כתפיים רחבות, ידיים חזקות וכוח ענק נתן אלהים לחיים הסבל להטעין שקים על קרונו מהאסמים ולפרקם לתוך הספינות שעל הנהר מעלות-השחר עד צאת הכוכבים, מפני שהרבה פיות עומדים פתוחים וממתינים לעבודתו. ממתין הקבלן, שסיפק לו צרכיו בימות-החורף וקנה אצלו את ימי קיצו למפרע בחצי מחירם, כדי למכרם עכשיו לבעלי התבואה במחיר מלא. גם הקבלן הוא אדם שזקוק לפרנסה.
עומד סוחר התבואה ומחכה לגמר עבודתו של חיים, כדי שישלח את ספינתו בהקדם למקום המכירה והרוויח כמה שחתכו לו בראש-השנה ושילם חובות ועיסקא והמותר יישאר לפרנסתו.
מחכה לו גם אברהמ’ל הנושך, שחיים הסבל עומד אצלו בתשלומים לשיעורין, ובחורף נשאר קפוא על “שבועותיו.” עכשיו זקף עליו עיסקא בשביל השבועות שעברו בלי תשלומים וממתין, שיתחיל להרוויח ולפרוע שוב על סדר פרשיות הקיץ.
ממתין במקצת גם החנווני בשביל איזו שבתות-הקפה. גם המלמד, בשביל “נשאר” של שכר-לימוד. אבל כל אלה אינם אלא טפלים לעיקר. בעיקרו של דבר הרי הוא עובד בשביל בני-ביתו. הלא כך התחייב ביום החופה שיזון ויפרנס את אשתו כהלכות גוברין יהודאין.
וחזקה על כתפיו של חיים, שלא יבייש את פני המחכים. הוא יצרף סוף לילה לתחילתו של יום, ויומו גומר אצלו עם חשכת הלילה. הוא עובד חרוץ, עושה שלוש הקפות, בשעה שחבריו עושים שתים. לא לחינם הוא מחליף את סוסיו שתי פעמים במשך הקיץ.
עובד הוא קשה, יותר מכל אחיו בני-אומנותו, אף-על-פי שלכאורה אין הוצאותיו מרובות משלהם. הוא אינו מבקר מעולם בבתי-היין, אינו מוציא על עצמו הוצאה יתירה במלבושים. ידוע הוא לקמצן על פחות-משווה-פרוטה. מבזבז הוא רק על שכר-לימוד בשביל בנו הקטן הירשלה. מקווה הוא לטפח בו איש שלא יהיה סבל עני כאביו. הוא אינו יודע עדיין ברי, לאיזו מדרגה מגיע בנו בלימודו, אבל זה הוא ברור אצלו, שסבל לא יהיה. ברוך השם, שאיבריו אינם מסוגלים לכך. רוחני הוא. התורה התישה את כוחו ועשתה אותו עדין, רך וקלוש כמלמד.
וחוץ מבזבוז זה הוא קמצן לכל צרכיו, עד שלא היה זקוק לעבוד כל-כך עבודה קשה. אלא שמיום שנשא אשה שאפו שניהם, הוא וחנה זוגתו, לשני דברים, הוא חלם כל אותן השנים לקנות לו בית, והיא – פרה חולבת.
התחיל הוא עובד עבודת פרך, והיא היתה מקמצת בצרכי הבית. שניהם העלימו זה מזו. הוא, כשקנה תרנגולת, רימה את חנה במחיר הקניה, ואמר לה יותר מששילם, והמותר הסתיר ממנה. היא רימתה אותו וקנתה בשר באיטליז למחצה, מכפי שאמרה לו, והמותר הסתירה ממנו, וכך אספו וצברו בצרורות סתרים. בין כך נולדו להם בנים. התרבתה ההוצאה, הצרורות נלקו בחסר. התגברה הרמאות בין הבעל ואשתו ונתמלאו שוב הצרורות. הוא ראה בחלומו בית מרווח, ממש ארמון. וחצר שיש בה דיר מיוחד לסוס. כדאי גם לבהמה זו, שלא תטעם שוב טעם גלות, ותקנה לה שביתה בקביעות. והיא רואה בחלומה פרה מסובלת, נוחה כאם, עטינים כבדים, שופעת חלב, שופעת, שופעת. אין קדרותיה מספיקות.
מחכה היא עד שיתקיים חלומו ויקנה לו בית. אז תשתדל בקניית הפרה.
סוף-סוף ראה חיים, שאם יחכה, עד שיימצא בידו די כסף לקנות בית, יזקין בדירות, וביתו יישאר חלום.
בינתיים קרה מקרה שבעל-בית אחד נתן דעתו ללכת לאמריקה וביתו עמד למכירה בחצי מחירו. נזרק רעיון במוחו של חיים. יותר ממאה רובל כבר יש בצרורות. אם יקח בהלוואה לתשלומי-שיעורים עוד מאה רובל, יוכל לקנות אותו הבית. ומכיון שיקנה, הרי חייב יהיה לשלם. חוב הוא ענין אחר לגמרי. מכיון שאתה חייב הרי יש עליך נושה, חזקה שתעשה מה שתעשה ותשלם.
וכך עשה. ומכיון שעשה, הרי שילם שבוע בשבוע. וכשהתאחר בשילומיו צירפו עליו עיסקא קטנה, ושוב שילם על הסדר.
וכשמילא בתשלומיו כשלושים רובל, עמדה עליו חנה בטענת הפרה.
“כבר הגיעה העת, שתהי גם בחצרנו פרה חולבת. שלא יהיה הירשלה שלנו כל-כך צנום, גיבוב-עצמות.”
זו היתה טענה נשמעת. עמד ודן בעצמו: הרי יכול אני לקחת שוב אותם השלושים שמילאתי, בצירוף עיסקא קטנה, ויהי רצון כאילו לא שלמתי עדיין כלום.
לקח מאת הנושך שלו עוד שלושים רובל וצירף שני תשלומים בבת-אחת.
נתקיימו חלומותיהם של חיים וחנה. סוף-סוף נעשו בעלי קנין.
ובערב-שבת מקצר חיים בעבודתו ונחפז לבית-המרחץ. שם הוא דן את גופו ברותחי-רותחין. בר-מזרח הוא שם על האיצטבא העליונה. הכל יודעים אותו למזיע נפלא. גיבור המרחץ. קולו “הב-הב” עולה ובוקע את כל הרעש, שמעמידים יהודים עירומים בערב-שבת במרחץ. מעולם לא הלאה אותו הבלן. נכנס לשם בקומה כפופה, תחת תשעה קבין זוהמא ואבק ויצא משם בקומה זקופה בגוף נקי ומעודן ובנשמה מצוחצחת. אפילו קולו נעשה מצוחצח. הרי הוא עכשיו כולו שלו. אין תשלומי עיסקא, אין חובות, אין שקים, יש רק ר' חיים בעל-הבית ושבת של שלום ומנוחה. יש שאין חנה מכירה אז בקולו. נדמה, לה, שזהו קול של חיים אחר, ידוע לה מכבר. קול חיים בשנת החתונה.
נושא הוא את עצמו בכובד, בחולשה עדינית, בליאות נעימה, בפסיעות מפונקות. קשה באמת לנשמה רכה כזו לשאת גוף מגושם כזה, ומתוך אנחות ענוגות הוא נכנס לביתו שלו.
ומשעה זו עד מוצאי-שבת הוא מכיר בכל רגע ורגע, שבביתו שלו הוא שרוי, ברשותו ובקניינו, הוא וחנה שותפים בו, ולאחר מאה שנה יהיה שייך להירשלה שלהם.
ובלילי-שבתות בשעת הסעודה מספרים הבעל ואשתו בקניינם, כאילו חדש הוא אצלם ואתמול נעשתה הקניה.
משתדלת חנה להקטין את ערך הבית. על פי חשבונה יוצא, שאם תחשב שילומי העיסקא, תיקון ארעי בכל שנה ומניות של הבטחה באחריות מפני האש, עולה זה הרבה יותר ממה שהיו רגילים לשלם שכר-דירה.
והוא משתדל להקטין את ערך הפרה. “את החלב את מוכרת, כדי לפרנס אותה. נכי את הוולד על חשבון פרנסתה בחורף, כשאינה נותנת לך חלב; נמצא שאת עמלה וטורחת, ואחרים שותים את החלב. וכל זה רק בשביל כוס חלב אחת להירשלה, שהיית יכולה לקנות בכל יום בלי טרחה וסכנת הפסד במיתת הבהמה.”
והם אינם מתכוונים כלל להקניט זה את זו; אדרבה, הם מסכימים זה לזו על החשבון, אלא שסוף השיחה נגמרת בפסוק רגיל:
“אבל שוכחת את להביא בחשבון, שסוף-סוף הרי הבית שלנו, רכושנו, קנייננו.”
סוקר הוא אז פינות ביתו מתוך חיוך של נחת כאדם שמביט על ספינותיו הטעונות כל-טוב.
מודה חנה לדבריו ולוקחת ממנו בשביל זה הודאה בעל-כרחו על הפרה, וסוקרת היא אז את הדיר שבחצר ומרגישה בטעמו של “קניין.”
כך עובד לו חיים עבודת-פרך, מקמץ בהוצאותיו ומשלם עיסקא ושארי-עיסקא; ובעיקרו של דבר הוא מפרנס את ביתו ומשלם שכר-לימוד בשביל הירשלה.
והירשלה הוא באמת נער מצויין. יש לו תשוקה ללימודים. הוא לא יהיה סבל. אין לו כתפיים כאלה שיש לאביו.
ותשוקה עזה בוערת בלב הירשלה לקחת תורה מפי המורה החדש, האדון גרוסברג. זהו צעיר, שהוציאו אותו מן הקורס הראשון שבאוניברסיטה על-פי הדרכים שרגילים עכשיו לגרש חניכים מבתי-הספר. הוא בא לכאן בעיקרו של דבר לעשות נפשות לתורתו בתיקון העולם, אלא שלפי-שעה אדם חי מחוייב להתפרנס, והוא עוסק בהוראה. מורה מצויין הוא בעיר, לא מן הזולים. אומרים עליו שהוא משתכר יותר ממאה רובל לחדש בחמש שעות של עבודה.
משתוקק חיים למלא רצון בנו, אבל כיצד יכול הוא להגיע למורה כזה?
הבריק לו רעיון במוחו. הרי מורה זה אינו יושב ברחוב תחת כיפת הרקיע. ודאי שצריך לו חדר למעון. ביתנו, ברוך-השם, מרווח. יש בו חדר גדול ומטבח מרווח, שאפשר לחלקו בוילון. אפשר שיקבל המורה את החדר הגדול בשכר ההוראה ואנו נצטמצם בחדר-המטבח.
והרי מורה זה אינו מלאך. צריכות לו שתי סעודות ביום, אפשר יזמין מזונותיו אצלנו ועוד נרוויח בו.
הסכימה גם חנה על הדבר. טרחה, היא אומרת, אינה שווה אצלה שום כסף. כלום יכולה היא להוציא אותה הטרחה לשוק ולמכרה בכסף? היא תטרח, תבשל, תכין, תכבס לבניו, וחזקה שתרוויח אצלו כמה שתרוויח.
היא כבר חשבה לחזור אחר דייר. לאמיתו של דבר, למה לה חדר גדול כזה? חיים הוא יושב קבוע על קרונו, אורח עראי הוא כאן בלילה. הירשלה גם הוא אינו כל היום בביתו. נשארת רק היא, נשמה בודדה אחת. די לה זווית אחת במטבח. ואלא מאי, בנוגע לשינה? בלילה בקיץ ישנים גם בחצר. בחורף מועיל הצמצום לחום החדר במיעוט הסקה. אין אסון כשבעלת-הבית חיה קצת בדוחק. הבית שלה והדוחק שלה. ברוך השם, שאינה דיירת.
הסכים גם המורה גרוסברג. נעים לו להתאכסן בבית הדיוט המוני יותר מאשר אצל איזה בורגני. הלא אוהב המון הוא.
ושלשתם אינם מתחרטים על הדבר. נתקיימה נבואת חנה. היא מרוויחה קצת אצל אורחה. והעיקר, הירשלה לומד אצל האדון גרוסברג.
ובלילי-שבתות, בשעה שחיים פנוי ונשמתו מצוחצחת ומסוגלת לשיחה אפילו עם אדם כאדון גרוסברג, נכנס הלז, יושב אצל השולחן ומשיח. חפץ הוא לרכוש את נפשות הסבל ואשתו לתורתו בתיקון העולם.
והוא מציע דברים, מערער על העושק ועל הסדר המושחת. ולדוגמא הוא מעמיד את חיים עצמו, עושה לו חשבון, כמה מרוויחים אחרים מעבודתו, כמה נשאר לו. אחרים אוכלים, שותים, משמינים, מתענגים וצוברים, צוברים הון, שאינו שלהם.
“הכול צריכים לחיות בשווה. הכולן צריכים לעבוד בשווה וליהנות בשווה. הון ונכסים, זה אינו של יחיד, זה קניין הרבים. יש לכל יחיד רשות ליהנות ממנו ובלבד שיהי עובד.”
מקשיב חיים לתורת גרוסברג מתוך דרך-ארץ ושותק. וחנה פוקחת עליו עיניה ובולעת את תורתו. זה היה באמת עסק טוב, מהרהרת היא.
וכשהוא יוצא, פונה חיים לשאתו מתוך קריצת-עין וקמיטת-מצח.
“חנה,” לוחש הוא ואומר, “הרי אדם זה… היזהרי ממנו. הוא שונאנו שונא נורא.”
“שונאנו?” תמהה חנה, “כלום אין חשבונו עולה יפה? הרי באמת הדבר רע. כמה מוצצים את דמך.”
“כך. החשבון חשבון צדק, אבל… הוא שונאנו.”
“שונאנו?”
“ודאי! הלא שמעת, הוא שונא לבעלי-הון ונכסים.” מוסיף חיים וסוקר את פינות ביתו, כאדם שמביט על ספינתו שעמד עליה נחשול בים.
אז מרגישה גם חנה את טעמו של דבר, ומסכימה לדעת בעלה.
“נקל להם לאותם הקבצנים להפקיד נכסים זרים, מפני שאין להם כלום,” פוסק חיים ואומר מתוך נחת-רוח של גאווה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.