו רציניים ומתוחים. ליוָה אותה אל המקלחת. ואם אכחיש, תאמיני לי? היא נתעכבה בפתח. עיניה היו עייפות ועצובות. אם תכחיש אני אאמין לך. אַת רוצה הצהרה? לא. יש לך פנים מכוערים מאוד כשאתה משקר. הוא נפגע. ובכן, אין זה נכון. האם היו לי פנים יפים עכשיו?

בצאתה, בכתונת־לילה, היו פניה רגועים ונינוחים. אינך צריך להתרגז. אם תתרגז, אחשוד בך שבכל־זאת. בשני מקרים הגבר חשוד: יותר מדי תשומת־לב או התפרצויות־רוגז שאינן במקומן. זה מעתון־נשים? היא הביטה בו בשאלה. אני עייפה מדי בשביל להתחיל מריבה בשעה כל כך־מאוחרת. מריבה? היא שׂחקה קלות כאילו לעצמה בלבד. אינך חושב שזה קצת מצחיק, אתה הולך למסיבות עם סטודנטית צעירה ויפה ואני צריכה להתהלך על בהונות הרגלים ולהיזהר שלא לשאול אותך שאלה מרגיזה. מסיבות? פעם אחת הלכתי. וחוץ מזה הצעתי לך ללכת. נאמר שהצעת. היית מאושר שסירבתי. אַת יודעת מה שנוא עלי ביותר? להתנצל על כל שטות. אהבה היא שטות? עקצה אותו.

בעת שהציעה את מיטותיהם חזרה לדבר על ז’ק. ייתכן שאני באמת אוהבת אותו קצת, הצהירה. מדרך שאמרה זאת ניתן היה להבין כי דברים אמורים ברגש צנוע וטהור ואין מקום לקנאה או לתרעומת. אבל בלי שטויות. כמו שאוהבים חבר. גם בלי תקוות־שוא. ובלי שבועת־אמונים. הביטוי האחרון הזכיר לה משהו. מה הוא בעצם עושה, ז’ק? אינני יודע. פורת אומר שהשמורה היא רק כיסוי, ובאמת הוא עוסק בענייני בטחון. היא התישבה ליד שולחן־האיפור ומרחה את פניה במשחה לבנה. אינני יודע, אמר. ולא אשאל. ממילא לא אקבל תשובה. אין בו אפילו טיפה של ציניוּת, נאנחה. פניה דמו למסכה של מוקיון. העינים שנשקפו מתוכה היו ערניוֹת ומבודחות. והאשה הזאת שלו! בסוף עוד תתנוון לו הלשון. על מה הוא מדבר אתה? היא כמו חרדון שעושה כן כן כן בראש כל הזמן.

הוא ניגש ועמד מאחוריה. ליכסנה אליו מבט בראי והבינה.

אולי הוא אוהב אותה מפני שהיא בעל־חיים יצרי שאיננו מפטפט ואיננו מעמיד פנים? מה אנחנו יכולים לדעת? היא החוותה בכתפיה תנועה ספקנית. אבל בכל־זאת צריך גם לדבר לפעמים, לא? חייכה. על מה דיברתם שם על המרפסת עשרים רגע? עם הכשרון שלך לדבר עם כל אחד היית יכול להיות דיפלומט. אין לי נימוסי־שולחן. על מה בכל־זאת דיברתם? סתם קישקשנו. מוסיקה, ספרות. הו, שיחה אינטליגנטית מאוד. היא בכלל קוראת ספרים? מסתבר שכּן, ספרות יפה. הוא נזכר ב“מדוחי־האהבה” וחייך. מדוע אתה מחייך? אולי נמשיך את מלחמת המינים בזירת־הקרב הטבעית? הניח את כפות־ידיו על כתפיה ולש אותן. האם לא התפייסנו? הוא השחיל את כף־ידו לתוך מפתח כותנתה. בכל־זאת הטלפון הזה עורר אותך. ובכן, בכל־זאת מריבה?

היא קמה והלכה למיטה. לא מריבה. ברוח טובה. הגיע הזמן שאדם בגילך ובמעמדך יבין שהצנוניות הצעירות האלה אינן בשבילו. הוא גהר עליה ונעצר לפתע. כשאני שומע את המלה מעמד מתחשק לי ללכת לזונה. היא משכה אותו אליה. אַל תדבר שטויות. אינני הולך מפני שאני מפחד ממחלת־מין. לא נעים לי שאתה מתבזה בעיני תלמידיך, נשקה לו קלות על אזנו. מתבזה? לכל היותר מקנאים. עכשיו אני מבינה, אמרה וליטפה את גבו. מה את מבינה? היא שתקה. בידואי, אמרה מקץ רגע, מתי סוף־סוף התישב באיזה מקום.

 

פרק חמישי: מדוחי־האהבה    🔗

א    🔗

את הספר “מדוחי־האהבה” קנה בבוקר יום אל"ף. בערב הסתגר בחדרו וקרא בו לאור מנורת־שולחן. משנכנסה מרים הסתיר את הספר מתחת לערימה של כתבי־יד. כל העניין בידח את דעתו – ההבלים שקרא בספר, משחק־המחבואים עם אשתו, בזבוז הזמן למטרה שכלל לא ידע מה טיבה.

מאומה בספר לא היה לרוחו. התעכב בעיקר על תיאורי האהבה, אולם אפילו אלה נסכו עליו שעמום. המחשבה שיוכל לקרוא את רגשותיה בין השיטין נדרשה כרעיון אוילי היפה לנער שאהבת־בוסר מוציאה לאור עולם את כל הסכלוּת החבויה בו. מפרק לפרק נתדלדלה דמותה והלכה. העלילה רדודה, הסגנון מנופח, הקטעים האֶרוֹטיים רגשניים ובכל זאת חסרי רוח־חיים. לא הלמו לאותה טבעיות צוננת ונטולת־אשליות שבאה לכלל ביטוי בהתנהגותה.

מוזר היה בעיניו הניגוד בין הרפתקנות והעזה במזג קר – בעת שעמדו על מרפסת ביתו ריחפו אצבעותיה המששניות על־פני גופו כאילו לא ביקשה אלא לנקות את מכנסיו מאבק – לבין התלהבות כנה מספר טיפשי, “אהוֹב לא טבע ילמדנו אלא פסלתו של הרוֹמַן” נצטלצל במוחו פסוק משל פושקין שקרא בנעוריו. אף־על־פי־כן, בשעת־לילה מאוחרת, כאשר הטיל את הספר לתיקו והחליט להשליכו לפח־האשפה בבוקר למחרת, הצליח הספר לעורר את תשוקותיו. דלותו היא שהעלתה על הדעת הבטחה של הפקרות. הגה בדמיונה של מי שמזינה את נפשה בתיאורי־אהבה רדודים. דמיון מפותח הוא שמלביש לפטפוט הזה בשר וגידים, אמר בלבו. אפשר שאותו דמיון פורה הוא שמעניק גם לי שרירים, אונים וגבריות, שאשה דקת־אבחנה מאינה גינור לומדת על־נקלה שלא נתברכתי בהם. במזבלה זו גם אני תרנגול, עלה בדעתו, במסורס, פסוק ערבי שלפנים אהב לצטטו כאשר ראה אדם הנוהג בדרך שאינה הולמת את אָפיו.

ימים אחדים לאחר־מכן טילפנה אליו. אתה יכול לבוא מחר בערב, אם אתה פנוי? איש לא יהיה בבית, אמרה בקול יבש ונעדר־התרגשות, כמזכירה יעילה המזמנת ישיבה. תבוא אחרי תשע, הוסיפה. אני רוצה להיות בטוחה שהילד ישן.

כיון ששתק, אמרה – ובקולה לא נשמע אפילו הד קלוש של אכזבה – אם אינך יכול, אַל תעשה לך בעיות, נמצא הזדמנות אחרת.

אני מפחד שאני אבוא גם אם יהיו לי בעיות, אמר.

ממה אתה מפחד? שאלה.

אחר־כך, משאמר כי אינו מפחד כלל אלא היתה זאת סתם צורת־דיבור אנגלית, התרעמה עליו שהוא מבזבז זמן על בדיחות.

סגרי ואני אצלצל אליך, הציע.

בשביל מה? מחר יהיה לנו זמן לדבר כמה שתרצה.

ב    🔗

אהיה בספריה, אם יחפשו אותי, אמר לאשתו. היא הציצה בו במורת־רוח – בספריה אין טלפון – אולם שתקה. בסדר, אמרה. כך אגיד, אם מישהו ישאל. הוא הבין דבר מתוך דבר: אני איני שואלת.

עיני אינה הבריקו. יופי שבאת; כמעט קילקלו לנו את התכנית, אבל עכשיו הכל בסדר. השגיח שהיא עירומה מתחת לחלוקה. השתדל לסלק את עיניו משדיה כדי שלא להבליט את קוצר־רוחו. גמר בדעתו שיאריך בהקדמה ככל שתבקש. אף־על־פי־כן סירב לאכול ארוחת־ערב. רק קפה, בבקשה.

עד שרתחו המים, סיפר שקרא את “מדוחי־האהבה”. נכון שנפלא? קראה ועיניה זהרו. פשוט רציתי לדעת ממה אַת מתלהבת, הבליע חיוך דק מן הדק, אך היא השגיחה בו. לא מתלהבת, פשוט נהניתי. הבינה שהספר לא היה לרוחו והסירה חסדה ממנו. הסגנון אולי לא משהו, אבל העלילה מרתקת, שינתה את דעתה בצורה מגושמת, אך הוא היה מרוצה. מבטלת דעתה מפני דעתו. אני אוהבת עלילות מרתקות עם הרבה אהבה וסוף עצוב, צחקה ולחלוחית כלשהי הופיעה בעיניה. אולי זה טיפשי, אבל בסוף בכיתי.

לפעמים אַת כמו ילדה קטנה ולפעמים אַת כמו בחורה מבוגרת ומנוסה, אמר והניח את כף־ידו על רגלה. הבד היה דק ורך וחוֹם גופה הבקיע מבעדו. אצבעותיו העבות שקעו בתוך בשׂרהּ הרך. הוא השגיח שכף־ידו מגושמת וכי אחת מאצבעותיו מלוכלכת בדיו. בו ברגע רתח הקומקום. היא הביטה בו בחיוך מתנצל וקמה. שדיה התנדנדו בלכתה והוא לא יכול היה להסיר עיניו מהם.

אתה בטוח שאכלת? שאלה בשובה. הוא הכניס גרגר של סוכרזית לתוך ספל הקפה. לא אכלתי אבל איני רעב, מספיק קפה. ודאי קשה להיות נשוי לאשה משכילה, אמרה. אין בית, אין ארוחת־ערב. לפחות יש אהבה? אשה היא אשה, השיב באי־רצון. אשה שאף פעם לא בכתה על ספר היא לא אשה, אמרה.

הוא שתה את הקפה לאִטוֹ ומשסיים הדליק סיגריה. מתון־מתון. בעת שהדיחה את הכלים הגה בג’ני קרוספילד. גם כאשר היתה שעתם קצרה אי־אפשר היה לה בלי דו־שיח. היתה באה מבוּשׂמת ולהוטה. אף־על־פי־כן היה חייב לשעשעה בדיבורים. היתה מניחה לו לשחק בשדיה, אך אלה לא נתעוררו לחיים אלא לאחר טקס שאין להחסיר ממנו פרט. כאילו דיון אינטליגנטי מאציל על המשגל ערכים משלו. מכסת הדיבורים של ג’ני היתה נמדדת בקפדנות מתימטית. תמיד בשיעור מסוים מן סך־הכל של הזמן העומד לרשותם. עד כאן חיזור. מכאן ואילך היענוּת. כביכול הביא נימוק מוחץ להכניעה, ועל־כן היא מבטלת דעתה מפני דעתו. אך ברגע שנכנסה למיטה היתה פרועה ונטולת־מעצורים

בשובה השגיחה אינה בסיגריה. השליכה את שרידיה מבעד לחלון. ז’ק איננו מעשן כאלה. טשטוש העקבות הקפדני לא נעם לו. כצמד־נוכלים.

משישבה שב והניח ידו על ירכה. נתעכב שם, כמצפה לאוֹת. עיניה היו יציבות ורגועות, כאדם שמחשבות עצלניות מתחלפות לאִטן במוחו. משהסיע ידו לאורך הירך התנערה. יותר נוח על המיטה. ביקש להימנע מזאת. אמנם, הספה שבחדר־האורחים אינה מטהרת מאומה, אף־על־פי־כן היה מרוצה אילו נמצאה בה מידה של רגישות. אולם היא קמה והלכה לחדר־המשכב והוא אחריה. הכל היה מוכן וערוך. היא נחלצה מבגדיה בזריזות והטילה עצמה על המיטה. חיוך אוילי נשתפך על פניה. משהו איכזבו. שדיה נראו גדולים ורפויים יותר מכפי שזכרם. ירכיה עבות יותר. גם מראה פניה שונה לבלי הכּר.

חיוך מופקר צימצם את עיניה לשני קוים דקים, אולם עתה דימה שנתעוררה בהן ציפיה. שלא תגמור לי אחת ושתים, הזהירה. היום גם אני רוצה להשתתף בחגיגה.

הביטוי היה יפה בעיניו. התעשרוּת לשונה בעת שדברים אמורים בעניני־מין צפנה בחוּבּה סיכוי: ייתכן שאותו קור־רוח אינו מטבעה; אין הוא אלא חשדנות כלפי זר; לכשיתוַדעוּ זה לזה, תיפתח כפרח הזה.

העבירה את אצבעותיה על כרסו והבחינה בצלקת, זכר לניתוח. התרוממה על מרפקה להציץ בה.

את אוהבת את הכיעור מקרוב?

היא הביטה בו מאחורי שני אשנבי־ירי מוגפים למחצה וחייכה.

בגלל זה אתה רוצה תמיד חושך? מי ביקש ממך להיות יפה?

לאחר־מכן הוליכה את ידו ולא נרתעה מלהדריך את אצבעו הנוברת בה בדיבורים: קצת יותר למעלה, בעיגולים־עיגולים, בעדינות – אבל לא ככה, ככה זה סתם דגדוג – וצליל קולה היה חם יותר, כפי שציפה, אולם עדיין היה בו כדי לרחק, שכן המונוטוניות שבו נשמעה כמין תדרוּך לענין טכני המחייב נסיון ומיוּמנוּת, ואותו תדרוּך נמשך גם לאחר שננעץ בה ודש בה ודש. הוא לא ציפה לאהבה נרגשת ועל־כן לא נחל אכזבה, אולם עדיין היה מיחל להתעוררותה של סערה שמקורה בהפקרות נטולת־מעצורים; והנוסח של דברי־הסבר נלווים, כגון אלה שמשמיעים ברהיטות חפוזה מדריכי־התיירים ליד אתרים היסטוריים, גרם לו שיאבד את התקוה להרפתקה מסעירה או לפחות לנסיון חדש.

כדי להסתלק מן ההתבוננות המרוכזת במעשיו – מעין מארב הבוחן את כשרו – הגיש את שפתיו אל פיה וטעם בו שרידים של שפתון ריחני בטעם־אגוזים קלוש, אולם לפליאתו גם איזו חמימות נעימה – שפתיה נסוגו ונאספו שנית כמין עיסה חמה ולחה – ולרגע חלפה צמרמורת בבשרו, כאילו נתחלף לו מעשה במעשה, והמִשגל הוא הקדמה לנשיקה, אשר בה רק בה נמצא טעמו של דבר.

היא הושיטה את חלציה לקראתו, אך תנועותיה היו אִטיוֹת משלו והוא היה אנוס למתנן כדי שלא להישמט מתוכה בלי משים. אם אתה רוצה שגם אני אבוא אתך, אז לאט־לאט, אתה צריך להרגיש מתי ורק אז… התדרוּך הבלתי־פוסק כמין טרטור של מנוע עצלני הילך עליו שעמום ורוגז, אולם ברגע שגמר בדעתו לבקש ממנה שתחדל, נתנה לאבר שלה כינוי־חיבה צרפתי שהקסימו בציוריות שבו; ומיד אחר כך הוסיפה לתדרכו בצרפתית, ודיבוריה נעשו גם נעימים יותר, גם חמים יותר וגם הוטבעו בסגנון אישי יותר, שוב לא בנוסח המעוקר של ספרי־עזר בשאלות־מין – החתלתול הקטן הוא כמו תינוק, פיטפטה, ואסור להריץ אותו לפני שהוא יודע ללכת וקודם צריך לפנק אותו ורק אחר־כך ללמד אותו ורק כשהוא גדול וחכם מותר להרשות לו ללכת לבד… – ואף כי היתה גם באלה איזו שלוה עמוקה שאינה נכונה להתפרע, הפשירו בו אותה התנגדות למה שכינה בלבו “משא־ומתן גופני” והדבר החיש בו התעוררות שכבר נואש ממנה.

אשנבי־הירי נפקחו והיא חננה אותו במבט רווי אהדה וחמלה וניגבה את הזיעה מעל מצחו. מוטב שתגמור לבדך, אמרה בעברית הפעם. אַל תתחשב בי. ביטוי מבודח ומרושע מעט צץ לפתע על פניה. הסוף יהיה שתקבל התקפת־לב ויהיו לי בעיות להיפטר מן הגופה.

גם הפעם לא “השתתפה בחגיגה”, הגם שהשמיעה כמה נהמות לעת הסיום, אך אפשר שכבדו הוא שהוציא את האויר מראוֹתיה. היה אסיר־תודה לה שפניה לא ביטאו כל אכזבה. מן־הסתם היתה רגילה במפח־נפש זה ולא החשיבה אותו ביותר. היא קינחה מעל שפתיה אגלי־זיעה זעירים והביטה בו בחיבה.

בפעם הבאה, ניחמה אותו. הגוף שלי אינו נוח להתידד כמוני אמרה בצרפתית.

ג    🔗

לאחר שהתלבש ליותה אותו אל הפתח. למה עינים עצובות כאלה? הוא אחז בידה. אינך מרוצה, אני יכולה להבין; אבל אַל תתעצב כל־כך. אַת אשה טובה? היא צחקה. לפעמים. הוא נשתהה בפתח. מדוע אנחנו עושים את זה? היא נתנה בו מבט מבודח. זה כתוב בכוכבים. הוא חזר על שאלתו בצורה אחרת. אפשר להבין על־נקלה מדוע אני רוצה לשכב אתך, אבל מדוע אַת? היא נתנה בו מבט ערמומי. אני הראשונה אצלך? לא, אבל אין זה מסביר מאומה. מדוע לא? אם אחרות לא מאסו בך גם אני לא. אני זקן ואַת צעירה וחוץ מזה, די בזאת שאין מואסים? לא, לא די. ובכן? שחוק רך נשתפך על פניה. אתה איש גדול ותינוק קטן. אתה רוצה שאני אגיד שאני אוהבת אותך? נאנח. אני רוצה לדעת. מה אתה רוצה לדעת? מדוע אני איני שואלת. מדוע? היא דיברה עברית וצרפתית לסירוגין. הפעם נזקקה לצרפתית בלבד. אין לי קופסה בשביל הדבר הזה. ונניח שהייתי שואלת אותך והיית אומר לי כן, זה היה כן? לא הייתי מאמינה בזה; הייתי אומרת: האיש הזה הוא פטפטן; איך אפשר לדעת? כבר? הרי אפילו פעם אחת לא הגעתי. זה כשלון שלי, אמר בעצב. נזקק למלה לא נכונה, שהוראתה תבוסה. נתנה בו מבט ספקני. במקום שאין נצחון אין תבוסה. מדוע אמרת כך? הוא הניח את ידו על כתפה. לעשות זאת גם בלי אהבה? אתה שואל ברצינות? כן. אתה יכול? ובכן? אני שואל אם גם אשה יכולה? אתה שואל ברצינות? כן, אתה טרדן, יקירי, חן־חן. אי־אפשר לקרוא לך בשם־חיבה בלי שתיעלב? לא ידעתי שטרדן הוא שם־חיבה. אפילו מפלצת היא שם־חיבה, אם אומרים זאת בחיבה.

בצחקה רעדו שדיה. שלח ידו וחפן אחד בכפו. אתה רוצה לקחת אותם אתך? מה תאמר אשתך? אסף אותה אל חיקו. בפעם הבאה יהיה יותר טוב, לחשה לתוך כתפו. כלומר שהפעם היה רע? החזיר לה בלחישה. אתה באמת מה שאמרתי קודם בחיבה, נשפה לתוך אזנו. אני הראשון אצלך? מה! הניחה את כפות־ידיה על חזהו והרחיקה עצמה ממנו כדי טפח. שאלת אותי, אני שואל אותך? אתה שואל ברצינות? נאמר, לא בדיוק ברצינות, אבל אני סקרן לדעת. אתה באמת רוצה לדעת או אתה רק אומר זאת ואחר־כך יהיו לך פנים ארוכים. כבר יש לי; אני מבין שקיבלתי תשובה חיובית. אתה רוצה לדעת גם כמה היו? אני רוצה לדעת אם די בזה שאינם מאוסים עליך כדי לשכב עמם? נחלצה מזרועותיו. כן, כדי לשכב עמם. קולו נשמע כאנחה. שתקה. אצבעותיה תופפו על תפוח הכף. מדוע אינך עונה? שאל. אני סופרת; אינך רואה שאני סופרת על האצבעות? נעים לך שאַת מכאיבה לי?

עשתה פסיעה אחת לאחור ושילבה את זרועותיה על חזה. בעיניה האירה משובה רכה.

אתה דוקא רוצה לדעת מדוע דוקא אתה? מפני שאתה האיש הכי חכם ששואל את השאלות הכי־טיפשיות שאני מכירה, אמרה בעברית. מיד אחר כך נשקה לכף־ידה, נשפה עליה אל מול פניו והושיטה את ידה אל כף־המנעול.

ד    🔗

בפעם הבאה אף היא “השתתפה בחגיגה”. ז’ק נסע לחוץ־לארץ. מחמוד נסע לבקר בכפרו. סבתא לקחה את הילד לביתה. נוגה חיור זהר על גופה העירום ושיוָה לו גוון זיתי מבריק. התריס היה פתוח ורוח קלה היתה מנערת את עלוַת הפואנציאנה. אור־ירח רועד צבע אותם בגונים כהים וחיורים חליפות.

היא התרפקה עליו בחיבה והמתינה לו באורך־רוח. עוררה אותו בעדינות. והוא השתדל בכל מאודו להשביע את רעבונה.

בפעם הראשונה הגיעה עד סף. סחוט־אונים ומיואש ריפה אחיזתו בה. הפעם כמעט־כמעט, אמרה. תוכל עוד פעם אחת? העלה בדמיונו חזיונות מגרים. הגה בתאווֹת מימי־נעוריו, אולם האבר המורעב היה שׂבע.

ואז הציעה לו “לרדת אל פי המערה”. מלכתחילה נדהם, אולם אחר כך עשה כן בהיסוס, הדבר לא עורר בו כל דחיה. בפעם הראשונה חש בכעין התמסרות. לא כיבוש, היענוּת. זיקה של השתווּת.

איש־המערות, אמר בלבו. התנועה הקצובה של מתניה הסבה לו אושר. ציפה לרגע שיבוא. אף־על־פי־כן לא היה מסוגל לשוב ולבעול אותה עד שלא פתחה בדיבורים. ואז גילה כי גם הדברים המתרחשים בגופו זקוקים למלים. אין להם קיום מלא בלא המלים הסוגרות אותם בתוך דימויים מלשעבר. כשדיברה נדרך עוז.

היא דיברה עברית בעגה שניכר בה המקור הצרפתי. כינויי האברים אמרה בלשון אמה, בנוסח שבו נתרגשו עליה תאווֹת של גיל־ההתבגרות. נהנתה מהיגוי מלים שהיו אסורות עליה. לשון של ניבול־פה העניקה למותר טעם של מים גנובים. היא שאלה אם הוא רוצה ש“תטלפן לבטן שלו” והוא אמר כן, כמובן כן.

לאחר־מכן נתרגשו הדברים באותה להיטות שיִחל לה.

עכשיו אתה מאושר, אמרה. לא שאלה, ציינה עוּבדה. עד שלא צורחים לך באוזן אינך מרוצה?

רוחה היתה מרוממה, והוא תמה על גאוַת־גבר מתרוננת שגילה בעצמו. היה סבור שלבו גס בהבלים אלה. ביקש להאמין ששמע כנות בקולה בעת שהשמיעה אותה יבבה דקה לתוך אזנו.

לאחר־מכן ניבלה את הפה במין חן שנטל מן הדברים את גסותם. נתנה לאברים שמות־חיבה, מהם משלה מהם מן העגה המקובלת, ואלה עוררוהו לצחוק; גילה בניבול־הפה שלה יותר שירה מאשר בשירים חכמניים שקרא לפנים; חזר על הביטויים ששמע בקול רם, כמאמין אדוק המשמיע דברי־כפירה ותמה שאין השמים משלחים בו ברק; הגה בעָשרה של לשון היכולה לכנות דבר אחד בשני שמות שונים כל כך: עוגת־רום וצלקת; והתענג על הוּמוֹר מיוחד במינו שמצא בה – בתחום זה, דומה, היא אדם עשיר־ביטוי וחם־נפש, שאיננו נחשף לזולתו קודם שהוא עומד על טבעו, כבעל הוּמוֹר דק, הנמנע מלהתבדח באזני זר, עד שהוא מגלה גם בו חוש־הוּמוֹר ראוי לשמו. היא כינתה לאבר בשם “האח הקטן” – מלכתחילה היה סבור שנתכוונה לרמז לעוּבדוֹת מחייו, שסיפר לה לפנים, אולם אחר־כך נתברר שנטלה מן ה“אַרגוֹ” כמות שהיא – וכן “אטריה מסכנה” או “סיני”… כינוי אחרון זה העלה דימויים מדימויים שונים וגרף עמו בדיחות משלו – שעניינן ב“חייל אדום” או ב“קרב אחרון” או ב“פורק־עול”; ו“החתלתול” שלה זכה אף הוא בכינויים מכינויים שונים, כגון “מפצח האגוזים”, “ברכת־שמים”, “יקב”, “חוָה אמנו”, “מערת־השדים” וכיוצא באלה… היא תבעה ממנו לומר את כל הכינויים שהוא יודע בשפה העברית – והוא העלה מזכרונו את כל הביטויים השייכים לעולם הדמיונות הכואבים של בני הנעורים – ונתאכזבה מדלוּת הלשון שלא הצליחה לחדש אלא מלים מועטות כל כך; ומשנסתם מעיינו נתנה בו חיוך מתנצח וקינטרה אותו שהיא, טירונית, מכירה ביטוי נוסף שנעלם מידיעתו. היא הופתעה משאמר לה ש“זוּבּ” הוא ביטוי ערבי, והוא דימה שבלי משים נתגלה לו קו סמוי באָפיו של ז’ק.

לאחר־מכן שכב על גבו והגה בדבר שנתרחש בו, כמין “היוָשעות ממצוקה” – וזאת, אף־על־פי ששנא מלים גדולות – אך היא נתנה פירוש משלה למבט המהורהר שנתן בה. אַל תעשה עכשיו “סינמה בראש”, אמרה. הפעם אני עייפה, וזאת ההזדמנות שלנו לישון יחד; לישון, ממש, כמו אנשים קרובים באמת. יום לפני כביסה כללית.

ובבוקר, לאחר שהעירה אותו בלקיקה חמדנית על אזנו, כאשר אמר לה “מימי לא היה הדבר כל־כך… כל־כך…” היה זה גם אמת וגם שקר; אמת, לפי שכך באמת חש; ושקר, לפי שאותם הדברים עצמם, הגם שנאמרו באנגלית, לרבות אותו גמגום שבסיפא, פעמים כל־כך, אמר גם לג’ני קרוספילד לאחר שבעל אותה חמש פעמים בלילה אחד.

ה    🔗

הצורך להשיח את הלב לפני חבר נדון לגנאי. על פי מוסכמותיה של ברית־הרעים חייב אדם להעלים מכאוב ולהתיסר ביחידות.

אף־על־פי־כן, ככל שבז לו, היה הצורך קיים, ומצא את תיקונו בשיחה עם אדם זר לחלוטין. אורח רשמי, שבא לימים אחדים לקונגרס של היסטוריונים, היה האדם היחיד ששמע מפיו דברים מפורשים; ובעת שניסח רגשותיו באזני אחר נתבהרו גם לו. לא היה בדעתו לעשות כן. אולם לאחר שהשתתפו בסימפוזיון והשמיעו השקפות דומות, ליוָה אותו למלונו ושתה עמו כוסיות אחדות בבאר. בדרך מקרה נתגלגלה השיחה לשירים אחדים, פרי עטו של אותו מלומד, שנתפרסמו בבטאון ספרותי באנגליה. ואז סיפר לו עמיתו כי קודם שיצאו לו מוניטין כהיסטוריון היה כותב שירים צנועים בעקבות עמיתיו המפורסמים שנתגלגלו לספרד המהפכנית בשנות השלושים; ומיום ששוחרר מן הבריגדה הבין־לאומית לא כתב אפילו שורה אחת; עד שאירע בו מעשה. באלכסנדריה אירע הדבר, ממש כמסופר בקוארטֵט המפורסם, וזאת, לאחר שמלאו לו ששים שנה. אשה יפה ומשכילה, כבת ארבעים, בת־תערובת, רעייתו של שר, נתאהבה בו לאחר שנשא הרצאה מלומדת לפני קהל מובחר בביתה. מלכתחילה היה סבור – הרפתקה מבדרת ומרעננת. לאדם בגילי, שווה בנפשך – פתקאות חשאיות, כניסות אחוריות, שיחות טלפון בקוֹד מוסכם ושאר גינוני מחתרת משעשעים… אולם בעת שהגיעה שעתו לנסוע משם נתברר לו שהדיבוק נכנס גם בו…

ככל שהדבר יכול להיראות מגוחך – שירים אלה הם אִגרוֹת־אהבה מודפסות; אין לי דרך אחרת לשגר לה מכתבי־אהבה… הרי יודע אתה הצנזורה במצרים כיצד היא פועלת – לא הייתי מסתכן… כלומר, לא אעז לסכן את האשה שאני אוהב…

האיש שקע במחשבות, העביר את אצבעותיו בתוך שׂערוֹ הלבן השופע ואמר: כן, אוהב – אני סבור כן – לא אוכל להכחיש זאת – ולמה בעצם להכחיש? – כן, אוהב, זאת עוּבדה…

ואז סיפר לעמיתו כי גם בו היה מעשה. לא היסס להפקיר לאיש לבטי־מצפון, ענינים שבינו לבין ז’ק, שאלות מוסריות, וכיוצא באלה. בעוד ימים אחדים ישוב זה לארצו ואפשר שלא ייפגשו עוד לעולם. האפשרות לכנות כל דבר בשמו הסבה לו רוָחה עצומה. האיש הציץ בו בעיניים אדומות – המשקה כבר נתן בהן אותותיו – ואמר: אתה בצרה, יקירי, אתה בצרה… אמנם הפורקן משחרר אותנו משעבודו של הדמיון, אבל החרטה אף היא צורה של שעבּוּד. לפחות אתה בטוח שאתה אוהב אותה?

האם אפשר להיות בטוח?

כן, השיב האיש – תשובה שהפליאה אותו מאוד והיה מהפך בה שעה ארוכה – אפשר לדעת זאת על פי הריח; אם יש לזה ריח של תבוסה – אין זו אהבה…

הוא נעץ בעמיתו מבט מבודח. קשקושים פיוטיים, אמר בלבו.

ומתי זו אהבה?

אם יש לזה ריח של תינוקות, אמר האיש ברצינות גמורה.

ריח־תבוסה יכול היה להעלות בדעתו; ריחה של אשה אחת שתינה עמה אהבים בלי שהגה לה אפילו חיבה. היה מוקסם מאהבתה והפקיר לה את גופו כמחוָה של אדיבות. לאחר־מכן מאס בריח שנדף מגופו. ריח של זיקנה, אמר אז בלבו… אולם אפשר שעמיתו צודק – לאכזבה יש ריח… ריח־תינוקות היה דבר מוחשי יותר. אולם ריחה של אינה היה ריחו של קרם־לילה, שגם אשתו השתמשה בשכמותו… לא תהא ברירה אלא לשאוב אינפורמציה ממקורות אחרים, אמר בלבו. הריח לא יוכל לשמש נייר־לַקמוּס לאהבה. האם אני אוהב אותה?

הם היו שתויים כהוגן בעת שנתקיימה שיחה זו. בקושי מצא את דרכו החוצה. את המכונית השאיר ליד המלון ולביתו נסע במונית. כאשר נפגשו למחרת, התעלמו לחלוטין מן הלילה הקודם. עברו זה לצד זה כמו שתי ספינות־מלחמה עוינות בימי־שלום ונהגו זה בזה קרירות מובלטת וכבוד מוגזם.

חלק רביעי

 

פרק ראשון: היסטוריה חוזרת    🔗

א    🔗

מכאן ואילך נכנסו דברים לשיגרתם: שיחות־טלפון לאקוניות, מועדים לשמחה, ופגישות נטולות־מתח. הכל מתוכנן כהלכה. אין שיבושים, הפתעות, גילויים מביכים.

הפיק תועלת מרובה מנסיונו בתקופת המחתרת. היו אותות מוסכמים, לשון־סתר, רמזים מחוכמים וכיוצא באלה. איש לא חשד במאומה. לא היו נאלצים אפילו לשקר.

הפגישות נערכו בביתה, בביתו, בבתי־מלון. כאשר צלחה עליה רוח רומנטית הלכו לטייל על שפת־הים. פעם אחת הותקפו בידי נערים ונמלטו על נפשם. במרוצת הימים נוצר בית־גנזים משותף לזכרונות חשאיים.

העבודה לא נתקפחה. שכּן, אף־על־פי שמיעט בנסיעות לירושלים לא הואט קצב גידולה של ערימת המסמכים על שולחנו. נורית יודפת הסירה מעל צוארו חלק מן העול.

מרים היתה שקועה בעבודתה. לבה לא היה פנוי לפרש אותות מדאיגים. לכל היותר התבדחה ברוח חמצמצה על חשבון נורית יודפת, שאינה מסוגלת “לשמור לבוקר”. בחצי הלילה היא מצלצלת בשׂוֹרה.

ב    🔗

עבודת ההוראה התנהלה כתיקנה. קודמו קפדן היה ולא הניח למי שחשקה נפשו בסתם השכלה לגשת לתואר שני. יכול היה לפטור עצמו מן הטרדה הכרוכה בהרצאות שובות־לב. כלל לא היה איכפת לו ששיעוריו אינם מושכים קהל סקרנים. אף פעם לא נכנס לפולמוס עם תלמידיו. הניח להם להביע השערות משלהם ולחלוק על גירסתו. עד מהרה עשה לו שם של מלומד שאינו כופה עצמו על אחרים. חסידיו רבו על יריביו. לעתים קרובות הוזמן לחווֹת דעה בעניינים פוליטיים, שכּן לא היה חשוד על פנייה לכאן או לכאן. לעתים רחוקות נתפתה לכך.

החורף בא ועמו הרגשה של התחדשות. אהב את חשרת העבים במערב, השריקה הלחה בתריס המרפסת, חולצות־הצמר ההדוקות והשדים הנכונים של הסטודנטיות, את הבנינים החדשים, הארכיטקטורה המודרנית, כרי־הדשא הרחבים, והחוצפה הנערית של חיילי־המילואים המבריקים. עד מהרה היה אורח־חיים זה, הנתיב החשוף המוליך מביתו אל הקמפוס, פיסת הדשא הרענן המשתרע לפני חלון חדרו, סרגל־הפלדה הכחול באופק, כל עולמו. לא חסר אלא את הספריה של Blackwell’s, אך לא את “נופה ואקלימה של החכמה” כפי שחש מלכתחילה. והחומות המשוננות של אוכספורד, הצריחים, המבואות האפלים, כריכות־העור העתיקות, ריח הגנזך שספוג בו הבל פיותיהם של דורות רבים, השתמרותם של נהָגים, מסורות וכתבי־יד עתיקים העושה את הלמידה למין חניכה לעבודת־קודש כבר לא היו דבר שהוא זוכרו בגעגועים. כאן נוער ביקָרתי, נועז, קורא־תגר, מורד במסורת, מנתץ אלילים, ומורד במבנה ההייֶררכי של האוניברסיטה, אך בלי מהפכות־סרק. לא נעלמו ממנו פגמיה של השיטה. אולם במחלקתו שלו, כך היה סבור, אין הוא צפוי לפגישה עם כסילים המבקשים לעצמם חיים קלים יותר באמצעות השכלה למראית־עין.

לא חסרו עניינים מטרידים, ובעיקר: החידה בבית ז’ק. אולם הוא הורגל בה. לפרקים, בנוח עליו רוח ארסית, היה אומר לעצמו: כמו קיום במחיצת בעל־חיים שתגובותיו צפויות ואף־על־פי־כן אינך יודע מה מתרחש במוחו. ניסוח אירוני; שכּן אינה שנאה בעלי־חיים, ואת היצר להבין דברים המתרחשים מאליהם.

היו גם טרדות יום־יום: דלותה של הספריה, תקלות חוזרות ונשנות במכונת־ההעתקה, ההכרח לחלוק את חדרו עם מומחה להיסטוריה צבאית המאמין שזכרונותיו מימי מלחמת־השחרור הם הוכחה ניצחת, מִרדף מדאיג אחר משלוח כתבי־יד שאבד במשרד־הדואר, משא־ומתן מיגע עם ברנש תמהוני המחזיק באוסף הפרטי של ג’יימס מקדונלד, וכיוצא באלה.

אף המזכירה שהוריש לו קודמו לא היתה לרוחו. איחל לעצמו פיקחית ממנה, אך לא החליפה באחרת. פרנסתה של נערה עובדת היתה חשובה בעיניו מרווחתו. עיקר עניניו ממילא לא היה נתון לטיפולה. שכּן נורית יודפת גילגלה ענינים נכבדים מאלה כלאחר־יד. ובמרוצת הזמן אף חליפת־המכתבים עם מוסדות־חוץ הופקדה בידיה. אילולא היתה תלמידה מעוּלה היה נמנע מלעשות זאת. אולם אפילו צרי־עין לא הוציאו דיבתה רעה. הכל יודעים שידענותה ולא שירותיה היא שמעניקה לה ציוּנים טובים.

ג    🔗

בראשית השנה האזרחית ערך ביקור קצר באנגליה. נפגש עם המו"ל, שמע בשורות טובות, נתן כמה הרצאות בלונדון ובאוכספורד, נפגש עם החוג להיסטוריה בקיימברידג', ניהל שיחה טלפונית ארוכה עם גינדייל, שוחח עם כמה מעמיתיו. הקהיליה המצומצמת של מדעני־המדינה באוכספורד ערכה לכבודו מסיבה, שאליה הוזמנו רוב ידידיו. נוכח לדעת שמעמדו – הגדרה ששנא אך לא מצא לה חילוף – איתן. המאמרים ששלח מישראל, דוקא אותם מאמרים בעניני־השעה והטירור הפוליטי, היו שקידה ששכרה בצדה. היה בכוחם לקיים אותו קשר חיוני עם קהלו. אמנם כמה מעמיתיו, בעלי נטיה רדיקלית, ביקרוהו, אם משום שמצאו בעצם כתיבת המאמר התיצבות לצד העמדה הציונית, או משום שלא נקט כל עמדה מוסרית כלפי טירור כשלעצמו.

בשעת הביקור חש מעין לחץ סמוי, הכל היו מאוחדים בדעתם שאנשי־הרוח בישראל אינם ממלאים חובתם. אין קולם נשמע. ספרטה גוברת על אתונה. הוא פטר את הדברים בחיוך. אין פתרונות קלים במזרח התיכון. ועל־כן אין אנשי־הרוח יכולים להגיש את ההצעה ההוּמַנית ביותר והזולה ביותר. אולם בצאתו משם הגה בהשפעה של כפיה מוסרית מעין זו על מוחות רופסים. ולרגעים נכנס ספק למוחו. האפשר שכתביו פטורים לחלוטין מאותה כפיה? היה מרוצה מיכלתו לשאת את הביקורת בקלות ובלי רוגז. אוירא דארץ־ישראל. חזר לארץ בהרגשה של שיבה מחודשת. חברים, אפילו הדיוטות, משחררים מזיקות מופשטות, עמדות כוזבות, קישוטי־חן אינטלקטואליים. נקוט בפני עצמו שבמשך שנים רבות היתה ביקָרתם של אלה קוצבת לו ערכים ומידות.

ד    🔗

מחלת אמו החמירה. מטעם זה לא נתפנה לבקר אצל גינדייל, שבא לארץ בעילום־שם, שהה במלון־פאר בתל־אביב והזמין אליו את פקידי־האוצר, אחד־אחד. גינדייל התעניין בספרו. דעה שנתקעה למוחו אי אפשר היה לעקרה משם. כמו שליט ערבי כל־יכול היה בטוח שדי ברמז ובספרו תופיע גירסה מוסמכת שתאפשר לו לבוא לארץ בשם אמו. אם צריך כסף טלפן אלי, אמר לו. וכשאני מדבר על כסף הכוונה לכסף. מדרך שהודה לו הבין האיש שפגע בו. בן־אדם, שאג בטלפון, לא התכוונתי לתת כסף כדי שתוכל לעבוד. אני יודע שאתה איש גדול. אני התכוונתי לאיזה מפעל, ספריה, משהו כזה. ובבת־אחת עשאוֹ גם כסיל גם רודף־בצע.

אלוהים לא שעה לתפילתה, ואמו לקתה בשיתוק. כשהחלימה היה מוחה מערבב זכרונות. הרבה סיפורים מבולבלים שמע מפיה. אחדים מהם חדשים לגמרי: סיפורים על אביו. בהתרופף המנגנונים לא הסתירה מאומה. אביו פשט צורה ולבש צורה. עניינים פוליטיים קיבלו פירוש אציל. עניינים אישיים פירוש קטנוני. בוינה, כך הבין, מירר את חייה. התברר ששנא את מקצועה, אך לא התמרד עד שנאלץ לוַתר למענה על ישיבת ארץ־ישראל. ה“בוגד”!

מיכאל מכר את הטרקטור, קנה דירה בחולון, ועמד לשאת לאשה את אלמנת חברו. עתה שהסכנה חלפה, נטש מקור־פרנסה בטוח והלך להדריך קבוצות נוער עבריין. התקנא באשתו. כל ימיו הוא מחזר אחרי הנער. פעם אחת לקחה אותו אמו למשכנות־עוני, נגרף עמה. נסיונותיו לשכנע את בנו לעשות אותו דבר עצמו “ברמה מקצועית גבוהה יותר” נפלו על אוזן ערלה. הלה סירב ללמוד באוניברסיטה. אם יהיה צורך אלמד, השיב לו. העובדה שאינו חייב בשכר־לימוד לא היה בה שום פיתוי לגביו. היה שקוע באהבתו, בנסיונות חדשים, ובגילוי של אהדה למוּכּי־גורל. סירב לתת להרגשותיו שם ותואר. לפעמים הצטער שאינו מוצא בו אותותיו. לפעמים שמח.

בנסיון לחדש את המסגרת המשפחתית – עתה שכל המשפחה במקום אחד – הנהיגה מרים ארוחת־ערב משפחתית בלילי־שבת. כך נתוַדע לראשונה לאחד מבניו של עודד מירון, חניך תנועת־נוער חלוצית, וכמו צדק פיוטי נעשה. הוא אהב את הנער שהזכיר לו את נעוריו: אידיאליזם תמים, להיטות אחר אקרובטיקה מוחית, קצת נרקיסיזם – אנחנו הטובים, הישרים, הנבונים, הנאמנים – ומַרכסיזם פשטני, המקל על התמצאות בתוך מציאות מורכבת.

חזה לו נתיב סלול: בצבא לא יגלה מלוא יכלתו. שכּן הסתירה הפנימית תעכב. סלידה מפני אלימות והכרת־חובה מפותחת יכרסמו זה בזה. לאחר מכן, בקיבוץ, ירתיעו יום־קטנות ודיבורים על מחזור זרעים ואגרומיכניקה. ירעב למשהו גדול. יסתכסך עם חבריו בגלל יצר לימודים. בדרכו לחולל שינוי פוליטי יהיה תלמיד שקדן של מדעי־המדינה. מכאן ואילך יהיה הכל פשוט יותר. תואר ראשון. שני. שלישי. למאבק על יוקרתו בתוך המחלקה יתיחס במעין בוז נעים ויוהרה צנועה. לא לשמו הוא נאבק על משרה. אחר־כך חוץ־לארץ. חריצות של יהודי כמין חובת־כבוד. מאבקים מכאיבים כנגד אנטישמיות מוסתרת יטלו משאפתנותו את עוקצה. בשובו לארץ עטור תהילה יהיה בטוח שהיושר האינטלקטואלי של בגרותו לא בייש את האידיאליזם של נעוריו. הפסיביות הנלבבת, הספקנית, האהודה על הכל, בכל מה שנוגע למאבק הפוליטי, לא תהא רשומה אצלו כעייפות רוחנית. היא תהיה נידונה, ברגש גובר והולך של אהדה לעצמו, כצניעות, ריאליזם ורוחב־דעת.

נסיון של אוטוביוגרפיה אכזרית, אמר לעצמו כאשר עלו הרהורים אלה במוחו בשעת שיחה עם הנער. הוא גילגל קוביות־קרח בכוסו, הנער פיצה גרעינים, יתר בני־המשפחה הביטו בטלויזיה, ונורית יודפת לא שכחה לצלצל. הצליחה לשכנע את עארף אל־עארף הישיש שיתן לה ראיון. לא יכלה לעכב את הבשורה. היסטוריה שלמה. עבר הוֹוה עתיד, באותו חדר עצמו, בכל כלי־התקשורת. יכול היה לחוש איך הזמן ניגר לאִטוֹ כמו חול.

ה    🔗

התיאור המפורט של השיחה עם עארף אל־עארף לא איחר לבוא. כתב־היד מקופל כשפופרת בידה, שׂערהּ נע סביב ראשה כאילו ההתרגשות הפנימית מסעירה אותו, הסתערה על לשכתו.

בחוץ ירד גשם שוטף. הסתגרו בחדרו כמו צמד קושרים מאושרים לאחר התנקשות מוצלחת. היא פרשה את כתב־היד שקצותיו נרטבו ועיניה זהרו. הוא הגה באינה. לוּ היה להם ענין אחד לענות בו בשיעור כזה של קִרבה רוחנית. הערכים הפיוטיים שבניבול־הפה, הגה באירוניה.

סיפרה איך קיבל הזקן את פניה ערוּך לקרב, והניב הפלשתיני שבפיה פרק אותו מנשקו; אולם הגן בקנאות על עמדת יסוד: המרד היה מוצדק.

יום־הסגריר לא נגע בה. לחייה היו סמוקות, עגולות, רעננות, כאילו עלתה מן השיזוף. תיאר לעצמו את הערבי הזקן החונן אותה במבט רווּי אהבה אפלה ומתאמץ לשנוא את מה שהיא מיצגת: ילידת־הארץ הלומדת את ההיסטוריה של בני עמו כחלק מגזירת־גורל שנואה. תבוסתו היא נצחונה.

כשקרא את הסטנוגרמה מצא בדברי המדינאי הישיש מידה גדושה של חכמה־שלאחר־מעשה. השביתה והמרד היו בלתי־נמנעים, נאמר שם. הערבים ידעו שהעליה היהודית תפגע בהם, ולא משום שהיא מרוששת את הפלאחים. אלה היו נימוקים יפים לאוזן הזר. הם ידעו שהיא עתידה למנוע עצמאות מבני־עמם. צורף לראיון תצלום של מאמר שנתפרסם בשנת 1920 ב“סוריה הדרומית”. “וַי לי על מולדתי; בעוד עשרות שנים אם יימשך גל ההגירה, ישלטו היהודים בכל פלשתינה ואנו נהיה נתונים למרותם.” הגה בתמונה: הזקן המעיין בגליונות המצהיבים, ולנגדו הנערה הצעירה והיפה – עיניה הזוהרות, השדים המנצחים.

הישיש עמד על דעתו שהמרד הצליח, סיפרה. ראָיה: הבריטים החליטו להפסיק את העליה. אילולא ההשפעה היהודית בלונדון, היה המרד נוחל נצחון מוחץ, טען. הוא היה מרוצה מן העדות המסייעת המוסיפה תבלין לספרו על נצחון הסטריאוטיפים. הערבים האמינו באגדה שהם עצמם יצרו: לונדון נתונה להשפעה יהודית. היהודים האמינו בגירסה שלהם: האדמיניסטרציה הבריטית בארץ אנטישמית.

האיש דיבר בחמת־זעם על מדינות ערב: התערבותן לא היתה אלא בדוּתה פוליטית; לא היה להם ענין אלא ביחסים שבינן לבין בריטניה; בכלל היתה זו שטות לקדש מלחמה על בריטניה; זו רק העמידה פנים שיש בדעתה לממש את התחייבויותיה; היה צריך לכוון את כל המאמצים נגד העליה היהודית; התנהגות הערבים במלחמת־העולם השניה היתה שטות גמורה; הקרבנות שנפלו במאבקים שבין הערבים לבין עצמם רבו מקרבנות היהודים והאנגלים – תשעת אלפים לעומת חמש מאות יהודים וחמש מאות אנגלים!

ניירותיה היו ערוכים להביא תועלת לספרו. ליטף את ראשה בחיבה. הרי את כותבת את ספרי. היא חייכה במבוכה. באותה מידה תוכל לומר זאת על מכונת־הכתיבה. הוא העביר את זרועו על כתפה וחיבקה בזהירות. את בחורה צנועה. יכול להיות שלא תהיה לי ברירה אלא לרשום את שמך לצד שמי בשער הספר, התבדח. אך באותו רגע נפלה החלטה.

בצאתה רשם טיוטה: “הויכוח בין חסידי מדינה־לאלתר לבין ציונים צנועים לא זרה חול אלא בעיני בריטים שרצו לתמוך בגירסה מתונה. המאמרים המרגיעים בעתונות היהודית לא הטעו את הערבים. אלה ידעו שאין זאב שבע וכבשה שלמה. הם הבינו שמיעוּט מדוכא איננו יכול להאמין בהסדר שאיננו מפקיד בידיו את השלטון. הם לא טעו. היהודים רוצים מדינה משלהם. אולם בקרב היהודים העדיפו לדבוק בגירסה נוחה מבחינה מוסרית: הבריטים הסיתו. גונב דעת עצמו לעולם אינו טועה…”

משקרא שנית את הדף, מחק “היהודים העדיפו” וכתב תחת זאת “אצלנו העדיפו”. לעולם אין לדעת להיכן מתגלגלת פיסת־נייר.

נזכר בשיחות שהיו לו בבריטניה עם פקידים־לשעבר בממשלת־המנדט. מי שהיו חשובים כידידי היהודים טענו שנפלו קרבן להונאה. כביכול הגינותו של וייצמן טמנה להם פח. אילו ידעו שמדובר במדינה עצמאית ליהודים אפשר שהיו מגיבים אחרת. העמדת פנים כמי שרוּמוּ היתה מעוררת אצלו גיחוך. אִולת היא להאשים בצביעות מדינאי שאיננו מגלה את כל הקלפים כל עוד אינו בטוח שיש בידו כוח לממש את מדיניותו.

בשולי הגליון רשם: “מדינאים בריטים האמינו בניסוחים משפטיים מחוכמים. בית לאומי בארץ־ישראל. כביכול אותה ב' מצדיקה את ניתוק שני עברי הירדן. האנגלית יפה לתעלולי ניסוח. העברית יפה לזעם מוסרי, אלביון הצבועה, כתבו אצלנו. כאילו באמת היתה תכנית בריטית ברורה אשר לצורך הגשמתה הפעילו את התכסיס הישן, היפה לכל מצב, הפרד ומשוֹל. אף זו תפיסה פשטנית, שמקורה בפיתוי הגנוז בסטריאוטיפים שוים לכל נפש. הבריטים נדחפו להציע פתרונות דחוקים שיאפשרו להם לשמור על מעמדם ועל חזוּת מהוגנת, שבלעדיה אי־אפשר היה להם לקיים את הקשרים המתרופפים והולכים עם המושבות והדומיניונים. אף פעם לא יכלו להחליט על קו מדיני ברור. בינתיים נוצרו עוּבדוֹת שאילצו אותם להטליא מדיניות חדשה. שנים רבות אף הם חיו בטעות, שכּן גם הערבי היה סטריאוטיפ. הגבירות האמינו באגדה על הבידואי האציל, אך הגברים שבאו במגע עם הנכבדים הערבים היו סבורים שהם ברנשים ערמומיים וחסרי־כבוד וכי הטירור נגד היהודים משמש אותם כדי לשפר את מעמדם בקרב בני־עמם. אפילו סר ארתור היה סבור כך. על אחת כמה וכמה צ’נסלור, שכתב ביומנו כי מאורעות עשרים ותשע היו נסיון של המופתי לבחון את כוחו. הם באמת היו סבורים שהערבים אינם בשלים לעצמאות וכי הם עם פרימיטיבי המעריץ כוח וחוצפה ופוליטיקה אצלו היא היתר־עיסקא לשקר בלי בושה.”

 

פרק שני: אבות יאכלו בוסר    🔗

א    🔗

האביב קרב ובא, בשדרת הצאלונים הופיעו ניצנים ראשונים ולצדי הדרך גבהו עשבי־בר. אינה חשפה את רגליה וכתפיה לשמש. הלא אני מוכרחה להיות יפה, אמרה. הרי לא מפני שאני יודעת את לוח־הכפל בעל־פה אתה אוהב אותי. אתה בכלל אוהב אותי? שאלה, אולם הניחה את אצבעה על פיו כדי שלא יתפתה לתת תשובה.

הסירה תוקנה ושופצה. ז’ק ופורת כבר הפליגו בה למרחקים. הוא לא נתפנה לצאת עמם. זמן רב מדי הוקדש לאהבים: מזימה, תכנון, ביצוע. בשבתות היה שקוד על ספרו. בעבודתו נתהווה חסר, שנורית יודפת היתה ממלאה. אין אני זקוק לפרסומים כדי להיות קיים, חשב. יש לי ענין בנושא לשמו. מוטב לוַתר על כל התכנית כולה מאשר להוציא מלאכה שאינה מתוקנת. מה הייתי עושה בלעדיה? אמר לאינה. רק אל תעשה זאת עמה, התבדחה עמו. אני אוהב אותך בגלל פקחותך, אמר לה. אתה אוהב אותי מפני שאני תוקעת בשופר. הבדיחה היתה שלו. היא חזרה עליה בהנאה. שכּן קיבלה חינוך דתי, חילול־הקודש הוסיף טעם של מים גנובים. אולם המלה שופר יצאה מפיה כמין מונח לטיני בפי הדיוט. הימים הנוראים. לילות־החסד המתוקים. המחילה, הכפרה. החרטה. מה ידעה על כל אלה?

אמו יצאה מבית־החולים. אף כי לא היתה מסוגלת לטפל בעצמה, סירבה ללכת לבית־אבות. אני רוצה למות בבית שלי, אמרה. מלאך־המוות יודע איפה אני גרה.

אשה צעירה רותקה אליה והיא שילמה לה ברוחב־יד. אחת ליום היה מבקר אצלה בן־משפחה. סיכוי לפגישה מיגעת עם עודד מירון, שבא להבטיח את חלקו בירושה. פגישה מיגעת – שכּן, אף פעם לא השכיל לקשור שיחה עמו. עד שנזכרה באקראי המפרשית. ואז נתברר כי עודד מירון הוא שייט, שחיין, צוללן, חסיד נלהב של ספורט ימי. מאותו יום לא דיברו אלא בשיִט.

ימים אחדים לאחר־מכן לקח אותו אל ז’ק. שייטו בצוותא עם פורת. זה האחרון חיבבו מתוך ביטול. יין ישן אבל זול, אמר. כרמי זכרון־יעקב, עבודה ערבית.

אמו נעשתה צלולה ביותר לאחר שהחלימה מהתקף נוסף. מאורעות העבר נתעוררו בזכרונה בבהירות. בעלי שנא פסיכיאטרים, סיפרה לאשה הצעירה שסעדה אותה בחָליָה. הם נוכלים או סתם אנשים מבולבלים בעלי דמיון חולני.

הרגלים מלשעבר נעשו חוק־ולא־יעבור. מועדי ארוחות, שתיקה בשעת האזנה לרדיו, ההקפדה על נקיון, נימוסי־שולחן. ענינים שלפנים נהגה בהם מתוך גמישות, עתה נהיו לטקסים של פולחן, שכבודה תלוי בקיומם.

סבלנותו פקעה לעתים קרובות. מרים לבדה נשאה שגעונות אמו בדומיה. אפשר משום שבביתה שלה היתה קיימת רשלנות רוסית. אפשר משום שהיתה סבורה שהתגובה הנבונה על פרשת־אהבים היא הידוק המסגרת המשפחתית. ייתכן שביקשה להיאחז במסורת ולקיים אורח־חיים שהיה מנת חלקו בנעוריו. אם אחר נעוריו הוא רודף, יכולה היא לחדש אותם בביתה.

בענייני כספים היתה אמו הפכפכת. לפעמים קמצנית, לפעמים פזרנית. כסף רב נתנה בידי עודד מירון “כדי שילמד לשחק קצת בבורסה”. החליטה שזהו הסיכוי האחרון שלו, שכּן הוא ערמומי, נבזה, חסר־כשרון, חדל־ישע, וביש־גדא. המזל צריך קצת כסף בשביל התחלה, אמרה. המזל שמע לה. וזמן מה שיחק לו. אולם משהפריז בבטחון עצמי, התהפך עליו הגלגל.

יום אחד הוציאה מתוך עליית קיר ארגז מסמכים. אני עומדת לכתוב “זכרונות של יקית”, איימה על בני־משפחתה. כל האמת. העוּבדה שכבר נכתב ספר בשם דומה לא ריפתה את ידיה. האם לאיש ההוא היה הוּמוֹר?

יום אחד אצטרך להציץ גם לכאן, אמר בנפשו. הרי זה כלי המחזיק ברכה לעצמו, הזדמנות ללמוד גם את ההיסטוריה הפרטית מתוך מסמכים אותנטיים.

אולם משנזדמן לו לחטט בארגז, הבליג על היצר לקרוא מכתבי־אהבה של אביו לאמו. עיין ביומן שכתב בוינה. “כאשר נשוב לארץ, אקדיש את כל כוחות הגוף והנפש לשירות המולדת”. בין המסמכים גילה חליפת־מכתבים בין אמו לאשתו והחזיק טובה לעצמו שלא הציץ בהם. כוחו של חינוך.

ב    🔗

בעת ההיא סערו הרוחות לרגל הצגה בתיאטרון עירוני. אפשר שלא היה מקדיש לדבר תשומת־לב, אילולא כתב יהושע בנו את הפזמונים וקטעי השיר. קטעים שקרא בעתונים לא היו לרוחו. אף השם “חרמָשיח”, נראה לו כנסיון ילדותי להדהים את הבורגני ששוב אי־אפשר להדהימו, לפי שהוא הולך לתיאטרון כדי שידהימו אותו. אולם טעותו של הצנזור, שביקש לפסול את ההצגה, הסיחה את הדעת מתכנה ופתחה דיון בנושאים עקרוניים, כגון חופש הביטוי, בגרות הקהל, וכיוצא באלה. ביקש מבנו את כתב־היד. אף המחזה השלם לא הניח את דעתו. ראה בו מין התהדרות במפח־נפש. חלומם של קדמונים נתגשם והנה חרא. אולם לא היה מוכן לדרוש אותו כסכנה לנפש הנוער, כפי שנכתב בעתונים ונאמר מעל בימת הכנסת. בלי חפץ הגן בחוג המשפחה על עקרון מופשט, והעלה עליו רָגזו של מיכאל, שדרש את המחזה כמלאכת־מחשבת של סוחרים זריזים. לכגון זה יש ביקוש בחוץ־לארץ. סקנדל עתיד להצמיח למחזה כנפים. מרים הצטרפה לדעת צעיר הבנים. ולזמן־מה הופרה שלוָתם של מועדי המשפחה. יהושע הוקיר רגליו מביתם, ועד שלא באו אליו לפייסו סירב להשתתף בסעודות־ערב של ליל־שבת. לאחר זאת דבק בו יהושע כאילו היה בעל־ברית. לא השכיל להעמיד דברים על דיוקם: החרוזים לא היו יפים בעיניו וכמוֹתם המחזה כולו; לא הגן אלא על השקפה דמוקרטית: מוּתר לכתוב שטויות ודברי־הבל; אם יש מי שמוכן להציג ויש מי שמוכן לקנות כרטיס; אין לשום מוסד זכות לאסור את פרסומם והפצתם. אהבת בנו, שזכה בה מן ההפקר, נגעה אל לבו, ובדיעבד ויתר על עקרון אחר: חושׂך שבטו שונא בנו.

באמו נתגלתה, לפליאתו, צלילוּת־‏דעת ובהירוּת־שכל. מקטעים ששמעה ברדיו הסיקה שדברים אמורים בהתפרקות כלשהי, בדומה לפורקן שמפיקים עזי־יצרים מניבול־פה. אפשר לספר בדיחות גסות ולאהוב אשה צנועה. חייל צעיר יכול להטיל דופי במשיח ולהילחם כאריה, אמרה. היא היתה מרוצה שנכדה זכה בהכרה כלשהי. משורר מוטב לו שינפנפו כנגדו באגרופים משיתעלמו מקיומו. משורר גרוע חשוב כמת, ציטטה פתגם סיני. משורר הרוצה להיות קיים חייב להשליך פצצה, אמרה. לאחר־מכן יוכל לכתוב שירים פשוטים ויפים.

בערוֹב יומה אמרה הן לכל ניתוץ אלילים. כביכול דור מעל ראשו של דור יביע אומר. מאבק שפתח בו בעלה ממשיך בו נכדה. מי שכתב נגדו דברי־ביקורת חריפים זכה אצלה בתואר “אוֹסטיודֵה”. השירים שבקושי הבינה עשו, לדידה, דין־צדק לבעלה. הם גויסו אצלה למלחמת שלושים השנה של יוצאי גרמניה, שלא זכו מימיהם להכרה שהם ראויים לה, כנגד מי שקיפחום.

משבחי בנו יכול היה ללמוד גנותו שלו. הוא לא עשה דיו להוציא לאור משפט. לא נקם במי שמיררו חיי בעלה. חש מה שבלבה. כל עוד היתה דעתה צלולה שתקה, עתה שנתערפלה מעט. הוציאה מה שהיה גנוז במעמקים. הניח לה לחיות בטעות. בנו לא לחם מלחמתו של איש, הגה בצער. לא היו אלה אלא רעיונות שבאָפנה וקצת חוצפה נחמדה. אומרי־לאו־לכל הם חסידים שוטים ממש כאומרי־הן־לכל.

עגמת־נפש מרובה גרם לו מאמר בעתון. הליברליות של האב, נכתב שם, הולידה פרי־באושים. מי שחיים בארץ לוחמת, נאמר עוד, חייבים להבין כי אי־אפשר בלי חוסן נפשי. הוא ושכמותו, נסתבר, הם “יפי־נפש”, המערערים את הבטחון בצדקת הדרך. הדבר ציערוֹ, שכּן אי אפשר היה לו לקום ולהצהיר שאיננו אומר הן למה שכתב בנו ושתיקתו נתפרשה כהסכמה. חוג של צעירים בעלי השקפות רדיקליות הזמין אותו לשיח־רעים. אף על פי שלא בא, נקשר שמו בדברים, שלא הסכים עמם, אשר הפיצו ברבים.

לעת כזאת יש שהיה מתגעגע לאוירה של אוכספורד. חירות ורוחב־דעת, יחס של כבדהו וחשדהו כלפי רעיונות שבאָפנה וכלפי טיוטות לתורה מהפכנית ועומק של תרבות. אף אלה סטריאוטיפים, אמר בלבו, משנזכר כמה מיני מחלוקת על כיבודים, שדעתו היתה סולדת מהם.

לאחר שראה את ההצגה, גברה בו ההרגשה של ניתוק גובר והולך. רדיקליוּת היא מפלט אחרון לבעלי כשרון בינוני, אמר פורת; והוא לא מצא עוז בנפשו לתבוע עלבון בנו אלא פעם אחת, כאשר נכנס בויכוח עם מי שכתב אותו מאמר בעתון. אולם גם אז לא היתה זו אלא הגנה על זכותם של צעירים להציג שאלות מרות, ולאחריה נתעורר בו רוגז על בנו, המאלץ אותו להכניס את ראשו למחלוקת שאין לו עניין בה.

מפח־הנפש שגרמה ההצגה שבה ועוררה ויכוחים קשים בינו לבין אשתו. היא חזרה והעלתה את הטענות הנושנות בדבר העדפתו את צעיר הבנים, והוא תבע ממנה עלבונה של התבונה. אדם בגילו של יהושע אינו יכול לגרוף עמו כל ימי חייו קיפוח מדומה. אם אדם אינו אחראי למראה פניו, כמה שנאמר, לפחות הוא אחראי למה שהוא אומר. האם דור לדור ישא את שגיאותינו החינוכיות כמין מכוה בבשר העוברת בירושה? הבלים, טען כנגדה. אולם היא החזיקה בדעתה: אף החינוך הליברלי מדי לא הוליד אלא תכונות בורגניות – יושבים להם בחורים שמימיהם לא חסרו מאומה בתוך כורסות־עור עמוקות, מקשיבים למוסיקה סטריאופונית, קוראים ספרות יפה ודברי־הגות עדכניים, זוללים מאכלים מעודנים ומחליפים מחווֹת מנומסות עם כוחות הרע. היא היתה מודאגת שמא עורר עליו בכתיבתו המופקרת, המבעטת בקדשי האומה, שנאתם של אנשים שאינם מכירים אותו ואינם יכולים לדעת שהוא “בעצם ילד טוב־לב, עדין ורגיש”, והדבר יפגע בו עד עומק נפשו, לפי שהוא כותב את הדברים הללו בלב מורתח, ככל אידיאליסט שאבדה אמונתו.

הוא היה סבור שהדברים נטועים במכאוב אחר. אילולא נולד עם מום־בלב, ואילולא נכפה עליו לשרת בחַיִל לא־קרבי, אפשר שהיה כאחיו, מן המוליכים ולא מן הנגררים, אולם נמנע מלתת הסבר מעין זה להשקפות זולתו, על אחת כמה וכמה באזני אשתו, שתדרוש את הדבר ככניעה ללא תנאי ומחר תראה את עצמה זכאית להלביש גם עליו אותה כותונת. מכל־מקום, אפילו הצדק עמו ובאמת אותו פגם גופני נותן אותותיו כאן, אין זה צריך לשנות מאומה. להבין מותר, למחול אסור. השקפה צריכה להיות נבחנת לגופה ולא על־פי שורש המכאוב הנעוץ בה.

ענין אחר עורר את דאגתו. חזה התפתחות בלתי־נמנעת. אדם שמתוך קלוּת־דעת או יצר פרסום קיבל על עצמו להיות שופר לרעיונות שאין הוא מאמין בהם אלא למחצה – וכבר היו דברים מעולם – מחר יהיה שבוי לדברים שנאמרו ברגע של הרתחה. וכאותו הרפתקן מדומה, המפחד אפילו מפני הצל של עצמו ואף־על־פי־כן מצטרף לתנועת מחתרת, כדי להאציל על עצמו מהודה וגבריותה, מחר יגלה את האכזריות האָפיינית לקבוצות־מיעוט נרדפות. מודה ועוזב לא ירוחם. לכשירצה לחזור לחיק העדר לא יוכל. לא ניחן בחלקלקות הנחוצה בשביל להיות “האופוזיציה של הוד מלכותו”. ואביו לא יוכל לעזור לו. שכּן אין אב יכול ללמד את בנו גמישות וערמה בלי להשחית את מידותיו. אין הוא יכול אלא ללמדו חכמות חיצוניות, ואידך זיל גמור.

 

פרק שלישי: ברית־הרעים    🔗

א    🔗

בינו לבינו נזקק למלה “בגידה”. הוא בוגד בז’ק, באשתו, בערכיו. על־פי סדר זה. ברית־הרעים הופרה. לפרקים היה נתון במריבה קשה עם עצמו. כביכול פקעה זכותו לנאמנות כלשהי – אפילו אותה נאמנות לאמת שעליה גאוָתו – מכיון שלא עמד בשבועת־אמונים. בעמדו בשעת גילוח־הבוקר מול המראה תמה שלא נשקפו אליו פני נבל. פרצופו שלו היה מביט בו במעין תחינה. פניו המיוסרים של גבר מזדקן המבקש שיאהבוהו.

השתדל להימנע מפגישה עם ז’ק, אולם מרים הידקה קשרים. מַכּרים יש לך הרבה, היתה אומרת, אך חבר ממש, רק אחד – ז’ק.

בשעות־רצון היה מתפייס לעצמו. דרש את התנהגותו כמין רחבות דעת: ענינים שבינו לבינה אינם נידונים במושגים של קנין; אדם אדון לגופו; הנסיון לכפות על היצרים עקרון מוסרי מוליד עיווּתים; הסכנה שבאינוס הרגש מרובה מזו הכרוכה בשחרורו; ז’ק אינו בעלים לאבר־המין של אשתו; אם היא נזקקת לאחר, משמע שהדבר מעשיר את חייה; אַל לנו לקפח את זכותה לחיים מלאים; מרים, המשלימה עם זיקה לאחרת, אינה זכאית לתבוע ממנו להתנזר דוקא מזו; וכיוצא באלה. לפעמים מצא נחמה במחשבות כגון אלה. לפעמים דרש אותן כצביעות.

נמנע ממחווֹת של ידידות כלפי ז’ק, שמא יחשוף רגשי־אשם כמוסים. אך גם נמנע מלעמוד על דעתו בויכוח פוליטי, יום אחד קיים עמו שיחה בעניני השעה ונתאכזב. ז’ק נקט עמדה שטחית נוחה. נתן אמון בהנהגה משום שיש לה “אינפורמציה” שאינה בידו ודן בסכסוך היהודי־ערבי כענין שאין לו התחלה וסוף. נתגלה בו בלי משים קוצר־רוח כלפי השקפות ליברליות. ז’ק כמעט רגז עליו שהוא “מערבב שמחה בשמחה”. בשום פנים לא הסכים לדון בשאלה הערבית כשאלה הוּמַנית. דברים הרבה עמדו על קצה לשונו, אך נמנע מתגובה. קורה בין עיניו והוא מבקש ליטול קיסם מבין שיני חברו?

לעתים דימה שגילה אותות חשד אצל ז’ק. אולם כעבור רגע נעלמו, ולא נודע דבר על בּוּריוֹ. תמה על חברו. כל ימיו הוא מתערב בנוכלים, מלשינים, סוכני־סתר, אנשי־מודיעין, ומרגלים – ולא דבקה בו חשדנות. לפעמים הציץ בו ז’ק כיודע דבר־מה, אך לא אמר מאומה. והוא לא היה מסוגל לגמור בדעתו אם לתלות זאת בשתקנותו הנודעת או בסגולה אחרת. מי שהבגידה זרה לרוחו אינו רואה אותותיה בכל.

אינה סירבה לדבר בזאת. אי־אפשר לדעת אצלו, אמרה. אולי הוא יודע, לעולם לא ישאל. אף פעם לא ביקש לדעת מה עשיתי בבית בהיעדרו, נאנחה. הלא אם ישאל, ישמע כמה אני משתעממת לבדי. זכרון מר נתעורר בעיניה… עם המטומטם הזה מחמוד.

לאחר שיחתו עמה דבק בגירסה אחרת. ז’ק יוֹדע והסיק מסקנות עגומות לעצמו. ברית־הרעים אינה קיימת. אולם אין הוא תובע מאשה שתהיה קנינו. איש־הטבע אינו מתקומם כנגד איתני־הטבע. הנהר העובר בנחלתו אינו רכוש פרטי.

נזכר בהערה של פורת, שניחן בכושר־אבחנה דק. ז’ק בעל־גאוה. על־כן הוא אוהב לתת מתנות. הוא יתן לך את הכותונת האחרונה שלו. הוא נהנה מזה. אבל אם תתן לו את הכותונת האחרונה שלך, איבדת חבר וקנית לך שונא.

נצנוץ חמדני נתעורר בעיני פורת בעת שאמר: אתה יכול לקבל ממנו אפילו את אשתו. קח, הוא יאמר לך, היא ממילא לא שלי.

ב    🔗

יום אחד הפתיעוֹ ז’ק בביקור, עד שהכניסה אותו המזכירה ללשכתו היה נתון להתקף של התרגשות. אולם ז’ק נכנס בפנים שׂוֹחקים ולא השגיח בארשת המתוחה שעל פניו.

עברתי בפרוזדור, ראיתי את שמך, החלטתי לראות אם אתה בפנים. אני מפריע?

קם ממקומו בידים מושטות. אתה? מפריע? לעולם לא.

הציע לו קפה או משקה חריף. ז’ק סירב לשניהם והסכים לשניהם. ישב במעין התנצלות: וכי נאה לשאול אם אני מפריע? הרי לא תאמר לי כן. בת־שחוק ידידותית העניקה לפניו ארשת נעימה במיוחד. הוא אמר בלבו: ז’ק אינו חושד במאומה. אך אם הוא חושד, הריהו רב־נוכלים.

זמן־מה הסיחו בענינים שונים. ז’ק ביקר את האוניברסיטה. ראש נפוח מדי על גוף רזה. הוא הגן עליה: אינך מקים אוניברסיטה לשעתה. ז’ק לא קיבל את דעתו, אך הניח לנושא. בעצם גם אני מושך מכאן משהו. לא אזרוק אבן לבאר שאני שותה ממנה מים.

בחייכו היו פניו גבריים ויפים. החוטם הישר, הלסתות הרבועות והמבט החד לא הלמו לבעל מרומה. מחשבה אירונית היתה מנקרת במוחו. תפס לשון אשתו: בשובו לארץ ביקש “להתוַדע אל אחיו”. ואותה אשה משבשת את הכל. הוא יושב מול חברו והמִרמה ביניהם. ואפשר שהוא המרומה. לרגע חלפה בו מחשבה: לו ידע ז’ק, האם היה כואב? ניסה לשווֹת בדמיונו פני חברו בכאבו, אך לא העלה מאומה. הביטוי הרגוע והבוטח הנטוע בפני ז’ק מחק את הכל. מה שראו חוקריו בכלא דמשק לא יראה לעולם. לרגע נתעורר בו יצר הרפתקני לספּר הכל, ולוּ בשביל לראות רישומם של דברים בפניו, כאילו היה זה חזיון נדיר שכדאי להסתכן למענו. אולם מיד דחה את הדבר מדעתו. התגרות בורגנית בסכנות מדומות, נזכר בשיחה שקיים עם אשתו.

עוד פגישת־רעים אחת, שאינה מעלה ואינה מורידה, אמר בלבו. רגעים אחדים לפני־כן היה מודאג שמא בא אליו לבירור דברים. מין שיחת־בירור כזאת, כדבּר גבר אל גבר, כביכול, אינה יפה לז’ק. זה יוציא אקדח ויירה בך באין אומר ודברים קודם שיפטפט את נשמתו. אולם בעת שסיפר ז’ק על עבודתו, נתעוררו בו ספקות קשים. דימה שבכל זאת בא ז’ק לומר דבר מה על־פי דרכו. היה מהפך בדברים ומהפך בהם. האם נתכוונו להיות משל?

הוא שאל על החרדונים וז’ק אמר: ינוחו בשלום על משכבם, כתובים וחתומים. העבודה מתויקת. מדוע צריך לעשות דוקטורט? בשביל להתפרנס מן הקופה הכללית? אני מוטב לי כך.

עד כאן בהוּמוֹר, באותו סגנון שיש בו יוהרה של בן־חיל וקלות־דעת. אולם לאחר־מכן, בדבר ז’ק על ברית הרעים של האוָזים, נושא שהוא עוסק בו עתה, היו פניו רציניים ומשולהבים; והוא שאל את נפשו אם בגין המשל או בגין הנמשל.

ברית־הרעים של האוָזים, למד מחברו, היא התלכדות של שלושה למשפחה המורכבת משני זכרים ונקבה. שני הזכרים מקיימים יחסי־מין עם הנקבה ומעין יחסים בדומה להם בינם לבין עצמם. זכר שלישי המבקש להתקרב אל הנקבה ייתקל בחזית מאוחדת. ועוד פרטים בדומה לאלה.

מעניין ביותר, אמר ז’ק בהתלהבות ונתן בו מבט חד כחנית. אך הוא לא ידע אם אכן ביקש לנעוץ בו אותה חנית או היה זה ריכוז הדעת האָפייני למי שדן בדברים שהוא בקי בהם.

ג    🔗

משנתפנה מעבודתו, שאל בספריה ספרים על בעלי־חיים והקדיש להם שעות ארוכות. חיטט בהם כדי למצוא פרטים על תוקפנות המתגלגלת למחוָה טקסית, אולם המחשבה שיוכל ללמוד מן הספרים ההם אם היו דברי ז’ק מכוּונים כמשל נדרשה כאִולת, ממש כאותה משאלה קודמת לקרוא בין־השיטין של “מדוחי־האהבה” את רגשות אינה.

מכל־מקום גילה עניין בנושא חדש, ובספרו של לורנץ מצא פרטים מעניינים על אותה ברית־רעים, הקיימת אצל האוָזים, אשר ז’ק ביקש לאמת על־ידי ניסויים בחצר ביתו. כמה משפטים חזר וקרא בהרגשה לא נוחה.

“שעה שזכר צעיר מעתיר את תרועת־המנצחים שלו לפני זכר שני, והלה נעתר לכך, מוצא כל אחד מן האוזים במשנהו חבר ועמית לגבי תפקודו של הטקס שהוא טוב יותר מזה שהיה מוצא בנקבה… יוצא ששני זכרים משלהבים זה את זה יותר מאשר זכר ונקבה… לשני זכרים קל יותר למצוא נקבה מאשר לזכר אחד. כוחם המאוחד משלהב אותה…”

אם משל כאן, הרי זה רמז שנעוץ בו סוד בתוך סוד. אולם הוא דחה את הרעיון מדעתו. ז’ק כלל לא שלח אותו לעיין בספרו של לורנץ. סתם הוא רואה אותות בכל, כמי שמוחו גרוי מחמת רגשי־אשם.

מרים קידמה בברכה את העיון בספרים הללו, שנדרש כקריאה לפיוס, שמקורה ברגשי־אשם כמוסים. כיון שהוא בוגד בה עם נורית יודפת, הריהו מרגיש צורך לחדול מן הזלזול בערכים הכרוכים במקצועה. נכון הוא לפחות לקיים אותה הערכה הדדית שעליה מושתתים נישואיהם…

ברצון קיימה שיחה על נושאים שבהם היא בקיאה יותר ממנו ולא הסתירה כלל את הנאתה מן ההזדמנות להבליט את יתרונה עליו. ידעתי, שבסוף תגלה את אמריקה, אמרה. לאחר־מכן נשתפך על פניה חיוך מופקר מעט: אילולא הכרתיך היית יכולה לחשוב שההתרשמות שלך מן הפרקים האלה, שכבר מזמן אינם חידוש גדול, היא שמחתו של הומוסכסואליסט שגילה בספר מדעי שלא הוא לבדו… הגה בזיקתו לחברים ושקע בהרהורים. האפשר שבאמת קיימת בו נטיה חבויה?

אף רעיון זה הדיח מדעתו. יחס הכבוד כלפי סגולות גבריות אינו יכול להעיד אלא על עצמו.

אף־על־פי־כן, ברית־הרעים השפיעה בשעתה על בחירת הרעיה, נזכר. הוא התיר לעצמו לאהוב רק את זו שהיתה מקובלת על חבריו. לא היתה זו כפיה חברתית אלא דבר עמוק יותר. רגשותיו היו גזורים מהשקפת־עולם, שנתגבשה בברית־הרעים. אהב רעיות וחברות; ולא נשים רכות ומפונקות. נקבע בו יחס של חמלה מסתיגת כלפי נערות עדינות, רגשניות, נוחות להיפגע. נשים בעלות אופי מוצק, כושר־החלטה ובריאות נפשית הילכו עליו קסם מיוחד. הוא העריץ בחורות שאהבו לצאת למסעות ארוכים ולשאת משאות כבדים. נשים סלאביות רחבות־גרם, בריאות־שת, עגולות־שרירים, בעלות שדים מוצקים ושופעים, בטן גמישה ומתוחה, וקו־ירך חזק עוררו את תאוותוֹ.

פעם אחת, בעת שהיה שרוי בבדידות גמורה באכסניה הררית שוייצית, שאליה נקלע בשעת סוּפת שלגים והאש היתה מלחכת גזרי־עצים ריחניים באח, והרדיו השמיע פרקי מוסיקה מתקופת הרוקוקו, וזו התמזגה עם הלובן ההדור מסביב, וליקר־אגסים שוייצי זרע חמימות בקרביו, וענף אורן היה כורע תחת כובד השלג בחלון, נתעוררה בלבו לפתע הרגשה ברורה כי אילו חי במקום אחר, לעת אחרת, בהאזנה רק למה שמתרחש בתוך נפשו שלו, היה נושא לאשה את לילי.

לילי היתה אהובתו שנתים ימים, לפני שהכיר את מרים. היא היתה נערה נאה, פריכה, רגישה עד מאוד, אהבה מוסיקה סנטימנטלית, סיפורי־אהבה ושירים רווּיי יאוש כבד. היא רקדה וניגנה בפסנתר, והיו לה שדים זעירים מעוררי־חמלה ורגלים דקות ומחוטבות. כל אלה כמדומה חרצו את גזר־דינה. לא היה לה מקום בברית־הרעים. צפויים נסיונות קשים, אמר אז בלבו: ואדם חייב לשאת אשה שתוכל לעמוד בהם.

אילו נולדתי במקום שבו אנשים חיים לתומם, בלי הכרה של שליחות היסטורית בעצם קיומם, אמר בלבו, מן־הסתם הייתי היום רופא טוב־מזג, חובב ספרות, מוסיקה ופרחים, אב מסור ובעל נאמן זהיר ברגשות רעייתו. ובלילי־שבת היו באים אלי ידידים לרקוד לצלילי הפסנתר; והרעיה היתה לילי ולא מרים.

ועתה חזר, בדרך עקיפה כלשהי, אל לילי אחרת. שכּן, גם לאינה אין מקום בברית־הרעים ההיא. אך היא אשת חברו. וברית־הרעים של האוזים חוגגת את נצחונה על ברית־הרעים של ארץ־ישראל העובדת. הישג מבורך בערוב יומנו, אמר בלבו באירוניה.

אגב, גם אשה מעדיפה גבר שיש לו חברים, אמרה מרים.

האדם בכל־זאת יצור מורכב, נאנח.

שמח בשמחתה, שכּן הנאה מרובה נהנתה מסכלותו. כיון שעוסקים בתחום שאינו שלו נכשל בדבר שטות ונתפתה לומר נדושות שהכל יודעים ואין טעם לחזור עליהן.

ד    🔗

“ברית־הרעים” שבה ונזכרה בשעת פגישתם בכינוס ותיקי ההגנה. ז’ק גילגל את השיחה לאותו נושא כמין “מתיחה”. מי שנזדמן למחיצתם היה סבור שהם מדברים על אחוַת־הלוחמים. הם לבדם ידעו שדברים אמורים באוזים. היה זה סוג של הוּמוֹר שלפנים היה חביב מאוד על ז’ק. “ברית־הרעים” שימשה לו פתיון לצוד מי שאוהבים מלים רמות. אלה שמעו חצאי משפטים ונגרפו לומר שבחי הרעוּת. לפנים היתה התנהגות מעין זו אות לברית חשאית. אולם הפעם לא ידע אם אין טמונה כאן כוונה נסתרת. ז’ק חזר על הביטוי “ברית־הרעים” לעתים קרובות מדי, כאילו כמוסה בו עוד משמעות אירונית מלבד זו שכבר נטענה בה מכוח הטעות של מי שלא ידעו במה דברים אמורים.

בתוך כך נודעו לו דברים אחרים. מכּר ותיק, העובד בשירותי־הבטחון, אשר היה סבור בטעות כי הוא שותף לסוד, לא נזהר והסיח בענינים שאינם יפים לאוזן זר. אתה רוצה להחיל את “ברית־הרעים” גם על ה“שטינקרים”, ליגלג על ז’ק. וכך נתבררה לו פרשת מחמוד, שנתפס בעבירה בטחונית ושיתף פעולה עם שירות־הבטחון. אתה ממשיך לגדל את הברנש ההוא? שאל האיש. את השקל הציוני כבר קנית לו?

עליצותו של ז’ק פגה באחת. פניו נהיו רציניים וקשים. אינני מבקש ממנו להיות ציוני; אני נותן לו הזדמנות אחרונה. האיש הביט בו בביטול. התמימות שלך הורגת אותי. לאחר רגע הוסיף: היזהר שלא תהרוג אותך. ז’ק התעלם מן הדברים האחרונים. אינני דורש ממנו להכיר בצדקתו, עמד על דעתו. וזו הסיבה שהוא מאמין לי ואני מאמין לו.

בלכת האיש שיתפוֹ ז’ק בענין שבדרך־כלל נמנע מלדבר עליו. מיחה כנגד הביטוי “שטינקר” המעיד, לדבריו, על טעות בגישה והתנשאות. אמנם, קשה לכבד מי שבגד בעמו, אך אין אנחנו שופטיו אלא מעסיקיו. יכולים אנחנו לתת לו אחיזה בחיים, גאוה מקצועית ואמון. לאחר שבגד בחבריו, לא נותר לו מאומה מלבד אלה. מי ששרף את כל הגשרים עודנו יכול להיות אדם מועיל למישהו.

ביקר שיטתו של אותו איש, שליגלג עליו. צחוק סרקסטי נפלט מבין שפתיו.

מי שסבור שיש בכוחו לגייס לשירותו סוכני־אויב המאמינים בעליונותנו המוסרית, מסכן את כולנו. מי שתובע מסוֹכן להכיר בצדקתנו רק מעורר אצל האיש ההוא פחד ואי־אמון. שכּן הסוכן אומר לעצמו: בן־אדם, האם האיש הזה מאמין שאני עובד בשבילו מפני שהוא צודק? אם הוא חושב כך, הוא תמים ללא תקנה; אם הוא תמים, אי־אפשר לסמוך עליו, העבודה הזאת אינה לתמימים; אבל אם אינו תמים, משמע, הוא רוצה שאשקר לו; גם זה מסוכן; אם מותר לשקר בענין כל־כך חשוב, ודאי מותר להעלים פה ושם כמה עובדות בלתי־נעימות.

שוב נתן בו ז’ק אותו מבט חד שלו. זה המקצוע היחיד שבו הכל מוכרח לעבוד על אמת; אין מקום אפילו לגניבת־דעת; זה או או: או כל האמת או שהכל משתבש ואי־אפשר לסמוך על איש.

בת־שחוק קלה הופיעה על שפתי ז’ק. בעולם השקר יש לפחות דבר אחד המושתת בהכרח על האמת העירומה, והוא – היחסים בין סוכן והמפעיל שלו; אני יודע מה אתה חושב – פרדוכס; אבל אתה טועה; אלה הם יחסים עמוקים מאוד; שני אנשים העוסקים בדברים אפלים, אבל בינם לבין עצמם אין מקום אפילו לשקר הקטן ביותר; ככה זה; רק האמת, וכל האמת.

בנדיר שמע את ז’ק נושא דרשה ארוכה כל־כך.

על יסוד מה אתה מאמין שהסוכן האמור לא ירמה אותך?

ז’ק נתן בו מבט פיקח. יש גם בקרה, אבל הבסיס הוא יחסי־אנוש. אני רואה ביטוי ספקני בעיניך, אך אלה הם פני הדברים. לאיש הזה לא נותר מאומה אלא מקצועיותו; הוא רוצה שתכיר בה, תשבח אותו כאשר הוא עושה עבודה טובה, תנזוף בו כשהוא טועה ותסלח לו כשהוא נכשל; אין לו אדם בעולם מלבדך; אך הוא רוצה להיות בטוח שאתה מקצועי, לא פטפטן ולא סתם הרפתקן; לא איכפת לו אם אתה צודק; אם תבקש ממנו להכיר בכך הוא יתאכזב ממך כמו נער שגילה כי אביו איננו יצור מבוגר; הוא הפסיד את זכותו לבחור בצדק; הוא יהיה קשור בך גם אם אינך צודק; הוא מצפה ליחס אנושי; הערכה מקצועית היא היחס האנושי היחיד שהוא ראוי לו בעיני עצמו; לא רחמים, לא שיתוף בדעות; הוא מוכן ליהרג ובלבד שיוּכּר כאיש־מקצוע מעולה; ואין מי שידע זאת מלבדך; איש אינו מכיר אותו.

המקצועיות שלו אינה נמדדת בקני־מידה מוסריים, הוסיף. אבל הדברים שהוא עושה יכולים להיעשות טוב או רע; בשפל המדרגה לא נותר לו אלא לעשות את הרע טוב יותר מאחרים ולצפות לשבחיך; זה הכל.

הוא חש שלא בנוח. ז’ק דיבר על בגידה כענין שהוא בקי בו.

האם אנחנו מדברים על מחמוד? שאל. ז’ק ניענע ראשו. מחמוד “שרוף”. אנחנו מדברים על עקרון.

הוא בלע רוקו בהרגשה גוברת והולכת של אי־נוחות. להסיח דעתו מענין לא נעים שאל פרטים. מששמע שם משפחתו של מחמוד, נעתקה נשימתו.

איזה צירוף־מקרים מופלא! האין זה שם־המשפחה של אותו אנס שסורס בידי הפלוגה המיוחדת?

תגובתו של ז’ק היתה אדישה. זה שם שכיח אצל הערבים, אך אפשר שהוא מאותה חמוּלה. ואולי בנו של אותו עלוב.

צחוק קצר נפלט מגרונו; אך ז’ק הקפיד על שפתים חתומות. אולי משום שכך מובלט יותר עוקצה של בדיחה ואולי משום שלא סיפר כל מה שהוא יודע.

ה    🔗

מפעם לפעם היה פורת בא ל“שיחת־רקע”. פיליפ ואנוכי איננו בקיאים בחומר דיינו, היה אומר. אנחנו זקוקים לפרטים ופרטי־פרטים; הגם שהיומרה שלנו היא להעלות באוב עולם רוחני שלם, סיפורנו לא יתעורר לחיים אם נרכז את מבטנו על עניינים חשובים בלבד; אסור לנו לשכוח את ריח הגירניום, אם יש לו בכלל ריח; ואת הערביה השמנה עם השדיִם המתנדנדים על הבטן; ואת האשה היהודיה מרחביה המדברת בשפתו של המלך ליר; ואת החלוץ בעל העינים הנוקבות המקשיב לאיש־שיחו בקוצר־רוח ובה בשעה מכין דרשה; ואת פקיד־הסוכנות בעל ארשת הפנים הנעלבת תמיד; ואת שמש בית־המשפט הערבי, שאצבעותיו נוטפות שמן זית ממותק; ואת אבק הדרכים האפרפר שריח שתן גמלים עולה ממנו; ואת ה“קאואס” של הרב הראשי הספרדי; ואת השוטר זקור־החוטם ואדום־הברכים בפתח ארמונו של הנציב העליון.

הנציב העליון הוא בעיה לעצמה; שכּן הכל יודעים מי היה הנציב העליון בתקופה האמורה, אולם אין לנו כוונה להיות נאמנים לדמותו; זכות היוצר היא, לקחת את כל הנציבים העליונים, הממולחים עם הכסילים גם יחד, להכניס אותם לקדירה אחת ולרקוח לנו נציב עליון משלנו, שזמנו ומקומו טבועים בו לבלי הפרד.

זה יהיה ברנש קשיח ורגשן, תיארוֹ פורת. ברנש, המאמין שהוא יודע להתהלך גם עם הזאב גם עם הכבש; גבר נבון, אך לא נבון דיוֹ לדעת שאין היכולת להסתדר עם רבים ושונים באה במקום מדיניות לזמן ארוך; במרוצת הזמן ימצא את עצמו נזקק לאותם אמצעים שנקטו אלה שביקר בחריפות: החלבה והשוט.

אנשים קשים ורגשנים, אמר, מסוגלים להיות אכזרים; הם “לוקחים את עצמם ברצינות” ומשתתפים תמיד בטרגדיה קודרת. פיליפ ואני איננו הוגים לו אהבה יתירה; ידידנו הטוב הוא פקיד של הסוכנות היהודית, יוצא־גרמניה חריף ונבון; פיליפ נבוך מעט. מחמת השפעתו של אותו אדם עליו; לעתים הוא מנסה לרופף מעט את קשרי הידידות שנתהדקו מדי, שמא יש בהם כדי לעוות את שיפוטו; אך אינני מניח לו להתכחש לרושם העז שעושה עליו אותו כלכלן צנוע שלמדנותו מרובה משלו.

לעתים איני מרוצה מפיליפ, אמר אירונית. תמיד הוא מקבל את דעתי; בחור בלי אופי.

היה מדבר על פיליפ כדן בחבר נעורים. פיליפ הוא אדם דתי, כזכור לך, אבל יש בו גם ניהיליזם; אנחנו מדברים על שנות השלושים וניהיליזם לא היה זר לרוחם של צעירים משכילים בעת ההיא; איך מתישב ניהיליזם עם אמונה בהשגחה העליונה? – זו שאלה ששואל היסטוריון; סופר איננו שואל שאלות כאלה; סופר יודע שסתירה פנימית היא חלק ממחזור הדם; אדם הוא יצור המאכלס בתוכו סתירות ואלו חיות בשלום זו עם זו; הוא נעשה מטורף קצת כאשר הכל מסודר אצלו בלי דופי.

ניהיליזם איננו מעיד על בעליו ששקע ביאוש עמוק, אמר. ניהיליזם הוא לפעמים בחירה עליזה בהשקפת־עולם קודרת, כמקרה בנך, למשל; ובמקום שיש בחירה, יש אמונה בטוב וברע; ואם יש אמונה בטוב וברע, שוב אין מקום ליאוש גמור; והרי – אם אין בחירה ואין טוב ורע, חובה עלינו להתאבד; אם לא התאבדנו, משמע יש בחירה; אם יש בחירה, יש אמונה בטוב וברע – שוב תיקו; סוגרים עלינו.

פיליפ מאמין בהשגחה עליונה ובחופש הבחירה; אם בחר לומר אמת – יש השגחה עליונה; אם בחר בשקר – הריהו נענש ואיירין נוטשת אותו; אם נענש – משמע שיש השגחה עליונה; אם יש השגחה עליונה, העונש מטהר אותו מחטאו; תיקו.

שהייתו של פיליפ בארץ־ישראל נתמלאה פרטים. הוא מבקר בקיבוץ ומתפעל מן השויון החברתי ורמת־ההשכלה של החברים בו, אולם השקפת־עולמו איננה מתירה לו להסכים שיש כאן גרעינים של חברה חדשה; בדרך כלל הוא מאשים את הסוציאליסטים בטשטוש התחום שבין מציאות לדמיון; ימים אחדים הוא שרוי במבוכה; ושמא הקיבוץ הוא בכל זאת הוכחה שניתן לממש רעיון אוטופי? אולם הוא מגלה שאין קיבוצים שבהם יהודים וערבים חיים יחדיו; משמע, הקיבוץ הוא ענין לאומי; תשובה זו מספקת אותו; אנשים מוכנים לסכן הרבה למען מטרה לאומית; הקיבוץ אינו כופה עליו להאמין בסוציאליזם; הוא נוסע משם בהרגשה של רוַחה; לא יצטרך לבחון מחדש את השקפת־עולמו.

פיליפ רוצה להציב לעצמו מטרות של כאן ועתה, שיוכל להגשימן בכוח רצונו שלו; הוא מאמין שגאולת־הנפש בוא תבוא אם יגשים את המטרה הצנועה שלו; בדומה לילד שלא השליך נייר ברחוב ומאמין שעתה יעזור לו אלוהים לגדל שׂפם.

ראוי לזכור: פיליפ אינו חניך בית־ספר לכמרים. הוא בוגר אוניברסיטה. ומן המעוּלות שבהן. רעיונות סוציאליסטיים אינם זרים לרוחו אף־על־פי שהוא מתעב מרכסיסטים נבערים־מדעת; את הזיווּג שבין ציונות לסוציאליזם הוא דורש כמשאלה תמימה ונוגעת ללב ליישב את הניגודים בין הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית; הוא משוחח עם מנהיגי תנועת־העבודה; הוא חש ברצונם להשתית את המאבק ל“כיבוש־העבודה” על בסיס מוסרי. אין הוא מלגלג עליהם; הוא מיטיב מהם להבין את הבעיה הכלכלית; הוא מבין שכוח־העבודה היהודי אינו מסוגל להתחרות בכוח־העבודה הערבי הזול; הוא מבין שבלעדי המלחמה על עבודה עברית לא היה עולה שכרם של הפועלים, יהודים וערבים כאחד; על־כן הוא מסתפק בדוּח שלו בכמה הערות מקצועיות; אינו נוקט עמדה; בשיחות עם ידידה יהודיה, אשת מנהיג ציוני, הוא אומר באירוניה כי היהודים המציאו משהו שלא היה קיים מעולם, ביסוס מוסרי לאפליה לאומית.

האין בפיליפ מידה יתירה של חכמה שלאחר מעשה? שאל. האפשר שבעת ההיא ידע את כל הדברים האלה?

פורת שקע במחשבות. אפשר שהצדק עמך. נצטרך להתיר לו כמה מעשי־אִולת ודיבורים חסרי־שחר כדי שלא יהיה חכם הרבה.

ו    🔗

לאחר מלחמת־העולם הראשונה, סיפר לפורת, חשבו הבריטים שהערבים משוללי הרגשה לאומית; הם ראו בנדידה מארץ לארץ, על פי חוקי ההיצע והביקוש של שוּק־העבודה, סימן מובהק להיעדר הכרה לאומית וזיקה למקום; נמצאו הוכחות רבות להנחתם: המלחמות הבין־שבטיות והניגוד העמוק בין עירוניים, כפריים ובידואים; לדידם היו הערבים חלק מן האיזור, כמו אקלימו וצמחיתו; גבול הדיבר הערבי הוא גבולם; ובתוך התחומים הללו אין משמעות לתרבות לאומית; האיכרים ממילא נבערים מדעת; הבידואים חסרי לאום; העירוניים לבנטיניים. הם מדברים אנגלית נלעגת, מעריצים את תרבות צרפת ואת הטכניקה הגרמנית; כל ערבי משכיל שפגשו האנגלים במצרים היה יוָני או קופטי; אם היה משכיל מאוד, גילו לדאבון־לבם שהוא יהודי; אפילו חוקרי הספרות והשירה לא יכלו שלא ללגלג מטוב־לב על נושאי מחקרם: רק שירת האהבה נראית להם בעלת ערך כלשהו.

נשים אנגליות אף הן עסקו במחקר משלהן על היחוד המזרחי; התוצאות לא נתפרסמו ברבים; פיליפ יוכל ללמוד משהו מפי ידידה שלו, המוכנה לשוחח עמו על נושאים אינטימיים; הגבריות המזרחית היתה אגדה נפוצה. אך ודאי שלא היו בה סימנים שבטיים מובהקים; לכל היותר תמצא שם רעב חמדני או שיעור גבוה של הומוסכסואליות; אינני יודע מה יאמרו המומחים לדבר; מותר לנו לתלות זאת במחיר הגבוה של הנשים, מחיר שהאמיר והלך ככל שגברה חמדנותם של ההורים שבאו במגע עם התרבות המערבית וחשקה נפשם במוצרי־מותרות שראו אצל האורחים מאירופה.

הדיאלקטים השונים ודאי שלא יכלו לשמש סימן־היכר לישות לאומית; שכּן בארץ־ישראל גופא יכולת למצוא שלושה עד ארבעה ניבים שונים; ואם לדייק בפרטים, הרבה יותר מכך; כפריים דיברו אחרת מעירוניים; בהר אחרת מאשר בשפלה; הפועלים המצרים שממשלת־המנדט הביאה לארץ תיבלו את העגה הפלשתינאית בניבים משלהם.

העובדה שקל מאוד להוציא את ההמונים הערבים לרחוב לא שימשה לבריטים עדות לעֵרנות פוליטית; הם יִחסוּ זאת לחוסר־העבודה, לשעמום, וליחס המחמיר של המוסלמי כלפי צורות־בידור עממיות; הם ידעו שקל להלהיב המון ערבי בגלל איזו בעיה לוֹקלית וקל עוד יותר להזמין מחאות קולניות בגלל איזו פגיעה מדומה בדת; הם סירבו לראות באלה תסיסה לאומית; חקרנים שבהם אהבו להקיש מן האקלים על האופי; אחדים מהם האמינו באמת ובתמים שעצירת הגשמים בקיץ וכיוצא באלה עוּבדות אקלימיות, הולידו את העצלות, הרגשנות, האכזריות והנאמנות אשר בעלי הדמיון הפיוטי שבהם השכילו למצוא אצל כל סוחר ערבי ממולח; רבים מהם היפנטו את עצמם להתאהב בערבים, שכן נראו להם כצאצאים הנאמנים של רועי־הצאן מן התנ"ך. בעוד שהיהודים נראו להם כיזמים ממזרח לונדון, יזמים פיקחים אך נעדרי הקסם של גיבורי קונראד, המוכנים לסַכּן כסף של אחרים בשעה שהם מסכנים את גופם.

הדרישות הלאומיות של הערבים נראו להם כתחרות של נכבדים על פופולריות בקרב ההמון; שחיתותם של הנכבדים שימשה לליברלים שבבריטים צידוק מספיק לשלוט בארץ־ישראל; הם האמינו שהם מביאים למזרח התיכון לא רק שלטון זר אלא גם ציויליזציה מערבית; עדיפותה של זו על פשפשים, בילהרציה וגרענת לא עמדה כלל לדיון; באווירה זו נקל לשער שמעטים ראו בהצהרת בלפור ענין שהערבים זכאים להתקומם עליו; הענין הציוני נפל לידם כמן משמים; רק מאוחר יותר הרגישו איזו אחריות נטלו על עצמם; בשלב הראשון האמינו בלב תמים שהשלטון הבריטי בארץ־ישראל שואב את צידוקו ממקור טהור; שלא כבעלי־בריתם הצרפתים, שבאו למזרח התיכון כדי להגן על האינטרסים שלהם, ראו הבריטים את עצמם כמי שקיבלו על עצמם שליחות הוּמנית במקום שהאינטרסים האמיתיים שלהם אינם ברורים כלל ועיקר. היהודים הסכימו עם הבריטים שאין תנועה לאומית ערבית. הדבר הלם את הדוקטרינה הציונית; המנהיגים לא ידעו ערבית ולא הכירו את הארצות השכנות; בני עדות־המזרח, שהיתה להם ידיעה מובהקת בנושאים ערביים, השמיעו קול ענות חלושה. הם לא יכלו להתוַכּח עם אנשי־המדע והבנקאים מאירופה, אולם ההתפכחות באה מוקדם מאוד; מוקדם מכפי שחושבים היום.

הטעויות של הערבים לא היו פחותות מאלה, הוסיף ואמר. לגאוה הלאומית הריקה והאשליה שהיהודי ניחן בסגולות שיִחסה לו התעמולה הערבית – כלומר שהוא פחדן ואינו מסוגל להיות חקלאי – הולידו בטחון כוזב, ואת ההנחה שאין בכוח ההתישבות היהודית בארץ לשנות עוּבדוֹת מדיניות; והיתה עוד טעות פוליטית מעניינת: הערבים האמינו באגדה על הכוח האדיר של בעלי־ההון היהודים, וביסוס לאמונתם שאבו מן “הפרוטוקולים של זקני־ציון” – מסמך טיפשי ומרושע שחוּבּר בידי פקיד חשוך של האוכראנה… המסמך המזויף שנועד להשמיץ את היהודים הצליח רק להפחיד את הערבים… השריף פייסל ובנו חוסיין האמינו שהיהודים עתידים לקנות אצלם בכסף מלא את זכות הישיבה בארץ־ישראל; והיו בטוחים שוייצמן מחזיק בידו את כרטיס־הכניסה למערב…

פורת נתן בו מבט ספקני. מדבריך אפשר להסיק שהכל היו שוטים גמורים.

לא שוטים, קצרי־ראות, השיב לו. ההיסטוריה אוהבת להתעלל בנביאים. וסיפר לו מעשה שהיה באביו. בפגישה עם סנט ג’ון פילבי אמר לו הלה כי ההסתגרות של היהודים בארץ־ישראל מסוכנת להם; מוטב להם שיתפרסו על־פני כל האיזור ויתרמו לפיתוחו.

פילבי רצה להחזיר את הוזיר היהודי לחצר־השולטן, אמר פורת. ומה השיב לו אביך?

איני יודע, אמר. ביומן המספר על אותה פגישה לא נכתב על כך מאומה; אולם בשולי הגליון נרשמה שאלה: בסטרומבולי מגדלים עגבניות לרגלי הר־געש; האם מותר לגדל גם ילדים לרגלי הר־געש?

 

פרק רביעי: מחמוד    🔗

א    🔗

פרסום התרגום העברי של ספרו חידש פולמוס שנשכח. “יציאת הבריטים מארץ־ישראל” אמנם ראה אור באנגליה וארצות־הברית שנה לפני כן, אולם התרגום העברי עורר עליו רָגזם של אלה שהמקור האנגלי לא הגיע לידיהם. הוא השתדל להימנע מויכוח עם עמדות קיצוניות וקנטרניות, אולם אנוס היה להיענות להצעה של איש־טלויזיה, שהזמינוֹ לעימות עם אנשי־מחתרת. יצא מאותו דיון בפחי־נפש. לא תוכן הדברים פגע בו, אלא פכים קטנים, הערות־אגב ארסיות שנאמרו מתוך זעם מוסרי עמוק; גישה, שלדידו אין לה מקום בדיון עיוני. אולם הללו הטיחו בו דברים כאילו היתה אותה תכנית בית־דין־שדה שנתכנס כדי לדון בהאשמה חמוּרה: חילול זכרם של גיבורי המחתרת. אף כי היתה לו הרגשה שיצא מאותו דיון וידו על העליונה דיכאה אותו “חמת־ההמון”. כפי שהתבטא לאחר שעיין במדורי המכתבים למערכת של העתונים. ברגע של אכזבה וכאב הגה אפילו בשיבה לאוכספורד, מקום שבו מלומד נקי־דעת יכול לעסוק בתלמודו מתוך צלילות־מוחין ואין צלה של דעת־קהל עוֹינת מרחף מעל ראשו. אולם הוא דחה את הדברים מדעתו ושמח שלא הזכיר את הרעיון, אפילו ברמז, באזני מרים. שכּן, אילו עשה כך היה קיומו של הרעיון מובטח, אם כמין הצעה עומדת, או כעדות חיה לרפיפות אָפיוֹ; עדוּת שהיתה מוצאת את דרכה בצורה כלשהי לתיק “נורית יודפת”.

הכל היו דנים בזה. פולמוס “חרמשיח” בחוג־המשפחה דעך לאחר שדרך כוכב חדש, ואפילו עודד מירון, שעתה היה מצטרף אליו מפעם לפעם לשיט, מצא לנכון לנקוט עמדה אוהדת. אולם הדברים שהשמיע זה בזכות החופש האקדמי נשמעו תפלים ומרגיזים, עד כי לרגע נכנס ספק בלבו שמא רעיונות שכל־כך קל לגלגל בהם מתוך בערוּת וקלות־דעת אינם יכולים להיות נכונים ללא סייג. צער רב גרם לו גם מאמר־סניגוריה נלהב שכתבה נורית יודפת בשבועון מצויר, שכּן זה הסיר מעליו חסדה של מרים, אשר קודם־לכן הכשירה עצמה בענוָה למלא תפקיד כפוי־טובה של רעיית איש נרדף.

הסיח דאגתו באזני פורת. אקלים זה, שבו חבורה קטנה של צרי־מוחין יכולה להרעיש עולמות ברגע שמישהו מעז להציע גירסה משלו, אינו יפה לשכמותנו. פורת ביטל את דבריו במנוד־ראש. פגעת בצפור הנפש; יערות יש מעט, אבל צפרים הרבה; אני לא הייתי נרעש כל־כך; הרוגז עשן והספר אבן; זה פורח ונעלם וזה תקוע ועומד; יתר על־כן, אדם כמוך, שיש לו דירה נאה וכלים נאים ואשה נאה, מה עוד יכול להרחיב דעתו? זר־קוצים… מי שאין השוטים מיסרים אותו בעקרבים, כיצד יוכל לדעת אם הוא נביא?…

ב    🔗

בחברת אִינה היה פטור מצערה של מחלוקת. היא לא קראה עתונים וכל אותו פולמוס נעלם מידיעתה. לא הבינה מה אמר בטלויזיה, אולם צפתה עד סוף הדיון. כשאתה נרגז, אתה ממצמץ בעיניים, אמרה לו לאחר־מכן; וזה לא עושה רושם טוב.

לפעמים אמר הן להויה זו: מפגש־מעט, גופים ולא עוד; ובשורש הנשמה פירוד גמור. דרש אותה כעדות לחיוניות מינית. יתר על־כן, אף־על־פי שלכאורה רק החושים משתתפים, הדעת מצטללת לאחר מעשה – כגון רחצה בים, ענין גופני טהור ואף־על־פי־כן צופן בחוּבּוֹ התרעננות המחשבה.

אך לפעמים ביקש יותר מכך. בינו לבינו כינה לדבר אחוָה רוחנית. אך בנדיר הצליח לעורר אותה שתאזין לדברים שאינם נוגעים במעשיהם. מוסיקה וספרות נסחטו עד תום. מה שידע להגיד, נאמר בפגישה אחת. הצטער על דלות ידיעותיו. שאל כמה רעיונות מפורת, אולם הללו היו כבדים מבינתה. די היה לה בכמה קריאות התפעלות. שמעת כמה יפה? לבכות כמה שזה היה יפה! וכיוצא באלה. ועתה גם באלה לא היה לה חפץ. מעת שנעשו יחסיהם סדורים ומאורגנים ויתרה מלכתחילה על השיחה המקדימה, שלדידו נהיתה מעין טקס הכרחי, מוֹתר האדם.

פעם אחת שאל בעצתה בעניינים שבין אדם לחברו. האריך בדיבור. היא לא טרחה כלל להשיב. נתנה בו מבט פיקח ושפתה התחתונה נמתחה על שיניה למעין חיוך.

מדוע אתה מדבר כל כך הרבה? עייף? אם אתה לא יכול עוד פעם, לא נורא; נישן. יש לי מחר כביסה.

אם היא מושחתת גם אני מושחת, אמר בלבו.

רגעי החסד היו מעטים. בנדיר הסכימה לספר מאורעות מימי־ילדותה. הבינה שהוא זקוק לדו־שיח בבחינת טקס, המעניק להתחככות הגופים את ברכתו, וליגלגה עליו בשל כך. לעתים, בשביל להרעימו, נמנעה בכוונה מלדבר על כל דבר אחר זולת ביטויים טכניים הכרוכים במעשה המשגל, כאילו ביקשה לגרוף אותו עמה לאיזה “שפל־מדרגה” מדומה, אשר בו רק אנשים זרים זה לזה לחלוטין נזקקים זה לזה. הנאה מרושעת ומבודחת כאחת הפיקה מן ההשפעה הנודעת לניבול־הפה על חושיו. לעתים קרובות, כאשר לא היה מסוגל להתעורר שנית ולהשביע את רעבונה, היתה נזקקת לאותו תכסיס עד שגם קסמו פג והלך.

לפליאתו אף פעם לא היתה רוחה רעה עליה משלא השביעה. קיבלה את הדברים בשויון־נפש, כמין מפגע שראוי להשלים עמו. מלכתחילה שמח באותה אדישות, שנדרשה כעדינות מסוימת. אולם במרוצת הזמן נתעורר בו חשד שאין היא רעבה כלל. היא נשגלת כדי להפיג את השעמום, שכּן אין לה דרך אחרת לקשור מגע עם הזולת, ואין היא מתענגת אלא על מה שהיא מחוללת אצלו, לרבות מפח־הנפש.

אולם בעת שהיתה “חוגגת” – ביטוי ששימש אותם הן בעברית והן בצרפתית – סילק מדעתו מחשבות שכרוכה בהן איבה נסתרת. היתה שוכבת בזרועותיו רכה ונינוחה, נשימותיה השלווֹת והולכות המתנשפות על אזנו משלחות בגופו גלי צמרמורת נעימה; והוא היה אומר בלבו כי הדברים שהטיח כנגדה בנפשו אינם אלא מעשה־נכלים של הנשמה, הגונבת דעת עצמה. חולשותיו שלו הוא תולה בה. שכּן אין בה אותו כוח דֶמוני הגוזל ממנו את אוניו, ואין בה כלל אותו שיעור של רשעות הנחוץ לאדם כדי להתענג על חולשת זולתו. כל אלה דברים שראה בדמיונו. משהו משובש בה, אך אין טעם להלביש לו נוסח.

מכל־מקום היא לא היתה זקוקה למלים. הדבר נתרגש בה אילם, מובדל לעצמו. הוא לבדו, חש, נזקק למלים. לפרקים, אמר בלבו, הוא בוגד בה עמהן. הוא מתחבר והן מפרידות. הוא עמה בעדנה ורוֹך ואלה מתרוצצות במוחו כמין נקם. בשעות־רצון היה הנדן פרח־האהבה ובור־הדבש; לעת רוגז היה פצע פעור, מפלצת לא תדע שׂבעה, שאול־תחתיות.

פסולת נוצרית, אמר בלבו.

לעתים הצטער שאין הוא יכול להחליף רשמים עם אשתו. הציץ בספריהָ ולא למד מאומה. מכל־מקום חדל לקנטר אותה שהיא עוסקת בדברים שאין בהם ממש.

ג    🔗

לעתים רחוקות נפתחה. הירידה בחוף צרפת היתה מאורע שרישומו בה ניכר. פעם אחת סיפרה כיצד עמדו האנשים על הסיפון והביטו בה בעינים זועמות. ואלה אנשים שיודעים לשנוא, אמרה. רק איש אחד הביט בה באופן אחר, וזה היה דוקא המלווה מארץ־ישראל; אותו בחור שהלהיב את הכל לנהל מאבק פוליטי. הוא הביט בה וחייך אליה בעצב. והיא ריחמה אותו בלבה. ריחמה. בחור תמים; ההורים לא היו צריכים לכפות עלי את המעשה; אני לא הייתי תמימה; אני שנאתי את הים ורציתי לרדת.

אני הייתי הבחור ההוא, אמר לה ברוֹך.

הביטה בו בפליאה.

היית על אכסודוס? הוא חייך. לא, אבל בכל־זאת אני הייתי הבחור ההוא. חייכה בנעימות. אני מבינה שאתה רוצה להגיד לי משהו יפה.

כשנתבקשה, הסכימה לסַפּר על אהבות שהיו. אך זאת, רק כדי לעוררו. סירבה לקרוא לאנשים בשמותיהם. בכל מקרה טישטשה עקבות. יכול היה לקבל את הרושם שהכל נתרחש בצרפת, אך לעתים למד מן הפרטים שמדובר במעשה שאירע בארץ. השתדל לסלק מקולו כל אותות של קנאה, אולם פעם אחת, מששאל אותה על יִחוּדוֹ בקהל מאהביה, נתנה לו תשובה לגלגנית: אתך הכל אחרת; אתך אני רואה מלאכים.

בז’ק סירבה לדבר. הוא בעלי, אמרה ולא יספה. הילך סחור־סחור. אף־על־פי־כן הבינה שהוא שואל על אהבתה. נתנה אותה תשובה עצמה: ודאי שאני אוהבת אותו; הלא הוא בעלי. דימה שהיא מלגלגת עליו. אולם היא אמרה זאת בכובד־ראש.

תקופה ארוכה לא יכול לגמור בדעתו אם היא מרושלת וחולמנית או אדם מעשי ודקדקן. יום אחד הביא לה פרחים והיא הטילה אותם לכיור ושכחה אותם שם עד שנבלו. כאשר הביא לה כתונת־לילה הציצה בה ארוכות ואמדה את מחירה. כדאי שתביא משהו יותר זול, אמרה. ז’ק לא יבין מנַיִן היה לי כסף לקנות דבר כזה.

אך כעבור רגע הטילה אותה לתוך הארון. ז’ק ממילא איננו יודע כמה זה עולה. ולאחר רגע: הוא אפילו לא ירגיש שזה חדש.

מששאל אם היא חוששת שיחסיהם יתגלו לז’ק, הציצה בו כאילו נטרפה עליו דעתו. לך יהיה לא נעים, אמרה לאחר שתיקה ממושכת.

גם בעניינים שבינו לבינה נתגלה בה חוש מעשי שפגע בו בלי משים, שכּן היה בו כדי להעיד על נסיון רב.

אותו דבר שכינתה בהוּמוֹר, שהיה גס מעט לטעמו, בשם “Specialité de la maison” סירבה לקיימוֹ לעתים קרובות מדי. זה יקלקל את הטעם, אמרה. כמו סמים; מחר נצטרך שתי מנות בשביל להגיע לאותו מקום.

כששאל אם נטלה סמים, הניחה אצבע על פיה ושאלה: אתה מהמשטרה?

ד    🔗

בשאלותיו על ה“אחרים” מן־הסתם הגדיש את הסאה והיא רגזה עליו. טרדן, אמרה. הפעם בלי חיבה. אף־על־פי־כן נמלטה השאלה מפיו: אני שואל על ההוֹוה, לא על העבר.

היא נתעטפה בחלוק. אתה שואל אם מישהו מתגנב הנה בזמן שאתה נעדר? שאלה בצרפתית.

משהו בקולה הגביר את חשדו. נתכוונה להתל בו ואף־על־פי־כן ניצנץ בעיניה משהו שלא ידע לכנותו בשם. מכל־מקום היה בו פחד יותר מאשר הוּמוֹר.

אם מותר לאדם אחד להתגנב הנה בלילה, מדוע אסור לאחר?

הגיוני מאוד, בהחלט. קולה היה קר ועוֹין. אולם כעבור רגע חייכה. אתה חושב שפתחתי כאן בית־זונות?

מנסה להשתמט?

היא צחקה בקול. בבית־זונות לוקחים כסף; האם ביקשתי ממך פעם לשלם?

שלח את ידיו אל שוּלי חלוקה. ככה לא, נרתעה לאחור, לא בפנים כאלה.

כשאין משלמים, המחיר יקר יותר, אמר וצחוקה נאלם באחת.

במה אתה משלם? שתק. צחוק מר נמלט משפתיה. אני יודעת. אתה “יורד” אלי.

הכחיש מכל וכל. אולם היא התעקשה. כן, כך אתה מרגיש, אני יודעת; אבל אתה לא משלם; אולי אתה מפסיד, אבל אני איני מקבלת שום דבר.

יש לך שם גדול ואני מלכלכת לך אותו, אמרה לאחר שהות. יכול להיות, אבל אני לא מתרחצת בזה.

מתי אַת רצינית? כשאני ישנה. נצנוץ ערמומי נתעורר בעיניה, לפעמים יש לי אפילו חלומות מצחיקים. שמח להסב את הנושא לענין אחר. אילו חלומות? שאל כמי שנתעוררה סקרנותו. חלומות שבהם אתה משתתף, השיבה.

אַת חולמת עלי לעתים קרובות? לא, רק כשאני קצת חולה. אַת משתדלת להכאיב לי? אפשר להכאיב למזוכיסט? אני? כן, יש לך אשה טובה כמוני, שאיננה שואלת שאלות מיותרות, ואתה מצליח, בכל־זאת, לגרום לעצמך סבל.

חיוך מר דבק בשפתיו. שוחחתי עם אשתך, למדתי משהו, התגרתה בו.

ובכן, בכל־זאת המטרה היא להכאיב, נאנח.

היא נעצה בו מבט חד. במקום שאני אתרגז, מפני שאתה עושה ממני זונה, אתה עוד נאנח; אבל אני לא כועסת. תפסה את ראשו בשתי כפותיה ונשקה לו על מצחו. איש גדול, כל השיחה הטיפשית הזאת היא בשביל לסחוט ממני שאני אוהבת אותך; אבל איני יכולה לומר לך זאת; ייתכן שאני עושה לפעמים דברים לא־הגונים; לשקר איני יכולה.

אם אינך אוהבת אותי, מדוע בכל־זאת? בדברו צרפתית חש כמי שמצטט ספרים שקרא בעת שלמד את השפה.

כי אתה מצחיק אותי, נשקה על קצה חטמו ושילחה אותו לביתו.

לפרקים נהג כאחוז דיבוק. פעם אחת טילפן ולא נענה. קם ונסע לביתה. מצא אותה יושבת וצופה בתכנית־ילדים בטלויזיה.

לא שמעת שטילפנתי? רק עכשיו הגעתי, השיבה בלי רצון.

ראה בדלי סיגריות במאפרה. ומה זה? כשאני מתעצבנת, אני מעשנת. מה מעצבן אותך? שאלות טיפשיות. הרי עישנת לפני שהגעתי, גילה סתירה בדבריה. לא התבלבלה. אצלי הזמנים מתבלבלים, אני חלשה בדקדוק. אַת מהתלת בי? חס וחלילה, אני רצינית כשאני עצבנית.

החזיק את המאפרה בכפו. שפתיה היו צבועות ובדלי־הסיגריות נקיים. מה אתה מלמד באוניברסיטה, בילוש? צחקה אך הקול שיצא מגרונה לא צחק עמה. אני עישנתי בבוקר, אדוני השוטר, וצבעתי את השפתים לפני שיצאתי מהבית; חוץ מזה, הצבע שלי איננו יורד.

הניחה את ידה על ירכו, אך הוא לא נתרצה. לאן יכולת לצאת? המכונית אצל ז’ק והאוטובוס האחרון עדיין לא הגיע.

נתנה בו מבט מבודח. אני צריכה אוטובוס? יש לי מטאטא; הלא אני מכשפה, לא? כיון שלא נח מזעפו, נאנחה. לא ידעתי שאתה צופה בסרטי־מתח.

פעם אחת, בדרכו לחיפה, ראה את פורת יורד מאוטובוס. בהול וקצר־רוּח נשא הרצאה מבולבלת ולא הניח למאזיניו להציג שאלות. משסיים את הרצאתו מיהר לתא־טלפונים. הטלפון צילצל שעה ארוכה ולא נענה. לבסוף נשמע קולה, עייף וממורמר. קולו של מי שהופרעה שנתו. יש אצלך מישהו? חקר. היא השמיעה אנחה חרישית. אתה מרגיש שאתה מתחיל להיות קצת משוגע? כן, אמר כמאשר עוּבדה והוריד את השפופרת.

אף־על־פי־כן לא התאפק ובדרך לתל־אביב סר לביתה. בלב מלא בושה התקרב בלאט אל חלון חדרה. “לורד” פתח בנביחה עזה והוא נאלץ להזדהות. פתחה לו את הדלת והניחה לו להיכנס.

יכולת להגיד שאתה בא, כשדיברנו בטלפון, התמרמרה. פתאום בא לי, התנצל. אתה לא יודע חשבון? היום אי־אפשר.

אולם כעבור רגע, נתבהרו עיניה. הבינה. מי הפעם? שאלה. פורת. מה פתאום פורת? ראיתי אותו יורד מאוטובוס. אולי יש לו חברים בסביבה הזאת? לאחר רגע צחקה. השמן הזה? הוא איש נחמד, אבל אני לא אקרובט. חוץ מזה הרי ידעת שאינני יכולה היום. הוא חייך במר. אַת יכולה גם כשאינך יכולה.

זעמה הפתיעוֹ. יש לך מחשבות מלוכלכות קראה. מוטב שתלך מכאן לפני שאוֹמַר לך דברים ששנינו נצטער עליהם.

חש במבוכה עמוקה, אך לא סר ממקומו. לפתע נתנה בו מבט רווּי חמלה. כדאי שלא תבוא כמה זמן, ריככה את קולה. אנחנו מתחילים לעלות זה לזה על העצבים. אולם מדרך שהדפה אותו בכף־ידה הסיק שדיברה מתוך רוגז עצור.

שבוע ימים הבליג על דחף עז לראות את פניה. לאחר שבוע קנה בקבוק קוניאק צרפתי ונסע לביתה כשניסוחים שונים של דברי־התנצלות מתחלפים במוחו כל הדרך.

ז’ק קיבל את פניו במאור־פנים: איזה הרגלים בורגניים; מנַיִן ידעת שחזרתי? לא המתין לתשובה. קוניאק מתוצרת הארץ כבר לא נאה לך? סקר את הבקבוק הנאה.

היא נתנה בו מבט חם: דיברנו עליך; מה זה שלא רואים אותך? כבר התחלתי להתגעגע.

ימים אחדים לאחר־מכן באה ללשכתו לפנות ערב: היית מצחיק מאוד עם הקוניאק ביד, כמו חתן. היא געתה בצחוק, והדבר פגע בו. אם עוד פעם תעשה לי הצגות של קנאה, אני אחפש לי מישהו אחר, הזהירה אותו בעת שכרעה על ברכיה בתוך השקערורית הרכה של הכורסה, ראשה נשען על שלושה כרכים של תולדות הזמן העתיק והוא ניצב מאחוריה והלם בה כמוכּה טירוף.

ה    🔗

ברדת ז’ק לסיור בוטני בסיני שב לבקרה. בהתקרבו אל הבית נתן דעתו על התחדדות הרגשת־הטבע, שהיתה קהויה אצלו קודם־לכן. קצת תודות לז’ק, שלימדוֹ להבחין בפרטים נעלמים, קצת תודות לאינה, שעוררה רגשות רדומים. כך מכל־מקום אמר לנפשו. אשה זו, שהטבע לדידה הוא שעמום ובדידות, עשתה שארגיש כצמח הזקוק לאור וחום. חש מעין היענות לתמורות־אקלים. הסתיו כפה עליו הלך־נפש משלו; החורף הטיל בו רָגזו, האביב שב ועורר תקווֹת חדשות.

השמש הפיצה זוהר עז על־פני הים, פתותי־עבים שטו מעדנות בתכלת העמוקה; גון עצי־הזית נתעמעם, רק בטנם המכסיפה של העלים התנצנצה ברוח; שדרת־הצאלונים הטילה צל חמים על השביל שזהרורי־אור רועדים בו; ושעת־ערבית רכה נחתה לאִטה על גבעות הכורכר מנגד.

אינה ישבה בכסא־נוח על הדשא וקראה רומן צרפתי, והילד השתעשע עם “לורד” למרגלותיה. הוא ניגש ובירכם לשלום. זרקה בו מבט מהיר ותקעה אצבע בין דפי הספר. הילד התעלם מנוכחותו במין רוגז מופגן. דעתו היתה נתונה להתפייסות והשלוה המשפחתית היתה יפה בעיניו. נתכוון לשהות עמה ועם הילד זמן־מה קודם שהוא הולך לדרכו, כמי שאין להיטותו משבשת את נימוסיו. בפגישתם האחרונה נהג כגס־רוח.

ברגע שהתקין עצמו לשבת על הדשא השגיח במחמוד העובד בגינה. בירכוֹ בתנועת־יד, אולם מחמוד לא החזיר לו ברכה. מחמוד, קרא ברוגז. הלה הסב אליו את פניו ונתן בו מבט נטול־מבע. מַרחבּה! אמר לו. ערב טוב, השיב מחמוד וחזר לעבודתו.

תמונה קולוניאלית, אמר בלבו. לא שייכת. הגברת, הילד, הכלב, היליד, וידיד המשפחה. תמונה קולוניאלית פגומה. שכּן היליד נהג באוֹרֵח מתוך אדישות מובלטת. גמר בדעתו להביכוֹ. נכנס עמו בשיחה. מחמוד נתן לו תשובות קצרות. דומה, שהקפיד לטעות בדקדוק המלים, כמלגלג על מי ששפתו רהוטה מדי. מפעם לפעם השיב מחמוד על שאלותיו בעברית, אולם חזר לדבר בשפתו משראה שהוא מתעקש לדבר ערבית. השיחה לא הביכה אותו. משנתארכה השלים עם טַרחה שהוא חייב לשאת בה, כאומר: אין לנו מה לומר זה לזה, אך אם אתה זקוק לשירותי בשביל לתרגל את לשונך בערבית, אינני מחוסר נימוס כדי כך שאטול את כלי באמצע דבריך ואלך לי.

הערב ירד לאִטוֹ ואינה אספה את כליה ונכנסה לבית. לכשתגמרו, תבואו לארוחת ערב.

הצטער שהאריך בשיחה עם מחמוד. שכּן בינתיים החליט להמתין עד שהילד ישכב לישון. הזמנתו של מחמוד לארוחת־הערב משבשת את תכניותיו. אפשר שלא יירמז וישב עמם גם לאחר הארוחה. מחשבות קולוניאליות, אמר לנפשו באירוניה. אדם עבד עד רדת החשכה וראוי שיוזמן לארוחת־הערב.

דלותה של הארוחה הסבה לו קורת־רוח. לא היה בה כדי לפרנס שהייה ממושכת. אולם מחמוד אכל לאִטוֹ והיה חותך פרוסות־לחם עבות ותוקען לפיו בנעיצת אגודל. איש מהם לא דיבר. אף־על־פי־כן, משגמרו לאכול הציעה לשתות את הקפה בטרקלין, כאילו דברים אמורים במסיבת־רעים. הוא הוכיח את עצמו על קוצר־רוחו. אמנם, מחמוד נהג בו מתוך גסות־רוח, אולם הוא ראוי לכך. שכּן מחמוד קרא את מחשבותיו וראה מה חלף במוחו בעת שהוגש הקוניאק הצרפתי. גם בשבתם בטרקלין לא דיברו. הוא הציץ בעתונים ונע על מושבו בקוצר־רוח. בעת שיצאה להשכיב את הילד, צפו בטלויזיה. ראה בדאגה כיצד מחמוד מתרווח על מושבו ומצית סיגריה. גמר בדעתו לפרוש מהם ולחזור לביתו. אולם ברגע שחזרה לחדר, קם מחמוד והסתלק לו. בצאתו, דימה, חלפה על פני מחמוד בת־שחוק ערמומית.

היא הביטה בו בתוכחה. לא נאה לך לשבת עם מחמוד?

רגז עליה. שמעת איך דיבר אלי? איני מבינה ערבית, אמרה. אבל אם אני ראיתי, מחמוד ודאי ראה. מה ראה? איך ישבת כאילו כפאך שד.

החליט להבליג על רוגז. אין שעתו פנויה למריבה. רצה לשכב עמה וללכת. אף־על־פי־כן נפלטו המלים מפיו: אי־אפשר היה לשתות את הקפה במטבח? היא נתנה בו מבט לגלגני. מדוע? כי מחמוד הוא ערבי? הדבר הכעיסוֹ. אַת יודעת היטב מדוע. אין לך זמן? לא הרבה.

אין לך זמן – שב בבית. מיד אחר כך ריככה את קולה: אתה מתנהג כמו השולטן התורכי; אבל היה לי אורח; אינני יכולה לגרש אותו מפני שהוד מעלתו הגיע, לא כן? אתם גזענים כולכם, אמרה מקץ רגע.

כולנו? מלבד ז’ק, אמרה ופניה האירו.

לרגע היתה לי הרגשה שאַת רוצה שאני אלך ומחמוד יישאר, אמר לה בקול רך ככל שיכול בעת שנאספה אל חיקו. עיניה היו נעוצות בנקודה

כלשהי גבוה מעל ראשו, כאילו היא בוחנת את הדבר בלבה. הוא חפן שד בכפו ולש בו. עיניה לא זעו. העביר את כף־ידו לפני פניה. חייכה. מחמוד בעל־נימוסים, אמרה מקץ רגע. אף־על־פי שבא מכפר קטן.

לפתע התנער. קול צעדים נשמע מבחוץ. טילטלה והושיבה בריחוק ממנו. ז’ק! לחש בדאגה.

חיוך לגלגני נשתפך על פניה: אתה פחדן גדול, יקירי, ז’ק בסיני; אילו ראית את פניך! דגל לבן.

חש שהסומק מלהט את לחייו. מי זה יכול להיות? לחש.

ודאי מחמוד, השיבה במנוחה.

מחמוד! הרי הוא הלך.

נדהם כשאמרה לו שמחמוד לן לפעמים בצריף שבחצר.

וז’ק מרשה זאת? ודאי.

לא העז להביע בקול רם את המחשבות שהתרוצצו במוחו אותו רגע: הקִרבה המסוכנת של גבר צעיר הנשרף בתאותו – להרף־עין נזכר בהצצה אחת שנתן בה מחמוד; מבט חומד, מיוסר, סוגד – ואשה קלת־דעת, נטולת־מעצורים. הוא הגה בזאת מתוך כאב, אולם אפילו בינו לבין עצמו לא נתן לדבר ביטוי.

יכול להיות שהוא נכנס לבית־שימוש, אמרה במנוחה והניחה את ידה על חזהו. שב בשקט. הביטוי הלגלגני לא סר מעיניה.

זה טירוף! קרא. הרי הוא יודע שאנחנו כאן.

היא ניענעה ראשה בשויון־נפש. אני סומכת על מחמוד.

דרש את הדבר כאינטימיות שאין הדעת סובלת. הכיצד! נזכר בשיחתו עם ז’ק לאחר כנס ותיקי ההגנה. הגה בנאמנותו של מחמוד לז’ק. זה טירוף, חזר ואמר. הוא ירגיש חובה לספּר זאת לז’ק, אמר ביאוש.

אולם היא לא התרגשה כלל. אינך מכיר את מחמוד. חיוך מסתורי עמד בפניה. מחמוד הוא גבר. לא פטפטן.

משבחי מחמוד למד גנותו שלו. זעם אין־אונים כפה עצמו עליו לפתע. רצית שאלך כדי שמחמוד יוכל להיכנס, אמר בלחישה ארסית. היא הביטה בו בבוז גלוי.

בסדר, לך, כדי שאוכל להזמין את מחמוד.

את מטורפת וחסרת־לב, אמר וחבט באגרופו על השולחן. שנינו מטורפים, אמרה בשלוה גמורה. אבל אני מקרה פרטי ואתה משוגע בעל־שם הרוצה ללמד את העולם כולו פרק בשפיות־דעת.

בצרפתית, לפרקים, היתה שפתה עשירה ביותר.

ועכשיו לך הביתה. אינני אוהבת אותך כזה.

שפתיו רעדו מזעם. אַת מגרשת אותי!? היא השתדלה לשווֹת לקולה צליל רגוע. לא מגרשת, מבקשת. אַת מגרשת אותי, חזר ואמר. קולו נקטע בסופי ההברות. אַת תתחרטי על זה! היא אחזה בכף־המנעול. אולי, אולי אתחרט, אבל זה מה שאני מרגישה עכשיו.

ברגע שביקש להתפייס, נעשו עיניה קרות ונטולות־ביטוי. אינני חושד בָּך, אבל מן ההתנהגות שלך אפשר לקבל את הרושם… הצטער על ליקויי מִבטא שעשו את דבריו עלובים ומכוערים עוד יותר. לא הניחה לו לסיים את המשפט. מתי תלמד שכדאי לשתוק לפעמים?

בצאתו הדף את הדלת בכוח. זמן־מה עמד בחוץ והאזין להד החבטה ולצעדיה המתרחקים מן הדלת. המתין עוד רגעים אחדים ובקושי הבליג על היצר להקיש על הדלת. לא חזרה. רק לאחר ששמע את הקולות מן המקלחת החליט להסתלק. אולם לא היה מסוגל לעשות כן. כאב נתפשט והלך בתוך חזהו. כמי שאין לו מה להפסיד עוד התניע את מכוניתו, הסיעה לאורך השדרה עד מחוץ לתחום הראיה של צופה מן הבית, דימם את המנוע ויצא ממנה בחשאי, כשהוא סוגר את דלתה בלאט, שלא להשמיע קול. לאחר־מכן, ברגש של אי־כבוד לעצמו, התגנב מאחורי שורת הצאלונים עד שיכול היה להציץ אל תוך הבית. לרגע דימה שהוא רואה את צלו של מחמוד מחליק לאורך הקיר האחורי; אולם היה זה “לורד”, אשר רץ לקראתו בשעטה מהירה ובזנב מורם והניח את ראשו בחיקו. הבית היה שלֵו ודומם ואורותיו הפיקו חמימות משפחתית ושלוה צנועה.

ברגש של תיעוב כלפי עצמו שילח את “לורד” אל תוך מעגל האור הדבשי ובעצמו חמק וחזר אל מכוניתו. נשימתו כבדה ואזניו להטו. החליק את מכוניתו במורד הדרך ולא התניעה אלא כאשר הגיע אל הצומת.

ביציאה לכביש הראשי נגח אי־תנועה בבלי דעת. שמח שהדאגה למכונית שנתמעכה הסיחה דעתו מן הבוז שרחש לאדם המשתופף בחצר זרה ומציץ לתוך החלונות.

פיליפ, חשב, היה דורש את הדבר כאות ממרום. ההשגחה העליונה מטריחה את עצמה גם לעניינים של מה־בכך. הכנף המעוכה מכפרת על רגע של טירוף. תיקו.

חלק חמישי

 

פרק ראשון: האוָז השלישי    🔗

א    🔗

אין מפלט מן הצורך לכנות בשם ולתעד. הלילה ההוא כונה ראשית הקץ, ומחמוד “האוז השלישי”. סימניו של עידן חדש: יכול לצאת מגדרו ולהשקיף על עצמו ולומר הנה איש נזעם, חדל־ישע, חולה־אהבה, מוּכּה־שנאה. הרגלי־מחשבה של חוקר היו כרוכים בתהליך מיגע של הצגת שאלה ומתן תשובה. ואלה לא היה בהם כדי לשכך כאב ורוגז. היפוכו של דבר: יכלו רק לעוררם.

חרג מהרגליו ועיין בשירי אהבה. בנדיר חש איזו קִרבה נפשית כלפי אח־לצרה. מסה של סטנדאל שנתגלגלה לידיו היתה לרוחו. משנתן דעתו לסיבת הדבר, מצא שהיבושת היא שהקסימתו. היבושת, ואפשר גם הנוֹקדנוּת הכמו־מדעית. לא נמצא מי שיחלוק עמו לבטי־נפש מאוסים. לבדו נתנסה בנסיונות חשאיים לאסוף שרידי חילו, לאחוז בברור, למשוך רגליו מבצה טובענית. כשלונותיו המרים ונצחונותיו הפעוטים היו סוד כמוס לעצמו. לפרקים חש בפיתוי להשמיע וידוי באזני נורית יודפת, אולם נמנע מכך. נזכר בדברי אשתו: אתה זקן והיא כמעט ילדה. היום האזין ברגשת־נפש, מחר ישמשו סיפוריו חומר־דלק לשיחות־חברה דועכות והולכות. מששאל את נפשו אם הוא אוהבה, חש רגש של תיעוב עמוק כלפי השימוש באותה מלה. ביטוי שאין בו ממש, אמר בלבו. עצם ההיזקקות לו מעידה על עצלוּת־מוחין. הכיצד אפשר לכלול בתוך תיבה אחת מגוָן כה עשיר של זיקות מורכבות – יצר הבּעלוּת־על־נכס והרצון להיות־שייך, משיכה ואיבה, סגידה ושליטה? בחבילה אחת אתה מוצא גאוה והשפלה, התקדשות והתבהמות, גילוי־לב וערמה, חוצפה וענוה, התבטלות והתנשאות. מלה אחת משרתת אלף אדונים.

יכול היה לגלגל שיחה עיונית עם פורת. זיקותיו של פיליפ, כמובן. פורת היה נכון ללכת רכיל באהובו בכל עת, כגון אשה אוהבת שעצם הזכרת שם אהובה מעוררת בה רגשת נפש. אילו יכולתי לכתוב סיפור־אהבה שבו לא תופיע המלה אהבה אפילו פעם אחת, הייתי זוקף זאת לזכותי כהישג מקצועי, אמר. שכּן מלה זו, שמעתה אנחנו נמנעים מלהזכירה, היא בחינת ירושלים־של־מעלה ואילו הדברים עצמם מתרחשים בירושלים־של־מטה. אינני אלוהים כל־רואה וכל־יודע. אני מניח לפיליפ להתהלך על דפי הספר ולעשות את מעשיו כפי יכלתו והשגתו. מה שהוא יודע אני יודע, מה שהוא אינו יודע גם אני איני יודע. אך חוששני שייזקק לאותה תיבה. הגם שהוא ספקן מטבעו בכל הנוגע לאמיתוֹת האנושיות, הוא איש נוצרי המבקש להאמין באמיתות מוחלטות, שאלוהים מגלה ליראיו בשעת־חסד; ואף זו בכללן: היהלום שבכתר. קיומן של שנאה, כאב, השפלה, ובהמיות הכלולים בה, אינו חשוב בעיניו כסתירה. שכּן אלו הם בבחינת העונש האלוהי שנגזר על מי שלא נמצא ראוי לצד החסד באותה זיקה גמורה. ואלוהים, כידוע, נמצא גם כאן וגם כאן. כיון שעל־פי תפיסתו חטא לציווּי האלוהי, הרי הוא ראוי לעונש. מכאן סגולתו שלא לנפול לתוך מרה שחורה. לאחר שאיירין עוזבת אותו, הוא אומר לנפשו: עתה שנענשתי כיפרתי על חטאי. אלוהים ואני נקיים זה מזה. יכול אני להתחיל מבראשית. אם יזרח עלי שנית האור, אדע לבחור בגחלת הבוערת ולא בקערה המלאה אבנים טובות ומרגליות. עתה יכול הוא לשוב לעבודתו המשעממת במשרד־המושבות כמי שנגלה אליו אלוהים בחלומו והורה לו את הדרך בה ילך. הוא יהיה פקיד ישר המקפיד על דיווּח מדויק. שכן הוא יודע שגניבת־דעת מקפחת את זכותנו לערוך אפילו ביקור חטוף בירושלים־של־מעלה. אולם אנחנו נִטוֹש אותו במקום הזה. הספרות אכזרית כאותה זיקה שאיננו רוצים לקרוא בשמה. היא מעמידה לפנינו סיכוי ונוטשת אותנו לאחר שחלפו וגזו הרגעים הנדירים של הבחירה.

פורת היה סבור שבאמת ובתמים נתעוררה בו סקרנות להכיר את פיליפ גם מן הצד האישי ביותר. נורית יודפת לא נתפתתה להאמין שנדרש לענין כשאלה עיונית. לאחר שהשמיע הערות ספורות, בלשון יבשה ככל שיכול, נתנה בו מבט עצב ויפה להפליא ואמרה: הייתי רוצה להכיר אותה. לא הועיל לו צחוק של ביטול. היא נתחזקה בדעתה שקיימת אשה אלמונית, שהוא הוגה לה אהבה מרה וקודרת, מתוך נאמנות לבלי גבול; ורק בה ניתן להסביר את התעלמותו העקבית מן השד היפה הנדחק אל זרועו. היא בדתה לאותה אהובה אישיות מלהיבה שיופי וחכמה כרוכים בה יחדיו. סגולות אלה אי־אפשר היה לה שלא ליחס לאלמונית; קצת לכבודו וקצת לכבודה. שכּן, רק בפני יריבה כלילת־שלמוּת כגון זו יכלה להרכין ראשה בענוה. את הימנעותה מלהציג שאלות על זהותה של האלמונית דרשה כסימן־היכּן לידידות נאמנה. תאבה היא להכירה, ולא מתוך סקרנות גרידה אלא מטעם אחר: נשים חכמות נמשכות זו אל זו. אולם לא תפציר בו לגלות מה שהוא מבקש להסתיר. היא בעלת־ברית שומרת־סוד, שניתן לסמוך על חכמתה. היא יודעת ששומר־סוד נאמן הוא מי שאינו חושף לעין זר אפילו עצם קיומו של סוד.

בחיי שאני אוהב אותך, אמר לה והניח את ידו על כתפה. הציצה בו במבט תמה.

האירוניה עשויה ללבוש ארשת מתוקה, חשב. עיניה היפות הן המעיין הזך שבו אני טובל כדי להתרפא מצרעתי. אפשר שגם אני מין פיליפ, המסלק ידו מן האבנים הטובות והמרגליות ושולח אותה אל הגחלת הבוערת, אמר בלבו. אך לרוע מזלי איני מאמין שהכאב מטהר.

ב    🔗

משחזר ל“מקום הפשע”, שבועות אחדים לאחר־מכן, יכול היה לעבור ליד אותו גזע שלצדו השתופף ולהיזכר במאורעות ההם כאילו נתרחשו באחר. כדי כך היו זרים לרוחו. “רוח־הטירה”, כפי שכינה למחמוד, בדיחה פרטית בהחלט, לא נמצא בבית. אינה קיבלה את פניו בסבר פנים יפים, כאילו לא נתרחשה מריבה ולא גירשה אותו מביתה בפגישתם האחרונה. הגישה לו תה ועוגות שאפתה במו ידיה ופיטפטה עמו על דא ועל הא כאילו לא מרחפת מעל ראשם שאלה מעיקה. אדם בלי זכרון, אמר בלבו. לא רק ההיסטוריה איננה נוגעת בה; אף השבוע שעבר מחוק. אולם סגולתה להתעלם ממאורעות העבר, שבדרך־כלל הקניטה אותו, היתה יפה בעיניו לעת הזאת. אם באמת הכל מחוק, גם החרפה נמחתה. אמנם לפרקים היתה זורקת בו מבטים זרים, והוא דימה בנפשו שלא הכל מחול לו וכי מתחת לחזות השלוה וקלילת־הדעת משהו זדוני אורב לשעת הכושר. אולם לאחר שרחצה את כלי־האוכל, זהירות מיותרת, לפי שז’ק נמצא בחוץ־לארץ, הוליכה אותו לחדר־המשכב, והמתינה באורך־רוח עד שהתגבר על קשר שנסתבך בשרוך נעלו. לאחר־מכן, בעת ששכב על גבו תפוס־הרהורים ועיניו בתקרה, שכבה היא על צדה כשראשה נתון בכף־ידה והתבוננה בו ארוכות.

מה את רואה? לא השכיל להיראות מבודח וחסר־דאגה כפי שביקש.

היא הישירה כנגדו מבט ועיניה נצטמצמו לשני אשנבי־ירי: מה כואב לך? נאנח. אני משתדל להבין. אף היא נאנחה, אולם אנחתה היתה מין חיקוי.

מה נחוץ לך להבין? הניח את כפות־ידיו תחת ראשו. מה קורה לנו? היא פתחה לדבר צרפתית, כמשלימה עם שיחה ארוכה, שהעברית אינה יפה לה. האם באמת השאלה כל־כך מציקה לך או שעדיין לא התיאשת מן הסיכוי לסחוט ממני וידוי־אהבה? או שמא אתה באמת מזוכיסט? שאלה לאחר שלא השיב על שאלתה. אולי אתה באמת אוהב זאת? אני יכולה להכות, אם אתה רוצה; בשביל חברים, אני מוכנה להבליג על אי־נעימות.

הזיק שנדלק בעיניה לא היה מרושע. היא ליטפה את כרסו השׂעירה כמשתעשעת בכדור־משחק. את מכה לפעמים, אמר, בדיבור; אבל אינך מרגישה בזה. במשחקי־מלים אתה חזק. הורידה את ידה מעל כרסו. במה אני חלש? ב“יד לפה” אתה חלש. האם זה משחק כזה? אולי; אם אין משחק כזה צריך להמציא אותו בשבילך.

נמנע מלדבר על רגש־האשם המעיק עליו. שכּן זה העלה עליו את חמתה. כל שאר מיני הרוגז היו אמתלאות לשלח אותו הביתה כשעייפה נפשה מן המשחק, זה היה נאמן. אתה מדבר על בגידה כאילו היית אתה אשתו, אמרה לו פעם ברוגז עצור. בהתרגזה הקפידה לשמור על מצב־רוח ליצני, קנטורים הדדיים ושמחה מזויפת, כאילו קיים באמת איזה סף של כובד־ראש שאין לעברו, לפי שמעבר מזה הדבר מאבד את צידוקו; כגון אזרח של מדינה אחת שאין דרכונו יפה למדינה אחרת.

לפרקים נתעורר בו חשש שהיעדר הרגישות נובע מידיעת עובדה כלשהי, שנעלמה מידיעתו. כגון, שהידידות אשר הוא הוגה לחברו אינה נענית. מן־הסתם שמעה מפי ז’ק, חשב בדאגה, הערות הנוגעות לאישיותו, העושות את הרגישות הנפרזת לענין ה“בגידה בחבר” לדבר נלעג, אולם לא העז להציג שאלה על יחסו של ז’ק כלפיו. פעם אחת נכוָה בצוננים. מששאל אם נזכר שמו בשיחותיהם, הופיע חיוך לגלגני בעיניה: לעתים קרובות אנחנו מדברים עליך; הוא שואל מדוע אין רואים אותך בזמן האחרון?

רק פעם אחת סיפרה לו בפרוטרוט דברים שאמר חברו: קניית הסירה היתה מחוָה של נדיבות, שכן כלל איננו להוט אחר השיִט.

התרוממה מעט ושדיה נחו על חזהו. ליטפם בעדינות. אתה מלטף כאילו אתה מצטער על מה שאתה עושה. אבק רוגז עלה מקולה. אתה מתנהג כמו נזיר מופקר, הוסיפה להביט אל כף־ידו המחליקה לאִטה על־גבי שדיה. מתאים לך להיות קתולי, ישועי. אתה חושב כל הזמן על חטא, כפרה, בגידה, מחילה; אינך יכול לשכב עם אשה ולשמוח; זה מוכרח להיות חלק מן ההתקדשות לאל; אתה חולה, יקירי. פיליפ, אמר בלבו. היה גם קתולי אחד? שאל.

הפעם באמת התכוון להתבדח. אולם לפתע עלה זעמה להשחית: אני חושבת שזה יספיק לנו בגלגול הזה, אני לא אוציא מהראש שלך שכאן לא בית־זונות.

תחילה תפסה בחלוּק, אולם כעבור רגע השליכה אותו מלפניה, אספה את בגדיה והתלבשה במהירות. בעת שרכסה את כפתורי החולצה, קם. מה אַת עושה? רק התלוצצתי. נתנה בו מבט רווּי אֵיבה. פשוט נמאס לי, קראה. החקירה הזאת, כל הזמן! בדברה נרתעה כאילו מתגעלת ממגע ידו, והדבר פגע בו. אחז בשולי חולצתה. בהשתמטה ממנו נשמע קול קריעה.

ראה מה עשית! החליקה באצבעות רועדות את שולי הבד הקרוע. הציץ בעיניה. אף פעם לא היו רגשותיה כלפי עמוקים כדי כך, אמר בלבו. צחוק מר נמלט מפיו. הרי זה אסון ממש! לעג לה. לא השגיחה בלעגו. החולצה היפה ביותר שיש לי! הדמעות שניצנצו בעיניה העלו את חמתו. יסוריו שלו היו חומר לליצנות וחולצה מבד סינתיטי נמצאה ראויה לדמעות. אַל תבכי, לכל הרוחות! צעק. בסך־הכל חולצה. אשלם לך את מחירה. כמה? שאל. היא הוסיפה להחליק את שולי הבד כדי לבחון אם הוא ניתן לאיחוי. ג’נטלמן, סיננה מבין שיניה. מה איכפת לך המחיר? אתה חושש שתשלם יותר? אנחת־יאוש נפלטה מפיו. אַת יודעת שאין זה נכון; אינני חס על הכסף; יש לך מושג כמה עלתה לי השמלה שהבאתי לך באביב? היא מחתה את דמעותיה. אה, אני מבינה שהיום ספירת המלאי, טוב, לא נעמוד על המיקח; תשלם בעד חולצה משומשת. הרים אליה עינים נכאבות. התלבש קודם, אין זה מחזה מרהיב־עין, אמרה בצרפתית. לבש את מכנסיו בידיים רועדות. אַת רוצה להכאיב לי? במה שנוגע לכסף אינני חשוד על קטנוניות.

היא ניצבה למולו ועיניה להטו מזעם. האומנם? אם כן מדוע אתה חושב שאתה צריך לקבל הכל בחינם? פניו חוורו. אַת מדברת ברצינות? אני נראית כאילו אני צוחקת? אם הכסף באמת איננו חשוב לך, שלם בבקשה; לי הוא יכול להועיל. הוא חינן את קולו. אינך שומעת מה שאַת מדברת. שפתיה היו חתומות, נחוּשוֹת־החלטה. אם אני זונה – שלם.

מכאן ואילך התפתחו הדברים במהירות.

מה מחירך?

כמה אתה מציע?

האם המחיר כולל את השירותים, המצעים והמשקאות?

הכל כלול.

ובכן כמה?

בין סוחרים הגונים מציע הסחורה, ולא הלקוֹח, הוא שקובע את המחיר.

אנחנו במזרח, לא? כאן עומדים על המיקח: כמה אתה מציע?

אינני מכיר את השוּק הזה.

הרי אתה אדם הלומד במהירות, לא כן?

הוא חייך, אך היא קפצה שפתיה.

ובכן, הבה נשמע עד היכן הנדיבות שלך מגעת.

מאה.

מי אני בעיניך, זונת־רחוב?

מאתים.

מעט, אני זונת־צמרת.

שלוש מאות.

זה כל מה שלבך מתיר לך לתת?

אם בלב דברים אמורים: הכל או לא־כלום.

מה זה הכל?

אהבה, כבוד.

מוחלת על הכבוד וגם על האהבה.

ארבע מאות.

דימה שראה ברק חמדני בעיניה.

מדוע אַת שותקת?

אני סקרנית לדעת עד היכן הערכתך אותי מגעת.

התבדח: אם בהערכה דברים אמורים גם האלף לך מעט הוא. אולם היא לא זיהתה את “שיר־השירים”.

אלף זה בסדר, אמרה בכובד־ראש. עשינו עיסקה. והושיטה ידה.

היד המושטת היתה נטועה מול פניו כמאשימה. הוא הוציא פנקס־המחאות מכיסו והצמיד אותו אל ארון־הבגדים. ידו רעדה על גבי ההמחאה בעת שרשם: אלף. לפקודת. בספרות. במלים. אלף לי בלבד. לאחר־מכן חתם את שמו בתנועה אחת. ידה היתה תלויה באויר. לרגע דימה שתפרוץ בצחוק ותמשוך ידה, אולם היא תלשה את ההמחאה מבין אצבעותיו, הציצה בה משני צדדיה כאיש־עסקים זהיר והטילה אותה בזריזות למגירת שולחנה.

ג    🔗

אף־על־פי־כן לא התנזר פורת מביטוי שאינו תופס בירושלים־של־מטה. על־פי המסגרת הרי זה דיווּח על הולדתו של מסמך כלכלי־מדיני, אמר. על־פי התוכן – סיפור פיליפ הוא סיפור־אהבה. אין זו היסטוריה של ארץ־ישראל בשנות השלושים. סופר זריז ממני היה מחדד את הניגודים. פיליפ היה מתאהב ביהודיה והיינו עדים לעיון שקדני בניגוד הקלאסי שבין השכל לרגש. אבל רומיאו שלי יאהב אחת מבית מונטגיו, לא מבית קאפולט.

איירין, אהובתו של פיליפ, אינה יודעת כי היא שבט זעם ביד אדוני. ההשגחה העליונה איננה חושפת בנקל את סודותיה הכמוסים. היא אשה רגישה ונבונה וחינוכה מכשיר אותה לכפות את התבונה על הרגש.

האהבות האמיתיות דומות זו לזו. האהבות המזויפות שונות אחת מרעותה. רק אהבות מתוך קלות־דעת יכולות להתקיים שנים רבות בלי מהומת־לב. אהבות קשות־יום רצות מוכות־טירוף לקראת שוֹאה. בשעבּוּד לזולת האוהב קונה את חירותו. כשהוא מבקש להגן על חירותו, הוא רוצח את האהבה. תיקו בלוע של הר־געש.

לאיירין פנים חלביים, שׂער בהיר ועיניים חומות יציבות־מבע המביטות בך בתשומת־לב נפרזת כאשר אתה מדבר. היא מוזגת חלב ואחר כך תמצית תה. כותבת מכתבים בעיון רב בשורות ישרות ומסודרות. כשהיא שוכבת עם גבר היא מצפה שיתרחש משהו שהבטיחה לעצמה בנעוריה. היא צנועה, על־כן תתנהג בפריצות כאשר תבוא לכלל הסכמה עם נפשה כי יחסיה עם פיליפ הם בגדר אהבה אמיתית. היא יודעת להעריך את אומץ־הלב הדרוש לפקיד ממשלתי כדי לסכן את הקריֶרה שלו בגלל האהבה. אין הוא צריך לשוב עטור־תהילה מן המלחמה כדי שתעמוד על טיבו.

נשים אינן אוהבות גברים המתיחסים לאהבה כאילו היא רע הכרחי, חולשה הטבועה בבשר, או מחלה שאין ממנה מפלט, כמו ז’ק למשל. ז’ק מתיחס למעשה־האהבה כאילו הוא תרופה שעליו לקחת פעמַיִם או שלוש בשבוע כדי להדביר את השטן האורב בבשרו. לא איכפת לו שאשתו חיה בעולם אחר, בצל אילנות מתורגמים, הרחק מן השמורה שלו. הוא שוכב עמה כמו פטריוט המשתמש בתרופה מתוצרת־חוץ, כיון שלא מצא בארץ את זו שתביא מזור לכאבו.

רואה אני שעמדת על טיבה, אמר לפורת.

ולא בדרך הקלה, אמר פורת, אך נמנע מלהוסיף פירושים; ואילו הוא, נימוסיו לא התירו לו להציג שאלה גלויה.

ד    🔗

שבועים לאחר־מכן חזר, ואפילו מבוכה לא היתה. היא קיבלה אותו בשמחה ודברים נתרחשו כדרך שנתרחשו לפנים. ההמחאה לא נזכרה עוד אפילו פעם אחת, כאילו לא היו דברים מעולם; קשר של שתיקה. יכול היה לדרוש את המאורע ההוא כבדיחה גרועה. בדיחה גרועה ויקרה, אולם בהישג־ידו. בדיעבד יכול היה להפיק ממנו איזו הנאה רוחנית. ראה את עצמו כמי שעמד במבחן של שאננות פנימית. אדישותו לעניינים חמריים היא שנבחנה וכן סגולתו לשאת זרויות ברוח נכונה.

ההרגשה המכבידה שמא ז’ק יודע ומעמידו במבחן כלשהו על־פי דרכו המקורית נתמעטה דוקא בימים ההם. שכּן לגמרי באקראי נודע לו מפי פורת שאף ז’ק בכלל אלה הסבורים שהוא מקיים יחסי־אהבים עם נורית יודפת. אומרים שאתם כותבים יחד איזה ספר, אבל את הדפים היפים ביותר אתם רושמים על הסדינים, אמר לו פורת בדרך־אגב בעת שהיו משיחים באיירין ועיניו נתכסו עונג שמנוני שלא נעדרים ממנו אותות קנאה, שכּן בדמיונו הפשיט את הנערה והציץ בחמודותיה. הוכיח את עמיתו. אף אתה בכלל הרכלנים? איני אלא מחזיר הצפור אל קנהּ, אמר פורת. והוסיף: נאמנים עליו דברי ז’ק. זה אמנם מקפץ בין סיני לאפריקה, אך די לו להשליך בך מבט חטוף כדי לדעת מה נעשה בתוך בני־מעיך.

ברחוב פגשו אותה, וז’ק אמר: רואה אתה כנף־רננים זו? הנה חזון־העתיד של היסטוריון זקן, סיפר פורת ונתן בו מבט ידידותי. אינך נראה כתמול־שלשום בעת האחרונה; משהו שהצמיח לך כנפים הטיל אבן בלבך, הוסיף ואמר.

אינה היתה נעימה ומהירת־תגובה. השיחו בדברים נטולי־ערך כאיש ואשתו. לאחר שבעל אותה פעם אחת, הכינה לו ארוחת־לילה צנועה וחגיגית. עירומה עמדה במטבח וטרחה למענו. מבעד לדלת הפתוחה הביט במעשיה ליד כירת־הגאז. כמין פולחן סודי, חשב; הראש המורכן על הצלחת שערכה למענו. אהב עד לכאב את הקו היורד ממצחה, מחליק על־פני לחייה הבולטות, אובד בגל שׂערהּ ומופיע בשורש צוארה. שדיה נראו לו משום־מה עייפים, שופעי־נדיבות ומלאים חמלה רכה. בעת שסעדו יחדיו – הוא מעוטף בסדין והיא בעירום, גאה בגופה – גילגל מחשבות ונתן ללבטיו לבוש עיוני, נוסח שלא היה מסתכן בו שלא לעת־רצון. דרש את נפשו כזירת קרב בין ירושלים לקיסריה – רוח וגוף, שׂכל ורגש, חיי־עולם וחיי־שעה. היא הקשיבה בנימוס, אך בעיניה נדרך חיוך לגלגני.

אתה מוכרח לדבר, נכון? הסיני הקטן לא יקפוץ לדום, אם לא יקראו באזניו פרק של מאו.

הגה בדמותו כפי שהיא מתבצרת בדעתה: אדם שאין הוא יכול לכבד, אף־על־פי־כן הוא מניח לו לבעול אותה בשמו. תמה אם נתכוונה ליבושת שכלית הפוגמת בכושר ההנאה שלו – והיה נכון להודות בקיומה – או לאותה סקרנות שנתעוררה אצלו כלפי ביטויים פיוטיים של ניבול־פה, שכלל לא דרש כגנאי לעצמו או כעדות לאכסון שני אישים בגוף אחד – זה שמשים עצמו איש־רוח ונזקק למלים רמות ולעומתו נבזה וחדל־אישים, הנזקק למלים גסות.

מכל־מקום הערתה ריפתה את ידיו, ובעת שהגיעו הדברים לכלל מעשה אבדה להיטותו והיא חשה בזאת ונסתגרה ולא “השתתפה בחגיגה” גם כאשר הגיע, בדי עמל, לכלל פורקן. דומה שהיתה נכונה להשביע רעבון בלב חפץ, אך בלי חשק הסכימה להיות לגימה יתירה של סובא; אולם מזגה הנוח – כך העדיף לכנות את אדישותה – לא התיר לה לסרב אפילו ליגיעת־בשר נטולת־חמדה מעין זו.

אולם לאחר מכן, משנתעורר בו רצון נדיב למלא מה שחיסר וחזר לגפפה, דחתה אותו ובעיניה נתעורר נצנוץ מבשר־רע. מחוָה של רצון טוב כלפי גופה, שמן־הסתם ידעה את השפעתו על אחרים, נדרשה אצלה כעלבון מפורש.

אַל תעשה לי טובות, אמרה. ומלבד זאת לא תוכל; ואין לי חשק להתנועע כאן כל הערב כמו שעון־קיר…

הניגוד המכאיב בין הלשון הגסה לבין התמונה שופעת־החסד שנתגלתה לו קודם, בעת שהכינה למענו ארוחת־לילה נדיבה, נתן אותותיו בגופו, ועד שחדר בה פג חשקו, כאילו ספק שהוטל בו מוטטו. אולם התעקש להסב לה עונג. אך היא נמנעה מלענגו בדרך שביקש אלא הסתפקה בפריטה עדינה. פניה היו מהורהרים כאילו דעתה מוסחת ממעשיה. משתבע בפה, העמידה כנגדו עמדה תקיפה. הוא הביט אל אצבעותיה העושות בגופו מלאכה כפוית־טובה ותיעב את גופו, שמן, רכרוכי, זקן. טעם מר בא בפיו. ריח של תבוסה, נזכר. נטפל לשדיה, אך לא מצא ישועה גם בם. רק לאחר שעצם את עיניו ודמיין לעצמו את פה־השושנים של נורית יודפת יכול היה להינעץ בה. העייפות כבדה עליו, אולם ברגע שחדל מנוע נתרפה. ניער עצמו בלי חשק. סלד מן הנחרה שיצאה מפיו בעת שהתנשף בכבדות. אך ברגע שביקש לחדול, התעוררה היא ולא חדלה מלפרכס. אַל תפסיק עכשיו! אולי כדאי שתנוח רגע, אבל אַל תפסיק. הוא נאנח. נדמה לי שלא אוכל הפעם. תעשה שווֹייה שווֹייה ורק אחר־כך תגביר את הקצב, יעצה לו.

כעין הארה פתאומית נתרחשה. מחמוד! גם הוא. הקשרי־זכרון העלו בלי משים מלים ששמעה באותן נסיבות עצמן!

מה קרה לך? שאלה משנבלם לפתע.

אולם הפעם לא הגיבה ברוגז כאשר שב והעלה את החשד. היא עצמה את עיניה במעין השלמה. אי־אפשר להסתיר ממך מאומה, אמרה בצרפתית.

הדבר שהפליאוֹ יותר מכל היה זה שהתרחש בגופו. הזדקרות פתאומית דרכה את חושיו והוא התחיל הולם בה בעוז עד שנגרפה עמו והיתה נושכת את שפתיו ואת תנוכי אזניו עד זוב דם. לאחר־מכן היתה זו היא שנתעוררה סקרנותה. הסתלקותה הפתאומית של הקנאה הפליאתה. הבינה את הדברים על פי דרכה. אתה קצת פֶּרוורטי, כמו כל אחד מאתנו, אמרה לו בחיבה. אתה לא יכול להתעורר בלי לחשוב על אחרים; אתה מוכרח להעלות אותם בדמיונך כשהם עושים לי דברים; רק כך אתה יכול; עכשיו למדתי אותך; אינך יכול ללכת למיטה בלי סיפור קטן.

צחוק קטן, דעתני, מתנצח, נפלט מפיה. סיפור־ערש – נהנתה מן הביטוי האירוני שיצרה מניה וביה. כמו ילד קטן שאי־אפשר להשכיב אותו במיטה בלי שיר־ערש. מעתה תאמר לי תמיד מה אתה רוצה שאספר לך. הסיפור שלי חוזר אלי מיד: מעגל סגור.

לא נפגע. שכב על גבו והגה בהרגשה של חירות שזכה בה בהיסח־הדעת. האם משום שנודע לו כי גם הערבי היה בכלל ה“אחרים” – “אוָז שלישי” – אבדה תקותו? איזו תקוה? לנטוע אותה על אדמתו? לקיים “ברית־רעים” החורגת מתחום התא המשפחתי? מכל־מקום, משאבדה תקותו, יכול הוא לקיים עמה מגע בין־שוים, על מצעה שלה. ברית־גופים משוחררת, צלולה ממשקע, בלי עבר, בלי עתיד.

טבל ברגיעת־נפש זו, שירדה עליו לפתע כמי שצולל בתוך נהר חם. יכול היה לשאול אותה על מחמוד כאילו אין מעשיה עם זה נוגעים בו. היא השיבה ברצון, במין שמחה זדונית, כשהיא מציצה כלפי מטה לראות אם כבר נעשתה שליחותם של דברים.

אולם כאן היתה צפויה לו אכזבה. תיאוריה היו רדודים ומשעממים. היא ליגלגה עליו משהביע השערה כי מחמוד להוט לשכב עמה משום שהיא יהודיה. קשקושים אינטלקטואליים, אמרה. מחמוד איננו מבקש אצלי פיצוי על תבוסת הערבים במלחמת ששת הימים; מחמוד גבר צעיר ואני אשה לא זקנה ולא מכוערת, חייכה. הפליאוֹ מראה פניה באמרה זאת, פנים תמימים ונחמדים של ילדה נאהבת.

בסך־הכל היה מחמוד אכזבה גדולה, סיפרה. הדברים הגיעו לכלל מעשה פעם אחת בלבד. הוא אהב אותה בדרך עצובה ונוגעת ללב. כיון שסגד לה כמו עובד־אלילים מכושף, נתעורר בה הרצון להיות אֵלה טובה ומיטיבה. אבל המאהב המזרחי, פרא־המדבר, נתגלה בקלונו. מקסם־שוא. נחל אכזב.

תיארה את המקרה בפרוטרוט. ז’ק הדריך טיול של האגודה להגנת הטבע. הגיעה שמועה שקבוצת מחבלים מסתתרת באיזור. בבוקר ביקשה ממחמוד שיבוא ללון בצריף. בערב לא שמעה בבואו. עמדה בחלון וצעקה מחמוד כדי לדעת אם הגיע. משנדלק האור בצריף נרגעה וחזרה לחדרה. אולם מחמוד הבין שנקרא. היא היתה עירומה לגמרי כאשר נכנס לתוך הבית. מיהרה ללבוש חלוק, אולם חזה היה גלוי בעת שהציץ לתוך חדרה. הוא נעץ בשדיה מבט מבוהל ועיניו כמו יצאו מחוריהן. בפניו עמדה הבעה אוילית משונה – הבעה בדומה לזו ראתה על פני חניכות־מנזר מטורפות למחצה שראו את אֵם־האלוהים בחלומן – והדבר בידח את דעתה מאוד, אך גם עורר בה דחף עז לעשות משהו בלתי־צפוי לחלוטין, אשר בעיני מחמוד יהיה מזעזע ומרעיש ממש כמו כניסתה הפתאומית של מריה לתוך חדר־ההתבודדות המחניק; והיא שאלה את מחמוד אם היה רוצה גם לנגוע בהם – כדרך שנוגעים בלחם־הקודש – או די לו בראיה… שפתיו של מחמוד התחילו רועדות ועיניו נתגלגלו בחוריהן, כאחוז־עוית, וקולו היה צרוד וחרישי שבקושי הבחינה במלים שאמר וחזר ואמר כנושא־תפילה: רוצה, ודאי שרוצה, ועוד איך רוצה, הנשמה יוצאת לנגוע, ועוד כיוצא באלה, אבל לעולם לא יעז, לעולם לא, לעולם לא יעשה כן לחבר. הביטוי “לחבר” הקניטה – היא ורגשותיה אינם חשובים ורק רגשותיו של ז’ק חשובים – והיא אמרה: באמת? לעולם לא? אתה בטוח?… ואז גילתה גם את השד השני – הראשון היה גלוי כל העת – ואמרה: אינם נושכים, אתה יכול לנסות; ואז שלח מחמוד יד רועדת ונגע בקצה אצבעו בפיטמה המובלטת, אך בו ברגע שחלה הנגיעה התמוטט כאילו פגעה בו מכת־חשמל; הוא כרע על ברכיו וחיבק את מתניה ובכה בדמעות – כן בכה, בדמעות, כילד, כתפיו רעדו ויבבה חרישית נמלטה מפיו, יבבה של בעל־חיים מעוּנה, שאיננו יכול להצביע על שורש הכאב בגופו. היא הופתעה והוקסמה מהתרגשות עמוקה כל־כך ונתעורר בה רצון רגש עדין באמת, להיות אלה טובה ומיטיבה; ואף־על־פי שלא הבשיל בה כל יצר – להוציא יצר סקרנות, אם מותר להעמידו בשורה אחת עם הזעזועים המחרידים שתקפו את גופו של מחמוד – אחזה בראשו, שהיה מעתיר נשיקות על בטנה, ואמרה לו מלה ערבית אחת שהיטיבה להשתמש בה – יאללה! – בכוונה אמרה זאת בערבית כדי להקל עליו את ההכרעה שהיתה קשה עליו… מגוחך הדבר שהוא היה זה שצריך היה להתגבר על מעצורים… ואולי זה הדבר ששיבש את הכל; אף־על־פי שהיה דרוך כקשת מתוחה וכל נגיעה בו שילחה צמרמורת על־פני גופו לא היה מסוגל למעשה של ממש… כל העת ביקש מחילה מז’ק – והדבר עורר בה גועל־נפש בהיגוי המכוער הזה שלו – ג’ק, יא, ג’ק, יא רב! שקרא וחזר וקרא כמו כוהן העומד בתפילה – והיא יצאה מתחתיו מושפלת ונרגזת, ולא עוד אלא שאחר־כך היתה צריכה לנחמו, כאילו גרמה לו עוול, שכּן גם בגד באיש חסדו וגם נכשל כשלון חרוץ כגבר, והיתה אנוסה להתנצל על כך, שבמחוה של רצון טוב, שלא היה בה אפילו שמץ של כוונה רעה להתעלל ברגשותיו, הסבה לו עלבון משפיל כל־כך…

משסיימה את סיפורה, שב ונדלק בעיניה זיק של משובה. כן, ואת המלים “שווֹייה שווֹייה” למדתי מפי ז’ק בעת שלימד אותי להכין קפה.

עוד שאלה עמדה על קצה לשונו, אך הוא התאפק מלשאול. אולם היא הבינה: זו היתה הפעם היחידה, חזרה ואמרה. לאחר־מכן שנא אותי מחמוד כמו יוסף הצדיק את אשת פוטיפר, אך גם זה עבר. היה מציץ בי מבעד לחלון כשאני מתפשטת ומאונן לו בחושך, סיפרה. על המעשה הזה, לפחות, הוא ראה את עצמו פטור מלבקש מחילה מז’ק. ומאז יש שני כלבי שמירה בבית: מחמוד שומר עלי ו“לורד” על הילד.

בעת שנסע לביתו, לפנות בוקר, היה מרוצה שהוא יגע מלחשוב וכל תשומת־לבו נחוצה כדי לעקוף משאיות כבדות המביאות אל תוך הכרך המורעב את תוצרת־הכפר הרעננה. עפעפיו היו כבדים ומלוחים. נסע לאטו ודבק בשלוָתוֹ. ייתכן שהיתה זו הפעם האחרונה, אמר בלבו.

ה    🔗

אף־על־פי־כן לא היתה זו הפעם האחרונה. הם חזרו ונפגשו עוד פעמים אחדות ולא חדלו עד ליום שבו טבעה המפרשית.

אמנם, טביעת המפרשית היה בה כדי להקל על הניתוק, שכּן יכלה לתת לו אמתלה להוקיר רגליו מבית חברו בלי למשוך תשומת־לב – ז’ק לא היה איש של מסיבות־רעים אלא איש של פעולה משותפת; באין דבר לעשותו בצוותא, לא היה חסר חברת חבריו – אך לא קיומה של אמתלה מתקבלת על הדעת גרם לכך שהיה מסוגל, לאחר לבטים מרובים, לקבל החלטה נחרצת.

בדרך כלשהי היה הדבר קשור בטביעת המפרשית: קשר נסיבתי, היה אומר אילו קיבל על עצמו לכתוב את ההיסטוריה של עצמו.

עודד מירון הוא שטיבע את המפרשית. הפליג עם חברו בים סוער וחזר לחוף לבדו, בשחיה. לאחר־מכן הציע לפצותם על הנזק, דבר שכלל לא היה בדעתו לעשות – לפי שהמפרשית היתה מבוטחת, הגם שבפחות מכפי שָׁויה. בפגישתם השמיע עודד מירון דברי־התנצלות נפרזים, שהיו לו לזרא. הסכום שאבד לא היה שווה לדידו כל־כך הרבה דברי־חנופה נאלחים. אף־על־פי־כן לא היה יכול להימנע מהערה שממנה נשתמע יחס של אי־כבוד כלפי מי שהוזמן להתארח ועשה עצמו בעל־הבית. אתה שייט מעוּלה, נכון… ובכן, הזמינו אותך להשתתף… אך אין פירוש הדבר שהיית רשאי לבוא מתי שאתה רוצה ולהפליג בים לבדך…

אבל המפרשית היא גם שלך, לא?

הערה זו העלתה את חמתו.

יש לי גם מכונית, ובכן?

ואז התודה עודד מירון כי לא בגלל המפרשית היה מרבה לבוא לבית ההוא.

זה האשה, אמר. איזה אשה! היא ממש כישפה אותי… איזה דפיקה!.. אין אצלה מותר ואסור… וההעזה – או החוצפה, תקרא לזה איך שתקרא – בחוץ הערבי ובחדר השני הילד… הסיכון, כפי הנראה, עושה לה משהו מיוחד…

משנגרף לספר פרטים מלהיבים לא נזהר וניבל את הפה – בלשון שחציה ערבית וחציה אידיש שהיתה מקובלת על בני־המושבות בימים שהיה יהושע אחיו זכר מתפרץ ונטול־מעצורים – אך מיד התנצל: לא הייתי צריך לדבר אליך בכאלה מלים, אמר, אבל האשה הזאת זה משהו מיוחד; בחיי לא היתה לי כזאת דפיקה… אין מלים!

בו ביום כתב לה מכתב־פרידה. כאשר עיין בו שנית, למחרת, מצאוֹ ארוך, מבולבל, ונשגב מבינתה. ביקש לתרגמו לצרפתית, אך החליט להשהות את הדבר ימים אחדים. החביאו במגירת שולחנו; לא גלוי מדי, כדי שלא יפול באקראי לידי אשתו; לא מוסתר מדי, כדי שיוכל למצאו ביום שירצה להשמידו.

איש זהיר הוא ולא יניח אחריו מסמכים מרשיעים.

ו    🔗

בימים ההם סיים כתיבת ספרו והיה מתלבט במתן שֵם לו. לאחר שעיין בדפים מיומנו של יונגרמן, שהיו מתפרסמים בהמשכים בירחון ספרותי, רצה לכנותו “עד־המלך”. אמנם, הביטוי “עד־המלך” היה תקוע במוחו כרעיון שהביע פורת בחוג שוחרי הספר העברי במועדון החיילים היהודים בבארי והועד להבהיר מה שבין סופר לזמנו ולקהל קוראיו, אך דברים שמצא אצל יונגרמן העניקו לביטוי משמעות נלווית, שהיתה יפה לענינו, משמעות שכבר עלתה בדעתו בעת שלימד יוָנית בחוג ללימודים הוּמַניים באוניברסיטה העברית, אבל נשמטה מזכרונו בעת שביקש לתת רמזים ליודע־חן בעצם שמו של הספר.

כאשר הגיעו בשורות־איוב מאירופה פגש יונגרמן באדם שנמלט מפולין. מה שסיפר לו זה זיעזע את נפשו ודפים אחדים מן היומן נתמלאו שאלות נוקבות, כגון: “כיצד נוכל לכתוב שירה לאחר אושויץ?” “מעשי ידי טובעים בדם, ואתם אומרים שירה?” וכיוצא באלה.

“אנו המשוררים איננו יכולים אלא להעיד על זמננו”, כתב יונגרמן ביומנו, “אך כיצד יכול שיר לתת ביטוי לזוָעה הנוראה הזאת? דומה שהדרך היחידה היא ללכת בעקבות זיגלבוים. רק כך אפשר לבטא את האכזבה העמוקה מן האדם”.

אולם בדף הבא נכתב מתוך התפכחות כואבת: "כמובן שלא אאבד את עצמי לדעת. כתבתי מה שכתבתי, והלב באמת חישב להישבר, אך לאחר שסיימתי את השורה האחרונה, ושיפרתי את הסגנון פה ושם, הלכתי למכולת לקנות לחמניות ולֶבֶּן. בערב ישבתי ב’כסית' ושתיתי קוניאק עד לאיבוד החושים. אך דוקא בגילופין המוח שלי צלול וחד. חשבתי על המשמעות המלולית של המלה מַרטיר, במקור היוָני. אם לדייק בתרגום, הרי פירוש המלה הוא – עֵד. ואין כאן ביטוי שסטה מהוראתו המקורית. שכּן המרטיר הוא באמת עד־האלוהים. במעשיו הוא מעיד על אמונתו. הוא מקריב את עצמו כדי להוכיח שיש אלוהים… ואז שאלתי את עצמי שנית אם יש ערך להתאבדות מתוך יאוש. היש טעם להקריב את עצמנו כדי להעיד על אבדן האמונה? היש צורך בקרבן נוסף כדי להוכיח שאין אלוהים?''

משסיים קריאת קטע זה, שקע במחשבות. אחר כך לקח גליון־נייר נקי וכתב עליו באותיות גדולות “עד־המלך”, כדי להרגיל את עיניו במראה הכותרת; הרעיון היה יפה בעיניו מאוד: מתן עדות היא השתתפות בפולחן־האמת – והשתתפותו של מי שמאמין בה ולא של מי שכופר בה – ויש בה מטעמה של עקידה, אם כי אסור, כמובן, להפריז בזאת, שכּן הכותב דברים שאינם לרוחם של תקיפים בני־זמננו, בארץ דמוקרטית, אינו מסתכן אלא בשנאת־חינם… אין מעלים על המוקד אצלנו, אף כי צליפות־לשונה של הביקורת גם הן יש בהן כדי להכאיב…

אולם עד שנזדמן לו פורת – שכּן אמר לבקש ממנו רשות לקחת משלו ולשים בכליו – הסתלק מן הרעיון. אלה הם דברים שחרגו ממידתם, אמר בלבו, משנזכר באירוניה שהיתה שפוכה על פני פורת בעת שאמר לו “מה עוד מלבד זר־קוצים יכול להרחיב דעתו של אדם שיש לו דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים?”

בסופו של דבר נפלה הבחירה על שם אחר, שאף בו נצפנו רמזים ליודעי־חן. לקח גליון חדש וכתב עליו “ריבוע־העיגול” וגמר בדעתו ששוב לא יחזור בו מהחלטתו. ואילו השם “עד־המלך” נתגלגל לספרו של פורת, שקודם־לכן ביקש לכנותו בשם “פיליפ היפה ופיליפ המכוער”, אך זה נראה לו מחוכם מדי בשביל רומן שוה לכל נפש.

הוא היה סבור שהשם “עד־המלך” אינו יפה לסיפורו של פיליפ, שכּן פיליפ הוא מומחה־מטעם־בית־הדין ולא עד־המלך; אילו יהודי היה גיבורו של הרומן, אפשר שהיה שם זה יפה לו. אולם פורת אמר כי אין טעם לדקדק בקטנות. אין תפקידו של השם לספר את הסיפור השלם. די שיש בו מטעמם ומאוירתם של הימים ההם – היחס המורכב כלפי פַּכּס בריטניקה, הרגשת הצדק אצל מי שכופר בחוקי־המדינה, הזרות הקיימת בין הציבור לשלטון, בליל הלשונות שהיה אָפייני לבתי־הדין הבריטיים, וכיוצא באלה. במלה “מלך” עצמה טעם פורת ק"ן טעמים של געגועים יהודיים למלכות בית דוד. ובימים ההם אין מלך בישראל, אך לפחות היה עד־המלך, התבדח. האם השגחת שבקום מדינת ישראל לא דיברנו על זיקת־אזרח אלא על ממלכתיות?

שיחתם נתקיימה בבית־קפה קטן בצפון תל־אביב. פורת היה מגלגל כפית בתוך כוס הקפה שלפניו, כשהוא משתדל שלא לשקע את הקצף הבהיר בתוך הנוזל הכהה שמתחתיו; מפעם לפעם היה מרים ראשו וסוקר בעין חמדנית נערה עוברת; לעתים היתה שיחתם נקטעת מפאת התעכבותם של עוברי־אורח, מוכּרים לזה או לזה, המתירים לעצמם לארח לחברה למי שנועדו ברשות הרבים.

אף פורת קרא אותם פרקים מיומנו של יונגרמן, אך לא התרשם מהם כמותו. פורת הודה בחשדנות הטבועה עמוק בלב סופרים. כמי שמתיסרים על מלה במקומה, רגישים הם לכל מיני גניבת־דעת. על אחת כמה וכמה יומנים המיועדים לפרסום בבוא עתם. רמזים על איבוד־לדעת באגרת לדורות הבאים, נדרשו אצלו כנסיון לצבוע פנים חיורים בצבעים עזים. הספרות עצמה מלאה חידות לרוב ולא נאה להשאיר בעזבון מַפתח לחידותיה, אמר. צריך להניח לחוקריה להתיגע במלאכתם, כדי שיהיו ראויים לשכר שהם מקבלים בעדה. מי שבאמת ביקש לאבד את עצמו לדעת הדבר רשום בכתביו, אפילו לא פירסם אלא סיפורים תמימים לילדים; מי שמדבר בפירוש על איבוד לדעת רוצה לעשות לעצמו שם של קדוש בלא מחיר.

וזמן מה היו שרויים במעין מריבה. הוא טען שיונגרמן כתב את הדברים באירוניה, שנעוץ בה החשש מפני גניבת־דעת, אך פורת עמד על דעתו, שהאירוניה היא הונאה כפולה ומכופלת, שכן היא מבקשת ליהנות משני העולמות גם יחד, כמי שאוכל מתחת לטליתו ביום־הכיפורים כדי להניח גם דעתם של אפיקורסים.

בענין אחד הסכים עמו פורת. פולחן־האמת ממערב למסך־הברזל הוא באמת ענין מאכזב. אם אין איש סורק את בשרנו במסרקות־ברזל כדי שנתכחש לאמת – איך נדע אם אנחנו מוכנים ליהרג עליה? קצת זלזול ואיזו השמצה מרושעת פה ושם עדיין אינם מוקד זה, שעליו היינו נכונים לעלות בשביל להוכיח את יָשרנוּ. יתר על־כן, מי כמונו יודע שהעולם מלא ברנשים תמהונים המוכנים ליהרג בשביל כל מיני דברי־הבל. ובכן, גם מסירות־נפש איננה מוכיחה מאומה…

ועל־כן אין לנו ברירה אלא להחזיק באמת מתוך ענוה ולא לצפות למאומה, סיים פורת את דבריו. בגיהינום אין מסיקים את התנורים לכבודנו, ובגן־העדן אין ממתינים לנו עם זר־שושנים; מלחמות גוג ומגוג לא מנבואותינו תצמחנה… יכולים אנחנו לכל היותר להשליך מטבע לשלולית; ברוב ימים יימצא והנה אינו מזויף…

לאחר־מכן, בעת שהסיע את פורת לביתו, חזרו לגלגל באותו ענין. אַל לו להיסטוריון לשים עצמו בסירה אחת עם עמיתו הסופר, אמר פורת; ולא רק משום שלמלומד יש כתב־הסמכה שאיש איננו מעז לפקפק במהימנותו ואילו סופר כל יצירה שלו יוצאת לאור עולם עירומה כביום היוָלדה. אלא מטעם אחר. ראשון דן בעוּבדוֹת ואחרון בבדיות. אלו ניתנות לאימות ואלו אינן צריכות אימות. ראשונות אינן אמת רק כאשר הן שקר ואילו אחרונות הן שקר כאשר אינן נחוצות. עוּבדוֹת אין איש שואל למה הן נחוצות, לפי שהן קיימות מכוח עצמן, ואילו הבדותות נחוצות רק כאשר הן נכונות יותר מן האמת.

אך אַל לנו לקנא בעמיתינו ממזרח למסך־הברזל. אמנם, אלה יש להם הזדמנות לסכן את עתידם בשביל להעיד על ההוֹוה והם יכולים לעלות על המוקד ולהוכיח לפחות את אומץ־לבם, אבל במקום שאסור לומר את האמת הסופר אינו אלא היסטוריון. דברים הנכונים מן האמת הם מותרות למי שאסור לו לומר שהשחור הוא שחור והלבן לבן; ומי שנמשך אחר מותרות אינו איש מוסרי; ואם אינו איש מוסרי, איזה ערך יש לאמת שבפיו?

ואילו אצלנו, במקום שהאמת מוּתרת תמיד, כלום אינך חשוד על יוהרה כשאתה בא לומר: יש בפי דברים נכונים מן העוּבדוֹת? אמנם, אני רק על עצמי לספר ידעתי, אבל כל המציל נפש אחת מן השקר כאילו גאל עולם ומלואו. אך מנַיִן לי שיש לקורא ענין בעלובה זו? אכן, אומץ־הלב הנחוץ לפעמים בשביל לשאת באורך־רוח עקיצות, עקימות־אף ובדיחות־טרקלין מרושעות אינו דבר מבוטל לחלוטין; אבל לפעמים אני חסר את מסרקות־הברזל ההם שבאמצעותם יכול אני להוכיח אומץ־לב אמיתי.

אתה בא להעיד ומגלה שבית־הדין איבד את זהרו. שופטים בבגדי־חולין, שוטרים בלי כובד־ראש, קהל משועמם, ואין עונש על עדות־שקר…

 

פרק אחרון: עת לכל דבר    🔗

א    🔗

אמו מתה בשנתה. בשובו מבית־העלמין אמר בלבו: מעגל נסגר. מכאן ראשית חדשה. הוציא ממגירת השולחן מכתבו לאינה וקרעוֹ לקרעים קטנים.

את השבעה עשה בדירת אמו. אשתו ואשת בנו היו באות מפעם לפעם להתקין לו סעודה. חברים באו והלכו. ז’ק הסתפק בשיחה טלפונית. היתה אשה חזקה, אם זכרוני אינו מטעני, אמר; אחת מאותן יהודיות גרמניות נוקשות ועשויות לבלי־חת. אינה אף היא טילפנה. שאלה אם אהב את הזקנה, הציעה עזרה. השיב בחיוב ואמר שאינו זקוק למאומה. את עודד מירון, שביקש לשבת עמו, סילק בעדינות. לא היתה זו מלאכה קשה. רק משנדונו עניני ירושה, זלגו עיניו דמעות. מכל־מקום היה מרוצה שהטיפול בענין נמסר לעורך דין. הגברת הזקנה, אמו של עודד מירון, שלחה מכתב נמלץ, מלא שגיאות־כתיב. הרקטור של האוניברסיטה פירסם מודעת־אבל בשלושה עתונים. נורית יודפת באה ובכתה על צוארו, אף על פי שלא הכירה את אמו כלל. בניו ישבו עמו שעות אחדות והלכו להם. בתו הגיעה מאנגליה לאחר ימים אחדים. לא נמצא לה מקום במטוס.

רוב זמנו הקדיש לקריאת מסמכים. משנתפנה, הציץ לארגז־המכתבים. מכתבי אביו ריגשוהו. פעמים אחדות בכה בדמעות. מכתבי אמו לאביו עוררו מבוכה. מצא בה קשיחות שלא אבה להודות בקיומה. מכתבי אמו ואשתו קרא מתוך סקרנות גוברת והולכת.

חליפת־המכתבים נפתחה בעת ששהתה אמו בבית־הבראה בזכרון־יעקב. לאחר־מכן עשו להן מנהג להחליף דעות בכתב. מן־הסתם היטיבו להתבטא בדרך זו. מאחורי גבו, חשב. המכתבים מאנגליה הרבו לספר על הבת. המכתבים מישראל דנו בו. קרא בלי סדר; אחדים בעיון רב.

“אינך צריכה להיות מודאגת”, כתבה מרים. הוא הציץ בתאריך. שבועות אחדים לאחר שובם לארץ. “הלם־השיבה לא פסח גם עלי. אַת בארץ ובכל־זאת הכל זר ומוזר. אנשים כאילו נשתנו מאוד ובעצם לא נשתנו כלל. אינך יודעת מה אמיתי ומה חיצוני, מה תוכן ומה צורה. הילדים קיבלו אותנו יפה מאוד. אפשר להישען עליהם. בנימין קצת מבולבל. מחפש קשר לידידים ישנים. היחסים עם הקוליגות – כבדהו וחשדהו. אַת יודעת איך זה באוניברסיטאות. מוסדות ביזנטיים…”

מכתב אחד היה מטושטש. מן־הסתם היה מקופל ומונח זמן רב בארנקה של אמו, בושם כלשהו נסתפג בו. יכול היה לפענח רק שורות אחדות. “ייתכן ששתינו יחד היינו יכולות לעזור לו, אילו היה מוכן לקבל עזרה. לא הכל יש לחפש בימי־הילדות הרחוקים. גם ההווה יש לו מה להגיד”. הצטער שלא היה מסוגל להבחין בתאריך. הנייר נראה ישן מקודמיו אך מן־הסתם נכתב בעת האחרונה. מכתב אחר, שעסק באותו נושא עצמו היה מפורש יותר וכתב־היד בו נהיר ונקי. “אינני כופרת בהשפעה העצומה של חויות הילדות על מבנה האישיות. אני כופרת רק בקיומה של תורה יחידה ואני סולדת מאמונה באליל אחד. אינני אומרת שהדברים שכתבת אינם נכונים, אבל אני משתדלת להבין אותו מתוך נסיבות החיים היום. אדם נבון איננו משועבד לעברו. הוא משועבד יותר למסיכה שהוא רוצה ללבוש. בנימין איננו סובל מזאת שאיננו יכול להגיע למדרגה של אביו. הוא סובל מזאת שאיננו יכול להגיע למדרגה של עצמו”.

הדברים הסבו לו הנאה. בעת ארוחת־הערב גילגל את השיחה לענין תורת־הנפש, כשאלה עיונית כללית. מרים חזרה על אותן השקפות עצמן ולא נרמזה שהוא מצטט את דבריה. דרשה את הדבר כחלק מתהליך ההתפייסות. הסתיר ממנה שעיין במכתביה. בדרך כלשהי הדבר מעניק לו יתרון עליה, חשב. הוא יודע מה היא חושבת, היא אינה יודעת מה בלבו. למחרת הצטער שנקט כלפיה, אפילו במחשבה בלבד, עמדה של יריבות. שכּן דברים שכתבה על גורל האשה נגעו אל לבו. את החיבה שהעתיר עליה אותו יום זקפה מן־הסתם על חשבון אבלו. “הביטוי אשה מודרנית”, כתבה, “אינו יכול לעורר בי אלא רגשי חמלה וצער, אפילו כשהוא יוצא מפי אשה כמוך, המתחדשת עם הזמן. כשלעצמי אינני בטוחה אם אני רוצה להיות אשה מודרנית. כשאני מסתכלת בתמונות ישנות של נשים משנות העשרים, תמיד עם סיגריה בקצה פומית ארוכה, אני חושבת על זיקנתן. האם היו מאושרות? אני חוששת שלא. נכון, אַת היית מודרנית בצורה בריאה יותר. מקצוע, עצמאות כלכלית וסגנון משלך בחינוך הילדים. אבל בענינים שבינו לבינה מאומה לא נשתנה. החופש של האשה המודרנית הוא צורה של שעבּוּד לגבר. אנחנו תמיד מפסידות. כי גם הנצחון המר שלנו הוא תבוסה”.

לרגעים תפסוֹ רוגז. שתי נשים אוחזות בו זו מכאן וזו מכאן והן דנות בו כבנושא לחקירה. אך עד מהרה נתפייס. הדברים נכתבו מתוך אהבה. “השיבה לארץ זיעזעה אותו במובן מסוים”. קרא במכתב מוקדם יותר. “לכאורה חזר הביתה, אבל לעתים יש לו הרגשה שלאיש אין צורך בו. האוניברסיטה יכולה בלעדיו וכמה מעמיתיו היו שמחים אילו נשאר באוכספורד. החברים הותיקים שכחו אותו. הוא היה רוצה לראות את עצמו כאחד הנפילים השבים לתחיה כאשר הם נופלים על האדמה, אך תחת זאת הוא נחלש מיום ליום. הוא מתרתח על כל שטות, וזה סימן מובהק לחולשה. לפעמים נדמה לי שהוא רוצה למחוק את כל הזמן שעשינו בחוץ־לארץ – כמובן, בלי להפסיד את השם – בתקוה שאולי כך יוכל להמשיך במקום שהפסיק. תופעה מעניינת: באנגליה היו כל הידידים שלנו פחות או יותר מאותו חוג חברתי, בעיקר אנשי האוניברסיטה, אף־על־פי שגם שם היו תופעות ביזנטיות. כאן הוא משתדל להתרחק מאנשי־המקצוע. הנסיון שלו לקשור מחדש קשרי־ידידות עם אנשים שהכיר בצבא לפני עשרים ושלוש שנים הוא ממש מגוחך. אפשר לומר שהוא מחפש דרך לחדש חויית־נעורים שלא הספיק לממש. אני נמנעת מלהעיר לו על כך; אבל לפעמים זה ממש מכאיב לי, איך הוא מוכן לבזבז זמן על מיני ברנשים שאיננו יכול להחליף עמם מלה”.

נורית יודפת, בעילום־שמה, הופיעה אף היא בכמה מכתבים. פעם אחת, בתשובה להערה נבונה של אם, המבקשת להבין ולסלוח: “ייתכן שזה אָפייני לכל הגברים. אצלו התחיל הדבר עם השיבה לארץ. באנגליה היה בסדר גמור. חשוב היה לו להיראות כאדם רציני, מהוגן ומיושב בדעתו. כאן הוא פורק כל עול. לפעמים נדמה לי שלא איכפת לו כלל שהכל רואים ויודעים. הוא עלול לגרום לעצמו נזק חמור. ואני רואה ואיני יכולה לעשות מאומה”. במקום אחר ליגלגה עליו ברוח טובה: “לפעמים הם מפתיעים אותי בתמימותם, הוא והנערה הזאת שלו. טלפונים בחצי הלילה, ואני צריכה להאמין שבחורה צעירה ויפה מצלצלת אליו בליל־שבת כדי להציג שאלה מקצועית. ביום ראשון יהיה מאוחר? זה מעורר גיחוך. אבל הגיחוך הזה איננו עושה אותי מאושרת”.

מכתב אחד היה קצר ביותר. “אינך צריכה להתנצל. כתבת זאת בעדינות רבה ככל האפשר. אני יודעת שגם אני אשמה. ובכן? גם הידיעה הזאת אינה גורמת לי אושר. הייתי רוצה להאמין שהשנים מהדקות את הברית וכי אפשר להגיע לזיקנה ושׂיבה בשלום ושלוה. ובכן, אי־אפשר. אני יכולה לסלוח. מה עוד אפשר לדרוש ממני?”

ב    🔗

בשובו מבית אמו ישב על מרפסת ביתו ופניו אל הים. מרים, זהירה ברגשותיו, הגישה כסא־נוח וישבה לצדו בשתיקה. פניה היו כפני אדם הנמנע מלכפות מצב־רוח משלו על מי ששרוי באבל. הוא הציץ בפניה בגניבה והדבר הסב לו קורת־רוח מרובה. אירוניה היתה תאוָתוֹ הנסתרת. הגה במכתביה לאמו ובמחילה שנתנה לו על חטא שלא חטא. כמה מכתבים שקרא עוררוהו להגיה מחדש את הפירוש שנתן לפרקים אחדים בתולדות חייו. העלה מזכרונו דברי גיתה. מה שדרש זה על ההיסטוריה, המשיל לעצמו. לא עוּבדוֹת שנתגלו אלא התמורות שחלו בנו הן שמחייבות אותנו לבחון מחדש את הלקחים שאנו מפיקים מדברי־הימים.

השמש נטתה לערוב והשמים היו אדומים וזוהרים. ענני־כבשים מופזי־בטן נהרו מן האופק כמקנה רב בשדות כחולים. צלו של אקליפטוס בודד התרפק על כותל לבן מנגד. הרחק בים ניצת חוט־כסף מלוהט.

אני תל־אביבי, אמר בלבו, אף־על־פי ששנות־הילדות הראשונות עברו עלי במקומות אחרים. אני חוזר אל תמונת השקיעה כאל חיק־אֵם. מכל הדברים היפים שראיתי בחיי אין יפה לי ממנה.

יכול הוא להעלות בדעתו מחזות מרהיבי־עין, כגון חורש־אשוחים אפל היורד אל אוקיינוס גועש בגלוֹסטר, כיפות־הרים צחות נטועות בתוך רקיע אינסופי באינטרלאקן, גשר שער־הזהב המגיח מן הערפל בסן־פרנציסקו, חלת־הדבש של פאריס הזוהרת בחלונו של מטוס נוחת בלילה, או שלוָתה העמוקה של אכסדרת־העמודים של הקולג' באוכספורד בצהרי יום־אל"ף, אך אף אחד מאלה אינו יכול למלא את לבו שמחה פשוטה כמו מראה כדור־האש הענק הנוחת אל תוך הנתיב הזוהר הפרוש לרגליו.

היה אסיר תודה לאשתו על שתיקתה. קלטה בחושים סמויים את רגשותיו, ותמיד ידעה כיצד להתנהג. עד שלא דעכו נגוהות אחרונים ולא השמיע הוא קול ראשון, לא פצתה פיה לדבר.

בנדיר השמיע קריאות־התפעלות למראה חזיון מרהיב־עין. עתה פתח ודיבר בחויות ילדות, פגישה ראשונה עם הים, ערגת המרחקים. לא הוציא אלא משפטים ספורים קודם שנעשה הדבר לעיוּן טהור: תחושת־זמן החריפה לעת דמדומים ניתנה כמשל להתחדדות ההכרה ההיסטורית בתקופה של חילוף־משמרות. ואולם, אף־על־פי שחזר ודיבר במעין יבושת, כאדם הנמנע במכוּון מרגשנות, לא יכלה לכבוש אָשרה. הרגישה שהיא ברוכה בשבתה לצדו, אשת־נעורים שחייו צרורים בזכרונה, והשיחה הבטלנית על יפי השקיעה היא בעצם מין מחוָה של פיוס. מחילה היא תאוָתה הנסתרת. לפתע חייכה. הכל אצלנו מהופך. לפנים היתה אומרת: משלימים זה את זה; אולם עתה די היה לה ברמז. בטבריה, עיר־הולדתה, הזריחה היא שמפיצה נגוהות בים; השקיעה היא שמתרחשת בהרים. ועד עצם היום הזה שעת־הדמדומים היא רגע של אמת.

רגע של אמת. השמש נעלמה מתחת לקו האופק ואלומות־אור נפרשו כמניפה על־פני הרקיע. הים נתכסה גוון ירוק־אפור. פני מרים נהרו. חיכיתי לרגע הזה, אמרה בקול חם ורך. אני מוכרחה לספר לך משהו.

הדברים שסיפרה הפתיעוהו, אך לא גילה בקרבו אותות של עלבון או טינה. התוַדע בפליאה לחמימות־הרגש הגנוזה בחמלה. שעת־המחילה, אמר בלבו. יכול היה להבין את מבוכתה. אך ביותר הפליאו הדבר שעוד היתה לה עדנה. האפשר שזו היתה הסיבה שז’ק היה מתחמק ממני? שאל את נפשו. סקר בחיבה את מניפת־הקמטים היוצאת מזוית עינה. ביקש לגלות בפניה סימנים של יופי, ידע שיצטרך לנבור בתוך עצמו.

היא נעצה את מרפקיה בברכיה ושיקעה את ראשה בתוך כפות־ידיה. ז’ק דרש שנספר לך זאת מיד, אך אני לא הייתי מסוגלת. לאחר רגע הרימה את עיניה והביטה בו. ז’ק צדק; הוא אמר שאתה תקבל זאת ברוח נכונה. רעד קל חלף להרף־עין בשרירי סנטרה וזיק של הארה פתאומית נדלק בעיניה. לא הייתי אומללה, אם היית מראה בדרך זו או אחרת שהדבר איכפת לך. הוא חייך. הערכתו של ז’ק מילאה את לבו גאוה ואושר. ביקש לומר דבר שיש בו כדי ללמד שאינו שומר טינה, אך לא מצא מלים. זה לא היה תגמול, אַל תחשוב, ליכסנה אליו מבט של אדם הסבור שקרא מחשבות איש־שיחו. כלל וכלל לא. אין לזה כל קשר.

לאחר־מכן סיפרה כיצד אירע הדבר. אך זאת לא לפני שחזרה וסקרה את פניו בעיון. אין זה מכאיב לך, נכון? היתה זו פגישה אחת בלבד. יחידה ומיוחדת במינה. וכמו נתרחשה מאליה. בעת שהלכו לשמורה לא העלו בדעתם שהדבר עשוי להתרחש. ולפתע נמצאו על האדמה, כמו בימי־הנערוּת הרחוקים. לא היתה מבוכה ולא חרטה. אבל ז’ק אמר: צריך לספר לו. והיא אמרה: תן לי שהות להרהר בדבר. ייתכן שלא הייתי מספרת לך לעולם, לולא דיברת על השקיעה. חיוכה יפה, אמר בלבו, מכל־מקום נבון.

אך לאחר־מכן מצא טעם לפגם בזאת שניתחה את המאורע בצינה כלשהי, מתוך גישה מקצועית, כאילו דנה בזולתה. מה ראה גבר כמו ז’ק, שיש לו אשה צעירה ויפה, לשכב עם אשה זקנה? בלבו אמר כי אִולת היא לבקש תשובה לשאלה כגון זו. ואף כי דיברה בלשון שבדרך־כלל סלד ממנה, הקשיב לה הפעם בענין רב. הפיק הנאה משונה מן הדיון באינה כ“מקרה חולני”, הגם שהתקומם בחשאי כנגד הארשת הדעתנית שלבשו פני אשתו בעת שהביעה השערות בוַדאוּת, אשר בדרך־כלל נדרשה אצלו כסימן־היכר ליומרנותו של איש־מחקר גרוע. ז’ק היה זקוק לחויה של שיתוף רוחני, הסבירה. הוא חי בבדידות עמוקה לצד אשת־חיקו. הוא אדם מושרש, חתיכת־נוף־מולדת, בן־דורו; והיא יצור תלוש, בלי הרגשה של שייכות למקום ובלי ערכי־מוסר בסיסיים. אין הוא יכול לחלוק עמה אידיאות, ערכים, והשקפת־עולם. אפשר שמלכתחילה היה מוקסם דוקא מזאת שהיא חית בר־פראית, נטולת מעצורים. ואולי גם מיניותה הגסה, שיש בה כּנוּת מסוימת, כבשה את לבו. אולם בלי ספק גילה במרוצת־השנים את אָפיה האמיתי. ואם עודנו חי עמה, הרי זה משום שהוא אדם אחראי ואיננו בורח מגורלו.

ההרצאה המלומדת של אשתו בידחה את דעתו. מהו “אָפיה האמיתי”? שאל. לא השגיחה בעוקץ שבדבריו. נתנה תשובה בכובד־ראש: היא דוגמה מובהקת של האשה המסרסת.

הוא זע על מושבו באי‏־נוחות מובלטת. יותר מכל שנא הגדרות כגון אלה. אולם נמנע מתגובה. אפשר שדבריה יבהירו גם לו משהו. מלכתחילה הסתפקה במשל השאול מעולמו של ז’ק: היא כמו נקבה של גמל־שלמה הטורפת את הזכר לאחר הזיווּג. לאחר־מכן נזקקה ללשון פשוטה: היא אשה שאין לה שום דבר משלה; היא חיה כטפיל על חשבון הגבר, לאחר שהירהרה רגע, הוסיפה: היא כמו פרא האוכל את לב אויבו כדי להיות חזק כמוהו, ואת מוחו כדי לעכל את חכמתו. מכאן ואילך היתה בתוך שלה. הציפה אותו בהשערות מלומדות, רצופות ביטויים מקצועיים. הדעת נותנת שהיא מתקשה בסיפוק מיני; אך דומה שאין הדבר מעורר תגובות נרגזות; היא מרוצה שמחזרים אחריה, שכּן הדבר גורם לה סיפוק; צינתה מעניקה לה הרגשה של כוח; היא יכולה לחיות מתוך שויון־נפש כלפי הסובב אותה בכל מקום בעולם; סין, הודו, גואטמאלה – היינו הך; אם יש גברים וטלויזיה, אין היא חסרה מאומה; כל עוד היא יכולה לגזול משהו מן הגבר שהיא אוהבת, היא יכולה להיות מאושרת; היא אשה שאיננה יכולה לתת מאומה, שכּן אין לה משלה אלא מה שחמסה מאחרים; וכיוצא באלה.

הבעה שהופיעה על פניו ציננה את התלהבותה. לא נתכוונתי לומר שקיימים כאן יחסים פשוטים של תן וקח, גופי תמורת לבך ומוחך; לא, לא כך, חס וחלילה; אַל לנו לנקוט תפיסה פשטנית. בשום פנים לא הייתי אומרת שקיימה יחסים שטחיים וקלים לניתוק; להיפך, נביעתה של מחלה זו ממקור עמוק ביותר; ויחסיה עם גברים אף הם עמוקים והרי־אסון; שכּן אינה מסתפקת במועט; היא מוכרחה לשלול מן הגבר את הדבר החשוב לו ביותר; היא תובעת ממנו לשלם מחיר יקר ביותר בעד האהבה; כמו אלוהות אכזרית שאיננה מתרצה אלא אם כן מקריבים לה קרבנות.

לפתע הציצה בעיניו. אינני אוהבת את הביטוי הספקני הזה; אתה מרשה לעצמך לזלזל בדברים שאינך מבין בהם, נעלבה.

להיפך, אני מלא התפעלות, אמר. אך היא לא נתרצתה. כאשר אתה מדבר על הענינים שלך, אינני מפסיקה אותך בצורה כזאת.

התנצל: פשוט קשה לי להבין כיצד אפשר לדעת כה הרבה לאחר שיחה בת חמש דקות.

היא ועמיתיה, אמר בלבו. אי־אפשר להם בלי תיבות־אריזה. האשה המסרסת. לולא נמצא להם ביטוי מוחץ, לא היו כופים על האשה המסכנה להיכנס לתוך כלי־קיבול מצומצם כל־כך.

יש אנשים שאינם חורגים מהטיפוס, השיבה. הדבר הרעימוֹ עוד יותר. עוד סטריאוטיפ! די לה בקצה החוט, והפקעת כולה מתגלגלת לידה. אולם כעבור רגע שאל את נפשו אם אין רָגזוֹ נובע ממקור אחר. הוא מבקש ללמד סניגוריה ואינו יכול, הן משום שהוא אנוס לשתוק והן משום שאין לו מה לומר להגנתה של אותה אשה. כל מלה מחתכת בבשר החי וקשה לומר שאינה מיצגת דבר־מה שקיומו אינו מוטל בספק. אף־על־פי־כן אינו יכול לקבל. כלום זה כל האדם?

מה פירוש אינם חורגים מהטיפוס? אמר ברוגז. אנשים חולים, הסבירה. הוא גיחך. אלה שטויות, אמר; וכי יש מִדגם שהחולה חייב בנאמנות לו?

היא נאנחה. ובכן, בכל־זאת ז’ק לא צדק. לא קיבלת זאת ברוח נכונה, כפי שחשב; אני מצטערת שסיפרתי לך; אבל אינך צריך לכעוס כל־כך; זה היה מקרה יחיד ויוצא דופן.

היא נתנה בו מבט נבון כל־יודע שלאחריו אין מקום להעמיד דברים על דיוקם. סוף פסוק. לו יהי כן. וכי מה רע בכך אם תהא סבורה כך?

לא למדתי זאת לאחר שיחה בת חמש דקות, אמרה בקול שעלבון כבוש בו. עתה ידע כי תדבק בפירוש שנתנה לתגובתו ולוּ רק בשביל להיחלץ מעלבונה. השתדל שלא לקנטרה.

צירפת עוּבדה לעוּבדה, הביע השערה מפייסת.

לא היה לי ענין רכלני ללמוד אותה, אמרה בתרעומת; אבל לאחר שאתה מכיר אדם במשך חדשים אחדים ואתה שומע דברים… הפסיקה והציצה בו במבט בוחן. לא ניהלתי שום חקירה; היא לא עניינה אותי במיוחד; פשוט אנשים מספרים לי דברים; גם ז’ק.

ז’ק דיבר על אשתו!

בעקיפין, אמרה. גם הוא זקוק לפעמים למישהו שיוכל לדבר אליו; האם אמרתי משהו שפגע בך?

לא, השיב; אני פשוט סקרן לדעת למה את קוראת עוּבדוֹת. אולם אכזבתו צפה ועלתה.

כיון ששאל, נתנה הוכחות לסברתה: הבה נבחן את מאהביה; אחד־אחד; מכל אחד היא גוזלת משהו חיוני ויקר; נתחיל מז’ק; איני צריכה להסביר מה גזלה ממנו: את המקום והזמן; כשהוא נכנס לביתו, הוא יוצא מהארץ; כשהוא נכנס למיטתה, הוא בשום מקום; השני פורת…

היא זקפה מתוך אגרוף קפוץ אצבע לאחר אצבע.

פורת הוא איש רגיש ועדין הזקוק לחויה אנושית עמוקה; בשכבה עמו רצחה אצלו את המשאלה למצוא באהבה מה שביקש לגלות בה: הרמוניה, פיוט, התפשטות הגשמיות; אני יכולה לתאר לעצמי איזו אכזבה! היא עשתה ממנו זקן־אשמאי, נואף עובר־בטל, המרמה את ידידו הטוב ומתנהג כשוטה המאמין שאין מבחינים בזאת.

שלישי, הבן של אוריאלי; לכאורה אין זה ממש גילוי־עריות, אבל נקל לשער את הזעזוע שעבר עליו; אין לדעת מה בדיוק התרחש, אבל יום אחד ברח היפוליטוס מהבית… היה עוד איזה עובר אורח וחבר בירושלים; ועוד משהו שיזעזע אותך…

הביטה לעיניו כמבקשת להקדים רפואה למכה, שאפה רוח ואמרה: מחמוד.

לאחר מכן הביעה פליאה. שום דבר אינו יכול לזעזע אותך.

מדוע אני צריך להזדעזע דוקא מזה? אילץ את עצמו לדבר בשויון נפש. משום שהוא ערבי?

פניה ביטאו אכזבה עמוקה. וכי אני גזענית? חשבתי שיש לך מספיק דמיון לשער מה פירוש הדבר בשביל מחמוד; הרי זה אדם שבגד בעמו ואולי הוא מרמה גם אותנו; הסיכוי האחרון לכבוד הוא בנאמנות לאיש־חסדו; אפילו את זה גזלה ממנו.

בלי משים אספת עוּבדוֹת לרוב, אמר. היתה סבורה שמבקש לקנטרה.

את זה ז’ק עצמו סיפר לי, אמרה.

היה זקוק לשהות־מה בשביל להתאושש. אולם היא הוסיפה לדבר וחיוך נבון האיר לפתע את עיניה השוחקות.

היה אחד, שממנו לא הצליחה לגזול מאומה; כי אין לו מה לתת – עודד מירון; כן, גם הוא; וייתכן שדוקא עמו ראתה אושר.

ג    🔗

בלילה, לאחר שמרים נרדמה, והוא היה הוגה בדברים שנאמרו לנוכח השקיעה, ודעתו היתה מסרבת להסכים עם נוסח זה של נסיון חד וחָלק לפענח את נפש הזולת ולרדת לסוף יגונה, נזקק הוא עצמו לאותם כלי־ביטוי שקוממוהו בעת שנשמעו מפי אשתו. האשה המסרסת! מה היה אותו דבר חשוב ויקר שגזלה ממנו? כבודו? ישרו? הנאמנות לחבורה? או יוהרתו של מי שמשים עצמו כוהנה של האמת?

לאחר־מכן ראה בחלומו את ז’ק, במסע ארוך אל תוך המדבר לבדו בין אלוהים לצמחי־בר נדירים. בדידותו המופלאה של חוקרי טבע צנוע. וצופר הג’יפ שלו, המבקש לסלק חמור עקשן מדרכו משמיע תרועת־מנצחים.

יום אחד, בלכתו ברחוב, ראה אותה מרחוק, ממש באותו מקום שבו נפגשו לראשונה. הלכה לאִטה, בשמלה אביבית קצרצרה, ופניה חתומים וסקרניים כאחד. חלפה על פניו, אך לא השגיחה בו, שכּן דעתה היתה נתונה לחלונות־הראוָה. היסטוריה החוזרת על עצמה.

היא פסעה בקרב הקהל הנוהר ברחוב כמו ספינה בערפל. יצור אנושי ששב לאלמוניותו, חשב. כאילו לא נתוַדעוּ זה לזה על ערש־מכאובם. יצאה מתולדות־חייו כאילו מאומה לא נתרחש. ועתה היא לוח חלק. ראשית חדשה בחיי אחר. אשה בלי עבר, בלי מִשקע מצטבר. אין צלקות, אין זכרונות. כאילו לא היה אלא זיעת־אמש שניתן להדיחה בחמים או בצוננים.

ולא נותר אלא מה שהעין רואה: עורה הצח, שדיה היפים, רגליה המתוחות, וההילוך הבוטח והמתנכר. ביטוי מושלם של אדישות מתרוננת.

זמן מה עמד ליד חנות־ספרים, אשר ספרו, שזכה בפרס, מוצג בחלון־הראוָה שלה, והביט אחריה בהרגשה גוברת והולכת של כאב פשוט.

אני אוהב את האשה הזאת, אמר בלבו. עוּבדה!

 

סוף דבר    🔗

א    🔗

“ריבוע העיגול” (נצחון הסטריאוטיפים) יצא לאור חדשים אחדים לאחר־מכן. קודם באנגלית ואחר כך בעברית. שמה של נורית יודפת נרשם בשער הספר לצד שמו. הוא ראה בזאת סילוק חוב־של־כבוד. חלקה בספר היה רב מכדי שיוכל לצאת ידי חובה במתן תודה, כנהוג. בעיני אשתו היה זה סילוק־חוב ממין אחר, אולם היא התקינה עצמה באורך־רוח למעמד של קדושה מעוּנה והיתה נכונה למחול לו גם עוון זה. פטור היה מלשכנעה כי בעיניו נדרש הדבר כפסיעה אחת לקראת אותה ענוה מיוחלת שהיא עטרה לראש חכם. נורית יודפת קיבלה מענק־מחקר באוכספורד ויצאה אף היא מחייו לפתוח דף חדש במקום אחר.

בדרך נפתלת כלשהי היתה צניעות זו בגדר סילוק חוב של כבוד לז’ק. אבל עניין מסובך זה אין להסבירו.

“ריבוע העיגול” היה ניצב בחלונות־הראוה של חנויות־הספרים ליד הכרך האחרון של כל כתבי יונגרמן. אף בזאת מצא משמעות סמלית. סוף תקופה ראשית תקופה. בנו של פורת, טייס קרבי, נקרע לגזרים בידי כפריים, לאחר שהופל מטוסו בטיל מסוג חדש. נגזרנו לנו, אמר פורת על קבר בנו. על חרבנו נחיה לעולם ועד. ובעל־כרחנו נהיה גזע אמיץ ואכזר.

גינדייל ביקר בארץ בחברת הזוג הצעיר. חבוש פיאה נכרית עבר את הארץ לארכה ולרחבה במכונית־תיירים ולא נמצא אדם שהכירו או זכר לו חטאי־נעורים. הזוג הצעיר גמר אומר לחיות בישראל ומרים זקפה זאת לזכותה.

הדירה בשדרות רוטשילד עברה לרשות מיכאל. יהושע קיבל משרה של דובר במשרד ממשלתי והעתיק מושבו לירושלים.

את הספריה של הוריו וארגזי המסמכים העביר לדירתו. עצבת עמוקה היתה יורדת עליו בעת שהיה מעיין בעזבונם, כאילו עתה רק עתה נתוַדע אליהם לראשונה ובדידותם נגעה גם בו.

ספרו של פורת – “עד המלך” – זכה להצלחה, ואף הביקורת גמרה עליו את ההלל. אך אפשר שכמה מן המבקרים נמנעו מלירות את חִציהם באב שכול. חדשים אחדים לאחר שיצא לאור בארץ, תורגם לאנגלית, ויצרן־סרטים אחד, פקיד בממשלת המנדט לשעבר, רכש את הזכות להסריטו. חברת הסרטים היתה מוכנה לשלם הון עתק כדי שייאות לשמש כיועץ טכני בעת שייערכו צילומי הסרט בארץ.

חברת־הביטוח שילמה דמיה של המפרשית הטבועה וז’ק חזר וקנה מפרשית “משומשת ובמצב טוב” והזמין את רעיו להפליג עמו בשבתות.

משנתן לז’ק תשובה מתחמקת, נזף בו חברו ברוח טובה.

מה קרה? נגמר לך הים?

לאחר־מכן הוסיף ואמר כי גם “האשה” שואלת מדוע אין רואים אותו בזמן האחרון.

אך לא המתין לתשובה.

זה דרכך, אמרתי לה, אמר ז’ק. אתה נעלם לכמה שנים, אבל תמיד אתה חוזר.