נשכּח את הסתירוֹת המרוּבּוֹת אשר בּין עדוּיוֹת הפּקידים הבּריטיים הנמוּכים שהיוּ בּארץ בּימי מאוֹרעוֹת אב וּבין עדוּתוֹ של [לוּק] ממלא-מקוֹם הנציב העליון בּימים ההם. אפשר שלא הכּל רשמוּ בּדייקנוּת בּשעוֹת הקשוֹת ההן ולא הכּל מסרוּ לפּקיד הגבוֹה, ולא הכּל זכרוּ היטב. אמנם יש סתירוֹת שאין להן כּל בּיאוּר, גם מתוֹך התנאים הקשים של הימים ההם. ואוּלם לא זה העיקר בּעדוּתוֹ של לוּק, כּי אם כּל דמוּתוֹ של הפּקיד הזה, השקפוֹתיו וּמגמוֹתיו בּמדיניוּת הארץ. הן לוּק היה הפּקיד הגבוֹה בּיוֹתר בּארץ, שני לנציב העליוֹן וּממלא-מקוֹמוֹ. גם חדש לא היה בּה. לפני שנים עבד בארץ הזאת ושב הנה שנית. שנים שירת כּאן את ממשלתוֹ והגיע בּשירוּתוֹ זה לגדוֹלוֹת. יש, איפוֹא, הרשוּת להגיד שבּמידה רבּה מסַמל לוּק את המשטר ארצישׂראלי, וּמנקוּדת-מבּט זו יש חשיבוּת פּוֹליטית לעדוּתוֹ העוֹברת את גבוּלוֹת מאוֹרעוֹת אב.

על הרבּה שאלוֹת של עוֹרך-דין הסוֹכנוּת ענה לוּק: “אינני זוֹכר”. “אינני יוֹדע”. העתוֹנוּת מנתה כּחמישים מקרים כּאלה. גם סבלנוּתוֹ של יוֹשב-ראש הועדה פּקעה: “הלא מוּכרח הנך לדעת זאת, הן אינך יכוֹל לבלי לזכּוֹר”. אף על השמוּעוֹת שהפיצוּ הערבים בּדבר הפצצוֹת שזרקוּ היהוּדים בּמסגד, לא שמע. אפילוּ כּשהזכּירוּ לו כּי בּמעמדוֹ הוּא דרש הנציב העליוֹן מן הועד הפּוֹעל הערבי להכחיש את השמוּעוֹת האלוּ, לא הוֹעיל הדבר. פּעם ענה לוּק, כּנראה, מתוֹך כּעס: “אינני נביא, כּדי לדעת את העתיד לבוֹא”, והוּא ענה זאת כּששאלוּ אוֹתוֹ על אפשרוּת התפּרצוּת המאוֹרעוֹת בּשעה שכּל ירוּשלים וכל ילד בּה היוּ “נביאים” וידעוּ את “העתיד לבוֹא”. בּאפשרוּת המהוּמוּת האמין רק “כּשראה את התחלתן מבּעד לחלוֹנוֹ”. יש להניח שאילמלא עמד בּאוֹתוֹ רגע על-יד החלוֹן, לא היה “זוֹכר” גם את השעה הזאת ואת היוֹם הזה. פּעם הצטדק: “היינוּ עייפים, עבדנו 24 שעוֹת בּמעת לעת”. גם בּאמצעים אחרים השתדל להשתמט מאחריוּתוֹ. כּשדיבּרוּ בּועדה על ההוֹדעוֹת “המשוּנוֹת” של הממשלה, הצהיר שלא הוּא כתב אוֹתן – כּאילוּ לא די בּזה ששמוֹ היה חתוּם עליהן. כּמה פּעמים הסתמך על הנציב העליוֹן ויעץ לשאוֹל אוֹתוֹ, מתוֹך ידיעה ברוּרה, כּמוּבן, שאת הנציב העליוֹן לא יקראוּ להעיד לפני הועדה.

מה היא דמוּתוֹ של הפּקיד, אשר חָטא והוּא יוֹדע שחָטא ואין לוֹ אוֹמץ-לב לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת למעשׂיו ולשׂאת בּתוֹצאוֹתיהם והוּא מסתתר מאחוֹרי אמתלאוֹת מגוּחכוֹת, כּתלמיד רשלני ועצל העוֹמד לפני המוֹרה וּמסתבּך בּשקריו?

לוּק לא ראה את הנוֹלד, גם בּשעה שעל כּל הארץ עברוּ שעות וימים של חרדה. הוּא לא שׂם לב לאזהרוֹת היהוּדים. הוּא לא שׂם לב להסתה הערבית. הוּא לא נקט בּשוּם אמצעים נגד העתוֹנוּת הערבית שכּל שוּרה בּה שיוועה בּימים ההם לשפיכת דמים. הוּא לא קרא בּעוֹד מוֹעד לעזרה צבאית. הוּא לא אסר את ההפגנה של הנערים היהוּדים ולא את הפגנת האסוֹן של הערבים. הוּא הבטיח (בּהוֹדעה ממשלתית רשמית ופוּמבּית), לחקוֹר את מעשׂי חילוּל הקוֹדש שנעשׂוּ על-יד הכּוֹתל בּזמן ההפגנה הערבית ולמסוֹר את האשמים לדין – ולא עשׂה ולא כלוּם כּדי לקיים את הבטחתוֹ. רק לפי דרישת היהוּדים סידר את הפּגישה בּין העסקנים היהוּדים והערבים ועזב אוֹתה לנפשה, גם לא השתדל להשפּיע עליה, “ללחוֹץ” עליה, כּאשר היתה זאת חוֹבתוֹ. הוּא לא דרש מאת הערבים להכחיש את השמוּעוֹת הכּוֹזבוֹת שהן הן הקימוּ את הפּוֹרעים למעשׂי-פּרעוֹת, ולא הכחיש אוֹתן הוּא, בּתוֹר בּא-כּוֹח הממשלה. הוּא נתן פּקוּדה לבלי לירוֹת כּשהדם היהוּדי כבר נשפּך בּחוּצוֹת ירוּשלים. הוּא הבטיח וחזר והבטיח ליהוּדים שאין כּל פּחד, שהממשלה שליטה בּמצב, בּשעה שהמוֹני הערבים המזוּינים כּבר נתכּנסוּ מהכּפרים הסמוּכים ועמדוּ בּתוֹך ירוּשלים והממשלה למעשׂה לא היתה כּלל בּעין. גם כּש“ראה את התחלת ההתפּרצוּת מבּעד לחלוֹנוֹ”, גם כשהוּברר לוֹ שאין לוֹ כּוֹחוֹת מספּיקים לשמירת הסדר, דחה, אחרי “עיוּן”, את הצעת היהוּדים בּדבר זיוּן הצעירים העברים לשירוּת השכוּנוֹת היהוּדיוּת. כּשלא היוּ לוֹ שוֹטרים להעברת פצוּעים, פּרק את הנשק מן היהוּדים הבּריטיים. – ועל הנכבּדים הערבים לא הוּטלה כּל אחריוּת לשלוֹם ולסדר.

היתכן? היתכן שגוֹרל הארץ, אשר עיני העוֹלם נשוּאוֹת אליה, ימָסר לידי פּקיד רשלני, חלש, מטוּמטם? קשה להאמין, ואם גם נרצה להאמין, תבוֹא שוּב עדוּתוֹ של לוּק ותסתוֹר את ההשערה הזאת. כּי, הנה, לוּק “אינוֹ זוֹכר” ו“אינוֹ יוֹדע” והוּא מחוּסר כּל קו וכל רצוֹן מדיני כּשעוֹרך-דין הסוֹכנוּת שוֹאל אוֹתוֹ. אוּלם הוּא זוֹכר הכּל, והוּא מדבּר הרבּה, וּמגלה שיקוּל-דעת וּראִיית-העתיד, כּשעוֹרכי-הדין הערבים וּבאי-כּוֹח הממשלה שוֹאלים אוֹתוֹ. לוּק אחר, לא פּקיד מסכּן שחָטא וּמשתמט מאחריוּתוֹ, כּי אם איש מדינאי יוֹשב אז לפני ועדת החקירה, והוּא עוֹנה לעוֹרך-דין הממשלה בּצדק וּברשוּת שלמה: “עשׂיתי מה שעשׂיתי לא מתוֹך פחדנוּת, אלא מתוֹך פּוֹליטיקה מסוּימת”.

מה היא הפּוֹליטיקה הזאת?

לוּק לא היה יכוֹל לאחוֹז בּאמצעים נמרצים בּזמן ההפגנה הערבית על-יד הכּותל המערבי – היא ההפגנה אשר הפקירה את הישוּב העברי למסיתים ולפּוֹרעים- בּגלל הרוֹשם הרע שהיה הדבר עלוּל לעוֹרר בּין הערבים. להפקיר את היהוּדים – מוּתר. להגן על קדשיהם – אסוּר, כּי אי-אפשר לפגוֹע בּרגשוֹת הפּוֹרעים.

לוּק לא היה יכוֹל לזיין את היהוּדים, אשר עליהם התנפּלוּ – בּאשר הדבר היה עלוּל להרגיז את הערבים. ואסוּר להרגיזם – הן הם הראוּ למַה הם מסוּגלים כּש“מרגיזים” אוֹתם, ולממשלה לא היתה דרך אחרת לעצוֹר שפיכות-דמים גדוֹלה יוֹתר, מאשר לדאוֹג למצב-רוּחם של אלה שהתחילוּ בּשפיכת-הדמים. לוּק היה מוּכרח לפרוֹק את הנשק מעל היהוּדים הבּריטיים – אף על פּי ש“ההחלטה הזאת היתה קשה לוֹ” – בּאשר כּך דרשוּ המוּפתי ואנשיו, והיה צוֹרך “להסיר כּל אי-הבנה מלבבוֹת הערבים”. “אי-הבנוֹת בּלבבוֹת היהוּדים” יכלוּ להישאר בּתקפּן ואף לגדוֹל פּי כּמה. יתר על כּן: דם יהוּדים יכוֹל להישפך, ללא כּל אפשרוּת של הגנה עצמית, וּבלבד שלא תהיינה אי-הבנוֹת בּלבבוֹת הערים, וּבלבד שלא יחשבוּ, חלילה, שהממשלה דוֹאגת לחיי היהוּדים יתר על המידה.

עוֹרך-דין הסוֹכנוּת שאל את לוּק: “האם לא היתה חוֹבתך לצווֹת, בּכל מחיר שהוּא, שלא תהיינה שוּם הפגנוֹת שכּנגד” (כּלוֹמר, שוּם הפגנה ערבית בּתוֹר תשוּבה לתהלוּכה של היהוּדים לכּוֹתל)? “לא – ענה לוּק – לא בּכל מחיר שהוּא”. כּלוֹמר: בּדם היהוּדים מוּכן לוּק לשלם בּעד השקטת הערבים הנרגזים, כּביכוֹל, ואוּלם אל תפּוֹל אף שׂערה אחת מראש הבּחוּר השׂוֹרף את ספר הסידוּר העברי על-יד הכּוֹתל – מחיר זה גדוֹל הוּא מדי בּעיני לוּק.

לוּק הוֹדה לפני הועדה, כּי בּבּוּלטינים שלוּ מימי המאוֹרעוֹת, היה “משוּם מיעוּט הדמוּת לגבּי כּמה עוּבדוֹת”, ואוּלם לא רק “מיעוּט הדמוּת”, אלא גם עוּבדוֹת כּוֹזבוֹת. וּביחוּד מגמה כּוֹזבת היתה בּהם – מגמה לתאר את המאוֹרעוֹת כּהתנגשוּת בּין שני צדדים, שאין להכריע בּרוּר מי מהם פּוֹרע. כּלוּם מתוֹך אי ידיעה, כּלוּם מתוֹך קשי האינפוֹרמציה בּימים ההם בּא הדבר? לא, לוּק אמר בּפירוּש לפני ועדת החקירה: “כּבר אז היתה לי דעה בּרוּרה, מי הוּא התוֹקף וּמי הוּא הנתקף”.

ואם כּן – לשם מה הסירוּס והסילוּף? לוּק בּיאר: לשם הרגעת הקהל. והרי גם היהוּדים וגם הערבים ידעוּ את מצב-הענינים כּמוֹ שהוּא. יתר על כּן: הם תיארוּ להם לפעמים את המצב איוֹם יוֹתר מאשר היה, משוּם שחדלוּ להאמין בּהוֹדעוֹת הממשלה, כּשהכּירוּ “בּהמעטת הדמוּת” אשר בּהן. אין בּכוֹחוֹ של הסירוּס להרגיע – בּיחוּד בּארץ גוּפא וּבארץ כּה קטנה כּארץ-ישׂראל. שמא מטרה אחרת היתה לסילוּף האמת אשר בּהוֹדעוֹת לוּק: המצאת חוֹמר פּוֹליטי-משפּטי למסיתים הערבים למען יוּכלוּ אחר כּך להצדיק את מעשׂי הפּשע שלהם? ואוּלם בּא מִנשרוֹ הראשוֹן של הנציב העליוֹן והפסיק את המשׂחק המביש.

לוּק הוֹדה בּפירוּש, שאיסוּר תקיעת השוֹפר על-יד הכּוֹתל בּיוֹם הכּיפוּרים, בּא כּתוֹצאה מן הדרישה של המוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה. והנה הממשלה ידעה היטב שכּל ענין הכּוֹתל הוּא, בּשביל המוּסלמים, ספֶּקוּלַציה פּוֹליטית בּלבד, רק אמצעי של פּרוֹבוֹקציה, כּדי להרגיז את היהוּדים וּלהביא לידי התנגשוּיוֹת דמים בּארץ. הן הנציב העליוֹן אמר בּפירוּש בּג’ניבה, בּפני ועדת המנדטים, כּי “המוּסלמים מפיצים שמוּעוֹת שבּהן הם מנסים ליחס איזוֹ קדוּשה לבּוּרַק” [כּפי שנקרא הכּוֹתל בּפי המוּסלמים על שוּם אגדת סוּסוֹ של מוּחמד] ולוּק אישר זאת בּפני ועדת החקירה, וּבכל זאת אסוּר היה לוֹ לנגוֹע בּרגשוֹת המוּסלמים לגבּי הכּוֹתל, הכרח היה לוֹ להישָמע לפקוּדת המוֹעצה המוּסלמית וּלהשתתף בּפּרוֹבוֹקציה שלה. וּמוֹתר היה לוֹ לזלזל בּרגשוֹת היהוּדים, עד לידי כּך, שאף על התנהגוּתוֹ של קית-רוֹטש בּיוֹם הכּיפּוּרים שעבר, ראה חוֹבה לעצמוֹ להגן בּפני ועדת החקירה.

עם המוּפתי שבּירוּשלים מדבּרים אדיבוֹת. כּך מצַוה הנימוּס כּלפי האיש העוֹמד בּראש העדה המוּסלמית בּארץ. מאד נזהרים לפגוֹע בּרגשוֹתיו גם כּשרגשוֹת אלוּ מזוּיפים הם, אוֹ כּשהנידוֹן הוּא הגנת היהוּדים הנתקפים בּפני הערבים התוֹקפים. ואוּלם על מכתבוֹ של הרב קוּק בּענין הכּוֹתל אינם עוֹנים כּלל, ואינם משתדלים אפילוּ לפזר את חששוֹת היהוּדים וּלהקל על העלבּוֹן.

כּזה הוּא לוּק בּימי המאוֹרעוֹת. ואשר לצד הישוּבי-הפּוֹליטי של המפעל הציוֹני הרי יוֹדע לוּק “שהפּלח אינוֹ אוֹהב את הצהרת בּלפוּר”. זאת הוּא יוֹדע בּוַדאוּת גמוּרה. כּאן הוּא זוֹכר הכּל. כּאן יש לוֹ מגע אמיץ עם התוֹשבים והוּא אשר לגבּי המאוֹרעוֹת לא היה יכוֹל להיוֹת “נביא”, בּוֹחן כּאן כּלָיוֹת ולב. הוּא יוֹדע, למשל, “שהיהוּדים הקוֹנים את הקרקעוֹת מגָרשים את הערבים מעל הקרקע”, אוֹ “יתכן שכּל מה שהמרבּים היהוּדים לקנוֹת קרקע, כּן תגדל הסכּנה לערבים”. הוּא אפילוּ "מוּכן לגמרי להאמין, כּי אחת הסיבּוֹת לריבּוּי הפּשעים בּארץ, היא זוֹ שהמשפּחוֹת האלוּ (של הפּלחים אשר נהפּכוּ לפוֹשעים) שוּלחוּ מבּתיהם ( על-ידי היהוּדי) ". לעוּמת זאת הוּא “אינוֹ יוֹדע אם היהוּדים שבּאים לארץ הביאוּ תוֹעלת יוֹתר גדוֹלה מהתוֹשבים הקוֹדמים”.

לא, לוּק לא היה פּקיד רשלני וּמטוּמטם. הוּא היה מדינאי שידע מה הוּא עוֹשׂה. וּמדיניוּתוֹ לא היתה זאת אשר עליה הצהיר בּאזני הועדה: “נאמנוּת להגשמת הפּוֹליטיקה של ממשלת ארץ-ישׂראל, כּפי שנקבּעה על-ידי ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ בּ”ספר הלבן" – לפי מיטב יכלתוֹ“. מדיניוּתוֹ היתה אחרת לגמרי, כּי “הספר הלבן” מוֹדה בּזכוּיוֹת היהוּדים בּארץ-ישׂראל, ולוּק לא השאיר לנוּ בּלתי אם זכוּת אחת: להרכּין את הראש בּפני כּל פּורענוּת וכל התעללוּת. “הספר הלבן” דוֹרש עזרה וסיוּע לישוּב היהוּדי, ולוּק זילזל בּישוּב הזה, הוּא נתן אוֹתוֹ לשמצה ואת כּל עזרתוֹ ואת כּל סיוּעוֹ נתן ל”נכבּדי" הישוּב הערבי, גם ( ואוּלי בּיחוּד) כּשהנכבּדים האלה התכּוֹננוּ לעשׂוֹת עוול ישוּב העברי ועשׂוּ אוֹתוֹ.

“הספר הלבן” מחייב לעזוֹר ליהוּדים בּמפעלם ההתישבוּתי ואוּלם העזרה הזאת אינה יכוֹלה לבוֹא מצד מי שחוֹשב, כּי היהוּדים עוֹסקים בּנישוּל הערבים וּמפעלם גוֹרם לריבּוּי הפּשעים בּין הפּלחים ואין תוֹעלת לארץ מעבוֹדתם ואם תגדל עבוֹדתם תתרבּינה גם הסכּנוֹת לערבים.

בּמדיניוּת הזאת של לוּק יש לראוֹת בּמידה לא קטנה גם מַפתח לחידת המאוֹרעוֹת. כּיצד קרה, שכּנוּפית עסקנים, מחוּסרת כּל כּשרוֹן וכל רצוֹן של יצירה, גדלה לכוֹח? כּיצד קרה, שהכּנוּפיה הזאת היתה יכוֹלה להקים מספּר אנשים לא קטן למעשׂי-פּשע נגד הישוּב העברי אשר לא גרם להם כּל רע? הצהרת לוּק לפני ועדת החקירה – עלילה היא על הישוּב הערבי. אין אמת בּדבר הזה, שערבי ארץ-ישׂראל נוֹטים מטבעם למהוּמוֹת וּבלבּוּלים. הישוּב הזה מסוּגל לעבוֹדה שקטה כּכל ישוּב עוֹבד אחד, אוּלי יוֹתר מישוּב אחר בּארצוֹת-מזרח אלה, אוּלם בּתנאי אחד: שלא יעמדוּ בּראש ממשלת הארץ אנשים אשר פּוּלחן האגרוֹף והערצת הכּוֹח הפיסי והכּמוּת הפיסית ישמשו יסוֹד לכל מדיניוּתם, ותכנה – התנגדוּת למפעל היהוּדים.

לא יהיה זה מן הצדק אם נגיד, שכּל מדיניוּתה הארצישׂראלית של ממשלת אנגליה, היא זאת שהתגלתה בּעדוּתוֹ של לוּק. גם [המזכּיר הראשי] קלייטוֹן, גם [הנציב] פּלוּמר שירתוּ כּאן את ממשלת בּריטניה. ועוּלם זרם ידוּע בּמדיניוּת הארצישׂראלית מסַמל לוּק בּודאי, הלא הוּא אוֹתוֹ הזרם אשר הגנרל בּוֹלס [השליט לפני מינוּי הנציבוּת] הניח את יסוֹדוֹתיו. יש והזרם היה מתגבּר – ואז מתחוֹלל אסוֹן לארץ. יש והוּא נחלש – ואז אפשרית בּה עבוֹדה שקטה וּפוֹריה. האם תדע ממשלת אנגליה והאדמיניסטרַציה שלה בּארץ לגרש מתוֹכה כּליל את הזרם הזה, אשר בּיסוֹדוֹ הוּ בֹלי נאמן גם להצהרת בּלפוּר, גם למנדט, גם ל“ספר הלבן” וגם לכל יוֹשר אדמיניסטרטיבי פשוּט? בּזה תלוּי לא בּמעט גוֹרלה של הארץ.

י“ח כסלו תר”ץ (20.12.1929)