הקדמה – מדברי בן־גוריון    🔗

צבאנו שחרר השנה שטחים גדולים בנגב, בגליל ובמבואות ירושלים. מדיניות־השלום שלנו אף היא תרמה חלקה: הסכמי שביתת־הנשק עם מצרים ועבר־הירדן העמידו ברשותו את אילת וארץ אדום בדרום, ואדי־ערה ושטחים חשובים אחרים במרכז ובסביבות ירושלים. אולם רוב השטחים האלה הם ריקים ושוממים, והתחומים שלנו ארוכים ושרועים. בצבא בלבד לא נשמור עליהם. עלינו להקים שרשרת של ישובי־ספר לאורך גבול הלבנון, סוריה והמשולש, רשת צפופה של ישובים במבואות ירושלים ובמרחבי הנגב, מעין־גדי לאורך הערבה ועד אילת, ומאילת ועד רפיח, באר־שבע ובית ג’וברין, וכן כפרי דייגים לאורך חוף ים־התיכון מראש־הנקרה ועד אשקלון.

בלי הצבא לא היינו עומדים אחרי קום המדינה, ולא היינו משחררים את הנגב והגליל ומסדרון ירושלים. אולם כל חייל שהשתתף בקרבות יודע את התפקיד החיוני, ובמקרים רבים התפקיד המכריע, שמילאו הישובים החקלאיים מבחינה צבאית־מלחמתית: בעמק־הירדן, בהרי ירושלים, בנגב ובגליל העליון.

ושוב – התישבות לא רק לשם קיום המצוה הציונית של הארץ וקליטת העליה, אלא כתנאי יסודי לבטחון המדינה. משום כך לא תוכל המדינה לסמוך על יזמה פרטית בלבד (ולו גם יזמה חלוצית), – אלא יש הכרח בתיכנון ממלכתי – אסטרטגי של ההתישבות, ובחינוך־חובה של הנוער, של כל הנוער, ללא יוצא מן הכלל, להכשיר אותו להתישבות בטחונית. כל נער ונערה בגיל מסוים מן ההכרח שיקבלו הכשרה חקלאית, נוסף על האימון הגופני והצבאי, על־מנת שהמעפילים ועזי הרוח החלוצית שבתוכם יקימו ישובי־ספר וכפרי־בטחון, שישמשו חומת־מגן חיה למדינה וקו ראשון בהגנתה.

(מתוך נאום של ד. בן־גוריון אל קצינים צעירים)

שנת־הכשרה בחוק־השירות מכוונת לסייע לפעולה החינוכית, שתתן לנו דור חלוצי בונה ומגין. סעיף זה על שנת־הכשרה בחוק־השירות, הוא יחידי במינו, ועד כמה שידוע לי, אין דוגמתו בשום חוק צבאי בעולם, אך לנו הוא צו בטחוננו וקיומנו. סעיף זה משותף גם לנערים וגם לנערות. ישובי הספר, שעלינו להקים מתוך העפלה חלוצית של הנוער, לא יהיו ישובי־קסרקטין של חיילים, אלא ישובי־משק ככל שאר הישובים שלנו, שבהם יחיה האדם את חייו, יקים ויקיים את משפחתו ויגדל בנים. להקמת ישובים אלה, דרושים לנו במידה שווה חלוצים וחלוצות. ותושבי הישובים הללו, העלולים להיות הנתקפים הראשונים בכל פלישה של צבא סדיר או של כנופיות בלתי סדירות, מן הדין שידעו כולם, גם הגברים וגם הנשים, לאחוז נשק ולהשתמש בו. משום כך יקדם אימון צבאי ראשוני זה להכשרה החקלאית שתינתן לכל נער ונערה.

(מדברי ד. בן־גוריון על חוק שירות־הבטחון.)

 

אליק – קוים ביאוגרפיים, דמותו ופעלו / בן־ציון אילן    🔗

נובמבר 1951. כנס מפקדים באחד מבסיסי האימונים של פיקוד הנח“ל. אליק עולה על במת הנואמים בהופעתו הרשמית האחרונה כראש אגף הנוער והנח”ל במשרד הבטחון. מחר – כאחרי שליחויות קודמות – יחזור למשקו, לקיבוץ אפיקים, להשזר מחדש ברקמת העבודה והחברה. כעת הוא מסכם תקופה של שנתיים בקיום פיקוד הנח"ל. מסכם מפעל חייו האחרון והמזהיר, שהוא הגדירוֹ ללא הפרזה “ביצוע רעיון נועז שאין דוגמתו בשום צבא בעולם – מפעל שיש בו מן החידוש מבחינת התנופה וההיקף בתנאים הממלכתיים החדשים”. הוא מסכם, למען יעריכו הותיקים, אשר נשאו בעומס, משמעות שליחותם החלוצית בעם, למען ידבקו החדשים, הממשיכים בעשיה מתוך אהבה והכרה, כי בלעדיהם לא תבוצע בהצלחה משימה בלתי שגרתית כל־כך. דבריו גועשים בשטף – יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. “אני” אינו נזכר. אך הנימה האישית מפעפעת בכל – כי המדובר הוא על פרי ריכוז נפשי אישי עצום, הגות מעמיקה, עבודה בלתי פוסקת ללא ליאות, מאבקים תדירים ממושכים, תהליכים משולבים של מחשבה, שכנוע ובניה – שמעטים ישוו לו בסגולה זו. ברציפות אורגנית הוא מגולל שלב אחרי שלב בתולדות המפעל, המניעים למעשה, ההכרח וההגיון בדפוסים שנוצרו; שוקל מציאות והישגים מול מטרות נכספות, מתוה יחד חזון נרחב עם דרכים להגשמתו – והקהל נכבש ומתלקח, משתלהב ומתלהב מן הסגנון וכוח־הביטוי הרהוט. על ידי עמקות המחשבה ובהירותה, על ידי הלהט והטמפרמנט, הכנות והדביקות החסידית של הדובר, נתחוללה כאן המחשה למופת של אותו קסם המפעל וקסם האיש – החלוץ הזהה בשלימות עִם המפעל שאליק כה ידע להשרותם בטבעיות שוֹבה־לב בכל פעלו.

ברוך־מעשה בשטחים רבים בחזית העשיה החלוצית, נקטף אליק בן ה־46 באבו מבחינת גילוי־יכולתו וביטוי־כשרו. עוד שירים־מזמורים רבים היו לו – גנוזים בחביון לבו כאשר לפתע ניתק פתיל חייו באסון מחריד.

אליהו שומרוני – אליק – נולד בחנוכה, שנת תרס“ט (1909), בכפר סידרובטיץ, כפר של 30 משפחות שבאזור קיוב. את ילדותו בילה אליק בעיירה מלין באותו אזור. בשנת 1921 עברה משפחתו לקיוב, אחרי שנתנסתה בפורענות מלחמת־העולם, בהפיכתו של פטלורה ובתלאות הימים הרוגשים של המהפכה הסוביטית. בילדותו קיבל אליק חינוך מסורתי, למד אצל מלמד תנ”ך ותלמוד, ומורה אחר השלים ידיעותיו בעברית ובדקדוק. עם בואו לקיוב, הכשיר עצמו להמשך לימודים בגימנסיה וב־1922 נכנס לגימנסיה “תרבות”, ששפת ההוראה בה הן בנושאי היהדות והן בנושאים הכלליים, היתה עברית. הגימנסיה, בעלת עבר מפואר בתולדות החינוך העברי בקיוב, עדיין מסוגלת היתה להמשיך בקיומה “הבלתי רשמי” בעיני השלטונות, שטרם ביצעו בהחלטיות ובזרוע נטויה העמדת השפת העברית “הקונטרה־מהפכנית” מחוץ לתחום.

מוצאו של אליק ממשפחת רבנים. אביו, אהרון שינדרמן, היה רב ובן רב, אשר העדיף לא להשתמש בסמיכותו לצרכי פרנסה. ביתו היה בית ציוני, תומכים נלהבים של הרצל – שוקלי השקל מימי ראשית התארגנות התנועה הציונית. מגעו הראשון של אליק עם ציבור יהודי גדול חל בתקופה שלחץ המשטר הקומוניסטי לטשטוש עצמיותה של הקהילה היהודית ולניתוקה מהעם וממקורות תרבותו, לכיבוי כל ניצוץ של הכרה עצמית יהודית קולקטיבית – כבר נתן את אותותיו ההרסניים הוא לא זכה ליניקה בלתי־אמצעית מאותה ציבוריות תוססת, אשר הפכה את רוסיה, במשך כמה דורות, למרכז השכלה ותרבות יהודית מסורתית, למעין לא־אכזב של חיוניות לאומית ולבית־היוצר של זרמי התחדשות בעם, במחשבה ובמעשה. ואם הופיע אליק אלינו על שורשיותו היהודית ועממיותו המלבבת – כאילו אֵבר־מן־החי מן החסידות המקובלת – ודאי חלק רב בעיצוב קוים אלה בדמותו להשראת הבית והמשפחה וליניקה היסודית ממקורות תרבותנו.

בקיוב הצטרף אליק לתנועת השומר־הצעיר. באביב חייו, עִם פריחת עלומיו, שתתה נפשו השוקקת ממקורות ההשראה המיוחדים במינם במסכת רבת־הגונים של שיבת ציון. תנועת־השומר הצעיר בס.ס.ס.ר. היתה גילוי נבדל ומופלא בתולדות הציונות. התנועה התארגנה תוך כדי ההתפוררות העצומה שעברה על המחנה הציוני בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית. היא פילסה לה נתיב בין מהלומות משטר, שאנטי־ציוניותו נבעה מעצם מבניה של המדינה הסוביטית, מתפיסתה האידיאולוגית של מהפכה עולמית, ממדיניות החוץ שנתגבשה כתוצאה מגישה זו. המשך קיומה של תנועה ציונית היה בחזקת אנומליה במדינה המכירה רק במפלגה פוליטית אחת, אשר לפי מהותה איננה מסוגלת לסבול כל ארגון בלתי־ממשלתי שלא נוצר ואיננו מודרך על ידי השלטון המרכזי. השקפת השליטים היתה, כי יהודי רוסיה ימצאו תנאים הוגנים וכלכלה בריאה בתחומי הארץ הסוביטית, אשר יעודה להשיג תנאים כאלה בשביל כל חלקי האוכלוסיה, לרבות היהודים. ואשר ליהדות מחוץ לתחומי רוסיה, ישועתם תבוא בעקבות המהפכה העולמית, שאז האמינו כי הנה היא עומדת כבר על הסף. במאבק למיגור האימפריה הבריטית – נחשבו הלאומיות השוביניסטית והכסינוֹפוֹביה הערבית לבעל ברית יעיל יותר, על־אף היות הציונות גורם לקידום כלכלי ותרבותי במזרח התיכון.

התנועה כבשה את דרכה בין גלי שלילת עצמאותנו היהודית שנבעה מתוך הפיתוי הכביר לטמיעה שהיה נעוץ ברעיון ובמעשה המהפכה. מה רבו הנוטשים את עצמם מרצון בתקופה זו, מה רבו אלו ששתו בהתלהבות סם־מות לקיומם הלאומי העצמאי, מסוּנורים מתהילת השחרור האנושי הכולל בעטיה של המהפכה. בתנאים של ניתוק מן המעשה הציוני בארץ ומן היהדות בתפוצות, בתנאים של מחתרת באוירה של סכנה מתמדת ואותה חברות מיוחדת הצומחת תוך כדי עמידה בצותא במבחן, העזה והקרבה ללא גבול לאידיאל – עוצבה דמותה ההירואית של תנועת השומר־הצעיר בס.ס.ס.ר., צמחה תנועת נוער במאות ובאלפים שאינטואיציה היסטורית עתיקת שורשים טיפחה את נאמנותם לעם ואמונתם בגאולתו וכיונה אותם להשתלבות בתוך תהליך תחיתו בציון.

כן ידעה תנועה זו, תוך כדי גיבוש דרכה החינוכית העצמאית, לצייד חניכיה בתחושת ההמשכיות, ביכולת של היצמדות לכלל מעמד העובדים בארץ ולכלל האומה.

בתנועה זו פעל אליק בכל להט מזגו – תחילה כחניך ואחר־כך במדריך. חבריו ב“לגיון” של השוה"צ זוכרים עד היום בהערצה גלויי שכלו החד, התבטאותו המשכנעת, עבריותו המובהקת, שירתו הלבבית ורעננות אישיותו הצומחת, שהפכו אותו עד מהרה לאחד המצטיינים. בטרם מלאו לו 16 שנה – נאחז אליק באפשרות של עליה ארצה יחד עם דודו. הוא מגיע לארץ ישראל ב־1925, עלם צעיר שבהכרתו ברורה לו דרכו בחיים – בנית בית קיבוצי משותף עם חבריו לתנועה, בם התגבשה השקפת עולמו ונרקמה רעות שורשית וניצחת.

בהיותו עדיין צעיר מדי לחברות בקיבוץ – הוא נשאר בשנותיו הראשונות בארץ עם בני משפחתו, פעיל בנוער־העובד ובארגון תנועת־נוער חדשה בארץ – “הצופים־העובדים”. ארגון תנועת נוער זו, שהיתה מוגדרת ישירות להסתדרות העובדים הכללית – בתקופה שתנועת הצופים בארץ התנהלה עדיין לפי המתכונת של תנועת הצופים בעולם, בלי ציוויי הגשמה בחזית התלוצית בארץ, היה אחד הנסיונות הראשונים בארץ להקים מסגרת תנועתית אחת אשר תכלול גם נוער לומד וגם נוער עובד. אך שנים רבות היו צריכות לחלוף, בהן המשיכו חוגים תנועתיים אלה לחיות בנפרד – הנוער העובד לחוד והנוער הלומד לחוד – עד אשר, במסיבות אחרות לגמרי, במסגרת הממלכתיות של הגדנ“ע והנח”ל, הגשים אליק משאת נפשו זו.

במשך כל התקופה הזאת – מגיעים ארצה בוגרי התנועה מרוסיה, אחרי שריצו את “עוון” נאמנותם הציונית בגירוש לסיביר. נוצר ומתחזק קיבוץ השומר־הצעיר מס.ס.ס.ר., והוא מתפשט ונודד בפלוגותיו הקטנות בחיפה, בזכרון־יעקב, בגליל התחתון, בעפולה ופלוגת ים בת"א – עד שסוף סוף מתרכז הקיבוץ ומכה שורשים בעמק־הירדן, בו מיסד הוא מאוחר יותר את אפיקים. אליק שומר על קשר אמיץ עם חבריו, וב־1927, בהגיעו לגיל החברות, הוא מצטרף לקיבוץ.

סגולת אליק לכבוש את בני הנוער ולחנכם העלתה אותו על דרך השליחות בארץ ובחו“ל. בין 1929 – ל־1939, הוא נקרא ארבע פעמים לצאת לשליחות לחו”ל – לתקופות של שנתיים באוסטריה, בלטביה ובליטה, לפעולה חינוכית־ארגונית יסודית בהסתדרויות הנוער “בּלאו־ווייס”, ה“שומר־הצעיר” ונצ"ח (נוער צופי חלוצי) ולעתים, לתקופות קצרות, אף לביקור למספר חודשים בלונדון לטיפול בנוער עולה ששהה שם בדרכו מאירופה המערבית לארץ. בתקופה שבין 1945–1947 ריכז אליק במזכירות מפלגת פועלי ארץ־ישראל את הפעולה בתנועות הנוער החלוציות הקשורות אליה. בסוף תקופה זו יצא לכמה חודשים לפריז ולארצות אירופה בנסיון ללקט מחדש את החברים ששרדו אחרי השואה, ונאסר בנסותו לעבור את גבול הונגריה.

בכל מקום, בין חוגי נוער בעל שורשים תרבותיים שונים ומנטליות שונה, זכה לקציר – מצא נתיב ללבבות, קירב מרוחקים וחישל מקורבים, הנחיל ערכי־יסוד, הדריך לחיי עבודה ויצירה, לעילוי האדם תוך כדי חיי שיתוף, אחריות וכבוד של אדם לאדם, לחיים תרבותיים יהודיים עמוקי־שורש, למאבק על זכויות העם לקוממיות במולדתו ההיסטורית. חניכיו מפוזרים באזורי ההתישבות החלוצית בארץ, ובלבבותיהם אהבה והערצה למדריכם, אשר הפך בעיניהם ובעיני התנועה כולה לבחיר השליחים.

התכונות אשר עמדו לאליק והרעיפו ברכה על פעולתו בחינוך הנוער אינן ניתנות להגדרה מדוייקת – ולניתוח מחושב. עמדו לו ודאי היכרותו היסודית עם הארץ ושאיבתו מבארות עמוקים של תרבות העם. הוא ניחן ביכולת הסברה מפליאה, אשר ינקה ממחשבה מעמיקה ורחבת היקף, בביטוי שוטף, עשיר, ציורי ורגשני, אך בהיר ודיקני בניסוח. בכל הברכות האלה ניחן. ברם, כל מי שזכה להיות במחיצתו יוסיף: לא רק במעלות אלו אפשר לפענח סוד הצלחתו והשפעתו. העיקר היה אליק עצמו, האדם, אישיותו תמימותו, טוהר־לבו ויושרו ביחסיו עם האדם. אופטימיסט ובעל תנופה היה מטבעו, ולא מתוך שהתעלם ביודעים מחזיונות וממשברים קשים, אשר לא פעם נסכו בו עצבות ודכאון. הוא ניחן בעממיות טבעית, שאיפשרה לו התערבות מלאה בין הבריות. מתון במחשבה היה אך בעל־לב גועש, החי חויותיו לעומקן, ומזג הפורץ לשתפך בחויות אלו; שופע הומור וצחוק מלבב, העולה ממעמקים ומדביק שומעיו; שופע חביבות ובעל יכולת להקשיב ולחדור לעולמו של הזולת ולדבר אליו לפי הלך מחשבתו; בעל רצון עז, אך נכון לפשרה אם סופה יהיה מעשה; בעל סמכות ללא שמץ של התנשאות; חסיד באמונתו הקנאית, בדבקותו בעקרונותיו ובדרכו – ובהתבטאותו בשירה ובשמחת חיים; מצטיין בכנות ללא סייג – חלוץ מגשם ללא כל חציצה בין אמונתו, אימרתו ומעשיו. אישיותו הקסימה, שכנעה, חינכה.

ארגון נוער חלוצי וחינוך נוער לחלוציות היו ערכים נעלים ופעולות קודש בעיניו, דאגתו המתמדת היתה לנושא הגרעיני של צרכי העם אשר יעמיס על שכמו את תפקידי הבניה. עם כל אמונתו הרבה ביכולת היצירה הגנוזה בעליה החדשה ובנוער הבלתי־מאורגן, העריך במיוחד כי רק גרעיני התישבות של נוער מאורגן יצליח בביצור הגבולות ואזורי פיתוח אחרים הקשים לפי תנאיהם הבטחוניים וההתישבותיים. עם כל הערכתו לתנופה המוגברת אותה מאפשרים מכשירים ממשלתיים, תבע טיפוח נימי ההתנדבות וכוח רצון פנימי, אידיאליסטי, שבלעדיהם ינוע בכבדות אף מנגנון משוכלל ביותר של מדינה.

מרכז המשיכה של אליק היה הקיבוץ, אבן־השתיה של עולמו הרוחני. בכל רמ“ח אבריו ובכל ישותו הרוחנית היה איש הקיבוץ והתנועה הקיבוצית. הוא ראה בקיבוץ את המכשיר היעיל והחלוצי בהגשמת תפקידי המהפכה הלאומית, ההתגלמות החברתית של מוסר, יחסי אדם ומקור להעלאת האדם. עבודה גופנית אישית היתה ערך מקודש בעיניו – והוא נזהר כל ימי חייו מלהנתק ממנה כליל, בעקבות התביעות הבלתי פוסקות ממנו לפעילות ציבורית. אחרי כל שליחות חזר לעבודה – לנהגות במכונית־משא, באבטובוס, על־יד “המכונה שלו” בבית החרושת – והיה מרוכז בעבודתו ובעל יזמה, כבתפקידיו הציבוריים האחראיים. יזם שיפורים כאשר עבד במטבת באותה ההתמכרות בה הקים מחנות נח”ל. פעמיים הוטל עליו להיות מזכיר הקיבוץ, והעמיק במיוחד במסכת החברתית, רגיש לכל סטיה במציאות מן הטהרה והתכנים הנכספים. ובמשך כל 26 שנותיו בקיבוץ חי את עניני התנועה הקיבוצית, הסתער על כל נטיה להסתגרות ביחידה המשקית, היה פעיל במוסדות המרכזיים, במועצות ובועידות והיה בין מניחי היסודות לאיחוד הקבוצות והקבוצים.

ב־1948 – ימי מלחמת השחרור – נחלץ אליק, לפי קריאתו של בן־גוריון, לאגף הנוער והנח“ל במשרד הבטחון ומתמסר לטיפוח הגדנ”ע ולהקמת הנח“ל. כאן מצאו סגולותיו המיוחדות כר־פעולה נרחב ומותאם להפליא. ביצירת הנח”ל – חיל מיוחד זה המכשיר את הנוער ע“י שילוב אימונים צבאיים, עבודה חקלאית וחינוך לחלוציות, לכוננות בטחונית ולהתישבות – הגיע אליק למרום התגלותו. נדמה כאילו פעולתו הברוכה כמחנך נוער, וכבונה משק וחברה קיבוצית וצמיחת תכונותיו האישיות שימשה במכוון מעין פרוזדור ומעבדה בהם טיפת שר האומה כשרונותיו המיוחדים למען יוכל אליק להגשים יעוד זה ביום פקודה. מבצעי הנח”ל במשך שש שנות קיומו – העברת אלפי חיילים בכור ההיתוך של ההכשרה החקלאית; שמירת שלמות הגרעינים ההתישבותיים תוך כדי שירותם הצבאי; ביצור ישובי ספר קיימים שנתרופפו תחת מהלומות משברים שונים וייסוד ישובים חדשים בחגורת־המגן של הארץ; מפעל ההאחזויות אשר קידם יישובם של אזורים החיוניים לפיתוח הארץ ולהגנתה; פגישה בלתי אמצעית בין הנוער הישראלי המאורגן ועולים חדשים; יצירת גג ממלכתי, אחד ואחיד, לתנועות הנוער מכל גוני־הקשת, גג אשר תחתיו יכוון מרצם ע"י המדינה לאפיק חלוצי – מבצעים מזהירים אלה מעידים בהיקפם ובתוכנם על ראייתו המרחיקה של אליק וכושר פעולתו.

על אף המסורת הרבה בתנועת תקומתנו של שילוב עבודה, התישבות והגנה – סימלה הקמת הנח“ל, זה הגוף הצבאי המקורי שאין דומה לו בשום צבא בעולם, קפיצה נחשונית למים סוערים ומסוכנים. פילוס נתיב מקורי כזה בתוך ארגונו של צבא סדיר, נוכח מצב בטחוני מעורער ובעיות צבאיות ללא־תקדים בהגנת הארץ, אשר עוד החריפו עם קום המדינה – היה מעשה נועז ונתאפשר הודות לתפיסה הכוללת של מסכת בטחוננו, אשר טופחה בידי ד. בן־גוריון. ברם, על־אף התמיכה העקרונית וההשראה שבאו משר הבטחון, היה כל צעד בדרך של התפתחות הנח”ל וגידולו מלווה מאבק מתמיד. מערכה זו מקורה לא רק בשיגרה מחשבתית העשוי להתבטא בתביעה שצה“ל יוקם במתכונת צבא סדיר של מעצמות בעלות מסורת צבאית של דורות – שמנסיונן צריכה היתה, ללא ספק, ללמוד לא מעט מדינה קטנה וחדשה. נקודת הכובד העיקרית במערכה על גידול הנח”ל מקורה היה נעוץ בחששות בלב חוגים אחראיים, שמא יפגע הדבר בכושרו של צה“ל לבצע משימתנו הצבאית הראשונית – עמידה נגד הכוחות המזוינים של האויב, והשמדתם. השאלה הקריטית בהרחבת הנח”ל ובביצוע המגמה הגלומה בחוק שירות הבטחון – שצבא הגנה לישראל יהיה, בימות־שלום, גם צבא עובד ויוצר – היתה: האם טיפוח הברכה החינוכית ההתישבותית ע“י שילוב הכשרה חקלאית ואימונים עולה בד בבד עם ההכרח והיכולת של צה”ל להגיע לרמה צבאית־מקצועית גבוהה הנדרשת בשעה זו מחייל ישראלי ומיחידה לוחמת בצבא ההגנה לישראל. ההכרה שמקוריותנו במבנה צבאנו נובעת לא מתוך רצון להמצאת “פטנטים” ישראליים, אלא היא תולדה מחויבת־מציאות של רקמה בטחונית מיוחדת־במינה של עם מפוזר המקבץ נידחיו לארץ קטנה ושוממה; ההכרה כי בעקבות התכנסות עם מיוחד זה לארץ, ולמדינה מיוחדת במינה זו, חייב הצבא לפעול בשטחים החורגים מן המקובל – הפרחת השממה, קליטת העולה, טיפוח ערכים חלוציים כגון התישבות־הספר – לא היתה נחלה אבטומטית של כל הגורמים שיד להם בעיצוב דמות הצבא.

בחזית רעיונית זו עמד אליק במלוא קומתו, באיתנות השורשית של איש ההתישבות, אשר טיפחה בקרבה את הסגולה לפנות עורף למקובל ולחצוב דרך עצמאית שתהלום את מסורתנו־חזוננו ומציאותנו המיוחדים. תפיסתו המהירה, גמישותו המחשבתית, יכולתו ללמוד ולחדור לעומקם של דברים – עומדים לו בהתרכזות בלימוד בעיות הבטחון והצבא שתפקידו החדש מחייב, בהבינו שעם כל התלות ההדדית בין מערך הבטחון ומעמד ההתישבות, והצטלבות מעגלותיהם בנקודות־מפגש רבות, אין נקודות־הדגש של השתים זהות ואחידות, – הופך השליח־לנוער ואיש־ההתישבות גם לאיש־הבטחון מבחינת הגישה לעניינים והרגשת הסמכות הפנימית להקיפם.

בד בבד עם תפקיד השכנוע הרעיוני עמדה בכל חריפותה בעית הביצוע – התכת החזון הנרחב לדפוסי הגשמה. צבא עובד, זהות המגן עם המתישב; שמירת שלמות העתודה החלוצית שבגרעיני־ההתישבות של תנועות הנוער; ביצור הספר ע“י צעירים מלומדי־מלחמה, מיזוג כפיה ממלכתית עם התנדבות אישית; חיים־בצותא של סלתו־ושמנו, של הנוער החלוצי – מזה וה”ירוקים" שבעליה החדשה – מזה; שיזור ערכי המוסר והחברה של ההתישבות לתוך החינוך בצבא; יצירת הוי יחידתי מרומם ומעשיר – חזון מורכב זה המתגלם בנח“ל היה כנר לרגליו של אליק. חזון זה, בעיקרו, עבר כחוט־השני בתורה ובמעשה ההגנתי של הציונות, זכה לביטויים שונים בתקופה הטרום־מדינית, במיוחד בפלמ”ח. משמעות הנח"ל נעוצה במימוש המפעל במסיבות החדשות שנתהוו לאחר קום המדינה – גיבוש החזון במסגרת של צבא סדיר; הרחבת היקפו, וסיגולו לא רק לקבוצות הכשרה מאורגנות המצוידות במטען רעיוני – אלא אף לאפיק המכון את הצעיר הבודד והעולה החדש לחיי חקלאות ולכפר: – רתימת המנוע העצום, המדינה, להפעלת הנוער בתנופה חלוצית בשטחי הבטחון, להפרחת השממה ולהשרשת העולה בקרקע המולדת.

כאן הגיעו לידי גילוי פורה כשרונו ותחושתו של אליק לארגון. אין מלה בתקנונים הרבים, אין כלי במערכת המכשירים השונים, אין דפוס במבנה, אין צעד במפעל ופינה בהוי של נח"ל אשר אינם נושאים חותם מחשבתו, ‏אישיותו, יזמתו.

החוזה עם המשק המאכסן, נוהל הגרעינים, תקנות תחוקתיות וצבאיות, הסדר “שירות־ללא־תשלום”, חלוקת השנה בין אימונים ועבודה, סדרי הגיוס, בסיס האימונים, בית־הספר למפקדי כיתות, המדרשה החקלאית של נח“ל, הלהקה התיאטרלית, העתון, מחנות הנח”ל על מבניהם, מקומם במשק ופיזורם על פני הארץ, רעיון ההאחזויות וצורת שיתוף־הפעולה בין הצבא והסוכנות היהודית, הסמל, השיר, הסדין לחייל במחנה שליד המשק – בכל הוטבע פעלו. כל פרט יקר בעיניו, לא הפריד בין גדול וקטן, הכל שובץ במקומו מתוך שמירה על שלמות מערכת הדפוסים, המסגרות והמכשירים שבלעדיהם – עם כל הרצון הטוב – היה הרעיון שצה"ל יהוה בית־יוצר לערכים ומבצעים חלוציים, הופך לשאיפה ערטילאית עקרה־ממעשה.

תקופה זו היתה קדחתנית ביותר בחיי אליק, פּורה ומלאת סיפוק, גמיעת קילומטרים לבסיסים ולמחנות, לפגישה בלתי־אמצעית עם המפקדים, החיילים, הגרעינים, המשקים הקולטים, ישיבות עם שר־הבטחון והמטה־הכללי להנחת יסודות עקרוניים לקביעת קוים מנחים לפעולה; התיעצויות מתמידות עם פיקוד הנח“ל במכלול הבעיות שנתעוררו ובמסכת המגוונת של פעולות שהתנהלו, הוא נוהג בהצלחה בדרך הממוקשת של אזרח בתפקיד בטחוני, הבא במגע מתמיד עם אנשי־צבא, בתקופה של התארגנות משרד הבטחון, שעה שטרם הוגדרו הסמכויות, טרם נקבעו התחומים, טרם נוצרה השיגרה והמסורת – כאשר המצפן היחיד הוא חכמת־החיים של העושים. הוא מקיים מגע מתמיד עִם זרמי ההתישבות ותנועות הנוער, נפגש גם עם הגרעינים לפני גיוסם ומלוה אותם בכל שלבי שירותם עד צאתם להתישבות באזורי הספר, מחפש ומגייס חבר אנשים מסור לתפקידים פיקודיים,‏ בידעו שמפקדים הפועלים מתוך הכרה של שליחות הם הנושא הגרעיני של הנח”ל, בכל התכנסות נשמעים דברו השנון והמעודד, עצתו הנבונה, קריאתו להחלצות להתישבות בספר, צחוקו השופע – והוא עצמו תמיד שומע וקולט ניבים ממפקדים גבוהים ונמוכים, מחיילים פשוטים חברי גרעינים, ומן העולה שרק תמול־שלשום הגיע לחופי הארץ ומסתחרר עדיין ממערבולת זו של צבא ומשק. הוא יוזם את הברית בין הערבה והנח“ל, אשר התחילה במבצע “ערבה” ו”סולל“, בעבודה באילת ובהתקנת קטע מדרך עין־בוקק – עין־גדי ובקורס דייגים באילת – וזכה ביומו האחרון לתפקיד, לברך את יחידת הנח”ל המתאחזת ביטבתה. בכל מקום הדביק באמונתו עד אחרון החיילים בשורה, בכל מגע ניכרו רשמי הנהגתו וחיבתו.

את הרצאתו בכנס המפקדים עם סיום תפקידו, הוא מרחיב לספרו " ‘מגל וחרב’ – שיחות עם הנח“ל” – מורשת נסיונו העשיר לממשיכים אחריו. הספר מצטיין בבהירות ניסוח הדברים, ונימת להט אמונתו נשמעת מכל פיסקה. הספר הוא מעיין של ידיעה והשראה לאיש הגרעין, לכל מפקד בצה"ל, ולכל הרוצה להעמיק בחקר השילוב של חינוך והתישבות במסכת בטחוננו.

תשעה חודשים אחרי שובו לאפיקים, נבחר שוב כמזכיר הקיבוץ. תוך כדי כהונתו כמזכיר של ישוב גדול, ותיק, בעל אוכלוסיה מגוונת ומשק מורכב – תפקיד התובע ריכוז נפשי מכסימלי – שומר אליק על קשריו עם הנח"ל, מלוה את כל מפעליו, ומשתתף בהתיעצויות בהן נחרצות הכרעות גורליות לעתידו. שוב הוא משקיע מחשבתו הערה בבעיות החברתיות הפנימיות של הקיבוץ, הן במשקו והן ברחבי התנועה. שילובו של הדור הצעיר במפעלי סוגית העבודה השכירה, ניסוח חוקה שתגדיר אורח־חיים של חבר בקיבוץ, זכויות וחובות של החבר לכלל ושל הכלל כלפי הפרט – שאלות אלו מעסיקות אותו במיוחד. בו־בזמן הוא אינו חדל לתבוע מן התנועה הקיבוצית אותה תנופה מחודשת בהתישבות, קליטה, חינוך, וגיוס, שהוא הציגה בהרצאתו הפרוגרמטית עם יסוד איחוד־הקבוצים והקבוצות – הזדהות במעשים גדולים במשימותיה העיקריות של המדינה.

והנה מתקרב סיום שירותו כמזכיר, ורבו הניחושים איזו שליחות תוטל עליו בקרוב, כי עוד נכונו לו תפקידים מרכזיים – ובעצרת לזכר הנצחונות, בקיבוץ מעגן, צנח מן השמים האוירון הקטלני – ובא הקץ.

אם יש הגיון בגורלו של אדם – גם במיתה חטופה – אולי לא מקרה הוא שהמעמד האחרון בו השתתף אליק עלי אדמות היה ציון לפאר גילויי ההתנדבות להצלת העם שצמחו בקרקע קיבוץ אשר היתה לאליק יד ביסודו ובעיצוּב דמותו.

אפיקים, 24.5.55 בן־ציון אילן

 

הנח"ל – נקודת מוקד חלוצית / יגאל ידין    🔗

שני צירים למאמץ החלוצי: – ההתישבות הבטחונית ליד הספר וכוחות הבטחון.

ואף שני צירים למאמץ הבטחון: – כוחות הבטחון וההתישבות הבטחונית ליד הספר.

שני צירים אלה נפגשים בנקודת מוקד אחת, והיא ביחידות הנח“ל של צה”ל – חיילים העושים במלאכה ושביגיע כפיהם אוכלים לחם, שידם האחת מחזקת בשלח והשניה בשלחין.

חלוציות ההתישבות וחלוציות הבטחון הן נקודות מוקד אשר להבתם מסמלת את שיא החלוציות של הנוער הישראלי בארץ ישראל העצמאית.

כאשר הוקם הנח“ל חשבנו שתרומת הנח”ל תהיה אך ורק בחיזוק ההתישבות החקלאית הקיימת, תפקיד חשוב ביותר בפני עצמו. אולם היום אפשר לומר שחזון הנח"ל פרץ את גבולו הראשון וההאחזויות העצמאיות ויחידות גידול־הירקות מגדילים את השלהבת באותה נקודת מוקד. כי יש אמת אחת, שכולנו חייבים לזכור בארץ, ואם נדע אותה ונבין אותה נבין את חשיבות המפעל הזה: –

לא תקום התישבות חקלאית ליד הספר בלי כוחות הבטחון, ולא יקום הבטחון בלי התישבות חקלאית ליד הספר.

אם נזכור את זאת דרכנו תהיה יותר קלה בביצוע משימותינו.

סוכות, תשי"ג.

רב־אלוף יגאל ידין

רמטכ"ל

מַגָל וָחֶרֶב

 

א. צעדים ראשונים    🔗

גיוס “הילָדים” – שנתון 1931.    🔗

הדבר היה ביוני 1948, ימי ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, כשהנגב עדיין נתון במצור והגליל המערבי בידי האויב. הכל ידעו, כי ההפוגה אינה שלום, אלא מעין תחנת נופש קצרה בין קרבות. כל צד ידע כי ההכרעה הסופית עדיין לא נפלה, ויש לערוך את הכוחות מחדש. הישוב העברי הגיע באותם הימים לשיא־המתח בגיוס כוח־האדם למלחמה. מצביאי מלחמת השחרור, ושר הבטחון בראשם, ידעו כי עם חידוש המלחמה בגמר ההפוגה תהיה זו מערכה כבדה אשר תכריע, לחיים או למות, את גורל המדינה הצעירה, אשר קמה בלהבות אש; רק מאמץ עליון של כל הכוחות יתן תקוה לעמוד במבחן.

בממשלה הזמנית גמלה אז ההחלטה לעשות, בין שאר ההכנות, משהו נוסף ובלתי רגיל: לגייס כל בני י"ז, ילידי השנתון 1931, לאימוּן צבאי מרוכז למשך 2–3 חדשים ולהכינם כעתודה מאוּמנת, שתוטל לחזית הקרבות רק בשעת כורח עליון.

הנקראים נענו לצו הגיוּס באלפיהם; נטשו את ספסל הלימודים, את הסדנה ובית החרושת וששוּ להזדמנות שניתנה להם, לשתף עצמם במאמץ המלחמתי.

תפקיד גיוס נוער זה ואימונו הוטל על מפקדת הגדנ“ע; בסיס הגדנ”ע המרכזי בפרדס חנה (“מחנה 80” כפי שכּוּנה אז) הפך במהרה נחיל דבורים רוחש בני תשחורת “צברים”.

הישוב, ובפרט ציבור ההורים, ליווּ נערים אלה בדאגה ובחרדה עמוקה: האם אלה, הילדים, יאחזו כלי־נשק ויתיצבו במערכה? – הממשלה ידעה והכירה באחריות המיוחדת הנובעת מהחלטתה זו וסברה מלכתחילה כי בגמר האימון המרוכז יחזרו הנערים לבתיהם, ללימודים או לעבודה, ורק בשעת הצורך יגויסו לצבא. בגמר הפרק הראשון של האימונים (בראשית אבגוסט) לא היתה אפשרות, בגלל חישובים שונים, לשחרר את הנערים והוחלט לחייל אותם, לשלחם להמשך אימוּנים ביחידות הצבא הסדיר, ובעיקר בחילות אויר, ים, שריון, תותחנות, תוך הוראה מפורשת שלא לשתפם עדין בפעולות קרביות.

אחת מתוצאות הלואי של פעולה זו היתה: התרוקנות המחלקות השמיניות מכל התלמידים־הבנים. התסיסה בין המורים וההורים היתה רבה.

תנועות הנוער והגרעינים החלוציים.    🔗

בקהל אלפי המגויסים הללו נמנו מאות אחדות של נוער חלוצי שבא מתנועות הנוער הישראליות. בלבו של נוער זה, שהיה חייב באימונים ובגיוס על פי הצו לילידי 1931, ואף נכון היה לכל, קננה דאגה נוספת: דאגה לשלמוּת גרעיניו ההתישבותיים תוך ‏כדי מלוּי תפקידיו הצבאיים.

בימים ההם התבלטה ביתר שאת חולשת מעמד התישבותנו באזורי הספר, בעיקר בנגב. עצם המצור על הנגב נתאפשר בגלל דלילות הישוּבים העבריים שבו. עוד בחדשים הראשונים למלחמת השחרור רשמו ישובי הספר דפים מזהירים בספר ההתגוננות של הישוב. טירת־צבי, דגניה, משמר־העמק, עין־גב ובשלב יותר מאוחר – נגבה, ניצנים, יד־מרדכי ורבים אחרים, היווּ סכר אדיר בפני פלישת האויב ובלמו את חדירתו ללב הארץ. לא יפּלא, איפוא, כי האחראים לניהול מלחמת השחרור ראו בתוספת ישובי־ספר, בעיצומה של תקופת הקרבות, אחד האמצעים החיוניים ביותר להבטחת הנצחון.

אולם מי והיכן הם הגרעינים החלוציים, אשר ימשיכו את השרשרת המהוללת של ישובי־ספר? – העתודות החלוציות מן הגולה נדלדלו כמעט כליל; כל הנוער הישראלי הבוגר עמד בשורות הצבא הסדיר; גדודי הפלמ"ח, אשר במסגרתם רוּכּזוּ בימי שלום, בתנאי עבודה ואימונים, כל ההכשרות המגויסות של התנועות החלוציות, נותקו מבסיסיהם שבמשקים מיד עם פרוץ המלחמה; הם הפכו יותר ויותר לגדוּדי צבא סדיר עטורי זוהר מבצעים וכיבושים צבאיים, אך בו בזמן השפיע שוני התנאים החדשים על אפשרויות ההכשרה החקלאית והחברתית לגרעינים חלוציים.

על רקע זה גברה והלכה התסיסה בתנועות מנוער עם פירסום צו הגיוס לילידי 1931: מה יאמר גיוס זה לחברי התנועות המאורגנים בגרעינים? – האם דינם יהיה כדין הנערים הבודדים, המתחלקים לחילות וחטיבות שונים? האם נגזר, בתוקף תנאי המלחמה, כי השכבה החדשה של גרעינים, בני השנתון החדש, תתפורר לחלוטין עם הגיוּס וכך תאבד כל הרזרבה, המעטה בלאו הכי, להתיישבוּת חדשה ולתגבורת לישובי־ספר צעירים? – היש טעם לקיומה של תנועת נוער חלוצית, אם פרי עבודתה החינוכית נקטף ללא הבטחת ההמשך והרציפות של הדורות החלוציים? – האם אין אפשרות גם בתנאים החדשים, שנוצרו עם הקמת מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל, למצוא את המזיגה ההולמת בין הצורך הצבאי־בטחוני לבין הצורך ההתישבותי; בין הכרח מלוּי צו הגיוס‏ האישי לבין הרצון לטפת גרעינים התישבותיים, המשמשים לאמתו של דבר גם את צרכי בטחון המדינה?

---

אלה היו השאלות אשר מילאו את חלל הבירורים בקרב הנוער החלוצי – בכל תנועה כשלעצמה ובפגישות־נציגים בין־תנועתיות.

אגף הנוער במשרד הבטחון, האחראי לעבודת הגדנ"ע, ראה בעיה זו לנגד עיניו מיד לאחר פרסום צו הגיוס לילידי 1931. כל שגבר זרם המתגיסים לבסיס האימונים, ובתוכם חניכי תנועות הנוער, ובעיקר לאחר שנפלה ההכרעה, כי הנערים אינם חוזרים לבתיהם עם גמר האימון הבסיסי – התבלטה ביתר שאת הבעיה המיוחדת של הגרעינים ותבעה את פתרונה.

האגף, יחד עם מפקדי הגדנ“ע – קיימו בירורים רבים בבעיה זאת ומגע אינטנסיבי עם התנועות והזרמים השונים, וכן עם שר הבטחון ועם הרמטכ”ל.

ב־10 באבגוסט חתמו נציגי כל תנועות הנוער החלוציות בישראל על מכתב משותף לשר הבטחון וזו לשונו:

אל: ראש־הממשלה ושר־הבטחון, ד. בן־גוריון

מאת: מזכירויות תנועות הנוער החלוציות

הנידון: חברי גרעיני־התישבות ילידי 1931

בקשר לדיוּן המתנהל בצבא על עתידם של חברי הגרעינים ולאחר התזכירים שנשלחו על ידינו, התקיימה היום פגישת מזכירויות התנועות שסיכמה מחדש את עמדת התנועות בעד הקמת מסגרת מיוחדת לגרעינים שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, אם יוחלט על כך.

ובאשר לעתידם הקרוב הוחלט לתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתישבות, יחד עם הבנות ובמקרה של המשך אימונים – לשמור על שלמוּת הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות.

אנוּ עוקבים בחרדה אחר התפּתחוּת הדיוּנים וחוששים להתפרקות הגרעינים – ומבקשים לדון ולהתערב באופן דחוף ולהזמיננו לדיון זה.

בשם התנועות (חתימות):‏

עקיבא, בני עקיבא, עזרא, המכבי הצעיר, הצופים, התנועה המאוחדת, הנוער העובד, השומר הצעיר, המחנות העולים.

בעקבות מכתב זה כינס שר הבטחון התיעצות בהשתתפות הרמטכ“ל, נציגי אגף הנוער במשרד הבטחון ומפקדת הגדנ”ע. יש לציין, כי ההכרעה לא היתה פשוטה וקלה כל עיקר. יש לזכור את אוירת הימים ההם, אוירת תכונה לחידוש הקרבות, בהם כל חייל מאוּמן לא יסולא בפז. ההצעה, הכלולה במכתב התנועות, להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים ולשלחם להכשרה במשקים, פותרת אמנם על הצד הטוב ביותר את שאלת השמירה על שלמוּת הגרעינים ומילוּי צו הגיוס כאחד; אולם ממבט ראשון היא יוצרת הפליה מסוימת לגבי רוב רובם של הנערים המגויסים, אשר עמדוּ להישלח להמשך אימונים בחטיבות ובחילות סדירים של הצבא.

ממבט ראשון התעוררה גם שאלה מוסרית של שויון השירות הנוגע בכל המתגיסים; מדוע יימצאו חניכי תנועות הנוער בתנאי שירות, שאפשר אולי לפרשם כתנאים “קלים” יותר? –

אכן, זהו ההבדל העמוק בין הנראה במבט ראשון, רגעי, ובין מה שמצוה גישה מרחיקה־ראוּת.

החשבון המרחיק־ראות של צרכי האומה, ההתישבות, קליטת העליה והבטחון הוא אשר עמד על המשמר לבל יינתק חוט החלוציות והחלוצים אשר הניחו את אבני היסוד עליהן קמה המדינה.

ב־16 באבגוסט 1948 ענה שר הבטחון ד. בן־גוריון למכתב תנועות־הנוער כדלקמן:

אל: מזכירויות תנועות הנוער החלוציות.

אני מאשר קבלת מכתבכם מיום 10.8.48 בדבר גרעיני התישבות ילידי 1931.

מגמתכם לשמור על גרעיני ההתישבות לצרכי התישבות קרובה – היא ביסודה נכונה ומשרד הבטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנידון זה. מובן מאליו שכל עוד לא נסתיימה המלחמה, צרכי המלחמה והנצחון קודמים לכל, אבל בלי הכרח ברור אין לתת לפורר גרעיני התישבות ומשרד הבטחון מקבל ברצון את עמדתכם המאוחדת להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהא קשורה לחטיבה צבאית כלשהי.

יהיה צורך, אחרי מתן חופש של שבוע לגרעיני ההתישבות, להמשיך באימוניהם במסגרת של נוער חלוצי לוחם ויאחזו בכל האמצעים לשמירת שלמות הגרעינים, עד כמה שאפשר, בתוך תנאי המלחמה.

ד. בן־גוריון.

מכתב זה לא כלל שום פרטים על אופיה של המסגרת החדשה (פרט לשם אשר “נולד” בהתיעצות הנ"ל, שנתקיימה אצל שר הבטחון והנזכר במכתב: “נוער חלוצי לוחם”), המבנה הצבאי שלה וכפיפותה הפיקודית. המכתב נתן תשובה חיובית עקרונית לשתי הבעיות האקטואליות שהעסיקו את הנוער החלוצי באותה שעה: ראשית, כי אין לפורר גרעינים בלי כורח צבאי עליון ולשם כך תוקם המסגרת המיוחדת; שנית, שמסגרת זו לא תהיה קשורה לאחד החילות, הגדודים או החטיבות של הצבא הסדיר, כפי שהוחלט לגבי הנערים הבודדים בני אותו שנתון.

כך נזרע הגרעין הראשון למפעל מיוחד אשר נכוֹנוּ לו גדולות ונצורות בעתיד.

כך הוקמה החטיבה הצעירה ביותר בצבא ההגנה לישראל, חטיבת הגרעינים ההתישבותיים המגוּיסים – הנח“ל. גיל המגויסים (17) והחלטת הממשלה שלא לשתף נערים אלה בפעוּלות קרביות ישירות כל זמן שלא יהיה הכרח ברוּר ומיוחד – הולידו באופן “טבעי” את ההצעה להצמיד את המסגרת החדשה לגדנ”ע. ויאמר כאן מיד: יוזמי הנח“ל ומיסדיו ראו פתרון זה של הצמדת הנח”ל לגדנ“ע כזמני וחולף, כשם שראו גם את הרכב הנח”ל בימיו הראשונים, מגרעינים בלבד, כהוראה זמנית הקשורה בתנאי המלחמה.

הנח"ל אמנם בא לעולם תחת לחץ בעיה דוחקת של הגרעינים החלוציים המגויסים, אך עצם עוּבדת הקמתו רמזה על חיפוש הנתיב המיוחד בו יצטרך לדרוך צבאנו כאשר יתפנה, לאחר הקרבות, להקים את בנינוֹ קבע.

ב־12 בספטמבר 1948, התפרסמה, בחתימת הרמטכ“ל רב אלוף י. דורי, פקודה מיוחדת שהגדירה את מבנה הגדנ”ע ותפקידיו במדינה. פקודה זו מכילה פרק מיוחד על הקמת הנח“ל כמסגרת־משנה בגדנ”ע (עיין נספח 1)

הפעולות הראשונות של נח"ל.    🔗

את היסוד הראשון של הנח"ל הניחוּ חמשה גרעינים שהשתייכוּ לתנועות: הנוער־העובד, התנועה המאוחדת, בני־עקיבא, הצופים ומכבי־הצעיר. בבסיס האימונים היו אמנם בפרק הזמן שלפני החיוּל, עוד שני גרעינים של המחנות־העולים והשומר־הצעיר, אך בשבוע החופש בין שלב אחד למשנהו, הועברו גרעינים אלה על ידי תנועותיהם לישוּבי ספר: אילון ומנרה.

חמשת הגרעינים הראשונים, מאחר שעברו כבר תקופה ממושכת למדי של אימונים מרוכזים, ציפו בכליון עינים לפתרון שהמסגרת החדשה תוכל לתת להם בכך שתעבירם להכשרה חקלאית. מאידך גיסא, לא פשוט היה, בימים ההם, לפתור רק צד זה של המטבע: ומה יהיה על תפקידם הצבאי ועל המשך האימונים? וכאן נולד הרעיון למסור למחלקות אלו תפקיד צבאי בשדה תעופה גדול, אגב קבלת הכשרה חקלאית במשקי הסביבה.

במו"מ עם מפקד חיל האויר נקבעו התנאים, לפיהם תמצא, תוך חילופים, מחלקה אחת בשדה התעופה ותמלא בו כל תפקיד נדרש – באימונים, בשמירה על השדה ובשירותי־הקרקע.

על פי הסכם זה יצאו המחלקות הראשונות ב־10 באוקטובר 1948 למקום ונכנסו למשקים. מחלקות אלו היווּ את הפלוגה הראשונה של הנח“ל. מפקד הפלוגה קבע את מטהו המצומצם בקרבת מקום. משרד הבטחון חתם עם המשקים המאכסנים חוזה זמני, שכלל תנאי החזקת הנח”ל במשקים. החוזה ביסודו היה בנוּי על אותם העקרונות הקיימים כיום, פרט לעוּבדה שלנחלאים לא היו אז מחנות שיכון מסודרים, והם גרו באהלים.

מפקדי הנח“ל החלו בחיפושים ראשונים אחר יצירת משטר ונוהג מתאימים ליחידות שבמשקים. הקשיים היו מרובים, והעיקריים שבהם: חוסר מחנות מסודרים, אי־בהירות מעמדם של חיילים אלה באגפי המטכ”ל וכתוצאה מזה – פיגור בקבלת ציוד, תלבושת, נשק וכו'.

אף על פי כן הקפידו המפקדים במיטב כוחותיהם על מילוי התחיבויותיהם כלפי שדה־התעופה. מדי חודש בחודשו הוחלפו המחלקות והחיילים עסקו בהתמדה בכל תפקיד נדרש בשדה, וביחוד בשירותי־הקרקע. לא עברו ימים רבים וניתנה לבחורים הזדמנות גאותה להוכית את כושרם ולאַמת את התקוות שתלו בהם.

במבצע “עשר המכות” בנגב (הסרת המצור) ומבצע “חירם” בגליל (שחרור הגליל המערבי) היה, כידוע, חיל־האויר פעיל ביותר והנחלאים הצעירים נתנו מלוא כוחם ומסירותם לפעולה זו בהתאם לתפקידיהם בשירותי חיל־האויר.

 

ב. מערכה ציבורית ראשונה    🔗

הקמת הנח“ל עוררה מערכה ציבוּרית והדיה הגיעוּ לעתונות.‏ רבו המחייבים אשר העלו על נס את הדאגה והאחריות שנתגלו למצב ההתישבות והתנועה החלוצית ואת הנאמנות לערכים החיוביים היקרים, מורשת ההגנה והפלמ”ח, שנמצא להם המשך גם בתנאים החדשים של קיום מדינה ריבונית וצבא גלוי; אולם לא חסרו גם שוללים למיניהם, קבועים וארעיים, שוללים לשמה ושלא לשמה, בנימוקים גלויים ונסתרים.

אגף הנוער של משרד הבטחון ערך תזכיר מיוחד ובו דברי הסבר לסיבות שהביאו להקמת הנח“ל. בין השאר רומז התזכיר על התפקיד הגדול שנועד לנח”ל בימי שלום ומביע את התקוה כי חוק שירות הבטחון שיתקבל בכנסת יושתת על שילוב עבודה והכשרה חקלאית בשירות הצבאי של כל בן ובת בישראל.

התזכיר הופץ בין כל תנועות הנוער, זרמי ההתישבות, מוסדות הסוכנות ועלית הנוער, שרי הממשלה וחברי מועצת המדינה.

ויכוח ציבורי גדול התנהל באותם הימים סביב בעית הגיוס של חברות עלית־הנוער. גם כאן חששו האחראים למפעל הגדול ורב הזכויות של עלית הנוער, כי צו הגיוס לילידי 1931 יפורר את כל שכבת החברות, שבגיל זה טרם הספיקוּ לסיים את חוק לימודיהן במשקים ולהתגבש מבחינה חברתית. הענין נידון פעמים אחדות בסוכנות, בועד הפועל של ההסתדרות ובמו"מ עם משרד הבטחון נתקבלה לבסוף הפשרה לפיה אין מגייסים חברת נוער החייבת גיוס, אלא לאחר שהספיקה לשהות בארץ לא פחות מ־9 חדשים, וכי לאחר 3 חדשי אימונים מרוכזים תוחזר כל חברת נוער למשק (אם תנאי המלחמה יאפשרו זאת) על מנת לסיים את חוק לימודיה.

 

ג. הגדוד הראשון של הנח"ל    🔗

ההסדר שנקבע, בהסכמת הסוכנות, לגבי גיוסן של חברות הנוער העולה, הצעיד קדימה את “גידולו” של הנח"ל. באוקטובר 1948 התחיל מחזור אימונים שני בבסיס המרכזי בפרדס חנה. המחזור הכיל 12 חברות עלית הנוער. עבודת הבסיס הלכה והשתכללה, והמפקדים עשו כמיטב יכולתם כדי להסתגל לאופי המיוחד של נוער זה. תשומת לב רבה הוקדשה לצד החינוכי. אז נקבע לראשונה הנוהג של “ערב גרעינים” אחת לשבוע, המוקדש לשיחות פנימיות של הגרעינים, לאפשרות הפגישה בין הבנים והבנות ולקבלת אורח מהמשק או מהתנועה ההתישבותית.

במסגרת תכנית האימונים של המחזור נקבע לראשית נובמבר מסע ברגל “בעקבות כיבושי צ.ה.ל. בגליל”. מסע זה התקשר באופן “טבעי” ברעיון להפגיש בדרך חזרה את המחזור החדש של הנח“ל עם הפלוגה הראשונה “הותיקה” ששירתה בקרבת שדה־התעופה. כך התקיים למעשה הכנס הראשון הכללי של יחידות הנח”ל. הצפּיה לקראתו היתה רבה, ביחוּד לאחר שנודע כי שר הבטחון ישתתף בו.

תאריך הכנס נקבע ל־13–12 בנובמבר. המקום – גבת. בפקודת יום שנתפרסמה לכבוד המאורע אנו קוראים, בין השאר:

"החטיבה הצעירה ביותר בצבא ההגנה לישראל – הנוער החלוצי הלוחם – מתפקדת היום בכינוסה הארצי הראשון. שבועות מעטים עברו מאז החלו להתלכד הגרעינים הראשונים והניחו את היסוד להקמת החטיבה אשר חרתה על דגלה את כיבוש השממה והפראתה יחד ובתוך המאבק הצבאי הגדול המתנהל על אדמת ארצנו. החטיבה מתכנסת בשעה שחלקים גדולים מהנגב והגליל כולו כבר שוחררו מקלגסי האויב על ידי צ.ה.ל. עטוּר התהילה והנצחון. אך ידוע ידענו שכל כיבוּש צבאי איננו כיבוש של ממש, אם בעקבותיו לא יבואו כובשי הקרקע אשר יקימו שרשרת חיה של ישובים בונים ולוחמים, ישובים הנבנים תוך כדי המלחמה, ישובים הלוחמים תוך כדי הבניה.

תוך כדי המלחמה הוברר לכל, כי מזימות אויבינו לצמצם את גבולות מדינתנו מופנות בראש וראשונה לאותם השטחים השוממים והריקים מישובים עבריים. על כן, אין דרך נאמנה ובטוחה יותר לסיכול מזימות אלו, מאשר עליה רבתי של מאות גרעינים אשר יבואו באת ובשלח אל ערבת הנגב הגדולה והרחבה ויסתערו לכיבוש הישימון מחופי הים הגדול ועד הרי אדום, מבאר שבע הקדומה ועד חופי אילת.

זוהי משימת הדור, בה ובמלוּיה הנאמן תקומת העם. אִתה הערובה לבטחון המדינה. כוחות עצומים, מיטב הנוער העברי יקראוּ למלא תפקיד זה. עדיין רתוקים כולם אל משלטי החזית, כי טרם חלפה כליל סכנת התחדשות המלחמה, אולם כבר היום ברור שאת משלטי החזית הכרח הוא להפוך למשלטי התישבות למען חיזוק יתר של החזית, למען הצלחתה המלאה.

למשלטים אלה ילך אדם וילך גרעין אשר נוסף לצו הגיוס וצו הלחימה הטיל על עצמו עוד צו שבלב – צו הפרחת השממה.

זה יעודו של הנח"ל ובזאת יבחן. אך לא די בזאת. הכרה זו, הכרח הוּא שתחדור לאלפים רבים נוספים מבני הנוער העברי ולא יקום החיץ בין כיבוש צבאי וכיבוש הקרקע.

ישמש, איפוא, כינוס זה בטוּי ראשון לחישול כוחם הצבאי והחלוצי של עשרות הגרעינים אשר התלכדו בחטיבה ונחתור במשותף לגידול הכוח, להרחבת השורות, לגיבוש חברתי ולהגשמת חזון הדורות".

ציטטתי פקודה זו משום העדוּת הנאמנה שיש בה לבהירות המטרה לשמה הוקם הנח"ל, שהיתה נגד עיניהם של מיסדיו וחייליו מן הימים הראשונים, על אף אי־הבהירות במעמדו, באותם הימים, במדינה ובצבא.

בכנס השתתפוּ 17 יחידות נח“ל. נתקיימוּ בו תחרויות ספורטיביות, מפקד, מסיבות הוי, מסירת דגל הנח”ל לפלוגה א', אולם “מסמר” הכנס היתה הרצאתו של שר הבטחון ד. בן־גוריון על הנושא: “צבא להגנה ולבנין”. החיילים הצטופפו מסביב לבית־התרבות של הקיבוץ בעוד מסביב צובאים מאות חברים ונוער ממשקי הסביבה. היתה דריכוּת רבה וקשב מתוח לדברים שהנחלאים ציפוּ לשמעם מפי הסמכות הגבוהה ביותר בממשלה. ואמנם לא נתאכזבו. שר הבטחון סקר את הבעיות הבטחוניות המיוחדות לנוּ מראשית התישבותנו בארץ, מימי יסוד פתח־תקוה, ראשון־לציון וגדרה, דרך ארגון “השומר” בימי העליה השניה, דרך ההגנה, הבריגדה, הפלמ"ח ועד צבא ההגנה לישראל. ובבואו לדבר על בעיות הבטחון של מדינת ישראל אמר בין השאר:

"בטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התישבותנו יקבעו את בטחון המדינה לא פחות משיטות בנין הצבא. רק התישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות תשמש תריס נאמן ביותר לבטחון הארץ מפני התקפות חוץ. המשלטים שלנו בנגב צריכים להשאר משלטים צבאיים – עוד הרבה זמן נצטרך להגן על חבל זה בכוח נשקנו. אבל לא מספיק משלט צבאי בלבד – כל מקום שאפשר להזרים אליו מים צריך ליהפך מיד לישוב חקלאי של חיילים.

כנס הנח"ל – חולדה 1950

זוהי המשימה המיוחדת של גרעיני ההתישבות המגויסים בנח“ל – מיזוג אימון וכושר צבאי עם הכשרה חקלאית והתישבותית”.

הדברים במילוּאם ניתנוּ בספרו של ד. בן־גוריון “חזון ודרך”, והם שייכים לאחד הפרקים המאַלפים ביותר בלימוד בעיות הבטחון של הישוב והמדינה. הדברים בכנס, שנאמרו 10 חדשים לפני שנתקבל בכנסת הראשונה חוק שירות הבטחון, נכנסו ללבות החיילים והמפקדים של הנח“ל כעידוד ובשורה. בכנס זה נוסד למעשה הגדוּד הראשון של הנח”ל. “הגידול” פי שלושה תוך שבועות מעטים, הצלחת הכנס הראשון ודברי שר הבטחון שהושמעו בו נסכו אמונה, כי יש עתיד למפעל על אף המכשולים הרבים הקיימים כבר ואשר עוד יקומו בעתיד. הכנס נתן דחיפה רצינית להעלות את הפיקוד של יחידות הנח“ל לשלב גבוה יותר. לא היה די בפיקוד הישיר של מפקד הגדנ”ע על יחידות הנח“ל. לאחר בירורים שנתקיימו במשרד הבטחון ובמטכ”ל נקבעו מבנה ותקן מיוּחדים ליחידות הנח“ל ומפקד מיוּחד מוּנה על ידי מפקד הגדנ”ע לעמוד בראש הנח“ל. “מהפכה” שקטה זו שהתחוללה בנח”ל העלתה בהרבה את יעילוּת העבודה, את הקשר בין היחידות, את הטיפול והדאגה לסיפוק צרכיהן. למרות ההשתיכות הפורמלית למסגרת הגדנ“ע היתה קיימת כעין “אבטונומיה” של הנח”ל בגדנ“ע, אשר נתמכה תמיכה מלאה על ידי מפקד הגדנ”ע.

מיד לאחר הכנס פרסמה לשכת התרבות שליד אגף הנוער והנח“ל (אשר שנה לאחר מכן, עם קום חיל הנח“ל, עברה למפקדת הנח”ל) חוברת מיוחדת בת 64 עמוד (החוברת “הירוקה”) בשם “נח”ל” ובה הופיעו לראשונה בדפוס מאמרים ורשימות להסברת תפקידי הנח“ל, סקירות של היחידות השונות, רשימות־הוי ומדור אינפורמטיבי. החוברת נפוצה בין הנוער בכמה אלפי טפסים והקנתה מושג ראשוני על מהותו של הנח”ל ועל דרכו.

למען תהיה תמונת הגדוד הראשון שלמה גם מבחינת ההרכב יש להוסיף כי הוא קלט, לאחר־מכן, גם את בוגרי מחזור האימונים השלישי והוא ריכז 24 גרעינים התישבותיים.

עד השינוי היסודי שחל עם קבלת חוק שירות הבטחון לא יכול היה הגדוד לגדול יותר והסיבה היתה פשוטה: בהיוסדו היה הנח“ל מוגבל במסגרת שנתון 1931 בלבד, ואף מן השנתון הזה קלט רק חלק קטן ביותר, שנמנה עם גרעיני תנועות־הנוער ועלית־הנוער. לרגל מצב המלחמה ששרר עדיין לא היתה אפשרות אוביקטיבית להקיף במסגרת הנח”ל את אלפי המגויסים הבודדים, ומה עוד, שדרך הנח"ל לא קיבלה עדיין את אישורה החוקי במדינה.

אף־על־פי־כן, עובדת קיומו של הנח"ל מילאה תפקיד רב־ערך בכל פרשת הבירורים אשר קדמו לקבלת חוק שירות הבטחון בכנסת ובטרם נעבור לפרשה זו מן הראוי כי נסכם את פעלו של הגדוד הראשון בציון שני שטחי פעולתו העיקריים: מבצעים מיוחדים והתישבות בטחונית.

 

ד. מבצעים מיוחדים    🔗

הדבר היה באפריל 1949. נדמו קולות התותחים. עם הנפת הדגל העברי באילת נדמה היה כי לתקופה הקרובה, לפחות, שוב אינה צפויה התחדשות הקרבות. את חלקם הישיר במלחמה, במסגרת ההגבלות שהוטלו עליהם לרגל גילם הצעיר, נטלו הנחלאים – במבצעי “עשר המכות” ו“חירם”. המשימות החדשות היו עתה: ביצור הכיבושים הגדולים של צבאנו, תנופה ממלכתית בבנין, בהתישבוּת. כיצד להפיח מחדש בנוער

מבצע “סולל” – בצלע הר סדום

אותה רוח המסירוּת, הנאמנות וההקרבה העצמית, שנתגלתה במלחמת השחרור, לשם הסתערות של יצירה בישימון?

אמנם חיילי ישראל דרכו על אדמת אילת, אבל רק הם, ובכל הערבה הגדולה אינה נשמעת הלמות פטישים ודרכיה המשובשות שוממות.

הנח"ל רואה כאחד מתפקידיו העיקריים את קירובם של הערבה, חבל־סדום וים־המלח ללבות הנוער, ולחבבם עליהם. הגדוד מתכנן מסע למצדה. בנתיב הכיבושים של צבאנו הגיעו באותם הימים חיילי ישראל, במבצע “ייצוב”, מסדום לעין־גדי והחזיקו בה. ברם, הקשר היחידי בין סדום לעין־גדי היה דרך הים, אך מסיבות שונות לא רצוי היה להשאיר את חיילי עין־גדי תלויים בדרך יחידה זו.

כך “נולד” הרעיון: להביא את הנחלאים לסול דרך יבשתית מסדום לעין־גדי (מכאן שם המבצע: “סולל”) – ובגמר המלאכה לעלות למצדה.

בפקודת מבצע “סולל” נאמר, בין השאר:

“ביום א‘, ד’ ניסן תש”ט, עשרה ימים לפני חג הפסח, הוּא חג חרותנו, תקומנה יחידות נח"ל בבסיסיהן בישובי־הספר, תצאנה למרחב מדברי ותסלולנה בו דרך.

"הדרך אשר תיסלל תאפשר חיבור נקודות שונות. היא תהיה שלב נוסף בהתקשרותו של הדור הצעיר למקומות עיצובה, למקור גילוי עוזה ועצמת גבורתה של מדינת ישראל הקדומה.

“הסלעים אשר יעקרו והאבנים אשר יסולקו יפַנוּ דרך חדשה לנוער העברי, אשר יצא לכיבוש אדמה עזובה, יישב אותה, יחיה אותה וישיב לה את זיו פוריוּתה”.

550 נחלאים יצאו למבצע “סולל”. המשימה היתה להבקיע דרך בשטח סלעי קשה ביותר. ארכו של הקטע הקשה היה למעלה מחמישה קילומטר. חיל ההנדסה סיפק את כלי העבודה, את התכניות ואת מנהלי עבודה. הנח"ל פרש יריעות אהליו על חוף ים־המלח בקרבת המעין עין־בוקק. המלאכה נעשתה בחריצות ובהתלהבות בלתי רגילה וההספק היה רב. המדוּרות בערבים ריכזו את הנחלאים לזמר, למחול, להיכרוּת הדדית של גרעינים, ליצירת הוי מיוחד של חיילים עובדים, מול צוקי סלעים רמים, בפתח העליה למצדה, זה המבצר האחרון במלחמת־ישראל קדומה. זכר העבר המפואר, קולות הגבורה של ימינו המהדהדים¹ עדיין באזנינו ותקוַת העתיד של המדינה המתחדשת² התמזגו ליד מדורות אלה לשלמות אחת.

המהנדס שהיה אחראי למבצע מטעם חיל־ההנדסה כתב בדו“ח שלו, בין השאר: “הקצבתי לאנשי הנח”ל את קטע הדרך הקשה ביותר של כל הכביש לעין־גדי. קטע העובר במורד הר תלול מאד ועולה לגובה עד למאה מטרים מעל פני ים המלח. הקצבתי להם קטע זה משום שסלילת דרך במקום הזה יכולה להיעשות אך ורק בעבודת ידים. אנשי הנח”ל הספיקו במשך 4 ימי עבודה שלמים לסלול את הדרך לאורך כל הקטע, למעלה מ־5 קילומטרים. תפוקת העבודה היתה גדולה מאד והנוער גילה רצון טוב והשתדל למעלה מכוחותיו כדי לסיים את הקטע והצליח".

העליה למצדה שנתקיימה בגמר העבודה, בוצעה תוך התרוממות־רוח והמפעל כולו נחרת עמוק בזכרון כל משתתפיו.

מבצע ראשון מסוג זה היה שלב חשוב לנח"ל בהתפתחותו באשר הוא הוכיח הלכה למעשה כי גם בימי שלום־יחסי יכול החיל למלא תפקידים חיוניים למדינה על ידי ביצוע מפעלי בנין מיוחדים במקומות מרוחקים; כי מבצע מעין זה מקנה ערכים חלוציים לנוער ומקרבו לרעיון ההתישבות; כי המסע ממשיך להיות אחד המכשירים העיקריים באימון חיילים לסבילות, משמעת, אחריות הדדית, הכרת שבילי הארץ וטמוּנות בו אפשרוּיות חינוּכיות לרוב; כי מבצע מעין זה מחבב את היחידה על החייל, מטפח את הרגשת הגאוה על השתייכותו אליה ומעשיר את חייה, וכי הוא מטפח אימון בין המפקדים לפקוּדיהם על ידי החיים בצותא בתנאי־שדה ועל ידי הדוגמה האישית של המפקדים בכל פעולה מפעולות המבצע.

הדי המבצע הגיעו באמצעות העתונות לציבור הרחב וביחוד לנוער. כל אחד חש, על פי דרכו, כי המעשה הקטן טומן בחובו רמז לדרך מקורית בבנין צבא־הגנה־לישראל, הנובעת מיעודו וייחודו של עמנו.

לא עברו ימים רבים והנח"ל נקרא למבצע חדש, בהיקף גדול פי כמה, וחיוני ממדרגה ראשונה.

כיבוש אילת היוה ללא ספק את נקודת השיא במסע הכיבושים של צבא ההגנה לישראל – למרות העובדה, כי השגנוה ללא שפיכת דמים. בהנפת הדגל העברי באילת היה משום סמל, כי המלאכה הושלמה לפי שעה וכי סמכותה הריבונית של מדינת ישראל מגיעה מים לים. היה צריך לבסס את אילת, כדי לשבת בה בבטחון מינימלי. פרט לכמה חוּשות רעועות, שהיווּ תחנת משטרה בימי המנדט, נמצא שטח החוף הישראלי ריק ושומם (העיירה הקטנה עקבה נמצאת כידוע, בשטח עבר־הירדן). עוד לפני שהתבררו התכניות – מה יעשה באילת, במה יעסקו המתישבים הראשונים ובאיזה תאריך תתחיל ההתישבות – בלט הצורך הראשוני לגשת לעבודות ביצור ראשוניות כדי לחזק חיזוק ראשון את הכיבוש הצבאי.

חיילי הנח“ל נמצאוּ הראוּיים והמתאימים ביותר לביצוע תפקיד זה וב־19.6.49 חתם מפקד הנח”ל פקוּדת אתראה לכל היחידות, שנמצאו אותה שעה בבסיסיהן במשקים השונים, להתכונן ל“מבצע ערבה”. בפקודת המבצע מס' 1, לאחר הפרק הראשון המוסר ידיעות על הרכב היחידות היוצאות, על סידרי ציוּד, תחבורה וארגון מטה עורפי וקדמי, מוגדרת מטרת המבצע בארבעה פסוקים:

1. ביצוּע עבודות על גדות מפרץ אילת לפי תכניות ושיטות שיקבעו על ידי המטה העורפי של המבצע.

2. תוך כדי עבודה – חישוּל הגוף והרוח למשימות חלוּציות וכיבושיות נוספות.

3. הפגנת והבלטת הכוח החלוצי הגנוז בנח"ל.

4. הכרת הסביבה ולימוּד תנאיה.

בערבה

עין רדיאן (יטבתה).

עין־בוקק

במבצע השתתפו שלוש פלוגות, והוא ארך שבעה שבועות תמימים. הנחלאים ביצעוּ את העבודות בחדשי הקיץ הקשים ביותר (יולי־אבגוסט) בחוּמה הטרופי של הערבה. הדרך מבאר־שבע לאילת היתה משובשת לחלוטין (ושדה התעופה באילת טרם היה קיים). קשיי האספקה למספר כה “רב” של אנשים היו גדולים, מנות המים היו זעומות ולא היתה גם פינת צל להסתתר בה בשעות השרב הקשות.

החיילים הצעירים עשו את עבודתם בצנעה ובמסירות הראויים לשבח. ורק בימים האחרונים של המבצע הגיעו הדיו לישוב. ב־19/8/49 – כתב “דבר”, בין השאר: "… אותה שעה חי הישוב בישראל את חייו ואת צרותיו הגדולות עִם הקטנות – ומי וכמה מתוכו ידעו כי באילת שוכן

נוער ועובד עבודה קשה? – נערים ונערות בגיל 17, שקיבלו הכשרה במשקים כ“נוער חלוצי לוחם” ועתה הטילו על עצמם באהבה את “מבצע ערבה” – לעשות מלאכה קשה ומייגעת בחוּמה של אילת, בלחם צר ומים לחץ, באוהלים ללא מצע תפנוקים, במחנה ללא צל. תענוגם האחד והיחיד – הרחיצה בים סוּף, במים הכחולים והצלולים".

“הארץ” כתב באותם הימים: “…פריון עבודתם עובר על זה של פועל מקצועי בתנאים נוחים יותר לאין שיעור. רק אמונה ללא הסתייגות ואהבת המשימה יכולות להפיח בלב צעירים אלה את כוח העמידה, את קסם השמחה המתגברת בלא יודעין על כל חומרות החיים…”

איש חיל־ההנדסה, האחראי לתכניות העבודה, אמר בסיכום המבצע: “מחנה הנח”ל הפיח רוח של עבודה חלוצית בערבה ובפרט באילת. כדאי לציין שרוח זו אשר הנח“ל הביא עמו אילתה שוררת באילת גם לאחר שהנח”ל עזב. אין ספק שהיתה זו חויה אישית וחינוכית חשוּבה לכל אחד ואחד ממשתתפי המבצע. תקותי שהמבצע הצליח לקשור את אנשי הנח“ל לאילת. אם יימצא גרעין שילך להיאחז באילת ולהקים בה ישוב של קבע – היה לדבר חשיבוּת גדולה ויתכן כי קשר זה בין נח”ל לאילת – ראשיתו במבצע".

כאשר נערך בלילה האחרון מפקד הסיום לאור המדורות חש כל אחד ממאות הנחלאים שעמדו צפופים בשורות כי אכן מלאכה גדולה וחשובה נעשתה והגמול לה – דברי העידוּד והבשורה שהושמעו באותו ערב בברכת הרמטכ“ל. בין השאר נאמר בה: “…מבצע זה הנו עדות נאמנה לכך שלא פסה החלוּציות בנוער העברי ויש דרכים לשילוּבה האורגני בתוך מבנה הצבא ותפקידיו. אני מביא לכם את ברכתי והוקרתי לעבודה הנפלאה שעשיתם. זכאים אתם להתגאות בה ואולי הגמול העיקרי למאמציכם הרבים יהיה המחנה הגדול של הנוער העברי בארץ אשר יצטרף בקרוב לשורותיכם. לא תשארוּ עוד זמן רב מעטים. צרכי הבטחון וההתישבות גם יחד מחייבים את הפיכת דרך הנח”ל לנחלת רבים”.

אותו לילה נשבעו הנחלאים בלבם כי שוב ישובו לאילת. ואכן, אם־כי באיחור־מה – כעבור שנתיים – חזרו והקימו את יטבתה – היא נחלאים ג'.

 

ה. התישבות הגדוד הראשון    🔗

שני המבצעים – “סולל” ו“ערבה” – מילאו תפקיד רב ערך בחדשים הראשונים לקיומו של הנח“ל. לכשעצמם היוּ מפעלים חיוּניים למדינה ולבטחונה. היוּ בהם ערכים מחנכים גם למשתתפים בהם וגם לנוער כולו והם סייעו לא במעט להעלאת רוחה של היחידה החדשה. עם־זאת אין לשכוח, כי מטרתו הראשית של הנח”ל אינה ביצוּע מפעלים חד־פעמיים, אלא הכנת הנערים־החיילים הנמצאים בשורותיו להתישבות בטחונית.

קבוץ ראש־הנקרה

בסיכום פעלו של הגדוד בשטח זה, אפשר לומר ללא היסוס, כי הוא מיצה מתוכו את המכסימוּם האפשרי.

הוקמו או שוקמו כמה ישובים חדשים. משקי־ספר צעירים קיבלו תגבורת מגרעיני הגדוד. למשקים כגון: עין־גב, מסדה, שדה־אליהו, יבנה, ניצנים, חצרים (קלטה) ואחרים, בהם קיבלו גרעיני הנח"ל את הכשרתם, באותה שנה היתה זו עזרה רצינית שבאה מיד לאחר שנפגעו קשה במלחמת השחרור.

כבר בינואר 1949, היינו, חדשים מועטים לאחר הקמת המסגרת החדשה, פנוּ מוסדות ההתישבות בתביעה לנח“ל לתת ראשית ביכורים להתישבות חדשה, למרות העובדה, כי לבני ובנות הנח”ל טרם מלאו 18 שנה. היה זה מעשה ללא תקדים בתולדות ההתישבות בארץ. שום ישוב חקלאי לא הוקם מראשיתו על ידי נערים ונערות בגיל 17.

הדרישה המעשית היתה לעלות באותו חודש לשתי נקודות: אחת בנגב, צאלים, והשניה על הגבול הסורי בצפון, ראש־הנקרה. למרות ההיסוסים, תוצאת הצורך בהמשך ההכשרה של הגרעינים – קיבל הנח"ל את התביעה. למען הירידה לנגב התאחדו שני גרעינים, בוגרי עלית הנוער. לראש הנקרה עלה גרעין שהתאחד למטרה זו עם גרעין שהשתחרר מן הפלמ''ח.

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה, היה הכרח ישובי־בטחוני לחזק את מעמדנו באיזור החוף המזרחי של ים־כנרת על ידי תוספת נקודות ישוב עבריות. מאז העליה במאורעות 1936 נמצאה עין־גב במשך 13 שנה בודדה ברצועה הצרה של חוף הכנרת המזרחי. בכל השנים האלה ציפתה עין־גב לנקודות נוספות אשר יגשרו בינה לבין ישובי עמק־הירדן הצפופים, וכך עד בוא מלחמת השחרור ועמה עמידת הגבורה של הישוב הנצור. עם ההזדמנות הראשונה עלתה על הפרק במוסדות הבטחון בעית חיזוקו של מקום מיוּחד זה באיזור הכנרת.

קבוץ “האון” בראשיתו

פנוּ שוּב אל הנח“ל. בפרק־זמן קצר הוקמו על ידי גרעינים מהנח”ל מבני הנוער־העולה ותנועת־הצופים שני ישוּבים בסמרה ובתל־אל־קסר, הידועים כיום בשמותיהם העבריים האוֹן ותל־קציר. גרעין הנוער העולה אשר הקים את האון קיבל את הכשרתו כגרעין נח"ל בעין־גב. שני ישובים של חניכי נח''ל חדשים אלה והתישבותו של קיבוץ מעגן באדמות צמח השלימו את הקשר בין עין־גב לעמק־הירדן ולמעשה יוּשבו כל אדמות הרצועה.

יום העליה לתל־אל־קסר (6.11.49) לא ישכח במהרה בישוּבי עמק הירדן. מכל פינות העמק נהרו ובאו אלפי איש. ואין פלא בדבר. תל־אל־קסר היתה גבעת־משלט שנכבשה על ידי הסורים שהציבו בה עמדת תותחים. גבעה זו צופה על פני כל ישוּבי העמק ובימי הקרבות הקשים המטירו ממנה הסורים אש והרס על כל אחד ואחד מישוּבים אלה.

כל אחד רצה לראות במו עיניו את הגבעה אשר נחרתה בדם ואש בזכרון הישובים ולהשתתף במעמד של מסירת הגבעה לידי מתישבים מבני הנח"ל.

תל־קציר והאון היו לעמדות מגן חדשות על המטר האחרון של גבול המדינה. סמלית ומעודדת העובדה, כי בימים אלה נשלם בקיבוץ האון בנין מחנה אשר יקלוט בקרוב נחלאים לשם הכשרה חקלאית. וחניכי הנח“ל הראשונים יהפכו למחנכים של דורות נח”ל חדשים…

בסוף שנת 1949 הקים הגדוד, על ידי גרעין נוער עולה, ישוב חדש בנגב בשם צור־מעון. גרעין נח"ל אחר מהנוער העובד נתבע לשקם את אבוקה בעמק בית־שאן שנעזבה לגמרי מתושביה הקודמים.

הגדוּד הקים איפוא מספר ישוּבים חדשים וגרעיניו השלימו משקי־ספר שונים.

 

ו. חבלי ארגון    🔗

מכל האמור לעיל ברור. כי הגדוד הראשון של הנח"ל הגיע, מבחינת ההתישבות הבטחונית, למטרתו הסופית. לעומת־זאת רבוּ קשייו כגדוד חילים. חיילי הגדוּד הראשון סבלוּ מחוסר הבהירות של המעמד והמבנה, מהלבטים, הנסיונות וגישוּשי הדרך האופייניים למתחילים, תוצאת החשדנות והבקורת מצד חוגים שונים לכל ארגוּן חדש, חוסר האמונה בעתיד המפעל שראשיתו מצערה, וחוסר ההבנה של התנאים המהפכניים החדשים במדינת ישראל.

יצירתו של הגדוד במסגרת טרום־צבאית בתוקף התנאים המיוחדים של פרסוּם צו הגיוס לילידי 1931 הביאה בהכרח סתירות וניגוּדים פנימיים בקשר למעמדם הצבאי של חיילים אלה וגרמה סבל אשר רק מאמציהם ומסירותם של המפקדים והידיעה הברורה בזמניוּתו של סבל זה סייעו כי לא יכביד ביותר על ביצוּע משימות הנח“ל באותה תקופה. מיום פרסוּם הפקודה על נח”ל כמסגרת־משנה בגדנ“ע (12 בספטמבר 1948) ועד פרסום הפקודה בהוראות הפיקוד העליון (24 בנובמבר 1949) על הקמת חיל הנח"ל בצה.ל. עברו 14 חודש. יוזמי הנח”ל ומיסדיו ראו את החדשים האלה כתקופת מעבר בלבד. הם חיכו לשלב, בו יקבעו עקרונות הצבא הישראלי על פי חוק שירות בטחון שיתקבל בכנסת, וקיווּ כי עקרונות הנח“ל יהפכו יסוד לבנין הצבא כולו, למרות הקשיים המרובים העלולים להתגלות בעתיד. הם שאבוּ אמונה מכל הופעה של שר־הבטחון אשר חזר ואמר, כי בעיות הבטחון שלנוּ מיוּחדות במינן, כפי שמצב עמנו ומצב מדינת ישראל מיוּחדים במינם, ולמרות זאת ידעו, כי אין הוכחת המעשה, אלא במעשה. לכן השקיעוּ מיטב כוחותיהם בבנין הגדוּד הראשון של הנח”ל, ובהגשמה היומיומית של עקרונותיו כך שבהגיע השעה ידובר בממשות חיה, על אף חוסר השלמות ותנאי הקיום הזמניים.

ישיבה עם באי־כח הסוכנות

הגדוּד בנה עצמו במתכונת צבאית, ביצע אימוּנים לפי התכניות הכלליות של הצבא, קבע דפוּסים ראשונים של משטר ונוהג במשקים, שיתף עצמו לפעמים בפעולות, ערך מסעות וניהל פעולה חינוכית נרחבת, ערך קורס מ“כים ראשון. גם קורסים חקלאיים ראשונים נערכו בו. ועם זאת היה הקושי העיקרי חוסר הבהירות של המשימה הצבאית של הנח”ל ושל דרכי השתלבותו בצבא ההגנה לישראל. זה היה מקור הליקויים בתקופה הראשונה, ליקויים שכמעט ולא היה מנוס מהם. במוסדות הצבא החלה באותה תקופה ההתארגנות הפנימית והופיעו דפוּסי קבע ראשונים של מוסדות אכא ואגא. הגדוד הראשון של הנח“ל לא יכול היה ליהנות הרבה מן השכלולים הללו, כי במטכל ואגפיו השונים לא נתקבלוּ עדיין הוראות ברורות כיצד לנהוג ב”יצוּר" משונה זה שמצד אחד הוא נמנה על חיילי ישראל ולעומת זאת קשור עם משהוּ שאיננו צבאי־לחלוטין הנקרא גדנ“ע. במצב זה היתה השגת תלבושת למחזור טירונים חדש, או נשק וציוד־אימונים, או מנות־מזון למסע, כרוכה בהתרוצצות בין סמכות אחת לשניה ולוּותה תמיד ב”הסברה" ארוכה לכל קצין על מהותו, דרכו ומעמדו של הנח"ל.

אין להתאונן במיוּחד על “היסורים” הללוּ. אלה שהתנסוּ בהם לא היוּ מופתעים אף פעם, וקיבלו אותם כשייכים לעצם הענין בו טיפלוּ.

וכסיכוּם ברור דבר אחד: עובדת התארגנוּתו של הגדוּד הראשון במסגרת נח"ל, פעלו ומבצעיו, העליות לנקודות ישוּב חדשות והתרכזות מספר אנשים סביבו תוך קנאות לעקרונות הנח"ל ודרכו – כל אלה שימשו נדבכים, שעליהם הוקם בשלב מאוחר יותר, על יסודו של חוק שירות הבטחון, חיל־הנח"ל.

 

ז. הנח“ל בחוק שירות הבטחון תש”ט (8.9.1949)    🔗

כדאי להיזכר לרגע במניעים העיקריים אשר גרמו בתש“ט לקבלת סעיף ו', הוא סעיף הנח”ל (עיין נספח 2) בחוק שירות הבטחון, הראשון בכנסת הראשונה של מדינת ישראל:

הישוב העברי היה קטן, צפוף יתר על המידה ומרוכז ב־10 אחוזים משטחה של המדינה לעומת 90% של שטחים אחרים נרחבים ובלתי מיושבים; משלושת עבריו ישוב מוקף באויב העולה עליו במספרו פי 30–40 ומסרב להשלים עם קיוּמו הפיזי והמדיני. הגבולות ארוכים, לא נוחים, וברובם בלתי מיושבים. גם בימי שלום יחסי והסכמי “שביתת נשק” היה האויב מסתנן דרכם, מאיים עליהם, מחבל ברכוש ובנפש, ומביא מבוכה ואי־בטחון, מצפה לשעת כושר להתנפל, להשמיד ולחמוס את אשר נרכש באש הקרבות, ביזע, עמל ודם. השממה קראה לאויב, גרתה את יצר מלחמת־הנקם והפיחה בו אמונה, כי יצליח במלחמתו; הישוב היה תלוי באספקתו, במזונותיו, בלבושו, בנעלו, בחומר גלם לבנין ותעשיה, בציוד צבאי ובאלפי דברים אחרים בארצות חוץ וביהדות הגולה והקשר היחיד עם ארצות אלה והגולה הוא הים (ובמקצת – האויר); בישוב התחוללה (ועדיין מתחוללת בו יום־יום) מהפכה לאומית ואנושית אדירה, בעקבות חזון שיבת־ציון, בממדים ללא דוגמה בתולדות הגירת עמים; בישוב הקולט בתוכו את כל שלל הגונים של פזורי העם לעדותיהם ושבטיהם על כל הריחוק הנפשי, הלשוני והתרבותי שביניהם, המגיע עד לטשטוש סימני היכר משותפים החייבים להיות לבני עם אחד; בישוב המחפש דרכים לקרוּב העולה החדש למציאות הארץ הזאת, מלמדו עבודה, מנחיל לו ערכי תרבוּת עבריים המשותפים לעם כולו, ומשרישו באדמת המולדת; בישוב המלא קרעים וניגוּדים, אמיתיים ומלאכותיים, פרי מורשת גלויות וריחוּק מחיים מדיניים ועצמאיים במשך אלפי שנים – בישוב זה על מה יכון בו הבטחון?

בתנאינוּ המיוחדים התשובה לשאלה זו אינה יכולה להיות פשוטה כל עיקר. היתה לפני המחוקק, ואתו הכנסת, ההנחה העיקרית – כי לא נצא ידי חובת בטחוננו בהקמת צבא בלבד, וגם צבא מעולה באיכותו אינו הדבר היחיר שבכוחו לענות על כל צרכי הבטחון במובנו הרחב של מושג זה.

לבטחון שלנו שייכים באופן אורגני כמה אלמנטים בעלי אופי “ציביליסטי” לגמרי, כגון: העליה הגדולה, שכשם שהיא הכרחית לכשעצמה להצלת יהודים היא מגדילה גם את הפוטנציאל האנושי הצבאי של מדינת ישראל, כמובן, בתנאי כי העולים יוכשרו לכך; משק חקלאי וחרשתי מפותח המקיים את עובדיו והמקטין את תלותה של המדינה בארצות חוץ בימי שלום וביחוד בימי מלחמה; מדע וכיבושי טכניקה העלולים לתת בידינו כמה יתרונות על פני אויבינו; מיזוג הגלוּיות לאומה אחידה בעלת קניינים משותפים, המושרשת בקרקע המולדת והיודעת להילחם עליה ולבסוף – מפעל ההתישבות בארץ השלוּב באלפי חוטים זה עשרות בשנים, במפעל הבטחון לצורותיו השונות ולכל שלבי התפתחותו, מארגון השומר, ההגנה, הפלמ"ח ועד ימינו אלה.

כל זה הוביל בהכרח לחיפוש דרך עצמאית ומקורית בבנין צבאנו לפי חוק שרות הבטחון במדינה, הדרך העצמאית והמקורית שלנו אינה באה לזלזל בכל הישגי המדע הצבאי שנתגבשו בעולם במשך עשרות ומאות בשנים. צבאנו לומד וילמד מהם הרבה. אך למרות המשותף לכל צבאות העולם יש לכל צבא גם תוספת האופינית לעמו בלבד וכמובן לא יתכן שיקום צבא ישראלי תוך התעלמוּת מן התנאים המיוחדים במינם, בהם הוא צריך להיבנות ולפעול.

פירוש המושג צבא־העם הוּא לא רק צבא שכל חלקי העם שותפים בבנינו והמשקף את המציאוּת של העם וחויתו הרוחנית והתרבוּתית, אלא שהוא עושה גם את שליחותו של העם כפי שהיא מובנת ובאה לידי בטוּי ממשי וחוקי על ידי נבחריו.

שליחוּתו של העם היושב בציון בתקופתנו מתבטאת בשתיים: קיבוץ גלויות במדינת ישראל ויישוּב שממות הארץ. ‏הבטחון אינו אלא פונקציה ישירה של שתי מטרות יסוד אלו. הבטחון הנו החישוק המחזק את אלה ומאפשר את קיומם. ושלושתם: קיבוץ הגלויות, ההתישבות והבטחון מהוים ריקמה אחת. אם ילקח יסוד אחד מהם ייהרס כל הבנין. להלכה אפשר להמשיך בעליה המונית בקצב גובר והולך, אך אם לא תוכשר העליה להתישבות בכל חלקי הארץ ותתרכז בעיר בלבד, תרעב מדינה זו ללחם, בטחונה יהיה תלוי בנסים ואפשר יהיה לחשב את קיצה. אם יהיו פה ושם מעשי התישבות, אך נקרע מגוף העם שברובו עדיין בגולה ולא נשאר נאמנים עד תום למצות שיבת ציון – יהיה קיומנו תלוי על בלימה; ואם נעשה את שני הדברים גם יחד: קיבוץ גלויות והתישבות ונסיח את דעתנו, ולו לרגע קט, מדאגת הבטחון – נתחייב בנפשנו.

שלושתם ירדו, איפוא, כרוכים יחדיו לעולמנו, והם מהוים את נשמת־אפו ואת רוחו של מפעל תקומתנו. זה היה סוד עמידתנו בעבר, זה היה דגל המאבק ומלחמת השחרור ובזה תלוי עתידה של מדינת ישראל ועצם קיומה.

אם נתחקה על עקבות הקשר ההדוק שהיה קיים (מאז ומתמיד) בין ההתישבות והבטחון ניוכח כי היו דרוּשים לשני מפעלים אלה, מלבד הנסיבות האוביקטיביות הנובעות ממציאות הארץ, אנשים בעלי אותן התכונות שבלעדיהן לא היינו מגיעים עד הלום והן: התנדבות, עוז־רוח והזדהות עם גורל האומה, הגשמה אישית – בקיצור, אותה הסגולה שמוּבנה משתבש, לצערנו, יותר ויותר בתקופה האחרונה – סגולת החלוציות.

ערכה הבטחוני של ההתישבות לא נתבטל עם הקמת המדינה אלא, אדרבא, גבר והתחזק עשרת מונים בגלל שתי עובדות־יסוד: ראשית, הערך הבטחוני הרב, ולעתים המכריע, שהיה לישובי־ספר בימי מלחמת־השחרור. ושנית, אין פתרון יציב אחר לבעית השמירה ובעית ביצור הגבולות הארוכים והבלתי נוחים להגנת הארץ אלא על ידי יישובם המהיר של שטחי השממה בספר ובנגב.

אם נפנה לגורם השני, העליה ההמונית, ניוכח לדעת כי מאז קום המדינה חלו בה תמורות מהפכניות ובעיקר באופי העליה שהגיעה מארצות נחשלות וירודות מבחינה תרבותית. את כל מה שהורגלנוּ לראות כיתרונו התרבותי, האינטלקטואלי והמוסרי של איש ההגנה וחייל צ.ה.ל. מתקופת המלחמה, אנו חייבים להעביר תחת שבט הבקורת בבואנו לדון כיום בבעית התאקלמותם, הכשרתם התרבותית והבטחונית של העולים החדשים.

כל הבעיות האלה עמדו לפני מחוקקי החוק הראשון של שירות הבטחון במדינה והשאלה היתה: האומנם בעיותינו כעם וכצבא דומות לבעיות עמים וצבאות אחרים? הנוכל שוב לעמוד ביום פקודה, אם לא נבנה את הצבא, כמכשיר מחנך ומרכזי לקליטת העולים, והתערותם בקרקע המולדת? – האין סכנה כי חבלי ארץ שוממים ישמטו מידינו, אם במסגרת הצבא לא יהיה מקום לחינוך חלוּצי, להתהווּת גרעינים התישבותיים, למתן הכשרה חקלאית לעולה החדש בצד האימון הצבאי, ולהפיכת עצם הדאגה להתישבות בטחונית לחלק אורגני בתפקידי הצבא? – המוצדק הדבר כי העם ישא בעול הכבד של הוצאות הבטחון מבלי שהצבא יתרום את חלקו בביצוע שתי המשימות האדירות – קיבוץ הגלויות והפרחת השממה – המוטלות על מדינת ישראל?

התשובה לשאלות אלו (ולאחרות שלא נשאלו כאן) ניתנה בחוק שירות הבטחון תש"ט³. לא נעמוד כאן על כל הדברים המיחדים את החוק שלנו לעומת חוּקי ארצות אחרות. לא נעמוד גם על המקום המיוּחד שתופס בחוק ענין המילואים, שמטרתו להכשיר את העם כולו, עד הגילים הגבוהים ביותר, לקום ולהגן על עצמו בשעת חירוּם, אך ברוּר כי סעיף ו' המפורסם, המטיל את חובת ההכשרה החקלאית על החייל בשנת השירות הראשונה הנו נסיון נועז ביותר שאין לו אח ודוגמה בשום צבא בעולם והוא פרי המציאות המיוּחדת של הארץ הזאת.

בחוק זה, שבראש וראשונה טבועים בו חזונו ורוחו הגדולה של שר הבטחון, בא לידי גלוּי חוּש היסטורי עמוק היוצק לכלי החדש – המדינה והצבא – את מיטב המורשת של “המדינה בדרך”, ובמידה לא פחותה מזו יש בו משום תחושת הבאות וחרדה עמוקה לגורל קיבוץ הגלוּיות ובטחון המולדת.

שנית, יש בחוק הזה משום אמירה לעם כולו: כשם שבאומות המתוקנות, ואצלנו, יש חוק חינוּך חובה לילדים – כן חובה אצלנו כי המתגייס לצ.ה.ל. יקבל חינוך חלוּצי והכשרה חקלאית.

שלישית, אומר החוק הזה לנוער: התישבות בטחונית הנה חלק מן השירות הצבאי ושוַת־ערך לו. צאלים והאון, דביר ויטבתה, נחלאים א' וב' – נוסף לערכן החקלאי, הן נקודות בטחון, נקודות החוסכות יחידות צבא סדיר, נקודות הפותרות בשיטחן ובסביבתן הקרובה את בעית הבטחון.

רביעית, יש בו בחוק בטוי לאמונה כי אם ישנה הכרה בחיוניות הדבר, מסוגלה מסגרת צבאית לשמש, נוסף, לאימון הצבאי והתפקיד הבטחוני שעליה למלאו, גם מכשיר לחינוך חלוּצי לקליטת עליה, למיזוג גלויות ולעלית תרבות האדם.

חמישית, בקבלת חוק זה בכנסת היתה בשורת עידוּד להתישבות, שרשמה פרקים מזהירים בתולדות מלחמת השחרור ועדיין לא הספיקה לרפא את פצעיה וקראה לממשיכים.

וששית, הוסרו כל החששות שהיו לתנועות החלוציות לגורל גרעיניהן, מאחר שנמצאה הדרך למיזוג הצורך בטיפוח גרעינים התישבותיים עם השירוּת הצבאי.

ב־8 בספטמבר 1949 נתקבל החוק בכנסת וב־24 בנובמבר נקבע הנח"ל בפקודת המטכל כמסגרת הארגונית בצבא לקליטת חייבי הגיוּס על פי סעיף ו' של החוק.

למעלה משנתיים עברו מאז נמסר לנח“ל, על ידי בית הנבחרים של העם, פקדון יקר ואנו מצווים לעשות חשבון עם עצמנו, לסכם את כברת הדרך שעברנוּ ולשאול: העמד הנח”ל במבחן? – הנכון הרעיון והאם הנו בר־ביצוע? – היש סיכוּי כי צבאנוּ, ברובו, יושתת על דרך הנח“ל? – הנבנית ההתישבות על ידי הנח”ל? – הממלא הנח"ל את משימתו הצבאית?

 

ח. מגמות חיל הנח"ל    🔗

כאשר הוקם הנח"ל היו כמה מגמות ועקרונות־יסוד נר לרגליו. והעיקריים בהם:

א. בנין צבא עובד.

ב. חינוך חייל ומתישב – מין דמות סינטטית של חלוץ המוּכן ליישוב נשמות הארץ ולבנין המולדת והוא גם לוחם המחונן במיטב הסגולות הקרביות ונכון, בשעת חירום, למסור נפשו על מולדת זו.

ג. טיפוח ערכים חלוציים, מסורת מגינים ואזרחות נאמנה במדינה, ומזיגתם במסגרת השירות הצבאי.

ד. השתלבות מלאה, ללא חיץ, של הנח"ל בביצוע משימתו הצבאית במסגרת הכללית של צ.ה.ל. בהתאם להנחיות הנקבעות על ידי הפיקוּד העליון.

ה. היות כור היתוך להמוני עולים צעירים מכל הגלויות, אשר מיזוּגם לעם אחד יחיש את תהליך השתרשותם במולדת.

ו. עידוד כל גילוי של התלכדות חברתית של גרעינים שמטרתה התישבות חלוצית והרחבת הבסיס החקלאי היצרני של המדינה ובאותה שעה מיצוי כל יכולתם ואפשרויותיהם של אלה בשטח הצבאי.

ז. טיפוּח היצר ההתישבוּתי בין החיילים הבודדים וביחוּד בקרב העולים החדשים שביניהם.

ח. העלאת הספר והנגב והפרחת שממותיהם לרוּם משימותיו של הנח"ל.

ט. נתינת חינוּך עברי, ציוני וחלוצי וטיפוח הוי ישראלי מקורי במטרה ליצור במסגרת הצבאית סביבה מחנכת שתעלה את רוח החייל ותרבותו.

י. השגת מטרותיו של הנח"ל על ידי תנאי חיים, מסגרות וכלים ממשיים כגון: מיזוג העבודה והאימוּנים, הכשרה חקלאית, השתלמות מקצועית, מגע עם הטבע והתחסנות גופנית ונפשית בתנאי עבודה ושדה, מסעות וסיורים, הכרת הארץ, הכרת הכפר העברי והישגיו המשקיים, החברתיים והתרבותיים, הנחלת הלשון העברית לעולים החדשים, מערכת מושלמת של אימון והכשרה צבאיים, ולבסוף מפקדים־מחנכים המשמשים מופת ודוגמה אישית לפקוּדיהם.

רעיונו היסודי של הנח“ל אינו חדש עמנוּ. לכאורה, כל העקרונות והמגמות הללו הם מורשת ההגנה והפלמ”ח. אבל למרות זאת יש שוני עצום בתנאים להגשמתו במדינת ישראל לעומת אותם התנאים ששררו בישוב העברי תחת שלטון זר. עד קום המדינה ידענו את החזיון המופלא של ההתנדבות. בעצם, כל מסגרות הבטחון שהיו לנו עד צבא ההגנה לישראל נשענו אך ורק על ההתנדבות. בזה היה גנוז כח מוסרי עצום ורב שבלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום. אך צדה השני של מטבע ההתנדבות הוא מיעוט ההולכים בדרך זו, והשארת חלק גדול של נוער מחוץ לשירות הנדרש להגנת העם. אולם הגשמת העקרונות הנ"ל אפשרית היתה ביתר קלות, באופן יחסי, במסגרת המורכבת מחומר אנושי מובחר שעצם התגיסוּתו אליה היתה פרי הכרה עצמית ופרי חינוך תנועתי קודם.

הנח“ל נקרא לעשות מלאכה זו ולהגשים עקרונות אלה לא בקרב מספר זה או אחר של הכשרות מגויסות, אלא בקרב כל נער וכל עולה צעיר אשר צו הגיוס לפי חוק המדינה מביא אותו לשורות צבא הגנה לישראל. הבעיות העומדות בפני מפקד בנח”ל כאשר פקודיו הם עולים צעירים מפרס, בבל, מרוקו ותורכיה, שונות הן לחלוטין מאלה שעמדו לפנינו במסגרות ההתנדבות, אם כי מטרות־היסוד משותפות אז ועתה.

אשרינוּ כי זכינו לכך שיש בידינו לחייב על פי חוק המדינה כל צעיר בישראל לשרת שנתיים את בטחון העם. אך תהיה זאת טעות גסה להניח, כי שעת ההתנדבות חלפה וכי אין בה צורך יותר בתנאי מדינה וצבא גלוי. כל פינות הארץ, מרחבי הנגב והערבה, האוצרות הטמונים באדמה ובהריה, הימים לחופינו, מחנות ומעברות של רבבות עולים – הכל זועק לכוחות מתנדבים, לכתף נאמנה, הנושאת בעול. המדינה אינה כל יכולה ואדם לא יבחר בצורת חיים קבועה על פי צו וחוק. אך יש בידי המדינה ליצור מסגרות ותנאים בהם יתחנך האדם להבנת נקודות המוקד של התקופה ולהזדהות אישית עם גורל העם והארץ. הנח"ל הוא אחד המקומות הללו, ומהחשובים שבהם. מבחנו העליון הוא: להפוך בדרך זו את הצו החיצוני לצו פנימי שבלב, להפוך את חובת השירות לתנועת התנדבות.

 

ט. במבחן הביצוע    🔗

נעבור כעת אל מבחן הביצוע של עקרונות הנח"ל.

חוק שירות הבטחון נתקבל בכנסת ב־8 בספטמבר 1949, לפיו חייבים היו להגיע לנח“ל כל חייבי הגיוס בשנת השירות הראשונה פרט למתגייסים לחיל הים והאויר. אולם, כעבור חדשים מספר, נתברר כי הצרכים הדחופים של הצבא מחייבים לשחרר מחובת הכשרה חקלאית סוגים נוספים של מתגייסים. בהתאם לכך קיבלה הכנסת בפברואר 1950 הצעת תיקון לחוק המקורי, והנח”ל הוגבל מבחינה מספרית (עיין נספח 4).

לבעית היקפו של הנח“ל עוד נשוב להלן. לפי שעה תצוּין העובדה שגידול הנח”ל בשנתיים האלה היה הדרגתי אך מבחינת לימוד לקח הנסיון היו בו, בכל זאת, כל האלמנטים (גרעינים לסוגיהם, עולים חדשים מכל הגלויות וכו') המאפשרים הסקת מסקנות.

מבחן הביצוע משתרע על פני ששה שטחים עיקריים:

א. נסיון שילוב העבודה וההכשרה החקלאית בשירות צבאי;

ב. קליטת העליה והחינוך;

ג. הגרעינים וההתישבות הבטחונית;

ד. נסיון האָחזויות הנח"ל;

ה. המפקד בנח"ל;

ו. הנח"ל בצבא הגנה לישראל.

 

י. שילוב ההכשרה החקלאית בשירות צבאי    🔗

תוכנה העמוק ביותר של המהפכה הלאומית שלנו ממשיך להיות מעבר העולה החדש לעבודה גופנית בארץ. זהו הסימן הבולט ביותר להבראת העם היהודי ממאֵרת הגלוּת אשר הטביעה את חותמה הגופני והרוחני על היהודי בגולה.

מעבר זה קשה ביותר לעליות מסוימות אשר באו מארצות בהן נחשבת העבודה, בהשואה למסחר, משהוּ בזוּי ובלתי מכוּבד. ואילו המסחר, מלבד הריוח הכספי, הקנה לבעליו גם כבוד בעיני סביבתו.

הנח"ל, המורכב ברובו עולים חדשים, ראה, בצדק, כאחד ממבחניו העיקריים, את ענין עבודת החיילים, תוך כדי השירות הצבאי, ביחוד כאשר עבודת החייל אינה משתלמת, כביכול, ישר לתוך כיסו.

לאחר הנסיון שהיה לנח“ל עם אלפי חיילים, שעברו הכשרה חקלאית במשקים במשך שנתיים אלו, אפשר לקבוע בודאות, על סמך סיכומים סטטיסטיים ועדויות חיות, כי הנח”ל עמד במבחן שילוב העבודה בשירות הצבאי. אפשר לומר ללא פקפוק, כי עקרון זה ניתן להגשמה לכל צעיר בישראל ולכל עולה חדש ולא רק למעטים שקיבלו חינוך ‏ חלוצי קודם. בבירורים שנתקיימו לפני חקיקת חוק שירות הבטחון היתה זאת, אולי, הנקודה הסתומה ביותר, כיון שאיש לא התנסה לפני כן בנסיון של הפנית אלפים רבים של בודדים ועולים חדשים לעבודה לפי חוק המדינה.

אחוז ההשתמטות והעריקוּת מהעבודה היה אפסי. בשום פנים אין לומר, כי קשיי ההסתגלוּת לעבודה של חיילי הנח“ל מרובים יותר בהשואה עם כל צוּרת קליטה אחרת, אזרחית, של עולים בעבודה. שמעתי לא אחת דעתם של אנשי משקים הסבורים, מתוך נסיונם, כי הסתגלותו לעבודה של העולה החדש באמצעות מסגרת הנח”ל, מהירה יותר. הממוצע של 15 ימי עבודה ממשיים בחודש, לאחר ניכוי ימי האימונים, שני ימי לימודים, ימי מחלה, חופשות רגילות ומיוחדות וימי שבת וחגים, מתאים פחות או יותר לתכנון הראשוני.

אין פירוש הדבר שאין דברים הטעוּנים תיקון. ההשואה בין המחלקות העולות על הממוצע החדשי לבין אלה הנופלות ממנו בשעה ששני הסוגים מורכבים אותו חומר אנושי מוכיחה, כי על ידי פיקוד נמרץ וקפדני יותר, על ידי פעילות רבה יותר בשטח החינוכי וההסברתי, על ידי קביעת סדרים יעילים יותר בקשר לטיפול הרפואי וכו' אפשר להעלות מחלקות מפגרות לרמת המצטיינות ועל ידי כך להעלות את הממוצע הכללי.

כיום ברור דבר אחד: כל שיפּוּר הוא אפשרי כיוָן שהיסוד נכבש כבר והוא עומד איתן. כל התנאים, שנוצרו

בשנתיים של קליטת חיל נח“ל בהכשרה חקלאית במשק, כגון: המחנה המסודר של הנח”ל במשק המאפשר את שליטתו המלאה של המפקד מבחינת קיום המשמעת היום־יומית של החייל; המועדון לפעולה חברתית ותרבותית; החיים ליד ובתוך ישוב עובד המשליט בעצם הויתו אוירה מחנכת, שהנה מופת של יצירה וחיי חברה מתוקנים; אפשרויות לימוד והשתלמות בימי העיוּן המיוחדים בעזרת אנשי המשק והפיקוד; היציאה לאימונים במסגרת הגדוד תוך מגע ופגישה עם יחידות נח“ל אחרות; החדירה לענפי המשק השונים ולימוד מקצוע; הפעולה רבת־הערך של המדרשה החקלאית בפיקוד הנח”ל המאפשרת לכל מחלקה לשלוח את אנשיה להשתלמות תיאורטית בכל ענפי־היסוד בחקלאות (בזמן האחרון גם במכונאות חקלאית); הכינוסים; הטיולים והמסעות הנערכים מדי פעם בפעם במסגרת הפלוגה או הגדוד ואשר רב ערכם להכרת הארץ, ליצירת הוי נחלאי, להכּרוּת הדדית בין קבוצות וגרעינים שונים – כל אלה גם יחד מאפשרים למפקד לבצע את המשימה במיטב יכולתו.

החוזה החתום בין המשק לבין משרד הבטחון להחזקת חיילי נח"ל אינו משאיר כל חלל ריק בהגדרת החובות והזכויות של כל צד ואם ממלאים אותן כהלכה אפשר “לחסוך” בנקל חיכוכים ואי־הבנה (עיין נספח 8).

אמנם, התנאים האוביקטיביים החיוביים הקיימים במשק אינם מספיקים. בתנאים אלה אפשר להשתמש גם לטובה וגם לרעה, אפשר לנצלם לשם השגת המטרה ואפשר להזניח את האפשרויות שבהם תוך כדי שיכחת המטרה. הרבה תלוי מצד אחד, במפקד וביכולתו להתגבר על הקשיים הנובעים מהתנהגות אנשיו; אך גם הרבה מאד תלוי במשק עצמו, החייב להגיש את מלוא העזרה לקליטת הנחלאים בעבודה, ליצור סביבם אוירה אוהדת בציבור חברי המשק ועזרה לביצוע תכנית הלימודים, המסיבות והפעולה התרבותית.

אסור לנו לשכוח כי חייל נח“ל, שהוא לרוב עולה חדש (על הגרעינים נעמוד להלן), בבואו מבסיס האימונים למשק – הכל זר לו כאן. שיחות ההסברה המועטות שהיו לו בבסיס על שלב השירות במשק אין בכוחן להמחיש לו את המציאות החדשה והמוזרה (בעיניו) של המשק החקלאי הישראלי, על צורות החיים המקוריות שלו, על היחסים החברתיים שבו, על מושגי קנין, כבוד, כסף, עבודה, שויון, עזרה הדדית, מעמד האשה, חינוך הילדים וכו'. עצם המושג של עבודה ללא תמורה כספית ישירה הוא בלתי נתפס ומעורר תמיהה והתנגדות. גם המעבר החריף מתנאי בסיס אימונים לחיי מחלקת נח”ל במשק מחולל כמה וכמה תמורות פסיכולוגיות אצל כל חייל. זהו מעבר ממתח גבוה של אימון צבאי והפיכת הטירון לחייל לחיי עבודה “רגילים” המתנהלים על פי קצב אחר וכללים אחרים; זהו מעבר ממסגרת צבאית מלאה ומובדלת עם כל סדרי המשטר והמשמעת הנהוגים בה אל יחידה, צבאית אמנם, אך מעורבת במרבית שעות היום בסביבה אזרחית, חפשית; זהו מעבר מבסיס צבאי גדול המכיל בתוכו את כל החישוקים והכלים לחינוך הטירון (הכיתה, המחלקה, הפלוגה, כל דרגות הפיקוד בבסיס) אל יחידה צבאית מצומצמת, המובדלת בחיי יום־יום שלה מן הפלוגה והגדוד.

כל זה מבליט את התפקיד העצום המוטל על הנח"ל בחינוך העולה ובהפיכתו לחייל עובד, על כל תכנם המלא של שני המושגים הללו.

ברור, כי תקופה של תשעה חדשים היא קצרה למדי בהשואה לגודל המשימה, אך כל עוד אין באפשרותנו להאריכה חייבים אנו למצות במידה מכסימלית כל אשר ניתן להעשות בחדשים הללו. ואפשר לעשות לא מעט. למדנו מתוך הנסיון, כי אם המפקד אינו מזניח את הטיפול הנמרץ הדרוש בימים הראשונים, דוקא, לגבי “המקרים הקשים” חולפים בחודש השני או השלישי “הכאבים” הראשונים שהם תוצאת תהליך

אימון גופני

נחלאי במרעה

ההסתגלות לעבודה; למדנו, כי ככל אשר רב והולך מספר החיילים הנכנסים לענפים ומקצועות – כן גובר הענין והיחס לעבודה ועמם הרצון ללימוד והשתלמות; למדנו לדעת, כי מחנה הנח"ל במשק, על נקיונו, סדריו, המועדון, הטיפול המתמיד בגינות־הנוי, והשיפורים השונים – מהוה אחד המכשירים החינוכיים המרכזיים ליצירה חברתית, לטיפוח הרגשת־בית ולוּ אפילו בית ארעי; למדנו, כי ההקפדה על ניצול מלא של ימי האימונים בחודש, וההקפדה על המשטר והנוהג שנקבעו למחלקה במשק, שיתוף החיילים בכינוסי פלוגה או גדוד, אימון גופני ותחרויות בין היחידות ומשמעת יום־יומית – מאפשרים שמירה מלאה על הדמוּת החיילית, על צורתו החיצונית ורוחו של החייל, וכי בצד כל אלה חיונית מאד, והכרחית, פעולת לימוד, חינוך והסברה בלתי פוסקת שיש לסגלה לכושר הקליטה, ולעתים לשפת דיבורם של העולים החדשים וכן לגון אותה באמצעות מסיבות ליל־שבת, זמר ומחול, יד־ביד עם חתירה מתמדת להעלות מבפנים כוחות פעילים ומארגנים. נוסף על כך למדנו, כי יש לתבוע מהמשק מלוי קפדני של כל התחיבויותיו בהתאם לחוזה.

 

י“א. קליטת העליה וחינוכה בנח”ל    🔗

בעשותנו כל זאת אנו מגשימים את אחד העקרונות המרכזיים, אולי העקרון המרכזי ביותר, של הנח"ל: מצוַת קליטת העליה וחינוכה. בעית מיזוגם החברתי והתרבותי של הגלויות השונות מזדקרת בתקופה האחרונה בכל חומרתה ואימתה. הפילוג השבטי והעדתי הוא, אולי, העמוק והמסוכן ביותר מכל שאר הפילוגים שבנו והוא מעמיד בסימן שאלה את עצם קיומנו כעם אחד. כל אותם הישגים תרבותיים, שהגענו אליהם בארץ הזאת במשך שבעים שנות תקומתנו

חינוך

הכנסת ספר תוֹרה

הלאומית, עלולים לרדת שאולה, אם ב“ישראל השניה”, העולה כבר במספרה על “ישראל הראשונה”, לא תיעשה חרישה יסודית ומעמיקה אשר מטרתה נטיעת ערכי יסוד שיאפשרו את מיזוגה עם ישראל “הראשונה”.

לעומת כל מסגרת אזרחית יש למסגרת צבאית כנח“ל כמה וכמה יתרונות לחינוך העליה הבאה אליה. החייל, העולה החדש, אינו נתון לדאגת קיום כלכלי (פרט לשאלת הסעד לקרובים, הנפתרת באופן חלקי); הוא חי בתנאי שויון מלא עם כל חבריו: בנח”ל נפגשים יוצאי כל הגלויות ואם כי אין זו הדרך היעילה ביותר להרכיב מחלקה מיוצאי כל הגלויות ומוטב, תחילה, לבצע את עקרון המיזוג בהדרגה בין הגלויות הקרובות יותר ביניהן מבחינה תרבותית – אך בסיכומו של דבר, בעצם החינוך והתנאים השוים הניתנים לכל הגלויות במסגרת אחת מתחנך החייל בנח“ל להכיר את עמו, את שבטיו השונים ואת הצורך באחדוּת; בנח”ל נפגש העולה החדש, עם חיילים המשתיכים לגרעינים היכולים להיות מופת של הכרה חלוצית ושל רצון הליכה להתישבות בטחונית; בנח“ל נפגש העולה עם נוער ישראלי (אמנם, לפי שעה, במידה בלתי מספקת) המקרין את השפעתו בשטח ההוי, הדיבור והשיר העבריים, המסיבה, המחול וכו'; בנח”ל נתון העולה במסגרת מחייבת המאפשרת לכלול כחובה גם ביצוּע תכנית לימודי הלשון, ידיעת הארץ, פרקים קלים בתולדות עמנו וכו'; בנח"ל קיימים כל תנאי העבודה והחינוך במשק אשר פורטו כבר לעיל.

על ידי כל האמצעים האלה רצינו לחולל תמורה אישית בעולה, לפקוח את עיניו כדי שיוכל לראות נכונה את הארץ, אנשיה, חלוציה ומפעליה; רצינו לשנות הרגליו ומושגיו הגלותיים, להרוס מחיצות עדתיות, לקרבו אל החזון והיעוּד של העם היהוּדי בתקופתנו. באחת – לגבש אבק־אדם זה ולהפכו גורם בונה ויוצר במדינה המתחדשת.

לשם כך הקימונו, נוסף לתנאים המחנכים הקיימים במשק, רשת כלים עצמיים‏ של הנח"ל לחינוך, לימוד והשתלמות והטלנו על המפקד אחריות ישירה לביצוע תכנית החינוך.

מה מלמד אותנו הנסיון שנרכש?

אם נזכור מה החומר האנושי המגיע גם ארצה וגם לשורות הנח“ל – אין כל ספק, כי הגענו להשיגים חשובים ביותר. אם ישוה מי לנגד עונוו את הטירון־העולה בחודש הראשון לשירותו לחייל ביום סיוּם השנה, בו חתם על שאלון ההתנדבות של הליכה לאילת – הרי יודה, כי לפנינו אדם אחר, גם אם חתימתו איננה, עדיין, התחיבות לחיים חלוציים של קבע. כל גלויי ההצטרפות של חיילים בודדים לגרעינים, התגברות גל ההתנדבות להאָחזוּיות לאחר הנסיונות הראשונים, ההתפתחות המהירה של כפר עזה (נחלאים א') המורכב עולים חדשים, חיילים בודדים, רוח הצות שנתגלתה יפה בתמרוני צ.ה.ל. ובפעולות אחרות – כל אלה אינם מעשי־פלא אלא הם תוצאות הדרך, התנאים והמאמצים – שהושקעו על ידי הנח”ל.

חשוב כי נדע להעריך את הדבר בקנה־מידה נכון ואמיתי, כיון שתפקיד זה, של קליטת עליה וחינוכה יהיה עוד שנים רבות תפקיד מרכזי בכל עבודתנו ורק אם כל הגורמים יחד – המוסדות המרכזיים, הפיקוד, המשק, והמפקד במקום, ירגישו באחריות הכבדה הרובצת על כולם בשטח זה, תעלה ותשתכלל מלאכת חינוכם של העולים החדשים.

עלינו לדעת: מבחינת השפעתה על רוּח האדם טמונות במסגרת צבאית אפשרויות רבות, כחיוביות כשליליות… מסגרת צבאית הנה מכשיר חד וחריף. היא יכולה, בתנאים מסויימים, להנמיך קומת אדם, לטפח גלויי שנאה, שחיתות, חנופה והשתעבדות; היא יכולה גם לטפח הוי קלוקל, ניבול־פה וקלקול המידות, אך אצלנו גזר “שר האומה” על צבאנו, בתוקף התנאים המיוּחדים המוטלים עלינו בתהליך התהווּת עם, לשמש בית יוצר לחלוצי האומה, בית ספר עממי נרחב, בו כל אדם עולה אישית עליה תרבותית, חברתית ומוסרית, ועל הנח"ל לשמש אבן יסוד בבנין זה של צבא ההגנה לישראל.

 

י"ב. הגרעינים וההתישבות הבטחונית    🔗

בבואנו לבחון את מעמד הגרעינים בנח“ל עלינו לומר בראשית הדברים כי כאן צועד הנחל על גשר ברזל. אין כמעט שטח משטחי פעולתו אשר בו נתן הנח”ל פתרון שלם כל־כך ובו קיים את אשר הובטח מלכתחילה – כבשטח הגרעינים.

עד סוף 1951 התגייסוּ לנח“ל כ־130 גרעינים והם היווּ ומהוים אחוז גבוה משיא כוח־האדם בנח”ל. כל זרמי ההתישבות, ביחוד ההתישבות הקיבוצית, תלויים מבחינת החזקת הקיים והגידול בגורלם של גרעינים אלה ואפשרויות התפתחותם והתגבשותם בנח"ל.

מן הראוי, איפוא, כי נסכם בכנס זה את נסיוננו בשטח זה ונעלה באותה שעה גם את הבעיות המחכות עדיין לפתרון.

מה מבינים אנו במושג “גרעין התישבותי”?

גרעין התישבותי פירושו, חבורת אנשים שהתלכדה יחדיו בגולה או בארץ, בתנועת נוער או במשק ותיק או בשניהם גם יחד; בשער העליה, במעברה, בצבא או בכל מקום אחר, במטרה להתישב, לאחר תקופת הכשרה מסוימת, באחת מצורות ההתישבות הקיימות בארץ (או לחדש צורה נוספת): קיבוץ, מושב, מושב שיתופי וכו'.

המושג “גרעין” מלוה את ההתישבות החקלאית בארץ עשרות שנים והוא הפך מטרה חינוכית ראשית ונכס אורגני של כל תנועה חלוצית בישראל ובגולה. אין לתאר את מפת ההתישבות בארץ בלי הגרעינים החלוציים אשר צמחו בחיק התנועות והזרמים השונים והונחו ביסודם של מאות ישובים בכל אזורי הארץ, בהר, בשפלה, בגליל ובנגב.

 

י"ג. הגרעינים וערכם למדינה ולבטחונה    🔗

עם קוּם המדינה חלו בארץ שתי תמורות מהפכניות אשר שינו לחלוטין את מעמדה של התנועה החלוצית: ראשית, החלה שיבת ציון בממדים עצומים ודוקא מארצות שרמתן התרבותית ירודה ונחשלת; שנית, אדמת ישראל שוחררה על ידי צבאנו והפכה פנויה למתישב העברי. התנועה החלוצית על כל זרמיה מצאה את עצמה דלה ומחוסרת אונים מול גלי העליה העצומים שהגיעו ארצה ללא כל חינוך חלוצי־ציוני מוקדם ומול מיליוני הדונמים השוממים המחכים ליד העברית. לא כאן המקום להעריך את סיבות התופעה הזו ולהצביע על הדרכים לסילוקה. יצויין רק, כי במצב זה היה הכרח בל יגוּנה במעשה הסוכנות, האחראית למפעל ההתישבותי בארץ, אשר הפנתה אל הקרקע המוני עולים (בצורת ישובי עולים, כפרי עולים וכו') מבלי שהם אורגנו תחילה בגרעינים במובן המקובל בארץ מאז ומתמיד.

ושוב, לא נתאר בפרוטרוט את הקשיים המרובים שנתגלו בעקבות ההתישבות ההמונית “הסטיכית” של העולים. יצויין רק, כי נקיטת שיטה זו של הגדלת קצב ההתישבות על ידי הסוכנות והממשלה לא רק שלא השכיחה את דרך ההתישבות החלוצית, אלא העלתה את ערכה עשרת מונים. כבר נאמר לעיל, כי ההתישבות, נוסף לערכה בקליטת העליה והשרשתה במולדת, ערכה רב בייצור החקלאי, בהבראת העם, בבנין הארץ, ביצירת ערכי תרבות וחברה חדשים – והיא ממלאת גם תפקיד בטחוני ממדרגה ראשונה. על גבולותיה הארוּכים של מדינתנו מרובים מדי מקומות התורפה המחייבים, מבחינת צרכי הבטחון, עליה של גופים חלוציים, מלוכדים ומאומנים, אשר יוכלו לעמוד בשעת חירום, כדוגמת עין־גב ונגבה, טירת־צבי ודגניה.

תחת לחץ המציאות של עליה המונית זאת ואופיה המיוחד,פיזורה על פני הארץ כולה והצורך באיכלוּס מהיר של השטחים השוממים הוקמו בשנות קיוּם המדינה מאות ישוּבי עולים מבלי שכללו מלכתחילה גרעינים חלוציים. אך הראיה הכוללת יותר של צרכי המדינה ובטחונה מחייבת מאמצים עליונים כדי להרבות דוקא בתוך המציאות הזו בגרענים חלוציים מלוּכדים, מגויסים ומאומנים אשר בדרך התישבותם ישמשו חגורת הבטחון החיצונית של מדינת ישראל ויחזקו על ידי כך את רשת ישובי העולים.

על ידי הקמת הנח“ל על פי חוק שירות הבטחון לא זו בלבד שאופשרו עצם התארגנותם, קיומם והתפתחותם של גרעינים במסגרת צבאית, אלא אלפי מגוייסים, מחוסרי כל חינוך חלוצי קודם, עוברים מדי שנה בשנה את כור ההיתוך של הנח”ל ומתחנכים לעבודה, לחקלאות ולהתישבות.

כדאי להדגיש כי לאחר סעיף ו' מחוק שירות הבטחון תש"ט הקובע כי “שנים־עשר החדשים הראשונים לשירותו הסדיר של גבר ושנים־עשר חדשי השירות הראשונים של אשה יוקדשו בעיקרם, אחרי אימון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית” וכו‘, בא מיד סעיף ז’ האומר: “שר הבטחון יתקין תקנות שתכליתן לשמור, תוך כדי ביצוע סעיף זה, על שלמותם של הגרעינים ההתישבותיים”.

מה מטרתו של סעיף מיוחד זה ומה הוא בא להבטיח?

קיומו של גוף חברתי במסגרת צבאית סדירה הנו דבר בלתי רגיל לחלוטין ונוגד לכל דוקטרינה צבאית מקובלת בעולם, המכירה ויודעת את צירוף החייל הבודד, או מספר חיילים, למבנה אופרטיבי (מחלקה, פלוגה, גדוד וכו'), אולם אינה מכירה בשום פנים בקבוצות חיילים שצירופם נתון על פי סימן בלתי צבאי, חברתי, התישבותי וכיו"ב. מקובל הוא, כי הגיוס לצבא הוא אינדיבידואלי. פלוני נשלח ליחידה מס' 4, למשל, ואלמוני נקלע ליחידה מס 5, אף כי הוא חברו הטוב של פלוני ורצה לשרת אתו ביחידה אחת.

המחוקק הישראלי ואתו הכנסת כולה, ידעו שאם יש הכרח למדינת ישראל לטפח גרעינים חלוציים לצרכי התישבות ובטחון ואם חברי גרעינים חייבים (והם חייבים!) בשירות צבאי כמו כל צעיר וצעירה בארץ הרי מוכרחים להיקבע בחוק סדרי גיוס ותנאי שירות אשר יבטיחו את הגרעינים מפני התפוררות חברתית.

ואכן, חדשים מספר לאחר קבלת חוק שירות הבטחון בכנסת. הופיעו התקנות הנוגעות לגרעינים והן הכילו בעיקרן את הנקודות הבאות (עיין נספח 3):

א) כל גרעין מקבל את אישורו כגרעין מאת שר הבטחון או מאת מי שהוסמך על ידו (למעשה:

ב) כאשר צו הגיוס חל על רוב חברי הגרעין והמיעוט שבתוכו אינו חייב גיוס עדיין – ניתנת גם למיעוט אפשרות להתגייס יחד עם חבריו, בתנאי שכל חבר גרעין המתגייס אינו צעיר מבן 17 שנה.

כאשר צו הגיוס חל רק על מיעוט מחברי הגרעין רשאים חברים אלה לבקש את דחית הגיוס לזמן־מה.

ג) קיימת תקנה המחייבת, כי חברי גרעין אחד יתאמנו כולם בבסיס צבאי אחד ושם יקבלו את האימון הראשוני. בהתאם לכך נקבע גם מועד־גיוס אחד לחברי הגרעין.

ד) תקנה אחרת קובעת כי חברי גרעין אחד יקבלו את הכשרתם החקלאית במקום אחד.

נציין בסיפוק, כי עם תום שנתיים לפרסום תקנות אלו הן קוימו על ידי משרד הבטחון, על ידי יחידות הקליטה והחיול של צ.ה.ל. ומפקדת פיקוד הנח"ל, הלכה למעשה בהתאם לחוק הכנסת ורוחו.

 

י"ד. הגרעינים לסוגיהם    🔗

הבחנוּ בנח‘“ל בשלושה סוגי גרעינים וחשוב שהמפקדים ידעו להבחין בין סוג אחד למשנהו, מכיון שלמרות אחידות בעיותיהם של הגרעינים בנח”ל יש גם שוני רב ביניהם מבחינת סוגי הגרעינים, עברם, מוצאם, תרבותם, מידת ליכודם החברתי, וכן – יחסם למסגרת הצבאית ומילוי חובותיה וכו’.

שלושת הסוגים הם:

א) הגרעינים הבאים לנח“ל מקרב תנועות הנוער הישראליות (העובד והלומד). זה הוא דור “הצברים” על כל מעלותיו וחסרונותיו, כגלויים וכסמויים. אין ספק, כי הוא חומר אנושי יקר ביותר, פרי שצמח על אדמת המולדת, ספג לקרבו את ריחה ורוחה. גרעינים אלה מתגייסים, על פי רוב, לנח”ל “ישר” מספסל הלימודים, או מהסדנה, וכל התלכדותם החברתית לגרעינים היתה במועדוני תנועות הנוער ובמחנות עבודה קצרים ביותר שקוימו בעונות החופש.

הדבר המאחד אנשים אלה לגרעין הוא האידיאל התנועתי המשותף, החזון עליו חונכו מבלי שהם עצמם חזו מבשרם את הגשמתו בעבודה ובחיים משותפים. מבחינה זו יש לראות את בוגרי תנועות הנוער החלוציות כאנשים המוגדרים להשקפת עולם חלוצית ומאמינים כי יגשימו את העקרונות החלוציים בחייהם האישיים. אך ההזדמנות עצמה להגשמה ניתנת להם למעשה רק עם ההתגיסות לנח"ל ועם מעברם להכשרה חקלאית במשקים כחיילים.

נקודה זו ראויה להבלטה מיוחדת משום הטעות שטועים אי־אלה מפקדים בראיתם גרעינים אלה כבשלים וכבעלי נסיון חברתי וציבורי. ראייה מסוג זה עלוּלה, שלא במתכוין, לסלף את הבנת תפקידו החינוכי הקשה והמיוחד של הנח"ל כלפי כל הגרעינים בכלל – וכלפי הישראליים בפרט.

כמה סיבות ותופעות גרמו לכך שתפקידו החינוכי של הנח"ל כלפי הגרעינים יהיה מחויב להתפתח.

ראשית, העוּבדה, שכבר צוינה לעיל, שהגרעינים הישראליים המגיעים לנח"ל (יש גם יוצאים מכלל זה – בעיקר גרעיני נוער עובד) הם ברוּבם ללא נסיון קודם, ממשי, בעבודה ובחיים משותפים.

שנית, האוירה הכללית של התפרקות וקריֶריזם, השוררת בארץ, מעכירה ומחבלת קשות בחינוכו החלוצי של הנוער הישראלי.

שלישית, לנוער זה יש בית הורים בארץ (ולרוב בית “מסודר”) ובית זה “לוחץ” בדרכים שונות בכיווּן עזיבת הגרעין על מנת “להסתדר”.

רביעית, הפוליטיזציה המופרזת שהפכה בשנים האחרונות נחלתן של תנועות הנוער נותנת את אותותיה הקשים בחינוך לערכים חלוציים, מוסריים וחברתיים.

חמישית, מלאי מושגים מסולפים על עקרונות הצבא, משמעת, משטר ונוהג המובא מבחוץ עם הכניסה הראשונה על מפתן הבסיס הצבאי – כל אלה יחד מבליטים את המלאכה הרבה המחכה למפקד וכברת הדרך הארוכה שגרעין מעין זה מחוייב לעבור בנח"ל עד שיהפוך לגוף חלוצי אמיתי ולוחם, ללא דופי, במסגרת צבא ההגנה לישראל.

ב) סוג הגרעינים השני בא מן המפעל המבורך ורב הזכויות של עלית הנוער. שלא כדוגמת הגרעינים הישראליים מתגיסים גרעיני הנוער העולה לנח“ל כשמאחוריהם שתי שנות הכשרה חקלאית ולימודים. שנתיים אלה, בתנאי החיים של המשק, מספיקות כדי להקנות לנוער העולה את הלשון העברית, ידיעת המולדת, פרקי היסטוריה עברית, ומספיקות גם כדי לסגלו לאקלים, לעבודה גופנית ולהשרישו במקצת בהוי הארץ ותרבותה. לא אחת יקרה, כי חברת נוער “נראית” לאחר שנתיים במשק כ”חצי־צבּרית" לכל דבר.

מפעל עלית הנוער חינך להתישבות. אלפים הגשימו דרך זאת ואפשר למצאם בעשרות ומאות משקים בכל חלקי הארץ, אולם גם על המפעל המבורך הזה עובר כעת משבר חמוּר לא רק בגלל הצמצום שחל בו עקב קשיים תקציביים. חלו גם שינויים מכריעים בחומר האנושי שהזין את המפעל בשנים הראשונות לקיומו. הנוער הבא כיום עם קיבוץ הגלויות מצפון־אפריקה, תורכיה ובבל חסר, לעתים קרובות, את היסודות החינוכיים והתרבותיים האלמנטריים ביותר. על כן גם ההישגים של המדריך במשך שנתיים הם בהכרח פחותים יותר. מלבד זאת מגיעים ארצה ההורים של הנוער הזה והם מוציאים את בניהם ובנותיהם מהמשקים תוך תקופת השנתיים. התוצאה היא שחברות נוער המתחילות את הכשרתן במשקים ומונות בתחילה כ־50–40 חבר מגיעות לנח“ל, בגמר חוק הכשרתן, כשהן מונות 30–25 חבר ואף למטה מזה. עובדה זאת קובעת את חולשתם החברתית של הגרעינים הללו וכל מפקד בנח”ל מכיר את ה“גרעינונים” המהוים בעיה רצינית בבסיס האימונים וביחוד במשק, כאשר מספר חברי “הגרעין” במחלקה הופך, לעתים, לפחות ממספר החיילים הבודדים בה.

אמנם אגף הנח“ל של משרד הבטחון תובע מזרמי ההתישבות לא להכניס גרעיני־נפל לנח”ל ולאחדם ליחידות בעלות כושר קיוּם מינימלי (60–50 איש) לפני התגיסותם. אולם המפקד חייב לדעת, כי גם כאשר איחודים אלה יוצאים לפועל – חולשתם של גופים אלה בעינה עומדת. כיון שכל פרשת ההכּרוּת ההדדית, כגון ההתגברות על הבדלי מוצא, עדות ושבטים, לבטי המיזוג החברתי והתרבותי מתחילה למעשה עם ההתגיסות לנח"ל.

מנסיון הגרעינים הללו בנח"ל למדגו, כי היו איחודים לא מעטים אשר עלו יפה, ולעומת זאת היו מקרים מעטים של איחודים אשר התפרקו בגמר שנת השירות הראשונה.

אף אם מצביעים על קשיים ובעיות אלה אין הדבר בא להקטין במשהו את ערכן החיובי הכולל של היחידות המתגייסות מקרב עליית הנוער. יש רק להכיר את העוּבדות ולסייע ע"י כך לפתרון נכון של הבעיות העולות על הפרק.

ג) סוג הגרעינים השלישי הנו החלש ביותר וספק אפילו אם המושג גרעין הולם אותו. אלה הם קילוחים דקיקים ביותר המגיעים למשקים החקלאיים מזרם העליה הגדול, אנשים בגיל בוגר (26–20) אשר כעולים האחרים לא השתיכו גם הם בארצות הגולה לשום תנועה ציונית חלוצית ואשר אורגנו בשער העליה להליכה למשקים על ידי שליחי התנועה הקיבוצית. קבוצות אלו מתארגנות לרוב לפי יסוד עדתי וארץ מוצא. מכאן שמותיהם בנח“ל: הגרעין הפרסי, הגרעין הבבלי, התורכי וכו'. הן שוהות במשק כשנה עד לגיוס לנח”ל וזאת תוך קשיי הסתגלות מרובים לעבודה בפרט ולארץ בכלל מבחינת השפה, ההוי, התרבות העברית וצורות החיים. במשך השנה מרובות העזיבות והחומר האנושי מתחלף. קבוצות אלו גם הן מגיעות לנח"ל בהרכב מספרי חלש, המקשה על הרכבתן של מחלקות נורמליות.

למרות זאת מושקעת בהן עבודה רבה ע"י זרמי החתישבות, כי התוצאה היא בכל זאת חיובית ומספר מסוים של עולים מתחנך בדרך זו ומגיע כתגבורת לאותם משקים הזקוקים לתוספת חברים.

ברור, כי הנח"ל השואף ללכד גם גרעינים מחיילים בודדים שלא היה שום קשר ביניהם, חייב גם להמשיך ולגבש גרעיני עולים אשר מידת התלכדות מסוימת כבר קיימת בתוכם והיא תוצאת שהותם תקופה קצרה במשק לפני התגיסותם.

לסוג זה של גרעיני עולים שייכת עוד קבוצת גרעינים אשר לצערנו היא קטנה ביותר ואשר ערכה רב. אלה הם גרעינים הבאים מתנועות חלוציות המתקיימות ופועלות באופן נורמלי בגלויות “השליווֹת” כמו אנגליה, ארצות־הברית, דרום־אפריקה וארצות אמריקה הדרומית (ברזיל, ‏ צ’ילי, ארגנטינה וכו'). גרעינים אלה כוללים חומר אנושי מעולה והם מלוכדים מבחינה רעיונית וחברתית. מספרם, כאמור, קטן ביותר אך יש צורך להכיר את אופיים ולהבחין במיוחד שבהם.

זה היה תיאור הגרעינים לסוגיהם השונים.

מה הוא המשותף לכל הגרעינים בהתגיסותם לנח"ל?

א) בעת התגיסותם אין הגרעינים בשלים עדיין למלא תפקיד התישבותי כגופים מלוכדים מבחינה רעיונית וחברתית והם חסרים לרוב את הנסיון בעבודה, במקצועות החקלאות ובניהול משק.

ב) הגיוס פוקד את חברי הגרעינים בגיל צעיר למדי (לרוב 18) כאשר הכרתו של הפרט בבחירת דרך־חיים קבועה רופפת וההכרעה האישית הממשית, נופלת למעשה רק בגמר שנת השירות הראשונה בנח"ל.

ג) על טיבה של הכרעה זאת נאבקים ביניהם גורמים רבים, שונים ומנוגדים: תכונות אישיות, מידת ההכרה הרעיונית והחינוך החלוצי, מידת ההסתגלות לעבודה וההתקשרות למשק ולמקצוע, השפעת הסביבה והקרובים, החיים הפנימיים של הגרעין ויציבותו החברתית ולבסוף, אולם לא בשורה האחרונה – המסגרת הצבאית, משטרה, אופיה, רוּחה, השפעתה המחנכת ושיטת הפעולה הנהוגה בה כלפי הגרעינים.

ד) בכל גרעין המתגייס לנח"ל ישנה מידה זאת או אחרת של היסוס וחרדה לגורלו: היוכל להתקיים במסגרת צבאית, האם לא יבולע לחייו הפנימיים, היוכל לשמור על ערכיו החברתיים (קופה משותפת, בחירת מוסדות החברה וכו'). האם לא יתנגש באיזו צורה שהיא בכללי המשטר והמשמעת הנדרשים בצבא מאת כל חייל, התוכלנה הבנות להשתתף השתתפות מלאה בחיי הגרעין, היוכל הגרעין לקיים קשרים עם הזרם ההתישבותי אליו הוא משתייך, היוכל לסייע במשהו לתנועה החינוכית ממנה הוא בא.

המסקנה החשובה ביותר מכל האמוּר לעיל היא: ההתפתחות המכרעת (חיובית או שלילית) ותקופת ההתגבּשוּת הסופית של כל גרעין חלה למעשה בשנת השירות בנח"ל. מסקנה זו מטילה על הנח"ל אחריות מיוחדת במינה בהתחשב בעובדה, כי הרזרבה ההתישבותית כולה מרוכזת בו.

מן הראוי, כי נבחן את בעיותיהם של הגרעינים ואת הפתרונות הניתנים להן בכל אחד ואחד מן השלבים העיקריים אותם עובר כל גרעין בנח"ל, והם: בסיס האימונים, המחלקה במשק, ההכרעה בגמר השנה הראשונה, הגרעין בהתישבות.

הגרעין בבסיס האימונים    🔗

סדרי הגיוס כפי שתוארו כבר קודם לכן מבטיחים את התרכזות הגרעין כולו במחזור אימונים אחד ובבסיס אחד. הנוהג שנקבע לריכוּז כל בני הגרעין במחלקה אחת ובאותה שעה ריכוז בנות אותו הגרעין במחלקה הנמצאת בפלוגה מקבילה לפלוגת הבנים – נותן את מינימום התנאים האפשריים בבסיס גדול כדי לשמור על אפשרות פגישה בין כל חברי הגרעין בתקופת האימון הבסיסי. ברור כי בהשואה לתנאי העבודה, השיכון והאימונים השוררים בתקופה השניה של הכשרה במשק, קיימות בתקופה זאת הגבלות

אוביקטיביות הכרחיות לפעילות הפנימית של הגרעין. אבל דוקא משום שחיילי הנח"ל עוברים בחודש הרביעי של השירות לעבודה ברוב הימים – הכרח הוא, כי הדגש בשלושת החדשים הראשונים יושם על האימון הצבאי אם גם תפגם במשהו יכולת הפעילות העצמית של הגרעין.

דבר זה מסביר המפקד בבסיס האימונים לכל גרעין המוצא עצמו “מאוכזב” מהפגישה הראשונה עם המציאות הצבאית, וכרגיל ימהר להסיק, למראה הבנות שהופרדו לצורך אימונים ושיכון בבסיס, כי הגרעין כבר “נהרס”. לא קשה על המפקד להוציא טעות גסה זו מלבות חברי הגרעין אם יסתמך על הנסיון העשיר למדי של הנח"ל בטיפול בגרעינים.

הדברים טעונים אך ורק הסברה וכל גרעין בעל הכרה, המתיחס ברצינות לעצמו ועם זאת חדור הרגשת אחריות למלוּי חובתו הצבאית יקלוט אותה ויבינה.

עם זאת חובה להקפיד על אותם תנאים מעטים המאפשרים את קיומו של הגרעין כגרעין גם בבסיס האימונים. המינימום אשר נקבע הוא:

א) “ערב גרעינים” בשבוע, בו מתקיימת פגישה פנימית של הגרעין על שני חלקיו (הבנים והבנות). כל גרעין רשאי לקבל אותו ערב לביקור את נציג תנועתו ההתישבותית וכאן נציין, כי ההוראות הכלליות הקיימות בצבא על איסור פעולה פוליטית בבסיסי־הצבא מחייבות, כמובן מאליו, גם את בסיסי הנח"ל. באי־כח ההתישבות יודעים למעשה כי נושאי השיחות בגרעינים המגויסים חייבים להיות אך ורק חברתיים, קיבוציים והתישבותיים.

עד כמה שהדבר אפשרי בתנאי הבסיס יותאם לכל גרעין מקום מפגש משלו, וקצין החינוך יארח בצורה נאה את נציגי ההתישבות בפגישתם עם הגרעינים.

ב) המסיבות הדו־פלוגתיות של ליל שבת משמשות גם הן הזדמנות נאותה ורצוּיה לפגישתם של חברי הגרעין בתוכם וכן עם חיילים אחרים. קצין החינוך האחראי לעריכת המסיבות ולתכנן נעזר לסירוגין בגרעין פלוני אלמוני ואינו מוַתר, אגב כך ועד כמה שהדבר אפשרי, גם על השתתפות חיילִים בודדים. בדרך זו, כל גרעין אינו רק מופעל ומבליט את יכולתו, אלא נמצא “לומד” משהו גם מגרעינים אחרים. כך פורחים ניצני הוי משותפים ומתגבשת גם רוחו של החיל.

בעיה מיוחדת במינה מהוים היחסים בין הגרעינים לבין החיילים הבודדים. כל גרעין הנו יסוד למחלקה היוצאת לאחר תום שלושת חדשי האימוּן הבסיסי למשק. אם, לפי המבנה והתקן של המחלקה, חסר לגרעין מספר אנשים מסוים הוא מקבל תוספת של חיילים וחיילות בודדים. ברור כי השיטה – “יבחר כל גרעין חיילים כתוספת לעצמו, או יצהיר כל חייל לאיזה גרעין ברצונו להשתייך” – אינה הולמת לא את המסגרת הצבאית ולא את טיב החומר האנושי של החיילים הבודדים (ברובם המכריע עולים חדשים). כאשר היה פעם אחת נסיון כזה, נוצרה “תחרות” בין הגרעינים על “נפשם” של חיילים וחיילות מסוימים ובקשת הצטרפות לגרעין מסוים היתה מוחלפת למחרת על ידי אותו חייל בבקשת הצטרפות לגרעין אחר. שתי התופעות נתגלו כשליליות לחלוטין.

על סמך חות דעתם של מפקדי הכיתות והמחלקות, המספיקים במשך 3–2 חדשים להכיר את חייליהם אישית, משבצת מפקדת הבסיס את החיילים הבודדים לגרעינים במכסות החסרות לתקן המלא. שיבוץ זה נעשה תוך תשומת לב לצורך המיוחד של ריכוז קבוצות חיילים מצטינים ובולטים יותר, אשר ישמשו יסוד למחלקות החיילים הבודדים. עם כל החשיבות שבתוספת חיילים בודדים לגרעינים, תוספת המרבה את התקוה להצטרפות ממשית בעתיד לחברות בגרעינים, אין לשכוח, כי גם למחלקת בודדים הכרחית יכולת קיום מינימלית מבחינת ההרכב החברתי.

על הבודדים היוצאים עם הגרעין מהבסיס להכשרה חקלאית במשק להחליט בתום שנה, כל אחד אישית, על הצטרפותו או אי־הצטרפותו לחברות בגרעין, ולגרעין הזכות להחליט על קבלתו או אי־קבלתו של כל אחד מהפונים אליו בבקשת הצטרפות.

הנח"ל בתמרונים

נקודה אחרת המעוררת רגישות בגרעינים בתקופת שהותם בבסיס היא ענין הוצאת חבריהם לקורס־מפקדים. מראשית קיומו של הנח"ל נקבע נוהג, כי 15 אחוז מחברי כל גרעין מוצאים לתפקידים פיקודיים (או אחרים) ואלה נמצאים למעשה מחוץ למסגרת הגרעין, פרט לביקורים בימי חופשה (עיין נספח 5). נוהג זה השתרש במידה כזאת שאין כיום כל ערעור עליו מצד הגרעינים או זרמי ההתישבות. הליקויים המתגלים הם יותר בשטח ביצועו של הנוהג. מצד אחד לא קיימת בכל הגרעינים ההכרה המלאה בצורך העליון של הכשרת מכסימום של חיילים לתפקידים פיקודיים בצבאנו, ומאידך גיסא קורים מקרים והמפקד אינו מקפיד על מילוי ההוראה שניתנה לגבי שיטת קביעת מועמדי הגרעין לתפקידים פיקודיים. ההוראה אומרת כי “קביעת המועמדים תיעשה לאחר שהפיקוד יסמן מספר מועמדים מתאימים, כפול מהנדרש, והגרעין יהיה רשאי לקבוע מתוכם את המועמדים הריאליים”.

כונת הוראה זאת היתה ברורה מאד: המפקד, ורק המפקד, יכול לקבוע מי הוא החייל המוכשר והראוּי להשלח לקורס מפקדים, אולם אם לגרעין ישנם צרכים חברתיים פנימיים והוא מעונין בהשארותו של חבר פלוני יותר מאשר בהשארותו של פלמוני ניתנת לו ההזדמנות, במסגרת רשימה כפולה שנקבעה על ידי המפקד, להשאיר את מחציתה בגרעין לפי שיפּוּטו. את התופעה, כפי שנתגלתה באחדים מן הגרעינים, למלא מכסות פיקוד על ידי חברים “לא יוצלחים” שכדאי בהזדמנות כזאת להפטר מהם – יש לעקור מן השורש. ותנאי ראשון לעקירתה הוא שהמפקד לא יחכה למסירת שמות המועמדים על ידי הגרעין (וקרה גם דבר מעין זה) אלא, לאחר חקירה והכרה אישית של כל חייליו, יקבע ביזמתו הוא עצמו את הרשימה הכפולה של המועמדים.

באזני הגרעינים יש לחזור ולשנן, כי בגלל התמורות בהרכב החומר האנושי שחלו במדינה בכלל ובצבא בפרט מורגש כעת מחסור חריף ביותר במפקדים מכל הסוגים והעוּבדה היא כי בגרעינים (ביחוד הישראליים) מרוכז חומר אנושי המסוגל לקבל הכשרה צבאית יותר מושלמת, עובדה זאת מחייבת חיפוש כל דרך להעלאת הפוטנציאל הפיקודי של אנשי הגרעינים מבלי להרוס, כמובן, את עצם קיומם.

הגרעין בהכשרה חקלאית    🔗

כבר צויינוּ התמוּרות הפסיכולוגיות המתחוללות בחייל עם העברתו מבסיס אימונים גדול, המכיל בתוכו את כל החישוקים והסממנים הצבאיים, למחלקת נח"ל במשק, הממשיכה אמנם להתקיים כיחידה צבאית, אך היא נתונה ברוב שעות היום במסגרת אזרחית.

עיקר הסכנה לגרעין במעבר זה – היא התרופפות המתח, בשמירה על קיום המשטר והנוהג הצבאיים הנדרשים, ובצדק, גם ממחלקת נח"ל במשק.

כל מפקד המכיר בעיה זו מנסיון עצמי, או מנסיון קודמיו, יודע, כי אפשר בהנהגה נבונה ותקיפה כאחד לחסל סכנה זו בלי קשיים יתרים כשהיא עודה בתחילתה. ההקפדה על נקיון המחנה וחדרי השיכון, עריכת המסדרים הקבועים, משמעת הלבוש, שמירה על סדרי העבודה והחופשות, סידרות האימונים, פעולות החינוך, מסיבות ושיחות ביזמת המפקד – כל זה יכול לאַמת בכל פעם מחדש את ההנחה היסודית, כי חייל עובד אינו מוכרח לחדול מלהיות חייל, כל עוד הוא נתוּן בשירוּת הצבאי.

ואכן, עשרות ומאות מחלקות נח“ל כבר אישרו בשנות קיומו המועטות של הנח”ל את היסוד הזה ואם מעלים את הבעיה כחלק מבעית הגרעינים בנח“ל, הרי זה משום העובדה כי תופעה זו של התרופפות המשמעת בראשית המעבר למשק מתגלית בחלק קטן מן הגרעינים, ובעיקר בחלק מן הגרעינים הישראליים. לאלה, משום מה, קלה יותר הנטיה ל”פּרטנזיות" ול“פריקת עול” לעתים, מתוך “ספורט וחובבוּת” בלבד.

המפקד הרציני לא ישלים עם תופעה זאת ולא יראה אותה כ“גזירה” מן השמים, או כקשורה בטבע ה“צברים”. בצד אמצעי המשמעת המקובלים הנקוטים על ידו, ויחד אתם, יוכל להפריך בנקל את הטענה הילדותית, כי דרישות הפיקוד היום־יומיות מפריעות, כביכול, לחיי הגרעין. ההיפך מזה הוא הנכון ואת זאת אישר הנסיון העשיר בעבר ובהווה: ככל שהגרעין מלוכד ומגובש יותר, חדוּר הכרת שליחות חלוצית, ער ופעיל בשטח התרבותי ויודע להשליט בתוכו משמעת פנימית חברתית – באותה מידה ממלא הגרעין וכל חייל בתוכו את חובתו הצבאית במילואה.

כל גרעין מסוגל לקלוט ולהבין הסברה זו (והמפקד אסור לותר גם על אמצעי השיחות וההסברה), וגם הגרעין “המרדני” ביותר יוחזר למסלול הנורמלי של המשטר בחודש השני, או השלישי, להיותו במשק.

בין השאר חשוב גם לעורר את גאות החיילים על יחידתם ויש להצביע בפני החיילים על העוּבדה, כי הם מיצגים בסביבה האזרחית שהם חיים בה את צבא ההגנה לישראל וחובת כבוד היא – לשמור על שמו הטוב של הצבא וחיבת העם אליו.

נגענו באופן מיוחד בבעית המשמעת, אם כי היא אינה אופיינית לרוב הגרעינים. אך במידה שהיא מופיעה לגבי חלק מסוים היא מחייבת התמצאוּת וטיפוּל נמרץ באמצעים נכונים ובמועד הנכון.

כאמור, שנת השירות הראשונה בנח“ל הנה השנה המכרעת בתהליך התגבשותו של כל גרעין, וביחוד תשעת חדשי ההכשרה במשק. כאן נבחן הגרעין בכניסתו לעבודה, בהכנסת חבריו לענפים השונים, ביכולת ניהול חיים עצמיים יום־יומיים, ביזמה לפעולה תרבותית, בליכוד חברתי, במידת עירנותו וחישול רצונו לקביעת עתידו. מפקד מחלקה־גרעין אשר יחשוב, כי הוא רשאי להשאר אדיש לכל זאת, באשר כל הבעיות הללו אינן צבאיות “טהורות” – טועה טעוּת גסה ומעיד על עצמו, כי לא הבין עדיין את דרך הנח”ל ומהותו.

למעשה זקוקים רוב רובם של הגרעינים לסיוע ועידוד מתמיד של המפקד גם בשטחים אלה. ויש בידו לסייע (כפי שיש בידו להפריע). פיקוד הנח"ל הביא בחשבון את השתתפותו האקטיבית של המפקד בחיים הפנימיים של הגרעין. בהתאם לנוהל שנקבע חייב המפקד לעודד בחירת מוסדות פנימיים של הגרעין (מזכירות, ועדת תרבות וחברה), לבצע פעולות חינוכיות תרבותיות, תוך שיתוף פעולה עם ועדת התרבות של הגרעין. פעילות זו של המפקד בגרעין לא רק שלא תגרע מאומה מסמכותו הפיקודית־צבאית, אלא תעלה אותה על שלב גבוה יותר של מפקד־מדריך.

עם בחירת מוסדותיו הפנימיים של הגרעין יוסבר ויודגש, כי אין בכוחם של מוסדות אלה להתערב ולקבוע באף ענין הנוגע לסמכות הפיקודית הצבאית. כל חייל, גם כשהוא חבר גרעין, נושא באחריות אישית ישירה של כל חובותיו כחייל, מבלי כל אפשרות לחלקה, או להחלישה במשהו על ידי השתיכותו לקולקטיב. מזכירות הגרעין רשאית ליצג לפני הפיקוד הצבאי את הגרעין אך ורק כשהדבר נוגע לשאלות חברתיות פנימיות או התישבותיות. היא רשאית, לדוגמה, לבקש מהפיקוד להרחיק מהמחלקה חייל אשר עזב או הוצא מהגרעין, אולם המפקד יעשה זאת במידה שהתנאים יאפשרו זאת, ועד אז ישאר החייל במחלקתו. המזכירות רשאית להציע את המועמדים לקורסים לא־צבאיים הנערכים על ידי הנח"ל (למדרשה החקלאית) והמפקד בלי ספק יאשר אותם, באשר מוּתר לגרעין לקבוע בשיחה פנימית שלו אם פלוני יהיה ירקן ואלמוני פלח או להיפך.

נחלאי מהיאחזות

בקורס למכונאים חקלאיים

בידיעת המפקד ותוך תיאום אתו ביחס למועד ולנושא רשאית מזכירות הגרעין להזמין לשיחה את בא־כוח הזרם ההתישבותי או התנועה החינוכית שאתם קשור הגרעין.

תוך תיאום עם המפקד יכול הגרעין לשתף בפעולותיו החברתיות־תרבותיות חברים השייכים לו ושנפסלו מטעמי בריאות לשירות בצ.ה.ל. בתנאי שחברים אלה אינם גרים במחנה הנח"ל וכל מחסורם על המשק.

הגרעינים להתישבות בטחונית    🔗

כל מאמצי ההכשרה והחינוך המושקעים בגרעין מכוּוָנים בסופו של דבר למטרה אחת – הבאתו להתישבות קבע באחת משתי הצורות: עצמאות, כלומר הקמת ישוב חדש מן היסוד, או השלמה, כלומר מיזוג עם משק קיים הזקוק לתגבורת. הבירורים האלה מתחילים בכל גרעין 4–3 חדשים לפני גמר שנת השירות הראשונה, ואם כי חבר גרעין העובר להתישבות נמצא גם בשנה השניה בתנאי שירות, כפי שיוסבר להלן, יש לזכור כי ההכרעה של הגרעין וכל פרט בתוכו – אינה לשם פתרון בעית השירות של שנה שניה, כי לאדם “המחפש” פתרון לבעיה זו בלבד קיים השירות של שנה שניה בצבא הסדיר. ההכרעה היא, איפוא, על בחירת דרך חיים וצורת חיים קבועה מעבר לשנות השירות הצבאי. על כן מוכרחה להיות, בקביעת מקום ההתישבות, התחשבות מכסימלית בשאיפותיו של הגרעין לעצמאות או

השלמה, בהתאמתו החברתית וברצונו החפשי להתמזגות עם גוף שני וכו'.

אבל אין לשכוח, באותה שעה, כי חברי הגרעין הנם חיילים ורק התישבות־ספר החיונית לבטחון המדינה ראויה להיחשב כשירות שוה־ערך לשירות ביחידות סדירות של צ.ה.ל.

מה הוא, איפוא, קנה המידה ומה היא השיטה לפיה בקבעים הגרעינים להתישבות־ספר? –

ההנחה הראשונה היא כי חייל נח“ל העובר, בגמר שנת השירות הראשונה, להתישבות ספר אינו חדל להיות חייל. פקודה מיוחדת מגדירה את מעמדו של חייל זה כנמצא בש.ל.ת. – כלומר, “בשירות ללא תשלום”. חיילים אלה מוצבים, עם העברתם למעמד ש.ל.ת. ליחידת ההגנה המרחבית המתאימה (המרחב בו נמצא המשק של הגרעין), אולם שיוכם החילי נשאר נח"ל גם בשנת השירות השניה. חיילים אלה חייבים בחודש אימונים בשנה והם מרותקים למשקם. מפקד האיזור מוסמך לאשר חופשות רגילות או מיוחדות בהתאם להוראות המתפרסמות בפקודות מטכ”ל.

אם חייל בש.ל.ת. יעזוב את המשק הוא מועבר מיד למחנה מעבר ושחרורים ומוחזר להמשך השירות הסדיר בצבא. חייל בש.ל,ת., כאדם העומד ברשות עצמו במשק מבחינה כלכלית, אינו זכאי, כמובן, לקבל משכורת, כרטיסי סיגריות, שוברי נסיעה או זכויות שק"ם, פרט לימים בהם הוא נמצא בשירות פעיל (אז זכויותיו משתווֹת לזכות כל חייל־מילואים היוצא לשירות פעיל).

לקביעת מקום התישבותו של גרעין נקבע הנוהל כדלקמן: כל גרעין, או למעשה – הזרם ההתישבותי בשם הגרעין – מגיש למשרד הבטחון את הצעותיו. במקרה והגרעין מוּצע להתישבות חדשה, יכולה רשימת המקומות הניתנים לבחירה להיות אך ורק זו שהמטכ“ל קבע לה עדיפות מבחינת צרכי הבטחון. מוסדות הסוכנות האחראיים להתישבות עושים את עבודתם בתיאום מלא עם המוסדות המתאימים של הצבא ולא רק לגבי תביעות הצבא לעלית נקוּדות ישוּב באזורים מסוימים בארץ, אלא גם לגבי המיקוּם המעשי של כל ישוב וישוב חדש, כיון שכל ישוב חקלאי בארץ חייב להיבנות בהתחשבות עם צרכי הבטחון. הזרם ההתישבותי יכול כמובן, במסגרת זאת, להעדיף מקום פלוני או אלמוני, מטעמי שכנוּת או מטעמים אחרים, ואם אין נימוקים מיוחדים העומדים בניגוד לדרישות – מבוקשו יוּתן לו, אולם ההכרעה האחרונה לגבי גרעיני נח”ל מגויסים נשארת בידי מוסדות הבטחון.

יותר “מסובך” הוא ענין ההשלמות. בשנתיים הראשונות לקיוּם המדינה עלה קצב העליות לנקוּדות חדשות לממדים גדולים. התפּתחוּתן המשקית המהירה לעוּמת נגע העזיבות הביאו רבות מהן למשבר חמוּר ביותר אשר העמיד בסימן־שאלה את עצם קיומן. משום כך חשו כל זרמי ההתישבות להצלת ההתישבות הצעירה והפנוּ את תביעותיהם למשרד הבטחון לאישור גרעיני נח"ל להשלמת משקי־ספר.

עם כל ההצדקה הקיימת למילוי תביעות אלו, אין אפשרות להסכים לכך, כי כל גרעיני הנח“ל יופנו אך ורק להשלמת ישובי ספר קיימים. אחד המניעים הראשיים להקמת הנח”ל היה הצורך להקל על בטחון האזורים השוממים של הארץ בדרך הקמת ישובי־משלט, והנח“ל חייב לפרוע חוב זה במיטב יכלתו. טענת הזרמים היתה, כי אין להקים ישובים חדשים בספר אם ישובים כרביבים, נתיב הל”ה, דנגור או צאלים יתמוטטו. תוצאת “המאבק” הזה היתה פשרה מסוימת. בשנת 1951 הופנו רובם של הגרעינים המסיימים להשלמת ישובים צעירים ורק מעטים הקימו ישובים חדשים. אולם בשנה–שנתיים הקרובות צריך לבוא איזוּן שני הצרכים.

בינתיים צריך היה לקבוע הנחות מסוימות לאישור השלמות. יש לציין, כי הבעיה אינה פשוטה והיא עוררה שאלות רבות: האם כל משק־ספר יהיה זכאי לקבל להשלמה חיילי נח“ל בשנה שניה? – האם גם משקים גדולים יהיו זכאים לקבל השלמות נח”ל רק משום שהם נמצאים בספר? –

היאחזות נחל

איך תיפתר הסתירה הנוצרת לעתים בין הצורך הבטחוני של כיווּן גרעין למשק צעיר פלוני ובין השאיפה החברתית של הגרעין לאיחוד עם משק אלמוני שאינו זקוק לתגבורת מבחינה בטחונית? – איך למנוע מגרעין הסתבכוּת בדיונים רבים על השלמת משק שאינו נמצא ברשימת הזכאים לקבל השלמות נח“ל בשנה שניה ול”חסוך" על ידי כך משבר חברתי הגובל, לעתים, בסכנת התפוררות?!

כתשובה לשאלות הללו נקבעו הנחות־יסוד אלו:

א) משק זכאי לקבל להשלמה גרעין נח"ל עם תום שנת השירות הראשונה באם הוּא נמצא ברשימת סוג א' בהגנה המרחבית ובאם מספר חבריו הקבועים הוּא למטה ממאה. מצב זה מבליט ללא ספק את העוּבדה, כי משק מסוּג זה זקוּק לתגבורת דחוּפה להבטחת עצם קיומו וכן לשם יכולת עמידה בשעת חירוּם.

ב) בראשית כל שנה מגיש כל זרם למשרד הבטחון את רשימת המשקים, אשר לפי חות דעתו ולפי ההנחות בסעיף א, הם זקוקים להשלמות. המטכ"ל ממין את הרשימה לפי סוגי ההשתיכות הבטחונית של המשקים והזרם מקבל את רשימת המשקים שאושרה לפי סדר העדיפוּת הבטחונית.

פעולה זו מאפשרת לכל זרם להציע לגרעין הצעות השלמה מתוך רשימת משקים שאושרה כבר כזכאית לקבל השלמות נח"ל.

פעולה זו אינה כופה למפרע על הגרעין איחוד עם משק מסוים אחד והיא מאפשרת בחירה והתאמה חברתית ברשימת משקים נרחבת יותר.

ג) כדי למנוע הסתבכויות יתרות נדרשים זרמי ההתישבות להגיש את הצעותיהם למשרד הבטחון 3–2 חדשים לפני תום שנת השירות של הגרעין.

אם נסתכל במפת השלמות של הנח“ל ניוכח לדעת כי רובם של המשקים קיבלו גרעינים בהתאם להנחות הנ”ל, פרט למקרים אחדים יוצאים מן הכלל.

בסיכום יצוין, כי עד סוף 1951 הוקמו על ידי הנח“ל 15 משקים חדשים (3 היאחזויות כלולות בהם) ועוד 39 משקים צעירים קיבלו גרעינים להשלמה. מאלה האחרונים רבים למעשה שוקמו מחדש על ידי הנח''ל מאחר שלא נשארו בהם אלא חברים מעטים בלבד. הדבר האופיני לנקודות הישוב החדשות של הנח”ל היא העליה בכל מקום על המטר האחרון של גבול המדינה. היוגב ונחלאים א' – מול עזה, שלעפים – מול לטרון, ניצני עוז – מול תול כרם, ניר אליהו – משלט “רוכב” על קלקיליה, דביר – בואכה הרי חברון, נחלאים ב' – על הגבוּל הסוּרי וגולת הכותרת: יטבתה (נחלאים ג') – בואכה אילת – אלה וישובים אחרים הם מהדורה מחודשת ומחוזקת של ישובי הנח“ל “הותיקים”: צאלים וראש הנקרה, האון ותל קציר. הם משמשים נס לנח”ל, לדרכו החלוצית והצבאית, ומקור עידוד וגאוה למדינה הצעירה וצבאה.

 

ט“ו. נסיון היאחזויות הנח”ל    🔗

בנקודה זו, שלא כבכל הנקוּדות הקודמות, אין אנו עומדים בפני סיכום כלשהו. כאן הכל חדש עדיין, ובלתי מגובש; קיים כאן רעיון שזה עתה התחיל לקרום עור, בשר וגידים, אך אין לדעת בודאוּת מה הלבוש הממשי, בו ימצא את התגלמותו הסופית; כאן אנו עומדים בפני יצירה מקורית, חדשה של הנח“ל כשלב הגיוני והכרחי בדרך התפתחותו, מבלי בטחון גמוּר שהיא תכה שורש, תתפתח ותיאחז בלבות אלפי החיילים, העולים החדשים, אלה שהגיעו לנח”ל מבלי שזכו להתחנך על ברכי תנועות הנוער החלוציות. דבר אחד ברור ללא פקפוק: רעיון ההיאחזויות של חיילים בודדים, כדרך להרבות ישובי־ספר, מוכרח היה “להיולד” בנח“ל. זוהי מסקנה טבעית הנובעת מחוק שירות הבטחון ומעצם מהוּתו ודרכו של הנח”ל.

בכל זאת מה נתן את הדחיפה להתחיל בנסיון זה בחדשי יולי־אבגוסט 1951?

גרמוּ לכך שלוש סיבות עיקריות:

א) המחסור במספר מספיק של גרעינים חלוציים לצורך התישבות בטחונית חדשה. אשר ישנו והמתחנך בתנועות החלוציות צריך לקיים גם את רשת ישובי הספר שנוספו בשלוש השנים הראשונות לקיום המדינה וגם את אלה שלא הגיעו לביסוסם עד קום המדינה. רק אחר “מאבק” לא קל בין מוסדות הבטחון וזרמי ההתישבות הופרשו גרעינים גם להתישבות חדשה.

ב) רבוי מקומות־התורפה בגבולותיה הארוּכים של המדינה התובעים במפגיע עלית נקודות ישוב חדשות.

ג) ההכרה הברורה המפעמת בנח“ל, כי בשום פנים ואופן אין לותר על שיתופם של חחיילים הבודדים במפעלי ההתישבות של הנח”ל.

על הסיבה הראשונה והשניה דובּר בפרקים הקודמים, ואין להתעכב עליהן כאן. מן הראוי ליחד את הדיבור על הסיבה השלישית, כי היא מהוה בתוך הנח“ל את המנוף העיקרי להרמת המשא הכבד הנקרא חוות ההיאחזות של הנח”ל.

עם גידולו של הנח“ל גדל בו אחוז החיילים הבודדים, ביחוד עולים חדשים, לעומת אחוז החיילים המשתייכים לגרעינים ויש סיכויים כי אחוז הבודדים עוד יעלה בזמן הקרוב. כיון ששאיפתו של הנח”ל היא להקיף במסגרתו את מרבית חייבי הגיוס.

בהתאם לחוק שירות הבטחון והתקנות השונות עובר חייל נח“ל בגמר שנת השירות הראשונה או לצבא הסדיר או לש.ל.ת. בהתישבות בטחונית. אם יעביר הנח”ל להתישבות בטחונית את כל הגרעינים המתגיסים לשורותיו ימלא בזאת שליחות גדולה וחשובה למפעל ההתישבות והבטחון גם יחד; אם יעביר הנח“ל את כל החיילים הבודדים בגמר שנת שירותם הראשונה ליחידות הצבא הסדיר, הוא מבצע בזאת על הצד הטוב ביותר את המשימה הצבאית שהוטלה על יחד עם תפקידו החינוכי בקליטת העליה בצבא – אולם, אם הנח”ל יעשה את שני הדברים גם יחד ולא יעשה מאמץ עליון להפנות חלק מהחיילים הבודדים להתישבות בטחונית כתוצאה ישירה מעבודתו החינוכית אז לא תהיה מלאכת הנח"ל שלמה ויעודו לא יתמלא עד תום.

לא מעטים הספקנים הפוגשים במנוד ראש ובלגלוג את הבא לדבר על האפשרויות הגנוזות גם בעליה זו של יוצאי מרוקו ותורכיה, פרס ובבל, תימן ומצרים ויכלתם להעפלה חלוצית, לגלויי התנדבות, לחיים של יצירה וכבוד. נדמה, כי אותו יום בו עטרו במרכאות את המלה ציונות היה יום גורלי למדינה הצעירה ולעם כולו. לאט־לאט, ביודעים ובלא יודעים, התחלנוּ בעצמנוּ ללעוג למושג הזה ולתוכן הכלול בו, ובלעג זה אנו הולכים ומדביקים גם את העולה החדש. זוהי אחת הטרגדיות של הדור אשר נשא על שכמו את י

כי מה פירוש הדבר להתיאש מבחינת כושרם החלוצי ממאות אלפים יהודים העולים בכל שנה ארצה, ובתוכם רבבות ילדים ונוער? – פירוש הדבר, כי היצירה החלוצית נסתיימה עם דגניה, נהלל, רביבים ונגבה; פירוּש הדבר, כי המוני העולים לא יצליחו להסתגל לארץ, לתנאיה, לא יתקרבו אל מעינות היצירה, לא יוציאו לחם מן הארץ, לא יתישבו בנגב ובערבה, לא ישבוּ על גבוּלות המדינה, לא יחזקוּ את בטחונה; פירוש הדבר למעשה – הפסקת העליה ביום מן הימים.

נכון, כי במציאות הנתונה כיום לפנינו לא מספיקה ההוכחה ההגיונית בצדקתה וחיוניותה של הדרך החלוצית כדי שזאת תתגשם. ולא מספיק גם היסוד והצורך האוביקטיבי בהגשמתו של רעיון מסוים. אל היסוד האוביקטיבי חייב להצטרף נושא סוביקטיבי המעונין ברעיון ועושה הכל למען הגשמתו – ביחוד, כאשר בשטח זה שבו אנו דנים מרובים כל כך הקשיים ואבני הנגף.

ועלי לומר למפקדים הצעירים העושים במלאכת הקודש של חינוך מתישבים בחווֹת הנח"ל – שבּל יחשבו שאי־פעם ואי־שם היה יותר קל. רבים נוטים לפאר את העבר על מנת “לברוח” מהמציאות האפורה של היום.

אין חלקי עמם. כאחד מרבים אשר אחז במקל הנדודים של שליח ארצישראלי לתנועה החלוצית בגולה יכול אני להעיד, כי גם באותם “הימים הטובים”, לפני השמדת יהדות אירופה, בין המוני יהודים מושרשים בתרבות ובמסורת של עמם, בין נוער משכיל, אידיאליסטי וציוני – היה עלינו להשקיע עבודה חינוכית

עצומה, בכדי לחנך קומץ אנשים למעשה חלוצי בארץ. אני מעיז לומר, כי בנוער לרבבותיו שהגיע ארצה בזרם האדיר של העליה ההמונית לאחר קום המדינה, לא השקענו עדיין חלק המאה ממה שהשקענו בשליחים, במדריכים, במורים, בפעולה החינוכית בעיירות פולין, ליטא ולטביה לפני השואה.

ונתבונן עתה אל הצד הפנימי, החינוכי של בעיה זו בתוך הנח“ל. אמרנו, בין השאר, כי הנח”ל מגשים את רעיון התישבות הספר, ואנו יודעים כי הגרעינים הבאים מהתנועה החלוצית משמשים את הבסיס ואת היסוד הראשון להגשמה זו, אולם היתכן כי במסגרתנו יוחזקו אלפי חיילים בודדים, הקולטים, כל אחד לפי יכולתו, משהו מרוחו ומהוּתו של הנח“ל מבלי היותם שותפים באיזו שהיא צורה בנקודות השיא של פעולות הנח”ל בימי שלום? – האם יתכן כי בעבודתנו החינוכית נצביע רק בפני הבודדים על “ממלכת הכוהנים” שפירוּשה כניסה להיכל היצירה החלוּצית, בלי שתנתן בה דריסת רגל ל“פשוטי העם”? – האם טוב הדבר, כי החיילים הבודדים יוּרגלוּ למחשבה, כי הקמת יגב, דביר, שלעבים וניצני־עוז זה רק ענין ל“אלה מהתנועות” ורק מהם נדרש הדבר? – האם על ידי כך תוחלש הרגשת הנחיתוּת הרוֹוחת בין רבים מהחיילים העולים, יופחת מחוסר האמונה בכוחותיהם, ומהרגשת אי־השויון החריפה כלפי ותיקים מהם? – היוכל המפקד לחנך את פקודיו, החיילים הבודדים, רק לפי דוגמת ישובי נח"ל שהוקמו על ידי גרעינים, מבלי שיוסיף וידגיש, בעוז ובאמונה פנימית: כי גם הם מסוגלים להקים ישובים כאלה, וגם הם יכולים להתאחד וליצור גרעינים, וגם מהם דורשים הצבא והמדינה להכשיר את עצמם להיות חיילים־מתישבים. גם הם יקבלו בדרך זאת את כל העזרה והסיוע מהמוסדות המישבים, ולכל אחד ואחד מהם יש בדרך זאת עתיד אישי, בנין חיים של עצמו ושל משפחתו כפי שראה במשקים בהם קיבל את הכשרתו החקלאית.

ובכדי שלא תהיה זאת רק אמירה סתם של המפקד – אך ורק הטפה מילולית, יש צורך ליצור את העוּבדות החיות, פעם, פעמים ושלוש, ועל יסודן לחנך, ולהמשיך ולחנך. בצד יגב שהוקם על ידי גרעין קמה ההיאחזות, נחלאים א', של חיילים בודדים, ואת ההיאחזוּת הזאת יש להפוך למנוף חינוכי, לזקוף בעזרתה את קומתו האנושית של החייל הבודד, לנטוע בו הרגשת שויון, לעורר בו גאוה על מפעל עצמי, שלו, ושלו בלבד. בשלב הראשון של הקמת המפעלים החדשים הללו בנח"ל לא חשובה הכמות. אין זאת השאיפה ואין זאת האפשרות הריאלית להביא את כל החיילים הבודדים להתישבות ספר. ואת הצלחתו או אי־הצלחתו של המפעל אי אפשר לקבוע אם בשנה או בשנתיים הראשונות יתחלפו החיילים בהיאחזויות בגמר שנות שירותם הצבאי. העיקר היה לפרוץ את החומה הגבוהה החוצה בין הבודדים לבין ענין ההתישבות, ולהתחיל בסלילת הדרך החדשה.

עברה חצי שנה מאז הוחל בנסיון זה. בתקופה קצרה זו הוקמו על־ידי הנח“ל שלוש היאחזויות: נחלאים א' – כפר עזה, נחלאים ב' – גונן (גוריבה) על הגבול הסורי ונחלאים ג' – יטבתה (עין רדיאן). בשלשתם נמצאים גם חיילים־בודדים בשנת השירות השניה, הם עובדים ומקימים משק מן היסוד וממלאים תפקידי בטחון ממדרגה ראשונה. כאמוּר לעיל – אין כונת הדברים לסכם באיזו שהיא צורה את תקופת הנסיון הקצרה, אבל חשוּב לדעת את היסודות הכלכליים, המשקיים, החינוכיים ‏והבטחוניים של היאחזויות הנח”ל לשם הסקת מסקנות לדרך פעולתו העתידה.

לכל היאחזות שלושה שותפים: הסוכנות, הצבא, והחייל הבודד. ההסכם החתום בין הסוכנות ומשרד הבטחון בדבר הקמת היאחזויות קובע את בעלותה של הסוכנות ואחריותה הישירה הכלכלית והאדמיניסטרטיבית למשק בתוקף העוּבדה הפשוטה, כי להאָחזות עולים לא אנשי גרעין, אלא חיילים בודדים. לשם ניהוּל המשק, הכספים, פיתוח, בנין, הדרכה בענפים וכל שאר התפקידים האזרחיים מחזיקה הסוכנות בכל היאחזות צות אזרחי קטן (5–4 אנשים).

הסוכנות הסכימה להקמת נקודות היאחזות בגלל כמה סיבות:

א) הצורך בהרחבת הפיתוח החקלאי והגדלת ייצור המזון בכל דרך אפשרית,

ב) הצבא התחייב לא לעזוב נקודות אלו עד שלא ימצאו גופים, בין שיבואו מבחוץ ובין כאלה שיתהווּ מבפנים, שישארו בהן בקביעות ויקבלו את המשקים על אחריוּתם הישירה, כנהוג בכל ישוּב אחר.

גם לצבא היו נימוקים כבדי משקל בעת שנתן את הסכמתו לשלב חדש זה בהתפתחות הנח“ל. ראשית, ההיאחזויות נקבעות אך ורק במקומות שיש בהם משום הכרח בטחוני דחוף והעליה אליהם מורידה במשהו מעומס בעיות הבטחון “השוטף” בגבולות; שנית, דרך זו עלולה לקדם את קצב התישבות־הספר אשר הואט בגלל המחסור בגרעינים מגובשים; שלישית, החייל הבודד המגיע מהנח”ל אל יחידות סדירות של צ.ה.ל., בגמר שנת השירות הראשונה, מחכּה לו לעתים קרובות ישיבה במשלט זה או אחר. מנקודת ראות זאת חשוב מאד, כי צ.ה.ל. ירכוש לו נסיון של החזקת משלטים צבאיים, תוך כדי העסקת החיילים בחלק מזמנם בעבודה פרודוקטיבית, חקלאית. ראוּי כי יוּשם לב לעוּבדה כי נקודת ההיאחזות מהוה י’שוב חיילים הממשיכים גם בשנה השניה את מלוא שירותם הצבאי והנתונים תחת כל כללי המשטר והמשמעת הנהוגים ביחידה צבאית; רביעית, החזקת חייל בתנאי עבודה חסכונית יותר לאוצר, נוסף לצד החינוכי אותו הסברנו לעיל.

מה הוא מעמדו של החייל בהיאחזות? – החייל הופנה להיאחזות בגמר שנת השירות הראשונה בנח“ל והוּא חייב על פי החוק בשנת שירות נוספת. נאמר לחייל זה כי הליכתו להיאחזות לשנת השירות השניה אינה גורעת במאומה מזכויותיו כחייל. כל מה שהצבא מספק לחייליו במשכורת, לבוש, כלכלה, סעד וכל זכות אחרת ניתנים לו בהיאחזות כבכל יחידה צבאית אחרת בצ.ה.ל.; המדינה וצרכי הבטחון מחייבים גם צורה זו של שירות צבאי בדומה לשירות חייל היושב במשלט, או עובד באפסנאות, בסדנה צבאית, שומר מחסן נשק, משתתף ב”פטרול" או עושה כל שירות נדרש אחר; לא התחייבנו בשמו כלפי הסוכנות ולא אמרנו כי בבואו להיאחזות מתכוין הוּא להקים משק בשביל עצמו ולהשאר בו בקביעות גם לאחר גמר השירות הצבאי. ידענו, כי כל עוד אין חוקים אחרים במדינה, רשאי הוא בגמר שנת השירות בהיאחזות להשתחרר מהצבא וללכת לכל מקום שירצה.

אולם, דרשנו בשמו מהסוכנות דבר אחד ויחיד: אם במשך השנה, תוך כדי עבודת פיתוחם של ענפי המשק, הקמת בניני השיכון ירגיש, כי הוא מתקשר אל המקום לאחר שהשקיע בו מעמלו, יזמתו ומרצו ואם ירצה, יחד עם חברים אחרים, כולם או בחלקם. להשאר במקום זה בגמר השירות הצבאי – תמסור אזי הסוכנות את כל הרכוש וכל מה שנוצר במקום לידי קבוצת החיילים המשתחררים וזו תבחר לה באופן חפשי את צורת חייה הקבועים: מושב, קבוצה וכד'.

זאת נאמר לחייל ואנו זוכרים עדיין היטב מה קלוש היה ההד בתחילה ומה רב היה אי־אמוּנם של החיילים בשיחות ההסברה שהתנהלו לקראת ההיאחזות הראשונה. למעשה ידוּע לנו כי חלק ניכר מהחיילים הלך לנחלאים א' כחובת שירות בלבד.

עברו רק חדשים מועטים והנח"ל הצליח לעלות למקומות נוספים – ומרביתם של החיילים התנדבו לכך מרצונם החפשי. האם קרה הדבר משום החלפת המסבירים, או שינוי בתנאי ההיאחזות? לא ולא! הדבר קרה משום שהצעד השני הנו תמיד קל יותר מהראשון ומשום שחחיילים נוכחו לדעת על סמך נסיון הראשונים, כי לצורת שירות זו אין כל חסרונות בהשואה לכל שירות ביחידות אחרות ויתכן, כי ישנם גם יתרונות הסמויים מן העין מלכתחילה ועלולים להתגלות במרוצת הזמן.

שמעתם היום את סיפורה של חיילת מנחלאים ב' אשר סיפרה בדברים פשוטים על הרגשתה בימיה הראשונים של ההיאחזות. אלה היו ימים אפורים, ללא טעם וענין, ומלאים בכאב ובעלבון למראה חלק מהחיילים העושים את עבודתם כאילו כפאם שד. ושמעתם גם על הרגשתה כיום, כאשר העבודה נעשית מתוך חדוה ואחריות וכאשר המרַכּזים של הענפים וכל בעלי המקצוע במכונות החקלאיות הם החיילים בלבד. מיום העליה חלפו רק 4 חדשים והשנוי כבר רב מאד. איני משלה את עצמי לחשוב לרגע כי סיפור זה של החיילת, המלבב בפשטותו ובאמת הפנימית שבו, נותן לנו יסוד להניח, כי חיילים אלה גמרו אומר בלבם להפוך מתישבים קבועים במקום. אנו רחוקים עדיין משלב זה, אם כי אין ספק שאם נעשה את כל המוטל עלינו נגיע גם אליו. עלינו רק להזהר משני קצוות המסוכנים לנח"ל: מפסימיזם מהיר למראה כל מכשול בדרכנו, ולו יהיה זה מכשול רציני, ומאופטימיזם קל כשהצלחה ראשונה, שהיא לעתים חיצונית בלבד, מאירה לנו פנים. הקצה הראשון מרפה את הידים ומביא לידי ויתור שבלב על השגת המטרה והקצה השני יוצר אשליה של נצחון, מחליש את המאמץ והדריכות הנדרשים בקביעות ומחזירך אל הקצה הראשון למראה כל מכשול חדש שמופיע באופק.

עלינו לחזור ולומר לעצמנו כי המלאכה אשר הוטלה עלינו לעשותה קשה מאד והיא תמשיך ותהיה קשה עוד הרבה שנים, כל זמן שיהודים יעלו למדינת ישראל וכל עוד יעמדו בשממונם מאות־אלפים ומיליונים דונמים מאדמת המולדת. המפקדים יזכרו בודאי את הכנס הראשון שהיה מוקדש בעיקרו לבעית מעברם של חחיילים מבסיס האימונים לעבודה במשק. אז אמרנו: הדגש העיקרי בשלב הקרוב הוא הכניסה וההסתגלות לעבודה. חרדנו, ובצדק, לנסיון הראשון של העברת חיילים בודדים לעבודה לפי חוק שירות הבטחון וידענו, כי ענין ההליכה להתישבות בגמר השירות בנח"ל הוא שלב מאוחר יותר התלוי, בראש וראשונה, בהצלחת השלב הראשון שהוא ההסתגלות לעבודה בכלל ולחקלאות בפרט. משום כך נאמר בכינוס ההוא: שאין על המפקד ליפול ברוחו, אם כל ענין ההתישבות, הספר ושיחות ההסברה על נושאדים אלה אינו “נדבק” עדיין לחייל הבודד. המפקד יראה את ענינו המרכזי בחדשים הראשונים בביצוע שלב המעבר לעבודה ולדבר זה יש ערך לכשעצמו בין אם החייל יגיע אי־פעם להתישבות ובין אם לא יגיע. הכרה זאת שמרה עלינו מפני מסקנות פזיזות, נתנה למפקד בטחון מינימלי בעבודתו, והיא אשר הביאה לנו בסופו של דבר את סכום הנסיון החיובי בדבר שילוב העבודה בשירות צבאי כדרך לכל נער ישראלי ולכל עולה חדש.

ועלינו לנהוג כך גם כיום בגישתנו לבעיות ההיאחזות. בעצם הצירוף של עבודה חקלאית יוצרת להתישבות בטחונית, בעצם האפשרות הניתנת לחייל לעבוד תוך־כדי מילוי שירותו, במקום ישיבת בטלה באותו משלט – עלינו לראות ערך בפני עצמו בין שחיילים אלה, רובם או קצתם, יתקשרו קבע למקומות אלה ובין לאו. ואין לדאוג גם לחשבון הכלכלי. מצוַת ייצור המזון גדולה כיום במידה כזאת שכל דרך לקיימה כשרה היא ביחוד, כשההכנסות הראשונות

עליה על הקרקע בדביר

שהחלו לזרום מההיאחזויות ושתגברנה עם איסוף הפרי מגני הירק וקציר הפלחה מרוב השטחים יוכיחו, כי עַם ישראל לא יפסיד מדרך זאת של שירות צבאי.

עלינו לזכור גם, כי היצירה החדשה הזאת של הנח“ל הביאה ל”מהפכה" קטנה בשטח אחר: אם חייל נח“ל “רגיל” נמצא במסגרת הנח”ל בתנאי עבודה חקלאית רק תשעה חדשים, הרי חייל נח“ל בהיאחזות נמצא בשרות הנח”ל שנה ותשעה חדשים. דבר זה מחייב. דבר זה מאפשר להעמיק את ניר החינוך ולהגיע לתוצאות חשובות ביותר.

מה הן המסקנות לגבי דרך הפעולה בשטח חדש זה? –

ראשית,יש לשכלל יותר את עבודת המיון של החיילים והחיילות ההולכים להיאחזויות בכל מחזור חיילים המסיים את שנת השירות הראשונה. היו ליקויים בשטח זה, שהם פרי חוסר נסיון, ולעתים, חוסר הברירה, אבל ברור, כי המומנט החברתי בהרכב פלוגת ההיאחזות – קובע הרבה מאד באפשרות הצלחתה, ביחוד אם נקח בחשבון את השאיפה להתהווּת גרעין קבע בכל היאחזות. המיוּן הטוב צריך לקצור פרי עבודה חינוכית וחברתית קודמת בגדודים. הקשרים החברתיים הנוצרים במחלקה ובפלוגה בין החיילים חשובים לאין ערוך למיוּן פלוגת היאחזות. אחד האמצעים הבדוקים לטיפוח הקשרים הללו הם כינוסים ומסעות פלוגתיים וגדודיים ‏ לעתים מזומנות, שבהם מתרבה הכּרוּת הדדית, מתרקם הוי מסוים ומתחשלת “רוח היחידה”.

שנית, יש להעלות בפיקוד הנח“ל את מפעל ההיאחזויות לשלב גבוה יותר בפעולת החינוך וההסברה. בעובדה שכנס זה נפתח בביקור קולקטיבי של המפקדים בנחלאים א' יש לראות יותר מסמל. אולם לא פחות חשוב הוא ביקור מחלקות החיילים הבודדים בתקופת תשעת חדשי ההכשרה החקלאית. הייתי אומר, כי כל מחלקת בודדים צריכה לבקר לפחות פעם אחת באחת ההיאחזויות וביקור מעין זה צריך שיוּכן קודם לכן על מנת להפיק ממנו את מלוא התועלת החינוכית. אין כל ספק, כי מה שקרה לפני היאחזות ג' בסביבות אילת וקורס הדייגים, כשהחיילים ביקשו למלא את שאלוניהם, יהפך לדרך הרגילה גם במקומות אחרים וכך תהיה ההתנדבות להבא היסוד העיקרי בהרכבת פלוגות היאחזות. הבעיה בעיקרה היא גם חינוכית וגם בעית האוירה שתיוָצר סביב המפעל. בימי העליה השניה היה קומץ הפועלים העבריים מרוכז במושבות יהודה שהתקיימו על הפרדסנות. הקול “הגלילה” שעבר אז במחנה הפועלים מצא הד בלבות הפועלים. במחנות הנח”ל כיום, בין אלפי חיילים, נוער ישראלי ועולים חדשים, הסיסמה נגב, ערבה, חבל־סדום וים־המלח, אילת וים־סוּף צריכה להיות נישאת בפי כל, נלמדת בשיעורי עברית, מוחשת במסע וסיור, מושרת בזמר וחרוז ומבוצעת בידי אנשים חיים בהיאחזויות.

ואם ישאלו כיצד אפשר להשתוות כיום אל ימי העליה השניה, ובכן, גם אז לא שעה רוב הפועלים לסיסמת “הגלילה” וגם אז רבו העזיבות בין ההולכים, אך החלק הער יותר, העקשני והמאמין נשאר והקים יצירות למופת. אני מאמין, כי מרחבי הנגב, האוצרות השפונים באדמתם, החיפוּשים אחר מקורות מים, ההיאבקות עם שממת עולם והנסיונות לבריאה מחדש של אדמה מצמיחה זרע, חופי ים־סוּף, דיג, נתיבות ים ואויר, חרושת, ים המלח – כל אלה מסוגלים להלהיב דמיונו של נוער, למשוך ולקסום לו בתנאי, כי נכין לו את הסדן ליצירה. יש יסוד להניח, עקב סיבות שלא אוּכל לפרטן כעת, כי ההתישבות בחלק זה של ארצנו המיוחד במינו בבעיותיו האקלימיות, הטופוגרפיות, החקלאיות והבטחוניות לא תתנהל בכל כדוגמת ההתישבות בעמק יזרעאל ועמק הירדן – והמדינה, וביחוד הצבא, תצטרך יותר ויותר להשתתף בפיתוּח חבל ארץ זה. והנח"ל הנו הזרוע המרכזית של צ.ה.ל. להשגת מטרה זו (בצורה אחרת ובתנאים אחרים גם הגדנ"ע).

עלית הנח“ל ליטבתה וקורס חיילים דייגים באילת הנם התחלה צנועה בלבד. מחר ידרש מן הנח”ל ללכת לעין גדי, להקים מצפות לנסיונות חקלאיים במקומות מבודדים ומרוחקים ביותר, לסייע בפיתוח המחצבים וכו'. שנים תחלופנה עד שבמקומות מסוימים בערבה יקומו ישובים פחות או יותר “נורמליים”, ובינתיים יפלו בחלקו של הנח"ל הכשרת התנאים, החיפושים והנסיונות, והוא ימלא בזאת שליחות חלוצית ובטחונית ממדרגה ראשונה. בדרך זו יהיו ודאי שני סוגי היאחזויות, אלה המסוגלות, מפאת תנאיהן המשקיים והחקלאיים, להפוך תוך שנה–שנתיים לישובי קבע, ואלה אשר עיקר תפקידן בשנים הראשונות יהיה רכישת הנסיון ולימוד תנאי הערבה עד שתוכשרנה להפוך משקים נושאי עצמם.

כל אלה מהוים את השדה הנרחב של הפעולה החינוכית כשבמרכזה וכמנוף לה משמשת היצירה העצמית של הנח"ל – ההיאחזות.

שלישית – לאור המטרה הסופית של הפיכת חיילי ההיאחזות, ואף אם בחלקם, למתישבים קבועים הכרח הוא, כי הסוכנות תאפשר מבחינה תקציבית התפתחות מזורזת (בניני שיכון, פיתוח הענפים) באותן ההיאחזויות שישנן לכך אפשרויות אוביקטיביות. החייל נמצא בהיאחזות כחייל שנה אחת בלבד ואנו יודעים כי במידה רבה, רצונו או אי־רצונו להשאר במקום יהיה תלוי בעוּבדת ההתפתחות המהירה של המשק, ההתקשרות ליצירה פורחת ומשגשגת והראיה הברורה של פתרון אישי של בית, לו ולמשפחתו.

רביעית, בהתאם למטרה הסופית, יש לבנות את ההיאחזויות, עם כל ההגבלות הנובעות מעובדת היותן בסיסים צבאיים, על יסוד הפעלה מכסימלית של החיילים בשטח ניהוּל העבודה וקביעת סדריה, פיתוח ענפים, קביעת נציגי החיילים ושיתוּפם בהנהלה האדמיניסטרטיבית בכל שטח החיים, הן החברתיים הן התרבותיים, באחת – הפעלה שתכליתה הגברת רגש האחריות, חינוך להנהלה עצמית, יצירת התחלות של הרגשת בית ושמץ של גאוה על “המשק שלנו”.

חמישית (בהתאם למטרה הסופית), לשם קביעת משטר בהיאהזות המתאים והולם את אותה המטרה, יש צורך להקפיד בבחירת המפקדים ואנשי הצות האזרחי הנקבעים להיאחזות. אם נזכרה כאן ההתפתחות המהירה והחיובית שהיתה בהיאחזויות וראשית־כל בשטח היחס לעבודה, הרי הושג הדבר לא בכוח הפקודה (בשטח העבודה יכול חייל להיות בסדר, כביכול, מבחינת הפקודה החיצונית ולא בסדר כלפי היחס לעבודה, תוצרת וכו'), אלא במידה רבה הודות לדוגמה האישית של המפקדים ואנשי הצות האזרחי. אלה לימדו את החיילים לעבוד על ידי עבודתם הם, תבעו יחס מסוים לעבודה על ידי יחסם הם, עוררו ענין אצל החיילים לענפי המשק על ידי כך שהם עצמם חקלאים, מכירים את ענפי המשק ויודעים להעניק לחיילים מידיעותיהם ונסיונם. הדוגמה האישית היא גם מחנכת בכל שאר השטחים החברתים והצבוּריים.

ששית, לאור המטרה הסופית של ההיאחזות, יש צורך ליצור תנאים לקיום משפחות חחיילים במקום ולהסכים לכך, כי נשי החיילים תוכלנה לחיות בחיאחזויות כאזרחיות. הסוכנות צריכה לקבוע את הצד הכלכלי של הבעיה הזו והנח"ל יקבע את כללי הנוהג מבחינת השיכון, חובת העבודה של האשה וכו'. לא כאן המקום לדון בפרטים, אך קיים הבטחון הגמוּר שכל הגורמים הנוגעים בדבר מסוגלים לפתור בעיה חשובה זו ועל ידי כך להניח יסוד איתן יותר להתקשרות החיילים למקום.

שביעית, עם הסתעפות פעולות ההיאחזויות והגדלת מספרן מתעורר גם הצורך לכונן מדורים מיוחדים במפקדת פיקוד הנח“ל ואגף הנח”ל של משרד הבטחון אשר תפקידם המיוחד יהיה לטפל באופן שיטתי בכל הבעיות הארגוניות, המשקיות והחברתיות של מפעלי ההיאחזות.

אלה הן מקצת מן המסקנות הנוגעות לקוי הפעולה בשטח זה לעתיד. למרות כמה וכמה תופעות מעודדות ביותר אין למהר ולהסיק מזה מסקנות לגבי העבר. אין להיחפז במסקנות לא רק משום שחדשי הנסיון הם מועטים מאד, אלא מתוך ידיעה ברורה, כי לפנינו נסיון חדש בהתישבות התובע בראש וראשונה אמונה בו, מסירות רבה, אורך רוח מבלי שיבוּקשוּ חשבונות רבים בתקופה הראשונה. ככל מפעל חדש בארץ גם הוא זקוק ל“משוגעים לדבר”, לקנאים שלו, ל“זכות” להכשל לפרקים ואם גם “שבע יפול” – יקום, אם רק אנשי הנח“ל המכונסים כאן ירצו בכך. דבר אחד הוא למעלה מכל ספק: התישבות חיילים היתה ונשארה חלק מן המפעל ההתישבותי בארץ; במפעל זה, אסור כי יעדר מקומו של החייל הבודד והנח”ל צריך לסול לו את הדרך לכך.

 

ט“ז. המפקד בנח”ל    🔗

בפתח הדברים יאמר: אין כאן כונה להעלות את בעית דמוּתו ותפקידיו של המפקד בצבא לכל היקפה. זהו נושא נרחב ועמוק ואין למצותו אגב דיון בנושא כללי אחר. כאן ברצוני רק להרהר בקול רם בבעית המפקד־המחנך, כפי שחשתי אותה בנח"ל בימי שלום יחסי.

אין ספק, כי כל מה שנסינו להבהיר לעיל: הגורמים שהביאו לחוק שירוּת הבטחון, המגמות שנקבעו לחיל הנח“ל, הגשמת עקרון ההכשרה התקלאית בשירות הצבאי, תפקידי הנח”ל בקליטת העליה, הגרעינים בנח“ל, תפקידינו בהתישבות הבטחונית ולבסוף נסיון ההאחזוּיות – הגשמת כל התפקידים והעקרונות האלה תלוּיה בסופו של דבר בכושרו האישי של המפקד. על כן אבן־היסוד בכל בנינו של הנח”ל צריכה להיות טיפוח מתמיד של הסגל הפיקודי.

כדאי להדגיש את העוּבדה המענינת שלמרות ההתפתחות המסחררת שחלה בעולם, בתקופה האחרונה, בייצור כלי משחית חדשים ואדירים אין הצבאות המפותחים סומכים רק על כלים אלה ואף לא על משמעת “עיוורת” בלבד. הם דואגים מאד גם לכך שרוּחו והכרתו של החייל יתאימו למגמות המדיניות או החברתיות של אותם הצבאות.

אצלנוּ במיוּחד בולט צורך זה שבעתים. הדבר הפך כמעט לשיגרה למנות את יתרוננוּ המוּסרי, הרוּחני והתרבותי על פני החיילים הערבים, כאחד הגורמים שהביאו לנצחוננו על שבעת צבאות ערב. אנו חייבים לחרוד כיום: האם גם בעתיד יעמוד לנוּ יתרון זה? – האם העליה ההמונית, על אופיה ורמתה התרבותית, אינה עלולה למחוק הישג זה של צבאנו, אם לא נתעורר בעוד מועד לשמור עליו מכל משמר? – שוּב, התשוּבה לשאלה זו נתונה בידי המפקד. ידוּע, כי קיימת דיספּרופּורציה גדולה בין עומס התפקידים הרובצים על שכם המפקד בנח“ל לבין יכולתו האוביקטיבית המוגבלת הנובעת מגילו הצעיר ומנסיונו המועט. ידוע גם, כי תנאים מיוּחדים כופים על מפקדת הנח”ל (ואותה תופעה קיימת ללא ספק ביחידות אחרות) “להקפיץ” מפקדים צעירים ממ“כ למ”מ ומקוּרס קצינים למ"פ מבלי שתינתן למפקד האפשרוּת לשהות בכל תפקיד תקופת זמן מינימלית ההכרחית לשם התבגרוּת ורכישת הנסיון הדרוש. אף על פי כן, אין להירתע משוּם כך מהמגמה לראות את תפקידו של המפקד במילואו, ביחוּד של המפקד הבא במגע ישיר, יום־יומי ובלתי אמצעי, עם פקודיו.

דבר חשוּב אחר שנלמד מהנסיון הוא, כי אין מלאכת החינוּך של החייל ניתנת להפרדה מכל שאר תפקידיו הצבאיים של המפקד. קצין חינוּך פּיקוּדי הוא חשוּב והכרחי,

חייב גם להיות קצין חינוּך גדוּדי, אך כל חשיבותם וערכם, כל הסיוּע שהם יכולים וחייבים להגיש בעבודה החינוכית הנם אפקטיביים אך ורק במידה שהרשוּת המבצעת את הפּעוּלה החינוכית הנו המפקד עצמו. המפקד, בין שירצה בכך וּבין שלא ירצה, מחנך את חייליו, מחנך לטוב, או לרע, לחיוּב או לשלילה. החייל לומד ממפקדו, ומושפע ממנו בכל הליכות חייו ולא רק בשטח הצבאי. עצם טבעה של המסגרת הצבאית, הגבלת החופש ההכרחית וצמצום המגע עם “העולם” האזרחי, והמצאוּתו התמידית של החייל תחת פּיקוּדו הישיר של המפקד, תלוּתו בו בכל דבר כקטן כגדול, משרוך נעל ועד הדבר העליון שיש בידי החייל לתת – חירוּף נפשו בקרב – דברים אלה ואחרים קובעים ביודעים ובלא יודעים את מקומו המכריע של המפקד בחינוּך החייל. גם ההנחה שאפשר, כביכול, לחנך “חייל גרידה” מבלי “לערבב” בחינוך זה אלמנטים אחרים הנוגעים לחינוּך החייל כאדם וכאזרח במדינה שדאגותיה ויעודה נוגעים ללבו של החייל – אין לה על מה שתסמוך במציאות חיינו.

אם מעמדו האוביקטיבי של המפקד קובע במילא גם את תפקידו החינוכי “העיוור”, חשוּב הדבר פי כמה, כי מפקד בצבאנוּ ירכוש לו הכרה זו גם מבחינה סוּביקטיבית על מנת לדעת באיזה כיווּן, תוכן וצוּרה עליו למלא את שליחוּתו החינוּכית. ככל שנמהר לעקור את האשליה הרוֹוַחת בחלק מן המפקדים הצעירים, כי יכולים הם להיות מפקדים במובן הצבאי המצוּמצם של מושג זה – באותה מידה נקרב אותם לעמידה מוצקה יותר על קרקע המציאוּת שלנו. הדברים נאמרים כאן, משוּם אותה הסלידה המורגשת אצל כמה מפקדים (לעתים קרובות דוקא אצל בני המשקים) בפני הצורך של ניהול שיחת הסברה לחיילים, או ביצוּעה של תכנית פּעוּלה מסוימת של אגף החינוּך בכלל, מפני החשש להקרא “תרבותניק”. עליהם לדעת, כי אין ברירה אחרת! אם אחת ממטרותיו הראשיות של הנח"ל היא חינוּך חייל מתישב, מוּבן הדבר, כי המפקד צריך לדעת את התנאים המיוחדים של הארץ, מצבה הגיאוגרפי והבטחוני ושלל הבעיות שקיבוּץ הגלוּיות הביא עמו; הוּא צריך להיות חדור הכרת הצורך בהתישבות־ספר על ידי אנשים מאוּמנים ועליו להיות מסוגל להנחיל בדרכים שונות את ידיעותיו ואמונתו לפקודיו. נכון הדבר, כי המטרה אשר לפנינו, חינוך חייל מתישב, מכילה בתוכה, כביכול, סתירות וניגוּדים, ואוּלי אפילו הנה דבר והיפוּכו: מצד אחד, מסגרת צבאית בה מוכרחה לשרור משמעת חמוּרה המגבילה את הפרט בשטחי החיים היום־יומיים ומצד שני חינוך מתישבים לצוּרות חיים עצמאיות וחפשיות.

כל עיקרו של התפקיד הקשה המוטל על שכם המפקד בנח“ל מתבטא בכך ששומה עליו לגשר יום יום “סתירה” זו, עד כדי “טשטוּשה” המוחלט והתמזגות האלמנטים “המנוּגדים” למקשה אחת. המפקד צריך לגשת למלאכה זו מתוך אמונה ובטחון, כי דבר זה “אפשרי” הנוֹ וכי הוּא נעשה לאפשרי אצלנוּ במשך שנים רבות לא מתוך “קפּריזה” של מישהו להקים צבא “משוּנה”, אלא משוּם שהיה זה כורח עליון לעמנוּ ולמדינתנוּ הצעירה. המפקד החדש ילמד מנסיון הנח”ל ויוָכח לדעת כי רבים מחבריו הותיקים יותר במלאכה זו נאבקוּ בקשיים אלה והתגברוּ עליהם. כעדוּת לכך משמשים גרעינים אשר התחזקוּ בנח"ל כגרעינים ועם זאת חבריהם הם חיילים טובים, ממוּשמעים ואמיצים, אשר יעמדוּ בכל מבחן במיטב היכולת והמסירוּת. עדים לכך מאות החיילים הבודדים בהאחזוּיות, וגלוּיי ההתנדבוּת המרוּבים שהנם פרי ההשפּעה והחינוּך של מפקדיהם.

ברוּר כי הישגים אלה אינם עוברים “בירוּשה” לכל מפקד וגם אם ערכה של המסורת גדול. הכרחי הדבר כי לכל אחד תהיינה כמה וכמה סגולות “טבעיות”, אך, הן “נרכשות” גם על ידי לימוּד, אימוּן והשתלמוּת. בראש וראשונה קובע היחס הרציני אל התפקיד הפיקודי כאל מלאכת קודש מתוך ידיעה ברוּרה, כי בשוּם ארגוּן אזרחי לא מסורים לאדם כוח שליטה ואחריוּת כוללת לחיים ולמות, לגורלו של אדם שני, כשם שהם נמסרים למפקד בצבא לגבי פּקוּדיו. בדברי הימים של מלחמות בעולם קיימות דוגמאות רבות של אָבדן חיי חיילים שלא מתוך מהלכם ההכרחי של הקרבות, אלא בגלל משגות כבדים של מפקדים, פרי חוסר ידיעה, חוסר שיקול דעת, או נטיה להרפתקנות ולעתים, פרי חוסר יזמה ואומץ־רוח הנדרשים במצבים מסוימים.

נראה, איפוא, כי התנאי הראשון הדרוּש להכשרת מפקד, הוּא לטעת בו את הרגשת הרצינוּת והאחריוּת הגדולה שתפקידו נושא עמו.

היחס הנפשי הנדרש מהמפקד אל החייל העולה הוא הדבר השני הנובע מן המציאוּת המיוּחדת שלנו. יש לזכור תמיד, כי במקרים רבים, מסגרת הצבא הנה התחנה הראשונה של העולה החדש בארץ; כאן היא הפגישה הראשונה שלו עם המציאוּת החדשה, כאן יקבל את חינוכו הראשון כאזרח מדינת ישראל, כאן ילמד להבחין בין טוב ורע, בין מושגי צדק ועוול, כאן יפגוש בישראלים, אשר ישמשו לו דוגמא (טובה או רעה), כאן תיקבע התנהגוּתו, יעוּצב הלך־רוּחו במידה רבה בהשפעת מפקדו. המפקד יזכור, כי הדבר העיקרי שכל עולה חדש נכסף לו הוּא גלויי אחוה, מקצת מן המטבע היקרה, הנשחקת לצערנוּ בארץ, והנקראת: אהבת ישראל, טעוּת היא לחשוב, כי אין מקום לכגון אלה במסגרת צבאית. דוקא משום שכה רבות הן השעות ורבים המצבים בהם חייב המפקד להיות התובע והמחמיר – יעריך החייל כל רגע, בו יסביר לו המפקד פנים בשיחה אישית קלה, יישר הדורים, יוריד מועקה מן הלב, יפזר את ספקותיו וידריך אותו בעצה נאמנה. בשיחה האישית ניתן לחייל, במידת מה, פיצוּי ל“דיסטנץ” (המרחק) הקיים בין המפקד לפקוּדיו, וכאן גם מתחשל האימון של החייל במפקדו.

אין לחשוש, כי התנהגוּת כזו עם חיילים תגרע משהוּ מכבוד המפקד. הסבוּרים כך משוּעבדים למושגים מסולפים על כבוד מפקדים, אשר אינם מזדהים בשוּם פּנים עם המושגים והתפקידים האמיתיים של צבא ההגנה לישראל. כל העבודה הנהדרת והעצומה של צ.ה.ל. במעברות עולים מתנהלת רק על יסוד הכרת התפקיד החינוּכי הגדול שיש בידי צבאנוּ למלא ואני מעיז לומר, כי כשם שחשובה ויקרה מאד לעולים עבודת הצבא במעברות, כן יש ערך חינוכי עצום בעבודה זאת גם לחיילים ולמפקדים עצמם ולרוּח הצבא בכלל.

כל מה שנאמר בנקוּדה זו לגבי העולה החדש נכון גם לגבי הטירון שבא מהישוב הותיק ואם הובלט במיוּחד העולה החייל, הרי זה משוּם שהריחוּק הלשוני, התרבותי והחברתי מחריף את הבעיה פי כמה ומשוּם שהעולה זקוּק ביותר ליחס זה.

שנים אלה: הכרת האחריות הגדולה הכרוכה בתפקיד המפקד ומידת אהבת ישראל הנן רק חלק מן התכונות הרבות והמגוּוָנות הנדרשות ממפקד. עליתו או ירידתו של כל צבא נקבעת ע"י הרמה המקצועית, התרבותית, הרוחנית והמוסרית של מפקדיו.

ידיעות מקצועיות המקנות לו בטחון בכל פעוּלותיו, גם בהדרכה וגם בשדה הקרב; עירנוּת לבעיות האוּמה ובטחונה המאַפשרת לו לחוּש את טעם המערכה בימי קרב ואת חובותיו בימי שלום; נאמנות ללא גבול למולדת ולבנינה, דבקות בחזון העם ויחס נפשי להפרחת שממות הארץ (המאפשרות לו “להדביק” בכל אלה את פקודיו), היותו מחונן בכושר מנהיגות, העזה ויזמה, ובשמשו מופת ודוגמא אישית לפקודיו, יכולתי לרכוש את אמוּן אנשיו ואהבה אליהם. כל אלה הן מן הסגוּלות האישיות הנדרשות למפקד עברי בצבאנו בכלל ולנח"ל, בתוכו, בפרט.

כל זה לא נרכש בן־יום. את היסוד הבריא לפיקוד חייב לתת המפקד הנמוּך ביותר, חניך בית הספר למ"כים, על המשטר והרוח השוררים בו, ותשוּמת הלב הקיימת בו לפיתוח האישיוּת של המפקד, נוסף, כמובן, לאימוּן ולימוּד התורה הצבאית. צבא ההגנה לישראל, חותר בצדק לעצב לעצמו דמות אחידה, כי רק צבא מלוּכד ואחיד רשאי להיקרא בשם צבא ולמלא יעוּד כלשהו. אך הצבא שלנו כצבא גלוּי, סדיר, הנו צעיר עדיין, ואילו דפוסי מסורת, טיפוס של מפקדים, משטר ונוהג מסוימים נעצבים בתקופות זמן ממוּשכות יותר, ביחוּד, כאשר כל אלה חייבים להיות מושפעים מהמצב המיוחד בו נתוּן עמנוּ ומדינתו.

אם ניקח, לדוגמה, את בעית המשמעת הצבאית, הרי תהא הדעה אחידה, כי זהו יסוד־מוּסד של כל צבא שבלעדיו אין הצבא יכול להתקיים אפילו יום אחד. יותר מזה, דוקא בעם כעמנוּ אשר “נגמל” מחיים מדיניים עצמאיים, ומרוּבים בו גורמי אנרכיה והתפוררוּת המתגברים על ידי הקרעים השבטיים והעדתיים – מקבל ענין החינוך למשמעת של הנוער והמוני העם חשיבות כפולה ומשולשת. עם זאת יכולים להיות גוָנים שונים בדרכי הטלת המשמעת, כשם שיש ודאי הבדלים ניכרים בדרכי הטלת המשמעת ואופי היחסים בין מפקדים לפקודיהם בין הצבא האמריקאי לבין הצבא הפרוסי, או בין הצבא האנגלי לצרפתי.

אני סבור, כי הניגוּד הקיים אצלנו ואשר ניסו לטפחו בין שני מושגים: “משמעת פורמלית” מול “משמעת שבהכרה” הוּא פּרי חיטוּט ובחלקו, פּרי מציאוּת המעבר מכוח יהודי הגנתי מתנדב ומחתרתי אל צבא עברי גלוּי במדינה ריבונית. אין לך סוג משמעת בצבא שיכולה להיות “לא פורמלית” ואין משמעת המסוגלת להשיג את מטרתה העליונה – נכונוּת האדם להקריב את נפשו להגנת העם והמולדת – אם במידה זו או אחרת לא תוחדר בחייל הכרת חיוניותה וההכרח המוחלט שבה. אין שתים אלה אלא שתי פּנים של מטבע אחת.

אם הוזכרו לעיל גוָנים שונים העשויים להתהווֹת במציאוּתנו לגבי דרכי הטלת המשמעת, הכוָנה היתה לדבר אחד ויחיד: אם יחשוב המפקד שמשוּם שהגענו, לאשרנוּ, למדינה ולצבא גלוּי אין אנו תלוּיים יותר כלל ברצונו או אי־רצונו של הפרט לשרת את בטחון העם, ועל כן, יש למסור את רשוּת הדיבוּר אך ורק לפקוּדה בלבד והוּא פטוּר מלהשתמש בנשק ההסברה והשכנוּע – סימן הוּא, כי מפקד כזה אינו מבין את מהות תפקידו. טיפוח הכרתו של החייל, הבנתו הנכונה את מבנה הצבא ועקרונותיו, המשטר והנוהג הקיימים בו, טעם פעולותיו בעניינים ובשטחים החורגים מגדר “סודות צבאיים” – לא זו בלבד שהם הכרחיים בגלל האופי המיוּחד של צבאנוּ על שלל תפקידיו המגוּוָנים, אלא נדמה, כי הם חשוּבים מאד גם למלוּי הפוּנקציה הראשונה אשר לשמה קיים צבא בכלל: נצחון בשדה הקרב. אני יכול לתאר לעצמי חייל המתוּרגל כהלכה בכל כללי המשמעת הצבאית ועם זאת הוּא חייל רע, כי קיימות אלפי דרכים לעקוף “בסדר” כל פּקודה, למלא אחר האות הכתובה בה ולהתכחש למעשה לרוּחה. יוצא, איפוא, כי לשם ביצוּע הפקודה כרוחה דרושה סגולה נוספת – נאמנות, וזו נקנית באמצעים חינוּכיים, על ידי טיפוּח הכרתו של החייל. ואם גם נאמַר לעיל, כי בכל זאת, אין בצבא משמעת שאיננה פורמלית, היתה הכוָנה, כי היות והמדוּבר הוּא בצבא מוכרחה המשמעת, ומוכרחה הפקודה להיות מבוצעת בכל מחיר, גם, כאשר בעת נתינתה היא אינה מובנת לפקוּדים. בשעת מלחמה עלוּלים להיות הרבה מצבים שבהם ניתנות פּקודות בזו אחר זו מבלי שהמפקדים הנמוכים יותר ועל אחת כמה וכמה הטוראים, מבינים את מהותן. במצבים כאלה אין שהות, או שאין המפקד מוסמך להסביר ולתרץ פעולה זו או אחרת – לכן מוכרח להתקיים בצבא חוק אחד ויחיד: את הפקודה ממלאים בין שמבינים את טעמה ובין שאין מבינים. לאשרנוּ, אם נוציא מהכלל מצבים מיוחדים כאלה, וביחוּד בצבא בימי שלום, אין כמעט דבר שלא ניתן או שלא רצוּי להסבירו לחייל בשטחים הנוגעים לחייו הוא בצבא. על כן נכון יותר יהיה לומר: משמעת פורמלית? – גם זו! אך בעקבותיה צריך לבוא מאמץ כן ומתמיד של המפקד להסבירה לפקודיו ולחתור להפיכתה למשמעת שבהכרה. יתבע המפקד בכל הסמכות שניתנה לו מאת פקודיו להקדים את ה“נעשה”, אך בל ישליך לאשפתות את המחצית השניה של הפסוק, את ה“ונשמע”.

התעכבתי בפרוטרוט על נקודה זאת של המשמעת לא רק משוּם שזאת אחת מאבני הבוֹחן העיקריות לטיבו של כל חייל, אלא גם משוּם שזה הוא אחד המבחנים הרציניים ביותר לכל מפקד צעיר. כאן דרושה מזיגה נאה של תקיפות ותבוּנה, בצירוף אוזן קשבת לצרכיו והוָיתו האישית של החייל.

אם ניקח דוגמה אחרת, כגון ענין העונשין, נראה, כי גם כאן יכולות להיות גישות שונות של מפקדים שונים. הכל יסכימו כי זכותו החוּקית של המפקד להטיל עונש מסוים על מפירי משמעת, הנה אחד האמצעים להשגת המשמעת עצמה, אך אופן השימוש בו קובע בהרבה את יעילוּתו. מפקד ביחידה מסוימת יכול להרבות בהטלת עונשין ולמרות זאת תמשיך המשמעת ביחידה להיות לקוּיה. בצבאות שונים ידוּעים מקרים של בריחת חייל מהמערכה בשעת קרבות, בחשבו, כי העונש הצפוי לו על בריחה קטן, לעומת הפחד של סיכון חייו בקרב. בנח"ל היוּ לנוּ מקרים בודדים ביותר של סירוּב חייל לצאת לעבודה במשק בידעו, כי העונש הצפוי לו הוּא 21 יום מאסר. (אמנם, בעת ישיבתו במאסר ביקש, לרוב, כי יחזירוהו לעבודה במחלקתו).

המסקנה מדברים אלה היא, כי גם לעונש מוכרחה להיות מטרה חינוּכית גם כלפי הנענש וגם כלפי אנשי יחידתו. העונש חייב להיות אמצעי אחרון, ולא הראשון, בסדרת פעולותיו של המפקד להשלטת משמעת ביחידתו, אך משהטילוֹ – עליו לקיימו ללא היסוּס. הפיכת ענין העונש לאמצעי ראשון וכתגובה לכל קושי שנתקל בו המפקד בניהוּג אנשיו והשימוּש המופרז בו מקהים נשק זה וגורמים לתוצאות הפוּכות מאלו שנתכוון אליהן. העונש חייב להתבצע במסיבות ובתנאים המבליטים ללא כל פּקפּוק לעיני כל חיילי היחידה את אשמתו הברוּרה של הנענש. אם הצליח המפקד להביא לידיעת כל פּקוּדיו כל פרט ופרט הנחשב במסגרת הצבא כעבירה על חוּקיו – יתכן, כי פה ושם יגלוּ חיילים אותות סולידריוּת עם הנענש, אך בעמקי לבם יודוּ, כי העונש מגיע לו בצדק. בזאת, למעשה, הושגה מטרתו החינוּכית של העונש.

אין הדבר כך במקרה שהמפקד עצבני יתר על המידה, והוא מטיל עונשים בפזיזות וללא הבחנה, ומרוב כעס עובר בעצמו על ההוראות הקבוּעות הקיימות לגבי הטלת עונשים ו“ממציא” עונשין בלתי רגילים ובלתי חוּקיים הגובלים, לעתים, בהשפלת כבוד האדם. במקרה זה, שאמנם הנו קיצוני ונדיר ביותר, “מצליח” המפקד לקומם נגדו את כל חיילי יחידתו, מעורר בהם רגשי התמרמרוּת כלפי הצבא כוּלו (כי החייל דן את הצבא על פּי הרגשתו ביחידה שלו), מגרה בהם יצר הנקמה שתוצאותיו השתמטוּת, עקיפת חוּקים וכו'.

בסיכום נקודה זו אפשר לומר, כי אין לקיים מסגרת צבאית המונית ומשמעת הנדרשת בה תוך ויתוּר גמוּר על אמצעי העונש. אך כדי שהעונש ישיג את מטרתו החינוּכית הוּא חייב להיות חלק ממערכת פּעוּלות חינוּכיות אחרות. נשק ההסברה והשכנוּע חייב לפעול גם לפני העונש וגם אחרי שהיה הכרח להטילו, מתוך מטרה ברוּרה לבודד את מפיר המשמעת בקהל חבריו החיילים.

במסכת זו של בעיות המפקד עלינו ליחד את הדיבוּר בנקוּדה אחת המיוּחדת לנח"ל בלבד והיא: הפיקוד על מחלקה־גרעין. עלינו לראות מהוּ הנוסף והמיוחד המתבלט בפיקוד על חיילים המשתייכים לגרעין לעומת פקוד על חיילים “רגילים”.

מתוך ניתוּח בעיות הגרעינים לסוגיהם בפרקים הקודמים נוכחנוּ, כי גם בגרעינים, החדוּרים כאילו הכרה רעיונית וחלוצית לפני התגייסוּתם, חייב הנח"ל למלא תפקיד חינוּכי ממדרגה ראשונה בכל אחד משלבי התפתחוּתם. מעמסה זו רובצת על שכם המפקד, באשר הקשיים הנערמים על מחלקה־גרעין הם מכמה בחינות רבים יותר בהשוָאָה לפיקוד על מחלקת בודדים.

ההבדל היסודי הוא בכך שבמחלקת בודדים מטפל המפקד בכל חייל וחייל כפרט, בה בשעה שבמחלקה־גרעין היסוד הפורמלי של אחריוּת כל חייל עבור עצמו, התנהגוּתו ומעשיו קיים אמנם, אך למעשה קורה לא אחת שהמפקד עומד לא בפני בעית טיפול בחייל, אלא בפני קולקטיב, גוּף שלם. ובתור גוף חי ותוסס, האָמוּן על פּעילוּת ועל ערבוּת הדדית, נוטה הוא, לעתים, לשכוח את מעמד אנשיו כחיילים ולא להבחין בין דברים המוּתרים לו ושהוכרו בנח"ל, לבין דברים החורגים בהחלט מתחוּם סמכוּתו ואפשרוּת התערבוּתו.

בחיי יום־יום של המחלקה־גרעין במשק זאת היא הבחנה דקה והגרעין חייב לדעתה, אך בראש וראשונה חייב המפקד להקפּיד עליה.

נתאר לעצמנוּ להלכה כמובן, שלושה טיפּוסי מפקדים: האחד, ראוּבן, שונא “צרות” וכאב ראש מיוּתר והוּא, מה שקוראים “בחוּר טוב”. לכן, לא יריב אף פעם עם הגרעין. מוּטב להיות חברה־מן וכאחד מהחבריא. “לא נורא כל כך” אם חסרוּ במסדר חמשה־ששה חיילים, או החדרים לא נוּקוּ היום (סוף־סוף אנשים עובדים ועייפים, צריך לגלות “הבנה” חברתית), או ועדת החברה אישרה חופש לחבר שאמו בתל־אביב חלתה. לא כדאי “להתעקש” וצריך לתת את ה“פּס”. לפעמים, תחת לחץ הבקורת של המ“פּ, או המג”ד, או התעוררוּת רגש החובה מחליט ראובן לגלות “יד חזקה”, מרים את קולו, צועק ומתגעש, מחטט בכל פינה בחדרים, דורש “מאָה אחוז” נוכחים במסדר ואפילו “נאום” בנוסח של: תדעו לכם מהיום והלאה"…

בגמר המסדר מסתודדים החיילים בפינות המחנה ו“מחליטים” כי למפקד קרה כנראה איזה “פנצ’ר” והוּא פּשוּט “לא בסדר” היום והם מתנחמים מהר בתקוה שמחר יחזור הכל לתיקוּנו כי הרי ביסודו המ“מ שלהם, “בחוּר טוב” ואין כמוהו בכל הנח”ל.

השני, שמעון, שונא “בעיות” וקודם כל “נאוּמים”. בכל שיחת רעים חפשית בין מפקדים היה רגיל להעיר בתוך דבריו של מישהוּ: “עזוב את הקוּנצים, צבא זה צבא”. ותורה זו, כולה “על רגל אחת”, לקח עמו גם בהתמנותו מפקד מחלקה־גרעין במשק. מן היום הראשון לבואו למשק השליט במחלקה משמעת “ברזל” והמחנה הבריק בכל פּינותיו כאילו הרמטכל עצמו עומד לערוך בו בקורת. המסדר נערך כל יום, כאילו היה זה מסדר סיום חגיגי של קורס קצינים וסדרת האימוּנים בוּצעה על ידו “מאָה אחוּז”, כאילוּ היה מחכה בכל יום לפתיחת “הסיבוּב השני”.

משנכנס אחד החיילים למשרדו (על הדלת החיצונית היה רשוּם באותיות דפוּס נאות ובולטות: הכניסה רק בתפקיד) וסיפר לו על כוָנת חברי הגרעין לערוך אסיפה לבחירת מוסדות פּנימיים (מזכירוּת, ועדות), הודיע בו ביום לחיילים במסדר הודעה בזו הלשון: “הנכם רשאים לבחור מוסדות כאוַת נפשכם, אך דעוּ לכם, כי לא אכיר בשוּם מזכירות־גרעין ולא ארשה כי תתערב כאן בעניינים. כאן צבא ולא מועדון של תנוּעת נוער”.

כאשר הגיעה מהגדוּד הוראת הזימוּן לקוּרס הרפתנים קרא לחייל בשם יעקב ושלח אותו לקורס. אוּלם כאשר חבר מזכירוּת ביקש להסביר לו, כי הגרעין מעוּנין להכשיר דוקא את שלמה במקצוע זה קיבל תשוּבה, כי המפקד קובע את החיילים הנוסעים לקורסים. כאשר “צפו” כל בעיות העבודה במשק – הכניסה לענפים, הסדרת תורניות – עשה ימים כלילות, ישב עם המקשר לסידור־העבודה של המשק ולא היתה בעיה קטנה כגדולה שלא מצאה את פתרונה. הוא דאג אפילו ל“דברים טובים” למסיבת ליל שבת ודרש מקצין החינוּך הגדוּדי “לתת תכנית”.

לא נמשיך יותר בסיפּוּר על שמעון ועל חברי הגרעין, פּקוּדיו, אשר היו. מלאי מרירוּת כל אותה התקופה.

נפנה למפקד שלישי – לוי. בעצם היה לוי דומה בכל לשמעון (אפילו צורת הסלסוּל של השפם היתה דומה) וכל גישתו לעניני הצבא, המשמעת, משטר ונוהג היתה זהה עם זו של שמעון. לוי נבדל משמעון רק בנקוּדה אחת. הוּא הבין כי מ“צרה” זו הנקראת גרעינים, בכל אופן בנח"ל אין להפטר. על כן צריך לנהוג לפי הכלל הידוּע: “אשר לקיסר – לקיסר, ואשר לאלהים – לאלהים”. יעסוק הגרעין ויתלבט בבעיותיו “הפּנימיות” כאוָת נפשו, יריב עם המשק על עוד מקום הכשרה בטרקטורים, יערוך הרצאות, שיחות ומסיבות ככל העולה על דעתו, יתוַכּח בפעם האלף על השלמה או עצמאות – מה לו כי יבזבז את זמנו על כל הענינים “הציביליסטיים”. עליו מוטל תפקיד “צבאי” ואותו הוּא חייב למלא. וכך היה לוי ממלא בדיקנוּת את כל טפסי אכא ואגא, מעיר לחייל על לבוש מרוּשל, מצליח להביא את כוּלם “עד אחד” למסדר, מרביץ סדרת אימונים “היורדת לעצמות” ומורגשת בכל רמ"ח האיברים, ובימים רגילים עוד נשאר בידיו עודף זמן לעצמו ולצרכיו־הוּא.

כאמוּר לעיל תוארו שלושת המפקדים רק להלכה, הואיל ואין הם מציאותיים במאה אחוז. כונת הגודש בצבעים היא הבלטת המסקנה העיקרית, כי אף אחד משלושת טיפּוסים אלה אינו רצוּי ומתאים למטרות הנח"ל ולתפקיד שהוא חייב למלא בגיבוּש גרעינים התישבותיים.

אם לא יתכן בנח“ל (ולא יתכן!) כי חבר גרעין יהיה “פּחות” חייל מחברו הבודד בנח”ל או מחיילים ביחידות אחרות של צ.ה.ל, הרי השיטה של ראוּבן פסולה מיסודה. לפי התנהגוּת זו לא הוּא מפקד על המחלקה, אלא הגרעין “מפקד” עליו. “וַתרנוּת” ו“הסתגלוּת” מסוג זה אינה משיגה שוּם מטרה חיוּבית. היא תתנקם בחיילים אלה במבחן ראשון, כאשר יצטרכו לפעול יחד עם יחידות אחרות בצבא. ספק רב, אם בדרך זו רוכש לו ראוּבן כבוד לעצמו, למרות יחס החיבה החיצוני שהחיילים מגלים כלפיו. בינם לבין עצמם הם מתבטאים לא אחת: בחור טוב, אבל “בלי דם”.

גם בשיטתו של שמעון נזק רב וסכנה חמורה לאפשרוּת ביצוּעו של רעיון הנח“ל. שמעון מסיח את דעתו לגמרי מהמשימה ההתישבותית־הבטחונית שהוטלה על הנח”ל, מתעלם לחלוטין ממאויי פקוּדיו, שאיפותיהם ומהותם החברתית ורואה בהם אך ורק חיילים ותו־לא. הוּא עצמו, כחייל ממוּשמע, “מקיים” אפילו ההוראות שפורסמו בנח"ל ומרשה לפקודיו לבחור מוסדות פּנימיים “כאוַת נפשם”. אוּלם, ידו האחת “מרשה” ובשניה הוּא מצליח להמית את רוּח הפּקוּדה ולהתנכר לחלוּטין לתכנה האמיתי. התנהגוּת זו של אי־שיתוף פּעוּלה עם הגרעין בשטחי חיים חברתיים ותרבותיים, בשאלות הכשרה וכניסה לענפים, בענין שיגוּר חברים לקוּרסים לא־צבאיים – לא זו בלבד שגורמת להצטברוּת של מרירות ואכזבה קשה בלבות החיילים, אלא עלולה גם להכביד על השגת אותה המטרה (הצבאית) אשר למענה חושב שמעון התנהגוּת זו להכרחית. כך עלול שמעון לסיים את תפקידו בחודש התשיעי במשק ולצאת “קרח מכאן ומכאן”. הוּא לא הצליח לסייע לגרעין להתגבש כגוף רציני להתישבות וגם “חיילים טובים” לא הצליח לחנך.

מוּבן מאליו כי השיטה של לוי “צולעת” לגמרי מכל הבחינות. אין בה אפילו “מעקביוּתם” של ראובן ושמעון. זוהי בריחה מן “המערכה” לקרן זוית של משרד המפקד. זהו מין הסכם חשאי, שאינו כתוּב, בין המפקד והגרעין בנוסח “שומר לי ואשמור לך”. אני, המפקד, לא אתערב בענינים שלכם, אבל עליכם להיות “ילדים טובים” ולקיים את המינימום שהצבא דורש. סוף סוף אתם חיילים ואני אחראי עליכם בפני הממוּנים עלי.

ברוּר, כי בצבא בכלל ובנח“ל בפרט, הבדלה זו בין עניינים צבאיים “טהורים” לבין עניינים “אחרים” הנוגעים לחייל היא מלאכותית ואבסוּרדית. הבדלה זו “מחסלת” לחלוטין את תפקידו החינוּכי של הנח”ל ומשאירה למעשה בידי המפקד את תפקידי הרס"פ בלבד.

כיצד, איפוא, צריך מפקד בנח“ל לנהוג כאשר זימן לו מזלו לפקד על מחלקה־גרעין, ביחוד בתקופת הכשרתו במשק? בראש וראשונה עליו לזכור את מה שנאמר כבר קודם לכן בדבר המשימה “הכפולה” המוטלת על יחידה כזאת – חינוך חייל מתישב – ומתוך נאמנות למטרות הכלליות של הנח”ל ישאף לבצע נאמנה את שני חלקיה.

מן היום הראשון לבואה של המחלקה למשק עליו לתבוע בתוקף קיוּם מלוֹא המשטר והנוהג שנקבעו, עליו להקפיד עם החיילים בכל מצוה קלה כחמוּרה, עליו לדכא בתוקף כל גלויי “התפּרקות” האופיינים לימים הראשונים של המעבר מבסיס האימונים למשק, להקפיד על ההופעה למסדר, על הלבוּש, על בקורת החדרים, נקיון ושיפוּר המחנה – עליו לדקדק עם החיילים בכל אלה לא לסירוּגין, אלא יום־יום, שעה־שעה, כלחם חוק. עליו להפעיל בשעת הצורך גם את העונש המקוּבל כלפי מפיר משמעת מבלי הסברה מרוּבה בשעת מתן העונש – בקיצוּר: עליו להשתמש במלוא הסמכוּת הפּיקוּדית אשר תפקידו מקנה לו.

אוּלם המפקד המתאים יעשה עוד כמה וכמה דברים: בהשתמשו בכל האמצעים הנובעים מסמכוּתו הפּיקוּדית לא יוַתר בשוּם פּנים על נשק ההסברה והשכנוּע. הוּא ימצא הזדמנוּת נאותה (לא בעידנא דריתחא של ביצוּע מעשה עונש) לשוחח עם החיילים ולהסביר להם את סיבותיה ותכנה של המשמעת הצבאית, את הקשר בין הרגלי משמעת הנקנים תוך הקפדה יום־יומית על “הקטנות” בחיי החייל, לבין עמידה איתנה ויכולת פּעוּלתו של החייל בשדה הקרב; הוּא יצביע על שוּתפות האינטרסים בין הגרעין הרוצה לחנך את חבריו להעדפת רצון הכלל על הפרט לבין מסגרת צבאית, אשר בה מוכרחה המשמעת להיות נשמת אפּה ותנאי ראשון לקיוּמה של מסגרת זאת; הוּא לא יתקשה בהוכחת הגרעין אשר ינסה ליטול “תחת חסוּתו” את חברו החייל מפיר־המשמעת ולהסביר, כי יחס זה של סלחנוּת מתנקם בסופו של דבר בגרעין עצמו, כי אדם המרשה לעצמו הפרת משמעת צבאית, ודאי שיסרב לקבל מרוּת של חברה חפשית בכל מקרה “שלא נוח” לו לקיים החלטה זו או אחרת של הגרעין.

המפקד ידע להעריך את חשיבותם של המוסדות הפנימיים בגרעין כאמצעי ראשי לניהול עצמי וגיבוש חברתי וישתף אתם פעוּלה בכמה וכמה שטחים חיוניים: בפעוּלה תרבותית, השתלמוּת מקצועית, ייצוג כלפי המשק, לעתים גם בבירוּר על התנהגות שלילית של חייל והצורך בתגובת החברה, נוסף על תגובת המפקד וכו'. שיתוף זה הוּא המונע מאת מוסדות הגרעין חריגה מתחומם ו“פלישה” לתחום סמכוּתו של הפיקוּד.

על המפקד לרכוש לעצמו מעמד של מדריך בגרעין על ידי גילוּי התענינות עמוּקה בכל הנוגע לחיים החברתיים וביחוּד בתקוּפת ההכרעה על עתידו של הגרעין כאשר השפּעתו בשטחים אלה תבוא בעיקר בכוח אישיוּתו המחנכת כאשר הצורך בהפעלת הוראות אינו קיים כלל וכלל.

המפקד יוּכל לפתור בעיות לא מעטות באמצעוּת השיחה האישית עם חחייל, אשר ערכה, כפי שהוסבר כבר קודם לכן, רב וגדול.

בעשותו כל אלה ידע המפקד כי מעמד זה אינו נרכש ביום הראשון ואף לא בחודש הראשון. למעמד זה יש ומגיעים אפילו דרך כמה וכמה משברים ביחסים ההדדיים. המפקד חייב להיות מחוסן בתקופה הראשונה מפני גילויים של אי־הבנה ואי־רצון מצד פּקוּדיו, כאשר פּועלת בעיקר ה“יד החזקה” לשם הכנסת העניינים ל“תלם”. גילויים אלה סכנתם בכך שהם עלוּלים לקבוע את טיב היחסים עם הגרעין וסגנונם לכל תקופת ההכשרה במשק. המפקד הנבון צריך לדעת כי בו תלוּי הדבר להימנע ממעגל קסמים של מעשים ו"מעשים־שכנגד'' המגבירים את החשדנוּת ההדדית. עליו להפעיל בזמן הנכון את האמצעים המרוּבים שישנם ברשוּתו כדי להתקרב אל אנשיו ולקרבם אליו. התהליך הוּא אטי, אבל בטוּח, אם המטרה ברוּרה.

אין ספק, כי ככל שהגרעין יתגבש יותר בתוך הנח“ל ויתקרב להגשמת מטרתו ידע גם להעריך נכון מה הוא הסיוּע ומה הם הערכים אשר הגרעין קיבל במסגרתו. ואשר למפקד שעמל וטרח, השקיע בו ממרצו, ומסירוּתו בידעו, כי אפשרות קיומו של הגרעין במסגרת צבאית הנה אבן הבוחן ראשית לאפשרות קיוּמו של הנח”ל, אין גמול אחר לעבודתו הפּוריה מאשר הליכת פקודיו אל גבוּלות המדינה כחיילים טובים ומתישבים נאמנים.

בזאת נפסיק, לפי שעה, בהמשך הדיוּן בבעיות המפקד אף על פי שצדדים רבים וחשוּבים במסכת סבוכה זו לא הוארו כלל. אוּלם, לא נוכל לסיים פרק זה מבלי לומר משהו הנוגע ישירות לציבוּר המפקדים המכונס כאן ואוּלי לחטוא בעבירה על המצוה הידוּעה: “אין לומר שבחו של אדם בפניו”. לרבים מהנוכחים כאן כנס זה הנו גם כנס פרידה מהצבא לאחר שמלאו שנתיים לקוּרס המפקדים הראשון בנח“ל, אותו הקוּרס אשר איפשר בסיומו את קליטת הטירונים הראשונים לחיל הנח”ל בהתאם לחוק שירוּת הבטחון. אפשר ומוּתר לומר כיום ללא היסוּס: בדור הראשון של מפקדי הנח“ל המכונס כאן חתרוּ מרבית אנשיו במאמצים עליונים לקיים את אותו טיפּוּס המפקד שהוא מדריך ומחנך והנו דרוּש כל כך לצבאנוּ ואשר אותו ניסינוּ במקצת לתאר כאן. נוסף לגילויים הנהדרים של מסירוּת־ללא־גבוּל, עבודה ללא לאוּת וללא חשבון, התברך הדור הזה בעוד סגוּלה אחת יקרת ערך בזמננוּ – רוּח החברוּת האמיתית אשר שרתה ביניהם מעבר לכל מחיצות ארגוּניות ורעיוניות החוצות ביניהם בחייהם האזרחיים. רוּח זו איפשרה לכולנוּ לשאת במשימה הבלתי רגילה שהוטלה על הנח”ל ולקדמו שלב אחר שלב לקראת מטרתו הסופית. אין לי אלא להביע משאלה כי רבים, רבים ככל האפשר, מהיושבים כאן יֵענוּ לתביעה להמשיך עוד שנה–שנתיים, לפחות, בשירוּת צבא הקבע על מנת להנחיל את המורשת הראשונה והמסורת המצטברת והולכת בנח"ל לשכבות ודורות מפקדים חדשים.

 

י“ז. הנח”ל בצבא ההגנה לישראל    🔗

תיארנוּ לעיל את המניעים העיקריים שגרמו להכנסת סעיף הנח“ל בחוק שירוּת הבטחון, נסינוּ ללמוד לקח השנתיים של חיל הנח”ל בשטחי ההכשרה החקלאית, קליטת העליה והחינוּך. סקרנוּ את בעיות הגרעינים בנח“ל וההתישבות הבטחונית, העלינוּ כאן את הנסיון החדש של האָחזוּיות ולבסוף הצצנוּ במקצת לעולמו של המפקד. בכל השטחים הללוּ יכולנו לציין בצדק, הישגים רבים, התפתחות הדרגתית אך ודאית, המאַמתת את הנחות היסוד של הנח”ל. אוּלם, כל הערכים וכל ההישגים שמנינוּ לעיל חייבים לעמוד בסופו של החשבון בעוד מבחן אחד, והמכריע ביותר, הלא הוא מבחן היעילוּת הצבאית, באשר סוף סוף, צבא חייב בראש וראשונה להיות מאוּמן היטב ומסוגל להילחם בשדה הקרב. וכל דבר, ויהיה היפה והנעלה ביותר, מוכרח להיעלם מן השטח, אם עלול הוּא לעמוד בסתירה להנחת יסוד זו. לאשרנו אין המצב כן.

לכאורה, אפשר היה להסתמך על הנסיון העשיר שהיה לנוּ לפני קום המדינה של שילוּב עבודה ואימונים במסגרת הפלמ“ח ולהצביע על כושר הלחימה הגבוה שהושג בדרך זו. אך האמת היא, כי הנח”ל היה חייב לאַמת מחדש הנחה זו בתנאים החדשים של גיוּס חובה, בתנאים של עליה המונית ושל קיוּם צבא סדיר, על חילותיו השונים, על הרכבו המקצועי המגוּוָן, על שירוּתיו המרוּבים, על המשטר והנוהג שבו ועל תפקידיו החדשים כצבא של מדינה ריבונית. בתנאים אלה ריחפה מעל ראשו של הנח“ל, מימיו הראשונים, השאלה המרכזית: היִפָגע כושרו הצבאי של החייל בנח”ל לרגל העוּבדה שהוּא מקדיש בשנת שירוּתו הראשונה חלק ניכר מזמנו לעבודה חקלאית? הנח"ל עמד גם במבחן זה, מבחן האימון הצבאי המתאים של החייל וטיפוח כושר הלחימה שלו. התאמתה ההנחה, כי בתנאים המיוּחדים של ארצנו אפשר לקיים בהצלחה כוננוּת קרבית מלאָה של יחידות־חיילים העוסקים בימי שלום בחלק מזמנם בעבודה פּרודוּקטיבית ובהגברת הייצוּר החקלאי – בתנאי, כמובן, שהמסגרת, המבנה והמשטר הצבאיים נשמרים בקפּדנוּת ומבצעים נאמנה את תכנית האימוּנים שנקבעה מראש.

לא נפרט כאן את הדוגמאות הקונקרטיות מנסיון הנח“ל המחזקות את הסיכוּם החיוּבי בשאלה חיוּנית זו. מן הראוי רק, כי נציין שדעתו השקוּלה והברוּרה של המטה־הכללי הנה שהעבודה הגוּפנית, ההכשרה החקלאית, החיים בכפר העברי, הכרת אזורי הארץ השונים, ההסתגלוּת וההתאקלמוּת של העולה החדש בתנאי השירוּת של הנח”ל – כל אלה מסייעים להעלות את כושרו הצבאי של החייל. הרמטכ“ל, רב־אלוּף יגאל ידין, אמר בנידון זה בפומבי באחד הכנסים: “אלפים רבים של חיילים וחיילות, ובמיוחד מבין העולים החדשים, מקימים את השנה הראשונה לשירוּתם בעבודה במשקים חקלאיים ומביאים ברכה למשקים, לעצמם ולצה”ל. אנו חושבים שהחייל הטוב ביותר הוּא חייל עובד־אדמה, ולא רק בישראל כך, אלא בכל העולם. אני חושב שהמגן החזק ביותר של ישראל הוּא עובד האדמה היושב ליד הגבוּל”.

אם גם בעמים אחרים הצטיין החייל הכפרי בכושר סבילוּת גבוה יותר, וחיסוּן גוּפני, בהתמצאוּת־יתר בתנאי שדה וברוּח קרב כאדם המחוּבר אל קרקע המולדת באלף־אלפי נימים – ודאי, כי אנוּ זקוּקים עוד יותר לכל הסגולות הללוּ, מאחר שהעולה החדש המגיע ארצה ומתגייס מיד לצ.ה.ל. איננוּ אָמוּן, לרוב, על תרבות הגוּף, איננוּ מחוּסן בפני השפּעות האקלים של ארצנוּ, איננו מצטיין בכושר סבילוּת רב, איננו מתמצא בתנאי שדה בכלל ולא כל שכן בשבילי הארץ, אינו מעוֹרה עדיין בחיי הארץ, לשונה, תרבותה ומוּסרה, ואינו חש את הנדרש ממנו כאזרח של מדינת ישראל. אם בצבא של עם נורמלי מתחיל אימון הטירון על פי תכנית אימונים רגילה, ללא הקדמות וסיבוכים יתרים, הרי הכשרת החייל אצלנוּ מתחילה, לעתים קרובות, מלימוּד השפה העברית ועשרות דברים אחרים שאין להם, לכאורה, קשר ישיר לאימוּן הצבאי; כי מה התועלת בלימוּד הרובה או תרגולת קרב לפני שהחייל מסוגל להבין את שפת הפּקוּדה כפשוּטה ומשמעה?

מכל אלו אנו יכולים להסיק מסקנה אחת: סעיף הנח“ל בחוק שירות הבטחון לא בא לעולם רק משוּם הקשר המיוּחד, ההיסטורי והרצוף, שקיים בארצנו בין התישבוּת־סְפָר לבין ענין הבטחון, אלא גם משוּם שקביעת שנה אחת משתי שנות השירוּת בצבא כשנת שירות בתנאי הנח”ל נמצאה מתאימה לתפקיד הכשרתו של העולה החדש, או הטירון מהישוב הותיק, לחייל בצ.ה.ל. לא זו בלבד שאין כל צורך “להקריב” על מזבח האינטרסים ההתישבותיים של המדינה משהו מכמוּת הידיעות, הערכים והסגולות הנדרשים לחייל, אלא כל אלה יוגברוּ ויטופחו יותר בתנאי העבודה והאימונים של שנת השירוּת הראשונה.

כמובן, המדובר הוא לא על טייס ולא על אלחוטאי, לא על ימאי ולא על כל מקצוע צבאי אחר הדורש התמחוּת ממוּשכת מאד. המדוּבר הוא על חייל המהווה יסוד ראשון (אם כי בימינוּ לא יחידי) של כל צבא – חייל בחיל־הרגלים.

לפני שנעבור לדון בכמה בעיות סבוּכות שנשארו עדיין תלוּיות ועומדות במסכת זו הנקראת מעמדו של הנח“ל בצבא הגנה לישראל, אסור כי נסיח לרגע קט דעתנו מאותו שלב ההתפתחות החיובי והמכריע, אליו הגיע הנח”ל כיום, כמסגרת, המוכשרת והמוסמכת מטעם המטה הכללי של צ.ה.ל. להכין כל חייל הנמצא בשורותיה לפעול כחייל בחיל־הרגלים במסגרות קרביות של גודל מסוים. יש לראות את הגדרת המשימה הצבאית של הנח“ל בתור יחידות חיל־רגלים, כיסוד איתן לעצם קיומו, יסוד שעליו עלוּלות בהמשך הימים לחול התפּתחוּיות נוספות. אוּלם גם השלב שאליו הגיע הנח”ל עד כה וטיפּוח אותן המסגרות ואותה המשימה שכבר הוטלו עליו על ידי הפיקוד העליון של צ.ה.ל נותנים לחיילי הנח"ל ומפקדיו כר נרחב להוכיח, הלכה למעשה, את כושרם ואת חיוּניוּת תפקידם בצבא.

עיקרה של בעית הנח“ל בצבא הגנה לישראל מתבטא, לדעתי, בנקוּדה אחת מרכזית: באיזו דרכים ובאיזה קצב נתקרב להגשמת מטרתו הראשית של חוק שירות הבטחון המקורי (תש"ט) להעביר את רוב רוּבם של המתגייסים לצ.ה.ל. בשנת השירוּת הראשונה, דרך כור המצרף של הנח”ל.

משעברוּ רק חדשים מועטים לאחר קבלת החוק (9 בספטמבר 1949) התברר, כי הוּא לא התחשב דיו במציאוּת מסוימת, וביצוּעו המידי כלשונו וכרוּחו עלול היה לפגוע קשה בהתארגנוּתו של הצבא לאחר שהחל בו הגל הגדול של שחרורי החיילים ממלחמת העצמאוּת. הדבר השני אשר התברר ללא פקפוּק הוא כי החתירה לאיכוּת מעולה של צבאנו (והוּא חייב להיות מעוּלה באיכוּתו!) מחייבת התמחות מקצועית ממוּשכת לא רק של הטייסים והימאים, הפּטורים על פי החוק מחובת הכשרה חקלאית, אלא של עוד מספר ניכר של חיילים המופנים למקצועות צבאיים שונים אחרים. שתי סיבות אלו גרמוּ לכך, כי בפברוּאר 1950 נתקבל בכנסת תיקון לחוק שירוּת הבטחון (הנקרא: תיקוּן תש"י), לפיו רשאי שר־הבטחון לשחרר חיילים, ללא הגבלה מספרית, מחובת הכשרה חקלאית, פרט לאנשי הגרעינים ההתישבותיים שהתיקוּן לא חל עליהם. תיקוּן זה ועוּבדות אלו קבעוּ לפני שנתיים התחלה צנוּעה לחיל הנח"ל מבחינה מספרית וקצב גידולו ההדרגתי.

הכנסת ראתה בקבלת התיקוּן הכרח בל יגוּנה בתוקף המסיבות המיוּחדות של אותה התקופה, אך ראתה צורך להגביל אותו בזמן. למעשה, תקפו של תיקון זה פּג בא' תשרי תשי"ג⁴.

הכנסת תצטרך להכריע מחדש בגורל הנח“ל, ולמעשה פּירוּש הדבר, להכריע בדבר אופיו ודמוּתו של צבא הגנה לישראל. אין לשכוח שבאותו פרק זמן תוכל הכנסת להסתמך על שלוש שנות נסיון של ביצוע חוק שירות הבטחון, והצבא יוּכל לסכם לעצמו את נסיון הנח”ל בכל אותם השטחים שמנינוּ לעיל, והצבוריות כולה תוכל לחווֹת דעתה בדבר נצחונו, או חלילה, כשלונו של אחד הרעיונות הגדולים שנולדו עם קוּם המדינה. ולא בשוּרה האחרונה – יוּכל הנח"ל עצמו, באינטנסיביוּת הפּעוּלה שלו, במאמציו הבלתי פּוסקים, לתת תשוּבה מניחה את הדעת על כמה וכמה בעיות שטרם מצאו את פּתרונן, ובאמונתו האיתנה, בחיוּניוּתו ובצדקת דרכו עלול גם הוּא להטות את כף המאזניים להכרעה רצוּיה.

מה יקרה אם יתקיים הנח“ל לאורך ימים בהיקף מצומצם מאד? – אזי הוּא יכיל במסגרתו בעיקר את הגרעינים ויפתור אמנם על ידי כך שאלה נכבדה מסוימת מאד, אבל, המטרות הגדולות שהוצבו לחיל הנח”ל לא תוכלנה לבוא על הגשמתן המלאה; ההיקף המצומצם ימנע את בואם לנח“ל של אלפי עולים חדשים שעבורם חייב הנח”ל למלא תפקיד חינוּכי, חלוצי וצבאי מיוּחד; ההיקף המצומצם עלול להחניק באיבו את הנסיון החשוב להפנות חלק מהחיילים הבודדים להתישבוּת בטחונית בשיטת ההאָחזוּיות, או בדרכים אחרות; היקף זה ימנע את האפשרוּת להעביר בשירות הנח“ל את מרבית הנוער הישראלי “הזקוּק”, בחלקיו הגדולים, למשהוּ אשר יעצור בו להתגלגל במדרון האנוכיוּת והקריֶריזם ולבסוף – בהיקף המצומצם יקשה מאד לבצע את המשימה הצבאית שהוטלה על הנח”ל, להזין את חיל־הרגלים של צ.ה.ל. ביחידות שלמות ומאוּמנות יפה לקראת שנת השירוּת השניה בצבא, מאחר שהגרעינים אינם עוברים בשנה השניה לצבא הסדיר.

שאלתי קודם, האם צרכי הצבא החיוּניים יכולים כיום לאפשר, לאחר שלוש שנות נסיון, את החזרת הנוסח הראשון של החוק משנת תש"ט? – לי ברוּר, כי לא נוכל לחזור לנוסח הראשון כמות שהוּא. המדינה אינה יכולה להתעלם מהעוּבדה היסודית, כי שכנינו הערבים זוממים “סיבוּב שני”, כי צבאותיהם למדוּ “משהו” ממפלותיהם בעבר וכי הם מרבים ציוּד ושכלוּל כלי נשקם. שומה, איפוא, גם עלינו לראות את המלחמה העלולה לפרוץ לא בקנה מידה של העבר בלבד, והעיקר לעשות כל מה שביכלתנוּ כדי להעלות את צבאנו לדרגת השכלוּל, האימוּן והציוּד המכסימלית ביותר האפשרית בתנאים שלנו. וּפירוּשו של דבר, כי צבאנוּ חייב להכיל בקרבו את כל האלמנטים ואת כל המקצועות ואת מרבית סוגי הנשק האופיניים כיום לכל צבא מודרני. דבר זה מחייב לימוּד ממוּשך והתמחוּת בשורה די ארוכה של כלי־נשק ומקצועות צבאיים, וכל עוד המדינה מחייבת כל צעיר וצעירה בשתי שנות שירות⁵, הרי אם יחייב החוק את כולם, ללא יוצא מהכלל, להקדיש שנה ראשונה להכשרה חקלאית, הרי השנה

בכנס חולדה

השניה בלבד לא תספיק כדי מתן אפשרות מלאה לצ.ה.ל. להכשיר את הגרעין המקצועי בעל הרמה הגבוהה הנדרש לקיוּמו.

אין כל ספק, כי נוסח החוק בתש"ט אשר קבע יוצא מן הכלל רק לגבי מקצועות חיל הים והאויר איננו עונה לצרכים המקצועיים של צ.ה.ל.

המוצא נראה לי בכיווּן אחד ויחיד: לתקן בנוסח החוק את הדרוּש תיקוּן לגבי בעית המקצועות הצבאיים הדורשים התמחוּת ממוּשכת ולהשאר, בּנוסח החדש של החוק החייב להתקבל בתשי"ג, נאמנים למגמה היסודית, שהיתה בעצם קביעת סעיף הנ"ל בחוק שירוּת הבטחון תש"ט.

גם בצבא מודרני, החולש על כלי משחית משוּכללים מאד, המחולק לחילות מקצועיים שונים והמנגנון המנהלתי מסובך בו מאד – מהוים הטוראים של חיל־הרגלים, והטוראים בחילות המקצועיים, העוסקים בשירותים המרובים והמגוּוָנים בכל הבסיסים ובכל החילות למיניהם, ואלה העסוקים בפקידות הנמוּכה – את רוב רובו של הצבא. לכל אלה, והם חלק גדול של הנוער הישראלי והם מרבית העולים החייבים בגיוס, היתח הכוָנה כי ישרתו בנח“ל, ואת כל אלה מסוגל הנח”ל להכשיר לתפקידם בצ.ה.ל., נוסף לערכים האחרים אשר הוּא ינחיל להם.

אין הנח“ל יכול להתימר, כי יכשיר טייסים, ימאים, תותחנים, טנקיסטים, אלחוטאים וכד'. אך גם לאחר שננכה את כל אלה ודומיהם המהוים את השכבה המקצועית, את הטפחות של הצבא, נשאר לנח”ל כר נרחב של עבודה בהכשרת המסד של הצבא – באימון וחינוך חלוצי של אלפי חיילים, טוּראים ומפקדים צעירים.

אם הנח“ל יגדל לממדים אלה ויגשים תכנית זו במילואה בקצב המתקבל על הדעת, אז לא ירחק היום וכל חיל־הרגלים של צ.ה.ל. ומרבית החיילים הטוראים המשרתים ביחידות אחרות, וכן חלק נכבד מהמפקדים יהיו בוגרי נח”ל. אני מאמין כי עוּבדה זו תחולל תמוּרות רציניות באופיו ובאיכותו של איש צ.ה.ל. כחייל, כאזרח וכלוחם, ואני מאמין, כי עובדה זו תעצב מחדש את דמוּתו של צבא הגנה לישראל ותסייע לו להיאבק בהצלחה בקשיים העצומים הקיימים בקליטת העולים החדשים לשוּרותיו.

 

י“ח. גדנ”ע ונח"ל    🔗

לפני שנעבור לפרק המסקנות נעיין לרגע בעוד בעיה מיוּחדת החורגת, כאילו, מהנושא הנידון, אך יש לה קשר ישיר אליו. כוָנתי ליחסי הגומלין בין הגדנ“ע והנח”ל. לדבָרַי הבאים אין כל קשר לעוּבדה ה“היסטורית”, כי מתוך מסיבות מיוּחדות של המלחמה – לידתו הראשונה של הנח“ל היתה ב־1948 בחיק הגדנ”ע. הבעיה לכשעצמה מתעוררת גם בלעדי עובדה זאת. הנח“ל, כפי שהוא קיים, נולד בשנית, במסגרת צ.ה.ל. עם קבלת חוק שירוּת הבטחון ב־1949 ומאז קיימות רשוּיות פיקוּד נפרדות ועצמאיות, ואף רחוקות זו מזו לגדנ”ע ונח"ל. וכדאי לחשוב על נקוּדות המגע והקרבה האוביקטיביות המחייבות שיתוּף פעוּלה בשטחים מסוּימים.

יש לזכור, כי אותם הגורמים, המפורטים לעיל, אשר הניעוּ את הכנסת לחוקק את חוק הנח“ל, הם גם המחייבים את הגברתה והעמקתה של פּעוּלת הגדנ”ע בנוער הישראלי ובנוער העולה בגיל 17–14 עד מועד התגייסותו לצ.ה.ל. הנוער הזה מונה כיום למעלה מ־70 אלף נפש ומספרו הכללי יגדל וילך עם זרם העליה ההמונית. האחוּז של הנערים־ות ילידי הארץ, או חניכיה, פוחת והולך. ולעוּמתם ישנם רבבות ילדים עולים בישובי העולים ובמעברות הממשיכים בחוג משפחת ועדתם, במידה רבה, את נוסח החיים הגלוּתיים וכל הקשוּר בחיים אלה מבחינת ההוָי, השפה, המוּשׂגים והרגשת הזרוּת והנכר לכל אשר מתרחש בארצנו. העוּבדה, כי רבבות עולים אלה אינם מעורבים בישוּב הותיק וישוּביהם העראיים או הקבוּעים מוּקמים על טהרת העליה, ולעתים קרובות על טהרת העדה, נושאת בחובה סכנות חמוּרות מאד של הגבהת המחיצות השבטיות במקום הריסתן, השתרשות החיים הגלותיים במקום התערוּת הכרחית בחיי הארץ. בישוּב הותיק לא קמה עד עתה כל תנוּעת התנדבות רצינית של אנשים, אשר יראוּ זאת כחובתם להלחם בסכנות אלו על ידי “הליכה אל העם” הזה, ללמדו קרוא וכתוב בעברית ולהנחיל לו ערכי יסוד ראשוניים בתרבות העם והארץ הזאת. אנשי המוסדות האחראיים לקליטת העליה כורעים תחת עול הדאגות “הגשמיות” לשיכוּן הארעי, ליום העבודה, להספקת המצרכים החיוּניים ולתחליף של גן ובית־ספר, באין עזרת הציבוּר לצדם. גם כאשר הדברים הללוּ מסתדרים (ולא תמיד הם מסתדרים). אין הם פותרים כלל וכלל את בעית הויתם הרוחנית ודמוּתם החברתית של ישובי עולים אלה. לא אחת תפגוש אנשים אשר הציצוּ ליער עבות זה ונפגעוּ, כלומר הגיעוּ למסקנת יאוּש האומרת, כי בימינו לא יקוּם מתוך “דור המדבר” הזה עם אחד. יתכן, כי כך הוּא, אבל המדינה, אם חרדה היא לעצם קיוּמה ובטחונה, חייבת להיאָבק על נפשו, גוּפו ורוּחו של דור העולים הצעיר. קשה הדבר לשנות את אָפיו, הרגליו ולשונו של אדם בגיל 40 או 50, אוּלם אם לא יעלה בידינוּ “לבולל” בתוכנוּ את הילדים והנוער של עולים אלה יוּמט עלינוּ אסון.

בין הגורמים “האזרחיים” שמנינו לעיל העלוּלים לחזק את בטחוננוּ מנינוּ את העליה הגדולה בראש וראשונה, ובצדק. אבל בתנאים מסוימים יכולה העליה גם להחליש את בטחוננוּ. אם לא נדע לקלוט את העליה, קליטה כלכלית ותרבוּתית, אם לא נדע לישב את העולים בכל אזורי הארץ, או אם נישב אותם מבלי שנלמדם להתגונן ומבלי שנחנכם לעמידה איתנה ולחירוּף־נפש בשעת משבר, ואם לא נעשה מלאכת שיקוּם גופני ורוּחני רציני ביותר בילדי העולים בכדי שהצבא שלנו יהיה בריא בגופו ורוחו – עלולה אולי אז להתקיים, חלילה וחס, תקות אויבינוּ, כי גידוּלנוּ ו“התנפּחוּתנוּ” המספרית יהיו בעוכרנוּ ב“סיבוּב השני”.

כל אלה עשוּיים במקצת להסביר את העובדה מדוע מקדישים אצלנו, גם המדינה וגם הצבא, תשומת לב כה רבה לגדנ"ע בשיעור ובהיקף הגדולים יחסית לארצות אחרות.

התפקידים המוטלים על צבאנו, בתנאיה המיוּחדים של מדינת ישראל, הם כה רבים ומגוּונים עד כי, בצדק, אין החשבון מתחיל בתאריך הגיוס בגיל 18 ואינו מסתיים ביום השחרוּר, שנתיים לאחריו. כפי שהצבא מקיף בדאגתו, בארגוּנו ובאימוּניו את כל סוּלם הגילים בחיל המילוּאים (עד גיל 49) – כן הכרחי לצבאנו, כי יהיו לו “מילוּאים” גם בסולם הגילים הטרוֹם־צבאיים (17–14). וכל הבא וטוען, כי בא הדבר משום החיבה המיוחדת שיש לנו לחינוך “מיליטריסטי” של הנוער יעיד על עצמו, כי לא חדר כלל וכלל לבעיות המיוּחדות לעם הזה בלבד.

לא נעסוק כאן בתולדותיה של מסגרת הגדנ“ע הקיימת בשינויי שם וצורה למעלה מעשר שנים; נאמר רק, כי מעולם לא היה הכלי החינוּכי הזה כה חיוּני ומעולם לא נזקקוּ לו ילדים ונוער רבים כל כך, כבימים אלה. הימים הללו והנוער הרב הזה אינם מניחים לגדנ”ע לקדש צורות פעולה ולהצטמצם בד' אמות של הכשרה הטרום צבאית במוּשגים שהתאימוּ אוּלי בשנות המחתרת ושאינם הולמים יותר את מציאוּת המדינה, הצבא הגלוּי ומציאוּת רבבות ילדים עולים. כשניתן לנוער המטופּח מגימנסיה “הרצליה” שיעור באקדח, במסגרת נוער שנתקיימה במחתרת, היה הדבר בשבילו עולם ומלואו; אך כשנער זה רואה כיום בראש חוּצות ובגלוּי תותח, טנק ואוירון עבריים הרי דרושים אמצעים חדשים ודרכי חינוך אחרות כדי להלהיב את דמיונו של הנוער וכדי לתת חזון לרוחו.

הגדנ“ע מתלבט בכל הבעיות האלה, ולאט לאט גם מוצא את הדרכים הנכונות המובילות למטרה. ומה בעצם צריכה להיות מטרתו של הגדנ”ע? – האם הביטוי “הכשרה טרום צבאית” ממצה את מטרות הגדנ“ע, או את צרכיו של הנוער? – האם בהכשרה טרום־צבאית, במובן המצומצם, המקצועי, של מוּשג זה נצא ידי חובתנו כלפי הנוער העולה ונכשיר אותו להיות חייל באותו מובן שצבא ההגנה לישראל גורס אותו, ואזרח כפי שהמדינה שלנו זקוּקה לו? – ברוּר, כי התשוּבה היא שלילית. רק לשם המטרה שהנער יכיר את הרובה בגיל 16 במקום להכיר אותו בגיל 18 בבסיס האימוּנים של הצבא אין מסגרת הגדנ”ע הכרחית. גם עצם המוּשג “הכשרה טרום צבאית” בהתאם לצרכיו האמיתיים של הצבא יש לגרוס אותו אחרת מאשר נראה לנו הדבר במבט ראשון. אם נדון רגע קט על הבעיה רק מבתינת הכשרתם כחיילים בעתיד, הדבר הדרוש לנוער שלנוּ, וביחוּד לנוער העולה, הוּא בראש וראשונה פּיתוּח תרבות הגוף, כושר פיזי, סבילות, טיפּוּח תכונות־אופי כגון: יזמה, יושר אישי, מסירות, אומץ־לב, משמעת פנימית, הרגשת אחריוּת, רעוּת וחברוּת, עזרה הדדית, ועל כולם אהבת המולדת. כל אלה קודמים ללימוּד סוגי הנשק למיניהם, באשר הם־הם היסוד לכל צבא בריא וטוב. ואם היסוד הזה קיים יהיה בכל גדנ“עי, יהיה ערך רב גם לפעולה, שפותחה בזמן האחרון, לקשור מספר גדנ”עים לחילות מקצועיים מסויימים של הצבא: התותחנים, ים, אויר, קשר וכו'.

אך כל אלה לא הספיקו לגדנ“ע שלנוּ, והסתבר, כי הוּא חייב למלא עוד שתי משימות נכבדות וכבדות: אחת כלפי הנוער העולה והשניה כלפי החינוך החלוּצי של הנוער. בלשון הגדנ”ע: “מבצע התערוּת” ו“מבצע להפרחת השממות”.

כאשר הגדנ“ע התחיל, לפני שנה ומעלה, לפעול בשטחים אלה היו שראו בכך הסגת גבול של תנוּעות הנוער והצביעו על הסכנה לדמוקרטיה הצעירה: שלנו בהקמת “תנוּעת נוער ממלכתית”. סבורני, כי אם רק הדמוקרטיה שלנוּ לא תותקף מצדדים אחרים, הרי מצד זה לא נשקפת לה כל סכנה. לתנוּעות הנוער במדינתנו יש לא רק חופש פעוּלה גמוּר, אלא שהממשלה התחייבה, במצע שלה, לטפח את הנוער חחלוצי ולסייע לעבודתו. בעצם הקמתו של הנח”ל היה עידוד רב לתנוּעות הנוער החלוציות מלבד העזרה הממשית, הישירה, שהנח“ל נותן להן. אוּלם, אין לשכוח, כי תנוּעות הנוער הן תנוּעות מכּסימליות מבחינה רעיונית והן דורשות מחבריהן לא רק רמה גבוהה למדי של התפתחות כללית, אלא, לרוב, גם הזדהות עם עמדות פוליטיות ממסוימות. אין פלא, לכן, כי אופי זה של תנוּעות הנוער מגביל אותן מבחינת מספרן וביחוּד הוּא זר ובלתי מוּבן לנוער העולה שהגיע מארצות נחשלות. עוּבדה היא, כי כל התנוּעות יחד, לא גילוּ כמעט כל כושר חדירה ל”ישראל השניה" של העולים החדשים.

היכולה המדינה, נוכח העוּבדות שהעלינו לעיל, להשאיר שדה זה הפקר, ביחוּד, כאשר למילוּי התפקיד הראשוני של הגדנ“ע – ההכשרה הטרום־צבאית – יכולה להתקיים אך ורק מסגרת ממלכתית. בזאת מודות, אמנם, כל תנוּעות הנוער, אך יש ומישהוּ מקרבן מתעורר מדי פעם בפעם “למחות” נגד פעוּלה חינוכית של הגדנ”ע ו“תובע” ממנו להצטמצם אך ורק בד' אמות של ההכשרה המקצועית הטרום־צבאית. למישהו זה יֵאָמר: אם נמצאוּ סיבות ונימוקים שהצדיקו, ללא פּקפּוּק, עבודה חינוּכית, חלוּצית, בנוער בוגר העומד בשוּרות הצבא הרי ודאי הכרחי הדבר, כי פּעוּלה כזו תיעשה בגיל צעיר.‏ לא תוכל להתקיים מסגרת נוער בגדנ“ע ללא תוכן חינוכי, כי עלוּלה היא להיהפך לגוף בלי נשמה וללא רוח חיים. ואין שום תוכן חינוּכי ראשוני אחר לנוער, בתקופת קיבוץ הגלוּיות, מאשר התערוּת בארץ והפרחת שממותיה. מכאן – מחנות ההתערות של הגדנ”ע עבור הנוער העולה, מכאן – המפעל הנהדר, פּנינת הגדנ“ע, באר אורה, אשר כבר משך אליו אלפי נערים ונערות מכל חחוּגים והשכבות בישוּב והמממש עבוּרם את החזון הגדול של החיאת הערבה הצחיחה, ומכאן – גם התכנית להמשיך ולהקים בערבה ועל גדות ים־המלח חוות נוספות ולנטוע ברבבות בני הנוער יחס נפשי חדש לחבל זה של ארצנו והכרת היעוד המחכה לגואלו, ומכאן המחשבה החדשה לנצל, מבחינה חינוּכית, את כל האפשרויות הגדולות הצפוּנות במפעלים אלה, כדי לארגן במסגרת הגדנ”ע גרעינים אשר יתעתדוּ בהתבגרותם ללכת יחדיו להתישבות בטחונית.

האמנם יש בכל אלה משוּם “התחרות” בתנוּעות הנוער? – אני כופר בכך. אין סכנה נשקפת מהתחרות שביצירה. למסגרות שונות אין זכות קיוּם אלא אם תפקידיהן ומהותן זהים. תנועות הנוער לא תוכלנה ואין הן גם צריכות למלא את התפקיד הבטחוני, הממלכתי, של הגדנ“ע; ואם יש בגדנ”ע, וחייבים להיות בו, אלמנטים חינוכיים דומים לאלה שבתנוּעות הנוער, עדיין אין ביכולתם להפוך את הגדנ"ע לתנוּעת־נוער. על מדריכי תנוּעת הנוער להבין עובדה פשוטה ואלמנטרית: בהתוסף בנוער גורם ממלכתי, אשר יפעל בכלים גדולים ומשוכללים להטיָתו מהזרם העכור של אנוכיות, קריֶריזם ושחיתות אל מעינות היצירה החלוצית בארץ, באוירה הטהורה יותר שתיוצר, יוקל גם מעמדה של תנועת הנוער.

ברור לגמרי, כי מאחר שרוב רוּבו של הנוער בגיל 14–17 אינו מאורגן בתנוּעות הנוער, יוּכל הגדנ“ע למלא בו תפקיד חינוּכי ‏גדול. באר־אורה הנה התחלה רצינית מאד בכיווּן החינוך החלוּצי הממשי, אוּלם אם מפעל זה, ודומיו, יכו שורש בנוער (וכולנו רוצים בכך!) תתעורר מאליה שאלת טיבו, מקומו ואפיקו של הפרי אשר יצמיח. הרי לא יתכן שהגדנ”ע ישקיע עבודה חינוכית עצומה בקשירת הנוער לערבה על ידי חודש עבודה של כל נער בחוה, בשנה ראשונה, שניה ושלישית ומכל זה יישאר אחר כך חלום נעורים בלבד וכל נער, מאלה שהיו בחוות הגדנ“ע, יישאר בעתיד תושב קבע של עיר זאת או אחרת במדינה. ערך המפעל הוּא בכך שהוּא נושא בחוּבּו תקוה, כי לפחות חלק מן הנוער הזה יגשים אישית ויתישב קבע בנגב ובערבה; ישנה אז חשיבוּת רבה לכך שמצעדיו הראשונים בטיפּוח גרעינים התישבוּתיים יראה הגדנ”ע בנח"ל את האפיק הטבעי בו עליו להזרים את מימיו. ההמשך הטבעי של באר־אורה הנו יטבתה (עין־רדיאַן) שהוּקמה על ידי חיילים בודדים מהנח“ל. הגדנ”ע יכול לזרוע גרעיני חינוך חלוצי, הגדנ“ע יכול להקים, לגילים המאורגנים במסגרתו, חוות לתפארת, שמטרתם היחידה תהיה חינוך והנוער יבוא לעבוד בהן בצורת “מבצע”; אך הגדנ”ע אינו יכול לקצור את פרי חינוּכו בצורת ישוּבי קבע, המוּקמים על ידי חניכיו, כי בהגיעם לגיל 18 עליהם להתגייס לצבא ההגנה לישראל. אם לא ימצא הגשר והקשר בין העבודה החינוכית והחלוצית של הגדנ“ע לבין אפשרויות הביצוּע הממשיות בשדה ‏ ההתישבות ‏ הבטחונית הקיימות בנח”ל, תהא קיימת סכנה, כי כל מה שהגדנ“ע זרע בשטח זה על תלמי לבות הנוער יפוּץ עם הרוח בבוא שעת גיוּסו של הנוער לצ.ה.ל. ולא תהיה זו אשמתו של צ.ה.ל. – באשר לתפקיד מיוּחד זה של פעוּלות התישבות יש לו זרוע חזקה ומוצקה – הנח”ל.

כך הגענו אל בעית הקשר ושטחי־המגע ההכרחיים בין הנח“ל והגדנ”ע. באחד הפרקים הקודמים עמדתי בפרוטרוט על מפעל ההאָחזוּיות של הנח“ל אשר נולד מתוך אותה המגמה “להדביק” ב”חידק" ההתישבות גם את החילים הבודדים. גם הגדנ“ע החל לעסוק באותה המלאכה ובאמצעים אחרים המתאימים לו, בקרב נערים צעירים, בודדים. בהתאם להשקפה הכללית של צ.ה.ל. על תפקידי הגדנ”ע יש ערך רב לטעת בנוער את הענין והתשוקה למקצועות שונים, כמו הכשרת טייסים וימאים שנים מספר לפני ההתגייסות לצבא; וכן גם אם הגדנ“ע יעסוק בהכשרה מוקדמת של הנוער יגברו הסיכויים להצלחתו. במידה שהגדנ”ע לא ירצה להסתפּק בשטח זה אך ורק בצורת פעוּלה של “מבצע הפרחת השממה” ויתחיל, בצדק, ללכד ניצוצות, לטפח קשרי ידידוּת ואחוה בין נערים למטרה קבוּעה יותר של הגשמה, מה שאנוּ קוראים בשם יצירת גרעינים,‏ יהיה עליו “ליעל” יותר את עבודתו החינוכית על ידי הדוגמה הקונקרטית של ישובי חיילים שהוקמו על ידי הנח"ל.

אין זה מקרה, איפוא, שכל השאלה הזאת, גדנ“ע – נח”ל, מתעוררת עכשיו ולא לפני שנה. התפּתחות הנח“ל לקראת ההאָחזוּיות ונסיון הגדנ”ע בבאר־אורה – הם שני קוים החייבים להיפגש בנקוּדה מסוימת.

לא כאן המקום לפרט תכנית פעוּלה להידוק הקשרים, בין הגדנ“ע והנח”ל. קודמת לכל תכנית היא הכרת הצורך בקשרים ובשיתוף פעוּלה ואז יתגלו בנקל גם הדרכים הממשיות. יש מקום למגע הדוק בין המפקדים של שתי המסגרות, אפשר להכניס לכל מסע של גדנעים ביקור בישוּבי הנח“ל ולהכין ביקור כזה כך שיהיה בו ערך מחנך; אפשר ללמוד הרבה מלקח הנח”ל בארגון גרעינים; ובמידה והגדנ"ע יתחיל לפתח שטח זה של פעוּלה אפשר לשאת, תוך תיאום מכּסימלי, בנטל הדאגות המשקיות והמנהלתיות של החוות וההאָחזוּיות וכו' וכו'.

בכל אשר נעשה עלינו לזכור את הנחת היסוד, כי הגדנ“ע והנח”ל הם שתי זרועות של המולדת, לקרב את בניה שגלו ממנה והתפּזרו בנכר ועתה הם שבים אליה דלים, ומרוּחקים זה מזה וזקוּקים לכוחות רבים ועצומים אשר יושקעו בהם עד שתבוא הבראתם הגוּפנית והרוחנית השלמה.

 

יט. מסקנות    🔗

כל מהפכה לאוּמית, או חברתית, מביאָה עמה בשורה גדולה. בימיה הראשונים היא נישאת על גלי התלהבות גדולים של המוני העם הנרחבים, אך משיורדים גלי ההתלהבות הראשונים עומדת כל מהפּכה במבחן ההגשמה היום־יומי, ואז, אם בניה אינם עוצרים כוח בעוד מועד להחזיר עטרתה ליושנה, היא נושאת בחוּבּה את כל סכנות ההצטמקוּת, ההתכּחשוּת ואף ההתנונוּת.

קשה למצוא בהיסטוריה דוגמה מיוחדת במינה של מהפּכה לאוּמית שהמוני העם ייחלוּ לה כל כך, ערגוּ אליה וחלמוּ עליה במשך דורות כה רבים תוך מצוקה ויסורים כה רבים, כפי שקרה במהפכה שלנוּ עם קום מדינת ישראל. ברוּר, כי משהוּ בלתי רגיל, בלתי מוּשג בכוח ההגיון האנושי התהוה כאן, ואין פלא, כי הדבר עורר השתוממות כה רבה בתבל כוּלה. הדבר קרה רק לפני כארבע שנים ובכל זאת מה רבה כברת הדרך שעברנו והצללים, המתמשכים מן האור הגדול שהדליקה מדינת ישראל, כבדו מאד. מאז ומתמיד מוצאים אנשים נחמה בכך כי הצל אינו אלא “ילידו החוקי” של האור, ואומרים, כי אין אורות ללא צללים. ודאי שהדבר נכון, אך הבעיה היא תמיד בפרופורציה המתאימה בין האורות והצללים. האם לא שמתם לב, כי ככל שהאור חזק יותר מצליח הוּא להניס את מרבית הצללים, וככל שזוהרו הולך ומועם כן מתפּשטים הצללים וכובשים שטח אחר שטח, ומאיימים לכסות את הארץ כולה.

ככל שאנו מתרחקים יותר מן הימים הגדולים של ייסוּד המדינה, ימים בהם חזקה היתה הרגשת השוּתפוּת הגורלית

באימונים

בעבודה

של הכלל היהודי, כן מתרבים והולכים החוגים בנוער ובציבור בכללו, המוכנים ללא נקיפת מצפון להתכחש יום יום למטרות אשר לשמן קמה המדינה בעמלם ובדמם של מיטב בניה.

אם נתבונן בעינים פקוּחות לכל המתרחש בשטח הכלכלי, התרבוּתי, החברתי והמוּסרי במדינת ישראל בשנה הרביעית לקיוּמה, הרי נדמה כי נפרצוּ סכרים רבים והרבה ערכים שהיו מקוּדשים בישוּב, ערכים שהפכו נכסי צאן ברזל של העם כוּלו ונתגבשוּ בעבודה חלוּצית של ציבור גדול במשך עשרות בשנים, עלוּלים להסחף בגלים העכוּרים שהציפוּ כל שטח משטחי חיינוּ.

האמת היא, כי תמיד היו בישוב היהודי בארץ חוגים, אשר מתוך אינטרסים אנוכיים צרים, התנכרו לצרכי הכלל ועמדו מנגד למלאכת הבנין ולמאבק אשר פילסוּ את הדרך להקמת המדינה – אך לא מפיהם חי הישוּב אז ולא הם ולא מעשיהם כיונו את הנוער בו. כיום, כך הם סבורים, באה שעתם והם אומרים לנצל את כל הקשיים הכלכליים, את כל הלבטים הגדולים הקשוּרים במיזוג הגלוּיות ואת עצם הקמת המדינה כדי למחוק כל ערך מהערכים החלוּציים של העם הזה.

באוירה כזו חוזרת מנגינה אחת קבוּעה ומתפשטת מהישוּב הותיק אל ישובי העולים: “חטוף ואכול!”. אין יוֹתר מקום ואין צורך בחלוּציוּת, בהתישבות בטחונית, בקבוצה ובמושב על יסודות של עזרה הדדית וכו' – כל אחד צריך לשאוף “להסתדר” על הצד היותר טוב ועל ידי כך “ממילא” תיבנה המדינה. דברים אלה לא נאמרים כיום בהחבא, אלא בגלוּי. ‏ ולהיפך, מי שמעלה כיום את הצורך לשמור מכל משמר על הערכים החלוציים גם בתנאיה החדשים של המדינה, נדים אחריו ראש ויראו בו אדם שלא מ“העולם הזה”.

מדוע שייך כל זה, בעצם, לנושא שלנוּ וביחוד לפרק המסקנות? – משום שענין הקמת צבא עובד במדינת ישראל הנו חלק בלתי נפרד מהמערכה הכללית על אופי המדינה ורוח אזרחיה, על הנאמנוּת לציווּיי המהפכה שלנוּ והגשמת חזונה, על המשך קיבוץ הגלוּיות ומיזוּגם לעם אחד, על יישוּב שממות הארץ והקמת עם עובד ומגן על מולדתו ותרבותו.

אוירת ההתפּרקות מערכים יכולה להקיף יחידים, מאות, אלפים ואולי גם רבבות, ויתכן, כי בתקופה סוערת זו של התקבצות המוני יהוּדים על כל מה שהם מביאים עמם מהגולה ועם כל מה שיש בישוב הקיים – אין מנוס מהצללים המרובים אשר מתלוים אל מפעלנו; אך כוחות ציבוריים, נבחרי העם והמדינה אינם יכולים שלא לבנות סכרים חזקים ככל האפשר בפני הגלים העכורים, על מנת לעצור בעד העם כולו מלהתדרדר במדרון ההתכחשוּת ליעוּדו, אשר ימיט עליו בסופו של דבר שואת עולמים.

צבא עובד, הנח“ל, הנו אחד מהחזקים ביותר בין הסכרים הללו. ועל כן זאת נראית לי המסקנה הראשונה מכל אשר אמרנו לעיל: המצב הכלכלי, הבטחוני, התרבותי, החברתי והמוסרי שתהוה במדינת ישראל ‏ לאחר שלוש שנות קיומה בתהליך קיבוץ גלויות. מחזק כיום פי כמה וכמה, את הנימוקים שגרמו לפני שלוש שנים ומעלה להכנסת סעיף הנח”ל בחוק שירות הבטחון. אין ליישב את הארץ הזאת מבלי להצמיד את ההתישבות והמתישבים למערכת הבטחון הכללית של המדינה ואין אפשרות להקים צבא בישראל מבלי שמבנהו ורוחו יתאימוּ, בין השאר, גם לצרכים ההתישבוּתיים של המדינה.

שנית, אין קליטת עליה ראויה לשמה, היכולה לשאת עִמה תקוות לחיזוקה הכלכלי והבטחוני של מדינת ישראל, מבלי שהעולים יוכשרו מבחינה גוּפנית ורוחנית. להיות מתישבים במולדת ובכל אזורי הארץ, ואין כל אפשרות להשיג מטרה זו בשלמותה, אם הצבא, הקולט העיקרי של העולים הצעירים, לא ימלא שליחות חינוּכית ממדרגה ראשונה.

שלישית, קשה להניח כי צבאנו יוּכל להשיג את הרמה המקצועית הדרושה, את צורתו ודמותו האחידה מבחינה חברתית ותרבותית, את כושר הלחימה הדרוש ואת הרוח העשוּיה ללא חת בעמדו מול אויב, העולה עליו במספרו וציודו, אם העולים המתגייסים לשורותיו והמהוים אחוז גבוה בו, לא יקבלו במסגרתו הכשרה מיוחדת בתנאים מיוחדים אשר תאזרח אותם במולדת, בעבודה יוצרת, בתרבות העברית, ותיצור בהם הרגשת שוּתפוּת עם העם כוּלו, תעורר בהם את יצר ההתערות וההתישבות ותאפשר להם יחד עם זאת לקבל את כל האימוּן הנדרש מהם כחיילים.

רביעית, שנות נסיון הנח"ל מאז הוקם כחיל מיוּחד בצ.ה.ל. שתפקידו ביצוע מטרות אלו הוכיחו ללא צל של ספק, כי העיקרון המיוחד בחוק שירות הבטחון שנתקבל בכנסת הראשונה בדבר שילוּב ההכשרה החקלאית באימון הצבאי ניתן לביצוע לגבי כל צעיר מן הישוּב הותיק ולגבי כל עולה חדש.

חמישית, הוכח כי הנח"ל הפך להתישבות בכלל, ולענין ישוּבי־הספר בפרט, דרך ראשית וכורח חיוּני ביותר. מצב הבטחון המעורער בכמה מאזורי הארץ, הצורך בהגבּרת הייצוּר החקלאי והמחסור המוחלט בגרעיני התישבות מחייבים ומצדיקים כל מאמץ מצד המדינה והצבא כדי להכין במהרה מתישבים רבים ומאוּמנים לאזורי הספר.

ששית, הוכח, כי לנח"ל נועד ערך מרכזי בחינוך העולים החדשים לעבודה, להתישבות ולתפקידים בצבא ההגנה לישראל.

שביעית, הנח"ל פתר בהצלחה את בעית הגרעינים ההתישבותיים של התנועה החלוציות, המוצאים במסגרתו אפשרות מלאה לשמור על שלמותו החברתית של כל גרעין, וכן אפשרות לקבלת הכשרה מלאָה לקראת תפקידם בהתישבות, וכן גם קבלת האימוּן הצבאי הדרוש להם כמתישבים בספר וכחיילים בצבא ההגנה לישראל.

שמינית, יזם הנח"ל, בסיוע ובתיאום מלא עם המטה הכללי של צ.ה.ל. נוכח המחסור בגרעינים חלוּציים ולרגל מצב הבטחון על גבוּלות המדינה, נסיון חדש של הקמת משקי ספר על ידי חיילים בודדים, נסיון העלול להוסיף דרך חדשה ומועילה על דרכי התנחלוּתנוּ בארץ.

תשיעית, תוך תקופת השנתיים הובהרה ביסודה המשימה הצבאית של הנח"ל המאַפשרת לו להשתלב השתלבות אורגנית במערך הכללי של כוחות צ.ה.ל. – משימה העלוּלה ברבות הימים להשתכלל יותר וּלהתפתח התפּתחות רבה.

עשירית, והיא מסקנת המסקנות, כל הנסיון שנרכש עד כה בנח“ל וכל הסיבות והגורמים האוביֶקטיביים שמנינו לעיל במדינה בשטחים השונים של פעוּלתה – מחייבים ומאפשרים הפיכת דרך הנח”ל לדרכם של רוב המתגייסים לצ.ה.ל..

אלה הן תמצית המסקנות מלקח השנתיים הראשונות של חיל הנח"ל. מבחינת סיכום העבר יש בהן הרבה מן המעודד לאלה שנאבקו על הקמתו ולאלה שעמלוּ בבנינו, אך עוד יותר יש בהן משוּם תביעה גדולה לעתיד, להמשך המאמצים לבנין צבא שתהא בו המזיגה המבורכת של כושר קרבי מעוּלה עם חינוך חלוּצי, אחוַת לוחמים וחיי יצירה, אהבת המולדת ומסירוּת לחזון קיבוץ הגלוּיות – עד אשר יהפוך צבאנו כולו צבא עובד ומישב שממה, צבא לוחם בימי מלחמה ובונה בימי שלום.

 

שנתיים – ועוד שנה    🔗

שלושה טעמים    🔗

יש הרבה מן הנועז בנסיון להעלות בכתב את ימיו הראשונים של פיקוד הנח"ל ועל המחשבות שהושקעו בהנחת יסודותיו – שעה, שהנה, רק זה עתה מלאו שלוש שנים בלבד לקיומו. כלום אין זה מוקדם מדי להעלות על הכתב את תולדותיו?…

בכל־זאת נכבדים היו הטעמים להוצאתה לאור של חוברת זו. לא מעטים הם המפקדים בנח“ל, המבינים יפה את עיקרי תורתו אך, בכל זאת, טרם עמדו על ייחודו של הנח”ל ושוני סגולותיו. הם מבינים, אמנם, כי בניָנו וארגונו של צבאנו מן ההכרח הוא שיהא כשל צבא עובד, אך עדיין אינם מכירים כראוי את העובדה כי הנח“ל מגלם בתוכו את השוני והייחוד לא של צה”ל בלבד אל של מדינת־ישראל כולה. צורך זה בהעמקת הכרה זו בלב המפקדים הוא המהוה אחד הטעמים להוצאת החוברת לאור.

ולא זו בלבד: מאות מפקדים, מן הראשונים בפיקוד, השתחררו מהשירות ומהם שחזרו למשקים או למילוי תפקידים אחרים בחיים האזרחיים. בין המפקדים המשרתים היום בנח“ל, מעטים הם אלה אשר זכו להאזין לשיחותיו של אליק (הוא אליהו שומרוני, חבר אפיקים וראש “אגף הנוער והנח”ל" – הראשון במשרד הבטחון) אשר היה בין הוגי רעיון בנין צבאנו כצבא עובד והקמת הנח”ל ככלי להכשרת רבבות, וכן – מראשוני המסיעים בביצוע הגשמת הרעיון. רובם של המפקדים כיום הם אנשים אשר “לא ידעו את יוסף”. ימיו הראשונים של הפיקוד אינם ידועים להם למדי וידיעה זו היא תנאי ראשון ללימוד עיקרי הרעיונות הטמונים ביסודו של הפיקוד. על כל מפקד לדעתם היטב גם כדי לבסס הכרתו הוא וגם למען ידע לשננם למחזורים הבאים.

זאת ועוד: ישנם בעולמנו מושגים הנישאים בפי הציבור מבלי שמשמעותם האמיתית תהא נהירה לו. אחד מן המושגים הללו הוא מושג הנח"ל: הנו שגור בפי רבים אך אין הציבור יודע את מהותו.

קיימים, איפוא, שלושה טעמים עיקריים להוצאת “מגל וחרב”:

1. העמקת הכרתם של המפקדים בייחודו של הנח"ל.

2. הצגת עברו של הנח"ל לפני דור המפקדים החדש.

3. הבהרת מהותו של המושג לציבור כולו.

* * *

מאז שיחתו של אליהו שומרוני עם המפקדים, שחלה לפני שנה – לא “דָרַך” הפיקוד במקום אחד. חלה בו התקדמות, והתפתחות רבה (ואוי היה לו לפיקוד אילו שקט על שמריו); ומן הראוי לסקור את כיברת הדרך שעבר במשך השנה האחרונה.

הבחינה הצבאית – כפי שהשתקפה בתמרונים

בראשית הקמת הפיקוד היו שהטילו ספק באפשרות של השגת רמת־אימונים נאותה בנח“ל. הם פקפקו בהצלחת הצד הצבאי של הפיקוד. והנה, מאחר ש”אין הנחתום מעיד על עיסתו" – אצטט בענין זה את דבריו של אלוף/מ יצחק רבין בראיון שנערך עמו (פורסמו במחנה־הנח"ל מס. 22):

“הנחל חזר והוכיח, במשך תקופת קיומו, שגם בנתוני הרכבו הנוכחי של היישוב, הרי השילוב של עבודה חקלאית באימונים מעצב חייל־רגלי לוחם המתאים ביותר לצרכינו. לתמרוני תשי”ב הוטלו על הנח“ל שני תפקידים עיקריים, אשר הראשון בהם הוא: ארגון ואימון יחידות חיל־הרגלים למילוי תפקידים עצמאיים, כגון – נחיתה־זעירה. יחידות הנח”ל אשר מילאו תפקידים אלה, הרי במידה שנוצלו בהם, הוכיחו רמה גבוהה־יחסית של אימון־הפרט, כושר־לחימה וסבילות ואף שימשו לא פעם דוגמה ליחידות הסדירות האחרות של הצבא".

בין היתר צין אלוף/מ יצחק רבין את המקום שתופס הנח"ל בבטחון הספר:

“תרומתו של הנח”ל לבטחון מקיפה שטחים רבים… יחידות הנח“ל, המצויות במרבית משקי הספר ולכל אורך גבול המדינה, מוסיפות בעצם נוכחותן ובפעילותן להגברת הבטחון בספר, ולחיזוקה של מערכת ההגנה המרחבית…”

אתעכב עוד על ענין החיילות. הכשרתן במקצועות־העזר הצבאיים – כגון: רפואה, קשר ומקצועות נוספים, והכשרתן באימון הצבאי כלוחמות־מגינות – מביא לצה“ל ולהתישבות כוחות־אדם נוספים המאומנים לתפקידי הגנה ומשחררים בכך חיילים לתפקידי הקו־הראשון. אימון זה שונה מהאימון הניתן לחיילות המופנות למקצועות אחרים, ושאינן משרתות בנח”ל תוספת אימון זה הניתן להן בנחל, וכן עצם חייהן במסגרת העבודה החקלאית – מחשל את אופין ומעלה את רמתן לקראת מילוי תפקידן.

כן יש לצין כי אותם חיילות וחיילי הנח“ל אשר המשיכו את שירותם הסדיר ביחידות־צה”ל שונות, לאחר תום שנת שירותם בנח"ל – הוכיחו רמה גבוהה ביותר, הן ביחידות חיל־הרגלים והן ביחידות המקצועיות ובשירותי־העזר.

הבחינה ההתישבותית    🔗

הנח“ל השיג השגים אף בחינוך החיילים הבודדים לעבודות משק. הסתגלותם לעבודה פיזית בכל ענפי המשק צוינה לא אחת לטובה, ואנו מוצאים כיום חיילים רבים בעלי נסיון לא מועט במקצועות חקלאיים. להכשרה זו נזקקו ביותר אותם הגרעינים אשר עצם התלכדותם לגרעין נתאפשרה רק ורק במסגרת הנח”ל – שהוא להם “מקום פגישה ראשון כחיילים ונקודת ליכוד ראשונה להכשרתם העיונית־חינוכית ולרכישת נסיון בעבודה חקלאית.” השגיהם של מחזורי הנח"ל מעידים, ללא צל של ספק, על הצלחה רבה בהגשמת המשימה של חינוך לעבודה חקלאית. “החיילים־הבודדים” שהצטרפו לגרעיני ההתישבות, החיילים אשר יצאו להכשרה חקלאית בתום תקופת שירותם, הם עדות לפרי הצלחה לא מועטה בתקופה זו.

כאן יש לצין כי בשנה האחרונה נוצרו גם גרעיני התישבות של חיילים־בודדים שהתלכדו בתקופת שירותם במשק. גרעינים אלה כוּונו להאחזויות ולהגברת ישובי־הספר. ההאחזות היא גוּלת־כותרת בהישגי החינוך בכלל, ובהישגי החינוך לעבודה החקלאית ולהתישבות בפרט. אל נשכח שעברה רק שנה ומחצה מאז הקמתן של האחזויות הנח"ל הראשונות, וכבר עתה ניתן לצין ששנת העבודה בהאחזויות, הקמתן וביסוסן – שראשיתן בהוראת החוק – שימשו גורם מחנך ממדרגה ראשונה.

נוכחנו לדעת שיעילות ההאחזות תיגָרע, אם נטילנה על שכם החיילים שקיבלו אימון צבאי ראשוני בלבד. כוּר ההכשרה והנסיון של תשעה חדשי העבודה במשק הוא יסוד הכרחי להצלחת ההאחזות. תקופת ההכשרה במשק הנה המסד של חינוך חיילים להתישבות.

חוות־השלחין    🔗

רעיון חווֹת־השלחין נולד לפני כשנה שעה שבעית אספקת המזון לישוב היתה “בוערת” והממשלה ראתה להפעיל את כל הגורמים להגדלת שטחי גידול הירקות. צה"ל החליט לתת את חלקו למפעל בשתי דרכים:

א. הקמת יחידה במסגרת הנח"ל שתעסוק בגידול ירקות.

ב. גידול ירקות במחנות צה“ל. החיילים עסקו בזה ברצון, למדו להכיר את העבודה החקלאית ורבים החלו אף מתקשרים אליה. ואין לבטל את התוצאה הממשית של כמויות הירקות – התרומה למדינה. גם כאן, בחוות, כביתר יחידות הנח”ל, הושגה רמת אימונים נאותה. רוח היחידה והשגיה צוינה לשבת בדברי הרמטכ"ל, בעת ביקורו בחג האסיף.

פעולות־החינוך    🔗

במשך השנה האחרונה נוצקו בפיקוד דפוסי עבודה קבועים. בולטים ההשגים בשטח החינוך. הוראת העברית, שהפיקוד רואה בה יסוד ראשון לעבודתו, הורחבה, ולא הסתפקנו במסגרת הלימודים הניתנים בבסיסי־האימונים. גם בשהות היחידות במשקים ניתנו להן שעות־לימוד רבות הוספות, במשך שבועות רצופים.

שיטת ההסברה נתבססה. כדי לאפשר למחלקות לנהל חיים חברתיים, הן בתקופת ההכשרה במשק והן לאחר צאתם ממסגרת הפיקוד להתישבות או להאחזות, מארגן הפיקוד קורסים מיוחדים אשר בסיומם חוזר למחלקה – צות בן חמשה אנשים, שהשתלמו בקישוט, שירה, מחול, פעולת ועדות־תרבות ומסיבות.

הפיקוד יצר שלושה כלים חינוכיים – הלהקה שהפכה למוסד קבוע, המלוה את חיי הפיקוד; עתון “במחנה הנח”ל" היוצא בקביעות אחת לחודש; ו“ילקוט למפקד” היוצא־לאור אחת לשלושה חודשים. כן מופיעים במסגרת הפיקוד פרסומים נוספים: חוברות שירה, ילקוטי ידיעת הרץ, תקליטים משירי הנח"ל ועוד.

המדרשה החקלאית, המכשירה חיילים במקצועות החקלאות, הפכה למוסד שרבים המתדפקים על שעריו.

כנס חולדה במלאת שלוש שנים לפיקוד    🔗

בימים ג' – ו' בתשרי תשי“ג, במלאת שלוש שנים לפיקוד הנח”ל, נתכנסו לכנס הארצי ביער חולדה יחידות הנח“ל מרחבי הארץ כולה. במשך ארבעת ימי הכנס השתתפו החיילים בתחרויות ספורטיביות, בפעולות אמנותיות ובהכנות לקראת מפגנים ומצעדים. האורחים הרבים ביום האחרון של הכנס חזו במפגני הסיום, במצעד הענק, במסיבת הסיום, וביקרו בתערוכת הכנס. ארבעת ימי הכנס הפכו לימי ליכוד וגיבוש הנח”ל כולו ושימשו מנוף כביר להגברתו וחיזוקו של הפיקוד.

 

סיכום    🔗

האפשרויות של הגשמת רעיון שילוב העבודה והאימונים – הוכחה. ערכי היסוד של חינוך חלוצי, חינוך לוחם, מתישב ומגן – ירושת המסורת המפוארת של “השומר”, ההגנה וההתישבות הבטחונית – הפכו לנכסי־צאן־ברזל של הפיקוד. נוצרו הדפוסים להרחבת המסגרת כדי שתוכל להכיל מספר רב יותר של חיילים וחיילות. משימות החינוך, העבודה והאימון הצבאי המשולבים באופיו של הפיקוד הוכחו כניתנים־לביצוע. תנאיו המיוחדים של הנח“ל והמגבלות במבנהו, ליקויים שנתגלו פה ושם בתחום הארגון, הכוננות והמשמעת – דורשים תשומת־לב ותיקון יסודי. השתתפותן של יחידות הנח”ל ביחידות חיל־הרגלים, במסגרת מבצעיו של צה“ל בעתיד, והרחבת מסגרת ההתישבות הבטחונית העצמאית ע”י הפניתם של גרעינים להתישבות עצמאית בספר, והרחבת רשת ההאחזויות – הם שהיוו גורם מכריע בהתפתחות הנח"ל בעתיד.

 

“מגל וחרב”:    🔗

“מגל וחרב” – הנו הנסיון הספרותי הראשון להעלות על הכתב פרקי נח“ל אחדים. השיחות נרשמו בימי המעשה, שעה שהיצירה כולה עדין בראשית תנופתה. יעמדו על הברכה אליק, מחבר החוברת; מערכת “במחנה הנח”ל” אשר סייעה לו בריכוז הנספחים; ואחרון־אחרון – מערכת “מערכות”, העושה זה שנים לגיבוש המחשבה הצבאית הצעירה שלנו.

ויודע אני, שאין דבר אשר ישמח יותר את העושים במלאכה מאשר הידיעה שבשעת צאת חוברת זו לאור – נשלמות והולכות ההכנות להקמת האחזות נוספת של הנח"ל.

משה נצר – אלוף משנה

מפקד פיקוד־הנח"ל.

נספחים

 

נספח 1: נוער חלוצי לוחם (נח"ל)    🔗

1. על מנת לשמור על האלמנט החלוצי של ההתישבות תאורגן לו מסגרת מיוחדת בתוך הגדנ"ע. מסגרת זו תכלול את כל גרעיני ההתישבות המאורגנים בתנועות הנוער ובעלית הנוער אשר חל עליהם צו גיוס מס. 31 או כל צו גיוס אחר ותקרא: נוער חלוצי לוחם (נח"ל). גרעינים אלה כוללים גם בנות.

2. על נח“ל חלים הפקודות והסדרים שחלים על הגדנ”ע פרט לאלה הנוגעים לצרכיהם הארגוניים, החנוכיים והחברתיים כהכשרה להתישבות. לצרכים אלה יקבע משרד הבטחון באגף הנוער מדור מיוחד ובראשו מנהל המתמנה ע"י שר הבטחון.

3. מנהל המדור יוציא הוראות בענינים הנוגעים לשמירת שלמות הגרעינים והווי חייהם כחברה המתעתדת להתישבות. ההוראות הללו תבוצענה ע“י המחלקות המתאימות של המדור ומפקד נח”ל במטה הגדנ“ע. מפקדי יחידות נח”ל יקפידו על מלוי ההוראות שנתנו ע“י ראש מדור נח”ל בתנאי שזה לא יחבל באימוניהם ותפקידיהם.

4. קביעת מקום לאמון ליחידות נח“ל, העברתן ממקום למקום להמשך אמונים או למלוי תפקידים מסויימים ביידות צבא שונות וכן מנויים לתפקידי פקוד יעשו אך ורק ע”י הרמטכ“ל, תוך תאום עם מנהל מדור הנח”ל באגף הנוער של משרד הבטחון.

הסדר זה נכנס לתקפו מיום פרסום פקודה זו.

יעקב דורי, ר.א.

רמטכל

12 בספטמבר 1948

 

נספח 2: מתוך חוק שירות הבטחון (תש"ט) – 1949⁶    🔗

(ו) 1. שנים־עשר החדשים הראשונים לשרותו הסדיר של יוצא צבא יוקדשו בעיקרם, אחרי אימון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית, כפי שייקבע בתקנות, אלא שלגבי יוצא צבא שנשלח לשרות בחיל האויר או בחיל הים רשאי שר הבטחון להורות שתקופת שרותו המיועדת להכשרה חקלאית תוקדש, כולה או מקצתה לשרות באותו חיל.

2. תקופת שרותה הסדיר של אשה, לאחר תקופת ההכשרה החקלאית, תוקדש לתפקידים שייקבעו בתקנות.

3. ענפי המשק שההכשרה בהם היא בגדר הכשרה חקלאית, והסדרים והמשטר של הכשרה חקלאית – ייקבעו בתקנות.

– –

(ז) שר הבטחון יתקין תקנות שתכליתן לשמור, תוך כדי ביצוע סעיף זה, על שלמותם של גרעינים התישבותיים.

8 בספטמבר 1949

 

נספח 3: מתוך קובץ התקנות מס. 54, 12 בדצמבר 1949.    🔗

גרעינים התישבותיים

11. (א) היה צו של פוקד הקורא להתיצבותם לשירות סדיר חל על חברים לגרעין התישבותי (להלן “גרעין” אחד), ינהגו לפי כללים אלה:

(1) חל הצו על רוב חברי הגרעין, יהיה כל חבר שהצו איננו חל עליו רשאי להתייצב לשירות סדיר, אם אין הוא בגיל פחות מ־17.

(2) אין הצו חל על רוב חברי הגרעין, רשאי כל חבר שהצו חל עליו, לבקש את דחיית שירותו הסדיר והוא יידחה לתקופה שלא תעלה על שנים עשר חדשים.

(ב) גברים חברי גרעין אחד שהתחייבו לשירות סדיר יאומנו אימון צבאי ראשוני בבסיס אימונים, או במחנה אימונים, אחד לכולם ובמחזור אימונים אחד לכולם.

(ג) תקנת־משנה ב' לא תחול על בני אדם שהיו לחברי גרעין אחד בשעה שחלק מן הגרעין כבר התאמן אימון צבאי ראשוני.

(ד) חברי גרעין אחד יקבלו את הכשרתם החקלאית במקום הכשרה אחד לכולם.

(ה) תקנת־משנה ד' לא תחול על חבר גרעין שלגביו ניתנה הוראה לפי סעיף 6(1) לחוק שירות בטחון, תש"ט–1949, שתקופת שירותו המיועדת להכשרה חקלאית תוקדש לשירות בחיל האויר או בחיל הים.

(ו) חבר גרעין שלא קיבל את אימונו הצבאי הראשוני או את הכשרתו החקלאית יחד עם יתר חברי גרעינו מחמת מחלה, סיבה משפחתית או אישית אין תקנה זו פוטרת אותו מקבל אימונו הצבאי הראשוני או את הכשרתו החקלאית במקום אחר או בזמן אחר.

(ז) (1) בתקנה זו “חבר גרעין התישבותי” –פירושו, אדם שהצהיר שהוא חבר לגרעין התישבותי מסויים ושמו רשום ברשימה של חברי אותו גרעין, שאושרה על ידי שר הבטחון או על ידי מי שהוסמך מטעמו לאשר רשימות של גרעינים התישבותיים, וכל זמן שאישור הרשימה עומד בתוקפו והאדם לא חדל מהיות חבר באותו גרעין.

(2) רואים אדם כמי שחדל להיות חבר גרעין מסוים, אם הצהיר כך על עצמו או אם נמחק שמו מהרשימה האמורה לפי דרישת רוב חברי הגרעין.

 

נספח 4: חוק שרות בטחון תש"ט – 1949    🔗

כפי שתוקן על ידי חוק שרות בטחון (תקון), תש"י – 1950⁷

6. שרות סדיר…………………………..

ו.

(1) שנים עשר החדשים הראשונים לשרותו הסדיר של יוצא צבא יוקדשו בעקרם, אחרי אמון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית, כפי שייקבע בתקנות, אלא שלגבי יוצא צבא שנשלח לשרות בחיל האויר או בחיל הים רשאי שר הבטחון להורות שתקופת שרותו המיועדת להכשרה חקלאית תוקדש, כולה או מקצתה, לשרות באותו חיל.

(2) תקופת שרותה הסדיר של אשה, לאחר תקופת ההכשרה החקלאית, תוקדש לתפקידים שייקבעו בתקנות.

(3) ענפי המשק שההכשרה בהם היא בגדר הכשרה חקלאית, והסדרים והמשטר של הכשרה חקלאית – ייקבעו בתקנות.

(4) עד יום א' בתשרי תשי"ב (1 באוקטובר 1951) רשאי שר הבטחון להורות לגבי יוצאי צבא בגיל 18 או יותר, כי תקופת שרותו הסדיר המיועדת להכשרה חקלאית תידחה או תוקדש, על אף האמור בפיסקה (1), כולה או מקצתה, לשרות סדיר שאינו בגדר הכשרה חקלאית.

(5) הוראות פיסקה (4) אין כוחן יפה לגבי חברים לגרעין התישבותי שחלות עליו תקנות שהותקנו על פי סעיף קטן (ז), פרט לחברי גרעין כזה שיישלחו להתאמן או לשרת בתפקידים פיקודיים של שרות בטחון ובתנאי שמספרם ביחס ליתר חברי הגרעין לא יעלה על האחוז שייקבע בתקנות.

ז. שר הבטחון יתקין תקנות שתכליתן לשמור, תוך כדי בצוע סעיף זה, על שלמותם של גרעינים התישבותיים.

 

נספח 5: מתוך קובץ התקנות מס' 113, 10 בספטמבר 1950.    🔗

חוק שירות בטחון, תש"י – 1949

תיקון תקנות שירות בטחון, תש"י – 1949

בתוקף סמכותי לפי הסעיפים 6 ו־20 לחוק שרות בטחון, תש"ט 1949 אני מתקין תקנות אלה:

תיקון תקנות שירות בטחון תש"י–1949

1. תקנות שירות בטחון, תש"י – 1949, יתוקן כך: בתקנה 11, במקום תקנת

משנה (ה) תבוא תקנת משנה זו:

“(ה) תקנת משנה (ד) לא תחול על – (1) חבר לגרעין שלגביו הורה שר הבטחון על פי סעיף 6 (ו) (1) לחוק כי תקופת שירותו המיועדת להכשרה חקלאית תוקדש, כולה או מקצתה, לשירות בחיל האויר או בחיל הים: (2) חבר לגרעין הנשלח על פי סעיף 6 (ו) (5) לחוק, להתאמן או לשרת בתפקיד פיקודי של שירות בטחון: ובלבד שמספר החברים לגרעין שיישלחו כאמור ביחס ליתר חברי אותו גרעין לא יעלה על חמישה עשר אחוז”.

השם

2. לתקנות אלה ייקרא “תקנות שירות בטחון (תיקון מס. 2), תש”י–1950.

י“ב באלול תש”י (25 באוגוסט 1950)

דוד בן גוריון

שר הבטחון

 

נספח 6: דבר מפקד החיל    🔗

עם הקמת חיל הנח"ל:

לחיילי הנח"ל ולקציניו!

בהוראת הפיקוד העליון מיום 24 בנובמבר 1949, הונח היסוד להקמת חיל הנח“ל. לאחר חודשים רבים של דיונים והסברה, בהם עמדו מספר קצינים מועט, בעזרת אגף הנח”ל במשרד הבטחון, ולחמו על רעיון הקמת מסגרת צבאית מיוחדת, שבה תשתלבנה העבודה וההגנה – הוכרה המסגרת רשמית וסופית. הנח"ל שולב כחיל שווה זכויות לכל יתר החילות בצ.ה.ל.

ביום זה, בו פורסמה פקודת הפיקוד העליון, חרג הנח“ל ממסגרתו המצומצמת, הבלתי מוכרת, ממסגרת דלת חיילים – למרחב, לקראת אלפי מתגייסים חדשים, לקראת אימונים סדירים, משמעת צבאית, לקראת עבודה חקלאית והתקשרות למשק, להגנת גבולות הארץ, תוך הקמת שרשרת רצופה של יישובי־ספר מוגנים ע”י מיטב הנוער העברי.

הוראות הפיקוד העליון מטילות על שכם קבוצה קטנה של קצינים וחיילים משא כבד: מפעל, אשר במרוצת הזמן ישנה את אופיו ודמותו של החייל בצ.ה.ל. מפעל שיקיף בעתיד אלפי חיילים ומפקדים, המפרים שממות ארץ ומגינים עליה, אשר יכירו שבילי ארץ ודרכיה, אשר יתקשרו בנפשם לאדמת הארץ – זו אדמת האבות.

כיום – דלים אנו, בלי מספר מספיק של מפקדים וסמלים, בלי מסגרת, בלי מחנות אימונים. דלים ברכב ובציוד. אך באחת אנו עשירים – בלבנו מפעמת ההכרה, כי למפעל גדול נקראנו. כי אנו יוצרים יש מאין. כי אט־אט יקום החיל. קצין לקצין יתלקטו, קורס – לקורס. וכבר נראים באופק מאות מפקדי כיתות צועדים בטוחות, ואחריהם אלפי חיילי הנח"ל – כשידם האחת עושה במאלכה, והשנייה מחשקת שלח.

מי יהיו לנו מורי הדרך, ומנסיון מי נלמד?

מהחלוצים: – התנדבות למפעלים קשים, ייבוש ביצות, סלילת כבישים, הקמת יישובים חקלאיים, חרישה וזריעה, טיפול בחי ובצומח, אהבת כל דבר ששורשיו בארץ – כי לנו הארץ.

מ“ההגנה” – מסירות ודבקות ועבודת הביטחון, התמדה ויצירה בתנאים קשים. טיפוח רוחו של איש המגן, הגאה והחופשי.

מהפלמ"ח: – יחסי חברות, הווי חיילי ארצישראלי, הכרת שבילי הארץ, מסורת קרבות, אימון גופני וסבילות.

מצבא הגנה לישראל: – אימונים סדירים ומשמעת קפדנית, גאווה חיילית, זריזות ודייקנות. נרכוש לעצמנו את תכונת הציות־ללא־ערעור לכל פקודה אשר תבוא.

כך תיווצר המסגרת וכך תקום המסורת.

חיילים וקצינים: בידכם ניתנה העבודה לעשותה. לא בפקודות בלבד נעשנה. הנכם נקראים להיות שותפים למעשה. כל אחד בתפקידו: באימונים, בעבודה, בפיקוד ובתפקיד היום־יומי. ירגיש כל אחד מכם כאילו על שכמו הוטלה המלאכה. זכרו כי בידכם להוסיף לבנין המקום, על־מנת שיגדל ויתפתח, על־מנת שתקום מסורת החייל־החקלאי.

להקמת מסגרת חיל הנח"ל –

חזקו ואמצו!

דצמבר 1949.

י. פונדק. אלוף/מ.

מפקד חיל הנח"ל

 

נספח 7: ברכת הרמטכ"ל עם צאת הטירונים הראשונים למשקים באוקטובר 1950    🔗

חיילים וחיילות בחיל הנח"ל!

המראה הזה שלפני, שאין אתם יכולים לראותו, הוא מראה מרהיב.

אנחנו יודעים בדיוק את כל הקשיים והסבל שעברו על כלכם בתחילה, ואת קשיי ההסתגלות שליוו אתכם בדרככם.

צ.ה.ל. קיבל על עצמו באהבה את התפקיד הקשה של הקמת חיל הנח"ל, שהסמל שלו – גם המגל וגם החרב.

אנחנו יודעים שבטחון האומה יושג, אם כל ישוב־ספר ידע להתגונן, וגם – אם כל חייל יהיה אוהב אדמה.

כלכם חייבים להיות מותכים לגוף אחד של הנח“ל, שהוא החיל החלוצי בעל התנופה הגדולה ביותר בכל הצבא. יציאתכם למשק היא נסיון נועז – אך זכרו כי אתם מייצגים את צ.ה.ל. זכרו והרימו את דגל הנח”ל והצבא ברמה!

היו ברוכים! (–) יגאל ידין – רב אלוף,

הרמטכ"ל

 

נספח 8: חוזה    🔗

שנערך ונחתם בקריה, ביום…………..בחודש………………שנה……………….

בין

ממשלת ישראל הפועלת בשם מדינת ישראל ע“י משרד הבטחון, אגף הנוער והנח”ל (להלן “הממשלה”),

ובין

……………………..(להלן “המשק”).

הואיל והמשק הציע לממשלה להעסיק אצלו לצורך הכשרה חקלאית יחידת נח"ל,

והואיל והממשלה קבלה את ההצעה כאמור,

לכן הגיעו הצדדים להסכם כדלקמן: –

1. המשק מסכים לקבל יחידת נח“ל (להלן “היחידה”) שגודלה יקבע ע”י הממשלה ומתחיב להעסיקה בעבודה במשק כל תקופה שתראה בעיני הממשלה, אך לא פחות מאשר 9 חדשים, והממשלה מתחייבת להחזיק את היחידה במשק במשך התקופה כאמור.

2. היחידה תהיה כפופה למשטר עבודה ואימונים צבאיים, אולם היא עלולה להנתק מהמשק לפי פקודה צבאית גם בתוך התקופה הנ“ל ובאישור נציג אגף הנוער והנח”ל, שבמשרד הבטחון. התקופה בה תעדר היחידה מהמשק בתוקף הפקודה הצבאית לא תוכלל בסדרי האימונים הרגילים.

3. המשק מסכים לכך כי 5 ימים בחודש יוקדשו לאימונים. חיילים – עולים חדשים רשאים נוסף לזה להקדיש חצי יום בשבוע בשעות אחר הצהרים ללימוד עברית וחיילי היחידה שאינם זקוקים ללימוד עברית רשאים להקדיש יום אחד בחודש לצורך יום עיון. כל יתר ימי החול לעבודה. הזכות לנח"ל לצבור ימי אימונים למטרת אימון מרוכז, אולם בתנאי שזכות הצבירה תצומצם לכל היותר לתקופה של שלשה חדשים. בתחילת כל חודש יודיע מפקד היחידה למשק את תכנית האימונים לאותו חודש.

4. לא יצאה היחידה לעבודה עקב גשמים, או יצאה לעבודה והפסיקה אותה עקב גשמים, יזוכה חשבון הממשלה במחצית יום עבודה. עבדה היחידה יותר מחצי יום ועבודתה הופסקה עקב גשמים, יזוכה חשבון הממשלה ביום עבודה מלא.

5. אחוז הנעדרים מהמשק עקב השתתפותם בקורסים הנערכים מטעם צ.ה.ל. ו/או מטעם אגף הנוער והנח"ל במשרד הבטחון, לא יעלה על 10% ממספר אנשי היחידה החונה במשק. מספר זה אינו כולל את אנשי הסגל הפיקודי.

6. המשק מתחייב להכשיר את חיילי היחידה בענפי המשק השונים, מוסדות המלאכה וענפי השירות.

7. אחוז חיילי היחידה שיועסקו בשירותים, לרבות החיילות המקבלות הכשרה במוסדות הילדים, לא יעלה על 25% ממספר חיילי היחידה.

8. חיילי היחידה לא יעבדו בשבתות ובמועדי ישראל פרט לתורנות בשירותים ובענפי המשק החי.

9. מפקדי הנח"ל יקפידו על משמעת חיילי היחידה בעבודה. על חייל היחידה חלה המשמעת של סידור העבודה במשק בכל עניני העבודה.

המשק יקבע מקשר בינו לבין היחידה החונה בו לתיאום עניני העבודה וההכשרה. מפקד היחידה או בא כוחו ינהל רישום יומי של ימי העבודה, החופשה, והאימונים במחברת לרישום התעסוקה, ורישום שיתנהל כאמור, בחתימת שני הצדדים, ישמש יסוד לסידור החשבונות בין הצדדים.

10. מחנה היחידה המשמש לצורך שיכון חייליה הוא רכושה של הממשלה. המשק ישא באחריות לנזקים במחנה בעת העדר היחידה ממנו. התנאים הקשורים בהקמת המחנות ובהחזקתם מפורטים בחוזה מיוחד.

11. תמורת יום עבודה של כל חייל ביחידה יחויב חשבון המשק לזכות הממשלה בסך של……..ל"י.

12. המשק מתחייב לספק לנח"ל את השירותים כדלקמן: –

א. החזקת המחנה (מים, מאור, שירותי נקיון וגינות נוי);

ב. כלכלה (כולל מזון ושירות);

ג. כביסה;

ד. שירות במחסן הבגדים ובסנדלריה (תיקונים בלבד);

ה. שירות בטיפול חולים, להוציא עזרה רפואית החלה על קופ"ח במקום;

ו. תספורת אחת לשלושה שבועות.

תמורת השירותים האמונים, יחויב חשבון הממשלה לזכות המשק בסך של…………….. פר' עבור יום אספקה לכל חייל ביחידה.

13. הכביסה תיעשה במכבסת המשק ועל המשק לדאוג לסידורים מתאימים לשם שמירה יעילה על ציוד היחידה הנמסר לכביסה. אבדו בכביסה חלקי ציוד של חיילי היחידה, יחויב חשבן המשק לזכות הממשלה בתמורת חלקי הציוד שאבדו, ושווים יקבל לפי המחירים שאושרו על ידי המפקח על המחירים בזמן אבדן חלקי ציוד אלה.

14. עבור חייל היחידה היוצא לקורס או לתפקיד אחר לתקופת זמן העולה על 14 יום, לא תחויב הממשלה בתמורה עבור השירותים האמורים בסעיף 12 בעד כל תקופת העדרו. עבור חייל היוצא לתקופת זמן עד 14 יום ועד בכלל תחויב הממשלה בסכום של…………. פר' לכל יום עבור כל תקופת העדרו מהמשק.

15. נשאר במשק חייל היחידה, שאינו מסוגל לעבודה עקב תאונה בעבודה, שאירעה לו במשק, במשך תקופה עד 14 יום ועד בכלל, לא יחוייב חשבון הממשלה לזכות המשק כתמורה עבור השירותים האמורים בסעיף 12 במשך התקופה כאמור.

16. המשק מסכים להקצות מקום מתאים למטה היחידה, כשידרש לכך על ידי אגף הנוער והנח"ל, בתנאי שהמשק לא יהיה אחראי לשיכונו ובתנאי נוסף כי מפקד היחידה ישלם למשק תמורת השירותים האמורים בסעיף 12 את התמורה בסך………….. פר' ליום עבור כל חברי המטה.

17. בסוף כל חודש יסוכם דו“ח תעסוקה ואספקה חדשי על ידי בא כח המשק ולאחר שהדו”ח יאושר על ידי נציג היחידה במקום, יועבר על ידי מזכירות המשק למשרד הבטחון, לכל המאוחר עד ל־5 לחודש שלאחריו.

היתרות תשולמנה במזומנים למשרד הבטחון, מדי חודש בחודשו. תנאי זה יחשב כתנאי יסודי ודין הפרתו כדין הפרת החוזה כולו.

18. אם לא יקיים המשק אחד ו/או יתר תנאי החוזה, רשאית הממשלה לבטל את החוזה בהודעה מוקדמת של שבוע ימים והמשק ישלם במקרה כזה לממשלה את כל הנזקים שיגרמו לה על ידי כך.

19. הצדדים מותרים בזה על כל הודעה רשמית ו/או נוטריונית במקרה הפרה.

20. כתובת המשק לצרכי חוזה זה היא: ………………………………………………….

כתובת הממשלה לצרכי חוזה זה היא: משרד הבטחון, אגף הנוער והנח"ל, הקריה.

וכל הודעה שתשלח בדואר רשום לפי הכתובת הנ"ל תחשב כאילו הגיעה לתעודתה תוך 48 שעות מזמן מסירתה בדואר או בדרך אחרת הנתנת להוכחה.

ולראיה באו הצדדים על החתום: –

בשם הממשלה:…………………………

משרד הבטחון אגף הנוער והנח"ל

בשם המשק:……………………………

תאריך……………………………….

 

נספח 9: אגרת מפקד חיל הנח“ל – לחילי הנח”ל    🔗

(עם סיום מחזור ראשון)

חיל – חילת בחיל הנח"ל

בהתקרב שנת שרותך הראשונה לסיומה הנך עומד בפני הכרעה על עתידך בצ.ה.ל. אין ספק שבשנה החולפת למדת הרבה בתור חיל. למדת להשתמש בנשק אישי ומחלקתי, הכרת צורות הפעולה של המחלקה והכתה ומקומך בהן, רכשת בטחון עצמי בשדה מתוך למוד ושתוף פעולה של יחידתך.

במשך השנה מלאת תפקיד ממדרגה ראשונה בעצם היותך במשק במסגרת יחידתך, ועל־ידי השתתפותך בפעולות נגד מסתננים שוּתפת אישית באחריות לבטחון המדינה.

אגב מלוי תפקידך בחיל הכרת את האזור שבו חונה יחידתך וצורת חיים שלא ידעת. למדת לעבוד ולא אחת רכזת מקצוע על־ידי עבודתך זו. עזרת להגדלת היצור החקלאי של מדינתנו – ועל כלם ראית במו עיניך את התפקיד הבטחוני הגדול שממלאה התישבות הספר כיום, כבמלחמת השחרור, כשכל ישוב בגבול היה מבצר עז בפני כל פולש ותוקף.

אם עולה חדש הנך – למדת עברית. אם שתפת עצמך בחיי מחלקתך –למדת לשיר ולרקוד; – ואם תהיה גלוי לב תודה שלמדת קצת סדר ונקיון, אם כי בהתחלה קשה קצת, הרי כיום – כך למדתי בשיחות אישיות רבות עם הרבה מאד חילים, – כשהתגברת על קשיים והתרגלת, הנך נהנה משפורי המחנה שעשית יחד עם חבריך. יש לך ידידים שרכשת, ואולי גם נהנית מתקופת למודים במדרשה החקלאית, או באחת ההשתלמויות האחרות של החיל. זאת רכשת בשנה הראשונה. עכשו יקבע צ.ה.ל. את המשך שרותך באחת הצורות הבאות:

א. האפשרות הראשונה היא, שתעבור לשנת שרות שניה באחת היחידות של צ.ה.ל. בחיל רגלים, חיל הים או האויר, או יחידה מקצועית כלשהי.

ב. האפשרות השניה היא, שתבקש מרצונך להצטרף לאחד מגרעיני הנח“ל ההולכים להתישבות. אם תבחר בדרך זו תוכל בזמן השרות לבנות לעצמך משק ועתיד של חיים עצמאיים, דוגמת אותם המשקים, שהזדמן לך להכיר בהיותך בשנת שרותך הראשונה בנח”ל. חיל הנח“ל מלוה בברכת אחים גרעינים אלה העולים לגבולות הארץ לישבם, לעבדם, ולשמרם ורואה בהם ממשיכים נאמנים למתישבי הנח”ל בתל־קציר, האון, צור־מעון, צאלים וכו' ושאר כובשי השממה מימי השומר, תל־חי, חומה ומגדל.

ג. אם בגלל סבות שונות אינך יכול כיום להתקשר להתישבות קבע יש לך אפשרות לסים את שנת שרותך השניה במשק בטחוני של חילים המוקם על ידי הנח“ל. למשק זה הנך מתקשר לעת־עתה לשנה – ותמצא בתנאים רגילים של חיל נח”ל בשנה הראשונה. כלומר: הנך מקבל ציוד אישי, משכרת, חפש, סעד וכו' כמקובל בצ.ה.ל. בשנה זו תנתן לך הזדמנות לבנות בנקודת ספר משק, אשר חשיבותו הבטחונית רבה ביותר. אם תרצה, תוכל כתום השנה של ההאחזות להשאר במשק שבו עבדת וכל הציוד החי והדומם (סוסים, פרות, טרקטורים, בתים וכלי עבודה) ישאר ברשותך וברשות חבריך. הסוכנות היהודית אף תעזור לך ולחבריך לבסס את משקכם ותאפשר לכם להחליט על צורתו ועתידו.

משלש האפשרויות הנ“ל יקבע לך הצבא אחת. אולם על־ידי בקשה אישית ביכלתך להשפיע לא במעט על המשך שרותך. בכל אחת מן האפשרויות תמשיך להיות חיל בצ.ה.ל. אולם בלכתך להתישבות קבע או האחזות תמלא נוסף לתפקיד צבאי גם תפקיד התישבותי. חיל הנח”ל מקוה, שתבחר מרצונך בדרך החלוצית ביותר הכורכת את שני התפקידים: בטחון והתישבות ומאפשר לך תוך שרותך הצבאי להניח יסוד לחייך האזרחיים כמתישב החי על תנובת אדמתו.

משה נצר – סגן אלוף

מפקד חיל הנח"ל

יוני 1951

 

נספח 10: מגילת היסוד להאחזות נח"ל הראשונה    🔗

(נחלאים מול עזה)

היום, כ“א לירח תמוז שנת ה' אלפים תשי”א למנין שאנו מונים, שנה רביעית לעצמאות ישראל, אנו תוקעים יתד ראשונה להקמת ישוב חיילים בגבול הארץ.

לנכח פנינו גבולי המדינה ארוכים ופרוזים, ומעבר מזה שממות ארץ המצפות לגאולתן.

קול הגבולים וקול האדמה, קול המוני אחינו שבארץ ואשר טרם באו אליה קורא לנו: “עלו! תקעו יתד איתנה בגבולות! היפכו גבולותינו חומות־מגן חיות לארץ!”

אנו, עולים חדשים ובני הארץ, מכל הגלוּיות וכל פזורי עמנו, ממזרח ומערב, צפון ודרום, נקבצנו כאן היום ובפקודת צבא הגנה לישראל נוטלים עלינו שמירת כברת ארץ זו.

את הנעלה, העקרית והקשה במשימות חיל הנח"ל אנו נגשים לבצע היום: הקמת ישוב חיילים מגנים ובונים, שומרים ויוצרים מפרים שממות וגוננים עליהן, כי חזון צ.ה.ל. לנגד עינינו, חזון צבא עובד ומגן.

יעלה ויצמח במקום זה ישוב שוקק־חיים, יוצר חיים ומבטיח את החיים יהא הוא אות וציון לנו ולעמים כי פנינו לשלום ובנין, אך נדע אנו וידעו העמים סביב כי את הבנין נשמור מכל משמר ועל החיים נגן ללא סיג.

היום אנו מקבלים עלינו לבנות ולטפח האחזות זו כחוּליה אמיצה בשלשלת מבצעי צ.ה.ל. להמשיך מסורת ההוד של כבוש השממה והפראת הארץ, ולממש חזון חיל הנח"ל, חזון הצבא העובד.

ידנו האחת תעשה במלאכה והשניה תחזיק בשלח.

25.7.1951

 

נספח 11: פקודת יום לעלית ההיאחזות השלישית    🔗

(יטבתה ליד אילת)

מפקדים, חילים וחילות.

שוב יורדים שלובים היום המגל והחרב. מגל היצירה וחרב המגן, כסמלנו – סמל הנח"ל.

זה רק עתה תמו שלשת חדשי האחזות ראשונים ולהאחזות מחזור א' מוסיפים היום חילי נח"ל ממחזור ב' חליה נוספת בשרשרת – את נחלאים ג', בדרך הערבה לאילת.

האחזויות נח"ל פזורות בגבולות מדינת ישראל.

נחלאים א' – מול עזה.

נחלאים ב' – בצפון מזרח החולה.

נחלאים ג' – בערבה על כביש אילת.

יש בעליתנו זו היום על הקרקע, כדי להמחיש את גודל המשימה שהוטלה על פקוד הנח"ל על־ידי המדינה וצ.ה.ל.

לעשרות מחלקות הנח"ל הפזורות על פני המדינה ולארך גבולותיה מתוספות חליות עז של ישובי האחזות – ישובי חילים בספר!

להאחזות זו משמעות נוספת ומיוחדת במינה.

הדרך אשר נכבשה ונפתחה ע“י צ.ה.ל. במלחמת השחרור, תובטח היום ע”י התנחלות חילינו, לישבה ולהגן עליה.

בעיות הבטחון באזור, חופי ים אילת ומי יטבתה (עין רדיאן) הרבים, יש בהם כדי להזעיק למקום עשרות ידיהם של חילים־עובדים שיחלצו לתפקידי הבטחון, להרחבת הדיג בחופי ים־אילת ולהקמת ישוב עברי קבוע בערבה.

התנאים יהיו קשים וידרש מאמץ כדי להתגבר עליהם, אך בטוחני כי נסיונכם הרב בשנת שרותכם בצה“ל – בנח”ל תסיע בידכם להתגבר עליהם.

ידעתי היטב הקשיים והלבטים בהם עמדתם בטרם נפלה ההכרעה על עתידכם בשנת שרותכם השניה. אך לא יארך הזמן ותתלכדו כלכם לחברת חילים עובדים אשר תהפך משלט למשלט חיי עבודה ויצירה.

ובבוא העת ותהפכו שממות־ערבה אלו לשדות מרעה ומחיה ויפרחו מדשאות בין בתיכם –יפעם לבכם! ועת תפשטו מדיכם ותחליפום בבגדים האזרחיים יקשרוכם עבותו עז למקום ותראוהו כתיבכם! ועתידכם –ישמש אות ומופת למאות ולאלפים שיבואו אחריכם.

המעמסה הטלה על שכמכם, ביכלתכם לשאתה. הרימוה ושאוה בראש מורם ובגאות־חילים, וברכת כל חיילי הפקוד ומפקדיו תלוכם.

חזקו ואמצו!

חשון תשי"ג

משה נצר אלוף/מ

מפקד פקוד הנח"ל