ג’וֹן גולסווֹרתי 🔗
פתח בפרשת משפטים וסיים בפרשת כהנים, כהנים גדולים לספרות האנגלית בימינו: את ה.ג. וֶלְס שרה לבכורה בספרות זו, ויוכל לו, כמעט. ואם האביר וֶלס חתר בכח דמיונו לכוכבים רחוקים, הנה חתר גלסוורתי בכח רגשו ופלס נתיבות במשברי לבבות על כוכב זעיר אחד, קרוב אליו ביותר – אדמה שמו. כוכב זה כבש לעצמו. האמנם את אנגליה לאנגלים הוא מתאר? והלא הולם לב האדם בכל האדמה נשמע בספוריו! כה אנושי־כללי הוא ההומור הרך הזה, עם יגון־הסליחה הזה, שבו הוא מגולל לפני קוראיו את מגילת הבריטים, נשרים שבאומות, כובשי ארצות לא להם; והוא כאומר: אין דבר, ארצי, גבורתך מאָפע, וגם חולשותיך כאָין: באלה ובאלה ישחקו כחות נעלים מבינתך הבריטית הכבדה. הנה את עמֵלה במשך דורות, חוסכת, צוברת על יד, מקימה היכלות, עולה לגדולה… ואחר כך? אחר מתחילה הירידה: עבודתך נהרסת, חסכונותיך מתבזבזים, אוצרותיך מאכולת אש, והיכלותיך שוממים מאין יושב. סמל מחריד: “To Let”; פירושו: להשכיר; היכלות להשכיר… ירידה לצורך עליה, עליה לצורך ירידה, מעלות ומורדות לצורך תנועה – תנועה אין־סופית בין כליה לפריחת־עד.
משורר ופילוסוף הוא גלסוורתי – וגלוי עינים. עינו חודרת בעד הערפל הפרוש על אפקי עמים ומדינות וחוזה חזות הכל: והנה עולם מתפלש בקטנות מתוך כאב של חפוש הגדולות. והוא מרחם את האדם העיף, העומד בבדידותו במרכז של עולם זה, מרחם צדיק כרשע.
גם ב“סטואיקן”, הניתן בזה לקוראי עברית גברה מדת־הרחמים על מדת הדין. היתורפ הזקן, העובר בסוף ימיו עבירה חמורה, שהיא בבחינת גנבה, על מנת להבטיח את עתידם של נכדיו – מתעלה בספור זה למדרגה של גבורה עליונה, ולב הקורא יוצא אחריו בדרך יסוריו, שעד סופה אינו נוטה ממנה ימינה או שמאלה, אלא נשאר נאמן לעצמותו, לאמִתו הוא. גם מיתתו מתוך שכרון, בכוונה תחילה, אינה אלא המשכה ההכרחי של דרך חייו האחת, הנאמנה.
מבחינת פורטֵרֵיטורה ספרותית איני יודע בספרות האנגלית דבר מרוכז, מצומצם ועז מן ה“סטואיקן”, דבר שלם ממנו. אילו לא כתב גלסוורתי את ספר־הספרים שלו: “האגדה של בית־פורסייט” היינו מוצאים ב“סטואיקן”, בזעיר אנפין, כל אותן הסגולות, העושות אותו ספר ענקי למגילת חייו של כל אדם באנגליה; שכן היתורפ הזקן מסמל את כל הסתירות המפליאות בטבעו של הבריטי1, תאות הכבוש עם התמסרות שלימה, חוש מסחרי דורס עם הבחנה דקה ביופי, צִיניות נוקבת עם אהבה וחמלה בלי מצָרים…
לא לחנם התרועע סילונוס היתורפ בנעוריו עם ג’וליון פורסַיט, מאבות המשפחה הגדולה, שלה הוקדשה ה“אגדה” הקרואה על שמה.
הנובלה דקת־האמנות Ultima Thule חדורה כולה אצילות אנושית והומור עדין עד לידי דמעות.
פ. ג.
I 🔗
א. 🔗
Aequam memento rebus in arduis
Servare mentem.
הורַציוס
בליורפול הקרירה, באחד מימי ינואר שנת 1905, היה חדר המועצה של “חברת ההפלגה באיים” רוגע, כביכול, אחרי עמל הצהרים. על־גבי השלחן הארוך היו מפוזרים עדיין הדיותות, העטים, המספג והתעודות הנטושות של ששה אנשים – עזובת שדה־קטל של מוחות חריפים. ובודד, בכסא נשיאותו בראש השלחן, ישב סילוַנוּס הֵיתוֹרפּ, כשעיניו עצומות והוא דומם וכבד כדמות לא מעולם זה. יד אחת, תפוחה ותשושה ומרעידה אצבעותיה, נחה לה על זרוע הכסא; לבנת השער העבותה על ראשו הרחב הבהיקה באור השופע מתחת לצפוי הירוק של העששית. הוא לא נרדם, שכן היו לחייו המסמיקות מתמלאות לרגעים, ובת־קול, שחציה אנחה וחציה נחרה, מתמלטת משפתיו העבות בינות לשפם הלבן והַגְּדיל הזעיר של שערות לבנות מעל לחתך סנטרו. שקועה בכסא, היתה מקשת־גו עבה ומרבעת זו, בתוך המעיל הקצר שזור־השחורים, דומה כאילו נִטל הימנה צוארה לחלוטין.
גילברט פַרְנֵי הצעיר, מזכירה של “חברת ההפלגה באיים”, בכניסתו לחדר המועצה הנאלם, נגש בפסיעות מזורזות אל השלחן, אסף איזו נירות ועמד, כשהוא סוקר את היושב ראש בחברתו. לא למעלה משלשים וחמש, עם בנות־הגוונים הבהירות של האופטימיסטן בשערו, זקנו, לחייו ועיניו, הצטין האיש באף ובשפתים מסתלסלות מתוך אירוניה. לדעתו, הוא והחברה – היינו הך; ולא היתה מועצתה קיימת אלא להטעים את חשיבותו הוא. חמשה ימים לשבוע, שבע שעות ליום, היה כותב וחושב וטווה את חוטי מסחרה, וכנופיה זו היתה יורדת לכאן אחת לשבוע, משך שתים שעות או שלש, כמי שרוצה להורות לסבתא שלו כיצד מוצצין את הביצה. אבל משהשגיח בדמות נרדמת זו, בעלת הלחיים החכליליות והשערות הלבנות, לא היתה בת־צחוקו מעידה על אותה מדת־הבוז שהיה מסוגל לה. כי, למרות הכל, איש־הפלאות הוא הזקן היושב־ראש. אדם זריז וצופה למרחוק אין לו אלא לכבד איש זה. בן שמונים! חציו משותק, חובותיו עצמו משערות ראשו, חי חיים ארוכים של עלילה נועזה – כן מרננים אחריו הבריות! – עד שלבסוף נכשל באותו המכרה שבאֵיקוּאַדוֹר – לפני בוא המזכיר, כמובן, אלא שהגיעה השמועה אליו. זקן אשמאי זה קנה את המכרה לשם ספסרות – “De L’audace, taujours de L’audace” היתה מרגלא בפומיה – סלק מחצית מחירו במזומנים ומחציתו בשטרות – ולבסוף נמצא המקום ריק מתוכו והוריש לו מניות בלות, שלא נפדו בשעתן, כדי עשרים אלף לי"ש. הזקן הלך דרכו, לפי שעה, בלא פשיטת רגל. ישיש שאין עליו שליטה; ומימיו אינו מרעיש עולמות כשאר בני־החבורה! פרני הצעיר, למרות היותו נושא במשרת מזכיר, מסוגל היה לרגשי ידידות; ועיניו הביעו ידידות מלאתי רחמים. אסיפת המועצה היתה ממושכה ורבת־חתחתים – גמר חתימתו של אותו ענין פילין. יקח אופל את היושב ראש, שכפאו עליהם בצורה כזו! ומתוך קורת־רוח רוגעת היה המזכיר מהרהר בלבו: “והוא לא היה משפיע עליהם לעולם, אילו לא גמרתי אני בדעתי, שאמנם עסק משובח הוא זה!” שהרחבת החברה פירושה הרחבתו הוא. ברם, לקנות ארבע ספינות בשעה של ירידה כזו בשוק־המטען, הרי יש בכך משום הפתעה, ובודאי שתתעורר התנגדות באספה הכללית. אין בכך כלום! הוא והיושב ראש יש ביכלתם לבצע את אשר החלו – יבצעו את אשר החלו. ופתאום השגיח בזקן, שנתן בו עיניו.
רק באותן העינים היה ביכלתו של אדם להבחין את כח החיים המקלח עדיין במסתרים באותו גל העצמות המתפורר כמעט – בארות־תכלת קטנות ומעמיקות גוון, חלונות זעירים, עגולים ועליזים. אנחה פלסה לה נתיב בין מפלי־בשר, והוא הפליט בלחש לא נשמע כמעט:
“כלום באו הללו, מר פרני?”
“כן, אדוני. הכנסתי אותם למשרד המעבירין אמרתי, שאדוני יבוא אצלם כרגע; אלא שלא היה בדעתי להעירו”. “לא ישנתי. סַיַּע בידי שאקום”.
כשהוא מחזיק בקצה השלחן בידיו המרעידות, התרומם הזקן, ובעזרתו של פרני, התומך בו מאחוריו, קם על רגליו. קומתו לערך חמש רגל ועשר ומשקלו ארבע־עשרה סטונות2 מלאות; לא כרסתני, אלא בעל־בשר; ראשו העגול והכבד בלבד היה עולה על משקלו של תינוק. כשעצם את עיניו, היתה דמותו כמתאמץ להתגבר על כובד בשריו, אחרי כן הניע את רגליו מתוך אטיות שבלולית לעבר הדלת. אגב הסתכלות, אמר המזכיר בלבו: “זקן נפלא! הלוכו ללא סעד הרי זה נס מן השמים! ואומרים שאין לו יכולת להתפטר – משכרתו זו פרנסתו!”
אולם היושב־ראש כבר היה מעבר לדלת הביאה הירוקה. בהליכת־צב זו שלו עבר את המשרד הפנימי, שם הפסיקו הלבלרים הצעירים את חשבונותיהם – כדי לחַיֵך מאחורי גבו – ונכנס למשרד המעבירין. שם היו מסובים שמונה אדונים. שבעה קמו ממקומם, והאחד לא קם. ידו של היתורפ הזקן הונפה בברכה עד שטח חזהו, וכשהתקרב עד לכורסא, נשתקע בתוכה.
“ובכן, רבותי?”
אחד מן השמונה קם בשנית.
“מר היתורפ, אנו מלאנו את ידו של מר בראונבי ליתן בטוי להשקפותינו. מר בראונבי!” וישב על מקומו.
מר בראונבי קם – אדם כרסתן כבן שבעים, שפאות־זקנו הפעוטות מלבינות על שתי לחייו, ולו אחד מאותם הפרצופים התקיפים בהחלט, שיש לראותם רק באנגליה, פרצופים המוסרים את חוש־המסחר מאב לבן במשך דורות; פרצופים הנוטעים בך רגש אמון ומעוררים את הרצון לקום ולעזוב את החדר. מר בראונבי קם ואמר בנעימות:
“מר היתורפ, יש לנו ביאת־כח של 14,000 לי”ש. כשהיה לנו העונג להוָעד אתו ביולי האחרון, יזכור, שהובטח לנו מאתו סכוי לאיזה סדור משביע רצון יותר, שיֵצא לפועל עד חג־הלידה, בערך. אנו עומדים כעת בינואר, ויש לי להגיד, שאין איש מאתנו נעשה צעיר משהיה".
מנבכיו של היתורפ הזקן התגלגל ועלה קול מבשר־סער, יצא לאויר העולם ונתמַמֵש:
“מסופקני באשר לכם – אני לעצמי, הרי אני כילד בעיני”.
שמונת האדונים נתנו בו עיניהם. שמא יש בדעתו לנסות ולדחות אותם שוב בקש? מר בראונבי אמר מתוך מנוחה שלא הופרעה במאומה:
“מובטחני, ששמחים אנו מאד לשמוע זאת. אולם, באשר לעניין. היתה לנו הרגשה, מר היתורפ, ובטוח אני, שלא יחשבנה לאוֶלת, כי – המ – פשיטת־הרגל תשמש פתרון נאה ויאה ביותר. זמן רב היינו ממתינים, ויש את נפשנו לדעת בהחלט, מה היא הפרשה, שאנו עומדים בה; כי, יש לדבר בגלוי־לב, אין אנו רואים כל תקוה לתקנת המצב; באמת, הרי אנו חוששים להיפוכה”.
“סבורים אתם, שיש בדעתי לילך בדרך כל הארץ”.
גלוי טפח זה ממה שהתרחש בעומק לבם יצר מעין מבוכה חימית במר בראונבי וחבריו. הם השתעלו, הניעו את רגליהם והסבו את עיניהם, עד שנתעורר האחד אשר לא קם, עורך־דין בשם וינטנור, ואמר בגסות:
“מוטב, יהא בנוסח זה, אם הוא נראה בעיניו”.
עיניו הזעירות של היתורפ הזקן הבריקו בערמומיות.
“סבא שלי זכה והגיע לשנת המאה. אבא שלי – לתשעים ושש, – שניהם רשעים היו. ואני רק בן שמונים, רבותי; חיים של טהרה, אם נשוה אותם לשלהם”.
“באמת”, אמר מר בראונבי, “מקוים אנו, שעדיין שנות־חיים ארוכות לפניו”.
“יותר בעולם הזה מאשר בבא”. ודומיה השתררה, עד שהוסיף היתורפ הזקן: “הרי אתם מקבלים אלף לשנה ממכסת משכורתי. טעות היא לשחוט את האַוזה המטילה את ביצי־הזהב. אעלה את הסכום עד שתים־עשרה מאות. אם תכריחוני להתפטר מן ההנהלה בשל פשיטת־רגל, ליהוי ידוע לכם, שלא תקבלו אף פרוטה”.
מר בראונבי הוציא רוח מגרונו:
“דעתנו היא, מר היתורפ, שיקבע חמש־עשרה מאות, לפחות, כי אז אולי היינו מעיינים –”
היתורפ הזקן הניע ראשו.
“קשה לנו להסכים להשקפתו, כי במקרה של פשיטת־רגל לא נקבל כלום. נדמה לנו, שאינו מעריך את האפשרויות כראוי להן, כל עיקר. חמש־עשרה מאות לשנה הרי זה הדבר הקטן ביותר, שיוכל לעשות לנו”.
“תפח רוחכם קודם לכן”.
שוב השתררה דומיה, עד שאמר וינטנור, עורך־הדין, מתוך התרגזות:
“הרי אנו יודעים אפוא את אשר לפנינו”.
מר בראונבי הוסיף מתוך עצבנות כמעט:
“כלום יש לנו להסיק מזה, ששתים־עשרה מאות לשנה, זאת מלתו – דבורו האחרון הוא?”
היתורפ הזקן הניע בראשו.
“תשובו כמלאת החודש, ואראה מה שיהא ביכלתי לעשות בשבילכם”.
והוא עצם את עיניו.
מסביב למר בראונבי נתכנסו ששה מן האדונים, כשהם מדברים חרש; מר וינטנור התעסק באחת מרגליו והיה אוכל בעיניו את היתורפ הזקן, היושב בעינים עצומות. מר בראונבי עבר אל מר וינטנור והתיעץ אתו, אחר הוציא רוח מגרונו ואמר:
“בכן, אדוני, בחנו את הצעתו; אנו מסכימים לקבלה לפי שעה. נשוב, כדבריו, בעוד חודש ימים. מקוים אנו, שעד אז ימצא דרך למשהו יותר ממשי, כדי להמנע מדבר, שכולנו נצטער עליו, אולם חוששני, כי אז לא תהיה לנו ברירה אחרת”.
היתורפ הזקן הניע ראשו. שמונת האדונים החזיקו במגבעותיהם ונפטרו אחד אחד, כשמר בראונבי מאסף אחריהם מתוך אדיבות.
הזקן, שלא היה ביכלתו לקום מבלי שיתמכו בו, נשאר שקוע בהרהוריו בתוך הכורסא. לפי שעה אִחֵז את עיניהם ליתן לו עוד חודש אחד, וחודש זה כי יעבור, יאחז את עיניהם שוב! חודש ימים יש בו כדי להבטיח אותו עסק של פִּילין וכל הכרוך בזה. דז’וֹא פילין זה הפחדן והמסכן! צחוק חרישי ומבעבע נפלט משפתיו האדומות. כמה דומה היה אדם זה לצל, כשנכנס אותו הערב, לפני חודש ימים בדיוק, מתוך הודעתו של המשרת: “מר פילין, אדוני”.
כמה מן הדיקנות, כמה מיבושת הקלף באדם זה, עם ידו הדומה לצפורן־עוף, וגרונו המכורבל, ודברו המגומגם:
"מה שלומך, סילונוס? חוששני, שאין אתה – – "
“כפתור ופרח. הכָּבד וָשֵב. לגום מיין־פורטו”.
“פורטו! אין אני שותה ממנו לעולם. סם־המות הוא לי! סם־המות!”
“רפאות תהי לעצמותיך!”
"אח, יודע אני, זה ראש־דברך תמיד. מבנה־גוך כחיה קדמונית, סילונוס. אילו הייתי אנכי שותה יין־פורטו ומעשן סיגרות ומאחר לשבת עד אחת לאחר חצות, הייתי נפטר לבית־עולמי למחרת היום. שוב אין אני אדם זה שהייתי. הרי באמת באתי לראות, שמא יש ביכלתך להושיעני. הרי אני בא בימים; הריני נעשה עצבני מיום ליום – "
“מוג־לב היית כל ימיך כתרנגולת זקנה, דז’וא”.
“מילא הרי אין אני דומה אליך מטבעי. אשר לענין, הרי יש ברצוני למכור את ספינותי ולמשוך את ידי מן העסק. רואה אני צורך לעצמי לנוח. יש ירידה גדולה במחירי־המטען. עלי לעשות לביתי”.
“פרוץ גדר והכרֵז שמיטה: אין טוב מזה להרנין לב!”
“הרי אני רציני מאד, סילונוס”.
“לא ידעתי בך מדה אחרת מעולם, דז’וא”.
שעול מגומגם, עד שיצא לאויר העולם:
“עכשו – במלה אחת – שמא תקנה “חברת ההפלגה באיים” שלך את ספינותי?”
הפסקה, קריצת־עין, תמרת־עשן.
“עשה את הדבר כדאי בשבילי!”
הוא אמר זאת מתוך הלצה; ואחר־כך הבריק במוחו רעיון זה: רוזַמונד ואפרוחיה! איזו הזדמנות להקים חַיִץ בינם לבין המחסור, אחרי לכתו בדרך כל הארץ! ובכן אמר:
“אין אנו רוצים בספינותיך הטפשיות”.
אותה היד הדומה לצפורן הונפה בתחנונים:
"הרי הן ספינות משובחות מאד – ודרכן צלחה. הרי זה רק בעטיה של בריאותי הרעועה. אילו הייתי אדם בריא, לא הייתי מעלה אפילו בדעתי – "
“בכמה תמכור אותן?”
אב הרחמים! היאך הוא קופץ ממקומו, כיון ששאלת לו שאלה פשוטה. אדם זה הרי הוא עצבני כפַסְיון אפריקאי.
“הנה המספרים – לארבע השנים האחרונות. חושבני, שתסכים לדעתי, כי אין ביכלתי לבקש פחות משבעים אלף”.
מבעד לעשן הסיגריה עִכֵּל היתורפ הזקן במתינות את המספרים האלה, בעוד דז’וא פילין חש בשיניו ומוצץ לוגמניות כל אותה השעה; אחר־כך אמר:
“ששים אלף! ומזה הרי אתה משלם לי עשרה למאה, אם אסדר את הענין בשבילך. הברירה בידך היא”.
“סילונוס יקירי, הרי זה כמעט – ציני”.
“מחיר מופרז הוא – לא תקבל אותו לעולם בלעדי”.
“אולם לקבל – אבל דמי סרסרות! הרי לא תוכל לגלות את הדבר לעולם!”
“דבר זה יהא מסודר כתקונו. עיין בדבר. תהיינה עוד ירידות למחירי־המטען. לגום טפה של יין־פורטו”.
“לא, לא! מודה אני לך. לא! ובכן סבור אתה, שתהיינה עוד ירידות למחירי־המטען?”
“בטוחני בכך”.
“בכן, הגיעה שעתי לילך. בודאי, שאין אני יודע עד מה. הרי זה – הרי זה – צריך אני לעיין בדבר”.
“יפה יפה תעיין”.
“כן, כן. שלום לך. אינני יכול לשער, כיצד אתה מוסיף לעשן כמו אלה ולסבוא יין־פורטו”.
“עוד אראה אותך בקברך, דז’וא!”
איזו בת־צחוק חלושה לו לאדם מסכן זה! צחוק – איננו יודע!
ומכיון שנשאר היתורפ שוב לבדו, פתח בלעיסה, כשהוא מפתח את הרעיון, שעלה בדעתו.
אף־על־פי שסילונוס היתורפ גר עשרים שנה בליורפול, זה לב הספָּנות, הרי היה מוצאו מן הנפות המזרחיות, והוא בן למשפחה עתיקה ומיוחסת, שקדמה לַכִּבּוּש. כל דור ודור שלה הפליג בשנותיו כפלים כבני משפחות אחרות, שלא הצטיינו כמוה לחוסן. הגברים שבמשפחה זו, יוצאת דנמרק לפי המסורת, אלה סימניהם: שער חום־אדמדם מבהיר. לחיים אדמוניות, ראשים עגולים וגדולים, שִינַים מצוינות ונטיה לדבר־עבירה. דרכם להיטיב עם אוכלוסיה של כל מדינה אשר התאחזו בה, מתוך פריה־ורביה מתמדת. סילונוס היתורפ, שנולד בראשית שנות העשרים למאה התשע־עשרה, נמלט מארחות השכלה בבית־הספר ובמכללה, לאחר מעשים אשר לא יעשו, בשניהם, ועמד על רגליו בלונדון פשוטה זו של שנות הארבעים המאוחרות, שם בא האדם אל המנוחה והנחלה ביין אדום ובאופירה וברבית של שמונה למאה מכספו. לאחר שנתקבל לשותף בחברת־הספנות שלו, עוד לפני היותו בן שלשים, היתה דרכו צלחה בכל: מחוללות, יין אדום, משחקים; כרכרה ונושא כלים; איזו טיולים למדינות־הים – כל אותה ההרגשה החמודה של תענוגות ותו לא, זו ההרגשה המיוחדת לראשיתה של תקופת ויקטוריה המלכה. הרגשה זו היתה כה מלאה ודשנה, עד שקפצה עליו שנת הארבעים לפני שידע אהבה, ראשונה ויחידה בעומקה – אהבה לבתו של אחד הלבלרים במשרדו, סבך־יחסים משונה כל־כך, שהיה הכרח לקיימו בסודי סודות. מות הנערה ההיא, לאחר שלש שנים – בהן ילדה לו בן, כדרך הטבע – היה ראש יגונו בחיים, אולי היגון היחידי של ממש בחייו. כעבור חמש שנים נשא לו אשה. לשם מה? האלהים הוא היודע! היתה מרגלא בפומיה. אשתו היתה בעלת אופי קשה, ידענית בהויות העולם ומקובלת בחברה, וילדה לו, שלא כדרך הטבע, שני ילדים, בן ובת, ומתוך כך נתקשה אופיה משהיה, נתרבו ידיעותיה בהויות העולם משהיו ונעשתה מכוערת משהיתה. עקירת דירתם לליורפול, והוא אז בן ששים והיא בת ארבעים ושתים, הקשיח את לבה לגמרי, אלא שהוסיפה להתקיים עוד שתים־עשרה שנה, כשהיא מתנחמת בברידג' ומבזה את ליורפול. היתורפ הזקן לוה אותה לבית־עולמה ולא נצטער על כך. מעולם לא היו בלבו רגשי אהבה אליה ולא אל שני ילדיה – שהיו, לדעתו, חסרי צביון כל שהוא, יבשים וקופאים על שמריהם. בנו ארנסט – המשמש באדמירלות – היה בחור זהיר ודל־מעש בעיניו. בתו אַדֵילָה, מנהלת משק מאין כמוה, מרבה שיחה בענייני רוחניות וחומדת חברתם של גברים מוגבלים, לא החמיצה כל הזדמנות להוכיח לו, שכעובד־אלילים הוא בעיניה, אשר אין לו תקומה. היו רואים זה את זו לפעמים רחוקות ככל האפשר. עתידה היה מובטח לה באותה הכתובה שנתן לאמה לפני חמש־עשרה שנה, כמה זמן לפני בוא המשבר בעסקיו, משבר שאמנם היו אותות מבשרים את בואו מכבר. שונים מאלה לגמרי היו הרגשות שפעמו בלבו אל אותו הבן, שנולד “תחת שיח הורָדים”. הנער, שנודע כל ימיו בשם לַרְן, על שם אמו, נשלח לאחר פטירתה אל קרוביה אשר באירלנד ונתגדל על ברכיהם. גמר את חוק למודיו במחלקת־המשפטים בדובלין ונשא לו אשה בנעוריו, ריבה קוֹרְנִית מצד אביה ואירית מצד אמה; לא ארכו הימים, לאחר שהוציא עליו היתורפ הזקן סכומים לא פעוטים, עד שמת והשאיר את רוזמונד היפהפיה, בת שלשים, בחוסר כל, עם ילדה בת שמונה וילד בן חמש. לא עברו עליה ששה חודשי אלמנות, עד שבאה מדובלין לתבוע אפיטרופסות מאת הזקן. אשה יפה להפליא, כוֶרֶד זה שפתח כל עליו לקראת שמש, ולה עיני־לוּזים ירקרקות, הופיעה בוקר אחד במשרד של “חברת ההפלגה באיים”, בלוית שני ילדיה – כיון שלא גלה לפניהם את כתבתו הפרטית מעולם. ומאותו היום היה ממלא רוב צרכיהם בבית הקטן, ששכר בשבילם באחת השכונות הסמוכות לליורפול. שם היה מבקר אותם, אך מעולם לא הזמין אותם לביתו בסיפטון פַּרק, שבאמת היה הבית שייך לבתו; ככה לא נודע דבר קיומם בקרב בני ביתו וידידיו.
רוזמונד לרן היתה אחת מאותן הגבירות הערטילאות, המתפרנסות מהכנסות מסופקות בכתיבת ספורי־מעשיות מגושמים. במצב הנואש ביותר היתה דעתה קלה עליה עד כדי נבול־פה, והיתה גורמת בכך קורת־רוח מתמדת לציניקן שבהיתורפ הזקן. אלא שדבקה נפשו בנכדיו, פיליס ודז’וק (פראים כסיחים). והזדמנות זו, להפקיד ששת אלפים לי“ש על שמם בהעלם אחד, היתה בעיניו כאצבע אלהים. בלאו הכי, אם יפטר לבית עולמו – והרי אין זה מן הנמנע, בכל רגע ורגע – לא יקבלו אף פרוטה אחת; שהרי לא ישאיר אחריו אלא חובות, העולים לחמשה־עשר אלף, לפחות. עתה היו מקבלים מידו לערך שלש מאות לשנה מדמי־משכורתו, וזו רעה חולה, שאין מנהלים מתים מקבלים משכורת! ששת אלפים לי”ש, ברבית של ארבעה וחצי למאה, אם יופקדו באפן שלאמם לא תהיה שליטה עליהם, הרי יתנו להם, לכל הפחות, מאתים וחמישים לי"ש לשנה – בכל אפן, טוב מן הקבצנות. וככל שהרבה לחשוב בדבר, כן נראה בעיניו יותר ויותר. ובלבד שאותו החלוש, דז’וא פילין, לא יסוג אחור, אחרי נשכו את צפרני־אצבעותיו כולן על ענין זה!
לאחר ארבעה ערבים הופיע “החלוש” שוב בביתו שבסיפטון פרק.
“שקלתי את הדבר בדעתי, סילונוס. אין הדבר מוצא חן בעיני”.
“לא; אבל עשה תעשנו”.
“הרי זה קרבן. חמשים וארבעת אלפים במחירן של ארבע ספינות – פירושו הפחתת הכנסותי במדה מרובה”.
“פירושו בטחון, חביבי”.
“אמנם בדבר זה צדקת; אולם יודע אתה, שבאמת איני יכול להיות שותף לסרסרות חשאית. אם יתגלה הדבר, צא וחשוב מה רב יהיה הבזיון, וכדומה”.
“הדבר לא יתגלה”.
"כן, כן, אלה דבריך, אולם – "
“אין לך אלא לחתום תעודת־פקדון לטובת צד שלישי, שאקרא אני בשמו. אין בדעתי לקבל מזה אף פרוטה אחת לעצמי. יערוך את התעודה עורך־הדין שלך ויהיה הוא האפיטרופוס. תוכל לחתום, אחר צאת הקניה לפועל. הרי אני מאמין לך, דז’וא. איזו נירות־ערך יש לך, המכניסים ארבעה וחצי למאה?”
"מידלנד – "
“דיֵני. אין לך צורך למכור”.
“כן, אבל מי הם האנשים האלה?”
“אשה וילדיה, שרצוני להיטיב עמהם”. מה נתעַוָה פרצופו של האיש! “יראת להזָּכֵר בקשר עם נקבה, דז’וא?”
“כן, יכול אתה למלא פיך צחוק – אני, מפחד אני מפני הקשר עם נקבה של אחר. אין הדבר מוצא חן בעיני, אינו מוצא חן בעיני כל עיקר. דרך חיי לא היתה דרכך, סילונוס”.
“בר־מזל היית; שאלמלא כן, לא היית בחיים זה כבר. אמור לעורך־הדין, שאהבת אשת זר בנעוריך – כלב זקן שכמותך!”
“כן, הוא אשר אמרתי. הריני נותן יד למלעיזים”.
“אמור לו, שישמור את הדבר בסוד ורק ימסור את הרוחים לפקודתם, ארבע פעמים בשנה”.
“אין הדבר מוצא חן בעיני, סילונוס – איננו מוצא חן”.
“אל תעשֶׂנו אפוא, ולך לעזאזל. תעשן סיגרה?”
“ידוע לך, שאין אני מעשן מעולם. כלום אין דרך אחרת?”
“יש. מכור נירות־ערך בלונדון, הפקד את הכסף בבנק והבא לי ששת אלפים לי”ש בשטרות. אני אחזיק בהם עד לאחר האספה הכללית. אם הדבר לא יצא לפועל, תקבלם מידי בחזרה".
"לא; הצעה זו גרועה אפילו מן הראשונה ".
“מוטב לך, שאאמין אני בישרך אתה, לא כן?”
“לא, אדרבא ואדרבא, סילונוס, אדרבא ואדרבא. אלא שיש בכל אלה משום סלוף־הדין”.
“אין לך דין, שימנע אותך מעשות בכספך כטוב בעיניך. המעשה שאני עושה אינו נוגע לך. וזכור, שאין אני שם בכֵלָי, – לא מחצית הפרוטה. ואתה נותן יד לאלמנות ויתומים – הרי טבעך בכך, דז’וא!”
“אדם מופלא אתה, סילונוס; כאילו אין אתה מסוגל לכל מחשבה רצינית”.
“היה חתול שדאג – ומת”.
כשנשאר לבדו, לאחר שיחה שניה זו, אמר בלבו: “זה התרנגול יֶאֱלַף בינה”.
והתרנגול אָלַף בינה. אותו הכתב נערך, וכלום לא היה חסר אלא חתימת־השם. מועצת־ההנהלה החליטה היום על הקניה; ושוב אין לו אלא לקבל את אשורה של האספה הכללית. רק יגמור ענין זה, ועתידם של נכדיו יהא מובטח להם, אז יצחק לבראונבי עם חבר מרעיו הרמאים ולכל המונם! “מקוים אנו, שעדיין שנות־חיים ארוכות לפניו!” כאילו ימצאו בו ענין כל שהוא, מחוץ לכספו – אליבא דאמת, הכסף שלהם! ולאחר שהכיר, כמה זמן היה שקוע בהרהוריו, החזיק בידות הכורסא, נאנח על כובד בשריו, מתוך התאמצות לקום, כשפניו וצוארו מאדימים יותר ויותר. הרי זה אחד ממאה אסורים שאסר עליו רופאו, מאימת השבץ. נוכל שכמותו! מדוע לא בא פרני, או אחד מאותם הצעירים, לסייע בידו? לקרוא אליהם – אין זה לפי כבודו. שמא ישב כאן כל הלילה? שלש פעמים העלה חרס בידו, ולאחר כל כשלון נשאר יושב בכורסא אין־אונים, אין תנועה ופניו מתליעות כשָׁני; בפעם הרביעית עלה הדבר בידו והוא התנהל לאטו אל המשרד. עמד בעברו ואמר בקולו הרפה:
“האדונים הצעירים שכחוני”.
“מר פרני אמר שאדוני צוה לבל יפריעו אותו”.
“יפה אמר. תן לי את מגבעתי ואדרתי”.
“כן, אדוני”.
“חן־חן. מה היא השעה?”
“השעה הששית, אדוני”.
“אמור למר פרני, שיבוא אצלי מחר לעת הצהרים, בנוגע לנאומי באספה הכללית”.
“כן, אדוני”.
“ליל מנוחה”.
“ליל מנוחה, אדוני”.
בהִלוכו השבלולי עבר בין הכסאות עד הדלת, פתחה בקושי ויצא לאטו החוצה.
אחד הלבלרים, שסגר את הדלת אחריו, אמר:
“יושב־ראש מסכן! ימיו ספורים!”
לבלר אחר ענה:
“האלהים! עוד ליחו לא נס. עד נשימתו האחרונה הוא יתגרה מלחמה!”
ב. 🔗
כשיצא סילונוס היתורפ את משרדה של “חברת ההפלגה באיים”, פנה לקרן הרחוב, שבה עלה תמיד למרכבת־הטרם ההולכת לסיפטון פרק. הרחוב ההומה מאדם הצטין בכל אותה החשיבות של חפזון להקדים מה שהוא, האופיָנית כל־כך לכרך, בין שכרך זה שמו לונדון ובין ששמו ניו־יורק או דובלין. היתורפ הזקן היה צריך לעבור לצד השני של הרחוב, והפליג לשם מבלי להשגיח בתנועה. בהליכת־צב זו שלו היה משהו מן הנשגב, והיה מראה הישיש כאומר לעצמו: “הפילוני, ויקח אתכם אופל – אני יש לי פנאי”. הוא נִצל ממות אולי עשר פעמים ביום, באותה התכונה המשותפת לבריטים כולם, שנתמזגו בה קרירות־המזג עם השאיפה להגן על מה־שהוא. נהגי הטרם באותה המסילה התרגלו אליו ביחוד, ותפסו לו תמיד תחת אצילי זרועותיו, ונשאו אותו כנשוא שק פחם, בעוד ידיו הרועדות מושכות בכל עוז בידית וברצועה.
“אתי שפיר, אדוני?”
“חן־חן”.
הוא נכנס לתוך הקרון, ושם נמצא תמיד מי שהוא, שקם לפניו מתוך נדיבות־הלב, או מתוך חשש שמא ישב עליו הזקן; וכך היה מסב שם בלי־נוע, ועיניו הזעירות עצומות־הדוקות. בפניו האדומים, גדיל־השער הלבן מעל לרִבּוע סנטרו המגולח ומגבעתו הגדולה בעלת הכותרת הגבוהה, שקטנה בכל זאת מהכיל את ראשו ושערותיו העבותות – היה מראהו כאליל קדמון, זה מצאוהו בחפירות והלבישוהו כלים שאולים, שלא לפי מדתו הגדושה.
קולו של צעיר, אחד מאותם הקולות המצויים לרוב בבתי־ספר עממיים ובבתי־מסחר לכלים משומשים, אמר:
“מה שלומו של האדון היתורפ?”
היתורפ הזקן פקח את עיניו. הרי זה אותו הפרחח, בנו של דז’וא פילין! כלבלב צעיר שכמותו – עם עיניו העגולות ולחייו העגולות ושפמו הצעיר, אדרת־השֵׂער שלו, המוקים שלו, סיכת־היהלומים שלו!
“מה שלומו של אבא?” ענה ואמר.
“תודה, ירידה של כמה מעלות אחורנית, הרי הוא מיצר ודואג, ספינותיו מה תהא עליהן. שמא יש עם אדוני איזו חדשות בשבילו?”
היתורפ הזקן הניע ראשו. את הצעיר הזה היה מתעב בשקידה יתרה, הואיל וראה בו סמל מובהק לכל אותה קטנות־המוחין וקוצר־ההשגה השאנן3 של דור חדש זה; בחורים מהוקצעים ומצורפים בכור־מצרף אחד, זוללים וסובאים, ללא רצון ולא כשרון, ללא עוונות אפילו; ולא היה את נפשו לרוות את תאבונו הסקרני של פרחח זה.
“בוא לביתי”, אמר לצעיר, “אתן לך פתקה בשבילו”?
“תו–דה; מה אשמח לגרום קורת־רוח לזקן”.
לזקן! ממזר מחוצף שכמותו! ומתוך עצימת־עינים נשתקע בהרהורים, ללא ניד וזיע כל שהוא. מרכבת הטרם עלתה בעקלתון מעלה מעלה, והוא הוסיף להרהר. בגילו של פרחח זה – עשרים ושמונה, או בקירוב לזה – לא היתה לו הזדמנות, שהחמיצה; טפס ועלה על הוֵזוּף, יצא בכרכרה רתומה לשני צמדים באין רַכָּב אתו, הפסיד פרוטתו האחרונה במרוץ הסוסים בדֶרבי וזכה בה שוב באואקס, ידע את כל המחוללות והמזמרות באופירה בימיו, יצא לדו־קרב עם ינקי אחד בדיאֶפִּי והכהו שוק על ירך על אמרו דרך חטמו הקלוקל, שאין תקומה לאנגליה רבתי; כבר היתה לו זכות דעה מכרעת בחברת הספנות שלו; השקה חמשה מטובי העיר לשכרה עד שהתגוללו תחת שלחנו; שבר מפרקתו במרוץ־סוסים בתוהו לא דרך; ירה בגנב ופצעו ברגליו; היה קרוב לטבוע, מתוך נצחנות; צד חרטמָניות בצֵ’לסי; טולטל לבית־דין בדבר עבירה; הטיל אימה על המזיקים; ויצא למסעיו בלוית גברת בת־ספרד. אם עשה פרחח זה כדבר האחרון, ודאי לא עשה זולתו; ובכל־זאת אין ספק. שהיה קורא לעצמו בשם “תכשיט”.
הנהג נגע בזרועו.
“עד כאן, אדוני”.
“תודה”.
הוא ירד מן הקרון והניע עצמו באפלה הכחלחולת אל שער הבית אשר לבתו. בוב פילין, שהלך על ידו, אמר בלבו: “זקן עלוב, הרי הוא מתנון והולך!” ולזקן אמר: “סבור הייתי, אדוני, שכדאי לו לנסוע בעגלה. האדון הזקן שלי היה נפגע תיכף ומיד, אילו הלך ברגל בשעת־לילה זו”.
התשובה התגלגלה ויצאה לאויר המעורפל:
“אין חָזֶה לאביך; לא היה מעולם”.
בוב פילין קרקר בצחוק שמנוני, מן המין המצוי כל־כך אצל אנשים מטפוס ידוע, והיתורפ הזקן הרהר: “לועג לאביו! תוכּיִ שכמותו!”
הם הגיעו עד המרפסת.
אשה דקת גזרה ופרצוף, בעלת שערות שחורות, היתה מתעסקת בעציצי־פרחים שבפרוזדור. היא החזירה פניה ואמרה:
“באמת לא היית צריך לאחר כל־כך, אבא! חטא לא יכופר הוא בתקופה זו של השנה. מי זה – אח! מר פילין, שלום וברכה! הלא ישתה כוס תה? יבוא נא אל הטרקלין; או שמא יש ברצונו לראות את אבי?”
"תו־דה! דומני שאביה־ " ובלבו אמר: “האלהים! אך זה זקן פקח!” כי היתורפ הזקן כבר עבר את האולם מבלי להשגיח בבתו כל עיקר. והוא גמגם שוב:
“תו–דה מקרב לב; רצונו ליתן לי מה־שהוא”. בזה הלך אחרי הזקן. מיס היתורפ לא נמנתה על הבחורות החביבות עליו ביותר; אימה סתומה היתה נופלת עליו למראה אשה דקה זו, המכופתרת לעולם, כביכול. אמרו, שהיא מרבה תפלה בבתי־כנסיות ועושה עוד כמה דברים בדומה לזה.
במקדשו המעט עבר היתורפ הזקן אל שלחן־הכתיבה מתוך שאיפה נכרת לשבת.
“האתן יד לאדוני?”
תנודה שלילית בראשו, ונשאר בוב פילין עומד ליד האח המבוערת ומסתכל בו. עדיין הספורטסמֶן הזקן תאב להחזיק במושכות. צא וחשוב, לשקוע בתוך כורסא מתוך התאמצות כזו! ישיש כמותו, כשהוא מגיע למצב כזה, הרי מוטב לו שתפח רוחו ויפנה מקום לצעירים ממנו. יש להתפלא, כיצד חֶברותיו סובלות עדיין בעל־חיים קדמון שכמותו, שיֵשב בראשן!
בעל־החיים הקדמון רָעם ואמר בקול שלא נשמע כמעט:
“יש לשער, שאתה נושא עיניך לאיצטלא של אבא?”
בוב פילין פער פיהו. הקול לא פסק:
“רָעֹה רוח ולא אחריות. מסור לו בשמי שישת יין־פורטו – חמש שנים יוסיף לחייו”.
על התקפה לא־צפויה זו לא השיב בוב פילין אלא בצחוק קל; הוא השגיח במשרת, שנכנס לחדר.
“איזו גברת לרן, אדוני. יואיל לקבלה?”
לשֵמע הודעה זו כאילו עשה הזקן נסיון לקפוץ ממקומו; אחר־כך הניד ראשו והושיט את הפתקא הכתובה. בוב פילין קבל אותה בלוית המולה עמומה מגרונו של הזקן, עבר את דמותה הנאה של אשה באדרת של פרוה, שכאילו חממה את האויר בלכתה, ומצא עצמו שוב בפרוזדור לפני השגיחו בדבר שאת מגבעתו שכח בחדר.
נערה צעירה ויפה עמדה על עור־הדב השטוח לפני האח המבוערת והביטה בו בעינים עגולות ותמימות. אמר בלבו: “ניחא; אין לי להפריע אותם בשל המגבעת”; ומשנתקרב אל האח, אמר:
“מזג האויר קר למדי, לא כן?”
הנערה ענתה בבת־צחוק;
“כן – למַדַי”.
הוא השגיח באגודת הסגָלים הגדולה על חָזֶהָ, בשערותיה הבהירות והכבדות, באפה הישר והקצר ובעיניה העגולות, תכולות־אפורות, והן פקוחות וגלויות מאד. "המ – ", אמר שוב, “הרי שכחתי את מגבעתי באותו החדר”.
“מה מצחיק!” ולצחוקה החרישי והבהיר זע דבר־מה בלבו של בוב פילין.
“הגברת יודעת בית זה מקרוב?”
היא הנידה ראשה בשלילה. “אבל הוא נחמד. לא כן?”
בוב פילין, שלא חשב כזאת מימיו, ענה:
“הא ודא”.
שוב נטתה הנערה גרונה בצחוק. “הא ודא? מה פירוש?”
בוב פילין השגיח בצוארה הלבן והעגול מתוך הרהור: “שפתים תִשק!” והוא אמר מתוך יאוש כל שהוא:
“שמי פילין. שמה לרן, לא כן? קרובה היא לבית הזה?”
“הוא אפיטרופוס ופטרון שלנו. איש נחמד, הלא?”
בוב פילין השיב מתוך זהירות:
“הגברת מכירה אותו יותר ממני”.
“אח, האין אדוני נכדו, או מעין זה?”
בוב פילין לא הצטלב.
“בשם האלהים, לא! אבא שלי הוא ידיד־נעוריו; ותו לא”.
“אבא שלו דומה אליו?”
“לא בהרבה”.
“חבל! מה נחמד היה הדבר, אילו יצאו שניהם תאומים”.
בוב פילין הרהר: “ראה זה דבר חדש. תמהני, שמה הפרטי מה הוא?” והוא אמר:
"מה סנדק וסנדקאית שלה, בטבילתה – "
הנערה צחקה. נדמה שהיא צוחקת לכל דבר.
“פִילִיס”.
שמא יוסיף: “ראש ששוני היא”, ככתוב? מוטב לו שישתוק! אולם–לשם מה? הוא לא ישוב לראותה, אם לא יעמוד על המשמר! והוא אמר:
“מעוני בבית האחרון שבפַּרק – זה האדום. הגברת מכירה אותו? והיכן היא?”
“אח! הדרך ארוכה – וִילוֹת מיליסֶנט, כ”ג. בית קטן ודל. שנאתיהו. אף כי יש לנו שעשועים לרוב".
“מי אָנו?”
“אמא, ואני ודז’וק – שובב מאין כמוהו. אדוני לא יוכל לשער את גודל משובתו. שערותיו אדומות כמעט; סבורה אני, שלעת זקנה יהיה דומה לפטרון שלנו בדיוק. הוא שובב נורא!”
בוב פילין גמגם:
“רוצה הייתי לראותו”.
“באמת?” אשאל רשות מאת אמא. אדוני לא ירצה לראותו בשניה; הוא מתפוצץ בכל רגע כרקיטה". היא עמדה לפניו נטוית־גרון ושוב התבלבל בוב פילין. הוא הבליג על מבוכתו ומלמל:
“יש בדעתה לראות את פטרונה?”
“לא. אמא יש לה דבר מיוחד אליו. מבין הוא, מעולם עוד לא היינו כאן. האין הוא מצחיק, בכל זאת?”
“מצחיק!”
“סבורה אני, שאין כמוהו להצחיק; אבל הוא טוב אלי במאד מאד. דז’וק קורא לו: הסטואיקני האחרון”.
קול קרא ממאורתו של היתורפ הזקן:
“פיליס!”
צלצול מיוחד במינו היה לקול הזה, וכאילו בא משפתי־שושנים מחוטבות, שמהן התחתונה מתעגלת ופורצת גדר במקצת; חיוניות מלטפת היתה לקול הזה עם חמימות כוזבת.
הנערה שלחה מבט צוחק אחורנית ונעלמה בפתח החדר.
בוב פילין נשאר עומד, אחוריו לאח המבוערת ועיני־הכלבלב העגולות שלו נעוצות בחלל שנתהוה לאחר הסתלק דמותה. עברתהו הרגשה, שלא ידע כמוה מעולם. אותם המסעות עם גברת בת־ספרד, שהתיר לו היתורפ הזקן בנדיבות לבו, לא ספּקו לפי שעה אלא את הצד החושי שבצעיר הזה בלבד; המסעות האלה אמנם לא עברו את גבול ברַיטון וסקרבורו, ונשתמרו מכל ניצוץ של אהבה, קל שבקלים. קַרְיֵרה היגיינית ומחושבת מראש לא גרמה חששות יתרים לבן או לאב; ונחשול מפתיע זה של דבר־מה נעלה מהערצה שם מחנק לגרונו והולם פעם ברקותיו – הלא הם האותות הראשונים לאבירות. ברם, אין האדם מעולם־המעשה נכנע על נקלה; ואלמלא מגבעתו הנעדרת, מי יודע אם לא היה עוזב את הבית בחפזון, כשהוא אומר לעצמו: “לא, לא, ידידי, וילות מיליסנט בודאי שאינן ראויות לך, אם כונותיך טהורות הן?” כי הפנים העגולות והצוחקות הללו, קווצת השיער המבהיקה, אותן העינים האפורות, הפקוחות לרוחה, סרבו משום מה לעורר בו כל כונות אחרות – זו השפעתם של נוער ותום אפילו על צעירים יציבים ביותר. מתוך גמגום מוסרי ידוע, היה מהרהר: “כלום יש ביכלתי – כלום אָעֵז להציע להן את לויתי למרכבת־הטרם שלהן? שמא אוכל להתחמק מכאן, להביא את האוטומוביל שלנו, שיובילן הביתה? לא, אפשר שלא אספיק – מוטב שאשמור כאן! איזה צחוק מרנין! איזה פרצוף נחמד – אדמומיות בשמנת, אח, ופרי מגדים! וילות מיליסנט!” והוא כתב את שם הרחוב על קצה שרוולו.
הדלת נפתחה; הוא שמע אותו הקול החמים ומלא־הרטט: “פיליס, נֵלֵכָה!” – את צחוקה של הנערה, כה רם ורענן: “הנ – ני! הולכת!” ואולי ברעדת־אמת הראשונה בחייו, עבר אל הדלת החיצונית. מעשה־אביר אמתי יהיה זה בידו, ללוותן עד הטרם גלוי־ראש! ופתאום שמע: “הבאתי את מגבעתו, בחור!” וקולה החמים של אמה, העושה עצמה כנבהלת: "פיליס, הבת השובבה! כלום ראה מימיו בת שובבה כמותה, מר – "
“פילין, אמא”.
ואז – הוא לא ידע איככה – מצא עצמו בין שתיהן בדרך הלוכן לטרם – וקול צחוק עם ריח פַרוות וסגָלים הקים חַיִץ בינו לבין מזג האויר הקר של ינואר. והיה הדבר דומה עליו כמאורע מתוך “אלף לילה ולילה”, או בדומה לזה, מן שכרון, שנותן בפי אדם דברים על נסיעה באותה המסילה, אף על פי שיהיה מוכרח לנסוע כל אותה הדרך חזרה באותו הקרון הנבזה. מימיו לא ידע תמימות כזו, שהרגיש בשבתו בין שתיהן באותו הקרון, עד כי נשכחה מלבו הפתקא שבכיסו עם השאיפה להרגיע את ה“זקן”, אביו. בתחנת הטרם יצאו כולם. נשמע זמזום הזמנה לבוא ולבקרן לפעמים; קריאה ברורה: “דז’וק ישמח לראותו!” צחוק עצור: “בת שובבה!” ומחשבה ערמומית הבריקה במחו. כשהוא מגלה ראשו, אמר:
“תודה מקרב לב; ברצון!” והשיב כף־רגלו לשלב של קרון־הטרם. בצניעות כזו גלה את כל עומק אדיבותו!
“אח! הלא אמר אדוני, שדרכו דרכנו! איזו כדורים הוא מפריח! אח!” כמנגינה4 צלצלו המלים באזניו; מראה העינים האלה המתעגלות וגדֵלות, כלילות־השלמות, עינים שלא ראה כמותן בחייו; וצחוקה העצור של הגברת לרן, כה חמים ועם זה כה משוחד, וראשי אצבעותיה של הנערה, המונפות בברכה מעל לראשה. הוא נאנח ולא ידע נפשו עוד, עד שהגיע לקלוב שלו וישב אל שלחנו לפני בקבוק של יין־שמפני. הביתה? לא הוא! יש את נפשו לשתות ולחלום. אין דבר, אם יקבל ה“זקן” את האגרת והחדשות הכלולות בה ביום מחר!
ג. 🔗
המלים: “איזו גברת לַרן מבקשת לראותו, אדוני”, היה בהן כדי להפתיע עצבים חלשים מאלה. מה הביאהּ לכאן? הרי ידעה, שאין לה לבוא! היתורפ הזקן השגיח בכניסתה מתוך הנאה צינית. כיצד הִשיבה מנשמת־אפה על אותו פרחח בעברה, כיצד הסבה עיניה! הוא ידע להעריך את אלמנת־בנו הערכה צודקת; ובת־צחוק נחה בין הגדיל שעל סנטרו לבין השפם. היא הרימה את ידו, נשקה אותה, לחצה אותה אל חזה המפואר ואמרה:
“בכן באתי לכאן סוף־סוף. האין זאת הפתעה בשבילו?”
היתורפ הזקן הניד ראשו.
“באמת, ראיתי הכרח לעצמי לבוא ולראותו, פטרון יקר; לא זכינו לראותו זה ימים וימים. ובמזג־אויר נורא זה! מה מצב בריאותו, פטרון יקר?”
“כפתור ופרח”. ומתוך הסתכלות בעיניה הירוקות־אפורות, הוסיף: “אין לי פרוטה בשבילה”.
פניה לא נפלו; היא השיבה בצחוקה הקל כנוצה:
“מה נורא חשדו זה, כאילו לא באתי אלא לשם כך! אבל מצבי איום באמת, פטרון יקר”.
“מעולם לא ידעתי אצלה מצב אחר”.
“הבה אגידה לו, יקירי; מקצת נחמה יש בזה: דחקותי הגיעה למרום קצה”.
היא שקעה בכורסא נמוכה, כשהיא ממלאה את החדר ריח משכר של סגלים, בעוד המילנכוליה מתאמצת לכבוש את פניה וגוה.
“דחקות מאין כמוה. בכל רגע יכולים להוציא את כלי־הבית למכירה פומבית. אפשר, שישליכו אותנו החוצה מחר. אינני מעֵזה להגיד לילדים; הם כה מאושרים, תינוקות עלובים. יהיה הכרח להוציא את דז’וק מבית־הספר. ופיליס תצטרך להפסיק את הנגינה על הפסנתר והרקודים; הרי זה משבר מוחלט. וכל זה בשל אותו הסינדיקט של מידלנד. אמרתי לקבל, לכל הפחות, מאתים בשכר ספורי החדש, ומנוולים אלה סרבו להדפיסו”.
בממחטה זעירה מחתה דמעה אחת בקרן־זוית של עין אחת. “המצב קשה באמת, פטרון יקר; הרי אני כמטומטמת לאחר כל העבודה שעבדתי על אותו הספור”.
משפתיו של היתורפ הזקן נתמלט לחש, שהיה דומה במדה חשודה מאד למלה: “שטות!”
הגברת לרן הפליטה אנחה, שהעידה על רוחב כלי־הנשימה שלה, והמשיכה:
“אין ביכלתו, למשל, לתת לי מאה אחת?”
“אף לא שילינג אחד”.
היא נאנחה שוב, עיניה הסתובבו בחדר; אחר־כך מלמלה בקולה החמים:
“פטרון יקר, הרי הוא אבי פיליפ היקר שלי, לא כן? מעולם לא אמרתי דבר; אבל בודאי, שכן הוא. כה רב היה הדמיון בפני שניכם, וכן בפני דז’וק”.
לא ניע ולא זיע בפניו של היתורפ הזקן. אי אליל קדמון, שיענה פחות מזה למנחת פרחים וזמרה ועולה? פיליפ היקר שלה! היא מררה את חייו, בלי ספק, או שהיה טפש אין עינים! ולמה, לעזאזל, היה לה לסחוב את המת מקברו? אולם עיניה של הגברת לרן היו משוטטות עדיין.
“מה נחמד הבית הזה! יודע הוא, חושבת אני, שחובתו להושיעני, פטרון יקר. ישוה נא בנפשו את נכדיו המושלכים החוצה!”
הזקן חִיך. לא היה בדעתו להכחיש את קרבתו – הרי זה ענינה היא, ואינו נוגע לו. ברם, הוא לא ירשה חַמֵר בו.
“ואין ספק, שישליכו אותם; הוא לא יוכל לראות בכך. נא יושיעני רק הפעם. באמת הרי יש ביכלתו לעשות מה בשבילם”.
הוא ענה באנחה כבדה:
“תמתין. לא אוכל לתת לה פרוטה עכשיו. הריני עני שבעניים”.
“אח, פטרון יקר!”
“עובדה”.
הגברת לרן הפליטה אחת מאנחותיה הקלילות ביותר. ברור היה הדבר, שאינה מאמינה לו.
“מוטב!” אמרה לבסוף. “אדוני יצטער, כשנבוא לילה אחד ונהיה מזמרים מתחת לחלונו על נדבת פרוטות. האין ברצונו לראות את פיליס? השארתי אותה באולם. היא עולה כפורחת. פטרון יקר – לוא יהא חמישים!”
“לא חצי הפרוטה”.
הגברת לרן פרשה ידיה. “מוטב! אדוני יתחרט על כך. הריני עומדת על עברי פי פחת”. היא נאנחה מעומק הלב, וריח הסגלים התמלט בענן. אחר קמה, נגשה לדלת וקראה: “פיליס!”
בכניסתה של הנערה עבר את היתורפ הזקן רטט חם, שכמוהו לא ידע זה שנים רבות. היא קלעה את מחלפותיה למעלה! היה דמיונה כיום אביב בינואר; כה טוב היה לראותה בצד רמאית מתבשמת זו, אמא שלה. כה נעים היה מגע שפתיה על מצחו, צליל קולה הבהיר, מראה תנועותיה המעודנות, הרגש, שאין ילדותה מביישת את זקנתו – טהרת הגזע, הנשמרת בה ובאותו הקפצן הצעיר דז’וק – תוצרת, שלכמותה לא תזכה אותה האשה הצדקנית, אדילה בתו, אילו נמצא בעולם טפש שישאנה, ולא אותו הבחור דל־המעש, ארנסט בנו.
ולכשנפטרו ממנו והלכו להן, הוסיף להרהר ביתר שאֵת בששת האלפים, שיקבל בשבילן מדז’וא פילין וספינותיו. הנאום באספה הכללית צריך שיהיה עז ומרומם. בשעה של ירידה כזו במחירי המטען, ודאי שתתעורר התנגדות. אין העזה בימינו אלה; זהירות ומורך בכל! חברי המועצה היו מפחדים לצאת מגדרם – כמה טרח להשפיע עליהם, אחד אחד – לעזאזל, בכמה מאמצים עלה הדבר! ולמרות הכל, הרי זה עסק בריא למדי. אותן הספינות עשויות להכניס רוחים, בידים אמונות – רוחים הגונים.
משרתו, שנכנס להתקינו לסעודת־ערבית, מצא אותו ישן. היתה בלב המשרת לזקן הערצה, השכיחה לגבי אדם שאינו מוכשר ללבוש את מכנסיו בעצמו. למוֹלי המשרתת היה אומר: “הרי הוא זקן אשמאי, ודאי תכשיט יקר־המציאות היה בנעוריו. רואה אני, שהוא קורץ לך בעינו עוד כיום הזה!” לזה תשיב הנערה, בת־אירלנד היפה־פיה: “מה בכך, ובודאי שלא איכפת לי, אם הדבר גורם לו קורת־רוח. ובוחרת אני בקריצת עינו מן העין הזעומה של הגברת”.
לסעודת ערבית היה היתורפ הזקן מסב תמיד בקצה האחד של שלחן־הוֶרֶד ובתו בקצה השני. היתה זו השעה החשובה ביותר של היום כולו. כשהמפית תחובה לו למעלה מחזיתו, היה מתמסר לאכילה תאותנית. חך טועם היה לו כמאז, והקיבה מעכלת כמאז. עדיין היה ביכלתו לאכול כפלים ככל אדם אחר ולשתות יותר מאחר. ובעוד שנהנה מכל חתיכה ונתח, לא היה מדבר מעולם, אלא בדלית ברירה. לא הוא מצא ענין באמרי־פיה של האשה הצדקנית, ולא היא בשלו. אימה היתה נופלת עליה גם בפני “תענוגות השלחן”, כפי שקראה להם – אותן התאוות של בשר ודם! גלוי וידוע היה לפניו, שהיא שואפת לחסר ממאכלו. אולם היא לא תזכה לכך! איזו תענוגות אחרים נשארו לו לאדם בגילו? תואיל נא להמתין עד שתהיה היא בת שמונים. אך לעולם לא תגיע לכך; כחושה היא מדי וצדקנית מדי!
ברם, הערב, לאחר שהוגש בשר־העוף, דַבֵּר דברה
“מי הן אלו שבקרוך, אבא?”
הכל היא מריחה! בנעצו עיני־תכלתו הזעירות בפניה, פלט מפה מלא אוכל:
“נשים”.
“כן ראיתי; איזו נשים?”
אדיר היה חפצו להגיד: “חלק של אחת ממשפחותי תחת שיח־הורד”. לאמתו של דבר, היה זה החלק החשוב ביותר של משפתחתו היחידה, אולם קשה היה לו לעמוד בנסיון, שלא להגזים, להפריז על המדה. הוא כבש את יצרו בכל־זאת, והוסיף לאכול מבשר־העוף, כשלחייו מתאדמות מתוך התרגזות חשאית. והוא שמר את עיניה, אותן העינים האפורות והעגולות, קרות ודיקניות, המשגיחות בכך, וידע, שהיא מהרהרת: “הוא זולל יותר מדי”.
היא אמרה: “חבל, שאין אני ראויה לשמוע. לא כדאי לך לשתות יין לבן”.
היתורפ הזקן הרים את הכוס הירוקה והארוכה, הריקה לתוך פיו ומתוך הבלגה על סערת־רוחו הוסיף לאכול מבשר־העוף. בתו חרזה שפתיה, גמעה מים מן הכוס ואמרה:
“ידעתי, ששמה לרן, אולם אין השם אומר לי כלום. אולי גם זו לטובה”.
הזקן התגבר על ספַּסמה ואמר בחיוך ערמומי:
“כלתי ונכדי”.
“מה? ארנסט בעל לאשה? – אח! הבלים!”
הוא צחק חרש והניד ראשו.
“ובכן, אבא, רצונך להגיד, שנשאת לך אשה לפני שנשאת את אמי?”
“לא”.
הבעת פניה היתה עשויה לעורר צחוק לא פחות מכל חזון־התולים!
היא אמרה מתוך גועל: “בלא נשואין! הבינותי. הללו ודאי שהן תלויות לך על צוארך; לא פלא הוא שמצבך דחוק תמיד. יש לך עוד מאותו המין?”
שוב התגבר הזקן על ספסמה, וגידי צוארו ומצחו צבו במדה מאיימת. אילו דבר כעת, בודאי שהיה נחנק. הוא הפסיק את האכילה, וכשהוא שם ידיו על השלחן, התאמץ לקום. הדבר לא עלה בידו, ומשוקע בכורסתו, הוסיף לשבת, כשהוא לוטש עיניו לדמותה הדוממת, הקופאת של בתו.
“אל תשתטה, אבא, ולא בפני מלר. כלה סעודתך”.
הוא לא ענה. לא היה בדעתו לשבת שם, ולקבל מפיה לקח ועלבונות! תשישותו לא העיקה עליו במדה כזו מעולם. היה בכך מן ההתגלות: בול־עץ, שהוא מדרס לכל! בול־עץ! וכשהוא ממתין לשיבת משמשו, החזיק מתוך ערמומיות במזלגו.
באותו הקול הצדקני אמרה שוב:
“נראה, שאין אתה מבין לעצמת המכה שהכיתני. אינני יודעת מה יאמר ארנסט–”
“יקח אופל את ארנסט”.
“אבא, מבקשת אני מאתך, שלא לקלל”.
התמרמרותו של היתורפ הזקן מצאה לה בטוי במין המולה רועמת. בכור שטן, כיצד היה ביכלתו לחיות כל אותן השנים בבית אחד עם אשה זו, לסעוד אתה יחד מדי יום ביומו! אולם משמשו חזר כעת, וכשהוא מניח את מזלגו, אמר:
“סייע בידי לקום!”
האיש עמד כהלום־רעם, כשצלחת הסוּפלֵה רועדת בידיו. לקום מעם השלחן לפני גמר הסעודה – הרי דברים בגו!
“סייע בידי לקום!”
“מר היתורפ איננו בקו הבריאות, מלר. החזֵק בזרועו השניה”.
הזקן סלק את ידה מעל זרועו.
“אני בריא ושלם. סייע בידי לקום. בעתיד אהיה סועד בחדרי”.
לאחר שהוקם על רגליו, יצא לאטו את חדר־האוכל. אולם משהגיע לקדשי־קדשים שלו, לא ישב על כסא, תקוף אותה ההכרה החדשה והאיומה של תשישותו. הוא עמד, כשהוא מתנדנד במקצת, מחזיק בשלחן, עד בוא המשרת, שמלא את תפקידו בחדר־האֹכל, עם יין־פורטו שלו.
“האושיב את אדוני בכורסא?”
הוא הניד ראשו. לעזאזל, עוד יש ביכלתו לעשות דבר זה, לפחות, בכחות עצמו. עליו להמציא דבר־מה, שיחזק את מצבו לגבי האשה הזאת. והוא אמר:
“שלח לי את מולי!”
“כן, אדוני”.
המשרת העמיד את בקבוק היין ויצא.
היתורפ הזקן מלא את כוסו, שתה, ומלאה שוב. הוא הוציא סיגרה מתוך התיבה והציתה. הנערה באה, ריבה בעלת עינים אפורות ושערות שחורות, ועמדה לפניו, ידיה שלובות, ראשה מורכן הצדה, שפתיה פתוחות למחצה. הזקן אמר:
“יש בך מדות אנושיות?”
“כן, אקוה, אדוני”.
“יש בדעתי לבקש מאתך דבר, בתור אדם – לא בתור משרתת – הבינות?”
“לא, אדוני; אבל אשמח לעשות ככל אשר ישאל אדוני”?
“שימי אפוא עינך עלי מפקידה לפקידה, לראות אם אני צריך למה שהוא. מלר יוצא את הבית לפעמים. אל תאמרי דבר; רק בואי לכאן לפרקים”?
“אח! בוא אבוא; בעונג רב אעשנה”
הוא הניע ראשו, ולאחר שיצאה, נשתקע בכורסתו מתוך רגש של מרגוע. ריבה נאה! פרצוף יפה משיב נפש – לא פרצוף חור ומחודד, כזה של אדילה. חמתו בערה בו מחדש. ובכן, היא סומכת על תשישותו, מתחילה לסמוך על זו, האמנם כן? ראֹה תראה, שהכלב הזקן עוד ליחו לא נס! וקרבן הסופלי, שלא אכל, הפטריות, שלא טעם מהן כזית, ופרפרת־המִנתה, שבה היה נוהג לקנח סעודתו, עוד הוסיף לקדש את המטרה. כסבורים הם כולם יחד, שאינו אלא שבר־כלי, שאפסו חצים מאשפתו! הוא ראה שנים מאלה באספת המועצה אותו יום, שהיו מושכים בכתפיהם, זה לעומת זה, כאומרים: “הביטו בו!” ופרני הצעיר מרחמו. רחמים, במטותא! ואותו עורך־הדין הגס באספת בעלי־החובות חורז שפתיו, כרוצה לאמר: “רגלו האחת בקבר !” הוא ראה את הלבלרים בהעלימם בת־צחוק מעל שפתם; ואותו הפרחח בוב פילין בלעגו השאנן. הוא ידע, שאותה הרמאית המתבשמת רוזמונד מתחילה לפחד, שמא יפטר לבית־עולמו בעוד כתנתו לעורו. אף משמשו היה בוחנו מכף רגל ועד ראש במבט מוזר. באשר לאותה האשה הצדקנית –! אל נא בחפזון כזה! אל נא בחפזון! ולאחר שמזג את כוסו בפעם הרביעית, מצץ לאט לאט את הנוזל האדום, האפל, שאהבה נפשו, ומתוך מציצה עמוקה בסיגרתו, עצם את עיניו.
II 🔗
א. 🔗
אותו החדר במלון, שבו היו מתכנסות האספות הכלליות של “חברת ההפלגה באיים”, נתמלא כמעט, בשעה שעבר המזכיר בפתח המבדיל עדיין בין בעלי המניות לבין מנהליהם. לאחר שסקר את כסאותיהם הפנויים, הדיותות והנירות, והחוה קידה לאחד או לשנים מבעלי־המניות, עמד, שעונו בידו, והסתכל בעדה זו מקרוב. השתתפות צפופה כזו לא ראה עדיין באספותיה של החברה! אין ספק, שגרמו לכך הפחתת הדיוידנדה ועסק זה של פילין. ולשונו היתה מסתלסלת לו בפיהו. כי, אם טבעי היה רגש הבוז, שרחש למועצת החברה – להוציא את היושב־ראש – הרי טבעי עוד יותר מזה היה רגש הבוז שרחש לבעלי־המניות. מחזה מבדח, לכשתסתכל בו בעין פקוחה, אספה כללית! מיוחד במינו! שמונים או מאה אנשים, וחמש נשים, מזדמנים לפונדק אחד מתוך הרגשה יחידה של מסירות להונם. שמא תמצא אחדות־לבבות כזו במלוי כל תפקיד אחר שבחיים? בית־התפלה כאין וכאפס הוא לעומת זה – שכן כה מרובים הם הגורמים המעורבים כאן בהשראה הנפשית. צעיר, שקבל השכלה הוגנת – קורא ותיק של אנטול פרנס ושאר סופרי דורו – היה מוצא לו קורת־רוח תוך כדי הסתכלות אירונית בבני־אדם. מה התועלת, שיש בדעתם להפיק בבואם לכאן? שתים ומחצה! הוא השיב את השעון לתוך כיסו ועבר לחדר המועצה.
אדים מתמרים מסעודת־צהרים ומאספה מוקדמת וקצרה עָדנו שם את מזגו הקשה של פיברואר. ארבעה מחברי ההנהלה היו משוחחים מתוך התרגשות על יד האח; החמישי היה סורק את זקנו; היושב־ראש ישב בעינים עצומות, ושפתיו האדומות נעו רתמית מתוך מציצת לוגמנית, כשפסות־ניר, אם ראשי־פרקים של נאומו, מוכנות ומזומנות בידו. המזכיר אמר בקולו העליז: “זמן, אדוני”.
היתורפ הזקן בלע את שיירי הלוגמנית, הרים זרועותיו, קם בסיועו של המזכיר וצעד בטוחות למקומו במרכז השלחן. חמשת חברי ההנהלה אֻספו אחריו. וכשהוא עומד לימין היושב־ראש, קרא המזכיר את הפרוטוקול בלשונו המסתלסלת. אחר־כך סיע בידי היושב־ראש לעמוד על רגליו, סקר את שורות הפרצופים הללו, ואמר בלבו: “לא היו צריכים לראות, שאין ביכלתו לקום בלא סיוע. הלואי שהיה נותן לי לקרוא את נאומו – אני הרי כתבתיהו”.
היושב־ראש פתח בנאומו:
“חובה נעימה היא לי, גבירותי ואדוני, למסור לידכם זו השנה התשע־עשרה, בזו אחר זו, את הדין־והחשבון של ההנהלה, עם חשבון הכספים לשנים־עשר החדשים שעברו. לכולכם נתנה ההזדמנות לבחון הצעה מעשית אחת, שהחליטה עליה המועצה שלכם ואשר תתבקשו ליתן לה את הסכמתכם היום – ואחזור לענין זה בסוף דברי…”
“יסלח לי אדוני; אין אנו שומעים כלום מכאן”.
“אח!” אמר המזכיר בלבו, “צפיתי לכך”.
היושב־ראש המשיך, מבלי להשגיח בקול. אולם בעלי־מניות אחדים קמו על רגליהם, ואותו המדבר אמר מתוך התרגזות: “מוטב שנלך איש לביתו. אם אין קול ליושב־ראש, כלום אין מי שיקרא את הדברים בשמו?”
היושב־ראש גמע מים מן הכוס ועמד להמשיך את נאומו. כמעט כל היושבים בשש השורות האחרונות קפצו עתה על רגליהם, ותוך המולה כללית הושיט היושב־ראש למזכיר את פסות־נאומו, ונשתקע שוב בתוך כורסתו.
המזכיר קרא את הדברים מראשיתם; ולכל מאמר ומאמר שהפליט היה מהרהר: “כמה זה יפה!” “זה ברור למאד!” “דבר זה קולע למטרה”. והיה מצטער שאין הללו יודעים מי הוא המחבר, לאמתו של דבר. לכשהגיע באחרונה לענין הספינות של פילין, נח רגע קל מדבורו.
“הריני עובר כעת להצעה המעשית, שרמזתי עליה בראשית נאומי. המועצה שלכם החליטה להרחיב את מפעלכם ולקנות לשם כך את הצי המלא של פילין ושות' בע”מ. מתוך קניה זו נהיה לבעליהן של ארבע אניות־הקיטור “אזמיר”, “דמשק”, “צור” ו“צידון”, ספינות מתוקנות ביותר, המטעינות ביחד עד חמשה־עשר אלף טון, במחיר הירוד והכולל של ששים אלף לי“ש. רבותי Vestigia nulla restrorsum! (אין לשוב אחורנית)” – מאמר זה הכניס היושב ראש, זה חלקו בנאום, והמזכיר הטעימו בכל הכבוד הראוי. “שעת־חירום היא שעה זו, אולם למועצה שלכם יש ההכרה הברורה והמוחלטת, שקרוב חוף־מבטחים, וזו היא, לדעתה, שעת־הכושר הפסיכולוגית לחתור קדימה. באמונה שלמה היא ממליצה לפניכם על הצעה מעשית זו, לאשר את הקניה הזאת, שבעתיד לא רחוק עשויה היא, בלי ספק, להגדיל במדה נכרת את רוחיה של החברה”.
המזכיר ישב על מקומו בלא חמדה. צריך היה לסים את הנאום בכמה מליצות נלבבות, שערך בדי עמל קודם לכן, אלא שהיושב־ראש מחק אותן מתוך הערה פשוטה: “ישמחו בהזדמנות, שנִתנה להם”. לדעתו, היה זה משגה.
חבר־ההנהלה, שהיה סורק את שערו, קם על רגליו – אדם בעל צורה, שבודאי לא יאריך בדברים ולא ירבה במליצות. בעוד זה מדבר, היה המזכיר מסתכל בנאספים, לראות מאין תפתח ההתנגדות. רובם היו יושבים כינשופים –סימן טוב; אולם כתריסר, לערך, היו מעיינים בהעתקות הדין־והחשבון, ושלשה, לפחות, רושמים הערות בשוליהן – ויסטגייט, למשל, השואף להבחר לתוך המועצה, ובודאי, שידבר מרורות – זו השיטה העתיקה והמכובדת של נוטפי־חומץ; בטרסון, השואף גם הוא להבחר, ובודאי, שיתמוך במועצה – זו השיטה העתיקה והמכובדת של מושחי־בשמן; בעוד האיש, שהתאונן כי מוטב לנאספים ללכת איש לביתו – אם טבע האדם לא יכזב – ודאי יש עוד בפיו דברים כמתלהמים. חבר־המועצה הגיע לסוף דבריו, סרק את זקנו באצבעותיו, וישב.
היתה הפסקה לרגע. אחר־כך קמו האדונים ויסטגייט ובטרסון כאחד. המזכיר ראה את היושב־ראש מרמז לשני, והרהר: “טעות! היה לו לשחד את ויסטגייט בבכורה”. אך זו רעה חולה בטבעו של הזקן, שהוא מזלזל בנמוסים! מר בטרסון – שקורא דרור ללשונו – הביע את רצונו, בנטילת רשות מאת הנאספים, לברך את המועצה, שהשכילה לנהל את ספינתם בשלום על פני המים הזידונים של השנה שעברה. בעוד ההגה בידי היושב־ראש המכובד שלהם, אין לו ספק בדבר, כי למרות ירידת־הברומטר הנמשכת עדיין – אין ברצונו להגיד: הנופלת – וכן – המ – למרות שנת משבר קשה, יכולים הם להזדיין בבטחון, שיתגברו על – המ – אין ברצונו להגיד: על הסערה. הוא מודה ומתוַדה, שהדיוידנדה הנוכחית של ארבעה למאה אינה נותנת ספוק שלם (“שמעו, שמעו!”) אולם בשמו הפרטי יוכל להגיד, ומקוה הוא שגם בשם אחרים – כאן הביט מר בטרסון על כל סביבותיו – כי הוא מכיר, שבתנאים הנוכחים הרי ליותר מזה לא היתה להם הזכות – המ – לצפות. ברם, אם יתעמקו בהצעה הנועזה, הצעה מחוכמת לדעתו הוא, שהציעה המועצה להתפתחות המפעל, כסבור הוא, שיש להם יסוד, אם לא להפריז במדת ההתלהבות, לקוות לעתיד מזהיר יותר (“לא, לא!”). אחד מבעלי המניות אמר “לא, לא!” הרי יהיה מי שיראה בזה, במדת־מה, חוסר אמון בהצעה המיוחדת שהוגשה לפני האספה (“כן!”). מהבעה זו של חוסר־אמון יש ברצונו להתבדל כרגע. היושב־ראש שלהם, אדם חריף וצופה למרחוק, שנתנסה כמה נסיונות – המ – ביבשה ובים, ודאי שלא היה נותן ידו להצעה זו בלא סבה מספקת. לדעתו, הרי נמסר ענינם לידים אמונות, ושמח הוא לצין את תמיכתו להצעה, שהוגשה לפניהם. יפה דרש היושב־ראש בנאומו: “Vestigia nulla retrorsum!” בעלי־המניות הרי יסכימו לדעתו, שאין סיסמא טובה מזו לאנגלים. אהֵים –!
מר בטרסון ישב, ומר ויסטגייט קם: יש ברצונו – כן אמר – לדעת יותר, הרבה יותר, בנוגע להצעה זו, שלדעתו, הרי ספק גדול הוא, אם נבונה היא ביותר… “אח!” אמר המזכיר בלבו, “הרי אמרתי לו לזקן, שירבה בפרטים”. …לידי מי, למשל, הוגשה ההצעה בראשונה? לידיו! – אמר היושב־ראש. ניחא! אך מדוע בית־פילין מוכר, אם צפויה עליה למחירי המטען, כפי שהוגד להם כאן?
“דעות מחולקות”.
“נכון מאד; ולדעתי ירדו עוד מחירי המטען, וצדק בית־פילין במכירה. יש להסיק מזה, שלא צדקנו אנחנו בקניה” (“שמעו, שמעו!” “לא לא!”). “בית־פילין נבונים הם. מה אומר היושב־ראש? עצבנות! כלום יש בדעתו לומר לנו, שמכירה זו באה בשל עצבנות?”
היושב־ראש הניד ראשו.
“תיאוריה זו, לדעתי, דמיונית היא במקצת; אולם אניח זאת ולא אשאל אלא ליסודות, שעליהם היושב־ראש מבסס את בטחונו; אליבא דאמת, מה הוא הדבר המניע את המועצה לכפות עלינו בשעת־חירום כזו הצעה, שאין אני מהסס לרגע לצין אותה בתור הצעה נמהרה? קצורו של דבר, דורש אני הארה והסברה לענין זה”.
מר ויסטגייט ישב.
מה יעשה היושב־ראש כעת? מצבו רעוע בהחלט – בשים לב לתשישותו ולאדישותה של המועצה העוזרת על ידו, לא חמימה ולא קרירה. ולב המזכיר דאב הפעם ביתר עוז על מצבו האוילי בתור פקיד, שאלמלא כן היה ביכלתו, באילו מלים נמלצות, להכריע את הכף באספה הכללית. פתאום שמע את האנחה הממושכה והרועמת, שקדמה לנאומי היושב־ראש.
“כלום יש עוד מי שרוצה להגיד דבר־מה לפני שאציע לאשר את הדין־וחשבון?”
תוף! הרי זה עשוי לעורר התנגדות. כן, בודאי כבר עורר את האדון, שהציע לנאספים ללכת הביתה, לקפוץ על רגליו! עכשו תפולנה אבני בליסטראות!
“מר ויסטגייט דורש תשובה. עסק זה אינו מוצא חן בעיני. אינני גולל מה־שהוא על מי־שהוא; אולם נדמה לי, שיש דברים בגו, ודברים אלה צריכים בעלי־המניות לדעת. ולא זו בלבד; אלא, יאָמרו הדברים בגלוי־לב, אין אני מסכים לכך, שיכפה עלי הר כגיגית אדם, שבודאי אינו שלם עוד בכל חושיו, ויהי עברו מה שיהיה”.
המזכיר הרהר מתוך קוצר־נשימה: “ידעתי, שזהו אדם שונא מליצות!”
הוא שמע שוב את קול הרעם. פניו של היושב־ראש הסמיקו, שפתיו נהדקו, עיניו הזעירות הכחילו מאד.
“סייע בידי לקום”, אמר לבסוף.
המזכיר סיע בידו והיה מצפה בקוצר נשימה למה שעתיד להתרחש.
היושב־ראש גמע מים מן הכוס וקולו, קול רם ומפתיע בצלילותו, הפסיק את הדומיה המבשרת רע:
“עלבון כזה לא הָעלבתי בכל ימי־חיי. כל כחי ומרצי הקדשתי לכם במשך תשע־עשרה שנה; יודעים אתם את מדת ההצלחה, שזכתה לה חברה זו. אני גדול מכלכם בשנים, והנסיון, שרכשתי לי במקצוע־הספנות, אני תקוה, שהוא עולה במקצת על נסיונם של שני האדונים שקדמוני. במיטב כוחותי עבדתיכם, גבירותי ואדוני, ונראה, אם יש בדעתכם לאשר את האשמה, שטפל הנואם האחרון על בינתי ועל ישרתי, באם אתיחס לדבריו ברצינות. קניה זו היא לטובתכם. יש גאות ושפל במעשה האדם ואני אין אני מסתפק, מעולם לא הסתפקתי, במצב של קפאון. ברם, אם לזה אתם נושאים את נפשכם, בבקשה מכם, הואילו לתמוך באדונים הללו וחסל סדר היום. אני אומר לכם, שמחירי־המטען יעלו לפני גמר השנה; הקניה משובחה היא, יותר ממשובחת – אני, בכל אופן, עומד עליה או נופל אתה יחד. תסרבו לאשרה, אם כה תחליטו. אם תסרבו, אתפטר אנכי”.
הוא נשתקע שוב בכורסתו. המזכיר, שהביט בגנבה לצדדין, היה מהרהר מתוך רגש קרוב להתלהבות: “הידד! מי פלל, שקולו יכול להתחזק כל כך? גם זו נעימה נאה, שהכניס בדבר ישרתו! סבורני שהכה אותם הפעם”. אמנם המצב יסתבך במקצת, אם יקום אותו האיש מן השורות האחרונות וינאם שוב; אי אפשר לזקן לחולל את הפלא בפעם השניה. אח! הנה קם אפלבי הזקן על רגליו האחורות. כפתור ופרח!
“אין אני מהסס לומר, שהנני ידיד־נעורים ליושב־ראש. הרי אנו, רבים מאתנו, ידידי־נעורים ליושב־ראש, ולבי נתחמץ, כשם שנתחמצו, בלי ספק, לבות אחרים, לשמע דברי־הפלסתר, שנאמרו כנגדו. אם קפצה זקנה על גופו, הרי צעיר הוא עדיין לאומץ הלב ולחריפות השכל. הלואי שהיינו כולנו צעירים כמוהו. חובתנו היא לעמוד לימינו, אומר אני, חייבים אנו לעמוד לימינו” (“הקשיבו! הקשיבו”). והמזכיר אמר בלבו: “הדבר נעשה!” ורגש מוזר עברהו לפתע, כשראה את היושב־ראש מנדנד בגופו, כצעצוע־עץ זה, לעומת אפלבי הזקן, ואפלבי הזקן מנדנד בחזרה. אחר־כך, כשראה אחד מבעלי־המניות, סמוך לדלת, קם ממקומו, אמר בלבו: “בר־נש זה מי הוא? פרצופו ידוע לי – אח! כן; הרי זה וינטנור, עורך־הדין – אחד מבעלי־החובות של היושב־ראש, העומדים לבוא שוב אחרי הצהרים. ועתה מה?”
“אין אני יכול להסכים לכך, שהרגש יאפיל על כח השופט שלנו בענין זה. השאלה היא בפשטות: מה יאמרו כיסינו לזה? אני באתי לכאן מתוך חששות ידועים, אולם עמדתו של היושב־ראש הועילה לפזרם; ואני אומר לתמוך בהצעה”.
המזכיר אמר בלבו: “כפתור ופרח – אלא, שנעימת הדברים היתה משונה למדי – משונה למדי”.
לאחר שתיקה ממושכה אמר היושב־ראש, מבלי לקום:
“אני מציע לאשר את הדין־והחשבון הכללי והכספי”.
“אני תומך בהצעה”.
“אומרי הן יצביעו כרגיל. אומרי לאו? ההצעה נתקבלה”. המזכיר מנה את אומרי הלאו, ששה במספר, ומר ויסטגייט לא הצביע כל עיקר.
כעבור רבע שעה עמד בתוך האולם המתרוקן, כשהוא מוסר שמות לאחד מאנשי העתונות. אותו עתונאי קר־המזג אמר: “האיתורפ באל”ף; אח! ביו“ד; אדם זקן, כנראה. חן־חן. יכול אני לקבל את ראשי־הפרקים? רצוי לאדוני לראות את עלי־ההגהה? באל”ף, אמר אדוני – אח! ביו"ד. שלום רב!
והמזכיר אמר בלבו: “בחורים אלה, השד יודע, מה אתם! שלא להכיר את היושב־ראש הזקן עד היום הזה!..”
ב. 🔗
בחזירתו לחדר־העבודה במשרד של “חברת ההפלגה באיים” היה היתורפ הזקן יושב ומעשן סיגרה ומחיך, כחתול זה המתחמם לאור שמש. הוא היה מהרהר בנצחונו כשמוחו הזקן, המעמיק חקור עדיין, בורר את הבר מן התבן בקהל הנרגנים: ויסטגייט – אין בו כלום – נרגנות מקצועית, עד שינתן לו מקום במועצת־ההנהלה ויושם מחסום לפיו – אך לא תהי כזאת, כל זמן שהוא מחזיק במושכות! אותו האיש בקצה האולם – מחוצף ועז־פנים! “דברים בגו!” חשדן שכמותו! אמנם היו דברים בגו – אך לעזאזל! יודו לאלהיהם, על שעלה בידם לרכוש ארבע ספינות במחיר כזה, מתוך מאמציו הוא! הנואם האחרון הוא שעורר בו ספקות ידועים. וינטנור זה, התובע ממנו כסף – היתה בדבריו איזו נעימה משונה במקצת – כמאן דאמר, “ריח ביש הגיע לאפי”. ניחא, הדבר יתברר באספת בעלי־החובות בעוד חצי־שעה.
“מר פילין, אדוני”.
“יבוא!”
מכורבל באדרת־שער, כשכל דמותו הדקה מתבטלת בתוכה, נכנס דז’וא פילין לחדר. שלג היה יורד בחוץ, והקור צבת והכמיש את פניו הרזים בינות לקווצות הזקן הדלות והמלבינות. הוא אמר בקול כאוב:
“מה שלומך, סילונוס? ולא מַת בקור?”
“אח! הרי אבוד אני בלעדיה. ודאי אש עצורה בכליותך. ובכן – ובכן, תם ונשלם?”
היתורפ הזקן הניד ראשו; ודז’וא פילין, הפוסע אילך ואילך כאחד הרוחות, בחן בעיניו את הדלת הנעולה. הוא חזר לשלחן ואמר בלחש:
“הרי זה קרבן, מאין כמוהו”.
היתורפ הזקן חִיֵּך.
“סדרת את תעודות־ההקדשה?”
דז’וא פילין הוציא קלף מכיסו, גולל אותו מתוך זהירות, עד שתראה החתימה, ואמר:
“אין הדבר מוצא חן בעיני – אין בו חזרה”.
צחוק נפלט מפי היתורפ הזקן:
“כמוֶת”.
קולו של דז’וא פילין חִלל:
“שֵׂאת לא אוכל דברים שאין בהם חזרה. דומני, שכפית עלי את הענין, מתוך שידעת את עצבנותי”.
היתורפ הזקן מלמל, מתוך עיון בחתימות:
“אמור לעורך־הדין שלך, שיסגור את התעודה על מסגר. ודאי הוא נד לך בלבו, דז’וא”.
“אח! שוה בנפשך, שלאחר מותי יוָדע הדבר לזוגתי!”
“לא יעלה בידה להוסיף על אש הגיהנום, הצפויה לך בלאו הכי”.
דז’וא פילין השיב את התעודה לתוך כיס אדרתו, כשגרונו פולט צפצוף משונה. בפשטות, לא יכול שאת הלצות בכגון זה.
“ניחא”, אמר, “ידך על העליונה; תמיד ידך על העליונה. מי היא מרת לרן זו? אין אתה צריך להעלים את הדבר מפני. נראה, שבני פגש אותה בביתך. אתה אמרת, שאין היא מבקרת בביתך”.
היתורפ הזקן השיב, ונהנה הנאה מרובה מן התשובה:
“בעלה היה בני, שילדה לי אשה אחת, זו אהבתי קודם לנשואי; ילדיה הם נכדי. אתה דאגת לאחריתם. למצוה גדולה תחשב לך, אין כמוה”.
“אינני יודע – אינני יודע. חבל, שהגדת לי. מתוך כל מתערפל הדבר עוד יותר. תיכף להעברה הרשמית אצא לאחת ממדינות־הים. הקור הזה ממיתני. הלואי שהיית נותן לי מן הסמים המחממים שלך”.
“קנה לך קֶרֶב חדש”.
דז’וא פילין סקר את ידידו הזקן בעינים כמהות. “ואף־על־פי־כן”, אמר “דומני, שעם כל מראך הפורח, חייך תלויים לך בחוט־השערה, כלום לא כן?”
“בחוט כפול־שמונה, יקירי”.
“ובכן, שלום לך, סילונוס. כאחד מרעי איוב אתה בעיני; עלי לשוב הביתה”. הוא צנף את מגבעתו, וכשהוא מבוטל בתוך אדרת־השער, יצא לפרוזדור. במדרגות פגע בו אדם, שאמר:
“שלום רב למר פילין. מכיר אני את בנו. אדוני בא לראות את היושב־ראש? רואה אני, שהצעת המכירה נתקבלה. אני מקוה, שנפיק איזו תועלת מזו, אולם אדוני בודאי חושב ההפך?”
דז’וא פילין לטש עיניו מתחת למגבעת ואמר:
“מר וינטנור, כמדומני? חן־חן! קר מאד בחוץ, לא כן?” ומתוך הערה זהירה זו ירד לרחוב.
היתורפ הזקן, שנשאר שוב לבדו, היה מהרהר: “האלהים! איזה אדם בעל־פחד, הפוסח על שתי הסעפים תמיד! כמה עלובים חייו של אדם כזה! הוא הולך באימה – טובל שבע טבילות באימה. מסכן!” והרגשה מוזרה מלאה את לבו, של התעלות וקלות־הלב, שכמוה לא ידע זה שנים רבות. אותם התינוקות השנים לא יֵדעו מחסור מעכשיו – לא ידעו! לאחר פגישתו עם בעלי־החובות הארורים ילך לבקר את הילדים. בהכנסה של מאה ועשרים לשנה יוכל הנער להכנס לצבא – אין מקום טוב מזה לפרא־אדם שכמותו. הנערה, מובן שירבו החוזרים אחריה, אך אין היא צריכה להנשא לעגל הראשון הבא בדרכה. אשר לאמם, תואיל לדאוג לצרכי עצמה; בפחות מאלפים לשנה היא לא תצא מסבך חובותיה. ברם, אפשר לסמוך עליה, שבחלקת־לשונה וכזביה הרבים תמצא מוצא מכל מצר. כשהוא משגיח בעשן סיגרתו המתמר ומתפזר באויר, זכר את מתיחות כוחותיו בששת השבועות האלה והכיר פתאום, כמה גדלה התרגשותו לפני האספה הכללית היום, כן! יכול היה הדבר לקבל צורה לא נעימה. ידוע ידע את הכחות העובדים בתוך המועצה, ומחוצה לה, שהיו שמחים לאידו. אילו נפטרו ממנו, ודאי, שכן היו עושות גם שתי חֶברותיו האחרות, והיה נשאר בלא פרוטה של הכנסה – קבצן המחזר על פתחה של אותה האשה הצדקנית. ניחא! הרי הוא מובטח לעוד שנה אחת, אם יעלה בידו לעכב את חיות־הטרף הללו עוד הפעם. אולי יקשה הדבר הפעם, אולם מזלו משחק לו – מזלו משחק, ולא יכזב. ולאחר מציצה ממושכה בסיגרה, צלצל בפעמון־היד אשר לפניו.
“הַכְנס אותם לכאן, מר פרני. ותן לי מלוא הספל תה סיני, דשן וחריף ככל האפשר”.
“כן, אדוני. יש ברצונו להגיה את הדין־והחשבון בשביל העתונות, או שיניח אותו בידי?”
“בידיך”.
“כן, אדוני. אספה נאה היתה זאת, לא כן?”
היתורפ הזקן הניד ראשו.
“נפלא היה לשמוע, כיצד התחזק קול אדוני ברגע הדרוש. חושש הייתי למכשולים קשים. העלבון הוא שחולל את הפלא, כמדומני. נורא היה הדבר להאמר. מוכשר הייתי לסטור לאותו איש על פרצופו”.
שוב הניד היתורפ הזקן את ראשו; וכשהוא מביט לתוך עיניו הכחולות, העמוקות של המזכיר, שנה:
“הכנס אותם לכאן”.
הרגע הבודד לפני כניסתם של בעלי־חובותיו עבר עליו מתוך הרהור: “ובכן אלה רשמיו של זה! אוי ואבוי לי, אילו נתגלה לי הדבר”.
האדונים, שמספרם הגיע לעשרה הפעם, החוו קידה, והכרת פניהם ענתה בהם, שהם תמהים לאדיבות זו מצדם הם כלפי זקן אשמאי, שחיב להם כסף ואינו משיבו. אחר־כך, משהופיע המזכיר שוב עם ספל של תה סיני, עמדו והמתינו עד שגמע אותו הלה. בנסיון קשה נתנסה הזקן. היגמור, מבלי לשפוך הכל על חזיתו, או מבלי להחנק? מי שלא הכיר אותו בחייו הפרטיים ראה בכך מעין סיעתא דשמיא. הוא השיב את הספל הריק על השלחן, ביד רועדת מחה איזו טפות מן הגדיל הלבן והזעיר שמתחת לשפתו, הבעיר שוב את סיגרתו ואמר:
“אין כדאי לשחק במחבואים, רבותי; יכול אני להציע לכם ארבע עשרה מאות לשנה, כל זמן שאני חי ומחזיק במשרותַי, ולא פרוטה יותר. אם אין הדבר מתקבל על דעתכם, עליכם להכריז על פשיטת רגל שלי ולהסתפק בששה פנסים5 לפונט. מניות־הבכורה שלי יכניסו כשני אלפים במחיר השוק. כל רכוש אחר אין לי. הבית שאני גר בו, וכל אשר בתוכו, מלבד מלבושי, ייני וסיגרות שייך לבתי בהתאם להקדשה מלפני חמש־עשרה שנה. עורכי־הדין והבנקאים שלי יתנו לכם את כל הידיעות הדרושות. הרי לכם המצב, בקיצור”.
הרגלם של סוחרים לא עמד להם לעשרת האדונים להעלים את תמהונם אלא במקצת. טבעי הדבר, שאדם החיב להם כל־כך הרבה יאמר, שאין לו כלום; אך כלום היה שולח אותם אל עורכי־הדין והבנקאים שלו, אלא אם כן אמת בפיו? אז אמר האדון וינטנור:
“הימסור את פנקסיו?”
“לא, אולם אני אתן לבנקאים שלי הרשאה למסור לידיכם רשימה מלאה של הכנסותי במשך חמש השנים האחרונות – יותר מזה, לכשתרצו”.
הצעד האסטרטגי שעשה, בהושיבו את עשרת האדונים מסביב לשלחן המועצה, שלל מהם כל אפשרות להתיעץ, מבלי שיהיו הדברים נשמעים, אולם הרעיון שנמסר בלחש מפה לפה מצא לבסוף את בטויו בדברי מר בראונבי.
“סבורים אנו, מר היתורפ, שמשכרתו והדיוידנדים שלו נותנים לו אפשרות להקציב בשבילנו סכום גדול מזה. שש עשרה מאות לשנה, הרי זה באמת הסכום שחובתו ליתן לנו. כיון שהחוב הכללי שלנו מגיע לששה־עשר אלפים, אין סכּוי זה עלול לעודד אותנו ביותר, אולם מקוים אנחנו, שעדיין שנות חיים ארוכות לפניו. הכנסתו מגיעה, כידוע לנו, לאלפים פונט”.
היתורפ הזקן הניד ראשו.
“תשע עשרה מאות ושלשים פונט בשנת־שפע. צריך לאכול ולשתות; זקוק למשַׁמש – אין אני עצמי פעיל כשהייתי. לא אוכל להסתפק בפחות מחמש מאות. ארבע־עשרה מאות – יותר מזה לא אוכל לתת לכם, רבותי. הרי זו הוספה של מאתים פונט. דבורי האחרון”.
מר וינטנור הפסיק את השתיקה.
“ודבורי האחרון הוא, שאין אני מסתפק בזה. אם שאר האדונים מסכימים להצעתו, אראה אני הכרח לעצמי לחפש דרכים משלי”.
הזקן לטש עיניו אליו וענה:
“אח! זאת יעשה אדוני; תחזינה עינינו”.
השאר קמו ונצטופפו בחבורה אחת עם קצה השלחן. רק היתורפ הזקן ומר וינטנור היו יושבים עדיין. שפתו התחתונה של הזקן הופשלה, עד כי סמרו השערות הלבנות מתחתיה כשערות־החזיר. “כלב נבזה”, היה מהרהר, “כסבור אתה, שמציאה מצאת. אדרבא, תלך ותזיק!” אותו “כלב נבזה” קם לפתע והצטרף לשאר. והיתורפ הזקן עצם את עיניו, כשהוא יושב בדומית־אֵלם, והסיגרה הכבויה בין שיניו. מר בראונבי, שפנה לעומתו, כדי להודיע לו על ההחלטה שנתקבלה, סלסל בגרונו.
“מר היתורפ”, ענה ואמר, "אם הבנקאים ועורכי־הדין שלו יאשרו את דבריו, נקבל את הצעתו באין ברירה, בשים לב אל – – " אולם משננעצו בו עיני הזקן האומרות בבהירות כזו: “מצפצף אני על שימת־לבכם!” גמר מתוך גמגום: “שמא יואיל למסור לידינו אותה הרשאה, שדבר עליה?”
היתורפ הזקן הניד ראשו, ומר בראונבי החוה קידה קלה, לחץ את מגבעתו אל לבו ונפטר לעבר הדלת. תשעת האדונים הלכו אחריו. מר וינטנור, המאסף לכולם, החזיר פניו והביט אחורנית. אולם עיניו של הזקן כבר היו עצומות שוב.
בו ברגע, שנפטרו בעלי החובות, צלצל היתורפ הזקן במצילת־היד.
“סייע בידי לקום, מר פרני. וינטנור זה – מה ערך מניותיו?”
“לא רב. רק כעשר מניות, דומני”.
“אח! מה היא השעה?”
“ארבע פחות רבע, אדוני”.
“הזמן טַכְּסי בשבילי”.
לאחר בקור בבנק ואצל עורכי־הדין שלו חתר שוב לתוך האוטו וצוה לנהגו אל הוילות מיליסֶנט. מין הרגשה נרדמה של נצחון מלאה את כל ישותו, המתנדנדת ומזדעזעת עם התקדמותו המהירה של האוטו. כך! עכשיו פטור הוא מענשן של חיות־הטרף הללו, כל זמן שיש ביכלתו לשמור על משרותיו באותן החברות; ועדיין תהי לו האפשרות לחסוך מאה לשנה, ויותר, בשביל רוזמונד ואפרוחיה. יכול הוא להתקים בארבע מאות, או אפילו בשלש וחמשים, מבלי שיהא תלוי בדעת אחרים, כי לא יהיו חייו חיים בביתה של אותה האשה הצדקנית, אלא אם כן יספק הוא עצמו את צרכיו! יום של עבודה פוריה! לא היה כמוהו זה כבר!
האוטו עמד לפני הבית.
ג. 🔗
יש חדרים, שמסרבים לגלות את טיב בעליהם, ואולם יש חדרים, שכאילו אומרים: “זה טיבם וזו מהותם”. זה של רוזמונד לרן מאותו הסוג היה – בבחינת הודאה מתמדת שכאילו העירה לכל הנכנס פנימה: “טעמה של מטרוניתא? הנה, עיניך הרואות – הרחבת־הדעת ופזרנות; מנהגיה? כן, הרי היא יושבת כאן כל שעות הבוקר בגלימתה הקלה, מעשנת סיגריות ומטילה דְיוֹ; נא להשגיח בשטיח. הסתכל בפסנתר – מראהו, כאילו הוא יוצא ובא, בא ויוצא – הכל לפי הקופה. ברם, ספה זו, על עומק כריה, בתמידות היא כאן. יש בטחון גם בציורים, צבעי־מים, התלויים על הכותל – מעשה־ידיה הם. השגחת ברֵיח המימוזה – חבה יתרה נודעת ממנה לפרחים, ולריחות החריפים שבהם, ביחוד. מובן, שאין כאן מקום לשעון. בדוק את שלחן־הכתיבה – נִכָּר, שהיא מצלצלת תמיד למשרתת וקוראת: אֵי דא, אילין, ואי הא? שובבה שכמותך, שוב היית מסדרת כאן?' שים עינך על ערימה זו של כתבי־היד – אין ספק שיד לה בחבור חבורים; עֵטָהּ כמעין המתגבר – כשכספיר בשעתו, לא תטיל רבב בין השורות. ראה, כיצד הכניסה חשמל למאור, במקום אותה הצחנה של הגז; ברם, נסה להדליק מזה או מזה – לא תוכל; מובן, שלא פרעה מחיר הרבע הקודם; והרי היא משתמשת במנורת־נפט – עֵדָה התקרה הזאת. אותה כלבתא בפנה, שאתה קורא לה בשם,כַּרְמֶן', מבלי שתזכה לתשובה, תערובת הישפנית־סינית בדומה לאחד השעירים, עם שתי עינים שחורות מלוא הפנים, ללא אף באמצע – כן, כרמן אינה יודעת, כנראה, מה יהא באחריתה; ולה הצדקה – לטיפות וסטירות לסרוגין, אלה חייה! שים לב גם למכשירי התה, הטס אינו נקי ביותר, אם כי אין להגיד בבטחה, שכלי־בדיל לפניך, אולם זאת הגדתי לך, כי על טסו של מיליונר לא עמדה צלוחית של ליקֶר מעולם”.
כשנכנס היתורפ הזקן לחדר הזה, שנמשך מקצה הבית הקטן ועד קצהו, בהודעת המשרתת: “מר איזופ”, עמדה בו ערבוביה של קולות, עולה מפיליס, הפורטת על המכושית; מן הנער דז’וק, הסרוח על המחצלת שלפני האח ומוציא צלילים צרחניים ותכופים ביותר מן האוֹקָרִינה6; מן הגברת לרן על ספתה, המשפיעה רוב דברים על בוב פילין; מבוב פילין הממלמל: “כ – ן! אמ – נם! כ – ן!” ומביט בגנבה, משכמו ומעלה, לצד פיליס. ועל אדן החלון,
הרחק ככל האפשר מרעש זה, היתה כרמן הקטנה מגלגלת עיניה המלאות. למראה האורח, צרח דז’וק צריחה גדולה ועזה, וכשהוא מבקש לו מפלט מאחורי הספה, שם סנטרו על ראשה, כשהוא מגלה רק פניו המלאים והורודים ללא זיע כל שהוא, והכלבתא כרמן עשתה נסיון לטפס בחוט הוִילון.
כשזרועותיה של פיליס חובקות לו מאחוריו ושפעתה המבורכת והריחנית של הגברת לרן לפניו, הובל היתורפ הזקן אל הספה. נמוכה היתה הספה, וכשהוטל עליה, לא יכול היה הנער דז’וק להתאפק מאנקה נבובה. בוב פילין הפסיק את השתיקה בראשונה:
“מה שלום אדוני? אקוה, שהענין בסדר”.
היתורפ הזקן הניד ראשו. עיניו היו נתונות בליקר, והגברת לרן גמגמה:
“פטרון יקר, מוכרח הוא לטעום מן הליקר החדש שקנינו. דז’וק שובב שכמותך, קום והבא כוס”.
הנער דז’וק נגש לשלחן־התה, נטל כוס, הרימה עד לעינו ומלאה במהירות.
“נער מתועב, עיניך הרואות, שכבר השתמשו בכוס זו”.
דז’וק ענה בקול רם וחגיגי, כאשר ידברו מלאכי־מרום:
“כן אעשה, אמא; אני אריקנה”, וכשהוא בולע במהירות את המשקה הזָהוּב, נטל כוס אחרת בידו.
הגברת לרן צחקה:
“מה אעשה לנער הזה?”
זעקה גדולה השתיקה את התשובה לשאלה זו. פיליס, שהחזיקה באזנו של אחיה על מנת להוליכו מעבר לדלת, הרפתה ממנו תיכף כנשוכה. בוב פילין מהר אליה; והגברת לרן, שלִוְתה את הצעיר בתנועת סנטרה, אמרה בבת־צחוק:
“מה נוראים הילדים האלה! הוא בחור נחמד כל־כך. אנו מחבבים אותו מאד, פטרון יקר”.
הזקן חִיֵך. ובכן, היא משתדלת למצוא חן בעיני פרחח זה! רוזמונד לרן היתה מסתכלת בו וממלמלת:
אח! פטרון יקר, הוא איננו טוב מדז’וק. הוא דומה לו במאד־מאד. ישגיח בצורת גולגלתו. דז’וק, גש הנה!"
הילד התמים נגש; בפניו, המזכירים פני נערה, עיניו הכחולות, הדומות לפרחים, ופיהו כליל־השלימות, היה עומד לפני אמו כאחד הכרובים הגדולים. ופתאום נשף באוקרינה נשיפה צרחנית ומטילה אימה. הגברת לרן סטרה לו באזניו, והנער המוכה נפל אפים ארצה.
“זה מנהגו תמיד. גש הלאה, שובב שכמותך. רצוני לדבר אל פטרוננו הטוב”.
הנער נפטר על גחונו וישב אל הכותל, רגליו שלובות, ועיניו העגולות והתמימות נעוצות בהיתורפ הזקן. הגברת לרן נאנחה.
“אין מזל, פטרון יקר. אובדת־עצות אני מפני המצוקה של שלשת החדשים האחרונים. הלא יקדים לי מאה אחת על ספורי החדש? ודאי, שאקבל מאתים בשכרו, לבסוף”.
הזקן הניד ראשו:
"עשיתי דבר־מה בשבילה ובשביל הילדים, אמר. “הודעה על כך תקבלו בעוד יום או יומים; בל לשאול שאלות”.
“אח! פטרון יקר! אח! פטרון רב־חסד!” ומבטה ננעץ בבוב פילין העומד על הפסנתר, שם ישבה פיליס שוב.
היתורפ הזקן נחר. “למה היא מטפחת אותו בחור שוטה? אין להטיל אותה בזרועותיו של כל טפש הבא בדרך”.
הגברת לרן מלמלה תיכף:
“מובן, הילדה צעירה היא יותר מדי. פיליס, בואי ודברי דבר אל פטרוננו הטוב!”
לאחר שקנתה הנערה ישיבה על ידו על גב הספה והרגשה חמימה של קרבת נעורים עברתהו, אמר:
“יפה התנהגת?”
היא הנידה ראשה.
“איני יכולה בימים, שדז’וק פטור מלמודים. אמא מחוסרת אמצעים לשלם שכר למודיו ל,זמן' הנוכחי”.
הנער דז’וק, בשמעו את שמו, התחיל תוקע באוקרינה, עד שגרשה אותו אמו מן החדר, ופיליס המשיכה:
“את גודל־משובתו אין לתאר במלים. כלום היה אבא שלי דומה אליו במה־שהוא, פטרון יקר? אמא משתמטת מלדבר עליו. משערת אני, שאדוני הכירו יפה”.
היתורפ הזקן, שלא בא במבוכה מעולם, ענה מתוך שעמום:
“לא ביותר”.
“מי היה אבא של אבא? סבורה אני, שגם אמא אינה יודעת”.
“בן עירי, בימי שחרותי”.
“אח, ימי שחרותו ודאי עליזים היו. כלום היה לובש מכנסים, רחבים למעלה וצרים למטה, ומגדל פאות הזקן על הלחיים, כמעשה דונדרירי?”
היתורפ הזקן הניד ראשו.
“אך זה היה מעניין! ומשערת אני, שעברו עליו כמה וכמה הרפתקאות עם רקדניות שבאופירה ומִשחק־הקלפים. הצעירים של היום כל כך הגונים הם”. עיניה נחו על בוב פילין. “אותו הבחור צדיק תמים הוא”.
כעין נחרת־חזיר התפרצה מאַפָּיו של היתורפ הזקן.
“אין לדעת רוב צדקתו”, המשיכה פיליס מתוך הרהורים, “עד שיושבים על ידו בתוך מִנְהָרָה. לפני ימים אחדים היו שתי זרועות מחבקות לגוו, והוא לא נע ולא זע, בפשטות, לא נקף באצבע. וכצאת הרכבת מן המנהרה – והנה הן זרועותיו של דז’וק, לא שלי… מראה פניו אותו הרגע – אח! אח! חה! חה! אח! חה!” היא הטילה ראשה אחורנית, כשהיא חושפת את כל צוארה הלבן, העגול. אחר כך התקרבה אליו ולחשה:
“מובן, שהוא מעמיד פנים כאילו הוא עליז מאד. הוא הבטיח לקחת את אמא ואותי לתיאטרון, ואחרי ההצגה – לסעודה. אך זה יהיה נהדר! אלא שאין לי שמלה ללבוש”.
היתורפ הזקן אמר: “מה דרוש לך? פּוֹפּלין אירי?”
פיה נפער: “אח! פטרון רחימא! סטין לבן ורך!”
“בכמה אמות את מתעטפת?”
“יש לחשוב כשתים־עשרה. נוכל לתפור אותה בידינו. אך זו המצאה נפלאה!”
ריח שערות, כחָציר רענן, עלף את כל ישותו, שפתיה לטפו את אפיו ובלבו היתה הרגשה כלאחר לגימה ראשונה של יין משומר, שעָרבה לחכו. הבית הקטן הזה הרי הוא עומד על כרעי תרנגולת, אמה – רמאית, הנער – מחוצף ועז־פנים, אולם תמימות יש כאן, שכמוה לא הרגיש מעולם באותו הבית הגדול, שהיה שייך קודם לאשתו, וכעת הוא שייך לבתו הצדקנית. ושוב עלץ לבו לפרי־עמלו היום, ולהצלחתו בהפרת אמונים, שנטעה קרקע מוצקת מתחת לרגלים הצעירות הללו בעולם קשה ואכזרי. פיליס לחשה באזנו:
“פטרון יקר, נא להביט; הלה דוקא ככה יהא לוטש עיניו אלי. ולא נורא הדבר – כשָׁפָן מבושל?”
בוב פילין, שהטה אזן קשבת לגברת לרן, עיניו היו יוצאות מחוריהן לראות בנערה. הבחור הרי הוא מוכה־סהר, הדבר ברור! היה במבטן של עינים כלביות אלו משהו נוגע כמעט עד הלב. והזקן הרהר: “צעיר מחוצף, הלואי שהייתי בן־גילו!” האין זה סלוף־הדין, היות נשמת־אדם צמאת־תענוגות כמאז, אסורה בגויה בלה ותשושה! יש אומרים, זקנתו של אדם – הרגשתו של אדם! שוטים שבעולם! אדם מזדקן עם כרעיו ועם זרועותיו, ולא יום אחד פחות מזה. הוא שמע את הנערה שעל ידו פולטת צליל חשוד, וראה את פניה מתקדרים, כאילו קרבו הדמעות לעינים; היא קפצה ממקומה, וכשהיא עוברת אל החלון, הרימה את הכלבתא הקטנה והסתירה את פניה בשערה החום־והלבן. היתורפ הזקן הרהר: “היא רואה, שאמה הרמאית נותנת אותה למוקש”. אך הנה שבה אליו, והכלבתא הפעוטה, המגלגלת עיניה באימה מפני הדמות המוזרה שעל הספה, טפסה ועלתה, מתוך התאמצות נואשת להמלט, על כתף הנערה, שם עמדה על רגל אחת, כחתול, והוסיפה לחפש מפלט בחלל החדר. היתורפ הזקן אמר בלא הקדמות:7
“האוהבת את את אמך במאד?”
“בודאי, פטרון חביב. הריני מעריצה אותה”.
“המ! את שמעיני. כשתגיעי לשנות בגרות, או תנשאי לאיש, יהי לך מִשֶלָך כמאה ועשרים לשנה, שתוכלי להוציא ברצונך. אל תִּפָּתִי לעולם לעשות דבר שלא כרצונך. וזכרי: אמא שלך ככבָרה הזאת, לא טוב ליתן מעות בידה; שמרי על מה שנִתן בידך לצורך עצמך – הסכום הוא הוא כאין וכאפס, ויהי דרוש לך כולו – כל פרוטה ופרוטה”.
עיניה של פיליס נפקחו לרוחה; והיה תמה, אם הבינה לאשר הגיד לה.
“אח, כלום אין הממון נורא, פטרון יקר?”
“חוסר הממון”.
“לא. הרי זה דבר מתועב מלכתחילה. אילו כצפרים היינו! או אילו יכול אדם להוציא צלחת החוצה עם לילה, ולמצוא לבוקר דמי מחיתו במשך היום”.
היתורפ הזקן נאנח.
“אין אדם חי, אלא אם כן הוא ברשות עצמו. זו אין לו – כלום אין לו. הרי חשיבותו של הממון. סייעי בידי לקום”.
פיליס הושיטה ידיה, והכלבתא הפעוטה קפצה מעל גבה ותפשה שוב את מקומה על אֶדֶן החלון, עם חוט הוילון.
כיון שעמד על רגליו, אמר היתורפ הזקן:
“נשקיני. מחר תקבלי את הסטין הדרוש לך”.
אחר־כך נתן עיניו בבוב פילין והעיר:
“הולך בדרך אחת אתי? נסע יחד”.
הבחור הביט אל פיליס בתחנונים וענה בלי חמדה: “תו–דה!” ויצאו שניהם יחד אל הטַכְּסִי. בתוך רֶכֶב נוח זה היו מסובים שניהם מתוך בוז לעין שיעור, שהוגה זקנה לנוער, נוער לזקנה; הזקן עויֵן את הפרחח הצעיר על בקשו קרבת נכדתו, והצעיר נרגז על זקן אשמאי זה, שהוציאו מן הבית בעל כרחו. היתורפ הזקן אמר לבסוף:
“ובכן?”
בוב פילין, שראה חובה לעצמו להגיד מה, מלמל:
“שמח אני, שהאספה הצליחה, אדוני. סבורני, שזה היה נצחון לאדוני”.
“מדוע?”
“אח! אין אני יודע. סבורני, שהיתה התנגדות מרובה להצעתו”.
היתורפ הזקן נתן בו עיניו.
“סבתא שלך!” אמר, ומתוך הרגל של התקפה, שנעשה לו טבע, הוסיף: “רואה אני בך, שאין אתה מחמיץ כל הזדמנות, שבאה לידך”.
התנפלות גסה זו, הֶחותה לפרצופו האדמוני של בוב פילין אותות של הכרת־ערך ידועה. “אינני יודע, למה אדוני מתכון. הגברת לרן נוטה לי חסד במאד”.
“אין ספק. אולם בל תנסה לקטוף את הפרחים”.
בוב פילין, הנרגש מאד, נשתתק לגמרי. שבועים אלה, מאז פגש את פיליס בביתו של היתורפ הזקן, ציינו תקופה בחייו, שכמוה לא ידע עדיין. מעולם לא האמין, שיכול אדם להתמסר כולו במהירות כזו, להכנע בלא בעיטה, אפילו בלי רצון לבעיטה. לפי הפילוסופיה שלו, פילוסופיה של תענוגות ללא אחריות יתרה, הרי הוכה בכך מכה נצחת, ובכל־זאת כה נעימה, למרות היתוש המנקר במוח, שמא לא יֵרָצה. אילו ידע, לפחות, עד כמה השפעתו של הזקן מגעת! להגיד: “כונותי טהורות בהחלט”, הרי זו מליצה עתיקה; ולא עוד, אלא שאין אולי לזקן הזכות לשמעה. הן קוראות לו בשם פטרון, אולם לפני שידע יותר מזה, לא רצה להודות בזכותו של הקמצן הזקן להתערב בעניניו.
“האם אדוני שאֵר־בשרן של הללו?”
היתורפ הזקן הניד ראשו.
בוב פילין המשיך כלאחר יאוש:
“רוצה הייתי לדעת מה פְּסוּל מצא בי אדוני?”
הזקן הסב את פניו ככל אשר היה ביכלתו; בת־צחוק נזעמה סמרה את השערות המעטות עם שפתיו ונצנצה בעיניו. מה פסול מצא? הלא – הכל! פסול מצא! זו הגולגולת החלקלקה, אלו עיני הכלבלב, הלחיים האדמוניות והשמנוניות, הצוארונים הגבוהים, סיכת־הפנינים, המוֹקַים, הדבור הממושך – פַּאה! חוסר האופי בפרצופו, שביעת־הרצון הנסוכה עליו; אין אומץ, אין העזה אף באחד מאלה הבחורים המפונקים, שדם דגים נוזל בעורקיהם, והבטחון – ראש מאוייהם! והוא פלט בלחש:
“חלב מהול במים, המתחפש בתגא דל יין־פורטו”.
בוב פילין רעם.
היה הדבר קשה מנשוא אפילו לאדם בקי בהויות של עולם. הנשמעה קַלָּסָה גדולה מזו, שזקן מוכה־שבץ זה ילעג לגַברותו שלו! לאשרו, הרי לא נאמרו הדברים ברצינות. אולם לפתע הרהר: “ואם באמת יש ביכלתו לשים קץ לבקורי, ויש בדעתו להפוך את לִבָּן עלי!” ולבו נתר ממקומו.
“צר לי מאד, אדוני”, אמר, “אם אין אני די פראי, לדעתו. כל מה שיהא לאל ידי לעשות בשבילו בנידון זה –”
הזקן הוציא קול נחרה; ובוב פילין, שראה פתח של הצלחה לבדיחות דעתו, המשיך:
“יודע אני, שאין לי חובות, אין לי תסבכות, ויש הכנסה הגונה, סכויים טובים למדי, וכדומה; אלא שיש ביכלתי לתקן את הדבר, אם אין אני ראוי בעיניו בלאו הכי”.
אפשר, שהיה זה נסיונו הראשון באירוניה, וחייב היה להודות, שהנסיון הצליח.
אולם היתורפ הזקן דָמַם כאבן. דומה היה לגולם ממולא קש, דוֹדָה סַלי8 ממש, בשבתו כאן, עם האדמומית הקבועה בלחייו, שערותיו הסבוכות, מקשת גוו המרובעת, ללא צואר כמעט – אין זה חסר אלא ליתן את המקטרת לתוך פיו! היש באליל זקן שכמותו חשש סכנה של ממש? האליל דבר:
“איעץ לך עצה קטנה. אל תרבה לבקר שם, פן תכָוינה אצבעותיך. דרוש בשמי בשלום אביך. ליל־מנוחה!”
הטכסי עמד לפני הבית בסיפטון פרק. רצון טפשי להשאר ולהתוכח עם הזקן נלחם בלבו של בוב פילין, בדחיפה פנימית לקפוץ החוצה, לאיים באגרופו מול האשנב ולהעלם. אף־על־פי־כן, אמר רק זאת:
“חן־חן”. ליל מנוחה!" וכשהוא יוצא מן האוטו בכונה, נפטר לדרכו.
היתורפ הזקן הרהר, אגב צפיה לנהג, שיסייע בידו לצאת:
“שמן יותר, אך מוג־לב לא פחות מאביו”.
בקודש־הקדשים שלו נשתקע תיכף לתוך כורסתו. דומיה נפלאה היתה שוררת כאן תמיד בשעה זו. רק לחשה של גחלת, רק אושה קלה של הרוח בעצי־הגן. חמימות יקרה עמדה בחדר והאח רק היא האירה את האפלה. תנומת־אשר עטפה את הזקן. יום של עבודה פוריה! נצחון – אמר אותו פרחח. כן! משהו מן הנצחון! הוא עמד במערכה, ונצח. ועדיין פת־ערבית יש. לנום – לנום! ולא עברה שעה מרובה, עד שנשמעה נשימתו הקצובה – ריתמית, רכה וצלולה, לסירוגין גם אותה ההתכוצות, הנוגעת עד הלב, המצויה בכל זקן חולם חלומות.
III 🔗
א. 🔗
כשיצא בוב פילין, לאחר עשרה ימים, מן הגנה שלפני בית 23, וילות מיליסנט, עמדה בלבו ערבוביה משונה של רגשות, ועשתונותיו אבדו.
הוא מצא את לרן ופיליס בטרקלין, ופיליס בכתה לפני בואו; הוא לא הטיל ספק בדבר, שהיא בכתה; וזכרון זה הוסיף להרעיל את הרגשות, שנתעוררו בלבו אחר־כך. היתורפ הזקן התרה בו: “תכָּוינה אצבעותיך”. נבואתו התחילה מתקיימת. לאחר ששלחה את בתה מן הבית באמתלא די שקופה, הושיבה אותו הגברת לרן במסיבתה הריחנית על הספה, ושפעה לתוך אזנו מעשה נורא בתסבוכת כספית קשה, בקושיים אין מספר כיום הזה וסכויים ורודים לעתיד לבוא, עד שהיה עליו ראשו כגלגל, ורק דבר אחד הצטייר במוחו בבהירות – שיש לה צורך בחמשים פונט, שתשלם לו חזרה כתום רבע השנה; כי פטרונם סדר פקדון בבנק, שלפיהו תקבל ששים פונט בכל רבע שנה, עד שיגיעו הילדים החביבים לשנות בגרות. אין כאן אלא שאלה של שבועות מועטים; יכול הוא לשאול את האדונים סקריוין וקולס; הם יגידו לו, שהערבות מספיקה בהחלט. בודאי שיכול הוא לשאול את האדונים סקריוין וקולס – במקרה הרי הם עורכי־הדין של אביו; אולם לא זה העיקר. בוב פילין הצטיין במדת־מה של זהירות פקחית, ועיקר שאלה בשבילו היה, אם יתחיל להלוות כספים לאשה זו, היכולה, בלי ספק, ללוות שבעים כפול שבעה בתוקף אהבתו את בתה – הרי זה מגדיש את הסאה! ברם, אם לא יתן – שמא תטור לו איבה, ומה יהא בסופו? מאידך גיסא, כלום אין בהלואה כדי לחזק את מצבו? והואיל וכך – זה כחה של האהבה אפילו בקרב הדור הצעיר – נראתה לו מחשבה זו כלא הוגנת. אם ילוה את הכסף, בכלל, לא יעשה זאת אלא מתוך אדיבות – לעזאזל כל כונות־סתרים! וזכרון הדמעות שלא נמחה עדיין מלחייה הורודות־החורות של פיליס; וקריאת־עצבה הקפדנית: “אח, בחור, האין הממון מתועב!” שרטו שרטת בלבו, ובינתו התבלעה. בין כך ובין כך, חמשים פונט הרי הם חמשים פונט הרי הם חמשים פונט, והאלהים יודעים, כמה עוד; וסוף־סוף, מה הוא יודע על מרת לרן, זולת זאת, שהיא שארת־בשרו של היתורפ הזקן ומחברת ספורי־מעשיות – גם בשיחת־חולין שלה, אם אין הוא טועה? שמא טוב לו לראות את סקריוין קודם? ושוב טפחה לו אותה האצילות הטפשית על פניו. פיליס! פיליס! וכלום פקדונות אינם מסודרים תמיד באופן כזה, שאין בהם כדי לשמש ערבות לשום דבר? ככה, שקוע בעצבות ואובד־עצות, הזמין טכסי להסיעו הביתה. הרי הוא סועד בבית וינטנור, מעבר צ’ישַיר, והוא יאחר את המועד, אם לא יזדרז הביתה להתלבש כדת.
כשנסע באוטו של אביו, לבוש חזיה ועניבה לבנה, היה מהרהר מתוך יהירות כל שהיא בבתו הצעירה של וינטנור, שהיתה נראית יפה בעיניו, לפני שהכיר את פיליס. וכשישב על ידה לסעודה, נהנה הנאה מרובה מהרגשה חדשה זו של התרת קסמיה והקלות שבה יכול להתלוצץ ולהנעים לה את חברתו. וכל אותה השעה היה מתענה בגעגועיו הכמוסים, שכמעט לא עזבוהו בתקופה זו, להרהר בפיליס ולדבר בה. יין־הקצף של וינטנור היה טוב ונמזג בשפע, המַדֵירה הישן שלו – ממבחר מרתפו, ולא היו עוד גברים אתם מלבד כומר אחד, נזיר מיין, שהתיחד במהרה עם הגבירות בעניני העדה. בתנאים נוחים כאלה, ומתוך אמון באדיבותו של וינטנור, נכנע בוב פילין בפני גֵרויו הטמיר לנגוע בענין הקרוב אל לבו.
“שמא ידועה לו, במקרה”, אמר מתוך בדיחות־הדעת, “גברת לרן אחת – שארת־בשרו של היתורפ הזקן – אשה יפת־תואר דוקא – כותבת ספורים”.
מר וינטנור הניד ראשו. כל המשגיח עליו בעין פקוחה, שלא כבוב פילין, היה רואה גם זאת, שעשה אזנו כאפרכסת.
“של היתורפ הזקן? לא ידעתי שיש לו שארים, מלבד בתו, ואותו הבן שבאדמירלות”.
בוב פילין חש את סודו הלוהט מתפשט בכל אבריו.
“יש להגיד, בכל־זאת, שהיא – מתגוררת במרחק־מה מן העיר; יש לה בן ובת. סבור הייתי, שאולי קרא את ספוריה – אשה משכלת”.
מר וינטנור חיך.
“אח!” אמר בקול רוה־חידה, “אותן הגבירות המחברות ספורי־מעשיות! כלום הם מכניסים לה ממון?”
בוב פילין ידע, ששכר־סופרים פירושו הצלחה, אלא כתיבה, שאינה מכניסה ממון לבעליה, מעידה על מדה יתירה של אמנות, ופירושה, שיש לסופר אמצעים משלו, והרי זה מעלהו למדרגה עוד יותר גבוהה. והוא אמר:
“אח! יש לה אמצעים משלה, עד כמה שאני יודע”.
מר וינטנור שלח ידו למדירה.
“ובכן, היא שארתו של היתורפ הזקן”, אמר. “הרי זה ידיד־נעורים של אביו. בידוע שיפשוט את הרגל לבסוף”.
בוב פילין, שהדליקוהו אהבה ומדירה כאחת, לא יכול להעלות על דעתו רעיון של פשיטת־רגל בקשר את שארה של פיליס. ולא עוד, אלא שהזקן עודנו בעל בעמיו! כלום לא סדר זה עתה הקדשה על שמה של מרת לרן? והוא אמר:
“דומני, שאדוני טועה. הדבר היה בעבר רחוק”.
מר וינטנור חיך.
“שמא הוא רוצה בתקיעת־כף?” אמר.
בוב פילין חיך גם הוא. “הייתי תוקע כפי על דבר של ודאי”.
מר וינטנור החליק את פאות זקנו בידו. “אל יאמין; הלה אין לו פרוטה לפרטה. ימלא את כוסו”.
בוב פילין אמר מתוך התרגזות כל שהיא:
“נודע לי במקרה, שדוקא בימים אלה סדר הזקן הקדשה בסך חמשת או ששת אלפים. תמהני, אם לזאת יקרא פשיטת־רגל”.
“מה! על שמה של מרת לרן זו?”
נבוך ותמה, אם אמר דבר של גנאי או של הפרת־אמונים, או שאמר דבר המעלה את ערכה של פיליס, היה בוב פילין מהסס, עד שהניד ראשו.
מר וינטנור קם ופשק את רגליו הקצרות לפני האח:
“לא, ידידי הצעיר”, אמר. “לא!”
בוב פילין, שלא היה רגיל בלַאוִין סתומים, הסמיק.
“אני מתערב אתו בעשרה פונטים. ישאל אצל סקריוין ושותפו”.
מר וינטנור קרא:
"סקריוין ושותפו – אולם הללו אינם – " אחר־כך הוסיף, כשעיניו נעוצות באיש־שיחו כשפודין: “אני לא אתקע כפי. אולי צדק. סקריוין ושותפו הרי הם גם עורכי־הדין של אביו, כלום לא כן? תמיד הייתי מצטער שאיננו בא אצלי. שמא נצטרף לגבירות?” וקדם לאורחו הצעיר בכניסתו לטרקלין, כשרגליו כושלות וראשו עליו כגלגל…
צ’רלס וינטנור לא נמנה על אלה, המרשים לעין זרה לחדור לתוך תוכם. אולם באותו הערב עבד מוחו עבודה רבה, ולאחר שיחתו עם בוב הצעיר, היתה לו הזדמנות לפנות הצדה לא פעם ולחכך את ידיו. כבר לאחר האסיפה השניה של בעלי־החובות, בשעה שירד במעלות המוליכות למשרד של “חברת ההפלגה באיים”, היה מעמיק חשוב.
בקומתו הקצרה, מבנהו המרובע, כרסו המלאה, שפמו ופאות־זקנו המגודלות, מצבע הקנמון, עם גווני פריחה חורת בפניו ובלבושו, לא היה עושה רושם בראשונה אלא במדה ידועה של גסות המונית, שהיא בריטית מעיקרא. היתה לך הרגשה, שעומד לפניך איש־רעים נלבב, להוט אחרי פת־צהרים ופת־ערבית, מבלה את ימי־החופש של הקיץ בסקרבורו, כופה את אשתו, משיט את בנותיו בסירה, ותמיד הרי הוא בקו הבריאות. היתה לך הרגשה, שהוא עולה לבית־הכנסת בכל יום ראשון לשבת, צופה למרום במהלך חייו, שוטם כל לא־יצלח, ודעתו מתרחבת עליו עם כוס היין השניה, אולם הסתכלות בהירה בפרצופו המקושט ובעיניו החומות־אדמוניות היתה נותנת בלבך הרגשה כזו: “יש כאן מה שהוא דרסני; שמא יש בו מדה יתרה של ערמת שועלים”. מבט שלישי היה מביא לידי מחשבה: “פרא־אדם הוא בודאי”.
הוא לא נמנה על בעלי־החובות הגדולים של היתורפ הזקן. הקרן עם הריבית עלתה לפי חשבונו לתביעה של שלש מאות פונט – מחיר מניות לא־פדויות באותו המכרה באקוַדור. אולם הוא חכה שמונה שנים לפרעון כספו, ומעולם לא יכול להבין, כיצד נפתה לחכות זמן רב כל־כך. מובן, שלאדם הלהוט אחרי גדולים ואנשי־שם, היה ברק ידוע באישיותו של היתורפ הזקן, התופס עדיין מקום של כבוד בחוגי הספנות ונחשב במדת־מה לאחד האצילים בליורפול, אולם במשך השנה האחרונה הבין צ’רלס וינטנור, שכוכבו של הזקן שקע לחלוטין – והואיל וכך, מובן, שהועם הברק, והגיעה השעה לפרוע את החוב. חולשת עצמו וחולשתם של אחרים הוא מתעב! ולא עוד, אלא שנִתן לו ענין לענות בו, ובירידתו מן המדרגות, נשתקע בזה. ריח רע עלה באפו – והרי מטבע ברייתו ומטבע מקצועו היה מסוגל להריח ריחות רעים. מפי בוב פילין, שהיה רואה בו לפעמים זווג ראוי לבתו הצעירה, נודע לו דבר ידידותם של פילין הזקן והיתורפ הזקן, הנמשכת זה שלשים שנה ויותר. אותה עובדה די בה למוח חריף, כדי לגלות משהו חשוד במכירה זו. עוד בשעה שקרא את העתקת הדין־וחשבון, כבר עלתה מחשבה זו על דעתו. לקבל דמי־סרסרות הרי זה דבר האסור, כמובן, ובגדר הפרת־אמונים, אולם יש פתח פתוח לעוברי עבירה; הזקן נתון במצוקה גדולה, ויצר לב האדם רע מנעוריו! כדרכו של עורך־דין היה מצרף אחת לאחת. אותו זקן הועיד בכונה אסיפה חדשה של בעלי־חובותיו תיכף לאחר האסיפה הכללית, המכריעה בענין הקניה – אמר, שאולי יעשה דבר־מה בשבילם אחר־כך. הן יש דברים בגו?
בתנאים אלה בא צ’רלס וינטנור לאסיפה, כשעיניו פקוחות לרוחה ושפתיו סגורות ומסוגרות. והוא הסתכל במחזה. ודאי מפליא היה הדבר, שאדם זקן וחלוש כזה, אשר צואר אין לו, אשר מראהו באמת, כאילו הוא מוכן ומזומן בכל רגע למכת־השבץ, יאמר במו פיו, כי הוא “עומד או נופל” עם הקניה הזאת, בדעתו שאם יפול, יצטרך לחזור על הפתחים. למה עומד הזקן כל־כך על הגשמת הקניה? באופן פרטי הרי לא יפיק ממנה תועלת, אלא אם כן – דברים בגו! הוא עזב אפוא את האסיפה מתוך בטחון חשאי, שהיתורפ הזקן הפיק מה שהוא ממקח־וממכר זה, דבר שיתן לו אפשרות לבוא בהצעה של ממש לפני בעלי־חובותיו. אולם בשעה שהודיע אותו הזקן, כי אין אתו כל הצעה, התחמץ לבו בקרבו, והוא אמר לנפשו: “יהי כן, זקן אשמאי שכמותך! אין אתה מכיר את צ'. ו.!” מנהגו האצילי של אותו הקבצן הזקן, המבט התקיף בעיניו הזעירות, העמוקות, הוסיף שמן על המדורה בלבו של גנדרן אחד, שלא רמהו אדם מימיו. כל אותו הערב היה יושב בצד אחד של האח המבוערת, כשמרת וינטנור יושבת בצד השני, והבת הצעירה פורטת את הסירינדה של גוּנוֹ עלי כנור, יושב ומהרהר עמוקות. מפקידה לפקידה היתה בת־צחוק עוברת את דל־שפתו, אלא שלא היה מאריך בה. דרכו עוד לא היתה ברורה לפניו, אך בטוח היה, שיעלה בה במהרה. על נקלה ימַגר את האליל הזקן ממרום כסאו. זה כבר נודעה ההרגשה הבריאה בקרב בעלי־המניות, שעברה שעתו ולא יצלח עוד למאומה. אותו זקן יוָכח, שאין להכעיס את צ’רלס ו.; זה ישא טרפו בשניו וממנו לא ירף. הוא לא יבחין באמצעים, עד שיפַטר את הזקן מכל המשרות שהוא נושא במועצותיו, או שיפרע חובו תמורת שתיקתו! חייו או ממונו – הברירה בידי הזקן. כיון שלא נמחה עדיין זכר העלבון מלבו, כמעט היה מקוה לראשונה, והפתיע את מרת וינטנור בקול מצוה:
“סדרי פת־ערבית קלה ליום ששי הבא, והזמיני את פילין הצעיר עם הכומר”.
הוא פרש בשם הכומר, נזיר מיין, הואיל והיו לו שתי בנות, והואיל ויש לזוֵג בחורים ובתולות, אלא שהיה בדעתו לשלחו תיכף לאחר הסעודה לתוך הטרקלין, לשם שיחה בעניני עדתו, בעוד שהוא עם בוב פילין יאחרו שבת על היין. מה, בעצם, אמר להוציא מפי הצעיר, לא ידע עדיין בשעה זו.
ביום המיועד לסעודה, לפני שיצא אל המשרד, ירד למרתפו. כלום יספיקו שלשה בקבוקים של “פיריי ז’ואי”, או שמא יש להוסיף אחד מבקבוקי המדירה העתיק? ליתר בטחון העלה את כל הארבעה. בקבוק אחד או שנים של יין שמפניה לא נחשבו בעיניו, וגם בפילין הצעיר אין לזלזל.
לאחר שעשה המדירה את שלו, והשיחה נסבה על הנושא הרצוי, הפסיק אותה באמצע, מיראה בדבר, שפילין הצעיר יריק את הבקבוק עד תומו, או שיתחיל לחשוד בו. ולאחר שאורחיו נסתלקו, ובני־ביתו נפטרו לחדריהם, היה עומד עדיין ולוטש עיניו אל האח המבוערת ועושה צרופים לפתרון החידה. חמשת או ששת אלפים – הששה הרי הם עשרה אחוזים מששים! בחשבון מדויק! השותפים סקריוין – אמר פילין הצעיר! אולם קראו ודונקין, לא סקריוין וקולס, הם עורכי־הדין של היתורפ הזקן. אין פירושו של דבר אלא זה, שהזקן רוצה למחות עקבותיה של סרסרות חשאית, על כן מסר את הדבר לעורכי־דין, שאינם יודעים את מצב עניניו לאמתו! אולם מדוע עורכי הדין של פילין דוקא? תיכף לאחר המכירה הזאת, בהכרח שיהא הדבר חשוד גם בעיני הללו. כלום העלה חרס בידו, ככלות הכל? בתנאים כאלה הרי הוא עצמו היה מוסר את הענין בידי עורכי־דין לונדוניים, שהם רחוקים ממקום המעשה. נבוך ואובד־עצות על כן, וחש בכבדו, כדרכו לאחר לגימה של יין עתיק, עלה על משכבו והעיר את זוגתו בשאלה, מדוע, לכל הרוחות, אינה מבשלת תמיד מרק משובח כזה!
למחרת היום הוסיף להרהר בחידה סתומה זו, ופתרונות חדשים לא מצא; אולם כיון שהיה בידו ענין משותף לו ולעורכי־הדין סקריוין, החליט לבוא למשרדם הוא עצמו ולנסות דבר אליהם, שמא יפתיעם עד כדי לגלות טפח. ידוע היה לו מן הנסיון, שאין ענין עָדין באמת נמסר אלא לידי האדם האחראי ביותר שבמשרד, והוא שאל אפוא לסקריוין עצמו. בו ברגע שנטל את מגבעתו על מנת להסתלק, אמר באקראי:
“אגב, אתם עומדים בקשרי מסחר עם מר היתורפ הזקן, כלום לא כן?”
סקריוין, שהרים את שמורות־עיניו כמעט, גמגם: “המ – לא”, באותה הנעימה, בדיוק, שהיתה רגילה בפי מר וינטנור עצמו, כשרצה לרמז, שאם אמנם אין קשרי־מסחר עדיין, יש לשער, שהקשרים יתהוו בקרוב. הוא ידע אפוא, שהתשובה היא כנה. ומתוך מבוכה נסה שוב:
“אח! כסבור הייתי, שכן – בנוגע לגברת אחת, ששמה מרת לרן”.
הפעם בודאי שלא החטיא את המטרה, כי סקריוין הוריד את שמורות עיניו, ואמר:
“מרת לרן – ידועה לנו גברת בשם לרן, אך לא בקשר את זה. על שום מה?”
"אח! פילין הצעיר הגיד לי – "
“פילין הצעיר? והרי זה דוקא –!” הפסקה קטנה, ולאחריה: “עורכי־הדין של מר היתורפ הזקן הרי הם קראו ודונקין, כמדומני”.
מר וינטנור הושיט את ידו: “כן, כן”, אמר; “שלום רב. שמחתי לגמור אותו ענין”, והוא יצא מן המשרד, ירד לרחוב, וכולו אומר חשיבות ובנות־צחוק. האלהים! החידה נפתרה! “הרי זה אביו” – כמעט שנפלט מפי סקריוין. כפתור ופרח! אין ספק! אח! נהדר! פילין הזקן סדר את ההקדשה, הוא עצמו; ועורכי־הדין לא ידעו דבר; הרי זה פותר את הקושי בנוגע להם. כל ממון לא עבר בין פילין הזקן להיתורפ הזקן – לא פרוטה אחת. אח! נפלא! אך לא עד כדי להפליא את צ’רלס וינטנור, זה בעל האף המריח למרחוק. בעוד רגע מתה בת־הצחוק על שפתיו, וצמרמורת קלה עברתהו בזכרו, שאין כל חשדיו מיוסדים אלא על ההשערה בלבד – אין בכך כדי לטוות את החוט עד קצהו. ובכן? עליו להתראות עם מרת לרן זו באיזה אופן, אך טוב מזו – פילין הזקן בכבודו ובעצמו. יש לקבוע בודאות, אם יש איזה קשר בינה לבין פילין עצמו. ברור הדבר, שפילין הצעיר אינו יודע; כי, לפי דבריו, היתורפ הזקן הוא שסדר את ההקדשה. העבודה! אותו זקן אשמאי ערום הוא כנחש – הרי קורת רוח מיוחדת להוכיח, שאינו מגיע לקרסוליו של צ'. ו. הוא התחיל להאמין, שיש בכך משום תועלת הרבים, לקרוע את המסוה מעל הרמאי הזקן. אולם באיזו אמתלא יוכל לבוא לפני פילין? תרומה להקדשות על שם וינדיט! הזקן יפתח בדברי התנצלות, והוא ידאג לכך, שהדברים לא יגיעו עד כדי תרומה ממש. הוא שכר אוטו להסיעו אל ביתו של פילין בסיפטון פרק. כשהוכנס לחדר בקומה התחתונה, שהיה מוסק בנוסח אמריקה, התיר מר וינטנור את כפתורי אדרתו. קשה היה לאדם בעל גו בריא לעמוד בחומו של בית־פרחים זה. ולאחר שקבל באהבה את סרובו והתנצלויותיו של דז’וא פילין – בודאי! אין אדם יכול לתרום עד לאין שיעור, אפילו לשם מוסדות חשובים ביותר! – אמר בנעימות:
“אגב, אדוני מכיר את מרת לרן, כלום לא כן?”
הוא לא פלל מעולם, שיריה פשוטה כזו תעשה רושם עד כדי כך. פניו של דז’וא פילין, שלא הצטיינו בצבעים חיים מעולם, הפכו כעין האפר; הוא פשק את שפתיו הדקות, סגרן במהירות, כדרך צפרים, ודומה היה, כאילו הוא טורח להבליע משהו מחניק בגרגרתו הצנומה. החריצים, המופיעים בעקבה של ליאות־עצבים בפני אנשים שאין לחייהם גבוהות ביותר, התעמקו במדה מבהילה. רגע אחד היה חור כמות. אחר כך הרטיב שפתיו ואמר:
“לרן – לרן? לא, נראה, שאין אני –”
מר וינטנור, שהיה מתעסק בכפפותיו עד שיעלה אותן על ידיו, גמגם:
“אח! סבור הייתי – בנו מכיר אותה; שארת־בשרו של היתורפ הזקן”, והוא הרים את עיניו.
דז’וא פילין החזיק את מטפחתו לפיו; הוא השתעל, שעול חלוש לכתחילה, ואחר־כך ביתר עוז:
“בריאותי רופפת עד מאד”, אמר לבסוף. “הריני יוצא למדינות־הים בלי דחוי. הקור הזה יקטלני. מה השם, שהזכיר אדוני?” והוסיף להחזיק את המטפחת מול שניו.
מר וינטנור חזר על השם:
“לרן. כותבת ספורי מעשיות”.
דז’וא פילין גמגם לתוך מטפחתו:
“אח! המ! לא – אני – לא! בני מכיר כל מיני בריות. אצטרך לפנות למינטון. אדוני הולך? שלום! שלום וברכה! מצטער אני למאד; אח! אח! שעול זה – אח! הא, הוהמ! מעציב מאד. כֵּ – הֵן! השעול! אח! אח! הא, הוחמ! מעציב ביותר. כ–הן!”
בחוץ נשם מר וינטנור מלוא ריאותיו מן האויר הקר ככפור. שוב אין ספק בדבר! שני השמות המפורשים פעלו כקמיעות. זקן חלוש זה עלול לשמש עד מצוין, הוא יכרע, בפשטות, מאימת הקטיגור. נגודו הגמור של אותו זקן אשמאי, היתורפ, אותה מצח נחושה! השערוריה גדולה לאין שיעור, ואין לו אלא למצוא דרך, להפיק ממנה את כל התועלת האפשרית. לאחר רגע עלתה בדעתו – כי אין חכם מבעל־הנסיון – האפשרות, שמרת לרן זו, אינה אלא פילגשו של פילין הזקן – או בתה של חטאת־נעורים, או שיש לה ולו איזו שייכות אחרת לדבר שבאסור. כל יחס כזה היה מבאר את התרגשותו, התכחשותו אליה, חוסר הידיעה של בנו. אלא שאין בכך כדי לבאר, מדוע יחס פילין הצעיר את ההקדשה להיתורפ הזקן. אין זאת כי נודע לו הדבר מפי האשה עצמה. אף־על־פי־כן, ליתר בטחון, מוטב שישתדל לראותה. אך כיצד? אי־אפשר לבקש את בוב פילין, שהוא יציגו לפניה, לאחר השיחה הזאת עם אביו. הוא יצטרך לפעול על דעת עצמו ולבקש הזדמנות לראותה. היא כותבת ספורי־מעשיות, כלום לא כן? שמא כתבתה ידועה באיזה עתון; או שהיא נתונה במדריך העירוני – שם, שאינו שכיח ביותר! וככלב, שהריח עצם מרחוק, מהר לנסוע לבית־הדואר. כן, הרי השם המפורש, אין מקום לטעות! “לרן, מרת ר.–23, וילות מיליסנט”. וכשהוא אומר לנפשו: “שעה זו אין להחמיץ”, פנה לעבר ההוא. הענין הוא עדין למדי. עליו להזהר שלא לעשות כל דבר, העלול להחליש את יכלתו לפרסום הדברים הידועים לו. כן – הרי זו מדוכה! יש ליתן יסוד משפטי ראוי לאשר הוא עושה כעת. ברם, מכל בחינה שתהיה, הרי יש לו הזכות לחקור במעשה רמאות ביחס אליו, בתור בעל־מניות ב“חברת ההפלגה באיים”, ומעשה רמאות ביחס אליו, בתור בעל־חוב של היתורפ הזקן, בודאי! אך נניח, שמרת לרן זו עומדת באמת בסבך־יחסים עם פילין הזקן, ואין ההקדשה אלא בחינת אתנן. מילא! כי אז לא יוכל לפרסם דבר על סרסרות חשאית, ולא יהי לו צורך להמשיך את החקירה. בכל אופן יצא הוא הזכאי. ברם איך יציג את עצמו? שמא יתאמר לעתונאי המבקש דברי־ספרות? לא, זאת לא תצלח. אין לו להתחפש באיצטלא שאינה שלו, פן יצטרך אחר־כך להתנצל על פעולותיו בפומבי, דבר קשה לעולם, אם אין אדם נזהר בכל דרכיו! בו ברגע עלתה על דעתו שאלה, ששאל אותו בוב פילין אותו הערב. “דרך אגב, הרי אין אדם יכול ללוות מן ההקדש? כלום אין, בדרך כלל, סעיף מיוחד בנגוד לכך?” כלום נסתה מטרונית זו ללוות ממנו כסף בחשבון של אותה הקדשה? אולם ברגע זה הגיע עד הבית, וכשיצא מן האוטו, לא היה מבחין עדיין, כיצד ישאל באורים־ותומים. חוצפתו, הטבעית והמקצועית, עמדה לו להגיד למשרתת הקטנה:
“מרת לרן בבית? תאמרי, שמר צ’רלס וינטנור רוצה לראותה, בבקשה”.
עיניו החומות, הזריזות, נחו על פני הפרוזדור, המשמש אולם – הנייר הכחול מאד על גבי הכתלים, הוילאות עם ציורי הלילך על הדלתות, ההעתקה המפורסמת של תמונת אשה צעירה וערומה, המביטה אחורנית מעל לכתפה, והוא אמר בלבו: “המ! טעם יש כאן בודאי!” עיניו נתקלו כמו כן בכלבתא חומה־לבנה, שצנחה באימת־מות בקצה השני של הפרוזדור, והוא גמגם בחבה: “רכרוכית! בואי הנה, רכרוכית!” עד שנקשו שניה של כרמן זו לזו.
“היואיל אדוני להכנס?”
מר וינטנור החליק את פאות־זקנו בידו, ומשנכנס לחדר נתרשם תיכף באוירו של קן חמים. מכונת־תפירה ואיזה אריג לבן היו מקיפים את האשה יפת־התואר ובתה הנחמדה שעל הספה. הנערה נשאה עיניה, אולם האשה קמה.
מר וינטנור אמר בקלות:
“הגברת מכירה, כמדומני, את ידידי הצעיר, מר רוברט פילין”.
הגבירה, שעשתה עליו רושם כביר בשפעת־גוה הפורחת, גמגמה במתק־שפתים ממושך:
“אח! כ–ן. אדוני בא מאת סקריוין?”
מתוך מחשבה מזורזת: “כאשר חשבתי!” השיב מר וינטנור:
“המ – לאו דוקא. אמנם עורך־דין הנני; אין אני בא אלא לשאול בדבר הקדשה ידועה, שלדברי מר פילין זוכה בה הגברת”.
“פיליס יקירתי!”
משראה מר וינטנור את הנערה מזדקפת מאחורי האריג הלבן, אמר בזריזות:
“אנא, אל תטריח עצמה העלמה – אין זה אלא דבר־רשמיות!” הוא העלה תיכף בדעתו, שהגבירה תהיה מוכרחת לומר דבר אמת בנוכחותו של צד שלישי זה, והוא המשיך: “לא מזמן, כמדומני. הרי היא מקבלת רבית ראשונה – מששת אלפים פונט? הלא כן?” ולהודאה הברורה של אותו הקול המצלצל, המתוק, היה מהרהר: אשת־תפארת; איזו עינים!"
“חן־חן; דיני בכך. יכולני ללכת אצל סקריוין לשם פרטי הענין. צעיר הגון הוא בוב פילין זה, לא כן?” הוא השגיח בזיע קל לסנטרה של הנערה ובבת־צחוק, שהסתלסלה על שפתיה המלאות של מרת לרן.
“צעיר נחמד; אנו מחבבות אותו מאד”.
והוא המשיך:
“הרי אנו ידידים מכבר; אתן מכירות אותו מזמן?”
"אח! לא. אימתי פגשנוהו אצל הפטרון, פיליס?
לפני חודש בערך. אולם הוא סמל הפשטות – בן־בית גמור הוא אצלנו. צעיר הגון".
מר וינטנור מלמל:
“אינו דומה לאביו כל עיקר, כלום לא כן?”
“באמת? אין אנו מכירות את אביו. סבורה אני, שהוא בעל ספינות”.
מר וינטנור חכך את ידיו.
“כ–ן”, אמר, “הרי הוא מסתלק מהן – אדם בעל־מזג. פילין הצעיר בר־מזל הוא – בן יחיד. ובכן פגשתן אותו אצל מר היתורפ הזקן. מכיר אני גם אותו – קרוב לכן קרבת־משפחה, כמדומני”.
“הפטרון היקר שלנו – אדם נפלא מאין כמוהו”.
מר וינטנור ענה כהד:
“נפלא–כאחד הרומאים הקדמונים, לכל דבר”.
“אח! אולם הוא טוב־לב כל כך!” מרת לרן הרימה את האריג הלבן: “יראה נא אדוני מה שנתן לשובבה זו במתנה!”
מר וינטנור מלמל: “מקסים! מקסים! בוב פילין אמר, כמדומני, שמר היתורפ הוא אשר הפקיד את הכסף לשמה”.
אחד מאותם העננים, המקדירים פני נשים, שחבו כסף בשעתן, חלף במהירות מעל לעיניה של מרת לרן. וכאילו היו אומרות לרגע קל: “שמא רצונך לדעת יותר מדי?” אחר־כך נתבהרו פניה שוב.
“הלא ישב אדוני?” אמרה. “יסלח לנו, שאנו עוסקות במלאכה”.
מר וינטנור, שראה צורך לעצמו לברר את רשמיו, הניד ראשו.
“חן־חן; עלי ללכת. השותפים סקריוין יכולים אפוא – אין זו אלא רשמיות בלבד! שלום עליכן! שלום לעלמה לרן. מובטחני, שהשמלה תהא הולמת אותה במאד”.
ומתוך זכרונות של מבט בהיר ביותר מעיני הנערה ולחיצה חמה ועזה מיד האשה, נסוג מר וינטנור אחורנית לצד הדלת והספיק לצאת החוצה לפני שנאמרו הדברים, בשני קולות:
“עורך־דין נחמד!”
“אדם נורא!”
משנכנס שוב לאוטו, הוסיף לחכך את ידיו. לא, היא איננה מכירה את פילין הזקן! דבר זה ודאי; לא מתוך דבריה, אלא ממראה־פניה. רוצה היא לדעת אותו, או, לפחות, על אודותיו. הרי היא משתדלת לצוד את בוב הצעיר בשביל אותה תינוקת – הדבר ברור, כשמש בצהרים. המ! זאת תהיה הפתעה לידידו הצעיר, כשישמע בדבר בקורו. מילא, יהי כן! וערבוביה משונה של הרגשות תקפה את מר וינטנור. הוא ראה עכשיו את כל הענין בבהירות כזו, ולאמתו של דבר, לא יכול להמנע מרגש־מה של הערצה. העבירה על החוק נעשתה כדבעי! אין כל אפשרות למנוע אדם מהקדיש את ממונו לשם אשה, שלא ראה אותה מימיו; ואין אפוא כל אפשרות לבטל את ההקדשה של פילין הזקן. אולם את היתורפ הזקן אפשר לבטל! הדבר נעשה מעשה חושב, יש להודות בכך, אח! מעשה־חושב! ואך זאת אשה מפוארה – להפליא! היתה לו מעין הרגשה, שאילו רק היתה ההקדשה בסכנה, אולי כדאי היה לקיימה על תנאי – אשה כזאת יכולה לעשות את הדבר כדאי! והוא לא הטיל ספק בדבר, שהיא היתה מעיינת בהצעה! העינים הללו! חבל – חבל, באמת! מרת וינטנור איננה בת־זוג מספקת מכל הבחינות. אולם אהה! ההקדשה איננה בסכנה. אכזבה זו לרגש־האהבה שבלבו הוסיפה שמן על המדורה, והגבירה את תאותו של מר וינטנור למשפט צדק. כעת ינעץ את שיניו בבשרו של אותו הזקן. חקירה ודרישה זו שעשה אין להתבייש בה – אין לזלזל בה כל עיקר! אמנם, גם ההצלחה האירה לו פנים – לא, לאו דוקא הצלחה – רק אותה המצאה פקחית, לעשות דבר דבר בעתו, המציינת את איש־המעשה הגאוני.
אולם משנכנס לקרון הרכבת בדרך חזירתו אל מרת וינטנור, היה מהרהר: “אשה כזאת היתה יכולה–!” והוא נאנח מעומק הלב.
ב. 🔗
בצהרי אותו יום, לאחר בקורו של מר וינטנור, נכנס בוב פילין לבית 23, וילות מיליסנט, ובכיסו המחאה בכתב מצועצע על סך חמשים פונט. נצחה אדיבות את ההסוסים. והוא צלצל בפעמון מתוך עליצות שהפתיעה אותו, הואיל וידע שהוא עושה מעשה מתוך חלישות־הדעת.
“מרת לרן איננה, אדוני. העלמה פיליס בבית”.
לבו נִתַּר ממקומו.
“אח–ח! צר לי מאד. תמהני, אם תואיל לקבלני?”
המשרתת הקטנה השיבה:
“כמדומה אני, שהיתה חופפת שערה, אדוני. אך אולי כבר נגבה אותו. אלך לראות”.
בוב פילין עמד, דומם כאבן, מתחת לצעירה התלויה על הכותל. נשימתו נתקצרה. שמא שערה לא נוגב עדיין – רעיון מחריד! פתאום שמע את קולה הצלול, שהונמך במקצת: “אוי ואבוי!” ועוד מלים שלא יכול לתפוס. המשרתת הקטנה ירדה במרוצה.
“העלמה פיליס אומרת, אדוני, שתהיה אתו כהרף־עין. ובקשה למסור, שהנער דז’וק פרוע, אדוני”.
בוב פילין השיב “תו – דה” ועבר אל הטרקלין. נגש אל שלחן־הכתיבה, נטל מעטפה, שם בתוכה את ההמחאה, ולאחר שרשם עליה: “למרת לרן”, השיבה לתוך כיסו. אחר־כך בא ועמד לפני הראי. עד חודש זה האחרון לא היה מטיל ספק בקלסתר פניו מעולם; אולם בימים אלה היה מתאַוה לשנויים בפניו, שלא חלם עליהם מעולם. יותר מדי מלאים ואדמונים הם. אין בהם כדי לשקף את עוז אהבתו. הרי זו מגרעת. בתיתורה לבנה וצרה לפתח־חזיָתו ופרח בדש מעילו השתדל לתקן את הקלקלה. אך כל התחבולות שחִבֵּל לא עמדו לו להתאזר עוז בימים אלה, לא נתנו לו את התקיפות הדרושה לראות את פניה בלי מורך. ואולם עד החודש הזה לא ידע מורך ובטחונו העצמי לא עזבו מעולם. קול רם וצלול אמר מתוך לגלוג:
“אח – ח! בחור גנדרן שכמותו!”
וכשהחזיר את פניו, ראה את פיליס בפתח. שערותיה החומות התפתלו־הבהירו על כתפיה, ורגש מתוק עד כדי התעלפות עברהו, עד שפלטו שפתיו במבוכה:
“אח! עלי להודות – כמה משַׂמח!”
“האמנם! הרי זה נורא! כלום בא לראות את אמא?”
מהסס ועומד בין פחד להעָזה, ותקוף ריח רענן של חציר ופרחי־שדה, גמגם בוב פילין:
“כ–ן. אני – אני שמח, בכל־זאת, שאיננה”.
צחוקה היה אכזרי מאד בעיניו.
“אח! אח! אל נא ישתטה. יואיל לשבת. כלום ידוע לו דבר יותר נורא מחפיפת השער?”
בוב פילין ענה בשפה רפה:
“מובן, שאין לי נסיון רב בכך”.
פיה נפער.
“אח! ועלי להאמין לו, לא כן?”
והוא הרהר מתוך יאוש: “שמא אעז – שמא צריך הייתי,– שמא יכול הייתי, באיזה אופן, ליטול ידה בשלי, או לחבק את צוארה בזרועי, או בדומה לזה?” ואולם הוא הוסיף להצטמצם בקצה הספה שישב עליו, בעוד היא יושבת, גמישה וקלה, בקצה השני, ואחד מאותם המשברים, המכים את צמֵאי־האהבה משבץ, הכה את לבו לאין מרפא.
היו פעמים במשך חודש זה האחרון, אשר אפפוהו זכרונות עבר לא רחוק – אז הלכה לשונו בגדולות, ושפתיו נשיקות מלאו, ולבו גס בבחורות – והטרידה אותו מחשבה ספקנית: כלום באמת היא תמימה כל־כך? כלום באמת אינה רוצה בנשיקות פי? אהה! רגע לא עבר על מחשבה מטרידה כזו, והכה אותו שוב רוח־פחדים ואדיבות־אבירים, ועדינות מוזרה וטרגית – מימיו לא ידע כמותה – השתלטה מחדש. ופתאום שמע אותה מדברת:
“למה הוא מתחבר לאנשים נוראים כאלה?”
“מה? לאנשים נוראים לא נתחברתי מעולם”.
“אח, כן, דוקא נתחבר; אחד בא אתמול; הרי הוא מגדל פאות־זקנו על לחייו, והוא אדם נורא”.
“פאות־זקן?” לבו נתחמץ בו מגודל העלבון. “סבור אני, שאינני יודע אלא אדם אחד המגדל פאות־זקן – עורך־דין”.
“כן – הרי זה האיש; אדם נוראה בהחלט. אמא לא השגיחה בכך, אולם אני לחיתו־טרף דמיתיהו”.
“וינטנור! בא לכאן? מה היא מתכונת לומר?”
“הוא בא; בנוגע לאיזה עסק של אדוני, אפילו”.
פניה נתקדרו.
בוב פילין היה מתענה בזמן האחרון על פתיחה לשיר שלא עלה בידו:
"רָכוֹב רָכַבְתִּי בַּדֶּרֶךְ, וָאֵרֶא
רִיבָה מַבִּיטָה בִּי מִפֶּתַח־בֵּיתָהּ".
השיר לא נגמר מעולם. ואף השורות השתים נכתבו מתוך הרגשה שהיתה לו, כי דומה קלסתר־פניה ליום של אפריל. הענן, שהקדיר את פניה כעת, היה דומה לענן של אפריל, עוד רגע וישפך בסילונות בהירים ועזים. הוא סלק הצדה את שתי השורות המדאיבות ואמר:
“תשמע נא, מיס לרן – פיליס – תשמע נא!”
“ניחא, הריני שומעת!”
“מה נתכונה לומר – כיצד בא לכאן? מה דבר?”
היא הנידה ראשה, ושערותיה נעו־זעו; ריחות של חציר ופרחי־שדה עמדו בחדר. היא הורידה עיניה ותמלמל:
“הלואי שלא היה אדוני – הלואי שלא היתה אמא – לתועבה לי הדבר. אה! ממון! נורא – איום!” ואנחה רווית־דמע זעזעה את תְנוּכֵי אזניו המסמיקות של בוב פילין.
“אנא– אל נא! ותגד נא לי, בבקשה, כי אנכי –”
“אח! אדוני יודע”.
“אינני־אינני יודע ולא כלום. מעולם לא –”
פיליס נשאה עיניה אליו.
“אל נא יפיח כזבים; יודע הוא, שאמא לוֹוָה כספים ממנו, ואני איני סובלת זאת!”
מתוך רצון לאַמֵת את השקר, זכרון ההמחאה שבכיסו, הרגשת עלבון מעורבת ברחמים, ותמיהה נבוכה, מבולבלת, על בקורו של וינטנור, מלמל בוב פילין:
“אח, בכור־שטן!”
תוך התרגשות נעלם ממנו מבטה של פיליס מבעד לריסיה, מבט שהיה אומר:
“אח! כן אהבתי!”
“יקחני אופל! תשמע נא! כלום נתכונה לומר, שוינטנור בא לכאן בדבר הלואותי? מעולם לא אמרתי לו דבר–”
“הנה אזניו השומעות – אדוני מלוה כסף!”
הוא תלש את שערו.
“עלינו לברר את הדבר”, הוסיף בוב.
“לא עד השורש! אח! מראהו מבדח באמת. מימי לא ראיתי את שערו פרוע. אח! אח!”
בוב פילין קם ופסע ארוכות וקצרות בחדר. למרות התרגשותו לא יכול להתאפק מהסתכל במראָה, מן הצד, ומשמצא לו אמתלא להחזיק ראשו בשתי ידיו, עשה נסיון רציני לתקן את שערו. אחר־כך עמד באמצע החדר ואמר:
“נניח, שאני מלוה כסף לאמה. מה בכך? הרי זה רק עד רבע השנה. אין לך אדם, שאינו זקוק לגמילות־חסד לפרקים”.
פיליס לא הרימה את פניה.
“מדוע הוא מלוה את הכסף?”
“משום – משום – משום מה לא אַלְוֶנוּ?” ומתוך העזה פתאומית תפס את ידיה.
היא שחררה אותן תיכף ומיד. ומתוך התרגשות שלאחר יאוש, הוציא בוב פילין את המעטפה.
“אם רצונה בכך”, אמר, “אני קורע זאת תיכף ומיד. אין בדעתי להלוות, אם אין הדבר לרצון לפניה; אלא שחשבתי – אני חשבתי –” הרי לשמה בלבד הייתי עומד להלוות כסף זה!
פיליס מלמלה לתוך חלל האויר:
"כן! אדוני חושב, שאנכי – וזאת אשר אני מתעבת כל־כך!
עיניו נפקחו באימה.
“אח! אני מעולם לא – נשבעתי, שמעולם לא –”
“כן, הוא עשה זאת. כסבור היה שאני מרוצה בהלואותיו”.
היא קפצה ממקומה והתחמקה ממנו אל החלון.
ובכן, היא סבורה, שאמה משתמשת בה כדי למשכו ברשתה! הרי זה רעיון מחריד – ביחוד, מפני שהוא נכון! ידוע ידע, שמרת לרן אינה מחמיצה הזדמנות לנצל את אהבתו לבתה. והוא אמר מתוך התלהבות, בכל הפשטות:
“פטומי־מלים בעלמא!” הדברים לא עשו רושם, ומתוך יאוש שחור כמעט צעק: “תשמע נא, פיליס! אם אין רצונה בכך – הרי!” פיליס החזירה פניה אליו. הוא קרע את המעטפה והשליך את הקרעים לתוך האש. “הנה היא”, אמר.
עיניה התעגלו. היא אמרה בקול פחדים: “אח!”
הוא השיב מתוך יושר־לבב רב־יסורים:
“לא היתה זאת אלא המחאה. עכשיו עשיתי רצונה”.
כשהיא מסתכלת באש, השיבה קצובות:
“כדאי, לדעתי, שילך לפני בואה של אמא”.
בוב פילין פער פיו; בעומק לבבו הסכים לדעתה, אולם קשה היה לשאת את הרעיון, שיבַלה רגע אחד אתה לבדה, והוא אמר בכובד ראש:
“לא, אנכי אשאר!”
פיליס התעטשה.
“שערותי לא נוגבו עדיין כל עיקר”, והיא ישבה על המאפרת, כשגַבה פונה לאש.
מעין השראה רוחנית נחה על פניו של בוב פילין. אילו לפחות, היה ביכלתו לצפצף את הזמר: “פִילִיס הִיא רֹאש־שְׂשׂוֹנִי בָּעוֹלָם!” או אפילו: “פִילִיס – אוּלַי אַתְּ – שֶׁמָּא אַתְּ – שֶׁמָּא יֻתַּר לִי?”
אולם שפתיו לא הפליטו אף הגה – נסתתמו זמרותיו.
ולפתע פתאום אמרה פיליס:
“אך אל נא יהא נושם בקול. נורא הדבר!”
“נושם? לא הייתי נושם!”
“דוקא היה נושם. ככַרְמֶן, ממש, בשעה שהיא חולמת”.
הוא פסע שלש פסיעות לצד הדלת, לפני שאמר בלבו: “מה בכך? הריני מקבל מידה הכל באהבה”, וחזר שלש הפסיעות לאחור.
היא אמרה בְרֹךְ:
“בחור מסכן!”
הוא השיב בעצבות:
“היא מבינה בודאי, שזאת אולי פגישתנו האחרונה?”
“מדוע? סבורה הייתי, שיש בדעתו לקחת אותנו לתיאטרון”.
“מסופקני, אם תסכים אמא שלה – אחרי –”
צחוק צלול פרץ לרגע מגרונה של פיליס.
“הוא איננו מכירה את אמא. אין דבר העשוי להשפיע עליה מטוב ועד רע”.
ובוב פילין מלמל:
“הבינותי”. הוא לא הבין, אך לא היה חושש לכך. ושוב השכיחה המחשבה בדבר וינטנור את כל השאר. מה, בשם האלהים – כיצד, בשם האלהים. הוא השתדל להעלות בזכרונו את כל הדברים שאמר הערב. ודאי שלא בקש מאתו לעשות מה; ודאי שלא נתן לו את כתָבְתן. היה בענין זה משהו מוזר מאד, ויש לבררו, לכל הרוחות! והוא אמר:
“כלום בטוחה היא, שאותו בר־נש, אשר בקר אתכן אתמול, נקרא בשם וינטנור?”
פיליס הנידה ראשה בחיוב.
“והוא קצר קומה, ופאות־זקנו על לחייו?”
“כן. צהובות הן. ועיניו אדומות”.
הוא מלמל בלי חמדה:
“ודאי שזה הוא, חוצפה מעין כמוה; בפשטות, קצרה בינתי מהשיג את הדבר. אני אלך ואתראה אתו. מהיכן, בשם אלהים, נודעה לו כתבתכן?”
“משערת אני, שאדוני נתנהּ לו”.
“אני לא נתתי, אינני רוצה, שתחשבני לפטפטן”.
פיליס קפצה ממקומה. “אח! הפתעה! הנה אמא!”
מרת לרן עלתה במשעול הגִנָה. בוב פילין מהר אל הדלת.
“שלום”, אמר; “הריני הולך”. אולם מרת לרן כבר כבשה את הפרוזדור. כשהיא מקיפה אותו בפַּרוות ובשִׁפעת אישיותה, משכה אותו חזרה לתוך הטרקלין, שם נפתח החלון לאחורי החצר ופיליס נעלמה בו.
“מקוה אני”, אמרה, “שהילדים השובבים קבלו את פניו כהלכה. אותו עורך־הדין הטוב שלו בא אתמול. נראה שהיה שבע־רצון”.
בוב פילין, שהסמיק מלוא פניו, גמגם:
“מעולם לא בקשתי זאת מידו; הוא איננו עורך־הדין שלי. אינני מבין פירושו של דבר”.
מרת לרן חייכה.
“ידידי הצעיר, אין בכך כלום, אין לו צורך להיות איסטניס כל־כך. אדרבא. הריני רוצה להעמיד את הדבר על בסיס מסחרי”.
בוב פילין הבליג על נטיה איומה להתפרץ ולומר: “לא יהיה כל בסיס לדבר!” ומלמל: “עלי ללכת; השעה נתאחרה לי”.
“ואימתי יהיה ביכלתו –?”
“אח! אני – אני אשלח – אני אכתוב. שלום!”
ופתאום נתברר לו, שמרת לרן החזיקה בדש מעילו. ריח הסגלים והפרוות היה חריף ומשכר, ובמוחו הבריק רעיון: “סבור אני, שיוסף הצדיק בכתבי־הקודש לא נדרש אלא ליתן לה הלואה. איני יכול להשאיר את מעילי בידיה! מה אעשה?”
מרת לרן היתה ממלמלת:
“כה נחמד היה הדבר, אילו יכול אדוני לסדר דבר זה היום”; וידה החליקה על חזהו. “אח! אדוני הביא את פנקס־ההמחאות – אך זה בחור נחמד!”
בוב פילין הוציא את הפנקס כלאחר יאוש, ישב אל שלחן־הכתיבה וכתב המחאה דומה לזו, שקרע והשליך לתוך האש. נשיקה חמה נחה על אחת מעיניו, ראשו נלחץ לרגע אל חזה עטוף־פרוה; יד הוציאה את ההמחאה; קול קרא: “מה נפלא!” ואנחה הטביעה אותו בנחשול של בשמים. כשהוא נסוג אחורנית לצד הדלת, נשם אויר מלוא ריאותיו:
“איני כדאי; וכן – וכן, אנא בל תאמר לפיליס, שלום רב!”
לאחר שיצא בשער הגנה, היה מהרהר: “האלהים! כעת עשיתיה. מי פלל, שדבר יגונב אל פיליס, בכלל! וינטנור מנוול זה!”
פניו התקדרו בעבים. הוא ילך ויברר פרושו של דבר, בכל אופן!
ג. 🔗
מר וינטנור עמד לצאת ממשרדו, כשהובא אליו כרטיסו של ידידו הצעיר. היה בדעתו רגע להכחיש דבר מציאותו במשרד, אך הוא עמד בנסיון, באמרו: “לא! מה התועלת? הכרח הוא לראותו פעם אחת!” אם כי אין להגיד, שהוא הצטיין באומץ־הלב, הרי היתה בטבעו אותה תערובת מיוחדת של בטחון בכוחות־עצמו וקהות־הרגשות, המציינת רוב יודעי דת ודין. וכן לא שכח מעולם, שלו הצדקה.
“בבקשה להכניס אותו!” אמר.
היה בדעתו לקבל את בוב פילין הצעיר בסבר פנים יפות, אולם לא נעלמה ממנו גם האפשרות, שהלה ידרוש באורים. וכן היה מתענה עדיין לזכרון בשרים מתעגלים ושפתים נעות, עם האפשרויות של מדת־קרבה יתרה.
בלחצו את ידו של פילין הצעיר, גלה תיכף בעיניו הצהובות והזריזות את מבוכתו של הלה, מתחת למסוה של הלחיים האדמוניות והצוארון הגבוה. הוא נשתקע באחת מאותן הכורסות המסתובבות, המקנות לכל היושב בתוכן חזקת בכורה לגבי אדם הנתון לישיבת־קבע, ואמר:
“אדוני נרגָש כפי הנראה. כלום יכול אני לעשות דבר־מה בשבילו?”
בוב פילין, תוך הכסא הקבוע, המיועד ללקוחות, היה אומן את מגבעתו על ברכו.
“כן, יש ויש. זה עכשיו בקרתי אצל מרת לרן”.
מר וינטנור לא נסוג אחור.
“אח! אשה חשובה; גם הבת יפת־תואר!” ובדברים האלה נתן טעם ידוע. הוא לא המתין מעולם להתקפה. בוב פילין הרגיש נחשול עולה בדמו.
“ישמע נא, וינטנור”, אמר, “הריני דורש באורים”.
“למה?”
“ודאי, לזה שהלך לשם, וקרא בשמי, והאלהים יודעים מה עוד”.
מר וינטנור סובב את כורסתו פעמַים, לפני שהשיב:
“ובכן, לא יקבל אותם”.
בוב פילין הוכה בתמהון לרגע; אחר־כך מלמל מתוך החלטה:
“אין ג’נטלמן נוהג ככה”.
כל אדם שבעולם יש לו אילוזיות שלו, ואין אדם רוצה, שיפריעו אותן. גוון־הזנגביל מתחת לאודם של פני וינטנור צף למעלה; אפילו לובני עיניו האדימו.
“אח!” אמר; “באמת! שמא יִטוֹר כרמו שלו?”
“אני נוטר כרם שלי – אדרבא ואדרבא. אדוני השתמש בשמי, ואין אני רוצה –”
“לעזאזל מה שהוא רוצה! עכשיו אומר לו זאת –” מר וינטנור הרכין עצמו לצד אורחו – “מוטב לו, שישים מחסום לפיו, ולא ירגיזני. הרי אני אדם בעל מזג טוב, אך אני לא ארשה לו להתחצף”.
בוב פילין, שהוסיף להחזיק במגבעתו ונשאר על מקומו מתוך אותה ההרגשה העמומה, שיש דברים בגו, קרא:
“להתחצף! ראויים הדברים למי שאמרם – אחרי המעשה שעשה! יגד נא, למה עשה זאת? הדבר מפליא כל כך!”
מר וינטנור השיב:
“אח! האמנם? יואל נא להמתין קצת, ידידי!”
נרגז עוד יותר על המסתורין שבענין, זה, לא יכול בוב פילין אלא למלמל:
“מעולם לא נתתי לו את כתבתן. לא נדברנו אלא בהיתורפ הזקן”.
ולבת־הצחוק שנתפשטה בין פאות זקנו של וינטנור, קפץ ממקומו וקרא:
“לא כן הדבר, ואדוני לא ידחני בקש. הריני דורש באורים”.
מר וינטנור התפרקד על כורסתו, שלב את רגליו השמנות, הִגִּיעַ יד ימין בשמאל בראשי באצבעות הבשרניות. במצב כזה היה יודע תמיד להבליג על רגשותיו.
“הרי הוא דורש – באמת?”
“כן. ודאי שהיה לו איזה יסוד”.
מר וינטנור סקר אותו:
“אעוץ לו עצה אחת, תרנגול צעיר, וגם לא אחשבנה לו בכסף: אל ישאל שאלות, ולא יפיחו לו כזבים. ועוד אחת: ילך מכאן לפני שיתבלבל שוב”.
הקהות הטבעית של בוב פילין עמדה לו בקושי לשמע הנאום הזה. הוא אמר מתוך התרגשות כבדה:
“אם יוסיף ללכת שמה ולהשתמש בשמי, הריני –. שחק לו מזלו הפעם, שאיננו בן־גילי. בכל־אופן, הריני משחרר אותו מחברוּתִי לעתיד. ערב טוב!” והוא הלך לצד הדלת. מר וינטנור קם ממקומו.
“מה טוב”, אמר בקול רם. “ברוך שפטרני! יחיה אדוני ויראה, רגלו של מי תלחץ הנעל!”
אולם בוב פילין כבר הלך, ועורך־הדין נשאר בפנים מאדימות מאד, לב מלא מרורות והרגשה סתומה, שלָקָה בדבורו. לא רק בוב פילין בלבד עזבהו, אלא גם כל מאוייו הרכים. לא עוד שגה בזכרונה של מרת לרן, אלא הִתְעַלָּה למעלת גבר ובן בריטניה, ולא בקש אלא לקבל את המגיע לו ולגמול את הרשעים כרשעתם. המלים האכזריות של ידידו הצעיר: “אין ג’נטלמן נוהג ככה”, שרטו שרטת קשה בלבו של אדם, שהתימר להיות ג’נטלמן לא רק מלידה, אלא בתוקף חוק שנתאשר בבית־הנבחרים; והוא נשבע שבועה חגיגית, להטביע את העלבון, אם לא בדם, כי אז במרורות. חובתו היא ויעשנה, לעזאזל – ועיניהם הרואות!
IV. 🔗
א. 🔗
לפעמים רחוקות היה סילונוס היתורפ עולה על משכבו לפני שעה אחת שלאחר חצות, או קם ממנו לפני אחת־עשרה בבוקר. מנהגו זה השני בלבד הוא שעמד למשמשו, שלא יגיש כתב־התפטרות, דבר שהיה עולה על דעתו כמעט לילה בלילה בשל מנהגו הראשון.
נשען על כרים שלמראשותיו, לבוש גלימת־בוקר של ארגמן ומגולח למשעי, היה דומה יותר מתָמיד לאחד הרומאים הקדמונים – להוציא דמיונו הרב לרומאי מדי רחצו באמבטי. לאחר שתית הקפה היה נוהג לקרוא את מכתביו ואת ה“מורנינג פוסט”, הואיל ונמנה על המשמרים כל ימיו, ולא יכול לעַכֵּל עתון בחצי הפֶּנְסְ. לא שהיה מקבל מכתבים הרבה – כשאדם מגיע לגבורות, מי יריץ אליו מכתבים, זולת מבקשי נדבות?
יומו של סט. ולינטין היה היום. מבעד לחלון קיטונו יכול לראות את עצי הגן, שם נשמע רֹן־צפרים, אף כי כבדו אזניו משמוע. הוא לא מצא ענין בטבע מימיו – אנשים בעלי־גוף וקצרי־גרון אינם מרבים להתענין בכגון זה.
הבוקר אמנם נתקבלו שתי אגרות, והוא פתח את זו, שעלה ממנה ריח מיוחד. בתוך המעטפה מצא דבר דומה לכרטיס־ברכה לשנה טובה, אלא שהתינוק הערום המצויר על הכרטיס היה מחזיק בידיו קשת וחץ, ואותיות יוצאות מפיו ומצטרפות למלים: “אהיה לך לוַלינטינה”9. לכרטיס היתה מצורפת גם פתקה ורודה, עם זִכְרִיָּה אחת כחולה מודפסת בראשה. וזו לשונה:
"פטרון יקר וחביב, – צר לי לשלוח לך ולינטינה פשוטה־פעוטה כזו; לא יכולתי לצאת החוצה מפני הנזלת המנוולת שדבקה בי, על כן בקשתי מדז’וק, וזה מה שקנה בן־החזיר. הסַטין שפתים ישק, בפשטות. אם לא ימהר לבוא ולראות אותי בשמלה החדשה, אני אבוא ואראנה לו. הלואי שהיה לי שפם, כי שפתי העליונה דומה עלי כתיבת־גפרורים, אך נפלא הדבר לאכול פת־שחרית בתוך המטה. מר פילין לוקח אותנו לתיאטרון מחרתים בערב. האין זה נחמד! עלי לשתות רום ולאכול דבש מפני הנזלת.
שלום רב,
המסורה לו, פיליס.
ובכן, פיסת־ניר זו הרוטטת בין אצבעותיו העבות, הקהות מהרגיש, היא ולינטינה שלוחה אליו! לפני ארבעים שנה נטלה ממנו סבתה של תינוקת זו את ברכת־פרידתה האחרונה. הרי שהוא זקן מאד! לפני ארבעים שנה! כלום הוא עצמו היה חי אז? וכלום הוא עצמו אותו בחור שכבש את העיר בשנת 45'? כל מחשבה, כל רגש, הכל נשתנה מאז! אומרים, שאדם מחליף את גוו מדי שבע שנים. אולי גם המוח עם הגֵו יחד! מילא, הרי הגיע כבר כעת לחליפת־גוו האחרונה! ואותה אשה צדקנית היתה משתדלת להשפיע עליו, שיצא לחַמֵי־בַּאתְּ, פניה מתארכות כטַס־התה הזה, והיא מסתמכת בפטפוטים של רופאו. מנהגו יותר מדי בשפע – הקץ ליין פורטו – כל כוהל אסור – סכנת מיתה באחד הלילות, מיניה וביה! יוַתר – לא הוא! טובה בעיניו מיתה משונה מן הנזירות! כשלא נשאר לו לאדם בעולמו דבר מלבד פתו, כוסו, סיגרתו, והחלומות שהן מעניקות לו, ודאי שיבואו הרופאים הללו לגזור גם עליהן: לא, לא! Carpe Diem (התענג היום!), הוֵה נהנה כל זמן שהנשמה בקרבך. ועכשיו, כיון שדאג, כפי יכלתו, להבטחת עתידם של האפרוחים הללו, אין חייו כדאיים אלא לו לעצמו; וכל הממהר להפטר מעולם זה הרי זה משובח, אם אין עוד ביכלתו לומר: “הריני עושה כך וכך, ותפח רוחכם!” התאזר עוז עד השבר הספינה ורדת תהומות בכבוד! הוא צלצל פעמים במצילה שעל ידו – דרש למוֹלִי, לא למשמשו. וכשבאה הנערה ועמדה לפניו, יפה בשמלת־הבד הפשוטה, שפע שערותיה השחורות, המסולסלות, מבצבץ מתחת לשביסה, הסתכל בה בדממה.
“כן, אֲדוֹנְנִי?”
“רוצה אני להסתכל בך. רק זאת”.
“אח! ואני לא מסודרת, אדונני”.
“אין דבר. ולינטינה קבלת?”
“לא, אדונני; מי ישלח לי?”
“כלום אין לך בחור?”
“אפשר יש. אלא שהוא בארצי”.
“מה דעתך על זו?”
הוא הושיט לה את התינוק המצויר.
הנערה נטלה את הכרטיס ובדקה אותו ביראת־הכבוד; היא אמרה בקול אדיש:
“באמת, ויפה הוא גם כן”.
“רצונך, שאתנהו לך?”
“אח! אם לא דרוש לאדוני”.
היתורפ הזקן הניד ראשו והראה באצבעו על ארון־הבגדים.
“הנה שם תמצאי פונט אחד. מתנה קטנה לבחורה טובה”.
היא נאנחה מעומק לבה.
“אח! אדונני, זה יותר מדי; זה כיד המלך”.
“קחיהו”.
היא עשתה כדבריו וחזרה, כשידיה מחזיקות בפונט ובולינטינה, ודמיונה כעומדת בתפילה.
מבטו של הזקן נח עליה ברצון.
"אהבתי פרצופים נאים – לא אוכל שאת החמוצים.
אמרי למיליר שיתקין את האמבטי".
לאחר שיצאה, נטל בידו את המכתב השני – כתב־ידו של איזה עורך־דין, פתח אותו בעמל רב, כדרכו, וקרא:
13 לפברואר, 1905
“אדון נכבד, – כיון שנודעו לי עובדות אחדות, הריני רואה חובה לעצמי לכנס אסיפה מיוחדת של בעלי־המניות ב”חברת ההפלגה באיים", כדי לעיין בגורמים ידועים לקנית הצי של מר יוסף פילין. והריני מתרה בו, שבאסיפה זו תוצג שאלה בדבר התנהגותו.
הנני, אדוני,
המסור לו באמונה,
צ’רלס וינטנור.
“לכבוד סילונוס היתורפ”.
לאחר שקרא התראה זו, נשאר היתורפ הזקן משך רגעים אחדים נטוע על מקומו. וינטנור! אותו עורך־דין, שהיה נובח תמיד באסיפות של בעלי־החובות!
יש אנשים בעולם, שבשורה רעה מכה אותם בשממון ושוללת מאתם כל כשרון למחשבה נכונה ולפעולה, ויש אנשים, שאין אזנם קולטת אותה לכתחילה, בפשטות. היתורפ הזקן קלטה במהירות הראויה; אגרת כזו, כתובה וחתומה בידי עורך־דין, יש בה כדי לעורר חששות רציניים. אולם תיכף לכן, התחיל מוחו עובד בשקידה ובזהירות של סטואיקן. אדם זה, מה נודע לו באמת? ומה הדבר, שיש ביכלתו לעשות? דבר אחד מובטח לו: אף אילו נודע לאדם זה הכל, הרי אין ביכלתו לבטל אותה הקדשה. הילדים יצאו מכלל סכנה. הזקן תפס את העובדה, שרק מצבו הוא בסכנה. ואולם די בזה, לכל הדעות; שֵׁם, שהתנוסס לעיני הקהל חמשים שנה רצופות – הכנסה, חופש, ואולי למעלה מזה. לא קשה יהיה הדבר, בשים לב לגילו ותשישות־כוחותיו, להשפיע על חֶברותיו, שיפטרוהו. ברם, מה נתגלגל לידו של אדם זה? כיצד להחליט, אם יש להשגיח בו או לא; ליתן לו שילך ויזיק, או לנסות ולבוא בדברים אתו? ומה דחף את האיש לכך? עשר מניות היו ברשותו! בגללן לא היה טורח אדם מעולם עד כדי כך, ועוד זו בנוגע לקניה, שהחברה עומדת לעשות בה רוחים הגונים. כן. מצפונו נקי. הוא לא בגד בחברה – אדרבא, טובה עשה לה, שרכש בשבילה ארבע ספינות משובחות במחיר מצער – למרות ההתנגדות המרובה. עובדה זו, שהיה ביכלתו לעשות לחברה טובה גדולה מזו ולרכוש את הספינות בחמשים וארבע אלפים, לא נגעה עד לבו – ששת האלפים קלעו למטרה טובה מזו אלף מונים; והוא הרי לא שם בכליו אף פרוטה אחת. ברם, מה דחף את האיש לכך? תרעומות? נראה, שכן. תרעומות על האכזבה בנוגע לכספו ועל העלבון האישי בסופה. המ! אם כן הדבר, ודאי יש עוד אפשרות לצנן את חומו. עיניו נחו על הפְּתָק הוָרוד עם הזכריה הכחולה. הרי זה מציין את נקודת העליה באחרית ימיו; ומכתב זה השני שבידו – האלהים! – נקודת הירידה! ובאנחה עמוקה ורבת־המולה אמר בלבו: “לא, אנכי לא אנחיל לאדם זה את הנצחון.”
“האמבטי מתוקנת, אדוני”.
הוא קפל את שני המכתבים בתוך כיסה של גלימת־הבוקר ואמר:
“סייע בידי לקום; וטלפן למר פרני, שיואיל בטובו לבוא”. – –
לאחר שעה אחת, כשנכנס המזכיר, היה היושב־ראש מסב על יד האח ומעיין בתקנות החברה. ואגב צפיה לזקן, שישא עיניו אליו מסֵפר־התקנות, הזָע בידו השמנה, החלושה, עבר על המזכיר אחד מאותם הרגעים הפילוסופיים, שהם יקרי־מציאות כל כך בבני מינו. יש אומרים, שאין בחיי אדם תקופה מאושרה אלא זו, שבה אפסו תאוות, לאין תקוה, לאין מטרה. ברם, כלום יגיע אדם לעולם לתקופה כזו? היושב־ראש הזקן, למשל, עדיין תאותו בידו, לכפות רצונו על אחרים, עדיין הוא מכיר בערך עצמו ומיחס לעצמו חשיבות יתרה! והוא אמר:
“בוקר טוב למר. אקוה, שאדוני בקו הבריאות ברוח־קדים זה. הקניה נגמרה”.
“העסק המשובח ביותר, שבא לידי החברה מעולם. כלום שמעת דבר על בעל־מניות, ששמו וינטנור? אתה מכיר את האיש”.
“לא, אדוני, לא שמעתי דבר”.
“ניחא! אולי תקבל מכתב, שיפקח את עיניך. מנוול וחצוף שכמותו! כתוב נא כפי שאני מקריא לפניך”.
14 לפברואר 1905
"כבוד צ’רלס וינטנור.
“אדוני, – קבלתי את מכתבו מיום אתמול, והוא לי כספר החתום. עורכי־הדין שלי יקבלו הוראות לאחוז באמצעים הדרושים”.
“תוף! מה ענינו של זה?” הרהר המזכיר.
“המסור לו באמת… אנכי אחתום”.
והמכתב נסתיים באותיות המרצדות:
“סילונוס היתורפ”
“תשים בתיבת־דואר כעברך”.
“במה עוד אוכל לשרת את אדוני?”
“אין עוד, אלא שתודיעני, אם תשמע דבר מאדם זה”.
לאחר שנפטר המזכיר לדרכו, אמר הזקן בלבו: “כך! המנוול הזה עוד לא קרא לאסיפה. מכתבי יביאהו לכאן בלי דחוי, אם לכספו ידרוש – חמסן מחוצף שכמותו!”
“מר פילין, אדוני; ופת־צהרים – לכאן, או שיסעד בחדר־האוכל?”
“בחדר־האוכל”.
בלבו של היתורפ הזקן נתעורר מעין רגש של חמלה למראה הפגר החי הזה. הוא עמד על עברי פי פחת גם בלאו הכי – ובשורה רעה זו עוד תקרב עוד את קצו. דז’וא פילין התבונן בשתי הדלתות הנעולות.
“מה שלומך, סילונוס? לי אין שלום”. הוא התקרב לאיש שיחו ואמר בלחש: “למה פתיתני לסדר אותה הקדשה? אין זאת כי אם נטרפה עלי דעתי אותה שעה. בקר אצלי אדם אחד, ששמו וינטנור – נמוסיו לא מצאו חן בעיני. הוא שאלני, אם מכיר אני במרת לרן”.
“כך! מה אמרת?”
“מה היה ביכלתי לומר? אינני מכיר אותה. אך למה שאל?”
“ריח רע עלה באפו”.
דז’וא פילין תפס את קצה השלחן בשתי ידיו.
“אח!” מלמל בחרדה. “אח! אל תחזור על הדברים!”
היתורפ הזקן הושיט לו את המכתב המקופל.
דז’וא פילין קרא את המכתב ושקע תיכף בכורסא ליד האח.
“אזור כגבר חלציך, דז’וא. אין ביכלתם לנגוע בך, ואין ביכלתם לבטל את הקניה ואת ההקדשה. יש ביכלתם לקעקע אותי, לכל היותר”.
דז’וא פילין השיב בשפה רועדת:
“כיצד אתה יושב במנוחה, ופניך כתמול שלשום! כלום בטוח אתה, שאין ביכלתם לנגוע בי?”
היתורפ הזקן הניד ראש ואמר זעומות:
“מדברים על חוק חדש, אך עדיין לא נתאשר. יכולים הם להוכיח הפרת־אמונים על־ידי, אולם אנכי אוליך אותם שולל. אתה חזק והתחזק, וצא למדינת־הים”.
“כן, כן. אנוס אנכי. כוחותי עזבוני. עומד הייתי לצאת מחר. אלא שאינני יודע מעכשיו, בסבך כזה. וזו רעה חולה, שבני מכיר אותה. הוא מכיר גם את האיש הזה, וינטנור. ואין אני מעז לגלות דבר לבוב. במה אתה מהרהר, סילונוס? הבעת פניך משונה מאד”.
היתורפ הזקן כאילו התנער מתרדמה.
“רצוני בפת־צהרים”, אמר. “שמא תשאר ותסעד אתי כזית?”
דז’וא פילין השיב בגמגום:
“פת־צהרים! אינני יודע מתי ישוב תאבוני לאכילה. מה יש בדעתך לעשות, סילונוס?”
“אאַחז עיניו של אותו קבצן”.
“אולם תשוה בנפשך, שלא תוכל?”
“אשחד אותו בכסף. הוא אחד מבעלי־החובות שלי”.
דז’וא פילין שב ולטש עיניו אל עמיתו. “כל ימיך היית שוחק לסכנה”, אמר מתוך קנאה. “כלום אתה מתעורר לפעמים בין שתים לארבע? אני מתעורר – וכל העולם כולו משחיר לפני”.
“צנוף כִּפָּה טובה לראשך, הדוק היטב, יקירי, לפני שאתה עולה על משכבך”.
“כן, יש ואני מתאוה לצאת מן הגדר, שגדרתי לעצמי. אך לא אוכל לעמוד בכך. שמעתי שרופאך אסר עליך את הכוהל”.
“הוא אסר. על כן אני מתיר”.
דז’וא פילין התבונן מתוך הרהורים באש ואמר:
“אסיפה זו – כסבור אתה, שיש בדעתם לכנסה? סבור אתה, שאדם זה יודע, באמת? אם יזָכר שמי בעתונים –” אולם משנתקל בעיניו הזעירות, העמוקות של רֵע־נעוריו, הפסיק. “ובכן, אתה מיעץ לי להפליג מחר?”
היתורפ הזקן הניד ראשו.
“שלחנו ערוך, אדוני”.
דז’וא פילין הזדעזע ומהר לקום.
“ובכן, שלום עליך, סילונוס – שלום עליך! אין לשער, שאשוב לפני הקיץ, אם אזכה לשוב, בכלל!” הוא הוסיף בלחש: “הריני סומך עליך. אתה לא תתן חרב בידם, כלום לא כן?”
היתורפ הזקן הרים את ידו, ודז’וא פילין תחב את אצבעותיו החורות, ארוכות ודקות, לתוך כפו התפוחה, הרועדת, של זה. “הלואי שהייתי עז־נפש כמוך”, אמר מתוך עצבות. “שלום עליך, סילונוס”, ויפן וילך.
היתורפ הזקן הרהר: “פחדן עלוב. נופל אפים ארצה ביריה ראשונה!” וכהסבו לפת־הצהרים, מלא את כרסו ביתר־תאבון.
ב. 🔗
כשהגיע מר וינטנור למשרדו ופתח את מכתביו, לא הופתע ביותר במצאו מכתב מאותו “זקן אשמָאי”. תוכן הדברים עורר בלבו את הצורך לבחור את דרכו. לאשרו, לא היה לו צורך לסבך עוד את הענין בשאלת הכבוד העצמי – אין לו אלא לכלכל את מעשיו באופן, שלא יהיה לצחוק בפי הבריות. השאלה היא, בפשטות, אם יעדיף את כספו על שאיפתו ל – המ – לצדק. אם לא, הרי אין לו, אלא לכנס את האסיפה המיוחדת ולהרצות לפניה את העובדה הפשוטה, שמר יוסף פילין, במכרו את ספינותיו בששת אלפים פונט, סדר תיכף לכן הקדשה בסך ששת אלפים פונט על שם גבירה אחת, שאינה ידועה לו, בת, או אסופית, או בדומה לזה – של היושב־ראש בחברה הקונה את הספינות; ולא עוד, אלא שאותו היושב־ראש הודיע באסיפה הכללית, שהוא עומד על קניה זו או נופל אתה; אין לו אלא לעשות זאת ולדרוש, שאותו זקן יתָבע ליתן באורים להשתלשלות־מקרים מפתיעה זו. מתוך בטחון, שכל באור לא יועיל, לא היה ספק בעיניו, שמעשהו יגרור אחריו תיכף את מפלתו של אותו האליל הזקן, אם לא יותר מזה, ויכתים את שמם הטוב של פילין הזקן ובנו רב־התקוות. מאידך גיסא, שלש מאות פונט הרי הם מטבע; ואילו אמר לו היתורפ הזקן: “למה לך להקים את כל הרעש הזה? – הרי שלך לפניך!” כלום יכול איש־המעשה, הבקי בהויות העולם, להסכים ששאיפתו לצדק – בכל אדיר חפצו ליתן לה סיפוק – תעבירהו על דעתו בדבר, שגם הוא סוף־סוף אינו אלא ממדת־הצדק? – כי כספו זה מגיע לו, השד יודע, כמה שנים. עד שהיה יושב על מדוכה זו, היה במלים: “עורכי־הדין שלי יקבלו הוראות”, מעין סיעתא מסוימת לקבלת החלטה, שכן היה עוין את כל עורכי־הדין מלבדו, והיה בקי מעין כמוהו בחוקים הנוגעים להוצאת לעז והפצת דִבָּה; אם במקרה, אחד מני אלף, יחטיא את המטרה, הרי יוטל צ’רלס וינטנור לקדרה שבשל בשביל חברו – מצב, שהיה מתעב הן על פי טבעו והן על פי מקצועו. מתוך מחשבה עמוקה החליט אפוא, לבסוף, להשיב כדלקמן:
"15 לפברואר 1905.
“אדוני, – מכתבו קבלתי. סבור אני, שלפני עשותי צעדים חדשים בענין הנדון, ראוי לבקש מאתו באורים אישיים לדברים, שרמזתי עליהם. אני מציע אפוא, בנטילת רשות מאת כ', לבקרו במעונו הפרטי מחר, בשעה 5 אחה”צ.
המסור לו באמונה,
צ’רלס וינטנור.
“לכבוד סילונוס היתורפ”.
לאחר ששלח את האגרת לתעודתה וסדר במוחו את החומר לקטגוריה – ויהי על תנאי – שאָסף עד היום, היה מצפה לראיון בבטחון גמור, הואיל ובמדת הגנדרנות, המשותפת לכל הבריטים, לא נגרע מחלקו מאומה. אף־על־פי־כן, היה מהדר בלבושו אותו הבוקר, קשט עצמו בחזיַת פסים, לבן־ותכלת, עם עניבה חומה־בהירה, שהבליטו את פאות־זקנו הצהובות ועיניו התכולות, המלאות. לפת־צהרים הזמין מנה גדושה, שלא כמנהגו, אכל גבינה בלה מיושן, ומזג לעצמו כוס בירה חריפה ביותר הוא נתכון לְאַחֵר ביאתו גם כן, כדי להוכיח לאותו זקן, שעצם בקורו לא בא אלא בתורת חסד. ריח חריף של יַקינטונים קדם אותו באולם. ומר וינטנור, חובב פרחים מעודו, עמד להזין את נחיריו בציצים העדינים ולהרהר במרת לרן, שלא במתכון. חבל! כל אותם הדברים, שאדם צריך לותר עליהם בחייו – על נשים יפה־פיות – על הא ועל דא. חבל! רעיון זה השרה עליו רוגז, שהיה דבר בעתו; ובלכתו אחרי המשָרת, החליט, שלא יתן לאותו זקן אשמאי ומוכה־שבץ לדחותו בקש, בשום אופן.
החדר, שנכנס לתוכו, היה מואר באש היוקדת באח ומנורת־חשמל יחידה עם כובעית מופזה, על שלחן מכוסה במפת־סטין שחורה. היו כאן תמונות בצבעי־שמן, שהשרו זוהר מועם וכבד על הכתלים, נברשת עתיקה וכבדה מנחושת־קלל, בלא נרות, וילאות כבדים באודם כהה, וריח משונה של בלוטים שרופים, קפה, סיגרות וזִקְנָה. עינו נתקלה בנקודה יוקדת בקצה האח, שם נפל האור על בלוריתו המכסיפה של היתורפ הזקן.
“מר וינטנור, אדוני”.
הנקודה היוקדת זעה, וקול אמר: “בבקשה לשבת”.
מר וינטנור ישב על הכורסא מעבר האח מזה; הרגיש מעין תנומה תוקפת אותו, וצבט את עצמו. יש לשמור כאן בעין פקוחה.
הזקן דבר בקולו העמום, החרישי, ומר וינטנור אמר בגסות:
“בבקשה, אינני שומע”.
קולו של היתורפ הזקן התחזק פתאום:
“מכתביו כספר החתום הם לי”.
“אח! באמת! סבור אני, שנוכל לפרשם על נקלה”.
“זריזין מקדימין”.
מר וינטנור היה פוסח רגע על שתי הסעִיפִּים. כלום יגלה את קלפיו תיכף? דבר זה לא היה ממנהגו, ולא עוד אלא שהוא כרוך לפעמים בסכנה. ברם, מדעתו, שהוא יכול להצניעם בכל עת, כיון שאין בחדר איש שלישי, להעיד, שגִלָה אותם, בא לכלל החלטה, ואמר:
“בכן, מר היתורפ, קצורו של דבר זה הוא: ידידנו מר פילין שלם לו דמי סרסרות, עשרה למאה, במכירת ספינותיו. אח! כן. הוא הפקיד את הכסף לא על שם אדוני, אלא על שם שארָתו מרת לרן וילדיה. מעשה זה, כידוע לו, הוא בגדר הפרת־אמונים מצדו”.
קולו של הזקן: “מעשה זה, שלא היה ולא נברא, מִנַּיִן לו?” העמידו על רגליו לפני האח.
“לא יועיל, מר היתורפ. העדים שלי הם מר פילין, מרת לרן, ומר סקריוין”.
“לשם מה בא אפוא לכאן – להטיל אימה ולקבל שוחד?”
מר וינטנור יִשֵּׁר את חזיָתו; נחשל של צדקנות התליע את פניו.
“אח! בלשון זו הוא בוחר”, אמר, “באמת? כסבור הוא שיש ביכלתו לפרוץ את כל הגדרים? ובכן, הרי הוא טועה במאד. הריני מיעץ לו להיות זהיר בדבורו ולזכור את מעמדו, או שאשלחו לחזר על הפתחים. תמה אני, אם לא יהיה בזה ענין לתובע הכללי!”
“שטויות”.
מפיו של צ’רלס וינטנור נעתקו מלים לרגע; אחר כך פרץ ואמר:
“אינני משתטה ואינני מתלוצץ. אדוני חייב לי שלש מאות פונט, הוא חייב לי סכום זה כמה שנים, ועדיין יש לו החוצפה להתיחס אלי ככה? לא, אין אני מרעיש עולמות מיָמי. לבי ופי שָׁוים. ישמע לאשר אומַר לו: או שיפרע את החוב תיכף ומיד, או שאכַנס אותה אסיפה ואפרסם מה שאני יודע. לא יעברו ימים מרובים, עד שיֵדע את מקומו. וכך נאה לו, כי אדם יותר סורר – סורר –” הוא הפסיק כדי לשאוף רוח.
מתוך התרגשותו הוא, לא השגיח בשנוי, שהתחולל בפניו של היתורפ הזקן. הַגְּדִיל, אשר על שפתו התחתונה, סמר כולו, האודם, אשר בלחייו, התפשט והגיע עד שרשי שערותיו הלבנות. הוא תפס את ידות־כורסתו, מתוך נסיון לקום; ידיו התפוחות רעדו; נטף ריר התמלט מאחת הזויות בשפתיו. ושניו נקשו זו לזו, כשהפליט את המלים:
“בכן – בכן – הרי – הרי בא לְחַמֵּר בי!”
מר וינטנור הכיר, שהשיחה עברה לפתע את גבולותיו של משא־ומתן, ונעץ את עיניו כשפודין באויבו. הוא לא ראה עוד לפניו אלא זקֵן מדולדל, נלהב ומהיר חמה, שנפל בפח, וכל הרגשות הסתומים של אדם בטוח בנצחונו הרתיחו את דמו. תרנגול־הודו בָלֶה – אליל מוכה־שבץ שכמותו! והוא אמר:
“וגם לא ייטיב לעצמו ברתחנות יתירה, בגילו זה ובמעמדו זה, הריני מיעץ לו לנהוג במדת־זהירות. הרי הוא מקבל את תנאי בדרך לשלום, או שהוא יודע את הצפוי לו באחריתו. ומשאתו לא אפחד כל עיקר”. ובראותו, כי חמתו של הזקן בערה בו, עד שלא יכול להוציא הגה מפיו, השתמש בהזדמנות זו, להוסיף: “לא איכפת לי, כלל, אם כך או ככה יעשה – אין אני בא אלא להוכיח לו, מי הוא השַׁליט. אם מדַמה הוא, מתוך ילדות שניה, שעדיין יש בכחו לכפות רצונו על אחרים – מוטב, הרי ימצא עוד אדם אחד, שהוא מומחה לאותו ענין. עכשיו ידבר נא, במה הוא בוחר?”
הזקן שקע כולו בתוך כורסתו, ורק עיניו הזעירות, עיני־תכלת עמוקות, עוד נתנו אותות חיים. אחר־כך הניע יד אחת, ומר וינטנור ראה, שהוא מתאמץ להגיעה בכפתור של מצילת־חשמל, בקצה החבל. “אני אלמדהו”, אמר בלבו. פסע פסיעה אחת קדימה וסלק את המצילה הצדה.
לאחר כשלון זה, נשאר הזקן במקומו ללא זיע, כשהוא לוטש עיניו למעלה. המלים “מקח־שוחד” שבו לזמזם באזניו של מר וינטנור. חוצפה כזו – חוצפה גמורה זו, שמוכשר לה הנוכל הזקן, העומד ברגל אחת על מפתן הדַלות, ורגלו השניה בקבר, אם לא על ספסל־הנאשמים.
“כן”, אמר, "לעולם יהא אדם לָמֵד; והנה פגע פעם אחת באדם העולה עליו בפקחותו. כלום לא כן? מוטב שיאמר: “חטאתי”.
ותוך דממת המות השוררת בחדר, תקפה המוסרי של עמדתו ובטחונו בכשלון אויבו, נתעורר בלבו רגש נוחם קל והוא פסע פסיעות אחדות על השטיח הרך, כדי לכנס את רעיונותיו הפזורים.
“הרי הוא איש זקן, ואין ברצוני להכביד אכפי עליו. לא נתכונתי אלא להוכיח לו, שאין עוד בכחו להשתולל ככל אות נפשו, בלית דין ולית דיין. משך שנים ארוכות היתה ידו בכל; ומעכשיו אין לאל ידו, הֵבִין?” וכראותו את הזקן עושה תנועה חדשה בכסאו, הוסיף: “עכשיו, בלי כעס ובלי חמה; יואיל להרָגע, כי התריתי בו – זו ההזדמנות האחרונה הנִתֶּנֶת לו. הריני שומר כל מוצא פי; וכאשר אמרתי, כן אעשה”.
מתוך התאמצות נרגשת ומפתיעה הניע הזקן את עצמו, עד שהשיגה ידו את המצילה. מר וינטנור שמע את קול הצלצול ואמר בחריפות:
“יזכור, שלא איכפת לי, מה שיעלה בדעתו לעשות. לא באתי אלא לגמול עמו חסד. יעשה כרצונו. ובכן?”
בתשובה לדבריו נקשה כף המנעול לדלת ונשמע קולו הצרוד של הזקן:
“הוצֵא את הכלב הזה החוצה! אחר־כך תשוב אלי!”
מר וינטנור הבליג על רגשותיו עד כדי כך, שלא קפץ אגרוף לעומתו. כשהוא ממלמל: “טוב מאד, מר היתורפ! אח! טוב מאד!” פסע מתוך הכרת ערך עצמו אל הדלת. לויתו הזהירה של המשרת הוסיפה שמן על המדורה הבוערת בלבו. כלב! זה קרא לו בשם כלב!
ג. 🔗
לאחר שלִוָה את מר וינטנור החוצה, חזר המשרת מיליר אל אדונו, שהפליאו במראה פניו המוזר – “מעין טלאי על גבי טלאי”, כפי שהתבטא אחר כך בחדר־המשרתים, כאילו הדם, התוסס בראשו, הכתים לנצח את לבנת־השלג במצחו. הוא קבל פקודה מפתיעה:
“התקן בשבילי אמבטי חמה ושים בה נטף מעצי־השרף!”
כשקנה לו הזקן ישיבה בתוך האמבטי, שאל המשרת:
“למשך כמה זמן, אדוני?”
“עשרים דק”.
“יפה, אדוני”.
לאחר שנשתקע בתוך הנוזלים החומים, המעלים אד ריחני, הפליט היתורפ הזקן אנחה כבדה. מתוך רתחנות יתרה, בחמתו על אותו הכלב הנבזה, קפד פתיל חיתו. הוא הגדיש את הסאה, והרי הוא אדם אבוד. אילו, לפחות – אח! – אילו, לפחות, היה ביכלתו לתפוס לאותו אדם בגרונו ולהשליכו מאחורי הדלת! להגיע לידי כך, שידברו אליו דברים כאלה; להיות משולל אפשרות להרים יד או רגל, להרים קול, אפילו – טוב המות מחיים כאלה! כן – טוב לו המות מחיים אלה! התרגשות כבירה ואלמת היתה מחלחלת עדיין במלוא גוו השמן, הבלה, שהכסיף באפלולית המים, והוא שאף לתוך ריאותיו את אדיהם הריחניים, כמבקש באלה סעד לרוחו הנסערת. שיַכּהו כלב כזה! שיסחבהו עורך־דין פעוט ומנוול שכמותו, סחוב ובעוט בו ברגל; שיעולל שם־תפארתו בעפר! נתנה היכולת לאותו אדם לתת את שמו לשמצה ולהשאירו בעירום וחוסר כל! לא יאמן כי יסופר! אולם עובדה היא. ומחר יתחיל להפיק את זממו – אולי כבר התחיל מעכשיו. גודעה צמרתו ותפול ברעש ארצה! שמונים שנה – שמונים שנות טובה. על אחת מהן לא ינחם – אין דבר, שינחם עליו; ופחות מכל על הפרת־אמונים זו, שהבטיחה עתידם של נכדיו – המצוה הגדולה ביותר, שעלה בידו לקיים מימיו. ופחדנותו של אותו הכלב, אף זו! כיצד חטף את משיחת־המצילה מידו – כלב נבזה שכמותו! ואדם כזה מתאמר לחתום: “נפרע” על חשבונו של סילונוס היתורפ, למחותו מספר־החיים – בסוף ימיו, עכשיו, ככלות הכל! ידו, הנשואה למעלה מן השטח, נפלה שוב על כרסו מתחת למים האפלוליים, ותשלח בעבוע או שנים למעלה. לא בחפזון – מה החפזון! אין לו אלא למעוד ברגל אחת, ליתן למים שיכסוהו, וחסל סדר נצחון של וינטנור! אין מפטרים את המתים מהנהלתן של חברות. אין משלחים את המתים לחזר על הפתחים, אין שוללים את חירותם. הוא חִיֵך והניע את עצמו כמעט בתוך האמבטי, עד שהגיעו המים עד השערות המלבינות על שפתו התחתונה. ריח־ניחוח! והוא שאף ממנו מלוא ריאותיו. יפים היו חייו עלי אדמות, יפים היו! ומתוך המחשבה, שיש לאל ידו בכל רגע לטפוח לו לאדון וינטנור על פניו – להכות את המנוול, למרות הכל, נחה דעתו ותקף אותו רגש של שלוה. סערת דמו שככה. הוא עצם את עיניו. מדברים על חיי עולם הבא – אנשים מסוגה של אותה אשה צדקנית. שטויות! אדם הולך לישון – שינה ארוכה; ללא חלומות. תנומה שלאחר סעודה! פת־ערבית! לשונו דבקה לחכו! כן! הוא יהנה מסעודה מתוקנת! כלב זה לא הגה אותו מן המסלה! הסעודה המשובחת ביותר שאכל מימיו הרי היא זו, שהתקין בשעתו לכבודם של ג’יק הירינג, צ'. צ’יסטר, תורנווֹרתי, ניק טריפרי וג’וליון פורסיט אצל פול. אלהים רב־החסד! בשנת הששים – כן – ששים וחמש? בדיוק, לפני שדבקה נפשו באליס לרן – עשר שנים לפני שבא לליוורפול. אך זו היתה כֵרָה! שלם עשרים וארבעה פונט בחשבון הששה כולם, – ופורסיט לא שתה יין כל עיקר. רק ניק טריפרי יכול להתפאר, כמוהו, בהרקת שלשה בקבוקים. מתו! כל החמשה מתו. ופתאום עבר הרהור במוחו: “שמי התנוסס תמיד לתפארה – לא נכשלתי מעולם לפני כן – לא נוצחתי מימי!”
מבעד לאדים נשמע קול:
“עשרים הרגעים עברו, אדוני”.
“ניחא; הריני יוצא. תלבושת ערב”.
כשהוציא מיליר את המדים והכתונת המגוהצת, היה מהרהר: “לשם מה עלה בדעתו של בעל העבירה הזקן ללבוש מחלצות פתאום; הרי מוטב לו לשכב במטתו ולקבל פת־ערבית בתוך המטה? בשעה שאדם דומה לתינוק, מקומו בעריסה…”
לאחר שעה עמד היתורפ הזקן שוב במקום התנגשותו את מר וינטנור, שם נערך כבר השלחן לסעודה, והביט על סביבותיו. הוילאות נקרעו לצדדין, החלון נפתח, כדי לאַוְרֵר את החדר, ועיניו ניזונו בדמויות העצים האפלוליים שבגן, ובצבע הענב לשמים, שמי לילה רך ולח. ריחות־ניחוח. הרגשה חושנית נתעוררה בקרבו, מתוך חמימות־האמבטי, שלא פגה עדיין, ומגע המדים המחודשים, מכף רגלו ועד ראשו. שנים על שנים עברו מאז סעד פת־ערבית בתלבושת הראויה לכך! היה מתאוה, שתסב אשה לעומתו – אבל לא האשה הצדקנית; לא, בשם אלהים! – היה מתאוה לראות עוד פעם אחת את האור השופע על כתפיה של אשה, עם שתי עינים בהירות! הוא עבר בפסיעות קטנות, שבלוליות, לצד האח. שם עמד אותו הבריון, כשגבו פונה אליה – תפח רוחו של אותו חצוף! – כאילו היה המקום שייך לו לצמיתות. ופתאום חזו עיניו את פרצופיהם של שלשת מזכיריו – פרצופו של פרני הצעיר, ביחוד – ומראיהם, בשעה שלהקת מרדפיו תנעץ צפרניה בגרונו ותפילהו ארצה. חבריו להנהלה, גם הם! היתורפ הזקן! איך נפלו גבורים! ואותו הכלב – המנצח!
משרתו עבר על פני החדר, על מנת להגיף את החלון ולפרוש את הוילאות. גם הוא, גם הוא! בו ביום, שלא יוכל עוד לשלם את שכרו, שלא יוכל להגיד: “שוב אין לי צורך בעבודתך” – ביום, שלא יוכל אפילו לשלם לרופאו, המכרכר ומפזז סביבו, על מנת לקרב את קצו! כח, ענין, עמידה ברשות עצמו – חסל סדר כולם! היות נתון לידים מלבישות ומפשיטות, לאכילה מרוכרכת, כתינוק בן שנתו, לשרות רשלני, כאשר יעלה ברצונם של המשרתים, המצפים להפטר ממנו – רצוץ, מבוזה! הכסף לבדו יענה את הזקן! בשר, משקה, תנועה, נשימה! כל כספו כי יאזל, האשה הצדקנית תודיעהו דבר בלי דחוי. כולם עלולים להודיעהו דבר; ואם לא יעשו כן, מתוך רחמנות לא יעשו! ברוך השם – עוד לא רחם עליו אדם בימיו! והוא אמר:
“תעלה בשבילי בקבוק של פירייר ז’ואי. מה הוא התפריט?”
“מרק ג’ירמן, אדוני; פילי די סול; בשר ממותק; קציצות סובי, סופלי עם רום”.
“תאמר לה ליתן לי מנת־קדימה ולהטעימה כאשר אהבתי”.
“כן, אדוני”.
לאחר שנפטר האיש, אמר הזקן בלבו: “הייתי טועם צדפה ברצון – עתה אחרתי המועד!” וכשהוא עובר אל שלחן־הכתיבה, פתח בידים רועדות את המגרה העליונה. זו לא הכילה אלא מעט – איזו ניירות בלבד, תעודות מסחריות הנוגעות לחברותיו, ורשימה של חובותיו; לא היתה כאן אפילו העתקה של צואתו – הוא לא כתב צוָאה, אין מה לצוות! מכתבים לא היה שומר מעולם. כחצי־התריסר חשבונות, איזו קבלות, והפתק הורוד עם הזכריה התכולה. לא יותר! אילן עתיק משיר את עליו, ושרשיו צומקים, לפני שיפילהו הסער; עולמו של אדם זקן נפרד מעליו לאט לאט, עד שהוא עומד לבדו בלילה. מתוך הסתכלות בפתק הורוד, היה מהרהר: “אילו נשאתי לי את אליס לאשה – לא ידע אדם פילגש טובה ממנה!” בידיו הרועדות סגר את המגרה; אולם הוא הוסיף להלך בחדר בפסיעותיו השבלוליות, מתוך סרוב מוזר לשבת – תוצאה של הכרח ישיבה במשך רבע־השעה, בו היה אותו הכלב מכרסם את גרונו. כעת עמד לפני אחת התמונות. זו הבהיקה בצבעי־שמנה האפלוליים, המתארים פרש שוטלנדי, מעלה חייל רוסי פצוע על גבי סוסו ומוליכו שבי ממלחמה בלקלַוָה. ידידת־נעורים נאמנה – נקנתה בשנת החמשים ותשע. היתה מקשטת את אולמיו במטר־פולין – ומאז לא ירדה מעל כתלו. כותל של מי תהא מקשטת, לאחר שיסתלק? כי האשה הצדקנית ודאי תוריד אותה, ותתלה במקומה איזה ציור של ישו הנצלב, מאותן המציאות החדשות של האמנות הגבוהה, כביכול! יש ביכלתה אפילו להורידה תיכף ומיד, לכשתרצה – כי רכושה היא, כל מסמר צולע שבחדר רכושה הוא, לרבות אפילו הכוס, שממנה ישתה יין־שמפני שלו; הכל רשום על שמה לפי ההקדשה שסדר לפני חמש־עשרה שנה, לפני שנכשל במשחק־מזלו הגדול האחרון. “De L’audace' toujours de L’audace!” משחק־המזל שהכריעו עד דכא, עד שלבסוף נעץ אותו הכלב המחוצף את שניו בגרונו. הכד והמבוע! בידי אדם –! קול פקקה פורצת מפי בקבוק העירה אותו מהרהוריו. הוא הניע את עצמו למקום מושבו, אחוריו אל החלון, והסב אל פתו. בשם האלהים! הביאו לו צדפה! והוא אמר:
“שכחתי את שני”.
כשהלך המשרת להביאן, התחיל בולע את הצדפות, בזו אחר זו, כשהוא נותן בהן טעם־לְוָי של פלפלין אדומים, חומץ של צ’ילי, ולימון. אוממם! לאו דוקא אותו הטעם שעמד בהן אצל פימם, בימים הטובים ההם, אך לא רע – לא רע! משנתן עיניו אחרי זה בגביע הכחול והזעיר, המוטל לפניו על השלחן, נשא עיניו ואמר:
“תהלות ותשבחות למבשלת על הצדפות. תן לי יין־שמפני”. והוא הרים את מערכת־שניו הרועדת. ברוך השם, עדיין יש ביכלתו לשימן בפיו בלא עזר! הנוזל הזהבהב־הבהיר, מן הבקבוק העטוף במפית, עלה לאטו בתוך הגביע, החלול מלמטה, וימלאהו. הוא נשא את הגביע אל שפתיו, אדומות מאד בין השערות המלבינות ממעל ומתחת להן, שתה את היין בהמולה מבעבעת והשיב את הגביע אל השלחן – ריק בתכלית. משקה אלֹהי! וצונן, כאשר אהב!
“אני עטפתי אותו במקצת, אדוני”.
“היטבת לעשות. מנין אותו ריח של פרחים?”
“מאותם ציצי־יקינטון שעל המזנון, אדוני. נתקבלו מאת מרת לרן, בצהרים”.
“שים אותם על השלחן. היכן בתי?”
“היא כבר סעדה, אדוני. הולכת לנשף־מחולות כמדומני”.
“לנשף!”
“נשף של צדקה, דומני, אדוני”.
“אוממם! מזוג לי טפה של שֶׁררי עתיק עם המרק”.
“כן, אדוני. אצטרך לפתוח בקבוק”.
“טוב מאד, פתח אפוא!”
בירידתו למרתף, סח המשרת למולי, שנשאה את המרק, בבל תאמר:
“האדון מרבה לגימה הלילה! מה יהא בו לבוקר, אינני יודע”.
הנערה השיבה בנעימות:
“זקן עלוב, הנח לו ויהנה”.
ובכניסתה לאולם, עם קערת־המרק אל חיקה, היתה מזמזמת מעל לקיטור העולה, ומהרהרת בקשורי כתנותיה החדשות, שנקנו בפונט, מתנת־ידו.
והיתורפ הזקן, בעודנו מעכל את הצדפות, הגיש את ציצי היַקינטון אל נחיריו והיה מהרהר בסט. ג’רמין, זה המרק החביב עליו ביותר. בתקופת־שנה זו אין אפשרות להדר בו – יש להתקינו בראשית בכורי אפונים זעירים. פריס זה מקומו. אח! הצרפתים יודעים לאכול – ולראות דברים בעינים פקוחות! אינם מתחסדים – אינם מתביישים בגורמיהם ובחושיהם!
המרק הובא. הוא גמע אותו, כשהוא מרכין עצמו עליו ככל האפשר, ומפיתו תחובה מעל לחזית־כתנתו, כסינר של תינוק. טעמו של השררי ערב לחכו ולאפו – חוש־הריח שלו היה חריף ביותר הלילה; משקה עתיק ויקר־המציאות היה זה – זה שנה ויותר שלא בא אל פיו – אולם אין הבריות שותים שררי בזמן הזה, אין מבנה גום מסוגל לכך! מנת־הדגים הגיעה ונאכלה; ועם הבשר הממותק הריק עוד כוס אחת של יין־שמפני. כוס שניה זו תמיד הרי היא טובה מן הראשונה – האיצטומכא מתחממת כדבעי, והחך עודנו טועם. אוממם! ובכן, כסבור היה אותו איש, שהכהו מכה נצחת, באמת? והוא אמר פתאום:
“אותה אדרת־שער שבארון־הבגדים, אין לי צורך בה. תוכלי לקחתה אליך הלילה”.
מתוך הכרת־תודה וישוב־הדעת השיב המשרת:
“חן־חן, אדוני; ודאי שאני מכיר תודה לאדוני”. ובכן נודע לזקן האשמאי, שהעש אוכל את האדרת!
“כלום הייתי מטריח אותך בהרבה?”
“לא, אדוני. כלל וכלל לא – זאת אומרת, לא יותר מכפי המקובל”.
“חוששני, שהייתי לטורח. צר לי מאד – אין תקנה לדבר. תוכח בדבר זה, כשתגיע לשנותי”.
“כן, אדוני, תמיד הערצתי את אומץ־לבו, אדוני”.
“אום! הואלת לדבר עלי טובות”.
“תמיד אני מהרהר באדוני, הנושא דגלו ברמה”.
היתורפ הזקן השתחוה ממקום מושבו.
“אסיר תודה אני לך”.
“אינני כדאי, אדוני. המבשלת התקינה קצת תֶּרֶד ושמנת עם הקציצות”.
“אח! תאמר לה בשמי, שסעודתה ראויה לעלות על שלחן של רוזנים”.
“תודה, אדוני”.
כשנשאר שוב לבדו, ישב היתורפ הזקן בלי־נוע, ראשו סחרחר במקצת מתוך שכרון. “נושא דגלו ברמה – דגלו ברמה!” הוא הרים את כוסו ומצץ. תאבונו נתגבר כעת, והוא כלה את שלש הקציצות עם כל הרוטב והתרד. חבל! עוד היה ביכלתו לעכל חרטמון טרי, זה עתה הובא מן הציד! תקפה עליו תאוה להמשיך, להאריך את הסעודה; לא נשאר לו עוד בלתי אם הסופלי וקנוח־הסעודה. ועוד היה נהנה לשוחח אל מי שהוא. כל ימיו אהב את החברותא – יש אומרים, שהוא עצמו היה חבר טוב – אלא שבשנים האחרונות לא היתה לו הזדמנות לכך. אפילו במועצות־ההנהלה היו נמנעים מלשוחח אתו; הוא עמד על כך מזמן. ניחא! דבר זה אינו מטרידהו עוד – אין ספק, שתקופת השתתפותו במועצות נסתיימה. ברם, לא הם יזכו לבעוט בו ולפטרו; קורת־רוח זו לא יתן להם – יותר מדי התבונן בפוחזים וריקים אלה, הלוטשים עין לכסא היושב־ראש. הסופלי הוגש לפניו כעת, וכשהוא מרים את כוסו, אמר:
“מַלא”.
“הרי אלו כוסות מיוחדות, אדוני, ארבע כוסות לבקבוק”.
“מלא”.
המשרת מזג, כשהוא חורז את שפתיו.
היתורפ הזקן שתה, והעמיד את הכוס הריקה מתוך אנחה. נאמן היה לעיקרי חייו, סיים את הבקבוק לפני שנגע בפרפראות – בקבוק משובח – ממין משובח! ועכשיו לסופלי! ערב לחיך וטבול בשררי עתיק! ובכן, אותה אשה צדקנית הולכת לנשף־מחולות, האמנם? כמה מוזר, לכל הרוחות! מי יצא במחולות עם נצר יבש זה, האכול כולו מדת חסידות, שאינה אלא אכזבה מינית? אח! מרובות הן הנשים בנות־מינה, כמה פעמים נתקל בהן – גם רחם עליהן, עד שיש לך עסק אתן והרי הן עושות אותך אומלל כמוהן, ולא עוד, אלא שיש בהן גם ממדת העריצות. והוא שאל:
“מה יש לקנוח־סעודה?”
“גבינת רימיקין, אדוני”.
כאשר אהב.
“תתן לי ייו־פורטו עם זו – הששים ושמונה”.
המשרת לטש את עיניו מתוך הטמטמות נכרת. כזאת לא עלתה על דעתו. פניו של הזקן להטו מאד, אולם אפשר, שהאמבטי גרמה לכך. הוא אמר במורך:
“כסבור אדוני, שמותר לו?”
“לא, אולם רצוני בכך”.
“היתנגד אדוני לזה, שאדבר אל העלמה היתורפ?”
“אם זאת תעשה, אין לך צורך לשרתני”.
“מילא, אדוני, אינני מקבל את האחריות”.
“מי בקש זאת מידך?”
“לא, אדוני”.
“ניחא, העלהו אפוא, ואל תהי חמור”.
“כן, אדוני”. אם לא תנוח דעתו של הזקן, מי יודע, אולי יכהו השבץ!
והזקן ישב והיה מסתכל בדממה בציצי־היקינטון. לבו מלא אושר, כל הויתו גלומה וחמה ותפושת־תנומה– והמשתה לא הגיע עדיין לסופו! מה ביכלתם של צדיקים גמורים ליתן, אשר ישוה בסעודה מתוקנת? כלום יש ביכלתם להעביר אותך לארץ־החלומות, עד שיאירו חייך לשעה קלה באור ורוד לעיניך? לא, אין ביכלתם ליתן לך אלא שטרות־חוב, שאינם נפרעים לעולם. אין לאנוש על אדמות אלא רוחו העשוי לבלי חת – והללו אין תעודתם אלא לחתור תחתיו, עד שיהא צווח לעזרה. בעיני־רוחו יכול היה לראות את רופאו היקר פורש בידיו: “יין־פורטו לאחר בקבוק של שמפני – מות תמות!” ומיתה יפה היא זו, גם כן – אין טובה הימנה. המולה קלה פרצה את הדממה בחדר הנעול. נגינה? בתו מנגנת על הפסנתר בדיוטא העליונה. אף פצחה בזמר! הקול קול דלף טורד! יֶני לינד! זמירה של שוידיה – מימיו לא נעדר בנשפים, שהיתה זו מזמרת בהם – יני לינד!
“חם פה מאד, אדוני. האוציאה מנרתיקה?”
אח! הגבינה!
“עם חמאה בקצה השכין ופלפלין אדומים!”
“כן, אדוני”.
הוא אכל בלא חפזון, כשהוא טועם כל חתיכה הבאה לתוך פיו; טָעִים מזה לא ידע מעולם. עם הגבינה – יין פורטו. הוא הריק כוס אחת, ואמר:
“סייע בידי לעבור אל כורסתי”.
וכשנשתקע בתוכה לפני האח, הבקבוק והכוס ומצילת־היד על שלחן קטן ונמוך על ידו, מלמל:
“הבא קפה, והסיגרה שלי, בעוד עשרים דק”.
הלילה יתן כבוד ליינו, ולא יעשן עד שיכלה נטף מן הבקבוק. כמה שאמר הורציוס הזקן:
"Aequam memento rebus in arduis
Servare mentem"
(גַּם בַּצָּרָה אַל תַּעֲזָבְךָ שַׁלְוַת בִּינָתֶךָ)
וכשהוא מרים את כוסו, היה גומע במתינות, שופך נטף או שנים ארצה, עוצם את עיניו.
הצוחה הכסופה, העמומה, של האשה הצדקנית בחדר שלמעלה, הריח של ציצי־היקינטון, האש המנמנמת באח, שהושלך אליה זה עתה בול של עצי־ארז, ההרגשה של יין־פורטו מבעבע בכל קרביו, יצרו בשבילו אילוזיה של גן־עדן לרגע. אחר כך נדמה הנגינה; ושוב לא נשמע קול או צליל, אלא אנחותיו החלושות של בול־העץ, המתאבק עם האש. מתוך השראת־חלומות היה מהרהר: “חיי אדם יתישוהו, יתישוהו. בולי־עץ תוך האש!” ושוב מלא את כוסו. אותו בחור לא נזהר; יש משקע על קרקעיתו של הבקבוק, והנה הגיע אליו! ובשעה, ששקע הנטף האחרון מן הכוס המכופפת לתוך השערות המלבינות על סנטרו, שמע בהוּבֵא טס הקפה, נטל את הסיגרה ושם אותה אל אזנו, כשהוא גוללה באצבעותיו השמנות. כפתור ופרח! מצץ אותה מציצה ראשונה ואמר:
“פתח אותו בקבוק של יי”ש עתיק שבמזנון".
“יי”ש, אדוני? באמת, אינני מעז, אדוני".
“אתה משרתי הנך, או לא?”
“כן, אדוני, אבל –”
לאחר רגע של שתיקה, נחפז המשרת אל המזנון, הוציא את הבקבוק ופתחו. נחשול־הארגמן בפניו של הזקן הטיל עליו אימה.
“הניחהו כאן”.
המשרת העלוב הציג את הבקבוק על השלחן הקטן. “עלי להגיד לה”, אמר בלבו. “ברם, אם אסלק מכאן את בקבוק הפורטו עם הכוס, תנוח דעתה במקצת”. וכשהוא נושא את הכלים בידו, עזב את החדר.
במתינות גמע הזקן את הקפה והיי"ש לסירוגין. עד גמירא! וכשהוא משגיח בעשן סיגרתו הכחלחל, המתמר ביקוד הזהב, עלתה בת־צחוק על שפתיו. הלילה האחרון, בו יאמר לנפשו: נפשי היא, הלילה האחרון לעמידתו ברשות עצמו. ישלח כתבי־התפטרותו מחר – לא ימתין עד שיפטרוהו הם! לא יתן ידים לאותו האיש!
קול, שכאילו בא ממרחקים, אמר:
“אבא! אתה שותה יי”ש! איך אתה מתיר לעצמך – הרי ידעת, שזה סם המות בשבילך!" דמות לבושה לבנים, לא־ממשית כמעט, התבהרה בקרבתו. הוא נטל את הבקבוק על מנת למלא את כוסו, למען הרעימה; אולם יד ארוכה בכסיה לבנה, ושניה תלויה לה בכף, משכה את הבקבוק, הניעה אותו לעומת הזקן, והשיבה אותו למזנון. ושוב, כבאותה שעה, שעמד כאן מר וינטנור וקטרג עליו, הושם מחנק לגרונו ונטל ממנו הדבור; שפתיו נעו, ואולם יותר מבועות־קצף אחדות לא נפלט מהן.
בתו נתקרבה שוב. היא עמדה סמוך אליו, בסטין לבן, דקת־הפנים, צהבהבה, גבותיה נשואות אל על, ושערותיה האפלוליות עשויות תלתלים – כן! עשויות תלתלים – האשה הצדקנית! הוא אמץ את כל כוחותיו להגיד: “ובכן, את כופה אותי, ככה – את כופה אותי הלילה!” ואולם יותר מן המלה “ובכן” ומעין לחש, שבא אחריו, לא הפליט. הוא שמע אותה מדברת. “לא טוב לך לכעוס, אבא. לאחר שמפני – חטא לא יכופר הוא!” אחר־כך התרחקה דמותה, כאד לבן, מרשרש; היא נסתלקה; והוא שמע את חריקתו ונהמתו של הטכסי, הנושא אותה לנשף־המחולות. כך, היא נוהגת בו מדת עריצות וכפיה, עוד קודם שנמסר לרשותה, באמת? תחכה לו מעט! חמתו הבהירה את עיניו; החדר נתבהר לפניו שוב. וכשהוא מרים את עצמו כמעט, צלצל פעמיים, לקרוא לנערה, לא לאותו בחור מיליר, שידו במעל. כשהתיצבה לפניו דמותה הנאה, בשמלה השחורה והסינר הלבן, אמר תיכף:
“סייעי בידי לקום!”
פעמים נסתה להקימו בידיה הרכות ולא יכלה לו, והוא שקע שוב בתוך הכורסא. בפעם השלישית אמץ את כוחותיו, ועמד על רגליו.
“חן־חן; דיני”. המתין עד שנפטרה מן החדר, עבר את החדר לארכו, פתח בידים רועדות את דלת המזנון והוציא מתוכן את הבקבוק. הושיט ידו מעל ללוח־האלון המלוטש והחזיק באחד הגביעים המיוחדים לשררי; תפס את הבקבוק בשתי ידיו, יצק את המשקה לתוך הגביע, הגיעו אל שפתיו ומצץ. נטף אחר נטף נגע אל חכו – משקה עדין, עתיק למאד, עתיק כמוהו, מגוון כאור־שמש, ריחני. עד טפה אחרונה גמע ממנו, אחר־כך חבק את הבקבוק אל חזית־כתנתו, הניע את עצמו בפסיעות שבלוליות אל כורסתו והטיל עצמו שוב במעמקיה.
במשך כמה רגעים הסב שם בלא תנועה, הבקבוק לחוץ אל חזהו והוא מהרהר: “אין זה מנהגו של ג’נטלמן. חייב אני לשימו על השלחן – על השלחן”; אולם ערפל כבד היה חוצץ בינו לבין העולם כולו. בשתי ידים עליו להשיב את הבקבוק על השלחן! אולם לא היה ביכלתו למצוא את ידיו, לא היה ביכלתו להבחין בהן. מוחו התנדנד בפזמון של הן ולאו: “לא תוכל לזוז!” – “אני אזוז!” “נפלת בנופלים” – “לא נפלתי”. “הכנע” – “לא אכנע”. נדמה לו, שההתאמצות למצוא את ידיו תמשך עולמית – אנוס הוא למצוא אותן. אחר־כך – לצלול תהומות – במעומד – אחר־כך! כל סביבותיו האדימו. אז יתפזר הערפל האדום במקצת, והגיע לאזניו קול השעון: – “טיק – טיק – טיק”; הרגשה סתומה נתפשטה משכמו ומטה אל אמות־הידים ועד כפותיהן; ואמנם כן – הוא יכול למשש את הבקבוק! עשה משנה־התאמצות לנוע קדימה בתוך כורסתו; להתקדם ולהציג את הבקבוק על השלחן. לא לכבוד הוא לו מעמד כזה! זרועו האחת היה ביכלתו להניע כעת; אולם הוא לא יכול להדק את הבקבוק במדה מספקת, כדי להעמידהו. כשהוא מניע את כל גוו קדימה, אצבע אחר אצבע, הזיז את עצמו בתוך הכורסא עד שהיה ביכלתו להרכין את גופו הצדה, והבקבוק, שהחליק מעל חזהו, נפל באלכסון על קצה שלחן־השרפרף הנמוך. שוב אזר את כל כוחותיו והזיז את גופו וזרועותיו עוד אצבע אחת קדימה, והבקבוק עמד כן. הדבר עלה בידו – עלה בידו! שפתיו נתעותו כדי חיוך; גופו נצטמק וחזר למצבו הקודם. הדבר עלה בידו! והוא עצם את עיניו…
בשעה אחת עשרה וחצי פתחה הנערה מולי את הדלת, הסתכלה בו ואמרה בנעימות: “אדונְנִי: איזו גבירות ואדון אחד!” אולם הוא לא ענה. וכשהיא מחזיקה עוד בכף המנעול של הדלת, לחשה לתוך הפרוזדור:
“הוא ישן, מיס10”.
קול השיב בלחש:
“אח! רק הרשיני להכנס, אני לא אעיר אותו, עד שיתעורר מעצמו. אבל רוצה אני להראות לו את שמלתי”.
הנערה סרה הצדה; ועל בהונות רגליה נכנסה פיליס לחדר. היא עמדה במקום שם הוארה כולה בין אור־העששית ליקוד האח. סטין לבן – שמלתה הראשונה בצואר חשוף – ברק הנשף הראשון, שהוזמנה בו לכרת־רעים–גרדיניָה על חזה, ועוד אחת בין אצבעותיה! אח! כמה היא מצטערת על שנרדם! מה רב האודם בפניו! מה מוזרה נשימתם של זקנים! ומלאת־מסתורין, כתינוקת, לחשה:
“פטרון יקר!”
אין מענה! היא עותה שפתיה מתוך תרעומות והיתה עומדת וגוללת את הגרדיניה. ופתאום עלה הרעיון על דעתה: “אשים את הפרח בדש־מעילו. כשיתעורר ויראנו, איך יקפוץ ממקומו!”
היא קרבה אליו כמתגנבת, הרכינה עצמה אליו ותחבה את הפרח לתוך הלולאה. שנים היו מסתכלים בה מעבר לדלת; היא שמעה את צחוקו החרישי של בוב פילין; צחוקה הרוה, הקל של אמה. אח! מה רב האודם במצחו! היא נגעה במצח בשפתיה; קפצה אחורנית, הסתובבה על עקבה, חוללה דומם במשך שניה אחת, הפריחה נשיקה באויר, ונעלמה ככספית הזאת. והלחש, הצחוק החרישי, וצלצל הצחוק הרוה עמדו בפרוזדור.
אולם הזקן נרדם. ועד שבא מיליר בשעתו הקבועה, בשתים עשרה וחצי, לא נודע הדבר, שהוא לא יקיץ עוד לעולם.
1916
-
במקור “הברטי”. תוקן ל “בריטי” – הערת פב"י ↩
-
Stone – ארבע־עשרה ליטראות. ↩
-
במקור “שלאנן”..נראה לי שהכוונה ל “שאנן”. הערת פב"י ↩
-
במקור “כמנגונה”. תוקן “כמנגינה” – הערת פב"י ↩
-
חצי השילינג ↩
-
כלי נגינה, עשוי מחמר, בדומה לחליל. ↩
-
במקור סימן?, תוקן ל ־: – הערת פב"י ↩
-
משחק ידוע בירידים אנגליים: ראש־עץ קבוע על מוט, עם מקטרת בפה, שהקהל משליך עליה מקלות, נצָרים וכו' עד השָברה. המתרגם. ↩
-
ביומו של סט. ולינטין, 14 לפברואר, היו הבחורים נוהגים לארש את בחירת־לבם, שנקראו על כך בשם “ולינטיניות”. – המתר'. ↩
-
העלמה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.