משיצאה דינה מן הסוֹבּוויי, שׂיכּל בקרו־של־יום, צעיר וחוורוור, את דרכה. עמדה כדי רגע, ונמלכה בדעתה – להמתין ל“בּוֹס”, או לילך ברגל? היה לפניה מהלך עשרים דקה.
דינה הפליגה עם כביש־האספלט, שמשני צדדיו פזורים היו בתים ובתי־עולם. היא הלכה לראות בהקמת מצבה לאמה.
דינה הסתתרה מפני המשפחה. לא הודיעה להם לקרוביה בענין־המצבה, לא יכלה שמוע, איך הם מרבים לספר שבחיה של אמא, איך הם מבכים אותה – נשמה כשרה כזאת, צדקנית כזאת, וטמונה ב“חסד של אמת”.
ביקשה להיות בדד בשעת הקמת־המצבה, כדרך שהיתה כמעט בדד בשעת־הקבורה. הלוויה היתה ביום ב' דסוכות. אבא שתק, הקרובים היראים לא הניחו לדינה, שתיסע גם היא. בדוחק התחמקה מהם, תפסה טאֶכסי ונסעה לבדה אחרי ארון־המתה. לפניה נישא קרון־המתים, שבו ישב שמש ד“חסד של אמת” עם הנהג. אחרי קרון־המתים – דינה בטאכסי.
בבית־העולם נכנס השמש אל המנהל, והנהג, בחור רזה וכומתה מעל אזניו, קרב אל דינה, הסיר את הכומתה מעל ראשו הקרח, חבשה במצודד והראה בידו על הקרקע של “חסד של אמת”:
“כל אלה קברתי אנוכי. ואני חש את עצמי בבית־העולם בן־בית ממש. אף לא הייתי מתירא ללון פה לבדי”
אחר־כך הוציאו את הארון – השמש והנהג. ליד הקבר הכרוי עמדו שני פולנים מלוכלכים, מעדרים בידם, וכשהפולנים הורידו בזריזות את הארון אל הקבר, צץ השמש עם שק מפולש.
“מה זאת?” – שאלתו דינה.
“אלה ‘שמות’” – נהרו פני השמש – “לא לכל אחד הם ניתנים לקברו. זהו בזכות אביך, ר' שבתי; בזכות אמך, הצדקנית”
דינה עמדה המומה ומהוממת. ראתה, איך סותמים את הגולל. תלולית־העפר פוחתת והולכת. ביקשה לומר קדיש, לא הניחה השמש – יום־טוב.
מתי היתה זאת?
לא ניתן להאמין, כי כבר חלפה שנה ומעלה. במשך השנה היתה דינה בבית העולם פעם אחת בלבד, – ביום השלושים. על גבי הקרש, התקוע למראשות־המתה, רשמה את שם אמה באידיש ובאנגלית.
עתה מפליגה דינה עם כביש־האספאלט. הדרך נתקלת בשיירי־מטליות־יער, שזהרורי חמה משחקים בהם שחוק־המחבואים.
בראש – צלה של דינה – דק וגמיש כענף. הפנים הרזים – חולמניים. השמלה – מתקפלת, מצניעה עולם, עולם־בתולים:
“אמא”.
“מה, דינה?”
אֵלם צונן פחז ובא, סיפר, כי מחצית־יובל ישב אביה של דינה, ר' שבתי, בגוֹראק־סטריט. בית מוזנח. והדירה – שני חדרונים אפלים ומטבח – חורבה.
ר' שבתי היה רבי, נהג “שולחן” בשטיבל, בדאלאנסי־סטריט. רוכלי־דגים, קצבים התחננו אליו:
“רבנו הקדוש, נפרע את כל הוצאות־’חצר'. ביד רחבה אנו, החסידים, נפרען”.
ור' שבתי?
אטם אזניו – כי מה היה כל צרכו של ר' שבתי?
היה אוכל פעם אחת ביום, אחרי מעריב, כף־תבשיל. לא דאג אלא על משפחתו. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע היה ר' שבתי יוצא לרחוב ושק על גבו. היה קונה שיירי־אריגים ואביזרים ומוכרם לחייטים. מכל אלה היה מצרף לטובת משפחתו ששה עד עשרה דולאר בשבוע.
המשפחה לא היתה גדולה – האשה, דינה ובן, בעל־מום.
האשה, נמוּכה, צפודה כקלף, היתה יושבת תמיד על גבי ספר. לא היתה לה מלה טובה לבעלה. היתה מקבילתו בקללות, בבואו לאכול את כף־התבשיל. היתה מלוותו בקללות, כשהיה, באמצע הלילה, יוצא לתקן חצות. לא היה אפילו משיב על קללותיה, כאילו לא לו התכוונה. יותר מאלה הדאיבו מה שאשתו מהלכת בשערותיה שלה – שערות קלושות, אפורות, אסופות כקשר על ערפה, כשיעור־אגרופו של ילד.
גופו הגבוה, הצמוק של שבתי, בן־הששים, התכופף. עיניו השחורות קדחו ומפניו הבוערות, על הזקן המחודד, שסרב לה לשיבה, פיעפע רוב יגון, רוב מגור מפני הגורל, מפני גורל אדם.
את חוטאֵת, אסתר".
“ודאי שאני חוטאת. על שאתה מענה אותי, מענה אותי, נתן לך אלהים בעל־מום”.
“הודי לאלהים על נחת־רוחך מדינה”.
“דינה ודאי שעליך להתימר בה” – בררה האשה את המלים, כמחטים – “בתך רקדנית. רוקדת בפני גברים ערומה־למחצה. רבי אמריקאַני שלי. מה תאמר על כך? התימר לך, התימר לך – – – בתך נוסעת בשבת, אוכלת טריפות…”
ר' שבתי כבש ראשו בשתי ידיו וניסוט אל הפתח, ניסוט לאורך הקיר, כעוקף אבנים.
כך שבועות, כך שנים, כך מחצית־יובל.
דינה צידדה לבית־העלמין. פתחה פישפש־ברזל והפליגה בדרך הרחבה, הלבנה, וחלוקי־אבן קטנות, צחות, רחוצות, הקציפו מתחת רגליה.
דינה חיפשה ומצאה את הקבר. השם שעל גבי הקרש היה שטוף גשם ושלג. הקבר מגודל־דשאים. דינה קטפה כמה ציצים, הניחתם על קבר־אמה והביטה סביבה, אם מחוקק־המצבות כבר בא והמצבה עמו.
מחוקק־המצבות, יהודי קשיש, זקנקנו כעין השׁוּם ללובן, העמיד מצבה על קבר אחר.
דינה הגמישה כאילו דקה יותר. נישאה ביעף למחוקק־המצבות.
“לא זה הקבר”.
מחוקק המצבות, קצר־רואי, כאילו עיניו כסויות אבק, התבונן כדי רגע בדינה. אחר־כך הוציא מכיס־חזייתו פתק, קרא את שורת־הקבר ומספרו ומשך כתפיו:
“האמנם, בטוחה את, כי לא זה הקבר?”
“הרי בעצמי תקעתי את הקרש”.
“אין זו ראיה” – שיפשף מחוקק־המצבות את עיניו – “מחמת גשם, מחמת שלג האדמה מתרככת. הקרשים נשמטים ונושרים. וכסבורה את, כי יש בזה הפרש גדול? ובלבד ששוכבים!”
"הרי הנה רשום שם אמי! – תקעה דינה את הקרש בסמוך לפרצופו של מחוקק־המצבות.
“אם כך, דין לשאול במשרד. גם הם אפשר שיטעו” – הניח מחוֹקק־המצבות את דינה ופנה אל המשרד.
עצבות היתה שרויה מעל קברי “חסד של אמת”. העצבות סיפרה על בני־אדם, המתים אי־שם מאחורי־הגדר. הקברים נרמסים ומאזיבים קמעה־קמעה, מתישרים עם האדמה ושוב אין להם שאר וזכר.
מחוקק־המצבות חזר עם המנהל. ספרו את השורות, את הקברים. אמר המנהל:
“הדין עם מחוקק־המצבות”.
“אבל הקרש…” – פתחה דינה.
לא הקשיב לה איש.
דינה נישאה מקבר לקבר. התבוננה בכל גבעול־דשא, בכל חלוק־אבן, ביקשה להזכר, מה היה מראה־הקבר לפני שנה. בינתיים הקים מחוקק־המצבות את האבן וחיזקה. יישר את התלולית המגודלת עשבים. וכשנטל את כמה הדולארים, שדינה עוד חבה לו, התחיל להרגיעה:
“המצבה נטועה במקומה הנכון. רצונך בעגמת־נפש, אין להושיע. ורימינהו, מאי נפקא מינה? ובלבד ששוכבים!”
מחוקק־המצבות, בידו שק־העור על מכשיריו, נפטר, לדרכו. דינה נותרה לבדה. הפנים הרזים דוויים, צמקים. וכל כולה – רצועת מים כפופה. דמיונה כצל, שירד מעל המצבה, וכי ילאה הצל, ישוב ויתיצב על אחת טבלות השיש.
(1944)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.