להורים

לאלמנות

ליתומים

לחברים

לכל שומרי זכרם

 

דבר הרמטכ"ל רב־אלוף גדי איזנקוט    🔗

מאז ומעולם היתה דרכם של השריונאים לנכס צאן ברזל במורשת הקרב של צבא ההגנה לישראל. פעם אחר פעם זינקו הלוחמים למרכבות הפלדה ויצאו בראש הכוח הלוחם כדי למלא את משימת ההגנה על המדינה. דפי ההיסטוריה שלנו מעוטרים בעשרות סיפורים על לוחמי שריון שעמדו בגבורה בקו האש וסיכנו את חייהם למען ביטחון מדינת ישראל.

הספר “חשופים בצריח” מצליח להעביר לקורא את סיפורו הייחודי של חיל השריון לאורך השנים – הוא משלב בין מחקר מקיף על תולדות החיל ותיאור קרבות השריון במלחמת ששת הימים ובין קולותיהם ותחושותיהם של המפקדים והחיילים מהשטח.

כרמטכ“ל, אני רואה חשיבות גדולה בשימור המורשת המפוארת של חיל השריון, בהנגשתה לציבור הרחב ובהנחלתה לדור ההווה של לוחמי השריון. קורות החיל בשנותיו הראשונות ראויים לשמש לנו כמצפן גם היום: מצפן בחירום ובשדה הקרב, מצפן בשגרה ובמטה. תולדותיו טומנות בחובּן את עוז הרוח ואת הרעוּת שהפגינו השריונאים תחת אש וכיצד הצליחו מפקדי החיל לקחת כוח מוגבל ומאולתר של טנקים מיושנים ולעצבו לכדי אוגדה משוריינת המשמשת כאגרוף הפלדה של צה”ל.

בחמשת העשורים שחלפו מאז יצא הספר השתנתה המציאות הביטחונית לבלי הַכר. כפי שהפאטונים, השרמנים והצנטוריונים המיתולוגיים שימשו את החיל בעבר, כך טנקי המרכבה המשוכללים משמרים כיום את תפקיד חיל השריון בחזית הלחימה ואת מעמדו כחלק מרכזי מיכולתנו להגן ולנצח. בכל עימות עתידי שבו נפעיל תמרון יבשתי, לכוחות משוריינים עוצמתיים ומקצועיים תהיה חשיבות מכרעת לתוצאות המערכה.

שנים רבות חלפו, אך דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי “האדם שבטנק ינצח”.

בהוקרה,

רב־אלוף גדי איזנקוט –ראש המטה הכללי

שבט התשע"ז; פברואר 2017

 

עוצבת הפלדה (פנימי)    🔗

יום ב' כ“ו אייר תשכ”ז 5.6.1967

חיילי עוצבת הפלדה!

ניתן האות.

היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהוגף בידי התוקפן המצרי.

שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האוייב. לא ששנוּ אל הקרב הזה. האוייב רצה בו. האוייב פתח בו. והאוייב יקבלנו אחת – אפיים.

* נזכור:

זו הפעם השלישית הונף עלינו הפגיון המצרי. זו הפעם השלישית שגה האוייב באשלייה המטורפת: לראות את ישראל כורעת על ברכיה.

בדם. באש ובברזל נעקור מלבו הפעם את המזימה הזאת.

* נזכור עוד:

אין לנו מלחמה באזרחי מצרים. איננו חומדים את אדמתם ואת רכושם. לא באנו להחריב את ארצם ולא לרשת אותה.

* אנחנו מזנקים כדי למעוך את ריכוזי־הכוח שהתכוונו לאיים על שלומנו.

* אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי.

* אנחנו מזנקים כדי למגר את מזימת ההשמדה.

היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת־הפלדה. והארץ תרעד תחתיה.

מפקד העוצבה

דף קרבי זה נכתב בידי מפקד האוגדה האלוף ישראל טל וסמ"ר במילואים עמוס עוז.

 

הקדמה    🔗

בהתעצמות צה“ל בשנים האחרונות נטל חיל השריון חלק חשוב. חיל השריון היה לכוח ההכרעה של צה”ל ביבשה, וכך היה בכל זירות מלחמת ששת הימים. יחידותיו הבקיעו את המערכים המבוצרים בסיני ופשטו בחצי האי, הן הבקיעו את חומת רמת הגולן, והן שהביאו הכרעה מהירה בגדה המערבית.

כחיל המוני שונה חיל השריון מחיל הרגלים, שקדם לו ככוח ההכרעה ביבשה. שכן חיל השריון הוא חיל טכני. שונה הוא גם מחיל האוויר, בהיותו המוני, לא רק למתנדבים המחוננים בסגולות מיוחדות. כחיל טכני הוא תלוי לא רק באיכות ובמשמעת הפנימית הטובה של אנשיו, אלא גם בגורם אובייקטיבי – המכונה, הטנק. האלוף טל אמר: “חייל, גם אם הוא רעב וצמא, יוכל להתאזר, להסתער ולנצח. טנק, אפילו הנאום הציוני המלהיב ביותר לא יזיזהו ממקומו אם אין בו דלק או אם מכונתו מקולקלת.”

תחזוקתם הטובה של הטנקים, הידע להפעילם ולנצלם כדבעי חשובים בחיל השריון לא פחות מנכונות אנשיו, מדבקותם במטרה. לצורך התחזוקה הטובה והניצול המרבי נדרשה בחיל השריון, כחיל טכני המוני, משמעת שונה מזו שצה"ל היה רגיל לה. משמעת של מילוי פקודה באשר היא פקודה, כי לא היה אפשר לצפות ולא לחכות עד שהכול יבינו את תוכן הפקודה, יסכימו לה וימלאו אותה מרצון והבנה. לא כאשר מדובר במערכת מסובכת כטנק, שלו מערכות הידראוליות, אופטיות, באליסטיות, מכניות ואחרות. מידה מסוימת של כפייה נתבעת בכל צבא, ומידה גדולה יותר בחיל טכני המוני, ומידה זו גרמה לחיכוכים ולמשברים.

הזיקה לטנק נעשתה לא מרצון, לא מאהבה, אלא מכורח הקיום. אם נראה את מלחמות ישראל במדינות ערב כמלחמות קיום, הרי הטנק הוא אחת הדוגמאות המאלפות לכך שמלחמת הקיום היהודית בישראל תובעת עיצוב אופי ונוהג כדי להבטיח את ההצלחה בה. הטנק הוא כלי לחימה התובע מאנשיו תכונות שבחיי היום־יום אינן שכיחות בקרב תושבי ישראל.

שני אלה, היות המלחמה מלחמת קיום ותביעותיה מחייל החובה ומאיש המילואים, הם הנושא של ספר זה. מלחמות הטנקים מתוארות בו על רקע התפתחות חיל השריון והכנתו ליום המבחן שלו. למלחמת ששת הימים קדמו מלחמת הטרקטורים ומלחמת הטיית הירדן בצפון, מלחמה שהיא חלק בלתי נפרד ממלחמת ששת הימים, לפחות מבחינת חיל השריון. באלה פותחה תותחנות הטנקים ובאלה נבחנה המשמעת של אנשי החיל, באלה חושלו האנשים והאמצעים לקידומו של חיל השריון, לעתים תוך מאבקים נפשיים קשים. לדידי, אין להבין את מלחמת השריון ביוני 1967 בלא להכיר את מלחמת התקריות שלו בצפון. לכן כרכתי את השתיים בעלילה אחת.

בחצי האי סיני ניטש אחד מקרבות הטנקים הגדולים שהיו מעולם. המצרים הציבו קרוב לאלף טנקים כנגד שלוש אוגדות צה“ל, שלהן מספר טנקים קטן יותר. קרבות טנקים בגודל זה, אף כי לא כמוהו, היו רק בחזית הרוסית במלחמת העולם השנייה. מספר ההבקעות הרב ביותר נפל בחלקה של אוגדת טל. בעשרים וארבע השעות הראשונות ללחימתה היה עליה להבקיע חמש פעמים יעדים מבוצרים. ביממה זאת התקדמה שבעים ק”מ והשמידה שש חטיבות אויב. תוך שמונה שעות הגיעה יחידת החילוץ שלה לעורפו של האויב בקו ההגנה הראשון שלו. אלה שיאים במלחמות הטנקים. בחרתי אפוא בתיאור מפורט של מלחמות אוגדה זו משני טעמים. מהטעם שנשאה בעול הכבד ביותר ומהטעם היותר פשוט, ככתב צבאי הוצמדתי אליה על ידי מפקד יחידת הקשר לעיתונות של דובר צה"ל. עם אוגדת האלוף טל עברתי את תקופת ההמתנה ועמה נסעתי במסלול קרבותיה.

גם לו היה אפשר לתאר את כל יחידות השריון ומפקדיהן ולמנות את כל מעלליהן, לא זו היתה מטרת הספר. כוונתי היתה להסתפק באנשים ובמאורעות המבליטים את האופייני (לדעתי) לקידומו של חיל השריון, את עקת מלחמת הקיום של ישראל ואת דרך מלחמתו של חיל השריון. לא הכול מותר לפרסום ומכאן גם גורם שרירותי בבחירת המאורעות והאנשים. בהכרח נגרם עוול ליחידים וליחידות שתרומתם הרבה אינה נזכרת כאן, לעתים גם מהטעם הלא מוצדק כל כך של חשש לחזור על הדברים. על כך אני מבקש סליחה. את המשתתפים בעלילת הספר בחרתי אני, ושוב, מסברתי כי יש בהם להבליט את נושא הספר, ולא משום טעם אחר. הצילומים בספר מנציחים אירועים המתוארים בספר, שנעשו על ידי לוחמים וצלמים שנלוו אליהם. קנה המידה לבחירתם היה שייכותם לסיפור המעשה.

סייעו בידי אנשים רבים, ולא אוכל למנות את כולם כדי להודות להם בשמותיהם. תהיה תודתי הנאמנה נתונה למפקדת גי“ש, למפקדים ולחיילים בחיל השריון שסייעו בידי ברוב אדיבות. אולם אני חב תודה לאחד שלמרבה הכאב כבר אינו איתנו, לסגן־אלוף אהוד אלעד, מפקד גדוד הפאטונים של חטיבה ש'. הכרתיו כרב־סרן, כאשר מלאו לו 31 שנה, בתקופה שהציבור, הכנסת והממשלה היו אחוזי חרדה מריכוז הצבאות הערביים, ואנשינו נערכו למלחמת קיום. מרס”ן אהוד אלעד שאבתי את האמונה שננצח במלחמה. מעולם לא נסך בי איש בטחה כה רבה, והוא היה לי לסמל של אנשי היחידות הקרביות של צה"ל, שהשרו מרוחם על כולנו.

תל אביב, א' בשבט

31 בינואר 1968

שבתי טבת

חלק ראשון: הצבא מגיח

 

פרק ראשון: רותם חדש    🔗

בצהרי שבת, 13 במאי 1967, החנה אילן יקואל, בן 24 חסר שלושה חודשים, את הפיז’ו 404 של אביו לפני ביתו של האלוף טל ברחובות; עבר בחצר הנטועה מנגו; עלה בשלוש המדרגות לבית בן הקומה האחת, ודפק על הדלת. דוקסי, כלבו השחור של האלוף, קידם אותו בנאקות שמחה. אשת האלוף, בתו ובנו פתחו זרועות לקראתו. תמיד היה אילן אורח רצוי בבית מפקד גיסות השריון.

בעיקר שמח לבואו האלוף עצמו. אף כי נודע האלוף טל כקפדן, חיבב את אילן, שהיה בעבר ראש לשכה שלו.

אף על פי כן חרד אילן מפגישתו עם האלוף טל. הוא בא להודיעו כי החליט להפסיק את לימודיו בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב וכי בדעתו לטייל חודשים אחדים, לתהות על טיבו של עולם.

שמונה חודשים לפני כן, באוקטובר 1966, פג חוזה שירות הקבע של אילן. המטה של האלוף טל לחץ על האלוף כי ישכנע את ראש הלשכה שלו לחדש את חוזה השירות. כך נוהגים לגבי כל קצין מבטיח. האלוף טל רצה כי יוסיף אילן לשרת בצה“ל וימצא בו תעודת חייו. גם ידע כי אם יבקש זאת מאילן, ייעתר לו. אף על פי כן תמך האלוף ברצון ראש הלשכה שלו ללמוד באוניברסיטה. בכך היו שיקוליו שיקולי אב, לא שיקולי מפקד בצה”ל. את הטובים מבקש צה"ל לעצמו.

האלוף טל היה משוכנע שאילן הוא מהטובים ביותר, וכי לגדולות נועד. אבל רצה שיגיע לגדולתו במהרה, ובצבא שורר פרק זמן מינימלי בין מעבר מדרגה לדרגה. שנים תחלופנה עד שיגיע אילן למשהו בצבא. עם זאת ביקש האלוף מאילן שיעבור קורס מפקדי פלוגות שריון בטרם ישתחרר מצבא הקבע. לצורך זה האריך אילן את שירותו, והשתחרר רק בסוף פברואר 1967. אז הוצב בחטיבת המילואים המשוריינת ק', כמפקד פלוגה בדרגת סגן.

את לימודיו באוניברסיטה החל עוד בטרם סיים את השירות הצבאי. האלוף טל טרח אישית שיתקבל אילן לחוג לפסיכולוגיה. חוג זה מבוקש מאוד, ולפני תחילת שנת הלימודים נערך לו קונקורס. מארבע מאות מבקשים התקבלו רק כארבעים. אילן התקבל לחוג לאחר שהחלה שנת הלימודים, ומחוץ לקונקורס. ד"ר סובול, ראש החוג, היה שנים רבות מפקד הענף הפסיכולוגי באגף כוח אדם במטה הכללי.

עתה ציפה אילן שידוּן אותו האלוף טל ברותחין.

לתמיהתו קיבל אלוף טל את החלטתו בהבנה. גם היה לו פנאי לשיחה על גורל אנוש ועל תכלית האדם, כפי שנהגו לשוחח מאז.

אך האלוף היה שלֵו. שום עב לא הקדיר בעיניו את הרקיע המדיני והביטחוני. מאמץ צה"ל העיקרי עתה נועד להצלחת המפגן הלילי והמצעד הצבאי ב־15 במאי בירושלים, לרגל יום העצמאות. בישיבת המטה האחרונה של גיסות השריון דנו בניכוש עשבים במחנה מפקדת הגיס. האלוף הצית לו סיגריה של אחרי סעודת הצהריים, שקע בכורסה שבחדר האורחים וגבו אל ארון הספרים, שבו ספרי פילוסופיה ומלחמות שריון, ופנה אל אילן שמצא לו מקום בכורסה שלשמאל מפקדו. האלוף טל אמר כי במקום שיהיו לימודי אילן מלוּוים מאבק פנימי בלתי פוסק, אולי מוטב שיצא לשאוף רוח בעולם הגדול, להתבונן אל הליכותיו. אולי כך ימצא את עצמו ואת התכלית שאליה יישא עיניו. אילן היה מאושר לשמע הדברים האלה.

עתה הרהיב עוז לספר לאלוף על המבחן האחרון בעל פה. המרצה שאל אותו, כשאלת פתיחה, “מה נתן לך הקורס שלי?”

“שום דבר,” השיב אילן.

“בכל זאת,” ניסה המרצה לדובב, “מה קיבלת בקורס?”

“שום דבר,” אמר אילן.

האלוף צחק. שיחתם ארכה על ספלי קפה שחור. שוב שוחח האלוף על תורת שפינוזה, על היות הטבע סיבת עצמו ועל זהות הטבע ואלוהים, על היעדר התכליתיות ושלטון הכורח. אילן היה רגיל לשיחת האלוף. בעבר, בפעם הראשונה, הדהים אותו האלוף כאשר אמר כי הייחוד – הדגל, האומה, המסורת הלאומית – הם המביאים רע על העולם, מלחמות וקטל. אבל הייחוד הלאומי עודו מנהגו של עולם, וגם עלינו לנהוג כך. מה גם שפעם בפעם קמים על העם היהודי להשמידו. בתמצית הדברים, אמר האלוף טל, הרינו משרתים בצה"ל כדי להגן על ילדינו. “כדי להציל את בני,” אמר אז האלוף לאילן ההמום, “אני מוכן להשמיד את כל העולם.” תחושת השואה היתה חריפה אצל האלוף טל, כאצל יהודים רבים בישראל. גם לא היה לו ספק כי כוונת הערבים להשמיד את היהודים תושבי ישראל.

כאשר קם אילן להיפרד ממפקדו הנערץ ומבני ביתו, היה לבו קל ושמח. הנה יצא לחפש את תכלית האדם, במסע שראשיתו בארצות הברית. הצעיר המאושר התניע את הפיז’ו ונהג בה ביד אמונה לתל אביב. זה אך סיים קורס למורי נהגות. בשנות לימודיו באוניברסיטה חישב להתפרנס משיעורי נהיגה. עתה השתחרר מעול זה, ויכול לנהוג לעצמו כציפור דרור, חופשי בעולם הגדול והפתוח.

הוא הפנה את המכונית לרמת חן, נהג בנפתוליה ועצר ליד חווילת אמידים, מוצלת בנופי אילנות עבותים. הוא תקע בצופר פעמים אחדות והחריד את שלוות הפרבר.

מיה, שהיתה בחברת חבריה, ניתרה אל החלון.

“אילן! השתגעת?” קראה.

“קפצי מהר למטה,” ציווה עליה, קצר רוח.

תמירה, דקת גזרה וארוכת רגליים דילגה במדרגות ורצה אליו בלב הולם. שוב ניצתה התקווה בעיניה הכחולות הגדולות. שב אליה אילן. לפני שלושה חודשים אמר לה שאינה בשבילו, כי היא מסמלת את המוסכמות, בעוד הוא אינו יודע מה יבקש מהחיים. אילן אמר שהוא מחפש את האהבה האידיאלית וכי אם ייפרדו אולי ימצא את האידיאל. “אז לך חפש,” אמרה לו, והוא אמר לה, “גומרים.” אף על פי כן לא ניתַק הקשר ביניהם, ומדי פעם היו נמשכים זה לזו. יש והיה בא בחצות הלילה ותוקע בצופר הפיז’ו. אולי בא הפעם לבשר לה כי החליט לרכוש מקצוע, להקים בית, להתבסס?

“הפסקתי ללמוד,” אמר לה במכונית הדוהרת.

מיה פתחה עליו פה: “אילן, אתה יפה, אתה חכם, אתה נבון, אתה נחמד, אתה הכול, אתה הכי מקסים שיש בעולם, אבל תגיד, אילן, למה שיהיה לך חוסר ביטחון עצמי כזה?”

אילן: “אני לא יודע.”

מיה: “ממה אתה בורח?”

אילן: “לא יודע.”

מיה: “מה אתה מחפש?”

אילן: ״לא יודע."

בלשכת האלוף טל נפגשו לראשונה, והיא טירונית בת תשע־עשרה בשירות חובה. כאשר נקשרה ביניהם אהבה והוא אמר לה שהוא מהרהר בעתיד של איש צבא, אמרה לו, “או אני או הצבא.” מיה ידעה מה היא רוצה, וזה היה קודם כול בית מבוסס. פעם ראתה את תלוש המשכורת של האלוף טל וכמעט השתבצה. אביה השתכר פי שלושה יותר. “בובה,” אמר לה האלוף, “אנחנו משרתים בשביל אידיאלים, לא בשביל הכסף.” המשפט נשמע לה יפה והִרבה את הערכתה לאלוף, אבל גם שיכנע אותה שהחי על משכורת צבא הקבע אינו איש בשבילה. היא ידעה לגבור על רגשותיה, כדי שלא יפילוה בפח של מחסור. אבל עתה היתה מוכנה לכול, אפילו שיחתום אילן על שירות קבע בצבא, ובלבד שיבוא הקץ להתחבטות, לתהייה ולייסורים. היא היתה מוכנה להינשא לו ובלבד שישקוט.

“אני רוצה לשאת אותך לאישה,” אמר אילן, “אבל תחילה עלי לדעת מה אני רוצה בחיים.”

״בארצות הברית?"

“נתחיל בארצות הברית,” אמר.

“אתה לא פטריוט,” אמרה מיה.

“בטח שלא,” אמר אילן. “מה זה פטריוט? לו הייתי נולד בצרפת, הייתי צריך להיות פטריוט של צרפת. לו הייתי נולד באנגליה, הייתי פטריוט של אנגליה. איו דבר כזה, פטריוטיות.”

“הצרה שאתה באמת חושב כך,” אמרה לו מיה בתוכחה. “לו היית קצת פטריוט, לא היית מתחיל עם כל החיפושים האלה בכל העולם. היית יושב כאן.”

אילן שתק. הוא היה מסוגל לשתוק שעות רבות. אבל שתיקתו היתה משרה שקט, היתה מסוגלת למלא את נוכחותו תוכן. היה לה נעים בחברתו. הם נסעו ושתקו.

“לאן אתה נוסע?” שאלה.

”לאושרי," אמר.

“למג”ד?" אמרה בכעס. תמיד היה עליה להתחלק באילן עם המג"ד אושרי.

“אושרי חזר מארצות הברית ויוכל לתת לי עצה,” אמר אילן.

“אז סע אליו לבדך.”

לפני ביתה ישבו דוממים במכונית רגעים אחדים.

“מתחשק לך לראות את המצעד?” שאל.

“לא, תודה,” אמרה.

אילן התניע את המכונית. “אז… שלום.”

“תבוא עוד להגיד שלום?”

“כן,” הבטיח ונסע.

*

ב־14 במאי 1967 הוכרזה בחשאי כוננות בצבא מצרים. לפי הידיעות שמסרו סוריה וברית המועצות לממשלת מצרים, האמינה מצרים כי ישראל ריכזה שלוש דיוויזיות בגבול הסורי וכי צה"ל יתקוף את סוריה, אם לא יומנע מכך, ב־16.5 או תכף אחרי כן.

אלה היו ידיעות חסרות שחר. אפילו שתי פלוגות ישראליות לא היו מכונסות בגבול הסורי. אבל גלגלי המאורעות החלו לנוע.

* * *

ב־15 במאי היה המצעד הצבאי הטקס המרכזי ליום העצמאות ה־19 של ישראל. השנה היה המצעד בירושלים, לאחר ששנים רבות פסחו עליה. מצעד צבאי בירושלים עורר תמיד רוגז בין־לאומי מחמת מעמדה של העיר. ישראל טענה לריבונות עליה כעל בירתה, אך המדינות התומכות בהחלטת או“ם ראו בירושלים עיר בין־לאומית. הסכם שביתת הנשק עם ירדן הגביל את סוגי הנשק המורשים בכניסה לירושלים, ולכן לא יכול צה”ל להפגין בה עוצמה צבאית. להפגנת עוצמה צבאית היה עליו לערוך את מצעדיו בערים אחרות. במצעד יום העצמאות ה־19 השתתף טור רגלים בלבד, ללא רכב קרבי משוריין וללא מטס אווירי. הממשלה ניסתה ככל שיכלה לגרוע מהמצעד כל מה שעלול לעורר רוגז מעבר לגבול ובאו"ם. היה זה מצעד צנוע מאוד, שלא משך צופים רבים, ושמבחינה מסוימת תאם את מצב הרוח הכללי בישראל, המושפע מקשיים כלכליים ומאבטלה גוברת.

האלוף ישראל טל, שהטנקים שלו לא השתתפו במצעד, נעדר מבמת המצעד. עם רעייתו חגית בילה אחרי הצהריים שקטים בנווה מגן, בבית ידידו קצין הקשר הראשי, אל“מ משה גדרון. בשיחת אנשי הצבא השתלבה הנימה שעצמאות ישראל תלויה יותר מתמיד במאמץ הכלכלי. סוריה, הטורדנית במדינות ערב, הוכתה ב־7 באפריל מכה מוחצת. תוך דקות אחדות הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי שישה מיגים שלה. שני מיראז’ים ישראליים אף הגיעו בדליקתם אחרי המיגים לשמי דמשק. מצרים, החזקה והמסוכנת בארצות ערב, היתה שקועה עד צוואר בטרדותיה בתימן ובבעיותיה הכלכליות. הרמטכ”ל רב־אלוף יצחק רבין גם הכריז שבועות אחדים לפני כן, בהרצאה פומבית בבית המהנדס בתל אביב, כי בשנים הקרובות אינו חוזה התמודדות צבאית עם ישראל. הערכת המצב הרשמית אמרה כי עתה אין מצרים מעוניינת בהתמודדות עם ישראל.

ב־17:30 צילצל הטלפון בבית אל"מ גדרון. המפקד התורן בגיסות השריון ביקש לדבר עם האלוף טל. מקום הימצאו של האלוף ידוע תדיר במפקדתו. האלוף ניגש לטלפון. קריאתו לטלפון בכל מקום ובכל שעה על ידי המפקד התורן היא דבר שכיח. הוראת קבע שלו אומרת שיש להודיע לו מיד, בכל מקום ובכל שעה, על כל תאונה בגייסות, כתוצאה מאימונים או מתנועה.

אבל למפקד התורן לא היתה הודעה על תאונה. הרמטכ“ל מבקש מהאלוף להתקשר ללא דיחוי לביתו. הרמטכ”ל טילפן לבית האלוף ברחובות, ומשלא מצאו שם פנה לקצין התורן באגף המבצעים במטכ"ל והורה לו לאתר את האלוף טל ולהורות לו להתקשר איתו לביתו.

“המפקד,” אמר אלוף טל בטלפון.

“טליק,” נשמע הבאס של הרמטכ"ל, “אתה זוכר את ‘רותם’?”

״כן, המפקד," אמר האלוף טל.

“זהו זה, טליק.”

אף כי תפס האלוף טל במה המדובר, ביקש לדעת יותר. הוא אמר לרמטכ“ל שהוא מצוי בקרבת מקום ושאל אם יוכל לסור לביתו. האלוף טל הוא מידידיו הקרובים של הרמטכ”ל.

“קדימה,” אמר הרמטכ"ל.

“רותם” היה שמה של פקודת מבצע מ־1960. עיקרה היה היערכות מהירה להגנה כנגד ריכוז פתאומי של הצבא המצרי בסיני. אותה שנה היה אל“מ טל מפקד חטיבה ש' והאלוף רבין ראש אג”ם במטכ“ל. בוקר אחד בשעה חמש דילג האלוף רבין על המפקדה הממונה וטילפן במישרין לאל”מ טל בביתו. זה ישן שנת ישרים. ער למחצה שמע את רבין:

“המצרים בסיני עם 500 טנקים, טליק. מה אתה יכול לעשות?”

“אני יוצא מיד, המפקד.”

תוך שעות אחדות הסיע אז אל"מ טל את הטנקים שלו לקדם את ריכוז החיל המצרי.

“רותם” היה אפוא רמז בהיר. מיד טילפן האלוף טל לבית סגן־אלוף קלמן, קצין אג“ם של גיסות השריון, והורה לו להצמיד לטלפון את כל קציני מטה הגיס. סא”ל קלמן טילפן לקצין התורן במפקדת הגיס, וזה הוציא את ההתראה, בינתיים חש האלוף טל לבית הרמטכ"ל.

הרמטכ"ל זה אך חזר מירושלים, מטקסי יום העצמאות הממלכתיים. הוא סיפר לאלוף טל כי המצרים מזרימים את כל צבאם לסיני בראוותנות מופגנת. אין לדעת אם פני המצרים למלחמה, מה שאינו מתקבל על הדעת, או שנקטו תכסיס מחוכם לחלוץ את צבאם מסבכיו בתימן. כך או כך מצריך המצב כוננות.

מבית הרמטכ“ל טילפן האלוף טל שנית לסא”ל קלמן והורה לו להזעיק את מפקדת גי“ש (גיסות שריון). סא”ל קלמן נצטווה לדווח לאלוף טל בכל שעה על ההתפתחויות.

האלוף טל עצמו חזר לבית ידידיו בנווה מגן להמשך מסיבת הרעים. הוא היה למוד כוננויות, ואף כי לא היה שותף לדעה כי הסתבכות הצבא המצרי בתימן מבטיחה לישראל שנים אחדות של שקט יחסי, לא ראה במצב החדש יותר מ“רותם” נוסח 1967. למחרת, ב־16 במאי, עתיד להיערך סיור של רמטכ“לים לשעבר בגייסות השריון. לפי התוכנית נועדו לחזות בהצגת אש בבית הספר לשריון. האלוף טל לא ראה צורך לבטל את הסיור ואת הצגת האש, אף כי למפקדי בית הספר לשריון ולקציניו יש מינויי חירום. המטכ”ל הוציא הוראות ופקודות לאלופי הפיקודים, למפקדי חיל אוויר וחיל הים, למפקדי החילות השונים ולכל מפקדי כוחות צה"ל. באמצעות רצים, בטלפונים ובמכשירי קשר נמסרו ההוראות במהירות ובדייקנות.

בהמשך הערב צילצל הטלפון בחדרו של אל"מ שמואל, מפקד חטיבה ש'.

אל"מ שמואל שהה במלון נאות מדבר בבאר שבע. חטיבתו היתה מועברת משטחי האימונים מהגליל לנגב, לצורך אימון חטיבתי מרוכז.

“שמואליק, אתה זוכר את ‘רותם’?”

״כן, המפקד," אמר אל"מ שמואל.

“זהו זה.”

“מרים דגל, המפקד,” אמר אל"מ שמואל.

ב“רותם” 1960 היה אל“מ שמואל רב־סרן מפקד פלוגת צנטוריון בחטיבה ש'. פלוגת הצנטוריון הראשונה בצה”ל. פלוגתו היתה המובחרת, והוא עצמו היה מפקד הפלוגה הבכיר בצה“ל. כבר במבצע קדש ב־1956 היה מפקד פלוגה בחטיבה 7, הראשונה שהגיעה לקו האולטימטום הבריטי־צרפתי, עשרה מילים (16 ק"מ) מתעלת סואץ על ציר איסמעיליה. שמואל, שכבר היה קצין אג”ם בחטיבה ש', הסכים לרדת דרגה בחשיבות תפקידו ולחזור לפיקוד על פלוגה, כדי לצאת במשלחת לבריטניה ללמוד את הצנטוריון, כדי לקולטו בגיסות השריון.

ב“רותם” דאז אמר לו אל"מ טל: “דע לך, שמואליק, אתה עתודה חטיבתית. מרתק ומשמיד בקרב אש. שאר הכוח מאגף ומסתער.”

“בטח, המפקד,” אמר אז שמואל.

גם אל“מ שמואל לא ראה ב”רותם" החדש משהו החורג מהשגרה. בחודשים האחרונים היתה החטיבה בסדרת כוננויות רצופה. אף על פי כן לא חזר למיטתו – טרם החלים משפעת – ולא הסתפק בפקודות בטלפון למפקדת החטיבה. הוא התלבש במהירות ונסע למפקדתו. מכל גדודיו, חשב, הדרוך לפעולה הוא גדוד הפאטונים, ש/14.

 

פרק שני: אהוד ושמאי    🔗

מפקד ש/14, רב־סרן אהוד אלעד, ורעייתו חוה נסעו ביום העצמאות לבקר בביתם שבשכונת אפרידר באשקלון. הם ביקרו חברים וגם גמרו על השכרת ביתם לשנה נוספת. במוצאי החג חזרו לדירתם השכורה בבאר שבע. אהוד היה מאוהב בפאטונים. הוא שאף להצליח בתפקידו. האלוף טל ביקש קצינים שמלבד בתכונת המנהיגות הקרבית יצטיינו בידע טכני וביסודיות מקצועית, ואותו שם על הגדוד בטרם עבר אהוד את בית הספר לפיקוד ולמטה. בכך הודלג אהוד על קצינים בכירים ממנו בגיסות השריון שהיו תאבים לפקד על גדוד הפאטונים החדש. בעוד חודשים אחדים יקבל דרגת סגן־אלוף ויהיה בצעירי סגני־האלופים בצה"ל. ב־22 במאי, בעוד שבוע, ימלאו לו 31 שנים. נכונה לו קריירה צבאית מזהירה. היתה להם עוד סיבה לקורת רוח.

שניהם היו ילדי כפר סבא ולמדו באותו בית ספר. רק שנה אחת הבדילה ביניהם, ושמונה שנות הנישואים שלהם היו כהמשך שנות חברותם בנעוריהם. הם היו קרובים מאוד זה לזו. חוה, מורה בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, הלכה אחרי אהוד בכל אשר הלך. היא נהגה לבקרו גם בהיותו הרחק בשדה. הוא נהג לספר לה על כל המוצאות אותו בצבא. עתה מילא ש/14 את חייהם, כי ילדים לא היו להם.

אבל לפני ימים אחדים נכנס אל“מ שמואל לאוהלו של רס”ן אהוד בגליל, וביקש רשות לשוחח בעניין פרטי, של אהוד. המג“ד, שהיה סגור וביישן כילד, הרשה לו. שוב ביקש אל”מ שמואל רשות, ורק אז סיפר שנודע לו על התקדמות ברפואת העקרות בירושלים. אם ייאות אהוד, ידבר עם האלוף טל, היכול לסייע בהסדר הטיפול בו. רס“ן אהוד הסכים. כאשר הביא אל”מ שמואל בשורה זו לאלוף טל, שמח מאוד והבטיח לשאת בכל שיוטל עליו. הטיפול הובטח למג"ד.

הגלדיאטור החליק בכביש הריק לבאר שבע. מקלט הרדיו השמיע מוזיקה חגיגית של יום העצמאות. שיחת הזוג השתתקה כאשר נשמע אות הזמן. השעה אחת־עשרה. שודרה מהדורת החדשות האחרונה של יום העצמאות ה־19.

קריין החדשות הודיע על כניסת הצבא המצרי לקדמת סיני, תוך מפגנים של ראווה בקהיר. אהוד האזין לחדשות בקשב. חוה הביטה באהוד, והפחד שתמיד היה כמוס עמה, הלם בה.

אהוד לחץ ברגלו על דוושת הדלק והזניק את הטנדר הצבאי למהירות רבה. “מתחיל משהו רציני,” אמר לחוה. “כנראה הלילה לא אישן בבית.”

כשהגיעו לדירה בבאר שבע, מיהר אהוד לטלפן למפקדת החטיבה. “המפקד, שמעת את…” שאל אהוד.

“בוא מיד,” אמר אל"מ שמואל. “כוננות.”

חוה עמדה לידו וראתה אותו מחייג למפקדת הגדוד. קצין אג“ם של חטיבה ש' כבר הזעיק את קצין המבצעים, את קצין הקשר, את קצין האספקה ואת קצין החימוש ואת מפקדות הגדודים. כל מפקדי הפלוגות והסמג”ד של ש/14 כבר הוזעקו. היה קושי באיתור המג"ד עצמו.

“אני בא מיד,” אמר אהוד.

אהוד כבר עמד בפתח הפתוח. הדמעות היו עולות בעיני חוה בנקל. הוא חזר אליה, ליטף את שערה השחור והחלק, ואמר, “שום דבר. בסך הכול עוד כוננות.”

“תטלפן אלי?”

“את יודעת שאני תמיד מטלפן,” אמר.

“אני רוצה לבקר בגדוד,” אמרה.

“בהזדמנות הראשונה אשלח לך את הגלדיאטור,” אמר והלך. היא ראתה אותו נבלע בחשכה, גבוה ונמרץ. דלת הטנדר נסגרה בנקישה והמנוע הותנע בשאגה. הטנדר הגיח בצווחת צמיגים. חוה חזרה לדירה הריקה. ריקה גם משום שהריהוט היה להם רק מעט. בכוננית הספרים ניצבו ספרי שריון וספרי לימוד של בית ספר יסודי. המלאי העיקרי של דירתם.

חוה נשארה ערה עת רבה. תחילה שמעה ברדיו את סופו של פסטיבל הזמר ואת זמרת הבכורה של השיר “ירושלים של זהב”. בהשמעתו הראשונה העביר השיר רטט בלבות ישראלים ברחבי הארץ. עתיד היה להיעשות להמנון המלחמה.

אחר כך גבר בה הפחד לאהוד, והיא כיבתה את הרדיו. כוננויות עדיין הבהילוה. פחדה לאהוד לא קהה עם השנים. היא בכתה.

* * *

ב־06:00 של יום ג‘, 16 במאי, התקיימה קבוצת פקודות של חטיבה ש’. החטיבה נערכה לבלימה עיקשת וקשיחה בגזרתה כדי למנוע פריצת אויב לישראל.

עדיין היתה החטיבה בכוננות מיוחדת להפעלת כוח, אם לצורכי ביטחון שוטף ואם למקרה של הידרדרות למלחמה. חיילי החטיבה צווו לשאת עמם את נשקם בכל עת.

בעת שנערכו יחידות החטיבה בגזרות שהוקצו להן, אירח האלוף טל את הרמטכ“ל רב־אלוף רבין ואת פמליית הרמטכ”לים לשעבר בבית הספר לשריון.

בינתיים נודע כי מחזקים המצרים את הקו הקדמי שלהם בקדמת סיני, כרקע להכנסת צבא נוסף. היחידות המצריות נפרשׂו במערכי החירום שלהן, והקווים הראשונים תוגברו בארטילריה ובשריון. מפקדת האוגדה של האלוף טל החלה לקבץ את חייליה.

כל אלה לא התערבו בסיור הרמטכ"לים לשעבר ובהצגת האש שנערכה לכבודם. רב־אלוף משה דיין, הממעט בדרך כלל במחמאות, אמר לרב־אלוף רבין, “פנטסטי. השריון שונה עד לבלי הכר. לא ציפיתי לחזות בהתפתחות כזאת.”

כשהיה משה דיין רמטכ“ל היו חי”ר והצנחנים כוח ההכרעה של צה“ל ביבשה. אז רחש צה”ל אך מעט אמון בגיסות השריון. עד כדי כך שבשלבי התכנון המוקדמים של מבצע קדש ראה רב־אלוף דיין את הטנקים של ש' מוסעים על מובילים בעקבות היחידות המבקיעות והפורצות של חי"ר, כשצוותי הטנקים נוסעים אחריהם באוטובוסים.

בגמר הצגת האש ראו הרמטכ"לים לשעבר את הטנקים שהשתתפו בהצגה נקבצים ומזדוודים ביחידות. קציני בית הספר לשריון החלו להיערך ביחידות השיבוץ לזמן חירום.

מפקד קורס קציני שריון, סא"ל אברהם, היה עתה למפקד גדוד צנטוריונים בחטיבת המילואים ק‘. בגדודו ק/113 היה סגן אילן יקואל מפקד פלוגה. מפקד מגמת הפאטונים בקורס קציני שריון, סרן עמוס, היה למפקד פלוגה בגדוד המילואים ת/01, ומפקד מגמת הצנטוריונים, רב־סרן שמאי קפלן, היה למפקד פלוגה בגדוד הסדיר ש/10 בחטיבה ש’.

סא“ל אברהם רצה שרס”ן שמאי קפלן יצטרף אליו. רס“ן קפלן נועד להיות סגנו, בשיבוץ החירום, ב־ק/113. אולם אל”מ שמואל ביקש את רס“ן שמאי קפלן לחטיבה ש', לגדוד הצנטוריונים ש/10, שבו שימש מפקד פלוגה מצטיין עד לתפקידו בקורס קציני שריון. סגן־אלוף אברהם סבר כי הכוננות היא בת חלוף ולא ציפה למלחמה, ולכן לא התעקש בתביעתו לרס”ן שמאי כסגנו. מכל מקום, עם ערב פקד אלוף טל על רס"ן שמאי להתייצב בחטיבה ש', בגדודו.

שמאי טילפן לדירתו באשקלון. נאוה ציפתה לשובו הביתה. הוא הודיע לה שלא יוכל לחזור.

“אני מדבר מהמחנה, נאוה,” אמר, “ולא אוכל לחזור הביתה. נאוה, אם יתקפו אותך צירים, אל תצלצלי לחברים. את מבינה?”

נאוה היתה בימי הריונה האחרונים. לידתה הראשונה של בכורם איתי בן השלוש היתה קשה מאוד. שמאי דאג: איך תמצא לבדה את דרכה לבית היולדות. אבל הוראות ביטחון שדה אסרו עליו לגלות לה כי קיים מצב כוננות וכי אם תצלצל לחבריו לא תמצא איש מהם בבית. חבריו היו כולם אנשי צבא.

“אני מבינה, שמאי,” אמרה נאוה.

“חשבי על סידורים אחרים להגיע לבית היולדות.”

״בסדר," אמרה.

“החברים לא יהיו בבית,” חזר.

“הבינותי,” אמרה.

“מה שלום איתי?”

“מקסים. הוא ישן. חיכה לך עד שנרדם.”

“מה אמר היום?” שאל שמאי.

“הוא דיבר עליך כל היום.”

“מי ראה היום את איתי?”

“זילברשץ… הוא…”

“מה אמר זילברשץ על איתי?”

“מה אמר? שום דבר לא אמר.”

“אידיוט,” אמר שמאי. “זילברשץ זה הוא אידיוט מושלם, ואני אוסר עליו לראות עוד את איתי.”

חבריו של שמאי בשריון התלו בו על דבקותו במשפחתו. “אתה כמו אישה,” נהג לומר לו חברו, רס"ן ינוש. “תמיד הילד שלך, האישה שלך, הבית שלך.” סרן עמוס, מפקד מגמת הפאטונים בקורס קציני שריון, היה אומר, “שמאי משוגע לטנקים. רק הבית שלו יכול לנתק אותו מהם.”

“נאוה,” אמר שמאי בטלפון, “אבוא הביתה מיד כשאוכל.”

“אני בסדר, שמאי. אל תדאג” אמרה נאוה.

“ברגע הראשון שאוכל, אבוא,” אמר.

ביום העצמאות, אתמול, היה שמאי בבית. לראות אותו פעמיים בשבוע זה היה יותר משיכלה לצפות. נאוה, בת קיבוץ משמר השרון, הכירה את שמאי בשירות החובה שלה. היא היתה פקידת המג"ד ב־ש/10, שבו היה שמאי קצין מבצעים. החתונה שלהם היתה חתונת השריון הזכורה ביותר. החופה הועמדה במחנה הקבע של הגדוד, על במה שהונפה בזרועו הארוכה של טנק חילוץ. הטנק והכלה הנישאת מעליו עמדו במרכז מעגל של צנטוריונים שתותחיהם ירו קונפטי לכל עבר.

שבוע אחרי החתונה ירד שמאי לשדה, לתרגיל עוצבה, וכך החלו חייהם המשותפים. תקופות ארוכות של שמאי בשדה. כאשר פיקד על הפלוגה המבצעית בגדודו כמעט לא נראה בבית. הוא היה בכוננות מתמדת בצפון, מחמת המתיחות בגבול הסורי. ארבע וחצי שנים היו נשואים עד לכוננות האחרונה, ונאוה נהגה לומר שראתה אותו רק שנה אחת. כל יום היה בשבילה ללכת לעבודה ולשכב לישון. אחר כך נכלל בסדר היום הטיפול בילד. איתי היה מקור חדווה. אבל כל יום שבא שמאי הביתה היה יום של אושר, שביקשה להצפין בלבה עד הפעם הבאה.

שמאי נסע בג’יפ לגדוד ש/10. כאן קיבל לפיקוד את פלוגה ה'. במפקדת החטיבה נתקבלה אותה שעה הפקודה להפעיל צנון לבן. הקמב“ץ החטיבתי, סגן יוסי, שלף מהכספת מעטפת שעווה ועליה “צנון לבן” ו”סודי ביותר". היה זה צופן ההפעלה לגיוס רכב מילואים. תוך שעות ספורות החלו לבוא משאיות אזרחיות, מכל הצבעים ומכל חברות התובלה בארץ. חיילים עמסו על המשאיות תחמושת ומכלי דלק.

ב־18 במאי יצאו המשאיות האחרונות של חטיבה ש' להסעת אחרוני המילואים שלה. היא היתה מוכנה לבלום כל חייל מצרי שיתקוף את גזרתה בנגב.

אולם המצרים הוסיפו לבנות את חילם בחצי האי סיני. חיל רגלים וארטילריה הוזרמו בשטף בלתי פוסק לסיני, וחטיבות השריון המצרי הוסעו אליו ברכבות ועל מובילים. ב־17 במאי החלה ממשלת מצרים בגיוס המילואים של צבאה.

* * *

ב־04:00 ב־19 במאי עצרה משאית צבאית ליד בית בשיכון דן, תל אביב. שני חיילים חיפשו את דירתו של שלום כהן והקימו שאון רב. משמצאו את הדירה, הקישו על הדלת באגרוף. הם מסרו לשלום כהן, שעיניו עודן עצומות למחצה, טופס אדום, הוא הצו לשירות מילואים. הטופס האדום היה מוּכר היטב לשלום כהן, פקיד מיכון בחברת הביטוח ירדניה.

כהרף עין התלבש. היתה לו חליפת טנקיסט בצבע זית מן המוכן. הוא חגר חגורת שין־כף (שירות כללי) ונעל נעליים סימן 2, הן נעלי קרסול שרוכות, חובה בשירות הסדיר בגיסות השריון, וחבש לראשו כומתה שחורה. בתרמילו ארז כלי רחצה, מגבת, גרביים, לבנים. בארנקו שם 30 ל"י. תוך חמש דקות עלה על המשאית סמל שלום כהן, חייל הנראה סדיר לכל דבר, אף צעיר מדי לשירות חובה.

שלום כהן גר עם אחיו בדירה, והלה נעדר ממנה. לכן השאיר לו פתק, “הלכתי למילואים.” אחיו יודיע להורים, בקריית גת. משאת נפשו של שלום היתה להשתכר כדי שיוכל להעביר את הוריו אליו.

הפתק שהשאיר לאחיו היה רגיל. מאז השתחרר משירות החובה באפריל 1966 כבר נקרא פעמים אחדות למילואים, ורק בינואר 1967 נקרא לשבועיים בצפון.

שלום כהן נולד 22 שנה לפני כן במרוקו. אבל בהיותו בן שנה עקרה משפחתו לאוראן שבאלג’יריה. ב־1960 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בעיר העולים קריית גת. כעבור שש שנים היה שלום לגיבורם של יוצאי צפון אפריקה בישראל. שלוש פעמים זכה לציון לשבח ממפקד גיסות השריון, והוא החזיק בשיא ישראלי: בתותחו השמיד שלושה טנקים סוריים, בקרבות של תקריות גבול.

כאשר שוחרר משירות החובה, עשתה לו התאחדות עולי צפון אפריקה חגיגה. “אנו חוגגים לכבוד שלום כהן, בן צפון אפריקה, סמל בגיסות השריון, ששבע־עשרה פעמים השתתף בקרבות וגילה התנהגות למופת, קור רוח, אומץ לב, והשמיד שלושה טנקי אויב… התאחדות עולי צפון אפריקה מאושרת וגאה בו, נפעמת ממנו ומבקשת להביע לו בכל חום הלב את הערצתה, אהבתה והוקרתה”, אמרה הברכה הרשמית של ההתאחדות.

למשפחתו של שלום כהן, לחבריו ולשכניו היה ברור שאם נקרא שלום למילואים יש מתיחות. לעתים נדמָה להם שבלעדיו אין גיסות השריון מסוגלים להחזיק מעמד אפילו יום אחד.

שלום כהן חשב כי נקרא לשרת בצפון. שם היתה גזרת הפעולה שלו, ושם היתה המתיחות בשנים האחרונות. על כן התפלא בראותו את המשאית פונה דרומה. בהגיעו למפקדת החטיבה נקרא לקרון המפקד.

הוא נמתח והצדיע.

“עבור לנוח,” אמר אל“מ שמואל, ולחץ את ידו של סמל כהן. לאחר שיחה קצרה שלחו בג’יפ של פלוגת הסיור לגדוד ש/10. שלום רצה לשרת בפלוגה של שמאי קפלן, פלוגתו משירות החובה שלו. אבל המג”ד, סא“ל גבריאל, הציב אותו בפלוגה של סרן אמיר. האפסנאי הכיר אותו וקיבלוֹ ב”ברוך הבא!" ונתן לו ציוד צבאי טוב, תלת־חודשי.

״אתה זוכר את המספר שלי?" שאל שלום. “אתה לובש 40,” אמר האפסנאי.

שלום חש עצמו בבית, כמו לא נפרד מהגדוד. כאן היה מוּכר ומקובל. הוא חתם על קבלת הציוד ותת־מקלע עוזי והלך להכיר את הצוות שלו לטנק. הוא נועד לטנק המ"מ רויף. זה הציג לפניו את צוות הטנק, את הנהג פופוביץ ואת הטען־קשר דוד שאוּלי.

בתום ההיכרות הוביל המ"מ את שלום למקומו וסיפר לו על הצוות. שניהם שנה בצבא החובה. פופוביץ נהג טוב, אבל הטען־קשר שָׁאולי אוהב לישון. הנסיעה בטנק משרה עליו תרדמה. אין הוא מתקשה לישון גם כשמטפס הצנטוריון בהר, מסלע לסלע.

“אם תהיה מלחמה,” אמר המ"מ, “מה שאני לא מאמין, תצטרך להשגיח עליו שיהיה ער לגמרי. אם לא, עד ששאולי יתעורר יכניסו לנו המצרים שני פגזים.”

“איך מעירים אותו?” שאל שלום.

“מכה על הראש,” אמר המ"מ.

הטנקים של הפלוגה כבר היו תחת רשתות הסוואה, והצוותות עסקו באותם אימונים שאפשר לעשותם תחת רשת.

 

פרק שלישי: שהות לחיים    🔗

בינתיים הוסיף הצבא המצרי לזרום לסיני בקצב גובר והולך. חי"ר, שריון וארטילריה נעו ברחובות קהיר בדרכם לתעלת סואץ ולסיני. במכשירי טלוויזיה בישראל ראו רבים את המצעד הנראה כאין־סופי של צבא מצרי לגבול ישראל. שופר השלטון המצרי אל־אהראם הודיע כי מצרים מוכנה לצאת למערכה ברגע שתתקוף ישראל את סוריה. בישראל עדיין ניסו לראות את תנועת הצבא המצרי לסיני כהפגנת כוח ערבית ותו לא. אך הוכרז מצב הכן גם בצבאות עיראק, ירדן וסוריה.

במידה רבה נשענה האמונה כי כוונת מצרים היא הפגנת כוח ראוותנית בלבד על כוחו המרתיע של צה“ל. בכל הקרבות מאז 1948 ניצח צה”ל את צבאות הערבים. ב־1956 הִכה את צבא מצרים מכה נאמנה. בכל הקרבות עם צבא סוריה, ביבשה ובאוויר, יצא זה בשן ועין. ההיגיון הטוב אמר כי לא יעשה עבדול נאצר צעד העלול לעורר עליו את זעמו של צה"ל ולהמיט על עצמו שואה. משום כך נעשה בישראל גיוס מילואים חלקי בלבד, כדי שלא להפריע יתר על המידה את מהלך החיים התקין של החברה והמשק.

אולם ב־18 במאי הסכים המזכיר הכללי של האו“ם, או תאנט, לפנות את חיל החירום של או”ם מסיני, כתביעת ממשלת מצרים. חיל זה הוצב בסיני וברצועת עזה ב־1957, ובמידה מסוימת היה סמל של אי־לוחמה. משפונה, הועמד חופש השיט של ישראל במצרי טיראן בסכנה. המעבר במצרי טיראן היה ההישג הגדול העיקרי שנותר לישראל ממלחמת 1956. סגירת המצרים תיראה בעיני ממשלת ישראל כצעד של תוקפנות וכעילה למִלחמה. היוכל נשיא מצרים לערוב לכך שחייליו שתפסו את עמדות או“ם בַמְצרים לא יסגרו אותם? היש לצה”ל אותו כוח הרתעה שימנע את מצרים מצַעד מכריע זה?

בשבת 20 במאי הודיע דובר צה“ל: “בעקבות כניסת כוח מצרי רב לקדמת סיני, שבהמשכה בא פינוי כוח החירום של או”ם, לפי תביעת מצרים, נקט צה”ל את הצעדים הדרושים לקדם כל התפתחות. צעדים אלה כללו גיוס מילואים מוגבל, שהושלם". היתה זו הודעה פייסנית, שאינה מתרה בנשיא מצרים לבל יסגור את מצרי טיראן. כל צעדי ממשלת ישראל נתכוונו להרגעה.

עדיין היתה בישראל אמונה שלמה בכוחו המרתיע של צה"ל.

ב־21 במאי הודיעה ממשלת מצרים על גיוס כל המילואים. רדיו קהיר מסר כי צבא מצרי כבר התמקם בשארם א־שייח', על מצר טיראן. יחידות צי מצריות עברו את תעלת סואץ כשמגמת פניהן לים סוף. אל־אהראם הודיע, “נשק חדיש ביותר מוכן לפעולה מעל הקרקע ומתחת לקרקע”. העיתון הגדיר נשק זה כבלתי קונבנציונלי. בכך כמו הדגיש את אי־רתיעת צבא מצרים בפני צה"ל.

ב־22 במאי ביקר נשיא מצרים עבדול נאצר בחברת סגנו המרשל עבדול חכים עאמר ביחידות קדמיות של הצבא המצרי בסיני, ובחייכו במלוא פה אמר משפט שייזכר לו עוד שנים רבות: “המים במצרי טיראן הם מים טריטוריאליים שלנו. אם מנהיגי ישראל וגנרל רבין רוצים מלחמה, אהלן וסהלן. חילותינו מצפים להם.” הביטוי אהלן וסהלן שגור בפי ישראלים, ועבדול נאצר נשמע להם כמדבר בלשונם שלהם. לא היה ספק בדבר, נשיא מצרים מבקש להיראות כשש למלחמה.

* * *

התפתחויות אלה הוציאו כליל את הציבור הישראלי משוויון משקלו. כוח ההרתעה של צה"ל נראה כנמס ואיננו, אם נשיא מצרים ומפקד חילותיה מודיעים בחדווה לעולם הערבי, לישראל ולעולם כולו כי יקדמו מלחמה באהלן וסהלן.

אמנם אצל שליטי ערב רב המרחק בין מילים למעשים. אף כי הכירו בישראל בחומרת המצב, עדיין סברו רבים כי סגירת המצרים עודה רחוקה. הרוב המכריע של המדינאים בישראל, בממשלה ומחוצה לה, האמינו כי המצרים יסגרו את המְצרים רק אם יידרדר המצב במזרח התיכון. כלומר רק בעוד זמן, אפילו בעוד שנים.

מקובל היה לחשוב כי נשיא מצרים יחזיק במְצרים כבאיום. אם תגיב ישראל בכוח צבאי כנגד פעולות של “מלחמה עממית”, שהן פעולות גרילה מבסיסים בסוריה כנגד הרכוש והנפש בישראל, ינסה להציל את כבוד העולם הערבי על ידי סגירת המְצרים. אם יפעל איום זה, כלומר ירסן את ישראל, יישמט מידה האמצעי היחיד להגנה על חיי תושביה, שיהיו הפקר לכל מסתנן ו“לוחם עממי” מסוריה ומשכנותיה האחרות.

רק מדינאי אחד אמר מלכתחילה כי משתפסו המצרים את המְצרים, יסגרו את השיט בים סוף בפני ישראל. בשבת, 20 במאי, יום לאחר שתפסו יחידות הצנחנים המצריים את עמדות האו"ם במצרי טיראן, אמר חבר הכנסת רב־אלוף משה דיין כי תוך ימים אחדים יכריז עבדול נאצר על סגירת המְצרים. “הוא לא יוכל לשבת על המְצרים ולראות אוניות ישראליות עוברות בהן,” אמר דיין.

שעה קלה אחרי חצות, בתחילת 23 במאי, הורה נשיא מצרים לצבאו לסגור את מצרי טיראן לשיט ישראלי, ואחר כך הודיע על צעדו זה לעולם. ב־4:15 של אותו יום הודיע אלוף פיקוד דרום, ישעיהו גביש, לאלוף טל: “עבדול נאצר הכריז על סגירת המְצרים.”

כוח ההרתעה של צה"ל נמוג כעשן.

להחזירו אפשר יהיה רק במלחמה.

* * *

ב־19 במאי קיבל ד“ר רפאל מוקדי התראה. עליו להיות רתוק לאחד משני טלפונים, לזה שבמעבדתו בטכניון או לזה שבדירתו בצלע המערבית של הכרמל. ד”ר מוקדי שירת בצה"ל במלחמת העצמאות ב־1948 ובמבצע קדש ב־1956, ולאחרונה הועבר לחיל השריון. עתה היה מפקד פלוגת הסיור של חטיבת שריון מילואים א'.

ד“ר מוקדי היה מרצה בכיר במדעי הקרקע. מחקריו היו כרוכים בבעיה המרכזית של ישראל, המחסור במים והיות מי המוביל הארצי מלוחים. יחד עם ד”ר דן זסלבסקי חקר את תנועת המלחים בקרקע וניסה לתת לה ניסוח מתמטי.

מאז 17 במאי, עת חשו בגיוס הראשון של המילואים, תמהו שני חוקרי הקרקע מדוע אין מגייסים גם אותם. הם הרבו לטלפן למפקדת חטיבה א', שהשיבה להם כי אין היא מתגייסת. ד“ר דן זסלבסקי משרת במילואים באותה חטיבה, בגדוד חרמ”ש (חיל רגלים משוריין). ד"ר מוקדי התרעם על הממשלה המחפשת פתרונות דיפלומטיים תחת שתעשה מעשה.

ד“ר מוקדי, בן 39, שיבה בשערו המידלל, החל על דעת עצמו לאתר סטודנטים השייכים ליחידתו ושהחליפו כתובת. הוא היה משוכנע כי תיקרא היחידה לשירות ורצה לעשות הכול כדי שבבוא העת יהיה הגיוס מהיר וקל. עם ד”ר זסלבסקי אף עשה סידורים בקשר להמשך הניסויים.

ב־23 במאי אחרי הצהריים טילפן הקצין התורן בחטיבה א' לטכניון והודיע לד"ר מוקדי כי משאית יצאה לאסוף אנשים בסביבתו, ואליו תגיע בערב.

בשש וחצי בערב חזר ד"ר מוקדי לביתו. הוא יצא למרפסת המטבח. בארון המרפסת, במדור מיוחד, נשמר ציוד המילואים שלו. נעלי השריון ניצבו מצוחצחות בתחתית הארון. במבצע קדש קנה אותן, ומאז היו נעלי המילואים שלו. בארון גם היו שתי כומתות שחורות. לפני חודשים אחדים, כאשר נקרא למילואים, לא מצא את כומתתו וקנה אחרת. כשחזר מצא את הכומתה הישנה בין חפצי בנו בן הארבע וחצי. הפעם חבש את כומתתו הישנה.

הוא החל לארוז את חפציו בתיק. ד"ר שושנה מוקדי, רעייתו, מדענית בחקר חלבונים, התרעמה עליו. “לא תוכל להסתדר בתיק הזה. הוא לא יספיק, רפי,” אמרה.

ד"ר מוקדי התייחס לחפצים הנלקחים למילואים כאל חפצים אבודים. אף על פי כן נעתר לשושנה ולקח את המזוודה המשובצת וארז בה את חפציו. לפני שנים אחדות יצא עם משפחתו להשתלמות בלא פולאט שבאינדיאנה, ארצות הברית. שם רכש לו שק שינה בשביל המילואים לכשישוב לישראל. שק השינה שהיה לו אבד בשירות מילואים.

באחת החנויות קנתה שושנה מעילי רוח לה ולשלושת הילדים. הצטרף ד"ר מוקדי ואמר שיקנה חולצת רוח. “למה לך חולצת רוח? הן לא תלבש אותה,” אמרה שושנה. “חולצת רוח היא דבר נפלא בשביל המילואים. כשאתה נוסע בג’יפ הסיור הפתוח ויש לך חולצה כזאת עם הברדס על הראש – זה דבר טוב.”

עתה ארז במזוודה את שק השינה ואת חולצת הרוח. עוד ארז בה חליפה נוספת של מדי זית ובטלדרס ישן שדרגות הרב־סרן היו מחוברות לכתפותיו קבע.

לבוש מדי רב־סרן ירד ד“ר מוקדי עם ילדיו לבדוק את המקלט. הדיירים עשו את המקלט למחסן גרוטאות. נערמו בו מיטות, מזרנים, ארונות, ארגזים ומצבורי ניירות ועיתונים מצהיבים. ד”ר מוקדי קרא לשכניו לעשות סדר במקלט. שכני הבית נזעקו. “זו סתם שטות,” אמרו. “לא יהיה שום דבר.” וד"ר מוקדי בשלו. בעזרת הילדים נוקה המקלט וסודר.

כאשר כילה לנקות את המקלט באו סבתא וסבא, הורי אשתו, לקחת לטיול את דן בן השנה וחצי. כאשר שבו מהטיול ראו את ד"ר מוקדי עולה על ארגז המשאית הצבאית. סבא תמה מאוד על כך, כי בתא הנהג ישב קצין נמוך בדרגה מחתנו.

המשאית לא הרחיקה. רב־סרן מוקדי פקד על הנהג להחזירה לביתו. “מה קרה, רפי?” שאל הקצין הזוטר. בצבא קראו הכול לד"ר מוקדי “רפי”.

״יעברו שעות עד שימצא הנהג את הכתובות."

רס“ן מוקדי לקח מהנהג את הרשימה ויצא לאסוף את האנשים במכונית ווקסהול סטיישן שלו. הנהג נצטווה להמתין לו עם המשאית. עבר רס”ן מוקדי בעיר, ולאחר שעתיים, בעשר וחצי, כבר היו כל האנשים במשאית.

רס"ן מוקדי עלה לדירתו, למסור לאשתו את מפתחות המכונית. הילדים כבר ישנו, ושושנה עצמה היתה בפיג’מה. שושנה אמרה לעצמה כי שום רע לא יקרה, שכל המשבר במזרח התיכון יעבור מאליו. היא לא ירדה ללוות את בעלה למשאית. כאילו היתה יציאתו למילואים גם הפעם דבר רגיל.

כאשר אסף רס“ן מוקדי את אנשי החטיבה בחיפה, ישב עורך הדין משה חביב עם לקוח בביתו בצהלה ודן בכינוס נכסיו של מפעל טקסטיל. הטלפון צילצל. היה זה מפקד גדוד החרמ”ש בחטיבת המילואים א', שעו"ד חביב היה סגנו.

המג“ד הודיע לסגנו כי משאית הגדוד יצאה לאוספו, אולם ביקש מעו”ד חביב להקדים ולבוא, אם יוכל, עוד בטרם יגיע לידיו הטופס האדום, הקורא לו להתייצב.

הפסיק עו"ד חביב את דיוניו עם הלקוח, טילפן למפקדי הפלוגות של הגדוד המתגוררים בתל אביב והודיע להם שתוך שעה קלה יבוא לאוספם במכוניתו הפרטית.

מלתחת המילואים של רס"ן חביב היתה במחסן הגינה. יצא לקחת את ציוד המילואים שלו וראה כי נגנבו נעלי השריון שלו. נעל נעלי שלושה רבעים מעור זמש שסוליותיהן גומי. נפרד מאשתו גילה ויצא לדרכו.

אוהב היה לקחת איתו למילואים מאפה בית של אשתו. לפני כל שירות מילואים היתה גילה אופה למענו עוגיות ואורזת אותן בקופסת פח, כדי שתישמר פריכותן. הפעם גם ממתקים לא לקח עמו.

עו“ד חביב, הקרוי בפי כל “מוש”, שוחרר מהצבא ב־1952, והוא אז בן 22, בדרגת רס”ן. חזו לו עתיד צבאי מזהיר. הוא השתחרר מצבא הקבע כי לא הסכין לכך ש“כל אחד שיש לו פס אחד יותר מאשר לי יגיד לי מה לעשות, אפילו הוא טיפש כמו הקיר”. בעת שירותו בצבא נתבע למשפטים אחדים. מתמרד היה ונמרץ וחביב מאוד על הבריות.

עוד בשירות הקבע שירת בחיל השריון והיה מאנשי קורס ב', קורס שהיה מאושיות השריון הישראלי. אולם הוא יצא מהקורס עד מהרה, כי לא הסכין לשבת בתוך טנק. “אני נחנק בתוך טנק,” אמר לגילה. “יהודים לא נוצרו בשביל טנקים, וטנקים לא נוצרו בשביל יהודים. אני ממש נחנק כשאני יושב במקום אחד ולא יכול לנוע.”

הוא עבר לחטיבת חי“ר. “בחיל רגלים,” אמר לגילה, “אני בטוח, אני רואה הכול, אני לא סגור ואני יכול לנוד ברגלי.” אבל הרבה נחת לא רווה. צה”ל החל להשתריין, והוא הועבר לגדוד חרמ“ש. במקום בטנק נסע בזחל”ם.

למוש היו בעיות במילואים. הוא אהב את צה“ל. אבל קשה היה לו להסתגל לדבר אחד – להשכמת בוקר עם שחר. לא היה אכפת לו מתי שכב לישון. הוא היה מסוגל לעבוד כל הלילה. אבל שונא היה לקום בבוקר. מעולם לא קבע פגישה לפני תשע בבוקר. רק חברו, ח”כ שמעון פרס, היה זוכה לוויתור מצדו, לפגישה בשמונה וחצי. במילואים זו היתה בעיה קשה. הסמג"ד היה חייב להשכים. יש והיה מתחיל את עבודת המילואים כשרק עינו האחת פקוחה.

בשירות המילואים האחרון שלו מצא שקשה לו. רבות התביעות מאנשי השריון. הם נתבעים להיות נמרצים, נחרצים וממושמעים. רק לגילה, השותפה לכל סודותיו, אמר, “זה לא נעים, גילה. אולי זה הגיל ואולי הבריאות, אבל קשה לי, קשה לי במילואים.” כאשר פרש מהגדוד המג“ד הקודם, ידידו ד”ר פנחס זוסמן, כשנסע לשתי שנות השתלמות בכלכלה בארצות הברית, ביקש מוש לפרוש עמו מהגדוד. אבל מפקד החטיבה, אל“מ אלברט, שיכנעוֹ כי ייגרם נזק רב לגדוד אם יפרשו ממנו המג”ד וסגנו בעת אחת. ולא זו בלבד אלא שאל“מ אלברט גם שיכנעוֹ שיעבור השתלמות ויהיה למפקד גדוד. כזאת עשה אל”מ אלברט גם לרס“ן מוקדי. בהסכימם להיות מפקדי גדודים האריכו מוש וד”ר מוקדי את שירותם במילואים. גיל הפרישה של מפקדי גדודים מהמילואים גבוה מהגיל הקצוב לבעלי דרגות נמוכות יותר.

עם מפקדי הפלוגות הגיע מוש למחנה החטיבה. נהג החזיר את מכוניתו הפרטית לביתו. יחד עם רס“ן מוקדי נכנס לחדר המח”ט, לקבוצת פקודות ראשונה.

* * *

חטיבה א' היתה חטיבת המילואים שריון האחרונה שנקראה לדגל. עמה הושלם גיוס מערך המילואים של חיל השריון. עם שחר סקר סגן־אלוף בירו, מפקד גדוד א/112, את חלוקת הציוד במחסני החירום של הגדוד.

המחזה שנראה עתה במחסני גדוד א/112 חזר ברחבי ישראל. עתודות צה“ל הגיחו. את יסודותיו של חיל המילואים של צה”ל הניח הרמטכ“ל השני, רב־אלוף יגאל ידין. הוא היה נוהג לומר שצה”ל דומה לקרחון. רק ראשו גלוי לעין, הוא הצבא הסדיר, וכל גופו נסתר. במשך השנים שוכלל חיל המילואים והיה למערכת שמעטות כמוה בעולם.

סגן נתי מפתח תקווה, בן 25, גובה 1.80 מטר ומשקל אזרחי 95 ק“ג (“במילואים אני מפסיד חמישה ק”ג"), במדי זית, נעליים סימן 2 וכומתה שחורה, הצדיע לסא”ל בירו. צו הקריאה השיג את סגן נתי באילת, שבה עשה בשליחות מפעלי ישראל לבידוד.

נתי הוא מפקד פלוגה בגדוד המילואים א/112.

“הפלוגה מוכנה,” אמר נתי.

“עבור לנוח,” אמר בירו.

שניהם עברו לסקור את הפלוגה.

נתי גבוה בראש מסא“ל בירו המוצק והמשופם, אבל משקלם אחד. המג”ד נכנס לסככה כאריה. הצוותים אמרו לנתר על רגליהם לדום בהצדעה. אבל המג“ד שאג עליהם בקול עבה, “להמשיך בעבודה!” סא”ל בירו הוא איש צבא הקבע. שירת בחיל הצנחנים וצנח במיתלה ב־1956. כנפי צנחן על רקע אדום במדי השריון שלו.

במחסן ניצבו טנקים מסוג שרמן. טנקים אלה שמורים למלחמה ממש. את האימון הפלוגתי עושה פלוגת הטנקיסטים בטנקים מיוחדים, השייכים למתקן אימונים של חיל השריון. מנגנון של חיילים סדירים עסוק כל השנה בתחזוקת השרמנים כדי שיהיו במצב כשיר. בפרקי זמן קבועים מתניע מנגנון התחזוקה את מנועיהם, מסיע אותם דרך קצובה, ומתקן בהם את הטעון תיקון. לאחר שנבדק במועד הקבוע בכרטסת הפלוגתית, מוחזר כל טנק למקומו.

בקצה הסככה מדורים של נשק אישי וציוד אישי ופלוגתי. על אצטבות סדורות נעלי טנקיסטים, שאחת לשנה משמנים אותן. באצטבה אחרת סדורים התרמילים, שנוקו ונרחצו בבנזין. בתוכם שמיכות, יריעות אוהל, יתדות וכלֵי אוכל. במועד הקצוב לכך מאווררים את התרמילים ואת המצוי בתוכם. במדור הנשק סדורים המקלעים והתת־מקלעים, גם הם בדוקים ומשומנים במועדים מבוקרים.

אנשי המילואים עמדו בתוריהם. כל אחד קיבל ילקוט, מדים ונשק. הרוב באו בנעלי שריון מבתיהם. כל אחד חתם על טופס קבלת ציוד. אחר כך נקבצו האנשים למחלקותיהם. כל צוות יודע איפה ממתין לו הטנק שלו. מפקדי הטנקים חתמו על כרטיס הציוד של הטנק, לאחר שבדקו אם מצוי בו הציוד האמור. צוותי הטנקים החלו בטיפול השגרתי והתניעו את מנועיהם.

שאון ועשן מנועים מילאו את הסככה. פלוגת הטנקים קמה לחיים. לאחר שנים של דממה החל צבא המאובנים להראות סימני חיים.

משאיות תחמושת פרקו תחמושת. הטנקים, הריקים מתחמושת במחסני החירום, החלו להתחמש. למלא את הבטן, בלשון צוותיהם. גם דלק יש בהם רק מעט בהיותם במחסנים. מחביות דלק החלו לתדלק.

כבמטה קסם היתה הפלוגה של נתי מוכנה לתזוזה. מקבוצה מפוזרת של אזרחים היתה בן רגע לפלוגת טנקים מאומנת, מתוחמשת ומתודלקת.

סא"ל בירו פקד להעלות את הטנקים על המובילים.

“המפקד,” אמר נתי, “החוליה הטכנית לא גמרה לסמן על הטופס את הרג’קטים.”

“החוליה הטכנית תעשה את זה בזמן שמעלים את הטנקים,” שאג סא"ל בירו וכבר אמר ללכת לפלוגה אחרת.

“ואיפה יתקנו את הדרוש תיקון?” שאל נתי.

“על המובילים!” שאג סא"ל בירו.

החוליות הטכניות עוסקות בתיקונים קטנים. וכך יצא הגדוד א/112 כשאנשי החוליות הטכניות שלו מוסיפים לעבוד בתיקוני הטנקים על המובילים. אף כי טרם הוחלט על מלחמה, וכלל לא היה ידוע אם תהיה מלחמה. תמיד פעל סא"ל בירו בקדחתנות. גדודו בשדרה ארוכה לגזרתו.

לפנים חלפו שעות רבות מרגע שנקראה חטיבת מילואים שריון ועד שנעה לשדה הקרב. האלוף דוד אלעזר קיצר הרבה את ההכנות, כשהיה מפקד גיסות השריון.

היכולת לגייס במהירות צבא מאומן וגדול היא הנותנת לישראל הקטנה והדלה שהות לנשימה, לעבודה ולחיים.

 

פרק רביעי: היצטרכו ההורים ללכת?    🔗

ב־26 במאי נקראתי גם אני למילואים, ביחידות הקשר לעיתונות של דובר צה"ל. שלושת הימים שקדמו לזה היו ימי החרדה הגדולים שידעתי בחיי, לבד מהימים שבהם עמד צבאו של רומל בשערי מצרים.

הממשלה והכנסת נחרדו. ברי היה שהממשלה לא הגיבה על סגירת מצרי טיראן מתוך שחששה לתוצאות המלחמה. אין פירוש הדבר שהביאה בכלל חשבון אפשרות של תבוסת צה"ל. לא היה צורך להפליג עד כדי כך. מוראות מלחמה מודרנית לבדם עשויים להעלות פקפוק כבד בכדאיות מלחמה. בעיקר לגבי ארץ קטנה שעמה למוד סבל ושואה.

הגרסה שהילכה בירושלים היתה שניצחון צה"ל במלחמה יעלה בדם אזרחים רב. היו שנקבו בעשרת אלפים חללים והיו שנקבו במאה אלף. אלה ואלה סברו כי לא יוכל חיל האוויר הישראלי למנוע את חילות האוויר של מדינות ערב מהגיע למרכזי האוכלוסייה הגדולים והצפופים של ישראל.

עשרת אלפים חללים בישראל הריהם מבחינת היחס המספרי כמיליון חללים בארצות הברית. הריסות המלחמה ונזק כזה בנפש הם כשלעצמם שואה לעם קטן. וזה היה אומדן הממעטים.

ישראל היא מקלטם של רדופי חרב ומשטמה. אין משפחה בישראל שלא אבד לה בן וקרוב באירופה, באסיה ובאפריקה, או בישראל עצמה. אם ישיגו ההרס והמשטמה את היהודים גם בארצם שלהם, מה תכלית המדינה היהודית?

לכן נטתה ממשלת ישראל לחפש פתרון דיפלומטי־מדיני לבעיית המְצרים. סגירת המְצרים אינה מכת מוות לישראל ואינה שווה מלחמה העשויה למוטט את המדינה. אם יהיה אפשר להניע את המעצמות הימיות, ובעיקר את ארצות הברית, לקיים את השיט לישראל דרך המְצרים, מוטב כך מאשר מלחמה. ב־24 המריא שר החוץ הישראלי אבא אבן לצרפת, לבריטניה ולארצות הברית כדי לעקוף את המלחמה כמוצא יחיד מהמשבר.

היסוסי הממשלה להגיב בכוח כבדו משום שני טעמים. האחד שגם צמרת צה"ל התייחסה בכובד ראש ליכולתם של צבאות ערב לגרום הרג רב בישראל. האחר, בעל השפעה מפליגה, היה עמדתו של דוד בן־גוריון.

בשעת משבר נישאו העיניים לאריה הישיש. דוד בן־גוריון, איש מדיניות הביטחון התקיפה, יעץ להימנע ממלחמה ברגע זה. יתר על כן, עצתו היתה לפזר את חיל המילואים, איש לביתו, כדי להפיג את המתיחות וכדי ליצור אפשרות מעבר לשלב חדש, נוח יותר לישראל.

הוא גרס שעל ישראל לבחור מועד נוח לה למלחמה, ולא להיגרר למלחמה במועד ובנסיבות הנוחים לאויביה. המועד והנסיבות היו לרעת ישראל, לדעת בן־גוריון, משום שישראל היתה בודדה ומשום שמדינות ערב החלו להתלכד נגדה, כך שצה"ל ייאלץ ללחום ביותר מאשר חזית אחת.

כלל ברזל שגור בפי בן־גוריון. גם אם תנצח ישראל חמישים פעם את מדינות ערב, אין הן חדלות להתקיים. אך די שינצחו מדינות ערב את צה"ל פעם אחת, וישראל חדלה להתקיים. בכך ביטא את תחושת הציבור בישראל, שכל מלחמה של ישראל היא מלחמת קיום.

על כן תמיד ביקש בן־גוריון להבטיח מראש את סיכויי הניצחון של צה"ל, אם בהפתעה אסטרטגית ואם בבעלי ברית. במאי 1967, כאשר כל הצבא המצרי מכונס בעמדותיו בסיני וכאשר בכל יום מצטרפת מדינה ערבית נוספת לחזית המצרית נגד ישראל, לא נראו לו סיכויים לניצחון נוח. גם בן־גוריון חשש מאובדן רב בנפש לישראל המנצחת. יתר על כן, לא היה לישראל שום בעל ברית. בעלי הברית דרושים לישראל לא רק בעת המלחמה, ולא רק כספקי נשק, אלא גם לאחריה.

רושמו של המאבק הבין־לאומי לאחר מלחמת סיני ב־1956 נחרט היטב במשנתו של בן־גוריון. כנגד התביעה באו“ם לנסיגת צה”ל מסיני עמדה ישראל בודדה. ארצות הברית וברית המועצות יחד ניהלו את המסע נגד ישראל ותבעו את נסיגתה המלאה בלא להבטיח את השלום תחילה.

כך שאפילו שוב ינצח צה“ל, עשוי הוא לנצח לחינם. כל הישגיו במלחמה יבוטלו ויהיו כלא היו בלחצה של דעת הקהל הבין־לאומית. עצתו של בן־גוריון היתה אפוא לדחות את המלחמה למועד ולנסיבות הנוחים לישראל. גם ח”כ משה דיין, גיבור סיני ואיש ביטחון תקיף, היה בדעה שהמועד והנסיבות אינם יפים ליוזמה ישראלית. אולם בניגוד לאחרים ראה את המלחמה כבלתי נמנעת. דעתו ביחס ליוזמת מלחמה ישראלית שונתה רק בסמוך למינויו לשר הביטחון במקום לוי אשכול, ראש הממשלה, שעד 1 ביוני היה גם שר הביטחון.

כך שבהנהגה המדינית של ישראל לא היה איש שיתבע להגיב לאלתר בכוח על סגירת המְצרים ועל ריכוז החילות המצרים בסיני. צעדיו הנמרצים של נשיא מצרים עבדול נאצר היכו בתדהמה את הציבור הישראלי ואת הנהגתו והחדירו היטב לתודעה את החשד שמא יש יסוד לחדוותו שלו לקראת מלחמה.

שני דברים יכלו להקנות לעבדול נאצר את ביטחונו, חשבו בירושלים. האחד – נשק סודי. האחר – תמיכה מלאה של ברית המועצות. הדאיג זה האחרון, שמא כל צעדיו של נשיא מצרים אינם אלא הקטע הגלוי בתוכנית מלכודת סובייטית. חששו שמא המושכת בחוטים היא ברית המועצות, המכוונת את צעדיה להתבססות במזרח התיכון. כנגד אפשרות כזאת מן ההכרח להבטיח בעל ברית נגדי, ואסור להיחפז למלחמה בטרם יובררו הדברים לאשורם.

בכל תקופת היסוסיה לא הדריכה הממשלה את הציבור, והוא נותר חסר אינפורמציה ופתוח לכל החששות והפחדים. הציבור נחלק לשניים, לזה שנשאר בבית ולזה שנקרא למילואים בצבא.

בציבור האזרחי, שרובו זקנים, נשים וילדים, החלו לפעול במהירות ובעוצמה כל הרפלקסים של עם המורכב מפזורות הגלות. הוחל באגירה, ועד מהרה נעלמו ממדפי החנויות הסוכר, האורז והקמח. ולאחריהם גם השימורים, הנרות וגלילי נייר הטואלט. האוגרים היו אנשים בעלי ניסיון חיים עולמי. מהם שזכרו את הפוגרומים, עת נסתרו יהודים בבתיהם שבועות רבים עד יעבור זעם, ומהם שזכרו את מחסורי מלחמת העולם הראשונה. רבים זכרו את מלחמת העולם השנייה ורבים זכרו את המהומות והרדיפות בערי ערב ובאפריקה הצפונית. מתושבי הארץ הוותיקים היו שזכרו את המחסור בזמן מלחמת העולם הראשונה, ורבים זכרו היטב את האגירות הגדולות במלחמת העולם השנייה.

דומה כי בשום מקום בעולם לא נתכנסו אנשים עם ניסיון וחוויות מלחמה ומשבר כבישראל. רק מצער היה שההתנחלות בארץ האבות טרם הספיקה למחות את מנהגי העבר מתושבי ישראל וטרם הספיקה להקנות להם טבע חדש.

בעקבות השמועות, החששות וההתנפלות על החנויות הלך ורווח הפחד בציבור האזרחי וכמעט גבל בפאניקה ממש. בלבו של זה כמו לא היה ספק, לאחר 23 במאי, שהנה באה מלחמת שואה.

נסיעתו של שר החוץ אבא אבן לצרפת, לבריטניה ולארצות הברית רק הגבירה את התחושה כי אכן כוחן של מדינות ערב רב להן הפעם מכוחו של צה"ל והנה חזר העם היהודי לנשק המגן המסורתי שלו, צעקת הגוואלד באוזני העולם הנאור.

הרגשה זו, ששוב לא הצבא מגן אלא צריחת הצילו, גברה עם הישמע ההדים מאירופה למצב שנוצר במזרח התיכון. מפלגות סוציאליסטיות וליברליות בישראל פנו לאחיותיהן באירופה, ואלה מיהרו להעיר את מצפון העולם להגן על ישראל. ז’אן פול סארטר, שזה אך ביקר בישראל ובמצרים ותהה על מקורות האיבה, גם הוא קרא לעולם למנוע מישראל שואה שנייה. אותות אלה של כוונות טובות ספק אם עודדו את הציבור האזרחי בישראל. כאמור, פחדיו גברו מחששו כי הקריאות למצפון העולם הן מָגינו היחיד מכליה.

בינתיים הגבירה מצרים את עמדתה כמנהיגת עולם ערבי מתאחד. ב־24 במאי התירה ירדן כניסת צבאות עיראקיים וסעודיים לשטחה. לבנון החלה בגיוס, ו“צבא השחרור” של שוקיירי קיבל ממצרים נשק כבד והציב אותו מבית חנון ועד רפיח, לאורך רצועת עזה. לעומת ריכוז חילות זה עסקו ארצות הברית ובריטניה בדיונים על מימוש כוח בין־לאומי שיבטיח את חופש השיט לישראל במצרי טיראן, אבל לא של כלי שיט ישראליים. צרפת הציעה פעולה מאוחדת של ארבע המעצמות העולמיות לפתרון הסכסוך במצרי טיראן, וב־25 במאי דחתה ברית המועצות את ההצעה הצרפתית. ב־26 במאי הכריז מזכיר האו"ם או תאנט כי סגירת המצרים מסכנת את השלום, אבל לעומתו הודיע עבדול נאצר במצרים, “אם ניכנס לקרב נגד ישראל, מובטח לנו הניצחון.”

ב־27 במאי, מוצאי שבת, חזר שר החוץ אבן מוושינגטון ללוד ומיהר לישיבת לילה של הממשלה. הנשיא ג’ונסון ביקש מישראל דחייה של שבועיים בכל יוזמה צבאית. היתה זו בקשתו לדחייה שנייה. שר החוץ אבא אבן הביא תקווה כי בשבועיים אלה תנסה ארצות הברית לממש את חופש השיט הבין־לאומי לישראל במצרי טיראן באמצעות פעולה משותפת של בריטניה וארצות הברית.

ביום א' בערב, 28 במאי, הודיע קריין קול ישראל כי צפויה הודעה משודרת לאומה מאת ראש הממשלה. דומה היה כי כל ישראל צמודה למקלטי הרדיו, דרוכה בציפייה חסרת תקדים. בגמר הישיבה השבועית של הממשלה חש לוי אשכול לאולפני קול ישראל ושידר הודעה חיה, בלא להקליטה תחילה.

לוי אשכול כינה את חסימת מצרי טיראן, “תוקפנות נגד ישראל”. כך, סוף־סוף, כשבוע לאחר חסימת המְצרים, לא באה תגובה בכוח, אלא הגדרה רשמית למעשה שמהותו היתה ברורה לכול. לאחר זאת אמר ראש הממשלה כי צה“ל ערוך ונכון לגונן על ביטחונה של ישראל והודיע כי תימשך הכוננות הצבאית. “אין ספק,” אמר, “כי ההתגייסות של צה”ל ונכונותו לכל מבחן היוו ומהווים גורם מכריע בהמרצת הפעילות הבין־לאומית לביטול מהיר של ההסגר.” ולאחרונה אמר כי: “קבעה הממשלה הנחיות להמשך הפעילות המדינית בזירה העולמית, המכוונת להמריץ את הגורמים הבין־לאומיים לנקיטת אמצעים להבטחת חופש השיט הבין־לאומי במצרי טיראן.”

תוכן הודעת ראש הממשלה לאומה היה מדכא. והנה לרוע המזל, גם איבדה עינו של ראש הממשלה את השורה שבה קרא, והחל לגמגם, ואף נשמע לכל המאזינים כשהוא לוחש לעוזרו ושואלו היכן הוא קורא. וזה שר הביטחון.

אך תוכנו של הנאום חייב היה להדאיג את הציבור יותר מדרך היגויו של ראש הממשלה. בהודעה משודרת זו הובלטה הטעות שבהבנת המצב. הבעיה שעמדה בפני ישראל כבר לא היתה סגירת המְצרים, אלא אובדן כוח ההרתעה של צה"ל. בלעדיו לא תוכל ישראל הקטנה להתקיים מול אויביה, שהם ארבעים לאחד, ואף יותר.

הניסיון לטפל בסגירת המצרים כבבעיה כלכלית־מדינית, בסיוען של מעצמות גדולות, היה מוטעה מעיקרו. טעות זו היתה מתבהרת יותר לו הצליח ניסיון זה. שכן מה דמות היתה אז לישראל, החיה בחסדן של מעצמות הטורחות לשמור למענה על מעבר חופשי במים בין־לאומיים? בהודעתו לאומה לא אמר ראש הממשלה כי המעצמות עושות למען חופש שיט ישראלי במְצרים, אלא בין־לאומי. בכך היה כאן מקום לפרשנות, שעבדול נאצר יסכים למשל לתת מעבר חופשי לנמל אילת הישראלי לאוניות הנושאות כל דגל בעולם מחוץ לדגל הישראלי.

מרגע שסגר עבדול נאצר את המְצרים, מרגע שקידם התמודדות עם ישראל באהלן וסהלן, מרגע שריכז את כל צבאו בסיני וליכד סביבו את צבאות סוריה, עיראק, ירדן ואלג’יריה שוב עמדה בפני ישראל הבעיה שעמדה בפניה ב־1948, לחדול או להיות.

דומה כי עבדול נאצר לא נשא עיניו למוצא טוב יותר מאשר הבטחת השיט במצרי טיראן לנמל ישראלי על ידי פעולה בין־לאומית. מעולם לא כפרה מצרים בזכותן של אומות אחרות לעבור בנתיבי המים הסמוכים לה, אלא רק בזכותה של ישראל. מצרים מכירה בזכות הקיום של כל המדינות מחוץ לישראל.

כדי להתקיים במקומה חייבת ישראל לעמוד בכוחות עצמה, לא בחסדי מעצמות זרות. זה כלל מר וקשה, המתקיים בקורבנות. מרגע שאין ישראל יכולה לעשות זאת, להגן על ריבונותה בכוחות עצמה, אין לה סיכוי של קיום כמדינה עצמאית וריבונית.

בחייו הארוכים של עם ישראל קורים נסים. טעותה של הממשלה, היסוסיה וחולשת הנהגתה היו הנס שקרה לעם ישראל ב־1967. לעם ישראל, כי ספק אם ללא מדינת ישראל יוכל העם היהודי להתקיים זמן רב.

הנס היה שעיני העם בישראל נפקחו לראות את סכנת ההשמדה המאיימת עליו, ותפס כי חייו בידיו.

* * *

במשרדי יחידת הקשר לעיתונות של דובר צה"ל היו המוני עיתונאים זרים. מהם שהיו כאן ב־1948 וראו בתקומתה של ישראל וכמו באו הפעם לראות באובדנה. פילסתי לי דרך אל מפקד היחידה. לאחר שחוילתי וניתן לי שק שינה – זה היה כל מה ששרד ממחסן הציוד של יחידת הקשר נאמר לי שעלי להתייצב למחרת, יום ו' 26 במאי, באוגדת טל, אוגדת השריון.

אני זוכר היטב את הלילה שקדם לרדתי לאוגדה. חלונות הדירה כבר הודבקו בסרטי ארג, הנורות נצבעו בכחול, והילדים צווו שלא להיבהל למשמע צפירת האזעקה.

עם שחר, כאשר קמתי לדרכי, חיבקתי את ילדי. בהיות הצעיר בחבורה בזרועותי, בן השלוש, חשבתי על רגשותיהם של אבות יהודיים במשך אלפיים שנה. “מבקשים את נפשך בני,” ניתרגמה אותה הרגשה למילים, “על לא עוול, על לא דבר ובלי שנדע למה ומדוע.”

רוחי היתה עגומה. ישראל נראתה לי כאותו פצוע המוטל בקוטב, הרחק ממקום יישוב, שכוחותיו עוזבים אותו וחיות הטרף מתהדקות סביבו בטבעת מצטמצמת והולכת, ככל שהן חשות בחוסר אוניו. מצרים, סוריה, עיראק, ירדן, אלג’יריה, כוויית… כל יום נוספה ארץ אויב לטבעת המתהדקת.

 

פרק חמישי: חוה בגדוד הפאטונים    🔗

ממפקדת האוגדה שלחוני ישר לחטיבה ש', וממנה לגדוד ש/14. הפאטונים של הגדוד היו כולם תחת רשתות, וחנו בשדרה שליד צומת מגן, בגזרת רפיח. הסמל הביאני אל טנק המג“ד, שרשתו היתה גדולה יותר. רס”ן אהוד אלעד, בגרביים ובגופייה, היה שרוע על אלונקה ששמיכות צבאיות נפרשו עליה. מאחורי עדשות משקפיו היו עיניו אדומות מחוסר שינה, וחוטמו, אדום גם הוא, בלט מעל שפמו.

המג“ד הזדקף וישב באלונקתו, בחוסר־רצון כלשהו, ותחב את רגליו בנעלי השריון הגבוהות והשרוכות שלו. כך יכול לעשות כי בצדן הפנימי של הנעליים היה חתך שנפתח ונרכס ברוכסן. המג”ד משך את שני הרוכסנים בשתי ידיו בבת אחת והיה נעול ושרוך למעלה מקרסוליו כהרף עין.

“נעליים מעניינות,” אמרתי.

“הרוכסן מאפשר לחלצן ולנעולן במהירות,” אמר המג"ד. “כך יש לנו הזדמנות לעתים לתת מנוחה לכף הרגל. פעם לא היו חולצים את הנעליים.”

המג"ד לבש את החולצה והזדקף מלוא קומתו.

“מה זה אני שומע שאצלכם בעיר יש פאניקה וחוטפים סוכר, זה נכון?” שאל.

״כן,״ אמרתי.

“ורחוב דיזנגוף נראה כמו תשעה באב. זה נכון?”

“במידה מסוימת,” אמרתי.

“היהודים השתגעו, השתגעו לגמרי. ומה, זה נכון שיש שרים בממשלה שלא רוצים מלחמה?”

״נכון,״ אמרתי.

“היהודים השתגעו,” אמר המג"ד וחגר את חגורתו, לשון האבזם מימין. “אם רק היו נותנים לנו, היינו שוברים אותם בשני רגעים. אבל מה, יושבים על התחת ולא עושים שום דבר, אז מיום ליום הם מתעצמים כאן. אתמול היתה כאן פלוגה, היום גדוד, מחר חטיבה. מה קרה ליהודים?”

רס"ן אהוד הרים את יריעת הרשת וביקשני לצאת לפניו לשדרת האשלים. “בוא תראה את הגדוד, כל מי שרואה את הגדוד נעשה לו טוב על הנשמה.”

הטנקים היו סדורים תחת הרשתות למופת. רשתות מתוחות, סביבותיהן נקיות, אין נפש חיה בחוץ. הכול מתחת לרשתות. “אתמול טסתי במטוס סיור מעל השטח. למרבה הצער נאסר עלינו לעבור את הגבול. רק עד אליו. עברתי מעל הגדוד ולא זיהיתי אותו, תאר לך.”

“ממתי אתם תחת רשת?”

“עשרה ימים,” אמר. “וקודם ישבנו שלושה שבועות בתרגיל.”

״זה קשה, ועוד בחום הנגב," העירותי.

“בשריון יש משמעת,” אמר והרים את יריעת אחת הרשתות. “השריון זה לא כמו כל היהודים.”

“הקשב!” קרא הסמל.

צוות הטנק ניתר על רגליו, לדום. הסמל הצדיע.

”עברו לנוח," אמר המג"ד.

הצוות סיים לגרז את הטנק. מקלע הבראונינג 0.5 היה ממורק, ותרמילי הצוות היו הדוקים לצריח. שניים מהצוות שיחקו שש־בש ושניים קראו בעיתונים. פינת הרשת שימשה מטבח. על עששיות כוהל התבשל קפה בקופסת שימורים ריקה. שאלתי את הצוות להרגשתם.

“נמאס לחכות,” אמר הסמל. “הגיע הזמן להילחם.”

“ואתם?” שאלתי את האחרים.

״אותו דבר," אמרו. “נמאס לחכות.”

לא היה להם כל ספק בניצחונם.

כשיצאנו מהאוהל אמרתי למג"ד שהנה, תחת שהעורף ירים לחייל בחזית את המוראל, קורה ההפך, אני הוא המקבל זריקת עידוד מהחייל, העשוי ללכת מחר מול המוות.

“לא רק אתה כך,” אמר. “גם ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול. כשביקר כאן שאל לסיבת הביטחון העצמי הרב של השריון. הראיתי לו את הפאטונים ואת הבחורים והוא התרשם מאוד. חבל רק שבסופו של הביקור אמר ביידיש, 'הלוואי ולא נצטרך להם, כלומר לפאטונים ולבחורים.”

בצאתנו מהרשת שאלתי את המג“ד אם יש בגדודו השלמות מילואים. “בפלוגות ההנדסה,” אמר. נכנסנו תחת רשת אחרת, המחפה על שני זחל”מים.

נקבצה כאן חבורה עליזה של מילואים. אנשיה סירבו להשיב לכל שאלה עד שיבוא אלברטו, אלברטו מטריפולי. אלברטו הצנום שפניו גמישות ומתעוותות בנקל נקרא מעיסוקו בזחל ההנדסה, ובא. מיד ברור שהוא הרוח החיה של המחלקה. הוא משיב לשאלות בעוויות פנים ובבדיחות המפיקות רעמי צחוק מחבריו. תפקידו ותפקיד חבריו הוא לפנות את המוקשים מדרך הטנקים. כאשר נעשית האש מרק עופרת סמיך, יוצאים אלברטו וחבריו, דקרים בידיהם, ותחת גג האש הלוהטת שהטנקים של הגדוד מקימים בתותחיהם מעל לראשיהם, הם מחפשים את המוקשים. החבורה גועה בצחוק לעוויות אלברטו, המתאר כיצד הוא כושל ומועד בחפשו את המוקש הנסתר עד שהוא מוצאו, רץ כשהוא נושאו בידיו ומביאו למפקדו, רס“ן אהוד אלעד. אלברטו מחקה את רס”ן אלעד הגוער בו ואומר לו שאין כל צורך להביא את המוקשים אליו. די להניחם בצד המסילה הפנויה. אולם אלברטו קשה תפיסה, ושוב ושוב הוא מביא את המוקשים למפקד, ועם כל מוקש שהוא מביא ומניח לרגליו הוא שואל את המפקד, “זה בסדר, המפקד? כן, המפקד?” מכיוון שהמפקד לוהט בזעמו, אין הוא עונה לאלברטו. אז מושך אלברטו בשרוולו, “המפקד, זה בסדר, המפקד? כן, המפקד?” ורק כאשר משיב המפקד ואומר, “כן, זה בסדר, אלברטו,” מרפה ממנו אלברטו ורץ כאיילה לשדה הקרב, לחפש עם חבריו עוד מוקשים. במימיקה שלו מתאר אלברטו איך חבריו והוא מוצאים מוקשים בכל מקום, בכל הארץ, בכל העולם.

מרשת מחלקת ההנדסה הלכנו לרשת אחרת. תחתיה התקיים טקס. לסמג“ד רס”ן חיים כלבת ציד, לֵיידי. לפני חמישה שבועות המליטה ליידי שבעה גורים. ארבעה גורים עמד עתה הסמג“ד לחלק למג”ד ולשלושה ממפקדי הפלוגות, סרן בנצי, סרן יום־טוב וסרן קהלני. מפקדי הפלוגות רצו את הגורים לקחתם עמם למלחמה, כקמע.

לפני שלושה שבועות בחרו אהוד וחוה בגור שלהם, שאהוד קרא לו פאטון, והשתוקקו מאוד לקחתו הביתה. אולם הם שעו לעצת רס"ן חיים להשאיר את פאטון בחיק אמו, עד שייגמל.

עתה עמד הסמג“ד לחלק את הגורים בטקס. מתחת לרשת נאספו מפקדי הפלוגות וקציני הגדוד. נהגו של אהוד הביא מבאר שבע את חוה. על שולחן המפות נערך הכיבוד, כריכים, עוגיות, משקאות קרים וקפה לאנשים. עצם שמנה לליידי ועצמות רכות לגורים. המפקדים עמדו דום על רגליהם, ורס”ן חיים העניק לכל אחד מהם גור, כמו ענד להם את סיכת המ“מ המצטיין. הוא לחץ את ידי מקבלי הגורים ואיחל להם שיזכו לגדל את הגורים למעשים טובים. אחר כך ישבו הזוכים על האלונקות, כל אחד גורו בחיקו. בחיקו של רס”ן חיים היה גור נוסף, ששמר לעצמו. ליידי נאנקה מקנאה. היא תחבה בעקשנות את ראשה שלה תחת ידו של הסמג"ד המלטפת את הגור.

“ראו,” אמר רס"ן חיים. “ליידי מקנאה בגור שלה.”

ליידי בכתה מקנאה. היא לא שמה לב לעצם השמנה שניתנה לה. פעם בפעם התנערה על רגליה והבריחה את הגורים מידיהם המלטפות של המפקדים.

מפקדי הפלוגות אמרו לקחת את הגורים איתם למלחמה, בג’יפים שלהם. המג“ד אהוד אמר לקחת את פאטון איתו, בזחל הפיקוד. רס”ן חיים אמר כי ליידי נוסעת איתו בטנק. רגילה היא להיצמד לסיפון הטנק.

כאשר יצאו המפקדים ותחת הרשת נשארו אהוד, חוה והסמג"ד, ביקשה חוה לקחת את פאטון הביתה, לבאר שבע.

“מי ישמור עליו?” שאל אהוד. “הוא יעשה לך רק צרות.”

“ואיפה יהיה כאן?”

“בזחל,” אמר אהוד.

“ואיפה תהיה אתה?”

״בטנק," אמר.

״זה בטוח?"

“ודאי שזה בטוח. הגדילו את הגדוד, וזה גדוד עצום. צאי החוצה, ראי כמה כוח יש לי עכשיו. הגד לה, חיים…”

״איך אתה נוסע בתוך הטנק, הראש בפנים?"

“ודאי. הגד לה, חיים, איך נוסעים בתוך טנק.”

“נכנסים לטנק,” אמר חיים, “אבל נכנסים ככה לתוכו, הכול. לא רואים שום דבר. סוגרים מעל הראש את המדף, ויושבים בתוך הטנק כמו במקלט נגד הפצצה גרעינית.”

חיוך דק מאוד, כמעט לא נראה לעין, חלף על שפתי המג"ד וסגנו.

“את רואה, חוה,” אמר המג"ד. “בטוח כמו בנק.”

“אתם מותחים אותי,” אמרה חוה. “באמת. מה את חושבת? אילו היו יושבים מחוץ לטנק, בשביל מה דרוש כל השריון הזה?” אמר אהוד וטפח על שריונו של טנק הסמג"ד.

“תהיה מלחמה?” שאלה חוה בחרדה.

פניו של אהוד הרצינו.

“כן, תהיה. אולי זה ייקח זמן, אבל בסוף תהיה, מוכרחה להיות.”

“המצרים זה לא צבא, חוה,” אמר רס"ן חיים. “אין מה לפחד.” “תזכרי איך ניצחנו אותם בקדש,” אמר אהוד. בקדש היה מפקד טנק.

“אבל עברו הרבה שנים מאז, אהוד. הם מקבלים כל הזמן ציוד חדיש מהרוּסים.”

“ערבים זה ערבים. אין מה לפחד,” אמר אהוד.

דממה השתררה לרגע תחת הרשת. ליידי דחקה את ראשה לחיקו של אהוד, כדי לזכות בלטיפתו, במקום פאטון.

“אהוד, מה קורה אם טנק עולה על מוקש?”

“איפה שמעת על מוקשים?”

“שמעתי בגדוד אומרים שהמצרים מניחים כל יום יותר מוקשים. מה קורה אם טנק עולה על מוקש?”

“שום דבר,” אמר אהוד.

“הולכת שרשרת, זה הכול,” אמר רס"ן חיים.

“איך נוסעים בטנק במלחמה?”

“שוב,” נאנח אהוד וקרץ קריצה נעלמת לסגנו. “נוסעים בפנים.”

״הראש בפנים והמכסה סגור?"

“הראש, הידיים, הרגליים והאוזניים בפנים, והמדף סגור. עכשיו בואי. הנהג ייקח אותך הביתה.”

יצאו שניהם עם פאטון. אבל כשהגיעה הביתה ובא הערב, חזרו אליה פחדיה.

* * *

האווירה בחטיבת השריון ש' היתה שונה לחלוטין מהאווירה בממשלה, בכנסת ובבית. כל מה שתרם בציבור האזרחי להיסוס, לפחד ולפאניקה, תרם כאן להגברת רצון המלחמה, לחידוד ההכרה כי זו מלחמת קיום ולידיעה הנאמנה שהיא בלתי נמנעת.

בגדוד ש/10 אמר לי התותחן שמואל בר מבני ברק, “בשבילנו זו מלחמה של חיים. אם לא ננצח, יצטרכו ההורים ללכת מהבית.”

יכולתי לחוש בחטיבה זעם מצטבר שיסודו השואה באירופה. האנשים במדים כמו אמרו, שוב לא יגרשו יהודים, לא יכו אותם ולא ישחטו אותם. השואה היתה יסוד לזעם זה, כי במשך שנים לא התייחסו בכובד ראש לאיומי עבדול נאצר ומנהיגי סוריה “לזרוק את ישראל לים” ולא לתעמולת השטנה הערבית להשמדת יהודי ישראל. כל עוד עמד לישראל כוחו המרתיע של צה“ל, התייחס הציבור לדיבורים ערביים אלה כרחוקים, כנאמרים מאחורי חומה בטוחה ובלתי חדירה. עתה, משסר כוחו המרתיע של צה”ל, כמו נפלה החומה. לפתע קיבלו התעמולה הערבית וריכוזי הצבא המצריים בסיני משמעות אסוציאטיבית לשואה באירופה.

הנוער הישראלי חקר ושאל, חזור ושאול, מה קרה שם באירופה? איך זה לקחו רבבות, מאות אלפים, מיליוני יהודים, והמיתו אותם כעדרי כבשים, בזה אחר זה, בלא שהתנגדו, בלא שגם ירקו בפני רוצחיהם? התשובה לכך נמצאה כמאליה במאי 1967. ליהודים באירופה לא היתה מסגרת מודרכת ומונהגת. ליהודים בישראל היתה מסגרת כזאת בצה“ל. לתוך מסגרת זו זרמו כל למודי הגלויות ממזרח וממערב. הרפלקסים של הגלות, שבעיר האיצו לאגור סוכר, הבעירו באנשים בצה”ל את רצון הלחימה. אלה שבאושוויץ ידיהם נחתמו במספרים כשהם עומדים אין אונים בפני רוצחיהם, היו כאן לאריות.

דוק, לא צה“ל כצבא סדיר אלא צה”ל כמסגרת מחושקת הקולטת את כל הכשירים בעם. בצה"ל כמו לקח העם את עצמו בידי עצמו. כשנשמע גמגומו של ראש הממשלה בנאומו לאומה ב־28 במאי בטרנזיסטור מתחת לרשת טנק, אמר הסמל, “לוי בן דבורה, תן לנו לדבר.”

רצון הלחימה היה נחלת צה“ל כולו. אחדות רצון זה החלה לתת אותותיה בהנהגת המפלגות. בכוח אחדות הרצון בצה”ל הוכנסו שינויים בממשלה והוקמה ממשלת ליכוד לאומית, שבה מונה רב־אלוף דיין לשר הביטחון.

רב־אלוף דיין סימל את צה"ל המנצח. לפני מינויו עבר במחנות הצבא כשהוא לבוש מדי רב־אלוף. החיילים והמפקדים קיבלו את פניו בכל מקום בתשואות ובקריאות הידד. רב־אלוף דיין היה האיש שהיכה את הערבים שוק על ירך, את הירדנים והסורים בפעולות התגמול הנועזות של הצנחנים, ואת המצרים במבצע הבָּזק קדש.

ב־30 במאי הוכיח עבדול נאצר כי טרם אזלו הפתעותיו. שורת צעדיו הנמרצים טרם הגיעה לקצה. יריבו חוסיין מלך ירדן טס במטוסו הפרטי מרבת־עמון לקהיר וחתם על ברית הגנה עם מצרים, שלפיה ניתן הצבא הירדני תחת פיקוד מצרי במלחמה. בכך נסגרה הטבעת המתהדקת על ישראל. אם תתמהמה ישראל עוד, אם תהסס, עלולים להצטרף לברית הערבית גם מי שאינם ערבים. כל מערכת יחסיה של ישראל באסיה ובאפריקה הועמדה בסימן שאלה. הדרוזי אומר, “אנחנו עם הצודק, שהוא המנצח.” דבריו יפים לעמי המזרח בכלל, אם לא לכולם.

ב־1 ביוני הוקמה ממשלת ליכוד לאומית בישראל, ורב־אלוף דיין קיבל את תיק הביטחון.

בטרם היה ח"כ משה דיין לשר הביטחון ידע ספקות. הוא נטה להאמין שהממשלה והציבור יבלעו את סגירה המְצרים ויראו בכך אובדן כלכלי מסוים ותו לא. אובדן שניתן למלאו מחדש בתבונה ובסבלנות יהודיות. הוא לא אבה לשמוע כי כדבר הזה לא ייתכן, פשוט משום שיש בישראל דעת קהל שלעולם לא תסכים לכך – דעת הקהל בצבא. קדרות ירדה עליו והוא ביקש לשרת בצבא. העדיף לשמש בפיקוד דרום, כמפקד בחזית המצרית. על כך שוחח עם ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שהסכים לכך.

ביום ו', 1 ביוני, נכנס רב־אלוף דיין למשרד הביטחון בתל אביב. הוא לבש חולצה לבנה ונהג בעצמו בסאאב הירקרקת שלו. הוא בא למשרד הביטחון כדי לקבל את תיק הביטחון, עוד בטרם נשבע אמונים בכנסת. לידידיו אמר בחיוך, “העם רצה אחרת. העם בחר בי.”

דומה שצדק. בחירתו למשרד הביטחון באה בלחץ דעת הקהל והיתה ביטוי לרצון העם המשרת בצה"ל. מבחינה זו נכון לומר כי העם גם נטל את הנהגתו לידיו בשעת משבר. העם רצה מלחמה ורצה לעשותה בחֵמה שפוכה.

בשלב זה היו חטיבות המילואים נתונות ללחץ כבד של מתנדבים. מי שנפטרו משירות המילואים מחמת גיל, מצב משפחתי או נכות, הסתערו על מטות הגיוס בתחינה שיקבלו אותם לשירות צבאי. מי שהיה לו קשר למפקד צבא בכיר נחשב מאושר. זו היתה הפרוטקציה המבוקשת ביותר, להסתייע כדי להיות מגויס לצבא.

בין המידפקים על דלתות הצבא היה גם אורי בן־ארי, מנהלו הכללי של מפעל הדפוס הגדול לוין־אפשטיין בבת־ים. ב־1956 היה אל"מ בן־ארי גיבור סיני. בפיקודו הבקיעה חטיבה 7 בקצימה, כבשה את מתחמי אבו עגילה ופשטה בסיני כשהיא מטילה את מוראה על חצי האי כולו.

בן־ארי נולד להיות מפקד שריון. בהנהגתו הציג השריון הישראלי את הצגת הבכורה שלו ככוח הלם נייד, מבקיע, רודף ומפתיע בעורף האויב.

לאחר קדש, ב־1957, מונה למפקד גיסות השריון והיה בדרכו להיות אלוף בצה“ל. בעקבות הלשנה נגלה כי חמש שנים לפני כן, עת שימש בחטיבת מחוז הנגב, סרח. בית דין צבאי שלל מאל”מ בן־ארי את דרגתו ופטרוֹ מהצבא. בגלל גבורתו במבצע קדש ותרומתו הרבה לגיסות השריון חנן אותו נשיא המדינה והחזיר לו את דרגת אלוף־משנה. אולם שירותו בצבא לא חודש, וגם לא ניתן לו תפקיד כלשהו בצבא המילואים ולא בהג"א.

שנה שנה, ב־29 באוקטובר, ערב־סיני הוחג בביתו חג הכומתה השחורה. מפקדי חטיבה 7 היו מתכנסים ושחים בעבר, בהווה ובעתיד. במשך השנים גדלו פקודי בן־ארי בחטיבה 7 והיו למפקדים בכירים בעצמם. ישראל טל, שהיה סגנו עת פיקד על הגייסות, היה עתה למפקד גיסות השריון.

עשר שנים ביקש בן ארי לשווא תפקיד בצבא המילואים. עתה, בקדחת המשבר המאיים על ישראל, חידש אורי בן־ארי את בקשתו. הוא פנה אל אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. במלחמת העצמאות לחמו שניהם בחטיבת הראל של הפלמ“ח (היום חטיבת הראל שריון מילואים) ואחר כך בחטיבת הנגב. האלוף נרקיס לא דחה את בקשת בן־ארי אלא העביר אותה לרמטכ”ל בצירוף המלצה. גם האלוף טל ביקש את מינוי בן־ארי למפקד חטיבת הראל. מפקד החטיבה היה אל“מ מנדי, אולם האלוף טל רצה למנותו קצין שריון ראשי לעת המלחמה ברצותו שהנושאים החימושיים והמקצועיים יהיו בידיים נאמנות בעת שהוא עצמו ייעדר ממפקדת גיסות השריון לרגל תפקידו כמפקד אוגדה. לאחר עמל קשה של שכנוע נעתר אל”מ מנדי לבקשת האלוף טל ובלב כבד העביר את הפיקוד על חטיבת הראל לאל"מ בן־ארי.

ב־29 במאי מונה בן־ארי למפקד חטיבת שריון מילואים הראל, החטיבה שבה לחם במלחמת העצמאות ב־1948, עת היתה חטיבת פלמ"ח.

ראשו, שעליו נתן את הכומתה השחורה הנושנה שלו, היה סב. הוא לבש את מדיו ודרגותיו ולקח לידו את שרביטו המפורסם, שרביט שלקח מסמל הלגיון הערבי בירושלים ב־1948. אל“מ בן־ארי הוא המפקד היחיד בצה”ל המחזיק שרביט.

בלי הרף בירכוהו בטלפון. במפקדתו של אלוף אריאל שרון בנגב הדרומי הרימו כוסית למאורע. מפקד חטיבה ש', אל"מ שמואל, שהיה מפקד פלוגה תחת פיקודו של בן־ארי בקדש, טילפן נרגש.

מתוח, גבוה, מרשים, השרביט בימינו, נדמה בן־ארי למפקד המקרין מנהיגות טבעית כפי שהיה. רק חסרו לו כלב הזאב שהיה לו במבצע קדש ונעליים. נעלי שריון גבוהות לא היו לו. ובכן הגיע לחטיבה, החונה ביער בן־שמן, בנעליים חצאיות. מקוצר הזמן לא יצא לקנות נעליים סימן 2. גם בחטיבה, שמפקדה היה המגויס האחרון שלה, אזלו כל נעלי השריון. נמצאו לו, במחסן של חטיבה אחרת, נעלי צנחנים אדומות גבוהות קרסול. נעול בהן לחם בהרי ירושלים ובמורדות יריחו.

מבחינה מסוימת שיקפה חטיבת הראל את עם ישראל המגויס כולו. היו בה חיילי הצבא הבריטי, פלמ“ח, לוחמי 1948, חיילי צה”ל ב־1956 ומפקדים סדירים של צה"ל ב־1967. כבר פעמיים לחמו למען ישראל, וזו היתה להם הפעם השלישית.

הטקס של הצגת המפקד החדש היה קצר. אל“מ בן־ארי נכנס מיד לתפקידו. בן רגע קיבלה החטיבה הלם של כוננות. לאל”מ בן־ארי נראה שהחטיבה רגועה מדי, וייתכן שתחלופנה שעות מהאות לנוע עד לתנועה עצמה. מיד פקד להניע גדודים, להרכיב צוותי קרב, לסייר.

מפקד מחלקת סיור דיווח כי בכפר הירדני יאלו יש אוהל ולידו ניצבת משאית.

“זאת גישה של חי”ר, מפקד מחלקה," אמר אל"מ בן־ארי. “טנקים אינם מתעניינים לא באוהל, לא במשאית ולא בג’יפ. מה שמעניין טנקים זה אם יש דרך שאפשר לעבור בה. מאיפה אתה בא לשריון, מפקד מחלקה?”

“צנחנים, המפקד.”

“טוב. להבא תזכור זאת.”

״כן, המפקד."

“תנועה, מהירות, העזה, זה מה שאנחנו מחפשים בשריון, מפקד מחלקה.”

״כן, המפקד."

אל"מ בן־ארי כמו לא עזב את הצבא לרגע.

חלק שני: טנק ושמו צנטוריון

 

פרק שישי: המתנה מותחת    🔗

רס"ן שמאי קפלן רטן.

כבר שבועיים שהגדוד תחת רשת, בכוננות גבוהה, והפקודה לנוע לא באה. להפך, פעמים אחדות ניתנה הפקודה לנוע לשינויי ההיערכות ובוטלה מיד, ועתה, ב־1 ביוני, ניתנה הפקודה לנוע לא קדימה אלא לאחור, למערך מגננה מובהק.

מכיוון שהיה איסור להעלות אש, אכלו האנשים מזון קר, ורובם קילקלו את קיבותיהם. המתח החל לרדת. לאנשים נמאס, והם החלו לקלל את הממשלה. במיוחד היום, יום ו'. הערב אסור להבעיר אש גם משום קדושת השבת ומחמת הרבנות הצבאית.

לפתע בא מפקד החטיבה. אל“מ שמואל עצמו נהג בג’יפ במהירות מסחררת. רק האורות הקטנים המוכחלים של הג’יפ דלקו. אחריו דהר ג’יפ סיור שהיה הליווי שלו. המח”ט נכנס לאוהל המפקדה וסקר את המצב. בו במקום החליט אל“מ שמואל להרשות להדליק אש בתנורים ולבשל מזון חם. רס”ן קפלן תמה מה חש המח“ט בלבו כאשר ביטל את האיסור של הרב הצבאי הראשי. שהרי אל”מ שמואל עצמו היה תלמיד ישיבה, ישיבת עץ חיים בירושלים, ועד לבגרותו היה שומר מצוות. אולם לאל"מ שמואל היתה חשובה קודם כול רוחם הטובה של אנשיו.

מה עוד?

רס“ן קפלן שמע את המג”ד מספר על עריקה. אב שבנו שוכב בבית החולים במחלת דם חמורה לא ביקש אפילו פעם אחת חופשה. בגלל סידורי דואר לקויים – בפרישה הרחבה של הגדוד קשה לקיים שירות דואר ער – אין האב יודע מה מצב בנו, אם הוא חי או מת. ביומיים האחרונים, עם ירידת המתח, ביקש חופשה. למפקדת הגדוד ידועה עמדת המח“ט, שאין להתיר חופשות. פעם אפילו קרע את הבקשות לחופשה שהביא לו המג”ד והפיץ את פיסות הנייר לכל עבר.

כיוון שלא ניתנה לו חופשה, יצא האב מהמחנה על דעתו עצמו. בדעתו היה לבקר בבית חולים בילינסון ולחזור. הוא הגיע עד באר שבע וכבר עלה על אוטובוס הנוסע לתל אביב. ברגע האחרון נקף מצפונו. ירד מהאוטובוס וחזר למחנה אחרי שנעדר שתיים־עשרה שעות. היש להתחשב במקרה המיוחד שלו, או היש להעמידו למשפט על עריקה?

“יש דרישה רבה לחופשות?” שאל המח"ט.

״רבה מאוד," אמר המג"ד.

"מצב הרוח?''

“שפוף.”

אל"מ שמואל פסק, “לחבוש את האב בעוון עריקה ועם זאת לשלוח מיד את סמלת הסעד לבית חולים בילינסון ולברר את מצב הבן, ולהודיעו מיד לאב.”

“מחר שבת. להדליק אש בתנורים?”

“להדליק,” אמר המח"ט. “יש ביקורת על הממשלה?”

“האנשים רוטנים ומקללים,” אמר המג"ד.

“כל מפקד שהאנשים שלו ישמיעו ביקורת והשמצה נגד הממשלה יודח מתפקידו בו במקום. ברור?” אמר אל"מ שמואל בשפתיים קמוצות.

אל"מ שמואל זה אך בא מקבוצת פקודות באוגדה. מפקדי היחידות של האוגדה אמרו לאלוף טל אותם דברים שאמרו להם פקודיהם. היה חשש למרירות. האוגדה החזקה יושבת באפס מעשה. קציני המטה דיברו על “מלחמת צ’ינוגרפים”, כלומר של תכנונים ולא של אש. בכל יום מתעצם האויב, בכל יום גדלים שדות המוקשים, בכל יום רבות סוללות הארטילריה. כל יום פירושו יותר קורבנות.

האלוף טל הגיב בחריפות על דברי פקודיו. “המלחמה הצפויה לנו עלולה להיות מלחמה ארוכה, מלחמת הקיום של ישראל,” אמר. “אנו מצווים לשמור על רוח איתנה ועל עצבים חזקים.” אחר כך הוסיף, כשהוא מעביר את מבטו על כל אחד מהמפקדים היושבים בחדר המלחמה של האוגדה, "הכוננות הגבוהה שלנו צריכה לאפשר לממשלה את היכולת לשקול את מעשיה ללא שום לחץ. כשם שאין אנו רוצים שהאויב יכתיב לה את צעדיה, אין אנו רוצים שהלכי רוח בצבא יכתיבו לה את מעשיה. שיקולי הדרג המדיני הם שיכתיבו לנו את המהלכים המבצעיים, לא ההפך. על האוגדה להביא בחשבון גם תקופה ארוכה של כוננות גבוהה. שוב, כדי לאפשר לממשלה לתמרן באופן חופשי וכדי להפיק את מרב התועלת מההתפתחויות האפשריות.

“עכשיו, כדי שיהיו הדברים מובנים לכול: מפקד שאנשיו ירטנו, ימתחו ביקורת על הממשלה או ישמיצו את אישיה, יודח בו במקום. נא להעביר דברים אלה למפקדי המשנה.”

רס"ן שמאי לא אהב את הקשיחות הצבאית ולא את הגינונים שהשתררו לאחרונה בגיסות השריון. מרגע שלקח האלוף טל את הפיקוד על הגייסות, החלה הקפדה קישחת על משמעת, על תחזוקה ועל אדיקות לתורת הלוחמה הרשמית.

בעיני רס“ן שמאי מצאו חן הצנחנים. חטיבת צנחנים של אל”מ רפול, שהיא חלק מהאוגדה, חנתה לא הרחק מגדודו. הצנחנים הילכו להם בגופיות, יחפים וללא כומתות. לראשיהם היו כובעי טמבל צבעוניים. על הצדעה גם לא חלמו. המפקד הנערץ שלהם עצמו, אל“מ רפול, היה מהלך במפקדתו כשהוא לבוש גופייה. כל אלה מסייעים לשמור על מוראל בתקופת ההמתנה, אמר רפול. אך בשריון חשבו בדיוק להפך, שההקפדה הקישחת היא השומרת על המוראל. בשריון נדרשו הכול לכפתר את החולצה עד לכפתור שלפני האחרון, ולהצדיע. אל”מ שמואל עצמו היה בודק אם השרוכים קשורים כמצוּוה, בתוך הנעל.

רס"ן שמאי היה מדוכדך גם בגלל דרגתו החדשה. הוא קיבל את דרגת הרב־סרן בדיוק כשמלָא פרק הזמן המינימלי. לאשתו נאוה אמר, “מה קרה? כולם פתאום לחצו לי את היד ובירכו אותי במזל טוב. אבל את הדרגה קיבלתי לא בגלל שעשיתי משהו, אלא רק בגלל שכך וכך שנים עברו מאז קיבלתי את דרגת הסרן. כמו שאני קיבלתי רב־סרן קיבלו רבים אחרים שאינם ראויים כלל לדרגה זו. אז מדוע עלי לשמוח שקיבלתי דרגה, בלי שעשיתי משהו ובעת שאחרים שאינם ראויים לה קיבלוה?”

שמאי אהב את האנשים. הוא היה מנגן להם באקורדיון ומזמר. הוא היה נוהג לקחת אותם במשאית הפלוגה לרחצה בים אשקלון, אבל אז אסר איסור חמור על אשתו נאוה לבוא לחוף בבגד רחצה. הוא חשב שיש צורך להבין את האנשים, לסלוח להם, לא לגעור בהם בגלל שרוך או כפתור.

אף על פי כן נטה להסכים כי יש משהו בתפיסה של מפקד גי“ש, האומרת כי המשמעת אינה ניתנת לחלוקה. אין משמעת טכנית לחוד ומשמעת לבוש לחוד; אין משמעת מבצעית לחוד ומשמעת מנהלית לחוד. השומר על נעליו וכפתוריו ישמור גם על בורגי הטנק ואביזריו. בתוכו התקומם לתפיסה זו. הוא רצה שיעשו האנשים את המוטל עליהם מתוך הבנה ונכונות, לא מתוך כפייה. אבל גם ידע שאינו יודע את הדרך להביא הבנה ונכונות בכל המשרתים בחיל טכני כחיל השריון, שהוא הגדול בחילות צה”ל.

 

פרק שביעי: הזקן שם שריון    🔗

גדוד ש/10 הוא גדוד השריון הראשון של צה“ל. ב־1948 יסד אותו “הזקן”, האלוף המנוח יצחק שדה, ממכונני פלוגות השדה ופלמ”ח של ההגנה. מפקדו הראשון היה רב־סרן פליקס ביאטוס, שדיבר רק פולנית ורוסית.

שש פלוגות היו לגדוד ומהן שתי פלוגות טנקים: הפלוגה הרוסית והפלוגה האנגלית. בפלוגה הרוסית היו עשרה הוצ’קיסים צרפתיים משנת 1935 ושירתו בה כל מי שאמר שיש לו ניסיון בשריון בצבאות מזרח אירופה. בפלוגה זו היתה שפת הדיבור והפיקוד רוסית.

בפלוגה האנגלית היו שני קרומואֵלים ושרמן ש“רכשה” ההגנה מהצבא הבריטי כשיצא מארץ ישראל. שירתו בה מתנדבים יהודים דוברי אנגלית וגם אנגלי, סקוטי ואירי שערקו מהצבא הבריטי. האירי, מייקל פלנינגן, הוסיף לשרת בגיסות השריון, עד שהתרועע עם בן שער העמקים. באמצעותו נעשה חבר הקיבוץ, התייהד ונשא לאישה חברת קיבוץ. האנגלי, מי שהיה מורה ביורקשיר ושירת במדור ההשכלה של הצבא הבריטי במזרח התיכון, נשא לאישה את סוכנת ההגנה שתפקידה היה לרגל אחריו.

פליקס ביאטוס עצמו עלה לארץ ישראל משטטין שבפולין במאי 1947. ב־1939, כאשר פלש הצבא האדום לפולין, לפי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ, נפל פליקס ביאטוס בשבי הרוסי. בשאלון שמילא כתב כי מקצועו “נהג, מכונאי”. כך כתב לפי עצת יהודים בעלי ניסיון, שאמרו לו כי מקצוע זה טוב מאחרים, מבחינת קוראי השאלונים.

ואכן, כעבור עשרה ימים בלבד נקרא לתקן מכונית סיטרואן של מפקד גבוה באֵן־קֶה־וֶה־דֵה. חיטט ביאטוס בקרבי הסיטרואן בלי לדעת בין ימינו לשמאלו. באורח פלא נדלקה המכונית וחידשה את כושר נסיעתה. ביאטוס שוחרר משביו.

אך שאלונו לא אבד. ב־1941, כשפלשו צבאות גרמניה לברית המועצות ושריוניו של גודריאן דהרו לעבר מוסקבה, גויס ביאטוס לצבא האדום, ונשלח לקורס נהגי טנקים. תחילה נהג בטנק סיור קל, בי טי/27 ואחר כך בטי/34. בטי/34 לחם בקרמנצ’וק, בצ’טאובקה, בפולטאבה ובחארקוב. ב־1943 היה סמל טנקים בצבא האדום.

ב־1943 החלו הסובייטים לכונן את הצבא הפולני הגולה שלהם. פליקס ביאטוס שהיה לקצין נשלח ללמוד במשך שישה חודשים באקדמיה לפיקוד ויצא ללחום בשורות הצבא הפולני בחזית לנינו, ליד אורשה. הוא סיים את שירותו בצבא הפולני כמפקד גדוד טנקים בדרגת מאיור.

אולם ב־1947 היה היהודי המנוסה והמלומד ביותר בלוחמת שריון בכל ארץ ישראל. יצחק שדה הרחיק לראות וראה כי מדינת ישראל תקום במלחמה, ובמלחמה מודרנית.

טנקים לא היו, אבל פליקס ביאטוס הרצה בקורס מפקדי כיתות של ההגנה בג’וערה. מפקד הקורס היה חיים בר־לב, העתיד להיות מפקד גיסות השריון ורמטכ"ל. ביאטוס הרצה ברוסית, ודבריו תורגמו לעברית. אמנם היטיב לדבר פולנית, אבל את המינוח השריוני ידע רק ברוסית.

שומעיו, מפקדי כיתות של פלמ"ח, תמהו מאוד למשמע דבריו. לא רק להגנה לא היו טנקים אלא גם לצבאות ערב לא היה שריון רב. המלחמה בכללותה נראתה אז כמלחמה שהכיתה היא היחידה המבצעית העיקרית בה. רק לאחר שנה הובנה מלחמה שפלוגה וגדוד עושים אותה. אך פליקס ביאטוס דיבר על הדיוויזיות הרוסיות והגרמניות.

בסוף 1947 יסדו הזקן וביאטוס את בית הספר לשריון הראשון. טנקים עדיין לא היו. אבל חניכי הקורס הראשון היו גם טנקים. הם היו עומדים בחצר בית הספר, ברחוב הגר"א בתל אביב. לכל אחד שלט גדול על חזהו, ועליו כתוב מספר. שומרים עמדו בקרן הרחוב, לשמור מפני המשטרה הבריטית. פליקס היה קורא, ברוסית:

״ראשון ושניים, ימינה!"

רבינוביץ וגרוסמן נעו שלושה צעדים ימינה.

“שישה ושבעה באיגוף עמוק שמאלה!”

ימפולסקי, אילני וגרוסמן פתחו בריצה מבוהלת שמאלה ועקפו את ליפשיץ וכהן.

“גרוסמן,” קרא פליקס, “לאן אתה רץ? שוב אתה מתבלבל. אתה שניים, לא שישה. חזור למקומך, בבקשה.”

גרוסמן חזר למקומו, פניו מבוישות.

“דבר כזה בשדה, גרוסמן, מקלקל את כל האופנסיבה. אתה הרי גדוד טנקים. ומה קורה לכל הארמיה שלנו אם פתאום גדוד טנקים רץ שמאלה במקום ימינה. טוב, גרוסמן. שמור על מנוע דולק ושים לב לפקודות.”

גרוסמן עשה כמצווה.

“שלושה, ארבעה וחמישה – אש!”

“בום! בום! בום!” קראו בקול עבה אידלמן, ספירשטיין ועצמון.

“זה היה יפה,” אמר פליקס.

תיאור זה מהימן, פחות או יותר, חוץ מהשמות, שאותם שכח פליקס ביאטוס, היום מנהל תחנת אגד־תיור בנמל התעופה בלוד.

גדוד הטנקים הוקם תוך שבוע, בעת ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. בעיותיו היו רבות, אך החריפה בכולן היתה בעיית הקשר. עם מפקד החטיבה, אלוף יצחק שדה, דיבר פליקס רוסית. אבל קצין המבצעים של החטיבה, סא“ל שאול יפה, לא הבין רוסית, ולא פולנית. מלבד עברית הבין רק יידיש. אלא שפליקס בא ממשפחה מתבוללת ולא ידע יידיש. גרמנית ידע. כך שהוא דיבר גרמנית אל הקמב”ץ, והקמב"ץ אליו יידיש.

פליקס לא ידע מילה אחת אנגלית. כדי לפקד על הפלוגה הדוברת אנגלית הוצרך למתורגמן. אלא שלא נמצא מי שידע אנגלית ורוסית. לכן היו לו שני מתורגמנים. אחד תירגם מאנגלית ליידיש והאחר מיידיש לרוסית.

טבילת האש הראשונה של גדוד הטנקים היתה בכיבוש שדה התעופה לוד. אולם התקפתו על עיראק אל־מנשיה ב־16 באוקטובר 1948, נכשלה. פלוגה מצרית החזיקה בעיראק אל־מנשיה.

הסקוטי, שהבריח טנק קרומואֵל מהצבא הבריטי להגנה, היה נתון במחבוש, בעוון שכרות. כאשר שמע כי מחר עם שחר יתקוף הגדוד את עיראק אל־מנשיה, ביקש ריאיון אצל הזקן. זה ניאות לקבלו, והסקוטי הופיע לפניו כחייל בריטי לכל דבר, מגולח, מבריק ומצוחצח, הצדיע בדום ושטח את בקשתו: מאחר שאין נהג מחליף בטנק קרומואל שלו, מבקש הוא שחרור מהמחבוש לתקופת הפעולה. אחריה יחזור מרצונו למחבוש. הזקן חייך את חיוכו הרחב, טפח לבחור על שכמו, והסכים.

הפלוגה הרוסית אפילו לא הגיעה ליעד, מחמת תקלות טכניות ואחרות. הכול צעקו ברדיו, “איפה הפיחוטה?” שהיא ברוסית, “איפה החי”ר?" ונפלו לתעלות. כך שלא הטנקים של הפלוגה הרוסית הגיעו ליעד ולא הפיחוטה, שהיה צריך לנוע אחריהם.

שני הטנקים היחידים שהגיעו ליעד היו שני הקרומואלים של הפלוגה הדוברת אנגלית, באחד הנהג האירי מייקל פלנינגן ובשני מתנדב יהודי מדרום אפריקה. צוותי הקרומואל התקדמו כשמפקדיהם זקופים בצריחים, מדפים פתוחים, וכך יכלו להיטיב לראות את דרכם. שני הקרומואלים נכנסו לגדרות היעד ועברו אותם. אבל בקרב נפגע והתפוצץ לאחד התותח ולאחר התקלקלה ממסרת המהלכים. הטנק נטול התותח קרב לטנק המשותק, מתנדב יהודי מדרום־אפריקה יצא מהטנק וחיבר תחת אש סמיכה של מק"בים מצריים כבל לטנק המשותק. בשובו לתאו נפגע מצרור. מתפתל נכנס לתא, הסיע את הטנק וגרר את הקרומואל המשותק לעבר קווינו.

פלוגת הטנקים השתתפה בעוד מבצעים. אולם פלוגת החרמ“ש של החטיבה השאירה לצה”ל את אחת מאגדות הגבורה הראשונות שלה. בהתקפה על עיראק אל־סואידאן נסע גנה סימן־טוב בזחל המ"פ. הזחל נפגע מתותח, וכל לוחמי הזחל נפצעו. גנה סימן־טוב נפצע בשתי רגליו. אף על פי כן הפעיל את המקלע לעבר תותחי המצרים ושיתק אותם לזמן מה. הוא חבש את החובש שנפצע וחבש פצועים אחרים, ושוב הבריח במקלע חיילים מצרים שהסתערו עליו כדי לשתק את המקלע. את כפות רגליו, שהיו תלויות, קשר כדי שלא תיטלטלנה, והוא עצמו נע ועמד על ברכיו. בלילה, בחסות החשכה, החלו הפצועים לזחול לעבר קווינו. גנה סימן־טוב שמע אנקת פצוע. לשאלתו באה התשובה, “זה גנדי. בוא תציל אותי מהר.” סימן־טוב זחל אליו, ביקשו שיחזיק בחגור שלו ומשך אותו עמו בזחילה.

בבית החולים קוטעו שתי רגליו של סימן־טוב. הוא זכה לעיטור ״גיבור ישראל".

יסודות לוחמת השריון, כפי שהיא מובנת היום בצה“ל, הונחו ביחידות אחרות. משה דיין, מפקד גדוד הפשיטה, חדר עמוק לעורף האויב בפשיטה נועזת על לוד ורמלה, בטור של ג’יפים וזחלים. הופעתו בעורף האויב, במהירות ובמקום שלא ציפו לו, מוטטה שם את מערכיו. חיים בר־לב ערך אחד מקרבות השריון בשריון הזכורים של צה”ל במבצע חורב. הוא היה ב־1948 מפקד גדוד 9 של חטיבת הנגב, ולו פלוגת חרמ"ש, פלוגת סנדוויצ’ים, פלוגת ג’יפים ופלוגה מסייעת. גדוד זה פעל בניידוּת מרובה כשהסנדוויצ’ים מופעלים כטנקים.

הסנדוויצ’ים היו המצאה ישראלית. על שלדה של משאית בנו תא משוריין. שריונו נעשה כך: בין שני לוחות פלדה דקים יצקו בטון, ומכאן שמו. על התא היה צריח, ולו צידוד של 30 מעלות לכל צד. בצריח נקבעו שני מקלעים בינוניים, אחד לפנים ואחד לאחור. הסנדוויצ’ים היו נעים בראש, אחריהם פלוגת החרמ"ש, המסתייעת בארטילריה ובאש הפלוגה המסייעת, והג’יפים החמושים במכונות ירייה נעו באגפים. הסנדוויצ’ים לחמו במשוריינים מתוצרת בריטניה שהיו בידי מצרים, ואף בטנקים.

העזה, חדירה לעורף, ניידות מהירה – יסודות אלה ללוחמת השריון העתידה הנחילו לצה“ל דווקא אנשי חי”ר. לימים היו נוהגים בצה"ל לומר כי השריונריות היא עניין של אופי, לא של מקצוע.

עובדות אלה קיפחו מאוד את קידומו של הטנק בצה“ל. אחרי ההתקפה על עיראק אל־מנשיה, באוקטובר 1948, הוחלף פליקס ביאטוס. מפקד גדוד ש/10 היה סא”ל שאול יפה, מאנשי פלמ"ח. אולם בסוף 1948 ובתחילת 1949 החלו האנשים להשתחרר מהגדוד ועד מהרה נותר ללא “רוסים” וללא “אנגלים”. מעט הידע שהיה עמם, ולו רק בהפעלת הטנק, נעלם עמם.

כשפליקס ביאטוס היה המג"ד נהג להורות למרוח את הטנקים בסולר, כדי שיהיו נוצצים, ולהעמיד אותם בשורות על קלצאלאך, משולשי עץ. ביאטוס היה קורא לטיפול ברכב קרבי משוריין קונסרבציה. ודומה כי מחוץ לקונסרבציה לא נותר ממנו ומאנשיו דבר בגדוד.

דברים רבים בגדוד לא היו לרוחו של סא“ל שאול יפה. ובעיקר לא גינוני המפקדים ה”רוסים“. המג”ד פליקס קבע שהסַפּר הגדודי יבקרו בכל בוקר בלשכתו כדי לגלח אותו. בגדוד הונהג חדר אוכל נפרד לקצינים בלבד הרבה בטרם הונהג בצה“ל חדר אוכל נפרד לקצינים ולסַמלים. המפקדים ה”רוסיים" השתכנו להם בדירות גדולות בנמל התעופה לוד, שבו שכנה מפקדת הגדוד.

מאחר שלא הבינו בתחזוקה ובהפעלה טקטית של טנקים, הקפידו על ניקיון בצורה שגבלה בשיגעון. את פנים הטנק היו מנקים בבנזין ומצחצחים בבראסו.

לצוותים הותר להיכנס לטנק רק בנעלי התעמלות. מבקרים מהחוץ נדרשו לחלוץ את נעליהם ולהיכנס לסל הלחימה בגרביים. והטנקים, כמובן, עמדו רוב הזמן על קלצאלאך.

אחת התרגולות שהנהיג המג"ד פליקס היתה חיטוי טנק מהתקפת גז. דבר שחששו לו בחזית הרוסית, אבל היה רחוק מאוד מהדעת ב־1948 במזרח התיכון. על טיפול מאה שעות בטנק לא ידעו אז דבר. הטיפול המכני היחיד שנלמד היה החלפת מצתים.

סא“ל יפה מצא שיש להזרים דם ישראלי לשריון, כלומר לבססו על חניכי ההגנה ופלמ”ח, שחשבו מחשבה ביטחונית מקורית ולא העתיקו מצבאות זרים. בצבא הבריטי, שבו שירתו ארץ־ישראלים רבים, לא שירתו ביחידות שריון. תחילה אירגן קורס א‘, שבו למדו תותחנות טנקים לפי תותחנות נ“ט. אחריו אירגן סא”ל יפה את קורס ב’. בקורס ב' החל השריון הישראלי.

ברם עוד זמן רב לאחר שנפרד פליקס ביאטוס מהגדוד והסַפּר הגדודי חדל לגלח את המג“ד בלשכתו, עוד רדפו את הגדוד שיגעונות הצחצוח והניקיון. סא”ל בורקה, שהיה מפקד פלוגת החרמ“ש בגדוד והיה המפקד הארץ־ישראלי היחיד בו, היה למפקד הגדוד ב־1950. הוא היה מפקד חרמ”ש מצטיין, אולם בבואו לפקד על גדוד טנקים עמד בפני אותה בעיה של קודמיו: על הטנקים לא ידע דבר.

אביו של בורקה היה שומר השדות של באר טוביה, ובורקה עצמו היה, לפני המדינה, נוטר במשטרת היישובים, שהפיקוד עליה היה בריטי. רגיל היה למסדר הביקורת של הקצין הבריטי. הלה בדק את הרובה בשבע עיניים. מי שנמצא ברובה שלו גרגיר חול הועמד למשפט.

חשב בורקה: אם ברובה חשוב כל כך גרגיר חול, קל וחומר בטנק, המסובך והיקר לאין ערוך מהרובה. ב־1949 נכנסו לשירות השרמנים הראשונים, ששוקמו מערימות הגרוטאות שהשאירו בעלות הברית באירופה. הטנק היה כל כך נדיר וכה יקר לצה“ל העני, שהיה ממש קדוש. בשוב הטנקים ממסע באבק בימי בורקה היה צורך בשבועיים לנקותם. כל מה שנחושת חייב היה להבריק. כשם שאת מצמד הנחושת ברצועת הרובה הבריטי הבריק בורקה בבראסו, כך תבע מאנשיו בטנקים. הוא גם לימד את השוטרים הגדודיים לצחצח את נעליהם בקיווי, נוסח הצבא הבריטי. לייצר עליהם שכבות של משחה ולהקשותה במים עד שתיווצר זגגה קשה וממורטת, ש”לפניה תוכל להתגלח."

בכל בוקר יום ו' היתה נערכת ביקורת טנקים ומחנה, ומי שלא עמד בה לא קיבל חופשת שבת. בורקה חיפש תירוץ פסיכולוגי כדי להוציא מהמילון של אנשיו “אי אפשר”. לימים עשו כן אחרים מהבחינה המבצעית, אבל הדבר החל בבחינה הצחצוחית. בורקה תבע מצוותי הטנקים להבריק את ברך הקולקטור שבמרכז הצריח, תחת הרצפה.

להגיע לברך זו אפשר רק בשכיבה ויכול רק מי שידיו ואצבעותיו מוארכות במיוחד. עם כל מנת גיוס שהגיעה לגדוד עטו הצוותים על הטירונים, למצוא ארכי גפיים. בורקה היה אומר לאנשיו, “אם אֶת ברך הקולקטור אתה מנקה, השאר מצחיק.”

בזמנו נערכו תחרויות טכניות. במגרש המסדרים הוצבו ארבעה טנקים ולידם צוותים. הגדוד כולו חזה בתחרות. בורקה היה קורא: “פָרק שרשרת!” ונמדד בשעון עצר הזמן שבו פרק כל צוות את שרשרת הטנק. בתחרות מסוג אחר מדד בורקה את הזמן שהוצרך כל צוות להגיע למפתחות הטנק. ובסוף היתה התחרות שהכול יראו ממנה – גרירת טנק. מה שבאימון הגופני בחי"ר עשו במשיכת חבל, עשה בורקה בגרירת טנק. המחלקות בגדוד היו מתחרות זו בזו בגרירת טנק מקו לקו. לכך לפחות היתה גם משמעות מבצעית כלשהי. שהיה זה, כביכול, תרגול לא רע לדחוף טנקים לקרב, כי ממילא לא הרחיקו אז הטנקים לנסוע על שרשרותיהם.

 

פרק שמיני: אורי וברן באים לשריון    🔗

קורס ב' נמשך שנה תמימה, מקיץ 1949 עד קיץ 1950. הקורס נערך במסגרת גדוד ש/10, תחילה תחת פיקודו של סא“ל שאול יפה ואח”כ של סא“ל בורקה. מפקד הקורס היה סרן ברן, שהיה גם חניכו באותה עת. ברן הוא היום אל”מ אברהם אדן, מפקד בכיר בגיסות השריון.

בתום מלחמת העצמאות הלך שמו של ברן לפניו כלוחם נועז. פלוגתו בחטיבת הנגב הרבתה ללחום וכבשה את אבו עגילה ואת אילת. אולם הוא לא רווה נחת בגדוד 7, שמפקדו היה רס“ן אורי בן־ארי, שבא לחטיבה מחטיבת הראל. אף על פי כן כאשר בחיפושיו אחרי “דם ישראלי” הגיע סא”ל יפה לברן וביקש לצוד אותו לשריון, סירב ברן ואמר, “מה, שאול? שאני אכנס לתוך איזו קופסה שיוציאו אותי ממנה בשפכטל?”

אלא שאותה עת הועמד ברן לדין משמעתי.

שבוע לאחר המשפט נפגש סא“ל יפה שנית עם ברן. הצעתו היתה, “קח לך ארבעה טנקים שרמן, אסוף לך את מי שאתה רוצה מפלמ”ח ותתחיל מאלף־בית.” ככל השרמנים שנרכשו ב־1949 באירופה נשאו גם אלה תותחים פגומים.

בעלות הברית קדחו חורים בקני התותחים, בטרם השליכו את הטנקים לגרוטאות. במצעד יום העצמאות של צה"ל ב־1949 השתתפו השרמנים והחורים סתומים בעיסה של דבק נגרים ונסורת ועליה צבע. אחר כך חבשו את הקנה בחישוק פלדה במקום שהיה מחורר. כך היה מסוגל לירות איכשהו את הקליע.

ברן אסף חמישה־עשר ילידי הארץ או חניכיה. בהם היו מנדי, מוש חביב, שעזב את הקורס לאחר זמן קצר, בייגלה, זיוי צפרירי ואחרים, המשרתים היום בגיסות השריון בתפקידים בכירים. הקורס התנהל כסמינריון, שחניכיו למדו ולימדו את עצמם.

הבחורים היו כולם אנשי חי“ר ואפילו לא ידעו לנהוג במכונית. ברן חשב שיש לעבור מהקל אל הכבד. לכן למדו תחילה נהגוּת רכב קל, וממנו עברו לנהגוּת משוריינים, ולאחריהם זחל”מים. ולאחריהם עברו לנהוג בטנקים, תחילה קרומואל ולאחריו שרמן.

המורה לנהגוּת זחל"מים היה יצחק אזרחי. הוא היה מדריך רכב בצבא הבריטי. אבל עד מהרה הוברר שהוא מבין במכונאות טנקים. איך? אוטודידקט שלימד עצמו אנגלית, היה היחיד שידע לקרוא בספרות הטנקים הלועזית. הוא למד את מערכות הטנק, ועד מהרה היה לבקי ומלומד, כי היה לו כישרון למכניקה. הוא היה למניח היסודות למכונאות הטנקים בגיסות השריון. בהמשך הקורס הצטרף אליו כחניך. ניבאו לו עתיד מזהיר בגיסות השריון, אבל מטבעו היה אינדיווידואליסט מושבע, ולאחר ריב עם חיל החימוש הוברר לו שאינו עשוי להיות איש צבא. למד בטכניון מכונאות ים ונעלם מאופק השריון.

תרגילי קשר עשו אנשי קורס ב' על משאיות. תותחנות למדו, כקורס א', על תותח נגד טנקי 57 מ“מ, מסַמל שהתמחה בתותח זה בצבא הבריטי. את תותחנות נ”ט יישמו לטנקים.

השרמנים היו 4-M, ולהם תותחי 105 מ"מ קצרי־קנה. במטווח הראשון של הקורס בבת ים – לאחר שחבשו בחישוקי פלדה את הקנים המחוררים – הוברר להפתעת כל אנשי הקורס כי כאשר יורים למטרה גבוהה אין להגזים בהגבהת התותח.

אולם עיקר הקורס היה ללימוד תכונות הטנק. אנשי הקורס רצו לדעת במה כוחו גדול, וקודם כול התפעלו מכוחו. בשרמנים שהועמדו לרשותם נסעו בכפר הנטוש נענה ועלו על בתיו. שרשרת אחד הטנקים נפרשׂה, ואז הוברר בפעם הראשונה שאיש אינו יודע איך מרכיבים את השרשרת מחדש כהלכה. אבל אז גם גילו בהפתעת שמחה כי הטנק מסוגל להתקדם גם על שרשרת אחת. כאשר נפרשׂה שרשרת של טנק נוסף, החליטו אנשי הקורס כי זה נושא שיש לתת עליו את הדעת ושבוע למדו פריקת שרשרות והרכבתן.

אחר כך הסיעו את הטנקים בחולות, בהרים, על סלעים וכנגד אילנות. פעם, כשביקשו להציג את הישגיהם לקורס המג“דים של צה”ל, נכנס טנק לתוך בית בכפר נטוש ולא יכול לצאת ממנו. תקרת הבית, שהיתה יצוקת בטון, נחה בכל כובדה על הטנק לאחר שקיעקע את העמודים שעליהם נשענה.

הטקטיקה של הפעלת שריון היתה כולה מקורית, של אנשי הקורס. מאחר שהיו אנשי חי“ר, היתה תורתם מבוססת על מנטליות של חי”ר. תורתם היתה לפעול לפי הלם ורתק, במבנים ובקצב של חי"ר.

במשך הקורס ישב אזרחי לתרגם חומר אמריקאי על אימון מחלקה ופלוגה של טנקים. בחוברות האמריקאיות היו ציורים של “עשה” ו“אל תעשה”. עד לתרגום לעברית של החומר שימשו הציורים מורה עיקרי לאנשי הקורס שלא ידעו אנגלית. כדי להעשיר את ידיעתם ולהרחיב את אופקיהם, היו מסריטים בכל ערב סרטי קולנוע שיש בעלילתם מלחמות שריון.

קורס ב' הסתיים בסדרת תרגילים בחלוצה, במסגרת פלוגתית, לאחר שמצאו כל אנשי הקורס שכבר אין הם יודעים מה עוד חסר להם. בסופו של הקורס יצא ברן לקורס מג“דים של צה”ל ומנדי נסע לצרפת, לבית הספר לקציני שריון בסומיר. שם הוברר לו לראשונה כי יש נושא ושמו סיור של עוצבות שריון.

אנשי קורס ב' הדריכו את קורס ג' וקורס ד‘. בקורס ג’ השתתף סמל שמואל, שעתיד היה להיות מפקד חטיבה ש', הראשון שגדל בה ועבר בה את כל דרגות הפיקוד החל מסמל.

* * *

מדוע היו גיסות השריון צריכים ללמוד הכול מעצמם, ומהתחלה? דומה כי יש לכך שני טעמים. האחד הוא פשוט. רוב הקצינים הבכירים והמבטיחים של צה"ל שנשארו בצבא הקבע לאחר מלחמת העצמאות היו חסרי השכלה פורמלית, ומכאן שלא ידעו שפות.

שנות לימודיהם היו שנים סוערות, של המאבק בספר הלבן בארץ, השואה באירופה, המאבק על ההעפלה וסדרת הקרבות ששימשו פתיחה למלחמת העצמאות. הם זנחו את הלימודים ונתנו את כל מעייניהם לתנועות המחתרת, או אפילו הצטרפו למנגנוני הקבע שלהן. גייסים של פלמ“ח סובבו בבתי הספר התיכוניים לעשות נפשות לפלמ”ח ושאלו מהי תעודת בגרות בשעות הרות־עולם כאלה לעם ישראל ולמדינה שבדרך? אחד ממפקדי חטיבות השריון כיום, אל“מ מוטקה, היה בגיל 17 עצור באריתריאה על ידי הבריטים בעוון פעילות באצ”ל.

כמעט רוב מפקדיו הבכירים של צה“ל לא הגיעו לתעודת בגרות בדרך המקובלת. האלוף בר־לב קיבל שנת שחרור מהצבא, עוד בהיותו אל”מ, כדי ללמוד ולהתכונן לבחינות הבגרות. האלוף ישראל טל, שהתנדב לצבא הבריטי בהיותו בן 17, למד בהיותו אל"מ בשיעורי יום ולימד בערב את האלוף דוד אלעזר את חומר בחינות הבגרות. שניהם עמדו בבחינות בהצלחה.

במשך השנים הצעיד צה“ל את מפקדיו גם מבחינה השכלתית ותרבותית. למפקדים הבכירים שקופח תלמודם בצעירותם ניתנה האפשרות ללמוד לבחינות הבגרות ולאחריהן לעשות את התואר הראשון באוניברסיטה. שלוש שנים באוניברסיטה נכנסו למחזור התפקידים של מפקד בכיר בצה”ל.

אך גם לאחר שנוסדה מדינת ישראל ושום דבר לא צריך היה להפריע צעירים מתלמודם הסדיר, רבו חסרי תעודת הבגרות בקרב הקצונה הצעירה. כי רב חלקם של יוצאי מושבים, קיבוצים ובוגרי בתי ספר חקלאיים ומקצועיים בנמשכים לשירות הקבע בצבא. מסלול הלימודים של אלה אינו דווקא לתעודת הבגרות. אבל גם כאן, לגבי המפקדים הטובים שהצבא מעוניין בקידומם, חוזרת אותה תופעה. בגיל שלושים מתחילים להתכונן לבחינות הבגרות, ולאחריהן ללמוד באוניברסיטה ובטכניון.

בצבא שמפקדים דגולים כרב־אלוף משה דיין, האלוף חיים בר־לב, האלוף דוד אלעזר (דדו), האלוף ישראל טל, אל“מ אורי בן־ארי, אל”מ אברהם אדן (ברן), אל“מ רפול ואל”מ שמואל, כרבים אחרים, לא סיימו לימודי תיכון ולא ניגשו לבחינות הבגרות במועד המקובל, אין זה חיסרון – גם לא יתרון – לצעיר המבקש לו קריירה צבאית. אם הוא טוב, יסייע לו צה“ל להדביק את הפיגור. בצה”ל מעולם לא נתנו יתרון להשכלה פורמלית. אפילו מפקדים של שירותים טכניים הוצאו ללימודים בטכניון קודם לקבלת תפקידיהם ולא נדרשה מהם תעודה עם קבלתם לשירות. בדרך זו משרתים בשירותים הטכניים של צה“ל אנשים ששירתו תחילה בחילות הקרביים, ומשנמצאו טובים לכך, נשלחו ללמוד נושאים המעניינים אותם ואת צה”ל.

מכיוון שהכול חייבים לעבור בצה“ל בסיס טירונים ובית ספר למפקדי כיתות – בצה”ל אין קפיצת דרך לבית ספר לקצינים – נבחרים לקצונה מי שהוכיחו ביחידותיהם שיש בהם התכונות הרצויות לצה"ל. תעודת בגרות אינה מקנה אפוא כניסה ישירה לבית ספר לקצינים.

הטעם האחר מורכב יותר. לא רק השריון הישראלי החל הכול מעצמו. גם החי“ר של צה”ל, אף שנסתייע בידע רב שצברו מפקדים ארץ־ישראלים בצבא הבריטי ובצבאות אחרים, חיפש לו את דרכו שלו. יחידות פלמ“ח, שהשפעתן רבה על צה”ל, היו עניות ומעטות. העוני באמצעי לוחמה ומיעוט הלוחמים מנעו מפלמ“ח לקבל מצבאות זרים תורות לוחמה מושלמות. היה על יחידות פלמ”ח להגות תורת לוחמה שתיטול את העוקץ, אם לא תבטל כליל, את שני החסרונות הנתונים. ניידות, הפתעה ולוחמת לילה היו תשובות שהתקבלו על הדעת.

עם כינונו של צה“ל לא שונו החסרונות הקבועים בעצם קיומו של יישוב יהודי קטן, זר, במרחב רב־אוכלוסים. לעולם לא יוכל צה”ל להשתוות מבחינה כמותית, בנשק ובלוחמים, עם צבאות ערב. על כן נתקבלה תורת הלוחמה של פלמ“ח גם על צה”ל, שהרחיבהּ, העמיקהּ ושיכללהּ.

מתחילתה הועמדה תורת הלוחמה של צה“ל בפני קושי. המשק והכלכלה הישראליים אינם מסוגלים לייצר את כלי הנשק הנדרשים מתורת הלוחמה של צה”ל. ובכן נאלץ צה"ל לרכוש את עיקר הנשק שלו בחוץ. לא ניתן לו הנשק הרצוי, אלא המצוי.

אך גם על הנשק המצוי בעולם לא יכול לשים יד. להוציא את אספקת הנשק מצ’כוסלובקיה במלחמת העצמאות, לא מכרו ארצות מזרח אירופה נשק לישראל. כך שצה“ל הוגבל ברכישת נשק בארצות המערב בלבד. אלה, מסיבות של מדיניות חוץ ושיקולים לגבי העולם הערבי, אף הן הגבילו את סוגי הנשק והכמויות שהורשו במכירה לישראל. עד לפני שלוש שנים לא מכרה ארצות הברית כל נשק לישראל. בריטניה החלה למכור נשק לצה”ל ב־1959 וצרפת ב־1955. שוב, לא תמיד את הנשק הרצוי לצה"ל.

הארצות המייצרות נשק מייצרות אותו לפי תורת הלוחמה שלהן. כך שמכל מקום חייב נשק זה להיבדק תחילה אם הולם הוא את תורת הלוחמה של צה“ל ומתאים לדרישותיה. במקרים רבים מפעיל צה”ל את הנשק שרכש בחוץ בדרך שונה מזו שייעדו לנשק מתכנניו.

תמיד מפליא דבר זה, בעיקר את המתנגדים לכך שמכונאי יוכל לשפר תוצרת של מהנדס ומתכנן. למה הדבר דומה? נאמר, מכונית וולוו. הלוא האפיון שלה, סגולותיה וכושרה ידועים ובדוקים. מה יכול צה"ל – לצורך המשל – לעשות בה כדי שתפעל אחרת? אלא שלא כך עומדת השאלה. מכונית וולוו ס/121 יועדה להסעת חמישה נוסעים במהירויות ובמשקל נתונים. בייעודה זה אי אפשר לשכללה. אבל למי שוולוו זו היא הרכב היחיד שהוא יכול לרכוש ועיקר צרכיו הם הובלת חול בהר, ייתכנו שיפורים. הוא עשוי להגיע למסקנה שכדי שתאריך ימים ותיתן לו את מרב התועלת, מוטב להסיעה רק בהילוך שני. לצרכיו אולי ימצא שכדאי להחליף את צמיגיה, לחזק את קפיציה, לשנות את תוכה ולבנות לה גלגלי ממסרה חדשים במפעל המתכת של קיבוץ איילון.

גם גיסות השריון נאלצו להתחיל מבראשית ולהגות תורת לוחמה ישראלית. הפרק הראשון של גדוד ש/10 מעלה חיוך בעיקר משום הניסיון שנעשה להעתיק תורת לוחמה זרה ללא ידיעה מספקת. אף על פי כן הניסיון שנרכש בגדוד ובקורס ב' היה רב־ערך, הגם שבמרוצת השנים נוסחה תורה חדשה, נרכשו כלים חדשים, נגלו פולר, לידל־הארט וגודריאן והתפתחו התביעות ליסודיות ולמקצועיות.

* * *

הטנקים היו מעטים ויקרים מאוד. הוגי תורת לוחמת השריון הראשונה התייחסו אליו בדחילו ורחימו, ואמרו חבל על כל טנק. לכן יש להרחיקו מאש נגד טנקית של האויב. הפועל היוצא היה שלא תפסו את הטנקים כיחידות מסתערות, אלא כמסייעות לחי“ר. מתפיסה זו התפתח מה שהיה קרוי בשנותיו הראשונות של השריון – בסיס אש כינון ישיר. החי”ר היה מסתער והטנקים היו תופסים בסיס, ופועלים כארטילריה מתנייעת. העובדה שלטנקים תותחים לירי על מטרות נקודה לא נסתרה מעיני השריונאים הראשונים, אבל גם לא השפיעה על הלך מחשבותיהם. העובדה שטנקים יוצרים הלם לא נלקחה כלל בחשבון, משום שבטנקים מסתערים רבות האבדות, והטנק בצה“ל היה נדיר ויקר ומחויב שמירה. בהמשך הפיתוח של התורה דובר על כך שהחרמ”ש, המוסע בזחל"מים, מסתער ומבקיע, והטנקים נותנים חיפוי אש מבסיס סופי של כינון אש ישיר.

ב־1951 מונה סא"ל אורי בן־ארי סגן מפקד חטיבה ש‘, והשריון הישראלי קיבל את תנופתו הראשונה. בחטיבה ש’ היו אז 28 טנקים מסוג שרמן מ/1.

אורי בן־ארי נולד ב־1925 בברלין ולמד בבית ספר עממי נוצרי ברחוב הוהנשטאופן עד דצמבר 1938. כשקטל דוד גרינשפן את פון ראט בפריז, גורש אורי מבית הספר. אביו, מקס בּאנֶר, סוחר אריגים, היה מתבולל, גרמני לאומני ואופטימי. הוא האמין כי היטלר יעבור. במלחמת העולם הראשונה היה קצין בחיל התותחנים הקיסרי, איבד את שמיעתו בוֶורְדֶן וזכה בצלב לוחם חזית, פרונטקֶמפפר. עבָרו הצבאי וחבריו לחזית סוככו עליו במידת מה מרדיפות הנאצים הראשונות. אולם אורי בנו היה נתון בבית ספרו למכות ולעלבונות. דודות שלו, אחיות אמו המתה, עשו יד אחת והרימו כסף ושלחו אותו, במרס 1939, לארץ ישראל. ב־1943 הושמדה כל משפחתו בגרמניה.

בארץ חונך במוסדות המיוחדים לעליית ילדים, וכחבר בתנועת נוער עבר הכשרות קיבוץ. ב־1945 התגייס לפלמ"ח וב־1948 היה מפקד פלוגה בגדוד הרביעי של חטיבת הראל. מפקד הגדוד היה מי שהיום אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס, ומפקד החטיבה היה מי שהיום רב־אלוף יצחק רבין.

בן־ארי לחם בהרי ירושלים והסתער גם על גבעת הרדאר, שב־1967 נכבשה על־ידי החטיבה שבפיקודו. את מלחמת השריון הראשונה שלו ראה כמפקד פלוגת חרמ“ש בגדוד 7 של פלמ”ח, שאליו עבר. בהתקפה על עיראק אל־מנשיה לחם מתוך סנדוויץ' וראה את ההוצ’קיסים של הפלוגה ה“רוסית” נתקעים בתעלות הנ“ט, והתפעל מלחימתם של הקרומואלים של הפלוגה ה”אנגלית".

עם גדוד 7 של חטיבת הנגב, שקיבל משוריינים, סנדוויצ’ים והאמבר בריטיים, לחם בסדרת קרבות בנגב שהסתיימה בכיבוש מתחמי אום כתף ואום שיחאן שליד אבו עגילה. ברן היה מפקד פלוגת החוד ובן־ארי היה ממלא מקום מפקד הגדוד. בפיקודו חנה הגדוד באום שיחאן וצוּוה לפשוט על שדה התעופה של ביר חמה. בן־ארי פשט בראש טור של שמונה ג’יפים וארבעה נון־נון (נושאת נשק, קומנדקר בז’רגון צה"ל) חמושים מגל“ד (מקלע שפנדאו 34 מתוצרת צ’כיה). מפות סיני לא היו אז בידי צה”ל. לצורך משימתו קיבל בן־ארי אטלס. את דרכו חישב לפי הספידומטר.

לאחר שכבש גדוד 7 את אילת ובה הניף את הדגל הראשון באום רשרש, הועבר בן־ארי להדריך בקורס מג“דים ולאחריו לחטיבה ש', כסגנו של מפקד החטיבה אל”מ גורודצקי.

בחטיבה היו שני גדודי חרמ“ש, גדוד טנקים אחד (ש/10) ופלוגות סיור, מרגמות והנדסה. מהרגע הראשון היה בן־ארי לרוח החיה בחטיבה ותבע ניידוּת מהירה לעומק. אז הוברר כי מפקדות היחידות בחטיבה מבוססות על משאיות עם אוהלים ואינן מסוגלות לעבור בשטחים שבהם עוברים טנקים וזחלים ולכן אינן משיגות את היחידות ונשארות מאחור. אז החלה החטיבה לתבוע מקצין שריון ראשי זחלים לצורכי המפקדות. אלא שצה”ל גרס כי מוטב לתת את הזחלים לפלוגות החרמ“ש. לאחר מלחמה קשה זכתה החטיבה לכך שלמפקדה העיקרית שלה הוקצבו זחל”מים.

חטיבה ש' השתתפה בתמרוני 1952 ו־1953. התמרונים נערכו אז במתכונת של מלחמת פיקוד דרום (כחולים) נגד פיקוד מרכז (אדומים). אורי בן־ארי כבר קרא בגרמנית על קרבות השריון במלחמת העולם השנייה והניע מסע בלתי פוסק, ביום ובלילה, שבו חדרה החטיבה 130 ק"מ לעומק האדומים. הופעתה במעמקי עורף האדומים עוררה מורת רוח במפקדת התמרון וזעם האדומים. מפקדת התמרון ציירה עיגול על המפה, וממנו נאסר על החטיבה לצאת עד היתר. לולא כן היו משתבשים כל מהלכי התמרון.

אז לא קיבל צה“ל את דרכו של בן־ארי ולא גרס חדירות שריון לעומק. התביעה היתה שחטיבת השריון תלך מיעד ליעד, תכבוש כל יעד ותטהרו בטרם תנוע הלאה. בסיכום תמרוני 1952 שמעו מפקדי חטיבה ש' דברים לא נעימים מפי הרמטכ”ל רב־אלוף יגאל ידין.

אף על פי כן התעלם בן־ארי מסיכומי 1952, וב־1953 חזר על חדירותיו הנועזות לעומק. אלא שהפעם אירע מאורע שעתיד היה להשפיע על בניין השריון הישראלי.

גדוד ש/10 שחדר לעורף האדומים הפתיע ופשט על גדוד חי“ר של האדומים ליד תל קוניטרה, ליד כביש פלוג’ה. חיילי החי”ר, הגם שידעו כי זה רק תמרון, כה נדהמו מהופעת הטנקים השועטים עליהם, שזרקו את נשקם ונפוצו לכל עבר. מראה חי“ר בורח מפני טנקים אינו נדיר. אלא שהפעם ניצב על כביש פלוג’ה וחזה בכל המחזה ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון. בו במקום שוכנע כי צה”ל צריך שריון. בדרך כלל גרס כי החי“ר הוא מלך הקרב. בהקצאת האמצעים המעטים שעמדו לרשות צה”ל, כשהיה כורח לקיים קדימויות, היה חי"ר זוכה בקדימויות. עתה הועלה השריון ברשימת הקדימויות.

ואכן החל השריון לגדול. אולם עדיין הגתה צמרת צה"ל רק מעט אמון ביחידות השריון שלה. בראש ובראשונה משום שטרם הצליחו לגבור על תקלות טכניות. לא היה אפשר לסמוך על כך שחדירות נועזות נוסח בן־ארי תיעשינה תמיד. במקרים רבים לא היה מסוגל השריון להשיג את משימותיו בגלל תקלות טכניות. אלה הציקו לו עוד שנים רבות.

לאי־האמון ביכולת השריון תרמו לא במעט הצנחנים. אלה עשו בהצלחה את כל פעולות התגמול שהוטלו עליהם. אבל כאשר ביקשו להיעזר בזחל“מים של השריון, קרה שהזחל”מים נתקעו בדרך ועל הצנחנים היה להמשיך ברגל בלעדיהם.

את ההכרה במשקל השריון קיבל צה"ל בקדש. זו היתה הפעם הראשונה שעוצבת שריון ישראלית פעלה והראתה יכולת של אגרוף פלדה לנוע ללא הפוגה ולחדור לעומק במהירות רבה. לא שסגולות אלה של השריון לא היו ידועות עד קדש, אלא שבקדש הומחשו.

* * *

עד קדש נחשב החי“ר כוח ההכרעה של צה”ל ביבשה. כאשר שוחרר ברן מצבא הקבע (הוא היה אז חבר קיבוץ נירים, והקיבוץ תבע את שובו) אמר לו משה דיין, אז אלוף פיקוד דרום, “כשתרצה לחזור לצבא, בוא אלי.” לפני השתחררו מהצבא היה ברן קצין מבצעים בפיקוד דרום. אלוף דיין, סא"ל רחבעם זאבי (גנדי) וברן היו נוהגים אז לסייר בג’יפ במרחבי המדבר. תמיד העריך משה דיין נועזות ואומץ.

לשירות מילואים הוצב ברן בחטיבת חי“ר, שלא רצו “לבזבז” מפקד כמותו על השריון. במאי 1955 רצה ברן לשוב לצבא, כי הכיר שזו דרך חייו. הוא ביקש ריאיון אצל רב־אלוף דיין, שהיה רמטכ”ל. “אני מבין שאתה רוצה לחזור לצבא,” אמר דיין בחיוך.

“מפקד גיסות השריון אל”מ פונדק ביקש שאחזור לשריון," אמר ברן.

“מה? פונדק פנה אליך?” תמה דיין.

“כן,” אמר ברן בתמימותו, ולא תפס מה פשר תמיהתו הרוגזת של דיין.

“אני שמח שאתה רוצה לחזור,” אמר דיין. “תהיה מפקד גדוד בחטיבת חי”ר סדירה," ונקב בשם החטיבה.

“מה פתאום בחי”ר? השתגעתם? אני איש שריון," קרא ברן, שלא נתברך בגינוני נימוס.

הירהר דיין בדבר ולפתע אמר, “פונדק רוצה לעשות לי דיוויזיה. כל יום מביא עוד אחד ועוד אחד. בסך הכול יש לנו גדוד טנקים אחד וסביבו הוא בונה גדוד חרמ”ש ועוד גדוד חרמ“ש. שמע, בסך הכול, אין לשריון צורך בך.”

“לא אחזור לחי”ר. רק לשריון," אמר ברן.

“מה רע בחי”ר?" שאל דיין.

“אין רע. אני אוהב את השריון.”

“אתה יודע שמחכים בתור לחזור לשריון: סא”ל בן־ארי, סא“ל אריה. מה זכותך לחזור קודם לשריון?”

“אני חושב שצריכים לי בשריון,” אמר ברן.

“חשוֹב בדבר,” אמר דיין.

“אין לי מה לחשוב. אני חוזר הביתה,” אמר וחזר לנירים.

משה דיין גרס אז כי אל"מ פונדק מבקש להגדיל את גיס השריון באופן מלאכותי. גם אורי בן־ארי, שמתפקיד סגן מפקד חטיבה ש' הועבר לתפקיד במטה פיקוד צפון, רצה והתקשה לחזור לשריון. לפתע, בתחילת 1956, כאשר היה נראה שלאחר העסקה הצ’כית בין מצרים לברית המועצות ועם החרפת פעולות הפדאיון היזומות בצבא מצרים, עלולה לפרוץ מלחמה בין ישראל למצרים, שונו פני הדברים. רב־אלוף דיין החל למַנות ביחידות הלוחמות מפקדים בעלי כושר וניסיון קרבי.

יום אחד בפברואר 1956 נכנס שוטר צבאי רכוב על אופנוע צבאי לחצר משק שכן לקיבוץ נירים, שבו עבד ברן. השוטר הצבאי הביא לו מכתב מהרמטכ“ל, רב־אלוף דיין. ברן נתבקש לבוא למטכ”ל עד שעה 18:00. החליף ברן חולצה ועלה על המושב האחורי של האופנוע.

כשנכנס ללשכת הרמטכ"ל אמר משה דיין, “שמע, ברן. אני מרים ידיים. תקבל את גדוד ש/10, כמו שאתה רוצה. אבל העיקר שתעמיד אותו על השרשרות.”

“אני…” רצה ברן לומר.

“לא חשוב, העיקר שתבוא מהר.”

כשחזר ברן לגדוד ש/10, הפעם כמפקדו, כבר מצא את אל"מ אורי בן־ארי מפקד חטיבה ש'. גם אותו קרא משה דיין לתפקיד.

ערב קדש קיבל צה"ל אספקת נשק רבה מצרפת.

אז קיבל צה"ל בפעם הראשונה גם טנקים חדשים, טנקים קלים MX-13.

כעבור זמן קצר בא המח“ט אל”מ אורי בן־ארי לביקור בגדוד ש/10. ברן ישב בלשכתו עם קציני המטה שלו ולא יצא לקבל את פני המח“ט. אל”מ בן־ארי, שרביטו בידו וכלב הזאב שלו בעקבותיו, נכנס ללשכה, הצדיע וישב. ברן לא קם מכיסאו.

לאחר הביקור בגדוד חזרו ללשכה. כשהגיע הביקור לסיומו, לא יצא ברן עם קציניו ללוות את המח“ט למכוניתו. שעה קלה אחר כך בא רץ למטה הגדוד ובידו מכתב למג”ד. היה זה מכתב שכתב אל"מ בן־ארי בשובו ללשכתו. במכתב לימד בן־ארי את ברן פרק בהלכות דרך ארץ והודיעו כי להבא יש להקביל את פניו ולהיפרד ממנו כיאות. במרוצת הימים גם אסר על פקודיו לשבת בטרם ישב המפקד הבכיר, ולא להתחיל לאכול לפניו.

מנהגים חדשים אלה תורגלו היטב בגדוד ובחטיבה.

אל"מ בן־ארי החל לערוך בכל יום ו' מסיבות מנהיגות. עד כדי כך החדיר את הלכות הנימוס באנשיו, שהיו קמים למראהו גם כשהוצא מהצבא והיה לבוש אזרחית.

אל"מ בן־ארי קנה את לבו של ברן במנהיגותו הטבעית, ובכך שלא לימד אותו דרך ארץ בפני קציני מטהו, אלא בחר תחילה דרך דיסקרטית, במכתב.

בגדוד ש/10 עדיין נשארה מסורת קשה מזמן ה“רוסים”. גובשה בתוכו קבוצה קטנה של ותיקים שלא האירו פנים לזר, למי שלא גדל בגדוד איתם. סא"ל יפה אמר, “הפלוגה הרוסית היתה האב הרוחני של הטרור וההתעללות. לא הצלחתי לשרש תופעות אלה בזמני.” עתה נתקל ברן באותה תופעה.

בגדוד נשמרה מסורת של משמעת חיצונית חריפה מימי ראשוניו. היתה חרדה בקרב הקצינים והסַמלים הוותיקים איך יגיב ברן למסורת זו, כי היה איש פלמ“ח וקיבוץ. הוא עצמו לא היה רגיל בגינונים, כפי שהתבטא הדבר בקבלת הפנים הראשונה שערך למפקד החטיבה. בפלמ”ח המקורי לא היו נהוגים לא סימני דרגה ולא הצדעות. אצל אורי בן־ארי היה החופש ממשמעת חיצונית בפלמ"ח בניגוד לטבעו, אך אצל ברן להפך. היה עליו להתאמץ כדי לרכוש לו גינונים.

במרוצת הימים היה גם ברן למשמעתן תקיף וגם נוכח שמשמעת מקילה את עבודת הצבא. אולם לא יכול להסכים לאקסקלוסיביות שביקשה לעצמה הקבוצה הוותיקה. הגדוד נקט בוז לטירונים. הטירונים לא הורשו להיכנס לשק"ם, לא הורשו למסור את הכביסה שלהם למכבסה הצבאית והוצרכו לכבס את בגדיהם ולבניהם בעצמם. שררה אידיאולוגיה שיש להביא את הטירונים לדרגת תת־אדם בטרם ייעשו שריונאים. אז היה הגדוד מאמן את טירוניו.

סגן מוישה, שבא לגדוד מגדוד חרמ“ש כדי לפקד על פלוגת טנקים, נתקל ביחס עוין. מוישה, שהגיע לארץ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כילד בעליית הילדים דרך טהרן, הוא גדול וחזק ואחד המפקדים הקרביים המהוללים של צה”ל מתחילתו. כשחזר יום אחד לגדוד, מצא את השער נעול בפניו. השין־גימל אמר שלא יפתח את השער ללא רשות מפקד המשמר, הרס"ר ישקה, מוותיקי הפלוגה הפולנית שנקראה “רוסית”.

מוישה אמר שהוא מפקד פלוגה בגדוד, אבל השין־גימל אמר, “אפילו לאלוהים לא פותחים את השער בלי רשות ישקה.” הרים מוישה את הש"ג וחבט בו.

כתגובה לא קיבלו את הכביסה של הפלוגה שלו. הקצין התורן היה טורד את מפקדי הטנקים שלו, מוציא באמצע ארוחת צהריים מפקד טנק מפלוגתו של מוישה ומכניסו למעצר על שלא הצדיע לסמל כראוי. סַמלי הגדוד הנהיגו משטר של התעללות, “טרטורים” בלשון צה"ל, שגם על ברן היה להודות שלא הצליח לעוקרו מן השורש.

ברן הבין כי מרוחק מאם הדרך של צה“ל נעשה הגדוד לחַי המסוגר בתוך עצמו. הוא החליט לשבור את ההתארגנות ה”רוסית“. הוא אסף את ותיקי הגדוד ואמר להם כי בגדוד אין איש רשאי להפר פקודות של גבוה בדרגה, אבל הוא כמג”ד לא ייתן גיבוי לבעלי דרגה שינצלו את דרגתם בשרירות. אלה שינקטו שרירות יישפטו במלוא חומר הדין. סגן מוישה, שהגיש בקשה לעבור לצנחנים, הסכים אחרי זה להישאר בגדוד.

 

פרק תשיעי: לקחי קדש    🔗

בשלהי 1955 מונה האלוף חיים לסקוב מפקד גיסות השריון. עם מינויו קיבלו הגייסות מעמד בצה“ל שלא היה להן קודם. האלוף חיים לסקוב היה מבכירי המפקדים בצה”ל ורב־התפקידים שבהם. נולד ברוסיה ועלה לארץ יתום מאב בגיל רך. בחיפה למד בבית הספר הריאלי. בגיל צעיר הצטרף להגנה ומטעמה התגייס לצבא הבריטי, ובו הגיע לדרגת מייג’ור בגדוד השני של הבריגדה היהודית. במלחמת העצמאות פיקד על הגדוד שכבש את נצרת מידי “צבא ההצלה” של קאוקג’י, במה שקרוי קרב השריון הראשון של צה“ל. כנגד 500 חיילי חי”ר ועשרה משוריינים חמושים בתותחי שתי ליטראות יצא עם מחלקת סנדוויצ’ים, ג’יפים חמושי מקלע וזחל אחד נושא תותח. הטור נע על כביש צר ללא יכולת תמרון או התפרשׂות והותקף מן האוויר ומן המשלטים שבצדי הדרך, אך לא נעצר במסעו עד שבא מולו הטור של עשרה משורייני האויב.

שני הטורים קרבו זה לזה כשהם מגלים זה את זה בעיקולי הדרך ומשלחים זה בזה צרורות קצרים. לפתע נעצרה השיירה הישראלית. האלוף לסקוב פקד על הזחל נושא התותח לאגף את האויב. זה החל צונח מן הכביש כדי לתקוף את משורייני האויב מן האגף. תותחי האויב החלו לירות, אבל הזחל הוסיף לנוע בצד הכביש, קריר ובלתי מופרע, נמנע מלפתוח באש.

כאשר פתח הזחל באש היו קליעותיו ממיתות. פגז ראשון פגע במשוריין של האויב והיפכו על הכביש. משוריין שני נפגע ונהדף לצלע ההר. הזחל הוסיף להפעיל בנחת את תותחו בדייקנות מפתיעה: שלישי, רביעי, חמישי, ששי – שישה מעשרת משורייני האויב נפגעו בזה אחר זה וחייליהם נטשום בבהלה, ארבעת המשוריינים שלא נפגעו פנו לאחור ונמלטו.

לסקוב קיבל את דרגת האלוף עוד במלחמת העצמאות. לאחר קרבות נצרת ולטרון היה ראש אגף ההדרכה ולאחריו היה מפקד חיל האוויר. הוא היה המלומד מכל מפקדי צה“ל והקנה לצבא את לשונו האחידה ואת עבודת המטה. לגיסות השריון הגיע לאחר שמילא את התפקיד השני לרמטכ”ל, ראש אגף המטה במטכ"ל.

האלוף לסקוב, מתפקידו וממעמדו האישי, השתתף בישיבות המטכ“ל. מפקד גיסות השריון אל”מ פונדק לא השתתף בהן. כשמונה לסקוב למפקד גי“ש החל מפקד השריון משתתף בישיבות המטכ”ל.

האלוף לסקוב שינה את מבנה הגיס והחזירו למתכונתו הראשונה. אל“מ פונדק ראה את מפקדת הגיס כחולֶשת על צוותים גדודיים משוריינים, ובזמנו פורקה חטיבה ש' לגדודיה. הגדודים יצרו יחד, בשילוב כוחות, צוותי קרב. האלוף לסקוב החזיר את חטיבה ש' למתכונתה, ואל”מ בן־ארי מונה למפקדה. עם זאת החל לסקוב לבנות את מפקדת הגיס כפי שהיא כיום והגביר את הניוד ואת שיתוף הפעולה הבין־חילי.

הסוקר את תקופותיהם של אל“מ פונדק והאלוף לסקוב (האחרון שימש בתפקידו כמפקד גי"ש אך זמן קצר, בגמר מלחמת קדש, בנובמבר 1956 מונה אלוף פיקוד דרום), ימצא כי בראש ובראשונה התעצם השריון בכוח. במלחמת קדש לחמו שתי חטיבות שריון, האחת סדירה והאחת מילואים. אל”מ פונדק החל בהקמת חטיבות שריון מילואים.

בזמנם נערכו פקודות הקבע לקרב, נוידו הדרגים והנשק המסייע (מחוץ לארטילריה, שמשום כך עשתה מעט במלחמת קדש, שהיתה מלחמת תנועה מהירה), אומנו היחידות במסגרות של פלוגה וצוותי קרב גדודיים ותורגלו המפקדות. תחת אורי בן־ארי וברן נעשו ניסויי עבירוּת קדחתניים.

לקראת מלחמת קדש החל חיל חימוש לשכלל את טנק שרמן מ/1, בכך שהרכיב עליו תותח מ/50 של האמכס/13 הצרפתי. בקדש השתתפה פלוגה אחת של טנקים מ/50 בפיקודו של סגן מוישה. טנקים שרמן מ/3, עם תותח 75 מ“מ, שנקנו מעודפי הצבא האמריקאי באירופה, שופצו על־ידי חיל חימוש והופיעו במערכת קדש כמו שהופיעו לפני חמש־עשרה שנה במדבר המערבי. טנק שרמן מ/3 לא חדר במלחמת העולם השנייה את השריון של הפנתר והטיגר הגרמניים, והאמריקאים פיתחו לשם כך את הסוּפּר־שרמן, שלו תותח 76.2 מ”מ.

כללו של דבר, ערב קדש לא דמה חיל השריון כלל למה שהיה שמונה שנים לפני כן, ב־1948. מבחינת הכלים היו לצה"ל אפילו טנקים חדישים, האמכס/13 והסופר־שרמן. מבחינת התורה היתה התקדמות רבה, והשריון החל לחשוב במושגים של מלחמת תנועה, ולא בסיס אש כינון ישיר ורתק והלם. מבחינה ארגונית נעשו צעדים חשובים להבטיח ליחידות הטנקים המהירות את דרגיהן.

אף על פי כן לא גבר אמון המטכ“ל בגיסות השריון. בתכנוני קדש המוקדמים גרס המטכ”ל שאת עיקר הלוחמה יעשה חי“ר בעוד הטנקים של השריון נוסעים אחריו על מובילים, מצפים להבקעת חי”ר, שלה הם עשויים להיות מוזמנים לסייע ממרחק בטוח.

מקובל עכשיו להסביר את יחס המטכ“ל לגיסות השריון בכליו הנושנים של השריון (החדשים היו מעטים) ובתחזוקתם העלובה. ותיקי השריון מצביעים כעל תמרור חשוב ביחס המטכ”ל לשריון על התמרון החטיבתי שערך אל“מ פונדק, אז מפקד גי”ש. חטיבת המילואים שריון הראשונה ערכה תרגיל דו־צדדי שאורחים חשובים הוזמנו לחזות בו – ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, שרים, הרמטכ"ל רב־אלוף משה דיין, אלופים וקצינים רבים.

כוח אחד היה צריך לצאת מקיבוץ גבולות ולנוע לקיבוץ רביבים ומשם להסתער על חלוצה ולכובשה. האורחים הוזמנו לחלוצה, לחזות במעשה הכיבוש. כוח אחר ביים את האויב, ושופטים הושמו על התרגיל, לקבוע מי המנצח. השופטים הכריעו מהלך אחד לטובת הכוח המביים אויב ופסקו כי הצליח להשהות את התוקף. השופטים שיחקו את המשחק לאמיתו ולא הסתפקו בציון במחברותיהם שהחיל המביים אויב השהה את ההתקפה, אלא פסקו כי על התוקף להשתהות ממש, שעות אחדות, עד שיורשה לנוע מחדש.

בינתיים, תחת השמש הלוהטת של הנגב, ויש אומרים גם ללא סידורים מספיקים של שק"ם, ובעיקר ללא אספקת משקאות קרים, חיכו האורחים הנכבדים עד בוש. ליתר דיוק עד שהרשו השופטים לכוח התוקף לחדש את הסתערותו. כאשר הצליח זה, סוף־סוף, להגיע לחלוצה ולכובשה, נותרו לחזות בחיזיון רק מוזמנים מעטים, וגם הם צמאים, סמוקי פנים ומרירי רוח. על אף מצב רוחם הצליחו להבחין בעובדה שטנקים רבים נתקעו בדרך מחמת תקלות טכניות.

כאשר אומרים כי למטכ“ל היתה אז מנטליות של חי”ר, אין פירוש הדבר שהמטכ“ל ראה מלחמת חפירות, או טורי רגלים צועדים. תפיסתו היתה של תנופה מהירה וחדירה לעורף האויב. אלא שתפקידים אלה ייחד ליחידות הצנחנים, שהן חי”ר מוצנח. אלה חדרו, אם ברכב או בהצנחה, במקוריות ובהצלחה.

כשהיה משה דיין רמטכ“ל, עד מבצע קדש, ניתנו כל משימות המלחמה ליחידות הצנחנים. גם במבצע קדש הוצנחו והוסעו למעבר המיתלה, עמוק בעורפו של הצבא המצרי בסיני. ולפני קדש, במשך שלוש שנים, הן שעשו את כל פעולות התגמול מעבר לגבול. בטיפוח הצנחנים כמכשיר קרבי חד ומהיר החזיר רב־אלוף דיין לצה”ל את הבִטחה העצמית. לפני כן הוטלו משימות קרביות מעבר לגבול על יחידות אחרות, שנכשלו. בצנחנים גובשו סטנדרטים של לוחמה ואומץ לב ששימשו קנה מידה לחילות צה“ל האחרים. בצה”ל כולו רצו לדמות להם.

מכאן שבתכנונים המוקדמים של מערכת קדש הוטל על חטיבה ש' תפקיד זעיר. הוטל עליה תפקיד הטעיה, תקיפת סרק בחזית ירדן, בגזרת ירושלים, כדי להסיח את דעת המצרים מהמאמץ העיקרי, בחזית סיני. האלוף לסקוב ואל“מ בן־ארי גייסו לעזרתם את אלוף פיקוד דרום אסף שמחוני המנוח (נהרג בתאונת מטוס לאחר מערכת קדש). במאמץ מלוכד הצליחו לשכנע את המטכ”ל לייחד לחטיבה ש' תפקיד נכבד יותר, בחזית סיני (במערכת קדש לא נצטרפה אף מדינה ערבית לעזרת מצרים, וממילא לא היו קרבות בחזיתות האחרות).

בתכנון החדש היתה צריכה חטיבה ש' לנסוע על מובילים ובאוטובוסים אחרי חטיבת חי"ר, שעליה הוטלה המשימה להבקיע ולפרוץ בקציימה.

תכנון זה לא שוּנה הרבה. אלא שאלוף פיקוד הדרום שינה על דעת עצמו את תוכנית הקרב. בספרו “יומן מערכת סיני” מספר על כך משה דיין עצמו, “אתמול היתה לי התנגשות קשה עם אלוף פיקוד הדרום, אשר בניגוד להוראות המטכ”ל הכניס את חטיבת השריון ש' לפעולה לפני המועד שנקבע לכך. למרות הפקודות המפורשות, הקובעות כי השריון לא יתחיל לפעול לפני 31.10 ולמרות ההסברים על הסיבות לפקודה זו, החזיק אלוף הפיקוד בדעתו שאסור לבזבז אף רגע, ומיד עם תחילת הפעולות יש לנצל את היוזמה ואת ההפתעה ולהתקדם ולכבוש מה שאפשר".

התכנון ששיבש אלוף פיקוד הדרום היה שחטיבה 4 חי"ר תבקיע את מערכי קציימה ותכבשם, ורק כעשרים וארבע שעות לאחר הכיבוש תיכנס חטיבת השריון לסיני.

עוד היום נחלקות הדעות אם השלימה חטיבה 4 את ההבקעה והכיבוש בכוחות עצמה, בטרם פרצה חטיבת השריון כסופה לתוך סיני, או שחטיבת השריון סייעה בהבקעה, ובעצם היא שהכריעה בקרב. המבקשים לומר כי כבר ב־1956 נעשתה הבקעה בכוחות שריון, תומכים בגרסה של מפקדי חטיבה ש' שאת עיקר ההבקעה הם עשו.

מערכת סיני היתה מעוטת קרבות. בציר המרכזי לאיסמעיליה שלטה חטיבה ש' לאחר שעקפה את מתחמי אבו עגילה. לשווא חיפשה מגע עם החטיבה המשוריינת 1 של מצרים. זו דיווחה לקהיר כי היא במגע קשה עם השריון הישראלי, גם גורמת לו נזקים ואבדות. לאמיתו של דבר חמקה החטיבה המצרית מכל מגע, ובקושי הצליחה פלוגת הטנקים של מי שהיום אל"מ שמואל להדביק את המצרים החומקים ולזנב בהם.

עקיפת מתחמי אבו עגילה והחדרת כל החטיבה לציר המרכזי של סיני נעשתה במהלך מקורי ונועז. אל“מ אורי בן־ארי הגה את הרעיון שאפשר יהיה לעקוף דרך מצר הדייקה, היא הדרך העוברת בוואדי דייקה ומגיעה לכביש אבו עגילה/ג’בל־ליבני בעורפה של אבו עגילה. בקטע זה של הדרך הוואדי הוא קניון צר. בשני פתחיו בנו המצרים ביצורים והפקידו עליהם משמרות. בכך היו מובטחים מהפתעה בעורף מתחמי אבו עגילה. מיד כשנכנסה החטיבה לפעולה שלח אל”מ בן־ארי צוות סיור לבדוק אם אפשרי המעבר בדייקה. צוות הסיור מצא כי המצרים שהיו צריכים להשהות בקציימה נסו בבהלה אל העורף המצרי דרך הדייקה. מנוסתם הדביקה בפחד את המשמרות שהופקדו להגן על מעבר הדייקה ולחוסמו. בשומעו על כך החליט אל"מ בן־ארי להעביר מיד את רוב החטיבה, מחוץ לכוח שלחם באום שיחאן, לחזיתם של מתחמי אבו עגילה, דרך הדייקה, בטרם יהיה סיפק בידי המצרים לחסום את המעבר מחדש.

כך הופיעה רובה של החטיבה המשוריינת במצר הדייקה, כשהיא נוסעת על כביש הגובל עם קיר הקניון ורואה את קרקעית הוואדי חסומה בצלבי ברזל, בחגורות מוקשים, במחסומי בטון, בגדרות תיל ובקני מקלעים ותותחי נ"ט. כשעלתה החטיבה על הציר המרכזי, בעורף אבו עגילה, היה אפשר לומר כי הכריעה את המצרים במלחמת תנועה יותר מאשר במלחמת אש ושריון בשריון.

אף על פי כן הנחילה החטיבה לדברי ימי השריון הישראלי כמה קרבות קלאסיים, והידוע בהם הוא הקרב על סכר הרואפה, השייך למתחמי אבו עגילה. קרב זה ניהל גדודו של ברן. עיקרו בעיקשות הלוחמים בהנהגתו של סגן מוישה ובדבקותם במטרה. הטנקים והזחל“מים של הכוח נפגעו אחד אחד מהארטילריה, המרגמות ותותחי הנ”ט הרבים שבמערך אבו עגילה. הקרב התנהל שעה לפני חשכה ואל היעד ממש הגיעו רק שלושה כלי מלחמה, שני טנקים וזחל"ם, כשעל הטנקים מפקד סגן מוישה.

כשעבר רוב החטיבה בדייקה, העסיק צוות קרבי של החטיבה את אום שיחאן, ה“פרבר” הדרומי־מערבי של מערך אבו עגילה. כחלוץ לפני כוח זה נעה פלוגתו של מי שהיום אל"מ שמואל. ברגע שנגלתה כוּבּדה במנות אש כבדות של ארטילריה וקלטה את הפגיעות הראשונות של החטיבה. הטנק של שמואל נתקע בחול, שרשרתו נפגעה, ושמואל נפצע בזרועו והחל מאבד דם רב. הוא חבש עצמו והמשיך בקרב ובמלחמה עד תומם. אז החישוהו לבית חולים עם הרעלה מתקדמת.

חטיבה ש' פעלה במרכז סיני כפי שפועלת דיוויזיה. צוותי הקרב של החטיבה היו פרושׂים על מרחב רב, מעבר לתחומי מכשירי הקשר דאז. אל"מ בן־ארי פקד על הצוותים באמצעות רצים ובשמשו רץ של עצמו.

מלחמת התנועה המזהירה של ש' האפילה על חטיבה 27, שלחמה בפיקודו של אל“מ חיים בר־לב בציר הצפוני (לקנטרה). גם חטיבה 27 נכנסה למערכה בעקבות חטיבת חי”ר, שהבקיעה וכבשה את מתחמי רפיח. גם כניסתה שלה לציר הצפוני נעשתה ברגע של משבר בקרב בין החי"ר למצרים ביעדיהם המבוצרים. חטיבה 27 עברה בג’יראדי ולחמה באל־עריש.

מלחמת קדש היתה מלחמה שנייה במצרים בשטח סיני ורפיח למפקדים חיים בר־לב, אורי בן־ארי, אברהם (ברן) אדן (שפעמיים כבש את אבו עגילה), שמואל, מנדי ואחרים. ישראל טל פיקד על חטיבת חי"ר 10, וזו היתה לו הפעם הראשונה בסיני. המתחמים המצריים של רפיח, ג’יראדי ואל־עריש בציר הצפוני, של קציימה, אבו עגילה על מתחמי אום שיחאן ואום כתף שלה, ג’בל ליבני, ביר גפגפה ואחרים היו לשמות שגורים בפי גיסות השריון.

בקדש גילה צה“ל את הטנק, את הכוח המשוריין. ככל הצבאות איחר גם צה”ל להבין את חשיבותו ואת יכולתו. כבכל הצבאות היו גם בצה“ל משוגעים לדבר וככל הצבאות למד גם צה”ל את שגיאותיו בדרך הקשה. שלא כבכל הצבאות למדו בצה“ל את לקחי המלחמה במהירות וביסודיות. לאחר קדש קם צה”ל חדש, שבו השריון הוא כוח ההכרעה ביבשה.

* * *

מיד לאחר מערכת קדש החל צה“ל להפנות מפקדים מובחרים מהחי”ר לשריון. הראשון היה אל“מ ישראל טל. בתום המערכה שאל הרמטכ”ל רב־אלוף משה דיין את טל, אז מפקד בית ספר לקצינים, מתי יוכל לעבור לגיסות השריון כסגן מפקד.

טל השיב: “תוך שבועיים? שלושה?”

דיין: “לא! אני התכוונתי באיזו שעה?”

החלה הקמה מוגברת של חטיבות שריון, מפעל שהלך וגבר בהתמדה, כי התעצם השריון המצרי וישראל יכלה לרכוש רכב קרבי משוריין ולשכלל את הקיים. אל“מ דוד אלעזר הועבר לשריון, ולאחר תקופה ארוכה של לימוד והשתלמות מונה למפקד חטיבה ש'. מהצנחנים באו רס”ן בירן ואחריו אל“מ מן. הבכיר במפקדים שהועברו לשריון היה האלוף חיים בר־לב, שהיה בעצם איש שריון בנפש ובניסיון, אלא שעד אז היה טוב מדי לשריון. הוא היה למפקד גיסות השריון לאחר תקופתו הקצרה של אל”מ בן־ארי.

בניין השריון ככוח ההכרעה ביבשה והתעצמותו נעשו בתקופותיהם של האלוף חיים בר־לב והאלוף דוד אלעזר (דדו) כמפקדי הגייסות מ־1957 עד 1964. מבחינת מחשבת צה"ל לגבי השריון היו שני שלבים.

בשלב הראשון נבחנו לקחי קדש ונמצא שהשריון הישראלי הוכיח את יכולתו לעקוף, להגיע מהר לעורף, כשהיעדים שהוא עוקף או עובר הם דלילים, ויש ביניהם רווחים המאפשרים מעבר שריון ללא היתקלות.

בשלב ראשון זה לא היו הכוחות המצריים גדולים עד שיוכלו ליצור בסיני פקקים חזקים. לכן היתה המחשבה שעל השריון לעקוף את היעדים, לחדור לעומק רב, בהנחה שהופעת השריון בעומק תמוטט את המערך המצרי. הטיפול בפקקים נחשב למשני.

עדיין ייחדו את ההבקעה לכוחות אחרים, בעיקר חי"ר בלילה (כפי שנעשה הדבר בקציימה וברפיח במערכת קדש). הרצון היה לשמור על כוחו ורעננותו של השריון לתפקיד העיקרי –חדירה לעומק ומניעת התארגנות האויב מחדש ושיבוש הדרגים הלוגיסטיים והסיוע שלו.

אולם בשלב השני, ובעיקר בשנות ה־60 הראשונות, נוכח ריבוי השריון מתוצרת ברית המועצות בצבא מצרים, שונתה המחשבה. אף כי עדיין החזיק צה"ל בגישה העוקפת, נוכח כי אין מנוס מהבקעות שריון. שכן מצרים נערכה בסיני לפי הדוקטרינה הסובייטית, היוצרת יעדים מבוצרים החוסמים מעברים בין מכשולים טבעיים לשריון. נוצרה בסיני הגנה לעומק, המאלצת את המבקש להגיע לעורפה להבקיע תחילה את הקו הראשון.

בתקופתו של האלוף דוד אלעזר (דדו) כמפקד גי“ש גובשה תורת הלוחמה של השריון במשימות הבקעה. דדו נהג לקיים פורום שנקרא ועידות מח”טים. למפקדי החטיבות המשוריינות ניתנו סוגיות למחשבה. מחשבותיהם לובנו בסמינריונים וסוכמו על־ידי דדו. הוקמה ועדה, שהיושב ראש שלה היה אל“מ אברהם אדן (ברן), ותפקידה היה לסדר את הסיכומים בספר תורתי. בכתיבת הסיכומים השתתפו אל”מ שמואל, אל“מ מוטקה, אל”מ אלברט, אל“מ מנדי ואל”מ הרצל.

בתמרוני 1964/5 תירגל השריון הבקעה של יעדים מבוצרים בנוסח סובייטי. לא שצה“ל ויתר כליל על הבקעת יעדים מבוצרים על־ידי חי”ר, במלחמת לילה, אלא שמשימה זו חדרה להכרה גם כאחת ממשימות השריון.

 

פרק עשירי: אושרי, אילן וקהלני    🔗

בספטמבר 1964 מונה סא“ל בנימין אושרי למג”ד ש/10. הוא נולד ב־1931 במושב עין עירון ליד כרכור והתגייס ב־1951 לגדוד ש/10. הוא היה המג“ד הראשון של ש/10, שהחל בו כטוראי. אושרי הצטיין בכל תפקידיו: כמפקד מחלקה אצל מוישה, כמפקד פלוגת אמכסים/13 במלחמת קדש בחטיבה ש', כקצין אג”ם של חטיבה ש' כשמפקדה היה ברן. שנתיים הדריך בבית הספר לשריון.

כחול־עין, בהיר־עור ומנומש, ראשו אדמוני מתולתל, היה בני אושרי מג"ד קנא לגדודו וקפדן בתחזוקה הטכנית.

הצנטוריון נכנס לשירות בצה“ל ב־1960, והמצב של תחזוקתו לא השתפר. נכנס לשירות לחטיבה כשהיה מפקדה אל”מ טל, קפדן טכני גדול, והוא דאג לתחזוקתו הטובה. עם השנים התיישן הצנטוריון ונצברו בו תקלותיו. כשקיבל אושרי את הגדוד, טען, לא נסע חלק מהצנטוריונים.

“הצנטוריונים לא נוסעים!” היה אושרי קורא בישיבות מטה החטיבה. “הצנטוריון הגיע לדרגה האחרונה של גוש פלדה. לא נוסע, לא קולע ולא פוגע!”

אנשי הגדוד נואשו מהצנטוריון, ובצה"ל היה נושא ללגלוג. חסידי הצנטוריון פחתו והלכו. הילכו עליו מעשיות. אמרו, למשל, שהצנטוריון אינו מסוגל כלל להיעצר. יראו להסיעו בהרים. אמרו שכדי להניע גדוד צנטוריון יש לגבור רק על בעיה אחת, ניהול שיירת משאיות שתישא מנועים להחלפה. הצנטוריון מתחמם ושופך את המנוע. והגרוע מכול, אמרו, הצנטוריון בוער כמו גפרור. פשוט נדלק מעצמו ומתחיל לבעור.

בתרגיל אחד של הגדוד, שבו חזה הרמטכ“ל רב־אלוף יצחק רבין, אכן החל אחד הצנטוריונים לבעור. לשונות אש פרצו מהטנק והחלו ללחך את גוף הפלדה. הרמטכ”ל לא הצניע כלל את בהלתו ושאל את המפקד, “מה זה?”

“ככה זה, המפקד,” אמר לו המפקד. “הצנטוריונים בוערים.”

עד כדי כך לא האמינו בצנטוריון שאחד המג"דים שקדמו לאושרי טען שיש להגדיל פי שניים את מטרות האימונים של תותח הצנטוריון.

“אבל כששמואל היה מפקד פלוגת הצנטוריונים הראשונה היה הצנטוריון פוגע בכל הצגת אש,” התריס אושרי.

“שמואל היה עושה דבר פשוט,” אמרו לאושרי המיואשים מהטנק, “לפני כל הצגת אש היה שמואל יורה עשרה פגזים, כדי להיות בטוח בפגיעה טובה בהצגה עצמה.”

אושרי היה עיקש. הוא ניסה להחזיר את האמון בצנטוריון. בעיקר לאחר שאחד ממפקדי המחלקות המעולים בגדוד, סגן קהלני, זרק את משקפתו ואמר, “יותר לא חוזר לצנטוריון. אפילו מת לא יתפסו אותי בו!”

אושרי ירד לנגב. שם חנו שתי פלוגות של הגדוד. היה יום חם והוא מצא את קציני הפלוגות שותים בשק"ם משקאות קרים, בעת שהצוותים עוסקים בטיפולים. אושרי ניגש אל סרן שמאי קפלן, מפקד פלוגה ה'.

“מה עכשיו?” שאל את שמאי.

“עושים טיפולים, המפקד,” אמר שמאי.

“ואתה חושב שאם אתה והקצינים שלך שותים גזוז, תדעו איזה טיפולים עושים החבר’ה שלכם?” שאל אושרי.

“המפקד…”

“אם הקצינים לא יעבדו עם החבר’ה בטיפולים, לא יהיה כלום.”

“היום חם מאוד, 38 מעלות. לרגע…”

“38 בכל מקום, לא רק בשק”ם!" אמר אושרי ברשעות.

“כן, המפקד,” אמר שמאי. הוא קרא למפקדי המחלקות וחזר איתם לטנקים.

שמאי היה מפקד הפלוגה הטוב בגדוד. אושרי ידע זאת. ייתכן כי בלכתו לשק“ם עם קציניו גם נתן לאנשיו אפשרות מנוחה. צה”ל תובע הרבה מחייליו ונותן להם רק מעט. מעט כסף, מעט לבוש, מעט בתנאי חיים. שמאי הוא הראשון שיתחשב בחייל עייף וחסר.

אבל אושרי ידע כי הקשיות היא הכרח בגדוד. בלי תביעה רבה מהאנשים, וללא מופת אישי קשוח, לא יושג דבר. כאשר היה שמואל מפקד פלוגה בגדוד ש/10, היה עורך ביקור בפלוגה והכול רעדו מפניו. לשמואל יש רצון ברזל, אם החליט שהפלוגה שלו תהיה למופת, היתה למופת. כשרצה שהגדוד יהיה למופת, כך היה הגדוד.

ביקוריו של שמואל בפלוגתו היו נושא לסיפורים בכל הגיס. הטנקים היו מוכנים לביקורת של יום ו', לאחר ימי האימונים, נקיים ונוצצים במרחב האין־סופי של הנגב. אנשי הפלוגה ניקו אותם בבנזין, ששאבו במשאבות מחביות. מפקד הפלוגה שמואל נראה קרֵב בג’יפ שלו. כל מפקדי המחלקות ניתרו לדום עם צוותיהם. סגן המ“פ חיכה ברעד שירד המ”פ שמואל מהג’יפ המעלה את אבק הליס כתימרות גבוהות וסמיכות. חיילי הפלוגה וקציניה ראו בעיניים כלות איך צונח האבק ומתיישב בשכבה ראשונה על סדן התותח, השוכב לו מפורק ומבריק על הצריח, על המקלעים המפורקים לחלקיהם, ממורטים, על ארגזי הטיפולים שלפני הטנקים.

ואז בדק שמואל את הטנק הראשון ביעף והכריז, “הפלוגה מזוהמת. אף אחד לא יוצא לחופשת שבת. כולם מרותקים.”

בזמנו של שמואל כמג"ד ש/10 נסעו הצנטוריונים ופגעו אל חוט השערה. בזמנו גם נבנה משטח בטון לטיפולים במחנה הקבע של הגדוד. כשחזר הגדוד מהשדה היו מנקים את הצנטוריונים ומטפלים בהם על משטח הבטון. המשטח עלה כסף רב.

אושרי לא מצא את משטח הבטון. המשטח היה מכוסה שכבות עבות של רפש. בפקודתו יצאו לחפש את המשטח במכושים ובזרמי מים חזקים. בעמל רב חשפו את המשטח.

אין להם שום תודעה מכנית, חשב אושרי. רק ביד קשה מאוד אפשר להשיג אצלם תוצאות בתחזוקה. לרגע אתה עוצם עין, וכמו יבלית פושה הרשלנות למכונות. אושרי, שגדל במושב ועבד בטרקטור, אהב מכונות והורגל בשגרה קישחת של תחזוקה וניקיון במכונות המשק.

בסוף השבוע ביקר אושרי אצל אילן יקואל, בתל אביב. אילן יקואל היה מדריך בקורס קציני שריון כאשר אושרי היה מפקד הקורס. אושרי היה נוהג לקחת את אילן במכוניתו מהקורס לתל אביב. בנסיעותיהם יחד התפתחה ביניהם ידידות, ואילן היה גם לאיש סודו של אושרי. הפעם אמר אושרי לאילן, “שמאי מפקד מצוין. הצרה איתו שהוא תמיד חם אל אנשיו ומשתתף בסבלותיהם. הוא אינו מסוגל לקרוע להם את העור מהתחת.”

“הוא איש נפלא, שמאי,” אמר אילן, “וזה מה שחשוב.”

“ואתה, לא תחזור לצבא?” שאל אושרי את אילן.

“אני לא יודע. אני חושב שאולי אתחיל ללמוד משפטים.”

“משפטים? עורך דין? אתה? עם תיק שחור וכרס, רץ על הכסף של אחרים כל הזמן?”

“ואולי גיאוגרפיה. אני עובד עכשיו בשרטוט מפות.”

“מה דעתך לבוא לביקור בגדוד?” שאל אושרי. הוא רצה את הקצין הצעיר לצדו בגדוד, בזמנים הקשים שנראו לו. אבל לא רצה לבקש זאת במפורש. הוא קיווה שביקור בגדוד יעורר באילן את אהבתו לטנקים.

“לביקור – מתי שתגיד,” אמר אילן.

בביקורו הבא בפלוגה ה' שוחח אושרי עם שמאי. שמאי קיבל את הערתו הקודמת ברוח טובה. הוא הסכים כי על הקצינים להיות עם הצוותים בזמן הטיפולים. אבל אמר כי היתה התמרמרות רבה בקרב מפקדי המחלקות ומפקדי הטנקים כשאמר להם להיות נוכחים בעת הטיפולים. המפקדים אמרו, “אז לשם מה אנחנו מפקדים? למה שוות כל הדרגות האלה, אם אנחנו גם מטפלים בטנקים כמו סתם חיילים?”

“אם כך,” אמר אושרי, “אצמיד בפקודה את כל המפקדים בגדוד לטנקים. בזמן הטיפולים חייבים כל המפקדים להיות במקום.”

כשהוציא אושרי את הפקודה גברה התמרמרות המפקדים בגדוד. זו נוספה על האכזבה ואי־האמון בצנטוריון. יתר על כן, צה“ל רכש את הפאטונים הראשונים שלו בחו”ל. מפקדת גיסות השריון עשתה מאמצים לגייס מפקדים מוכשרים לשלוש שנות קבע כדי שילמדו את הפאטון ויכניסוהו לשירות ויאמנו צוותים ומפקדים. גיוס קצינים מוכשרים לקבע תמיד היה בעיה. שתיים וחצי שנות שירות החובה מקשות על צעירים רבים את המשך לימודיהם. שלוש שנות קבע לצעיר שכבר סיים שנתיים וחצי של חובה בצבא, הרי הן כמעט בחירה בקריירה הצבאית לחיים. כך שלא בנקל הצליחה מפקדת גי"ש לגייס את כל מי שרצתה להקמת יחידת הפאטונים.

מפקדים אחדים בגדוד ש/10 נמשכו לטנק החדש והביעו נכונות לעבור ליחידה החדשה, באוקטובר 1964, חודש לאחר שנכנס אושרי לתפקידו. דבר זה החריד אותו. כל מאמציו לשקם את הגדוד, לעשותו למופת, עולים בתוהו. אם המפקדים הטובים יעזבו את הגדוד הלך הצנטוריון לאבדון. אושרי, כאל"מ שמואל וכאלוף טל, היה מהחסידים המעטים של הצנטוריון. בקנאתו לגדודו ולטנק “שלו” החל אושרי לשוחח עם הקצינים שהסכימו לחתום על שלוש שנות קבע ולעבור ליחידת הפאטונים, גם להשפיע עליהם שלא לעשות כן.

הוא קרב לגבול מסוכן. להשפיע לא לעבור ליחידה החדשה, ולו גם מהטעמים החיוביים ביותר, למשל בניית גדוד ש/10, גבל בהסתה נגד חתימה לצבא הקבע.

לאט ובהדרגה החל סא"ל אושרי לכנות את העוברים ליחידת הפאטונים בוגדים. כאשר גם קצין המבצעים הגדודי, סגן עמוס כץ, חתם ליחידה החדשה, סירב אושרי לערוך לו מסיבת פרידה גדודית, כמקובל. הוא גם הכפיל את מאמציו למנוע את קציניו מעבור ליחידה האחרת. לחץ כבד הפעיל על סגן קהלני.

“גם אתה, קהלני, חושב לבגוד בגדוד?”

“אני, המפקד…”

“כמו עמוס?”

“המפקד, אבל מה…”

“אם אני מפסיד אתכם, אין גדוד. אתה לא מבין, קהלני? אין גדוד.”

“אבל, המפקד, חלק מאלה שהתנדבו לפאטונים ממילא היו משתחררים בעוד כמה חודשים. אף אחד מאלה לא היה מסכים להישאר בצנטוריון. אז מה אכפת לך? אתה לא מפסיד אותם וצה”ל מרוויח אותם, המפקד."

“כך אתה רואה את זה קהלני? שכל הגדוד יורד לקבר?”

“אבל מה…”

“קהלני, אם החבר’ה האלה יישארו את החודשים האחרים שעוד יש להם בגדוד, כל המצב ישתנה בגדוד. בעוד חצי שנה לא אכפת לי שישרתו אלף שנה בפאטונים. מה שחשוב לי זה מה יהיה בחודשים הבאים. עם מי נעבוד? הגד, קהלני, עם מי? ובשבוע הבא אנחנו שולחים פלוגה לצפון.”

סגן קהלני לא אהב את הצנטוריון. אבל היתה בו רוח יחידה, ודברי המג"ד נגעו בנימה רגישה.

אביו של קהלני עלה מתימן לארץ ישראל בהיותו בן שנה. אמו עלתה מתימן בהיותה בת שלוש. תחילה התגוררו הוריו ב“כרם” בתל אביב, פרבר צר ועני. משנת 1936 גרים הוריו בנס ציונה, שבה נישאו. אביו של קהלני – מנהל סדנה בתחנה לחקר החקלאות – שירת בפלמ"ח, והשפיע על בנו לא להתגייס לשריון. במלחמת העצמאות ראה האב טנקים בוערים על הצוותים הכלואים בתוכם.

“להישרף בטנק, בני, זה הדבר הכי נורא שיש בחיים,” אמר האב.

קהלני בגר מ“אורט” ביפו, שבו למד מכניקה עדינה, ורצה להיות טייס. גם מצאוהו כשר לכך וזימנוהו לקורס. אלא שברגע האחרון מצא רופא חיל האוויר פגם באוזניו.

“רק לא לטנקים,” אמר האב. “זכור שנשרפים בתוכם!”

קהלני התנדב לצנחנים. שוב נמצא כשר מבחינות רבות. אבל רופא הצנחנים מצא שיש לו כפות רגליים שטוחות.

“יקשה עליך מאוד בחי”ר, בחורי," אמר לו הרופא.

“אבל אני מת להיות בצנחנים,” אמר קהלני.

“אתה צריך לנסוע בחור, לנסוע, לא ללכת,” אמר הרופא.

אחרי שהתנדב לחיל אוויר ולצנחנים ונפסל, כבר לא שאלוהו שלטונות הצבא ושלחו אותו לטנקים. “אבל אני מפחד מדברים סגורים,” התריס.

“תפחד. מה אפשר לעשות?” אמר האיש בבסיס קליטה ומיון.

קהלני גמר אומר להצטיין בשריון, להיות קצין, ויהי מה. בעדה התימנית בישראל נשתל רצון הצטיינות עז על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון, שבכל ביקור שלו בצבא היה שואל, “כמה קצינים תימנים אצלכם?” בן־גוריון הוטרד מההבדלים בין העדות בישראל, בעיקר בהשכלה ובמעמד חברתי. בצבא ביקש לעשות הכול, ועשה הרבה, כדי לצמצם את ההבדלים. אלא שצה“ל מהיותו מופקד על ביטחון המדינה לא יכול להגמיש את קני המידה שלו, ומכאן שרק מצטיינים זוכים בו לקצונה. לעבור את המחסום – את מבדקי הקצונה של צה”ל – זאת משאלה עזה של רבים מבני עדות המזרח, ושותפים עמם בכך כל ישראל.

קהלני עבר אפוא את הטירונות, שבה נעלמו פחדיו מהטנק, והחל ללמוד את מקצועות הטנק. אלא שבגמר קורס המקצועות תקפתו דלקת קשה של המעי העיוור. הוא הועבר לבית חולים צבאי ונותח. לאחר הניתוח הוצב לאפסנאי.

“המפקד, אני לא יכול להסכים לזה, להיות אפסנאי, המפקד!”

“מה רע במחסן, קהלני? תעשה קצת חיים ותנוח אחרי הניתוח. מה יש?” אמר המפקד שאצלו התקבל לריאיון.

“אבל המפקד, אני מפסיד את קורס מפקדי הטנקים!”

“אז מה, קהלני? תלך לקורס הבא!”

“אבל, המפקד, אני לא רוצה שהחבר’ה מהמחזור שלי ישיגו אותי, המפקד!”

“אין דבר, קהלני. לא יקרה לך שום דבר במחסן.”

קהלני לא אמר את כל מה שבלבו. אם לא ילך לקורס מפקדי הטנקים עם המחזור שלו, לא יוכל ללכת לבית הספר לקצינים. יהיה עליו לחכות לקורס מפקדי הטנקים הבא. זה אובדן של חודשים אחדים. צה"ל מחשב בדקדקנות את מבדקי הקצונה שלו. בדרך כלל מעדיפים לבחור לבית הספר לקצינים מי שנותרו להם לפחות תשעה, אבל בדרך כלל שנים עשר חודשי שירות בצבא החובה. אם יאבד קהלני חודשים אחדים בציפייה לקורס מפקדי הטנקים הבא, הוא עלול לאבד את הסיכוי להיבחר לבית הספר לקצינים. הוא החל ללחום בעיקשות במפקדיו כדי שיוציאוהו מהמחסן ויכניסוהו לקורס מפקדי טנקים. לאחר שלושה שבועות במחסן נעתרו לו, בעיקר מפני שהיה מחסור מקרי באנשים לקורס מפקדי הטנקים. הפרעות שהיו לקהלני לאחר הניתוח הפריעו לו במהלך הקורס, האימונים היו קשים ונדרש מאמץ גופני רב, אבל הוא כבש בתוכו את כל ייסוריו וקשייו, העלה על פניו את חיוכו המקסים, השובה לב כול, והגיע להישג – הוא גמר את הקורס כחניך המצטיין. כל בוגרי קורס מפקדי הטנקים קיבלו דרגות רב־טוראי. קהלני זכה בדרגת סמל.

“איך זה בתוך הטנק, סמל קהלני? חם?” שאל אביו, מאושר לא פחות מבנו.

“למה דווקא בחרו בך לחניך המצטיין?” שאלה אחותו אילנה. זה היה חג משפחתי.

“פשוט מאוד,” אמר קהלני. “אני חושב שהייתי טוב בקורס. בקורס נבחנת השליטה בטנק, המנהיגות, כושר הסבל. בכלל, אני שולט בטנק כמו שאני שולט בידיים שלי.”

“ואתה הולך לקורס קצינים?” שאלה אילנה.

“מאה אחוז!” אמר קהלני.

אולם לפני סיום הקורס חזר קהלני לביתו. עצוב, ללא חיוך מאיר. חזר ושתק.

בסוף אמר למשפחה. הידיעה נפלה מהממת, מוחצת, משפילה: “זרקו אותי מהקורס,” אמר קהלני.

“מה? מדוע?” שאל האב.

“כולנו כל כך רצינו שתהיה קצין,” אילנה כמעט בכתה.

“חוסר מנהיגות, הם אמרו,” אמר קהלני.

“חוסר מנהיגות? אתה?” האב לא האמין למשמע אוזניו.

“איזה מדריך נטפל אלי וזה הכול. אבל הוא אמר ‘חוסר מנהיגות’ וזהו זה.”

“תמשיך בצבא?” שאלה אילנה.

“לא. נשבר לי,” אמר קהלני.

“אז לא יהיה קצין תימני,” אמרה אילנה. “שום דבר.”

“אתה חייב להמשיך. להתגבר ולהמשיך,” אמר האב.

“אבא, אני לא יכול,” אמר קהלני.

“אתה חייב.”

“תמיד רצית שאהיה מורה, שיהיה מישהו עם השכלה במשפחה. אהיה מורה.”

“אסור לך לעזוב, אסור שינצחו אותך. עליך להמשיך,” אמר האב.

“נשבר לי, אבא.”

“אתה אף פעם בחיים שלך לא אמרת ‘נשבר לי’, ואל תגיד את זה גם עכשיו, אבי,” אמר לו האב. “אתה יכול לעשות הרבה בחיים שלך. אתה יכול להגיע. אנחנו תולים בך תקוות, אבי.”

קהלני חזר, לוחם כתמיד. ערכו בקורס הקצינים משאל צוערים, זימנו את קהלני למבדקים פסיכוטכניים נוספים. אבל מפקדת הקורס עמדה בשלה. קהלני לא יכשר להיות קצין טוב בצה"ל.

מפקד גיסות שריון, האלוף דוד אלעזר, תמה מאוד. מועמד של השריון, מי שנמצא כשר וכשיר להיות קצין, נפסל על־ידי בית ספר לקצינים? הוא זימן את קהלני לריאיון. כשנכנס קהלני ללשכת מפקד הגיס, מצא לידו את ברן ואת קצין ההדרכה של הגיס.

השלושה החלו לירות שאלות לעבר קהלני. המחלקה שלך במצב כזה, והאויב מופיע פתאום מכאן – דדו תיאר את תנועות הטנקים בשתי כפות ידיו, כדרך שטייסים מתארים קרבות אוויר שלהם – מה אתה עושה?

איך אתה מגיב כששני טנקים שלך שרופים ואחר פגוע? שאל ברן. לאחריו שאל מפקד הגיס שורה של שאלות, ואחריו קצין ההדרכה, ושוב ברן. בגמר הריאיון היה קהלני סחוט לחלוטין, אבל החיוך פרח בפניו.

מפקד גי"ש וברן התלהבו מהסמל הצעיר. קצין ההדרכה אמר שאינו יכול להבין מה קרה בבית ספר לקצינים. מפקד הגייסות החליט, “קהלני ילך לקורס קציני שריון!”

בדרך כלל מתקבלים לקורס קציני שריון רק מי שגמרו את הקורס הבסיסי של קציני צה“ל. כשנודע כי מי שנפסל על ידי בית הספר לקצינים מתקבל אף על פי כן לקורס קציני שריון, קמה צעקה גדולה. מפקד בית הספר לקצינים הזהיר את המטכ”ל שנוצר כאן תקדים מסוכן. החילות ילמדו מתקדים זה וכל חיל יעשה דין לעצמו ויחנך קצינים משלו. אחדות הקצונה של צה“ל, הלשון המשותפת, הבסיס לשיתוף בין־חילי ובין־זרועי עלולים להינזק קשה. כנגדו טען מפקד גיסות שריון שאי אפשר לפסול מועמד לפני הבחינות הסופיות. המחלוקת הובאה להכרעת הרמטכ”ל. הוא היה בחו“ל ובכן פסק בעניין סגן הרמטכ”ל, יצחק רבין. הוא אישר את החלטת מפקד גי"ש. קהלני התקבל לקורס קציני שריון וגמר ברביעייה המצטיינת.

קהלני מיהר למשפחתו בנס ציונה, לבשר על הצלחתו הרבה, ברביעייה המצטיינת של קורס קציני שריון. אבל אילנה נכזבה. “איפה דרגות הקצין סגן־משנה?” שאלה.

״לא… לא קיבלתי קצונה.”

“אתה לא קצין?”

“אני ממ”ק."

“מה זה ממ”ק?"

“ממלא מקום קצין זה ממ”ק," אמר קהלני.

“אין דבר,” אמר אבא. “העיקר שהצלחת, ועוד תהיה קצין.”

דרגת הקצונה לא הוענקה לקהלני, על כי לא גמר קורס קצינים בסיסי בבית ספר לקצינים. קהלני ביקש ממפקד הפלוגה שלו רשות לחזור ולהציג את מועמדותו בבית ספר לקצינים. אולם מפקד הפלוגה סירב. “בשבילנו אתה טוב גם כך, קהלני,” אמר.

אולם מפקד גיסות שריון לא אמר נואש. הוא הוסיף ללחום כדי לקבל דרגת סגן־משנה בשביל קהלני. המחלוקת עם בית הספר לקצינים נמשכה. הנושא הובא לדיון עקרוני בפני ראש אגף כוח אדם.

בינתיים החליט קהלני לא לשאת כל דרגות. אם אין לו סגן־משנה, אין הוא רוצה בפס מתכת של ממ"ק. אלא שבגדוד ש/10 הקפידו על הפרדת חדר האוכל לקצינים. כל מפקדי המחלקות בפלוגה נכנסו לחדר האוכל לקצינים. רב הסמל עצר את קהלני.

“לקצינים בלבד, חייל,” אמר הרס"ל.

קהלני, מריר, חלף על פני הרס“ל ונכנס לחדר האוכל, וישב לשולחן. הרס”ל לא הרפה ממנו ובא בעקבותיו להוציאו מחדר האוכל.

“אתה לא יודע שזה חדר אוכל של קצינים?” צעק הרס"ל.

“אני יודע, אבל אני הנהג של המ”פ ואני רוצה לאכול פה. טוב?"

מפקדי המחלקות, חבריו של קהלני בפלוגה, רמזו לרס"ל שיסתלק.

קהלני התמיד במריו, לא ענד כל דרגות. הוא לא ניזף על כך, כי מפקד הגדוד סא“ל קלמן ומפקד גי”ש הסכימו שנעשה לו עוול. אולם הדבר עלה בהערה לגיסות השריון. במצעד יום העצמאות שמו לב הבוחנים כי אחד ממפקדי המחלקות המשתתפות במצעד לא ענד דרגות קצין.

יום אחד ביקר קצין בכיר במטכ“ל בגדוד ש/10. המג”ד כיוון אותו לפלוגה שבה שירת קהלני, ובפלוגה כיוון אותו למחלקה של קהלני, ובמחלקה כיוון והכניס אותו לטנק של קהלני. הטנקים עמדו במטווח, ירו על חביונות. כמקובל, הציעו לאורח לירות בתותח. קהלני כיוון את התותח למטרה והקצין הבכיר ירה.

“בול!” קרא קהלני.

“אה?” שאל הקצין הבכיר, המום מההלם והרעם.

“פגעת בול!”

''פגעתי?''

''בול."

“חבר’ה, אני תותחן, אה? פגיעה בירייה ראשונה. עוד פעם!”

“כל הכבוד, המפקד,” אמר המג"ד.

שוב כיוון קהלני את התותח, ושוב ירה הקצין הבכיר.

“בול!” קרא קהלני.

“כל הכבוד, המפקד,” אמר המג"ד.

מי שאינם טנקיסטים דעתם זחוחה עליהם בצאתם מטנק לאחר שירו בתותחו. על אחת כמה וכמה אם הוגד להם שפגעו במטרה. משום מה נדמה להם שעמדו בהצלחה במבחן של גברות ותבונה. גם הקצין הבכיר יצא מהטנק נלהב על היותו תותחן מבטן ומלידה, תכונה שלא ייחס לעצמו אפילו בחשד. הוא היה מרוצה מעצמו, ובלכתו עם המג“ד חלק שבחים גם ל”שותפו" לקליעה למטרה. זו היתה הזדמנות שציפו לה. המג"ד דן עם האורח הנכבד בדרגתו של קהלני.

שמונה חודשים לאחר שגמר את קורס קציני שריון בהצטיינות קיבל קהלני את דרגת הקצונה הראשונה. הוא מיהר למשפחה, קורן מאושר. “אני סג”מ! אני קצין!" קרא לתוך הבית.

* * *

כשלחץ המג"ד אושרי על קהלני שלא יתנדב ליחידת הפאטונים, נגע בנימה רגישה. גדוד ש/10 כה הרבה לעשות למענו, ועתה הוא עלול להיחשב בוגד בגדוד. קהלני אמר לאושרי כי לא יחתום להעברה ליחידת הפאטונים.

אולם קהלני היה היחיד. האחרים שהביעו נכונות לעבור לפאטונים לא חזרו בהם. אושרי חייג לביתו של אילן יקואל.

“אילן, אני צריך אותך. בוא לגדוד.” לקריאתו של אושרי נענה אילן והתגייס לשנת קבע אחת. במקום סגן עמוס שעבר לפאטונים היה אילן יקואל קצין המבצעים של הגדוד. לגמרי במקרה החלה תקופת המבצעים של השריון.

 

פרק אחד־עשר: שמאי בנוחילה    🔗

ב־1 בנובמבר 1964 – לאחר שלוש שנות לימוד (פילוסופיה ומדעי המדינה) באוניברסיטה בירושלים – מונה האלוף ישראל טל מפקד גיסות השריון. באותו יום מונה מפקד הגייסות היוצא, האלוף דוד אלעזר, לאלוף פיקוד הצפון.

בחצי השנה שקדם לחילופי הגברי במפקדת גי"ש הסתבך המצב בגזרה הסורית. לסכסוכים שאפשר לכנותם “מלחמת הטרקטורים” נוסף סכסוך מכריע, סכסוך המוביל הארצי, שממנו עלולה היתה לפרוץ מלחמה בין סוריה לישראל, העלולה להיות מלחמת מדינות ערב בישראל.

ביולי 1964 הופעל לראשונה המוביל הארצי, צינור מים ענקי המוביל את מי הכינרת לנגב. במפעל זה, שעלה כארבע מאות מיליון ל"י, היה מותנה לא רק פיתוח הנגב הצחיח לחקלאות, אלא גם מפעל קליטת העולים של ישראל מראשית קיומה. מדינות ערב התנגדו למפעל זה, על אף ניסיון להסדר חלוקת מי הירדן, הזן את הכינרת, על ידי נשיא ארצות הברית אייזנהאואר. בוועידות פסגה של מדינות ערב הוחלט להתנגד בכוח להפעלת המוביל. סוריה תבעה מלחמה. אך עבדול נאצר, נשיא מצרים, טען כי עדיין אין מדינות ערב מוכנות להתמודדות עם ישראל וכי עליהן לפתוח במלחמה רק כשמובטח להן הניצחון.

כצעד ביניים החליטו מדינות ערב להטות את מקורות הירדן, בעיקר מעיינות הבניאס, וכך להפר מראש את תעודתו של המוביל הארצי. מצדה הודיעה ישראל כי לא תעבור בשתיקה על הטיית מקורות הירדן. היה ברור לכל הצדדים כי סכסוך המים עלול להידרדר למלחמה. אלא לפי שעה ביקשו שני הצדדים, ישראל ומדינות ערב, להימנע ממנה ונקטו אמצעים מוגבלים בסכסוכי הגבול.

סוריה החלה בהכנת תוואי לבניית מוביל משלה, שיטה את מעיינות הבניאס למוחייבה, מפעל משותף לה ולירדן. עם זאת נמשכו הסכסוכים המסורתיים על עיבוד שטחים לאורך קו שביתת הנשק של סוריה וישראל. הצבא הסורי, שהיתה לו עליונות טופוגרפית, מהיותו מחופר ומבוצר במשלטים על רכסי רמת הגולן, ירה בפטרולים ישראליים המבטיחים את עבודת הטרקטורים בעמק, בשטחים שישראל טענה לחזקה עליהם. ישראל הכשירה את דרכי הפטרולים בקרבה מרבית לגבול, ועיבוד השטחים נעשה עד לגבול.

תקריות הגבול היו מתפתחות בדרך כלל לאחר שעמדה סורית היתה יורה לעבר פטרול, או על טרקטור. תשובת אש ישראלית היתה מביאה תחילה לחילופי אש בנשק קל, ואם היתה התקרית מחמירה, היתה גם הארטילריה מתערבת, כשלארטילריה הסורית עליונות ברוב המקרים. משקיפי או"ם היו מפסיקים את האש. לאחר הפוגה קצרה היתה מתפתחת תקרית חדשה, באותו מקום או במקום אחר לאורך הגבול המסוכסך.

שטח מועד לפורענות היה ליד תל דן. כאן הכשירה הקרן הקיימת לישראל דרך עפר, וקיבוצי הסביבה עיבדו בטרקטורים שטחים למטע. השטח היה נתון לפגיעה משני משלטים סוריים, האחד בכפר נוחילה והאחר בתל עזזיאת, רכס החולש על העמק.

מפקד גיסות השריון האלוף דוד אלעזר טען כי טנקים, המסוגלים לירות בתותחיהם למטרות־נקודה, עשויים לשתק ביתר יעילות את האש הסורית, הנורית גם מטנקים מחופרים, מכפי שנעשה עד כה. היו שהטילו ספקות בכושרו של השריון לשלוט בתקריות בלי לדרדר את התקרית למצב של כמעט־מלחמה. אולם הרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין נתן את אישורו.

שבוע בטרם יצא האלוף אלעזר לתפקידו החדש כאלוף פיקוד הצפון ניתנה הפקודה לחטיבה ש' לשלוח פלוגת צנטוריון לגזרה הסורית.

הטנק שרמן המשופר הוא פיתוח של חיל החימוש. ב־1957, כאשר התותח הבריטי 105 מ“מ נשמר כסוד ומסיבות מדיניות לא הרשתה ממשלת בריטניה לצה”ל לעיין בו, חשש צה“ל שאין לו תותח טנק המסוגל לחדור את שריוני טי/54 הסובייטיים שהחלו לזרום למצרים כחלק ממאמץ החימוש וההשפעה המדינית של ברית המועצות במצרים ובארצות ערב אחרות. הפתרון של חיל החימוש בהנהגת האלוף עמוס חורב היה להרכיב על טנק שרמן, המצוי בידי צה”ל, תותח צרפתי 105 מ“מ המסוגל לחדור שריון עבה גם ממרחק. שרמן משופר זה זכה לאהדה רבה בצה”ל בשל דיוקו, אולם התביעה לשירותיו האפילה על הצנטוריון, שנעשה לטנק העיקרי של גיסות השריון. מה בצע ברכישת הצנטוריון ובציודו בתותח הבריטי החדש, אם עדיין מבכרים את השרמן הישן?

האלוף חיים בר־לב היה מפקד גיסות השריון כאשר נכנס הצנטוריון. הוא תמך בהטלת המשימה בגזרה הסורית על גיסות השריון.

בסוף אוקטובר 1964 כבר נשאו מאמציו של סא“ל אושרי פרי ראשון. כבר היו פלוגותיו סוגרות במכסים את פחיות הגריז והשמן לאחר הטיפול, וכך נמנע מאבק הנגב להתערב בשמנים ולשבש את תנועת הטנק. כאשר החלה פלוגתו של שמאי לנסוע, קרא סא”ל אושרי בהתפעלות, “אם הצנטוריונים נוסעים – הם גם יפגעו!”

למראה הפלוגה הנוסעת השתאה גם סג“מ קהלני. סא”ל אושרי טפח על שכמו, “נו, קהלני? נשארים בגדוד, אה?”

אולם ימים אחדים לפני כן סובב ג’קי, העתיד להיות מג“ד הפאטונים, ועשה נפשות ליחידתו. לב סג”מ קהלני הלך אחרי הטנק החדש. הוא לא האמין בצנטוריון.

סרן שמאי בחר במחלקה הנבחרת של הפלוגה, במחלקה של סג“מ קהלני, והקצה אותה לגזרת תל דן, שבה עסקה הקרן הקיימת לישראל בהכשרת דרך עפר. אם יהיה קרב, זו עשויה להיות הצגת הבכורה הקרבית של התותח הבריטי 105 מ”מ בישראל, בעצם במזרח התיכון. את העמדות לירי הטנקים בחר סגן אילן יקואל, קצין המבצעים של הגדוד, ואישר אותן המג“ד סא”ל אושרי. אל"מ אריאל שרון, ראש מטה פיקוד הצפון, היה במקום כשנבחרו עמדות הטנקים.

כל ה“גדולים” חזרו ליחידותיהם ולבתיהם. לא הרחק ממחלקת הצנטוריונים הדוממה המתינה הארטילריה, שנועדה להשתתף בתקרית, אם תהיה.

הצנטוריונים חנו בשטח סמוי לעמדות הסוריות שמעבר לגבול. תוך דקות אחדות, אם יפתחו הסורים באש על הטרקטור העובד בהכשרת הדרך, יתפסו הצנטוריונים עמדות ירי וישתקו את המוצב הסורי שבנוחילה.

סרן שמאי נשאר עם המחלקה. הוא חילק קדימויות קרב לאנשיו: “קודם כול לדפוק את הטנקים שלהם. יש שני טנקים, אחד במזרח הכפר ואחד במערב. זה קודם כול. אחרי שדפקתם את הטנקים, דפקו את עמדות תותחי הנ”ט ואת התול“ר. רק אחרי זה פתחו אש על עמדות המפקדה הסורית ועל עמדות הנשק האוטומטי. את תצפית האש אעשה אני. ברור?”

“כן, המפקד,” השיב מפקד המחלקה קהלני. סרן שמאי חילק את משימות האש.

ירד ערב וצינת הגליל היתה עזה. רעד חלף באנשים, אבל לא רק מקור. אם תהיה תקרית, יהיה זה קרב האש הראשון שלהם, והראשון של השריון מאז שש השנים.

זה היה יום א', 1 בנובמבר. רץ הגיע אל המחלקה ובידו צו־תנועה, לסג"מ קהלני.

“בשבילי?” שאל קהלני. הוא פתח את צו התנועה. הוא נקרא להתייצב מיד ביחידה החדשה, הנוסעת לחו"ל ללמוד את הפאטונים.

רעד עבר בקהלני כשראה בעיני רוחו את תגובת המג“ד אושרי. אולם הוא אסף את חפציו ונפרד, רוחה של המחלקה עגמה מאוד. קהלני היה מפקד מחלקה עליז, מסור, אחד מהם. גם הם חשו בלבטיהם ביחס לצנטוריון, הכלי שבו הם עתידים להילחם. ההיתה בפרידתו של סג”מ קהלני הבעת אי־אמון בכלי שלהם?

שמאי לקח את האקורדיון לידיו. “חבר’ה, נשיר קצת, נתחמם יחד.” תחילה זימר רק שמאי בקולו הערב. לאט הצטרפו אליו אנשי המחלקה.

“חבר’ה, בקול שמח, כמו בקומזיץ על שפת הים!” קרא הסמל.

הקולות גברו. שלום כהן, דהאן, חיים לוי, שטרית, משלה, יוסף אלבז (המכונה בקשר בולוז 1), יהודה אלבז (המכונה בקשר בולוז 2), מנשה מנצור, גואטה, אבנר גולדשמיט, משה רבינוביץ, יצחק שבזי והיתר זימרו יחד. קולות ממרוקו, מפרס, מטורקיה, מאירופה, מעיראק, מתימן ומישראל.

“המפקד, אולי נעשה מדורה?” שאל שבזי. “המדורה שתהיה בלב,” אמר סרן שמאי. “בחוץ חושך, האויב צופה.”

במחנה הקבע של הגדוד רגז סא"ל אושרי על קהלני. “כך אתה עושה לגדוד, קהלני?” שאל, “גם אתה בוגד?”

“המפקד, הצבא רוצה שאצא לפאטונים, מפקדת גי”ש רוצה בזה, מפקדת גי“ש עשתה בשבילי יותר מכל אחד חוץ מהמשפחה שלי…”

סא"ל אושרי לא היה מסוגל לשמוע מרוב חימה.

כאשר האיר יום ג', 3 בנובמבר, יצא לעבודתו הטרקטור הרתום למיישר הקרקע. הטרקטור קרב למקום שבו תעקוף הדרך את מקורות המים של נחל דן. לפניו נע סיור על זחל“ם. אנשי חיל ההנדסה הקדימו את הזחל”ם ואת הטרקטור, בידיהם דקרים. הם ניקרו בדקרים, מחפשים מוקשים.

סרן שמאי השקיף במשקפת מהבונקר שבנקודת התצפית. הסיור קרב עקב בצד אגודל לעיקול. במשקפתו, בטווח 800 מטרים, ראה את מוצב נוחילה, בגובה פני הקרקע. שני הטנקים, הפאנצרים הגרמניים, היו במחפורותיהם, רק הצריחים והתותחים מציצים לעבר ישראל. שני תותחי לא־רתע הסתתרו בצל הבתים. שמאי הבחין בכך שעמדות תותחי הנ“ט לא שונו מאתמול. המרגמות 81 מ”מ, קני המקלעים ועמדות הרובאים, הכול כאתמול.

שעונו הורה 12 כשפתחו המקלעים הסוריים באש על הסיור ועל מחפשי המוקשים הרגליים. כדי לחלצם יש לשתק את המוצב הסורי. זה היה תפקידו. שמאי פקד באלחוט, “על הרכב, עלה!”

תוך חמש דקות תפסו הצנטוריונים את עמדות הירי שלהם. מרחב הפרישׂה שלהם היה פחות מ־50 מטרים. הטנק השמאלי פתח ראשון באש, על עמדת תותח נ“ט. ואז החלה המהומה. חלל האוויר נמלא רסיסים, קליעים שורקים, תימרות אבק ועשן. המרגמות הסוריות 81 מ”מ ממוצב תל חמרא, הטנק והנשק הקל ממוצב רמת בניאס, המרגמות 120 מ"מ ממוצב תל עזזיאת ושני טנקים שבו הצטרפו לאש הסורית מנוחילה שהותכה על הדרך ועל תל דן. ארטילריה ישראלית נכנסה גם היא לפעולה.

הצנטוריונים ירו ללא הרף, כשכל ירייה מעלה אבק רב לפני הטנק, מהדף האוויר ופלט הגזים. כדורי חודר־שריון־מנעל יצאו מלועי ה־105 מ"מ במהירות 1,470 מטר לשנייה, אם פגעו במטרות פגעו בהן תוך מחצית השנייה, בטרם התפזר אבק הירייה. תוך זמן קצר היה האוויר עשן ומאובק וריח עז של אבק שריפה חרוך הכביד על המקום. פטריות של רסיסי מרגמות פרחו על תל דן, וגשמי המתכת התערבו בברד אבנים ורסיסי סלע.

שעה וחצי נמשך הד־קרב עד שהפסיקוהו משקיפי או“ם. בגמר האש היו לצה”ל שמונה פצועים קלים. שני טרקטורים ומוטוגריידר נפגעו.

האלוף טל מיהר לגליל. הוא הגיע לגזרה שעות אחדות אחרי שפסקה האש.

“כמה טנקים סוריים נדפקו?” היתה שאלתו הראשונה.

“אף אחד, המפקד,” אמר סא"ל אושרי.

גזרת תקריות נוחילה הראשונה (3.11.64) והשנייה (13.11.64)

“אף אחד?”

“אולי אחד, קל, המפקד.”

“הטנקים שלהם ירו כל הזמן?”

“לא שיתקנו אף טנק שלהם, המפקד. הסורים ירו אחרונים.”

“כמה פגזים ירו שלנו?”

“89, המפקד.”

“תהיה חקירה!” קבע האלוף.

בשיחות אנשי הצבא התייחסו לתקרית נוחילה מ־3 בנובמבר כאל כישלון של השריון. גם הרמטכ“ל אמר לחבריו, כי טעו אלה שטענו כי באש שטוחת המסלול המדויקת של הצנטוריון אפשר לשתק את אש האויב. באחת השיחות אמר האלוף טל לחבריו האלופים, “אמרתם דברים חמורים לצה”ל. כי מבחינה אובייקטיבית כן ניתן לשתק את אש האויב הסורי באש שטוחת מסלול של תותח צנטוריון בריטי 105 מ”מ, שהוא תותח מדויק ביותר. מה שהוכח בתקרית נוחילה הוא שצה“ל לא יכול לשתק את אש האויב, לא התותח.”

החקירה סיכמה כי על אף העדיפות במספר הטנקים, בתותחים מאופסים ומדויקים, בטווח־ירי מדוד, הגיעה המחלקה להישגים מוגבלים ביותר, וכי האשם בגורם האנושי בלבד, במנהיגות לקויה. האלוף טל כינס את קציני חיל השריון, מסגני אלופים ומעלה. זו היתה הופעתו הראשונה בפני מפקדי השריון הבכירים כמפקד גיסות שריון. הוא סיפר להם על החקירה והרצה על לקחי נוחילה. עיקר דבריו היה: הטנקים של האויב הם המטרה הראשית של הטנקים שלנו.

* * *

בליל שבת שב סרן שמאי לביתו. נאוה רצה אליו בזרועות פתוחות. שוב יום של אושר. אבל חיבוקו היה קר. הוא מיהר לעריסתו של איתי בן חצי השנה. הילד ישן והוא הביט בו עת רבה בטרם פשט בגדיו והלך להתרחץ. כששב התעורר התינוק והוא לקחו בזרועותיו. נאוה חשה כי קרה דבר.

“מה קרא שמאי?” שאלה.

״שום דבר," אמר.

הוא שיחק עם התינוק ולא הראה כל תכונה לנסוע לבית סבתא וסבא, הורי אמו, ברמת גן. שמאי היה נוסע לבית סבו בכל ליל שבת, בגשם ובברד, גם כשחזר סחוט ומחוסר שינה מהשדה.

“לא נוסעים לסבתא ולסבא?”

״לא," אמר.

שמאי היה בן שנה וחצי ב־1940 כאשר נעצר אביו, שמואל קפלן, מפעילי לח"י, על ידי המשטרה הבריטית. תחילה היה האב עצור במחנה מזרע, אחר כך במחנה לטרון, לאחריו בכלא עכו ולבסוף הגלוהו הבריטים לאריתריאה. הוא שוחרר רק ב־1947, כששמאי היה בן שמונה וחצי.

משפחת אביו הושמדה בפולין על ידי הנאצים. את שמאי גידלו אמו והוריה. הוא היה כרוך אחרי סבתא וסבא.

“מה קרה, שמאי?” שאלה נאוה.

״דבר לא קרה," אמר.

כאשר נרדם איתי נשארו שניהם בדירה. זו היתה דירה חדשה, בת שלושה וחצי חדרים בקומה ב' בבית משותף באשקלון. עד לחודשי הריונה האחרונים של נאוה התגוררו שניהם בבית הורי שמאי ברמת גן. כסף לא היה להם. נאוה היא בת קיבוץ ולהוריו של שמאי היה אך מעט. שמאי הגיש בקשה לדיור צבאי, כפי שעשו קצינים אחרים. אולם לא רצה לזרז את הסחבת הצבאית ולא נעתר לבקשות נאוה, שקרבו ימיה ללדת, לחזר אחרי המשרדים ולבקש לזרז את הטיפול בבקשתו.

“לא אלך ולא אבקש,” אמר.

“אבל אתה תמיד בשדה, והאחרים שבמשרדים זוכים לקדימה,” אמרה נאוה.

“הגשתי בקשה, וזהו זה.”

בסוף, כשראו שאין סיכוי לקבל דיור צבאי במהרה, ומשהוברר סופית לנאוה כי שמאי לא ילך פעם שנייה ושלישית לבקש את הזירוז בבקשתו, לוו כספים, חתמו על משכנתות ורכשו דירה במחיר מלא.

עתה ישבו בדירתם, שאליה נכנסו לאחר שנולד איתי. לבד מחובם לצבא היו חייבים לשלושה בנקים. לאחר שנוכו ההלוואות ממשכורתו החודשית של שמאי נותרו בה 225 ל"י. חדר האורחים היה ריק. לא היה בו רהיט. בחדר השינה היתה מיטה. בחדר הילד היו עריסה, ארון וכיסא.

נאוה זה אך החלה להשתכר: העתיקה במכונת כתיבה פרטיכלים של בתי המשפט באשקלון. אולם הכנסותיה היו מעטות ושיפרו רק במעט את מצבם.

“אתה מוכרח לבקש מההורים הלוואה,” אמרה נאוה.

“לא אקח מהורי שום כסף. אין להם,” אמר שמאי. אביו היה סבוך בצרות משלו.

נאוה ידעה כי שמאי מסרב לבקש את עזרת הוריו כדי שלא תדע אמו שקשה להם. אבל החובות במכולת ובאטליז גדלו בהתמדה. היא נאלצה ללוות מידידים, ולא גילתה לשמאי.

שמאי גם לא רצה ללכת לחברים לשחק ג’ין רמי. הוא הקדים לישון. בשבת טייל עם איתי וביום א' חזר ליחידתו. בחטיבה, בגדוד ש/10, ידעו הכול על תקרית נוחילה. היו שלחצו את ידי שמאי ואמרו לו כי אשם מי שבחר את העמדות, לא הוא. רבים אמרו שהצנטוריון אינו שווה פרוטה מחוקה. “זה לא טנק, שמאי.”

“נכון,” אמר שמאי, “צנטוריון זה לא טנק. מסובך מדי.”

היו גם ששמחו לאיד.

ימים אחדים אחר כך נסע האלוף טל במכוניתו ממפקדת גי“ש לתל אביב. בדרך ראה סג”מ של גיסות השריון, שלא הכיר, מרים ידו לטרמפ. האלוף הורה לנהגו לאסוף את הקצין.

בשיחה עם הסג“מ נודע לאלוף טל כי סא”ל אושרי מפעיל לחץ על קצינים בגדודו שלא להתנדב ליחידת הפאטונים.

“מה שמך?”

“סג”מ קהלני, המפקד," אמר קהלני.

האלוף טל ערך בירור בדבר. חמתו בערה בו.

הוא קרא אליו את סא“ל אושרי. “מבחינתך, אתה אולי צודק,” אמר לו לאחר ששמע את דברי המג”ד, “אבל במכלול הגדול, מוטב שהגדוד שלך ייהרס משיהיה ג’ונגל כזה. המצב הסובייקטיבי שלך ושל הגדוד אף הוא אינו משנה כאשר המשמעת נהרסת. חשבתי שאתה יודע מה חשיבותה של משמעת. קיבלת פקודה להחתים אנשים לפאטונים, לא מילאת אותה. עבדת נגד האינטרס של הגיס. והחשוב – הצד החינוכי. מג”ד מסית אנשים נגד צבא קבע!"

“אני מצטער, המפקד. חשבתי על הצנטוריון, על הגדוד. לא ראיתי את היתר.”

“תקבל נזיפה,” אמר אלוף טל.

“והכול בגלל צנטוריון,” אמר אילן יקואל. “אני כלב אם אני נשאר בצבא אחרי שאני גומר את השנה הזאת.”

רס"ן פליקס ביאטוס בשנת 1948

האלוף יצחק שדה (מימין) וסא"ל שאול יפה בשנת 1948

רס"ן שמאי קפלן כסרן, מפקד פלוגה

הסגן אילן יקואל

סא״ל בנימין אושרי בשנת 1964

האלוף טל ליד ה־טי/55, שנורה על־ידי רס"ן חיים

האלוף טל בלשכתו עם מינויו למפקד גי"ש

האלוף טל בחברת פקידות לשכתו בגמר הקרבות בסיני

פאטונים של ש/14 נכנסים לחאן יונס

שני פאטונים שנפגעו בצומת רפיח

פאטון פגע ב־ט/34 מחופר באגף הצפוני של צומת רפיח, תותחי הנ"ט הוסתרו מאחורי שיחי הקקיון

סטלין / 3 לאחר הקרב עם פלוגת הסגן עין־גיל

ערב לאחר קרב בצומת רפיח, מסוק לפינוי הפצועים

הסגן אביגדור קהלני בפאטון בצומת רפיח מאותת לאל"מ שמואל

האלוף טל (ידו על המפה) ואל"מ שמואל בזחל הפיקוד האוגדתי באל עריש

חלק שלישי: הטנק והיהודי

 

פרק שנים־עשר: מיילד בפלוגת הסיור    🔗

במלחמת העצמאות הזכירו מודעות ברחובות, “כל הארץ חזית; כל העם צבא”. וכך היה מאז. ב־30 במאי 1967 אף נראתה ישראל כמחנה צבא אחד. צו גיוס לצו גיוס והנה שונו פניה של ישראל. הנהגת הצבא היתה להנהגתה וההייררכיה הצבאית תפסה את מקום ההייררכיה החברתית. מנהלי בנקים היו לפקודיהם של מנהלי מדורים שלהם, תלמיד באוניברסיטה היה למפקד של רבו, פקידי ממשלה גבוהים שהדרך ללשכותיהם ארוכה וחסומה, מצאו עצמם ממלאים פקודות של המבקשים אצלם ראיונות.

ד"ר יצחק גליק, גינקולוג בן 34, יליד תל אביב שלמד בג’נבה, מצא עצמו בפלוגת חיל הרפואה החטיבתית (פלוגת החר"פ) של חטיבה א'. הנה היה מנתח נודע בבית החולים ליולדות הקריה בתל אביב והנה מצא עצמו עוסק בשלשולים של חיילים. אלה היו בעיקר שלשולי זיהום, והוא התמחה בהם, כבפגעי צבא אחרים, בקורס קציני רפואה.

עד מהרה התייחסו אל הרופא האלגנטי, המקובל בחברה בתל אביב, כאל חובש שדה. הוא עצמו נבוך. נדמָה לו שהוא עומד יחיד כנגד כל צבאות ערב, כי החיילים שראה היו חלושים ממכת השלשול, ובמחנה פלוגת חר“פ לא ראה טנקים ולא נשק עז אחר שיגביר את אמונו בעוצמת צה”ל. תת מקלע עוזי היה הנשק היחיד שראה לידו. והנה נפוצו שמועות גוברות כי צבאות ערב מצוידים בגזים. ידיעות בדבר שימוש בגז במלחמת הצבא המצרי במלוכנים בתימן התפרסמו בעולם. האו"ם נתבקש לחקור בדבר.

“חובש,” אמר הרס"ר באשקה מהמפקדה, “במה הגז הזה דופק?”

“גז… גז זה כלום. לכל היותר קצת צריבה בעור החיצון אם אין אתה נשטף מיד, או גירוי בדרכי הנשימה. תלוי בגז… ו…”

“חובש, איפה למדת את הבִרבור הזה?”

“איפה למדתי מה?”

“אתה מדבר כמו דוקטור, חובש,” אמר הרס"ר באשקה ופלח באולרו פלחים מעוגת בשר משומר שאבס לפיו בבוהנו מקופסת שימורים פתוחה.

“אני דוקטור,” אמר ד"ר גליק.

“ואני רוקח.”

“אתה לא מאמין, אז…”

“חובש, אין לי זמן. תסתכל לי כאן על שני הארטיסטים האלה. הברקוביץ הזה אומר שהוא מקרה לב והולך למות, והבצל הזה… איך קוראים לך, חייל?”

“קרוכמאל,” אמר אדום־השיער ובהיר־העור, מומחה למיכון בחברת החשמל.

“קרוכמאל מה?” שאל הרס"ר בזעם. בחייו האזרחיים היה נהג של חברה לניקוי כימי.

“קרוכמאל שלמה.”

״תכף תגיד לי שלסבתא שלך קראו אולגה. זה מה ששאלתי, חייל?" באשקה זרק את הקופסה הריקה ממנו והלאה, ולגם מים מהמימייה.

“אני לא יודע מה אתה רוצה,” אמר קרוכמאל.

“אני לא יודע מה אתה רוצה הרס”ר!" שאג הרס"ר.

“אה! נזכרתי. שמי קרוכמאל, הרס”ר!"

“ככה זה אצלנו בשריון,” אמר הרס“ר, מחה את פיו בזרועו, ופנה לד”ר גליק.

“הבצל הזה טוען שהוא הולך להתפוצץ מאולקוס ואסור לו לאכול שימורים.”

“מקרים כאלה עלי להפנות לבית החולים הצבאי, לבדיקה,” אמר ד"ר גליק.

“חובש, תן להם מהזיפת הזה נגד שלשול ותאמר 'הרס”ר' כשאתה מדבר אלי."

”עלי להפנות אותם לבית החולים הצבאי, הרס“ר.”

“ככה זה. יותר מדי חובשים יש בצבא הזה,” אמר הרס"ר.

“אתה סובל ממחלת לב?” שאל ד"ר גליק את ברקוביץ.

“היתה לי התקפה אחת, אבל התנדבתי. עכשיו בגלל השלשול אני חש ברע ו…”

“מה אמרתי!” קרא הרס"ר.

“גם אני התנדבתי,” אמר קרוכמאל, “אבל אני מרגיש מאוד לא טוב, חובש. מאוד לא טוב.”

“איך הבני־אדם האלה לא מתביישים כשיש סכנה כזאת למדינה,” אמר הרס"ר.

“אני עוד אף פעם בחיים שלי לא היה לי שלשול, חובש.”

“אתם רוצים ללכת לבית חולים צבאי?” שאל ד"ר גליק.

“לא אם אתה חושב שיש לך משהו טוב נגד שלשול,” אמר ברקוביץ.

“בכל זאת הייתי מציע לך להיבדק. אם תדע מה מצבך, יקל עליך להחליט,” אמר ד"ר גליק.

השניים טענו כי אם ילכו לבית החולים הצבאי לבדיקה, יחשבו אותם חבריהם לפחדנים המנסים לערוק. אולי יוכלו לנוח בפלוגת הרפואה, יאכלו אוכל מבושל, יחלימו, ותוך יום או יומיים יחזרו לפלוגה. בכך הסתכם הביקור. הרס"ר נפרד באומרו, “תחזיר אותם מהר, חובש.”

ד"ר גליק גמר אומר להשיג ציוני דרגות. לשווא חיפש את דרגות הסגן שלו בביתו כשיצא למילואים. גם באפסניה של מפקדת החטיבה לא מצא סימני סגן. אזלו. הפניה אליו בשם “חובש” החלה מעצבנת אותו. מה גם שהוא עצמו סבל ממחושי מעיים. חרדתו היתה מה יקרה אם תפרוץ מלחמה בטרם שב עיכולו להיות תקין. ניסה לשוות לעצמו מראה רוגע ובוטח, והשתדל לגלות רוח צוהלת. אבל מראהו רץ לעבר השיחים בעת הפגזה כבדה לא מש מנגד עיניו.

רוחו הצוהלת היא שהפנתה אליו את תשומת הלב של מפקד פלוגת החר"פ.

“גליק,” אמר זה, “יחידת הסיור יוצאת לסיור רחוק ואני צריך בשבילה רופא גבר.”

“למה דווקא אני, המפקד?” הוא לא רצה שיצא לו שם של הרופא האמיץ בחטיבה, שלכל סכנה הוא נקרא.

”עליך אני סומך."

“מה פתאום?”

“אתה היחיד כאן שלא סובל מחושי בטן.”

“מי אמר לך, המפקד?”

“הפנים שלך, גליק. צוהלות תמיד.”

“יש לי שרירי פנים כאלה, המפקד. למעשה…”

“ומלבד זה אתה היחיד שיש לו ניסיון בניתוח. הרופאים האחרים…”

“לי? ניסיון בניתוח?”

“אתה לא מנתח? בכרטיס האישי כתוב שיש לך ניסיון רב בחדר הניתוחים.”

“ניתוחי לידה, המפקד.”

“היינו הך. זה יותר משיש לי. קח לך חובש שאתה סומך עליו והצטרף לפלוגת הסיור עד 06:30 מחר.”

“המפקד, אבל רק הפעם.”

״מה זאת אומרת?"

“המפקד, אני לא רוצה שתקבל את הרושם שאני אמיץ ושאני רץ לקרב עם פלוגת הסיור. זה חד פעמי. פלוגת החר”פ, בעורף, בהחלט מוצא חן בעיני. אני לא ארשה שיוציאו לי שם של אמיץ בחטיבה הזאת."

“בסדר, גליק.”

“אני לא רוצה שיגידו שאני הרופא הגבר היחיד.”

“החלטת איזה חובש אתה רוצה?”

בחובשים של פלוגת חר"פ בלט רוני, עובד בית מלון, חרוץ ובעל חוש הומור. גם זריז כפיים.

“את רוני, המפקד.”

“הוא שלך. בהצלחה.”

“להתראות במהרה, המפקד.”

לקחוּ ד“ר גליק ורוני שני ארגזי טיפולים, העמיסו אותם על ג’יפ ויצאו למקומה של פלוגת הסיור. בדרך רחב לבו של ד”ר גליק. הוא החל לראות את החטיבה. הטנקים היו מוסווים תחת רשתות, אבל בכל פעם ששאל לדרך לפלוגת הסיור הציץ מתחת לרשת ונוכח כי לטנק מנוע ותותח וצוות של בחורים זריזים, לא כל כך רפויים, מגרזים וממרקים אותם.

כאשר הגיעו לפלוגת הסיור היתה השעה 06:30. הוא שאל לאוהל המ"פ. אבל ליד האוהל עמד חייל ולא הרשה לו להיכנס.

“חייל, המ״פ ישן.”

“אני הרופא שמצטרף לפלוגת הסיור ואני סגן.”

“מצטער, המפקד. המפקד ישן.”

״אמרו לנו להיות ב־06:30 אצל המ״פ."

“המ”פ ישן ואסור להעירו," אמר הזקיף.

“תשתה קפה?” שאל נהג המ"פ.

“ברצון,” אמר ד"ר גליק.

הוא נהנה ממצבו החדש כרופא קרבי. מיד חש באחוות הלוחמים של יחידת שדה וכי נתקבל כאן כחבר לנשק ולגורל. הרופא והחובש שתו קפה בחברת הפמליה של מפקד פלוגת הסיור. בלבו נצטייר לו המ“פ כרב־סרן קשוח מצבא קבע. ד”ר גליק הבחין מיד בסדר הטוב השורר בפלוגה ובסביבת אוהל המ"פ. מן הסתם זה גם קצין הרגיל שממתינים לפתחו.

“וכך יכול הוא לישון כל היום?” שאל את הנהג. שמש הקיץ כבר זרחה בחמש ועתה נדמה כי חלפה מחצית הבוקר.

“הפקודה היא להעיר אותו ב־07:30,” אמר הנהג. “חזרנו מסיור לילה, והמ”פ לא עצם עין כבר שלושה לילות."

“אבל אל תדאג, דוקטור. הפלוגה הזאת זזה בן רגע,” אמר הטבח שהביא עוד קנקן קפה. “עוד?”

החבורה לגמה ספל קפה שני. לא הרחק משם הכין הטבח את ארוחת הבוקר על מבער גז. הוא העיף את החביתות למרום וקלטן במחבת מהופכות. עמיתו קצץ מלפפונים ופרס עגבניות. ואז הריק מתוך קופסת שימורים ירקות כבושים וחמוצים לתוך הסלט, שנעשה סלט צבאי. פתח בפותחן שתי קופסאות של חלבות שומשום. את הלחם לא היה צריך לפרוס. פרוס ולח היה הלחם, ארוז בנייר משומן שקוף.

פלוגת הסיור חנתה הרחק ממקום יישוב וכמו היתה קומץ מתנחלים בישימון. עדיין נשבה רוח בוקר צוננת. ד"ר גליק פתח כפתור בחולצתו ופשט את רגליו, ליהנות הנאה אחרונה, להיום, ממשב הרוח, שעוד מעט תהיה קדים. מזמן לא נהנה מקפה כמו הפעם.

“אם אינך רוצה לחכות למפקד,” אמר הנהג, “יש לי כאן פכסמים וריבה.”

“תודה. נחכה למ”פ," אמר.

בשעה היעודה העירו את המ“פ. זה יצא מהאוהל מנומנם. כנראה ישן בבגדיו ורק את נעליו חלץ. בבטלדרס שלו היו דרגות קבועות של רב־סרן. ד”ר גליק, שציפה לרב־סרן קשוח, מיהר להודיע את זהותו ותוארו הרפואי, כדי שלא יטעה בו מפקד פלוגת הסיור ויחשבו לחובש נוסף.

“דוקטור גליק,” אמר והצדיע.

“דוקטור מוקדי,” אמר המ"פ והושיט את ידו. שערו השחור הכסיף בצדעיו. חיוך קל עלה בפניו החמורות. מן הסתם חשב שהרופא מבקש לעשות עליו רושם והחזיר לו בתוארו האקדמי.

“שלחו אותי מפלוגת חר”פ," אמר ד"ר גליק.

“בסדר דוקטור. תזוזה ב־08:15. אכלת?”

ישבו לאכול ארוחת בוקר באוהל המ"פ. “אנחנו מסיירים בג’יפים ובקומנדקר. אתם תיסעו איתנו בג’יפ עם מכשיר קשר, וכשתקבל פקודה תישאר מאחור, במקום שאומר לך. כבר עבדת עם פלוגת סיור?”

“לא. אני בא מפלוגת חר”פ."

“אתה כירורג?”

“לא… אני… מיילד.”

“מיילד?” לרגע נשאר הסלט חשוף בפי המ"פ.

“אבל אני עובד הרבה בחדר הניתוח,” מיהר ד"ר גליק להוסיף.

“נו, מילא,” אמר המ"פ. “שיהיה למזל טוב, מה שיצא מזה. עבדת תחת אש?”

“לא.”

“יש איזה כלי נשק מיוחד שאתה מפחד ממנו?”

“מרגמות. אני לא אוהב מרגמות,” אמר ד"ר גליק. “ראיתי מטווח מרגמות וכלל לא נהניתי. השריקות של הפגזים מפחידות אותי. כשאני שומע את השריקה אני בטוח שהפגז נופל ישר על הראש שלי.”

“בסדר, דוקטור. נזמין בשבילך אש בלי מרגמות.”

ד“ר גליק לא ידע אם נשא חן בעיני המ”פ או שאוכזב זה משהגריל מיילד במקום כירורג. קשה היה לקרוא על פני הרס"ן מה רגשותיו.

אבל בפלוגה פשטה השמועה. “חבר’ה, דפקו לנו מיילד!” כאשר נע צוות הסיור במהירות, המ“פ בראש וד”ר גליק בסוף, דומה היה שאנשי הפלוגה מעיפים פעם בפעם מבט לאחור. צוות הסיור עבד ליד מחנהו של גדוד א/112, והמ“פ החליף דברים עם המג”ד סא“ל בירו. חיוך עלה על פניו העבות של בירו ושפמו נמתח מעל שיניו כאשר זרק מבט בד”ר גליק.

ליד גדוד הטנקים חנה גדוד החרמ“ש, וצוות הסיור נשתהה בו, לצורך תיאום. בטרם חידש צוות הסיור את תנועתו, מצא המ”פ עת לשוחח עם הסמג“ד רס”ן מוש חביב. שניהם היו מוותיקי החטיבה.

“איך העניינים, מוש?” שאל המ"פ.

“היו צריכים לתקוף מיד כשעבדול נאצר גייס את צבאו, רפי. אני חושש שאנחנו מאבדים את ההזדמנות.”

“גם אני סבור שהמאמצים לצאת מהסבך בדרך דיפלומטית הם ביזיון,” אמר המ"פ.

מוש הציע לרפי עוגיות פריכות.

“מה זה?” שאל רפי ונגס בעוגייה.

“קפצתי אתמול הביתה. גילה אפתה אותן,” אמר מוש. “אתה רוצה שזיפים מיובשים?”

“אני רואה שבאת מהבית מצויד.”

“כנהוג. פלחי אשכוליות, פירות מיובשים, עוגיות ופירות חיים. רוצה תפוז?”

מוש חביב היה איש פתוח ונדיב, ונהנה לחלוק משלו עם אחרים.

רס"ן מוקדי שם בכיסו שזיפים מיובשים ולקח לידו תפוח אדמוני. התפוח העלה בלבו את זכר הבית, המשפחה. “לא הייתי בבית מאז הגיוס. גם גלויה כתבתי רק אחת או שתיים.”

“אני כותב יום יום. אתה לא יודע כמה זה חשוב. כשהגיעו אלי הידיעות איזה פאניקה יש בעיר, כתבתי הביתה שאני שקט, כי ‘השארתי בבית חיילת ותיקה שאינה עושה פאניקה’. זו גילה.”

“אני לא מבין,” אמר רפי. “הלוא אתה תמיד היית אומר שכשאתה יוצא למילואים אתה מזיז סוויץ', וסטופ – שכחת מהכול ואתה איש צבא.”

“המשפחה שוקלת לי על הלב,” אמר מוש. “אתה יודע מה הילדים אומרים? כשהם הולכים בערב לישון הם אומרים, 'אבא עוד לא חזר מהמשרד. כשהם קמים בבוקר הם אומרים, ‘אבא כבר הלך למשרד.’ כך הם גוברים על הגעגועים שלהם. או שהם חושבים שטסתי לחוץ־לארץ. רגע אחד בבית – וכל זה, כל הצבא, כלא היה, רק המשפחה נראית לך.”

“אני לא הייתי בבית. גם לטלפן לא הצלחתי,” אמר המ"פ.

המ“פ טפח על כתפו של הנהג, וזה התניע את הג’יפ. הג’יפ היה במהלך ראשון כאשר שאל המ”פ את הסמג"ד, “מוש, ואתה עוד אומר שכשתצא לפנסיה בגיל 50 תיכנס לכנסת?”

“קודם נגיע לגיל 50,” אמר מוש.

“אתה זוכר? ארגז שמפניה הפסדת לחבר’ה כשלא נבחרת לכנסת?”

“עוד ארגז אחרי הניצחון. תפוס!” מוש זרק למ"פ עוד תפוח. “זה טוב בשביל האבק.”

“תן למיילד שלנו,” אמר המ“פ והצביע על ד”ר גליק.

“מיילד?” תמה מוש. “שמע, הצבא חושב על הכול.”

“בהצלחה, דוקטור!” אמר מוש וכיבד את הרופא בתפוז.

“מזל טוב,” אמר ד"ר גליק.

צוות הסיור יצא לדרכו. הסיירים הרכיבו את משקפי האבק, כי הג’יפים של הסיירת חסרים שמשה שוברת רוח. רס“ן מוקדי הוביל את יחידתו במהירות כה רבה שקשה על ד”ר גליק לנשום ברוח החזקה שטפחה על פניו.

מוש עמד והביט מקנא בסיירת המהירה, שאנשיה נראו לו בסילון האבק שהעלו בגלגליהם כמו רוכבים על הרוח הפתוחה, עד שנעלמו בישימון.

 

פרק שלושה־עשר: האדומים והשחורים    🔗

הרחק מחטיבה א', באוגדה של האלוף טל, גברה המתיחות. בחדר המלחמה של האוגדה התקבלו ידיעות על הגברה מתמדת של הצבא המצרי בגזרת רפיח, על הרחבת שדות המוקשים ועל תנועות של יחידות שריון מצריות. כל תגבורת אילצה לעדכן את תוכניות האוגדה ויחידותיה.

ב־27 במאי עלה זחל“ם של צוות סיור על מוקש ליד כרם שלום, גזרה שבה חיזקו המצרים בהתמדה את חילם. הזחל”ם נתקע, ויחידת נגמ“שים (נושא גייסות משוריין) אמרה לערוך התקפה על הזחל”ם הישראלי הפגוע. צוות הסיור הישראלי התקשה לפנות את פצועי הזחל“ם. מפקד הסיור, סגן אבי, נשברה עצם הכתף שלו. בחדר המלחמה של האוגדה סברו כי כוח מודיעין מצרי מבקש לחטוף מאנשי צוות הסיור הישראלי לצורכי מודיעין. מפקד האוגדה רצה למנוע אפשרות כזאת, אך הפקודות שניתנו היו מפורשות: להימנע מסכסוך גבול חמור. לכן חיפש דרך לחלץ את הזחל”ם הפגוע ואת פצועיו בלי להעסיק בכך אנשים רבים. הוא הורה לפקוד על מפקד צוות הסיור שלא לזנוח את הזחל"ם הפגוע ולהיערך להגנה עליו. לאחר שלוש שעות נואשו המצרים ממחטף קל והסתלקו. מאחר שכל רשתות האלחוט והרדיו היו סגורות, התנהל מתן הפקודות באמצעות טלפון שדה ורצים.

ההתגרויות המצריות לאורך גבול הרצועה רבו. בחדר המודיעין תהו מה כוונות הפיקוד המצרי. כלום אלה התגרויות המכוּונות לגרור את ישראל למלחמה והמאפשרות אחר כך להטיל את האשם עליה כתוקפן, או שאלה התגרויות מקומיות, פרי החלטה של מפקדים פלסטינים ביחידות תת־צבאיות, כ“צבא השחרור” של שוקיירי, שכוונתן לדחוף גם את ישראל וגם את מצרים למלחמה.

נתבעה זהירות רבה, ופקודותיו של האלוף טל היו חמורות, לא לפתוח באש בשום מקרה ללא פקודה מפורשת שלו. ב־29 במאי ב־12:35 פתחו המצרים באש על פטרול ישראלי שפקד עליו המח“ט של חטיבה 22. המח”ט פקד על הסיור כדי לראות בעיניו את המצב לאורך הגבול ההולך ומתחמם.

הכוחות המצריים שתקפו את הפטרול הישראלי ליד קיבוץ בארי היו עדיפים הרבה מכוח הסיור, והם צירפו לאש האוטומטית שלהם אש מרגמות. המח"ט, שחשש לגורל יחידתו, ביקש אישור לפתוח באש תותחים של יחידת הסיוע החטיבתית שלו. רץ יצא מחדר המלחמה אל קרונו של האלוף טל.

קרון המפקד היה מכוסה רשת ואיש לא הורשה לקרב אל הקרון ברכב כלשהו. הכול נאלצו ללכת אל האלוף ברגל ממקומות חניה בצל חורש סמוך.

האלוף שוחח בשלווה מדעית עם פרופסור מהאוניברסיטה העברית שהכיר בעת לימודיו, על חומרי נפץ. הפרופסור נקרא למילואים, והאלוף שראה אותו באקראי הזמינו לבקר בקרונו.

הרץ מחדר המלחמה נכנס לקרון, ניתר לדום והצדיע. ממקומו על ספת הישיבה, שעליה נרכן לצדו, החזיר האלוף הצדעה.

“המפקד, מח”ט 22 מבקש רשות להשיב באש תותחים כדי לחלץ את הסיור," אמר הרץ. “שלילי,” השיב האלוף.

הרץ הצדיע ויצא במרוצה.

הפרופסור שאל לדעת האלוף אם יטילו המצרים פצצות גז בשטח הסמוך לגבול שמעברו שוכנת אוכלוסייה ערבית צפופה. רוחות היום נושבות גם לכיוון הרצועה ועשויות להוליך את הגז למרכזי האוכלוסייה הערביים ברצועה.

פקידת האלוף הרימה את שפופרת הטלפון שצילצל. “קצין האג”ם קלמן רוצה לדבר איתך, המפקד."

מפקד האוגדה קם ממקומו וניגש אל הטלפון, בפתח הקרון. “קלמן? כאן טל,” אמר בטלפון.

״המפקד, המצרים הרחיבו את תחום ההפגזה. בארי ועוד מקומות תחת הפגזת המרגמות שלהם ויש דליקות רבות."

"לפתוח רשתות קשר להאזנה בלבד, לא לדיבור, להאזנה בלבד

ולהישאר צמודים למכשירי הטלפון," אמר האלוף.

האלוף חזר לתנוחתו הקודמת על הספה. עיניו היו אדומות מחוסר שינה והוא סובב אצבע על לחיו, כמי שמסלסל בפאותיו.

הרץ נכנס והצדיע. “המפקד, קצין האג”ם מודיע: מח״ט 22 הצליח לחלץ את הסיור בלא אש תותחים. קצין האג“ם שואל אם אפשר לסגור רשתות קשר.”

“חיובי,” אמר האלוף.

הרץ הצדיע ויצא.

ראש מטה האוגדה, אל“מ הרצל, נכנס לקרון והצדיע. ישב על כיסא וסיפר כי טנק של גדוד ש/10 עלה על מוקש. המח”ט שמואל בירר ומצא שזה היה מוקש שלנו. אין נפגעים. שרשרת אחת נפרשׂה. המח“ט שמואל פקד א) לפרסם בכל החטיבה שטנק צנטוריון עלה על מוקש ולצוות לא אירע דבר, ו־ב) מינה ועדת חקירה למצוא את האשם. לאחר שנועצו האלוף טל ואל”מ הרצל בדבר מסוים יצא אל"מ הרצל את הקרון.

עתה ראה האלוף טל שעיני ליאורה אדומות מבכי ושאל מדוע.

“הן לא אדומות, המפקד,” אמרה הסג"מ.

“מה זה? זה בובות בוכות אצלי במפקדה?”

“המפקד, ראש הלשכה אומר שבמלחמה אני לא אהיה בחבורת הפיקוד הקדמית.” אמרה ופערה מעט את עיניה כדי שתיבשנה.

“ודאי שלא תהיי.”

“המפקד, אני רוצה להיות בחבורת הפיקוד הקדמית במלחמה.”

“ואני רוצה להיות בצוללת. מתי תביני ש…”

“…הצבא זה לא בית מרזח…” סיימה הקצינה את משפטו בחיוך.

“זהו,” קרא האלוף בצהלה. “אם תהיי בסדר תוכלי להילוות למפקדה העיקרית.”

“תודה רבה, המפקד!” קראה הקצינה ליאורה בגיל ויצאה מהקרון.

“נו, איזה חיילות יש לי?” שאל האלוף.

“עושה רושם של קצינה אינטליגנטית מאוד.”

“אדוני הפרופסור, לחיילת הזאת, בקושי בת עשרים, יש יותר שכל בראש מאשר לאולם וייז באוניברסיטה העברית בטקס הסמכת דוקטורים. בקבוצת פקודות שהיתה בתרגיל עוצבתי, שאני הייתי מנהלו, היו שופטי התרגיל מרוצים מאוד מהערכת המצב של המתורגל ומקו המחשבה שלו. בדרכנו חזרה למפקדה אמרה לי הקצינה הזאת, 'המפקד, אם תרשה לי, גם לי יש מה להעיר. אמרתי לה ‘בבקשה.’ אמרה לי, 'אני לא מבינה ממה אתם מתפעלים. בהערכת המצב של המתורגל לא היה שום דבר מקורי. הוא חזר בדיוק על מה שאתם עצמכם אומרים תמיד. אז ממה ההתפעלות? מזה שהוא חושב בדיוק כמוכם? זאת אומרת שכולם חושבים באופן סכמטי ומתפעלים מזה שכולם חושבים אותו דבר. בקיצור, פרופסור, אם הקצינה שלי נכנסת מחר למחלקה שלך לכימיה, כדאי שתתחיל ללמוד נהגות כבר עכשיו.”

השניים חזרו לעניינם. הפרופסור לבש חולצת חאקי בהירה, נושנה. מכנסיו היו רחבים מדי ונצמדו למותניו בחגורת עור צרה, ארוכה כפליים מהיקף מותניו. נעליו חצאיות וגרביו ארגמן. פניו חיוורות.

כשקם הפרופסור ללכת, שאל אותו האלוף אם יש לו סידור שינה. הפרופסור אמר שקיבל שק שינה ממאן דהו, והוא ישן על הקרקע. “לא בא בחשבון,” אמר האלוף והורה לצייד, להלביש ולהלין את הפרופסור. “חבל שאתה לא טוראי,” אמר בסוף האלוף טל. “הייתי מעלה אותך בדרגה, לרב־סמל.”

האלוף ליווה את הפרופסור אל ג’יפ מיחידת הליווי של האלוף. הג’יפ הסיע את הפרופסור למקומו. כשחזר האלוף לקרונו אמרה לו קצינת הלשכה כי אוכלו מוכן. האלוף אמר כי אינו רעב וממילא בדעתו להיפגש עם אלוף פיקוד הדרום האלוף ישעיהו גביש וכי יש להכין את ההליקופטר שלו לטיסה.

* * *

בחדר המלחמה של חטיבה ש', שהוא אוהל מכוסה רשת הסוואה, יושבים קציני המטה ומפקדי היחידות על ספסלים. מפת קיר גדולה נעוצה בלוח גדול. במכונת הידוק מצמידים קציני המודיעין למפה גיליון ניילון שקוף. בידיהם עפרונות שעווה (צ’יינוגרפים) בכמה צבעים, והם רושמים בהם את מערכי כוחותינו ואת מערכי האויב ואת התמורות שחלו בהם. זה אך חזרו המח"ט שמואל וקציניו מקבוצת פקודות באוגדה. בחדר המודיעין של האוגדה נמלא קצין המודיעין של החטיבה ידיעות. אלה מוצאות ביטוי בתשקיפים, בתרשימים ובטבלות שעורכים אנשיו על לוח המפות.

זקיפי המשטרה הצבאית בפתח חדר המלחמה מנתרים לדום ומצדיעים.

“'קשב!”

הכול מנתרים לדום. אל"מ שמואל נכנס בצעדים מהירים והחלטיים. הילוכו מדמה אותו למהלך בכוח בנהר בניגוד לזרמו העז. קומתו ממוצעת, שתו בולט כלשהו לאחור במכנסיו ההדוקים, וגם בטנו בולטת מעט. בפרופיל הוא נראה כ־S. הוא שרירי, חסר שומן ודרוך ככדור.

“שבו!”

אל"מ שמואל מסיר את הכומתה השחורה מראשו ומטילה על הכיסא היחיד בחדר המלחמה, כיסאו, בצד המפות. ראשו ראש רומאי, עגול. שערו גזוז ופניו מבהיקות בניקיונן כתוצאה מגילוח קשוח של זקן סמיך. לעיניו משקפיים.

“מי ערך את הרישום הזה?”

״אני, המפקד," אומר הקמ“ן (קצין מודיעין), רס”ן קייסי.

“מחק. זה לא נכון. הציר הזה עושה פנייה משמאל לא מימין לחושה הזאת.”

הקמ“ן מוחק מהניילון במטלית טבולה בבנזין את קו עפרון השעווה המסמן ציר מסוים. רס”ן קייסי מוחק בזהירות רבה, כדי שלא תפגע המטלית בקווים אחרים ולא תטשטשם או תעקמם.

“מחק הכול!” רועם המח"ט.

הקמ"ן קייסי החל מוחק את התשקיף.

“יותר מהר!”

בינתיים נח מבטו על תרשים שתיאר את שדות המוקשים המשוערים של האויב. בתנועת יד מהירה, כמעט בלתי נראית, תלש את התרשים מהלוח, גילגלו בידיו לכדור וזרק אותו בכוח לחלל האוהל. עוזר הקמ"ן סגן מייק עמד נכלם וחיוור.

“כמה זמן לוקח להכין תרשים כזה כמו שצריך?”

“15 דקות, המפקד,” אמר סגן מייק.

“תביא אותו בעשר דקות,” אמר המח"ט ופנה לקצינת הלשכה שלו, ציפי. “שימי לב, ציפי. בעשר דקות.”

עתה השלים הקמ"ן קייסי את התשקיף והחל כותב על הטבלה את גודל הכוחות המשוערים של האויב בגזרת החטיבה ואת סוגם.

“מאיפה המודיעין הזה?” שאל אל"מ שמואל בשיניים חורקות.

“מודיעין של האוגדה, המפקד,” אמר הקמ"ן.

“ואתה זוכר אותו על־פה?”

“כן, המפקד,” אמר הקמ"ן. הוא היה גבוה ושמן, ואגלי הזיעה התגלגלו ונפלו ארצה מסנטרו.

“אתה לא כותב בפנקס?” שאל המח"ט.

“זה כתוב אצלי בפנקס, המפקד, אבל בעבודה חזרתי על זה כל כך הרבה פעמים שאני זוכר את זה.”

“אתה לא זוכר כלום. ומה שכתבת לא נכון.”

הקמ"ן הביט בטבלה. בחדר המלחמה נפלה דומייה. איש לא זז על מקומו בספסל התקוע בחול, גם לא הניף יד לגרש זבוב טורדן.

“פתח את הפנקס וקרא,” אמר המח"ט.

הקמ"ן פתח את פנקסו ומיד נוכח בטעותו: הוא החליף כמות טנקים של יחידה מסוימת בכמות הטנקים של יחידת אויב אחרת.

הקמין החל מוחק, שוב בזהירות, את שתי השורות המעטות. אל“מ שמואל לקח מידו את המטלית והחל מוחק בכוח רב את כל התשקיף. הניילון היה חלק ונקי כחדש. המח”ט עיין בדפי המודיעין ובכתוב בפנקסו שלו והחל לצייר, ביד אמונה, את התשקיף מחדש. כאשר סיים, לקח לידו שרביט ארוך ודק ועמד בצד המפות.

“המצב מחמיר. המצרים זורעים מוקשים. שדות מוקשים חדשים נוספו כאן, כאן וכאן,” הורה על המפה. “חגורות מוקשים נוספו כאן, כאן וכאן.”

“בגזרה שלנו נוספו כוחות שריון, ט/34 בעיקרם. שתי חטיבות שריון מצריות נערכות בגזרתנו, תגבור המערך הארטילרי המצרי בגזרתנו נמשך. ייתכן כי כוח נוסף של טנקים מתמקם גם הוא בגזרתנו. אלה השינויים. היתר כמו קודם. הקמ”ן ימסור לכם אחר כך את המערכים המתוקנים.

“יש לנו שתי בעיות: מוקשים וארטילריה. נשתדל לנוע על הצירים, להימנע ממיקוש. חיל האוויר יטפל בארטילריה. על רפיח תיערך התקפה חטיבתית, לא גדודית. בימים האחרונים חוזקה מאוד פתחת רפיח.”

לחדר המלחמה נכנס סגן, נושם ונושף. הוא קרב אל המח"ט ואמר, “המפקד…” ולא הספיק יותר.

“מי לימד אותך לא להצדיע?” שאל אל"מ שמואל.

הסגן יצא מהאוהל, חזר, ניתר לדום בכניסה והצדיע בחריצות.

המח"ט השיב לו הצדעה. “המפקד,” אמר הסגן, “האלוף ביקש למסור לך ‘חרגול 1’, המפקד!” הסגן חזר לדום והצדיע. בצאתו מהאוהל הצדיע שנית.

אכזבה נצטיירה על פני המח“ט. הוא החזיר את השרביט למקומו בפינה. ברגע זה אמרה קצינת הלשכה, ציפי, “עשר דקות, המח”ט.” לא גווע הד דבריה ולחדר המלחמה נכנס סגן מייק, הצדיע ומסר את התרשים לאל"מ שמואל.

“אתה צריך להבין, מייק, שכאשר אתה מצייר שדה מוקשים אתה חייב לדייק, היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. יתר על כן, אתה חייב לרשום כל שינוי. לא אתה מסתער בפלוגת החוד, לא אתה תעלה על המוקשים. אתה תשב בעיקרית. אבל הגדודים ילכו, והם יסתערו, ואולי מישהו ייהרג בגלל הטעות שלך. טוב מאוד. הספקת בעשר דקות והתרשים מדויק. שב.”

המח"ט פנה אל אנשיו.

“קוף־זין־כף,” אמר.

“'קשב!” קרא סמל חדר המלחמה.

הכול ניתרו לרגליהם. המח"ט הצדיע ויצא מחדר המלחמה, פמלייתו בעקבותיו.

“קוף־זין־כף” – ראשי תיבות של קיפול זנב כללי – נשנה מפה לפה, קציני החטיבה התפזרו ביחידותיהם.

המח“ט חזר לקרונו. “ג’ורג’י,” אמר לקצין השלישות שלו, “אפשר לפחות לסדר מקלחת חמה?” ג’ורג’י ידע כי המח”ט זועף. הדברים לא היו לרוחו. ואם חושב המח"ט על מקלחת חמה, סימן שלדעתו תחלוף עת עד שיתחדש מצב שבו תיתכן מלחמה.

“אבקש מקלחת חמה בקיבוץ צאלים, המפקד.”

“בקש שתיים,” אמר המח"ט, “גם בשבילך.”

המח"ט ישב בקרונו, רוכן על השולחן שלפניו, ידיו טופחות בטבלת השולחן והוא מבמבם לעצמו, באותה מנגינה אחת שהוא יודע ובה הוא מזמר את כל השירים, יא־בא־בא־בא בים־בום, כפי ששמע בבית אביו המנוח ובישיבה שבה למד. כך בימבם לו ברוח נכאה. לפתע טפח בשתי כפות ידיו על השולחן, קם ואמר, “תהיה מלחמה. זה ברור לי שתהיה מלחמה, זה ממש בלתי נמנע.”

המח"ט ארז בתיק כלי רחצה ובגדים להחלפה.

כאשר חזר ג’ורג’י להגיד כי מוכנה המקלחת, אמר לו המח"ט, “ג’ורג’י, מצב הרוח שלי שופר. עכשיו ברור לי שתהיה מלחמה. אי אפשר שלא תהיה.”

אל“מ שמואל עלה על מושב הנהג של הג’יפ. ציפי, קצינת הלשכה, הצטרפה למסע וישבה לימינו. מאחור יושבים ג’ורג’י והאלחוטן של המח”ט, לאוזניו אפרכסות. ג’יפ ליווי חמוש במקלע הוביל, במרחק הקצוב לו מלפנים. כל אנשי ג’יפ הליווי חבשו קסדות פלדה.

כבר החשיך ושני הג’יפים הדליקו רק את אורותיהם הקטנים, המוכחלים. לפניו בדרך ראה המח“ט רק את הפנס האדום האחורי של ג’יפ הליווי. המח”ט האט במתכוון את נסיעתו, לבחון אם ישגיח בכך ג’יפ הליווי. הוראות התנועה של המח"ט שמואל הן מהחמורות בגיסות השריון.

ג’יפ הליווי החל להרחיק, אבל עד מהרה האט. אל“מ שמואל עצר את הג’יפ והשתיק את המנוע. כהרף עין פנה ג’יפ הליווי לאחור ודהר לעבר ג’יפ המח”ט.

“המח”ט, קרה משהו?" שאל הסמל נרעש, וגם נרגע כלשהו בראותו את המח"ט שלם ובריא.

“לא קרה דבר. אתה בסדר. סע עכשיו מאחור.” הדרך משובשת בגייסות. משאיות ענקיות, עמוסות תחמושת, דלק, מזון ואספקה צבאית חונות בצדי הדרך, ליד עצי השדרה. שני ג’יפים נהוגים בידי צנחנים דוהרים כנגד הג’יפ של המח“ט ומלווהו. הג’יפים של הצנחנים נוסעים באורות גדולים מלאים ואורם הלבן הוא שמאיר את הדרך ואת הנעשה בה. הצנחנים לובשים גופיות ולראשיהם אין קסדות פלדה. מראה הצנחנים המרושלים בלבוש והפטורים מהוראות ביטחון חמורות, מעלה תמיד בלב המח”ט שמואל כעס. תמיד טען כי השריון, שאינו חיל מתנדבים, אינו נופל בכלום מהצנחנים, שהוא חיל מתנדבים.

הפעם העלה מראה הצנחנים הדוהרים באורות מלאים את חמתו מסיבה נוספת. לציפי, קצינת הלשכה שלו, חבר מחיל הצנחנים. צנחן זה היה פצע בגאוותו.

“מה יש לצנחנים שאין לשריונאים?” הוא שואל את ציפי, שהצטרפה למסע משום שהקיבוץ שבו יתקלח המח"ט סמוך למחנה הצנחנים.

תמיד נבוכה הקצינה הנחמדה לשאלתו זו. תשובתה, “סתם הכרתי בחור נחמד והוא התנדב אחר כך לצנחנים,” אינה מספקת את המח״ט.

“בסדר, ציפי. אז מה? הוא יכול לבקש העברה לשריון, לא?”

“המח”ט, אבל הוא מפקד מחלקה. יש לו אחריות."

“אז עזבי אותו, ציפי.”

“אבל המח”ט, לעזוב את החבר שלי?"

"מה יש? אני מכיר לך בחטיבה אלף שריונאים העולים על אותו צנחן שלך בכול. או שמא אַת מאלה שהתאהבו במדים המנומרים של הצנחנים?''

“לא, המח”ט. המדים לא חשובים לי כלל."

“או אולי הכומתה האדומה משגעת אותך? אל תגידי לי עכשיו שאדום יפה משחור?”

“השחור יפה מאוד,” מיהרה ציפי להרגיע אותו.

“או אולי הנעליים האדומות של הצנחנים נאות בעינייך מנעליים סימן 2?”

“לא,” אומרת ציפי.

בחטיבה של שמואל קוראים לצנחנים “נעליים אדומות”. ג’ורג’י מספר: אתמול עברו שני נעליים אדומות בחניון החטיבה. לראשיהם כובעי טמבל צבעוניים, לגופם חולצות טריקו צהובות עם סמל של קייטנה. רק המכנסיים המנומרים והנעליים האדומות גילו שהם חיילים. בואם לחניון השריון, שבו הכול מצווים על מראה מגוהץ ועל נשיאת נשק אישי, מושך כל עין. יש המקנאים בנעליים האדומות על חירותם, ויש המגנים אותם. יתר על כן, שני העלמים העליזים אינם מצדיעים לסגן מפקד פלוגה. ובכך הם גודשים את הסאה.

“מי אתם?” שואל הסמל, העוצר אותם.

“צנחנים,” הם משיבים ודוחפים אותו, כדי להמשיך בדרכם.

“תעודות,” מבקש הסמל.

“אין תעודות. אנחנו לא מנדלי מוכר ספרים שנלך עם ניירות.”

''דרגה צבאית?"

“טוראי ראשון ורב־טוראי.”

“מדוע אינכם מצדיעים למפקדים?”

“אין כאן מפקדים שלנו, ואצלנו לא נהוג להצדיע כל יום.”

נאמר להם: “טוב. שבו קצת כאן, עד שיתברר מי אתם ומדוע אתם עוברים על הוראות המחנה שבו אתם עוברים.”

פרשתם של שני הצנחנים הִרעים חיילים אחדים במפקדת החטיבה. אחד מחיילי השריון אומר, “נטפלו אליהם רק בגלל שהם נעליים אדומות.”

הערה זו מרגיזה את אחד מקציניו של המח"ט שמואל. “אמור לי,” אמר לחייל החטיבה, “בקיבוץ שלך כשאתה בא לחדר האוכל, אתה נכנס בשבת עם הכומתה השחורה ועם נעליים סימן 2?”

“לא,” השיב החייל, “אני לובש בגדים רגילים בקיבוץ.”

“והצנחנים בקיבוץ שלך, תמיד נכנסים לאכול עם הכומתה האדומה והנעליים האדומות. נכון?”

“נכון,” השיב החייל. “אבל זה בגלל שהם ממהרים תמיד ואין להם זמן להחליף את המדים.”

“כך נדמה לך,” אמר הקצין. “לו היית גבר היית גם אתה נכנס לחדר האוכל עם כומתה שחורה ונעליים סימן 2.”

עתה מסיים ג’ורג’י את סיפורו. “הבחורים שלנו צנועים, המפקד.”

“את רואה, ציפי? בחורה נחמדה כמוך, בוגרת תיכון, קוראת בספרים, חייבת להבחין בין מדים וחוצפה לכובד ראש וצנעה.”

ציפי מסבירה כי עיניה כלל לא למדים ולבה אינו הולך אחרי חזות. הבחור שלה שבצנחנים, הנעליים האדומות, מצטיין בלימודיו. בדעתו ללמוד רפואה. לצנחנים התנדב כי גם חבריו התנדבו לצנחנים.

“טוב, ציפי,” אמר המח"ט, שמצב רוחו נשתפר, “אהבה ראשונה אינה בהכרח אהבת נצח. את עוד תתפכחי ותתאהבי בטנקיסט. נכון, ג’ורג’י?”

״כן, המפקד."

“לכן,” אמר המח"ט ועצר בקרבת מחנה הצנחנים, “אני מרשה לך לרדת כאן. חופשה עד 21:00.”

”כן, המפקד," אמרה ציפי.

כשנכנסו לקיבוץ, כיוון ג’ורג’י את המח“ט לאחת מדירות החברים. המשפחה כולה ציפתה לבוא המח”ט. הכול רצו לראותו. האב, האם ושלושת ילדיהם המתינו בחדר הגדול. על השולחן ערכו כיבוד, פירות וקפה, כמו בא המח"ט להתארח. לפני בואו הדליקו את דוד החימום החשמלי והכינו מים חמים לרחצתו.

קיבוץ צאלים על גבול הרצועה. אם יתקפו המצרים, יהיה בקו התקפתם הראשון. אנשי המשק הילכו בחצר חמושים. בחצר המשק היתה תכונה רבה והצעיר שבילדי המשפחה יצא על דעת עצמו לחזות בנעשה. האם כעסה כעס רב על בנה שבזמנים כה מתוחים נעלם מחסותה והאיצה בו להכין את שיעוריו. דבר שישב לעשות בחוסר חשק בולט.

כאשר נכנס המח“ט ושם פניו למקלחת, חיכו לו בני המשפחה בדומייה, כמו השתתפו בטקס. רחצתו של המח”ט התארכה. היה עליו להסיר את אבק הנגב שנערם עליו כמה ימים.

כאשר יצא בחן את הילדים בפסוקי תנ"ך, שממנו הוא זוכר הרבה על־פה, ואחר כך ישב לשיחה על נושאי ביטחון עם בוגרי המשפחה.

הַבטח הבטיח להם כי אם תהיה מלחמה, אם יתקפו המצרים ראשונים, תוך עת קצרה יהיו הקרבות על אדמת האויב.

בקרונו הגיע אל“מ שמואל להחלטה. הוא ביקש מקצינת הלשכה ציפי לקשרו עם מפקד האוגדה. כאשר העביר טלפון השדה את קריאתו לאלוף טל, ביקש אל”מ שמואל קצין מודיעין אחר במקום קייסי. מפקד האוגדה הסכים. מחר יתייצב אצל אל“מ שמואל סא”ל צ.

זו היתה גישתו של אלוף טל, לתמוך תמיד במספר 1. אם מספר 1 אינו טוב, יש להחליפו, אבל כל עוד הוא בתפקידו עליו ליהנות מאמון מלא של הממונים עליו. כך היה כאשר ביקש קצין אג“ם של אל”מ שמואל בריאיון עם האלוף טל לשחררו מתפקידו, בגלל אי־תיאום באופיים.

“לו היה אל”מ שמואל מבקש ממני להחליפך, הייתי עושה זאת בו במקום. אבל זה שאתה אומר שאין תיאום בינך לאל“מ שמואל אינו אומר לי דבר ולא חצי דבר. עליך להתאים עצמך לאל”מ שמואל ולא להפך."

“המפקד, אבל אני לא יכול לעבוד איתו.”

“זו חוצפה שאין הדעת סובלתה. עליו לקבוע, כמפקד החטיבה, עם מי הוא מסוגל לעבוד ועם מי לא. זכות זו אינה נתונה לסרים לפקודתו. ימים יפים יהיו לנו אם הכפופים יקבעו עם מי הם עובדים ועם מי לא.”

“אבל אפשר להתחשב גם באופיו של אדם, המפקד. לא?”

“שום אופי. יש פקודות. אתה מקבל פקודה ואתה ממלא אותה, קודם כול. הצבא אינו מועדון לוויכוחים ולא לשכה לתיאום האופי. חזור לתפקידך. תעזוב אותו רק בפקודה של אל”מ שמואל."

״כן, המפקד!"

 

פרק ארבעה־עשר: טל ירד על השריון    🔗

טרם מלאו שלוש שנים מאז מונה האלוף טל למפקד גיסות השריון. למראית עין נראו הגיסות והאלוף טל כחיים בהרמוניה שלמה מאז ומתמיד. למעשה, פקדה כניסתו לתפקיד את גיסותיו כרעש אדמה. האלוף הוא מהמבקשים להטביע את חותמם במעשה ידיהם ומהמבקשים תמיד להיטיב לעשות.

הוא בא מוכן לתפקידו. מ־1957 עד 1960 היה סגן מפקד גיסות השריון, לאל“מ אורי בן־ארי ולאלוף חיים בר־לב. ב־1960 התחלף עם ידידו אל”מ דוד אלעזר.

טל קיבל לפיקודו את חטיבה ש' מידי אל"מ אלעזר, שהיה לסגן מפקד גיסות השריון.

האלוף טל נולד ב־1924 במחניים. אביו, בן־ציון, היה ממייסדי מחניים. ב־1917 הגיעו למקומו פרשיו של הגנרל אלנבי, הדולקים בעקבות הטורקים. הסיירים האוסטרלים שאלו באנגלית אם גשר בנות יעקב שלם ואפשר לעבור עליו. בן־ציון טל אינו מבין אנגלית. רץ לביתו והביא מילון אנגלי־יידי וביקש מהקצין הבריטי להצביע על מילות שאלתו. כשראה שהמדובר בגשר הבין מיד כי מתכוונים למצבו של גשר בנות יעקב על הירדן. הצביע בן־ציון טל על המילה “גשר” שבמילון וקרא בקול משכנע “בום!” להגיד שפוצץ הגשר. עתה בסַפרו סיפור זה הוא מוסיף, “כך שטליק נולד בבית עם רקע ומסורת צבאיים…”

ב־1930 עברה משפחת טל למושב באר טוביה המוקם מחדש (ב־1929 החריבוהו הערבים). בו גדל וחונך ישראל טל עד שהתנדב לצבא הבריטי והוא בן שבע־עשרה. הוא שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית במדבר המערבי ולחם באיטליה. השתחרר בדרגת סמל והצטרף למנגנון הקבע של מטה ההגנה, כמדריך למקלעים בינוניים. בגדוד השני נחשב מקלען מעולה.

ישראל טל ניחן בכישרון טכני. בהיותו בן 16 המציא אקדח נגד חפרפרות (נהגו לקוראו “תותח”). החפרפרות פשטו בשדות תפוחי האדמה וכבר נעשו עמידות לזרניך. אז המציא ישראל טל צינור החמוש בכדור רובה ציד והמושם כמלכודת. החפרפרת דוחפת את האדמה ומשחררת את הנוקר, היורה בה את הכדור. המצאתו נכנסה לייצור מסחרי.

חבריו בגדוד השני מספרים כי בהיות הגדוד במדבר המערבי היה הסמל טל עושה ניסויים בחומר נפץ. עם חבר שלו היה ממלא מערה בחומר נפץ מכל הבא ליד, ומרחוק מדליק אותו באמצעות פתיל. פעם היתה התפוצצות כה חזקה שמפקד הגדוד נפל מכיסאו במטהו וציווה על חקירה.

ב־1961 זכה אל"מ ישראל טל בפרס ביטחון ישראל על המצאה. דומה כי הנטייה הטכנית היתה חזקה במשפחת סבתו. אביה, הרב יחזקאל בן אליעזר חפץ, נודע בספרו “מלאכת חרש”, שנדפס בווילנה לפני כמאה שנים. עניינו של הספר גיטין וקידושין לחירש.

קשיחותו החיצונה אינה יכולה להסתיר את רגישויותיו. מתוך מדי הצבא המגוהצים של האלוף עדיין מציצים פני תלמיד חכם יהודי, חוטר לרבנים מביאליסטוק – פנים צנומות, סגפניות, מצח גבוה וחיוור שעיניים כהות יוקדות מתחתיו. קצר קומה וצנום, רכון על לוחות התותחנות והלוגיסטיקה של גיסות שריון, נדמה הוא לעתים לסבו המתנועע על דף גמרא. אף יש לטל הרגל לסובב אצבע במקומן של הפיאות החסרות. ממשש הוא רסיס זעיר שהתחפר תחת עור הלחי ושגירויו לא פסק.

כאשר קיבל את התפקיד מידי האלוף אלעזר היתה לו תוכנית מוכנה לפעולה. בתקופת לימודיו באוניברסיטה בירושלים, עת למד את שפינוזה ואת אריסטו, תהה האלוף טל גם על הזירה, על הדרך להפעיל גיסות שריון, וביקש לאתר את הגורמים המשפיעים לרע על איכות גיסות השריון של ישראל.

בפגישתו הראשונה עם קציני מטהו ומפקדי יחידותיו נשא הרצאה שבה שיטח את תוכנית פעולתו מאלף עד תו. לאלה מקציניו שקראו את מכתבי הגנרל פאטון לבתו, הזכירה התלהבות האלוף טל לזירה ולטנקים את התלהבות הגנרל האמריקאי בראותו ארץ יפה למלחמת שריון. “הזירה היא ארץ טנקים אידיאלית,” קרא האלוף טל בהתלהבות. “זירה נפלאה המאפשרת להפעיל יפה שריון במסות גדולות. לכן מקיים צה”ל חיל שריון גדול."

היות הזירה טובה ללוחמת טנקים לא נסתרה מעיני מפקדי צבאות ערב, ואלמנט השריון גדל בהם בהתמדה. הימצאן של מסות שריון גדולות בזירה עורר תשומת לב לגודלה של ישראל. גודל זה אינו מאפשר הגנה יעילה. במותניה, בין נתניה לטול כרם, צרה ישראל 15 ק“מ בלבד. במושגים של לוחמה ניידת גודל הארץ אינו תופס כלל, כי אין לישראל כל עומק אסטרטגי. לכן אמר צה”ל מייסודו כי בכל מקרה יש להעביר את המלחמה לאדמת האויב. מכאן שכל מגננה של צה"ל היא על דרך הפריצה לאדמת האויב.

על כך לא עירער האלוף טל. גרסתו באה להפליג במוסכמות. גם קודמיו דיברו על הפעלת השריון במסות גדולות הפועלות במלוכד, והיו נגד פיצול השריון לאצבעות קטנות.

בלימודיו בירושלים תהה האלוף טל גם על יחס הפוך. ככל שנעשה חיל השריון רב, נפגעת איכותו. פעם בפעם פוסקים הטנקים לנוע כדרוש ותותחיהם אינם פוגעים במטרה. כאשר בא לראשונה לפני קציניו מנה ארבעה גורמים הפועלים נגד האיכות: הכמות, שירות החובה והמילואים, ההטרוגניות והמשמעת.

האינטרס הכמותי והיות צה“ל בעיקרו צבא חובה ומילואים מנוגדים זה לזה. אם מבקש צה”ל להכפיל את מספר חטיבותיו המשוריינות, עליו גם להכפיל את מספר אנשי החובה והמילואים המשרתים בהן. כי המערך הביטחוני של ישראל מושתת על שירות חובה ומילואים. אולם אין אפשרות להעסיק את המילואים מעבר לצרכים הביטחוניים החיוניים ביותר, בלי לפגוע קשה במשק ישראל.

כחיל טכני צריך חיל השריון מנגנון קבע שיפעילו באיכות גבוהה. חיל אוויר בעיקרו הוא צבא סדיר. בחילות שריון בעולם, לרבות צבאות ערב, מפעילים את הטנקים ומחזיקים אותם אנשי צבא סדיר שבהם רבים אנשי הקבע. לא כך בישראל.

תפקידן של היחידות הסדירות בצה“ל הוא לספק חיילים מאומנים לחטיבות המילואים. כך שלכאורה אין אפשרות לעשות את חייל החובה, לפחות לא במסגרת שירותו, לטנקיסט מקצועי. למשל, לו אימן גדוד מסוים את טירוניו רק לו לעצמו, היתה איכותו עולה הרבה. אבל לא רק שאין טירוניו נשארים לשרת בו קבע, אלא אפילו לא את כל שירות החובה שלהם הם מוציאים בו. חייל חובה שאינו מיועד להיות מפקד טנק, משרת ביחידת טנקים סדירה רק מספר חודשים מתוך 30 חודשי שירות החובה שלו. לאחר מספר חודשים זה עליו לפנות מקום לטירון אחר. לו רצו גדודים סדירים להחזיק אצלם זמן רב יותר את חיילי החובה שלהם, היה על צה”ל להגדיל את מספר היחידות הסדירות. כאמור, משאביה החומריים של ישראל מטילים מגבלות על גודל צבאה הסדיר. זה נועד בעיקרו להשהות את התוקף עד לגיוס מערך המילואים, ולאימון אנשי המילואים.

בניכוי תקופת הטירונות, לימוד המקצועות של הטנק ואימונו בצוות, מחלקה ופלוגה, שירת איש החובה בגדוד טנקים רק חלק מהזמן כטנקיסט. אחר כך עליו לפנות את הטנק לבא אחריו, והוא מוציא את יתרת שירות החובה שלו בשירותים. יש תוכנית עבודה ואימונים, מפורטת ומדוקדקת, המלווה כל טירון מיום שגויס לצבא ועד שחרורו, וכמותה יש גם לגבי כל טנק. תכנון וניצול אינטנסיביים אלה הם בגלל עוניו החומרי של צה"ל.

הטנק הוא מערכת נשק מורכבת. בו מערכות מכניות, הידראוליות, אופטיות ואלקטרוניות. כדי להפעילו ברמה גבוהה דרושה התמחות, אך לחייל החובה שבצה"ל אין זמן מספיק לכך, וצורכי המשק אינם מאפשרים לאיש המילואים השתלמויות ארוכות.

שני גורמים אלה המשפיעים לרע על האיכות קיבל האלוף טל כנתונים מכורח המציאות. הרפואה להם עלולה להזיק יותר מהמחלה. כי לו רצה להשיג איכות גבוהה על ידי יצירת מנגנון קבע גדול יותר, היה ממעט בכמות היחידות המשוריינות.

גורם שלישי, שגם אותו קיבל האלוף כנתון, הוא ההטרוגניות. צה“ל מעולם לא יכול – אם מחמת קשיים חומריים אם משום קשיים מדיניים – לרכוש את הנשק הדרוש לו במועד הנכון ובכמות הנכונה. כך נצברו בחיל השריון טנקים מסוגים רבים, שלהם מערכות אוטומוטיביות, אופטיות, בליסטיות וירי שונות. לו היה לצה”ל טנק קרב עיקרי מסוג אחד, היו התחזוקה, אימון הסגל הטכני וההצטיידות נעשים פשוטים. אולם לא כך. קיומם של טנקים מסוג מסוים מצריך החזקת יחידה סדירה, כדי להכשיר אנשים ליחידות המילואים שלהן אותם טנקים. כך, למשל, אף כי הטנק שרמן הוא טנק נושן, מחזיקים גיסות השריון יחידות סדירות של טנק שרמן, כדי לפרנס באנשים את חטיבות המילואים המצוידות בו. כן הדבר לגבי הטנק הקל הצרפתי, אמכס/13, שנכנס לשירות בצה"ל בסוף.1953

לו רצה האלוף טל להביא ליתר אחידות, היה עליו להמליץ להוציא מהשירות את הטנקים שרמן ואמכס/13 ולהשאיר רק את הצנטוריון והפאטון, החדישים יחסית. בכך היה מצמצם את השוני בציוד, אבל גם היה מקטין את חיל השריון. שוב רפואה קשה מהמחלה. כך נותרו לגיסות השריון טנקים מסוגים רבים, המצריכים לקיים, למשל, מלאי תחמושת בקליברים רבים של תותחי הטנקים השונים. שלא לדבר על פריטים לוגיסטיים אחרים.

אף על פי כן מצא האלוף טל פתרונות חלקיים לבעיות הנובעות מצבא חובה ומילואים ומהטרוגניות בציוד. הוא מצא דרך להאריך את תקופת השירות של הטנקיסטים בטנקים וגזר את נושאי ההתמחות לגזרות צרות של התמחות שגם אנשי חובה יכולים לעמוד בהן באיכות גבוהה. על ידי שינוי דפוסים במישור החילי והמטכ"לי השיג יחידות גדולות יותר בעלות ציוד אחיד, ובעזרת אמצעים ושיטות של חיל חימוש קבע שכלולים ומתקונים אחידים בציוד השונה.

את הגורם הרביעי המשפיע לרע על האיכות, את המשמעת הלקויה, לא אבה האלוף טל לקבל כנתון הכרחי. הוא פתח במערכה כבדה וממושכת כדי להטביע משמעת טובה בגיסות השריון, משמעת אחת, מנהלית, מבצעית וחיצונה, משמעת אשר לדבריו אינה ניתנת לחלוקה.

האלוף טל רצה ליצור בגיסות השריון ציבור בעל מראה אחיד והתנהגות אחידה. ביום הראשון לכניסתו לתפקיד אסר על כל צוות ועל כל יחידה לאפס את תותחי הטנק שברשותם וקבע כי את איפוס התותחים יעשה רק גורם מוסמך, בשיטה אחידה. היו שאמרו כי שכח את האינדיווידואליזם היהודי, וכי לא יגבר עליו. כאשר תבע נהלים ונהגים אחידים ואסר “המצאות” פרטיות של מפקדים, היו שאמרו, “האלוף טל העביר קו אדום על הגניוס היהודי.” אחרים טענו כי האלוף טל מבקש להביא לרובוטיזציה. הטבעת משמעת אחידה היתה ללא ספק מלחמתו הקשה ביותר.

* * *

האלוף דוד אלעזר, בהיותו מפקד גי"ש, שם לב למראה המגוון של קציניו. שום קצין לא רצה לגרוב גרביים בצבע של רעהו. בכל כנס, כאשר היו הקצינים יושבים ומפשילים מכנס בשלבם ברך על ברך, היו חושפים גרביים בכל צבעי הקשת.

אולי היה צבע הגרביים האישי ביטוי למרדנות היהודית במשמעת ובאחידות. אבל האלוף אלעזר החליט שצבא צריך גרביים בצבע אחד.

בספטמבר 1962 נפלה המהלומה על קציני גיסות השריון. האלוף אלעזר הוציא הוראה שכוונתה “לקבוע אחידות בעניין נעילת נעליים וגריבת גרביים.” הפקודות החדשות אמרו כי חייל הנמצא בתפקיד בתנאי שדה חייב לנעול “רק נעליים סימן 2 (נעליים שחורות, גבוהות, שרוכות, שמספק צה"ל) וגרבי צמר צבאיים”. הקלה ניתנה לחייל הנמצא במחנה או בחופשה. האלוף אלעזר הרשה לו לנעול נעליים פרטיות ולגרוב גרביים פרטיים, אבל בתנאי: “1. הנעליים שחורות וללא קישוטים; 2. הגרביים שחורים.”

זמן קצר אחרי שיצאה פקודת הגרביים ביקר הרמטכ“ל רב־אלוף צבי צור בגיסות השריון. הביקור הסתיים בפגישת הרמטכ”ל עם קציני הגיס באולם הגדול של בית הספר לשריון. הרמטכ“ל נכנס. הכול ניתרו לדום והצדיעו. אחר כך ישבו הקצינים במושביהם, שיכלו רגליים והציגו כולם גרביים שחורים. הרמטכ”ל ישב גם הוא, על הבמה ומולם, שיכל רגליו וחשף גרביים ירקרקים שצמות אדומות קלועות בצדיהם. מפי הקצינים פרצה תרועת צחוק, של הזדהות.

שגרת הלבוש שביקש האלוף אלעזר להנהיג בגיסות השריון לא היתה המצאה שלו. שנים רבות הורו פקודות המטכ"ל על שגרת לבוש זו. אלא שפקודות שאין מקפידים בהן נשכחות. כך יש שאותן פקודות מוצאות על ידי מפקדים המחליפים איש את רעהו.

כבר בינואר 1964 שם לב מפקד גיסות השריון האלוף דוד אלעזר לדליקות הפורצות בטנקים. לצנטוריונים יצאו מוניטין שהם בוערים וזו דרכם מלידה. האלוף אלעזר קבע, “כתוצאה מרשלנות בטיפולים ברכב קרבי משוריין ובציוד כיבוי דליקות ואי קיום הוראות הביטחון, נגרמות דליקות בטנקים. כוונתי למנוע זאת.” האלוף אלעזר אסר לנקות בבנזין פנים של טנק שרמן. בצנטוריון הורה לסגור את ברז הדלק לאחר דימום המנוע ואסר לנקות את פנימו בבנזין.

אבל כמו נזרו הדברים לרוח. גם האלוף טל היה צריך לתת דעתו לאותה תופעה, שכל מפקד יחידה מוצא לו דרך משלו לנקות את הטנקים שלו. גם עליו היה להסביר כי דלק הוא חומר מתלקח העלול לגרום שריפות או לתקוף חומרים שונים (כמו גומי) ברכב המשוריין ולגרום להם נזקים חמורים. שנה לאחר שפקד האלוף אלעזר את פקודותיו בנושא רחצת רכב משוריין וניקויו, חזר האלוף טל ופקד, “אסור בהחלט להשתמש בבנזין לניקוי פנים או חוץ של טנקים. ניקוי פנים יש לעשות במטלית רטובה, במים ובמברשת. הסרת כתמי שמן תיעשה בסבון אבקה סינתטי. בו יש לנקות גם את המנוע.”

אולם הוראותיו של האלוף טל לניקוי טנקים היו פרט בתוך מכלול. הוא האמין כי כל השנים לא הקפידו על הוראות רחצת הטנקים, כי גם לא הקפידו על משמעת לבוש. לאלוף טל נראה קשר הדוק בין חולצה מכופתרת היטב למנוע מבורג היטב, בין תלבושת אחידה לתחזוקה אחידה ולתורת תותחנות אחידה, בין הצדעה חרוצה לרחצה נכונה של טנק, בין איסור ללבוש מדים אחרים מחוץ למדי צה"ל לאיסור לאיפוס תותחים ביוזמה פרטית. באחת, עקרון המשמעת הוא שפקודה יש למלא משום שהיא פקודה.

מאליו מובן שהאלוף טל לא הסתפק בגרביים שחורים. הוא הטיל שגרת לבוש שלמה. כדי לייחד את חיל השריון אפילו ביקש לנסח כובע מיוחד לבנות המשרתות בגיסות השריון והחייבות לחבוש כובע ח“ן אחיד. אלא שאל”מ סטלה לוי, מפקדת ח“ן, מיאנה לנסח כובע מיוחד לבנות ח”ן בשריון. גברה אל“מ סטלה לוי והאלוף טל נכנע. בחודש השני לכהונתו זנח את כובע הח”ן בגיסות השריון ולא חזר אליו.

אולם במלחמת החאקי ניצח. הוא רצה לראות את כל אנשיו בחאקי אחד. לכן אסר עליהם ללבוש את מדי הנוי של צה“ל, העשויים דקרון בצבע חאקי בהיר. חליפת נוי זו נמכרת לקצינים במחיר הנחה. האלוף טל הרשה ללבוש רק מדי זית שמספק צה”ל ובגדי עבודה בשדה רק דגם ח', ולא הבגדים המנומרים של הצנחנים ולא כל מדים אחרים הנראים בחילות צה"ל. היתה בכך שאיפה לאחידות, אבל לא פחות גם התחשבות בחסרי אמצעים.

כאשר אסר האלוף טל על קציניו ללבוש מעילי חורף עם צווארוני פרווה מלאכותית העלה התמרמרות רבה. עד כה היו קציני השריון רוכשים כל אחד לעצמו, כקצינים בחילות האחרים, מעיל רוח חם שנרכס ברוכסן הסוגר צווארון פרווה מלאכותית, חומה או אפורה, בהירה או כהה. בלשון יום־יום נקראו מעילים אלה מעילי פרווה אמריקאיים. האלוף טל הרשה ללבוש רק את המעיל שמנפק צה"ל.

הוא רצה לראות את כל אנשיו במעיל רוח אחיד ורצה שקציניו יהיו מופת לחיילים. בליל חורף בנגב, כאשר שיני כל החיילים נוקשות מקור לא ייתכן שלמפקד שלהם יהיה חם במעיל פרווה פרטי. אם מותר לקצינים לרכוש לבוש חורף חם מכספם, מותר גם לחיילים, ולא כל חייל ידו משגת לרכוש לו מעיל.

“כל אחד יבוא לי בתלבושת שלו?” שאל האלוף והשיב, “הצבא אינו בית מרזח.”

אחד המתנגדים לגזירת מעיל הפרווה האמריקאי היה סא"ל בירו. הוא גם כעס על האיסור ללבוש מדי דקרון. “אחרי שרכשתי לי חליפת דקרון, מכספי, בא האלוף ואומר שעלי ללבוש רק מדי זית?” בעניין המעיל האמריקאי היה חריף יותר. “החבר’ה האלה שבחובה, כמה לילות קרים יש להם בשדה בשירות החובה שלהם? והם צעירים. אבל אני, איש צבא הקבע, שלא נעשה צעיר עם השנים, מכלה את שנותי בשדה הפתוח, שנה־שנה. אני צריך משהו חם יותר. אם האלוף טל כל כך רוצה אחידות ושוויון, אז שיצווה עלי לישון בשדה באוהל סיירים, על האדמה, כמו הטוראים, ולא על אלונקה או על מיטת צבא באוהל. אם אני צריך מנוחת לילה טובה יותר מחיילי, כדי שאוכל לפקד בלי פיזור הדעת, אז אני צריך גם מעיל חם יותר.”

אבל האלוף טל היה עיקש. “אם קר במעילי הרוח של צה”ל, קר לכולם, ועל צה“ל לנפק מעילים חמים יותר. נדאג לכך שיבורר הנושא. עד אז לא ייתכן שכל אחד יתקשט לו במעיל משלו, לפי סגנונו.”

האלוף טל החל לחנך את חיילי השריון למלא פקודה משום שהיא פקודה. דומה כי שום דבר לא קומם נגדו את דעת הציבור כמו תביעתו זו. תחילה היו התלונות פשוטות, מהחיילים עצמם. אלה אמרו, “הנה האחרים, איש אינו בודק איך הם חוגרים חגורה ולא איך רוכסים את נעליהם, ואנחנו, רק מביטים עלינו, תכף יודעים ומצביעים עלינו ואומרים אתם מהשריון.” אולם ביסודו של דבר התקוממו כנגד האלוף טל מי שהתנגדו לתפיסתו לגבי ייעודו של הצבא והחינוך של חייליו.

בחברה הישראלית רב וחזק הציבור היונק והמושפע מהאידיאולוגיה של הקיבוץ, כביטוי הצרוף של החברה השיתופית. הקיבוץ הוא חברה חופשית בעלת רצון קולקטיבי, המיוסדת על פניה להבנת החבר, על הסבר מתון וסבלן ובסוף על שכנוע. הקיבוץ דוגל במשמעת פנימית המביאה לאחדות המעשה מתוך רצון והבנה של כל פרט, והקיבוץ סולד מכל אמצעי כפייה.

ההגנה, כגרעין העיקרי שממנו נבט והתפתח צה“ל, חונכה על האידיאולוגיה של החברה השיתופית. מפקדים רבים בהגנה היו חברי קיבוצים או אוהדיהם. פלמ”ח, פלוגות המחץ של הגנה ואחר כך מהחטיבות המפוארות של צה“ל במלחמת העצמאות, גדל וחונך בקיבוצים. ביחידות רבות של צה”ל הצליחו בני הקיבוצים וחבריהם כמפקדים והשרו מרוחם על יחידותיהם.

התפיסה של האלוף טל שהמשמעת היא אחת – ואין לחלקה למשמעת מבצעית, מנהלית וחיצונה – ותביעתו למילוי פקודה משום שהיא פקודה, עוררו בחוגים רבים בצבא ומחוצה לו מורת רוח וחרדה. בעלי הביקורת ראו מיד לנגד עיניהם משטר אחר, שגרם צמרמורת, ובו מילאו אנשים פקודה רק משום שהיא פקודה. חסידי המשמעת הפנימית חרדו לצביון הצבא ולייעודו.

על האלוף טל היה להסביר את דרכו הַסבר היטב. ראשית, כי אינו רואה בצבא ערך לעצמו. זו היתה נקודה חשובה ותמוהה גם יחד. כי בישראל התרגלו לראות בצה“ל ערך מערכי המדינה והחברה. כשהיה דוד בן־גוריון שר הביטחון נקרא הצבא לסייע לקליטת עולים במעברות, לחנך עמי ארצות ולהקנות להם אלף־בית. גם היום מפריש צה”ל מחיל הנשים מורות לכפרי העולים החדשים ללמדם קרוא וכתוב. לצה"ל קשרו כתרים משובצים אבני חן, ככור ההיתוך האמיתי של קיבוץ הגלויות, כמקנה השפה האחידה לבאי 123 גלויות, כמחנך הראשון לממלכתיות.

והנה בא האלוף טל ואומר כי היחס לאדם בצבא אינו מטרה לעצמה אלא רק אמצעי לביטחון הלאומי, וכי אין שום צידוק לקידום צבא אלא ההכרח והתועלת הלאומיים, ומשום כך שום דבר בצבא אינו מתקבל בעיניו כמהות וכערך בפני עצמם. בקיצור, מה שטוב למילוי הייעוד הביטחוני נכון גם ביחס האנושי בצבא.

בעיני בעלי הביקורת היה האלוף טל כמתעתע כאשר אמר כי לו הוכח לו שהדבר מועיל לביטחון ישראל, היה מסכים שיושפלו חיילים וירעבו. “לו הועיל הדבר לייעוד הצבא, הייתי בעד זה, כי היחס לאדם בצבא בעיני הוא רק אמצעי להשגת מטרה, ביטחון ישראל.”

לאחר דבריו אלה נפלו דבריו האחרים על אוזניים כמעט אטומות. שומעיו אמרו כי נקודת המוצא שלו מוטעית, ולבן גם אם הסכימו ליתרת דבריו, לא יכלו להסכים להם בלב שלם. הוא אמר, “כדי שבאמת יחוש הפרט כתא הממלא תפקיד באורגניזם, הרי כשם שהוא צריך למזון, למים וללבוש, הוא צריך גם למוראל, להזדהות, להרגשת שותפות. משום כך אין אנו רוצים בפרט שימלא את המוטל עליו באופן פסיבי, כמי שכפאו שד, אלא כפרט אקטיבי, הממלא את ייעודו הביטחוני בהתלהבות, ומשום כך חשובים לנו מוראל היחידה, ובמיוחד חשוב לנו שידע החייל כי בצבא שורר דין צדק.” מבחינה מילולית, לפחות, ראו בעלי הביקורת את הצדק בצבא כערך בפני עצמו ולא בצורך לביטחון ישראל.

 

פרק חמישה־עשר: מגילת החובות והזכויות    🔗

האלוף טל הרחיב את תחולת המשמעת גם על תחום תורת הלוחמה, ובכך נראה, כביכול, למי שפגע בחופש הדעה. כאשר אין משמעת, אמר האלוף, ממציא כל אחד תורות. אם מפקד מסוים נוכח באופן אמפירי כי במקום לתקן פני עדשה הוא מזיז את הטלסקופ של הטנק ומשיג פגיעה טובה, מיד הוא חושב עצמו למי שהגה תורה חדשה ומחל ללמדה לדור שלם של טנקיסטים. מפקד צעיר כזה אינו יכול להבין ולא להשיג בדמיונו שמה שנראה לו כ“המצאה” טובה אינו אלא מה שהתאים לסיטואציה מסוימת. אין המפקד מבין ש“המצאתו” היתה ידועה לכותבי התורה הרשמית. האלוף טל היה מסכם את דבריו בנושא זה באומרו, “מספר התורות כמספר היהודים.” כשם שאסר על איפוס פרטי של תותחים, כך אסר, כבר בימים הראשונים לכהונתו, לנקוט “תורות” פרטיות. הוא הודיע בכתב ובעל־פה שכל מפקד שישנה בתורה של גיסות השריון, בדבר קטן כגדול, יודח מתפקידו. “המצאות ויוזמה? בבקשה. אבל רק דרך מפקדת גיסות השריון.”

אף כי רק לגבי מילוי פקודה שלל האלוף טל את חופש הוויכוח, נדמה למבקריו כי שלל את חופש הוויכוח בכלל. הוויכוח הוא לא רק יסוד מוסד בחברה השיתופית של הקיבוץ והמושב, אלא גם אהבה ראשונית ובילוי זמן ראשון במעלה בכל חברה יהודית. גינו את האלוף טל שהוא גורם לרובוטיזציה של הנוער היהודי.

דברים אלה היו ביטוי נוסף לקרע, לשניוּת, שבה מוצאים עצמם יהודי ישראל מאז היתה ישראל למדינה ריבונית, הנלחמת לקיומה. אנשים שמסורתם היא חופש הפרט והיעדר הייררכיה, שאצלם הצדק החברתי תופס מקום רב בסולם הערכים, מצאו עצמם לפתע במבוך טרגי. לצורך הקיום הפיזי עליהם לפגוע בזולת, הרוצה לקחת את נפשם. הכלל “השכם והרוג את הבא להורגך” אינו כלל של צדק, אלא של יצר הקיום העצמי. ואף כי שיננו אותו יהודים מאות רבות של שנים, לא הגשימוהו פשוטו כמשמעו אלא בישראל. ברוב המקרים החשיבו היהודים את האמונה יותר מהקיום. אבות אבותיו של האלוף טל הקריבו עצמם על קידוש השם, קפצו לתוך אשו של בית הכנסת הבוער, ולא הניפו אפילו סכין מטבח על המבקשים את נפשם בפוגרומים של מזרח אירופה. האמונה קדמה אצלם לקיום העצמי. אולם בנם, האלוף טל, בא להגן על הקיום ומוכן לשם כך לשעבד למען הפעלתו הטובה של הטנק גם ערכים שהיו מקודשים על אבותיו.

מי שחונכו על האידיאולוגיה המושפעת מחברת הקיבוץ טענו כי המשמעת צריכה להיות נובעת מהבנה ומהזדהות, לא תוצרת של פחד וסנקציות. הללו לא ראו קשר הכרחי בין משמעת חיצונה למשמעת מבצעית. לדעתם מסוגל חייל למשמעת קרבית מעולה גם כאשר חולצתו אינה מכופתרת, והוא מסוגל להסתער על היעד במסירות ובאומץ גם כאשר גרביו אדומים.

האלוף טל הסביר כי חיל השריון אינו חברה אקסקלוסיבית, למעטים ולבעלי רצון מיוחד. כי חיל השריון הוא חיל טכני המוני, הבנוי על מסגרות פעולה, לא על הפרט ורצונו, וכי גם הוא דוגל בהסברה ובשכנוע. פקודותיו אומרות כי יש להסביר ולחזור ולהסביר כל פקודה. אולם חיל השריון אינו יכול לחכות עד שכל פרט יבין וישוכנע מדוע יש להפעיל את התותח כך ולא כך, מדוע תחמושת מסוימת מתנהגת כך ולא כך, וכי מאות שנים פותחה תורת תותחנות על ידי מומחים לדבר, ולשווא ינסה מי שינסה לשכנע כל פרט באמיתותה.

בפגישה עם נציגי ציבור מסוים שמתחו ביקורת על עקרונו כי פקודה יש למלא משום שהיא פקודה, לא משל ברוחו ואמר, “בשבוע שעבר הייתי בטקס קבורה של חייל שריון באחד המקומות. חבריו ספדו לו כגיבור, אבל בלבי נדתי להם. חברם לא נפל כגיבור. הוא נפל בתאונת אימונים פשוטה, רק משום שלא חונך למלא פקודה משום שהיא פקודה. הואיל ולא היה משוכנע כי אסור לעשות מה שעשה, לא מילא את הפקודה כלשונה, ולכן נהרג. לגיסות השריון אין אפשרות להשלים עם אחסנת פגזים בטנק ללא מגן תחל (פריימר) כי החשמל הסטטי בטנק עלול להפעיל את הפגז. משום כך קובעת הפקודה באופן חד משמעי שלאחסן פגזים בטנק מותר רק בדרך מסוימת, ופקודה זו יש למלא ללא כל קשר להיות החייל משוכנע בהגיון הפקודה, מבין אותה או מסכים לה.”

היה עליו לחזור ולומר למבקריו, “אין לצפות מציבור רב ומשתנה שיחשוב כל הזמן ויחנך את עצמו. לשם כך נוצרו פקודות עשה ואל תעשה. בצבא פקודות אלה הן פרי ניסיון נצבר של הרבה דורות בהרבה צבאות, הן פונקציה של שיקולים וידיעה מדעית ואמפירית.”

חיל טכני המוני תבע משמעת מסוג שלא היה ידוע עד כה בצה"ל. המשמעת הפנימית העמוקה של הצנחנים – שחסידי המשמעת הפנימית הביאו כדוגמה וכמופת – לא תצלח בחיל טכני. האלוף טל היה נוהג לומר לחסידיו ולמתנגדיו, “צנחן בעל משמעת פנימית גבוהה, גם אם הוא רעב וחולצתו קרועה, מסוגל ללחום בגבורה ובדבקות. אולם שום טנק לא יזוז גם למשמע נאום ציוני נוקב, כשאין במכליו דלק או כאשר שרשרתו פרומה.”

דוגמה אחת חזרה פעמים רבות בדברי האלוף במסע השכנוע שערך. “כאשר אין ירי בתותח טנק, הפקודה אומרת להמתין זמן מוגדר עד לפתיחת הסדן והוצאת התרמיל העקר. המהנדסים, יוצרי התותח, מצאו כי עלול להיות לפעמים חוסר ירי מושהה. אם אין ממתינים כנדרש בפקודה, יש שקורה אסון. אתה אינך יכול לצפות שהכול יבינו את דרך פעולתו של התחל ואת הכימיה שלו.”

ואז היה שואל, “ומה לגבי אלה שאינם מבינים? לפי חסידי המשמעת הפנימית אין הם יכולים להשתכנע ומכאן גם לא להזדהות? כאשר עדיין אין חינוך למלא פקודה משום שהיא פקודה, פותח בן העשרים הנחפז, שאינו מבין בכימיה של התחל, את הסדן לפני המועד, כי הוא מתייחס אל פקודות הבטיחות כאל שטות של חששנים זקנים, וקרה שהפגז התפוצץ בפניו. הדרך היחידה להבטחת בטיחות, תחזוקה ותפעול היא הטלת משמעת אחת ובלתי נחלקת. איני מבחין בין משמעת מבצעית למשמעת מנהלית. אני רואה את המשמעת כעיקרון, והעיקרון הוא מילוי פקודה. איני מסכים עם האומרים כי כאשר הפקודה היא מבצעית יש למלא אחריה ללא ערעור, אך בעניין מנהלי יש מקום לוויכוח.”

את הטבעת המשמעת האחת על גיסות השריון תיכנן האלוף טל כמבצע מיוחד, שבו כל שלב מחושב ומתוכנן לפרטיו, משל היה זה כיבוש ארץ מבוצרת ובעלת טופוגרפיה מסובכת. לא יחיד תיכנן והגשים את מבצע המשמעת. לתפיסתו של האלוף טל נענו ברצון ובנכונות המפקדים הבכירים בגיסות השריון. אל“מ שלמה, אל”מ הרצל, אל“מ מוסה, אל”מ אלברט ואל"מ אורי ומפקדים אחרים השתתפו בגיבוש דפוסי המשמעת, בחקיקת התקנונים, ואחר כך ניהלו הסברה ושכנוע בקרב החיילים והקצינים והכינו אותם לקראת התמורה.

תופעה אחת מנעה את האלוף טל מהטביע משמעת אחידה על גיסות השריון מיד. תופעה הקרויה בצה“ל טרטורים. בלשון האזרח טרטורים הם התעללות. דווקא בגלל היעדר שגרת משמעת פשה נגע זה. קצינים זוטרים יכלו להטיל על פקודיהם, תוך התעלמות מפקודות הצבא, מסדרי לילה אחרי חצות, להורות להם לרוץ סביב המחנה, או לערוך לוויה וטקס קבורה לבדל סיגריה. זה היה הנוסח הפופולרי של טרטור. מ”מ מצווה על מחלקה לכרות קבר עמוק, להוביל אליו בצעדי אבל בדל סיגריה, לטמון את הבדל בקבר ולכסותו בעפר בעוד כל המחלקה ניצבת דום.

לא היה גבול לדמיון הפורה של מפקדי כיתות, מחלקות ופלוגות, שלעתים היו מבוגרים רק בשנה או בשנתיים מפקודיהם. היו שפקדו על מחלקותיהם, כעונש על שלא עברו בוחן מחלקתי, מרוץ סוסים. חייל רתום רתמה היה דוהר והמ“מ מחזיק במושכות ורץ אחריו. לעתים היו עונשים חיילים שהמרו פקודה בכך שהיו מצווים עליהם לשאת ימים אחדים את “מפתח הכיס” של הטנק, שמשקלו חמישה ק”ג. לפני שנים היה מקרה שציווה מ"מ על חייל ללבוש למותניו קונצרטינה של תיל דוקרן, מה שקרא “בית כלא נייד”.

פעם רחץ מ“מ חייל שלא היה לדעתו רחוץ. תחת הברז, ברחבת הטיפולים בטנקים, הבריש את החייל במברשת ובסבון עד שהיה נקי כל צורכו. עניין הטרטורים הגיע לכנסת כאשר בנו של חבר כנסת התלונן באוזני אביו כי המ”פ שלו כיבה על גופו סיגריה. הכנסת חקרה מקרה זה והמ"פ הודח מתפקידו.

מלכתחילה לחם המטכ“ל בטרטורים, אבל בהצלחה חלקית. הצלחת המטכ”ל היתה מותנית במפקדים הזוטרים, ואלה לא אבו להשמיט מידיהם אמצעי לכפיית רצונם על פקודיהם. בשריון היתה התחלה לא טובה מראשיתו. סא“ל יפה, המפקד יליד הארץ הראשון של גדוד ש/10, טען כי “הפלוגה הרוסית' היתה האב הרוחני של הטרור וההתעללויות.” בגדוד ש/10 נוצרה משמרת של רס”רים בעלי גוף שראו בטירון תת־אדם החייב למלא כל מוצא פה שלהם. הללו היו שוללים מהטירונים את מרבית זכויותיהם: לא רק לא הרשו להם למסור כביסה למכבסת הצבא, אלא אפילו כומתה שחורה אסרו עליהם לחבוש.

במרוצת השנים עבר הנגע מהסמלים למם־ממים ולמ“פים. הכאות, קילוח חייל בכוח והקרוי בכלל תרגול נוסף היו לתופעה לא נדירה. מ”פים היו פוקדים על אנשיהם להעתיק את המאהל שלהם קילומטרים אחדים באישון לילה. כדי שמנוחת הלילה שלהם עצמם לא תופר, היו המפקדים הזוטרים עושים את הטרטורים באמצעות הסמל התורן.

הטרטורים התפתחו בצה“ל על רקע הבדלי הגיל הזעירים בין הטוראים למפקדיהם. צה”ל הוא צבא צעיר, בגילו ובגיל חוגריו ומפקדיו. אין רוחק טבעי הנובע מהפרשי גיל, כאשר המ"מ הוא בן עשרים או עשרים ואחת ופקודיו בני תשע־עשרה או עשרים. בהיעדר דפוסי משמעת קשוחים הטרטור כמו מתבקש מאליו, בכל מקום. אולם בישראל מגביר את התופעה הרקע של שוני תרבויות, בין ילידי הארץ לילידי חוץ לארץ, בין יוצאי המערב ליוצאי המזרח. הכניסה הפתאומית למסגרת הייררכית ומשמעתית היא כהלם לבני עם שאין בו הדרת מלך וראשי כנסייה ואין בו מסורת של מילוי פקודת האבות והזקנים. להפך, הציונות המגשימה התחילה בהמריית פי הורים. החלוצים הראשונים עשו מה שעשו תוך אי־ציות ומרי. אלה – אי־הציות והמרי – עודם חזקים בתודעת היישוב היהודי בישראל. קל לתאר את המצב הנוצר כאשר צעיר בן 19 שחונך על אי־ציות ומרי מתבקש לפתע לציית ולהצדיע למי שבוגר ממנו בשנה או בשנתיים בסך הכול.

המתמיה בפרשת הטרטורים היה שהמפקדים הזוטרים החזיקו בדעה כי אינם מורידים את מוראל היחידה, אלא להפך, מעלים אותו. רב־סרן מצטיין טען כי הוא עצמו היה במחלקת המטורטרים אצל אל“מ שמואל, כשהלה היה מ”פ שלו. הוא טען כי הטרטור יצר הווי צבאי שהאנשים נזכרים בו בגעגועים בבגרותם.

מיד בכניסתו לתפקידו אמר האלוף טל לייסד בגיסות השריון תקנון של זכויות וחובות. אולם לפני כן בחן כדרכו מדוע אין הטרטורים מועילים לגיסות השריון.

הוא טען כי רק משמעת שתכליתה מילוי פקודה משום שהיא פקודה, היא הערובה לביעור ההתעלמות מפקודות הצבא וממילא גם ערובה לביעור התופעות השליליות כהתעללות בחיילים. בהיעדר משמעת המפקד הוא שליט אבסולוטי, ללא מעצורים ומאזנים, הוא יכול להשתולל ולחייל אין כתובת לתלונה, כי כל הכתובות והדיונים המשמעתיים שבפקודות אינם נשמרים. כשאין משמעת לא ייתן הרס"ר דין וחשבון על מעשים ומחדלים רק על סמך תלונה של חייל.

האלוף טל נוכח כי תחושת הצדק של הישראלי מפותחת מאוד, וכי החייל הישראלי מוכן לכל משימה ומעמסה, בתנאי שתהיה עבודתו מלוּוה צדק, והצדק נראה לחייל קודם כול כחלוקת נטל שווה ועניינית. כאשר חלוקת המשימות צודקת ונראית צודקת, מוכן החייל הישראלי לכל קורבן, מתוך הזדהות גמורה עם צבאו.

הנזק העיקרי שגורמים הטרטורים לצבא הוא בכך שהם מגלמים חוסר צדק ומשפילים את החייל כאדם ובכך מונעים אותו מהזדהות עם צבאו. אולם נוספו לנזק מהותי זה שורה של תופעות המחבלות כל אחת באיכות הצבא. למשל, הטרטורים פגעו בפקודה המפורשת של המטכ"ל שעל חייל לישון לפחות שש שעות רצופות ביממה.

הטבעת דפוס חדש של משמעת אחת – מנהלית, מבצעית וגינונית – לא היתה מעשה פשוט והצריכה תכנון קודם ומערכה כבדה. שכן עקירת הטרטורים והנהגת תקנון חובות וזכויות נראו כפוגעים בסמכויות ובמעמד המפקד הזוטר. זה חשש כי מרגע שייטלו ממנו את הסמכות לענוש כשרירות לבו, סמכות שהוקנתה לו מדרך מסורת לא כתובה, גם יישמט מידו האמצעי לכפות את סמכותו על פקודיו. ועוד. רבים הסכימו למפקדים הזוטרים כי הטרטורים אינם מורידים את מוראל היחידה אלא להפך, מעלים אותו.

מהאלוף טל ומחבר מפקדיו הבכירים שקיבלו את תפיסתו וסייעו לגבשה בגיסות השריון נתבעו מאמצי הסברה ושכנוע ממושכים.

* * *

כאשר היה אל“מ טל מפקד חטיבה ש', היה רס”ן משה נ' קצין שלישות חטיבתי. בחטיבה ש' ניסה אל“מ טל לראשונה להטביע משמעת אחת. באמצעות קצין השלישות משה נ' תיקן תקנון לחדרי מעצר ותקנון מיוחד איך לטפל בטירונים. עתה, משהיה למפקד גיסות השריון, היה רס”ן משה נ' לסגן אלוף, קצין השלישות הגיסי. האלוף טל ביקש מסא"ל משה נ' וממפקדיו הבכירים להכין הצעה לשני תקנונים נפרדים. אחד לזכויות ולחובות החייל ואחד לשגרת לבוש, ביקורת ומסדרים.

שני התקנונים הם ריכוז של פקודות מטכ"ל. אולם בעריכת הפקודות בתקנונים היה יותר מרענון, עריכה ותוספות. התקנון היה למגילת זכויות החייל. מניסיונו ידע האלוף טל כי במקרים רבים נכשלים אנשים משום שאינם יודעים את הפקודות והתקנות. לכן פקד לפרסם את תקנון החובות והזכויות על לוחות מודעות שיוקמו במקומות בולטים מרכזיים בכל מחנות הגיס, במשכני הקבע של היחידות ובשדה.

הוקמו על כלונסאות ארגזי ראווה, שמסגרת העץ שלהם צבועה בצבעי הגיס, ירוק ושחור, ובתוכם מגילת הזכויות והחובות של החייל.

אחת ההוראות הראשונות במגילה היא החובה על כל החיילים לעיין בפקודות הצבא. בבסיס טירונים ניתנת מגילת הזכויות והחובות כחומר לימוד ובחינה שעליו ניתן ציון.

זכויות החייל מעטות מחובותיו, ועיקרן הוא זכותו ליחס של כבוד והגינות ממפקדיו. עוד רשאי הוא להלין על מפקדיו, לצאת לחופשות ולבקש העברה ליחידה אחרת.

הזכויות מנוסחות גם כחובות המוטלות על המפקדים, בליווי ההערה שמפקד שלא יעמוד בחובותיו יועמד לדין.

נקבע לוח זמנים מפורט לטיפול בבקשות החייל ממפקדיו. גם נקבעה כתובת עליונה פן לא קיבלה בקשת החייל את הטיפול שנקבע בלוח הזמנים, והיא הדואר הצבאי של מפקדת גיסות השריון.

גם החופשות הקבועות בפקודות מטכ"ל נוסחו בבהירות המונעת את שלילתן או צמצומן. נאמר כי בימי החופשה לא ייכללו ימי הנסיעה מהיחידה למקום מגוריו וחזרה ולא שבתות ומועדים.

חובות החייל מתחילות בהצדעות. עשרים ואחת הוראות במגילה עניינן הצדעות ומצבים המחייבים הצדעה או הפוטרים ממנה. גולת הכותרת של החובות היא “חובה על כל חייל לבצע כל פקודה אשר ניתנה על ידי מפקד. הפקודה תבוצע בדייקנות, בזריזות וללא כל שהיות.” מאחר שהמשטר הנאצי רודף כרוח רפאים את יהודי ישראל, נוספה הסתייגות מיידית, “אך חייל לא יבצע פקודה כאשר ברור וגלוי שהפקודה בלתי חוקית.”

החלק השלישי והאחרון של המגילה עוסק בסמכויות מפקדים שהם חוגרים או קצינים עד רמת מפקדי מחלקות. מאלה השמיטה המגילה את הענישה השרירותית בכך שהגדירה היטב ובדיוק את זכויות החייל. אי אפשר לענוש חייל בשלילת חופשה או בקיצורה. גם על הטרטורים נפקחה עין ונפתח אשנב מהיר לתלונות, כשפרק זמן קבוע לטיפול בכל תלונה וכתובת עליונה לתלונות, מעל ראשי מפקדי היחידות.

למען סמכותם ומעמדם של המפקדים הזוטרים ניתנו ממתקים במקום השוט שנלקח. לאחר אישור מהמפקד הממונה יהיו המם־ממים רשאים להעניק לפקודיהם פרס: חופשת שבת ויציאה לאחר תפקיד, שחרור מתורנויות, המלצה להענקת דרגת טוראי ראשון והמלצה לציון לשבח.

גם השאירו סנקציות אחדות בידי הסמלים ומפקדי המחלקות, ובהן שלילת אישור יציאה מהמחנה לאחר תפקיד, מניעת השתתפות באירועי בידור של היחידה והטלת תפקידים ותורנויות נוספים בשמירה, בעבודת מטבח ובעבודת ניקיון.

במקום העונש הקולקטיבי, הטרטור המחלקתי, כהעתקת מאהל באישון לילה, או שניים ושלושה מסדרי מיטות בלילה, ניתנה למפקד הזוטר הסמכות לצוות על “תרגול נוסף”. זה “מטרתו להביא את היחידה לרמת הביצוע הנדרשת באותו השיעור. התרגול הנוסף אינו בשום פנים ואופן עונש, כי אם אמצעי מתודי להעלאת רמת היחידה”.

התקנון האחר – שגרת לבוש, ביקורת ומסדרים – נמסר לעיבוד לוועדה שבראשה היה אל“מ שלמה והשתתף בה קצין השלישות הגיסי סא”ל משה נ'. הצעותיה הובאו לדיון מפקדי חטיבות השריון, והסיכומים נדונו מחדש בוועדה ובישיבות מפקדת גיסות השריון.

לימוד המגילה והתקנון הוכנס כנושא לימודי בקורס מפקדי טנקים, בקורס מפקדי כיתות, בקורס מפקדים שאינם קצינים לסיור, בקורס קציני שריון ובקורס מפקדי פלוגות. בחינות בחומר זה מקנות ציונים המשפיעים על הערכת החייל וקידומו. חדלו הטרטורים וגובשה משמעת מיוחדת לגיסות השריון. כה נבדל חייל גיסות השריון, במראהו ובמשמעת, עד כי הפליגו ואמרו, “השריון הוא צבא אחר.”

בהדרגה פחת הצורך לחנך את החייל להסתגל אל הנורמה, כי כבר סוגלה במחזורים קודמים, שמסרוה למחזורים החדשים לשריון כמובנת מאליה.

 

פרק שישה־עשר: טל ושמאי תוקעים כף    🔗

הטבעת המשמעת החדשה היתה תפקיד ליום עבודה מאומץ. אולם לגיסות השריון לא ניתן לעסוק בו בלבד. ענייני הגייסות העסיקו את המפקדים לאחר שעות העבודה הרבות שטרחו בענייני הביטחון. יש שלא כבו האורות במפקדת הגיס לפני חצות לילה. לעתים היה צורך בפקודה כדי לגרש את המפקדים ממשרדיהם למעונותיהם.

בגבול הסורי הלך המצב והחמיר. מעיין דן נובע ליד גבול ישראלי סוריה. המעיין היה בשטח המנדט הבריטי, ומטה משקיפי או"ם קבע כי הוא נובע בשטח ישראל. סוריה לא קיבלה קביעה זו וטענה לבעלות על המעיין. כדי לממש את חזקתה הכשירה ישראל דרך אל המעיין. בדרך זו סיירו פטרולים ישראליים. והסורים היו יורים עליהם בקביעות.

כך קרתה תקרית נוחילה הראשונה. לאחריה הורה האלוף טל לדווח לכל מפקדי השריון הסדירים, ממפקד פלוגה ומעלה, על הליקויים שנחשפו בתקרית נוחילה הראשונה. השגיאה העיקרית של סרן שמאי קפלן היתה שלא הפסיק את האש כשראה שאינה יעילה ולא הורה להחליף את התחמושת לזו המתאימה לנסיבות. גם לא פרשׂ את הטנקים פרישׂה יותר רחבה כך שאשו של האחד, הגורמת רשף ואבק, לא תפריע לעבודת הטנק השכן.

מפקדת גיסות השריון החלה לשנן כי המכריע בקרב אש של טנקים הוא הדיוק. יש לדעת מי יורה ועל מה יורה כל אחד. סבלנות, תצפית טובה, תיקון נכון, חשובים לעתים ממספר הטנקים היורים.

שלושה ימים אחרי 3 בנובמבר החלו האלוף אלעזר, שהיה ב־1 בנובמבר 1964 לאלוף פיקוד הצפון, והאלוף טל, שהיה באותו יום למפקד גיסות השריון, לשנן את הלקחים שנלמדו בתקרית הראשונה, והחליטו על דרך הפעולה בעתיד.

כדי לא להיכשל בקרב אפשרי שיפרוץ על דרך מעיין דן, הובאה לתל דן מחלקה של טנקים שרמן. למחלקה של הצנטוריונים יועד תפקיד משני, להיכנס לקרב רק אם לא תכריע בו מחלקת השרמנים. בכל תקרית גבול ראה צה“ל קרב בעל חשיבות למוראל, לא פחותה מחשיבותו המעשית. לקיום כוח ההרתעה שלו אסור לצה”ל להיכשל. בשרמן נצברו ניסיון וידע ונעשו בו חידושים במנוע ובתותח. תותחו החדש, אף שקנהו קטן מהבריטי החדש בצנטוריון וגם תחמושתו נחותה, היה מדויק מאוד בטווחים הקצרים והבינוניים ומאפשר תצפית אש טובה. בטווח 800 מטר מסוגל הוא לחדור את השריון של הפאנצרים הסוריים, אך גם הם מסוגלים לחדור את שריון השרמנים. אם יהיה קרב, יהיו התנאים שווים.

מפקד שתי המחלקות היה סרן שמעון, ומפקד מחלקת הצנטוריונים, שנועדה לעתודה, היה סגן אביגדור.

תקרית נוחילה השנייה הקדימה משציפו. רק עשרה ימים לאחר התקרית הראשונה קרתה. זו היתה לאחת מתקריות הגבול הנודעות באותו גבול.

היה זה יום ו', 13 בנובמבר 1964. בדרך המעיין עבר הסיור השגרתי הישראלי. לפני זחל הסיור יצא סיור רגלים כדי לטהר את הדרך ממוקשים. בשעה 13:25 פתחו הסורים במוצב נוחילה באש על הסיור. הסיירים הרגליים נאספו לזחל והמשיכו בסיור, מלוּוים אש סורית ממקלעים כבדים ומתותח ללא רתע.

סרן שמעון פקד על מחלקת השרמנים לצאת ממסתורם ולתפוס את עמדות הירי. אלה היו בערך אותן העמדות של התקרית הקודמת, אלא שהפעם היתה פרישׂתן רחבה יותר. חילק סרן שמעון את המשימות בין הטנקים שלו, ועמד לנהל ולבקר את האש. לתצפית הישראלית הציגו שני הטנקים הסוריים, במזרח נוחילה ובמערבה, מטרה שגובהה פחות מ־60 ס"מ ורוחבה כ־1.20 מטר. המטרה היתה חלקו העליון של הצריח. המחפורת של הטנק המערבי היתה ליד שיחי צבר שהסתירו את מחצית רוחבו של צריחו.

הטנקים הסוריים פתחו באש על הסיור.

מפקודתו של הסרן שמעון ועד שנכנסו השרמנים לעמדות הירי חלפו פחות משלוש דקות. אבל רק חלק תפסו עמדות במועד. לטנק אחד אירעה תקלה. בעלייתו מהחורש שבגיא לעמדת הירי התחכך באלון. על הצריח נפלו הבדים וכיסוהו. הטלסקופ נסתר. בעלייתו לעמדת הירי לא ראה הנהג את הדרך והשרמן החל להידרדר, כי הקרקע היתה תלולה וסלעית.

זו היתה הזדמנות למחלקת הצנטוריונים שהמתינה כעתודה בחורש. לפני כן ליגלגו צוותי השרמנים על צוותי הצנטוריונים ואמרו להם, “אתם כבר פיספסתם די והותר. עכשיו חכו כאן בשקט עד שנסיים את המלאכה.” הפקודות אמרו כי רק אם מחלקת השרמנים לא תוכל לגבור על מוצב נוחילה, או אם תיפתח אש כבדה גם ממוצבים סוריים אחרים, יצטרפו הצנטוריונים לקרב. ישראל ביקשה להגביל ככל האפשר את תקריות הגבול ואת גזרתן.

המ“מ אביגדור ראה את השרמן מידרדר ופקד מיד על הצנטוריון שלו לתפוס את העמדה הפנויה. שלום כהן, תותחן המ”מ, החל יורה ופוגע.

המוצבים הסוריים תל עזזיאת, תל חמרא ורמת הבניאס הצטרפו לקרב. אולם במקום לכוון את האש אל העמדות הישראליות החלו לכתוש את קיבוץ דן וקיבוץ שאר ישוב בהפגזת מרגמות כבדות, 120 מ“מ, ואחר כך גם באש תותחים 122 מ”מ. חברי הקיבוצים, למודי תלאות כאלה, מיהרו לפנות את התינוקות והילדים מבתי הילדים ולהסתירם במקלטים התת־קרקעיים. תוך דקות אחדות היו כל חברי המשק תחת הקרקע.

מרגמות בינוניות, תותחים ללא רתע והטנקים הסוריים פתחו באש על הכוח הישראלי בתל דן. המ"מ אביגדור קרא בקשר הפנים, “תותח, פגז, 800, טנק, על!”

שם שלום כהן את המתג הבורר ירי על תותח, הציב את השנתות על סוג הפגז והחל לאתר את המטרה. את השפלת התותח סיים בהגבהתו ובהשפלתו שנית. “כדי שהשיניים תיתפסנה היטב,” הסביר לחבריו בצנטוריון.

“על!” קרא שלום כהן.

“אש!” קרא המ"מ אביגדור.

“יורה!” קרא שלום כהן.

וירה. מיד נדלק הטנק הסורי המזרחי.

“ל”ג בעומר!" קרא המ"מ.

התותח נטען מחדש.

סרן שמעון הורה לצנטוריון הסמל לנסות ולהצית את הטנק הסורי המערבי.

“תותח, פגז, 750, טנק, על!” קרא הסמל.

“על!” הכריז התותחן שטרית.

״אש!"

“יורה!” הכריז שטרית.

גם הטנק הסורי השני עלה בלהבות.

האש הסורית בנוחילה החלה לדעוך. אבל הסורים הגבירו את אש הארטילריה שלהם, שהוכנה מראש למקרה של תגובה ישראלית. ובעיקר ירו על שני הקיבוצים. הרמטכ“ל רב־אלוף יצחק רבין החליט לשתק את הארטילריה הסורית המפגיזה יישובים, על ידי חיל אוויר. כשעה לאחר שפתחו הסורים באש על הסיור, ב־14:55 הופיעו ארבעה סוגי מטוסים של חיל אוויר, ווֹטוּרים, מיסטרים, סופר־מיסטרים ומיראז’ים, ושיתקו את הארטילריה הסורית. מטוסי מיג 21 סוריים חשו גם הם לזירה, אבל המיראז’ים הניסום. ב־15:30 הופסקה האש לבקשת הסורים ממטה משקיפי האו”ם.

הרמטכ“ל נימק את הפעלת חיל אוויר בכך שצה”ל לא יסכים לניסיון הסורי לענוש יישובים ישראליים שמהם לא ירו רק משום שהם מטרה רגישה. היה זה גם תחילתו של שיעור שאמר צה"ל ללמד את הסורים, אלף־בית של נימוסי גבול מסוכסך, והוא שעל הפגזת יישובים ישיב חיל אוויר. יישובי הגבול הסורי נתונים לרחמי הסורים, מבחינה טופוגרפית, והם יושבים בצל תותחיהם.

בתקרית נוחילה השנייה נהרגו שלושה חיילים ישראלים ונפצעו אחד־עשר חיילים וחברי הקיבוצים. לקיבוץ דן ולקיבוץ שאר ישוב גרמו המרגמות הסוריות הכבדות נזקים חמורים. למחרת הודיע רדיו דמשק כי אבדות הצבא הסורי היו שבעה הרוגים ועשרים ושישה פצועים.

“הטנקים הסוריים הושמדו?” היתה שאלתו הראשונה של האלוף טל.

“הושמדו, המפקד. עלו בלהבות,” אמר מפקד החטיבה.

“זה ניצחון,” אמר האלוף טל.

צוותי הצנטוריונים שהשתתפו בתקרית נוחילה הוזמנו ללשכת מפקד חטיבה ש'. מפקד החטיבה לחץ את ידיהם, ביקשם לשבת עמו וכיבדם בקפה שחור. סא"ל אושרי וסגן אילן יקואל והצוותים ששוב לא רק שניצחו בקרב טנקים, אלא גם עשו צעד ראשון לגיבוש אמון בצנטוריון, הטנק שכל כך הושמץ.

אבל כשיצא סא“ל אושרי מלשכת המח”ט פגשו מפקד גדוד אחר. “מה אתה שמח, בני?”

“לא שמעת איך הצנטוריונים פוגעים?” תמה סא"ל אושרי.

“חכה. אל תשמח. יבוא הקיץ ותראה איך הם מתחממים.”

“לא אצלי,” אמר סא"ל אושרי.

“נדבר בקיץ,” אמר המג"ד.

“כבר ראיתי אותם בקיץ.”

“ראית אותם בסוף הקיץ. חכה שיהיו לך צנטוריונים קיץ שלם. תוכל לעשות עליהם חביתות בשביל כל השריון.”

* * *

השמחה בגדוד ש/10 פסחה על איש אחד. הניצחון של סרן שמעון בתקרית נוחילה השנייה הדגישה את כישלונו של סרן שמאי קפלן בתקרית הראשונה. לקחי נוחילה נודעו בכל גיסות השריון. הוסיפו על צערו טפיחות העידוד של חבריו, שניחמוהו, “אין דבר, שמאי. אין דבר.”

האלוף טל ידע כי כישלונו של סרן שמאי קפלן ייוודע בכל הגיס. מבחינה מסוימת היה לו עניין בכך, שהרי כינס את כל מפקדי הגיס ממפקד פלוגה ומעלה וקרא להם את מסקנות החקירה. אולם המחשבה על מפקד הפלוגה הנזוף טרדה אותו.

בביקור שגרתי בחטיבה ש' ביקש מהמח"ט להראות לו ברמז מיהו סרן שמאי קפלן. אחר כך, בזמן ההפסקה, ניגש אל שמאי כבדרך אגב ולקחו עמו לצד. הגדוד חנה בדרום.

“נשב,” אמר האלוף טל.

השניים מצאו להם אבנים לשבת עליהם, בשדה.

“לתקריות הגבול, שמאי, יש משמעות לאומית ואסטרטגית. אני רוצה שתבין זאת. גיסות השריון חייבים לאתר כל טעות ולהפיק ממנה לקח. זו היתה סיבת הפרסום הרב לתקרית שעליה פיקדת.”

“אני מבין, המפקד. אני לא כועס.”

“אני שומע ואני רואה שאתה מדוכא. דע לך: הצלחתו של סרן שמעון נובעת במידה לא קטנה מכישלונך. זו יד המזל שאתה היית המפקד בתקרית נוחילה הראשונה והוא בשנייה.”

“בסדר, המפקד. זה בסדר.”

“השריון אינו יכול להתייחס לכישלון כאל אפיזודה, שמאי. אבל ממך הייתי מבקש להתייחס לכישלון שלך כאל אפיזודה חולפת. אתה מבין?”

“אבל נכשלתי, המפקד.”

“גם לפניך נכשלו מפקדים ואפילו נשברו כליל בקרב הראשון שלהם. אני יודע שאתה קצין טוב, ואני לא רוצה שתישבר.”

“לא נשברתי, המפקד.”

“אלה שידעו להתגבר על דיכאונם, לשפר את עצמם תוך ציפייה לקרב הבא והמתינו בשיניים חורקות להזדמנות, בשבילם היה כישלונם הראשון אפיזודה חולפת, מרגע שהוכיחו את עצמם. אלה שלא היה בהם הכוח לצפות להזדמנות הבאה, אלה באמת נכשלו.”

האלוף סיפר לסרן שמאי קפלן מניסיונו. “מהמפקדים היותר נערצים שלנו יש שנכשלו בקרב הראשון. אני רוצה לתת לך הזדמנות להוכיח את עצמך.”

“המפקד, יש לי בקשה.”

“כן?”

“המפקד, אני לא רוצה לשרת יותר בצנטוריון, המפקד.”

“הנה גם לצנטוריון ניתנה הזדמנות להוכיח עצמו בנוחילה בפעם השנייה והוא הוכיח עצמו כטנק טוב. גם אתה תוכיח עצמך כמפקד טוב.”

“איך המפקד?”

“אני מציע לך הסדר.”

“הסדר, המפקד? איזה הסדר?” איזה הסדר יכול להיות בין מפקד פלוגה, סרן, למפקד הגיס, אלוף.

“בכל פעם שתהיה כוננות, אתה תפקד על הכוח. מסכים?”

“מסכים, המפקד.”

“ועל צנטוריון,” אמר האלוף טל.

 

פרק שבעה־עשר: המלחמה על המים    🔗

על אף הצלחתו בתקרית נוחילה השנייה טרם רכש הצנטוריון אמון מלא. מעטים היו חסידיו. זכרם של התרגילים מהעבר הלא רחוק נשאר טרי בלב אנשי השריון. זכרו איך הידרדר צנטוריון מהר, במתלול, בלא שיכול להיבלם, וזכרו כי לא כל הצנטוריונים הגיעו לגמר במסלול של 120 ק"מ בנגב.

לכל תקלה היתה סיבה. הצנטוריונים לא נבלמו כי לא נערך כדבעי המרכוז של בלמיהם. הם התחממו כי לא נוקו כדבעי המצננים שלהם, ופרצו בהם שריפות כי לא הקפידו אנשיהם על הוראות היצרן.

היתה גם סיבה אובייקטיבית לתקלות הרבות. אבק הוא אויב של כל מנגנון מכני, ואבק הנגב הוא מהגרועים שבאבקים. הוא מקצר חיי מנועים וגופים מכניים. רפש של דלק, שמן ואבק דבק לדופנות המצננים ובודד את מגע המתכת עם האוויר וצימצם את יעילות המצנן ובכך גרם לחימום יתר של המנוע.

אולם לא מיד נתגלתה סיבת התקלות אלא בהדרגה. הנה הצנטוריונים נוסעים ולפתע הם נתקעים. הם נסעו כאשר המצננים שלהם היו עדיין נקיים, והם התחממו וניזוקו כאשר לא הקפידו על קרצוף המנועים. רק לאחר זמן רב הוברר כי יש לקרצף את המצננים בכל יום, בעמל קשה של הצוות. עד שהובהרה עובדה מרה זו, התגבשה דעה כי הטמפרטורה הגבוהה של הצנטוריון היא הטמפרטורה המקובלת.

מפקדים בעלי נטייה מכנית מובהקת כסא“ל אושרי לא קיבלו את ההנחה שתקלות הצנטוריון טבועות בו. סא”ל אושרי ביקש פרטים על כל תקלה בצנטוריון בגדוד שלו. כאשר נשפכו מסבים במנוע, חקר ומצא כי המכונאי מהחוליה הטכנית הרשה לטנק לנסוע בלי לחץ שמן מספיק. סא"ל אושרי דן את המכונאי למאסר ובכך הסב את תשומת הלב בגדוד לחשיבותה של תחזוקה.

לאלוף טל היה ברור כי העליות והירידות בתחזוקת הטנקים תלויות בהבנה של מפקדי היחידות ובדגשים האישיים של כל אחד מהם בפיקודו. כאשר מפקד כסא"ל אושרי מפקד על גדוד צנטוריונים, עולה התחזוקה לרמה גבוהה והטנקים פועלים היטב. אולם לאחריו עשוי לבוא מפקד שימצא גדוד טנקים פעיל וימצא לנכון להטיל דגשים חדשים ויזנח את התחזוקה הקפדנית, ושוב ירדו הטנקים לשפל.

השאלה היתה איך לעשות את התחזוקה הטובה למוסדית, שלא תהיה תלויה בסגולותיו האישיות של המפקד. האלוף טל גרס כי הפתרון לכך מצוי במשמעת קפדנית במילוי הוראות חיל חימוש בכל הנוגע לטיפולים בטנקים ובתיקונים ולכוונונים, גם ביחידות וגם בסדנאות השריון, וכן בדרישה מהמפקדים בכל הדרגים לשאת באחריות ישירה ומקצועית לכל נושאי החימוש תוך הסתייעות בקציני החימוש המקצועיים. לצורך זה נוסחו הוראות חיל חימוש כדרך שנוסחו במגילת הזכויות פקודות מטכ"ל שהתעלמו מהן, ונערכו השתלמויות של מפקדים ושל אנשי הסגל הטכני בנושאי הטיפול והתחזוקה. מפקדים רועננו בכנסים שבהם הרצו קציני חיל חימוש.

מלבד אלה החל האלוף למנות מפקדים שיש להם נטייה למשמעתנות תקיפה ונטייה אישית ליסודיות. שני אלה, משמעתנות ויסודיות, היו לאושיות מדיניות המינויים של האלוף, והוא רשם בפנקס אישי שמות של מועמדים לקידום מבין קציניו. כה חריפה ובלתי מתפשרת היתה גישתו, כה משוכנע היה שיש לחרוש חריש משמעתי ותחזוקתי עמוק, שבמקרה אחד או בשני מקרים מינה מפקדים בעלי התכונות הרצויות לו אבל שלבו לא היה שלם עם אופיים.

יחיד החל להשרות על גיסות השריון אווירה של למדנות ומקצוענות, עד שהיתה נחלת הכלל. לעתים היה מרגיז את קציניו בטרדנותו.

רס“ן ראובן לוי נכנס לריאיון אצל האלוף טל, לבקש העלאה בתפקיד ובדרגה. שלא ממין השאלות שלהן ציפה רס”ן לוי, שאלו האלוף, “מדוע יש לאחסן פגזי זרחן בתנוחה אנכית?”

החל רס"ן לוי לגרד בפדחתו.

“אמור נא לי לוי, איך אתה רוצה העלאה בתפקיד ובדרגה כאשר אינך יודע אפילו דבר כה אלמנטרי? צא ולמד קודם מהם טנקים ומהם תותחים ואחר כך תבוא אצלי לבקש העלאה.”

“האלוף משוגע,” אמר רס"ן לוי לחבריו ששאלוהו להצלחתו בריאיון.

קצינים שביקשו ראיונות ידעו כי הם צפויים לבוחן פתאומי. החלו לומדים ערבים ולילות לפני מועד הריאיון, תורת תותחנות, מכונאות מנוע, בליסטיקה. לעולם אין לדעת מאיזה כיוון יזנקו השאלות. מה גם שהאלוף הזמין בסדנה דגמים זעירים של כלי הנשק בגיסות השריון, והציב אותם על שולחנו ועל אצטבותיו, כדי שישמשו לו עזרי בחינה.

הבדיקה, הבירור לעומק, נעשו קו אופי חשוב בהנהלת גיסות השריון. הוראות בדיקה רדפו הוראות בדיקה. לעכב שימוש בסוג מסוים של מרעומים עד שייבדקו על ידי חיל חימוש; בדיקה של אפשרות קיצור קורס מפקדי טנקים, כדי שיהיה אפשר להאריך את שירות האנשים בטנקים; בדיקה לקיצור קורסים של מפקדים במילואים, כדי שיהיה אפשר לזמן להם יותר אנשים; ובדיקה של אפשרות שקורס מפקדי פלוגות לא יהיה כולל אלא יחולק לשתי מגמות, למגמת טנקים ולמגמת חיל רגלים משוריין. מפאת קוצר הזמן של שירות מילואים נמצא כי מוטב שיתמחו בגזרה צרה אחת.

אבל מעל לכול העסיקה את מפקדת גיסות השריון התותחנות. כבר בשבוע הראשון לכהונתו החל האלוף מדבר על הוצאה לאור של חוברת תותחנות שתחייב את כל מפקדי השריון בתורת תותחנות אחת.

* * *

מדיניותה של ממשלת סוריה היתה להיראות העוינת לישראל מכל מדינות ערב. מצרים הציגה עצמה כלפי חוץ כמתונה שבשכנותיה של ישראל וכמי שאינה חותרת למלחמה לאלתר.

תחילה נראָה שסוריה היא הגורם העיקרי העומד מאחורי מפעל הטיית מקורות הירדן. אולם בהדרגה הוברר כי מתינותה של מצרים נועדה להסוות את כוונותיה. בעצם מצרים היא שעודדה את ממשלת סוריה להגשים את מפעל הטיית הירדן, שעליו החליטו מדינות ערב בוועידת פסגה שלהן.

חשבונה של מצרים היה מחוכם. אם יעלה בידי ממשלת סוריה להטות את מקורות הירדן ולשלול מישראל מים כה חיוניים, מה טוב. אבל ישראל לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים ולראות איך נגזלים ממנה המים הדרושים לחייה. כלומר ישראל תיאלץ להגיב בכוח. צעד זה נראה למצרים טוב יותר מהתקפה יזומה לאלתר על ישראל.

לפי חשבונה של מצרים תיאלץ ישראל לתקוף כדי למנוע את הטיית מקורות הירדן. אז תגונה בעולם כתוקפן, כי דעת הקהל העולמית אינה מדקדקת בפרטים ומסתפקת בעובדות הבולטות והמסעירות. תוקפנות ישראלית תקנה לארצות ערב יתרון מוסרי. מה שחשוב יותר, לפי חשבונה של מצרים רב כוחה של סוריה בהגנה, במבצר המשוריין שבנתה על רמת גולן. ישראל תוצרך להתיש את כוחה במלחמה ארוכה וקשה. התשת כוחה של ישראל בהדרגה היא שהיתה העילה למתינותה כביכול של מצרים.

התשת כוחה של ישראל גם היתה מטרת “המלחמה העממית לשחרור פלשתינה”, שהחלה סוריה לנהוג כנגד ישראל בשם ארצות ערב ובברכת מצרים. מלחמה עממית זו היתה משלוח חבלנים לשטח ישראל כדי לפגוע בנפש וברכוש. “הלוחמים העממיים” הוצגו כפלשתינאים, בעוד שהיו סוריים והדריך אותם הצבא הסורי.

לכאורה היה מפעל הטיית הירדן מעשה תקין וחוקי, וּודאי מחוכם. שהרי עבודות ההטיה נעשו בשטח סוריה, ולישראל אין טיעון של ממש כנגד עבודות שלוות שעושה סוריה בשטחה. מפעל ההטיה היה תגובה להפעלת המוביל הארצי הישראלי, הנוטל ממימי הירדן ומוליכם לנגב הצחיח.

הרמטכ“ל רב־אלוף רבין פיענח את התכסיס הסורי־מצרי. תמיד פסל צה”ל מדיניות עין תחת עין, כלומר כנגד משלוח חבלנים סורים לישראל משלוח חבלנים ישראלים לסוריה, בעיקר מטעמים מוסריים. הסורים פוגעים באזרחים אך ישראל לא רצתה לחנך את חייליה לרצח אזרחים סורים. פעולות התגובה של צה“ל נעשו כנגד הצבא הסורי. גישת יסוד זו שללה מצה”ל את יתרונותיו, שכן כוחו בהתמודדות גלויה, ובזו לא רצתה ישראל.

בהתייעצויות עם אלוף פיקוד הצפון אלעזר ועם מפקד גיסות השריון התווה הרמטכ“ל דרך פעולה שתנצל את יתרונותיו של צה”ל מכאן ולא תביא לדרדור הסכסוך למלחמה. צה"ל החל פועל כתער ולא כגרזן.

לאחר תקרית גבול שבה הרגו הסורים טרקטוריסט ישראלי, ביקש הרמטכ"ל משר הביטחון אישור לתגובה שתפגע במפעל ההטיה הסורי. האלוף אלעזר והאלוף טל טענו כי במסגרת של תקרית מוגבלת יוכלו תותחני הטנקים לפגוע במטרות נקודה בטווח של יותר משני קילומטרים, הוא טווח התוואי לרגלי החרמון. כלומר ללא צורך בחיל אוויר ובארטילריה, המחריפים את התקריות ומשווים להן משמעות של צעד לקראת מלחמה.

כאשר פתחו הסורים באש ממוצביהם על פטרול ישראלי בדרך מעיין דן, יום לאחר שהרגו טרקטוריסט ישראלי, הונחתה אש לא רק על המוצבים הסוריים כדי לשתקם וכדי לחלץ את כוח הסיור. טנקים ישראליים ירו על ציוד ההטיה לרגלי החרמון, בטווח 2,500 מטר, והעלו אותו באש.

דומה היה כי המלחמה לאורך הגבול הסורי לובשת צורה חדשה, של יריות טנקים. ואכן, בשנתיים הבאות, עד למלחמת ששת הימים, התפתחו התקריות הסוריות ותותחנות הטנקים של גיסות השריון בד בבד.

תחילה לא היה מחוּור לסורים אם במקרה או בכוונה נפגע הציוד המכני ההנדסי שלהם, המועסק בהכשרת תוואי ההטיה. כי התוואי היה סמוך לנוחילה, לרמת בניאס ולתל חמרא, המוצבים שמהם ירו על הפטרולים בדרך מעיין דן. בהדרגה החלו לתפוס כי ציוד ההטיה הוא מטרה בפני עצמה.

במאי 1965 העתיקו הסורים את הכשרת תוואי ההטיה מרגלי החרמון, שהוא שטח חשוף וסמוך לישראל, למקום מרוחק וסמוי. בגזרה החדשה, מעל לגשר בנות יעקב, היו הסורים בעדיפות טופוגרפית, גבוהים מהישראלים שבבקעה ומוגנים בשורה סמיכה של מוצבים מבוצרים. לגזרה זו העתיקו גם את זירת ההתגרות שלהם. המוצבים מעל גשר בנות יעקב החלו לירות על פטרולים ועל עובדי שדה ישראלים הסמוכים לגבול.

מצב עדיף זה של הסורים גרם התלבטויות בצה"ל. תגובה ישראלית היתה נענית באש חזקה מאוד. היו שהציעו להפעיל ארטילריה כדי לסכל את מפעל ההטיה. שני טעמים עיקריים פסלו הצעה זו. האחד שבקרבות ארטילריה היה לסורים יתרון רב, הן בציוד הן בטופוגרפיה. תותחיהם הוצבו בשטחים ריקים מיישוב, בעמדות תלולות ומבוצרות, ואת התותחים הישראליים היה אפשר להציב רק בשטח רב־אוכלוסין. תוצאות של דו־קרב תותחים עלולות להמיט שואה על יישובי אצבע הגליל. הטעם האחר היה החשש שמא יהיה קרב ארטילריה לתקרית גדולה מאוד, כמעט מלחמה. מה גם שמהלומות הארטילריה המכסות שטח רב אינן מבטיחות פגיעות בטוחות במטרות קטנות, אלא כשהן רבות, מה שחורג ממסגרת תקרית מוגבלת.

תצפית ישראלית עקבה בהתמדה אחרי עבודות ההטיה, וגילתה שהסורים עבדו משני צדיו של בית המכס מעל גשר בנות יעקב, לאורך פרשת המים, כלומר רכס. בצד הצפוני היה קו העבודה חשוף לאורך רב. מבחינת גיסות השריון היה זה הקטע האידיאלי למשימה הקשה, שהיתה פגיעה במטרה קטנה בטווח שישה ק"מ. דרומו של בית המכס היה עדיף מבחינת הסורים, כי היה זה שטח נסתר, וקו ההטיה עבר בערוץ. הצד הדרומי היה גם מרוחק יותר מעמדות הטנקים הישראליים.

בצד הסורי גוננו על קו ההטיה המרוחק המוצבים הסוריים היותר גדולים והיותר מבוצרים, חמושים נשק רב ובו טנקים. נראָה כי אם יהיה קרב, יתפתח בשני מישורים. באחד יהיה על הטנקים הישראליים לפגוע בציוד ההנדסי, ובאחר יהיה עליהם לשתק את אש המוצבים הסוריים.

כאשר הוחלט לשגר את הפטרול השגרתי לאורך הגבול, נצטווה סרן שמאי קפלן לחוש לגליל. עתה כבר היה מפקד מגמת צנטוריונים בקורס קציני שריון, ומכוח ההסדר שעשה עם האלוף טל הוטל עליו הפיקוד על יחידה משולבת של טנקים, שרמנים וצנטוריונים.

צוותי הטנקים קידמו את סרן שמאי קפלן בקריאות “הידד!” אלה היו אנשי הפלוגה שלו לשעבר. אנשיו סבוהו כדבורים, לחצו את ידיו, ביקשו את קרבתו והמו. מיד הבין כי התכונה אינה לתגובה רגילה. קצין המבצעים, סגן אילן יקואל, הבהיר לסרן שמאי במה דברים אמורים, ורחב לבו של שמאי. סוף־סוף אולי יזכה בהצלחה המיוחלת. במידה מסוימת חש ברגש אשם, כאשר תפס עצמו מצפה לכך שהסורים יפתחו באש על הפטרול כדי שתוכל לבוא התגובה הישראלית. אולם עברו ימים אחדים והסורים לא ירו אש על הפטרולים העוברים לאורך הגבול.

ב־13 במאי 1965 נראתה תכונה רבה במוצבים הסוריים ליד בית המכס. דבר ראשון נראו במשקפות מישראל הטנקיסטים הסורים הלובשים סרבלים שחורים, רמז כי בדעת הסורים להסתייע באש טנקים. כן נראו קציני תצפית סורים הבולשים את הגזרה הישראלית. מיד הודיע קצין המודיעין הישראלי על תכונה זו, ובאו אל יחידת הטנקים הישראלית אורחים חשובים מאוד, האלוף אלעזר והאלוף טל.

הפטרול שיצא עם בוקר עבר את מחצית הדרך ללא תקלה, אבל כשקרב לשעיון ירו עליו המוצבים הסוריים במקלעים ובמרגמות. שוב תקרית גבול מקובלת.

“לעמדות!” קרא שמאי, והוא עצמו חש לצנטוריון שלו.

במהירות החלו צוותי הטנקים לאסוף ולגלגל את רשתות ההסוואה שתחתיהן חנו. הצוותים תפסו את מקומותיהם בטנקים. תוך שלוש דקות היו הטנקים בעמדות האש שלהם. אבל הצנטוריון של המפקד, של שמאי, נשתהה. עשן רב עלה מהטנק. לרגע לא נשמע קולו של שמאי ברשת הרדיו, וכאשר נשמע היה גבוה במקצת מהרגיל.

בעת שאסף צוות הצנטוריון של שמאי את רשת ההסוואה, ניתק רימון זרחן ממדוכת העשן של הטנק והתפוצץ. אחד מאנשי הצוות נפצע קשה והאחרים היו המומים מההתפוצצות ומהעשן.

לאחר שתי דקות שוב נשמע קולו של סרן שמאי קפלן, רוגע ושלֵו. הוא גבר על הבהלה של צוותו ואף אירגן את העזרה לפצוע ושליחתו המהירה לבית החולים. שמאי החל לבקר ולנהל את האש, והצנטוריונים העסיקו את המוצבים הסוריים, כשהם מכוּונים בעיקר לטנקים הסוריים המחופרים והגבוהים מעליהם. עם יריותיהם הראשונות של הצנטוריונים נגלו מקורות האש הישראלית למוצבים הסוריים והטנקים נתכבדו בהפגזת מרגמות. החל הקרב.

השרמנים כיוונו את תותחיהם אל ציוד ההטיה, המרוחק שישה ק"מ. אלא שהתצפית שלהם אוכזבה. הטרקטורים הסוריים לא נראו בקטע התוואי מצפון לבית המכס, ובדרומו נראה נוף שקט, שהופרע מדי פעם בהופעת איזה עצם ובהיעלמו. לאחר שעיינו היטב במשקפת הסיקו מפקדי הטנקים הישראלים כי עצם זה אינו אלא הכף המתהפכת של המחפר, החבוי בתוך הערוץ. אל כף זו כיוונו את יריותיהם, במסלול תעופה גבוה, כדי שיבואו על המטרה מלמעלה. שני טרקטורים ומחפר נפגעו בדרך זו, וטרקטור שלישי הצליח לחמוק בחסות קפלי הקרקע.

תקרית משמר הירדן, כפי שנרשמה בדברי ימי גיסות השריון, נחשבה מוצלחת מבחינה ישראלית. בטרם נפרד מהיחידה לחץ האלוף טל את ידו של סרן שמאי קפלן בחמימות ובירך אותו להצלחתו.

“מה אתה אומר על הצנטוריון עכשיו?” שאל.

“טנק נפלא,” אמר סרן שמאי קפלן.

“ואתה היית מפקד נפלא,” אמר האלוף.

“איני יודע למה אתה אומר את זה, המפקד. לא עשיתי כלום.”

“ראה. הסתכל סביב, איזה שקט. שיתקת את מוצבי הסורים ולנו אין נפגעים.”

“המפקד, זאת היתה תקרית קלה. בטווח הזה בקושי יכלו הסורים לעשות לנו משהו.”

“יכלו לעשות לנו בדיוק מה שעשינו להם.”

“הטנקים שלהם אפילו לא ירו, המפקד.”

“טוב. ניתן לך עוד הזדמנות, עם טנקים יורים. בינתיים אני רוצה שתדע כי מילאת את התפקיד בהצלחה מלאה.”

האלוף טל חש כי שרד ספק בלבו של סרן שמאי קפלן. משום מה לא נתן לו הדבר מנוח. לא רק שהאלוף טל רצה כי הכול ישמחו בגיסות השריון כמוהו, כי הכול יסכימו לגישתו, אלא שבמידה מסוימת חש עצמו אחראי לעלבונו הציבורי של סרן שמאי קפלן, וממש כמוהו רצה להשכיח אותו כישלון, להטביע אותו בהצלחות. נראָה לו שתקרית משמר הירדן דייה לשכוח אותו כישלון, והנה לא נפתה סרן שמאי קפלן, לא ראה את התקרית והקרב כרקע מספיק להצלחה, ודווקא בעיניים אובייקטיביות סירב לקבל כאן כפרה.

קרבות הטנקים עם הסורים נעשו סבוכים ככל שהרחיקו הסורים את הכשרת תוואי ההטיה. מפקדי שריון תבעו וביקשו מאלוף טל שגם להם יותן חלק בקרבות, כדי להיטבל באש וכדי לרכוש ניסיון קרבי. תביעות אלה הקשו את הגשמת ההסדר שנעשה בין אלוף טל לסרן שמאי קפלן, והזדמנות נוספת לפקד על קרב טנקים לא נקרתה לשמאי אלא במלחמת ששת הימים.

 

פרק שמונה־עשר: הנדר של אילן    🔗

קרבות האש התלקחו וכבו, פה ופה. מבחינה מסוימת דמו לקרב “תפוס ככל יכולתך” בין שני ענקים שכל הגליל הצפוני הוא זירתם. פעם מגיח זה מראש ההר ופעם מנתר זה מעומק הבקעה, פעם שניהם מתגלגלים בגיא ופעם הולמים הם זה בזה מרכסי ההרים. היו אלה קרבות צליפה, כי בשום מקרה לא נעו הטנקים לפריצה, אלא החליפו עמדות בלבד.

בקרב אחד ניצבו זה כנגד זה, על אותו גובה קרקע ובטווח 1,800 מטר, הצנטוריונים מזה והפאנצרים הסוריים המחופרים מזה. בפעם אחרת הרחיקו אלה מאלה לטווח 2,200 מטר. בקרב הראשון פגע הצנטוריון בפאנצר בירייה השנייה והדליקו בשלוש יריות נוספות, שכולן פגעו במטרה. בקרב השני פגע הצנטוריון בפאנצר בירייה השנייה.

שינוי מקום, שינוי עמדות. הטנקים הסוריים נמצאים עתה בטווח 3,000 מטר. עתה הם טי/34 מחופרים וקשה לפגוע בהם. אולם לפתע יוצא טי/34 אחד ממחפורתו ומתחיל לברוח. הצנטוריון משלח בבורח פגז המתפוצץ לפניו. הנהג נבהל ועוצר את הטנק לרגע. הפגז הבא מדליק את הטי/34.

הטנקים הסוריים מעפילים, ובקרב נמצאים הצנטוריונים בגובה 80 מטר מעל פני הים והפאנצרים הסוריים בטווח 3,000 מטר ובגובה 180 מטר מעל פני הים. לתותחני הצנטוריונים נראית בטלסקופים של הטנק מטרה זעירה מאוד, רק התותח של הטנק הסורי וחלק מהצריח. גובה המטרה כ־40 ס"מ בלבד. שתי יריות של הצנטוריון מחטיאות, בשלישית הוא פוגע באחד הפאנצרים ובשתי יריות נוספות הוא מדליק אותו.

הטנקים הסוריים מוסיפים להעפיל ולרתק. בקרב הבא נמצאים הצנטוריונים לא הרחק מהכינרת, 140 מטר מתחת לפני הים. הטי/34 והאֵס־יו/100 הסוריים מחופרים בגובה 350 מטר מעל פני הים ובטווח 3,900 מטר. בעדיפות גובה זו יש לסורים חיסרון אחד. קשה להם לצודד את התותח כלפי מטה, ועל כן עליהם לצאת מהמחפורת. הם עושים זאת, אבל בונים לפני הטנקים שלהם חומת שקי חול, וכך נראים לצוותי הצנטוריונים בבקעה רק התותח וחלק הצריח הקדמי של הטנקים הסוריים.

הצנטוריונים יורים. הפגז הראשון של צנטוריון אחד נופל קצר. הפגז השני נופל ארוך. השלישי נופל קרוב מאוד מאחורי הטי/34, והרביעי מדליק אותו. הטנקים הסוריים האחרים נפגעים ונדלקים במספר רב יותר של יריות.

סא“ל אושרי אינו שבע רצון. הטנקים של הגדוד שלו משתתפים בקרבות רבים. תוצאות פיקודו הטוב משתפרות מקרב לקרב. הצנטוריון רכש לו אמון ויוקרה, אך הוא עצמו טרם השתתף אישית בקרב. הוא לוחץ על מפקד החטיבה אל”מ שלמה, ובסוף תובע ריאיון אצל האלוף טל.

“המפקד, אם יהיה עוד קרב, אני רוצה להשתתף בו.”

“הגדוד שלך משתתף בקרבות די והותר, בני.”

“אבל אני עצמי לא הייתי תחת אש. זה עשר שנים, מאז קדש, לא הייתי בטנק שיורה וסופג על אמת. המפקד, אני לא יכול להביט בעיניים של החיילים שלי. סמל שלום כהן כבר דפק שני טנקים סוריים והוא בעל ניסיון יותר ממני, המפקד.”

“אסור לי לסכן את המפקדים שלא לצורך,” אמר האלוף טל.

“המפקד, אני מבקש רשות להשתתף בקרב.”

“שלילי.”

לפני סגן אילן יקואל, קצין המבצעים שלו, שפך אושרי את לבו. “אני שולח חיילים לקרב ולמוות, ואני עצמי תמיד מרוחק, בנקודת תצפית. כך אני לא יכול. אם הם לא ייתנו לי להשתתף בקרב, אגיד להם שילכו ויחפשו להם מפקד גדוד אחר.”

“אושרי, בנחת,” אמר סגן אילן.

“מה בנחת? אני אימנתי את הגדוד בכל התחמושות האלה. אני מוציא להם את השעווה מהאוזניים בכל מיני דרישות משמעת ותחזוקה, אבל כשמגיע הרגע הגדול, הקרב, אני מאחור?”

סא"ל אושרי זעם. גם ידע כי השנה שחתם אילן לצבא הקבע קרבה לסיומה. תוך שבועות אחדים ישתחרר אילן מהצבא, והוא עלול להיות בודד בגדוד. הוא הביט באילן. שערו השחור כפחם של אילן היה תלוי לו מעל אוזניו. אילן לא אהב להסתפר.

“מתי הסתפרת, אילן?”

"הו, שוב, בני.”

“אתה יודע את הפקודות. תספורת כל עשרה ימים.”

“בני, אתה מתחיל שוב עם התספורת?”

“לך להסתפר.”

“בני, באמת.”

“הגד לי, אילן. איך אתה רוצה שאשמור על משמעת בגדוד הזה כשאתה, קצין מבצעים של הגדוד, הידוע כידידו של מפקד הגדוד, ראשו כמו ביטניק?”

“ואתה עוד מבקש ממני להאריך את שירותי בצבא הקבע. באמת בני.”

“לך להסתפר, או שאני שם אותך במאסר.”

“אתה הולך איתי ביד קשה, בני?”

“קודם פניתי להבנה שלך, לא? טוב, כחבר, אני מבקש ממך, לך להסתפר.”

“זה נעשה צבא, אלוהים!” אמר אילן במורת רוח. “נעליים סימן 2, מעיל רוח בלי פרווה, מדי זית ותספורת כל עשרה ימים.”

“אבל ראה את התוצאות. שמע איך מדברים עכשיו על גיסות השריון.”

“אבל כשלך לא נותנים לשבת בטנק בקרב אתה מייבב כמו תינוק, ואז פתאום מתחיל להביט על הראש שלי. יותר טוב שלא תטיף לי מוסר, בני.”

“המפקד, לא בני. לך להסתפר, או שאני מספר אותך בעצמי.”

“אם אני חותם לעוד תקופה בצבא הקבע אני קוגל־לאגר,” אמר אילן.

הלך אילן אל הספר הגדודי וחזר מדוכא. “אני מרגיש כמו תרנגולת מרוטה.”

“כך אפשר להביט עליך,” אמר סא"ל אושרי. “לפחות ממך יש לי קצת נחת. אילן, מה דעתך, עוד שנה אחת בקבע, מה? כל עוד אני מפקד הגדוד, מה?”

“בשום פנים ואופן לא. אני הולך ללמוד משפטים, ואגדל לי שערות כמו בן־גוריון.”

הקרב הבא לא במהרה בא. הסורים למדו לקח, ובראותם כי גם במרחק שישה קילומטרים מהעמדות הישראליות משיג אותם השריון, עברו לעבוד בתוואי הטיה בריחוק רב, כ־11 קילומטר מגבול ישראל, מול כורזים. כאן יכלו לעבוד בלי חשש פן ייפגע הציוד כאשר הם מרקיחים תקריות גבול. עד כה על כל מוקש והתנקשות לפטרולים הגיב צה“ל תגובה כפולה, גם במוצבי הגבול הסוריים פגע וגם בציוד ההטיה. עתה יכלו לומר לעצמם שהוציאו את ציוד ההטיה מהישג ידו של צה”ל והם חופשים לעשות בגבול, שבו יש להם עדיפות טופוגרפית, כרצונם.

בטווח 11 ק"מ נראה היה שיקשה מאוד לפגוע בציוד ההטיה הסורי. זמן מה נראה היה שהסורים יוכלו להפיק את זממם, לשלול מישראל את מי הירדן.

האלוף טל לא אמר נואש. הוא סבר כי בתותח הצנטוריון יהיה אפשר להבטיח הצלחה והודיע כי השריון מוכן לשתק את עמדות ההטיה גם בטווח זה.

האלוף אלעזר הציב יחידת טנקים מעל כורזים, ממול למקום שבו הכשירו הסורים, במרחק 11 ק"מ, את תוואי ההטיה. כאשר נראה כי הסורים מתכוננים לתקרית גבול חדשה, הגיע ליחידת הטנקים האלוף טל.

סא“ל אושרי הוביל את האלוף טל אל אחד הצנטוריונים שחנו תחת רשת הסוואה. היחידה חנתה בתוך ערוץ על גבעה. סא”ל אושרי ביקש להכניס את האלוף טל לטנק שצוותו מובחר ותותחו נמצא בטיפולו הטוב של תותחן מצטיין. האלוף אמר לירות בעצמו בתותח, כדי לבחון את תורותיו הלכה למעשה.

“סמל כהן,” אמר סא"ל אושרי לשלום כהן, “אתה יורד מהטנק.” ולצוות אמר, “זה יהיה התותחן שלכם,” והצביע על האלוף טל, שלא נשא עליו את דרגותיו.

דמעות נקוו בעיניו של שלום כהן. סר וזעף פינה את מקומו בצוות לאלוף, והלך לקונן באוזני חבריו. אלה שאלוהו מה קרה.

“הצוות שלנו,” אמר בקול בוכים, “אף פעם לא התחלף. אנחנו כולנו כמו אחים. רק הטען־קשר שלנו גואטה עזב אותנו כשנפצע בתקרית משמר הירדן.”

בשעת פנאי נקבצו אנשי הצוות ליד שלום כהן וניסו לנחמו. גם נהג הטנק שלמה וגם מפקד הטנק אבנר כעסו על מפקד הגדוד שפתאום בא ושינה להם בצוות.

“כל הלילה נסענו הנה,” אמר שלום כהן. “עבדנו קשה להסוות את הטנק, יצאנו לתצפית, ואני ניקיתי ושימנתי את התותח כמו בית מרקחת, ופתאום בא הקטנצ’יק הזה ואומרים לי, ‘שלום, אתה תישאר למטה. זה יעלה במקומך על הטנק’, כך עושים?”

לא הועיל דבר. שלום כהן נשאר ליד המטבח כשחזר כל הצוות לכוננות תחת הרשת, עם האלוף טל כתותחן. בלבו נשא שלום כהן תפילה שלא תהיה תקרית.

החשש לקרב נבע מכך שאנשי המשקים החלו לעבד קרקעות הסמוכות לגבול. בדרך כלל נהגו הסורים להפריע לעבודה ליד הגבול, והיה מקום לחשוש שגם הפעם יעשו כך.

שלום כהן הביט במשקפתו לעבר הטרקטורים החורשים למטה, בבקעת הירדן, כשהם חשופים לאש מוצבי הסורים בהר. שמע אלוהים את תחינתו של שלום כהן, הסורים לא ירו, ועבודת הטרקטורים נמשכה ללא הפרעה. עם ערב נפרד האלוף טל מהצוות וגם מסמל שלום כהן, ושיבח אותו על החזקת התותח הטובה שלו.

“אבל אין דבר, בחורים,” אמר האלוף בקול עליז, משוכנע שהצוות קיבלו כאחד משלו, ברעות ובחיבה. “אבוא אליכם בפעם אחרת.”

אנשי הצוות שתקו.

“טוב, טוב, תבוא בפעם אחרת,” אמר סמל כהן בקול שלא נשמע, “תבוא תבוא. כל פעם שתבוא אתפלל ולא יהיה שום דבר.”

כשנעלם האלוף פרץ הצוות בצחוק ואיש חיבק את אחיו. טפחו לשלום כהן על שכמו ובירכוהו על מזלו הטוב. שלום כהן זימר מחצית הלילה.

אולם שבועיים אחר כך, ב־12 באוגוסט 1965, שוב להט הגבול. ביום שלפני כן ירו הסורים על פטרול וביום זה חודשה עבודת הטרקטורים בשטח אחר, גם הוא סמוך לגבול. סא"ל אושרי הביא את האלוף טל לאחד משלושת הצנטוריונים והציגו לפני הצוות. “חברה, האלוף טל יהיה התותחן שלכם, ואני,” הוסיף במהירות, “אהיה מפקד הטנק שלכם.”

“בסדר, אושרי,” אמר האלוף טל וחייך.

על הטנקים פקד אל“מ שלמה, ואל”מ מנדי הציב את המשקפת הגדולה על תלת־רגל במקום שנראה לו, סמוך לטנקים. את תיקוני האש יעשה בטלפון שדה, שהתיל שלו נמתח בין מנדי לטנק הצנטוריון שבו שימש האלוף טל תותחן. אל“מ מנדי לא ראה בעין יפה את השתתפותו של מפקדו בתקרית. לדעתו נטל האלוף טל סיכונים לא מוצדקים. גם הרהיב עוז ואמר לאלוף טל שלדעתו השתתפותו בקרב האש מיותרת. אולם האלוף, שדברים כאלה כבר שמע מהממונים עליו, ומהרמטכ”ל עצמו, טען כי זו הדרך היחידה שבה יכול מפקד גיסות שריון ללמוד בימי שלום על תותחנות מלחמה, שלא מהספרים.

לחששותיו של אל"מ מנדי היה צידוק. אם יתפתח קרב אש הפעם, יהיה זה קרב עז מאוד, כי יהיה עם המוצבים הסוריים החזקים ברמת גולן. היחידה הישראלית היתה צפויה להפגזה קשה של מרגמות וארטילריה סוריות, מלבד לאש טנקים. התצפית גילתה ארבעה טנקים סוריים בגבעה 62, הקרויה גם גבעת התצפית, וגם תותחים נגד טנקים וארטילריה בשפע.

הכוחות נערכו זה מול זה בטווח 2,000 מטר. היחידה הישראלית תפסה עמדות המתנה בערוץ, בין שתי גדרות אבן לאורך התוואי הישן של המוביל, מעל כורזים וכ־50 מטר מעל פני הים. אם תתפתח תקרית, יעלו הטנקים לעמדות ירי חשופות למוצב הסורי שבגבעת התצפית.

המטרות הסוריות נחו על פני קרקע שצורתה כ־S שכובה. בחלקה הגבוה הקדמי היה מוצב גבעת התצפית, ובחלקו החשוף המתינו הטנקים הסוריים במחפורות, שהותירו לעין רק את תותחיהם וחלק עליון של הצריח. חלק זה היה בטווח 2,000 מטר מהערוץ הישראלי שבו המתינה יחידת הטנקים של צה"ל. המוצב הסורי התרומם 300 מטר מעל פני הים, גבוה מהעמדות הישראליות.

בשיפולי ה־S, נסתרת מהעין, המתינה הארטילריה הסורית, תותחים ומרגמות כבדות. כי לפני כל תקרית ריכזו הסורים כוח משימה למקרה של תגובה ישראלית. בחלק העליון והמרוחק של ה־S השכובה עבדו שני טרקטורים בהכשרת תוואי הטיית הירדן, במרחק 11 ק"מ.

אל"מ שלמה הקצה את המשימות, ואלה היו שתיים. אם תהיה תקרית, יעסקו הצנטוריונים תחילה בטנקים של האויב על גבעת התצפית, ידליקו אותם, ואחר כך יירו על הטרקטורים העובדים בהכשרת תוואי ההטיה. תפקיד השרמנים יהיה לחסום את דרך הבריחה של הטרקטורים, והצנטוריונים יפגעו בהם ויעלו אותם באש. הארטילריה היתה צריכה לשתק את הארטילריה הסורית ואת מוצב גבעת התצפית.

תצפית אחרונה גילתה במוצב הסורי שלושה טנקים סוריים מחופרים. הטנק הרביעי, שנראה בימים קודמים, כמו נעלם. לפיכך חילקו את שלושת הטנקים הסוריים לשלושת הצנטוריונים. סגן אילן יקואל היה למפקד אחד הטנקים.

כרגיל, ירדה דריכות רבה על היחידה. דומה כי כדריכות הזאת שרתה גם בצד האחר. אלא שאולי היתה קלה במקצת, כי הסורים ידעו מה יעשו, והיחידה הישראלית חיכתה ככוח תגובה.

עם בוקר ירדו הטרקטורים הישראליים לחרוש בשדות הגבול. תקלת מה עיכבה את עבודתם. אבל ב־10:30 חודשה עבודתם, וטרקטור אחד החל חורש תלמים ארוכים המגיעים לגבול ממש. מרחוק דומה היה הטרקטור לחיפושית הקרבה ממש לחוטם הסורי ורק ברגע האחרון פונה ופותחת תלם חדש, רחקה, וחוזרת. מהניסיון ידעו חיילי השריון כי העצבים הסוריים לא זמן רב יחזיקו מעמד, ובמוקדם תיפתח האש. כל אנשי היחידה היו בכוננות מלאה.

ב־10:45 פתח המוצב הסורי באש על הטרקטור הישראלי ופצע את נהגו. אל עבר הטרקטוריסט חשה יחידת חילוץ, וגם זו זכתה לאש מקלעים מהמוצב הסורי. ברגע זה הסירו צוותי הטנקים את הרשתות מעל הטנקים, ונהגיהם הסיעום במהירות לעמדות הירי.

סא"ל אושרי, חצי גופו העליון חשוף בצריח, כיוון את תותחן הצנטוריון במהירות ובמומחיות. תוך כדי צידוד הצריח קרא, “תותח, פגז, 1,800, על!”

הטען־קשר הכריז: “טעון!”

האלוף טל שם את המתג הבורר סוג ירי למצב תותח, הציב 1,800 על השנתות קרא “פגז, 1,800,” והחל מאתר את המטרה.

הצנטוריון השני לא הצליח להגיח לעמדת הירי במהירות הדרושה

קרב 12 באוגוסט 1965, שבו השתתפו האלוף טל וסא"ל אושרי

ונשתהה בגלל תקלה בתותחו. הצנטוריון השלישי, ובו התותחן שלום כהן, הגיע לעמדת הירי שלו יחד עם הטנק של סא"ל אושרי. כמו תחרות קליעה בין שני הצנטוריונים.

“על!” קרא האלוף טל, ברגע שכונן את התותח על המטרה.

“על!” קרא סמל שלום כהן בטנק שלו.

“אש!” קרא סא"ל אושרי.

“יורה!” קרא האלוף טל ולחץ על ההדק.

“יורה!” קרא באותו זמן גם שלום כהן ולחץ על ההדק.

האלוף טל פגע בטנק הסורי שלו בפגז השני. סמל שלום כהן פגע בטנק הסורי שלו גם הוא בפגז השני. אלא שסא"ל אושרי היה מפקד טנק מהיר הרבה ממפקד הטנק של שלום כהן. בראותו כי הצנטוריון השני עודו משתהה עם תותחו, לקח לעצמו את הטנק הסורי שנועד לאחר וצידד את הצריח לעברו. הטנק הסורי, שהיה מרוחק מהאחרים, החל לברוח מהמחפורת בראותו את שני שכניו בוערים.

צידד סא“ל אושרי את הצריח אחרי הטנק הסורי הנמלט, וב־3,000 מטר עצר אותו האלוף טל בירייה ארוכה שנפלה לפניו. נהג הטנק הסורי נבהל כנראה ועצר לרגע. אז שם סא”ל אושרי את התותחן טל על הטנק הסורי. “על!” קרא האלוף טל, ו“יורה!” ופגע בטנק.

תוך שלוש דקות בערו שלושה טנקים סוריים. אבל בזמן זה החלה נופלת הפגזה סורית כבדה. הארטילריות החלו להחליף אש. בינתיים קרבו הפגיעות הסוריות לטנקים הישראליים וכמה היו קרובות ממש. מאחר שנפגעו ובערו שלושה טנקים סוריים, הוציאו הישראלים מכלל אפשרות שהפגיעות הטובות הן של תותח טנק, ונטו לסברה שפגזי מרגמה הם הנופלים בין הטנקים הישראליים.

השרמנים עם התותח הצרפתי החלו לחסום את דרך הבריחה של הטרקטורים הסוריים, המרוחקים 11 ק“מ. אולם הצלחתם לא היתה מלאה. הצנטוריון עם התותח הבריטי 105 מ”מ החל לקלוע לעבר אחד הטרקטורים, אולם כדי לתקן את האש נאלצו בקר האש אל"מ מנדי ומפקד הטנק סרן אורי להמתין זמן רב. חלפו שניות רבות מהרגע שיצא מלוע התותח ועד שהגיע לסביבות המטרה. כך שמלאכת הצנטוריונים ששיתקו את הטנקים הסוריים בגבעת התצפית הסתיימה הרבה בטרם החל הצנטוריון היורה בטרקטורים המודחקים לקרב את פגיעותיו אל מטרתו.

סא“ל אושרי פקד על נהג הצנטוריון שלו לשנות עמדה ולהביא את הטנק לעמדת ירי כנגד הטרקטורים העובדים בהטיה. נהג הטנק החל להסיע את הצנטוריון, הוציאו מעמדת הירי ופנה לעמדה אחרת. ברגע זה הבחין סא”ל אושרי במקור האש הסורי המיטיב כל כך לפגוע. לא היתה זו מרגמה, אלא טנק. הטנק הסורי הרביעי, שלא נגלה עד כה לתצפית הישראלית.

אל“מ מנדי הסב ראשו מהמשקפת הגדולה כדי לראות את הצנטוריון הקרב, שרעש מנועו בלט ברעש ההפגזה. בתימהון ראה אל”מ מנדי את צריח הצנטוריון מפויח, ללא כיפת מפקד וללא אנטנה. מה שהפליא אותו יותר היה שבצריח לא נראה איש.

אל"מ מנדי הבין כי קרה משהו. תכונה דומה ראה גם ליד טנק אחר. הוא פקד באלחוט לשלוח מיד עזרה ראשונה. עתה הבין כי הצנטוריון נפגע, אבל טרם ידע ממה. שכן יריות הטנק הסורי נתערבבו בהפגזת המרגמות. הפגיעה הסורית העיפה את כיפת המפקד מעל צריח הטנק.

מעמדת הפיקוד של אל“מ שלמה יצאו מפקדים שרצו בהפגזה הכבדה לטנק הפגוע. בעזרת האלוף טל בתוך הטנק הוציאו את סא”ל אושרי ומשכוהו לסיפון הטנק. הסרבל לא הכיל היטב את משקל גופו של המפקד הפצוע והוא נשמט מידיהם ארצה. האלוף טל יצא מהטנק, בגדיו חמוצים מדם סא"ל אושרי.

רסיס חדר לראשו של סא"ל אושרי. הוא שכב על ל האדמה חסר הכרה וחרחור נשמע מגרונו. הוא נשם בקושי רב.

“הַתירו לו את מערכת החזה,” קרא מישהו.

למשמע הפקודה הושיט סא“ל אושרי אינסטינקטיבית את ידיו לחזהו, כמו ביקש לפתוח את העוגן שעל חזהו. אבל היה זה רק קרטוע. בג’יפים שלחו את הפצועים. תותחן טנק אחר נפגע בחזהו וסגן ציטל נפצע ברגלו. ממקום מסוים הטיסו את סא”ל אושרי בהליקופטר לבית החולים.

בינתיים כילה את מלאכתו הצנטוריון שמפקדו סרן אוֹרי. הטרקטור הסורי המרוחק 11 ק"מ נפגע ועלה באש. כעבור שלוש שעות, ב־13:40, פסקה האש.

האלוף טל ועמו חבר מפקדים חשו לבית החולים. התותחן שנפצע בחזהו מת. הרופאים שניתחו את סא"ל אושרי לא האמינו כי יחיה. על ספסל, ליד חדר הניתוחים, ראה האלוף טל את סגן אילן יקואל בוכה כילד. “בני, אני מבטיח לך: אם תחיה, אחתום לעוד שנה. זה נדר, בני. רק אל תמות.”

כאשר חזרה לסא"ל אושרי הכרתו אמר לו סגן אילן יקואל, “נו, בני. עלי לקיים את הנדר שנדרתי. אתה חי, ואני חותם לעוד שנה בצבא הקבע.”

“איזה שריון נפלא יש לצנטוריון,” אמר סא"ל אושרי. “בכל טנק אחר לא היינו נשארים עצם על עצם מפגיעה כזאת.”

דבר הנדר של הסגן אילן יקואל הגיע לאלוף טל והוא ביקש לזמן אותו לריאיון אליו. כעבור עת קצרה היה אילן ראש לשכתו.

 

פרק תשעה־עשר: צידוד יד    🔗

הצנטוריון זכה לרֵהביליטציה. מלאה. האמון בו היה רב, עד כי סיפרו בהיתול על תקלותיו בעבר. מפקדים שפיקפקו בכושרו של הטנק הבריטי, שטענו כי הוא מכונה אנגלית מסובכת המתאימה לדשאים של אנגליה ולא לאבק הנגב, היו לחסידיו המושבעים. באחד התרגילים, שבו נערכה הצגת אש על ידי צנטוריונים, ישב האלוף עמוס חורב, קצין החימוש הראשי של צה“ל, ליד האלוף טל. השניים שוחחו על דרכו רבת־הסתירות של הצנטוריון בשירותו בצה”ל. אז צדה עינו של האלוף טל את סרן שמאי קפלן.

“הנה,” אמר לאלוף חורב והצביע על סרן שמאי, “מפקד מצטיין שלא האמין בצנטוריון ועתה היה לחסיד מושבע שלו. אני רוצה שתכיר אותו.” האלוף שלח את סגן אילן, ראש לשכתו, לקרוא אליו את סרן שמאי קפלן.

מופתע כלשהו קם סרן שמאי קפלן והלך בעקבות ראש הלשכה. כל הקצינים החוזים בתרגיל ראו את ראש הלשכה המרמז לסרן שמאי קפלן לבוא בעקבותיו אל האלוף טל. עיני הכול היו דבוקות בסרן אֶרך־הקומה שנקרא לפיקוד העליון.

שמאי הצדיע.

האלופים חורב וטל החזירו לו הצדעה. האלוף טל, ברצונו להביע חיבה לסרן שמאי קפלן, תיקן במו ידיו את תנוחת הכומתה השחורה על ראשו של הסרן. “שתי אצבעות מעל העין, שמאי,” אמר. הוא הציג את סרן שמאי לאלוף חורב כמי ששינה לטוב את דעתו על הצנטוריון, ואחר כך, משלא מצא מילים לומר, פטרו. סרן שמאי קפלן הצדיע וחזר למקומו, מלוּוה בעיניהם של קציני השריון. רק כשהלך קפלן מהם חזר האלוף טל לדבר בשבחו באוזני האלוף חורב.

אולם כששוב נפגשו טל וקפלן לא היתה הפגישה נעימה. סרן קפלן, מפקד מגמת הצנטוריון בקורס קציני שריון, לימד את אנשיו כי מפקד הטנק מצודד את צריח הטנק בבקר צריח ברגל, לא ביד.

האלוף טל כעס. צידוד ברגל נראה לו גם פגיעה חמורה בתורה וגם אי־ציות לפקודות, כי אין להמציא חידושים.

“את הצריח יש לצודד ביד,” אמר האלוף בזעף, וכל חניכי הקורס שומעים.

רצה סרן שמאי קפלן להציל את יוקרתו בעיני חניכיו. “המפקד, יש בצנטוריון שתי אפשרויות לצידוד הצריח. דומה לי, המפקד, שכוונת מתכנני הטנק היתה לצידוד ברגל.”

“אינך יודע על מה אתה מדבר.” זעפו של האלוף גבר. “אני לא רוצה שמפקד הטנק יבלוט כשהוא מצודד, אלא יהיה נמוך, מכוסה בפנים ככל האפשר. היו לנו צרות די עם מפקדים שבלטו יותר מדי מתוך כיפת המפקד. אם מפקד הטנק מצודד ברגל עליו לעמוד, ואז הוא בולט מהצריח.”

“לא בהכרח, המפקד,” אמר סרן שמאי קפלן, שהיה ארוך הרבה מהאלוף.

בכך הוסיף שמן למדורה. האלוף שנא ויכוחים תורתיים שלא במסגרת המטה או המדור לתורת־חיל־שריון.

“אין לך מושג בתכנון הטנק. אין מצודדים ברגל.”

לו הוסיף סרן שמאי מילה אחת, היה גודש את הסאה. וגם כך רק מחיבתו אליו לא מרח לו האלוף את הקרוי בגיסות השריון “וִיש (מריחה) של טליק.”

אך בשובו הביתה הודיע שמאי לאשתו, “נמאס לי, נמאס לי. אני מתפטר מהצבא ודי. נמאס לי!”

“מה קרה, שמאי?” שאלה נאוה.

“נמאסו לי כל השיטות של מפקד הגיס. נמאסו לי כל הכפתורים המכופתרים שלו, כל השרוכים השרוּכים שלו, כל הפקודות, כל התורות, כל הסדר וכל הצייתנות. אני רוצה לנשום, ואצלו זה הכול ריבועים, ריבועים, ריבועים. מפקד הגיס לא סובל שום צורה אחרת, רק ריבועים. אני מתפטר.”

“אבל מה קרה?”

“לא קרה שום דבר. רק נמאס לי. הריבועים האלה. לצודד ביד! למה? ‘כי כך אני אומר. כי פקודה היא פקודה.’ ואני אומר שאפשר וצריך וטוב לצודד ברגל. זה יותר קל, זה יותר מהר. אבל זה לא ריבוע! זו לא התורה! זו המצאה פרטית! נמאס לי. אני מתפטר.”

“שמאי, מה קרה?”

“את מכירה את צריח הצנטוריון, נכון? אני מלמד לצודד אותו ברגל, והמפקד רוצה לצודד אותו ביד, אומר שכך התכוונו מתכנני הטנק, שכך מפקד הטנק בולט פחות, כי הוא לא עומד על רגליו בעת הצידוד. זה מפני שהוא קטנצ’יק. בשביל זה הוא צריך לעמוד כדי לצודד ברגל. אבל לא אני. אני יכול לשבת על כיסא המפקד ולצודד ברגל בלי לעמוד.”

“בגלל זה כל המהומה?”

“והוא מרח אותי לפני כל החניכים. ‘לך אין מושג בתכנון הטנק.’ כך אמר, לפני כל החניכים. הוא שונא אותי, מפקד הגיס הזה.”

“שמאי, אתה מתחיל להכניס לעצמך דברים לראש. כולם יודעים שמפקד הגיס אוהב אותך.”

“אוהב אותי?! קורא לי בתרגיל, לפני כל קציני הגיס. בשביל מה? לתקן לי את הכומתה על הראש. בשביל להעליב אותי, שאני לא יודע שהכומתה צריכה לשבת ‘שתי אצבעות מעל העין, שמאי.’ זה כל מה שמדאיג אותו, איך הכומתה יושבת לי מעל העין. אני אומר לך שנמאס לי. אני מתפטר.”

“שמאי, אתה נורא מגזים. מפקד הגיס אוהב אותך. כל החברים שלך אומרים לך שהוא אוהב אותך. פשוט יש לך מצב רוח.”

“די! יותר אני לא הולך בנעליים סימן 2, אפילו יתלו אותי. ואני הולך ללבוש מדי דקרון ואני אצודד את הצריח איך שנוח לי, ברגל.”

“בסדר,” אמרה נאוה.

“ואלבש מעיל רוח עם פרווה!”

“בסדר.”

“ואלבש גרביים אדומים!”

לאחר ששככה מעט חמתו, סיפרה לו נאוה כי איתי הקטן למד לזמר את השפן הקטן.

“מה את אומרת? הילד הזה גאון. אני הולך אליו…”

“אל תעיר אותו, שמאי.”

“אל תדאגי.”

תוך שהביט בבנו הקטן נמוג מעט זעפו. אולי בכל זאת צדק מפקד הגיס ואולי יש סיבה לרצונו שלא יבלוט מפקד טנק מעל כיפת המפקד. אף על פי כן החליט לבקש העברה מבית הספר לשריון. הוא רוצה לחזור ליחידה, למקום שבו הוא עם אנשים, לא עם כללים ותקנות ותורות. אמנם למפקד חטיבת ש' מונה סא"ל שמואל, משמעתן וקפדן. אף על פי כן, אם לשרת בצבא, מוטב לשרת עם אנשים, בשדה, במקום שהאחווה והרעות דוחקים את הפקודה ואת הבדידות.

ידידו הטוב רב־סרן ינוש, קצין המבצעים של ש', נפצע. מפקד החטיבה סא“ל שמואל וינוש סיירו בג’יפ מנהלתי. ינוש נהג וסא”ל שמואל ישב לימינו. מאחור ישבו קצין המודיעין יוסי וקצין הקשר ישראל.

מפקד החטיבה שמואל וקציניו יצאו לסיור מול תל עזזיאת, ליד הגבול הסורי. לפניהם נסעה נושאת נשק. נושאת הנשק היתה מדופנת, על רצפתה הונחו שקי חול. שקי חול הונחו גם על רצפת הנהג, בין הדוושות וליד המהלכים, כי נסעו בשטח שהסורים הרבו להניח בו מוקשים. בנושאת־הנשק נסעו חבלנים, שתפקידם היה לגלות את המוקשים ולפרקם.

הגיע הסיור עד לרגלי תל עזזיאת, לקרקע בוצית ובה צמחייה גבוהה. הג’יפ נסע בזהירות בעקבות נושאת הנשק. אלא שהמרווח בין גלגלי נושאת הנשק היה רחב מהמרווח שבין גלגלי הג’יפ. חמש דקות נהג ינוש כשגלגלי שמאל של הג’יפ בעקבות גלגלי שמאל של נושאת הנשק וחמש דקות בימין.

לפתע היתה התפוצצות מתחת לג’יפ והוא עלה באש. ארבעת נוסעי הג’יפ הוטלו מתוכו. מושב הנהג מעל מכל הדלק, וינוש נדלק. כוויותיו היו רבות. סא"ל שמואל וקצין הקשר נשאו אותו בעזרת קצין המודיעין אל נושאת הנשק ויחד מיהרו לחורש של דפנה. משם שלחו את ינוש לבית החולים, ושם הוטל עליו לשכב חודשיים.

“הכינו ג’יפ חדש,” פקד סא"ל שמואל, שהיה פצוע מרסיסי המוקש. “ממשיכים בסיור.” ומיד חזר למקום שבו נפסק הסיור הקודם.

שמאי רצה לחזור לגדוד, לחטיבה. אף כי התנגד ליחסו הנוקשה של סא"ל שמואל לחיילים וטען כי יש לנהוג בחיילים בהבנה ובחום אנושי, העריך אותו שמאי כמפקד קרבי מעולה.

אבל בריאיון עם מפקד הגיס הוטל עליו להוסיף ולשרת בקורס קציני שריון כמפקד מגמת הצנטוריונים.

חלק רביעי: סיני שבנו

 

פרק עשרים: עלה קרב!    🔗

אל“מ שמואל נהג בג’יפ בחשכה. לפניו רק הפנס האדום בג’יפ הליווי. לידו היה מונח תת־מקלע תומי שמחסניותיו צלובות, כדי שאפשר יהיה להחליפן בטעינה במהירות. אל”מ שמואל אינו חסיד של תת־מקלע עוזי. לדעתו, הקליבר 9 מ"מ קטן מדי. היה זה סיורו האחרון ביחידותיו בטרם מלחמה.

פעם אחת אמרה אחותו הבכירה, “בביוגרפיה של שמוליק יש רק שני פרקים: אל”ף שמוליק ילד ובי“ת שמוליק חייל.” בווילנה נולד בליל הסדר ב־1930. אביו היה רפד בר־אוריין, שהאמין כי הגואל יבוא לא רכוב על חמור אלא בדמות עצמאות ישראל. כשהיה שמואל בן שלוש וחצי עלתה המשפחה והתיישבה בגבעת שאול שבירושלים. האב פתח חנות רהיטים. העסק לא עלה, והוא חזר לעבוד כרפד.

בימי עונייה גרה המשפחה, אם ואב ושלוש בנות ושלושה בנים, בחדר אחד. כדי לפרנס את המשפחה עבדה גם האם בבית יציקה, שב־1940 החל לייצר מוקשים בשביל הצבא הבריטי.

באווירה של סייגים גדל שמואל: בחדר, בישיבה ובבית אבא. השאלה מותר או אסור עמדה על דרכו בכל צעד, בכל עת. עם האב אסור היה להתחכם. משמעת תבע וכבוד אב ולא חינגה. מבחינה מסוימת היתה זו הכנה מפתיעה לעתידו של שמואל בגיסות השריון.

עד גיל 16 למד בישיבת עץ חיים והצטיין בתלמוד. בישיבה הורגל ליסודיות ולדבקות במשימה ולגבור על עייפות. מורו הרב ידלר הנהיג שכל יום בדקה מסוימת, בדרך כלל כעשר דקות לפני שקיעת החמה, יתחילו התלמידים ללמוד במשנה מרץ. לפי אות היו הילדים העייפים והרעבים מתגברים בדקה זו, ומחדשים את לימודם בהתלהבות.

עת מה היה קנאי לשמירת שבת (“לולא הערביים והמלחמות ודאי הייתי נעשה מפקדם של שומרי שבת בירושלים ולא של נהגי טנקים,” אמר). אבל יום אחד בא לישיבה קצוץ פאות. ראשו לא גולח ובלורית הסתמנה מעל למצחו. סימנים מובהקים ל“פזילה”. אבא לא מנע זאת ממנו, שחביב היה עליו המאמר, “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין” (שבת קמח עמ' ב). כלומר, לא כדאי לאסור מה שממילא ייעשה, כי באיסור מגדילים את החטא שייעשה מעתה במזיד. אבא מת שנה לפני עצמאות ישראל, כאשר כבר היה שמואל פעיל בחיל השדה של ההגנה במחוז ירושלים.

כשהיה שמואל בן 13 החל פרק בי"ת: החייל. אז התנדב שמואל ליחידה של נוער דתי בהגנה. בן 16 יצא לעבודה, כלבלר־טירון בבנק המזרחי ברחוב המלך ג’ורג'. אבל אז כבר נודע בגדודי הנוער של ההגנה כמצטיין בקרב מקלות, בשימוש בפגיון, כמדביק כרוזים וכמי שאינו מתיירא לא מקציני המשטרה הבריטית ולא מבריונים ערבים. מלחמת הקיום של ישראל החלה לעצבו לצרכיה.

חמש פעמים נפצע במלחמת העצמאות ואף על פי כן השתתף במרבית קרבות ירושלים. יחידת פלמ"ח בפיקודו של אורי בן־ארי צירפה אותו אליה כלהביורן בניסיון פריצה לעיר העתיקה, שנכשל. היה לשמואל סגנון משלו במקלע ובלהביור. בנעלי קרפ היה קרב עד ארבעה מטרים מעמדת אויב, יורה סילון ארוך וממושך של דלק קר, ומציתו רק בסופו, כדי שתהיה לשון האש גדולה יותר ופתאומית. פעם אחת כשהדליק את הסילון על עמדה של הלגיון הירדני, הוטלו עליו רימונים. אז נכווה בידיו ונפצע ברגליו מרסיסים.

בגדוד ה־5 של חטיבת הראל היה דתי יחיד. לחצו עליו לשנות את אורחותיו, להיות חופשי. בדעותיו כבר היה מוכן לעבור לחופשיות, אלא משהו בתוכו, קשה ועיקש, עצר בו, שמא יאמרו כי נכנע להשפעה. את זקנו לא גילח בלהב אלא נטלוֹ במשחה, ובחופשות שבת היה הולך ברגל ממחנה היחידה באבו גוש לביתו בירושלים.

כסמל מחלקה השתתף בכיבוש הראשון של צומת רפיח מידי הצבא המצרי בחורף 1948. אז הכיר לראשונה את כוחו של הטנק. 60 בחורים מהראל נשארו להגן על הצומת. למחרת הכיבוש ראו עננת אבק קרבה. צלליות של טנקים נראו באבק. בהיותם בטוחים כי זו חטיבת השריון ש', שעמה השתתפו במבצע, הניפו דגל כחול־לבן. הנשק בחלקו היה מפורק והבחורים הוסיפו לנקותו בנחת. לפתע, ליד גדר המוצב, עצר אחד הטנקים וקצין הזדקף בצריחו. הוא שאל באנגלית מנומסת אם רצונם של הבחורים להיכנע. רק אז תפסו כי נלכדו בהתקפת־נגד של שריון מצרי.

הבחורים הוכו בהלם. מי שירה ירה, ואז הפעילו המצרים להביורים ומקלעי טנקים. המוצב נשטף באש. בחורי הראל הרימו רגליים ופתחו במנוסה מבוהלת. יש שהשאירו אחריהם את נשקם.

שלושה ק"מ רצו עד שהתארגנו מחדש. אבל היו שהוסיפו לנוס ותעו במדבר שלושה ימים. כה רבתה בהלתם מהתקפת טנקים לא צפויה.

ב־1949 עבר שמואל לגדוד ש/10. כאן החל לגלח את זקנו בלהב ולנסוע בשבת. וכאן עבר את כל שלבי הפיקוד והכיר את העתידה להיות אשתו, שהיתה חיילת בשירות חובה. במבצע קדש פיקד על פלוגת טנקים, שהגיעה ראשונה לקו האולטימטום הבריטי־צרפתי, 16 ק"מ מתעלת סואץ. גם במבצע קדש נפצע.

עתה, בדרכו אל גדודיו, הירהר כי זו מלחמתו השלישית במצרים, ובאותה גזרה. שוב ניצבים פקודיו נגד רפיח, ואם תהיה מלחמה, שוב יהיה עליו להילחם על צומת רפיח.

בסביבה חנו הגדודים של אל"מ שמואל. אבל לא נראה אור כלשהו ולא נשמע רחש. הוא היה גאה על המשמעת התקיפה שהנהיג.

“תקשיב, ג’ורג’י,” אמר לקצין השלישות היושב לידו, “לא שומעים כלום. לא רואים כלום.”

“רק את הפנס האדום מלפנים.”

הם התבוננו בנקודה האדומה שלפניהם כבמורה דרך יחיד.

“אני חושב, ג’ורג’י, שאין אנו יודעים להעריך את גודל הנזק שגרם לנו היטלר. הוא השמיד לנו את הגרעין היוצר של העם. את בית הכנסת. אנחנו עם בגלל בית הכנסת, לא בגלל משהו אחר.”

ג’ורג’י עלה לישראל מסין, הרחק מאירופה ומהשואה. “כן, המפקד,” אמר.

“אתה יודע, ג’ורג’י, לפעמים אני חושב שהעם היהודי היום קיים ועומד על שתי רגליים. על צה”ל בישראל ועל הישיבות ובתי המדרש לרבנים בארצות הברית. אבל מה שברור הוא, אם ישראל תימחה, יימחה גם העם היהודי."

“הצבא, המפקד, זה לא בדיוק הצביון של העם היהודי.”

“מסכים, ג’ורג’י. אבל רק באחרית הימים יגור זאב עם כבש, וגם אז אני מעדיף להיות הזאב.”

”כן, המפקד."

“עם כשלנו צריך להיות תמיד מוכן למלחמה. אחרת ייספה.”

״כן, המפקד."

“ועם חייב לחיות על עקרונות. בישיבה למדנו ייהרג ואל יעבור: על שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. שים לב, ג’ורג’י, חכמינו לא אמרו ייהרג ולא יאכל חזיר, או ייהרג ולא יאכל ביום כיפור. אם הגויים מאלצים אותנו לעשות משהו כנגד מצפוננו התורה ליברלית מאוד. רק על שלושה דברים היא עומדת. אמנם יש המחמירים ואומרים כי מדובר בשלושה דברים שייהרג עליהם בצנעה, אבל בפרהסיה ייהרג גם על דברים אחרים, כחילול שבת. אבל לא הפירוש חשוב לנו, אלא העיקרון. במשך אלפיים שנה התקיים העם היהודי על שלושה עקרונות. היום ברור כי דרוש לנו עיקרון חדש – עצמאות. גם על זה ייהרג ואל יעבור.”

”כן, המח“ט.”

אל"מ שמואל פיזם יא בא בא בים בום, כדרך שהיה רגיל בילדותו. הוא היה עייף מאוד. זה ימים אחדים שלא עצם עין. אבל בראותו צלליות מגיחות מהחשכה התנער כמו אז, עשר דקות לפני שקיעת החמה, בישיבת הרב ידלר.

אל“מ שמואל החנה את הג’יפ ליד ג’יפ הליווי. צללית גבוהה קרבה אליו. היה זה רס”ן אהוד אלעד, מפקד גדוד הפאטונים ש/14.

“המפקד, הגדוד מוכן.”

“כל הכבוד, אהוד. נסעתי בשטח הפרישה של הגדוד ולא ראיתי ולא שמעתי דבר. משמעת דממה בסדר.”

אל“מ שמואל הלך בעקבות רב סרן אלעד. לא כל יום זוכים לשמוע שבחים מפי אל”מ שמואל. לבו של אהוד היה רם. הלכו בחשכה עד שהגיעו לנקודה מסומנת בגיר לבן ועמדו.

“'קשב!”

שני ג’יפים, משני עבריו של מלבן ארוך של חיילים שישבו על הארץ וקפצו לדום למשמע הפקודה, העלו את אורותיהם הגדולים ולכדו בארבע אלומות אור מצטלבות את מפקד החטיבה ומפקד הגדוד.

“מפקד החטיבה ידבר אליכם,” הכריז אהוד.

“שבו,” אמר אל"מ שמואל בקול רך מתמיד.

נשמע רחש הישיבה על האדמה ומשק עמום של תת־מקלעים. לאחריו השתררה דממה מוחלטת. אלומות האור סינוורו את אל"מ שמואל והוא לא ראה את פני האנשים שלפניו.

“אתם רשאים לעשן,” אמר.

ניצתו גפרורים אחדים. תחילה מעטים. פני האנשים נראו לרגע. נשמעה נשיפת העשן הראשונה, כאנחת רווחה. בהדרגה נזרעה החשכה גחליליות, כי החיילים הציתו סיגריה מסיגריה.

אל"מ שמואל ידע כי בחטיבה מהלכת בדיחה שממנו פוחדים יותר מאשר מהמלחמה. נוהג היה לומר כי אין זה חשוב לו איך מתייחסים החיילים אליו כל עוד הם מצייתים לפקודותיו.

משמעת רצה, ותקנות שתיקן האלוף טל הוחמרו בחטיבתו. תקנות הקילומטר ה־1, כפי שנקראו, הפיצו את שמו בציבור נהגי צה“ל. אל”מ שמואל הורה כי נהגי חטיבה ש' רשאים לנהוג במהירות המותרת לפי פקודות מטכ“ל פחות קילומטר אחד לשעה ופחות עשרה קמ”ש בסביבת באר שבע. כך העביר לידיו שפיטת נהגים עבריינים. והיה מודיע מראש למשטרה הצבאית על תנועות יחידות החטיבה, כדי שתוכל המשטרה לשים בעוד מועד מארבים. תוך עת קצרה פחתו תאונות הרכב של החטיבה עד שחודש אחד לא קרתה כל תאונה. הישג שצוין על ידי הרמטכ"ל.

אל“מ שמואל מצא כי תאונות נגרמות גם משום שהרכב הנוסע בכבישים ובשדה אינו במצב תקין. הוא טען כי לגיסות השריון סדנאות מספיקות שיהיה רכב החטיבה במצב תקין. הוא הוציא חוליות ביקורת שבדקו לפתע את רכב החטיבה. כל רכב חסר מים, חסר שמן, שההגה רופף בו, או שהיה בו כל ליקוי אחר, נלקח מהיחידה ונשלח לתיקון בסדנה. מפקדי יחידות בחטיבה רטנו כי כך אין הם יכולים לעמוד במשימות שהוטלו עליהם. אל”מ שמואל לא ידע פשרות ותבע ציות מוחלט. תוך שלושה חודשים שופר מצב הרכב ביחידה. מפקדי היחידות היו בודקים בשבע עיניים את הרכב כדי שלא יילכד על ידי חוליות הביקורת של המח"ט ויחסר בתקן החטיבה.

פעמים היה הוא עצמו לוכד עבריינים ודן אותם, על שנסעו בג’יפ ללא קסדות פלדה, לא שרכו נעליהם לפי סגנון החטיבה או חגרו חגורתם כשלשון האבזם משמאל.

בסתר לבו רצה אל“מ שמואל באהבת חייליו, והאמין כי בעת מבחן יכירו לו תודה על קפדנותו. הוא סמך על המוניטין שיצאו לו, של לוחם שאינו יודע פחד. חיילים מעריצים מפקד אמיץ ובעל מקצוע. יש שהיה אל”מ שמואל מתחרה בטובי התותחנים ובטובי נהגי הטנקים בחטיבה. למפקדי היחידות בחטיבה הודיע כי אם יהיה קרב, יניף מעל הטנק שלו דגל שחור גדול, כדי שידעו החיילים היכן מפקדם, בחזית האש.

“חיילים,” אמר אל"מ שמואל, "כל צבאות ערב קמו עלינו. מצרים, ירדן, סוריה, עיראק וגם כוויית, סעודיה ואלג’יריה ומי יודע מי ייווסף עליהן מחר. רבים כנגד אחד.

“זה טוב. טוב מאוד. כך נוכל להכותם כולם במכה טובה אחת.”

צחקוקים חרישיים נשמעו בחשכה. הקרח נשבר. נוצר קשר בין המפקד לחייליו.

“לנו יש מצרים בגזרה שלנו. אני מכיר אותם היטב. שלוש פעמים לחמתי בהם, פעמיים בסיני. גם הפעם, אני מבטיח לכם, נעשה להם מדורות אחדות בטנקים שלהם, ל”ג בעומר קטן, ויברחו."

רחש של נחת נשמע בשורות. גיחוך כבוש ושוב דממה.

“תהיה לנו מלחמה כמו מלחמת העצמאות. אולי יותר גדולה. נכה אותם כמו ב־1948 וב־1956. כי אתם חיילים יותר טובים מהם, יותר מאומנים ויותר אמיצים. אני הלוא מכיר אתכם אישית.”

גיחוכים מההיכרות האישית.

“אם רק ייתנו לנו המדינאים, נהיה באל־עריש תוך שתים־עשרה שעות.”

גל של נחת עובר בשורות. עוד סיגריות נדלקות.

“ואם ייתנו לנו, נגיע לתעלה וסוף־סוף נוכל לרחוץ את הרגליים.”

צחוק רם. כמו שסתום שנפתח בדוד לחץ. מתיחות של שלושה שבועות נפלטה בצפירת צחוק חזקה.

“זה לא מצחיק. אתם יודעים: מה שאני מבטיח אני מקיים. אבל כאשר אתם נוסעים לתעלה, אני מבקש לזכור את התקנות שלנו, את הקילומטר האחד שלנו.”

הצחוק גובר והוא עתה צחוק חם, של מסיבת רעים אינטימית.

“ואם תהיו בסדר, אולי גם ארשה לכם לעבור על המהירות המותרת, אבל רק בנסיעה לכיוון הנכון. לקהיר. עבדול נאצר אומר שהוא יהיה בתל אביב. אני מבטיח לכם, אתם תהיו בקהיר לפני זה. אתם תושיבו במקומו מצרי אחר, שיודע לכבד זכויות של עמים אחרים ושיש לו יחס של כבוד לעם היהודי.”

רחשים של סיפוק והנאה עוברים בגלים. דברי אל“מ שמואל הפיגו את המתח ונטעו בטחה עד כי שכחו החיילים מה המעמד והחלו משיחים איש עם רעהו, מחליפים רשמים, כמו לא עמד לפניהם מפקדם המפחיד. אל”מ שמואל מקשיח נימת קולו.

“אבל!”

דממה.

“אבל הפקרות לא אסבול!”

דממה מוחלטת ירדה על השדה החשוך. אל“מ שמואל ורס”ן אהוד מזדקרים בתוכה כענקים אגדתיים. החיילים סבורים שהדברים כוּונו להתנהגותם, וכי החירות המעטה שנטלו לעצמם בשיחם איש עם רעהו פורשה כהפקרות.

“אני אומר לכם מהי הפקרות. ניצול לא נכון של תחמושת. זו הפקרות. לא לירות בתותחים על רכב רך ולא על אנשים. לאלה די במקלעי 0.5 ו־0.3, ובאנשים יש לקלוע בעוזי. לא במקלע. חבל על תחמושת.”

“ועכשיו מילה אחרונה.” שוב דממה מוחלטת.

“חיילים, אם לא ננצח, לא יהיה לנו לאן לחזור.”

באלומת האור מופיע מפקד ואומר, “חבר’ה, עכשיו כולנו יחד, כמו שצריך, את קריאת השריון. עלה!”

“קרב!” השיבו חיילי הגדוד בקול אדיר אחד.

“עלה!”

“קרב!”

“עלה!”

“קרב, קרב, קרב!”

הדי קריאת הקרב גוועו במרחקים כרעמי תותחים.

“'קשב!”

הגדוד קם על רגליו. מפקד החטיבה ומפקד הגדוד הצדיעו ופנסי הג’יפים כובו. בבת אחת נשתררה חשכה גמורה. החיילים חזרו אל הטנקים הפזורים בשדה, אל תחת רשתות ההסוואה. צעדיהם נשמעו רחוקים בדשדשם בסוליות הגומי בחול הרך.

המפקדים נתכנסו באוהל המבצעים וכובדו בקפה שחור ובכריכים. אחר כך מסרו לידי אל“מ שמואל בקבוק ויסקי סקוטי וביקשו שיחתום את שמו עליו. אחריו חתם אהוד והמפקדים האחרים. עתה ישתו רק את מחצית הבקבוק. את המחצית האחרת ילגמו ביום הניצחון. הבקבוק עבר מיד ליד לחתום את שמותיהם. פתחו את הבקבוק ונתנוהו לאל”מ שמואל ללגימה ראשונה. אחריו לגמו המפקדים האחרים, מהם שלראשונה בחייהם שתו משקה חריף, ומיד כיעכעו.

“בעצם, אנחנו כבר במלחמה. זכרו שאנחנו בישראל רק חיל החלוץ של העם היהודי. אם נהיה חלשים, אם לא נחזיק מעמד, יהיה הדור שלנו האשם בחורבן בית שלישי. האלוף טל אומר שתוצאות המלחמה תלויות בהצלחת האוגדה שלנו. ואני אומר שהצלחת האוגדה תלויה בהצלחת החטיבה שלנו,” אמר אל"מ שמואל.

אחר כך סקר את התוכניות המבצעיות של הגדוד. ביחסיו עם מפקד הגדוד רס“ן אהוד היו אהדה והבנה. הוא מצא את התוכניות טובות. העיר הערה ויצא מהאוהל בחברת מפקד הגדוד. חבורה של חיילים הצטופפה סביב ג’יפ המח”ט וכל אחד ביקש ללחוץ את ידו, להזכירו היכן פעלו ואת החוויות שעברו יחד.

חייל שפאותיו הארוכות בולטות על פניו החיוורות, פרץ למעגל הסוגר על אל"מ שמואל, חיבקו בשתי ידיו ונשק על לחיו. אחר כך מילמל ברכה וסיים, “ישמרך האל.”

אל“מ שמואל עמד במקומו נרגש. טרם קרה לו שחייל ינשקו. “מי זה?” שאל כאשר נשאר לידו רק רס”ן אהוד.

''סמל הדת."

בזרועו של רס“ן אהוד היה הגור, פאטון. ידו של אל”מ שמואל ליטפה את ראש הגור. “קהלני עושה רושם מצוין, אהוד.”

“קהלני מפקד פלוגה יוצא מן הכלל.”

“אתה זוכר את ההתחלה שלו?”

“בהתחלה לא שלט היטב באנשים, לא היו מקיימים את כל הפקודות שלו…”

“היה מתבייש לאכוף את סמכותו… לא להאמין שזה סגן קהלני של היום.” אל"מ שמואל הוסיף ללטף את ראש הגור. “איפה אתה מחזיק אותו?”

“בזחל שלי, המפקד.”

“אני לא אומר לך להתראות, כי לפני זה נשתמע.”

ג’יפ מפקד החטיבה וג’יפ הליווי נבלעו בחשכה, עושים דרכם לגדודי החטיבה האחרים. שוב דיבר אל"מ שמואל על כך שהמלחמה כבר החלה, ברגע שסגר עבדול נאצר את המְצרים, כי טוב שיש מלחמה וכל אויבי ישראל יוכו באחת, וכי חייליו טובים יותר, יורים מהר יותר וקולעים בדיוק רב יותר. שוב רעמו בחשכת הליל קריאות “עלה קרב!”

בגדוד החרמ“ש בכו החיילות באוהל המפקדה. גונבה לאוזנן השמועה כי גדוד החרמ”ש יפנה את המוקשים תחת אש וצפויות לו אבדות כבדות. הן מיאנו להיפרד מהגדוד ורצו להילוות אליו. חיילות תלו על צווארי חיילים את דסקיות הזיהוי שלהן. אל“מ שמואל עצמו לחץ בחום את ידי מפקדי היחידות בגדוד, כי חשש שאת חלקם לא ישוב לראות. פרידתו ממפקד הגדוד סא”ל מכסי היתה ממושכת. מכסי, כאהוד, היה ממקבלי דרכו. גם ממנו נפרד ב“אני לא אומר להתראות, כי נשתמע לפני כן.”

בסוף הגיע לגדוד ש/10, אל הצנטוריונים, שאת ראשוניהם הביא ארצה. כמעט לא הכיר את רס“ן שמאי קפלן, שגילח את זקנו. מפקד הגדוד סא”ל גבי, סגנו רס"ן אלי גלובוס, מעבירים מפה לפה את בקבוק הוויסקי נושא החתימות.

“אני לא אומר להתראות, כי נשתמע לפני זה.”

ושוב מפליגים הג’יפים, של מפקד החטיבה והליווי שלו, ליחידה אחרת. עם אחדים מאנשיו, מהמסורים ומהאמיצים, כבר לא יתראה. רק ישתמע. כשחזר לקרונו במפקדת החטיבה, נקרא אל מפקד האוגדה. כשחזר ממפקד האוגדה לקרונו, כבר עבר חצי הלילה. אל"מ שמואל קרא לטבח המפקדה וביקש מרק חם.

“המפקד,” אמר הטבח, שהתלבש בחופזה והשינה עדיין בעיניו, “אין לי מרק חם. חיכינו לך וחיממנו את המרק וחיממנו, עד שקדח.”

“ואתה לא מתבייש שהמפקד שלך ילך לישון ללא מרק חם?”

בעיני הטבח עלו דמעות. “אבשל לך מרק חדש, המפקד.”

“עשר דקות?”

“המפקד, מרק אי אפשר בעשר דקות. רק תפוחי האדמה…”

“עשה לי שתי חביתות.”

״כן, המפקד."

“וסלט.”

“המפקד, איזה שתייה?”

“חם וקר.”

כלומר מי סודה קרים וקפה שחור חם. אחרי שאכל ושתה שקע אל"מ שמואל בשינה שלווה.

 

פרק עשרים ואחד: בכל מחיר    🔗

ערב המלחמה השלימו המצרים את מערך החירום שלהם בסיני. מרבית צבאם היה ערוך להגנה מכאן ולפריצה מכאן. שבע דיוויזיות, כ־900 טנקים וכ־90,000 חיילים. חיל רב נערך בפתחת רפיח, וחיל ממונע מיוחד בפיקודו של הגנרל שאזלי איים להתחבר עם ירדן ולנתק את אילת.

לעומת הצבא המצרי ריכז צה“ל את עיקר כוחו בחלקו הצפוני של סיני, בשלוש אוגדות. הדרומית יותר היתה אוגדת האלוף אריאל שרון, התיכונה אוגדת האלוף אברהם יפה, והצפונית היתה אוגדת האלוף טל. זו היתה ערוכה כנגד חי”ר ושריון מצריים בפתחת רפיח.

בעֵבר הישראלי לא היו כל ביצורים ולא מכשולים טבעיים. התריס היחיד כנגד פריצה מצרית היה צה"ל, לא מחופר ונייד. בעֵבר המצרי היו ביצורים חזקים שחסמו שורה של מכשולים טבעיים, חוֹליות והרים שאינם עבירים לרכב ולטנקים, ומאחוריהם ערוך לפריצה הצבא המצרי.

מאז קדש נקטו המצרים שיטת הגנה הקרויה המערך הקווי, שביסודה שיטה סובייטית. מערכים אלה נועדו להגן על צירי התנועה ולחוסמם כשהם עוגנים בשני צדיהם במכשולים, מכשול טבעי ומכשול מלאכותי, שדות מוקשים. מערך קווי אינו קו אחד. מערך זה משתרע לעומק ועשוי בשלושה חלקים. קו ההגנה הקדמי, שבו מרוכזים מרבית הלוחמים ואמצעי הלחימה. בעומק נמתח קו ההגנה העורפי, שהוא קו עצירה פן ייפרץ הקו הראשון וגם בסיס להתקפות־נגד לסיוע הקו הראשון. הקווים עשויים חפירות רצופות לרוחב כל המערך. תעלות קשר מקשרות ביניהן באלכסון.

בין שני הקווים מצוי המִגנן הנגד־טנקי, שהוא ריכוז כוחות ואמצעים, בעיקר טנקים ותותחים נגד טנקים, ומשימתו השמדת הכוחות שפרצו לתוך המערך. מאחורי המערך הקווי מחפה עליו הארטילריה.

ההנחה ביסודו של המערך הקווי היא שאי אפשר לאגפו, כי מעוגן הוא במכשולים. התוקף מערך כזה צריך לנסות להבקיעו במקומות שבהם מוכנים לקבל את התוקף באש חזקה ומטוּוחת, ולהתקדם למטרתו תחת הפגזת הארטילריה. וגם אם יפרוץ את הקו הראשון, הנה לאחר שהותש בקרבות ההבקעה מצפה לו המִגנן הנגד־טנקי; ואם לא תש כוחו לחלוטין וניצח גם כאן, מחכה לו הקו העורפי.

אם יפרוץ הצבא המצרי לישראל ראשון, יהיו קרבות השריון קרבות תנועה ותמרון. אם יפרוץ צה“ל לסיני, יהיו קרבותיו הראשונים קרבות הבקעה. מאז נוסד נוקט צה”ל את העיקרון של העברת המלחמה לשטח האויב, וחיל השריון התכונן לקרבות הבקעה.

בהיות האלוף דוד אלעזר מפקד גיסות השריון גיבש את תורת הלוחמה ופיתח את נושא הבקעת היעד המבוצר. נושא זה קידם ופיתח האלוף טל, שגרס כי הפריצה צריכה להיעשות ביום, על ידי טנקים, כאשר חיל האוויר משמיד את הארטילריה.

למפקדים אחרים בצה"ל היו תפיסות אחרות. האלוף אריאל שרון העדיף התקפת לילה של חיל רגלים בסיוע שריון, והשמדת הארטילריה על ידי חיל מוצנח. (גם האלוף טל וגם האלוף שרון הצליחו בשיטותיהם.)

בחדר המלחמה, בקבוצת הפקודות האוגדתית, דן האלוף טל בנסיבות האוגדה למקרה של מלחמה. אוגדתו היתה הגדולה והחזקה, אבל מולה ניצבו הכוחות והמערכים המצריים החזקים. אם תפרוץ אוגדתו לסיני, יהיה עליה להבקיע את מערכי צומת רפיח, את מערכי שייח' זוויד ואת מערכי אל־ג’ירדי, אל־עריש וביר לחפן. הג’ירדי הוא מעבר צר בין חוליות גבעיות וטובעניות הנמשך כאחד־עשר ק"מ ומוגן בשורה של מערכים קוויים עמוקים ומשוכללים. כנגד האוגדה עמדו אפוא כוחות אויב שווי ערך לשתי דיוויזיות מצריות.

מאחר שנאסרו סיורי קרקע ואוויר, כדי לא לגרום למלחמה עקב תקרית, לא היו לאלוף טל ידיעות מדויקות על מיקומם של שדות המוקשים ועל מערכת החפירות והביצורים המצריים. לכן יכול רק לקבוע עקרונות כלליים לתוכניתו, ואלה היו תנועה והסתערות דרך הצירים שהאויב עצמו משתמש בהם, כדי להימנע ככל האפשר ממוקשים; איגוף והסתערות מאחור במקום שאפשר לעבור בחוֹליות; ושיתוק הארטילריה המצרית על ידי כל הסיוע ההתקפי שייתן לאוגדה חיל האוויר.

האלוף הכין את מפקדיו לקרב הבקעה קשה, לקרב שחיקה. היחס המקובל הוא שלושה לאחד, אפילו חמישה לאחד, של התוקף אויב מחופר ומבוצר וערוך להסתערות נגד. והנה נפלה אוגדתו בכמות מהכוח המצרי שבגזרת ההבקעה שלה. לכל היותר יכול היה לקוות כי בתמרון נכון יגיע להעסקת כוחות האויב ביחס אחד לאחד.

“זה עשר שנים לא נפגשנו עם הצבא המצרי,” אמר למפקדי יחידותיו. "אם תהיה מלחמה, יהיה קרב היבשה הראשון גם קרב המבחן בינינו לצבא המצרי.

"לעמים אחרים, לצבאות אחרים, מותר להפסיד את הקרב הראשון. צבאות גדולים רשאים לפעמים להפסיד גם קרב שני ושלישי. יש להם עומק אסטרטגי לנסיגה, להתאוששות, ללמידת לקחים, להתארגנות ולהסתערות מחדש. לנו אין. לנו אסור להיכשל בקרב הראשון.

"זכרו: הצד שיכריע בקרב הראשון יכריע לא רק יעד פיזי, שמורכב משטח וכוחות, אלא יכריע קודם כול יעד פסיכולוגי ומוראלי. הצד שינצח במבחן הראשון יעבור למתקפה, והצד הנכשל יעבור לנסיגה. לנו אין לאן לסגת. לכן הקרב הראשון יהיה מבחן שלתוצאותיו השפעה מפליגה על גורל המלחמה בכללה, ולכן גם על גורל המדינה.

“את ההסתערות הראשית בקרב ההבקעה תעשה האוגדה שלנו, שלה החטיבות המעולות ביותר של צה”ל. יוצא אפוא שאם האוגדה שלנו לא תוכל לעשות את שיוטל עליה, משמע שצה"ל אינו מסוגל לעמוד במשימות שמטיל עליו הביטחון הלאומי.

“לכן אם תהיה מלחמה יהיה הקרב לחיים או למוות. כל אחד יסתער עד הסוף, ללא התחשבות באבדות. על המפקדים להסביר לכל חייל באוגדה שהקרב הראשון הוא קרב ההכרעה במלחמה בכללה וכי זה קרב של חיים או מוות. רק בקרבות הבאים, אחרי שננצח בקרב ההבקעה הראשון, נוכל לשאוף רוח ולהימנע מקרבות שחיקה.”

האלוף טל סקר את מפקדי היחידות, טנקיסטים, צנחנים, תותחנים, מהנדסים, רופאים. הכול היו דרוכים וכבדי ראש. רק בפניו הקלופות של מפקד הצנחנים אל“מ רפול הבריק חיוך. לא היה בצה”ל מפקד למוד קרבות ממנו. עליו נאמר כי מבחינה סטטיסטית כבר היה עליו למות פעמים אחדות. הוא זכר הזדמנויות רבות שבהן נאמר “ללא התחשבות באבדות,” והוא היה אחד ממחנכי צה"ל להשגת מטרה בכל מחיר.

“אני לא אומר להתראות,” אמר האלוף טל. “נשתמע לפני זה.”

קבוצת הפקודות התפזרה.

את הביטוי “ללא התחשבות באבדות” הקנה לצה“ל משה דיין, כשהיה ראש אגף המטה, עת קצרה בטרם היה לרמטכ”ל. היה זה ב־1953. ההסתננות מארצות ערב לישראל היתה בעיצומה, למטרות שוד, רצח ומיטוט המוראל של יישובי הספר. התחבורה ליישובי הספר נותקה במיקוש ובהפגזות מעבר לגבול. תושבי הערים הגדולות פחדו לצאת מתחומי הערים, הנוער נמנע מצאת לטיולים. עיני הציבור נישאו לצה“ל, אבל זה לא יכול להשליט סדר בגבולות ובמקומות המרוחקים. בכנסת ובעיתונים גברו הביקורת וההתמרמרות על אוזלת ידו של צה”ל לשים קץ לטרור ועל אי־יכולתו להבטיח את שלום האזרחים. צה"ל עצמו היה בעצם ארגונו, בבניית עוצבותיו ובמעבר מאורח לחימה של צבא פרטיזנים, כפי שהיה ב־1948, לאורח של צבא סדיר. רוב חייליו הסדירים היו עולים חדשים שטרם התערו בחיי הארץ. המפקדים הבכירים לא בטחו בחייליהם ולא סמכו על המפקדים הזוטרים.

אף על פי כן פתח צה“ל בפעולות התגמול שלו, מדיניות שהגיעה לשיאה במבצע קדש ב־1956. אולם הגבלות חמורות הוטלו על פעולות התגמול – איסור להשתמש בפגזים, לעתים גם איסור על שימוש ברימונים, כדי לא לפגוע באזרחים. הגבלה זו חשפה את הלוחם הישראלי לפגיעת האויב. אומץ לב ונכונות רבה להקרבה נדרשו מהחייל הישראלי כדי לעמוד בהצלחה במשימה, ורק מעטים היו מסוגלים לעמוד בה. פעם בפעם חזרו יחידות צה”ל בלי שעשו את שהוטל עליהן. בפי המפקדים היה חוזר הצידוק, “נפגעו לי ארבעה, חמישה חיילים.”

בישראל מעוטת היהודים, לאחר השואה שהמיטו הנאצים על העם היהודי, היו החיים יקרים מכול, לעתים יותר מהביטחון הלאומי. צה“ל פתח במערכת הסברה קדחתנית כי הימנעות מסיכון חיילים אחדים מביאה בסופו של דבר לסיכון יישובים שלמים. אולם ההסברה המילולית, אף שהיתה משכנעת, לא חדרה ללבות המפקדים ולא היה בכוחה לשנות את המצב. צה”ל נכשל בפעולות רבות. במקרה אחד פגש אז האלוף דיין את המפקד שלא מילא את משימתו ושאלו ישירות, “כמה הרוגים היו לך?” מספר האבדות לא נראה לדיין כמצדיק את אי־השגת המטרה, והוא הדיח את המפקד.

האלוף משה דיין עבר מפיקוד לפיקוד, כינס את כל המפקדים, ממפקד פלוגה ומעלה. אולם לא הרצה ולא הסביר אלא קרא מהכתב הוראה שאינה משתמעת לשתי פנים: “כל מפקד בצה”ל אשר יירתע מלמלא את משימתו, בטרם נפגעו רוב חייליו, או לפחות מחציתם, יודח מתפקידו."

כאשר היה דיין לרמטכ“ל, הטיל את הביטחון השוטף על יחידת מתנדבים, שאחר כך גדלה והיתה לחיל הצנחנים. כאן, בהנחייתו של מי שהיום אלוף אריאל שרון, גובשו רוח לחימה וצוות לוחמים מיוחדים במינם. אלה היו חיילים שמעולם לא חזרו בלי שמילאו את המשימה עד גמר. אומץ לב, מסירות, הקרבה ותעוזה היו לתקן ביחידות הצנחנים. אל”מ רפול היה מהמצוינים שבמפקדי הצנחנים.

שלוש שנים עמסו הצנחנים על כתפיהם את הביטחון השוטף של ישראל ועשו את כל פעולות התגמול. בשלוש שנים אלה עוררו את קנאת צה"ל כולו, שביקש לדמות להם וללכת בדרכיהם. בצנחנים הסתערו המפקדים בראש וקריאתם היתה “אחרַי”. אולם במקרה אחד הדיח רב־אלוף משה דיין מפקד מסוים, שלדעתו לא הקדים די בחזית. כללים אלה של פיקוד והשגת המשימה שוכללו במשך השנים. מהמפקד נדרש להסתער בראש, כשעיקר תפקידו לא לפקד אלא להדגים. הוא עושה וכולם אחריו. מילוי המשימה הוצא מגדר משא ומתן או ויכוח. מפקדי הצנחנים החדירו באנשיהם שאסור אפילו לחשוב על אפשרות של אי־מילוי המשימה.

רב־אלוף דיין והצנחנים הקנו לצה"ל עוד כלל חשוב במשמעת המבצעית. מוטב לחרוג לצד עשה מאשר לצד לא תעשה. אם יש ספקות בלב מפקד, מוטב שיעמוד לדין על עשיית יתר מאשר על אי־עשייה כלל. בספרו “יומן מערכת סיני” מתאר דיין את הפרת המשמעת של אלוף פיקוד הדרום, שבניגוד לפקודותיו הכניס את חטיבת השריון 7 לפעולה עשרים וארבע שעות לפני המועד, ואת זעמו עליו משום כך. אבל בסופו של הפרק מסכם דיין, “לא יכולתי להתכחש לאהדה שחשתי לכניסתה של חטיבת השריון לפעולה לפני מתן ההיתר. מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם, מאשר לדחוק בשוורים המסרבים לזוז.”

חיל הצנחנים, אשר שימש בידי רב־אלוף דיין אמצעי לבנות את רוח הלחימה ורצון הלחימה בצה“ל, היה חייל קומנדו. קניית מושכלי הצנחנים וקנאת חילות צה”ל האחרים בהם החדירו גם בחילות הרגילים של צה"ל רוח קומנדו. כך שכאשר אמר האלוף טל כי יש להכריע בקרב הראשון “ללא התחשבות באבדות”, לא להאיץ במפקדיו התכוון אלא להודיעם כי מצד הפיקוד לא תהיה כל בלימה של הסוסים האבירים.

 

פרק עשרים ושניים: נוע בהצלחה    🔗

סגן יוסי ב‘, קצין המבצעים של חטיבה ש’, בן 22, בוגר הפנימייה הצבאית, גבוה ודק כלולב, “אירגן” את הג’יפ שלו למקרה מלחמה. אף כי הורגל לאש וייעד עצמו מנוער לקריירה בצבא הקבע, גם נפצע בתקריות גבול, עדיין דמה לצופה משכבת הרעים המתכונן לטיול פסח.

בגלל תקופת הכוננות הארוכה אזל המלאי הראשון שלו, והוא שלח לבאר שבע את נהגו להביא אספקה חדשה. סגן יוסי היה משוכנע כי תפרוץ מלחמה וכי החטיבה תעביר אותה לשטח סיני. הוא לא רצה אפוא להינתק לתקופה ארוכה מהדברים המנעימים לו את חייו. מכיוון שאזל כספו, שלח למנהל סניף הבנק שלו בבאר שבע מכתב שבו ביקש לתת לנהגו 200 ל"י. בכסף זה קנה הנהג לפי רשימה: פילמים למצלמה, חלב משומר ממותק בקופסאות, בירה בקופסאות, בקבוקי יין שולחני אדום, קופסאות אנצ’ובי, נקניקים, שוקולד חלב, והעיקר סוכריות חמאה. “במלחמה,” אמר יוסי, “אין הכרח לחיות כברברי.” חיוכו עוד היה חיוך של נער הנתפס במשובתו.

סוכריית חמאה אחת כבר התמסמסה בפיו והוא טען בעזרת נהגו את הצרכנייה הפרטית שלו בחלק האחורי של הג’יפ. המטען היה כה מגוון וגבוה, שתפס את כל חלקו האחורי של הג’יפ ורק שני מושביו הקדמיים נשארו פנויים. את הפילמים טען בילקוט צד, שבו שם גם את המצלמה.

פעם בפעם נשא יוסי ב' את עיניו לשמים. אוושה חזקה של מטוסי סילון חולפים נשמעה כמנסרה מהירה. לאחר תקופה כה ארוכה של איסור טיסה בשמי הגזרה העידו היעפים המהירים של מטוסי הסילון בכיוון דרום, למצרים, כי חלה תהפוכה במצב. סגן יוסי דרך את מצלמתו וניסה לצוד בעדשתו יעף של מטוסי סילון. “המפקד, מפקד החטיבה רוצה אותך,” קרא אליו הרץ של אל"מ שמואל, גם שמו שמואל. בפי כול נקרא שמואליק.

“שמור על הג’יפ והיֵה מוכן,” קרא יוסי לנהגו. “זה מתחיל.” הוא רץ לקרונו של מפקד החטיבה. אל"מ שמואל ישב על הספסל במקומו, ידיו על השולחן המתקפל, שביום תפס את מקומה של המיטה. יוסי הצדיע.

“יוסי, אַרגן את חבורת הפיקוד הקדמית. חכה לפקודות.”

מצב רוחו של אל"מ שמואל היה משופר. הוא וחבר מפקדיו הספיקו לישון לפני המלחמה. “מי מאזין?” קרא לעבר פתח הקרון.

“אני, המפקד,” אמרה ציפי.

“להיות כל הזמן ליד הטלפון,” אמר אל"מ שמואל.

״כן, המפקד."

המטוסים עברו בשמים גלים־גלים. לא היה בלבו כל ספק שהחלה המלחמה. הוא ציפה לצלצול הטלפון, לקריאה ממפקדת האוגדה שתאמר לו “סדין אדום”, הודעת הצופן להפסקת הדממה האלחוטית. לאחר “סדין אדום” יתחיל לקבל פקודות מהאוגדה דרך רשתות הרדיו האוגדתיות ויוכל להעביר את פקודותיו ליחידותיו ברשתות הרדיו הגדודיות.

“מאזינים לטלפון?” קרא.

“כן, המפקד,” השיבה ציפי.

לקרון נכנס סא"ל פינקו, סגנו של שמואל. הוא הצדיע. “קראת לי, המפקד?”

“שב,” אמר אל"מ שמואל. “פינקו, לכל מקרה הייתי רוצה להכין חבורת פיקוד קדמית שנייה. אתה מבין?”

״כן, המפקד."

“אני לא רוצה שתישאר עם המפקדה העיקרית. קצין האג”ם יפקד על העיקרית וידחוף את הדרגים. פינקו, הכן לך חבורת פיקוד קדמית שנייה משלך, והיֵה מוכן כל רגע לפעולה."

“כן, המפקד.” סא"ל פינקו הצדיע ויצא מהקרון.

דומה, הכול חשו כי הנה באות פקודות הקרב. אף כי כל הזמן שרתה דריכות, כמו נכנסה עתה רוח חדשה בחטיבה. בכל בוקר הניעו את מנועי הטנקים, אבל הבוקר כמו שאגו המנועים שאגת התנעה חזקה יותר. חניון המפקדה נמלא שאון ועשן. הפקודות נעשו קצרות, חותכות. ההליכה היתה לריצה. כמעט לא נמצאו חיילים במצב תנוחה. הכול הרימו את קולותיהם בחצי טון.

בזחל מפקד החטיבה התניע הנהג את המנוע. לחממו. רובי, טכנאי הקשר של אל“מ שמואל, מילא בעטו עשרים גלויות דואר. בכולן כתב, “מרגיש טוב. מה שלומכם? שלכם רובי.” הוא חשש פן במלחמה לא יספיק לכתוב הביתה והכין מראש מלאי של גלויות כתובות. לידו ישב שמביקו האלחוטאי. נרגש. תהיה זו טבילת האש שלו. הוא ידע כי פקודות אל”מ שמואל תיאמרנה בקצב רצחן ויהיה עליו להיות דייקן בכל הנסיבות. בנפשו שאל שמביקו כי תידחה הפקודה להפעלת הרשתות. לפתע יצא האל"מ מקרונו.

“סדין אדום!” צעק. “לפתוח רשתות!”

קצין הקשר רס“ן ישראל החל פותח את רשתות הקשר של החטיבה, לאוגדה, לגדודים, לפלוגות. רצים שחנו כל עת ההמתנה ליד קרונו של אל”מ שמואל קפצו על ג’יפים, בידיהם פקודות “סדין אדום” כתובות, וזינקו אל יחידות החטיבה. “סדין אדום!” קראו בהתרגשות הרצים כשמסרו את המעטפות לידי המפקדים.

בכהרף עין קיפלו הצוותים את רשתות ההסוואה מהטנקים ותפסו את מקומות המלחמה שלהם. יחידות החוד של החטיבה החלו לנוע לקו הזינוק. לשאון ולעשן המנועים נוספו צפצופי תחנות הקשר ונשימות המקלטים שלהם. ניסויי תחנות הקשר היו בעיצומם.

אל“מ שמואל עלה בקפיצה לזחל ותפס את מקומו על המושב הרם והרכיב גם הוא אפרכסות לאוזניו, אחת לרשת האוגדתית ואחת לרשת החטיבתית. מכשירי הקשר של המח”ט החלו להמות כציוץ אפרוחים שבקעו במדגרה ענקית. לשון צופן מובנת רק למעטים ירדה על הכול ובה כינויים תחת שמות.

“לכל תחנות טירה: קודקוד טירה מדבר –” נשמע קול האלוף טל ברשת הפיקוד האוגדתית. “לא לנוע לפני פקודה שלי. סוף.”

“הכן את המפקדה לתנועה,” אמר אל"מ שמואל.

“היכון לתנועה,” קרא יוסי ליחידות חבורת הפיקוד. אלה כבר היו ערוכות למסע בראש הטור ובסופו טנקים. לפני טנק המאסף נערכו הג’יפים. הג’יפ של יוסי היה האחרון לפני טנק המאסף. אחרי טנק החלוץ נערכו זחלי המפקדה, זרועים תורני אנטנות כיער נייד.

“אני נוסע בזחל,” אמר יוסי לנהגו. “סע בזהירות ואל תשכח לאסוף לי כידוני רובים.”

“הקמב”ץ, שכחת משהו!" קרא הנהג ונתן ליוסי את ילקוט הצד שבו המצלמה והפילמים.

“תודה,” אמר יוסי, הרכין את ראשו וסקר פעם נוספת אם קשור מטענו כראוי באחורי הג’יפ. לאחר שנמלך בדעתו שלף מאחת החבילות גליל של סוכריות חמאה ושמו בכיסו.

יוסי צילם את הטור של חבורת הפיקוד הקדמית. הכול ביקשו להיות בתמונה. יוסי הבטיח כי תמונות לא תחסרנה. אם הכול יתנהל כשורה, הוא מקווה לחמש מאות צילומים. עכשיו תפס את מקומו בזחל.

אל"מ שמואל ישב במושבו בזחל, גבוה מאחרים, מפה לפניו, משקפת לצווארו, משקפי אבק למצחו ושתי אפרכסות לאוזניו. הוא ציפה לפקודה לנוע. תהיה זו המלחמה השלישית בחייו והוא זכר את דברי האלוף טל. “במלחמה שום דבר לא יתנהל לפי התוכנית. עליכם לשמור על דבר אחד, על הכיוון הכללי של התוכנית, ולשנן זאת לחיילים.”

המשימה שהוטלה על ש' היתה לכבוש את מערכי חאן יונס ורפיח, ליצור מגע עם שייח' זוויד, להיות מוכנים לכבוש את שייח' זוויד לפי פקודה, לתכנן את כיבוש מערך אל־ג’ירדי בהתקפת יום, ולהתקדם דרומה.

חטיבה ש' תעבור את הגבול מול הקיבוץ ניר עוז. תנועתה לכיוון חאן יונס וחתירתה לסביבת רפיח דרך שטחי רצועת עזה תוכננו כדי להימנע בשלב התנועה אל היעד מכניסה לרדיוס ריכוזי האש הארטילרית של האויב. הנחתו של האלוף טל היתה שהאויב לא ינחית אש ארטילרית כבדה לתוך שטחים סגורים ובנויים, שבהם צבא מצרי ופלסטיני ואוכלוסייה צפופה. מכל מקום, האלוף ביקש מסע התקרבות מהיר וחרישי. לשם כך אסר על אנשיו לפתוח באש אלא לפי פקודה ובהיותם קרובים ליעד. משום כך גם אסר על הארטילריה האוגדתית לירות אלא כאשר יהיו הכוחות קרובים ליעדים. האלוף ביקש ליצור הפתעה טקטית ולא לתת לאויב שום סימן מוקדם או רמז לגבי תנועותיו האפשריות.

“לכל תחנות טירה: כאן טירה,” נשמע קולו של ראש מטה האוגדה אל"מ הרצל. “לא לפתוח באש, אלא לפי פקודה. סוף.”

בתוכניתו של אל“מ שמואל היה גדוד ש/14 צריך להוביל את ההתקפה ולהבקיע דרך חאן יונס בעוד גדוד ש/10 נכנס לשטח האויב בעקבות ש/14, נפרד ממנו לפני חאן יונס, פונה לדרום־מערב ויוצר מגע אש עם מערך רפיח בטווחים רחוקים. אל”מ שמואל ביקש להדליק טנקים אחדים של האויב ממרחק, כדי להתחיל את הקרב בשבירת המוראל. גדוד החרמ"ש נועד להיכנס בעקבות ש/10 ולכבוש מוצבים חיצוניים של מערך רפיח.

נהג הזחל פתח את הטרנזיסטור שלו. השעה היתה שמונה בבוקר, יום ב', 5 ביוני 1967. נשמע קולו של קריין החדשות המודיע כי מטוסי אויב נגלו על ידי המכ"ם והונסו על ידי חיל האוויר. בערי השפלה הופעלו צופרי האזעקה ותושביהן ירדו למקלטים. לאחר החדשות השמיע הטרנזיסטור את מוזיקת הבוקר הרכה של הגל הקל, מנומרת פה ושם במודעות מסחריות.

“לכל תחנות טירה: כאן טירה,” נשמע קולו של האלוף טל. “לא לנוע לפני פקודה שלי. סוף.”

דרומה מחבורת הפיקוד של אל“מ שמואל ציפתה חטיבה צ' של אל”מ רפול לפקודות. חטיבה צ' בסיוע גדוד הפאטונים ת/01 קיבלה את המשימה לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולחסל את חטיבת הארטילריה המצרית שבעורפם. כך תנוע האוגדה בתנועת מלקחיים על צומת רפיח, כשחטיבה ש' היא הזרוע המערבית וחטיבה צ' הזרוע הדרומית. חטיבה מ' רותקה למקומה כעתודה אוגדתית.

תהיה זו המשימה הראשונה של חטיבת הצנחנים צ' בתפקיד חיל רגלים משוריין. למשימתם יוסעו הצנחנים על זחלים כשהטנקים פולסים להם דרך. כאשר מסר האלוף טל את המשימה לאל"מ רפול, ניסה להתל בו. תחילה תיאר את משימת הצנחנים ואחר כך את גודלם ועוצמתם של הביצורים המצריים. כמי שנואש הפטיר, “שום דבר לא יעזור. הכול אבוד.”

הכול נחרדו, בהבינם שההערה התייחסה לסיכויי אל“מ רפול למלא משימה כה קשה כנגד כוחות עדיפים. אבל האלוף טל מיהר להוסיף, “זה אבוד. שום דבר לא יעזור למצרים נגד רפול.” ובקול של דוד הבא ליום הולדת ובידיו מתנה גדולה אמר, “רפול, אני נותן לך לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק”מ, רפולצ’יק.”

משום מה לא האמין כי הצומת פחות מוגנת במערבה. עתה יפרצו הצנחנים וגדוד ת/01 דרומה מדקל וישאפו לחדור דרך החוֹליות אל המתחמים המצריים מאחור.

“שמיר וזברה, כאן טירה. קודקודים למכשיר, עבור,” נשמע קולו של האלוף טל בזחלים של אל“מ שמואל ואל”מ רפול.

“טירה, כאן שמיר, קודקוד מדבר, עבור.”

“טירה, כאן זברה, קודקוד מדבר, עבור.”

“שמיר וזברה, כאן טירה, נוע, בהצלחה, סוף.”

השעה היתה 08:15.

“לכל תחנות שמיר. כאן שמיר. נוע, נוע. סוף.” אמר אל"מ שמואל ברשת הרדיו החטיבתית.

“לכל תחנות שניים. כאן שניים. נוע, נוע. סוף.” אמר אהוד ברשת הרדיו הגדודית.

מפקדי הפלוגות קראו ברשתות הפלוגתיות, “נוע, נוע אחרי!” הניפו את דגליהם והורידום בזרוע ישרה למול חוטמם. בבת אחת התרומם ענן אבק ובתוכו נבלע גדוד הפאטונים. צוות מפלוגת הסיור ואחריו פלוגתו של קהלני ובתוכה מפקדת גדוד ש/14 דהרו לעבר הגבול. בשדרה שנייה עברה את הגבול יתרת הגדוד. ליידי שכבה כל העת על סיפון הטנק של הסמג“ד חיים. כשהחל הטנק לנוע קפצה על ארבעתה והחלה לנבוח אל אחורי הטנק המעלים תימרות אבק. בנה פאטון, הגור של אהוד, שכב לו מצונף בזחל המג”ד על שמיכה. הזחל נלווה למפקדת הגדוד. כרסו הקטנה של פאטון היתה תפוחה ככדור. בגדוד לא פסקו להאכיל אותו. עיניו היו עצומות והוא התענג על העיכול.

ביום ה', 1.6, הביא אהוד את פאטון לראשונה לדירתו שבבאר שבע להראותו לחוה. פאטון זכה לקדירה גדולה של דייסה. בשבת, 3.6, הביא נהגו של אהוד את חוה למטה הגדוד ופאטון זכה לפינוק נוסף. חוה שאלה את אהוד אם הגבול רחוק. “תוך דקות ספורות אני בגבול,” אמר אהוד.

“ופאטון?”

“ייסע איתי בזחל.”

פגישתם היתה קצרה. אהוד נקרא לישיבה במפקדת החטיבה וזו ארכה. חוה חזרה לבדה לבאר שבע בלי לראותו שנית, מלאת פחדים. בבוקר אתמול, יום א', 4.6, טילפן אהוד לחוה בטלפון אזרחי הסמוך למטה הגדוד.

“מה נשמע, אהוד?”

“הכול בסדר, חוה.”

“איך פאטון?”

“מפנקים אותו כולם. בקושי נושא את כרסו על רגליו.”

“איפה אתם עכשיו?”

“במקום שהיינו אתמול.”

“אני רוצה לבקר אצלך.”

“בסדר. אשלח להביא אותך.”

“הכול בסדר?”

“בסדר גמור. את לא צריכה לדאוג.”

“אתה לא צריך לדהור בראש, ראשון. כבר עשית את זה די. מפקד גדוד לא צריך להיות בראש…”

“חוה, יש פקודה של מפקד החטיבה. מפקד גדוד לכל היותר אחרי הפלוגה הראשונה. את לא צריכה לדאוג.”

“ואל תיסע במדפים פתוחים. אני…”

“יש פקודה של מפקד הגיס, לא להוציא את הראש. אל תדאגי.”

“רק כשאני רואה אותך בעיני אני לא דואגת.”

“אשלח להביא אותך.”

חוה התעודדה. בדירה ראתה את אהוד. המצלמה שלו, השקופיות הצבעוניות שאהב, מחבט הטניס שלו, ספרי השריון שלו. היא האמינה כי אהוד יבוא וישחק טניס ויחד יגשימו את תוכניתם לטייל באירופה. אהוד יצלם שקופיות צבעוניות. הנה הנה יבוא הנהג וייקחנה למטה הגדוד. אולם הנהג לא בא. היא ציפתה לו ביום ב', 5.6.

“נוע, נוע. סוף,” קרא אהוד ברשת הרדיו הגדודית. הוא עמד בצריחון המפקד שמדפו פתוח וניצב מאחורי גבו. בגלל אורכו נראה כאילו מחצית גופו מחוץ לצריחון. אהוד הרכיב לעיניו משקפי אבק ואפו האדום החל להאפיר באבק.

תנועת הרכב האזרחי בכביש ובדרכי העפר הוסטה לשוליים. הפאטונים אספו מהירות. הנהגים לחצו על דוושת הדלק עד לרצפה. “נוסעים כמו טקסי!” אמר סגן קהלני. פלוגתו דהרה עם מפקדת הגדוד אחרי צוות הסיור. על פניו זרח חיוכו. אנשים הכירו את החיוך של קהלני ונופפו לו לשלום. הוא הביט לתוך הטנק וראה את נעליו. גם הפעם רק מרח משחה ושכח להבריק במברשת. מה טוב, חשב, שאל“מ שמואל לא ראה אותו בעלותו לטנק. מפקד החטיבה השתדל להרגיל את חייליו לצחצח את נעליהם. הם הבינו שמתבקש מהם למרוח את הנעליים במשחה ותו לא. אל”מ שמואל הבהיר כי יש לצחצחן במברשת עד היות להן ברק. פעם אחת אפילו תבע מסרן אורי, מפקד פלוגת הסיור, להדיח את סמל פניכל על שלא הבריק את נעליו במברשת, ופעם גם תפס את סגן קהלני בקלקלתו. קהלני ביקש טרמפ בשער מחנה הקבע של הגדוד. מכונית הלארק שאספה אותו היתה של מפקד החטיבה. אל"מ שמואל הכניס את סגן קהלני באדיבות רבה אבל הבחין בנעליו שאינן זוהרות. בו ביום הגיש תלונה לאהוד על שסגן קהלני שלו לא הבריק את נעליו במברשת.

“נוע, נוע. סוף,” קרא קהלני ברשת הפלוגתית וניסה להעניק לנעליו מקצת מהברק החסר להן על ידי חיכוכן בשולי מכנסיו.

“שמיר, כאן טירה. קודקוד למכשיר,” נשמע קולו של האלוף טל. רס“ן ישראל, קצין הקשר, העביר את אל”מ שמואל לרשת האוגדתית.

“טירה, כאן שמיר. קודקוד שמיר מדבר,” אמר אל"מ שמואל.

“שמיר, כאן טירה. קודקוד מדבר. הודע לי ברגע שתעבור את הקו הירוק. סוף.”

הקו הירוק היה הגבול. אל"מ שמואל פקד על חבורת הפיקוד שלו להדביק את ש/14 ולנוע בצמוד לו. “התלבש על הזנב של 14,” אמר ליוסי ב'. זה ניווט את הנהג, שהיטה את הזחל לשדה השלף והחל לעקוף את הטנקים של ש/10, שנעו בשדרה. חבורת הפיקוד דהרה בשדה כשאחריה הטנקים והג’יפים שלה.

פני הארץ היו לערפל סמיך של אבק ועשן. הטנקים השאירו באוויר הצח כתם עבה שקשה היה לנשום בסביבתו. רק מעל צמרות האילנות היה האוויר צח. עבים קטנים שטו ברקיע כסירות גזה מתפוגגת. השמש הבהירה נעה במסלולה כמחוגו של שעון־עצר שנכנס לפעולה. ולפתע רעש גם הרקיע ונמלא רצועות עשן אפורות. מטוסי סילון פוגה־מיסטר משפילי טוס חלפו ביעף, צמדים־צמדים, כנפיהם עמוסות רקטות. חשים אל ריכוזי הארטילריה המצרית בעורף מערך פתחת רפיח.

ב־08:37, כשקרב ש/14 ליעדיו הראשונים, הודיע מפקד האוגדה כי פקד על הארטילריה האוגדתית להיכון לפתוח באש־נגד סוללתית. פגזי טיווח ראשונים שילחה הארטילריה המצרית לעבר הפאטונים הקרבים לגבול. סא“ל צבי פקד על גדודי התותחנים להנחית אש לטובת ש/14. התותחים המתנייעים החלו להשתעל. קצין התצפית הקדמי נע בפלוגת החרמ”ש של ש/14 והמציא תיקוני אש.

ב־08:47 כבר היו הפוגות בהרעשת הארטילריה המצרית, וב־08:48 הודיע אל“מ שמואל לאלוף טל, כי פלוגת החוד עברה את הגבול. הוא עצמו עבר את הגבול בעקבות הפאטונים של אהוד. אולם כאן, ליד עמדת או”ם לבנה שנעזבה לפני שבועיים, השתהה.

הפאטונים החלו להאט. הנהגים נצטוו לנסוע זה בעקבות זה, כדי שלא יעלו על מוקשים. התנועה נעשתה בשתי שדרות. פלוגות החוד נכנסו לסמטאותיהם של שני כפרי גבול זעירים ותימרנו בהן בקושי. המעברים היו חסומים. הפלוגות ניסו לעקוף את הכפרים ונכנסו לשטחים מעובדים, שבהם רבו המכשולים. הטנקים החלו להצטופף. הארטילריה המצרית בחאן יונס החלה להמטיר על הטנקים את פגזיה. חבורת הפיקוד של אל"מ שמואל עצרה לפני פקק.

“שמיר, כאן טירה,” קרא האלוף ברשת האוגדתית, ממקומו בחבורת הפיקוד שלו על גבעה רמה. “מה העשן שאני רואה בשדרה שלך? עבור.”

“טירה, כאן שמיר. שום פגיעה. עבור,” אמר אל"מ שמואל, שהביט נכחו ולא ראה עשן.

“שמיר, כאן טירה. עשן עולה בשדרה שלך. עבור.”

“טירה, כאן שמיר. מיד אברר. סוף.”

אל"מ שמואל הפנה את ראשו לאחור. אכן, כעשרים מטר ממנו עלה עשן אפור וסמיך. צוות הטנק שלו בא אליו במרוצה. ההפגזה המצרית החלה להתעבות ולקרב למטרותיה. קשה היה לו להאמין שהאויב פגע בו כבר במעבר הגבול ועוד בטנק שלו.

“המח”ט," אמר הסמל, “רצינו להשיג אותך ולקחנו רוורס כדי לצאת מהפקק ולבוא אליך. הצנטוריון עלה על ג’יפ שהיה מאחוריו. הג’יפ עולה באש.”

“איפה הטנק?” שאל אל"מ שמואל בקור.

“המפקד, הטנק עלה באחוריו על הג’יפ והמנוע דומם. הטנק עכשיו על הג’יפ, המפקד.”

“רוצו מיד והורידוהו בטרם יתחיל לבעור. מהר.”

“כן, המפקד.”

“של מי הג’יפ?” שאל יוסי ב'.

“לא יודעים.”

“יוסי, רוץ. דאג שיכבו את האש ויורידו את הטנק,” אמר אל"מ שמואל.

“כן, המח”ט."

יוסי קפץ מהזחל ופתח בריצה מהירה לאחור. ההפגזה החמירה ונהגי הטנקים ניסו להיחלץ מהפקק וממה שעשוי להיות מלכודת קטלנית אם תיעשה ההפגזה מדויקת יותר. הטנקים של ש/10 סטו מעקבות הפאטונים והחלו לזרום בנתיב חדש, דרומי יותר. יוסי רץ בין הטנקים והגיע אל הג’יפ הבוער. טנקיסטים ממפקדת החטיבה ניסו לכבותו במטפים, פן יבער גם הטנק.

“איפה הנהג?” שאל יוסי.

“נמחץ כולו.”

“קורבן ראשון מתאונה, סימן רע, לכל הרוחות,” אמר טנקיסט.

נהג הטנק הצליח להתניע את הצנטוריון ולהורידו מהג’יפ. חלקו הקדמי של זה נמעך ונשטח כטבלה במכבש גרוטאות. האש ליחכה בעליצות בחלקו האחורי. הצמיגים הבוערים הפיצו ריח קשה והעלו עשן שחור. קשה היה לנשום בקרבת הג’יפ. יוסי לא יכול לזהות את הנהג שנמחץ ליד ההגה. האש אכלה את היריעות וחלקו האחורי של הג’יפ נחשף. ליוסי נגלו בקבוקי יין שנתעגלו וקופסאות בירה שהתפוצצו. כל צידתו, בגדיו וחפציו היו למאכולת אש. יוסי ניסה לקרב אל מה שהיה פעם מושב הנהג.

“אתה לא יכול לעזור לו, חבר,” אמר הטנקיסט, שכילה את המטף על הג’יפ הבוער.

כשחזר יוסי לזחל, היה הצנטוריון של מפקד החטיבה לידו. מפאת ההפגזה המחמירה החליט אל“מ שמואל לעבור לטנק, ויוסי נקרא להצטופף בתוכו. “נוע מהר,” קרא אל”מ שמואל לנהג הטנק. “טירה, כאן שמיר,” אמר ברדיו האוגדתי. “ג’יפ שלנו נשרף בתאונה.” אבל הודעתו לא נקלטה. מערכת הקשר של הטנק לא פעלה היטב ולמשך השעה הבאה היה אל"מ שמואל קשור לאוגדה באמצעות קצין הקשר החטיבתי.

רוח נכאים ירדה על חבורת הפיקוד. ההרוג הראשון תמיד צובט את לב ההולכים למלחמה ומזכיר להם כי בין היריבים מתווך המוות, וכסוכן הימורים גובה את עמלתו, בהפסד ובזכייה. ההרוג שנפל לא מידי האויב, כמו היתה לכך חשיבות, הרגיז את רוחם. יוסי פלט את סוכריית החמאה אל הארץ, שהיתה לקמח אבק דק. אבל זו דרכה של מלחמה. רשמיה הראשונים ממהרים לחלוף, והם שבים ונחרתים בנשמה רק לאחר שנסתיימה המלחמה. אל"מ שמואל החל לדרבן את אהוד. קרב ההבקעה כבר היה בעיצומו.

 

פרק עשרים ושלושה: הבקעה בחאן יונס    🔗

מהגבול לחאן יונס כשישה ק“מ ומחאן יונס לצומת רפיח כשישה־עשר ק”מ. למראית עין היתה הדרך קצרה ופנויה. למעשה גונן עליה חיל רב. בחאן יונס ובסביבתה חנו כמה גדודי חי“ר של המשמר הלאומי, גדוד תותחי שדה 25 ליטראות, גדוד מוקטן של טנקים ותותחים נגד טנקים. ברפיח ובסביבתה חנו חמישה גדודי חי”ר של המשמר הלאומי, גדוד תותחי שדה ותותחים נגד טנקים. כל אלה היו יחידות פלשתינאיות תחת פיקוד הצבא המצרי ובמסגרתו. כל זה היה מתחם אחד.

באזור צומת רפיח/שייח' זוויד חנתה מפקדת דיוויזיה 7 ועמה יחידות נוספות של חיל הנדסה. שתי חטיבות היו ערוכות, אחת במתחם הצומת ואחת מדרום לצומת. חמישה גדודי ארטילריה הגנו על מערך פתחת רפיח, כתשעים קנים בסך הכול. במרחב המערכים מחאן יונס ועד אל־עריש היו למצרים בין מאה למאה וחמישים טנקים, ובהם קרוב לשלושים סטלינים דגם 3.

חטיבה ש' הסתערה להגשים את תוכניתה. היעד היה כיבוש מתחם רפיח. הכוונה היתה למתחם חטיבתי פלשתיני בצורת זווית חדה שישב על השטחים החולשים על מחנות רפיח (מחנות שהקים הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה). קודקוד הזווית בהצטלבות אום אל־כלב, שוקה האחת לצפון־מערב לכיוון חולות הים והאחרת ישר מערבה, על תחנת הרכבת של רפיח ולשפת הים. לאחר כיבוש מתחם רפיח היה על ש' ליצור מגע עם שייח' זוויד ולהיות בכוננות לתקוף, אם יהיה צורך, בגזרה שהוקצתה לחטיבה צ' ולגדוד הפאטונים ת/01 שתחת פיקודה.

צוות פלוגת הסיור החטיבתית עבר את הגבול ראשון. שני פאטונים נסעו מימין. משמאל נסעו הזחלים ובהם מפקד הצוות סגן יוסי אלגמיס. הצוות הוביל את ש/14. תחילה רצה אהוד שפלוגת טנקים, של רס"ן בן־ציון כרמלי, תתפוס עמדות על רכס הגבעה של בני סוהילה, יישוב עירוני ממזרח לכביש עזה/חאן יונס (בעצם הפרבר המזרחי של חאן יונס) וממנה תחפה על יתר הפלוגות המסתערות על מחנות חאן יונס ועל העיר. לפי התוכנית היה על פלוגות הגדוד המחופות להגיע לחאן יונס מצפון־מזרח כשהן עוקפות את שדות המוקשים. המעבר בחאן יונס נעשה לצורך איגוף בלבד. היעד היה המוצבים החולשים על צומת רפיח.

עם מעבר הגבול נחתה על הטנקים המסתערים הפגזה ארטילרית. אולם לא זו עיכבה את הפאטונים. הדרכים והשבילים היו ממוכשלים כדי ליצור מעברים הכרחיים, שעליהם חיפו תותחים נגד טנקים וחיילים מצוידים בנשק נגד טנקי. חפירה נגד טנק ביתרה את הנתיב עד לאמצעו משמאל, ומיד לאחריה היתה חפירה כמותה שביתרה את הנתיב עד לאמצעו מימין ושוב לאחריה חפירה משמאל. רכב יכול לעבור בנתיב זה רק בהילוך איטי כשהוא מתפתל בכביש הנה והנה. רכב כבד, כטנקים, היה חייב לתמרן את המעבר במספר הילוכים קדמיים ואחוריים. מלבד חפירות נגד טנקים היו לאורך השבילים והכבישים מצדיות בטון, ובהן חרכי ירייה למקלעים ולבזוקות. על אלה נוספו מוצבים כיתתיים ומחלקתיים, ובהם חפירות ועמדות. כל אלה היו פזורים בשדות, במטעים, בשטחים ריקים, בחוצות הערים ובתוך הערים עצמן, במגרשים ריקים ובשטחים הפנויים בתחנת הרכבת ולאורך המסילה. טנקים מצריים נסתרו בשדרות העיר ומאחורי משוכות צבר.

אולם בכך לא נגמרו קשיי המעבר. הפאטונים המסתערים, שרצו להימנע מעבור בנתיבים המוגנים, חיפשו להם נתיבים שבשימוש יומיומי, ואלה הביאום לתוך כפרים שסמטאותיהם צרות, או לסמטאות הצרות של הערים, בני סוהילה וחאן יונס ואחר כך רפיח. אם נסתמו הסמטאות בפקקים, יצאו הפאטונים לשטחים המעובדים, אבל גם אלה היו קשים למעבר, כי החלקות הקטנות היו מגודרות בגדרות אבנים, וסוללות עפר גבוהות שעליהן משוכות צבר, למגן מפני רוח וסחף, נמצאו לעתים מכשולים קשים ממכשולי הצבא המצרי.

הטנקים הראשונים מצאו פועלים חקלאיים בשדות ובמטעים וסמטאות הכפרים וכיכרותיהם היו שוקקות. אולם למשמע רעשי המלחמה הראשונים, קולות הנפץ של פגזי הארטילריה ויריות המקלעים בחילופי היריות עם המוצבים הראשונים, ועם בריחת החיילים הפלסטינים המבוהלים למראה המון הטנקים, נתרוקנו השדות והסמטאות. לפתע לא נראה איש. חזקה היתה הפקודה לא לירות באזרחים, אבל הכפריים לא יכלו לדעת זאת. רגילים מדורות להיסתר בעת סכסוכים, בין שבטים ובין צבאות, נעלמו תושבי הרצועה, נשים, זקנים, גברים וטף, כמו פצתה האדמה פה ובלעה אותם.

עד מהרה עברו הטנקים כבעיר רפאים. המעבר בשטח שברגיל הוא כה מיושב והומה ועתה כה ריק ושומם, הזכיר טיול בג’ונגל: המטייל אינו רואה שום בעלי חיים, אבל הם רואים אותו, מכל מאורה וצמרת אילן.

רבבות זוגות עיניים חרדות ליוו ממחבואיהן את הטנקים הפורצים לכפרים הדלים. במטע שקדים אחד פתאום צץ מתוך האדמה זקן שפניו השחומות חרושות קמטים ורעמת שיער לבן על ראשו. סרבלים שחורים היו קשורים בשרוך למותניו וכתונת פסים לבנה חסרת צווארון ושרוולים לגופו. הלה הניף זרועות ארוכות ומשורגות, ידיהן שטוחות ואצבעותיהן מסוקסות, כמו היה שוטר תנועה. הזקן רץ לאחור ופניו אל הטנקים, מרמז לעבר מעברים אחרים ומתחנן שלא ידרסו את השקדים. כה מפתיע היה ביחידותו ובהתנהגותו, שנהגי הטנקים הצעירים, שטרם טעמו מלחמה, נשמעו לו כמאליהם. נהגי טנקים ממושבים ומקיבוצים ראו בלב כואב שקדים נרמסים ותימרנו ככל האפשר לעקוף אותם.

נקודת המפגש הגדודית של שתי השדרות בתוכנית היתה תחנת הרכבת של חאן יונס. אולם ככל שקרבו הטנקים לבני סוהילה גברה התנגדות המצרים וגדלו קשיי המעבר. טנקים אבדו בסמטאות הצרות של חוצות בני סוהילה. הטנקים של יוסי אלגמיס שנסעו כל העת מימין, אבדו לו באחת הסמטאות והוא החליט לנווט את הגדוד ללא הגנתם. הוא מצא פרצה והחל להוביל בה, לא מצפון כדברי התוכנית, אלא בקו מזרח־מערב ישיר. במבואות בני סוהילה נתקלו הטנקים באש חזקה של רובים ומקלעים ולראשונה באש תותחים נגד טנקים. הזחל של קצין הקישור הארטילרי נפגע מתותח נגד טנק שהיה מוצב בעמדה, והחל לבעור.

נמסר לסגן יוסי אלגמיס על מקומה של עמדה נגד טנקים והוא חש אליה. הוא עמד בזחל צמוד למקלע 0.5 כשמשמאלו מפעיל החובש את המקלע 0.3. זה אך השתיקו עמדה שירתה עליהם מאחד הפרדסים. אולם המעבר אל העמדה היה חסום. תעלה נגד טנקים ביתרה את הכביש ויוסי פקד לעקוף אותה, אבל גלגל שמאל של הזחל נפל לתוכה, סבב במהירות וחפר לעצמו בור עמוק יותר. מול הזחל עמד מגדל שבראשו עמדת מקלע כבד. זה החל להמטיר על הזחל ויושביו. החל יוסי אלגמיס להמטיר אש על המגדל. באותו רגע נגלה משמאל חייל פלסטיני ובידו בזוקה. התעלה היתה מוגנת בנשק נגד טנקים. קראו למקלע השמאלי, 0.3, לחסל את הבזוקאי, אבל המקלע הכבד שבראש המגדל פגע תחילה בשתי האנטנות ושברן ואחר כך פגע בצרור בארגז הפעולה וגזר את סרט הכדורים. מה־0.3 לא יצאה אש. יוסי אלגמיס הסב את המקלע שלו לעבר הבזוקאי, אולם כדור פגע בראשו והוא צנח על רצפת הזחל. החובש מיהר אליו, יצחק קוסלוב החל לטפל ב־0.3, גבר על התקלה ופגע בבזוקאי. סמל הקשר שמואל בייליס חש אל המקלע 0.5 והפעילו כנגד המגדל עד ששיתק את מכונת הירייה שבו. אז פקד על נהג הזחל לסגת. שרשרות הזחל חילצו את הגלגל הקדמי מהתעלה. צוות הסיור נסוג לעמדה אחורית עד בוא סגנו של יוסי אלגמיס, שפקד מאחור על מחלקת הג’יפים. אחד הג’יפים החיש את יוסי אלגמיס לתחנת האיסוף הגדודית, שטרם עברה את הגבול. אולם יוסי אלגמיס מת תחת ידי הרופא.

בלא ניווט תעו הטנקים בסמטאות, הפלוגות התערבבו זו בזו. לא הרחק מהמקום שבו נפגע יוסי אלגמיס נעצרה שדרת הטנקים בהנהגת רס“ן בן־ציון כרמלי. תעלות נגד טנקים מוגנות חסמו את מעברן. בנסותם לעקוף את התעלות עלו שני טנקים על מוקשים. בהתעכבם שימשו הפאטונים מטרות לתותחים נגד טנקים שנסתרו מעיניהם, וטנק אחד נפגע בגלגל המניע. הטנקים ביקשו לעקוף את שדות המוקשים ואת תותחי הנ”ט ונכנסו לתוך סמטאות צרות, חסרות מוצא או שאין לעבור בהן מחמת עקלקלותן. פאטון, שתותחו היה מוסט לצד, נתקל בבית בלוקים וחתכו. התותחן לא יכול היה להחזיר את התותח לפנים. אבל התותח פגע בעמוד חשמל וצידוד הטנק חזר לקדמותו. הקשר בין הפלוגות למפקדת הגדוד, בין הפלוגות לבין עצמן, נעשה רפה. הבניינים הפריעו לקשר.

מפקד הטנק של רס“ן כרמלי הודיע ברשת הפלוגתית שהמ”פ נפצע. סגנו, שהיה במאסף השדרה, לא קלט את ההודעה. אולם מפקד מחלקה סגן ברקו שמע, כי היה סמוך לטנק המ“פ. הוא יצא מהטנק שלו, קפץ לכביש ורץ תחת אש לעבר הטנק של המ”פ. נכנס לטנק המ“פ וחבש את רס”ן כרמלי. המ“פ נפצע ליד העין ופניו היו שטופות דם. הטנק נסוג מעט וסגן ברקו ירד מהטנק, ונשא את המ”פ בזרועותיו לעבר זחל הפיקוד של הפלוגה. כאן השכיב את רס"ן כרמלי על רצפת הזחל והורה לנהג לנסוע לתחנת הרכבת של חאן יונס, לתחנת המפגש הגדודית.

הזחל יצא לדרכו, אחרי הטנקים. אף עלה על כביש ונסע בודד ללא תקלה. לפתע ירו עליו מקלעים מעמדת חי“ר שהיתה מחופרת מימין לדרך ולא נראתה. הזחל נעצר. נהג הזחל ביקש להסיע את הזחל לאחור אבל צרור חלף בצווארו. החובש והרובאי חילצו את הנהג ממושבו והשכיבוהו ליד רס”ן כרמלי. הוא היה מת. מפקד הזחל תפס את מקומו של הנהג וניסה להניעו. הזחל לא נע. מפקד הזחל פקד להטיל רימוני עשן כדי ליצור מסך. בחיפוי רימוני העשן עברו הארבעה את הכביש ומצאו לעצמם מסתור מאחורי תלולית עפר, דרוכים לירות בעוזים אם יצא האויב מעמדתו ויקרב לזחל. כך שכבו כעשרים דקות, עד שראו קרבים שלושה צנטוריונים וזחל. למראה הטנקים ברחו חיילי העמדה. בזחל נסע סגן מפקד החטיבה, סא“ל פינקו. הוא אסף את הארבעה במהרה וחש לדרכו, משוכנע שהזחל ריק. רס”ן כרמלי נשאר שוכב חסר אונים על רצפת הזחל, ליד ההרוג. אש חכלילית ליחכה את חלקו הקדמי של הזחל. גם צוותי הטנקים שזרמו בעקבות הזחל של סגן מפקד החטיבה היו סבורים שהזחל הבוער ניטש.

ההתקדמות דרך בני סוהילה היתה קשה. עוד מוקשים, עוד תעלות נגד טנקים, עוד תותחים נגד טנקים, הפגזה ארטילרית מתעבה ומטר סוחף של אש רובים ומקלעים. אולם עיקר הצרה היה בכך שנכנסו לחאן יונס, בהכרח, דרך הסמטאות.

“שניים, כאן שמיר. מדוע אתה משתהה?” שאל אל"מ שמואל.

“שמיר, כאן שניים. צירים צרים,” אמר אהוד.

“שניים, כאן שמיר. אני מאחוריך. התקדם.”

אל“מ שמואל, שראה את ההשתהות, החליט לראות את המלחמה יותר מקרוב. חאן יונס לא היתה מטרה לעצמה, אלא צורך איגוף לכיבוש מתחם רפיח. הוא פקד על נהג הטנק שלו להדביק את ש/14. הצנטוריונים והזחלים של מפקדת החטיבה החלו למהר ככל האפשר בשטח המשובש. בדרכם פגשו זחל פינוי ובו הפצועים מצוות הסיור. בו במקום הורה אל”מ שמואל לצוות הסיור להישאר במקומו ולא להוביל עוד את הגדוד.

לאחר שלושה ק“מ שעבר בשעה אחת בטנק חזר אל”מ שמואל לזחל. קשר טוב ומהיר נדרש לו. “שניים, כאן שמיר. אני על ידך. מדוע אתה משתהה?”

“שמיר, כאן שניים. התנגדות קשה. יש לי קרב. אני עובר להוביל בראש.”

“שניים, כאן שמיר. מאושר.”

אל“מ שמואל נוכח כי היתה טעות בהערכת כוח האויב בחאן יונס. חנתה שם חטיבה, לא גדוד כפי ששיערו באוגדה. על בני סוהילה עצמה הגן גדוד. תוכניתו המקורית לא התחשבה בכוח כזה. הוא החליט לשנות את התוכנית תוך מהלך הקרב. תחת שיעקוף גדוד הצנטוריונים ש/10 את חאן יונס מדרום, לשם קרב אש מטווח רחוק עם מתחם רפיח, יסתער גם הוא על חאן יונס. מיד הכין אל”מ שמואל התקפה חטיבתית.

“אחד ושניים, כאן שמיר – שינוי משימה. פקודות. עבור.”

“שמיר, כאן אחד, רות, עבור.”

“שמיר, כאן שניים, רות, עבור.”

“כאן שמיר, אחד יתקוף משמאל יחד עם שניים. גבול גזרות: כיכר העיר. אשר. עבור.”

“כאן אחד, רות, עבור.”

“כאן שניים, רות, עבור.”

כאן שמיר. בהצלחה, סוף."

בינתיים החלה מפקדת פיקוד הדרום להציע לאלוף טל להטיל למערכה על חאן יונס גם את חטיבה מ' שהיתה עתודה אוגדתית. האלוף טל סבר כי אין בכך צורך ודחה את ההצעה.

“שמיר, כאן טירה. קודקוד למכשיר. עבור.”

“טירה, כאן שמיר. קודקוד מדבר. עבור.”

“מאיפה?” “מהזחל. חזרתי לזחל.”

“חשוב ללחוץ מהר ובתנופה על חאן יונס. הכנס את אחד שלך לקרב על חאן יונס,” אמר האלוף טל.

ההבקעה של ש' בחאן יונס, עד שעה 10:00 בבוקר יום ב', 5 ביוני 1967

“כבר הכנסתי. אחד כבר בפנים. אני מופגז מהארטילריה שבעורף רפיח.”

“תקבל אש נגד סוללתית. עוד עשר דקות ירדו הפוגות שנית על ריכוזי הארטילריה המצרית. אני רוצה שתדע שיש חשיבות עליונה לגמור מהר עם פרשת חאן יונס.”

“שניים, כאן שמיר. מדוע אתה משתהה?” שאל אל"מ שמואל את אהוד ברשת החטיבתית.

“שמיר, כאן שניים. אני גומר עם חאן יונס.”

אהוד החליט לעקוף את בני סוהילה מצפון, כדי לעלות לדרך המלך עזה/חאן יונס ולדהור עליה לחאן יונס. הוא הזניק את הפאטון שלו, ושלושת הפאטונים של מפקדת הגדוד משכו צפונה כשמפקדיהם מנופפים בדגלים לטנקי הגדוד לבוא אחריהם. דרך משוכות הצבר וגדרות האבנים החל אהוד להטות את גדודו ולהובילו באיגוף צפוני אל דרך המלך. הטנקים שהצטרפו אליו היו תערובת של פלוגות. אולם רובה של פלוגת קהלני נשאר צמוד לו ונע אחריו. חלק מהגדוד, ובעיקר חלקה הגדול של פלוגת רס“ן כרמלי, שסגנו תפס עתה את הפיקוד עליה, לא ראה את המג”ד ולא שמע את פקודותיו. אבל מפקדי היחידות ומפקדי הטנקים זכרו את התדריך החטיבתי, שהורד עד לצוותי הטנקים. גם הם המשיכו במלחמתם להבקיע לחאן יונס דרך בני סוהילה זכרו את מקום המפגש הגדודי, תחנת הרכבת.

שדרת המג“ד רחקה, מלווה מטר עז של אש רובים ומקלעים. זחל הפיקוד של אהוד נפגע בפגז ארטילריה ונוסעיו נפצעו. הגור פאטון נהרג בשנתו. אנשי הזחל גמרו אומר לא לספר על כך למג”ד אלא בעת כושר.

“נוע, סוף!” נשמע קולו של אהוד ברשת הגדודית. הוא עצמו, גבוה בצריחון המפקד וחותך את הרוח בחוטמו האדום, עבר במהירות בדרך הראשית לחאן יונס. דהרת הטנקים של מפקדת הגדוד ודמותו המוכרת והבוטחת של מפקד הגדוד, דוהר ראשון בשדרה, נתנו עזוז חדש בדמם של אנשיו, וכמו מתוך פלצות התעוותו וזינקו קדימה.

בינתיים גבר על מכשוליו גם הכוח שחתר במישרין לחאן יונס, ושני הראשים נפגשו בתחנת הרכבת של חאן יונס. הכניסה לעיר היתה בדהרה. באותה עת כבר החלו הצנטוריונים של ש/10 לעבור בחלקה המזרחי של חאן יונס, כשהם חותרים לנקודת המפגש שלהם, בכיכר העיר. למראה שני הגדודים, עשרות רבות של טנקים, היתה בריחה מהמוצבים ומהחפירות. כאשר חלף ש/14 ברחובות העיר עדיין מצא רחובות הומים ואזרחים מניפים דגלי כניעה לבנים. אל"מ שמואל פקד על אהוד לנוע מהר לשני המוצבים שלפי התוכנית היה עליו לתקוף, האחד בין חאן יונס לרפיח והאחר מצפון־מערב למחנות רפיח. אהוד קידם את גדודו בשני צירים ובשני ראשים. הראש האחד, בפיקודו, רץ במהירות על דרך העפר שהובילה מחאן יונס לרפיח ונכנס לרחוב הראשי של העיר. הראש האחר נע במקביל לכביש הראשי חאן יונס/רפיח והתקדמותו היתה איטית יותר, כי היה עליו לגבור על מוצב ובו תותחים נגד טנקים, מכשולים ושדות מוקשים. ארבעה טנקים עלו על מוקשים.

הראש של אהוד נכנס לרפיח תוך ירי לאגפים. בעיר עצמה לא היתה התנגדות. אש הרובאים היתה סכנת החיים העיקרית. אהוד השאיר בעיר את פלוגת החרמ"ש לטהר את מוצבי העיר והוא עצמו רץ הלאה, לתקוף את המוצב שמצפון־מערב למחנות רפיח, סמוך לחוליות.

מפקד פלוגת החרמ"ש סיפר אחר כך כי ברובע אחד של העיר מצא חיילים מצרים יושבים בבית קפה, משחקים שש־בש. רק כשירו עליהם בעוזים שיערו כי קולות הנפץ ששמעו באו ממלחמה, קפצו על רגליהם ונסו. אהוד אסר לירות בנכנעים. אבל גם לא היתה כל אפשרות בשלב זה לאסוף שבויים. הנכנעים הורשו ללכת לאן שתישאנה אותם רגליהם. הם שבו והתארגנו לאחר שנעלמו הטנקים.

לפני רפיח נפרד אל"מ שמואל מגדוד ש/14. בקו ישר נסע אל מחנות רפיח והחנה את חבורת הפיקוד שלו ליד מגדל המים שעל דרך המלך רפיח/צומת רפיח.

חלקו של ש/10 שהוטל להתקפה על חאן יונס עלה על המוצבים בדרומה של העיר והתקדמותו הואטה במעבר הכרחי. הגדוד בהנהגת המג"ד נכנס למבוי שאפשר לצאת ממנו רק בדרך אחת, וזו חסומה בתותחים נגד טנקים, מוקשים, מחסומי בטון וחמורי ברזל שעליהם מומטרת אש מקלעים, בזוקות וארטילריה. מלחמתו בחאן יונס ארכה גם לאחר שיצאו הפאטונים מהעיר. חוצות חאן יונס התרוקנו. תריסים כחולים וירוקים וּורודים הוגפו על החלונות. תריסי מתכת מתקפלים הורדו לסף החנויות. כאשר החלו הצנטוריונים לשטוף לכיכר, היו הרחובות כמעט ריקים מאדם. רק ליד בית אחד עמדה אם ובזרועה תינוקה, שלו חלצה שד. דלת ביתה היתה פתוחה לרווחה. בכך ביקשה להודיע כי ביתה שוחר שלום ואין יורים מחלונותיו. הטנקים שמקלעיהם ירו בבתים שמאשנביהם וממרפסותיהם ירו רובאים ומקלענים, פסחו על בית האם שהתינוק בזרועה. כשנעלמו מהרחוב היו כל הבתים נקובים בכדורי המקלעים, חוץ מביתה של האם.

כשהגיעו לכיכר כבר התנוססו דגלים לבנים בחלונות הבתים. הכיכר היתה ריקה. התהלך בה זקן שחבש לזרועו סרט אדום ומחא כפיים בחדוות שיגעון, ריר ניגר מפיו הפתוח שרק שני ניבים גדולים הצהיבו בו.

 

פרק עשרים וארבעה: פלוגת הסיור בצומת    🔗

פינקו הסמח“ט היה חסר מנוחה. גם בימי שלום היה ראשו כולו בצבא. לצורך נישואיו ביקש חופשה של יום. כאשר כרעה אשתו ללדת היה בתרגיל, ועל הולדת בנו נודע לו מרשת הקשר הגדודית, בנוסח של הודעה מבצעית. את טקס ברית המילה של בנו קבעו ליום א' בשבע בבוקר, כדי שיוכל פינקו להספיק לחזור להמשך התרגיל. אל”מ שמואל העביר אל תחת פיקודו של פינקו שתי פלוגות של ש/10 וציווה עליו לשמש עתודה חטיבתית שתחכה לפקודות על הכביש בין חאן יונס לרפיח. כלומר כאשר פרץ ש/14 ובעקבותיו חלקו של ש/10, היה על פינקו להמתין לפקודות בחבורת הפיקוד שלו. זאת עשה בחוסר חשק וברוח קצרה. כדי להעביר את הזמן סייע להתיר פקקים שנוצרו במעבר החטיבה לשטח האויב. אחר כך המתין ליד הדרגים והשתעמם בהפגזה הדלילה שירדה עליהם ותיכנן אפשרויות שיתערב בקרב. אחר כך נע על זחלי חבורת הפיקוד שלו להדביק את ש/10 ולאסוף את שתי פלוגותיו. כשראה שהגדוד מתעכב במעבר הכרחי בבני סוהילה, חזר לאחור עם שתי פלוגות הטנקים, אסף את צוות זחל הפיקוד של רס"ן בן־ציון כרמלי וביקש לו מוצא אחר. בזחלו פרץ חומת חומר ונסע במה שחשב לדרך מקבילה. מפות לא היו לו, כי שכחן בסטיישן שלו.

עד מהרה שוב נחסמה דרכו בסוללת חומר. פינקו ציווה על נהג הזחל להבקיעה. זו היתה מוצקה מהראשונה, והזחל עלה ונתקע בה. קרא פינקו למפקד הפלוגה אהרון לחלצו. הלה פקד לקשור את הזחל של הסמח"ט בכבל אל טנק ולהסירו מעל הסוללה.

“יופי!” אמר פינקו. רובים ומקלעים נבחו, אך הוא לא חשש. פנה שמאלה וציווה על הנהג לחדש את הדהרה. חומת בלוקים חסמה את דרכו. “עליה!” קרא. הזחל פרץ בחומת הבלוקים והוסיף לדהור, והטנקים אחריו. נכנס לסמטה, שהוצרה בבית חומר בן שתי קומות. “על הבית!” קרא לנהג. הבית התמוטט והתיישב על הזחל, שלא יכול למוש, לא לפנים, ולא לאחור.

“שום דבר,” אמר פינקו המעופר כולו. “בשביל מה יש טנקים?” רימז לאחד הטנקים לקרב, וזה חילץ את הזחל מתחת הריסות הבית. 'קדימה! מהר!"

כך דהר ושעט למקום שבו היה עליו להמתין לפקודות. שם ישב משמים והאזין לקשר החטיבתי, מקווה לפקודות שתבואנה במהרה. הוא שמע את אל“מ שמואל פוקד על סא”ל גבריאל להצטרף לאהוד במערכה על חאן יונס, ולא לאגפה מדרום, כפי שהיה עליו לעשות בתוכנית. פינקו הבין כי בחאן יונס קרב כבד. אחר כך נאלם המכשיר. המיסוך מנע את קליטת אל“מ שמואל, שהיה אז בתנועה בטנק. פנה פינקו באלחוט לקצין האג”ם במפקדה העורפית של החטיבה. זה סיפר לו שמחשש התקפת נגד של טנקים מצריים על כרם שלום, הוציא האלוף טל את גדוד החרמ“ש עם טנקים מהחטיבה והעבירו אל תחת פיקוד האוגדה. גדוד החרמ”ש נצטווה להגן על כרם שלום.

פינקו הבחין בהזדמנות טובה להיכנס למלחמה. בשתי הפלוגות שלו יעשה מה שהיה מוטל על סא“ל גבריאל ועל חלקו של ש/10 בתוכנית המקורית. על ש/10 היה להיכנס לקרב אש מטווח רחוק עם המוצבים השומרים על מחנות רפיח ולפרוץ פרצות בשביל גדוד החרמ”ש. אחד כך היה על סא"ל גבריאל להיכנס למחנות דרך הכביש, כדי לא לעלות על שדות המוקשים.

פינקו הודיע לקצין האג“ם כי בלי לחכות לפקודות ממפקד החטיבה הוא מכניס את העתודה לקרב במשימה שהוטלה בתוכנית המקורית על ש/10. קצין האג”ם העביר את הודעת פינקו לאל“מ שמואל. פינקו פקד על 18 הצנטוריונים שלו לצודד תותחים לצדדים ולהתקדם תוך ירי לאגפים על הכביש הראשי לעבר מוצבי המחנות שבקודקוד ה־V, בצומת אום אל־כלב. בתנועתם ירו הצנטוריונים במקלעיהם לעבר עמדות חי”ר שחייליהן ברחו למראה הטנקים. כשהגיעו הצנטוריונים לקרבת המוצב, פקד פינקו על הטנקים לתפוס עמדות פרושׂות, לחסות בצל האילנות שהיו פזורים לאורך הדרך ולקלוע במוצב מהכביש.

התנגדות המוצב היתה קלה מששיער, ושוב היה באפס מעשה. בגמר הקרב גם לא ידע פינקו בדיוק היכן הוא, שהרי לא היו עמו המפות. למזלו התחדש הקשר עם המח"ט, ופינקו הודיע לו שחיסל את מוצב אום אל־כלב וביקש שישלח לו צוות סיור שינווט אותו למשימה חדשה. אולם לא היתה לו סבלנות להמתין לצוות הסיור. הוא התקדם עד למקום שבו צולבת מסילת הברזל את הכביש. מחסום הרכבת היה מורד ומֵעבר לו היו שיני דרקון לחסימה. בפגזי תותחי הצנטוריונים פרצו את המחסום והתקדמו. במקביל למסילה נכנסו פינקו והצנטוריונים שלו לתחנת הרכבת של רפיח ושיתקו כל התנגדות שהיתה בה.

“שמיר, כאן שמיר משנֶה. כבשתי את תחנת הרכבת. מה לעשות עכשיו? עבור,” אמר פינקו לאל"מ שמואל ברדיו.

למשמע הודעה זו מפי הסמח“ט נפרד אל”מ שמואל עם חבורתו מזנבו של ש/14 וחתך במהירות לעבר מגדל המים שליד כביש רפיח/צומת־רפיח. תמונת הקרב החטיבתית היתה זו: ש/14 יצא בהינף אחד מחאן יונס בשני ראשים. הראש האחד בהנהגת הסמג“ד רס”ן חיים עלה על מתחם גדודי (צפרירה) שישב סמוך למסילת הברזל, על שטח החולש על העיר ומחנות רפיח, ממערב לעיר; והראש האחר, בהנהגת אהוד, התקדם לעבר מתחם גדודי (תלמה) מדרום־מערב לרפיח על שטח החולש על רפיח ועל המחנות שמדרומו. גדוד ש/10 בהנהגת סא“ל גבריאל כבר השלים את משימתו בחאן יונס ונע לעבר רפיח. סא”ל פינקו עם העתודה החטיבתית גבר על מתחם אום אל־כלב והגיע לתחנת הרכבת.

אל“מ שמואל חש כי עתה נעה החטיבה ביתר קלות, והיתה לו הרגשה כי ש' השלימה את משימתה העיקרית בסביבות רפיח, שהשיגה את היעד, מחנות רפיח. המחנות לא היו מטרה בפני עצמה, אלא השטחים החולשים עליהם. מהמחנות נורתה רק אש נשק קל ואל”מ שמואל לא רצה להתעסק איתם, שזה היה תפקידם של הכוחות המטהרים והמחזיקים שיבואו אחרי ש'.

החליט אל"מ שמואל להתקדם לעבר משימתו הבאה, יצירת מגע עם שייח' זוויד. הוא שאל בקשר את מפקד פלוגת הסיור, “איפה אתה?”

“שמיר, כאן חמש. אני מאחוריך, עבור.”

“חמש, כאן שמיר. בוא אלי.”

סרן אוֹרי, ארוך, שערו השחור פרוע, קפץ מזחל הפיקוד שלו ורץ אל אל“מ שמואל. שתי פקודות קיבל: האחת, צוות סיור בפיקודו ינוע על הכביש וייצור מגע עם הצומת, כדי לאמוד את כוח האויב המופקד עליה. אם ריק הצומת, כפי שנטה אל”מ שמואל לחשוב, ימשיך הצוות לשייח' זוויד, כשנים־עשר ק"מ מהצומת. הפקודה השנייה היתה לשלוח צוות סיור אל פינקו, כדי להביאו באיגוף ימני למשלטי הצומת.

צוות הסיור יצא לדרכו, שני פאטונים, שלושה זחלים וארבעה ג’יפים. מאה מטר לפני הצומת נפתחה עליו אש חזקה. מפקד פלוגת הסיור סרן אוֹרי הבחין במוצב שהיה פרושׂ על גל קרקע, מחופר ומוסווה. המוצב היה נעלם כליל מעינו לולא האש שגילתה אותו. סרן אוֹרי הודיע לאל"מ שמואל כי הצומת תפוס וכי לפי הערכתו הוא מוגן היטב. אחר כך אבד הקשר עם סרן אוֹרי, כי מיד היה עליו ללחום על חיי הפלוגה.

מכת האש הראשונה מהמוצב פגעה במטרה. פגז תותח נ“ט פגע בשרשרת זחל החבלנים. סג”מ יעקב ירקוני, מפקד מחלקת הג’יפים, שנסע אחרי הזחל, פקד על נהגו לקרב אליו. הוא קפץ לכביש ושאל את סגן שלמה קניסבוך, מפקד החבלנים, במה אפשר לעזור לו.

“שום דבר. נתגבר על זה בעצמנו. סעו הלאה,” אמר סגן קניסבוך.

אש מקלעים הומטרה על הכביש, וכאשר חזר סג"מ ירקוני לג’יפ היה פצוע מכדור בידו. הג’יפים עקפו את הזחל המשותק והוסיפו לנוע אחרי הצוות לעבר הצומת. על הכביש החלה הפגזה מדויקת של הארטילריה המצרית.

באותו רגע ראה המ"פ אוֹרי שנֵי טי/34 שהגיחו ממחפורותיהם, כמו נורו מבטן האדמה. מפקד הפאטון הראשון, צביקה, השמיד את השניים בשתי יריות תותח מהירות בטווח 200 מטר. האש על הצוות התעצמה, וסרן אוֹרי לא ראה את סוף התעלה שממנה ירו עליו, כי נסתתרה בקפל קרקע רחוק ממנו. הבין כי נכנס למלכודת, ואולי למארב. לפי הערכתו שמר על הצומת מוצב פלוגתי במערך קווי סובייטי מובהק. לסגת לא יכול. עד שיפנה על הכביש, שלא הרחק משוליו שדה מוקשים, יהיה מטרה נייחה ונוחה. הדרך היחידה לצאת חי, חשב, היא להיכנס לתוך המלכודת הקטלנית ולהשמידה מבפנים. סרן אוֹרי נסע בזחל הראשון אחרי שני הפאטונים.

“ימינה, על היעד, הטנקים לפנים!” פקד סרן אוֹרי.

שני הפאטונים פנו ימינה ואחריהם, מתפרשׂים ברווחים, הזחלים והג’יפים, יורים בכל המקלעים ובשני התותחים. כשבעים מטר מהכביש סימן תיל בודד תחילתו של שדה מוקשים. תחילה אמר אוֹרי לעצור, אבל בכהרף עין ראה שאם יעצור מיד יהיה למאכולת אש. הוא היה בשטח נחות, בשדה מוקשים, בעוד האויב מחופר, רב ממנו וגבוה ממנו. שדה המוקשים כמעט נשק לקו התעלות, שלא יהיה אפשר לפנות את המוקשים פינוי שקט בלילה. כדי להסתער על התעלות עצמן יהיה על הצוות לעבור את כל שדה המוקשים. “קדימה, לתוך שדה המוקשים ועל היעד!” קרא לאנשיו. צוות הסיור פרץ לשדה המוקשים.

ראשון עלה על מוקש הג’יפ של גבי. הוא הועף למעלה והתהפך. ארבעת אנשיו נפצעו קשה. נשארו שלושה ג’יפים. אבל סמל חיים פניכל קפץ מהג’יפ שלו ורץ אל הג’יפ ההפוך. רק לאחר שדאג לפינוי הפצועים אל הכביש בנושאת נשק, חזר אל הג’יפ שלו. אז נפגע בכדור ברגלו. הפטיר קללה, סירב להיאסף אל הפצועים, והוסיף ללחום.

סג“מ יעקב ירקוני, ידו פצועה, הפעיל את מקלע 0.3 שעל הג’יפ והגיע עד עשרים מטר מהתעלה. כאן נעצר לפתע המקלע וחדל לירות. בלי לומר דבר קפץ סג”מ ירקוני מהג’יפ ורץ אל התעלה, נכנס לתוכה והחל לטאטא אותה בעוזי שלו. הוא שיתק את גזרת התעלה שלתוכה נכנס, אבל כאשר אמר לצאת מהתעלה ירה בגבו פצוע מצרי. סג“מ ירקוני נשאר שוכב על שפת התעלה. סגן עמוס, מפקד צוות הסיור, קפץ מהזחל שלו, ששיתק את גזרת התעלה שמולו, ורץ לעבר סג”מ ירקוני, קרא לנהג הג’יפ של ירקוני, מוקי, שיבוא לשפת התעלה, ושם העלו השניים את סג"מ ירקוני על אלונקה, שהיתה קשורה בצדו של הג’יפ, והניחוה מאחור. מוקי החל לנהוג את הג’יפ בהילוך אחורי, כשהוא משתדל לחזור על עקביו ולא לעלות על מוקשים.

שני הג’יפים שנותרו, שני הזחלים והפאטון המשיכו בהסתערות. הלוחמים בזחלים עשו כסג“מ ירקוני, קפצו מהזחלים והסתערו על התעלות כשמקלעי הזחלים מחפים עליהם. עוד הקרב נמשך ומוקי הגיע עם הג’יפ לאמצע שדה המוקשים. אז פגע פגז נ”ט ליד הגלגל השמאלי הקדמי של הג’יפ. הדף האוויר הרים את סג"מ ירקוני מהאלונקה וזרקו על מכסה המנוע. עצר מוקי בג’יפ והעלה את מפקדו מחדש על האלונקה. כשמישש את הדופק שלו נשם לרווחה. הדופק הלם.

“מים,” לחש סג"מ ירקוני.

מוקי הביט סביבו. בג’יפ לא היו מים. אולם פגז מרגמה התפוצץ כארבעים מטר ממנו והסב את עינו. הוא ראה ג’ריקן שחור של מים, שניתק כנראה מהג’יפ של גבי עת התהפך מהמוקש. קפץ מוקי מהג’יפ וזחל לעבר הג’ריקן המוטל כשלושים מטר ממנו. כדורים שרקו מעל ראשו והוא הוסיף לזחול. אבל כשהיה בטווח הושטת יד מהג’ריקן פילח צרור של מקלע את הג’ריקן ופניו של מוקי נרטבו. נרגז קם על רגליו וחזר בריצה אל הג’יפ בידיים ריקות.

“תכף יהיו מים,” אמר למפקדו.

מוקי הגיע אל הכביש בהילוך אחורי. שם עמסו על הג’יפ פצוע מצוות הטנק שעלה על מוקש. הג’יפ דהר לכיוון רפיח ושוב נעצר. מתעלה בשולי הכביש יצא שלמה כץ, מנוסעי זחל החבלנים, שהיה שרוף כולו. שלמה כץ רץ ונפל ליד הג’יפ. מוקי העלה אותו והושיבו על מכשיר הקשר, ושוב הסיע את הג’יפ, ושוב עצר. שמואל, פצוע ושרוף, שכב לצד הכביש. מוקי העלה גם אותו על הג’יפ. בשמאלו נהג ובימינו החזיק את פצועיו, לבל ייפלו. בכביש המופגז הצליח להביאם לתחנת האיסוף הגדודית אבל סג"מ ירקוני מת מפצעיו.

המצרים החלו לברוח מהתעלות. הסתיים טיהור המוצב, וסרן אורי החליט להחזיר את מה שנותר מצוותו לכביש. אולם, בירידה לכביש עלה הזחל של סרן אורי עצמו על מוקש. נוסעיו עברו לזחל האחרון שנותר. הפצועים הועלו על נושאת נשק, שעלתה בעקבות הרכב הקרבי. הצליחו לשכנע את הסמל חיים פניכל לעלות על נושא הנשק, אבל כאשר קשתה עליה דרכה בשדה המוקשים והנהג חשש לנסוע, ירד סמל פניכל מהמכונית, וכשהוא צועד על ברך אחת וגורר אחריו את רגלו הפצועה, חיטט בחוטר המקלע וגילה מוקשים. הוא פילס לנושאת הנשק נתיב לאורך מאה מטר, עד הכביש. כאן עלה על נושאת הנשק ושכב על רצפתה, בין הפצועים האחרים. נושאת הנשק אמרה לדהור לתחנת איסוף הפצועים, אבל פגז מרגמה נפל לתוכה וסמל חיים פניכל נהרג מיד.

עתה הפגיזו המצרים את המוצב שמקודם היה בידיהם. על סרן אורי היה לפנותו בהקדם, אולם המעבר בשדה המוקשים היה איטי מדי. הוא פקד על הפאטון שנותר לו לעבור בשדה המוקשים ולפלס נתיב ליתר כלי הרכב. הפאטון נע וחרש עקבות, ועליהם נעו כלי הרכב האחרים. ליד הכביש עלה הפאטון על שני מוקשים. צוות הסיור הגיע לכביש והחל להתארגן. נותרו לאורי זחל ושני ג’יפים ומחצית האנשים. כאן נפגשו עם מה שנותר מצוות הסיור שניווט את כוחו של הסמח"ט פינקו.

עוד הקרב של צוות הסיור על מוצב הצומת בעיצומו הגיע פינקו עם שתי פלוגות הצנטוריונים וצוות סיור לחבורת הפיקוד של אל“מ שמואל, ליד מגדל המים, כארבעה ק”מ מהקרב. אל"מ שמואל שמע את קולות הקרב והעריך כי הצוות במצב קשה. פקד על פינקו לעלות על השביל הממשיך את הכביש במקום שהוא פונה פנייה חדה שמאלה לעבר הצומת. על כוחו של פינקו הוטל לתקוף לאורך השביל.

פלוגתו של אהרון נעה ראשונה וירדה מהכביש לשביל ההולך לעומקו של שטח מדברי. צוות הסיור פנה לשמאל ונע במקביל לכביש לעבר הצומת. לא עברו הצנטוריונים של אהרון 50 מטר וכל השטח המדברי, הדומם עד כה, היה למרקחה של אש. ממקומו ראה אל"מ שמואל את כל המערך המוגן מתעורר לחיים, מהצומת עד לחוֹליות הים. שלושה צנטוריונים ראשונים עברו את מכת האש הראשונה, אבל הרביעי, של סגן דוד פלץ, נפגע מפגז של טי/34 בצדו השמאלי. הטנק החל להתלקח וסגן פלץ קפץ מהצריח לעפר, התגלגל בו כדי לכבות את בגדיו הדולקים. אף כי היה כווי, חזר סגן פלץ לטנק המתלקח, העלול בכל רגע להתפוצץ על תחמושתו, כדי לראות מה אירע לצוות ואם יוכל לחלצו. הטען־קשר אברהם מעתוק נהרג. הנהג והתותחן נפצעו קשה. בטנק, שהיה לתנור לוהט ועשן, נאבק סגן פלץ באביזרים כדי לחלץ את התותחן הפצוע. בעמל רב הצליח לחלצו מהטנק ולגוררו תחת צרורות המקלעים למקום מחסה. אחר כך חזר לטנק המלובן כדי לחלץ את הנהג. את הפצועים אסף זחל. התחמושת התפוצצה ומעוצמתה הועף צריח הטנק למרחק. פגז פגע בזחל וסגן פלץ נהרג.

פינקו לא עצר לאסוף פצועים. היה עליו להסתער במלוא הכוח. אבל כאשר עבר חלק מהשדרה את התעלה של המוצב, קרא אל"מ שמואל את פינקו אליו. פינקו דהר על זחלו לאחור, כשהוא חולף על פני הצנטוריונים היורים והמוכים בהפגזה ארטילרית מצרית. פלטות הבזוקה של הצנטוריונים היו מחוררות, צריחים שרוטים ובתובות אחדות היו חורים של חודרי שריון. רסיסי פגזים שרטו את פני מפקד הטנקים, שלא נפצעו בצורה קשה יותר. פינקו ראה פנים אפורות ואדומות.

חבורת הפיקוד של אל“מ שמואל הועתקה לקרבת הצומת. במבתר, מקום שבו חותך הכביש גבעת חול ועובר בה כבתעלה פתוחה, כקילומטר וחצי מהצומת, ערך אל”מ שמואל את תוכניותיו. הוא נוכח כי בצומת חונה כוח רב. כאן השיגו המצרים הסוואה מושלמת. הקרקע היתה אדמת חול קלה גלית, מכוסה עשבייה מדברית, שיחי צבר ועצי קיקיון. המצרים היו מחופרים מתחת לפני הקרקע. הטנקים הוסתרו במחפורות גדולות שמעליהן נפרשו רשתות הסוואה שהעלימו את הבור שבו נבלע הטנק. עמדות תותחי נ“ט נחפרו מאחורי עצי הקיקיון והוסוו ברשת. אל”מ שמואל הבחין כי תותחי הנ"ט ירו במטחים של חמישה תותחים בבת אחת. כך צימצמו את אפשרות ההחטאה והקשו לאתר את מקור האש לפי ההבהק.

אל“מ שמואל היה באחד הרגעים הקשים במלחמה. כפי שהוברר אחר כך, היה מערך הצומת המערך המצרי החזק בסיני. החולש על הצומת יכול לפרוץ לסיני בצירים אחדים. טבעי אפוא שהמצרים יגוננו עליו בכוח רב. אבל אל”מ שמואל לא שיער שיעשו זאת על הצומת עצמו. לנוחות התיאור כדאי לחלק את מערך הצומת לשניים, לחלק שמצפון לכביש אל־עריש ולחלק שמדרום לכביש, שתקף אל"מ רפול, שני הכוחות עשו תנועת מלקחיים אוגדתית.

המתחם שבגזרתו של אל“מ שמואל היה פרוש לאורך ולעומק, מכביש אל־עריש עד חוליות הים צפונה. בגלל עומק המתחם החזיר אל”מ שמואל את כוחו של פינקו אל הכביש, כי היה בדעתו לתקוף התקפה חטיבתית. אהוד כבר גבר על המתחמים החולשים על רפיח ועל המחנות והיה בתנועה לעבר מוצבי הצומת.

המתחם היה עשוי תעלות רצופות ומזוגזגות, אשר לנוחות התיאור יש לחלקו לארבעה.

חלק א' היה המוצבים הקרובים לצומת והנושקים לה. על אחד מהם, הקרוב ביותר לצומת, עלה צוות הסיור של סרן אורי ועל אחר נלחם עתה צוות הסיור של סגן אלי. צוות זה ניווט את הסמח“ט פינקו ופנה שמאלה לציר מקביל לכביש. לפתע מצא עצמו בשדה מוקשים ונתון לאש שטוחת מסלול ובה מקלעים. שדה המוקשים לא היה מסומן, ועל קיומו נודע כשעלה אחד משני הפאטונים על מוקש ונעצר. ארבעת הג’יפים שלא נכנסו לשדה המוקשים פנו וחזרו לכביש, והחלו לסייע לפינוי הפצועים של צוות הסיור הראשון. הפאטון ושלושת הזחלים נאלצו להילחם כדי לחזור לכביש, וכמו צוות א' בחרו בהסתערות כדרך הקצרה והבטוחה לצאת חיים. הפאטון השמיד טי/34 אולם שני זחלים נפגעו, אחד מתותח נגד טנק והאחר ממוקש. בעת שהסתערו על התעלות נעצרו המקלעים בזחל המרגמות, אולם המקלען של ה־0.3 ניסה לגבור על התקלה בהכניסו חוטר לקנה. החוטר נתקע ולא יצא מהקנה. הלוחמים ירו בעוזים. הפאטון חזר לכביש על עקבותיו, לאחר ההסתערות, ולזחל פינה את הדרך ממוקשים סמל שובל. נהג הזחל מיאן תחילה לנסוע בין המוקשים החשופים. בסוף חזר בשלום לכביש. החלק השני של המתחם היה שורה של מוצבים שפינקו נגע בקצה קצם, כשני ק”מ צפונה מהצומת.

החלק השלישי היה מגנן הנ“ט והוא הצפוני בשלושה, כארבעה ק”מ מהצומת.

החלק הרביעי היה לעומקו של מתחם הצומת, שורה של מוצבים חפורים בתעלות קו, קילומטרים אחדים לאורך כביש אל־עריש.

השדרה של הצנטוריונים היתה פרושה בשטח. חלקה, הפלוגה של שמאי קפלן, סמוך מאוד לכביש, בתוך המתחם. הטנקים תפסו עמדות והחליפו אש עם הטנקים ותותחי הנ“ט המצריים. אל”מ שמואל נתן פקודות בעל פה לפינקו ולסרן אוֹרי, שהגיע אליו לפני כן וסיפר לו על מלחמתו. תוך כדי כך חידשה הארטילריה המצרית את הפגזתה. מטוסי הפוגות הבריחו את התותחנים המצרים אבל לא הרסו את התותחים, ולאחר שנעלמו הפוגות חזרו התותחנים המצרים לתותחים. אל“מ שמואל לא יכול להסתיר את הנאתו מכך שהצנטוריונים אינם ניזוקים בהפגזה. רק את האנטנות גדעו הפגזים. הוא ראה פגז פוגע בתותח 105 מ”מ של הצנטוריון ולא השאיר בו שרטת. “איזה טנק! איזו פלדה!” אמר לפינקו. אבל התעצב כאשר פגע פגז במכסה המנוע ושיחקו.

“המח”ט, אנחנו צריכים להסתער על הצומת ולדהור לשייח' זוויד. כל המתחם מתעורר!" קרא פינקו. “אסור לעצור לרגע, המח”ט!"

“לא, פינקו. ראֵה את גודל המתחם ואת עומקו. נעשה התקפה חטיבתית. אהוד יתקוף מצפון בשני ראשים ואתה מתקדם על ציר קופסה ורק בפקודה שלי פונה לציר בלהה…”

“המח”ט, הראה לי באצבע. אין לי מפות."

אל"מ שמואל הצביע על כביש רפיח/הצומת. “את הצומת אתה לא עובר אלא בפקודה שלי. את הפקודה אתן כאשר יתקוף אהוד את המוצב הצפוני. אז תתקדם בחיפויו ותפנה לכביש אל־עריש ותפתח בדהרה לשייח' זוויד.”

אל"מ שמואל הצביע על כביש אל־עריש עד שירד פינקו לסוף כוונתו.

כוונתו של אל“מ שמואל היתה לנצל את ההצלחה ולמהר לעומק שטח האויב גם בטרם יטוהר המתחם. גדוד החרמ”ש, שהיה צריך לעשות מלאכה זו, היה עדיין תחת פיקוד האוגדה, מוצב לבלימה בכרם שלום. אל"מ שמואל ביקש מהאלוף טל הרעשה נוספת מהאוויר על הארטילריה והנחתה נגד סוללתית. האלוף נענה לו ברצון.

“זה הולך קשה כאן, המח”ט?" שאל סרן אוֹרי.

“לפי התוכנית. בדיוק לפי התוכנית.”

השעה היתה 11:00. השמש קרבה למרום הצהריים. הצנטוריונים של פינקו ירקו אש. הוא חזר אליהם בזחל שלו, מצטער מעט שנעצרה הסתערותו. אבל טרם הגיע לאמצע השביל וכבר שמע את קולות הקרב של אהוד וראה את הפאטונים נעים במהירות בתוך אבק ועשן. לפתע ראה שתי התלקחויות גדולות. שני פאטונים נפגעו.

 

פרק עשרים וחמישה: צומת רפיח – שייח' זוויד    🔗

“שמיר, כאן שניים. אני הולך להוביל בראש,” אמר אהוד.

“שניים, כאן שמיר. מסכים,” אמר אל"מ שמואל.

בטרם המלחמה אסר אל"מ שמואל על מפקדי הגדודים לנוע לפני פלוגת החוד. לכל המוקדם אחריה. עתה הסכים שיוביל אהוד את ההתקפה, כפי שעשה בבני סוהילה ובחאן יונס. הסכמתו, כמו החלטתו להטיל למערכה את כל כוח החטיבה שהיה תחת פיקודו אותה שעה, נבעו מהנחיית מפקד האוגדה –לעשות את המהלכים של היום הראשון בתוקפנות ובכל מחיר, כי היום הראשון יקבע את גורל המערכה.

אהוד קבע כי הוא יוביל את ההתקפה החזיתית בעוד סגנו, רס“ן חיים, עם כוח גדול יותר, יאגוף את המתחם כדי להסתער עליו מעורפו, מצפון־מערב לדרום־מזרח. רס”ן חיים ייסע עם כוחו באיגוף עמוק על גבול החוליות. תוכניתו של אהוד היתה לרתק אליו את כל האש ולהסיח את דעת האויב מהתנועה המאגפת.

אהוד פקד על מפקדי היחידות שאיתו להסתער על המוצב. הקשר לא פעל כדבעי והוא לא ידע אם שמעו מפקדי היחידות את פקודתו. “נוע, בכל המהירות, אחרי!” קרא.

ההבקעה של ש' באגף הצפוני של צומת רפיח, עד צהרי יום ב', 5 ביוני 1967

הפאטון דהר לראש הגבעה שעליה המוצב. אבל היה היחיד. מפקדי היחידות לא שמעו את פקודת המג“ד, גם לא ראו את היעד. נדמה היה להם שהמג”ד עורך סיור יחיד. הפאטונים עמדו בעמדות ירי לא מוצלחות שבחרו לעצמם. תותחי הנ"ט המחופרים והמוסווים שעל הגבעה קידמו את הפאטון היחיד במכת אש אחידה. פגז אחד גדע את סל הצריח והצית את רשת ההסוואה המגולגלת, שהחלה עשנה. פגז אחר פגע בכנף הימנית ותלשהּ מהטנק. רסיסים מהפגזים גדעו את המיקרופון שהיה קבוע בכובע הטנקיסט של אהוד ופצעו את פניו וחדרו לכף ידו הימנית, שהיתה מונחת על טבעת הצריחון. רסיסים אחרים פגעו בעינו ובכתפו של סגן עמרם, קצין המבצעים של אהוד. שניהם היו זקופים בצריח כדי להיטיב לראות מה יש ביעד.

אהוד ביקש מיקרופון רזרבי. הטען־קשר נתן לו מיקרופון יד וחיברו לתיבת הביקורת. בידו הבריאה החזיק אהוד במיקרופון. “נהג, סע לאחור!” פקד על נהגו. הפאטון חזר בהילוך אחורי למורד הגבעה. מפקדי הפאטונים, שהמתינו באפס מעשה, היו סבורים שבנסיעת אהוד לאחור יש רמז לנסיגה קלה והכניסו את הפאטונים להילוך אחורי. מיד עצר אהוד בטנק שלו, פקד על נהגו לחזור ולעלות על היעד ובמיקרופון קרא למפקדי היחידות לעלות ולהסתער עמו על היעד.

“שמיר, כאן שניים. איני רואה את הטנקים שלי נוסעים אחרי.”

“שניים, כאן שמיר. בסדר. הם מאחוריך. אני רואה אותם,” אמר אל"מ שמואל ממקומו בכביש. הפעם שמעו את הפקודה.

הפאטונים נלוו אל אהוד בהסתערותו על היעד. מסיורו הקודם ביעד ידע אהוד כי הוא עולה על מגנן הנ“ט עצמו. עתה כבר קרא היטב את הקרב. הוא חילק את המשימות כנגד תותחי הנ”ט והטנקים טי/34 שנגלו קרבים אליהם. תותחי הנ"ט המוצלים תחת הקיקיון רעמו במקהלה. שלושה פאטונים נפגעו ונעצרו. הובטח לפאטונים קרב קשה.

אבל ברגע זה הופיע בגב המתחם הסמג“ד חיים עם רוב הטנקים של הגדוד. דרך החוליות באו, שם לא ציפה להם איש. בקלות וללא הפרעה של ממש תפסו עמדות ירי אל אחורי הטנקים המצריים המסתערים על אהוד ואנשיו. רס”ן חיים קרב לטווח 800 מטר ופקד, “אש!” הפאטונים ירו, ותשעה טנקים מצריים עלו בלהבות בבת אחת. אחר כך החלו לפגוע בתותחי נ"ט, במשאיות תחמושת ובתותחי שדה.

“לא לבזבז תחמושת, לא לירות במשאיות בתחמושת כבדה!” נשמע קולו של אהוד ברדיו הגדודי. “משאיות, מכליות וכדומה, רק במקלעים.” הכוח שעם רס“ן חיים עבר כסופה על המתחם. פאטון שמקלעיו נעצרו רמס את תותחני הנ”ט בשרשרותיו.

בטנקים שנלוו לסמג"ד היתה יחידת טירונים שעברו רק אימון מקצועות. מפקדם היה סגן עובד. תחילה, כאשר פגע הצוות שלו בטנק אויב בירייה ראשונה, פגו חששותיו. הנה, אמר בלבו, גם עם טירונים אפשר ללחום. אבל שלוותו לא ארכה. מצרי אמיץ יצא מהתעלה וזחל לעבר הטנק כשהוא נושא בזוקה, וכיוון אותה אל הפאטון של סגן עובד.

“צוות, בזוקה, אש!” קרא סגן עובד.

לחינם. הטירונים טרם עברו אימון צוות ולא ידעו מה הוא שח. לא עלה על דעתם שלמשמע הפקודה עליהם לפתוח באש בכל המקלעים וכי על נהג הטנק לדהור לעבר הבזוקה ולרומסה בשרשרותיו. הצוות ישב באפס מעשה, בתוך תא צר וחשוך, עיוור לנעשה סביבו ולסכנה המאיימת על חייו. תמיהה נסתמנה בפני הצוות למשמע הפקודה המוזרה.

פצצת הבזוקה חלפה מעל ראשו של סגן עובד, שורקת ומפנה אוויר. עצביו התחדדו בראותו את הבזוקאי מכוון אליו מחדש. “חבר’ה, דפקו את הבזוקה במקלעים, למען השם!” קרא אל הטירונים בלשון בני אדם. התותחן הבין והפעיל את המקלע. אבל פגיעותיו היו רחוקות מאוד. סגן עובד ראה את המוות מסתכל לעיניו מפי הצינור המחשיך של הבזוקה. למזלו ראה סמל המחלקה את הנעשה ומיהר לעבר הבזוקאי המצרי ודרסו בשרשרות הטנק.

סגן עובד נאנח. “עוד פעם, חבר’ה, כשאני אומר ‘צוות, בזוקה, אש!’ אתם יורים על הבזוקה, ואתה, הנהג, דורס אותה. ברור?”

״כן, המפקד."

תותח נ"ט פגע במערכת הזחל של אחד הפאטונים.

אבל הבריחה מהתעלות היתה בעיצומה. התותחנים נטשו את התותחים, חיל הרגלים נטש את התעלות, נהגי המשאיות והמכליות קפצו מהן. צוותי חיל־הפאטונים עמדו במדפים הפתוחים וירו במקלעים עד שאיימו קניהם להתרכך מחום. פאטון אחד החליף עשרה סרטים. הבורחים השאירו אחריהם טנקים ונושאי גייסות שעדיין חנו במחפורותיהם תחת רשתות.

כשתקף ש/14 את חלקו הצפוני של מתחם הצומת, תקף כוחו של פינקו את חלקו הדרומי. פלוגתו של סרן אהרון היתה מימין ופלוגתו של רס"ן שמאי קפלן משמאל. המצרים שבחלקים א' וד' של המתחם השיבו מלחמה קשה. הארטילריה המצרית הפגיזה ללא הרף את שתי הפלוגות. סוללות חזקות של תותחים נגד טנקים יצרו הבהקים ארוגים ואחידים.

פלוגתו של רס“ן שמאי לחמה בשיקול דעת ובסדר מופתי. הוראות שמאי היו ללחום מעמדות הירי כל עוד מטווחת הארטילריה המצרית, וברגע שנעשית ההפגזה מדויקת לעבור לעמדות ירי חדשות. למי שעמד בצד נראתה החלפת העמדות הקלילה כעבודת רגליים זריזה של מתאגרף מעולה. קולו של רס”ן שמאי היה שלֵו וצונן. מכיוון שהטנקים נסתרו איש מרעהו, היה שמאי לעיני הפלוגה, ושיחתו ברדיו הפלוגתי נשמעה כדברי פרשן ספורט.

“יפה מאוד. זו היתה קליעה יפה של דן. זה היה עכשיו הטי/4 השלישי של דן בקרב זה. משמאל, 300, סוללה נ”ט, מתחת לקיקיון! קליעה יפה מאוד של סגן חנוך. שני תותחים הרים בזה אחר זה. עכשיו להחליף לעמדות ירי חדשות. אני רואה שההפגזה עלינו נעשית מדויקת מדי." הפלוגה ירדה מקו הרכס וחזרה אליו בשינוי מקום.

מעבר לרכס חתרה פלוגתו של סרן אהרון אל הצומת. לא כולה נעה בהינף אחד. חלקה היה קרוב לכביש רפיח וחלקה לכביש אל־עריש. סגנו של סרן אהרון, סגן סלומונוב, כבר רחק 300 מטר מכביש רפיח והיה כמאה מטר ביעד עצמו, ממטיר משני מקלעי הטנק, והנה נוכח שהוא כמעט בודד. הביט לאחור וראה שני טנקים של הפלוגה “יושבים” מאחור בחיבוק ידיים, כמו צופים בהצגת אש לנספחים צבאיים. השניים כלל לא ניסו ליצור מגע עם האויב. מרוב כעס שכח הסגן סלומונוב את האש המצרית. הוא יצא מהצריחון, מחצית גופו היתה בחוץ, ונופף לשניים בדגליו, לקרב לעמדת אש. שום תגובה, השניים כמו לא ראו. החל סלומונוב צועק עליהם ברדיו הפלוגתי. שום תגובה, כמו לא שמעו. תוך כדי כך הבחין בצוות מצרי שניצל את השהות וגרר אחריו תותח ללא רתע על שני גלגלים והחל לכוננו לצד שמאל של הצנטוריון. במהירות חזר סלומונוב לצריחונו וצודד את הצריח. תותחנו קרמר קצר את המצרים בצרור ארוך, שנייה בטרם כוננו את התותח.

“תודה, קרמר,” אמר סלומונוב.

“תודה על מה, המפקד?”

“שלא ביזבזת תחמושת כבדה.”

“אה!”

פינקו נסע בזחל שלו בתוך האש, על עקבות של טי/34, כדי שלא יעלה על מוקשים, וקרב למקום בין שתי הפלוגות שממנו ייראה לשתיהן. הוא היה סמוך לפלוגה של שמאי. זו פעלה בנחת, כי תותחניה נוכחו שהם מהירים מהמצרים. אמנם לא כולם. בטנק של סגן מפקד הפלוגה היה תותחן שלא עבר אימון צוות ופגע בטי/34 שלפניו בירייה ה־11. אולי הפחידו יריותיו הרבות את התותחן המצרי ולכן לא השיגוֹ.

ברור היה כי כביש אל־עריש עודו מוגן היטב. פינקו הורה לרס“ן שמאי לנוע מאחורי רכס הגבעה, להוציא את הצלפים קדימה ולחסל את שדרת הטנקים וסוללת תותחי הנ”ט החוסמות את המעבר באש. שמאי הרים דגל לאות שהבין את הפקודה. באותו רגע נפל פגז ליד הצנטוריון שלו, ורסיסיו פצעו את שתי כפות ידיו. הוא החל לאבד דם רב, אבל הוסיף לפקד על פלוגתו בקור רוח. זו הגיחה מאחורי רכס הגבעה והחלה לאתר מטרות חדשות. תוך שתי דקות ממתן הפקודה של פינקו העלתה פלוגתו של שמאי שני טנקים מצריים באש. שמאי עצמו עלה לעמדת אש וירה לעבר תותחי הנ"ט לאחר שחבש את ידיו בעצמו בתחבושת האישית שלו.

פינקו ביקש מאל“מ שמואל הנחתה ארטילרית לטובתו. אל”מ שמואל ביקשוֹ לומר לו נקודות ציון במפה. “אין לי מפה. אתה רואה את שתי המדורות?” אל"מ שמואל ראה את שני הטי/34 שהדליקה פלוגתו של שמאי.

“חיובי.”

מתחתיו ראה פינקו את המחפורות הענקיות שבתוכן היו מוסווים הטנקים המצריים, תחת רשתות שנראו לו תחילה כאוהלים. קשה היה להבין באותו רגע מדוע ירו הטנקים המצריים מתחת לרשתות ורק חלקם יצאו מהן לקרב תנועה. שבוי שנלקח במתחם זה סיפר אחר כך כי מפקדיו ראו את ש' חודרת למתחם חאן יונס, אבל היו משוכנעים כי תֵימין לעבר עזה ולא העלו כלל על דעתם שתפנה שמאלה, אליהם. התותחים המתנייעים של סא“ל צבי הטילו פגז טיווח ראשון. ארוך מדי, אמר פינקו בלבו. שני, קצר מדי. ואחר כר ירדה הנחתה מדויקת להפליא. “זהו זה,” אמר פינקו והתפלל לפקודת המח”ט לנוע.

קולו של אל“מ שמואל נשמע במכשיר. “שמיר־משנֶה, כאן שמיר. נוע. סוף.” ברדיו קרא פינקו לכוחו לעבור את הצומת ולדהור לעבר שייח' זוויד. שלושה צנטוריונים פרצו בשעטה וחלפו את הצומת. אבל הצנטוריון הרביעי, של פלוגתו של שמאי, נפגע בפגז נ”ט ועלה באש. הצוות קפץ מהטנק לארץ והתגלגל בחול לכבות את בגדיו. אחר כך ניסו אנשי הצוות לכבות את האש במטפים, אבל לשווא. הטנק התלקח. צנטוריון נוסף מפלוגתו של שמאי פרץ קדימה ומפקד המחלקה ליאור זקוף בצריחונו. כמעט ועלה הצנטוריון הזה על קודמו הבוער. “עצור!” אמר ליאור לנהג. “לאחור!” פקד עליו, כי רצה לעקוף את הצנטוריון שלפניו. אבל באותו רגע פילח כדור את ראשו. הנהג, שלא שמע פקודה אחרת, הוסיף לנסוע לאחור, וכמעט קרתה תאונה. אולם התותחן תפס את הפיקוד על הטנק ופקד על הנהג לנוע קדימה.

הצוות של הטנק שנדלק עלה על טנקים אחרים, ומפקדו תפס את מקומו של סמל אורי, שנפצע ופונה. אבל מראה הטנקים הפגועים והבוערים ליד הצומת, פניהם השחורות והכוויות של החברים, הכניס היסוס לחלקיק של שנייה בצוותי הצנטוריונים. פינקו חש כי ההסתערות הגיעה לרגע של משבר. אם לא תתחדש עלולה היא להישבר. קידם את הזחל שלו לעבר הצומת, קפץ ועלה על דופנות הזחל, תקע שתי אצבעות לפיו ושרק שריקה חדה לעבר שמאי. שריקתו נבדלה משריקות הכדורים, ומפקדי טנקים אחדים הסתכלו עליו, מנופף בדגליו לשמאי. שמאי קלט את הסימנים והרים את דגליו בידיים חבושות תחבושת מאדימה.

שמאי פקד על נהגו לנוע ראשון ולעבור את הצומת. הצנטוריון דהר קדימה, חתך את הצומת ועלה על הכביש. “אחרי בשדרה נוע, סוף,” אמר שמאי ברדיו הפלוגתי, בלי להביט לאחור אם מצייתים לפקודתו.

קפיצת הצנטוריון של שמאי לתוך האש ודהירתו על הכביש חידשה את ההסתערות. הצנטוריונים מפלוגתו ומפלוגות אחרות שהגיעו בינתיים לצומת דהרו אחריו כברווזים אחרי אמם. “כל המהירות, כל עוצמת האש לכל הכיוונים!” קרא פינקו ברדיו ותפס מקום רביעי בשדרה הממהרת.

תוך ירי לאגפים חצתה הפלוגה של שמאי את חלק ד' של המתחם ואחריה כל גדוד ש/10, כי הפלוגות שהיו עם סא“ל גבריאל, מפקד הגדוד, הגיעו בינתיים לצומת ונהרו אחריו. תוך דהרה העלו תותחניו של שמאי ארבעה טי/34 באש. נראתה מנוסת חיל הרגלים, כפי שנראתה אותה עת ממש לסמג”ד של אהוד, רס"ן חיים.

כאשר עבר גדוד ש/10 את הצומת ועלה על הכביש לאל־עריש היתה השעה 11:36.

לפקודתו של אל“מ שמואל נעה ש' בשני צירים מקבילים. ש/14 ובראשו אהוד דהר לעבר שייח' זוויד בחוליות, בציר מקביל למסילת הברזל. שני ק”מ דרומה התקדם ש/10 במקביל לכביש ועל הכביש לאל־עריש. עד כפר שאן דהרה השדרה של ש/10 ללא אירוע מיוחד. רק פעם בפעם היתה מעלה באש תותחיה ומקלעיה טנקים מצריים בודדים, סוללות תותחי נ“ט ונושאי גייסות משוריינים, לבד ממשאיות, מכליות וכל רכב צבאי מצרי אחר שנקרה לה בדרכה. בכפר שאן פתחו על השדרה באש טי/34 מחופרים שהיו חלק ממגנן הנ”ט המצרי במתחם הצומת הדרומי, שבו לחם אל“מ רפול. הצנטוריונים שהיו עם המג”ד סא“ל גבריאל פגעו בשבעה טי/34, וחודשה המרוצה. משמאלם ראו הצנטוריונים את הפאטונים של ת/01, שהיו עם אל”מ רפול משמידים את שאר טנקי המגנן, כעשרים מהם, ודוהרים בכיוון נגדי. היתה בכך חבירה פיזית של שתי זרועות המלקחיים של אוגדת טל, שנעשתה בתנועה מהירה.

כדי שלא יילחמו איש באחיו נזדהו הכוחות בסימנים מוסכמים, אשר סימנו את הפאטונים של אהוד, הדוהרים מערבה לשייח' זוויד, את הצנטוריונים של פינקו, הדוהרים באותו כיוון, ואת הפאטונים של ת/01 ובראשם סא"ל אורי, הדוהרים חזרה לצומת, מזרחה.

פינקו התברך בלבו ששדרתו תגיע ראשונה לשייח' זוויד. אולם סרן אהרון, שנשכח בינתיים, כבר מזמן עבר כאן. פלוגתו חתכה את המתחם שעליו לחמה וירדה לכביש אל־עריש הרחק מהפלוגות האחרות. סרן אהרון לא שיער כלל שהוא פלוגת החוד, ולא ידע על ההתמהמהות במעבר הצומת. הוא זכר כי בתדריך דובר על חסימה מעבר לשייח' זוויד, במקום שבו מצטלבים הכביש ומסילת הברזל. הוא זכר את דברי מפקד הגדוד, שחזר על דברי מפקד החטיבה, שחזר על דברי מפקד האוגדה, כי במלחמה שום דבר לא יתנהל לפי התוכנית, אך כי על הכול לזכור את המשימה העיקרית. הוא שם את פניו להצטלבות הכביש ומסילת הברזל. דוּבר על חסימה שם בפני כוחות מצריים העלולים לחוש כתגבורת למערך בפתחת רפיח. שם קיווה למצוא את פלוגות הגדוד.

מאחוריו ראה סרן אהרון רק שני צנטוריונים, אבל באלחוט שמע את סגנו, סגן סלומונוב, אומר כי עמו ארבעה צנטוריונים. אלא שגם הסגן לא ידע היכן הוא, ואם מדביק הוא את סרן אהרון או רץ לפניו. סלומונוב שמע את מפקדו קורא ברדיו “קדימה!” והיה סבור שהוא מדרבנו להדביקו ופיתח מהירות מקסימלית, אולם הוא לא ראה את שלושת הצנטוריונים שעם מפקדו. הכביש התעקל, ירד ועלה בפני הקרקע הגליים. לאחר זמן חשב סלומונוב שהוא החוד וכי סרן אהרון מאחוריו, מדרבנו לנוע במהירות גדולה יותר. חבל שאין בצנטוריון מהלך שישי, התעצב בלבו. כמותו חשב גם מפקדו, סרן אהרון.

סגן סלומונוב היה האחרון בפלוגת אהרון שעלה לכביש אל־עריש, והוא עשה זאת בהילוך אחורי, שכך היתה דרכו לכביש קצרה יותר. מסיבה זו חשבו המצרים שהוא וכוחו נסוגים ופתחו עליו באש מקלעים מוגברת. כמעט יצאו להסתערות מהתעלות. האש פגעה בפריסקופ שמאל של הנהג, חדרה את קסדת הפלדה של סלומונוב והתיזה רסיסים מבסיסו של מקלע 0.5, שחדרו לבוהנו ולאוזנו. כאשר הדביק את שלושת הטנקים מפלוגתו, נודע לו שסגן אברהם מוניץ נפצע קשה בעינו. סגן מוניץ לא אמר דבר לצוות הטנק, פן ייעצרו כדי לפנותו ואז תיבלם ההסתערות. זרם חזק של דם קלח מעינו ועינו נתערבה בדם. התותחן והטען־קשר שראוהו פרצו בצעקה. סטר סגן מוניץ לאחד מהם על פניו, כי הבין שנתקף הלם למראהו. בעיקר חשש פן יגיעו הצעקות לאוזני נהג הטנק והוא עלול להתבלבל ולאבד את השליטה על הכלי הכבד הדוהר. מוניץ חש כאב חד, סחרחורת, ועלטה מוחלטת ירדה עליו. הוא שם את ידיו על פניו ותוך ישיבה פקד על הטנק שלו.

“מה מצבך, מוני?” שאל סלומונוב.

“אני בסדר. יכול להמשיך.”

“אתה יכול לדבר?”

“בקושי.”

“לראות?”

“בקושי.”

בו ברגע זיהה סגן שועלי משמאל לכביש, בטווח 600 מטר, שני טי/34 הממתינים במארב.

“אמור לנהג שלך לתפוס מקום בסוף השדרה.”

סגן שועלי התריע את יתר הצנטוריונים, “טנקים באגף שמאל!”

סגן שועלי הביא את הצריח “על”. “תותח, ח”ש, על, 600."

“יורה!” קרא התותחן וירה. ההבהק סינוור את סגן שועלי. הטי/34 כבר כונן עליו את תותחו. זה קרה בעת שיחתו של סגן סלומונוב עם סגן מוניץ. סגן סלומונוב פתח את פיו לתת פקודה לתותחן קרמר. אבל בטרם הוציא הגה כבר שילח קרמר פגז ח"ש והדליק את הטי/34 האחר, שהתלקח מיד. טי/34 שלישי מופיע בשטח, וקרמר משלח בו פגז שלישי. זה אינו מתלקח. קרמר משלח בטי/34 שני פגזים מהירים בזה אחר זה. הטי/34 מתלקח.

“יפה מאוד, קרמר,” אמר סלומונוב.

“מה יפה, המפקד?”

“איך שהרמת אותם.”

“אה!”

אבל אז קפא דמו של סלומונוב. על הכביש, נגדו, נעו שלושה צנטוריונים שתותחי ה־105 מ"מ שלהם מטווחים עליו בדיוק. עד שיקרא “תותחן!” ישחילו אותו ואת שלושת הצנטוריונים שלו בפגז אחד. סגן מוניץ היה עיוור בעינו וסבל מכאובים. הסמל אביטל בצנטוריון השלישי היה פצוע בגבו. למלחמה ממש נותרו שני צנטוריונים, של שועלי ושלו, ובשל שועלי נעצר התותח לאחר שהדליק את הטי/34.

אף על פי כן קרא “תותחן!” והחל לספור את חלקיקי השניות שנותרו לו לחיות.

סרן אהרון, שנע בריחוק מסלומונוב ולפניו, החל לתמוה. הוא ניסה להתקשר עם מפקד הגדוד סא“ל גבריאל, כדי לדעת היכן הגדוד, ולא קיבל תשובה. אולי רחק כל כך מהגדוד שיצא מתחום הקשר? אבל לא ידע אם רחוק הוא מאחורי הגדוד או מלפניו. סרן אהרון הביט סביבו, לחפש סימני מלחמה, שלפיהם ידע אם עברו בכביש לפניו. כל מה שראה היה שוקט. פה ושם ראה יחידות מצריות מחופרות עמוק בחולות, טנקים, משאיות, נגמ”שים, מכליות, מכוניות קשר וסדנה, סדורים בסדר מופתי בתוך מחפורות גדולות ומוסוות. למראה שלושת הצנטוריונים שלו נסתמנה הפתעה בפני החיילים המצרים. כנראה לא ציפו להבקעה כה מהירה. ליד שייח' זוויד ירו עליו אש סמיכה ממקלעים והוא חש חבטה בכובע הפלדה שלו. בצנטוריון שלאחריו פגעו שתי בזוקות בפלטות הבזוקה. סרן אהרון קרא, “נוע, נוע, סוף.”

שלושת הצנטוריונים חלפו ועברו את שייח' זוויד. סרן אהרון חש חבטה בקסדת הפלדה. הוא הסתכל באלכסון בפריזמה של כוונת המפקד, כדי שישתקפו לו פניו. דם ניגר מראשו וכיסה את פניו. כדור נכנס בקסדה מלפנים ויצא מאחור. רצה אהרון להסיר את הקסדה מראשו, אבל חזר בו. העטרה הפנימית לחצה על ראשו והוא האמין שתשמש סכר לדם עד שייקרש. גם החליט לא לספר לאנשיו כי נפצע. ממילא רחוק הגדוד ולא יוכל לבוא לעזרו. מוטב שיחשבו אנשיו כי מפקדם בריא.

עתה היה משוכנע שהוא ראשון והחליט למלא את משימת החסימה. שישה ק“מ אחרי שייח' זוויד טרם ראה את הצטלבות הכביש עם מסילת הברזל. עלה בו החשש שמא מסוכן לחדור כה עמוק לשטח האויב בשלושה טנקים בלבד. אם יתעוררו המצרים, עלולים הם לבולעו כטיפה. עצר אהרון את הצנטוריונים ופקד עליהם לחזור. הוא ביקש להתחבר לגדוד. שלוש מאות מטר לאחר שחזר על עקביו חשכו עיניו. ארבעה צנטוריונים נעו כנגדו. “תותח, ח”ש, על ארבעה טנקים בחזית!” קרא סרן אהרון.

“תותח, ח”ש, על…" קרא הסגן סלומונוב.

ואז הכיר הסגן סלומונוב את פני מפקדו, הגלויים בצריחון. שטופי דם היו, ובכל זאת לא יכול לטעות. עמידה כזאת בצריח היתה רק לסרן אהרון. הוא הרים דגל. הסרן אהרון זיהה גם הוא את סגנו ובירך הגומל על שלא היה צריך לטעום מתותחו של קרמר, שכבר היה טעון ח“ש ו”על".

שוב היטה אהרון את הטנקים שלו לאחור, הפעם לכיוון אל־עריש, שאליה הצביע בדגליו. “נוע, אחרי, סוף,” קרא לשבעת הטנקים שנותרו מפלוגתו. השבעה דהרו בלא לתת את דעתם על הנעשה סביבם. הם עברו את ההצטלבות, וכשני ק“מ אחריה, 10 ק”מ ממערב לשייח' זוויד, עצרו, התפרשו ותפסו עמדות תובה. הפלוגה היתה ערוכה לחסימה בפני כוח מצרי העלול לבוא מכיוון הג’ירדי.

השעה היתה 12:00 בשעונו של סרן אהרון. בפחות מארבע שעות מאז הפקודה “נוע, סוף” של האלוף טל הגיע חוד האוגדה שלו לעורף האויב, מעבר לקווי הביצורים שלו, כארבעים ק“מ מגבול ישראל. בין סרן אהרון לאל־עריש, עשרים ק”מ ממנו, חצץ רק הג’ירדי המבוצר.

“לדומם מנועים,” פקד סרן אהרון, כדי לחסוך בדלק. היתה דממה. אוזני הטנקיסטים לא היו רגילות אליה. שריקה חדה גבוהה נשמעה להם. התותחנים והטענים היו קרובים לבחילה מהגזים של התחמושת והמנוע. הסרן אהרון הרשה להם לשאוף אוויר צח לאחר שהציב תצפיות. עם סגנו סקר את מצב הטנקים. לא היה צנטוריון ללא פגיעה, והשניים התפעלו מעוצמת הפלדה. באילו טנקים היה אפשר להסתכל פנימה דרך החורים שנקבו חודרי השריון המצריים. אבל בראש ובראשונה עניין את השניים מלאי הדלק והתחמושת שבטנקים, כי לא היה להם מושג מתי יתחבר אליהם הגדוד או מתי יהיה עליהם ללחום בתגבורות מצריות.

סרן אהרון לא הרהיב להסיר מעל ראשו את קסדת הפלדה הנקובה. הדם קרש סביב ראשו והוא חשש שאם ירים את קסדתו יישפך כל תוכה. “על הטוב ועל הרע,” אמר לסלומונוב. “מה שמחזיק לי את הראש זה הכובע.”

סלומונוב ניגש לטנק של סגן מוניץ. עינו השמאלית של מוניץ היתה פקק של דם קרוש, ופצע בלחיו הקשה עליו את הדיבור. התחבושת שחבשו לו אנשי הצוות הפריעה לו לראות גם בעינו הימנית.

“איך העניינים, מוניץ?”

״חיים," אמר מוניץ.

בהשוואה לפצעיו של מוניץ נראים פצעי האחרים קלי ערך. האנשים בושים לדווח עליהם או להתלונן על מכאובים. האוויר הצח כמעט גורם לשיכרונם של הטענים. האחרים מבחינים בבושמו של אוויר המדבר, הנושא עמו מדקלי אל־עריש וממלח החוֹליות העמוקות. אינסטינקטיבית לוגמים הבחורים ממימיותיהם. סרן אהרון מחזיר את הכול למצב של מלחמה. “זה לא טיול אגד, חבר’ה. לטנקים, לתותחים.”

השניות מתקתקות כנצח. קרמר משתעמם ליד תותחו. אבל לשמחתו מופיעה סוף־סוף שיירה של הצבא המצרי הנוסעת לה בנחת לשייח' זוויד מאל־עריש. זו שיירת אספקה קטנה, מכליות ומשאיות. מפקדיה אינם מעלים בדעתם כי נכבשה שייח' זוויד. “בפגז אחד אני משחיל את כל השיירה,” אומר קרמר לסולומונוב. “אין צורך, חבל על התחמושת. ה־0.5 יספיק.”

“אה!”

סלומונוב מתקין את ה־0.5 ליריות בודדות. בכדור אחד הצית את המכלית, שהחלה לבעור כמו היתה בית זיקוק.

“חבל על הדלק, המפקד,” אמר קרמר. “תראה איזה הלם זה יוצר, קרמר. יראו את העשן הזה, אף טנק מצרי לא יקרב אלינו.”

“וזה חבל,” אמר קרמר, ידיו מלטפות את תותחו. סגן שועלי הדליק בבודדות מה־0.5 שלו שתי משאיות בשיירה. אלה מתפוצצות כבית חרושת לזיקוקין די־נור.

“תחמושת,” אומר שועלי.

כך מעבירה פלוגתו של סרן אהרון את הזמן. יש לה שעתיים עד שיתחבר אליה הגדוד ויסתער עמה על הג’ירדי.

המעבר המהיר של פלוגת אהרון בכביש הפתיע, עורר והיכה בהלם את מפקדת דיוויזיה 7 המצרית ואת היחידות הסמוכות לה. מראה שבעת הטנקים הדוהרים בילבל את המפקדה, שכנראה לא ידעה על הבקעתה של ש‘. כך שכאשר נערכו גדודי ש’ להתקפה על שייח' זוויד מצאו תמונה לא מגובשת. היו יחידות מצריות שחייליהן, מוכי הלם ופחד, זחלו מתחת לטנקים ולנגמ"שים המחופרים והסתתרו. נשקם בידם שותק. אחרים חלצו את נעליהם וברחו לחוליות. אבל היו גם שניסו ללחום. ש/10 הדליק בקרב שריון עשרה טי/34. אחרי זה נכנסו הגדודים לשייח' זוויד, אשר בתוכנית המקורית נחשב כמקום קשה.

כאן נלקחו השבויים הראשונים. אל"מ שמואל, שהגיע לכאן בג’יפ (הזחל היה איטי מדי) הורה שלא לפגוע בחיילים מצרים המרימים את ידיהם לכניעה. אלא שתחילה היו המצרים כה מבולבלים שהרימו את ידיהם כשנשקם עוד באצבעותיהם.

הטנקים החלו לטהר את המוצבים שירו, ואל“מ שמואל ראה צנטוריון עובר על תעלה שבה הסתתרו קודם שלושה חיילים מצרים, וממלא אותה חול. הוא הורה להעסיק קבוצה של שבויים בהצלת הקבורים בתעלה. תחילה סירבו השבויים לעשות כן, כי לא ירדו לכוונת הפקודה, וחששו פן המציאו למענם עונש אכזרי, אולם בסוף חזקה עליהם הפקודה, והם חפרו בתעלה שנסתמה. למרבה הפלא יצאו השלושה מהתעלה חיים ושלמים. אחד השבויים שחפרו רץ אל אל”מ שמואל וכמעט שהתנפל על צווארו לחבקו, לולא עצרוהו בעוד מועד.

“אחי!” קרא בערבית לעבר אל"מ שמואל.

“הוא קורא לי ‘אחי’?” תמה אל"מ שמואל.

“לא, המפקד. אחיו היה קבור בתעלה וניצל.”

סביב הג’יפ של אל“מ שמואל נקבצו מפקדי היחידות שלו, רס”ן אהוד אלעד, סא“ל גבריאל, סרן אוֹרי, סא”ל צבי מפקד גדודי התותחנים, סא“ל צביקה קצין המודיעין וסגנו פינקו. מצב הרוח היה מרומם. אהוד זרק לאל”מ שמואל מבט של ניצחון וגאווה, אבל אל“מ שמואל הבחין כי אהוד הניע את זרועו רק בקושי. ידו השמאלית היתה חבושה ואצבעותיו עטויות דם קרוש. שפתו העליונה היתה פצועה. אבל חיוכו היה יהיר. אל”מ שמואל ואהוד התחבקו חיבוק ארוך. אחר כך חזר אל"מ שמואל לנהל את ההתקפה.

“מה האבדות שלך, אהוד?”

“ארבעה־עשר הרוגים, המח”ט. שמונה בחאן יונס, חמישה בצומת, אחד כאן. פצועים עשרים ושלושה, שלושה־עשר בחאן יונס, שבעה בצומת, שלושה כאן. אני לא סופר את אלה שלא פונו."

“אצלך, גבי?”

“עשרה הרוגים, המח”ט. שבעה בצומת, שניים בחאן יונס, אחד כאן. שמונה פצועים, חמישה בצומת. מי שלא פונה אני לא סופר."

“אצלך, אורי?”

לרגע היתה שתיקה. אבדות פלוגת הסיור היו הכבדות. “עשרה הרוגים, המח”ט. אחד בחאן יונס ותשעה בצומת. אחד־עשר פצועים שפונו, תשעה בצומת."

חזרה השתיקה. אחר כך נמשך המִפקד. ש' איבדה עשרים ושישה אנשים בצומת, אחד־עשר בחאן יונס ואחד במעבר הגבול ואחד בשייח' זוויד. שלושים ותשעה חללים. עשרים מאנשיה נפצעו בצומת, חמישה עשר בחאן יונס ואחד במעבר הגבול. בסך הכול חסרו לה שבעים ושבעה לוחמים.

“מה עם כרמלי?” שאל אל"מ שמואל.

“קצין החימוש, שבמקרה הוא גם גיסו,” אמר פינקו, “הכיר את הזחל שלו ועצר על ידו. הוא גילה את כרמלי שוכב על רצפת הזחל הנטוש. כנראה איבד כרמלי עין.”

“כמה טנקים?” שאל שמואל. שוב חזר המפקד.

“עד עכשיו היה הכול בסדר. אני שבע רצון,” אמר אל"מ שמואל. “אנחנו ממשיכים לג’ירדי. ש/10 ינוע בחזית, ש/14 באגף השמאלי. פלוגת הסיור… פלוגת הסיור מסוגלת להוביל, אורי?”

“כן, המח”ט. משלושה צוותים שהיו הרכבנו שניים."

“פלוגת הסיור מובילה…”

“המח”ט, מפקד האוגדה מבקש לדבר איתך," אמר רס“ן ישראל, קצין הקשר החטיבתי. אל”מ שמואל הלך מהג’יפ אל זחל הפיקוד, שהגיע בינתיים לשייח' זוויד.

“טירה, כאן שמיר, קודקוד מדבר,” אמר אל"מ שמואל ברדיו האוגדתי.

“שמיר, כאן טירה, קודקוד מדבר. שלח כוח משנה לסייע לרפול בציר אל־עריש מזרחה, לכיוון צומת רפיח בגזרה שלו. יש התנגדות חזקה בצומת. עבור.”

“טירה, כאן שמיר. מבצע. חוזר עם ש/14. ש/10 ממשיך לג’ירדי, יוצר מגע, אם הולך קל עובר את הג’ירדי. עבור.”

"כאן טירה, חיובי, סוף

השעה היתה 14:32.

הבקעת הג’ירדי לא נכללה במשימותיה של ש' בכל מחיר. על ש' הוטל ליצור מגע, לעבור אם יהיה קל, ולא תיכננה האוגדה התקפת לילה ובה תפקיד נכבד לחטיבה מ‘, שהיתה צריכה לבוא מעורף הג’ירדי. אולם אל“מ שמואל לא רצה לוותר על ניצול ההצלחה ולא להפסיק את מומנט התנופה של החטיבה. לכן ביקש אישור להמשיך בתוכנית החטיבתית, אף כי הוטל עליו לחזור עם אחד מגדודיו לסייע לאל”מ רפול. גדוד החרמ“ש שלו מתוגבר בטנקים היה תחת פיקוד האוגדה, לוחם ומטהר את מוצבי רפיח בעורף. גדוד הפאטונים יחזור לצומת. על יתרת הכוח של החטיבה יהיה להשיג מה שהיה מוטל על החטיבה כולה. אל”מ שמואל החליט ליצור מחדש שתי חבורות פיקוד. בעוד הוא חוזר אל הצומת יפקד פינקו על המשך ההתקדמות של ש’. “אבל פינקו, אתה עובר את הג’ירדי רק אם זה קל. בשום פנים אינך מסתבך באבדות ובקרבות קשים. ברור?”

“כן, המח”ט," אמר פינקו.

ברגע שנפרדו הכוחות הופיעה בשייח' זוויד פלוגת פאטונים של ת/01, שלחמה עם אל"מ רפול. סגן עין גיל, מפקד הפלוגה, טעה ובא לשייח' זוויד במקום לכפר שאן, שהיה בגזרתו. פינקו קיבל את הפלוגה בתרועת שמחה וכבר החל לחלק לה פקודות, כמו היתה תחת פיקוד ש'. אבל סגן עין גיל אמר שאין לו פקודות להצטרף לחטיבה אחרת.

“טוב,” אמר פינקו כמי שנדחתה הזמנתו להתכבד בכיבוד נדיר, “אם אינכם רוצים להילחם, אם אתם פחדנים כאלה, שבו לכם כאן.” הרים את דגליו והניע את שדרת הצנטוריונים לעבר הג’ירדי. לאחר עשרה ק"מ חברו לפלוגה של אהרון. עתה הובילה פלוגתו של שמאי את השדרה.

כאשר קם אל"מ שמואל לחזור עם חבורת הפיקוד שלו לצומת, שמע רחש. בסמוך למקום שקיים קבוצת פקודות היתה מחפורת גדולה, ריקה. כלי הרכב יצא ממנה ורשת ההסוואה היתה נפולה, שטוחה על קרקעיתה. מדי פעם נעה הרשת. כאשר הרימו אותה מצאו תחתיה עשרות חיילים מצרים, סדורים כסרדינים, נפחדים, נשקם בידיהם.

“אספו אותם,” פקד אל"מ שמואל. על כל צרותיו הוצרך להשאיר בשייח' זוויד יחידה שתאסוף שבויים ותשמור עליהם. הוא חש איך נפרסות יחידותיו ונמתחות עד היותן דקות מאוד. מסיבה זאת בחר בפאטונים. כי היו מהירים מהצנטוריונים והוא קיווה להגיע עמם מהר יותר למשימתו החדשה ולחזור ממנה במהירות אל החטיבה. הוא רצה להספיק להבקיע את הג’ירדי באור יום, ולא להיזקק לשירותיה של חטיבה אחרת.

“בכל המהירות, נוע, אחרי, סוף,” אמר אהוד במיקרופון היד שלו.

 

פרק עשרים ושישה: באגף הדרומי של הצומת    🔗

ב־8:55 עבר כוחו של רפול את הקו הירוק כשישה ק“מ דרומה מכרם שלום והתפצל לשני ראשים. כוח־ישראל, כפי שנקרא, פנה דרומה לחסימה, ועיקר הכוח, שני גדודי צנחנים רכובים על זחל”מים וגדוד פאטונים, ת/01, שם פניו למתחם הדרומי של צומת רפיח. בעוד המתחם הצפוני, שעליו לחמה ש', היה ערוך על הכביש רפיח/הצומת, היה המתחם הדרומי ערוך על הדרך הישנה הצומת/ניצנה. לפנים היתה הדרך כביש סלול. אולם כאשר נסוג צה"ל מסיני ב־1957 וביקש לפרז את חצי האי, פרם את כבישיו. הצבא המצרי חזר וסלל את הכבישים, מחוץ לאחדים. כביש רפיח/ניצנה לא נסלל מחדש.

על תוואי העפר, לאורך הכביש ההרוס, דרומה מהצומת, הקים הצבא המצרי מתחם חטיבתי בנוסח המערך הקווי. מחופר, מתועל, ממוקש, ממוכשל ועוגן בחוליות עמוקות, שבו תותחים נגד טנקים לרוב, טנקים רבים, ובהם גם הטנק הכבד בזירה – סטלין 3, ולו תותח 122 מ"מ.

בעורפו של המתחם החטיבתי נמצא מערך של חטיבת ארטילריה מצרית, ולה כשישים קנים. כדי לשלוט בצומת רפיח הכרח היה לגבור על המתחמים החטיבתיים שבדרומה, מה גם שבתוכנית האלוף טל היה לשלוח לעבר אל־עריש, בציר מקביל לכביש אל־עריש, בחולות, את חטיבה מ‘. אחד מתפקידיה של מ’ היה לתקוף את הג’ירדי בקרב לילה מהעורף במקרה שלא תצליח ההבקעה החזיתית. אבל בשלב זה היתה מ' במקומה, עתודה אוגדתית.

בגזרה זו נפגשו לראשונה הטנקיסטים והצנחנים לשיתוף פעולה הדוק. תחילה תיכננו האלוף טל ואל“מ רפול כי יוסעו הצנחנים, שיפעלו כגדודי חרמ”ש מובחרים, לזירות הקרב שלהם בפאטונים של ת/01. בהמתנה הארוכה שקדמה למלחמה התרועעו הכומתות השחורות עם הנעליים האדומות. הטנקיסטים לימדו את הצנחנים לנהוג בטנק ולטעון את תותחו.

אך הוחלט להסיע את הצנחנים בזחל"מים. אלה היו צריכים לנסוע בעקבות הפאטונים בשתי שדרות, צפונית ודרומית. התוכנית היתה לקפל את המתחמים והארטילריה מן העורף ומן האגף הדרומי שלהם כלפי צפון.

ביום ב' 5.6 בבוקר יצא אל“מ רפול מקרונו ונופף סדין אדום. צ', ת/01 וכוח־ישראל, שנועד לחסימה, יצאו לדרך. ב־08:55 עבר הכוח את הגבול בשתי שדרות. האחת שמה פניה דרומה, לחסימה ולאיגוף, והצפונית הישירה מערבה, לעבר המתחם. כרבע שעה אחר כך כבר היתה פלוגת החוד בעיצומה של מכת אש נגד טנקים. מפקד הפלוגה, סרן אמנון גלעדי, נהרג בצריחונו, והפאטון שלו עלה בלהבות מפגיעת פגז נ”ט. סא“ל אורי הורה לסגן עין־גיל, שפלוגתו היתה השכנה הצפונית של פלוגת החוד, לסייע לה. עין־גיל עשה כך ובלהיטותו למלא את המוטל עליו כה היטיב לעשות עד שטעה. בעוד התוכנית מבקשת שפלוגת החוד תגשש ותאתר את המתחם המצרי, כדי שיוכל הכוח לגרד את המתחם באגפו הפחות מוגן ולאגפו ולא ייאלץ לשלם מחיר רב בהתנגשות חזיתית, עלה עין־גיל על המתחם וגזר אותו לרוחבו. תוך כדי כך איבד את גדוד הצנחנים צ/1 הרכוב על זחל”מים, שהיה צריך להוביל. צ/1 היה צריך לתקוף את המתחם מדרום לצפון לאורך תוואי הכביש ההרוס. לכך נודעה השפעה רבה על מהלך הקרב של זרוע המלקחיים הדרומית שהפעיל האלוף טל על צומת רפיח.

סגן עין־גיל, בן 23, מקיבוץ רמת הכובש, השתחרר מהצבא הסדיר בדצמבר 1966 ולא האמין שיקראו לו למילואים, כי היה משוכנע שאין לצה"ל טנקים מספיקים. ראשו פחוס קמעה, עיניו תמימות, גופו צינורי וכפות ידיו מגודלות, נדמה למי ששואל תמיד איפה ומה לעשות. בקיבוץ נכנס לעבוד בלול.

צו הקריאה הגיע אליו בחצות וחצי. גייסי הגדוד העירו את מחצית חברי הקיבוץ בשואלם למגוריו של עין־גיל. כשמצאוהו סוף־סוף, לא זכר עין גיל אם יש לו בגדי צבא אם אין. “לא חשוב,” אמרו חבריו. “תקבל בצבא.” אבל עין־גיל עמד על כך שיחפש תחילה, אולי יש לו בגדי צבא. לא היו לו. אבל גם אז לא נתרצה לעלות על הרכב.

“אני צריך למצוא מחליף בלול,” אמר.

כמו לא היה זה אישון לילה, הלך עין גיל והעיר את המחצית האחרת של הקיבוץ, דופק על הדלתות ושואל מי רוצה לעבוד בלול. הלול אינו משוש נפשם של חברי קיבוץ, והשעה ארכה עד שמצא לו עין גיל מחליף. אלא שזה לא נראה לו אחראי. הוא חזר מהרכב והלך לחפש מחליף אחר.

“עין גיל, המדינה בסכנה, ואתה מחפש מי שישמור על הביצים?” אמרו חבריו בתוכחה. היתה להם רשימה ארוכה של איסוף אנשים ואצל עין גיל התעכבו למעלה משעה.

“מישהו מוכרח לתת לתרנגולות לאכול, לא?”

עין גיל לא האמין שתהיה מלחמה. בבוקר יום ב', 5.6, התערב עם סמ“ר בני ענבר שלא תהיה מלחמה. שעה אחר כך הניף אל”מ רפול את היריעה האדומה.

”שלם," אמר בני.

“חכה. המלחמה לא התחילה.”

עתה רתח עין גיל על שהחלה המלחמה עוד בטרם עלתה פלוגת החוד על קווי המתחם. הוא ראה את הפאטון של מפקד הפלוגה מתלקח ומאחוריו ממתינים באפס מעשה הפאטונים בשדרה. המכה הראשונה של המצרים נטעה חוסר בטחה בפלוגת החוד, כי לא ציפו אנשיה שמיד ייהרג מפקדם. ממתינים היו בלי לדעת מה לעשות, בשטח מוכה באש ארטילריה ותותחים נגד טנקים.

שלח עין־גיל מחלקה לתפוס עמדות אש משמאלה של פלוגת גלעדי, ועם יתר הפלוגה שלו התפרשׂ והחל לנהל דו־שיח עם המוצב. אולם פני הקרקע לא העניקו לו עמדות אש טובות, שכיוון החוליות היה מערב־מזרח. הטנקים היו צפופים מדי וחשופים לתותחים נגד טנקים של המצרים.

“לעזאזל,” אמר עין־גיל. “נעלה עליהם.”

הוא הרים דגליו וסימן לפלוגתו לנוע אחריו. עין־גיל פורץ והסמל בני ענבר לידו. הפלוגה שטפה את היעד, עברה את קו התעלות, השמידה את תותחי הנ"ט בתותחיה והגיעה לקצהו האחר של היעד. פאטון אחד עלה על מוקש ופאטון אחר נתקע בגלל תקלה במערכת השמן.

ג’יפ מגיע מהעורף אל עין־גיל ומפקד היושב בו אומר לו להחליף את התדר. עין־גיל מחליף את התדר במכשיר הקשר ושומע, “נוע, נוע, סוף.”

זה היה מסוג הפקודות שמחבב עין־גיל. פלוגתו של עין־גיל נעה לצפון־מערב. גדוד הצנחנים צ/1 פנה דרומה, כדי לאגוף את המתחם שעין־גיל גזר לרוחבו. השניים נפרדו ושוב לא התחברו. בתוכנית המקורית היה עין־גיל צריך לנוע לפני צ/1 לאורך תוואי הכביש ההרוס, כדי לקפל מדרום לצפון את מתחם האגף הדרומי של הצומת הערוך עליו. עד היום לא נפתרה התעלומה מיהו שהורה לעין־גיל לשנות את התדר שלו. קיימת סברה כי הוראה זו נועדה לפלוגתו של גלעדי, שנותרה ללא מפקד, ומוסר ההוראה טעה ומסר לעין־גיל.

מכל מקום, פלוגתו של עין־גיל נעה קדימה. תשעה פאטונים היו עמו. בראש הפלוגה נעו עין־גיל וסמ"ר בני ענבר. השטח היה דומה לזה שמצפון לכביש אל־עריש, אלא שהיה גלי יותר וחולי יותר. שקערוריות גדולות יצרו שטחים מתים רבים. עצי הקיקיון ניטעו כאן שורות שורות, עצים מגומדים, בגובה מטר ולכל היותר מטר וחצי. קשה מאוד היה למצוא כאן את תוואי הכביש ההרוס. אבל כאשר עלו עליו חשו עין־גיל וענבר במשק אוויר חזק ולאחריו רעם. הפגז נבלע בחול שהלבין והיסה בלהטו. יורים עליהם.

עין־גיל זיהה שני טנקים מצריים שחשבם לטי/34 בטווח 1,500 מטר, נעים מצפון־מערב לדרום־מזרח. לפני שפתח באש החזיר עין־גיל את הרדיו לתדר הגדודי ודיווח לסא"ל אורי, כי זיהה שני טנקי אויב.

“אתה בטוח שזה אויב, עין־גיל?” שאל סא"ל אורי.

“מאה אחוז בטוח, המפקד.”

“עין־גיל, אתה בטוח שזה אויב?”

“מאה אחוז בטוח, המפקד.”

“פתח באש,” אמר סא"ל אורי.

הפאטונים של עין־גיל ובני ענבר הקדימו את הפלוגה שלא הספיקה להתארגן היטב לאחר שגזרה את המתחם המצרי. שישה פגזים ירו הטנקים המצריים על מפקד הפלוגה והסמל עד שהשניים שיפרו עמדות ועד שעין־גיל קיבל פקודת אש. מרסיסי הפגזים נפצע סמ"ר בני ענבר בעורפו, אולם המשיך בלחימה.

שני טנקי האויב ירדו לאחור ונעלמו מעינו של עין־גיל. מדיווחים שקיבל מיחידתו הבין, כי היו חלק מיחידה גדולה יותר שנעה למשימת חסימה בציר תוואי הכביש ההרוס מדרום. מכאן יכלו לאגפו מדרום. רעיון עלה בראשו של עין־גיל והוא שיעשע אותו מאוד. הוא יאגוף את האוגפים. כדי לחסום את ציר ההתקדמות של היחידה המצרית ולמנוע מהם לאגוף אותו פקד על ארבעה פאטונים שלו לפנות דרומה ולפגוש את הטנקים המצריים במגע חזיתי. פגישה זו גם תיתן למצרים את ההרגשה כי היטיבו לעשות ולהיערך, שהנה הם חוסמים את הציר במקום ובמועד הנכונים. באותה עת פנה עין־גיל עם חמישה פאטונים שמאלה וערך איגוף מקומי כדי להופיע בעורפם של הטנקים המצריים. כך גם קיצר את הטווח לאלף מטר. כאשר עלה לעמדת תצפית נגלו לו שישה טנקי אויב, כשחלקם פונים אליו באחוריהם וחלקם בצדם. עתה התפלל בלבו שארבעת הפאטונים ימהרו ויגיעו למפגש החזיתי עם הטנקים המצריים. אולם תנועתם למקום ארכה נצחי נצחים, ועין־גיל החל לפקפק ביעילות תוכניתו.

לבסוף, לאחר חמש דקות, הגיעו ארבעת הפאטונים למקומם וגרמו כנראה לשמחה רבה למפקדי הטנקים המצריים. שכן נראה להם כי הם ביתרון רב, בפני קרקע ובמספר. מספרם היה רב משישה. עין־גיל לא ראה את כולם.

הטנקים המצריים פתחו באש על ארבעת הפאטונים שהופיעו בחזיתם, ואז הגיחו עין־גיל ובני ענבר ושלושת הפאטונים שאחריהם לעמדות אש, ובפגזים ראשונים העלו באש שני טנקים מצריים, שלאחר מכן התברר טיבם. היו אלה סטלינים/3, מהטנקים כבדי השריון שנבנו מעולם, ולהם תותח 122 מ"מ.

צוותי הסטלינים באו במבוכה בראותם עצמם מאוגפים וחשופים באחוריהם ובצדם לעין־גיל והטנקים שעמו. עתה החלו לנסות לשנות עמדות לאור המצב החדש, אבל בכך היו בחיסרון לגבי ארבעת הפאטונים שבאו בחזיתם. תנועת הטנקים המצריים היתה איטית כמו אִשם. עד שזזו, עד שצידדו, עד שטענו ועד שירו, הדליקו עין־גיל ובני ענבר עוד שלושה סטלינים. שני סטלינים נפגעו ועלו באש מארבעת הפאטונים בחזית ואז הדליקו עין־גיל ובני ענבר עוד שלושה. מדורות ענקיות עלו מהסטלינים שנחו בתנוחות שונות, כמו לאחר רעש אדמה, מי בעמדות קרב, מי בחצי סיבוב ומי בתנועה לאחור. התחמושת בסטלינים התלקחה והתפוצצה ושני צריחים נורו לשמים וחזרו לארץ, אחד התיישב מהופך על טבעת הצריח שלו, תותחו למטה.

בגמר הקרב איבד עין־גיל כליל את צ/1. הוא ניסה להתקשר מחדש עם מפקד הגדוד, סא“ל אורי, אבל לשווא. הוא זכר היטב את הדברים שסא”ל אורי אמר מפי האלוף טל. האלוף טל אמר, “שום דבר לא יהיה כמו בתוכנית הקרב, כמו בעפרונות השעווה הכחולים המסומנים על המפה. אבל זה לא אומר שהמצב רע. מי שלא יראה את שאר כוחותינו, מי שלא יהיה לו קשר ומשום כך לא יבין את המתרחש, יסתער ויסמוך על כך שהאחרים עושים כמותו.” עין־גיל גמר להמשיך להסתער, והוא זכר שלפי התדריך מגנן הנ“ט נמצא בכפר שאן, דרומה לכביש אל־עריש. לשם שׂם פניו. אלא שבמקום לכפר שאן הגיע רחוק יותר, לשייח' זוויד, לגזרת פעולתה של ש'. כאן הסיתו פינקו להצטרף אליו במסעו לג’ירדי. אלא שב־13:00 חודש הקשר בין עין־גיל למפקד הגדוד סא”ל אורי. זה פקד עליו להמתין במקומו ולחכות לפקודות.

סרן עמוס, שעל פלוגת הפאטונים שלו היה לאבטח את האגף הדרומי של כוח־רפול, להתפרשׂ ממערב לתוואי הכביש ההרוס ולהשמיד את הארטילריה המצרית, הגשים את חלקו בתוכנית והגיע עם גדוד הצנחנים צ/2 לתקוף את מגנן הנ"ט בכפר שאן. מכאן יהיה עליו לתקוף את מערכי צומת רפיח מן העורף.

פלוגתו איבדה פאטון אחד שעלה על מוקש ואחד של סרן עמוס עצמו, שהמערכת ההידראולית שלו נפגמה. סרן עמוס החליף טנק. בדרכה לכפר שאן נתקלה הפלוגה במוצב דו־פלוגתי שבו תותחים נגד טנקים רבים, ולאחר ששטפה והשמידה אותו נפרשׂה וירתה על כפר שאן. בשלב זה היו לסרן עמוס אחד־עשר פאטונים.

לכפר שאן נכנסו הפאטונים יחד עם הצנחנים. סרן גיורא איתן, בן־אחיו של אל“מ רפול, נסע בזחלו ליד הפאטון של סרן עמוס, בדרך הראשית של הכפר שבסמטאותיו הסתתרו כוחות וטנקים מצריים. ממזרח לכפר היו כעשרים ושניים טי/34 שהיו חלק ממגנן הנ”ט של המערך המצרי.

הזחל של סרן גיורא איתן והפאטון של סרן עמוס הובילו את השדרה. עמוס זיהה משמאל לזחל של גיורא טי/34, שהסתתר בסמטה בכפר. זה כונן את תותחו לעבר הזחל של מפקד פלוגת הצנחנים. עמוס ירה בו ירי מפקד והטי/34 נדלק. אותו רגע הצביע גיורא לצד ימין, לעבר טי/34 שני, שהסתתר בטווח 60 מטר מאחורי משוכת צבר. תוך כדי כך ירה הטי/34 ופגע בזחל של סרן גיורא. הזחל התפוצץ ונדלק. גיורא נהרג. עמוס מיהר לצודד את התותח לעברו ופקד על התותחן לירות פגז, כדי לסנוור. הפאטון של סרן עמוס ירה ונורה. הפאטון נפגע בפגיעה ישירה והחל לבעור. עמוס פקד על אנשי הצוות להיחלץ מהטנק הבוער, והוא עצמו קפץ ממנו למשוכת הצבר והתגלגל בעפר לכבות את בגדיו. כאשר קם היה בשרוולים ובמכנסיים קצרים. אותה עת השמידה פלוגתו חלק מהטנקים המצריים שהיו ממזרח לכפר.

סרן עמוס ראה את הזחל של סא“ל שאול יפה, ששימש כמלווה לסא”ל אורי, שיוכל להחליפו למקרה צורך. עלה על הזחל וזה הביאו לאחת ממחלקות הפלוגה. שם עלה על פאטון אחר והמשיך בלחימה עד שנכבש כפר שאן וטוהר.

פלוגתו של סרן דני הגשימה גם היא את חלקה הראשון בתוכנית. תחילה איבטחה את האגף הדרומי של כוח החסימה ואחר כך עלתה על מוצבי הארטילריה שהוקצו לה, במקביל לפלוגתו של סרן עמוס. אחר כך קיבל סרן דני פקודה מהמג“ד סא”ל אורי לעלות על תוואי הכביש ההרוס ולהתקדם צפונה. פקודה זו באה לאחר שפלוגת עין־גיל איבדה את צ/1. סא"ל אורי הטיל על פלוגתו של סרן דני למלא את מקומה ולהוביל את הצנחנים של צ/1 ליעדיהם. אולם גורל המלחמה רצה אחרת, וגם פלוגתו של סרן דני איבדה את צ/1.

תחילה התנהל הכול כשורה. פלוגתו של סרן דני התקדמה צפונה על התוואי והצנחנים אחריה בזחליהם. כאשר נראו עמודי העשן שהעלתה פלוגתו של עין־גיל מהסטלינים, קרב מפקד הגדוד טיבי אל הפאטון של סרן דני וצילם במצלמתו את הסטלינים העולים באש. הוא שאל היכן אל“מ רפול. דני השיב כי אל”מ רפול פנה עם חבורת הפיקוד שלו מערבה.

בהתקדמותה של פלוגת הפאטונים צפונה, על תוואי הכביש ההרוס, נגלו לה כלי רכב, משאיות ונגמ“שים וכוחות חי”ר.

“תחנות דני: כאן דני. אחד ושניים איתי בחיפוי, שלושה ומשנה התקפה על היעד. אש. סוף.”

המתחם החטיבתי היה שוקק חי“ר, נגמ”שים, משאיות גוררות תותחים ותותחים נגד טנקים. שתי המחלקות הראשונות פגעו תחילה בתותחים נגד טנקים, וכשלושים מהם התעופפו באוויר במכות האש הראשונות. הפאטונים עלו על היעד מצד הממד הצר שלו והחלו לקפלו. החיילים המצרים פתחו במנוסה. הפאטונים המטירו אש ממקלעיהם ומתותחיהם. כאשר נראָה לדני כי הושמד היעד, שבר שמאלה לכיוון שנראה לו ככיוון צומת רפיח. כך אבד לו תוואי הכביש ההרוס. את זה קשה היה למצוא מחדש בים החולות השקערורי והמכוסה עצי קיקיון. כך גם איבד את צ/1 שנע מאחוריו בריחוק, כי הזחלים נסעו באיטיות ובקושי בחולות העמוקים. כפי שאירע פעמים אחדות, התאוששו המצרים מההלם הראשון של הטנקים. לאחר שחלפו ועברו הפאטונים של דני, חזרו לעמדותיהם והיו מוכנים להקביל את פני הצנחנים של צ/1. אלה לא הפיקו את מלוא התועלת מהפאטונים. למצרים נמצא גם מפקד נועז, קצין האג“ם החטיבתי, שתפס את מקומו של המח”ט שברח. לצ/1 נכונו קרבות קשים, ללא טנקים ובניתוק מיתר יחידות כוחו של אל"מ רפול.

פלוגתו של סרן דני נעה לכיוון צפון־מערב ועלתה על גבעה, לצורך תצפית. בשטח הגלי, הנראה כים חול רוגש, לא ראה דני דבר. הוא הרים דגל לסמן המשך ההתקדמות וירד לשטח מישורי כלשהו, ולפתע ראה בטווח בין 800 לאלף מטר שני טי/34, אס־יו/100 אחד ושני תותחים נגד טנקים שצוותיהם הסבו אותם כלפי הפלוגה. היו אלה תותחים נגררים מופנים לצפון וצוותיהם הסבו אותם ביצוליהם לעבר פלוגתו של סרן דני. הפלוגה מנתה עתה תשעה פאטונים. סרן דני פגע בטי/34, ומפקד מחלקה סלע פגע באס־יו/100. בפגז נוסף פגע סרן דני בשני תותחי הנ“ט. חלקם של צוותיהם נהרג וחלקם ברח. חלק מהפלוגה כבר נע הלאה לקרב עם כוחות אויב שנגלו בחזית, נגמ”שים, תותחים נגד טנקים ועוד אס־יו/100. אבל מנועו של הפאטון של סרן דני דומם.

“נהג, הנע,” אמר סרן דני לנהגו.

“לא מסוגל להניע, המפקד.”

אותו רגע חש סרן דני בלהבה החולפת מעל ראשו, באה מאחור. הפגז נפל והתפוצץ לפניו. מישהו יורה בו מאחור.

“נהג, הנע!” אמר סרן דני בחירוק שיניים.

“המנוע לא נדלק, המפקד.” באפרכסותיו שמע סרן דני את מפקד מחלקת הסיירים של הצנחנים שנלווה אליו קורא לו, “דני, דני, כבדים־כבדים יורים עליך מאחור. דני אני חוזר, דני, כבדים־כבדים יורים עליך מאחור.”

דני הפנה את ראשו לאחור וראה שני טנקים בוערים. מפקד טנק אחד היה מוטל על הצריחון. טנק שלישי נראה משותק, אבל לא בער. גם בו נראה מפקד הטנק שוכב על הצריח. שלושת הטנקים היו בריחוק 150 מטר מסרן דני וכבר חשב, “נו, מה טוב. עוד שלושה הלכו,” כשלפתע הלמה בו ההכרה כי אלה שלושה פאטונים שלו. מפקד הטנק בטנק השותק היה סג"מ עמי גורן וזה שעל הפאטון הבוער היה יוסי מילוא. בטנק השלישי לא נראה צוות.

דני רגז על עצמו על שקודם דיבר אל הנהג בקול עצבני. הפעם אמר בקול שקט ומאופק, “נהג, הנע מטען עזר.”

לרווחתו שמע את טרטור מטען העזר.

“נהג, הנע מנוע ראשי.”

נשמעו התפוצצויות הדלק בתא השריפה, תחילה ללא קצב ואחר כך במחרוזת קצובה. סרן דני קרא לפלוגתו לאחור, לצאת מהשטח המישורי והחשוף.

“נהג, עכשיו מהר לאחור.”

תוך ירי לפנים נסעו הפאטונים בהילוך אחורי. שכן בחזית פעלו עתה תותחים נגד טנקים. מאחור היה זה טי/34 שירה ממסתור. אולם גם דבר זה נודע לסרן דני לאחר הקרב. בשלב זה לא ראה סביבו אויב. הוא הכניס את ששת הפאטונים לתוך גיאון, כמאתיים מטר על מאתיים, ובו תפס עמדות אש לכיוון אויב לא־נראה מאחור ועמדות אש לכיוון תותחי הנ"ט, שעל מקומם ידע. בגיא הפנה דני את הטנק לאחור ועלה לעמדת אש כלפי העורף, ואז נגלו לו חמישה טנקים מצריים בעמדות אש בקו הרכס של גבעת חול, קולעים לעברו.

הציב דני שני פאטונים בעמדות אש לחזית, לכיוון תותחי הנ"ט, וארבעה פאטונים לאחור. הטווח לפנים היה בין 900 ל־1,200 מטר, ולאחור בין 1,200 ל־1,500 מטר. חמישה סטלינים נגלו לארבעת הפאטונים שפנו לאחור. מהירות האש ודיוקה הכריעו. דני פגע בסטלין הימני הקיצון, שהיה גלוי, וזה נדלק בעשן צהוב סמיך. דני סבר כי מפקד הסטלין הטיל רימון עשן צהוב. תוך שניות אחדות דלקו חמישה סטלינים. אולם סטלינים אחרים מיהרו ככל שיכלו לכתר את ששת הפאטונים הנצורים בגיאון, ותפסו עמדות רחוקות וטובות יותר משל קודמיהם. מוצב מצרי סמוך החל להפגיז את הפאטונים במרגמות כבדות. שני הפאטונים בחזית הגיאון ניהלו קרב אש, כשהם מחליפים פעם בפעם את עמדות הירי שלהם, ומנעו את הסטלינים מאיגוף הפלוגה. הקרב החל להתמשך, כשהוא מתנהל בחילופי יריות מדודות ומחושבות, כשכל צד מנסה לתמרן ולהגיע לעמדות אש טובות יותר. אבל כוחה של פלוגתו של דני החל לכלות.

סמל גרשון בא ברגל משלושת הפאטונים שנפגעו ראשונים, עלה על סיפון הפאטון של דני והודיע לו כי שני פאטונים התפוצצו על תחמושתם והפאטון השלישי נפגע בצריח וכל מערכת הירי שלו נהרסה וכי מפקד המחלקה עמי גורן נהרג בצריח.

“כמה הרוגים?” “ארבעה, המפקד.”

'פצועים?"

“שלושה, המפקד.”

“מה עם המנוע של הפאטון שנפגע בצריח?”

“עובד, המפקד.”

“קח את עמי, כסה אותו בשמיכה, קשור לאלונקה, העמס אותו על הטנק והבא אותו הנה עם הפצועים ועם אלה שיושבים שם בצד.” דני רשם בראשו לטוב כי חמישה ניצולים משלושת הפאטונים ישבו בשקט, נשקם בידיהם, ולא נבהלו. מחכים היו לפקודות.

הסמל גרשון חזר ברגל לטנק שלו, קשר את מפקדו לאלונקה והניחה על סיפון הפאטון, התניע אותו, אסף את הפצועים ואת הניצולים והביא את הפאטון שאיבד את כוח האש שלו, לגיאון. דני ערך מפקד של הפאטונים הכשירים שלו.

הפאטון הסמל, שהיה באגף ימין של הפלוגה, דיווח לדני שאין לו צידוד ואינו יכול לכוון למטרה. דני העביר אותו לאגף שמאל והורה לו להיות טנק תובה. הוא כיוון את נהג הפאטון לעמדת אש והחל לכוון את תותח הטנק על ידי הפניית הטנק כולו. “שמאלה, קצת יותר שמאלה,” אמר, והנהג הפעיל רק את שרשרת שמאל של הטנק. צוות הפאטון יצא מהטנק ודחף את התותח בידיו כדי לשימו “על”, ואז הכריז התותחן כי הסטלין בכוונת התותח. “אש!” קרא הסמל, והסטלין באגף השמאלי נדלק.

“המפקד,” אמר הסמל, “עכשיו התקלקלה לי מערכת ההגבהה. אני לא יכול להגביה.”

״רד מהטנק וטפל עם הצוות שלך בפצועים," אמר דני. כך קיבלו הפצועים את הטיפול הראשון. אבל נותרו לפלוגה רק חמישה פאטונים יורים. לאחר מאמץ רב בחיפוש המג“ד בקשר הצליח דני להתקשר עם המג”ד סא“ל אורי ולדווח לו על מצבו. סא”ל אורי ירד מזחל הפיקוד ונכנס לפאטון כדי ללחום בעצמו. הוא חבר עם פלוגתו של סרן עמוס, לאחר הקרב בכפר שאן.

“אנסה להגיע אליך,” אמר המג“ד ברדיו. הוסכם שדני יסמן עצמו לזיהוי ברימון עשן צבעוני. המג”ד אמר כי יבוא לעזרו עם פלוגתו של עמוס. אבל הזמן נקף והמג"ד לא בא. המצרים ביקשו לנצל את יתרונם הכמותי והטופוגרפי והחלו לנסות לסגור על טרפם, כשהם מתקדמים עקב בצד אגודל, כמו לרשותם כל הזמן שבעולם.

החל דני להנחות כל טנק, כדי שגם יוכל להגן על אגפיו וגם להשמיד את האויב. “שניים, נוע לשמאל. אני מזהה תנועה על הרכס, אלפיים משמאלנו. בדוק ופתח באש.” צוות הפאטון בדק, דייק בכיוון, ירה והעלה סטלין באש.

“דני, כאן משנה. אני מזהה תנועה חשודה בין הדקלים, פותח באש, סוף.” ירייה, אבל היה זה נגמ"ש שעלה באש, לא סטלין. דני מהרהר במצבו ומגיע למסקנה כי ייתכן שאויבו היותר חמור יהיה המחסור בדלק. המצרים יכולים להשאירו במצבו עד שיאזל לו הדלק ואז יהיה בידיהם כמשחק ילדים. הוא מחליט על תורנות דלק. לפקודתו מדומם את מנועו כל פאטון עד לפקודתו להתניע. כך הוא חוסך דלק וגם כוננות. אבל כאשר הוא פוקד על פאטון שדומם בתורו להתניע, פורצת דליקה והפאטון מתחיל לבעור.

“דומם מיד!” פקד סרן דני ברדיו.

צוות הפאטון דומם את המנוע וקפץ מהטנק כדי לכבותו במטפים ובאת חפירה בעפר. הצוות גבר על האש וחזר לפאטון, מחכה לפקודות. חשש דני שאירעה תקלה במערכת ההצתה של הפאטון והוא יידלק מחדש בהתנעה נוספת. הורה לצבור מטפים מפאטונים שכנים ולהעמידם הכן ליד הפאטון הדומם. לפי שעה אין להתניעו. אולם לאחר ארבעים וחמש דקות היטיבו המצרים את עמדותיהם לגבי הפאטון הדומם וקרבו אליו פגיעותיהם. המצרים תפסו עמדות אש טובות לגביו. הכרח היה להחליף את עמדתו של הפאטון.

“התנע ונוע מהר לאחור,” פקד סרן דני.

הנהג התניע ושוב פרצה דליקה בפאטון. הפעם אחזה האש גם ברשת ההסוואה. שוב יצא הצוות מהטנק והפעיל מטפים רבים, אבל האש לא כבתה. הורה דני לשני פאטונים שכנים לחוש לעזרה. ניסו הצוותים לכבות את האש בעפר שזרקו באתי חפירה. לשווא. האש כבר אחזה בגומי הזחלים, במנוע ובתמסורת, ולא היתה שום אפשרות לכבותה.

“נטשו את הטנק,” פקד סרן דני. אבל הצוות חזר לצריח הטנק הבוער, הוציא מתוכו את כלי הנשק של הצוות, את המכשירים האופטיים שלו ואביזרים אחרים. בסוף רחק הצוות מהפאטון והוא היה למאכולת אש. רק אחר כך הוברר כי לא היתה זו תקלה במערכת ההצתה. המצרים פגעו בפגז של מטען חלול בתחתית הפאטון מאחור, ליד צינוריות הדלק. בהתנעה הצית הניצוץ את הדלק שדלף, וזה הבעיר את הפאטון.

מהלכי הכוח של אל״מ רפול באגף הדרומי של צומת רפיח ביום ב', 5 ביוני 1967

עתה נותרו לפלוגה רק ארבעה פאטונים תקינים. אבל כעבור עת קצרה שמע דני את עמוס מודיע לו בקשר כי הוא נע לכיוון הצומת ומבקשו להזדהות ברימוני עשן. הטיל דני רימוני עשן צבעוני, אבל העשן נצמד לפני הקרקע ולא היתמר. ירה דני רקטות. הוא המתין לעמוס. בינתיים התעצמה הפגזת המרגמות הכבדות עליו ומלאי הדלק שלו הלך ואזל.

 

פרק עשרים ושבעה: הבקעה ראשונה בג’ירדי    🔗

בחבורת הפיקוד של האלוף טל נתקדרה תמונת קרב ההבקעה של צומת רפיח. המצרים גילו יוזמה באגף הדרומי של הצומת, והטילו לתוכו גדוד סטלינים. פלוגות הפאטונים אולצו ללחום בסטלינים ונותקו מגדוד הצנחנים צ/1, תחילה פלוגתו של עין־גיל ולאחריה פלוגתו של דני.

עד הצהריים לא נראה המצב חמור. אמנם נאחז צ/1 בקצהו של המתחם החטיבתי, לאחר שאיבד זחלים אחדים בחולות העמוקים במסע ההתקרבות שלו. צ/1 נלחם ללא טנקים בכוח מצרי מחופר ומצויד בנשק רב נגד טנקים. זחלי הצנחנים נפגעו בתותחים נגד הטנקים ואיבדו אבדות חמורות. אף על פי כן הסתערו הצנחנים, ובקרב פנים אל פנים הכריעו את יריביהם העדיפים. הגיע שלב שבו נראה להם כמו כבשו את כל המתחם החטיבתי שהיה היעד שלהם. גם החלו לרכז את פצועיהם ליד בית בודד. כאן איים עליהם סטלין 3, שנע לעבר הפצועים כשפצצות הבזוקה של הצנחן אבי הנורות לעברו אינן גורמות לו שום נזק, גם לא מטווח 150 מטר. לסטלין שריון עבה מאוד. הסטלין איים לרמוס בשרשרותיו את תחנת איסוף הפצועים והנה פתח נהג הסטלין את המדף כדי להיטיב לראות. אז ראה הצנחן דובי הזדמנות שאינה חוזרת. לפני כן היה צופה מאוכזב, כאשר שתי פצצות הבזוקה של אבי לא הזיקו לסטלין. עתה כיוון את הררנ"ט שלו (רובה־רימון־נגד־טנקים) לפתח הנהג, וכשקרב אליו זה והגיע לארבעים מטר ממנו, ירה את הרימון. הרימון נגד טנקים חדר לפתח הנהג והתפוצץ, ומתא הנהג עלתה להבה. תחמושת הסטלין התלקחה והתפוצצה. שני אנשי צוות מצרים נהרגו בתוך הטנק ושניים קפצו מתוכו אחוזי להבות. אחרי זה השתרר שקט יחסי והצנחנים החלו לטפל בפצועיהם, רבים מהם כוויים מהזחלים שנפגעו בתותחים נגד טנקים של המצרים.

בשעה 12:36 נראָה לאל"מ רפול כי מגשים כוחו את משימותיו בצורה המניחה את הדעת והוא קרא ברדיו לאלוף טל, “טירה, כאן זברה. אני מגיש מתנה לאוגדה, סטלין אחד פגוע ועוד אחד כמעט שלם. עשרה כלים של האויב בוערים.”

היתה זו הידיעה הראשונה שקיבל טל על תוצאות הקרבות של עין־גיל ושל דני עם הסטלינים והוא היה נרגש מאוד.

“זברה, כאן טירה. אני מנשק אותך.”

“טירה, כאן זברה. אני ממשיך במשימה.”

בשעה 12:57 פקד האלוף טל על אל“מ מן לנוע עם מ' לעבר הציר שלו, המקביל לכביש אל־עריש, שבו היה צריך להגיע לעורף אל־עריש וגם להיות מוכן לתקוף בלילה, אם יהיה צורך, את מעבר הג’ירדי. ב־13:07 נראה היה למפקדת האוגדה כי קרוב אל”מ רפול לסיים את משימתו, וחדר המלחמה של האוגדה הבריק לאלוף פיקוד הדרום, “שתי חטיבות אויב במערך של אל”מ רפול עומדות להיגמר."

אבל שלוש דקות אחר כך נודע לאוגדה על קרבותיו הקשים של סרן עמוס בכפר שאן, שבו ניהל קרב שריון בשריון עם טי/34, והאלוף טל פקד על אל“מ שמואל, שהגיע לשייח' זוויד, “לאל”מ רפול יש קרב רציני על כביש אל־עריש, ליד כפר שאן, נוע לעזרתו.”

אך תוך דקות אחדות הכריעו מג“ד ת/01 סא”ל אורי וסרן עמוס את הקרב בכפר שאן וחברו זה עם זה. האלוף טל ביטל את פקודתו לאל“מ שמואל, אבל שיחרר את גדוד החרמ”ש של ש' מהגנתו על כרם שלום והפנה אותו לטיהור מוצבי רפיח בעורף. גדוד החרמ"ש נע לעבר צומת רפיח מכיוון כרם שלום, כשעמו נעים כלי הנדסה כבדים, המפנים דרכים בשדות המוקשים הנרחבים סביב הצומת.

ב־13:30 נראה המצב משביע רצון במפקדת האוגדה, והאלוף טל תחם את הגזרות בין ש' לצ' ואסר על ש' לעבור דרומה מכביש אל־עריש. עם זאת עלה בלב האלוף טל ספק אם הוכרע קרב ההבקעה על צומת רפיח. נראה לו שהאגף הדרומי של הצומת עודו מתנגד התנגדות קשה, והוא עיין באפשרות להטיל את מ' לקרב הצומת. אבל אל"מ רפול, שניהג ודחף בכוחו כאשד, הודיע כי מרכז הוא את כל כוחו למכה אחרונה שתשבור את התנגדות המצרים באגף הדרומי של הצומת.

ב־13:51 נדמה לאלוף טל שאל"מ רפול סיים את משימתו והכריע את האגף הדרומי, שכן צ/1 הודיע שהמתחם החטיבתי בידיו וכי הוא מתארגן. אלא שכאן החלה התמונה להשתנות במהירות.

ב־14:05 קרא אל"מ רפול לאלוף טל, “טירה, כאן זברה. נתקלתי בכוחות אויב גדולים. אני מנהל קרב קשה עם חבורת הפיקוד שלי. אני מבקש סיוע.” המיקרופון נשאר פתוח לרעש.

במקלט הרדיו שלו שמע האלוף טל את קולות הקרב של חבורת הפיקוד של אל“מ רפול. הוא החזיק ביד אחת את המיקרופון ובידו האחרת ירה מהעוזי שלו באויב. קולו של אל”מ רפול היה צונן כקרח, אולם גם ללא קולות הקרב ברדיו היה ניסוח הודעתו מרעיש למדי. כי ידע טל שלוחם נועז ומנוסה כרפול לא יכנה קרב קשה ולא יבקש סיוע אלא אם הגיע לקצה היכולת של הכוחות שלרשותו. האלוף טל חש כי טרם הוכרע קרב ההכרעה בצומת. נראה לו שהמצרים אוספים כוח להטות את גורל קרב ההבקעה. אם האגף הדרומי של צומת רפיח בידיהם, הרי שהצומת כולו בידיהם, ואז ש‘, ששני גדודים שלה בשייח’ זוויד ובתכונה לתנועה לג’ירדי, מנותקת. לא יהיה אפשר לדחוף לה דרגים, את הדלק ואת התחמושת. ש' עלולה למצוא עצמה במלכודת קטלנית, בין הסדן המצרי, שעודו מחזיק בצומת, לפטיש המצרי העלול לבוא בצורה של תגבורות מאל־עריש.

לפי תוכניתו היה רפול צריך לנוע עם פלוגת עין־גיל והיא היתה צריכה לשמש לו עתודה, לאחר שתוביל את צ/1. רפול הגשים את תוכניתו גם לאחר שנלחמה פלוגת עין־גיל בסטלינים וסטתה מדרכה בתוכנית. בזחלים המעטים של חבורת הפיקוד שלו עלה רפול על מוצב מצרי שלפי התוכנית היה צריך לכובשו בכוחות גדולים יותר. הכוחות המצריים במתחם ש־צ/1 נאחז רק בקצהו החלו להתארגן ולהשיב מלחמה חזקה.

החרדה לרפול ולאנשיו נוספה לתחושתו של טל כי גורל המערכה של היום הראשון מוטל על הכף. הוא פקד על שלושה גדודים לרוץ לצומת, ומי שיגיע ראשון יכריע את המערכה: גדוד החרמ“ש של ש', אחד מגדודיו של אל”מ שמואל (משייח' זוויד) וגדוד החרמ"ש של מ'.

האלוף טל הודיע על כל מהלכיו לאל"מ רפול, וזה, הנלחם בעוזי שבידו, מטיל רימונים לתעלות האויב ופוקד על יחידותיו הרחוקות והקרובות, מנומס כמו היה בטרקלין.

14:35. “זברה, כאן טירה. תקבל סיוע ארטילרי וגם כוח משנה לעזרה. עבור.”

“טירה, כאן זברה.” הפסקה. נשמעים צרורות עוזי. “סליחה. רציתי לומר לך תודה רבה. עבור.”

“זברה, כאן טירה. אני שולח לך את גדוד החרמ”ש של ש'. מבקיע אליך דרך הצומת, עבור."

“טירה, כאן זברה. תודה רבה. עבור.”

האלוף טל פוקד על אל“מ שמואל להחזיר אחד מגדודיו לצומת. אל”מ שמואל מודיע כי הוא עצמו חוזר עם ש/14.

14:38. “זברה, כאן טירה. אני נותן לך עכשיו סיוע ארטילרי מהעורף. עבור.”

שהייה.

“טירה, כאן זברה. תודה על הסיוע היעיל. עבור.”

“זברה, כאן טירה, וגדוד ש/14 חוזר אליך משייח' זוויד ויגיע אליך מהעורף. עבור.”

“טירה, כאן זברה. באמת, תודה רבה. סליחה…”

כאשר דיבר רפול שמע האלוף טל באוזניות את קרב חבורת הפיקוד של רפול בכוחות מצריים עדיפים התוקפים אותו.

ב־14:40 סיים המג“ד סא”ל אורי את מלחמת השריון בשריון שלו ליד כפר שאן והודיע כי הוא חוזר לכיוון הצומת עם פלוגתו של סרן עמוס כץ. ב־14:42 דיווח על כך קצין המבצעים האוגדתי קלמן לאלוף טל. מיד הודיע טל לרפול כי סא“ל אורי עם פאטונים נעים לכיוון הצומת. סא”ל קלמן מתאם את התנועות של סא"ל אורי עם תנועות ש/14 כדי שלא יטעו ויראו זה בזה אויבים.

אל“מ רפול רואה בפאטונים של סא”ל אורי, הנתונים תחת פיקודו, עזרה עיקרית, והוא מתחיל לכוונם אליו.

ב־14:46 הודיע אורי לרפול כי הוא נע מזרחה, אבל אינו מזהה את חבורת הפיקוד של רפול. אורי היה קילומטר אחד ממזרח לכפר שאן וכשש מאות מטר מדרום לכביש אל־עריש. רפול ניווט את הפאטונים אליו, כשני ק"מ מדרום לצומת.

בטרם חברו אל“מ רפול וסא”ל אורי חשה פלוגתו של עמוס לעזרת הפלוגה הנצורה של דני. עמוס ראה את הרקטות שירה דני, וזה ראה את תשעת הפאטונים הדוהרים לעזרתו. הוא הזהיר את עמוס כי באגף ימין שלו, בטווח 1,500 מטר, נמצאים טנקי אויב שאין הוא, דני, מסוגל להשמיד, כי נסתרים הם בשטח מת לגביו. עמוס פנה ימינה, הפתיע את הטנקים המצריים באגף, והשמיד שבעה, מהם שני סטלינים. בכך הושלמה השמדתו של גדוד סטלינים/3 באגף הדרומי של צומת רפיח. הפגזת המרגמות על פלוגתו של דני, מדרום, התעצמה ממש ברגע שחמשת הפאטונים המסוגלים לנסוע נעו בשדרה לשמאלה של שדרת תשעת הפאטונים של עמוס.

ב־15:36 החל אל“מ רפול לתקוף עם סא”ל אורי, סרן דני וסרן עמוס, בסך הכול חמישה עשר פאטונים וזחלי פיקוד של חבורתו של אל"מ רפול, את הצומת עצמו, כשהכוח חוזר בכיוון הפוך על קטע ממסלולה של ש'. ממערב ירד לדרום ובכך הובטחה ההכרעה במאבק על הצומת.

תנופתו של אל“מ רפול נראתה כמסיימת את המערכה באגף הדרומי, והוא נתן את דעתו לפינוי הפצועים, ובראש ובראשונה של צ/1, החונה כארבעה ק”מ דרומה. אל"מ רפול ביקש מהאלוף טל פינוי אווירי של הפצועים וזה הובטח לו מיד.

ב־14:30 דילגה חבורת הפיקוד של האלוף טל אל הצומת. על חבורת הפיקוד ירדה הפגזת מרגמות ואיש לא הבין מהיכן היא באה, בעיקר כשנמשכה ההפגזה גם לאחר שהודיע אל“מ רפול, ב־16:01, “הצומת בידי!” האלוף טל לא ידע כי פלוגתו של דני היתה נתונה להפגזה מדרום, ולא יכול לשער כי בדרום האגף הדרומי עדיין פועלים כוחות מצריים בהתנגדות עיקשת. עד כדי כך היה האלוף משוכנע כי הוכרע הקרב, שפקד על ראש המטה שלו אל”מ הרצל, להורות ב־15:45 לאל“מ שמואל לפנות ולחזור לתנופתו מערבה, מאחר שכבר אין עזרתו דרושה לאל”מ רפול.

קיומו של מתחם מצרי עיקש ולוחם הוחוור לאל“מ רפול ולאלוף טל בגלל הקושי לפנות את הפצועים של צ/1. ב־15:51 ניסה הליקופטר ישראלי גדול לנחות אצל צ/1, ארבעה ק”מ מדרום לצומת, ולא יכול. נורתה עליו אש חזקה. אז גם הובן מקורה של ההפגזה, תחילה על פלוגתו של סרן דני ואחר כך על חבורת הפיקוד של האלוף טל באזור הצומת. נראָה שכוח מצרי חוצץ בין צ/1 ליתר כוחו של אל"מ רפול, על תוואי הכביש ההרוס מדרום לצומת. כוח חוצץ זה גמר אומר ללחום עד הכדור האחרון. צ/1 לא יכול לגבור עליו בכוחות עצמו, ואבדותיו הלכו ורבו.

הידיעה על מות בן אחיו, מפקד פלוגת הצנחנים סרן גיורא איתן בכפר שאן, ריגשה מאוד את אל“מ רפול, אף כי לא ניכר הדבר בחזותו. כאשר חוור לו מצבו של צ/1 וכי אין אפשרות לפנות את פצועיו מהאוויר, החליט לחוש לעזרת גדודו. הוא הורה לסא”ל אורי להפנות את הפאטונים דרומה, לשבירת המתחם המצרי האחרון. הוא עצמו, אמר, יהיה טען־קשר של סא"ל אורי.

“בן אחי נהרג,” אמר אל“מ רפול לסא”ל אורי, “ו־צ/1 במצב קשה. מוכרחים להציל את צ/1.” לשון זו של פקודה נבעה מכך שסא“ל אורי טען כי הפאטונים שלו כבר אינם מסוגלים לקרב, מאחר שהם נוסעים בטיפת הדלק האחרונה שלהם ובטנם כמעט ריקה מתחמושת. בגלל המאבק על הצומת לא היה אפשר להניע את הדרגים אל הכוחות הלוחמים. אבל לשמע דבריו אלה של אל”מ רפול פקד סא"ל אורי על הפאטונים להתאזר למאמץ אחרון. שנים־עשר פאטונים בלבד היו מסוגלים לצאת למסע הקרב האחרון שלהם לאותו יום.

היום פנה, ולהולכים דרומה האפיר. רק ברום עמודי האבק שהעלו הפאטונים הראשונים בשדרה ריצדו קרניה האדומות של השמש השוקעת.

הפאטונים נפרשו ונעו דרומה עד שגילו את המתחם החטיבתי שירה עליהם. מפקד צ/1 סימן את מקומו, מאחורי המתחם, ברקטות. הפאטונים נעו על המתחם המצרי עד שהגיעו לטווח 600 מטר מהיעד העיקרי והחלו להשמיד מטרות־נקודה, טנקים, תותחים נגד טנקים, מרגמות, משאיות, נגמ"שים. הפאטונים צוּוו לחסוך בתחמושת, כי לאחדים היו בתחילת הקרב רק חמישה פגזים. חשכה ירדה על המדבר. אבל ריכוזי תחמושת מצריים שנפגעו החלו לבעור, להתפוצץ בזיקוקים ולהאיר את המתחם. בהדרגה כוסה המתחם מדורות של כלים מצריים בוערים. הפאטונים שתחמושתם אזלה לחמו בציפורניהם. בשרשרותיהם עברו ודרסו ציוד ולוחמים מצריים.

ב־19:15 שתק המתחם המצרי, והפאטונים חברו עם צ/1. הוחל בפינוי הפצועים בהליקופטר, שנחת לאור אבוקות. פצועים שהמתינו בסבלנות ובדומייה משעות הבוקר הוטסו לבתי חולים בישראל.

לפאטונים לא נותר דלק, ולאלה שנותרה תחמושת היו שלושה פגזים בלבד. כאשר ערכו המפקדים את מִפקדיהם הוברר כי לסא“ל אורי אבדו ארבעה־עשר הרוגים ולאל”מ רפול שלושים. ארבעים פצועים היו לצ'.

המפקד המצרי במתחם הדרומי נשבה. היה זה קצין אג"ם של החטיבה שתפס את הפיקוד לאחר שברח מפקד החטיבה. שנתיים וחצי לחם עם הצבא המצרי בתימן ולפני כן אומן באקדמיה הרוסית בפרונזה.

בינתיים הגיע גדוד החרמ“ש של ש' לצומת והחל לטהר את המוצבים. עתה אפשר היה לדחוף את הדרגים לכוחותיו של אל”מ רפול ולאלה של ש', שראשוני הצנטוריונים שלה הגיעו לאל־עריש בשעה 16:00.

תנועתו של גדוד החרמ"ש של ש' לעבר הצומת היתה איטית, כי היה עליו לפנות שדות מוקשים, וכאשר יצר את מגעו עם הצומת טרם נפלה בו ההכרעה. שני פאטונים שלו נפגעו והתלקחו.

* * *

ב־15:45 העביר אל“מ הרצל את פקודת האלוף טל לאל”מ שמואל שכבר אין עזרתו דרושה לצ' וכי עליו לפנות ולחזור אל כוחותיו. בשעה 16:00 הגיע סא“ל פינקו עם ש/10 למבואות אל־עריש, דקה אחת בטרם הכריז אל”מ רפול, “צומת רפיח בידי!”

ש' היתה פרושׂה על 40 ק“מ, מגדוד החרמ”ש בצומת רפיח עד ש/10 במבואות אל־עריש, וכרסי הטנקים באל־עריש כמעט ריקים מדלק ותחמושת. ריכוז כוחות מצרי להתקפת נגד באל־עריש עלול היה להמיט על ש/10 רעה רבה, אם לא יחושו אליו יתר יחידות החטיבה ודרגי האספקה שלה. אל“מ שמואל פקד על אהוד לעבור מהר את הג’ירדי ולהתחבר עם ש/10 באל־עריש. אהוד הוביל את הפאטונים שלו במלוא המהירות. בינתיים עסק אל”מ שמואל בהחשת הדרגים דרך הצומת לעבר יחידותיו, בשייח' זוויד ומערבה ממנה. הוא עצמו מיהר בג’יפ ליחידותיו הקדומניות. הוא השיג את הטנקים של ש/14, ובשייח' זוויד ראה את הפאטונים של עין־גיל, עדיין ממתינים לפקודות.

“רוצים להילחם?” שאל אל"מ שמואל את עין־גיל.

״כן, המפקד."

“אז הצטרפו אלי, לפאטונים של ש/14.”

“בלי הסכמת המג”ד, המפקד?"

הקשר עם ת/01 לא פעל כדבעי, וסגנו של סא"ל אורי לא ידע להשיב תשובה ברורה. עין־גיל הלך אחרי לבו והצטרף לש' ותפס מקום בשדרת הפאטונים של אהוד הממהרת אל הג’ירדי.

עת קצרה לפני כן הביא ג’יפ את סגן מפקד גדוד ש/10 רס“ן אלי גלובוס לשייח' זוויד, פצוע בראשו. במפקדת דיוויזיה 7 המצרית היתה יחידת חיל רפואה ובה רופא מצרי. אליו הביאו את רס”ן גלובוס, כשעוד טיפל בפצועים מצרים. הרופא המצרי השכיב את רס“ן גלובוס על שולחן ניתוחים, פיתח את בגדיו והתיר את שרוכיו ועשה לו עירוי דם, מאמץ אחרון להצילו, לאחר שהודיע כי מעטים הסיכויים. אל”מ שמואל פרץ לאוהל הרפואה ובידו תת מקלע תומי שלו, כי במסעו בג’יפ נתקל בחיילים מצרים שירו עליו. כאשר נכנס לאוהל כבר מצא את גלובוס מת. רגע לפני כן מת. אל“מ שמואל הביט רגע ארוך בפקודו, שבטנו היתה חשופה. הכדור שחדר לראשו של רס”ן גלובוס נקב פתח צר מאוד במצחו, ללא דם. קשה היה להאמין שמת. אל“מ שמואל התנער, טפח פעמיים בכף ידו על בטנו החשופה של רס”ן גלובוס, כמי שטופח טפיחת ידידות לרע חי שעמו יתראה בקרוב, ויצא מהאוהל. עלה על ג’יפ ודלק אחרי יחידותיו. בג’יפ בודד, לא מלוּוה, במהירות 100 קמ"ש, נסע אל הג’ירדי.

מתחם הג’ירדי הוא מעבר צר בין גבעות חול שאינן צליחות לרכב. הכביש מתעקל ארבעה־עשר ק“מ עד למבואות אל־עריש. בשלושה מקומות הקימו המצרים מוצבים משוכללים, שלושתם במצרים של ים החוליות. האחרון כשישה ק”מ לפני אל־עריש. המעבר הצר והנשלט קרוי בפי ישראלים ג’ירדי, על שם אחד ממצריו. ב־1956 עברה בו חטיבתו המשוריינת של האלוף חיים בר־לב. שמו של הג’ירדי הטיל מורא. גם ב־1956 נראה כבלתי עביר. מה גם שמאז שיכללו המצרים וביצרו את המעבר הנשלט בתעלות בטון, בבונקרים, בעמדות מקלעים ותותחים נגד טנקים עם כיסוי־על וציידוהו בטנקים ובתותחים נגד טנקים לרוב.

על כן, כאשר הודיע פינקו למפקדת האוגדה כי עבר את הג’ירדי והגיע לאל־עריש, חשבוהו תחילה למהתל. ואחר כך היו משוכנעים שטעה במפה והוא מתכוון לשייח' זוויד. אבל פינקו לא יכול לטעות במפה, כי לא היתה לו מפה.

פינקו ועמו רק 17 צנטוריונים ושני פאטונים נע במהירות לעבר הג’ירדי כשחזקה עליו פקודתו של אל“מ שמואל לא להסתבך בקרבות קשים ובאבדות. רס”ן שמאי קפלן הוביל את השדרה הנעה במהירות, כששתי כפות ידיו חבושות והוא חיוור מאובדן דם. אחרי פלוגתו של שמאי, שבתוכה נעה גם חבורת הפיקוד של פינקו על זחלים, נע צוות הסיור של סגן אלי ועמו שני פאטונים, ואחריהם פלוגתו של סרן אהרון. בזו נע גם סגן מוניץ שעינו נשפכה.

כשקרבו לג’ירדי פקד פינקו על כוחו לירות ארגז אש לכל הכיוונים. שמאי ראה טנקים מצריים בצפיפות רבה משני צדי הכביש, חפורים באדמה בעמדות אש כשתותחיהם מכוונים לפתחו הצר של המעבר. תותחים נגד טנקים ניצבו בסוללות מוסווים תחת רשתות, מרגמות מטוּוחות מראש על הכביש הוצבו בעמדות נסתרות בגבעות, ועמדות של מקלעים ורובאים שלהם כיסוי ראש, כי תעלות קשר מבטון קישרו ביניהן, היו פזורות בגבעות ובמשלטים, בלא שתיראנה כלל לנוסע בכביש. צדי הכביש היו ממוקשים לכל אורכו של המעבר המוגן.

הפתעת המצרים במתחם החטיבתי המבוצר היתה כה שלמה, שלא ירו על הטנקים הראשונים שפרצו לתוכו בסופת אש ורעמים. הטווח בין הטנקים הפורצים לטנקים המצריים המחופרים היה 50 מטר בלבד. המצרים הסתתרו בבהלתם תחת רשתות ההסוואה, וראשוני השדרה הישראלית האמינו כי נעזב הג’ירדי. עד כדי כך שסא“ל פינקו לא טרח להשמיד את הטנקים, שחשבם ללא מאוישים, ברצותו להשאירם שלל לצה”ל, שלמים ומזוּודים. במבט לאחור היתה זו טעות טרגית, פרי המחסור המתמיד של צה"ל באמצעים ובמקורות לרכישת נשק ותשוקתו לסגל לעצמו כל נשק. ראש השדרה הגיע לסופו של המעבר, כשבזחל של פינקו מאזינים האנשים לחדשות רדיו קהיר בטרנזיסטור. קריין רדיו קהיר הודיע על כיבוש באר שבע בידי צבא מצרים וכיבוש עפולה בידי צבא ירדן. יודע ערבית תירגם את הדברים והם גרמו קורת רוח לחוד של אוגדת טל הקרב למבואות אל־עריש.

אולם כאשר הגיע צוות הסיור, באמצעה של השדרה לראש הגבעה, שונתה התמונה. בזחל של הסמל שובל סבר החובש צבי בינבול כי המצרים השכובים לצדי הטנקים והדרך מתים. לניסיון ירה במקלע 0.3. הוברר כי החיילים המצרים עשו עצמם כמתים, ומשירו עליהם, ברחו. כאשר ירד במורד הגבעה הפאטון של צוות הסיור, נפגע בפגז נ“ט, שקדח חור בגלגל המניע. הפאטון נסוג מיד כדי לצאת משדה האש, אולם ג’יפ של צוות הסיור קרב אליו, כדי לשאול אם דרושה עזרה, והפגז השני שהיה מיועד לפאטון שהחל לנוע לאחור, פגע בג’יפ, הרג את יושביו והבעירו באש. הזחל של הסמל שובל שנסע אחרי הג’יפ נפגע בפגז נ”ט בשרשרתו הימנית.

הסמל שובל קרא לאנשיו לתפוס את נשקם ולקפוץ מהזחל. מיד עשו כך. כשנצמדו לקרקע פגע פגז נ"ט בתא הלחימה של הזחל ופוצץ אותו על תחמושתו. סמל שובל הוביל את אנשיו בריצה כפופה לאחור, לשטח חסוי בחולות, והחל להשיב אש.

פלוגתו של סרן אהרון, שהיתה במאסף השדרה, הוסיפה לדהור. אבל פגז ח"ש פגע בצנטוריון של אהרון, שנע בראש הפלוגה, נקב בו חור, וערף את הטען־קשר. כך פסק הקשר בתוך הטנק ועם הפלוגה והגדוד. פגז אחר פגע בתקרת הצריח, בציר המדף של הטען־קשר, והעיף את המדף. בצריח פרצה דליקה, תחמושת המקלע 0.5 החלה להתפוצץ והצריח נמלא עשן ורסיסים, שפצעו את אהרון בידיו ובגבו. את יד שמאלו לא יכול להניע.

“צוות, שריפה בצריח. צוות פעל!” קרא אהרון במיקרופון שלפיו את הפקודה לתרגולת כיבוי אש. אבל קשר הפנים לא פעל. הנהג לא שמע את הפקודה והוסיף לנסוע כשהאש בטנק עולה מרגע לרגע. בתוך תאו לא ידע הנהג דבר. שני הפגזים שחדרו לטנק נשמעו לו כחבטות. אהרון פקד על התותחן לעצור את הנהג. התותחן יצא מפתח הטנק הדוהר, זחל מהצריח אל תא הנהג, והניח את שתי ידיו על הפריסקופ, שבו רואה הנהג את הדרך. בכך ביקש לעוצרו. הנהג היה סבור שחייל מצרי קפץ על הטנק והוא החוסם לו את שדה הראייה.

הוא שם את העוזי על ברכיו. אז הניח התותחן את פניו לפריסקופ. הנהג הכיר את חברו לצוות, ועצר את הטנק. שני אנשי הצוות וסרן אהרון כיבו את השריפה במטפים. הצנטוריונים של הפלוגה עצרו לידם. אהרון הורה להם לעוקפו ולצאת משטח האש. אלא שסגן סלומונוב וסגן שועלי החליטו לחסל את סוללת המרגמות שהטיחה את פגזיה עליהם. הצוות של אהרון חזר לצנטוריון. את גופת הטען־קשר הניחו בסל הפגזים, כדי שלא יפריע לצידוד התותח. הנהג חידש את דהרתו לכיוון אל־עריש. סגן שועלי וסגן סלומונוב נסעו אחריו.

שדרת הצנטוריונים נעלמה. במקום נותרו רק שישה מצוות הסיור. סמל שובל פקד על האנשים. כשעתיים היה עליהם להיסתר בשטח החולי, תחילה מאש מקלעים שנורתה עליהם ואחר כך מאש מרגמות. בדרך פלא לא נפגע איש מהם. סמל שובל הבחין בתכונה רבה במתחם. דומה כי לחיילים המצרים ניתנו פקודות נמרצות. הם החלו להפעיל טנקים ולטווח תותחים. אכן, אחר כך נודע מפי שבויים כי הצבא המצרי בג’ירדי צוּוה להגן עליו ולהילחם עד הכדור האחרון.

 

פרק עשרים ושמונה: בחמה שפוכה    🔗

סמל שובל הבחין בג’יפ יחיד דוהר אל ראש הגבעה, ובכך יֵצא מהשטח המת וייחשף למוצב המצרי הראשון במצר. אם ירד מראש הגבעה לעבר אל־עריש, ייכנס למלכודת אש שאורכה קילומטרים אחדים. היה זה ג’יפ של צה"ל שאנטנה גבוהה רעדה עליו. סמל שובל יצא ממסתרו ורץ בכל כוחו אל הכביש, מלוּוה צרורות מקלעים וכדורי רובאים. הוא הגיע אל הכביש והרים את ידיו ברגשה.

הג’יפ נבלם כשהוא חורך בצמיגיו את כביש האספלט. כשני מטרים לפני ראש הגבעה ומלכודת האש נעצר. ואז חזר בהילוך אחורי אל סמל שובל. בג’יפ נסע מפקד החטיבה, אל"מ שמואל, והוא הכיר את הסמל. תת מקלע תומי שלו היה בידיו. בדרכו לכאן חש כי ניעור המתחם. במשך קילומטרים אחדים היה עליו להפעיל את תת־המקלע ולהילחם עם חבורת הפיקוד שלו בחבורות של חיילים מצרים. הוא אישית הפיץ מחלקה מצרית ביריות מהג’יפ הדוהר. הוא תמה ושמח לראות את סמל שובל.

“המפקד, אל תיכנס לשם. זו מלכודת אש,” אמר סמל שובל. הוא סיפר לאל"מ שמואל איך עברה השדרה של ש/10 בג’ירדי והמצרים התעוררו לפתוח עליה באש רק בסופה. לפי כל הסימנים חסום עתה המעבר ויהיה צורך להבקיע את הג’ירדי בקרב.

אם לא תבקיע ש' את הג’ירדי, יישארו שמונה־עשר הצנטוריונים והפאטון האחד, בתוספת זחלים אחדים וג’יפים, מנותקים מעיקר הכוח כשהם חסרים דלק ותחמושת. תוך זמן קצר יוכלו המצרים לאסוף עליהם כוח עדיף ולחסל את חיל החלוץ של אוגדת טל. במלחמה זאת היה זה הרגע הקשה של אל“מ שמואל ושל האלוף טל, לו דיווח אל”מ שמואל על המצב. האלוף טל פקד על מ‘, שהיתה בציר החולות המקביל לכביש אל־עריש, להמשיך עם גדוד אחד לכיוון המקורי, לחסימת כביש ביר לחפן אל־עריש מדרום לאל־עריש, ולפנות עם שני גדודים צפונה, כדי לתקוף את הג’ירדי מדרום. בתוכנית המקורית קבע האלוף טל שעל ש’ ליצור מגע עם הג’ירדי, ואם יקשה להבקיעו, לשתף פעולה עם מ' בהתקפת לילה. עתה החליט האלוף טל להפעיל תוכנית זאת, אלא שגדודי מ' נתקעו בחוליות, התקדמותם היתה איטית והזמן היה יקר, בגלל הסכנה שריחפה על הכוח המנותק בשערי אל־עריש. ובכן היה על ש' להבקיע את הג’ירדי בכוחות עצמה גם בשנייה.

אל"מ שמואל נסע בכביש כארבע מאות מטר, עד שהגיע לטנק הסיור ולג’יפ הסיור השרופים. אש נורתה לעברו. הוא סקר את השטח וחזר לאחור, לשטח המת שלפני הכניסה למצר. כאן ראה את הפאטון מצוות הסיור, שנפגע בעת מעבר ש/10 וחזר לאחור. הוא פקד על יוסי ב', קצין המבצעים שלו, לעלות על הפאטון, לתפוס עמדת תצפית, ולדווח על היערכות האויב. יוסי עלה על הפאטון. אבל מפקד הטנק אמר שהפאטון אינו נוסע, כי נפגע במנגנון המתח. “זה יספיק עד לעמדת תצפית,” אמר יוסי, “ועם נהג טוב יעבור הכול בשלום.”

“אני נהג טוב,” אמר מפקד הטנק.

מפקד הטנק נכנס לתא הנהג והסיע את הטנק לעמדת תצפית. יוסי שם לעיניו משקפת וראה תכונה רבה על הרכס מימין הכביש. הוא דיווח לאל"מ שמואל.

ש/14 הגיע, וראשו עצר ליד אל“מ שמואל, שירד מהג’יפ והילך על הכביש ללא קסדת פלדה, כמתגרה במוות. ראשו הגלוי של מפקד החטיבה והיותו בקו הראשון נסכו ביטחון רב באנשיו. את שדרת הפאטונים הובילה פלוגתו של סגן אביגדור קהלני, וחיוכו הצחור עבר כמברק ברכה לאל”מ שמואל. בין הפאטונים הראשונים בשדרה היה גם הפאטון של רס“ן אהוד אלעד. אל”מ שמואל הגיד לו, כי הג’ירדי חסום, כי על הרכס מימין תותחי נ"ט, מרגמות וטנקים. הוא הורה לאהוד לתקוף את המתחם חזיתית מהכביש ובאיגוף בחוליות מדרום. לצורך זה היה על ש/14 לרדת מהכביש לשמאל ולעבור בחוליות שבסופן, יש להניח, שדות מוקשים.

אהוד פקד על גדודו לתקוף את המתחם באיגוף שמאלי, דרך החוליות. הפאטון של קהלני נע ראשון ואחריו פלוגתו והגדוד. הצטופפו בטנק חמישה במקום ארבעה. בקרב על בני סוהילה נתקע הפאטון של קהלני בתעלה נגד טנקים והתחפר בה. קהלני עבר לפאטון של סגנו. פעם בפעם היה מעיר לאנשיו כי רגעים חשובים עוברים בחייהם ובחיי ישראל. כאשר עברה פלוגתו את הגבול, בראש ש/14, קרא, “תחנות קהלני, כאן קהלני. השעה 08:45, יום ב', 5 ביוני. עברתם את הגבול. זה רגע היסטורי. סוף.”

עתה קרא לפלוגתו, “תחנות קהלני, כאן קהלני. קדימה לאל־עריש.” הפאטון שלו סטה מהכביש שמאלה, נכנס לחולות והחל עולה בהם לגבעה. החולות נעשו עמוקים יותר ויותר והיה צורך להכניס את הפאטון להילוכו הנמוך. הפגזה כבדה ומטוּוחת מראש נפתחה על השטח שבו ניסו הפאטונים לאגוף. תותחים נגד טנקים, טנקים, תותחי שדה ומרגמות ירו יחד וללא הפסק ועשו את האוויר למרק עופרת סמיך. הפגזים נפלו בחולות הלבנים והשמיעו ס קצר, כברזל מלובן הנטבל במים. בכל מקום שנפלו יצרו סביבם טבעות אפורות ומלובנות.

הפאטון של קהלני הגיע עד כמאה וחמישים מטר מהכביש. “עצור!” אמר לנהג והתקין עצמו לצפות באויב, לחפש את מקורות האש ובעיקר את מקומם של הטנקים וסוללות התותחים נגד טנקים. אבל לא הספיק. פגז תותח נגד טנקים פגע בפאטון פגיעה ישירה והבעירו. קהלני חש שהוא נשרף בתוך הטנק, בדיוק כפי שחשש אביו. הוא התקומם. הוא לא יישרף בטנק. הוא ראה את נהג הטנק קופץ החוצה מפתחו. סגנו, סגן דניאל צפוני, נפצע קשה ונדלק, יצא מהטנק בקושי. גם התותחן שנפצע ונכווה יצא מהטנק. אבל הטען־קשר נלכד במקומו. קהלני רצה לעשות כאחרים, הוא לא איבד את הכרתו וראה את להבות האש מתפשטות וקרבות לתחמושת. אבל ההרגשה שהוא נשרף ריתקה אותו למקומו. הוא אזר עוז וניסה לצאת בניתור מתוך הצריחון, אבל לא יכול אפילו להתרומם על ידיו. הוא ראה את הטען־קשר נשרף, לכוד במקומו. שוב ניסה להתרומם וכמעט הצליח, אבל צנח לרצפת הטנק. הטנק נמלא עשן ונשימתו קשתה. העשן היה סמיך, חם ומעלף. רגליו וידיו כבדו. קהלני החל להסכין עם גורלו, שלא יֵצא מהטנק, שיישרף בו חי. הוא נזכר בים. פעם כמעט טבע בים. הוא הרגיש כי שוב הוא טובע, שוקע לאט. אביו, אמו, אחותו, פניהם עברו לעיניו ביעף ונעלמו בלהבות. דליה אשתו. זעירה, פניה קטנות וחייכניות, בחודש השביעי להריונה. דליה מעלה נרות בליל שבת. אש הנרות ריצדה בתוך הלהבות בטנק. הוא חש שהוא שוקע.

ואז צעק, “אני נשרף!”, כמו תפס את מצבו. בכוח אחרון התקומם כנגד זה שהוא, קהלני, נשרף בטנק. הוא התרומם על ידיו, דחף את גופו עד שעבר חציו את פתח הצריחון והטיל עצמו לעבר התובה המאדימה מחום. ממנה היטלטל על הארץ בזעקה, “אני נשרף.” אבל איש לא שמעה ברעש ההפגזה. קהלני רץ צעדים אחדים, לרחוק מהטנק, ומראהו כלפיד. חבריו ראוהו. כשהרחיק מעט, השכיב עצמו אפרקדן וחש שאינו יכול לנוע. בגדיו בערו. שוב אזר כוח ובידיו חפר בחול הרך וכיסה עצמו בשמיכה של חול, ושוב נזכר בים. האש כבתה ברובה והוא החל להבחין במתרחש סביבו, ובראשונה בכך שאסור לו להישאר במקומו. ההפגזה הלכה וכבדה והפאטונים כבר תפסו עמדות והחלו להילחם. בידיו הכווּיות סימן להם שלא לעצור לידו, פן יהיו מטרות נוחות לפגיעה. פאטון המג"ד עבר לידו ואהוד שאלו, “מה העניינים, קהלני?”

“האש היתה יותר חזקה ממני, המג”ד," אמר.

אהוד המשיך בהסתערות.

קהלני קם והחל לרוץ לאחור, לעבר הפאטונים שטרם נחשפו לאש. הוא רץ כשרגליו וזרועותיו חשופות, נתחי בשר חרוך תלויים עליהן ומיטלטלים במרוצתו. האש התחדשה בחגורתו ובחולצתו, וכדי לנוס ממנה חש שהוא יכול לרוץ מאות קילומטרים בלי ליעוף. בכוחות עצמו טיפס ועלה לפאטון של סגן אילן, השליש הגדודי. אילן הושיב את קהלני בתא הטען־קשר, אמר לטען לכבות את האש בבגדיו של קהלני, סגר את המדף שמעל הטען־קשר וקרא לנהג לחזור לכביש במהירות. הנהג החזיר את הפאטון לאחור, בזיגזגים. ליד זחל מפקד החטיבה עצר. קהלני עוד בער. סגן אילן קרע מעליו את כל בגדיו והשאירו עירום, רק נעליו לרגליו. הוא סייע לקהלני לעלות על ג’יפ של צוות הסיור שבא עם ש/14 ועסק בפינוי פצועים. אבל איש לא האמין שקהלני יחיה, והכול תמהו לחיוכו המקסים, הדבר האחד שלא נטלה ממנו האש.

הפאטון הבא אחרי הפאטון הראשון של קהלני ראה את טנק המ"פ נפגע ומתלקח. נהגו הוסיף להסתער, כשהוא עוקף את הפאטון הבוער מימין. אבל פגיעה ישירה השיגה גם אותו. שני פאטונים בערו עתה בחולות שמשמאל לכביש. מימין לכביש ניסו שני פאטונים לפרוץ, עלו על מוקשים ונעצרו. צוות אחד הפאטונים הוסיף ללחום משדה המוקשים, כשמפקד הטנק, הסמל דב ים, מאתר תותחים נגד טנקים ותותחנו משמיד אותם. עד שתותח נגד טנק פגע בפאטון של הסמל דב ים וכרת את ידו. ללא יד קפץ דב ים מהפאטון ורץ אל זחל מפקד החטיבה. כאשר פונה, פניו חיוורות כסיד, לחש, “אני מקווה שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות.”

ארבעת הפאטונים נעצרו במעבר הג’ירדי. השלישי בשדרה של קהלני היה של אהוד. הפאטון שלו כבר היה מצולק למכביר, וכמותו שני המפקדים שניצבו בצריח. אהוד יכול להניע את ידו רק בקושי, ושרטת גדולה היתה על פניו. בגבו היו רסיסים. לידו ניצב סגן עמרם, קצין המבצעים הגדודי. רטיות כיסו את עינו הפצועה, תחבושת על ידו ורסיסים בכתפו. בשייח' זוויד אמר אהוד לאל“מ שמואל ולסגנו רס”ן חיים, “במזל אני חי.”

שוב היה הפאטון של אהוד הראשון. הוא קרא לגדוד להתפרשׂ לשמאל. עדיין קיווה לעבור בחוליות ולהגיע לאיגוף שמאלי. “יש לנסות למצוא מעברים בחולות,” אמר למפקדי הפלוגות ולסגנו ברדיו הגדודי. הפאטון שלו ירה ללא הרף. אבל הטענת התותח לא נעשתה כדבעי. בפאטון המג"ד נסעו חמישה, והצפיפות היתה רבה. אהוד לקח עמו טכנאי קשר, כדי לוודא שמכשירי הקשר בטנק יפעלו היטב. לצורך זה לימדו את הטכנאי לטעון את התותח, בהצלחה חלקית. כי חסרו לו אימון וניסיון. פעם בפעם היה על סגן עמרם לסייע לטעון את התותח. עתה כאשר הסתער אהוד באיגוף שמאלי לתוך המתחם הרוגש ומפעפע אש, שוב היה מעצור בטעינה. הפאטון כבר הרחיק 250 מטר מהכביש, בתוך החוליות. עמרם שח וסייע לטכנאי לטעון את התותח.

אהוד הזדקף בצריחונו, משקפתו לעיניו. הוא תר אחרי מקורות האש של האויב, חיפש מעברים אפשריים לגדודו. הכול סביבו היה כמרקחה והבהקי האש היו מסנוורים. אבל החשוב מכול היה לשמור על תנופת ההסתערות, לא להניח שתישבר, אפילו שלא תשתהה. “נהג, מהר!” קרא אהוד לנהגו.

עמרם שמע חבטה, ולאחריה צנחה גופתו של אהוד פנימה, ללא ראש. פגז פגע בו. עמרם רצה לפרוץ בזעקת כאב, לקרוא, “המג”ד איננו!" כאב חד פילח את הכרתו. אבל מיד שלט בעצמו. שוב יצא לצריחונו ותר אחרי סגן מפקד הגדוד, רס“ן חיים. הוא ראה את הפאטון של הסגן נאבק בחוליות העמוקות. עמרם קרא לו בקשר הגדודי ואמר לו לתפוס פיקוד על הגדוד, אבל רס”ן חיים לא השיב לקריאתו. עמרם אותת לו בדגלים, אבל רס“ן חיים היה עסוק מדי במלחמה. אז ראה עמרם את אל”מ שמואל על הכביש. הוא פקד על הנהג לחזור לכביש. על גופת המג“ד פרש את מפת חצי האי סיני, להסתירו. עמרם לא רצה שיראו את מפקדו מרוטש. כאשר קרב הפאטון של המג”ד אל אל“מ שמואל סימן לו עמרם בידיו סימן שלילי. אל”מ שמואל, שראה את צריחונו של אהוד ריק, הבין מיד את הסימן. הוא קרא לעמרם לקרב את הטנק אליו ואמר לו שלא להודיע לגדוד על מות המג“ד, אלא שיוסיף להעביר פקודות כמו חי המג”ד ונלחם. את הפקודות ייתן אל"מ שמואל. באותו רגע ראה שמואל את השליש, סגן אילן, שפינה את קהלני. “מה אתה עושה פה? מדוע הטנק שלך אינו נלחם?”

“התותח אינו פועל, המפקד.”

"ממתי?''

“מהצומת, המפקד.”

“סע מהר והודע לרס”ן חיים שיתפוס פיקוד על הגדוד. אל תגיד לאיש שנהרג המג“ד. אמור לכל מפקדי הטנקים שיחזרו לכביש, שיצאו מהחוליות.”

״כן, המפקד."

“ו… רגע אחד. תפוס פיקוד על הפלוגה של קהלני.”

”כן, המפקד." '

'פעל."

קולו של אל“מ שמואל כבר היה צרוד. “הבא את המרגמות הכבדות לכאן. סגן יוסי יתקן להם תיקונים מהפאטון,” אמר אל”מ שמואל לסגן עמרם. עמרם העביר את הפקודות כמו ניתנו על ידי המג“ד אהוד. אל”מ שמואל העביר זרם של פקודות לגדוד הלוחם ונאבק בחוליות. איש לא העלה בדעתו כי נהרג המג“ד. אל”מ שמואל לא דיווח על כך לאלוף טל.

סגן אילן עבר מטנק לטנק וניפנף בדגליו לחזור לכביש. בסוף מצא את הסגן, רס“ן חיים. הוא ירד מהפאטון וניגש אליו. רס”ן חיים עדיין נאבק למצוא מעבר חוליות, כפקודתו האחרונה של אהוד.

“אהוד נהרג,” אמר אילן בשקט, כמו חשש פן יישמע קולו לאחרים בהפגזה הארטילרית שכבדה מרגע לרגע.

“מה?” זעק חיים.

“אהוד נהרג,” אמר אילן בשקט. “המח”ט אמר לך תפוס פיקוד."

רס“ן חיים שמע באוזניותיו את הסגן עמרם מעביר את פקודות מפקד החטיבה, אולם לא יכול להשיב לקריאותיו אליו, כי התקלקל משדרו. רס”ן חיים הורה לנהגו לחזור לכביש, מהרהר במצבו הקשה של הגדוד. המג"ד נהרג, שלושה מפקדי פלוגות חסרים. קצין המבצעים הגדודי, סגן עמרם, פצוע גם הוא. אין בחטיבה טנק שאינו נושא שרטת מלחמה. ועתה מטיח הגדוד את ראשו במחסום אש איתן, מסובך בחוליות שמעברן שדה מוקשים. האור היחיד בתמונה הקודרת היה הצטרפות פלוגתו של עין גיל לגדוד.

במאמץ עיקש יצאו הפאטונים מהחוליות וחזרו לכביש. השטח המופגז דמה לחביתה מבעבעת. הפגזים הרקידו את פני הקרקע. לא כל הפאטונים חזרו לכביש. בשמונה־עשר אזל הדלק ומנועיהם כבו. במקומם נשארו עד שהגיעו הדרגים עם דלק, אחרי חצות.

פלוגתו של עין גיל, שהיתה אחרונה בשדרה כשהגיע ש/14 למעבר החסום, היתה עתה קרובה לכביש. עין־גיל שמע את הפקודות האומרות לחזור לכביש ולנסות לפרוץ את המתחם בכביש. אלה היו פקודות ששימחו את לבו.

מהפאטון שלו ראה חיילים אחדים של פלוגת החרמ"ש דבוקים לקרקע, מפחד ההפגזה. הדבר חרה לו.

פלוגתו של עין־גיל הסתערה לתוך המתחם על ציר הכביש כשכל הגדוד, מחוץ לפלוגתו של קהלני, אחריה. הפאטונים פרצו כשתותחיהם ומקלעיהם יורים אש מהירה לכל הכיוונים.

השעה היתה 18:00.

הפאטונים נסעו במהירות 45 קמ“ש. יוסי, בפאטון הפגוע בגלגלי המתח, נלווה להם. אבל הפאטון שלו היה איטי מהאחרים, כי השרשרות לא היו מתוחות כדבעי, והוא נדמה למי שרץ על מכנסיו. הרווח בין הטנקים, גדל והלך, כי לא כולם היו מסוגלים לאותה מהירות. רס”ן חיים חשש פן יבקעו המצרים את הטנקים אחד אחד.

ש/14 מבקיע את הג’ירדי, 17:00 ביום ב' 5.6.67 1. מפקד החטיבה וחבורתו. 2. הזחל והג’יפ של פלוגת הסיור שנפגעו בעת מעבר ש/10. מכאן רץ הסמל שובל אל אל“מ שמואל. 3. הפאטון שעקף את הפאטון של סגן קהלני ונפגע. 4. הפאטון המוביל את ההסתערות, של סגן קהלני. 5. המקום שבו נהרג רס”ן אהוד אלעד, מפקד ש/14. 6. הפאטון של רס“ן אהוד חוזר בפיקוד סגן עמרם מצנע למפקד החטיבה כשגופת המג”ד בפנים הצריח. 7. שלושת הפאטונים שעלו על שדה מוקשים מימין לכביש. 8. רובו של ש/14 (הרבה יותר מחמישה פאטונים) עמל בחוליות. כשמונה־עשר פאטונים נשארו תקועים בחוליות משאזל להם הדלק. 9. פלוגתו של הסגן עין־גיל שפרצה את הג’ירדי והובילה את ש/14.

לאחר כשני ק“מ, ליד המוצב הארטילרי במתחם המצרי, ירד מהכביש שמאלה עם חלק מהכוח והחל לירות לאחור על הארטילריה, על טנקים ועל תותחים נגד טנקים. ליתר הכוח, שהיה בסוף השדרה, הורה להמשיך להתקדם לעבר אל־עריש. שוב הגיע לעורפו של האויב, כבמתחם צומת רפיח. מיריותיו בעורף התעופפו תותחים נגד טנקים, וטנקים מצריים מחופרים עלו בלהבות. רס”ן חיים דיווח לאל"מ שמואל על מעשהו ועל כוונתו להשמיד את המתחם מעורפו.

“עזוב הכול ונוע מהר לאל־עריש,” פקד אל"מ שמואל. הוא חשש לגורל הצנטוריונים שהגיעו לאל־עריש באפס דלק ותחמושת.

ש/14 חידש את דהרתו. שוב גדלו הרווחים וכל טנק עבר מסלול גיהינום משל עצמו. מקלעי הטנקים לא חדלו להפיץ אש. התותחנים ירו כמטורפים תוך תנועה. המצרים התאוששו מההלם. תותחן מצרי כיוון את תותחו לפאטון של בני ענבר, שהיה פצוע וסירב להתפנות. פגז נ"ט ראשון פגע בתא הטען־קשר, והשני, שבא מיד אחריו, פגע בתובה, קרע את מוט דוושת הדלק. הפאטון נעצר, מנועו חדל לעבוד. הצוות קפץ החוצה ותפס מחסה. ידיו של הטען־קשר יוסף פריינטה היו כווּיות. פאטון עבר לידם. שניים יצאו מהמחסה, עלו על הטנק וניצלו. השניים האחרים נקטלו מטווח קרוב בצרור של מקלע. אחד מהם בני ענבר.

בפאטון אחר פגעו בשני פגזים, במסנן האוויר ובגלגל המניע. הצוות לא נטש את הטנק והוסיף להסיעו, מדדה וצולע, נוטה מצד לצד, עד למבואות אל־עריש. בפאטון שעליו עלה יוסף פריינטה, נפצע מפקד הטנק וצנח לרצפה. הטען־קשר תפס את הפיקוד על הטנק ויוסף פריינטה מילא את מקומו בטעינת התותח. בידיים כוויות טען את התותח עד שהגיעו לאל־עריש. שם עזבוהו כוחותיו והוא התעלף.

עם חשכה הגיעו הפאטונים לאל־עריש, פגועים, מוכּים, קצוצי אנטנות, חסרי מדפים ומפויחים. מפלוגתו של עין־גיל שרדו רק שבעה פאטונים. אבל הפאטון של יוסי ב' טרם הגיע, והניחו שנפגע בדרך. הפאטון סטה מצד לצד. כאשר עבר יוסי ליד מראה מעניין, טנק בוער או עמדה מצרית שחייליה עזבוה במנוסה, שלף את מצלמתו וצילם.

בהצטלבות מסילת הברזל והכביש היו המחסומים מרוסקים. ליד הגלגל המניף את המחסומים היה רבוץ על ארבע חייל מצרי מת וחרוך. ראשו בין ידיו, כבוש בקרקע, ושתו החשוף והחרוך מופנה לעבר הבאים בכביש אל־עריש.

הפאטון של יוסי ב' היה האחרון שעבר לידו ביום ב', 5 ביוני.

* * *

כאשר רצה אל“מ שמואל להעביר את חבורת הפיקוד שלו, זחלים וג’יפים בג’ירדי, בעקבות ש/14 הדוהר, שוב מצאו חסום. אש חזקה ניתכה על שדרת הרכב הרך ועל מפקד החטיבה בג’יפ. אש חזקה מדי, חשב אל”מ שמואל, משיוכל להעביר בה את הדרגים לשני גדודי הטנקים באל־עריש. לאלה חסר דלק. היו טנקים שהגיעו לאל־עריש כשהם נגררים בכבל על ידי טנקים שעוד נותרו במכליהם טיפות דלק. כך לא היה אפשר לתקוף את הג’ירדי מעורפו.

חבורת הפיקוד נסוגה למקומה הקודם, בשטח שלפני הגבעה בפתח המעבר. אל“מ שמואל דיווח לאלוף טל על מצבו וביקש שיחזיר לו את גדוד החרמ”ש שהיה עדיין תחת פיקוד האוגדה ועסק בטיהור מתחמי רפיח. היה בדעתו של שמואל להבקיע בשלישית, בלילה, והפעם להחזיק את הג’ירדי פתוח בכוחות חרמ"ש שיטהרוהו. בינתיים הורה לפלוגת צנטוריונים שנשארה בשייח' זוויד כעתודה, וגם הגנה על הדרגים הראשונים שהגיעו לשייח' זוויד, לנוע לעבר הג’ירדי. כאשר הגיעה הפלוגה אליו הורה למפקדה, סרן אמיר, להיכנס לג’ירדי עם ערב בציר הכביש, לתפוס מאחז ולבתר את המתחם לשניים, כדי שהמצרים לא יוכלו לנוע בחופשיות ולתגבר מצד שמאל של הכביש לצד ימינו ולהפך.

קשר הרדיו בין אל“מ שמואל בג’ירדי לאלוף טל, בצומת רפיח, היה רעוע. נדרש תיווך התחנה של המפקדה העיקרית של ש‘, שחנתה בשלב זה בשייח’ זוויד. רס”ן יואל היה קולט את דברי האלוף טל ומעבירם לאל“מ שמואל ואחר כך מעביר את דברי אל”מ שמואל לאלוף טל. בגלל הקשר הרעוע נשמטה מידיעתו של האלוף טל העובדה החשובה ש־ש/14 הצליח להבקיע את הג’ירדי ולחבור ל־ש/10 באל־עריש. ברקע להחלטותיו נזדקר עדיין חששו מניתוקו המוחלט של ש/10. גם על מותו של רס"ן אהוד אלעד, מפקד גדוד הפאטונים, לא ידע.

בקשת אל“מ שמואל לשגר לו את גדוד החרמ”ש היתה בקשה חמורה. פתחת רפיח שקקה עדיין חיילים מצרים שהיו עשויים להתארגן מחדש אם יופסק הטיהור בטרם גמר. עוד בשעות הצהריים קידם האלוף טל את חטיבה מ' בציר המקביל לכביש אל־עריש, למקום שהוא דרומית משייח' זוויד, כדי שתהיה בעתודה להסתערות בשייח' זוויד. כפי שאירע לא היה צורך בהתערבות מ' בכיבוש שייח' זוויד. ממקומה זה הורה האלוף טל לאל“מ מן לשלוח גדוד חרמ”ש לסייע לאל"מ רפול ולצנחניו במאבקם הקשה באגף הדרומי של הצומת. מאחר שגם באגף הדרומי הוכרע הקרב ללא התערבות מ', הורה לה מפקד האוגדה ב־15:30 להתקדם מערבה בציר החולות לעבר המתחם שבדרום מזרח אל־עריש, בין שדה התעופה של אל־עריש לעיר עצמה.

ככה נעה לה מ' סמויה, בדומה לאורב הרץ כפוף מאחורי שיחי הגדר ומוכן לזנק על טרפו הצועד על המדרכה. כל רגע היתה מ' מוכנה ליהפך מצל נע לגוש פלדה פולט אש ולהתערב בקרבות האוגדה בעוד היא עצמה חותרת לעבר ייעודה. מ' נעה מערבה וככל שהחשיך נעשתה תנועתה קשה יותר. ציר החולות לא היה ברור מעיקרו והחוליות היו קשות לצליחה. אבל כאשר החשיך נעלם הציר וגם המקומות הצליחים בחוליות נבלעו בחשכה. הדרגים שנעו אחרי החטיבה שקעו בחוליות ועד מהרה החריפה בעיית הדלק של מ'.

כאשר נודע לאלוף טל על חסימת הג’ירדי פקד על אל“מ מן לשלוח שני גדודים, גדוד אמכס/13 וגדוד חרמ”ש, שיתקפו את הג’ירדי מדרום ויבקיעוהו בשלישית, בעוד גדוד השרמן של מ' מוסיף להתקדם מערבה, לעבר היעד.

ב־19:30 הודיע אל“מ מן, מפקד מ', לאלוף טל, כי גדוד האמכס/13 וגדוד החרמ”ש נתקעו בחוליות ללא דלק ואין סיכוי שהדרגים יגיעו אליהם עם דלק בטרם יאיר היום. שני הגדודים כבר היו קרובים לג’ירדי כאשר אזל הדלק במכלי הטנקים והזחלים. אל“מ מן הורה לאנשי החרמ”ש לרדת מהזחלים ולהתקדם לג’ירדי ברגל, אולם לאחר קילומטר שהלכו בחוליות הליכה יגעה ואיטית הורה להם לחזור.

כאשר שמע האלוף טל כי גדודי מ' תקועים בחוליות וכי אין סיכוי לתדלק אותם במהרה, החליט להטיל את גדוד החרמ“ש של ש' להבקעה השלישית של הג’ירדי. הוא הורה לסא”ל מכסי לנתק מגע בפתחת רפיח ולרכז את הגדוד בצומת רפיח. היתה זו החלטה נועזה, שכן ניתוק מגע בלילה הוא מבצע קשה וסבוך גם בנסיבות רגילות, מה גם שכאן היו קרבות הטיהור פזורים בתעלות ובמוצבים רבים על פני אזור נרחב. ההחלטה היתה נועזה גם מבחינה זו שעם יציאת גדוד החרמ"ש מפתחת רפיח ייוותרו הדרגים העורפיים של האוגדה, ובעיקר יחידות הרפואה שלה, ללא הגנה מספקת אם יצליחו המצרים להתארגן ביחידות לוחמות מחדש.

כאשר ראה האלוף טל את סא“ל מכסי בצומת רפיח עם כל גדודו, לא עצר ברגשותיו ונשק לו. סא”ל מכסי הוכיח עד כמה מתורגל ומהיר גדודו. האלוף טל הורה לו לדהור בכל המהירות לג’ירדי, להצטרף לאל“מ שמואל ולהבקיע, תחת פיקודו, את הג’ירדי מחדש. לצורך קרב הלילה הקצה האלוף טל לסא”ל מכסי סיוע ארטילרי עם פגזי תאורה. עוד הורה לו האלוף טל להישאר בג’ירדי, לא להתקדם לאל־עריש ולנהל קרבות טיהור ולאבטח את ציר האספקה והפינוי של האוגדה.

אוגדת טל בטרם חצות ליל יום ב', 5 ביוני 1967

ב־21:00 היו העובדות בשטח אלה: שני גדודי הטנקים של ש‘, ש/10 ו־ש/14 היו באל־עריש, מאחורי הג’ירדי החסום. גדוד החרמ"ש של ש’ יצא לדרכו לג’ירדי. צ' נזקקה לשתים־עשרה שעות של התארגנות, ולא יכלה בשלב זה לסייע לקרבות האוגדה. מ' היתה תקועה בחוליות ללא דלק. גדוד הפאטונים ת/01 פוצל לגמרי. חלקו, הפלוגה של הסגן עין־גיל, הצטרף לש‘, חלקו נועד לסייע לצנחנים של צ’ וחלקו נותר כעתודה אוגדתית עם חבורת הפיקוד של האוגדה ועסק בתדלוק ובתחמוש.

מרפיח לאל־עריש היתה הדרך זרועה פצועים. צוותי הסיור ויחידות אחרות עסקו בפינוים לתחנות איסוף שנקבעו קרוב ככל האפשר לזירות הקרב. בתחנת הרכבת ברפיח, שבה נקבעה תחנת איסוף, היה על הרופאים והחובשים להיפלג, כשחלק מהם עוסקים בריפוי וחלק בלוחמה כדי להגן על התחנה. היו רופאים וחובשים שהצילו אדם ורגע אחרי זה הרגו אדם.

האמבולנסים של פלוגת חיל־הרפואה עברו בקטעים לא מטוהרים והגיעו לתחנות כשהם נקובים כדורים. כאשר היתה אש הקרקע סמיכה והליקופטרים לפינוי לא יכלו לנחות, היה הטיפול בפצועים על הכביש. עורה דם ותוקנו שברים לאור פנסי האמבולנסים. במקום אחד ניתח ד"ר סגל ניתוח לב פתוח. בשייח' זוויד איים טנק מצרי בודד, אס־יו 100, על תחנת האיסוף הרפואית, וברגע האחרון ממש הציל אותה פאטון, שפיגר אחרי גדודו מחמת תקלה ונע לבדו על הכביש להדביק את יחידתו.

בינתיים קודמו דרגי הגדודים והחטיבה, והכביש הצר לאל־עריש נסתם בפקקים גדולים ליד צומת רפיח ושייח' זוויד. מרביתן של פלוגות ההספקה היה רכב מילואים, משאיות אזרחיות ללא הנעה קדמית. נהגיהן הקשישים נטו להיצמד איש למשאית רעהו. בכביש היו מכשולים מתוצרת המלחמה, זחלים וטנקים שרופים, של האויב ושל צה"ל, מהמורות גדולות שחפרו פגזי מרגמות כבדות ופצצות מהאוויר. עד מהרה נחסם העורק היחיד לאספקה מהירה בפקקים גדולים, שבהם משמשים בערבוביה מפקדות עורפיות, יחידות הנדסה, יחידות רפואה, יחידות חילוץ, רכב שרוף ופגוע ומשאיות אזרחיות נושאות תחמושת ודלק. נהגי המשאיות חששו לרדת מהכביש לשוליו החוליים, פן תתחפרנה בחול הדק.

גדוד החרמ“ש נתקל בראשית דרכו ליד הצומת בפקק ענקי. המצב בכביש נראה מייאש. הצומת היה חסום לחציו בטנקים ובזחלים שרופים, ובמעברים הצרים שהותירו היו תקועים משאיות אזרחיות ורכב יחידות שירותים. האלוף טל הטיל על ראש המטה שלו, אל”מ הרצל, להעביר את גדוד החרמ"ש לייעודו במהירות. “אני רואה את המצב בכביש, אבל הוא לא מעניין אותי. פנה את הדרך, ולא אכפת לי איך תעשה את זה,” אמר האלוף טל.

ראש המטה הרצל וסא“ל מכסי, מג”ד החרמ“ש, החלו לפנות דרך לזחלים ולטנקים של החרמ”ש, בדיבורים, בצעקות, בפקודות לטנקים להזיז רכב, שרוף ותקין, לצדי הכביש. השניים איימו על נהגי משאיות הדרגים שחששו להזיז את משאיותיהם לצדי הכביש מפחד מוקשים. יחידות החרמ“ש צוו לנוע. אולם מרגע שהחלה השדרה לנוע השתבש בה הסדר והיתה לשיירה ארוכה ולא מסודרת. נשתרבבו לתוכה כלי רכב מיחידות ארטילריה ושירותים וגם משאיות דרגים שהצליחו להיחלץ מהפקקים. סא”ל מכסי הורה לכל יחידותיו לרדת מציר הכביש ולעקוף את היחידות החוסמות את מעברו המהיר והמסודר של הגדוד. בשייח' זוויד נערך הגדוד מחדש בשיירה מסודרת ושם פניו לג’ירדי. סא“ל מכסי נפגש עם אל”מ שמואל שהורה לו לתקוף את הג’ירדי ולהחזיקו פתוח על ידי שיטהר לאורכו רצועה בעובי קילומטר לפחות.

בחצות לילה הגיע גדוד החרמ“ש לג’ירדי. הצנטוריונים של סרן אמיר כבר תפסו מאחז בג’ירדי עם ערב וניהלו קרב ממקומותיהם. עתה התקדם גדוד החרמ”ש אחרי הצנטוריונים והפאטונים, שהיו צמודים לו. הטנקים פרצו ראשונים והזחלים בעקבותיהם. חיילי החרמ"ש ירדו מזחליהם שנשארו על הכביש, והסתערו על תעלות וחפירות הג’ירדי לאור פגזי תאורה. לאחר ארבע שעות של מלחמת תעלות טוהר הג’ירדי. הפעם לא נע הכוח הכובש הלאה, אלא נשאר לטהר את המקום ולהחזיק בו – שוב תחת פיקוד האוגדה.

חבורת הפיקוד של אל“מ שמואל עברה את הג’ירדי והגיעה לאל־עריש ביום ג', 6 ביוני, בשעה 02:00. ליל שימורים עבר על שני גדודי הטנקים באל־עריש, שבה חנה צבא מצרי רב. סא”ל פינקו חשש מהתקפת נגד שתמצא את שני גדודי הטנקים ללא דלק וכמעט ללא תחמושת. דבר ראשון הציב משמר טנקים בכניסה לעיר ועם פלוגת טנקים שטף את הכביש הראשי לקנטרה. את פלוגת הטנקים הציב סא“ל פינקו בקצה המערבי של העיר, כחסימה ממערב. במסעה של הפלוגה ירו הטנקים לכל עבר. את פלוגת חרמ”ש בצירוף מחלקת טנקים הציב בכביש אל־עריש–ביר לחפן וכך חסם את כל מבואות אל־עריש. אחר כך מצא סא“ל פינקו לנכון לפטרל את הדרכים שבין כוחותיו וזאת עשה בזחלים. תוך שפיטרל בראש הזחלים מצא את מכוניתו ובתוכה נהגו, הרוג. חיילים מצרים התגנבו למכונית והרגו את הנהג שנרדם מעייפות. סא”ל פינקו לא עצר את הפטרול ליד מכוניתו, אלא חשב לסיימו תחילה ואחר כך לחזור ולגרור את המכונית לחניון בכניסה לעיר. יריות ניתכו מכל עבר על פטרול הזחלים ומקלעי הזחלים ירו ללא הרף. תוך כדי כך פגעו במצבורי דלק ותחמושת בתחנת הרכבת ואלה עלו בלהבה גדולה השמימה, מאירים את סביבתם כבאור יום. הדליקות ליהטו את סביבתם עד כדי כך שסא"ל פינקו פקד להרחיק את החניונים, מחשש שתחמושתם תתלקח מהחום.

רס"ן שמאי ערך את פלוגתו בחניון. הוא חש כי כוחותיו כלים. דם רב איבד. מעט הכוח שהיה לו לפקוד על אנשיו ניתן לו מידיעתו את אהבתם אליו. חנוך, דן ואחרים התקבצו סביבו, לעודד את רוחו. ידוע ידעו כי חרד הוא לשלומה של נאוה ומבקש לדעת אם ילדה, גם ידעו כי מתאווה הוא לבן שני, אח לאיתי. על כן ביקשו עליצות באומרם לו, כי הדבר בגדר ודאות כי נאוה תלד בת.

“הבלים,” אמר שמאי. “זה יהיה בן. כבר יש לי שם בשבילו.”

“ואנו אומרים, המפקד,” אמר סגן חנוך, “כי זו תהיה בת, ויש לנו שם בשבילה. הפלוגה החליטה – אדלאיד.”

“אני אפילו לא צוחק,” אמר שמאי, שבקושי גבר על רעדת ידיו מחולשה, “כי זה יהיה בן.”

“יש בפלוגה חבר’ה, המפקד, שהתנגדו לאדלאיד. כיוון שזו תהיה בת הם מבקשים שתתחשב בהצעתם חבצלת,” אמר דן.

“בסדר, חבר’ה אני אשמח שזו תהיה בת, אבל את השם הניחו לי. לסמוך על הכישרונות שלכם!”

“המפקד, אתה מרשה להציע עוד שמות?”

'כמה שתרצו."

ההתייעצות העליזה סייעה להפיג את העייפות.

כאשר הגיע אל“מ שמואל לאל־עריש וסקר את המצב החליט להמשיך בתנופה. הוא הורה לרכז כוח שיקבל ראשון דלק מהדרגים ויצא מיד לכבוש את שדה התעופה של אל־עריש, 9 ק”מ מדרום לעיר, על כביש אל־עריש–ביר לחפן. מ' עדיין היתה בתנועת לילה ולא היה סיכוי שתבוא בטרם שחר במגע עם המערך המצרי בדרום־מזרח אל־עריש. הדרגים הגיעו ב־04:00, ובשעה 06:00 כבר הודיע רס"ן חיים, שיצא לשדה התעופה עם שבעת הפאטונים של סגן עין־גיל, “שדה התעופה בידי.” שדה התעופה נכבש לאחר קרב נגד טנקים מצריים ונגד תותחים נגד מטוסים שהורכבו על שלדות טנקים.

בפחות מעשרים וארבע שעות עשתה ש' דרך קרבות של 70 ק"מ.

ב־04:20 הגיעה חבורת הפיקוד של האלוף טל למצבת הזיכרון שבכניסה לאל־עריש. אל"מ שמואל קפץ ועלה על זחל הפיקוד של האלוף טל. השניים התחבקו.

“אני רוצה שתדע שזה היה קרב הירואי, שמואליק,” אמר האלוף טל. “יש בהיסטוריה של השריון רק מעט דוגמאות הבקעות ותנופה כשלך.”

“אהוד נהרג,” אמר אל"מ שמואל. פניו היו מפויחות מפיח אבק שריפה ומשומנים מסיכת המקלע שניתזה עליו. זיפי זקנו בלטו בעטרן שעל פניו כזיפיה של חיה. הוא הסיר את משקפיו ונגלו שני עיגולים לבנים.

לרגע היתה דממה.

האלוף נזכר בפגישתו הראשונה עם אהוד. היה זה בקרב תאופיק ב־1960. אהוד היה סגן מפקד פלוגה שביקר את אש מחלקת הטנקים. האלוף טל היה אז אל"מ, מפקד ש'. הוא זכר את אהוד במפקדת גיסות השריון ולאחרונה כמפקד המומחה לפאטונים. שלמות ויסודיות רדף.

“אהוד היה נמר,” אמר אל"מ שמואל.

מִפקד החללים והפצועים השרה רוח נכאים. ש' סבלה אבדות בהבקעותיה. טנקים שלה יצאו מכלל פעולה, והיחידות הטכניות עבדו ללא לאות כדי להחזירם לשירות. באותו רגע הופיעו בשמי אל־עריש שני מפציצי סילון סוחוי/7 מצריים והחלו להתכוון אל מרכז התדלוק, אל עשרות הטנקים ששאבו למכליהם דלק. האלוף טל כבר אמר לקרוא פקודה ואל"מ שמואל היה בחצי רגל מחוץ לזחל, כאשר מעל לסוחוי/7 הופיעו שני מיראז’ים. תוך חלקיק של שנייה נגוזו שני הסוחוי/7 והיו לסימני אש ועשן שנשאה הרוח. המפקדים המשיכו בשיחם.

“אהוד לא השאיר אחריו זרע,” אמר האלוף.

אבל המלחמה – “לחיים ולמות”, כינה אותה האלוף טל בקבוצת הפקודות האחרונה – נמשכת. המתחם המצרי בביר לחפן יועד מלכתחילה לחטיבה מ‘, או לחטיבה צ’, כדי שתוכל ש' להחליף כוח. אבל עם בוקר הוצאה צ' מפיקוד האוגדה והועברה למלחמה ברצועת עזה. ברגשה נפרדו האלוף טל ואל“מ רפול ברדיו, כשהאלוף מעניק לצ' מתנת פרידה את פלוגת פאטונים של סרן עמוס למלחמותיה, ואל”מ רפול מביע תקווה כי ישוב במהרה לאוגדה ללחום תחת פיקודו של האלוף טל.

מ' טרם קיימה מגע עם המערך המצרי בדרום־מזרח אל־עריש שהיה היעד שלה. יצא אפוא שמערך מצרי זה היה קיים עדיין ואיים על האגף השמאלי של האוגדה. מפקד האוגדה פקד על אל“מ שמואל לכבוש את ביר לחפן ועל אל”מ מן לכבוש את יעדו. כאשר קיבל אל"מ שמואל את הפקודה התנפח חזהו בגאווה ופניו קרנו אושר. שוב מוטלות המשימות הקשות על חטיבתו.

“אבל,” אומר האלוף טל לאל"מ שמואל, “קרב ההכרעה נגד דיוויזיה 7 הוכרע והמטרה המוראלית כבר הושגה. לכן יש לנהל את הקרב בנחת, רק בגדוד אחד, שלב ראשון קרב אש מרחוק, ללא הסתערות. אני לא רוצה קרב שחיקה נוסף. להכניס את הגדוד השני רק באישורי. אם יהיה צורך בקרב שחיקה נוסף, נעשה התקפה מתואמת של ש' ומ' מאוחר יותר.” מעתה צריך לחסוך בחיים.

אל“מ שמואל אסף את שני גדודי הטנקים שלו. האנשים עייפים. כל הלילה עסקו בחסימות מפני התקפות נגד, בשמירה על עצמם, בטיפול בפצועים ובפינויָם בהליקופטרים שנחתו בלילה באל־עריש, ליד חניון הטנקים. את אל־עריש עצמה לא טיהרו. היא תטוהר מאוחר יותר. יוסי ב' מהלך במכנסיים קרועים שרתמת ההצלה מציצה מתוכם. בגדיו עלו באש בג’יפ ואין לו במה להחליף. אבל בכך אין הוא מיוחד. הטנקיסטים לובשים עתה קרעים, משום שנשרפו מכנסיהם ושרוולי חולצותיהם או משום שנקרעו בעת הטיפולים. הטנקים אינם יפים מהם. בצנטוריונים חסרות פלטות הבזוקה, או שהן מחוררות. בפאטונים מעוקמות הכנפיים או שהן חסרות. הצריחים מפויחים. במקום האנטנות שגודעו ברסיסי פגזים שמו הקשרים חוטרי ניקוי של המקלעים. אבל לפקודתו של אל”מ שמואל הכול ניעורים, ובן רגע מתחילות היחידות להתכנס לשדרה.

הצנטוריון של שמאי קפלן נוסע ולפתע עוצר באמצע הכביש. נהגו אינו שומע פקודות ממפקדו. דם רב איבד שמאי, וכל הלילה עסק בחסימה ובארגון פלוגתו, בחימושה ובתדלוקה. לרגע לא עצם עין, אף כי פקודיו ביקשוהו שינוח, למראה חיוורון פניו. להתפנות עם הפצועים סירב. הפצע ביד שמאלו החל לשתות והחובש הצליח לעצור את הדם רק לאחר זמן. מפקד אחת המחלקות ניגש בטנק שלו לטנק של שמאי, ושאל את הנהג מדוע עצר. “לא מקבל פקודות,” אמר הנהג. מפקד המחלקה ראה את שמאי עומד על רגליו, בצריחונו. אבל ידע כי יוכל לעמוד על רגליו גם כשהוא חסר־אונים. פעם אחת עמד שמאי על רגליו במשך תרגיל כשהטמפרטורה שלו היתה 39. מפקד המחלקה טיפס על הטנק של שמאי וטפח על כתפו, ברכות. שמאי לא הגיב. מפקד המחלקה הקשה את טפיחתו. שמאי פקח את עיניו. לא ידע היכן הוא.

“מה קרה? נרדמתי?”

“רע מזה, המפקד. נדמה לי שהתעלפת.”

“לא התעלפתי. נרדמתי.”

“המפקד, אולי תשכב לנוח בזחל ואני אפקד?”

״לא. אני בסדר. המשימה שלנו היא…"

“חסימה בציר קנטרה, המפקד.”

“זהו. נהג, היישר.”

פלוגתו של רב־סרן שמאי קפלן יצאה לחסימה בכביש אל־עריש/קנטרה מפני התקפה מצרית בציר הצפוני. היא התפרשה לחסימה 8 ק"מ ממערב לאל־עריש, כשהעיר עוד הומה יחידות מצריות.

תוך עת קצרה נכונו הפאטונים והצנטוריונים להמשך התנופה, לכיבוש ביר לחפן, דרומה מאל־עריש. לפקודה דהר גדוד הפאטונים ודהר גדוד הצנטוריונים. מרחוק נראה אל"מ שמואל בזחל הפיקוד שלו כנוהג בכרכרה הרתומה לצמד, לסוס קל־רגליים ולפרדה רבת־כוח.

 

פרק עשרים ותשעה: כתן בלול תרנגולות    🔗

את המהלכים העיקריים של צה"ל ושל הצבא המצרי ביומיים הראשונים של המלחמה אפשר לסכם כך: ראשונה היתה מכת האוויר של חיל האוויר, מה שהעניק לישראל עליונות אוויר. עוד מכת האוויר ניתנת הבקיעה האוגדה של האלוף טל את ביצורי הצבא המצרי בפתחת רפיח ובתנועה מהירה חדרה לעומק וכבשה בפחות משמונה שעות את אל־עריש, בירת סיני.

תגובת הצבא המצרי היתה ניסיון לייצב את הקו הראשון שנפרץ על ידי אוגדת טל באמצעות שתי חטיבות משוריינות שנשלחו לתגבר את מתחם ביר לחפן, שנכלל גם הוא בגזרת אוגדת טל. הערכת הצבא המצרי היתה נכונה, המאמץ העיקרי של צה"ל בסיני נעשה על ידי אוגדת טל. במשך היום ניתנו הפקודות לשלוח את שתי החטיבות המצריות מג’בל ליבני לביר לחפן.

אלא שבלילה נתקלו שתי החטיבות המצריות בחסימה של חטיבה ק' מאוגדת יפה. זו חדרה בגניבה על ציר חולי לעורף ביר לחפן ומנעה בקרב לילה התחברות התגבורות המצריות עם ביר לחפן.

למחרת, יום ג' 6 ביוני, הבקיעה אוגדת שרון את מערכי אבו עגילה. הצבא המצרי מצא עצמו במצב לא נוח. שני המערכים העיקריים של הקו הראשון הוכרעו, רפיח ואבו עגילה, התגבורת האופרטיבית נהדפה על ידי אוגדת יפה, וביר לחפן נכבשה על ידי אוגדת טל. במילים אחרות, אבד למצרים הקו הראשון. הם הוכרחו לסגת לקו שני. זאת ביקשו לעשות, כפי שיתברר להלן, אבל צה"ל היה מהיר מהם ולא איפשר להם לייצב קו הגנה שני.

חיל האוויר חיסל תוך שעתיים וחמישים דקות את חיל האוויר המצרי ותוך שעה אחת את חילות האוויר של ירדן וסוריה. רוב המטוסים הושמדו על הקרקע. מ־451 מטוסי אויב שהושמדו, כשישים הושמדו בקרבות אוויר. מכת האוויר כה הדהימה את ממשלת מצרים, שטענה כי 1,500 מטוסים הועסקו במשימה. אולם מעולם לא העריכו בחו“ל את כוחו של חיל האוויר של ישראל ביותר מ־350 מטוסים מכל הסוגים, קרב, הפצצה, תובלה והליקופטרים. מכאן צמחה טענתו של עבדול נאצר כי במכת האוויר שלו נעזר צה”ל בחילות אוויר זרים. תירוץ עלוב זה לא מנע את הדחת מפקד חיל האוויר המצרי.

לחיל האוויר סייע המודיעין האווירי. היו ידיעות מפורטות על נוהגי חילות האוויר של האויב, שיטותיהם, סגולותיהם וחסרונותיהם. כך תוכננה מכת האוויר, כטענת מקורות זרים, לחצי השעה שבין 08:15 ל־08:45 לפי שעון מצרים (המקדים בשעה את שעון ישראל). בזמן זה נמצאו רוב המפקדים המצרים בתנועה, בין הבית למשרד, בין מחנה הקבע למטה. אבל בעיקר עמדו לחיל האוויר יכולתו הטכנית לשלח כל מטוס למספר רב של טיסות ורצון הלחימה שלו.

על המפולת של חיל האוויר המצרי נודע בוודאות לאלוף טל רק בשעה 11:00. אולם ביום הלחימה הראשון לא תקף חיל האוויר טנקים מצריים בסיני. אלה הושמדו בקרבות שריון בשריון. העליונות האווירית איפשרה לגיסות השריון לפתח ביבשה את מלוא תנופת ההסתערות, מהיום השני למלחמה ואחריו. העליונות האווירית גם נסכה ביטחון רב בחיילים ובמפקדים.

ק' בפיקודו של אל“מ ישכה היתה צריכה להתייצב על צומת ביר לחפן ולחסום כל תנועת אויב ותגבורו. לא נועדה לה כל הבקעה. בחסות צעדי ההבקעה הראשונים של אוגדות טל מצפון ושרון מדרום גנבה ק' את הגבול והחלה לנוע על ציר חולות, לאורך ואדי חרידין, מניצנה לצומת ביר לחפן. דומה כי רק מטה של צה”ל יעז להחדיר בדרך לא דרך יחידה בעוצמה של חטיבת שריון שלמה.

הצנטוריונים של ק' נעו על צמות של חוליות לאורך 50 ק“מ, כשרוב הזמן הם בהילוך נמוך. במעבר הגבול נתקלה ק' במשמר הגבול המצרי במכוניות אלחוט. חלקן הושמד וחלקן נפוץ וברח. בשעה 14:00 הגיע הגדוד המוביל ק/113 בפיקוד סא”ל אברהם למוצב חרידין, שבו החזיקה פלוגה. ניטש קרב קצר, והמצרים נפוצו. אבדותיו של ק/113: ארבעה צנטוריונים ששקעו בחולות ואולצו להמתין לחילוצם.

בשעה 16:00, כאשר הגיעו הצנטוריונים של ש' לאל־עריש, הגיעו הצנטוריונים של ק' לעורף ביר לחפן והחלו לתקוף מוצב רדאר שבו החזיקה פלוגת חי"ר ובו תותחים נגד מטוסים. ב־18:45, תחת הפגזה ארטילרית מביר לחפן, חסם ק/113 את צומת ביר לחפן ומנע בכך תגבורות שיצאו מג’בל ליבני מהגיע לאל־עריש ומהדוף את ש' בהתקפת נגד.

החדרתה של ק' לצומת ביר לחפן, בדרך ואדי חרידין, היתה אחד המהלכים היפים והאלגנטיים במלחמה. מבחינה מסוימת חדרה ק' למקומה כדרך שמתגנב תן ללול. אבל עד מהרה היה התן כה עסוק, שאיימה עליו סכנה. כוחות מצריים רצו להודפו ולתגבר את ביר לחפן.

את הצומת חסם ק/113 בעשרים וארבעה צנטוריונים בלבד, שהגיעו לאחר המסע בחולות. סגן אילן יקואל הוביל עם פלוגתו את הגדוד ונפרש לחסימת הצומת של ביר לחפן עם יתר הפלוגות. הלילה ירד והגדוד עוד היה נתון להפגזה ארטילרית מביר לחפן. אבל לשמחתו לא גרמו פגזי הארטילריה המצרית כל רע לצנטוריונים. הוא היה שותף למאמצי סא"ל אושרי להחזיר את האמון בצנטוריונים, ועתה שוב נוכח בפלדתם הטובה.

אילן יקואל שמח מאוד במעמדו החדש, כמפקד פלוגה. זה היה ניסיונו הראשון בפיקוד על פלוגה, והוא כתב להוריו כי זו הרגשה מיוחדת להיות מפקד פלוגה של אנשים מבוגרים, שלהם בעיות רבות, וכי זו אחריות רבה ועבודה קשה. דרושים גישה וחוש כדי לעשות מילואים לפלוגה בעלת רמה שאינה נופלת משל פלוגה סדירה. “הבעיה העיקרית שלי היא איך לשמור על המתח ועל המוראל. אבל יש מה לעשות. מתאמנים. המרחבים והשקט של הטבע נוסכים שלווה… אצלנו אין מתח כמו בעיר, אבל אני חושב שהאווירה הקיימת בעיר היא הנכונה, אווירה של מתח ומלחמה.”

הדרכון ואשרת הנסיעה לארצות הברית התקבלו בדואר בביתו. אבל על הנסיעה לא חשב. לאחר שלושה שבועות המתנה במדבר הנגב כתב להוריו, “אני מתגעגע לארוחות הערב המשפחתיות ולשינה במיטה.” למקרא המילים האלה חשב אחיו הבכור כי אילן עודו מפונק, מבחינה זו שאהב לראות את המשפחה ולהיות בבית. הצבא, על כל חוויותיו והרפתקאותיו, לא ירש אצלו את מקום הבית והמשפחה.

ב־22:00 בא אל"מ ברן לחבורת הפיקוד של ישכה, לקחת ממנו גדוד טנקים.

מרגע שעלתה אפשרות מלחמה במצרים שאף ברן לכבוש את אבו עגילה בפעם השלישית. בפעם הראשונה כבש את אבו עגילה ב־1948, כשהיה מפקד פלוגה בגדוד 7 של פלמ“ח שמפקדו היה ישכה. ב־1956 היה מפקד הגדוד שכבש את אבו עגילה. אבל בהקצאת המשימות בין האוגדות נפל עתה כיבוש אבו עגילה בחלקה של אוגדת שרון. ברן, הסגן באוגדת יפה, כבר התמקם ללינת לילה בוואדי חרידין, כאשר נע גדוד הטנקים של סא”ל נתקה לעבר אבו עגילה, בפקודת האלוף שרון. שאיפתו של אל“מ ברן נראתה רחוקה מהגשמה וכבר הסכין לרעיון שיהיה עליו לוותר על כיבוש אבו עגילה בשלישית. אבל בטרם נעצמו עיניו התקשרו איתו מהמפקדה העיקרית של האוגדה וביקשו ממנו לסייע לסא”ל נתקה וליצור עמו קשר.

“מה דעתכם שאחרי שאתחבר עם נתקה נכבוש, ק' ונתקה, את אבו עגילה?”

להפתעתו של אל“מ ברן נראה הרעיון לאלוף פיקוד הדרום. התשובה היתה חיובית. מיד היה אל”מ ברן ער כמו שטרם היה בחייו. הנה ישיג שיא היסטורי – כובש אבו עגילה שלוש פעמים. מיד הורה לישכה שיכין גדוד בכוננות לתנועה והודיע כי הוא עצמו בדרכו אליו, כדי למסור לו בעל־פה את פרטי המשימה שיטיל על הגדוד.

“מה פתאום ודווקא עם גדוד שלי?” שאל ישכה, נדהם.

“אתה תחסום עם הגדוד של סא”ל אברהם, והגדוד של פדלה ילך ויכבוש את אבו עגילה עם הגדוד של נתקה מאוגדת שרון," אמר ברן.

“אבל למה דווקא עם גדוד מהחטיבה שלי?”

“אנחנו באים מהעורף, לא?”

“טוב, אבל ראה, ברן. אני כאן בחסימה. כל רגע יכול להיות עלי לחץ נורא. אני מותקף מהארטילריה של ביר לחפן ו…”

“ראה, ישכה. ברגע שאני גומר עם הגדוד אני מחזיר לך אותו, דבר ראשון מחר בבוקר,” הבטיח ברן.

“אבל אני צריך את הגדוד כאן,” אמר ישכה.

“ישכה, בחייך. המסע יהיה קצר ביותר. תכף אחר הכיבוש, אתה מקבל את הגדוד שלך בחזרה.”

“טוב, פקודה היא פקודה, ואתה הסגן. אבל מיד עם בוקר.”

“מיד עם בוקר. ו…”

ישכה כבר פנה למהר לחטיבתו – הפגישה היתה בחצי הדרך – אך חזר אל אל”מ ברן.

“עוד משהו?” שאל בחשש.

“כן. יש לי בשבילך הודעה ממפקד האוגדה. שתי חטיבות מצריות נעות לעברך למכת־נגד, שתיהן מכיוון ג’בל ליבני. אחת משוריינת והאחרת לא ברור, חי”ר או שריון. בהצלחה, ישכה."

“רגע אחד!” נזדעק ישכה, “רק רגע אחד! אז מדוע אתה לוקח לי גדוד ומשאיר אותי עם גדוד טנקים אחד?”

“ישכה, שכחת. אלה רק מצרים. אין שום חשש.”

נהגו של אל“מ ברן לחץ על דוושת הבנזין והג’יפ שלו נבלע בחשכה. חטף ישכה את פלוגת הסיור וחש עמה לסא”ל אברהם, להורות לו להוציא פלוגה אחת של צנטוריונים קדימה, שאפשר יהיה לנהל קרב השהיה לפחות במשך הלילה, ובבוקר, אם יעמוד ברן בהבטחתו, יחזור גדוד הצנטוריונים השני. ישכה חש עצמו כבתוך כריך – ביר לחפן בעורפו ושתי חטיבות מצריות נעות עליו מלפנים.

בשעה 23:00 יצא גדוד הצנטוריונים של סא“ל פדלה למשימתו המשותפת עם סא”ל נתקה, כיבוש אבו עגילה בפיקודו של אל"מ ברן. רגעים אחדים אחר כך נגלה לעיני ישכה נחש ארוך של אורות. הטנקים המצריים נסעו באורות מלאים. הם באו משטח רם יותר, הקדמיים נסעו באורות קטנים והטנקים שבמאסף השדרה באורות מלאים. הטנקים האחרונים לא נראו, כי עוד היו בבקעה וטרם עלו לרמה. אבל אורותיהם יצרו הילה גדולה שנעה במדבר. יחידות החלוץ של ק/113 דיווחו “שיירה אין סופית. הקדמיים כבר כאן.”

“התעלם מביר לחפן. התעסק רק איתם,” פקד ישכה על סא"ל אברהם.

השדרה שבאה מג’בל ליבני ונעה לעזרת אל־עריש, להדוף ממנה את ש', נעה במהירות וקרבה לפלוגתו של סגן אילן יקואל. סא"ל אברהם הורה למפקדי פלוגותיו לתפוס עמדות ירי ולפתוח מיד באש. עם הירי הראשון כיבו הטנקים המצריים את אורותיהם והחלו להחזיר אש. מכת האש הראשונה של פלוגת אילן יקואל פגעה בשלושה טנקים והדליקה אותם. לאורם נראו משאיות דלק ותחמושת שנעו בתוך השדרה. גם אותן הדליקה פלוגתו של אילן. לאורם של הטנקים וכלי הרכב הבוערים נזדהו הטנקים של האויב, והצנטוריונים כוננו אליהם את תותחיהם. היו אלה טי/55, מצוידים בקרניים אינפרא־אדומות.

הטנקים המצריים התפרשׂו ורחקו מהמדורות שהאירו אותם. עד מהרה צללו בחשכה. פלוגתו של אילן היתה באגף. אילן הדליק את הזרקור, ואלומה חזקה ניתרה מתוכו וביתרה את החשכה. טנקים מצריים נגלו בקרן האור כפסלים בגן מואר. אולם עד מהרה היה הזרקור למטרה לתותחני המצרים. הצנטוריון של אילן נפגע פגיעה ישירה. הזרקור כבה בבת אחת. מהרסיסים נפצע אילן יקואל. ג’יפ סיור הוחש אליו לפנותו לאחור. אבל הוא היה מת.

“לא להפעיל הזרקורים,” פקד סא"ל אברהם.

מכת האש הראשונה של ק/113 פגעה בטנקים הקדמיים. רוב השדרה נפרשׂ במדרון האחורי, מחוץ לשדה הראייה של הצנטוריונים וחלקם גם מחוץ לטווח הקרבי המקובל. התפתח קרב אש בין הטנקים המצריים הקדומניים לצנטוריונים של ק/113. חילופי היריות נמשכו כל הלילה כאשר שום צד אינו דוחף להכרעה. מה שתאם את תוכניתו של ישכה, שביקש לעת בוקר סיוע אווירי ותבע ממפקד האוגדה האלוף יפה כי יוחזר אליו גדוד הצנטוריונים שלקח ברן. לשובו ציפה לפני עלות השחר.

בינתיים התקדם ברן עם הצנטוריונים של פדלה לעורפה של אבו עגילה. הוא חיפש בקשר את סא“ל נתקה, כדי לתאם איתו את ההתקפה על אבו עגילה. אבל סא”ל נתקה לא נמצא. אל“מ ברן כבר תיכנן כיצד יכבוש את אבו עגילה מעורפה בגדוד טנקים יחיד כפי שעשה ב־1956. לשם כך דירבן את הצנטוריונים לתנועה מהירה יותר. אבל ככל ששׂשׂ סא”ל פדלה לקרב, לא יכול להניע את גדודו מהר יותר. באגף ימין שלו התחוללו חילופי האש בין ק/113 לחטיבת השריון המצרית, ובכיוון נגדי כבר נסו בבהלה יחידות שירותים מצריות שנפוצו מפני אוגדתו של האלוף שרון. מלבד זה היה הכביש חרוש בחלקיו ומשובש במהמורות רבות. הצנטוריונים נעו לאט.

כאשר נוצר קשר אלחוטי ביו סא“ל פדלה לסא”ל נתקה, היה גדוד הצנטוריונים של נתקה בסכר הרואפה, המוצב העיקרי של אבו עגילה. ברן הודיע לנתקה כי גדודו של פדלה יתקוף את אבו עגילה מכיוון ביר לחפן. אולם כאשר הגיע הגדוד למרחק 2.5 ק“מ מאבו עגילה נקרא לחזור לעזרתו של ק/113 בצומת ביר לחפן. האלוף אברהם יפה, מפקד אוגדת יפה, הוא שפקד כך, לאחר שאל”מ ישכה תיאר לו את חומרת מצבו בצומת.

אצבעותיו של ברן כבר היו על אבו עגילה, עוד הושטת אצבע ואבו עגילה שלו בשלישית. אולם לא הועיל דבר. חזקו פקודותיו של האלוף יפה והצנטוריונים חזרו לצומת ביר לחפן, להתמודד עם חטיבות השריון המצריות. אבו עגילה נפלה בידי הצנטוריונים של נתקה, והוא עצמו נפצע פצעים קשים בשתי רגליו. כאשר חזרו הצנטוריונים של פדלה לצומת, כבר האיר השחר.

עם שחר פרש סא“ל אברהם את ק/113 בעמדות יום להמתנה, והוא והמ”פ של הפלוגה הקדמית עלו לתצפית. המ“פ דיווח כי בבקעה נראים לו 65 טנקים מצריים, 9 טנקים בוערים וכן משאיות ורכב רך. חלקם היה בטווח 3,000 ואפילו 4,000 מטר. סא”ל אברהם הורה לירות על הטנקים המצריים והזמין סיוע של חיל האוויר. עם אור היום גם התחדשה ההפגזה על ק/113 מביר לחפן, אבל זו לא היתה מדויקת ועד מהרה פסקה, כי כל תשומת לבו של מתחם ביר לחפן ניתנה לפאטונים ולצנטוריונים של ש‘, שהחלו להעסיקו כשניטש הקרב בין ק/113 לטנקים המצריים. ב־06:00 הופיעו סופר־מיסטרים והחלו לזנב באויב. אלא שזה התגונן היטב באש נגד מטוסים והפיל סופר־מיסטר אחד. טייסו בא בדברים ברדיו עם סא"ל אברהם ונאסף על הקרקע. ב־10:00 נשבר כוח השריון המצרי והחל לסגת לעבר ג’בל ליבני, שממנו בא. על ק’ היה להתחיל ברדיפה, אבל תחילה היה עליה לתדלק.

“מה האבדות שלנו?” שאל ישכה.

“הרוג אחד,” אמר סא“ל אברהם. “מ”פ.”

“איזה מ”פ?"

“אילן יקואל,” אמר סא"ל אברהם.

“לא מכיר,” אמר ישכה.

“הוא היה פעם ראש לשכה של האלוף טל,” אמר מישהו.

אבל ישכה כבר היה שקוע בתדלוק החטיבה ובתחמושה, כדי לפתוח ברדיפה, שהביאה אותו לפנות ערב לג’בל ליבני.

* * *

מהלכי שלוש אוגדות צה"ל בסיני בשני ימי המערכה הראשונים, 5 ו־6 ביוני 1967

את המערך המבוצר של אבו עגילה הבקיעה אוגדת שרון בתוכנית שמתחילה כינוה קלאסית. הטנקים פיצחו את מוצבי החוץ וכבשו אותם באור יום, החי"ר נאחז בתעלות בהתקפת לילה, צנחנים שהונחתו בהליקופטרים בעורף, בלילה, פשטו על הארטילריה, ואז שוב נעים הטנקים, חודרים לעומק ומשמידים את כל הנמצא.

במתחם אבו עגילה החזיקו כוחות הדיוויזיה 2 המצרית, חטיבת חי“ר מוגברת, כשישה גדודי ארטילריה ו־88 טנקים, חלקם טי/34, חלקם אס־יו/100. לפי שיטת המערך הקווי, עגן המערך בין שני מכשולים טבעיים: חוליות עמוקות מאוד בצפון וג’בל דלפה בדרום. ביניהם, בגבעות עקלקלות, נתמשכו תעלות בטון סמויות, בונקרים, מצדיות, שדות מוקשים היוצרים מעברים הכרחיים. כדי להגיע למתחם חייבים לפרוץ בשדות מוקשים צפופים, ולפניהם מוצבי חוץ שתוחזקו בכוחות ניידים, טנקים ונגמ”שים. גם מוצבי החוץ היו מחופרים וסגורים בשדות מוקשים, ומחפה עליהם הארטילריה שבעורף המתחם. המבקש להבקיע כאן חייב לקחת בחשבון אבדות רבות.

האלוף שרון פקד שחטיבת השריון של אל“מ מוטקה תתפוס את מוצבי החוץ באור יום ושגדודו של נתקה יגיע לעורף אבו עגילה. התקפת החי”ר על התעלות נועדה ללילה, וכמותה התקפת הצנחנים על הארטילריה. פירוש הדבר היה שהטנקים נחשפו לארטילריה המצרית בשעות האור, וזו עלולה היתה להיות יעילה מאוד. לכן עשה האלוף שרון צעד נועז. הוא ריכז את כל הארטילריה האוגדתית שהיתה תחת ידו והניע אותה אחרי אחד מגדודי הטנקים של אל“מ מוטקה. הארטילריה הישראלית נפרשׂה במרחק שלושה־ארבעה ק”מ מהקווים המצריים, מה שהעמידהּ בסכנה רבה אבל איפשר לה לכסות באש את כל שטחי האויב. צעד נועז זה נשא פירות, וגדודי הטנקים סבלו אך מעט אבדות מהארטילריה המצרית. עיקר תלאותיהם בא להם, ובעיקר לגדוד הצנטוריונים של סא"ל נתקה, משדות המוקשים.

התקפת הטנקים על מוצבי החוץ החלה בבוקרו של יום ב', 5 ביוני. רק

ב־22:00 פתחה חטיבת החי“ר באוגדת שרון את התקפתה על התעלות של המתחם. כאשר תפס החי”ר את שלוש התעלות הראשונות וחדר לכביש, קידם האלוף שרון את יחידות ההנדסה שפינו את המוקשים והכניס את הטנקים למלחמה בתוך המערך. הצנחנים שירדו מהליקופטרים בעורף שיתקו את הארטילריה, וב־01:00 של יום ג', 6.6, כבר היו הטנקים של אל“מ מוטקה במערך העורפי של אבו עגילה ועלו על מגנן הנ”ט. התחולל קרב שריון בשריון שנמשך עד לצהרי היום.

אוגדת שרון עלתה על הציר אבו עגילה/נחל, והיתה האגף הדרומי של החיל הפורץ לסיני, כשאוגדת יפה בתווך, נעה על ציר המיתלה/סואץ, ואוגדת טל האגף הצפוני, הנע בשני צירים, אל־עריש/קנטרה וג’בל ליבני/ביר גפגפה/איסמעיליה.

הפריצה הישראלית לסיני נעשתה, אפוא, תוך ריכוז של שריון בחלקו הצפוני של סיני. בקו חזית שרוחבו כ־210 ק“מ ריכז צה”ל את רוב כוחו בגזרה הצפונית שרוחב חזיתה 50 ק"מ, מאבו עגילה לרפיח. בגזרה צרה זו הלמו שלוש האוגדות ופרצו אותה, ומיד נפרדו בכמה ראשים לצירי האורך של חצי האי.

שלוש האוגדות נקטו כל אחת דרך מלחמה משלה. אוגדת טל הבקיעה את היעדים המבוצרים בעקיפה ובהבקעה בכוחות שריון, אוגדת יפה נכנסה למערכה בחדירה שקטה, כשאין עליה שום הבקעה, ואוגדת שרון בחרה בהבקעה על ידי חי"ר ושריון בהתקפת לילה.

מרגע שחדרו האוגדות לסיני לא נחו לרגע, עד גמר מלחמתן בהגיען לתעלת סואץ, בתחילתו של היום החמישי למלחמה. בדרכן לחמו האוגדות בשלושה סוגי קרבות: קרבות הבקעה, התקדמות ורדיפה.

 

פרק שלושים: בלא שהות לנשימה    🔗

בעוד מתחולל קרב ההבקעה באבו עגילה, ובעורף ביר לחפן לוחמת ק' שריון בשריון בכוחות המצריים המבקשים לתגבר את ביר לחפן, היתה אוגדת טל בעיצומו של מעשה ההבקעה החמישי שלה. אלא שהבקעת ביר לחפן לא נעשתה בתנופת ההבקעות כמו בחאן יונס, בפתחת רפיח, בשייח' זוויד ובג’ירדי. בעוד חטיבה מ' תוקפת את המתחם שמדרום־מזרח לאל־עריש החלה ש' בהתקפתה על ביר לחפן.

“בשובה ובנחת, חיים,” אמר אל“מ שמואל לרס”ן חיים, שהיה למג"ד ש/14. במקום אהוד.

״כן, המפקד."

“פלוגה אחת בלבד יוצרת מגע, ואתה מדווח לי.”

“קרב אש מרחוק, המפקד.”

“אתה מכניס את יתר הפלוגות באישורי. ואני רוצה קרב לדוגמה, וללא אבדות.”

“כמו בהצגה לנספחים צבאיים, המפקד.”

פלוגתו של עין־גיל היא היוצרת מגע ראשון עם ביר לחפן, מתחם חטיבתי מחופר ובו טנקים ותותחים נגד טנקים וחי“ר. פלוגתו של עין־גיל תופסת עמדות אש משמאל לכביש ומנהלת קרב אש מטווח ארוך. רס”ן חיים מבקש הנחתה ארטילרית על ירכתי ביר לחפן, על הארטילריה שבו. אחר כך הוא מדווח כי תוצאות קרב האש טובות מאוד, ואז מרשה לו אל“מ שמואל להעסיק פלוגות נוספות בקרב. את אלה מצווה אל”מ שמואל להכניס באיגוף שמאלי, דרך החוליות. שתי פלוגות חודרות בחיפוי פלוגתו של עין־גיל לאגף השמאלי של ביר לחפן וקונות להן עמדות אש מעל החוליות, במקום שציפו להן המצרים פחות מכול. במתחם נהרסים בזה אחר זה ארבעה־עשר טנקים מצריים ותותחים נגד טנקים מועפים. הפלוגות מתקדמות בנחת, תא שטח אחר תא שטח. התותחנים נהנים מהשהות הניתנת להם ומכוננים את תותחיהם הארוכים כמו דייגים המשליכים חכה בנהר. משנוכח האלוף טל כי הקרב מתפתח כמצופה הוא נענה לבקשת אל“מ שמואל ומאשר להטיל לקרב גם את גדוד הצנטוריונים. ש/10 פורץ דרך הכביש וחותך את המתחם כמו סכין חמה בחמאה. מתחוללת בריחה מצרית המונית. אלא שהבורחים מוצאים בעורפם, בצומת ביר לחפן/ג’בל ליבני/אבו עגילה את הצנטוריונים של ק', המתחילים לקצץ בהם. חלקם של הבורחים נסים אל החוליות ונתקעים בהן. האחרים כבר אינם סומכים על כלי רכב שיביאו אותם למקום מבטחים, הם חולצים נעליים, פושטים מדים, לובשים שמלות לבנות של בדואים השמורות איתם וחומקים אל החוליות, כמו לא שירתו כלל בצבא המצרי. אף על פי כן כדי למנוע שתישנה התארגנות מחדש של האויב בעבור האוגדה הלאה לדרכה, כפי שקרה בג’ירדי, הכניס האלוף טל את גדוד החרמ”ש של מ' לביר לחפן בצמוד לטנקים של ש', לטהרו. עד כה השמידה אוגדת טל שש חטיבות אויב.

אוגדת טל לוחמת עתה במקומות אחדים, והאלוף טל דומה לבעל אלף מלאכות. גדוד החרמ“ש של ש' עודו בג’ירדי, מאבטח את צירי האספקה והפינוי של האוגדה, ובדעת האלוף טל להטיל עליו בהזדמנות הראשונה את טיהור אל־עריש. זו טרם טוהרה. יחידות של ש' חוסמות את ציר קנטרה מפני התקפת נגד מצרית בציר זה, וחטיבה מ' משלימה את כיבוש המתחם בדרום־מזרח אל־עריש, אבל בינתיים כבר תקפה ש' את ביר לחפן ולקחה אותו וגדוד החרמ”ש מתחיל לטהרו. צ' של האלוף טל עם האל“מ רפול נלקחו על ידי פיקוד הדרום לקרבות הטיהור והכיבוש של חן יונס ועזה. עם שחר נפרד האלוף טל ברדיו מאל”מ רפול. הוא נותן לו מתנת פרידה, פלוגה של פאטונים מגדוד ת/01, המשמש עתה עתודה אוגדתית. “בהצלחה! להתראות! שולח לך יחידת פאטונים. עליך להיות ליד המכשיר, תקבל פקודות, עבור,” אמר האלוף טל.

“טירה, כאן זברה, מקווה לגמור מהר ולחזור אליך בהקדם, עבור,” אמר אל״מ רפול.

“זברה, כאן טירה. תמיד יש לי מקום בשבילך.”

בצהריים הושלמה הבקעת ביר לחפן ללא כל אבדות וחברו ש' וק' בצומת ביר לחפן/ג’בל ליבני/ אבו עגילה. בקבוצת הפקודות האוגדתית הראשונה לאחר שהחלה המלחמה מקצה האלוף טל את המשימות הבאות של האוגדה. קבוצת הפקודות מתקיימת בשדה התעופה של אל־עריש, ליד המרפאה של המחנה המצרי, המפקדים יושבים על אבן גדולה שהונחה על פי בור שופכים מצחין. והם נבלעים בנחילי הזבובים. מדבר סיני מבורך בזבובים, אבל בשדה התעופה של אל־ עריש, ליד המרפאה המצרית המוזנחת, רוחשים הזבובים כעננים. כאשר נפרשׂת המפה הגדולה על הקרקע, הם רואים עצמם מוזמנים לנחות עליה ומסתירים כליל את קוויה.

המפקדים כה עייפים שאין הם חשים לא בשמש הלוהטת ולא בזבובים המטיילים עליהם להנאתם ומזמזמים מסביבם. האלוף טל פוקד על כוח ישראל – שאליו עתיד להצטרף אל“מ רפול עם צ' לאחר שיגמור מלחמתו בעזה – לנוע בציר הצפוני לעבר קנטרה, ואילו יתר הכוח ינוע בציר הראשי בסיני, לאיסמעיליה. סא”ל מכסי, מפקד גדוד החרמ“ש של ש‘, המצוי עדיין תחת פיקוד האוגדה, מצטווה להשאיר כוח בג’ירדי כדי לשמור על צירי האספקה והפינוי של האוגדה ועם יתר יחידות הגדוד לטהר את אל־עריש. יתר כוחות האוגדה ינועו בציר הראשי בסיני, לאיסמעיליה. אלא שהאלוף טל מבחין בעייפותם של אנשיו ובעיקר חושש הוא לעייפות אנשי ש’, הלוחמת זה שלושים ושש שעות ללא הפוגה. ובכן הוא מצווה על אל”מ שמואל לנוח.

“איננו צריכים מנוחה, המפקד.”

“זו פקודה. על כל ש׳ לתפוס שינה.”

אל"מ שמואל חוזר לחטיבתו ומצווה על הכול לנום. החטיבה סדורה בחניונים, וצוותי הטנקים נופלים לחולות הרכים ונרדמים. אבל שנתם לא תארך.

הבקעת ש' בביר לחפן בבוקר יום ג', 6 ביוני 1967

* * *

בשייח' זוויד אוספת ש' את שבוייה הראשונים, ובהם סגן־אלוף. הוא מתבקש לשבת על הקרקע, מרוחק מהשבויים האחרים, המתבקשים גם הם לשבת על הקרקע. אין יודעים מה לעשות בשבויים ואיך להחזיק אותם. הטנקים נמצאים כל הזמן בתנופה קדימה ולמפקדים אין פנאי לחשוב על שבויים וגם אין חיילים שיטפלו בהם. הכול מבקשים להעביר את הטיפול בשבויים לאחרים, היחידה שלקחה את השבויים הקיפה אותם בקונצרטינה של תיל דוקרני. מאחר שסגן־האלוף מבודד מהאחרים, הוא זוכה במעגל מרווח משלו בקונצרטינה פרטית.

הוא מסקרן, ובזמן המעט שנותר להמשך התנועה משוחחים איתו יודעי אנגלית. הוא לבוש מדים מגוהצים של חאקי בהיר, לרגליו מגפיים חצאיים שחורים ורכים, לאצבעותיו טבעות, עור לחייו רך ועדין. בשבתו על הקרקע יש קפלים בכרסו. אין הוא עושה רושם של איש קרבות.

ואכן מיד הוא משיב בשמחה לשאלות ואומר שפניו אינם למלחמה. תמיד היה איש שלום. תפקידו בחיל ההנדסה אינו תובע ממנו ללחום. בסך הכול מלאכה הנדסית, שירותים ולא יותר. הוא חוזר ומתריע באוזני צוותי הטנקים של ש' שלידו שאין בעולם כולו איש שוחר שלום ממנו.

“כמה זמן אתה בסיני?” שואל אותו סמל בוגר תיכון.

“עשרה ימים, אדוני. באתי לכאן מתימן. לפי פקודה. האמן נא לי, אדוני, שללא פקודה לא היה עולה על דעתי כלל לבוא לכאן. לולא הדיג שמשך את לבי לבוא לכאן אולי גם לא הייתי מציית לפקודה. אבל אוהב דיג מושבע אנוכי, ובכך מצאתי כאן מעט סיפוק. כי מטבעי איני איש מלחמות. לולא הפקודות לא הייתי בא לכאן. אני מבטיח לך זאת, אדוני. אני אוהב מאוד לדוג.”

יש נימה כנה של עצב בדבריו.

קצין זוטר, דק שפם, מהקונצרטינה הסמוכה, קורא בערבית לסגן־האלוף, “שתוק!” וזה משיב לו בגערה על חוצפתו. מתפתח ביניהם דו־קרב לשוני, ברום קול ובריבוי העוויות. שומעיהם אדישים כלפיהם. לא שנאה, לא רחמים, לא שמחה לאיד ולא שותפות בצער.

כאשר נשמעת הפקודה לעלות על הטנקים ולדהור לאל־עריש, מניח אחד הטנקיסטים את המימייה שלו ליד סגן־האלוף שבקונצרטינה, ואפילו אינו מספיק לשמוע את תודתו של סגן־האלוף.

היחידה נעלמה בדרכה לג’ירדי והשבויים נותרים ללא משמר. רק מרחוק נראית להם יחידת טנקים, העוסקת בטיפולים ובתיקונים. השבויים נשארים יושבים בקונצרטינות, סגן־האלוף בודד מכאן, והאחרים, כשלושים, מכאן. יושבים וממתינים בסבלנות.

לידם עוצרת יחידת טנקים של ש' הדוהרת לג’ירדי. אנשיה מתבוננים בתמיהה בשבויים בקונצרטינות שלהם. אחד ממפקדי הטנקים רוגז. כיצד משאירים שבויים ללא שמירה? לו עצמו אין אנשים מיותרים. מפקד הטנק כועס בעיקר בגלל המימייה שהונחה ליד סגן־האלוף. על מימייה זו צדי גדולה, כלומר רכוש צה"ל. זה אך ראה את חברו הטוב נהרג לידו. הוא לוקח את המימייה מסגן־האלוף. היחידה מקבלת פקודה לנוע, ונעלמת.

לאחריה באה פלוגת חרמ"ש. סגן הרואה את השבויים רוטן. כך אין לנהוג בבני אדם. הוא נותן להם מים מג’ריקן. אבל גם עליו לנוע. ושוב נותרים השבויים ללא משמר, ומים יש להם בשפע. עד שבאה היחידה הבאה.

באל־עריש נופלים בידי אוגדת טל שבויים רבים, ובהם שני גנרלים, מפקד התותחנים שמילא את מקומו של מפקד הדיוויזיה 7, שנפצע, ומפקד חטיבת ארטילריה. מביאים לאלוף טל את ממלא מקום מפקד דיוויזיה 7, עת קצרה בטרם ש' תוקפת את ביר לחפן. האלוף טל פונה אל הגנרל המצרי בבקשה שישפיע על חייליו בביר לחפן להיכנע, כדי למנוע שפיכות דמים, כי ממילא נחרץ שם גורלם.

“אני אוהב את חיילי כמו את בני,” אמר הגנרל המצרי, “ואיני רוצה שדמם יישפך. אבל הנני חייל ואתם אינכם צריכים לצפות ממני שאיענה לבקשתכם.”

אולם, כתמורה הוא מציע לדבר אל תותחני סוללות החוף. “אינכם יודעים,” הוא אומר לאלוף טל, “אבל סוללות אלה אפשר להסב 360 מעלות והן עלולות לסכן אתכם מהעורף. אותם אבקש להיכנע, כי ממילא נפלה אל־עריש.” יחידות כוח ישראל מסיעות אותו לעבר סוללות החוף, שם הוא אמור לרדת ולדבר אל חייליו, אלא שכאשר מגיעים אליהן אין חייליו של הגנרל שם. כבר ברחו וחיבלו בתותחי החוף. הליקופטר בא ונושא את שני הגנרלים לעורף, לחקירה.

אבל ביום השני למלחמה עדיין אין שבויים רבים. רוב החיילים המצרים ברחו למקומות יישוב שמאחורי הקו הראשון, או לחוליות הרחוקות, ויסגירו את עצמם רק כשיציקו להם המחסור והצמא, בעוד יומיים, שלושה ימים.

בשדה התעופה של אל־עריש רואה האוגדה לראשונה את תוצאות עבודתו של חיל האוויר הישראלי מקרוב, מהקרקע. שדה התעופה דומה לעיר רפאים. כולו שלם, דבר לא חסר בו, רק שכל מטוסיו היו לכתמי אפר ומסלול ההמראה מנוקב ומרוצץ. כאן נמצא חדר ששלטיו מודיעים על סכנה ועל צורך בזהירות. זהו חדר הדרכה למלחמה בגזים, בחומרים רדיואקטיביים ובקטריולוגיים. ציור צבעוני מתאר למודרכים – שלא נותר מהם אחד – כיצד נראה חייל מצרי באביזרי הגז והחומרים הנוראיים. החייל המצרי שבתמונה לובש בגדי מגן ולראשו מסכת גז, שממנה משתלשל צינור שבקצהו מסנן. בציודו זה דומה מאוד החייל המצרי שבתמונה לאוכל נמלים. במחנה יש מסכות גז לרוב, והחיילים מתבדחים בשימם את המסכה המצחיקה לפניהם. כמה נוסעי ג’יפים מצאו שבכובע המסכה לבדו יש תועלת, כי אפשר להשעין את הראש הנתון בו על דברים קשים וחדים.

חיילי האוגדה מבקשים להתנאות בלבוש ובסמל של הצבא המצרי. יש החובשים כובעים של חילות האוויר והשריון המצריים, יש המתקינים את תמונותיהם של עבדול נאצר ועבדול חכים עאמר על מצנני הג’יפים והזחלים, אחרים מניפים נסֵי יחידות מצריות, וכמעט הכול מצטיידים ברובי סער סובייטיים. אל"מ שמואל אוסר על יחידותיו לעטות לבוש מצרי. במבצע קדש ב־1956 טעתה פלוגת שריון אחת באחרת, וחיסלה לה שמונה טנקים בדקות אחדות.

במחסני המזון ובשק"ם שבמחנות המצריים שפע סיגריות, ביסקוויטים ובשר יוגוסלבי משומר. לא מן המשובח, אבל בטעימה ראשונה הם נדמים לחיילים מאכלי תאווה, והם זוללים מהם בכל פה. גם מי שאינו מעשן נפתה לעשן סיגריה מצרית.

רובי, טכנאי הקשר של אל“מ שמואל, שם לבו לכך שמפקד החטיבה אינו אוכל ומסתפק בקפה שחור שהתקינו לו בשהיות המעטות והקצרות של החטיבה, והוא מציע למפקד כריך, פכסמים ובשר. אל”מ שמואל מסרב לאכול. כי עודו מתוח מקרבות החטיבה וכפויה פקודת המנוחה שפקד האלוף טל. אבל כאשר מתברר לו כי המזון שהוגש לו נלקח ממחסני המזון המצריים, הוא זועם. מזחלו הוא רואה שני חיילי מילואים מחטטים ברכב מצרי נטוש, מחפשים מזכרות. ידיו נקמצות לאגרופים והוא כבר אומר לרדת מהזחל כדי לעשות בהם דין במו ידיו. אבל הוא שולט ברוגזו ופוקד על רובי להביאם אליו. את האחד שכבר לקח שלל הוא אוסר. הוא ייסע במצב זה בזחל עד שיועמד לדין.

החייל שנאסר נעלב ופותח בצריחות, “בשביל זה אוסרים אותי? אם המצרים היו באים לתל אביב זכר לא היה נשאר ממנה, ולי אסור אפילו לקחת מזכרת!” רובי חושש פן יקרע אל"מ שמואל את האסיר כדג, ומהסה את האיש.

ברדיו האוגדתי מודיעים כי האלוף ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, בדרכו אל האוגדה. מעלים עשן צבעוני ברימונים כדי לסמן להליקופטר היכן ינחת. ב־18:20 מנתר האלוף גביש ברגל קלה מחרגול המתכת ובפיו בשורה. מפי שבויים נודע שהצבא המצרי קיבל פקודה לסגת לקו הגנה שני, ולכן ימשיכו שלוש האוגדות בהתקדמות וברדיפה. שני האלופים נועצים, ומחליטים כי אוגדת טל תנוע על ציר ביר לחפן/ג’בל ליבני/ביר גפגפה/איסמעיליה, וראש שני שלה על ציר אל־עריש/קנטרה.

הרדיפה מתחילה אפוא ביום השני של הלחימה ולא תסתיים אלא ביומה האחרון.

האלוף גביש ממריא בהליקופטר לאוגדות האחרות. האלוף טל מורה לאל“מ שמואל לרוץ שוב בראש האוגדה. שכן מ' טרם התארגנה ותודלקה כראוי אחרי מסעה הקשה בחוליות. כך שלא רק ההבטחה למנוחה קצרה נגוזה, אלא שגם על ש' להיות שוב על בהונותיה, בחוד האוגדה. עובדה זו אינה גורמת לאל”מ שמואל שום צער. כבימי נעוריו בישיבה, כאשר הרגיל הרב ידלר אותו ואת חבריו להתעורר ולחדש את מרצם דווקא ברגעי עייפותם הרבה, עשר דקות לפני שקיעת החמה, כך גם עתה, עשר דקות לפני שקיעת החמה הוא ניעור בבת אחת וכמו שכח כי זה יממות אחדות לא ישן. ש' מוכנה להוביל את האוגדה, וב־19:30 היא פורצת לתוך המדבר השקט ששמיו צוננים וזרועי כוכבים.

בזחלו נוסע האלוף טל יושב על כיסא רם ולפניו טבלה שעליה פרושׂה מפה מוארת באלומת אור זעירה. עוזרי מבצעים, קשר ומודיעין מקיפים אותו כדבורים. עוזר קצין הקשר פיניה מודיע לו כי האלוף אברהם יפה מבקש לדבר איתו.

“טירה, קודקוד איילה מדבר. עבור.”

“איילה, כאן קודקוד טירה.”

“טירה, כאן איילה. יש לתאם תוכניות. עבור.”

“איילה, כאן טירה, בכל לב. מציע פגישה ליד שדה התעופה של ג’בל ליבני. עבור.”

“טירה, כאן איילה. מוסכם. סוף.”

שתי חבורות הפיקוד, של האלוף טל ושל האלוף יפה, חותרות בלילה זו לקראת זו. בפגישה נכח גם אל"מ ישכה ותוך סיפור הקרבות והחוויות שעברו עליו הוא גם אומר, “הו, נזכרתי. אילן יקו… יקותיאל, או משהו, מי שהיה ראש לשכה שלך אומרים לי, נהרג.”

“אילן? נהרג?” קולו של טל כבוש. “איך?”

“בקרב הלילה עם חטיבת ‘משמר הנשיא’. ההרוג היחיד שהיה לנו באותו קרב. דווקא גבר.”

שוב נשמע קול הפיקוד הרגיל של האלוף טל. ענייני המלחמה לוחצים. האלוף יפה מצפה להתנגדות קשה בתנועתו דרומה, על ציר ביר חסנה, ומבקש מאוגדת טל שתקל מהלחץ הצפוי על אוגדתו בכך שתתקוף את שדה התעופה של אלחמה ואת ביר חמה. מסכימים על גבול גזרות בין שתי האוגדות.

האלוף טל מיהר לאוגדתו וקרא אליו את אל“מ שמואל ואת אל”מ מן והורה כי האוגדה תתקוף עם שחר, בסיוע הארטילריה של האוגדה, את שדה התעופה של אלחמה ואת ביר חמה. ש' תתקוף ומ' תהיה בעתודה ותיכנס לקרב לפי פקודה, אם יהיה צורך. תוך כדי כך עוברת יחידה מצרית את ציר התנועה של חבורת הפיקוד הקדמית של האלוף טל. היא עוברת כארבעה מטרים לפני ראש השיירה, ותחילה סבורים המצרים כי שדרת הטנקים שלהם היא, ודומה שהם מבקשים להסתדר בתוכה. שהרי התוקפים והנסוגים ממהרים באותו כיוון. אבל צוות הסיור האוגדתי רואה שאלה מצרים ויורה עליהם. כאשר הושמדה היחידה מוצא האלוף טל הכרח לתת לאנשיו ולו עצמו מעט מנוחה. הוא מצווה על שעתיים שינה. הוא עצמו חש שהוא זקוק לשינה כלסם חיים. כבר מביאים לו ג’יפ שבין שני מושביו נתנו מילוי כדי שיוכל להשתרע על המושב הקדמי ולישון.

מחוץ לשומרים הכול נרדמים באשר הם, ליד הטנקים, מתחת לזחלים, על הגאי הג’יפים, על קתות של עוזי, על תרמילי פגזים ועל ג’ריקנים של דלק. לאנשים אין כוח לבשל לעצמם תה או קפה. נפלו כולם וישנו, כבטירת היפהפייה הנרדמת שנדקרה בכישור. הגנרטור של הקשר פולט גניחה אחרונה כשל אוח, ונדם. מכשירי הקשר פועלים על מצברים, והדממה שלמה. הלילה קר ויבש. רוח מה מהלכת במרחב האין־סופי, אבל אין לה בדרכה שיחים להניע ואף לא גבעולי עשב. היא מגלגלת מעט גרגירי חול. לא ילל תנים ולא קול עוף לילה. גם הזבובים חדלו לרחוש. דומיית מוות שורה במדבר, מאחדת את החיים ואת המתים.

פתאום צפצוף. הגנרטור נדלק ומכשירי הקשר הומים. שלישו של האלוף טל נקרא אל איש הקשר, ואחר כך הוא רץ ומעיר את האלוף טל השרוע על מושב קדמי בג’יפ. הודעה: בפיקוד הדרום אין מקבלים את התוכנית שתיאמו ביניהם האלוף טל והאלוף יפה.

האלוף טל חוזר ועולה למושבו בזחל. הוא לובש את האוזניות ומקבל פקודה, שינוי משימה. האוגדה של האלוף יפה תתקוף דרומה, והאוגדה שלו תהיה עתודה פיקודית. לו שמעו זאת האנשים ודאי היו שמחים, כי כך יזכו במנוחה נוספת. אבל השיחה מתנהלת בלשון עוועים. הדו־שיח הוא בין 800 ל־1600. 800 (האלוף טל) אינו מסכים עם 1600, וגם 1600 אינו מסכים עם 800. 800 מבקש מקצין הקשר שלו למצוא לו סמכות גבוהה יותר, את 2700. אבל את 2700 אין למצוא. ודאי ישן הוא עתה על קופסת גריז באחד הנקיקים.

אולם האלוף טל אינו נואש והוא מבקש ליצור קשר עם 2700 אפילו יוצרך קצין הקשר שלו להוריד מהשמים כמה מלאכי שרת שיוליכו אליו את הקול. וזה כמעט מה שאכן עושה הוא. המרחקים בין המפקדות ארכו במדבר. יש אפוא למצוא דרכים של תקשורת. קצין הקשר פיניה מנסה כמה אפשרויות עד שהוא משיג את 2700 באמצעות תחנה מתווכת.

וכך כאשר הכול ישנים והדומייה מסביב מוחלטת נשמע במדבר הרחב והקר קולו של האלוף. יש לו קול עמוק, וכמו עמק רב־צללים גם מסתורי. נימתו שקטה מאוד, ואפילו דומה כי הוא מדבר לאט מדי. הוא מבקש לשכנע את 2700 כי תוכניתו לחפש את האויב, ליצור מגע עמו ולהשמיד אותו אינה כה טובה כתוכנית שלו ושל האלוף יפה לתקוף עם שחר בהתקפה משולבת.

ניבי הצופן המקובלים אזלו והשיח המסתורי בין 800 ל־2700 מתעבה ברמזים מאולתרים. פנס לילה זעיר מאיר לאלוף טל את המפה, שממנה הוא קורא שמות של צירים ומקומות בשמות צופן. דומה שהשניים מדברים על כיבוש הירח.

משהו מהדו־שיח נשמע כך:

טל: שמע, 2700, אני רוצה להתקדם על ציר קסיופיאה עד 34, כשבחור הישיבה שלי, אתה יודע, הגאון מווילנה, אוגף את סטלינגרד ומתקדם עד ים הסופות הנוראות…

2700: הקשב לי, 800. השאר את ים הסופות הנוראות לבעל־שם־טוב ואתה תישאר בעתודה על ציר וורמאיזא. לכל היותר אתה רשאי להתקדם עד מקסיקו סיטי…

טל: מקסיקו סיטי? אולי פומבדיתא?

2700: מקסיקו סיטי, ואתה משאיר את התלמודיסט שלך בעתודה.

טל: זאת טעות חמורה, 2700. אני הייתי משאיר את המגיד ממזריץ' במקומו ודווקא עם הבעל־שם־טוב ועם הגאון מווילנה הייתי תוקף את פורטו אלגרז ומדלג לפומבדיתא.

שתי שעות השינה שקצב האלוף טל אוזלות במהירות. אבל הוא מצליח בשיח האלחוטי לשכנע את 2700 כי התוכנית המקורית שלו ושל האלוף יפה יעילה יותר. גם לאחר השיחה עם 2700 נשאר האלוף טל בכיסאו הרם ואינו חוזר לג’יפ לישון מה שנותר לו מהשעתיים שקצב. מסובב הוא אצבע על הרסיס שבלחיו, כמסלסל בפיאות, ומעיין במפות שלפניו. ליד כיסאו הרם נאספים בזה אחר זה עוזריו שניעורו למשמע השיחה עם 2700 וחשו כי נחתכים גורלות המלחמה. לרגע נראה זחל הפיקוד כחדר ישיבה והאלוף טל כראש הישיבה, יושב ושונה עם תלמידיו, מחפש פתרון לסוגיה תלמודית. למעשה גילגל בראשו שעות מנוע של טנקים, כמויות דלק ותחמושת, והסוגיה היתה אם לאחר שתי יממות רצופות של הבקעות ומלחמה תוכל ש' להוביל את האוגדה ולהילחם כחוד האוגדה באותה יעילות ועוצמה גם ביום השלישי. האלוף טל שואל אם נעשו הסידורים להצנחת אספקה מהאוויר, ומקבל תשובה המניחה את דעתו.

“היכון לתנועה,” פקד האלוף.

בבת אחת הקיצה האוגדה. הדממה מתנפצת בהתפוצצויות של דלק במנועי הטנקים המותנעים ובפקודות קצרות. וכאשר נעה האוגדה היא משאירה אחריה ריחות חריפים ועומדים של דלק שרוף בעמודי האבק שהעלתה.

ש' פרצה ועברה את צומת ג’בל ליבני מצפון, כדי להיערך להתקפה על ביר אל־חמה. באותו מקום ניהלה אתמול ק' קרב אש, ואל“מ ישכה הזהיר בפגישתו עם אל”מ שמואל מפני האגף, שבו טנקים מצריים, אס־יו/100 וטי/54. מהאגף צלפו וגרמו נזק לק'. אל“מ שמואל מחליט לטפל באגף באורח יסודי, נדרש לו מפקד מהיר וגמיש, המסוגל להניע את כוחו במהירות בחולות ולתפוס עמדות אש טובות שתאפשרנה לו להשמיד את האגף המצרי. אל”מ שמואל בוחר ברס“ן שמאי קפלן. ואכן רק מתחילה ההתקפה, יורים הטנקים המצריים מעמדותיהם הטובות באגף ונדמים לצלפים העושים מלאכתם בתבונה ובדיוק. אלא שפלוגתו של שמאי ממלאה את כל הציפיות של אל”מ שמואל. שמאי מסביר ברדיו לאנשיו מה הדבר שלפניהם ואיך לנהוג, ותוך זמן קצר לא נותר זכר מהטנקים המצריים באגף.

השחר התחלף בשמש ומ' נכנסת גם היא לקו ההתקפה. ש' פועלת מצפון לכביש ביר גפגפה ומ' מדרומו. נוצר מצב לא ברור של כוחות האוגדה ועולה החשש פן תילחמנה מ' וש' זו בזו. האלוף טל מזהיר את מפקדיו מפני אפשרות זו. אל“מ שמואל פוקד על ש/10 הנע בחוד לא לירות ללא אישור מפורש ממנו. כתוצאה פורץ ש/10 לתוך מתחם של גדוד חרמ”ש מצרי ללא ירייה. רק לאחר שהגיע לעורפו וסר כל ספק שזה אויב, פוקד עליו אל"מ שמואל לטהרו באש בתנועה לאחור. בצהריים נכבשה אל־חמה בידי ש'.

בגבעה, ליד חבורת הפיקוד הקדמית, נגלים מוצבים מצריים, ובהם בונקרים. טנקים וזחלים עולים על הגבעה ומחסלים את היחידה המצרית. באותו רגע קרבים ובאים לעבר חבורת הפיקוד צנטוריונים, תותחיהם מישירים לעבר חבורת הפיקוד. צנטוריונים אלה צבועים בשחור נוצץ, והם כה יפים באור השמש, שרק לאחר רגע נזכרים הכול שהמלחמה טרם הסתיימה.

“המפקד,” פנה אל האלוף טל אחד מעוזריו, “יש לדפוק אותם לפני שהם קרבים יותר.”

“רגע. איני משוכנע שאלה טנקים של האויב.” אמר האלוף טל, משקפתו לעיניו.

הכול בחנו את הצנטוריונים השחורים במשקפותיהם. צבע צה"ל הוא חאקי חום.

“אולי אלה צנטוריונים מכוויית?”

“המפקד, אולי אלה צנטוריונים של יחידה מצרית מיוחדת?”

“אלה צנטוריונים שלנו,” אמר האלוף טל.

“המפקד, אתה טועה. אם לא נקדים אותם הם יחסלו אותנו.”

תחילה יש לאלוף טל תומכים בדעתו, שאולי הצנטוריונים של האוגדה. אבל בהדרגה עוברים תומכיו למחנה האחר, הגורס שאלה צנטוריונים של האויב. שכן אין בצה"ל, וּודאי לא באוגדה, צנטוריונים שחורים.

“כמה שהם יפים בשחור!” התפעל האלוף טל. אבל הורה לנצור את האש. לבסוף היה הוא היחיד שטען כי הצנטוריונים אינם של האויב. מה שהפליא את האחרים היה שהצנטוריונים קרבים ואינם פותחים באש. עד שקרבו מאוד ונזדהו כצנטוריונים של ש/10, שבמלחמתם על ביר חמה פגעו במצבור חומר נפץ ונתכסו פיח שחור.

“כאן יכול היה להיות טבח!” קרא עוזרו של האלוף טל.

 

פרק שלושים ואחד: התקדמות ורדיפה    🔗

היום השלישי למלחמה, יום ד' 7 ביוני 1967, היה יום של מירוץ בחצי האי סיני. שלוש האוגדות של צה"ל התחרו באויב, ובעיקר בדיוויזיה 4 שלו, כשאלה רודפות וזה נסוג. קו הגמר במסלול המירוץ לאותו יום היו מוצאי המדבר לקו הנסיגה האחרון, תעלת סואץ.

בשלושה מעברים יכול הצבא המצרי להבטיח את נסיגתו המסודרת ועם זאת גם לחסום את התקדמותו של צה"ל. בשטחים החוליים שלאחר ביר גפגפה, בציר איסמעיליה ובמעברי המיתלה והג’ידי שבציר סואץ. אל אלה שם המצרי פניו כשהאוגדות דולקות אחריו. היתה כאן תנופת גלגל, כשהאוגדה של האלוף יפה דהרה כל עוד כוחה בה לעבר מעברי המיתלה והג’ידי לחסמם בפני האויב הנסוג; ואוגדתו של האלוף טל דהרה לעבר ביר גפגפה, לחסום את הציר שבו ביקש האויב לעבור מתמד לציר איסמעיליה. זה ציר רוחב המקשר בין ציר סואץ לציר איסמעיליה ומתחבר עם ציר איסמעיליה מערבה משדה התעופה הצבאי הגדול והמרכזי בביר גפגפה.

במירוץ הגדול של היום השלישי השתתף גם חיל האוויר הישראלי. הכבישים המעטים בסיני ישרים בחלקיהם הגדולים כסרגלים והם מתמשכים כנהרות אספלט צרים בים של חולות טובעניים. כלי הרכב המצריים הבורחים היו מטרה קלה לחיל האוויר. יש שהופעתו של מטוס ישראלי שיתקה שיירה שלמה, כי הנהג הראשון עצר במכוניתו ומיהר להשתטח בחוליות, והשדרה שלאחריו נתקעה בו ויצרה רכבת של משאיות, מכליות, נגמ"שים ורכב הנדסי, שפצצת נפלם אחת הציתה את כולם.

עבודת חיל האוויר, כפי שהקשתה על המצרי לברוח לתעלה, הקשתה על אוגדות צה"ל להשיגו, כי על הטנקים הדוהרים היה לתמרן בין שלדי רכב שנשרף.

בציר סואץ היה מירוץ מטורף לעבר מעברי המיתלה והג’ידי. בביר חסנה הוצפה ק' רכב, טנקים ונגמ“שים שזרמו באשד לעבר המיתלה והג’ידי. המנוסה המצרית היתה בעיצומה, והתמסרות השבויים עיכבה את ק' מדלוק אחרי האויב. במירוץ אל המיתלה והג’ידי היה על גדודי הצנטוריונים של ק' לתמרן כמו בסמטאות של עיר מזרחית, בין עגלות רוכלים וחמורים, שהיו במקרה זה המשאיות והטנקים המצריים הנסים. ק/113 היה צריך לדהור למיתלה, להגיע אליה לפני האויב, ללחום באויב נסוג שרוח הלחימה שלו לא עזבתו כליל ולנהוג לפי אמנת ז’נבה באויב שנשברה רוחו וביקש להיכנע ולהישבות. במירוץ הארוך אל המיתלה כירסם בלב מפקד ק/113 ובלבו של המח”ט ישכה חשש שמא לא יספיק הדלק.

דבר זה הרגיז את אל“מ ברן. הוא קיבל רשות ממפקד האוגדה להתקדם לפני חבורת הפיקוד האוגדתית, ונכנס, רכוב על ג’יפ ומלוּוה בג’יפ של סיירים, לביר חסנה דקות אחדות אחרי שעבר בה ק/113. הוא דלק אחרי ק/113 ושמע במכשיר הקשר שלו את טענות מפקד הגדוד, “אין דלק, אין דלק.” אלא שבאותה עת ראה ק/113 לשמאלו תימרות אבק של רכב קרבי משוריין מצרי המבקש להגיע לסואץ דרך המיתלה. ק/113 ראה בשדרה זו אויב חי והחל ללחום בטנקים שבשדרה, אך אל”מ ברן ראה בשדרות הנסוגות של המצרים אויב מפורר ומפורד שרוח הלחימה עזבתו. כלומר לא אויב פעיל. דעתו היתה אפוא שבמקום לבזבז את הדלק על תמרוני קרב כנגד האויב הנסוג, יש לייחד את כל המאמץ והדלק לדהירה לעבר המיתלה כדי לחוסמה. במילים אחרות, אל“מ ברן היה סבור שהאוגדה אינה מתקדמת מהר די הצורך. אל”מ ברן השמיע את דעתו לישכה, וזה נפגע עד עמקי נשמתו. “מה יש, ברן? עבדנו לא טוב?”

“עבדתם יפה, ישכה, אבל אתם מתייחסים יותר מדי ברצינות למצרים.”

“עבדנו יפה? אז תן לנו לעבוד בשקט.”

“אבל אין צורך להתעסק איתם בקרבות אוכלי דלק. יש למהר ולחסום.”

אל“מ ברן כבש את זעמו. אבל כאשר שמע ברדיו כי מפקד ק/113 מודיע שנותר לו דלק רק לחצי שעה ולא יוכל להגיע למיתלה, לא יכול אל”מ ברן להבליג. הוא הורה לנהג הג’יפ שלו לדהור ולהשיג את מפקד הגדוד. כה האיץ בנהג שמצא עצמו לפתע לפני כל היחידות של הגדוד, במבוא מחנות הצבא המצרי בביר תמדה. פלוגת הסיור של ק' הגיעה אל אל“מ ברן, והוא שלח ג’יפ שיחזור ויקרא למפקד הגדוד. עד לבואו, אמר אל”מ ברן לפלוגת הסיור, “אין זה יפה לעמוד בחיבוק ידיים לפני המחנות.” כך שפלוגת הסיור לבדה כבשה את מחנות ביר תמדה. עובדה שאישרה לאל"מ ברן את הכרתו שאין הצבא המצרי אגוז קשה. הוא הורה לפלוגת הסיור לחפש במחנות דלק לפרנס את הטנקים של ק'.

מפקד ק/113, סא“ל אברהם, הגיע לביר תמדה ובא אל אל”מ ברן.

“אברהם,” אמר אל"מ ברן, “חדל להתמזמז עם המצרים וחדל לבזבז דלק על מלחמות לא חשובות עם כוחות נסוגים. נוע מהר אל המיתלה. פלוגת הסיור תצא איתך.”

“בבקשה, המפקד,” אמר סא"ל אברהם.

“ואל תוציא תחמושת על טנקים עזובים. הלב כואב לראות את הטי/55 היפים האלה נדלקים או נפגעים.”

נושא זה היה שנוי במחלוקת. מאחר שהשריון נע במהירות, קרה שצוותי הטנקים המצריים, שנטשום למראה הטנקים של צה“ל, חזרו אליהם לאחר שחלף צה”ל, והפעילום מחדש. היו בצה“ל שטענו שיש לפגוע בכל טנק מצרי, בלי לברר אם הוא נטוש או לא. אחרים, כאל”מ ברן, סברו שכאשר יש בטחה בדבר, יש לחוס על הטנקים ולשומרם שלמים.

ק/113 ואל“מ ברן דהרו עתה לעבר המיתלה. אבל עשרה ק”מ מעבר לתמדה נתקבלה הוראה ממפקד האוגדה לאל“מ ברן שיחזור לחבורת הפיקוד. בלב שבור נפרד אל”מ ברן מסא"ל אברהם. “קיבלתי פקודה לחזור. ואתה, המשך בכל המהירות למיתלה.”

המאסף של האוגדה טרם יצא מביר חסנה, ואלוף יפה הטיל על אל"מ ברן לראות שחטיבת הטנקים ס' תמלא את משימותיה כדבעי.

“כן, המפקד,” אמר אל"מ ברן, אף כי בלבו רצה להיות בחוד האוגדה, לא בעורפה.

הוא יצא לדרך בשני ג’יפים והחל לנסוע 80 ק"מ לאחור. הדרך כבר לא היתה עזובה. חיילים מצרים שברחו אתמול ושלשום לחוליות עלו על הדרך וצעדו בה ציבורים ציבורים, יחפים, רעבים וצמאים. בהדרגה נעשו מסוכנים יותר משהיו במדים וביחידה צבאית מאורגנת. בעד לגימת מים היו מוכנים להרוג.

אל"מ ברן אסף שני מאיורים, כדי לתיתם למכלאת השבויים העורפית. אבל בעת ששוחח איתם שמע צפצוף כדורים. לא יצא רגע והכדורים פגעו ליד רגליו. מיד השתטחו. פגיעות הכדורים נעשו מדויקות מאוד.

“טנקים, המפקד!” קרא נהגו של אל"מ ברן והצביע לעבר שדרה של טנקים. “טנקים מצריים!”

אל“מ ברן הבחין שאלה צנטוריונים. “אלה שלנו,” אמר לנהגו והוסיף, “זה מסוכן אם לא יפסיקו עד שיגמרו אותנו.” השניים רצו לתעלה והשתטחו בה. אבל הטנקים – אחר כך הוברר שהיו אלה טנקים מגדודו של סא”ל פדלה, שאיתו דהר אל"מ ברן לתקוף את אבו עגילה – הוסיפו להמטיר עליהם אש עד שקרבו למרחק 50 מטר מהם. אז זיהו את הג’יפים וחדלו לירות.

אל“מ ברן קרא אליו את המ”פ. זה בא רכוב בצנטוריון.

“השתגעת!” קרא אל"מ ברן בחמת זעמו.

“זו היתה פקודה של המג”ד," אמר המ"פ, ולא טרח לרדת מהטנק.

“רד!” פקד עליו אל"מ ברן.

“לא ארד מהצנטוריון, המפקד,” אמר המ"פ.

אל“מ ברן שלח להביא אליו את מפקד הגדוד, סא”ל פדלה: “80 ק”מ מהחזית אתה יורה?"

“המפקד,” אמר סא"ל פדלה, “זה עתה נהרג קצין הקישור הארטילרי שלי ממצרי כמו אלה שאתה רואה כאן. הם לא חיילים ולא לא־חיילים. הם מהלכים בדרכים עם נשק. אתה לא יכול לדעת אם לא יצלפו עליך.”

בינתיים חתר ק/113 להקדים את המצרים הנסוגים למעבר המיתלה. על אף הנחיותיו של אל“מ ברן הוכרח הגדוד, שמפאת מחסור בדלק ותקלות מנה עתה רק 28 צנטוריונים, ללחום בטנקים המצריים שבשדרות הנסיגה המבוהלת והטרופה של רכב משא, נגמ”שים, מכוניות פיקוד וטנקים. כאשר הגיע סא"ל ברעם למיתלה היו לפקודתו רק תשעה טנקים, מהם שניים נגררים, שלו ושל מפקד פלוגה, הסרן גיא יעקובסון. היתר נתקעו במירוץ בגלל מחסור בדלק.

עם תשעת הטנקים הגיע למרחק שני ק“מ מצומת הכבישים היוצאת מפתח המיתלה, לקלעת נחל לביר חסנה. כי תוך ההתארגנות לחסימה דממו עוד שלושה צנטוריונים. הטנקים שדוממו נגררו לעמדותיהם בחסימה ההיקפית. לטנקים נוספו שתי מחלקות חרמ”ש ושלושה זחלים נושאי מרגמות 120 מ"מ. גם לחלק מהזחלים לא היה דלק.

השעה היתה 18:30, והאויב, הנסוג בהרבה שדרות מבוהלות ומאולתרות, הגיע לפתח המיתלה באותה עת. חלקם של הנסוגים, בראותם את הצנטוריונים, ירדו מרכב ופתחו במנוסה ברגל. אולם שדרה ארוכה הצליחה לעקוף את החסימה ולהיכנס לתוך מעבר המיתלה. סא"ל אברהם מצא שעליו להיערך לחסימה במקום אחר, בתוך מכתש שיאפשר לו עמדות טובות יותר. בינתיים נצטופפו השדרות הנסוגות במעבר המיתלה. שני מפציצי ווֹטוּר ישראליים הופיעו באור היום האחרון והטילו פצצות על השדרה הצפופה הנעה במעבר ההררי הצר. הפצצת הווטורים גרמה לפקקים והאֵטה מאוד את הנסיגה.

סא"ל אברהם הורה לגרור שתי משאיות מצריות ולהופכן ולהבעירן על הכביש, בריחוק כמה מטרים זו מזו. כך יצר מעבר מואט ומואר. כל רכב מצרי שרצה להיכנס למיתלה היה חייב להאט לפני מעבר זה ולהיגלות לתותחי הצנטוריונים.

תשעת הטנקים עמדו כנגד אויב רב פי עשרות, אלא שמהיותם תחת פיקוד יכלו לטבוח באויב מפורד ומוכה. במשך הלילה הביאו תותחים מתנייעים שהצטרפו לק/113, דלק שנמצא במחנות הצבא המצרי, אחת־עשרה חביות.

משפכים לא היו, בכן אילתרו משפכים מקופסאות פח של 5 ל מציות. בעוד אלה עסוקים בתדלוק ניסתה יחידת טנקים מצרית לפרוץ את החסימה לתוך מעבר המיתלה. טי/54 ראשון הצליח לעבור, כי אחת המשאיות שהודלקה, במעבר המואט, היתה עמוסת תחמושת, שהחלה להתפוצץ בזיקוקין מסנוורים, שהסתירו את תנועת הטנק המצרי. כששוב נראה הטי/54 שהצליח לעבור את המחסום, טעה זלוצר, אחד ממפקדי הצנטוריונים, וסבר כי יחידתו נעה לתוך המיתלה. מיד נסע אחרי הטי/54 וכמעט נעלם במיתלה, אלא שהעמידוהו על טעותו, ואז ירה באחורי הטי/54 חודר שריון, שעצרוֹ במקומו. שלושה טנקים מצריים הצליחו לעבור את המחסום. אבל הרביעי נפגע ובער. זלוצר חזר מהמיתלה ומצא לו עמדה שממנה יכול לפגוע באחוריו של כל טנק שהצליח לפרוץ את החסימה ולקרב לפתח המיתלה.

עם שחר יום ה', 8.6, שוב נותרו הטנקים ללא דלק והפעם גם כמעט ללא תחמושת. רק בפלוגתו של סרן גיא יעקובסון היו ארבעה צנטוריונים עם דלק. והנה באה שדרה ארוכה של אויב נסוג, ובה 28 טנקים טי/54. סא"ל אברהם מיהר לבקש סיוע של חיל האוויר, ועד לבואו של זה ניהלו ארבעת הצנטוריונים של גיא יעקובסון קרב עם הטנקים המצריים שבשדרה הנסוגה. כאשר הגיעו שני סופר־מיסטרים, פגעו תחילה בשני צנטוריונים של ק/113 ואחר כך הפציצו את שדרת האויב והעלוה באש, כשאנשיה מקדימים ובורחים לחולות ולהרי המיתלה. כאשר כלתה האש נראו כלי הרכב האכולים כשלדים. מכאן ואילך השמיד חיל האוויר את השיירות הנסוגות למיתלה. שדה הקטל של הרכב המצרי במיתלה היה הגדול במלחמה ושלדי הרכב היו מפוזרים על ארבעה קילומטרים.

* * *

בציר איסמעיליה אחרת היתה הרדיפה אחרי האויב הנסוג. אלמנטים חשובים של דיוויזיה 4 המשוריינת המצרית ניסו להימלט שלא דרך המיתלה והג’ירדי אלא לסגת באופן מסודר ולוחמני דרך ציר איסמעיליה, שאליו עמדו להבקיע דרך ציר רוחב. לחסמו מיהרה עתה אוגדת טל.

אחרי ביר רוד סלים שונה סדר התנועה באוגדת טל: חטיבה מ' עברה קדימה, להובילה, והיעד שלה כיבוש ביר גפגפה. לש' ניתנה מנוחת מה, כשהיא מטהרת במאסף האוגדה וסורקת את המתחמים המצריים שבדרכה. אירע לה שטנקים מצריים שהסתתרו טעו בצנטוריונים ובפאטונים וחשבום למשלהם. כך הזדנב לו מאחורי הפאטון של רס“ן חיים, מג”ד ש/14, טי/55. זה נסע אחרי רס"ן חיים בצמידות רבה ועשה בדיוק כמוהו.

גם רס“ן חיים לא חש כי בן לווייתו הצייתן והמסור אינו מבני הגדוד, כי לא הביט לאחור. עד שאחד מפקודיו האמיתיים של רס”ן חיים העיר לו ברדיו כי טי/55 במדפים סגורים ומסוגרים נוסע אחריו כצל.

מה יעשה חיים? היעיר לאנשי הצוות המצרי שבטנק כי טעו ומי שחשבו למנהיג קרב שלהם אינו אלא אויבם, ולכן מוטב שיעצרו בטי/55 שלהם ויתמסרו לשבי? ראשית, איך הוא אומר דברים אלה לאנשי הצוות המצרי, היושבים כה מסוגרים ומנותקים מהעולם, בתוך הטנק שלהם? שנית, אם יעצור, ירד מהפאטון שלו, ידפוק על מדפי הטי/55 ויזהה עצמו, הריהו שם נפשו בכפו. ייתכן מאוד כי האהבה והמסירות שמגלים אנשי הצוות לרס"ן חיים בחושבם אותו לאחד משלהם ייהפכו כהרף עין למשטמה וליריות שיקפחו את חייו ואת חיי אנשיו, ברגע שייוודע להם כי הוא אויב. ולא ידיד.

לא היה לחיים אלא לנהוג כפי שנוהגים במלחמה, שבה דרך הביטוי היחידה היא הרג. היה עליו להקדים ולחסל את הטי/55 בטרם יעמוד על טעותו. החיש חיים את תנועת הפאטון ופנה פנייה חדה שמאלה, כך שהטי/55 חלף על פניו, והפאטון של רס“ן חיים היה מאחורי הטי/55. ואז, כמעט לא האמין למראה עיניו. הצוות המצרי כיוון את תותחו לעבר שני פאטונים שלו, שחנו בצד בריחוק עשרות מטרים בלבד. רס”ן חיים קירב את הפאטון למרחק חמישה מטרים מהטי/55 ופקד על ירי חודר שריון. הפגז חדר בניקיון מופתי ונקב בשריון הפלדה של טי/55 נקב מעוגל גדול כלשהו מהפגז עצמו. כה מדויק ונקי היה העיגול, שרבים סברו אחר כך כי הטי/55 לא נפגע כלל וכי הנקב העגול באחוריו הוא פריט בתכנון המקורי של הטנק, מפלט גזים או פתחו של צינור אוויר לטיהור. גם האלוף טל עצר בזחל הפיקוד שלו וירד לראות את הטי/55 המחורר מקרוב, אף הצטלם לידו.

“חיימקה, הבא לי טי/55 שלם וכשיר, התוכל?”

״ודאי, המפקד."

ש' היתה בהתארגנות ורס"ן חיים יצא לחפש טי/55 שלם וכשיר בשביל מפקד האוגדה. האלוף טל רצה ללמוד את הטי/55 בתנועה, לקראת קרבות עתידיים בטנק מסוג זה.

מ' התקדמה לעבר ביר גפגפה תוך היתקלויות קלות. הטנקים שלה היו שרמנים מחודשים במנוע ובתותח ואמכסים/13 מקוריים. בשעה 15:30 הגיעה מ' למכלול מתקני ביר גפגפה ונתקלה באויב. מדרום לכביש התקדם כוח מצרי שבא משדה התעופה של ביר גפגפה, ומצפון לכביש, ליד גבעה שעליה מתקן רדאר, נורתה עליה אש חזקה מטנקים טי/55. האלוף טל הורה לאל"מ מן להחזיק בשני הצמתים שעל כביש ביר גפגפה, בכל אחד בכוח של גדוד, ואת גדוד האמכס/13 לקדם הלאה, מערבה. תוך מלחמתה בכוחות האויב המבקשים להשאיר את ציר גפגפה פתוח לכוחותיהם הופיעו בשמים מיגים מצריים שתקפו גם הם את מ‘. סופר־מיסטרים חשו לעזרת מ’, אבל אחד מהם הופל. מ' סבלה אבדות מהטנקים המצריים.

חבורת הפיקוד של האלוף טל היתה בג’בל חותמיה אותה שעה, צופה סביבה. אבק רב של רכב נראה לחבורת הפיקוד עולה ובא מהמליז – בקעה צרה חרוצה ערוצים בין שלשות הרים – המקשר לרוחב בין הצירים הדרומיים של סיני לכביש איסמעיליה. מאחר שהכוונה הפיקודית היתה בשלב זה לכתר את כל הכוחות המשוריינים של האויב באמצעות שלוש האוגדות ולהשמידם, החליט האלוף טל לבלום ולחסום עם מ' את היציאה מהמליז במרחב שבין גדוד האמכס/13 בפיקוד סא“ל זאב, שרחק כעשרים ק”מ משני גדודי החטיבה והצומת של הכביש לשדה התעופה ביר גפגפה וכביש איסמעיליה, ולהכות בחטיבה ש' באיגוף עמוק מג’בל חותמיה, מדרום לצפון, לאורך הציר המחבר את צירי הדרום בסיני עם הכביש המקשר את שדה התעופה ביר גפגפה לכביש איסמעיליה. מאחר שהצנטוריונים של ש' היו עסוקים בתדלוק, צירף מפקד האוגדה את הפאטונים של ת/01 שהיו בעתודה אוגדתית לחטיבה ש'. אל“מ שמואל, בראש עשרים פאטונים ועם סא”ל אורי, חש לקרב. שוב נשללה המנוחה ממנו ומאנשיו.

“איפה חיים?” שאל אל"מ שמואל.

“מחפש טי/55, בסביבה,” השיבו לו.

“נוע!” פקד אל“מ שמואל, שהחליט שלא להמתין לרס”ן חיים, מפקד גדוד הפאטונים.

“הנה הוא!” קרא הסגן יוסי ב'.

רס"ן חיים נראה נוהג בטי/55, ראשו גלוי בטנק, מחייך כצייד לבן באפריקה שהעלה ברשתו פיל לבן.

“חיים, עזוב את הטי/55 ועלה מיד לטנק שלך. תוקפים,” אמר אל"מ שמואל.

כהרף עין ניתר רס“ן חיים מהטי/55 וקפץ ועלה למקומו בפאטון הפיקוד שלו. הכוח חיפש אחרי האויב, נפרשׂ ונצמד, נסע בשדרות וכמניפה, טעה בשיחים ובמערות שנראו מרחוק כטנקים. עד שלבסוף זיהה אל”מ הרצל, שישב ברכס אחר של ג’בל חותמיה, את האויב וכיוון אליו את אל"מ שמואל.

ב־17:00 עלה אל“מ שמואל לעמדת תצפית ופקד על רס”ן חיים להניע את הפאטונים לאט כדי שלא יעלו אבק וייגלו לאויב. אחר כך פרצו הפאטונים בשני ראשים על שדרת האויב שהיתה סמוכה לכביש איסמעיליה, שעליו ביקשה להיחלץ למצרים. היה זה כוח בגודל של חטיבה. הפאטונים השמידו כתריסר טנקים, כמספר הזה נגמ"שים וכמאה משאיות עמוסות חיילים. אלה נפוצו לכל רוח.

ירד הלילה, ואל"מ שמואל החל לחזור עם הפאטונים מזירת הקרב לחניון של ש'. חזרתו היתה איטית. נפגעים לא היו לו, אבל שני פאטונים התקלקלו, והיה צורך לגוררם. חזקות פקודות גיסות השריון שלא לנטוש טנקים. מעט היה הדלק שנותר לפאטונים.

עוד הקרב במליז מתנהל והאלוף טל מקבל הודעה כי דיוויזיה 4 המצרית מנסה לבצע התקפה מתואמת כדי לפרוץ דרך אוגדתו, כשמגמתה לפתוח ציר אל התעלה.

“זו היתה התקפה מתואמת!” קרא האלוף טל בהתפעלות, “טנקים, מטוסים, פריצה! ואנחנו תקפנו אותם במליז רבע שעה לפני שהם תקפו אותנו. לזה אני קורא מזל!”

בינתיים התעצם לחץ המצרים מכיוון תעלת סואץ על מ', והאלוף טל הוצרך לאל“מ שמואל ולטנקים שעמו. בסביבה פעלו גדודי קומנדו מצריים, והוראות יצאו לכל יחידות האוגדה להתכונן לפשיטות לילה שלהם. חבורת הפיקוד של האלוף טל מצאה לה חניית מבטחים בתוך החניון של ש/10. כאן פגש האלוף טל לראשונה מאז פרוץ המלחמה את רס”ן שמאי קפלן. תחילה לא הכירוֹ בחשכה, כי היה מגולח. האלוף טל לחץ ידיו בחום, אבל מיד הרגיש כי הכאיב לשמאי וראה כי שתי ידיו חבושות. מאז מות רס“ן אלי גלובוס היה רס”ן שמאי גם סגן מפקד הגדוד. ומכיוון שלא רצה לעזוב את פלוגתו שימש בשני תפקידים, מפקד פלוגה וסגן מפקד גדוד. ארגון התדלוק היה מוטל עליו. ביומיים האחרונים גבר על חולשתו שבגלל פציעתו.

“מה נשמע, שמאי?” שאל האלוף.

״נשמע טוב מאוד, המפקד," אמר שמאי.

“תקבל אותי ללינת לילה?”

“עד חצי המלכות, המפקד,” אמר שמאי.

“והחצי השני למי?”

“לפלוגה, המפקד.”

“אולי תסתפק בתפקיד סגן מפקד גדוד?”

“מה יגידו האנשים, המפקד? שאני עוזב אותם באמצע המלחמה?”

“מה שלום נאוה?”

“צריכה ללדת כל יום. אולי כבר ילדה.”

האלוף טל חזר לזחל הפיקוד שלו, בטורו של חניון ש/10. הוא ביקש לקשרו עם אל"מ שמואל, העושה דרכו חזרה מהמליז. חשש פן נמצאה האוגדה במרכז הלחץ של האויב, מכיוון מצרים ומכיוון דרום סיני, המבקש להבקיע לו דרך במלכודת האוגדתית הסוגרת עליו.

“שמיר, כאן טירה. מדוע אתה משתהה? עבור.”

“טירה, כאן שמיר. יש לי שני פאטונים מקולקלים ואני גורר אותם. עבור.”

“שמיר, כאן טירה. מתי תגיע לחניון? עבור.”

“טירה, כאן שמיר. לא לפני שש בבוקר.”

מועד זה נראה לאלוף טל מאוחר. אין הוא רוצה שיישארו אל“מ שמואל והפאטונים מעוטי הדלק בשטח הומה אויב, ורוצה הוא לשלוח את אל”מ שמואל כדי להקל מהלחץ על מ'. האלוף טל פקד להכין שיירת זחלים ובה דלק בשביל הפאטונים של אל"מ שמואל. אבל לפי חישוביו גם הדלק לא יבטיח את הקדמת שובו. אין אלא להורותו שינטוש את הפאטונים המקולקלים.

“שמיר, כאן טירה. השאר את שני הפאטונים בשטח ובוא אלי במהירות, עבור.”

“טירה, כאן שמיר. אני אשתדל להגיע מהר, עם הפאטונים. עבור.”

“שמיר, כאן טירה. השאר את הטנקים ובוא אלי במהירות. עבור.”

“טירה, כאן שמיר. אבוא במהירות. עבור.”

“שמיר, כאן טירה. זו פקודה. השאר את הטנקים. עבור.”

לפתע מתחוורת לאלוף טל עקשנותו של אל“מ שמואל. לפי הוראות הקבע של גיסות השריון אין לנטוש טנק בלא שמירת הצוות. נדמה לאל”מ שמואל כי האלוף טל אומר לו להשאיר בשטח הומה אויב, שבו יחידות קומנדו, שני פאטונים על צוותיהם. לאל"מ שמואל נראה הדבר כהפקרת חיי האנשים, שיישחטו בשנתם. כי ידע מה עייפים הם. זה כארבע יממות לא ידעו שינה. משום כך הוא מתעקש.

“שמיר, כאן טירה. בלי הצוותים. בלי הצוותים. עבור.”

נשימת הרווחה של אל"מ שמואל נשמעת ברדיו.

“טירה, כאן שמיר. בסדר, בסדר גמור. עבור.”

“שמיר, כאן טירה. השתגעת? חשבת שאני פוקד עליך להשאיר את הפאטונים עם צוותיהם? עבור.”

לרגע אין תשובה. נשמעת רק אוושת מכשיר הקשר, וזו כמו אומרת, במקום אל“מ שמואל, “המפקד, במלחמה הכול ייתכן, הכול שיגעון!” אבל נשמע קולו של אל”מ שמואל, “טירה, כאן שמיר. משאיר את הטנקים, רות, עבור.”

“שמיר, כאן טירה. מהר אלי. רות, סוף.”

אל“מ שמואל נטש את שני הפאטונים ללא שמירה כלשהי, וחש לחניון של ש'. בשתיים לפנות בוקר הגיעו לחניון. רעב גדול הציק לו ולאנשיו. אבל כאשר באו למטבח השדה התברר כי ברעבונם אכלו אנשי החניון גם חלק ממה שנועד ללוחמים במליז. כשראה אל”מ שמואל כי לא יספיק המרק החם לכול, הפך ברגלו בזעם את הקדרה והשחית את המרק. “לא לכולם, לא לאף אחד,” אמר בחירוק שיניים לממונה על המטבח. בבטן ריקה ומזמרת חזרו אנשיו לתפקידיהם, לטפל בטנקים ובנשק, לקראת המשך המלחמה.

 

פרק שלושים ושניים: חשופים בצריח    🔗

כאשר הגיע אל"מ שמואל לחניון של ש' היה מ/100, גדוד האמכס/13 של מ', בעיצומה של התקפה מצרית. למעשה זכה מ/100 להתקפה המצרית המוחצת היחידה במלחמת ששת הימים. להתקפה דומה זכה רק כוח ישראל בציר קנטרה.

מ/100 עצר במקומו על כביש איסמעיליה לאחר שנכנס האלוף טל לרשת הרדיו הגדודית שלו ופקד עליו שלא להמשיך מערבה, כי מצויים שם כוחות אויב גדולים. האלוף טל אמד את האויב מערבה מ־מ/100 בכמאה טנקים טי/55. הוא הורה לסא“ל זאב להיערך על כביש איסמעיליה בחניון לילה ולאבטח את אגף האוגדה נגד ניסיון הבקעה מצרי נואש. באותה עת היה סא”ל זאב הקרוב מכל יחידות צה"ל לתעלת סואץ, פרט לכוח ישראל באזור קנטרה.

אולם סא“ל זאב היה חייב להתכונן לקראת אויב לא רק ממערב, אלא גם ממזרח. אויב רב, חיל רגלים, רכב רך, טנקים, נגמ”שים, שפרץ ועלה לכביש איסמעיליה בסדקי סדקים שמצא באוגדה, עלה על כביש איסמעיליה ונתקל בחניון של מ/100. כך היה על סא“ל זאב להתכונן להתקפת טנקים גם מהחזית מצד איסמעיליה, וגם מהעורף, מצד ביר גפגפה. מלבד אלה היה עליו להיות מוגן מפני התקפת חי”ר, העשוי לבוא לקרבתו ברכב ולתוקפו מכל צדדיו.

סא“ל זאב רצה להיות מוכן לכל הפתעה. על אף עייפותם הרבה של אנשיו הורה על טיפול בנשק. בטנק אמכס/13 מעצורים רבים אם אין מטפלים בו כיאות. האנשים ניקו את סדני התותחים והמקלעים ועשו את טיפול הטנק עד שעה 23:00. תוך כדי כך הצטרפו לחניון ארבעה זחלים של פלוגת החרמ”ש בפיקוד מפקד מחלקה שתפס את מקומו של מפקד הפלוגה שנהרג בהתקפה על ביר גפגפה.

בגלל הלילה האפל והחשש להתקפת חי“ר ערך סא”ל זאב את החניון בצפיפות. שדרה אחת חנתה על הכביש, ושתי שדרות, אחת משמאל ואחת מימין, מעבר לכביש כשהטנקים לפני כל שדרה ומאחוריה. את אנשי פלוגת החרמ“ש פיזר סא”ל זאב על הקרקע עם מקלעים, כאבטחה מפני התקפת חי"ר. כאשר הגיעה אליו פלוגת הסיור וקיבלה אישור לחנות בחניון נערכה בשדרה נוספת, הימנית ביותר.

מחצי הלילה אור ליום ה' 8.6, היה רובו של החניון רדום. ממטה החטיבה קיבל סא“ל זאב התרעה כי טנקים של האויב, נסוגים, עשויים לבוא בעורפו, וקרוב ל־03:00 התקבלה הודעה כי שני טנקים מצריים עברו בשדרה החטיבתית ועלולים להופיע בעורפו. אולם מכיוון עורפו עשויות לבוא גם יחידות לא של אויב. סא”ל זאב הורה לאנשים שבכוננות לנצור את האש ולירות רק בפקודה, ברגע האחרון.

“אש!” קרא סא"ל זאב, כאשר קרבו צלליותיהם של שני כלי רכב בלא להזדהות.

עמדות השמירה של החניון ירקו אש. שני הכלים עלו באש, ואז נמצא כי היו אלה שתי משאיות מצריות עמוסות חי"ר. תוך כדי כך נשמעה תנועת טנקים מכיוון איסמעיליה.

סא“ל זאב סבר כי נערכת עליו התקפת־נגד של שריון מצרי, או שיחידות החלוץ של שדרה מגיעות אליו. הוא הזעיק את החניון, הורה לזחל המרגמות 120 מ”מ להפגיז את הטנקים המצריים שנעו באורות קטנים ונראו, שמונה עד עשרה, דוהרים במהירות מכיוון מערב. למרגמות 81 מ“מ הורה לירות פגזי תאורה. האמכסים כבר החלו להיפרשׂ, ולרכב הרך הורה סא”ל זאב להתפזר בסוף השדרה. אבל הטנקים המצריים הצליחו להפתיעו והיו קרובים מאוד.

הטנק המצרי הראשון שילח פגז, פגע פגיעה ישירה בזחל המרגמות הכבדות והדליק את התחמושת. כך תפס את הרגמים כשפצצת המרגמה הראשונה שלהם ביד. שלושה פגזים בזה אחר זה פגעו בזחל החבלה העמוס חומץ נפץ. טנק מצרי אחר פגע בזחל של קצין הסיוע האווירי ואחר כך בזחל הסיירים. תוך שתי דקות היו לגדוד מ/100 שישה־עשר הרוגים ועשרים פצועים קשה והוא היה אפוף אש ועשן. התחמושת החלה להתפוצץ בזחלים העולים באש, והאנשים הקרובים להם החלו לנוס מהם אל החולות. באמכס של מפקד מחלקה סגן חגי כה נבהל התותחן, שקפץ מהטנק וברח אל החולות. ובכן מילא חגי שלושה תפקידים: מפקד מחלקה, מפקד טנק ותותחן.

לפי ההתראות שנמסרו לזאב, מרכז האויב טנקים במספר רב מערבה ממנו בכביש איסמעיליה. עתה נוכח כי אלה טי/55, שיהיה עליו להתמודד איתם באמכס/13.

טי/55, שיפור של טי/54, הוא טנק קרב סובייטי. מכל הבחינות זה טנק חדיש מקביל לדגם החדיש של הפאטון. לעומתו אמכס/13, טנק צרפתי קל, מיושן. לשירות בצבא הצרפתי נכנס בסוף שנות ה־40, וצה"ל קיבל את משלוחיו הראשונים ב־1953.

כאן נשללה מהאמכס/13 יכולת התמרון שלו, כך שהובלטו יתרונות טי/55 וחסרונות אמכס/13. משקל האמכס/13 פחות מחצי המשקל של טי/55 ותותחו אינו יכול לחדור את שריון הטי/55 בחזית.

פקודת האש הראשונה של סא“ל זאב ניתנה כאשר היה הטנק המצרי המוביל 100 מטר מהחניון, השני 170 מטר והשלישי 250 מטר. הכול ירו, במקלעים ובתותחים. סא”ל זאב ראה שני פגזים פוגעים בטנק המצרי המוביל ומחליקים על שריונו בנתזי אש. הוא לא איבד את קור רוחו ופקד על האמכסים שלו לנסות לפגוע בטי/55 בצדדיו ובאחוריו.

“מרגנית, כאן זרזיר. לחץ כבד מאוד של טי/55. עבור,” הודיע סא"ל זאב על מצבו למפקד חטיבה מ'.

“טירה, כאן מרגנית. הגדוד של זרזיר נמצא תחת התקפה כבדה של טי/55, עבור,” דיווח מח“ט מ' לאלוף טל, שהיה בתוך חניון הלילה של ש/10. זה אך הגיעו הפאטונים עם אל”מ שמואל, לאחר שנשלח אליהם ג’יפ סיור שסייע לניווטם ברקטות.

האלוף טל שמע את קרב האש ברדיו וראה את אש הפגזים והמלחמה. הוא פקד על מפקד חטיבה מ' לשגר מיד פלוגה של טנקים שרמן מגדוד הטנקים השני שלו וכן להורות על סא“ל זאב לנתק מגע ולסגת 1.5 ק”מ לאחור. עם זאת הורה האלוף טל לאל“מ שמואל לשגר לעזרת הגדוד הנלחץ פלוגת צנטוריונים כדי לתגברו לקראת בוקר. אל”מ שמואל פקד על ש/10 לשגר פלוגה, ורס“ן שמאי קפלן יצא לדרך עם פלוגת הצנטוריונים שלו. היה עליו לעבור יותר מארבעים ק”מ.

“זרזיר, כאן מרגנית. התקפל מגמה אחת לאחור. שולח לך פלוגת שרמנים. סוף,” הודיע מח“ט מ' לסא”ל זאב.

היתה זו פלוגה של שרמנים עם מנוע ותותח חדשים שיצאה לדרכה.

סא"ל זאב הורה לגדודו לנתק מגע והחל לסגת. אבל מיד שינה את דעתו והחליט לחזור למקומו. הטווחים היו קצרים מאוד, אבל האמכסים החלו לתמרן לעמדות ירי מהאגף. ואכן, הטנק המצרי המוביל שכה הרבה להזיק לגדוד מ/100, נפגע בצדו הימני ונחדר.

הטנק השני המצרי לא נע אחרי הטנק המוביל, אלא איגף את מ/100 משמאל, ירה פגזים אחדים ללב החניון מהאגף והזיק הרבה. האמכס שירה בו פגע תחילה בתובה אבל חודר השריון נפל עליה כרקיקה. ביקש האמכס לאגף את הטי/55 והצליח לפגוע בו בשנייה, במערכת הקפיצים שלו, אבל הטי/55 לא נעצר. עד שאיגף האמכס את הטי/55 איגוף מוצלח ובטווח 40 מטר חדר אותו מהצד.

החלטתו הנחושה של סא"ל זאב שלא להתקפל תחת הלחץ המצרי הפיחה רוח חדשה באנשיו. עיקשותו וההוכחה כי מהצד יכול אמכס לחדור את טי/55, עודדו את אנשי הגדוד, ואולי גם התמיהו את המצרים. עוד שני טי/55 נפגעו מהצד וצוותיהם קפצו ונשאו רגליים לחולות. מראה הטנקיסטים המצרים הבורחים הביא חששות בלב יתר השדרה. היא נעצרה, הטי/55 המצריים תפסו עמדות לאורך הכביש ובחוליות שלצדיו, ופעם בפעם עלו לעמדת אש, ירו, וחזרו.

כאשר הגיעה פלוגת השרמנים מצאה את מ/100 במקומו, דרוך לקרב. במבט ראשון היה מראה החניון מצער. כלי רכב, זחלים וגם אמכסים בערו. אנשים שרופים לחלוטין היו בתוך הלהבות, ואף את גוויותיהם לא היה אפשר לחלץ.

סגן מפקד גדוד השרמנים חיים תמיר, שבא עם פלוגת השרמנים, עבר את החניון כדי לצפות על עמדות הטנקים המצריים. אלה תפסו עמדות במרחק קילומטר וחצי, וכאשר נראה להם הג’יפ ובו סגן מפקד גדוד השרמנים, ירו עליו, פגעו, והסמג"ד איבד רגל.

השרמנים באו לאחר קרב, ולכל טנק נותרו רק פגזים אחדים. אף על פי כן ירו השרמנים. באותה עת הופיעו מטוסי חיל האוויר וירדו על השריון המצרי. הטנקים המצריים נסוגו למרחק חמישה ק"מ מהחניון. כאן המתינו לבאות אחרי שלא עלה בידם להבקיע באוגדה.

“זרזיר, כאן מרגנית. מגיעה אליך פלוגת צנטוריונים. עבור,” הודיע מפקד חטיבה מ' לסא"ל זאב.

“מרגנית, כאן זרזיר. האם הפלוגה תחת פיקוד שלי? עבור.”

“זרזיר, כאן מרגנית. שלילי. סוף.”

לאחר זמן שמע סא"ל זאב ברדיו שלו את שמאי קפלן: “זרזיר, כאן שמאי. אני בא אליך. איפה הטנקים המצריים? עבור.”

“שמאי, כאן זרזיר. אתן לך תדריך אישית. לא באלחוט. סוף.”

הצנטוריונים נראו, ובמהרה הגיעו לחניון. שמאי קפלן הוביל את פלוגתו בטנק הראשון. סא“ל זאב עלה לצנטוריון ונסע עם שמאי לעמדת תצפית. ממנה הבהיר לו את המצב. אז חזר סא”ל זאב לגדודו ושמאי התקדם עם פלוגתו. סא“ל זאב קיבל פקודה שלא לנוע אחרי פלוגת הצנטוריונים, וכי הקשר של שמאי למפקדה יהיה באמצעות סא”ל זאב.

עד מהרה יצא שמאי מטווח הקשר הטוב. סא"ל זאב חשש, עלה על הזחל שלו ומיהר לקצר את טווח הקשר. כשהשיג את שמאי ברדיו אמר לו, “אל תרחיק מעבר לעשרה קילומטר מהחניון!”

אולם שמאי הוסיף לנסוע בראש הצנטוריונים שלו.

בבוקר היה ברור כי שלוש האוגדות אינן נתקלות יותר באויב מאורגן, והאלוף טל החליט לנוע בכל המהירות לכיוון התעלה. תחילה רצה להשאיר את ש' באזור ביר גפגפה ולהתקדם עם מ‘, אולם לאחר אבדותיה של מ’ בקרבות ביר גפגפה ובחניון הלילה של מ/100, מצא לטוב לארגן את ש' כראוי ולשלוח אותה כשהיא מצוידת באורך נשימה מספיק כדי להגיע בהינף אחד לתעלה. בקבוצת הפקודות שקיים, שוב בג’בל חותמיה, חילק האלוף טל את המשימות: ש' –לתעלה; מ' – כיבוש שדה התעופה ביר גפגפה, בסיוע ארטילריה, ואבטחת האגף השמאלי של האוגדה. ת/01 – עתודה אוגדתית. ב־ת/01 היתה עתה פלוגת פאטונים אחת. כוח ישראל – יתקדם עד לצומת כביש קנטרה וכביש הרוחב המקביל לתעלה והמחבר בין כבישי קנטרה ואיסמעיליה. עוד בערב האתמול, עת חזה האלוף טל בהסתערות ש' במליז, התקשר איתו אל“מ רפול ברדיו וסיפר לו כי אין לו יותר משימות ברצועת עזה. אל”מ רפול אמר שהוא מתגעגע לאלוף טל. סוכם בין השניים שאל“מ רפול יפנה לפיקוד הדרום ויבקש את צירופו לאוגדת טל. בקשתו אושרה, וביום ה' ב־11:30 הצטרפו אל”מ רפול וצ' שלו לכוח ישראל שהיה מעתה תחת פיקודו.

תוך כדי הכנת ש' להתקדמות לתעלה שמע האלוף טל ברדיו כי סא"ל זאב מודיע כי שמאי יוצא מטווח הקשר. בשומעו כי הקשר עמו אבד נפלט מפיו, “הוי!!!”

האלוף טל הורה לאל“מ שמואל להפסיק מיד את כל ההכנות ולדהור עם כל החטיבה מערבה כדי להתחבר עם הפלוגה הבודדת. אל”מ שמואל, שהיה לידו, לא היה צריך כל הסבר. הוא תפס מיד מה חששוֹ של האלוף, שמא תיתקע פלוגתו של שמאי לתוך חיל רב של טנקים מצריים המנסה להבקיע דרך בתוך האוגדה כדי לפלס לדיוויזיה 4 מוצא למצרים, וכדי לחסום את התקדמות האוגדה לתעלה.

אל“מ שמואל פקד מיד על ש/10 שסיים ראשון לתדלק – לנוע, והוא עצמו הובילו בדהרה לעבר איסמעיליה, לעבר שמאי. אבל הציר היה חסום במשאיות האספקה של מ', שהביאו תחמושת ודלק. המשאיות הכבדות התנהלו לאיטן, ואל”מ שמואל יצא אישית מזחל הפיקוד שלו כדי לפנותן מהכביש ולאפשר לצנטוריונים מעבר מהיר.

ה“הוי!” של האלוף טל היה היחיד שנשמע מפיו בכל המערכה. הוא היה כמו “הוי״ של אם בראותה את בנה הפעוט מהלך על מעקה הגג. אף כי הוסיף לפקד ולהורות היתה אוזנו נטויה לרשת של אל”מ שמואל. האלוף ידע כי שמאי עשוי ללא חת, וכי אם לא יעצרוהו בפקודה ייכנס לעוביו של האויב. האלוף טל שיער כי לאויב כמאה טנקים בין ביר גפגפה לתעלה, וייתכן שיכול הוא להוסיף על אלה ממה שיש לו מעבר לתעלה. לרגע עלה בלב האלוף זכר שיחתו עם רס"ן שמאי על אבני השדה בנגב, לאחר הקרב בנוחילה. בלבו התפלל שאת אשר יגור לא בא.

ההוראות שמסר לשמאי מפקד גדוד ש/10, סא“ל גבריאל, היו שלא להתקדם מעבר לחניון של מ/100. אבל כאשר עלה שמאי לעמדת תצפית עם סא”ל זאב, לא ראה לפניו אויב, וכנראה החליט להתקדם ככל שיוכל. שמונה צנטוריונים היו לרשותו וצוותיהם היו מהמנוסים במלחמה. פלוגתו של שמאי נלחמה יותר מכל פלוגה אחרת בחטיבה ש', מחוץ לפלוגתו של עין־גיל. "

“תחנות שמאי, כאן שמאי,” אמר רס"ן שמאי קפלן ברדיו הפלוגתי, "אנחנו מתקדמים לתעלת סואץ. אנחנו שמונה צנטוריונים ונתקדם עד שניצור מגע, ונראה מה יהיה.

“נתקדם בשדרה מהירה על הכביש, אבל לפני כל רכס יתפרשׂו שלושת הטנקים הראשונים ויעלו לעמדות תצפית. אם הכול כשורה, נמשיך בשדרה. אם יש אויב, יהיה קרב. נוע. אחרי. סוף.”

הצנטוריון של שמאי היה מצולק מקרבות מעבר הגבול, מהבקעת חאן יונס, מהקרב הקשה בצומת רפיח, בשייח' זוויד, בג’ירדי ובחסימה המערבית באל־עריש, בג’בל ליבני. פלטות הבזוקה שעל זחלילי הטנק היו נקובות, שריון הצריח היה שרוט, וארגזי הצוות בצריח שסועים. שמאי עצמו היה אפור, חולצתו קרועה, ידיו חבושות.

גבוה הזדקר מתוך כיפת המפקד, בראש הפלוגה שלו. כל אנשיו ראו אותו בולט בכיפתו. הכביש השחור והצר, שפך של אספלט על תוואי של חול, התחתח תחת שרשרות הטנקים. במקומות אחדים נחשף תוואי החול. החוליות הקיפו את הכביש לכל אורכו ולכל שתשיג העין. שמאי ידע כי החוליות טובעניות ועשויות להיות לא צליחות לטנקים. בדרכו ראה משאיות 6x6 של הצבא המצרי שירדו מהכביש במנוסתן ממטוסי חיל אוויר, וטבעו בחוליות. יהיה עליו להיזהר שלא להרחיק מדי מהכביש בפרישׂתה של הפלוגה. הכביש עלה במעלה גבעה וקרב לרכסה.

“תחנות שמאי, כאן שמאי. אנו עולים לרכס. נתקדם בצורה מבצעית, כוח אחד יחפה על האחר. אנחנו עולים לתצפית.”

שלושת הטנקים הראשונים נפרשׂו ברוחב מאה מטר, טנק אחד משמאלו של שמאי ואחד מימינו. הוא עצמו נשאר על הכביש. “תחנות שמאי, כאן שמאי. אני רואה טנקים אחדים. לא רציני. נשמיד אותם ונתקדם.” אש הצנטוריונים היתה מדויקת להפליא. היריות הראשונות פגעו בשלושה טי/55 שהיו בעמדות המתנה אבל מטרות מספיקות לתותחני הפלוגה. שלושת הטנקים הסתדרו מחדש בשדרה, הטנק של שמאי בראש. חצייה האחר של הפלוגה, שנע במאסף, בפיקוד הסגן, סגן יואב, הצטרף לשדרה לאחר שחיסל שני טי/55 שמצא באגפיו.

“תחנות שמאי, כאן שמאי. אני חושב שזה הכול בשביל הרכס הזה. עד לרכס הבא הכול נראה שקט. נוף חולי יפה. נוע. אחרי. סוף.”

כאשר הגיעה הפלוגה לרכס החוליות הבא נפרשׂה מחדש. לאחר תצפית וקרב אש חזרה הפלוגה לשדרה מהירה שנעה על הכביש הצר. “תחנות שמאי, כאן שמאי. אנחנו מתקדמים בכיוון לתעלה, וזה יהיה אולי סוף המלחמה. נגמור ונחזור הביתה.”

תהיה זו הפתעה גדולה בבית, כשיחזור ללא זקן. לא יכירו אותו. את זקנו החל לטפח לפני ארבע שנים, בסדרת חורף. קשה היה להתגלח במים קרים, והוא לא אהב להתעסק בעצמו. רק מעט חפצים היה לוקח לשדה: מעט בגדים, מעט כלי רחצה. די היה לו בתרמיל צד. כך גם יצא למלחמה, בלא חולצה להחלפה.

באל־עריש רעדו שתי ידיו מחולשה. עתה היו ידיו איתנות. הכביש נראה מתמשך ללא סוף בים החוליות, עולה ויורד בהם כבתוך גלים. הפלוגה כבר רחקה 15 ק"מ מהחניון של מ/100. קפל הקרקע הבא נראה קרב ובא. שמאי פקד על הפלוגה להיפרשׂ ושלושת הטנקים הראשונים נעו לעמדות תצפית, כשהוא בראשם. הוא הביט לרגע לאחור וראה כי טנק אחד אינו נע. “סמיק,” קרא למפקד הטנק, “מה העניינים?”

“איבדתי את המצמד, המפקד.”

“לא נשאיר אותך, אל תדאג.”

שבעה צנטוריונים היו עתה בתנועה, הרבה מעבר לעומס העבודה המקובל שלהם. פלוגתו של שמאי היתה גאה בצנטוריונים שלה וקראה להם “טנקים לתפארת”. הפלדה שלהם חסכה להם חיים רבים והם עשו דרכם אף כי מזמן כבר היו צריכים לטיפולים המקובלים. הפלוגה חזרה לנוע בשדרה, על הכביש.

“אנחנו נהיה הראשונים בתעלה, דן מרידור,” אמר שמאי.

בו ברגע פגע פגז בתקרת הצריח של צנטוריון המ"פ.

“שמאי, כאן זרזיר,” קרא סא"ל זאב במכשיר הקשר שלו לשמאי קפלן. הוא ניסה להדביק את הפלוגה בזחל וקרא ללא הרף לשמאי, להזהירו שלא לנוע הלאה ולא לצאת מטווח הקשר.

“שמאי, כאן זרזיר,” קרא סא"ל בפעם המי יודע כמה.

“זרזיר, כאן משנה של שמאי, עבור,” השיב ברדיו סגן יואב, סגן מפקד הפלוגה.

סא"ל זאב שמח כי סוף סוף הדביק את הפלוגה ויצר עמה קשר רדיו. אבל תמה מדוע משיב המשנה. “שמאי, כאן זרזיר. מדוע משיב המשנה? עבור.”

“זרזיר, כאן שמאי משנה. המ”פ נהרג. עבור."

הפלוגה נכנסה לתוך מארב של גדוד טי/55. הטנקים המצריים היו נסתרים, בעמדות אש טובות מאוד ובטווח קצר. הפגז הראשון פגע בצנטוריון הראשון, של רס“ן שמאי, השמיד את מקלע ה־0.5 ופגע בתקרת הצריח. רסיס גדול פגע ברס”ן שמאי, שהיה זקוף בצריחונו, והרגוֹ מיד. פגז שני פגע בטנק השלישי שבשדרה. צוות הטנק של שמאי לא איבד את קור רוחו ומיד נחלץ לאחור. בטנק השלישי רצה מפקד הטנק, הסמל גיורא שקלרציק, לתת תיקון אש לתותחנו כשחש חבטה וראה עשן שחור עולה מהטנק שלו. תחילה לא ידע מה קרה, אבל הבין כאשר ראה את הטען־קשר פצוע ושמע את התותחן קורא, “גיורא, נפגענו!” ומנסה לצאת. השלושה ירדו מהצנטוריון והנשק האישי שלהם בידיהם. הם קראו לנהג לצאת מפתחו, אבל לא באה תשובה. אז ראו את שתי הפגיעות בטנק, האחת בחזית. הצנטוריון הוסיף לנוע בסיבובים גבוהים ולפתע הידרדר אחורנית, במדרון הגבעה, כי עמד בדיוק לפני הרכס. כשנפגע הנהג רפתה רגלו על הבלם. שלושת אנשי הצוות רצו אחרי הצנטוריון. כאשר עצר, פתחו את מדף הנהג ומצאוהו הרוג.

רק שתיים או שלוש דקות היתה המבוכה בגלל מותו של שמאי. מפקד מחלקה סגן חנוך, שהצנטוריון שלו היה בשלישייה הראשונה, הבחין כי נהרג מפקד הפלוגה וכי הפלוגה נכנסה לתוך מארב מצרי. הוא פקד על נהגו לפנות פנייה חדה ימינה, לתוך הבקעה. תוך כדי כך זיהה את הטנקים של האויב ופקד על פרישׂה מהירה, ואחר כך העביר את הפיקוד לסגן מפקד הפלוגה סגן יואב, שהיה עם הצנטוריונים האחוריים.

התפתח קרב שריון בשריון עז, בטווחים מ־400 עד 1,300 מטר. שישה צנטוריונים לחמו נגד כוחות עדיפים במספר ובעמדות. הצנטוריון של שמאי חזר להילחם לאחר שהצוות בעזרת הסמל הטכני צדוק חילץ את רס“ן שמאי קפלן מהטנק ושמוֹ על זחל שמיהר עם גופתו לאחור. סמל צדוק בדק את הטנק ומצאו כשיר. סמל ווהבה היה למפקד הטנק, ובהנהגתו חזר הצנטוריון של מפקד הפלוגה להמשך המלחמה, ללא כיפת מפקד וללא מקלע 0.5. הצנטוריונים הלוחמים ראו את טנק המ”פ חוזר אליהם והמלחמה גברה.

הזחל שעליו גופתו של רס“ן שמאי קפלן מיהר לתחנת האיסוף הגדודית. בדרך חלף על פגרי הטנקים העשנים ושלדי כלי הרכב השרופים. היה זה מסע לוויה מיוחד במינו. סא”ל זאב ראה את הזחל הנושא את שמאי, וראוהו גם מפקדים רבים אחרים. בתחנת האיסוף עטפו את שמאי בשמיכה ואספו את חפציו האישיים. בארנקו נמצא שיר שהעתיק בכתב ידו בימי הכוננות: “צוואר לא עוד נושיט כצאן טבחה. אם למות, נמות במערכה.”

עוד הזחל ממהר לאחור נלחמו ששת הצנטוריונים עד שחיסלו את המארב והשמידו עשרה טי/55. לאחר שתם הקרב התכנסה הפלוגה על הכביש והמתינה לבואו של ש/10. לאנשי הפלוגה נודע כי נהרג המ"פ. דמעות עלו בעיניהם המאובקות של האנשים וחלקם בכו כילדים.

“שמאי, חזור אלינו!” קראו ובכו.

* * *

אל"מ שמואל הגיע בראש חטיבתו אל הפלוגה של שמאי עת קצרה לאחר מותו. הוברר לו שעוצמת השריון המצרי החוסם את דרכו לתעלה היא בגודל חטיבה, ומיד החליט להשמידה בשיטת מכבש חטיבתי.

הטנקים המצריים היו סדורים משני צדי הכביש, ניצבים אליו, נסתרים בחמוקי החוליות מהבא ממזרח מערבה לעבר התעלה. ברווחים ניצבו מצפון לכביש איסמעיליה ומדרומו, מאיימים לסגור מלתעות אש על הכוח שייפול למארב.

תוכנית אל"מ שמואל הלמה למראה עין את הציפיות של המפקד המצרי. החטיבה תיכנס ללוע המארב, מחוץ לפלוגה אחת שתאגף את המארב מצפון ותכה בו. גדוד ש/10 נע על הכביש לתוך המארב, כשפלוגה אחת פרושׂה משמאל לכביש ופלוגה אחת פרושׂה מימינו, ותקפו התקפת מצח כשגדוד ש/14 נע אחריו בשתי שדרות על החוליות מימין לכביש. פלוגת הצנטוריונים איגפה את הטנקים המצריים איגוף עמוק מצפון לכביש, כקילומטר מהכביש, כך שהופיעו מאחורי הטנקים המצריים שמצפון לכביש ובחזית הטנקים המצריים שמדרומו.

מכבש חטיבתי של ש‘, יום ה’, 8 ביוני 1967

הטנקים המצריים תפסו עמדות לאורך שבעה ק"מ בשטח חולי מאוד. אך מעט ציפו לפלוגה שתאגף אותם בשטח חולי יותר. נדרשה כאן אמנות נהיגה בטנקים כדי שלא לטבוע בחולות. המפקדים המצריים קיבלו בשמחה את החטיבה הנכנסת למארב, אבל בטרם הספיקו לתקן את אש הירייה הראשונה שלהם כבר נפגעו מהפלוגה המאגפת. אז צעד ש/10 צעד נוסף, ועבר לתא שטח חדש. גם כאן שמחו המצרים להתקפה החזיתית, והשיבו אש לצנטוריונים היורים עליהם, ושוב נפגעו מהאגף. כך נע המכבש בשובה ונחת, חמש שעות, והשמיד כשבעים טנקים מצריים, רובם באמצעות הפלוגה המאגפת. לש' לא נגרמו כל אבדות.

כבר היתה שעת דמדומים. ש/10 הוצרך לתדלק. הופיעה רביעייה של מיסטרים, ואל“מ שמואל ביקש שתתקוף את המתחם המצרי המצוי עשרים וחמישה ק”מ מאיסמעיליה, ליד מכוני מים של הצינור המצרי לביר גפגפה. אחד המיסטרים סקר את כביש איסמעיליה לאורכו ומצא שיש בו ריכוזי שריון מצריים נוספים. אל"מ שמואל החליט לשמור על תנופתו ולהתקדם עם הפאטונים של ש/14.

“טירה, כאן שמיר. מבקש אישור להתקדם. עבור.”

“שמיר, כאן טירה. התקדם וקבל אישור כל חמישה ק”מ," אמר האלוף טל.

כוח ישראל בפיקודו של אל“מ רפול נכנס גם הוא בקרבות נגד כוחות אויב, צנחנים וטנקים, שניסו להודפו. אל”מ רפול יצא בראש פלוגת הפאטונים שהובילה את יתר הכוח, למבואות קנטרה. אולם, שעה לאחר שנטל פיקוד על כוח ישראל נפצע אל“מ רפול בראשו מכדור. מיד פינו אותו בהליקופטר לבית חולים בישראל. אל”מ ישראל לקח לידיו את הפיקוד. עיקר בעייתו היתה לרכז להתקפה את כוחותיו, שביום הקודם הותקפו על ידי מפציצים מצריים. גם התחמושת של הטנקים היתה מעטה ובהמשך הקרב נפצע מפקד פלוגת הפאטונים. ב־18:00 של יום ה' 8 ביוני דיווח אל"מ ישראל לאלוף טל על כיבוש קנטרה.

אותה עת נחת הליקופטר ליד חבורת הפיקוד של האלוף טל בביר גפגפה, ובו סגן הרמטכ“ל האלוף חיים בר־לב ואלוף פיקוד הדרום האלוף ישעיהו גביש. האלוף בר־לב הציע לאלוף טל שתמהר חטיבה ש' להתקדם. האלוף טל הסביר לסגן הרמטכ”ל כי בציר איסמעיליה יש מערך של עשרות טנקים מצריים הלוחמים בפועל ומגלים עיקשות. האלוף טל אמר כי אינו מוכן להקריב אבדות רבות ולכן הוא מנהל קרב על בסיס אמנות של תותחנות תוך גרימת אבדות כבדות לאויב. במכבש החטיבתי של ש' נפגעו רק שני טנקים של ש' ונהרגו רק שני אנשים.

“אבל אם יש שיקולים או נתונים מדיניים המחייבים דהירה לתעלה במחיר אבדות רב, אני יכול לעשות זאת מיד.”

שני סוחוי/7 הופיעו מעל חבורת הפיקוד של האלוף טל. רוב האנשים נפוצו ונשתטחו על החולות, הרחק מזחלי הפיקוד שיער של אנטנות נישא מעליהם ומזהה אותם. אבל האלופים הוסיפו לדבר, כמו לא אירע דבר.

“המטכ”ל מעוניין, טליק, בשני הדברים גם יחד. גם להגיע מהר לתעלת סואץ וגם למנוע אבדות לכוחותינו," אמר האלוף בר־לב.

ההכרעה ניתנה לשיקולו של האלוף טל, והוא בחר לחסוך בחיי אנשים ולנוע בזהירות. ההליקופטר הגדול המריא עם האלופים, וכל כוחות האוגדה התארגנו לחניית לילה. אולם הטרנזיסטור, שליווה את האוגדה ללא הרף, הביא חדשות מניו יורק. הממשלה המצרית מוכנה להפסקת אש. למשמע ידיעה זו הבין האלוף טל כי יש משמעות לתפיסת עמדות מהירה לאורך התעלה, והוא פקד על אל"מ שמואל לשלוח את כוח הסיור שלו לכיוון התעלה בדהרה.

אך גם עתה נקט האלוף זהירות, כדי לחסוך בחיי אדם. הוראותיו לאל"מ שמואל היו שאם אין כוח הסיור נתקל בהתנגדות, יוסיף לנוע והחטיבה בעקבותיו, אבל אם ייתקל באויב רב ועיקש, ישקול האלוף אם להנחית התקפת לילה.

האלוף טל היה באחד מרגעיו הקשים במלחמה. מכאן רצה להגיע במהרה לתעלה ומכאן חשש ממלכודת של כוחות מצריים עדיפים. על כן החליט לשלוח את פלוגת הסיור של ש' ככדור ניסיון לפני האוגדה.

התקדמות כוחות צה"ל בסיני בששת ימי המלחמה

הוא ידע כי זו החלטה אכזרית, להטיל על פלוגת הסיור השסועה והשחוקה של ש' משימה כה כבדה ומסוכנת בשלב האחרון של המלחמה. פלוגת הסיור עלולה להתחסל כליל, אם תיכנס למלכודת.

אל"מ שמואל הבין לרוחו של האלוף טל וירד לסוף כוונתו. גם הוא ידע כי בהתפתחות רעה עלולה פלוגת הסיור להיספות. הוא יצר אפוא צוות קרב: שישה פאטונים של הסגן עין־גיל עם פלוגת הסיור וסוללת תותחים מתנייעים. מכיוון שנבצר ממנו לסייע לפלוגת הסיור יותר, החליט לשתף את גורלו עם גורל אנשיה ולהצטרף אישית למסעה. הוא כבר ישב על הזחל וכמעט הורה לצוות הקרב לנוע.

אבל הדבר נודע לאלוף טל והוא אסר על אל"מ שמואל להצטרף למסע פלוגת הסיור.

“שמיר, כאן טירה. אתה אינך מצטרף לפלוגת הסיור, עבור,” אמר האלוף טל ברדיו האוגדתי.

אל“מ שמואל אישר את קבלת הפקודה בלשון רפה. אז הבין האלוף טל כי אל”מ שמואל נמצא במבוכה, כיוון שפקודיו לא יבינו מדוע שינה את דעתו ואינו מצטרף לפלוגת הסיור. האלוף טל נכנס לרשת הרדיו החטיבתית של ש' וחזר על איסורו, כדי שכל מפקדי החטיבה יבינו כי האיסור תלוי במפקד האוגדה ונובע ממנו. צוות הקרב עמד לצאת לדרכו בפיקודו של סרן אורי. יהיו אלה האנשים הראשונים שיגיעו לתעלה.

“המח”ט," אמר סגן יוסי ב‘, קצין המבצעים של ש’, “גם אני רוצה.”

“בסדר, יוסי,” אמר אל"מ שמואל, “קח את הג’יפ שלי וסע.”

הצוות הקרבי יצא לדרכו.

פלוגת הסיור ועמה טנקים אחדים נעה בראש, אחרי הג’יפ. בכל פעם שזיהה סרן אורי צללית חשודה, ניצנץ בפנס זעיר לאחור, וטנק עם זרקור קרב אליו והאיר את הצללית שזיהה. מפקד הפלוגה של קהלני, סגן אילן, היה מאגף ומכונן את תותח הטנק.

“אש! סוף,” היה סגן יוסי ב' קורא ברדיו.

כך הלכו והתקדמו, ניצנצו והאירו. הטנקים המצריים נסוגו במהירות, והג’יפ עם סרן אורי וסגן יוסי, כשפלוגתו של סגן עין־גיל ולה שישה פאטונים, אחריו, דלקו אחרי הבורחים, כשפעם בפעם מאיר הזרקור והפאטון מעלה באש טנק מצרי.

בחצות הגיעו ליעד. סרן אורי ראה זקיף מצרי מאותת לו בהנעת פנס חשמלי למהר ולעבור את התעלה, בטרם יוסר ממנה גשר הדוברות. טנק מצרי ניצב אל הכביש ליד הזקיף. כהרף עין הבין סגן עין גיל את המצב, שנראה לו כבדיחה מלחמתית. הוא היטה את הפאטון והביאו למצב של ירי בטנק המצרי.

“אש!” פקד סגן עין גיל, והיה לאחרון שירה בטנק מצרי בעבר המזרחי של תעלת סואץ. השעה היתה 00:30 של יום ו', 9 ביוני 1967. שעות מעטות אחר כך חברו ליד גשר הפירדן כוח קנטרה וכוח איסמעיליה, ואוגדת טל התאחתה לאורך קו התעלה.

רק כאן עמדה האוגדה לשאוף רוח, לתפוס תנומה, לאחר שגזרה את דרכה כקרן לייזר, ביממה אחת ארוכה ששקיעות וזריחות חמה אחדות ניצנצו בה. וכאן לראשונה שיכשכו הטנקיסטים את כפות רגליהם, שבצקו בנעלי השריון שלא נחלצו, במימי התעלה.

בסיני לחמו זה כנגד זה כ־950 טנקים מצריים לעומת מספר קטן באופן ניכר של טנקים ישראליים. כ־850 טנקים מצריים נפגעו או ננטשו.

יוסי ב' קפץ לתעלה בסרבליו וברובה הסער הסובייטי.

אל"מ שמואל בעת קרב צומת רפיח

אל“מ שמואל עם רס”ן אהוד אלעד בעת הכוננות

רס"ן אהוד אלעד במסדר בו קיבל את הפיקוד על ש/14

סא"ל בירו בעת הכוננות

רס"ן רפאל מוקדי

הסרן אביגדור קהלני בבית־החולים שבעה חודשים אחרי המלחמה

אל"מ ברן בהיותו מפקד גדוד אחרי מלחמת קדש

אל"מ אלברט

סא"ל פינקו על הזחל, לאחר מעבר הג’ירדי

קצין של ש' משקה שבוי מצרי

הצנטוריונים של ש' אוגפים בחולות ביר לחפן

טי/55 נפגע במכבש החטיבתי של ש'. ההבהק נוצר ברגע הפגיעה

שני טי/55 פגועים בכביש איסמעליה

שרמנים שנפגעו בכניסה לקלעה

רכב מצרי נטוש ופגוע לאורך ציר איסמעליה אחרי ביר־גפגפה

אמכס/13 שנפגע בחניון מ/100

הצנחת אספקה לאוגדת..ל ליד ביר רוד סלים

שלושת השרמנים שנפגעו בכניסה לקלעה

קטל שריון מצרי ליד מעבר המיתלה

חלק חמישי: מאושוויץ לרמת הגולן

 

פרק שלושים ושלושה: גדודו של בירוֹ    🔗

השעה היתה 02:00 ביום ה‘, 8 ביוני 1967. אל"מ אלברט, מפקד חטיבת השריון א’, וסא“ל בירו, מפקד גדוד השרמנים א/112, ומפקדי יחידות של א' נפגשו במפקדת פיקוד הצפון ומכאן נסעו לגבעת האם, לצפות על המוצבים הסוריים נעמוש וזעורה. אם יתקוף צה”ל את סוריה, יהיה על השרמנים של סא"ל בירו להבקיע את הביצורים הקשים ביותר בשטח הקשה ביותר. מפקד החטיבה חיפש דרך שלא להיתקל בקלעה, המבצר החזק בגזרתו. הוא רצה לבוא עליה מגבוה, מכיוון זעורה. לצורך זה יהיה על הגדוד לפנות שמאלה לפני הכפר סיר אדיב, בתוואי שקשה יהיה למוצאו בקרב. התוואי עבר בשדה שנזרע ונקצר.

“המפקד,” אמר סא"ל בירו, “הייתי רוצה להוציא את מפקדי הפלוגות שלי לתצפית.”

“אין לך זמן,” השיב אל"מ אלברט. הוא סבר שמיד תבוא הפקודה לתקוף את סוריה.

כאשר צפו אל“מ אלברט וסא”ל בירו מגבעת האם לשטח סוריה, הגיעו אוגדות צה“ל בסיני לתעלת סואץ והנציג המצרי באו”ם פרץ בבכי והודיע על נכונות ממשלתו לשאת ולתת על הפסקת אש. גם רצועת עזה נכבשה. ירושלים המזרחית, הרי יהודה ושומרון ובקעת הירדן נכבשו מהלגיון הירדני, שנס אל מעבר לירדן. גם ממשלת ירדן היתה נכונה לשאת ולתת על הפסקת אש. אם יופסקו הקרבות, עשויה סוריה לצאת מהמערכה כארץ הערבית היחידה שהשתתפה במלחמה, אך שטחה לא נפגם וצבאה לא ניזוק. שוב תוכל להפגיז את יישובי הגליל – כפי שעשתה אך ביום ב' – וגם להטות את מקורות הירדן.

הרי יהודה ושומרון ובקעת הירדן נכבשו תוך פחות מיומיים וחצי, במלחמה שהחלה ביום ב' אחרי הצהריים והסתיימה בטרם יצא יום ד', 7 ביוני 1967. במלחמה זאת השתתפו חטיבות צנחנים ושריון. חטיבת הראל של אל“מ אורי בן־ארי הכריעה את המערכה על ירושלים כאשר בפחות משתים עשרה שעות התייצבה על כביש ירושלים רמאללה בתל אל־פול ומשם מיהרה ליריחו. חטיבת השריון של אל”מ מוישה כבשה את ג’נין ולחמה באחד מקרבות השריון בשריון הכבדים של מלחמת ששת הימים, כנגד גדודי פאטונים ירדניים. חטיבת השריון של אל“מ אורי כבשה את העיר שכם. בחטיבתו של אל”מ מוישה בא לידי ביטוי קיצון העיקרון של אי־הפקרת פצועים. במלחמת העצמאות נדהם צה“ל כאשר מצא כי הפצועים שנשארו בזירת הקרב הומתו בידי הערבים לאחר שהתעללו בהם. אי־הפקרת פצועים בשטח אויב היה לאחד העקרונות של לוחמת צה”ל. סרן ג’וני, מפקד יחידת ההנדסה בחטיבתו של אל“מ מוישה, יצא להציל חמישה פצועים, צוותי טנקים, שהיו תחת אש פאטונים. בזחלים הצילם, אבל שילם בשל כך בשנים־עשר הרוגים. אל”מ מוישה עצמו הוסיף לפקד וללחום לאחר שנפצע בשוקו בכדור ממקלע 0.5 של פאטון ירדני.

אולם כיבוש הרי יהודה ושומרון ובקעת הירדן חרג מהמשמעות של מלחמת הקיום שהיתה למערכה. מבחינה מסוימת היתה המלחמה על ירושלים העתיקה ועל ההר המשך מלחמת העצמאות מלפני תשע־עשרה שנה, ויתר על כן, כיבוש ארץ התנ"ך מחדש לאחר יותר מאלפיים שנה. יריחו, ענתות, שכם, חברון ובית לחם היו בן־לילה לססמאות של מלחמה על ארץ אבות. הכותל המערבי והר הבית הושבו לישראל במה שנראה כמעט כאצבע המשיח.

ירושלים והכותל המערבי נסכו שיכרון על יהודי ישראל, ובבת אחת צימצמו מרחב היסטורי של אלפי שנות עם גולֶה, מפוזר, ללא חיי לאום עקיבים, למשך חיים לאומי אחד. נדמה לאנשים כי אלפיים שנה נעשו לרגע קצר בחיי העם היהודי כששבו אליהם הכותל המערבי, הר הבית וירושלים העתיקה.

אך בצפון, למרגלות הרי גולן, היתה השמחה מהולה בספקות של הקיום בעתיד. הצבא הסורי היה הצבא הערבי היחיד שלחם בצה"ל ולא הובס, עובדה שהרבה להתפאר בה ושהגבירה את בטחתו בסיכויי צבאות ערב לנצח. אם גם במערכה הצבאית השלישית שהתחוללה מאז נוסדה ישראל לא יוכה הצבא הסורי ואף לא תיפול שערה מראש חייליו ארצה, יוכלו יישובי הספר שלמרגלות הרי גולן – שעליהם חידשו הסורים את הפגזותיהם בפרוץ המלחמה – לצפות לעתיד רב־תלאות ומכאובים.

בשיכרון הלאומי סביב הכותל המערבי והר הבית, בהילולת המשמעות ההיסטורית של המלחמה, עדיין הזדקרה, קרה וחשופה, בעיית הקיום הפיזי בצפון ישראל. עיכוב המערכה נגד סוריה נבע משיקולים של מדיניות חוץ, ובעיקר מהערכת היחסים בין ישראל לברית המועצות, שהיתה לאחרונה למגן ולסעד לממשלת סוריה. ברית המועצות איימה לנתק את יחסיה עם ישראל.

“חכו בשקט,” אמר סא"ל בירו לאנשיו במפקדת הגדוד, שאליה חזר מגבעת האם. “אם נלך על סוריה, תדעו על כך. אל תדאגו.” אנשי הגדוד ראו בעיניים כלות את הדקות הנוקפות. הם היו האחרונים במגויסים למילואים, וחששו פן לא ייקראו, ועתה חששו פן ייגרע מחלקם במלחמה.

יש בצה“ל קנאות למשימות. יחידה מקנאה בחברתה שזכתה ללחום. כאשר מתגייסים מילואי צה”ל, נעשית ישראל לצה"ל, ואז דומה ישראל לכפר שחבורת צעיריו, כדי להפיג את השעמום, מתחרה בקפיצות ממגדל המים. העניין העיקרי לענות בו הוא הוכחת אומץ הלב. כך שגם לולא היו סיבות טובות למלחמה בכלל, וכנגד סוריה בפרט, היו אנשי חטיבה א' מרגישים עצמם מקופחים שלא נטלו חלק במלחמה. כמעט היו בושים לחזור הביתה.

לסא“ל בירו היה עוד מקור לאכזבה. הרבה טרח לשפץ את גדודו, להצעירו ולעשותו גדוד טנקים ברמה מבצעית גבוהה. והנה כאשר כל גדודי הטנקים האחרים, במרכז ובדרום, כבר הוכיחו עצמם ותשומת לבם נתונה לניקוי הטנקים מעפר קרבותיהם, טרם הצדיק גדודו את העמל שהושקע בו, ודאי לא את העמל שהשקיע בו המג”ד סא"ל בירו.

את גדוד המילואים א/112 קיבל סא“ל בירו בחצי 1964, בשעתו היה סגן מפקד בית הספר לשריון. בתחילת 1965 ערכה החטיבה אימון עוצבתי שבו נכחו הרמטכ”ל רב אלוף יצחק רבין והאלוף ישראל טל. התוצאות שהשיג א/112 במטווח היו עלובות.

“תותחנות חלשה,” העיר האלוף טל לסא"ל בירו.

“יתוקן, המפקד,” השיב סא"ל בירו. כדרכו לא התנצל ולא הבהיר כי טרם היתה בידו שהות לשפר את התותחנות של הגדוד. שהרי פיקד על הגדוד רק כשמונה חודשים, ואנשי המילואים נקראים לשירות רק אחת בשנה.

חיל השריון כולו היה עסוק בשיפור התותחנות מאז מונה האלוף טל בנובמבר 1964 מפקד גיסות השריון. בחצי 1965 מונה אל“מ אלברט מפקד חטיבת השריון מילואים א', והוא נודע כקפדן בפרטים וכמי שיודע להניע אנשים לפעולה. מפקדי היחידות בחטיבה, ד”ר רפאל מוקדי, עו“ד משה חביב, המג”ד ד“ר פנחס זוסמן, עו”ד רוטנברג ואחרים היו צוות מסור שעסק בבעיות החטיבה הרבה מעבר לנדרש בחוק המילואים. מפקדי היחידות היו נפגשים עם אל“מ אלברט בבית השריון בתל אביב ובבתי קפה, דנים בשאלות הרבות והמסובכות של חטיבת מילואים. ד”ר מוקדי קבל על שאין מפקדי החטיבה מכירים את כל גזרות הפעולה שהחטיבה עלולה לפעול בהן. הוא הציע סיורי מפקדים שיימשכו שלושה ימים אחת לארבעה חודשים, בזמנם הפרטי של המפקדים. גם התווה תוכנית שלפיה יקיפו הסיורים את כל הגזרות האפשריות.

אל"מ אלברט אישר את התוכנית, וסיורי המפקדים החלו.

ד“ר פינחס זוסמן, שהיה מפקד גדוד החרמ”ש של החטיבה, יצא ללימודים בארצות הברית. עו“ד משה חביב, סגנו, לא שש לקבל על עצמו את תפקיד המג”ד, במקומו. הוא היה בן 38 וקרב לגיל שבו מגביל חוק המילואים את שירות המילואים לשבועיים בשנה למי שאינו מוכן לשרת יותר. אל“מ אלברט הבין לרוחו של רס”ן משה חביב שבאין ד“ר זוסמן מפקד הגדוד, אין המסגרת החברתית מדרבנת את חבריו האישיים, כמשה חביב, לפעולה מאומצת. בנימוקים של טובת הגדוד שיכנע את משה חביב שיישאר בתפקידו וגם כי ייטול על עצמו את תפקיד מפקד הגדוד. בדרך כלל שוקל צה”ל שבע פעמים בטרם יעניק תפקידים נכבדים אלה לאנשי מילואים הקרובים לגיל המוגבל מבחינת אורך שירות המילואים, שההשקעה בהכנתם עשויה לשאת אך מעט פירות. צה“ל מעוניין במפקדים צעירים. אבל לגבי עו”ד משה חביב וד“ר רפאל מוקדי מצא אל”מ אלברט את ההשקעה כדאית. הסכמתם לקבל על עצמם תפקידים של מפקדי גדודים, לאחר הכנה נאותה, היתה ביטוי לרוח התנדבות. כי תפקידים אלה גוזלים מהאזרח זמן רב גם מעבודתו האזרחית.

סא"ל בירו מינה מפקדים צעירים, שזה אך סיימו את שירות החובה שלהם בתפקידי מפקדי מחלקות. אותם שלח לקורס למפקדי פלוגות. לאחר הקורס היו לגדוד א/112 מפקדי פלוגות צעירים. שלושה היו בני עשרים ושלוש: נתי, אפי ואילן. האחרים לא בוגרים הרבה יותר.

תחילה יראו אנשי הגדוד מסא“ל בירו. “כשבאתם לגדוד לא הכרתי אתכם, אבל עכשיו אתם מכירים אותי,” היה סא”ל בירו נוהג לומר לאנשיו. הוא היה מפקד קשוח, סגור, מקצר בדיבור ותובע מילוי מושלם של הפקודות. אולם בהדרגה נוכחו אנשיו כי אין הוא מהמפקדים ומסתלקים. לאחר יום עבודתו היה סא"ל בירו מלווה מקרוב את יחידות הגדוד שלו, נשאר עמן כדי לוודא כיצד ממלאים את פקודותיו. את לב המפקדים הצעירים בגדוד קנה בהיותו בעל מקצוע, מי שמכיר היטב את משלח ידו.

חיל השריון כולו עבר בהנהגת האלוף טל שורה של השתלמויות והתמחויות. אולם סא"ל בירו הוסיף לכך השתלמות עצמית בגדודו. מאחר שהיה בשעתו סגן מפקד בית הספר לשריון ביקש ממדריכים בתותחנות, בנהיגה, בטיפול בטנקים, בקשר ובנושאי לימוד אחרים שיעניקו מזמנם הפנוי להדרכה נוספת לאנשיו. לעתים היה קורא לגדוד אנשים שכבר יצאו משירות המילואים בגדוד, כדי שיעבירו מניסיונם ומידיעותיהם לאנשי הגדוד.

את כל זמנו הפנוי נתן לגדוד ולאנשיו. נתי, אפי, אילן ואחרים היו באים לביתו בשבתות, לשיחה על ענייני הגדוד. בירו נהג לשתות ויסקי, משקה שמפקדי הפלוגות ומפקדי המחלקות הצעירים אינם רגילים בו. “ילדים,” היה קורא להם כשבחרו בלימונדה.

תחביבו של סא"ל בירו היה לבנות דברים בידיו. את המרפסת והמדרגות לביתו בן הקומה בהרצליה בנה, ובתוכניתו היה לבנות עוד דברים. אולם הוא נטש את התחביב, ויתר על אירועים חברתיים, אפילו על טיולים בשבתות עם בנותיו. גדוד המילואים שלו תבע ממנו את כל עתותיו. לטנק הפיקוד שלו קרא נמרוד, ובשם זה רצה שייקרא בנו. אבל אשתו ילדה בת רביעית.

את המוניטין של מפקד קשוח קנה בצנחנים, שעמהם שירת עד לאחר מלחמת קדש ב־1956. השתתף בפעולות תגמול רבות, צנח במעבר המיתלה והשתתף בקרב העז של הצנחנים שם. גם על מדי השריון שלו הוא נושא את כנפי הצנחן על רקע אדום. אבל לאנשיו בגדודו היה אומר, “אין זה נכון שאני אוהב מלחמות. אני שונא מלחמות. אבל אם יש מלחמות צריך לעשות אותן היטב ויש להוציאן מידי דילטנטים. אצלי תהיו בעלי מקצוע.”

בינתיים חלפו השעות והפקודה לתקוף את סוריה טרם באה. סא“ל בירו טפח בידו על כתפו של סגן נתי ואמר, “אם זה מגיע למישהו, זה מגיע לסורים.” שרוולי חולצתו היו מקופלים. על זרועו היה מקועקע מספר כחול 10,865a. האות a באה לסמן קידומת מאה אלף. מספרו של סא”ל בירו במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ היה 110,865.

* * *

בירו נולד ב־4 בדצמבר 1927 בעיר ארד שברומניה, בחלק הדרומי של טרנסילבניה. לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה סופחה טרנסילבניה להונגריה, ואחרי כן נאספה משפחתו של בירו ונשלחה לאושוויץ.

יום אחד חזר בירו מהעבודה לצריף המגורים שבמחנה. בחוץ ירד שלג. העצירים היו רעבים וחיכו בקוצר רוח לחלוקת האוכל. מפקד הצריף היה גרמני, קומוניסט. הוא שחילק את האוכל, מרק דלוח שנשאב מקדרה בכף והושם בצלחות הבדיל של העצירים. חלוקת המרק נעשתה לפי סדר מספרי, אלא שבכל יום היו מתחילים במספר אחר, כי האחרונים בתור זכו לקבל את המשקע של המרק בקדרה, שהיה עשיר לאין ערוך מהנוזל שלמעלה.

בירו חיכה למספרו שייקרא בפי מפקד הצריף. אותו יום החלו את התור בסמוך למספרו. והנה קרא מפקד הצריף את מספרו, אבל כשקרב בירו אל המפקד השואב בכף מהקדרה, תפסו זה בזרועו והרחיקו מעליו. “אתה, עמוד בצד!” אמר לבירו.

אימה אחזה את הנער. הוא ראה את הקדרה מתרוקנת, וחש את בטנו הנעוותת ברעב, אך אימתו גברה על רעבו. אפילו לא טרח לברר לעצמו במה חטא שניטלה ממנו סעודתו. העסיקה אותו יותר השאלה מה יהיה גורלו, לאן יישלח מהצריף, האם אמת בפי הצוענים במחנה, החוזרים ואומרים כי באושוויץ מדור להמתה המונית בגז ובאמצעים אחרים?

כשנכנס בירו לאושוויץ היה משקלו 60 ק“ג. עתה היה משקלו קרוב לארבעים ק”ג. הוא הבחין כי הרזים נשלחים למקום אחר. הוא החל לרטוט.

“אתה!” אמר מפקד הצריף, “קרב אלי.”

בירו קרב למפקד הצריף ברגליים כושלות. התור קרב לסופו. הקדרה כמעט היתה ריקה. לפתע חש בירו כי קערתו נלקחה ממנו. הוא ראה את מפקד הצריף חותר בתרווד שבידו בתחתית הקדרה, בתוך המשקע שנותר בו. פעם אחת יצק לתוך קערתו ואחר כך חזר ושאב ויצק פעם שנייה. בקערתו של בירו נערמה הסעודה השמנה שראה זה מכבר.

“אתה ודאי לא זוכר את זה, בחור. אבל היום 4 בדצמבר. אתה בן 17 היום. אני מאחל לך שבשנה הבאה תהיה אדם חופשי, בביתך ועם משפחתך. הלאה,” אמר מפקד הצריף.

יום הולדתו ה־17 זכור לו לבירו היטב, ועוד היום רואה הוא את מפקד הצריף הגרמני. אותו ואת חרש הברזל מקלן.

עובד היה במפעל אי־גא פארבן שבמונוביץ, ליד המחנה. היה זה מפעל כימי ענקי שהפיק מפחם מוצרי תחליף. עבדו בו מאה אלף עובדים, רובם המכריע ממחנות אושוויץ. בירו, שלמד מסגרות מכנית בהונגריה, ניתן כשוליה לחרש ברזל גרמני מקלן, שהיה מתקין ומתקן כלי עבודה הדרושים במפעל. את חרש הברזל היה עליו לכנות “הֵר מאיסטר”. ככל הסגל הגרמני במפעל אכל החרש בשעה שמונה בבוקר ובשעה אחת בצהריים. לעובדים שבאו מהמחנות לא ניתן כל אוכל, ובאיסור חמור נאסר על אנשי הסגל הגרמני לתת מאוכלם לעובדים מהמחנות.

בירו היה יושב על שרפרף ומתבונן בגרמני, שישב על שולחן המלאכה וסעד מתוך מזוודתו. המאיסטר פתח קמעה את המגירה שבשולחן המלאכה. מקלל היה את האופה על שחרך את הלחם, ובאולרו היה גוזר כריכות עבות מלחמו, שהיו נופלות לתוך המגירה הפתוחה. אחר כך היה קולף את תפוחו ומשלשל למגירה ספירלה עבה של קליפת תפוח. פעמים שאפילו נתחי בשר הפיל בלא משים, כביכול, לתוך המגירה. לאחר שאכל ושבע היה דוחף ברגליו את המגירה וסוגרה, מתמתח ואומר, “אלכסנדר, אני הולך לטייל. תעשה כאן סדר ותנקה את המגירות.”

אך אלה היו יוצאים מן הכלל. ערב ערב בשובו מהעבודה במפעל למחנה היה בירו מפחד פן איבד ממשקלו, פן נעשה כחוש מדי. בערב אולצו העצירים להתקלח, ובכניסה למקלחת, בהיותם עירומים, היו הגרמנים מפרידים בין הנדונים לכליה בבירקנאו לנדונים לחיות מחר במחנה.

בירו פחד פחד מוות, אבל לא הגיע לכהות חושים ולאדישות. היו עצירים שמצאו כי טוב מותם מחייהם. אבל בירו רצה לחיות, ופחדו מהמוות נתן לו כוח לעבוד בשארית כוחותיו. אם יחדל לעבוד יישרף, והוא לא רצה למות.

בוקר בוקר ב־05:30 היה יוצא למסדר הבוקר, שממנו היו העצירים צועדים לעבודה בשלשות. כוח טמיר ומופלא היה דוחף בו לקום מדרגשו, לאזור את חלציו הכחושים, ללבוש את קרעיו ולצאת למסדר הבוקר. תזמורת ניגנה לצועדים לעבודה. יש שהיא נשמעת גם היום לסא"ל בירו.

בוקר אחד קם לאחר שכשל כמה פעמים לצאת מדרגשו ולעמוד על רגליו. בכוחות אחרונים הגיע לאפלפלאץ. מפקד המחנה היה אסיר גרמני פלילי שמשולש ירוק על מדיו. גדל גוף היה וכביר כוח. הליכתו של בירו במגרש המסדרים לא נשאה חן בעיניו, כנראה. הענק סטר לבירו על לחיו. בירו הקיץ בבית החולים. בבית החולים פחד פחד מוות פן לא יחלים מהמכה.

באושוויץ טיפחה האווירה אשליות. עקרון המחיה היה, הבה נעביר עוד יום, אולי מחר יהיה טוב יותר. בירו קיווה שיבוא יום ויצא מאושוויץ. אבל בכל יום ראה עצירים המתנפלים לפתע על הגדר המחושמלת ומתים.

לעתים היו העצירים שקיוו מחליפים דברים, מה יאכלו כאשר יצאו מאושוויץ לדרור. שיחה זו היתה מקור לתקווה, לשעשוע, לוויכוחים. בירו היה תמיד בשלו, “כשאצא, אני רוצה כיכר לחם שחור גדול, שאוכַל ממנה לשובע. אבל יהיה לי גם רובה מכודן, שיפחדו ממני.” סא“ל בירו הגיד לידידיו כי דבריו אלה אז רודפים אותו עד היום. ”לחם ורובה – קיום.”

הוא חלה בדלקת ריאות. זו הולידה דלקת קרום החזה. משקלו היה פחות מ־35 ק"ג. הוא היה עכבר רוטט, אחוז פחד מוות.

הציל אותו הצבא האדום. מבית החולים שמע יריות תותחים, וידע כי הצבא האדום לוחם על קראקא. תשוקת החיים והכוח לעמוד בחוליו חזרו אליו. הנה יגיע הצבא האדום והגרמנים ינוסו. אבל כאשר הגיע היום המקוּוה, הוציאו הגרמנים את כל החולים ממיטותיהם וציוו עליהם לצעוד ברגל שלושים קילומטר, לגלייביץ. מי שימעד בדרך, יִיָרה.

בירו מיאן לצעוד. הוא חיפש תחבולה. רופא, יהודי הונגרי, יעץ לו להתחפש למת ממחלה ממארת, כדי שיחששו לגעת בו. את הודעת המוות כתב הרופא והדביק על הדיוטה הגבוהה, שעליה שכב בירו. הרופא כיסה אותו בשמיכות, ובטרם נפרד ממנו, להצטרף לצועדים לגלייביץ, יעץ לו עצה: “כשיפונה המחנה תמצא הרבה אוכל. יצרך יגבר עליך ותאכל הרבה יותר משאתה מסוגל לעכל. תקבל שלשול. תמצא תפוחי אדמה, שרוף אותם עד שיהיו לפחם, ואת אלה אכול, ואז אולי ייטב לך.”

12,000 יצאו באותו יום למצעד. רבים נורו בדרך. מכונות ירייה קצרו רבים ליד גלייביץ. רק מעטים שרדו בחיים. בירו שכב תחת השמיכות כמֵת ימים אחדים. הרוסים הגיעו לאושוויץ כעשרה ימים לאחר שפינוהו הגרמנים. בירו הוא אחד משלדי האדם המתנועעים שמצאו הרוסים בבואם למחנה המוות.

בירו גנב את הגבול לאינסברוק, ומאינסברוק לאיטליה, ומאיטליה הגיע באוניית מעפילים לארץ ישראל באוגוסט 1945. אחר כך התנדב לפלמ“ח, שירת במחלקת סיור בגדוד הרביעי, לחם בירושלים ובגבול סיני. מפקדו היה מי שהיום האלוף דוד אלעזר. אחר כך שירת בירו בחטיבת גולני, ובספטמבר 1949 התקבל לקורס קצינים, ולאחריו התנדב לחיל הצנחנים, לחם עמם בפעולות התגמול ובמיתלה, וב־1957 ביקש העברה לגיסות שריון, ולאחר שעבר הכשרה מתאימה קיבל לפיקוד את הפלוגה שמפקדה היה מי שהיום אל”מ שמואל.

בירו היה מפקד פלוגה נוקשה. הוא תבע מפקודיו שיהיו נוקשים, בעלי כוח סבילות ורצון לחימה כמוהו. יצאו לו מוניטין של לוחם.

“האומץ,” היה אומר לחבריו, “הוא פרי של שיקול דעת קר, פרי הכרה ביכולתך למלא פקודות כאשר אתה מאמין בסיכוי לנצח. באושוויץ לקחו ממך את יכולת החשיבה. היית עייף ורעב. מוטטו בך את כושר התגובה. השאירו לך רק אינסטינקטים. זה לא יקרה שנית.”

סא"ל בירו לא תבע פיצויים מגרמניה, ולא נכנע ללחץ שלחצו עליו חבריו. הנימוק “הרצחת וגם ירשת?”, שבו מצאו פליטי השואה הנאצית צידוק לעצמם לתבוע פיצויים מגרמניה המערבית, לא התקבל על דעתו של בירו. “אי אפשר לקנות ממני בכסף את החופש שלקחו ממני, את זה שעשו אותי לחיה נרדפת.” עם זאת נצר בלבו כאור גנוז, כאוצר יקר שהועלה מתוך הגיהינום, את זיכרונותיו הטובים מאושוויץ, את מפקד הצריף שהעניק לו מנה כפולה ביום הולדתו, את חרש הברזל שחלק עמו מפתו. אלה נתנו לו בעת שהיה במחשכים לא רק את הרצון לחיות, אלא גם את התקווה לצפות לטוב.

את חייו הקדיש לצה“ל. ובאימון העוצבתי האחרון של חטיבה א' השיג גדודו תוצאות מצוינות בתותחנות. הפלוגות של נתי, אילן, אפי והאחרים השיגו 70% פגיעות בטווחים ארוכים. הרמטכ”ל רב־אלוף יצחק רבין בירך אותו, והצטרפו לרמטכ"ל האלוף טל ומפקד החטיבה אלברט.

אבל בהמשך האימון, בתרגיל טקטי של א/112, סבר האלוף טל שעמדת התצפית שבחר סא"ל בירו לעצמו היתה חשופה מדי.

“עמדת התצפית שלך לא טובה, בירו,” אמר האלוף.

“יתוקן, המפקד,” השיב בירו. כדרכו לא העיר דבר, אף כי בהערתו זו של מפקד גיסות שריון היה עלבון צורב.

אחר כך נוכח האלוף טל כי טעה. עמדת התצפית של סא“ל בירו היתה טובה ונכונה, אלא שממקומו של האלוף טל נראתה לוקה. בטרם היפרדו מחטיבה א' אמר האלוף טל לאל”מ אלברט כי טעה בהעירו לסא"ל בירו על מקומו וכי הוא מבקש ממנו למסור לו התנצלותו.

גם בלילה לא באה הפקודה לנוע.

 

פרק שלושים וארבעה: התוואי שאבד    🔗

בבוקר יום ו', 9 ביוני 1967, האזינו הכול לחדשות בטרנזיסטור. גם סגן מפקד גדוד החרמ“ש רס”ן משה חביב האזין. מיד לאחר החדשות ישב לכתוב גלויה לביתו.

"שלום גילה,

"שמחתי לדבר איתך אתמול בטלפון. פשוט ניסיתי וזה הלך.

"הבוקר הכריזו ברדיו על שביתת הנשק וזה סיכל לנו תוכניות. זה יהיה עצוב שדווקא הסורים יוצאים מן העניין טוב.

"הרבה נשיקות לכולכם,

״שלכם,

“מוש.”

אך שילשל את הגלויה לתיבת הדואר שבנקודת היישוב שלידה חנה הגדוד, והתקבלה הפקודה, “היכון לתנועה!” הפקודה עברה בחטיבה כזרם חשמל. מה שהחל להתרפות התהדק בבת אחת. היתה אפילו תחושה של סיפוק ואולי גם חדווה.

רס"ן משה חביב דפק על דלת הבית של אברהם בניון, חבר מושב שאצלו קיימה מפקדת הגדוד ישיבות אחדות. “גברת,” אמר לבעלת הבית, “אני מבקש בפעם האחרונה לקיים ישיבה קטנה לפני צאתנו.”

“אל תשמיע לי דברים כאלה, אני מבקשת ממך. הבית כולו שלכם,” אמרה האישה.

היתה זו קבוצת פקודות אחרונה של מפקדת גדוד החרמ“ש. אחריה עלה רס”ן חביב על הזחל שלו והורה לנהג לנוע לעבר רמת גולן. צה“ל הוא הצבא האחרון שעודו משתמש בזחל. זה היה נושא גייסות במלחמת העולם השנייה. מאז שוריין ונסגר הזחל גם מלמעלה והיה לנושא גייסות משוריין. אך בצה”ל, שרכש זחלים רבים מעודפים ומקרפיפי גרוטאות, נשאר הזחל ללא כיסוי. את חסרונו זה לא רצה צה"ל לשנות, כי ראה בזחל לא כלי להובלת גייסות אלא כלי נשק לוחם בקו הראשון. חיל חימוש יצר ממנו כלי נשק מאשפתות. מאחר שחדלו לייצר את המנוע לזחל האמריקאי, רכש חיל חימוש מנועים שהושלכו לגרוטאות. אותם שיפץ. חיל חימוש יצר מהזחל דגמים אחדים של כלי נשק: זחל נושא מקלעים, זחל נושא מרגמות, ועוד. ככלי נשק היה פגיע בעיקר לפגזי מרגמות הנופלים לתוכו מעל, בלי שתהיה חציצה בין הפגז לתא הלחימה.

חמישה לוחמים היו בזחל של רס“ן חביב, שנע לראש הטור, לעבר כפר סאלד וגבעת האם. הסורים במוצביהם העליים ראו את תנועת החטיבה ופתחו בהפגזה ארטילרית על צירי התנועה. תותחים צ’כיים ארוכי קנה 135 מ”מ ומרגמות כבדות 120 מ"מ.

משונה היה לאנשי הזחל לחזור למלחמה, אחרי שכבר קיבלו כי נגמרה. בליל אמש ערכו החמישה סעודת מלכים. נהג הזחל התעתד לפתוח מסעדה, וכפתיח רצה להראות את נפלאותיו לחבריו. בליל חמישי בישל, צלה, טיגן וקלה מטעמים. את המזונות קנה בעיירה הסמוכה. היתה זו ארוחת ערב שמשתתפיה אמרו איש לרעהו תיזכר שנים רבות. לאחריה טילפן מוש לביתו וסיים את שיחתו עם ניר, בנו בן השש. “בן,” אמר לו, “שמור על הבנות.” כלומר, על גילה אמו ועל אוריטל אחותו.

עתה אמר לחבריו בזחל, “זה המצב. נעשה את המקסימום, ומה שיהיה יהיה.”

השעה היתה 10:00.

ד"ר גליק חיפש את פלוגת חיל הרפואה החטיבתית. אבל קשה היה למוצאה בתנועתה של חטיבה משוריינת על צירים צרים ומופגזים. מפקדי יחידות בחטיבה ששאל למקומה של פלוגת חיל הרפואה לא שעו לשאלותיו. הם חיבקו איש את רעהו בקריאה, “עולים על הרמה!”

פלוגת רפואה של חטיבת חי“ר מצא. זו נטתה את אוהליה בקיבוץ הגושרים. מפקד הפלוגה הפציר בד”ר גליק ובחובש רוני להישאר עמו. הוא הצביע על המדשאות המוריקות של הקיבוץ, על בריכת השחייה. “גליק, מה רע לך כאן?”

הרעיון נשא חן בעיני ד“ר גליק ולרגע כבר אמר להיעתר להזמנה ולהצטרף לחטיבה אחרת. במהומה שהתחוללה על הכבישים ספק אם ימצא את פלוגתו. שהכול נמלא שאון טנקים וזחלים ועשן פגזי מרגמות מתפוצצים. אולם משהו דחק בד”ר גליק ואמר לו שעליו להיות במקומו, בחטיבתו. מפקד פלוגת הרפואה של חטיבת החי“ר השאיל לו טנדר כדי לנסוע בו לחפש את פלוגתו. ד”ר גליק ראה שדרה ארוכה של טנקים שרמן.

בטנק הראשון, במדפים פתוחים, הזדקר מצריחון המפקד, עגול ומשופם, סא“ל בירו (95 ק"ג). ד”ר גליק דפק על גג הטנדר וזה עצר. הוא קפץ לכביש ורוני החובש בעקבותיו.

ליד טנק המג“ד נסע הזחל של מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, ד”ר מוקדי. הלה הכיר מיד את הרופא, שנלווה לפלוגתו בתחילת המערכה לסיור נועז. אבל לא היה לו פנאי להשיב לשאלותיו של ד"ר גליק וּודאי לא לכוונו לפלוגת הרפואה החטיבתית, שאת מקומה לא ידע.

“מה שם?” נהם סא"ל בירו בקולו העבה, רוגז על העיכוב.

“זה הדוקטור והחובש מחפשים את פלוגת הרפואה,” השיב רס"ן מוקדי.

“רופא? חובש?” נהם בירו בשביעות רצון, “הגד להם לעלות על הרכב. הגדוד יצטרך להם.”

ד"ר גליק ורוני עלו על שני הזחלים של תחנת איסוף הפצועים של גדוד א/112.

“נוע. אחרי. סוף,” קרא סא"ל בירו ברדיו לגדודו.

ד“ר לירון, הרופא הגדודי, תמה בראותו את ד”ר גליק עולה על זחליו. “מה אתה עושה כאן גליק?”

“בא אליך, לירון.”

“ליילד?”

לא שכחו לד"ר גליק שהוא גינקולוג. הבדיחה כבר היתה לו לזרא. הוא לא השיב.

“טוב. ברוכים הבאים,” אמר ד"ר לירון. “אבל מוטב שנתפזר. סעו אתם בזחל הפינוי.” הוא וצוותו נסעו בזחל תחנת האיסוף הגדודית.

ד“ר גליק והחובש רוני עברו לזחל הפינוי, אבל ד”ר גליק עוד הספיק לצעוק לעבר ד"ר לירון “מה הוראות הפינוי?”

“פינוי קדימה!” קרא ד"ר לירון.

ושוב לא יכלו לשמוע איש את רעהו. ההפגזה היתה מחרישת אוזניים והם נכנסו לתוכה, בגבעת האם. גבעה שהיא בגבול ישראל ושמרגלותיה בגבול סוריה. בראשה קבעו משקיפי או"ם עמדה שלהם, שעליה ניתך מטר פגזים סוריים.

“רוני, בעד כובע פלדה הייתי נותן עכשיו טונה זהב,” אמר ד“ר גליק. בחפזונם שכחו את ציודם בפלוגת הרפואה של חטיבת החי”ר. מהגדוד הנע נתנו להם כובעי טנקיסטים. אלה סייעו מעט להחריש את רעמי ההפגזה, אבל מגן מרסיסי הפגזים לא היו. יושבי זחל הפינוי לא יכלו לשמוע איש את רעהו מחמת ההפגזה.

החובש דני, שנמנה עם צוות הפינוי, העביר פתק מגולגל לד"ר גליק. זה פרשׂ אותו ומצא את “תפילת היוצאים לקרב” שהפיצה הרבנות הצבאית. יום ו' היה זה, ומאוחר יותר נכנסו יחידות השריון לקרב בשבת. על גבעת האם חילק אחד מאנשי הרבנות הצבאית ליוצאים לקרב יין לקידוש מתוך גביע.

“דוקטור, דוקטור!” קרא חייל נרגש שבא בריצה לזחל הפינוי. ״פצועים!"

הטור התעכב מעט. ד"ר גליק רצה לקום, אבל רגליו לא נענו לו. הוא פקד על עצמו לקום, אבל רגליו היו מאובנות. הפגזה של מרגמות כבדות ניתכה סביב, והדבר שפחד ממנו היה פגזי מרגמות. שריקת הפגזים הקפיאה את חושיו.

ההיגיון שידלוֹ לא לזוז ממקומו. וכי היכן יוכל לטפל בפצועים? בגבעה המופגזת? ועל הציר נוצרו אותם פקקים האופייניים לכניסה לקרב. כך שגם אם יצליח לטפל בפצועים, להיכן יפנה אותם, קדימה אי אפשר וגם לא לאחור.

כל זה ארך חלקיק שנייה. במעמקיו גבר הקול האומר לו לקום. ד“ר גליק ניתר לפתע ממקומו ורץ עם החייל שבא להזעיקו. פגז פגע בזחל המרפאה. הרופא הגדודי ד”ר לירון, החובש, הקשר והנהג נפצעו. ד“ר גליק הביט סביבו וראה את עמדת או”ם, ששקי חול הגביהו את החפירה שלידה.

“לשם!” קרא.

נשאו את הפצועים לעמדת שקי החול.

“דוקטור! פצועים!” נשמעה זעקה.

שני זחלים נפגעו בזה אחר זה מפגזי מרגמות שנפלו לתוכם מעל. אחד מהם היה הזחל של סגן מפקד גדוד החרמ“ש, רס”ן משה חביב. פגז של מרגמה 120 מ"מ התפוצץ בתוך הזחל וכתש את חמשת יושביו. הזחל בער בעוצמה ותחמושתו התפוצצה.

ליושבי שני הזחלים שנפגעו בפגיעה ישירה לא היה בידי ד“ר גליק להועיל. הוא היה הרופא היחיד בשטח והוא החל לטפל בפצועים שהובאו לעמדת שקי החול, שהיתה בטבורו של השטח המוכה. ד”ר גליק טיפל בד"ר לירון, שנפצע ברגלו.

“תן לי מורפין, דוקטור,” ביקש ד"ר לירון, ואחר כך הוסיף כמתבדח, “קח פיקוד.”

הידיעה שהוא רופא יחיד בשטח החדירה בו רגש אחריות, שגירש מלבו כל פחד. הוא העסיק עצמו בפצועים, שהחלו לבוא אליו בכמויות, ולא שם לב להפגזה.

“איפה אתם עומדים?” נשמעה קריאה נרגזת. היה זה מפקד החטיבה אל"מ אלברט.

“אין מקום אחר, המפקד,” אמר ד"ר גליק.

אל“מ אלברט חיפש מקום להחנות בו את חבורת הפיקוד. אבל גבעת האם היתה מופגזת מדי. מוטב להתקדם. “קדימה,” קרא לנהג הזחל. הזחל חזר לציר ועקף את כלי הרכב המשוריינים שנעו עליו, קרוב לשדות המוקשים שלשני צדיו. ד”ר גליק הביט במפקד החטיבה הרחק ונעלם בתוך הקרב וחזר לטפל בפצועיו.

* * *

גדוד הטנקים של סא"ל בירו כבר עבר את הגבול. ב־11:30 הודיע על כך.

משימתה של א' היתה הבקעה מזרחה לגבעת האם, כיבוש מערך זורה, התחברות לכביש מסעדה וכוננות להתקדמות לעבר קוניטרה. מכיוון שדובר בהבקעת יום, מובן היה שהכוח המוביל יהיה טנקים, והיה זה א/112 של סא"ל בירו.

משימתו של סא“ל בירו היתה לכבוש את מוצבי נעמוש ולהשתלט על השטח שמעל מוצבי זורה. כוח טנקים ב', שלא בפיקודו, קיבל את המשימה לכבוש את מוצבי זורה העליונה ולהתחבר לכביש מסעדה. גדוד החרמ”ש צריך היה לכבוש את מוצבי זורה התחתונה.

העומד בבקעת הירדן ומביט לרמת גולן חייב להטות ראשו לאחור ולמתוח את צווארו. רמת גולן נישאת במקומות רבים כקיר. המאפיין אותה הוא שיש בה מעט פרצות. אבל גם בפרצותיה המעטות, שהן בעיקרן גיאיות, אין היא מאפשרת דרך נוחה לעלייה. עובדות אלה מצמידות את התנועה ברמת גולן ואליה לדרכים ולכבישים המעטים. על אלה בנו הסורים את עיקר מוצביהם. אפשר לומר כי הסורים התבצרו על הכבישים.

למעשה היתה רמת גולן כולה מבצר אחד. השטח הסלעי מעוט־התושבים ודל־הצמחייה נתפס כולו במוצבים, בונקרים, שדות מוקשים, מכשולים, שיני דרקון, תעלות שבתוכן טמון חומר נפץ, ומחנות צבא לרוב שהשתכנו בבניינים שלהם מרתפים כעמדות אש. מלבד אלה הוקמו מוצבי ארטילריה רבים ונחפרו מחפורות לטנקים.

אחד המקומות הרכים, יחסית, מבחינה טופוגרפית וביצורית, היה השטח שבין כפר סאלד למוצב הסורי תל עזזיאת. התלילות כאן אינה חדה וסלעי הבזלת פחות צפופים. משום כך בחר אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר להבקיע בשטח זה, כדי להגיע לדרך הפטרולים המקשרת בין המוצבים הסוריים ובה לחדור לזורה.

דרך הפטרולים הסורית חיברה את המוצבים תל עזזיאת, גור אל־עסכר, נעמוש, עוקדה, סיר אדיב וקלעה בקו הנצמד ככל האפשר לקווי הרוחב של המתלול ועולה אפוא בהדרגה לקלעה. בקלעה, היושבת על הכביש לקוניטרה, בנו הסורים את אחד ממבצריהם הגדולים.

התוכנית היתה להימנע ממגע חזיתי עם קלעה. לכן נקבע כי לאחר 1,800 מטר בדרך הפטרולים ייפרד מהדרך הכוח המבקיע ועוד בטרם יגיע למוצב עוקדה יפנה שמאלה, ישמיט חסימה חזקה לעבר עוקדה – סיר אדיב, יעלה על דרך הנפט שבין סיר אדיב לזורה באמצעה, ומשם יעלה על זורה. עם כיבוש זורה יימצא הכוח התוקף בגבה של קלעה, ומלאכתו בהתחברות לכביש מסעדה והתקדמות לעבר קוניטרה תהיה קלה יותר.

כדי לעלות על דרך הנפט היה הכוח צריך לעבור בתוואי המתחבר עם דרך הפטרולים לפני עוקדה. בהגיע הכוח לתוואי זה היה עליו לפנות שמאלה מאחר שהתוואי עבר בשדה שנקצר ונזרע, ולא היה בולט בשטח, צורף לפלוגת הסיור של רס"ן מוקדי סייר־נווט מבני הגליל, מחטיבת חיל רגלים. תפקידו של דני, הסייר־הנווט, היה לגלות את התוואי בעוד מועד ולהפנות את הטנקים של בירו שמאלה בטרם יגיעו לסיר אדיב וייגָלו לאש הסורית מקלעה. התפקיד שהוטל על דני היה תפקיד קשה מאוד. לא רק שיהיה עליו להבחין בתוואי הנסתר בתנאי אש קשים, הפגזה ארטילרית ומטר אש ממקלעים ומטנקים ומתותחים נגד טנקים, אלא שבעלייה לרמה היו המוצבים צפופים ומטעים. בסך הכול 1,800 מטר היה גדוד הטנקים של בירו צריך לעבור עד לפנייתו שמאלה, אבל בשטח תלול, מבותר, מעוות ומרוצף סלעי בזלת.

יחידת הנדסה פרצה פִרצה בשדה המוקשים שבצד הישראלי של גבעת האם. ההפגזה הארטילרית הסורית כבר החלה כאשר התקדמה החטיבה לעבר גבעת האם. ראשונים עברו הסיירים, בג’יפ ובזחל, בפיקודו של רס“ן מוקדי. כאשר נדונה תוכנית ההתקפה מצא מפקד החטיבה אל”מ אלברט לבחור בצוות קטן של סיירים, שמונה בסך הכול. אם יהיה צורך יהיה עליהם להוביל את החטיבה כולה עד דרך הפטרולים. אל"מ אלברט שיער כי תיתכן אפשרות שהסיירים ילכו ברגל ויגששו בין הטרשים למצוא את תוואי התנועה. הוא לא רצה שפלוגת הסיור תוביל את החטיבה, בחששו מקטילתה הגמורה.

אל“מ אלברט אמר לרס”ן מוקדי כי יש צורך במתנדבים. אולם השאיר את בחירתם בידיו, רק ביקש שיודיע לו מי יהיו הסיירים המתנדבים.

בלבו ידע אל“מ אלברט כי רס”ן מוקדי יהיה גם הוא בין המתנדבים. אולם לא אמר לו דבר.

“דוקטור,” אמר אז סא“ל בירו לרס”ן מוקדי, “מעניין מי יהיו ההולכים ברגל?”

“את זה אני מניח לך לנחש,” השיב רס"ן מוקדי.

הפרעה רבה יכול המוצב הסורי תל עזזיאת להפריע למבקיעים, בקני הארטילריה שלו. אולם שלושה גדודי ארטילריה ניתנו בשלב זה תחת פיקוד החטיבה, ושלושתם שפכו אש על תל עזזיאת, נעמוש וגור אל־עסכר. יתר על כן, אל“מ אלברט ביקש מאלוף פיקוד הצפון הנחתה אווירית על המוצבים שבדרכו ועל הארטילריה הסורית שהפגיזה את חטיבתו. סיוע האוויר ניתן. ההפגזה הסורית רפתה, אבל לא פסקה. חלליה הראשונים של החטיבה ופצועיה הראשונים היו מההפגזה הסורית. רס”ן משה חביב וחבריו נהרגו עוד בטרם עברו את הגבול.

אחרי ג’יפ וזחל הסיירים נע בשדרה גדודו של סא“ל בירו, כשהפלוגה המובילה היא של נתי. נתי נסע בטנק הראשון. סא”ל בירו נסע בתוך הפלוגה המובילה, והטנק שלו היה החמישי בשדרה.

הטנקים עברו בפרצת המוקשים ועלו על דרך הפטרולים הסורית והתקדמו עליה דרומה, שהדרך נלווית לקווי הגובה ואינה צולבת אותם. כנראה ריפתה הנחתת האוויר על המוצבים את רוח הלוחמים הסורים. המוצב הראשון גור אל־עסכר לא התנגד. הטנקים של נתי ירו עליו והוסיפו להתקדם כשהסיירים חוזרים לראש הטור. אבל לפני נעמוש ירד רס“ן רפי מוקדי מהזחל ואיתו דב, אליעזר ורן. את מכשיר הקשר נשאו על גב, וכך הלכו והובילו עד נעמוש, מאה מטרים. הג’יפ של הסיירים, ובו ישראל ודני, הסייר הנווט בן המקום, נסע בין הטנקים. נעמוש נגלתה מהר לטנקים וירתה במקלעים. נתי פרשׂ מחלקה אחת של טנקים, שחיפתה על התקדמות הפלוגה, ועבר את נעמוש בתנופה. בנעמוש עלה רס”ן מוקדי על הג’יפ של פלוגת הסיור, שנע עתה לאחר חמשת הטנקים הראשונים, ליד טנק מפקד הגדוד, סא"ל בירו.

בנעמוש היתה צריכה פלוגתו של נתי להתחלף בפלוגתו של אילן. פלוגתו של אילן היתה צריכה להוביל בקטע הבא. אבל היא התקשתה לעבור בסלעי הבזלת והתעכבה מעט. רחוקה היתה מפלוגתו של נתי כקילומטר. נתי היה בתנופה מלאה וכבר עבר את נעמוש. שני המוצבים הראשונים לא התנגדו בחוזקה, ועיקר האש שלהם היתה מקלעים ורימונים. רק בנעמוש פגש בתותח נגד טנקים ואת זה השמיד מטווח 400 מטר בטרם הספיק לירות עליו. בפלוגתו לא היו כל נפגעים.

“אין בעיות. זה הולך כמו בתרגיל. מבקש רשות להמשיך להוביל,” אמר.

“נתי, כאן בירו. המשך. רות. סוף,” אמר סא"ל בירו ברדיו.

אבל אך יצאו הטנקים הראשונים מנעמוש נגלו למוצב עוקדה, שהחל להעסיק אותם באש. מבחינה מסוימת דמתה כאן הדרך לתיבת הפתעות. אתה פותח את התיבה ונגלית לך עוד תיבה. נדמה לך שזו אחרונה, אלא שיש בה תיבה שלישית, ועוד. אלא שכאן היה הסדר הפוך. התיבה הראשונה היתה הקטנה והאחרונה הגדולה. אך עלה הכוח מגור אל־ עסכר נגלתה לו נעמוש. אך עלה מנעמוש נגלתה לו עוקדה, הגדולה יותר. נתי מצא כי יהיה עליו לקחת את עוקדה בהסתערות שדרה, כי השטח היה קשה לפרישׂה וממוקש, ושום תמרון לא בא בחשבון.

אלא שאחרי נעמוש היה על גדוד הטנקים לפנות שמאלה, בתוואי שיקשרו עם דרך הנפט ולזורה. תחת האש שניתכה מעוקדה התנהל ויכוח לוהט בג’יפ הסיירים. רס"ן מוקדי, המדען שלמד את המפה לדקדוקיה ומדד כל מילימטר, אמר כי מה שנראה בשטח כשביל צר ומטושטש הוא התוואי שבתכנון, וכי יש להשמאיל ולהתקדם לצפון־מזרח לעבר דרך הנפט וזורה. אך דני, הסייר־הנווט בן הגליל, סמך יותר על חושיו וידיעת השטח שלו וטען כי עדיין אין לפנות שמאלה וכי יש להוסיף ולהתקדם בדרך הפטרולים.

“בירו, כאן נתי. איפה לפנות שמאלה? עבור,” שאל נתי את סא“ל בירו ברדיו הגדודי, תוך שהיה עסוק בניהול דו־שיח של אש עם המוצב עוקדה, שנגלה לו בטווח 700 מטר משיצא מנעמוש. הטנקים נסעו ולא היה אפשר לעוצרם, פן יהיו למטרות יושבות. סא”ל בירו דחף ודירבן כל העת את אנשיו להתקדם במרץ ובמהירות, שלא לשבור את תנופת ההסתערות.

“נתי, כאן בירו. מיד אברר. עבור,” אמר סא"ל בירו ברדיו הגדודי.

נתי שמע את בירו פונה ברדיו הגדודי אל הסיירים שבג’יפ ושואל אותם למקום הפנייה שמאלה.

“בירו, כאן מוקדי. הפנייה שמאלה כאן. התוואי לשמאלנו. כאן עלינו להשמאיל לצפון־מזרח. עבור,” אמר רס"ן מוקדי.

“בירו, כאן דני. הפנייה שמאלה לא כאן. התוואי עוד ממנו והלאה. עלינו להישיר בדרכנו. עבור,” אמר דני.

הדיון התנהל באש חזקה וקרובה, ובטרם הספיק סא"ל בירו להשיב כבר נמשך נתי כבמגנט רב־עוצמה אל האש הניתכת עליו. משום מה סמך יותר על הסייר־הנווט דני, ואולי גם לא היתה לו, ולמפקד הגדוד, דרך אחרת, אלא לעסוק תחילה בעוקדה. עוקדה היה מוצב פלוגתי בדיוטה הראשונה של כותל גולן, גבוה בקו אוויר כחמש מאות מטר מעל כפר סאלד, שממנו יצאו הטנקים להבקעה, וממש מעליו.

דרך הפטרולים עוקפת את עוקדה משמאל. סא“ל בירו פקד על נתי לצודד תותחים ימינה ולירות. סא”ל בירו רצה מהירות וחדירה לעומק. אפילו לא טרח להיכנס לתוך המוצב, אלא חלף עליו. רק אחרי כן נכנסה יחידת חיל הנדסה של החטיבה לעוקדה כדי לטהרו.

משחלפו הטנקים על פני עוקדה נגלו למוצב חדש, ובו שלושה טנקים ותותחים נגד טנקים ובתים שקומת הקרקע שלהם היא עמדת אש בצורה. במפה מסומנת דרך טובה המובילה לזורה, וביציאה מעוקדה נראתה לסא"ל בירו דרך טובה. החליט כי המוצב החדש שנגלה לו ושהוא נחשף לאשו הוא זורה, שמשימתו להשתלט על השטח שמעליו.

“נתי, כאן בירו. דפוק את הטנקים דבר ראשון. עבור,” פקד סא"ל בירו על נתי, ומיד ביקש ברדיו מקצין שיתוף הפעולה הארטילרי הנחתת אש על זורה.

“על מה?” שאל קצין הארטילריה.

“הנחתה ארטילרית על זורה,” אמר סא"ל בירו.

“אבל אנחנו מנחיתים על זורה כל הזמן,” אמר קצין הארטילריה.

“איפה אתם מנחיתים? אני לא רואה שום הנחתה!” סא"ל בירו שם לעיניו את משקפתו. במוצב שנגלה לו בעדשות המגדילות לא נראו שום סימנים של הפגזה ארטילרית.

“תן לי את נקודות הציון במפה,” אמר איש הארטילריה.

ואז הובהר כי סא“ל בירו טעה בסיר אדיב וחשבו לזורה. מיד רצה לתקן את טעותו ולחזור ולמצוא את הפנייה שמאלה לזורה. ברדיו הגדודי פקד על אפי לחפש עם פלוגתו את התוואי לזורה, אבל אפי לא קלט את הפקודה. הוא רץ עם פלוגתו אחרי המג”ד, וכך נדחף כל הגדוד קדימה, אחרי נתי המסתער על סיר אדיב.

כך הגיע הגדוד למקום שכלל לא היה צריך להגיע אליו. אבל שוב, משנגלה לסיר אדיב לא היה לו מוצא, או כך חשבו מפקדיו, אלא לכובשו. ההתנגדות בסיר אדיב היתה חזקה מאשר במוצבים הקודמים. כאמור, תיבות ההפתעה הלכו וגדלו. תותחים נגד טנקים רעמו ופגעו בשרמנים של בירו. אף על פי כן הצליח נתי בראש פלוגתו להגיע לכפר המוצב, כשהוא נע בצמוד לדרך. פקודתו המפורשת של סא“ל בירו היתה שלא לרדת מהציר, כי השטח מסולע וממוקש. פלוגתו של נתי עסקה בתותחים נגד טנקים והשמידה אותם. ראשה של הפלוגה ונתי בטנק המוביל כבר עבר את סיר אדיב. מפקד מחלקה שעמד זקוף בצריח נפגע קשה מרסיסי מרגמה בגבו, וסא”ל בירו, שהיה בטנק השישי בשדרה, הגיע לעמוד חשמל, כמעט במרכזו של הכפר המוצב. פגז מרגמה קטף מהטנק של סא"ל בירו את האנטנה, ורסיסים חדרו לתוכו.

סא“ל בירו רגז בצריחון שלו. הוא חיפש את מקור האש. אבל אס־יו/100 סורי שנסתר בין הבתים שילח בו עוד פגז, שפגע במשקולת הצריח. נתזים פגעו בפניו של בירו ובפיו. בטרם הושמד האס־יו/100 שילח פגז שלישי בטנק של סא”ל בירו, ופגע בדיפרנציאל.

ברשת הפנים של הטנק שאל סא"ל בירו אם נפצע מישהו מאנשי הצוות. “לא,” אמרו. אבל התותחן ראה את זרועו ופניו הפצועים של בירו ושאלו אם לא מוטב שיפונה.

“סטלין והיטלר לא גמרו אותי. הסורים האלה יגמרו אותי?” השיב סא"ל בירו. בעינו ראה שיח עגבניות סמוקות ועגולות. “חכו רגע,” אמר לאנשי הצוות. “אני יורד להביא לכם עגבניות.” הוא קפץ מהטנק לארץ, ונעלי השריון שלו השמיעו חבטה עמומה כשק בהיפגשו באדמה. הוא קטף מלוא החופניים עגבניות בגודל משמשים וחזר לטנק. הוא חילק מהעגבניות לאנשי צוות הטנק והכניס אחת לפיו. מיד צרב המיץ החמצמץ את פצעי הרסיסים שבפיו.

ברדיו הגדודי האיץ סא"ל בירו ביתר הפלוגות להגיע לסיר אדיב וללחום. הוא עצמו כילה את כל תחמושתו האישית, כי הטיל רימונים לתעלות הקשר, וכשאזלו הרימונים בטנק הוסיף וזרק גם רימוני עשן. רימון עשן כזה זרק לתוך בונקר, וחיילים סורים נבהלים הגיחו משם.

אנשי א/112 הריקו את מחסניות העוזי שלהם בסיר אדיב, כי חסכו תחמושת כבדה. מעשר מחסניות עוזי שהיו עם סא“ל בירו כבר הריק שבע. הסיירים בג’יפ היו קרובים לטנק של סא”ל בירו. הג’יפ חלף על פני ערוץ מכוסה רשת הסוואה. רס"ן מוקדי חשד בדבר ופקד על ישראל לזרוק רימון על הרשת. הטווח היה עשרים מטר וישראל הטיל את הרימון. התחוללה התפוצצות אדירה, שקילחה על יושבי הג’יפ עפר וחצץ בזלת. בערוץ המכוסה רשת היה מצבור חומר נפץ מרסק.

חצייה של פלוגתו של נתי כבר יצא מסיר אדיב. נתי סבר כי בצאתו מסיר אדיב ימצא את התוואי לזורה, והנה שוב נגלה לפניו מוצב סורי חדש – הפעם גבוה, גדול ומאיים. מהמוצב יצאו שתי זרועות שחבקו את הדרך משני צדיה. המוצב על זרועותיו היה בטווחים של 400 מטר ו־1,400 מטר מהטנקים של נתי היוצאים מסיר אדיב.

סא"ל בירו, שעדיין היה בסיר אדיב ולא ראה מה שראה נתי ביציאה, שאל ברדיו הגדודי את נתי היכן הוא חושב שהוא.

“לא מול זורה, המפקד,” אמר נתי ברדיו, “נדמה לי שאני מול קלעה. זה מוצב גבוה וגדול, ומשני צדיו אגפים מתמשכים וארוכים…”

סא"ל בירו שמח על תותחנו הטוב. כי ברגע זה ראה שני תותחים נגד מטוסים מכוּונים כנגדו בכינון ישיר. “תותח. נפיץ. משמאל. נון־מם. אש!” התותחן פגע מיד בתותח אחד שהועף אל על. צוותו של התותח האחר ברח.

סא"ל בירו החל לצאת מסיר אדיב בכיוון קלעה. הוא זירז את פלוגתו של אילן להתחבר אל פלוגתו של נתי במוצא מסיר אדיב. בתוך כך הבחין בטנק של סמל שאינו זז ממקומו.

“מדוע אינך זז, סמל?” צעק בירו במהומת הקרב.

“התותח שלי אינו מצודד, המפקד,” השיב הסמל.

“והסורים יודעים שהתותח שלך אינו מצודד? סע קדימה ופתח באש!”

ברדיו ביקש נתי אישור להסתער על המוצב הגדול שלפניו. סא"ל בירו הזכיר לו את משלו “היה פר זקן”, ופקד עליו להמתין לגמר ההנחתה הארטילרית שהזמין.

המשל שהיה סא"ל בירו מספר לאנשיו היה על פר ובנו העגל שרעו באחו. למראה כל פרה היה העגל רץ, ומכלה כוחו ברדיפה. כך שכאשר באה פרה חדשה לאחו, לא נותר בו הרבה עזוז. “לאט לך, בני,” אמר הפר הזקן לעגל, “ותקפוץ על כולן.”

מוצב קלעה נגלה לסא“ל בירו. הוא פקד על פלוגתו של נתי להתפרשׂ ונתן דעתו על הרכס שמשמאל לדרך, שעליו תפסו עמדות טנקים סוריים. הכרח לתפוס רכס זה בטרם תיעשה כל פעולה, להתקפה או לנסיגה. אבל אך רצה לתת פקודה וצרור של מקלע פגע בפניו משמאל לימין. זרזיף דם פרץ מלחייו ומגרונו של סא”ל בירו כמתוך צינור שפקע. סנטרו נפל ונתלה על כבל בשר. חולצתו האדימה כהרף עין.

סא“ל בירו נכנס לתוך צריחונו, ובידיו רמז לתותחן שיקשור לו את הלסת בתחבושת האישית. הוא הניח יד כבדה על כתפו של קצין הקשר יובל בן־ארצי שהיה עמו בטנק, לומר לו שלא ידווח כי נפצע. עוד רמז כי רצונו לכתוב. התותחן הגיש לו מימייה ובירו שטף את פיו במים. המים היו כאש בפיו. מים אדומים ניגרו מתוך גרונו המנוקב והרטיבו את חולצתו. יובל נתן לו פנקס ועט. סא”ל בירו החל לחלק פקודות בכתב. הוא כתב פתקים והעבירם ליובל, שדיבר אל הגדוד בשמו של המג"ד.

פקודה ראשונה היתה לפלוגה של אילן לתפוס את הרכס משמאל. אחר כך ביקש להגביר את ההנחתה הארטילרית על קלעה, והוגד לו, באמצעות יובל, כי עתה יורה הארטילריה את פגזיה האחרונים. סא"ל בירו ביקש ממפקד החטיבה סיוע אווירי, וזה הובטח לו.

הבקעת חטיבה א' ברמת הגולן ביום ו', 9 ביוני 1967

סא“ל בירו מצא כי אין אלא להסתער על קלעה. רובו של הגדוד כבר יצא מסיר אדיב. לחזור לאחור אפשר יהיה רק באבדות קשות, חשב. אולם הוא חש שגופו מתנקז מדמו. הוא לא חדל לדמם. אין אונים צנח על רצפת הטנק. קצין הקשר יובל בן־ארצי פקד על נהג הטנק לחזור מיד לסיר אדיב, לשטח מת. שם ליד עמוד החשמל קרא לג’יפ הסיירים, שבו היו רס”ן מוקדי וישראל.

התותחן ויובל סייעו לסא“ל בירו לצאת מהטנק לסיפון. הוא היה כבד כעופרת. ברגליו לא היה כוח לשאת את משקל גופו. אבל כאשר נגלה לעיני אנשיו אזר סא”ל בירו עוז, גאוותו גברה על חולשתו, ובכוחות עצמו קפץ מהסיפון לארץ. הוא עלה על ג’יפ סיירים וישב במושב שליד הנהג, זקוף.

בקבוצת הפקודות התבדח עם רס"ן מוקדי ונהג לומר לו, “אם אתפגר, קח אתה את הפיקוד.” אבל עתה כתב לו פתק, “הודע לנתי שייקח פיקוד ושימשיך להסתער על קלעה. סוף.”

סא“ל בירו ידע כי הגדוד במצב קשה, ויחלץ אותו רק מפקד קרבי. הוא סמך על נתי, שטיפח שלוש שנים. אבל כאשר הודיע רס”ן מוקדי לנתי לתפוס פיקוד, לא קיבל מענה.

טנק סורי פגע בטנק של נתי בפגז חודר שריון והתיז מעליו את מדף המפקד. מערכת הקשר בטנק נזדעזעה וחדלה לפעול. נתי ירד לתוך הטנק והתעסק במכשיר הקשר. מיד נטל רס"ן מוקדי את הפיקוד. “שמאלה,” פקד מיד על נהג הטנק.

הסייר־הנווט דני נלווה אל סא“ל בירו בג’יפ, כדי לנווטו לתחנת איסוף הפצועים. כל הדרך ישב סא”ל בירו זקוף בג’יפ, שקיפץ וקירטע בטרשי הבזלת. הוא ציין לעצמו שלא לשכוח לתבוע למשפט אותו סמל שחדל לנוע ולירות בטענה שהתקלקל הצידוד בטנק.

בתחנת האיסוף היו ידיו של ד“ר גליק מלאות עבודה. תחנתו עדיין היתה ליד עמדת או”ם בגבעת האם. סא“ל בירו עוד קיווה לחזור לגדודו. אבל כאשר פתח ד”ר גליק את תחבושתו, ראה את מצבו הקשה. בירו הרבה לדמם ונשימתו קשתה עליו מרגע לרגע. שני כדורים חדרו את הלחי השמאלית, ריסקו את הלסת בארבעה קטעי שברים, תלשו מתוכה חמש שיניים ויצאו מתוך גרונו, מתחת לגרגרת. ד“ר גליק מחה בצמר גפן את הדם מפיו של סא”ל בירו וחבש מחדש את הלסת שלא תישמט. הוא חבשהּ מהודקת, וסא"ל בירו רמז לו בעיניו שזה בסדר, כי יוסיף לחבוש בהידוק.

“המפקד, אבקשך לשכב באלונקה,” אמר ד"ר גליק.

סא"ל בירו הניד ראשו לשלילה. הוא ייסע לבית החולים בג’יפ. “המפקד, אתה מרגיש שאתה יכול לשבת בג’יפ ולנוע בטרשים הקשים?”

סא"ל בירו הניד בראשו להן.

ד“ר גליק סייע לסא”ל בירו לחזור לג’יפ, וסגר את השרשרת שלפתח הג’יפ.

“סע לשלום, המפקד.”

סא"ל בירו הרים זרועו והג’יפ החל לרדת במורד התלול והמשובש של גבעת האם.

“אריה,” אמר ד"ר גליק בלבו.

 

פרק שלושים וחמישה: עד הטנק האחרון    🔗

רס"ן מוקדי ביקש לדבוק בתוכנית המקורית, ורצה לבטל את ההתקפה על קלעה. הוא חשש פן יטבחו הסורים את הגדוד.

השעה היתה אחרי 13:00. הגדוד כבר היה שלוש שעות בלחימה רצופה, בשטח בזלתי ותלול שבער עתה כולו באש. פגזי הארטילריה, פצצות מהאוויר, תותחי הטנקים וצרורות המקלעים הדליקו את השלף, את הקוצים וכמובן את מצבורי התחמושת והדלק. אש אדומה־שחורה התאבכה בזירת הקרב והוסיפה לאימתה של קלעה.

“משכו שמאלה,” קרא רס"ן מוקדי ברדיו למפקדי הפלוגות, “משכו שמאלה.”

הוא ניווט את הטנק שלו לעבר תוואי שראה וסבר כי הוא מוביל לדרך הנפט המובילה לזורה. בדרך זו ביקש להנהיג את הגדוד. אבל תוך חיפושי תוואי לטנקים, כי סלעי הבזלת היו כאן צפופים יותר, נתקל במוצבים סוריים. האחד היה מקביל לקו התקדמותו, והאחר בטווח 400 מטר מולו. מהמוצב המקביל לו פתחו באש נגד טנקים ופגז חודר שריון פגע בדיפרנציאל. הפגז הלוהט חלף בתיבת השמן. השמן נחרך בחומו, המנוע דומם, הטנק נעצר ובן רגע נמלא עשן לבן ומחניק.

“אש!” פקד רס"ן מוקדי על התותחן. התותח היה מכוּון על המוצב שממול. התותח ירה פגז אחד וחדל. לא היה טען־קשר שידע לשחררו מהמעצור ולהחזירו לפעולה תקינה. שהרי קצין הקשר, יובל בן־ארצי, בא במקום הטען־קשר וידיעותיו בתותח היו אלמנטריות.

רס“ן מוקדי גמר אומר ללחום במוצב שמולו במקלע 0.5. אולם, בטווחים הקצרים, כדי להפעיל את המקלע הזה בטנק שרמן ביעילות, יש להיחלץ הרבה מחוץ לצריח. רס”ן מוקדי יצא במרבית גופו מחוץ לטנק והחל להמטיר מהמקלע על המוצב. בכך ידע שהוא מסכן עצמו סכנה רבה, שכמעט אין סיכוי שלא להיפגע במצב זה.

“נתי, כאן מוקדי, קח פיקוד, עבור,” אמר רס"ן מוקדי ברדיו הגדודי לאחר שנפצע. כדור פגע בחזהו משמאל. הוא חש שכוחותיו עוזבים אותו. “נתי, כאן מוקדי, קח פיקוד, עבור,” קרא וחזר פעמים אחדות.

אבל מנתי לא בא מענה. רס“ן מוקדי, שהיה רובו מחוץ לצריח, נפל מהטנק ליד שרשרותיו. יובל בן־ארצי עלה לתפוס את המקלע. הוא ירה על המוצב, כדרך שירה עליו רס”ן מוקדי, ונפצע גם הוא. אלא שהוא נפל לפנים הצריח, ובו מצא את מותו.

מפקד הגדוד סא“ל בירו נפצע ופונה. ממלא מקומו רס”ן מוקדי נפצע והולך למות. מי ייקח פיקוד אם אין מענה?

“נתי, כאן מוקדי, קח פיקוד, עבור…” אמר רס"ן מוקדי בנשימות אפו האחרונות.

השמן נתקרר ונהג הטנק הצליח להתניעו מחדש. הוא הסיע את הטנק במדרון כמאה וחמישים מטר, עד שנעצר שנית בערוץ. כאן עזבוהו התותחן והנהג. רס"ן מוקדי נשאר שוכב ליד עקבות הטנק.

נתי הצליח לתקן את מערכת הקשר בטנק ושמע, “נתי, קבל פיקוד. עבור…” הוא לא ידע ממי באה הפקודה. אבל מיד שיער כי קרה דבר לסא“ל בירו, וחרון רב עלה באפו. בעצם, היה זה רס”ן אמנון במפקדה העיקרית של החטיבה שקלט את כל העברות הפיקוד וגם את קריאותיו האחרונות של רס"ן מוקדי. הוא הוסיף לשדר לנתי לקבל את הפיקוד. נתי עמד בפני קרב נואש.

ראשית דבר התקין לעצמו את רשת הקשר. את כל פלוגות הגדוד העביר לרשת הפלוגתית שלו ואת עצמו קישר לחטיבה. הוא הודיע לאל“מ אלברט כי קיבל פיקוד על א/112. אל”מ אלברט היה בדרכו לסיר אדיב. בדרכו פגש את סא“ל בירו הפצוע יורד לתחנה לאיסוף פצועים. בהגיעו לסיר אדיב מצא אל”מ אלברט כי אי אפשר לנתק מגע בקלעה בלא אבדות קשות. יש למהר אפוא להגשים את התוכנית המקורית עם חלק מהכוח, בעוד א/112 מוסיף ללחום על קלעה. אל“מ אלברט פקד על נתי להמשיך בהסתערות, והוא עצמו, ראשון בזחל לפני כוח הטנקים השני וגדוד החרמ”ש, פנה שמאלה באותו מקום שמצא מוקדי קודם בחיפושיו לעבר זורה. עתה קלעה היא היעד. א' התקדמה עליה בשתי זרועות, אחת עסקה בה במישרין ופקד עליה סגן נתי, האחרת, הארוכה והעוקפת, היתה בפיקודו של מפקד החטיבה אל"מ אלברט. זו תתקוף את קלעה מהעורף, לאחר שתמלא את משימתה העיקרית – כיבוש מערכי זורה.

רק עשרים דקות חלפו מאז נפצע סא"ל בירו.

זורה וקלעה הם המערכים העיקריים על גב ההר בגזרה של חטיבה א', תשלובת של כפר ומוצבים. קלעה הכפר יושב על המישור הגבוה של רמת גולן. הנאחז במישור יכול להפליג עליו למרחקים ולהגיע בנקל לדמשק.

הדרך המובילה מסיר אדיב לקלעה יורדת תחילה במדרון עמוק, ויוצרת את הקרוי סיפון, ואחר כך עולה במתלול גבוה בקו ישר ופונה ימינה בעלייה ששיפועה נוח יותר, ואחר כך פונה ועולה שמאלה בשיפוע עד שהיא פונה שוב ונכנסת לכפר.

בתחתיתו של הסיפון בנו הסורים שורה של שיני דרקון מבטון, היוצרות מכשול לטנקים, והמעבר היחיד ביניהם מצוי על הדרך, ואפשר לעבור בו בטנק רק בתמרונים של הילוכים קדמיים ואחוריים. בכך לא תמו קשיי הכוח המבקיע. מצד צפון, שמאל הדרך לקלעה, התנשאו רכסי גבעות בצורת פרסה שעליהם בנו הסורים מוצבים, מצוידים בתותחים נגד טנקים ובטנקים. בקצה הפרסה הקרוב לקלעה רבו במיוחד התותחים נגד טנקים. לבד מאלה היה בגב ההר, בג’בב אל־מיס, כוח טנקים סורי, שחלקו כבר חש לתגבר את מוצבי הפרסה. מצד דרום, ימין הדרך, שתהום בינה לסיר אדיב, התנשא רכס שטוח כשולחן ועליו תותחים נגד טנקים וטנקים. בקלעה עצמה היו טנקים ותותחים נגד טנקים המטווחים על הדרך היורדת ועולה בסיפון דמוי V. הטנקים בקלעה נסתרו בצל הבתים הבנויים בזלת שחורה, וקשה היה להבחין בהם קודם שירו. וכמו לא היה די בכל אלה, פיזרו הסורים בשטח מצדיות בטון שמקלעים כבדים המטירו מתוכן מרק סמיך של אש.

כאשר קיבל סגן נתי את הפיקוד היו לרשותו 21 שרמנים, בשלוש פלוגות. הטנקים האחרים שהשתתפו בהבקעה עד כה או שנפגעו או שעלו על מוקשים או שנתקעו. דבר ראשון החליף נתי את הטנק שלו, שבו נפגע מדף המפקד ונפגעה מערכת הקשר, בטנק אחר. היה עליו ללחום בכמה חזיתות, כשהמצדיות מעסיקות אותו יותר משרצה. הוא הורה לשרמנים שלו, המצוידים בתותח צרפתי חדיש, לפצח את המצדיות, והתותחנים החלו להלום במצדיות בטווח 400 מטר ו־600 מטר.

אולם עיקר מלחמתו היתה בטנקים ובתותחים נגד טנקים. עוד בפקודת סא"ל בירו לחם בשלושה טנקים שירו עליו מצד ימין, מהמוצב השטוח כשולחן, פגע בהם והוציאם מכלל פעולה. אחר כך פגע בשני טנקים בקלעה, ובאותה עת עלתה הפלוגה של סגן אילן על רכס הפרסה משמאל, גם כדי לאפשר לפלוגתו של נתי להתקדם למטה לעבר מעבר שיני הדרקון, גם כדי לחסל את הטנקים שעל הפרסה וגם כדי לפגוש את הטנקים הסוריים שיצאו מג’בב אל־מירס לתגבר את מוצבי הפרסה.

זירת הקרב התאבכה בעשן ובאש, כשאוויר הגיא מלא כדורים וקליעים כמו היה נחיל צרעות מתכת. ערפל מלחמה ירד על הכול, ובלבו של הסגן נתי פעמה רק החלטה אחת, להוציא אל הפועל את פקודתו של המג“ד בירו, להלום בראש בכותל עד הניצחון. היתה זו גם פקודתו המפורשת של אל”מ אלברט. ממחסום שיני הדרקון שבגבול סיר אדיב ועד לקלעה הגבוהה היה המרחק 1,800 מטר. היה עליו ללחום על כל מטר.

נתי תימרן. הוא הורה לפלוגה של אילן להסתער על הפרסה השמאלית. הסתערותה הצליחה, והיא התחילה לקפל את המתחם ולחפות על התקדמות הפלוגה של נתי ושל אפי לעבר מחסום שיני הדרקון במורד. תוך המלחמה על הפרסה השמאלית הידרדר הטנק של הסגן אילן במתלול. הוא קפץ מהטנק ועלה על טנק אחר, שבו נפגע מפקד הטנק בעת ההסתערות.

נתי ביקש סיוע ארטילרי נוסף והחל לתקן את האש הארטילרית, תוך ששילח טנקים לעבר המחסום. הוא ביקש סיוע אווירי. אבל לפתע שוב נפסק הקשר. הוא לא שמע באוזניותיו דבר. הוא טילטל את מערכת החזה ונוכח כי תיבת הבקרה שבה רטובה כולה. מדם. מה היה מקור הדם שגרם לקצר לא ידע אלא לאחר שחיפש, ואז מצא כי כדור חרש בראשו ויצר שביל רחב בשערותיו. בקדחת הקרב לא חש בפגיעת הכדור, אבל הדם שניגר נכנס לתיבת הבקרה ושיתק את מערכת הקשר שלו. אחר כך מצא נתי כי נפצע מרסיסים גם בגבו ובידיו. בעת שחיפש את סיבת האלם של אפרכסותיו כוּון אליו מצדה הצפוני של קלעה תותח נגד טנק ופגע בדיפרנציאל של הטנק שלו. מערכת ההיגוי חדלה לפעול. נתי פקד על הטנקים הסמוכים לו לחסל את תותח הנ"ט שירה עליו, ואז נגלו שניים, אחד בולט והאחר מוצנע. ירו הרבה פגזים על התותח הגלוי יותר, עד ששמו לב כי מאותו כיוון נורים פגזים מדויקים לעבר הטנקים המתמרנים לעבור בין שיני הדרקון. אז הבינו כי התותח הגלוי הוא רק דמה. הסיטו את האש והשמידו את התותח הפעיל.

נתי הפעיל את מדוכת העשן, ומאחורי מסך עשן חרג מהטנק שלו ועלה על טנק של מפקד מחלקה. היה זה הטנק השלישי שעלה עליו מאז יצא מגבעת האם. עתה הורה לפלוגה של אילן לרדת מהפרסה לדרך המובילה לקלעה, ולפלוגה של אפי לעלות על הפרסה ולחפות על התקדמות שתי הפלוגות האחרות. אחר כך חיפו שתי הפלוגות בדרך על ירידת הפלוגה של אפי מהפרסה והצטרפותה לעולים לקלעה. פקודתו של נתי היתה שכל מי שהטנק שלו כשיר יפרוץ, יעבור ויעלה עם הטנקים המסתערים על קלעה. ומי שאינו בטנק כשיר, יפעיל את תותחיו ומקלעיו כדי לחפות ממקומו על המטפסים לקלעה. מ־21 הטנקים עשרה עברו את המחסום. 11 חיפוּ.

הפלוגה של אילן עברה ראשונה במחסום. סגן אילן התקדם בטנק הראשון נוכח אש מחרידה. סגן נתי שילח אליו טנק אחרי טנק, כדי שיעברו במחסום לא צפופים. מאחר שהקשר בין הטנקים עורער בגלל הפגיעות שנפגעו הטנקים, יש והיה קורא אליהם בקול. הטנק של סגן אילן עבר את המחסום ומיד נפגע והחל להתלקח. אילן קפץ מהטנק, פצוע באשכיו. גם הטען־קשר קפץ מהטנק. אבל אנשי התובה, המקלען והנהג, נשארו בטנק הבוער, כי התותח היה מוטה מעל לפתחיהם ולא יכלו לצאת. בתוך מטר האש של המקלעים חזר אילן הפצוע לטנק הבוער, וצודד את התותח שסגר על יושבי הטנק. משהוסט התותח הצליחו השניים לצאת מהטנק הבוער. אז זחל אילן ומצא לעצמו מחסה מתחת למשאית סורית שנפגעה קודם לכן.

לא עמדו לפנות את הפצועים אלא התקדמו במעלה לקלעה. במעבר המחסום נפגע סמל ורדי בפניו. הוא צעק לנתי ברדיו כי אינו רואה דבר ואינו יכול לתמרן את הטנק שלו במעבר. הפנה נתי את ראשו לעברו ונדהם. פניו של הסמל נדמו לו כסטייק דם. מהטנק שלו, דרך הקשר, נתן נתי הוראות לסמל ורדי העיוור, וזה שמע את ההוראות וחזר עליהן למען הנהג, וכך תימרן את הטנק. אז קרא לו נתי לנסוע בעקבותיו. לא היה אפשר לפנות את ורדי לשום מקום. ולפתע קרא הסמל בשמחה כי שוב הוא רואה. הדם שעל פניו קרש ובעדו, כבעד חורי עיניים במסכת גומי, חודשה ראות עיניו.

“אני רואה, נתי.”

“אתה יכול להמשיך, ורדי?” שאל נתי.

“מאה אחוז, נתי. הכול בסדר,” אמר סמל ורדי, ושוב פקד על הטנק שלו.

שני טנקים נפגעו בתותחים נגד טנקים, והמצב היה עתה ששבעה טנקים התקדמו במעלה ה־V לעבר קלעה, בעוד בזרוע האחרת של ה־V לצד סיר אדיב מחפים הטנקים המסוגלים לכך על התקדמות השבעה. מפקד הטנק המוביל היה אלפרד, אחריו נסע סגן אפי, אחריו אלי, נחום, סגן נתי, סמל ורדי ועוד טנק שנפגע. שישה טנקים עלו וקרבו לקלעה לאט.

אלפרד פקד על נהג הטנק שלו לעבור מכשול בהילוך ראשון. אחר כך נפצע בראשו בכדור ושוב לא שמע ממנו הנהג פקודות. מכיוון שלא שמע פקודה להחליף הילוך, הוסיף לנסוע בהילוך ראשון בראש הטור. שני הטנקים שנעו אחריו נאלצו גם הם לנוע בהילוך ראשון, דבוקים אליו. נתי הורה ליצור מרחק, ושלושת הטנקים האחרונים נעו בריחוק חמישים מטר מהראשונים. אחר כך פרשׂ נתי את שלושת הטנקים שעמו במקומות שיכול.

ברדיו שמע נתי כי שבעה טנקים סוריים יצאו מוסת, על הרמה, לתגבר את קלעה. תחילה רצה לפקוד על הטנקים שלו לרוץ קדימה ולתפוס עמדות ברכס השולט, בטרם יתפסהו האויב והוא עדיין בשטח נמוך. אבל עתה כבר קרבו שלושת הטנקים הראשונים שלו לכביש הכפר, כעשרים מטר היו ממנו.

אלפרד, כדור בראשו, הוסיף לעמוד על רגליו ולהישען בידיו על טבעת צריחונו, גלוי וחשוף. בקשר לא דיבר, ונתי לא ידע אם מת הוא או חי. הרהור מחריד חלף בראשו, שאת הטור בהתקפה על קלעה מוביל מת. הוא קרא לאלפרד בקשר, אבל זה לא השיב. ואז פגע פגז בטנק של אלפרד והטנק התפוצץ. התפוצצותו היתה כה חזקה שהצריח ניתק מחיבוריו, נורה לאוויר וחזר וצנח בטפיחה חזקה על הקרקע מהופך.

הסורים הכניסו טנק לתוך בית בזלת בן קומה וכיוונוהו בעד החלון אל הטנקים של נתי הנאחזים במבואות הכפר. זמן רב לא היה אפשר לגלות את מקורה של האש הנגד טנקית הזאת, כי החלון היה חשוך ולוע התותח אפל.

אך נפגע הטנק של אלפרד והתפוצץ פקד נתי על סגן אפי לעוקפו. אפי עקף ורץ קדימה ואז נפגע גם הטנק שלו והתלקח. אפי, שבאורח פלא נפצע קל, הצליח לקפץ מהטנק ולחמוק מהאש. הטנק של אלי עקף את הטנק הבוער של אפי, הגיע לשורת הבתים הראשונה בכפר ונפגע גם הוא. עשן עלה מהטנק שלו ונשמעו התפוצצויות, אך אש לא עלתה בטנק. מחמישה־עשר אנשי הצוותות של שלושת הטנקים (בשרמן חמישה אנשי צוות) נהרגו שבעה ונפצעו שמונה. הפצועים זחלו על הארץ וחיפשו מחסה.

שלושה טנקים נכנסו לתוך קלעה, שבעברה האחר, בשולי כיכר גדולה, היו מחנה מפקדה ומוצבים. הקשר של נתי עם שני הטנקים האחרים היה חלש. נתי שמע את מפקדיהם היטב, אבל הם לא שמעו אותו. משום כך היה עליו לפקד בצעקות ובדגלים, ואף לקרב לטנק שאל מפקדו רצה לדבר. נתי פקד על ורדי לעלות שמאלה בין בתי הכפר, לברר את מקור האש שחיסלה שלושה טנקים. סמל ורדי פקד על נהגו להשמאיל והחל עובר לפני הבתים, והנה נפגע גם הטנק שלו באחוריו מפצצת בזוקה. הטנק התלקח מיד, אבל הצוות הספיק להיחלץ, לקפוץ לארץ ולחפש מחסה. אלא שעתה נגלה סוף סוף מקור האש ושני הטנקים הכשירים היחידים שנותרו מהכוח של נתי ירו על הבית חודרי שריון ושיתקו את הטנק.

עכשיו, כשהגיע סוף סוף לקלעה ורצה להיעצר לרגע לצורך נשימה, ראה לחרדתו על הכביש מולו שלושה טנקים סוריים, שני אס־יו/100 וטי/34. כנראה היו הראשונים מהתגבורת של שבעת הטנקים ששלחו הסורים לקלעה. מיד פקד על נהגו ועל מפקד הטנק האחר, נחום, להיסתר בצל הבתים. הוא לא היה במצב של הסתערות מחודשת. הוא חזר וביקש סיוע אווירי ממפקד החטיבה, וזה השיב לו בקול רוגע כי אין מטוסים פנויים כרגע, וכי עושה הוא את כל המאמצים לקבל סיוע אווירי במהרה.

סמל ורדי ריכז את הפצועים שהיו מסוגלים להלך, ועם הבריאים הובילם אל הטנק של נתי. כאן חילק להם נתי רימונים ותת מקלעים עוזי שאסף מצוותי שני הטנקים הכשירים והורה להם לסרוק את הבתים. כי אש רובים ומקלעים נורתה לעברם, ובעיקר לעבר סגן אפי ופצועים אחרים שנסתרו בתעלה. נתי לא הרשה לאנשי הצוותות שניצלו והגיעו אליו לרוץ לתעלה ולחלץ ממנה את הפצועים, בחששו פן ייהרגו. בקשר שלו עם מפקד החטיבה אל"מ אלברט הגיד לו מפקד החטיבה כי בקרוב יגיע לקלעה מגבוה, מצפון.

“המפקד, שוב אני מבקש מטוסים,” אמר סגן נתי ברדיו.

״אין עכשיו," אמר אל"מ אלברט. “עליך להמתין מעט.”

“המפקד, אם אתה לא שולח לי עכשיו מטוסים, תשכח לראות אותי.”

“נתי, סבלנות. כבר עברנו את זורה ואנחנו בקרב קשה עם זורה עִלית שאנו קרובים לסיימו. מיד נגיע לקלעה מהעורף…”

“המפקד, מטוסים.”

“נתי, אנחנו מגיעים אליכם. זו רק שאלה של זמן. הישמר והמתן בסבלנות.”

נתי חשש פן ברדת החשכה יהיו אנשיו ושני הטנקים טרף קל לסורים. ברדת הלילה גם לא יועיל חיל האוויר. השעה היתה 18:00 ועוד מעט ירד הלילה. חרדה רבה אחזה אותו. עתה כשחדל להילחם ויצא מיורת האש, התחיל לדעת פחד. הוא כינס את אנשיו בבית שלידו החנה את שני הטנקים. פה ושם נשמעו יריות רובים ומקלעים לעבר הפצועים בתעלה.

ואז, רגעים ספורים לפני החשכה, הגיעו המטוסים. לנתי לא היה כל אמצעי קשר איתם, וגם לא סימון להזדהות. הטייסים לא יכלו להבחין בין הטנקים של נתי לטנקים הסוריים, לכן ירדו פעמיים ביעפים ריקים על קלעה. הופעתם עודדה מאוד את רוחם של נתי ואנשיו והפחידה את צוותות הטנקים הסוריים. הטנקים הסוריים החלו לפנות לעבר היציאה מקלעה. ואז גילה נחום רימון עשן אחרון וסימן בו את מקומם של שני הטנקים הישראליים. זה היה רמז מספיק. הטייסים ירדו על הטנקים הסוריים, שפתחו בנסיגה. נתי פקד לירות, ושני התותחנים פגעו בשני טנקים סוריים. היתר היו למאכולת אש לתותחנים של הכוח שבפיקוד המח“ט אל”מ אלברט שבא לקלעה מכיוון זורה. ב־18:30 אל"מ אלברט הוביל את כוחו ראשון בזחל מנוקב ומחורר.

הערב קרב וקרניה האדומות האחרונות של השמש האירו את קלעה. בצדה האחד מתחיל להתכנס רובה של החטיבה בפיקוד אל“מ אלברט ובצדה האחר שני טנקים, פצועים וניצולים מגדודו של סא”ל בירו. על שני חלקי החטיבה היה להתחבר. אבל נתי ואנשיו פחדו פן יטעו בהם הטנקיסטים של החטיבה. סימני הזדהות מוסכמים וקריאותיו לא נענו. רבה היתה הסכנה שאנשי החטיבה יילחמו זה בזה, כי הכוח של אל"מ אלברט עדיין לחם בתגבורות הטנקים הסוריות שנשלחו קודם לקלעה.

בסוף אמר אל“מ אלברט כי קצין המודיעין שלו יתקדם ראשון בזחל למרכז הכפר וינופף במפת קרבות. קצין המודיעין עשה כך ונראה לנתי ולאנשיו בקצה הכפר. רק אז יצאו ופגשו את חבורת הפיקוד. התפרקותם של נתי ואנשיו התבטאה בדמעות. נתי, שחשב כי אפי נהרג, ואפי, שחשב כי נתי נהרג, נפגשו שניהם פצועים, ונפלו איש לזרועות אחיו והתנשקו. שניהם שמחו, אבל שמחתם היתה לדמעה כששמעו שניהם כי אילן נהרג. כך חשבו. בינתיים באו הליקופטרים ופינו את הפצועים קשה. אחרים הגיעו לתחנת האיסוף של ד”ר גליק.

לאחר ארבע שעות בגבעת האם החליט ד“ר גליק לקרב את תחנתו לקרב והעלה אותה למוצב נעמוש. המוצב היה תחת הפגזה של “אש על מוצבינו”, אבל זו נעשתה דלילה יותר ויותר. זרם של פצועים הגיע לתחנת האיסוף בנעמוש. אולם תוך טיפול בפצועים היה צריך ד”ר גליק, בעזרת אנשיו, לטהר את הבונקרים. כי זה אופייה של לוחמת שריון, שהיא חותכת אבל אינה אוספת. פעם בפעם היה אחד החובשים יורה בעוזי, או מטיל רימון לאחת התעלות, שממנה נפתחה אש על התחנה.

ואז ראה את אילן. מכנסיו היו מגואלים בדם מתחת לחגורה. ד"ר גליק פשט מאילן את מכנסיו וראה כי נפגע מרסיסים. כיס האשכים נחתך והאשכים נחשפו תלויים.

משני דברים ירא החייל במלחמה, חשב ד“ר גליק, מעיוורון ומאובדן כוח־גברא. “כך זה לא ילך,” אמר ד”ר גליק לעצמו, “זה לא הוגן. ואצלי דבר כזה לא יעבור, לא אצלי.” ד“ר גליק היה קרוב אל החיים. מיילד תינוקות היה, וכמו חזר לתפקידו. במלחמה, במוצב זרוע גוויות ואפוף רוח מוות, עמד הוא ועסק בחיים. ד”ר גליק גמר אומר לתקן את כיס האשכים בו במקום ולהחזיר לו את צורתו האנטומית. ככל שתנאי הניתוח רעים, ההפרעות מהבונקרים טורדות, מכשירי הכירורגיה וידיו מזוהמים – מוטב לעשות את הניתוח במהרה ולא להוריד את הבחור במצב זה למטה, למסע ממושך לבית החולים, שמי יודע מה יקרה עד שיגיע אליו ומתי.

חמש־עשרה דקות נמשך הטיפול באילן, והוא היה בהכרה מלאה.

“יהיו לי ילדים, דוקטור?” שאל.

“ודאי שיהיו לך. הכול בסדר.”

ד"ר גליק הזריק מורפין באילן, כדי לטשטשו.

“איפה אנחנו, דוקטור? מתקדמים?”

“מצוין.”

“הגענו לקלעה?”

ד“ר גליק לא ידע איה קלעה. לא היה לו כל מושג על תוכנית הקרב. הוא אפילו לא ידע שהוא בנעמוש, עד שהגידו לו. איה קלעה ידע רק כשעלה אליה עם תחנתו ב־19:00. כאן נאספו פצועים, לאחר שהראשונים פונו בהליקופטרים. ד”ר גליק הובהל אל פצוע קשה. רסיס שבר את גולגולתו. לאור פנסי הרכב החל לטפל בו. אבל האיש מת תחת ידיו. חבריו שהתבוננו בניתוח לא האמינו.

“הלוא רק לפני רגעים דיבר?”

 

פרק שלושים ושישה: בתום הקרב    🔗

חטיבה א' שברה את הכותל הסורי. בבקיעים שנוצרו החלו לזרום חטיבות שריון נוספות, וחטיבות אחרות פרצו במקומות אחרים. חטיבת חי“ר לחמה בקרבות קשים על המוצבים התחתונים של רמת גולן. הפיקוד רצה להבטיח מקסימום צירים לרמה, להובלת הדרגים והכוחות. למחר, בשבת, 10 ביוני, פשטו כוחות צה”ל בכל רמת גולן. הפסקת האש נכנסה לתוקפה אותו יום, ובכך נגמרה המלחמה הקרויה מלחמת ששת הימים. הניצחון היה גדול, כה גדול שאיש לא פילל לו.

איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה וּודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה“ל. השמחה הגדולה לא נבעה מהגשמת חלום או תוכנית לאומיים, ולא מהרגשה שהיתה זו מלחמה ששמה קץ לכל המלחמות. בראש ובראשונה היתה זו שמחה להישארות בחיים, לסיכוי להתקיים ומהגאווה בכוחו של צה”ל. לא היתה הילולה. אנשים לא רקדו ברחובות. בתי המרזח לא חילקו משקאות חינם להמון, ועלמות חן לא טיפסו על הטנקים לנשוק לחיילים ולקלוע פרחים בשערות ראשיהם. המלחמה נגמרה כמעט כעניין רגיל.

השמחה היתה ביתית. תוך עת קצרה חזרו המילואים הביתה. באותה מהירות שחוילו, שוחררו. כשם שאין ישראל יכולה להחזיק את אנשיה זמן רב מחוץ לצבא, אין היא יכולה להחזיקם זמן רב בשורותיו. הלוחמים חזרו למכור גזוז, לנהל חשבונות עובר ושב, לחרוש שדה.

לא היו נשפי ניצחון. דבר ראשון היו שלושה ימי אבל, במלאות שבעה, בבתי העלמין הצבאיים בבארי, בירושלים ובעפולה. בכל טקס של שבעה דיבר גם נציג ועד ההורים השכולים, מוסד הנעשה, אויה, יותר ויותר מרכזי בחיי ישראל. נציגי ועד ההורים השכולים המציאו ניחומים להורים השכולים, לאלמנות וליתומים שאבד היקר להם ב־1967. מי שב־1956 קיבלו ניחומים מהורים ששכלו את בניהם ב־1948, המציאו עתה ניחומים לאלה שהמלחמה המרה להם ב־1967. הורים שבניהם נפלו בפעולות התגמול, במלחמות המים ובסיורי הגבולות, ביקשו מילים לנחם בהן את חבריהם החדשים לוועד ההורים השכולים. אבל לא מצאו מילים. הם חזרו על אותן מילים ששמעו הם ממי ששמעון ב־1948. בעצמאות ישראל נתנחם. מילים שהניחומים בהן דלים לראשונה, כמעט תפלים. אבל במשך הזמן נעשים למשענת חיים ולנקודת מבט של גאווה כלפי העבר.

בבארי עבר האלוף טל על קברותיהם הרעננים של חללי השריון. חברים רבים שלו היו טמונים כאן, מ־1948, מ־1956, מ־1967 ומהשנים שביניהן. הוא התעכב ליד קברותיהם של סא“ל אהוד אלעד, רס”ן שמאי קפלן וסרן אילן יקואל. הנה אילן יקואל, שהתעתד לנסוע בעולם ולתהות עליו, יצא למסע שאין חוזרים ממנו. מיה ייסרה עצמה, מדוע אמרה לאילן שאינו פטריוט, שאין בו רגש מולדת, אם מבקש הוא לתהות על טיבו של עולם? עתה לעולם לא יסור מהמולדת. לידם עמד סא"ל אושרי, צפחת פלטינה תחת עור ראשו האדמוני, במקום שריסק רסיס הפגז את גולגולתו. לא הרחק ממנו נפגשו גידם וקיטע עם חברים לקרבות, וחייכו כשהחליפו רשמים. לידם טפחה אישה על חזו השעיר של צנחן וקרעה את השמים בצעקתה, “מדוע אתה כאן והוא לא?” הצנחן ליטף את כתפיה וביקש להסותה, אבל האישה לא אבתה להינחם, גם לא רצתה לשמוע את דברי הנציג של ועד ההורים השכולים. היא חזרה והיכתה על חזו של הצנחן ושאלה בצעקה, “מדוע אתה כאן והוא לא?”

אל“מ שמואל, רס”ן חיים, יוסי ב' ואחרים עמדו ליד קברו של סא“ל אהוד אלעד, שקיבל את דרגתו לאחר מותו. עמם עמדה חוה, עיניה האדומות יבשות. “הוא היה נמר,” זה כל מה שאמר אל”מ שמואל בניחומים, ועל כך חזר וחזר, “הוא היה נמר.”

בבתי העלמין בעפולה ובחיפה עמד אל“מ אלברט על קברות חייליו. שני מפקדי גדודים לעתיד בחטיבתו היו קבורים. עו”ד משה חביב נקבר בעפולה, בקבר אחים עם חבריו לזחל, שבמלחמה היו לגוף אחד ולנפש אחת בלהבות הזחל. ד"ר מוקדי נקבר בחיפה באיחור, כי ימים אחדים לא נמצאה גופתו.

בהר המנוחות ספד לנופלים שר הביטחון רב־אלוף משה דיין. כבר פעמים רבות ספד לחבריו ולחייליו שנפלו. עינו האחת נצצה בתשוקת חיים אדירה, עינו האחרת היתה כבויה תחת הרטייה השחורה, מתה. יש ונדמה כי הוא מסמל את ישראל, שהחיים והמוות הם שותפים הדוקים בקיומה. שמוכנה היא למות כדי לחיות, ומכאן היא שואבת את אומץ לבה.

ביום ה‘, 8 ביוני, כאשר נפל רס"ן שמאי קפלן, אסרו על קצין העיר להודיע על מותו לנאוה. רצו להיוועץ תחילה עם רופא, כי קרבו ימיה ללדת. הרופא יעץ לא להודיע לה. נאוה תמהה מאוד והרגישה שמשהו קרה. שמאי היה מצלצל, כותב מכתב, שולח דרישת שלום. היא התגוררה עתה בבית הוריו של שמאי ברמת גן, ויום יום אמרה לאמו, “לא ייתכן ששמאי לא יכתוב.” שמאי ידע שנאוה בבית הוריו, והוא, שכה כרוך היה אחרי משפחתו, לא יכתוב? לא יטלפן? לא ישלח דרישת שלום? הן מהשדה היה מטלפן יום יום ושואל אם ילדה נאוה, וביקש שימסרו לו במודעה בעיתון, ברדיו, דרך מפקד גיסות השריון. ביום ב’, 12 ביוני, ציפתה נאוה לדואר. לאחר שביום א' לא התקבל דבר משמאי גברה חרדתה. היא ציפתה לדוור, ופעמיו איחרו. ציפייתה היתה קשה וממושכת. וכאשר הגיע, לא היה בתרמילו דבר משמאי. נאוה חשה שהיא קרובה לשיגעון. היא הלכה לרחוץ פניה בחדר האמבט, ואז שמעה את קולות אחותה וגיסתה, מבקשות מהילדים המשחקים בחוץ לרחק מהבית. בעד דלת האמבט ראתה את אחותה ואת גיסתה בחברת קצין מגיסות השריון ורופא, נכנסים לדירה. אז ידעה הכול.

בשבעה למותו של שמאי, כשעמדו האלוף טל וכל חבריו של שמאי על קברו, ילדה נאוה בת וקראה לה שמית.

עת קצרה אחר כך הרשו הרופאים לסרן אביגדור קהלני לקום ממיטתו ולהיות נוכח בטקס הכנסת בנו בברית אברהם אבינו. כוויותיו היו מהקשות ביותר, והרופאים תמהו כיצד נשאר בחיים. לולא רצון החיים החזק של קהלני, אמרו לחבריו, לא היה נשאר בחיים. זה פלא.

לטקס ברית המילה של בכורו הוסע הסרן קהלני בעגלה, שדחפו האלוף טל, אל“מ שמואל, סא”ל חיים ורס"ן אורי.

כאשר הכניס קהלני את בנו בברית העתיקה של אבינו אברהם, קרא לו שם.

“דרור” קרא קהלני לבנו.

 

מפקדי גי"ש – קציני שריון ראשיים    🔗