Ultima Thule! בליל־חורף זה עלו בדעתי המלים הללו. על כן אני כותב את ספור־המעשה בידיד אחד זקן וזעיר, כאשר ידעתיו.

בראשונה הייתי רואה אותו בגנה של קֵנסינגטון, לשם היה בא בשעות שלאחר הצהרים, בלויתה של ילדה קטנטונת. יכלת לראותם, כשהם עומדים בדממה לפני שיח או פרח, או נושאים ראשם למרום בפני צמרת של אילן, או נשענים עלי גשר וצופים בבָרַוזות, או משתטחים על כרסם ושומרים צעדי חפושית, או נחים אפרקדן ומסתכלים בשמי־יה. לפעמים קרובות היו עומדים ומפזרים פתותי־לחם לצפרים מדַדות סביבם ומטילות על זרועותיהם אותות קטנים ולבנוניים של חבה ודרך־ארץ. ודאי, שהיית מוכרח להשגיח בזוג הזה. הילדה, בהירת־שער ובת־גמדים, בעלת עינים אפלוליות וסנטר מקוצץ, היתה יוצאת בלבוש שלא לפי מדתה. ובשעה שלא עמדו השנים על מקום אחד, היתה הפעוטה מהלכת אתו, כשהיא מושכת בידו מתוך זריזות יתרה; וכיון שהיה הזקן קצר־קומה ודל־בשר למאד, היה מקדים גופו תמיד לרגלים הנושאות אותו. זכורני, שהיה עטוף גלימה חומה עם מצנפת אפורה ורכה ורחבת־שולים, ומכנסיו, באשר נראו לעין, שולשלו לתוך חצאי מוקים שחורים, ששאפו להתחבר עם נעלים חומות ובלות מיושן. אכן לבושו לא העיד על אמידות יתרה. ואולם פניו הם הם שמשכו את העין. הפנים הכחושים האלה, האדומים כדובדבן, המצומקים כעץ עתיק־יומין, הצטיינו בבהירות מיוחדת במינה, תוך שערות־הכסף, המסתמרות ומסתלסלות עליהם, ועיני התכלת, הטובלות בזוהר, כביכול. ודאי אינו שפוי בדעתו, הייתי מהרהר למראהו. היה עומד על יד גדר מסורגת, שפתיו הנובלות מחורזות ולחייו זו לזו נופלות, עד כי נדמה לך, שהרוח נושבת בעדן, והיה מוציא מפיו ציוצים וצפצופים מושכי לב, ומחקה קול צפרים שונות, להפליא.

כלל גדול הוא, שבני־האדם המענינים אותנו, אחרונים הם לנו לחליפות־דברים, כי זה דרכה של התענינות, להקים מעין חיץ מיוחד של בישנות בין אדם לחברו; על כן ארכו הימים עד שהתודעתי אליו. אולם יום אחד, על שפת הסֵרפֶּנטינה, ראיתיהו בא בגפו, עצב ומדוכא, אולם על פניו נסוכה עדיין אותה הבהירות המשונה. הוא קנה לו ישיבה על ספסלי, כשידיו הקטנות, הנוקשות, נתונות על ברכיו הדקות, הזעירות, ופתח בשיחה בינו לבין עצמו, מעין תפלה בלחש. סוף־סוף גונבו אלי המלים; “לא יאמן, כי ידמה אלהים אלינו”. ומיראה פן יוסיף לפלוט אמרות צרופות כאלו, שבודאי לא נתכון להשמיען באזני זרים, היתה הברירה בידי לקום וללכת משם, או לדבר אליו דבר. על כן אמרתי, מתוך דחיפה פנימית:

“מדוע?”

הוא פנה אלי ללא כל הפתעה.

“אבדה לי ילדתה הפעוטה של בעלת־ביתי”, אמר. “מתה! בת שבע שנים היתה, בסך הכל”.

“אותה הקטנטונת, שהייתי רואה את אדוני יחד?”

“היה רואה? רואה אותה? כמה שמח אני, שאדוני ראה אותה”.

“הייתי רואה אתכם מסתכלים בפרחים, ובאילנות, ובאותן הבָרוזות”.

פניו הבהיקו מתוך הרהורים. “כן; בת־לויה נהדרת היתה זו לזקן כמוני”. ושוב היה מסתכל במים. היתה לדבורו הבעה מוזרה, מדוקדקת, שהתאימה לפניו הבלים, המצומקים. לבסוף הסב אלי שוב את עיני־תכלתו הצעירות, שהזהירו, כביכול, מתוך מסכת־הקמטים העוטרת אותן מסביב.

“ידידים נאמנים היינו! אולם אני לא פללתי לזאת. לכל דבר יש תִּכְלָה, האם לא כן?” שמחתי לשמוע נעימה מעודדת בדבורו. “כשעבדתי בתזמורת של ‘תיאטרון ההרמוניה’, לא עלה על דעתי מעולם, שיבוא יום, ואני לא אוסיף לנגן שם. כצפור־דרור הייתי בעיני. זו גדולתה של נגינה, אדוני! אדם אָפֵס בתוכה; כקיכלי הזה שם”. הוא חקה את צלילי קולו של הקיכלי באמנות כזו, שיכלתי להשבע, כי הצפור נתרה ממקומה. 

“צפרים ופרחים! יצורים נפלאים; פלאי הבורא! הרי האַרזוֹף אפילו –!” הוא הצביע על אחד מאותם הציצים הזהובים, הזעירים. “כלום ראה אדוני בימיו פלאות כאלו?” והוא החזיר את פניו לעומתי. “ואף־על־פי־כן, שמעתי פעם מאדם אחד, שאין הארזופים יפים לפָרות. הא כיצד? אין אני בן־כפר – אם כי נולדתי בקינגסטון”.

“במקומותינו אוכלות אותם הפרות לתיאבון”, עניתי ואמרתי, “אדרבא, האכרים אומרים, שהפרות להוטות אחרי הארזופים הללו”.

“דבריו למשיב נפש הם לי. כל ימי הייתי מצטער על ענין זה”.

כשקמתי ממקומי, קם גם הוא ואמר:

“אסיר־תודה אני לאדוני, שהואיל לדבר עמי”.

“אדרבא, השיחה גרמה לי קורת־רוח מרובה. בדרך כלל, יוכל למצוא אותי במקומות אלה אחרי הצהרים, כל זמן שיהי רצון לפניו לשוחח אתי”.

“בעונג רב”, אמר, “בעונג רב. הריני מתרעה עם יצורים ופרחים ככל האפשר, אולם לא תמיד קיימת הבנה הדדית בינינו”. ולאחר שסלקנו שנינו את המגבעות מעל ראשינו, חזר אל הספסל וישב, כשידיו נתונות על ברכיו.

בפעם הבאה נתקלתי בו על יד גדר מסורגת, שהיה עומד לפניה, וזרועותיו מגפפות חתול זקן ועלוב באמת.

“נְשׂא לא אוכל את הנערים הללו”, אמר בלא כל הקדמה. “כלום יוכל להעלות על דעתו, מה שעשו לחתול מסכן זה? היו סוחבים אותו במשיחה שבידיהם, על מנת להטביעו בנהר! יראה נא סימני המשיחה בתוך השער הרך! כסבור אני, שנערים מתיחסים בבוז לכל זקן וחלש!” הוא הושיטו לי. בקצות הזרועות הדקות הללו היתה החיה העלובה דומה יותר לפגר! לא ראיתי מימי יצור אומלל מזה.

הוא אמר:

“דומני, שהחתול הוא אחד מפלאי עולם. חִיוּת עמוקה כל־כך שיש בו”.

וכדברו, פער החתול את פיהו, כרוצה למחות על עלילה זו. אכן, מראהו היה מעורר רחמים.

“מה יש בדעתו לעשות לחתול זה?”

“אקחהו הביתה. דומני, שהוא נוטה למות”.

“ואין אדוני סבור, שטוב לו המות לזה?”

“שאלה היא, ומחשבה היא צריכה. אני אעיין בדבר. נראה לי, שיחס טוב במקצת יכול לפעול בשבילו הרבה. עוז־רוח יש לו למדי. מעינו חזיתי”.

“שמא מותר לי ללוותו קצת?”

“אח!” אמר; “מה אשמח”.

הלכנו זה בצד זה, מטרה לחצי לעג של כל עובר ושב – כמה היה דומה אותה שעה לאם, המיניקה את ילדה.

“אדוני יוָכח, שעד מחר ישתנה החתול עד לבלתי הכירו”, אמר. “ברם, אצטרך להכנס בחשאי, שלא תראני בעלת־הבית; אשה מגוחכת! יש עמדי שנים־שלשה אסופים מכבר”. 

“שמא יכול אני לעזור במה שהוא?”

“חן־חן”, אמר. “אני אצלצל בפעמונו של המרתף, ובשעה שהיא תרד למטה, אתגנב אני למעלה. היא תחשוב, שנערי הרחוב חמדו להם לצון. זה מנהגם תמיד”.

“כלום אינה באה לנקות את חדריו, ובכלל?”…

בת־צחוק נחה בתוך קמטי פניו. “יש לי רק חדר אחד; ואני עצמי מנקה אותו. אח, אף אילו היה הדבר לפי אמצעַי, לא הייתי רוצה, שתסתובב בחדרי. אולם”, הוסיף ואמר, “אם יעשה לי טובה זו ויבוא אתי עד הדלת, הרי יוכל להעסיק אותה בשאלה למקום מגוריו של מר תומפסון. זה שמי. בעולם הנגינה נודעתי בשם מוֹרוֹנֶלי; מובן, שאין דם איטלקי נוזל בעורקי”.

“ושמא מותר לי לעלות?”

“לכבוד אחשבנה לי; אלא שאין דירתי מפוארת ביותר”.

יצאנו את הגן בשער לַנקסטר. חזות הבתים כולם במקום הזה היתה כה מוצלחת. מכאן באנו לתוך רחוב קטן, שהזכיר במאד פני ילד מלוכלך, המבקש לו מפלט תחת שמלתה של אמו. כאן הוציא הזקן עתון מכיסו ועטף בו את החתול.

“אשה מגוחכת היא”, חזר ואמר; “חוטר מגזע הסקוטים, בידוע”. פתאום משך בפעמון של מרתף אחד ועלה במרוצה במדרגות הבית.

ברם, כשפתח את הדלת, ראיתי בפרוזדור לפניו אשה רזה וקצרת־קומה, לבושת שחורים. שרטוטי פניה היו מחודדים ומתוחים, וקול דבורה מזורז ומוחלט.

“מה זה בידיו, מר תומפםון?”

“עתון, מרת מַרטש”.

“אח, באמת! אולם החתול הזה לא יעלה אתו למעלה!”

בקולו של הזקן הזעיר נשמעה פתאום נעימה עקשנית של החלטה. “תסור הצדה, בבקשה. אם תפריעני, אעזוב את הדירה. החתול עולה אתי. חולה הוא, והרי הוא עולה אתי”.

ברגע זה פתחתי את פי:

“מר תומפסון גר בבית הזה?”

ברגע זה עבר אותה הזקן כחץ ועלה במדרגות.

“הוא האיש”, אמרה בעלת־הבית, “והלואי שאפטר ממנו, עם חתוליו המזוהמים. אדוני רוצה לראותו?”

“כן”.

“חדרו בקומה העליונה”. והוסיפה מתוך התנצלות של תרעומת: “אינני יכולה להתאפק; הוא מרגיזני – הוא מרגיז במאד”.

“אין לי ספק בדבר”.

היא הסתכלה בפני. השאיפה לדבֵּר, התוקפת את העונים לצלצולי פעמון במשך כל היום, ותאות ההתנצלות המיוחדת לסקוטים, עלו יחד בפנים הללו, שדָמו לכֵּפים אכולי־קדים.

“אח!” אמרה; “הרי הוא מרגיז. אין אני כופרת בטוב לבבו; אלא שהוא חסר־דֵעַ. האלהים יודעים מה שכָּנַס שם למעלה. הריני מתפלאה על עצמי, כיצד אני סובלת אותו. זקן שכמותו ראוי שיבין יותר; מרעיב עצמו שלש פעמים בשבוע ומאכיל את החיות הללו”. היא הפסיקה, ועיניה המבריקות באור קר ויַשְׁרָני בחנו אותי מקרוב.

“אם אדוני עולה”, אמרה, “אקוה שיאַלף את הזקן בינה. הוא אינו נותן לי להכנס לחדרו לעולם. תמהה אני, כיצד אני סובלת אותו”.

היה עלי לטפס בשלשה גרמי־מעלות, צרים, נקיים, וריח שעוָניה נודף מהם. באקרָאי בחרתי באחת משתי דלתות, ודפקתי עליה. ראשו המכסיף ופניו הצומקים, הבהירים, נשלחו החוצה מתוך זהירות.

“אח!” אמר; “חושש הייתי, שזוהי בעלת־הבית!”

החדר, שהיה מרווח למדי, היה ריק מכל, זולת מטה מתקפלת וארון בגדים עם כד וקערת־רחצה. כלוב גדול, שנתלה על הכותל, היה פתוח לרוחה. עמד שם ריח סבון ומשהו מריח עופות וחיות. בכותל, המסויד מעל למשבצות־ניר ירוקות ובלויות, נקבעו מסמרים עֲרוּפים, ועליהם גזרי־עץ, ששמשו בדים לישיבת עופות. מעל לחלון הפתוח נמתחה פסת־רשת של חוטי־ברזל. מכונת־בשול קטנה וגלימת־בוקר נושנה, תלויה על וו, השלימו את כלי החדר, שאדם נכנס לתוכו בבישנות ידועה. הוא לא הפריז על המדה. מלבד החתול החדש, נמצאו כאן עוד שלשה חתולים וארבע צפרים, כולן, להוציא לוֹכְסִיָה אחת, חולניות. החתולים נמנעו מהפגש אתי והיו נדחקים אל הכתלים, כשהם מלוים בעיניהם כל צעד ושעל של ידידי הזקן. הצפרים השתקעו בכלוב, להוציא את הלוכסיה, שהיתה מדדה על כתפו.

“כיצד, בשם אלהים”, אמרתי, “הוא מוצא אפשרות להחזיק חתולים וצפרים בחדר אחד?”

“יש בכך משום סכנה”, השיב, “אולם כל אסון לא קרני עדיין. עד שכרעיהן או כנפיהן נרפאות, כמעט אינן יוצאות מתוך הכלוב; ואחר־כך הרי הן מתבצרות על הבדים שהתקנתי בשבילן. ברם, משהן מחלימות, בידוע, שאינן נשארות כאן לזמן רב. רשת זו של חוטי־הברזל לא נתלתה על החלון אלא עד שירפא להן! מחר תסולק מפני הכנופיה הזאת”.

“ואז תעופנה מכאן?”

“כן. האנקור תחילה, ושני הקיכלים אחריו”.

“ובחורה זו?”

“ישאל את פיה”, אמר הזקן. “התלכי גם את, לוכסי?” אולם הלוכסיה לא הואילה ליתן תשובה.

“וכל אותם החתולים אף הם היו במצוקה?”

“ודאי”, אמר, “אלמלא כן, לא היו זקוקים לי”.

תיכף לכן התחיל לחמם מעט חלב כחלחל, כשהוא מסתכל בחתול החדש, זה הושם בסל עגול על יד מכונת־הבשול הקטנה, בעוד הלוכסיה יושבת על ראשו. נראה, שהגיעה שעתי ללכת.

“אשמח לראות את אדוני”, אמר, “בכל עת שיהי רצון לפניו”. וכשהוא מורה באצבע על הלוכסיה העומדת על ראשו, הוסיף: “כלום ראה בימיו דבר נפלא כצפור הזאת? גודל לבבה! מפליא באמת”.

לצלצול קולו העז באמירת המלה “מפליא”, נפטרתי לדרכי, ואני מלא זכרון הזוהר המסתורי, שהיה שופע מפניו, בהצביעו למעלה, אל הצפור השוכנת על שערותיו העבותות, המכסיפות.

בעלת־הבית היתה עומדת עדיין בקצה גרם־המעלות למטה, ופתחה את פיה תיכף לירידתי. “ובכן, אדוני מצא אותו! אינני יודעת, כיצד אני סובלת אותו. ודאי, שהיה מיטיב עם ילדתי הקטנה”. ראיתי דמעות נִקְוות בריסי־עיניה.

“עם חתוליו וצפריו, תמהה אני על עצמי, שאני משאירה אותו בביתי! אולם להיכן ילך? אין לו שאֵר ואין לו עָמית – לא ידיד ולא רֵע בעולם כולו. הרי הוא טפוס. ניזון מן האויר – וזן ומפרנס חתולים! איני יכולה לסבול חיות אלו, הטורפות אותו, פשוטו כמשמעו. מעולם אינו נותן לי להכנס. חתולים וצפרים! תמהה אני על עצמי, שאני סובלת אותו. ליתן כל אשר לו במזוהמים הללו! מאמינה אני, שזה היה מנהגו כל ימיו; על כן לא צלחה לו דרכו מעולם. הרי אינו מבחין כלום”.

והיא בחנה אותי במבט פקח, תמהה לדעת, בלי ספק, איזה ענין היה לי במאורה הזאת.

שוב לא פגעתי בו בגן־העיר משך כמה זמן, ולבסוף הלכתי לבקרו במעונו. בכניסתה של אורוה, בקרן זוית של רחובו הקטן והמלוכלך, מצאתי חבורת בטלנים, עוטרת אחד מאותם הדֻבים המנוהגים לפעמים ברחובות השקטים של כרכינו הענקיים. החיה הצהבהבה היתה יושבת ישיבת אדם מתוך הכנעה למטֵה אדונה, נאנקת לרגעים ומניעה את פיה המורם למעלה, אחת הנה ואחת הנה, כדרכם של דבים. ואולם נכר היה, שהשפיעה יותר על בדיחות־הדעת של הנאספים מאשר על נדיבות לבם.

“הורד את הדוב שלך על רגליו האחורות, ותקבל פרוטה מידי”. ופתאום ראיתי את ידידי הזקן, הזעיר, במגבעתו האפורה, התלויה לו על אזניו, בקהל הרואים, כולם משכמם ומעלה גבוהים ממנו. אולם בעל הדוב רק חִיך וצבט לחיה בכרסה. נכר היה, שהוא יודע את לקוחותיו.

“אתן לך שתי פרוטות, ובלבד שתורידו”.

שוב חִיך בעל הדוב. “יותר!”, אמר, ושוב צבט לדוב בכרסו. קהל הרואים מלא פיו צחוק.

“שלש פרוטות! ואם במחיר זה לא תוריד אותו, אנקר את עיניך”.

בעל הדוב הושיט את ידו. “כפתור ופרח”, אמר, “שלש פרוטות: הריני מוריד אותו”.

ראיתי את המטבעות מושלשות והדוב נופל על רגליו הקדומות; אולם מכיון שבאותו הרגע נראה שוטר בא מרחוק, נהג האיש את דבו משם והלאה, ואני נשארתי לבדי, עם ידידי הזקן. 

“מי יתן והיה הדוב העלוב ברשותי”, אמר; “יכול הייתי לאלפו חיי אושר. ברם, אף אילו היה ביכלתי לקנותו, מה הייתי עושה בו שם, למעלה? הרי היא אשה מגוחכת כל־כך”.

פניו היו קודרים ונזעמים, אולם אגב הליכה נתבהרו יותר ויותר.

“הדוב”, אמר, “הרי זו חיה יוצאת מן הכלל, באמת. כמה פקחות בעינים הזעירות הללו! באמת סבור אני, שזהו יצור מופלא! אם כי חתולַי יהיו שרויים בתענית. אותן שלש הפרוטות הכינותי לקנות מזון בשבילם”.

בקשתי, שיזַכה אותי במצוה זו.

“ברצון רב!” אמר. “שמא נכנס לכאן? ראשי־לכיסין חביבים עליהם ביותר”.

בשעה שהיינו עומדים וממתינים לתורנו, ראיתי את שחוק־הלעג הרגיל, שעבר על פרצופו של מוכר־הדגים. אולם ידידי הזקן, הזעיר, לא השגיח בכך; עסוק היה יותר מדי בבדיקת הדגים. “הדג הרי זה יצור מפליא”, מלמל לעומתי. “יראה נא את קשקשיו. כלום ראה מנגנון כזה בימיו?”

קנינו חמשה ראשי־לכיסין ונפרדתי ממנו, כשהוא נושאם בתוך כיס של ניר, וכולו צפיה לחמשת החתולים, שיאכלו אותם.

מאז הייתי רואה אותו לפעמים תכופות, הולך אתו מפקידה לפקידה לקנות אוכל בשביל חתוליו, שהיו מתרבים אצלו מפעם לפעם. שיחתו נסבה תמיד על אסופיו, על פלאי הבריאה, ועל אותה תקופה בחייו, שבה היה מחלל בחליל, בתזמורת של “תיאטרון ההרמוניה”. נראה, שהיה מחוסר פרנסה זה עשר שנים ויותר; וכשנשאל על כך, היה נאנח ומשיב קצרות: “אל נא ידבר בענין זה, בבקשה!”

בעלת־ביתו הכחושה לא מנעה ממני שיחה מעולם. היא נמנתה על סוג אותן הנשים, שמצפונן חובק עולם ונפשן מרה להן על כך.

“אין אני יוצאת לטייל לעולם”, היתה אומרת אלי.

“מדוע לא תצא?”

“איני יכולה לעזוב את הבית”.

“הבית לא יברח!”

אולם היא היתה מסתכלת בי מתוך חשד, שהבית ברוח יברח, וחוזרת על דברה הראשון:

“אח! אין אני יוצאת לטייל לעולם”.

מזג סקוטי טפוסי.

ברם, למרות מוצאה, שכחה ההצלחה להאיר לה פנים, והיתה נלחמת על קיומה משבוע לשבוע, שוטפת את הרצפות, עונה לצלצל הפעמון, אינה יוצאת לטייל לעולם, ותמהה על עצמה, כיצד היא סובלת את ידידי הזקן, הזעיר; כשם שהיה אף הוא נלחם על קיומו משבוע לשבוע, יוצא לרחובות ומקבץ אסופים, ומגלה את פליאות הבריאה ורואה בה אשה מגוחכת. יש לשער, שאותה הילדה המתה היא שקשרה את שניהם.

אולם יום אחד ביולי מצאתי אותה נרגשת מאד. הוא חלה מחלה אנושה לפני שלשה ימים.

“הרי הוא, שם למעלה”, אמרה; “כל אוכל לא יבוא אל פיו. מאמינה אני, שהמית עצמו על כלכלת חתוליו כל השנים הרבות האלה. היום גרשתים מן החדר, יצורים נבזים שכמותם; שוב לא ירָאו בבית הזה”.

“אח!” אמרתי, “דבר זה לא היתה צריכה לעשות. הרי זה עלול להכאיב לו ביותר”.

היא הרימה ראשה מתוך עצבנות.

“ככה!” אמרה; “תמהה אני על עצמי, שעמדתי בנסיון זה כל אותו הזמן, עם צפריו וחתוליו, שלכלכו את ביתי. והרי הוא מוטל שם, ומדבר עליהם דברים שאין להם שחר. הוא כפה אותי לכתוב לאדם אחד, מר ג’קסון שמו, באיזה תיאטרון – שוב אין לי סבלנות לאדם זה. ואותה לוכסיה קטנה, המנתרת למראשותיו כל הזמן – יצור נאלח שכמותה! גם אותה הייתי מגרשת, אלא שאינה נתפסת בכף”.

“מה אומר הרופא?”

“דלקת־ריאות כפולה – דבקה בו מתוך רטיבות ברגליו, ודאי רץ אחרי איזה אסופי. אני מטפלת בו. יש צורך במי שהוא, שיטפל בו כל הזמן”.

בעליתי, מצאתי אותו שוקט מאד, אור השמש נופל למרגלותיו, ואמנם כן, הלוכסיה מנתרת על הכר למראשותיו. מהיותו תקוף־קדחת, הזהירו פניו יותר מתמיד. אין להגיד, בדיוק, שהיה מבולבל, אולם דבורו לא הצטיין בבהירות יתרה.

“מר ג’קסון! הוא ימהר לבוא. מר ג’קסון! הוא יעשנה למעני. יכול אני לשאול אותו, אם מות אמות. אשה מגוחכת. אי אפשי באכילה; אין אני מן האכלנים – נשימתי בבקשתי, ותו לא”.

לקול דבורו הסתלקה הלוכסיה מעל הכר והתעופפה בחדר מסביב, כאילו הפחידה אותה איזו נעימה חדשה בצלילים היוצאים מפי אדונה.

לבסוף נראה לי, שהכירני. “סבור אני, שקצי הגיע”, אמר; “הריני חלש מאד. מה טוב, שלא יהיו אבלים. אילו רק מהר לבוא. רצוני” – והוא התרומם מתוך התרגשות חלושה – “רצוני לסלק אותה הרשת מעל החלון; את חתולי אני מבקש. היא גרשה אותם. כשיבוא, אבקש מאתו להבטיח לי, שיקחם, אותם ואת הלוכסיה, ויכלכלם בממוני, לאחר מותי”.

בראותי, שבכל אופן, רעה לו ההתרגשות מן החתולים, סלקתי את הרשת. ראשו נפל על הכר מתוך קורת־רוח מרובה; ולא ארכה השעה, עד שהתגנבו החתולים לתוך החדר, אחד אחד, עד שקנו להם ארבעה־חמשה ישיבה לאורך הכתלים. בו ברגע שפסק דבורו, חזרה גם הלוכסיה אל הכר למראשותיו. היה ברק לא־טבעי לעיניו, הלטושות מתוך הפנים הפעוטים, הנובלים, אל אור השמש המרצד על מטתו; הוא אמר בקול שלא נשמע כמעט: “כלום ראה מימיו פלא גדול מזה של אור השמש? הרי זה מפליא באמת!” אחר כך נשתקע במין תנומה כבדה. ואני הייתי יושב עדיין על יד החלון, מתוך הרגשה מעורבת של הנאה ועלבון, על שלא בקש מאתי לדאוג לחתוליו וללוכסיתו.

לאחר שעה קלה נשמע קול שופרו של אוטומוביל ברחוב הקטן למטה. וכמעט תיכף לכן הופיעה בעלת־הבית. האשה הקשה הזאת צעדה הפעם קצובות ורכות.

“הנה הוא בא”, לחשה.

אנכי יצאתי ונפגשתי באדון כבן ששים, לבוש אדרת שחורה, חזיה צהובה־חומה, עם שעון ושרשרת של זהב, מכנסים בהירים, מנעלים מעור שחור ומבהיק, ומגבעת מבריקה להפליא. פניו היו שמנים ואדומים, עם שפם מלבין ומצוחצח; באמת לא היה בו דבר שאינו מבריק, מלבד העינים, שהיה להן גוון קהה ואפלולי.

“מר ג’קסון?”

"הוא הוא. מה שלומו של הזקן הזעיר?’

פתחתי את דלתו של החדר הסמוך, שהיה עומד ריק תמיד, ובקשתי את מר ג’קסון להכנס.

“מצב החולה אנוש באמת; מוטב שאגיד לאדוני, לשם מה נדרש לבוא לכאן”.

הוא הביט אלי במבט זה האומר: “אתה לא תתפסני – ותהיה מי שתהיה”, מבטם של מוצלחים בעולם הזה.

“כפתור ופרח!” אמר. “ובכן?”

תארתי את המצב. “נראה, שהוא מאמין”, סִיַמתי, “כי אדוני יואיל לדאוג לאסופיו, במקרה שהוא ישבוק חיים לכל חי”.

מר ג’קסון נקש במקלו על הכיור הבלתי־מצובע, המצופה גולה של זהב.

“האם באמת כלו כל הקצין?”

“חוששני, שכן! אף בלאו הכי, אין בו אלא עור, עצמות ורוח”.

“המ! חתולים אסופים, אמר אדוני, וצפור אחת! אכן אין להקשות. כל ימיו היו בו מדות משונות. ובכן זה הוא הדבר! בשעה שקבלתי את המכתב, תמה הייתי: מה, לעזאזל! אנו משלמים לו חמש הלירות שלו ארבע פעמים בשנה, כסדרן, עד היום הזה. יש להודות, שהוא ראוי לכך. שלשים שנה עבד אתנו, לילה לא נעדר. מחלל ממדרגה ראשונה. הוא לא היה צריך להתפטר מעולם, אף כי חשבתי תמיד, שהראה בזה את נדיבות־לבו. אדם שאינו קרוב לעצמו, אדם אבוד הוא; עד כדי כך מלומד אני בנסיונות. הרי לא עליתי עליו במאומה לכתחילה. אף אני לא הייתי שוה פרוטה, אילו הלכתי בדרכיו – דבר זה ודאי הוא”. ומפיו פרץ אותו הצחוק הלבבי, הממצה כל עומקה של ההצלחה. “שעת־חירום עברה עלינו ב”הרמוניה“; מוכרחים היינו לעשות את כל הקמוצים האפשריים – המוסיקה, מובן, תורה של זו הגיע בראשונה. מורונלי הזעיר, כפי שהיינו קוראים לו – בתקופה האיטלקית הקדומה, לפני שהתחילו להשתמש בשמות אנגלים, כידוע לאדוני – הוא היה הטוב שבמחללים; ובכן באתי אליו ואמרתי: 'יעוץ עצה, מורונלי, מי מכל הנערים מוטב לפטרו?‘ “אח!” אמר הוא – זוכר אני את פרצופו הצומק, המגוחך, עד היום – “כלום הכרח הוא לפטר אחד מהם, מר ג’קסון? טימינסא” – זה היה הגדול בשניהם – “יש לו אשה ובנים; וסמיתוני” – בידוע, שנגזר משם סמית – “רק נער הוא. שעת חירום היא למחללי־בחלילים”. “יודע אני, ואין הדבר קל בעיני”, אמרתי, “אולם תיאטרון זה דורש קמוצים הרבה; אחד מהם יש לפטר”. “אח!” אמר הוא, “אוי ואבוי”, אמר. זקן זעיר ומשונה שכמותו! ניחא – וכי מה סבור אדוני? למחרת־היום קבלתי ממנו כתב־התפטרות. יאמין לי, שעשיתי כל מה שהיה ביכלתי, כדי שיחזור בו. הרי כבן ששים היה האיש, אם לא למעלה מזה – אדם בן ששים אינו מוצא לו משרה על נקלה. אולם כל טענותי לא הועילו! על כולן השיב באחת: “אין דבר, אני אמצא לי מקום!” אולם דא עקא – שלא מְצָאוֹ מעולם. זמן ארוך מדי עבד במקום אחד. שמעתי במקרה, שהוא סובל חרפת־רעב; ככה הקצבתי לו אותה התמיכה. ברם, זה טיבו של זקן זעיר זה, שאין לו תקנה – שוכח עצמו לחלוטין. חתולים! מדוע לא? אני אקח אלי את חתוליו הזקנים; יכול אדוני להרגיעו בנידון זה. אני אדאג גם לאותה צפור שלו. אתמהה, אם לא ייטב להם עמדי מאשר במקום הזה!” וכשהוא סוקר את כל פנותיו של החדר הקטן והריק, פרץ שוב באותו צחוק של אדם נהנה מעצמו: “הוא הרי היה אתנו ב’הרמוניה' משך שלשים שנה – זמן רב, בידוע; אני נתעשרתי במשך השנים הללו”.

“מובטחני בו”, אמרתי, “שדבר זה ירנין את לבו”.

“אח! אח! הרי זה בסדר גמור. יואיל אדוני לבוא אצלי” – הוא הושיט לי את כרטיסו: “מר קיריל פורטיאוס ג’קסון, Ultima Thule, וימבלדון” והוסיף: “יראה בעיניו, כיצד אסדר אותם. ברם, אם באמת הזקן הזעיר מכין עצמו להפטר לעולמו, הייתי רוצה להעיף עין עליו, לזכר ימים עברו”.

נכנסנו לחדרו, בכל השקט האפשרי למנעליו המבהיקות של מר ג’קסון, ומצאנו שם את בעלת־הבית יושבת ולוטשת עינים זועמות אל החתולים. היא יצאה מבלי לדבר דבר וראשה התנשא מתוך עצבנות, כאומר: “הרי לכם, כעת תוכלו לראות את כל העובר עלי בישיבתי כאן. אין אני יוצאת לטייל לעולם”.

ידידנו הזקן, הזעיר, היה אחוז עדיין בחבלי אותה התרדמה המשונה. היה דמיונו כמתעלף, אלא שעיני־התכלת לא נעצמו; בהירות היו, והסתכלו בדברים שלא מעולם זה. עטור שערותיו המכסיפות והמחלה לוהטת בפניו הזעירים, היה דמיונו כיצור שָׁמימי. לאחר שעמד מר ג’קסון כשלש דקות למרגלות המטה, אמר בלחש:

“אמנם כן, מראה עיניו משונה. זקן זעיר, מסכן! יאמר לו אדוני בשמי, שאני אטפל בחתוליו ובצפורו; בל יוסיף דאגה. וכעת, סבור אני, שאין לעכב עוד את האוטומוביל. דמעות חונקות את גרוני, בידוע. אל תנועה; לבל יתעורר”.

וכשהוא נשען בכל כובד גופו המגודל על קצות מנעליו החורקות, המבהיקות, פסע אל הדלת, הבריק לעיני בטבעת משובצת אבנים טובות, ולחש בקול צרוד: “שלום! הכל יהיה בסדר!” ונעלם. במהרה שמעתי את שאון האוטומוביל שלו, והספקתי לראות את גולת מגבעתו המבהיקה, בנסוע המכונה במורד הרחוב הקטן.

כמה זמן עוד ישבתי שם, ברצוני למלא את שליחותי. משמר מסתורי של בין השמשות, עם חמשת החתולים – כן, חמשה, לכל הפחות – שוכבים או יושבים לאורך הכתלים, לוטשים עיניהם כספינכסים אל מגנם המשותק. לא יכלתי להחליט, אם הזקן, בטמטום חושיו ובעיניו הבהירות, הקסים אותם, או הלוכסיה המנתרת על משכבו, שידעו, כי עוד מעט ותהיה להם לטרף. שמח הייתי, כשחזרה בעלת־הבית ויכלתי למסור לה את שליחותי.

כשפתחה לי את הדלת ביום שלמחרתו, בשעה הששית, ידעתי שידידי הזקן איננו. היתה נכרת בפניה אותה חשיבות מלאתי־יגון, שאינה נותנת מקום לטעות, אותה התרגשות מלאתי־אבל, התרגשות מיוחדת במינה, המרחפת על כל בית, אשר פקדו המות.

“כן”, אמרה, “הוא נפטר הבוקר. בינתו שוב לא נצטללה לאחר שהלך אדוני. רצונו לראותו?”

עלינו.

הוא היה מוטל בחדר המָאפל, מכוסה בסדין. בעלת־הבית סלקה את וילאות־החלונות לצדדין. בפניו, שהלבינו כעת, באור השמש, עד שהיו דומים לראשו המכסיף, כמעט, היה מזהרו של כרוב בהיר, אחוז־תנומה. כל סימני שער, כזה המופיע, על פי הרוב, בפניהם של מתים, לא נראו על אותן הלחיים הכחושות, שהיו ברגע זה חלקות, ללא קמט, כחרסינה. ועל גבי הסדין, על חזהו, היתה הלוכסיה יושבת ומסתכלת בפניו.

בעלת־הבית השיבה את הוילאות על מקומם, ואנחנו יצאנו.

“החתולים הכנסתי לכאן” – היא הצביעה לעבר החדר, שבו שוחחתי עם מר ג’קסון – “מוכנים ומזומנים לאותו אדון, כשישלח לקחתם. אולם אותה הצפור הקטנה, אין אני יודעת מה לעשות בה; אינה נתפשת בכף, וכאן היא יושבת. הלב נלחץ כמו בצבת למראֶהָ”.

גם לבי נלחץ כמו בצבת.

“הוא לא השאיר את דמי קבורתו. נורא הדבר, כיצד היה מזניח את עצמו כל ימיו. בכל זאת שמחה אני, שהתאכסן בביתי”. ופתאום פרצה בבכי, ולא הפתיעתני. 

נשלחה טלגרמה למר ג’קסון, וביום ההלויה ירדתי אל הבית המתקרא: Ultima Thule, בוימבלדון, לראות, אם קיים את הבטחתו.

הוא קיים אותה. בחצר, מאחורי בית־הגפנים, נתפנה דיר, ופוזר חול על רצפתו, וכרים הושמו לאורך הכתלים, עם שוקת זעירה מלאה חלב. דירתם החדשה של החתולים היתה נעלה מכל תהלה.

“מה דעתו?” שאל מר ג’קסון. “סדרתי הכל כדבעי”. אולם אני השגחתי בפניו, שהם זועפים במקצת.

“החסרון היחידי”, אמר, “הרי הוא בחתולים. בלילה הראשון היו שמחים; ובשני נשארו מהם שלשה. אולם היום הגיד לי הגנן, שאף אחד מהם לא נותר. ואין זה מחוסר מזונות. הגישו לפניהם בני־מעים, וכבד, וחלב, ככל אשר שאלה נפשם. וראשי־לכיסין, בידוע – מאכל תאוה לחתולים. עלי להודות, שגרמו לי אכזבה במקצת”.

כדברו, הופיע בפתח חתול אחד, מצבע החול, שהכרתי אותו באזנו השמאלית הקטועה, ועמד, חציו רובץ, לפנינו ועיניו הירוקות נעוצות בנו; אחר כך, מששמע את מר ג’קסון ממלמל: “חתולי־חביבי!” נמלט על נפשו ונעלם בין השיחים, כאילו בלעה אותו האדמה.

מר ג’קסון נאנח. “השחתת המדות של חיות־הפרא!” אמר. הוא נהל אותי חזרה לבית, דרך בית־פרחים מלא שַחֲלָבִים מהודרים. כלוב מוזהב היה תלוי שם, אחד הכלובים הגדולים ביותר, שראיתי בימי, מתוקן בכל נוחות, אשר תשאל נפשה של צפור.

“הרי זה בשביל הלוכסיה?” שאלתי אותו.

“אח!” ענה ואמר; “כלום לא שמע אדוני? אותה חצופה קטנה לא רצתה להתפס בשום אופן, ולמחרת הבוקר, כשעלו לחדר, מצאוה מוטלת על גופו של הזקן, מתה. הדבר נגע עד לבי. אולם אנכי צויתי שהכלוב יהא תלוי במקומו, כדי שיראה אדוני את כל הטרחה שטרחתי, להנעים את חייה עמדי. אח, כן, Ultima Thule היתה משמשת לה אכסניא הגונה”.

ומר ג’קסון כבדני בסיגרה מתוך נרתיק של עור בהיר.

ברגע זה נפלטה מפי השאלה, שאמרתי לשאול ממנו זה כבר:

“אם הדבר לרצון לפני אדוני, שמא יגיד לי, למה קרא לביתו בשם Ultima Thule¹?”

“למה?” אמר, “מצאתי את הכתובת על השער. סבור אני, שיש בה מן היחסנות, כלום לא כן?” והוא צחק מתוך הנאה, כדרכו.

“כפתור ופרח. כל המקום כולו הרי הוא מצטיין במלה האחרונה של נוחות”.

“חן־חן על דבריו הטובים”, אמר. “השקעתי במקום זה ממון לרוב. חייב אדם להתקין קרן־זוית חמימה, בה ינפש באחרית ימיו. Ultima Thule, כדבריו – מקום לא גרוע. יש בו מסימני הצלחה”.

ובעוד אותה המלה מצלצלת באזני, ובעיני חזון של הזקן הזעיר ב־Ultima Thule שלו, עם הלוכסיה המוטלת מתה על לבו של אדם, שלא ידע הצלחה מימיו – נסעתי חזרה העירה.