נועדים ביום קרב – הקדשה והקדמה    🔗

רומן היסטורי משנות מלחמת העולם הראשונה

הספר מוקדש לבני עירנו והסביבה אשר לחמו במלחמת העולם הראשונה בצבא המונרכיה האוסטרו-הונגרית, אך נהרגו בידי עמיתיהם לנשק הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם השנייה בשנות השואה התש“ב – התש”ה. הי"ד.

“נועדים ביום קרב ונלחמים, מול אבן נגף מתלהמים ליבוב תרועתם, שעה ממרומים כסא דין להמיר בשל רחמים”

(מוסף ליום א של ראש-השנה)

מענה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד: וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל; אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע בה' מגן עורך ואשר חרב גאותך ויבחשו אויבך לך, ואתה על במותימו תדרוך"

(דברים לג, כז-כט)

“והיה באחרית הימים, יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים; והלכו גויים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם; ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצמים עד רחוק וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה; וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה' צבאות דבר; כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם אלהינו לעולם ועד”

(מיכה ד', א – ד)

“טוב אחרית דבר מראשיתו, טוב ארך רוח מגבה רוח”

(קהלת ז, ח)

“טובה חכמה מבלי קרב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה”

(קהלת ט, יח)

השואה האיומה, שהטילה גרמניה הנאצית, במחצית הראשונה של שנות הארבעים, במאה שלנו, על יהודיה והמיוחד על יהודי מזרח אירופה ומרכזה, הוא רק המשכן של שתי שואות קטנות יותר אך משמעותיות.

הראשונה: בחלוקת ממלכת פולין בשנים 1795–1772, אבדן האוטונומיה היהודית, פיצולך היהודים בין שלוש מעצמות העל, שבלעו את מולדתם, גרמו להרס רבבות משפחותיהם: גירושין, בריחות ועגונות, איבוד פרנסתם לימודית-תורה.

השניה: במלחמת העולם הראשונה 1918–1914, כאשר יהודי המונרכיה האוסטרו-הונגרית, גרמניה ובולגריה, נאלצו ללחום כנגד אחיהם ששירתו בצבא: רוסיה, סרביה, צרפת, אנגליה, איטליה וארה"ב של אמריקה.

מלחמה אומללה, טיפשית ועקובה מדם, שבה דור שלם של צעירים, מיליון ושש מאות אלף איש נהרגו בשנות הקטל, ולא הצדיקו את הסיבה שבעטיה פרצה.

נשאתי עין וכריתי אוזן למשמע פעיית פיהם וניב שפתותיהם, הקשבתי לסיפוריהם של החמישייה, שסיפרו את השתלשלות חייהם ומעשיהם בעת המלחמה הזאת, סיפורים בגוף ראשון ובגוף נוכח.

לא שמעתי מהם ויכוח על פירוט מעשיהם. לא השמיעו בפני כי כאשר האחד דקר או פצע יהודי בצד האוייב, צעק הלה בנפלו “שמע ישראל”, בלבם ידוע ידעו, כי אח עלול להרוג את אחיו, קרוב עלול לפצוע את קרובו.

אולם הם שירתו בנאמנות את מולדתם ואת קיסריהם. הרי “דינא דמלכותא דינא”. הם שירתו בחמש חזיתות, חיילים קרביים שֶלִבָּם רעד ובצדק, שמא ייתקלו בחייל יהודי, המשרת כמוהם את ארצו שהיא ארץ אוייב. בתרמיליהם שמרו סידורים ותפילין והתפללו כי ה' לא יביאם חס-וחלילה לחטאו של קין. כשתשמישי קודש אבדו להם בלהט הקרבות, התפללו תפילות שונות אותן ידעו בעל-פה משנות ילדותם, למען יוושעו. אלמלא המלחמה שהגיעה לסופה במפתיע, אזי התמוטטות שלוש מעצמות החלוקה, מי ישורנו, איזה טבח נוראי היה מתרחש בין יהודים ליהודים. אכן נתמזל מזלם של נערי ישראל אשר נולדו בשנים 1899–1893.

 

פרק א וקראת לשבת עונג    🔗

ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי, ג בחודש אלול ה’תשנ“ד לבריאת העולם, עשרים לאוגוסט 1993 למניינם. השעה שבע בבוקר, ואני יושב ליד שולחני, ומאזין למקלט הרדיו הניצב בקביעות, מורם על ארגזון קטן ומכוון כל העת לגלי צה”ל. אזני האחת כרוייה לקולות הבוקעים מהמכשיר, והשנייה קשובה לפסיעותיה של אשתי המשוטטת בחדרים, על הסורגים שבמרפסת הפונה מזרחה, והיא תולה חולצה צבעונית כדי שתתייבש, קופצת למטבח, בוחנת בעיניה את הכיריים, עליהם מתבשלים מאכלי שבת. היא מסירה מכסים, אדים מתפרצים, עולים, מתפשטים ומגיעים עד לחדרי.

השמש עדיין נסתרת בפאתי הרקיע שמאחורי “בית הראשונים” של עירנו. האשה עוזבת את המטבח, מחזיקה בידיה את שואב האבק, שצנורו סדוק מרוב גרירתו, נכנסת עמו לחדר האורחים, מנקה את השטיחים, ממהרת עם מטלית צהובה לנגב את ארון הזכוכית, דלתותיו, חלונותיו, את המדפים וכל אשר בהם. זהו מנהגה מדי יום ביומו, מאז שחלתה שרה, העוזרת, שנהגה לבקרנו אחת לשבוע, לארבע שעות עבודות ניקוי, ועד שאושפזה בבית-חולים אשר בסביבה. אשתי עשתה מאמצים רבים כדי למצוא מחליפה לשרה. העוזרת השנייה מרים, אליה התרגלה, עזבה גם היא, לאחר מספר שבועות, כדי לעבוד אצל יהודי זקן ושבע שנים ולשרתו, אך המשיכה לצלצל מדי פעם. סיפרה איזה סיפור ותוך כדי סיפורה, בדקה שוב ושוב אם מקום העבודה עדיין פנוי. כששמעה כי “אין חדש”, מאחר וקשה למצוא עוזרת לטעמה של אשתי, נאנחה מרים בטלפון, משמע, מביעה את צערה, אך לא תסיים את שיחתה הטלפונית בטרם תבטיח כי באחד הימים עוד תחזור, ואני מהרהר בלבי, מתי תחזור?, או-אז כשהזקן ייקרא לישיבה של מעלה, היא תתפנה וגם מקום עבודה שמור עבורה. אין מה לומר, מרים מחזיקה אותנו בתמונה. כמעט שנתיים ימים, אך מה תעשה אשתי?

וממקלט הרדיו, בוקעים ועולים קולותיהם של מגישי החדשות וכתבי החוץ של גלי צה“ל, המדווחים על תשעת ההרוגים ושלושת הפצועים של חיילי “גולני”, שנפגעו בשתי תקריות על ידי מטעני-צד שהטמינו מחבלי החיזבללה וגרמו לנו אבידות קשות וכואבות. אני שומע פוליטיקאים המשגרים דברי תנחומים למשפחות השכולות וברכת החלמה לפצועים, ומפי חבריהם של הנופלים אני שומע דברי שבח ותהילה: “חברי נהרג, צריך לשמור עליהם”. ואני, שעברתי מלחמה ושואה, ומלחמות פה בארץ, לבי מתכווץ, כולי נרעש, אך לא נפחד. בראשי חולפות כל מיני מחשבות מטרידות כיצד הייתי מגיב והרי אני כבר לא בן ארבעים ואף רחוק מכל העניינים השוטפים של צה”ל ומי יטה אוזן לעצותי? בין היתר אני חושב כיצד היתה מגיבה החמישייה שהתאספה באופן קבוע בבית הורי בלילות שבת, “FREITAG ZUNACHTS” לבלות לאחר הסעודה, דהיינו, לשחק קלפים, ולפצח גרעיני אבטיח לבנים מלוחים.

החמישייה מסדרת את קלפיה, לפי הבעת פניהם, ניתן להבין מי הצליח לסדר קלפיו בהתאמה, אם מצמצו עפעפי עיניו, סימן כי מצבו גרוע, הרים גבותיו, סימן כי הקלף אליו הוא משתוקק, אינו אץ להגיעו ויש סכנה להפסיד בסיבוב זה. האחר מלטף את שפמו, סימן כי מצבו שפיר יותר ויסיר דאגה מלבו, חברו שפניו נפולות וכמושות, עדות לכך כי מצבו בכי רע. האחד המתלבט בתקוה, אזניו לוהטות כאש, סימן כי אפסה כל תקוה, הסיבוב נדון להפסד ויש לחפש בכיס האחורי מטבעות חדשים ולשימם על השולחן כשהם מסודרים לגובה ומראיהם כסוללת חשמל עגולה, אף-על-פי שכולם ידעו, כי להחזיק כסף בכיס בשבת היא עבירה, אך על משיכתם למשחקי קלפים שנמשכו שנים על גבי שנים, לא יכלו להתגבר והן נמשכו עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בין יתר המחשבות שריצדו במוח, שאלתי את עצמי, כיצד היתה מגיבה החמישייה על המקרה, אילו נותרו בחיים והיו מעורבים בחיינו פה בארץ. החמישייה, כל אחד מהם, שירת בצבא הקיסר פראנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, גליציה ולודומריה ומלך הונגריה. כולם גיבורי חייל, דרגותיהם היו מדרגת “GEFREITER” עד “ZUGSFUEHRER”, דהיינו, מדרגת טוראי ראשון עד לסמל, שועלי קרבות רבים, תכססנים לפחות לפי הלך מחשבותיהם, כאילו היו בוגרי בתי-ספר צבאיים וידעו בעל-פה את “עקרונות המלחמה” של הגנרל הגרמני קרל פון קלאוזביץ ומשנתו של סון טסו הסיני “חכמת המלחמה”. כל אלה היו שוים בעיניהם כקליפת השום לאור נסיונם הרב שרכשו, מי במשך כל ארבע שנות המלחמה הראשונה ומי פחות שנה או שנתיים, כל אחד לפי גילו ולפי החזית בה שירת ולחם. לאחר סיפור הקרב וניתוחו היו מוסיפים כמו מדחף פנימי קבוע: “אלמלא עשה כך, ואולי זה היה עושה כך”, “אם לא היו מאחרים או מקדימים” התוצאות לפי הבנתם היו כאלה וכאלה. טוב כעת, לאחר חלוף חמש-עשרה או עשרים שנים מאז, להיזכר ולהבליט את התחושה האסטרטגית והטקטית של כל אחד בנפרד. בויכוח שקם לאחר סיפורו של האחד, שכחו את הכספים שהפסידו או גרפו לכיסם, הרוחות התלהטו. האחד רצה לעבור את חברו בגבורתו ותושייתו ולספר באותו ליל-שבת מעשה שנזכר, הדומה לסיפורו של זה. ואמי שישבה בפינת המטבח, נמאסו עליה כל הסיפורים שחזרו על עצמם. האשה העייפה מעבודות הנקיון של יום הששי המפרך, והבישולים לקראת שבת, עיניה נעצמו, ספק נרדמה, ספק ערה, עפעפיה עלו וירדו, מחמת הנימוס לא מצאה עוז להגיד לחמישייה, בעצם רק לארבעה מהם, כי אבי הרי ישאר בבית, לכו כבר לישון, נשיכם ממתינות לכם, השכחתם כי ליל-שבת הערב?

ואני הקטן שוכב לבדי על מפתן דלת החדר האמצעי, ראשי נשען על המשקוף השמאלי, רגלי נשענות על המשקוף שממול וכאשר גדלתי נשענו כבר רגלי על הריצפה וכל הקם ומתיישב מחדש במקומו להמשך המשחק ולסיפורו, נלחץ לקרבתי, דורך על שוקי, ומבקש סליחה. לא ראיתי, יאמר כמצטדק, ברור שאני סלחתי לו אך הרגשתי כאב עז שחלף בי. עד שהאחרון מהם לא יצא את החדר, לא אצתי לספתי הלבנה הצרה והארוכה לישון ולחלום על כל אותם סיפורים שאזני קלטו בערב נהדר זה.

והחמישייה: אני ודודי יוסקה, השלישי גיס אבי ודוד מצד אמי, משה הבר, הרביעי יצחק פיינר, שכננו הגר ממול והנודע בעיר בשם “יצחוק”. החמישי הרי זה מוציג פליישר, שגר ברחוב “סטרה-זקוננה”, המוביל למרכז בתי-הכנסת ובתי-המדרשות שבעירנו, מוציג, חברם של שני האחים, שכנם מכפר ילדותם, ז’אביה, שאת שמה, הסבו הסובייטים בתום מלחמת העולם השנייה לוורחובינה, דהיינו כפר השוכן על רכסי ההרים.

אהבתי את כולם, וכי כיצד אפשר שלא לאהוב את האב ושני דודי יוסקה אחי אבי, שביתו ואורוות שני סוסינו, עמדו בטבורה של עיר, הבית האחרון ברחוב הוצולסקה לבין השדה החשוף שתמיד היה חרוש, אך לא נזרע אף פעם ולא נשתלו בו ירקות, שבמרכזו מזדחל נחל צר החוצה לשניים את רכושו של האדון קורושיל, האיכר האוקראיני האמיד, שאדמותיו ובוסתניו השתרעו עד מורד הדרך לטודיוב, המשיקה לתחנת הרכבת ולגדת נהר הצ’ירימוש, גבול מדינת פולין.

דודי השני משה, נשא את חוה, אחות אמי. את חנותו לזגגות, מסגרות לתמונות, ותמונות קדושים נוצרים, ביקרתי מדי יום שישי אחר-הצהרים כדי להתבונן בתמונות וברפרודוקציות מגדולי הציירים של ימי הרנסנס עד למאה התשע-עשרה. אותו עצמו אהבתי בגלל התייחסותו בסבלנות לשאלות הרבות שהיו לי והוא בעל הנפש הטובה, הסביר וחזר והסביר. כל ימות השבוע הוא היה הגבר המבוגר היחיד בביתנו והוא נסך בי בטחון בהשתייכותו ל“חמולת הגברים” מסלובודקה, אשר יראתם נפלה על כל אכרי כפר מולדתו.

השלישי יצחק, שכננו שממול, גבר גבה-קומה בעל שתי רגליים ארוכות, עשה שלוש או ארבע פסיעות, חצה את הרחוב החשוך, עלה מספר מדרגות עץ, פתח את דלת דירתו, נבלע בפנים החדר בו המתינה לו בילה-פייגה אשתו, והקללות והגידופים שספג, רק הוא ידע. האחרון אחרון חביב, באמת היה חביב עלי מוציג, שגר שני רחובות מאתנו ב- ZAKONNA STARA“”, מרחק הליכה קצר ביותר, עלה על ארבע מדרגות, נקש בחצי אגרוף בדלת העץ שסגרה את פרוזדור הכניסה לביתו, אשתו הרחבה והשמנמונת, אתל, ירדה בכתונת לילה ממיטתה החמה, פתחה לו את הבריח, מוציג השתחל פנימה, והיא מתריסה נגדו “ברוך השם סוף סוף נזכרת לחזור”.

בליל שבת בשבוע הבא, הכל חוזר כרגיל. ביקור החברים, משחק הקלפים וסיפורים מהצבא. אתנחתאות היו לעתים קרובות, כאשר בליל שבת, נקראו כולם להשתתף ב“שלום זכר”, שנערך על ידי אחד מבעלי הבתים של ידידיהם, מתפללי בית הכנסת הגדול או קרובים וקרובים רחוקים וסתם חברים מבתי הכנסת של העיר שאתם באו בעסקי מסחר או חברים מה“חדר”. וכי מי לא ישתתף ב“שלום זכר” שעורכים לכבוד הזכר שנולד לפני הכנסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה?

אף אחד מהם לא נולד בתחילת המאה העשרים. רובם נולדו בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה החל משנת 1893 עד 1896, לפיכך, גם לא גויסו למלחמה בצוותא בעת הכרזת הגיוס הכללי בתחילת אוגוסט 1914, אלא כל אחד גוייס בהתאם לגילו או לפי צרכי המונרכיה האוסטרו-הונגרית למילוי מקום האבידות הרבות והנפילה בשבי האוייב.

 

פרק ב מוציג פליישר, ראשון החמישייה    🔗

לא בכדי בחרתי את מוציג פליישר כראשון בחמישייה. אף כי בימים כתיקונם הייתי די רחוק מקרבתו. הייתי אז תלמיד בית-הספר הפולני הממלכתי לנערים. בפינה ניצבה לה חנות התבואה החצויה בקיר לבנים דקות שלו, ושל שכנו ר' משה קורן, בעל הזקן הצהבהב, הקשיש ממנו עשרות בשנים. ר' משה קורן היה בעל-בית מכובד ונמנה על מתפללי בית-המדרש הגבוה. הוא היה חברו של סבי-חורגי ר' דודיע הלר, בעל העגלה, וחברו ר' חיים-זאב המלמד, שכולם יחד וכל אחד בנפרד ידעו לספר לי על תולדות עירנו ועל נבכי סודותיה.

עמד לו מוציג, מדי יום ביומו, על המדרגות החצויות שלפני חנותו ועמד לו ר' משה קורן, על מחציתן השנייה, שסומנו במוט עץ צבוע חום, ששימש גם משענת לקונים העולים וירדים לשתי החנויות הצמודות זו לו. עמדו השניים וקראו לעוברים ושבים לפני חנותם שיסורו אליהם. הם קראו לקונים, או ליתר דיוק לקונות, כי איזה “בעל-הבית” יטריח עצמו ללכת ולעשות קניות בחנויות, הרי באותה עת צריך הוא לדאוג לפרנסתו, לפיכך השתרש המנהג שרק עקרות הבית עורכות הקניות. הן היו הבודקות אם אין בסחורה פגם, הן היו ה“מבינות”. רק כאשר בעל-הבית נצרך לקנות, עבור עצמו או ילדיו דברי הלבשה והנעלה, יצאו הוא ואשתו כמבינה וכיועצת לחנות המתאימה. צאצאיהם התנהלו אחריהם, כדי שיעמדו במדידות ההתאמה. קנו מה שקנו, רק לאחר שעמדו על המקח והשמיעו דברי איום כי ילכו למתחרה. הקניות העיקריות היו נערכות שבועיים, או שלושה לפני “הימים הנוראים” וחג הפסח, בהם חייב יהודי בעירנו, הוא ובני ביתו, “לחדש משהו”, בגד, מעיל, כובע. אריג לתפירת חליפה ובד לתפירת שמלה או חזיה, ולחילופין כובע נשים עם מלמלה שחורה או עם נוצות, לפי צו האופנה החדישה שהגיעה מלבוב או מוורשה הבירה.

כך היו השניים ניצבים על מדרגות חנויותיהם ומונים את הלקוחות כפי שמונה היה הכהן הגדול ביום הכפורים: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש וכו‘. הנשים, היו עוברות-חולפות על פניהם ופונות ימינה לרחוב ZBOZOWA, כי ייתכן והמחירים קצת נמוכים יותר בגלל התחרות. כיצד יכולה בעלת-בית לחסוך, אם לא על ידי קנייה זולה? פה כמה מטבעות שם כמה מטבעות, פה הנחה, שם הנחה וכך מצטברים רווחים נקיים של זלוטי או שניים, הרי מפיות בני משפחתה לא תחסוך. אילו רק יודעות היו נשים אלה עד כמה המחירים אצל מוציג ואצל האלמן רב השנים ר’ משה קורן, נמוכים יותר מהמחירים שברחוב הסמוך אליו נהרו, לבטח היו נוכחות לדעת כמה הן הפסידו, אלא מאי, ההרגל. לא העזו להכנס לחנותו של ר' משה קורן, שהיו מרכלים כי “רודף שמלות” הוא, כנראה ריכלו אנשים עליו מתוך קנאה וצרות-עין ולא הטיבו עמו. אף על בתו המזדקנת רבקה’לה, אמר כי שיש לה מחזרים רבים וכי נזירה קדושה איננה.

לפתע מופיע לפני חנותו של ר' משה קורן, איכר מכפרי השפלה, נושא על גבו שק מלא זרעוני חיטה או תירס, ר' משה עוזר לו להניח את השק על משקל הברזל השטוח – שוקלים, מנכים מהמחיר פחת משוער בגלל פתיתי חצץ שבפנים. אין כל ויכוח ביניהם יותר. האיכר יושיט ידו המיובלת ור' משה, מבלי להוסיף מלה כהוא זה, משלשל לתוכה מספר שטרות נייר בעלות ערך עשרים זלוטי כל אחד. האיכר יודה לו בקידה יתפוס את כובעו, ירוץ לעגלתו, יקח משם שק אחד או שניים ויכתת רגליו לחנותו של מוציג השכן. מוציג, אף הוא כשכנו, מסייע להניח את השק על משקל הברזל שלו, מוציג שוקל, האיכר מביט עליו. כשגמרו את השקילה, לא יקזז לו מוציג כל פחת, משלם לו, האיכר מודה לו וקד קידה. לפני צאתו את החנות ישאל מוציג את האיכר אם יש לו בעגלה קמחים שנטחנו בריחיים הנקראים RAZOWY“” והם זולים יותר מהקמחים ששני הסוחרים השכנים קונים אצל יצחוק ושותפו, אשר שכרו את טחנת הקמח בעלת ארבע הקומות ושמה בעיר “טחנת קמח החיטה בבעלותו של האדון לודוויג יקל” ממוצא גרמני. יצחוק זה, לא היה אחר מאשר יצחק פיינר, המשתייך לחמישייה. היה יצחוק דוחס לשתי החנויות התאומות קמחים משובחים של חיטה דגן ותירס. אך מסחר ומשחקי קלפים, הם שני דברים שאין להם נגיעה זה בזה, ועל כך לא דיברו מלה בעת משחקי לילות השבת אצלנו בחדר מטבחנו.

המשחקים התנהלו על שולחן האוכל, שפרט לשני הפמוטים שלא הוסרו מחמת קדושת השבת פינויים היה רק למחרת בבוקר כאשר באה אחת העוזרות, בנותיה של וורוורה מהכפר קוטיב-סטרי, או העוזרת האילמת “DAS STUMME DIENST MAEDCHEN” כפי שכינינו אותה. העוזרת היתה סועדת את מאכלינו אף קיבלה תוספת מתנה שהכינו לה מראש, שהרי בשבת אסור לתת ולקחת כסף, כמקובל מדורי דורות אצל יהודי פולין הרוסית ואצל יהודי גליציה ובוקובינה שקורצו מאותו חומר. האמת ניתנה להיאמר כי המשחק בקלפים בכסף מזומן, לא נראה בעיני החמישייה כחטא, שהרי לא נערך כל משא-ומתן, או מקח-וממכר, כאן עבר הכסף מיד ליד, פעם אצל זה, פעם אצל חברו לפי המזל או הידע. והחמישייה, הורתה היתר לעצמה לנהוג כן מאחר ודבר זה אינו בגדר מלאכה אלא דווקא בבחינת עונג שבת.

כשחלפתי על פתחי שתי החנויות, פעם בחיפזון ופעם בנחת, ראיתי את מוציג עומד על אחת המדרגות, ארשת עצבות נסוכה על לחייו המצומקות ושפמו השחור הקצר מאפיר, מחכה ומצפה לקונות, ברכתיו כמנהג ביום טוב, ר' מוציג, “GUTEN MORGEN HERR MUTZIG " והוא משיב לי בנדנוד ראש, שנה טובה,” EIN JAHR GUTES", הסתלקתי מיד לדרכי לחדרו של מורנו יוסל יופיטר או לבקר את חברי הטוב הירש–מרדכי גולדשמידט, בחנות הבגדים האמריקאים המשומשים, שכדי להחיש את מכירתם, היה מטמין באחד מכיסי המעילים, טבעת נישואין עשויה נחושת, כדי שהקונה, אשר מנהגו היה לתחוב תחילה את שתי ידיו לכיסים לבדוק אם הבטנה בתוכם שלמה, יחוש בטבעת ויחשוב כי טבעת שוות-ערך זו. לבטח אמריקאי עשיר, שכחה בכיס מעילו והוא לא הרגיש בחסרונה.

ממשפחת קצבים בז’אביה הכפר היה מוצאו, ועל כך יעיד שם משפחתו FLEISCHER, וכאשר ירד לעירנו קוטיב כדי לשאת לאשה את הבתולה אתל מבית שרף, קיבל נדוניה נאה, וחיפש לו חנות קצבים כמקצועו, אלא שאיחר את המועד. שני טורי הצריפים בהם שוכנו חנויות הקצבים, שמתחת לרצפותיהן שרצו מאות עכברושים שהגיחו בלילות מחוריהם ועשו שמות בבשר, תפוסות היו על ידי משפחות הקצבים בני קוטיב, לא נותרה לו ברירה אלא להסב את מקצועו לסוחר תבואה וחנותו מרחק פסיעות מחנות משפחת שרף מחותניו.

מוציג לא היה בודד בעירנו. בקרבת מספר רחובות במרכז רחוב “KAMIENNA” בבית שבמחציתו האחת גר חייט אסלואר, שנקרא בפי היהודים “החייט מקוסוב”, עם אשתו האדמונית היפה ובמחציתו השנייה גרה אחותו הצעירה ממנו ברנצ’יה, שנישאה לקצב אוציה סנדר, קרוב משפחה של אמי, אשר לעת עתה שהה בברזיל לפרנסתו, כי שמע שבברזיל יש שבר והוא אוציה, שלח לאשתו ברנצ’יה ולשתי ילדותיהם כמה אלפי רייסים (כסף ברזילאי) שהספיקו לפרנסן בדוחק ואת היתר קיבלה מידי אמה הזקנה ושני אחיה הקצבים שנשארו בכפר ז’אביה.

עם מוציג ואחותו ברנצ’יה, היתה משפחתנו בקשר קרובים-רחוקים הן מצד אבי שמוצאו מז’אביה והן מצד אמי שהיתה מ“חמולת” הסנדרים מענף הזגגים, להבדיל מהסנדרים מענף הקצבים או מענף החלב, החמאה והברינדזה, וכן להבדיל מ“חמולת” הסנדרים, בעלי העגלות, הפחחים וסתם הולכי בטל. לשם מציאת פרנסה אף נסעו לארות הברית ולאחר מלחמת העולם השנייה, כשנודע לאחד מהם, נתן סנדר, על קיום אודים ניצולי השואה ממשפחתו, רצה לגלות נדיבות לב כלפי קרובין שעברו את הגיהנום, ושלח להם דולרים אחדים.

נחזור למוציג: בעירנו כולם קשורים ומחוברים אחד בשני " GEKNUEPET UND CEBUNDEN" ולא ניתן להפריד ביניהם וכך גם בכפר ז’אביה, אליו הגעתי פעם בשנה בחופש הגדול לקייטנה בת שבוע ימים, שבעצם היו שלושה ימים נטו, כאשר ננכה מהם, את יום הראשון בשבוע והנסיעה לשם, יום חמישי והנסיעה בחזרה, יום שישי ושבת לא נחשבים במנין, העיקר שזאת נקראה קייטנה… מה כבר אפשר לראות בשלושה ימים וכמה אפשר לנוח וליהנות? ואם עוד אלוהים “עזר”, אזי ירד גשם במשך כל השבוע ונאלצתי להשאר בבית קרובי בו התאכסנתי. לבי דאב ובכיתי על ביש המזל, כי עוד שנה שלמה אאלץ להמתין עד שאסע שנית לכפר ואוכל ליהנות קצת מחופש. כל שנותי, מאז שהכרתי את עצמי, הייתי טרוד. יום מנוחה לא היה לי, לימודי, לימודים ועזרה בבית למלא את מקום אבי שהיה כל השבוע נודד בדרכים לפרנסת שתי משפחות, שלו ושל אחיו יוסקה, השותפים בסחורה, העגלה ושני סוסיה שמשכוה בנסיעות ממושכות מקוטיב לז’אביה, בתוך ז’אביה ומז’אביה בחזרה לקוטיב, נסיעות ביצי הקיץ החמים ובימי החורף הקרים. בעשרים שנים מאז ששניהם חזרו ממלחמת העולם הראשונה והשתקעו בעירנו.

 

פרק ג הכפר ז’אביה-וורחובינה    🔗

ארבעה בתים במרחקים שונים בגלל שיפולי ההרים שירדו עד לשפת הנהר הצ’ירימוש השחור שזרם לאורך הכפר ז’אביה, שהשתרע לאורך של יותר מ- 12 קילומטרים. האיזור היה מורכב פרברים פרברים, קריבוֹפוֹלה, אִילְצְיָה, קְרָאסנוֹאִילב, דוֹבהוֹפוֹלֶה וְזֶלֶנָה. בימין הדרך, בקצה שדות מרעה רבים, היה תמרור עץ וקרשו הדו-כנפי הורה לעוברים ושבים; חץ ימינה, הכפר "KRZYWOROWNA " וחץ שמאלה, הכפר “ZABIE”. לאחר נסיעה כמחצית קילומטר לתוך הכפר, עמד על בליטת הר דמויית כף, הבית הראשון וזהו פונדקו של שמואל-לייב הלר, קרוב מחותן של משפחתנו, בנו הבכור דוד (דודיע בעל-העגלה) נשא לאשה את סבתי בינציה שנתאלמנה בצעירותה ועמה שלושה ילדים יתומים שהבכור בהם אבי בגיל שבע שנים, יוסקה הילד השני, כבן ארבע ובן הזקונים אברהם הקטן והנחמד, שחלה בשתוק מוחין והפך לנכה, והוא כבן שנתיים. אביהם ר' משה-שמחה זלוצובר, מת בדמי ימיו, בן שלושים ושבע היה במותו ויש אומרים כי מת מכאב ושברון לבב, בגלל ילדו הקטנטן שבתחילת המאה עדיין לא נמצאה תרופה מתאימה לשיתוק מוחין ולדאבון המשפחה, נשאר הילד אברום נכה לכל ימי חייו.

בפונדק ישבו הזקן שמואל-לייב, יהודי כבן שבעים, בעל זקן אפור היורד על מידותיו, חובש כיפה שחורה על ראשו הקירח, ידיו רועדות מזקנה והוא כמעט סומא בשתי עיניו. את מבקרי הפונדק, העוברים-והשבים וה“הוצולים” שגרים מעבר לנהר הזורם ובמשק הבית, שירתו שתי בנותיו המזדקנות האחת הניה, והשנייה חיה-שרה. שלושת בניו של שמואל-לייב, התפזרו לכל עבר, דודיע לקוטיב, הבן האמצעי, הרמן, נסע לפני המלחמה הראשונה לבוסניה, כאשר היתה עדיין תחת שלטון אוסטרו-הונגריה וצורפה למדינת יוגוסלביה עם פירוק המונרכיה. הבן הצעיר נטע, נשאר בז’אביה כבעל משק נפרד מהלך קילומטר אחד מבית אביו. לאחר דרך המלך הקצרה שבין הפונדק ועד לגשר העץ התלוי על חבלים מעל נהר הצ’ירימוש בצדו הימני, עמדו מקובצים ארבעה בתים כפריים, שניים ממש משיקים את הדרך ושניים מאחוריהם עמדו על קרחת יער בין עשבי תלתן ועשב ארוך קנה, לאחר שקצרוהו, הפכו לערימות שחת גבוהות ועגולות, בין הבתים לבין האורוות והרפתות שביניהן.

הבית הראשון המשיק את דרך המלך, היה ביתה של הדודה לייצי פייגר, הרי היא אחות סבתי בינציה. בכניסה, חנות המכולת על מדפיה וסחורתה. בפינה, ניצב ארון קודש מכוסה שמיכת קטיפה ובו ספרי תורה. בשבתות ובחגים, הפכה החנות הגדולה והחדר שלאחריה לבית-מדרש לכל דבר. במרחק מה מאחור לבית, עמדה אורוות הסוסים של בני אחותה בינציה, אבי ויוסקה. ליד האורווה קצת פנימה, עמד ביתה של בתה שפרה הנשואה לשאולק’ה פלצל, וילדה לו בן בכור בשם בוזיה ולאחריו שש בנות האחת יפה מאחותה, צעירות וחינניות כולן. הבכירה שביניהן בשם רבקה, אשר בשיחה מבודחת בין אבי לבין שאולק’ה היתה מיועדת לי ככלה ועדיין אני נער כבן שתים-עשרה, אך אליה וקוץ בה, שמה חיה רבקה, כשם אמי, ובגליציה לא ייתכן לשאת אשה כאשר שם הכלה זהה לשם חותנתה – ולא מעט שידוכים נתבטלו בשל כך.

לצורך השלמת המניין בבית-מדרשה של הדודה לייצי, התכנסו יהודים מבתים קצת מרוחקים. כשלושים איש יתקהלו לתפילה ולא משנה אם זה לתפילות שבת, ימים נוראים, שלוש רגלים או בראש-חודש לתפילת הלל. מימין ביתה של לייצי, עמד ביתו של נטע הלר בנו של הפונדקאי. ליד הבית ערימות שחת מאכל פרותיו של נטע בחורף, ערימות אלה כמעט שהסתירו את מראה ביתו ורפתותיו הרבות.

לאחר מאה מטרים הגענו לבית השני המשיק את דרך המלך מול גשר העץ התלוי על חבלים על הנהר. היה זה ביתה של משפחת פליישר העניפה, אשר מוציג וברנצ’יה נולדו וגדלו בו, לפני שעברו שניהם לגור בעירנו קוטיב. כלונסאות עץ מחוברות כגדר הקיפה את כל שטח הבית החל מדרך המלך עם פישפש כניסה צבוע ירוק, הגבילה את שטחי המרעה שבקרחת היער, והקיפה שתיים-שלוש שורות של עץ אשוח, שהתחברו לתחילת הגדר הקדמית שבחזית הבית. בכניסה לחצר הקדמית, היתה משני צדדיה מדרכה, כבושה מחלוקי אבנים שהתקינו שני הבנים הרווקים, בויה ודוד’ל, שחיכו כרוב רווקי הכפר לשדכנית, הלא היא בינציה סבתי, שתזמן להם שידוכים טובים מעירנו קוטיב או מהעיר קוסוב הסמוכה לה. משני צידי המדרכה גדלו בערוגות ישרות, פרחי נוי קטנטנים, אמנון ותמר, ופרחים ארוכי קנה צבעוניים ולבנים. בפינות החצר הקטנה גדלו שני שזיפים כחולים וכל היוצא מהבית היה קוטף לעצמו שזיף ולועסו בהנאה רבה. פרט לשיחי השושנים הוורודים שצמחו ממש בפינות המרפסת הגדולה בכניסה, צמחו בגן מספר שיחי פטל אדום ושחור, שיחי חזרזרים ודמדמניות ששימשו את האם האלמנה בבצ’יה להכנת מאכלי מרקחת מתוקים ומשקה שיש לערבבו במים המינרלים שנאספו בבקבוקים ממעיין ה“בירקוט” הקולח כל חודשי הקיץ וטעמם כמי-סודה וכשעירבבום בשירוב, הפכו לגזוז מתוק. כך קלחו להם בקיץ יומם ולילה מימי ה“בורקוט”, ונחלו נשפך לצ’ירימוש בקצה הפרבר “אילציה” במעלה הנהר. את מי ה“בורקוט”, וכן צנצנות מרקחות וחבילות חמאה וגבינות לסוגיהן, נהגה האם בבצ’יה הדואגת, לשלוח כל יום חמישי בשבוע באמצעות אבי לשני ילדיה האהובים מוציג וברנצ’יה, שנדדו לעירנו קוטיב כדי להתחתן. שניהם הופיעו כבר ביום ששי בבוקר לביתנו שברחוב "KAHALNA " מספר 18, לא הרחק ממקום מגוריהם, כדי לקבל לידיהם את המשלוח ששלחה להם אמם. מיניה-וביה שאלו בהתעניינות רבה על המתרחש בבית הוריהם בז’אביה.

שתי מדרגות עץ הוליכו למרפסת העץ שבחזית בית-העץ בעל חמשת החדרים, המרפסת כפרוזדור, שתי דלתותיה לקירותיה מסביב, זוגגו בזכוכית פרחים בהירה, על רצפתה פרוס שטיח צמר כבשים, עשוי בידי תושבי המקום ה“הוצולים” האוקראינים. במרכז ניצב שולחן לבן עגול, ולידו שני ספסלים לבנים עם משענות ראש. כדי לשאוף את הרוח הקרירה שנשבה מהנהר המרוחק כחמישים מטר מהבית, היתה הדלת החזיתית פתוחה וכאשר גבר החום בקיץ, העבירו שני האחים את רהיטי המרפסת והעמידום על גבי המדרכה שבגינה בין הפרחים שגדלו. שם באו לבקרם חברים בשבתות לאחר התפילה כדי לשאוף אויר צח, להתבשם מפרחי הגן ולערוך קידוש שבת בצוותא.

בחדר האורחים המרווח שקירותיו מכוסים טפטים, הסתובבה האם בבצ’יה שנתאלמנה לפני מספר שנים מבעלה ר' משה אבי המשפחה. האשה הטרודה בבישול במטבח הסמוך, עזבה מדי פעם את חדר האורחים. אבי ודודי פיטפטו עם שני בניה, אחיו של מוציג, וסיפרו להם על המתרחש בעירנו. לאחר שבדקה את התבשילים, חזרה האשה מדי פעם לחדר האורחים, כדי לשמוע גם כן את המתרחש ולא להפסיד חס-וחלילה איזו שמועה חדשה או פרשנות פוליטית שהשמיעו אורחיה. היא חקרה ודרשה אודות כלות מקוטיב עבור שני בניה הנותרים ששהו עדיין ברווקותם. אם כי בתת הכרתה ידעה שכאשר יתחתנו יעזבו את הבית, הזכירה מדי פעם כי לעולם לא תעזוב את ביתה והביעה את רצונה להקבר, בבוא העת, לצד בעלה בבית-העלמין של הכפר.

הפרות והכבשים, שוטטו כל היום בקרחת היער, ואילו העופות הסתובבו בחצר האחורית, בהם טיפלו שני הבנים לפי חלוקה מוסכמת, הם חלבו ואספו את הביצים. התמחו ביצירת גבישי חמאה וחריצי גבינה ואת יתר החלב שיווקו לקאופרטיב “חמאה” שבפרבר קראסנוילה. שעות ארוכות ישבו על גדת הנהר הגועש וחכות בידיהם, או עם בקבוקים מנוקבים בתחתיתם ומפוקפקים בצואריהם מלאי גבינה שהניחו על קרקעית הנהר כדי שימשכו את הדגים אליהם. הבקבוקים אף פעם לא איכזבו והבנים הביאו לביתם מדי יום ביומו שלל דגי שמך ופלדיסטווה ששרצו בנהר.

מוציג, חברו של אבי לחדר הדרדקאים. שניהם נולדו באותה שנה, 1893, מוציג, כינוי חיבה מפונק כנהוג לקרוא לילדי גליציה ובוקובינה באותה תקופה או כפי שפרשו בגרמנית “VERZOGENER NAMEN”, זמן רב ביקשתי לפענח את שמו העברי, כפי שנקרא בברית-המילה שלו או בעלייה לתורה בבית-המדרש של “החסידים” בו התפלל בקביעות. השם הכי מתאים לו, היה ללא ספק משה, אולם היה זה בלתי אפשרי, שהרי זה שם אביו המנוח, מה גם שאחד משלושת ילדיו נשא את השם משה לזכר סבו המנוח. לאחר הולדת בתו הבכורה רוזה, נולד לו בן זכר ומוציג קרא לו משהל’ה וטוב עשה, כי לאחריו נולדה לו בת שנייה. גם לא התאימו לו למוציג השמות המתחילים באות “מ” למשל מאיר, מנחם, מהללאל, משולם, מנוח, מרדכי, מיכאל, מישאל ומלכיאל. לגשת אליו ולשאול אותו: “ר' מוציג, מה שמך העברי?” לא העזתי ואילו האיש כנראה בטח שאני יודע את שמו. בהזדמנות, בעברי על פני חנותו, התבוננתי בשקי התבואה, עלה בעיני לעיין ברשיון המסחר, שהיה תלוי במסגרת מזוגגת על אחד הקירות, אולם התאכזבתי, כשנוכחתי לראות באותיות גדולות של מכונת כתיבה פולנית “FLEISCHER MUTZIG” ברשיון שקיבל לחנות מסחר בתבואה ובקמחים, שתוקפה שנה אחת.

לאחר שמוציג ואבי סיימו את “חדר” הדרדקאים במרכז הכפר ז’אביה בו למדו בצוותא, נפרדו דרכיהם. מוציג נשאר בכפר וסיים שבע כיתות בבית-ספר העממי בשפת הוראה פולנית. ואילו אבי היתום, מאחר ולא עלה בידי אביו חורגו דודיע, לפרנס את המשפחה, שלחה אותו אמו בינציה, לבית סבתו, אם אביו המנוח, רחל זלוצ’ובר בויז’ניץ שבבוקובינה. בעת השטפון הגדול בשנת 1928, טבעה ליד ביתה שעמד לא הרחק מגדת הצ’ירימוש המאוחד שבויז’ניץ.

בו בזמן שמוציג ביקר בבית-ספר פולני, ביקר אבי שבע שנים מלאות בבית-הספר הממלכתי לנערים בויז’ניץ, ששפת ההוראה בו היתה גרמנית בלבד. שניהם גויסו לצבא המונארכיה בתחילת 1914, חודש-חודשיים לפני פרוץ המלחמה הראשונה, ולא נפגשו אלא לאחריה כנשואים לנשים ילידות קוטיב. מכאן ועד לפרוץ המלחמה השנייה, לא נפרדו דרכיהם, התראו בלילות שבת במשחקי הקלפים, נוסף לביקורים ההדדיים בבית-הכנסת הגדול או בבית-המדרש של “החסידים” הקרוב. ביקורים לרוב התקיימו בשבת בבוקר בעת קריאת התורה כאשר לא היה להם כל סיכוי לעלות לתורה באותה שבת. על מה דיברו, לא ידעתי, כנראה על משפחתו של מוציג ושלום אמו בבצ’יה שבז’אביה, אשר מוציג כבנה בכורה, דאג לה ללא שיעור, והיתה לו יקרה מכל פז.

 

פרק ד מוציג יוצא לעבודת הצבא    🔗

סיפוריהם המלחמתיים של החמישייה, התארכו שנים על גבי שנים, כמה כבר אפשר לספר במשך שלוש עד ארבע שעות בלילות השבת, כשמרבית הזמן נוצל למשחק קלפים, חשיבה בראש, מלמול שפתיים, טריפת הקלפים וחלוקתם? הידיים אחזו בקלפים ובעת ובעונה אחת פיצחו את הגרעינים הלבנים המלוחים והטעימים שהכינה להם אמי במיוחד. לפיכך היתה שיטת הסיפור מקוטעת, תחילה סיפור מאורע מסויים או חלק ממנו בשבוע אחד והמשכו בשבוע הבא. ניתוח המאורע והפעלת המומחיות שלצרכיה השתמשו פעמים רבות בהיקשים טקטיים, וסממני מומחיות מפוקפקים: “אלמלא, אולי, ייתכן, משוער, זמנים שלא התאימו, היערכות לא נכונה, חלוקת גזרות פסולה, הכנה קצרה מדי או ארוכה מדי, והחלפת גנרל זה באחר וכו'”. הויכוח נמשך וחזר על עצמו, אך אם עמד עוד זמן לרשותם, המשיך שכנו לספר על קטע מאורע דומה בחזית אחרת שלו ואם לא הספיק לספר באותה שבת, אזי התחיל הוא בליל-שבת הבא בתור את סיפורו וחוזר חלילה. רק ליקוט כל הקטעים הבודדים ושיבוצם לפי סדר כרונולוגי, נתנו את תמונת המצב הנכונה.

מספר מוציג: “לאחר שעברתי את ועדת הכושר לשרת בצבא, ועדה שישבה בעיר קוסוב באביב 1912 ונמצאתי כשר “אל”ף – אל”ף“, אמר לי יושב ראש הועדה, כאשר הוא מסתכל עלי במשקף אחד ומציידני במסמך שבראשו טבוע סמל המונרכיה, נשר שחור בעל שני ראשים מכותרים שני כתרים וכתר שלישי מחבר ביניהם. במסמך רשום בדיו שחורה בשפה ברורה וזכה בגרמנית כלהלן:” HIERMIT WIRD BESTAETIGT DASS DER MILITAAERPFLICHTIGER FLEISCHER MUTZIG ,GEBOREN AM 2 MAI IN 1893 IN DORF ZABIE, BEZIRKSHAUPTMANSCHAFT KOSOW, OST GALIZIEN. UNTER DER K.U.K BEZIRKSKOMMISION AM 5 OKTOBER 1913 STAND,: BEFUND TAUGLICH ZUM DIENST"., החתימה מקושקשת בלתי קריאה, רק השד יכול לפענח את שמו, אך אין זה חשוב אם קראו לו פראנץ או שוואנץ. העיקר, שבעוד קצת זמן, חודש או חודשיים, אהיה חייל בצבא הקיסר פראנץ יוזף הראשון ירום הודו.

חזרתי הביתה לז’אביה בעגלה ששכרנו עם כל הבחורים מהכפר, חלקם עצובים, כיון שיצטרכו לעזוב את משפחותיהם ולשרת שנתיים במרחבי המונרכיה, חלקם צוהלים שפוטרו מהשרות בגלל סיבות רפואיות או אחרות ויוכלו להמשיך בחייהם היום-יומיים. בבית, הורי וברנצ’יה שתקו, דוד’ל בן הזקונים היה אדיש, כנראה שעדיין לא תפס את משמעות עזיבת הבית. לעומתו האח האמצעי בויה, הביע שביעות רצון, כי בדמיונו ראה כיצד אני חוזר לעתים קרובות לחופשה, לבוש בבגדי צבא אפורים-כחולים, כובע סירה על ראשי ועל כתפי תלוי רובה ולצד מותני השמאלי תלוי על חגורה, כידון או רומח, הוא דמיין ששנינו משוטטים בכפר, הריבות היהודיות, עיניהן יוצאות מחוריהן מרוב קנאה. ה“הוצולים” תושבי הכפר, מתפוצצים מתמיהה ומכעס, כי אני נושא נשק כאחד הז’נדרמים האוסטרים שהסתובבו בכפר, ויכול אני לירות במי שאחפוץ.

ברוך השם! הרבה לא הצטרכתי להתייסר ב“עינוי הדין”. לפני פסח 1914 כמחצית השנה לאחר שעמדתי בפני ועדת הכושר, הגיוס, החיול, תקראו איך שתרצו, נתקבל בביתנו בז’אביה מכתב רשום ובפנים צו-התייצבות לשרותך הצבאי ביום השני לחודש מאי 1914, בדיוק ביום הולדתי העשרים ואחד. אנו קוראים להלן: “עליך להתייצב בקסרקטין הקיסרי אשר בפראג שבבוהמיה”. לצו צירפו השלטונות חמישים קרונות בנייר לשם כיסוי הוצאות אוכל, שתיה ולינה ושני כרטיסי נסיעה ברכבת מקולומיה לקרקוב ומקרקוב לפראג. שנתי נדדה בלילות על משכבי, כיצד אגיע ואני מעולם לא הייתי רחוק יותר מקוסוב. האזנתי לרחשי לבי, מה יש, ענה קול ממוחי היוקד, שאל אנשים, אף אחד לא הלך לאיבוד בעולמנו. אני מצווה על עצמי: התיישב ברכבת וסע ישר לקרקוב וכך הלאה. זה שיצאתי מביתנו שבוע מראש פן אאחר את המועד, זה דבר של מה בכך אך בבית בכי, בוכה האם בבצ’יה, בוכה האב משה, בוכים ברנצ’יה ודוד’ל הקטן ואף האח בויה שתחילה היה מלא מרץ והתפעלות על לכתי לצבא, שינה את טעמו והזיל דמעה כתינוק.

בצאתי, נשקתי את המזוזה שעה ארוכה, אמרתי את “תפילת הדרך” ויצאתי. לקוסוב הביאני אבי בעגלה חכורה, נפלנו איש על רעהו, התנשקנו נשוק וחזור. הוא ברכני שהמלאך הגואל אותנו מכל רע, הוא יברכני וישמרני מכל תקלה מקטטה ופגע רע, ויחזירני לביתנו בשלום “ואתה מוציג, שמור על עצמך ככתוב בתורתנו הקדושה, ‘ונישמרתם מאד לנפשותיכם’”. האב חזר לז’אביה. מה היתה הרגשתו של אבי בנסיעתו חזרה לכפר? לא אדע, כי לאחר שובי מהמלחמה בריא ושלם לא היה כל עניין לשאול. בקוסוב שכרתי כרכרה ושילמתי בכספי הקיסר שקיבלתי במכתב הרשום. את הנסיעה מקולומיה לקרקוב ומקרקוב לפראג לא אספר, שהרי כולכם בודאי מכירים אותה לא פחות ממני, וגם סיפרתי לכם זאת בליל שבת הקודם.

העיקר, שהגעתי לפראג עיר הבירה של בוהמיה יומיים לפני מועד התייצבותי. כסף היה בידי די והותר. לפני צאתי דחפו הורי לכיס העליון של מקטורני עוד מאתיים קרונות בשטרות נייר. “טוב שיהיה לך, בן-אדם לעולם לא ידע לאן יפול, ובמיוחד יהודי כמוך, בן כפר שדרכי הערים הגדולות ומנהגיהם אינם נהירים לך, וההוצאות הן רבות ומאין תקח כסף? מה, תלך לגנוב? ושם בצבא נותנים מה שנותנים לאכול וכמה זעקסרים ולפעמים מתחשק לך ואין לך פרוטה, עני ואביון, ועני חשוב כמת, אמר אבי, לא מוציג, קח מה שנותנים לך וכשתצטרך עוד, כתוב ואל תתביש ונשלח לך בדואר, הרי אתה הולך לעולם שאינך מכירו” אמרה אמי בבצ’יה וליטפה בידיה המגוידות את ראשי ולחיי.

בכיכר השוק בקוסוב התיישבתי בכרכרה (פיאקר) שהסיעני לקולומיה, הישר לתחנת הרכבת ממנה יוצאים לסטניסלב וממנה ללבוב, עליתי על הרכבת הנוסעת מערבה לקרקוב כדי להגיע משם לפראג, הנסיעה ארכה יום שלם. נכנסנו לתוך הלילה. רבים ירדו בתחנות העצירה “מעריש-אוסטראו”, אולמיץ, ברין ופרדוביץ, אולם אני לא ירדתי באף אחת מהן לקנות אוכל, כי תרמילי היה מלא מזון וכעכים שהכינה לי אמי לדרך. לגמתי מדי פעם משלושת בקבוקי מי ה“בורקוט” התוססים. לפנות בוקר צעק הקונדוקטור:

" WER NACH PRAG FAEHERT, SOLL HIER AUSSTEIGEN, SCHNELL. DENN WIR NACH WIEN WEITER FAHREN" בידי האחת לקחתי את השאריות שנותרו בתרמילי, ובידי השנייה את המזוודונת הקטנה, שבה שמה אמי זוגות גרבי צמר, אפודת צמר, זוגות תחתונים וגופיות צמר, את שקית התפילין וסידור. “שלא תתקרר חס וחלילה בני ולא תשכח להניח תפילין יום יום בני, והאלוהים יהיה בעזרך בני”, הפטירה אמי כשנפרדנו, עניתי לה “לא אשכח, היי בטוחה”.

עם הגיעי לפראג, שכרתי כרכרה שתובילני לקסרקטיני השלום, כדי שלא אאחר ביום ההתייצבות וכדי שלא תהיינה לי בעיות. “WAS DU EINBERUFFEN, MEIN ARMER KLEINER BIST? HAST DOCH KEINEN NOCH! SCHNURBART”" מה, גייסו אותך צעיר? הרי אין לך שפם", שאלני בתמיהה הרכב הצ’כי. עניתי לו מה שעניתי, כי מחרתיים אני חייב להתייצב בשעה עשר בבוקר, וכי באתי להכיר את המקום כדי שלא לטעות. משם יואיל נא אדוני להסיעני לרובע היהודים למלון זול, בו אשהה בשני הימים שנותרו. הרכב המשופם, ראה כי יש לו עסק עם נער כפרי, פסק את שכרו ארבע קרונות וחמישים הלרים, הסכמתי, וכי היתה לי ברירה? הרכב הסיעני מתחנת הרכבת הראשית, דרך מספר רחובות ומספר גשרים שבעיר. ראיתי את הקסרקטין שבפאתי העיר. כאשר ראיתי את הבניינים בעלי ארבע הקומות, העומדים על תילם חזקים ויציבים ואת שער הברזל והגדר הגבוהה קלועת ברזל המקיפה אותם, רווח לבי.

חזרנו דרך גשר קארל, כשנכנסנו לרובע היהודי לרחוב מייזל, עצר הרכב והצביע על בית מלון יהודי, שיתאים לי. הושטתי לאיש שטר של חמש קרונות והוא באדיבותו הרבה מחזיר לי עודף חמישים הלרים במטבעות והוסיף בגרמנית “ICH DANKE DIR SCHOEN MEIN BURSCHE” “אני מודה לך יפה נערי”. בעל המלון ששמו גרשום, היה יהודי צ’כי מגולח, אך עם קצה זקנקן אפרפר-מחודד כמנהג יהודי הונגריה. על ראשו חבש כיפה שחורה, שנהג כל עת דיבורו להיטיבה ולהזיזה ממקום למקום כדי להסתיר את גבחתו וקרחתו, אך לשוא. הוא דיבר רק גרמנית עם קצת תערובת של יידיש, כנראה שהיה “MAGYAR” הונגרי או סלובקי. בעל המלון התבונן בי מלמעלה למטה. דיברנו מה שדיברנו, ואני עניתי מה שעניתי. לבסוף שאלתיו: “מה יקר חסדך?” ובקשתיו כי יתחשב שאני בא ממרחקים כדי לשרת את הקיסר ירום הודו, אינני תייר מוינה כי אם מכפר קרוב לבוקובינה, האיש ענה לי בהתחסדות: “ZUM RABINER WERDEN WIR DOCH NICHT GEHEN” לא נלך לרבי“. אמר שיעשה לי הנחה גדולה, הוא נקב סכום של עשרים וחמש קרונות, כששמעתי את הסכום יוצא במפורש מפי האדון גרשום ה-MAGYAR” " התחלחלתי, אך הבלגתי.

בטרם נפרדנו לאחר יום וחצי, עם צאתי לקסרקטין, לא יכולתי להתאפק יותר, השתלחתי בו באומרי, “כיצד לא תבוש האדון גרשום, לקחת מצעיר כמוני, שבא ממרחקים לשרת את הקיסר ולהוציא ממנו את יתרת כספו ששלח לו הקיסר, כדי להגיע לכאן. בושה וחרפה”. פני היהודי אדמו, קרחתו נתלהטה והוא פותח את פיו מלא שיניים נכריות ומדבר בלי להתחכם: “”IHR GALIZIANER, NUR ZU ALMOSEN GEWOEHNT SIND UND VON WO WERDE ICH PARNOSS BEZICHEN".

“אתם בני גליציה רק לנדבות רגילים, ומאין אוציא את פרנסתי”? והמשיך בעל המלון להסביר לי כדי שאבין "הרי לטבחים ולמשרתות אני צריך לשלם ומצרכי מזון לא מחלקים בשוקי פראג בחינם. ילך הצעיר לועד הקהילה, יירשם אצלם שמא יתנו לו EINE KLEINE UNTERTUEZUNG. עניתי לו בחוצפה, “קח את הכסף, שמא חסר לכם לערוך את השבת”. נתתי לו מה שדרש, התכוננתי לצאת מהמלון וחיפשתי במשקוף הדלת את המזוזה, אך היא היתה מסומרת בקצה קרש המזוזה שנפגש עם קרש המשקוף. עמדתי על אצבעות רגלי ובקושי הגעתי עם ידי כדי לנגוע בתשמיש הקדושה ולנשק את אצבעותי, עזבתי את הדלת באומרי בגרמנית “AUFWIEDERSEHEN” - “להתראות”, שמא אצטרך לשהות במלונו שנית ושלישית, “מי יודע?”.

שוב שכרתי כרכרה מהמלון לקסרקטין. מכסף הקיסר, כמעט לא נותרה לי פרוטה ונזקקתי למשוך שטר מתוך כיסי העליון שבמקטורני. שילמתי, ירדתי ופסעתי בראש מורם לסוכת השוטר הצבאי הצבועה בצבעי דגל המונרכיה. ישב בה חייל בלונדיני, בעל שפם צהבהב מקורזל, חובש כובע מצחיה עם שני כפתורים ומעליהם תפור או מוברג כפתור הקיסר. על דשי מעילו נוצצו שני כוכבי כסף והוא בודק את הנכנסים. האיש נראה לי כיהיר ושחצן, חשבתי בלבי, הרי הוא לא יותר מאשר רועה אווזים בוהמי או מורבי, דיבר אך ורק גרמנית עילגת. מיד ידעתי שהוא בן כפר גדול ורוצה להרשים את הטירונים. בודאי נתקלתם בפרצופים רבים כאלה ביחידותיכם בשירותכם בצבא הקיסר. לאחר שהשוטר הצבאי עיין וחזר ועיין בצו-ההתייצבות שלי, אמר: “כפר בשם ז’אביה, לא שמעתי מעולם” והוסיף בציניות משפט שעליו כנראה חזר אלפי פעמים UND DU SCHREIBST UND LIEST DEUTCH? ANWORTE, רציתי להגיד לו “בוודאי”, אך נזכרתי שמלה זאת מעברית נלקחה והערל הזה לא יבינה. עניתי לו: “ICH? KENNE DIE DEUTSCH SPRACHE VON WO” שאל האיש בתמיהה. כשירדתי לסוף דעתו המשכתי להסביר לו: “SEID DIE DRITTE KLASSE, HABE ICH DEUTSCH CELERNT”. השוטר הרים ידו והמשיך לדבר אלי בסרקסטיות, כנראה חרה לו שאני שולט בגרמנית טובה משלו. “SCHON! DANN GEHEHINEIN, UND SPAZIRELAUT SCHILDEDIE BESCHRIFTUNG” – “יפה! כנס פנימה וטייל לך לפי הכתוב על השלטים”. נכנסתי פנימה, חיפשתי ומצאתי. את היתר אין צורך לספר הרי כולכם גוייסתם, רשמו אתכם ונשלחתם ל-“KADER”, בו דאגו לצידכם בבגדים ונשק.

עברו עלי שישה שבועות של אימונים קשים ומפרכים בשדות האימונים שבפאתי העיר. אימונים על גבעות, עמקים והרים, צליחת נהר הוולטבה החוצה את פראג לשניים. הצליחה היתה בבגדים מלאים כאשר הרובה תלוי על הצואר או על הכתף. לפעמים שאלתי את עצמי: “מוציג, האתה הוא זה? או שמא הלבישו עליך בן-אדם אחר שעושה עבורך את כל הפעלולים האלה?” התברר לי שזה באמת אני וכנער רזה, רזיתי עוד יותר, נראיתי כדחליל בתלבושתי שהתרחבה עלי. ובתקופת אמונים זו אכלתי, אף זללתי! גם מאכילת בשר חזיר עוד לא התנזרתי, כי מה תחשבו, התחת סינורה של אמי אני שוכב? לבטח הקלו חז“ל על המגוייסים לצבא הגויים, לאכול את מאכליהם, שאם לא כן ימותו מרעב, והרי מצווים אנו “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”. ותיאבון ברוך השם לא חסר לי, כי אחרי ימי אימונים קשים ומסעות ליליים מפרכים. לפעמים כיתתנו רגלינו עד העיר טוסין השוכנת על נהר האלבה. כשהגענו למרחקים, ערכנו מחנה לינה ומנוחה ליומים כאשר ה-”PROVIANT" - צידה עם איזה מטבח שדה משתרכים מאחורינו על עגלות גבוהות, הרי אין להסביר לכם את המראה, שהרי היכרתם אתם היטב, ומי כמוכם יודעים את המראות העלובים האלה.

 

פרק ה במחנה האימונים בפראג, הרצח בסארייבו    🔗

כאשר סיימתי שלושה וחצי חודשי אימונים, הציבוני לגדוד השני של רג’ימנט חיל-רגלים מספר 35 שהשתייך לארמיה השנייה, שבראשה עמד גנרל ביהם-ארמולי. חשבתי כי ביחידה החדשה תתאפשר לי מנוחה ואולי אף יתנו לי ולאחדים כמוני כנהוג שבועיים שלושה חופשה, מה עוד בנסיעה מפראג לז’אביה וחזרה נתבזבז שליש מהחופשה. הנחת תפילין או תפילה מדי יום-ביומו כפי שעשיתי לפני גיוסי, שכחתי עד מהרה. רציתי לצאת בערב לשעה קלה, כדי לטייל בחוצות פראג וליהנות קצת מהבניינים היפים שבשכונותיה, ה-“WACHTMEISTER” של הגדוד, אמר לי כי עוד לא הגיעה שעת הכושר לחופשות, הפלוגה צריכה לעבור קודם גיבוש שיארך מספר שבועות ואחרי כן להתאקלם בתוך הגדוד. “כשנגמור עם כל אלה, נראה”, השמיע לי האיש הכל-יכול בגדוד.

סוף סוף נסתיים גיבוש הפלוגה, הגדוד ואחריו גיבוש הרגימנט. לפתע הרצים יוצאים דחופים. עתונים הגיעו מוינה בירת המונרכיה ומפראג בירת בוהמיה מקום שבתינו ונקראו על ידי המפקדים הגבוהים וקציני המטות וקצינים בדרגות לויטננט ומעלה. אלינו החיילים הפשוטים, הגיעו השמועות באמצעות העיתונים שנערמו בבתי-השימוש ונעזרנו בהם כחומר קריאה נוסף לייעודם הטבעי. כך עברה השמועה מפה לאוזן, בקרע עתון “DIE ILUSTRIERTE KRONNEN ZEITUNG” מיום 29 לחודש יוני 1914 נכתב באותיות גדולות ושמנות: “DIE KATASTROFE VON SARAJEWO ATTENTAT AUF ERZHERZOG FRANZ FERDINAND UND HERZOGIN VON HOHENBERG MIT BOMBE UND BROWNING. DER THRONFOLGER UND SEINE GEMALIN ERMORDET. ZWEI ATTENTATE, DEM ERSTEN ENTKOMMEN. DIE ATTENTAETER VERHAFTET, VON DER EMPOERTEN MENG BLUTIG ZUGERICHTET”.. ומתחת להודעה העיקרית על הריגתו של יורש העצר ואשתו, נדפס באותיות יותר זעירות מהלך ההתנקשות בזוג, בפעם השניה.

הארכידוכס ואשתו נסעו לביקורת בלווי שני קורפוסים של צבא הקיסר ביום 28 לחודש יוני 1914. לפתע, נורו מצד ימין של הדרך שתי יריות, במרחק של שלושה מטרים. תחילה נראה היה שאף אחד לא נפצע. המושל שהבחין במאוחר, כי העיר סרייבו מלאה מתנקשים, חברי ארגון הטרור הסרבי “היד-השחורה”, קפץ ממקומו וציווה על נהג הלימוזינה לנסוע אחורנית, כדי להשיג מעבר אחר. בתנועה זאת נופלת הדוכסית לחזה בעלה. המושל הספיק לשמוע, כי שני בני הזוג מלמלו שברי מילים. או-אז חשש המושל שמא קרה משהו. אך הארכידוכס ישב בזקיפות. הפמליה הגיעה בריצה אך איש אינו מבחין כי הארכידוכס נפגע. אנשי הפמליה היו בדעה כי האשה לקתה בעלפון. לפתע קולח דם מפיו. הוא שוקע חציו נטוי, מלוויו הסירו את בגדי הצבא המכופתרים. מימין צווארו מהעורק הראשי קלח דמו מעל מעיל הגנרלים שלו ועל מרפדי כסאות הלימוזינה הפתוחה.

זהו סיפור ההתנקשות הסרבי גברילו פרינציפ ביורש העצר האוסטרי בן החמישים שנועד למלוך לאחר מותו של הקיסר פראנץ יוזף הראשון בן השמונים וארבע. בחדרי הטלגרף בקסרקטיננו התחילו במלוא הקיטור לשגר שדרים לכאן והודעות לשם. רצים ושליחים יוצאים ובאים את ארצות המונרכיה, ואין איש שידע מה ילד יום, הקצינים המשיכו בחיי ההוללות שלהם בבתי העינוגים והזימה, המזללות והמסבאות למיניהן, כאילו כל המהומה הזאת אינה נוגעת להם. המצב התדרדר מיום ליום. נסיעות וביקורים, מתווכים, השתדלויות של ראשי מדינות לא הצליחו. ענני המלחמה ריחפו על פני אירופה כולה, רק לא ידעו מתי יפרוץ המבול שישטוף את היבשת מהים האטלנטי עד לערבות סיביר, אולם לכל היה ברור כי זו שאלה של ימים ספורים בלבד.

והנה זה בא. ביום 20 לחודש יולי 1914, מעבירה וינה לשגרירה בבלגרד בירת סרביה ולנציגיה ביתר הבירות, שדר עם פירושים, כבר למחרת מפרסם העתון “NEUE FREIE PRESSE” את הדרישות העיקריות שיש לאוסטריה ממדינת סרביה. קיים סיכוי להכרזת גיוס כללי, ביום 25 לחודש זה. בו ביום בשעה שש בערב, נתקבל שדר תשובה מסרביה: “אנו מנתקים את הקשרים הדיפלומטיים עם בלגרד” והיא מכריזה על גיוס כללי. לעומתה מכריזים אנו על גיוס חלקי. חלף עוד יום. מתקרבת האפשרות לפעילות צבאית והכרזת מלחמה על סרביה. מושל העיר פראג מכריז על מצב חרום, כי הצ’כים, לא אהבו כל כך את הקיסר אשר בלית ברירה נכנע לקודמיו. ומאין ייקח המושל פטרולים לסיור ברחובות העיר אם לא מהרגימנט שלנו מספר 35? וכך יצאתי מדי יום לסיור מהקסרקטין, מצוייד בזווד שכלל רובה מכודן ותרמיל צד מלא כריכים, נוספו אלי עוד שני ברנשים תמירים, שאת שפתם לא הבנתי וגרמנית הם לא ידעו אף מילה, כנראה שבאו מאיזה כפר נידח. כחגב הייתי בעיניהם. פסענו ברחוב, הסתכלנו ימינה ושמאלה, לא ראינו ולא שמענו על איזה צ’כי שיקפוץ מהמדרכה ויצעק בגנותו של הקיסר, אדרבה, האנשים אדיבים ביותר ורמזו לנו בחיוך ‘VON GOTTES GNADE’, “בחסדי האלוהים” מלמלו הגברים שיצאו לעבודתם.

בינתיים, משפיל מוציג את עיניו לכיוון מפתן הדלת עליו שכבתי והקשבתי ברוב ענין להמשך סיפורו. “עדיין לא ישן הממזר?” כאילו שאל את עצמו, ואני הפרעתי לו להוציא מפיו את אשר חשב לספר אודות נשות פראג שנתקל בהן בדרכו בעת עריכת הפטרולים.

והוא ממשיך ומספר: פיטרלנו מספר ימים. לפתע אני רואה שמדביקים מודעות על איזה לוח עץ שמור. אחד האנשים שנשימתו קשה עליו, שיניו רוטטות בפיו מבשר לנו את מה שנקראה במודעה: “בוינה הכריזו מלחמה על סרביה בשעה אחת-עשרה”. מה עושים עכשיו? אין לנו את מי לשאול, שני הגברתנים שלצידי, כנראה לא הבינו דבר וגררוני בשרוולי להמשיך וללכת קדימה. כאשר תפסתי את גודל הסכנה שבמלחמה וסיכוייה להישרד ממנה, התאוששתי במקצת והכנסתי לראשי “מוציג, אתה יושב בפראג, מטייל ברחובות העיר היפה הזאת, מה לך ולסרביה הרחוקה”, על אפשרות של היערכות והעברת כוחות ממקום למקום, לא עלה בראשי כלל. חזרנו לקסרקטין לקראת הערב. קודם ביקשתי את ה-WACHTMEISTER שיצרפני למחרת ולהבא לפטרול בלווית חיילים שאוכל להחליף עמהם מלים מספר ולא עם שתי מומיות, אשר “הרוח היודעת” מאין הביאה אותם. “הרגע קצת, צעירי!” ניסה התת-קצין לשכנעני. “האינך יודע כי בצבא הקיסר משרתים כל מי ומי מתושבי המונרכיה, אוסטרים דוברי גרמנית, צ’כים, פולנים, רותנים, סלובנים וקרואטים, סרבים ותורכים מבוסניה-הרצגובינה, צוענים, הונגרים ורומנים, גם יהודים אינם חסרים בו – בליל של עמים ולאומים, אשר רבים לא יבינו איש את שפת רעהו ורק הגרמנית היא המקשרת ביניהם”, המשיך הממונה עלי להסביר לי בצורה אבהית, כאילו לא ידעתי את הסיפור הזה. “הוד מעלתו אינו מגלה לי את אמריקה”, רציתי להתפרץ ולהגיד לו כי אני בן כפר נידח בגליציה בתוך הרי הקרפאטים, אך התאפקתי, אף חששתי ממוראה של מלכות, שמא יכניסני לצינוק. עתה כשהוכרז “זמן חרום”, הרגימנט שלי הועמד במצב כוננות, הקסרקטין רוחש כמו דבורים בכוורת, ואילו אתה בא בטענות על דבר פעוט כזה. “אם אין לך עם מי לדבר דבר לעצמך” אמרתי לעצמי ויצאתי אל חדרו של התת-קצין, תוך כדי הצדעה.

בחצרות הקסרקטין, הסתובבו כלבי רועים שהוצאו מכלביות הרגימנטים. אלה התרוצצו כאילו מרחרחים כיצד לכנס את הכבשים. ליד שער הכניסה שכולו ברזל קלוע, מעשה מחשבת וקצותיו מחודדים בצורת שושן, פרושות לשני צדדיו, שתי דלתות מולחמות בתוך עמודי בטון מרובעים וגבוהים. מרוחקים העמודים זה מזה כעשרה מטרים, מהם משתרעת גדר ברזל אף היא קלועה כדוגמת דלתות השער, מקיפה את כל הבניינים שמאחוריה, ולצד סככת השוטר הצבאי מבחוץ בפתח השער, עומדים על מרצפות האבנים, נשענים חלקם אל הגדר וחלקם בפתח הדלתות, חיילי המילואים על תלבושותיהם ודרגותיהם, אחדים חובשים כובעי סירה ואחדים חובשים כובע סירה עם מצחיה, מגוייסים אלה נפרדים מהנשים או מהנערות האהובות שבאו להפרד מהם.

ארשת פניהן עצובה, בצד עמדה אשה בגיל שלושים, לבושה מעיל פפיטו דמוי פרק, הצוארון תפור בד אקסמיט שחור שמכסה את חלקה העליון של גבה. ארנק לבן בידה הימנית, שמלתה הארוכה רכוסה כפתורים שחורים רבים, שולי שמלתה מכסים את נעליה הגבוהות, המשורכות שרוכים ארוכים. מולה ניצב חייל כבן שלושים וחמש, הוא מחזיק את ידיו על מותניו ומאזין בכובד ראש לדברי האשה, כנראה אשתו או אחותו. פניהם נראות מודאגות. בו בזמן חייל אחר נשען על אחת דלתות שער הברזל. הוא נושא על דשי צוארונו שלושה כוכבי כסף כנראה " ZUGSFUEHRER ", כשהתבוננתי היטב הבחנתי כי כולם בעלי דרגות: תת-קצינים מקורפורלים עד סרג’נטים, חלקם נושאים על כתפם תרמילי עור שבתוכם מונחות משקפות שדה. מסביב פטפוטים ודברי ויכוח כמו בין חברים שלא ראו את עצמם תקופה ארוכה. כולם מוכנים ודרוכים.

ה-“FELDWEBEL”, הסמל המחלקתי, הוציאני עם עוד שניים האחד אוקראיני והשני צ’כי לפטרל בחוצות פראג. עם שני חבריי החדשים, לא היו לי בעיות, הבנתי את שפתם והם הבינו את שפתי. תוך כדי הסיור ולפי רשות הממונים, מותר היה לפטרול לגשת לדוכן בו מוכרים סודה ממותקת, או לעגלת גלידה שהוליכה נער או זקן, הטבה שניתנת למסיירים כדי לרוות צמאונם לאחר אכילת הכריכים המצמיאים, ולקרר את הפה מחום הקיץ. פילסנו דרכנו בין האנשים הרבים ששוטטו ברחובות ללא מטרה מוגדרת. לעתים בשעות הצהריים, נכנסנו למסבאה, ולקחנו כריך נקניק, ושוב לא בדקתי את כשרותו… בערב חזרנו כרגיל לקסרקטין ושם נודע לי מפי הלויטננט, מפקד המחלקה שלנו, כי כבר בלילה לקראת חצות, הפגיזו תותחינו ליד העיר זמלין, שעל חוף נהר הסאבה, את שטח סרביה. זאת אומרת שהמלחמה פרצה וכנראה שימי שירותנו בקסרקטין בפראג ספורים הם. חשבתי בלבי, מה זה ענייני? שישבור לו מפקד המחלקה לבד את ראשו, ראשי מספיק טרוד מביש המזל אליו נקלעתי. דורות שירתו את הקיסר ולא יצא להם להשתתף במלחמה, ואילו אני רק באתי לשרת, והנה אהפך ל“בשר תותחים”! מה תאמרו לכך? וכי אשם אני כי הסרבי הזה, גברילו פרינציפ, לא היתה לו שעת כושר אחרת לרצוח את הארכידוכס האהוב על עמו? ודווקא בזמן שירותי הסדיר עלה הדם בראשו…

עדיין נמשכו המאמצים כדי למנוע טבח. הגרמנים בני בריתם של האוסטרים, שלחו אולטימטום לפוניה. את מה שאחד ענה לשני לא אדע, כי אף אחד לא סיפר לי, ובכלל מה זה ענייני לדעת? פתאום אני שומע רחשים בקסרקטין, הפסיקו את הפטרולים, כי הגרמנים כבשו את נסיכות לוקסמבורג (“גיבורים גדולים, השתלטו על נסיכות שאין לה אף חייל אחד”). לאחר מספר ימים, הפרו הגרמנים את מצב הנייטרליות עם הבלגים והכריזו מלחמה על צרפת ועל רוסיה. התורכים ניצבים לצד גרמניה ואוסטריה. שישו בני-מעי, מציאה גדולה. הם, הגרמנים, השתדכו עם מעצמה חזקה, אולי פעם היתה כזאת ואילו כיום, האחד לאוגוסט 1914, התורכים עניים ואביונים, שצריכים לתמוך בהם. אולי בשר תותחים יש להם לרוב אבל “קדחת”, הם יודעים ללחום.

הפקודה שקיבל מפקד הרגימנט שלנו, האוברסט ינושיק, היתה חדה וברורה. לצאת מיד לחזית הרוסית, אשר בגליציה, בוקובינה ומחוז לובלין. כיתר הרגימנטים שיצאו את קסרקטיני העיר, יצאנו אנו לאחר שעשינו את כל הסידורים, צעדנו דרך רחובות פראג. מפקד הרגימנט נושא לצדו השמאלי חרב דקה המטלטלת על מכנס רגלו השמאלית, משקפת שדה תלויה על חזו. לאחריו צעדו בשלוש שורות כל קציני המטה וקציני הגדודים והפלוגות. יתר החיילים, לפי גדודיהם ופלוגותיהם, צעדו אחריהם. נשים תמהוניות וילדים סקרנים מתערבים בין שורותינו. לאחדים מאתנו מרעיפים נשיקות חמות, לאחדים מעניקים פרח וכי מי צריך את פרחיהן, הלוא ידעתי כי לרובן קורת-רוח, שאנו האוסטרים עוזבים ויתכן לא נחזור שם לעולם.

מחוץ לעיר כבר חיכה להו ה-“PROVIANT”, אוכל, ציוד ותחמושת, עמוסים על עגלות רתומות לזוג סוסים. הרכבים של גדוד התחבורה, היו מוכנים יושבים על דוכניהם, מעשנים סיגריות ומקטרות, מרוב עצבנות. הקצינים עלו על סוסיהם, שמורים על ידי משרתיהם ואנחנו החיילים המסכנים, צעדנו עם מלוא ציודנו האישי על גבינו. את מספר הימים שצעדנו לא ספרתי, כי בתחילה הייתי מטושטש, רשמתי בעפרון כימי על פיסת נייר את הערים והכפרים בהם עברנו בצעדה. ברור כי היו גם שעות רבות של מנוחה, אחרת היינו מגיעים לגבול הרוסי פגרים-מתים. מסענו התנהל רק בדרכים הראשיות. מפראג פנינו ימינה לצומת דרכים של הודץ-קרלובה. במקום התחברו אלינו עוד שני רגימנטים שהגיעו משלזיה. מהודץ-קרלובה המשכנו לעיר מעריש-אוסטראו, עליה סיפרתי לפני בואי לפראג כדי לעבור את הטירונות. ממעריש-אוסטראו הדרמנו והגענו לפרידק-מיסטק. איגפנו מדרום את הרי הטטרה הגבוהים והמושלגים והגענו לעיר רוזומברוק וממנה למעבר ההרים בפופרד. הארמיה שקיבלה תגבורת נוספת מערי המונרכיה כללה כבר את הקורפוס הרביעי והשביעי את הרגימנטים הרגליים ה-20, 38 ו-34 את רגימנטי הסער של המולדת 33, 40, 102 ו-103. לכל הכבודה הזאת צורפו שתי בריגדות חיל הפרשים, חיל עז ועצום, ממנו הורכבה הארמיה השנייה ופקד עליה גנרל ביהם-ארמולי בעל הקרחת העגולה כדמות הלבנה בחיסורה, שקצות שפמו השחור התרוממו מעלה מעלה. בינתיים איבדנו זמן, כי הרוסים עברו את גבול גליציה, כבשו את הערים טרנופול וברודי, ואנו עדיין מכתתים רגלנו מכפר לבוצה לעבר מעבר הדוקלה, כדי להתקדם ולהיערך בדרכי גליציה לשם בלימת האויב. פתאום נזכר מישהו כי ישנן גם רכבות נוסעות. הועלינו לרכבת נוסעים מהעיר סנוק דרך פשמישל והגענו ללבוב. כדי לתפוס עמדות הגנה לאורך נהר הדנייסטר העילי, הרגימנט שלנו תפס עמדות הגנה דרומית לעיר הַליץ‘, כאשר קצה אחריות גיזרתי משיגה את רגימנט מס’ 38, שהתפרס עד העיר רוהטין. הרוסים בשלהם מתקדמים מערבה ומנקים את גליציה מצבאנו שנסוג נסיגה טקטית, לפי דברי המפקדים שלנו, עד לגב הרי הקרפטים, כדי להגן על הונגריה.

ומה יש לי להגיד על המפלה הזאת? אילו היה מישהו בוינה, מתעורר לפני 23 לחודש יולי 1914 וביחד עם איומי האולטימטום למיניהם, היה משלח את חילות-המוצב, שהצניחו בקסרקטיניהם, לתפוס עמדות ליד הגבול הרוסי ולחפור חפירות בקו שני מאחריהם וגדודי חיל הרגלים היו מסתערים על עיירות הגבול הרוסיות, היו משיגים לפי דעתי נצחון כלשהו או אפילו היו עוצרים את הרוסים המסתערים עלינו כשאנו עדיין לא מוכנים, כותשים את יחידותינו הקטנות. כעת, בגלל המחדל הזה, הנראה לכל חייל פשוט בעיין בלתי מזויינת נסוגונו לרכסי ההרים, לצד ההר. לאחר אבידות בהרוגים, פצועים ושבויים, הספיקה בדרך נסיגתה הארמיה שלנו לתגבר את מצודת פשמישל, הגיעה לגב ההר וחייליה החלו מתחפרים בין מעברי ההרים. הארמיה המהוללת שלנו, שבראשה עומד הגנרל ביהם-ארמולי, נערכה בחפירות החל ממעבר דוקלה בדרום, קרוב לעיר יאסלו שעל נהר הויסלוקה, משיקה באגפה הצפוני את הארמיה השלישית של גנרל בורוביץ וכך הלאה.

ומה עם הרגימנטים שלנו? הם פוצלו ונשלחו מיד ובבהלה לתפוס עמדות הגנה במעברי ההרים: לופקוב, אוז’יסק, יבורניק, וישקוב, ביסטריה ומעבר ההרים ליד יבלונוצה לא הרחק ממוצא יובלי נהר הפרוט העילי בקרבת העיר קולומיה הכבושה על ידי הרוסים, ואני לתומי חשבתי שאולי ישלחו את הגדוד שלנו לקרבת כפר הולדתי ז’אביה הכבוש גם הוא. הסתבר, כי לא היה צורך, כי על ז’אביה הגנו הרי הצ’ירנוהורה הבלתי עבירים ולאגפם יתאפשר רק אם יפרצו את מעבר יבלוניצה. בין כה וכה, נשארתי עם הגדוד השני שלי במעבר ביסטריצה, לא הרחק מהעיר נדבורנה, אף היא כבושה על ידי “פוניה-גנב” (כינוי גנאי של הגליצאים לרוסים) ואתה מוציג שכח מהכל.

 

פרק ו בחזית הרי הקרפאטים    🔗

הוטל עלינו להכין עמדות הגנה בגב ההר, כדי להגן על המעברים להונגריה. מולנו ניצבו חיילות רבים של האוייב, דיוויזיות, פרשים וקוזאקים מגודלי זקנים של הגנרל ברוסילוב. אלה לא חסכו כל מאמץ כדי לטפס על שיפולי ההרים המיוערים להסתער מדי פעם על עמדותינו, אותן חפרנו בין העצים ועל קרחות היער מוסוות כדבעי, ממרומים השקפנו על מאמצי סיורי הרוכבים בין עצי היער, כדי לגלותנו. יום יום ללא הפסק, שעטו סוסי הקוזאקים כשהחיילים משקיעים ומרחרחים כדי לגלות את תורפת עמדותינו ואף לתפוס “לשון”, שתזמר להם את פריסתן. ניתנה לנו פקודה מפורשת לא לירות כדי שלא לגלות את מקום מחבואנו. מפי מפקד הפלוגה שלנו שמעתי מדי פעם, כי עוד מעט יעברו כוחותינו להתקפת נגד כדי להחזיר לנו את גליציה. ואכן, תוך ימים מספר, עזבו שני הקורפוסים את גב ההרים ובשיתוף מספר רגימנטים מהארמיה השלישית כבשו בחזרה את העיר לבוב ומספר עיירות סביבה. אף הגיעו לרוהטין.

נדמה היה לי כי צבאנו התאושש במקצת וישחרר את האדמות שכבש האוייב הרוסי. אך “EIN NAECHTIGER TAG”, שום דבר לא קרה, הרוסים עברו להתקפת נגד, לקחו אלפי שבויים והדפו את כוחותינו המובסים והתשושים בחזרה לגב ההר. ההוראה שניתנה היתה כי עוברים אנו למלחמה סטאטית ומיגננה, כדי להתיש את הקוזאקים, שהסתערו על שיפולי ההרים. עמדנו איתן מולם, גם תגבורת של רגימנטים הונגריים, הצטרפו להגנה ומפקדותיהם שכנו בערים קושיץ, מונקץ, ברגובו, חוסט, וסיגט-מרמרוש. חלק מגדודיהם התפרסו ביישובים הכפריים מיזגורה, קולצ’ובה ואוסט דוכנה. טוב שהגיעו ההונגרים, הם יסירו קצת את הנטל מאתנו, מה גם והחורף מתקרב “וכמה אפשר לשכב בעמדות?” חשבתי בלבי.

אינני איסטרטג אף לא תכסיסן, כולם עשו שגיאות ועוד אלו שגיאות, הם ההונגרים, פיזרו את כוחותיהם מעל ומעבר ליכולתם. הקשרים בין גדודיהם לבין מפקדות הרגימנטים שלהם היה רופף, לכל דבר קטן פנו אלינו בבקשה לעזרה ולאספקה, חשבתי בלבי על פראנץ יוזף הקיסר, החכם מכל קיסרי אירופה, משתף פעולה עם וילהלם השני קיסר גרמניה, ומתייעץ עמו כיצד לנהל את המלחמה בשתי חזיתות. כיצד קיסר נבון בן שמונים וארבע, כפראנץ יוזף לוקח את הונגריה כשותפה למערכה והרי מלבד דגן שגדל בערבותיה, היא עניה ומה כבר הביאה לו כנדוניה? צבא מועט “HONVED” וקצת “LANSDSTURM” בלבד. את שפתם לא הבנתי, הייתי מדבר אתם בשפת האצבעות. גרמנית לא ידעו הונגרים פשוטים אלה, נאמר לי כי ממוצא מונגולי הם, אחרים טענו כי צוענים המה וכאן נקשרו השניים יחדיו השקר עם שלומזל “הונגרים עליך מוציג”.

כמה אפשר לרבוץ בעמדות? ובראשי גמלה החלטה, אבקש ממפקד הגדוד כי יעבירני למטבח הגדודי, הרי קצב בן קצבים אנוכי. ביכלתי להכין מטעמים שיערבו לחיכם של קציני הגדוד אניני הטעם. ובכן הגיע הזמן לפעול. טרם שהגעתי למפקד הגדוד מיור הייניש, קיימתי שיחה עם הקורפורל שלי, נשאלתי אצל הצונגספירר, הרצתי בקשות למפקד המחלקה ומפקד הפלוגה אוברלויטננט הייטנר. “הוציאו לי את הנשמה”, לך חפש את זה והוא נמצא שם, לך חפש את ההוא וזה יצא לכפר סמוך. חפש את פלוני, אין לו זמן לדבר אתי. רוץ אחר פלמוני והוא מבלה לי עם איזו שיקצה בכפר הסמוך. זה עסוק מעל לראש וזה עסוק מתחת לחגורה, זה במשחקי קלפים, השני במשחקי דומינו ומעשן מקטרת, ורק אני חסר לו… בסופו של דבר, לאחר שהתחלתי להתייאש מרעיוני המטופש, אך המועיל לעתידי הקרוב וייתכן עד לסוף המלחמה, נראה היה שהמזל שיחק לי באותו יום קודר.

מפקד הגדוד שלנו המיור הייניש, היה “ציפור לילה”. בערבים היה מתגנב לאהובתו, איזה שיקצה במרכז הכפר, עושה מה שעושה וחוזר למאהל כשהוא שיכור כלוט. הצדעתי לו. הוא התיישב על מיטת השדה שלו. ריח זיעה נדף ממנו, הוא מלקק את שפמו המקורזל, מסיר את משקפיו מעל אפו האדמדם, מנגבם במטפחת טבולה באדים של פיו, מעלה אותם שנית על אפו. פותח את פיו ומתחיל לשאלני את השאלות הרגילות: שם משפחתך ושמך, פלוגה, מחלקה וכיתה ומקצוע אזרחי מהבית. אני משיבו אחת לאחת. כשהגעתי למקצועי האזרחי, אזרתי עוז בנפשי והסברתי לו כי משפחתי נמנית על משפחת קצבים זה דורי דורות, ואילו הוא, מנדנד בראשו כאילו הוא קצב בן קצבים ואיני מחדש לו דבר. לבסוף אזרתי עוז בשנית ואמרתי לו: “והנקניקים והנקניקיות שאני מייצר, טעם מלכים להם, האם הוד אבירותו כבר טעם פעם נקניק יהודי? גם אעשה לכם פשטידות בשר וכבד בנוסח צ’ולנט של שבת שלנו עד שתלקקו את האצבעות”.

מפקד הגדוד ניתר ממקומו כאילו עקצו נחש, כנראה השתוקק כבר לנקניקיות, הוא פנה לשלישו שישב בקצה המטה ואמר: “HERR LEUTNANT, ICH BITTE SIE, DIESEN BURCHEN VON DIE STELLUNGEN AUSZIEHEN, UND HIER IM STAB BRINGEN ZO VOLLEN DER MANN IST SEIT JAHRHUNDERTE EIN DIPLOMIERTER METZGER, UND SCHAD DASS EIN KOSAK SEINEN KOPF ABRTENNEN SOLL, SCHADE, SCHAD” “יואיל נא אדון הלויטננט, להוציא את הנער הזה מהעמדות ולהביאו כאן למטה. האיש הוא קצב מדופלם מדורי דורות וחבל יהיה אם איזה קוזאק ויתיז את ראשו, חבל, חבל”. “BEFEHL! HERR BATAILONS KOMMANDANT”. “פקודה! אדוני מפקד הגדוד” ענה לו שלישו. בידו האחת הצדיע למפקדו ובשנייה סימן לי שאצא החוצה ואמתין לו. הצדעתי ויצאתי. בחוץ על יד הדלת לחש השליש לאזני, “החייל מוציג פליישר, חזור כעת לתפקידך וכאשר נמצא לך מקום במחלקת השרותים, נקרא לך לעבודת קצבות, בינתיים חזור!” וכי היתה לי ברירה. הלכתי ברגל כשעה-שעתיים עד שחזרתי לעמדתי הכרויה בשיפולי ההר. ככה יכול אני לחכות יום, יומיים, שבוע, חודש ושנה, עד שהשליש ייזכר בי ויוציאני מכאן. אך לא היה צורך להמתין יותר מיומיים, כנראה שמפקד הגדוד, התגעגע מאוד לנקניקיות ושאל את שלישו מה הסיבה שלא נכללו בתפריט הצהרים. השליש ענה מה שענה והנה אני שומע את קול מפקד המחלקה הקורא לי: “על החייל מוציג פליישר להתייצב מיד במטה הגדוד”. לאחר מחצית השעה של רכיבה על גב סוס לא מאוכף, כשישבני כולו משופשף, באתי למטה והתייצבתי בפני מפקד מחלקת השירותים, אוסטרי שמן, גוץ, פרצופו נפוח ואדום, מסתכל עלי ואני מסתכל עליו והוא עונד על דשי צווארונו מתחת לסינורו, שלושה כוכבי כסף, הוא אומר שדרגתו סמל ויש לכנותו “HERR ZUGSFUEHRER'” אף כי בחייו לא הנהיג אף כיתה ומכל שכן מחלקה קרבית. האיש הושיט לי סינור עור ומצווה בקול סמכותי “ZUR ARBEIT MEIN BURSCHE” ומיניה-וביה הוסיף “סכין גרזן ומטחנה, תמצא במחסן שבסוכה הסמוכה”.

“לך כבר לישון איזי!” מתריס בי אבי, רצונו שאסתלק מהמפתן ואלך לישון. אך אני הקטן, עקשן, חייב הייתי לשמוע את סיפורו של מוציג עד סופו. אף-על-פי שידעתי כי לא יסיים אותו בליל שבת זה ואת המשכו יספר בליל שבת הבא.

ואני איני זז מהמפתן כהוא זה, אפילו שהעולם יתהפך. אז קמו שניים מהחבריה, אבי ויצחוק, הם תפסוני בידי וברגלי, העבירוני בנשיאה לחדר האמצעי, שם עמדה ספתי הלבנה הארוכה והצרה, אבי פשט את נעלי מרגלי ובלי שיסיר את בגדי ממני הניחוני השניים בספה המוצעת. לאחר מעשה הסתלקו שניהם לחדר המטבח להמשך משחקי ה“רמי” ולהמשיך להקשיב לסיפורו של מוציג שנקטע בהעדרם למספר דקות.

בליל שבת שלאחר-מכן, תחזור התמונה מאליה. מבקשים ממני שאלך לישון ואני בשלי, אני חייב לשמוע את המשך סיפורו המרתק של מוציג כפי שראיתיו בעיני דמיוני. הוא לבוש בגדי צבא כחולים-אפורים, כובע סירה על ראשו, לבוש סינור לבן, מוכתם דם בהמות שנשחטו, אזני כרויות לשמוע את כל מעשי תוקפו וגבורתו ופרשת הסבתו מחייל הרובץ בעמדות על גב ההרים במעבר “ביסטריצה”, לחייל שירותים, קצב המספק נקניקים ונקניקיות טריים הערבים לחכו של מפקד גדודו המיור הייניש. בין החלפת קלף שאינו מתאים לבין לקיחת קלף עליון מהחפיסה המונחת במרכז השולחן לצד הקופה, אני שומע את המשך דבריו המרתקים של מוציג.

הספקתי לבתר פרה שחוטה אחת והנה נתקבלה פקודה כי מחליפים את גדודנו ואנו עוזבים לכינוס הארמיה. עגלות המשא עם הציוד והתחמושת הועמסו, האוהלים נפרקו וקופלו. חיילי פלוגת השירותים והתחבורה עבדו קשה. כמעט יום שלם, באור היום, הרי לשם כך אימנו אותנו בשדות שמסביב לפראג. עם הנץ החמה, כל אחד מאתנו קיבל שתי מנות צנימים, שתי קופסאות בשר משומר ועוד כמה קופסאות סוכריות שטעמם מנטה או וניל. מילאנו את המימיות ממי באר העץ בבית בפאתי הכפר, עלינו על דרך הררית משובשת, שם חיכו לנו עגלות רתומות לזוג סוסים כל אחת. נסענו צפונה כשני ימים עם הפסקת צהריים. ביום השלישי הגענו למעבר ההרים בריקלה. התקדמנו עד לנהר הויסלוקה, הזורם צפונה ומשתפך לנהר הויסלה העילית. נדחקנו על גשר העץ הנטוי על הנהר הסואן. הגשר היה קל מאוד ואלמלא היו תומכות בו כל מספר תמיכות עץ ואלמלא קציני המחלקות וסמליהם, שוויסתו את התנועה והמעבר אל הגשר, שמא יתמוטט מכובד העגלות ממטענן, היינו שוקעים במים הסואנים.

בגדה שממול כבר התרכזו קציני המטה של גדודנו. בעלי הדרגות הגבוהות מעיינים במפות צבאיות ומורים באצבעותיהם על נקודות מושב שונות. החיילים הדליקו מדורות עצים וחיממו את ידיהם המחוספסות מצינת ליל הסתיו. כשגמרו אלה, ניגשו למדורה אחרים לנצל את חום הגחלים שעדיין לחשו.

בינתיים ניגשו הקודמים להם לעגלותיהם, הוציאו מתרמיליהם נייר כתיבה ומעטפה מהוהה, טבלו את חוד העפרון הכימי בקצה לשונם, וכשהם נשענים לדפנות עגלותיהם כתבו מכתבים למשפחותיהם או לנערותיהם. מאוזן לאוזן חלפה השמועה, כי בזמן הנסיגה המבוהלת, הורו שלטונות האוסטרים לחלק מהיהודים לצאת מעיירותיהם לבוהמיה ולמורביה, רבים נדדו לאוסטריה התחתית ואף לבודפשט הגיעו. לאן שלחו את הורי את אבי ואמי, אחותי ברנצ’יה ושני אחי הצעירים בויה ודוד’ל? לא ידעתי, או-אז נתקבל בדואר השדה הקיסרי המלכותי, מכתב עבורי, נודע לי כי רוב יהודי ז’אביה, נמצאים בעיירה אודראו.

הקצינים האיצו בנו להסתדר מחדש ולעלות על העגלות, כי על הרגימנט שלנו, הוא רגימנט חיל רגלים מספר 35, הוטלה משימה, עם מעבר הארמיה השנייה למיתקפה, עלינו לכבוש את העיר סאנוק השוכנת על גדתה השמאלית של נהר הסאן, כדי להגיע למקום ההיערכות בסביבת קרוסנו, נצטרך קודם להגיע לכפר ההבראה איבוניץ-זדרוי. בקרוסנו נחצה את נהר הויסלה ומשם, כאשר הרגימנט יהיה מוכן להתקפה, נתקוף את סאנוק מדרום, כדי להפחית את העומס והלחץ על נצורי מצודת פשמישל. חזרתי לעגלתי, עישנתי סיגריה, אף כיבדתי את הרכב שלנו בסיגריה נוספת. הוא היה בחור פולני מגליציה המערבית, הבחור שמח מאוד כי בעוד זמן קצר ישוחרר כפר מגוריו והוא יוכל לצאת לחופשה משפחתית ולספר את כל מאורעות המלחמה שהוא נטל בהם חלק. בלילה הגענו לקרוסנו, שנכבשה כחמישה ימים קודם, אלפי שבויים רוסיים צעדו כשהם מלווים על ידי חיילי המשטרה הצבאית. הם נראו עלובים, תשושים, יחפים בלי כובעים, השתרכו כעדרי צאן. מטבחי השדה שלנו עם ארובות הפיח שלהם, העלו עשן, סימן מובהק שהתבשל בהם מזון יומם ולילה. עצרנו בקרוסנו, חיילי גדודי הרגימנטים, ירדו בעצלתיים מהעגלות, התייצבו בשורות לרוחב הככר. מפקד הגדוד אוברסט לייטננט הייניש (שבינתיים הועלה בדרגה) סקר את גדודו וצעק בקול: "מחר אתם תוקפים את העיר סאנוק שהיא צומת דרכים. האיגוף יתבצע משמאל דרך זגוז'. העיר חשובה לנו כדי לשחרר קצת את פשמישל מהמצור עליה הטילו הרוסים. מפקדי הפלוגות יחלקו לכם מימיה מלאה רום, אך דעו, אין לשתות ממנה אף טיפה עד שתיפול הפקודה “הצמידו כידונים”. המטה, פלוגת השירותים וכל התחזוקה תתמקם בסביבת רימנוב. במקום שיחליט השליש. ועתה הרימו כולכם את רוביכם וצעקו בקול רם “הידד לקיסר”. כאשר סיים מפקד הגדוד את דיבורו, הוציא מאמתחתו מפת שדה, השליש שניצב מאחוריו התקרב אליו והוציא את מפתו שלו. לאחר שמפקד הגדוד סימן לשליש בעפרון את העיגול בו התמקם המטה העורפי, הצדיע לחיילים והסתלק לדרכו. מתוך העגלות הביאו חביות פח מלאות רום, מישהו הניף את החביות של בול עץ חצי שרוף. אחד אחד ניגשו חיילי הפלוגות והושיטו את מימיותיהם, אחד הסמלים פתח את הברז והמשקה המתקתק החל לזרום אליהן.

 

פרק ז מענייני דיומא    🔗

יד באלול ה’תשנ“ג 31.8.93 אמש אישרה ממשלתנו, בישיבתה הלילית, את הצהרת העקרונות על הסדרי הביניים, שישה-עשר שרים הצביעו בעדה, שניים נמנעו, דבר שאינו משנה ולא ישנה כהוא-זה את ההחלטה. בגלי צה”ל אני שומע את קולות השדרנים וצווחות ואף את השיר “הבאנו שלום עליכם”, אני מהרהר בתוכי, עם מי שלום? עם הפלשתינאים? מי אלה? שם שנתן להם מנחם בגין, ראש הממשלה לשעבר, בקמפ-דייויד בלחצו של ג’ימי קרטר, הנשיא הדמוקרטי של ארצות-הברית דאז, ושל המנוח אנוואר סאדאת, נשיא מצרים לשעבר, האיש שיזם את מלחמת יום-הכפורים האומללה. לפתע, הפכו הערבים, תושבי ארץ-ישראל, לפלשתינאים, על שם הפלישתים שבאו לאיי הים והתיישבו בשפלת החוף של דרום ארצנו, ועל שמם, כינו הרומאים הכובשים ומחריבי ירושלים את ארץ-ישראל לפני אלפיים שנה. אם שם זה מוצא חן בעיניהם דווקא שיהיה להם לבריאות, לא אני שאטול מהם תענוג זה. אני נזכר בליל כ“ט בנובמבר 1947, כששמעתי בכיכר מגן-דוד בתל-אביב את קולות הרדיו הבוקעים מבניין האומות-המאוחדות בניו-יורק. מדובר היה בהקמת שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית. על הקמתה של מדינה פלשתינית לא שמעתי. היום אני שומע התנצחויות בין מחייבי ההסכם לבין שולליו, אנשי שמאל ואנשי ימין מתווכחים ביניהם. מספרים על ההפגנה בת חמישה-עשר אלף איש מהימין, שניצבו עם כרזות לפני בניין ראש-ממשלה והפגנה נגדית של אנשי השמאל, קומץ ספיחים מ”שלום עכשיו“, “יש גבול”, “הנשים בשחור”, חברים מתנועת מר”צ ואחרים מתנועת “השומר-הצעיר”.

נזכרתי, כשהייתי נער צעיר כבן 14, התחלתי את דרכי בקן “השומר-הצעיר” שבעירנו, שם למדתי את שירת המשוררת רחל, “ספיח” ששרו השומרים הצעירים כמונו: “הן לא חרשתי,/ גם לא זרעתי,/ לא התפללתי אל המטר,/ ולפתע ראו נא, שדותי הצמיחו/ דגן, ברוך שמש – האין זה דרדר? או גדיש?/ אני זוכרת את דברי הנוחם תאכלו ספיח ואף סחיש”. כעת איני יודע לקבוע, אם ספיחים אלה, “דגן ברוך השמש” או “דרדרים” הם, קשה עלי החלטה. אני נזכר בשיר החרות של ג' שיינברג שהושר גם בקיננו, שמילותיו מעודדות ונוסכות תקוה: “פנינו אל השמש העולה,/ דרכנו שוב פונה מזרחה,/ אנו צופים לקראת שעה גדולה, זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה,/ חוצבים אנו גורל ביד רמה, נושאים בלב תקוה יוקדת,/ אנו זוכרים כי יש לנו אומה, אנו יודעים כי יש לנו מולדת!”.

“ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו: ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר: הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים: אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים”: (שמואל ב א, יז-כ).

ובאותה עת לימדני מורי יוסל יופיטר:

"והיה כיום ההוא יוסיף אדוני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים: ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ,: וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים: ועפו בכתף פלישתים ימה יחדיו יבזו את בני קדם אדום ומואב משלח ידם ובני עמון משמעתם: והחרים ד' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים: והיתה מסילה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים: (ישעיהו יא, יא-טז).

"כי כה אמר ד' אלי, כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רעים מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה, כן ירד ד' צבאות לצבא על הר ציון מיעל גבעתה: כצפרים עפות כן יגן ד' צבאות על ירושלים גנון והציל פסוח והמליט שובו לאשר העמיקו סרה בני ישראל: (ישעיהו לא, ד-ז)

“כה אמר ד‘, על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו, על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום: ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמונותיה, והכרתי יושב מאשדוד ותומך שבט מאשקלון, והשיבותי ידי על עקרון ואבדו שארית פלשתים אמר ד’ אלוהים”: (עמוס א ו-ח)

לימים, כאשר בשיחות הקן דיברו ושיננו את הנושאים “האם רוסיה הסובייטית יכולה לפתור את בעיית היהודים?” או “ארץ-ישראל כמדינה דו-לאומית”, השתעממתי מהדיבורים של מדריכי הקן וכאשר נסובו שיחות הקבוצות על הבעייה המינית, עזבתי את הקן, אך בלבי תמיד אהדתי את הנערים והנערות התמימים שללא כל ספק אהבו את ארץ-ישראל, כמולדת העם היהודי, לא פחות ממני.

אך מוציג יצא לקרב, ללחום בעד מולדת לא לו ובמלחמה קשה לעם היהודי, הוא היה חצוי בין המעצמות שלחמו ביניהן. יהודי אוסטריה-הונגריה וגרמניה לחמו נגד יהודי רוסיה, צרפת ואנגליה. מוציג כואב את כאבו על כך ומצדיק את בקשתו להעבירו לשרת בין הקצבים בפלוגת השירותים. הוא מצטדק על מעשיו ואומר “מה? וכי אלך להרוג יהודי בן עמי, או שמא יהודי אחר יהרגני, אבסורד ושטות!, ידי לא תהיה במעל הזה, דם בני עמי זועק, יהרגו הגויים אחד את השני, שיתלו אחד את השני. אני קצב ואאכיל את מפקד הגדוד וקציניו נקניקים ונקניקיות עד שתיפח כרסם. באותה שעה יצאו רכובים על סוסים אוברסט-לוייטננט הייניש, מפקד הגדוד ואחריו ולשני צידיו, לוייטננט מייטנר שלישו ויתר קציני המטה, כשהם משתרכים ורוכבים אחר חיילי הגדוד השני שנקבע ל”בשר-תותחים", כדי לשחרר את סאנוק מידי הקוזאקים תושבי אזורי נהרות הטרק והדון.

מה שעשו חיילי הגדוד בתנועתם לקראת היער, היכן בחרו את עמדות היציאה להתקפה והיכן ישב מפקד הגדוד עם פמלייתו במטהו הקדמי, לא ידעתי, אני משער כי הגיעו והתפרסו קרוב למבואות העיר סאנוק. לי היה בראשי להתחיל בעבודתי, להכין למפקד הגדוד נקניקים ונקניקיות. ראשית ציוויתי שיבואו לי מעיים של כבשים או חזיר, כל אנשי השירותים “עמדו על ראשם” כיצד להשיגם, כי מעיים של פרות לא יתאימו לכך. יעצתי ל“FELDWEBEL” - סמל המחלקה, שישלח שני חיילים לכפר הפולני הקרוב ויקנו בכסף מלא מעיים מתאימים, ואכן תוך זמן קצר הביאו לי השניים, שני דליים מלאים מעי כבשים מלוכלכים ומסריחים. כיוון שרבים מחיילי השירותים חשקו גם הם בנקניק, התנדבו אחדים מהם לנקיונם. הוציאו מהם את פסולת האוכל, גרדום וטבלום במים רותחים, רחצום במים פושרים עד שהסרחון התנדף, כאילו לא היה מעולם. כעת הגיע הזמן ליבשם על מקלות ולחתכם לאורך של 40 סנטימטרים. האנשים עשו את המלאכה במסירות רבה ובשקיקה בידעם כי לבסוף ייהנו מהמטעמים הללו, שאני מכין.

לקראת הערב השני, כולם היו מוכנים, ראויים לאכילה. רק מהריח שהדיפו, וטיפות השומן שבצבצו מהם אפשר היה להתבשם מהם. ה-“FELDWEBEL” היה הראשון שנתתי לו לטעום חתיכה קטנה, ששברתי מאחד הנקניקים, “וירא האיש כי טוב”, לא התמהמה וענה לי בפה מלא כששיניו עצמן טוחנות את המאכל החם: “DU BIST EIN GUTER FACHMANN” – “הנך בעל מקצוע טוב”, פתאום מתחיל לקרוא אדון במקום “KAMERAD” – “חבר”, הוא ארז חבילה גדולה של עשרה נקניקיים ריחניים, שלח חייל אחד רכוב על סוס וציווה עליו לאמר “סע מהר כל עוד הנקניקים חמים, סע מהר למטהו של אוברסט לוייטננט הייניש ומסור אותם לשלישו בידים ולא לאחר, ואל תשכח להגיד לו כי אני ה-”FELDWEBEL" דאגתי להעביר לו את הנקניקים שהכין החייל פליישר, שיהיה לו לבריאות!" את יתר הנקניקים זללו אנשי המחלקה בתיאבון רב.

נשארתי במחלקה, הסובבים אותי חלקו לי כבוד, אם כי לא הייתי בעל דרגה, מפקד הגדוד העניק לי דרגת “GEFREITER” – טוראי ראשון, ונשאתי על דשי צווארוני, כוכב כסף אחד, מין “בן-יחיד”. גם זו לטובה, חשבתי בסתר לבי, העיקר שיכבשו את סאנוק, כיצד כבשו את סאנוק לא ידעתי, כי הרבה חיילים לא חזרו משם, חלקם נהרגו בהסתערויות ובהתקפות נגד של הרוסים. בכל אופן, מהגדוד השני שלנו נשאר רק מחציתו. שעה שמפקד הגדוד חגג את נצחונו (“עוד נצחון כזה ואבדנו”) בעיירה סאנוק, הדבר הראשון שביקש, להביא לו נקניקים. למזלנו נשארו לנו מעיים נקיים. כל הלילה קצצנו בשר, טחנו, ערבלתי את המילוי בתבלינים, עישנו את הנקניקים הרטובים בארובה ולמחרת, כשעמד מפקד הגדוד ליד תחנת הרכבת של סאנוק, והוא מוקף בסגנו ובשלישו, מול שארית קציני הגדוד, כולם שלופי חרבות וצועקים “חזק ואמץ”, לכבודו של הקידר ירום הודו, וסיפק לו את הנקניקים לא אחר מאשר טוראי ראשון מוציג פליישר.

אם כי השמועות הגיעו, שמצודת פשמישל נפלה בידי הרוסים, שמועות שעכרו את רוחנו, לא חלף זמן רב, וגדודנו קיבל תגבורת מטירונים שנתון 94 ושנתון 95, הווי אומר שהקיסר ציווה לגייס בחורים בגיל עשרים ומתחת לגיל זה. מכיוון שרוב שטחה של גליציה, עדיין היה כבוש, באו טירונים אלה מאוסטריה, צ’כיה, שלזיה ומבוסניה-הרצגובינה. טירונים אלה, השתלבו יפה בשורות הפלוגות המדולדלות.

המוראל אצלנו התחזק, כאשר נודע לנו, כי הגרמנים הוציאו כוחות מזירת הקרבות מפרוסיה המזרחית והעבירום לפולין הרוסית. כוחות הארמיה התשיעית שלהם, זינקו לצד נהר הויסלה. נערך קרב דמים ליד העיר הגדולה לודז', בו נחלו הרוסים מפלה. מפלות האוייב עודדו והפיחו רוח לחימה בצבאנו. כוחותינו נחלו נצחונות ליד העיירות לימנובה ולופנוב. חודש נובמבר היה בעיצומו, החורף של שנת 1915–1914 התקרב. במחצית חודש דצמבר הקר עברה הארמיה השניה שלנו לעמדות הגנה קבועות, במקומות שנכבשו מחדש בגליציה המערבית. ממולנו התחפרו הרוסים עמוק בעמדותיהם.

לקראת חג המולד, נערכה סעודה חגיגית לקצינים לציון החגא, הכינותי מלאי מספיק של נקניקים מבשר חזיר. הם זללום ושתו שנפס ורום, רובם השתכרו והוללו עם נשות הכפרים הפולניים שבשכנותם ובתוכם נחפרו עמדותינו. השמחה היתה רבה, כאילו אין מלחמה בעולם. החיילים הפנויים, קיבלו את מאכליהם בתוך האוהלים ובבתים בהם שוכנו בכפרים. מטבחי השדה, סיפקו מזון מבושל עד לקרבת העמדות.

לקראת פרוץ שנת 1915, העניק לי מפקד הגדוד, דרגת קורפורל ומאז ענדתי על דשי צווארוני שני כוכבי-כסף, דאגתי שיבריקו ושכולם יראו כי “מוציג קורפורל של הקיסר”. הרהרתי בסתר לבי, כי אני קורפורל הודות לנקניקים והנקניקיות שסיפקתי לאוברסט-לויטננט הייניש. ברכתיו בלבי, שמא יהרג, או שמא יעלוהו בדרגת אוברסט וילך לפקד על רגימנט, כי במלחמה הכל יכול לקרות. חששתי שמא באחד הימים יבוא מפקד אחר ואותי יסלקו ממחלקת הקצבים וישלחוני בחזרה לאחת הפלוגות כאחד החיילים הרובאים. בינתיים אנו בעיצומו של חורף, אני מאכיל את מפקד הגדוד ופמלייתו זאת אומרת, סגנו, שלישו, וכל יתר קציני מטהו, במאכלים האהובים עליהם, שיהיה להם לבריאות, שאלוהים בעולם ישמרם וינצרם.

דאגתי שתמיד יהיה לי בדליים מלאי של מעיים נקיים ובשר טחון – הרי בחורף מתחת לשלג הם יכולים להחזיק מעמד עד שנעשן אותם. המעשנה עבדה יומם ולילה והפיקה נקניקים ונקניקיות לרוב. לקצינים לא היו טענות, לפעמים אף היללוני שהם כה טעימים וזה מרים את המוראל שלהם ושוכחים הם את תלאות המלחמה.

 

פרק ח מתורגמן בין שבויים ושוביהם    🔗

כשבוע לפני צאת חודש ינואר 1915, נתקבלה הודעה במטה הגדוד שבישרה, כי בעילית עמק הסאן הוציאו את הרוסים מעמדותיהם המחופרות שעל שני צידי גב ההר במעבר ההרים באוז’יסק, אחד ממעברי הקרפאטים החשובים ביותר, אשר להחזקתו התחוללו קרבות מרים. המעבר באוז’יסק היה מבוצר במיוחד בהרבה עמדות שסייעו וחפו אחת לחברתה, המעבר הוגן בכוח גדול ובהתמדה על ידי האוייב. לאחר שלושה ימי לחימה נמצא המעבר מחדש בידינו.

מראה החזית השתנה לגמרי, הזיזו גייסות, ארמיות שלמות החליפו את אחריותן על גזרות שלמות. הארמיה השנייה הוחלפה על ידי הארמיה האחת-עשרה וירדנו לסביבת הכפר לוטה בקרבת מעבר אוז’יסק, איימנו על העיר דרוהוביץ. מצפונינו שכנה הארמיה השלישית שאיימה על פשמישל. בדרומינו שכנה הארמיה הדרומית הגרמנית שהתפרסה ליד סטרי ואיימה על סטניסלב. יותר חייל הדיוט כמוני לא יכולתי לברר. רק דבר אחד אוכל לספר לכם על בטוח כי הוכרז בכל הארמיה השנייה שלנו מצב קרבי ממדרגה ראשונה. המפקדה העליונה תגברה את הגדודים ואלה את הפלוגות. פתאום שוד ושבר גם מפקד הגדוד אוברסט-לויטנט הייניש הלך. לאן הלך?, לא ממעשיו של מפקד הגדוד להודיע לכל חייל לאן שהעבירוהו לקבלת דרגה וקידום במשרתו. לא שאלתי אם כי כאב לי עליו. אותי מוציג העבירו לפלוגת מכונות יריה הנקראות “שוורץ לויזה”. אני זוכר במדוייק כי לא חסכו מלצייד אותי ברובה חדש עם כידון, תרמיל גב, מימיה ועוד דברים פעוטים, צמר גזה ותחבושת אישית. מפקד הגדוד החדש אמר לי מילים כדורבנות “קורפורל פליישר, מעתה הנך איש צוות במקלע בינוני. “שוורץ לויזה” והיתר מוטל על מפקד הפלוגה שיכניסך למשרה וילמדוך את תכסיסי הפלוגה”.

מפולת מצודת פשמישל, לא נתנה מנוחה לראשי הצבא האוסטרי והגרמני. המכה היתה קשה והכאב צורב, כתגובה החליטו להקים ארמיה חדשה שרובה גרמנים וחלקה אוסטרו-הונגארים. הארמיה כונתה בשם “הארמיה הדרומית” והיא התחילה בחודש ינואר 1915 בגזרת הקרפאטים את התקפתה במגמה לכבוש מחדש את מצודת פשמישל. אך התקפות הנגד הרוסיות, לא איפשרו את החדירה מעבר להרים באוז’יסק. רק אחרי קרבות עזים, נפלו כל רכסי ההרים בידי צבאותינו. היתה לכך השפעה רבה בכיבוש מעבר ההרים באוז’יסק. אני נקלטתי בפלוגה החדשה כראש צוות מקלע שוורץ לויזה. עם המקלע שכלל עוד שלושה אנשי צוות, שכבנו כל הזמן בעגלה, והתקדמנו עם יתר חיילי הגדוד. תחת לחץ כבד, פינו הרוסים את קוויהם, שעל נהר הסאן. גדודינו נע בין הארמיות התוקפות בחזית רחבה. בתחילת יוני 1915 נכבשה פשמישל מחדש על ידי הארמיה השלישית, העיר טרנוב נפלה ולאחר שלושה שבועות שוחררה לבוב. עיירות גליצאיות, פונו על ידי הרוסים במנוסתם ונפלו לידינו כפרי בשל. להגיד לכם את האמת – הגרמנים לקחו את העניין ברצינות ודחקו את פוניה–גנב, הנסוג, הרבה מעבר לגבולות המונרכיה שלנו לגבולם שלהם. הגרמנים כבשו את לובלין וורשה, ביאליסטוק, ברסט ליטובסק, את וילנה והגיעו בחודש אוקטובר 1915 עד העיר ברנוביץ. האמת להגיד, פרט ליירי ממכונת היריה שלי בעת האימונים, לא השתתף גדוד שלנו באף קרב, נסענו בדרכים, חצינו נהרות, כשהציוד שלנו נישא על גבי סוסים ואנו אחריהם עוברים ברגל. פתאום אני מגלה כי הגענו עד לנהר הסטיר בכבשינו כמעט ללא קרב את העיירה דובנו. נלקחו אלפי שבויים של האוייב. קוזאקים בכובעי הפרווה הרחבים וחיילים רגילים בקסקטים העגולים שלהם.

באוקטובר התייצבה החזית ועברנו שוב לעמדות הגנה שבין העיירה דובנו והעיר רפלובקה. בכל עיר ועיירה שנכנסנו קיבלו אותנו תושביהן בחיבה ובשמחה רבה. “הארמיה האוסטרית השביעית” שפעלה בסביבת סיגט-מארמרוש, התקיפה את העיר סטניסלב, כבשוה, חצתה את נהר הדנייסטר ושחררה את כל הערים והעיירות מבוצ’ץ בצפון ועד לצ’רנוביץ בדרום, כולל את קולומיה ואת ז’אביה כפר הולדתי. אם כי ידעתי כי אף אחד מהפליטים עדיין לא חזר לז’אביה, כי מחר יכול הכפר להכבש מחדש על ידי הרוסים, הוצאתי בזמן מנוחה מתרמילי נייר ועפרון כימי וכתבתי מכתב למשפחת שישבה באודראו. כתבתי להם כי “כבר כמעט שנה אני יושב על חשבון הקיסר, בחזית, שומע יום יום את יריות הרובים, מכונות הירייה, התפוצצויות פגזי התותחים והמרגמות, רואה אני אחדים מתים, אני מרגיש את עצמי בודד וגלמוד. בדמיוני אני רואה את הנופלים שמטיחים בי אשמה כבדה “למה אני ולא אתה? למה אני שהסתדרתי במשפחתי ולא אתה, אשר מאחוריך יש לך משהו יפה, אבל שום דבר מוחלט לפניך”. אני מאמין כי אצל הרבה חיילים כמוני, קיימות הרגשות כאלה. אצלינו בינתים הכל בסדר, אני מתקן את עמדותי החפורות ומקווה לשלום, געגועים לשלום, אשר יכול להביא לנו דרך ארוכה ואהובה. כל האיחולים והחלומות לעתים כלולים במלה אחת “שלום”, להתראות בקרוב בביתנו, בנכם האהוב, מוציג”.

אחד השבויים הרוסיים שנפל בידינו, מסר לי מפקד הפלוגה, עקב ידיעותי באוקראינית, לחקירה והוא בבכי סיפר לי “מצב שלנו הורע, כי לפחות שליש אנשי הפלוגה, היה ללא נשק, בסופו של דבר לא יכולנו להחזיק מעמד. משום כך החלטנו להסתכן ולהעמיד את הכל על משחק הקלף, להעז ולצאת למתקפת נגד. בעת שכוחותיכם היו מזועזעים בגלל הפגזותינו, מספר לי השבוי, הסתערה מחלקה שניה מתוך עמדותיה ועשתה מבוכה ביניכם, לקחה כחמישים שבויים שלכם ואת נשקם חילקנו בין חיילינו שחסרו להם רובים. ברגע זה לא חסרו מלבד רובים גם כדורים. בזמן קצר מקודם, כאשר צעדנו לאורך ולרוחב גליציה, בציפיה להתנגשות אתכם, הצטרך כל חייל להחזיק לא רק מאה ועשרים כדורים לפי התקנות ואף יותר. קרה לפרקים שכל אחד מאתנו החזיק כשלוש מאות כדורים, זהו כובד כמעט של פוד אחד, אשר במסעות ארוכים, הכבידו על אנשינו. כדי להקל על המעמסה, זרקנו את הכדורים בעמדות, בהן אף אחד לא אספם. בעת מנוחה בלילות, קשרו את הרובים ביחד וקתי העץ שלהם שימשו לעשיית מדורת אש כדי להתחמם. אני עצמי עשיתי זאת לעיתים קרובות” מספר השבוי. “בדרך זאת נהרסו בלי מחשבה תחילה, הרבה נשק יקר וכעת בזמן הנסיגה מגליציה, יוצא חלק גדול מחיילינו בלתי מצויד בנשק, דבר שגרם לחללים רבים ושבויים שנפלו כדי להשיג נשק”. עד כאן דברי החייל השבוי. העברנו אותו למטה לגדוד להמשך חקירתו. לנו בפלוגת מכונות הירייה היה מיותר. מהגדוד, לאחר חקירתו העמוקה והיסודית נשלח לריכוז שבויים ומשם לעבודות שונות, בנסירת עצים ביערות, להכין עצים לגשרים ותשתית לדרכי הבוץ הרבות למעבר כוחותינו.

בחזית לפני עמדותינו שכבו הרוגים חיילים רוסיים, שניסו מדי פעם להסתער עלינו, אך נורו מטווח קצר מאוד. היינו מחופרים דיינו בעומק החפירות שנחפרו על ידי האוייב, עם תעלות קשר עמוקות אותם דילגנו תחילה בהתקדמותינו. התגלגל בהן נשק עזוב, חלקי בגדים. מצאנו בהן כוכים כרויים בתוך קירות האדמה הגבוהים של חפירותיהם.

חפירת הפלוגה הרובאית, אליה צורף צוות “השוורצלאוזה” שאני עמדתי בראשו, היתה בקו ראשון של חזיתנו, כשמאחורינו משתרעות בתפזורת חפירות של פלוגות גדודינו, מרוחקים כחמישה עשר קילומטרים מהעיירה קולקי השוכנת על נהר הסטיר. לא פלא, כי קרקעית מחפורתנו היתה ספוגה מים ואנו בוססנו בבוץ, שמים אלה גרמו. כל הסימנים, כי אנחנו די קרובים לביצות פולסיה. אין מה לעשות, זהו גורלנו. חיכינו לחורף שהאדמה תקפא קצת, כפי שאחד מבקש לפרנסה בשבת מברכין החודש, ביקשנו אנו לחורף. האלוהים כנראה שמע קולנו, האדמה התחילה לקפוא, שלג דקיק החל לרדת. שלוליות המים בחפירות נעלמו כאילו לא היו כי כוסו בשכבת קרח דק. נאנחנו לרווחה. המעברים לעבר המטה הקדמי, שקודם התבוססנו בבוץ שלהם, כדי שנוכל להגיע למטה, לסדר כל מיני עניינים בשליחות מפקד הפלוגה, נקפאו. היו לנורמלים וההליכה ברגל וגישת מטבחי השדה שדחפו לנו מזון, היו יותר אנושיים.

אם כי הכשלונות של הרוסים היו רבים בכל החזיתות שלהם, לא שפר גורלינו (החיילים שישבו בקן הראשון). כשירד קצת הברומטר והראה עשר מעלות מתחת לקו האדום, בימי עלטה כאשר שלג עבה כיסה את החזית שלפנינו וממעלה מהשמיים, הוסיפו פתיתים שמנים לרדת עלינו, ערכו הרוסים גיחות פתע מעמדותיהם, רכובים על סוסים גבוהים אך כחושי מראה, דמויות לבנות רכובות על סוסים ראיתי במשקפת שלי, אצים לקראת עמדותינו, ביניהם מעורבים משתרכים אחריהם חיילי האוייב, שתיים שלוש שורות עד כעשרים איש על גבם נושאים שקיות שבתוכן רק היה דוודון אוכל קטן, מחטטים, מרחרחים בשטח ומחפשים אותנו במעבה השלג. הפעלנו את “השוורצלאוזה” לכיוונם ובין רגע, או שהשתטחו בשלג או הסתלקו על סוסיהם בדהרה לעמדותיהם. מנוחה לא היתה. פתאום בא אלי מפקד המחפורת וביקש לדעת מי מחייליו בקיא בשפתו של האוייב. אמרתי לו כי רוסית אינני מדבר, אך מבין במקצת, אך אוקראינית כבן-כפר של הוצולים הדוברים אוקראינית, אני בקיא בשפה זאת. “אם כך נצרף אותך כמתורגמן לשבויים” ענה הצוגספירר של המחפרה. מסרתי לו את “השוורצלאוזה” והרי אני פטור ממנה שמח וטוב לב כשמעלי שורקים פגזים, כדורים ופצצות תבערה, פסעתי לבדי רגלי למטה הקדמי של הגדוד שישב בעיירה קולקי.

דברו אתי מה שדיברו והסיעו אותי בעגלה לתוך יער עבות בו עמדו מזויינים ברובים משני צידי הדרך שנסללה בתוך היער. הם, השומרים שמים עין על המון השבויים בין צידי הדרך, מנסרים עצים מגלגלים אותם בגרזנים ארוכי קתות למרכז הדרך. מגלגלים ימינה, מגלגלים שמאלה. האחראים עליהם מתייעצים ביניהם כיצד לעשות, ומצווים מה לעשות ומתי לעשות. הם מדברים ביניהם רק גרמנית כי כל קציני חיל ההנדסה שלנו כולם אוסטרים שאינם מבינים רוסית אף כהוא זה, לכן דיברו עם השבויים מבצעי העבודה בשפת ידיים. ניגשתי לקצין הכי גבוה בדרגה, שהיה אחראי לחיזוק התשתית לדרך החדשה שנסללה בפיקודו, מעשים שיגרתיים בעת מלחמה כדי להוסיף דרכים ומעברים להתקדמות כוחותינו. עד כמה שאני יכול להזכר, היה זה איש גבוה, בעל בלורית מקורזלת חומה ועל דשיו ענד דרגות אוברסט-לוייטננט. סיפרתי לו כי אני בא מכפר ההררי ז’אביה ששוכן בתוך יערות. בעצים אינני מבין שום דבר, אך אוכל לתרגם ביניכם הדרוש תרגום. הקצין בגלל גובהו, נראה לי קצת שחוח, אמר לי ישר בעיני ולעניין: “מומחה בעצים אין אף אחד מאתנו. תדביק עץ ועץ והרי יש לך מעבר, תרצה רוחב הוסף הרבה עצים ברוחב, תרצה אורך הוסף עצים לאורך. אינך מרוויח כאן שום דבר, אך מוטב כאן מאשר להסריח בחפירות ולהריח כל שנייה אבק-שריפה ופצצות שנופלות בתוך הפגזות תותחים, לא תרגיש כאן, אלא אם נופתע באחד הימים על ידי התקפת פתע של הרוסים, שיבקשו לכבוש בחזרה את שטחיהם. בינתיים הסיכוי לכך קלוש הם בדפנסיווה ואתה צוגספירר, אגב, מה שמך? עניתי בהרף עין: HERR OBERST FELDWEBEL, MUTZIG FLEISCHER”.“. “נראה אותך מה אתה כן יודע”, אמר הקצין לקרוא אליו את הקצינים הרוסיים מתוך השבויים. כמובן דיברתי אתו אוקראינית רהוטה על דא והא הוא הבין אותי ואני אותו, אם כי מבטאו היה מתובל רוסית אוקראינית. הקצין שלנו, שבע רצון מהמציאה שנשלחה אליו הפטיר, בהוציאו את מקטרתו מפיו, “HIER BLEIBEN SIE, FLEISCHER FELDWEBEL GUT”. הוא הוציא מתרמילו מחברת, תלש דף וכתב למפקד הגדוד שלנו, כי האיש שנשלח אליו פליישר, יתאים לתפקידו, לפיכך ישאר בגדוד מספר 303 של חיל ההנדסה של הוד קיסרותו ומלכותו, כי יש למחקו לאלתר מספרי הגדוד השני של רגימנט חיל הרגלים 35. שמחתי מאוד, התפטרתי מהחפירות ומה”שוורצלאוזה" שלי, נשארתי אני עם רובי ועם הכידון שלי, צמוד למותני השמאלית. במטה של הגדוד החדש, הוכנסתי לקבוצה של חמישה חיילים, כולם בוגרי בתי-ספר להנדסאות בניין. ממול שכנו קציני הגדוד, כולם מהנדסים בוגרי אוניברסיטאות ומכללות שונות. תארו לעצמכם, כי לכריתת יער ולסדר את העצים על האדמה צריכים לפקח מהנדסים, הרי כל גוי אצלינו בכפר, שלא גמר שלוש כיתות עממי, יעשה זאת כמוהם. אך גם זו לטובה! מוציג אתה כבר כמו מהנדס, אם אני מעביר את הוראות המהנדסים “מי ישוה ומי יערך לי”, תעבירו ככה, משכו גלגלו את העצים ככה אני מצווה בשמם לשבויים לבושי הסחבות, ממריץ אותם לעבודה, הרי אני כמהנדס ומה הם עשו יותר ממני. דיברו ודיברו ביניהם ועל מה דיברו על הריבות שבכפר קולקי. כיצד הם סידרו את הנשים שבעליהן נמצאים בחזית. בלי שידעו מה עושות נשותיהם של קצינים אחרים בעורף באוסטריה, הרי במלחמה הכל פרוץ. אני שומע ושומע, להגיד לכם את האמת, גם הם הווי אומר המהנדסים הכניסו בו קצת תשוקה ובערבים הפנויים מהעבודה הייתי הולך מבית לבית כביכול לבקש לשתות קצת תה, סוכר הבאתי עמי, מבלה קצת עם איזו ריבה אוקראינית את כל הלילה עד אור הבוקר. (במשך השיחות כל המספרים, נשמרו מלהוציא דברי חיילים גסים כדי שלא אשמע, אני השוכב על המפתן ומקשיב להתרברבות שלהם).

ברוך השם! ממשיך מוציג לספר “פלסנו את הדרך ביער, זאת אומרת, השבויים הרוסיים עמלו קשה, השלימו את המעבר ביער העבות. קצה הדרך התחברה לדרך המלך, עליה נעו תותחינו. עגלות שניידו את הציוד וכל דבר שיש לו גלגלים. כמובן דרכה צעדו מחלקות חיל רגלים כדי להחליף את חבריהם בעמדות ולהיות מוסווים מעמדות הרוסיות שהטרידו אותן ללא הפסקה”. מיד ירד מצב רוחי לאפס, בחשבי כי עוד יום יומיים אוחזר לפלוגת ה“שוורצלאוזה” ואצטרך לשכב בחפירות, ולהגן על חזית שלנו. אם הייתי שואל מגדת עתידות, שהסתובבה בקולקי, היתה בודאי מנחשת את עתידי. אך קרה מה שקרה נפלתי מהפח אל הפחת. אמנם ל“שוורצלאוזה” לא החזירו אותי, גם זו לטובה, חשבתי בסתר לבי, אך צרפו אותי באופן מוחלט וסופי לגדוד 303 של המהנדסים, עבדנו בימים ובלילות, תחת תאורת מחזירי אור מתחנו גשרים זמניים. מסירות הרכבנו גשרים מחלקים ואף גשרים למעבר רכבות ורכבות משוריינות תיקנו. בכל אלה עוד אפשר היה לעמוד, אם לא שלחו אותי להקים עמדות הגנה, לפנות מוקשים ועוד כל מיני “חולירות” שונות, מפוצצים מוקשים והכל תחת הפגזת האוייב או צליפה מעמדותיו אליהן התקרבנו לפי הצורך. “מוציג! מה שלא יגורת בא עליך”, אולי אמירת קצת תהילים תעזור, פתאום מתברר לי שאת הסידור לא לקחתי עמי, נשאר במטה בקולקי. אמרתי את מה שידעתי על פה מספר פרקי תהילים של קבלת שבת מלכו נרננה עד מזמור שיר ליום השבת וגם “כגוונא דאינון” זכרתי חלקית הוספתי אותו אם לא יעזור הרי גם לא יפריע. עומד לו מוציג עם עוד שלושה גויים ומסתכל על המוקש שהוצאנו קודם מהאדמה וממלמל לעצמי “מזמור שיר ליום השבת טוב להודות” וכולי. עומדים השלושה ומסובבים את קצה אצבעותיהם ליד הרקה שלהם ואחד אומר לשני “משוגע פליישר!, כנראה ירד מבינתו ושמא עושה המסכן במכנסיו, המסכן מפחד”, לא פחדתי? ועוד איך שיחשבו הערלים האלה מה שיחשבו. ראיתי שלא אחזיק מעמד בתפקידי זה. ביקשתי ראיון עם מפקד הגדוד 303 אוברסט-לוייטננט שילרוט. לאחר לבטים רבים עמדתי באחד הערבים במטהו בקולקי, והבאתי בפניו את טענותי. “אדוני האברסט!” ביקשתי ממנו. “הוד אבירותו, איפה כבר לא שירתתי, בקיץ החם ובחורף הקר, בשלגי הקרפאטים, לא עשיתי כל רע, להיפך הייתי חייל מעולה בפלוגת ה”שוורצלאוזה" ורק בגלל שביקשו ממני בגדוד הקודם להיות מתורגמן אצלך בגדוד הנדסה שלך, באתי ברצון אליכם. גמרתי עם השבויים, העברתם אותם, לא ידעתי לאן, חשבתי להגיד לכל רוחות. ברגע האחרון עצרתי את שטף דיבור המר, שיצא מדם לבי, בעצם פחדתי להשאיר יד או רגל אחת ואף ראש מרוסק בעבודות, שהגדוד שלו עשה ועושה עדיין, ביקשתי את המפקד “אנא החזירו אותי לגדוד השני של הרגימנט מספר 35”. האדון שירלוט חשב, חשב וחשב, כמה אפשר לחשוב, בינתיים נשמתי פורחת ממני, אפילו מיום כיפורים לא פחדתי כל כך, כפי שפחדתי כשעמדתי מולו והנה סוף סוף נתרצה ועונה לי: “איש הנדסה, הוא חייל שבידו כל מלאכה תועיל לצבא הן בהתקפתו והן בנסיגתו, עבודתו קשה ומסוכנת הוא חייב להיות מפרק מוקש, זורע מוקש, מנתק פתיל רועם, פלס, מגלה מוקשים, מהנדס, פועל בהקמת גשר, סלילת דרך למתוח גדרי תיל, הריסת בתים ולחשב כמויות נפץ ועוד ועוד. אך אתה הנך, לא נבראת לכך ולפיכך כלך לך מאיפה שבאת” סיים את דבריו המפקד. הצדעתי לאדון שילרוט וחשבתי בלבי “שיחיה כל כך הרבה שנים עד שיבקש בעצמו למות”, שימאס עליו העולם הזה ולעולם הבא לבטח הוא לא יבוא. האם מישהו ידע או יודע, כמה אנשים הלכו אצלו? אולי זה רשום במסמכי הארכיון של הצבא בוינה ואולי רשם אותם מלאך המוות בלבד והרי הוא אינו מוסר דין וחשבון לאף אחד אפילו לא לעצמו. כמה שהרג, כמה שקטל, כמה שחנק במו ידיו. אך כרגע לא במלאך המוות עסקינן. יגיע תורו כפי שכתוב בהגדה של פסח “ובא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות”. העיקר חזרתי לחדרי בסוף הכפר, לקחתי את “הפקלאך” שלי וחזרתי למטה הגדוד השני האהוב עלי כביכול, מאהבה כזאת בני זוג נשואים רצים מהר לרב ומתגרשים לאלתר. אבל “מוציג” אתה כרגע חייל וחשוב במונחים צבאיים ולא בזוגות נשואים.

 

פרק ט אל תבקש מלך חדש    🔗

כאמור, היה גדודי הקודם, הגדוד השני, פרוס בעמדות חזיתיות, פלוגת ה“שוורצלאוזה”, שינתה מדי פעם את עמדותיה לאחר שספגה הפגזות כבדות של הרוסים מתותחי השדה שלהם. בכל אשמות הלשונות ש“נתפסו” על ידי סיירים קוזאקים. הללו התגנבו חרש חרש, בשעות הדמדומים או בזמן חלוקת אוכל, תפסו איזה מסכן והוציאוהו מתוך העמדה, טרם הספיק ה“נתפס” לצעוק או לגלות סימן לחברו שעמד או שכב לצידו, וכבר כיסו את עיניו במטפחת או במטלית רחבה. האחד תפסו ברגליו, השני בראשו, אחוז בידי שוביו כשק מלא תפוחי אדמה. כשהביאוהו לעמדותיהם, החל החייל “לזמר” את שידע ומה שלא ידע, בכל אופן מטרות הגדוד שלנו היו גלויות ולא נסתרות מעיני קציני המודיעין של האוייב. כדי לא לאבד את כל פלוגת ה“שוורצלאוזה” שלנו חילקו אותה לצוותים של שני מקלענים כל אחד וצרפום לעמדות שבאגפים או המסייעות מאחור.

אני חוזר מגדוד ההנדסה מספר 303, למטה הגדוד שלנו, ואני שומע רעש והמולה, “מה יש?” אני שואל. אחד החיילים הותיקים שהכרתיו עוד בהיותי קצב עונה לי “טוב שחזרת אלינו, אולי תמשיך לעשות נקניקים?” מתברר כי הגדוד מוחלף על ידי גדוד אחר ויוצא לשבועיים נופש. “גם זו לטובה”, אמרתי, חיפשתי את השליש, אך מתברר כי טרוד הוא מאוד בבעיית החילופין ואין לו זמן לדבר איתי. לפתע התחילה האדמה בעיירה קולקי לרעוד, כאליו רעידת אדמה. מתברר כי הרוסים הבחינו מעמדותיהם, כי ישנה אצלנו תזוזת חיילים, הם הבינו כי ישנה תחלופה בגיזרה וכי עומדים להגיע חיילים “טריים”, העיקר, תותחי השדה שלהם התחילו להפגיז ושיגרו מטח אחר מטח. השדה המפריד בין עמדותינו לבין עמדותיהם, הפך למדבר שממה. המוקשים הזרועים התפוצצו וזרעו בהלה רבה. זה שהמטות הקדמיים נמצאים בקולקי, לא היה בבחינת סוד גדול, כמה לשונות הם כבר תפסו, ולא היתה כל סיבה שלא ידעו על כך. העיירה קולקי, בתיה והכפרים שסביבה הפכו למטרות מטווחות מראש. גגות עפו, בתים ספגו “”VOLLTREFFER – פגיעה ישירה. אש, הכל בוער, הכל דולק. אנשים נקטלו ונקברו תחת הריסותיהם, חללים ופצועים. בהמות הבית פרצו את דלתות רפתותיהן, רצו בחוצות העיירה כאחוזי אמוק. העיירה היתה כולה בלהבות. למכה כזאת לא הורגלתי, העיירה מוקפת חגורת אש. מסביב שממה, החיילים רצים, כושלים, מחפשים מקלט, בריחה לאחור, הפגזים מתנפצים בין רגליהם, זה צונח ומת וזה אחוז הלם, אחד רץ וראשו נפגע. חברו צועק “ישוע היקר הצל נא”. ואחריו רץ איזה חייל יהודי וצועק “שמע ישראל!”. אני נס לאחור.

לאחר ריצה מטורפת במשך כמחצית השעה הגעתי אל מעבר לטווח התותחים, רירי על שפתי, לשוני נדבקה לחכי, נשמתי כפרד שמושך לבדו בעלייה להר. סוף סוף מצאתי תעלה קטנה, אולי היתה זו עמדה נטושה, נשכבתי והתחלתי לשאוף ולנשוף אויר כקטר. בינתיים הפסיקו להפגיז, הקולות נדמו או שחסרו להם פגזים או שלא הכינו מספיק מים לקרור קני התותחים הלוהטים, או שמא מתכוננים הרוסים לצאת להתקפה וההרעשה הארטילרית היתה רק כריכוך לכך, יותר לא ידעתי, לא הייתי איסטרטג ואף לא תכסיסן, את האמת אומר לכם, הייתי מבולבל, מאז שאני מכיר את עצמי, בלבול כזה לא אחזני אף פעם. השריקות האיומות, הרסו את עצבי, רעם התותחים החריש את אזני. המהומה הרבה בה הייתי נתון, הקנתה בי מין הרגשת אדישות כי שעיר לעזאזל אנוכי. נכנסתי לאי-אכפתיות. השלמתי עם הידיעה כי אצטרך לשכב בתעלה לפחות שלושה ימים עד שיחלפו כל מראות הזוועה מראש, אחרת אצטרך שיביאוני לאיזה “IRRENANSTALT” – בית-משוגעים, שבלאו הכי היו מלאים מחיילים שדעתם נטרפה עליהם.

לא שכבתי שלושה ימים, כי הרעב הציק לי. שמעתי כי הכל שקט, אין שומעים אף יריה, ידעתי כי הקרבות שככו. הגיע הזמן לחפש את השליש שלנו. חזרתי למקום בו היה המטה הקדמי. “המטה” אני אומר “היה פעם”, כעת “לא היה ולא נברא”. אף אחד איננו, מה שלא נהרס באש התותחים, נעזב במנוסה. רק שלט קטן כתוב על קרטון בגיר אדום, כי דואר השדה של הקיסר והמלך שמספרו כך וכך, עבר לעיירה ולדימיר וולינסק. כיצד להגיע לשם, מה המרחק, במה ללכת, לנסוע לא רשמו, חשבתי בסתר לבי, מעוניינים הם להטעות את האוייב. לאחר-מכן התקבצו לידי עוד חמישה חיילים. מפי חיילי הרגימנט 102, שבאו להחליפנו, נודע לנו, כי העיר נמצאת מערבה לנו במרחק של מאה ועשרים קילומטרים. גם נודע לנו כי המטה העורפי של הרגימנט שלהם, יושב בעיר קובל מרחק ששים קילומטרים, כשנגיע לשם, לבטח יסייעו לנו להגיע לוולדימיר-וולינסק. אבל אין לסמוך על נסים. כיוון שבטחתי באלוהי ישראל, שהוא ורק הוא יחלצני מהצרות, החלטתי לצאת עם הקבוצה ולחפש את המטה הצבאי שלנו. אני בדרגת “ZUGSFUEHRER”, ולידי חייל נוסף בדרגתי. תפסתי פיקוד ומיניתי את השני לסגני, אמרתי לו בצורה חברית “ומה עם אוכל לדרך? אולי תיגש לאחד הבתים, תמצא מה שתמצא, ובלבד שלא תחזור ריקם”. הסמל הממושמע, יצא עם עוד שניים לבתים שלא ניזוקו ונשארו לפליטה, חיפשו מה שחיפשו, מצאו מה שמצאו, והביאו עימם שק מלא ככרות לחם, מספר צנימים וקצת חמאה. הם חזרו שמחים “כמוצאי שלל רב”, ואוכל זה סיפק את צרכינו במשך שלושת הימים שהלכנו ברגל מהמקום שהיתה פעם העיירה קולקי, לכיוון מערב, בדרכים לא דרכים. לאחד מחיילינו היה מצפן ישן שבקושי המחט שבו נעה. בדרכים נתקלנו בעגלות רתומות לסוס אחד, עגלות פליטים מסכנים שברחו ממקום למקום. פליטים עלובים למראה, לבושי סחבות, באחת מהן ראיתי מעל לקש שמילא את בטן העגלה, ילדות בנות שלוש או ארבע מכורבלות בתוך שמיכות נוצות. לרגליהן כרים ושמיכות שהצילו הוריהן מבתיהם. פני כולן היו עצובות, ראשיהן היו עטופים במטפחות צבעוניות או סוודר שחור, מאחוריהן עמוסים בתוך גיגית ובחביות שונות כלי הבית. האב הסייס מעשן מקטרת, ומפנק את סוסו הכושל, האם הולכת ברגל לצד העגלה ובשעה שהסוס אינו מסוגל לגרור את העגלה היא מסייעת לדחוף מאחור. הבחנתי בעשרות עגלות כאלה, אנו עוברם לצידן, מכיוון שהיינו בשטח זה כצבא כיבוש בשטח פולין הרוסית, הסירו מדי פעם האבות את כובעיהם מעל ראשיהם, קדו קידות הכנעה עמוקה, מי לימדם הכנעה כזאת? לא ידעתי וגם לא שאלתי, אם כי ידעתי את שפתם האוקראינית או הפולנית. את נהר הסטוחוד, צלחנו בסירה כי לא העזנו להלך על הקרח שכיסה את הנהר, שהרי תדעו כי הקרח בביצות פולסיה הוא בוגדני, יש והוא עבה עד שאפשר להעביר עליו פלוגת חיילים, ולפתע הוא דק. הנך פוסע פסיעה אחת, והרגל כבר מפוצצת אותו ואתה נמשך למים וטובע ומי שיבוא להצילך – יטבע אף הוא, לכן כדאי קודם לשבור את הקרח ולהעביר את החיילים בסירות, ומה שבטוח בטוח.

לאחר צליחת הסטוחוד, התפזרו חמשת חברי שהייתי מנהיגם. כל אחד מהם הלך כדי למצוא את דרכו לקובל, נשארו עמי שניים מהפלוגות שלנו, הלכנו קצת ברגל, קצת עלינו על עגלות ציוד, נסענו בדרך הראשית, עברנו את פובורסק ואת אוחוביצ’ק, עיירות מוזנחות שאין בהן נפש חיה אחת. לקראת ערב הגענו סוף סוף לקובל.

רחובות העיר מלאים חיילים, חלקם משוכנים בדירות ריקות שעזבו הפליטים, חלקם עומדים בתור למטבחי השדה, כדי לקבל את ארוחתם. מסתובבים כמעט בין הרגליים, הבחנתי בילדים יהודיים חבושי כובעי אקסמיט ואם לא היו מגודלי פאות, לא הייתי מכיר בהם שיהודים המה. הילדים הסתובבו, פשטו את כובעיהם מעל ראשיהם המגולחים, קדו קידות שונות ומשונות וביקשו סיגריות גרמניות. אני רואה אותם בשפלותם ובקלונם וצועק לאחד מן הגדולים שבהם באידיש עסיסית “בפני מי הנך מסיר את כובעך, אינך מתבייש לשנורר נדבות – רוץ הביתה פן אבעוט בישבנך, רק סיגריות חסרות לך? הכל יש לך כבר? היכן אביך”? הילד, ספק פחדן, ספק חוצפן, עונה לי באידיש, “אבי נמצא בחזית ואני צריך לפרנס את משפחתי”. לבי היהודי, התחיל לפעום בי, אולי באמת צודק הילד? אני מפשפש בתוך כיסי ולא מוצא כלום, לא סיגריה, אף לא פרוסת לחם, פתאום אני מחפש את מזוודתי והנה היא לא בידי, מסתבר שעזבתיה באיזה מקום, בסירה או באחת העגלות בה נסעתי. קראתי אלי את הילד ואמרתי לו בקול שקט באידיש: “אל תירא, המלחמה תסתיים במהרה ואביך יחזור במהרה לביתכם”. בינתיים ביקשתיו, שיביא לי איזה סידור ישן כי סידורי וכן התפילין נשארו במזוודה שאבדה. הילד קצת התאושש, אף שמח כי פגש חייל אוסטרי, יהודי, אמנם גליצאי שמדבר בסלנג אחר ממנו, רץ לביתו הקרוב והביא לי סידור שהודפס בוורשה לפני כחמישים שנה. נתתי לילד שלושה קרונות מתוך עשרה שהיו בכיסי. שני חבריי שאלוני לפשר הספרון הזה ששילמתי עבורו שלושה קרונות. מתברר כי שני הגויים לא הבינו, מה חשיבותו של סידור לבחור גליצאי ממוצאו, על אחת כמה וכמה בימי צרה ומצוקה, בימי מלחמה. הסברתי להם בפשטות שזהו “”MODLITEWNIK כפי שיש להם שעה שהולכים הם לכנסיות.

הסתובבנו בקובל, מצאנו מקום לינה על ריצפה באחד הבתים הנטושים, מפקד העיר נתן לכל אחד עשרה קרונות, אך דאג לרשום אותם בפנקסי התשלומים שלנו.

מהלך של ששים קילומטרים, הפריד בין העיר קובל לעיר וולדימיר-וולינסקי. שטח ביצתי קל, אך הדרכים עבירות בנויים מחומר “TORF” כבוש. אינני רוצה להאריך את סיפורי אחרת לא נגיע לסופו ואנחנו רק בסוף שנת 1915 והיכן 1916 – 1918? אין לדבר סוף. בוולדימיר-וולינסקי לא היה קשה להתמצא. העיר שוכנת כעשרים קילומטרים מזרחית לנהר בוג. העיר ספגה מספר הרעשות מתותחינו בטרם כבשוה חיילי הארמיה השלישית שלנו בסוף חודש אוגוסט 1915. רבים מרחובותיה הפכו לעיי חורבות, אך בתים רבים נשארו שלימים, ועם תום הקרבות והזזת החזית צפונה ומזרחה, חזרו תושביהם לבתיהם ולעיסוקיהם הדלים. בצומת דרכים המרוחקת מקוי החזית, מצאו רגימנטים וגדודים רבים מקומות מתאימים לנופש לחייליהם שהוחלפו בחזית, וכן להיערכות מחודשת ולקליטת טירונים משנתון 94 ו-95 וחיילי מילואים שהיו משוחררים עד עתה, בגלל סיבות אישיות, כגון, חקלאים ובעלי מלאכה נדרשים וזאת כדי למלא את השורות שנדלדלו כתוצאה מהאבידות שסבלו הגדודים והרגימנטים במשך שבעה-עשר חדשי המלחמה העקובה מדם. קרובה היתה העיר גם לערי פולין הרוסית כלובלין זמושץ, ואפילו לחלם, עליה סיפרו כל מיני ליצנים על “חכמות” טיפשי העיירה… בורים לחלוטין בייחוד בכל הקשור ל“אידישקייט” היו אותם החיילים היהודים מן ה- “KRONLAD” – אזורי אוסטריה המקורית, שרבים מהם לא ידעו צורת אות בעברית.

משולטים היו רחובותיה של וולדימיר-וולינסקי, ומי שידע קרוא וכתוב מצא מקום איכסון ליחידתו ולא התקשה להגיע למקומה אם הלך לפי סימני החיצים. מצאנו מספר חנויות יהודיות, שבעליהן פתחו אותן לאחר שחזרו ומה כבר ניתן היה למצוא בהן? קצת נפט לעששיות, דונג לנרות, מסמרים, פרסות לסוסים וחבלים, חיפשתי איזו חנות בה אוכל לקנות חפיסת שוקולד, סוכריות רוסיות או איזה חתיכת “ליקח-עוגה”, אולם החיילים שבאו לכאן לפנינו חיסלו אותם. מפקד העיר היה מאוד נדיב כלפינו, הוא איכסן אותנו בבתי יהודים או אצל גויים, מי שבא כעת בחורף, יכול היה למצוא איזו דירה פרוצה, או אורוות סוסים, בהם הכניסו ענפים יבשים וקש מלא פשפשים ופרעושים. החיילים השתרעו על הריצפה כשהם צמודים זה לצד זה, חיילים עייפים, אחד מכוסה בשמיכה, השני במעיל חורף – שינל שלו והשלישי בלי כלום. זה מתעטש, זה מגהק או נאנח, אחד נוחר נחירות עזות וטוב לי שלא נפלתי כגורלם. הלכנו בהתאם לשילוט והגענו אל מחוץ לעיר, דרומה לעיירה נובו-וולינסקי. בפינה נידחת בפאתי שדה, אנו רואים מחנה אוהלים, גגותיהם התעקמו ונפלו פנימה בשכבת השלג האחרון שירד ואף אחד לא טרח להורידה וליישר את הגגות.

חיפשתי ומצאתי, עד שהגעתי לאיזו חורבה ועליה מודבק שלט קטן ועליו כתוב “STABS KOMPANIE”, וחץ נוסף מראה לשלט “BATAILLONS KOMMANDATUR”.

העיירה נובו-וולינסקי, היתה הרוסה למחצה, בתי העץ שלה שרופים, ארובות בתיה הזדקרו ערומים, עגלות מכוסות בברזנטים, השתרכו ברחובותיה הצרים והדחוסים, שבשוליהם שאריות קורות עצי הבתים מפוייחים ומפוחמים. העמדות הרוסיות היו נטושות והן נראו כמערות מכוסות ענפי עצים, שנגדעו או קרסו ממכת הפגזים של תותחינו ותותחי הגרמנים. ריח של פגרים מתים קפואים עלה בנחירנו, מאות שבויים רוסיים הובלו מערבה. מראם כעלובי חיים, ערב רב של חיילי רגליים, פרשים וקוזאקים, ללא מעילים או מעילים שלא כופתרו בצינה שברחובות, השבויים לא חגרו חגורות מתניים, לכן נאלצו להחזיק את מכנסיהם בידיהם שכחלו מקור. לצידם פוסעים חיילים אוסטריים לבושי מעילי עור כבשים, שהחזיקו רובים מכודנים, ארשת פניהם אומרת קורת רוח, מחייכים ודוחקים בשבויים מושפלי הראשים, שארשת עצבות ופקפוק נסוכה על פניהם בעלי זיפי זקן. ימים רבים לא עברה תער על פניהם, נדחקים ונתמכים אלה באלה. המובלים מפנים דרך להוסארים שלנו הרוכבים בסך דווקא מערבה.

מאחורי החורבה בה שכן מטה גדודנו, על מגרש רחב ידיים מושלג, עמדו אלפי חיילים שלנו, קבוצות קבוצות, חלקם, תרמילים על גבם, חלקם מזוודותיהם מונחות על האדמה הקפואה, רוביהם מונחים עליהן. נשמעות צעקות וקריאות, עורכים שורות ופורקים שורות. מלמעלה משקיפים עליהם בתי העיירה שנותרו לפליטה מהאש, מרחוק נראה צריח כנסייה פרבוסלבית. החיילים מתגודדים במקצת. קצינים, רכובים על סוסים חגורים באוכפים, בולשים בעיניהם, ביד אחת יחזיקו את רצועת הרסן ובשנייה ילטפו את רעמת הסוס, או ידפקו על גבו לאות חיבה. רגליהם הנעולות במגפיים גבוהים, נתונים בחבקים התלויים על משוורות סביב בטן סוסם. הם מתרוצצים לצד קבוצות חייליהם שהספיקו להתארגן ולהסתדר לפי רשימות שקיבלו תחילה מידי השליש. סמלי המחלקות קוראים שמות, רבים חסרו, נעדרו או נעלמו. הם פונים למפקדי הפלוגות שלהם ומדווחים בהצדעה על ידי נקישת כף היד במצחייתם, לאחר שמסרו את פרטיהם של החסרים יפנה מפקד הגדוד לשליש המשווה עצמו לבעל סמכות כל יכול. הלה צריך למלא את מספר החיילים בפלוגות ואם אין, יתן אות למפקד הפלוגה ששורותיו מדולדלות להעביר מספר חיילים לפלוגה זו או אחרת, לא יישן ולא ישקוט השליש עד שהגדוד ישמור על תקנו ובלבד שיוכל לבוא למפקד גדודו ולהודיעו לו “הוד אבירותך, הגדוד השני שלנו, שלם ומוכן לפקודתו”. משהתארגנה פלוגה בת כמאה וחמישים חייל, היא עוזבת את מקומה במגרש ויצאת לדרכה לאחת הפינות שהוקצו לגדוד השני. סביבה יתרוצץ מפקד הפלוגה על סוסו, ינוע סחור סחור, ויזהיר את החיילים שלא יתפזרו בשום פנים ואופן. לצידה תצטרף פלוגה שנייה, שלישית ורביעית ולבסוף פלוגת ה“שוורצלאוזה”. משניצב כל הגדוד בשורה חזיתית. יצא מפקד הגדוד עם קציני מטהו לקבל את פני חייליו. הוא יעבור בדהירה את השורה החזיתית ישלוף את חרבו ויניפה אל על ויצעק: “הידד לקיסר” והגדוד יענה בקול אחד “הידד”, “הידד”, “שיחיה הרבה שנים הקיסר שלנו פראנץ-יוזף הראשון”.

הפלוגה החמישית, הלא היא פלוגת ה-“STABSKOMPANIE”, “פלוגת המטה”, בתוכה יושב מטה הגדוד, אליו הגעתי בדחילו ורחימו. את קבלת הפנים הראשונה ערך לי הזקיף, שניצב ליד הכניסה לחורבה. הוא הכירני מיד ושאלני “האם אין אתה צוגספירר פליישר שהכין לנו את הנקניקים והנקניקיות בקרפאטים?”, ואני מחוסר עניין עניתיו “האם אני נראה לך כאחר?”. “אם כך! היכנס לשליש, הוא לבטח ישמח כשייזכר באותם נקניקים”…

נכנסתי פנימה. הצדעתי לשליש, בחורצ’יק כבן עשרים, נראה לי אינטלגנטי, יתכן שהספיק לסיים מספר שנים באוניברסיטה, בכל אופן ידעתי כי הוא בא מהעיר זלצבורג שבאוסטריה וכי בהשכלתו עולה הוא עלי פי כמה וכמה, “האכלת משהו פליישר?” לא יותר אדון, לא יותר “KAMERAD”, סתם שם משפחה זרק לי, הוא לא המתין לתשובה, בעצם הייתי רעב ככלב רחוב. “גש למטבח השדה שממול, הוצא את פינכתך והגד לטבח השמן, כי השליש לויטננט פישר שלחך, לקבל מנת אוכל הראויה לשמה”.

עברתי על פני הטבח המחלק את האוכל, והוא מורה לי באצבעו כי אגש אליו עם הפינכה ועם המכסה שלה בידי. הוא מילא את הכלי שהושטתי לעומתו, במרק גולש הונגרי, מלא חתיכות בשר עם פפריקה אדומה, ברוחב לב יצק לי את המרק עד שכמעט גלש את שפת הפינכה, היה זה כנראה בשר סוס, לפיכך לא קימץ הטבח וחילק ביד נדיבה. משק הלחם, שלף חברו כיכר לחם שחור ועגול ואמר לי: “אכול!” יתכן שאיחל בלבו שאחנק, אף פעם לא תדעו את המתרחש בלבם של עוזרי הטבחים, פעם מצב רוחם מרומם, עליזים ושמחים בחלקם, ולפעמים פרצופי “תשעה באב”. צריכים לדעת כיצד לפנות אליהם, ברנשים אלה עומדים על כבודם ואני כנראה מרוב התרגשות לא הצדעתי להם. בכל אופן רמזתי לשני חברי שהיו אתי שיגשו קודם כל למטבח וימלאו את כרסם מן האדום האדום הזה כי עייפים הם ומכל שכן רעבים ככלבים. כשמילאנו את כרסנו מנזיד הסוסים, אמרתי להם כמצווה, לכו וחפשו את דרככם כדי להגיע ליחידותיכם. מסביב למטבח הסתובבנו כעדר חיילים זקנים וצעירים שנטשו את החזית בכל מיני אמתלות, תחנונים וחנפנות, השליש פישר שלחם לעבודות מטבח וכי מה יעשה עמהם? לקאדר יש לו תמיד זמן לשלחם. בינתיים עלה בידי ברנשים אלה להשאר במטבח, שהיה לו שני יתרונות. הראשון והחשוב ביותר, שוב אינך בחזית ממש, הנך אוכל כאוות נפשך, עד שכרסך מתפקע, למשתמטים אלה קראנו: “SCHEISSER PLANKEN” עושי צרכיהם לצד הגדרות, להבדיל מרובאי שיורה “SCHUETZE SCHUESSER”. הללו אכלו ושתו על חשבון הקיסר. כאשר סיימתי לאכול נכנסתי שנית לשליש, הצדעתי ואמרתי לו: “אני מודה לך בעד הארוחה. באמת חדשיים לא בא לפי אוכל טעים שכזה”. ייתכן והגזמתי הייתי קצת מבולבל ונרגש, מה יחליט השליש לעשות אתי. אשאר במטה ואמשיך לעשות נקניקים, או שמא אלך לאחת הפלוגות כבשר-תותחים. לפתע אני שומע מפורש יוצא מפיו כאשר שיניו הלבנות בוהקות: “אני יכול לשלחך לוועדת-מיון אשר תחליט היכן תשרת”. משבוע-שבועיים, ארכה שהייתי בפלוגת השירותים לחודש-חודשיים. חזרתי למחלקת הקצבים, שחטתי, פרסתי את הבשר ועכשיו כשהמלחמה נכנסה לשנתה השלישית, יאכלו חיילי הקיסר כבשים ובשר סוסים ויבושם להם…

 

פרק י גנרל ברוסילוב תוקף    🔗

השנה הראשונה חלפה והנה שנת 1916 בפתח. עבר החורף וברוך השם הגיע האביב. כאילו ידעו שהרוסים, לא ישלימו על מפלותיהם. את הארמיה השנייה שלנו העבירו קצת דרומה עד לעיירה הגליצאית קוליקוב, כאשר האגף הצפוני שלנו משיק את הארמיה הדרומית המעורבת, של גרמניה, אוסטריה-הונגריה. משבויים שנפלו לידינו, או שעברו בידיים מורמות לצד עמדותינו ללא קרב, נודע לנו כי בחזית הרוסית המערב דרומית, שבראשה עמד גנרל ברוסילוב וכללה ארבע ארמיות רוסיות ומשתרעת מהעיר סרני בצפון עד העיר בורשצוב בדרום, עברו למתקפה רבתי. לחזית שלנו נכונו ימים קשים כתוצאה מהתקפה עזה על כוחותינו שכללו חמש ארמיות.

את תוצאות הקרבות לא ניתן היה לחזות מראש. כוחותינו היו מותקפים ע"י כוחות עדיפים, החלפת הכוחות נתאפשרה רק במסגרות צרות בלבד, לרוסים היתה עליונות צבאית ומבלי להתחשב באבדותיהם, חידשו והפעילו את כוחותיהם. בהרבה גזרות, נראה מצבנו מסוכן ואף נואש. אך קו החזית שלנו החזיק מעמד, אם כי בהרבה מקומות נהדפנו אחורנית ונאלצנו לסגת מערבה ואף שבויים רבים נפלו לידיהם. לאחר שלושה חודשים של קרבות עקשניים, כבשו הרוסים את לוצק, ברודי, בז’ז’ני, צ’רנוביץ, סטניסלב וקולומיה, ובתחילת ספטמבר 1916 התייצבה החזית בין קובל במזרח ומספר קילומטרים מזרחית מלבוב בירת גליציה. מטה הגדוד שלנו התמקם בעיירה גליניאני, עיירה כיתר עיירות מזרח גליציה, שעברו לעיתים מיד ליד, והיתה כמעט הרוסה כולה. ברוב הבתים שנשארו לפליטה השתכן מטה הגדוד וכל השירותים סביבו. החיילים שנתמזל מזלם, קיבלו מקום מנוחה בבית יהודי שנתרוקן מתושביו עוד בשנת 1914 ולאחר שנתיים, הפך לחורבה. הרכוש שהיה בתוכו נעלם. חיילים אוסטריים, הונגרים ורוסים סחבוהו, כדי למלא את חסרונם בשמיכות, מעילים עליונים, כלי מטבח, מחבתות, סירים וכוסות חרסינה, ציוד אשר תמיד חסר לחייל בעמדה, בתעלה, בחפירה או במחפורת. הקצינים העלימו עין משוד הבתים, או כפי שקראו להם בגרמנית: “PLUENDERER”.

מדי פעם נשלפתי על ידי השליש לעבוד במחלקת הקצבים, רעב לא התהלכתי. האספקה עדיין הגיעה מהמחסנים ואת היתר קנו אצל האכרים האוקראינים, שלא נטשו את כפריהם והמשיכו לעבד את שדותיהם. אלה סיפקו ישירות לחיילים צנוניות, צנצנות דבש דבורים, שומים ובצלים טריים ישר מהשדה ואנו שילמנו להם, במטבע עובר לסוחר שערכו פוחת והולך מדי יום ביומו. לעתים שכבתי על מיטתי, “מיטתי” אמרתי, ביצועי על ריצפת העצים הסדוקה, זאת היא האמת. את המיטות סחבנו עבור קציני המטה שישבו רוב הזמן, שוחחו על נערותיהם או שיחקו בקלפים, ועל שולחנם עמדו בקבוקי שנפס חצי מלאים או מרוקנים לגמרי. להשתכר, היתה עבירה על תקנות מצבי הכוננות הרבים, כי מה יעשו אם לפתע תריע חצוצרה ופירושה: “היו מוכנים!”? קריאה כזאת טובה יותר אף נעימה יותר מאשר ריצתו של הצוגספירר בעמדות הרטובות תוך כדי צעקה: “תכסו את הרובים”, ששכבו על הגבהת העמדה עם כדור בקנה מוכנים לירי. לעתים בשכבי על יצועי, ראיתי את אוברסט-לויטננט הייניש, מפקד הגדוד הקודם, אשר נקניקים היו משאת לבו, ואילו המפקד החדש, אוברסט רוסגר, דווקא אהב נקניקים מהאספקה שנתקבלה והיו מנת-חלקם של כל החיילים לארוחת ערב. עשרות קילוגרמים כאלה, היו ארוזים בשקים באוהל המטבח, על נקניק טרי, שזה עתה יצא ישר מהמעשנה, אף לא חלם, לא עלה על דעתו, שלא הרחק ממנו שוכב לו חייל שיכול להאכילו מטעמים העריבים לחך. לעתים אני מעלה בדמיוני את הכפר ז’אביה, משפחתי ושכנינו. את הגשר התלוי על כבלים מול ביתנו. ה“הוצולים” שגרו מעבר לנהר הצ’ירימוש נושאים על כתפיהם שקי תרמילים חצויים ובהם סחורה משלהם, מחרוזות פטריות מיובשות, ואיזו תרנגולת או ברווז כדי למכרם ליהודים, כאילו אלה הצטרכו להם. הרי כל יהודי בכפר ז’אביה, חקלאי מדורי דורות הוא וכל סחורה שהציעו להם הגויים, היתה בהישג ידו, בחצרו ליד ביתו. אלא מאי? היהודים קנו, אם כי לא נצטרכו לאלה, וחשבונם היה פשוט. בכסף שקיבלו, הלכו לחנויות במרכז הכפר וקנו סחורה מרכולת אצל יהודים אחרים ויצאו מורווחים, ומה לא קנו בחנויות שבמרכז הכפר? החל מסיגריות, בקבוקי יי"ש, מטפחות, עור לנעליהם המיוחדות הנקראות “פוסטולי”. העיקר שתהיה פרנסה. ואני משתוקק למשפחתי ורואה אותם במרפסת המזוגגת. אף כי בתת-הכרתי ידעתי כי יושבים הם בגלות אודראו. ושמא אבקש חופשה ואסע לשלזיה? לאחר היסוסים רבים ניגשתי לשליש לויטננט פישר, וסיפרתי לו את לבטי: “אני משתוקק לחופשה קצרה, כדי לראות את משפחתי” ומה הוא עונה לי? “טיפש שכמותך, עד שתגיע לשם ותחזור לכאן, המלחמה תסתיים ולא תמצא אותנו”, “מוטב שתמתין קצת בשקט ונראה כיצד יתפתחו העניינים, לחופשה תוכל לצאת במועד אחר. לא תאחר אף פעם” הפטיר. חכיתי וחכיתי, וכי היתה לי ברירה? מוטב לחכות כאן במטה מאשר לצאת לחופשה, אולי צודק הוא האדון פישר, שהחליף את פרצופו לעתים קרובות כזיקית כפי שהמצב בחזית, פעם מחייך, פעם זועם כאילו כל נטל המלחמה מוטל על שכמו. הבחור הזה לקח הכל ללב, ייתכן והוא יהודי, אף פעם לא ניסיתי לשאלו ולהתעניין במוצאו. למשרה כזאת כשליש, אפילו בצבא הקיסר הנאור והטוב, יהודי לא יגיע, לכך דאגו כל שונאי ישראל שישבו בוינה. רק לרופאים או מהנדסים שגוייסו הסכמו להעניק דרגת קצונה “HAUPTMANN-OBERLEUTNANT”, או קפיטן או סגן ראשון.

אכן צדק השליש, המלחמה לא הסתיימה, אלא התרחבה. בחודש אוגוסט 1916 התחילו הגרמנים והאוסטרים את מסעם הצבאי לרומניה. אצלנו במטה, התהלכו שמועות כי לא נשב לנצח בגליניאני, וכי בקרוב יארגנו היערכות ויזיזונו דרומה לבוקובינה כדי שנתקוף את הרומנים מצפון.

סביב מחסן האספקה עמדו עגלות רתומות לשני סוסים, הרכבים עמדו צמודים אליהן, מעשנים ומתווכחים ביניהם. בו בזמן נשאו והעמיסו חיילים אחרים ארגזי תחמושת. הרגשתי היתה טובה, הייתי מחוץ לעניין. אך לשוא שיקרתי לעצמי. לפתע נקראתי לשליש לויטננט פישר. נגעתי בכף ידי בקצה מצחייתי – הצדעה תיקנית. בצורה חברית פנה אלי האיש באמרו מלים כדורבנות: “צוגספירר פליישר, כעת אין הרבה עבודה במשחטה, הפרות חוסלו, הסוסים שאספנו מהאכרים אינם שווים לגרירת משאות, אף נראים כפגרים מתים, נאביס אותם קצת ולאחר-מכן נמשיך להכין מהם בשר. בינתיים נצמידך למפקד הגדוד הוד אבירותו אוברסט רוסגר, במסעו לקראת פריסת עמדותינו על נהר זלוטה-ליפה, ונהר גנילה-ליפה. הרכבנו צוות של עשרה חיילים מלווים, כולם רכובים על סוסים במצב טוב, לעומת הסוסים המיועדים לשחיטה”. מה כבר יכול לקרות? חשבתי בסתר לבי. למפקד הגדוד נתלווה גם אחד מקציני מטהו שאת שמו אינני זוכר, הרי כבר אחת-עשרה שנים חלפו מאז. אוכל רב לא לקחנו אתנו. הרי ידוע ברבים כי המארחים תמיד יאכילו את אורחיהם המבקרים בקוי החזית. כדי להגיע עם שחר לעמדות, יצאנו מגליניאני לפני שקיעת השמש, כדי שהלילה ישיגנו בפרמישלני, שם נוכל להתאכסן באחת הפלוגות על גדודינו, שעמדותיה ומחפורותיה נחפרו לאורך הדרך המובילה לסטניסלב. הלינה, כמו הלינות בשדה בחודש אוגוסט 1916, חם, מחניק, זבובים וכל מיני חרקים, מתעופפים ופוגעים בפרצופינו. ישנו באיזה אסם עץ, דחוס קש לתבואה שנקצרה לפני מספר שבועות. מפקד הפלוגה, שלא יכול היה לדאוג לכך שלא יהיו חרקים ותולעים אשר חיילי השדה רגילים אליהם, דאג להכנת סעודה טובה. אכלנו וכמעט התפקענו, אחדים אף מילאו את כיסיהם בלחם מיובש, צנימים, ותופינים לשעת צורך. בבוקר, לאחר שרחצנו את פנינו, יצאנו לדרך דרומה. לפתע נשמע ממרחק קול ירי תותחים, שגבר והלך. ההרעשה וההפגזה, התקרבה יותר ויותר מערבה. רסיסי פגזים התקרבו לרגלי סוסינו, האויר מעלינו נהיה דחוס, סמיך, כריח ענני שריפה שיצאו מבית עץ בוער. קולות שאגות ושריקות, ממלאים את כל הסביבה. אחדים מאחורינו נפגעים ונופלים. למזלנו לא נפגע אף אחד מאנשי קבוצתנו המלווה את מפקד הגדוד.

המשכנו בדרכנו, לאחר מכן הסתבר לנו מפי מפקד הפלוגה שהיה אחראי על העמדות השכנות, כי חייליו צפו במשקפת, כי לשדה הממוקש והמתוייל אשר מפריד בין עמדותינו לבין עמדות האוייב, הסתננו מדי פעם חיילים רוסים שביקשו ליפול בשבי. אך ירי תותחיהם, עצר בעדם, ולפיכך יש להניח כי הרוסים שפכו את חמתם על עמדותינו ותעלות הקשר שלהן. כתוצאה מההפגזה היו שתי פגיעות ישירות, נהרגו מספר חיילים ומספר פצועים שהחובשים טיפלו בהם.

אוברסט רוסגר, מפקד הגדוד שלנו, איש שאפתן מטבעו, קרא לי כאחד ממלויו ואמר: “רכב בדהירה למטה גדוד תותחי שדה שלנו מספר 405 ומסור להם הודעה זו” הוא תלש דף מדפדפת שלו ורשם בעפרון כימי: אל: מפקד גדוד 405 – אוברסט לויטננט, מאת: מפקד גדוד חיל רגלים מספר 2 של צבא הקיסר והמלך רגימנט מספר 35: מבקשך, לטווח ולהרעיש את האויב בכמות סבירה, כדי שלא יחשבו כי אנו מתכוננים למתקפה, אולם תן להם “מנה יומית” תגובתית הראויה לשמה. לקחתי את הדף, קיפלתיו והכנסתיו לכיס הקדמי של מעיל הקרב שלי.

דהרתי ודהרתי, חיפשתי שלטים שיורו לי, היכן מצוי הגדוד שמספרו 405, הוא גדוד תותחי שדה, אך הכל משולט במספרי דואר צבאי, לך ודע איפה זה כאשר מפקד הגדוד לא נתן לי את סימנו, ואני בתומי לא עלה על דעתי לשאול. דהרתי והמשכתי לרכב, זיעה קרה כיסתה את ראשי, שולי כובעי נרטבו מזיעה, פחדתי שמא אפסח על המקום. נשגב מבינתי, כיצד לא היתה לי התבונה לשאול חייל ראשון מזדמן, היכן שוכנים תותחינו 405. לאחר שהתעשתי במקצת, עצרתי בדרכי חייל מילואים שהלך רגלי בשדה, כנראה שתעה בדרכו, או הלך לחפש איזו ביזה בכפר הסמוך, ואני בגרמנית הרצוצה שלי שואלו “יגיד לי אדון חייל, לאן ארכב כדי להשיג את 405”. החייל פקח שתי עיניו בתמיהה. ייתכן שפחד שתפסתיו לאחר ביזה או שמא חשבני כמרגל של האוייב. הוא אמר לי בהיסוס “ירכב לו הצוגספירר מאחורי הכפר כשני קילומטרים מכאן”. הסתכלתי על בתי הכפר עם גגות הקש שלהם, שעדיין עמדו על כנם, בדקתי בשתי עיניים פקוחות את קרשי הכוון, והנה על כולם כתוב “136” K.U.K MILITAER POST. לבסוף, הגעתי למקום בו הוצבו תותחים מוסווים. לבי הלם פן אחרתי את המועד, מצאתי את מטה הגדוד. מסרתי את הפתק למפקד הגדוד. הוא הפך את הפתק מעלה מטה, קורא את שמו של החתום מטה, אוברסט רוסגר, הוציא אנחה מתוך חזו וקרא בשמחה אה! אה! רוסגר ידידי, גמרנו יחדיו את בית-הספר לקצינים ב-1906 בוינר-פורשטדט. ידיד טוב, לא שמעתי עליו, כנראה הוא קצין מילואים ואני משרת בצבא קבע, אחרת היינו נפגשים. הוא קרא אליו את קצין המבצעים שלו ולחש באוזניו מה עליו לעשות. הכל הלך לפי התרגולת. קצין המבצעים קרא את מפקדי שתי הסוללות, מסר להם את מספר המטרות של עמדות הרוסים. התותחים נגררו לשדה השלף שקודם חלפתי מעליו, והתחילו להרעיש את עמדות הרוסים מטח אחר מטח. אני עם סוסי קופץ הצידה, סותם את אזני בקצה מטפחות שהיו לי, הסוס בועט ברגליו הקדמיות באדמה, כנראה היה קצת מעוצבן. חמישה מטחים הונחתו על עמדות האוייב. אם היו הרוגים או נפגעים אחרים לא ידעתי. לאחר-מכן חזרתי לגליניאני למטה הגדוד השני שלנו.

ההיערכות לצאת נגד רומניה, התבטלה בינתיים. הסתבר לראשי הצבא כי לצבאות האוסטריים היו בשנת 1916 אבידות קשות. גם השנתון החדש 99, לא הספיק למלא את השורות המדולדלות של הגדודים, הרגימנטים והארמיות. מה גם, ואלפי פצועים קשה שכבו בבתי-חולים שדה שמוקמו בכנסיות הנוצריות ובבתי-כנסת יהודיים. הפצועים שכבו על קש יבש. בתי-החולים ובתי-ההבראה באוסטריה ובצ’כיה, היו מפוקקים, פצועים המתינו להחזרתם ליחידות המדולדלות. שלוש המתקפות של גנרל ברוסילוב, שלא עלו יפה, גרמו לרוסים כמליון הרוגים ופצועים, היתה לכך השלכה לירידת המוראל בשורותיהם. הציפיה לגמר המלחמה, נראתה רחוקה מאשר אי פעם. לפי פרצופי הקצינים, ניתן היה להעריך כי מצב רוחם בשפל. ייתכן והידיעות על נצחונות הצבא בחזיתות אחרות בבלקן, באלבניה, במקדוניה או ברומניה, הרימו את מוראל קציני המטה שלנו. אך לנו, חיילי הגדוד השני, עניין זה לא השפיע כלל.

כך סיימנו את שנת 1916, בשוכבנו בגליניאני ובנסיעות למרחבי עמדות הגדוד שעל הגנילה ליפה. הגיע החורף, חורף קשה וקר שהדיר שינה מעינינו.

 

פרק יא בקרב פנים אל פנים    🔗

מרץ 1917, השלג עדיין קפוא ברחובות גליניאני, הגיעה השמועה כי פרצה מהפכה ברוסיה, משטר הצאר ניקולאי השני, התמוטט. יש לרוסים ממשלה חדשה, אחדים מחברי הממשלה הזאת תומכים בהמשך המלחמה, ואילו אחרים נגדה והם דורשים להפסיקה ולבוא בדברים עם מדינות המרכז. יש להמתין ולראות כיצד יתפתחו העניינים.

האם לא תהיה זו חוצפה ממני לספר, על דברים ששמעתי, בעוד חברנו משה הבר, כידוע לכם, נפל בשבי הרוסים, ראה את הכל במו עיניו ונשא את יסוריו על גבו ובוודאי ידע לספר זאת טוב ממני, לכן אפסיק את הסיפור כאן ואמשיך במה התעסק הגדוד שני שלנו ואני בתוכו.

מה שקרה אצל הרוסים לאחר המהפכה בחודש פברואר 1917, לא אוכל לדעת, כי אני עדיין תקוע בגליניאני. כולנו ציפינו אף קיוינו כי המלחמה תסתיים סוף סוף, שהרי האוייב העיקרי שלנו, הצבא הרוסי התמוטט וצבאם שוהה באנדרלמוסיה וחלקו אף בדמורליזציה. רגימנט מספר 35 ערך פעולות התארגנות, מילא את שורות גדודיו, לא על ידי תוספת חיילים מבחוץ אלא ע"י פירוק גדודים, פירקו פלוגות והרכיבו מחדש שלושה גדודים במקום ארבעה שהיו מקודם. לנו, לחיילים שבעורף החזית שבגליניאני, היו שתי פלוגות: פלוגת המטה ופלוגת רזרבית. גליניאני היתה קצת בעורף, קיויתי כי ידלגו עלינו, שהרי מוטב לשרת כטבח, סבל, משרת, העושים מלאכתם נאמנה, מאשר לשבת בחפירות ובתעלות הקשר, ולצאת בלילה לסיורים בין גדרות התייל הממוקשים.

אך כנראה שהגורל רצה אחרת. לאחר סילוקו של הצאר, הרוסים התאוששו במקצת, הקימו ממשלה בה גברו כנראה מצדדי המשך המלחמה, בראשם עמד שר המלחמה אלכסנדר קרנסקי. זאת ידעתי בשבתי ליד משכן המטה לעתים קרובות. מדי יום הובאו שבויים או דיזיוטרים – עריקים שלהם, שסיפרו על ההכנות הנעשות בצדם, מה הן ההכנות בדיוק, לא שמעתי. הקצינים החוקרים לא סיפרו לי וכי מי אני? הצריך לדעת כל פרט, חייל שלנו צריך לשמוע ולראות אך לא לדעת וכדי שאראה ואשמע, העבירוני בתחילת מרץ 1917 לפלוגה רובאית היישר לחזית.

באתי למקום החדש, הכרתי את מפקד הפלוגה, את ראשי המחלקות והכיתות ואף מספר חיילים שהסתובבו סביבי, או ליתר דיוק שהסתובבתי אני לצידם. היו אלה שועלי קרבות ותיקים שהיו יוצאים להתקפה, אך מייד לאחר מכן חוזרים על עקבותיהם ורובצים בעמדותיהם. וכי אני צריך לספר לכם? מי מכם לא שלף רימון, הסתער והתקדם, אולם כאשר האוייב החל בהתקפת נגד, נסתם כעכברים בחזרה לעמדותיכם.

לאחר הכנה ארטילרית חזקה ומאסיבית, כפי שהרוסים יודעים, התקיפו חיילי קרנסקי את כוחותינו שבין ברודי ועד לרצועת הרי הקרפאטים, במגמה לתפוס את לבוב. מיתקפתם, נחלה תחילה הצלחה, פרצו פה, פרצו שם, הכניסו תותחים כבדים נגררים על ידי ששה סוסים. עמדותינו נהרסו, והתמלאו בחללים, הרובים והציוד היו מפוזרים ואין אוסף אותם, את התותחים שהמטירו עלינו אש תופת לא ראינו רק חשנו. עמדות פלוגותינו שהגנו על פשמישלני, צומת דרכים מהעיר טרנופול ללבוב, היו במגננה, כדי לעכב את הסתערות הרוסים על לבוב. אנו נסוגים ואילו רעם התותחים רודף אחרינו, אין מפלט. דילגנו למחפורת שנייה מאחורינו, אולם בתוכה כבר היו הרוסים, ועם רוביהם המכודנים תמיד, רדפו אחרינו, אני ואנשי מחפשים מחסה. אין להעלות על הדעת כי מישהו מאתנו יצא חי. פקדתי על אנשי ליפול ארצה, נפלתי על מרפקי, אנשי ממשיכים לירות בדמויות המשתקפות לקראתנו. הרוסים אינם שמים לב לאש הניתכת עליהם, הם מתכתשים אתנו פנים אל פנים. אחד מאתנו נועץ כידון בעמוד השדרה שלו, השני ננעץ הכידון בבטנו, הרוסי מתקשה לחלץ את הכידון ממעיו. הוא חדל לנשום. קמתי ממקומי ורצתי לקראת אחת הדמויות, שכורים כלוט היו, כידוניהם הארוכים מגואלים בדם. הצמדתי את כידוני על רובה המאוזר שקיבלתי, רצתי לקראתו ואילו הוא רוצה לערוך דווקא אתי דו-קרב. לפי סדר התרגולת שלימדוני בקאדר עוד בטירונות ליד פראג, אמרתי לעצמי כשאני חצי מטושטש: “מוציג, אם לא עכשיו, אימתי?”

הרוסי רץ מולי, אינסטנקטיבית שמתי לו רגל, הוא נופל על בטנו, “קום” אני צועק אליו “אינני חפץ לשחוט אותך ככבש, הנח את נשקך והרם ידיים!” הרוסי ששמע שאני מדבר אליו אוקראינית התעשת, קם ורצה לדקרני, אך אני הייתי זריז ממנו ונעצתי בו את כידוני והרגתיו.

שני החיילים של הצוות שלי, שעד עתה שכבו על גחונם, קמו וניערו את בגדיהם, כאילו יוצאים הם לטיול… נסוגונו לעמדות האחוריות שלא נכבשו. פרט למספר חללים שניספו כתוצאה מפגיעה ישירה היו בעמדות חיילים בודדים בריאים ושלימים. מסתבר שבעת ההתקפה המטורפת, הזדחלו לכוכים שבתוך קירות העמדות וכך ניצלו.

אבידותינו היו רבות, גדודים שלימים הותשו, או הושמדו. מהגדוד השני שלנו, שמאז 1914 היה ביתי, נותרו בודדים, שנאספו למטה הרגימנט מספר 35. במשך כל האביב נערכו מספר התארגנויות של כוחותינו. לחזית הובאו גם מספר רגימנטים, אשר עליהם בעצם הוטלה האחריות להחזקת קוי האוסטרים מול חילות שר המלחמה הרוסי קרנסקי.

מידי שבוי רוסי תשוש הצלחתי להוציא כרוז מלא עידוד של מצביאם החדש, הרי זהו קרנסקי, האיש שנטה להוביל את המהפכה של חודש פברואר שהפילה את הצאר ניקולאי. וכה כתב בכרוז: “הצילו את החופש, הצילו את המולדת”. לא רע, היו לו שאיפות טובות, אך מסוכנות עבורנו. בידינו נפלו שלושים וששה אלף שבויים. בסוף יוני 1917, תקפו כוחותינו בחזית הדרום-מזרחית, תפסנו יותר מאשר תשעים תותחים, וכארבע-מאות מכונות יריה נלקחו על ידי הארמיות המנצחות האלה.

כיצד נערכו כוחותינו האוסטרו-הונגרים עם הגרמנים? לא ידעתי, כי הייתי די מבולבל, בעברי מפלוגה לפלוגה ומגדוד לגדוד. אולם את יום 19 לחודש יולי 1917 אזכור לעולם. היה זה יום קודר רגיל, השמש להטה בשמיים ואני מצטייד בתוך פלוגה רובאית בגדוד הראשון של רגימנט 102 אותו הרכיבו מחדש משאריות של רגימנטים 35, 40 ועוד חטיבות שנשחקו במשך הזמן. ביום זה התחילה התקפת נגד של הגרמנים ביחד עם האוסטרים על צבאות המהפכנים של קרנסקי המתפוררים. ההסתערות הראשונה על נהר הסירט, מביאה לקריסת החזית הרוסית בין העיר טרנופול בצפון לבין הגבול הרומני בדרום.

גייסותינו צעדו והשתרכו דרך כפרי גליציה המזרחית ושדותיה. חצינו כפר אחר כפר, את חלקם עקפנו וחלקם עזבנו למנוחות. בתי העץ הנמוכים הסתופפו במרכז היישובים ששוחררו, גגות הקש של החוטורים השחירו מרוב עשן שספגו. עדרי הצאן, הפרות והכבשים שהתנהלו בערפנו בעצלות, לעסו את התלתן או השחת שבשדות, מילאו את כרסיהם ואנשי השירותים האיצו בהם בפרגוליהם כדי שלא יפגרו אחר צבאנו המנצח. עדרים זריזים יותר התפשטו בשדות המרעה בכרי העשבים שנותרו לפליטה לאחר שליחכה אותם אש התותחים, אחדים נפלו במכתשים שנוצרו מהתפוצצות פגזים ונפצעו. באין אפשרות להובילם אחר הצבא, העמיסום על עגלות והובאו היישר לקירבת בית המטבחים – דינם שחיטה מיידית. החיילים הצטופפו כהמון, כערב רב, ללא שורות ומיבנה. חיל רגלי התערבב עם תותחנים, עם פרשים, וכולם בתנועה מתמדת מזרחה חוצים את הגבול הרוסי הישן.

הצבא הרוסי התמוטט, חייליהם סירבו להמשיך ללחום. הכל היה כשר בעיני קציניהם כדי לאלצם להתנגד ולעצור את גייסותינו, אך ללא הועיל, לידינו נפלו כבר כל עיירות גליציה וכפר שמעבר לסרט שבפודוליה, כפרי בשל. צ’רנוביץ בירת בוקובינה, שוחררה. אלפי שבויים מותשים נפלו לידינו. בסוף אוגוסט 1917 התייצבה החזית מערבית לברודי, טרנופול, הוסיאטין וסקאלט בגליציה, מערבית מהעיר ורדוביץ, והגיעה עד לדורנה וטרה שבבוקובינה הדרומית. כמעט כל אדמת גליציה ובוקובינה שוחררה מידי צבאות קרנסקי. אולם השלום לא נראה באופק. כך חלף קיץ 1917, שנה גורלית להמשך המלחמה ולקורבנות שני הצדדים הלוחמים.

פלוגה רובאית מספר אחת, שכנה בכפר קטן דרומית מהעיירה סקאלט, שבין נהר הזברוץ ונהר הסרט שבפודוליה. העמדות עם תעלות הקשר שננטשו על ידי הרוסים, עברו בין בתי הכפר הציורי. בכל קצווי בתי העץ שעמדו על תילם, גדלו שיחי שושנים ורודים. נחל קטן עבר לרוחב הכפר ובשעת הפנאי, יצאנו ערומים להתרחץ בו מדי יום ביומו. היו חיילים שניסו לשחות בו, אך מימיו היו רדודים. בגנים הסתובבו סבתות אוקראיניות, ישישות שראשיהן מכוסים במטפחות צבעוניות ירוקות ואדומות, נוסח בתי-החרושת של טרנופול. גם עצים לא היו חסרים, עפאיהם נתנו לנו צל, ציפורי שיר מצאו ביניהם מחסה ודרך סבכם ביצבצו יום יום קרני שמש זורחת. לא חסרו בכפר אסמי תבואה, בין ערמות הקש והתבן, תינו החיילים אהבים עם בנות הכפר, אשר לכבודם התקשטו ולבשו בגדי חג.

אנו חוזרים למאהלינו בצד עיקול הנהר הזורם לאיטו. אשה מזדקנת בודדת, חותרת בסירת דייג צרה. מדי פעם תעזוב את משוטה, תמשוך אליה את הרשת, כדי לשלות בין משבצות הרשת דג אחד או שניים. היא משליכה את הדגים לדלי מים שמקומו קבוע בחרטום הסירה. הסירה מתרחקת קמעה במורד, האשה פורסת את רשתה מחדש, מחייכת חיוך ממזרי, כנראה שעניין המלחמה אינו נוגע לה, מתפללת היא לשלל דגים. על גדת הנהר, נשים אחדות רוחצות את פניהן, ומתנגבות בשולי שמלותיהן. אנו מתקרבים לחורשת האשוחים המלווה חלק די ארוך של גדת הנהר. על משעול די רחב, מטיילת לה נערה תמירה, לבושה כתונת אוקראינית, שרווליה רקומים בכל מיני פסיפסים ססגוניים וחצאית שחורה ארוכה לה ששוליה נושקות את נעליה הגבוהות, בידיה תאחז שמשיה המצלה על רעמת שערות ראשה הגלוי. חזרנו למאהלינו הפרוס סמוך לעמדותינו המחופרות לאורך הנהר. כאש בוערת בעצמותינו השאלה מה יהיה עלינו? במו עינינו ראינו את צבא האוייב, חיילי המיניסטר קרנסקי, מתפורר ובורח לתוככי רוסיה כדי להציל את עורו. ומה שואף חייל כמוני? שהכל כבר ייגמר ואחזור לביתי. חבל על כל טיפת דם הנשפכת לריק. בלבי תפילה לאלוהי ישראל “הושיענו ד' וניוושעה”.

מפיהם של השבויים שנפלו לידינו על נהר הסרט, נודע לנו כי ברוסיה המהפכנית, לא הכל כשורה. נתגלעו חילוקי דעות בין מצדדי המשך המלחמה שבראשם עמד קרנסקי, לבין צירי הקונגרס הבולשוויקים בראשם עומד החבר לנין, שדרשו הפסקת המלחמה מיידית. הבולשוויקים איימו כי אם לא יעשו כפי שהם דורשים, אזי יעברו מדיבורים למעשים, “יש לשים קץ למרחץ הדמים הרכושני”, אך קרנסקי בשלו. “דרכם של הבולשוויקים היא להרוס, שמרו על עצמכם, על האנרכיה שיכולה להיווצר שבסופה תביא לדיקטטורה!” נאם המיניסטר בפני חייליו עת נשלחו בכוח לאייש את עמדות הרוסים שנותרו לפליטה.

בחודש יולי התקוממו מצדדי הבולשוויקים וסרבו לצאת לחזית. הממשלה הזמנית הפיצה את הבדותה בדבר השתייכה למעצמות בנות-הברית, הנלחמות בגרמניה ובאוסטרו-הונגריה. קרנסקי היה בטוח כי עוד מעט וינחתו בעלות הברית על אדמת רוסיה ויעזרו לו להקיף את האוסטרים והגרמנים, אך הוא לא ידע כי באותה עת כבר בא לנין במגע עם הגרמנים להפסקת הקרבות בחזית.

חלפו ארבעה חודשים וחיילי ה“גברדיה האדומה”, תפסו את השלטון בפטרסבורג, שרי הממשלה הזמנית התפזרו לכל עבר. לנין הפך להיות ראש “מועצת הקומיסרים העממיים”. קרנסקי נעצר ביחד עם שר הימיה שלו. לאחר המפלה הגדולה של חילות קרנסקי בקיץ 1917, היתה הדרך פנויה לכוחותינו להתפרץ לרוסיה.

ציפינו להתפתחות חדשה, לראות האם פני הבולשוויקים למלחמה או לשלום. האנדרלמוסיה שהביאה המהפכה הבולשוויקית, עודדה את המטה הכללי האוסטרי. העברנו את מחצית החורף ואנו עדיין בעמדות על נהר הסרט הקפוא. הרגימנטים שלנו נערכו מחדש וכאשר ניתנה הפקודה ביום תשעה לפברואר 1918 נכנסנו כצבא כיבוש לתוככי אוקראינה. בו בזמן נכנסו הגרמנים לבילורוסיה כצבא כיבוש. לממשלת הבולשוויקים במוסקווה, לא נותר אלא לחתום על חוזה שלום עם הגרמנים בברסט-ליטובסק. קייב בירת אוקראינה, השתחררה בכוחות אוקראינים וכוחות גרמניים ביום האחד במרץ 1918. גדודנו שחנה מחוץ לעיר, נכנס למרכזה ביום המחרת. אלפי תושבים לבושים בבגדי חג, בידיהם שלושה דגלונים של אוקראינה, גרמניה ושלנו, נופפו לעומתנו והריעו לכבוד המשחררים, שפסעו ברגל דרך רחובה הראשי. אחרי הצועדים, השתרכו עגלות המשא עם הציוד ומטבחי השדה שלהם. מימי לא ראיתי התלהבות כזאת. רק אתמול נחשבנו ל“אוייב” והיום משליכים עלינו פרחים כמשחררים. מזג האויר בקייב היה די נוח. ברחוב הראשי הקימו במה גדולה עליה ניצבו כל מפקדי החזית הגנרלים אוברסטים, הן גרמנים והן משלנו. מי שלא יכול היה לתפוס מקום על הבמה, נאלץ להסתפק בעמידה על המדרכה הרחבה. אנשי צבא אוקראינים בלבוש קוזאקים, שמרו על הסדר. תחילה התנהלה תהלוכת כששים אלף חיילים רוסים שבויים. עגלות שהשתרכו אחריהם הובילו שלל מלחמה: כאלפיים וחמש מאות תותחים ואלפי עגלות עמוסות מכונות יריה. גם עגלות עם תחמושת נראו מתגלגלות ברחוב וכן כמות קטנה של מכונות משוריינות. לאחר כל ההצגה הזאת, התחילו לנוע במסע הצדעה חגיגי, הרגימנטים הגרמנים ששחררו את העיר ואחריהם גדודי הרגימנטים שלנו שלחמו זה ארבע שנים בכל מיני חזיתות. הקהל המשולהב יצא מגדרו מרוב שמחה. הנה הם זכו ליום בו הסירו מעליהם את העול הרוסי והפכו למדינה עצמאית לכל דבר. האוכלוסיה האוקראינית ראתה בנו מושיעים, רבים מחיילינו, במיוחד התת-קצינים, הפריינריכים והסגנים מהקצונה הנמוכה, הוזמנו על ידי רבים מהתושבים לביקורי בית. התבלטו ביניהם נשות העיר, שבעליהן יצאו למלחמה ולא חזרו ממנה. ברחובות נראו חיילים אוסטריים מטיילים שלובי זרוע עם נערות אוקראיניות יפיפיות. הם טיילו שעות על גבי שעות, בככרות העיר, בהמשך, יצאו ליער עצי התירזה הסבוכים, הסמוך לפאתי העיר. הזוגות השתרעו על הדשא המשופע פרחים צהובים ואדומים. אם לסכם את שהותנו בקייב, הרי היתה זאת עבורנו אחת מערי הגן-עדן עלי אדמות. בבתי נשות החיילים הרוסיים שלא חזרו מהחזית, נערכו מסיבות וריקודים. החיילים שתו את הוודקה שלהם וקינחו בצנימים שהחזיקו תמיד בכיסי מעיל הקרב שלהם.

אפרט לכם מרשמי על ארמונו של בעל אחוזה. “בעל אחוזה” אמרתי, אולם למעשה היה זה ארמון רוזנים ובני מלכים. בית מידות, שבו חדרים גדולים, משקיף על הגן הארוך והרחב לאין סוף. האולמות מוקפים עמודים, הרצפות מכוסות שטיחים מקיר לקיר. מדרגות עץ מגולפות ועגלגלות יוליכו אתכם לחדרי הילדים, חדרים אין ספור. אגפי המשרתים והמשרתות, אורוות הסוסים למיניהם. כנראה שארמון זה, השתייך לאחד מאצילי בית-המלוכה של הצאר. לשטח הזה הכניסו לא פחות ולא יותר מאשר שני גדודי צבא, אמנם מדולדלים, אך למעלה מאלף וחמש מאות חיילים על ציודם האישי, וכלי נשקם. האורוות נתמלאו מיד בסוסי הקצינים בנפרד וסוסי עגלות המשא בנפרד. החצר והגן נתמלאו בעגלות המשא ומטבחי השדה. יום יום עבר קצין האפסנאי שבאחריותו היה הארמון, וכל אשר בו, חזור והלוך כדי לבדוק אם מיטיבים כולם את הדרוש תיקון, צירי העגלות, ופרסות הסוסים. על נקיון החיילים פיקחו הפלדוובלים של הפלוגות, שדאגו לתספורת, גילוח ומקלחת קרה כל יום, כי הרי אין חיי חייל המשמש כצבא כיבוש דומים לחיי חייל בשדה הקרב.

המנוחה והחיים הטובים בקייב הסתיימו אם כי הרוסים הבולשוויקים, הסכימו לתנאי חוזה השלום בברסט ליטובסק, מאחר וצבאם היה נתון בדמורליזציה. התהלכו שמועות כי מצביאם הראשי לייב טרוצקי, הצליח לאחר עבודה מאומצת במשך עשרים וחמישה ימים, להפוך המון עריקים ורגימנטים בלתי כשירים, ליחידות קרביות ולשחרר ערים שנכבשו בידי שונאיהם. כדי לעצור את ה“גוורדיה האדומה” שרצתה את אוקראינה, נשלחו רגימנטים אוסטרו-הונגריים. הגדוד שלנו ביש המזל, נשלח לקרבת עיר הנמל אודסה, אף הצלחנו להדוף את ה“גוורדיה האדומה” מנמל הראשי בקרים-סבסטופול. שבויים שנפלו לידינו ידעו להסביר, כי טרוצקי, מפקדם הצבאי, השליט משמעת חזקה, גייס מכל הבא ליד והתחיל לדחוק אותנו מערבה.

כך עברה עלינו שנת 1918. בחודשים אוקטובר נובמבר, נחלנו מפלה אחרי מפלה, יחידותינו באוקראינה התפוררו, גם הידיעות מהחזית המערבית, דהיינו בצרפת, לא היו משמחות כלל, מפלות קשות ונסיגות של הגרמנים. מיפקדות הארמיות התפרקו. דיוויזיות ורגימנטים לחמו כיחידות עצמאיות וללא כל תיאום ביניהם, בעיקר בכל הקשור באספקת ציוד, תחמושת ואוכל, התמוטטות צבאנו קרבה ובאה. הדרכים היו מפוקקות בעגלות משא שסוסיהם נפגעו על ידי רסיסי רימונים, הם התפגרו וכל ציודנו נשאר בעגלות ונבזז על ידי האוכלוסיה שתמכה בבולשוויקים. ברחנו מעיר לעיר, ומכפר לכפר. באחת העיירות, כמדומני פודהייצה שבגליציה, הגיענו כרוז שהופנה לחיילים שלנו ששהו בדמורליזציה. בכרוז בישרונו כי באוסטריה-הונגרית, פרצה מהפיכה. העם נלאה ממלחמה ומרעב, “הניחו את הנשק והתייצבו ברשות העירונית המוסמכת!” נכתב בכרוז באותיות קידוש לבנה.

מהפלוגה שלנו נותרו עדיין חמישה חיילים בתלבושת קרבית אוסטרית. כצוגספירר, הייתי בעל הדרגה הגבוהה. אמרתי לעצמי “מוציג! די והותר, לך להכנע, אולי יחזירוך הביתה לז’אביה”. חשבתי ועשיתי. חמישתנו צעדנו עם רובינו על כתפינו לכיוון המשטרה המקומית, שרובה היתה אוקראינית. כמחצית השעה בדקונו, מסרנו להם את נשקנו, פרט למדים שנותרו עלינו. אחד השוטרים, אינטיליגנט, הסתכל במפה, חיפש ולאחר שמצא כי הכפר ז’אביה נכלל בתחום מדינתם, נתן לנו אישורי-מעבר כמתפוררי צבא הקיסר. לאחר שלושה שבועות של נדודים הגעתי לז’אביה לביתנו שנותר ריק וללא נפש חיה. המשפחה עדיין חייתה כפליטים באודראו ומהמשק לא נשאר שריד ופליט. עבורי המלחמה נסתיימה. אם כי עדיין הנני חייל של הוד רוממותו הקיסר קארל הראשון שבא במקומו של פראנץ-יוזף קיסר אוסטריה, גליציה ולודומריה ומלך הונגריה. מעולם לא השתחררתי רשמית מצבאו המפואר, שנראה כי לא יקום עוד לעולם.

 

פרק יב בוינה בירת המונרכיה    🔗

הייתי הבן הבכור של אבינו, ר' משה-שמחה מהעיר ויז’ניץ. אם כי השם זלוצ’ובר מעיד על מוצא משפחתו זלוצ’וב שבפודוליה המערבית בממלכת גליציה ולודומריה. במרוצת הזמן, עברה משפחת אבי והשתקעה בויז’ניץ שבבוקובינה הצפונית, שאף היא כגליציה, השתייכה לקיסרות האוסטרו-הונגרית.

אמי, בינציה לבית הירש, נולדה בכפר ז’אביה, השניים נישאו זה לזו בחודש ניסן תרנ“ג (1893). נולדתי בסמוך לחג חנוכה תרנ”ד (1894). הורי נישאו אצל רב ולא נרשמו אצל השלטונות האוסטרים, כחוק המדינה, וזאת מאחר שהחוק האוסטרי של אותם הימים, אסר נישואין לצעירים שלא הגיעו לגיל עשרים וארבע, היינו, לפני גיל חובת הגיוס לצבא הקיסר. רבים עקפו חוק זה על ידי קידושין אצל רב, כדת משה וישראל בלבד. חוק המדינה לא הכיר בנישואין אלה. אולם כך עשו רבים וביניהם אבינו ז"ל, ולפיכך נקראה משפחתנו, הירש, על שם משפחת אמנו.

אף כי לא נשאנו את השם זלוצ’ובר, משפחת אבינו בויז’ניץ קירבה אותנו מאוד. מה היתה הסיבה שאבינו עזב את ויז’ניץ ועבר להשתקע בכפר ז’אביה, לא ידעתי תחילה, אולם משגדלתי, הבנתי כי משפחת אמי, הירש, היתה עניפה מאוד בז’אביה, הם היו בעלי משק פרות, פרנסה לא חסרה להם ואבינו השתלב בעבודה ומצא את פרנסתו עמהם.

כשלוש שנים לאחר לידתי, נולד אחי הצעיר יוסקה, היושב פה עמנו. כעבור שתי שנים נוספות, בשנת תרנ“ח (1898), נולד אחינו בן הזקונים אברום. למרבה הצער, חלה התינוק בחודש הראשון לחייו בדלקת קרום המוח. באותם ימים בסוף המאה ה-19, טרם מצאו מזור למחלת ילדים קשה זו. היו שיעצום לנסוע לוינה לחפש מרפא, אחדים יעצו לא לנסוע, כי חבל על הטירחה ויש להשלים עם המצב, או שהמחלה תיעלם מעצמה. אך המחלה סירבה להיעלם. צורתו של התינוק השתנתה, פניו כחשו, רגליו וידיו התעוותו, רקחו לו כל מיני מרקחות, חיתלוהו בכל מיני חיתולים וכריות כדי ליישר את רגליו וידיו, אך הטיפול הפרימיטיבי עזר ככוסות רוח למת. אברום נותר נכה. מצבו של בן הזקונים אברום, דיכדך וציער את אבינו מאד. הוא דעך ונפטר ביום י באב תר”ס (1900) והוא בן שלושים ושבע שנה. אבינו הלך לעולמו והותיר אחריו את אמי אלמנה, אותי כבן שש, את יוסקה כבן שלוש ואת אברום הנכה האומלל כבן שנתיים.

תחילה, נדמה היה כי אמי תשתלט בעצמה על משק הבית ועל גידול שלושת יתומיה, אך הדבר לא עלה בידה, אף על פי שמצד משפחתה העניפה, קיבלה עזרה מוסרית ועידוד ביגונה הכבד. בעיקר העיק עליה חינוך היתומים והעול הקשה הכרוך בטיפול בן הזקונים אברום, אשר הצריך טיפול ושמירה עליו כמעט במשך כל שעות היום. כדי להקל על סבלה של אמי ובעצת המשפחה, נשלחתי לקראת תחילת שנת הלימודים (ספטמבר 1901) לויז’ניץ לבית סבתי רחל זלוצ’ובר, היא רשמה אותי בבית הספר הממלכתי לנערים בן שבע כיתות לימוד, ששפת ההוראה בו היתה גרמנית. קליטתי בבית-ספר זה עלתה יפה והייתי כאחד הילדים שנולדו בויז’ניץ.

למשפחה בז’אביה הסיעוני לקראת החגים וכמובן לחודשי החופש בקיץ. גם אמי באה לעתים קרובות לויז’ניץ, בזרועותיה אברום הנכה, כדי לבקר את חמותה ואולי למצוא רופא שיוכל להקל ולו במעט על בן זקוניה המסכן. בינתיים שידכו לה את דודיע, בנו של שמואל לייב הפונדקאי מז’אביה. דודיע, בעל העגלה המוכר לכם, התייחס לשלושת ילדיו החורגים בחיבה רבה, ממש באהבה. תוך פרק זמן קצר ועד חלוף העשור הראשון של המאה שלנו, ילדה לו אמי שלושה ילדים: הבכורה בתיה, האמצעי פנחס-ישראל, ובת-הזקונים שיינדיל. כל הילדים גדלו יחד ולא היה ניכר שמדובר כאן בילדים חורגים, ממש אידיליה. אמי ידעה כיצד לנווט את השקט והשלווה ולהרעיף אהבה לכולם.

כשסיימתי את חוק לימודי בבית הספר הגרמני בויז’ניץ, הועלתה השאלה בבית סבתי רחל, ומה הלאה? הנחזירהו לכפר הולדתו, ז’אביה, שם בקרב משפחתו, ימצא הנער את דרכו? הסבתא רחל התקשרה לנכדה, אף אני נקשרתי אליה בעבותות אהבה ותלות. לא עלה על דעתו של אף אחד, כי יש ללמדני מקצוע כל שהוא, כדי שאוכל למצוא את מקומי בחיים. לאחר התלבטויות שונות, הוחלט בהסכמה של האדון הירש שואר, קרוב-רחוק של משפחת זלוצ’ובר, שהיה בעל מחסני סחורות מכולת בסיטונאות, כי מוטב שאעסוק במסחר, וזאת, בהסתמך על הציונים הטובים שקיבלתי בבית-הספר. האדון שואר קיבל על עצמו לעשותני בן-אדם. רחל סבתי הסכימה, לא היתה כל סיבה שלא תסכים. הרי אמשיך להיות לידה, בעיר אלמד מסחר אצל אחד הסוחרים האמידים, והיתר יעזור כבר האלוהים. גם אמי שישבה בז’אביה, טיפלה בחמשת ילדיה, קיבלה את ההצעה באמרה: “נראה כיצד העניין יצליח, לז’אביה יוכל תמיד לחזור”. נשארתי בויז’ניץ ואני כבן חמש-עשרה, נער ככל נערי ויז’ניץ. מוקף בחברים הן מבית-הספר הגרמני והן מה“חדר” שביקרתי בו אחרי-הצהריים.

שימשתי כזבן אצל האדון שואר, העשיר והנדיב. הוא לימדני את כל רזי המסחר מקח-וממכר, אחוזי הרווחים, עריכת חשבונות וכל הקשור בכך. לעתים רבות הצטרכתי לגשת לחנויות המכולת הפזורות בעיר ולנסוע לכפרי הסביבה הסמוכים לה, לערוך חשבונות ולקבל הזמנות. ככל שהרביתי בהזמנות, כן עלה חני בעיני מעבידי והוא שילם את משכורתי ביד נדיבה. אכן טרחתי לא היתה לשווא. עבדתי את אדוני באמונה ובמסירות. סבתי רחל, לא רצתה לקבל ממני אף לא פרוטה שחוקה עבור האוכל ופרט לבגדים נאים שקניתי לי ובילוי עם הנערות היהודיות בויז’ניץ ועם שתי דודניותי, חסכתי בכל חודש והפקדתי בחשבון חסכון בבנק הממלכתי. לכפר הולדתי ז’אביה הייתי בא לעתים רחוקות, כי מה כבר יש לראות בכפר הארוך זה אשר בתיו מרוחקים זה מזה עד כדי קילומטר אחד. לעתים קרובות שכרה אמי עגלה ובאה עם כל הילדים שלה לבקרני. קניתי לילדים מתנות, אך לבי נקרע בקרבי בראותי את אחי הנכה אברום, הזקוק לטיפול מתמיד. וכי חיים הם אלה?

אלמלא ההצעה הקוסמת של קרובנו הירש שואר, בעל מחסני המכולות בויז’ניץ, הייתי נשאר בעיר הזאת עד עצם היום הזה כזבן, פקיד ואף שותף חלקי. באחד הימים קרא לי מעבידי והציע לי משרה דומה בוינה עיר הבירה של המונרכיה. “יש לי קרוב משפחה בוינה שמוצאו גם מויז’ניץ והוא בעלים של מספר חנויות הלבשה, הנעלה וקונפקציה, יבואן יצואן, בעל מוניטין. במכתב דחוף שקיבלתי לפני מספר ימים, שואל הוא, אם ידוע לי בחור מבית-טוב, בחור מהסביבה, גליצאי או מבוקובינה, שעליו ניתן לסמוך ושיתחיל לעבוד במפעלו כאחד המנהלים”. והוסיף אדון שואר ואמר לי: “זיגמונד, הרהרתי וחשבתי עליך, מצד אחד, חבל לי לאבד פקיד כמוך, בן בית אתה, מאידך, בוינה ייפתחו בפניך כל הדלתות, תראה עולם ומנעמיו, תתלבש כבן-אדם, אף תוכל לסייע למשפחתך בכסף”.

עם כל התקשרותי לעבודתי בויז’ניץ והיתרונות בהיותי קרוב למשפחתי, הן בויז’ניץ והן בז’אביה, גברה סקרנותי לגבי וינה הבירה, מקום מגורים ועבודה מובטחים לי ומה עוד צריך נער כמוני? הסכמתי וביקשתי בלבי כי ד' יצליח דרכי. ומיד שלח מעבידי מברק לבן משפחתו בוינה בהאי לישנא: “הריני שולח אליך את בכיר פקידי, אנא שמור עליו כי קרוב משפחתי מצד אמי הוא”.

לאחר שלוש שנים של תעסוקה אצל האדון שואר בויז’ניץ, ואני בן שמונה-עשרה שנה, נפרדתי מאמי, מאבי-חורגי, מהילדים וכמובן מסבתי רחל. עליתי על הרכבת בצ’רנוביץ בדרכי לוינה דרך לבוב ובודפשט. בתחילת אוגוסט 1911 הגעתי לוינה בירת המונרכיה האוסטרו-הונגרית, מקום מושבו של הקיסר פראנץ יוזף הראשון בארמון שינברון. מעבידי החדש, האדון זידרר, קיבלני בשמחה, שאלני מה ששאל עניתיו מה שעניתי ולבסוף הציע לי לנהל מחסן סחורות יבוא אשר ברחוב “SCHIFFSGASSE”. “תחילה תיגש לבית-המלון שבקרבת המחסן וארגן לך חדר לינה, סעודות שלוש פעמים ביום, בית-כנסת יש לך בקרבת-מקום, אך דע לך כי וינה שונה, היא אינה ויז’ניץ. אם כי חנויותיה סגורות בשבת, אך מאחורי הפרגוד, מכינים הזבנים והפקידים היהודים את הסחורה וממלאים את המדפים לקראת השבוע הבא. אתה לא תצטרך לגעת באצבע, באף קופסא או חבילה, לשם כך קיימים פקידים וזבנים ממוצא אוסטרי, ששובתים למחרת ביום ראשון, אולם עליך להשגיח על המלאכה ולפקח על העובדים. פה ושם תערוך רישום של המלאי אך אין בכך משום עבודה וחילול קדושת השבת… לאחר רישומך בבית-המלון, תיגש למשטרת הרובע, תירשם בה, אף תקבל הוראות היכן עליך להירשם כמועמד לעבודת הצבא, שהרי גילך קרוב לחיול לצבא הקיסר”. שיחתו של האדון זידרר עמי ארכה כמחצית השעה ופטרני לדרכי, אך תחילה תחב לידי מאתיים קרונות “הא לך דמי קדימה!” אמר. הלכתי לדרכי לחפש את בית-המלון כפי שהנחני מעבידי החדש.

בבית-המלון שכרתי לעצמי חדר יחיד זול – חבל על הכסף. גם הסכמתי למזונות זולים, כי מוטב שאחסוך ואעזור לאמי עם הילדים בז’אביה, אקנה לי בגדים לפי האופנה הוינאית. אם כי משכורתי החודשית איפשרה לי לחיות טוב בוינה, השתדלתי לחסוך כי בן-אדם אינו יודע מה מזלו ומה גורלו. למחרת נרשמתי במשטרה הממשלתית של המחוז השני ובמשרד הגיוס ששכן ברחוב “GRUENERGASSE” ברובע הראשון.

לדברים חדשים, ומענגים, יתרגל מהר האדם הקרתני, הבא מאיזו עיר נידחת מארצות המונרכיה. אין להשוות את ויז’ניץ לוינה ומכל שכן את הכפר ז’אביה. תושבי וינה גנדרנים ויהירים, בית המסחר כל בו של מעבידי החדש האדון זידרר, רחש מבוקר עד הערב, גברים ונשים, נערים ונערות, שבחשו בסחורות, מדדו והתאימו, עד שמצאו את מבוקשם. אף אחד לא יצא בידיים ריקות. אם המצרך המבוקש לא היה מצוי אותה שעה, אזי ניתנה לו הבטחה כי עם קבלתו יישלח למזמינו עם שליח מיוחד. בכל-בו היו מצויים אריגים מאנגליה, נעליים מאיטליה, כובעים מבית מסחר “ברזולטי”, מגפיים מעור בוקס או ז’ברו הנקראים “מפוחיות” מרוסיה. בשמים ותמרוקים מפריז, שעונים תוצרת גרמניה, שוייץ וכמובן אוסטריה. השתלבתי עד מהרה במשרתי החדשה, וזאת הודות לנסיון שרכשתי בויז’ניץ אצל מעבידי הקודם האדון שואר. מעבידי הנוכחי גרף כספים, אך “העיקר אצלו”, כך טען בפני סגל הכל-בו, “שהנשים הוינאיות תצאנה מכאן מרוצות ודעתן נוחה עליהן”. בעיר הורגש המפנה באופנה משנות התשעים של המאה הקודמת, בעזרת המחוך הצר קיבלה האשה גדושת הבשר גיזרה מחוטבת, אגודות פמיניסטיות, מחו כנגד המחוך וגרירת שובלי השמלות הארוכות. היה מתמיה ומשעשע כי לפוליטיקה היתה השפעה רבה על האופנה. חיבתו היתירה של הקיסר וילהלם השני של גרמניה לצי הימי, הביאה לפני המלחמה את לבושי חיל הים כאופנה. תלמידות תיכון ונערות לפני נישואיהן, התהלכו גאות בתלבושת חיילי הצי הכחולים עם הצווארון הרחב. יצרני כובעי הנשים פיתחו את הכובעים בהתאם לדמיונם הפורה של הגברים. הנשים הופיעו בכובעים המקושטים בנוצות מכל הצבעים. בעיר הגדולה נסעו חשמליות בצד רכב מוטורי ולצד כרכרות, גם עגלות כפריות לא חסרו בה. כל אלה שימשו לציירים ולאמנים מקור השראה.

ברחובות הופיעו מודעות, כי ניתן לנשים להיות בעלות חזה שופע, תוך חדשיים ימים בעזרת גלולות מזרחיות… כן הופיעו מודעות מאירות עיניים בדבר המצאת סכין גילוח “ג’ילט” בתוך מכונת גילוח שחוסך השחזה וניקוי. מתוך העתונות נודע לי על אירוע היסטורי, כי ביום 14 לחודש דצמבר 1911, הניף האדון רואלד אמודסן את הדגל הנורבגי בקוטב הדרומי, לשם הגיע בתום צעדה של שמונה שבועות.

המסעדות היו מלאים בזקנים ובצעירים, אוהבי הוינר-שניצל, הם היו שותים בירה ממינכן לצלילי תזמורת, או רביעיית צוענים מאי-שם בהונגריה. בתיאטרות הציגו מחזות של להקות שהגיעו מברלין, מינכן והמבורג. צעירים וצעירות טיילו במדרכות הרחובות, התכנסו באולמות ריקודים או התגפפו באחד הספסלים שבגני ה–”DONAUPARK".

מצאתי לעצמי מספר בחורים יוצאי סביבתנו, מדי פעם יצאנו יחדיו לבלות ולהינות ממנעמי העיר הגדולה. לא אחת התעניין מעבידי במשפחתי שנותרה בז’אביה. אני לתומי הסתרתי בפניו את בעיותיו של אחי אברום, שהיה כבר נער בן ארבע עשרה, נכה הרגליים ובעל הידיים המעוותות, אשר כל טיפול רפואי לא עמד לו. את התפילות בעל-פה לימדהו אבינו החורג דודיע, ואכן, הנער ידע לגמגם בשפתו את כל תפילת השחרית ואחדים מפרקי תהילים. “למה שלא תביאו את הנער לוינה, יש פה בעיר מומחים בעלי שם עולמי, ייתכן ויעלה בידם לרפא אותו” אמר מעבידי. אדון זידרר לא שיער כי מצב משפחתי בז’אביה, די מסובך, ענייני פרנסה, טיפול בילדים קטנים וכיוצא באלה. “כיצד יביאוהו לוינה הרחוקה, ואם וכאשר יגיע לוינה, היכן יהיה”? שאלתיו. “כל מחסורו עלי גם הרופאים, גם בית-המלון, האוכל הלינה השתייה. אל דאגה, אדון זיגמונד, יגש נא לקליניקה ברחוב “”SINGERSTRASSE שברובע הראשון, הרופא ייעץ לך כיצד ומתי להביא את הנער, הרי הוא צריך לראותו ולקבוע את הדיאגנוזה”, ממש האיץ בי מעבידי. עשיתי כרצונו, וכי אסרב אם ישנו סיכוי כלשהו לבריאותו של אחי אברום.

הרצתי גלויית אקספרס בדואר לז’אביה ובישרתי לאמי על ביקורי אצל הדוקטור ותשובתו. כעבור שלושה שבועות הגיעה אמי עם אחי אברום. הרופא בדק את הנער בדוק וחזור, כמעט שלוש שעות ארכה הבדיקה. לבסוף פסק הרופא “אין מה לעשות, אחרתם את המועד, התרופות והזריקות שאתן לו, לא יסייעו לו, אולם יישאר כאן בוינה כשבועיים ימים ונערוך כל מיני אקספרימנטים, אולי יש צל של תקוה, כדי שנקל עליו את תנועות הגוף”! פסק הרופא. אמי בינציה ואחי אברום התאכסנו כל העת בבית-המלון “SCHIFFSGASSE”. מדי יום הביאו כרכרה והסיעונו לקליניקת הרופא. אחרי שבועיים טיפול, התעמלות ובליעת גלולות, אמר הרופא נואש. אני נשארתי בוינה במשרתי הקודמת כשהנני מלא סיפוק מעבודתי וכאשר מעבידי מוסיף לשכרי אחת לשישה חדשים, חמישים קרונות תוספת, עשיר לא נהייתי מכך, אך בקופת החסכון שלי בבנק, גדל חשבוני מדי חודש בחודשו.

בפוליטיקה לא התעניינתי. אף לא אירעו מאורעות פוליטיים שהסבו את תשומת לבי, עיתות השלום, חגגו את הישגיהם. בתי-החרושת, התפתחו והרחיבו את תוצרתם. מאמריקה הגיעו האוטומובילים הראשונים של חברת “פורד” ומילאו את חוצות וינה. גם קראתי באחד העתונים שהתפתחה התעופה וכי הקימו בגרמניה ליד העיר לייפציג, בית-חרושת ראשון לייצור אוירונים. הספורט היה באופנה, צעירים רבים התעניינו בו, תחרויות אגרוף, כדורגל, חתירה בסירות בקיאקים מים רגועים, התעמלויות נשים, ועל כולם תחרויות מרוץ מסוכנות ברכב מוטורי. מקרה עצוב. קראתי על טביעת אניית הקיטור “טיטאניק” הטראנסאטלנטית, שהיתה בהפלגת הבכורה שלה ביום 14 לחודש אפריל 1912, ומספר הקורבנות הרבים זעזע את אירופה ואמריקה. פה ושמה קרו גם מספר שערוריות ושביתות עובדים, אך אלה לא עניינוני. כך עברו עלי שנות 1912 ו–1913, שנות השלום האחרונות, שנים טובות ומענגות בעיר הבירה של המונרכיה האוסטרו-הונגרית, שהשתרעה כמעט על מחצית שטחה של אירופה המרכזית. הצבא הקיסרי ישב בקסרקטיניו ורק פעמיים בשנה, באביב ובסוף הקיץ, ערך תמרונים קצרים, כדי לצאת ידי חובה ולהיות מוכנים למלחמה שאולי תפרוץ. אך סברתי לתומי, מי ילך להרוס שלום בר-קיימא הנמשך מאז שנת 1871?

 

פרק יג שנתון 1893 יוצא לשרת את הקיסר    🔗

בחודש מאי 1914 מלאו לי עשרים ואחת שנה. הגיע תורי להתגייס לצבא הקיסר, לאחר ששנה קודם לכן, עברתי את כל סדרי ביקורת הכושר, כנדרש בחוקת הצבא. מכיוון שבידי היה כבר צו-התייצבות, חתום על-ידי מפקד העיר וינה, לקחתי ממעבידי חופשה לחג הפסח ונסעתי להפרד ממשפחתי בז’אביה ובויז’ני. אם כי עדיין שרר שלום, ולא היה כל רמז לפריצת מלחמה, היה מצב רוח אמי עגום מאד. כנראה שלבה ניבא לה, שעומד להתרחש משהו. נסיתי להרגיעה: “וכי דווקא בשעה שאני משרת בצבא תפרוץ מלחמה? אל תדאגי אמי, רבבות בחורים כמוני יוצאים לעבודת הצבא, לכל אמא קשה ולך קשה שבעתיים. תתפללי לאלוהי צבאות, שאצא בשלום ואחזור בשלום”. אף הסברתי לה מספר פעמים: “השד אינו נורא כל כך, הסתדרתי בוינה שלוש שנים, כשאני מנותק ממשפחה, אסתדר גם בצבא, חשבי כי מועסק אני אצל האדון זידרר ולא משרת בצבא”. “שמור על עצמך בני-בכורי בבת-עיני, ונזכה לראות את שובך בשלום, אף כלה אכין לך בעזרת השם יתברך שמו” אמרה האם המיוסרת. נפרדתי מאחי יוסקה בן השמונה-עשרה, נשקתי לאחי אברום הנער הנכה. נפרדתי מאבי-חורגי דודיע ומיתר הילדים והילדות הקטנים ונסעתי לויז’ניץ להפרד מסבתי רחל ומעבידי הקודם, האדון הירש שואר. בויז’ניץ עליתי על הרכבת, דרך צ’רנוביץ, סטניסלב לבוב ופראג הגעתי בחזרה לוינה, יום אחד לפני מועד התייצבותי.

נפרדתי ממעבידי האדון זידרר, מאשתו ומכל הזבנים, הפקידים והמשרתים של בית מסחר הכל-בו. לפנות בוקר נפרדתי ממנהל בית-המלון, אשר שירתני נאמנה שלוש שנים.

עליתי על רכבת הנוסעים היוצאת דרומה וכעבור שעה אחת הגעתי ל–WIENER NEUSTADT, העיר שוכנת באגן וינה מרוחקת ממנה כארבעים קילומטרים דרומה. אוכלוסייתה יחסית קטנה. מפורסמת היא בקתדרלה שלה בטירה מעוטרת חורשות של משפחת המלוכה מבית בבנברג, שבתוך בית-התפילה שלה על-שם גיאורג, נמצא קברו של הקיסר הראשון מאקסימיליאן הראשון, עיר ציורית מאד אשר בתוכה וסביבתה שכנו קסרקטינים ומחנות צבא של הוד מעלתו הקיסר. נוסף לבית-ספר לקצינים, קסרקטיני צבא חיל המצב של וינה, מספר קאדרים, בתי חולים צבאיים, נמצאו קסרקטינים על שם הקיסרית מריה תרזיה לקליטת טירונים שחויילו לשרות סדיר.

בחצר התספורת שבקומה הראשונה, דאג הפלדוובל האחראי על המפעל, שזהותי האזרחית תיעלם. מה שוויו של בחור, כאשר גורל תלתלי בלוריתו נחרץ בידי הגלבים…בראש מקורח עליתי לקומה השניה ל–KANZELEI, הלא היא לשכתו של הפיינריך חמילובסקי, ספק פולני ספק צ’כי או קרואטי. הוא מנסה לדובבני בעגה וינאית ושואל לפרטי האישיים כמקובל בעת הגיוס לצבא הקיסר. התת-קצין, מנסה להסתיר בפני את השתייכותו לעם סלאבי כלשהו, וניסה לשחק את דמותו של האוסטרי-הוינאי הטהור והמתנשא…“מרגע זה יתווסף לשמך זיגמונד הירש המלים הצבאיות: “SOLDAT EINJAEHRIGER”, ואם תרצה תוכל במרוצת הזמן להשאר בצבא קבע, תעבור קורסים והשתלמויות ועד לדרגת “LEUTNANT” תוכל להגיע. אל תשכח שמאחר ויהודי אתה, הרי שהדרגות “”HAUPTMANN או “MAJOR”, חסומות בפניך אלא אם כן הנך נמנה על בעלי המקצוע כרופא, מהנדס או משפטן, אשר יכולים לעלות אפילו עד לדרגת “GENERAL”, סייג זה יוסר כמובן, אם תחליט להמיר את דתך…” האידיוט הזה חושב לו כי אני יצחק-עמנואל ברבי משה-שמחה, אמיר את דתי כדי לקבל דרגה… כל סולם הדרגות אינן שוות ברכת “מודה אני לפניך מלך אל חי וקיים שהחזרת בי נשמתי” חשבתי בלבי.

“עלה בצעדים חפוזים ל–”KANZELEI“, שבקומה השלישית, התייצב כיאה לחייל של הוד קיסרותו ומלכותו ושם יקבעו לאיזה חייל הנך מתאים”, השמיע בפני הפינריך.

עליתי במדרגות העץ, וחיפשתי את הקאנצליי של המיון. כשהגיע תורי להכנס, נכנסתי בנימוס וינאי לתוך אולם רחב-הידיים, שבו, לצד שולחן ארוך, ישבו קצינים בדרגות מיור מכל חייל וחייל, כאשר עליהם מנצח קצין המטה הכללי בדרגת “OBERST”. בכניסה ישבה פקידה חיננית, רעמת שערותיה החומות מסורקות כלפי ערפה, היא היתה לבושה בכתונת מלחים לבנה עם צווארון רחב עטור סרטים כחולים דקים ובשמלונת אולטרה-מרין ארוכה, דמות כפי שגזרוה מעתון אופנה חדש. הבחורה, כבת עשרים ומשהו, נעצה בי זוג עיניים שצבען כמים ובשפתיה העבות המרוחות נייר “ציקוריה”, שבקושי פתחה אותם, כנראה מחמת עייפות פיהקה כל העת, מאנפפת מתחת לאפה הדק בעגה וינאית כבדה, שואלת ורושמת בעט צפורן שטובלתו כל שנייה בקסת הדיו העומדת לצידה, היא רושמת את פרטי זהותי, מקום הולדתי והמדינה, השכלה, לאום ומקצוע אזרחי. עניתי לה על שאלותיה אחת לאחת. לבסוף פלטה בחיוך WAS SIE EIN WIENER SIND? עניתי לה " NICHT GEBUERTIG ABER EINWOHNER UND ANGESTELLTE BEI DER FIRMA DES HERRN SUEDERER. הנערה שאלה מיניה-וביה, אם אוכל להסדיר לה אי-אלה הנחות בבית-המסחר של האדון זידרר. עניתי לה “אשתדל לקחת דברים בנדון עם המנהל החדש”. הנערה מסרה את הטופס ל-OBERST והוא העבירו לקצין בדרגת MAJOR שלפי מלבושו ניתן היה לפענח כי משתייך לחיל ההוסארים (הפרשים המהירים). המתנתי על הספסל כרבע שעה, עד שהאיש התפנה, קרא טפסים, עיין, הפך אותם, חלקם החזיר למפקדו בציון “ZUR KAVALERIE UNTAUGLICH”, לרוב בני כפרים, ואנאלפאביתים, שנשלחו לחיל הרגלים. את הטופס שלי שמר אצלו. אם להגיד שהיו לי נתונים לחיל הפרשים, הרי אגזים, אמנם נולדתי בכפר וידעתי כיצד מתנהגים עם סוסים ועם עזבי את הכפר ואני בן שבע שנים, לא עליתי על סוס ושכחתי כיצד מרסנים אותו. נזכרתי כי הסוס אוהב מאד את קוביות הסוכר כאשר מכניסים לו אותם ישירות לפיו. השלכתי את יהבי על אלוהים, יחליט המיור מה שיחליט, ובלבד שלא יחליט לשבצני בחיל רגלים או תותחנים. והנה בא הרגע הגואל. המיור קרה בשמי, הצדעתי לו, אם כי עד עתה איש לא לימדני כיצד עושים מלאכה זאת. הוא ענה לי בהנהון ראשו המגולח למשעי. חכיתי, רעדתי למוצא פיו והוא בצורה אבהית ובלשון רכה וזכה אומר לי: "מכיוון שהנך אחד משלנו (לא הבנתי אם כוונתו שאני וינאי או יהודי), השכלתך אינה תיכונית, אך יש לך נסיון טוב בטיפוס בהרים, שהרי נולדת בז’אביה ומי אינו מכיר את ז’אביה שבגליציה המזרחית, אני מניח שתהיה פרש טוב, כמנהל בית-מסחר בוינה עשית במשך שלוש שנים ואת חברת זידרר אני מכיר היטב, על כן אמליץ למפקד מחנה הקאדר שימנה אותך לחשב או לשלם שכר החיילים כעין “RECHNUNGS UNTEROFIZIER”. הוא חתם על הטופס ומסרו ל OBERST הממונה עליו. האוברסט עיין בכתב הטופס ושלחני למזכירת הקבלה כדי למלא עבורי BEWEGUNGS ORDER, להתייצב במחנה הקאדר מספר 3 של חיל ההוסארים, שחנה בקצה חורשה, ליד מגרש אמונים רחב-ידיים, מלא מהמורות, מכשולי עץ, גדרות נמוכים ושיחים, עליהם העבידו בפרך את המגוייסים החדשים, עד להעברתם ל “SCHWADRON” ומשם לגדודיהם ויחידותיהם הקבועות.

בשער המחנה של הקאדר מספר 3 עמד זקיף, שהביט על כולם בעיניים מאירות. ככל שיהיו יותר חיילים בקאדר, כן יופחתו התפקידים המוטלים עליו, לכן שמח. כשראה איש מגולח ראש, נושא מזוודה או שק חפצים מתקרב אליו ושואלו לאן עליו ללכת, הזקיף הסביר לי בגרמנית עילגת את הכיוון, אך הוסיף “אל תסמוך על מלותי – קרא את השלטים המכוונים, אני רק מדריך לחדשים המתקשים בקריאה גרמנית”. הלכתי בהתאם לשילוט והגעתי לחדרו של “RITTMEISTER” – מפקד שוודרון האמונים. על דשי צווארנו המעוטרים סרטים עם זיזגים, התנוצצו שני כוכבי כסף מוגדלים. שמו של האדון ריטמייסטר מוזר, בן אוסטריה מבטן ומלידה, כנראה מהעיר לינץ או זלצבורג. הלה נעץ בי עיניים בהמיות רושפות כאילו אכלתי את אמו, ופנה אלי בהאי לישנא:“אה, אתה גמרת את האוניברסיטה של האדון הרמאי העשיר זידרר, שהתעשר על חלב בני וינה אוסטריה תחתית והעילית, יש לך נסיון רב, לפיכך נתעלם מכל זה ואזכירך כי למטבע שני צדדים, לאור ארבעה צדדים הוא מסנוור והוא מאיר, הוא שורף וגם מחמם, ולי ריטמייסטר מוזר יש מאה צדדים, אני כעסן, רגזן, קנאי, נוקם ונוטר, תמיד עיני צרה, אך גם אוהב תענוגות, משעשע ומבדח ואלה תכונותי, מה לעשות כך בראני DER HERR GOTT. אתה! אגב, מה שמך?” שאל, “זיגמונד הירש” עניתי בהרף עין, “אתה זיגמונד! נראה לי כבחור צנוע, תעבור את האמונים הראשונים, תלמד את תכונותיו ואת אופיו של הסוס, את אביזריו: רצועת הראש, רצועת המצח, מתג ורסן. תלמד להכיר את האוכף, רצועות המשוורת והחבקים. אולם תחילה, גש עם כל מזוודותיך למחלקה הרביעית, התייצב בפני ה–”ZUGSFUEHRER“, סמל פרוסט הטירולי והוא ידאג לאמונים לפי הסדר: הכרת הסוס, הכרת נשק הפרט – ההוסאר, אמוני רכיבה, אמוני דילוגים וטיפוס הרים. אחרי כן כשתהיה פרש ידאג הסמל פרוסט להעביר לך אמונים של חיל רגלים, קצת תרוץ, קצת תזחל, וקצת תקפוץ. רובה, רימון, וביונט. דקירה ושיסוף. בסוף WENN DER HERR GOTT WILL, כאשר תסיים את אמוניך, והאמן לכי הם אינם קשים, אם כי תוציא את חלב אמך שינקת בצעירותך ואת מיץ הקיבה שאספת מזלילתך בוינה. האמונים ייארכו שלושה עד ארבעה חודשים, ולאחר-מכן אני אקבע להיכן ישבצוך. אני גם מקווה שמעבידך, האדון זידרר, יכבד את כתב ידך ויעניק לי ולאשתי הנחות בזמן קניותינו. לא כן? KAVALERIST זיגמונד.” יצאתי את המשרד של מפקד שוודרון האמונים, ריטמייסטר מוזר, הלכתי לחפש את מחלקה מספר 4.

חשבתי בלבי, בינתיים אני מסודר במקצת, מזכירת לשכת המיון וכן הריטמייסטר, מעוניינים שאעמוד לרשותם שעה שיזדקקו לאדון זידרר. הווי אומר כי כבר יש לי כאן קצת פרוטקציה ובאשר ליתר – נחיה ונראה…

 

פרק יד דארגון או הוסאר    🔗

לשבחו של הסמל פרוסט, עלי לציין כי היה איש ישר ודייקן. מלתו היתה מלה, אך שנא ויכוחים. הוא פתח לי כרטסת, רשם את פרטי זהותי, פרטי משפחתי כדי להודיע לה במקרה של פציעה, או מוות ח"ו. אחרי אתנחתא קלה שלחני הסמל לביתן המחסנאות שישב בו הפלדוובל זמלזים, שמוצאו ממחוז קרנטון, – אף הוא, כקודמו, פתח לי כרטיס אישי עם פרטים לגבי מידותי. היקף ראשי, מידת מעיל הקרב, הכתונת, החגורה, המכנסיים והמגפיים: משסיים לרשום, שלחני לאחד מעוזריו והלה הלבישני מכף רגל ועד ראש. כשהגיע למכנסיים, מסר לי זוג מכנסי איש חיל רגלים במקום מכנסי רכיבה, שאלתיו: “הרי מגיעות לי מכנסי רכיבה? הן אני הולך להיות פרש!”. הבחור הרהר במקצת והעיר: “אתה תהיה פרש, כאשר אני אהיה האפיפיור בנדיקטוס החמישה-עשר”. חזרתי לאדון זמלזים והקשיתי בפניו “למה לא אהיה פרש כדברי החיל שנשלחתי אליו על ידך, והרי האוברסט במריה תרזה החליט על התאמתי?!”. “בחור זה צר עין הוא, כל היום חושב הוא כיצד להקניט את הטירונים ולהוריד את מצב רוחם. כשתסיים את האמונים, תקבל את כל שמגיע לך”, והוא הורה לי לגשת לחיל האחראי על אחד מאוהלי האכסון ולקבל מידיו מיטה, שמיכות, זוג פנכי אוכל, צעיף צוואר לשעות הקרות ותרמיל גב מרובע קטן. ניגשתי למטבח השדה ולראשונה טעמתי את ארוחת הצהרים אשר הוד-קיסרותו ומלכותו פראנץ-יוזף הראשון, קיסר אוסטריה גליציה ולודומריה, מלך הונגריה ירום הודו, מחלק לטירוניו שגוייסו לצבאו.

היום הראשון לסידרת האמונים, יום בהיר ומרענן של חודש מאי 1914. רוחות קלות נשבו מהחורשה מאחורי מגרש האמונים המכוסה דשא ירוק. לאחר ריצת בוקר לחילוץ עצמות, חזרנו בסך לאוהלי הקאדר, התגלחנו בעמדות העץ, שלרוחבן עברו צנורות מים דקים מעופרת דקה ודרך ברזי האבץ נזלו מים קרים לכל. כאן התחלתי להכיר ולדעת את “הערב רב” של הטירונים, איש איש שפתו ועגת קללותיו. בתום הגילוח, חזרו הטירונים בריצה מבוהלת לאוהליהם כדי לסדר את מיטותיהם כפי שלמדו אתמול מפי הסמל פרוסט וחבר מרעיו הקורפורלים. ניגשנו למטבח השדה, הטירון הגיש פינכה לעוזר הטבחים והוא מילא לו פינכה בקפה חום מציקוריה או משעורים קלויים, וכן הושיט לו חופן מלא קוביות סוכר ורבי ככר לחם כפרי, הטעים לחיך. שתינו ואכלנו בעמידה.

כעבור רבע שעה, רצנו שנית למטבח אחר, אשר חילק לנו דייסת סולת, כמאה גרם נקניק קראקובי, הונגרי או וינאי. אכן, שבעתי מארוחה כזאת. שמחתי מאד כי הגעתי למקום טוב, לא אחת שמעתי על היחס הגס לטירונים וכל אחד איחל לעצמו שלא יצטרך לעבור את מדורי הגהנום של הטירונות, כל אחד קיוה וציפה שכחייל, יתגנדר בלבושו ויטייל בעת חופשתו עם נערה חבוקה בזרועותיו. גמרנו לאכול. חלק מהחיילים עישנו סיגריות ריחניות, כן עישנו גם סיגריות המגולגלות בטבק תורכי או בוסני. למרביתנו היו מקטורות קצרות עם פיה של שנהב, כפי שהמליצו לנו לפני הגיוס. עישון מקטרת בהפסקות באמונים, לא רק שמרגיע את הראש ומשכיח ממך את צרותיך, הוא גם מרפה את העייפות.

יצאנו ברביעיות לשדה האמונים. כל כיתה מנתה שלוש שורות, התת-קצין הושיבנו על הדשא הירוק. שולחן וכסא אחד, עמדו במרכז המעגל. לאחר מחצית השעה, הגיע המדריך הראשי כשהוא רכוב על סוסו הגבוה, כנראה היה זה סוס מגזע אנגלי ושימש כסוס מירוצים בעבר, ונקנה על ידי הצבא לצרכיו. היה זה מיור שובר, גבר ממוצע קומה, אדמוני, מתחת לאפו שפם אדמוני קצוץ, פניו ורודות מנומשות, צווארו ארוך ושמן כצוואר שקנאי. על שני דשי צווארונו המעוטרים סרט כסף מזוגזג, נעוצים שני כוכבי זהב, אחד על כל דש. לאחריו ירד מסוסו מפקד שוודרון האמונים האופטמאן זגר, איש גבה קומה, רזה, שערותיו שחורות המכסיפות במקצת מעל צדעיו. פניו מלאות ללא שפם, ומגולח למשעי, כנראה שמוצאו מאוסטריה העילית. אחריהם הזדנב רכוב אף הוא על סוסו הריטמייסטר של הקאדר האדון מוזר. לפקודה “IM STAND HABTACHT”, קמנו כולנו כאיש אחד לעמידת דום. לאחר-מכן התישבנו על מקומותינו כשאנו ישובים צפופים זה לזה, אזנינו כרויות לשמוע את הרצאות הפתיחה. הקשבתי למוצא פיו מלה במלה. הוא פתח בברכת “בוקר טוב, טירוני הקיסר”, והסביר לנו כיצד עלינו להתנהג, אף סיפר איזו בדיחה תפלה. שעניינה טיפשותם של יתר החילות. “ייתכן כי את ההרצאה לא תזכרו אך את הבדיחה זכור תזכורו” אמר והתחיל את הרצאתו: “מי מכם יודע מהביבליה באיזה יום נברא הסוס?” שאל. אף אחד לא ענה לו. המיור השתהה קמעה, הרהר והשיב כאילו לעצמו, ביום ראשון – לא, ביום שני – לא, ביום שלישי – לא, ביום רביעי – לא, וביום חמישי – לא, כי מה יש לו לעשות לסוס לבדו. כן ניחשתם, הוא נברא ביום שישי שעה אחת טרם שנוצר האדם. כדי שהאדם יוכל לאלפו לרצונו ולהשתמש בו לצרכיו, הן לעבודה, חריש ומשא והן למלחמה. אפשר לסגלו על נקלה שישרת את האדם בעבודתו, או בנשיאת רכב או פרש קרבי על גבו. בעת העתיקה, רכבו הפרשים אל תוך שורות האויב. הקשתים דרכו קשתותיהם והחצים פגעו או לא פגעו. בתחילת ימי הביניים שימשו לנשיאת אבירים מוגנים בשריון ומגיני שוקיים וזרועות חובשי קסדות ברזל מרוקעות שלחמו אלה באלה בכידון ורומח. לאחר שהומצא חומר הנפץ, חל שינוי גדול בגדודי הפרשים. ארגנו רגימנטים של דרגונים שתפקידם היה ללחום בחיל הרגלים, אך לנוע כפרשים, אולם הפרשים חשו רתיעה בגלל פחדם שמא יפלו מסוסיהם ארצה. כך נטמעו הדרגונים בפרשים הכבדים. תפקידם של הדרגונים היה לפעול כתצפיתנים ולזרז את פעולת המרדף אחר האויב, טובי הפרשים באו מהונגריה ומכאן כינויים “הוסארים”, אליהם גוייסתם. ציודם היחודי היה הרומח וכעת החרב. גדודי הקוזאקים, שהקימו הרוסים דחקו והרחיבו את גבולות ממלכתם בהתמדה. אנשים אלה פראים למחצה, והם מטילים מורא על צבאות הממלכות השכנות. התרופה נגדם היא, עדיפות של חיל רגלים ותותחים למיניהם. במלחמת האזרחים האמריקנית, לפני כחמישים שנה, שני הצדדים, הן חילות הצפון והן חילות הדרום, זרעו בעזרת כוחות הפרשים שעמדו לרשותם, מבוכה בעורף האוייב. גם במלחמה עם הצרפתים לפני כארבעים ושלוש שנים, השתמשו הגרמנים בפרשים כדי להדק את המצור על פאריס. כעת תפקידנו להיות יעילים, לערוך סיורי תצפית לפני צבאות מתקדמים, לפלוש לארץ אויב, להתקל באויב ולהשמידו ועוד כהנה וכהנה!" המיור מוזר סיים את הרצאתו, שאלות כמובן לא היו. המיור ופמלייתו עלו על סוסיהם והסתלקו כלעומת שבאו. כולם חזרו למחנה הקאדר. יתרת היום הוכרזה כיום מנוחה חלקי, עד ליציאה ליום האמונים הממשי, השני.

למחרת בשעה שמונה, התיצבה כיתתנו, שמנתה עשרה טירונים מכל הלאומים ומכל הדתות, במגרש האימונים הריק בקרבת גבעה מעוטרת עצים צעירים. ליד שולחן עץ כפרי פשוט, ישבו שני מדריכים ואחד עמד מאחריהם. השולחן היה מלא ניירות ואחד מהם רשם בהם מה שרשם. מדריך אחר, עמד לצד טירון שכיוון רובה מאוזר מול קרש עץ כשדף נייר מטרה נעוץ בו. המדריך-חונך תיקן לטירון את אחיזת הרובה, בתוך שקע כתפו הימנית. לשמאלם, עמדו בשורה חזיתית הבאים בתור לחניכה, כשהם מחזיקים בידם השמאלית איש איש את רובהו. לאחר תרגילי כוונה למטרה, עברנו לפרק הטעינה והפריקה. לשדה הביאו לנו שני מטבחי שדה ניידים, מרק בשר ולחם, אכלנו את ארוחת הצהרים ולאחריה נחנו כמחצית השעה כשאנו שרועים על הדשא. לאחר-מכן דילגנו לשטח המטווח הכרוי בתוככי הגבעה המעוטרת עצים צעירים. החונך הדביק את ניירות המטרה על הקרש המרובע. חברו האחר הסתתר במחפורת ובידו סובב את הידית המעלה ומורידה בקצב את לוח המטרה. בה בעת, עמד השלישי וצפה במשקפת שדה אחר תוצאות הירי של שלושת הכדורים שהוקצבו לכל טירון. הצופה במשקפת רשם על גבי נייר קרטון שהחזיק בידיו, את תוצאות הירי של כל אחד ואחד מאתנו.

למחרת יצאנו לשדה האמונים, ולמדנו לפרק ולהרכיב את הרובה, הבריח, הצמדת הכידון, תרגולת קרב כידונים וירי ברובה מכודן, ירי מהכתף ומהמותן. חזרנו בצעדה למאהלינו, נשכבנו על המיטות לחלץ עצמותינו ולתפוס קצת מנוחה עד לארוחת הערב. כעבור יומיים של תרגילי ירי, התחלנו ללמוד “”ULANIEN זאת אומרת, הכרת הסוס ורוכבו. תחילה את מיבנה הסוס, ראשו, גבו, בטנו, זנבו, מקומות רגישים ופגיעים בזמן קרב. למדנו את האוכף, התישבות בנוחות, שליטה בריתמות, מתג רסן וחבקים, מתי להשתמש בדורבנות, עלייה, ירידה, ניתור בכל מיני מצבים, מיסתור מאחורי הסוס, הסתרת הסוס במחסה וכיו"ב. בימים שלאחריהם עברנו אמוני רכיבה איטית, רכיבה בין מהמורות, מעבר מכשולים נמוכים כגדרות ושיחים בדהירה ובדילוגים. תחילה ללא ירי אש ולאחר מכן ירי מהמותן. מספר ימים ערכנו אמונים בהסתערות חזיתית, הסתערות אגפית, הטלת חנית דקירה ושיסוף, דקירות סוסי האויב במקומות הרכים והרגישים שלהם. עברו חדשיים מאז שבאתי לקאדר הפרשים. ציוניי, כפי שנרשמו בשדה האמונים על יד החונכים למיניהם, היו כמעט מצויינים, נותרו עוד שני חדשים לגמר הטירונות כנדרש בתקנון. חלק מהזמן עברנו בחזרות רכיבה וירי, טיפוס בהרים, תצפיות, רכיבות להתקלויות, תנועה ליעד, תנועה להיערכות. חלק מהזמן תורגלנו תרגילי סדר של חיל רגלים ושל פרשים, השונים בתכלית אלה מאלה.

כבר התרגלתי לקאדר והיה סיכוי שאשאר בסגל כחשב, אך בתחילת אוגוסט נתבשרנו, כי פרצה מלחמה וכל הטירונים שבקאדר יוצבו לגדודי הפרשים בערי השדה, ולרגימנטים שכבר יצאו להיערכות בחזית גליציה או במרכז פולין. למזלי, או לביש מזלי, הוצבתי לגדוד הדרגונים מספר 131 שבראשו עמד אוברסט ויממר, הגדוד כפוף היה לרגימנט הדרגונים הקיסריים מספר 13 עליו פקד הגנרל קלסן. רגימנט זה שימש עתודה של המטה הכללי כדי לתגבר את הארמיה הראשונה, שלחמה בפולין. בסיסו היה לעת עתה בעיר מעריש-אוסטראו היא מורבסקה-אוסטרבה שבמורביה. אתי באו חברים רבים מכל העמים והלאומים מהקאדר של וינר-נוישטדט ומקאדרים אחרים. כדאי לציין כי חרף התנאים הצבאיים הקשים לא פסחתי ולו יום אחד להניח תפילין, וכן להתפלל תפילה חפוזה כאשר אין הזמן עומד לרשותך.

את הקשר עם משפחתי איבדתי, כי מזרח גליציה וצפון בוקובינה נכבשו במהירות על ידי הרוסים עם גדודי הקוזאקים שלהם, שהגיעו עד למבואות הונגריה. אחרי זמן קצר נודע לי באמצעות האדון זידרר מעבידי האחרון בוינה, אתו הייתי בקשר גלויות דואר, כי כל בני משפחתי פונו מז’אביה, לעיירה הציורית, על נהר האודר בשלזיה בשם אודראו. הם חיים כפליטים על הקצבה דלה שמעניק להם הקיסר. חיפשתי את המקום במפה ומצאתי כי המרחק בינינו, אינו עובר את שלושים וחמשה או ארבעים הקילומטרים. כאב לי על גלותם מכפר הולדתי, אך התנחמתי כי משפחתי מוגנת וכה קרובה אלי, מז’אביה לויז’ניץ המרחק הוא כחמישים קילומטרים ואילו עתה המרחק המפריד בינינו קצר יותר ולכך, חשיבות רבה בחיי חיל בעיתות שלום ומכל-שכן בעת מלחמה. ממשפחתי נודע לי כי סבתי מויז’ניץ נשלחה לכפר הוסינקי. במעריש אוסטראו, איכסנו אותנו בקסרקטיני הפרשים של הרגימנט מספר 13, על שם הקיסרית אליזבט, אשתו המנוחה של הקיסר פרנץ-יוזף. הקסרקטינים מרווחים, שוכנים בדרומה של העיר, בדרך לעיר פרידק-מיסטק. הבניינים שנבנו במאה הקודמת, שכנו בתוך חצר מרווחת ואורוות הסוסים מרוחקות מהם כחמש עד עשר דקות הליכה ברגל. בבואי לגדוד, ראיין אותי מפקד השוודרון השני האופטמן רדליך, בחור צעיר כבן עשרים ושמונה, צנום, רזה וזריז מאד. במוצאו היה אוסטרי ממחוז שטיירמרק, למשפחתו יש משק גדול של פרות וסוסים ושדות מרעה רחבי ידיים. באופיו היה רציני, אדיב אך יחסן ומחשיב את אישיותו. כאשר שמע ממני כי גם למשפחתי היה לפני פרוץ המלחמה משק פרות בהרים וכי הייתי מנהל באחד ממחסני הקונפקצינה של האדון זידרר בוינה, העבירני מייד לראיון נוסף עם מפקד הגדוד אוברסט ויממר, אשר לאחר שיחה של רבע שעה העניק לי דרגת GEFREITER, טוראי ראשון, זאת אומרת, כוכב כסף אחד על דשי צווארוני, ומינה אותי כחשב-שלם וצנזור של מחלקת הדואר הצבאי, בגרמנית “DER K.U.K. UNTEROFFIZIER”. בעיית התפקיד לא הטרידה אותי כלל, קיבלתי כספים מחשב הגדוד, חילקתי את ה-“SOLD” בין החיילים הדרגונים ורשמתי את הפרטים בפנקסי התשלומים שלהם. קיבלתי קופת ברזל קטנה בה החזקתי את הכספים, את המפתח קשרתי על צוארי בשרשרת דקה. מכיון שזמני לא דחק, עסקתי במיון המכתבים שנתקבלו ומסרתים לחיילים באמצעות מפקדי הכיתות שלהם. בהיותי בקיא בשפה הגרמנית על בוריה וכן גם בשפות הסלאביות וביידיש, צינזרתי את המכתבים והגלויות אשר חברי למחלקה הריקו מארגזי הדואר השוודרוניים. ברוך השם, עבודה לא חסרה לי. קראתי את המכתבים וידעתי את הכל על חיילי גדודינו מי עצוב, מי שמח בחלקו ומי מקלל את יום הולדתו, למי לוחץ ועל מה. הם כתבו מכתבים חביבים מאד למשפחותיהם ומכתבי חנופה לנערותיהם. דבר לא נעלם ממני. כעבור חודש ימים, התחילו הדרגונים להצדיע לי, למרות שתקנון הצבא לא חייבם להצדיע לטוראי ראשון. צברתי חופשות כדי לערוך באחד הימים ביקור בן שבוע לפחות, אצל משפחתי באוראו. בלילות לאור החשמל ועד שנרדמתי עברתי על העתונים ועקבתי אחרי המהלכים בחזיתות השונות, הרוסית במזרח והצרפתית במערב.

מאז פרוץ המלחמה שינה המטה הכללי את פקודותיו ותקנותיו, ועל כן דאגתי שבקופה יימצאו מספיק כספים לשלם שכר החיילים והקצינים, וכן בנוסף לחיילים הסדירים והמילואים, יקבלו את שכרם גם קציני הקבע וקציני המילואים שהתייצבו בהמוניהם לתגבר את שורות הרגימנטים, כאשר הכסף הלך ואזל, רתמתי את סוסי, ורכבתי עד לעיבורה של מעריש אוסטראוי. נגשתי לבנק. “MAEHRISCHE VOLKSKASSE” ומשכתי מחשבון הרגימנט עד מאה אלף קרונות. מילאתי את תרמילי בשטרות כסף ותליתי אותו מלוכסן על כתפי השמאלית. במרוצת הזמן הבאתי תרמיל נוסף שקשרתיו לבטנו של הסוס. בדרכי בחזרה סרתי לביתן חשב הרגימנט ודווחתי לו על המשיכה ומסרתי לו את העתק השוברים. לקציני הגדוד, היתה להם כמין פריוילגיה שאת שכרם, מסרתי ישירות ללשכותיהם או לחדרי מגוריהם. עשיתי זאת ביוזמתי כדי שלא יצטרכו לעמוד בתור ולהמתין שעות על גבי שעות לקבלת השכר ששולם להם בהתאם לדרגותיהם ולמצב משפחותיהם. לא אחת פנו אלי קצינים באמצע החודש וביקשו הלוואה קטנה עד לקבלת התשלום החדשי “EINE KLEINE ANLEIHE”. התקנון אסר לעשות זאת ועל כן נאלץ הייתי לדחותם בדברים נעימים וסבירים. הם הבינו את מצבי ולוו איש מאת רעהו. בבקשתם להלוואה טענו בפני שמוטלת עליהם חובה לסייע למשפחותיהם שנשארו בבתיהם. ידעתי כי לא כן הדבר כי את המשכורת המשפחתית, קיבלו המשפחות לבתיהם ישירות ממוסדות העיריות או ממועצת הכפרים בעוד והכסף ששילמתי אני לחיילים ולקצינים, שימש להם כעין דמי-כיס להשלמת צרכיהם, שלא סיפק להם הגדוד. כגון: קניית סיגריות, שתייה בבתי מרזח, בילויים עם נערות, כלומר לשימושם כפי שלבם חפץ.

חלפו מספר חדשים בעבודות שיגרתיות ובשיחות מתמידות עם סגל המחלקה, “האם ישלחונו לחזית או שמא ישכחו מאתנו ונישאר במעריש אוסטראו עד לשחרורנו עם תום המלחמה”? עם משפחתי מז’אביה שישבה באודראו וכן עם משפחת סבתי מויז’ניץ ויתר קרוביה שישבו אף הם בגלות בוהמיה בכפר הוסינקו, הייתי בקשר מתמיד ע"י משלוח גלויות דואר. נאסר עלינו לשגר מכתבים עם מעטפות, וזאת כדי להקל על הצנזורים את הקריאה.

לפני חג הפסח 1915, שחל קרוב לחג הפסחא הנוצרי, יצאתי לבקר את בני משפחתי. למרות מצב הכוננות המתמשך, מאז שפרצה המלחמה באוגוסט אשתקד, רכבתי על סוסי רכיבה מתונה במשך כיום וחצי והגעתי לאודראו. בנקל מצאתי את בית האכרים בו שכנה משפחתי. אין מלים בפי להסביר את התרגשותינו, החיבוקים, הנשיקות והבכי. הילדים גדלו, חלקם למדו בבית-ספר גרמני, אחיותי החורגות התבגרו, התייפו כנערות בני גילן. רק אברום נשאר כפי שהיה. דודיע אבי-חורגי, גויס אף הוא. התגלגל מיחידה ליחידה בפלוגות השירותים, ושימש כעוזר לטבח. אמי ואחיותי החורגות טיפלו באברום. דבר ראשון שהנער הנכה בן השבע-עשרה השמיע באזני בשפתו העילגת היה: “אינך חייל, היכן הרובה שלך”, משהראיתי לו את הכידון ואת סוסי, נחה דעתו.

ביליתי בחיק משפחתי את הימים הראשונים של חג הפסח, ערכתי להם את שני “הסדרים” ובחול המועד יצאתי בדרכי בחזרה לגדודי במעריש אוסטראו. לפני צאתי, השארתי בידי אמי חמש מאות קרונות, כי קיצבת הפליטים והקיצבה בעד אבי חורגי, ששירת באותה תקופה בחזית גליציה, לא הספיקו לה.

למחרת בערב הגעתי למעריש אוסטראו, חזרתי לעבודתי השיגרתית. לאחר שובו של מפקד הגדוד ויממר מחופשת הפסחא שלו, הוא הכניסני לחדרו, שיבחני על יושרי ועל מילוי שני התפקידים והעניק לי דרגת ZUGSFUEHRER. כן מינה אותי כעוזר לצנזור הגדודי. הדבקתי על דשי צווארוני שני כוכבי כסף. חזרתי לקסרקטינים במעריש אוסטרוי לעבודתי כעוזר צנזור בגדודי. באויר כבר הורגשה מתיחות. מפקד הרגימנט קלסן, כינס את קציני מטהו ואת קציני הגדודים הכפופים לו לישיבות ולהתייעצויות. לנו, התת-קצינים הזוטרים, נודע הדבר מתוך קריאת עתונים או פליטת פה של אחד מקציני השוודרונים.

אני עושה כאן אתנחתא, בטרם אתחיל להקשיב מאבי את סיבת פרוץ המלחמה עם איטליה. נטלתי לידי את עתון “ידיעות אחרונות” מיום ו' בחשוון התשנ“ד 25.10.93. השלכתי מבט על כותרת הידיעה הראשית ואני קורא כי “700 אסירים פלשתינים ישוחררו היום ממתקני הכליאה” ומתחתה מופיעה ידיעה באותיות גדולות “שני חיילי צה”ל נחטפו ונרצחו”. חיילי המילואים אהוד רוט ואילן לוי, היו בדרכם לחופשה מגוש קטיף, לקחו טרמפ במכונית ישראלית. החמאס נטל אחריות על הרצח. תגובת ראש הממשלה רבין: “נילחם באויבי השלום.” הימין טוען ואין לשחרר אסירים“. אני שואל את עצמי, עד להיכן הגענו עם הפלשתים האלה, אני נזכר באינתיפדה הראשונה שעשו יושבי פלשת העתיקים – חטיפתה של שרה אמנו מידי אברהם אבינו ע”י אבימלך מלך גרר, ריב הרועים. אברהם חופר בארות, עבדי אבימלך סותמים אותן. המעשה חוזר ונשנה עם יצחק אבינו הפותח בארות שסתמום עבדי אבימלך. מילתם של הרוצחים אינה מלה והבטחתם היא שקר וכזב. הם לא יסבלו כי יהודים “יגזלו את אדמותיהם” “בדם ובאש נפדה אותך פלשתין” "בילאדי, בילאדי, אדמתי אדמתי, ישירו, וינופפו בדגליהם. ומה עם “מסמך העקרונות” שנחתם? ומה עם שיחות טאבה. “נתמקד במלחמה נגד המתנגדים, הרוצים לפגוע בשלום ולהרגו”, קולו של ראש ממשלת ישראל בוקע דרך גלי האתר, אני חושב בלבי, וכי הפסדנו את מלחמת הקוממיות, מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שאנו נכנעים לארגון שחרור הפלשתיני? ובינתיים משפחות הנרצחים מבכות את יקיריהן אך השמחה שורה בבתי הפלשתים. אך אני חוזר וממשיך את סיפורו של אבי:

בעשרים ושבעה לחודש מרץ 1915, הציעו ראשי המונרכיה אוסטרו-הונגריה, לשכנתה הדרומית – איטליה, אתה היתה קשורה בחוזה ידידות משנת 1879, עליו חתמו הקנצלר ביסמארק בשם גרמניה ושר החוץ אנדרושי בשם המונרכיה שלנו, כי עבור הכרזת איטליה על נייטרליות אוהדת, תזכה היא לויתור טירול הדרומית ובתוכה העיר טרייסט וסביבותיה. לאחר שמונה ימי המתנה, מסרה איטליה כי ההצעה בלתי מספקת. וכעבור עשרה ימים, ערכו האיטלקים חוזה עם מעצמות ההסכמה, כי ייכנסו למלחמה לצידן נגד אוסטרו-הונגריה וגרמניה, בתנאי שיקבלו את שטח טירול הדרומית עד למעבר האלפים בברנר, יקבלו את אוסטיה כולה בתוכה העיר טריאסט, את דלמטיה וולוניה, וכן קבל חסות על מדינת אלבניה והרחבת מושבותיה באפריקה.

ביום הרביעי לחודש מאי 1915, ביטלו האיטלקים באופן חד-צדדי את חוזה הידידות של שלוש המדינות. תוך חמישה ימים השתדלו האוסטרים להציע לאיטלקים ויתורים משמעותיים, אך אלה לא הגיבו עליהם. ביום עשרים ושלושה לחודש מאי, הכריזה איטליה מלחמה על אוסטרו-הונגריה. לשון ההכרזה היתה יבשה ולאקונית מאד “ביום רביעי לחודש מאי 1915, נמסרו לממשלת הקיסר והמלך הנימוקים כבדי המשקל על סיבת חוסר האימון של איטליה בחוזה הידידות שהופר על ידי ממשלת הקיסר והמלך ואינו יותר בר-תוקף. לפיכך ממשלת המלך איתנה בהחלטתה, להגן על העניינים האיטלקיים, ולדאוג לזכויותיהם ואינה יכולה לנער את עצמה מהתחייבות זו, נגד האיומים העכשויים והעתידיים. כדי לאחוז בכל האמצעים אשר האירועים מטילים עליהם. מודיע הוד מעלתו המלך כי החל ממחר נימצא במצב מלחמה עם אוסטריה-הונגריה”.

 

פרק טו בחזית איטליה 1918–1915    🔗

לשמע הידיעה על הכרזת המלחמה הסופית של איטליה, קרא לנו מפקד הגדוד, והשמיע באזנינו נאום פטריוטי ובסיומו השמענו קריאות “הידד לחיי הקיסר הישיש”. לפתע נפתחה לנו חזית חדשה, בעוד רוב כוחות המונרכיה טרודים במלחמה בגליציה ובפולין המרכזית. הוכרז מצב כוננות בדרגת חירום, נבדק הציוד הקרבי, ציוד האספקה, עגלות התובלה והעיקר נבדק כושרם של הסוסים, שעמדו באורוות ולעסו כל אותה העת את שיבולת השועל והשחת, שהביאו להם בעליהם.

כמפקד עליון של החזית האיטלקית, מונה הארכידוכס אויגן, לצידו עמד ראש מטהו גנרל קראוס ומפקד קו החזית בן המקום פליטש שעל נהר האיזונצו עד הרוסטרל בהרי הדולומיטים של טירול הדרומית. הרגימנט שלנו עזב את מערוש-אוסטראו בחמש רכבות משא. הסוסים והציוד הועמסו בקרונות סגורים, החיילים ונשקם עלו על קרונות שטוחים ופתוחים. לאחר חמישה ימי נסיעה ברכבת, התמקם גדודנו בשדה פתוח צפונית מהעיירה קארפרייל, ששכנה על נהר האיזונצו העילי, במרכז החזית של רגימנט ההוסארים מספר 13. מכיוון שקיימת סכנת התפרעות והשתוללות של הסוסים משמיעת יריות, קולות נפץ והתפוצצות פגזי תותחים, התרחקנו כשמונה קילומטרים מגדות האיזונצו, בכוונה ברורה כי ההוסארים על סוסיהם, וחבריהם ה“דרגונים” יוכלו בכל עת להגיע לשדה הקרוב ואף להכריע בו.

נמתחו קוי טלפון-שדה ממטה העורפי של הגדוד שישב בעיר טולמין ויחידותיו שהתפרסו מהעיירה פליטש ועד העיר גרץ-גוריצה. בזמני הפנוי קראתי ספרי היסטוריה, כדי לברר לעצמי את סיבת הסכסוך שבין אוסטריה-הונגריה. מתוך הקריאה הבנתי כי הסכסוך קיים כבר מאה שנים.

בשנת 1815, הקונגרס הוינאי היקנה לאוסטריה מעמד של הגמוניה באירופה המרכזית. פרט לגליציה המערבית ומחוזות המרוחקים של בלגיה ודרום גרמניה, חזרו לאוסטריה גבולותיה הקודמים וכן סופח אליה חלק מצפון איטליה (מלכות לומברדיה-ונציה) וניתן לה, לאוסטריה, מעמד של פיקוח וחסות על הממלכות והדוכסיות של הבורבונים וההאבסבורגים באיטליה המרכזית והדרומית.

האיטלקים מעודדים על ידי בני בריתם הצרפתים, לא המתינו עד שצבאות הקיסר פראנץ-יוסף יוצאו בחלקם מחזית גליציה ופולין ובחלקם מבסיסיהם באוסטריה, צ’כיה, קרואטיה, בוסניה והרצגובינה. הם זרמו להגן על גבול המונרכיה בדרום מערב ולמנוע את היערכותם ותנועתם לקוי החזית.

בסוף חודש מאי תקפו האיטלקים את שטחי טירול האוסטרי שהיו מוגנים בכוחות מדולדלים. הכוח האוסטרי הקטן לא עמד בפני ההתקפות הבלתי פוסקות של כוחות האויב העדיפים. הכוחות האוסטרים הקטנים שרובם היו מורכבים מחיל רגלים, נסוגו לאיטם בדרכים הבודדות, ששוליהן נתמלאו עגלות משא נטושות. טורים ארוכים של פלוגות רובאיות השתרכו לצידי הדרכים, כדי לתפוס עמדות הגנה מבוצרות בתוככי ההרים. לעומתם, תפסו רגימנטים אחרים שהגיעו מקרואטיה ומסלובניה, עמדות על נהר האיזונצו שבין העיירה מונטפלקונה עד לעיירה פליטש. בהסתערויות עזות נהדפו האיטלקים בחזרה לעמדות יציאתם. מיום שלושים לחודש יוני עד שישה לחודש יולי וממנו עד שישה-עשר לחודש דצמבר 1915, הסתערו האיטלקים ארבע פעמים על חזית האיזונצו, שבין מונטפלקונה עד לפליטש. ההסתערויות נכשלו, האויב לא השיג אף שעל אדמה. הכוחות הלוחמים הוחלפו בתדירות על ידי כוחות טריים שלנו ונעו לתוך העורף הסלובני. לשם בטחונם האישי הצטרפו אליהם פליטים מתוך אזורי הקרבות הקשים. התקיימו גם קרבות עזים ברצועת המנהרות ובין הגשר שליד העיר גרץ. אם בקרבות על האיזונצו היתה ידינו על העליונה, הרי שכוחותינו סבלו אבידות רבות בהרי הדולומיטים. הגישה להצבת תותחים בהרים היתה קשה ומסוכנת מאד, אף-על-פי שהתותחים פורקו לחלקים וחלקיהם הובלו לפסגות בפרדות ובסוסי משא. גם החיילים הטירוליים הכזיבו ואבדותינו רבו. האיטלקים ניצלו את המצב הנחות של כוחותינו והצליחו לכבוש את החוד הדרומי של המחוז הטירולי. העיר גרץ נהרסה על ידי תותחי האויב.

כתגבורת לרגימנטים ששכנו בהרי הדולומיטים ולאורך נהר האיזונצו בואך להשתפכותו לים האדריאטי, הובאו טירונים חדשים מכל ארצות המונרכיה, ונערים כבני שמונה-עשרה ותשע-עשרה. בלטו ביניהם האוקראינים שהובאו דווקא לחזית זאת, מחשד כי תומכים הם ברוסים, בשל השתייכותם הלאומית. רובם של האוקראינים, לא שלטו בשפה הגרמנית, דבר שהפריע להם להבין את הפקודות שניתנו בגרמנית, לפיכך היתה השתלבותם ברגימנטים הלוחמים באיטליה קשה. הפיקוד העליון היה ער לתופעה זאת וניתנה הוראה כי יש לשחרר מתפקידם כל אותם חיילים אוסטרים השולטים בשתי השפות גרמנית ואוקראינית ולהכשירם כמדריכים צבאיים. ראשונה שחררו את היהודים שנולדו בגליציה ובבוקובינה. גם אם השכלתם היתה בת שבע כיתות עממיות. כבעל דרגה צוגספירר, הפסיקו את עיסוקי כשלם וכעוזר צנזור, ונשלחתי למחנה האמונים שהקים רגימנט ההוסארים מספר 13 בעורף, במרכז גיזרתו בשיפולי ההרים מזרחית לטולמין. במשך עשרה ימים הדריכונו קציני הרגימנט, האופטמנים ולויטננטים למיניהם, את שיטות ההדרכה. נבחנתי מספר פעמים וכשנמצאתי כשיר להדרכה, נשלחתי לקאדר של הרגימנט ששכן בקרבת מחנה האמונים. בקאדר, קיבלתי שתי חוליות בנות חמישה טירונים אוקראינים. הסברתי להם בשפתם מהיכן מוצאי ומיד שביתי את לבם. אלה הם הכללים הראשונים בהדרכה, אמון החיל במדריכו ואמון המדריך בחניכו. כמורה בית-ספר לימדתים בעל-פה את תרגום המלים הנמצאות בשימוש היום-יומי ביחידה צבאית. כן לימדתים הכרת הרובה, הכידון, הליכה בסך, הצדעה, עמדת הגנה, זחילה והסתערות. לאחר מספר ימים לימדתים את הרכב הרובה, ופרוקו, הקנה והכוון, נקיונו, הצמדת הכידון והורדתו. לבסוף הדרכתי את השימוש ברימון רסק ורימון עשן.

כשסיימו חניכיי פרק זה, בא מדריך אוסטרי ממוצא צ’כי ותרגל אותם בירי למטרה, קרב פנים אל פנים וכיו"ב. חניכיי נבחנו על ידי ועדת קצינים, מוינו במקום ונשלחו לרגימנטים של חיל רגלים המפוזרים כתגבורת חדשה. הדרכתי הסתיימה ליד טולמין בחודש מרץ 1916. היתה הצעה לשלחני למחנה אמונים אי-שם בשלזיה. אך מפקד הגדוד האוברסט ויממר לא הסכים לכך, בהיותי חיוני כשלם וכעוזר לצנזור במחלקת הדואר הצבאי, שזה עתה נתווספה לה גם הצנזורה על הכתוב באוקראינית, בה שלטתי. לבסוף ניצח מפקד הגדוד. נשארתי בגדוד 131. חזרתי למחלקתי, לאותם החיילים, לאותם המנהגים, דבר לא השתנה בחמשת חודשי העדרי.

הזמן זחל לאיטו, הימים ימי אביב 1916. בחמישה לחודש מרץ, חידשו האיטלקים את התקפותיהם על נהר האיזונצו, תוך גרימת אבידות כבדות לשני הצדדים. בהתקפה החמישית על הנהר התמקדו במיוחד על המישורים של דוברגו, אך כרגיל ללא תוצאות מצליחות.

חלף חודש מאי הנעים וריחות פריחת עצי הפרי המפוזרים על גדת האיזונצו נדפו ונגוזו, החל חודש יוני אשר בתחילתו עברו יחידותינו לתקפה בחזית שבין היישובים אטש וברנטה. לביש מזלנו נעצרה התקפת כוחותינו. כבר במחצית יוני עברו האיטלקים להתקפת נגד, שאילצה אותנו לסגת ממקומות שכבשנו בהתקפה של השלישי ביוני. עבר חודש וחצי של שקט. כוחות שני הצדדים הלוחמים, התארגנו בעמדותיהם. משהחל חודש אוגוסט, החם, פתחו צבאות האיטלקים במתקפתם השישית על חזית האיזונצו. תוך קרבות קשים ואבידות כבדות, עלה בידי האויב, לכבוש את רמת פודגורה ואת העיר גרץ-גוריצה. בשמיני לחודש ולאחריו כבשו את רמת דוברגו. בחודש אוגוסט 1916 נפתחה חזית חדשה ברומניה, על חשבון דילדול כוחות אוסטרים-הונגרים מחזיתות אחרות כדי לתמוך בגרמנים שתקפו את רומניה.

האיטלקים לא הניחו לנו וכבר לאחר חודש, התקיפו בשביעית והסתערו על חזית שרוחבה כחמישה קילומטרים, ועומקה כמחצית הקילומטר. האיטלקים ידעו לנצל את פיזורם של הכוחות האוסטרים, בלחימה בגליציה ובמזרח פולין. חלף חודש נוסף. בתחילת אוקטובר 1916 תקף האויב בשמינית בשטח דרומית מהעיר גרץ שהיתה בידיהם מאז חודש אוגוסט. הצלחתם, לאחר אבידות קשות, היתה תפישת שטחים והתפשטות דרומה ליד אופקיה-סללה. הפיקוד האיטלקי בהשראת הצרפתים, שניהלו בו בזמן קרבות קשים בארצם נגד הגרמנים, חשב כי בכדי להקל על חזיתם, יש צורך דחוף להוציא כוחות גרמניים מצרפת, ולשם כך יתקיפו האיטלקים ללא הפסק את האוסטרים שיזדקקו לתגבורת גרמנית. בהתקפה התשיעית האיטלקית על נהר האיזונצו, האיר להם המזל חלקית וגם הצליחו לכבוש את היישוב ורטויבה ואת רכסי ההרים ליד נובה-ואס. בהתקפה זו הצליחו לחדור לעומק של ארבעה קילומטרים בשטח לוקטיץ, ווליקי הריבר.

ביום האחד-עשר לחודש נובמבר 1916, נתבשרנו כי הקיסר פרנץ יוזף הראשון בן השמונים ושבע, הלך לעולמו, ובמקומו הומלך קיסר חדש, קארל הראשון. בתי-החולים היו מלאים בפצועים, אף לא ניתן לפנותם לעורף, ולפיכך נאלץ מפקד חזית האיזונצו הגנרל רומר, לסגור את הכנסיות ולהפכן לבתי-חולים שדה ארעיים. החורף של 1917–1916, עבר בשקט יחסי. פרט לכניסת ארצות-הברית של אמריקה בחודש פברואר 1917 למלחמה, לצד מדינות ההסכמה שלחמו נגדנו, לא נערכו קרבות בחזית שלנו. האביב הפציע, והאיטלקים המעודדים מכניסת האמריקאים למלחמה ומתבוסות הגרמנים בחזית המערב בצרפת (שלחמו נגד הצרפתים, האנגלים והאמריקאים), החליטו להוכיח גם הם את כוחם, הם התחילו לתקוף ולהסתער על חזית הנהר. היתה זאת ההתקפה העשירית על האיזונצו, אך גם היא לא עלתה להם יפה. כוחותינו קיבלו תגבורת רבה וציוד. מרוב עגלות משא שהובילו אספקה, פוקקו דרכי העפר המובילות לחזית.

כוחותינו עברו למתקפת נגד ושחררו את השטחים שנכבשו קודם על ידי האויב. עברו עוד שלושה חודשים, שני הצדדים ליקקו את פצעיהם והנה צרה חדשה, ביום שמונה-עשר לחודש אוגוסט 1917 החלה המתקפה האחת-עשרה של האיטלקים. ארבעים ושמונה דיוויזיות איטלקיות ניסו להבקיע להם דרך לעיר טריאסט, אך מגננת כוחותינו הדפה אותם לאחור תוך קרבות קשים. כוחותינו נחלשו מאד וחזית האיזונצו היתה בסכנה גדולה. לצורך תיגבור ותמיכה בכוחותינו, הובאו לחזית גייסות גרמניים. נשמנו קצת לרווחה, אך לא לזמן רב. כדי לנצל את הימים היפים של חודש אוקטובר, עברו כוחותינו (אוסטרו-הונגריים) בצרוף כוחות גרמניים לתקיפה בין הערים פליטש וטולמין. הארמיות של גנרל בילוב הגרמני, וגנרל קראוס האוסטרי, דחקו קדימה למעבר ציוידלה. רבים מחיילי האויב ערקו, חצו את קוי החזית והתמסרו לנו. החזית האיטלקית על האיזונצו קרסה והתמוטטה לגמרי. התקפת כוחותינו נמשכה במירדף אחרי האיטלקים הנסוגים מטירול ומאיזונצו.

ביום אחד עשר לנובמבר 1917, השיגו גייסות הגרמנים של גנרל בלוב וקבוצות גייסות שלנו בפיקודם של הגנרלים קראוס ובורוביץ את נהר פיאבה האיטלקי. המירדף הגיע לסיומו על גדת הנהר, וקו החזית החדש עבר משפך הפיאבה לים האדריאטי, נושק את שפת הנהר ליד פלטרה, משם עבר הקו לאנזדו עד הביצורים של אסייגו. הגנרל האיטלקי דיאז, שבא במקום קודמו גנרל קדרונה, ניסה לשקם ולארגן מחדש את חייליו למגננה.

הרגימנט שלנו מספר 13 השתתף במירדף, וכאשר התיצבה החזית על נהר הפיאבה, עבר גדוד הדרגונים מספר 131 שלנו, להתאכסן בעיר האיטלקית אודינה, שנכבשה במהלך הקרבות. בסוף שנת 1917, נעשו נסיונות על ידי כוחותינו, בתמיכת הגרמנים, לגולל את החזית על הנהר, שתוגבר על ידי כוחות צרפתיים. ההצלחה לא האירה לנו פנים וסבלנו אבידות רבות.

החורף של 1918–1917 כקודמו, חלף בשקט יחסי. היחידות תוגברו, התארגנו ונערכו על נהר הפיאבה, כנראה שהיה בין שני הצדדים הלוחמים הסכם שבשתיקה, כי באביב אין נלחמים. אך כבר במחצית יוני 1918, יצאו כוחותינו למתקפה מתוכננת בחזית רחבה בין שפך הפיאבה ורמת ההרים של שבעת הישובים. כעבור חמישה ימים, עלה בידי האיטלקים לעצור את מתקפתנו וכתוצאה ממעשה זה, הפסיקו כוחותינו את התקפתם האחרונה על גדת הפיאבה. שקט ומנוחה שררו בכל החזיתות לאחר שכל הצדדים הקיזו בהן את דמם. אך לא לאורך ימים. כבר ביום עשרים וארבעה לחודש אוקטובר ועד ליום ארבעה לנובמבר 1918, התחילו האיטלקים במתקפה רבתית על כוחותינו. החלה התפרקות איטית של צבא הקיסר והמלך. ההונגרים היו הראשונים שהוציאו חייליהם מקו החזית בטענה כי אם יש ללחום, אזי ילחמו על גבולות ארצם. החזית האוסטרית על הפיאבה התפוררה. ברוב אכזבתו, הכיר יורשו של פראנץ-יוזף הקיסר קארל הראשון כי אין תקוה להצליח סופית במלחמה וניסה לבוא בדברים עם מעצמות ההסכמה (צרפת, אנגליה ואמריקה), שלא בהסכמת הגרמנים, על שלום נפרד. אולם האויב כבר החליט על חלוקתה המוחלטת של המונרכיה האוסטרו-הונגרית, לפי עקרון ההגדרה העצמית של האומות הקטנות, מהן הורכבה המונרכיה. ההוכחה לכך היתה הדיפת מתקפתינו על נהר הפיאבה על ידי האיטלקים, הצרפתים והאנגלים.

למרות הנצחונות בחזית, מצב המונרכיה היה בכי רע, האבידות בנפש היו עצומות ואספקת המזון הקלוקלת הביאה לידי רעב המוני וריבוי תחלואה ותמותה. חיילינו ערקו מיחידותיהם, במיוחד הצ’כים והסלובאקים, אשר עברו בידיים מורמות לצד הרוסי בחזית גליציה ואוקראינה, משם פיתחו את רעיון חיסול המונרכיה. מרידות פרצו בצי האוסטרי ובפנים המונרכיה בוינה ובערי שדה אחרות פרצו שביתות פועלים.

בסתיו 1918, כשנודע על מפלת גרמניה בצרפת ומפלת בת בריתה בולגריה בחזית הבלקאן, התמוטטה המונרכיה לחלוטין. התפוררות גיסות האוסטרים לפני הפיאבה, שימשה עילה לאיטלקים לנוע קדימה ולכבוש את העיר טריסט ולצעוד לעבר העיר האוסטרית הגדולה – אינסברוק. לממלכה התווסף כאוס נורא. הצ’כים, ההונגרים, היוגוסלבים, הפולנים, והאוקראינים, עזבו את החזיתות וצבאות ההסכמה וחדרו לתוכה ללא כל התנגדות. מה גם שהקיסר הישיש פראנץ-יוזף, שהיה אחת המשענות ששרדו לאחדות הממלכה על ידי הבטחת הפיכתה למדינה פדרלית, לא נשא פרי. בוינה הוכרז על הקמת רפובליקה אוסטרו-גרמנית. קארל, נאלץ היה לוותר על כתרו והמונרכיה התפוררה לאומותיה, לעמיה ולמדינותיה, וגבלותיהם נקבעו לאחר-מכן בחוזה השלום בסן-ז’רמן בשנים 1920–1919. כל אלה סתמו את הגולל על המונרכיה ההאבסבורגית.

כחייל ממושמע, לא יכולתי לעכל את כל התהפוכות האלה, אבל אין בידי ברירה, אצטרך לעשות כפי שכולם עשו, לחזור איש איש לדרכו. מרבית חיילי גדודינו הסתלקו על סוסיהם והתפזרו איש איש לדרכו. מתוך העתון נודע לי כי ועדת שביתת נשק גרמנית, עזבה את ברלין בדרכה לחזית המערבית, וכי חייליהם הגרמניים, החלו במסע חזרה לגרמניה. מסכנים היו הפצועים הרבים, שישבו על ערימות עצים ואבנים, זרועותיהם חבושות אך רכב לפינויים לא הגיע זה מספר ימים. מפקד הגדוד האוברסט ויממר לא רצה לעזבם לאנחות. קציני הגדוד הנותרים פשטו לכפרים כדי למצוא אכרים עם עגלות שיפנו את המסכנים האלה לבית-החולים באודינה. אלפי שבויים שלנו צעדו בשדות, תחת משמרות כבדים. עלונים שהופצו על ידי האיטלקים שעברו בסביבותינו בישרו לנו כי באוסטריה ובהונגריה, פרצו מהפיכות. “עמכם עייף ממלחמה ומרעב, מצביאכם בורוביץ נסוג לאוסטריה כדי להשלים בה סדר”.

נפרדתי מאנשי מחלקתי, שלוש שנים היינו מיודדים. כן נפרדתי ממפקד השוודרון האופטמן רדליך וממפקד הגדוד אוברסט ויממר, האיש שהוביל את גדוד הדרגונים מספר 131 במנהיגותו בעלת התושיה הרבה, לעתים לנצחונות ולעתים למפלות. דמעות נקוו בזויות עיניו, שעה שחילק במו ידיו מסמך, שהוא דף גליון נייר משומן במקצת, ומודפסים בו במכונת כתיבה הוראות פיזור הגדוד והתנהגות החיילים בדרכיהם למקומות הולדתם. את המסמך אני שומר עמדי בשקית בד יחד עם יתר המפות שקיבלתי ממנו.

אבי ניגש לקרדנס ושלף את המסמך ששמר עליו כבבת עינו ומקריא לחבריו את הכתוב בו: “אוסטריה-הונגריה לא הפסידה במלחמה, את היעדים השגנו מול אויב עדיף. צבא הקיסר לחם במשך שנתיים נגד הרוסים והסרבים, במשך שלוש שנים לחמנו בחזית האיטלקית שהתווספה ובה לקחתם חלק נכבד. במשך שנה לחמו צבאותינו נגד רומניה, גם הגישה עזרה למדינות כבולגריה ותורכיה הקשורות אתנו בברית. כדי למנוע שפיכת דמים נוספת, מתבקשת מעצמה הפסקת כל פעילות צבאית כדי להביא מזור לארצנו המשוסעת”.

“הנכם חפשים ללכת בדרככם. במצב זה, אין עומדים לרשותנו כלי תחבורה ורכבות, כדי להסיעכם לארצות מוצאכם. באנדרלמוסיה נעלמו בגדיכם האזרחיים, לפיכך הוריתי לאפסנאי הראשי כי ינפק לכם חליפה צבאית נוספת, זוג מגפיים חדשים וכובע סירה עם סמל הקיסר. יקח עמו כל אחד את חרבו את כידונו האישי לשם הגנה עצמית כדי שתשמרו על נפשותיכם מפני הכנופיות המשתוללות, אל תתגרו בהם אפילו אם יכעיסכום, סעו לדרככם בגאווה ובהגיעכם למחוז חפצכם, מסרו את הנשק שבידיכם לרשויות הממלכתיות, לצבא או למשטרה, כיאה לכבודו של החייל האוסטרו-הונגרי הנפלא”.

תחבתי את המסמך לתרמיל הבד שמונח לפניכם, הוספתי לצידו מספר מפות טופוגרפיות של אזורי הקרבות, צוי-תנועה שונים ומצפן. את פנקס הצבא והתשלומים וכן ניירות של מינויי והעלאתי בדרגה תחבתי לכיס העליון של מעיל הקרב שלי עטור בשלושה כוכבי כסף בשני דשי צווארוני. ארזתי את החליפה הנוספת ואת המגפיים לתוך תרמיל הגב שלי ולתרמיל הצד שבחרתי לי. הצינה כבר נתנה את אותותיה. לבוש מעיל עליון עמדתי בצוותא עם מספר חברים מהגדוד, רובם יהודים שחוזרים לגליציה או בוקובינה, וביקשנו לעצור רכב שיובילנו לתוככי אוסטריה. האיר לנו מזלנו, עברו על פנינו מספר עגלות צבאיות ריקות מיחידות שהתפרקו והרכבים ביקשו להביאם לכפריהם. עלינו על אחת מהן, שהביאה אותנו לעיר טולמין. בעיר השתוללו כנופיות סלובניות לאומיות, שהתכוונו לפרק את נשקנו האישי מאתנו. סרבתי למסור להם את כידוני בכל מחיר. “יש לי עוד דרך ארוכה לעבור”, טענתי בפניהם. איימנו עליהם בשפיכות דמים עד שנאלצו לסגת. תפסתי פיקוד על החברים שבאו אתי, והם סרו למשמעתי כבימים שעדיין שררה בהם המשמעת הצבאית. לרכבת שתביאנו לעיר האוסטרית קלגנפורט היה עלינו להמתין שלושה ימים. סוף סוף עלינו על הרכבת שהיתה גדושה בפליטים, פקידים אוסטרים ובני משפחותיהם. הצפיפות היתה רבה. הנוסעים לא גילו יחס הוקרה לחיילים שלחמו בעד מולדתם.

בתחנת הרכבת בקלגנפורט, התאספו קבוצות נשים מזדקנות שהתאגדו לוועד פעולה למען החיילים החוזרים מהחזית. מסליהן הוציאו דברי מתיקה, לחם ונקניק. הן דחפו לכל אחד מאתנו שטרי כסף, שערכם כבר אבד. ברכנו לשלום ונופפו אחרינו בידיהן עם תזוזת הרכבת שהסיעה אותנו לוינה.

תחילה הלכתי לחפש את האדון זידרר, מעבידי לפני המלחמה. התברר לי כי האיש נפטר לפני חדשיים והחנויות שלו בוזזו כעת על ידי מחרחרי המהומות. הבנק בו החזקתי את חסכונותי נסגר בפקודת הממשלה החדשה שנקראה הרפובליקה של אוסטריה “DEUTSCHOSTERREICH”. חשבתי לגשת למלון שלי ב“שופזגאססה” בו גרתי לפני גיוסי, אך בעלי המלון התחלפו ולא היה בידי כסף עובר לסוחר כדי לשלם עבור הלינה. לא נותרה לי ברירה. וינה מתה בשבילי. אחזור לי לויז’ניץ שמא אמצא שם מישהו ממשפחתי. שבועיים ימים נסעתי מוינה, דרך פראג, קרקוב, לבוב, סטניסלב וצ’רנוביץ, שביניהן נקבעו גבולות של המדינות החדשות שקמו על חורבות המונרכיה. לויז’ניץ, בה שלטו כבר הרומנים, הגעתי ביום 18 לחודש נובמבר 1918, ופסעתי ישר לבית סבתי רחל זלוצובר, שאך לפני מספר ימים חזרה מגלותה שבשלזיה, כיתר תושבי העיר היהודים, שחזרו איש איש לביתו שמלפני הכיבוש הרוסי בשנת 1914.

בסיכום: לחמתי עבור הקיסר. בתקופת שירותי לא נרשמה אף הערת עונשין נגדי. הייתי לויאלי למונרכיה, ומה עלה בגורלי? לבוש נכנסתי למלחמה וערום יצאתי ממנה, זה גורלו של היהודי הלוחם בעד מדינה לא לו. שירתתי בנאמנות ובמסירות ועכשיו, בארץ פולין, שקמה על הריסות גליציה, אין אנו שווי-זכויות במשרדי הממשלה, בפקידות ובמקצועות החפשיים. לבחירות לסיים בוורשה אין לנו זכויות יצוג כמספר התושבים היהודים. המשטרה מקשה על חיינו, גם בוורשה הגישה חברת הסיים הצעת חוק, לאסור את השחיטה היהודית הכשרה, ועוד מעזים לומר לנו כי “אנו, שווי זכויות אתם”.

אבי סיים את סיפורו, אסף את הקלפים שחולקו לו על ידי אחד מהחמישיה, שתורו הגיע לחלוקתם.

אביו של מחבר הספר במסדר עם חיילי היחידה

 

פרק טז יצחוק התותחן סוחב הפגזים    🔗

“בוודאי תראו את בטני המוגדלת, את רוחב כתפי ואת גובהי הארוך. האמינו לי כי כל אלה לא באשמתי הם”, פתח יצחוק פיינר שכננו ממול מבית ספר 7, שברחוב “KAHALNA”, “הקהל”. בית םינתי שניצב מול ביתנו מספר 18 ברחוב זה. “כיצד אי אפשר להראות כ”עוג מלך הבשן" כאשר נולדתי כבן יחיד, מפונק, לפני הולדת אחותי חנצ’יה שנישאה לגיסי אהרון גולדשמידט מרחוב ה“הוצולים”. ספק פחח, ספק סוחר בבגדים אמריקנים משומשים, ספק בעל חנות לעשיית מסגרות לתמונות הקדושים האוקראינים הנקראות “איקונות”. את שני ילדיהם שאני דודם, מי לא יכיר, את הבכור הירש-מרדכי ואחותו אסתר, הנערה היפה והתמירה, אך פוזלת עין שמאלית. אכן פגם ביופי אולם חתן תשיג בבוא העת. הרי יפה היא ומי יבחל בה? נשמה טובה, ייחוס משפחתי לה ומי אשם שהיא נשארה פוזלת? הכל אשמים כי בעיר קטנה כעירנו, לא מצוי רופא הראוי לשמו. אחרי, נולדה אחותי הצעירה שלימה, שהבריות “גומרים עליה את ההלל”, היא היפה בבנות ומרוב יפיה יושבת היא עדיין בבית ומחכה לחתן שיגאלנה מרווקותה. בינתיים מנהלת היא את בית-המכולת של הורי הזקנים צפורה ולייבקה, שנמצא ממול בפינת הרחוב השני, שחלקו החזיתי ברחוב הקהל וחלקו השני והארוך עומד ברחוב האופים. והמכולת הזאת יש לה חלק בהיותי שמן. בן-יחיד, מפונק לעילא ולעילא. אמא צפורה, האכילה אותי מכל טוב, למרקי העוף והבשר שבישלה לנו ולי במיוחד, יצא שם גם ברחובות הסמוכים. לא הסתפקתי בכמה שאמי פיטמה אותי, אלא הייתי מתגנב לעתים קרובות למכולת ומרוקן לתוך גרוני מספר קוביות הבובה או כמה כדורי לייבר קנעדליך שטעם גן-עדן לו. מלאתי את כרסי, וכשחשתי כי המתיקות מתחילה לעמעם לי את השכל, פיטמתי עצמי בדג מלוח ארוך ושמן שנקרא “מאטיאס הערינג”. הסרתי בלאט את מקצת מכסה חבית ה“מאטיאסים” שעמדה בפינה על יד הדלת. הוצאתי ממנה דג מלוח ארוך ושמן. כשלא היתה בקרבתי סכין, לחיתוך ראשו של הדג, חתכתי אותו בשיני הארוכות וכך עשיתי לזנבו. את יתר הפסולת הקשקשים והסנפירים הסרתי באצבעותי או בכף, שאמי השתמשה בו להכנסת פולי הקפה לתוך שקיות הקונים. את הפסולת השלכתי לסל האשפה מלא ניירות וקרטונים של אריזה. מתחתם קברתי, כביכול, את הראיות. לאחר לעיסת ובליעת הדג על עצמותיו וקרביו העדינות, התעורר תאבוני ולפיכך הסרתי מהאצטבא לחמניה או עוגה לקינוח סעודה… וכי פלא הוא שהשמנתי? אם גילתה אמי את מעשי והתריסה בי דברים קשים, הייתי בא אליה בטרוניה “דואגת את יותר לחנות מאשר לשלושת ילדייך. האם יכול אני להסתובב עם בטן ריקה ומקרקרת עד שתואילי להתפנות ולתת לי ארוחת בוקר?”

נולדתי בשנת תרנ“ו-1896. כיתר ילדי היהודים למדתי ב”חדר" אצל ר' מאיר יופיטר, שהכין אותי לבר-מצוה. כדי לא להכעיס את אבי לייבקה, החסיד שהתפלל בבית המדרש של חסידי קוסוב, עזבתי את בית-המדרש ועברתי להתפלל בבית-הכנסת הגדול שחודש בשנת “עת-קץ” לפ"ק, בו הנני מתפלל עד עתה בשבתות ובחגים. כאשר הנני מתעטף בטליתי הגדולה המתאימה למידות גופי, נדמה להם לבעלי-הבתים, כי אני מתפלל, אך לאמתו של דבר, אינני פותח את פי ורק שומע תפילתם של שליחי-הציבור או החזנים. בשעת קריאת התורה, כאשר הגבאי ר' משה אנגל הנקרא “משה הארוך” לא ירמוז לי “יצחוק! השבת הנך עולה לתורה”, אסתלק לפרוזדור או החוצה, לרחוב שלפני הבנין גדול הממדים, עטוף בטליתי ומנהל שיחות על דא ועל הא ועל עניינא דיומא. מטבעי אינני מתעסק בפוליטיקה, אינני ציוני או “בונדאי”, רק אוהד את הסוציאליסטים. משום מה יחשוב הנוער הקומוניסטי בעירנו, שאני אחד משלהם, אך קריאתי את עתון “די פולקסצייטונג” אינה יכולה להעיד על השקפותי השמאליות. בסופו של דבר הריני סוחר אמיד, סחורה קוטבית לדמיונם של נערים ונערות אלה.

בתחילת העשור השני של המאה הזאת, ואני כבר בחור בן חמש-עשרה, גבוה, פני מלאות וצימחתי שפם קצוץ, הבנות סבבוני כדבורים, וחיפשו את קרבתי. לא דחיתי אף אחת מהן, אם כי הבינו כי לא בנקל ישיגוני כחתן בשל הנדוניה הגדולה שעל הוריהן להכין בהיותי היחוס של ה“פיינרים” בעיר. טיילתי עם חלקן בקמיניץ, אף כי בעת ההיא היתה בושה לצאת סתם עם נערה. בין ערוצי הקמיניץ, התחבקנו, התנשקנו והתגפפנו… אולם כולן שמרו על טהרתן…

באיחור רב הגיעה לעירנו קוטיב, הידיעה על רציחת הארכידוכס פרדיננד ואשתו בסארייבו שבבוסניה הרחוקה מארצנו. ההשתדלויות למניעת מלחמה לא הגיעו לאזני, דיברו עליהם היהודים בבתי-המדרשיות, זה אומר תהיה מלחמה וטעמו אתו, חברו מפריך את דבריו ונימוקיו עמו. באחד הימים בתחילת אוגוסט 1914, אני שומע קולות תיפוף עולים ויורדים. היה זה קוצ’יה, הפקח העירוני, שהסתובב ברחובות העיר ותופף כדי לרכז קהל סביבו. לאחר שהתרכזו סביבו אנשים מקומיים, גויים שבאו במקרה לעיר לצרכי קניות וכן ילדים זבי-אף, הכריז ה“פוליציאנט”, כפי שכינוהו הבריות, כי “לפי צו הקיסר פראנץ יוזף הראשון קיסר אוסטריה, גליציה ולודומריה, ומלך הונגריה – יתייצבו לרגל כל אנשי המילואים “RESERVISTEN” מגיל 24 עד 34. על ילידי שנתון 93 ושנתון 94, להגיע רגלי או בעגלות ללשכת הגיוס של הוד קיסרותו, אשר נמצאת בקוסוב אצל מפקד הנפה BEZIRKSHAUPTMANN. כל אחד יגיע בכוחות עצמו מחר בשעה שמונה בבוקר, כולם יתפקדו בלשכה, שאיש מהם לא יחסר וכל העובר על צו זה הרי הוא נחשב עריק וינקטו נגדו כל האמצעים הכתובים בתקנות של הצבא. הפוליציאנט הוסיף שלושה תיפופים, לאות כי מסר את הצו לפי החוק והקהל רשאי להתפזר. המתופף הסתלק לרחוב השכן כשאחריו מזדנבים ילדים זבי-אף החפצים לשמוע שנית ושלישית את צו הקיסר היוצא מפורש מפי קוציה ה”פוליציאנט"…

למזלי, עדיין אינני עונה על חוק הגיוס “MOBILISATION”. לקראת סוף אוגוסט פרצה המלחמה. צבאות המונרכיה האוסטרו-הונגרית פרצו לתוך מדינת סרביה, ואלינו לגליציה, פרצו הרגימנטים הרוסיים וגדודי הקוזאקים שלהם, בלי שיהיה איזה כוח צבאי שיעמוד כנגדם. כיון שהתהלכו שמועות כי הקוזאקים עושים שמות ביהודים, הכריז ראש העיר על פינוי וולונטרי של היהודים מהעיר שעמדה ליפול לידי הרוסים שהתקדמו לרכסי הקרפאטים. ראש העיר הציע לנו להתפנות בדחיפות ברכב עגלות שיעמידו לרשותנו, למחוזות המרוחקים של המונרכיה, הווה אומר לשלזיה או לבוהמיה. מספר משפחות יהודיות שנשארו מרצונם בעיר, נפלו למשיסה לגדודי הקוזאקים, שכבשו את עירנו והרסו חלק ממנה.

אותנו פינו לעיירה הבוהמית הוזיצ’ה ואיכסנונו בבתי הכפריים שבסביבה ובעיירות הסמוכות. את קיצבת התמיכה החדשית קיבלנו מראשי העיריות, או מראשי הכפרים. מראה העיירה הוז’יצה, היה ציורי מאד. עיירה בת כשמונת אלפים וחמש מאות תושבים, כולם צ’כים מדושני עונג, התפרנסו לרוב מעבודות בחקלאות שבסביבה, עבודות ציור על קרמיקה, אמאיל וזכוכית, עבודות בית ותיירות מגרמניה ומאוסטריה. העיירה שכנה בתוך נוף ירוק של עמק נהר האלבה העילי. את משפחתנו העבירו לאחד הכפרים הגדולים, מילטין, שהשתרע לאורך נהר ביסטריצה שזרם דרומה, התחבר עם נהר צ’יצינה, חצה את העיר חלומץ, עד שהשתפך לנהר האלבה. הכרתי את כל המקומות בנסיעותי הרבות עם נשות הכפר שבעליהן גוייסו למלחמה בגיוס הראשון, ושמחו מאד כי הייתי להן לעזר בעבודות השדה הקשות ובשיווק סחורתן.

הורי ושתי אחיותי, גרו בקרבתי ובכל שעת פנאי ביקרתים והגנבתי להם מתנובת השדה והגן שקיבלתי ממעבידתי. בעלה של האישה, מאריצ’קה, היה קרל ז’טץ, הוא גויס למלחמה בגיוס הכללי באוגוסט 1914, והיא נותרה לבדה בביתה הכפרי האמיד, עם שלושה ילדים קטנים, נעזרת במשק על ידי שני הוריה ושלוש אחיותיה. כאשר התחילו להגיע לכפרם פליטי גליציה היהודים, קבע ראש העיר מילטין, כי כל אחד ישתדל לחזור למשקו ובמקום המגוייסים יש להעסיק פליטים צעירים שטרם הגיע זמנם להתגייס. כמובן שהאשה מריצ’קה, “נפלה על המציאה”. הייתי בריא ויפה-תואר והיא בחרה בי כפועל אצלה. לא אחת פנתה אלי לאחר יום עבודה קשה ומפרך ואמרה כי היא מתגעגעת מאוד לבעלה הצעיר, ואף רמזה לי “כי אם חס-וחלילה הוא לא יחזור מהמלחמה, אזי תבחר בי כבעלה, ואם כי דתה נוצרית, לא מפריע לה להנשא ליהודי חביב כמוני!” מיום ליום הרגשתי כי האשה נמשכת אלי, ואני נער שטרם מלאו לי תשע-עשרה שנים, חסר נסיון עם נשים, בעוד שהיא, אמא לשלושה ילדים. לא יכולתי להפטר ממנה. לעתים אמרתי לה, כי אם לא תפסיק להטרידני, אזי אאלץ לעזוב את עבודתי אצלה ואחפש לי משפחה אחרת, שאוכל לעזור לה מבלי שיסובבו את ראשי. אם אגיד לכם כי היתה יפה, אזי אשקר לכם, היא לא היתה יפה במיוחד, אף לא כעורה, כך בינונית, אשה צ’כית שמנמונת-איכרה ככולן, היו לה שיניים לבנות רחבות ושפתיים עבות תאוותניות. פניה מלאות נמשים, ובמסרק ביתי ארוך סירקה את שערותיה החומות על ערפה ואספה במטפחת במטפחת אכרים לבנה.

באחד הערבים, לאחר ששבנו ממכירות בעיירה דבור-קרלובה, בה מכרנו סחורתה והבאנו קרונות למכביר, הזמינה אותי לסעוד עמה. מריצ’קה ידעה כי אני אכלן לעילא ולעילא ואינני בוחל בכל מאכל. היא הוציאה חתיכת בשר-חזיר מעושן ובקבוק טוקאי הונגרי, אכלנו ושתינו עד שכרסי כמעט ונתפקעה, ילדיה כבר ישנו עמוקות, ולפתע היא תופשת בצווארי השמן וללא בושה אומרת לי: “אדון איזידור”, כך קראה לי, “התדע כי אני פוחדת לישון לבדי מאז שבעלי במלחמה? אני רואה בחלומי סיוטים כשאני מרגישה שבעלי אינו שוכב לצדי. למה שאסבול מסיוטים? הן מיודדים אנו לא מהיום, אתה לא תעזבני ואני לא אעזבך”, ותוך כדי דיבורים גררה אותי בכל כוחה למיטתה הזוגית, אשר בחדר השינה שלה… בבוקר, יצאתי ממטתה כשכולי כחול מנשיכותיה, עקבות שהותירו בי שיניה הרחבות…

בבוקר כיבדה אותי בלחם, חמאה וקפה הפוך. לבסוף העזתי לשאול אותה: “גברת מאריצ’קה, אני מבין את תשוקותיך, אך לשם מה הנשיכות האלה? מה אומר להורי שעה שיראו על פני את סימני שנייך”? האיכרה נשבעה בכל היקר כי להבא כאשר תתרגל אלי, בודאי תמעיט בנשיכותיה המביעות את גודל אהבתה אלי. המשכתי לעבוד אצל מאריצ’קה, כשנה, זאת אומרת עד תחילת 1916 ואני בן עשרים. נקראתי למשרד הגיוס אשר בעיר קרלובי-הרדץ, מרחק כשלושים קילומטרים מכפר מילטין לשם בדיקת כושר.

באותו יום של הבדיקה, עזבה מריצ’קה את משקה. רתמנו עגלה עם זוג סוסים, ולקראת ערב הגענו לקרלובי-הרדץ. כמובן שלשכת הגיוס היתה סגורה בשעה כה מאוחרת. בקשתיה שתחזור לכפרה ואני איך שהוא אסתדר כפי שיסתדרו יתר הנקראים. אך האשה בשלה: “לא אעזוב אותך איזידור עד שאדע את ממצאי ועדת הכושר ועד שיפתחו בבוקר את שערי הלשכה”. “ומה תעשי”, שאלתיה? ללא הרהור נוסף ענתה לי: “נלון שנינו בעגלה ולמחרת כאשר ישוע יהיה בעזרתך אסיעך בחזרה לביתי”! לא היתה לי ברירה, האסרב לנדיבות לבה? כיסינו עצמנו בתבן שבעגלה. שנתי נדדה מחוסר ודאות, מה יקבעו הרופאים מחר, בהם תלוי גורלי, ואילו האשה אינה נותנת לי מנוח.

לא היה לי ספק בלבי כי חשבה האשה, שזהו הלילה האחרון שאנו יחד ויש לנצלו עד תום… טעותה התבררה כבר למחרת. בשעה עשר בבוקר הייתי הראשון בין הנכנסים ללשכה, ובצאתי סיפרתי לה, כי כאשר הרופאים ראו את מבנה גופי, גובהי ומשקלי, פסק ראש לשכת הכושר, כי מתאים אני לצבא, ליחידת תותחי שדה. הוא השמיע לי בגרמנית שאותה אזכור כל ימי חיי. “IHR BEFUND EIGNENT ZUR ARTILLERIE UND DER TAUGLICH ZU DIE MITTELE HAUBITZEN. SIE WERDEN AM 15 SEPTEMBER 1915 ZUR WAFFE EINBERUFEN STELLUNGS ORT AM KADER ARTILLERIE DEI PARDUBITZ”.. קיבלתי צו-גיוס, הראיתי לה אותו היא קראה בו חזור וקרוא. לבסוף הסברתי לה כי נותרו לי עד הגיוס, שלושה חודשים מלאים כדאי שתחפש לעצמה עוזר אחר.

הורי לא התלהבו לגמרי מצו-הגיוס שבידי. עלתה על מחשבתם שאסתלק מהמקום לעיר אחרת. אולם להיות עריק, לא היה לטעמי, כי מה אעשה בארץ בוהמיה הנכריה? וכי אשאיר את משפחתי לאנחות? ראש הכפר גם ישלול את קיצבתם החדשית הקטנה. החלטתי כי בינתיים אתייצב כדת וכדין, חרף זוועות המלחמה שחוויתי בראותי את האיכרים הפצועים, כרותי הידים והרגליים ששבו לכפריהם כנכים. לא איבדתי את קור רוחי. אשקר לכם אם אומר כי לא פחדתי, אך הן יודעים אתם כל אחד חושב “לי זה לא יקרה”, לעומת זאת, בחיל התותחנים, אמנם העבודה קשה ומפרכת אך מרוחקים אנו קצת מהחזית ועד שיגיענו כדור ועליו כתובתי, או שיתפוצץ איזה פגז בהטענת הקנה של התותח, הרי האלוהים הוא גדול. אעשה כפי שכולם עשו, הלכו, התייצבו ולחמו, שלא יגידו הרכילאים, הנה יצחוק, הבריא כסוס, “עושה חיים”. ומה יגידו האוסטרים? עוד יהודי אחד מנסה להשתמט מהמלחמה, כדי שאחרים יעשו את מלאכתו.

במשך שלושת החודשים שנותרו לי להתייצבות, הפצירה בי האשה, כי אשאר עמה ולא אתייצב כחוק. היא הבטיחה לי הרים וגבעות, אף היתה מוכנה להסתכן למעני ולהסתירני באסם או בגורן, כדי שהז’נדרמים שיחפשו אחרי, לא ימצאוני. סירבתי לה סירוב מוחלט, אך הבטחתיה כי בעת חופשתי, כשאבוא לבקר את הורי בכפר, אבקר גם אצלה, זכור אזכרנה ועוד איך! בימי ראשון כאשר היינו חפשיים מעבודה, רתמתי את עגלתה, העלינו את שלושת ילדיה ובדרך למקום הרחצה, מתחת לגשר העץ הנטוי על הביסטריצה, או שם בכפר, אספנו גם את אחיותיה ואמה, כדי לערוך פיקניק על גדת הנהר, ואחרי כן להשתכשך במימיו. הייתי היחידי שלבש בגד שהיה ארוך ומפוספס לרוחבו, הנשים והילדים התרחצו ערומים כיום הוולדם. שחיתי עמם עד מחצית רוחב הנהר. לפתע חשתי כי גם שתי אחיותיה מסובבות אותי ומחפשות את קירבתי. נראה שהאשה מרוב בטחון עצמי, סיפרה לאחיותיה על הקירבה שבינינו, והדבר היה למורת-רוחי.

חודש אוגוסט 1915 חלף, שנינו ספרנו את הימים, מריצ’קה לצרכיה, ואני לצרכי. כמה זמן עוד אוכל ליהנות מהחופש כציפור דרור? בדיוק ביום 14 לחודש ספטמבר, יום קודם להתייצבותי בפרדוביץ בקאדר התותחנים, הסיעה אותי מריצ’קה בעגלתה למחנה האמונים של חיל התותחנים של הוד קיסרותו הקיסר פראנץ יוזף. כל אותו ערב התעלסנו, אכלנו, שתינו, וזללנו מעוגותיה שהכינה לרגל מאורע זה. היא לבטח חשבה כי לא נתראה יותר וזהו המקום הראוי להיפרד ממני.

למחרת, לאחר ההילולה עם מריצ’קה, התייצבתי במחנה האמונים. בכניסתי בדק אותי שוטר צבאי שקרא את צו-הגיוס והראה לי את הכניסה לאוהל הפלדוובל אשר לפי דבריו כבר ילמדני לקח. חשבתי מי יודע מה עשיתי? מסתבר כי זהו “הבוקר טוב” של התותחנים. הפלדוובל, בחור נחמד, שמן וגבוה, חשבתי שהוא כפילי. מיד התיידדנו. מאיפה אתה, מה מעשיך בחייך האזרחיים, כמה כיתות למדת? עניתי לו כי אין לי מקצוע, וכי לאחר המלחמה מתכוון אני להיות סוחר. מסתבר כי האיש ממוצא פולני, אף הוא גליצאי, התנהג אלי יפה, לבסוף אמר לי: “איזידור, תותחנים זה לא מה שחשבת. התותח והפגז הם כוח משחית. תשתדל לשלח מה שיותר פגזים, ולהרוג בחיילי האויב”. לפלדוובל קושמרק היתה לשון ארוכה והוא ניסה למכור לי את כל תורת התותחנות על רגל אחת, אמרתי לו בחצי חיוך כמתכוון ברצינות “אם תספר לי הכל, אהיה פטור מלשמוע מפי המדריכים את כללי האמון”. הייתי עייף ויגע מליל ההתעלסות עם מריצ’קה, עיני נעצמו ונפקחו חליפות והוא, הפולני הזה, מרביץ לי תורה על תותחנים… לבסוף שאלתיו, היכן המטה שלי ואיפה מקום מנוחתי. הוא הובילני, והצביע לעבר אחד האוהלים הקשורים בחבלים ליתדות התקועים באדמה הצחיחה. כמעט ששברתי את מפרקתי כשנתקעתי ברגלי הארוכות במתחי החבלים שבכניסה לאוהל. נפלתי על המיטה הראשונה ונרדמתי. ישנתי כהרוג, כמה זמן אינני יודע. שעון לא היה לי, אך מספר שעות טובות נחרתי עד שהעירני קורפורל משופם, שהציג עצמו כמפקד כיתת אמונים. הוא הורני בפקודה לך להתגלח ולהתרחץ ובקול פחות סמכותי אמר: “גש לאוהל האכילה, שלצידו שני מטבחי שדה, ואכול ככל שתוכל”. עשיתי כמצוותו, עברתי לצד שני מטבחי השדה, האדים שנדפו ממכסי הדוודים העידו כי מתבשל בהם קפה שחור, שכוס ממנו בתוספת פרוסת לחם מרוחה מרקחת פרי-הסלק או מרגרינה שטעמה בצל ושום מעורבים, חובה הם לכל תותחן בקומו בבוקר.

בשדה היו מקובצים מספר תותחים שנימנו על סוללות האמונים. הסוללה האחת בת ארבעה תותחים, לועיהם פונים מערבה, תותחי הסוללה השניה פונים מזרחה. היו אלה תותחים קלים תוצרת גרמניה מסוג ל. פ. ה. בעלי קוטר 105 מילימטרים, סביבם הזדנב תור חיילים חדשים כמונו שנקראו בפי מדריכינו “פראיירים חדשים”. אט אט התאספו המדריכים, בחרו מתוך טור ה“פרייארים” חמישה חיילים טירונים לפי סדר עמידתם. ביניהם הייתי גם אני. “אתם תהיו ביחד צוות תותח, מחר תוציאו מתוך הסוללה תותח אחד ותציבוהו עם הלוע לכוון צפונה והצביעו היכן הצפון לאחר שתעיינו במצפנים שעל ידיכם”. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מה זאת לכלות אנרגיה. “הברנש”, כך כנינו את התותח שהוצאנו, אמנם נגרר בדרכים על ידי שני סוסים. למיותר יהיה להסביר כי אנשי הצוות עמם הרכב, יורדים לעזור בדחיפתו והצבתו לפי טעמו של הקצין, הנקרא “קצין עמדה”, שגם הוא נותן את פקודות האש לפי הכוונותיו של קצין התצפית המוסתר, הרואה ואינו נראה. הגיהינום מתחיל, שעה שמפנים את הסוסים מהשטח כדי שלא יבהלו לשמע הירי ויתחילו להשתולל. בשעה שסולקו הסוסים מהשטח חייבים אנשי הצוות ה“פרייארים” למשוך ולדחוף את הכלי הכבד אף שהוא קרוי “תותח קל”. הסחיבה והדחיפה היו כאין וכאפס כנגד הגשת הפגזים במהירות לתותחן המטעין. המדריך צועק מאחור, לעתים יצעק בכעס מעושה, יצווה “BAWEGE SICH SCHNELLER, UND NOCH SCHNELLER DUMMKOPE EINER! ESEL, VERSTEHST NICHT WAS המדריך תת-קצין, מועמד לקצונה, “FAEHNRICH' דגלן “FLEISIG HEIST” אוסטרי משלזיה, ששלט קצת בפולנית מדוברת ברחוב, מקלל בגרמנית:”DONNER WETTER” ובפולנית “PSIAKREW”, החזיק בידיו מקלון ארוך, כשני מטרים בערך, כי למה לו להסתובב סביב התותח סחור סחור אם יכול הוא להסביר מרחוק ובעת ובעונה אחת להסתכל על הטירונים היושבים או עומדים ואזניהם כרויות לשמע דבריו והסבריו. ואני חוזר על דבריו: התותח, הוא נשק אש של התותחנות, קיימים הבדלים לפי הקוטר ומשקל הירי של התותחנות הקלה, הכבדה והכבדה מאוד. קיימים גם הבדלים בין מסלול מעוף הפגזים, אם זו אש תלולה או שטוחה. תותחים קבועים הם תותחי מבצר, חופי הים. עליהם לא נלמד, כי אין זה מעניינינו. מה שעליכם לדעת ולהכניס לראשכם, כי התותחנות שלנו היא ניידת ונקראת “תותחנות הסוס”. בימים קדומים, היתה התותחנות כוח מסייע לחיל הפרשים. בנסיבות טקטיות מסויימות דוהרת הארטילריה יחד עם הפרשים ל“מרחקי הערבות” ומשם מפגיזה את האויב. אך שילוב זה בוטל, כי התותחנים עלולים להפגע מהתקפת נגד של האויב. תהיה זאת טעות כי רק עם תותחים, אפשר להכניע את האויב. הם מסייעים מסוג אל"ף לכוחות המסתערים, בהפגזותיהם עושים הם שמות בשורות האויב ולא בכדי קיימת המימרא “בשר תותחים”. רק בקרב ווטרלו, קיימת סברה, כי התותחים הכריעו את תוצאות המלחמה עם נפוליאון בונפארטה. בימים קדומים, היה הקנה יצוק מברזל, אבץ ונחושת, התפוצצויות הקנים היו תדירות, אך כעת, הקנה יצוק מפלדה, והתפוצצות הקנה תופיע לעתים רחוקות, כאשר לא יטפלו בתותח בזמן הירי כנדרש.

מדריכים באו והלכו, אותו אחד שלימד את הקנה, חידושיו וכינונו, לא הדריך את מיבנה הגלגלים שלו, מריחתם במשחת סיכה. אותו קצין שהדריך כיצד לפרוס את רגלי התותח ולהצמיד גלגליו לאדמה, לא הדריך את מיבנה מגן הפלדה שלו. מי שהדריך את סדר הגשת הפגזים לתותח, לא הדריך את הטעינה, הפריקה וסגירת הבריח ומכל שכן פריקת הפגז שלא נורה. את ראשנו בילבל לנו קצין תצפית האש, שצפה עם משקפתו על הפגז שכביכול צריך היה להתפוצץ על מטרת הסוללה. הוא דיבר אתנו על הבהקים וטווחי קול, אך מסופקני אם מישהו הבין אותו. בערבים, ניתנו לנו הרצאות מהרצאות שונות, מה זאת אש “נגד סוללתית” וכיצד למנוע אותה, דילוגים, והעתקת התותחים. הרצאות האלה לא עניינו אותי ולא אחת נרדמתי תוך כדי ההרצאה עד שעוזר המדריך היה דוחף את מקלו לקצה אפי עד שאתעורר…

חלפו שלושה שבועות של אמונים מפרכים, ובשעה טובה ומוצלחת ביום 26 לאוקטובר 1915 נבחנתי על מה שלימדונו ומשעניתי לוועדת הבוחנים כהוגן אף הוספתי דברים מהרהורי לבי, טפח על שכמי יושב ראש הוועדה, אוברלויטננט מזוקן שפנה אלי בגרמנית רהוטה: “בחינתך היא ללא כל רבב, תותחן פיינר”. “DEINE PRUEFUNG IST TADELLOS, KANONIER ISACK FEINER” . הצדעתי לו והשבתי בגרמנית: “JAWOHL ICH DANKE IHNEN HERR OBERLEUTNANT”, “כן, אני מודה לך אדוני האוברלויטננט” לאחר-מכן ניתנה לכל אחד מהנבחנים תוספת לשמו. במקום “SOLDAT” הפכתי להיות “KANONIER”.

 

פרק יז אש בהרי מקדוניה    🔗

עוד באותו יום, ארזנו את מזוודותינו ואת תרמילינו. יצאנו לרכבת, להיכן נוסעים? כן ניחשתם, נוסעים לחזית ולא לסרביה. עזבנו את תחנת הרכבת בפרדוביץ, המשכנו מערבה לפראג, משם לוינה, משם המשכנו בשיירת קרונות נוסעים לבודפשט. בבודפשט התמהמהנו כשעה וחצי עד שהוסיפו לרכבת שלנו מספר קרונות שטוחים מועמסים תותחים מכל מיני סוגים. הגענו לנויזאץ, השוכנת על גדתו הימנית של נהר הדנובה.

בארבעה לחודש אוגוסט, 1914, כבר הפגיזו תותחי אוסטריה-הונגריה את בלגרד עיר הבירה של סרביה. לא עברו תשעה ימים והנה פלשו כוחותינו לתוככי סרביה. קראו להם בשם מוזר “כוחות הבלקאן”, שעליהם פיקד גנרל השדה פוטיורק, כראש מטהו נקבע גנרל-מיור בלץ. הגרעין הקשה של הארמיה החמישית שבראשה עמדו גנרל פון פרנק וראש מטהו ציצריץ. אל תשכחו, שבאותה עת טרם נפתחה החזית בגליציה והאוסטרים העבירו לארץ קטנה זו כוחות רבים כדי להכניעה במהירות. כבר בתחילת ספטמבר התחילו הסרבים את מיתקפותיהם על חבל ארץ סלובניה שהשתייכה למונרכיה. לאחר שכוחותינו עברו את נהר הסאבה, הם הגיעו בשני לחודש דצמבר 1914 לעיר הבירה בלגרד. כיצד אזכור בדיוק את כל המאורעות? בהיותי כבן עשר, ואני דרדק, לקחני אבי לרבי האדמו“ר מויז’ניץ ר' ישראל. הוא לא ידע כי אני קצת פרחח, אך כיון שאדמו”ר זה אהב את ילדי ישראל אהבה אמיתית, בירכני הרבי שאזכה לזיכרון טוב, ומשער אני כי זכרוני בא לי מברכותיו של האדמו"ר מויז’ניץ. אמרתי כי כוחותינו כבשו את בלגרד בחודש דצמבר 1914, אך עקב דלדול הכוחות, מפאת העברתם לשטח גליציה בו נחלו האוסטרים מפלות, נאלצו כובשי בלגרד שנחלשו לסגת, מה גם שהסרבים לא יכלו לשאת את בושת מפלתם. הם התחילו לתקוף את כוחותינו, בלגרד נפלה לידיהם, לאחר שכוחותינו פינוה במחישה-עשר לדצמבר עשרה ימים לפני חג המולד הקתולי. נגד ארץ מונטונגרו, צ’רנוגורה כפי שכונתה על ידי תושביה, נאלצו כוחותינו לנהל מלחמת עמדות. מספר התקפות שלנו בתחילת 1915, נהדפו על ידי כוחות האויב.

החזית אליה הגעתי מפרדוביץ, היתה שקטה. צורפנו לגדוד תותחי השדה של הקורפוס השלושה-עשר שהיה בפיקוד הארמיה החמישית של גנרל פון פרנק, אך הצטרכתי לחפש את הגדוד כמעט בכל סרביה שחלקה כבוש בידי כוחותינו. איש לא ידע להסביר לנו היכן נמצא הקורפוס שלנו ומכל שכן גדוד תותחי השדה שלנו. נסענו בכל רכב מזדמן, מכוניות, עגלות משא רתומות לשוורים, נושאות ציוד ואספקה וכיו"ב.

בתחילת אוקטובר 1915, התחילו חמש ארמיות אוסטרו-הונגריות, בהתקפה רבתי נגד ארבע ארמיות סרביות וכבשו את כל שטחה. לכוחות המונרכיה, הצטרפו שתי ארמיות בולגריות שהבקיעו להן דרך למקדוניה. הסרבים נהדפו ונאלצו לסגת לתוך שטחי אלבניה. בסופו של דבר מצאנו את גדוד התותחנים שלנו שמספרו 607 ליד העיר פרישטינה, לא הרחק מהגבול האלבני. כשהגיעה כל החבורה שלנו – התגבורת, התייצבנו במטה הגדוד. העבירוני לסוללה מספר 3 שבראשה עמד מיסון “HAUPTMANN”, מעיירה נידחת באוסטריה התחתית. הגעתי בזמן טוב. חיילי הרגלים של הסרבים המובסים ניסו מדי פעם לערוך התקפות והסתערות חזיתיות על כוחותינו אך ללא הצלחה יתירה. מדינתם היתה לפני קריסה מוחלטת. כוחותינו התקיפו מצפון מערב, מצפון ומצפון מזרח. תותחי גדודינו, המטירו אש תופת על הקוים של צבא מונטונגרו וביום עשרה לחודש ינואר 1916, כבש חיל רגלים שלנן את המקום המבוצר ביותר במונטונגרו, לוקצן. התנגדות חייליה נשברה ובמחצית השנייה לינואר, נכבשה בירתם צ’טוניה. אנו היינו עסוקים בפירוק הנשק מהחיילים שנפלו בשבי. המלך הזקן הסרבי פטר הראשון, נמלט מארצו בתחילת פברואר. כבשנו את כל סרביה ומונטונגרו ועברנו למלחמת עמדות. אך במקדוניה הקרובה, התנהלו קרבות של “מעצמות ההסכמה” בפיקוד קצינים בריטים ואוסטרליים, חיילים רוסיים ויוונים וגם שרידי צבא הסרבים. כל אלה לחמו נגד בת בריתנו בולגריה. הבולגרים הנתקפים, נאלצו לעזוב את שטחי הכיבוש המשותפים בסרביה, ולייצב את החזית שלהם נגד הכוחות המשותפים שנקראו ארמיית המזרח. לעומתם, נכנסו כוחותינו בינואר ובפברואר לתוך אלבניה וכבשוה. העיר דורצו נפלה לידינו בסוף פברואר 1916 ואני מרוב סחיבת פגזים והכנסתם ללוע התותח שלנו, קיבלתי בקע בטבור וגם התחלתי לסבול מחרשות חלקית כתוצאה של רעש הפגזים שפלטו קני התותחים. על כן אל תתמהו שאני חרש במקצת. הרופא הגדודי שפניתי אליו והתלוננתי על בקע הטבור ועל חרשותי הפתאומית, אמר לי ספק בבדיחות דעת או ברצינות: “אתה תותחן איזידור, אתה נמצא בחברה טובה. תופעות אלה שכיחות אצל כל התותחנים, אינך זקוק לאשפוז”! הרופא חבש את בטני השמנה בכמה תחבושות עד שלא יכולתי להתכופף, ומה טעם בסחיבת פגזים, כאשר איני יכול להתכופף? הוא רשם לי שבעה ימי מנוחה, ולקינוח הוסיף ואמר לי “שלא תעשה דבר, ואם הבקע לא יחזור פנימה לבטן, אני הוא שאשימך על שולחן הניתוחים ואנתח אותך, אולם על בית-חולים שכח ידידי!” דומני ש“רופא” זה התמחה בחייו האזרחיים בהנחת עלוקות וכוסות רוח לחולי דלקת ריאות… שבעה ימי מנוחה, הלוואי שיתמשכו ללא סוף, מלמלתי לעצמי. לקחתי בשתי ידי את הפתק של ה“צירוליק”. על אהבתי לאוכל כבר סיפרתי לכם. אכלתי מכל טוב, מה גם שאמרתי לטבח האוקראיני כי הרופא ציווני על מנוחה שלמה, כולל החלמה. הטבח הגוי קיבל את דברי כלשונם, ופיטם אותי במשך שבוע ימים, מה עוד ואני בן ארצו, גליציה – אחים לצרה. עליתי כהוגן במשקל ובאמת לא יכולתי לכופף את גופי יותר, מבלי שבקע הטבור יבלוט החוצה.

בתום שבוע המנוחה, חזרתי לסוללה שלי שעמדה למרגלות שני הרים של הכפר סרדינובי, מרוחק מהעיר פרילה. לועי תותחי הגדוד היו מכוונים מערבה לעבר קוי “ארמיית המזרח” על הגדה הימנית של נהר הוארדר, אותו התכוונו לחצות ולכבוש את מקדוניה. מכיוון שלא יכולתי להתכופף כדי להגיש פגזים לתותח האהוב שלנו, העדיף מפקד הסוללה להחליף את תפקידי ולמנותני כעוזר לקצין תצפית אש, תפקיד הכרוך בריצות רבות, כדי להעביר הנחיות למפקד הסוללה לגבי דיוק הפגיעות במטרות האויב. אם כי הייתי כבד תנועה ולא מתאים כל כך לתפקיד נכבד זה, העדיפו בגדוד להחזיקני אצלם ולא להחזירני לקאדר למיון נוסף ואולי גם להעבירני לחיל רגלים. היו לנו שעות רגיעה רבות, שכבתי יחד עם קצין התצפית המחסה שבניתי מאבנים שאספתי מתחת לשיפולי ההרים. הקצין היהיר והגנדרן, לא החליף אתי מלה, רק כשרעבונו דחק עליו, שילח אותי בבהילות למיפקדת הסוללה, כדי להביא לו מתוך ארגז האספקה הרזרבי, לחם, נקניק ובקבוק מי סודה. הבאתי לו את מבוקשו. לעתים, נשאתי לו את שתי פנכותיו עם ארוחת הצהרים שלו ותיאבון “ברוך השם” לא היה חסר לו, כן מסר לי בדחילו את משקפתו שאחליפו בתצפית בעת ארוחותיו.

בתחילת סתיו 1916, ניסתה “ארמיית המזרח” של האויב לתקוף את העיר מונסטיר המקדונית דרומית מעמדותינו. קני תותחי הגדוד שלנו הוסטו דרומה, כדי למנוע את חדירתה למונסטיר ולשבש מגמתה להקל על לחץ צבאות גרמניה על רומניה. מתקפת “הארמייה המזרחית” גרמה לפינוי נוסף של עמדות צבא בולגריה אשר לחם לצידנו ואכן, בשמונה-עשר לחודש נובמבר נפלה העיר לידי האויב. צפונית מהעיר מונסטיר, התנהלו קרבות עזים בין הארמיה המזרחית המורכבת מצרפתים וסרבים לבין כוחות גרמנים ואוסטרו-הונגרים והבולגרים. מגמתו של האויב היתה להקל על הרומנים וזאת על ידי הוצאת הגרמנים מהמערכה במקדוניה. גדודנו דילג ממקום למקום, מעיר לכפר ומהכפר לעיר. תותחינו השֹתרכו לאחר הקורפוס השלושה-עשר, במטרה ברורה לבלום את התקפות האויב. בחבל ארץ זה, המקדוני, הוכנסו כוחות בריטיים ואוסטרלים, האויב הפגיז במיוחד את עמדות הבולגרים, אך גדודיהם שהסתערו, נהדפו כשלהם אבידות קשות. גדודנו לא היה שם, אך השמועות של עצירת הארמיה המזרחית הרימו במקצת את המוראל לאחר התבוסות שנחלו בגזרת מונסטיר. מקדוניה נתמלאה בכוחותינו הנלחמים. אם אגיד שנתקבלנו על ידי האוכלוסיה בהתלהבות, הרי שאחטא לאמת, היא התנהגה בלויאליות, אף כי היינו כובשים. אף-על-פי שהיינו במצב כוננות, בילינו די יפה בקרב האוכלוסיה. הנשים הגישו לנו מאכלי מתיקה, תיקנו את בגדינו העליונים, התחתונים, הגרביים, כיבסו את כותנתינו ואת חותלות מגפינו.

המהפיכה שפרצה ברוסיה בפברואר 1917, הקלה במקצת על כוחות החזית שלנו במקדוניה. רגימנטים שלמים של אוסטרו-הונגרים הוצאו מהחזית הרוסית וצורפו לקורפוס השלשה-עשר. כבר בחודש מרץ 1917 התקיפו כוחות הקורפוס את קו החזית של קשת צ’רנה וגרמו לארמיות המזרח אבידות קשות. התקפות נגד של הארמיה המזרחית נידונה מלכתחילה לכשלון ובתחילת מאי 1917 נחלה מפלה שיזכרוה לעולמים.

רק בתחילת יוני 1917, כאשר האנגלים התקיפו באזור סטרומה, עלה בידי הצרפתים להתקדם בקשת צ’רנה וליד מונסטיר, אך הצלחתם היתה זעירה. שקט שרר עד לחודש אוקטובר השנה. בסוף השנה הביאה העתונות ידיעות כי שוררת שביתת נשק בין מעצמות המרכז – אוסטרו-הונגריה וגרמניה לבין רוסיה, שפרצה בה מהפכה שנייה בה תפסו הבולשוויקים את השלטון, אף התחילו בשיחות שלום אתם. שביתת נשק שררה גם בחזית רומניה. הוקל לנו במקצת וקיוינו כי המלחמה הארורה הזאת תיגמר, והנותרים בחיים יחזרו לביתם. התקפת כוחותינו המתוגברים, הניבה תוצאות מפוקפקות. גדודי הרגליים שלנו בשיתוף עם הבולגרים תקפו את קשת צ’רנה ואת העיר מונסטיר, הכרעה לא נפלה. חיל הרגלים עבר לעמדות מחופרים בשיפולי ההרים ואנחנו הסטנו את לועי תותחינו למען סיוע אש. הסוללה שלנו טווחה את תותחיה להר פוליסטר הגבוה, מערבית למונסטיר. מתחילת 1918 ועד ארבע-עשר לחודש ספטמבר, שרר שקט בחזית שלנו, חזית הבלקן. מדי פעם פשטנו לכפרים השכנים והחרמנו מידי האכרות כל מה שניתן לאכול.

השקט הסתיים בחמישה-עשר לחודש ספטמבר 1918, שעה שכוחות הארמיה המזרחית עברו למיתקפה רבתית, כנגד הכוחות הבולגרים, שהיו נחותים בכוחות. הם לא החזיקו מעמד והחזית שלנו במקדוניה קרסה. צבא המשלוח הגרמני שהגיע במאוחר, נסוג צפונה. לאחר עשרה ימים ביקשה ממשלת בולגריה מאת צבאות בנות-הברית (ההסכמה) שביתת-נשק, ברור שהיא נענתה ברצון על ידי הצרפתים והאנגלים. הארמיה המזרחית החלה לטפל בכוחות אוסטריה-הונגריה שנותרו בודדים בחזית האלבנית. תחת לחץ כבר נאלצו כוחותינו לסגת צפונה. בינתיים כבשו האיטלקים את העיר דורצו באלבניה והסרבים שחררו את בירתם בלגרד. החזית שלנו התמוטטה לגמרי, ולא נותר לנו אלא לסגת ביחידות שהתפרקו מעצמן. נסוגונו עד לגבול הונגריה, למקום ממנו פלשו ב-1914 האוסטרים לתוך סרביה. חלקים מיחידותינו הגיעו עד לבודפשט. פה נודע לנו על המהפכה שפרצה בוינה. הונגריה התנתקה מהמונרכיה. חיילינו התפרקו מנשקם והחזירום לשלטונות המהפכניים ההונגריים, נפרדתי מחברי בסוללה, במחיצתם עשיתי במשך שלוש שנים, נפרדתי מקצין תצפית האש, שהריצני הנה והנה, אף סלחתי לו, אך ל“צרוליק” שהשאירני עם בקע בטבור – לא אסלח לעולם. בחברת מספר חברים הלכנו ברגל בדרכי הונגריה וטרנסילבניה עד שהגעתי בדצמבר 1918 לעירנו קוטיב, בה שלטו האוקראינים. אם כי רבים מהפליטים התחילו לחזור מגלותם עם תום המלחמה בבוהמיה ובשלזיה, אוסטריה והונגריה, איחרה משפחתנו לחזור ורק בחודש מרץ 1919, בין פורים לפסח, התאחדנו מחדש.

 

פרק יח מבית חרושת לשימורי דגים לשוטר צבאי בלבוב    🔗

אחי בכורי יצחק-עמנואל, כבר סיפר לכם כי נולדתי בז’אביה, התייתמתי מאבי משה-שמחה, בשנת תר“ס-1900, ואני בסך הכל בין ארבע-עשרה נשארנו שלוש נפשות במשפחה, אמנו האלמנה בינציה, אני ואחינו הנכה אברום בן השנתיים. מכיון שאימנו, עסוקה היתה בפרנסתנו, גם לאחר נשואיה לדודיע הלר (בעל העגלה), טיפלתי אני באברום, הלבשתיו, הנעלתיו האכלתיו והשקיתיו. גם סידרתי לו את מיטתו הקטנה. הוא מלמל לעצמו כמנסה לדבר, והדבר לא עלה בידו. כאשר נולדו שלושת הילדים מאבינו החורג: בתיה, פנחס-ישראל ושיינדל, טיפלתי גם בהם. לעזוב את הבית לא יכולתי ולכן הביאו לביתנו מלמד ממרכז הכפר, והוא לימדנו את התפילות, חומש ורש”י. אלי צורפו גם מספר ילדים מבתי השכנים, כדי שלא יצטרכו לכתת רגליהם ל“חדר” הקרוב שהיה ליד ביתו של האדון מינסטר במרכז הכפר. החדר האמצעי שלנו הפך, בדלית-ברירה, לחדר לימודים לכל דבר. כאשר גדלתי והגעתי לגיל שש שנים, חוייבתי ללכת לבית-ספר ממלכתי. בז’אביה היו שניים כאלה. באחד שפת ההוראה פולנית ובשני שפת ההוראה אוקראינית. אמי רשמה אותי לבית-הספר האוקראיני הקרוב יותר למקום מגורינו. פולנית וגרמנית למדתי מספר פעמים בשבוע, כך שאל לכם להתפלא כי מתקשה אני בפולנית ואילו את לימודי הגרמנית השלמתי כבר בצבא הקיסר.

למיותר לספר כי בשנת 1914, מיד לאחר שפרצה המלחמה, הבקיעו הרוסים את החזית של חילות אוסטריה והונגריה בגליציה, גדודי הקוזאקים שלהם הרסו ושרפו את העיירות הגליצאיות שברובן היו מאוכלסות ביהודים, ושלדברי הרוסים, שיתפו פעולה עם אויביהם האוסטרים. כדי להקדים רפואה למכה, יעצו וגם דרשו האוסטרים מהאוכלוסיה היהודית להמלט, לנטוש את בתיהם ורכושם. היה בכך משום פיקוח נפש ושיקול זה גבר על כל ההתחכמויות וההימורים, מה עוד ואבינו חורגנו דודיע גוייס קודם לכן במגרת הגיוס הכללי, על -אף שהיה בבחינת לא יוצלח וקשה היה לשבצו לחיל המכבד את עצמו כמו חיל רגלים, פרשים או תותחנים. מכיון שידע לנהוג בסוסים הציבוהו בפלוגת תובלה של אחד הגדודים ומשם התגלגל לעבודות המטבח הבזויות: קילוף תפוחי-אדמה, בצלים ושומים, ניקוי דגים, ופשיטת עורות של בהמות נשחטות. אבינו החורג קיבל כל דבר כמשמעו, התהלך עם ידיים נפוחות ואצבעות פצועות שהחתכים שלהם צרבו והציקו לו. לבסוף, כשהטבח הראשי הבחין כי הוא סובל מדמיעה כרונית בעיניים, ריחם עליו והעבירו למחסן האספקה. ברגעים האחרונים ממש, הביאו האוסטרים עגלות וכמעט בכוח העלונו עליהן. זנחנו את משק הפרות שהיה לנו ויצאנו דרך קרש-מז’יה שבהרי הונגריה, לגלות אל הכפר אודראו אשר בשלזיה ואני כבר נער בן שמונה-עשרה. עוד מעט ויבוא תורי להתגייס לצבא הקיסר.

באודראו היינו זרים, מנוכרים על ידי האוכלוסיה השלזית ספק פולנים ממוצא גרמני, ספק גרמנים ממוצא פולני. בליל של שפות בניבים שלזיים שבקושי ניתן היה להבינם. גם צ’כים מבוהמיה וממורביה לא חסרו כאן ועל כולם נתווספו מספר גדול של משפחות יהודיות מגליציה המערבית והמזרחית. את הוצאות קיומנו שילם ראש הכפר, מתקציב מיוחד שהועמד לרשותו ע"י ממשלת הקיסר בוינה. קיצבה דלה שבקושי איפשרה לנו להיות והיה זה אך טבעי, כי כל מי שהיה כשר לעבודה, יצא לחפש פרנסה בכפר או בעיר בבתי-חרושת שסיפקו מצרכים לצבא הקיסר הנלחם. הייתי מחוסר מקצוע, פרט לתעסוקתי כרועה פרות בשדות וחליבתן ברפתות, ולא היתה לי כל אפשרות לברור לעצמי עבודה מעניינת שאהבתי כמו נגרות או רצענות. שמתי פעמי לכפר שפלוב, ששכן בשנים-עשר קילומטרים צפונית מערבית מאודראו, ליד נהר האודר שזרם סמוך לשני היישובים ובמימיו הגועשים רחשו דגי נהר למכביר. נתקבלתי לעבודה זמנית אצל בעל אחוזה, האדון אלויזי לורנץ, איש שלזיה, שהיה בעל רכוש גדול, החל מיערות, שדות תבואה למרעה, עדרי צאן ובקר וכלה בבריכות דגים, קרפיונים ואחרים. הוא היה ישיש בן שמונים, שערות השיבה שעל ראשו ארוכות היו, והוא סירקן לעורף. אם אומר כי היה איש טוב לב, אחטא לאמת, הוא התהלך ממורמר כל העת. את שני בניו וכן רבים מפועליו איכרי הסביבה, גייסו לצבא עם תחילת הגיוס הכללי. הוא ניסה לדחות להם את הגיוס, בטענה כי עם גיוסם תתמוטט האחוזה “והרי אני ספק דגים משומרים לחיילי הקיסר”. את חלקם הצליח לשחרר וחלקם, מו הגיוס עדיין תלוי ועומד. שמח היה לקבל כל נער או זקן לעבודה, כי חשש שמא לא יוכל לספק את השימורים במועד.

הישיש קיבל אותנו באופן אישי ושוחח עם כל אחד ואחד בנפרד על מצב משפחתו אשר ב“FLUCHT” בגלות. כדי להביע את סלידתו מהרוסים שבעטיים פרצה המלחמה ובגלל הקוזאקים, שהטילו פחדם על האוכלוסיה האזרחית שדדו ורצחו, אנסו והחרימו רכוש, היה הישיש מוצא מגרונו אנחה כבדה כמשתתף בצער ואומר בגרמנית השלזית שלו: “אך, הקוזאקים האלה, הרי הם חיות פרא”. חשבתי תחילה, כי ישלחני לבריכות לאסוף את הדגים ברשתות, אך תקוותי נמוגה במהרה. כמו רבים מאנשי כפרינו ז’אביה, נשלחנו לבתי החרושת שלו לשימור דגים. פחדתי לסרב לו, שמא לא אקבל עבודה במשק אחר ואו-אז יגיד ראש הכפר: “באתם לאכול לחם חסד”, ויתלונן בפני ה-“BEZIRKSHAUPTMANN” ראש הנפה, כי משתמט הנני.

הלכתי לאחד מבתי-החרושת. למזלי נקלעתי למחלקת הדגים וחיתוך ראשיהם. אחרים נקלטו במחלקת הורדת הקשקשים והסנפירים. במחלקת בישול הדגים עבדו נשים מקומיות מומחיות זקנות, לעומתן התעסקו הנערות במילוי הפחיות הריקות בדגים וברוטב. כל היום הייתי חגור סינר, עור וריח דגים חריף נדף ממני למרחקים. גם מהנערות הצעירות בגילי ומתחת לגילי, שמילאו במזלגות ובכפות את הקופסאות בשימורים המוגמרים, נדף ריח דגים מעומם שעורר בי בחילה. מכיוון ששערותי בלונדיניות, ושפמי הדק הסתלסל מתחת לחטמי, חשבוני הריבות כגוי וכאחד משלהן, תושב שלזיה, אם כי הגרמנית שלי היתה גליצאית. מחוסר נערים ובחורים בכפר, הזמינוני לבילויים משותפים בכל ימי ראשון בכרי הדשא של האחוזה. העדפתי להישאר באכסניה שבאחוזה, במקום לאכול משולחנה הדל של אמי שהתפרנסה מהקצבה. רק לקראת שבת הטרחתי את עצמי לבקר את משפחתי ואת אמי, את אברום ואת שלושת הילדים הקטנים החורגים. באכסניה מצאתי לו מקום וזמן להניח תפילין ולהתפלל כל יום תפילת שחרית. בעל האחוזה שילם את שכרי בכל יום שישי בבוקר במטבע של עשרים קרונות זהב, שהתחילו לאזול מהשוק בגלל המלחמה. נוסף לשכרי בעד עמלי הקשה, נתן לי האחראי על המשק או אחד מעוזריו שק מלא עם תנובת השדה, תפוחי אדמה, גריסים, כרוב, קצת דוחן ומספר ביצי תרנגולות. לפעמים, לקראת החגים, העניק לי תרנגולת או תרנגול, “שיהיה לך לבריאות אדון יוזף, לנו יש ברוך השם די ומספיק”, הפטיר בניחותא ושלחנו לבתינו לחופשת החג הקצרה.

העבודה בבית חרושת לשימורי דגים, התנהלה ללא הפסקה עד לפרוץ המהפיכה הרוסית בפברואר 1917. האוסטרים נבהלו כנראה מכוחות המהפיכה ומהתקפות האיטלקים וגייסו מכל הבא ליד. שלוש פעמים נסעתי ללשכת הגיוס המחוזית באולמיץ, מאחר והיה עלי להתגייס לשרות סדיר לצבא ושלוש פעמים נדחיתי. בפעם הראשונה עקב היותי יתום ותומך במשפחתי. בשנייה, מאחר ואחי-בכורי ואבי-חורגי משרתים בצבא ומשתתפים במלחמה. בשלישית עקב עבודתי בבית חרושת לשימורי דגים לצבא שלפי המלצת בעל האחוזה, היתה חיונית מאד לצבא. בפעם הרביעית לא עזרו כל הסיבות שלי לשם גיוסי הדחוף. נאמר לי כי ישבצוני במשטרה הצבאית. תוך כדי הרהורי, כיצד אבשר זאת לאמנו המיוסרת, וכבר תחב לי אחד מהוועדה צו-התייצבות כתוב בגרמנית רהוטה. “קח את הנייר הזה, התייצב במקום ושמע בני, נאמנות לקיסר היא מעבר לכל”.

בשישי לחודש יוני 1917, התייצבתי בקסרקטין של המשטרה הצבאית שנקרא מחנה אמונים של המשטרה הצבאית של הקיסר פראנץ יוזף הראשון. קיבלתי במקום את הלבוש המיוחד של המשטרה, כובע סירה עם מצחיה ואבזם לדחיפת נוצה בתוכו. כחודש ימים טרטרוני ואת יתר המתייצבים למחזור האמונים, בתרגילי סדר, בצעידה רגילה ובצעידת כבוד שנקראת צעידת אווז. הדריכוני כיצד מפעילים רובה ואקדח, ירי מכל המצבים, עריכת חיפוש על חיילים חשודים, עריכת חיפושי בית והעיקר כיצד להשתמש עם החרב הקצרה הניצבת מצד שמאל של חגורתי. המדריכים שקראנו להם “בטלנים”, הראו לנו כיצד יש לסדר את המיטות וכיצד מרימים את צווארון השינל בעת גשם או שלג. עם תום האמונים יצאנו למיטווחים של יומיים, האחד למיטווח רובה והשני למיטווח אקדח. כעבור ארבעה שבועות של אימונים באופאבה, קיבלתי צו התייצבות בבסיס המשטרה הצבאית במחלקת המשמר של תחנת הרכבת המערבית בלבוב. דרגה צבאית לא קיבלתי, כי עשיתי רק את המוטל עלי ותו לא. בדקתי את ניירותיהם של החיילים הבאים והיוצאים מהחזית ואליה, בדקתי אם אין בידיהם ביזה וכן עצרתי חיילים שיכורים שהסתובבו ברחובות לבוב. מדי פעם נצטוינו לערוך פשיטות על בתי הבושת הרבים שבעיר, להוציא מידי הזונות את אתננן שקיבלו מהחיילים ולהחרים את הכסף לטובת קופת המדינה. המשעשע בדבר, שכאשר נכנסנו פנימה בפריצת דלת או בהסכמתן, קראו לנו הנערות: את כספינו אתם לוקחים מאתנו, כדי שיהי לכם לתת אתנן למתחרות שלנו, כי כן ציווה הקיסר.

המשמר שלנו נותר על כנו, בשמירת תחנת הרכבת המרכזית בלבוב שהיתה צומת דרכי רכבות, עד שהעיר נכבשה על ידי האוקראינים הלאומנים, שפירקו אותנו מנשקנו. את החיילים האוקראינים הם גייסו מיד לצבאם, אך את בני האומות האחרות שחררו. היהודים צוו לחזור איש איש לעירו או לכפרו. הרכבות לצ’רנוביץ ולקולומיה חדלו לנסוע. בלית-ברירה התחלתי ללכת רגלי לכיוון ויז’ניץ הקרובה יותר מאשר ז’אביה.

בחודש דצמבר 1918 הגעתי לויז’ניץ, שם מצאתי כבר את משפחתי שחזרה מאודראו והתאכסנה אצל סבתנו רחל זלוצ’ובר, הישישה. בעיר שלטו כבר צבאות רומניה. נהר הצירימוש שסימל גבול בין גליציה ובוקובינה, הפך לפתע לגבול ממשי בין בוקובינה הרומנית לבין אוקראינה המערבית שבירתה היתה לבוב. אחרי מספר קרבות, כאשר הפולנים כבשוה ביולי 1919, הפכה העיר סטניסלב לבירת אוקראינה המערבית. נשארנו כולנו בויז’ניץ תקופת מה עד שאחי יצחק עמנואל הבכור התחתן בקוטיב ואני נשאתי לאשה את פייגה ברכר מהעיירה הבוקובינאית ושקוביץ. הגבול הפך להיות קבוע בין פולין ורומניה. החלטנו לחזור לשטח הפולני בגלל מוצאנו מז’אביה, הכפר בו גרה כל משפחת אמנו, עד פרוץ המלחמה בשנת 1914. אולם התברר לנו כי את המשק הרסו הרוסים, הם החרימו את כל החי, הפרות, הסוסים והכבשים. מכל רכושנו לא נותר דבר והצטרכנו לבנות הכל מחדש.

 

פרק יט חמולת הַהַבֵּרים מסלובודקה    🔗

מי לא הכיר את אבי פרוים מכפר סלובודקה? שמו הלך לפניו הן בקוטיב וכן בכפרי עמק נהר הצירימוש הזורם צפונה. לא כל כך ידועה אמי טובה, שילדה לו תשעה צאצאים, מחציתם נקבות ומחציתם זכרים. אתחיל לפי סדר יציאתם לאויר העולם: אחותי הבכורה ינטה פאוקר, אחרי שנה נולד אחי וולף, הגר כעת בשלזיה בקטוביץ, לאחר שנתיים נולדתי אני משה הנשוי לחוה, כעבור שנה או שנתיים נולדה אחותנו השניה אסתר, שנישאה לאהרון פלוז’ניק מטרנוב, כעת גרים בזבלוטוב שעל נהר הפרוט. אחריה נולדו שני בנים בהבדל שלוש שנים, הרי הם לייבקה הצלם ושלמה. עתה, משהזקין אבינו, עוסק שלמה ברוב עבודות המסחר של אבי, הכרוכות בנסיעה לכפרים, קניית תבואה למוכרה לחנויות בקוטיב או לחוכרי תחנות הקמח של האדון יקל הגרמני. לפני סיום המלחמה נולדו שתי בנות נוספות: לאה ורחל, וכבר יש לך בבית ארבע בנות. ארבע שנים לאחר המלחמה נולד בן הזקונים דוד. חמולה בת אחת-עשרה נפשות.

בכפר גרות בסך הכל ארבע משפחות יהודיות. בית מדרש אין בו, מקוה טהרה אין בו. על בית-קברות אין מה לדבר. ואם נפטר מישהו, לא עלינו, מתוך ארבע המשפחות, טיפל בכך אבי פרוים. הוא הטמין את הנפטר בארגז עץ, העמיסו על עגלתו והביאו לראש קהל עדת היהודים בקוטיב, אליה משתייכת סלובודקה עד היום הזה. ראש הקהל היה מסדיר את לוייתו על פי כללי הקבורה הנהוגים בעיר. לבית-הכנסת לא נזקקו, כי מניין אף פעם לא היה בו. כל יהודי היה מניח טלית ותפילין בבוקרו של יום ומתפלל תפילת יחיד. בשבתות, בימי ראש-חודש כאשר אומרים הלל ומוסף, וכל-שכן בשלוש הרגלים ובימים הנוראים, צעדה כל המשפחה רגלי מהלך ארבעה קילומטרים לבית-המדרש הקרוב והוא של חסידי צ’ורטקוב.

אף אני, לאחר שהתחתנתי ועברתי לגור כאן, הריני מתפלל בבית-הכנסת הגדול ומשפחתנו תרמה לו ספר תורה.

לכפר היו מביאים איזה מלמד דרדקי מקוטיב, שהיה מכתת יום יום את רגליו ל“חדר”, שבדרך כלל היה באחד החדרים של ביתנו הכפרי הגדול. בחדר מאולתר זה לימדונו את אותיות האל“ף-בי”ת, קצת תפילה, קצת חומש עם רש"י, הכל על קצה המזלג. “את היתר כבר תלמדו בעצמכם” אמר לנו הרבי המלמד.

נולדתי בשנת תרנ“ו (1896) בסלובודקה, כפר פסטורלי שבעצם היה המשך של הדולינה שלנו בקוטיב, בתיה הכפריים שכנו בתוך בוסתני עצי פרי, דובדבנים, שזיפים, תפוחי-עץ ואגסים. מלמעלה, בדרך המלך מקוטיב לסניאטין, נראה הכפר כמעגל רחב-ידיים, שבתיו השוליים נשענים על כרי עשבים שצמחו לאורך הצירימוש. מפאת ההצפות הרבות של הנהר נאלצו תושבי הכפר האוקראינים מדי פעם לנטוש את בתיהם הסמוכים ביותר לגדת הנהר ולעבור פנימה מערבה או לצידו השני של הנהר. על שתי גדות הצירימוש נבנו מזחים בהם נקשרו דוברות העצים ששטו צפונה ומזרחה הן לסניאטין זאלוצה שלנו וכן לוואשקוביץ ולנאפולוקוביץ של הרומנים. הדוברות שהו במקום יום יומיים, המשיטים נשארו ללון בכפר, ערכו קצת קניות בחנות של ה”ספילקה" האוקראינית, לחם, נקניק, בשר חזיר, טבק וסיגריות, אך גם לא שכחו להצטייד בבקבוק וודקה שתהיה להם לגימה הראויה לשמחה בשעת ההשטה המשועממת.

לנו היהודים לא היה כל קשר עמם, וכי מה נמכור להם? אם כי בתינו מעורבים היו בין בתי הגויים, רק המזוזה על משקוף דלת הכניסה, העידה בראש חוצות כי הכפרי הגר כאן יהודי הוא. בילדותנו, התלבשנו כמו ילדי הכפר האוקראינים. כותנות פשתן לבנות מעל למכנסינו, שולי שרוולינו מופשלים מעבר לזרועות וקשה להבחין בין יהודי לגוי. בימי ראשון וכן בימי החגים שלהם, התרכזו תושבי הכפר ואנו הילדים, התערבנו ביניהם כדי לשמוע את צלילי הבנדורות, עליהן פרטו זקניהם, מוכי מחלות, חלקם סומים וחלקם מדדים בצליעה. לרוב דיברנו בעגה של שפתם. ריחות טריים נדפו מבתי הכפר וריח מתקתק של תבואה, חיטה ושיבולת שועל שנזרעה במדרון דרך המלך ובשדות שמעברה, בואכה לגבול שפוט של כפר קובאקי. הבתים שבמעגל, מסויידים בסיד לבן כחלחל, גגותיהם מכוסים בקש שדוף, קשור אלומות אלומות, אשר עשן הכיריים, הסתנן והיתמר דרך שני פתחים, השחיר את מראיהן. בקיץ תזרח השמש באור יקרות, ותבריא את הנוף המעורטל למחצה. הלילות מעוטרים בכוכבים נוצצים וירח צהבהב זהבני משוטט לו בין ענני הלילה, כאילו מרקד לו את הקוזאצ’וק. בערוצים שבין חלקות האדמה הסמוכות לבתים, התעלסו זוגות אוהבים, נערים ונערות אוקראיניות, ורקמו לעצמם בארשת חשיבות את עולמם בעתיד, בעזרת “היוזל”, שנקרא בפיהם איסוס כריסטוס. במרכז הכפר התנוסס בניין לבינים מסוייד בצבע סיד לבן כהה, זהו בניין בית-הספר הממלכתי המקומי, בעל ארבע כיתות בשפת הוראה אוקראינית, שכל ילדינו שנולדו עד פרוץ המלחמה ביקרו בו. כשפרצה המלחמה בשנת 1914 נסגר בית-הספר כיון שכל מוריו גוייסו לצבא הקיסר.

אבי פרוים, היה כבר די מבוגר מכדי להתגייס ולמלחמה יצא תחילה רק אחינו וולף ששירת בארמיה של גנרל דאיבל והשתתף בכל קרבותיה בקרפאטים ובמרכז פולין. אני כיליד שנת 1896, בן שמונה-עשרה, עדיין הייתי פטור מלהתייצב למלחמה, אך נקראתי לעיר קוסוב בה ישב ה-“BEZIRKSHAUPTIMANN”, מושל הנפה, כדי להתייצב בפני ועדה רפואית. יצאתי מהועדה עם BEFUND, מתאים לחיל רגלים. תאריך גיוס לא נקבע עדיין כי הקצינים עצמם לא ידעו מה ילד יום.

כעבור חודש נסוגו האוסטרים בלחץ חזק של הרוסים עם הקוזאקים שלהם, אל רכסי הקרפאטים ובהרבה מקומות אף מעבר להם ורגלי סוסי הרוסים דרכו על אדמת קרפאטורוס הקרובה אלינו. את היהודים שבכפרינו לא פינו למרחבי המונארכיה האוסטרו-הונגרית, בחשבם כי הסכנה כמעט ואינה נשקפת להם. נשארנו בכפר תחת שלטון צבאי רוסי. אבי פרוים איבד פרנסתו כסוחר תבואה, כשאין יהודים בעיירות למי ימכור את התבואה שקנה בכפרים? הוא נטש את הפרנסה העיקרית, פנה לסולטיס - ראש הכפר האוקראיני ואמר לו: “ידידי הסולטיס, אנדרי סליפק, אתה לא כשמך, הנך רואה הכל, ראית כיצד התנהגנו אתכם בזמן האוסטרים, לא הבדלנו בין יהודי ואוקראיני, כאחים חיינו בכפר. כעת נשארתי ללא פרנסה ועמי עוד חמישה בני משפחה שמחובתי להאכילם ולהלבישם, עגלה ושני סוסים יש לי, פרנסה אני מחפש האדון סליפק”. “טוב פרויקו”, ענה לו הסולטיס, “מכיון שרוב הגברים יצאו למלחמה עם צבא הקיסר ונשותיהם נותרו ללא עזרה, קח נא את עצמך בידיך ותמצא עבודה אצל איזו אשה בעלת שדה, תחרוש, תזרע, תקצור ותאסוף את תנובת שדותיה, ופרנסה ואוכל לך ולילדיך יהיו, גם את ילדיך הגדולים שלח לעבוד אצל ה”מוז’יקות" – נשות האכרים, ובכך פתרתי את בעייתכם. וליתר היהודים שנשארו, אני אחראי על בטחונם, שימשיכו בעבודותיהם, החייט בתפירתו, הסנדלר בתיקוני נעליים והנגר בבניית חלונות וארגזי חפצים".

לעיר קוטיב, לא יצאנו מחשש לסכנת נפשות. העדפנו להשאר בכפרנו, עם יתר המשפחות הבודדות שטרם פונו לפי הוראת ראש העיר האוסטרי. משפחות אלה נשארו בגלל סיבות שלהם, והן היו נתונות תחת חסותו של ראש העיר האוקראיני שמינוהו הרוסים, אלה חיו מן היד לפה בעוני ובחוסר כל. סיפרו לי, כי באחד הימים עמד בחור יהודי צעיר והשקיף מבעד לחלון ביתו, על כיכר השוק, אך לא הבחין כי באותו זמן כיוון אליו אחד מן הקוזאקים את רובהו, הקוזאק התקרב עם רובהו הטעון למרחק כחמישים מטרים מהחלון, ירה יריה אחת והכדור פילח את ראשו של הבחור המסכן. הבחור התבוסס בדמו ולא היה מי שיושיט לו עזרה ראשונה. אבי פרוים וכל יתר היהודים בכפר, לא ראו ברכה בעמלם, ה“מוז’יקות” ניצלו אותם (אם כי לפני הכיבוש הרוסי היו מיודדים) לא נתנו להם את תנובת השדה למאכל, לא שילמו בעד הסחורה שהחייט תפר להן את כותנותיהן ובגדיהן. בתחילת 1915 הדפו האוסטרו-הונגרים ואיתם גרמנים שחשו לעזרתם את צבאות הרוסים, ואזורינו הפך מחדש לשטח גליציה משוחרר. אך היהודים שנמלטו לגולת בוהמיה לא חזרו לעיירותיהם בגלל חוסר כסף. עיירות עברו תכופות מיד ליד, וכל חזרה שלא ברשות למקום המגורים היתה בה סיכון ועל כן המתינו עד שתסתיים המלחמה.

לשכות הגיוס הנפתיות, החלו לחייל את כל הבחורים, אשר תוצאות ה-“BEFUND” שלהם התאימו לעבודת הצבא והיו כבר בני תשע-עשרה שנה. באחד מימי אוקטובר 1915, היה זה לאחר הימים הנוראים, חג הסוכות כבר היה מאחורינו, העלים בבוסתנים הריקים הצהיבו, ולכפר הגיע פרש אוסטרי רכוב על סוס. הוא בא מעיר הנפה קוסוב וחילק פקודות התייצבות למחויילים שלפני שנה, וביניהם גם לי בן התשע-עשרה. עיינתי היטב בכתוב, כדי שלא אטעה ואתייצב במקום אחר. נותר לי רק לשאול כיצד אגיע לקולומיה להתייצב בקסרקטין של הקאדר? “לקוסוב לך ברגל, דרך השדות, תגיע למקום המפגש ושמה יחכו לכם עגלות שיסיעוכם לקולומיה הישר לקסרקטין” אמר הפרש בהביטו בכתוב בנייד. “ביום השמיני בנובמבר בשעה עשר בבוקר ואתה בקסרקטיו, היתר זה כבר עניינך ידידי!” הוסיף הפרש, הצליף בפרגולו על אחורי סוסו, ועזב את המקום. נשארו לי עוד עשרה ימים להתייצבות. אהבתי את משפחתי, את הורי ואת אחיי ואחיותי הצעירים ממני, וקשה היתה עלי הפרידה מהם.

עשרת הימים זחלו לאטם. השמים קדרו והגשם מטפטף לסירוגין. נפרדתי מהמוז’יקית אצלה עבדתי בהאכלת פרותיה במספוא ובקש קצוץ בתערובת סובין, שהכנתי להן. אבי שכלפי חוץ היה קצת קשוח, כאורח הסוחרים המלוחים, היה מבפנים בעל אופי רך מאוד. עיניו של ר' פרוים זלגו דמעות והוא היה נרגש ביותר. למותר לספר לכם את קושי פרידתי מטובה, שזה בנה השני היוצא למלחמה. על מוות, אף אחד לא העלה בדעתו, “לנו זה לא יקרה” בכך היו בטוחים, יותר קל היה לי להיפרד מאחיי ואחיותי.

לעיר קוסוב הגענו לאחר צעידה חפוזה. יצאנו לדרך לקולומיה. חצינו את העיירות פיסטין ויבלונוב. בשעה ארבע אחרי הצהרים, כשחושך סמיך אפף את כל הסביבה, חלפנו על פני גשר העץ הנטוי על הפרוט, ונכנסנו לפרבר קדמי של העיר קולומיה. פנסי החשמל המבודדים, שנשארו תקינים בתום הקרבות לשחרור העיר, האירו באור עמום את הרחובות המרוצפים אבנים קטנות מרובעות. תריסי החלונות של בתי היהודים היו סגורים כפי שהשאירום בעליהם עם צאתם לגלות ב-1914 לחלק מרחבי המונרכיה. שעטות רגלי הסוסים המפורזלות פרסות ברזל שחוקות, לא הסבו כלל את תשומת לבם של העוברים והשבים, שחזרו לבתיהם ממקומות עבודתם. רגילים היו תושבי קולומיה לקולות אלה. העגלות שהשתרכו לאחר הליווי של הפרשים הגיעו לשערי הקסרקטין על שם רודולף, בנו של הקיסר פראנץ יוזף, שהתאבד בגלל אהבה נכזבת. בתי הקסרקטין שכנו בטבורה של העיר, כאשר מימינם משתרעים שדות אמונים למגוייסים החדשים ולשמאלם השתרעה תחנת הרכבת, בה עוצרת הרכבת הבאה מלבוב, בירת גליציה ומגיעה לצ’רנוביץ בירת בוקובינה. גדר ברזל מפורזלת מרוקעת בסמלי הכתר האוסטרו-הונגרי, ועוד כל מיני דמויות מצועצעות, הקיפו את הבניינים בני ארבע הקומות. השער הקדמי אף הוא מברזל מפורזל תלוי על צירי ווים ונפתח פנימה וחוצה. בכניסה לחצר עמדו שתי סוכות משמר צבועות פסים אלכסוניים שחורים צהובים. לידן, עמדו במלוא תלבושת צבאית ורובים מכודנים שני שוטרים צבאיים, חיילים חסונים אוסטרים בעלי שפמים מקוצצים, שבדקו היטב את היוצאים והנכנסים.

מצד ימין של הבניין הראשון, עמד ביתן מפקדי הקאדר, הנקראים הסגל. היה זה ביתן דו-קומתי בנוי לבנים אדומות, גגו מכוסה אף הוא רעפים אדומים ועל קירותיו טיפסה צמחייה עניפה, שהשתרגה בין חלונותיהם החומים והמסורגים של הביתן. מנגד מצד שמאל השתרע ביתן דומה, ששימש מגורי הקצינים של חיל המצב בקולומיה והוא רגימנט מס 3, הכפוף לדויזיית חיל הרגלים מספר 89, שמפקדתה שכנה בעיר המחוז סטניסלב.

מאחורי הביתן השמאלי, עמדו בתוך חצרות נפרדות ארבעה בניינים גבוהי קומה, ארבע קומות לכל אחד מהם. בבניינים אלה התמקמו ארבעת הגדודים של הרגימנט דהיינו גדוד 31, 32, 33, 34. מכיון שהרגימנט על גדודיו היה כעת בפעולות קרביות אי שם בפודוליה על גדתה השמאלית של נהר זלוטה-ליפה, עמדו הבניינים ריקים ואליהם נדחסו המגוייסים של נובמבר 1915 ואני בתוכם. כל מפעלי הגרניזון של קולומיה דהיינו מכבסת הקיטור, אורוות סוסי הקצינים הפינרוכים (הדגלנים) הפלדוויבלים וכל אנשי השררה למיניהם, עמדו במרובע בתוך חצר משלהם לצד בית השחיטה שעמד בכניסה למרובע וסרחונם הלך למרחקים.

למחרת בבוקר הייתי נרגש במקצת כאשר נשאלתי ע"י פלדוובלים עם שפמים מקוצצים נוסח זלצבורג וברונאו: מי אתה? מהיכן אתה, שם אביך, שם אמך? יום חודש, ושנת לידה. ולבסוף הטביע על טופס השאלון מספר צבאי ומלמל תחת שפמו, “מכאן ואילך מספרך הצבאי הוא כך וכך, אמנם הוא יירשם בפנקסך הצבאי, אך עליך לזכור אותו היטב. וזכור: אם תיפול בשבי, תמסור רק את מספרך הצבאי, שם משפחתך ושמך הפרטי, מהיום אתה מספר, ההבנת זאת מוזס הבר? בתחנת איסוף גדודית, ובבית-חולים צבאי אותו דבר, מספרך הצבאי הוא שילווך עד לצלב האבן שישימו על קברך אם תיהרג”, והוא מתווה בידו הימנית צלב קטן. אמרתי לו בקול תחנונים: “כנראה שהוד מעלתו אדון הפלדוובל לא שם לב מספיק כי אני “ISRAELITE”, לפיכך אבקשך שיקברוני בנפרד כבן דת משה וישראל. אם לא תהיה לכם אבן תשימו סתם קרש עץ או מקל ותרשמו: כאן נח משה הבר מסלובודקה נפת קוסוב שבגליציה. אך צלב חס וחלילה לכם”. הפלדוובל, שבאותו יום רשם אוקראינים רבים, לא שם לב למוצאי היהודי. הוא עיין שנית בטופס השאלון וכשנוכח לדעת כי אכן טעה, מחק את המלה “RUTENER” ורשם “ISRAELITE”. הפלדוובל ציווה עלי לגשת לבית המרחץ, לספר את בלורית ראשי, לגשת למחסן ולקבל בגדי עבודה. כבן כפר לא ידעתי חכמות ומכל שכן שאסור להתחכם בצבא.

ועל כן עשיתי הכל כפי שציווני הפלדוובל. ניגשתי למפקד ה-“KOMPANIE”, ששמו דושקה HAUPTMANN. עשיתי הכרה אתו ועם אנשיו. הפלדוובל לידיץ, בחור גוץ וגרמי, דיבר גרמנית בלולה בניבים סלובניים. הוא דאג שהחברה לא ילכו רעבים ולא ילכו בטל, ידע להעסיקם לאחר שעות האמונים בשדה בכל מיני עבודות בזויות באורוות הקצינים והתת קצינים. הוא בעצמו לא התנזר מאכילה יתירה, אף דאג שביציאה למסע רגלי ארוך ומייגע תהיה כמות מזון מספקת. לא ספק חשב בלבו, עם משונה הם הסלובנים, מצד אחד מחשיבים עם עצמם כאוסטרים, ומצד שני הם סלאווים שמוצאם רודף אחריהם.

 

פרק כ בקאדר בקולומיה    🔗

ש“הוציאו לנו את המיץ” בצבא, זה עניין של מה בכך, מסורת רב-שנתית הוא בצבא אוסטריה, אך את זה שגידפונו, קיללונו והשפילונו על כל שעל ושעל, לא יסולח להם. פי מדריכינו שפע קללות נבחרות של המונרכיה האוסטרו-הונגרית שהשתרעה כל מחצית אירופית המזרחית. בזמן האימונים אסור היה לך לפתוח את פיך ולהציג שאלה. כל כך מסכנים היו אותם חיילים האוקראינים, שהיו רוב בפלוגתינו, אשר לא הבינו גרמנית ואף אם כן ידעו, העמידו פנים כאילו שפה זאת זרה להם. מפקד המחלקה וסגנו הצוגספירר, עברו על תקנות האמונים, בערכם תרגילים קשים ומייגעים, במקומות שלא נועדו להם. הם דחפונו וסובבו ידינו אחורנית, סטרו על לחיינו ובעטו בישבנינו במגפיהם. הם ירקו בפנינו וטענו “הנך תת אדם לא יוצלח”. ופה אין קול ואין עונה. אף אחד אינו מעז לפצות פה ולהתלונן בפני מפקד הפלוגה הצ’כי דושק, אשר לא אהב את האוסטרים. מפקדים אלה מצצו את דמנו ואת דמם של אנשי פלוגת האימונים של הטירונים האוקראינים. האופטמן דושק, עם כל יושרו בהשוואה לסגל שלו, היה מופיע בכל ימי שבת לאחר הצהרים, כמעט לפני השקיעה. לפניו התרוצץ כלב קוקר ספנייל, מהיכן קיבל את הכלבלב הזה, שהיה נדיר בסביבתנו? דיבורו היה איטי, שוקל כל מלה ומלה ומספר על התקדמות הפלוגה באימוני קרב כידונים פנים אל פנים.

מפקדנו דושק הרצה בפנינו ארוכה על מצבנו בחזיתות, בעוד אנו עייפים מיום אמונים מפרך, וכושלים ברגלינו מהמסע החלקי רגלי בחזרה לקולומיה.

האדון דושק, הזמין את כולנו להשתתף בסעודת ערב של יום ראשון, שהוא חופשי מאמונים וכל אחד חופשי לצאת העירה לבלות, בתנאי שקודם יתגלח, יתרחץ, יתגנדר כיאה לחיל של הוד קיסרותו. הסתדרנו מחדש ברביעיות וצעדנו הישר לחדר האוכל של הפלוגה בקומה הראשונה החצוי לשניים, מחציתו השמאלית לאכילה, מחציתו הימנית למגורים, העפנו את פתיתי השלג מהשינלים ומהכובעים שלנו, בעטנו ברגלינו וקפצנו כדי לנער את גושי השלג שהתקשו ונדחסו בין פיסות עקבות נעלינו המסומרות. נכנסנו לחדר האוכל, בו היו כחמישים שולחנות וספסלי עץ מעטרים אותם, אשר נדף מהם ריח עובש שעורר בנו בחילה. כל שולחן קיבל עשרה ככרות לחם אכרים, הוי אומר, שכל אחד מהיושבים סביב השולחן מקבל מחצית הככר ותו לא. לאחר חלוקת האוכל חיילי המחלקה התורנית סעדו ביחד עם כולנו, אף על פי שכרסיהם כבר היו מלאות בדגים מטוגנים ובבשר חזיר מטוגן.

לא יכולנו לרדת לסוף דעתו של מפקדנו דושק הצ’כי, שלא אהב במיוחד אוקראינים, שהם סלאווים כמוהו. היו לו בעיות עם אשתו שגרה לא הרחק ממחנה הקאדר וכאשר היה לבו טוב עליו, נהג לספר לנו בדיחות על נשים. אחת מהן אזכור: אשה חכמה תוליך אותך באף, אשה בהמה תמרמר את חייך, לפיכך בחר לך אשה אתון, כדי שתוכל לרכב עליה!… חשבתי בלבי, אם נהנה הוא מבדיחותיו התפלות, שיבושם לו. התגנדרנו בתלבושותינו הנקיות, וקבענו איש איש בכובע נוצת בת יענה, והרי ציידי הרים נהיה והנוצה מונחת לה בתרמיל הגב שלנו כסחורה שאינה עוברת לסוחר… הברקנו את נדני הכידונים שלנו התלויים בצד שמאל, וזאת כדי להרשים את הנערות הצעירות שנפשן יצאה לבחור אהוב שיחבקן בזרועותיו. הנערות בתלבושתן הלאומית, “הספודניצות” והאפודות הסרוגות, התכסו במעילי פרוות כבשים קצרים, על אף הקור לא ויתרו על הסרטים הצבעוניים שנתלו על נזר סביב כובעי הראש הפרוותיים. לא פחות מהן רעבים היו טירוננו לחיבוק נערה. בדמיונם העלו תמונות נועזות, על נשים המעורטלות למחצה, עוצמות עיניים וחבוקות בזרועותיו של הגבר.

לא חסרו בדרך הראשית מסעדות פולניות ואוקראיניות ובתי מרזח ברחובות הצדדים. אולם לא היה לנו מספיק כסף כדי לארח במסעדה נערות לארוחת צהרים טובה, כולל תה רוסי, שלאחר נסיגתם בסוף 1914, השאירו במחסניהם קופסאות תה משובח לעילא ולעילא. הצטרכנו לשלם סכום של מאה קרונות בשטרות נייר ואילו משכורתנו הספיקה לקניית מספר חפיסות סיגריות ועוד משהו בחנות המחנה. כשיצאתי מביתנו בסלובודקה, דחפה לי אמי בידי שני מטבעות של עשרים קרונות זהב, כעת בשוק מחירה היה כבר ארבע מאות קרונות בשטרות. חשבתי בלבי, הנה מכשירים אותי ל“בשר-תותחים” ומה יעזרו לי הקרונות מזהב? הכדאי לשמור אותן או כדאי לפרטן לשטרות נייר ולעשות חיים? פרטתי אצל בעל המסעדה רק עשרים קרונות ואילו לחברי האוקראיני לא היה אפילו זקסיר בקוע אחד בכיסו. וכשבא לבלות אתי עם שתי הנערות בנות עדתו, אני, כג’נטלמן, שילמתי עבורי, עבורו ועבור הנערות שנתלוו אלינו. לאחר האכילה והשתיה, יצאנו עם הבנות, השתוללנו קצת, אף התעלסנו, ולאחר בקשה אדיבה נשארנו בביתה של אחת הנערות לארוחת ערב, הרי זה יום ראשון שהוא יום מנוחה, ואוקראיני המכבד את עצמו יכין ליום זה אוכל למכביר. האם המזדקנת הגישה לנו עוגיות, לחם עם חמאה וכוס קפה שטעמו לא מר ולא מתוק. השד יודע להיכן נעלם הסוכר. כשהגיע הזמן לחזור לקסרקטין לפני אחת עשרה בלילה, נתתי לאם המזדקנת את חמישים הקרונות בנייר שנשארו לי לפליטה לאחר סעודת הצהרים במסעדה, וזאת כדי “לעשות רושם” על הבנות. האשה קדתה קידות נישקה את ידי ואת ידי חברי. היא חשבה ששנינו אוקראינים כי מראה פני בלונדי-כהה לא הסגירני כיהודי, וחזרנו לקסרקטין, מהלך חצי שעה רגלי.

בחורף 1916–1915 התחפרו צבאות הנלחמים בעמדות מגננה ובגלל הקור העז ששרר ודילדול משאבי תגבורת כוח-אדם, פסקו כמעט הקרבות בין שני הצדדים. רגימנט חיל הרגלים מספר 39, סיים את אמוניו במצעד מרשים ובלווי תזמורת ברחוב הראשי בקולומיה. האביב כבר גם הוא הגיע לקיצו ולפי ההוראות שהגיעו מהמטה הכללי, נאלצנו לעזוב את הקסרקטין כדי לפנות מקום לאמוני טירונים חדשים משנתון 98 שהתחילו להגיע אלינו בחודש מאי 1916. מכיון שהארמיה השביעית לא דרשה תגבורת, הכניסו את מרביתנו לבניני הקסרקטינים הריקים שרחשו פרעושים לרוב. במשך שבוע ימים עלה בידינו לנקות את הקסרקטין, כדי שיהיו ראויים למגורים.

הכנסנו כל מחלקה ומחלקה על חפציה הדלים לתוך החדרים והתחלנו לחכות. חיכינו שבוע, שבועיים עד שהגיעה פקודה למפקד גדוד חיל רגלים של העתודה לארמיה השביעית של הקיסר והמלך. בראש הגדוד עמד LEUTNANT OBERST, ששמו וולף וסגנו מיור בשם פילק. על אלה וקציני המטה של הגדוד רבצה המטלה לארגן אותנו ולהביאנו בצורה הכי מסודרת כתגבורת לאחד הרגימנטים השוכנים בגזרת הארמיה השביעית, למסור אותנו למפקדו ובזה תמה מלאכתם. ישבנו בקסרקטינים עד לתחילת יוני 1916.

נודע לנו בחשאי כי ארבע ארמיות רוסיות בפיקודו העליון של גנרל ברוסילוב, מפקד חזית הדרום-מערבית הרוסית, עברו למיתקפה רבתי מול חמש ארמיות אוסטריות בקו החזית הצפונית, מרפלובקה, שעל נהר סטיר, בואכה עד לכפר גליבוקה דרומית מהעיר צ’רנוביץ, חזית שאורכה שלוש מאות ותשעים קילומטרים. ברגע האחרון החליפו את משימת הגדוד שלנו ונועדנו להישלח לארמיה הדרומית שלנו, אשר עליה הוטל המאמץ העיקרי לבלום את התוקפים שלחצו במעבר הסרט דרומית לעיר טרנופול, על העיר בז’זני שעל הגדה השמאלית של נהר הזלוטה-ליפה. בפקודת יום שהקריא לנו מפקד פלוגתנו החדש, פלוגה מספר 1 האופטמן ציילר, סיפר לנו את שידענו זה מכבר, כי אנו יוצאים לבלום את האויב שהתחזק, ושמגמתו לכבוש מחדש את גליציה, כדי להקל על החזית הצפונית שלו, הנלחצת על ידי שותפינו הגרמנים.

 

פרק כא בחזית גליציה    🔗

טרם הפציע השחר, התגלחנו, רחצנו פנינו ובאור הקלוש שהאירה מנורת חשמל בודדת, גרר איש איש את ציודו האישי וכשסיים פנה להעמיס את הציוד הפלוגתי, כמה סירים וכמה מחבתות, שולחן שדה ושלושה כסאות, מספר שמיכות ברזנט הנקראות “פלאכטה” כדי לכסות את הרכוש הפלוגתי מפני גשם שישטוף אותו באופן פתאומי.

העגלות המלאות ציוד יצאו לדרכן. מול בניין הנהלת הרכבת רוכזו כעשרים קרונות בקר ומספר קרונות שטוחים חלקים, עמוסים תותחים ומכונות יריה כבדים, מכוסים בברזנטים ארוכים ורחבים. את סוסי קציני הגדוד העמסנו על קרונות הבהמות באמצעות קרשים שהוצבו באלכסון. את העגלות העמסנו על הקרונות השטוחים הנותרים. אנו עלינו על קרונות הבהמות שנועדו לחיילים. השטח מול בניין הנהלת הרכבת התרוקן אט אט. לפלוגה שלנו (פלוגת אקסנר) הקציב המיור פילק שלושה קרונות בקר. “הבינו רבותי”, הצטדק בעגה פייסנית המיור מפקד הרכבת, “אין דין חייל בעורף כדין חייל בחזית, לפיכך תעלו כדוגמא ותצטופפו בפנים, כי אין לנו קרונות די הצורך”. כך עלו אנשי הגדוד הרזרבי, כתשע מאות איש בקירוב.

מיור פילק לחץ את ידו של מפקד התחנה, אוברסט מזדקן, שהורד מהחזית עקב זקנתו והביאוהו לקולומיה, לתפקיד לא מכובד אך חיוני. דרך סדק החלון ראיתי כיצד עוקב מפקד התחנה במשקפתו לאחר ריצתו של המיור פילק שרצה להגיע לקרון הראשון אחר הקטר המושך. הקטר השני הדוחף היה האחרון בשיירת הרכבת. לאחר שהמיור נכנס לקרונו, הוציא האוברסט את משרוקיתו, ניפח קצת את לחיו המזוקנת ושרק שלוש שריקות מקוטעות. הקטר הקדמי הוציא קיטור לבן, שמענו את הדי הגלגלים המתגלגלים על פסי הברזל של המסילה והרכבת יצאה צפונה, לכוון העיר האליץ, צפונית מעיר המחוז סטניסלב, מהלך של מאה קילומטרים בערך.

בשעה אחת בצהרי היום, לאחר נסיעה של חמש שעות, כשאנו דחוסים בקרונות כמו סרדינים, הגענו לבנין תחנת הרכבת ששכנה במרחק מה משפך נהר הלומניצה לנהר הדניסטר. במגרשים הריקים, סביב בנין הרכבת חיכו אלפי חיילים שנתקעו בתחנה מסיבות כל שהן להגעת מטבחי השדה של הדויזיה מספר 38, שבפיקודו של גנרל טרפה. בינתיים, עד שיגיע המזון, נאלצתי לאכול מהמצאי שנשאתי תמיד בתרמיל הצד שלי, חצי כיכר לחם וקילוגרם נקניק. אמנם לא שמעתי את נפוליון האומר כי “הצבא צועד על קיבתו”, אך מיד חשנו במצוקת הרעב. לאחר כרבע שעה הגיעו חמישה מטבחי שדה שמדודיהם התאבכו והסתלסלו אדים מהבילים. כעננים כיסו את המשטח בו ישבנו על ציודנו ורק הפינכות נשארו ערוכות בידינו. ניגשנו כל איש בתורו לקבל את מנת הצהרים שלו. שירתו אותנו עוזרי הטבחים, האחד חילק לחם בעוד השני יצק לי בפינכה מרק שעועית צהבהב עם שלוש קוביות בשר חזיר שמן. לקחתי מה שנתנו לי ופיניתי את תורי לבא אחרי.

אני חוזר למקומי כדי לטעום את נזיד השעועית שהדיף ריח של גן-עדן, ולפתע בגד בי מזלי. מה קרה? אינני רעב כלל ואינני יכול לקחת כף מרק אחת לפי. מכיון שהייתי בלתי מנוסה בחזית, אכלתי את מצאי האוכל בתרמילי, גם לא ידעתי כי ניתן להחליף אוכל באוכל, במקום מרק השעועית שקיבלתי, אפשר לקבל תמורתו ביצה מבושלת, צנון, אפילו סלק, כל דבר שיש לו ערך תזונתי. גם חבריי היתה בטנם מלאה וכמוני מאסו במרק. התרוצצנו מספר דקות, הצענו החלפת המרק, תמיד ניתן למצוא חברים המוכנים למסור נפשם עבור מרק שעועית מלא קוביות בשר חזיר. חברי ואני החלפנו את מנתנו בקופסת שימורים אחת. כעת יש לי קופסת שימורי דגים, אך יש לי שותף גם בה. או-אז הגעתי למסקנה: בחזית עליך להיות סבלן ולא פזיז, כי הפזיזות מן השטן היא באה, אלמלא לא הייתי פזיז ואכלתי מהמצאי שלי, הייתי נהנה מארוחה החמה, ואילו עתה, עלי לחלוק בקופסת הסרדין הקטנה יחד עם חברי. ולעצמי דיברתי, “משה! הרי עדיין לא חשת באבק השריפה של החזית”. ומאז השתדלתי: שיהיה לי תמיד מלאי אוכל בתרמילי, וכן: לעצור בעדי ולהיות יותר סבלני, כי מי יודע מה ילד יום.

רגימנט חיל רגלים מספר 41 שמפקדו היה אוברסט טנדלר, היה בעמדותיו בין העיירה רוהטין שעל נהר גנילה-ליפה לבין העיר בז’זני שעל נהר זלוטה-ליפה. עמדותיו במרחב שבין שני הנהרות הזורמים דרומה, בנויות היו כקיפודים בעומק המרחב בצורת משולש, חלקן נבנו על ידי הרוסים, שנטשון עם נסיגתם וחלקן ששופצו על ידינו. מטה הרגימנט היה בעיירה בורשטין, כעשרים קילומטרים צפונית מהאליץ. מיקום הרגימנט היה די מסורבל ומפקדו אוברסט טנדלר, שלט על גדודיו באמצעות רצים וטלפוני שדה וקשר עם הדויזיה מספר 41 אשר עליה פקד גנרל טרפה שישב בעיירה חודורוב, שבין שתי דרכי המלך שהובילו ללבוב ולעיירה גליניאני, בה הוקמה מיפקדת הארמיה הדרומית. כיצד הארמיה פקדה על כוחותיה, הקורפוסים השונים והדויזיות השונות? קשה היה לראשי הכפרי להבין וכדי להשקיט את מצפוני אמרתי לעצמי: “משה! אינה דאגתך, ידאג לכך המפקד העליון של החזית הדרומית”. יותר מאוחר נודע לי כי הגשרים של שני הנהרות נשרפו בזמן הנסיגות והמעבר בין גדה לגדה התנהל על פונטונים ועל סירות גומי שקיבלנו בהשאלה מידי הגרמנים העשירים בציוד צליחת נהרות. באותו ערב שיבצו את פלוגתנו לגדוד 414. במסע רגלי של 35 קילומטרים, כדי שלא נתגלה על ידי סיירים רוסיים, שרחשו בשטח, הגענו לעיירה בורשטין, מושב מטה הקרבי של גדודינו מספר 414, שמפקדו היה אוברסט-לויטננט פלוקסמן. עלינו על גשר עץ די רחב הנתמך על סירות מחוברות בחבלים יחדיו. חצינו את נהר הגנילה-ליפה לגדה הנגדית, צעדנו מזרחה. אקסנר הציץ מדי פעם על מצפנו והורה לנו את הכיוון. היה זה יום בהיר ואור מלא. לפי תקנות החזית, אין מחליפים ואין מאיישים עמדות לאור היום, אלא בשעות ערב או לילה כאשר חשכה גמורה מכסה את הראות, ובעת מצוקה אפילו מחליפים בשעת דמדומים, וזה הכל כדי לבלבל את האויב ולטשטש את סייריו הלהוטים להשגת מידע עלינו. לפיכך, נאלצנו למצוא לנו מקום מסתור בין סבך צמחיה ירוקה, בין שיחי פטל פרא. נפש חיה לא נראתה בשטח, הטרידו אותי האימה והפחד שסגרו עלי. הצטערתי, כי לא עשיתי ולו מאמץ קטן כדי למשוך את לבו של מפקד פלוגת האמונים בקאדר בקולומיה, האופטמן דושקה, כדי שישאירוני אצלו באחד ממלחכי הפינכא שלו. אך על העבר אין להצטער, והיה לי מספיק זמן לעשות חשבון נפש. האם יהיה כדאי להתנדב לפעולה כל שהיא, או לשתוק ולבצע את המוטל עלי בתורי. האם כדאי להצטיין, לקבל דרגה כלשהי או להשאר “פשוט” כזה, “נעבעך”. באותו יום לא בא אוכל בפי כי לפי תקנות החזית יגיעו מטבחי השדה עד למרחק של מאתיים מטרים מאחור לעמדות, לימינן או לשמאלן. איש או שניים מהמחפורות ישאו שני דליים מרק שעועית או תפוחי אדמה מבושלים, מספר ככרות לחם, אולם מי ששוכב באמצע, יכול למות מרעב. סייסי ורכבי המטבחים שמרו על התקנות האלה כבבת עינם, כדי לא ליפול באש האויב. ולשם מה להם התקלויות? כל שכן שלא יחפשו אחרינו המוסתרים בין העשבים ובין שיחי הפטל. הם לא יחפשונו ולנו אסור להתגלות כדי לחפש אחריהם.

השמש נטתה לשקוע ואנו, כמאה וחמישים איש רצנו על ציודנו הכבד לשלוש מחפורות פלוגתיות, לפי הוראותיו של אקסנר. כשאני עיף ויגע הורדתי את עצמי רעב וצמא לפתח האחורי של המחפורת, השלכתי את הציוד ממני ונשכבתי על האדמה המעושבת, שנדרסה מרגלי חילות המחפורת. הנוהל היה, שמפקד המחפורת, בדרך כלל מפקד מחלקה או פלדוויבל, מאמן את אנשיו המיועדים להחלפה, וכשסיים, לוקח איש איש את צרור בגדיו, את רובהו ומסתלק. או-אז יכריז המפקד “NACH INNEN NEXTER” - הבא בתור פנימה. כשבא תורי, ניגשתי אליו, הצדעתי לו בדחילו ורחימו, ציינתי את דרגתי שהיתה טוראי ושם משפחתי. הוא, עיניו לא הסתכלו, אזניו אטומות, אינו רואה ואינו שומע, ומצווה בקול שלטוני צרוד DORTHIN'", ומראה בידו את הכיוון. הלכתי לפי צוויו ופתחתי בשיחה עם החברים ששובצו לפינה זאת, חקרתי את הוותיקים על טיב המחפורת, על מנות האש שהיא מקבלת מדי פעם. על אוכל לא הספקתי לשאול. הוותיקים קטעו את שאלותי באמרם “לא נורא טוראי, כנראה עוד לא הרחת אבק שריפה, תתרגל, חזית זאת לא בית מרזח, פה אתה יושב על כסא שרגליו נוטות להתמוטט. אם תחזיק מעמד תחיה ואם לא תאמין, תלך כפי שהלכו אחרים. העיקר היה הגיוני עם אורך רוח”. הלעיטו אותי בשמועות על חיילים מכל קצות המונרכיה, המגוייסים כשלוש שנים, שועלי קרבות ותיקים שעברו את מירב הקרבות, התקפות והתקפות נגד.

אט אט עזבו המוחלפים, נותרו כמה בודדים, כי אין מפקירים מחפורת לידי חיילים ירוקים. מישהו חייב להשאר כדי להדריכם, כיצד לצפות, לאיזה כוון, מתי להשיב אש ומתי לנצור אותה, כיצד מתנהגים בהסתערות חזיתית של האויב וכיצד משיבים אש בהסתערות אגפית. והעיקר כיצד להתכונן להתקפת נגד. האחד בעד כולם, וכולם בעד אחד. זהו הכלל המקודש בעמדות, הטעימו בפני החיילים הותיקים, האמורים להיות בחדשים הקרובים אחים לנשק. לבסוף כדי להמתיק את הגלולה כיוון אלי צ’כי אחד את דיבורו, המגלה טפח ומסתיר טפחיים. “ובכן ידידי הצעיר, עשה הכל שתישאר בחיים, פעל בהתאם להגיון ולשכל שלך”. נכנסתי לחיי שיגרה של עמדות קשר קבועות שדפנותיהן מרופדות גזרי עצים שסועים, שגובהם כעשרים סנטימטרים. רוחב החפירה היה מטר אחד ולעתים עוד מחצית המטר בדופן שממול, בו היו כרויים חורים, “קטקומבות”, למסתור מיידי לחיילי התצפיות, בעת הפגזה בלתי צפויה. על ריצפת העמדה נזרקו ענפי עצים יבשים לשם שלוש מטרות: ספיגת מי הגשמים שירדו תכופות, מניעת התהוות בוץ מהאדמה שנרטבה, וכמקום שינה בכיסוי שמיכה או שינל. הרצפה איפשרה שכיבה או ישיבה בה. כדי לצאת את החפירה לעזיבתה או לקראת התקפת נגד, נתמכו לדפנותיה מספר סולמות עץ קצרים. במעקלי עמדות תעלות הקשר, עמדו בקביעות מכונות יריה כבדות, מכוסות בברזנטים צבועים בצבעי הסואה ירוקים-חומים. בסבך תעלות הקשר, מימינן או משמאלן, היתה מיפקדת העמדות, מחפורת רחבה כדוגמת עמדה רגילה אך מכוסה בגזרי עץ עבים על קליפותיהם ועליה תל עפר, החרכים לתצפיות, ומקום להנחת שני קני ה“שוורצלויזה”, מכונות היריה שמפעיליהן קיבלו את פקודות הירי ממפקדי המחפורות או סגניהם, בהתאם לדווח התצפיתנים או התצפיתן הראשי של העמדה. פגיעותיהם לא מדויקות והפגזים נפלו בשטחים שבין העמדות שלנו הבנויות כקיפודים. עברו ימים, והתרגלנו לשיגרת העמדות. בלבי חשבתי הלוואי שיימשך המצב הזה עד שיימאס לרוסים להתקיף.

רעמי אש התופת, לפעמים התרחקו ולעתים התקרבו. פגז חלף מעלינו, אני משתטח על הרצפה, שמענו הדי התפוצצותו אי-שם בשדה המרוחק או בחורש: הצופה מודיע בקול רם כי בשדה ובחורשה שלצידו אין עקבות אויב. שקט שלפני סערה. העזתי לעזוב את מקומי, לגשת לצופה ולהעיף מבט בשדות הדגן המתבשל, והשמש מאירה בטיב זוהרה. לפתע אני מרגיש שמישהו נוגע בכתפי. היה זה אחד החיילים משוכני המחפורת, שמסר לי דף נייר. הוא אץ בתוך תעלות הקשר וחילק לנוכחים את אותו דף משוכפל המודפס במכונת כתיבה גרמנית. בשוליים למעלה, מתנוסס שמו של הארכידוכס יוזף, המפקד העליון של הכוחות המשולבים בדרומה של חזית הדרום. אני קורא מלה במלה את הכתוב. ידעתי קצת גרמנית עילגת עוד מביתי בסלובודקה, ואת יתר ידיעותי רכשתי בקאדר. קריאה בשפה הפולנית ידעתי קצת מבית-הספר האוקראיני שבכפר, אשר רק בכיתה הרביעית התחילו ללמד בו קצת פולנית וקצת גרמנית, שתי הלשונות בכתיב לטיני. אני קורא בעין אחת מה רוצה ממני הארכידוכס, בעוד העין השנייה צופה לחורשה שלעבר השדה, בה אהבו הרוסים להסתתר לפני צאתם למגע קרבות אתנו. בעלון הארכידוכס כתוב “לחזית המזרחית הגיעו ימים קשים, הסתערות הרוסים התפרקה בינתיים. אך את סיום הקרבות אין אפשרות להעריך. כוחותינו הותקפו קשה בלי כל אפשרות להחלפתם. בידי הרוסים עלה לרכז עדיפות כפולה ובלי התחשבות ותשומת לב לאבדותיהם, הם התחילו להתקיף מחדש. בהרבה מקומות הגיע מצבנו לרגעים קריטיים. רוסיה לא הוכתה כפי ששיערנו בסוף שנת 1915. בקרבות הבחינו את תקיפות המון חייליהם, שהציגו פראות אספסופם ביסודות הסלאבים. הם הצליחו להשיג את מטרתם ולבקוע את החזית אשר התגוננה במגננה חלשה. מטרתו של האויב, בפיקודו של ברוסילוב, למשש את הדופק באורך של חזית חמש מאות קילומטרים, בין נהר הפריפט לבין רומניה”.

כשסיימתי לקרוא, חשבתי בלבי, במקום שיבוא המפקד העליון ויעודד את חייליו השקועים בעמדות כדי שיעלה את המורל שלהם, הוא עושה את ההיפך. בסוף הכרוז הוסיף מישהו בכתב יד, כנראה המגיה, כי יש להשמיד את העלון לאחר קריאתו. תחבתי את הנייר לכיס מעיל הקרב שלי, והרהרתי כי עלון ארכידוכס יוזף, ישמש לי כנייר “אשר יצר” אך לא הייתי מודע שבכך עברתי על תקנות הצבא, כאשר השמדתיו כפי שהיה מצווה על כל אחד ואחד.

הרוסים פרצו את עמדות כוחותינו. לאחר צליחה מוצלחת של נהר הסטריפה, כבשו את העיירות בוצ’אן וזלוטי פוטוק. אז ידענו כי עמדותינו הערפיות שבין נהרות זלוטה וגנילה-ליפה לא יחזיקו מעמד נגד המסתערים, אפילו אם יוסיפו לשטח המצומצם הזה שני קורפוסים לבלימתם. האויב הציב כמאתים תותחים בגיזרה שחצי קילומטר אורכה, הפגיז יומם ולילה, ריסק את עמדותינו ולא יכולנו להרים את ראשינו. בו בזמן עטו עלינו גדודי פרשיהם על סוסיהם המהירים, שגדלו בערבות אוקראינה ובסיביר, דילגו על עמדה אחר עמדה, וכיתרו אותנו. אחריהם התרוצץ חיל הרגלים שלהם המצוייד ברובים מכודנים. לא היתה לנו תשובה הולמת למתקפת נגד. מפקד רגימנט מספר 41 רצה שכוחותיו הנמצאים במצוקה, יבצעו התקפות נגד מקומיות. אולם זהו מעשה טירוף, והוא נידון מראש לכשלון, התאבדות. מפקדי הגדודים – בהשראת מפקדי הפלוגות שלהם – ישבו במחפורות אובדי עצות. “על מה יחשוב הוד אבירותו אוברסט טנדלר?” שאלוהו, מפקד גדודי מספר 414 אוברסט-לויטננט פלוקסמן, כי ישלח קומץ אנשים להסתער על אלפי חיילים פראים? הרי זאת התאבדות.

יומיים הופגזנו. האדמה רעדה תחתינו מרעמי התפוצצויות פגזי הרוסים, פרשים תקפו את עמדותינו על הזלוטה ליפה, תקוף והסתער ללא הרף, הם הגיעו לנהר הגנילה-ליפה שם היו עמדות גדודנו, חיילי הרגלים שהשתרכו אחריהם, פרצו בריצת אמוק בשלוש שורות חזיתיות ושורה אחת אגפית והתקדמו לעברנו ברובים מכודנים. מכונות היריה של גדודנו ירו ללא הפסק, וקצרו באויב מימין ומשמאל. ההרוגים נפלו כזבובים. לפקודת מפקד פלוגתנו אקסנר, (שלא פעם הציל את חיינו) נעמדו, כל חיילי החפירות על ברכיהם, הצמידו כידוניהם, עלו על הסולמות והסתערו לעבר האוייב בקריאות “הידד הקיסר והמולדת”. הסתערנו ונלחמנו פנים-אל-פנים, יריות וצעקות “הוררה” מצד אחד ו“הידד” מצד שני, רעשים, בכיות ואנחות, חייל דוקר בבטנו של השני. החיילים רצו כחיות פראיות אחרי טורף ואנו, חיילי הקיסר, מפוחדים מעצמת הסתערות האויב, אזרנו אומץ, וריטשנו את בטנם של החיילים הרוסים. שדה הקרב היה מלא חללים, פצועים שלנו ושלהם. בכי הפצועים היה מורט עצבים.

כשאנו כבר באפיסת כוחותינו, הגיחה לפתע מולנו מתוך עמדה מאולתרת, שורת חיילים רוסיים מסתתרים. המסתערים ירו ללא אבחנה. כדוריהם עפו מעל ראשינו, מתחת לרגלינו, נתקעו באדמה, רסיסים נתזו לכל עבר. סביבי צנחו פצועים או מתים ואני מזלי שיחק לי. מלמלתי את כל התפילות שידעתי בעל-פה, נשכבתי על גחוני כאילו מנשק אני את האדמה. לפתע שני חיילים רוסיים שמו חבל על צווארי וגררוני אחורנית. ואני שומע צעקת צווחתם DO OLENU, כי אני נלקח בשבי.

הבנתי כי נפלתי לשבי האויב. ברוך השם שלא דקרוני אם אני חי או מת. גם זו לטובה. השניים ששבו אותי, הביאוני למחפורת שלהם שקודם היתה שלנו ובשנת 1914 כבשוה הרוסים. בתוכה ישב קצין רוסי ושאל בשפתו “”AUSTRIAK ILI SLAVIAN, אם אני אוסטרי או בן לאום סלאווי? עניתי לו באוקראינית, לא זה ולא זה, יהודי אני שגוייסתי בסוף 1915 כאשר חזרו האוסטרים לכפרנו. “CHOROSCHO” ענה הקצין, לויטננט בלתי מגולח זה כשבוע ימים. להעבירו לעורף למפקד הרגימנט, פקד על שני שוביי. טוב, חשבתי בלבי, בינתיים ניצלתי, מה שיהיה להבא השם יעזור. ובאמת זה היה בעזרי. נשארתי ללא בגדים, ללא תרמיל, מכות לא קיבלתי. הם כיסו את עיני בקרע של שק והובילוני בשבי, בכללם גם את אקסנר, מפקד פלוגתינו שנלכד אף הוא, וכן קצינים וסמלי הגדוד נוספים אותם לא הכרתי. חבורה די נכבדה של כמאתים חיילים שבויים. הובלנו ברביעיות בין מספר חיילים פרשים רכובים על סוסים שסגרו עלינו מימן ומשמאל ומאחורינו. עברנו כפרים שרופים שעדיין גגות הקש שלהם עשנים, ריח העשן שהיתמר מהם, חדר לנחירנו וכמעט נחנקנו. לצעקתי באוקראינית, “NAM DUCJHA HEJ, OANY DAJTE” “הי אדונים תנו לנו לנשום”, אחד החיילים, כנראה מפקד השיירה, נכמרו רחמיו עלי, ניגש אלי והסיר את הסמרטוט מעיני. הודיתי לו כראוי ובאמת אחרי מספר דקות צווה להתיר לכולם את עיניהם הצורבות והחשוכות. מעתה יכולנו לצעוד בצעדים נורמליים. לפנות ערב הגענו למטה הרגימנט של האויב, ששכן בבית בודד על אם הדרך מבז’זני לטרנופול.

במטה הרגימנט הרוסי בטרנופול, קיבלו המלווים הוראות ברורות להביא את שבוייהם למטה הארמיה האחת-עשרה הרוסית ששכן בעיירה בילוגורה שעל גדת נהר ההורין. מחנה השבויים אליו הובאנו, היה מגודר בגדר תיל והשתרע על שטח כחצי קילומטר מרובע. עמדו בו מספר צריפי עץ ובקצהו מספר בקתות כפרים, דומים להפליא לבקתות אשר בגליציה שלנו. בגלל ריבוי השבויים שנשבו במיתקפה בה לקחה חלק הארי הארמיה האחת-עשרה שלחצה לכוון לבוב, ומפאת חוסר מקום, הרחיבו את מחנה השבויים והזיזוהו לפאתי הכפר דרומית מבילוגורה ממש על גדת ההורין. נאספו אליו גרמנים, אוסטרו-הונגרים וגם פולנים מלגיונו של פילסודסקי שלחם לצידנו. שכני הפולני סיפר לי, כי צבאם לחם בעקשנות במיוחד ברגימנט השני שלהם בפיקודו של גנרל ינושאטיס, בסביבות העיירה הוסיאטין.

התקפת הרוסים בארבעה ליולי 1916, גרמה לפולנים אבדות רבות בנפש. רבים מהם נפלו בשבי. לאחר שמפקדי מחנה השבויים רשמו את זהותנו, חולקנו לצריפים ולביקתות. אספקת המזון היתה לקויה מאד ואלמלא אכרים ואכרות, שבקתותיהם נכללו בשטח מחנה השבויים, שהגניבו לנו מדי פעם כיכר לחם כפרי עם מעט ירקות, כדי להחיות נפש, היינו מתים מרעב או מחולי. האופטמן אקסנר נקבע על ידי מפקדי המחנה, לשמש כנציגנו. מאחר והוא לא ידע מלה ברוסית, הביאני כמתורגמן אליהם. מפקדי המחנה הכירו בטענותינו, והבטיחו לנו אספקה סדירה, החל ממזון וכלה בביגוד וזאת בהתאם לאמנה הבינלאומית. כעבור מספר ימים השתפר המצב, התחילו להגיע מטבחי שדה עם אוכל מבושל: חמיצת כרוב כבוש שבתוכה התבשלו עצמות המכוסות בשכבות דקות של בשר. כן הביאו לנו דגים מלוחים שנאכלו בתיאבון רב על ידי שבויינו בארוחת בוקר ובארוחת ערב. פה ושם הביאה כפריה ביצי תרנגולת ואנו טיגנו לעצמנו חביתות בתוך הפנכיות שקיבלנו מאת הרוסים. אט אט התחלתי להשיג עבורי לבוש. הרוסים חילקו ביד נדיבה בגדי צבא אוסטרי שפשטו מאת חיילינו שנהרגו בטרם קברו אותם, או ממחסני הרגימנטים שלנו שנפלו שלל לידיהם.

במחנה שבויים החלפנו בינינו נעליים בשינלים, גופיות וכותנות בסיגריות. שתיה היתה לנו די והותר תה רוסי וקפה שחור, בתוספת חתיכת סוכר ששברנו מגבישי חריטי הסוכר, שקיבלנו ממטבחי השדה שלהם. כל חריט צריך היה לספק עשרים שבויים. גם אגרנו מזון והסתרנוהו, לימים בהם האספקה הדלה לא הגיעה. היינו מנותקים מהעולם. גם האכרים ששכנו בקצה המחנה לא ידעו דבר ממהלך המלחמה. התחלתי להתגעגע לימים הטובים, כביכול, שבליתי בקאדר בקולומיה, באמוני הירי ובמסעות הקשים בהרים ובצליחת נהר הפרוט ויובליו. כעת הייתי כלוא ביחד עם עוד חיילים כמוני, שלא ידעו מה ילד יום. במיוחד ריחמתי על האוסטרים והגרמנים שלא ידעו להוציא מפיהם מלה ברוסית ועולמם חשך עליהם.

 

פרק כב במחנה שבויים בהרי אורל    🔗

כעבור חדשיים שהייה במחנה השבויים דרומית מבילוגורה, נתקבלה פקודה במיפקדת המחנה כי יש לפנות בדחיפות את מרביתנו מהמחנה, וזאת כתוצאה מעצירת מיתקפת ברוסילוב ומעבר כוחות האוסטרו-הונגריים והגרמנים למיתקפת נגד. היתה סכנה כי יכבשו את בילוגורה וישחררו את שבוייהם. כן היתה אפשרות שעקב מחסור בידיים עובדות בתוככי רוסיה, בהעדר גברים שגויסו לצבאה, שרק השבויים יכלו לעשותם. הגיעה הוראה דחופה לארוז את החבילות ולצעוד לתחנת הרכבת לעיר ז’יטומיר המרוחקת כמאה ותשעים קילומטרים. חילקו לנו צידה לדרך, צנימי לחם, ביצים מבושלות, קופסאות שימורי דגים, ואריזות תה עם גבישי סוכר לבישול עצמי.

יצאנו למסע רגלי, מנוחה פה מנוחה שם. אם כי לא היינו בכושר מינימלי, כי השכיבה בעמדות והמעצר במחנה השבויים נטלו מאתנו את כושר ההליכה, רגליי מיאנו להישמע. נסחבתי לאחר כולם. כפות רגליי התנפחו, כוסו ביבלות, בכל מנוחה החלפתי את חותלות מגפי אשר בצבא מילאו את מקומם של הגרביים, ואלה שהבאתי מסלובודקה, נשחקו ונקרעו מזמן או שהחלפתים בימים הראשונים של שביי במזון האכרים. לא הספקנו לנוח כמחצית השעה וכבר נשמעה פקודת הפרשים הרוסיים שליוו אותנו ולא הסירו עין מאתנו לאורך דרכינו “”BISTRO SWOLOCZ AUSTRIAK HEJ WSTAWAJ, “הי, קום שקץ אוסטרי”. קמנו והלכנו, חלק משבויינו שהתרחקו משדרת המסע כדי לעשות צרכיהם, הרימו בחיפזון את מכנסיהם, רצו בחזרה והזדנבו מאחור. מזל גדול שלא היה עלינו ציוד רב, היינו קלים יותר מאשר בהיותנו בקאדר. בעיר שיפיטובקה אשר בדרכנו, נתקלנו ברחוב הראשי כשהוא פקוק ולא יכולנו לעבור דרכו. לעיר הגיע גנרל מפקד עליון ממוצא בית המלוכה. לפי פקודה הסיטו אותנו לרחוב צדדי ומשם ראיתי את המראה. שתי שורות חיילים רוסיים לבושים בתלבושת הבד שלהם, שיניליהם מגולגלים כגלגל מונח על חזם, רוביהם המכודנים צמודים לרגליהם הימניות בעמידת דום, פניהם מופנות היישר קדימה לעבר הקצין הגבוה, שעבר רכוב על סוסו החום. פמליה של מספר קצינים גבוהים רכבו אחריו ומאחוריהם רכב דגלן בהחזיקו דגל שהתנופף עם משב הרוח. לאחר הדגלן רכבו פרשים על סוסים גבוהים, מי יכול למנות את מספרם. חיילי הליווי שלנו ליוו אותנו בצעקות BISTRO, BISTRO והמשכנו בדרכינו לז’יטומיר. עברהו את העיירות פולונגה, חצינו בגשר את נהר הסלוץ, לכיוון העיירה צורנוב. כבר בעברנו את פולונגה, התחילו הכפריים האוקראינים שנתקלו בדרכנו להעליב ולהשפיל אותנו בקראם אחרינו כל מיני מלות גנאי. לעתים שיסו בנו את כלביהם. “אתם אשמים במלחמה”. צעקו אלינו AUSTRIJAKI I NIMCI, בהתכוונם לאוסטרים ולגרמנים. רציתי לצאת מהשורה, כדי לסטור לאחד הנערים שנטפל לשורה שלנו כקרציה ולא עזב אותנו. הייתי מלא כעס. לא זו בלבד שמענים אותנו במסע כבד ללא תנאים, והנה בא איזה “שקוץ” ומהתל בנו ללא כל עוול בכפינו. צעקתי אליו באוקראינית " SMARKACZ'. ODYN BEZI WITKI", “ברח מפה זב אף אחד”. הרי מובלים כאן אחים אוקראינים. הנער ברח לאן שנשאוהו רגליו. בלילה הרביעי הגענו לעיירה צ’ודנוב מרחק כארבעים קילומטרים בערך דרומית מז’יטומיר. הסתדרנו ללינת לילה על אדמת ככר השוק, מכורבלים איש לצד רעהו מכוסים בשינלים המעטים שהיו לנו. התחממנו איש ברעהו, חלילה היה קצת קריר כי כאן הסתיו מקדים. אמנם בימים השמש עדיין מחממת אבל בלילות, התקדרו השמים וגשמים קלים החלו לרדת.

בבוקר, לאחר שאכלנו את מזוננו האחרון, הסתובבו בין שורותינו, בהיתר חיילי הליווי, מספר קטן של נשים יהודיות. הכרתין לפי המטפחות והצעיפים שחבשו על ראשיהן, הן דיברו ביניהן ביידיש ליטאית. חלקן נשאו בידיהם “סמוברים” עם תה מהביל, חלקן נשאו סלי נצרים עם מאכלי לחם, מרוחים בשומן אווזים. הן חילקו לכמה מאתנו קצת מזה וקצת מזה. ראיתי את ארשת היגון המר השטוח על פניהן המיוסרות, אך גם את השמחה המהולה בעצב, בזהותן חייל יהודי שבוי. אכן זכאיות נשים אלה לכל השבחים ובזכות מעשיהן תזכינה לראות בנים ובני בנים. הבנתי את יגונן, כי הכיצד אשה כזו תשמח כאשר אינה יודעת אם בעלה נפצע או נהרג אי-שם בחזיתות גליציה או מרכז וצפון פולין. דיברתי עם אחדות מהן ביידיש ברורה בניב הפודולי שלנו, הלבבות נפתחו. רחמנים הם בני ישראל ועל אחת כמה וכמה נשות ישראל. הן הצטערו על מראי הכחוש והמיוסר והלעיטוני במאפה מתוק. כמוני, קיבלו עוד מספר שבויים יהודים קצת אוכל מהן. למען האמת, האוכל לא סיפק את רעבוני, אבל חשתי שותפות יהודית, כמה היא שווה בעת צרה ליעקב. מהמטעמים של היהודיות חילקתי להאופטמן אקסנר שכל הזמן הלך לצדי כאחד הטוראים, אם כי יכול היה להצטרף לשדרת מסע של הקצינים השבויים, אך הוא לא עשה כן והעדיף את חברתי מאשר עם אחרים השווים בדרגתו. אמת, ידיד נפש, אב רחמן, היה האופטמן שלנו. התיידדנו מאד, עד כדי כך שחבל היה לו לעזוב אותנו בדרכנו הקשה. עברנו איכשהו את ארבעים הקילומטרים האחרונים. לאחר חמישה ימי מסע רגלי, הגענו סוף סוף לתחנת הרכבת בעיר ז’יטומיר, שהיתה תחנת צומת מזרחה לקייב וצפונה למוסקבה. לתחנת הרכבת הגענו באחד לספטמבר 1916. העיר הגדולה יחסית, שכנה מרחק רב מקוי החזית בגליציה ודרך צומת רכבות חשוב זה נהרו חיילים לחזית וממנה. כראוי למקום אסטרטגי כזה מינו מפקד עיר בדרגת פולקובניק, שדאג לכל העניינים הצבאיים שבמקום, החל מחיילי חיל המצב ששכנו בה, לחיילים העוברים-ושבים, ולרבות משלוחי השבויים לעורף הרחוק. היינו עייפים ויגעים. לשבויינו חולק אוכל מארבעה מטבחי שדה, שבוי שבוי בתורו בהנהגת הפלוובלים הצוגנספיררים והקורפורלים שעדיין ניתנה להם הרשות לשאת את דרגותיהם על דשי צוארונם, כאילו שבינתיים לא ארע דבר. אכלנו ושתינו. חלק מאתנו אכל ושתה מעבר לקיבולת הקיבה, כי מי ידע מתי נקבל ארוחה כזאת. מבעוד יום עלינו קבוצות קבוצות לקרונות בקר שריצפותיהם כוסו בקש יבש. הסתדרנו עשרים שבויים בקרון אחד. הרכבת על שלושים קרונותיה יצאה לדרכה צפונה. חלפנו על פני תחנות רבות בדרכנו. רק מתוך הצצה ידעתי את שמן מקריאת השלטים, עברנו את הומל, מוהילב וסמולנסק, מסמולנסק, שאף היא צומת רכבות עברנו לקרונות חדשים, פנינו ימינה מזרחה והמשכנו דרך סאפנובו, ויאזמה ומוזאיסק עד למוסקבה. שני ימי הנסיעה ברכבת מז’יטומיר למוסקבה עברו עלינו במצב די מרומם, על אף שידענו כי חיי שבויים אינם משמחים לבב אנוש, אך שובינו התנהגו אלינו כיאה לשבויי מלחמה. לעתים אף התלוצצנו על חשבונם. מה גם שבכל תחנה ותחנה עמדו מוכנים מטבחי שדה ויכולנו לאכול כאוות נפשנו וגם להחביא כמה מצרכי מזון יבשים לתרמילנו שיספיקו לנו לעת חרום.

מתחנת נובנסקה במוסקבה עברנו לקרונות בקר חדשים. פנינו מזרחה, חלפנו על פני העיר הגדולה והעתיקה ולדימיר. ממנה נסענו לעיר צבוקסרי וילקון במבואות הרי האורל. בעיר קזן, התקבלה הוראה לעזוב את הקרונות, להסתדר בשדרת מסע ולנוע לעיירה רומשקינו, דרום מזרחית לקזן. המסע הסתיים במחנה השבויים השוכן בקרבת מכרות כריית הפחם שלמרגלי הרי האורל. העיירה הקטנה רומשקינו, עיירת כורים, שכנה בין קזן בצפון ואורנברוג בדרום, בתוך כפרים ועיירות כורים של ניקל, נחושת, פחם אבן שחור ופחם אבן חום. בגלל מחסור בכורים שגויסו למלחמה על ידי הרוסים, העמידו הרוסים במקומם שבויים אוסטריים והונגרים. גם גרמנים שבויים לא חסרו. ערב רב של עמים, לאומים ולשונות, בני דת שונים וכמובן גם אחינו היהודים לא חסרו ביניהם. לצורך קליטתם, הקימו מחנות שבויים בפאתי הערים בשיפולי הרי אורל התלולים. כל המחנות האלה, היו כפופים למחנה השבויים המרכזי באורסק. הלילות בחודש ספטמבר הם די קרים אך מהצעידה הממושכת התחממנו. חלפנו על פני גשר רחב שעל הוולגה העילית, הגענו סופית למחנה השבויים אשר בקומשקינו, כשני קילומטרים צעידה ממכרת פחם האבן השחור שבה. מחנה שבויים די עלוב, כנראה הכל הוכן בחפזון, ללא תכנון. עניין שבויי חיילי האויב האוסטרי לא הטריד אותם והיו אצלם בעדיפות אחרונה. מפקדי המחנות היו שונים זה מזה, לעתים, קצין רוסי טוב, קצין שחלם ונפצע או קצין פרוטקציונר בן אצילים שבגלל קשרי משפחתו הושאר בעורף הרחוק והוא רודה בשבויים כאוות נפשו או לפי מצב רוחו. מספר צריפים עלובים מלאים דרגשי שינה מעץ. צריף מטבח, שהכין ארוחת בוקר וערב, או ארוחת צהרים בימי ראשון הפנויים מעבודה. המכרה היה סגור והשבויים ללא יוצא מן הכלל נאלצו לצעוד לכנסייה המרכז ככר השוק בעיירה. בכנסייה קיבלנו נרות שעווה צהובים דקים ושמענו את הטפות הכמרים הרבים שהטיפו לשלום עלי אדמות. רק חלק מאתנו הבין את שפתם. רבים מהכמרים המזוקנים השתמטו מלצאת למלחמה ומצאו את פורקנם בהטפת שלום לקהל הישישות שמילאו את הכנסייה ולשבויינו שעמדו והאירו את הדמדומים בכנסייה בנרותיהם הדולקים. בששת ימי העבודה אכלו בדרך כלל השבויים הכורים ממטבח המכרה או שעלו למעלה וחבריהם נתנו להם בצלים ממטבח השדה ששכן בחצר המכרה מעבר לערימות הפחם שנערם לגובה ולרוחב. החצר היתה מלאה באבן פחמים שחור שמילא את נחירינו ונדבק על בגדינו הדלים. לסגל המחנה ולקצינים היה חדר אוכל מיוחד עם מאכלים משופרא דשופרא, בשר בקר וכבשים, בשר חזיר ויחמורים. כן לגמו משקאות חריפים בכוסות זכוכית גדולות שנקרא בפיהם “סטקאן”, לעתים די קרובות נעו כשיכורים. עם הוודע על איזה נצחון של צבאם, עשו חינגה של זלילה רבתי, ארוחות מיוחדות צלעות חזיר מעושנות או מטוגנות, שעועית “בוב” וגם דאגו שלא יחסרו נערות. אנו השבויים הסתפקנו במה שנתנו לנו, הורינו לאל בורא שמים וארץ, על כל יום שעבר ללא פורענות תקלות וקטטות. כמובן שהתפללנו כי לא תתמוטט עלינו התקרה של המכרה שנתמכה בגזרי עץ, שאחדים מאתנו כרתו ביערות והכשירו אותם לתפקידם החיוני. בבוקר יצאנו למכרה ללא כל ליווי מסגל המחנה, כי לאן נברח ממעמקי רוסיה? מוטב לעבוד במכרה מאשר לחטוף קליע או רסיס של פגז ורימון. החלפנו בגדים בבית-המרחץ העירוני, שם ניתנה רשות לשבויים להכנס בימי ראשון בשבוע לאחר התפילה וארוחת הצהרים. התרחצנו, פלינו את כינינו ולבשנו כותנות מכובסות שכיבסנו שבוע קודם ברחיצה האחרונה. עבדנו ושתקנו. במחנה פגשתי מספר יהודים מגליציה המערבית, מהונגריה ומצ’כיה והתיידדנו. בהעדר סידורי תפילה או חומשים, היינו מנותקים לגמרי מעולם היהדות.

כך נמשך מאסרנו עד לתחילת מרץ 1917. החורף היה די קשה, מה עוד ששבויינו לא היו רגילים למזג אויר סתוי חורפי של הרי אורל. התחממנו לצד תנורי ברזל מוסקים בפחם שהבאנו מהמכרה. לעתים רחוקות, בדרך כלל בימי ראשון או חג, הוזמנתי ע"י “בבושקה”, סבתא ישישה, לביתה, בחשבה שאני אוקראיני בן דת פרבוסלאבי. אכלנו את סעודת הצהרים, כרוב כבוש מבושל או חמיצת סלק דחוסה, תפוחי אדמה מבושלים מהבילים, קציצות בשר חזיר או כבשים. קינחנו את הסעודה בטיפה מרה מחיה נפשות וכשכרסי היתה מתפקעת מרוב אוכל, יצאתי עם שתים מבנותיה לריקוד קוזאצ’וק לפי מיטב המסורת שרכשתי בכפר מולדתי סלובודקה. בדרך לא דרך הגיעו לאזני השבויים לחישות כי בערים הגדולות נערכו התנגשויות בין העם לבין המשטרה של הצאר.

בסוף פברואר נכבש מבצר “פטרו-פאולוס” ונשרף ארמון המשפט בבירה סנט-פטרבוורג. הרהרתי בלבי אולי זאת היא אתחלתא דגאולה. באותה דעה היו גם חברי היהודים, חברים לצרה ולשמחה. הם בנו תלי תלים של פירושים וכל אחד מאתנו קיווה כי סוף המלחמה קרבה, וכי שובינו ישחררונו וישלחו אותנו ברכבות לבתינו. אך חלום בנפרד ומציאות בנפרד.

השבויים כמהים לחופש, לא כל כך לחופש אישי, אלא להתראות עם בני משפחתם. הנה חוזר משה לכפרו בסלובודקה ביום בהיר, שטוף שמש, וזה כבר לא אותו משה כפי שיצא לפני שנתיים כמעט נער, והאם טובה, תחבקו בזרועותיה שנית לעיני כל אחיי ואחיותי. אני חולם בהקיץ ובונה בדמיוני מגדלים הפורחים באויר, כמוני לבטח חושבים גם חברי היהודים בשבי.

שעה שאני מספר לכם את קורותי, טוב להזכר אפילו בזמני מצוקה שחלפו. כעבור מספר ימים הגיעו מהעיר קזן כרוזים, שהודבקו על קירות המכרה ועל הגדרות סביב, ובהם כתוב באותיות של קידוש לבנה, כי הוד רוממותו הצאר ניקןלאי השני ויתר על כס המלוכה, קמה ממשלה זמנית בראשותו של הנסיך לבוב. הדיכאון וחוסר הוודאות שהתהלכו אימים בין השבויים העמלים קשות במכרות, התפוגגו כהרף עין. חיכינו להתפתחויות חדשות, מה עוד, וחיילי מיפקדת מחנה השבויים נהיו יותר פתוחים ודיברו בגלוי ביניהם, בחשבם כי אין אנו מבינים את שפתם ואת רמיזותיהם. ביום שבעה לחודש מרץ 1917, נאסר הצאר ניקולאי ביחד עם אשתו אלכסנדרה. הוכרזה חנינה לכל העבריינים הפוליטיים. סגל המחנה התחיל להתנהג אלינו ביתר סבלנות וגילה פתיחות לבקשותינו. אחד מהם אף הביא לי עיתון חדש שיצא לאור IZVESTIA, בו קראתי חדשות, שכבר היו ישנות, אבל בכל זאת משמחות לב. לבירה סנט-פטרבורג הגיעו מגלותם מספר מנהיגי המהפכנים, פלכנוב ולנין. ידיעה משמחת לרוסים, אך עצובה לאוסטרים ולגרמנים. כי בששה לחודש אפריל 1917 הכריזה ארצות-הברית של אמריקה הצפונית, מלחמה על גרמניה. הווה אומר, תיגבור כוחות ההסכמה, צרפת ואנגליה, לחץ נוסף על בת בריתנו, גרמניה שהתבוססה בדמה בצרפת במערב, ופיזרה את כוחותיה בבלקאן ובמזרח צפונה על אדמת פולין. אמנם המהפיכה הרוסית הביאה לערגה ושקט למשך חדשים מספר. חיילים משני הצדדים ערכו חינגות של התידדות ושביתות נשק פרטיות. מעשים אלה נקטעו באיבם. בארבעה לחודש יולי, פרץ נסיון הפיכה. יריות בין בולשוויקים וחיילי הממשלה הזמנית. שלושה ימים לאחר-מכן, התפטר הנסיך לבוב מראשות הממשלה הזמנית ובמקומו בא קרנסקי, שר המלחמה, אשר ראשית מעשיו היה פירוק ה“גברדיה האדומה” הבולשוויקית מנשקה. הממשלה בראשותו של קרנסקי שדגלה בהמשך המלחמה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה, ציוותה על חייליה לעבור למיתקפה מחודשת על גליציה המזרחית. לאחר הרעשות ארטילריות כבדות, תקפו חיילי קרנסקי את העיר ברודי בין מעבר הטאטרים לכוון העיר לבוב. לחיזוק המיתקפה ניכנסו כוחות חיל רגלים שצעדו ברבבותיהם לחזית עם אלפי תותחים כבדים מוסעים על רכב כבד. המלחמה נתחדשה.

בתחילה היתה הצלחה טובה למיתקפה והשיגה אף מספר הבקעות בחזית האוסטרו-הונגרית. חיילי הגדודים הצ’כים, לא יכלו לעמוד בפיתוייהם, וערקו מהחזית ועברו לצד הרוסים. בעתון “איזוווסטיה” שקבלתי מהחייל הרוסי, אחד מסגל מחנה השבויים, קראתי את מנשרו של קרנסקי מחודש יולי 1917 בו נאמר כי “לפי פקודת שר המלחמה (שזהו קרנסקי עצמו) עברו כוחותינו שבחזית הדרום מערבית בפיקוד מצביאה העליון, בתנופה מהפכנית חזקה למיתקפה רבתית. לקחנו שלושים וששה אלף שבויים, וכן שלל של כתשעים תותחים, ארבע מאות מכונות יריה. הגיבורים של המהפכה, הרגימנטים המהוללים האלה, יירשמו בכבוד הראוי להם בדברי הימים של המהפכה. לגיבורים אלה מגיע הכבוד על קיום מולדתם החופשית, הם העדיפו את הצלחת המהפיכה מאשר את חייהם שלהם. האויב החיצוני ריכז את כוחותיו והתחיל במיתקפתו. ייתכן שמגמתו להבקיע את החזית שלנו ולהמשיך להפליא מכותיו בפנים ארצנו. אך אלה רק יחזקו ויאחדו אותנו. אשר לרוסיה והחופש שלה הם אינם דברים נבובים. גייסות של הארמיות המהפכניות, אחיכם אשר בדגלים אדומים, נחלצו לקרב וקוראים לכם לבוא אליהם, להתאחד עמם ולהגן על החופש שלכם וללחום לתנאים צודקים לשלום קבוע ויציב. ברצון העם המהפכני תהיה הפקודה הראשונה של מפקדיכם הצבאיים קדימה בשורות מלוכדות, לא לתת דעתכם על פחדנים ובוגדי המולדת, הצילו את החופש, הצילו את המולדת”.

בסוף חודש אוגוסט 1917, נודע כי המיתקפה של קרנסקי קרסה ונפתחה דרך לאוסטרים לשחרור חלק גליציה המזרחית ובוקובינה שהוחזקו עדיין על ידי הרוסים. קו החזית החדש עבר מערבית מברודי, טרנופול הוסיאטין סקאלה, מערבית מהעיירה חוטין, רדוביץ ובדרום דורנה-וטרה. כדי להסתיר את המפלות המעיטו עורכי העתון לפרסם את כשלונות צבא המהפיכה. אך אכרים וסוחרים שחזרו ממוסקבה, הביאו לנו ידיעות על הקרבות בלטביה, על כיבוש ריגה בידי הגרמנים ועוד מספר ערי נמל בים הבאלטי. בפנים הארץ שרר חוסר שקט, התקוממויות, סירוב יחידות לצאת לחזית. באמצע חודש אוקטובר ירדו לחוף כוחות גרמניים נוספים, הם הביאו עמם ציוד רב, בפעולות קרביות מקומיות נלקחו כמאתיים אלף שבויים רוסיים מצבא קרנסקי. כמאה תותחי שדה ומאה וחמישים מכונות יריה “מאקסים”. הזמן בשל למהפיכה, קדמו לה שביתת עובדי הרכבת, שהשתיקה את התחבורה בארץ. נתווספה אליה הוראת שר המשפטים לאסור מיד את ולאדימיר איליץ לנין, מנהיג הבולשוויקים, שעודד את עריקת החיילים מהחזית, לסרב למלא פקודות של קציני הצבא של הממשלה הזמנית.

בשבעה לנובמבר 1917, פרצה המהפיכה הבולשויקית. חיילי הגברדיה האדומה עונדי סרטים אדומים על כובעיהם ושרווליהם, הסתערו בשצף קצף על בניין ארמון החורף בו שכנה הממשלה בסנקט-פטרבורג שהפכה לשם פטרוגרד. הממשלה הזמנית, השרים ועמם קרנסקי, התפזרו לכל עבר. כעבור יומיים הקימו הבולשויקים ממשלה זמנית מורכבת מפועלים ואכרים, שנקראה מועצת הקומיסארים העממיים. בגלל חוסר היציבות לא הגיעו אלינו שבויי המלחמה האוסטרים והאחרים, כורי הפחם השחור. גם חיילי הסגל של המחנה היו מבולבלים. מפקדיהם נטשו אותם, רבים מהם ערקו וחזרו בכוחות עצמם לכפריהם או לעריהם מהם גויסו. הכאוס והאנדרלמוסיה גברו. שוד וגניבות, אונס נשים, “כל דאלים – גבר”. העבודה במכרה נפסקה כי לא הגיע מזון. גם בעלי המכרה ברחו מפחד הבולשויקים שנפל עליהם. עם כל אלה הגיעו אלינו ידיעות שחלקן אמת וחלקן מצוצות מהאצבע. מישהו הפיץ שמועה כי רוסיה מתפרקת, אוקראינה הכריזה על רפובליקה, בעיר בירתה קייב. בו בזמן עברו הרבה חיילים שערקו קודם לשורות הגוורדיה האדומה, שביטלה את כל הדרגות הצבאיות. נוספו אליה גם שבויי מלחמה עם רקע שמאלני מהפכני. שבויים צ’כיים הצטרפו בהמוניהם בשמחה רבה. מחנה רומשקינו התרוקן.

במחצית חודש דצמבר 1917, הוכרזה שביתת נשק לעשרים ושמונה ימים בין רוסיה ומעצמות המרכז (גרמניה ואוסטרו-הונגריה). לאחר מספר ימים החלו בעיר ברסט-ליטובסק שעל נהר הבוג שיחות השלום בין שני הצדדים. בחזיתות נמשכו החינגות. חיילים גרמניים או אוסטרים נושאים על כתפיהם חיילים רוסיים. השבויים שלנו מעודדים מהמצב שנוצר, התחילו אף הם לעזוב את העיירה רומשקינו, נדדו בדרכים מערבה למוסקבה או דרומה לקייב כדי להתקרב למחוזות מוצאיהם. רעבים ולבושי בלויים, פשטנו יד לאוכל כדי להשקיט את רעבוננו. היו בינינו גם קצת חלאת בני אדם, שלא היססו לשדוד ואף לרצוח עוברי אורח כדי ליטול את כספם או דברי מאכל. נשארתי לעבוד באחד הכפרים עבור אוכל ובגדים. חלפו מספר שבועות, ואני למה מחכה? עזבתי את הכפר ונדדתי מערבה רק כדי להתרחק מהרי אורל ולהגיע לרוסיה המערבית, כי לא שמעתי על שחרורם של השבויים בעקבות שביתת הנשק שנחתמה בברסט ליטובסק. מה יהיה בגורלנו? חשבנו בלבנו מספר היהודים שפסענו יחדיו רעבים, לובשי סחבות ובנעליים מרופטות.

לא נותר לנו אלא להכנס לאיזו אחוזה ולחפש עבודה הולמת תמורת מחיה ולינה. בינתיים גדל זקני, שערות ראשי גדלו פרא. בדרכינו עברנו נחלים ויכולנו לרחוץ את מחצית גופנו העליון ולהתנגב במגבות שאנשים רחמנים נתנו לנו במתנה. באחוזה כפרית ליד העיר ריבינסק, קיבלו אותי בסבר פנים יפות. מנהל האחוזה שהפך להיות נציג הממשלה בה, העריך מאד את מאמצי לחזור למולדתי. ראשי האחוזה, בולשויקים לפי הכרתם, ראו בי אחד משלהם וסיפרו לי על המתרחש בפוליטיקה החדשה. לפי הסברם יש צורך דחוף לנצל את ההפסקה בקרבות לפי החלטה הסודית בהקשר למלחמה ושלום שנתקבלה בקונגרס השביעי של המפלגה הבולשויקית, מחודש מרץ 1918, בה נאמר בין היתר: “הקונגרס מכיר כי בנחיצות לאשרר את הסכם השלום המעיק והמחפיר, שנחתם עם הגרמנים, בגלל הסיבה, כי צבאנו (הבולשויקי) אינו עדיין בכושר מלחמתי עקב היחידות שעברו דמורליזציה, לחיילים אין התנאים הדרושים להחזירם למשמעת, לפיכך יש לנצל את הפסקת הלחימה בטרם האימפריאליסטים יתקיפו את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית”. להחלטה זו הוסיף ראש המהפיכה לנין: “בוודאי שהכשלונות שלנו כאובים יוצאים מן הכלל, שיהיה ברור לכל העולם שאנו עוברים נסיגה במהפיכה, אך חייבים אנו להיות נחושים בדעתנו ולעמול בקנאות, כדי לקומם את מעמד הפועלים הבינלאומי, לבנות ולארגן מנגנון כדי להביס את השליטים היחידים”.

באביב 1918, התחילו התנגשויות בין שבויים הונגריים לבין הלגיון הצ’כי לאורך מסילת הברזל הטראנס-סיבירית, בשורה וסימן ראשון למלחמת אזרחים. היה זה גם איתות למעצמות ההסמכה להתערבות במתרחש במדינה המשוסעת.

בתחילת אפריל, נחתו צבאות יפניים ובריטיים בסביבת העיר וולדיווסטוק. בעת ובעונה אחת כבשו הצ’כים, בראשותו של הגנרל גאידה, את סיביריה המרכזית והתאחדו עם כוחותיו של אדמירל קולצ’אק, קצין צבא הצאר לשעבר. בו בזמן העמידו הבולשויקים בראש כוחותיהם האדומים את קומיסאר המלחמה לייב טרוצקי, יהודי במוצאו אשר הוביל את יחידותיו מנצחון לנצחון. הגעתו של החבר טרוצקי לקירבת העיר קזן במרחב האורל, הביאה לשינוי קל במצב. ברכבת המשוריינת שלו בתחנת הרכבת זויאשק, נתקבלה החלטה בלתי מעורערת לנצחון, וכי ניתן לבצע את כל המשימות הצבאיות נגד האויב שהתרכז סביב התחנה בה נמצאו המיפקדות. חמישה -עשר קילומטרים מהמקום, שכנו שני הרגימנטים שלו. במבצע זה, התרחשה נקודת המיפנה. במשך עשרים וחמישה ימים עשה טרוצקי בז’ויאשק עבודת ארגון מאומצת, והצליח לארגן את היחידות הבלתי ממושמעות והמגוונות וליצור מהם את הארמיה החמישית האדומה, לאמנה ולהכשירה ליחידות קרביות כדי לכבוש את העיר קזן.

בהשפעת ראשי האחוזה, הגעתי לקרבת קזן ונרשמתי כחייל לארמיה החמישית. אם כי לא היתה לי כל דעה פוליטית, הצטרפתי אליה ללא לחץ כל שהוא ובכך סיימתי את נדודי בחיפוש אחר דרך חזרה לכפר הולדתי המרוחק מכאן אלפי קילומטרים. נדודים בדרך לא דרך בארץ שאדמתה בוערת מתחת לרגליו של שבוי לשעבר, שלא שוחרר כחוק, אני פוסע עם עוד אחרים כמוני בתוך מלחמת אזרחים קשה שכל טעות קטנה יכולה להביא כליה. ידעתי קצת על המתרחש, לפי סיפורי העובדים הפוליטיים, כי הגרמנים ביטלו באופן חד צדדי את הסכם השלום של ברסט-ליטובסק. הם התחילו את התערבותם במדינות הבאלטיות ובפינלנד. לפתע מצאתי עצמי לוחם נגד צבא מולדתי, לפיכך יש למצוא דרך לעריקה מהארמיה החמישית האדומה. אך מחשבות והרהורים, אינם מתגשמים לפרקים.

כך היה גם במקרה שלי. נגררתי עם הארמיה החמישית לכל מקום. לחמתי בסביבת קזן בהרי אורל ליד פרם, עברנו דרומה בדוברות עם זרם הוולגה. מהדוברות עברנו לסירות ומסירות לאניות ששטו על הנהר. צעדנו מערבה למוסקבה, התקרבנו לויטבסק שמערבית ממנה התחפרו הגרמנים בעמדותיהם. בהתקפה אחרונה שלנו על העיר מינסק אשר בבילורוסיה, כשראיתי שאנו אבודים, מצאתי הזדמנות להרים ידיים ולהתמסר לחייל גרמני אשר קצר במכונת יריה את שורותינו. סיפרתי לחייל הגרמני שאני חייל אוסטרי ששהיתי בשבי ועם פרוץ המהפיכה גייסו אותי “האדומים” לצבאם, למורת-רוחי ובניגוד לתקנות הבינלאומיות.

ממינסק נשלחתי לקייב עם רבים שערקו אף הם מהארמיה החמישית המהוללת. כאן בקייב, ישבו כבר מטות הארמיות האוסטריות בהתקפלות, כדי לחזור למולדתם. היה זה סוף אוקטובר 1918. גם אני התקפלתי אתם לכוון גליציה. בתחילת נובמבר הגענו ללבוב, בה שלטו כבר האוקראינים המערבים הלאומנים שהכריזו אף הם על עצמאות וקראו לעצמם “הרפובליקה העממית האוקראינית”. חזרתי הביתה היתה בהישג יד. באחד המטות שלנו, הספקתי עוד לקבל תלבושת חייל אוסטרי עם כובע מצחיה כשעדיין מתנוסס עליו הכפתור עם ראשי תיבות על שם הקיסר. כאן בלבוב, התחילו להתפרק היחידות האוסטריות מנשקן והעבירוהו לידי האוקראינים שתמורתם הבטיחו לנו הסעה וליווי למקומות מגורינו. לזכותם ייאמר, כי דיבוריהם היו כנים ואמינים. קיבלתי אישור מטעמם כי הנני חייל אוסטרי שחוזר משבי וביקשו את הסוליסטים הכפריים להושיט לי עזרה במזון והסעה כדי שאגיע ללא פגע לסלובודקה, כפר מולדתי, שאף הוא נמצא בשטח הריפובליקה שלהם. כיון שדיברתי בשפתם ובעגה שלהם, חשבו רבים כי אוקראיני אני וכך ניצלתי.

בסוף 1918 בסביבות חג המולד, הגעתי לכפרי שהיה בשלג כבד. דפקתי על דלת ביתנו. פתחה לי אמי טובה, פניה חרושות קמטים, התחבקנו והתנשקנו, שוב ושוב. האם בכתה ודמעות גיל נזלו על לחייה המקומטות. התנשקתי עם אחיי ואחיותי שנולדו בעת שהותי בחזית ובשבי. חלומי בעמדות על נהר הגנילה-ליפה התגשם. לאחר קריסת המונרכיה וכאשר קמה אוקראינה המערבית העממית, אשר צבאות פולין בפיקודו של פילסודסקי החריבוה עד היסוד והשליטו שלטון פולני בכל גליציה, רצו השלטונות הפולניים לגייסני שנית לצבאם שלחם נגד הבולשויקים בשנת 1920. לאחר שכנועים רבים, ובהסתמך על כך כי הייתי שבוי אוסטרי בידי הרוסים ולאחר-מכן גייסוני בכוח ל“גוורדיה האדומה”, ממנה הסתלקתי, הם התרצו ועזבו אותי לנפשי, מאחר וקיים חשש, בו בזמן קרב עם הבולשוויקים, עלול אני ליפול בשביים והם עלולים לערוך אתי חשבון סופי על עריקתי מהם. נשארתי בכפר והתחלתי לעזור לאבי בפרנסתו.

 

פרק כג האדון איזידור נויברגר    🔗

נעמה לאזנו של האדון איזידור נויברגר, בעל חנות הסיטונאית לטבק בעירנו, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, במיוחד את הניגון והסילסול של פיוט מפיוטיו של ר' אליעזר הקליר, אשר בתפילת הקדושה של מוסף לשני ימי ראש השנה. כבעל-בית נכבד בבית הכנסת הגדול שבו התפללו יהודים שלא הגדירו עצמם כחסידים של אדמו"ר פלוני או אלמוני, עלה שש פעמים בשנה מביתו בן הקומותיים אשר במרכז כיכר השוק. הוא כיתת רגליו הדקות, חנוט בחליפת ייצוג כיאה ליהודי מארצות אשכנז המערבית. עוברים-ושבים הסירו בפניו את כובעיהם כמנהג הימים שבין שתי מלחמות העולם, והוא היה ממלמל מתחת לאפו הדקיק “EIN GUTES JAHR”, השיבם בנימוס אך לא היה מסיר את מגבעת הצילינדר שעל ראשו כי בידו הימנית החזיק בסידור או במחזור, וידו השמאלית תפוסה בשקית הטלית הרקומה באותיות קידוש לבנה. בתוך ששת ימי העלייה ברגל לבית-הכנסת, נכללו אצלו שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים, אחרון של פסח, יום שני של שבועות ושמיני עצרת, שבהם אומרים תפילת “יזכור”.

בארבעת ימי ה“יזכור”, העלה איזידור את זכרם של אביו ואמו שהלכו לעולמם בקרקוב שבמערב גליציה. כנהוג, בראש-השנה עלה כאחד הקרואים לתורה, נדב מה שנדב ולמחרת הוא כבר התייצב אצלו בחנות הגבאי ר' משה אנגלר, שכנויו בפי כל היה משה “DER LANGER”, הארוך, וזאת מפאת גובהו. האדון נויברגר היה פותח את המגירה בה החזיק את הפדיון היומי עבור הטבק ומכירת עתונים. מוציא שטר של חמישים זלוטי בעד נדרו ומוסרו לידי הגבאי. לאחר אתנחתא קצרה, התבונן לתוך המגירה ובעיניו חיפש שטר של עשרה זלוטי וכשמצאו גלגל אותו כגלגול טבק בנייר סיגריה, הושיטו לגבאי ואמר לו: “ר' משה, הא לכם עוד עשרה זלוטי”. “קידוש אתם עורכים לילדים בליל שבת?” הוא שואל, והגבאי עונה “בוודאי, חוק הוא ובל יעבור. לצערנו יין לא נמצא בעיר ולכן יסתפקו הילדים ב”יין צימוקים“. העיקר המנהג וה-”אמן" שעונים הילדים".

כמנהג בית-הכנסת הגדול שלנו, נתכבדו ילדי המתפללים בפתיחת וסגירת ארון-הקודש. הילדים התקבצו מכל קצות העולם וזריזין מקדימין, מי שקפץ ראשון על המדרגות של דוכן הכוהנים, זכה ב“פתיחה” וב“סגירה” של ארון הקודש.

הרבה פעמים ישבתי בספסל הקדמי ממול מדרגות דוכן הכהנים, כשאני טרוד ומתוח שמא יקדימני ילד אחר ויזכה ב“פתיחה” וב“סגירה”. היתה לי הזדמנות לראות את פניו של האדון נויברגר, השקוע במחזור העברי בתרגום גרמני, מהדורת וינה תרפ"ב–1922, שעל כריכתו הודפסו באותיות גרמניות גוטיות מוזהבות “FEST GEBETE DER ISRAELITTEN ERSTER TEIL, FUER DEN ERSTENT TAGDES NEU JAHRFESTES”. אינני יודע אם התמצא במחזורו שבנוסח אשכנז, כאשר קהל מתפללי בית הכנסת הגדול שלנו התפללו בנוסח ספרד. דפוס עברי פשוט מבית הדפוס של זולקיב, לבוב וכמובן מוורשה. חלק גדול מהקהל היה מתפלל במחזורים עם עברי-טייטש שברובם התפללו הנשים בעזרת-הנשים, כשפניהן מופנות מזרחה ורואות את כל המתרחש בתוך האולם. רוב הנשים היו חלשות בהבנת הנקרא ולא פעם שמתי לב כי אשה אחת מדפדפת לחברתה במחזורה, עד שתגיע למקום בו מחזיק בעל התפילה או החזן באותו רגע. אך זה לא הפריע להן לבכות ולהאנח בזמן התפילות אם היה צורך בכך אם לאו.

האדון המכובד איזידור נויברגר ישב לו לצד שמאל של ארון-הקודש, המכוסה בפרוכת לבנה. מקום מושבו בין הרב דמתא הרב יעצ’יס, לבין מורנו יוסל יופיטר, שמדי פעם הפנה אליו איזידור את פניו בתמיהה, כמבקש לדעת פירוש מלה זו או אחרת. אין לי כל ודאות אם התפלל האדון נויברגר כראוי או רק עקב אחר התפילה בעיניו. אני מניח שידע לקרוא עברית והראיה, בחנותו מכר עתונים בשפה הפולנית ובשפת האידיש, ונהג לעתים קרובות להסביר לשואלים פשר דבר זה או אחר שלא היו נהירים להם. את המלמד ב“חדר”, יוסל, היה מתגמל במתן עידוד והדרכה בקניית כרטיסי מפעל הפיס הפולני (דולרובקה). מורנו בא אליו כל יום חמישי בשבוע בשעות אחר הצהרים “כשעון שוויצרי” והתבונן בעתון הפולני “ורשבסקי קוריאר”. בעת התפילה תירגם לו מורנו קטע אחרי קטע, והרב, שדבר זה הכעיסו, פנה לשניהם במלים “נו-נו”, כדי שיפסיקו דיבוריהם שהפריעו לו.

לעתים קרובות ביקרתי בחנות הסיטונאית שלו כדי להציץ בעתוניו. מתוך שיחות שניהלנו, ידעתי כי חובב קבלה ואסטרונומיה היה, ומצא ענין רב בקופרניקוס וגליליאו גאליליי. כאמור האדון נויברגר קירב אותי ואיפשר לי להציץ בעתונים, שרק דפיהם הראשונים הוצגו זה ליד זה כחלון הראווה הרחב, ומי שרצה לדעת את הכתוב בדפים האמצעיים והאחורים, היה עליו לקנות את העתון. אם לא היתה פרוטה בכיסו, כמוני, נאלץ היה מדי פעם לעלות אל תוך חנותו ולהתבונן בגניבה דרך זכוכית החלון, קריאה על רגל אחת. חותנתו של אדון נויברגר, הגברת מרגליות, היתה בעלת חנות בדים ואריגים משובחים, והבית בן שתי הקומות, בו היתה גם חנותו הסיטונאית של חתנה, היה קודם שייך לה. בתה יוזפינה למדה באוניברסיטה בזמן שהארץ עדיין נקראה גליציה, אך לסיומה לא הגיעה ונכדתה נינה, למדה בגימנסיה בקולומיה או בסטניסלב. חברות ומכל שכן חברים לא היו לה בקרב הנוער שלנו.

נויברגר היה מתווכח עם יהודים פשוטים צמאי דעת שנכנסו לחנותו כדי להציץ, כמוני, בעתונים בדפיהם האחוריים, או לקנות אריזת טבק תורכי בינוני, או קופסת סיגריות “פלסקי ורריטס שלונסקי”. על מה התנהל הויכוח שלו עם היהודים? על מלחמת 1918–1914. ויכוח פשוט, מה היה אילו? מה היה אלמלא היו עושים כך? אם במקום הקיסר פראנץ-יוזף, לא היה בא יורשו אוטו אלא הארכידוכס יוזף הרי תמונת סיום המלחמה היתה אחרת. לאדון נויברגר, היה זכרון להפליא, הוא זכר את כל שואלי עצותיו, מתווכחיו, אלה שהסכימו עמו, ואלה שהתנגדו לו, אלה שהבינו ואלה שלא הבינו ולא רצו להבין ולהשתכנע עד כמה הוא צודק. ציוני הוא לא היה. זאת נודע לי כבר באחר הימים בשנים 1936 או 1937, כשבאתי לחנותו כדי למכור את “השקל הציוני” בעבורו ועבור אשתו וחותנתו. הוא לקח את הכרטיסים בידיו הצהובות המגויידות, הפך בהם, עושה בחזית פניו העויה עקומה, עיקם בבוז את שפתיו, כלומר: הסחורה שהצעתי לו, אינה עוברת לסוחר ואינה בשבילו. “אני יושב כאן כדי למכור ולא כדי לקנות”, וחייך לעצמו. אין להסיק מכך כי לא התעניין במתרחש באותה עת בארץ-ישראל במאורעות תרצ“ו-תרצ”ח. הוא קרא את העתונות וידע על קרבנות היהודים כפי שדיווחו עתוני היידיש שהגיעו מוורשה, מלבוב. כדי להראות שזה מכאיב לו אמר באנחה: האנגלים האלה, הרי הם תומכים בגלוי ברוצחים הערבים, והיכן אתם הציונים? לא התווכחתי אתו, הרי ידוע היה ברבים, כי הנוער שלנו בפולין חי בכמיהה לעלות לארץ-ישראל ששעריה נעולים. גם שכח האדון המכובד, כי הארץ מלאה שליחי גרמניה ההיטלראית המרושעת ונציגי הפשיסטים של מוסוליני. הם בעצה אחת עם קומוניסטים מקומיים ושליחי רוסיה הבולשוויסטית עם אב העמים סטאלין בראשם. ביחד עם לאומנים ערבים כמופתי הירושלמי חאג' אל אמין חוסייני, דחפו את הערבים למעשים השפלים נגד המיעוט היהודי שביישוב שמנה פחות מחצי מיליון איש ואשה. מה גם בעת ובעונה אחת התנהלה בקצה הים התיכון המערבי מלחמת אזרחים בספרד עקובת הדם. גנרל פרנקו עם צבאו הפשיסטי נתמך בפומבי על ידי גרמניה ואיטליה, שלחמו נגד הממשלה הרפובליקנית החוקית והחלשה, עזובה, מחוסרת מדינות ידידותיות, נתמכת רק מצבאה הקטן והחלש ומתנדבים של הבריגדה החמישית הבינלאומית. צרות לא חסרו. מכל כיוון נעו עננים שחורים שכיסו את פני שמי אירופה. לא ידענו מה שמצפה לנו בעוד שנתיים-שלוש שנים.

לעתים קרובות ישבה במקומו או לצידו חותנתו מרגליות או בתה יוזפינה (אשתו). החותנת הזקנה מרגליות, בעלת חנות הבדים והאריגים, מוצאה כנראה מאיזו עיר בליטא הפולנית, דיברה יידיש רהוטה. לא כן בתה יוזפינה שלא שלטה באף שפה זרה, גם לא בפולנית. היא היתה יושבת לצד האשנב ובעיניה המימיות כעיני עגל בהתה בתקרת החנות, או לעבר הדלפקים המלאים אריזות טבק תורכי קל, בינוני וחזק, אריזות טבק איכרים “מחורקה”, האהוב מאד על ה“הוצולים” שוכני ההרים, משיטי הדוברות, אשר ובדרכם חזרה לבתיהם לכפריהם, עברו דרך החנות הסיטונאית וקנו בה מציאות כדי לחסוך פרוטות מספר. חיפשתי תמיד הזדמנות כדי לדבר עם האדון נויברגר. בימי ששי אחר-הצהרים, בזמן שכל היהודים סגרו את חנויותיהם מפאת כניסת השבת, נשארה חנותו פתוחה עד לשעה שבע בערב כפי שהתיר החוק. כן היתה החנות פתוחה בשבת. בעת קריאת התורה, או בהליכה הביתה עם סיום התפילה כשלא נראה קונה בחנותו, הייתי סר אליו. בששת הימים בשנה שביקר בבית-הכנסת, הופיע חנוט בלבוש מכובד ביותר, לא כפי שלבשו יתר בעלי הבתים האחרים, שהוציאו מהנפטלין את חליפותיהם החדשות שתפרו להם באמצע הקיץ, עם כובעי “בורסלינו”, ענובים עניבות מכובדות בנוסח הזמן. החרדים שבקהל הופיעו עם ז’ופיצות שחורות מחוגרים אבנטים, חבשו על ראשיהם “ספודיקים” לפי האופנה. אדון נויברגר בא לתפילה כשהוא לבוש זיג חום או שחור עם שסע מאחור, מכנסיים שחורים עם פסים כסופים ועל ראשו חבש צילינדר שחור בנוסח תחילת המאה. כל אלה והטלית הצרה אשר שפתה היתה מקושטת בעטרה רקומה מחוטי זהב, אך מלאה כתמים ירוקים שנוצרו מזיעתו. טליתו המוכתמת ופסי הטלית השחורים שדהו מרוב יושן, העידו כי טלית זאת, לא זכתה לניקוי זה עידן ועידנים וכי ציציותיה המדולדלות אינן כשרות. אך מי יעז לגשת אליו ולהזהירו על כך? גם הרב יעצ’יס שישב לצידו, לא העיר לו על כך.

בחודש ספטמבר 1939 שחפף פחות או יותר את חודש תשרי הת“ש, פרצה מלחמת העולם השניה. כאשר נכנסו הסובייטים לעירנו, פסק הוא כאחרים, לבקר בבית-הכנסת, ממורא השליטים החדשים, מה גם שהם הלאימו את חנות הטבק הסיטונאית שלו וחנות האריגים והבדים של חותנתו ליאונורה מרגליות. כשנה קודם, בשמיני עצרת תרצ”ט (1938), לאחר אמירת “יזכור”, פגשתיו בהיכנסו לאולם בית-הכנסת (כי נערים שאינם יתומים יצאו מאולם בית-הכנסת בעת אמירת “יזכור”). ברכתי: “גוט יום טוב אדון נויברגר”, והוא השיב במלמול מתחת לאפו “EIN GUTES JAHR”. הוא לקחני הצידה וביקשני שאקפוץ בהזדמנות הראשונה לחנותו, ויש לו מה לספר לי. באותה עת כבר הייתי קרוב לגיל שמונה-עשרה ולמדתי ענייני חרושת וסחר עצים אצל האדון אפרים דרדק מרחוב “הטודיובי”.

כאשר האדון נויברגר מבקש להיכנס לבקרו בחנותו, מי אני שאסרב לו? מה גם שאמר לי שיש לו מה לספר. באתי אליו בשבת אחרי התפילה כשחנותו ריקה מקונים. החלפנו מלים כמקובל במפגש שני ידידים. הוא קראני לשבת לצידו. נכנסתי מאחורי הדלפק שלו ומיד התחיל לספר: “אל תחשוב כי קיבלתי את הזכיון למכירה סיטונאית של טבק שהוא מונופול המדינה, אף דבר בפולין אינו ניתן בקלות. הייתי לוחם בשורות הלגיון הפולני ולאחר מכן חייל בבריגדה השנייה הפולנית. אל תתפלא כי ותיקי הלגיון נפגשים בליל שמיני באוגוסט מדי שנה על מגרש הזרינק, מדליקים מדורות אש כמו בל”ג בעומר. תזמורת של הסצ’לץ (אגודת נוער פולני טרום-צבאי) מנגנת שירי לכת צבאיים מימים ההם. הווטרנים כמוני מתיישבים על האדמה סביב מדורת האש וכאשר ראש העיר מקריא את שמות החללים שנפלו בליל זה בשנת 1914, יענו כולם בצוותא: “נפל בשדה הכבוד והגבורה”. הסצ’לץ, בפקודתו של המפקד פילסודסקי, חצו באותו ערב את גבול המונרכיה האוסטרו-הונגרית ליד קרקוב ועברו ללחימה נגד הרוסים בשטח פולין הקונגרסאית. מכאן התחילה מלחמת השחרור של העם הפולני נגד האויב הראשי, הרוסים, שכבשו את מרבית שטחה בשלוש החלקות של סוף המאה השמונה-עשרה.

"היכן לא לחמתי? תקצר היריעה לספר וגם אינני מתכוון לפרוש בפניך את כל המקומות, בהם שפכנו את דמנו, למען תקום פולין מהריסותיה של שנות 1772 עד 1795. לחמתי בעד פולין עצמאית. כשכבשנו את העיר קילצה, לחמנו ליד קרסניק וקומרוב. נסוגונו ביחד עם הצבא האוסטרו-הונגרי על נהר הדוניץ והשתתפנו בהגנת רכסי הקרפאטים, במתקפה של מחוזות לובלין וחלם. הלגיון שלנו התרחב והתעצם. עם קריאת הפולנים לדגל הוקמו שני רגימנטים השני והשלישי. לאחר שצורפו אליהם דיוויזיון חיל פרשים, חיילי הנדסה ותותחים אחדים – נוצרה הבריגדה הפולנית השנייה. לחמנו ברוסים, שעדיין שלטו באזורי הספר ההונגרי במרמרוש-סיגט ובחוסט. קצרנו מספר הצלחות ליד רפלובקה ונאדבורנה. ביום 29 לחודש אוקטובר 1914, נערך קרב קשה ליד הכפר מולוטקוב עם כוח רוסי עדיף. בקרב זה נטלה חלק כל הבריגדה השנייה שלנו, כשבעת אלפים ושלש מאות חיילים. הרוסים גרמו לנו אבידות קשות, כשלוש מאות איש הרוגים וכשמונה מאות פצועים. מאוחר יותר, העבירו את כוחותיה העיקריים של הבריגדה לאזור גבול בוקובינה, בקרב על העיירה קרליבאבה, שהתנהל בין השמונה עשר עד לעשרים בינואר 1915 בתנאי חורף קשים בהרים.

גדודי הבריגדה שלנו שברו את הסתערות הרוסים בעברם להתקפת נגד. רדפנו את הרוסים הנסוגים עד לנהר הסירט, לאחר-מכן המשכנו להדוף את הרוסים ממערב גליציה ומשטחי פולין הקונגרסאית. במאי 1915 עלה בידי צבאות המרכז האוסטרים והגרמנים להבקיע את החזית הרוסית ליד גורליצה, להכות ולפורר את צבאה בגליציה. הבריגדה השנייה שלנו נטלה חלק בקרבות באגף הימני הקיצוני בבוקובינה ליד ראראנצ’ה. הגרמנים והאוסטרים הצליחו באותו זמן לשחרר את מצודת פשמישל ואת העיר לבוב. בחמישה לאוגוסט 1915, כבשו הגרמנים את וורשה והציקו לרוסים עד כמה שניתן. תוך קרבות קשים ובעירות אש, אדמה חרוכה, שהרוסים בנסיגתם הציתו כפרים ומאגרי תבואה, הם גררו אחריהם תושבים פולנים כבני ערובה לגלות. לא פעם הצטרכנו להתערב בהתקפה ובהסתערות של כפר זה או אחר, כדי לגונן ולהציל את תושביו.

בסתיו שנת 1915, ניהלנו קרבות עזים בצפון ווהלין. בקרבות ליד קוסציוכנובקה, נדקרתי בבטני על ידי קוזאק רוסי מסתער. חברי פינו אותי משדה הקרב. לאחר טיפולים בכל מיני לזארטים, נשלחתי לבית-החולים לפי הוראות הרופא האוסטרי, ומיד כשהתאוששתי העבירוני לבית-חולים פולני בקרקוב. הייתי מספר שבועות בבית-חולים זה וממנו שוחררתי כבלתי מתאים יותר להיות חייל קרבי. יושב ראש הוועדה הרפואית מסר לידי מכתב המלצה לכל הנוגעים בדבר, כמתנדב לשחרור המולדת הפולנית. כשקמה המדינה הפולנית בשנות 1919–1918, הצגתי את כתב ההמלצה בפני ראש הוועדה הצבאית בקרקוב שטיפלה במשוחררי צבאם, שלחמו נגד שלושת כובשיה של מדינת פולין בשנים 1795–1772. הוא הביט עלי, ספק התפלא כי כיהודי התנדבתי ללגיון, ספק התפלא כי לחמתי ונפצעתי. כעת נחשב אני לנכה מלחמה. הוא שלחני לקוטיב ופה קיבלתי זיכיון לנהל חנות סיטונאית למוצרי טבק מונופול ממשלתי, לצד מונופול של יוצרי משקאות חריפים, אשר רק מיוחסים מטעם הרפובליקה הפולנית המתחדשת זכאים היו לכן".

בעת שלוט הסובייטים בעירנו מיום 21 לחודש ספטמבר 1939 עד 30 ביוני 1941, עברתי לא פעם דרך החנות שהולאמה ונהפכה לחנות ממכר אפניים, וספרים אוקראינים ורוסים. האיש ירד מנכסיו תוך לילה אחד. חותנתו ליאונורה מרגליות, מתה מרוב צער או מרעב כי פרנסה לא היתה להם. את אשתו יוזפינה ובתו נינה שהגיעה כבר לשנתה השמונה-עשרה, מצא האדון נויברגר איזידור, מנכבדי מתפללי בית-הכנסת הגדול, ביום האקציה הגרמנית ההיטלראית המרושעת, באחרון של פסח תש"ב. בימים כתיקונם היה בא לבית-הכנסת כדי להגיד “יזכור”. שלושת בני המשפחה שלא היו מעורבים במיוחד בחיי היהודים שבעירנו, מצאו את מותם כיהודים. הם נפגעו ביריות הראשונות של אנשי הגיסטפו ועוזריהם האוקראינים מהסביבה, יריות שהתחילו במרכז ככר השוק בו עמד בניין בן הקומותיים שלו. למחרת קברנו את כל אנשי המשפחה בקבר אחים שנכרה בבית-העלמין של העיר השרופה למחצה. כאשר הכנסתיו לקברו נזכרתי בפיוט ראש-השנה שכה אהב לשמוע את ניגונו. גררתיו על האדמה המעושבת ומלמלתי לעצמי את מילות הפיוט: “רחם מצוקים אשר עליהם שמת הדום וכסא, אז יתרעם הגלגל ויתרעש הכסא, ואופן לאופן וחיה לחיה וכרוב לכרוב לעומת כסא”. היכן אתה אלוהים שראית טבח כזה ושתקת? למה לא המטרת אש וגפרית על העיר השרופה שישרפו בה גם המרצחים יחד עם עוזריהם כשריפת סדום ועמורה.

 

פרק כד דודי אברום    🔗

בדודי אברום, נכה הרגליים והידיים, טיפלה סבתי בינציה במסירות נפש. האשה נדדה בעירנו מדירה אחת לשנייה. תחילה גרה אצל הניה־לאה, מול בית הכנסת הגדול שבעירנו ובית המדרש הגבוה העתיק שהיו קרובים זה לזה. לאחר־מכן, בנה האדון קלימיוק, איכר אוקראיני אמיד בית עץ בן קומותיים במורד הגבעונת שנקראה על שם הניה־לאה. לאחר שידולים, נאות להשכיר לסבתי מחצית קומה ראשונה. שניים וחצי חדרים וזאת רק לאחר שאבי ואחיו יוסקה, חתמו לו על שטרות חודשיים לשנה אחת מראש. סבי החורג דודיע, לא היה בין המשתכרים הגדולים, בין בעלי העגלות, כיוון שבבטלנותו לא רדף אחרי הסוחרים כדי למצוא את פרנסתו אצלם בהובלות שונות, כפי שעשו יתר חבריו למקצוע. כשהגיע כבר בדחילו ורחימו לאחד הסוחרים כדי לקבל שליחות או הובלה, שמע את תשובתו “אויסגעכפט” דהיינו, מישהו הקדימו. הפרנסה שהביא למשפחתו היתה זעומה,מכל שכן שלא יכול היה לשים בצד מספר זלוטי כדי לשלם את שכר הדירה.

אך לסבתי, סייעו שני בניה מבעלה הראשון, המנוח ר' משה־שמחה זלוצ’ובר. שניהם תמכו בה כמעט בכל, פרט להכנסה הקטנה מאריגת ה“קילימים” בה עבדו ילדיה מהדוד דודיע כפי שכינינו אותו. הגדול פנחס־ישראל ואחותו הצעירה שינדל (בת הזקונים).

בחדר הקטן, חדרו של אברום, היה מתלבש לבד, אך התלבשותו ארכה שעות, ולעתים היה אביו חורגו, אומר עד שאברום יתלבש יגיע כבר זמן להתפשט וכל העניין לא משתלם, אברום היה פעלתן שלא איבד דקה מבלי להתעסק במשהו. תחילה לבש את הציצית שלו, עליה שם את כתונתו וכדי לכפתר את כפתוריה הצטרך לכתת רגליו לחדר השני שמישהו יגאלו מכפתוריה, עבודה מאד מסובכת עבורו. על הכתונת לבש מקטורן ומכנסיים ישנים שקיבל משני אחיו הבכירים ממנו. קשה היה לו להתכופף כדי לקשור את שרוכי נעליו. דודיע האכילו בדרך כלל בכף עץ אטריות מבושלות בחלב חם. בשבת ובחגים לפני התפילה הלבישה והאכילה אותו סבתי בינציה.

כאיש כבד־הליכה, נאלץ לצאת לבית־המדרש הגבוה למניין הראשון בעוד חושך שרר בחוץ וטרם הפציע השחר. הוא דידה ברגליו הנכות, צעד לאחר צעד, מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, שמא יבוא מישהו שיחזיק בידיו ויובילו עד לדלת בית־המדרש. כשהגיע לבסוף קיבלו כבר השמש רפאל שעדיין טאטא את רצפת העץ, הציב את הספסלים והסטנדרים לאחר תפילת ערבית מאמש. הוא הושיב את אברום לצד התנור ובאותה הזדמנות לחש לאזנו כמה “יארצייטין” יהיו הבוקר במניין הראשון, השני והשלישי. כוונתו של השמש רפאל היתה טובה. לבשר לאברום כי אם יישאר עד שעה אחת עשרה וחצי הרי מזומנים לו מתיקון של “עליית הנשמה” דברי מתיקה, כמה כוסיות יי"ש, ליקר ועוד כהנה וכהנה. כששמע כי יש “יארצייטין”, נשאר כבר להתפלל עם מניין שני ומנין שלישי. אכל מה שאכל, שתה מה ששתה בעזרתו של השמש רפאל. משסיים את התפילות בבית־המדרש הגבוה, עזב אותו בעזרת איש שהובילו ולעתים קרובות דידה ברגליו עצמו. הגיע לביתנו שברחוב “הקהל” לערוך ביקור אצל גיסתו, הרי זאת אמי ביבע, שהיא בידיה העדינות דאגה להאכילו את ארוחת הצהרים, למחרת הלך לבקר את גיסתו השנייה, פייגה, אשתו של דודי יוסקה, שיצאה מהעיירה וושקוביץ אשר בבוקובינה.

בשבתות מצאתיו לפעמים ברחבה שלפני בית־הכנסת הגדול, ילדים ונערים התלו והתעללו בו. אך הוא, בעל הנפש הטובה לא גער בהם אלא צחק כאילו הוא מבקש את קרבתם, כי כמהה נפשו לקרבתם של בני אדם ולו יהיה ילד או נער זב אף. בעל זכרון יוצא מן הכלל היה אברום. הוא זכר את ימי הפטירה של רבים ממתפללי בית־המדרש הגבוה ולהבדיל, את ימי ההולדת של כל בני המשפחה והכל לפי הלוח העברי, ידע את סדר פרשיות השבוע לאורך כל השנה. לא פעם הזכיר לסבתי בינציה את זמן הדלקת נרות שבת. על כך שהיה חכם לא היו עוררין, היכן למד, כיצד ידע להשיב בשפתו המגומגמת על שאלות שנשאל – לאלוהים פתרונים. לקראת שבת או חגים היה אביו חורגו מגלחו במכונת גילוח, הוא העלהו על עגלתו והביאו לבית־המרחץ העירוני לרחצו והוליכו הישר לבית המדרש הגבוה שם אירחו השמש רפאל, בשתיית כוס תה עם שתי כפיות סוכר גריסים, עם עוגה או בלעדיה.

ויהי היום והאדון קלימיוק מכר את ביתו למשפחה יהודית. משפחה זו סרבה להשכיר את החדרים, אף אם ישלמו כל הון שבעולם, למשפחת סבתי. לא נותרה ברירה אלא לנדוד לכפר קוטיב־סטרי ולשכור חצי בית אכרים של האיכר קוליק שעמד על גבעונת סמוכה לנחל שזרם מהרי הקמיניץ. בו בנחל היו בעלי בתים נוהגים לערוך סדר “תשליך” ביום ראשון של ראש השנה, כאשר מזג האויר היה סגרירי ולא איפשר למתפללי בית־המדרש לפסוע ל“תשליך” לנהר הרוסטוקי, לצורך מצווה זו. אברום שמח כי יוכל להשתתף באמירת “תשליך” אך עצוב היה כי התרחק ממעונו ומבית־המדרש הגבוה שם הכירוהו וכיבדוהו מתפלליו. הוא מצא ברחוב בית המשפט פנת רחוב הקהל את בית־המדרש של חסידי צ’ורטקוב שכינויו היה “צירקוס”, מרחק הליכה של כעשר דקות מביתו של האיכר קוליק, לאדם בריא שרגליו נושאות אותו, אך לו, לאברום ארכה ההליכה כשלוש שעות. הוא דידה על רגליו הנכות, נח קמעה על איזה ספסל או על אבן גדולה, לבסוף הגיע לבית המדרש “צ’ורטקוב” בו התפללו בשבתות ובחגים בעלי בתים שגרו ברחוב הסניאטיני והדולינה הצפונית שבית מדרש זה היה הקרוב ביותר אליהם.

אצל האיכר קוליק גרה סבתנו עד 1938, יום בו עזב דודי יוסקה את עירנו, עבר לקולומיה כדי לגור ברחוב סטרוגרנצרסקה מספר 5, ואת ביתו, בקוטיב והבוסתן שבתוכו עם כל התכולה מסר לסבתי.

המשפחה עזבה את ביתו של האיכר קוליק ולאברום נפתחה הרווחה. המגורים ללא שכר דירה גם הקירבה לבית־המדרש החדש, בו התנהלו שלושה עד ארבעה מניינים גרמה לאברום שכל העיר הכירה אותו לטובה. בבית מדרש זה בילה את רוב זמנו, אנשים טובים הביאו לו כריכים לאכול והשמש משולם דאג להביא לו מדי פעם כוס קפה ותה ממותקים. רק לאחר תפילת מנחה ומעריב דידה בחזרה לבית החדש שעמד במרחק מה.

שנת 1938 חלפה והחלה שנת 1939, שנה שלא בישרה טובות ליהודי פולין. אברום המעורב בבריות שמע בבית־המדרש החדש מפי בטלני המקום על המתרחש בעולם, “אולי תהיה מלחמה” סיפרו לו. “ומה אנו נשוב שנית לאדראו כבמלחמה הראשונה?” שאל בשפתו. עד שאלה הבינו את תנועות ידיו, יצאה להם הנשמה. וכיון שאהבוהו עברו לנושאים אחרים. לעתים די קרובות מצאנוהו בבית־המדרש וראינוהו מניח תפילין. הוא שמח מאד ושאלני תמיד מתי אבוא עוד פעם, עניתיו שאני עובד כבר וקשה לי לבוא בכל יום לבית המדרש, הוא הבין את הרמז. ראיתי בעינין את השמחה כשפגשני ואני יכולתי להתעסק איתו ולקנות לו איזה בייגל.

בספטמבר 1939, פרצה המלחמה השנייה, פולין נכבשה על ידי הגרמנים. החלק המזרחי שלה ובתוכו עירנו קוטיב נמסרו לסובייטים וזאת לפי חוזה מולוטוב ריבנטרופ. מה שהסובייטים עשו לאזרחי העיר בכלל וליהודיה בפרט הלא הם כתובים בספר דברי הימים של החבר יוסף ויסריונוביץ סטאלין, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הבולשויקית הכלל סובייטית ועושי דבריו ניקיטה חרושצ’וב המזכיר הכללי של אוקראינה ועל כולם לברנטי בריה, ראש הנקוו"ד של מדינת הסובייטים.

חסל סדר פולין ונפתח סדר הסובייטים. הלאמות, גירושים לסיביר. אנשים פחדו להוציא הגה מפיהם פן יבולע להם. בתי־הכנסיות ובתי־המדרשיות התרוקנו ממתפללים, מתפילה ומלימוד תורה. לא היה יהודי אשר לא ירד מנכסיו. נתנו לסובייטים מה שרצו העיקר שיניחו להם ולא יטרידום אנשי הנקוו“ד שבאו להציק להם בשעה שתיים לאחר חצות. בין היורדים ראשונה מפרנסתם, היו בעלי העגלות, אם כי לפי תפיסת עולמם הסובייטי הם נקראים “איזוושציקי” ולא סוחרים ומגיע היחס הניתן לפועלים ולאיכרים. לבעלי העגלות לא היה לאן ולמי להוביל סחורה כי הסוחרים הנקראים ספקולנטים או שהואשמו או שסגרו את חנויותיהם. לבעלי הכרכרות, לא היו להם נוסעים, כי לעירנו כעיר גבול (לפני כיבוש בוקובינה הצפונית) הצטרכו אנשים אישורים מהנקוו”ד כדי להכנס או לצאת ממנה. שאלותיהם נמאסו על הנוסעים. להיכן? למי? לשם מה? הם חשדו בכל אחד שהוא ספסר האסור לפי חוקיהם או מרגל שיש לו קשרים עם קרובים בויזניץ העיר שמעבר לצירימוש (הגבול) וכדי שלא תפרח נשמתם ויתרו על כל נסיעה. דודיע ישב לו ולא עשה כלום. רק בילה את זמנו במשחקים עם אברום. אברום שאלו מדי פעם למה לא שלחו אותנו לאודראו כבפעם הקודמת? הוא לא הבין את ההבדל בין המלחמה הקודמת והמלחמה העכשווית.

הנה הקיץ הקץ גם על הבית של דודי יוסקה, בו גרה סבתי חולת הסרטן. בליל חורף קר, הציתה יד זדונית את בית העץ הנחמד הקטן שבתוך בוסתן עצי שזיפים, אנשים רחמנים הוציאו את הזקנה שהיתה כבת שבעים ממיטתה בה שכבה, מדירתה הבוערת. מסביב רחרחו דליטורי הסובייטים נוסף לאנשי מיליציה שלהם ואנשי הנקוו"ד שבאו כביכול לכבות את השריפה, אך עיקר עבודתם היתה למצוא סחורה, אריגים, בדים, עורות שהוסתרו על ידי הסוחרים מעיניהם הבולשות האכזריות. באין מקום מנוחה אחר לסבתי הביאוה לבית קטן של משפחת סוכר, ששכן מול החצר הגדולה והרחבה של ביתנו. לבית הזה עברו יתר בני המשפחה, אברום, והדוד דודיע בעל העגלה לשעבר. אם כי אבי הפסיד את פרנסתו, המשיך לתמוך במשפחת הסבתא באוכל ובבגדים. דודי יוסקה היה גר בקולומיה, ולא היה לנו כל קשר אתו. הנסיעות לז’אביה כפר הולדתם נפסקה, חובות הסוחרים הלכו לטמיון כי אף הם הולאמו. התחלקנו בפת לחמינו משכר עבודה שקיבלתי מהסובייטים בעד עבודתי השחורה בביצורים לאחר יסורים רבים, מחסור בתרופות ורופאים, הלכה סבתי לעולמה ונקברה בבית־העלמין הישן למרגלות אוהל קברות צדיקים מהמאה התשע־עשרה. בלוויתה השתתפו פחות ממניין יהודים. בגלל התפרקות מוסדות הקהילה ומחסור בסתתי מצבות נבצר מאתנו להציב מצבה על קברה.

אברום נשאר יתום כבן ארבעים, תלוי בחסדי הדוד דודיע (אביו חורגו) שהאכילו והלבישו. לעתים די קרובות היה מדדה דרך החצר הפתוחה שלנו לביתנו. אמי האכילה אותו במרק תפוחי אדמה או שעועית, לא היה לו יותר לאן ללכת ולכן שאב עידוד מאהבה, והכבוד שאמי רחשה כלפיו. כחודש או חודשיים לאחר פטירת אמו שהיתה לו יקרה מכל יקר שבעולם, חלה המסכן מרוב געגועים, דדה כסהרורי, נתקף בשיעול חזק ועקב פגמים בגרונו ובבית חזהו, מחוסר תרופות ורופאים, חלה בדלקת ריאות קשה. חיממנו אותו, הנחנו לו עלוקות וכוסות רוח, כפי שצווה מרפא אחד אולם באחד הימים התגברה עליו מחלתו והתחיל לגסוס.

היה זה באחד מימי ראשון בשבוע, יום מנוחה אצל הסובייטים בו הייתי חופשי מעבודה, הגעתי לחדרו, הוא ישב על מיטתו גוסס ומחרחר, לפני כן לא ראיתי מעודי אדם גוסס. כשלצידו עומד הדוד דודיע ומחזיק את ראשו הנוטה ליפול אחורנית. לפנות בוקר, בטרם אלך לעבודה, נגשתי לדירה לשמוע מה מצבו. האיש עדיין גסס. החלפתי את הדוד דודיע בהחזקת ראשו כדי שינשום קצת אויר. הוא הביט בי בעינים מזוגגות והרגשתי שאין הוא מצטער על כך שהולך לעולמו. הוא עצם את עיניו ונפח את נשמתו הטהורה והזכה. קברנוהו למרגלות קברה הטרי של סבתי. גם הוא לא זכה למצבה פרט ללוח עץ לציון מקום קבורתו.

בדרכי בחזרה מבית־העלמין נזכרתי במשפחה הענפה שהתרוקנה. ביתה עמד בכפר ז’אביה. קצת מאחורי הדרך שהתנהלה למרגלות ההרים שנושקים את גדת הצירימוש השחור. באחד בימי יולי בחופש הקיץ שלי נסעתי לז’אביה, ניגשתי בסקרנות לראות את המקום. מקרוב לא היתה אפשרות לראות את גובהם של ההרים, את צוקי טרשי הגיר מעידן הקינומן על נקרותיהם וחגוי הסלע שבהם. הסלעים חשופים, בנקיקים שלהם קיננו נשרים. במורד גיליתי צורים מדורגים מכוסים אזובים עד שנשקו לכפות המיוערות עצי מחט, אורנים ואשוחים. ככל שההרים מתקרבים אין מבחינים בעצים, לשמאלי קרחת יער אחת, יותר קרובה עומדים עליה כחריטים מספר ערימות שחת ירוק. בקרחת יער שנייה קרובה יותר לנהר הצירימוש עליו נטוי גשר חבלים צר, למעבר איש אחד בלבד. מתחתיו על הגדה קשורה סירת עץ עם משוט אחד. נועדה הסירה להעביר איזו חית בית כבשה או עז. משתרעות על הקרחת בין חריטי השחת מספר בקתות מוסתרות מתחת לעצים שמשיקים את שולי הדרך אשר מתחת לשיפולי ההרים. קרחות יער נמשכות ונמשכות, בתים זרועים לאורכן ולרוחבן. בתי עץ כפריים מכוסים גגות רעפי עץ אחדים אפילו ברעפי לבנים אדומות. או מכוסים בפח ניקל צבוע אדום. כבתי העירוניים.

אחד הבתים האלה השתייך לסבתי בינציה ושם ניהלה את משק פרותיה, שרעו בחלקת קרחת היער שהשתייכה למשפחה. הבית עומד על גבעונת קטנה מול גשר החבלים. עם פרוץ המלחמה הראשונה בשנת 1914 יצאו כפליטים לשלזיה. הכל נעזב והיה להפקר ורכושה נעלם. לאחר המלחמה עם פירוק המונרכיה האוסטרו־הונגרית נקרעה המשפחה. הבנים הגדולים התחתנו, הולידו ילדים והתגוררו בקוטיב, הסבתא לא חזרה יותר לז’אביה כפר הולדתה. מכל רכושה לא נותר דבר. גם לא היה מי שישלם לה פיצויים בעד רכושה שהשאירה. הפתרון היה שתשאר בקוטיב בצל שני בניה שמצאו פרנסתם במסחר עם סוחרי ז’אביה.

אני מסתכל על בית הרפאים שלה, לבי הולם, אוחזני פחד ויראה שמא אפגוש שדים ורוחות בבית בו נולדו אבי, שני אחיו יוסקה ואברום וילדי הדוד דודיע. לא עמד בי הכוח להיכנס פנימה להתבונן בו. הסתלקתי אט אט כשראשי מופנה אחורנית, “כביכול” מחפש את האתמול שגווע לעולמים.

 

פרק כה חיסול יהדות פוקוצ’יה הדרומית והפיכתה לחבל “יודען ריין”    🔗

קוטיב

קוטיב נמסרה לברית־המועצות וסופחה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית לפי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ שנחתם מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בין גרמניה לפולין.

המלחמה שבין גרמניה הנאצית לבין ברית־המועצות פרצה ביום ראשון 22 ביוני 1941. חיילי צבא הונגריה שלחמו לצד הגרמנים, בכוח של פלוגת פרשים אחת, כבשו את קוטיב ביום חמישי 3.7.1941, לאחר נסיגת הצבא האדום הסובייטי לעבר גבולותיה הישנים שלפני חוזה מולוטוב־ריבנטרופ, לתוך שטחיה.

הפרשים ההונגריים, התאכסנו בבית־הספר הממלכתי העממי לבנות, כאשר סוסיהם עמדו בחצר רחבת הידיים. לעומתם התאכסנו הקצינים לפי רצונם המיוחד, רק בבתי יהודים, סוחרים ובעלי בתים מוכרים כר' שמעון מאנדל סוחר תבואה אמיד.

כיומיים לאחר מכן חצו צבאות רומניה (שאף הם לחמו לצד הגרמנים) את נהר הצ’ירימוש שהפך לגבול מחדש, וגם כבשו את העיירה. מיד התחילו החיילים הרומניים, עטורי הנצחון המדומה להשתולל, לפרוע פרעות ביהודי העיירה וגזילת רכושם, במיוחד תכשיטים ודברי ערך אחרים. ליהודים, כר' אנשיל בוללר, ר' משה קרומהולץ ועשרות אחרים בעלי זקנים, שנתפסו ברחובות, חתכו החיילים את זקניהם. חלק מן היהודים, נחטפו על ידם ובמכות רבות התעללו בהם, הכריחום לעבוד עבודות פרך בתיקון דרכים וגשרים בשטחי הספר בכפרים איספאס, מיליאב, ויטרצ’ה וברוסטוקי. בכפר רוסטוקי אספו הרומנים ביחד את כל היהודים, הכמרים הסיתו את המון האכרים נגד היהודים שנאספו בכוח ודרשו לערוך בהם שפטים.

רק כומר אחד מכפר מארינציה, התנגד לפעילות העונשין לגבי האוכלוסיה היהודית. נערה בת שש־עשרה בשם אניטקה שטירר ניצלה על־ידי איכר מקומי, הובאה במחתרת לעיר צ’רנוביץ, ושם הוכנסה כילדה עזובה שנמצאה לבית־החולים היהודי. האיכרים המקומיים והחיילים הרומניים רצחו כשלוש מאות יהודי הכפר יאבלוניצה ואת גופותיהם השליכו למימי נהר הצ’ירימוש הגועשים. חלק מהנרצחים שגופותיהם צפו על פני המים ונתקעו בין עצי הדוברות, הוצאו לאחר מספר שבועות על ידי יהודי קוטיב שעבדו עבודת כפייה בפירוק הדוברות. הגופות שנמצאו, נקברו בבית העלמין המקומי. אשה אחת בשם סורקיס שניצלה על ידי איכר, סיפרה את כל אלה, ולאחר מכן יצאה מדעתה.

עד יום 28.8.1941 היתה העיירה וסביבותיה אשר על גדתו השמאלית של הצ’ירימוש ועד לפני שפיכתו לנהר הפרוט, נתונה תחת שלטון הונגרי. הרומנים נסוגו בחזרה לשטחי בוקובינה, בכל אופן לא הרגישו היהודים ביטחון, כי נערכו החרמות וגזילת רכוש וכל מיני רדיפות אחרות.

אחר כך סיפחו את כל אזור פוקוציה הדרומית לממשל הגרמני של הג’נרל גוורנמנט (בדיסטריקט גאליציען). זמן קצר לאחר הסיפוח, התחילו הגרמנים בפרסום גזירותיהם, ענידת טלאי צהוב או נשיאת סרט לבן עם מגן דוד כחול על הזרוע הימנית. עריכת קניות הותרה רק בין שעות 10 עד 12 בבוקר. אסור היה למכור מצרכי מזון ליהודים, לא קיבלו כרטיסי מזון כתושבים נוצרים, התזונה היתה דלה ביותר. לכל אלה נתווספה עבודת כפייה מגיל שתים־עשרה ומעלה. תחת איום בעונשי מוות היה עליהם למסור את כל התכשיטים, כסף וזהב, שעונים ומקלטי רדיו הן לגרמנים בקולומיה והן למוסדות השלטון המקומי האוקראיני, המיליציה האוקראינית, לגסטפו, לס"ס, לשופו, לז’נדרמריה ולכל חייל גרמני שנכנס באקראי לחיפוש בבית יהודי.

יום יום נתווספו גזירות חדשות לבקרים. הגיעו לעיירה ידיעות מקוטעות, אך איומות כי בכל העיירות תולים יהודים על ברזלי הגזוזטראות וגופותיהם מקשטות אותן עד לסילוקם לפי דרישת האוכלוסיה הנוצרית שהמומתים הפילו פחד על התושבים. מצב זה נמשך עד לחודש אוקטובר 1941, לאחר מכן התחיל רצח המוני מאורגן על־ידי הגיסטפו (המשטרה החשאית הממלכתית). בעת ובעונה אחת התחילו רבים לברוח מהעיירה, חצו את גבול נהר הצ’רימוש, במגמה להגיע לעיר צ’רנוביץ בירת בוקובינה הרומנית, ביניהם ד"ר מנשה מאנדל, יהודי ציוני וחבר ראשות הקהילה היהודית עד כניסת הסובייטים לקוטיב, לצערנו נתפס האיש בגבול וסופו היה כשל אחרים.

הקהילה היהודית בצ’רנוביץ, שהצטמצמה עקב הגירוש לאזורי טרנסדניסטריה שנכבשו בידי הגרמנים ונמסרו לרומנים לשלטון בה, עזרה רבות לפליטים שברחו מאזורי הספר של פוקוציה הדרומית לויומדיסטריקט גליציה אשר בג’רנל־גוורנמנט.

כל הידיעות על פחד, רעב וקור, מחסור בעצי הסקה בחורץ התאמתו. בתחנות הגבול שהקימו הגרמנים שנקרא גרנצשוץ, עינו מאוד את פועלי הכפיה היהודים שנשלחו לעבוד אצלם. היה קשה מאוד, ממש סכנת נפשות, מחירי האוכל האמירו מיום ליום. 1 ק“ג לחם עלה 60 זלוטי. מחיר 1 ק”ג תפוחי אדמה 18 זלוטי. בעד 1 ק"ג בשר נדרשו לשלם 30 זלוטי. לא היתה כל אפשרות לעמוד במחירים אלה, כי ליהודים לא היתה כל פרנסה והגויים טענו שהם מסכנים את חייהם במכרם ליהודים.

בחודש אפריל 1942 נדרשה מועצת היהודים, לספק לידי הגיסטפו בקולומיה ילדים עד לגיל שתים־עשרה ומעלה. באחרון של פסח תש“ב (9.4.42) בשעה 8:30 התחילה האקציה להשמדת יהודי העיירה. הגרמנים אנשי הס”ס, הגסטפו ועוזריהם – המיליצה האוקראינית שברו חלונות ודלתות בחפשם אחר יהודים. כשנודע להם כי היהודים ירדו למחתרת, (התחבאו במחבואים שהכינו מראש במשך כל החורף), הגרמנים ועוזריהם התחילו להשתולל הציתו את רחובות היהודים המרוכזים בעיר העילית כולל ככר השוק בחלקו. כל אלה שהצליחו לקפוץ מהבתים הבוערים והקורסים תחתיהם, הובאו לכיכר השוק, הנוגשים הושיבום על האדמה הלחה, כשראשיהם מוכנסים בין רגליהם, מוכים על־ידי הגסטפו במגלבי עור, במקלות ובקרשי עץ.

משפחת אבא דרקסלר ושכנו ממול הירש קאהן שהתחבאו בעליות הגג שלהם, נתפסו ונרצחו בדם קר. באותה עת, עמד הגיסטפו והנציח במצלמות את תמונות הזוועה. כך רצחו אשה בשם פרידמן, שביקשה להישאר במיטתה בגלל מחלתה. אך המרצחים אילצוה לצאת מדירתה החוצה, כשיצאה, חנקוה. הילדים שנתפסו רוצצו ראשיהם בקירות הבתים. כך עשו לילדי בנימין גוטליב ולילדי הירש דרוקמן.

בבית־העלמין לא הכיר איש את רעהו. המבוגר בין השרידים, אמר “קדיש” לאחר ההרוגים שנקברו בשני קברי־אחים. יתרם שנתפסו חיים, גורשו לקולומיה העיר המחוזית וביחד עם עוד כחמשת אלפים יהודים מקולומיה והסביבה נורו בבורות שחפרו קודם לעצמם ביער שפרובצה. אחדים מתוך הקרבנות שנפגעו בצורה שטחית, הצליחו לברוח, ביניהם האחות חנה אייזנברג, המכונאי דוציה שטנגל וישראל רייך.

הם סיפרו על העינויים שעברו רגלי לאורך הדרך של ארבעים ושניים קילומטרים המרחק בין קוטיב לקולומיה. בבית־הסוהר בקולומיה הוחזקו זמן קצר. מקרה מזעזע ומחריד עברו שני האחים אברהם ויצחק שכטר, שניסו לברוח מבית־הסוהר. אחד המענים השטניים היה קסיבר אשר שיסה בהם כלבים מורעבים במיוחד. ערומים כביום היולדם עמדו שני האחים נגד הכלבים שהתנפלו עליהם באכזריות רבה.

רק סיימו לקבור את קרבנות הרצח של אחרון של פסח, ישר נתקבלה פקודה מהגסטפו בקולומיה, כי על כל היהודים שנותרו בחיים בעיירה, לעזבה תוך 48 שעות ולהגיע בכוחות עצמם לקולומיה.

אחדים מהם, קיבלו כרטיס־עבודה לחיוניים, ממנהל שרות התעסוקה רבקוב, כנגד תשלומים גבוהים. הנותרים כ־400 איש לאחר דיחויים של הפקודה והתחמקויות, נאלצו לעזוב את העיירה בדרכם לקולומיה ביום 24.4.42 והלכו למוות שארב להם בדמות הגיסטפו מקולומיה ועוזריהם השונים.

יום 7.9.42 היה יומם האחרון של שרידי יהודי העיירה. כולם נאספו, בתחבולות ערמה ובכחש לחוילתו של פונסטניקובסקי ומשם הובלו לקולומיה. נתוספו אליהם במקומות שונים בודדים ותועים כצללים. לא היה להם מה לחפש יותר בעיירה שהוכחדה. כל אלה שהתקשו בהליכתם במסעם, נורו על ידי מלוויהם המרצחים. מקרה, שאחד מהמובלים בשם יקיר, ששימש בעל תפילה באחד משני המדרשות של העיירה, אזר עוז, הנעים את הליכת המגורשים בפיוטים מובחרים של תפילת “נעילה” של יום הכיפורים, פיוטים שידעם בעל־פה. מקולומיה, חלקם בקרונות סגורים ברכבת, עם עוד יהודים מקולומיה והסביבה שהובלו למחנה השמדה בלזץ. אחדים מהצעירים ביניהם נשלחו למחנה עבודת הכפייה ינובסקה. ליד לבוב ושם רובם נספו מעבודה קשה, מרעב ומהוצאה להורג על ידי תליות, ירי ועינויים רבים.

קוסוב:

בקוסוב המרוחקת מקוטיב 10 קילומטרים, סירב הסטרוסטה של הנפה, האדון פיאלה, להנפיק ליהודים דרכונים, כדי שיוכלו להציל את עצמם בעברם את הגבול עם צבא פולין שהובס על ידי הגרמנים. הסטרוסטה הוכיח בכך את שנאתו ליהודים בהתאם לעמדת הממשלה הפולנית שבראשה עמד גנרל סקלאדקובסקי ושר החוץ שלו בק, שדאגו לאזרחיהם ממוצא פולני.

לפי פקודת מנהל הדיסטריקט של גליציה, אינג' הניאטוק מיום־14.7.42 חלה חובת ענידת הסרט הלבן על כל היהודים מגיל 12 שנה ומעלה. לעומת זה הירשו לזוגות לערוך חתונות פיקטיביות ועל סמך זאת, הוצאו תעודות נישואין.

את מרחץ דמים הראשון בעיר ערכו הגרמנים ביום שמחת־תורה תש"ב. הם אספו המוני יהודים מבתיהם ומהרחובות, עמוסים חבילות דלות שהותרו לקחת עמם. העמידום לפני שני קברים המוניים למרגלות ההר המתנשא בתוככי העיר. המרצחים ציוו לסיר¹ את בגדיהם ורצחו את כולם במטחי יריות. המומתים הושלכו לבורות, רבים מהם כוסו באדמה בעודם בחיים, אך עד מהרה נחנקו מגושי האדמה שכיסו אותם. דוד פויקר, שנפצע על ידי יריה שטחית, הצליח לזחול החוצה עם רדת האפילה. הוא סיפר על הזוועה שארכה שני ימים. אחר כך, הציתו המרצחים את בית־הכנסת הגדול, שם נשרפו חיים 12 יהודים. בסך הכל נרצחו בתוך האקציה של שמחת־תורה ואיסרו חג שלאחריו, אלפיים שמונה מאות שלושים וארבעה יהודים, גברים, נשים זקנים וטף.

ז’אביה:

הכפר הגדול ז’אביה, השוכן בתוככי הרי צ’רנוהורה, מרוחק מקוטיב כ־45 קילומטרים דרומית מערבית. היו לכפר יחסי מסחר ונישואין עם הכפר פוטילה מעבר לצ’ירומיש הלבן, שבבוקובינה (רומניה). רבים ברחו ליד הסכר קטרינה דרך פרקלאר לדיכטניץ פוטילה ולסלטין וביחד עם האוכלוסיה היהודית המקומית גורשו לטראנסדניסטרה, כבר בחודשיים אוגוסט־ספטמבר 1941.

בז’אביה, התחילה האקציה להשמדת יהודיה בחודש דצמבר 1941. שבועיים קודם לכן, נאספו שש מאות יהודים בשלושה חדרים. אלה שמזלם שיחק להם, נורו במקום, את יתרם, עינו המרצחים בעינויים קשים ואכזריים. אשתו של משה שרנצל נאנסה באכזריות רבה. חיילי הגסטפו ועוזריהם האוקראינים היכו את העצורים האומללים במגלבים, את המתעלפים היכו בגרזנים ורצחום.

משפחת ברנרד קאמיל, רצתה לשלם למרצחים כופר נפש של קילוגרם זהב, שהיה מוסתר באדמה במחבוא ביער. המרצחים החרימו את הזהב, צחקו מהמתחננים להשאירם בחיים ורצחום. בכל זאת עלה בידי קאמיל שנפצע יריה שטחית, לברוח לקוטיב ושם סיפר את כל הזוועות והסיפורים האכזריים שעוללו הגרמנים. ביום 21.12.41 ניתנה הוראה לראש הכפר של ז’אביה לאסוף את כל היהודים הפזורים לאורך הכפר. סגרום בשלושה בתים כעין גיטו וכולם כ־600 איש נורו בידי הגסטפו.

גורל דומה פקד את יהודי העיירה דלטין, דרומית מערבית לקולומיה. כשש מאות נערות יהודיות שהמרצחים הפשיטון מבגדיהן, כשהן קפאו מקור ערומות ביער מכוסה השלג ומתו בצורה אכזרית.

קולומיה:

כפי שמתוארת בלקסיקון הגרמני הגדול של מייר, המהדורה הששית, שהוצא במכון הביבליוגרפי של לייפציג ווינה בשנת 1908 (שש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה). קולומאה (בפולנית קולומיה), עיר בגליציה מאתיים ותשעים מטרים מעל פני הים. שוכנת על נהר פרוט לצד מסילת הברזל של המדינה לבוב־צ’רנוביץ ורכבת פנימית לדלטין־שטפרובקה וסלובודה־רונגורסקה במישור פורה. מקום מושבו של בית המשפט המחוזי. יש בה כנסיות אחדות רומית־קתולית ואחדות יוונית קתולית. כנסיה אוונגלית, בית־כנסת יהודי ובית עיריה. מוצבים בה אנדרטאות של המלך הפולני הייגילוני קזימיר הרביעי, הפייטן הפולני קרפינסקי, קיימות בה גמנסיות גבוהות פולנית ואוקראינית, בתי־ספר מקצועיים למסחר, תעשיית העצים וקדרות. בתי־חרושת לנרות פרפין, טחנות קמח, בית זיקוק, בתי קדרות, בתי ניקוי זיפי חזירים, ומסחר בחומרי גלם. בשנת 1900 גרו בה 34,188 תושבים פולנים, גרמנים ואוקראינים. תושבים יהודים 16,743 נפש. העיר היתה פעם בירת פוקוצ’יה, סבלה במאות ה־15 וה־16 מפלישת ומפשיטת עמים שכנים, המולדובנים, והטטארים. בפרבר מריה־הילף, קיימת מושבה גרמנית שוואבית, שהתיישבה בזמנו של הקיסר יוסף השני, בנה של מריה תירזיה.

ב־17.9.39 חדרו לעיר הטנקים הרוסיים הראשונים ובתאריך 3.7.41 נסוגו הרוסים עקב תבוסותיהם בחזיתות, נלחצים על ידי הגרמנים ושותפיהם שלחמו לצידם, אל מעבר לגבולות מדינתם שלפני חתימת חוזה מולוטוב־ריבנטרופ מחודש אוגוסט 1938. למחרת היום נכנסו צבאות הונגריה השותפים לגרמנים, ששלטו באזור עד לחודש אוגוסט 1941. הגרמני הראשון שהגיע לקולומיה, היה מושל המחוז פאלקמן.

החל מ־20.7.41 נאלצו כל יהודי העיר מגיל 10 ומעלה לשאת על זרועם הימנית סרט לבן עם מגן דוד כחול עליו. בעיר קולומיה ביצעו הגרמנים הנאצים, החל מחודש נובמבר 1941 עד פברואר 1943 רציחות על דעת עצמם בעזרת המיליציה האוקראינית. אקציות החיסול התקיימו ביער שפרובצה. לפי גירסתו של אוטויץ, איש גסטפו, נרצחו 1500 יהודים גברים, נשים וטף. לפי עדויות נרצחו 2000 למרות שהפקודה שהועברה לגסטפו, היה עליהם להעלותם על הרכבות ולשלחם למחנות ההשמדה.

ב־7.9.42 הריקו הנאצים את גיטו מספר 1 ומספר 2 בערך 18,000 יהודים נשלחו בקרונות סגורים למחנה השמדה בלזץ, כאשר חיסלו את גיטו 1, ביקשו להעביר את 400 היתומים לגיטו 2. בלילה של ההעברה הופיע חייל ה“שופו” (שוץ פוליציי, משטרת הביטחון) בשם הרטל עם עוד מספר מרעיו עם נשק בידיהם, ירו על היתומים המסכנים וחיסלו אותם. (פטר ליידריץ ראש הגסטפו בקולומיה, הידוע במעשיו האכזריים – הוכר על ידי יהודים תושבי קולומיה לשעבר, אחרי המלחמה בתוך גרמניה, התליין הוסגר לפולין ושם גזר עליו בית־המשפט לפשעי מלחמה, עונש מוות בתליה).

ברכבת בדרכה לבלזץ בקרון הדחוס והסגור, הוציא את נשמתו הרב הישיש, אחד החסידים בשם אורהבר, סעד אותו בפרפורי גסיסתו.

בגיטו מספר 1, היה חי הש“ב רבי אלתר. לאחר העברת היהודים לבלזץ, ערכו מרצחי הגסטפו, בדיקה בגיטו כדי לבדוק אם לא נשארו עדיין בו מספר יהודים, לאחר שהגיטו הוכרז כנקי מיהודים “יודען־ריין”. אנשי הגסטפו, חיילי השופו אנשי הס”ס והמליציה האוקראינית, רצו מבית לבית כדי למצוא את השרידים. כאשר הגיעו לביתו של רבי אלתר, הוא היה מוכן בשלפו את חלף השוחטים הארוך והחד ממקומו החבוי. כשנכנסו המחפשים לדירתו, התנפל הישיש עם החלף בידיו ושיסע את גרונו של אחד מאנשי הגסטפו.

אחד העדים שנשאר בחיים, נזכר כי בקולומיה התקיימו 15 ימי אקציות לחיסול יהודי העיר ומהסביבה שגורשו אליה. מפורט סדר הכרונולוגי שלהם: 12.10.41, 5.11.41, 23.11.41, 22.1.42, ־6.4.42־3, 15.8.42, 7.9.42, 10.9.42, 5.10.42, 12.10.42־11, 5.11.42, 2.2.43 בכל האקציות האלה נרצחו כששים אלף יהודים, גברים נשים, זקנים וטף.

בראש הפירמידה, של המרכז הרצחני של הגרמנים הנאצים בקולומיה האחראי על חיסול יהודי פוקציה הדרומית עמדה מיפקדת הגסטפו המחוזית. תחת פקודתה עמדו מספר יחידות גסטפו, יחידות ס"ס. בראשם סטנדרטן פירר וקצינים מכל הדרגות ועד שאר פיר (מקביל לסמל). קבוצה שנייה שהיתה תחת פיקוד הגסטפו היתה משטרת הבטחון (שופו), הקבוצה השלישית הורכבה מאנשי המיליציה האוקראינית, שבאו מכל העיירות ומכפרי הסביבה, נוסף למיליציה המקומית העירונית שהיו השושבינים הראשיים בביצוע האקציות בעיירות עליהן שלטו ואשר ידעו להוביל את המרצחים לבתי יהודים. נוספו לכל חבורות המרצחים במדים, גם גרמנים מקומיים מהמושבה מריה־הילף, שהיתה להם כעת הזדמנות לנקום ביהודים כאוות נפשם, הטומסים, ההנסים, הגרטים, ההלמוטים, רונהולדים, הרברטים, הפריצים, הויליס, הרודולפים ורבים אחרים, פולקס דויטשה שביכרו לעבוד עם הגסטפו, מאשר להתגייס לצבא הגרמני ולצאת לחזית הרוסית. גם נשות ובנות המושבה ההדויגות, אורסולות, קריסטינות ובויגרטות מצאו להן תעסוקה, באכסונם בבתיהן כבבתי מלון ולשמור על טהרת הגזע הגרמני העליון, כפי שהכתיבו בקפדנות רבה חוקי נירנברג הנתעבים.

מרבית היהודים לא ידעו ולא הכירו את שמותיהם ומוצאם של הגרמנים והאוסטרים שאיישו את הגסטפו, הס"ס והשופו, מרבית היהודים לא ידעו ולא הכירו מפני שהתרחקו מהם מפחד, ולא היה עימם כל מגע, פרט לבודדים ממועצות היהודים שהכירום. גם לאחר המלחמה לא היה כל ערך ויכולת לחפשם על ידי הניצולים המעטים מכיוון שלא ידעו עליהם הרבה.

במשפט שהתנהל בוינה בירת אוסטריה, בבית המשפט העממי בחודש יולי 1947, נגד אנשי משטרת הבטחון, נתגלו מקצת שמותיהם ודרגותיהם של מטה השופו שבראשו עמד סגן ראשון אלמר קליינבואר, סגנו סגן יוהן גל, רב־סמל ראשון אלויז שטיינר, רב־סמל ראשון פראנץ שיפני, רב־סמל ראשון יעקוב אוטויץ, רב־סמל פראנץ שטאנקה, ומפקד בית הסוהר בקולומיה אלפרד וינקלר.

אחד מיהודי קולומיה, שהיה מצחצח מגפיו של אלויז שטיינר, סיפר לבית־המשפט על אכזריותם של המרצחים בהמתות וברציחות. הנאשמים כהרגלם, דחו בשקריהם הגסים את מעשיהם, אך גם התברר כי כמעט כולם הסתדרו לאחר המלחמה במשרות משטרתיות שונות. מענין כי מפקד בית הסוהר הגרמני בקולומיה לשעבר אלפרד וינקלר שימש עד יום מעצרו כמפקח על בית הסוהר שליד בית המשפט הארצי בוינה.

בעדויות ההגנה שלהם העלו חלקם את האשמות על אחרים ובמיוחד על אנשי הגסטפו שהיו תחת פיקודם. בעדותו מסר פראנץ פערנען,כי באחת האקציות בהן היה ראה כיצד הגסטפו, שיסעה כלבים מורעבים בהולכים למוות, אשר קרעום לגזרים. לשאלות השופטים למה לא ביקשו לעזוב את עבודתם בקולומיה, טענו כי פחדו לצאת לחזית ומוטב לטפל בבעיות פנים מאשר להיהרג בחזית אי שם בערבות רוסיה. כולם טענו כי לא הם שירו ביהודים, אלא הגסטפו, הס"ס והמיליציה האוקראינית.

מרבית המרצחים לא זוהו (לא היה על ידי מי) ורובם או חלקם, ברחו לישובים אחרים באוסטריה ובגרמניה, אף העתיקו את מגוריהם שלהם ומשפחותיהם לארצות מעבר לים במיוחד לאמריקה הדרומית ומצאו בהן מקלט. חלקם עדיין חי אף כי חלפו יותר מחמישים שנה מאז ביצוע פשעיהם כלפי האנושות והם מהלכים חופש.

דם יהודי פוקוצ’יה, שנשפך ביחד עם דמם של יהודי גליציה, פולין ואירופה עדיין רותח, כפי שרתח דמו של הנביא זכריה בבית המקדש, ולא ישקוט לנצח, בו רבים מהרוצחים עדיין מתהלכים בחופשיות במקומותיהם.

דור היהודים ניצולי השואה, הולך ומתמעט, הגיל עושה את שלו לא נותר לנו אלא להסתמך על תפילת “אב הרחמים” הנאמרת בשבתות.

“ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמור: וניקיתי דמם לא ניקיתי וד' שוכן בציון. ובכתבי הקודש נאמר: למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם, יוודע בגויים לעיננו נקמת דם עבדיך השפוך. ואומר: כי דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים ואומר: ידין בגויים, מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה, מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש”.

ובמשפט אחד: ד' יקום דמם.

 

פרק כו מיפגש בין נוצרי והחסידות    🔗

מאז השרשת מושג החסידות ועד לימינו אנו, משמש שם התואר חסיד ברוב המקרים יחס דו־ערכי, האחד מסתייג, אדם עם־הארץ שאין פשר להתנהגותו, השני – אוהד וחיובי – אדם ירא שמים, צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו אשר יקרא לאלוהים באמת, לפיכך קרבתו לאל מובטחת וכגמול יעשה בוראו את רצון יראיו, את שוועתם ישמע ויושיע.

בסוף המאה העשרים שלנו, אנחנו קצת פחות נלהבים מהשגיה של תנועת החסידות. הבעל שם־טוב ודור הראשונים, במאה התשע־עשרה – הקימו תנועה עממית, שהתעצמה והתרחבה, הוקמו חצרות “צדיקים”, והוציאו לאור ספרות חסידית משגשגת, עד שעלה עליהם הכורת בשנות הארבעים, שנות מלחמת העולם השנייה, השואה, האיומה שבעטיה הושמדה וחוסלה יהדות אירופה כבושת הגרמנים־הנאצים ובמיוחד רציחתם של יהודי מזרח אירופה, פולין ואוקראינה – ערש החסידות, שהיו עד אז חוסנה ומעוזה.

כדי להעניק לקורא מושג כל שהוא, לגבי תקופה מיוחדת ומלאת חיים זו, הבאתי את סיפורו של איש נוצרי, שדתו רומית־קתולית, וכנראה גם נצר למשפחת אצילים פולנים בעבר.

האיש נולד בסביבת הכפרים ז’אביה ויאסינוב־גורני, הקרובים לקוטיב, שהם גם אזורי הולדתם ובן גילם של מרבית גיבוריו היהודיים בפרקים הקודמים שבספר.

בנערותו, היה ער ודעתו מעורבת עם הבריות, התעניין ביהודים ובמנהגי ישראל, במיוחד חיבב את החסידים העממיים הפשוטים והתמימים שביניהם.

אין צורך להכיר את ההיסטוריה לפרטיה, כדי להנות מרשמיו ולהתלהב מהם, אך ראוי ורצוי שדבריו ימצאו להם אכסניה בפרק זה כדי שזכרם לא יסוף מזרענו.

הדברים נכתבו בתחילת המאה העשרים, כאשר דור המייסדים וצאצאיהם, היו טמונים בקבריהם ועשבי פרא כבר עלו על גבשושותיהם השקועות, כשקוע הר געש לאחר שפלט את לבתו הלוהטת. דברים שללא ספק הותירו רשמים עזים שבאים לביטוי בהמשך הפרק.

כוונת חיבורי, שנועד לחוג ידידים גרמניים קטן הוא רצוני שיפיקו לקח מנסיוני האישי.

מאמין אני, כי אני כאיש לא יהודי, עלה בידי לאחוז בחזקה בתנועה המושרשת כל כך ביהדות, וכי אוכל להשיג השגות עקרוניות ולשאת את קולי ברמה.

אני מעלה בכתב את התופעות אותם ראיתי וחוויתי במקום הולדתי בהרי הקרפאטים המזרחיים. רבות התנסיתי ואף הרבה ראיתי. כך שכל הדברים המסופרים על ידי זרים לי, גם שכדי לתאר אותם, יש צורך בהתאמצות יתרה כדי להכנס בסודה של אותה דת.

ישנם שני קשיים בהעלותי, בכתב את השקפותי ורשמיי. החסידות בהיסטוריה שלה, היתה דת של עניים. בזה טמון היה חוזקה כי היא דרשה מהאדם שינוי ותמורה, והשתחררות מדאגות הפרוזאיות היום־יומיות. לאנשים שבאמת עניים היו, היה זה קשה מאוד להציב את עצמם בנקודת המוצא של החסידות.

למשכילים היה קשה כפליים לחוש בלהט התפילה כחוויה דתית. החסידים, היו עסוקים בעבודתם לפרנסתם ובטרדות של חיי היום־יום הם התקשו ללמוד בצורה מסודרת – במקום זה עלו תמונות וחיי העולם היום־יומיים, למשמעות של סמלים דתיים, חייהם הצנועים היו באורח מסויים קריאה מתמדת לאלוהים – עולם אשר אליו יגיעו רק מלומדים בודדים הבקיאים בספרים.

לעומת אלה, בעלי לב ותחושה ספונטאית יביטו בסיפוק ובתמיהה בחיי החסידים ויפנו אליהם.

אלוהים חי בתוכם בחוויה מיסטית או לפחות חלמו עליו – אך הפסימיזם הרדיקלי, נדחק הרחק לכל מעשי עולם.

ההיה לחסידים יסוד חיצוני להפוך לאופטימיים? שקועים היו בעבודתם ונתונים היו בעוני לא מצאו זמן לחגוג את השבת לפי הנחיות רבניהם. הם לא שכחו אף פעם כי ילדי האלוהים המה. את אוצרם הם מצאו בירושתם הנושנה. “יש לנו אלוהים בשמיים” ניחם השיר ששרו החסידים בשפת האידיש.

דמות גדולה של מבשר ומתקן, מצאה היהדות בפולין הישנה בדמותו של רבי ישראל בעל שם־טוב בן אליעזר, באמצע המאה השמונה־עשרה בזמן שבית ישראל היה קרוע מאכזבות, נתון ביאוש ומחוסר אונים, מצא האיש את מפתח הקסמים אשר פתח את הדרך החדשה לנפשות הצמאות – דרך החסידות. פה אנו יוצרים תעודה מוחשית של חוויה. ומעניין שהאגדות על הבעל שם־טוב ותלמידיו עברו מפה לפה לרבות איכרים נוצרים באזורים מסויימים. המילה “חסידות” צפה לעתים רבות בהיסטוריה היהודית. כאשר הכהן הגדול הזקן, מתתיהו, הביע את מחאתו נגד פקודת המלך, בניו ואחיו המכבים, ברוח התאגדות של אבותיהם, נשענו על אלוהים, בעקבותיהם הגיעו גם החסידים מן המערות והמדבריות כדי להצטרף למרי ולהתנגדות. יותר, התפלגו הכהנים מורשי המכבאים. לאחר־מכן נפגשים בביטויי “חסידים”, עם תחילת עידן הנצרות. פה הם האנשים הקטנים, העניים ובעלי המלאכה החרוצים. הפזורים בכל רחבי האימפריה הרומית, אשר נהרו לאחר השליח פאולוס וקשרו קשר לשליחתו במיוחד ביוון, זמן רב לפני שחסידי פולין יכלו להשתוות עם קודמיהם, או ליתר דיוק עם הקבוצה היהודית, אשר במאה השמונה־עשרה יצרה את הרקע לפריסת החסידות.

רק אחרי מלחמות הקוזאקים האכזריות הוה אומר פרעות בוגדן חמלניצקי, אשר בהן הפסידו היהודים במזרח את מקומות מגוריהם, נדדו ונותרו עניים חסרי אונים, משהיו מעל ומעבר של אותם עניים שבאימפריה הרומית, נזקקו לניחומים של מורה־דרך, לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים ונסים.

מה היה מפתח הקסם של הבעל־שם־טוב? היתה זאת אישיותו, אדיקותו, הסמכות המסורתית על מידותיה ונימוסיה. לעומת אלה הייתה הפנית עורף לסגפנות ולצומות. העניים ומחוסרי ידע, תומכי התחדשות והשתחררות, קיבלוהו בהתלהבות רבה. השפעתו פעלה בכוח מסויים בבטחון באל ובשמחה לאור עבודת ד' בלב נקי שניתנים להשגה בדרכים שונות.

התפיסה כי העולם שרוי ב“גלות”, מתרחקים מהאל. כל היצורים וכל בני האדם, נמשלים כניצוצות שכבו בגשם יורד.

החסידים ואוהדיהם רואים בעין יפה את מטלת המשימה – להחיות את הניצוצות, לייקד אותם ולאפשר להם לחזור לאלוהים. הזדהות והשתתפות הטועים, האוירה של הסובלנות, מובנת ומקובלת בציבור החסידי יותר מאשר בכל קבוצה יהודית המזוהה בחרדיות. ובכל זאת ביקורת רבה נמתחה עליהם על ידי “המתנגדים”, מעריצי מנהגי ומסורת יראת־שמים של הרבנות הקבועה הישנה. בהתוועדות בעיר ברודי במחצית המאה השמונה־עשרה, הגיעו היחסים בין החסידים למתנגדים למתחים גבוהים. מי שראה בזמנינו את המשולהבים בריקודיהם ובתפילותיהם ירגיש עצמו כמעריץ, אך יידרש לסגנון מאופק יותר.

החסידים הקבילו את השבת הקדושה במחולות רבים, תוך כדי שיכחה של חובותיהם האישיים. לאחר התפילות שתו יין שרף בכמויות לא מבוטלות. אחד מרבניהם אף טען כי השתייה נחשבת לימוד התורה. החסידים גרסו שכאשר האדם מאלץ עצמו לתפילה ברוב רצינות מתנגד לו “יצר־הרע”, אשר בכוחו ובחוזקו מפריע לו במחשבות זרות, אך כאשר לאחר התפילה בידידות אנושית, הוא מרענן עצמו ואת חברו בשתיית “לחיים” אז מסתלק לו יצר־הרע, והתפילה עולה בשמחה מעלה מעלה.

גדולי תורה כרבי אליהו הגאון מוילנה (הגר"א) (1720 – 1797), ראו את דרך החסידות כמעוותת את הקבלה, הוא קרא לשים סוף לתופעה. התפרדות בין שתי התפיסות לשני כיוונים שונים, הביאה להתפצלות משפחות. כך היה שאביו הנדיב והאדיב של רבי לייב מהעיירה סאסוב, שהיה ידיד כל היצורים, אהוד מאוד גם אצל נכרים, התנגד נמרצות לחסידות. שנים רבות כעס על בנו שבחר את דרכו והסתובב בצילם של החסידים ויסר אותו בשבט מייסרים של אב את בנו. שמו היה רבי יעקב מברודי, מקום שנודע כמרכז המתנגדים לחסידות. עיר שבה למרבה הצחוק היה מקום לאסיפותיהם ושנקרא “חסידים שטיבל”.

תחילה הכריז הבעל שם־טוב כי הוא אינו מאמין פחות מאשר אותם יהודים מסורתיים, ואינו עושה שימוש מיותר באף אות מכתבי הקודש. אחר כך עזב את ברודי ושם פעמיו ליערות העד ושטחי המרעה של אזורי הקרפאטים. כמתבודד הופיע ביחד עם אשתו לצד הנהרות הפרוט והצ’ירימוש. פה בפונדק יער, שם במערת הר בילה את זמנו. מוזכרים מספר יישובים בהם שהה. אף על פי שברבים בהם לא ביקר.

לי במיוחד נמסר בצורה בלתי אמצעית, היישוב יאסינוב־גורני לצד הצ’ירימוש השחור. באופן טבעי אפשר לטעון כי היישובים האלה נוסדו וביניהם נדדה ההתיישבות היהודית בהרים.

כך שמעתי בעת נערותי מעשיות על הבעל שם־טוב, שהיה אצל משפחת איכרים בשם פידיצקובי, שהיא שירתהו בידידות ובמקרים מיוחדים טיפלה וטיפחה אותו. צאצאי משפחה זאת אשר התייחסו לזאת, חיו בימים אלה בכפר קראסנואולה לא הרחק מיאסינוב־גורני. ממידע אחר הכרתי מערה ביער (סורדוק) בגדה השמאלית של נהר הצ’ירימוש השחור, בה חי הבעל־שם־טוב וטבל במעיין שמעליה.

עתה מקובל אצל כותבי ההיסטוריה, שכל דבר שאינו נמצא בכתובים מפורט במדוייק, נידחה הצדה. ברור שזכרונות שהביאו עימם היהודים לאחר מכן, הן אגדות, שיחות מצוירות ומעשיות לא ידועות. בכל אופן יש לייחס את גרעין המסורת, כפי שנשמעה ודיברו עליה זכרונות האכרים ההרריים ההוצולים הותיקים.

הספרות הכתובה, יודעת לספר לנו אודות הבעל שם־טוב מעט מאוד. לפיכך עלינו להתחקות על עקבותיו, באמצעות האגדות הנראות לנו כאמינות. כך מספרת לנו האגדה, באשר למסעו לארץ־ישראל שלא הצליחה. הבעל שם־טוב, יצא מיאסינוב־גורני דרך מבוך תת־קרקעי מתחת להר פיסאני קאמין – האבן המרוסקת. אגדות אלה מראות שהחסידים הראשונים מצאו את הטבע ביצירת האל והרגישו אותו. יכולים לאפיין את היווצרות החסידות כיציאה מדוחק החדר הקטן והצר למרחבי העולם הפתוח, ליערות ובדידות היערות, כדי ליסד את הקהילה החדשה, שיש לה חיבה יתירה לטבע.

בסיפורי החסידים הרבים, אנו מוצאים דוגמאות לכך. מסופר ברבי זוסיה מאנפולי (נפטר ב־1880), בהיותו חסיד צעיר, וברח ליער להתבוננות ולהתבודדות. מסיפור אחר, נודע לנו, כי בשנותיו הצעירות שמע רבו מלחש העצים, עתידות שונות. הסיפורים הכי מגוונים מוצאם מפי נינו של הבעל־שם־טוב, רבי נחמן מברסלב. היתה לרבי נחמן מברסלב גם הנטיה לסיגופים. על עומק הלבביות של ההוויות האלה, עמד המלומד מרטין בובר במילותיו. “האלוהים מתרונן על יצוריו מעל כל צמרות העצים ומעל כל כרוב שאתה ואני אוכלים”.

בכך ניתנה האפשרות לאנשים עניים אלה, שהיו מחוסרי רכוש ובמידה מסויימת היו בשולי היהדות, גישה פתוחה לטבע, לחי ולצומח, עולם שהיה מאות בשנים סגור בפניהם. האמונה הרבה והתמימה באלוהים, הוציאה אותם מחדריהם הדחוקים, מחומות וסימטאות, אל עולם היצורים החיים.

התמורות הפנימיות של הבעל־שם־טוב, מהן סופרו בעל־פה, מאפשרות להכיר באמצעות תמונות נוף וטבע. פתגם בודהיסטי עתיק אומר “דברים גדולים מתהווים כאשר אנשים והרים מתקרבים אלה לאלה”. כך גם הבעל־שם־טוב המשוטט, המתבודד, פרוש מחיי עולם, השיג את תבונתו הודות ליערות ולהרים.

יהודי מעיירה קטנה, אשר לפי מעמדו, התהלך בלתי חמוש בנשק, הזדעזע רק מהמחשבות על חיות הטרף וקבוצות הגזלנים ששוטטו. אולם לאיש, כבעל־שם־טוב, לא היו אלה מכשול. במה כן היו לו קשיים? היו אלה המרחקים בין היישובים היהודיים הבודדים.

כך כבר, באמצע המאה השמונה־עשרה נזכרות העיירות קוסוב על גדת נהר הריבניצה, והשנייה קוטיב על גדת נהר הצ’ירימוש המאחד ובה מוזכר מגוריו של רב גדול בתורה בשם רבי אברהם גרשון מקוטיב, אשר הבעל שם־טוב היה נשוי לאחותו חנה. אנוס היה הבעל שם־טוב להתהלך ברגל לברודי השוכנת צפונית לעיר לבוב עד לקוטיב השוכנת על גבול מולדביה התורכית.

כתובים על גבי הנחלות של אחוזות רוזנים בסביבות הצ’ירימוש היו קיימים מהמאה התשע־עשרה. הבעל־שם־טוב היה חוכר פונדק (קרצ’מה) במקום שקרוי פלאץ בקרבת יאסינוב־גורני. בדרך אשר כיום מחברת את יאסינוב עם קוטיב, אורכה של הדרך בארבעים קילומטרים, לעומת־זאת היתה דרך נושנה ועוקפת מעבר להר סוקולסקי (סלע הבזים) שהיתה ארוכה יותר.

האגדה מספרת כי הזוג הנשוי היה חי בביקתה. האשה נשארה תמיד לבדה, בעת שבעלה היה בנדודים, מדי פעם עשה את הדרך הרחוקה מיאסנוב לקוטיב ובחזרה כדי להתפלל בחגים בבית מדרשה של משפחת אשתו. ביערות ובסביבות הרי הקרפאטים המזרחיים, לא היתה אדמה חקלאית. האוכלוסיה התעסקה בעיקר בגידול בהמות ובצייד. כתוצאה מכך כללה התזונה בשר־ציד, מוצרי חלב ולאלה דייסת תירס, דייסת שעורים וגריסי חיטה. גם כיום נאפים לחם ולחמניות לכל היתר לחגים. כדי להביא את המצרכים החיוניים מהעמק להר, השתמשו בסוסים. האוכלוסיה היתה מגזע מיוחד, בעלת התמדה וקשת־עורף, אשר התגוננה בדלילות של ההרים. האקלים מחוספס, עם סערות שלג בחורף, סופות וסערות בקיץ.

הבעל שם־טוב לא נשא לבוש יהודי זעיר־בורגני, אלא לבש לבוש איכרים עבה, מעיל קצר גס, שלא הורידו אף פעם, חגור במותניו בחבל גלמי. דמותו הנוודית נשארה בזכרונות המתיישבים בצורה זאת.

באיזור זה נמצאו מרוחקים אלה מאלה ביקתות ובתים אשר בדרך כלל בעליהם חיו נחבאים אל הכלים ומרוחקים מחיי העולם. עד היום שכיח כי הרועים עולים בקיץ עם עדריהם לאיזורי המרעה בקרחות היערות (אלמן) הגבוהים ובחורף יחרפו בבקתותיהם המכוסות גגות קש, הרחק מכפר הולדתם. בשממות כאלה נתון האדם לסכנות אותן בקושי פגש בקהילתו.

אני עצמי פגשתי אנשים כאלה, שטענו כי פגשו את השטן בדמויות שונות, תמיד היו בסכנת כישופים ויצורי רוח, שדים, נגדם התגוננו באמצעים מגיים ושימושם נגדם. משתייכים לאלה “האש החיה”, “המים החמים”, והמלה החיה", שנלחמו בפתגמי קסמים, הטלת חרמות.

הכישוף יכול להתבצע בכל מיני צורות כך היו אחוזי דיבוק מ“נשי היערות” ויסורי המצב הבלתי נסבל הזה עלו ללא נשוא.

מובן, כי במקרים כאלה, הנוגעים בדבר השליכו את יהבם ואמונתם יותר ויותר על נוסחאות כישוף, מאשר על ייעוץ נפשי בפני אבות הווידויים. מעניין להעיר כי דווקא בנוף הררי זה, הפעילו מעשיהם קוסמים ומכשפים. הם ניצלו את כשרונותיהם לא רק לנקום באויביהם האישיים, כך לא פעם גם בגלל תאוותם המרושעת ואלימות לגבי יצורים אחרים שפחדו מהם כי קסמם פעל גם למרחקים, כך הושבו לריק, כל העמל לטהרת הנשמה לה דאגה הכמורה הנוצרית כדי למוטט נפשותיהם המושחתות.

מצד שני, נתאפשרה דווקא לאנשים הבלתי אנוסים האלה על ידי אמנה לפתיחות יתירה לגבי כל יצורי טבע בצורה בלתי אמצעית, ובאורח נמרץ, חלק בחיים בצער ובסבל כל היצורים וקרא לחיים אלה “הדרת קודש לכל הנושמים”. לאחר חזרתו מהתבודדות בהרים, לא העביר הבעל שם־טוב, את רשמיו הראשונים לקהילתו החדשה. אך בהיותו נער גילה נטייה ללמוד. באהבה רבה ובסבלנות לימד את תלמידיו את התפילות והשירים. הקהילה החדשה אשר מצא לאחר התבודדותו, היתה פחות או יותר קהילת ילדים. לאחר שנים רבות של בדידות, העניק לה את כל כוחו וחי עם הילדים מאמיניו בקשר הדוק “יהודים! בשמחה רבה נעבוד אותו, בשמחה בשמחה יהודים! תנו לנו לעבוד אותו”. השיר הזה אופייני לאוירה של שמחה ואהבה שמלאו את לבבות ראשוני החסידים.

הבעל שם־טוב היה סמל הרוח, מפורסם כבורא ההתגוננות המגית. לפני כולם השתמש בקמיעות כדי להתגונן בפני מחלות ושדים. הקמיעות האלה נחתמו אישית על־ידו. וחוללו נפלאות. אחרים שעשו זאת, הושמו בחרם וגורשו, אך הבעל שם־טוב, לחם אישית בשדים, לא התירא בפני שדים ומכשפים. האכרים הנוצרים והחסידים היהודים בעת מצוקותיהם שווים היו אלה לאלה.

הייתי עד בשיחה שהתנהלה בין יהודים כפריים ואכרים נוצרים סביב פעולות פשיעה של המכשפים וייצורי שדים שביצעו. שמתי לב כי לא רק השפעת הקוסמים ידועה לכולם שווה בשווה. הם דיברו בניבי לשון דומים. שלא מרצון נדחקת ועולה כאן שאלה, אם ועד כמה, היתה השפעת הנצרות על הווצרות החסידות משותפת. בשיר יהודי שנכתב בידי משורר בשם נחום בומזה מסאסוב, מסופר על נער יהודי שהסתתר מאחורי קיר בית־הקברות שליד הכנסיה, עומד ומקשיב כמוקסם מהתפילה הנוצרית. יתכן שהיתה לו שמחה בהתפרצות רגשותיו, אולי נבעה זאת באמונה הילדותית שלו באלוהים, כפי שהיתה לחסידים ולאכרים הפשוטים למראה המתרחש מאחורי החומה.

בווילנה, מרכז הלימוד היהודי, היו שני חיבורים חשובים שחוברו: של רב יהודי, ושל רב קראי, שניהם תורגמו לאחר מכן ללטינית וקיבלו הכרה על־ידי וולטייר. חיבור חסידי מצא בקושי הד אצל אנשים מדת אחרת.

בכתבים צרפתיים ופולניים צויינו החסידים ככוחות הריאקציוניים. אין להבחין בעובדה אחרת, כי אצל החסידים ואצל מסדר הפרנציסקנים, קיימות גישות שוות. ההשוואה באה מהשפעת אלמנט עני ובלתי משכיל. אמנם אין צורך לשכוח שהבעל־שם־טוב, הקים תורתו בניגוד ללימוד בבתי־ספר ומשנינות פלפולים ששאב, אצל פרנציסקוס הקדוש הכריעה ההכנעה והענווה.

מהות החסידות, יצאה מעמדה אחרת לעולם החי, הווה אומר השתתפות בצער כל היצורים. התנהגות אשר היתה זרה עד אז בתודעה הדתית. כך מביאה לנו אגדה מרבי משה מסאסוב כי בזמן ליל כל־נדרי (התפילה העיקרית ביום הדין) הצטרכו לחכות לבואו של הרב, כי בינתיים האכיל ילדים רעבים שהושארו בבית על־ידי הוריהם. רב אחר רבי אברהם גרשון מקוטיב, עשה לו מנהג לשחרר צפרים שנתפשו מכלוביהן. הוא פשוט פתח את כלוביהן ונתן להם לעוף לחופשי, בעד מעשה זה ספג טרוניות. יש להזכיר עוד התפתחות אחרת של החסידות. כאשר הכפרים הפכו לעיירות, במודע הם התרחקו מהמשכילים ובכלל מהשכלה, היה זה הכרחי להתקרבות לחלק העם האכרי, חלק פולני וחלק האוקראיני והסביבה בכלל.

החסידים דיברו, כתבו והתפללו בשפת אידיש. במידה שהקשר עם תושבי הארץ התהדק, קיבלו הם את יסודות עם־הארץ. דומה ל“שיר השירים” אשר בתנ“ך, השאילו להמון האוכלוסיה הפולנית והאוקראינית קדושה דתית ומשמעות, כך קיבלו תכני השירים הפשוטים, סמליות גבוהה. השושנה של שיר אהבה איכרי, קיבלה סמל תכלית שמימית והיער הבלתי חדיר אשר מנתק אותנו מהשושנה למשל של גלות, אשר דרך האהבה נגיע לגאולה. בכתבי הקודש עומד החסיד בדרגה גבוהה מאשר הצדיק. בהתפתחות היותר רחוקה של היהדות, בדרך כלל בגלות, הפך הצדיק למתווך ו”כהן". הצדיק מיועד לשליחות להתדיין עם האלוהים, יכול הוא אף לשבת במשפט לצדו.

ללא כל ספק היה כוח החסידות בתפילה “העבודה שבלב”, כפי שכתוב בתלמוד. אני מרשה לעצמי להציג כאן תמונה של תפילה חסידית, אשר בילדותי ראיתי על גדת הצ’ירימוש, מולדת החסידות.

פעם אחת, אנחנו הילדים, ראינו את אייזיק בעל הדרת הפנים, הולך לבית־התפילה. לבושו ראוי לתשומת לב כפי שנראה לנו. באדרת כהה, חובש כובע זנבות שועל (שטריימל). פוזמקאות משי לבנות ונעלי לקה חצאיות, נשא בידו ספר תפילה עטוף במטלית לבנה. תלבושת זאת, הזכירה לנו את קישוטו של הכומר היווני־קתולי בעת מסת אבל (אשכבה), אך גם נראית כדמותו של אותו ספרדי, שתמונתו היתה תלויה בחדר האורחים של סבתנו. שאלנו אותה “למה מלובש בצורה כה מוזרה?” “אייזיק הוא חסיד” ענתה, המלה המסתורית הזאת הרתיעה אותי, הנעתי את אחותי לערוך טיול תחת השגחת הנערה המטפלת, להגיע לחלונות המסנוורים לאבן היהודים ליד אגם הוראטה.

היה זה בשעות הצהריים המאוחרות של חג יהודי (כנראה יום הכיפורים), ראיתי זמן רב פנים חצר גדולה. המראה היה בשבילי מזעזע אשר מעבר להווי והציב אותו בעולם מוזר ונכרי כמרותק נשארתי לעמוד ונעצתי עיני זמן רב על הדמויות שבפנים. יהודי צעיר אחד מכוסה ראש, עמד נשען ללא נוע לקיר, מזמן לזמן, לחש בדממה חשבתי לתומי כי מישהו מת אצלו. לפתע הוציא צעקה ונאנח, לאחר מכן שקע שנית בקפיאה. מצאתי אלה כמפחידים, או שהוא מתוודה, או שמא יודע את סודו של האלוהים ולוחש לאזני האלוהים דרך הקיר. החזן הישיש גבה הקומה, בפנים מצומקות וקשוחות נראה כמגולף מעצמות צהובות השתחווה עמוקות בפני ארון שחשבתי שהוא מזבח הקטורת, שר בצורה ארוכה איטית ומונוטנית. לאחר מכן נאנח, קולו נחנק ולאחר מכן התמוטט.

אייזיק הזקן, בזרנו האפור הסתור, ישב ברצינות בצד, עיניו היו מלאות דמעות אך פניו קרנו. בחגיגיות העביר בתנועת יד אל ראשו ובחזרה, שקוע בתנועת גופו ובתפילה. התנחמתי במראה פניו שקרנו טוב, בטחון ואמון. החושך ירד. בחצר דלקו נרות, נהר הצ’ירימוש געש. נדמה לי שחייתי בעולם אחר.

הנה באה הנערה, אחזה אותי בזרועי ומשכה אותי קדימה, היא איימה עלי כי תספר לסבתי ובין כך וכך גררה אותי לביתנו. הייתי המום מהחוויה שלי. יותר מאוחר נודע לי שבעצם היה זה ביום הדין, חג אשר החסידים חוגגים בחגיגיות רבה.

מאותו זמן, היתה לי אוזן כרויה לסיפורי החסידים. לילד קטן יש משמעות ובטחון רב לגדול בארץ אשר שנה בשנה נשמרת על ידי תפילות כאלה. אם כי תפילות דומות קיימות בדתות אחרות. במאות רבות, עלו המיות תפילות אלה לשמים, עכשיו נדמו התפילות.. האם צליליהן ישובו מחדש?