בחבור הביוגרפיה הזאת השתמשתי במקורות האלה:    🔗

א) מספרי לוּצטוּ:

1) קל"ח פתחי חכמה. (בלי מקום ושנה).

2) חוקר ומקובל. וואַרשא, תרל"ח.

3) מאמר דרך חכמה. זיטאָמיר, תר"ח.

4) “מגדל־עז” או “תומת ישרים”. וואַרשא, תרמ"ו.

5) מסלת ישרים. וואַרשא, תרל"ו.

6) ספר ההגיון, וואַרשא, תרנ"ז.

7) לישרים תהלה. (בּרלין?), תקפ"ה.

8) דרך תבינות. וואַרשא, תרי"ט.

9) לשון למודים. סדילקוּב, תקצ"ו.

ב) מספרי אחרים:

1) תורת הקנאות, יעב“ץ. לבוּב, תר”ל.

2) כרם חמד, מחברות ב' וג'.

3) נזיר אלהים, רוּטשטיין. פ“פ, תרל”ה.

4) Моисей־Хаимъ Луццато, С. Д., Восходь 1887; V, VI.

5) Geschichte der Juden, v. H. Graetz, X, Lpz. 1868.

6) David Kaufmann: Contributions a la biographie de M. H. L. etc. (Revue d. ètudes juives XXIII, 256 ff.)

7) Prof. Dr. David Kaufmann: Ein Brief R. Benjamin Cohen Vitali`s in Reggio (Monatschr. 41 Jahrg. 700 ff.).

8) Moisè Tedeschi: M. H. Luzzatto, cenni biografici.

9) Philosophy of Jewish History by G. Deutsch, Ph. D. (ספר מצוין, שממנו למדתי את תכונת תקופת לוצטו)

10) Saggio di Eloquenza Ebrea, Coen, Firenze 1827.

(מספר זה היו לפני רק דבריו על לוּצטו, שהואיל ללקוט בשבילי ידידי הרב החכם יוסף ירא מפיררה, והנני מביע לו בזה את תודתי הנאמנה).

בזה הנני חושב לחוב קדוש לי להביע תודתי הרבה לכל אלה החכמים שהואילו לעזור על ידי בעבודתי בהמציאם לי מקורים נאמנים וחמר וידיעות שונות שהיו דרושים לי למלאכתי וביחוד להחכם הפרופיסור ד“ר דוד קויפמן בעד חסדו וטובו לשלוח אלי את מאמריו הנכבדים על אדות רמח”ל ורב"ך והערות אחדות בענין עבודתי זו.

בדבר התמונה של רמח“ל חקרתי ודרשתי אחריה בפנותי לחכמים שונים בּחו”ל וביחוד לחכמים אחדים בּאיטליה ומהם אלה המתיחסים על משפחת לוּצטו ואיננה, וגם לא נודע אם בכלל נשארה איזו תמונה מרמח"ל.

 

I. תס“ז – תפ”ז: ילדות רמ"ח לוּצטו. נעוריו. ספריו הראשונים    🔗

בשנת תס"ז נולד משה חיים לוּצטוּ לאביו יעקב חי ואמו דיאמנטי בעיר פדוּבה.

יעקב חי היה מנכבדי משפחת לוּצטוּ העתיקה, ומוצאו מכפר סנדניאל במחוז פריאוּל, עשיר, סוחר במשי ותבואה. הוא היה אחד הטפוסים החשובים, שבהם היה מתפאר ישראל במשך גלותו; אותם הסוחרים, אשר למרות היותם שקועים במשא ומתן, הנם דואגים תמיד לכבוד התורה ונושאיה, מחזיקים ותומכים בישיבות ורבנים, ובהעריכם ככה את ערך התורה, הנם מתאמצים לחנך גם את בניהם עליה במדה יתרה.

מעטות הן הידיעות שנשארו על אדות ילדותו של משה חיים וראשית התפתחותו. רק זאת נדע, שאביו דאג מאד לתורת בנו וחילו בלמודים, כי לא חשך כסף לשכר מורים, וכל מעיניו היו במשה חיים ויאהבהו אהבת בן־יחיד, אם כי עוד בנים ובנות היו לו, כי הוקיר מאד את כשרונות בנו זה והיה מאמין כי לגדולות נוצר.

עוד מראשית ילדותו הצטין הנער בחריצותו ועיונו בלמודים, והיה נותן היתרון לאיזה ספר על כל שעשועי הילדים ושובבותם. עד שנת השלש עשרה למד אצל מורים פרטים. מלבד הלמודים העברים למד גם לשונות יון ורומי, איטלקית וצרפתית ומדעים כוללים. בהיותו “לבר־מצוה” בא משה חיים לבית הישיבה המפֹארה בפדובה, ישיבת ר' יהודה מינץ.

בין המלמדים המצוינים היו שם ר' ישעיה בַּסַן ור' יצחק חיים כהן מהחזנים (יחכ"ם). התלמיד החדש, שהצטין ברוב שנונו ושקידתו, משך עליו את עין המורים לאהבהו. ביחוד נקשרה נפשו בנפש בסן. האחרון פתח לפני תלמידו את ביבליותיקתו הגדולה והנער היה קורא כנפשו לשבעה. מלבד ספרי ההלכה והספרות התלמודית בכלל, היה תוכן רוב הספרים, שיכול היה משה חיים למצא בבית מורו, רק קבלה ומסתרים וגם ספרי דקדוק ושיר במקצת. בכל בקר ובקר, בכל שעותיו הפנויות, היה לוּצטוּ נמצא בבית מורו וממשש את ספריו וכתבי־היד שהיו לו, ובפרט כתבי האר"י, ומעלעל וקורא ובולע את תכנם בעזרת בסן, אשר לא נתן לו מנוחה ויפריעהו כפעם בפעם מהעמיק בלמודיו ובספריו אשר לפניו.

טבעו היה הנער חולם ובעל דמיון, ומאליו מובן שמכל הספרים שמצא בבית רבו לקחו לבו רק הספרים החיים, ספרי הקבלה המלאים להם חפש הפַנטַסיה ושפעת דברים דמיוניים, והנער העמיק בההזיות והמסתרים, עד כי שכח בגללם תבל ומלואה.

רגילים המה סופרי תולדות רמח“ל ליחס את כל ההשפעה על התפתחותו ולמודיו לשני מלמדיו, יחכ”ם ובסן. אולם, לדעתי, מעטה מאד ההשפעה שקבל מהם: יחכ"ם היה חכם ורופא גדול, עוסק בלשון עברית ובחכמת ישראל, ויש מיחסים לו גם חבורים כתובים רומית¹, והיה מתעסק הרבה בלמודיו מוצא חפץ באנשים גדולים בחכמה ובשנים, והיה מחליף אגרות עם נוצרים ויהודים, ותלמידיו לא לקחו, כנראה, את לבו במדה יתרה. במותו לא השאיר אחריו כל זכרון חי, זכרון התקשרות וידידות, בלבם. בכל חבוריו לא יזכירהו לוּצטו אף פעם אחת. הספידוהו אמנם אחדים מהם, כתבו קינות על פטירתו, אולם יש בזה יותר מן המנהג האיטלקי וההתפארות, מאשר אהבה וזכרון. וגם לא האריך ימים על פני לוצטו, כי נפטר בשנת השש עשרה לחיי תלמידו זה.

את בסן מנשאים כמקובל גדול וגאון והמשפיע העקרי על לוּצטו. אולם בסן היה יותר רב בינוני, וגם לא היתה לו, כנראה, יד גדולה כל כך בקבלה, כי לא השאיר דבר בחכמה זו; וכנודע אף הבינונים במעריציה היו עוזבים אחריהם, אם לא זכו להוציאם בחיים, כתבים וחבורים במקצוע חכמה זו, הרצונית והחפשית מכל סדר ושטה קבועה. בסן היה אמנם תלמודי גדול, וגם חבר ספר של שו"ת בשם “לחמי תודה”, אבל כל זה לא יוכיח שגם בקבלה היו ידיו רב לו, אם גם היתה לו ביבליותיקה מובחרה במקצוע זה. גם בשירה מעטות הן הידיעות שהיה יכול תלמידו לקבל ממנו. לוּצטו מנשאו אמנם בסוף ספרו “לשון למודים”, שהקדיש גם כן לכבוד מורו זה, ומביא טורים אחדים משיר בסן לעת מצוא, לחתונת מריני; אולם בכל זה נמצא הפרזה יתרה.

אני מוצא השפעה אחרת בדרך עקלקלות, השפעה בלתי ישרה, שפעלה על התפתחותו של לוּּצטו בקבלה ופיוט, אם אמנם כל זה היה הודות להתקשרותו עם בסן. הנני מכון בזה אל השפעת הרב בנימין הכהן. האחרון היה תלמיד ר' משה זַכּוּת. מלבד הקבלה, השולטת בכל חייו, היה ר' בנימין גם פיטן נלהב ודרשן מצוין. כל ימיו לא סר מדרכי ר' משה זכות רבו: כונותיו של האחרון בתפלה ובמעשה היו נר לרגלו ואותו שם לו לסמל גם בפיוטיו, וכזכות היה מכבד גם הוא כל יום מימות השבוע משלו, בפיוט פרי עטו.

ר' בנימין זה היה, לדעתי, המשפיע היותר גדול על קבליותו של לוּצטו ופיטנותו. ההיסטוריוגרפיה של השירה והקבלה העברית באיטליה תשים את ר' בנימין חוליה אמצעית בין זכות² ולוּצטו. ר' בנימין היה חותן בסן ורב ברֵיג’יו. כתביו וכתבי זכות רבו, שבלי ספק היו אצל בסן, ספוּרי האחרון על אדות חותנו ורבו, ונסיעות לוּצטו אחר כך אל ר' בנימין לריג’יו, שנשאר לנו זִכרון אחת מהן, כל אלה הלהיבו את לב הצעיר וימשכוהו אל הפיוט והקבלה. ר' בנימין נפטר רק בשנת העשרים ושלש לחיי לוּצטו.

מלבד קבלת זכות ואחרים, משך את לב לוּצטו האר"י בשיטתו. בספריו התעמק וישתדל לפרשם ולבררם וגם להתלמד על ידם בקבלה המעשית. את האחרונה היה מקיים, כנראה, ביחוד בבית מדרש החברה “מבקשי ה'”, שהיה הולך שמה ללמוד אצל הרבנים ישראל חזקיה טרֵיבֵיס, משה דוד וַלי הרופא ויעקב חזק, הם הרבנים שהיו אחר כך תלמידיו בלמודי הקבלה. עוד לפני חמשים שנה, מעיר אלמנצי, היה ההמון ירא מפני שדים ורוחות רעות לבוא אל החדר בבית־המדרש ההוא, שהיו מאמינים כי בו היה עוסק לוּצטו עם חבריו בקבלה המעשית.

אחר איזה זמן, כשהרגיש ר' בנימין הכהן את חולשתו ואפיסת כחותיו, קרא אליו לריג’יו את בסן חתנו היושב על כסאו. אז הרגיש לוּצטו את חסרון מורו הנאמן, וכי בלעדו אין לו כל קשר עם הישיבה, ויקבע לו בית־מדרש בבית אבותיו, ללמודי התלמוד וספרותו, ורבותיו מלפנים: טריביס, וַלי וחזק, נעשו תלמידיו והיו מבקרים אותו בבית־מדרשו לשמוע מפיו לקח במסתרי הקבלה, שהתחיל להקדיש להם זמן רב, בהיותו פה אדון בבית־מדרשו ואין רואה ואין מוחה. פה היה מסביר לתלמידיו את שיטות האר“י והרמ”ז ואחרים, ושומעיו היו כותבים חבורים במקצוע זה, בלי ספק על יסוד הסוגיות שהיה שם לפניהם מורם הצעיר.

פה היה פנאי ומקום ללכת שולל אחרי הדמיון וההזיות. פה תקנו עון מכירת יוסף, בצרפם, לוּצטו וּוַלי, את השכינה עמהם, ויבטלו בכח הלחישות וההשבעות את כל חטאות בני ישראל מבריאת האדם. פה היו משביעים ומכניעים ומנצחים את ארמילוס הרשע, ראש השטנים. פה היו בוראים בכח הלחישות, את ה“אמצעי” עזריאל, הוא מלאך השלוח מאת החברה (לוֹּצטו ושמואל הנביא ואחיה השלוני) לנחם את השכינה או ספירת המלכות, ולבשרה שקרובים ימי גאולת ישראל, ובאה עִתה להסיר אבלה מפניה. והימים ימי התקופה השחורה בתולדות ישראל: חבלי משיח ועקבותיו היו ממלאים את ריקות המוחות הנלהבים של כנופית המקובלים. ר' נתן שפירא, השליח מירושלים, מי שהיה בקרב יהודי איטליה המבשר הראשון לבוא שבתי צבי ואשר נפטר בריג’יו בשנת 1667³, ר' נתן זה “הורה” – לפי דברי ר' בנימין הכהן, שהיה אחד מחסידי ר' נתן, באגרתו אל ר' יהושע השיל מוילנא – “בפה קדשו שאין לְכַוֵּן בכונות האר”י ותלמידיו, יען כי כבר קמה שכינתא מעפרא, ובעבור זה אין לבכות על החורבן, ולומר קינות".

זהו המקור למעשי לוּצטו וחבורתו ול“אתחלתא דגאולה” שהלהיבה את מוחותיהם…

מלבד למודי הקבלה היה לוּצטו עוסק, מעת לעת, גם בחקירות לשון עברית ובפיוט.

עוד בהיותו בן שש עשרה, בשנת תפ“ג, במות יחכ”ם רבו, קונן עליו לוּצטו קינה גדולה ויפה, המצוינת ברעיונות רמים ונשגבים ובסגנון נעלה. הלא זה פלא! בכל פיוטיו אין אף זכר לרמזי הקבלה והנהו פיטן עברי טהור ונעלה, בעוד שרמ“ז ורב”ך ויתר גדולי המקובלים, שלקח לו למופת, היו מאחדים את הקבלה והפיוט ומשתמשים בהם בערבוביה.

מיום ד' סיון תפ“ו עד ר”ח שבט תפ“ז עבד לוּצטו הרבה ובחבה יתרה בספר זמירותיו שחבר, בעקבות מזמורי תהלים, במספר ק”ן. פעם בפעם היה עובר ומשתעשע בחבורו זה ומגיה ומיטיב את נוסחותיו. לפי עדות מורו בסן, באחת מאגרותיו, היה הספר מלא “מחקים וטשטושים כדרך כל מחבר דרך הטבע שכותב ומוחק וחוזר וכותב”. בסן מעמיד הנגינה על חבור ספר זה “בדרך הטבע”, כי ספר תהלים הזה עורר ערעור גדול מצד רבני דורו, והוא הסב בחלק גדול מרדיפותיו וחרמותיו שסבל לוּצטו אחר כך במשך שנים רבות, הודות לחבוריו. היו מאשימים אותו: “שחבר ק”ן מזמורי תהלים במקום תהלים לדוד, ופשט ידיו בדוד משיח אלהי יעקב ואומר שהן בטלים לעתיד לבא. הלא ראינו הקב“ה קורא משיח לעתיד על שם דוד, כמה שנאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ואף שהוא אומר אשר בשקר דברו עליו לאמר כזאת שק”ן מזמורים יהיו בטלים, אעפ“כ חוצפה גדולה שמדמה עצמו לדוד שחבר ק”ן מזמורים“. בדברים האלה חרץ משפטו על ספרו זה הקנאי הרודפו אחר כך, ר' יעקב הכהן הרב בפֿרנקפֿוּרט ע”מ⁴.

נראה כאלו הרגיש לוּצטו מקודם מה שיגרום לו סוף סוף ילד טפוחו זה, וימהר להוציא בשנת תפ“ט שבעה מזמורים בשם “חנוכת הארון”, שהושרו בין יתר המזמורים ביום חנוכת הארון בבית־הכנסת הספרדי בפדובה. ואמנם נדפסו המזמורים בויניציה ולא עוררו בזמנם כל ערעור מצד רבניה. למרות כל זאת כתב עליהם, אחרי שנים רבות להדפסתם, הרב הקנאי הנזכר: “בפרטות שרע”ה⁵ ראיתי ז' מזמורים שנשלחו אלי מה שכבר נדפסו בשנת תפ”ט מאותן ק“ן מזמורים לזמר מזמור אחד בכל יום לימי השבוע. מהני שבע תועבות אשר שם נקודים על קצת אותיות לרמזים, ונראה שהם מרמזים על אמונת ש”צ ימ“ש, או שאר מינות, אוי לעינים שכך רואות”. ערכם הספרותי של המזמורים איננו תמיד אחד. בעוד שמאלה שב“חנוכת הארון” נמצא שאחז בהם בּרַפסוֹדִיָה, והנם יותר חקויים למזמורי דוד; הנה באחרים נמצא התפעלות והתרגשות דתית עמוקה והבעת ההתרגשות בלשון נעלה, המגיעה כמעט למעלת המזמורים הביבליים שהיו להם למופת ושיא רוממותם⁶.

אחרי מזמורי התהלים החל לוּצטו לעבוד במקצוע הפיוט, הדרַמה, שבעבורו זכה לשם עולם בקורות הספרות העברית. מלאכתו הראשונה ממין זה היתה הדרמה “שמשון ופלשתים”, שנשארו ממנה רק קטעים אחדים, שהביאם לדוגמא בספרו “לשון למודים”. מלאכה זו כבר תעיד על פיטן גדול ונעלה. ביחוד מצטינים מונולוגי שמשון, ודבריו האחרונים לפני מיתתו הטרַגית:

אֶת מִשְׁבְּרֵי לִבִּי אֲנִי אַכְרִיעַ,

אֶלְבַּשׁ גְּבוּרָה וְנַפְשִׁי אָמִיתָה;

אָמוּת כְּמוֹת גִּבּוֹר וְאָז אַרְגִּיעַ,

אֶחְיֶה בְמוֹתִי וּכְאֵבִי אַשְׁבִּיתָה.

אָמוּת, מוֹת לֹא אָגוּר, אֶשְׂחַק לַפָּֽחַד,

תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים גַּם יָֽחַד.

בהיותו בן י"ז שנה חבר את ספרו “לשון למודים”, הוא תורת הסגנון בכלל והעברי בפרט, בשלשה חלקים. נפלא הוא אֹמץ רוחו ובטחונו של הצעיר הזה בעצמו, בתתו את הדוגמות מפיוטיו הוא. במקומות שחסרו לו הדוגמות מן המוכן, לא התעצל לחבר מחדש. בספרו זה הראה, מלבד ידיעותיו הרבות והכלליות, גם את סגנונו בפרוזה הטהור, וביותר יִכְּבד בעינינו אם נזכור את סגנון הספרים העברים שנשארו לנו מזמן ההוא.

בשנת תפ"ז היתה חתונת ידידו ישראל בנימין בן ר' ישעיה בּסן רבו עם בת ר' מנחם רפאל קרקוביה רב ויניציה. כמנהג יהודי איטליה יצא לוצטו בספר פיוטי חדש מקדש לכבוד החתן והכלה.

שם הספר הוא “מגדל עֹז” או “תמת ישרים”, דרמה אידילית, שבה שם לו לוּצטו למופת – אם אמנם לא כל כך כמו בספרו “לישרים תהלה” – את הספר האיטלקי הקלַסי Pastor Fido (רועה נאמן) מאת Guarini, ורבים מציוריו ורעיוניו לקוחים המה מן הספר האיטלקי הזה.

יסוד הדרמה הוא מוסרי: נצחון הצדק ומפלת הרשע.

תוכן המחזה הוא פשוט בתכלית ומלא תום:

"מגדל היה בראש הר עז מהררי קדם, והיה המגדל ההוא מבצר אמיץ וחזק, וגנה על ראשו טובה מאד, ואיש לא יבא בו, כי כל מבוא לא נמצא לו. ויעבֵר המלך רם בכל מדינות מלכותו קול לאמר: אשר יבא אל המגדל ואל גנו יעלה, ונתתי את שלומית בתי לו לאשה; כי אמר יד אל תהי בו, כי מעוז לי הוא; ושלומית היתה יפת תאר ויפת מראה. ויהיה היום והנה נער עובר, שלום בן מלך ענמים, ויפן אל המגדל ויראהו והנה אין שער להמגדל, והגנה עליו מלמעלה, וישקף אליו ויבן בכל ההר, וימצא מערה לירכתים בנקיק סלעים ותתכס דשא, ויבא בה ויתהלך בה, והנה הוא מבוא המגדל, ויעל למגדל, וימצא שער לו, ויפתח את דלתות השער, ועל פניו כטיט מדבק, כהפתחו ויפול ארצה, ויעל אל הגנה, וילך בה ויצא, ואת דבר המלך לא ידע. ויהי בעבור איש, זיפה שמו, אשר שמע את דבר המלך, וירא את הפתח, ויתמה ויחפש ויחקר, וירא כי אין איש, וירץ אל המלך ויאמר: יתבשר נא אדוני המלך, אשר מצא עבדך אל המגדל מבואו, וגם באתי בו, ואל הגנה אשר עליו עליתי, וזה פריה. וישמח המלך מאד, ויקם מכסאו ויחבקהו וינשקהו, ויתן תודה לה', ויאמר לתת את שלומית בתו לו לאשה.

בימים ההם חשק שלום בשלומית ותכל נפשו אליה, ושלומית אהבתו, כי נבון דבר הוא, גבור חיל וטוב תאר; ותתרע שלומית את זיפה מיראתה את אביה, ובלבבה מאסתהו. ויודע לעדה, והיא בשלום חפצה, ותצרור את שלומית, ותתנכל אותה להמיתה. ויהי היום ותשלח עדה את שפחת שלומית ובידה מנחה מאת שלומית לזיפה, ושלומית לא ידעה. ודבר עדה את זיפה ביד משמע עבדה בסתר לאמר: השמר לך כי היום שולחת שלומית מנחה לך להמיתך. ויגד משמע לאיה אוהבת זיפה, כדברים האלה. ותלך איה ותגד לזיפה, ויבא לפני המלך. ויהי בבוא מנחת שלומית וינסוה, ויראו כי מות בה, ויצו המלך ויתפשו את שלומית ויביאוה אל רחוב העיר להשרף, והמוקד מבוער לפניה. ויבא שלום וירא וירץ לפני המלך ויאמר: בי אדוני העון, והמלך ובתו נקיים, תהי נא ידך בי המלך, הרגני נא הרוג, ושלומית חיה תחיה. ושלומית צועקת: לא כן, אבי, למה תחטא בדם נקי, אנכי החוטאת, המיתני ומדוע ימות שלום וצדיק הוא, ודמו ידרש מיד המלך. ויהי הם נדונים, ויאמר שלום: אבל אשם אנכי בנפשי, על דבר המגדל אשר לא יראתי לנגוע בו, והנה גמול ידי אשר אמר להשיבני; כי פתח שלום דלתות השער, וימצא אחריהם מחקה כדברים האלה: “לקרוב הלום ישאך לבך, עלי לשלם לך גמול ידיך”. ויחרד המלך כשמעו, ויאמר אל שלום: מה מגדל? ומה גמול אשר אמרת? אל נא תכחד דבר מכל אשר עשית. ויאמר שלום: אבל אנכי חטאתי, ואבוא יום בהר עז והתבונן על מגדל אַוִּן (שם המגדל), וארא והנה אין שער למגדל, והגנה עליו טובה מאד, ואשקיף אליו ואדרוש, והנה מערה בסתר ההר במורד, ואבא בה ואתהלך בה, ואמצא מבוא המגדל, ואעל אל ראשו ואמצא את פתחו, ואפתח את דלתותיו, ותפול האדמה אשר על פניו. וימהר המלך ויחבקהו וינשקהו ויפול על צואריו ויבך, ויקרא אל שלומית בתו ויאמר: קומי, קומי שלומית, קומי קומי אל תיראי, הנה ישעך בא לך, זה היום תשמחי. ויועץ המלך את דרדע ואת הימן, ויאמרו ליָרא את זיפה, ויירא זיפה ויודה, לא כחד דבר. גם חלומות חלם המלך אשר כל אלה הגידוהו, ויאמר להבינם ולא יכול, עד אשר באו. ויצו המלך ויסירו הכבלים אשר לשלומית, ואת מאסרי שלום פתחו, וירא כל העם וירונו, כי שמעו בדַבֵּר שלום אל המלך. וילכו הארמונה ויעשו שם משתה גדול, ויתן את שלומית לשלום לאשה, ותאהב שלומית את שלום וימצא חן בעיני המלך, ויהיה לו לבן כי בנים לא היו לו, ויושיבהו על כסא ממלכתו, וימשול בכל בני קדם, ותכון מלכותו מאד".

אולי גם כונה אחרת, נסתרת, היתה ללוּצטו ב“מגדל עז”: התורה היא נסתרה, חביונה במגדל עז, ולכל מבקשיה לא תשא פנים, רק אחד הוא בחירה. רבים ישגו למצא דרכה ויבשו באחריתם. גם אם דרכו בפתח, שמצאו אחרים קודם להם, לא ישיגו מבוקשם; רק אחד הוא אהובה וחביבה, לוּ תדָּרש ולבסוף יתחברו שניהם בקשר אמתי ואמיץ, ונצחון האוהב יושג. מבט יותר עמוק בתכונת נפש רמח"ל ומצבה, חלומותיו והזיותיו, יתן מקום לאַמת השערה זו.

התמימות תתן – לפי דברי לוּצטו בספרו הקבליי “קל”ח פתחי חכמה" – חזוק לקדושה, וכשיתוקן הכל אזי תהיה נקראת מגדל־עז כמו שכתוב מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, כי התקון כשיהיה בתמימות אזי יתן עז לשכינה ותהיה נקראת מגדל־עז. מי יודע, אולי זה הוא הוא המובן העקרי של ספרו “מגדל עז”⁷.

טפוסים אחדים נערכים ב“מגדל עז” באמנות יתרה. מקומות רבים בו יפים ועמוקים. מצוינת היא שיחת שלום בחלק שלישי, ענין ראשון, על אֹשר חיי הטבע ואסונות חיי החברה:

הוֹי הַרְרֵי עוֹלָם נְעִימֵי שָׁבֶת,

סִתְרֵי נְאוֹת שָׁלוֹם, אֲשֶׁר לָבֶטַח

בָּדָד הֲלוֹם תִּגְבַּהּ.

מַה־יָּקְרו לִי אֵלֶּה

חֻפּוֹת אֲשֵׁרֵיכֶם מְשִׁיבוֹת נָפֶשׁ,

מֵאַרְמְנוֹת שָׂרִים וְהֵיכְלֵי עֹנֶג,

עָרִים בְּצוּרוֹת רַחֲבוֹת יָדָיִם,

כִּי רַק מְרוֹרִים סֻגְּרוּ בָהֵנָּה.

בִּרְבוֹת זְהָבָם יִרֶב

אוֹיֵב בְּקִרְבָּם, כִּי לְרַגְלָם רֶשֶׁת

יִפְרוֹשׂ, וְלֹא יֶחְדַּל עֲדֵי־יִפֹּלוּ.

לֹא־כֵן מְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת אֵלֶּה

כִּי קוֹל תְּרוּעַת נֶשֶׁק,

קוֹל נוֹגְשִׂים, קוֹל רִיב וּמַצַּת־פֶּצַע,

מִזֶּה נְדוֹד הִרְחִיקוּ.

נַפְשׁוֹת עֲנִיִּים בַּעֲטוֹף עָלֵימוֹ, –

אֶל־יַרְכְּתֵי אֵלָה בְּשָׁכְבָם אָרְצָה,

מִקּוֹל דְּמָמָה זֹאת אֲשֶׁר יָפוּחַ

מִבֵּין־עֳפָאִים בַּהֲמוֹת הָרוּחַ,

הִנֵּה יְחִי רוּחָם; וְשָׁם יִשְׁכָּחוּ

גַּם־כָּל־מְעוּף צוּקָה, וְרִישָׁם עֹשֶׁר.

הֵן תּוֹֹצְאוֹת חָצִיר וְדֶשֶׁא אֵלֶּה

חֶלְקֵי נְעִימוֹת, גַּן־אֱלֹהִים הֵמָּה;

כִּי גַּן הֲלֹא גַם־הוּא אֲשֶׁר מִקֶּדֶם

זֹאת נַחֲלַת אשֶׁר אֱנוֹשׁ בָּאָרֶץ;

כִּי מִבְּלִי יָגוֹן וְצָרָה בֶּטַח

תַּחַת תְּאֵנָתוֹ לְצֵל מֵחֹרֶב

יִשְׁכַּב בְּבֵין חָצִיר, וְרָחַב סֶלָח

לִבּוֹ בְשִׂמְחָתוֹ בְּאֵין מַרְשִׁיעַ.

מָה אוֹצְרוֹת זָהָב יְקָר וָעשֶׁר,

הֵן אוֹצְרוֹת אִישׁ, בֵּית אֲסוּרִים הֵמָּה

אֶל־לֵב אֲדוֹנֵיהֶם וְנַחְתּוֹם שָׁמָּה,

אִם־יֵשְׁבוּ, אִם־יֵלְכוּ, אִם־קָמוּ,

אִם גַּם־יְשֵׁנִים הֵם וְאִם יָקִיצוּ.

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר,

מַה־טּוֹב מְנָת חֶלְקוֹ וּמַה־נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֶךְ,

הָלוֹךְ וְרָץ וָשָׁב. בְּעָנְיוֹ יָגֶל,

פָּנָיו וְלִבּוֹ תּוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ;

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בוֹטֵחַ,

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

לֹא־נַעֲנָה רוּחוֹ בְּאַוַּת כֶּסֶף,

לֹא חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ יְקָר תִּפְאֶרֶת,

אִם קוֹץ וְדַרְדַּר מַאֲכָלוֹ יֶהִי,

כִּי טוֹב לְבָבוֹ הוּא בְּפִיו יַמְתִּיקוֹ.

עַל־מִשְׁכְּבֵי עָנְיוֹ בְּשָׁכְבוֹ לָיְלָה

יִמְצָא מְנוּחָתוֹ, וְחִדֵּשׁ בֹּקֶר

פִרְחֵי בְחוּרוֹתָיו כְּחַדֵּשׁ נָשֶׁר.

אִם־נִמְלְאוּ שָׂדוֹת וְאִם נָשַׁמוּ,

אִם יִלְבְּשׁוּ קַדְרוּת וְזֶרֶם קֶטֶב

שָׁמָיו, וְאִם יַרְעִימוּ,

לֹא זָע לְבָבוֹ בּוֹ וְלֹא יָנוּעַ.

לֹא אוֹרְבִים יָגוּר, וְלֹא יָקוּמוּ

עֵדֵי שְׁקָרִים בּוֹ וְשָׁוְא יָפֵחַ;

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו שָׁמָּה,

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּתֵּן לְחֶלְקוֹ חֵשֶׁק,

בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, וְהִיא כָמֹהוּ

בּוֹ יַעֲלוֹז לִבָּהּ, וְלֹא יֵדָעוּ

רַק תַּעֲנוּגוֹת סֶלָה;

כִּי זֶה לְעֻמַּת זֹה וּמַפְרִיד אָיִן,

יִתְעַלְּסוּ יִתְעַנְּגוּ לָבֶטַח.

אִם עָיְפָה נַפְשׁוֹ, בְּבֵין שָׁדֶיהָ

יִשְׁכַּח עֲמָלוֹ, כִּי לְאוֹר פָּנֶיהָ

אֵת כָּל־עֲבוֹדָתוֹ כְּבָר זוֹנֵחַ;

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

מַה־טּוֹב מְנָת חֶלְקוֹ, וּמַה־נָּעֵמָה!

אֵיכָה בְּכָל לִבִּי בְּחֶלְקוֹ חֵלֶק

נַפְשִׁי אֲנִי אָמִירָה! –

רבים הם המקומות “במגדל עז” המראים על השפעת כתבי הקדש וכי נכתבו בשעת חזק רושם המקרא. ביחוד בהירים ובולטים החקויים בעקבות ספר איוב. עין לדוגמא חלק רביעי, ענין שלישי: שיחת שלום הראשונה ומענה אצבון.

מקומות רבים נראים לקורא במבט הראשון כקשי ההבנה, מסבת סדור מלות המאמר ועריכתן על דרך הפיוטים הרומים והאיטלקים, ובזה נראה גודל רושם הלשונות הלועזיות וספריותיהן על לוצטו, ואולי גם הרעיונות ההם בעצמם לקוחים מפייטנים לועזים ונמסרו בצורתם המקורית. מקומות ליריים נעלים נמצאים במחזה הזה למכביר. כל הספר מלא רגשות נֹער חמים השוטפים והומים בלי מעצור. מי יודע כמה ספרים ופיוטים נעלים אחרים היה לוצטו משאיר לנו, בלכת כשרונו הלך והתפתח, לולא הקבלה ומסתריה והזיותיה שמשכו את דמיונו יחד עם כשרונו הפיוטי אליהם ושבהם החל להריק את שפע פנטסיתו ודמיונו הכביר.

 

II. תפ“ז – ת”ץ. חבוריו ופעלו ושיטתו בקבלה    🔗

בטרם נעבור אל פעלו של לוצטו בקבלה, נעיף מבט קל על הקבלה בעצמה ותולדותיה בכלל.

בדורות הראשונים להולדת הדת הנוצרית היתה אלכסנדריה של מצרים מרכז ומקום ועד למלומדים מארצות שונות, וכל אחד הביא אתו שמה את מסרותיו המוסריות, הדתיות והמדעיות. בראש עמדו היונים, המצרים והיהודים. ומה היתה תוצאת ערבובית בני עמים השונים בגזעם ובהשכלתם? ההומניות השתדלה לפתור את השאלות הגדולות בפילוסופיה ובמוסר: מקור החטא, עתידות הנפש, ענשה ושכרה. ותוצאת ערבוביה זו היתה צמיחת כתות שונות. סמנן הכללי של כל הכתות האלה הוא תערובה, או, יותר מזה, התאחדות השיטות השונות זו מזו בתכלית, הסִנקרַטיסמוס.

בין היסודות הראשיים, שעל ידי הצטרפותם צמחו כתות שונות, היתרון הוא לאפלטוניסמוס. הגנוסטיים, שבראשם, או על כל פנים מפנה הדרך לפניהם, היה פילון, בקשו את האפלטוניסמוס בכל עמוד מעמודי המקרא, וימצאוהו מעוטף באליגוריות וחידות. בה במדה חשבו את פיון לאפלטוני עד שהיו אומרים עליו:ἤ Φίλων πλατονίζει ἤ Πλάτων φιλονίζει.

הם פנו דרך לפני אַמוֹניוֹס סקוּס, שיסד בסוף המאה השניה או בתחלת השלישית – לדברי ריטר – בית מדרש לפילוסופיא המכונה בשם ניאוֹפלטוני. ומה הם סמני בית מדרש זה? מלבד הסינקרטיסמוס, אשר נמצא בכל הכתות שצמחו באלכסנדריה, סמנו המובהק של בית מדרש זה הוא חכמת הנסתר, המיסטיציסמוס. אַמוֹניוס היה מלמד חכמת הנסתר הדומה לחכמת הגנוסטיים, ואסר על תלמידיו להפיצה. ואם פלוֹטינוס עבר על איסור זה, אין זאת אלא מלכתו בעצת חברו, אוריגינס האלילי. וגם מה שהפיצו מתורת אמוניוס רבם לא היה כי אם החלק העיוני (speculativus) שבה, וגם היתה הפצתו, כמובן, לתועלת בית המדרש; אבל את החלק המעשי, או המופתי, לא גלה איש, לא אוריגינס, ולא אֵיריניוּס, ולא פלוטינוּס.

ואם כי תורתם היתה דומה לאותה של הגנוסטיים, הנה בכל זאת היו מתנגדים בדברים אחדים אל האחרונים, וכל זה יען כי היו הגנוסטיים מתנגדים אל תורת אפלטון ויחשבוה לאי־שלמה כל צרכה, וכי ביד חכמתם הנסתרה להרסה: מסבה זו כתב פלוטינוּס את ספרו Κατὰ τῶν Γνωστικῶν. אולם בנוגע להמיסטיציסמוס עוד עלו הניאופלטוניים על הגנוסטיים. ובכלל רב הדמיון בין שתי הכתות האלה. למודיהן על דבר העיון בעולם השכלי, על האצלת הרוחות, על טבע השדים והרוחות ויחוסם אל האדם, שוים כל כך, עד כי יותר קשה – כמו שאומר מַטֵיר – לראות את ההבדל מאשר לראות את הדמיון והשווי שביניהן.

אלה תולדות המיסטיציסמוס האלכסנדרי, אשר שלט שלטת רבה במשך ההסטוריה הכללית, ואשר ברא גם לישראל במשך גלותו את הלמוד, שרבים נוטים לחשבו גם לפילוסופיתם העצמית והלאומית של היהודים, הוא הלמוד המפורסם בשם “חכמת הקבלה”.

קשה מאד לבאר את שטת הקבלה בכל פרטיה. למוד זה סבוך הוא במדה יתרה, וגם תלויה היא שטת הקבלה בהדמיון החפשי והרצוני של כל מקובל ולכל אחד ואחד על כן שטה מיוחדת ועצמית. כל ספרי המקובלים יוכלו להחשב לפרושים על היסוד, הם שני החבורים העקרים שעליהם הקבלה נשענת: “ספר יצירה” ו“הזהר”.

אבל השם קבלה בעצמו מורה שאצל נושאיה היתה נחשבת לא רצונית וחפשית, אלא קבלה אמתית, בצד הקבלה, תורה שבעל פה, המסורה באמת.

שמעון לוצטו⁸ מחלק את החקירות הסובבות על כתבי הקדש לשלש מחלקות: של הרבנים והתלמודים, התאולוגים המתפלספים, והמקובלים בעלי הסוד.

בצדר מעיר הד"ר מַסֵּיטַנִי⁹, ששלשת מחלקת התאולוגים והפילוסופים העברים מכוונות הן לשלשת דרכי הרוח האנושי בכלל, לאותם שלשת דרכי הבנת הדת הנגלית והמשך התפתחותה, שלפי דברי פֿרַנק נמצאים הם בהסטורית כל האמונות, שהכו שרשים עמוקים בנפש האדם; הלא הם: א) אמונה שלמה וחזקה באיזו קבלה ומסורה, זאת אומרת כח תמידי ואמתי לפרש את מובן התגלות אלהית; ב) השמוש בשכל לפתור את חידת דברי ההתגלות ותורתה בדרך רציונלי; ג) המיסטיציסמוס, הוא יליד דמיון האנשים, אשר, מבלתי הסתפקם בהקבלה לבדה ויחד עם זה לא ירהיבו גם כן להשתמש ישר בשכלם, יבקשו בעקרי הדת ובכל יתר הדברים תוך של סוד וסמל.

מתי נולדה הקבלה?

בשאלה זו צריך להגביל בדיוק: אם מדובר על דבר מקורות שטת הקבלה, אז שרשיה עתיקים בלי ספק. אולם אם מדובר על דבר התקופה שבה התפתחה הקבלה, לפי מה שנראתה במאות הט“ו והט”ז, אז היא בהכרח מאוחרת מאד.

ובאמת חובר הזהר, שהוא – כמו שיקראהו פֿרנק – le code universal de la kabbale, ושממנו התחילה הקבלה במובנה הנכון, רק בסוף המאה הי“ב או בתחלת הי”ג. ואם כן יש לחשוב רק מן העת ההיא, ולא קודם לה, את זמן הולדת הקבלה הנכונה והעצמית.

חכמת הקבלה – יאמר שד"ל¹⁰ – נהיתה לפי דעתי מחמת התנגדות קצת אנשים המקנאים לה' ואשר להגן בעד האמונה לפני ההריסות הגדולות שעשתה בה הפילוסופיה של אריסטו והערביים, קבלו מהם קצת עקרים ושינו אחדים, וכינו הכל כאילו היא חכמה נסתרת לאומית (ערמה של חסד דומה לערמת אחדים אשר אמרו שהפילוסופיה של יון מקורה מישראל ושאריסטו ואפלטון למדו ממורים יהודים). הפילוסופים היו חולקים התבל לשלש עולמות: עולם שתחת הירח, עולם הגלגלים, ועולם השכלים הרוחניים. המקובלים (אך לא היותר קדמונים) עשו מהם ארבעה (אבי"ע), כי הבדילו עולם המלאכים (שכלים רוחניים) ועולם האצילות (ספירות), אשר היו בתחלה שניהם עולם אחד. הפילוסופים היו מונים ג' נשמות (עין שמונה פרקים להרמב"ם, פרק א') ובאותו מספר היו מונים המקובלים (עין בן־חביב בדף ראשון של עין ישראל). אחרי כן הוסיפו הם עליהן עוד שתים אחרות יותר נשגבות המיוחדות לאנשים היותר קדושים, ואשר נאצלו האחת מעולם האצילות והאחרת מאדם קדמון, וזה אינו אלא שנוי קצת לעיקר הפילוסופים של יחוד האיש השלם (בעודו בחיים) עם השכל הפועל (עין כוזרי א' א').

ובתוך למודי הקבלה החפשיים והרצוניים, בלי כל שטה מסוימת, בתוך ערבוביה זו הובא לוצטו מנעוריו. מן ספר הזהר – בה“ק על הקבלה – עד ספרי אחרוני המקובלים, האר”י וזכות ואחרים, היו שגורים על פיו. אולם שכלו הכביר הגיוני של לוצטו היה מבקש שטה מוגדרת ומסוימת בלמודי הקבלה; ותחת למצא אותה בזהר ובספרי האר"י, אשר לשוא היה מבקשה בהם, הנה שב ויתעמק בתוך עצמו עמוק עמוק, ושם בחדרי לבו ושכלו מצא שטה מסודרת ומסוימת, שטתו העצמית והפרטית.

מילדותו הורגל בשמיעות וספורים על דבר מגידים ומלאכים מגלים סודות ומסתרים לבחירי ההשגחה. “רבנו הגדול מו”ה יוסף קארו ז“ל – יאמר בסן מורו של לוצטו – בחוצה לארץ היה עומד כשנגלה אליו המגיד בעיר ניקופולי בהיותו בחבורה יושב ולומד, והגאון הרמ”ע מפאנו פה העירה היה באמנה, כאשר ספרו לנו אנשי אמונה, והרב בעל מגלה עמוקות בעיר קראקא היה איתן מושבו, כאשר רוח ה' דבר בו, והאר“י זלה”ה קראו ה' ממצרים להכנס לפני ולפנים, והרב הגדול בעל מעבר יבוק בעיר מודינא מלאך מדבר עמו, והגאון רבנו משה זכות בויניציאה ומנטובה עם מגיד מן השמים היה דבורו ונאומו, כאשר נודע בשערים שמו, וכל זה לא היה חזון נפרץ".

אחרי כל אלה, אחרי כל ההגדות וספורי הפלאות האלה שגודל בתוכם, לא נתפלא עוד אם, אחרי העמיקו בקבלה ובשיטתו הפרטית שהמציא ובספריו שחבר, היה לוצטו מאמין בתמימות, כי מגיד מן השמים מסייעו ומלמדו כל מה שהוא מחדש ומגלה בכתביו. התפעלותו עברה כל גבול. עושר הצורות והפיוט הכלול במסתרים ההם נתן משטר ורוחב לדמיונו וכח פנטסיות להתלהב במדה היותר גדולה. ובהתפעלותו והתלהבותו הכבירה התחיל לחבר פירוש על התורה בלשון הזהר שקראו בשם “זהר תנינא” בהאמינו בתמימותו ובהתפעלותו, כי ספר זה יקח מקום הזהר הישן בקדושתו ותכנו. מלבד הזהר כתב עוד ספרים אחרים, כמו ע' תקונים ופי' על קהלת¹¹.

“אמת הדבר” – מספר לוצטו באגרתו אל ידידו כלבו מליבורנו מיום ר“ח אדר ת”ץ – “אמת הדבר כי משנת תפ”ז חנני אלהים לשלוח לי אחד קדוש מן שמיא נחית והגד יגיד לי יום יום סודות גדולים, הכל בכתב לסדר הימים כתבתי באר היטב, ואחר רוב תקונים שנתן לי לעשות אמר שאזכה לשמוע מפי אליהו ז“ל גם דברי אלהים חיים. ויהי כאשר אמר כן היה לי, למועד אשר דבר נגלה לי אליהו ז”ל ואחריו נשמות קדושים אשר בארץ המה העומדים לשליחותו של מקום להודיע סוד ה' ליראיו, וכבר אמרו רז“ל נשמתם של צדיקים מסייעים אותו וזה ברור כי לא היום החל ה' לברך את עמו ישראל בכמה מעלות טובות והרבה דרכים למקום, וחברתי על פיהם חבורים רבים וגדולים ת”ל, הראשיים חבור על קהלת כשמונה מאות דפים קטנים, ועיין תקונים על הפסוק ולכל היד החזקה כמאתים דפים, וחבור על התורה מבראשית החלותי ואני היום מגיע לפ' מקץ הוא עתה כשש מאות דפים, כולם בל' זהר ממש, ואח“כ הרבה חבורים שונים על הרבה ענינים, יהיו כמו **ט”ו ספרים**, ובפרט כללים לחכמת האמת מבארים את הכל באר היטב בתירוץ הספקות אשר נסתפקו על דברי האר“י זלה”ה".

כעבור זמן מה עלה על לבו להפיץ את דעת הקבלה, אשר “כל מה שיוכל האיש להשיג בחקירה לאפס ותהו נחשבת למה שיוכל להשיג ע”י הקבלה האמתית" (חוקר ומקובל עמוד ג'), בין העם, וראשית מעשהו היה לחבר ספרים פפוֹלריים, לא כתובים בלשון בלולה, לשון הזהר, שבה כתב את חבוריו הראשונים, כי אם בשפת עבר צחה וקלה, על דרך לשון המשנה, ובלשון זו יסביר, על יסוד שיטת האר"י, את שיטתו העצמית בקבלה.

את מיטב דעותיו ושטתו בקבלה שם בספריו “חוקר ומקובל” ו“קל”ח פתחי חכמה".

האדם מחויב להתבונן ולחקור בשכלו, מתת ה', ואם אינו מתבונן ומחשב הנה לא תבא חכמה לבקש אותו ונשאר בחשך בלא ידיעה והולך בדרכי ההבל, והוא נותן בסוף דין וחשבון לפני הקב“ה על שלא השתמש במתנתו, בחכמה, ובכח שהטביע בו, וזה ודאי פתוי היצר, הס”א אשר ישתדל בכל עז להפילו בזה ובבא.

החקירה הראשונה צריכה להיות על כונת ה': על מה ולמה ברא את כל הבריאה הגדולה הזאת. והתחלת הדרישה צריכה להיות בנבראים מי הוא העקרי. הדומם והצומח והחי הם אינם העקרים ודאי, כי אין תועלת במעשיהם ואין להם שכל והבנה. נמצא נשארים בני האדם והמלאכים, וכשתדרוש על עניניהם תמצא היות בן האדם עקר והמלאכים טפלים לו.

הקב“ה מקבל כח כביכול ממעשה בני האדם לפעול טובה עמהם ועם כל הבריות. במעלה גדולה וגבוהה מכל המין האנושי הם בני ישראל. מעשי ישראל מוסיפים כח בגבורתו של מעלה. וזה סדר ההתעוררות לפי החק אשר שם המאציל ית”ש: ישראל פועלים למטה בארץ ומחזיקים כחו של הקב“ה, ואז הכח שנתחזק מראה הודו במשרתים העומדים על פקודת המעשים לעשותם כפי מה שהוא מתעורר לעשות. ולכן כל התעוררות שיהיה המלך ב”ה מתעורר לעשות יראה הענו המשרתיו העומדים על פקודת המעשים לעשותם כפי מה שהוא מתעורר לעשות בזיו המגיע לו ממנו.

התעוררות המלך היא ממעשה ישראל, הרי ישראל עיקר הכל.

עוד תקון גדול נעשה ע“י בני האדם, שאין ביד מעשי המלאכים להעביר את היצר הרע יען כי איננו אצלם, אבל בני אדם שיש להם יצר רע הם יכולים להעביר אותו, וכדי לתת להם כח יותר שיעשו את התקון הזה בכח גדול, מה עשה? נתן להם שני הערלה, שהן כל הזמן עד שהאדם נכנס למצות, ואז הס”א מתדבקת בהם יותר. אך באותו הזמן העונות אינם נחשבים והתורה, אדרבה, היא חשובה יותר. והוא ענין הבל פיהם של תינוקות וההבל משבית הס"א לגמרי.

קודם שהאדם נולד מלמדים אותו כל התורה כולה, וזה לתת כח לנשמתו קודם שתכנס בגוף, שתהיה כלולה מכל התורה, לתקן כל מדרגות הקדושה כראוי, אבל בצאתה לעולם בא מלאך ומשכחו. וזה כדי לתת מקום ליצר להתאחז בו, שאם לא כן היה נגרש מכח הקדושה והיה שב להיות כמו מלאך. ובהסתם בו אור התורה והס“א שולטות בו נקרא הזמן הזה שני הערלה שלו. וכמו שערלה בגוף מעבירים אותה אחר ח' ימים, כן הערלה הפנימית, שהיא ערלת הלב, אינה סרה אלא לאחר י”ג שנים ויום אחד, ולכן כל אותו הזמן הוא פטור מן המצות. ובהמשך הזמן הזה, זמן הרחק הערלה, ההבל היוצא מפיו מכניע הס"א ושוברה שבירה גדולה. וחוזר וממשיך הכח של התורה שקבל בראשונה קודם שנולד, וכיון שהשלים לקבל הכח אז יש לו לעשות ולכן הוא חייב במצות.

והנה התקון הגדול נמצא ביד האדם ולא ביד המלאכים, ועל כן ודאי שהוא עיקר כל הבריאה. ולא היה ראוי לו לבקש עסק אחר אלא עבודת ה', הוא התכלית שבעבורה בראו הבורא, וכל מה שהוא עושה חוץ מזה הוא לפי דעתו של הנחש המקטרג החפץ לשקעו בדברים אחרים להרחיקו מן הבורא. ועל כן יבחר האדם להיות בוחר הרע במעוטו וימעט בעסק כל מה שיוכל וישתדל להרבות בתורה ובעבודה בכל אשר תשיג ידו.

והנה בין העמל והמפריעים הראשיים היא האשה ופעולת ההולדה. עקר העמל הוא אחר שהתחילו האנשים להוליד. בתחלה השדים וכל מדרגות הטומאה היו שקועים בנוקבא דתהומא רבה ולא היה להם לשוטט בעולם כלל; כיון שהאדם ירד במדרגות עלו כנגדו השדים ממקומם ומלאו כל העולם.

“והנה על כן ראוי לו לאדם למאוס ודאי בכל עניני העולם ולהתאות רק לפי מה שהוא לפי תכלית הבורא ית”ש ומה שהוא מוכרח לעשות מדברי העולם לא יעשהו באהבה כלל אלא כמו שכפאהו שד".

ומהו שכר עבודת האדם וצדקתו? הגוף בהיותו חשוך הנה הוא קרוב אל הס“א ויש לה שייכות בו ולא היה הקב”ה משרה את שכינתו על הגוף. אך הנשמה הנכנסת בו יש לה לעשות מעשים על ידו שבכחם יתוקן, וכל מצוה שהוא עושה הרי זו קריאה לקדושה לבא ולשרות על חלק מן החלקים שבגוף המקבל למצוה ההיא.

והנה בין התכונות המסייעות את העבודה, הראשונה במעלה היא התמימות, שבעזרתה יוכל האדם לפדות עצמו מן הרע והטומאה. ומי שהטומאה רחוקה ממנו חוט של חסד משוך עליו מצד הקדושה וחנו מוטל על העליונים והתחתונים. ראש לכל התקונים הוא למוד התורה, “ובפרט למוד חכמת האמת הוא למוד הקבלה הוא ראש לכל התקונים, דביה יפקון ישראל מגלותא”. והנה למודי הקבלה מונחים לצערו של לוצטו בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, “והכתוב מכריז בקשו את ה' אלהיכם ואת דוד מלככם שלא תהיה אצלכם כאבדה שאינה מתבקשת רק כאבדה המתבקשת, דהיינו שצריכים אנו לבקש תקונים שיתוקנו כל הקלקולים שעל ידי זה יבא משיחנו”.

גם מתאונן לוצטו על מתנגדי הקבלה, והוא מחלקם לשלש כתות: כת א' אומרת כבוד אלהים הסתר דבר, אין לך עסק בנסתרות; כת ב' אומרת יראתי לגשת אל הקדש מפני האש הגדולה, היא הקליפה שקדמה לפרי, כי נלכדו ברשתות הקבלה כמה וכמה שתעו אחרי שבתי צבי ויעברו על כל התורה; וכת ג' אומרת שמחמת עומק המושג וקוצר דעת המשיג לא תוכל ללמוד את החכמה הזאת. והוא סותר את דברי ב' הכתות הראשונות ולהשלישית ישיב: לא עליך לגמור, ולצורך כת זו ותועלתה חבר את ספרו “קל”ח פתחי חכמה“, ביאור הנחות קבליות, שמצא בכתב יד ישן, בדרך קלה, כדי שאחרי קריאת ספר זה ילך כל איש לבטח בכל ספרי הקבלה ו”להבין כל דבר על בוריו“, כי הקבלה “היא רפואה למי שאין שכל לו ובפרט למי שעסק בחכמת הפילוסופיה ותכלית שלא הגיעו בשכלם ועמדו מרעיד ולא מצאו ידיהם ורגליהם בענין בריאת העולם, איך יהיה רצון מי שאין לו תכלית וגבול כבוראנו ית' וית' ב”ה וב”ש לברא עולם ב“ת וב”ג עד שיש בעולם בריות חלשות כ“כ שבן לילה היה ובן לילה יאבדו וכולם מושגחים ונבראים וחיותם ומציאותם ע”י רצונו יתברך שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית" (חוקר ומקובל עמוד כ"ו).

זוהי שטת לוצטו בשמוש הקבלה ויחוסה אל החיים והמעשה. רק בחלקה זה, בחלק המעשי של הקבלה יש לו ללוצטו דרך מיוחדת; אבל בחלקה התאורי, העיוני, של הקבלה הוא הולך על הרוב בדרך המקובלים שקדמוהו ורק בפרטים הוא מחולק.

שטתו בחלקה המפשטי של הקבלה היא בקירוב:

חכמת הקבלה באה להורות אותנו מחכמת העצם העליון, סדר חוקת ההנהגה, ואיך הוא מסבב ומנהיג את העולם. העצם העליון הוא המאציל מעצמו את כל הבריאה באמצעות רצונו. בעצמות המאציל אסור לדבר כלל, ועל כן כל הדברים הם רק ברצונו לבד, כי זה קרוב ביותר אל השכל. בריאת העולם לא היתה אלא בפעולה מוגבלת ולא לפי יכולת המאציל שהוא בלתי תכלית, כי אלמלי ברא בכל יכלתו היתה הבריאה גם כן בלתי תכלית. ואם כן יש שתי בחינות: יכולת, והיא בלתי תכליתית, ורצון, הוא שיעור מה שרצה המאציל בתכלית וגבול. הקבלה איננה מתעסקת אלא ברצונו של המאציל ולא ביכלתו; כי בהיות שכל האדם תכליתי הנה אין ביכלתו להשיג ולתפוס מה שאינו מוגבל. ב' בחינות האלה נקראות: הראשונה אין־סוף, על שם היכולת בלתי תכלית, ואת הכחות או המדות של מחשבת המאציל, שהביע את רצונו העליון בעולם הפעולות, קראו המקובלים בשם ספירות, והן מדות הרצון המוגבלות, שרצה בהן לברא את העולם על פיהן ולהנהיג בהן את עולמו. התהוות הספירות היא על דרך האצילות. מאין־סוף נאצלו עשר ספירות הראשונות מהמדרגה הגבוהה, שכל אחת מהן כלולה גם היא מעשר אחרות ממדרגה פחותה, וכן שבות ומתחלקות גם אלה עד הגבול שגבלו להן המקובלים. כללות הספירות היא כל החומר הרוחני והגשמי של הבריאה.

הרצון בכלל קראוהו הארה, וא"ס קראוהו אור פשוט, ועל דרך זה נקראות הספירות אורות.

כל מי שרוצה להבין עניני הספירות צריך שיקח לו לעינים עניני הנשמה של האדם, כי עניני הנשמה אינם ענין מחשבה לבד אלא “כח אחד מעשי”. אמת שהוא דק שאינו נופל תחת החושים, אבל על כל פנים הוא כח. כמו כן המדות והכחות העליונים של הספירות הם דברים ממשיים.

הספירות נבדלות בבחינת הסוג, וכל סוג נקרא עולם. עולם הראשון הוא עולם האלהות, והוא כחות ההנהגה ולא יותר, ובי"ע הם סוגים אחרים, והיינו עולמות אחרים. כל עולם הוא גרוע ופחות מהקודם במדה שהוא מתרחק מן המאציל, כמו שקרני אורה מתמעט אורם במדה שהם מתרחקים ממקור האורה.

הספירות נקראו שרשים על שם היותן הנושא, הסבה, ומה שנדרש על הנושא, כל המסובב הוא ענף, והקשר האמצעי, החיבור והיחוס, בין השרשים והענפים, הסבה והמסובב, הם פרצופים. כללות כל זה היא “אילן הקדוש”. הענפים הם רוחניים וגשמיים, דהיינו יש כחות יותר דקים וגדולים, ויש יותר עבים מהם ויורדים בהדרגה עד שנעשית גשמית האורות שלמטה וזהו אור של מלאכים ואור הכסא שנבראו תחלה ומזה האור נבראו כל שאר הנבראים. האדם הוא כלול משני היסודות, הרוחני והגשמי, ובזה טמון מובן חייו.

העולמות והספירות אחוזים ומחוברים זה בזה כשלהבת בגחלת ומושפעים אחד מרעהו; ההשגחה משתלשלת מן המקור הראשי על ידי כלם מן האחד אל השני. וכן מעשי האדם משתלשלים ועולים מספירה לספירה עד המקור הראשון, שממנו נאצל הכל. מעשים טובים נותנים לו חזוק כביכול, והמעשים הרעים פוגמים בהעולמות ומערבבים את סדרם ומוסיפים חזוק לרוחות רעות ומלאכי חבלה, ועל יסוד זה בנויה תורת השכר והעונש.

זוהי רשימתה השטחית של קבלתו המפשטת של לוצטו. אם באנו לפרש את שטתו בשלימותה לא היינו מספיקים, כי סבוכה היא וחפשית ורצונית יתר מדי, ככל שטות המקובלים, וראויה שטה כזו לשם “שטה אי־שטתית”.

 

III. ת“צ – תצ”ו. תלמידי לוּצטו בקבלה. פרסומו. מלחמת הרבנים עמו והתאבקות לוצטו עמהם עד בואו לאמשטרדם    🔗

כאמור היתה ללוּצטוּ ישיבה בביתו. מלבד התלמוד וספרותו היה מטיף לשומעיו גם למודי הקבלה. אולם מהתגלותו, “מגיד”ו וספריו במקצוע הקבלה היה מתאפק ומחריש. מתקנות ישיבתו, שבלי ספק ממנו יצאו, ראוי להזכיר:

תקנה א) החברים אינם מכַונים במעשיהם הטובים את השכר לעצמם, אלא לכל ישראל.

ג) החברים מחויבים לאהוב איש את רעהו כאהבת אחים, ולקבל בלי רוגז איש את כל הוכחות חברו.

ח) מחויבים להתרחק מרכילות ודברי שקר, ולהזהר בדבריהם שיהיו על תכלית האמת, ובכלל מחויבים הם להשמר בכל מצוה, אף הקלה שבקלות, לעשותה.

אולם, בהיותו איש רעים ואוהב הסיוע וההתחברות, לא יכול לוּצטו להתאפק מכל וכל ויבֵא בסודו (בשנת תפ"ט) את שני תלמידיו ורעיו, יצחק מַריני וישראל טרֵיבֵיס, והם ראו ויתמהו על כתביו ודרכו בקדש. מדי יום ביומו היו הולכים אליו לשמוע את שעוריו בקבלה. לוצטו היה מסתפק בהם ולא היה מחזר אחרי תלמידים רבים. אולם לא ארכו הימים במצב כזה. כעבור זמן מה נסע לוּצטו אל בסן רבו לריגיו, לבלות בחברתו את ה“ימים הנוראים”. בימים ההם בא לפדובה השליח מירושלים, המקובל ר' רפאל ישראל קמחי (בעל “עבודת ישראל” על דבר דיני יום הכפורים על דרך הקבלה), ויתעכב כשנים עשר יום בחדר לוּצטו, שפנו הוריו להאורח ההגון. שני תלמידי לוצטו, מריני וטריביס, היו באים אל האורח, המקובל האדוק, אם לבלות שם שעות למודם, כמעשיהם יום יום, או לדבר עם האורח. בין כה וכה הראו להאחרון את כתבי לוּצטו, וגם את הזהר בתוכם, ויספרו לו את פרשת גדולת רבם. קמחי נתפעל מכתבי לוּצטוּ, נוסף על השמועות שספרו לו הצעירים. אבל בהיותו בפדובה החריש, אולי מעשותו בזה את רצון תלמידי לוּצטו, ורק כבואו לויניציה החל לספר, בכתב ובעל פה, את הגדולות והנוראות אשר ראה ושמע בפדובה, ויקח בדבריו לב צעירים רבים אשר נמשכו אחר קסם הקבלה וילכו לפדובה לשמוע לקחה מפי לוּצטו. “אמר נא ישראל – יוסיף קמחי באגרתו אל בסן – הבא בשולי היריעה, שם בביתו של הרב הקדוש המקובל האלהי כמוהר”ר משה חיים לוּצטו נר“ו נמצאתי ושם הייתי בר”ה וביוה“כ וישבתי בביתו שנים עשר יום וראיתי פלאות היאך הוא כותב הכל בלשון זהר גמור וראיתי את פירושו לקהלת והתיקונים וגם הוא מחבר ספר זהר חדש על הפרשיות, ועד פרשת ויצא כבר היו לו ד' חבורים ונשתוממתי על המראה ובאמת הוא דבר פלא ולא ראיתי כמהו, והנני נושק רצפת הדר תורתו”.

גם בפדובה העבירו את השמועה ואנשי עיר מולדתו שמעו מפי זרים את אשר לא ידעו¹² המה, בני עירו, ולא עלה על לבם. אמנם כבדוהו אנשי עדתו גם מקודם וגם ידעו שידיו רב לו בקבלה, אוּלם לא ידעו במדרגה כזו, עד כמה כבדוהו נראה מזה, כי בימים ההם, אשר מקובלים וחסידים אנשי מעשה לא היו חזון יקר, היה עובר לפני התבה בבית כנסת האשכנזים בימים־הנוראים, למרות היותו צעיר ורַוָּק, בעוד שהנשואים הם אחד התנאים הראשיים בדיני הש"ץ, ולתכלית זו עשה לו פירושים ונמוקים על דרך הסוד במחזור שלו, כדי לכַוֵן בהם בשעת התפלה.

בין התלמידים שנתחברו אליו ושהועילו לרעתו ופרסומו נמנה גם פולני צעיר, יקותיאל בן ליב גרדון מוילנא, שעבר בדרך רחוקה מעיר מולדתו לפדובה ללמוד את תורת הרפואה באוניברסיטה דשם, אחרי למדו הרבה בארץ מולדתו תלמוד וספרות ישראל. בחדש תמוז תפ“ט בא אל לוצטו ויחל ללמוד אצלו את הקבלה. בהיותו בעל דמיון ומתפתה בטבעו שכח יקותיאל את כל אשר לו בעולם וגם את הרפואה, שלמענה עבר בדרך כל כך רחוקה, נטש, ויהיה מסור בכל לבו ומחשבותיו ללוצטו וקבלתו. שכרותו עברה כל גבול. הוא שכח בעצמו עד כמה היה יכול להזיק הפרסום לו ולמורו, ובירח אב תפ”ט ערך אגרת מלאה השתפכות דמיונו והזיותיו, וישלחה בטעות אל סרסור החצר בוינא ר' מרדכי יפה. יקותיאל רצה לפנות אל מאיר הרשל, המכונה פסינג, סוחר עשיר בוינא, אשר, בהיותו נפתה אחרי הבלי שבתי צבי, היה מחסה לליבלי פרוסניץ ואייבשיץ. וכן נגלה, בלי צדיה, סודו וסוד מורו על ידי אגרתו זו.

– עתה באתי – יאמר יקותיאל באגרתו – על דברי תורה, להודיע אדוני איך שמתנה טובה נתן לנו הקב“ה מבית גנזיו, והוא יש כאן בחור אחד רך בשנים בן כ”ג שנים, קדוש יאמר לו ה“ה מ”ו בוצינא קדישא, איש אלהי כ“ש כהר”ר משה לוּצטו, והנה זה שתי שנים וחצי אשר נתגלה לו מלאך מגיד קדוש ונורא והיה מגלה לו סודות נפלאות אף גם קודם לזה כשהיה בן י“ד שנים היה יודע כל כתבי האר”י בע“פ, והיה נחבא אחורי הכלים ולא גלה זה הדבר אף לאביו ופשיטא לשום אדם והנה מה' היתה זאת שנתגלה לי ע”י סבה, אין כאן מקומו לכתוב הענין, והנה זה חדש ימים שאני משמש אותו ודולה מים חיים מבארו אשרי עין ראתה זאת ואשרי אזן ששמעה כל זה, והוא נצוץ עקיבא בן יוסף, ואחר שמונה חדשים שנתגלה לו המלאך הקדוש, מסר לו הרבה סודות וכמה דברים להוריד בכחם כל הישיבה של מעלה, ויצוה לו בהסכמת הקב“ה ושכינתיה לחבר הספר הזהר שקראוהו מן שמיא זהר תנינא, לתיקון גדול הידוע אצלנו, וכך הוא הסדר זה המלאך מדבר מתוך פיו, אבל אנחנו תלמידים שלו אינם שומעים שום דבר, והמלאך מתחיל לגלות סודות נוראים. ואח”כ הוא מצוה מ“ו לאליהו שיבא מיד, והוא בא ואומר סודות נפלאות שלו, ולפעמים מט”ט שר הגדול גם רעיא מהימנא ואברהם סבא ורב המנונא סבא וההוא סבא, ולפעמים מלכא משיחא ואדם קדמאה, והנה כבר השלים חבור אחד גדול על קהלת הפלא ונורא מאד, ועכשו צוו עליו לחבר שבעים תקונים על הפסוק ולכל היד החזקה סוף התורה, והוא ג“כ על דרך הנ”ל, וגם כתב שלשה ספרים על התורה וכל הג' ספרים רק עד פרשת ויצא והכל ע“פ הסוד נורא מאד והכל בלשון הזהר, והוא יודע כל הגלגולים והתיקונין של כל אדם, חכמת הכרת פרצוף, כלל הענין אין דבר נעלם ממנו, בתחלה לא נתנה רשות, רק לגלות סתרי התורה, ועכשיו מגלין לו כל הדברים, ואין איש יודע רק אנחנו חבורה שלו, וגם לי אמר סוד גדול לזה שנתגלגלתי לבא בכאן ללמוד עמו, כי אין דבר בלתי סבה, וגם הגיד לי שרש נשמתי ותיקוני לתקן, ורגיל הוא בפי רעיא מהימנא ובפי מט”ט ש“ה לדרוש פסוקים עליו ועל רשב”י בעל הזהר, ומדמים אותו לו בכל עניניו לרשב“י ע”ה, כאשר לפי האמת נראה לנו אשר לא זכה שום אדם לזהר זה מעת רשב“י עד עתה, והנה גם אנכי מרוב אהבת התורה אמרתי לעזוב את חכמתי החיצונית עד שהוגד לי מפי מגיד אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך מטעם הכמוס עמדי; והנה כל הנ”ל נסתר ונעלם מעין כל חי, רק להחבורה שלנו, ואם אמרתי לגלות לו כל הענין של מ“ו הנ”ל יכלה הזמן והם לא יכלו, ואם יתאוה אדוני מ' תאוה לעינים איזה דברים לידע גם ענין הנשמה שלו ותיקוניו ימחול על כבודו הרמה ויצוה לכתוב, ואז אודיענו הכל מעט מעט על כל אשר יצוה ולנחת לו יהיה…

וגם אחרי שלחו את האגרת הזאת לא יכול להתאפק ואחר עבור ירח ימים שלח אגרת שנית אל הרב יהושע השיל מוילנא, המלאה גם היא שבחי לוּצטו וספורי גדולתו וקדושתו, בצרוף דף אחד מס' “הזהר החדש”.

ובאלטונה (בגרמניה) חי בעת ההיא הקנאי, הלוחם מלחמת הדת והרדפן המבער אחר כת שבתי צבי, ר' משה חגיז. הוא היה גם בעל מלחמתו האחרון של הנוכל נחמיה חַיוֹן. תוכן אגרות יקותיאל החל להתפשט בארץ ויעבור מפה לפה, ויגיע גם עד אזני חגיז. והוא היה אז זקן מופלג. ויהי בשמעו את דבר המגיד וההתגלות של לוּצטו לא היה לו כל ספק, כי שבתי צבי חדש צומח באיטליה, זו ארץ הקבלה והמיסטיציסמוס, שלא היתה מוזרה לו אחרי עברו בה לארכה ולרחבה בשכבר הימים בתור משולח ירושלמי. ויחגור הזקן הזה את שארית כחו ולא נח ולא שקט עד עכרו את לוּצטו ועד בצעו את חפצו להרחיקו מעל הקבלה ומעל חבוריו היקרים לו מנפשו, כדי לשרש את הנטיעה החשודה עודה בזרעה. ביום ט“ו חשון ת”ץ השיג חגיז העתקת שתי אגרות יקותיאל ויריצן אל רבני ויניציה, זו העיר שעוד מימות ר' יהודה אריה ממודינה רבּה היתה מפורסמת למקום משכן ההגיון התלמודי הבריא, המתנגד לכל סוד ומסתרים, בצירוף אגרת קצרה אבל נמרצה הכלולה בדברים האלה:

“אתם הרי ישראל מורי ורבותי, חכמי ורבני ומהיגי הק”ק שבגולה מוטל הדבר לקרוע על כתב זה, וכאשר הם קרובים אל החלל לדרוש ולחקור ולעקר מן השרש חברה רעה זו קודם שתתפשט צרעתה בין ההמוניים, ולדון את כל בני חברה זו כרודפים את ישראל, ואני את נפשי הצלתי, כ“ד משה זעירא דירושלים תוב”ב חגיז נר“ו, יום ג' ט' מרחשון שק”ץ הם לכם לפ“ק”.

למרות כל כבדם את חגיז לא יכלו רבני ויניציה לצאת נגד לוצטו, בן משפחה עשירה ומיוחסת, וגם בגלל שמו הטוב וכבודו בעיני העם, ברעם וברעש כדרישת הקנאי הזקן; ורק זאת עשו, כי שלחו אל לוצטו את תוכן האגרות ודרישת חגיז, וייעצוהו בדברים כבושים לבחור לו דרך רצויה וישרה, כדי להשתיק את הסערה. לוּצטו נבוך, כמובן, בתחלה, בדעתו את תמימותו וצדקתו ויחשוב למותר להצטדק על זה; אולם כעבור ירח ימים השיב אל לבו ויפן בעצמו באגרתו אל חגיז ויצטדק ויראהו את תומתו. בה יגיד לו שאין בו מה שחושדים אותו ושאיננו מכת שבתי צבי, כדברי חגיז. “ואני” – יאמר בתוך יתר הדברים – “לא נביא אנכי, לא בן נביא אנכי ואותות ומופתים לא עשיתי והאותיות לא שאלוני והגדתי, ואם דברים נאמרו בשמי באופן אחד מהנזכרים, בטלים ומבוטלין, כי רק בחלקי אשר חלק לי אלהי ישראל, לא בזכות ולא בצדקה כי בחסד וברחמים גדולים בכל האמת אשר כתב הר”ר יקותיאל, אשר פה עומד עמדי, באגרתו השבה אלי מהמבּוּרג. שָׂמחתי ושִׂמחתי אחרים ונעלוז ונשמח אשר גלה לי שערי אורה, למען דעת להבין ולהשכיל ביקר תפארת גדולתו ולעבוד לפני בלב שלם וברוך ה' אשר לא עזב חסדו את עמו ישראל, כי גם בהסתר פנים ידו נטויה עלינו והעמיד לנו רוח והצלה זה כמה פעמים על ידי אשר בחר בם כהאר“י דבי עילאי מאור עינינו ועטרת ראשנו ואחריו כל ישרי לב כאיש גבורתו אשר קטנם עבה ממתני ההיטיבו יחד או היו כלם שקץ ותועבת ה' תחת אשר היטיבו לעשות. ואתה אדוני הרואה כי לא בחרתי במצה ובמדון ח”ו לעשות עדרים עדרים ונמצא ש“ש מתחלל, כי את אלהים אני ירא, ואשר חשבה אלהים לטובה לא תהא כזאת בישראל להמיר טוב ברע חלילה לנו, ע”כ אמרתי אודיע לכ“ת קשט דברי האמת, ואבטל מעקרא כל דברי הבל ותעתועים אשר עלו על לב איש, ואל ירך ואדרבה כ”ת נר“ו יהיה לי מעיר לעזור להיטיב ולא להרע לכל מבקש להועיל; זאת לבד אחת היא פליאה בעיני איך כ”ת כמלאך האלהים פה יצא לריב מהר ולא ירבה לחקור את הדבר לגזור אֹמר להקים על אשר לא ראה ולא ידע, כי בה' נשבעתי היום אשר אם אמר אלי מאשר אמר אלף פעמים, לא צר ולא חרה לי, אך אשר ידבר על חברים כלם קדושים עובדי ה' בכל כחם והמה חכמים מחוכמים בדברים אשר דבר בלא דעת מה הם ומה מעשיהם חברה רעה נשגבה לא אוכל לה, הלא אם חקר וחפש והוציא לאור אמת אשר מצא להם עון אשר חטא יותר מזה ירבה לבנות דיק ולשפוך סוללה, אך טרם חיקור דין הוציא דין, לא טוב הדבר עתה, אחלה כ“ת ישיב נא מריב ידו, כי כלנו יודעים כמה קשה המחלוקת וכמה שנא ה' אותו וכמה פעמים כבר נתבלבל העולם, למה נעכיר את עם ה‘, וה’ דבר טוב עליהם ולמה ישלם רעה תחת טובה אל ה' אשר נפלאותיו ומחשבותיו עלינו לטובה, למה לא נשמח באשר שמחנו, ותפלתנו תכון לפניו כן ירבה ברכתו עד בלי די”… – והלאה יוסיף לבקשהו לבלתי חרחר ריב, ויעד לו עד נאמן את מורו בסן, כי חף הוא מפשע.

בתשובה על אגרתו זו קבל לוּצטו מחגיז דברים רכים ובקשה לעזוב את דרכו ולמודי הקבלה, וגם יוכיחהו, כי לא נשא עדיין אשה ולא קיים אם כן מצות הזהר בעצמו. ומה לו ולצרה הזאת שיתפשטו דברי הקבלה בקצוי ארץ, ולהנאתו ולטובת חבריו ייעצהו לסור מדרך זו.

אחר כך הריץ לוּצטו, כנראה בעצת רבו בסן, אגרת אל רבני ויניציה, ביום כ“ז שבט ת”צ, בבקשה שיפקחו ויתחקו על מעשיו ואחר ידינו:

“הנה קול רעש גדול תרועת מלחמה מקצה הארץ ועד קצה הארץ מפרק הרים ומרגיז סלעים אלה ראשי בית ישראל בכל מושבותיהם וההמולה רבה והולכת יום יום הלוך וחזק וגם רוח מבינותיכם רבותי יוצא בחמת כחו. כזרם מים כבירים לא יחשוך, הצד השוה להרוס לנתוץ ולהפיל בסערת חמה ושטף אף ונמצא שם שמים מתחלל, זאת העירתני היום לצאת ממחיצתי ולערוך לפני הדרת כ”ת דברי שלום ואמת… הן לא אספתי מימים אסיפות ולא מראש עשיתי עדרים עדרים כי הלא מובלע בין אנשים ישבתי מסתתר ונחבא כי לא רדפתי ולא רודף אני אחרי ההבל ושוא נתעה כי אם מתעסק בשלי לעבוד את ה' ככל המוטל על כל אשר בשם ישראל יכונה. ועתה כי ה' אמר ויהי לגלות דברים אשר צפנתי טמנתי בבושים תחת לבושי, ולא מאתי, מודה אני על חלקי אשר ת“ל אף פרי טוב יצוא יצא פה להשיב רבים מעון וללמד לכל מבקש ה' דעת כברכת ה' עלי, למה אפוא המון עמים ותשואות מארץ עד שמים יגיעו. מה מצאו בי אשם מעילות או בכל חברי טהורים ההולכים רק בדרך ה' בכל לבם, ואם בעיניהם יפלאו דברים אשר חפץ ה' בם הלא מי יתאוה להניח רוחו יבא עדי כי מקור אני אשר לא ישוב ריקם. ואתם חכמי לבב העומדים לנס קהלות קדושים מה זה ועל מה זה רק חרון וחמה יצא סער מפיכם הלא אחד מיוחד שבעדרכם הקדוש ישפיל עצמו לבא אצל קטן ואשר יקשה עליו ארצה להשיב עד לאור יצא משפט ואם ח”ו טועה הייתי לדבר אמת הייתי מודה, כי לא בחרתי באשר שנא ה‘, ולא אקרב את אשר מואס הוא, ידעתי כי יקשה על כ"ת הדבר הזה מאד, אף פליאה בעיני איך אפשר שלא יהיה שום צד אפילו קטן שבדעתם לאמר גם אפשר ויהיה, הלא שני עמודי עולם כבר מפיהם הוציאו דעתם דעת קדושים באמונה הנחשדו הם לשקר? ובדבר אשר כזה אף כי לא על אמונת החרם ראויה היא חכמתכם לסמוך, גם לבבכם רחב וגדול לבא לראות ולהבין צדק ומשפט ומישרים. היבחר ה’ לעלות אש מרבים וריב בכל קצוי ארץ תחת אשר אך טוב לישראל היה יכול לצאת ופרי ברכה. ידעתי כבר כי סוף דבר יודע ה' את אשר לו, אך למה נניח מקום לשטן לרקד בינינו ח"ו, איני אומר קבלו דעתי ולא קבלו דעת גדולי העולם אשר בפיהם פצו את אשר עם לבבם, אך רצו גם אתם לחקור ולהבין ולדעת למה תגידו אֹמר על אשר לא ראו עיניכם ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

באלהים אשר בוחר בי אני נשבע היום הזה כי רק להשקיט זעף ריב ומצה כתבתי את הכתב הזה אל רום הדרת כ“ת כי כן צויתי כי עתה יעשו בי כל חפץ לבם, הלא עקוד על מזבח ה' לא אסיר תומתי ממני ולא יעלה עלי מורא בשר ודם, תחת אשר מצות ה' אני עושה. וכאשר לא ירא אברהם אבינו מאור כשדים ולא חנניה מישאל ועזריה על כבשן האש ולא הרגוני לוד מפני מות, כן לא אשים לבי על כל קטרוג ס”מ ושטן הגדול אשר מחרחר ריב, כי כעיר מבצר וכחומת ברזל אקום להקים את מצות ה' והוא הטוב בעיניו יעשה, ופרי אמת יהיה כבוד ה' לדעת כי יש עבד לאלהי ישראל.

עתה פני כ“ת אחלה לעמוד על יושר ולברר אמת טרם תקח לה חלק הס”א ופריץ חיות בל יעלה על נחלת ה' ח“ו כי לאלהים מגיני ארץ אף אל קנוא הוא, תצמח מארץ אמת ושבו בני ישראל אל ה' אלהיהם בכל לבם ולא ינוסו מברכת ה' ולא ימאסו בטובתו כי אל מסבות מתהפך ומחשבותיו עמקו ועצתו היא תקום. ואתם רבותי תשאו ברכה מאת ה' להשביע נפשכם כל ברכה ושלום וזרחה לכם שמש צדקה וכל טוב אכי”ר".

הבאתי בזה בכונה כמעט את כל טופס האגרת המלאה לה ענין, אגרת שמתכונתה היא יותר אפוסטולית מאשר מצטדקת. רבני ויניציה לא חשבו גם לנחוץ להשיבהו עליה. לוּצטו ראה כי כלתה אליו הרעה, כי עוד הוסיף באגרתו להכעיס את רבני ויניציה, וימהר לבקש לו מפלט וחסות בצל רבני קהלת ליבורנו שהיתה קן בטוח להקבלה. רבים מתלמידי ר' בנימין הכהן, ובתוכם הרב המקובל יוסף אירגס, היו בליבורנו, גם רעים פרטים היו לו שם, ובתוכם עמנואל כלבו, שכלה למודיו בפילוסופיה וברפואה באוּניברסיטה הפדובנית ושלוּצטו הקדיש לו שיר ביום קבלו את הדיפלום. כלבו היה אז, כנראה, שנים אחדות כבר בליבורנו ולא ידע מכל מהפכת לוּצטו והנעשה עמו. ועל כן פנה אליו האחרון באגרת מפורטת, שמקצתה ראינו למעלה, כעין ודוי על נפשו ואשר עבר עליה, ויבקשהו לדבר עליו ולהשתדל לפני רבני עדתו לטובתו בדבר הריב שהתלקח עליו.

אחרי ספרו לו בתמימות ובסגנון של רֵעות את דבר התגלותו ומגידו והספרים שחבר בלשון הזהר יוסיף להצטדק על פרסומו: – “וכל זה הענין” – יאמר – “לא הגדתי בראשונה אל אח ורע, כי אם אח”כ אשר צֻויתי הגדתי למשכיל ונבון כמה“ר יצחק מאריני נר”ו והבחור המשכיל כמ“ר ישראל טריויס נר”ו והם קבעו עמי לימוד יום יום. אשתקד הלוך הלכתי לעיר ריגיו להקביל פני מ“ו כמוהר”ר ישעיה באסאן נר“ו ואז עבר חכם א' ירושלמי פה פאדובה, וראה איזה כתב מבין החרכים ולא אמר פה לשום אדם, אלא בויניציאה דבר, ובשובי לביתי נתגלגל דבר מדבר עד שנודע לת”ח אשכנז העומד פה לקבל כתר הרפואה שמו כמהר“ר יקותיאל, והוא כבר היה פה ד' חדשים ולא ידע דבר, וכאשר ידע אז נדבק אחרי הרבה כי חשקה נפשו ללמוד חכמת האמת וגם קבעתי לו לימוד, והוא מרוב להבת תאותו כתב לקצין א' נכבד בעבור זה הענין כדי לבשרו בשורה טובה, ובאמת לא ראיתי אני אגרתו טרם לכתה; מאז הגיעו הדברים לחכם חגיז נר”ו והרעיש את העולם כלו כיום הזה, כי מה שהיה צפון בין מצער חברים נתפרסם בכל ויניציאה ה“י ואח”כ בכל פאדובה, וכאן עשה פרי טוב, כי ברגע אחד נתהפך כל הקהל לתשובה, ומדי יום ביום באים לשמוע חידושי תורה אשר אני משים לפניהם לפי שכלם, והרבה באו לקבל תיקוני התשובה ועזבו עבירות גדולות ת“ל, ורבני ויניציאה ה”י כתבו לכמוהר“ר בנימין הכהן נ”ע ולחתו מ“ו כמוהר”ר ישעיה באסאן והם בקשו ממני חשבונות רבים וחקירות גדולות חקרו וגם רצו ממני ספרים ובדרו אחריהם וחפשו כל חפוש, וכאשר מצאו כנים כל דברַי כתבו לרבני ויניציאה דעתם באמת היות הדבר נכון מאת אלהים חיים, באמת ובאמונה, ושאין זה נבואה כאשר חשבו שלא תשרה ח"ל, ודברים רבים ונכבדים ככל אשר שת אלהים בפיהם, וגם ממני שאל מ“ו אחרי כן באגרת פרטית שאשאל אל המגיד, אם חפץ ה' באגרת ההיא אשר כתב, ואשר שמעתי הגדתי לו. כל הדברים האלה הגדתי לך להודיעך קשט אמרי אמת, מעשה שהיה איך היה, רק יען ידעתי כי כבר הבעית גם רבני ישיבתכם יר”ה החכם חאגיז נר"ו, אמרתי לגלות אזנם כי באמת זאת כונתי שישלחו ויחקרו חקירה אחר חקירה, למען כיון שכבר נתגלו הדברים לא יהא כדברי צחוק… –

בתשובה על אגרתו הוכיחהו כלבו על גלותו את דבר המגיד לאחרים, ואם אמת הדבר ונכון גם אז היה עליו להסתירו, וגם יגיד לו כי כפי מה ששמע נכונים רבני ליבורנו לדרוש ממנו אות ומופת על אמתת דבריו. ואמנם כדבריו כן היה, כי באה לו מהם אגרת שבה יאמרו, שאם לא יוכל להראותם את אמתת דבריו, כי עתה בדויים הם כלם, ספריו הם רק פרי הלמוד וההתעמקות, וכל מחשבותיו אם כן הן רק להטעות ולהוליך שולל את הדמיון, כמעשה שבתי צבי, ולכן גם דף הזהר ששלח להם בלשון סתום ובלתי מובן אין לו כל ערך בעיניהם.

ויהי בשמעו את כל אלה וימהר לשלח להם באור לדף ההוא, ויפרש להם, כי אין כאן מקום לאות או מופת, אחרי אשר לא יקרא אל העם להאמין בו, וגם אם היה רוצה בכל אלה, גם אז אין כל מועיל במופתיו, כי בנקל היו מחקים אותם באמצעות הקבלה המעשית. הוא בעצמו – יכתוב להם – לא רצה בפרסומו, אלא שנתפרסם בשגגה, בלי רצונו, בהיותו אצל מורו בריגיו, על ידי השליח הירושלמי, ואחר כך על ידי תלמידו הנלהב, ויתאונן לפניהם על הסערה שהקים חגיז, אשר ידעו מכבר למקים שאון בקהלות איטליה; ועל כן יצא הוא, לוצטו, הפעם לקראתם, רבני ליבורנו, להקדים ספור המעשה בכדי שידעו אחר כך את מהות הענין, אם יבא חגיז לשסותם בו, וגם יזכיר להם את אגרת רבו אל רבני ויניציה, שבה יצדיקהו נגד האשמות שטופלים עליו.

בין כה וכה לא טמן גם חגיז ידו. בראותו כי לוצטו לא ישמע לו והוא מוסיף להטיף כמקדם את קבלתו, פנה אל רב אנקונה שמשון מורפורגו וידרוש ממנו לצרף אליו גם את הרבנים אירגס מליבורנו ואברהם סגרי מקַסּלֵי וללכת שלשתם לפדובה לבחון את לוצטו ולחקרו, ואחר כך יתנו חשבון החקירה לרבני אשכנז, אשר ידעו מה לעשות. אבל מורפורגו לא חפץ למלאות אחר דברי חגיז, אם מכבדו את מורה לוצטו או מסמכו על דברי קמחי, השליח הירושלמי, שדבר אליו נכבדות על לוצטו, אבל בכל אופן השיב פני חגיז באמרו שטרדותיו לא יתנוהו ללכת לפדובה, וכי בכל זאת ישאל את הרב פינצי ממנטובה אולי יאות ללכת במקומו כחפץ חגיז. אולם מורפורגו הביע להאחרון את עצתו הוא (וכן כתב גם לפינצי ולאירגס) כי “בענינים כאלה כדי להשקיט המית ההמוניים שמפטפטים והוגים כיוני הגאיות בשוקים וברחובות… לדבר על לב בעל הדבר שישים לדרך פעמיו, דרך אניה בלב ים, לארץ הקדושה דאוירא מחכים כדי להסיר המבוכה והבלבול ממדינותינו אלא דחמירא סכנתא ויסתלקו הקטיגורי' ואם חלק לו ה' בבינה ילך ואור עד נכון היום. בארץ אשר ה' דורש אותה תמיד, אין שטן ואין פגע רע, ואם כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו דחן המקום על יושביו, כתביו וחבוריו יאצרו ויחסנו בבית גנזיו שם יקברו, וידעו ביחוד דכתבי הקדש טעונים גניזה ואין הברכה שורה בהם אם לא בהיותם סמויים מן העין”^13.

זאת היתה עצת מורפורגו לאחרים, אבל הוא בעצמו סרב מקחת חלק בענין זה. בכל זאת הוכיח באגרת אל הרב הפדובני מַריני את לוצטו על התעסקותו במסתרים ועל בלתי שומו לב להרעש שהקים בישראל. וישב לוצטו ויראה לו בתשובתו את רשעת רודפיו על לא חטא, כי לא הוציא מחדר למודו דבר, ולא בו האשם אם, נגד רצונו, גלו אחרים את תוכן כתביו.

וחגיז בראותו כי באיטליה לא יעשה מאומה, התאזר וישתדל אצל רבני גרמניה להוציא לפחות חרם חמור על כל אשר יכתוב ספרים בלשון הזהר או בשם רעיא מהימנא או בשם קדושים אחרים, ואת העתקת החרם שלח אל רבני ויניציה וישנה וישלש לפניהם את בקשתו הנמרצה להפריע את לוצטו ממעשיו.

דבריו עשו הפעם רושם על רבני ויניציה. בלי חשוב הרבה כתבו אל בסן לריגיו ויזהירוהו על התוצאות הרעות הנשקפות לתלמידו אם לא יכריחהו להכנע ולחדול ממעשיו. המורה הזקן נפעם בדאגותיו לשלום תלמידו האהוב. עד מהרה בא לפדובה ויחל לצייר לתלמידו את כל הרע אשר לפניו אם לא ישוב מדרכו. קשה היה מאד על לוצטו להפרד מעל משאת נפשו, הקבלה. אולם לבו לא יכול עמוד נגד רבו, אביו הרוחני, אשר כאהבת בן אהבו, ויהי מוכרח לחתום בידים רועדות על כתב התחייבות לבלתי למד לאיש את הקבלה ולבלתי כתוב והראות לאיש את חבוריו במסתריה. ישיבת ויניציה שלחה מצדה שלשה אנשים עדים, עמנואל בליליוס, משה מנחם מררי ונחמיה הכהן רב פֵיררה, כי יראה פן ישא המורה את פני תלמידו. בצרת נפשו ובמר לבו הנפעם הוכרח לוצטו לחתום על כתב ההתחייבות בנוסח זה:

" … אני ח“מ הקשבתי ואשמע לקול מורי ומלמדי להועיל, ה”ה האלף כמוהר“ר ישעיה בסאן, ר”מ ור“מ דק”ק ריגייו נר“ו, אשר בבואו פה העירה לחקור על עניני וחבורי, כאשר גמר אמר לעשות בתשובתו לרבני גאוני ויניציה יע”א, וכן פעל ועשה, ואחר העיון והשקול, הראני חומר ענין המצאת חבורים חדשים בחכמת האמת, אשר לא שערום הראשונים, ולא נוסדו מגדולי ישראל הגדולים בחכמה ובמנין ומפורסמים בחסידות וענוה וקדושה, וצוני לעזוב מלחבר החבורים השונים שהייתי מחבר בחכמת האמת, ובפרט אותם שחברתי בלשון הזהר הקדוש לרשב“י ז”ל, ואעפ“י שלפי דעתי חברתים על פי מגיד ונשמות קדושים, אשר יראה לי שנתגלו אלי ושמפיהם כתבתי על הספר בפיו, אמר מורי הרב הנ”ל שאינני יכול ורשאי לסמוך על זה, יען שכיח הזיקא והטעות קרוב מכמה אופנים, ושאפילו יראו הדברים לעין רואים טובים ונכוחים, אין בטחון בכמה צדדין, ושמא ח“ו באיזה זמן וענין יהיו למכשול ולפוקה לבית ישראל, ושאין רוח ישראל נוחה מהן. עוד למדני מורי הנ”ל שענין היחודים שהרגלתי עצמי בהן ושעל ידיהן יראה לי שבאה אלי השנה ועצרתי כח לחבר החבורים הנ“ל, איננו מסולק מיתדות דרכי חשך בפרט באויר ארץ העמים וחמירא סכנתא, אשר על כן צוני מורי הנ”ל להיות ידי מסולקת מחבורים ויחודים כאלה, ויען חייב אני שלא לחלוק ח“ו על רבי ולעשות מעשה ע”פ עצמי לא מריתי אחור לא נסוגותי, והנני מוכן ומזומן לאשר זרזני מורי הרב הנ“ל, ובכן בּנפש חפצה ובדעת צלולה ומיושבת עלי בלי שום אונס ודוחק הכרח וכפיה כלל ועקר, הנני בא במסורת ברית נאמנת ובשבועות האלה החמורה ובקשר ת”ח בבטוי שפתים ע“ד הקב”ה ועד“ר וע”ד מורי הנ“ל לעזוב לחלוטין ולסלק ידי לגמרי מעשית יחודים בחכמת האמת באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים, אמנם בתנאי כל עוד שאהיה בחוצה לארץ, ורק אני משיֵר כח לעצמי לחבר מדעתי בלשון הקדש לבד, ובלבד שלא בשם מגיד ונשמות קדושים, מפורש ב”כ שלא אפרסם שום חבור לשום אדם בעולם עד יעבור תחת שבט מוסר מורי הרב הנ“ל ושאר חכמי ישראל אשר יראה בעיניו, ולתשלום קיום דברי ונדרי הנז' מסרתי ליד מורי הנ”ל כל החבורים שחברתי עד הנה בחכמת האמת לגונזן היטב כאשר ייטב בעיניו. כל הדברים הנ“ל דברתי ועשיתי וקיימתי וקבלתי על עצמי ברית ושבועה ובחרם החמור הנז' לעיל בכל תוקף ובבטול כל מודעי ומודעי דמודעי וכו‘, כי באלה חפצתי לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם כי יראת ה’ על פני, ולראית האמת חתמתי שמי פאדובה שלשה לחדש מנחם שנת הת”ץ לבריאת עולם והכל שריר ובריר וקים אני משה חיים בלא“א יעקב חי לוצאטו יצ”ו"…

את כתביו לקחו ממנו ויסגרום בתבה בשני מסגרות:

מפתח אחד הפקידו בידי בסן, ואת השני לקחו להם שלשת נאמני רבני ויניציה. אחר זה נתנו לו כתב סמיכות לרבנות; בזה היתה כונה דקה ודקירה עצומה: הקבלה והרבנות, הפשט והסוד הם שני הפכים; לוצאטו הופרד והוקרע מעל המחנה האחת, המקובלים, וחובר אל השניה, הרבנים.

________

הסערה קמה לדממה. אחרי חתמו את הבטחתו עזב לוצטו את כל עסקיו בקבלה וישב ויתבצר על אדמת הספרות. שירים יפים נשארו לנו לפלטה מן הזמן ההוא. בהנצלו מהזיותיו בעולם הדמיון החל לחשוב על חיי העולם הזה. בנסיעות וחברת ידידים חפץ למלא את חלל זמנו. אחת מסיעותיו ההן היתה למנטובה. שם היה יוצא ונכנס בבית הרב דוד פינצי ויתודע, או הביאוהו לידי היכרות, אל בתו. כנראה היה הרב בעצמו השדכן והזוג נארש. לוצטו לא יצא עוד ממנטובה עד אחר חתונתו. והנה התחיל לחיות חיי משפחה. כשותף לקח חלק בעסקי דודיו והוריו. העסקים היו טובים, העבודה היתה רבה וידי לוצטו היו מלאות בה. רבים חשבו שכבר הוקרע הקשר הגרדי בינו ובין מסתרי הקבלה. הם לא הבינו לרוח האדם, אשר לא יוכל להיות שליט בו לכלאו מכל תנועה ודחיקה מבחוץ. רק סבה קטנה וקלה היתה יכולה להרחיק את לוצטו מכל עסקיו החמריים ולחדש בריתו את החכמה הנסתרה.

וסבה קלה כזו לא אחרה לבא. גלגל העסקים החמרים החל ללכת אחורנית. לרגל המעמד הזה לא נמנעו גם תלונות בין השותפים, והריב סוף סוף הביא לידי חלוקה. לוצטו חפץ היה לדעת את אחרית הסכסוכים האלה ויפן אל סודות הקבלה לקסום על ידיהם. מעט מעט שכח את כל הבטחותיו והתחיבותו וישב לעשות חבורים חדשים במקצוע הקבלה, אם אמנם לא כתב עוד בלשון הזהר, כי אם בעברית צחה. לוצטו היה מראה את כל אשר כתב לסבן מורו ומקבל הסכמתו להוציאו. היו מספרים גם כן, כי עבר בסן על דברו ומסר לתלמידו את כתביו הטמונים בארגז הסגור. כל זה הגיע לאזני רבני ויניציה, שהתעברו לשמע הדבר וישלחו מרגלים חרש להתחקות על מעשי לוצטו ולתת להם חשבון ברור. אבל זה עוד לא היה העיקר: לוצטו ראה, אולי אצל בסן, בכתב יד את אחד מחבורי ר' יהודה אריה ממודינה, את הס' “ארי נוהם”, שבו הוא מחרף את הקבלה והזהר. ויקנא לוצטו לכבוד האחרונים ויכתוב ספר בקרת על ספרו של מודינה, בקרת נמרצה, שבה הוא מפיל ארצה את כל טענות מודינה ודבריו, ומרומם את ערך הקבלה. את הבקרת הזאת, בשם “מאמר הוכוח”, חפץ היה להוציא בהסכמת פינצי חותנו, בסן מורו והרב המנטובני בסילה (בעל “אמונות חכמים”). רבני ויניציה הרגישו בזה פגיעה בכבודם, אחרי שמודינה, המבוקר על ידי לוּצטוּ, היה רב בויניציה. אם על כבוד שמים היו הרבנים ההם מוחלים, הנה על כבוד עצמם לא היו יכולים למחול בשום אופן. לבשתם נוכל לאמר, כי במספר ששת רבני ויניציה היו בעת ההיא אנשים שפלים כיצחק פציפיקו ושלמה זלמן מלבוב. על תכונת רוחם של הצמד הזה מעיד במקצת בסן, מורה לוּצטו, באחת מאגרותיו, בדברים המסמנים היטב את רודפי תלמידו וסבות הרדיפה: “הוא יעקב בליליוס (אחד השליחים של רבני ויניציה לפדובה לחקור אחר לוּצטו ומעשיו) שתחלתו הוכיח על סופו, שקם עכשיו להיות עד חמס, וחם השמש ונמס, ומצא כדמותו כצלמו הוא ר”י פציפיקו מקרי“ן מפרי”ץ; כמשל התל ובעל החריץ, ולפי שמפרסמים את החנפים, המדברים און בתרפים, אודיע טבעו של הבליליוס דלאו איהו יאה, ולאו גולתיה יאה, כי אינו אלא הבל נדף, אשר זה שלש שנים בעיר ליוורנו אחר השררה רדף, ובכח זרוע שר צבא חיל הספרדים רצה ליטול את השם, ואח“כ שאל בפה כתב הרבנות. למעט בגנו”ת, זה הכסיל המוציא דבה ובא אחר וליב“ה: יוצא מהר חורב זרזיר אצל עורב, איש נבוב, ר' זלמן מלבוב, אשר שבועות וחדשים נתתי לו יד ושם בביתי ובחומותי, ואכל פיסות גם שנה תמימה, שכן בצל דליות, כי הושבתיו מלמד באחד הישובים, אשר תחת רשותי יושבים, ואכל ושבע ודשן, ושכב על מטות שן, בבית קרובי של שם. ועתה חלף רוח ואשם, אלו הם שני זנבות האודים, אשר בנו תלמים ומצודים, וסבבוני בכחש, כדי שיצא הרחש, ור' שלמה זלמן בפרט, הדרך לנגדי ירם, והעביר קול במחנה העברים, כי החזרתי לאיש הנזכר (לוּּצטו) את החבורים, יוצק בפיו (של ר' זלמן) עופרת רותחת עד שיהיו מעיו נחמרים”.

והנה כל זמן שהיה לוּצטו עשיר היו מוחלים לו על כל עונותיו; אבל בדעתם, כי ירד מנכסיו וקרוב הוא לעניות, קראו רבני ויניציה אספה ויגבו עדות שליחיהם, שלמה זלמן מלבוב ועמנואל בליליוס. ביחוד הצטין בעדותו האחרון, איש שקרן וגרוע. הוא העיד, כי לפני ארבע שנים התפאר לפניו לוּצטו בתהלים שלו, כי יקח באחרית הימין את מקום התהלים של דוד. עוד ספר כי באחד מארגזי לוּצטו נמצאו ראי, תער ונר של שעוה ועוד כלי כשפים, כלם שחורים בתיק שחור, וספר מלא השבעות ולחשים לס"מ ולשדים, והוא היה מתנצל כי הכלים דרושים לו לגלוח זקן, וכי הנר הושחר מהתגוללו כל הלילה על הקרקע. בדין וחשבון, שנתנו על דבר החקירה שעשו, ספרו שבבואם אל לוּצטו התנהג עמם בבוז ובגאון ויעזבם לבדם בחרון אפו בחדר, כי לא חפץ להכנע ולחדש את הבטחתו להפרד מעל מסתרי הקבלה, ויצא מן החדר באמרו, כי לא ברבני ויניציה הוא תלוי, כי אם באותם של עדת פדובה, שבמספר חבריה ימנה, ובמורו ובחותנו. ובכן גבו את כל העדיות הדרושות. כדבר נִפְלֶה ראוי להזכיר, כי בין הפשעים שטפלו עליו היה גם עון דעתו את הלשון הלטינית. לשון זו היתה חשובה בין המקובלים ללשון השטן, ובטמא איש את שפתיו בה לא יוכל להתיחד עם הכחות העליונים¹⁴.

המשפט היה בלי ספק משפט שוא. קנאת רבני ויניציה לא היתה אלא בשביל פגיעת כבוד ר' יהודה אריה ממודינה. מצוינים ואופיים הם דברי בסן: “ברור שר' שלמה זלמן הוא עד חמס שתמיד כל היום כותב קיבוצים פסולים, ופועל בשמות באגורת כסף; ועוד יש לי להוסיף שאחד מן העדים, הוא הנקרא בשם ר' משה מנחם מררי, עכשיו (הדברים נכתבו ז' טבת תצ"ו) צועק מרה, לאמר כי בעדות הנזכר דברו עליו סרה, כי שמו במכתב דברים שלא אמר, ולא כתבו מה שבאמת אמר, הרי מכל צדדין ברור, שהנקראים בשם חכמי ויניציה עשו קנוניא ויקבצו פארור, ועל זה נוסדו הכתבים שבכל עבר פזרו והשלטים הברו, וזעקת שבר יעוררו, אבל תמה אני איך רבים וגדולים יצאו מבוהלים, לפי מה שאותם של ויניציה משתבחים בעיר, כי יד כל גאוני אשכנז ופולין אתם כל קדיש ועיר, קנאות להעיר… נקוט כללא בידך כי מה שכתבו חכמי ויניציה שמוהר”ר מח“ל הוא עבריין על השבועה ופועל בהשבעה לס”מ לגלות רז התורה, כבר גלוּי ומפורסם שעד שקר העד, וכל שכן מה שחפאו עלי דברים אשר לא כן שאני החזרתי לו מהחבורים הנזכרים שהוא שקר וכזב גמור“. ביום ו' חשון תצ”ה הכריזו רבני ויניציה בפרסום גדול חרם חמור ונורא נגד כל איש אשר לו כתבי לוּצטו, כי “המאורות הגדולים הרבנים והגאונים שבמדינת אשכנז ופולין הולנדא ודנימ קא רבם ככלם גזרו אמר, והדת נתּנה מבית דינם הצדק לכל עדת ישראל בכל מקומות מושבותיהם, שלא יראה ולא ימצא ביניהם יהודי או יהודית אשר יזידו לתת יד לפושע הנזכר להדפיס שום אחד מספריו או מכתביו מאיזה מין שיהיה, שיוכל הלב לחשוב והפה לדבר, ושלא להחזיק ביד מרעים לומדי ספריו וכתביו מאיזה מין שיהיה, וכל עת שלא יתרחקו מהם כמטחוי קשת, יהיו מובדלים מקהל עדת ישראל ומכל דבר שבקדושה… זאת ועוד אחרת שכל ספריו ומכתביו שיריו ומזמוריו וסוף סוף כל חבוריו מאיזה מין שיהיה יחשבו כספרי מינין ואפיקורוסין ששורפין אותן ואזכרותיהן, כן כל דבריו אלה יהיה דינם לשרפה ומאכולת אש למען לא יכשלו בהם לא היום ולא לעולם שום אדם מישראל… והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע יפול במהמורות בל יקום וברשותו החרמים הגדולים והנוראים אשר החרימו מגיני ארץ ומופתי הדור… (רשימת רבנים) בכח התורה הקדושה שנתּנה לנו מהר סיני ובהורמנותא דכולהו רבנן קשישאי וגאוני עולם הנ”ל במודעא רבה דאורייתא מזרזים ומזהירים אזהרה שיש בה מיתת ב“ד לכל בר ישראל יהודי או יהודית אשר המצא ימצא בידו שום אחר מספריו מכתביו שיריו ומזמוריו וכונותיו, וסוף סוף שום דבר מחבוריו אחד מהם לא יעדר, בתוך ט”ו יום אחרי אשר ישמע הסכמתנו זאת אם אפשר לו בלי ערמה ומרמה יביאם אל אחד מרבני ישיבתנו יע“א, ואם אי אפשר לו מפני ריחוק המקום יביאם אל ב”ד הצדק שבעירו לעשות בהם כדין וכדת תורתנו הקדושה כאשר נעשה אנחנו ממכתבים הנזכרים אשר יבאו לידינו, ובכלל האזהרה יהיה מי שיודע היכן נמצאים מהמכתבים הנ“ל וביד מי נמצאים, ובפרט מי שיודע היכן נמצאים וביד מי נמצאים אותן המכתבים אשר בחדש מנחם שנת הת”ץ נתּנו בתורת פקדון ביד כמ“ר משה בכ”ר שמעון אלפרון מפדובה בתוך תיבה סוגרת ומסוגרת, ובפרט מן הפרט לכמ“ר משה אלפרון הנזכר בעצמו, יבאו ויעידו אל אחד מרבני ישיבתנו היכן הם בלי ערמה ומרמה על דעת המקום ב”ה ועל דעת הנשבעים באמת ועל דעת רבים מבלי הוראת שום צד היתר לעצמם, ולא ע“פ איזה מורה שהיה בעולם, והאיש או אנשים אשר יעשה או יעשו בזדון לבלתי שמוע אל כל הדברים הנזכרים והנזהרים בכל חלקיו וצדדיו, הרי אנו בכח התורה כנ”ל ובהורמנותא דרבני וגאוני ארץ הנ“ל מנדין ומשמתין ומחרימים בכל הנדויים והשמתות והחרמים אשר נעשו והוטלו מימות מרע”ה עד היום הזה, וגם אנחנו בכח הנז“ל מאררין ומקללין אותו ואותם בכל אלות הברית הכתובות בספרי תורת כהנים ומשנה תורה, ויהיה או יהיו מובדלין מקהל עדת ישראל ומכל דבר שבקדושה בעה”ז ובעה“ב, אל יהי לו או להם מושך חסד, יהי אחריתו או אחריתם להכרית, לכל דורות ימח שמם, ילבש או ילבשו קללה כמדם ותבא כמים בקרבו או בקרבם וכשמן בעצמותם, ובר מן דין עוד יחולו עליו או עליהם כל דברי החרם הגדול הכתוב בספר הכל בו אחד מהם לא יעדר, והשומע לנו בכל מכל כל ישכון בטח ושאנן, יפרח כזית רענן, ובצל שדי יתלונן אכי”ר".

_____________

החרם נחרץ. לוצטו ראה, כי לא יוכל לו עוד להשאר באיטליה. חיות היו עוד, כנראה, בזכרונו רדיפות אנשים אחרים מתוך הכנסיה היהודית, כמו שפינוזה ואקוסטה. הוא היה “מוחרם”. כל אוהביו ורעיו, מכיריו ומיודעיו התרחקו ממנו; רק ידידו בסן נשאר נאמן לו ועוד אחדים מאוהביו ותלמידיו. ויגמר ללכת לאמשטרדם. בחדש כסלו תצ"ה יצא, בלוית בכית בני ביתו והוריו ואנחותיהם, לדרכו. אולם יותר מכל היה צר לו, כנראה, על תלמידיו והוראת הקבלה. בהיותו בדרכו בבולזַן לא יכול להתאפק לבלתי פקוד את בני ישיבתו באגרת ולהלהיבם בלמוד הזהר. כל שורה ושורה של האגרת מביע חביבות וגעגועים גדולים.

“אם אמרתי” – יכתוב להם (ט' כסלו) – “אספרה כמו זר בעיני נחשב וקשה עלי פרידתכם לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר אף כי ידי למשוך בעט סופר, כי מעת נשארתי לבדי מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת מאפרוחיה, ומה נאמר ומה נדבר והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו, בהדי כבשי דרחמנא אין לנו אלא שתיקה וכל מאי דעבדין מן שמיא טב! זאת תדעו נאמנה כי לא לבי הלך מן החברה הקדושה ולא יזנח לעולם תמימות אהבתכם, כן יהי רצון מלפניו לאסוף נדחים ולקבץ פזורים ונזכה לשוש יחדו לעבודתו ית' כבראשונה אכי”ר.

הנה כי כן אחת שאלתי מכם אותה אבקש להחזיק במישור מוסר עבודתכם לפניו ית' אל תרפו ידיכם, חזקו ואמצו ועל משמר תורתכם תעמדו הכן, ודעו וראו כי בדרך ישר אתם נצבים ת“ל לפני ה' אלהיכם אל תטו ימין ושמאל ותורתו אל תעזובו, ולימוד הזהר הקדוש יזהיר כזהר הרקיע וגם שאר הלימודים השתדלו להרבות ולא למעט חלילה, ותגבירו השלום ותרחיקו השנאה, ואש המחלוקת תשקע ותכבה לעולמי עד; ואני הנני מתהלך לאשר תנהלני ימין ה' רוממה, ובכל אשר אהיה שמה הנני כולל עצמי אתכם ועלי דידכו קסמיכנא בכל אותם הסדרים הישרים והנכוחים אשר לא אוכל לבדי לעשות אותם”…

בלב שקט ושאנן הלך לוצטו מבולזן לפרנקפורט ע“מ, תמים! הוא לא למד עוד להכיר היטב את תרמית בני האדם וידמה, כי בהיותו רחוק מאויביו האדוקים והנבערים עוד לא ידריכוהו מנוחה. הוא לא ידע כי עינם, עין האינקביזיציה הרבנית, צופיה למרחוק, וכי גם בפ”פ רשתם פרושה להכאיבהו ולהציקהו.

כבואו פרנקפורטה שלח אל הרב יעקב הכהן מפרג את כתב ההמלצה שנשלח על ידו אליו מאת חותנו. בכתב ההוא דבר עליו פינצי, כמובן, טובות ויבקש את הרב לשום עינו על דרכיו ולהנהיגו בעצותיו בארץ נכריה. יחד עם הכתב בקש לוצטו על ירי השליח רשות מהרב לבקרהו בביתו. הוא לא ידע, כי כתבים אחרים, כתבי המלצה ערוכים בסגנון אחר מכל וכל מאת רבני ויניציה, מאת חגיז ואחרים, קדמוהו ויעברו על דרכו אל הרב הפרנקפורטי. האחרון נתן לו, לוצטו, הרשות לבא אליו ויקבלהו בשמאל מקרבת וימין דוחה. בראותו את הסתכלותו היתרה של הרב ובהבינו לרעה הנשקפת לו גם פה ממלשינות הרשעה תחת מכסה האדיקות וקנאת הדת, השתדל לוצטו בכל כחו להעלם ולהמלט מידי הרב. אבל כל עמלו היה לשוא. הרב הכיר בו, למקות כל השתמטותו, שהוא הוא הנרדף והעוכר, לדברי אויביו, את ישראל, ובדברים נמרצים במדה יתרה התחיל להוכיחו וליסרו. בראות לוצטו כי כל עמלו להמלט לא יועיל התחיל להצטדק בדברים. באמתלת חולשתו וכהות עיניו, השיבהו הרב כי מוכן הוא לקבל את כל הצטדקותו ולהכריע את מי הצדק. אם רק יסכים להציע כל טענותיו לפני בית דינו ובתנאי שיקבל עליו את כל אשר יגזור האחרון. באין מנוס הוכרח לוצטו לקבל על עצמו גם זאת. אספת שני בתי דינין וקצת פרנסי העיר שלחה אחריו לבא לפניהם. ויבא וירצה את כל טענותיו ודעותיו וגם כל הכתבים והאגרות שבאו במשך כל הזמן על אדותיו אל הרב הפרנקפורטי הָקראו בעיון. תוצרות החקירה והדרישה היו, כי היה עליו לקבל שנית את האסור וההבטחה שנתן למורו בסן בפני שליחי ויניציה, ולהשבע ולחתום, וכל זה עוד בחומרא יתרה. בפיו היה צריך להשמיע ולחתום ביד רועדת את האסור שהקריא הפעם הבית־דין הפרנקפורטי, והוא:

“…האזינו השמים ותשמע הארץ, ואתם הב”ד הגדול אשר בארץ הזאת, הוו עלי סהדי איך אני עומד בפניכם בנקיטת חפץ ה' בידי, והנני נשבע בפניכם בקול ובשד“א בפ”מ (ובשבועה דאוריתא בפסול מודעה) ומעכשיו מקבל אני עלי באיסור כולל ומוסף על מה שקבלתי עלי לפני רבי ה“ה מור”ר ישעי' באסאן כנ“ל, מעתה ועכשיו ביותר בח”ח בחרם הגדול ובנדוי ובשמתא, שמהיום ועד הלאה לא אלמד עם שום אדם בעולם יהיה מי שיהיה ומתי שיהיה ליחיד או לשנים ויותר, חכמת הקבלה לא מתוך שום ספר בעולם או בע“פ, ואפילו מה שנמצא בשם חכמי אמת כתבי האר”י וספר הזהר או שום ספר קבלה יהיה מה שיהיה, ומכ“ש מה שחלקי אמרה נפשי, מה שאני משה בדאי מלבי או מה שלמדתי, או שאלמוד מעולם עד עולם משום גברא יהיה מה שיהיה שאפשר לצייר ולהרהר, גם שלא להראות לא ע”י עצמי או ע“י אחרים שום כתב או חבור קטן וגדול מכל מה שלמדתי בלמוד הנ”ל יהיה מתי שיהיה, וגם כל מה שאלמד מהיום ולעולם מכל הנ“ל יהיה באיזה אופן שיהיה, לא אתן דבר אפילו חצי כל דבר רשום בכתב מזה, לא ע”י עצמי ולא ע“י אחרים. ולא אכתוב לעצמי ולא לאחרים יהיה מה שיהיה וכ”ש שלא להדפיס מכל הנ“ל הן ע”י עצמי הן ע“י אחרים או שום אדם בעולם קרוב או רחוק יהיה מה שיהיה, וכל זה הנני מקבל עלי בפניכם בשד”א שעשיתי לפניכם בפ“מ ובח”ח וכו‘, ובכל אלות וקללות הכתובים בספר תורת משה רבנו ע“ה, בלי ערמה ובלי מרמה בלי שום הוראת היתר שבעולם, ולא על דעתי כי אם על דעתכם וע”ד המקום ב“ה וב”ש. אך אני משיר כל זה לעצמי, אם יזכני ה’ ואהיה בן ארבעים שנה הרשות בידי ללמוד כתבי האר“י הידועים עם תלמידים ההגונים לה', ושיהיה דוקא התלמיד או התלמידים ההגונים כל אחד בן ארבעים שנה, וזולת זה מקבל אני הכל עלי בח”ח ושד“א בפ”מ כנ“ל, והנני מבטל ופוסל עלי כל מודעות ומודעי מודעות עד סוף כל מודעות שבעולם לפ”ד חז“ל על כל הנ”ל, ומעתה יאמרו נא ישראל אחינו אתה, באשר ששמעתי לקול הורי ומורי דברי חכמים שעשו חזוק לדברי קבלה וידעו ויבינו כי כמחשבותם מחשבותי מחשבת מלאכת ה', ואת אשר ידעתי את מך ערכי שפל ונבזה לא מזה ולא בן מזה, ונפשי כעפר לכל מדרס לקדושים ובביתי אין לחם ושמלה, והוא דרך חול אף כי קדש הקדשים, ובזאת תדעו כי כן אנכי עמדי, ויהיה פועל ידי עדי וסהדי, ואני אתחנן אל אל שדי שיאמר לצרותי די"…

הבית־דין האשכנזי האדוק לא הסתפק במודעה זו לבד. הוא חשש פן נמצאים אצל לוצטו חבורים אסורים, אם מחשדם את רבו פן השיב לו מהטמונים בארגז הסגור, אם מיראה פן כבר הספיקה לו השעה לחבר חדשים. אחר חפוש רב עלה בידם למצא אצלו את ספרו הידוע שכתב נגד ר' יהודה אריה ממודינה עם הסכמת חותנו, מורו ובסילה הרב המנטובני. למרות כל ההסכמות הכתובות בראשו לקחוהו ממנו בתנאי מוקדם לבלתי השיבהו לו. העתקות מכתב האסור והמודעה נשלחו להרבה רבנים בארצות שונות.

 

IV. תצ“ו – תק”ז. חיי לוצטו באמשטרדם. פעלו והשפעתו. ספריו. נסיעתו לארץ ישראל וימיו האחרונים    🔗

בלב נשבר ונדכה בא לוצטו לאמסטרדם. בלבו גמר להמנע מכל וכל מלמודי הקבלה. הפעם חמל עליו גורלו. ראשי עדת ישראל הספרדים קבלוהו בכבוד גדול, וישתדלו להמציא לו צרכי חייו. מכיס העדה קצבו לו עזרה ידועה. בבית אחר מנכבדי העדה, משה די־גֵּבֵּיס, מצא מקום מורה לבנו. אולם לוצטו היה רוצה להיות בלתי תלוי באיש ולמצא מחיתו במלאכת ידיו. כהאמשטרדמי הגדול שלפניו, הפלוסוף ברוך שפינוזה, בחר לו גם הוא את מלאכת לטישת הזכוכיות האוֹפטיות. רק זמן מועט ביום היה דרוש לו לעשות במלאכתו כדי למצא די מחיתו לא רק לנפשו הוא, כי אם גם למשפחה שלמה, כי היה מצטין במלאכתו הודות לידיעותיו הרבות במתמטיקה ובפיסיקה, שקנה עוד, כנראה, בימי ילדותו, יחד עם הבוטניקה ומדעים אחרים. השעות הפנויות היו מוקדשות ללמוד התורה בבתי מדרשות, לעצמו ולתלמידים שונים, שביניהם היו נמצאים למדנים וסופרים כדוד פרנקו מנדיס (בעל “גמול עתליה”). ספוק משכורתו העירהו להביא אליו את אשתו ובנו ביחד עם אבותיו. גם הם נתקבלו באמשטרדם בכבוד גדול מאת גדולי העדה ונכבדיה.

ויהי בנוח לו, החל לוצטו להחליף אגרות עם תלמידיו בפדובה ולחזק את לבם בלמודי הקבלה והזהר, בציירו להם את שלות הצדיקים, המנוסים על ידי ההשגחה, ונצחונם המוסרי סוף סוף, והרשעים רק השעה משחקת להם, אולם באמת אין כל מנוחה, מנוחת־נפש אמתית להם.

“…ואתם ידעתם דבר” – כותב הוא אליהם ביום י“ח חשון תצ”ו – “איזו דרך העולם ביום הזה, אשר כל עושה טוב נבזה ונמאס, והולכי נתיבות עקומות ועקשות השעה משחקת להם, כי מנסה את כל עבדיו ההולכים בתמים לפניו, לראות היעמדו אל פני המלחמה החזקה אם לא, ואשר בטוהר ידיו יוסיף אומץ לעמוד לשרת לפני ה' ולשמור את כל מצותיו ליראה את ה' אלהיו ולאהבה אותו ולא ישוב מפני כל, מעמל נפשו יראה וישבע ויאמר האח אך יחזק ויאמץ, לכן בנים שמעו לי אַל יפול לבבכם על כל המנאצים והמחרפים, וגם הגשה למלחמה אל תגשו, כי כל קללותיהם מאפם ותהו נחשבו, יקללו המה ואֵל עליון יברך, וכל חרם וכל נדוי וכל קללה מותר לכם, שרוי לכם, מחול לכם, וההופך לאור צלמות יהפוך לכם ולכל עמו ישראל כל קללה לברכה, ואתם חזקו ואמצו אל תרפו ידיכם מתורת ה' ועבודתו, כי דורש לבבות ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין, ונאמן הוא לשלם שכר טוב אל כל הבוטחים בו, ואשר אתם דורשים את שלומנו תדעו, כי ה' אלהי ישראל אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ויביאני אל המקום הזה, הוא ברחמיו פרס חנו עלי ויתנני לרחמים לפני כל בניו היושבים בארץ הזאת ה”י, וחבה יתירה מודיעים לי הולכת ומושבת יום יום ת“ל, וגם מר אבי יצ”ו נכבד בעיניהם, ומקוה אנכי כי מאת ה' יצאה זאת ביאתי הלום להיטבנו ולהרבותנו, כן יאמר ה' אמן"…

גם עם בסן מורו היה מחליף תמיד אגרות, שבהן יודיעו פעם בפעם משלותו וכבודו באמשטרדם, ויבקשהו להגין באברתו על תלמידיו “השארית הנמצאה בפדובה העיר, תופשי התורה ושומרי משמרת עבודת ה', אשר זאבי ערב ארבו להם חנם אשר לא כדת, כי עתה אלה הצאן מה עשו ומה עושים כי אם לשקוד על התורה ועל העבודה, באשר כ”ת יודע וכל יודעיהם יגידו ויעידו".

“הנה אני” – יוסיף בהמשך דבריו – פה “ת”ל אשב בין החכמים בשלום ובמישור, וכלם מחבבים אותי איש לא נעדר בחסד אל עליון. ולמה עתה כל יום יגורו מלחמות על לא דבר ולהב לבבם על דבר מה לוהט והולך, מה שאונם ומה סערם, על מה יתחרחרו וילכו יתחרחרו ויסתערו, חושבני שהם עצמם לא ידעו למה זה הבל יהבלו, ויתעששו בקרבם בל ידעו מה, כי מה הם רוצים? כבר ידעתי כי לב כ“ת הטהור לא ינוח מלהשגיח עליהם ולהחזיק אותם בתורת ה' ואל יפריעום המתקוממים ממעשיהם הטובים, וגם אני כותב להם לתמוך בידם לבל ישיתו לב אל כל מחרף ומגדף, ועיניהם ישיתו ללכת בדרך תמים לפני ה' אלהי ישראל, ומברכיהם יבורכו, ומקלליהם אם טועים הם וכונתם לשמים, קללתם לא תבוא וחטאתם תכופר, ואם רוח קנאה או גאוה מנהלם חרבם תבא בלבם, וקללותיהם על ראשם תשובנה ועל קדקדם חמסם ירד ושלום על ישראל”…

חליפת אגרות זו שעברה בין לוצטו ומורו תלמידיו ועוררו אותם לעסוק בלמודי הקבלה נודעה לרבני ויניציה. שמעו וירגזו, אולם עשות דבר לא יכלו, אחרי שנמלט מצפרניהם והיה חפשי לנפשו בתוך העדה הספרדית באמשטרדם, שכבדתהו מאד ויד רודפיו לא יכלה השיגו. אז החלו לחדש את חרמם נגד כתביו ולרדוף באף את בסן מורו. בויניציה נפוצה השמועה, כי האחרון השיב לתלמידו את כתביו שבארגז. האדוקים שברבני גרמניה דרשו כי ישולח הארגז מגבול איטליה לגרמניה, כדי להצילו מידי בסן החשוד במעילה בשמירתו. בכעסם שכחו גם את נמוסי דרך־הארץ והכבוד עד כי פנו גם אל האדמיניסטרציה (ועד הפרנסים) בריגיו וידרשו את הארגז על פי תוקף החקים. אולם בענין כזה היו הפרנסים יותר תלוים בבסן מאשר הוא בהם. לבסוף לא חפץ עוד בסן להיות איש ריב ולעורר שנאה וחשד, שהוא מוסר לתלמידו את נירותיו האסורים, אם גם לא היה יכול להיות כל חשד על חשבון הארגז, אחר שלא היה כלל תחת יד בסן, והיה נמצא במשך כל הזמן בפדובה. והנה בכח חרם רבני ויניציה, לא היו אנשי פדובה יכולים לעכבהו עוד תחת ידם. ואשר על כן אנו רואים את הארגז נשלח ביום כ“ב אייר תצ”ו מאת יעקב חזק מפדובה, בפקודת בסן, על ידי דוד בן אליעזר מירוסלב בגליציה ונתן, שהיו כנראה מוכרי ספרים בפדובה, לעיר פרנקפורט ע"מ אל הרב יעקב כהן, על חשבון חמשים זהובים, שנדב להוצאות משלוח הארגז אחד מעשירי פרנקפורט, מיכל שפייאר.

אולם לוצטו לא שם לב לכל איומי רבני ויניציה ולכל רדיפותיהם. בזמן קצר עלה לו להתחבב על גדולי אמשטרדם ולהתקשר עמם בברית ידידות. גם פה עלה בידו לעשות לו מסבת חברים־תלמידים מקשיבים לשעוריו בתלמוד ובספרותו, אמנם זולת למודי הקבלה. בענינים קשים היו רבני אמשטרדם פונים אליו בשאלותיהם. לעצמו היה מלמד את הקבלה וספרותה, אבל, כנראה, יותר מצדה הפלוסופי והמחקרי, מאשר הדמיוני והפנטסי. בלי חשך היה מחזק ומעורר את תלמידיו בפדובה ללמודי הקבלה והזהר וקנית השלמות לנפשם, אחרי התאוננם לפניו, באגרתם, על “חכמת האמת שהיא מונחת בקרן זוית ולמוד הזהר נעשה בכמה דוחקים”.

“…אחי אשר כנפשי” – יכתוב להם באגרתו מיום כ“ו אדר א' תצ”ט, ששלח ע"י אבותיו לפדובה – “אהבת אמת אהבתי אתכם וזכרוניכם על לוח לבבי יִוָּדַע לכם, לא הבדילני מכם המרחק ולא הסיר את לבבי הזמן מהשתוקק לכם, ואם הנחתי לעבור ימים על ימים, אשר לא העירותי אתכם בדבר ידידותי, לא משכחה ולא להזניח; הן תוי תחזקו ותאמצו והייתם לבני חיל על העבודה התמה ועל תורת אלהינו, והאהבה האמתית אשר למדנו את עצמנו במדרשנו ויראת הרוממות אשר התהלכנו בה אל תסור נא מאתכם, ודעו וראו כי אין חפץ לה' בעולמו כי אם שיכירו עבדיו את כבודו ואת גדלו ורוממו, ובמסתרי רזיו יתעלסו, הנה הפתחים הקטנים, אשר נפתחו לנו בדרכי ה' למבראשונה ללכת בנתיבות סודותיו באמת, אתם אל תניחום ולא יסורו מלבכם הדברים, אך לפחות את אשר השגתם אל תאבדו, ושמחתם בכבוד ה‘, לבכם יהגה אימה ועיניכם עמוקים יתורו כי בוחר ה’ ביראי שמו ודורשיו לא יעזוב, ועל למוד הזהר תשקדו לשמור אותו ואל תניחו, חזקו והטהרו מכל מדה רעה מקנאה משנאה מכעס ומלה”ר ומדבר שקר תרחקו עד מאד, כי יש שכר לפעלתכם ולא יבושו קוי ה‘; ואני לתמי מתהלך בין חברים אשר הכין לי ה’, עוסק בתורה עמהם במחיצתם, ולבי לאלהי, מיראתו לא עזבתי ובאהבתו אהלך להתענג בכבודו תמיד, אחת שאלתיה אותה אבקש, אל תגבר עליכם עצלה, ואם טרדות הזמן עלו עליכם מקומכם אל תניחו, זכרו כי עולם הזה פרוזדור ליכנס לטרקלין, הוא מבטחכם ומגמת פניכם התגברו ותגברו עשו והצליחו, וה' אלהי ישראל יברך חילכם לעבודתו ובמגינו יגן עליכם

בשנת ת"ק הוציא לוצטו את ספרו “מסלת ישרים”, הכולל עניני מוסר ויראת ה‘. ספר זה נעשה פפולרי וחביב על ההמון במדה מרובה. לא דבר רחוק הוא לראותו בתיק הטלית של “חסיד” או “מתנגד”. בין המתנגדים, וביחוד בליטה, היו מספרים שהגאון ר’ אליהו מוילנא היה מתפעל מספר זה והיה אומר: שאלו היה לוצטו בחיים כי אז היה הולך רגלי אליו ללמוד ממנו מוסר ומדות (נזיר אלהים, צד נ"ז).

והערצת החסידים את הספר “מסלת ישרים” נובעת גם הוא ממקור גדול, אותה הפנטסיה שעשתה את הבעש“ט מכיר שרש נשמתו של ר' חיים ן' עטר וגדולתה ועשתה חביב בשביל זה את פירושו “אור חיים” על ההמון במדה יתרה, אותו הדמיון העממי בעצמו עשה את ר' דוב ממזריטש מכיר גדולת לוצטו, והר' יעקב יוסף מאוסטרה מעיד ששמע מפי רבו זה שאמר על לוצטו “שאין דורו היה כדאי להבין צדקתו ופרישותו ולכן רבים מבני עמנו מגודל חסרון דעתם דברו על צדיק עתק אשר לא כדת”, ודעות ופתגמים אחדים ב”מסלת ישרים“, הקרובים כל כך ללמודי ה”חסידות" הועילו להפצתו ופפולריותו. כה“חסידים” מלמד גם הוא, כי לרוב העיון וההסתכלות בדברים האמתים המובילים אל קנית החסידות “יעזרו רוב התמדה והעיון במזמורי ד”ה וההתבוננות בם במאמריהם מעוררת בו התעוררות גדולה לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו. וכן תועיל הקריאה בספור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים. וזה מבואר. אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות, כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו א“א לפנות אל ההתבוננות הזאת, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות” (פרק כ"א).

כתורת ה“חסידות” מעריץ גם לוצטו את מעלת הצדיק, ומזה מבוארת אם כן חשיבות הקורבה אל האחרון.

את הדעה הזו הוא מבאר בפרק כ“ו: “הקדוש” – יאמר – “הדבק תמיד לאלהיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאלו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעה”ז. והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם ז”ל ויעל מעליו אלהים האבות הן הן המרכבה. וכן אמרו: הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש; ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה ע“ג האישים… כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל עלוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא כאלו נקרב ע”ג המזבח ממש; והוא הענין שאמרו עליו ז“ל (כתובות ק"ה) כל המביא דורון לת”ח כאלו הקריב בכורים. וכן אמרו ימלא גרונם של ת“ח יין במקום נסכים. ואין הדבר הזה שיהיו הת”ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח“ו שימלא גרונם במלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי. כי הת”ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש. והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומלוי גרונם תחת מלוי הספלים. ועד“ז כל תשמיש שישתמשו העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עלוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכה להיות תשמיש לצדיק… כללו של דבר ענין הקדושה הוא, שיהיה האדם דבק כ”כ באלהיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם ממה שירד הוא מדביקתו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך ורוממותו וקדושתו עד שימצא כאלו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעה“ז. וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו…”

את ה“מסלת ישרים” חבר לוצטו בתור ספר זכרונות, או ספר־מזכיר, לעצמו ולחבריו, וכלל בו את העקרים היותר הכרחיים של תורת המוסר, כדי שיהיה לפניהם תמיד לעין בו, כי דברים כאלה “כפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה”, ולכן לא יוכל איש לצאת ידי חובתו בקריאת פעם אחת בלבד בספר המוסר, אבל התועלת היא בחזרה עליו וההתמדה, כי “יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני אדם בטבע”.

בהקדמת הספר יפרש המחבר את האמת המרה, אמת שלא הספיקה להתאמת גם באירופה התרבותית והנאורה, והיא “שרוב העולם רוב אנשי השכל המהירים והפקחים, החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים איש איש כפי נטית שכלו וחשקו הטבעי, כי יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, אחרים למלאכות, ואחרים יכנסו יותר אל הקדש דהיינו למוד התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים, אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדביקות, ועל כל שאר חלקי החסידות, ולא מפני שאין דברים אלו עקרים אצלם, כי אם תשאל להם כל אחד יאמר שזהו העקר הגדול, ושלא ידומה חכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה, אך מה שלא ירבו לעין עליו, הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם שלא יראה להם צורך להוציא פרסום הדברים ופשיטותם אצלם שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב, ולא ישאר למוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שהלא תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזיזו ממנו, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם שתראה א' מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוב אותו לגס השכל, ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמתי ויהיה יקר מאד למצא אותם בעולם, כי יחסר לחכמים למיעוט עיונם בו, ויחסר מן הבלתי חכמים למיעוט השגתם אותו, עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה וּוִדוּיִם ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילת קרח ושלג, כלם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה, והחסידות האמתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו, כי זה דבר פשוט מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה”.

הנה כי כן הכל נלמד מתוך הספרים ובבתי־ספרנו, הכל, אבל לא את המוסר, דרך הארץ, ההתנהגות עם עצמו ועם החברה. וראה זה פלא, כי הדברים ההגיוניים והמעשיים האלה יצאו כל כך מפורשים ומבוררים מפי לוצטו המקובל ובעל הדמיון הלוהט.

“היתכן” – יאמר – “שניגע ונעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שׁיָּכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגיל ונניחהו למצות אנשים מלומדה; אם אל נסתכלנו ולא עייננו מה היראה האמתית ומה ענפיה, איך נקנה אותה ואיך נמלט מן ההבל העולמי המשכח אותנו מלבנו, הלא תשכח ותלך אף על פי שידענו חובתה; האהבה, ג”כ אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה איך נמצאת בנו? מאין יבא הדביקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בלבנו הדביקות הזה? איך תטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני? והמדות כלן, הצריכות כ“כ תיקון והישרה, מי יישרן ומי יתקנן אם לא נשים לב עליהן ולא נדקדק בדבר גדול?”

החסידות שלוצטו מטיף לה היא חסידות אידיאלית, חסידות שיסודה ביראת חטא או, לפי מבטאו הוא: “יראת הרוממות והוא שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשם מפני כבודו הגדול יתברך שמו”, והיא על דרך שכר מצוה – מצוה ושכר עברה – עברה, והיא רחוקה מחסידות גסה והמונית, הנוסדה על “יראת העונש”, הרגילה כל כך לציר איומים ובהלות בגיהנם וסגופים ועונשים נוראים.

בשנת תק“ג הוציא לוצטו את ספרו “לישרים תהלה” המוקדש, כמנהג האיטלקים, לתלמידו יעקב בן משה די־גביס, ביום חתונתו. אחרי זמן רב שעבר מיום כתבו את ה”מגדל־עז" שבה אליו השירה. עובדה זו מראה על מנוחת נפשו ושלותו במדה ידועה, אחרי טלטולים ורדיפות רבות. אבל מה שונה היא שירת “לישרים תהלה” מאותה שב“מגדל־עז”. באחרון הננו מוצאים את השפעת המקרא ודמיונות הזהר ושפע תמונותיו, תמונות אידיליות, אולם ב“לישרים תהלה” אנו מוצאים את הפילוסוף והאיש המנוסה שהרבה, הרבה למדוהו מקרי החיים ונסיונותיהם. ה“לישרים תהלה” הוא דרמה אליגורית. המחבר הגלים את המושגים המפשטים, הלבישם עצמות ובשר, וגם נתן להם את שמם העצמי, המופשט, ותכלית הספר היא פלוסופית במלואה, בעוד שאותה של “מגדל־עז” היא לירית.

הרבה ראה המחבר בחייו מתחלת רדיפותיו עד בואו אמסטרדמה. הוא ראה שראשית ההצלחה המדומה היא ילידת השקר, העול, החמס והתרמית, והגאוה ופי תהפוכות; הוא ראה מעידת רגלי היושר, נפילת האמת, והתהלה נכבשת לשפחה לפני אחד מעבדי אמת הפחותים, וילדי האמת לא נחשבו למאומה; הוא ראה בצרת ילדי התהלה, עבדים מושלים ונכבדי ארץ כורעים ונופלים לפניהם; וכל זה עד זמן ועדן, עד היתה הרוחה, והיושר הורם קרנו, האמת נעלתה והתרמית הושפלה כי נגלה קלונה. הפתשגן (=פַבּוּלה) איננו כאן מן הדברים העקריים. העקר הם רק הרעיונות הנעלים ואחת היא באיזה חוט נקשרו. אולם הפתשגן בעצמו הוא פשוט בתכלית:

"לאמת יולד בן ושמו יושר. להמון היתה בת ותהלה שמה. ויכרתו ההורים ברית ליעד את בניהם ולארש את יושר ותהלה כשיגדלו. ותאוה שפחת האמת ילדה גם היא בן ותקרא את שמו רהב ויגדל בבית האמת ביחד עם יושר. ויהי היום ויבא צבא האויב ויבוזו את העיר וישבו אנשים ובתוכם גם את בני האמת והתאוה. וירא אמת כי נשבה בנו ויעל למשפט השערה, ויכתוב בספר ויחתום לפני המשפט כי שדדו השודדים את בנו ועבדו, ועתה למען לא יתחלף בנו בעבדו באחרית הימים פרש את סימניו לפני המשפט, לבלתי יתחפש רבה בלבוש בנו האמתי. ומגורי אמת קרו ויאתיו. בן שפחתו התאוה נמצא ולוקח ביתה דמיון ויגדל שם. ויהי כי גדל וישאהו תרמית רעו להתחפש ליושר ולקחת לו את התהלה בת ההמון לאשה. ההמון האמין ויקח את רהב מבית דמיון ויתן לו את התהלה לאשה. התנאים נעשו, למרות בוז התהלה לחתנה. בין כה וכה בא יושר לעירו ולא הכירוהו לבן אמת. רעו היה שכל. בימים ההם התודע אל התהלה ויאהבו איש את רעותו. אך דבר ההמון היה חזק על בתו לתתה רק לרהב. ויהי בעת משתה החתונה ורהב ותרמית שמחים וטובי לב, והנה רעש גדול וסערה ויותץ הבית. כל הקרואים ראו בזה יד אלהים. ויחלו לחשוב בשלמי הרעה הגדולה הזאת, וימצאו כי קצף ה' על דבר שנעשתה החתונה לא כהוגן, כי התחפש הרהב בבגדי היושר. ויבקשו את הדבר לפי עצת אחד הזקנים במשפט וימצאו את סמני היושר האמתי, ויקראוהו ותהי לו התהלה לאשה.

הפתשגן דומה מאד לאותו של “מגדל־עז”, ועוד נופל הוא ממנו. אבל מה רב המרחק בהרעיונות. ב“לישרים תהלה” לא נראה עוד את הנער ההוזה והחולם. פה נראה איש בריא ומנוסה, מוכיח ופלוסוף. לא מעטות הן המרגליות הפלוסופיות והמוסריות בדרמה זו. הוא ראה כי היושר הוא בן האמת ותולדתה, והתהלה היא בת ההמון, כי המון העם הוא המהלל דבר או המגנה אותו, ובלכת כל העם בדרכי האמת לא יהללו ולא ישבחו כי אם את היושר; והתאוה היא שפחת האמת, ותולדות התאוה הוא הרהב, והמגדילו הוא הדמיון הכוזב, ובמשול המבוכה בעולם בהתקלקל הדרכים והתעוותם, אז ישגו ברואה ויחשבו את הרהב לתולדת האמת ואת היושר לא יכירו; הוא ראה כמה בהיותם בעם מתהוללים והם בוערים תפושי זהב וכסף, ומגדילים לעשות בשוא ושקר, וכל זה הוא פועל התרמית, והשכל כאח ורע ידריך לאיש ישר, ואחרי כן יואל אלהים, השומר אמת לעולם, לאחוז במשפט ולגלות ערות רהב ולהצדיק את היושר ולו תנתן התהלה, כי לו משפט התהלה באמת.

ומה יפים הם דברי שכל אל יושר (חלק א' דבור ג'):

מִכֹּל־אֲשֶׁר רוֹאֶה יוֹם יוֹם אָנֹכִי

הֵן זֶה בְּעֵינַי זָר לֹא אֵדָעֵהוּ

אֵיכָה כְּהַיּוֹם אֶל עוֹלָם יֹאמֵרוּ

בָּנוּי וְהִנּוֹ אַךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ

יָמִין רְאֵה וּשְׂמֹאל שׁוּב נָא הַבִּיטָה

מֶה עַל מְכוֹנוֹ בַּמִּשְׁפָּט וָצֶדֶק

תִּמְצָא מְכוֹנָן. אַךְ אֶת־זֶה חָזִיתִי

עַוְלָה כְּמוֹ פוֹרַחַת

נֵץ הֶעֱלָתָה וַתִּגְמוֹל שַׁלָּטֶת

זָדוֹן וְלָצוֹן עַלִּיזִים יִמְשׁוֹכוּ

גּוֹי לֹא מְעָט אַחַר הֶמְיָתָם שָׁקֶר

וּמְתֵי אֱמוּנָה עַד־אֶרֶץ שָׁפָלוּ

לֹא נִכְּרוּ בַּחוּץ כָּל־מַיְשִׁיר לָכֶת

עַל תָּם וְסָר מֵרָע הַלְעֵג יַלְעִיגוּ

נָקִי וּבַר לֵבָב פֶּתִי יִקְרָאוּ

זִמָּה מְזִמָּה לָמוֹ

רֶשַׁע תְּבוּנָה, אַף תַּהְפּוּכוֹת דָּעַת.

על זה יענהו יושר בתלונות על גורלו, על חיי ההבל, השאון והרעש, ש“שמחת עליצותם כזב ושקר, והמית המונם אין, אף פעלם מאפע”. והוא הולך ומתפעל מחיים שאננים בחיק הטבע:

מִי יִתְּנֵנִי עָיִט

מִבַּד לְבַד אָעוּף בֵּין סִבְכֵי יַעַר

עַל הַרְרֵי עַד בֶּטַח

בֵּין צֶאֱלִים בּוֹדֵד נַפְשִׁי תַּרְגִּיעַ

כִּי לֹא בְאַנְחָתִי אֶתְהַלֵּךְ תֶּמֶס

בֵּין מִצְהֲלוֹת קִרְיָה וּשְׁאוֹנֵי קָרֶת

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָּאָרֶץ

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שָׁבֶת

בַּל תַּחְמֹד נַפְשׁוֹ בִּגְדוֹלוֹת לָכֶת

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֲלָבָם קַחַת

יַבִּיט כְּצֵאת אָדוֹם מִקָּדִים שָׁמֶשׁ

מַעֲיָן אֲשֶׁר נֶאֱמָנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְׂבֵי הֲרָרָיו אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל־יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

אַשְׁרָיו! וּמַה טּוּבוֹ, כַּמָּה יִמְתָּקוּ

לוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו כַּמָּה יַרְגִּיעַ!

כִּי כָּל־אֲשֶׁר תַּהְפוֹךְ תֵּבֵל הַלֵּזוּ

עָלָיו מְסִבּוֹתֶיהָ

יִבְזֶה וְלֹא יָחוּשׁ לֹא יֵדַע רֹגֶז

יִשְׂמַח בְּעָנְיוֹ כִּי לֹא חָמַד עֹשֶׁר

קִנְאָה וְכָבוֹד לֹא לִבּוֹ יִלְחָצוּ

טוֹב לוֹ מְלוּנָתוֹ מֵהֵיכַל מֶלֶךְ

מַקְלוֹ וְיַלְקוּטוֹ מִבִּגְדֵי חֹפֶשׁ.

עַלְּמָה אֲשֶׁר לוֹ חֶבֶל

תִּפּוֹל הֲלֹא לָבֶטַח

בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, בּוֹ לִבָּהּ יָגֶל

אֵין מַחֲרִיד לָהֶם רַע לֹא יֵדָעוּ

סָבִיב לְשֻׁלְחָנָם כִּשְׁתִילֵי זָיִת

זַרְעָם מְלֵאֵי גִיל יִרְאוּ יַבִּיטוּ

עַל נַחֲלַת חֶלְקָם כָּל־עֵת כָּל־רֶגַע

לִמְחוֹנְנָם תּוֹדוֹת אֶלֶף יִתֵּנוּ.

הפייטן מאמין בנצחון האמת ובהשגחה פרטית, והערבוביה הנראה לעינינו אינה אלא מדומה, מבלתי הביננו להשתלשלות הסבות והמסובבים:

אָכֵן שְׁגָגָה הִיא זֹאת אֶל־עֵינֵינוּ,

כִּי עֵין בְּשָׂרִים הֵמָּה,

עַל־כֵּן אֱמֶת בִּדְבַר־כָּזָב יָמִירוּ,

חֹשֶׁךְ לָאוֹר שָׂמִים וָאוֹר לַחֹשֶׁךְ.

הֵן בַּאֲשֶׁר יַשִּׂיגוּ

יִתְעוּ לְכָל־מִקְרֶה קָטֹן וָפֶגַע;

אַף כִּי בְמֻפְלָא וּמְכֻסֶּה מֵהֵמָּה!

שׁוּר נָא קְצֵה מָשׁוֹט אֶל־תּוֹךְ־הַמָּיִם:

הֵן רַק־מְעֻוָּת וּמְעֻקָּל תִּרְאֵהוּ

וּלְבָבְךָ יוֹדֵעַ

כִּי בֶאֱמֶת יָשָׁר הִנֵּה הִנֵּהוּ.

שֵׁשַׁי וְתַלְמַי אַךְ־כִּנְמָלִים תֵּרֶא

מִתּוֹךְ זְכוּכִית אִם־פָּנָיו יִשְׁקָעוּ,

וִיהִי לְהֶפֶךְ אִם־רָמוּ גָּבָהוּ.

הַבֵּט הֲלֹא רוּחֵנוּ

בַּיָּם אֲשֶׁר לֹא־רֶגַע

מִמִּלְחֲמוֹת הָרוּחַ

יִשְׁקוֹט אֲשֶׁר גַּלָּיו הֵנָּה אוֹ־הֵנָּה

לֹא־יוּנְפוּ הָנֵף אוֹ לֹא־יִדָּחוּ.

מֵעִצְּבוֹנוֹת כֵּן לֹא־נִקָּה סֶלָה,

וּכְהַחֲלִיפָם הֵמָּה

אֶת טַעֲמוֹ, כֵּן בָּנוּ

יִתְחַלְּפוּ מֵעֵת אֶל־עֵת חוּשֵׁינוּ.

בַּל־נֶחֱזֶה כִּי־אִם עַל־פִּי הַחֵפֶץ

בַּל־יִשְׁמָעוּ אָזְנֵינוּ

כִּי אִם כְּמוֹ נִכְסַפְנוּ

אוֹ כַּאֲשֶׁר דִּמִּינוּ.

לוּ נֶחֱזֶה עוֹלָם בָּרוּר אַךְ פַּעַם

אַחַת, אֲזַי רָאִינוּ

אֶת־שׂוֹנְאֵינוּ אֵלֶּה

כֹּה נַעֲנִים מֻכִּים אֻמְלָלִים יַחַד

כִּי נֹאמְרָה דַּי וּנְקָמוֹת שָׂבָעְנוּ.

הֵן כַּאֲשֶׁר רוֹאוֹת אוֹתָם עֵינֶיךָ

כֻּלָּם מְלֵאֵי טוֹב וּשְׂבֵעֵי נָחַת,

כֵּן עִקְּבוֹתֵיהֶם בָּרֶשֶׁת הֵמָּה

מֵאָז אֲחוּזִים בַּל מֶנּוּ יֵצֵאוּ

עִמְקֵי שְׁאוֹל יִתְמוֹכוּ

כָּל צַעֲדֵיהֶן. רַגְלֵיהֶם יִפּוֹלוּ

בַּל־יוּכְלוּ קוּם שָׁמָּה,

אַתָּה חֲזָק עַתָּה הִתְאַזָר כֹּחַ

כִּי־אֵלְכָה אֶרְאֶה, דָּבָר אֶשְׁמָעָה

אָשׁוּב וְאַגִּיד לָךְ אַךְ הַשְׁקֵט אַתָּה

וּנְהַג כְּחָכְמָתֶךָ

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבָּךְ וּמְזִמּוֹתֶיךָ.

הֵן כָּל־גְּבוּרָה אֵין כִּגְבוּרַת גֶּבֶר,

כּוֹבֵשׁ בְּעֹז יִצְרוֹ, שַׁלִּיט בָּרוּחַ;

רַק לֵב אֲשֶׁר יָסִיר מִמֶּנּוּ כַּעַשׂ

הוּא לֵב אֲשֶׁר־יִשְׁקוֹט, הוּא לֵב יָנוּחַ.

הדרמה “לישרים תהלה” היא פלוסופית־מוסרית. קשר רב בינה ובין יתר ספרי לוצטו הפלוסופים־המוסרים, שחבר בהיותו באמשטרדם. היסודות הפיוטים מונחים רק בצורתה החיצונית. בידי המחבר עלה להלביש את המושגים והדעות המופשטים בפיוטים יפים ונעלים, העולים על כל אשר יצא מקלמוסו עד אז במקצוע הפיוט. בין יתר מעלות חבור זה לא קטון הוא ערך הסגנון. בעוד שהיה יכול המחבר להשתמש בפסוקים ובשבריהם הקרובים לו כל כך, בחר לו סגנון עצמי, ברור וטהור ומצוין במינו. ספר זה היה אחר כך למופת לצעירים רבים וטהור ומצוין במינו. ספר זה היה אחר כך למופת לצעירים רבים שהלכו בעקבותיו. ביניהם ראוי להזכיר את שם תלמידו פרנקו־מנדיס. צריך רק לזכור את הלשון העברית בתקופה ההיא כדי להעריך את מעלת כתבי לוצטו בפרוזה ובפיוט ואת סגנונם.

את הספר הדפיס רק במספר חמשים אֶכסמפלרים, שחלקם בין הגבירים הספרדים אשר באמשטרדם.

בתור המשכת פעלו התאולוגי של לוצטו נוכל לחשוב את ספריו הקטנים: “דרך חכמה”, מאמר “על ההגדות” ומאמר “על העקרים”.

“דרך חכמה” הוא וכוח בין רב ותלמידו להדריכו בדרכי החכמות. תוצאת דברי הרב היא ש“כל הרוצה להיות חכם בישראל צריך לדעת תחלה כ”ד הספרים עם ביאוריהם הראשיים ואח“ז י”ג מדות שהתורה נדרשת בהם על פי כל באוריהם, כי הם דרכי התורה שבע“פ. אחר כך צריך שידע למוד הש”ס עד שידע להבין כל הלכה שתהיה על בוריה, וידע דרכי המשא ומתן בקושיות ובתירוצים, וידע להבדיל בין תירוצי הדחיה ובין התירוצים האמתים, ובין הקושיות הנעשות להצעה לתירוץ, והקושיות החזקות והאמתיות. ואחר שידע כל אלה ראוי שילמוד כל הש“ס מראשו לסופו, בהבנת כל פשוטי הסוגיות על בורין. אחרי כן צריך שילמוד ספר “היד החזקה” להרמב”ם מראשו לסופו עם מפרשיו לדעת מוצא כל דין ודין. אח“כ ילמוד הש”ע ויראה כל דין שיש בו חילוק מדברי הרמב“ם או נוסף עליהם, יבקש מוצאו בב”י ויבין טעמו ונמוקו. אח“כ ילמוד כל מדרשי הקדמונים עד תומם. עוד ילמוד מלאכת ההגיון והמליצה והשיר, עד שידע אותם, ויזהר ללמוד אותם מספרי המחברים שקצרו בהם. עוד ילמוד עקרי ההנדסה, התשבורת והתכונה הראשיים עד שידעם, ואז ישים עקר כל עיונו באלהיות כל ימי חייו. ואולם אין צריך שילמוד כל הש”ס תחלה ואח“כ יתחיל בהרמב”ם ואח“כ המדרשים ואח”כ החכמות, אלא יחלק שעותיו ללמודים האלה וירבה תחלה באותם שכמותם יתר עד שיגמור אותם, ואחר שיגמרם אז יוכל למעט בהם מרגילותו הראשונה, רק שיקבע להם שעות, שלא ישכחם; והמלאכות והחכמות והחיצונות כשידען יניחן, אך למען לא ישכחן יחזור עליהן, ויחלק שעותיו באופן שעקר עיונו והשתדלותו יהיה באלהיות; ומכל שאר חלקי התורה לא יניח ידו, אלא ילמד בהם דבר יום ביומו לחבוּבה של תורה, “וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה”.

במאמרו “על ההגדות” יחלקן למאמרים למודיים ובאורים למודיים. המאמרים הלמודיים כוללים עקרים מעקרי החכמה המוסרית, ש“אין צורך לדבר עליהם כי הנה תועלתם מפורסמת ויפעתם גלויה, ואין לטוען לטעון עליהם ולא למתעקש ליכשל בהם”, ולמודיים אלהיים.

והנה בראות החכמים שבאורך הגלות הדעות הולכות מתחלשות והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת ומשתכחת, מצאו תקון לחלק המצות והמוסר למסרו בכתב. לא כן חלק הסודות האלהיים: החכמים הבינו ש“איננו ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד חקר המושכלות ולא מצד עמקם; אם מצד יקרם, כי איננו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים; ואם מצד עמקם שהרי הענינים באמת עמוקים מאד ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשבושים ודעות רעות”, ועל כן גמרו החכמים לבצע הדין, היינו לכתבם בקיצור ובדרכים נעלמים ומסרו את מפתחות הבנת הסודות ההם רק לתלמידים הגונים, וכל הזר הקרב ואין המפתחות בידו יכשל. והדרכים שבהם העלימו את הסודות האלהיים הם שלש: א) “דרך ההשאלות והמשלים, והם הדרכים ההלציים הידועים אצל בעלי המליצה, אשר על יסוד הדמיון והמשל ייחסו מקרים ופעולות למי שאין המקרים ההם או הפעולות מהם נכונים לו כלל”; ב) “דרך העלם, והיינו שיעלימו תנאי הענין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלטי, ואין אמתת המאמר ההוא אלא בגבוּל, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א', או לפי נושא או מקום אחד”; ג) “הקלות, והוא שאיזה עקר גדול ונכבד ירמזוהו בדברים נראים לכאורה קלים ובלתי עקרים, כמשלי ההדיוטים, והם מכוונים בה על ענינים נכבדים ורמים, אשר בדברים הקלים ההם הם הערה להם אצל מי שיודע ומכיר ברמיזות האלה ויודע לשוטט בשכלו ולנשא מחשבותיו מהדברים הגלוים להנסתרים”.

ובנוגע למחלקה השנית של מאמרי ההגדה, מחלקת המאמרים הבאוריים, יחלקם לוצטו לג' מינים, לאותן הג' מחלקות שחלק, ובצדק, בן־משפחתו, שמעון לוצטו (עיין בראש פרק II), את כל מבארי כתבי הקדש, היינו: המין האחד הוא אשר יכוונו בם אל באור הכתוב ממש; הב‘, אשר לא יכוונו בם אל באור הכתובים ממש, אבל קבלהּ קבלו; והג’, הוא ענינים אחרים נסתרים שמצאו בעלי ההגדה במקרא, זולתי השנים הראשונים, ושלשת המינים גם יחד מוצאם מאופנים ודרכים שונים בפירושי הכתובים.

התאולוגים האידיאליים מכירים שקשה מאד על ההמון להסתגל לשטתם ולהשתמש בה בחיים המעשיים, והמה בוראים לו על כן מין “אני מאמין”, כל אחד על פי דרכו. כן הרמב“ם, אחרי כל חקירותיו והסברת שטתו הפלוסופית ראה לנחוץ לערוך בשביל ההמון את י”ג עקריו. ככה גם לוצטו: אחר שטתו האידיל של “יראת הרוממות” העוברת כחוט ב“מסלת ישרים”, ראה חובה לעצמו לכתוב את “מאמר העקרים”, המדבר על הבורא והרוחניים, התורה והמצות, הגמול, גן העדן והגיהנם, השגחה ונבואה, גאולה ונסים, תורה שבעל פה והש“ס. קשה אמנם להאמין שמאמר כזה יצא מקלמוסו בתקופתו האמשטרדמית, תקופת הגיון כל כך בריא וסברא ישרה השוררים ביתר חבוריו שיצאו בתקופה זו. קשה מאד לדמות ולצַיֵר איש בעל שכל ישר מוציא דברי סכלות וטפלות כאותם שאנו מוצאים במאמרו “על העקרים”. אלמנצי, אחד מטובי כותבי תולדת לוצטו, אומר: “יש בו איזה דבר עמוק, אך רמח”ל מיראתו לגלות את מחשבותיו הנה שמאלו דוחה וימינו מקרבת, להציל את עצמו מרשת אשר רודפיו הכינו לפעמיו”. כשאני לעצמי לא מצאתי בו כל דבר עמוק: גם לא נוכל הבין מה המריץ את לוצטו להסתיר כונתו, בהיותו באמשטרדם מקום שבו היה מביע את כל דעותיו בעניני אמונה בחופש ושהיה מכובד וחביב על נכבדי העדה. מה טעם היה לו לאסוף נחושי ההמון החשוך על מציאות השדים והמלאכים וכחותיהם, למשל, או לכתוב כי “כל ההשפעות הבאות מן העליונים לצורך התחתונים עוברים דרך הכוכבים ונמצאו הכוכבים המשפיעים היותר קרובים לתחתונים”? או מה דבר עמוק מסתתר בהדעה על דבר הגאולה העתידה להיות אחר “שיתא אלפי שנין” והתחיה שבה “יקומו צדיקים ורשעים, והרשעים שחטאו ולא נשלם בהם העונש הראוי, יענשו אז כראוי להם”?

על הטפלות וההזיות האלה, הערוכות בסגנון ברור ונעלה לא נתנו לבאר, אם לא נאמר שיצאו מקולמוסו באחת משעותיו הידועות עוד בהיותו בפדובה.

____________

כעשר שנים רצופות ישב לוצטו בהשקט ובשלוה באמשטרדם. אולם רוחו הסוער מטבעו לא יכול להכלא לזמן רב. הזמן המוגבל של האסר, שקבל על עצמו לבלתי הורות את הקבלה עד שנת הארבעים לימי חייו, היה הולך וקרוב אל הגמר. לוצטו היה חפץ להשתקע במקום אשר יוכל לחדש בו את עסקו בקבלה בחופש, ובלי רודפים ומתחקים על שרשי רגליו. המקום הבטוח היה צריך להיות, כמובן, בארץ ישראל. עוד סבה אחת הנני מוצא במניעי לזריזות נסיעתו: בה בשנה (כ“ח תמוז תק”ג) נפטר בירושלים המקובל ר' חיים ן' עטר. הוא היה דבק מאד בהקבלה ומתלהב, בעל דמיון ומסתרים, וההמון היה מעריצו ומקדשו. אגדות רבות על דבר קדושתו ומופתיו היו מופצות לרוב. פנטסיַת ההמון עשתה את הבעש“ט למגיד גדולת נשמתו! את ר' חיים עשתה לבעל שתי ישיבות: נגלית ונסתרת, שלאו כל אדם זוכה להכנס אל האחרונה וגם לא רבים ידעו מהויתה כלל, עד כי גיסו של הבעש”ט נכנס לתוכה בקושי, וגם זאת הודות לידיעתו הרבה של האחרון, היוצאת גם היא מגבול הטבע. כלוצטו היה גם ן' עטר הוזה בביאת משיח, ובהתפתותו אמר כי משיח ה' שמו חיים (אוה"ח פ' ראה, פסוק כי יהיה בך אביון)¹⁵.

והנה יש לשער כי בבוא השמועה על דבר פטירת ן' עטר לאזני לוצטו, הרגיש תשוקה נמרצה ללכת לארץ הקדושה. דמיונו ציר לו, בלי ספק, כר נרחב לעבוד במקצוע הקבלה, במקום הנפטר. וגם לא היתה יכולה מחשבה זו להיות נקיה מרגש אהבת הכבוד: שדרה שלמה של מקובלים מפורסמים פעלו בארץ ההיא; די להזכיר כי כמאתים שנה לפניו היה בצפת בית מדרשם של לוריא וויטל.

מלא תקות ומחשבות כאלה, יצא לוצטו עם אשתו ובנו בשנת תק“ג, בחרף, מאמשטרדם לארץ ישראל. אחר תלאות רבות בא סוף סוף לצפת. בשמחה רבה היה מחליף גם משם אגרות עם בית מדרשו אשר בפדובה, והיה מביע להם את תקותיו להתחיל בקרוב את פעלו על שדה למודיו היקרים לו. אולם, שוא שקד שומר! בעוד הוא עושה את תכנית עבודתו ומלא רעיונות על העתיד, גזלהו המות, ביחד עם אשתו ובנו, בעכו ביום כ”ו אייר תק"ז, בשנת הארבעים לימי חייו, בתוך הנספים במגפה, ויקבר בטבריא אצל קבר ר' עקיבא.

רבני ארץ ישראל, למרות היות לוצטו בעצמוֹ חידה סתומה בעיניהם בעצמיותו ובתכונותיו המיוחדות, מהרו להודיע לקהלות הגולה את בשורת האֵבל, ובה יכנו את הנפטר “המקובל האלהי, רכב ישראל, בוצינא קדישא” ויבכוהו ויבקשו מהרבנים “להזהר לעשות הספד גדול, כי אֵבל כבד זה, גדולה השרפה אשר שרף ה', כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, ורבים השיב מעון, לא קם עוד בישראל כמשה”.

 

V. חתימה    🔗

כנהוג נשלמה מלאכתי. ספרתי את חיי לוצטו, פעלו ומותו. אבל חפץ אני להוסיף עוד דברים אחדים על תכונת תקופתו ולהגביל בזה את מקומו מה.

תקופת חשך היתה המחצית הראשונה של המאה הי"ח (הת"ס בקירוב) בתולדות ישראל. בו בזמן שחכמי הגוים לרגל חקירתם בספרות ישראל החלו למצא ענין גם בנושא הספרות העתיקה הזאת ולכונן מבטם בו, בחשבם למצא בו את המקסם הרב שמצאו בספרותו, הנה הנושא בעצמו, העם הישראלי, עוד הרבה, כמו להכעיס, את חשכותו ובערותו ויחולל תקופה אשר בנרות היו צריכים לחפש בה אחר איש נאור ומופתי. הרבנים היו שקועים בדקדוקים טפלים, בפלפול מעוקש או בהזיות הקבלה; כי רק שני הכחות האלה, הדקדוקים המפולפלים והזיות הקבלה, שררו אז בכל תקפם במחנה ישראל.

המאה הט“ז נתנה להיהדות את השלחן־ערוך, שהיה לפסגת המוסכמוּת הכתובה, והמאה הי”ז הגלימה את המשיח על פי למודי הקבלה.

והש"ע לא חדשה היה.

עוד מחתימת התלמוד ואילך עשתה היהדות פעם בפעם נסיונות לבסס בפעם אחת לדורות את כל הדינים והמנהגים ולהלביש את כל אלה מוסמכות ומומחיוּת תמידית. אולם הנסיון האחרון – הש“ע – קנה לו, הודות להסתגלותו של המחבר לדרישות דורו ולבלתי הביטו על כל מוסמכות הקודמת לו, אותה הפפולריות והפרסום, שנמנעו מפעלו של הרמב”ם. קלות־הבנתו של הש"ע עלתה על כל החבורים ממין זה שקדמוהו.

אולם סגנונו של הש“ע הראה עד מהרה את ישנותו. עקרו שהניח לו, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם (חשן משפט י"ז ה') התאמת במהרה. הש”ע שחובר במצב ידוע של היהודים לא היה יכול לבלתי התישן במקצת עם חלוף המצב. חקי הנשואים לא היו יכולים לצאת לפעולה כאותם של ירושה, ונשארה אמנם מוסמכותו של הספר בעוד שחקיו היו מוסבים ומפורשים באופן אחר. לקיחת חלק של בני ישראל במקצעות המסחר ועניני הצבור התישה כח הסעיפים האוסרים למוד חכמות ולשונות זרות. אגרות בקשות ותלונות שונות אל חצר המלכות החסירה את הרבנים את תקפם הקדמוני בתור שופטים. לבסוף הוכרחו היהודים לתת היתרון לחקי האזרחים על דיני האמונה בעניני עבודת הצבא. ככה הלך הש“ע והיה לספר אידיאלי לשומרי אמונים, אידיאל רחוק בה במדה כמו ישוב הארץ וקיום המצות התלויות בה והחזרת עבודת הקרבנות ע”י הכהונה הירושית, שלמרות בלתי אפשריותם נשארו בחזקם. ובעוד שהרוב היה מאמין ובטוח שעוד יבא זמן ומקום שבהם יוכל הש“ע להיות מקוים בשלמותו, בכל תכנו, הנה בו בזמן המיעוט – ומיעוט ההולך ומתרבה – חשב את הש”ע לנושן וצריך חלוף בטוב ממנו.

ואת הטוב ממין זה, שהיה בכחו אצל האנשים החפשים ההם לנצח את הש"ע, מצאו בהקבלה.

פולניה וטורקיה היו שתי הארצות שמהן פנת הש“ע והקבלה. שתי המדינות האלה היו למקום מקלט לכל אותם היהודים, אשר, למרות החופש שהטיפה ונתנה לכֹל הריפורמציה, נשללה מהם זכות הישיבה בערי הפרוטסטנטים. זו תורת הריפורמציה, אשר בהפשט הטיפה לחופש גמור ומוחלט, לא היו נושאיה מוכשרים גם לסבלנוּת פשוטה לבד. גרושי היהודים שהיו מתחדשים לפעמים קרובות הביאו את הנרדפים לשתי המדינות הנזכרות. זרות הלשונות השוררות לאזן הנודדים, ועם זה גם בלבול שפתם ומושגיהם של הנודדים מארצות שונות בעצמם, הביאום לידי טמטום המוח ופלפול מעוקש. חשכות ובערות לקחו מקומן בכל תקף. נודדים רבים לא היו מוצאים מנוחה בארצם הנכריה והיו נעים ונדים בכל קצוי ארץ. הודות להצטינותם בתלמוד ובספרות הרבנית ישבו על הרוב בארצות פזוריהם על כסאות הרבנות. הנה כי כן הפיצו בכל את החשכה והבערות השוררות במקומם. גם הארצות היותר נאורות לא נמלטו מהן. גם באיטליה, זו הארץ שהודות לקורבת לשונה, שהיתה שגורה גם בפי יושביה היהודים, אל הלשון הרומית, היו יהודיה נאורים יותר מכל אחיהם אשר בשאר הארצות, ארץ שממנה יצאו זמן לא כביר לפני המאה הי”ח אנשים כמו רבי יהודה אריה ממודינה ורבי עזריה מן האדומים, גם לכל הגיטו שבארץ זו חדרה החשכה שהביאו יהודי פולניה וטורקיה, הודות לעלותם על כסאות הרבנים וראשי הישיבות.

עוד ארץ קטנה היתה שבה מצאו בני ישראל מנוחה שלמה בחמר וברוח, ושהיו נהנים בה מזיו ההשכלה והחופש, וגם היה רובם מאנוסי ספרד הנאורים, זו ארץ הולנדיה; וגם היא הָשפעה בקבלת יהודי פולניה וטורקיה ובדקדוקי דיניהם אם אמנם לא במדה מרובה.

והנה כמו שהגיעו הדינים למרום פסגתם בהש"ע, כן נחלה הקבלה את נצחונה בתנועה המשיחית של שבתי צבי. זמן רב לפני זה כבר התכחשה הקבלה ותהי מתֵּאוסופיה, חכמה אלהית, לחכמת נסים ונפלאות. ממומחה בתורת הקסם והכשוף קוה העם לפתרון שאלתו, שקשה מאד היה לפתרה בדרך הטבע. קשה מאד לבאר את התפתותו של ההמון אחר שבתי צבי והתפעלותו ממנו. רק בדרך רוח הזמן ההוא וההשקפה השוררת בו נוכל לבאר זאת.

למרות כל התוצאות הרעות והמגועלות שהסבה הקבלה בתנועת שבתי צבי והנמשכים אחריו, הנה לא גללו את האשמה על הקבלה עצמה. לא העקר היה חשוד בזה. ההמון היה מיחס את המקרים האלה לפעולה בלא זמנה. כן לא האשימו הקתולים במקרה לוּתר את הכנסיה עצמה. הם לא מצאו את כל העון והסבה בתורת האינדולגנציה, כי אם האשימו את טֵיטצל וחבריו, כי לא היטיבו להסביר את העקרים ההם. ככה גם רבנים נאורים כמו המהנדס והתלמודי השנון רבי יאיר חיים בכרך והתלמודי המצוין רבי יחזקאל לנדא הזהירו מפני הקבלה, לא מפני שתורתה משובשת בעקרה, אלא מפני שלא כל אדם זוכה לה וצריך איש גאון ורוח כביר שיוכל לצלול בעומק המסתרים. אולם הזמן התנגד להנחתם; הוא הראה את טעותם. אנשים כמו רבי משה חיים לוצטו, רבי יונתן אייבשיץ, הנוכל נחמיה חַיוֹן ואחרים הראו לכל את סכנתה של הקבלה.

הנה נתתי פה את ציור תקופת לוצטו בכונה להראות, כי לא היו רבני דורו, שלקחו חלק ברדיפותיו, רוצחים כליל, כמו שרגילים אחרים לחיבם. אמנם היו ביניהם גם אחדים שהיתה מטרה צדדית לפניהם. אולם כזה הלא יקרה בכל ענין שלוקחים בו חלק אנשים מרובים בתור באי־כח הצבור. אמנם הנני מסכים, כי לא היו במחשבת לוצטו כל מגמות רעות ומשיחיות, כמו שהיו בשבתי צבי והנגררים אחריו; תמימותו ואמתתו בולטות על כל דף מחבוריו, בכל עובדא מחייו. הוא היה רק מקובל מתלהט ומתפתה, אבל הן היה משתדל לפתח את שטתו הוא, הבנויה מלבנים וחומר שהכינו הקודמים… הן זה רק החל להתפתח… ברור הוא שלולא הרבנים שעצרו בעדו, כי עתה היה מגיע להיות ראש לכתּה מיוחדת, ואולי היו עושים אותו גם משיח. די להראות על התוצאה הרעה שיצאה ממעט הזרע שהספיק לזרע עד שלא התקוממו נגדו הרבנים. תלמידו הפולני יקותיאל מוילנא, שעבר אחר כך בפולניה והולנדיה תחת מסוה של מקובל, עשה מעשים מכוערים. אליהו אוליַנוב, שהיה מתלמידי לוצטו, היה מכריז את האחרון למשיח ואת עצמו לאליהו שלו, ולא הצטין גם הוא בהתנהגותו ועשה מעשים גרועים. באחת, לוצטו היה בן־דורו. נוסף על זה היה בו זרע רב של פיוט ודמיון, שלא היה כל כך בכל בני דורו והקודמים לו; גם חלק הפיוט היה צריך להשתקע בתהום הדמיון, כי לא היה בכחו להתפתח בתוך הגיטו הפדובני הצר, בעל שלשת רחובות של שדרות בתים קטנים ואפלים, שבכחם להפיל מרה שחורה על כל המתהלך בהם, ולא לעוררו לאמר שירה. אל־נא נשכח כי אייבשיץ היה ברוחב דמיונו והזיותיו וברוב שנונו זעיר־אנפין בפני לוצטו. ומה היה סופו?… מלבד הרבנים שהכו את הזרע קודם יציאתו פעלה על עצירת הזיותיו במקצת גם ידיעתו בהספרות הלועזיות.

כן, לוצטו היה בו־דורו. המעונה במדה יתרה, כמו הנאור ממדרגה הראשונה, לא יוכל להסכים עם מצבם הנוכחי של החיים ודורש לתקנם, להיטיבם. לעזרה חמרית לא היו יכולים לקוות. בשביל בר־כוכבא ממשי היתה התקופה מאוחרת ומוקדמת כאחת; על כן היו העינים נשואות אל השמים. שם, במרומים אין־קץ, במרחב אין־סוף להזיה ודמיון בקשו את הבר־כוכבא, הגואל, או לפחות את השפעת נצוצותיו על בחירים ידועים ומדומים, מפַתים ומתפתים; ובמספרם דמה להיות גם לוצטו על אדמת הקדש…