הקדמה לספר: תולדות ישראל בזמן החדש, מתקופת ההשכלהעד ימינו מאת אליעזר ריגר.    🔗

זה כבר היה בדעתי לחבר ספר היסטוריה ישראלית חדשה לתלמיד המתבגר והבוגר ולקורא המשכיל. ואולם רק במשך החודשים הממושכים של מצור ירושלים נתפנתה שעתי והספקתי להניח את יסודותיו של הספר שלפנינו.

ספר זה, ״תולדות ישראל בזמן החדש“, חובר במתכונת המהדורה החמישית של ספרי ״תולדות הזמן החדש”. בשני הספרים נסיתי להתרכז בבעיות מדיניות, חברתיות וכלכליות ולא לעסוק, אלא בדרך־לואי, בבעיות ספרות, מדעים ואמנות. כל המצוי אצל ההיסטוריוגרפיה שלנו יודע כי ספרי ההיסטוריה הישראלית גדושים לרוב ידיעות על התפתחות התרבות הרוחנית, ואילו החומר המדיני, הכלכלי והחברתי קלוש בהם מדי. בספר זה נסיתי לסטות משיגרה זו.

בספר שלושה חלקים. חלק א' דן בחסידות ו״תחום המושב" במזרח ובאמנציפציה וההתבוללות במערב; חלק ב' – בנדידת היהודים ההמונית ובתמורות שבמקומות ריכוזם; וחלק ג' – בחורבן יהדות אירופה ובתקומה המדינית בישראל. שלושת החלקים של ״תולדות ישראל בזמן החדש" ושלושת חלקי ״תולדות הזמן החדש" חופפים אלו את אלו מבחינה סינכרוניסטית. הרקע של חלק א' בשני הספרים הוא פרק הזמן שמימי ההשכלה עד התקוממות פברואר ו״האמנציפציה השניה“; הרקע לחלק ב' הוא התקופה שמאמצע המאה התשע־עשרה עד ראשית מלחמת־העולם הראשונה; והתקופה הכוללת את ההתפתחות בעמים ובישראל מימי מלחמת־העולם הראשונה עד ימינו, משמשת נושא לחלק ג' בשני ספרי ההיסטוריה. בגלל ריבוי החומר יוצאים שלושת חלקי ״תולדות הזמן החדש” בשלושה כרכים, חלק חלק והכרך שלו, ואילו הספר ״תולדות ישראל בזמן החדש" יוצא בשני כרכים, מאחר שהחלקים א' וב' צורפו לכרך אחד. כפי שציינתי בהקדמתי למהדורה החמישית של ״תולדות הזמן החדש“, הובטח לי מטעם הוצאת ״דביר” להוציא גם מהדורה מיוחדת, שבה ישולב החומר של שתי ההיסטוריות בתוך כרכים משותפים.

בהוציאי את ספרי זה לרשות הרבים אני מרגיש צורך להביע תודה לכל אלה שלקחו חלק בהכשרתו ובשכלולו. מר יוחנן טברסקי, עורך ״דביר“, נתן מטעמו ומכוחו לשיפור הסגנון. בית הדפוס לידור בתל־אביב עשה את מלאכתו במיטב יכולתו. ד”ר יעקב מ. לנדאו וד“ר ש. קירשנבוים, שניהם חברי לעבודה בבית־הספר התיכון בירושלים, הושיטו לי את עזרתם בנדיבות רבה: ד”ר לנדאו קרא את ההגהות והתקין את מפתח השמות, וד“ר קירשנבוים הדריך אותי בעצתו ועזר לי בניסוח הטכּסט ובבחירת דוגמות של מקורות ותעודות וגם הכין את הביבליוגרפיה ואת הלוח הסינכרוֹניסטי. תועלת רבה הפקתי מביקורתו המוסמכת של פרופ' ב”צ דינבורג, שעיין בשני החלקים הראשונים של כתב־היד והעמיד לרשותי את אוסף המקורות העשיר שלו ושל תלמידיו שבהדרכתו, בדפוס ובמכפיל. מר אברהם יערי, מר ח. מרחביה ופרופ' ח. י. רוֹת הרשוני להשתמש בקטעים מספריהם; מר יערי – מתוך ״אגרות ארץ ישראל" ומתוך ״מסעות ארץ־ישראל“; מר מרחביה – מתוך ספרו ״הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות”; ופרופ' רוֹת – מתוך ״ילקוט הדעות והמידות, פרקים מתוך ספרות המחשבה והמוסר של עם ישראל“. תודתי נתונה גם למו”לים שהרשוני להביא קטעים מתוך ספרים שיצאו בהוצאתם, ואלה הם: ״עם עובד" – מתוך ״ספר הגבורה" ו״ספר העליה השניה“; המחלקה לעליית הנוער, המדור הדתי – מתוך „חתם סופר”; הוצאת טברסקי מתוך ״שלוֹשים שנות ההתישבות היהודית בארגנטינה“; הוצאת אסף שרברק – מתוך ״יהודה אלקלעי”; הוצאות ״מוסד ביאליק" ו״מסדה" – מתוך ״ירושלים" למנדלסון, שיצא בספריית ״לגבולם“. פרטים על קטעים אלה וכן על קטעים אחרים, בציון שמות המו”לים, רשומים בתוכן העניינים. אני מחזיק טובה להנהלת ה״יידישר פרלאג" שהתירה את השימוש במספר רב של תמונות מתוך ה״יידישס לכּסיקון"; פרטים על כל תמונה ניתנו בשולי העמוד המתאים ובתוכן העניינים, במדור התמונות.

גם בספרי זה, כּבספר ״תולדות הזמן החדש“, סייעה לי הקרן על שם אבינעם ילין ז”ל לקבל עזרה מדעית וטכנית, ועל ידי כך השפיעה על שכלול הספר והחשת הוצאתו.

לא כאן המקום לעמוד על בעיות מתודיות בהוראת ההיסטוריה הישראלית. ספר היסטוריה ישראלית לבתי ספר ולעם צריך לשמש מכשיר להעמקת התודעה הלאומית ולהגברת חפץ הקיום מתוך רציפות אורגנית בין ההווה לבין העבר. תפקיד כזה מילא ספרו של גרץ בזמנו. בתקופתנו, בישראל ובתפוצות, לא נודעה להיסטוריה הישראלית השפעה מעמיקה למדי על עיצוב העם, והדור הצעיר בפרט, חזיון זה אומר ״דרשני", שהרי תוכן ההיסטוריה הישראלית מלא עניין ויש מקום לסברה כי חוסר ההצלחה בא בגלל ברירה בלתי־מתאימה של חומר־הלימודים ובגלל תכסיסי־הוראה משובשים. בזמן האחרון פתח אגף החינוך של מדינת ישראל בדיון על מעמדה של ההיסטוריה הישראלית בחינוך התיכון ויש לקוות כי יהיה המשך לדיון זה. מצדי אני מתכוון לייחד את הדיבור על הבעיות הפדגוגיות והמתוֹדיות הכרוכות בהוראת תולדות ישראל בזמן החדש – בחוברת מיוחדת.

א. ר.

ירושלים, האוניברסיטה העברית, טבת תשי"ב.

חלק א: החסידות ו“תחום המושב” במזרח והאמנציפציה וההתבוללות במערב

 

החסידות וגורמיה החברתיים והדתיים; הבעש"ט    🔗

כשם שההשכלה האירופית במאה התשע־עשרה לא חדרה להמוני־העם במערבה של אירופה, כן גם, ובמידה גדולה יותר, נשאר רוב מנינו של עם ישראל במזרח אירופה מחוץ לאיזור הרוחות החדשות שנשבו מן המערב. מבחינה זו לא היה הבדל בין חסידים ובין מתנגדים. עם כל הניגוד הפנימי שביניהם, חיו אלה ואלה לפי נוסח יהודי מוצק – אלה באהבת ד' מתוך יראה ואלה ביראת ד' מתוך אהבה – ואף פעם לא היו לכנסת ישראל בגולה חיים רוחניים וחברותיים עצמאיים יותר מאשר בתקופה זו.

אמנם במצב זה היה צד סכנה, אלא שאותה שעה לא נשקפה עדיין מן ההשכלה שבמערב אירופה, אלא מן השינוי במבנה האוכלוסיה היהודית. כתוצאה מפרעות ת“ח ות”ט ומן ההתחרות, שהלכה וגברה מצד האוכלוסיה העירונית הפולנית, התחילו היהודים יוצאים מן הערים והעיירות שבדרום־מזרחה של המדינה. מן הישובים העירוניים הצפופים פנו מקצתם לישובים הכפריים ומקצתם לחלקים אחרים של פולין. שליש של יהדות פולין וליטא, ויתכן שיותר ממחציתה באוקראינה ובגליציה המזרחית, נתפזרו על־פני כפרים פולניים, ליטאיים ואוקראיניים ונעקרו יותר ויותר ממרכזי התורה והרבנות. הנהגת הקהילה נמצאה אותה שעה בידי מיעוט של גבירים ו“כלי־קודש”, שנהנו הנאה מלאה מיתרון מעמדם ומשרתם. הם נהגו בוז ב“עם הארץ” והעם מצדו התיחס אליהם באיבה גלויה. כך רבו הניגודים בתוך הקהילה על רקע מעמדי. תהליך ההתפוררות הפנימית של שלטון הקהילה הוחש על־ידי גורמים חיצוניים של פירוק המוסד האבטונומי של “ועד ארבע ארצות” (1764) וחלוקת פולין בין שלוש מעצמות (1722, 1793, 1795). אלה עלולים היו לא רק להרוס את הארגון האבטונומי של יהדות פולין מבפנים וכלפי חוץ, אלא גם להטיל בה תוהו ובוהו.

סופר סת"ם (ציור ליוסף ישראלס)¹

כשלון התנועה השבתאית וניוונה של תנועת יעקב פראנק עוררו מבוכה דתית. הרבנים לא ידעו להתגבר על משבר זה. כי לא היה להם במה לרוות את צמאונם של ההמונים לגאולה. תורת המסתורין בצורת הקבלה המעשית השפיעה על העם, ובעיקר באותם חלקים של פולין הדרומית, שנמצאו בסוף המאה הי"ז בתחום שלטונה של תורכיה. ההתעוררות לא באה מתוך היהדות העירונית, הלמדנית והכפופה לרבנים ולפרנסים, אלא דוקא בתוך רבבות פשוטי העם, הפזורים על־פני הכפרים.

ר' ישראל בן אליעזר, המכונה בעל שם טוב או בקיצור הבעש"ט (1700–1760), היה בן הישוב הכפרי וסביב חייו נתרקמו אגדות רבות. אדם מופלא זה לא הניח אחריו ספרים. תלמידיו רשמו מפיו את מימרותיו המצטרפות לשיטה שלמה של החסידות.

בית המדרש של הבעש"ט במֶז’יבּוּז' (פּוֹדוֹליה)

הבעש“ט נולד וחונך בעיירה מז’יבּוז' שבפּוֹדוליה. למד בילדותו בתלמוד־תורה לבני העניים על חשבון הקהילה והתחנך כשאר הילדים בני גילו. משגדל החל לעיין בספרי הקבלה והושפע מן הקבלה המעשית של האר”י. בימי נדודיו והתבודדותו בהרי הקרפטים הכשיר את עצמו לפעולתו בעתיד. בהיותו כבן שלושים ושש יצא שמו כרופא חולים ואחרי כן נתגלה כמרפא נפשות ועושה ישועות – כ“בעל שם טוב”.

הוא לא ניסה להרים את כבודו בעיני הבריות בלמדנות, אך את ליבם לקח בפשטנותו ובמגעו הנפשי והלבבי עִם עַם הארץ. בדרשותיו הבטיח לעם הארץ, כי חלק ונחלה להם באלוהי ישראל ובעולם הבא, ממש כמו לתלמידי החכמים, ואף יותר מהם, אם יוכלו להידבק בבוראם בכל ישותם ובאש של שמחה. החסידות לא באה להביא קרע ביהדות כתנועה הקראית, אלא ליצור נוסח חיי יום יום שיש בו מחאה עמוקה של יהודים כפריים, מעוטי תורה ועשירי רצון טוב, ושל עניי הקהילה ומחוסרי זכויות – נגד השכלתנות של היהדות הרבנית הקפדנית ונגד עריצותם של פרנסי הקהילות.

 

מרחיבי התנועה החסידית וממשיכיה    🔗

ממשיך דרכו של הבעש“ט, תלמידו המובהק ר' דב בֶּר, המכונה בשם המגיד ממֶזֶריץ'. הביא בפעולתו להתפשטות החסידות. הצטיין בכשרון לאסוף מסביבו תלמידים. החסידים, שנהרו אליו מכל חלקי פולין, הפיצו את החסידות בעיקר בליטא וברוסיה הלבנה. הוא הנהיג את “סידור האר”י” בשינויים קטנים כנוסח־התפילה המקובל של החסידים, בעוד ששאר יהודי פולין התפללו לפי נוסח אשכנז המקובל. ביסס וגם הרחיב את השקפת הבעש"ט על הצדיק והסביר, כי צדיקים גמורים, יחידי סגולה, מאפשרים לחסידים להידבק בבוראם, משום שיש ביכולתם להעלות את הניצוצות הקדושים לבוראם. הוא קבע “צדיק יסוד עולם”.

חסיד ואשתו בלבושם הרגיל בפולין²

נכדו של הבעש“ט, ר' נחמן מבּרַצלַב, הביא את תורת ה”צדיקות" לידי ביסוס קיצוני. על החסיד להתקשר אל הצדיק, שהוא יסוד חייו, סובל יסורים למען כלל ישראל ויש בכוחו לרפא מחלות נפש. דרך הריפוי הוא על־ידי פדיון, הניתן לצדיק. כך הגיע החסידות אחרי תקופת הבראשית והגבורה שלה במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה לתקופה של פולחן צדיקים במשך המאה התשע־עשרה ובו היתה השתתפותן של הנשים פעילה ביותר. הצדיקים נחשבו בעיני החסידים כאנשים קדושים, בעלי השפעה ישירה על הבורא והבריאה; בלעדיהם אין המון העם אלא חומר גלמי. במשך הזמן ובאזורים מסוימים – ביחוד במאה התשע־עשרה ובאזורים הדרומיים³ של רוסיה ופולין – רבתה הנהיה אחרי הצדיקים; כמה מהם החזיקו “חצרות” שופעות מותרות, ואלפי חסידים היו עוזבים את משפחותיהם לשבועות ולחדשים כדי להסתופף בחצרו של “הרבי” וליהנות מזיו שכינתו. הצדיקות היתה לרוב עוברת בירושה וכך קמו שושלות של צדיקים שהתחרו זו בזו בהשפעתן על יהדות רוסיה פולין והונגריה.

גדולה היתה ההתחרות ברחוב היהודי בין השושלות השונות, אולם פי כמה גדולה היתה המחלוקת בין החסידים ובין יריביהם “המתנגדים”. ליטא היתה מבצר “המתנגדים”. בה היה חזק עדיין שלטון הרבנים, שהתנגדו בכל הדרכים לחדירת החסידות לקהילותיהם. המתנגדים טענו כנגד השינויים, שהנהיגו החסידים בנוסח התפילה וביקרו קשות את דרך עבודת הבורא שלהם. גדולי הרבנים חששו גם שמא יבולע ליהדות מן התנועה החדשה, כשם שקודם לכן המיטו עליה שואה תנועות השבתאים והפראנקיסטים.

מרכז ההתנגדות היתה וילנא, עיר מושבו של הגאון רבי אליהו מוילנא, הנקרא בקיצור הגר“א (1720–1797). למדן מחמיר וקפדן זה הצליח להעמיד תלמידים הרבה בדרכי ההגיון שלו בתורה ובמשנתו הסדורה בחינוך. הגר”א הדגיש כי העיקר בעבודת הבורא הוא קיום מצוות ולא הכוונה בלבד. בחסידות ראה תנועה מסוכנת, הבאה לקבוע את נפש הדת היהודית. לא היה מוכן לשמוע את ההסברים על עיקרי תורתם מפי ר' מנחם־מנדל מוויטבסק ור' שניאור־זלמן מלאדי, שבאו למטרה זו לוילנא. בהשפעתו יצא מוילנא האות למלחמה בחסידים – פסק בית־הדין (בשנת 1772) להחרים את ראשי החסידים ולשרוף את כתביהם. מכאן יצאה ההשפעה על רוסיה הלבנה, שרבניה הכריזו את ר' שניאור־זלמן מלאדי ככופר בעיקר. המלחמה החריפה מאד, כי שני הצדדים לא נרתעו אף ממלשינות, וכתוצאה מזה נאסר ר' שניאור־זלמן מלאדי פעמיים.

המחלוקת עם המתנגדים היתה לזרא לר' מנחם־מנדל מוויטבסק והחלט לעלות לא"י. האמין כי שם יצמח מרכז חדש לחסידות משום שתורתה תתקדש על־ידי קדושת הארץ. אתו יצאו כשלוש מאות חסידים שהגיעו לצפת (1777). מארץ ישראל היה מנחם־מנדל מדריך במכתביו את חסידיו בפולין.

הגאון ר' אליהו מוילנא (הגר"א)

ר' לוי־יצחק מבֶּרדיצֶ’ב אנוס היה לעזוב את משרת הרבנות בקהילות שונות בגלל רדיפות המתנגדים עד שהשתקע בברדיצ’ב. היה כולו איש דת ואוהב ישראל גדול. בשיחותיו עם ד' היה בא בטענות ודרש צדק ומשפט לעם ישראל. העם ראהו סניגור ומלמד זכות על ישראל לפני אביו שבשמים.

בפלכי רוסיה הצפוניים, וביחוד בליטא, נעשו נסיונות לחבר את הקצוות וליצור מזיגה רבנית חסידית, שהשלימה בין דבקות זו שבלב לבין לוֹמדוּת, בין צדיק ובין תלמיד־חכם. ביחוד נודעה תנועת חב“ד (חכמה, בינה, דעה) מיסודו של הרב מלאדי, רבי שניאור־זלמן, שהיה תלמידו של המגיד ממזריץ‘. אחרי עליתו של ר’ מנחם־מנדל מוויטבסק לא”י נחשב למנהיג החסידים ברוסיה הלבנה ובליטא. בספרו “לקוטי אמרים” או “תניא” הסביר באופן שיטתי את דרכו בחסידות והגיע למסקנה כי “תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות”. עם זאת החמיר בקיום המצוות ודרש מן האדם להיזהר במצוה קלה כבחמורה. שלל את ערכה של ההתלהבות החיצונית בעת התפילה וגרס התפעלות נפשית פנימית. בתשובתו לחסידיו שביקשו ממנו מעשי מופת כשאר הצדיקים, סתר את הדעה המקובלת אצל החסידים בדבר האפשרות של האדם להשפיע על מעשי שמים.

הרב שניאור זלמן מלאדי

ר' שניאור־זלמן מלאדי סבל ביותר מקנאות “המתנגדים” אף שנזהר מלבוא עמם בריב. בתורתו ובמעשיו ניסה למזג ולפשר ועשה מאמצים, כדי לבוא לידי הבנה עם הגאון מוילנא.

כל הרדיפות לא החלישו את החסידות שכבשה את רוב הקהילות, אולם החריפות של המלחמה פגה כשקם אויב מסוכן לשניהם גם יחד: ההשכלה.

 

יהדות המערב וההשכלה: המאבק לאמנציפציה ונגדה    🔗

החסידות לא מצאה לה נתיבות אף במהדורתה הנאורה, החב"דית, לארצות אירופה המערבית. ארצות אלה עמדו במחצית השניה של המאה התשע־עשרה במזל של ההשכלה והאמנציפציה. גם האמנציפציה היהודית שאפה לשחרור מכל הגבלות מהן חיצונית – מדיניות וכלכליות, ירושת משטר הדיכוי והפיאודליות: מהן הגבלות פנימיות בצורת המשמעת הקיבוצית החמורה שהוטלה על כל פרט יהודי מטעם העדה. רוב נושאי ההשכלה הכללית התיחסו בעין יפה לרעיון האמנציפציה היהודית, אף שלא היה קל להם לעקור מלבם את יחס האיבה לעם ישראל. במלונו הפילוסופי הפופולרי, שיצא לאור בימים ההם כותב ווֹלטר: “בקיצור, אין אנו מוצאים בהם, כלומר, ביהודים אלא עם נבער וברברי שנצטרפו בו כילוּת זהומה עם משפטים קדומים מתועבים ושנאה כבושה לכל כמי שסובלם ומעשירם. אף־על־כן איננו צריכים לשרפם”. לעומתו שאף המשורר לֶסינג להסביר לקהל הנוצרי את טיב התכונות החיוביות שביהודים, שבגלל דעות קדומות לא הושם אליהן לב, ואף העלה את דמות היהודי “נתן החכם” – היא דמות דיוקנו של משה מנדלסון – כסמל של אנושיות נעלה. במחזה “היהודים” הביע לסינג את עָצמת מרירותו על כך שהשנאה לעם היהודי מקלקלת את המשפט הישר והאובייקטיבי עליו ואין דנים אותו לכף זכות לפי ערך מעשיו.

אולם הרגש לחוד וההגיון לחוד, ובממלכת ההשכלה נחשבה מאוד סמכות ההגיון. וההגיון, שעליו נבנתה המדיניות הנאורה של המאה השמונה־עשרה, לא סבל הפליות גזעיות או דתיות. מדיניות זו שאפה לנצל את כל הכוחות לטובת הכלל ובחנה את השאלה היהודית מצד האפשרות של הפקת תועלת מן היהודים. בפולמוס הספרותי על מתן זכויות אזרחיות ליהודים בררו המתנגדים והתומכים כאחד את מידת הנזק או התועלת שהיהודים עלולים להביא בתורת אזרחים. התומכים הסבירו, כי העדר נימוסים אזרחיים אצל היהודים מקורו בלחץ שנלחצו במשך דורות ושכתוצאה ממנו הורחקו מפעילות אזרחית ומהשתתפות בחיי המדינה. השויון האזרחי יסיר את ההגבלות ויפתח אפשרויות רחבות להפעיל את כוחותיהם לטובת המדינה. נימה זו הודגשה ביחוד על־ידי יועץ המדינה הפרוסית, כּריסטיאן וילהלם דוֹם, שבספרו על “שיפורם האזרחי של היהודים” הציע לשפר את מצבם האזרחי של היהודים ועל־ידי־כך לתקן את היהודים.

מטרות אלה ניצבו לעיני יוסף השני באוסטריה עם פרסום “כתב הסבלנות” (1782), שביטל כמה הגבלות מעיקות בזכויות האישיות, בחופש התנועה, במסחר ובתעשיה. בוטל הלבוש המיוחד ומס הגולגלות המחפיר, אבל “מס החסות” נשאר. ניתנו הקלות לעסוק במסחר, במלאכה ובתעשיה והותר ליהודים לחכור קרקעות בבוהמיה ובמורביה, בתנאי שיעבדו אותן בעצמם. הורשו לבקר בבתי־הספר הכלליים ולהקים בתי־ספר משלהם, וכן גוייסו לצבא – מה שנחשב כצעד מוקדם מכריע לקראת מתן שיווי זכויות גמור. בו בזמן נשאר בתקפו האיסור על הקמת קהילה יהודית בוינה והוגבלה זכות התרבותם המספרית של יהודי בוהמיה ומורביה. בתעודות מסחר ובשטרות לא הותר השימוש בעברית או באידיש אלא בלשון המדינה בלבד. הפקודות שפורסמו בשנים הבאות הבהירו את מגמת המלכות שלא התיחסה בהבנה או בחיבה לשלטון־בית יהודי, כי ראתה בו “מדינה בתוך מדינה”. השלטונות באוסטריה שאפו להתערב בענינים הפנימיים של הקהילה, לבטל את האבטונומיה המשפטית של היהודים על־ידי ביטול סמכותם של הרבנים. כוונתם היתה, לפי דברי יוסף השני, להשאיר את החופש הדתי ליהודים לגבי קיום מצוות המתישבות עם חוקי המדינה; לגבי שאר המצוות ניתנה להם ברירה – “לעזוב את המנהגים הדתיים שאינם מתאימים לזמן ולחיים או לוַתֵּר על זכויות של אזרח הממלכה, לשלם את מכס המהגרים ולעזוב את הארץ…”

וזה הדבר: האמנציפציה לא הוגשה ליהודים כמתנת־חסד חינם, אלא כויתור נגד ויתור. מצד החברה האירופית זה היה ויתור על הפליית היהודים לרעה ומתן שיווי זכויות להם, ומצד היהודים זה היה ויתור מרצון על עצמאותם, הוה אומר הסכמה להתבוללות. יש שדרשו להקדים את מתן שיווי הזכויות להתבוללות, מתוך הנחה כי ההתבוללות תבוא מאליה בעקבות האמנציפציה כתולדתה הטבעית; ויש שעמדו על דעתם כי אין לתת שיווי זכויות בהקפה, אלא שיש לדרוש התבוללות לאומית כתנאי מוקדם. התבוללות לאומית ולא שמד כי אירופה המערבית – אחרי מלחמות הדת הממושכות בעקבות הרפורמציה – הגיעה לידי הכרה בחופש המצפון בעניני דת. לפיכך מוכנים היו להניח ליהודים כי יתבוללו כחטיבה לאומית בלבד ויקיימו כאזרחים את דתם המיוחדת כמו שמקיימים אותה הקתולים או הפרוטסטנטים. רק קולות בודדים נשמעו בין הנוצרים הנאורים, כי טמיעה לאומית של יהודים אינה רצויה ואינה אפשרית; ביניהם היה הֶרדֶר שלא הגה חיבה לעם ישראל בראותו בו חטיבה קיבוצית בעלת יסודות אסייתיים בתוך חוג תרבות המערב; לדעתו נתעצב ייחודה הלאומי של היהדות במהלכה ההסטורי במשך דורי דורות.

היהודים האדוקים היו מאוחדים בהתנגדותם ל“כתב הסבלנות” וראו בו סכנה לקיום היהדות בעוד שהמנהיגים היהודיים, בעלי השכלה, רובם לא נטו לראות בעין בהירה את בעית האמנציפציה על כל מסקנותיה. סיסמאותיה של ההשכלה היו – “חכמה ומלאכה, לשון ונימוס”; או במילים אחרות: התקרבות למדעים כלליים, הכשרת הדור הצעיר לאומנות המפרנסת את בעליה, שימוש בלשון המדינה והקפדה על נועם הצורה החיצונית. המשכילים מצאו על כן סיפוק ב“כתב הסבלנות” על סעיפיו השונים. המשורר נפתלי הירץ ויזל, חברו של מנדלסון ואחד מעורכי “המאסף” (1784–1811), כתב העת הראשון בלשון העברית, חיבר לכבוד מתן הכתב את “דברי שלום ואמת”, שהם דברי הלל על הקיסר יוסף השני. הוא האיץ באחיו לקבל את התיקונים המוצעים ב“כתב הסבלנות” והכין תכנית לימודים לבתי־ספר עבריים, שכללה מדעים בקנה־מידה רחב ככל האפשר וצימצמה את לימוד התלמוד. היה משוכנע, כי הדרך שהותוותה על־־ידי יוסף השני תוביל לחיי אושר ליהודים. לדעתו, צריכים היהודים לתקן את עצמם, כדי שיהיו ראויים לאמנציפציה.

 

משה מנדלסון    🔗

רק מעטים בקרב המשכילים דחו את שיווי הזכויות המדיניות משום שהוא גורר אחריו אבדן האבטונומיה היהודית. השפעה מכרעת בענין זה נודעה לאבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון, המכונה בקיצור הרמבמ“ן (1729–1786), ולאסכולה שלו. מנדלסון היה מוכן לקבל את היתרונות שב”כתב הסבלנות" בתנאי שלא יפגע בקיום המצוות, ואם יידרש ויתור דתי הרי העדיף הוא להסתלק מהם. את השקפתו זו ביאר בספרו “ירושלים” (1783), ששימש ספר יסוד לאמנציפציה היהדות, ובו הסביר את הגזע המשותף והעקרונות המשותפים של הדתות ואת ההבדלים ביניהן על־ידי קיום מצוות מעשיות. לדעתו, לא הונחו ביסוד דת משה עיקרים דתיים אלא מצוות “עשה” ו“לא תעשה”. האומה הישראלית היא מופת לעמים בחוקיה ובמשפטיה, בהתנהגותה ובמעשיה ו“לא באומר ודברים, כי אם בישותה ומציאותה לבדה”. בספר באה לידי ביטוי והסבר מגמתו הכפולה: השגת אמנציפציה ונאמנות ליהדות. היהודים חייבים להסתגל למשטר המדיני ולמוסדותיו אולם עליהם להשאר נאמנים לדת אבותיהם: אם אין הם יכולים להשיג את האמנציפציה אלא במחיר אבדן היהדות, מוטב לוַתר על האמנציפציה. המדינה אינה רשאית להתערב בהכרה הדתית של אזרחיה, כי בגדר סמכותה ניתן רק לפקח על מעשיהם ולא על אמונותיהם ודעותיהם.

ביחסו למצוות נשאר מנדלסון נאמן לחינוכו באוירה של תורה וקיום המצוות שקיבל בבית אביו, סופר סת“ם עני, בדיסאו. אחר כך למד מתוך עוני ודחקות והמית את עצמו באהלה של תורה, הגה גם בחכמה חיצונית והתמחה במדעים שונים. את פרסומו בעולם הגרמני קנה לו על־ידי עבודותיו הפילוסופיות וביהדות גדלה השפעתו על־ידי תרגום התנ”ך לגרמנית, שנודעה לו חשיבות גדול מזו שאליה התכוון המתרגם. לתרגום נוסף ביאור, שנכתב בלשון עברית מקראית נאה ועל שמו נקרא גם התרגום. “הביאור” מבוסס על גישה ספרותית אסתטית לגבי ספר דתי זה ועל תפיסה שכלתנית של תכנו. ה“ביאור” הפך בידי קהל הקוראים היהודי ספר קריאה ראשון בשפה הגרמנית ומקור לימוד שפה לועזית זו. כמו תרגום השבעים בשעתו, עורר ה,ביאור" התנגדות רבה, ואף הוחרם על־ידי רבנים חרדים. אולם בשעה שהתרגום היווני היה פרי וגם גורם של יִווּן בתקופה האלכסנדרינית, הרי התרגום הגרמני של מנדלסון שימש גורם של גרמניזציה עוד לפני שנפוצה ההשכלה הגרמנית בקרב היהדות.

לכאורה שאפו מנהיגי ההשכלה היהודיים לבנות את חיי העם היהודי על יסודות אנושיים כלליים, עולמיים ועל קיום הדת הישראלית, אך משדעך הקוסמופוליטיזם באירופה ובמקומו באה הרומנטיקה הלאומית, נתחלפה להם למשכילים היהודיים ההתבוללות הקוסמופוליטית בהתבוללות לאומית: גרמנית, צרפתית, רוסית, פולנית וכו'.

משה מנדלסון

התפתחות זו מבטאים ארבעת הדורות של ההשכלה: מנדלסון, “טרקליני ברלין”, היינה ומארכּס. הראשון, אביה הרוחני של ההשכלה, היה נאמן לעמו ורצה להפיח בו רוח מערבית כדי להרימו משפלותו; הטרקלינים של היהודים והיהודיות המשכילים והעשירים בברלין ובוינה, כטרקליני מארכּוס והנריאֶטה הרץ, דוֹרוֹתֵיאָה בת משה מנדלסון, רחל לוין – ששימשו בתי ועד למשכילי הדור, לסופריו ולמנהיגיו הנוצריים והיהודיים – ניסו לכסות את יהדותם בעלה התאנה של הקוסמופוליטיזם האירופי והיו מוכנים אף להסתלק מיהדותם מכל וכל, כשהפריעה להם בהתקדמותם בחברה (מבניו ומבנותיו של מנדלסון רק בנו בכורו נשאר בתחומי היהדות); היינה השליך מאחורי גוו את דת אבותיו ומארכּס הוכנס בנערותו על־ידי אביו לנצרות, וכשגדל ובגר, חירף את אלוהי ישראל בפומבי כ“אלוהי הכסף והשטר”.

 

שויון זכויות ליהודי ארצות־הברית; חלום על עצמאות יהודית    🔗

ארצות־הברית של אמריקה היו המדינה הראשונה בתקופה החדשה שהעניקה שיווי זכויות ליהודיה. כבר באמצע המאה השמונה־עשרה (בשנת 1740) העניק הפרלמנט הבריטי – שרצה לעודד את התישבות הלבנים – את הזכות המיוחדת ליהודי המושבות האמריקניות להתאזרח בלא טכס דתי נוצרי. החלטת פרלמנט זו שימשה תקדים לאמנציפציה של האוכלוסיה היהודית בכל הארצות דוברות האנגלית, ובשורה הראשונה בארצות־הברית. הכרזת הקונגרס משנת 1776 והחוקה הפדרלית של ארצות־הברית קבעו שויון זכויות כללי לא הפליה דתית כלשהי, מבלי להזכיר במיוחד את האוכלוסיה היהודית. זו היתה הפעם הראשונה מאז היות הנצרות לדת שולטת, שמדינה נוצרית הכירה בשויון זכויותיהם האזרחית של היהודים. בזה לא נסתיימה הפרשה במדינות בודדות שבהן נשתיירו עדין הפליות חלקיות; אך גם אלה בוטלו תוך יובל שנים לערך; וכך היה שויון זכויותיהם של יהודי ארצות־הברית שריר וקיים לא רק בחוקה הפדרלית אלא גם לפי החוקות המקומיות.

בראשית פרשה זו של תולדות היהודים בארצות־הברית מופיעה על הבמה דמותו של חוזה חזון מדינתנו – מרדכי עמנואל נֹחַ. מן העדה הפורטוגזית היה, סופר, ציר ארצות־הברית בטוניס ובאלג’יר, ואחר־כך שופט. בכספו רכש חבל ארץ ליד אשדות ניאגרה, בקרבת העיר בּוֹפלוֹ במדינת ניו־יורק. בקול־קורא, שהוציא ליהודי העולם, עוררם לנידבת כסף וביחוד להתנדבות לעלות לחבל היהודי כדי לכונן בארצות־הברית מקלט ליהודים נרדפים עד שיבוא המשיח. פרנסי היהודים באירופה הגיבו בלעג על קול־קורא זה, ורבני פאריס ולונדון הרגיעו את הקהל היהודי שאין ממש בתכניתו של נֹחַ, והוכיחו כי אינה אף ראויה למימוש, שהרי היהודים דבקים בארצות מגוריהם.

 

שויון זכויות ליהודים בצרפת    🔗

את שויון הזכויות לא השיגו יהודי צרפת במחי־יד כאחיהם בארצות־הברית. ביחוד עלה הדבר בקושי רב ליהודי אלזס האשכנזיים שהיו אדוקים במנהגיהם הדתיים, עוסקים בעסקי רבית ועם זה עניים מרודים. לעומתם היוו היהודים הספרדיים והפורטוגיזיים, צאצאי אנוסים ששבו ליהדות והתישבו בדרומה של צרפת (בבּוֹרדוֹ, במרסייל ובאֲביניוֹן), ישוב יהודי אמיד ונאור ומעורה הרבה יותר בעם הארץ; לאלה ניתן שיווי זכויות בלי דחיות יתרות בשנה הראשונה למהפכה לאחר שהסבירו לאספה הלאומית, כי למעשה הוענקו להם זכויות אזרחיות עוד קודם לכן. יתר על כן הדגישו, כי בעית זכויותיהם מצריכה דיון נפרד, שהרי אין קיימת זהות בינם לבין יהודי אלזס, שכן אלה האחרונים מתרחקים מעם הארץ ושומרים על חוקים מיוחדים ועל ארגון אבטונומי.

מתן שויון זכויות ליהודי אלזס נשתהה כשנתים. גדולה היתה השנאה אליהם. אכרי אלזס לא רק הרסו טרות של אצילים אלא שלחו ידם אף בביזת רכוש יהודי והניסום מבתיהם. המתנגדים לשיווי זכויות היהודים טענו, שהיהודים מוצצים את לשד העם אפילו כשהם מוגבלים על־ידי החוק. בהגיעם לזכויות מלאות, לא כל שכן. כמו כן טענו, שהיהודים הם גוף לאומי מיוחד ועתידים להוות מדינה בתוך מדינה, “כי השם יהודי אין מובנו כתה דתית אלא עם בעל חוקים מיוחדים שהגדירו את התנהגותו בעבר והם המגדירים אותה גם לעתיד”. לעומתם נשמעו קולות לטובת היהודים, שהרי אין הדעת סובלת שלילת זכויות טבעיות מאזרחים בגלל שיכותם הדתית, כפי שהסביר מִירַבּוֹ באספה הלאומית: “במדינה שאתם עומדים להקים אין מקום לסוג של בני אדם שאינם אזרחים”. רובספיר ראה בכך משום סתירה בולטת לעקרון השויון שהונח בעצם יסודה של המהפכה: “הענין הוא כללי, עקרוני, ויש להכריז עליו; אין לשלול משום פרט את הזכויות הקדושות שהתואר אדם נותן לו”. היהודים צריכים להחשב ככת דתית בלבד, ולפיכך יש להעניק “ליהודים בתורת יחידים – הכל, ובתורת אומה – לא כלום” (מדברי הרוזן קלֶרמוֹן טוּניֶר). בין הטוענים לטובת היהודים היו מגדולי המהפכה: מירבו, רובספיר, טליראן, קלרמון טוניר, ובפרט שבפרט הכומר גרֶגוֹאַר. ואמנם דעתם הכריעה, והאספה הלאומית המכוננת הכריזה בשנת 1791 על מתן שיווי זכויות גמור לכל יהודי צרפת, שישבעו שבועת אזרחים ויתחייבו לקיים את כל החובות שהחוקה מטילה עליהם. בתוקף מתן השויון האזרחי בוטלו ההגבלות על יהודי צרפת וכן בוטלו כל הזכויות האבטונומיות שנהנו מהם עד אז הקהילות היהודיות. בדרך כלל ניתן להאמר כי שיווי זכויות הוענק ליהודים לא כל כך מתוך הכרה כי זה מגיע להם, אלא מתוך ויתור ל“רוח הזמן” ולסיסמאות המהפכה.

התלהבות עצומה תקפה את יהודי צרפת. בכל לבם רצו להוכיח כי הם ראויים לאמון שניתן להם. הטילו את כוחותיהם במלחמות צרפת כלפי חוץ נגד חילות אירופה; וכשבמשך הזמן הנהיגה המהפכה את פולחן התבונה ולוח אזרחי צעדו יהודים רבים שכם אחד עם הצרפתים אל היכלות התבונה וחגגו עמהם את החגים האזרחיים במקום המועדים והשבתות.

בעקבות החיילים הצרפתיים חדרה האמנציפציה היהודית גם לארצות הכיבוש; לארצות השפלה והרינוס ולאיטליה.

מאבק לאמנציפציה מחוץ ומבית

 

קריאת סנהדרין יהודי על־ידי נפוליאון    🔗

הריאקציה הכללית שגרפה את אירופה בפרוס הקונגרס הוינאי הקדימה לפחות כמה שנים ביחס ליהודים. בשעה שנפוליאון גיבש את קניניה העיקריים של המהפכה הצרפתית, הוא התנקש בשיווי הזכויות של היהודים שניתן להם על־ידי המהפכה.

צוררי היהודים חידשו את שׂיטנתם לפני הקיסר, וביחוד התרעמו על ניצול איכרי אלזס. לפי אומדנת הממשלה הצרפתית שועבדה ששית מאדמתם של איכרי אלזס לנושים יהודיים במשך חצי דור מאז הוענק שיווי זכויות ליהודים. נפוליאון התיחס בכלל אל היהודים בלי כל רגשי־כבוד; לאו דוקא משום מסורת בוז אליהם מצד מלכי אירופה הנוצריים. הרי לו לא היתה כל מסורת: נפוליאון התיחס בלי שמץ של כבוד אל כל העמים, וביחוד לאומה חלושה וסחופה כיהודים. יתכן גם שזכר להם כי לא נענו לקריאתו כשבא בתורת מצביא לפני שערי ירושלים וביקש את עזרתם נגד התורכים תמורת ההבטחה לחדש את מולדתם (1799), והם לא רק שלא עמדו לימינו, אלא גם השתתפו בביצורה של ירושלים נגד ההתקפה הצפויה.

אין אפוא פלא כי שׂיטנת הנרגנים מצאה אזנים קשובות⁴. הקיסר החליט לקצץ בשיווי זכויותיהם של היהודים, ולשם כך קרא לאספת נכבדים (נוֹטַבּלים) של היהדות הצרפתית והאיטלקית; ולפני תום שנה אחת זימן “סנהדרין יהודי” לפאריס, כדי ל“היוועץ” בשאלת היהודים עם נציגיהם בארצות אירופה.

ביהדות המערב עשתה קריאת הסנהדרין רושם כביר. מקהילות אירופה מחוץ לארצות הכיבוש הצרפתי לא באו נציגים יהודיים כדי לא להרגיז את ממשלותיהם. בהדר ובפאר נפתח בשנת 1807 הסנהדרין של שבעים ואחד חבר – לפי המתכונת של הסנהדרין בירושלים – ונתבקש לתת תוקף ואישור תורני להחלטות אספת הנכבדים. זו היתה הפגנה תיאטרלית מפוארת ונבובה בלי תכנית חיובית ממשית, כעין מכשיר לכפות את רצונו של העריץ על העדה היהודית קשת־העורף וראשיה, כשם שהכתיב את תנאיו לאפיפיור. הקומיסרים של נפוליאון הגישו לפני נציגי היהדות שתים־עשרה שאלות⁵, שכללו ארבעה תחומי חיים: עניני אישות, היחס למולדת הצרפתית, סמכות הרבנים והמשפט הדתי, פרנסות היהודים. על־ידי לחץ מצד פקידיו השיג נפוליאון תשובות נאותות לו. לנציגי היהדות – ברובם רבנים ומיעוטם פרנסים – נקל היה לענות על השאלות שהתכוונו לברר את יחס היהודים למולדת הצרפתית. ניתן כאן מקום להכרזות חגיגיות על העדר אחדות לאומית יהודית ועל נאמנותם ומסירותם של היהודים לצרפת, שהיא המדינה שזיכתה אותם בחופש. כך השיבו, למשל, בשאלות יחסם אל בני צרפת הנוצרים, כי “ברגע זה אין היהודים עוד לאום, כיון שניתן להם היתרון להיספח אל לאום גדול (הצרפתי) ובזה רואים הם את תשועתם הפוליטית”. יתר־על־כן הבטיחו, כי ניתק כל קשר בין חלקי היהדות העולמית, ויהודי צרפתי מרגיש את עצמו זר בתוך בני דתו באנגליה, וכי בחפץ לב נלחמים יהודי צרפת ביהודים שבמחנות האויב; ואילו צרפתים לא־יהודים נחשבים בעיניהם כאחים.

קשה יותר היה הדיון בשאלות הדתיות שלא נתישבו עם דרישות המדינה. הנאספים השגיחו כי נוסח התשובה לא יתנגד לחוקי ישראל ועם זה יתקבל על דעתו של נפוליאון. על כן הצהירו בענין נשואי תערובת, שזו היתה בעיה עדינה ביותר, כי איסור החיתון עם גויים היה חל על עמי כנען ואינו חל על נוצרים, שהרי אלה אינם בחזקת עובדי אלילים; לנשואי תערובת יש תוקף אזרחי, שהרי דינא דמלכותא דינא, אבל הרבנים לא יתנו לנשואים כאלה גושפנקא דתית. כן הצהירו מטעם הסנהדרין כי היהודים מוכנים להסתלק ממקצועות בלתי פרודוקטיביים ובפרט מהלואות ברבית שהן נגד חוקי ישראל.

פתיחת הסנהדרין בפאריס (1807)

היה לו, לנפוליאון, יסוד מספיק להיות מרוצה מתשובות הסנהדרין, שהרי אלה התאימו למגמתו לשבור את תוקף הדין הישראלי, עמוד השדרה של האבטונומיה היהודית בארצות הגולה; במקומו אמר לבצר גם בתוך העדה היהודית את מעמדו של החוק האזרחי של המדינה.

הודאת הסנהדרין ברגש של שיתוף לאומי בין יהודים צרפתיים לצרפתים נוצרים ובהעדר שיתוף כזה בין יהודים צרפתיים לבין יהודי שאר המדינות היתה פגיעה חמורה ומכאיבה בהרגשת “כלל־ישראל”, שהיתה קיימת במשך כל מהלכו ההיסטורי של העם.

נפוליאון הצליח לקפח את האבטונומיה והחירות הפנימית של היהודים כי תלה את שיווי הזכויות בביטול העצמאות היהודית, והפרנסים היו להוטים כל־כך אחרי החירות החיצונית שהיו מוכנים לקנותה אף במחיר אבדן חירותם הפנימית; האמונה בקידמה ובאחדות המין האנושי שיכרה אותם, כאילו הגיעו לסף ימי המשיח, ובשכרונם החלישו את אחדותו של העם שהיתה שריונו ובית חייו בארצות פיזוריו. החלטות הסנהדרין שימשו בנין־אב לויתורים דומים בארצות אירופה האחרות שהפכו את היהדות המערבית לחומה פרוצה. בהתלהבות, אף בכנות, קיבלו על עצמם יהודי ארצות אלה דינא דמלכותא, ולא רק בעניני משפט אזרחי, משטר וחוקה, אלא גם בענינים שבין הפרט לכלל הישראלי ובין אדם למקום.

כן הפכה הקהילה היהודית בזמן החדש לאיגוד דתי שכוחו יפה לעסוק רק בעניני בית הכנסת, בחינוך הדתי, במוסדות צדקה וחסד וב“חברה קדישא”. קוצצה הסמכות הרחבה של האבטונומיה היהודית שליותה בנאמנות את הנודד היהודי בדרכו הארוכה מבבל ועד פולין. המדינה המודרנית לא נאותה עוד להכיר בזכויות של אבטונומיה של איזה ציבור שהוא וכך הטילה את מרותה על כל שטחי החיים של הציבור היהודי, מחוץ לתחומי הדת.

 

“הפקודה המחפירה”    🔗

הנה כן אושרו החלטות אספת הנבחרים על־ידי הסנהדרין כרצון השליטים. אמנם הכניעה וההתרפסות של הסנהדרין הפיקו את רצון נפוליאון, אך לא הועילו למתרפסים. הקיסר הוציא שתי פקודות (1808) ובשתיהן קיצץ את זכויות היהודים. בפקודה האחת הנהיג משטר קוֹנסיסטוֹריאלי, שעל־פיו נמסרה הסמכות להנהלת עניני האבטונומיה היהודית לועד (קונסיסטוריה) מרכזי בפאריס ולשלושה־עשר ועדים אזוריים, שכל אחד מהם היה מורכב מחמישה חברים – שלושה פרנסים ושני רבנים; אולם הסמכות האבטונומית שניתנה להם נצטמצמה עד כדי פיקוח על בתי כנסיות ובתי קברות וגיוס טירונים לצבא נפוליאון.

הפקודה השניה – המכונה בהיסטוריה הישראלית בשם “הפקודה המחפירה” – הטילה הגבלות זמניות אבל חמורות על חופש התנועה, המקצוע והמסחר של היהודים, ולמעשה שמה קץ לשיווי זכויותיהם החוקי. להגבלות אלה ניתן תוקף לעשר שנים, כאמצעי לתיקון מידותיהם של היהודים בתוך פרק זמן זה, ולא חלו כלל על היהודים המיוחסים, היהודים הספרדיים או הפורטוגיזיים, בני דרום צרפת.

כך נסתיימה פרשת הסנהדרין שנועדה לעשות פומבי רב לגודל רוחו של נפוליאון, והיה בה די בזיון וקצף. בין כה וכה גדלה עוד ההכרה העצמית של הקיסר האַנס בהראותו כי אפילו העם קשה־העורף לא עמד בנסיון נגדו. אחרי קריאת הסנהדרין לא מצא הקיסר סיפק עוד לעסוק בשאלות היהודים, כי בינתים הסתבך המצב הפוליטי בפרוסיה.

 

מאבק היהודים לזכויות אזרחיות בפרוסיה    🔗

הישוב היהודי בפרוסיה גדל והתפתח בתקופת שלטונם של העריצים הנאורים. עלייתם בחיים הכלליים של המדינה והתערותם בתרבות הגרמנית קירבו אותם אל החוגים הגבוהים של החברה הגרמנית. הטרקלינים היהודיים בברלין היו מקום פגישה של יהודים, לרוב נשים, עם משכילים גרמניים.

אך יהודים אלה, שראו את עצמם כגרמנים ממש, היו מחוסרי זכויות אזרחיות. תקנות פרידריך הגדול (1750), שקבעו את מצבם המשפטי במדינה, לא התאימו כלל לתנאים החדשים. כשהוחלט בצרפת באספה הלאומית על מתן זכויות אזרחיות ליהודים, גבר תוקף הדרישה של יהודי פרוסיה לזכויות אזרחיות. ואולם שינוי מעמדם המדיני היה תלוי במשטר האבסולוטי, ויחסם של השלטונות היה עוין.

מחוגי המשכילים, שהתקרבו אל החברה הנוצרית בפרוסיה, הושמעה במשנה תוקף הדרישה לזכויות אזרחיות. עם אלה נמנו תלמידי מנדלסון, שסטו מתורת רבם והיו מוכנים לוַתר על האמיתות ההיסטוריות של היהדות ולהחזיק רק באמיתות הטבעיות הנצחיות. הם קיוו על־ידי הכרזה פומבית של השקפתם זו לגשור גשר לנצרות שיתבסס על ההכרה באמיתות הנצחיות המשותפות ליהדות ולנצרות גם יחד. זוהי הדרך – האמינו – להשיג זכויות אזרחיות במדינה נוצרית: להביא את הנצרות לידי תיקון עצמה ולקרב את היהדות אל הנצרות המתוקנת; דוד פרידלנדר, תלמידו המובהק של מנדלסון, פנה בענין זה באגרת פומבית אל הכנסיה הפרוטסטנטית; בהדגישו כי מטרת הצעתו היא לאפשר לקבוצת יהודים לקבל זכויות אזרחיות, ביקש מאת הכנסיה הפרוטסטנטית לוַתר על אמיתות שאינן עקרוניות ולאפשר על־ידי כך לקבוצתו לקבל את הנצרות המתוקנת. תשובת הכנסיה היתה שלילית: הסכימה לקבלם לנצרות אך בלי כל תנאי.

אגרתו של פרידלנדר, שפורסמה בעילום שם (1799), שימשה פתיחה לפולמוס ממושך ובו התברר כי שאיפת התקרבותם של היהודים אל הנוצרים בתורת חטיבה מיוחדת מעוררת תגובה שלילית אצל הנוצרים. הקהל הנוצרי תבע מאת היהודים להתנצר או לותר על זכויות אזרחיות. יהודים רבים הסיקו את המסקנה והמירו את דתם. נגע השמד פשׂה בעם, ובעיקר בין הנשים שהושפעו מספרות הדור ההוא וממשכיליו.

עם מפלת פרוסיה במלחמתה עם נפוליאון חל מפנה ביחס הממשלה אל היהודים. בימי כהונתם של שטַין והַרְדֶנְבֶּרְג נעשו הקלות ליהודים, כשניתנה להם זכות להיבחר למועצת העיר ברלין. כן גילה השלטון יחס נוח יותר לשאלת הזכויות בכלל משום שרצה לזכות בתמיכת האוכלוסיה כולה במלחמת פרוסיה בכובש הזר.

הדיון בשאלת היהודים הסתיים בתוצאות חיוביות. בימי כהונתו של הרדנברג פורסם חוק (1812), בדבר מצבם האזרחי של היהודים בפרוסיה,⁶ לפיו הוכרו כאזרחים פרוסיים כל היהודים שישבו במדינת פרוסיה כחוק (על־פי פּטנטים או מכתבי־חסות מיוחדים). בטלו המכסים המיוחדים, שהיו מוטלים עד כה על יהודים העוברים ממקום למקום וכן הוסרו ההגבלות בדבר זכות הישיבה או ההתעסקות. הובטח לפרסם חוק מיוחד בדבר העסקת יהודים במשרות ממשלתיות. זכויות אלה הטילו את כלל החובות האזרחיות על היהודים ובתוכן את חובת השירות הצבאי. הותר להם להשתמש בעסקיהם בגרמנית או בשפה חיה אחרת ונאסר עליהם בפירוש להיזקק לעברית או לאידיש.

התלהבות רבה אחזה את יהודי פרוסיה לרגל פרסום חוק זה, ואמנם שאפו לבטא את מלוא הערכתם לנדיבותם של השלטונות ולהפגין את נכונותם להיות אזרחים למופת. במלחמת 1813 התגייסו רבים לצבא, תרמו כספים לצרכי המלחמה והצטיינו בשדה הקרב. זו היתה הכרזה נאמנה בגוף ובנפש על נאמנות אזרחית. אד השלטונות הפרוסיים פיגרו בביצוע ההתחייבויות שנכללו בחוק הרדנברג.

חיל יהודי פרוסי חוזר מהמלחמה בשנת 1813 (לפי תמונת אופנהיים)

 

השאלה היהודית בקונגרס הוינאי (1815–1814)    🔗

בארצות שנכבשו על־ידי נפוליאון קיבלו היהודים שיווי זכויות. אך מעשה זה לא בא כתוצאה ממלחמה ציבורית ומדינית של הקיבוץ היהודי אלא כחלק מן המשטר שהוטל מצד שלטונות הכיבוש. בארצות אלה התארגנו הקהילות היהודיות לפי מבנה הקונסיסטוריה היהודית בצרפת. ברוב ארצות הכיבוש ניתנו הזכויות ליהודים בלב ולב. יש שהאוכלוסיה הגרמנית והשלטונות גילו מגמה מפורשת (למשל בבּוַרְיָה) לקיים את ההגבלות ולא לשפר את מצבם של היהודים פן ירבה מספרם. יש שהסכימו להעניק זכויות ליהודים תמורת תשלום כסף שוה לערך דמי החסות ששולמו על־ידי היהודים למועצת העיר במשך תקופה מסויימת, כמו בעיר פרנקפורט.

הצד השוה ביניהם היה, כי רובו של העם הגרמני לא השלים עם מתן הזכויות ליהודים. ואמנם עם מפלתו של נפוליאון ליד ליפסיה מיהרו לבטל את זכויותיהם במקומות שונים. הבעיה היהודית, שנשתלבה במשטר שהוקם על־ידי נפוליאון, הועלתה על סדר היום של הקונגרס הוינאי וזו הפעם הראשונה שהבעיה היהודית עלתה על שולחן הדיונים בקונגרס מדיני בינלאומי.

מתנגדי היהודים הופיעו בדרישה נמרצת לבטל את זכויות היהודים מכיון שלא ניתנו על־ידי השלטונות הגרמניים. לעומתם טענו מצדדי היהודים כי יהודי גרמניה ראויים לקבל זכויות אזרחיות שהרי הראו את עצמם כאזרחים נאמנים. שני הצדדים גייסו את כוחותיהם כדי להשפיע על המשתתפים בקונגרס. השפעת היהודים בשטח הכלכלה והכספים עמדה להם, והם זכו לתמיכת הרדנברג ומטרניך. מדינאי פרוסיה בתמיכתו של מטרניך המליצו בקונגרס על אישור הזכויות שניתנו ליהודים בתקופת הכיבוש הצרפתי. אולם מצד כמה מדינות גרמניות – וביחוד מצד בַּוַרְיָה, סכסוניה והערים החפשיות – באה התנגדות לקיום זכויות אלה. כתוצאה ממשא ומתן באו הצדדים לידי הסכם של פשרה: לחייב את כל המדינות לעשות את הצעדים הדרושים לשם מתן זכויות אזרח ליהודים כנגד מילוי החובות הכרוכות באזרחות זו; ובינתיים יש להניח ליהודים את הזכויות שכבר ניתנו להם במדינות הברית. אולם אויבי זכויות היהודים הוסיפו לפעול מאחורי הפרגוד עד שהצליחו בשלב האחרון של ניסוח החלטות הקונגרס להחליף את המלים “במדינות הברית” במלים “על ידי מדינות הברית”. בשינוי נוסח זה התכוונו לומר כי יש לקיים את זכויות היהודים רק במקומות שבהם קיבלו אותן מידי הרשויות המדיניות החוקיות, ולא מידי הכובשים הצרפתיים. החלפת מלת היחס “ב” במלת היחס “על־ידי” עשויה היתה לשלול את זכויותיהם של יהודי הארצות הגרמניות, פרט לפרוסיה. ואשר לפרוסיה, נתברר כי לשיווי הזכויות ליהודים לא ניתן בה תוקף אלא באותו החלק המקוצץ של הארץ שנותר בידי המלך הפרוסי בשעת מתן שיווי הזכויות בשנת 1812; ואילו בכל אותם החלקים שבימי הכרזת שיווי הזכויות לא היו ברשותה של הממלכה הפרוסית – אך חזרו או נספחו אליה אחרי תבוסתו של נפוליאון ובתוקף החלטות הקונגרס הוינאי – נשארו בתקפן כעשרים חוקות שונות, כפי שניתנו בזמנן על־ידי הרשויות החוקיות. חוקות אלה היו בנות דרגות הפליה שונות, מהן נוחות יותר בארצות פרוסיה המערבית וחמורות ביותר בארצות פרוסיה המזרחית, ובפרט בפוזנא.

ואף־על־פי־כן בא עם הקונגרס הוינאי מיפנה לרעה ביחס ליהודים, לא רק מבחינה חוקית אלא גם מבחינה נפשית. נושאי הריאקציה הפוליטית ראו ביהודים יסודות קיצוניים, שוחרי חידושים, המסַכנים את יסודות החברה האירופית הנוצרית. דבָּרי התנועה הלאומית נגרפו יותר ויותר בנחשול הרומנטיקה העממית, שהיתה רוויה ערגה לימי הבינים – שעת לידת לאומיותם, ובה במידה חדורה גם איבה לכל זר. אנשי המשק, המסחר והתעשיה ראו ביהודים מסיגי גבול ושאפו להגותם מן המסילה. השנאה גברה והגיעה עד כדי השתוללות. מתוך קריאות בוז האֶפּ האֶפּ⁷ נערכו פרעות ביהודים בפראַנקפורט על נהר מַין ובערים אחרות של גרמניה (1819). ⁸

השתוללות האֶפּ האֶפּ בפראנקפורט (1819)⁹

 

שיווי זכויות ליהודים במערב אירופה ובמרכזה. האמנציפציה השניה.    🔗

על־ידי הריאקציה שהשתלטה עם הקונגרס הוינאי (1815–1814) נגזלו מן היהודים זכויותיהם שהשיגו בכמה מדינות בימי המהפכה הצרפתית ונפוליאון. שיווי־הזכויות נשאר להם לפליטה רק בארצות־ הברית של אמריקה, בארצות השפלה ובצרפת. בצרפת בוטלה (1818) “הפקודה המחפירה” וליהודים הוחזרו זכויותיהם במלואן. לקונסיסטוריות היהודיות נשתייר אמנם חוג פעולה מצומצם בשטח הדת, בשעה שרוב הזכויות האבטונומיות, שהיו פעם לקהילות היהודיות, נטלו להם השלטונות המדיניים לעצמם, וכתמורה נהנו הקונסיסטוריות היהודיות מקופת המדינה דוגמת מוסדות נוצריים מקבילים. יהודים נתמנו בקצינים בצבא וכפקידים גבוהים בממשלה. צרפת היתה המדינה האירופית הראשונה בזמן החדש שמינתה יהודי כמיניסטר – הוא אדולף כְּרֶמְיֵה, יליד העדה הפורטוגיזית, שנתפרסם כלוחם אמיץ לזכויות היהודים.

לעומת זאת דרוש היה בשאר הארצות מאבק, כדי להשיג אח השויון החוקי עם שאר בני הארץ, ומאבק זה קשה היה מאוד. היסודות הקלריקליים והשמרניים שבכל המדינות התנגדו בכל תוקף לרעיון האמנציפציה ומוכנים היו לסכּלו בכל האמצעים. לא כן הליברלים. הם הבינו כי האמנציפציה של היהודים היא מסקנה הגיונית של סיסמאות החופש והשויון שהרימו על נסם. אולם חלף הזכויות דרשו מן היהודים שיותרו על לאומיותם, על תרבותם ועל מנהגיהם המיוחדים, כלומר שיתבוללו בתוך הסביבה. הם היו אומרים: אי אפשר לחיות אזרח נאמן לשתי מולדות – למולדת הנכר ולמולדת היהודית – ואי אפשר לסבול “מדינה בתוך מדינה”, ולכן צריך למנוע הכל מן היהודים בתורת לאום ולתת הכל ליהודים בתורת בני אדם. פרנסי היהדות קיבלו את דעת הליברלים. הכריזו בקולי קולות כי היהדות חדלה להתקיים כלאום זה מזמן, והיא קיימת רק כעדה דתית בלבד. בין כה וכה ושלילת קיום הלאומיות היהודית נתנה אפשרות ללוחמי האמנציפציה לדרוש בעוז את זכויותיהם.

בקלות יותר מאשר ביבשת אירופה השיגו היהודים שיווי זכויות בבריטניה. למעשה חדל הלחץ הכלכלי והפוליטי כלפי היהודים עוד בימי קרומבל. בעקב מתן שיווי זכויות ליהודי צרפת על־ידי המהפכה לא באה תמורה גלויה במצבם החוקי של יהודי בריטניה, במישרים או בעקיפין. ההגבלות החוקיות הקיימות הדריכו את מנוחת היהודים הבריטיים שברובם הגדול היו (עד ראשית המאה הי"ט) ממוצא ספרדי־פורטוגיזי, בעלי הכרה עצמית ומהם אמידים רבים. דוד ריקרדוֹ, הכלכלן המדיני הנודע, התנצר נגד רצון אביו, ויצחק דישראלי המיר את דת בנו בנימין, מי שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בהיסטוריה של בריטניה. יהודי אחר, סיר משה מונטיפיורי (1784–1885), אף הוא ממוצא ספרדי, שפעולותיו לטובת עמו בבריטניה, באיטליה, ברוסיה, בתורכיה, בסוריה וביחוד בארץ־ישראל, כמרחיב גבולותיה של ירושלים, נודעו לתהילה בכל פזורי ישראל, לא ראה בשאלת האמנציפציה חזות הכל; הוא אמר: “מנוי וגמור אתי לא לותר אף במעט מן המעט על צורותינו ועקרונותינו הדתיים כדי לזכות בזכויות אזרחיות”. בבריטניה היה שלוב פתרון הבעיה היהודית בקיפוחם החוקי של הקתולים.

לאחר שהקתולים זכו לביטול חוק המבחן ולשיווי זכויות עם בני הכנסיה האנגליקנית (1829), עברו שנים רבות עד שתביעות היהודים באו על סיפוקן. המאבק על השחרור התרכז מסביב לשינוי בנוסח השבועה הדתית, המחייבת את נושאי המשרות הממשלתיות, ובתוכן גם את צירי הפרלמנט; עם שחרור הקתולים נתנסחה השבועה מחדש וכללה את כל בני האמונה הנוצרית. היהודים דרשו להתאים את נוסח השבועה גם להם. בבית התחתון נתקבלה דרישה זו בחיוב, אך בית הלורדים דחה אותה כמה פעמים. כשנבחר לַיוֹנל רוטשילד אל הבית התחתון (1847), מיאן להשבע שבועה בנוסח הנוצרי ולפיכך נדחה מן הפרלמנט. בוחריו האנגליים ב“סיטי” של לונדון בחרוהו בשנית ובשלישית; דבר זה הרגיז את השמרנים ואחד מהם טען כי “האספסוף של לונדון, במקצת מתוך חיבה למעשה קונדס, במקצת מתוך יחס של בוז לבית התחתון ובמקצת מתוך חשק לתת סטירת לחי לנצרות, בחר ביהודי”. אולם דעת הקהל עמדה לימין היהודים; ההיסטוריון מַקוֹלי תבע בתוקף רב את עלבונם וגילה את דעתו כי מגיע להם שיווי זכויות, אף אם הם רוצים להתקיים כחטיבה לאומית. לבסוף שינה הפרלמנט את נוסח השבועה וביטל את הסייגים האחרונים. יתרון אמנציפציה זו על זו שבמדינות יבשת אירופה היה זה כי היא נתנה ליהודים שיווי זכויות גמור לא רק להלכה ועל גבי הנייר¹⁰, אלא למעשה ובחיים. פרשת השגת שויון הזכויות – כמו כל התהליך הקונסטיטוציוני הבריטי – היתה אטית ומודרגת ומתוך הכשרת דעת הקהל. לפיכך לא עוררה גם כניסת היהודים למשרות ציבוריות תגובות שליליות בעם, ואמנם במשך הזמן רבו היהודים נושאי משרות עליונות בממשלה הבריטית.

לעומת זאת עלתה האמנציפציה בידי היהודים במרכז אירופה בקושי רב. לא רק גרמניה ואוסטריה, אלא אפילו שווייץ החפשית ניסתה בכל כוחותיה לסכל את דרישות היהודים לשיווי זכויות. ניסו ולא הצליחו, כי היסודות הליברליים בכל ארץ ראו בהגבלת החופש של היהודים תקדים מסוכן לרעיון החופש הכללי. הדור היהודי הצעיר שנתחנך על ברכי ההשכלה, תבע בפה מלא את זכויותיו. כאחד המנהיגים של דור צעיר זה ושל התנועה הדמוקרטית הגרמנית בכלל הופיע גבריאל רִיסֶר, שהסניגוריה העזה שלו על האמנציפציה היתה רצופה ליברליות נלהבת, אהבת המולדת הגרמנית ונאמנות למסורת היהודית. אולם אפילו פרנס יהודי בעל הכרה כגבריאל ריסר, שהתריס בזעם נגד המתבוללים על שהם מתביישים במוצאם היהודי, הכריז – כנראה בתום לב – כי יהודי גרמניה אינם שואפים כלל למולדת מחוצה לה, והברירה שבידם אינה אלא להיות “גרמנים או משוללי בית”. סוף־סוף ביטלו גרמניה (בשנת 1869), אוסטריה־הונגריה (בשנת 1867) ושווייץ (בשנת 1874) את כל ההגבלות כלפי היהודים ונתנו להם זכויות אזרח.

כך נסתיים באירופה המערבית והתיכונית המאבק לאמנציפציה, שהיתה פרי מלחמת השחרור של שנת 1848 והיא קרויה כרגיל בשם האמנציפציה השניה, כדי להבדיל בינה לבין האמנציפציה הראשונה שהיתה תוצאה של המהפכה הצרפתית. בד בבד עם תהליך זה של האמנציפציה המדינית התקדמה התערותם במשק המדינה ובזכות עליתם הכלכלית נהיו היהודים גורם רב־השפעה במדינה ובחברה. כל הגורמים האלה – ההשכלה הרוחנית, האמנציפציה המדינית, ההסתננות לתוך החברה הנוצרית וההתערות במשק המדינה – התסיסו את הציבוריות היהודית והביאוה לידי משבר חמור במאבקה על תיקונים בדת.

 

היאבקות ביהדות בין המתקנים, החרדים, החרדים החדשים והשמרנים.    🔗

עם קבלת זכויות אזרחיות במערב אירופה הועמדו היהודים לפני שאלת יחסם אל המדינה ועם הארץ. אספת הנכבדים (הנוטבלים) בצרפת גילתה בשעתה את עמדתה בשאלה זו כשהכריזה שאין הקשר שבין היהודים קשר לאומי, אלא דתי בלבד. ואולם, בעוד שבצרפת העמידו השלטונות את הבעיה בפני היהודים אחרי מתן הזכויות, הזדרזו יהודי גרמניה, מתוך תשוקתם לזכות בשויון, להכריז על התנכרותם ללאומיות היהודית עוד לפני שהוענק להם מלוא זכויותיהם. שליחות זו נטלה על עצמה תנועת התיקונים בדת (הרֶפורמה), שהתכוונה להכשיר את היהודים שיהיו ראויים לשיווי זכויות על־ידי ביטול דינים ומנהגים רבים בעלי אופי מדיני־לאומי או בסיגולם לתביעות רוח הזמן החדש.

קדמה לתנועה זו התקרבות יהודים לעם הארץ בשטח החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. ובעיקר הצטיינה בזה החברה היהודית הגבוהה. משכילים יהודים בגרמניה הושפעו מרעיונות התקופה על חופש ואוניברסליות וטיפחו את השאיפה להתמזגות תרבותית עם העם הגרמני. משה מנדלסון פילס את הדרך לשאיפה זו, אבל בעלי התיקונים סטו מדרכו של רבם. בעוד שמנדלסון הדגיש את הערך של קיום מצוות מעשיות, ראו תלמידיו את העיקר ביסודות המוסריים של הדת. מכיון שהרפורמה היתה להוטה אחרי מילוי תעודה של דת עולמית, הבליטה את הצדדים המוסריים המשותפים עם הנצרות ואת התנ“ך והבליעה את הספרות התלמודית והמיוחד שבפולחן הדתי הישראלי, בדיניו ובמנהגיו ביחס לשבת ולמועדים, למאכלות אסורים ומותרים, ביחס לאמונה המשיחית, בקיבוץ גלויות ובחידוש בית הבחירה, ביחס ללשון העברית, לדיני אישות, לערכאות וכיו”ב.

גדול הרבנים המתקנים, אברהם גַייגֶר, דרש את התאמת הדת למציאות הזמן על־ידי טיהורה מתוספות המסורת וספיחיה¹¹. לדעתו חלים חוקי ההתפתחות וההתקדמות גם על הדת היהודית, ואין מקום ל“דין ישראל” לאחר חורבן “מדינת ישראל” שהרי כל דין אינו אלא ריקמת המדינה שבתוכה צמח. בראותו בפיזור היהודי בין הגויים ובחורבן בית המקדש צדקה שעשה הקדוש־ברוך־הוא לישראל, דרש שהדת היהודית לא תהא חתומה בגושפנקה לאומית. ד' פיזר את ישראל לארבע כנפות הארץ וייחד לו תעודה היסטורית־דתית להרביץ מוסר, דעת אלוהים ואמונה באל אחד עלי אדמות ולהפיץ אמת, צדק ושלום בין העמים. תפקידים אלה נטלה על עצמה הנצרות, אך היא נסתבכה ברעיונות רוח בדבר השילוש הקדוש והחטא הקדמון של האדם הראשון, ולפיכך מוטל היעוד של מימוש הרעיונות הדתיים האוניברסליים ומוסר הנביאים על שכמם של בני ישראל. עם כל זאת חרד אברהם גייגר לאחדותה של היהדות וגינה את מעשי המתקנים הקיצוניים – מיסודו של הוֹלְדְהַיים וסיעתו – שעלולים היו להביא לידי פילוג וקרע.

יחס הרבנים החרדים לתיקונים בא לידי ביטוי בשנות העשרים של המאה התשע־עשרה כשהוקמו בתי־תפילה מתוקנים בברלין ובהמבורג. המיסדים הנהיגו סידור תפילה מתוקן, דרשות רבנים בעת התפילה, נגינת עוגב בשבת ותפילה בגרמנית. הרבנים החרדים נלחמו בכל נסיון של תיקונים דתיים וטענו כי כל המצוות והמנהגים, שנשרשו בעם, קדושים הם ומקודשים ואין לפגוע בהם. בין אלה שהכריזו מלחמת חרמה על הרפורמה היו רבנים מפורסמים וביניהם משה סופר הידוע בתפוצות על שם חיבורו “חת”ם סופר", שהפך את ישיבתו בפרשבורג למרכז תורה בשביל יהדות הונגריה, הרב וראש הישיבה של פוזנא עקיבא אייגר ואחרים. הם התריעו על הסכנה האורבת לדיני ישראל הואיל והפניה לערכאות מעלה את קרנו של משפט המדינה ודוחה לקרן זוית את לימוד התלמוד וספרי משפט יהודיים אחרים¹².

האורתודוכסים דחו את הצורך בתיקונים דחיה גמורה והחרימו את המתקנים כפושעים ובוגדים. במתקנים ראו חבר אנשים, שיותר משהוא מעונין בחיפוש אחרי אמתות נצחיות, הוא להוט אחרי התפרקות מכל אחריות כלפי כנסת ישראל. לא נמצאה ביו אלה לאלה כל לשון משותפת ונמנעה כל השפעת־גומלים. פשרה בין הקצוות לא הושגה גם על־ידי שמשון רפאל הירש, אבי “האורתודוכסיה החדשה”, שניסה להשלים בין ההשכלה ליהדות החרדית והניח יסוד לעדת שלומי אמוני ישראל בפרנקפורט ובקהילות אחרות בגרמניה; רק מבחינה אחת מצאה האורתודוכסיה החדשה מצע משותף עם הרפורמים: בשלילתה הגמורה של הלאומיות היהודית ובהדגשתה של היהדות כעדה דתית בלבד. אף שמשון רפאל הירש טען, כמו המתקנים, כי עם חורבן הבית סיים עם ישראל את פרשת חייו המדיניים ומאז אינו אלא קיבוץ דתי מוסרי. מנהיג האורתודוכסיה החדשה הטיף להתמזגות חברתית בעם הגרמני, אך בניגוד לרפורמיים תבע בתוקף קיום מצוות מעשיות ומנהגים שנתקדשו במסורת הישראלית.

נתיב־בינים בין האורתודוכסיה ובין הרפורמה פילס לו זכריה פראנקל, מנהל בית המדרש לרבנים בברסלאו, מראשי המדברים של הזרם “ההיסטורי־הפוזיטיבי” שנקרא בהמשך הזמנים בשם “השמרני”. שם זה אינו ממצה את מהותו של הזרם המתקיים עד היום על־יד היהדות החרדית והריפורמית בארצות המערב. סיסמתם של פראנקל ונושאי כליו היתה ההתפתחות, ובשמה דרשו תיקונים מסויימים וביטול חומרות מיותרות. אולם התפתחות זו צריכה להיות היסטורית, כלומר שאין להרשות שבירת קו פתאומית במהלכו ההיסטורי של עם ישראל; התיקונים שיש בהם כדי לחסן את היהדות ולהגדיל את כוחה – רצויים; וכנגד זה פסולים התיקונים שתכליתם היא פירוק מצוות סתם וחיקוי הגויים. יש לקיים את הלשון העברית בתפילות, שכן היא מאחדת את כלל ישראל בכל חלקי תבל. לדידם אין מצוות־עשה ולא־תעשה כרוכות דוקא במשמעותן האוניברסלית הנצחית אלא הן תלויות באירועים היסטוריים ובהווי לאומי או עממי, ואין איש מישראל רשאי להפקיע את עצמו מקיום מצוות כאלה. פראנקל וכן חברו, גדול ההיסטוריונים העבריים צבי גרֶץ, לא גרסו – לפי הדיאלקטיקה המיוחדת לדור ההוא – את הלאומיות היהודית, אבל הכירו בעממיות היהודית ודיברו בגאון על עם ישראל ואפשרות תקומתו בארצו.

דבָּרי היהדות המתקנת, החרדה החדשה, השמרנית והחרדה

שמשון רפאל הירש¹³ אברהם גייגר

חת"ם סופר זכריה פראנקל¹⁴

שלוש אסיפות של רבנים (1844, 1845, 1846) נועדו כדי לערוך תכנית אחידה של תיקונים דתיים. רבנים מכל חלקי גרמניה דנו על שינויים בנוסח התפילה; על תפילה בגרמנית המובנת לכל במקום העברית הידועה רק למעטים; על האמונה המשיחית, שנראתה בעיניהם כמתנגדת לנאמנותם של היהודים כלפי המדינות שבהן הם אזרחים; על חובת שמירת השבת נוכח דרישות המדינה למנוחה ביום א' ועל העבודה בשבת ובמועדים במוסדות ממשלתיים. בכל הדיונים הללו שימשה כנקודת־מוצא החובה כלפי המדינה והעם הגרמני, שהיהודים הם חלק ממנו.

בולמוס התיקונים הגיע לשיא עם האמנציפציה. אולם לאחר שהושגה כבר, נתפכח הציבור היהודי משכרון התיקונים בדת וההתפרקות מן המסורת אף בארצות המערב. לכתחילה לא הצליחה תנועת המתקנים במידה שוה בכל ארצות המערב. אין אולי תימה בכך כי היא לא הצליחה ביותר בארצות הקתוליות, כגון בצרפת ובאיטליה, ואילו בארצות הפרוטסטנטיות, כגון בפרוסיה ובארצות־הברית, הגיעה למלוא כוחה.

ואף־על־פי־כן לא הביאה הרפורמה לידי טמיעה וכליון באותם הממדים שלהם התכוונו הקיצונים שבמתקנים. למרות סיגול פולחנם הדתי אל פולחן הדת הפרוטסטנטית, ולמרות התערותם של יהודים אלה במשק המדינה, הסתננותם לתוך החברה הנוצרית, שירותם הנאמן בצבא והתגבשותם כגורם משפיע על חיי המדינה, נשתיירה בהם, לפחות ברובם – “הנקודה היהודית”. “נקודה” זו אמנם לא ניתנה בנקל להגדרה מהותית, ואף על פי כן הרגישו מאד בקיומה בכל חברה מעורבת, אם בצורת החריפות היתרה בלשון או במתיחות הנפשית היהודית המיוחדת או בצורות אחרות. “נקודה יהודית” זו עתידה עוד להתלקח לאחת מנקודות המוקד של תנועת התחיה, כפי שבאה לראשונה לידי גילוי – ב“חכמת ישראל”.

 

דרכה של “חכמת ישראל” מרפורמה סתם לחיוב הלאומיות.    🔗

החקירה בשדה ההיסטוריה והבלשנות עוררה את חכמי ישראל בראשית המאה התשע־עשרה בגרמניה להכניס לתחומם הם אותם הכלים המדעיים שהשתמשו בהם בשדה המחקר הכללי. זו היתה עבודה עצומה וחדשה. במשך דורות היה הדיון ביהדות ובחכמתה נחלתם של אנשי הדת בלבד ולשם מטרות דתיות בעיקר. מסתבר כי גישה דתית זו כבלה כל מחקר חפשי ונועז. עכשיו נתגלה צורך ביצירת כּלים ודרכי מחקר, המתאימים לנושא. בראש החוקרים החדשים התיצב יום־טוב ליפמן צוּנץ.

לכאורה היתה “חכמת ישראל” צריכה לעסוק במחקר מדעי טהור. ואולם אנשי “חכמת ישראל” התיחסו אל העבר מתוך רומנטיות ופיארוהו בזוהר מיוחד. בעבודותיהם ההיסטוריות הבליטו מאורעות כדי ללמד סניגוריה על עובדות שלא התאימו לרוח הזמן והבליעו מאורעות ותופעות בהיסטוריה הישראלית שלא הלמו את השקפותיהם. הנה כן עמדה “חכמת ישראל” בראשית דרכה במזל הרפורמה: התרכזה בהיסטוריה הרוחנית של עם ישראל והתנכרה לתקופת קוממיותו המדינית ולמגמות העצמאות בדברי ימי הגולה.

בתוכו של דבר, באה “חכמת ישראל” כאילו להכריז על חיסולו של עבר מזהיר זה. “חכמת ישראל” הופיעה כעין נשמה ערטילאית: היא נעקרה מגופו החי של העם היהודי. “חכמת ישראל” כאילו נועדה לשמש מצֵבה נאה בשפה הגרמנית הנאורה לעבר מזהיר של עם שהיה פעם גדול. המושג “יהדות” לא נשתייר אצלם אלא כמונח רוחני בלבד.

כך צריכה היתה “חכמת ישראל” לשמש סיוע לפרנסי ציבור המתבוללים, ואולם הללו לא מיהרו להגיש לה את התמיכה המלאה שמא תביא ההתעסקות באוצרות הרוח של העבר לידי רצון להמשיך בקיום גם בהוה. ואמנם חשש זה מוצדק היה, כי אמנם נמצאו רבים שראו בקיום אוצרות רוח יקרים אלה סימנים מובהקים של גוף חי והסיקו מכאן מסקנות הפוכות מאלו שנתכוונו להן מניחי היסוד של “חכמת ישראל”. התגברות השנאה ליהודים בעקבות התנועה הרומנטית בספרות האירופית וסיסמאות ההסתה של האֶפּ־האֶפּ¹⁵ השפיעה השפעה מפכחת על חכמי ישראל בדור ההוא. זו היתה במדה ידועה נקודת מיפנה בעמדתם של חכמי ישראל בארצות המערב. בשעה שהפרנסים עשו מאמצים נואשים להסיח את דעת הבריות מהתרחשויות אלה של שנאה ליהודים, לפי התרופה “לא תעירו ולא תעוררו”, לא נקטו חכמי ישראל “פוליטיקה של בת יענה” זו. שנאת הגויים הדליקה עוד ביתר שאת את אהבתם לישראל ולבניו המעונים. הלכה והתגבשה בהם ההכרה בדבר רציפותו ההיסטורית של עם ישראל וכלילותה של התרבות העברית במשך הדורות. נימה זו באה יותר ויותר לידי גילוי בגרמניה אצל זכריה פראנקל וצבי גרץ, וביחוד – ועוד קודם לכן – בגליציה בכתביהם של הוגה הדעות נחמן קרוֹכמאַל (רנ"ק) והרב החוקר שלמה יהודה רפּפּורט (שי"ר) וכן במחקריו ובשירתו של שמואל דוד לוּצאַטוֹ (שד"ל) באיטליה, שלהם היתה “חכמת ישראל” מנוף להחיאת עם ישראל ולחידושו הדתי והלאומי השלם. “חכמת ישראל” בתוכן מחודש זה עתידה היתה לשמש בנין אב לתחית הספרות העברית הלאומית.

יום טוב ליפמן צונץ; צבי נרץ

אנשי “חכמת ישראל”, נושאי דברה ונאמני ביתה, יצרו כעין ברית רוחנית חדשה. מנהיגיה, שכתבו בלשונות שונות, עמדו בחליפת מכתבים ובמגע לבבי זה עם זה ויצרו אוירה חמה של קירבת לבבות. כך שימשה “חכמת ישראל” תא לא רק להתחדשות רוחנית, אלא גם לליכוד נפשי ולאיחוד הרצון הקיבוצי.

 

השפעת המהפכה התעשייתית על היהודים    🔗

המהפכה התעשייתית באירופה בסוף המאה הי“ח ובמאה הי”ט העלתה את היהודים למעמד של השפעה כלכלית שלא היתה להם באירופה אף פעם קודם לכן. עוד במאה הי“ח – וביחוד במחציתה הראשונה – היה מעמדם עלוב למדי. הם נחשבו אז כמלוים ברבית, חנונים, רוכלים ובעלי מלאכה; עם התבססותו של המשק המרכנטיליסטי, שהיה זקוק לכסף, למגע עם ארצות חוץ ולאומנים מקצועיים, עלה מאד ערכם של היהודים שיכלו לתרום הרבה. היה זה אפוא טבעי כי ראשי המשק המרכנטליסטי עודדו את היזמה היהודית בארצותיהם. בהתגבר המהפכה התעשייתית במאה הי”ט גברה גם חשיבותם המשקית של היהודים בזכות ישיבתם במרכזים עירוניים ובזכות נסיונם במתן אשראי ובקשירת קשרי מסחר עם ארצות חוץ. השפעתם של היהודים על המשק המודרני שימשה מנוף בידיהם במאבקם למען האמנציפציה. העליה הכלכלית שימשה גורם ותולדה כאחד, וביחוד גורם, שהרי יותר משסייעה האמנציפציה לעליתם הכלכלית, סייעו התעשרותם ושידוד מערכותיהם הכלכלי להשגת האמנציפציה. אך גם השגת שויון הזכויות, וביחוד ביטול ההגבלות בחופש התנועה ממקום למקום, נתנו יד לפעילות יהודית להקים קשרים וגשרים בין ארצות שונות. מבין היהודים קמו – וביחס במספר רב מאד – סוחרים גדולים, חרשתנים, בנקאים ובעלי מקצועות חפשיים. חוסר השרשיות של קיומם, שהיה להם לרועץ במשך דורות, גילה במסגרת המשק הקפיטליסטי החדש – המבוסס יותר על כסף מאשר על קרקעות – יתרונות בלתי צפויים.

תור הליברליות באירופה היה תור הזהב להתפתחותם המשקית של יהודיה. כל כמה שיזמת הפרט היתה חפשית יותר והתערבות המדינה מצומצמת, נחשפה חריצותם בכל היקפה. וביחוד באה יזמה זו לידי ביטוי בארץ הקלאסית של הליברליות, בבריטניה, שבה השתתפו היהודים בפיתוח עסקי האשראי והתעשיה. הבנק היהודי הגדול של בית רוטשילד שלט בשוק הכספים האירופי ורכש לו השפעה ניכרת על הממשלות. חמשת בניו של מאיר־אנשיל, מיסד בית רוטשילד בפרנקפורט, הקימו בנקים גדולים בלונדון, בפאריס, בפרנקפורט, בוינה ובנַפּולי. סניפים אלה עמדו בקשר אמיץ זה עם זה והצטיינו בשיתוף פעולה, ביושר ובאחריות. גם מצד היהודים בכל הארצות הוגשה עזרה לבבית לבנקים אלה. את היזמה הגדולה גילה בית רוטשילד בלונדון, בעשותו שירותים חשובים למדינה הבריטית בזמנים שונים; בעזרתו הצליחה בריטניה לממן את מלחמת בעלי הברית נגד נפוליאון וכיובל שנים אחר כך לרכוש מניות של תעלת סואֶץ על־ידי לורד בִּיקונספִילד.

ואף־על־פי־כן לא היתה היהדות מלוכדת בתמיכתה במשק הרכושני־הבורגני, שהשפיע עליהם רוב טובה כלכלית, ובמשטר הליברלי, שריכך את איבת הגויים אליהם יותר מכל משטר פוליטי אחר. יהודים רבים הרגישו את עצמם אזרחי אירופה וראו חובה לעצמם לפעול לפי מיטב יכלתם לתיקון החברה על־ידי שחרור הפרוליטריון מסבלותיו והקמת מדינה מתוכנת ברוח התכנית הסוציאליסטית.

ג. עינויי יהדות המזרח

 

פולין המדוכאת מדכאה את יהודיה    🔗

כארבע מאות אלף יהודי ממלכת פולין, שהיוו בשנות השלושים של המאה הי"ט כעשרה אחוזים בתוך האוכלוסיה הפולנית, היו פעילים בכמה ענפי כלכלה, וביחוד היה חלקם רב במלאכה, במסחר, בחכירה ובמזיגה; עמדה חשובה תפסו בסחר חוץ, בייבוא ובייצוא, אך מפני דלדולם הכללי לא שלחו ידיהם בתעשיה כי חסר היה להם ההון להשקעות הגונות. בחקלאות היה חלקם דל.

קיבוץ ער ורב־כשרונות זה סבל מאוד מן התנאים הסוציאליים שבהם היה נתון. מצד אחד הוטלו עליו הגבלות על זכות ישיבתו בערים שונות וביניהן גם בוארשה הבירה; מצד שני סבלו היהודים מתיגרת ידם של האיכרים המנוצלים על־ידי האצילים, בעיני האיכר הפולני היה היהודי – המתווך בינו ובין האציל – המנצל העיקרי. יהודים רבים היו חוכרים אחוזות של אצילים ומחזיקים בהן בתי־מזיגה. האיכר היה רגיל לבלות את שעות הפנאי שלו בשתיה לשכרה שעלתה לו בכסף רב, ומששקע בחובות ראה את האשם העיקרי ביהודי וביקש לנקום בו את נקמתו. מצבם העלוב של היהודים הפולניים נמשל על־ידי היסטוריון אחד לספוג זה, המתמלא דם מניצול האיכרים והנסחט בידי האצילים עד שהוא מתרוקן ומצטמק.

חוגי השלטון והעירונים היו שותפים למלחמה ביהודים ושאפו לשלול מהם את שארית קיומם. אף החוקה הליברלית ביותר שחוקקו הפולנים לעצמם (1791) לא שמה לב לזכויות היהודים. המהפכה הצרפתית לא שינתה לטובה את מצב היהודים בפולין. בימי נפוליאון התנדבו היהודים ללגיונות פולין והצטיינו בקרבות, וביחוד נתפרסמה גבורתו של בֶּרֶק יוֹסֶלֶביץ'. ואולם הדוכסות הוארשאית, שהוקמה על־ידי נפוליאון, הנהיגה את הפקודה המחפירה (1808) כדוגמת צרפת ודחתה לעשר שנים את מתן הזכויות ליהודים מתוך נימוק. כי עליהם להיגמל ממנהגיהם המיוחדים המבדילים אותם מתושבי המקום.

ברק יוסלביץ'¹⁶

יהודים במשמר הלאומי הפולני 1830–1831¹⁷

פולין הקונגרסאית, שהוקמה על־ידי הקונגרס הוינאי, לא נהגה לפי הוראותיו בחוקה שלה, שלפיה צריכה היתה לאפשר ליהודים על־ידי תקנות ולקבל זכויות אזרחיות. בשאלה זו דנה ״ועדת תיקונים" בוארשה, שהגיעה לכלל מסקנה, שמפני מצבם המוסרי הירוד של היהודים בפולין אינם ראויים לזכויות אזרחיות מלאות. אף דוד פְרִידְלֶנְדֶר, היהודי הגרמני שנשאל לחוות־דעתו בענין אחיו בפולין, הודיע כי יהודי פולין נופלים בערכם מיהודי מערב אירופה מחמת היבדלותם מעם הארץ. הנימוק ההולך וחוזר בפי מתנגדי היהודים היה כי במקרה שישופרו התנאים של היהודים ילך ויגדל מספרם במדינה שהוא גדול ביותר גם בלא כן.

עמידת יהודי פולין לא היתה איתנה במלחמתם לזכויות. החסידים הודיעו בפירוש שאינם מעונינים בזכויות אזרחיות שיש בהן סכנה למעמד הדת ברחוב היהודי. המשכילים היו מוכנים לותר על האירגון האוטונומי היהודי למען זכויות אזרחיות, ואמנם לפי הצעתם בוטלה בפולין האבטונומיה של הקהילות ובמקומן הוקמו ״ועדי בתי הכנסת" שסמכותם הוגבלה ביותר (1822). ואולם הכרזותיהם של המשכילים בוארשה על הסתגלותם לתרבות הפולנית והתרחקותם מבני־דתם האדוקים לא הועילו להם בהשגת הזכויות המבוקשות.

נכונותם של יהודי פולין להשתתף בהתקוממות של שנת השלושים נתקבלה בקרירות על־ידי הפולנים. בכל זאת הלכו והשמיעו היהודים הכרזות על נכונותם להילחם למען פולין, ובנו של ברק יוסלביץ' החל לארגן גדוד יהודי מיוחד. אך השלטונות הפולניים לא רצו לשתף יהודים במלחמה זו והחליטו לשחררם תמורת תשלום מס.

 

דחיקת יהדות רוסיה לתוך ״תחום המושב"    🔗

ברוסיה עלה מספר היהודים אחרי שלוש חלוקות פולין (1772, 1793, 1795) למיליון, ולמרות סבלותיהם הוכפל מספרם במשך המחצית הראשונה של המאה הי“ט. הנה כן עבר רוב מנינה של היהדות העולמית לחסותו של הצאר וחסות זו שימשה מחסום להתפתחותה. הצארית הרוסית יקתרינה הגדולה ניסתה תחילה ללכת בעקבות העריצים הנאורים של אוסטריה ופרוסיה ולפתוח לפני היהודים את שטחי רוסיה הרחבים ולהעניק להם חופש תנועה ומסחר. אך צל המהפכה הצרפתית וההשפעה המהפכנית של היהודים על העם הרוסי הפחיד אותה, ובעצת יועציה נתנה לבסוף את ידה למדיניות של סגירת שטחי רוסיה בפני היהודים וצמצום זכות ישיבתם בתחום מושב. רק במחוזות מסויימים ובהגבלות מצמצמות הותרה ישיבתם, ובהם לא נכללו שטחי רוסיה הנרחבים. בצעד זה התכוונו השלטונות הרוסיים לשחרר את הסוחר הרוסי מהתחרותם של הסוחרים היהודיים ולהגן על האוכלוסיה הכפרית מפני ניצול יהודי. התכוונו לעקור את היהודים מן הכפרים כדי שלא יסבו נזק לאכרים וכדי שיעסקו בהתעסקויות מועילות, כגון מסחר ומלאכה. אך יותר משדאגו לניצולו של האכר חששו השלטונות הרוסיים שמא עלולות אידיאות מהפכניות לחדור לכפר הרוסי הנבער באמצעות היהודים. הנה כן נוצר ״תחום המושב”, הידוע לשימצה, שעתיד היה למרר את חייהם של היהודים ברוסיה במשך ארבעה דורות, מסוף המאה השמונה־עשרה עד לשחרורם במלחמת העולם הראשונה במאה העשרים.

מדיניות זו פגעה ביותר בחייהם הכלכליים של היהודים. רוב רובה של האוכלוסיה היהודית עסק במסחר ובחכירה. חלקה במסחר הרוסי היה ניכר ובעיירות שונות היוו גם את רוב הסוחרים. עם סיפוח חלקי פולין לרוסיה גדלה פעילותם המסחרית, ונקשרו אז קשרים מסחריים עם חוץ לארץ. חלקם במלאכה היה קטן משום שנחשבה להתעסקות שפלה וגם משום שלא היתה אפשרות להתגבר על התנגדותן של אגודות־האומנים הרוסיות. תפקידם הכלכלי בכפר היה ניכר, היו מציעים לאכר סחורות בזול, מקבלים על עצמם את מכירת תבואותיו וחוכרים אצל האציל את ענפי משקו החקלאי. חכירה זו לא הצטמצמה בתחומה של תעשית היי"ש; היהודי נאחז בחיי הכפר והתקרב לענפי העבודה החקלאית.

ראש דאגותיהן של הממשלות הרוסיות השונות היה להטמיע את היהודים מבחינה כלכלית, חברתית ודתית ולהפכם ליסודות ״מועילים במדינה", ויהי מה. הממשלות השתמשו בזו אחר זו בערבוביה באמצעים ליברליים לשם שידול ובאמצעים ריאקציוניים לשם דיכוי, לסירוגין הניחו להם הנחות וגזרו עליהם גזרות חמורות. בימי פּאַבֶל הראשון – ולאחר הרצחו, בימי אלכסנדר הראשון — נעשו נסיונות להוציא את היהודים מפרנסות־סרק ולשוות להם זכויות לפי דרגת הפרודוקטיביות שלהם. למטרה זו הוקמו ועדות שעסקו בחקירת מצבם של היהודים בשטחי פולין שעברו לרוסיה. ואמנם מסקנתה של ועדת דֶרזַ’בין – על שם הסינטור הרוסי שעמד בראש הועדה לחקירת השאלה היהודית – היתה כי היהודים רודפי הבצע גורמים בהתעסקותם להתרוששות האכרים.

חוקי דרז’בין משנת 1804 הניחו יסוד לתחוקת היהודים ברוסיה למשך מאה שנה¹⁸. מטרתם היתה לשמור על האינטרסים של התושבים הרוסיים בתוך תחום המושב. מגמתם היתה לאסור על היהודים התעסקויות מזיקות ולעודד בקרבם עבודות מועילות. החזקת פונדקים או חכירתם נאסרה עליהם, וכך נפגע ענף כלכלי חשוב שהעסיק משפחות יהודיות רבות. אף שטח תחום המושב קוצץ, מאחר שהוציאו ממנו כפרים שישבו בהם יהודים. מצד שני עודדה הממשלה נסיונות של יהודים להתישבות חקלאית בדרום רוסיה ופתיחת בתי חרושת. היהודים הורשו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים ולאוניברסיטאות ולהקים מוסדות חינוך משלהם בתנאי שלשון ההוראה תהיה רוסית, גרמנית או פולנית. היהודים נתחייבו לנהל תעודות מסחריות באחת משלוש השפות הללו, וידיעת אחת מהן היתה חובה על הרבנים ופרנסי הקהל.

הגשמת תחוקה זו עלולה היתה להרוס את יסוד קיומן של משפחות יהודיות רבות שנאחזו בכפרים הרוסיים. כשניגשו השלטונות לבצע את הגירוש מן הכפרים, נוכחו כי פקודה זו אינה עשויה לשפר את מצב האכרים אלא אך לדלדל את היהודים. גורמים חיצוניים גרמו לדחיית הביצוע של הגזירה. תחילה פחדו מפני השפעתו של נפוליאון על היהודים ברוסיה בימי כינוס הסנהדרין בפאריס¹⁹ ואחר־כך מפני מלחמת נפוליאון ברוסיה. בימי מלחמה זו הביאו יהודי רוסיה שירות חשוב למדינתם על אף הסכנות שארבו להם מצד הפולנים שאהדו את נפוליאון.

השלטונות התחילו להעביר יהודים לחקלאות. הצעה זו נתקבלה ברצון על־ידי יהודים, ומספר הבקשות להתישבות על האדמה גדל והלך. ואולם המפעל עצמו התנהל באטיות. בשנת 1807 נוסדו המושבות הראשונות בדרום רוסיה, אך מפני קשיי הארגון ותנאי האקלים הקשים החליטו השלטונות לעכב לפי שעה את ישוב היהודים על האדמה.

 

גזירת הקנטוניסטים ו״מלחמת התרבות"    🔗

בפרוס הריאקציה שאחרי הקונגרס הוינאי, הוחלפו האמצעים הנאורים להטמעת היהודים באמצעי־כפייה. תחילה ביקש אלכסנדר הראשון להרבות משומדים בישראל בתתו להם זכויות מיוחדות (1817), גם העמיד לרשותם שטחי־אדמה נרחבים להתישבות, הרשה להם לבנות ישובים שיהיו משוחררים במידה רבה מתשלום מסים. אף־על־פי־כן לא הצליחה הטפתו לנצרות בקרב היהודים.

ניקולאי הראשון (1825–1855), יורשו של אלכסנדר הראשון, ראה באוּקאַז (פקודה) בדבר הקַנטוֹניסטים, שפירסם בשנת 1827, אמצעי מתאים ביותר לתקן את יהודי רוסיה. באימון דור יהודי צעיר בתוך מחנות צבא ראה הצאר כור להתיך בו גזע סרבני ועקשני זה באוכלוסיה הרוסית החקלאית הפרבוסלבית. לפי פקודה זו היו מתמנים נאמנים מיוחדים בקהילות יהודיות ועליהם הוטלה האחריות על גיוס מיכסה מסויימת של יהודים לצבא ומשלא נמלאה המיכסה הורשו לחטוף לצבא ילדים יהודיים מכל הבא ביד. מכאן נתקבל השם העברי לקנטוניסטים – ״החטופים". גילם של החטופים לצבא נקבע משתים־עשרה עד עשרים וחמש שנה. הנאמנים יכלו למסור לעבודת הצבא חבר קהילה על שלא שילם את מסיו בזמן או על עבירות שונות. סוחרים רשומים באגודות הסוחרים, בעלי מלאכה רשומים באגודות האומנים, עובדי אדמה, רבנים ובוגרים של בתי־ספר רוסיים היו פטורים משירות צבאי. בין החטופים היו ילדים בגיל 8–9 שנחטפו בחזקת־יד מבית הוריהם, הועברו לפלכיה הפנימיים של רוסיה, חונכו בקסרקטין ובבתי אכרים ובאמצעי־כפייה אכזריים הכריחו אותם להתנצר²⁰, ולא שוחררו אלא אחרי עשרים וחמש שנות שירותם בצבא.

מכיון שחובת גיוס החטופים הוטלה על הקהילות היהודיות, הביאה לידי שנאת אחים, מלשינות וסבלם של בני עניים שלא היה בכוחם לשלם שוחד. רבים מתו מעינויים ומעבודות פרך, ואחרים שלא יכלו לעמוד בפני הנסיונות הקשים קיבלו את הנצרות.

פקידי הצאר עוררו מחלוקת בקרב העדה היהודית גם על־ידי התערבותם ב״מלחמת התרבות״ שהיתה נטושה במחנה היהודי בימים ההם; מצד אחד נקטו אמצעי־דיכוי נגד הישיבות והחדרים ומצד שני תמכו בהפצת השכלה בין המבוגרים ובפתיחת בתי ספר לדור הצעיר, ואף מינו משכיל יהודי גרמני (מאכּס לִיליֶינטאל) לשם כך. השלטונות הרוסיים חשבו להחיש את קצב ההתבוללות והטמיעה בקרב יהודי רוסיה על־ידי נקיטת אמצעים שהצליחו במערב אירופה. חשבו כי שיטת הלימוד הנהוגה בחדרים, המתבססת בעיקר על התלמוד, גורמת להתרחקות היהודים מן הרוסים; תיקון היהדות יושג – לדעתם – על־ידי פתיחת בתי־ספר שיתנו השכלה כללית לילד היהודי ויקנו לו הרגלי־חיים אירופיים. כן שאפו לשבור את שלטון הקהל ולצמצם את סמכותם של הרבנים. המגמה היתה לשבור את קשי ערפם של יהודי רוסיה ולזקק את מושגיהם הדתיים, כך שיהיו קרובים יותר לתפיסת הנצרות.

תככיה של הממשלה נראו שקופים לעיני רוב מניָנו של העם, אבל משכיליו הוטעו להאמין בהצהרותיה כאילו כל כוונותיה הן רק להרים את ההמון היהודי משפלותו. בתמימותם הטיפו המשכילים ליחס של נאמנות לשלטונות וקראו תגר על ״מורדי האור״ הקנאים בכלל ועל השחיתות שבחוגי החסידות הצדיקית בפרט. האידיאל שהציגו לעצמם היתה התערות בעבודת אדמה ובמלאכות וכן טיפוח הלשון העברית ותרבות ישראל בד בבד עם ספיגת התרבות הכללית והנימוסים האירופיים. הספרות העברית החדשה היתה לפה לאידיאלים אלה וזקן סופרי הדור, ר' יצחק בר לוינסון (ריב"ל), הוא שהדליק את ״הנר הראשון לרגלי ההשכלה״ העברית ברוסיה. ריב“ל לא העמיק חקר כחבריו הגליצאים, הרנ”ק ושי“ר, ולא ידע את הסדר והסייגים שבמשמעת המדעית, כבני דורו המשכילים בגרמניה, אולם הוא נכנס יותר מהם בעבי הקורה של בעיות הזמן, ואף־על־פי שמטבעו היה רודף שלום ואנין הדעת, נתרכז מסביבו פולמוס ההשכלה בכל תקפו. מצדדיו קראו לו בשם ״מנדלסון הרוסי”, ואילו החרדים ראו בו ובנושאי כליו אפיקורסים, עושי רצונו של שלטון הרשע.

בהיות השפעת המשכילים על רוב מניָנו של העם מצומצמת וחלשה, לא יכלה עזרתם להועיל הרבה לליליינטאַל שנתקל בקשיים רבים בעת מילוי תפקידו. יהודי רוסיה הסבירו לו, כי מאחורי התכנית מסתתרת מזימה להכנסתם תחת כנפי הנצרות. הם דרשו מקודם זכויות ולא הסכימו להתנות את מתן הזכויות בהשכלתם. כשנתברר לליליינטאל שהשלטון הרוסי רוצה בעצם להשתמש בו כמו במכשיר לשבירת החיים האורגניים של החטיבה היהודית, לרוקן אותה מעצמאותה ולהטמיענה בעם הארץ, וכנראה גם להביאה לידי שמד, הסתלק לארצות־הברית של אמריקה וכיהן שם כרב רפורמי.

ואולם השלטונות המשיכו במאמציהם להגביל את תפקידי הקהילה היהודית על־ידי העברת סמכויותיה לרשות המשטרה ומועצות הערים, ובידי הקהילה השאירו את התפקיד העלוב של חטיפת חיילים וגביית מסים. ככה נפסקה למעשה האבטונומיה של הקהילה היהודית ברוסיה (1844). נקבע מס חדש בשם ״מכס הבשר", שהוטל על בשר כשר, שברבות השנים הפך למקור לסחיטת כספים מיהודים עניים ואיפשר את השתלטות חוכרי המס העשירים על חיי הקהילה היהודית. שיטה נפסדת זו גרמה לשחיתות ציבורית ולפירוד לבבות בין הפרנסים ובין המון העם.

יהודי אירופה החלו להתענין בגורל אחיהם בתוך שטחי המדינה הרוסית. כשגברו הרדיפות עליהם, החליט משה מוֹנטיפיוֹרי, הבנקאי היהודי האנגלי, לנסוע אל הצאר הרוסי ולהשתדל לטובת היהודים ברוסיה (1846). ואמנם נתקבל בכבוד על־ידי הצאר, אך לא הצליח להשפיע על שינוי המדיניות הרוסית כלפי היהודים. התערבותו זו של מונטיפיורי באה לאחר שנודע שמו ברבים כלוחם לשיחרורם של יהודי דמשק, שהעלילו עליהם עלילת־דם.

 

עלילת־הדם בדמשק    🔗

עלילה זו יסודה ביחסים הבינלאומיים במזרח בשנות הארבעים של המאה הי"ט. כששלטונו של מוחמד עלי בארץ ישראל החל מתרופף כתוצאה מלחצן של ארבע המעצמות (רוסיה, אנגליה, אוסטריה ופרוסיה), התעוררה בעית גורלה של ארץ ישראל. המעצמות היו מאוחדות בדעתן שיש להוציא את ארץ ישראל מידי מוחמד עלי, אך לא ערכו תכנית ממשית למעמדה בעתיד. בין ההצעות השונות הובעה גם הדעה בדבר מסירת ארץ ישראל להתישבות יהודית. חוּגים אנגליים ראו אפשרות להגדיל את השפעתה של האימפריה במזרח על־ידי מתן חסות לישוב היהודי בארץ ישראל. אחרי ביקורו בארץ ישראל קיבל משה מונטיפיורי ממוחמד עלי (1839) הבטחות של עזרה מלאה לישוב יהודים על אדמת ארץ ישראל²¹.

ואולם במשך הזמן חל שינוי בעמדתו של מוחמד עלי. השינוי בא כתוצאה מהתערבותה של צרפת שהיתה מעונינת לתמוך במוחמד עלי כדי להגביר על־ידי זה את השפעתה היא במזרח. לפיכך סייעה צרפת מקודם לעליתו, וקציניה הם שארגנו את צבאו וציו. צרפת התנגדה אפוא לתכניות האנגליות בדבר ישוב יהודי בארץ ישראל ומצדה אמרה להשען על הכוחות הנוצריים במזרח.

כשנעלם בדמשק כומר קפּוציני צרפתי יחד עם משרתו אחרי ריב, שפרץ בינם לבין המוסלמים (1840), נמצאו מסיבות מתאימות להעליל על יהודי דמשק שרצחו את הכומר למטרה דתית על־מנת להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. הקונסול הצרפתי, שהיה המאשים העיקרי, השיג מטרה משולשת: הראה לבני העדה המוסלמית את חסד הצרפתים בזה שלא הטיל עליהם את האשמה על המעשה שהיה מעשה ידיהם; הגן על הנוצרים נגד רוצחיהם; הפיל אימה על היהודים שלא יהלכו בגדולות. לפי מה שהוסכם בין הקונסול הצרפתי לבין מושל דמשק מטעם מוחמד עלי, נערכו חיפושים ברובע היהודי, נאסרו הרבנים ושבעת הפרנסים.

חצר טיפוסית שח יהודי אמיד בדמשק²²

משה מונטיפיורי

היהודים עונו כל־כך שאחד מהם מת, אחד התאסלם וכמה מהם הודו על פשע שלא פשעו. דעת הקהל בארצות המזרח ובצרפת האמינה באמיתות האשמה, ויהודי המזרח והמערב נבוכו. אולם לקונסול האוסטרי באלכסנדריה היו ידיעות מוסמכות כי זו היתה עלילת שוא וסחיטת עדות בעינויים והוא דרש מממשלת מוחמד עלי לחדש את המשפט; הוא היה מעונין לא רק להוציא לאור משפט, אלא גם להשמיץ את שמה של צרפת, ומסיבה זו עצמה התחמק מוחמד עלי מחידוש החקירה.

אף־על־פי שהיה יסוד לחשוב כי חידוש החקירה עלול להוקיע את תעלוליה של הקונסוליה הצרפתית בשיתוף־פעולה נתעב עם ממשלת מוחמד עלי, התערב בענין זה מנהיג יהודי צרפתי, אדולף כְּרֶמְיֶה; ולא זו בלבד אלא התקשר לשם פעולה משותפת עם משה מונטיפיורי, מנהיגם של יהודי בריטניה, יריבתה של צרפת בפוליטיקה של המזרח הקרוב. כרמיה ומונטיפיורי יצאו בראש משלחת למזרח, ובהשתדלותם ובהשתדלות הקונסולים האירופיים במצרים פקד מוחמד עלי לשחרר את האסירים היהודיים ולבטל את האשמה נגדם, אבל לא נאות לערוך חקירה כדי להוציא לאור משפט. בינתים חזרה סוריה לשלטון תורכיה, ולפי בקשת שני המנהיגים היהודיים הוציא הסוּלטאן פירמַאן (פקודת מלכות), בו הוכרז, כי עלילת הדם היא שקר וכזב.

עלילת דמשק הראתה לעיני העולם את שפלות מעמדם של יהודי המזרח ואת התככים בין המעצמות. כן הביאה עלילה זו לידי שותפות וערבות הדדית בין יהודי המערב. כשם ששנאת הגויים – בעקבות התנועה הרומנטית וסיסמאות השיסוי האֶפּ־האֶפּ ליכדה את שורותיהם של נאמני “חכמת ישראל”²³, כן הביאה עלילת הדם בדמשק לידי חיזוק אחדותה של יהדות אירופה, ובהמשך הימים תשמש גורם ליצירת הארגון הכלל־ישראלי הראשון והוא — ״חברת כל ישראל חברים" במרכזה בפאריס.

חלק ב: נדידת יהודים המונית ותמורות יסודיות במקומות ריכוזם

ד. עבדות בתוך חירות ביהדות מערב אירופה

 

יהדות המערב במזל של עבדות בתוך חירות; “כל ישראל חברים”    🔗

היהדות במערב אירופה ובמרכזה עמדה בסימן של נדידה מהעיירות ומהערים לכרכים שהיו מרכזי התחבורה והתעשייה. נדידה פנימית זו לא היתה רבת רושם ורבת תוצאות, כמו ההגירה למדינות הים, אף־על־פי־כן חשובה היא למדי. היהודים הראו חוש הסתגלות מצויין לחיי הכרך ולתביעות המשק המודרני. דברי הצוררים על עשירות היהודים היו מוגזמים. למעשה היה חלקם דל בקרקעות, בנכסי דלא ניידי ובמכרות, ואפילו בכספים לא נצטבר אצלם הון גדול כל־כך, אלא שבידיהם נהיה ההון רכוש חי ובר־תנועה ותנופה, בחינת פרי עושה פרי. היהודים הרבו גם לבחור במקצועות חפשיים, מהם בעלי אופי ציבורי, כגון עתונות וסוכנויות ידיעות; שתי הסוכנויות הגדולות, זו של רויטר בלונדון וזו של וולף בברלין, נוסדו ביזמת יהודים. תהליך ההסתננות לתוך החברה הנוצרית, שהחל עוד במאה הי“ח, גבר והלך במשך המאה הי”ט בד בבד עם התחזקות היסודות הליברליים והדמוקרטיים מזה והתרופפות הכמורה והאצולה מזה.

במחצית השניה של המאה הי"ט לא עוררו עוד התיקונים בדת התלהבות. יום ראשון נעשה יום מנוחה כללי גם ליהודים, ובשבתות רובם לא שבתו מעבודה. בחוגי העשירים והמשכילים נתרבו מקרי ההמרות לשם שיפור מעמדם, וכן נפוצו מאד נישואי תערובת שהיו כרוכים על פי רוב בעלייה חברתית. היהדות נתדלדלה והחוסן הנפשי היהודי נתרופף.

ליהודי המערב היתה האמנציפציה יקרה מכל יקר. במאמצים רבים השיגוה, ואולם היתה זו – לפי האימרה הקולעת שהשתמש בה אחד העם — ״עבדות בתוך חירות“²⁴. חוסר הבטחון של יהודי המערב ופחדם התמידי מפני התעוררות האנטישמיות מנעום מלהודות באחדותו של עם ישראל ובקשר שבינו לארץ ישראל. ולא היתה זו עבדות מוסרית בלבד אלא גם עבדות שכלית; שכן התכחשותם בלאומיותם היהודית הביאתם לידי מסקנה חסרת כל הגיון בדבר ״התעודה”, כאילו נוצר עם ישראל להיות מורה לכל הגויים בטרם הצליח ליצור תנאי קיום תקינים לעצמו.

אולם כלפי חוץ נהגה יהדות המערב ברמה. בדומה ל״ברית הפרוטסטנטית העולמית" כוננו (בשנת 1860) יהודי צרפת, ובראשם כְּרֶמְיֶה²⁵, ״ברית יהודית עולמית" המכונה בעברית חברת ״כל ישראל חברים“, ובקיצור ״אליאנס” או בעברית בראשי תיבות ״כי“ח”. מטרת החברה היתה ״לסייע בכל מקום לשוויונם ולהתקדמותם הרוחנית של היהודים" והחברה ניסתה לבצע מטרה זו לפי השגותיה. פעילותה באה לידי ביטוי ביחוד במוסדותיה החינוכיים בארצות צפון אפריקה והמזרח – מפרס ועד מרוקו – שנהיתה בהן גורם מכריע בעיצוב האינטליגנציה היהודית ברוח התרבות הצרפתית²⁶. אמנם גדול היה בימים ההם קסמה של פאריס בעיני כל שוחרי תרבות ורגילים היו לומר כי לכל אדם שתי מולדות, מולדתו שלו וצרפת, אולם לחניכי כי"ח בכל הארצות נהיתה צרפת למולדת ראשונה במעלה.

עם הקמת חברת ״כל ישראל חברים" הוקמה ההסתדרות הכלל־יהודית הראשונה בהסטוריה החדשה (ואולי בהסטוריה בכלל). זו הפעם הראשונה שהאידיאה של שותפות גורל יהודית לבשה צורה ארגונית. מצד שני הפכה גם התנועה האנטישמית יותר ויותר תנועה עולמית, מתוך שיתוף פעולה והשפעת־גומלים.

כשנתרבו המדנים בין מדינות אירופה, חששו היהודים מחוץ לתחומי צרפת, שמא יפול עליהם חשד של זיקה יתירה לצרפת, ולפיכך כוננו להם הסתדרויות עצמאיות דוגמת ״אליאנס" בארצותיהם. ״חברת עזרה של יהודי גרמניה“, או בקיצור ״עזרה”, שנוסדה בראשית המאה העשרים (1901), פיתחה אף היא פעילות רבה במזרח הקרוב, ובפרט בא“י, וניסתה לחזק את השפעתה של התרבות הגרמנית. הממשלה הצרפתית נתנה סיוע מוסרי לחברת ״כי”ח“, והממשלה הגרמנית לחברת ״עזרה”.

ואולם כל זהירותם של יהודי המערב לא הועילה. שונאי ישראל העלילו על חברת כי“ח שהיא חלק של אירגון יהודי בין־לאומי של ״זקני ציון”, המכוון להרוס את התרבות הנוצרית ולהקים על חורבנה שלטון יהודי בעולם. נוצרים רבים בכל ארצות אירופה – בורים וגם רמי מעלה – במאה התשע עשרה והעשרים האמינו בעלילה זו.

 

משפט דרייפוס    🔗

הרקבון בחלק הקלֶריקלי והאנטישמי של החברה הצרפתית נתבלט ב״משפט דרייפוס" שהיכה גלים בכל רחבי עולם.

אלפרֶד דרַייפוס, רפובליקני לפי השקפותיו, היה קפיטן יהודי בצבא הצרפתי. בשנת 1894 האשימוהו, כי הסגיר סודות צבאיים לגרמניה. ההאשמה היתה מיוסדת על כתב אחד שנמצא בצירות הגרמנית בפאריס. אמנם, המאשימים ידעו כי האשמה כוזבת וכמו כן ידעו מי הוא בעל הכתב²⁷. אף־על־פי־כן הוציאו דיבה על דרייפוס היהודי והרפובליקני, וקיוו כי על־ידי זה ימיטו חרפה על היהדות והמפלגה הרפובליקנית גם יחד.

בטכס רשמי קורעים מעל דרייפוס ״הבוגד" את סימניו הצבאיים

כדי להוכיח עוד יותר את אשמתו של דרייפוס הכינו כתבים מזוייפים נוספים. בקהל הצרפתי התחוללה סערת התרגזות. העתונות ואחריה ההמון, ואחרי ההמון נבחרי הפרלמנט – שרצו למצוא חן בעיני בוחריהם – הרימו קול צווחה: מות לדרייפוס היהודי! דרייפוס נדון לעבודת־פרך עולמית באי השדים בחוף גיאנה הצרפתית. לשווא דרש הנאשם בירור משפטו לאמיתו, לשוא הודיעה הממשלה הגרמנית כי לעולם לא עמדה במשא־ומתן עם דרייפוס. החוגים הקלריקליים, המלוכניים והאנטישמיים הריעו לקראת נצחונם. אולם קול הצדק לא נאלם. בצרפת נמצאו אנשים שהצדק היה יקר להם מחייהם. הקולונל פיקאַר, ראש המשרד שעל יד מועצת המלחמה, בא לרגל עבודתו לידי הכרה ברורה, כי דרייפוס חף מכל פשע. כשרצה להודיע זאת ברבים, השתיקו אותו מפקדיו. אולם הוא לא השתתק. שלחו אותו לטוניס, הדיחו אותו ממשרתו ״בגלל עוון חמור״ לבסוף נאסר – וכל זה ללא הועיל. פיקאר עמד על דעתו. והנה גם בפרלמנט התחילה נשמעת סנגוריה על דרייפוס. שני סנטורים לא נבעתו מפני איומי חבריהם ודרשו בקול רם את חידוש המשפט. אך רושם גדול מכולם עשה אמיל זולה. הסופר הצרפתי זיעזע את תודעת העולם התרבותי ב״אני מאשים" שלו, שבו הוקיע לעיני השמש את השופטים החוקרים והמלשינים במשפט דרייפוס.

אמיל זולה

נגד כל הרדיפות עמד לבלי חת, ובמשך זמן־מה נחשב זולה ל״מצפון האנושות". הממשלה התחמקה מלחדש את המשפט, והדבר נשתהה משנה לשנה. סוף סוף, אחרי 12 שנה, הכריז בית־הדין העליון את הנאשם חף מכל פשע. דרייפוס עלה למדרגת מיור ונתמנה לפרש־לגיון־הכבוד, פיקאר הושב על כנו ונתמנה בשנת 1908 למיניסטר המלחמה. שני הסנטורים, שרבו את ריב דרייפוס, מתו בינתים ולא זכו לראות את דרייפוס יוצא זכאי בדין. הסנט החליט לאות הערצה להקים בפרלמנט את הפרוטומה של שני הסנטורים, לוחמי האמת. אמיל זולה נקבר בפּנתיאון.

יהודי העולם, ויהודי צרפת בראשם, הריעו בתרועות שמחה. כשהוטלה אשמה על יהודי אחד, כל עם ישראל הושב על ספסל הנאשמים. גברו ההרהורים, וכשם שבזמנה נתנה עלילת דמשק דחיפה לכרמיה לגשת לייסוד חברת כי“ח, כן הניע משפט דרייפוס רבים מיהודי המערב לפשפש במעשיהם; אחד מהם, תיאודור הרצל, כתב בהשפעה זו את ״מדינת היהודים” ויסד את ההסתדרות הציונית.

 

רוָחה ביהדות צרפת ובריטניה    🔗

שיחרורו של דרייפוס חיזק את רוח היהודים, אבל לא בתורת חטיבה לאומית. בעקבות ההפרדה בין המדינה לכנסיה בוטל גם אירגון הקונסיסטוריות היהודיות, ששימש מסגרת חובה לחיי העדה היהודית מימי נפוליאון הראשון. במקומן הוקמו ברחבי צרפת ואלג’יריה קהילות דתיות שהחבֵרות בהן היתה רשות, והן נתארגנו בהנהגת מוסד מרכזי בפאריס שבראשו הועמד הרב הראשי.

גם היהדות הבריטית כצרפתית היתה מסודרת בקהילות של רשות, בשעה שבמרכז אירופה (בגרמניה ובאוסטריה־הונגריה) היה לקהילות תוקף חוקי על כל בני דת משה ורשאיות היו להטיל עליהם מסים. גם בבריטניה, כמו בצרפת – ועוד ביתר נאמנות תורגם שיווי הזכויות לשפת המציאות, יהודים נתמנו למשרות אחראיות בלי הגבלה ותפסו את מקומם בין מיניסטרים, שופטים, פקידים, קצינים גבוהים, לורדים וחברי הבית התחתון, ראשי עיריות וכיו“ב. זו היתה תקופה של ימי עלייה כלכלית ורווחה גדולה לבריטניה, ורוָח גם ליהודיה. כשם שבריטניה נטלה על עצמה את התפקיד של לוחמת החירות בעולם, כן נהיתה היהדות הבריטית ע”י אירגוניה המוכּרים (״ועד שליחי הקהילות" ו״אגודת אחים") מגן היהדות המקופחת והנרדפת בכל מקום. גדולי הרוח והמדיניות הבריטית השתתפו בצערם של יהודי העולם על עושק זכויותיהם²⁸ והיו בין הראשונים שיצאו נגד תעלוליה האנטישמיים של רוסיה הצארית. ואף העם היה בבריטניה נגוע פחות באנטישמיות מברוב ארצות העולם. הדבר המצויין שבהתיחסותם של הבריטים היתה סבלנותם רחבת־הלב שלא ראתה את האמנציפציה כתמורה להתבוללות. זה היה קו שציין לטובה את העמים דוברי האנגלית. ואמנם פחותה היתה ההתבוללות מדעת בבריטניה (טמיעה שלא מדעת רוחה גם כאן!) מאשר בצרפת ובמרכז אירופה, ולא רק בשכונות היהודיות הצפופות בוייטצ’פל שבלונדון, במנצ’סטר ובלידס, אלא אפילו בחוגי ״הרבבה העליונה".

ואולם אפילו הסבלנות הבריטית לא עמדה בנסיון בפני גלי ההגירה היהודית ממזרח אירופה. ברגשות מעורבים קיבל העם הבריטי את הפליטים היהודיים שלא הביאו עמהם מארצותיהם כלום, מלבד רצון עז לעבודה ולחסכון. נתעורר חשש שמא תונמך רמת החיים על־ידי כניסת פועלים זולים. משנת 1906 ואילך הוטלו יותר ויותר חומרות על הכניסה לאיים הבריטיים.

 

שנאת ישראל בגרמניה באיצטלה של מדע    🔗

גרמניה היתה במאה התשע עשרה והעשרים הארץ הקלסית של שנאת ישראל. בה ובאיזור השפעתה, באוסטריה־הונגריה, אירעו מפקידה לפקידה מהומות ומקרים של עלילת דם. אמנם בהתפרצויות דמים ובנגישות חוקיות לא היתה גרמניה של ביסמרק וקיסר וילהלם השני פרועה לשימצה כרומניה וכרוסיה. בגרמניה של אותם הימים שררו סדר ומשמעת למופת ולא ניתן ליצרים להתפרע ולחרוג ממסגרות החוק. אולם בגרמניה יותר מבכל ארץ אחרת ניסו המלומדים והחכמים לתת לאנטישמיות בסיס מדעי, ומכאן התפשט הארס על פני הארצות הרחוקות והקרובות, לרבות צרפת.

שוויון זכויות הוענק ליהודי פרוסיה אחרי נצחונה של אוסטריה (1866) ואחר כך, לאחר נצחונה על צרפת, הורחב להלכה על הקיסרות הגרמנית כולה (1871), אולם למעשה כמעט לא נתמנו שם יהודים עד מלחמת העולם הראשונה כפקידים במדינה, כמורים, שופטים או קציני צבא. בפרלמנטים בברלין, בוינה ובבודפסט היתה מפלגה גדולה (״המפלגה הנוצרית־הסוציאלית") שהשמיעה דברי אנטישמיות גלויה ללא כל הסוואה²⁹. ואף על פי כן בטחו היהודים, כי בתקופתנו הנאורה אין התוקפנות האנטישמית אלא בת־חלוף. במסירות ובהצלחה גדולה השקיעו את כל כוחותיהם בהקמת המשק בארצות האלה, באהבה התמכרו לפיתוח התרבות הגרמנית והמַדיארית, וברלין, וינה ובודפסט – מרכזי האנטישמיות – היו גם מרכזי ההתבוללות, נשואי התערובת והשמד.

האנטישמיות הקיפה את השדרות הרחבות. הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית עשתה נסיונות להוקיע את שנאת ישראל כתופעה של בערות (כמימרתו של הסוציאליסט בֶּבֶּל ״האנטישמיות היא הסוציאליזם של הטיפשים"), אבל נסיונותיה היו חלושים וקלושים והעם נטה אוזן למנהיגים אחרים. ההסטוריון טְרַייצְ’קֶה היה פה לעמו כשהצדיק את התוקפנות נגד היהודים: הם לא התבוללו בעם הגרמני, והרי רק על סמך הטמיעה העתידה לבוא הוענקה להם האמנציפציה. גם מוֹמְזֶן, חוקר תולדות רומא, תבע מהיהודים התבוללות גמורה, כלומר, נשואי תערובת ושמד. העתונות הגרמנית היתה מלאה דברי פולמוס חריפים על הבעיה היהודית שהיתה בהם אנטישמיות תוקפנית, ואילו דבריהם של היהודים (ביניהם של ההסטוריון צבי גרֶץ) נכתבו ברוח סנגוריה והצטדקות.

אחד הספרים הנפוצים ביותר בגרמניה היה הספר המדעי, כביכול, ״יסודות המאה התשע עשרה" להוסטון סטיוארט צ’מברלין, אנגלי מגורמן, חתנו של המלחין ריכרד וַגנר. צ’מברלין הלך בעקבות הצרפתי גוֹבּינוֹ שהורה על אי־השויון שבין הגזעים. לפי תורתו של צ’מברלין עומדים האריים בראש ההייֶררכיה הגזעית, ובראש האריים–הטֶבטונים (הגרמנים). הגזע השמי – אין בו מקוריות. המלך דוד ומיסד הדת הנוצרית טבטונים היו, כפי שמעיד על כך שערם הבהיר. היהודים הם הגשמת השחיתות, מפלצת התרבות וסרטנה של אירופה. הספר ״יסודות המאה התשע עשרה", שהיה ספוג הערצה עילאית לגרמנים ובוז ליהודים, זכה לשבח גדול מפי הקיסר וילהלם השני. על ספר זה נתחנך דור גרמני שלם, ובין חניכים אלה היה, לפי עדות עצמו, גם היטלר.

הורמה צעקה שהיהודים מיהדים את כל גרמניה והתהוה המצב הפּאראדוכּסאלי שתרומתם העצומה לתרבות המערב נזקפה לא לזכותם אלא לחובתם.

 

תרומת היהודים לתרבות המערב    🔗

היהודים נשארו אומה בעלת תרבות מזרחית עד בוא האמנציפציה. גם במאה הי“ט לא נפסקה יצירתם המקורית, שינקה ממקורותיה המזרחיים העתיקים ואף הגיעה ללבלוב חדש בתחית הספרות והלשון העברית. אולם יחד עם זה הראו גם הסתגלות מופלאה לערכי התרבות, למשמעת המדעית ולמתודיקה המדוייקת של המערב. עם חלוצי הרוח האירופית במאה התשע עשרה והעשרים נמנו יהודים לרוב כמעט בכל שדות המדע, הספרות והאמנות, בכלכלה, במוסיקה, בציור, בקולנוע ובתיאטרון. מתוך 170 חתני פרס נובל³⁰ בשנים שבין 1900–1930 היו 14 יהודים ו־6 ״יהודים למחצה”, הוי אומר פי 5 יותר מיחסם המספרי של היהודים בגזע הלבן. ביחוד הצטיינו יהודי גרמניה שזכו ל־10 פרסים מתוך 38 שהוענקו לבני גרמניה, היינו – ליותר מ25% מכל הפרסים, בשעה שהשעור האחוזי של היהודים באוכלוסיה הגרמנית היה פחות מאחד. אילו ניתנה גדולתה של אומה למדידה לפי מספרם היחסי של בניה המצטיינים בכשרונותיהם – הרי שהיהדות כנראה היתה זוכה למקום הראשון. יש לזכור כי הישגים אלה נרכשו על אף המכשולים שבפני איש המדע היהודי שרגליו נדחקו או צעדיו הוצרו כמעט בכל הארצות. בהישגים אלה נטלו יהודי מזרח אירופה, שיצאו מתחום המושב, מקום נכבד.

היהודים גילו כשרונות שכליים בדומה לעמים המחוננים ביותר והראו צמאון גדול לדעת, חריצות, יזמה ו״אי שקט קדוש" שלא נתן להם מנוח להסתפק בהישגיהם. כן נהיו היהודים חומר תוסס בחיי התרבות המערבית. שניוּת מפתיעה נגלתה בסגולותיהם הנפשיות של היהודים: מהצד האחד שכלתנות, תכליתיות, חמרנות, תאות בצע, זהירות מפוכחת וזריזות המחשבה והמעשה – סגולות המציינות כל מעמד בינוני עירוני; ומהצד השני – רגשנות, אידיאליזם, הערצה לרוח ותשוקה לאמת. שניות זו, שנראתה לפעמים כ״קטביות באופי הלאומי היהודי", נתנה מקום להתגדר בו לאויבי ישראל מזה, ולידידיו מזה.

היהודים היו בין הראשונים שהיו נכונים להקריב מכספם ומדמם לטובת רעיונות חדשים לתיקון החברה. ואמנם זה ציין את היהודים באשר היו, שאעפ"י שנרדפו והושפלו לא חדלו להאמין באדם שנברא בצלם ובתיקון עולם במלכות שדי, אם כי בהתמכרות לאידיאלים אנושיים שכחו רבים מהם את חובותיהם כלפי עמם שלהם.

תרבות מערבית זו שיהודי אירופה נמשכו אחריה באה אליהם באמצעות ההשכלה הגרמנית. הסופרים, הפילוסופים והאמנים הגרמניים עשו רושם עמוק על המשכילים היהודיים בכל הארצות. בזיקתה זו של היהדות העולמית לתרבות וללשון הגרמנית בא מיפנה עם התרכזותם של המוני יהודים בארצות האנגלו־סכּסיות, ועם כשלונה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה.

הצטיינותם של היהודים בתרבות המערב באה לא רק בזכות כשרונותיהם השכליים וסגולותיהם הנפשיות אלא גם מפני היותם מעמד בינוני עירוני. אמנם, מצד אחד הקשו עליהם את הכניסה למוסדות תרבות וחינוך, אולם מצד שני הקלה פרנסתם בכרכים עליהם את הגישה להיכלי המדע והאמנות.

 

הכלכלה היהודית – פירמידה הפוכה    🔗

מיבנה הכלכלה היהודית במאה התשע עשרה נשאר ביסודו בלתי־נורמלי. גם מאות אלפי היהודים שנגרפו – עם שנות השמונים ואחר כך – בנחשולי ההגירה למרכזי הרכושנות העולמית והתעשיה שבמערב אירופה (בריטניה, גרמניה, בלגיה וצרפת) ובארצות הברית של אמריקה, לא היה בהם כדי להבריא את המיבנה הכלכלי של יהדות הגולה, שהושוה לפירמידה הפוכה. בנוהג שבעולם רוב האוכלוסיה מורכב מאכרים ומפועלי בתי חרושת, ומיעוטה מסוחרים ומבעלי מקצועות חפשיים; ואילו היהודים הפכו את הפירמידה על ראשה. רובם נתונים היו למסחר ולמקצועות החפשיים, ומיעוט מיעוטם נמנו על הפרולטריון התעשייתי והמעמד החקלאי. המסחר לענפיו השונים נשאר גם במאה התשע־עשרה והעשרים מקור מחיתם העיקרי של יהודי הגולה; בעסקי הכספים והאשראי תפסו היהודים מקום ראשי, וביחוד נתפרסם בית רוטשילד³¹ שאיפשר ע“י מלוה (של ארבעה מיליונים ליש"ט) לדישראלי לרכוש בשביל בריטניה את המניות הדרושות של תעלת סואץ³². בדומה לזה נתן בנק יהודי את האפשרות לביסמרק לנהל את מלחמתו נגד צרפת בשנת 1870. אולם ברבע האחרון של המאה הי”ט ובמאה העשרים לקה במידה ניכרת כוכבו של הרכוש היהודי והשפעתו הבין־לאומית. חברות האשראי נהפכו יותר ויותר לחברות מניות ענקיות, שההון הפרטי מילא בהן תפקיד ממדרגה שניה, ולפיכך נתמעטה בהן השפעת היהודים. יתר על כן נהיו תפקידי המדינות המודרניות מורכבים, מרובים וכרוכים בהוצאות עצומות כ“כ, שממשלותיהן הוצרכו להבטיח את הכנסותיהן על־ידי אמצעים נוקבים הרבה יותר, מאשר ע”י מלוות הבנקים.

הכלכלה היהודית היתה חד־גונית לא רק מפני התפתחות יתר (היפרטְרוֹפִיה) של המסחר, אלא גם של המקצועות החפשיים. יהודים פנו למקצועות אלה מאחר שמשרות בשירות הציבורי והממשלתי היו סגורות בפניהם. הרפואה לענפיה היתה במשך דורות רבים למקצוע יהודי, אולם עם האמנציפציה נפתחו לפני היהודים גם המקצועות החפשיים האחרים, והם הצטופפו ביחוד בפרקליטות, עיתונאות, הנדסה, אמנות ומדע. היהודים הפריזו ולגלגו לעצמם שדוקטור הוא כינוי משפחה יהודי, ואשר לעורך דין התלוצצו כי בכל משפחה יהודית מצוי אחד, פרט למשפחות שמצויים בהן שנים או שלושה עורכי דין.

הפרולטריון התעשייתי היהודי נתרבה אמנם אף הוא. קצב התרבותו במערב אירופה היה אטי מאד. העבודה בבתי החרושת לא משכה את היהודים אפילו במזרחה של אירופה. הם נשאו יותר את נפשם לעבודה הדורשת קצת שכל ועדינות של תנועה ומבטיחה לבסוף קצת עצמאות, ולפיכך העדיפו לפעמים תנאי שכר גרועים של בעלי מלאכה העומדים ברשות עצמם. במידה שפועלים יהודיים עבדו בתעשיה, גילו נטיה לאלה מענפיה שיש בהם פחות עבודה גופנית ויותר קירבה למסחר. יהודים הרבו לעסוק באופן יחסי בתעשיות קלות, ובפרט ״בתעשיות גמר", כגון הלבשה, מזון, ריהוט, בנין וכו'; ואילו בתעשיות הבסיסיות הכבדות כגון – פלדה, פחם, שמן־אדמה, ובכלל עבודה במכרות ותפוקת חמרי גלם – היה חלקם מועט, כמעבידים וכעובדים. אך כל האמור נוגע בעיקר לעובדים במזרחה של אירופה, שהרי במערבה היה מצבם הכלכלי של היהודים בדרך כלל טוב עד שרק מעטים מהם עסקו ביגיע כפיים.

איטית ביותר היתה התקדמותם של היהודים בחקלאות, שצמיחתה מעצם טבעה היא, בלי קפיצות, עקב בצד אגודל. בהחדרת היהודים לחקלאות ראו רבים את דרך המלך לפרודוקטיביזציה של ההמון היהודי. ואמנם נעשו מאמצים בכיוון זה רק במזרח אירופה, אולם גם שם לא הגיעו הדברים עד לידי תנועת המונים רחבה. שני נדיבים יהודיים בפאריס, ברון אדמונד רוטשילד וברון הירש, שגורל עמם נגע עד לבם, השקיעו מיליונים ביישוב יהודים על הקרקע; הירש יסד את החברה להתישבות יהודית, שנקראה לפי ראשי התיבות שלה באנגלית יק“א”, שהקימה מושבות יהודיות בארצות שונות, ובפרט בארגנטינה; ואילו רוטשילד זכה להערצת יהודי ארץ ישראל כ״אבי הישוב" החקלאי בסוף המאה התשע עשרה. רעיון הפרודוקטיביזציה בכלל, וההתישבות החקלאית בפרט, קיבלו תנופה חדשה מהפורענויות שהתחוללו על היהדות במזרח אירופה ומצמיחת התנועה הלאומית והציונות.

ה. פרעות ביהודי רוסיה והגירה המונית

 

ההֶגֶמוֹנִיָה ביהדות עוברת לאשכנזים    🔗

לא היתה תקופה בדברי הימים שבה הגיע הריבוי הטבעי של היהודים לשעור עצום, במספרים מוחלטים ויחסיים, כמו במאה הי"ט. בשנת 1800 היה מספר היהודים בעולם שני מיליונים וחצי, בשנת 1850 – כמעט חמשה מיליונים, ובשנת 1900 – עשרה מיליונים וחצי. לפי פיזורם הטריטוריאלי נתחלקו היהודים בעולם כלהלן: בשנת 1800 – ישבו 40% מיהודי העולם בארצות המזרח, 44% – באירופה המזרחית, 15% בשאר ארצות אירופה, ואחוז אחד – בארצות שמעבר לים; בשנת 1850 ישבו 12% מיהודי העולם בארצות המזרח, 72% – באירופה המזרחית, 14,5% – בשאר ארצות אירופה, 1,5% – בארצות שמעבר לים; בשנת 1900 ישבו 6% מיהודי העולם בארצות המזרח הקרוב, 61% באירופה המזרחית, 21% בשאר ארצות אירופה ובערך 12% בארצות שמעבר לים.

מחומר סטטיסטי זה אנו נמצאים למדים כמה דברים מאלפים:

א) הריבוי הטבעי של היהודים במאה התשע־עשרה היה 420% ונוספו ליהדות שמונה מיליונים נפש תוך מאה שנה בלבד; הקצב המפליא של עלייתם המספרית לא בא עקב גידול נוסף בשיעור הילודה בקרב העדה היהודית, אלא בזכות השיפור בחייה הכלכליים וההיגייניים, שהביאו לידי הפחתת התמותה, בפרט בין התינוקות.

ב) בריבוי הטבעי נטלו מקום בראש היהודים שבמזרח אירופה, כי נשתפרו תנאיהם הכלכליים, וביחוד ההיגייניים, מבלי שנתמעט אצלם שיעור הילודה; הנה כן נתרבו יהודי מזרח אירופה ממיליון ומאה אלף בשנת 1800 (שהיוו 44% מהיהדות העולמית) עד כדי שלושה מיליונים וחצי בשנת 1850 (72% מהיהדות העולמית); כדאי כאן להוסיף כי בשנת 1881 – היינו ערב הפרעות ברוסיה — עלה האחוז של יהודי מזרח אירופה בתוך היהדות העולמית עד כדי 75% (במספרים מוחלטים: לששה מיליונים נפש מתוך שמונה), וזו אמנם היתה נקודת השיא ביתרונם המספרי של יהודי המזרח בקרב היהדות העולמית; מהזמן שנחשול ההגירה הציף את היהדות הרוסית, ירד היתרון הזה עד 61% בשנת 1900.

ג) כמעט באותו שיעור שפחתה יהדות מזרח אירופה, גדלה היהדות במדינות הים; בשנת 1800 ובשנת 1850 היוו היהודים במדינות אלה אחוז ואחוז וחצי מכלל היהדות, ואילו בשנת 1900 כבר לשמינית של כל היהדות.

ד) בתנאים הדמוגרפיים של היהדות בארצות המזרח (אסיה וצפון אפריקה) לא חלו תמורות ניכרות: הילודה נשארה בעינה, ואף התמותה נשארה גדולה כמקודם, כך שבמספרים מוחלטים לא נשתנה משקלה הכמותר של יהדות זו, הנמנית עם העדה הספרדית ועם יתר עדות המזרח; מספרם עלה למיליון בערך בשנת 1800 ובגלל ריבוי התמותה נשאר בעינו במשך המאה התשע עשרה, בו בזמן שחל גידול עצום כ"כ בריבוייה הטבעי של היהדות האשכנזית שבאירופה. בשעה שבשנת 1800 היוו הספרדים עדות המזרח 40% מכל היהדות, ירד אחוזם עד 12 בשנת 1850 ועד 6 בשנת 1900 כתוצאה מזה עברה במאה התשע־עשרה ההגמוניה ביהדות העולמית לידי העדה האשכנזית, לאחר שקוים בכיוון זה נסתמנו עוד זמן גירוש ספרד. בזמן גירוש ספרד היה היחס המספרי בין האשכנזים לבין הספרדים ועדות המזרח כמחצית כנגד מחצית. ומאז במשך שלוש מאות שנה עד שנת 1800 נשתנה מאזן הכוחות ביניהם לפי היחס של 60 כנגד 40 לטובת האשכנזים; רק במשך המאה התשע־עשרה באה התזוזה היסודית במיבנה העדתי של היהדות. שהעביר את זכות הבכורה לאשכנזים.

המיפנה הזה במיבנה הדמוגרפי של העם היתה לו גם השפעה גדולה על הפעלת כוחותיו הרדומים. עם כניסת האשכנזים כיסוד מכריע לחיינו ההיסטוריים נתחזק היסוד התוסס והדינמי שנתן את אותותיו מבפנים (בהגירה מוגברת בשידוד מערכות הכלכלה. בתחיית הספרות והאמנות, בתיקוני דת וכיו"ב) ומבחוץ (בבנין ארץ ישראל, בשאיפות מדיניות לאומיות ובמלחמה לשיוווי זכויות).

המרכז של ההגמוניה האשכנזית נשאר במשך המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים ביהדות של מזרח אירופה. אולם המהלומות שנחתו עליה ברוסיה וברומניה גרמו במרוצת הזמן להתפרדותו של מרכז זה ולהעברתו למקומות חדשים.

 

הבעיה היהודית בקונגרס הברליני    🔗

כשם שהקונגרס הוינאי בזמנו נתן את דעתו על זכויותיהם של היהודים בארצות הגרמניות, כן עלתה הבעיה היהודית גם על שולחן הדיונים בקונגרס הברליני (1878).

לקונגרס הוגש תזכיר של יהודים שביקשו מאת השליטים ״בית בארץ אבותינו העתיקה, כמלוכה חוקתית ובלתי תלויה“. יחסו של דישראלי היה חיובי אל הרעיון, ואילו ביסמארק ראה בזה ״תזכיר של משוגעים”.

כמה זה היה רחוק משגעון, הוכיחה הבעיה היהודית ברומניה, שהקונגרס דימה שפתר אותה פתרון גמור. רומניה היתה מרכז היהדות בבלקנים והיחס המספרי של היהודים לכלל האזרחים הגיע לששה אחוזים ויותר. האוכלוסיה ושליטיה גם יחד היו נגועים בשנאת ישראל, וההסתה ביהודים היתה פרועה ביותר בשנות הששים והשבעים. הרדיפות הגיעו לשיאן כשהשלטונות החליטו לגרש יהודים מעבר לגבול התורכי, ומאחר שהוחזרו על ידי התורכים טובעו ע"י שוטרים רומניים במי הדנובה. מעשה מתועב זה עורר גל של מחאות חריפות באירופה, וממשלות שונות התערבו אצל הממשלה הרומנית לטובת היהודים. מאחר שהתערבויות אלה לא הצליחו, ניתנה לשאלה היהודית משמעות מיוחדת בעת דיוני הקונגרס.

ציר רוסיה בקונגרס טען כנגד יהודי רומניה, שאין הם ראויים לזכויות כמו יהודי המערב הנאורים, אולם הקונגרס קיבל את הצעת הציר הצרפתי, שנתמכה על ידי ביסמארק ודישראלי, הקובעת כי ההכרה בעצמאות רומניה מותנית בהסכמתה לתת חופש דתי מוחלט לכל תושביה וכי הדת לא תשמש מעצור בקבלת זכויות מדיניות. השלטונות הרומניים הערימו ופירשו, כי שוויון זכויות מגיע בתוקף החלטה זו רק לאזרחים, ואילו היהודים הם ״זרים שאינם אזרחי מדינה אחרת“. לאזרחים זרים היו מוכנים הרומנים לשוות אותן הזכויות שבני רומניה נהנים מהן במדינותיהם. לפי נוסחת תרמית זו נשללו זכויותיהם של היהודים, שהרי להם לא היתה מדינה שבה יכלו להעניק זכויות לרומנים. מהיהודים נסחטו כספים רבים בצורת מסים ושלמונים לפקידות המושחתת וכן גם נדרשה מהם השתתפות בעבודת צבא בשיעור גבוה ממה שהיה נהוג באוכלוסיה הרומנית; אך הנגישות המדיניות הכלכליות והחברתיות לא נתמעטו. היהודים נושלו מכפרים, מספר ענפי מסחר ומקצועות חפשיים נאסרו עליהם בהנאה, מקומותיהם בבתי ספר ובבתי חולים הוגבלו עד מאד. בשנאתם הבלתי־מרוסנת אל היהודים התחרו המון העם עם המעמד הפיאודלי של הבוֹיאַרים, והמדינאים הליברליים עם הכמורה. חלק גדול מיהודי רומניה שמו פעמיהם למדינות הים, ובפרט לארצות הברית, ומיעוטם לא”י. אולם גם זרם היציאה המתגבר לא הקל על גורלם של הנשארים.

מעצמות אירופה, השותפות. לחתימת ברית השלום בקונגרס הברליני, הסתפקו במחאות מהשפה ולחוץ נגד הפרת הסעיף בדבר שיווי הזכויות. סרביה ובולגריה, שאף הן נתחייבו על ידי הקונגרס במתן שיווי זכויות ליהודים, מלאו את התחייבותן ללא התנגדות. מספר היהודים בארצות אלה היה מועט ורובם צאצאיהם של מגורשי ספרד; שפת דיבורם היתה לאדינו.

השפלת יהודי רומניה לעיני העולם התרבותי על אף הסכמים בין־לאומיים היה מופת חותך לטרגדיה של העם היהודי. כן גילתה פרשת העושק ברומניה את מיעוט ערכה של התערבות מדינות חוץ לטובת היהודים. חוסר התחשבות בדעת הקהל בעולם הובלט עוד ביתר שאת במדינת שכנתה הגדולה של רומניה, ברוסיה הצארית. שטיפולה בבעיה היהודית נעשה למשל ולשנינה בעולם התרבות.

 

תהליך חלקי של שדוד מערכות בכלכלת יהודי רוסיה; פרעות בשנות השמונים    🔗

אם רדיפות ודיכוי היו גורלם של כל המיעוטים ברוסיה הצארית. היו היהודים המיעוט המקופח שבמקופחים. אמנם, בימי אלכסנדר השני דומה היה כאילו באה הפוגה בגזירות ובנגישות כשחידש הצאר את תכנית התיקונים, נוסח יוסף השני³³ באוסטריה ודרז’אביו³⁴, על מנת ״לתקן את מוסר היהודים ולמזגם עם אוכלוסיית הקבע של המדינה".

מאת הרמן שטרוק³⁵

אלכסנדר השני העניק זכויות ל״קטגוריות" מועילות של יהודים, ובעיקר לסוחרים גדולים, משלמי מס גבוה, למשכילים מוסמכים מבתי ספר גבוהים, לכמה סוגים של בעלי מקצועות חפשיים, מלאכות ומומחים לתעשיה; בעלי משלוחי יד מועילים אלה הורשו לצאת מ״תחום המושב" ולהשתקע בתוך פלכי רוסיה הפנימיים.

שיחרור האיכרים על ידי אלכסנדר השני (1861) גרם לתמורות מעמיקות במבנה הכלכלה היהודית. מקורות המחייה היהודיים, שינקו מהמשק הכפרי הפיאודלי, נסתתמו ויהודים לרוב נאלצו לבקש להם פרנסות חדשות בעיר. אלה שהצליחו לצבור להם הון בכפרים, פנו למסחר ובעיקר לענפי תעשייה שונים (כגון תעשיית סוכר, טבק, טחנות קמח, משרפות יי"ש, בניין מסילות ברזל), שגילו בהם יזמה ואף עשו חיל רב. לעומתם נכנסו אלה, שיצאו מהכפרים בלי כל רכוש, לשורות בעלי המלאכה והפרולטריון התעשייתי. מאות ואלפי יהודים שלחו את ידם במלאכה ובחרושת. כך נתהוה שידוד־מה במערכות הכלכלה של היהדות הרוסית ובא מפנה חלקי בכיוון של פרודוקטיביזציה³⁶. יהודי רוסיה נטלו לידם את היזמה בהשגת הון מערבי לשם פיתוחה של התעשייה והבנקאות הרוסית, ובאותה שעה ביקשו וגם מצאו שוקים במערב בשביל ייצוא התוצרת החקלאית הרוסית. אולם אותה שעה זרמו בעקבות שחרור האיכרים גם המונים מהכפרים לערים, האיכרים הרוסיים ראו בעין רעה את יזמתם של היהודים וגידולם הכלכלי. התעמולה נגדם הופצה על ידי בעלי מלאכה, סוחרים ומשכילים ונתנה כבר את אותותיה בשנות מלכותו האחרונות של אלכסנדר השני ובישרה רעות לעתיד.

כשנרצח אלכסנדר השני על ידי מהפכנים רוסיים, מיד האשימו את היהודים ובימי אלכסנדר השלישי גברה ההסתה הפרועה בהם. פרצו פרעות בחלקי רוסיה הדרומית שבהם היו קיימים ישובים יהודיים צפופים (אודיסה, קיוב).

משחיז מספריים יהודי ברוסיה³⁷

הפרעות לא היו פרי התפרצות זעם פתאומית של העם נגד היהודים, אלא היתה ניכרת בעריכתן יד מארגנת מרכזית. ליד הרצח השפל של זקנים, נשים וילדים היתה בולטת נטיה ברורה מצד הפורעים להרוס את רכוש היהודים. כרגיל החלו בכרכים ועברו לעיירות של הסביבה, אספסוף פורע הועבר ברכבות ממקום למקום לשם בּיוּם המהומות באותו נוסח בערך. הודבקו כרוזים נגד היהודים ונקרא מנשר מטעם הצאר, כביכול, המתיר לפרוע פרעות ביהודים במשך שלשה ימים. המנשר השפיע על הרוסים, שלא אמרו להשתתף כלל בפרעות, לשסותם ביהודים מאחר שפחדו להתנגד לרצון הצאר. בדרך כלל לא נקפה המשטרה אצבע לרסן את האספסוף, ובמידה שהתערבה הרי עזרה לפורעים נגד היהודים שניסו לעמוד על נפשם. בכל מקרה בודד, שהשלטונות התערבו, הושם קץ להשתוללות בלי קושי.

מהפכנים רוסיים רבים קידמו את הפרעות בברכה, כי הם קיוו שהתעוררות העם נגד היהודים סופה שתפגע במעמד המשעבדים ובמשטר כולו. לדעתם משמשים היהודים שמן משחה לגלגלי המהפכה העולמית; ואין פלא, שהם נפגעים תחילה – שהרי לפי מארכס הם המוקד שבו מתרכזים כל נגעי המשטר המדיני והחברותי.

היקף המאורעות הבהיל את השלטונות המרכזיים מאחר שהתעוררה התמרמרות חריפה בחוץ לארץ. הממשלה היתה מעונינת לסלק מעליה כל אחריות לפרעות והטילה את האשמה על היהודים עצמם: רדיפת הבצע שלהם מעלה עליהם את כעס הרוסים³⁸.

אחרי שפיכת הדמים בא ״פוגרום קר" בצורת הגבלות חוקיות חדשות וישנות שנתחדשו: איסור חכירה ומכירה של קרקעות ליהודים; איסור התישבות בכפר מחוץ למושבות היהודיות הקיימות; הגבלת חופש התנועה של היהודים בעברם ממקום למקום אפילו בתוך האיזור הכפרי של תחום המושב; קביעת אחוז³⁹ התלמידים היהודיים הרשאים להתקבל למוסדות חינוך תיכון ועליון וכו'.

רבבות יהודים הסיקו מפוגרומים ומגזירות אלה את המסקנה, שעליהם לבקש מקלט בארצות המערב הנאורות או בארצות החופש שמעבר לים. נוסדה חברת ״עם עולם" לשם העברת יהודי רוסיה לארצות הברית והקמת מושבות חקלאיות למענם לפי תכנית סוציאליסטית, ואמנם הוקמו מושבות כאלה בכמה מדינות של ארצות הברית; אולם זרם ההגירה פנה בעיקר לערים.

מחמת חידוש הפרעות היו עוזבים המוני יהודים שנה שנה את מדינת הצאר. כך התחילה התפוררות המרכז היהודי ברוסיה, שנראה מוצק כל כך. בפרוס הפרעות בשנת 1881 חיו תחת שלטון הצאר 75% מכל יהודי העולם, ואילו בראשית המאה העשרים התחיל צומח בארצות הברית של אמריקה מרכז יהודי חדש – בעשר השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הגיעו המהגרים מרוסיה למאה אלף נפש בממוצע לשנה. סבל היהדות הרוסית מצא הד עמוק בקרב היהדות העולמית ואוזן קשבת אצל חסידי אומות העולם, וביחוד בשתי המעצמות האנגלו־סכסיות. אירופה של הימים ההם היתה הומאנית באופן יחסי, וגדול היה התמהון כי ביבשת אירופה שוכנת מעצמה גדולה, ובה נהוג משטר פוליטי שאינו הולם אנשים בני תרבות.

 

לאמריקה או לארץ ישראל? רוטשילד והירש    🔗

יחס השלטונות לא הניח ליהודים כל תקוה לשיפור מצבם; אדרבא, הוגד להם בפירוש, כי לפניהם ״פתוח הגבול המערבי". היה אם כן ברור לרוב רובם כי אין ברירה אלא לברוח. זרם המהגרים שפנה לארצות המערב שאף בעיקר להגיע לאמריקה, ארץ הזהב.

בתוך הזרם הגדול נמצאו לא־מעטים שהיו סבורים, שיש בידי ההגירה לחסל אחת לתמיד את צרות ישראל ולהגשים את תקוותיו הלאומיות במולדת משלו. הנה כן צפה השאלה: לאן? לאמריקה או לארץ ישראל? והדעות נחלקו: אלה שנטו יותר לטמיעה דגלו ביציאה לאמריקה ואילו לחניכי הספרות העברית והרעיון הלאומי קסמה העליה לארץ ישראל, בה יוכלו ליצור תרבות רוחנית וגשמית משלהם, בעוד שבארצות אחרות יוכלו להסתגל בלבד לתרבות העם השליט. אף אם יכביד עליהם הגורל, יקבלו את הייסורים באהבה, ואילו במדינות אחרות לא יהיה היהודי מוכן לסבל כזה כדי להתערות באדמתן.

המוסדות היהודיים במערב אירופה, שסייעו למהגרים, לא נענו לבקשות הרבות לתמוך בעלייה לארץ־ישראל. הם ראו בה סכנה לאמנציפציה במערב אירופה. לדעתם לא התאימה גם ארץ־ישראל להתיישבות בקנה מידה גדול. חברת ״כל ישראל חברים" היתה היחידה שיכלה להסתמך על נסיון כלשהו בחקלאותה של ארץ־ישראל, ומשום כך היו נמוקיה עושים רושם על דעת הקהל היהודית בעולם. ואמנם טענו כי בארץ־ישראל נשארה לרשות ההתיישבות היהודית זיבורית בלבד; היהודים שאינם איכרים מלידתם לא יוכלו לעמוד בסבלותם בתנאי אקלים קשים ובאזורים הנגועים במחלות רבות; לא יוכלו לעמוד בתחרות עם הערבים בעלי האדמות המשובחות, המסתפקים ברמת חיים נמוכה מאד; האמצעים הכספיים שבידי המהגרים לא יספיקו להקמת משק חקלאי מסודר ומוסדות חינוך, דת ותרבות הדרושים למתיישבים, מחמת גזירות השלטון הזר ונטל המסים שיוטל עליהם. כנגד זה ראו ראשי כי"ח באמריקה ארץ אידיאלית לקליטת הגירה המונית ממזרח אירופה. לדעתם אין הקשיים ביישוב בארץ־ישראל קיימים באמריקה, שהיא ארץ של שבות וזכות; המהגרים יוכלו לבחור באיזה עיסוק שהוא, ובנקל יוכלו להאחז גם בחקלאות, אם ינתנו להם אמצעים כספיים מספיקים.

מוסדות הסיוע של יהודי מערב אירופה לא הצליחו לבצע כל תכנית התיישבות בעלת היקף, יתר מעוף נתגלה בפעולותיהם של שני נדיבי לב, שהבינו את צורך השעה והקדישו מיטב זמנם להקלת המצוקה היהודית. אלה היו הברון רוטשילד – ״הנדיב הידוע" – והברון הירש.

אדמונד רוטשילד הופיע ראשונה בפומבי בענייני היהודים בימי הפרעות ברוסיה; צירף את חתימתו לכרוז לטובת הנפגעים שהופיע בתחילת 1882 בצרפת. מאז חיפש דרכים להקלת מצבם של היהודים ברוסיה והגה חיבה – בהשפעת ״חובבי ציון" – לרעיון של הקמת ישוב עברי בארץ ישראל. ידוע ידע את כל הקשיים הכרוכים בעבודה זו, אלא שלדעתו הוכיחו הנסיונות של החקלאות היהודית ברוסיה כי יתכן מעמד חקלאי עברי, ואולם יש להתאים את עיבוד האדמה בארץ ישראל לתנאי המקום. יש לדאוג לגיוון ענפי החקלאות לאחר הכשרת הקרקע על ידי קדיחת בארות, נטיעת חורשות והתאמת הענף הראוי ביותר לטיב החלקה. יש לשאוף באופן מתמיד להגדלת הרכוש הקרקעי העברי בכל שטחי הארץ, מבלי לעורר את תשומת לב השלטונות והתושבים. אף הוא עצמו היה מצניע לכת ולא רצה להופיע בפומבי.

הברון לא הקים מנגנון ציבורי כגוף מייעץ או מבצע של תכניותיו, ובין הממונים על מפעלו בארץ חסרו לו פקידים בעלי דמיון, היכולים לתפוס רעיון בעל חשיבות היסטורית. מפני חוסר הבנה ואהדה למפעל ולמתיישבים מצד פקידי הברון, לא היתה התאמה בין ההגשמה ובין החזון.

הברון אדמונד רוטשילד

הברון מוריס הירש⁴⁰

אף הברון מוריס הירש ביקש דרכים לבוא לעזרת בני עמו במזרח אירופה. היה ממוצא גרמני וישב בפאריס, צבר הון עצום בבניין מסילות הברזל; ומאז מות בנם יחידם החליטו, הוא ואשתו, להתמסר לפעולה לטובת האנושות. הוא ביקש לתקן מצבם של יהודי מזרח אירופה על ידי הכשרתם לחקלאות, העסקתם במלאכה וחרושת ואימונו של הדור הצעיר בבתי ספר מקצועיים. התנגדות השלטונות הרוסיים להצעותיו הוכיחה לו, כי אין תקנה ליהודי רוסיה אלא הגירה. על לבו עלתה תכנית להוציא את כל היהודים מרוסיה במשך שנים מספר ולהושיבם בארץ דלת אוכלוסיה, שבה ישיגו את כל הזכויות האזרחיות. לשם כך רכש שטחי אדמה בארגנטינה. יסד (1891) את חברת ההתיישבות היהודית, יק"א (ראשי תיבות של השם האנגלי של החברה) והשקיע בה מיליונים. על חברה זו הוטל לסייע בהגירת יהודים מהארצות, שבהן הם נרדפים, וליישבם על האדמה בארצות מתאימות, ובפרט באמריקה הצפונית והדרומית (מרכז הכובד עבר לדרומית, לארגנטינה). הברון פנה בקריאה אל יהודי רוסיה בדבר תכניותיו; הזהירם שלא לעזוב את הארץ בבהלה אלא להזדיין בסבלנות, גם אם קצב ההגירה יקטן בראשיתה.

דומה היה, כי לארגנטינה, שהיתה ארץ מידות, פוריה ורובה ריקה מתושבים, ישנם יתרונות רבים כארץ התיישבות ליהודים. האוכלוסים לא מחו נגד ההתיישבות היהודית והממשלה התיחסה אליה ברצון. ואף על פי כן לא נתמלאו התקוות שתלה הברון הירש בהתיישבות זו. חסר היה לתכנית הארגנטינאית כוח מושך של רעיון רוחני מרכזי.

בתחילה לא החשיבה חברת יק“א את ההתיישבות בארץ ישראל. ואולם במשך הזמן חל מפנה בהשקפותיה כשהתירה מתן הלואות למתיישבים בודדים בארץ ישראל. הברון רוטשילד פנה אל יק”א כשהחליט להכניס שינויים יסודיים במפעלו בארץ־ישראל והעביר (1900) את המושבות המוחזקות על ידו אל הנהלת חברת יק"א, שהקימה מחלקה ארצישראלית מיוחדת (שנקראה לאחר מלחמת העולם הראשונה בשם פיק"א ⁴¹).

הנה כן הונחו יסודות למרכזים חדשים, אחד בארצות הברית ואחד בארץ ישראל, ושניהם עתידים היו לשנות את פני ההיסטוריה הישראלית במשך יובל שנים.

 

יהודי גליציה על פרשת דרכים בין המזרח למערב    🔗

בולמוס ההגירה, שתקף את יהודי רוסיה ורומניה, לא היה חזק כל כך בין יהודי גליציה. ולא משום מצבם הכלכלי, שהרי בעסקי פרנסה נגרע חלקם של היהודים הגליצאיים. אולם בדרך כלל הרגישו יהודי המונרכיה האוסטרו־הונגרית בטחון חיים ורכוש בחסות שושלת חהאַסבורגים. האוכלוסיה היהודית בגליציה, שהגיעה למיליון בקירוב, היתה הקיבוץ היהודי הגדול בארצות הקיסרות האוסטרו־הונגרית.

לבוש אברך יהודי בגליציה⁴²

שיעורה באוכלוסיה הכללית, שהיתה מחולקת בין הפולנים והרותֶנים באופן שוה, הגיע לשמינית, באופן שהיהודים היו נפש המאזנים בין שני העמים היריבים, ואף־על־פי־כן היתה עמדתם עלובה. במלחמת קיומם אחזו בנשקם של מיעוטים חלשים מאז: הם סייעו בידי החזקים, בידי הפולנים, לשלוט עליהם ועל הרותנים, ונחלו בוז מצד הפולנים ואיבה מצד הרותנים. המעמדות העליונים היהודיים גילו זיקה אל האינטליגנציה הפולנית וסגלו לעצמם פטריוטיות פולנית.

מצבם הכלכלי של היהודים בגליציה היה ירוד מאד; הגבלות השלטונות האוסטריים והפולניים על המסחר והמלאכה של היהודים גרמו לדילדולם הכלכלי, היו אולי המדולדלים בין יהודי אירופה, ורבו ״פרנסות האויר" והספסרות בקרבם. אף שהיו עניים מרודים היו משסים בהם עושי מהומות שבדרך כלל רוסנו על ידי השלטונות האוסטריים. הפולנים היו מעוניינים לזכות בתוספת כוח במלחמתם לשלטון בגליציה על ידי הפצת לשונם ותרבותם בקרב הציבור היהודי. על כן דיכאו כל גילוי של הופעה מדינית עצמאית יהודית וגם נישלו את היהודים באופן שיטתי מהקרקעות שבידיהם כדי להושיב במקומם פולנים. גבר גם החרם הכלכלי על המסחר היהודי. הפולנים הקימו מערכת שלמה של חנויות נוצריות קואופרטיביות (״חוגים חקלאיים"), שנישלו באופן שיטתי את החנוָני היהודי.

גורם חשוב להתרוששות היהודים היוו המסים הרבים שהוטלו עליהם מטעם הרשות ומטעם הקהילה. ביחוד הכבידו מס בשר כשר ומס נרות שבת שחכירתם נמסרה כרגיל לידי אחד הגבירים שבקהילה. מס הנרות, שהשתלם לפי מספר הנרות שדלקו בבית יהודי בערב שבת, קבע את מעמדו החברתי של חבר הקהילה ולפיו נקבעה זכותו לבחירות פסיביות ואקטיביות.

נסיון לתיקון המצב הכלכלי נעשה על ידי ״קרן הברון הירש״ (נוסדה ב־1891) שסייעה בפתיחת בתי ספר למלאכה וחוות חקלאיות. בהם השתלמו צעירים רבים, אבל אחרי סיימם את לימודיהם התקשו למצוא עבודה מפני שהפולנים הצרו את צעדיהם בחקלאות ובכמה אומנויות.

חתונה יהודית בגליציה⁴³

יהודי גליציה נמצאו על פרשת דרכים בין המזרח ובין המערב. הרבנים, כחסידים כמתנגדים, הרחיקו את צאן מרעיתם מכל רוח חדשה ונסתייעו בשלטונות הפולניים במלחמתם נגד ההשכלה והתנועה הלאומית. אף על פי כן צמח בארץ זו מחנה גדול של סופרים משכילים והוגי דעות במקצועות יהודיים וכלליים, שהשפעתם הלכה בשני כיוונים: בהפצת ההשכלה האירופית בלבושה הגרמני בארצות מזרח אירופה ובהזרמת דם וערכים יהודיים לעורקים המסתיידים של יהדות אוסטריה וגרמניה.

 

פרעות ערב מהפכת 1905 ואחריה    🔗

ובינתים הלכה ונתהדקה עניבת החנק על צוארה של יהדות רוסיה. הגזירות, שפורסמו על ידי השלטונות בשנות השמונים, צימצמו את שטח המחייה של היהודים. מגמת השלטונות היתה להגביל את כל היהודים בתוך תחום המושב הצר על ידי צימצום זכויותיהם של אלה שהותר להם קודם לכן לגור מחוץ לתחום. בהתאם לכך פורסמה ב־1891 פקודת הצאר לגרש את כל בעלי המלאכה ממוסקבה, וכארבעה עשר אלף משפחות יהודיות נעקרו ממקורות מחיתם והוחזרו לתחום המושב.

בחצר הצאר הלכו ונתרקמו מזימות חדשות נגד היהודים. החוגים הריאקציוניים לא הסתפקו בגזירות הקיימות ורצו לעורר את תשומת לבו של הצאר לסכנה האורבת למשטר מצד היהודים. חיבור מזוייף בשם ״הפרוטוקולים של זקני ציון“⁴⁴, שפורסם ב־1895, גילה, כביכול, קשר יהודי בינלאומי מיסודם של ״חברת כל ישראל חברים” והבונים החפשיים. המטרה הושגה בנקל והצאר הטיל על מיניסטר הפנים לטפל במצב. ושוב הוכשרה האוירה במשך שנים אחדות לפרעות על ידי מאמרי הסתה וליבוי אש שנאה ליהודים כמחרחרי הרבולוציה הסוציאלית ומלחמת אזרחים, הפרעות פרצו בכל גילוייהן האכזריים ב־1903 בקישינוב⁴⁵. נסיון קל מצד השלטונות היה מספיק לשים קץ למהומות, ואולם הרי הם היו היוזמים. מעשי האכזריות והרצח בקישינוב עוררו גל של מחאות חריפות בחוץ לארץ, וממקומות שונים הוחשה עזרה לנפגעים.

מפלת רוסיה במלחמתה עם יפאן חיזקה את דרישות העם הרוסי לחופש והיהודים פנו גם הם לשלטונות בדבר מתן שיווי זכויות אזרחיות. ואולם בדעתם של השלטונות היה ״להטביע את דרישות המהפכנים בדם היהודים“. למחרת פירסומו של מנשר הצאר בדבר מתן חופש לעם פרצו פרעות ביהודים במאות יישובים. בהכנת הפרעות והנהלתן מילאו את התפקיד העיקרי ״המאות השחורות”, המשטרה וחוגי השלטון הצארי.

לדוּמה הראשונה נבחרו שנים עשר צירים יהודיים שהיו מאוחדים במלחמתם למען שיווי זכויות ליהודים, אף שלא היתה להם תכנית פעולה משותפת. בעת הדיונים בדומה הגיעו ידיעות על פרעות בביאליסטוק (1906) והוחלט לשגר ועדת חקירה שתעמוד מקרוב על סיבותיהן ומהלכן. לפי מסקנות הוועדה היתה בביאליסטוק הסתה מצד המשטרה נגד היהודים כמשתתפים בתנועת המהפכה, אבל לא היתה איבה בין האוכלוסיה הנוצרית ליהודית; הפרעות סודרו מראש ועל כך ידעו גם השלטון וגם האוכלוסיה, והעושים והמְעַשים היו השלטונות האזרחיים והצבאיים.

גם בשנים שלאחר־כך הוסיפו השלטונות ״להטביע את דרישות העם בדם היהודים". על ההצעה לבטל את תחום המושב ענו החוגים הריאקציוניים בעלילת דם (משפט ביליס, 1911).

 

החינוך היהודי: ״החדר" וה״ישיבה"    🔗

המשבר המדיני והכלכלי, שבו היתה נתונה יהדות מזרח אירופה בדור שקדם למלחמת העולם הראשונה, לא גרם לתמורות מקיפות בחיים הדתיים והרוחניים. ההווי הדתי והרוחני נתקיים בעינו, וריקמת ההתפתחות הפנימית נמשכה בדרך כלל ללא הפסק.

לפני האֶמַנציפציה חיו היהודים במשטר רוחני וחברותי משלהם, שהיתה בו התייחדות לאומית דתית מובהקת. ה״שולחן ערוך" מקודש היה כספר חוקים על הכל. היהודים נבדלו מהסביבה בלבושם, במאכליהם, בלשונם (אידיש אצל היהודים האשכנזיים ולאדינו אצל הספרדיים) ובמנגינותיהם, בחיי המשפחה המוצקים. יותר מאשר בכל עם ולשון, פרט לסינים, נתיחד בקרב היהודים לאנשי הרוח המעמד הגבוה ביותר בחברה. תלמיד חכם היה האידיאל הלאומי, וכל גביר בישראל ביקש לבתו בחור עילוי מבחורי הישיבה. מגמה תורנית זו לא היתה מורגשת רק בשכבה דקה של העם, אלא הקיפה את כל השדרות; אנשים מחוננים מכל השדרות היו קובעים עתים לתורה. אולי רק באתונה העתיקה ובאיטליה של הרנסאנס היתה התענינות דומה בשאלות ספרות ואמנות, כמו שנתגלתה הדביקות העממית בתורה בעם ישראל במשך מהלכו בארצות הגולה. ה״מתמיד" היה החייל האלמוני של עם ישראל במשך דורות אלה, ואמנם הוא הצליח במלחמתו לקיום עם ישראל יותר משהצליחו לגיונות וגייסות שלמים להגן על קיום עמיהם הם. ״עם הארץ" או ״בור" עמד אצל היהודים בשפל המדרגה החברתית. חכמות חיצוניות לא למדו או למדו רק מעט והיה בכך סייג להתיחדותם הלאומית.

התאים העיקריים של החינוך העברי היו ה״חדר" בשביל החינוך העממי, וה״ישיבה" בשביל החינוך התיכוני והגבוה. בלי מערכת כספים וללא כפייה מדינית הונהגה חובת לימוד כללית; הלימודים היו בעיקרם דתיים, והיו מרוכזים בלימוד חומש ורש“י ותלמוד. בסוף המאה הי”ט התפתח במזרח אירופה ״החדר המתוקן“, והוא הוסיף על התכנית את הוראת הלשון העברית ודברי ימי ישראל, חשבון ויסודות לשון המדינה. ה״חדר” היה פרי המצב החברתי שממנה צמח, ומילא את המטרה שלשמה הוקם – קיום היהדות בגולה. ב״ישיבות" נתחנכו הבחורים המוכשרים, שעתידים היו להיות רבנים בישראל, או סתם בעלי בתים תורניים בקהילותיהם. תכנית הלימודים כללה בעיקר תלמוד ופוסקים ושולחן ערוך; כמה מה״ישיבות" – כגון ישיבות וולוז’ין, סלובודקה, פרשבּוּרג וכו' – נתפרסמו בעם כמרכזי תורה. בשביל קהל החסידים שמשו ״חצרות״ הרבנים וה״צדיקים" בתי ועד לשיחות חולין וגם ללימוד תורה⁴⁶. תפקיד חשוב נתיחד לבית המדרש, ששימש לרוב בית לימוד למבוגרים, כשם שבית הכנסת נועד לתפילה. בשעה שבאירופה – מלבד בדניה – לא נדונה כלל שאלת החינוך למבוגרים, התכנסו יום יום ולילה לילה רבבות יהודים מבוגרים בבתי מדרשותיהם ללמוד תורה.

התערערות ה“חדר” וה“ישיבה” באה מבפנים – מההשכלה, ומבחוץ – מגזירות השלטונות והטלת חובת חינוך כללית. גם במזרח אירופה נתמעטה השפעת ה״חדרים" – ואף ה“חדרים המתוקנים” בכלל זה – משהונהגה חובת לימוד כללית מטעם המדינה, וה״חדרים" לא נחשבו כבתי ספר בעלי זכויות וברוסיה אף נאסרה בהם ההוראה של לשון המדינה. רק בארצות האיסלאם נשתמר הטיפוס של ה״כּוּתאַבּ" לחינוך ילדי ישראל, מלבד שכבת הנאורים ששלחו את ילדיהם לבתי ספר של כי"ח.

בארצות מערב אירופה נשלחו רוב הילדים היהודיים לבתי־ספר כלליים, שבהם ניתנה רק מידה זעומה מאד של לימודי היהדות בצורת ״דת משה". אף בתי הספר הציבוריים והפרטיים, שהיו שייכים ליהודים, התאימו את תכניותיהם לבתי הספר הכלליים ולא דאגו לחינוך יהודי רחב למדי. רבנים בארצות מערב אירופה קבעו עתים לתורה לנוער בשבתות ובמועדים ובשעות הפנאי מלימודים בבתי הספר. רק מעטים השתתפו בשיעורים אלה.

ו. ריכוזי היהודים במדינות הים

 

ההגירה היהודית במאה ה"ט; ממזרח למערב    🔗

הגידול העצום בריבוי הטבעי של יהודי אירופה במאה הי"ט (ביחוד במזרח אירופה) העיד עדות ביולוגית נאמנה כי העם בריא ביסודו, ויש לו יצר קיום קיבוצי חזק וכוונה להמשיך את קיומו כגוף נפרד, על אף הרדיפות והפורענויות. בהגירה היהודית מרוסיה היתה יותר הרפתקנות מאשר בנדודי עמים אחרים באותה התקופה, שכן המהגרים היהודיים יצאו שלא על מנת לחזור לארצות מגוריהם הקודמות, בניגוד לבני אומות אחרות, שרובם חזרו על עקבותיהם לאחר שצברו כסף; ומכיוון שניתוק הקשרים עם “הבית” הקודם היה מוחלט וללא חזרה אצל המהגרים היהודים, אין פלא כי הגירתם היתה הגירת משפחות לעומת הגירה של יחידים בריאים ובעלי יזמה אצל אומות העולם.

ההגירה היהודית הגיעה לממדיה הרחבים עם פרוץ הפרעות ברוסיה. בדורות הקודמים היתה מצומצמת יותר וכיוונה היה בדרך כלל ממדינות מערב אירופה המפותחות לארצות מזרח אירופה הנחשלות. וזה היה במשך מאות שנים גורלו של הנודד היהודי: התיישב בארץ מפגרת מבחינה כלכלית, וכשהצליח להפריחה במרצו ובכוח יזמתו, קמו עליו בני הארץ; בייחוד מהמעמד הבינוני שהספיקו ללמוד ממנו שיטות וענפי כלכלה חדשים; ונישלוהו מעמדותיו ע“י פרעות ההמון המשוסה או ע”י גזירות השליטים. היהודי המרושש הוצרך, ברצון או בכפייה, לעזוב את ארץ מגוריו במרץ מחודש ומתוך תקוה מחודשת ניגש היהודי שוב לבנות משק שהיה מפגר ביותר ולהיבנות על יד כך, וכשהצליח גם הפעם, הגיע תורו שוב לנישול. הנה זו היתה דרך הנודד היהודי בארצות אירופה מהמערב אל המזרח.

גלות – מאת הירשברג⁴⁷

ההגירה ההמונית שבאה כפרץ בשנות השמונים שינתה כיוון מסורתי זה. יהודי מזרח אירופה – תחילה יהודי רוסיה ואחריהם גם יהודי רומניה וגליציה – נמשכו בהמוניהם לארצות המערב. במשך השנים 1881–1914 הפך כל יהודי שלישי מהגר; מכל עמי תבל יכלו במאה הי"ט רק האירים להשתוות ליהודים מבחינה זו. אולם ההגירה האירית פנתה לארצות הברית של אמריקה, ואילו מארבעת מיליוני יהודים – שהגרו במשך יובל שנים מארצות מזרח אירופה – נקלטו כשלושה בארצות הברית, וכמיליון ביתר הארצות, ובפרט בבריטניה, גרמניה, צרפת ובלגיה במערב אירופה, קנדה וארגנטינה באמריקה, דרום אפריקה וארץ ישראל. לכל הקהילות שבארצות האלה היו המהגרים כעירוי דם מבחינה דתית, תרבותית וחברותית. אלמלא הם, היו מתרוקנים בתי הכנסיות, הישיבות ובתי הספר וההתבוללות היתה פושה ביהדות.

המהגרים הצילו לפי שעה את אחיהם במערב אירופה ובמדינות הים מכליון לאומי, אולם לא חיסנו את יהדותם שלהם עצמם – ולא כל שכן את זו של צאצאיהם. רובם היו יוצאי עיירות וכפרים במזרח אירופה, מסביבה שמרנית, בנויה כולה על מסורת יהודית ועל מסירות זה לזה; והנה הוטלו כחתף לחיי הכרך במערב.

המהגרים ניסו לשמור על סביבה זו במקומות התיישבותם החדשים.

כך נוצרו ריכוזי מהגרים ברבעים עירוניים מיוחדים, שבהם קמו בתי תפילה ובתי מדרש, מוסדות צדקה וחסד, תלמודי תורה ובתי־ספר. אורח החיים היה כאן דומה מאד לזה שבמזרח אירופה ושפת הדיבור היתה אידיש. ואף־על־פי־כן נתרופף בסביבה החדשה במשך הזמן רגש השיתוף היהודי ורבים נבוכו למראה התרבות הגדולה והמפוארת שמסביב להם. מקץ יובל שנים לאחר פרוץ ההגירה בשנות השמונים נצטופפו בכרכים של מאה אלף תושבים ומעלה – כמחצית כל היהדות, ובערי מטרופולין של מיליון תושבים ומעלה – כרבע כל היהדות. לריכוז עירוני זה היו כמה תוצאות שליליות: הוא גרם ירידה מופלגת של הילודה בקרב היהדות שהצטיינה עד כה בריבוייה הטבעי; גרם להתרבות נישואי התערובת והשמד, והטה את הנוער היהודי לצד הרדיקליזם המדיני וההתנכרות הלאומית.

 

גלי ההגירה היהודית לארצות הברית    🔗

הראשונים להגירה זו היו יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים, מיוצאי האנוסים, אולם מספרם לא עלה על אלפים מעטים. גל המהגרים השני, הגדול יותר, בא מגרמניה, בעיקר בתקופת הריאקציה באירופה עד אמצע המאה הי“ט. מהגרים אלה; בזכות התמדתם ויזמתם – עלו במהירות בשלבי הסולם הכלכלי, מרוכלות לחנוונות ומחנוונות למסחר ולבנקאות. יוצאי גרמניה הביאו אתם את השאיפה לתיקונים דתיים, כי לדעתם יש ביהדות יסודות נצחיים (כגון אמונת הייחוד ועקרונות מוסריים) וגם יסודות מקריים וזמניים (הפולחן והמנהגים); על היהודים כאזרחים נאמנים להסתגל לחיי הסביבה, וממילא יש לוותר על רוב המצוות המעשיות. בראש הריפורמה האמריקנית התייצב הרב יצחק מאיר וייז, ומושבו בסינסינאטי נהפך מאז לבירת התנועה הריפורמית של יהדות אמריקה. כדי להימנע מפירוד ביהדות בגלל מחלוקת דתית, נוסד באמצע המאה הי”ט המיסדר של “בני ברית” שסניפיו נפוצו אח"כ באמריקה, באירופה ובארצות המזרח.

היהודים מיהרו להתקדם בבניין ובמניין, ולפני התגברות ההגירה ממזרח אירופה מנו רבע מיליון נפש ומעלה. במלחמת האזרחים (1861–1865) היו היהודים פעילים בשתי המערכות היריבות ולחמו אלו נגד אלו. יהודי הצפון תמכו בנשיא לינקן, ואילו יהודי הדרום – בעיקר יהודים ספרדיים בעלי חוות – נלחמו לקיומה של העבדות.

הגל השלישי של מהגרים יהודיים לארצות הברית בא ממזרח אירופה, ובפרט מרוסיה, פולין ורומניה. הגירה המונית זו היתה פרולטרית בעיקרה, בניגוד לזו של הספרדים ואף לזו של הגרמנים שהיו בורגניות ברובן. עם ההגירה הגדולה ממזרח אירופה חל איפוא שינוי במבנה הכלכלי של היהדות האמריקנית. בעלי המלאכה המקצועיים הסתדרו בנקל בעבודה שהכניסה יפה. אולם הרוב הגדול של המהגרים הטירונים, “הירוקים”⁴⁸ כפי שכינום באמריקה – מהם בחורי ישיבה לשעבר, חנוונים, סוכנים, פקידים וכיו"ב, שבמולדתם לא טעמו טעם של יגיע כפים – היו אנוסים לעבוד במשכורת זעומה ובשעות ארוכות מאד. באותה תקופה לא הונהגו עדיין חוקים להגנת העובד, והתנאים הסניטריים בבתי החרושת והמלאכה היו קשים ביותר. רבבות היו לפועלי מחט והעבודה “לפי שיטת היזע”⁴⁹ היתה מפרכת את הגוף והנשמה.

אחד הפליטים היהודיים מרוסיה בראשית המאה ה־20⁵⁰

בתוך הכרכים שבאיזור המזרחי והתיכוני בארצות הברית – ניו יורק, שיקגו, פילדלפיה, קליבלנד, בוסטון, בולטימור, פיטסבורג ועוד – נצטופפו המהגרים לרוב בשכונות מיוחדות (כגון איסט סייד בניו־יורק⁵¹ ובמשלוחי יד מסויימים. בהיותם דבקים בארצות מוצאם לא רק שלחו תמיכה כספית לקרוביהם מעבר לים, אלא גם התאגדו בצורת “לאנדסמאנשאפטים”, היינו אגודות אגודות של יוצאי ארצות או ערי מוצא מסויימות. התחברות הדדית זו לפי קשרי המוצא וההצטופפות בשכונות מיוחדות שמרו עליהם במשך זמן־מה מפני התבוללות, נישואי תערובת ושמד. עתונים ותיאטראות באידיש פירנסו את הנפש. בתי תלמוד תורה לפי הנוסח הישן הוקמו בשביל הדור הצעיר. חייהם הרוחניים היו נבדלים מחיי אמריקה וקשורים בנימי נפש לעולם הישן, כפי שאמר אחד הסופרים האידיים של התקופה ההיא: “אמנם גופותינו נמצאו במדינת קולומבוס, אבל המדינה היתה לנו זרה ורחוקה”. המהגרים שהצליחו לעבור את שבעת המדורות של “בתי היזע” – כך קראו לבתי המלאכה – ולעלות בסולם הכלכלי נתרשמו מאד מהרווחה החמרית ונרתמו לרדיפת בצע מבוהלת. הם ראו את הצד החמדני שבתרבות הסובבת אותם, אך לא הספיקו לחדור לנדבכים העמוקים יותר של התודעה האמריקנית, שינקה עדיין מהפוריטניות ומהחלוציות. עם זה פעם בלבותיהם רגש של הכרת תודה לארץ הגדולה של חירות ועבודה, שלתוכה נקלטו.

הרחוב הֶסטֶר באיסט סייד בניו־יורק (בראשית המאה)⁵²

 

תהליך של התפרדות פנימית ביהדות האמריקנית    🔗

קהילות לפי מתכונת מזרח אירופה לא נתארגנו באמריקה, שכן האמריקנים לא הביטו בעין יפה על חלוקת האוכלוסיה לפי סימני היכר דתיים מעבר לחיים הדתיים; אדרבא, האמריקנים ראו בזה עיקר דימוקרטי גדול, שהכנסיה הדתית והמדינה תהיינה נפרדות זו מזו והאחת לא תגע ברעותה. אולם ע"י כך בוטלה האבטונומיה שעשתה את יהודי הגולה לחטיבה אחת בבבל, בספרד, בפולין ובארצות אחרות. כדוגמת הסביבה הנוצרית האנגלו־סכסית התארגנו היהודים בארצות הברית ליד בתי הכנסת, אלה מצדם נצטרפו לאיגודים ארציים לפי שלושת הכיוונים הדתיים המצויים: לאיגוד בתי הכנסת האורתודוכסיים (כלומר של היהדות החרדית), לבתי הכנסת המאוחדים (הכיוון השמרני) ולבתי כנסת יהודיים־אמריקניים (הכיוון הריפורמי). אולם איגודים אלה ריכזו רק חלק מיהודי אמריקה, כי אלה היו – בניגוד לקהילות – מוסדות רשות, בלי סמכות משפטית־פומבית ובלי הרשאה חוקית להטיל מסים. ברובם המכריע נשארו איפוא יהודי אמריקה מחוץ לאירגונים יהודיים, ואף המיעוט המאורגן היה מפולג לשלושה כיוונים דתיים שמהם היה אחד (הריפורמי) מורכב בעיקר מהיהודים הספרדיים והגרמניים ומיהודי המזרח שנתעשרו, ואילו השנים האחרים כללו בתוכם לרוב את יהודי המזרח.

יצחק מאיר וייז⁵³

כלפי חוץ נמצאה מנהיגות היהדות בידי הריפורמיים העשירים. יהדותם צוננת היתה, תפקיד רבניה היה – כדוגמת הנוסח הפרוטסטנטי – לשמש רועים לצאן מרעיתם ומדריכים רוחניים לעדותיהם; הם דאגו לשיפור סדרי התפילה כדי לחבבם על בני עדתם המעודנים, לרבות נשים ונוער⁵⁴. בועידת הרבנים הריפורמיים בנשיאות הרב הישיש יצחק מאיר וייז בפיטסבורג נחלו הקיצונים שבמחנה נצחון גמור; נתקבלו החלטות, שלפיהן הוגדרה היהדות כחטיבה דתית מתקדמת, ללא שאיפות לאומיות וללא מאכלות אסורים, מתוך הבלעתן של תרי“ג המצוות והבלטתם של הציוויים המוסריים. החלטות אלה, שנתפרסמו כ”מצע פיטסבורג" (1885) שימשו קו ומשקולת ליהדות הריפורמית במשך דור ויותר. ראשי הריפרמה דחו בשתי ידים את הציונות וראו בה “אי־הבנת התעודה הישראלית”; לדעתם, אין היהדות האמריקאית זקוקה כלל לביאת המשיח.

התנועה הלאומית והציונית מצאו להן את תומכיהן הנאמנים במחנה הדתי השמרני. מרכזם הדתי היה “הסמינר התיאולוגי היהודי” בניו־יורק, שהיה מוסד רופף ובלתי חשוב, עד שהתייצב בראשו שלמה זלמן שֶחטֶר, יליד רומניה, מלומד יהודי בעל שיעור קומה ו“טיפוס חסידי”. חניכי הסמינר התיאולוגי הזה נפוצו בערי אמריקה וניסו להחיות את היהדות השמרנית. בתקופה מאוחרת יותר, במאה העשרים, צצו גם ליהדות החרדית מנהיגים צעירים מילידי המקום.

בתחום אחד עשו בעלי שלושת הכיוונים האלה יד אחת: בתמיכתם במהגרים היהודיים. תפקיד חיוני בהגנת האינטרסים היהודיים מילא “הועד היהודי האמריקני” שנוסד בראשית המאה העשרים. החברות בו היתה על יסוד מינויים ולא לפי בחירות, ולפיכך היה בסיסו הציבורי מצומצם למדי. “הועד היהודי האמריקני” הציב לו למטרה “למנוע פגיעה בזכויות האזרחיות והדתיות של היהודים בכל חלקי העולם… ולהמציא עזרה ליהודים נפגעים באיזה מקום שהוא”. רוב מנהיגיו היו מצאצאי ההגירה הגרמנית, “היאהודים” (זולצברגר, יעקב שיף⁵⁵, מארשאל, כורש אדלר ועוד). בהשתדלותם ביטלה ממשלת ארצות הברית את החוזה המסחרי בינה ובין רוסיה הצארית, בגלל הפלייתם של יהודים אמריקניים לרעה במתן ויזות כניסה לתוך גבולות רוסיה. זהו ביטוי מובהק לרוח הליברלית ששררה בחוגי ממשלת ארצות הברית. הועד היהודי האמריקני ניסה גם לרכך גזירות נגד ההגירה היהודית ושני נשיאי ארצות הברית (הריפובליקני טאפט והדימוקרט ווילסון) השתמשו בזכות הוֶטוֹ שלהם ומנעו את אישור הגזירות. אולם הלחץ מצד הפועלים המאורגנים ומצד היסודות הלאומניים גבר והלך, ונראה היה כי אי אפשר יהיה לעמוד בפני לחץ זה לאורך ימים.

שלמה שחטר; יעקב שיף⁵⁶

ובינתים הלכה וגברה ההתפוררות הפנימית בתוך העדה היהודית בעיקר בדור השני, בד בבד עם עלייתו הכלכלית וכניסתו למקצועות חפשיים, למסחר ולבנקאות. “האמריקניזציה” השיטתית והמדיניות של “כור ההיתוך” פעלו אף הן את פעולתן. אולם כל עוד נמשכה ההגירה מארצות המזרח, לא היתה הטמיעה הקיבוצית שלמה.

 

היהודים בדומיניונים הבריטיים    🔗

כמו ארצות הברית שימשו גם הדומיניונים הבריטיים מקומות מקלט להגירה יהודית. יהודי הדומיניונים השיגו שיווי זכויות לפני יהודי אנגליה. בשנות ה־70 של המאה הי"ט היו בדומיניונים כ־2,000 יהודים, רובם ספרדיים. מספר היהודים גדל מאד בסוף המאה התשע עשרה ובמאה העשרים. בימינו הוא מגיע למעלה מ־300,000 נפש.

בקנדה התישבו היהודים בעיקר באזורים האנגליים, כי יחס הצרפתים הקתוליים אליהם לא היה ידידותי ביותר. היהודים נהנו משויון זכויות מלא, מאחר שהוכנסו (1832) שינויים בנוסח השבועה הנוצרית שנתחייבו בה צירי הפרלמנט. יהדות קנדה עמדה בקשרים אמיצים עם יהדות ארצות הברית והושפעה מרוחה וממעשיה.

ההגירה מרוסיה בסוף המאה הי"ט חיזקה את הקהילות היהודיות בערים הראשיות בקנדה (טורונטו, מונטרֵיאַל). כשגדל זרם המהגרים מרוסיה בסוף שנות השמונים, פנו יהודי קנדה אל הברון הירש שיסייע למהגרים. ואמנם נוסדה קרן הברון הירש שדאגה להקניית השכלה והדרכה מקצועית למהגרים, ובתמיכת הממשלה הקנדית ובסיוע הקרן התיישבו מהגרים על הקרקע. ואף על פי כן – למרות התמיכה מצד הממשלה והברון – לא היו תוצאות חשובות לנסיון התיישבותי זה.

לדרום אפריקה עלה ברבע האחרון של המאה הי"ט נחשול של יהודי ליטה, המהווים שם עד היום הזה 4/5 של האוכלוסיה היהודית. היהודים בדרום־אפריקה נאמנים ביותר לתנועה הלאומית ולציונות. רובם מרוכזים בשני המרכזים: בעיר הכף הותיקה, קיפטאון, ובעיר הזהב הצעירה – יוהנסבורג. היהודים תופסים מקום שלישי במעלה באוכלוסיה הלבנה (אחרי הבורים במקום הראשון והאנגלים במקום השני); ומכיוון שכל החיים במדינה מפורדים לפי ששה ראשים (בורים, אנגלים, יהודים, הודים, צבעוניים וכושים) והקשרים החברתיים בין החלקים האלה מועטים מאד – הרי ההתבוללות בדרום אפריקה קטנה מבשאר הדומיניונים. יהודים רבים היו כאן יוזמים וחלוצים של מפעלים כלכליים. הם היו לעתים המתיישבים הלבנים הראשונים בין שבטי הבּאַנטוּ הילידים. יהודים גילו פעילות ויזמה במכרות היהלומים והזהב, וכן גם בתעשיות משניות, ואף בחקלאות. אחרי מלחמת הבורים קיבלו זכויות אזרחיות מלאות. השתתפותם בחיים הפוליטיים של המדינה אינה רבה, אולם כמה מהם נמנו ראשי העיריות גם בערים הראשיות (יוהנסבורג, קיפטאון).

ההתבוללות גדולה ביותר באוסטרליה ובניו־זילנד. באוסטרליה עלו היהודים לגדולה כמיניסטרים, כמצביאים וכבעלי הון, בזמן שחיי הציבור היהודיים נשארו דלים.

 

היהודים באמריקה הלטינית    🔗

אמריקה הלטינית קלטה חלק ניכר של ההגירה היהודית ממזרח אירופה. בשעה שהברון הירש ניגש לביצוע תכנית ההתישבות שלו (1890) לא עלה מספר היהודים באמריקה הלטינית בהרבה על 1,000, ובמשך יובל שנים עלה מספר היהודים עד כדי חצי מיליון. שתי הארצות שבהן גדלה ביותר האוכלוסיה היהודית הן ארגנטינה, ובה 350 אלף, וברזיל ובה 100 אלף יהודים. חברת יק“א, שנוסדה ע”י הברון הירש לשם הפצת מלאכה וחקלאות בין היהודים ועשתה נסיונות חשובים ברוסיה ובארה“ב, ניגשה למפעלה המקיף ביותר בארגנטינה שבו הושקעו מיליונים רבים. הירש קיוה שיעלה בידי יק”א להעביר גם מיליונים של יהודים ממזרח אירופה לארגנטינה, ולהפכם ליסודות פרודוקטיביים במשק. לשם כך רכשה החברה שטחים גדולים והקימה משקים חקלאיים. יק"א פיזרה את המושבות היהודיות על פני שטחים רחבים, ועל ידי כך נטלה מהם אפשרות של הקמת גוש התישבות יהודי רצוף⁵⁷.

תכניות יק"א להעברה לחקלאות הצליחו רק במידה מצומצמת מאד: אמנם כמה רבבות יהודים התנחלו במושבות היהודיות, אולם מכיון שלא היה להם כל אידיאל קיבוצי משותף, נהרו לערים שמשכו בפרנסותיהן הקלות, אותם וביחוד את בניהם ואת הדור השלישי. היהדות הארגנטינית הפכה ברובה עירונית: בעיר הבירה – בואנוֹס איירס – בלבד יושבים כיום כמאתיים אלף יהודים.

ז. הלאומיות והציונות עולות על הבימה

 

התקומה הלאומית בקרב היהדות, מניעיה החיצוניים והפנימיים    🔗

על ידי השגת שיווי־הזכויות ברוב המדינות הועמדה היהדות על פרשת דרכים בין התבוללות לבין תחייה לאומית. ההתבוללות הטיפה לרעיון הטמיעה הלאומית בקרב העמים השכנים, ולמעשה הביאה גם לידי טמיעה דתית, כלומר לידי שמד. בהתמרמרות נלחמו המתבוללים בתנועה האנטישמית שהכריזה כי היהודים, עם כל התאמצותם, לא יוכלו להפוך את עורם ולהמיר את תכונותיהם הגזעיות. לדעתה, אין התבוללותם אף רצויה מאחר שבדרך הטבע אין היהודים נעשים כעמים שכניהם; להפך, העמים מדמים בתכונותיהם ליהודים, הכובשים את המקומות החשובים לא רק בכלכלה ובמדינה אלא גם בחברה, בספרות ובעתונות ומטביעים את חותמם על תרבות העמים האירופיים. הגורם החמרי – ובפרט אצל המעמד הבינוני – קיבל לעתים קרובות, וביחוד בפולין, צורה של חרם כלכלי, והקמת קואופרטיבים חקלאיים נוצריים, כדי לנשל את הסוחר או החנווני היהודי. גורם התעמולה הדתית – צליבת ישו – לא הוסר מהפרק, אך ניטל עוקצו במאה התשע עשרה “הנאורה”. אולם החזק ביותר כאז כן עתה היה הגורם האירציונלי של שנאה לזר ופחד ממנו, שהיווה ועודנו מהווה פרשה גדולה בפסיכו־פתולוגיה של הציבור האירופי. בין הצוררים ובין המתבוללים התלקח פולמוס חריף ומצד הראשונים נתרבו מקרי התגרות בגלוי ובסתר. בתנאים אלה קם למתבוללים אויב חדש, פנימי: התנועה הלאומית בכלל, והציונית בפרט.

הרעיון של שיבת ציון היה ער בקרב היהדות מזמן אבדן חירותה המדינית. במאות הראשונות אחרי חורבן הבית השני ניסו היהודים לחדש את מולדתם בכוח הזרוע (המרד של בר כוכבא במאה השניה, המרד נגד הרקליוס, קיסר ביזנץ, במאה השביעית, ועוד). כשתש כוחם הממשי לשוב לבנות את ציון ולא יכלו גם להשלים עם הרעיון של גלות נצחית, קמו בהם תנועות משיחיות (אַבּוּ עִיסָא אִיסְפַהאַני, דוד אלראי, שלמה מולכו, שבתי צבי). טובי הפיטנים, המשוררים, סופרי העיון וההגות והמקובלים הקדישו את מיטב כשרונותיהם לרעיון שיבת ציון. במאה הט“ז ניסה דון יוסף נשיא להקים בעזרת תורכיה חטיבה אבטונומית יהודית בטבריה, ועמנואל מרדכי נח ניסה להקים בראשית המאה הי”ט, בקרבת אשדות ניאגרה, מדינה עברית⁵⁸.

מלבד הגעגועים לציון איחד את העם בגולה גם שיתוף הגורל. עלילת הדם בדמשק, הפרעות הראשונות ברוסיה ומשפט דרייפוס הדגימו שיתוף גורל זה לעיני כל. עלילת דמשק בשנת 1840 עשתה רושם מחריד על העם. שני היהודים המפורסמים בארצם, האנגלי מונטיפיורי והצרפתי כרמיה, מהרו למצרים אל מוחמד עלי, מושל סוריה בימים ההם, והצילו את אחיהם בדמשק מכליון⁵⁹.

מעשה דמשק הוכיח, עד כמה משתתפים היהודים בצער אחיהם בכל מקומות פיזורם ועד כמה עוד ער רגש האחדות של היהדות העולמית, בזמן שחלקה האחד נתון בצרה. והנה פרצו פרעות איומות ברוסיה. גרמו להן במישרים ובעקיפין אנשי השלטון הצארי עצמו, שהתכוונו להכחיד את ששת מיליוני היהודים שברוסיה: שליש מהם להכריח להגר, שליש לבלוע על ידי התבוללות ושליש להשמיד בפרעות, כדברי מיניסטר רוסי אחד. ושוב הושיטה היהדות העולמית עזרה לבניה המעונים במדינת הצאר. עדיין לא נגלדו פצעיה של יהדות אירופה המזרחית אחרי גל הפרעות והגזירות ברוסיה, בשנות השמונים, והנה הרעיש את יהדות אירופה המערבית משפט דרייפוס⁶⁰.

מאורעות אלה הראו בעליל כי כל היהדות, בין שהיא באסיה (עלילת דמשק), בין שהיא במזרח אירופה (הפרעות ברוסיה) או במערבה (משפט דרייפוס), נמצאת על הר געש ותלויה בחסדי העמים. אפילו ההתבוללות אין בה להציל: הרי ברוסיה פרצו הפרעות דווקא בזמן בולמוס הרוסיפיקציה של המשכילים; ובצרפת כבר הרחיקו היהודים כל־כך בהתבוללותם, עד שהיתה צריכה לבוא שערוריה כמעשה דרייפוס כדי להזכירם את מוצאם ואת עמם.

במאורעות אלה ראו רבים פשיטת־רגל גמורה של ההתבוללות מבחינה מדינית וחברתית. והנה נוספו עוד גורמים כלכליים. יהדות הגולה הפכה את הפירמידה⁶¹ הכלכלית המקובלת על פיה: הרבה בעלי מקצועות חפשיים, ספסרות ומסחר, ואחוז קטן ביחס של עובדי אדמה ופועלי בתי חרושת. מבנה כלכלי מעוקל זה – שהיו לו סיבות הסטוריות – גרם לכך שהחברה האירופית לא רצתה, ואולי אף לא יכלה, לעכל את ריבוי המקצועות החפשיים והספסרות של היהודים; וכל המדינות, שבהן מספר היהודים היה גדול, ניסו להיפטר מהם. אף ב“ארץ החופש” שמעבר לאוקיינוס הורגשה תכונה רבה להגפת שעריה בפני מהגרים בכלל, ובפני המהגרים היהודיים בפרט. חובבי ציון הסיקו את המסקנה מהמצב הזה ואמרו: יש לשנות את כל המבנה הכלכלי והמעמדי של העם, וצריך ליצור כלכלה לאומית שלמה, החל מיצירת מעמד איתן של איכרים ופועלים וכלה בסוחרים, בתעשיינים ובבעלי מקצועות חפשיים. בגולה – זה לא יתכן. בארץ ישראל זה אפשרי, הן מסיבות כלכליות – הואיל והארץ שעודנה בראשית התפתחותה לא תוכל לקלוט הגירה המונית של יסודות עירוניים – והן מתוך הרצון לבסס את חיי עמנו במולדתו על יסודות בריאים ופרודקטיביים.

התנועה הלאומית באירופה ושיחרורם של העמים היווני, הבלגי, האיטלקי וכו' נתנו דחיפה עצומה לצמיחתה של התנועה הלאומית היהודית. כדוגמת ארצות אירופה, שהשתחררו והשיגו עצמאות, שאפו גם היהודים לחופש ועצמאות בארצם. חלומות של דורות ועבר רחוק הסתגלו למציאות המדינית החדשה של המאה הי"ט.

לא פחות חשובים מהטעמים המדיניים והכלכליים, שפסלו את ההתבוללות, היו הטעמים הרוחניים־האידיאולוגיים. חכמי דור ההשכלה בגרמניה – אברהם גייגר, י"ט ליפּמן צונץ ודומיהם – רצו להוכיח לאומות העולם כי היהודים היו עם גדול התרבות, ולכן ראויים הם היום להתחבר אל עמי אירופה הנאורים. כדי להוכיח זאת לאירופה – שבעיניה היה כל יהודי אוהב מרמה ורודף בצע – חידשו המלומדים האלה את “חכמת ישראל”⁶², חקרו בתולדותיו והראו לדעת, כי “היוונים היו רק בחורי חמד, בעוד שהיהודים היו תמיד גבורים ענקיים, איתנים; ולא רק לפנים, אלא גם עד היום הזה על אף 18 המאות של רדיפה ודחקות” (דברי המשורר היהודי־הגרמני, היינה, בסוף ימיו). תחיית “חכמת ישראל” גילתה ביהדות אוצרות תרבותיים ומוסריים עד אין ערוך. ועיקר מטרתה של עבודה זו היה להציג לראוה את היהדות של העבר, למען יראו הגויים. עברו שני דורות מימי ההשכלה – והנה קם דור צעיר, שהפרעות ברוסיה הביאוהו לידי שינוי ערכים ושלילת ההתבוללות. הצעירים האלה החלו להתעמק בנפש העם העברי, בתולדותיו ובספרותו, מצאו את האוצרות שצברו לפניהם חכמי ההשכלה. היתכן – שאלו בהתפעלותם – שעם כזה, רב הגבורה הנפשית, יצטרך להצדיק את קיומו בגנזי עברו, ולא תהיה לו הזכות והחובה גם יחד להמשיך את העבר הזה ולכונן עתידו בארץ האבות?

 

רעיון שיבת ציון אצל חסידי אומות העולם    🔗

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. נוצרים מחסידי אומות העולם היו בזמן החדש המעירים והמעוררים לתחיית ישראל בארצו. הם ראו בשכלם הפשטני, “הגויי”, את כושר הסתגלותם הנפלא של היהודים אל התרבות המודרנית, כרוחנית כחמרית, ומצד שני את העדר הסיכויים לפתור את הבעיה היהודית בארצות פיזוריהם, ועלה על דעתם חידוש הקוממיות היהודית בא"י, בדומה לשיחרורם הלאומי של היוונים, האיטלקים ועמי הבלקן.

לורד שֶפטסבֶּרי, מיניסטר אנגלי, ניסה בכל כוחו להשפיע על מדינאי בריטניה לקבל על עצמם את התפקיד, שלדעתו נועד להם ע“י ההשגחה, לקבץ בא”י את גלויותיהם של היהודים, לפחות מארצות מזרח אירופה ומצפון אפריקה. בהתערבותו מינתה ממשלת לונדון קונסול בריטי בירושלים, שהיה קונסול אירופי ראשון בא"י.

אֶרנסט לָהָרָן, מזכירו של נפוליאון השלישי, תמך בדעת הקהל הצרפתית ברעיון תקומתם המדינית של היהודים העתידים יחד עם הצרפתים להדליק את אבוקת אור הקידמה האירופית במחשכי המזרח.

האנגלי, סיר לורֶנס אוֹליפַנט, שנהנה מעצתם של דישראלי והנסיך מוולס, עמד בקשרים עם הסולטאן וניסה להטותו להסכים להתישבות יהודים על אדמת גלעד הפוריה והשוממה כמעט מאדם⁶³. אולם מאמציו להשיג לתכלית זו עזרה חמרית אצל עשירי היהודים במערב אירופה נתקלו בקיר אטום. והתישבות צפופה של יהודים בא“י הגבירה חשדנותם של השלטונות העותומאניים שמא עלולה ע”י כך בריטניה לקנות לה דריסת־רגל לעצמה, כשם שהצרפתים הצליחו ע"י התערבותם לטובת הנוצרים בלבנון להטיל את חסותם על פרובינציה תורכית זו.

ג’ורג' אֶליוֹט ודישראלי ברומָנים שלהם עשו נפשות לרעיון הציוני בין הקוראים הנוצריים בארצות הדוברות אנגלית.

שיקולים אנושיים, דתיים ולאומיים שימשו בערבוביה אצל נוצרים חובבי ציון אלה – מדינאים, תיירים, כמרים וסופרים.

א“י משכה במאה הי”ט את התעניינותן של כמה ממדינות אירופה. כשהתכוון נפוליאון הראשון לנתק את הקשר בין המטרופולין האנגלית להודו, תיכן את כיבושה של א"י וקיוה להאחז בה על ידי הקמת יישוב יהודי נאמן לו. צרפת המשיכה לחפש לה דרכי השפעה בכיוון זה והצליחה בכך על ידי קבלת החסות על הנוצרים בלבנון. רוסיה שאפה אף היא להגביר את השפעתה ומספר נתיניה בארץ הלך וגדל. גם גרמניה ביקשה לתקוע יתד במזרח הקרוב ולשם כך העלתה את התכנית של מסילת הברזל ברלין–בגדד.

בריטניה, שא“י היתה בשבילה חשובה ביותר בתור תחנה בדרך להודו, נאחזה בהצעותיהם של החובבים הנוצרים כי היא תאפשר את שיבת היהודים לא”י. הקונסול הבריטי הראשון שנתמנה בירושלים – שהיה, כאמור, הקונסול האירופי הראשון בא“י (1838) – קיבל בחסותו את היהודים בא”י ובתורכיה, שביקשו זאת ממנו.

הקמת יישוב יהודי בא"י דרשה איפוא גם פעילות מדינית. עד אז לא נהגו חובבי ציון שברוסיה להשפיע על השלטונות אלא בדרך שתדלנות. עכשיו למדו מעט־מעט את הדרך של משא ומתן מדיני. החובבים הנוצרים האמינו, כי יהודים בעלי השפעה בעולם המדיניות והכספים ילכו אחריהם. עד מהרה נתאכזבו בראותם כי דוקא חוגים אלה התנגדו לרעיון התחייה של עם ישראל.

גם נוצרים אדוקים נמשכו לא"י. כך קמה בשנת הששים מושבה אמריקאית בירושלים, וזמן מה אחר כך עלו, בהיקף גדול יותר, מתיישבים גרמנים פרוטסטנטיים מכת ההיכלנים (הטֶמפלֶרים) והקימו מושבות אחדות בערים הראשיות ובכפרים.

 

חיבתה של היהדות החרדית לארץ־ישראל    🔗

בכל הדורות העלו היהודים החרדים בתפילות ובפיוטים את צפייתם למשיח וליום הגאולה. שיבת ציון היתה להם איפוא עניין קרוב ללב ורחוק ממעשה, הלכה לימות המשיח. עליית החסידים ו“המתנגדים” בסוף המאה הי“ח ובמאה הי”ט לא היתה אלא סילון דק מאד. וכשחודשה ההתעוררות לציון בתקופה החדשה, לא השתתפו רובם של ראשי היהדות החרדית בתנועה הלאומית.

ואולם היו גם כמה רבנים, ואם גם מעטים, שנתנו כל כוחם ומוחם לתחיית העם. בין הפעילים ביותר נזכיר שלשה:

הרב צבי קלישר

צבי קלישר, רב בטורן שבפרוסיה המערבית, הביע בספרו “דרישת ציון” (1862) את האמונה כי המשיח בוא יבוא ועוד יחדשו את הקרבת הקרבנות על מזבח ציון ההרוס ו“ודאי כל יעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, אבל לא… ביום אחד כי אם מעט מעט תבוא הגאולה”. קלישר היה, בין הרבנים החרדים, הראשון שדרש הגשמת הרעיון המשיחי ע"י עבודה ריאלית על אדמת ארץ ישראל, ומרוחו התבשם כנראה גם הוגה הדעות הסוציאליסטי, משה הס. קלישר הציע דרכים הלכה למעשה להגדלת היישוב בארץ ישראל, שבה צריכים להתקבץ פזורי ישראל. מכשיר להתיישבות ולרכישת ערים ואדמות תשמש החברה “ארץ נושבת” שתעסוק גם בחינוך הנוער לעבודה חקלאית.

גם שמואל מוהליבר, רב בביאליסטוק, לא תלה את גאולת ישראל בנס בלבד והטיף ליישובה של הארץ. הטה שכמו באמונה לתנועת חובבי ציון, ניסה להשפיע על הברון אדמונד רוטשילד ועל הברון הירש שיתנו ידם והונם לתמיכת מעמד חקלאי יהודי בא“י; ואמנם נענה בנדיבות ע”י רוטשילד⁶⁴, אולם לא עלתה בידו להסב את לבו של הירש מעל ארגנטינה. מוהליבר הגה בגאולת אדמות בארץ ישראל ובהתיישבות חקלאית יהודית, גילה דאגה רבה למתיישבים בארץ ישראל, וכשהתעוררו שומרי החומות לדרוש מהאיכרים לשבות בשנת השמיטה, לימד הרב מוהליבר היתר על העבודה בשביעית לבל יפגע מעמדו הכלכלי של היישוב החקלאי.

הרב הספרדי מזֶמלין שבסלובניה ר' יהודה אלקלעי, שנתחנך בירושלים וספג מרוח הארץ, היה מזיגה מופלאה של מארגן ומקובל. סבר כי יש לבטל את ההתפלגות בין אשכנזים לספרדים וצריך לעצב את אחדותו של העם ולשים בפיו את הלשון העברית שתהיה שגורה בארץ ישראל בפי כל. הוא הטיף לביסוסו הכלכלי של היישוב ע“י עבודה ומלאכות שהרי עיסוק בתורה בלבד לא יביא לידי בניין היישוב כי “אי אפשר בעולם הזה להתנהג בדרך העולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה”⁶⁵. בספרו “שיבת ציון” הציע להקים הסתדרות לאומית גדולה, שמנהיגיה יבואו במשא ומתן עם שליטי אירופה והסולטאן התורכי לשם השגת ארץ ישראל כחטיבה לאומית יהודית על מנת לפתח בה חקלאות ואומנויות. על היהודים בארץ ישראל להתייחס בסבלנות גמורה כלפי התושבים שאינם יהודים כי על כן “כל העמים ילכו איש בשם אלקיו, ואנחנו בשם ד' אלקינו, לעולם ועד”. כרב קלישר וכרב מוהליבר ניסה לשדל את חברת כי”ח וכמה מפרנסי היהדות המערבית שיגשו ליישובה של א"י, אבל מאמציו לא הצליחו. אולם הוא עצמו עלה ארצה והשתקע בה כדי לקיים את מצות יישוב ארץ־ישראל.

 

משה הס, פרץ סמולנסקין וליאון פינסקר; חובבי ציון    🔗

התנועה הלאומית העברית נתעוררה לחיים לא רק בזכות גורמים אוביקטיביים אלא גם בזכותם של כמה אנשי מעלה שפילסו להם נתיב בתוך האדישות והיחס העויין מצד חוגים יהודיים רבים.

משה הֶס, שהיה חברם של מארכס ואנגלס ובלט בין המנהיגים המהפכניים של תנועת הפועלים בתקופתו, חלק על החמרנות ההיסטורית. הוא ראה בסוציאליזם תנועה מוסרית שצריכה לשאוף אל “השַבָּת של האנושיות”. הטיף לשיבה לא"י ולשפה העברית בקרב יהודי מערב אירופה המתבוללים, שהתייחסו אליו בביטול גמור ובצחוק. את תחייתו הלאומית של עם ישראל קשר בתנועה הלאומית הכללית באירופה באותן השנים. בספרו “רומא וירושלים”⁶⁶ (1862) הביע את בטחונו, כי אחרי שיחרורה של רומא מידי אוסטריה הגיע תורה של ירושלים לפרוק עולה של תורכיה. היהדות היא אומה, ואף דתה לאומית. המתקנים, המתכחשים ליהדות הלאומית, מרמים את עצמם ולא את זולתם. עם עם וצביונו הרוחני, וצביונו של עם ישראל הוא תעודתו ההומאנית. תעודה גדולה זאת תתגשם בארץ ישראל החדשה שמתוכה יפעל עם ישראל לגאולת האנושיות. הם פנה בקריאה ליהודי מזרח אירופה, הקשורים בנפשם לציון, לשוב לחיות חיי חופש בארץ ישראל.

פרץ סמוֹלֶנסקין נתן כיוון לאומי להשכלה במזרח אירופה, שאף בלבושה העברי פסחה על שתי הסעיפים, כפי שזה בא לידי ביטוי בהשקפותיו של המשורר העברי יהודה ליב גורדון (יל"ג); דובר זה של ההשכלה העברית קרא ליהודי רוסיה להימנות עם אזרחי המדינה הנאמנים ולהתקרב אליהם באמצעות הלשון הרוסית; עצתו של יל“ג ליהודי רוסיה: “היה עם משכיל ובלשונם שיחה” ו”היה אדם בצאתך ויהודי⁶⁷ באהלך" היתה כעין תכנית חברתית, תרבותית ולאומית. לאחר הפרעות בשנות השמונים פנה יהודה ליב גורדון בקריאה נרגשת לבני עמו ללכת “בנערינו ובזקנינו” לאמריקה (ולא לא"י). כל זה העיד על רוח הססנית ואף תבוסנית לאומית בחוגי ההשכלה העברית.

פרץ סמולנסקין העמיד לרשות התנועה הלאומית את “השחר” שהוציאוֹ בווינה וליכד מסביבו את הכוחות הלאומיים. נלחם בטמיעה בארצות המערב, וראשית חטאת ראה במנדלסון וסיעתו שעקמו את פרצופו של עם ישראל. סמולנסקין לא קיבל את התפיסה שהיתה רווחת בחוגי המשכילים, שסיבתה של שנאת ישראל היא בבערות העם או בטפילותו הכלכלית, שהרי בעלי ההשכלה או בעלי המלאכה והחקלאים היהודיים אינם רצויים אף הם על החברה האירופית. שורש השנאה, לדעתו, “הוא רפיון יד העם הזה ושפל מצבו”.

תנועת “חיבת ציון” נתנה דחיפה לייסוד אגודות רבות בקהילות ישראל לשם יישוב חבריהם על האדמה בארץ ישראל. עם גידולו של היישוב העברי בארץ ישראל קיבלו אגודות אלה על עצמן את הדאגה להחזקתם של כמה יישובים ומוסדות.

מבין מנהיגיה של תנועת “חיבת ציון” לא נמצאה אישיות מחוננת להדריך את התנועה ולשוות לפעולותיה אופי מדיני. נושאי התנועה שנמנו בעיקר עם יהודי מזרח אירופה, היו מחוסרי אמצעים כספיים והשפעה מדינית. התנועה זרמה באפיק צר וצנוע.

יהודה ליב (ליאון) פינסקר, רופא לפי מקצועו, בנו של שמחה פינסקר, חוקר בדברי ימי ישראל, נתפס תחילה להשקפות ההשכלה על עתיד היהודים ברוסיה, אבל שינה את השקפתו בימי הפרעות בשנות השמונים. חוברתו “אַבטוֹאֶמַנציפּציה” נכתבה בגרמנית, כי גם הוא, כקודמיו הנוצרים והיהודים, התכוון למשוך את לבה של יהדות המערב. בתורת רופא ראה פינסקר את שנאת היהודים בין הגויים כמחלת נפש – פחד מפני היהודים (יוּדוֹפוֹבּיה); היהודים כעם מפוזר ומפורד, שאינו מושרש בשום ארץ, מהלך כצל בלהות ומטיל אימה על סביבתו. “מולדתנו – ארץ נכר; אחדותנו – הפיזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – ההכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידנו – יום המחרת”. לא יועיל שיווי הזכויות, כי אין יכול ויתורם המשפטי של הגויים לעמוד בפני העובדה של פחדם מפני הנפש הערטילאית המהלכת ביניהם. מכת העם היהודי היא פיזורו, והתרופה – כינוסו בארצו. ב“אבטואמנציפציה” לא החליט עדיין פינסקר כי ארץ־הכינוס צריכה להיות דוקא ארץ ישראל, “אם כי יתכן שארץ־קדשנו תוכל באמת להיות הארץ שלנו”⁶⁸.

פינסקר נבחר ראש “חובבי ציון” בועידת היסוד שבקטוביץ (1884), ועל ידו עזרו הרב שמואל מוהליבר, מנהיגם של החרדים בתנועה החדשה, והסופר משה ליב ליליינבלום, שראה ב“חיבת ציון” תנועה מדינית חילונית. ליליינבלום, כמו סמולנסקין, הטה את הספרות העברית לצד תנועת “חיבת ציון” והבליט ביותר את ערכה של העבודה המעשית בא“י (ידועה אימרתו “עוד עֵז” בשביל א"י); חיזק את ידיו של פינסקר והיה משענתו העיקרית בתנועה. בשעה שפינסקר נדחף ל”חיבת ציון" בעיקר בדחף האנטישמיות, נמשך אליה ליליינבלום בכוח היצירה שבהתישבות החדשה בא"י⁶⁹.

ליליינבלום; פינסקר

 

אחד העם – המקשן של תנועת התחייה    🔗

פעולתו הספרותית של “אחד העם”, הוא אשר גינצברג (1856–1926), החלה בשנת 1889, כאשר – כפי שהוא מספר בזכרונותיו – “נתבשלה בי כל צרכה דעתי על “חיבת ציון”, תעודתה לתחיית עמנו והדרכים המעשיים שראוי לאחוז בעניין זה… אז כתבתי את מאמרי הראשון – “לא זה הדרך”… ועל החתום “אחד העם”. בחתימתי זאת רציתי לאמר, כי לא סופר אנוכי ואין בדעתי לבוא בקהל סופרים גם לעתיד, וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שענייני העם מעסיקים את רוחו…”

ואכן, “אחד העם” זה, ש“ענייני העם מעסיקים את רוחו” היה למצפונה של תנועת “חיבת ציון” והציונות ולמורה הדור. מעמקי לבו שנא “התלהבות יתרה” ו“בשורות טובות בדויות מלב”. במקום לגמור את “ההלל על ישראל ועל לאומיותו” – סבר אחה“ע – עלינו להסב את עיני העם אל “מחסוריו הפנימיים, על התכונות הנשחתות הממררות את חייו, על חסרון אחדות וסדרים בכל דרכיו ומעשיו” ו”על הנטייה להתחכמות יתרה בכל הדברים, המעידה על עניות דעת וחוסר הגיון ישר". בלי רחמים חשף באיזמל התבונה את המומים והנגעים של העם, מנהיגיו ומונהגיו. ואולם רחוק היה מכל שאיפה לרפות ידי עובדים, אדרבה – הוא שאף “להצילם מרפיון ידיים”, העשוי לבוא בעקבות מעשים הנעשים ברעש ובחפזון ללא אחריות.

את הסכנה הגדולה הנשקפת לעם ישראל בדורו ראה אחד העם בזה, שהיהדות “כשעוזבת היא חומות הגיטו, הריהי בסכנה לאבד את חייה העצמיים, או – באופן היותר טוב – את אחדותה הלאומית: להיפרד להרבה מיני יהדות, אשר לכל אחת תכונה אחרת וחיים אחרים, כמספר הארצות ששם בני ישראל נפוצים…”. ואמנם ראה גם אחד העם את התרופה נגד סכנה זו בתנועת “חיבת ציון”; אך מובנה של תנועה זו ותוכן שאיפותיה היו שונים בעיניו ממה שהיה מקובל על “חובבי ציון” בדורו. לדעתו שכחה תנועת חיבת ציון “את העם מפני הארץ”. אנשי המעשה, שהחלו מכבר בבניין הריסות הארץ, התעלמו משוממות רוח ישראל. ואילו אחד העם סבור היה, כי “לב העם הוא היסוד אשר עליו תבנה הארץ”. “ארץ כי תחרב והעם עודנו מלא חיים וכוח – יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנו שנית. אך העם כי יחרב – מי יקום לו, ומאין יבוא עזרו?” “תחיית הרוח חייבת איפוא לבוא לפני תחיית הארץ”. נגד הטענות כי דרך זו ארוכה מדי, הביא אחד העם את דברי פינסקר: “לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר”. הוא לא נלאה מלהתרות בעם: “אל תדחקו את הקץ כל זמן שלא נבראו תנאי המציאות שבלעדיהם אי אפשר לו לבוא, ואל תקטן בעיניכם העבודה האפשרית בכל עת, בהסכם לתנאי המציאות, אף אם לא תביא את המשיח היום או מחר”.

את “העבודה האפשרית בכל עת, בהסכם לתנאי המציאות” ראה אחד העם בהכשרת הלבבות, בקימום רוח העם כתנאי הכרחי לבניין גופו. ברור היה לו כי שיבת ציון לא תוכל להקיף את כל פזורי הגולה וכי ארץ־ישראל לבדה לא תפתור את שאלת היהודים. על כן ביקש פתרון שיהיה בו מהדאגה לעם בגולה. ופתרון כזה מצא ברעיון “המרכז הרוחני”. באופן הברור והנמרץ ביותר הטעים אחה"ע וחזר והטעים, כי העיקר איננו בהגירה לארץ־ישראל של “ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר”. העיקר איננו “להרבות יישוב ארץ ישראל בכמות, מבלי שים לב אל האיכות”, ויש להעדיף מושבה אחת מתוקנת, שיהיה בכוחה לחבב את הארץ על העם, על עשר מושבות רעועות שחיבת הארץ מגינה עליהן. העיקר בתנועת חיבת ציון הוא ליצור מרכז רוחני בעל רוח מלוכד לחיי האומה המפוזרת, שהשפעתו על ההיקף תהיה גדולה למדי, כדי לקשור את הפזורים אליו ובאמצעותו זה לזה. השאיפה צריכה להיות ליצור “קיבוץ הגון של אנשים עבריים, העובדים באין מפריע בכל ענפי הקולטורא, מן עבודת אדמה ואמנות עד עבודת החכמה והספרות. הקיבוץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמות האפשרית לו. ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ההיקף הגדול, אל כל קהילות הגולה, להחיותן ולשמור על אחדותן הכללית”.

אחד העם

ואכן העמיק את המחשבה הציונית; אף עזה היתה ההתנגדות לו וחריפה הבקורת שנמתחה על חוסר הריאליזם הפוליטי שגילה בהשקפותיו. טענו כי התפתחות המרכז הרוחני האידיאלי מתנכרת לצרכיו הדחופים ביותר של עם ישראל, הזקוק לקרקע תחת רגליו, וכן השיגו שתהליך יצירתו של המרכז הזה לא יתכן בלי כלים מדיניים, שאחד העם לא יחס להם חשיבות מספקת. על רבים נסך אחד העם רוח של פסימיות במה שלא הציע פתרון מהיר ומוחש ל“צרת היהודים”. יתר על כן, הצביעו גם על סתירות וניגודים שבמשנתו. אולם אין ספק כי גדולה היתה תרומתו של אחד העם בהבהרתה של צרת היהדות והוא עשה זאת בסגנון מנופה ונקי, חסר מליצות; בהירות כזו בניסוח לא ראתה לשוננו מימי הרמב"ם.

ברוח השקפתו הכללית על עיקר וטפל בתנועת התחייה העברית, היה אחד העם סבור, כי “תשועת ישראל עתידה לבוא ע”י נביאים, ולא ע“י דיפלומטים”. משפט זה מסכם בבירור את יחסו אל הציונות המדינית ומציין גם את יחסו אל הרצל. בהרצל ראה דיפלומט ולא נביא.

 

תיאודור הרצל מכנס את הקונגרס הציוני בבזל (1897)    🔗

הד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל (1860–1904) הוא מחוללה של הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית.

הרצל נולד בבודאפשט, נתחנך ובילה את רוב ימיו בוינה בחוגי מתבוללים בעלי תרבות אירופית מעודנת. “הוא שחה במימי ההתבוללות במקומות העמוקים ביותר”: בטרקליני וינה ופאריס. בראשית שנת 1895 היה – כסופר עתון וינאי – עד ראיה להשפלתו של היהודי דרייפוס בכיכר הגדולה של בירתה המעטירה של צרפת. בתקופה מאוחרת יותר סיפר הרצל, כי המחזה שנתגלה לפניו שם עשהו לציוני: במעמד אלפי חיילים ולקול תרועת חצוצרות קרעו מעל מדיו של דרייפוס את אותות הקצינות, והעם התגעש וצוח “מות, מות ליהודים”. נשמע קול קלוש וחנוק: “אני חף מפשע”, אך הקול היה כקול קורא במדבר. הרצל זועזע עמוק – ומתוך כך באה לו ההברקה הגדולה שיש הכרח בהקמת מדינת היהודים. כשגילה את רעיונו לרעיו, נפעם לבם בחשבם כי דעתו נטרפה עליו. בשנת 1896 נתפרסמה חוברתו “מדינת היהודים”, שרעיונה היסודי הוא כי אין ליהודים מוצא אחר והצלה אחרת, כי אם לשוב לעמם ולחיות ביחד בארץ שתהיה שלהם. הרצל לא קבע אז עדיין, כי מקומה של מדינת היהודים הוא בהכרח בא"י. רק בזכות דבקותה של יהדות מזרח אירופה בארץ האבות בשלה הכרתו על הגשמת תכניותיו בארץ ישראל דווקא. במהרה רכש לו ידידים נלהבים, את הסופרים המפורסמים מכס נורדאו וישראל זנגביל במערב, ואת מנהיגי חובבי ציון במזרח. אך גם אויבים העמיד לו לרוב: חוגים רבים – ובראשם רבנים ידועי שם, “רבני המחאה” – התנגדו לתנועה הלאומית החדשה מתוך יראה שמא יבולע למעמדם האזרחי של היהודים שרכשו להם מתוך מאמצים רבים כל כך, ומחשש להתפרצויות אנטישמיות מוגברות.

למרות ההתנגדות הרבה קרא הרצל בשנת 1897 לכינוס בין־לאומי של היהדות הלאומית, הוא הקונגרס הציוני הראשון בעיר בַּזֶל בשוייץ. לקונגרס זה, ששימש אספה לאומית מכוננת של ההסתדרות הציונית, באו צירים מארצות אירופה, מארצות הברית של אמריקה, מאלג’יר ומא"י. באולם הישיבות הונף דגל לאומי (לפי צבעי הטלית – תכלת ולבן). הקוֹנגרס עמד בסימן אישיותו החזקה והמקסימה של הרצל, ובהשפעת הנאום רב־הרושם של מכס נורדאו על מצוקת היהודים. נתקבלה הכרזה שהיתה מאז לתכניתה של הציונות המדינית: “הציונות שואפת להקים מקלט בטוח במשפט גלוי לעם ישראל בארץ ישראל”⁷⁰.

נוסדה ההסתדרות הציונית העולמית על יסודות דמוקרטיים. זכות הבחירה ניתנה לבני 18 ומעלה, ששקלו שקל ציוני, לפי המתכונת של מס הגולגולת העתיק. השלטון העליון נמסר לקונגרס, שעליו להתאסף לעתים קבועות (תחילה – כל שנה, ואח"כ – כל שנתיים), לבחור בכל פעם בנשיא, בועד פועל, שיורכב מנציגי הארצות השונות, ובאכסקוטיבה, שתמלא כעין תפקיד של מיניסטריון. הרצל נבחר כנשיא ראשון של ההסתדרות הציונית העולמית. “בבזל יצרתי את מדינת היהודים” – רשם ביומנו.

מַכּס נוֹרְדָאוּ

 

ניצני הדיפלומטיה הציונית; סיכסוך אוגנדה    🔗

עוד בקונגרס הראשון נגלה הניגוד בין שתי השקפות יסודיות במחנה הציונים: חובבי ציון האמינו, כי הדרך הטובה להגשמת התכנית הציונית היא הדרך שכבר החלו ללכת בה, זו של הסתננות קבוצות מתיישבים קטנות לארץ ישראל, זו של קימום ובנין אטיים, צעד צעד, של התחלה בקטנות וגידול מלמטה למעלה. לעומתם התריס הרצל כי ההסתננות לא“י וכל תנועת מחתרת להגשמת תקוות העם אינן ראויות לשיעור קומתו של עם ישראל, ועלולות להכביד על המשא ומתן עם ממשלת הסולטאן בדבר הקמת המולדת היהודית בתוקף משפט בין־לאומי ומוכר ע”י כל העמים. יש להקדים בקבלת צ’ארטאר, הוא כתב זכויות, ולהתחיל רק אח"כ בפעולת התיישבות גלויה ובקנה מידה רחב.

הרצל משקיף על הנהר רינוס בבזל

בכוח אמונתו זו החל הרצל בגישושים למגע ישיר עם הסולטאן העותומאני, עבדול־חמיד. משראה שבמישרים לא ישיג את מבוקשו, ביקש את תיווכו של הקיסר הגרמני, וילהלם השני, שעמו נפגש בשנת 1898 פעמיים בארץ ישראל – בשער מקווה ישראל ובירושלים. אולם גם נסיון זה לא נשא פרי⁷¹. בהתמדה רבה חיפש הרצל דרכים חדשות וב־1901 הצליח סוף סוף לבוא בדברים עם הסולטאן בתיווכו של התייר והבלשן היהודי ההונגרי ארמין וַאמבֶּרי, שהתאסלם כדי לאפשר לעצמו תיורי מחקר בין עדות מוסלמיות קנאיות וזכה לידידותו של עבדול־חמיד. הרצל הצליח לשכנע את הסולטאן כי אין הציונים זוממים רעה על תורכיה ושתמורת מתן הצ’ארטר ליישוב א“י יוכלו לשרתו שירותים חשובים. בסופו של דבר נמצא הסולטאן נוטה לתת את הצ’ארטר תמורת תשלום; אך משלא הושג הכסף באותה שנה, והרצל חזר ב־1902 לחצר הסולטאן, כבר הציגה הממשלה התורכית את התנאי שההתיישבות של המהגרים היהודיים תהיה מפוזרת בארצות האימפריה העותומאנית ולא תהווה איזור התיישבות רצוף בארץ ישראל. לכך לא נכון היה הרצל להסכים והמשא ומתן נכשל. מתוך שיקולים שמא יש לרוסיה חלק בהתנגדותה של תורכיה לתכנית הציונית, נסע הרצל לרוסיה ובראיונותיו עם מיניסטרים רוסיים השיג את הסכמת הצאר לתמוך בתכנית ההתיישבות היהודית בא”י. כן הצליח הרצל להשיג הבטחות תמיכה ממיניסטר החוץ האוסטרי וממלך איטליה. ואולם תורכיה עמדה בסירובה.

יחס של אהדה אמיתית לשאיפות הציוניות גילתה הממשלה הבריטית שהציעה להרצל לשם התיישבות יהודים שטח בחצי האי סיני (אלעריש), שאמנם לא נכלל בגבולות א"י אבל נתקדש בראשית מהלכו ההיסטורי של עם ישראל בדרכו לארץ הבחירה. הרצל נסע לקהיר אולם הצעות בריטניה נדחו בגלל מיאונה של מצרים (וכנראה גם הפקידות הבריטית המקומית בכלל זה) להטות ממימי הנילוס לשם השקאת השטח המובטח. יוסף צ’מברלין העלה הצעה בריטית חדשה, את הצעת ההתיישבות באוגנדה שבאפריקה.

בקונגרס הציוני הששי, בבזל (1903), ניטשה המחלוקת הגדולה על תכנית אוּגַנדָה. הרצל הטעים, כי אין תכנית אוגנדה פירושה ויתור על תכניתם של “ציוני ציון” (לפי הכינוי שנתקבל אחר כך); ההתיישבות באוגנדה צריכה אך ורק לשמש מעין “מקלט לילה” (כביטויו של נורדאו) להקל על סבלם של המוני הנפגעים מהפוגרומים האחרונים (ביחוד בקישינוב בשנת 1903) עד שתבוא שעת הגאולה בא“י. רוב צירי הקונגרס נטו לחיוב⁷², אך מנהיגי הציונות הרוסית התנגדו בקנאות ובחימה לתכנית של “ציונות בלא ציון”. התמרמרותם של “ציוני ציון” – ובראשם מנחם אוסישקין – גברה עוד לאחר הקונגרס. הדברים הגיעו לידי כך שנדמה היה שאין למנוע את הקרע במחנה הציונים. זה נראה בעיני הרצל כהרס. בסופו של דבר הצליח הרצל למנוע את מה שנראה היה בעיניו כהרס (“לבי עם ציוני ציון ותבונתי עם מצדדי אפריקה”); אבל תחת נטל העבודה הקשה ומחמת ההתרגשויות המתמידות בעבודתו חלה הרצל מחלת לב ונפטר ביום כ' בתמוז, תרס”ד (1904). בן 44 היה במותו ופחות מעשר שנים שירת את עמו, אך בפרק זמן קצר זה הספיק – כמעטים בדברי ימי ישראל – להעיר את לב העם.

הרצל היה היהודי הראשון בזמן החדש, שידע לתת צורה וביטוי מודרניים לתנועה הלאומית. לא בלבד שהיה בן מערב אירופה ובקי בדרכיה של הדיפלומטיה הבינלאומית, אלא שהיה גם בן המאה העשרים, וההישגים הטכנולוגיים והרעיונות החברתיים החדשים הלהיבו את דמיונו. בספרו “תל־אביב” – תיאור אוּטוֹפּי על חיי עם ישראל המחודשים בארץ האבות – הבליט את מגמתו הסוציאלית: דגל במשק מתוכן, בעבודה לכל, ביום עבודה של שבע שעות, בהתיישבות חקלאית קואופרטיבית, בשיווי זכויות לנשים ובביטוח סוציאלי. בעיני דמיונו חזה כי “באותם הימים ירדו בחופי יפו וחיפה ועד לבירות 500, 1000, 2000 עולים ליום. ויום אחד לאחר שהגיעו אל החוף הועברו כבר למקומות עבודתם…”. בספרו “תל־אביב” תיאר הרצל את חיפה, שהיתה בימים ההם עיירה עלובה, כעיר נמל וכרך של מסחר בינלאומי; את הכרמל החשוף ראה בעיני חזון עטוף כולו בתים וגנים, ואת קן הביצות, עמק יזרעאל, מכוסה יישוב חקלאי צפוף ופורח; חזה ייצור אשלג ע“י מפעלים חימיים בים המלח וניצול הירדן להפקת חשמל; ירושלים החנוקה תפרוץ לרוחה מחומות העיר העתיקה והאוניברסיטה על הר הצופים תזכה לפירסום עולמי; טבריה ויריחו תשגשגנה כמקומות נופש. חזיונות אלה, שחזה הרצל בשנת 1902, מתמיהים בעומק ראייתם ובמהירות תפיסתו; שהרי כל שהותו של הרצל בא”י, שנזדמן שמה אגב פגישתו עם הקיסר הגרמני, לא נמשכה אלא שבוע בלבד.

הבנק “אוצר התיישבות היהודים” בלונדון, שנוסד (1899) כדי לשמש המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית (אח"כ נסתעף ממנו בנק אנגלו פלשתינה) והקרן הקיימת לישראל, שנוסדה לשם רכישת קרקעות בא"י כקניין עולם לעם ישראל – לפי הצעתו של הרמן שפירא ולפי החלטת הקונגרס החמישי (1901) – היו הכלים הראשונים להגשמת חלומותיו של הרצל הלכה למעשה.

 

רעיון האבטונומיזם בגולה    🔗

היו בעם גם סיעות ומפלגות שלא האמינו בפתרון הבעיה היהודית ע“י ריכוז המונים בארץ ישראל. האבטונומיסטים, למשל, ראו את פתרונה של השאלה היהודית בביסוס אבטונומיה לאומית־תרבותית של היהודים על יסוד שיווי זכויות בארצות מגוריהם; האבטונומיסטים – שאביהם הרוחני היה ההסטוריון היהודי שמעון דובנוב – שמו את מבטחם בכוחותיהם העממיים של מיליוני היהודים שנתרכזו במזרח אירופה, ובתרבותם ה”אידית" העסיסית, וראו בהם את היתדות הנאמנות לבנות עליהן את עתידות האומה. האבטונומיסטים לא התנגדו להקמת מרכז יהודי בא“י אבל לא גרסו מרכז אחד ויחיד. לדעתם כמה מרכזים לחיים היהודיים, וביחוד אלה שבמזרח אירופה, בארצות הברית ובא”י. “הציונות אינה אלא אחד מענפי העץ הלאומי, וגידולה תלוי בשגשוג כל הענפים”. האבטונומיסטים תקפו קשות את עיקר “שלילת הגלות” שבציונות והוקיעוה כאוּטוֹפיה נטולת כל מציאות. כנגד זה התריעו הציונים כי השגת אבטונומיה לאומית בגולה היא אוטופיה יותר מהשגת מקלט לאומי בארץ ישראל.

תכניתם של האבטונומיסטים על חוליותיה היתה: אבטונומיה אישית לכל פרט יהודי באשר הוא שם, אבטונומיה לאומית־תרבותית רחבה לקהילות יהודיות, איגודים ארציים של הקהילות האבטונומיות ובראשם איגוד עולמי. התנועה האבטונומיסטית נשענה על שתי מפלגות, על המפלגה היהודית העממית (פוֹלקיסטים) ובמקצת על האיגוד הסוציאליסטי היהודי “בּוּנד” (בעברית “איגוד”, קיצור של “איגוד פועלים יהודיים בליטה, בפולין וברוסיה”). בניגוד ל“בונד” סברו הפולקיסטים, כי היהודים הם עַם אחד עִם היותם פזורים בקרב עמים וארצות, ובתפיסתם זו התקרבו אל התנועה הלאומית היהודית. אף שלא שללו את העבודה המעשית בארץ ישראל, עמדו הפולקיסטים, דוברי האבטונומיזם, בחזית היהודית הפנימית, בקשרי מלחמה בלתי פוסקים עם הציונים; האשימום כי על ידי “שלילת הגלות” הם לא רק מטפחים אשליה, אלא שוללים גם את השאיפה לתקנת החיים הלאומיים בגולה, ולפיכך דוחפים את יהודי הגולה למעשה לזרועות ההתבוללות. ביתר סבלנות התייחסו דובנוב וסיעתו אל תורת הציונות מיסודה של אחד העם, כי על כן לא הושתתה זו על שלילת הגלות; א"י לדעת אחד העם לא זו בלבד שאינה צריכה להיבנות מחורבנה של הגולה, אלא – אדרבה – עליה לקיים אותה, ובכבוד, כהיקף ולשמש לה עמוד שדרה. האבטונומיסטים הציעו כפתרון דחוף לסבל היהודים במזרח אירופה הגירה לארצות חוץ וטענו כי אמנם זו היתה תגובתו ההיסטורית הטבעית של העם היהודי לרדיפות בכל הזמנים.

 

צמיחת תנועת עבודה יהודית וציונית    🔗

באותה שנה, שנוסדה ההסתדרות הציונית (1897), נוסד גם האיגוד הסוציאליסטי “בונד”. לא היה זה האיגוד הסוציאליסטי הראשון ברחוב היהודי. קדמה לו בעשרים שנה תנועה סוציאליסטית יהודית, שהיתה כעין אגף קיצוני של זרם ההשכלה; ראשיה לא התעניינו בלאומיות העברית אבל חיבבו את הלשון העברית ופרסמו בה את דבריהם. פעילי תנועה סוציאליסטית מיוחדת זו היו משכילים, סטודנטים שרצו “ללכת אל העם” לפי דוגמת חבריהם הרוסיים, או בחורי ישיבה שהציצו ונפגעו. לא היתה זאת תנועת פועלים ממש.

בסוף המאה התשע עשרה ובראשיתה של המאה העשרים גברה בחוגים יהודיים רחבים ההכרה הפרולטרית המעמדית. שידוד המערכות הכלכלי מימי הצאר אלכסנדר השני וההגירה לארצות הברית הצמיחו רבבות רבות של פועלים יהודיים ברוסיה ובפולין, וגם מעבר לאוקיינוס – בארצות הברית. לא היה זה אמנם פרולטריון כבד, העסוק בתעשיות בסיסיות ובחרושת כבדה, אלא בעיקר ב“תעשיות גמר” של הלבשה, מזונות וכו‘, במרכזים כגון ביאליסטוק, ורשה, לודז’, ניו־יורק; אך על הרקע של התסיסה הסוציאלית הכללית ובהשפעת המחתרת הרוסית והספרות המהפכנית הלכה ונתגבשה הכרה מעמדית. הסוציאליסטים היהודיים התנגדו להצגת דרישות לאומיות של יהודים לחוד, כי, לדעתם, הדיכוי הלאומי אינו אלא תופעת לואי של המשטר הרכושני ויתקיים כל עוד יהיה קיים משטר זה. התנגדו לרעיון התחייה הלאומית והבטיחו, כי הבעיה היהודית תיפתר רק על ידי המשטר הסוציאליסטי, שבו יעלם הדיכוי הלאומי ותקום אחות עמים. הרחוב היהודי נתמלא מתיחות וטובי הנוער והפועלים הועמדו בין שני מגניטים, בין האידיאל הסוציאליסטי ובין התחייה הלאומית.

עם מותו של הרצל והתרופפותה של ההסתדרות הציונית גברה השפעתו של הסוציאליזם. הציונות המדינית מיסודו של הרצל לא היה בה עכשיו כדי לעורר תקוות. הציונות הרוחנית מיסודו של אחד העם, דומה, התעלמה מ“צרת היהודים” וביקשה תקנה רק ל“צרת היהדות”; והיהודים וצרותיהם מה יהא עליהם? אמנם, הציונות חוללה מהפכה בלבבות. אולם היא לא הבינה כיצד לרתום את הכוחות שעוררה לפעולה ולהגשמה. רגש של חוסר הגשמה וריקנות החלו מחלחלים בלבבות. בתנאים אלה נקלטו ביתר קלות הסיסמאות הסוציאליסטיות. ה“בונד” לא הראה תחילה נטייה לטפל בפתרון “הבעיה היהודית”, שהרי זו תיפתר מאליה עם הגשמת הסוציאליזם; לפיכך ראה את עצמו ה“בונד” כחלק התנועה הסוציאליסטית הרוסית. בשצף קצף תקף את השאיפות הציוניות של שיבת ציון וקיבוץ גלויות וחידוש הלשון והתרבות העברית והאשים את הציונים בהולכת שולל של ההמון היהודי. ה“בונד” התיחס בחשדנות כלפי הלאומיות שמא תסיח את הפועלים ממלחמת מעמדות ומגישה פרולטרית רחבה בין־לאומית ותכניסם לתוך מבוי סתום של קנאות לאומית ושדה ראייה מצומצם. אף שה“בונד” התפתח גם מחוץ לתחומי רוסיה ופולין – וביחוד בגליציה ובארצות הברית – לא הקים כל הסתדרות בין־ארצית כי לא היה מעונין בטיפוח אחדות יהודית עולמית. הוא רצה להישאר אירגון סוציאליסטי כללי בתוספת גיוון יהודי. אף על פי כן – בלחץ התנועה הלאומית הכללית – התרחבה התוספת היהודית במשך הימים ומצאה את ביטוייה בתביעת ה“בונד” לאבטונומיה תרבותית בחינוך ולהכרת השפה המדוברת (אידיש) כשפה היהודית הלאומית. בשטח הפעולה המקצועית גילה יזמה רבה בארגון המלחמה לשיפור תנאי העבודה. במשך הזמן התחיל ה“בונד” להשתתף השתתפות פעילה בענייני הקהילה היהודית⁷³.

הצבע היהודי החיור של ה“בונד” לא הניח את דעתם של אלה שראו את גילויי הלאומיות מחוץ לחיים התרבותיים גם בכללותם של החיים החברתיים, הכלכליים והמדיניים. “הבעיה היהודית” החריפה עם גל הפרעות החדש ברוסיה והם ביקשו סינתיזה, שבה לא תהיה הלאומיות כעין סרח העודף לסוציאליזם. היו בהם שהסתפקו באבטונומיזם לאומי אלא – שבניגוד ל“בונד” – הקיפו במסגרת האבטונומית היהודית בגולה לא רק את החינוך והלשון, כי אם גם את החיים הכלכליים והפוליטיים ופרלמנט יהודי (בפולנית: סֵים) וע"כ נקראו בשם “סֵימִיסטִים”. היו בהם שלא מצאו סיפוק כלל באבטונומיזם – ולו גם מורחב – וסברו כי בלי טריטוריה מיוחדת אין רגלים לאבטונומיה לאומית ואף לא להתפתחות מעמד פועלים בריא; אלה שאפו אפוא לפתרון ציוני־טריטוריאלי של הבעיה היהודית, מיסודו של ישראל זנגביל, ונקראו “ציונים סוציאליסטיים”.

לעומתם קמה מפלגת “ציוני ציון” שבתנועת הפועלים שנקראה בשם “פועלי ציון”. הם שללו את הגלות ודרשו מזיגה של סוציאליזם מלא עם ציונות מלאה והכירו בעברית ובאידיש כשתי הלשונות היהודיות הלאומיות (מנהיגיהם היו בֶּר בוֹרוּכוֹב ונחמן סירקין⁷⁴. נטיית הרוב במפלגה זו – ביחוד באגף הרוסי – היתה מרכסיסטית־ אורתודוכסית בכיוון של חמרנות היסטורית ומלחמת מעמדות. ואולם סבורים היו, כי בתנאי הגולה אין הפועלים היהודיים יכולים להתפתח כפרולטריון של כל עם ועם, שהרי האנטישמיות מקפחת את גידולו של הפועל היהודי ודוחקת אותו ממרכזי התעשייה. כנגד זה עשויה א“י לבטל את כל המעצורים וההגבלות ולהכשיר את הפועל היהודי למילוי תפקיד מעמדי לוחם. “פועלי ציון” נתארגנו לברית עולמית והשתתפו בקונגרסים ציוניים כאופוזיציה. בהשפעתם ניגשה ההסתדרות הציונית לנסיונות של התיישבות קואופרטיבית ושיתופית בא”י.

כניסת “פועלי ציון” להסתדרות הציונית היתה השלמה רצויה מאד. עד כה היתה הציונות בעיקר תנועה של המעמד הבינוני, ובפרט המעמד הבינוני הזעיר, ושל משכילים. באמצעות “פועלי ציון” התפשטה בתוך החוגים העממיים והפועלים והתסיסה שכבות רחבות בעם. הנה כן קיבל הקונגרס הציוני צביון פרלמנטרי רגיל: במרכזו – והם היו הרוב המכריע – ישבו ציונים כלליים, כרגיל בני המעמד הבינוני, משמאלו ישבה מפלגת “פועלי ציון”, ומימינו מפלגת “מזרחי” (קיצור של “מרכז רוחני”) שייצגה את היהדות החרדית. שתי אופוזיציות אלה, הדתית מימין והסוציאליסטית משמאל, נפגשו בתביעתן המשותפת למידה גדולה של אבטונומיה בשטחי פעולותיהן, ובפרט בתחום העבודה התרבותית והחינוכית. אולם רובם המכריע של הסוציאליסטים היהודיים והאורתודוכסיה היהודית נשאר מחוץ לתנועה הציונית והתמיד בתוקף להתנגד לה⁷⁵. פועלי ציון היוו מיעוט בתוך המחנה הסוציאליסטי היהודי וכן היה המזרחי כעין אי בקרב היהדות החרדית.

 

התגברות הכיוון המעשי בציונות    🔗

לאחר מותו של הרצל החריפה המחלוקת בין הציונים “המדיניים” ובין “המעשיים”. ידידו ונושא כליו הנאמן של הרצל, הסוחר דוד וולפסון, שליווהו במסעותיו ובהגשמת תכניותיו, נבחר ע“י הקונגרס השביעי (1905) לממלא מקומו של הרצל. מתוך אכזבה עמוקה על ההסתלקות מתכנית אוגנדה פרשו ישראל זנגביל והנוהים אחריו מההסתדרות הציונית ויסדו הסתדרות טריטוריאליסטית, שבדקה הצעות התיישבות שונות באסיה (ארם נהריים), באמריקה (מדינת טֶכסַס) ובאפריקה (אַנגוֹלָה הפורטוגיזית), ועוד. אולם אף אחת מהן לא ניתנה למימוש, כי לא נמצאה מדינה שתסכים להתיישבות יהודים מרוכזת הנותנת אפשרות לחיים לאומיים תקינים. סיכויי הציונות המדינית ע”י משא ומתן עם תורכיה נתמעטו מאד מפני השינויים שחלו בשלטון התורכי עם עלייתם של המתקנים הפטריוטיים “התורכים הצעירים”, שלא היו מוכנים אף לתת אוזן להצעות הציוניות. אין איפוא פלא כי הלך ונתגבר הכיוון של הציונות המעשית, ביחוד בהשפעת יהודי רוסיה.

כמכשיר לביצוע הציונות המעשית נוסד ב־1908 המשרד הארצי־ישראלי, ועל ידו הוקמה “חברת הכשרת היישוב” למען רכישת קרקעות בכפר ובעיר והעברתם לרשות הקרן הקיימת או לרשותם של מוסדות ופרטים יהודיים. הרוח המניע של המפעל היה המנהל של המשרד הארצישראלי, אַרתוּר רוּפּין, שידע לרתום את הפועל היהודי והתלהבותו הלאומית והסוציאלית לבנינה של א"י. נעשו נסיונות חדשים בהתיישבות עירונית (יסוד תל־אביב) ובהתיישבות חקלאית (הקמת “הקבוצה” הראשונה בדגניה). הכיוון המעשי עוד נתחזק כשהתפטר דוד וולפסון ולראש ההסתדרות הציונית נבחר אוטו וַרבּורג, פרופיסור לבוטניקה באוניברסיטה של ברלין. ההסתדרות הציונית חדלה לרדוף אחרי פוליטיקה ופנתה עורף לתכניות של קפיצת הדרך. קוצצו כנפי הדמיון ועלה ערכו של המעשה הצנוע היום־יומי. נדמה היה כאילו הואט הקצב, והגלגל הוחזר אחורנית לימי “חיבת ציון”. אך דווקא בתקופה זו העמיקה הציונות את תכניתה והכירה בחשיבות התחייה של הלשון והתרבות העברית (בהשפעת אחד־העם).

העבודה הציונית נתרחבה ונסתעפה לשני ראשים: עבודת התחיה בא"י שפניה לעתיד, ועבודה לאומית – תרבותית ומדינית – לתקנת יהדות הגולה, וזו נקראה בשם “עבודת ההווה”. הכוחות הרעננים והדינמיים שביהדות נמשכו יותר למחנה הציונים, ואילו האריסטוקרטיה היהודית, אילי הכסף ודרי הטרקלינים, עמדו מנגד והתייחסו אל התנועה בזילזול ובלעג, כמו אל אוטופיה שאין בה ממש. והנה באה מלחמת העולם הראשונה והכניסה את “האוטופיה הציונית” למעגל ההגשמה.

ח. ראשית ההתישבות החדשה בארץ ישראל

 

שיבת ציון במאה התשע עשרה    🔗

בסוף המאה הי“ח ובמחצית הראשונה של המאה הי”ט לא היו התנאים בארץ ישראל נוחים להתפתחות היישוב העברי. התקפת נפוליאון על א“י, התמרדותה של מצרים נגד תורכיה, הרעש הגדול בצפת (1837) ועלילת דמשק הסבו ליהודים דילדול, סבל ובזיון. מספר היהודים כמעט לא עלה על רבבה אחת, מחציתה ספרדית ומחציתה אשכנזית. זרם קלוש, אולם מתמיד, של עולים ספרדיים בא מארצות צפון אפריקה; דחיפה לעליית אשכנזים ניתנה ע”י כמה מאות של חסידים, ובראשם מנחם מנדל מוִיטֶבְּסְק⁷⁶ (1777), ואחריהם באו גם “מתנגדים” מבית מדרשו של הגר“א, שקראו לעצמם “פרושים”. מגמת החסידים היתה צפת, מושב הקבלה המעשית, אבל חרון אפם של ה”מתנגדים" השיגם גם כאן. כדי להחלץ מרדיפותיהם של “הפרושים”, העתיקו חסידי חב“ד את מרכזם מצפת לטבריה ולחברון והניחו יסוד לעדה האשכנזית בשתי הערים. היישוב היהודי, שרובו היו זקנים ובאו לא”י למות בה, התפרנס בשני שלישיו מכספי “החלוקה” – שהיו מחלקים בין “הכוללים” לפי ארצות מוצאם של העולים – והתרכז בארבע הערים הקדושות: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. אנשי “החלוקה” התייחסו בבוז למלאכה והיו תלויים בגבאים, מחלקי הכסף; גילו התנגדות גמורה ללימודים חיצוניים פרט לקצת חשבון, ואף לזה התנגדו רוב הקנאים האשכנזיים, בניגוד לספרדים שהראו קצת יותר סבלנות.

אמנם “החלוקה” לא היתה שיטה שהיתה מיוחדת ליהודים. אדרבה, את שיטת התמיכה הכספית מחו“ל למדו היהודים מהעדות הנוצריות בארץ. לא כל היישוב התפרנס מ”חלוקה", אלא גם ממלאכות וממסחר. ואף־על־פי־כן פגעה זו ביהודים ביותר, שכן המדובר היה ביישוב שלם, שלמד בטלה ושנא את המלאכה, בשעה שבין הנוצרים חיו ככה – ובצורה מוכבדת יותר – רק כמרים ונזירים. יישוב ישן זה עם כל אפיו הטפילי מבחינה כלכלית, שימש התחלה חשובה ביישובה היהודי של הארץ.

באמצע המאה הי“ט נעשו נסיונות של פרודוקטיביזציה בקרב היישוב הישן. משה מונטיפיורי ביקר במשך יובל שנים שבע פעמים בארץ ישראל, ומזה חמש פעמים בלוויית אשתו יהודית לבית רוטשילד, בזמן שבכל נסיעה לארץ ישראל היה – בגלל חוסר דרכים ובטחון – מן ההרפתקה. בפעם הראשונה ביקר בשנת 1827 ובשביעית כזקן מופלג בשנת 1875. בביקורו הראשון מצא בירושלים כאלפיים יהודים ובביקורו האחרון כתריסר אלפים. ירושלים נבנתה במידה רבה מחורבנה של צפת בימי הרעש הגדול, שבו נהרגו אלפי יהודים ורוב בתיהם הפכו עיי מפולת. משה מונטיפיורי ניסה ללמד את יהודי א”י מלאכות וחקלאות והרחיב את תחומי היישוב הירושלמי, בבנותו שכונה ראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה⁷⁷. ששים משפחות מצפת וטבריה הושיב על הקרקע ותמך בהן. היה היהודי הראשון שקנה פרדס בארץ ישראל (ליד יפו) כדי להעסיק בו יהודים. החברה הפריסאית “כל ישראל חברים”, שדאגה ליישובים בצפון אפריקה ובקדמת אסיה, הקימה את בית הספר החקלאי מקווה ישראל (1870) על ידי בא־כוחה שארל נֶטֶר. ואף מקרב היישוב הישן בירושלים יצאה היזמה ויצאו אף האנשים ליסוּד המושבה החקלאית פתח תקווה (1878), אם המושבות עד היום הזה (שנעזבה אחר כך ונבנתה מחדש).

מגן משפחת מונטיפיורי⁷⁸

 

“העליה הראשונה” (1903־1882)    🔗

העליה המסודרת הראשונה, מהעליות שהניחו יסוד ליישוב החדש בא“י, החלה בתקופת הפרעות ברוסיה בימי אלכסנדר השלישי. בתנועת עליה זו – הידועה בשם “עליה ראשונה” – אפשר להבחין שני גלים: הראשון כתגובה לפרעות – הקים בשנות השמונים כמה מושבות וביניהן את ראשון לציון בשפלה, זכרון יעקב בשומרון וראש פינה בגליל העליון (1882) וכן גדרה (1884); וגל שני – כתגובה לגירוש מוסקבה – ביקש לו בשנות התשעים “מנוחה ונחלה” ברחובות, בחדרה ועוד בכמה מושבות פזורות על פני הארץ. בסוף המאה עלתה האוכלוסיה העברית בא”י עד כדי חמש רבבות. עולים אלה הושפעו מרעיונותיהם של “חובבי ציון”. ואמנם, זו לא היתה הגירה של פליטים, אלא עליית חלוצים למולדת. אפייה וצביונה נקבעו על ידי אנשי ביל“ו (ראשי תיבות של “בית יעקב לכו ונלכה”), תלמידי אוניברסיטאות בחרקוב ובמוסקבה, שגדלו על ברכי התרבות הרוסית מתוך התנכרות שלא מדעת לעמם – והנה זועזע מצפונם על ידי הפרעות⁷⁹. תחיית העם קסמה להם ושערי א”י הנעולים, הפקידות התורכית העויינת, שממות הארץ וביצותיה, מחלות הקדחת והגרענת חוסר כבישים, מסילות ברזל ונמלים – לא הפחידום. ואולם בבואם ארצה קשה היה להם להתגבר על המכשולים המרובים בהיותם מחוסרי נסיון ומחוסרי הכשרה חלקאית⁸⁰.

חותמת ביל"ו (הכתובת הלטינית אומרת: ע"י אחדות גדֵלות הַקטנוֹת)

ובצר להם נעזרו איכרי המושבות ע“י הברון אדמונד רוטשילד “הנדיב הידוע”. הנדיב השקיע סכומים עצומים בהתיישבותם ומינה פקידות לשם הדרכת האיכרים בייצור ובשיווק תוצרתם. כן נחלצו בני העליה הראשונה מפשיטת רגל, אבל נכנסו לצרה של “אפוטרופסות”. הפקידות התערבה בענייניהם במידה שערערה את עצמואתם המשקית והמוסרית. המשק העברי הועמד בעיקרו על הנטיעות – בייחוד על הגפן – ובאדמת זריעה עסקו מעט ובשיטות עיבוד אכסטנסיבי בלבד; המשק לא היה כמעט ראוי להיקרא בשם “עברי” לאחר שרווחה בו עבודה ערבית, שהאיכרים ואפוטרופסיהם העדיפוה מפני הזול. כך נתרוקן מפעלה ההתיישבותי של העליה הראשונה מרוב תכנו הלאומי, המשקי והחברותי. מטר הזהב שהומטר עליו ערער את יסודותיו מבפנים והעמיד בסכנה את המשכו. בדומה ל”חלוקה" טיפח מפעל האפוטרופסות של הברון רוטשילד שיטות שחיתות חברותית, לאומית וחינוכית. על ידי העסקת עבודה ערבית זולה נהפכו האיכרים למשגיחים והועמדה בסכנה השאיפה להקים מעמד חקלאי עברי בארץ ישראל. האיכרים לא יכלו גם לגלות כל יזמה עצמאית בהנהלת משקם, שכן היו תלויים בכל מעשיהם בפקידי הברון. מבחינה תרבותית־חינוכית נגררו אחרי התרבות הצרפתית ולבנטיניזציה. החדר והישיבה, עם כל הליקויים שבהם, שמרו על הגחלת, ואילו הלבנטיניות היתה צעד להתבוללות וממילא – לביטול העצמאות הרוחנית. אחד העם לא הסתיר את ה“אמת מארץ ישראל” לאחר ביקורו בארץ, והתריע על הקלקלות שבאפוטרופסות; מסקנתו היתה כי א“י נועדה להתיישבות ע”י מבחר העם, שיבנה את המולדת על יסודות משקיים מוצקים ולאור האידיאלים הנצחיים שלו. יישוב כזה לא יתהווה אלא קימעה קימעה, אולם סופו להיות סם חיים לתפוצות הגולה ולשמש מצודה לרוח היהדות. דברי אחד העם הבקיעו להם נתיבות בלב רבים בין חובבי ציון ובלבם של בני העליה שניה⁸¹.

 

“העליה השניה” (1914־1904)    🔗

הדחיפה לעליה השניה באה מהאכזבה מהמהפכה ברוסיה ומהפרעות שנערכו בעקבותיה (1905). אצל חלוצי העליה השניה נתמזגו הגעגועים לשיבת ציון עם הרצון לשנות את סדרי החברה, ובראש וראשונה את ההרכב המקצועי של היהודים. משום כך הכריזו על “כיבוש עבודה”⁸², “עבודה עצמית” ו“שמירה עברית”⁸³, שהרי לא יתכן לכונן מולדת בידיהם ובעמלם של זולתם ובהסתכנותם של שומרים זרים. ארץ אינה נקנית בכסף בלבד כי אם בעבודה, ובלי עבודה עצמית לא תהיה לעם ישראל זכות ממשית ומוסרית על האדמה. כדי לעמוד בפני ההתחרות של הפועל הערבי הזול, הסתפקו פועלי העליה השניה בשכר מועט אצל האיכרים וחיו חיי דחקות. דובר העליה השניה (יוסף ויתקין, מורה בכפר תבור) ביטא בכרוז שפרסם ב־1905 “אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון” את ההכרה שפעמה בלב חבריו: “קומו לעזרת העם, עמנו גווע, ארצו עוד מעט ותחמק ממנו לנצח, חושו מהרו לעזרתו!… אינכם מיותרים כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה… דעו לכם שעליכם לברוא תקופה חדשה ביישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה וליושביה את כבוד העם ואהבתו שאבדום… מהרו ובואו, גבורי ישראל, חדשו את ימי הביל”ויים ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו".

האיכרים העדיפו פועלים ערביים זולים על העולים החדשים, שתבעו לעצמם זכות להשתתף במוסדות ההנהלה של המושבות ולחוות דעתם בבעיות היישוב. אולם מאמציהם לא פסקו, ומחוגי העליה השניה נשמעה דרישה מוגברת להתיישבות על הקרקע וביזמתם נתארגנה התיישבות קיבוצית על אדמת הלאום שהוחכרה להם ע“י הקרן הקיימת לישראל; תעודתה של קרן זו היתה לרכוש אדמה בא”י כקניינו של העם, כדי למנוע ספסרות בקרקעות וכל התקלות החברתיוֹת והלאומיות הכרוכות בה; הקרן הקיימת הלכה אחרי ההשקפה המקראית על בעלות הקרקע (“והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ”) והשקפותיהם של הנרי ג’ורג'⁸⁴ ואחרים.

מתוך שורות העליה השניה קמה “תנועת העבודה”, שהסתמכה על החוגים המקורבים ל“פועלי ציון”⁸⁵, שתורתם היתה ציונית סוציאליסטית ועל “הפועל הצעיר” שביקש סמיכות פרישות בין התחדשותו של עם ישראל בעבודה חקלאית ובין מיטב המסורת הנבואית. קברניטו הרוחני של “הפועל הצעיר”, א. ד. גורדון, ראה – בניגוד למנהיגי “פועלי ציון”, בורוכוב וסירקין – בסוציאליזם ובכל נוסחה חברותית מֶכַניסטית סטייה מהציונות ומהאידיאל של התחדשות האדם בישראל; כמו טולסטוי, נטש גורדון את הסביבה, שבה חי, ונאמן לקול מצפונו עלה לא"י ונכנס לעבודה חקלאית בקבוצת דגניה. העבודה היתה בעיניו אמצעי לתחייתו של הפרט ולגאולתו של העם מהתנוונות ומטפילות⁸⁶.

א. ד. גורדון

לחלוצי העליה השניה היה גם חלק רב בהחיאת הלשון העברית כלשון יום יום בפי הפועלים. זכות ראשונוּת בהנהגת הלשון העברית כלשון דיבור ביישוב נתגלגלה לידי סופר העברי, אליעזר בן יהודה, שעלה לירושלים (1881) והנהיג בה את העברית בחיי יום יום בעקשנות מופלאה⁸⁷. לשון בני העליה הראשונה נשארה בעיקר אידיש, אולם בסופה של המאה הי"ט ובראשיתה של המאה העשרים נתקבלה הלשון העברית בהדרגה כלשון ההוראה בבתי הספר במושבות. בני העליה השניה שקדו עד מאד על טיפוח העברית כלשון מדוברת וספרותית כאחד.

בשעה שהעליה הראשונה (1903־1882) הוסיפה ליישוב העברי 25.000 נפש, נוספו לו בעליה השניה (1914־1904) 35.000 נפש. היישוב העברי מנה איפוא ערב מלחמת העולם הראשונה למעלה מ־80.000 נפש, שרובו היה מרוכז בערי הקודש, ומיעוטו הניח יסוד לא רק להתישבות חקלאית אלא גם למעמד פועלים. בתקופה זו נוסדה (1908) גם תל־אביב, שבמשך דור אחד עתידה היתה להתפתח מפרבר בעיבורה של יפו למאוכלסת ביותר בין ערי ארץ ישראל.

אספת היסוד של תל‏־אביב

 

היהודים בארצות האיסלאם    🔗

לעומת ההתקדמות בא“י בלטו שבעתים השפל והרפיון שהשתררו ביהדות של הארצות השכנות. בארצות אלה, כבמזרח אירופה, גברה הנטיה להגירה. בשנות השמונים של המאה הי”ט – בערך בזמן שוה לעליה הראשונה מרוסיה ומרומניה – קמה גם תנועת עליה לארץ ישראל מארצות המזרח, וביחוד מתוך העדות היהודיות בתימן ובמרוקו. בתוך ארצות המזרח ישבו כ־700.000 יהודים, שרובם קופחו בזכויותיהם האזרחיות. באפריקה הצפונית בלבד ישבו כחצי מיליון יהודים, מהם כ־400.000 בארצות מרוקו, אלג’יריה וטוניס. מפחד של פרעות השתדלו היהודים להתרכז בחופי הארץ, במקום שעין הרשות והוקונסוליות הזרות פקוחה יותר. טוב יותר היה גורלם של יהודי מצרים, שמספרים עלה עד למאה אלף. בקעת הנילוס, ובפרט שתי הערים קהיר ואלכסנדריה, היו המקומות היחידים בארצות המזרח שמשכו הגירה יהודית ממזרח אירופה. בקהילות אלו הגיעו היהודים לידי פריחה כלכלית, וגם לידי התבוללות כפולה – נמשכו אחרי התנועה הלאומית במצרים, ואחרי התרבות האירופית בלבושה הצרפתי.

ההתבוללות הראתה אותותיה גם ביהדות תורכיה. יהודים רבים תמכו בתנועת “התורכים הצעירים”. השלטון לא הכביד את עולו על היהודים, לא בתורכיה עצמה ולא ביישוב היהודי העירקאי, שהתרכז בבגדד. כנגד זה באו נגישות מדיניות וכלכליות בתימן שבערב הדרומית, בה היה השלטון התורכי נוֹמינַלי בלבד. יהודי תימן – כ־70.000 במספר – שהצטיינו בכשרונותיהם השכליים והמקצועיים כחרשי כסף ונחושת, אחזו במקל נדודים. אף שההגירה היתה אסורה מטעם השלטונות עלו בהמשך הימים כמחצית מהם לא"י. אלה שלא הצליחו להמלט מתימן סבלו מהפליות קשות. מטעם האימאם, השליט הקנאי של תימן, נאסר עליהם ללבוש בגדים חדשים, לרכב על חמור או פרד או כל דבר שיש בו משום התנשאות, כביכול; היתומים הועברו בכפיה תחת כנפי האיסלאם.

גם יהודי פרס סבלו רבות מקנאותם של בני השיעה.

בארצות האיסלאם היו היהודים עסוקים כבעלי מלאכה, סוחרים זעירים ומלווי כסף. מבחינה כלכלית היה הבדל בין היהודים הילידים, בני עדות המזרח, שהרכבם המקצועי התאים בדרך כלל לזה של סביבתם המוסלמית העירונית, לבין שכבה מיוחסת יותר של יהודים ספרדיים, שהיוו את הנדבך העליון בחברה היהודית, ומהם קמו סוחרים גדולים, בעלי קרקעות, בנקאים, עורכי דין ורופאים. רבים מהיהודים הספרדיים נשענו על הקונסוליות הזרות ובידיהם היו תעודות אזרחות צרפתיות, אנגליות, איטלקיות או ספרדיות. בתקופה מאוחרת יותר נצטרף אל החברה היהודית – בעיקר בא"י ובמצרים זרם של יהודים אשכנזיים שברחו ממזרח אירופה.

אולם בתקופה זו אין לציין ביהדות שבארצות האיסלאם אורחות הסטוריים דינמיים, דוגמת צמיחת התנועה הדתית של החסידות במזרח אירופה או המאבק לאמנציפציה במערבה. כן לא זועזעו ארצות אלה ע"י תנועת הגירה המונית, אם כארצות יציאה של מהגרים או כארצות כניסה להם. מכל ארצות המזרח התיכון ואפריקה הצפונית רק ארץ ישראל נאחזה – וביתר שאת – על ידי הרוח הדינמית והתסיסה של היהדות האירופית.

הדאגה לחינוך היהודי בארצות האיסלאם היתה בידי “חברת כל ישראל חברים”, שהקימה מערכת בתי ספר משלה; בהם ביקשו לפשר בין מסורת ישראל והשכלת צרפת. מבתי ספר אלה יצאו לרוב המשכילים היהודיים בארצות אלו, שהתעניינותם בתחיה העברית ובציונות היתה רופפת ביותר עם כל הקירבה הגיאוגרפית לארץ ישראל. ביחסם האדיש הזה בא שינוי לטובה בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשהציונות נחלה את נצחונה הראשון בזירה הבינלאומית ולעם היהודי הובטח בית לאומי בארץ ישראל.

דוגמות מתוך מקורות ותעודות

 

החסידות במזרח וההשכלה במערב    🔗

החסידות – יסוד השמחה בעבודת הבורא    🔗

"לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף־על־פי שאינו אלא חומרא בעלמא, או שאינה עבירה כלל: וכוונתו שיהא האדם בעצבות מכוח זה, ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזאת, ויאמר להיצר: איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטלני מעבודתו יתברך ושקר אתה דובר; וגם אם היא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת־רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לגרום לי עצבות בעבודתו – אדרבא, אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי, רק לעשות נחת־רוח לפניו יתברך: ואם כן, אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח, הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא שיזהר מעצבות כל מה שיוכל.

הבכיה היא רעה מאוד, שהאדם צריך לעבוד בשמחה. רק אם הבכיה היא מחמת שמחה, אז היא טובה מאוד".

(מתוך צוואת הבעש"ט, על־פי צוואת גאוני ישראל, עמ' 297–300, מובא לפי ח. י. רות – ילקוט הדעות והמדות, ע' רנ״ו)

דעת ״המתנגדים" על השמחה    🔗

"וידוע כי כל העולם הזה הכל הבל, וכל השעשועים הכל כלא היו; ואוי להרודפים אחר ההבל. אין בו מועיל! ואל תקנא בעושר, כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו. כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב; כלעומת שבא כן ילך; ומה יתרון לו שיעמול לרוח? ואילו חיה אלף שנים פעמיים וגו', כי אם שנים הרבה יהיה האדם. בכולם ישמח, ויזכור את ימי החושך כי הרבה יהיו; כל שבא, הבל, ולשמחה מה זו עושה? כי מחר תבכה מאשר היום תשחק. ואל תקנא בכבוד המדומה להבל. כי הזמן בוגד והוא כמאזנים, יגביה הקל וישפיל הכבד.

והעולם הזה דומה לשותה מים מלוחים – ידמה לך שמרווה צמאונו והוא צמא יותר."

(מתוך צוואת הגר“א, על־פי צוואות גאוני ישראל, ע' 313–314, מובא לפי ח. י. רות – ילקוט הדעות והמדות, ע' רנ”ז).

״עלית הנשמה" הראשונה של הבעש"ט    🔗

“בראש השנה שנת תק”ז עשיתי השבעת עליות הנשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה⁸⁸, מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי. ואשר ראיתי ולמדתי אי אפשר לספר ולדבר אפילו פה אל פה. בחזירתו לגן־עדן התחתון ראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי בלי שיעור… וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עוונותיהם… וכולם כאחד ביקשו ממני באמרם: ה' חננך בבינה יתרה להשיג ולדעת מענינים האלה, עמנו תעלה להיות לנו לעזר. ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם אמרתי לעלות עמהם וראיתי במראה כי הס"ם (השטן הסמאל) עלה לקטרג בשמחה גדולה אשר לא היה כמוה, ופעל פעולותיו גזירות שמר על כמה נפשות שיהרגו במיתות משונות. ואחזתני פלצוּת ומסרתי נפשי ממש וביקשתי ממורי ורבי⁸⁹ שילך עמי, כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים. ועליתי מדרגה אחר מדרגה, עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים. ושם ראיתי שמחה גדולה והייתי סובר, ששמחה זו על פטירתי מעולם הזה, והודיעו לי שאינני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד ייחודים⁹⁰ למטה על־ידי תורתם הקדושה. ושאלתי את פי משיח: אימתי אתי מר?⁹¹ והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם… ויוכלו גם המה לעשות ייחודים ועליות כמוך, אז יכלוּ כל הקליפות⁹² ויהי עת רצון וישועה. ותמהתי על זה והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל־כך: מתי זה אפשר להיות? אך למדתי בהיותי שם שלושה דברים סגולות ושלושה שמות הקדושים… וחשבתי: אפשר על־ידי־זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי… ולא ניתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת… אך זאת אני מודיעך: בעת תפילתך ולימודך בכל דיבור ודיבור תכוון ליחד שם (אלוהים), כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלוהות וכו ״

(״בן פורת יוסף“, תקמ”א, בסוף הספר, מובא לפי דובנוב, תולדות החסידות, ספר ראשון, ע' 60).

אגרת שנשלחה אחרי הכרזת החרם על החסידים בוילנא    🔗

(1772) אל קהילת בריסק על שם הרב אברהם קצנלבוגן (על האגרת חתום הגר"א והרב שמואל)

״אחינו בני ישראל – הלא ידעתם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו שנתחברו כת חשודים⁹³… ועושים אגודות לעצמם. ודתיהם שונות מכל עם בני ישראל בנוסחי התפילות. וגם שואגים בתפילת שמונה־עשרה תיבות לע“ז⁹⁴ מגונות ובשגעון יתנהגו, ואומרים שמחשבותיהם משוטטות בכל עולמות… ומבטלים תלמוד־תורה כל עיקר, ושגור בפיהם תמיד למעט בלימודים ושלא להצטער מאוד על עבירות שבאו לידם… כל ימיהם כחגים… בעמדם בתפילותיהם המזוייפות (הם) מראים קולות שונים, וקול המון הקריה הומה… ומעשיהם הם כמראה האופנים, עליונים למטה ותחתונים למעלה⁹⁵. הן אלה אפס קצה מעשיהם, אחד מני אלף מדרכיהם המכוערים. כאשר הודו בפנינו החשודים בנ”ל, ותהילה לאל אשר מן השמים נתגלה עוונם, פה במחננו, שהודו בפיהם אחרי חיפוש מחופש בחקירות ודרישות… על כן באנו מן המודיעים לכל אחינו בני ישראל הקרובים והרחוקים… כל ראשי עם יעטו כמעיל קנאה, קנאת ה' צבאות, להשמיד ולנער ולהשמיע עליהם קול חרמות ושמחות, וכבר בעזרת השם עקרנו מחשבתם הרעה ממקומנו, וכשם שעקרנו מן המקום הזה כן יעקרו מכל המקומות… ואף שיתחננו בקולם (אליכם) אל תאמינו… כי שבע תועבות בלבם… עד שישובו בעצמם בתשובה גמורה, צריך לפורר ולזורר (אותם) שלא ילכו שני מינים ביחד, כי מין במינו אסור במשהו… ופיזורם נאה לעולם."

(זמיר עריצים ע' 22–25. מובא לפי דובנוב, תולדות החסידות, ספר ראשון, ע' 116).

 

מתוך אגרות של חסידים עולים מליטא    🔗

א. הרדיפות על החסידים בארץ ישראל    🔗

״… והנה להודיע מעניני מאורי אור הארץ הקדושה, מפורסמת אין צריכה ראיה. וכמעט אשר טעמתי ויאורו עיני, אבל פחד פחדתי בראותי מקום אשר הללו בו אבותי ואינו נחרב אלא בעון שנאת חנם. ועדיין לא הוטהרנו מעון לבות נפרדים עם אנשי קרית חוצות מו״ר⁹⁶ שבכל עיר ועיר, אשר מעשי שטן הצליחו עד זה היום. לכן אמרתי טוב כי עוניתי לבקש שלום ולרדפהו. ואת שלום אחי אנוכי מבקש לכל הנוגעים בדבר הזה, אשר אם חטאתי נגד כבוד ד' ונגד כבודם כבוד מלכים, אשור על אנשים ואומר: חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואחלה אני את פניהם עד בוש. ואחרי אשר עשיתי המוטל עלי, מעתה אין הדבר תלוי אלא ברום מעלתם אדוניי… אבל מה אעשה כי בינותינו המליץ היה ממפיחי כזבים ודוברי שקרים נגד עיניהם להעליל עלילות ברשע אותנו לפניהם פני אריה. ולכן אף אם היה לבם כלב האריה המס ימס, ואף כי לו חכמים ישכילו זאת שקר ענו בנו. ולא יאשמו כל החוששים, כי מה יעשו, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות, והקולר תלוי בצואר העדים. ואחר אשר כל פה דובר נבלה עלינו, ויהי העם כמאכולת אש. איש על אחיו לא יחמולו, לכן אף אם יהיה רצוני לתווך השלום, הוא לא כן ידמה, ולבבו לא כן יחשוב, כי להשמיד בלבבו ולהכרית לא מעט. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. אך עתה פנו בנו. אשא דעי למרחוק, ולא על פניכם יכונן נודד, שבתה מדהבה, גם שנאתם גם קנאתם כבר עברה. אחרי מי ירדופו, אחרי פרעוש אחד כאשר ירדוף הקורא בהרים…

והנה כדי לטהר עצמנו מכל החשדים באמת אשר טפלו שקר עלינו, מעידים אנו עלינו את השמים ואת הארץ. והנה אל אלוקים ד' הוא האלוקים הוא היודע וישראל הוא היודע אם במרד ואם במעל ח“ו נעבור אפילו איזה דבר סייג וגדר מצוה איש את קברו לא יכלה. ואל יושיענו כהיום הזה. ומה עוד לעשות ותעש.”

(אגרת ר' מנחם מנדל מויטבסק מצפת תקל“ח (1778), מובא לפי אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תל־אביב, תש”ג, ע׳ 318–319).

ב. המצב בצפת    🔗

״…וכי מצאנו את העיר שלוה ושקטה מן המלחמות שהיו בין מלכי כנען זה על זה, והיתה ממש שעת חירום, שלא עבר בה רגל אדם ממקומו אל מקום הסמוך לו, ונראה בחוש לעין כל גודל חסד השם יתברך שהפליא עמנו לעשות שלום בארץ מעט קודם בואנו⁹⁷ לקדושת הארץ, מקור החיים וריבוי קדושת הארץ, והפלגת שבחה אין לספר ולסיים. ועל זה מחוייבים אנו לברך ולהודות שיהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו. והיה רעב בארץ בשנה הזאת אשר לא היה לפניו, שנתיקר השער עשרת מונים. ואף־על־פי־כן מי שדבקה נפשו להשאר בארץ. לא עזבנו אותו בעזרת השם יתברך מלתת לו לחם ומחיה. והשם יתברך עזרנו להספיק טרף לכמה מאות נפשות. וכי אם תם הכסף מעדתנו, השגנו ומצאנו להלוות על ריווח לאלפים גדולים⁹⁸, לפרנס את כולם, שיוכלו לעבוד עבודה תמה, כי כל הנשארים מופלגים בתורה יראים ושלימים. ועל להבא אנו מחכים ומקווים לד' לפי סדר השנים הקדמוניות, כפי הנשמע והנראה, מגשמי רצון וברכה ונדבה של השנה הזאת. ומה גם שבהאריך הזמן ילמדו איש שפת רעהו, ויהיה אפשר לעשות בכל הפרנסות.

ואודיע גודל חסדי השי“ת שנתן חן כולנו בעיני הספרדים והאשכנזים אשר בכל ערי ישראל, וממש הם בעיניהם לנגד האנשים השלימים אתנו כחגבים, כי שלחו עוד מירושלים עיה”ק ת“ו בבקשה וחנינה גדולה שנקבע לדור אתם. וגם בטבריה בקשו אותנו פעמים רבות לדור עמהם.”

(אגרת ר' אברהם הכהן מקאליסק מצפת תקל“ח (1778), מובא לפי אברהם יערי, אגרות ארץ־ישראל, תל־אביב, תש”ג, ע' 321).

 

מדברי מנדלסון    🔗

א. המדינה והכנסיה מסייעות לאשרו של אדם    🔗

"תכליתן של המדינה והכנסיה היא לסייע לאשרו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא על־ידי תקנות ציבוריות.

שתיהן פועלות על דעות ומעשים של בני־אדם, על עיקרים ועל שימושם: המדינה, באמצעותם של יסודות העומדים על יחסים שבין אדם לחברו, או בין האדם לטבע, והכנסיה, דתה של המדינה, באמצעותם של יסודות העומדים על יחסים שבין אדם למקום. המדינה רואה את האדם כבן־אלמות של האדמה, והכנסיה רואה אותו כנברא בצלם יוצרו…

אולם אין עיקרי אמונות ודעות עשויים להביא אושר לאדם, אם הושפעו עליו בדרך האיום והפיתוי. רק משפטם של כוחות־התבונה יכשר להם. המערבב בזה גם אידיאות של טוב ורע, מוסר את הדברים להכרעתו של שופט שאינו מוסמך לכך.

המדינה והכנסיה אינן זכאיות אפוא לכפות על בני־אדם עיקרים ודעות. גם זו וגם זו אין להן רשות לקשור בעיקרים ובמחשבות שבלב יתרונות, זכויות ותביעות על אנשים ודברים, ולהחליש את השפעתה של מדת האמת על כוח ההכרה על־ידי התערבות זרה…

לפיכך יכולה המדינה לכפות על מעשים המועילים לכלל, לגמול ולענוש, לחלוק משרה וכבוד, חרפה ונידוי, בשביל לעורר את האדם למעשים אשר הטוב הפנימי שבהם אינו מספיק כדי לפעול על נפשו במדה הדרושה. לפיכך גם היה אפשרי והכרחי כי תנתן למדינה היכולת לעשות את כל אלה בתוקף האמנה החברתית, ולפיכך היא אישיות מוסרית, שיש לה קנינים שלה וזכויות שלה ורשאית לעשות באלה כטוב לפניה."

(מתוך משה מנדלסון, ירושלים, תרגם מגרמנית ש. הרברג, הוצאת ״לגבולם“, תש”ז, ע' 72–75).

ב. אמתות נצחיות ואמתות היסטוריות    🔗

"ועתה יכול אני לסכם בקצרה את מושגי על היהדות הקדומה ולאחדם לנקודת־השקפה אחת. היהדות עמדה, או צריכה היתה לעמוד לפי כוונת מיסדה על:

1. תורות דתיות או אמתות נצחיות בדבר אלוהים, מלכותו השגחתו, שבלעדיהן אין האדם יכול להשכיל ולהיות מאושר. הללו לא הוטלו בכפיה על אמונת האומה, אגב איום של ענשים נצחיים או זמניים, אלא הוצעו להכרה השכלית, כיאות לטבען ולברירתן של אמתות נצחיות. לא בגילוי־שכינה ניתנו, לא בדיבור ובכתב, המובנים רק בשעה זו ובמקום זה, הושמעו. העליון גילה אותן לכל יצור בן־תבונה על־ידי עצם ומושג, וכתבן בלבם ובנפשם בכתב מובן וברור בכל זמן ובכל מקום.

2. אמתות היסטוריות או סיפורי־קורות על גורל העולם הקדמון, ביחוד על מסיבות חייהם של אבות האומה; על הכרתם את אלוהי האמת, על התהלכם לפניו, ואפילו על חטאים שחטאו לפניו ועל מוסר־אב שייסר אותם; על הברית אשר כרת עמהם אלוהים, ועל ההבטחה אשר הבטיחם וחזר והבטיחם כי עשה יעשה את בניהם אחריהם לעם סגולתו. ידיעות היסטוריות אלה היו ליסוד הקשר הלאומי, וכאמתות של הקורות אינן יכולות להתקבל, על־פי עצם טבען, אלא על נאמנותן בלבד.

3. חוקים, משפטים, מצוות וארחות־חיים, שנתיחדו לאומה זו ושמירתם עשויה להביא עמה אושר לאומי לכולם ואושר פרטי לכל אחד מבניה. המחוקק, נותן התורה, היה אלוהים, ולא מבחינת היותו בורא העולם ומקיימו, אלא מבחינת היותו צור ישעו של העם הזה, כורת הברית עם אבותיו, גואלו ומיסדו, מנהיגו ומלכו וראשו. והוא נתן לחוקיו אישור נאדר ומרומם, במעמד כל העם ובאורח נפלא שכמוהו לא נשמע מאז ומעולם, ובזה הוטלו כחובה על האומה ועל זרעה, חוק־עולם לדורותיה."

(מתוך משה מנדלסון, ירושלים, תרגם מגרמנית ש. הרברג, הוצאת ל״גבולם״, תש"ז, ע' 131–130).

 

מספרו של דוֹם ״על שיפורם האזרחי של היהודים"    🔗

(1781)

"מי יוכל שלא לכבד מאוד את היהודי אשר כל יסורים ועינויים לא יכלו להסירו ממצוות תורתו, ושלא לבוז לנקלה, אשר עזב לשם בצע את דתו ובשפתיו הכיר, באמונה הנוצרית? עצם המסירות לאמונה העתיקה משוה לאופי היהודי קבע שיש בו יתרון רב לפיתוח המוסרית בכלל. ענייהם אינם נופלים למשא על המדינה; הקהילה כולה דואגת להם. הם נהנים מחיי הבית בפשטות יתירה. ברובם הם בעלים טובים ואבות־בית הגונים. אהבת המותרות אפילו אצל העשירים שבהם היא עוד רחוקה מזו שבין הנוצרים בני דרגתם. בכל מקום נאמנים הם למדינה, ותכופות הם הראו בשעת סכנות התלהבות כזו שלא היה מקום לצפות לה מבני החברה, שכל כך ממעטים לנטות להם חסד. ואולם אולי ירצו להעמיד נגד כל הנימוקים האלה את הנסיון הכללי של המדינות שלנו והנזק הפוליטי שביהודים כדי להצדיק את היחס הקשה אליהם מצד הממשלות. כי האופי והרוח של אומה זו עוצבו פעם לתמיד באופן כה אומלל ומתוך כך לא יכלו להתקבל בזכויות שוות לשום חברה אזרחית. למעשה שומעים הערכה זו יום יום ומיחסים ליהודים נטיות מושחתות כאלה, שרק חוקה מגבילה ומעיקה ביותר יכולה לעשותם לבלתי מזיקים. אומרים, כי אומללים אלה נחלו מאבותיהם, אם לא מתוך תורתם שבכתב העתיקה ביותר, הרי מתוך המסורת ופילפולי הרבנים, שנאה גמורה, מרירות כלפי כל אלה שאינם משתייכים אליהם, עד שאינם יכולים להרגיל עצמם לראות את אלה כבני חברה אזרחית משותפת, שהם חייבים לשאת אתם בחובות שוות. השנאה הקנאית, בה רדפו אבות העברים של ימינו את המיסד הראשון של הנצרות, עברה בירושה לצאצאיהם היום כלפי כל המאמינים בה. ותכופות באו התפרצויותיה של אותה שנאה לידי גילוי ברור, אם לא נעצרו בכוח. ביחוד היתה רווחת מימים קדומים בין כל העמים האשמת היהודים בחוסר נאמנות ויושר, הנטיה המקרית למסחר, מקור הפרנסה היחיד שהותר להם. כל רמאות קטנה בתחום זה נחשבה לגילוי האופי היהודי והטילו ספק גם במטבע של המדינה בשעה שהיהודים היו שותפים לה או שעברה תחת ידיהם. בכל המקומות, שניתן ליהודים להתרבות, שומעים את הקובלנה כי הם כובשים לעצמם כמעט לגמרי את ענפי הכלכלה המותרים להם, והנוצרים אינם יכולים לעלות לעומתם. מטעם זה, מוסיפים, ראו הממשלות כמעט בכל המדינות את הצורך בחוקים שיגבילו אומה זו. רק ביחס אליה ראו לנכון לנטות מן הכלל של דאגה לגידולה המתמיד של האוכלוסיה. הם לא יכלו לקבוע זכויות שוות לאנשים המזיקים לאשרם של שאר האזרחים והוכרחו לקבוע כתנאי בשביל המעטים שזיכום בזכויות אנושיות שיהיו בעלי רכוש מסויים, דבר שיש בו לשמור יותר על הסדר המוסרי ולמנוע מעבירות שבין אדם לציבור. אם איני טועה הרי הושגה כאן בזה, שחושבים לסיבה את הדבר שבאמת איננו אלא מסובב, וכי הרע שגרמה הפוליטיקה המוטעית מובא כראיה להצדקתה עד היום הזה. אני יכול להניח כי היהודים הם יותר מושחתים מאשר אומות אחרות, כי הם עוברים ביחס לנוצרים על מספר גדול יותר של עבירות, כי האופי שלהם נוטה לרבית ולרמאות במסחר והמשפט הדתי הקדום שלהם הוא של פירוד והבדלה ולא חברותי, אבל עלי להוסיף כי השחתת היהודים שהונחה פעם הריהי תוצאה טבעית של הגזירות שהעיקו על היהודים במשך כל־כך הרבה מאות בשנים…

אותן הסגולות המתאימות לדרך המחשבה והלך הרוח ולסערות הנפש המצויות אצל החלק הגדול של חברי האומה, שרגילים לציינן בשם האופי המסויים שלה, אינן אלא, כפי שהכירו בימינו באופן ברור, התוצאה של האקלים, של אמצעי ההזנה ובעיקר של התחוקה המדינית המשפיעה על האומה, ומשום כך אם היהודי באסיה שונה מן היהודי בגרמניה הרי יש לראות את הדברים כתוצאה של מצבים פיסיים שונים; אבל אם הוא נאשם בקווינס ובקראקא ברמאות במסחר, הרי עובדה זו צריכה להיות תוצאה של לחץ דומה, שהוא מרגיש אותו בכל הקצוות הרחוקים של אירופה".

(דום: על שיפורם האזרחי של היהודים, חלק א‘, ע’ 32–36).

 

שויון זכויות ליהודי ארצות הברית; חלום על עצמאות יהודית    🔗

 

קול קורא של מרדכי עמנואל נח בדבר הקמת רפובליקה יהודית בגרנד איילנד במדינת ניו־יורק    🔗

"בהיות שאל־שדי רצה להראות לעמו בחייו את קרבת העת, שבה יקבצו בניו יחדיו מארבע כנפות הארץ להיות עוד הפעם עם בין העמים…

ובהיות שהשלום הקיים עכשיו בין העמים הנאורים, התקדמותן של החכמה והדעת בכל מלוא רוחב העולם, ורוח הסבלנות הכללית, ביחד עם עוד כמה שינויים טובים לאור ולחופש – מראים באופן הבולט את בוא היום שבו יחיו כל בני־האדם יחדיו בשלום ובצדק…

לכן אני, מרדכי עמנואל נח, אזרח ארצות־הברית באמריקה, מי שהיה קונסול הארצות האלה להעיר והמדינה טוניס ועכשיו הוא השֶריף הגבוה בניו־יורק, עורך דין, ובחסד אלוהים נציב ושופט בישראל – מוציא מלפני את הקול־הקורא הזה, המודיע ליהודים באשר הם, כי מקום מקלט הוכן בעדם, שבו ימצאו את השלום, השלוה והאושר אשר נגזלו מהם בעטים של אי־הסבלנות וחוסר־הסדרים בימים שעברו; מקום מקלט בארץ חפשית ואדירה, אשר תגן על נפשותיהם, רכושם וזכויותיהם הדתיות; ארץ, המצטיינת בעשרה הגדול, בדשן־אדמתה וצחות־אוירה; ארץ שבה מחזקים את ידי העובד, בה גברו החינוך והדעת ובה מכירים טובה לכל איש הנאמן ברוחו, ״ארץ זבת חלב ודבש", שבה ישכון ישראל לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו, ובה ילמד עמנו לדעת את דרך הנהגת הממשלה ויכיר את אור החכמה וההשכלה, עד שיתחנך ויוכשר לשיבתו האחרונה אל נחלתו הישנה – דבר, שהעתים מראות עליו באופן כל כך בהיר.

המקלט הזה הוא במדינת ניו־יורק, המדינה הגדולה בארצות המאוחדות…

המקום הנבחר במדינת ניו־יורק, שאליו אני קורא בזה את בני עמי היקרים מכל מקום שהם, ועמם יחד גם את בני שאר האמונות, נקרא בשם גרנד־איילנד, הוא האי, שבו אניח את אבן־הפינה ליסוד עיר־מקלט, אשר תקרא בשם אררט….

..הנני מחייה, מחדש ומקים את ממשלת עם היהודים, תחת פקודתם וחסותם של הקונסטיטוציה והחוקים של ארצות־הברית של אמריקה. ובזה הנני מאשר לדורי־דורות את כל זכויותינו, את שמנו, את מצבנו ואת כוחנו בין עמי הארץ, כמו שהיו כל אלה וכמו שנתאשרו ונודעו בימי ממשלת השופטים בישראל. והנני מצוה בזה על כל רבנינו החסידים והצדיקים, על הפרנסים והגבאים בבתי־התפילה, על ראשי־הישיבות ואנשי־המעלה שבכל מקום, להפיץ ולפרסם ברבים את קול־קריאתי זה, ולתת את כל התוקף, האמון והאישור הדרושים…

אלה מבני־עמנו אשר, אם מזקנה או מאהבתם למקום־מגוריהם או מאיזו סיבה שהיא, יבחרו להשאר במקומותיהם, והפקידים שם מתנהגים עמהם ביושר, רשאים לעשות זאת ואף מצווים הם להשאר נאמנים לממלכה המגינה עליהם. אבל מקוים אנו, שהם יהיו לעזר ולמשען לצעירים… ואף יתאמצו לשלוח הנה אנשים אשר בחריצותם, ברגש הכבוד שבהם ובאהבתם לחופש, יוסיפו אומץ וחזקה לרוח הלאומיות של הארץ הזאת…

אני אוסר לעולם את המנהג, השורר עדיין באסיה ובאפריקה, לשאת נשים רבות ואני מצוה, ששום בחור ובתולה לא יבואו בברית־הנשואין עד אם שניהם גדולים בשנים הם ויודעים לכתוב ולקרוא בלשון ארץ־מולדתם. זה יגרום שגם הילדים אשר יולדו להם יהיו גם הם מגודלים בחינוך טוב ויראו את אור הדעת…

הקראים והשומרונים, ביחד עם היהודים השחורים שבהודו ובאפריקה ועם אלה הנמצאים בחינה ועל חוף מאלאבר – חוקה אחת לכולם ומשפט אחד להם כמו לכל בני־בריתנו השומרים ומכבדים את תורת משה…

ומס שנתי של שלושה שקלי־כסף או שקל ספרדי אחד, מושם בזה על כל איש יהודי, ועל גזבר כל קהילה וקהילה לגבותו…

השופט בישראל ייבחר אחת לארבע שנים מאת הקונסיסטוריון בפאריס, ולמועד הנכון ישלחו שמה צירים מכל קהלה בישראל…

נתון בבּוֹפלוֹ, במדינת ניו־יורק, בזה היום השני לחודש ספטמבר שנת 1825, ושנת החמישים לחירות אמריקה".

(מתוך מרדכי־זאב רייזין: ישראל באמריקה, ירושלים–תל־אביב, תרפ“ח, ע' נ”ה–נ"ט).

 

שויון זכויות ליהודים בצרפת    🔗

א. מדברי הכומר הפרוטסטנטי ראבּוֹ סנט־אטייֶן באסיפה הלאומית    🔗

״בשביל הפרוטסטנטים הצרפתיים, בשביל כל אותם שאינם קאתוליים היושבים בארץ ממלכתנו, אני דורש מה שאתם מבקשים לעצמכם: חירות, שיווי זכויות! ואני דורש זאת גם בשביל אותו העם שנעקר מאדמת אסיא ונעשה נודד, נרדף ונהדף זה שמונה עשרה מאות שנה, ושבודאי היה מסגל לו את דרכינו ואת מנהגינו, אילו היו חוקינו נותנים לו להכנס לתוך חברתנו; את העם הזה אין אנו רשאים להוכיח על חסרונותיו המוסריים, כי אינם אלא פרי פראותנו, פרי המצב השפל שהעמדנוהו בו שלא בצדק".

(מובא לפי דובנוב, דברי ימי עם עולם, כרך שמיני, ע' 55, הוצאת ״דביר״, ת“א, תש”ו).

ב. מדברי קלרמון־טונר באסיפה הלאומית    🔗

״כבר הגדתם מה דעתכם במה שקבעתם בדיקלארציה של הזכויות שאין לאיש לשאת לחץ אפילו בגלל דעותיו הדתיות. וכלום אין אתם לוחצים את האזרחים ברצונכם למנוע מהם את הזכות היותר יקרה (את האזרחות האקטיבית) רק בגלל דעותיהם בלבד? אי אפשר לחוק לנגוע באמונתו של איש, אין לו כל שלטון על הנפש; החוק שולט רק על מעשי האדם, ועליו להיות להם למחסה כל זמן שאין בהם נזק לצבור. רצה ה', שיהיו בני האדם מסכימים זה לזה בכללים מוסריים ונתן לנו ליצור חוקים מוסריים, אך את עיקרי האמונה ואת מקצוע ההכרה הפנימית השאיר לעצמו. על כן תנו נא לאדם להיות חפשי בהכרתו הפנימית! אל נא תהי נטיה זו או אחרת של הרגש והמחשבה בדברים שבין אדם למקום נחשבה לחטאה, שהצבור צריך להעניש עליה בשלילת זכויות צבוריות! ואם אין, קבעו לכם דת לאומית ותנו חרב בידה וקרעו את הדיקלארציה של הזכויות שלכם!… כל דת צריכה להביא אך תעודה אחת – תעודה על טיבה המוסרי. אילו נמצאה דת מצוָה לגנוב ולהבעיר, היו צריכים לא רק למנוע זכות בחירה מהמחזיקים בה, כי אם גם לגרשם מן הארץ. על היהדות אי אפשר לאמור כזאת. רבו האשמות שטופלים על היהודים. החשובות שבהן אינן נכונות, והשאר אינן אלא חטאים קלים. אומרים עליהם, שהם מלוים בריבית… אבל אנשים שכל רכושם משוקע רק בכסף אי אפשר להם להתפרנס אלא על־ידי עסקי כספים, ואתם הלא הפרעתם אותם תמיד מלרכוש להם קנין אחר… ליהודים בבחינת אומה אין לתת מאומה; אך ליהודים בבחינת אנשים יש לתת הכל. צריך שיהיו אזרחים. אומרים עליהם, שבעצמם אינם רוצים להיות אזרחים; יאמרו נא זאת בעצמם – ויגורשו מן הארץ, כי אי אפשר לאומה, שתהי נתונה בתוך אומה אחרת… הלא באגרת בקשתם הם דורשים, שיחשבו אותם לאזרחים. חובת החוק היא להנחיל להם שם זה, שרק על־פי דעה משובשת אפשר למנעו מהם".

(מובא לפי דובנוב, שם, כרך שמיני, ע' 60, הוצאת דביר“, ת”א, תש"ו).

ג. מדברי הכהן מורי באספה הלאומית    🔗

“קודם כל דבר אעיד, כי השם ״יהודי״ לא שם כת היא, כי אם שם אומה, שיש לה חוקים מיוחדים, שהתנהגה על פיהם בעבר ורוצה להתנהג גם לעתיד. לחשוב את היהודים לאזרחים (בצרפת) – הרי זה כאילו נגזור, שאנגלים או דנים שלא התאזרחו בצרפת על־פי החוק ושאינם זזים מלחשוב את עצמם לבני אומתם יכולים להיות לצרפתים… היהודים עברו דרך שבע עשרה מאות שנים – ובגויים לא התבוללו. בשום דבר לא עסקו חוץ מעסק הכסף. כעת עבדים נוצרים משקים את השדות שעושר היהודים צומח בהם, והיהודים בעצמם, שמלאכתם בשדותיהם נעשית על־ידי אחרים, עוסקים אך במשקל דינרי זהבם ובמנין הרווחים שאפשר להוציא עוד מהמטבעות האלה בלי נשוא עונש… באלזאס ממושכנים אצלם נכסי דלא ניידי ששווים שנים־עשר מיליון. בעוד חודש אחד אפשר שיהיה חצי מדינה זאת למקנה להם; בעשר שנים אפשר שיכבשו את כולה והיתה לקולוניה יהודית. העם מרגיש שנאה ליהודים, ואם ירבה אשרם, תביא שנאה זו לידי פרץ גדול. למען שלום היהודים ראוי להמנע גם מדבר בשאלה זו. אין לרדוף את היהודים: אנשים הם וממילא הנם אחים לנו, וארור האיש אשר ידבר דבר נגד הסבלנות! אין ללחוץ שום איש בגלל דעותיו הדתיות. אתם הסכמתם לעיקר זה, ובכן הבטחתם להם הגנה במדה מרובה. ימצאו נא מחסה כאנשים בכלל, אך לא כצרפתים, כי אינם יכולים להיות צרפתים”.

(מובא לפי דובנוב, שם, ע' 55, הוצאת ״דביר״, ת“א, תש”ו).

ד. מתן זכויות ליהודי דרום צרפת (ינואר 1790)    🔗

“האספה הלאומית קובעת להלכה, שכל היהודים הידועים בצרפת בשם פורטוגיזיים, ספרדיים ואוויניוניים, יש להם כל אותן הזכויות, שהיו נתונות להם עד כה על־ידי פאטנטים מאת המלך, ועל כן יכולים הם להשתמש בכל זכויות של אזרחים אַקטיביים, אם יתאימו אל התנאים שנקבעו לזה על־ידי האספה”. (שם, ע' 66).

ה. פנייתה של קבוצת יהודים מפאריס אל האספה הלאומית    🔗

“האספה הלאומית הוציאה פקודה, שעל־פיה יש לכל בני הארצות האחרות אחרי שבתם בצרפת חמש שנים זכויות אזרחים צרפתיים. מפני מה נגזרה גזירה על מוסרי כתב זה, שמעמידים אותם במדרגה פחותה מבני הנכר? מפני מה הם לבדם יוצאים מכלל כל אותן הזכויות, שהטבע נותן לבני האדם ופקודות האספה הלאומית חוזרות ונותנות להם? אם כיהודים, הרי הם (בעלי האגרת) חלק אחוז מכלל האזרחים הצרפתיים, שהרי מתאימים הם לתנאים הדרושים לזה וממלאים את כל חובות האזרחים; ואם יחשבו לבני נכר, אף־על־פי שרובם נולדו בצרפת, הרי על־פי החוק כבר נעשו לאזרחי צרפת בימים הרבים שהם יושבים בעיר המלוכה. על־כל־פנים רצויים הם לכל הזכויות התלויות בשם אזרחי צרפת”.

(נכתב ב־9 במאי 1791 – שם, ע' 73).

ו. מתן זכויות ליהודי צרפת (28 בספטמבר, 1791)    🔗

“האספה הלאומית התבוננה, כי התנאים הנחוצים לשם אזרח צרפתי ולהשתמשות בזכויות אזרחים אקטיביים מבוארים בקונסטיטוציה; כי כל איש שנמצאו בו כל התנאים האלה, בזמן שהוא נשבע שבועה אזרחית ומבטיח למלא את כל החובות המוטלות עליו על־ידי הקונסטיטוציה, יש לו זכות על כל המעלות הטובות שהקונסטיטוציה נותנת לאזרחים, – ועל כן היא מבטלת את כל הדחיות וההערות והמיעוטים שהיו בכתבי־הדת הקודמים לענין היהודים הנשבעים שבועה אזרחית, שיש לראות בה ויתור על כל הזכויות והחוקים המיוחדים, שהותקנו קודם לכן בשבילם”. (שם, ע' 75).

 

מאבק לאמנציפציה מחוץ ומבית    🔗

צרפת היא לנו למופת והיא גם תעזור לתקומתנו בארץ ישראל    🔗

"אחים, אתם הנאנקים זה דורות רבים תחת לחצן של רדיפות אכזריות ביותר, האם אינכם רוצים להתפרץ ממצב של השפלה מנבלת, בה שמו אתכם הדתות חסרות־הסבלנות והאכזריות? הבוז מלוה אותנו בכל מקום…הנאמנות האיתנה אשר בה שמרנו אמונת אבותינו רחוקה להביא לנו את ההערצה אשר התנהגות כזו ראויה לה; היא רק הגדילה עוד את המשטמה הבלתי צודקת אשר בלב כל העמים אלינו. רק על־ידי זה שאנו משתמשים בחיצוניות של שפלות ועניות ניתנת לנו היכולת להבטיח את קנינינו ולשמור על קיומנו העלוב. הגיעה סוף־סוף השעה לפרוק מעלינו את העול הקשה מנשוא, הגיע העת לשוב לשורתנו בין יתר עמי העולם. שודדים נקלים מחזיקים בארץ הקדושה אשר אנחנו הגינונו עליה באומץ לב כזה. הדורות שבאו אחרי כן שמרו על זכרונות מלאי האימה של המלחמה. ואנחנו ודאי לא שכחנו אותה. עוז־רוח זה נמצא רק במצב של נמנום. הגיעה השעה לעורר אותו. הוי אחי! נבנה נא מחדש את בית המקדש בירושלים! אומה בלתי מנוצחת הממלאה עתה את העולם בתפארתה הראתה לנו מה יכולה אהבת המולדת לבצע.נפיל נא תחינתנו לפני רוחה הנדיבה ונבקש את עזרתה; ויכולים אנחנו להיות בטוחים, כי הפילוסופיה שהיא מדריכה את ראשי האומה הזאת תניע אותם לקבל את בקשתנו בסבר פנים יפות.

הננו יותר מששה מיליון איש⁹⁹, נפוצים על פני כל הארץ; יש ברשותנו עושר עצום. נשתמש נא בכל האמצעים אשר ברשותנו לבנות לנו את ארצנו מחדש. השעה היא שעת רצון וחובתנו היא להשתמש בה".

(מתוך קול קורא של יהודי לאחיו משנת 1798, מובא לפי ב. דינבורג, ספר הציונות, הוצ' “מוסד ביאליק”, ע“י “דביר” ת”א, תש"ו, ערך ראשון, ע' 195).

השמועות על הקול הקורא של נפוליאון ליהודי המזרח על תקומתם המדינית של היהודים    🔗

"תורכיה, קונסטנטינופול, 28 בג’רמינאל.

בונופרט ציוה לפרסם קול קורא, בו הוא קורא לכל יהודי אסיה ואפריקה להאסף תחת דגלו ולקומם מחדש את ירושלים העתיקה. הוא זיין כבר מספר גדול מהם, ופלוגותיהם מאיימות על חלב. התושבים בסביבות דמשק מתקוממים ל“שער”. האדון הגדול צריך תיכף לצאת לסוריה, כדי להתיצב בראש המערכה נגד בונופרט. הויזיר הגדול צריך גם הוא לצאת לדמשק בראש גדוד של יֶניטשרים".

(מובא לפי דינבורג, ספר הציונות, כרךראשון, עמוד 197).

קול קורא של נפוליאון לבני־ישראל    🔗

"המטה הראשי, ירושלים, 1 בפלוריאל (20 באפריל) 1799, בשנת שבע לרפובליקה הצרפתית.

בונופרטה, המפקד הראשי של הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל היורשים החוקיים של פלשתינה.

בני־ישראל, העם היחיד אשר תאות־כובשים ומעשי־עריצים במשך אלפי שנה יכלו רק לגזול מהם את ארץ אבותיהם, אך לא את שמם ואת קיומם הלאומי!

משקיפים שנתנו דעתם ולבם בלא משוא־פנים על מנת־גורלם של לאומים, אף אם לא ניחנו במתת הרואים כישעיהו וכיואל, גם הם הרגישו זה כבר את אשר ניבאו אלה הנביאים…

לכן קומו בששון, אתם בני־הגולה! מלחמת־מגן, שאין בספרי דברי־הימים משלה, העז לאסור לאום, אשר ארצות מורשתו היו בעיני אויביו שלל, לחלקו במחי עט של לשכות מיניסטרים, בשרירות־לבם ולהנאתם. הוא נוקם את חרפתו וחרפת לאומים רחוקים, שנשכחו מלב בתגרת עול השעבוד, וכן את הקלון, שהעטו על ראשכם זה אלפיים שנה.

הצבא הצעיר־לימים, אשר ההשגחה שלחתנו עמו הלום, אשר צדק ונצחון לפניו יהלכו, שם את המטה הראשי שלי בירושלים…

יורשיה החוקיים של פלשתינה!

הלאום הגדול שאינו עושה סחורה באנשים ובארצות כאשר עשו אלה שמכרו את אבותיהם בין הגויים (יואל ד‘, ו’) קורא אתכם בזה, כמובן לא לכבוש את נחלת אבותיכם, לא רק לקבל לידכם, בתמיכת הלאום הזה ובערבותו, את אשר כבר נכבש, למען תהיו אדוניו ולמען תחזיקו בו נגד כל הבאים.

קומו! הראו כי יתרון כוחם וזרוע עוזם של מדכאיכם רק דיכאו את רוחם של צאצאי הגבורים, אשר בריתם יכלה להיות לכבוד אף לאשפרתא ולרומא (מקבים, י“ב, ט”ו), וכל אלפיים שנות השעבוד לא הצליחו לשברה.

עושו ובואו! זו השעה, אשר אולי לא תשוב במשך אלפי שנים…"

(מובא לפי “ספר הגבורה”, אנתולוגיה סדורה בידי ישראל היילפרין, ח“ב, הוצאת “עם עובד”, תש”ד).

יש לחשוב את היהודים לעם בתוך עם    🔗

"החוק הוא תריס שהממשלה חייבת להמציא בכל מקום שיש בו סכנה לטובת העם. ממשלת צרפת אינה יכולה לראות בקרירות דעת, כי עם שפל, פרוע, נכון לכל מעשה מגונה, יירש לבדו את שני המחוזות היפים שבאלזס הישנה; יש לחשוב את היהודים לעם ולא לכת. הם עם בתוך עם; רוצה אני לשלול מהם, לכל הפחות לזמן מסויים, את הזכות לקבל אפותיקאות; כי חרפה גדולה לעם הצרפתי להיות נתון בידי העם השפל מכל העמים. כפרים שלמים עברו לידי היהודים; הם היו לאדוני הארץ; הם המוני עורבים, הם נראו במלחמה אצל העיר, אולם נאספו שם משטרסבורג לקנות מן השודדים אשר שדדו…

סכנה היא למסור את מפתחות צרפת, הם שטרסבורג ואלזס, בידי מרגלים, שאינם דבקים בארץ כלל. לפנים לא ניתנה רשות ליהודים גם ללון בשטרסבורג; אולי טוב להתקין היום שלא יהיו יותר מחמשים אלף יהודים בערי הריין העליון והתחתון; יתר העם הזה יכולים להתפשט ביתר מחוזות צרפת, כאשר ייטב בעיניהם.

אפשר לאסור עליהם את המסחר, על כי הם משקצים אותו בלקיחת רבית יתרה, ולבטל כל התנאים שהותנו עמהם, על כי יש בהם, במשאם ומתנם, מעשי זיוף.

הנוצרים שבאלזס הביאו אלי הרבה תלונות על היהודים בעברי דרך עיר זאת".

(מתוך נאומו של נפוליאון בישיבה של מועצת הממלכה ב־30 באפריל 1806, לפי התרגום העברי ב“דברי ימי היהודים” של צ. גרץ, חלק ט‘, ע’ 434–435, מובא לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס א' מאת ש. ורסיס).

השאלות שנשאלו חברי אסיפת הנכבדים והסנהדרון בפאריס    🔗

" 1. המותר ליהודים לשאת נשים רבות?

2. האם מותרים גירושים לפי האמונה היהודית? והאם יש תוקף לגירושים שלא הוכרזו על־ידי בתי־דין ובתוקף חוקים המתנגדים לאלה של ספר החוקים הצרפתי?

3. היכולה יהודיה להנשא לנוצרי ונוצריה ליהודי, או החוק רוצה שהיהודים יתחתנו רק ביניהם לבין עצמם?

4. הנחשבים הצרפתים בעיני היהודים כאחיהם או הם נכרים?

5. במקרה ראשון או שני – מה הם היחסים לצרפתים שאינן בני דתם אשר החוק מצווה עליהם?

6. היהודים שנולדו בצרפת והנחשבים לפי החוק כאזרחים צרפתיים – הרואים הם את צרפת כמולדתם? היש עליהם החובה להגן עליה? האם חייבים הם לציית לחוקים ולהשמע לכל הסידורים של החוק האזרחי?

7. מי ממנה את הרבנים?

8. מהו השיפוט בעניני משטרה שיש לרבנים בין היהודים ומהו התוקף של משטרה שיש להם בענינים משפטיים?

9. הצורות האלה של בחירות והשיפוט הזה של משטרה בענינים משפטיים –האם הם נדרשים לפי החוק או הם מקודשים על־ידי המנהג?

10. היש מקצועות פרנסה שהחוק היהודי אוסר על היהודים?

11. האוסר החוק היהודי עליהם לקחת רבית מאחיהם?

12. המתיר להם החוק או אוסר הוא עליהם לקחת רבית מנכרים?"

כתב הזכויות ליהודי פרוסיה (11 במארס 1812)    🔗

"אנחנו פרידריך וילהלם, מלך פרוסיה בחסד אלוהים, החלטנו לתת לבני הדת היהודית, היושבים במלכותנו חוקה חדשה, לטובת הכלל, ובזה אנו מודיעים, כי על־ידי פקודה זו מתבטלים כל החוקים והתקנות ביחס ליהודים, שלא אושרו על־ידיה, ואנו מצווים כדלהלן:

1. את היהודים, היושבים עכשיו במדינתנו, שבידם זכויות כלליות, כתבי התאזרחות, מכתבי חסות ורשיונות, יש לדון דין תושבים ואזרחים פרוסיים.

2. ברשות זו של תושבית ואזרחים יעמדו רק אם יתחייבו:

להיות מכונים בשמות משפחה קבועים ולהשתמש בשפה הגרמנית או בשפה חיה אחרת לא רק בהנהלת פנקסיהם אלא גם בעריכת חוזיהם ובכל גילוי־דעת שיש לו ערך חוקי, ויחתמו את שמותיהם באותיות גרמניות או לטיניות בלבד.

3. כל יהודי חסות או בעל רשיון מחוייב להודיע לשלטונות על מקום מגוריו, במשך ששה חדשים מיום פרסומה של פקודה זו, ועל שם שמשפחה שהוא רוצה להקרא בו בקביעות.

הוא צריך להקרא בשם זה במשא ומתן רשמי, בעריכת תעודות ובחיי יום־יום, כמו שנוהג כל אזרח אחר.

4. לאחר שיודיע הודעה זו ויקבע שם המשפחה, יקבל כל יהודי תעודה מאת שלטון המחוז, שהוא מתגורר בו, המעידה כי הוא תושב ואזרח, ותעודה זו תבוא במקום מכתב החסות, להעיד עליו ועל צאצאיו…

6. יהודים שלא ימלאו אחרי התקנות הכלולות בסעיפים 2, 3 יחשבו כזרים.

7. יהודים שיחשבו לתושבים יהנו מזכויות אזרח ומחופש כנוצרים במידה שאין פקודה זו כוללת הוראות אחרות.

8. הם רשאים לתפוס משרות במוסדות ההשכלה והקהילה.

9. הננו משאירים לעצמנו לזמן מאוחר יותר לקבוע באיזו מידה יורשה להם לתפוס משרות בשירות ציבורי ובמוסדות המדינה.

10. הם נהנים מחופש להתיישב בערים ובכפרים.

11. ניתן להם לרכוש קרקעות מכל הסוגים כתושבים הנוצרים ולעסוק בכל המלאכות המותרות בתנאי שישמרו על התקנות הקיימות..

14. אין להעמיס עליהם כיהודים מסים מיוחדים…

16. ¹⁰⁰ חלה עליהם פקודת גיוס לצבא וכל תקנות החוק השייכות לזה. בפקודה בדבר הגיוס לצבא תמסרנה הוראות בדבר דרכי הביצוע של חובה זו".

תגובת רוטשילד לפרעות ביהודי גרמניה    🔗

"… מה יכולה להיות התוצאה של אי סדרים אלה?¹⁰¹ באמת רק זאת, כי כל העשירים של אומה זאת¹⁰² יעזבו את גרמניה וישתדלו להעביר את רכושם לצרפת ולאנגליה. אני בעצמי יעצתי לאחי בפרנקפורט לסגור את ביתו ולבוא הנה. אם אנחנו נתחיל בדבר, הרי אני משוכנע, כי כל האנשים האמידים ילכו בעקבותינו. וזוהי שאלה חדשה, אם לשליטים העליונים של גרמניה היה נעים מעשה כזה, שיכריח אותם לפנות לצרפת ולאנגליה כשיהיה צורך כל שהוא בכספים.

מי קונה בגרמניה ניירות ערך? ומי השתדל להעלות את השער, אם לא אומתנו? והאם לא הוזרם על־ידי דוגמה זאת אמון מסויים לניירות־הערך של המדינה? והאם לא מצאו את עצמם על־ידי־כך גם בתים¹⁰³ של נוצרים מעודדים להשקיע חלק מכספם בניירות מכל הסוּגים?…

אוסרים לעסוק בכל מיני אומנויות; לא נשאר להם אלא להתעסק בעסקי שטרות וניירות ערך. וכרגיל יש לאדם אמון גדול ביותר לניירות של אותה ארץ שבה הוא חי, ואם מפריעים את מנוחתם של העשירים בגרמניה הרי הם יוכרחו לשם בטחונם להגר מן הארץ, ובודאי לא יעסקו בניירות של אותה הארץ שבה חייהם נתונים בסכנה".

(ממכתבו של ג’יימס רוטשילד בשנת 1819, מובא לפי ב. דינבורג, דרכה ההיסטורית של שאלת היהודים במערב אירופה בדורות האחרונים (1750–1881), לקט של מקורות ותעודות, הוצאת הלשכה לעלית ילדים ונוער, הסמינר למשתלמים, חוברת ה').

"… רץ אוסטרי הולך עכשיו דרך פרנקפורט, והנני משתמש בהזדמנות זו לכתוב לך. אני מקווה שהיות והדוֹד (הכוונה למטרניך) ישוב לוינא תדע ביתר דיוק מה שמתרחש. אתה יודע, כי סבסטיאני, המיניסטר לעניני חוץ, הרשה לי לבקר אותו בכל יום בבוקר. אני נמצא ביחסים ידידותיים ביותר אתו, דבר שיהיה לא בלתי נעים לדוד, מפני שעל־ידי־כך אוכל להודיע לך על כמה ענינים בהקדם. הוא אמר לי: רוטשיליד החביב, השאלה היחידה היא, אם המעצמות הזרות מחפשות תואנה כדי להכריז מלחמה על המלך (הכוונה ללואי פיליפּ).

הרי תהיה מלחמה כה אכזרית, ורק האלוהים הוא היודע מתי וכיצד תיגמר. אין לנו להזניח שום דבר כדי לקיים את השלום…

ולכן, שלמה החביב, השתדל להודע, שאף אם אין לנו ניירות רנטה בספיקולציה, הרי יש לנו תשע מאות אלף פרנק רנטות בנין (ז. א. 18 מיליון פרנק נומינליים). ואם יהיה שלום הרי הם 75% ואם תהיה לנו מלחמה הרי הם 45%…"

ממכתבו של ג’יימס רוטשילד מפאריס לאחיו בוינא מ־24 בנובמבר 1830, מובא לפי ב. דינבורג, שם).

דעתו של אברהם גייגר על המסורת    🔗

“והתיאולוגים – מה הן התקוות שהם נותנים לנו? אנחנו מעיזים להגיד ברורות, שרק הם לבדם, על־ידי פעולתם הלימודית והמעשית יש בכוחם לקדם את שלום ישראל, אם הם יהיו בקיאים לגמרי בכל בנינה של אמונתנו, שהורכב בדרך־פלאים היסטורית, ובאותה שעה יעמדו גם על רמת־הזמן. ידוע הוא, כי בחמשים השנים האחרונות הם לא קידמו את השלום, ולהיפך על־ידי מלחמה שלא בעתה הם הביאו הפסד רב ביותר. אבל יתן האלוהים שעכשיו יעלו אנשים, בעלי רוח ומחשבה, המכירים את הזמן, אשר אותו עליהם לכוון, והיודעים את המטרה אשר אליה עליהם לחתור. אנו זקוקים לאנשים, שיוכיחו כיצד היתה היהדות לאט־לאט למה שהינה עכשיו, שלא יחששו להוכיח נגד אמונה משוחדת שדברים רבים מאוד הם לא מסורת, ואף לא הוסקו על־ידי פרשנות נכונה, אלא הם דברים שהתהוו בזמן, ושבידי הזמן הוא גם שוב לסלק אותם”.

(ממאמרו הראשי של גייגר ב“כתב העת המדעי לתיאולוגיה יהודית” בשנת 1835, מובא מאספי המקורות של ב. דינבורג, נערכו על־ידי ע. שוחט).

חת"ם סופר על התיקונים בדת    🔗

“ואם יאמר האומר, שעל־כל־פנים להתפלל על צמיחת קרן דוד והחזרת עבודה¹⁰⁴, בטל הטעם, שכבר יושבים הם שלוים ושקטים במלכי האומות יר”ה¹⁰⁵… הנה… נחמיה היה משנה־למלך בכבוד ועושר רב והיו פניו רעים, על אשר קברות אבותיו חרבות ושעריה אכלו באש, ולא הרע למלך לומר: יש לך אצלי עושר ונכסים וכבוד ואתה מבקש על זה?… הנה אנחנו כשבויים ממלחמת החורבן ומרוב חסדי ד' וצדקת פזרונו שמנו לחן ולחסד בעיני מלכי האומות, אשר אנו מחוייבים לדרוש שלומם ולהתפלל עליהם ומבלי לשלם להם חס ושלום רעה תחת טובה הרבה אשר גמלנו באלפים שנה ואין ספק כי שכרם רב מאת ד‘, אשר אינו מקפח שכר כל בריה. אבל בכל זאת אין רע אם נוחיל ונצפה לשוב לאחוזת נחלתנו, והיה מן הטוב ההוא אשר ייטיב ד’ עמנו והיה טוב גם לאומות העולם וכו'."

(תשובות חלק ו, פרק ד').

“על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון”. – מה גם בכינו ומה לשון שם ישבנו? שם גלינו הו“ל¹⁰⁶ למימר, אלא קמ”ל¹⁰⁷ שם ישבנו בהשקט ובטחה ובכבוד גדול בבית המלך והשרים והיו ישראלים חשובים בבית המלך בכל זאת בכינו בזכרנו את ציון – כי אין לזה תמורה ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים."

(לפי ה“חתם סופר ותלמידיו” לשמואל הכהן וינגרטן, ע' 39–40, הוצאת המחלקה לעניני הנוער, המדור הדתי, תש"א).

כשנתבקש חת"ם סופר לשאת נאום־הודאה על דרישות הצירים הליברליים בפרלמנט ההונגרי להקנות ליהודים שויון זכויות, הוא נענה לבקשה ודרש את הדרשה הבאה:

"משל לבני מלך שגלו מעל שולחן אביהם והלכו מגולה אל גולה וסבלו צרות הרבה וקיבלו הכל באהבה, בידעם כי סופם לחזור לגדולתם. ולכל צרה שעברה עליהם ברכו ברוך שפיטרתיך, הרי קרוב זמן חזירתנו לבית אבינו. ויהי כאשר עברו עליהם ימים רבים של צער, והאב נכמרו רחמיו עליהם, שלח להם בעלי מלאכה, שיבנו להם בית מלכות בגולה שלהם ושלח להם ממון רב… הבנים המשכילים האלה קיבלו את הממון ואת בעלי המלאכות… וגם כתבו להאב כתב תודה ושבח על כל הטובה. אך במסתרים בכתה נפשם בכי רב. ושאלו להם על מה נהפכה שמחתכם לרועץ והשיבו:… הלא כל הצרות שעברו עלינו עד עתה, אינן שקולות כצרה הגדולה הזאת. הנה אנחנו גולים וסורים זה זמן רב וסבלנו הכל בטוב, כי חשבנו, קרבה שנת פדותנו וגאולתנו, והנה אחרי כל הצרות האלה, שולח לנו אבינו לבנות טירת מלכים בגולה. ועד מתי נהיה עוד פזורים? וכי מפני זמן מועט שולח לנו ממון הרבה ובנה פלטרין? אין זה כי אם חס ושלום דעתו להזניחנו בגולה!… כן אנחנו בעוונותינו הרבים סבלנו גלויות ושמדות וצרות רבות ורעות זה קרוב לאלפיים שנה, ובכל סבלנו, כי אמרנו, קרוב קץ פדות נפשנו, והנה עכשיו הטה ד' עלינו גזירות טובות, נודה לד' על כל הטוב ונודה למלכי העמים אשר אנו יושבים בצלם. אבל במסתרים בכה תבכה נפשנו, ועד מתי עוד נהיה פזורים ולא נקווה לשוב לציון.!

(לפי “החת”ם סופר ותלמידיו" לשמואל הכהן וינגרטן, ע' 40–41, הוצאת המחלקה לעניני הנוער, המדור הדתי, תש"ה).

הלימודים וחיי התלמידים בישיבות הונגריה    🔗

"אין מספר לישיבות בעת ההיא באונגארן…

לפנים בישראל היו לומדים תורה לשמה ולשם מצוות התורה ולא לשם רבנות, לא עשוה אומנות יעודה להחיות את בעליה כי אם התורה עצמה היתה אומנותם, ובעבור זה היו התלמידים רבים הרבה יותר מכדי צורך הקהילות לרבנים. רוב התלמידים היו מבני עניים, הלא כן היה בכל הזמנים, כי יותר על העשירים היו העניים משתדלים לגדל בניהם לתורה ולחכמה. אף כן נחשב למצוה גדולה ולצדקה לתמוך ידי התלמידים למען יחזקו בתורה. כל עני בישראל היה מתאוה לעשות הצדקה הזאת ובאהבה ובנפש חפצה חילק את פתו עם הבחור בישיבה. ולא אחת ולא שנים ראיתי בעיני כי טוב היה לבחור לשבת על שולחן העני מאשר על שולחן העשיר. פה היה נחשב כבן־בית, לחמו ניתן לו בכבוד ובסבר פנים יפות, ושם ניתן לו בצרות־עין ובפנים זועפים. לזה נחשב לחובה קדושה ולזה כמס מעיק אשר לא יוכל להמלט ממנו. בחורים בפרסבורג ידעו לספר הרבה מכמו אלה. ואמנם בבטחונם על אנשי קהילתם היו הרבנים מקבלים את כל מי אשר בא ללמוד לפניהם…

הישיבות בכל אונגארן היו רק בתי תלמוד, רק לימוד הגמרא היה ישעם וחפצם ולא יותר. לא ידעתי שם ישיבה באשר התעוררו התלמידים מצד רבם ללמוד דבר חכמה זולתי תלמוד ופוסקים, כמעט לא יאומן כי יסופר, שהרב אם קיבל בחור גדול או קטן הבא ללמוד בישיבתו, שמעולם לא שאל אותו אם כבר למד חמשת חומשי תורה ושאר כתבי הקודש, ואני הכרתי בחורים אמוני־יד בפלפול ולא ידעו התורה, ואיני צריך לאמור שחכמת לשון הקודש ודקדוקה היה להם ארץ מאפליה נעלמה. אחדים מן הרבנים נהגו להציע לפני התלמידים בכל ערב שבת פרשת השבוע עם פירוש רש"י,והיה הדבר טוב בעיני ושיבחתים…

נפלאים היו מעשי הבחורים לטובה, ואם לא לכולם יאתה התהילה הזאת, לפי רובם לא ימנעם כל שופט בצדק מכבוד. הפלא ופלא היתה מסירת נפשם על התורה.קל היה לבחור עני לחיות כל ימי השבוע בלחם צר ובמים לחץ ולשבת רעב והוגה בתורה יומם ולילה…

לכבוד הבחורים יאמר, כי בכל עת איש את רעהו יעזורו בין בכסף בין באוכל אף גם בבגדים. בכל ישיבה, גדולה כקטנה, היתה חברת בחורים, ועל כל אחד ואחד, כעשיר כעני, היה החוב לתת בכל שבוע ושבוע נדבה כמתת ידו, העשיר לפי עשרו, והדל גם הוא היה חייב לתת דבר מועט…

עבותות האהבה אשר קשרו נפש הרב בנפש תלמידיו היו למחברת קודש. עזה היתה אהבת הרב לתלמידיו וכאב את בנו ריצם, הרבה חסד עשה עמהם ותמכם מכיסו יותר מכדי יכלתו…

אחרי האמת והדברים האלה נראה כי מקורות המחיה והכלכלה לבחורים עניים אך מעט ורעים היו. וכמעט הספיקו להחיות נפשם בצמצום, אבל את המגרעת מלאה שמחה בחלקם. אמנם, נוסף על מחסורם הזה עוד דאגה אחרת הציקתם. במשך השנה השמלות בלות עליהם והנעלות בלות ומטולאות לאין מרפא ומאין יקח חדשות? האומנם, כי על הנאות והיופי במלבושיהם לא הקפידו; להם היה די אם יש להם בגדים לכסות מערומיהם ואם יש להם נעלים לרגליהם, אף אם מטולאים טלאי על גבי טלאי, וכובע על ראשם – כי כן ילבשו הבחורים. אבל למלאות הצרכים המזערים האלה הלא נדרש גם מעט כסף, על כן בעבור התכלית הזאת שמו פעמים בשנה, לפני מועד חג הפסח ובחודש אלול עד ראש השנה, ויסעו למסעיהם מעיר לעיר ויבואו פתחי נדיבים. מי אשר לא ראה אורחת בחורים על המסע הזה לא ראה עליזים מימיו, כי אף אם לא היתה אגורת כסף אחת בכיסם, היו שמחים בצאתם לדרכם וששים בבואם אל עיר מושב. כי ידעו לא לחינם יכתתו רגליהם והיו בטוחים כי יאספו להם הכסף הדרוש להם והותר".

מתוך א. ה. וייס, “זכרונותי”, מובא על־ידי פרופ' ש. אסף, “מקורות לתולדות החנוך בישראל”, תל־אביב תרפ“ה, ע' רפ”ב–רפ"ה).

 

עינויי יהדות המזרח    🔗

מחוקת היהודים של שנת 1804 ברוסיה    🔗

"על מעמד היהודים ועסקיהם ועל יתרונותיהם:

11. כל היהודים נחלקים לארבעה מעמדות: חקלאים, בעלי תעשיה ואומנים,סוחרים ועירונים.

יתרונותיהם של החקלאים:

12. החקלאים מן היהודים הם כולם בני־חורין ובשום אופן ופנים הם אינם משועבדים למי שהוא…

13. החקלאים מן היהודים, כמו בעלי בתי חרושת, הסוחרים והעירוניים יכולים לרכוש בקניה קרקעות־בור בפלכים של ליטא, רוסיה הלבנה, רוסיה הקטנה, קיוב, מינסק, ווהלין, פודוליה, אסטרחן, קוקז, יקטרינוסלב, חרסון וטאבריה, למכור אותן, לסדר משכנתאות עליהן, למסור אותן במתנה ולצוותן בירושה…

17. אותם היהודים שאין ביכלתם לקנות או לחכור אותן מבעלי האחוזות, יכולים לעבוד על קרקעות הממשלה בפלכים של ליטא, מינסק, ווהלין, אסטרחן, קוקז, יקטרינוסלב, חרסון וטאבריה…

יתרונות בעלי התעשיה ובעלי המלאכה:

20. הרשות ליהודים להקים בתי תעשיה כל שהם בפלכים שבהם מותר להם לשבת באותה החירות כמו לכל נתיני רוסיה.

21. עם יסוד בתי־חרושת נחוצים ביותר, כגון בתי־חרשת לאריגי־צמר, לבד ולעיבוד עורות ואחרים מאותו סוג, יכולה הממשלה, אחרי שתקבל תעודה מתאימה על הדבר, לתת ליהודים עידוד מיוחד על־ידי הקצאת האדמה הדרושה ועל ידי המצאת הלואה בכסף. לשם כך יוקצב שנה שנה בכל אחד מהפלכים שסופחו מפולין הון עד עשרים אלף רובל, שמן ההון הזה ינתנו הלואות, לפי ראות עיניו של מושל הפלך אחרי שיבוא בדברים עם המיניסטר לעניני־פנים, לאותם היהודים, שירצו ליסד בתי־חרושת נחוצים ביותר ומועילים ביותר, ולא ידרשו מהלואות אלה ערבונות ומשכנתאות, אלא יסתפקו בערבותם של יהודים נכבדים אחרים…

23. בעלי המלאכה מן היהודים רשאים בפלכים הנזכרים לעסוק בכל אומנויות שאינן אסורות לפי החוק, ושום הנהלה של בעלי מלאכה ושל חבורת אומנים אינה רשאי להפריע להם בזה. יש להם גם רשות להרשם כחברים בחבורות האומנים, אם אין זה מתנגד לזכויות המיוחדות שרכשו להן כמה ערים במיוחד…

29. כשכל היהודים בכללם יראו כיוון מתמיד ושקידה בחקלאות, באומנויות ובמסחר, תנקוט הממשלה באמצעים להשוות את מסיהם למסי הנתינים האחרים…

34. שום איש מן היהודים אינו רשאי – בפלכים של אסטרחן, קוקז, רוסיה הקטנה ורוסיה החדשה מן האחד בינואר 1807, ובפלכים האחרים מן ה־1 בינואר 1808 – להחזיק בכפר כל שהוא או בישוב כל שהוא כל חכירות שהן של בתי מזיגה, בתי מרזח ואכסניות, לא על שמם ולא על שם אחר, ולא למכור בהן יין ואף לא לגור בהן, בשום פנים ואופן, אלא רק בדרך מסעם. אישור זה חל גם על כל בתי המזיגה, בתי מלון ומוסדות אחרים הנמצאים על דרך המלך, מבלי להתחשב בזה אם הם שייכים לקהילות, או לאנשים פרטיים."¹⁰⁸

(אוסף החוקים של רוסיה, כרך י"ח, ס' 2,547; מובא לפי ב. דינבורג, לדרכה ההיסטורית של היהדות הרוסית, לקט של מקורות ותעודות, הוצאת הלשכה לעלית ילדים ונוער, הסמינר למשתלמים, חוברת ג').

תזכיר שהוגש על־ידי פקיד בלובלין לאלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, בימי הסנהדרין בפאריס    🔗

"השינויים אשר בונפרט קיבל על עצמו להכניס בגורלם של היהודים היושבים בצרפת, בהשוותו אותם בזכויותיהם עם ילידי הארץ ובהקימו לתחיה במקצת את חוקתם המדינית העתיקה, מכריזים על מזימותיו אשר רישומן לא יוגבל בודאי רק במדינותיו של בונפרט. והמטרה להעסיק במהומות את שאר מדינות אירופה באמצעותם של היהודים המפוזרים ביניהן, היא די נראית לעין, והיא גם מתאימה יותר לרוחו של בונפרט מאשר המטרה להיטיב את גורלה של אומה זו. מחשבות אלה עוררו את מחבר התזכיר לחפש אחרי אמצעים המסוגלים ביותר להרחיק מראש את התוצאות המסוכנות לחלק גדול של אירופה מהיררכיה יהודית בצרפת, אשר בהדרה תכה בסנוורים את אישי האומה הזאת ובאותה מידה תעשה אותם גם לבני־בריתו החשאיים של בונפרט… יש צורך לחקות את הדוגמה של בונפרט ולתת להם גם כן חוקה והיררכיה, אשר מושבה יהיה במדינות הוד מלכותו. כדי לקשר את היהודים לשלטון ולענין אותם לתועלתם הם בהצעותיו, יש להסכים לשפר את גורלם ולעשות אותם לאזרחים מועילים, בקשרנו אותם לעבודת האדמה ולהתעסקות בכל המקצועות. ודבר זה לא יאחר לבוא, אם יתנו זכויות מיוחדות לאלה שיתמסרו לעיבוד הקרקעות או לאומניות אלה. לבסוף יש ליעד ליהודים, שירצו ללכת לשם, את הקרקעות הבלתי־מיושבות והניתנות לעיבוד אשר בין הדון והדניפר, למען אשר יתישבו שם תחת פיקוחו של גנרל־גוברנטור מיוחד. יש להרשות להם לחיות לפי חוקיהם ונימוסיהם המיוחדים ותחת שיפוטם של בתי־הדין של עמם. יש אפילו לסדר גדודים אחדים, שיהיו מורכבים כולם מיהודים.

המחבר חושב, כי האמצעים האלה לא רק יקשרו אל הממשלה את היהודים הנמצאים עכשיו ברוסיה, וירחיקו אותם מכל שיתוף פעולה עם אלה שבצרפת, אלא ימשכו עוד לקרקעות שיתנו להם גם מספר רב של יהודי חוץ לארץ, היכולים בחריצותם רק להגדיל את עשרה של הארץ."

(מובא לפי דינבורג, ספר הציונות, כרך ראשון, ע' 199–200).

כאבותינו וכאבות אבותינו (מתוך זכרונות של קנטוניסט)    🔗

"מהיותי בנו של אסיר שנתחייב גלות נלקחתי בשנת 1844 לקנטוניסט. סיפחוני לפלג־הבטליון של הקנטוניסטים הלוחמים באירקוטסק. כאן נזדמן לי להכיר מיד את כל מצבו האיום של הרֶקרוּט (טירון) היהודי הקטן, שהועמד על־ידי מפקדי הצבא בפני הברירה: או להתנצר, כלומר לקבל את הדת הפְּרַבוֹסלַבית, או להתענות בעינויים בלתי־פוסקים. כדי להניעני לשמד פסקו לי פעם אחת “התעמלות” כזאת: שמוני בתוך שק־מזרן קשור לחבל, וטלטלו אותו על־פני המדרגות מן הקומה השניה של הקסרקטין מטה מטה, ואחר־כך חזרו וגררו אותו למעלה. נחבלתי כל־כך עד שאחרי כן הייתי שכוב כחצי שנה בבית־החולים.

כרגיל היו מענים את הקנטוניסטים בעת הרחיצה בנהר. הנה מתרחצים יחד קנטוניסטים יהודיים ורוסיים. יפרייטור (טוראי קשיש) תופס לו לקנטוניסט יהודי בראשו ומטבילו במהירות עשר־חמש־עשרה פעם זו אחר זו בתוך המים. הנער משתנק, מפרכס ומבעבע מתוך התאמצות לחלץ את עצמו, ואותה שעה אין פוסקים מלצעוק אליו “התנצר, ואניח לך!” ורק לאחר שהנער לא נענה לכך על־אף הכל, היו מטילים אותו על החוף. רבים מחברי באותם הימים אזניהם נתחרשו מאותה רחיצה בנהר.

אני הייתי מן ה“עקשנים” (שלושת אחי, אף הם קנטוניסטים, המירו את דתם בזמנים שונים), ולא מעט עינויים היו מנת־חלקי. פעם אחת, כשספרו את ראשי, הטיל בי החובש, במספרים שבידו, שבעה־עשר פצעים.

לבישת ארבע־כנפות היתה אסורה איסור חמור. משנתפס איזה קנטוניסט לחטא זה, היו מדליקים את הציציות וצורבים בהן את גבות עיניו של העבריין…

אחר־כך הוליכו אותנו אל ראש הסמינר־לכמרים פיטוחוב. הלזה היה ממש “אברהם אבינו”, ארוך הזקן, טוב־לב.

– נו ילדים, מה יהא עליכם? – שאל אותנו.

– אנחנו – יהודים.

– רוצים אתם להתנצר?

– לא! אנחנו רוצים להשאר יהודים, כמונו כאבותינו ואבות אבותינו.

– נו, ילדים, אם כך לכו לכם בדרככם, השארו יהודים לעולם, ויהא אלוהי ישראל בעזרכם."

(מפי יעקב ירמאנוביץ, נרשם בידי ס. ביילין, מובא לפי “ספר הגבורה”, אנתולוגיה סדורה בידי ישראל היילפרין, ח“ב, הוצאת “עם עובד”, תש”ד).

הפגישה בין משה מונטיפיורי לבין הפחה המצרי    🔗

“הפחה הראה לי פנים שוחקות ושוחח אתי על כל אחת ממשאלותי. בדברו על אודות בקשתי בדבר חכירת קרקע באה”ק, אמר כי הוא בעצמו אין לו אחוזת אדמה באה“ק; אבל הוא יתן הסכמתו ורשיונו למושלמנים באה”ק להחכיר אדמתם ליהודים ואת שטרי החכירה ישלח לקונסטנטינופול לאשרם ולקיימם. גם אמר כי ישמח מאוד לראות את האדמה נעבדה באופן יותר משוכלל, ולכן הוא מרשה לי לשלוח שמה אנשים מוכשרים אשר ילמדו את האכרים לעבד את אדמתם לפי מנהגי העת החדשה. – אחרי כן דברתי אתו על אודות בקשתי לקבל עדות היהודים לפני השופטים בצפת, טבריה וחברון. על זאת השיב לי בתחילה כי יען אשר דתיהם שונות לכן אין לקבל עדות היהודים כנגד המושלמים. אבל באמרי לו, כי השופטים בירושלים מקבלים גם עדות היהודים, ענה כי לא ישים פדות בין היהודים ובין הנוצרים, ומה שמתירים לנוצרים יתירו גם ליהודים בעדות הנ“ל. אז דברתי אתו על אודות תיקון חומת־טבריה שנהרסה בעת הרעש, ואמר לו כי בקרבת העיר יש אבנים רבות, ויושבי העיר נאותים לקבל עליהם את העבודה בלי כל שכר, יען כי החומה תהי להם לסתרה מפני השודדים. גם הגדתי לו כי בהיותי בטבריה ביקשו מאתי המושלמים והיהודים גם יחד, בכתב ובעל־פה, לתאר לפניו את הסכנה המרחפת עליהם בגלל הריסות החומה, וכי הם דורשים ממנו רק הרשיון לתקן החומה על הוצאותיהם. אז אמר לי כי יציע לפקידיו לשלוח לו חות־דעתם על הדבר ולתקן את החומה מיד. אני אמרתי לו כי להרחבת עבודת האדמה באה”ק נחוץ הוא כי הממשלה תגן ותשמור על הנפש והרכוש של האכרים. ויבטיח הפחה לדאוג גם לדבר הזה. אז הצעתי לפניו את חפצי להקים בנקים באלכסנדיה, ביירות, דמשק, יפו, ירושלים וקהיר. לשמע הצעה הזאת נוצצו עיניו מגיל, ויבטיח להיות למגן ולמחסה להבנקים, והוא ישמח מאוד לראות בהוסדם".

(אליעזר הלוי, ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעיתו יהודית, תרגום י. ח. טביוב, תרנ“ט, ע' 76–77, מובא באספי המקורות של ב. דינבורג, נערכו ע”י ע. שוחט).

 

עבדות בתוך חירות ביהדות מערב אירופה    🔗

פראנץ דליטש על “עבדות בתוך חירות”    🔗

הקטע הבא מובא מתוך ספרו של פראנץ דליטש, אחד המומחים הגרמנים לתרבות ישראל ואחד מחסידי אומות העולם. לאחר שדן על פעולתו הספרותית המבורכת של שד"ל באיטליה, הוא ממשיך:

"נסיים נא את התקופה הקדומה באותו הכרך לשירי תהילה עבריים שהניחה יהדות רומי בשנה שעברה לרגלי “האב הקדוש”. הפיוטים נכתבו באמנות ונכרכו בפאר במשי מבריק לבן. הם ננעלו בשני מנעולי זהב, מעשה ידי אמן, ועל כל כריכה נרקם בזהב המגן של האפיפיור. הכתב בפנים היה מגוון בכל עמוד ומעוטר בתמונות ורישומי־עט של האמן הנוצרי הונציאני פּאוֹלֶטי, וביניהם גם תמונה “האב הקדוש” בעצמו ותמונת שלמה המלך. התשורה עלתה ב־10.000 פרנק. אני רואה בכך את סמל המצב הקיים של השירה העברית כשהיא, מדעת או שלא מדעת, נהיתה לחונפת המערב, ומנשקת בכניעה את רגלי האפיפיור ברומי ואת עטרת הפילוסופיה בגרמניה. המנגינה הכפרית של מולדתם אינה מעוררת בהם עוד את הגעגועים שלפנים בגולה היו מעין לא־אכזב של דמעות ושירים; השירה נאבקת, כמו משורריה, לאמנציפציה, והאמנציפציה של השירה הלאומית כמוה כהתאבדות. השירה העברית של ימי הביניים היא עדות לחירות העם בתוך עבדות, השירה החדשה – לעבדות העם בתוך חירות והשירה העתידה, מי יתן והיתה תמונת חיים רעננה של חירות העם בתוך חירות.,

(מתוך “לתולדות השירה העברית” לפראנץ דליטש, ליפסיה. 1836, בגרמנית, עמ' 94–95).

כּרמיה על האהבה הכפולה    🔗

הקטע הבא מנאומו של כרמיה בועידה כללית של כי"ח יכול להדגים את השניות הנפשית של יהודי מערב אירופה. כשהם מזכירים בפומבי את אהבתם לישראל, הם מזדרזים בהעלם אחד להעלות על הנס את אהבתם למולדות שאימצו אותם.

“וכן יהי חרות על לבנו כבצפורן שמיר חובנו לארץ מולדתנו, למען נזכור אותו תמיד ונמלא אותו בכל כחנו ובכל יכלתנו. תנו נא אותי להגיד הדברים האלה דוקא באספתנו הזאת אשר נקבצו באו לה יהודי ארצות שונות, אותי הפרעזידענט של החברה היקרה “כל ישראל חברים”… יאמר לי לבי כי כל חברינו אלה מאיזה מדינה שיהיו, כולם אוהבים את ארצות מולדותיהם, כאשר נאהב אנחנו את ארץ מולדתנו; וגם זאת יבטיחני לבי כי כל אלה בני חברתנו… מארבע כנפות הארץ, כולם יחד מבינים לשכל מלי בדבר אהבת ארץ מולדת…”

אבל לבד חובתנו לארץ מולדתנו, מוטל עלינו, כל בני “חברת כל ישראל”, עוד חוב גדול וקדוש, ועלינו להיות תמיד בעצה אחת למען מלאות אותו בכל פרטיו ודקדוקיו. חלילה, חלילה לנו להיות נפרדים בדעתנו או נבדלים בפעולתנו באותו הענין הגדול והקדוש אשר אנחנו כלנו מתאמצים לפעול בעדו בכל יכלתנו. יהודים, צרפתים, אשכנזים, עסטרייכים, אנגלים, בעלגים, ספרדים, הולאנדים ורוססים מים ומקדם, מצפון ומנגב – בהענין הקדוש אשר לפנינו הננו כמחנה אחת בעצה אחת ודעה אחת, קשורים איש אל אחיו בעבותות אהבה, אגודים באגודת קודש לעולם לא נפרד".

(מנאום כרמיה בישיבת כי“ח, 16 באוגוסט 1871, מובא לפי דו”ח של חברת “כל ישראל חברים” בתקופת 1871–1872).

קול קורא ליסודה של חברת “כל ישראל חברים”    🔗

בני ישראל!

אם אתם, מפוזרים על פני כל נקודות כדור הארץ ומעורבים בין העמים, חיים קשורים בלבכם – לו יהא הקשר המחזיק אתכם חלש ביותר – לאמונת אבותיכם העתיקה; אם אתם אינכם מתכחשים לאמונתכם, אם אתם אינכם מסתירים את פולחנכם, אם פניכם אינם מאדימים מכנויי מעליב הפוגע רק בקטני־נפש; אם אתם שונאים את המשפטים הקדומים אשר אנחנו עדיין סובלים מהם; את הטענות נגדנו שרגילים להכליל אותן; את הדבות שחוזרים עליהן; את עוות הדין כלפינו שמרשים אותו, את הרדיפות שמצדיקים אותן או מתרצים אותן; אם אתם חושבים שהעתיקה והפשוטה ביותר בין כל דתות הרוח צריכה לשמור על מקומה, למלא את יעודה, לגלות את חיוניותה בתנועה הגדולה והפעילה ביותר של האידיאות, במלחמה הנסערת ביותר של התורות והשיטות בחברות המודרניות; אם אתם חושבים שהרעיון הנשגב והפולחן הקפדני של אל אחד, אשר אנחנו הננו נוטריו הקדומים ומגיניו העקשניים זקוקים עכשיו יותר מבכל זמן אחר להגנה מחשבונות של בצע, מהתקפות של ספקנות ואדישות, אם אתם חושבים, כי חופש המצפון, המעוז הזה של הנפש, לא נשמר בשום מקום באופן יותר טוב מאשר במדינות שבהן נהנים היהודים ממנו במלואו; אם אתם מאמינים, כל לכל אחד ואחד אמונת־אבותיו היא נחלה קדושה, כי משכן היחיד, הכרת־הפרט אין לנגוע בהם, כי תופעות אלה אשר זה מקרוב היינו עדים להן אינן צריכות להראות עוד; אם אתם מאמינים שהאחדות – טובה, שעם היותכם מחולקים בין לאומים שונים, הנכם משותפים, מחוץ לכל מפלגות, ברגשותיכם, בשאיפותיכם ובתקוותיכם; אם אתם מאמינים כי בדרכים חוקיות, על ידי העצמה הבלתי מנוצחת של המשפט והשכל, מבלי לגרום כל הפרעה, מבלי לאיים על כל שלטון, מבלי לעורר כל כעס, מלבד זה של הבערות, של חוסר־היושר ושל הקנאות, תוכלו להשיג רבות על מנת גם לגמול רבות בעבודתכם ובתבונתכם הבלתי מפוקפקת; אם אתם מאמינים, שמספר רב מבני אמונתכם, המדוכאים במשך עשרים מאות שנים של צרה, עלבונות ורדיפות, יוכלו עוד למצוא מחדש את כבודם האנושי, ולהשיג את כבודם כאזרחים; אם אתם מאמינים שיש לתקן את המקולקלים, ולא ללמד עליהם חובה, שיש להשכיל את אלה שהם עורים, ולא להסתפק בהשתתפות בצערם גרידא; שיש להגן על אלה שמוציאים עליהם דבה, ולא לעבור בשתיקה (עליהם); שיש לעזור בכל מקום לנרדפים, ולא רק לצעוק על הרדיפות; אם אתם מאמינים שהאמצעים שהם עכשיו מפוזרים, הפעולות שהן מפורדות, ההשפעות שהן עכשיו בלי ערך מספיק, רצונות שהם בלא הנהלה, השאיפות בלי נושא מוגדר – שכל אלה יוכלו למצוא תפקיד מעולה על ידי התאחדות, ולתת להרגיש בכל קצות העולם את פעולתם של הכל לטובת הכל – אם אתם מאמינים, כי זה יהיה לכבוד רב לדתכם, לקח לעמים, קדמה לאנושות, נצחון לאמת ולתועלת הכללית, אם יתרכזו כל הכחות הפעילים ביהדות, שהיא מצערה במספרה וגדולה באהבתה ובחפצה לטוב; אם אתם מאמינים לאחרונה, שהשפעתם של עקרונות שנת 1789 עצומה עדיין בכל העולם, כי החוק המבוסס על העקרונות האלה הוא חוק צודק, כי רצוי הדבר להחדיר את השפעתם בכל מקום שאפשר, כי מופת העמים הנהנים מחפש הפולחן – יש לו כח רב; אם אתם משוכנעים בכל אלה, הענו איפוא, יהודי כל העולם, לקול קריאתנו. תמכו בידינו בהסכמתכם ובהשתתפותכם הפעילה. מעשנו הוא גדול, ויכול היות גם מבורך. אנחנו מיסדים את הברית הישראלית הכללית!"

(מובא לפי לקט של מקורות ותעודות מאת ב. דינבורג, הוצאת הלשכה לעלית ילדים ונוער, חוברת ה').

נאום די’שראלי בפרלמנט הבריטי (1854)    🔗

דברים אלה השמיע די’שראלי בעת הויכוח על תיקון השבועה הפרלמנטרית:

… מגן אנכי על שויון היהודים, מפני שמאמין אנכי שהגזע היהודי הוא אחד הגזעים שהאנושיות חייבת להכיר להם טובה הרבה. וכשאני שומע שכניסת היהודים אל הפארלאמנט עלולה לפגום בצורתה הנוצרית של אסיפה זו ושל כל חברתנו, הריני רוצה להגיד: דוקא מפני שאספה זו והחברה שלנו מאמינות בנצרות אי אפשר שלא למלא דרישת השויון האזרחי והמדיני. כשאני נזכר כמה עצום החוב שאנו חייבים לעם זה וכמה טובה הביא לאנושיות, כשאני מהרהר בדבר שחיינו מתקדשים בדברי ימי ישראל, בשירתם ובחוקיהם – הרי דוקא מפני שאני נוצרי איני יכול להתנגד לדרישותיהם של הללו שהנצרות חייבת להם תודה רבה כל כך… עלינו לזכור – סיים די’ישראלי את נאומו – שעם ישראל אינו עם צעיר שזה עתה עלה על במת העולם ועתיד לרדת אם לא נפנה לו דרך. זהו עם עתיק, מפורסם ובעל סבלנות רבה וסוף סוף ישיג את מבוקשו. מקוה אני שהפרלמנט של אנגליה יתקיים לעולם, אבל אין אני יכול שלא להזכיר שהיהודים האריכו ימים יותר ממלכי אשור ומצרים ומן הקיסרים הרומיים והחליפים הערביים".

(מובא לפי דברי ימי עם עולם מאת ש. דובנוב, כרך ט' תוספות ג').

 

האנטישמיות בגרמניה    🔗

“שאלת היהודים אינה בשבילי שאלה דתית או גזעית, ומאז האמנציפציה השלמה גם לא שאלה חוקית־מדינית, אלא שאלה חברתית־מוסרית. השאלה משרשת בדת, בגזע, בחוק־המדינה, אך בהופעתה היא שאלה חברתית־מוסרית בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה”.

מנאום מטיף החצר אדולף שטקר בבית הנבחרים ב־22 בנובמבר, 1880).

"אם מתבוננים בכל התופעות הללו הרי התסיסה והתעמולה הגדולות של היום נראות רק כתגובה גסה ושטנית אך טבעית של הרגש העממי נגד יסוד זר אשר כבש בחיינו מקום נרחב מדי. אל נא נשלה את עצמנו. התנועה היא חזקה ועמוקה מאד… עד למעמדות הגבוהים ביותר. בין האנשים המתעבים כל אי־סבלנות דתית או יהירות לאומית, נשמע כמפה אחד: “היהודים הם אסוננו”.

(הינריך פון טרייצ’קה 1881 Ein Wort über unser Judentum,).

“היהודים שהוכנסו לעולם המערבי ע”י הרומאים, היו עם שנוא תכלית שנאה על כל עמי המזרח. אין דבר טבעי יותר מהשנאה אשר היהודים שנאו את משעבדיהם ומגליהם. אין דבר טבעי יותר מהתנפחותה של שנאה זו ע"י רדיפות של כמעט אלפים שנה, של רדיפות ודכוי במערב… לאחר הסלבים היו הגרמנים הפחות מוכנים נגד הזרים. רגש לאומי גרמני לא היה קיים בארצות הגרמניות. ודוקא משום כך היה קל לשמי להתיצב על הקרקע המוצק בגרמניה יותר מאשר באיזו ארץ אחרת. אולם גם כאן עורר היחוד של הנכרי המזרחי תעוב… אלמנט לאומי זר זה, עם כל הריאליזמוס שלו עמד יותר מדי נגד כל אפיה ומהותה של הגרמניות… היהודי היה זר לחלוטין לגרמני ונשאר כך עד היום הזה…

אין אני נלהב מ“שנאת יהודים” הקיצונית ביותר או משנאה דתית נגדם, אף לא משנאה לאומית או גזעית. אין שום אומה אשמה ביחודה. מהלך המאורעות והתרבות העולמית הכניס את היהודים למערב. הם מצאו לפניהם אלמנט זר להם והם זרים לו. התחילה ההתגוששות בין של האלמנטים, ובהתגוששות זו הצליחו היהודים יותר מאשר המערב, ביחוד יותר מאשר הגרמניות.

שאלת היהודים היא חברתית־פוליטית. היהודי של העולם הגרמני הביא בחובו תיאוריות ומושגים על חופש אינדיבידואלי־חברותי, שאינו יותר חופש אלא חוצפה בלבד, ושאפילו הגרמניות המיוהרת אינה יכולה לעמוד בתוצאותיו המעשיות".

(וילהלם מאר, נצחון היהדות על הגרמניות, 1879, בגרמנית).

“התפיסה היסודית, הרואה ביהודים לא דת אלא גזע, מוצאת לה הד רחב יותר ויותר, אלא שהיא עוד מעורבת פחות או יותר ע”י הגורם הדתי.

שאלת היהודים תוסיף להתקיים, אף אם כל היהודים יעזבו את דתם ויעברו לאחת הדתות הנהוגות אצלנו. ולא עוד אלא שבמקרה זה יהיה מורגש הצורך בהסדר הענינים בינינו ובין היהודים עוד יותר מאשר עתה. דוקא היהודים המשומדים הם החודרים בלי מעצור לכל ענפי החיים החברתיים והפוליטיים. הם הבטיחו לעצמם דרכים נוחה, ומצוידים בה מקדמים הם את בני גזעם למקומות אשר אחיהם שאינם מומרים לא יכלו להגיע אליהם. היהודי הדתי עודנו מוצא בחוקה ובאדמיניסטרציה שלנו אי אלה דלתות נעולות, הפתוחות בלי מעצור ליהודי הגזעי, אשר מכר את דתו".

(אוֹיגן דוּרינג, בעית היהודים כבעית גזע, הליכות ותרבות, בגרמנית).

מתוך הפטיציה האנטישמית 1–1880    🔗

בפתיחה לפיטיציה שהוגשה לפני הרייכסטאג הגרמני בשנת 1881 נאמר:

“… דעתם של הפטריוטים מכל המעמדות והכתות נרגזת מאד ע”י התגברות שליטתם של היהודים. התקוות הקודמות, שהיסודות השמיים יטמעו בגרמניים, נכזבו בכל השויון הגמור שנתן ליהודים. עכשיו המדובר הוא לא השואת היהודים אלינו אלא צמצום זכויותינו הלאומיות בפני תקיפותם של היהודים. השפעתה היתרה של אומה זו נובעת מתוך סגולות גזעיות, שאין האומה הגרמנית רוצה ויכולה לסגלן בלי תוצאות משחיתות. הסכנה ניכּרת לעין כל. הגזע היהודי תומך יתדותיו בחוקים הקיימים הנוחים לבעלי ממון ונחקקו בהשפעתו. משתמש הוא ברכוש שעשה בנצלו את הגויים בלי רחמים, ע“י נשך ותרבית, ספסרות, בתי־הלואה, וחברות של מניות. יוצר הוא דעת קהל ע”י עתונות חנפה ומשוחדת, וכך עלתה לו לגזע זה להרחיב את השפעתו כל כך עד שיש בה סכנה ממשית לא רק לעניני המחיה והכלכלה של העם הגרמני אלא גם לתרבותו ולדתו, לקניניו המדיניים והרוחניים היקרים. וסכנה זו תלך, כמובן, הלוך וגדול עם כניסתם של היהודים בהמון לתוך האומניות החפשיות וביחוד למשרות הממלכה, שהיו נעולות לפניהם לפנים. היהדות – שלטון ממשי הוא, שאין לגדע קרנו אלא באמצעים ממשיים".

על סמך הטעמים הללו דרשו החתומים מאת הממשלה:

א) להגביל כניסתם של יהודי ארצות אחרות לגרמניה,

ב) להרחיק את היהודים מכל משרות אחראיות בממלכה ולא ליתן להם בבתי משפט משרות של דן יחידי,

ג) כדי לשמור על התכונה הנוצרית של בית הספר העממי למתחילים, צריך שהמורים יהיו נוצרים, אפילו ילדי היהודים מבקרים בבית הספר; בבתי הספר התיכוניים והעליונים אין להתיר ליהודים להורות אלא במקרים יוצאים מן הכלל, מתוך טעמים מיוחדים,

ד) לחדש הנהגת סטטיסטיקה רשמית מיוחדת של היהודים בגרמניה.

(לפי ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, כרך י‘, עמ’ 17, מובא לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס ז' מאת ש. אייזנשטדט).

 

פרעות ביהודי רוסיה והגירה המונית    🔗

היהודים במסחרה של קיוב    🔗

“את התפקיד העיקרי במסחרה של קיוב ממלאים היהודים. כמעט כל התבואה, הן זו שהעיר צורכת, הן זו שמוציאים אותה מקיוב, עוברת על ידיהם. במסחר היערות הם בלי ספק העסקנים הראשיים, וגם חלקם הגדול של שאר הדברים המקומיים, כגון יין שרף, סוכר דק וכד' נקנה ונמכר על ידיהם; וגם החלק הגדול ביותר של הספינות הקטנות השטות על הדניפר – הן שלהם. ואם להביא עוד בחשבון כי היהודים לוקחים חלק כסוכנים, משרתים וסרסורים במקחם וממכרם של שאר הסחורות, כי הבנקאים הגדולים בקיוב הם יהודים, – הרי אפשר להגיד שכמעט כל ההון החוזר העסוק במסחר נמצא בידי היהודים”.

(המצב הכלכלי של הישובים העירוניים ברוסיה האירופית בשנות 1861/2, פטרבורג 1863, הוצאה רוסית ח"א, פלך קירב, עט' 5 מובא לפי פרופ' ב. דינבורג, חוברת של מקורות ותעודות בשביל הסמינריון לתולדות ישראל, תש’ד).

חוכרים יהודים אחרי המרד הפולני    🔗

"התחילה תקופה חדשה. תחת אשר קודם היה היהודי רק מסתובב על יד הפריץ, שהוא היה המקור היחידי לפרנסה של היהודים, היו עכשיו היהודים האמידים בעצמם לפריצים: סוחרי יערות וסוחרי־תבואה גדולים. ובכלל פנו למסחר הגדול.

משלוחי עץ גדולים היו שולחים גם לדנציג. וגם ענין היערות היה כענין האחוזות. בראשונה היו קונים את היערות בזול מאד. מאתים שלש מאות רובל היה מחירה של דיסיאטינה אחת של יער טוב. אולם כעבור שנים אחדות עלו מאד מחירי היער. היהודים בעצמם העלו את המחירים. עשרות סוחרים היו באים לקנות יער. וההתחרות קלקלה את המסחר בחלקו. עכשיו היה מחיר הדיסיאטינה של יער לא מאתים, שלש מאות רובל – אלא י"ב מאות שלמות.

ובאותה שעה החלה גם הממשלה למכור את יערותיה בדיסיאטינות וכן את היערות שהחרימה אצל הפולנים. הממשלה לא התיחסה אז ליהודים כמו בימינו. היא עשתה עסקים עם יהודים כמו עם לא־יהודים.

בתקופה המענינת הזאת הקימו היהודים במקומות רבים בתי משרפות של יין שרף ושכר, טחנות־מים גדולות, טחנות־רוח, בתי בד ועוד. הם גידלו עדרי־מקנה גדולים: כבשים, פרות ושוורים וכדומה. העדרים דשנו את האדמה בזבלם, ובמקום שבידי האצילים היתה האדמה נותנת ארבע מדות אלומות לכל מורג הרי עכשיו נתנה שש. ליהודים היו חכירות גדולות. הם גידלו גם סוסים, והשתדלו להשיג סוסים מן הגזעים הטובים ביותר, כדי שיגדלו דור טוב. הם גם הביאו מכונות לחרוש את האדמה בשכלולים שונים, מה שהקל עליהם בכמה פרטים את העבודה וגם החיש אותה. וכך היה לאחוזות מראה אחר לגמרי. האדמה שובחה, ומכל דבר פעוט הם יכלו להוציא כסף.

וכן החלו היהודים האמידים לחכור אחוזות, ובמשך זמן קצר היו בודאי כששים וחמשה אחוז של “חצרות” האצילים אשר בפלך גרודנה נתונים לחכירה ליהודים. ואפשר להגיד, כי האצילות והאצילים המועטים היו שבעי רצון מאד ביהודים בעלי־האחוזות החדשים שזה עכשו נולדו. בראשונה היו חוכרים את החצרות בזול; ואולם אחרי־כן כשהמחירים על התבואות החלו לעלות העלו גם את החכירה למחירים כה גבוהים, עד כי עשר שנים אחרי זה לא היו כבר עסקיהם של החוכרים היהודים בחקלאות שלהם כל כך טובים.

וכן החלו האצילות והאצילים למכור גם את היערות. וגם זה לא עבר על פני היהודים שהיו סוחרי יער גדולים. גם קנו כל מיני עצי יער הן לשם מכירה על המקום עצמו, הן לבנות בתים; הם גם ספקו חמרי בנין לכל הערים הגדולות. התבואה עצמה היתה רק תוצרת קטנה בהשואה עם התוצרת האחרת השונה שהיהודים השכילו להוציא מן האחוזות במרץ שלהם, בכשרונותיהם ובעבודתם. הם היו נתונים בעסק יומם ולילה. חפשו אמצעים כיצד להרבות את יניקתם מן הטבע בקומבינציות שונות.

האצילים, אשר שבו כעבור זמן מסוים הביתה, מעונים ומדוכאים מבתי הסוהר ומסיביריה לא הכירו את אחוזותיהם. לכל היה מראה אחר: נאה, נקי, בנינים חדשים, מכונות חדשות ואורוות חדשות".

(קוטיק, זכרונותי, ח"א עט' 279–282, מובא לפי פרופ' ב. דינבורג, לדרכה ההיסטורית של היהדות הרוסית, לקט של מקורות ותעודות, הוצאת הלשכה לעלית ילדים ונוער, הסמינר למשתלמים, חוברת ג').

ה“אוֹטקוּפַּשצִ’יקים”    🔗

“האוכלוסיה העיקרית בקונוטופ היתה הנוצרית – סוחרים, פקידים וחקלאים. היהודים, שהיו כאן במספר מועט מאד, היו בעיקר סוחרי תבואה ובעלי בתי מזיגה. חמי, האיש העשיר ביותר במקום, הוא ה”אוטקופשצ’יק" של קונוטופ. בימים ההם היתה הממשלה מוסרת בחוזה את המונופולין על יין שרף ועל משקאות־אלכוהול לסוחר עשיר רוסי, יהודי או יוני. לפי החוזה הזה היה בעל הקונצסיה מחויב, נוסף לערבון שהיה כלול בנכסי דלא ניידי ובשטרות־ערך, להכניס לאוצר הממלכה מדי חודש בחדשו סכום מסוים. אם חודש אחד או חדשיים לא הוכנס התשלום, הפסיד החוכר את הערבון והקונצסיה נמסרה לאחר. לכל עיר ועיר היה בעל קונצסיה כזו. חכירה זו היתה בעלת הכנסה רבה למדינה. הריוח נערך במאה מיליון רובל לשנה, סכום שהיה לפי הדעה הכללית מיועד כולו לצרכי הצבא. ואולם בעלי הקונצסיות, אם העסקים הלכו כרגיל, הרויחו יפה. הם נהנו מכל מיני חרויות ומחסותה של הממשלה. אורח חייהם היה של אצילים ועשירים. היו עורכים תכופות משתאות גדולים, שבהם היו מיטיבים לאכול ולשתות. להם היו הסוסים הנאים ביותר והמרכבות ההדורות ביותר. חייהם הם היו כחייהם של מושלים עצמאיים קטנים בסביבתם".

(פ. ונגרוב, ח’ג' 9' 71–78, מובא לפי פרופ' ב. דינבורג, לדרכה ההיסטורית של היהודית הרוסית, לקט של מקורות ותעודות, הוצאת הלשבה לעלית ילדים ונוער, הסמינר למשתלמים, חוברת ג').

פרעות בקיוב (1881)    🔗

“קיוב, 31 באפריל (13 במאי) 1881….כל תנועת השיסוי נגד היהודים הוכנה כאן לפי תכנית מסוימת, שנערכה, כפי הנראה, על־ידי אנשים מבני האינטליגנציה. מעידה על כך העובדה, שגם השלטון האזרחי וגם השלטון הצבאי התיחסו ביום הזה¹⁰⁹ אל המשתתפים בפוגרום ביד רכה וברשלנות מזדקרת־לעין….מוסרים שכמה חיילים יהודים, שנמצאו בין פלוגות הרגלים, היכו (את הפורעים), על־אף האיסור, בקתי רוביהם. ההמון התנפל עליהם בגלל זה, אך פלוגת הצבא, שעליה נמנו, לא נגעה במתנפלים לרעה”.

(מתוך דו“ח של הקונסול האוסטרי צינגריא אל מיניסטר־החוץ בוינה, נ. מ. גלבר, היסטארישע שריפטן פון ייווא, 2, 478, מובא לפי “ספר הגבורה”, אנתולוגיה סדורה בידי ישראל היילפרין, ח”ב' הוצאת עם עובד, תש’ד)

פרעות במינסק (1881)    🔗

….ב“חדר” כבר ידעו על הפרעות בקיוב. כל העיר היתה מלאה מזועת הפוגרום ומפחד של פוגרום אף במינסק גופא. הנערים אימצו אלו את אלו בסיפורי מעשיות שונות. נער אחד סיפר כי הקצבים מתכוננים, כי העגלונים מתכוננים. עוד אחד סיפר, שהזמינו אי־בזה (נדמה לי, בבית־הספר למלאכה שהתחילו אז בייסודו) הרבה־הרבה סכינים, ודמיונו הפליג לתאר את צורת הסכינים וארכם. כשיצאנו מן ה“חדר” החלטנו שכל סכין גדול מן הרגיל כשר, ובבואי הביתה, לקחתי מיד סכין־מטבח גדול וטמנתיו במוק של מגפי. אמא ראשה נתבלבל עליה מרוב חיפוש אחריו, עד שהכירה בפני, כי הוא אצלי. בצרות חלצה אותו מידי, לפני שנחתכה רגלי או מגפי".

(מזברונותיו של א. ליסין, היסטארישע שריפטן פין ייווא, 3, 189, ועתה גם בתרגום עברי, זכרונות וחויות, 24–25, מובא לפי “ספר הגבורה”, אנתולוגיה סדורה בידי ישראל היילפרין, ח“ב, הוצאת עם עובד, תש”ד).

“נומרוס קלאוזוס” ברוסיה    🔗

“לשם קביעת יחס יותר נורמלי של מספר היהודים לכמותם של התלמידים בני הדת הנוצרית הוכר לנחוץ להגביל את מספרם של התלמידים מילדי היהודים במקומות הנמצאים בתחום מושבם של היהודים – ב 10%, במקומות האחרים, מחוץ לתחום הזה – ב 5% ובסט. פטרבורג ובמוסקבה – ב 3% של התלמידים של בתי הספר התיכוניים”.

(חוזר המיניסטר להשכלה, מ־10 ביולי 1887, מובא לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס ז' מאת ש. אייזנשטדט).

הפרעות בקישינוב    🔗

הקטעים הבאים לקוחים מגילוי־דעת שהופיע בעחון בסרבי לפני פרוץ הפוגרום של קישינוב (1903)

"נוצרים אחים,

חגנו הגדול של תחית הנוצרי ממשמש ובא. שנים רבות עברו מאז הומת אדוננו בידי היהודים וריצה את החטאים שלנו ושל כל העולם, בשפכו ברחמיו את דמו הקדוש לישועתן של כל אומות הארץ, שלנו הנוצרים, וכמו כן של הדבקים בדתות אחרות. אך היהודים השפלים אינם מסתפקים בזה ששפכו את דמו של מושיענו שצלבוהו ושסבל בעבורם. מדי שנה בשנה הם שופכים דמם הנקי של נוצרים. הם שופכים אותו ומשתמשים בו למנהגיהם הדתיים… ללא ספק סופר לכם שבדובוסרי צלבו צעיר נוצרי, שאת דמו העלו כזבח. הסיפור אמתי בהחלט. גם הרשויות יודעות שכך זאת אלא שהן מחרישות כדי שלא לעורר את חמתנו נגד האנשים הבזויים וצמאי־הדם האלה, שצריך היה לגרשם מארצנו זה מכבר. מקרה דומה אירע זה עתה בקיוב, מקום שם הערו את דמו של ילד תמים עד מות, ואח"כ השליכו את גופתו לרחוב…

הם שואפים לתפוס את רוסיה האהובה שלנו. הם מוציאים כרוזים כדי להסית את העם נגד הרשויות, ואפילו נגד אבא הקטן שלנו, הצאר, שמכירם כעם מוג־לב, שפל וטורף…

הוי אחים, בשם מושיענו שנתן את דמו בשבילנו, בשם אבא הקטן והחסיד שלנו, הצאר, השומר את צרכי עמו ומקל את גורלם ע"י מנשרים נדיבים – הבה נתאחד ביום הפסחא בקריאה “הבוז ליהודים!” הבה נשחט את המפלצות צמאות־הדם האלו, המרוות את צמאן בדם רוסי!…

התנהגו כך שיזכרו את הפוגרום של אודיסה שבו הצבאות עצמם עזרו לעם. גם הפעם הם יעזרו לנו באשר הם שרויים כמונו באהבת הגואל.

מפלגת העובדים שהנם נוצרים נאמנים

נ.ב. הביאו זאת לתשומת לב מבקריכם – ולא יבולע לעסקיכם.

נקבל ידיעות על כך ע“י אלה מאתנו שמהלכים ביניכם”.

מהוי החסידים: “פתקאות ופדיונות”    🔗

“אחרי חצות הלילה נכנסנו אל בית ה”רבי“¹¹⁰. החדר הגדול היה מלא אנשים. שמשים אחדים ישבו אל השלחנות וכתבו “פתקאות” בעד אלה שאינם יכולים לכתוב בעצמם. ראינו, כי גבאי אחד מעמיד אנשים שונים באיזו פנה מיוחדת, והבינונו כי האנשים האלה יכנסו בראשונה אל ה”רבי“. אחד מאתנו נגש אל הגבאי הזה, לחש לו דבר מה באזנו, תחב לו דבר מה בידו, וגם אנחנו העמדנו בפנה זו. אחד אחד נכנסו החסידים לחדר ה”רבי" ועברו כשתי שעות עד שהגיע תורנו. ישראל אמר לי מראש כי נכנם שנינו יחדו ואעשה כל מה שהוא עושה. נכנסנו. ה“רבי” ישב לו על כסא. על השלחן לפניו היו מונחים ספרים אחדים ונערמו “פתקאות”, “פתקאות”. ישראל נגש אליו בראשונה, הניח על השלחן את “פתקתו” ובצדה את “פדיונו”. ה“רבי” אמר לו מה שאמר, והוא נפרד מאתו. אני נגשתי אל השלחן, הנחתי לפני ה“רבי” את ה“פתקא” שלי, בה נאמר כי יתום אני ולומד ב“ישיבה” ולי אם אלמנה חולה ושלש אחיות – ונפרטו שמותיהן – וכולנו זקוקים לבריאות ולפרנסה. את “פדיוני” שמתי על ה“פתקא” (= קוויטעל). “פדיוני” היה תשע מטבעות, כל אחת בת שתים קופיקות. ה“רבי” לקח את ה“פתקא”, נער מעליהם את המטבעות וקרא אותה. בגמרו, נטל בידו מטבעות אחדות מפדיוני והושיטן לי אחת אחת, באמרו: זו שמירה לאם, זו שמירה לאחות, זו לשניה וזו לשלישית. אחר כך לקח בידו עוד מטבע אחת, הפנה את פניו אלי וצבט בלחיי ואמר: תהיה למדן, ונתן לי את המטבע שבידו וברך את כלנו בבריאות ובפרנסה".

(הרב י. ניםבוים, עלי חלדי, ע' 27–28, מובא לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס ה' מאת ה. ב. בן־ששון).

מה היה בית המדרש להמון    🔗

"את הסבלים… בין השמשות בין מנחה ומעריב תמצאו בבית המדרש. רכים וענוגים יושבים ומקשיבים בתשומת לב לקול “המגיד” אשר יגיד לפני ההמון… יבאר להם מקראות התורה והנביאים, או דברי אגדה ומדרשים…

שם בבתי המדרשות, עם דמדומי חמה תמצאו את כל המון בני ישראל, בני ווילנא. עגלונים אשר לא יספיקו להוביל את סוסיהם הביתה ובאו אל חצר בית המדרש עם עגלתם וסוסיהם, סבלים מכוסים אבק קמח וסיד וכל סחורה אשר עברה על שכמם במשך כל היום. רצענים וידיהם מזופּתות, חיטים ומחטיהם בבגדיהם, חרשי ברזל ופניהם המפוחמים וחרשי עץ וזהב וכל מלאכת חרש וחושב, כלם ממלאים את בתי המדרשות והמנינים והקלויזים ובתי הכנסיות הנמצאים במספר רב בכל הרחובות בווילנא. כלם שומעים באהבה ובחבה דברי תורה, מדות ומוסר מפי רב ומורה אשר ימנו עליהם…"

(א. א. פרידמן, ספר הזכרונות, ע' 146; מובא מתוך קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דיננורג, קונטרס ב' מאת ה. ב. בן־ששון, ע' 8).

 

ריכוזי יהודים במדינות הים    🔗

הגיטו של ניו־יורק    🔗

…ראיתי לפני רק שכונות בודדות לאין מספר, כמעט למספר אומות העולם, שכונות האירלנדים, הגרמנים, היהודים, האיטלקים, הסלאבים, היונים ועוד ועוד עד שכונת הכושים ועיר הסינים, כמובן, התקיימו בצדן של השכונות הללו גם שכונות מן הסוג הראשון, שבסיסן הוא: ארץ המוצא, הגזע והלשון, ושהיוו לפי מספר האוכלוסים שמלאו אותן, את עיקרה ואת שלדה של ניו־יורק. כל השבונות־הגיטאות הללו נמצאו בזמן ההוא בעצם גידולן, וביחוד שכונות היהודים בחלקי העיר השונים ובראשן הגיטו הענקי במורד העיר, בחלק המזרחי שבו, שעדיין היה קולט לתוכו מדי שנה בשנה את החלק הגדול של זרם ההגירה היהודית מארצות אירופה המזרחית.

כל הגיטאות הללו צמחו על אדמת אמריקה החפשית, במדינת שיווי־הזכויות הגמור בשביל כל האזרחים, במקום שלא היה זכר לאילו גורמים חיצוניים, שיכריחו את החלש לעמוד על המשמר ולהקדים הגנה לסכנה. רק גורמים פנימיים פעלו כאן, מהם כלכליים ומהם סוציאליים, אבל בראשם עמד הגורם הלאומי מדעת ושלא מדעת. זהו הצווי המוחלט, המזהיר על שמירת הגוף והנשמה כאחד, זהו הכוח המעמיד והמקיים, הגוזר על הענף, שלא ימרוד בגזע ולא יתכחש לשורש, כי בנפשו הוא. אמנם דעתה של השכבה הסוציאלית העליונה של היהדות האמריקאית – שמוצאה היה ממערב אירופה, ברובה הגדול והמכריע מגרמניה – לא היתה נוחה כלל מגידולו של הגיטו המזרחי. השכבה העליונה הזו, שהרגישה את עצמה שלטת ומנהיגה בכוח מצבה הסוציאלי, אחזה באמצעים שונים כדיי לעכב את גידולו של הגיטו, שהיה לה למורת רוח ולמזכיר נשכחות, שלא רצתה להעלות אותן עוד הפעם מתהום הנשיה. היא בעצמה היתה חדורת נטיה חזקה להתרחקות מהגזע; לטשטוש סימניו או במקום שאפשר למחיקתם הגמורה ולא יכלה להביט במנוחה ובשויון נפש לצמיחתו של גיטו, השומר על כל העבר וממשיך את קיומו כחטיבה לאומית מלוכדת. והיא אחזה מפני זה באמצעים שונים, שלא ליתן לגיטו שיתפתח עוד יותר, ויסדה למטרה זו מוסד מיוחד – לשכת ההעברה (Removal office), כלומר מוסד, שתפקידו הוא להעביר את ה“ירוקים”, לפני שמצאו להם מקום עבודה בניו־יורק, לחלקי המדינה הרחבה הרחוקים. סכומים עצומים הוציא המוסד הזה, אבל לא הצליח בעמלו, ואחרי שנים מעטות לקיומו סגר את דלתותיו, כי נואש ממלחמתו עם התקיף ממנו – התקיף היה רצון ה“ירוקים” להשתקע “בתוך עמם”.

כלפי חוץ היה הגיטו הזה כולו מקשה – מקלטם של יוצאי ארצות אירופה המזרחית, אבל כלפי פנים היה גם הוא גיטו מנומר והתפצל לחמשה גיטאות כל אחד בשכונתו המיוחדת: של יוצאי רוסיה, פולניה, גליציה, רומניה והונגריה. אמנם היהודים ההונגריים היו חושבים את עצמם מערביים, אבל המערביים לא הסכימו לזה והיו מצרפים אותם למזרחיים. כמו כן היו אוהבים היהודים הגליצאים להסתתר תחת דגל מדינתם הכללי והיו קוראים לעצמם אוסטריים, אבל האוסטריים – רובם מוינה ומפראג – לא הסכימו לשותפות זו בדגל והיו מצרפים אותם לפולנים.

ונוראה היתה הצפיפות, ששררה בתוך הגיטו הענקי הזה, בעל חמש השכונות. הרחובות, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל, צרים כסימטאות ומשעולים, ומשני עבריהם שורות ארוכות של בתי חומה, ברובם בני ארבע וחמש קומות ללא סימן של גינה מלפניהם ורק עם סימן של חצר מאחריהם. והקומות בעצמן מה נמוכות הן – אין קומה לקומות כשם שאין רוחב לרחובות, כאילו גם הרחובות והבתים למדו את סוד הצמצום כהאוכלוסים הממלאים אותם.

והדירות מבפנים, כמה צרות ומצומצמות הן, עד כדי מחנק, עד כדי נטילת אור היום ואויר הנשימה. ויש לזכור, כי אקלימה של ניו־יורק איננו מן הנוחים כלל וכלל בתקופת הקיץ הארוכה, כי הרטיבות, השוררת שם בימות הקיץ, מוצצת מבן האדם את טפה זיעתו האחרונה ומחלישה את כוחו. ובכל זאת, מחויב אני להודות, לא שמעתי שום תלונה מדרי הגיטו על תנאי החיים הקשים. אדרבה, ראיתי אותם, אם אך מצאו להם עבודה ועסוקים הם, מסיחים דעתם מן הקשיים, מלאים מרץ ומפזרים תהלות ותשבחות מלוא הפנים לארצו של קולומבוס. וכך היו אומרים: בארצו של קולומבוס, יהי זכרו מבורך, ניתנת האפשרות לכל אחד ואחד לטפס ולעלות בסולם החיים עד המדריגה העליונה, אין מפקד, אין משגיח, אין מעכב, אין מונע, הכל תלוי בך ובכשרונותיו, במזלך ובמרצך.

הלשון השלטת בכל חמש השכונות היא האידית להברותיה השונות, שהבקי בהן היה יכול לשפוט על פיהן על ארץ המוצא של אנשי השכונה".

(מתוך: ד’ר שמריהו לוין, מזכרונות חיי, ספר רביעי, הוצאת “דביר”, עמ 44–77).

עבודת היזע    🔗

…מצב הפועל היהודי בימים ההם¹¹¹ היה רע ומר ולבלתי נשוא. ביחוד היו חשכים ואפלים חיי הפועלים היהודים החייטים. כאילו ניתכה כל ה“תוכחה” על מקצוע המחט, שרובם של המהגרים היהודים הירוקים היו עסוקים בו.

עבודה זו היא הזולה ביותר, העניה ביותר והקשה ביותר. אין עבודה שיומה יהיה מרובה שעות כל כך, כמו עבודת הבגדים. שום דבר אינו נוצר בזוהמה, בזיעה ותחלואים רעים, כבגדים שאנו לובשים. מכסת העבודה השולטת בעשית בגדי־גברים, אין אולי דוגמתה בשום מקצוע – עבודה הדורשת זמן של 26 שעות ניתנת לעובדי בגדי־גבר ליום אחד. התופר, המחליף, המגהץ, המשלימה, כולם מפרכסים משש בבוקר ועד אחת־עשרה בלילה בעבודה של יום אחד, ואינם גומרים אותה אלא למחרת. חייט לבגדי גברים עובד ממוצאי־שבת אחר ההבדלה ועד הדלקת הנרות ביום ששי, ואינו מוציא מתחת ידו אלא 4 ימי עבודה. זוהי העבודה האומללה ביותר בעולם…"

(לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס ו' מאת בתיה הלמן, עמ' 17).

ראשיתה של הריפורמה באמריקה    🔗

“…היהדות האמריקאית חייבת תודה לקהלת “אנשי אמת” באוֹלבַּנִי¹¹² על תיקון חשוב אחד, והוא: ספסלי־משפחה. בנין הכנסיה¹¹³ היו בו ספסלי־משפחה, והקהלה החליטה פה אחד להשאירם. חידוש זה נתקבל אח”כ בכל הקהלות הרפורמיות. זה היה צעד חשוב, שרבים גינוהו אז. האשה היהודית, התנהגו עמה בבית הכנסת כמו עם נכריה; הרחיקו אותה; הוציאוה מכל השתתפות בחיי הקהלה; נדחקה אל היציע, ממש כמו הכושי בכנסיות הדרומיות. האמנציפציה של האשה היהודית התחילה באוֹלבּני, בשיתופן של הבנות במקהלה, והתחלה זו נתחזקה ע"י ספסלי־המשפחה.

היהדות האמריקאית אסירת תודה לשני תיקונים אלה, שנתקבלו אז בהתנגדות מרה, על המוסיקה הטובה, הסדר והנמוס בבית־התפלה ועל הענין והאהבה של נשינו ובנותינו לבית הכנסת. כל אדם בלתי משוחד מכיר עכשיו כמה עזרו חידושים אלה לרומם את התפילה, לחזק את רוח המסירות וביחוד לגדל את ההכרה הדתית העצמית של נשינו. אבל אז נחשבו צעדים אלה כחדושים בלתי חוקיים אך אנחנו הלכנו בדרך שהתוינו לנו ולא שמנו לב לדברי מתנגדינו".

(מובא מתוך "זכרונות־לי. מ. וייז (באנגלית), ע' 52–54, לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס ו' מאת בתיה הלמן).

יהודי אמריקה פעילים למען הגנת היהודים ברוסיה    🔗

(ממכתבו של יעקב שיף אל רוטשילד)

פרנקפורט ע"נ מיין, 15 באפריל, 1904

"לורד רוטשילד היקר,

ביום ג' שעבר קבלתי ע"י בן־אחי אוטו שיף, לפי בקשתך, את הדרישה הטלגרפית לבקש מאת ממשלת אמריקה, להודיע רשמית את רוסיה שקיים באודסה מצב־ענינים כזה, שיכול, כנראה, להביא לידי פרעות בחג־הפסחא, דומות לאלו שהיו לפני שנה בקישינוב, שיש לחשוש באמת, בהתאם לידיעות נאמנות שקבלת, לאסון גדול. בן־אחי אמר לי שאתה נמצא בקשר עם לורד לנדסדון במאמץ להשפיע על הממשלה הבריטית, שהיא תודיע לרוסיה הודעות דומות לאלה שאתה הצעת, שאני אשתדל להשפיע על מחלקת החוץ האמריקאית שהיא תודיע.

מסבת העדרי (מאמריקה) ומשום שחשבתי לנכון יותר כי דבר מצב הענינים הקים באודיסה, כפי שנודע לך, יובא לפני ממשלתנו באופן אישי במקום להתקשר טלגרפית עם הנשיא רוזבלט או עם המיניסטר היי, טלגרפתי מיד לידידי מר אוסקר שְטְרָאוּס, שאוזן הנשיא ושל מר היי קשובה לו, וציירתי לו מצב הענינים באודיסה כפי שאתה תארת אותו ובקשתי ממנו להתקשר בכל המהירות האפשרית עם הנשיא רוזבלט ולעוררו, אם אפשר, להביע ע“י הציר שלנו בס”ט פטרבורג את תקותו לממשלה הרוסית, כי הידיעה על מצב הענינים באודיסה והחשש שחוששים הם מחוסרי יסוד. אתמול קבלתי תשובה מאת מר שטראוס שהנשיא רוזבלט הודיע תיכף ומיד הודעה חזקה ביותר לרוסיה ע"י הנסיך קסיני, צירה בוואשינגטון…

חוששני שעוד נכונים ימים רעים לבני דתנו האומללים בממלכת הצאר ויש רק לקוות לטובתם ולטובת רוסיה עצמה, כי מלחמת רוסיה ויפן תביא בתוצאותיה למהפכה כזאת במצב היסודי שהשלטון ברוסיה מבוסס עליו עכשיו, שהחוגים הרוסיים המשתדלים להביא את ארצם תחת שלטון קונסטיטוציוני ינצחו לבסוף. עד שיבוא היום ההוא, והוא יבוא, חוששני, שהשאלה היהודית ברוסיה אין לה פתרון. חמשה מיליון יהודים אינם יכולים להגר וכמה יהודים שלא יעזבו את רוסיה, 5 מיליון ישארו שם תמיד. אושרם של אלה יושג רק ע“י הזדמנויות שוות, זכויות שוות, וחובות שוות עם יתר האוכלוסיה הרוסית. העבודה תהיה אטית, באמת אטית מאד, עד שזה יתגשם, אבל לפי שעה כולנו יכולים לסייע לכך, ע”י זה שלא נתן, כל אחד עד כמה שידו מגעת, אפשרות לממשלה הרוסית כמו שהיא מיוסדת עכשיו, להתחזק. אני מתגאה בכך, שיכולתי לשים לאל את כל המאמצים, שנעשו ע“י רוסיה, במשך 4–5 השנים האחרונות, לרכוש את עזרת השוק האמריקאי לטובת הלוואותיה; עוד לפני ארבע שנים בא מר רוטשטיין, מן הבנק המסחרי הבין־לאומי שבס”ט פטרבורג, ע"פ בקשת מר וִיטֶה והשתדל להשיג הבטחות, שאפשר יהיה למכור כאן הוצאה של שטרי חוב של אוצר־הממשלה הרוסית. בעצמו יהודי מומר, הוא הבטיח את עזרתו של מר ויטה בהשגת ביטולם של “חוקי מאי” כמו שרגילים לקרוא להם, מבלי לדבר על היתרונות הכספיים שהציע לפירמה שלנו, אם נבטיחו שיתוף פעולה מצדנו עם הממשלה הרוסית בתכנית הפיננסית שלה… אנחנו דחינו אותו בשתי ידים ואף אמרנו למר רוטשטיין שהבטחות אינן שוות הרבה וכי מעשים יצטרכו להקדים את פניתה של רוסיה אל שוקי האמריקאים לפני שאנחנו נתן לה את תמיכתנו, וכי עד אז נשתמש בכל כח השפעתנו לא לתת לרוסיה דריסת רגל בשוקי הכספים האמריקאיים…

המסור לך ביותר

יעקב ה. שיף

(מובא מ“זכרונותיו של יהודי אמריקני” לפיליפ כּוֹון (באנגלית), ע' 282–284, לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס ו' מאת בתיה הלמן, עמ' 23).

מפרשת ההתישבות בארגנטינה (מפי אחד המתישבים)    🔗

“בדצמבר 1896 בא למושבה האדמיניסטראטור ה”רוסי" ורשבסקי, איש כבן 40, לבקן, בעל עינים כחולות מפיקות רחמים, ולב מלא אהבה לאמיגרנט הרוסי. הקולוניסטים שהיו רגילים ליחסם הקשה ולעיניהם הזעומות של האדמיניסטראטורים הקודמים לא היו עשויים כבר לכבד “אדון” בעל נשמה של אשה. בעל־בכי היה ורשבסקי ושפך דמעות לכל מראה עיניו ולכל משמע אזניו. בא לבית־הספר וראה ילדים יחפים, לבושים בגדים בלים ומטולאים שנתפרו להם משמלות־החופה של אמותיהם – מיד זלגו עיניו דמעות, נסע לקסארס וקנה בכספו 50 חליפות בגדים לתינוקות של בית רבן. היעשה כן אדמיניסטראטור? נחש נשך את ילדו של ז. והאם המסכנה באה ומקוננת: “אבוד אבד הילד שלי ב”קאַטורגה“¹¹⁴ הזאת; הלא גם לאסירים רופא ינתן;” וירא ורשבסקי והנה רגלו של הילד צבה והולכת וישמע את נאקותיה של האם – ויתמלא רחמים וצער ויקלל קללות נמרצות את הביורוקרטיה ה“צרפתית”, אשר לא תחוש בצערו ובסבלותיו של היהודי הרוסי!

– אל הברונית אטלגרף… לפטרבורג אכתוב. אלי, אלי; מה גדולים השקרים אשר בדינים־וחשבונות של הדירקציה!… הלא באירופה חושבים הכל, כי מאושרים אתם!

והוא קיים את דברו והברונית די הירש שלחה לנו את לוינזון, רופא שגמר חוק למודיו על חשבון הברון. איש קמניץ־פודולסק היה והוריו אכרים במוריציה. הברונית נתנה לידו גם אלפים אחדים במזומנים לקנות חמרי רפוי. ורשבסקי הטוב נתן לנו מפרעות: הלואות בנות חמש פיזות להקטאר קרקע זרוע. ותאורנה עינינו קצת.

התחיל הקציר של שנת 1896/7. התבואה היתה דלת־תכן, מחמת החורב הרב.

ורשבסקי היה עובר מהבוקר עד הערב בשדות ומתענג ומתפעל למראה בנותינו ההולכות אחרי המקצרה ומסדרות את האלומות ולמראה “הפלוגות” המאורגנות יפה על יד מכונות הדיש. ואולם – אין מזל לקולוניסטים!

באמצע ינואר 1897, כשעבודת הקציר והדיש היתה בעצם תקפה, התחילו לרדת גשמי זעף, כאשר יקרה רק באיזורה הטרופי הדרומי של ארגנטינה. סילוני מים נתכו בשפע רב – כמי המבול ממש, שנים־עשר יום רצופים בלי הרף… האדמה נתלחלחה עד שאי אפשר היה בשום אופן להזיז את המכונות ממקומן. רתמנו 20 זוגות שורים במוטור והם משכוהו בכל כוח שריריהם, שקעו רגליהם ברפש עד בטנם, שלחו לשון החוצה מרוב התאמצות, נשמו ונשפו בקול, נתקו את שלשלות הברזל, שברו את היצול – ולא הזיזו את המניע אלא כדי מטרים מספר ועמדו.

הגידה נא, בבקשה ממך – טען ישראל רוגוב, יהודי ליטאי גוץ ואכר חרוץ אל ורשבסקי – הגידה נא לי, איזה שד משך אותם לארגנטינה דוקא? זה לנו שש שנות סבל ויסורים כאן… הרי אין קרקע זו מתאימה לחקלאות כלל… האקלים אינו קבוע… נקלעים אנו כאן בכף הקלע…

בכף הקלע, בנאמנות; – חוזר על דבריו חברו שפירא, ליטאי גם הוא – קיים חרם מטעם דון יצחק אברבנאל לבל תעבד האדמה, אשר בה נשרפו עצמות ישראל במוקדי האינקויזיציה… וכאן הלא העלו על המוקד, בנאמנות… לא יהא כאן קיום להתישבות!

היבול הלך כמעט כולו לתוהו, והמעט שנשאר לא היה בו ממש. בטחנה טפלו שלושה מכונאים ולא העלו לה ארוכה. לדאבוננו, נלקח מאתנו כעבור זמן קצר ורשבסקי הטוב, אשר לפניו יכלו הקולוניסטים, לפחות, לשפוך שיח. הוא נפרד מעמנו בידידות ומתוך הבטחה, ככל אלה שהלכו מאתנו לפניו, שלא ישכח את “אחיו האומללים הנדחים במדבר”. את מקומו תפס המרגל הצרפתי ה“ישועי” השנוא, פרופיסור חיים. הלז לא הצטער ביותר על מצבנו הנורא. הוא התישב ברחבות על כסא המלוכה ואמר: “טחנו תירס ואכלו. אין צורך בלחם. כך חיים גם האיטלקים!” אבל למרות הכל לא השתלט עלינו היאוש. האידיאליסטים הוכיחו, כי גם בכל מקום אחר יש אשר יבוא גשם באמצע הקציר וישחית את היבול… והעניים, אשר בלאו הכי לא היה להם כמעט יבול, שמחו לאמור: “כולנו שוים עכשיו ביחוס”.

בקסארס, בפונדק, היינו לוגמים קצת יי“ש, מקנחים ב”סרדיניות" מלופתות בבצל ובחומץ…

ולמי היינו דומים באותה תקופה? לאסירי בית־סוהר, המשמחים את עצמם, פן ישתלט עליהם היאוש. התאזרנו גבורה עקשנית להלחם בו בכל כוח… וגם צעירים היינו אז. חוץ מזה זכור זכרנו את ה“נגאיקה”¹¹⁵ אשר פצעה בבשרנו ברוסיה…"

(מתוך שלושים שנות ההתישבות היהודית בארגנטינה מאת מ. אלפרסון, כרך ב‘. הוצאת “חברה”. תל־אביב, תרפ"ג, ע’ 7–11).

 

הלאומיות והציונות עולות על הבימה    🔗

חבל בלקא (הוצע להתישבות יהודית ע"י לורנס אוליפנט)    🔗

"…עתה ראיתי היטב את הארץ אשר מעבר לירדן מזרחה, ונוכחתי לדעת כי כרוכה היא באפשרויות חקלאיות הניתנות להתפתחות גבוהה ביותר, וכי תנאי המקום נוחים ביחוד לקליטת מהגרים, אשר בכוח הונם וחריצותם עלולים השטחים הפורים האלה להגיע לידי תנובה עצומה וליהפך למקור הכנסה הגונה לממשלת תורכיה וכן גם לשאת ריוח לאנשים אשר יחליטו להתישב כאן ולהשקיע את כספם ועמלם. הדעה הנפוצה על ארץ ישראל היא פרי רשמיהם של תיירים שסיירו בארץ אשר מעבר לירדן מערבה, שאדמתה היא אדמת סלעים ושטחיה הפורים המעטים מעובדים כבר בידי תושבי המקום. טריסטרם בספרו “טופוגרפיה של ארץ הקודש” (עמ 312) אומר דברים נכונים: “איש לא יוכל לצייר לו יפה את נחלת ישראל, אם לא ראה את עתרת השפע של ארץ הגלעד מצד זה, ומצד שני את סלעי יהודה הקשים, הנותנים את ברכתם רק חלף עבודה ויגיעה מתמדת. הבא להשוות את השתים, זו לעומת זו, הרי זה כמקביל את השממה לעומת השפע”. העובדה, שהארץ העשירה והברוכה הזאת מיושבת רק בצורה מפוזרת על ידי אוכלוסים נודדים, שאין להם כל זכות משפטית על הקרקע, מסגלת אותה ביחוד להתישבות של אוכלוסים קבועים ומתמידים, שיכולים להתנחל כאן בלי פגיעה בערבים. יש לקבוע על נקלה תקנות, אשר תשמורנה ותגנה על עניניהם של שני הצדדים…

בתור ראשון הייתי מציע להתישבות את כל מחוז בלקא, למן נחל ארנון ועד ליבוק בצפון, עד למסילת החאג' מזרחה, או לכל הפחות עד לגבול האדמה הטובה; ובשעת הצורך אפשר יהיה לכלול באזור זה גם חלקים מחבל עג’לון מצפון ליבוק, במדה שהדבר יחשב לרצוי ביותר, – ולהקיף על ידי כך שטח של מיליון אקרים, לפחות, או אולי של מיליון וחצי. הגבול ממערב יהיה הירדן והחוף המערבי של ים המלח, שאף הוא יכלל בתחומי האזור. לפי שנמנע ממני להרחיק בסיורי דרומה עד לארנון, אביא בזה את עדותו של טריסטרם, כהוכחה לכך, שבהמליצי על ישוב ערבות מואב וארץ הגלעד יש לי יסוד הגון לדבר על סגולותיהן. ואכן, הדעה הכללית השוררת על אודות החבלים האלה בפי תושבי סַלְט המכירים אותם היתה מספקת כשהיא לעצמה, לולא קדמה עדות אחרת, והיא, ששבט ראובן התנחל בארץ הטובה ביותר למרעה ולעבודת האדמה. כל שטח אדמתם היה רבוד אוצר של סחף (אלוביום), בעל סגולות יקרות ביותר. וכאן התנשאו התלים והרכסים שעליהם עמדו הערים העתיקות, המצוידות עד היום בברכות ובורות מים שנחצבו עוד בימים ההם, וכך אומר טריסטרם: “לולא היו לארץ גיבובי סלעים אלה, המקילים לאין שיעור על חציבת ברכות ועל אצירת מים, אי אפשר היה לה בשום פנים לקיים, כאשר קיימה, אוכלוסים רבים של תושבי עיר ועובדי אדמה. עכשיו אין צורך אלא בממשלה מתוקנת ובבדק הברכות והתעלות הישנות כדי לקיים, כבימים מקדם, המוני אוכלוסים אשר יישבו את הערבות הפוריות האלה…”

עם כל המעלות המנויות כאן, מוצא אני, כי קסמי הגלעד מצפון ליבוק עולים בערכם על הערבות המתוארות בזה, ואילו הארץ כאן היא חפשית יותר מערבים ומשעבוד חוקי. הקושי לכלול את כל חבל עג’לון צפונה עד לירמוק בתוך גבולות ההתישבות שבתור הראשון, מקורו בזה, שחלק גדול מן האדמה הזאת הוא רכוש כפרי, רשום בטבּוּ (משרד הקרקעות), בו בזמן שבחבל בלקא אין אף אקר אחד כזה וחברה שתגש ליישב מחדש את הארץ תצטרך, איפוא, להשיג את הקרקע על ידי קניה פרטית. ואילו חבל בלקא, שהוא רכוש הכתר, ניתן להמסר על ידי הממשלה כגוש שלם, מבלי לפגוע בשום זכויות פרטיות; להוציא, אולי, את העיר סלט, אשר בנוגע אליה ואל האדמה המעובדת מסביב לה יהיה צורך במשא ומתן מיוחד".

(לורנס אוליפנט, “ארץ גלעד”, עמ' 243, מובא לפי ספר הציונות, כרך ב‘, ספר א’, מאת ש. יבנאלי, ע' 90–92).

ר' יהודה אלקלעי נגד המתחסדים    🔗

"המתחסדים המעכבים העבודה והאמנות והלשונות, ואומרים בפה מלא: כי לא נבראה ירושלים אלא לעסק בתורה, אם כונתם רצויה, מעשיהם אינם רצויים. שאי־אפשר בעולם הזה להתנהג בדרך העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. וחלילה שיעלה על לב איש לעזב את התורה, כי היא חיינו וארך ימינו. אלא אדרבא האכרים, הכורמים, הסוחרים והאמנים – המה יחזיקו ביד לומדי התורה, ויספיקו להם כדי צרכם, למען אשר לא יקחו עוד חרפת רעב בגויים, כמו שצוה ד' לתת המעשר לשבט לוי, כי בו בחר ד' לשרתו, ולהורות את בני ישראל. וכן נעשה גם אנחנו, להחזיק את התורה, להגדילה ולהאדירה.

בעונותינו הרבים השמועה באה אלינו, כי רבותינו הקדושים מעכבים. לפי קצר דעתי, אחרי ההכנעה הגדולה הראויה לגדל מעלתם, חלילה להם מעשות הדבר הזה, לעכב את נחמות ארצנו, ולהיות חס וחלילה מונעים בר, שהיו יכולים כמה אנשים להתפרנס, ולעכב את הרבים מלעשות תשובה. ובעונותינו הרבים זה אלף שבע מאות ושמונים שנה לחרבן בית אלהינו, לא נעשתה התשובה הזאת (לארץ ישראל), מפני חסרון פרנסה. ועתה שהעיר ד' את רוח משה (מונטפיורי), לתקן ולהסיר מעט את המונע הזה, הייטב בעיני ד' לעכב על ידו? ולעכב הצלחתן של ישראל? מה שהיה ראוי שהם יעוררו אל כל ישראל, כמו שבאה להם האזהרה: “עברו עברו בשערים פנו דרך העם” (ישעיה ס"ב, י) רצה לומר: פנו הדרך שהעם מצפים שיבוא איש מן השמים ברכב אש וסוסי אש ויקבץ נדחי ישראל, “סלו סלו המסלה” (שם): סקלו מאבן, כי הדעה הנפסדת הזאת¹¹⁶ היתה לבני ישראל לאבן נגף".

(“קול קורא”, מובא לפי “רבי יהודה אלקלעי” מאת ג. קרסל, הוצאת “שרשים”, ע' 7–8).

משה הס – זרים נהיה תמיד בין העמים    🔗

“…כל זמן שהיהודי יוסיף להתכחש ללאומיותו מפני שאין בו אמץ־הרוח להכריז קבל־עם על יחודו עם אומה אומללה, נרדפת ורות־קלון, יוסיף מצבו הכוזב להיות קשה מיום ליום. למה נרמה את עצמנו? עמי אירופה לא ראו מעולם את מושב היהודים בקרבם אלא כראות אַנוֹמַלִיָה בלבד. זרים נהיה תמיד בין העמים, אשר אולי מתוך אהבת־אדם ורגש־הצדק יואילו לתת לנו שווי־זכויות, אך לעולם לא ינהגו בנו כבוד כל עוד אנו עושים את מטרתנו הלאומית הגדולה טפל ואת הכלל “באשר ייטב לי שם מולדתי” – עיקר. ואם גם חדלה קנאת הדת בארצות התרבות לרדוף את אחינו המשכילים באף ובחמה – בכל זאת, ועל אף כל ההשכלה והאמנציפציה, לא ימצא היהודי בגלות, זה המתכחש ללאומיותו, יחס של כבוד מצד האומות שבתוכן הוא יושב כגר ותושב – תושב, כי הן אזרח מאזרחי המדינה הוא, וגר, כי על כן קשור הוא בטבורו אל עמו. לא היהודי הזקן, החרד לדתו, אשר נוח לו שיכרתו את לשונו מפיו ולא יחטיאה לעמו, לא – היהודי המודרני, הוא הבזוי והנבזה, הוא, המתנכר, יען אשר הכביד הגורל את ידו על עמו ישראל. המימרות היפות על הומניות והשכלה, שהוא זורה ביד נדיבה על סביבותיו, כדי לכסות בהן על פחדו מפני נאמנותו עם אחיו בני־עמו, לא תעמדנה לו למגן בפני גזר־דינה הקשה של דעת־הקהל. שימו אלף מסוות על פניכם, שנו את שמכם, המירו את דתכם, זנחו את מנהגיכם והתגנבו מתחפשים בכל פתחי עולם, לבל יכירו בכם את היהודי: לשוא! כל עלבון שם ישראל שבעתים יפגע בכם מאשר באיש הישר, התמים עם משפחתו ומודה בה וערב לכבודה”.

(משה הס, קטעים מתוך “רומי וירושלים”, 1862, לפי התרגום העברי של י. קופיליביץ, מובא לפי חוברת מקורות מאת ש. ורסיס בעריכת ב. דינבורג)

יהודה ליב פינסקר: נחדל מהיות נודדי עולם    🔗

"…חידת עולמים זו שנקראה שאלת היהודים מזעזעה את הרוחות גם בימינו כבימים מקדם. משוללת פתרון, כשאלת רבוע העגול, עומדת היא, בהבדל מזו, עוד גם עתה בשורה הראשונה של שאלות היום. סבת הדבר היא, כי השאלה הזאת אינה ענין לעיון בלבד, אלא החיים בפועל הם כאילו מחדשים נעורים יום יום ודורשים בחזקה למצוא לה פתרון.

ולפי השקפתנו, גרעינה העיקרי של השאלה הוא זה:

היהודים הם, לאמתו של דבר, יסוד נבדל במינו בקרב עמים שביניהם הם חיים, יסוד שאינו מוכשר להבלע בעצמותה של שום אומה, ומתוך כך אין שם אומה יכולה לשאתו בקרבה במנוחה…

בבקשם להתבולל בעמים אחרים, סלקו עצמם כמעט בזדון לב מלאומיותם הם. אבל בשום מקום לא עלה הדבר בידם להיות דומים בעיני שכניהם לשאר ילידי הארץ.

ואמנם מה שמונע את היהודים ביותר מלהשתדל בהשגת קיום לאומי מיוחד – הוא, שאינם מרגישים צורך כלל בקיום כזה, ולא זו בלבד שאינם מרגישים צורך בכך, אלא שכופרים אף בזכותו של היהודי להרגיש צורך כזה.

סימן רע מאד לחולה כשאינו מרגיש צורך באכילה ושתיה, לא תמיד יצלח בידי הרופא למלטו מן הסכנה הזאת. ואף אם יצלח להרחיק את זו, עדיין הדבר מוטל בספק, אם יהיה בכחו של החולה לקבל אל תוכו את המזון שהוא כבר תאב לו.

והיהודים נמצאים במצבו הרע של חולה שכזה. את הדבר הזה, השקול כנגד כל השאר, אנו צריכים להטעים בכל תוקף. אנו צריכים להוכיח, כי גורלם הרע של היהודים יסודו קודם כל בהעדר הרגשת הצורך לקיום לאומי עצמי; כי מן ההכרח לעורר ולחזק בלבם הרגשת הצורך הזה, אם לא יחפצו בחיי חרפה עד עולם; כי – במלה אחת – מן ההכרח שיהיו לאומה.

בדבר הזה – הנראה כקל ערך – שאין היהודים נחשבים בעיני העמים כאומה לעצמה, נמצא במדה ידועה סוד מצבם המיוחד וצרתם בלי גבול. הן עצם דבר התחשבותו של אדם על עם היהודים הוא כאות קין על מצח, שאינו נמחה עולמית, שמשמש כח דוחה לשאינם יהודים וגורם צער ליהודי עצמו. ועם כל זרותו של החזיון הזה, הנה יש לו יסוד עמוק בטבע האדם.

בין האומות החיות עתה על האדמה קיימים ועומדים היהודים כבני אומה שמתה זה כבר. באבדן ארץ מולדתם אבד להם קיומם החפשי והגיעו למצב של התפרדות, שאינו מתאים למהותו של אורגניסמוס חי ומאוחד. המדינה היהודית, שנהרסה תחת משא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים, אבל העם היהודי, גם אחר שנתיאש מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. וכה ראה העולם בעם הזה את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים. התמונה הזאת מעולם הרוחות, תמונת מת תועה, תמונת עם שאינו מאוחד בגוף בעל אברים, שאינו קשור בארץ מיוחדת, שאינו עוד בחיים ובכל זאת מתהלך בין החיים; התמונה המוזרה הזאת שאין למצוא דוגמתה בתולדות העמים, שלא קמה כמוה לא לפניה ולא אחריה, אי אפשר היה שלא תעשה בדמיון העמים רושם זר ומתמיה. ובהיות פחד הרוחות דבר מוטבע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשיים של המין האנושי, מה יפלא איפוא, כי גם ביחס לאומה זו, המתה וחיה כאחת, הראה הפחד הזה את כחו במדה מרובה?

במשך דורות ומאות בשנים עברה בירושה והלכה ונתחזקה אימתה של רוח בלהות זו המתלבשת בצורת היהדות. האימה הזאת הביאה לידי טינא בלב, והטינא עם עוד סבות אחרות, שידובר עליהן להלן, הביאה לידי “יוּדוֹפוֹבּיא”…

היודופוביא היא איפוא מחלה ממחלות הנפש, ובהיותה מחלת הנפש, הרי היא עוברת בירושה, ובהיותה עוברת בירושה זה אלפי שנה שוב אין לה רפואה.

פחד הרוחות, אבי היודופוביא, הוא הוא שהוליד אותה שנאה מופשטת – כמעט הייתי אומר: שנאה אפלטונית – שגורמת להטיל על האומה היהודית בכללה אחריות כל העבירות, האמתיות או המדומות, של כל אחד מבניה, לטפול עליה המון דבות שוא ולהכותה על פניה בחרפה אין קץ…

כמה עגומה צורת חיינו! בגוים לא נתחשב ובסוד עמים לא ישמע קולנו, אף בדברים הנוגעים לנפשנו. מולדתנו – ארץ נכר, אחדותנו – הפזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – הכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת. וחיים בזויים כאלה יחיה עַם אשר לפנים חשמונאים מקרבו יצאו!

מה יפלא איפוא כי עם כזה, אשר בעד נפשו נתן לאחרים לרמסו ברגלים וגם הסכין לנשק את הרגלים האלה – בוז יבוזו לו הכל ממעמקי הלב?… ואולם בבואנו עתה להשתדל בדבר בנין בית נאמן לנו, למען נחדל מהיות נודדי עולם ולמען הרים כבוד אומתנו בעיני עצמנו ובעיני זרים – הנה קודם כל אל לנו לחלום על דבר תקומת ארץ יהודה הקדמונית. אל לנו לשוב ולקשר את חיינו המדיניים בו במקום שנפסקו ונהרסו ביד חזקה בימים מקדם. כדי שנגיע באיזה זמן לפתרון שאלתנו, צריך שלא נהיה תופסים מרובה. גם בלעדי זה קשה הדבר למדי. לא אל ארץ “קדשנו” עלינו לשאת נפשנו עתה, כי אם אל ארץ “שלנו”. אין אנו דורשים מאומה זולתי כברת ארץ גדולה לאחינו העניים, ארץ אשר לנו תהיה לעולם ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה…

אנו מאמינים שהגרעין אשר ממנו תצמח ההתחלה כבר ישנו בעולם, והוא – באותן החברות הגדולות (חברות האַליאַנס) הנמצאות מכבר. הן ראויות לכך, הן צריכות ומחויבות להניח אבן הפנה ביסודו של מגדל האור אשר אליו תהיינה עינינו נשואות. ולמען תהיינה מוכשרות למלאות תעודתן זאת הגדולה והחדשה, צריכות אמנם החברות האלה לשנות את צורתן עד היסוד…

אם יוציא ועד המומחים את משפטו לטובת ארץ ישראל או סוריא, יהיה המשפט הזה מיוסד בודאי על הנחה קודמת, שעבודה ושקידה יוכלו להפוך את הארץ הזאת במשך הזמן לארץ פוריה במדה הגונה…"

(ד“ר יהודה ליב (ליאון) פינסקר, “אבטוֹאֵמנצפציה”, 1882, תרגום אחד־העם; אגרות אחד־העם, כרך ו‘, ע’ 23; “ספר פינסקר”, ירושלים, תרפ”א, עמ' 51).

אחד העם – העיקר הגדול הוא איכות מעשינו    🔗

…“לארץ ישראל או לאמריקא?” – השאלה הזאת, שהולידה בזמנה ספרות וכוחית גדולה, חדלה כמעט להתעורר עוד בשנים האחרונות…

…התשובה האמתית היא איפוא: גם לאמריקא גם לארץ ישראל. הצד האיקונומי שבשאלת היהודים צריך לבקש תשובתו באמריקא, בעוד שהצד האידיאלי, הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי ישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו, כי יש מקום תחת השמים, ולו גם צר מהכיל כל העם, אשר שם ירים ראש גם היהודי כאחד העם, בזעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו – הצורך הזה, אם יש לו תקוה להמלא, אין זה אלא בארץ ישראל.

ואם כן, אם ישוב א“י אינו תשובה על שאלת “מה נאכל” של כל יחיד ויחיד, כי אם על שאלת החיים של הכלל כלו, הלא הדין נותן, כי בעוד אשר לאמריקא ילך לו כל החפץ, על דעתו ועל אחריותו בלבד, יהיה ישוב א”י מסור בידי כלל העם, וכל צעד וצעד יהיה מדוד ונעשה בדעה צלולה ומיושבת, בהשגחת ראשי והעם ומנהיגיו, למען יהיו כל המעשים מכוונים למטרה אחת, ולא יבואו אנשים פרטיים במעשיהם הבודדים ויהפכו את הקערה על פיה. אך למען נבין עוד יותר את הצורך המוחלט בפעולה נאחדת ומסודרת, עלינו עוד להתבונן אל מצב הארץ עתה ביחס למטרתנו ואל אבני הנגף אשר על דרכנו…

העיקר הגדול שהכל תלוי בו הוא איפוא לא כמות מעשינו, כי אם איכותם, ומן הנקודה הזאת עלינו להשקיף על מצב עניננו עתה בארץ, אם לא נחפוץ לרמות את עצמנו ואת העם המאמין בנו.

הננו שמחים לראות בחו“ל, כי הנטיה להתנחל בא”י הולכת ומתגברת בעמנו. השמחה הזאת היתה צודקת רק בשני תנאים: אם, מצד אחד, היה העם יודע מצב הדברים כמו שהוא, אם כל החפצים לעלות לארץ היו יודעים מראש את אבני הנגף אשר יפגשו על דרכם, את העבודה הקשה אשר עליהם יהיה לעבוד עד שימצאו בארץ – לא הון ועושר, כי אם – לחם לאכול, ובכל זאת היו חפצים לעלות, והיינו בטוחים אז, כי באמת ובתמים גמרו בלבם לשאת עליהם עול העבודה, והיינו יכולים לקוות, כי רובם יהיו גם מוכשרים לעשות ולקיים את אשר קבלו עליהם; – ומצד אחר, אם היה כבר הכל מוכן לתנועה כזו, אם היו בידינו כבר כל הידיעות הנחוצות למפעל גדול כזה, אם היו לנו אנשים, אשר יעמדו בראש התנועה ויאחדו את כל החמרים הנפרדים לבריאה אחת שלמה, ואשר ילכו לפני העם להורותו את הדרך הנכונה בכל המעשים ולשמרו מעין רעה, משטן משחית ומאוהבים מסוכנים…

אבל די לשבת בא“י רק זמן קצר ולהתבונן על כל הנעשה בעינים פקוחות, למען דעת, כי התנאים האלה גם שניהם עוד חסרים לנו לגמרי”.

(מובא לפי אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, תל־אביב, תש"ו, עמ' 708–733).

ליליינבלום על תחיה רוחנית חמרית (בפולמוס עם אחד העם)    🔗

"לפי דעת ה' אחד העם, בטרם שנעשה את העבד לבן־חורין, עלינו לעשות אותו שלא יהיה עבד, בהיותו עבד באמת, והחיים המעשיים מזכירים אותו בכל שעה כי זר הוא בארצות לא־לו, ועליו להתרפס לפני כל, אם חפץ הוא בחיי שעה…

רבים מאד בין אנשי עולם־המעשה אשר טרדותיהם ומצב פרנסתם ישכיחו אותם גם מועד גם שבת; רבים אינם מרגישים בכלל בעצמם שום נשמה יתרה…

אם כן ההצעה לעקור את המדות הרעות האלה שלא על־ידי שינוי בתנאי חיינו הרי היא דמיון עוד גדול מדמיון מדינת היהודים…

אם עם ישראל חפץ חיים הנה חפץ הוא קדם כל חיים חמריים, והעם הפשוט, כלומר כל מי שאינו מבחירי העם, לא יוכל להסתפק בתחיה רוחנית לבד. הוא יוכל למצוא חפץ אך בתחיה חמרית, ותחיה חמרית אפשר לתת לו רק בדרך חמרי, אם לא במדינת היהודים בפועל, לפחות בתקוה עליה…"

(בין הדמיון והאפשר, המליץ, תרנ"ה, מובא לפי “מ. ל. לילינבלום” מאת שלום קרמר, ספרית שרשים, ע' 105).

“הבונד”, תפיסתו בשאלת היהודים ופתרונה    🔗

“בדרישותיו המדיניות מעמיד ה”בונד" רק את הדרישה לשויון אזרחי, אבל לא לשויון לאומי.

לשם המשך בירורה של השאלה נפתחים ויכוחים מיוחדים ב“פועל היהודי” (דער אידישע ארבייטער) במקום שנתנה אפשרות לכל חבר מפלגה לקבע את עמדתו על אחריותו הוא לשאלה הלאומית".

(החלטות הועידה השלישית של ה"בונד' – קובנה, דצמבר 1899 – על השאלה הלאומית).

"הועידה רואה את הציונות כתגובתם של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו המשפטי הבלתי נורמלי של העם היהודי.

הועידה מוצאת שמטרתה הסופית של הציונות המדינית – השגת טריטוריה לעם היהודי – הוא ענין שאין לו חשיבות מרובה ואינו יכול לפתור את “שאלת היהודים” עד כמה שהטריטוריה תקלט חלק לא גדול של העם. ועד כמה שמתאמרים לרכז בה את כל העם היהודי או אפילו חלק חשוב ממנו – ייחשב לדבר אוטופי שאינן ניתן להגשמה.

הועידה סבורה שהתעמולה הציונית מנפחת את הרגש הלאומי ויכולה להפריע להתפתחות ההכרה העצמית המעמדית…

אין להרשות בשום פנים, שציונים יכנסו להסתדרויותינו המדיניות או הכלכליות".

(מהחלטות הועידה הרביעית של ה“בונד”)

"הועידה מכירה כי לפי מובנה של התכנית הסוציאלדימוקרטית אין להרשות שום לחץ לא רק של מעמד אחד על משנהו, ולא רק של הממשלות על האזרחים אלא אף מצד אומה אחת על זולתה, ומצדה של לשון אחת על האחרת.

הועידה מכירה, כי ממלכה כרוסיה, המורכבת מאומות רבות ושונות, צריכה בעתיד לבנות את צורתה בפדרציה של אומות, כל אחת בעלת אבטונומיה לאומית מלאה, מבלי כל קשר עם הטריטוריה אשר עליה הם יושבים.

הועידה מוצאת, כי המושג “אומה” מתאים גם לעם היהודי.

אולם, בהיות הועידה סבורה כי בתנאים דהאידנא מוקדם עוד לדבר על דרישות של אבטונומיה לאומית ליהודים, היא מוצאה כי ברגע הנוכחי מספיק להלחם על ביטול כל החוקים המיוחדים נגד היהודים, לציין את כל הגלויים של דכוי האומה היהודית ולמחות נגדם, ולהמנע מגאות הרגש הלאומי, שיכולה רק לערפל את ההכרה המעמדית של הפרולטריון ומוליכה לשוביניות".

(החלטות הועידה הרביעית של ה“בונד” על “הדרישות הלאומיות שלנו”).

“…אבטונומיה לאומית־תרבותית: הוצאת כל התפקידים הקשורים בשאלות התרבות (כגון השכלת העם וכו') מסמכות השלטון של המדינה ושל האורגנים של ההנהלה העצמית המקומית והעברתם של תפקידים אלה לאומות בצורה של מוסדות מקומיים ומרכזיים הנבחרים בבחירה כללית, שוה, ישרה וחשאית, על ידי כל אלה המכירים את עצמם כשייכים לאומה זו או אחרת”.

(החלטות הועידה הששיח של ה“בונד”, בציריך, אוקטובר שנת 1905, מובא לפי קונטרסים של מקורות בעריכת ב. דינבורג, קונטרס ז' מאת ש. איזנשטדט).

ב. בורוכוב – אסור לאלמנט החלש להשען על רגשותיו ההומניטריים וישרו של החזק    🔗

"המלחמה של ימינו הוכיחה ברור, כי האנשים הטובים ביותר שבעולם לא ירתעו מלדכא את החלש, אם זה נחוץ לטובת עניניהם החיוניים. דבר זה נתאשר מתוך עמדתה של המפלגה הסוציאל־דימוקרטית בגרמניה, שנתנה את הסכמתה לכך, שהצבא הגרמני יפגע בחוזק יד בנייטרליותה של לוכּסמבורג ובלגיה. והרי הסוציאל־דימוקרטים הגרמניים הם בודאי סוציאליסטים טובים ושוחרי חירות מאז. אלא משנדמה להם, שיש צורך בשבירת הנייטרליות של השכנים החלשים, לא פקפקו אף לרגע מלעשות זאת. ולא אחרת עשו בעצם הסוציאליסטים הבלגיים והצרפתיים.

קיצורו של דבר: האלמנט החלש – ויהיה זה מי שיהיה: מעמד או עם – אסור לו להשען על רגשותיו ההומניטריים וישרו של החזק. זוהי התורה החשובה ביותר של הסוציאליזם: שחרורו של העובד מוכרח להיות מפעל ידיו הוא, תוצאת מלחמתו שלו. כיצד היו פני הדברים, אילו היו הפועלים מסתמכים על הקידמה המוסרית של הרכושנים, שהללו יפסיקו קמעא קמעא לנצל את הפועלים!"

(ב. בורכוב, חוסר אונים לאומי או עזרה עצמית לאומית, תרגם מיידיש ד"ר י. מן, מובא לפי חוברת מקורות מאת ש. ורסיס בעריכת ב. דינבורג).

נ. סירקין: ההמון – יסוד חברותי של התנועה הציונית    🔗

"אין הציונות יכולה לצאת מן המשבר ולהיות באמת תנועת שיחרור עממית, אלא אם כן תישען על אותו היסוד שבעם היהודי, שהוא קשור בציונות בגזירת צרכי חייו והוא מסוגל להלחם לשאיפתו ולחיות למענה. הציונות צריכה להיות לתנועה של המון, של מיליונים יהודים שאין להם לא ארץ, לא מנוחה, לא עבודה, לא שפה, לא תרבות; שאם הם אנשי עבודה – הרי הם מדוכאים מכל העובדים שבעולם, ואם הם חנוונים, מתווכים, אנשי־אויר – הרי הם מיותרים בעולם, נודדים מארץ לארץ, מעסק לעסק, ממעמד למעמד, מתרבות אל תרבות, מלשון אל לשון ואינם מוצאים בשום מקום מקלט ודרור. ההמון היהודי הרב הזה קשור בציונות קשרי חיים. והוא עלול להתנער ולעמוד במרכז התנועה, לתת לה מכוחותיו ולהנחותה אל נצחונה ההיסטורי.

כדי שההמון יעמוד תחת דגל תנועת השיחרור הציונית, צריך שהרעיון הציוני יהא נתפס לא רק כגאולה מן הגלות הלאומית, אלא אף כגאולה מכל הצרות והיסורים של ההמון בחברה הקיימת. חברה חדשה בארץ החדשה, חברה של חופש ושויון, חברה שאין בה ניגודי אדון ועבד, עני ועשיר, הון ועבודה, אלא חברה קולקטיבית על יסודות כלכליים חדשים על יסוד עבודה שיתופית וקנין שיתופי בקרקע, בנויה בידי ההמון למען ההמון – זו מוכרחה להיות משאת נפשה של הציונות החדשה, של אותה ציונות שעתידה להיות למשאת נפשו של העם היהודי, של ההמון היהודי.

משיהיה ההמון ליסוד החברתי של התנועה הציונית, משיראה בה את שיא חזונו המדיני, הכלכלי והתרבותי, יצמיח מקרבו את הכוחות להגשמת הציונות. רק ההמון יכול לעשות את הציונות לתנועה מדינית. אך בעזרתו תוכל הציונות להשיג, הן בחיי היהודים גופא והן בתוך עמי אירופה, אותה חשיבות ואותו כוח, שהיא מוכרחת להשיגם בכדי שתתגשם".

(נ. סירקין, “הציונות וההמון”, כתבי נחמן סירקין, מהדורת “דבר”, מובא לפי חוברת מקורות מאת ש. ורסיס בעריכת ב. דינבורג).

 

ראשית ההתישבות החדשה בארץ ישראל    🔗

אליעזר בן־יהודה – תחית הדיבור העברי    🔗

"…ראיתי, כי משני הדברים שבלעדיהם לא יוכלו היהודים להיות עם, והם: הארץ והלשון, הנה בעוד שהשיבה לארץ אינה בידינו ותלויה היא ברצון המושלים עתה עליה, השיבה ללשון האבות היא בידינו, אין איש יכול למנוע אותנו מזה אם רק נרצה.

אבל, האפשר הדבר? זו היתה השאלה הגדולה שעמדה עתה בפני. וכשהתבוננתי אליה, ראה ראיתי שהיא מסתעפת לשתים: האפשר הדבר מצד העם? האפשר הדבר מצד הלשון?

מצד העם: האפשר שישוב צבור, גדול או קטן, לדבר לשון שעזב אותה וחדל מדבר בה מאות בשנים?

מצד הלשון: האפשר שלשון שחדלה מהיות מדוברת בפי צבור גדול או קטן מאות ומאות בשנים, תהיה עלולה לשוב להיות לשון הדבור בפי צבור גדול או קטן בכל עניני החיים, אפילו אם נשארה ממנה ספרות חילונית רחבה כמו מה שנשמר מהלשונות העתיקות, היונית והרומית, ועל אחת כמה וכמה אם לא נשאר ממנה בענינים חילוניים אלא מה שנשאר לנו מהלשון העברית?…"

(מתוך ההקדמה ל’מלון הלשון העברית", מובא לפי ספר הציונות, כרך שני, ספר שני, מאת ש. יבנאלי. ע' 160).

ביל"ו במוסקבה    🔗

“היה הדבר בשנת 1881 בעיר הבירה מוסקבה, ואני אז בן 18, תלמיד הכתה האחרונה בבית ספר ריאלי. בבית שב”סימטת הזפת", דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. ולמשפחת צ’לינוב שלשה בנים, והבן הצעיר היה יחיאל, תלמיד הכתה השביעית בגמנסיה. הוא היה בן גילי, צעיר ממני בחודש וחצי (שנינו נולדנו באותה השנה: – 1863, אני בר“ח אלול, והוא בחוה”ס). שתי המשפחות היו לא רק שכנות זו לזו לפי דירתן, כי אם גם קרובות זו לזו לפי מצבן החמרי ועמדתן הסוציאלית וגם לפי צורת חייהן היהודיים. מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו ונתקשרנו זה לזה קשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את שיחותינו ואת הויכוחים שבינינו על כמה פרובלימות כלליות, – והנה במחצית השנה הראשונה להיכרותנו, פרצו הפרעות של שנות 2־1881 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חבת ציון. כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו…

האספה הרשמית הראשונה של חבת ציון, שאנו השתתפנו בה, התקיימה באחד בינואר 1882. היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר היום עמדה למעשה לא שאלת חבת ציון בדרך ישרה, כי אם שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ ישראל או אמריקה, באיזו מהן לבחור לשם יסוד מדינה עברית, עצמאית. שנינו עוד לא היינו אז סטודנטים אקדמאיים, ומבחינה פורמלית לא ניתנה לנו הרשות להשתתף באספה. אבל בהשתדלותו ובעזרתו של בן־ציון צ’לינוב, שהוא בתור סטודנט קבל הזמנה לאספה, הצלחנו גם אנו להכנס לאולם. האספה התקיימה בחשאי, כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה, באולם גדול למדי, ברחוב “טור המרכבות”. הצפיפות היתה גדולה. גרונם של הנואמים ניחר מרוב דברים ומרוב עשן. הויכוחים היו סוערים מאד ונמשכו ארבע־חמש שעות. השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הויכוחים התנהלו, כמובן, בלשון רוסית. אנחנו שנינו, כתלמידי בתי ספר תיכוניים בלבד, לא היתה לנו הזכות להשתתף בויכוחים. עמדנו ליד הפתח והקשבנו… בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי ציון נלהבים, וכבר היתה בלבנו החלטה גמורה: ליסד אגודה של צעירים שיעלו לארץ ישראל להתישב בה. במשך החדשים הבאים הזנחנו לגמרי את למודינו בביה“ס, וכל אחד מאתנו הודיע להוריו שבעוד זמן קצר יסע מכאן לא”י. לשמע החלטתנו זו השתרר הן בבית הורי והן בבית צ’לינוב מצב רוח של תשעה באב ממש. אני הייתי בן יחיד להורי, ויחיאל היה הבן החביב ביותר על משפחתו. והרי תבינו את יחסם של ההורים אז להחלטתנו המשונה. הפרובלימה הארצי־ישראלית לא היתה לה בעיני ההורים כל חשיבות כשלעצמה. הם הביטו עליה רק מנקודת השקפה פרטית: כיצד ישפיע ענין זה על עתיד בניהם? התחילה התנגדות מאורגנת ושיטתית בבית ההורים כדי למנוע את הגשמת תכניתנו. אז נתקשרו שתי האמהות קשר חשאי לשם מטרה אחת: להפריע ככל האפשר לפגישת בניהן. כמה פעמים, כשנכנסתי לבית צ’לינוב ושאלתי ליחיאל, קבלתי תשובה שהוא איננו בבית; וכך היה גם כשרצה יחיאל לבקרני. זמן רב לא יכולנו להבין את פשר הדבר – עד שגלינו את הקנוניה שבין האמהות…

לא עברו הימים והנה נודע לנו, שבעיר חרקוב נוסדה גם כן אגודה של צעירים המתעתדים לעלות ארצה. בקושי רב עלה בידינו למצוא את כתבתם ולבוא אתם בקשרי מכתבים. קבלנו תשובה, שהם שולחים למוסקבה ציר מיוחד כדי לדון אתנו בדבר אחודן של שתי האגודות. בכליון עינים חכינו לבואו של השליח. היה זה צעיר אחד, ושמו פליאוש, בחור יפה מאד, שקבלנו אותו בהתלהבות רבה… הוא קבל מאתנו דו“ח על פעולת אגודתנו ועל מצב קופתנו, ולבסוף, אחרי דיון והתעמקות, הוציא את גזר דינו: א. האגודה שלנו תשמש סניף של התנועה בחרקוב ותקרא בשם “אגודת ביל”ו”: ב. כסף קופתנו צריך לעבור למרכז בחרקוב; ג. אין האמצעים מספיקים כדי כיסוי ההוצאות בשביל כל 25 החברים מאגודת מוסקבה, ועל כן יש לבחור מתוכם 7 חברים בלבד. לשתי הדרישות הסכמנו מיד. ואילו הדרישה השלישית הממה אותנו ובאה עלינו כגזר דין נורא… הכיצד? כולנו חלמנו על ארץ ישראל, שאפנו לעליה, השתעשענו במשך חדשים בתקוה זו, והנה באה הגזרה כחתף והטילה על הרוב של חברינו, 18 איש, להשאר בגולה. אבל כל טענותינו לא הועילו, ומוכרחים היינו להכנע לפקודתו של פליאוש. כעבור שבוע התקיימה אצלנו אספה לשם בחירת 7 המועמדים המפורשים. יושב ראש האספה היה חיסין. הבחירות היו חשאיות, על ידי מסירת פתקאות. ואילו לפני הבחירות היו נאומים גדולים ונלהבים: מי ומי צריכים להיות החלוצים הראשונים. רוב הנואמים הביעו את דעתם, שחלוצים אלה אינם יכולים להיות באי־כח “המונרכיסטים” ולא צעירים “מפונקים”, בני עשירים וכו'… הכוונה היתה ברורה לכולם, ואף אנחנו שנינו, צ’לינוב ואנכי, ידענו במי הכתוב מדבר. הוכרזה הפסקה לסדור הבחירות, ואז השתתפנו בפעם הראשונה בתעמולה מסוג זה. מתוך דממה וחרדה נמסרו הפתקאות והוכרז על מנין הקולות. שנינו, צ’לינוב ואנכי, נכשלנו…

צ’לינוב ואנכי יצאנו מאולם האספה שבורים ורצוצים, מלאי אכזבה ויאוש. אכן, נגזלה מאתנו האפשרות להגשים את שאיפתנו. ואילו בית ההורים בשמחה היה שרוי ובצהלה גלויה…"

(מ. אוסישקין ב“ספר יחיאל צ’לינוב”, עמ' 9, תרצ"ז, מובא לפי “ספר הציונות”, כרך שני, ספר ראשון, מאת ש. יבנאלי, ע' 201–204).

אגרת בני ביל"ו מגדרה    🔗

"…גמרנו לעלות “גדרה” ולכבוש את הדרך ליתר בניה, אשר אחדים מהם באו הנה זה לא כבר, אבל בראותם כי בגדרה אין איש וגם בתים לשבת אין וישובו אחור לרוססיה. עוד טרם עלינו “גדרה” ידענו כי צפויים לנו הרבה תלאות צרות ומצוקות וכי תלויים אנחנו בין השמים ובין הארץ, בכל זאת לקחנו את המעדרים על שכמנו ונעל, וזה שבתנו בודדים עשרה אנשים לא מזוינים כיאות בבית צר ועלינו ללחום את כל המכשולים וביניהם גם לרד את הערביים מלפנינו ואת הבעדואים מאחורינו. מקרה מוזר כזה לא היה עוד פה, אשר אנשים אחדים רק אתיהם בידיהם וקנה־רובה אחד לכולם, ילכו וישבו בין אנשים זרים ומוזרים ולהם רק תקוות בעתיד…

קנינו עשרת אלפים זמורות עצי גפן ונטע כרם, אבל מי ינהלנו בלחם ובמים (כי עתה נשתה מי גשמים מכל מקום) עד אשר יבשילו אשכלותיו? ואם נאמר נחרוש ונזרע, ואיה המכשירים לעבודת האדמה? איה כלי מחרישה? והנשב לעולם בחדר צר עשרה אנשים יחד, אנשים ערירים רווקים שכבר תפחו עצמותיהם וביניהם בני שלשים?"

(מובא לפי אגרות ארץ ישראל מאת אברהם יערי, הוצאת “גזית”, תל־אביב, תש"ג, ע' 474–475).

עלית יהודי תימן לארץ־ישראל מאת ר' שלום אלשיך תרמ“א–תרמ”ב (1881–1882)    🔗

(מזכרונותיו של ר' שלום אלשיך)

“…ובאותה שנה¹¹⁷ אחר שבועות הודיעו שרי ממשלת תוגרמה¹¹⁸ במודעה שהדביקו חוץ לארמון, כי רו“ם¹¹⁹ רוטשילד הי”ו¹²⁰ קנה הרבה מקומות בא“י וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים אשר בכל תפוצות העולם לבוא להתיישב בארצם א”י. ושמחו כל יהודי תימן שמחה גדולה עד מאד וחשבו ממש שהגיעה הגאולה העתידה, ובאותה שנה או שנה שאחריה יגאלו, ושזו התחלת הגאולה. ונתעוררו כל יושבי־תימן בהתלהבות גדולה עד שכל איש וכל משפחה, יתום ואלמנה, מבקשים למכור בתיהם וכל כליהם ובגדיהם וספרי הקדש וכל אשר להם ולהעתיק ישובם מתימן ולילך לדור בירושלים. וכמו רוח חדשה נכנסה בלב כל אחד ואחד מהיהודים אשר לא היה כמוה למיום אשר גלו.

אחר המודעה שפירסמה המלכות שהרשות ביד היהודים לעלות לארצם, באו עוד מכתבים מיוסף נדאף וחביריו הנזכרים אשר נסעו לא“י, מספרים כי הגיעו לירושלים ת”ו¹²¹ כי טובה הארץ מאד ומספרים בשבח א“י הרבה. ונתבשרו יהודי תימן כי יכולים ליסע לא”י לחיים טובים ולשלום, כי מתחלה היתה קבלה בידם שמי שנוסע לא“י לא יגיע לשם והוא מת בדרך ולא תהיה לו שום הצלחה. ואם יגיע לשם בדרך נס, אינו מגיע אלא לאחר שנה ויותר, והיה שם עוני וגלות גדולה ליהודים. והיה זה קודם ט' באב שנת תרמ”א. ובאותו ט' באב כל יהודי צנעא עשו אבל גדול על חורבן ירושת"ו¹²² אשר לא היה כמוהו בעולם.

ואחר ט' באב נסעו לא“י כמו ט”ו משפחות, ואח“כ באו מכתבים מהם בחג הסוכות שהגיעו לירושלים וגם בישרו בהם בשורות טובות, ובפרט בישרו שיש בנינים הרבה בארץ לקהלות האשכנזים וספרדים. וחגגו אותו החג בשמחה רבה. וכל החג תמיד יומם ולילה תמצא מדברים איש אל רעהו ואשה אל רעותה רק בענין א”י, וענין המשפחות אשר הלכו לא“י, וענין מספר המשפחות אשר גמרו בלבבם לילך לא”י אחר חג הסוכות. וכל היהודים אשר בצנעא וכל ערי התימן כולם מסכימים יחד למכור בתיהם וכל אשר להם וכל כליהם כדי שיסעו בדמיהם לארצם. כמעט כל אחד ואחד לא ינום ולא יישן בלילות מרוב החשק והחפץ וההתלהבות אש האהבה ליסע לא“י. ותימה גדול לכל היהודים איך לא נתנו לבם לעלות, ואפילו בזמן בית שני¹²³, עתה לא שקטו ולא נחו. וכל כך פרצה אהבה בלבם עד שהשליכו כל ממונם, כל בתיהם וכל כליהם למכירה בשמינית דמיהם כדי למצוא כסף לצורך הוצאות הדרך ביבשה ובים ולשכירות אניות, כי אין להם די כסף לנסיעה, כי רובם ככולם ממש עניים מרודים. גם בתיהם אין להם קונה לפי שהגויים לא רצו לקנות בתים בעבור שבתי היהודים אינם סמוכים לבתיהם, וגם הם רוצים לירש בתי היהודים בחנם, כיון שאם ילכו לא”י מוכרחים הם לעזוב בתיהם לגויים, ושום יהודי אינו רוצה לקנות לא בית ולא שום דבר מהמטלטלים, אלא כל איש אשר תאמר לו לקנות שום דבר, משיב: וכי אני איני יהודי, וכי איני רוצה לעלות לא"י? אדרבא, אני רוצה לפרוח באויר לא"י יותר ממך, אך אין בידי מאומה כי אם גוייתנו ובתינו.

ואחר החג יש מי שמכר ביתו בשמינית דמיו, ויש מי שהניח ביתו ביד מי שישגיח עליו, יש מי שעזבו לגמרי. ובחודש חשון שנת תרמ“ב¹²⁴ נסעו כמו מאה וחמשים נפש לא”י. ויצאו כל הקהל לעשות להם לויה גדולה בכל מיני כבוד, ובבכי וצער גדול הוא צער הפרידה להפרד איש מבנו ובן מאמו, ויש מאביו ויש מאשתו, וכיוצא. וכשחזרו כל המלווים, היו כולם טרודים לחשוב מאין להמציא כסף לצורך הוצאות הדרך והאניות; וידיהם ריקניות מאין פרוטה בכיסם. כל בעלי מלאכות בטלים: אין שום מלאכה, אין שום עבודה, אין שום בנין, אין שום פרנסה, הכל מחזרים בתכשיטי־כסף למכור בזול. איש איש מוכר כלים שלו: כלי נחשת ובדיל וברזל וחרס, מצעות ביתו, מלבושים, לבדים, לבושי עורות־כבשים, כל מיני כלים, כל מיני ספרי־הקדש, דפוס וכת“י¹²⁵, וכולם בחצי ורביע דמיהם ואעפ”י כן – ואין קונה. וכל יום מתאספים לבתי כנסיות להתפלל, להתחנן וללמוד תהלים למען ימציא להם השי“ת¹²⁶ דרך לילך לא”י".

(מובא לפי מסעות ארץ ישראל, מאת אברהם יערי, המח' לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית בהוצאת “גזית”, תל־אביב, תש"ו, עמ' 640–651).

שיחת הרב שמואל מוהליבר עם הברון אדמונד רוטשילד    🔗

ואלה הדברים אשר סיפר הרב מוהליבר בעצמו על אודות פגישתו הראשונה עם הברון, כפי שמוסרים עדים נאמנים מה ששמעו מפיו ממש:

"אל הברון הלכתי בלויתם של הרב צדוק הכהן ושל מיכאל ערלנג’ר. הם היו המתוכים ביני ובין הברון ועל ידם קבע לי זמן לראיון. בשעה הקבועה¹²⁷ נכנסנו ללשכתו, הברון הושיט לי את ידו ובתנועה קרה ומנומסת הראה לי על הכסא, שעמד סמוך לשולחנו. לאחרי רגעים שאלני, ושוב בטון קר, שאין בו אלא משום נמוס:

– מה שאלתך, רבי?

שאלה זו ואופן הבעתה לא יכלה לעורר תקוות רבות בלבי. ובאמת לא הייתי אנכי הרב הראשון, שפנה להברון. רבנים רבים מארצות שונות, לבושים בתלבושת רבנים כמוני, היו פונים אליו לתמיכה ולעזרה. רובם לצורך עצמם ומעוטם לשם איזו חברה או אגודה. וכיצד אפשר להשפיע עליו, שידע להכיר את מטרת בואי אליו ויתיחס אליה בכובד ראש הראוי? ואמנם ברגע הראשון נסתתמו דברי, אולם תיכף ומיד נזכרתי במטרה הגדולה שלשמה נסעתי ולא השגחתי בכחותי הדלים ובמצב בריאותי הרופף – התעודדתי ואמרתי לו:

– יסלח לי, אדוני הברון, אם דברי אליו יהיו באופן שאני רגיל לדבר לבני עדתי. רב אנכי, רב מבית המדרש הישן, ורגיל אני לדבר במשל ובמליצה.

בת צחוק עברה על שפתיו ובפנים מסבירות ובטון חם ולבבי אמר אלי: – בחפץ לב אקשיב לדבריך.

מיום שעמדתי על דעתי – פניתי אליו – אני מבקש פתרון לשאלה קשה וחמורה: מפני מה נבחר משה רבנו, שהיה כבד־פה וכבד־לשון, להיות רועם ומנהיגם של ישראל, להוציאם מארץ מצרים ולהוליכם לארץ ישראל? הרי בתור מנהיג מדיני היה עליו לבוא בדברים עם מלך מצרים, עם שרי המלוכה, ואחד התנאים ההכרחיים בהנהגה מדינית הוא להיות בעל לשון, להשפיע בכוח הדבור, ותנאי הכרחי זה היה חסר למשה בהיותו כבד־פה וכבד־לשון? ימים רבים ישבתי על מדוכה זו ולא מצאתי פתרון. אולם בנסיעתי זאת, כשהגיע לידי להעשות שליח מצוה, לבוא בדברים עם אילי הכסף לשם ישוב ארץ ישראל, אורו עיני ואמצא את הפתרון הנכון.

משה רבנו נבחר להיות לא רק מנהיג בישראל, אלא גם נותן התורה. הוא נבחר מפי הגבורה לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים אלא גם להביאם למעמד הר סיני ולמסור להם את התורה. ואלמלי היה למשה רבנו לשון למודים, אלמלי היה יודע להשפיע על אנשים בכח פיו ובדבור שפתיו, היו המינים מונים את ישראל, שהתורה אינה מן השמים, אלא משה השפיע על יוצאי מצרים בקסם לשונו ותחת השפעת הרגע נתקבלו דבריו. אולם כשמשה היה כבד־פה וכבד־לשון ואף על פי כן קבלו בני ישראל את התורה מידו, הרי זו לראיה ולמופת שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, ולא היה אלא שליח להולכה, למסור את התורה לישראל.

אדוני הברון, – הוספתי לדבר – לפני השולחן הזה, שאתה יושב עליו, באים צירי מדינות, שלוחי עמים כבירים, באי כח מוסדות פיננסיים ובפיהם הצעות ותכניות שונות על בנין מסלות ברזל, על חפירת תעלות ועל ישוביהן של ארצות נשמות. כולם באים אליך מזוינים בידיעות רחבות ועשירות על הענין שהם דנים בו, ובכח לשונם הם מבררים לפניך את הצעותיהם ותכניותיהם, את הריוח הגדול שבצדן ואת הטוב הצפון בהן לעולם. גם אנכי באתי אליך שלוח מאת אחי בני עמי, בהצעה גדולה וחשובה, שנשמת עמנו תלויה בה – ישוב ארץ ישראל. אולם כבד פה וכבד לשון אנכי לברר לפניך את כל גדלה וחשיבותה, את האושר הצפון בה לך ולעמנו. אם תשמע להצעתי ותענה לבקשת עמך, להחיות את הארץ השוממה, אין זה אלא משום שגורל עמך האומלל, הדווי והסחוף נגע ללבך, ואם גם לא תשים לב לדברי וריקם תשלחני מאתך, לא אתחרט על נסיעתי הקשה שעלתה לי בכל כך יסורי גוף ונפש. אנכי מלאתי את חובתי המוטלת עלי, עשיתי את שליחותי.

דברי אלה עשו, כנראה, רושם עז על הברון, וכשהרציתי לו אחר כך פרטי ההרצאה, הקשיב לה בהקשבה רבה ומתוך כובד ראש מיוחד".

כשתאר אחר כך הרב מיהליבר לפני הברון את ענות אחינו ואת השאיפה הנשגבה והתקוה הגדולה התלויה ברעיון הישוב. ענה הברון ואמר לו:

רבי, אם באת לבקש ממני עזרת כסף לצרכי העבודה הזאת – נקבה את הסכום הדרוש ואתנה, אבל אם באת לרכוש את נפשי, עלי מתחלה להמלך עם לבי, וגם לעשות קודם נסיון, למען דעת איך יפול דבר".

ועל זה ענה לו הרב: “אדוני הברון, גם אנחנו אין אנו יודעים עוד את הענין הקדוש בכלל על פי הנסיון, כי זה קרוב לאלפיים שנה שנתרחקנו מארצנו ומעבודת אדמתה, ועל כן לא נוכל גם אנו לומר בהחלט כי נעשה ונצליח. ואולם אנחנו מקוים כי יברך ה' את פעלנו ואת חפצנו ישלים”

התוצאות של הפגישה הזאת היו בי הברון הסכים לעשות נסיון בעבודת הישוב, ואת ידי הרב מוהליבר מילא למצוא מספר משפחות המסוגלות לעבודת האדמה ולקנות בשבילן קרקעות על אדמת ישראל על מנת לעבדן ולשמרן, ויחד עם זה ביקש ממנו להציע לפניו את תכנית הצעותיו הישוביות בכתב.

(מתוך “ספר שמואל' מאת הרב י. ל. פישמן, ע' כ”ב, מובא לפי ספר הציונות, כרך שני, ספר שני, מאת ש. יבנאלי, ע' 33).

מסעות תיאודור הרצל בארץ־ישראל תרנ"ט    🔗

(אוקטובר–נובמבר, 1898)

"…בינתיים נתפשטה השמועה על־דבר בואנו בכל מקום. באה משלחת להזמין אותי לבית־העם. מוסיקה, לדאבוני, רק בעלת כונות טובות, קדמה את פנינו. שוב שתי שורות של פנים שכמותם ראיתי בלונדון, ברלין, ברין ובכל מקום. אחד מהם נאם נאום, שבו השתדל לשוא למזג את חובתם כלפי האדון הברון ואת אהדתם אלי, כשם שלא עלה בידי המנצח למזג את קול החליל עם קול הכנור. התוף הגדול מוכרח לכסות על הכל. גם אני דרשתי מלים מספר, יעצתי להם להיות אסירי־תודה לברון, אף על פי שאין הוא רוצה מה שאני רוצה.

אחר תרתי את ביתו של אחד המתישבים, אשר הצליח במשקו. חדרים גדולים, על כל פנים יפים לדירה, אבל פני האנשים נובלים. אחר ראיתי את בית הפועלים, החיים על שכר יום. איצטבאות עץ ודחקות.

לבסוף דברתי עם רופא המושבה, ד"ר מזיא¹²⁸. זה מזג לי יין טהור. קדחת! המושבות כולן נגועות בקדחת. רק על ידי עבודות נקוז כבירות, על ידי יבוש הבצות אפשר לעשות את הארץ טובה לישוב.

כזו היא גם השקפתי, גם כונתי.

העבודה הזאת תעלה במיליארדים וגם תיצור מיליארדים של ערכים חדשים! בתור פועלים צריך יהיה להשתמש בערביים כאלה, שהם מחוסנים כנגד קדחת.

…אם אזכרכי בימים הבאים, ירושלים, לא אתענג על זכרונך. משקע מעופש של אלפי שנים מלאות חדלון־אישים, קנאות אפלה, ואי־נקיון שוכן בתוך רחובותיך רעי־הריח. האדם היחידי, ההוזה החביב מנצרת¹²⁹, אשר היה פה כל הזמן, רק הועיל להרבות את המשטמה.

אם יבוא יום וירושלים לנו תהי, ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה, והיה מעשי הראשון – לטהרך. כל אשר לא קדוש הוא אצוה לפנות, אקים מעונות־פועלים מחוץ לעיר, את קני־הסחי אריק, אהרוס, את החורבות אשר לא קדושות הן אשרוף באש ואת החנויות אעתיק למקום אחר. אחר אכונן, בשמרי ככל האפשר על סגנון הבנין העתיק, מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה, מרווחה, רבת אויר ותעלות.

…היינו ליד הכותל המערבי. לא קם בי רגש עמוק, מפני הקבצנות המכוערת, העלובה והערמומית השולטת כאן. כזאת ראינו למצער בהיותנו שם אתמול בשעות הערב והיום בשעות הבוקר…

אמש בקרנו במגדל דוד. בשעת הכניסה אמרתי לידידי: “רעיון טוב היה זה מצד השלטון, אילו כלאני במקום הזה”. נוגע עד הלב המראה מן הטפחות ההרוסות על העיר השוקעת בערפלי הערב. תחילה עברנו – ובחפזון – את הסימטה “ויה דוֹלוֹרוֹזה”¹³⁰ כי לפי המסופר, אין המקום בטוח בשביל היהודים. זיידנר שהיה גר פה לפנים, לא רצה בשום אופן ללכת אתנו. אני הייתי רואה בזה מורך לב ועברתי את רחוב הקבר הקדוש. אך ידידי עצרוני מלהכנס לתוך כנסית־הקבר. אסור גם לבוא במסגד עומר ובמקום המקדש, והעובר יוחרם על ידי הרבנים. כזאת קרה את משה מונטיפיורי. כמה אמונות טפלות וקנאות מכל העברים. ובכל זאת לא אירא את כל הקנאים האלה.

…בא"י בערה האדמה תחת רגלי. אילו היתה הממשלה התורכית מחוננה במשהו ראית־הנולד במובן המדיני, היתה מוכרחה לסכל את מחשבתי בפעם הזאת. מאז בואי לקושטא היתה לה שעת כושר, שאולי לא תשוב עוד לעולם. היא היתה צריכה רק לגרשני מן הארץ. או שהיתה יכולה לעשות ביתר קצור, בשלחה בי ז’נדרמים מתחפשים כשודדים להתנפל עלי ולהעבירני מן העולם.

אבל חוסר תבונתם של האנשים בשביל רעיוני לא רק מזיק לי תכופות, אלא גם מביא לי תועלת. אין מבינים את תכניתי, ועל כן מעטים המסייעים לה והמפריעים בעדה…"

(מובא לפי “מסעות ארץ ישראל' מאת אברהם יערי, תל־אביב, תש”ו, עמ' 736–760).

הועד הפועל הציוני דן על תכנית אוגנדה    🔗

ערב הקונגרס הששי נתכנסה ישיבה סגורה של הועד הפועל הציוני ובה אירעה ההתנגשות הראשונה בענין אוגנדה. הדברים הבאים הוצאו מתוך הפרוטוקול הרשמי של הישיבה ההיא:

“הד”ר הרצל מסר בראש וראשונה דין וחשבון על תוצאות נסיעתו לרוסיה. הוא לא השיג אמנם את בטול האיסור של עבודה ציונית. אבל הובטחו לו החלשת האיסור ובטולו במשך הזמן. הציונות מצאה חן בעיני הממשלה כל עוד שמטרתה היתה הקמת מדינה יהודית בלתי־תלויה בארץ־ישראל. אבל הממשלה לא יכלה להתיחס אליה מתוך סבלנות למן הרגע, שהיא התחילה שואפת לארגן את היהודים ברוסיה ולעסוק בעבודת־ההווה"…

אחר־כך מסר הד"ר הרצל דין וחשבון בענין אל־עריש. מצד הממשלה האנגלית ניתנה הבטחה לתמוך בקבלת צ’ארטר מאת ממשלת מצרים בעבור אל־עריש ושטח אדמה בחצי האי סיני, בתנאי שועדת מומחים שתשלח על־ידינו, בהשתתפות חבר מטעם הממשלה, תמצא את הארץ מסוגלת לצרכי התישבות. מיד הורכבה וצוידה ועדת מומחים, שחקרה את שפלת פילוסין ואל־עריש ואישרה את הדבר לאמר, שהארץ מסוגלת להתישבות, אם אפשר להשיג את המים הדרושים…

אולם המשא ומתן לא הביא לידי התוצאה הרצויה, הואיל וממשלת מצרים הודיעה, כי אין ביכולתה להספיק לצורך התכנית את המים הדרושים מן הנילוס.

בהזדמנות זו הוצע לו מצד הממשלה האנגלית שטח אדמה במזרח־אפריקה הבריטית לשם התישבות יהודית עם זכויות של שלטון עצמי. כשנכשלה תכנית אל־עריש, נמסר למר גרינברג יפוי־כח לשאת ולתת עם הממשלה האנגלית בענין זה והתוצאה היא, שההצעה הזאת תמסר לקונגרס באופן רשמי.

כאן נפתח הויכוח.

כמעט כל החברים של הועד הפועל הרוסי מתיחסים מתוך ספיקות אל הבטחת פליווה. אשר לתכנית אפריקה המזרחית, הרי הד"ר ברנשטיין־כהן גלה את דעתו, שבתנאים הקיימים תלך היהדות הרוסית לגיהנום עצמו.

באותה רוח חיוה את דעתו הד"ר יאסינובסקי.

הד"ר צ’לינוב אמר שאין דעתו כדעתם.

הד"ר בודנהיימר חוה את דעתו, שהבאת ההצעה לפני הקונגרס בתנאים כאלה פירושה – שינוי התכנית הבזילאית באופן שגם ארצות אחרות, ולא רק ארץ־ישראל, יכולות לבוא בחשבון לשם יסוד בית בטוח במשפט גלוי.

ד“ר מרמורק גלה את דעתו באופן מוחלט נגד תכנית אפריקה המזרחית. תכנית זו עשוייה לבוא כמכה נצחת לציונות. זהו ענין חשוב כל כך שמן ההכרח הוא שכל חבר הועד הפועל הגדול יחוה את דעתו עליו. הוא מציע, שכל חבר מוכרח לקבל רשות־דיבור בישיבה מיוחדת שתכונס לשם כך, כדי להביע את דעתו באופן מדויק¹³¹.”

(מובא לפי “המדיניות הציונית” מאת מ. מדזיני, עמ' 259–260, ירושלים תרצ"ד).

עם “השומר” – מזכרונותיה של שומרת    🔗

“…באחד הימים אירעה התנפלות דמים במסחה¹³², וצו ניתן ממפקדת “השומר”, שכל חבר אשר נשק בידו יהיה מוכן לצאת אותו ערב למסחה. לחברים כולם היה נשק, ומהחברות – רק לי: הייתי מצוידת ב”בראונינג" המפורסם שלי, שקניתיו בימי הראשונים בסג’רה. אבל חברה היתה לי, ורציתי מאד שאף היא תשתתף בגיוס זה, ובערב עברתי אתה מבית לבית לחפש נשק. ביקשנו, התחננו. אך לא ניתן לנו. רק אחד מהמתישבים, גר, הבין לרוחנו הנסערת וברחבות רוסית מסר לידי חברתי את “הג’יפט” (רובה ציד) שלו. אצנו בשמחה למקום הנועד והנה ראינו, שאחרנו את המועד – כל המגויסים פנו כבר לדרכם למסחה. רגע קט הרהרנו ואחר שמנו את פעמינו בעקבותיהם, עם החושך המתגבר. והנה הגענו לפרשת דרכים – דרך אחת פונה לכפר־קמה, והשניה לשוק איל חאן. לא ידענו באיזו דרך יצאו החברים, אף לא ראינו היטב את הדרך עצמה, הטובעת בחושך. וגפרור להדליק – אסור. לאחר שהייה קלה במקום החלטנו ללכת דרך כפר־קמה, ובריצה קלה רדפנו אחרי חברינו עד שהשגנום סמוך לכפר.

איש לא התפלא ולא שאל דבר. בשתיקה אילמת צעדנו יחד בלי להוציא הגה מפינו. מוזרה ומלאת הוד היתה הליכתנו זאת. כגדוד חיילים, המפלסים את דרכם בתוך חזית האויב, עברנו ברגל שטחי שדות, עמקים וגבעות. נדמה היה לי, שאף הליכתם של כל החברים לא היתה הליכה רגילה – בכל צעד ושעל הורגשה כוונתו של המצעד הזה. כך הגענו למסחה, המחכה לנו. ועוד בטרם הספקנו להיכנס למושבה ניתנה פקודה לתפוס את כל מבואותיה. בימים ההם היה ריב למסחה עם אי אילו מערבי הסביבה וחששו ל“גום” (נקמת דם) מצדם. סידור השמירה נעשה בדייקנות ובקפדנות. וגם לנו, לשתי החברות, ניתנו מקומות אחראיים לשמירה. הפעם התיחסו אלינו כאל חברים שוים במקצוע, שיש לרחוש אליהם אמון גמור. וכל אותו הזמן, כשבועיים בערך, אשר הייתי בשמירה במסחה, פירקתי מעלי את הרגשת הנחיתות, שליוותני בהיותי שומרת “במקום מישהו” בסג’רה.

זמן קצר אחרי בואנו למושבה התפלגו חברינו השומרים לשתי פלוגות – אחת לעבודה והשניה לשמירה. וכשסידרו במקום פועלים יהודים קבועים, נפרדתי ממסחה וחזרתי לסג’רה ובלבי הרגשת כבוד וסיפוק: נתגשם חלומי על שמירה מלאה ואחראית".

(“עם השומר” מאת צפורה זייד, ספר העליה השניה, הוצאת “עם עובד” תש"ז, ע' 532).

כיבוש העבודה – קשיי ההסתגלות    🔗

“…בתקופת חיי הראשונה בארץ עבדתי אצל האכר יואל דרובין המנוח, איש ביל”ו, שהתיחס מתוך הבנה למצבו של טירון בעבודה. אף היה מקדיש מזמנו להדריכני. בימים הראשונים עבדתי בזמירת גפנים וכעבור ימים מספר נשלחתי לעבודת עידור בכרמים. הייתי טירון בכל, גם לא ידעתי, שיש צורך בבגדי עבודה. בפעם הראשונה יצאתי לעבודת העידור בחליפה הטובה והיקרה, שנתפרה בעבורי לפני נסיעתי ארצה, ובנעלים קלות, “נעלי טיול”. הועמדתי בשורה עם קבוצת בדוים, פועליו “הקבועים” של נותן העבודה, אשר “סחבו את הניר” ובלי הרף לחצו עלי, בהיותי האמצעי. התאמצתי שלא לפגר. אבל חשתי שהם לועגים לעבודתי ולתלבשתי, תלבושת של “חוַג’ה”. אך לא עבר זמן רב ואני הסתגלתי והשתלטתי בעבודה זו, וכשנזדמנתי מאז עם אותם שותפי לעבודה, היו הם נאלצים לראות עצמם מפגרים לעומתי. אף תלבשתי היתה עתה קלה משלהם: יחף וערום למחצה הייתי עומד בהפסקות הקלות למנוחה תחת קילוח המים הקרים, שזרמו לתוך הבריכה, בעוד אני מיוזע ולוהט. שוב לא לעגו לי…

…מרגע בואי ארצה הבינותי את משמעותה המלאה והעמוקה של הסיסמה: “כיבוש העבודה”, כי ידעתי את הגולה שממנה באתי, הגולה שהשפילה אותנו, והתנכרה לנו. עיר מולדתי צ’ארקאסי, שברוסיה הדרומית, היתה עיר מיושבת יהודים בעיקרה, רוב רובם אנשים עמלים. הם שבנו את העיר והקימו מפעלי תעשיה ומלאכה בה. והמסחר – כולו בידיהם היה. אולם ראיתיה גם בשקיעתה. ראיתי איך התחילו נכרים כובשים את השוק ומנשלים באופן מתמיד את הסוחר והחנוני היהודים מעסקיהם. אותו זמן גם ראיתי איך מפעלים יהודיים גדולים – מנסרות, בתי מלאכה לסיגריות ועוד, עוברים לידי נכרים והם מנשלים מעבודתם את הפועלים והפועלות היהודים ומחליפים אותם בשאינם יהודים. והיו מפעלים גדולים של יהודים – בתי חרושת לסוכר ובתי יציקה, אשר שעריהם נעולים לחלוטין בפני פועלים יהודים. בעיני ראיתי את התהליך של דחיקת היהודים ונישולם מעמדותיהם. ראיתי איך יהודים עשירים ויראי שמים בוחרים להשבית את מפעליהם יומיים בשבוע, בשבת וביום א' ובלבד שלא להעסיק יהודים. ועתה שבתי וחשתי על גבי אותה התופעה במושבות העבריות. – בעונות הבוערות, בו בזמן שאלפי פועלים ופועלות מהכפרים הערבים הקרובים והרחוקים, מצאו עבודה בשפע במושבות העבריות, התהלכו פועלים עברים בטלים מעבודה. היתה זאת הרגשה מרה וצורבת".

(“שוב לא לעגו לי…” מאת מ. צ’רקסקי, ספר העליה השניה, הוצאת “עם עובד”, תש"ז, ע' 263).

א. ד. גורדון – העיקר הוא עבודת האדמה    🔗

עם אשר נקרע כולו מעל הטבע, אשר במשך אלפיים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם אשר הורגל לכל מיני חיים לא רק לחיי עבודה – עם כזה לא יוכל מבלי התאמצות כל כח רצונו לשוב להיות עם חי, טבעי, עובד. העיקר חסר לנו, חסרה לנו העבודה – לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה שעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו. אמנם גם בני עמים אחרים לא כולם עובדים, גם בקרבם ישנם רבים, המואסים בעבודה ומבקשים להם דרכים לחיות על עבודת אחרים. אבל עם חי גופו פועל את פעולתו באופן טבעי וגם העבודה היא מפעולותיו האורגניות ונעשית באופן אורגני. עם חי יש לו תמיד רוב גדול, שהעבודה היא להם טבע שני. לא כן אנחנו. אנחנו כולנו מואסים בעבודה, ואפילו בין העובדים יש עובדים מתוך הכרח ומתוך תקוה בלתי פוסקת להחלץ ממנה בזמן מן הזמנים ולחיות “חיים טובים”. צריכים אנחנו מבלי לרמות את עצמנו, לראות עד כמה אנחנו לקויים במובן זה, עד כמה העבודה נעשתה זרה לרוחנו, לא רק במובן הפרטי כי אם גם במובן הלאומי…

ועתה נניח כי כבר יש לנו באיזה מקום קיבוץ של יהודים, האם ישתנה הדבר הזה מעצמו? האם יבוא מעצמו שינוי בטבע נפשנו מבלי ריפוי רדיקלי? האם לא יבכרו תמיד היהודים שלנו את התגרנות, הספסרות, וביחוד עסקים שאחרים יעבדו והם ינהלו את העסק? ואפילו אם החיים יכריחו חלק ידוע מהם לעבוד, הלא בכל אופן יבחרו המוכרחים לעבוד את העבודות שבערים, שיש שם יותר מקום לעשות עושר ובכלל להיפטר מהעבודה; והאדמה תהיה גם אז נעבדת רובה ככולה בידי זרים, ובכלל תהיינה גם אז העבודות העיקריות רובן ככולן נעשות בידי זרים. האם זהו מצב טבעי של עם חי?"

(א.ד. גורדון – מתוך כתביו, מובא לפי חוברת מקורות מאת ש. ורסיס בעריכת ב. דינבורג, עמ' 19).

ראשית כנרת    🔗

"…בדליקה מצאנו על הגבעה ממול לכנרת “חאן” ערבי הרוס למחצה, שבו איכסן השיך את סוסתו והוא שימש גם מקום חניה לעוברי דרך. ואת החורבה הזאת, שהיתה מלאה זבל, ונחשים ועקרבים טיילו בה באין מפריע, התקנו למטבח לנו, לחדר אוכל ולבית חולים. חדר השינה שלנו היה על הגג השטוח, בחום הלוהט, ללא צל ומחסה. מים היינו מביאים בפחים מן הכנרת, לחם וצרכי אוכל אחרים – ממלחמיה או מטבריה. במטבח עבדנו בתור. ההזנה והתנאים הסניטריים האיומים גרמו לקדחת. הוברר לנו, שלא נוכל להמשיך כך, ולמרות החלטתנו שלא להביא לכאן בזמן הראשון חברות, מפני התנאים הקשים ואי הבטחון, נאלצנו לשנות את דעתנו ופנינו אל שרה מלכין, שהתארחה אז בסג’רה (אגב טיולה בגליל), שתצטרף אלינו – שלחנו לשם את צבי יהודה, ולאחר היסוסים בגלל החרם של פועלי הגליל, קיבלה שרה את הצעתנו. אז נכנסו חיינו למסלול תקין יותר ויכולנו להתמסר לעבודה בשדה ובעיקר להכשרת הקרקע. כעבור זמן קצר בא ר' בנימין והיה למזכיר החוה.

לאחר התיעצות בינינו החלטנו לקרוא למקום בשם כנרת.

ערבי דליקה, אשר מהם נקנתה האדמה לפני כן, ובראשם השיך עיסא, קיבלו אותנו בפנים זועפות. הם שהתקיימו בעיקר על שוד ורצח והפילו אימתם על כל הסביבה, ראו בהתישבותנו במקום הזה פגיעה בשלטונם הבלתי־מוגבל, וביחוד לא יכול שיך עיסא, הערום והפיקח, להשלים עם בואנו והציק לנו לא מעט. ברמן, שידע תורכית וערבית, ידע כיצד לנהוג בו, והודות לכך יכולנו להתבסס מעט ולהתקדם בעבודתנו.

היחסים עם ברמן היו תקינים. חיינו ועבדנו מתוך סיפוק והרמוניה. תנאי חיינו, שהיו חיי מדבר כמעט, הרחק מעולם ומאדם, יצרו בסיס ליחסים אינטימיים רומנטיים כאלה. אך התקופה הזאת לא ארכה זמן רב: ככל שהעבודה התרחבה ומספר הפועלים הלך וגדל והחיים נהיו מורכבים יותר, כן נתגלה יותר אי כשרונו הארגוני של ברמן ונתגלו האשמות הדדיות וחיכוכים אשר קלקלו את היחסים. מנהל העבודה, צ. א., הרחיב את הפרץ. בסוף קיץ תרס"ט, כשערימות התבואה עוד היו על הגורן והגשם ממשמש ובא וגבר החשש שהתבואה תירטב (העבודה לא התקדמה יפה, מפני שרבים מהפועלים קדחו וגם לא היו מנוסים בעבודת גורן ערבית) – הלך צ. א. לכפר הקרוב עבדיה והביא משם קבוצת ערבים לעבודה. המקרה הזה הגדיש את הסאה, ולאחר משא ומתן הודענו למשרד הארצישראלי, שבתור מחאה ומתוך אי רצון לשאת באחריות של הסדרים בחוה, אנו עוזבים את כנרת.

פנינו שוב למושבה, ל“כיבוש עבודה”. חיפשנו מקום שנוכל לעבוד שם בפלחה ועם זאת להמשיך בחיי קומונה. מקום כזה מצאנו בחדרה ועברנו לשם…"

(“ראשית כנרת ודגניה” מאת י. בלוך, ספר העליה השניה, הוצאת “עם עובד”, תש"ז, ע' 404).