את אשר נדרתי אשלמה. בפרק האחרון ממאמרי “סם חיים וסם מות” הבטחתי את קוראי “המליץ” לשום לפניהם את ספר תולדות ישראל קפנדריא – לעבר בה בקצרה מעת סְתֹם החזון בישראל עד סוף כל הדורות שקדמו לנו, “לראות ולדעת איך ההפך ברבות הימים גלגל הקורות וסם החיים נהפך לסם מות ואיך צמחו לנו בגלותנו שרשים פורים ראש ולענה ושלשת השופטים הרעים שהם: ההזיה הנלהבת, הדת הנקפאה וההשתפקות בילדי נכרים, שרשו לאט לאט בכל תבואת היהדות, ואיך התעצם בנו הסימן הנאמר לנו “מה שקרה לאבות יקרה לבנים”, עד שראינו בעינינו כי שביבי הדעות והאמונות השונות שרחפו באומתנו מאז, לא נדעכו ולא עממו רק פשטו צורה ולבשו צורה לרוח היום ומהלך התפתחות ההשכלה וכו'” (המליץ ש"ע 38 №). את הבטחתי זאת אקים עתה בהמונוגראפֿיא אשר אנכי נותן בזה וגם באלה שתבאנה אחריה. בכלן היתה מגמתי לברר ולצרף את מעמד עמנו הדתי־הלאומי בפרקי הזמן היותר חשובים מראשית בכורי הרבנות, מאז יצאה ראשונה לפלס נתיב בחיינו הדתיים והלאומיים ותהי סם חיים לישראל, עד ימי התקופה האחרונה ברבנות, שבה החלה להיות נקפאת במרוצתה עד שלבסוף עמדה כמו אגם־נפש להעלות אדים ארסיים וסם מות לעמנו בחיי הדת והלאום… בשמעון בן שטח אבי הפרושים־הרבנים אחל וביוסף קארו המחַתֵם למו אכלה. מי שיזכה להבחין יבחין ומי שיש בו דעה להבדיל יבדיל…

 

שמעון בן שטח – “ברוטוס העברי”    🔗

פרק בדברי ימי היהודים. מראשי תולדות הפרושים והרבנים.

א    🔗

“היה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה”. (קידושין ס"ו.)

למיום נסתם החזון וישחו כל בני הנביאים ונואמי נאום־אל, לא היו ימים טובים לדרישת התורה ולבצרון רוח הלאום בישראל כימי בכורי מדרש הפרושים. האמנם עוד מימות עזרא וחבריו המבינים לעם החל קול התורה להִשָׁמַע ורוח הלאום לפעם בקרב בני יהודה לרגלי הלמוד מפורש ושום שכל אשר למדום על פי ההבנה במקרא (נחמי' ח') ולרגלי ההבדלה מתועבות הגוים אשר הבדילום ע“י הוצאת הנשים הנכריות ובניהן (עזרא י‘, נחמי’ י"ג); האמנם עזר לא מעט עזרה להגדיל תורה ולהאדיר לאומיתנו גם הכנסיה הגדולה אשר כוננו ידיהם, כי הן רק לסבת פעולותיה אלה יחסו לה את המאמר “העמידו תלמידים הרבה” (אבות פ“א י”א) ועוד מאמרים רבים ותקנות רבות אשר תעודת כלן היתה לבצר חומת הדת והלאום (מונה“ז 42, ורז”פֿ דרכי המשנה), עכ”ז אך שקר נעשה בנפשנו אם נאמר כי טובים היו הימים ההם לישראל בבחינת השתלמותם הלאומית, ואנחנו יודעים כי אז לא בא עדיין כלל העם לידי הכרה ברורה מסגולות תורתם ולאומתם והיו פוסחים עדיין על שתי השעיפים, עד שאתה מוצא אותם מקבלים דברים הרבה באמונות ובדעות מתורות הבבלים והפרסיים ושומרים אותם כאלו יצאו מפי הגבורה (התורות, החלוץ חוברות ז' ח'), אשר אֵי לזאת איפוא המרֻבה אשר נוכל לתפוס מתעצומת הסופרים על חיי עמנו הוא אם נאמר כמו שאמר הח' קראָכֿמאל שהיתה תקופת הסופרים לישראל בערך אל תקופת הפרושים־הרבנים הבאה אחריה כמועד הגידול והצמיחה בערך אל מועד העוז והגבורה. אמנם כן, בשימנו לב לרשמי המאורעות המעטים אשר השאירה לנו בספרתנו תקופת הימים ההם, לא יבצר ממנו לבקש ולמצוא בקרבה זרע הדעת והתושיה אשר העלה נצה אחרי כן בפלגות ישראל, כי כעצמים בבטן המלאה כן היו כל פרי סגולות ישראל כמוסים ועצורים בבטן העת ההיא, אולם עכ"ז אותותיהם לא ראינו עוד אז ותוצאותיהם טרם יצאו לפעלת אדם ואין אתנו יודע עד מה, מה הגיע אליהם, ולא יפלא זאת בעינינו בהודע לנו כי בכל הימים הרבים ההם לא חדל קהל הגולה השב לארץ מולדותיו להיות קהל גולה כאשר היה בארץ שבותו, כי גם אחרי שהונח לישראל כמעט תחת צל כרש מלך פרס אשר הפליא חסדו עמהם לא חדל שבט הנוגש לרעצם ולרוצצם. עוד עזרא, הראשון למיסדי הקהל החדש לשבי הגולה, מתאונן ברוח נכאה ובלב נשבר ונדכה: “כי עבדים אנחנו” (עזרא ט' ט') “והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מַרְבָּה למלכים אשר נתת עלינו בחטאותינו ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו” (נחמי' ט', ל“ו ל”ז), וגם אשר בעוד מאתים שנה נשבר שבט פרס עוד לא הונח לישראל, כי היונים (כהמצריים וכן הסוריים) השליכו נעלם עליהם וירמסום ברגל נאוה; בכל הימים ההם, ימי חשך ואפלה מנדח אשר ארכו מראשית גלות החיל הזה עד ימי החשמונאים, היו עבדות והכנעה, בזיון וקצף מנת חלקם וכוסם, ובהם כטבעות בשלשלת נעוצים שמות מרגיזי יהודה: שמות עריצי גוים בדמות דיוקנם של אנטיוכוס עפיפֿהאנעס ובכחידס ושמות פושעים מרשיעי ברית בדמות דיוקנם של חוניו־מענעלאוס ויקים־אלקימס, אשר נתנו לב יחדו לחלל המקדש המעוז ולתת שקוץ משומם תחתיו, לשרף כל מועדי אל בארץ ולהקים מועדי אָלימפ על תלם (ס' החשמונאים ובן־מתתיהו) ואשר עליהם כונו בספר תהלים המזמורים היותר מעציבים המעוררים לתוגה חרישית עמוקה ולאנחת לב משתפך בהגיון סלה (מהרנ"ק, חקר אבות)… היפלא איפוא אם בכל שנות רעה אלה היתה סגולת אומתנו הרוחנית עקרה לא ילדה, וגם אם בצירים וחבלים גדלה לעתים פרי תנובה ושִׁכלה העת אותם מאדם, בחשך באו ובחשך הלכו ובחשך כסה שמם?! החיים הרוחניים של עם ישראל הלכו תמיד שלובי יד עם חייהם המדיניים, בהתגברם התגברו יחד ובהתמוטטם התמוטטו יחד, וכאשר יגבר רוח ישראל לזרע צדקה, למטעי אמת ולמשפט שלום עת תזרח עליו שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כן יבק רוחו בקרבו וידל עד מאד במעלות־רוח עת תתקפהו שואה ותשיגהו כמים בלהות. זאת חזינו בכל מועדי צמיחת השיטות הדתיות שצמחו בקרב עמנו, וזאת חזינו ביתר שאת ועז בפרק הימים אשר לפנינו.

תכונת פרק הימים שעברנו עליו פה בסקירה קטנה ומעמדו בחקירת קדמוניות היהודים יפה נדרשת ונאה מצוירת בספר “דור דור ודורשיו” להרא“ה ווייס, ז”ל: “המועד הראשון הנמשך מזמן שיבתם מן הגולה עד תם הכנסת הגדולה הנה הוא כישימון לא דרך אשר רגל אנוש לא יעברנהו. קוצים וחרולים על פני כלו עכבום מלכת הנה והנה, קורות התורה והחכמה לוטות בעב הענן, רק פעם אחר פעם רשף אור קטן קורע העננים ויבריק ויאיר מעט, אך כברק כלה וילך וכמעט רגע ואיננו, אז המאפלה תשוב וכבתחלה נגשש כעורים קיר” (ח"א 94). ואם יש לנו רשות לדין את מראות ההיסתוריה ומסבות תהפוכותיה בהקש ובגזרה שוה (אף אם מן הנמנע הוא שיהיה השווי בהן מכל צד לסבת חליפות התנאים והמעמדים), כי אז אף אנו נאמר, כי היה פרק הימים האלה, ימי הסופרים, אשר בתקופה השניה לקורות עמנו (160–536 לפני ספה"נ לחשבון הח' גראֶטץ) שוה בתכונתו ובערכו בבחינת ההשתלמות הלאומית לפרק “ימי השופטים” אשר בתקופת ימי עמנו הראשונה (הארוך ג"כ קרוב לארבע מאות שנה). כבזה כן בזה נפגש פעם אחר פעם תעצומת רוח הלאום וההשתפקות בילדי נכרים עולות ויורדות בחיי האומה, סביב סביב תלכנה ועל סביבותן תשובנה; כבזה כן בזה היו מתלקטים מעת אל עת כל כחות האומה הטובים והישרים המפורדים הנה והנה, היו מתלכדים איש באחיו ויהיו להתנגדות חיה נגד הנהגת העם הפרועה ונגד ארחות החיים אשר התקלקלו באשמת מאשריהם המתעים; אולם כנצוץ עלעקטרי העולה מחשרת אדים ויבריק לפתע פתאום ובטרם תעיף עינך בו ואיננו, כן היתה תמיד פעולת הישרים האלה עד ארגיעה ומעשה ידם כמעט קט. ראשי אלפי ישראל מעין השופטים והסופרים, ההמונים מעין המלקקים אשר לגדעון והחסידים ליהודה המכבי – אלה המה נושאי יסודי התורה והלאומיות בשני פרקי הימים שזכרנו אשר בהם נכבדות ידֻבר בס' השופטים ומגלת החשמונאים – שני כתובים הבאים כאחד ושוים יחדו לא רק בצביונם החצוני, במערכת ספוריהם ושלל צבעיהם, כ“א גם ברוחם הפנימי אשר הניע וקרא הדורות מראש, אותם המונם ושאונם… ומעתה אם נציג מערכה לקראת מערכה את ראשי מניעי שתי התקופות ההיסתוריות כתמן ונשוה את עזרא בשעתו (אשר העלה ואשר הביא את ישראל מארץ צפון להתכונן על אדמתו) למשה בשעתו (אשר הוציא את ישראל מכור הברזל ממצרים ויאמירהו לגוי אחד בארץ עפ”י חקים ישרים ותורות אמת¹, את ממשלת יונתן החשמונאי לממשלת שאול בן קיש², את ממלכת שמעון החשמונאי לממלכת דוד בן ישי³ ואת ממלכת יוחנן בן שמעון לממלכת שלמה בן דוד⁴, – בהציגנו את גבורי ישראל אלה זה לעמת זה ולבנו יתור לחקר שרש דבר נמצא בם, לתַכֵּן רוח המסובבים ומסבותיהם יחד, כי אז בלי משים תתור עיננו לבקש אחרי האיש אשר היה לדורו במעמדו הרוחני כשמואל בדורו, בורא תקופה חדשה בקורות ישראל ומניע בכחו את אופן ההיסתוריא למשך רב־אדם אחריו. הנה נא ידענו כי שמשם של הפרושים והרבנים החלה לזרח מששקעה שמשם של אנשי כה"ג הנקובים בשם סופרים; הנה נא ידענו כי היו עדת הפרושים־הרבנים לישראל בבחינת פעולתם המוסרית כחבל הנביאים שהקים שמואל בנויוֹת (קאָללעגיען) ברמה, ושכאלה כן אלה מגמת פניהם היתה קדימה: לשרש בכל תבואת הפֿאָרמאליזם שכבר אבד עליו כלח, להורות לעם להשתמש באור תורה ולהעלות את כל המון ישראל אל מדרגת כהני אל עליון יודעי דעת תושיה ומזימה; הנה נא ידענו כי בורא חדשות הוא בעל מלחמות תמיד ושראשית בכורי הרבנות הקימה סער גדול מתחולל במחנה מורדי־אור ושעל כן עצה וגבורה נפלאה היו דרושות למלחמה כזאת ורק איש תחבולות יערכנה. עתה מי הוא זה האיש אשר אסף וקבץ כעמיר גורנה את כל הכחות המוסריים אשר היו מפוזרים באומה במשך שנות מאות ויעמידם בקשרי המלחמה על דגל גבורי כח אשר נקבו בשם “פרושים־רבנים”? האמנם יפקד מקום איש נאור ונערץ כזה במושב גבורי ישראל?

אם לא תדע לך, קורא יקר, לבקש עקבות איש המופת הלזה ולדעת ארחו, משוש־דרכו וכל הליכות עולמו, לכה נא אתי אנהגך אביאך אל חדרי הספרות הרבנות ושם אראך את האיש אשר אתה מבקש! –

ב    🔗

מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר היו למדים תורה כמשה רבנו, מכאן ואילך לא היו למדים תורה כמשה רבנו (תמורה ט"ו:).

באחרית ממלכת יוחנן בן שמעון בן מתתיהו כהן גדול חדשה נעשתה בארץ יהודה אשר הפעילה פעולה עזה וכבודה על מצב ישראל המדיני והדתי. יוחנן כה“ג אשר היה מעודו מבטח עוז להחכמים מורי העם, שב בעטרת תפארת־נצחון ממלחמותיו אשר נלחם בגויי כחלית ולפתע פתאום התהפך כחמר חותם ויתן ידו להצדוקים הפוסעים על ראשי עם קדש. סבת התהפוכה הזאת כתובה על ספר “קדמוניות היהודים” לבן מתתיה (ספר י“ג פ”י) ושנויה בתלמוד (קידושין ס"ו.), והדברים עתיקים מברייתא שסגנון לשונה – צחות לה”ק – מעיד עליה שהוא פרי זמן קדום, וסוף דבר הכל נשמע: “ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירא ויהרגו כל חכמי ישראל בזעם”… ומספור המעשה הזה בכללו ומלשון “ותוצץ הרעה” אשר בסופו אנו למדים כי רעת הצדיקים (שעליה רמז בן־פועירא באמרו “הרי תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד”, כלו' שאין אנו צריכים לנושאי הקבלה ומבארי התורה כ"א לתורה הכתובה בלבד, שכל הרוצה ללמדה יבוא וילמוד) כבר קודם לכן שמה אותותיה אותות באמונות ובדעות עד שבימי יוחנן כבר הנצה ציץ ויגמול פרי ישוה לה; באופן אחר אי אפשר להבין חקר דבר איך תסבב סבה קלת הערך, כמו שנזכרה ביוסיפון ותלמוד שם, מסבות רבות ועצומות בפלגות ישראל כאלה אשר הניחו שבטן על גורל עמנו כלו לימים רבים ולעתים רחוקות. עדות זו נמצאה ביוסיפון שם באמרו עם הספר שכבר מימי יונתן בן מתתיה החשמונאי נמצאו בישראל שלש מפלגות: איסיים צדיקים ופרושים, ועם עדות זו מכוונת ג“כ מליצת התלמוד שהצגנו למאָטאָ, המסיחה לפי תומה “שמשמת יוסי בן יועזר חדלו מללמוד תורה כמשה רבנו”, והכוונה בזה בל”ס על אלה המורים שרבו אז בישראל שהיה בהם מדעת הצדוקים לעשות את התורה חתוכה ומשפטיה קצובים ואת הגוי כלו לעבדים לה, תחת אשר משה היה אדון על התורה וכן כל ב“ד וב”ד שעמד תחתיו על ישראל בכח ההרשאה “ועשית על פי הדבר” וגו' (רה“ש כ”ה:),⁵ ובהיות שידענו מזכרון הדברים הכתובים במגילת החשמונאים (א' פ"ז) ובראשית רבה (פ' ס"ה) שבין ששים החסידים שנטבחו ברשעת בכחידס, בימי יונתן החשמונאי, היה ג“כ יוסי בן יועזר חסיד שבכהונה (עי' מהרז“פֿ מאָנטשריפֿט ש”א 409), ע”כ אין ספק עוד כי דברי המליצה התלמודית שזכרנו מכוונת לעדות בן מתתיה על אודות הגבלת זמן פירוד הכתות, ומדברי שניהם נלמד כי עוד ימים רבים טרם יזועו שומרי הרעיון הלאומי וטהרת הדת בימי יוחנן כה"ג כבר נראו בישראל זעיר שם זעיר שם אנשים אשר פגרו מלכת בדרכי המורים המאשרים ההם: אלה מאשר אהבו הבו להתחקות על שרשי רגלי היונים וזנו אחרי עיניהם ואחרי שרירות לבם הרע, ואלה מאשר ראו בהריסת המצב ההוה המשתרר בחיי הדת והלאום בכללם הריסת מצבם ומעמדם בפרטם, ועוד בהם כת שלישיה אשר השליכו את חיי הגוי כלו אחרי גו וירחיקו מאדם העיר לשבת במערות צורים ומחלות עפר, לענות נפשם בצום ולהלאות את האלהים בתפלותיהם. שלש המפלגות האלה, אשר בבקשן בהתגלות לבן העמיקו שחתו יחדו לבלי שית לב אל צרכי הלאום בדת ובחיים, נצבו תמיד כשטן על דרכי השתלמותו הטבעית, גדרו מסלתו בסירים ונתיבותיו עוו… מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה! הכהנים אשר אל חטאת עמם נשאו נפשם חמסו תורה מבלי תת למאור שבה לחדור אל מחשכי מועצותיהם – נאות חמס, נביאי הבעל אשר הניאו את לב העם מאחרי אלהיהם לזנות אחרי אלהי נכר הארץ, ונביאי השקר אשר חזו לעם משאות שוא ומדוחים ויתעום בדרכיהם שבילי עולם לרפות ידי עם הארץ ולמוגגהו תושיה, – שלשת אלה השפטים הרעים אשר עזרו לרעה בתקופת הבית הראשון להכרית את ישראל מגוי ולשומו מנוד ראש בלאומים, הן המה הצדוקים, ההעלעניסטים והאיסיים אשר היו לו לרועץ גם בתקופת הבית השני. (הן המה ג“כ האורתודוכסים, האסימילאטאָרים והבע”שטנים אשר ישרצו בקרבנו כיום הזה… ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד). אולם כל עוד אשר היה ישראל למס עובד לגוים וכל אחד נרדף היה על צוארו מחמת המציק, כל עוד אשר מפני חרבות נדדו וכל מעינם היה לעמוד על נפשם ועל בשרם, הנה מפני קצר רוח ועמל נפש לא מצאו הכתות ידן להתפרד מגוית האומה כלה ולהוציא מחשבותיהן באמונות ובדעות לפעולת אדם, כי בעת צרה ומעוף צוקה אין חפץ לאדם בהתגלות הלב, כי אך לבקש מפלט ומנוס זה כל ישעו וכל חפצו ומשא־נפשו. אפס אחרי אשר הונח לישראל בימי יונתן החשמונאי וארצם וחפשם היו להם לשלל, אחרי אשר נפש יגיעי כח שעיפה להורגים זה רבות בשנים שאפה רוח ויאמרו לעשות סדרים בממשלתם פנימה, אז לראשונה נגלו ואור יצאו הפלגות בישראל אשר היו חבושים בטמון בכל ימי התלאות ושנות חירום (ערך 150 לפני ספה"נ). המלחמות הארוכות מחוץ תבראנה תמיד ריב מבית, כי חלק העם היוצא למלחמה וחלק היושבים על הכלים שונים המה למיניהם, ובעוד אשר הראשונים נטושים על פני השדה ונפשם גחלים תלהט ליום קרב ולהב חנית וכידון כל מעינם, הנה האחרונים שוקטים על שמריהם בחדרי משכיתם, מרחוק יריחו מלחמה ויביטו יתבוננו בסדריה ומנהגיה, שוט לשון תהלך בארץ לבקר אחרי מומי המצב המשתרר ולחרוץ משפט על משטרי הממשלה לשבט או לחסד. כאלה תהיינה תוצאות כל המלחמות הממושכות וכאלה היו גם תוצאות המלחמה היהודיה. תחת המלחמה מחוץ התגלע עתה בארץ יהודה ריב מבית וכפוטר מים ראשית מדון שטף ועבר עד אשר באחרית ממשלת יוחנן כבר החצה עד צואר. כל מפלגה ומפלגה פקדה את חבריה במספר, לקטה אותם לאחד אחד ותעמידם במערכי המלחמה; כל מעלת־רוח וכל רעיון לב אשר התנודדו ויתעופפו עד כה ברוח התלכדו עתה ויבואו יחדו; המחשבות הנפרדות התקרבו, המבטים הבודדים והדעות הפרטיות התנגשו ויהיו לשטה אחת תּמה ושלמה, ובהתנגשם יחד נתנו קול רעש גדול אשר הרעיש את מורשי לבב הגוי כלו – “ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירא”…

מכל המון המעשים והפעולות אשר נעשו ונפעלו בעוז ותעצומות שתי הכתות הנלחמות, הצדוקים והפרושים, למן העת אשר דברי ריבם נשמעו בשערים ראשונה ויצאו לפעלת אדם להפוך משטרי הדת והמדינה, עד אשר גברה יד הפרושים להדוך את כל אויביהם מפניהם, היינו מאחרית ממשלת יוחנן עד ימי אריסתובול השני שבימיו כבר נחה שקטה הארץ מריב לשונות, מכל המון המעשים והפעולות האלה, אשר סכסכו איש באיש, משפחה במשפחה וגם דמים רבים שפכו בראש כל חצות (ככתוב במגילת החשמונאים ובן־מתתיה) כבד מאד להציל דבר־אמת, דבר דבור על אפניו על אודות ראשי תכונות הפלגות, דברי ריבן ועצומותיהן בפרוטרוט, אבל זאת נדע ברור כי לא מאת הפירוד בדברי דת ואמונה היתה נסבה לפלגות ישראל בעצם וראשונה, כ"א מאת הפירוד בדעות מדיניות וסאָציאליות (כגראֶטץ ח"ג), כי כאשר היו הנביאים והצופים בימי הבית הראשון למנהלי העם ובאי כחו (דעמוקראטיא) נצבים לעמת הכהנים חונטי הדת (קלעריקאלים) והאצילים הרודים בו בפרך (אריסטוקראטיא), כן היו בימיהם הפרושים והרבנים מלאכי־העם אשר באו להתיצב בכחם נגד הצדוקים מורדי אור־תורה ונגד בני מרום העם אשר ארחו לחברה עם בני היונים (גייגער, אושריפֿט ובמחברתו Sad. u. Phar.). ואולם אחרי אשר נבעה פרץ זה בעניני המדינה ומשטריה החל הריב להתגלע גם בעניני הדת וסדריה, ואף על כן היו הפרושים (בהיות משאלות העם נגד עיניהם תמיד) הולכים קדימה בביאורי החקים והמשפטים והיו מקדימים את ישראל לתורה; לא כן הצדוקים, אשר שמרו את משמרת המקדש ולא נתנו לאיש להרוס, לפרוץ פרצות בכל העומד וקיים ולבלע את הקדש, פן יבלע גם להם ולמשמרת תפקידם ולבצע כספם, המה על מקומם עמדו בדברי דת ודין, כי העמידו דבריהם על דין תורה והקדימו אותה לישראל, ועל כן נלוו אליהם גם בני מרום עם הארץ, אשר בכל עת יכריעו את הכף לצד הבערות הסוככת בכנפיה על כל משטר עומד וקיים (קאָנסערוואטיזם) שממנו להם עשר ויקר, בהיות חפצם יקר להם מחפצי הגוי כלו ותאות לבם קדושה להם מכל קדשי לאומתם. דבר זה (שבירורו וליבונו הוא כל תכלית מאמרנו) לא למדנו מתורת הצדוקים כי אבדה ספרתם אבדה שאינה חוזרת בהמשך הזמן, אבל מתורת הפרושים למדנו אותו באר היטב, ואם רצונך, קורא יקר, לעמוד עליו: לידע ולהודע בבירור עד היכן הגיעה הרבנות המקורית בתקוני הלאום והדת, אזי עליך רק ללכת בעקבות שמעון בן שטח – הוא איש המופת אשר אתה מבקש – לבחון דרכו ולתכן רוחו, ומתורתו ביחוד תלמד לדעת תורת הרבנים בכללם.

מכל המסופר בתלמוד ובמדרשות אדות הגבר מורם מעם הלזה, רב תקפו ופרשת גדולתו, קורותיו עלילותיו וכל מלחמותיו אשר נלחם לישראל, רָאֹה ראינו כי היה שמעון בן שטח רוח החיה באופני מלחמת הצדוקים והפרושים אשר התלקחה אז. א) רָאֹה ראינו כי אחרי מות יוחנן כה“ג, כעלות ינאי המלך לשבת על כסאו, היה שב”ש עומד בראש התנועה הפרושית ומהפך מסבות בתחבולותיו במועצות ודעת, בערמה ומזימה, להרחיק ממושב הסנהדרין את הצדוקים שישבו שם כסאות למשפט, אף הפיק זממו, כי לאט לאט אחרו עקבות הצדוקים מבוא למקום המשפט על הכעס אשר הכעיסם שמעון לנגד עיני ינאי המלך ושלמינון אשתו בחדודיו וריב שפתיו (מגלת תענית פ"י). ב) רָאֹה ראינו כי אחרי אשר הפך לב ינאי לשנוא את מאהביו הפרושים ולהתקרב אל הצדוקים יריביו, כאשר שם אותותיו אותות בניסוך המים בחג נגד תורת הפרושים ויקם שאון והמולה בבית ה' ועוד מעט וירגמוהו כל העם באתרוגיהם, שאז נצתה חמת המלך על ראשי מְסַבֵּי המרד – ויאלץ גם שמעון בן שטח לברוח מפניו כראש וראשון להפרושים מתקוממיו (סוכה מ“ח: יוסיפון קדמוניות סי”ג י"ג⁶ ). ג) ראה ראינו כי אחרי אשר שככה חמת המלך וצועה מהר להפתח, היה שמעון ב“ש הראשון אשר עמד עוד הפעם בראש עדת הפרושים, כנראה באר היטב ממכתבו הנודע אשר שלח אז ליהודה בן טבאי חברו, המתחיל: “מני ירושלים עיר הקדש וכו' (ירושלמי חגיגה פ“ב ה”ב ועוד) כאשר עוד קודם לזה השיב מאלכסנדריא לירושלים את יהושע בן פרחיה להיות לעזר על ידו במלחמותיו (ע“פ נוסחת הבבלי סוף סוטה ד”י, ויעוי' דה“מ 34, גראֶטץ ח”ג 143, ווייס ח"א 154). ד) ראה ראינו אמץ רוח החכם הזה כי עמד הכן להשליך נפשו מנגד בגלל דעתו הנוטה לדעת הפרושים חבריו, וכשמואל הנביא לשאול משיחו וכברוטוס הרומי ליוליוס צעזר כן הרהיב גם הוא עוז בנפשו לדרש מיד המלך גזל משפט ועוות הדין ברוח כביר אמרי פיו ויעמידהו לפני כסא המשפט בחזקת היד, וכאשר ראה כי חבריו כלם ביראתם את חמת המלך כסו על פשעו, הורידו לארץ ראשם ולא אבו לענות בו חטאתו על פניו, דבר אליהם רתת לאמר: “בעלי מחשבות אתם יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם!” (סנהדרין י"ט: ויעוי' גראֶטץ שם בהערה צד 541). – בראותנו את כל אלה ובדעתנו מכל המובא למעלה כי ראשית הפלגות בישראל מתיחס לזמן שאחרי מות הזוג יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, שאז באו לשמור משמרתם הזוג השני יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, בני זמנו של שמעון ב”ש, ע”כ קרוב מאד לשמוע כי היה שמעון ב“ש לא אך הגומר (כמ"ת שם) כ”א גם המתחיל במלחמת מצוה זאת על דעת הפרושים, ושהוא לבדו הוא האיש אשר עמד כשמואל בשעתו, בראש חבל הנביאים החדשים, הפראָגרסיסטים־הלאומיים, הפרושים והרבנים, לאסר מלחמתם ולפקד צבא גבוריהם. ובכן עם חיי שמעון בן שטח תחל וגם תכלה מלחמת הכתות בישראל (100–65 לפני ספה"נ) ועם דרכי מדרשו, תקנותיו ודעותיו תחל וגם תכלה שטת הרבנים למלא מקומה בספר השתלשלות הדעות בעמנו כשיטה דתית־סוציאלית שלמה ומשוכללת⁷, ואף על כן הוא יהיה לנו למופת על הגות רוח הפרושים בכללם ועל הלך נפשם בדת ובחיים, ממנו נראה ונבין לאשורם וארחותיהם המה.

ג    🔗

מראשי תקנות שבעון ב"ש אשר אזן ותקן בחיי אומתנו ראויות להיות נזכרות ראשונה שלש תקנותיו בבצרון הרוח הישראלי וסגולותיו הלאומיות, להיות התקונים האלה מהדברים העומדים ברום היהדות, אשר גם עתה, כעבור אלפים שנה מאז, עוד יעמד טעמם בם וריחם לא נמר (ומי יתן ושמו לב אליהם בני עמנו במצבנו הנורא כיום הזה ויתבוננו לאחריתם!..).

א) תיקן שיהיו התינוקות הולכין לבית הספר (ירושלמי כתובות פ"ח בסופו). ראה שמעון בן שטח כי רבה העזובה בקרב הארץ והפרץ בחומת בתי יהודה הולך הלך ורחב, כי כל כת וכת בונה במה לעצמה להקריב עליה זבחי שלמי צבור ומנוחתו, סגולותיו וכל מחמדיו מימי קדם; ראה שמעון בן שטח כי נסתם מעין התורה, דלל וחרב מקור הדת ומימיהם אשר היו מפכים חיים להגוי כלו נצבו כמו נד העלו חלודה ויהיו לזרא באפם באשמת המאשרים המתעים אשר העריצו והקדישו “כל אות שבתורה וכל נקודה שחורה” למען תת ידים להמעמד ההוה להשאר על עמדו כיתד במקום נאמן לתלות עליו כל כבודם (הצדוקים), באשמת מהבילי העם וההוזים אשר אמרו לחוזים לא תחזו לנו נכוחות ויעיבו את מאור התורה ושמי ישראל בתעלוליהם והבליהם (האיסיים) ובאשמת הפושעים בעם מרשיעי ברית אשר התבוללו בגוים וילמדו מעשיהם ויזנחו תורת אלהיהם ועמה יחד את לאומתם וכל כבודה (העלעניסטים), – במלה אחת, ראה שמעון ב“ש כי כבה מאור התורה בישראל וימש חשך, עמד ותיקן להם לישראל בתי ספר. עוד מאז מעולם היתה רוח אומתנו שמורה בתורתה ולא היה כח יעקב אלא בפה, על כן בכל עת בפרוע פרעות בישראל תורתו היא סמכתהו ובשובו אליה אף היא יספה תת כחה לו, כי כאשר הסתכל הקב”ה בתורה כשרצה לברוא את עולמו כן חזו בה חזות הכל מאשרי העם הזה לתקן על פיה את עולמם המקלקל. כזאת עשה שמואל הרואה בדורו, בראותו את מצב ישראל והנה הוא פרוע לשמצה, כי הרחיק ללכת מן המסלה אשר התוה מחוקקו לפניו ויבחר לו אלהים חדשים – מלך וכהן – תועבת ה' גם שניהם (ש"א ח'), – ויקם ויאסוף אליו חבל נביאים ויאצל עליהם מן הרוח הלאומי הדימוקרטי אשר עליו להורות דעת את העם; כזאת עשה עזרא בדורו, בראותו את הגוי כלו והנה נכחד עצמו ממנו ויהי לגל של עצמות יבשות אשר כל רגש מדביק ורוח־לאום עוד אין בהם, (יחזקאל ל"ז), ובניהם כבר חצים מדבר אשדודית כי שכחו את מקור מחצבתם ושפתו יחד, ויעמוד ויקבץ אליו כל המבינים בעם, השרידים המעטים ראשי האבות, ללמד לעם את התורה מפורש ושום שכל ולהבינם במקרא רוח ה' המתהלך בחיי הגוי ותורתו יחד (נחמי' ח') ויתקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובמועדים וגם בימות החול פעמים בשבוע (בבא קמא פ"ב: ועוד); ובעקבות שני אלה הלך גם שמעון בן שטח, באשורם אחזו רגליו וממסלתם לא נטה ויעמוד אף הוא ויתקן בתי ספר לישראל, להגדיל תורה ולהאדיר!

ב‘, ג’) גזר טומאה על ארץ העמים (ירושלמי שם ובבלי שבת י"ד:) ועל כלי זכוכית (שם ושם). שתי התקנות האלה נתקנו בכוונה מיוחדת להרחיק את ישראל מעל גבול הגוים ולהבדילם מתועבות הלוקסוס אשר בגללו יבואו בברית הגוים שכניהם ויתחרו לעשות כמעשיהם, למשוך ידם את לוצצים עליזי גאוה וכל חמדת בשרים⁸, כי רק בישיבת ישראל על ארצו ובהנזרו מכל תועבות הגוים, עליצותם והוללותם – חסדו ומשגבו, כבודו ותפארתו, ומבלעדיהם הרי הוא נזוף לשמים ולבריות כמליצת דוד “כי גרשני היום מהסתפח בנחלת ה'” שכל המניח א“י ודר בחו”ל הוא בלי משים ממיר את אלהיו בלא יועיל ומשפטי תורתו בחקות הגוים וחשוב כאלו עובד ע"ז…

ד) מלבד שלש התקנות האלה שתעודתן היא לחזק את הרוח הלאומי בישראל ולהבדילם מכל עמי הארץ לסגלה ולתפארת, עוד נמצא לשמעון ב“ש תקנה אחת גדולה ונכבדה למאד, ואף ממנה נלמד לדעת תכונת למודי הפרושים והשקפתם על תקוני החיים בכלל ותקנת בנות ישראל ביחוד. כבר הוכחתי באותות ובמופתים במ”א (במאמרי בהשחר שנות י“א וי”ב ובמחברת הרוסית “דת משה והרבנים”) כי הבדל גדול יש בין העבריה להיהודיה במעמדן הדתי והסוציאלי, כי בתקופת הרבנים הורם כבוד הנשים אל עָל רב יתר מאד מאשר היה בתקופת בה“ק⁹ ושחכמי התלמוד שקדו תמיד על תקנת בנות ישראל לשית בטוחות לחייהן ומצבן בבית בעליהן וחוצה, בחיי משפחה ובחיי החברה. יהיה נא שמעון בן שטח ראש הרבנים למופת גם בדבר הזה! הלא כה דברי הברייתא בכתובות (דף פ"ב:) “בראשונה היו כותבין וכו' התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדיין כשהוא כועס עליה וכו' התקינו וכו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהיו כותבין לה כל נכסי אחראין לכתובתך”. הברייתא הזאת שנויה בשנוים קטנים גם בירושלמי (ספ"ח דכתובות) ומשלשת בתוספתא (שם ספי"ב), וממוצא כל הדברים בסגנוניהם השונים נלמד לפי דרכנו, שעכ”פ עד ימי שמעון בן שטח לא השיגה הכתובה את תעודתה: לתקוע, מעבר מזה, יתד נאמן לאשה בבית אישה, ולשית מעבר מזה בטוחות לחייה בצאתה מאת פניו, וששמעון ב“ש היה הראשון אשר תיקן את הכתובה, הכינה וגם חקרה לתכלית זו, כמו ששנינו מפורש בירושלמי במ”א “שמעון בן שטח תיקן כתובה לאישה” (שבת פי“ד ה”ו, פט“ז ה”ו), כאילו לא הקדימהו בזה איש מכל אשר לפניו; ואמנם כן הוא הדבר בבחינת המטרה התכליתית אשר לשטר הכתובה. יהיה איך שיהיה, לשב"ש הכבוד והיקר על התקנה המעולה הזאת אשר העמידה במרחב המחצית ממספר בני האדם – את מין הנשים כלו, ולו נאה ולשמו יאה שקידה כזאת לטובת בנות ישראל, כי אחותו שלמונין המלכה אשת אלכסנדר ינאי אשר היתה תמיד לעתות בצרה מגן ומחסה גם לו גם לחביריו הפרושים על אף בעלה אשר בקש רעתם (יוסיפון לרומים וב“ר פצ”א), אחותו זאת ועוד רבות מנשי הצדוקים אשר נתנו ידן לו ותלכנה בעקבותיו על אף בעליהן (תוספתא נדה פ“ה וגראֶטץ ח”ג 159), הנה הורוהו לדעת כי ראויות הנה הנשים להחשב בתור האדם המעלה, כי גם להן מעלות רוח ובינת לב להבין דבר לאשורו ולהוקיר איש ואיש על פי פעלו, ולמי איפוא ובמה איפוא יאות יותר לשלם להן כפעלן ולהראות להן שאין אנו הגברים כפויי טובה, אם לא לשמעון בן שטח ובתקנה הכתובה?! –

ה) כתקנת שב“ש בכתובה כן היתה גם תקנתו במשפט החליצה מכוונת להרמת כבוד האשה עפ”י תנאי החיים והשתלמות המחשבות. במחברת הנזכרת ובמאמרי שם כבר הוכחתי כי ראשית מנהג היבום מוצאו מקדם מימי עולם, בעוד המצב הפטריארכֿאלי השתרר בארץ וכל בני משפחה אחת לאחזת נחלה אחת נדבקו ועל בית־אב אחד התילדו למשפחותם; אז היה היבום דרוש, מצד אחד, לחפץ היסוד העקונומי אשר בכלכלת המדינה – להעמיד השווי על תלו, ומצד השני – לחפץ האלמנה הנשארה בלי משען ומשענה במות עליה אישה ערירי, וע“כ האיש אשר לא יחפץ לבנות את בית אחיו, בוז יבוזו לו כאשר יבוזו לאביר־לב ומסיג גבול עולם! ולמטרה זאת הוכן מאז חוק החליצה, אשר האחד שבתנאיה הראשיים הוא לירק בפני היבם. אולם ברבות הימים כאשר בטל היבום בכללו עם ביטול המשטר הפאטריארכֿאלי ועם הטבת מצב האלמנה ע”י תקנת הכתובה וכאלה, הנה עפ“י המשפט ההגיוני שכל שאינה עולה ליבום אף לחליצה אינה עולה (יבמות בכ"מ) לא נשארה עוד כל סבה להשאיר את החליצה על מכונתה ולירק בפני היבם על כי ימאן לבנות את בית אחיו, ולזאת עמדו הפרושים ותקנו שלא יוסיפו עוד לירק בפני היבם, וכדי להשיב על שאלות הטוענים עליהם מפשט המקראות הסבו כונתם לענין מליציי (שם ק"ו:), ונזכרה התקנה הזאת בין יתר התקנות שגברה בהן יד הפרושים על הצדוקים מחזיקי־נושנות, שכפי הנודע ומוסכם מכל כותבי ד”י היהודים היתה בכל אלה יד שמעון בן שטח, ואף כי לא בפירוש איתמר מכללא איתמר (מגילת תענית פ"י¹⁰ .

ו) תקנות שמעון ב“ש בדיני נפשות גם הנה, כההולכות לפניהן, תתנינה לנו מושג נאמן מלמודי הפרושים־הרבנים כי היו נוחים ורצוים, מתוקנים ומקובלים לרוח החיים ולהליכות עולם. עדות זו ביוסיפון הושמה לזכרון “כי הפרושים בטבעם הם בלתי מחמירין בעונשין ונוחים לבריות, והצדוקים להיפך בעלי מדות גסות וקשות היו איש נגד רעהו והם נגד אחיהם בקושי ותחרות כאלו היו מבני הנכר” (קדמוניות ספר י“ג פ”י); ואם יש אמת בשמועה ששמענו מפי עד זה כי ראשית התגלע הריב בין הפרושים ובין יוחנן כה”ג היתה ג“כ לסבה שהקילו מאד הפרושים בענש המגדף אותו, כי אז יהיה לנו שמעון בן שטח גם בדבר הזה לאות ולמופת כראש וראשון לקהל הפרושים. הנה נא שמענו מפי הכותב האפוקריפֿי כי נהרגו עדי “שושנה” מפני שהוזמו אחרי גמר דינה ע”י הבדיקות שבדקו אותם ונמצאו מכחישים איש את רעהו, שהאחד העיד שזנתה שושנה תחת אלָה, והאחד ששושנה זנתה תחת אלון (שושנה ס"ב). ממוצא הדברים האלה נלמד: א) שעדים זוממים נהרגים אפי' אם לא הוזמו שניהם שהרי עדי שושנה הכחישו זא“ז, וא”כ רק האחד הוזם והשני יוכל היות שאמת העיד ונהרג נקי וצדיק: ב) שלא היו מרבים אז לחקור את העדים בחקירות ובבדיקות, שהרי הזמת עדי שושנה היתה רק במקרה ואחרי אשר כבר נגמר דינה למות. כנגד זה אנו רואים מתקנות שמעון ב“ש: א) שאין עדים זוממים נהרגים עד שיזומו שניהם (מכות ה: ועפ"י הפירוש המחודש דוקא בגופה של עדות, שם.¹¹); ב) שיהיו מרבים לחקור את העדים (אבות פ“א מ”ו) בחקירות ובדיקות הרבה, כעין ששנינו בסנהדרין (רפ"ה) “היו בודקין אותן בשבע חקירות וכו' וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, ומעשה ובדק בן זכאי בענף תאֵנים”, ולו בדקו השופטים ככה גם את עדי שושנה, בל”ס גלו את מזמתם מראש כי שקר עדותם, אין זאת כ“א ששמעון ב”ש היה הראשון אשר תיקן את הבדיקות לעדים ושעד ימיו אין שופט בישראל שם לב לדבר הזה כראוי וכהגון לכך (כגראֶטץ ח“נ 535 ויאָסט דברי ימי היהדות וכתותיה ח”א 244). ובאמת אנו רואים שמימות שמעון ב“ש ואילך נתמעטו מאד מספר הנהרגים בדיני ישראל, עד שהיה למשל “סנהדרין ההורגת אחת בשבוע, אחת לשבעים שנה, נקראת חובלנית, ור”ט ור”ע אמרו אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם" (מכות ז.), ואמנם די היה רק לתנאי ההתראה שעל פיו אין החוטא יוצא למות עד שיתיר עצמו למיתה בשעת עבירה (היינו שיתרו בו ענשו והוא יאמר “אעפ”י כן") לבטל מכל וכל את משפט מות, ואין ספק כי גם הלכה זאת היא אחת מהתקנות המאוחרות שנתקנו ברוח שב"ש ועל דעת הפרושים “המקילין בעונשין”.

כסניף לדעת שב“ש על ענש־מות ראוי להזכיר בזה את המסופר ממנו בסנהדרין (דף לז:) ואף שאין בכל הספור הזה שום חדוש להלכה. ז”ל המסַפֵּר: “מעשה בשב”ש שראה באחד שרץ אחר חבירו להורגו ורץ שמעון אחריו וראה סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, א"ל: רשע! מי הרגו – אני או אתה? אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהתורה אמרה “על פי שנים עדים יומת המת!”. תוכחה נמרצה וחודרת ראויה למי שאמרה!

ז) במדה שהיה שב“ש מיקל בעונשין ועובר על ד”ת משום עת לעשות לה', (כלו' כדי לקיים את התורה בכלליותה וברוחה עפ"י תנאי החיים), במדה זו עצמה היה מחמיר לפעמים בענשין ועבר על ד“ת אם השעה צריכה לכך. ככה יספר לנו התלמוד שפעם אחת תלה שמעון ב”ש שמונים נשים מכשפות באשקלון ביום אחד (סנהדרין מ"ה:) אף שאין דנין שנים ביום אחד ואין תולין את הנשים, וכ“ז מפני שהיתה השעה צריכה לכך, כי פרצו אז ויעצמו מאד ההוזים והמהבילים הנתעים והמתעים והיתה פעולתם על המון העם רבה מאד כי הכריתו מקרבו כל נצני התבונה הנכוחה אשר בהם ישראל יתפאר ויטעו על תלמי לבם שרשים פוֹרים ראש ולענה – הבלי שוא ושטי כזב אשר על אדמת נכר שרשו. ואם אנו במצבנו המדעי כיום הזה לעינינו נראה את הנזק הרב אשר ישאו המהבילים והמתעים על היהדות ועל חמדת עמנו כלה, ונפשנו עלינו תשתפך כי אזלת יד לעצור בעד הרעה המרחפת נגד פנינו, עאכ”ו בימים ההם, כאלפים שנה מלפנים, בימי חשך ואפלה מנדח, שאז גדלה הרעה הזאת על אחת שבע! וכמה איפוא יש לנו לשבח ולפאר את שם שב"ש, אשר, למרות נטית רוחו להקל בעונשין ולמרות החוק המוסכם בדיני נפשות, גבר חילים ויעמוד בפרץ לקנא קנאת עמו אשר אהב סלה וקנאת היהדות כּלה משאת־נפשו!…

ח) עוד מופת אחד כי היו הבלי ההוזים בימים ההם תועבת נפש שב“ש, יורנו דברו אשר שלח לחוני המעגל. אם נאמין לדעת מהרז”פֿ האומר (מאָנאטשריפֿט ש"ב 38) כי היה חוני זה מכת האיסיים המתקדשים והמטהרים או אם לא נאמין, עכ“פ ראה ראינו מהמסופר בתענית (י"ט.) כי היה חוני זה בעיני העם כאיש אלהים קדוש, וע”כ אליו שמו פניהם בעת העצר השמים כי יתפלל בעדם אל האלהים. מה עשה חוני? “עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפני הקב”ה, רבש“ע בניך שמו פניהם עלי וכו' נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך”. ומה עשה שמעון בשמעו את עלילות הקדוש הזה ואת רובי הזיותיו? שלח לו “אלמלא חוני אתה (ר"ל אלמלא היית אהוב ורצוי להמון העם) גוזרני עליך נדוי”… (ומפרש שם בש"ס שאלו באמת היתה אז שנת בצרת לא הועילה כלל תפלתו של זה הקדוש ונמצא שם שמים מתחלל). אות הוא כי על אפו ועל חמתו נעשו כל המעשים האלה, כי הבלי שוא רחקו ממנו ויהיו לו לזרא ולגעל נפש. אמנם לא יחיד היה שמעון ב“ש בהרחקת אמונות שוא ותפל כי בן זוגו בהלכה, יהודה ב”ט, היה לו גם בזה מעיר לעזר. זאת ראינו בהמעשה המסופר במכות (ה:) שהיה יב“ט משתטח על קבר המת והיה נשמע קולו וכסבורין העם לומר קולו של מת, אמר להם יב”ט קולי שלי הוא, תדעו למחר הוא מת אין קולו נשמע". אולם נפש אחד צעירי האמוראים, אשר אך נפלאות אהבה, לא נתישבה בהסברה פשוטה כזאת ובדברים של טעם כאלו, ולמען השלותה על שקר המציא נפלאות “ודלמא בדינא קם בהדיה? ודלמא פיוסי פייסיה (?!)”. האם לא צדקו איפוא האומרים “גדולה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים ואם האחרונים כבני אדם אנו כחמורים”?…

ט) מקרה אחד מחיי שמעון ב“ש המסופר בירושלמי (סנהדרין פ"ו) יוכיח לעינינו באר היטב מה יקר היה בעיניו אֹשר הגוי כלו ומה נפלאתה אהבתו לו, עד כי גם אהבת־אב שכח בגללה ולא ידע חנות עוד – “מפני שהשעה צריכה לכך”! – אחרי אשר תלה שמעון את שמונים הנשים המכשפות, קם שאון בקרב קרובי הנהרגות ושאריהם ויתנכלו מזמות לקחת נקם מאת שב”ש על הדם אשר שפך, ויעמדו שני אנשים בני בליעל ויעידו על בנו של שמעון כי חטא חטא־משפט־מות ויכונו עדותם עד שנגמר הדין על פיהם להוציאו להורג. הוא מוצא למות והמה נחמו על רעתם הנתעבה ויודו כי שקר ענו בו ואין בעדותם כלום. אולם לפי משפטי ישראל “העד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד” וההלכה הזאת היתה אחת מן ההלכות שדקדקו בה הפרושים מאד, בהיותה היסוד הראשי למשפטם שעד זומם נהרג על מחשבתו (שאלו יכול העד לחזור מדברו לא היה נהרג על מחשבתו שהרי יש בידו לחזור בו וינקה), והנה ידענו כי משפט עד זומם היה אחד מן ההתנגדות היותר גדולות בין הפרושים והצדוקים (דדו“ד ח”א 139) ויהודה ב“ט עשה מעשה בזה “כדי להוציא מלבן של צדוקים” (מכות שם), ואף ע”כ לא יפלא עוד כי דקדק שב“ש עד מאד גם במשפט העד החוזר מעדותו (אשר הוא אבן הפנה למשפט עד זומם); ג”כ כדי לעשות חזוק לדברי הפרושים ולהוציא מלבן של צדוקים. אבל דעתו זאת בהלכה היא הביאה עתה רעה על ביתו ועל פרי בטנו. שמעון ידע בלבו כי נקה בנו מפשע רב, אך הן העידו בו העדים כי חטא חטא וכונו עדותם ומה יועיל לו אם חזרו עתה מדבריהם? רגש־אהבת־אב ומדת הדין הקשה ערכו רגע אחד קרבות בלבו וכמעט נכמרו נחומיו לבנו, אז קרא לו זה: “אבא, אם בקשת להביא תשועה על ישראל (ולהחזיק מוסדי תורת הפרושים) עשה אותי כאסקופה הנדרסת!” ושמעון נאנח מרה – ויוציא לממיתים חית בנו!… אכן זה קרבן האידעע, וכמה כח לב ואמץ רוח היה דרוש להאב המקריב אותו?!…

ד    🔗

בעת אשר רגזה ארץ יהודה תחת יושביה ותחת המלחמה מחוץ החל להתגלע הריב מבית, היינו בימי ממלכת יונתן החשמונאי (לערך 150 לפני ספה"נ) שאז החלו הפלגות לקצות בישראל, בעצם העת ההיא נעשה מעשה על אדמה נכריה אשר גם הוא, בערך שוה להפלגות ביהודה, הפעיל תעצומה עזה על מהלך התפתחות הדעות בבני ישראל¹². מקום המעשה – אלכסנדריא של מצרים, עיר מושב בני היונים, אשר שמה נמלטו פליטי יהודה מחמת עפיפֿאנעס המציק ויאמרו להתכונן שמה ולהפרד מעל אחיהם אשר בארץ יהודה. כעשר שנים אחרי אשר בנה להם הכהן חוניו מקדש מעט להקטיר עליו עולות ולזבוח עליו זבחי שלמים, למען לא יוסיפו עוד לעלות אל בית ה' אשר בירושלים – והנה זה קם אריסתובול מורה דעה בחצר המלך תלמי פֿילומטור וישב ויבנה להם מקדש אחר גדול עצום ומאד נעלה מהראשון (לא למראה כי אם לרוח) למען הוסיף הרחיקם גם מעל אלהיהם אשר בירושלים!… המקדש הזה הוא – התורה הנעתקת ליונית! – אם עוד הבית אשר בנה חוניו העיר עליו חמת השלמים אשר בארץ יהודה יען חשו עתידות לו כי יהיה לבית ישראל לחגא – להפריד בין אחים המקושרים בעבותות אהבת־ארץ מולדת, אשר ע“כ הורידו מאד את קדושתו ביחס אל בית ה' אשר בירושלים לענין כמה דברים (מנחות ק"ט.) והחליפו (בכוונה או שלא בכוונה) את חוניו מיסד הבית הזה עם חוניו־מענעלאוס הפושע הנודע לדראון בישראל (שם:) – אם עוד הבית הזה היה לזועה למביני שמועה אשר בארץ יהודה והביטו על עמל בוניו כעל עמל בני אדום בחזון עובדיה אשר מכרו את אחיהם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם, הנה רב יתר עוד מאשר אכלתם קנאת בית ה' אכלתם קנאת דתו בהעתק התורה לשפת עם לועז! הבית אשר בנה חוניו הפריד בין אחים רק בריחוק מקום, אבל עדיין מקורבים היו בסגולות הלאומיות, בקשר האמיץ אשר קשרה אותם תורתם, כי תורה אחת ומשפט אחד היה לכל בני ישראל לקו ולמשקלת בכל דרכי חייהם, אפס התורה ההעלענית הפרידה ביניהם ברוח, נתקה גם הקשר הרוחני אשר היה מאגד את כל אֵברי העם לבני לאום אחד ונוצרי תורה אחת, ע”כ צדקו מאד המושלים מעדת הרבנים אשר המשילו את מעשה ההעתקה למעשה העגל ואמרו אותו היום (שבו נעתקה התורה) קשה היה לישראל כיום שבו נעשה העגל (סופרים פ“א ה”ז) ושבא חשך לישראל שלשה ימים (מגילת תענית בסופה). באמרם כזאת, לא היה את לבבם לתאר אך רגשת לבם לפי שעה, ובראותם את ההגשמה המבהלת אשר הגשימו המעתיקים את מאור התורה ופנימיות רוחניותה (מפני שלא היתה יכולה להתרגם כל צרכה“, מ”ס שם) כאשר גשמה רוחניות אומתנו (אלהי ישראל!) ביום זעם בעגל מסכה; – לא אך את רגשת לבם זאת לפי שעה הביע במשל ומליצה שזכרנו, כי אם גם את אשר חשו עתידות לדורות הביעו בחידות מני קדם, הגידו מראש לא כחדו. אמנם כן, מאז מעולם חלק לב המון ישראל בדבר יעודם הלאומי: אלה מזה הואילו הלך בדרך הטבע לחיות כתורה וכמצוה חיי גוי ואדם יחד, על כן לא אבו לאבד עצמם לדעת, להיות נגועים בפשעי רבים ולסבל עונות עצומים, ויאמרו בצדק ובמשפט, כיתר העמים אשר על פני האדמה, כי לא נברא כל העולם כלו אלא בשבילם ואך שוא לכת קדורנית בשביל אחרים, אשר גם בחבורתם עוד לא ירפא למו; ואלה מזה נואלו להאמין כי המה אך בשביל העולם כלו נבראו, להיות למופת לרבים ולתקן עולם כולו במלכות שדי, על כן בקשו בכל עת קרבת הגוים ויתיפו לעיניהם, בטלו רשותם כגוי אחד בארץ ויהיו כזונה אשר תתן נדניה לזרים (כמליצת יחזקאל הסטירית, קאפ' ט"ז, הנוקבת ויורדת עד התהום). ובפלגות גדולי חקרי לב כאלה נפלנו גם בדבר ההעתקה היונית, כי בעת אשר אנשי הרוח באלכסנדריא התהוללו ויחזו למו משאות שוא ומדוחים וישיאו את נפשם על שקר לאמר, כי בהגלות אור התורה לכל יושבי תבל ישובו כלם שכם אחד להשתמש לנגה זרחה, החרבות יכתו לאתים והאנושות תעמוד ושלום לגוים תקרא בשם ה' אחד, – ואז גוי גוי ואלהיו יאבדו, בעת הזאת עצמה בכו יושבי יהודה למשפחותיהם ותהי רק זועה הבין שמועה, כי הבינו המבינים בעם מראש כי אך את הרעות ילמדו את דרכם בהיטיבם אותה לבקש קרבת הגוים ולבם הגיד להם כי לדור דורים יעמוד ויקום המשא אשר נשא בן־אמוץ על המלך חזקיהו בהראותו לבני הנכר את כל אוצרותיו ואשר אצרו אבותיו… ואמנם לא לשוא פחדו פחד: אך שנים מעטות כימי דור אחד גזו חיש – והרכּבת שפוני קדש (תורת ישראל) בטמוני חול (הפילוסופיא היונית) כבר הנצה ציץ בפלגות ישראל, כי רחקו ההעלעניסטים מעל אחיהם ותורת ה' אשר אתם ויהיו צוררים להם בנכליהם (בן־מתתיה), ובעוד ימים לא־כביר, כימי מלך אחד, והנה גמל הציץ פרי ישוה לו: ענבי רוש ואשכלות מרורות – את התורה החדשה אשר לא רוחצנו ממנה עד היום הזה (ומי יודע עד מתי עוד נשא ונסבול בגללה כל יד עמל ותלאה?!…), ומי יתַנה עוד את כל המון הרעות והתלאות אשר מצאונו לרגלי ההתיפות שיפו המיפים את אהלי שם ביפיפותו של יפת (כמליצת חז"ל במגלה ט'.) מאז החלו ילדי נכרים לקצות בכל ילידי בית־עמנו עד אשר קרא עלינו מועד לשבור בחורנו באפס עצור ועזוב, ועד ימי הדור הזה אשר אין מעמד לנו בהם והננו נמקים בעונותינו ורוח ה' סרה מאתנו!… אכן לא לחנם יקוננו כל בית ישראל מימים ימימה על העתקת התורה בקינתם על מפלת ציון ומות עזרא הסופר, והפיטן יהגה נכאים:

"אזכרה מצוק אשר קראני,

בשלש מכות בחדש הזה הכני…

דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית,

(הלא שלשתן קבעתי תענית)

ומלך יון אנסני לכתב דת יונית,

על גבי חרשו חורשים האריכו מענית וכ' וכ'…"

כי באמנה שלש אלה יחדו עזרו לרעה בד בבד לנתק מוסרות האחדות ולרפות הקשר הלאומי בבני ישראל!

עם מחשבות והרגשות מעציבות כאלה התלכדה יחד השמועה על אדות העתקת התורה בלבות הפרושים, ועמהן יחד התגלגלה מדור לדור ותתצב גם לעיני שמעון בן שטח! האמנם מכל אשר יספר בתלמוד ובמדרשות אודותיו לא שמענו משפט חרוץ לשבט או לחסד על אודות ההשכלה היונית בכלל והעתקת התורה בפרט, אולם די לנו תקנותיו אשר תקן לחזק רוח לאומתנו ותורתנו (הלא הנה כתובות למעלה בראש תקנותיו) למען אשר נכיר ונדע את מחשבתו אשר חשב על אדות הדברים האלה. יסוד בתי ספר להבין לעם מפורש ושום שכל את התורה – מקור חיינו הלאומיים, גזרת טומאה על ארץ העמים למען הרחיק את ישראל מעל גבול הגוים¹³, גזרת טומאה על כלי זכוכית למען הבדיל את ישראל משעשועי היונים ומאהבת המותרות וכל חמדת בשרים, שלש־אלה יורונו לדעת למדי כי מלאה המחשבה הלאומית כל חדרי לבב שמעון ב“ש ותהי מושלת בשרעפיו ומניעה כל עלילותיו. ואולם עכ”ז היתה אז המחשבה ההיא עדין בעצם תמה ותהי קודמת לחכמת ההיקש ולמופתי ההגיון, כי מוצאה היה מהחיים ומבואה אל החיים, על כן מבלי בקש חשבונות הרבה ומבלי כל התפלספות במושג השמות “לאום ולאומיות” היו השלמים בעם שלמים עם עמם ועם רוחו והרוח הזה פלס לו נתיבות באהבת־ארץ־מולדת, בשמירת סדרי הממשלה היהודיה, בעשות משפט ואהבת חסד, ובעת ההיא ובימים ההם היה די לתכונות מוחלטות כאלה לתכן את רוח איש ישראל ולהבדיל בין הנאמן בברית למפר ברית בישראל ובין בן־ישראל לבן־הנכר באדם, ולא היה כל צורך במושגים מלאכותיים ובהבדלות שליליות להבדיל בין ישראל לעמים ובין “לאומי” לבלתי־לאומי; ואף על כן לא יצאה אז עדנה ללהבת שלהבת תבערת הנקמה, נקמת ישראל בלאומים, כאשר נגלתה אחרי כן בקרב הרבנים המאוחרים. זאת נראה גלוי מהספור על אודות האבדה אשר השיב שמעון ב“ש להישמעאלי (דברים רבה עקב) וממנו נשכיל לדעת כי תורה אחת ומשפט אחד היה להם אז לבני ישראל ולבני הנכר, תחת אשר שנות מאות אח”כ הורו הרבנים להלכה כי ב“י אינו חייב להחזיר לו את אבדתו (ב"מ….) וגדולה מזו – שיש גם איסור בדבר, “שהמחזיר אבדה לעכו”ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו” (סנהדרין ע"ו:); אפס מי זה יתפלא על תהפוכות כאלה המתהפכות עם מסבותיהן יחד? יסורים מעבירים את האדם על דעתו ויקשיחו את לבו לאבן… הרבה טלטולים קשים עושים והרבה שכנים רעים עושים, ואם אהבה מקלקלת השורה ותכסה על כל פשעים – שנאה תגלה פני הלוט, תעורר מדנים וחמת עכשוב תחת שפתיה סלה!… אם בימי שלום ומנוחה, בחדל ריב לשונות, כמעט נשכח מעמדנו בקרב הגוים ועצמנו יכחד ממנו, הנה לעתות בצרה, כבוא כחתף שואה לפרע פרעות בישראל, נשובה לחוש ולהרגיש היטב במה נחשבנו ומה אנו בעיני הגוים, ועמוק עמוק בלבנו תתלקח אז אש קנאתנו ועברת אפינו, ורוחנו יתגעש, ולבנו יהמה ונפשנו תשאף לעשות נקמה בגוים!… לא עליכם השאננים כל עוברי בטח לחוש בלבבכם שלהבת נקמה כזאת, אשר מחסרון אונים ואמץ כח, מאפס יד וגבורת כפים להוציאה לפעלת אדם, אך תבער בקרב ומנפש ועד בשר תכלה!… לא לכם הגאי־יונים להעמיד במשפט את הרבנים, ילדי ימי־חשך ההם, ולדון אותם לכף חובה על שנאתם לילדי נכר, בטרם הגעתם אתם למקומם!…¹⁴ הלוים אשר תלו על ערבים כנורותיהם, בשאל אותם שוביהם בלעג לשיר להם משירי ציון, וישבעו באפם לקחת נקם מעם חרמם; קרבנות קנאת־הדת בשנות דור ודור, מיום גלינו מארצנו ונהי לנודדים נצחיים עד ימי הדור הזה; העניים הסוערים אשר היו בתיהם מעי מפלה בימי עברות בצאת הקצף בסערות תימן, – המה חשו והרגישו את אשר חשו והרגישו הרבנים אז בתתם חקים לא טובים לעושקיהם כח, המה יבינו פעלם, יצדיקו דינם ויכירו את תורתם היא – תורת הקנאות!…

עם כל מה שזכרנו עד הנה מתקנות שמעון ב"ש ועלילותיו, מתכונת דורו ומחשבותיו, תמו כל רשמי תמונתו הרוחנית החרותים לזכרון בספרי קורות עמנו. מעטים ודלים הרשמים האלה בכמותם אבל רבים ושלמים הם באיכותם, כי מהם נבוא למוצא־דבר על אדות שטת הרבנים בכלל (אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים עד יום הזה) ועל פיהם נלמד לפי דרכנו: א) שלא היו ראשוני השונים אדוקים לאותיות התורה ולהגבלותיה הפרטיות, כ“א השתמשו לאורה וישנו ויתקנו את ההלכות הקדומות ככל העולה על רוחם לצרך השעה והמקום, כי כלל גדול היה בידם שבטולה של תורה בענין בודד ופרטי הוא לעת הצרך קיומה של תורה בכלליותה. ב) שהמחשבה הלאומית והרעיון מיתרון א”י על כל שאר הארצות לענין שמירת סגולות עם ישראל והשתלמותם הטבעית – היו תמיד מרכז שרעפי הפרושים־הרבנים ועל סביבותיו סביב סביב הלכו כל מפעליהם ומעבדיהם לקיום דתנו ואמונתנו. – שמעון בן שטח הוא הראשון מכל הרבנים אשר את תבניתו המוסרית נמצא מתוארה בשרד אמת על לוח ספרי זכרונותינו בכל צביונה וקומתה, וע“כ הוא יהיה לנו כעין פרט היוצא מן הכלל לא אך ללמד על עצמו כי אם ללמד גם על הכלל כלו. שמעון בן שטח הוא טיפוס עברי מוחלט (איין פאָזיטיפֿער יידישער טיפוּס) אשר החיים המוסריים והמדיניים, הדתיים והסוציאליים, עם כל שאונם והמונם, עם כל מרוצותיהם ומעגלי תקופותיהם התלכדו בו יחדו באופן היותר נפלא ובכח הדוק היותר עז. לא בן לילה יולד איש נאור ונערץ כמוהו וכבד מאד למצוא משלו בקורות עם ועם. ברוטוס הרומי, בן תקופתו של שמעון ב”ש, (שניהם חיו במאה האחרונה לספה"נ¹⁵), אשר אותו הציג הח' גראֶטץ למשל לו, הוא רק התחקות חלושה לתמונת שב“ש ביחס עלילותיו המדיניות, אבל מי יתנה רב תקפו ופרשת גדולתו בכל יתר מקצועות החיים החברתיים ובכל פנות שהמה פונים?… אחת היא ע”כ נאמר: כשמואל בדורו כן היה שמעון בן שטח אחד ואין שני לו להמשיל אליו למיום נסתם החזון בישראל עד שקם ר' עקיבא, זה הניבל העברי, למלא תפקידו ומשמרתו בקורות היהודים והיהדות!…

ראָגאטשאָוו (פ. מאָהילוב). ש"י איש הורוויץ.

הערה    🔗

אמר הכותב: לבל אהי כדן יחידי בענין נשגב ונעלה כענין תולדות הפרושים, שהוא אחד מחביוני דברי ימי ישראל, אשר לא שזפתו עדנה עין חוקר עד הכלית אור, ולבל אהי כבא בטרוניא ובעקיפין על קוראי, באמרי להם ששמעון בן שטח היה אבי אגודת הפרושים והראשון לאוסרי מלחמתם, בעוד אשר בתלמוד וביוסיפון לרומיים אין שם וזכר לו בימי ינאי־יוחנן ועקבותיו נודעו רק כימי מלך אחד אחרי כן, – לזאת אמרתי להביא בזה דברי שני עדים גדולים וטובים המסייעים לדברי ועל פיהם יקום דבר. – האחד הוא, חכם הרבנים החבר ר“י הלוי בעל הכוזר; בספרו זה (מאמר ג' סימן ס"ה) הוא אומר כי מלחמת הפרושים בימי ינאי היתה בימי שמעון ב”ש, שבימיו נפלגה א“י לפלגות, ושהוא היה האוסר מלחמת הפרושים ומפקד צבא גבוריהם, יעוי”ש. והנה זה החכם ר“י הלוי נודע לנו לאיש אשר בחקירת תכונת היהדות לא זזה ידו מתוך ידי ההיסטוריא, והוא האחד אשר הבין אותה והכירה בעצם תמה והניח דבריה על אמתתם כמו שהם, לא כמו שהיו צריכים להיות לפי מחשבת החוקר, (כאשר עשו ר' סעדיה גאון ואחריו הרמב"ם שהכריחו את היהדות להתמשך אחרי דעות פלוסופי הגוים ומזמות לבבם, והיא מתנכרה), וע”כ עדות החכם הזה נאמנת עלינו מאד.

השני לו – הוא האחד מגדולי חכמי הקראים, ר' מרדכי בר' ניסן בספרו “דוד מרדכי” (פ"ב מטה שמעון), וז“ל: “מזמן קבלת צדוק ובייתוס עד זמן קבלת יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח עברו קכ”א שנים… ובימיהם, של יב”ט ושב“ש, נתחדשה המחלוקת בין¹⁶ המלך והחכמים עד שהוכרחו החכמים לברוח מפניו, וכשהושב שמעון ממקום גלותו ויהודה ב”ט שב ממקום הסתרתו אז נפלגה קבלתם ונחלקה לשנים, מפני שיהודה ב“ט לא הודה על ההמצאות שהמציא שב"ש ובדה מלבו¹⁷ רק שמר יהודה משמרת הקדש לבד שהוא מקרא קדש הכתוב מפי הגבורה וכו' וע”כ נתכנה שמם של סיעת יהודה ב“ט בשם קראים עכ”ל. ועוד לו שם בזה דברים להוכיח שכת הפרושים נתחדשה ע"י שמעון בן שטח יעוי“ש. והנה אף כי קשה להודות בכל דברי החכם הקראי הזה ובמה שאמר כי יהודה ב”ט היה העומד בראש כת הקראים (ראה מאמר האישות לר"ש האלדהיים), נראין לי דבריו ע“ד הגבלת העת שבה התאחדו הפרושים לאגדה אחת, אף כי המה לא בדיוק נאמרו מפי כותבו, ועכ”פ ראינו מהם כי שב“ש הוא הראשון אשר הביא את כתות הפרושים המפוזרים בקשרי המלחמה ויעמידם במערכה, וזהו ממה שחפצנו להעיר במקום הזה. ואף כי הקראי בזה כנוגע בדבר, בהיות חפצו לאחר זמן לדת הפרושים כדי להקדיש בקדושה ישנה את למודי הקראים, עכ”ז נאמנה גם עדותו בהיות עדות מכרעת לו בדברי החבר הנ“ל, וטובים השנים מן האחד. – ש”י איש הורוויץ.

 

קדמות המלאכה בישראל    🔗

עוד הפעם נשלח ידינו אל הערכאה הישנה של קדמוניותינו, אל ספר דברי הימים, להוציא משם גליון עתיק מאד אשר בכל היותו קרוע קטוע ומטושטש למראה עין, עוד נשמרו בו הדברים הנכונים להפיץ אור בהיר על ראשית דברי ימינו, על חיי אבותינו במצרים.

זה כשתי שנים עלתה בידנו להוכיח מן הספר ההוא (דהי"א ב' ו') כי עבודת הסופרים בישראל החלה בדור הראשון הנולד במצרים. הסופרים האלה הנקובים בפי המקרא (ירמיה מ"ט י') “מחוקקים” ובפי המשנה (ס"ע כ') “נביאי מצרים” הם איתן והימן וכלכל ודרדע המפורסמים לאבות החכמה בישראל (מ“א ה' י”א), דבר אשר יתן כבוד מאין כמוהו לנו ולמולדתנו (השחר שנה י"א חוברת א').

והפעם הננו לברר מתוך פרשה קטנה שבספר ההוא כי לא רק בחכמה ובמוסר קנו להם שם כי אם גם בדרך ארץ עשו חיל, כי עד מהרה נחלו את כל כשרון המעשה הנוהג במצרים בימים ההם, ובאחרית ימי יוסף היו בבני יהודה חרשים ועושי מלאכת מחשבת אשר יצא להם שם בתבונות כפיהם עד כי הפקידם פרעה על מלאכתו, ומאד קרוב הדבר כי לרגלי משלח יד כזה החלו לעזוב מעט מעט את גשן “ותמלא הארץ אותם”.

הפרשה אשר ממנה למדנו דברים אלה היא בעלת שלשה פסוקים (דהי“א ד'¹⁸ כ”א־כ"ג) יתבונן נא הקורא בהם ואחר ישמע את דברינו: “בנו שלה בן יהודה ער אבי לכה ולעדה אבי מרשה משפחות בית עבודת הבץ לבית אשבע”. אף כי סתם פסוקי היחס בחזקתם עומדים, צריך כל אוהב אמת החושש אף גם למיעוט, לבדוק היטיב, אם סמיכות הדורות אות נאמן הוא על תכיפתם זה לזה. כי מעט מן המעט יש אשר נשמט דור אחד או כמה דורות מסדרי היחס, אך הפסוק הזה מעיד על עצמו כי הדורות הנזכרים בו תכופים ורצופים הם. ער היה בן לשלה ושמו נאה לו כאשר מצאנו (בראשית ל"ח ח') כי מאויי יהודה היו להקים זרע לער בכורו, ואחרי מות אונן המיבם הראשון נתן יהודה את עיניו בשלה בנו, אשר היה עוד ילד בעת ההיא (שם שם י"א), כי יבנה הוא את בית אחיו. ואם אולי יש להחליט כי משום מעשה שהיה נתבטל אז היבום כהלכתו (שם שם כ"ו), גם אז קרוב הדבר מאד כי למען עשות נחת רוח לאביו, או מאהבתו לאחיו הבכור, קרא הוא לבכורו “ער” כשם אחיו. כי אף אם אין להחזיק כי פעל “הקם שם”, הנוהג בתורת יבום, מורה כפשוטו על קריאת שם ממש, בכל זאת רומזת המליצה ההיא, כי לו גם לא היתה קריאת שם הלכה, על כל פנים מנהג היה. ובכן יש לנו ראיה, נוסף על החזקה, כי ער היה דור ראשון לשלה.

“ולעדה אבי מרשה” גם הוא בחזקתו עומד כי היה אח מבטן לער ודור ראשון לשלה. ועל כל פנים שמו מוכיח עליו כי מיושבי מצרים היה, כי עוד שש פעמים אנחנו מוצאים שם זה (בשנוי ה“א לנו”ן) ללבני בן גרשון בן לוי, אשר היה ממש בדור זה, בדור הראשון הנולד במצרים. ועוד פעם אחת לבן אפרים בן יוסף (דהי“א ז' כ”ו) הנקרא קודם לזה גם בשם אלעדה ואלעד. וגם הוא היה בדור זה.

“ומשפחות בית עבודת הבץ לבית אשבע”, אשבע, אשר לפי הסדר הוא הצעיר בבית אביו, לא זכו בניו לפי הנראה מן הכתוב להתנחל בארץ ישראל בערים מיוחדות להם לבדם כבני אחיו הגדולים, על כן לא כתוב בו ואשבע אבי משפחות בית עבודת וגו' ככתוב בכל אחיו.

“ויוקים ואנשי כזבא ויואש וסרף אשר בעלו למואב וישבי לחם” מאחת המשפחות ההן או מכלן יצאו האנשים האלה אשר היו בדור המדבר, בשבת ישראל בשטים – וישבי לחם נמנה לבדו כי לא היה לו חלק בזה.

“והדברים עתיקים” הם רמז למעשה השטים אשר לא רצה הכתוב לפורטם מפני הכבוד.

“המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה” “המה” מוסב על בני שלה, כלם או מקצתם, האמורים בפרשה. שלשת האומניות האלה אשר אם נשתמש בלשון הפירוש המיוחס לרש“י ונפרשם “יוצרי חומר… וגם קדרות” “וישבי נטעים, שהיו עוסקים בנטיעות” “וגדרה, אומנים גודרי גדר” ונצרף לזה פירוש הרד”ק “למשפחות בית עבודת הבץ” “עובדי פשתים” ועלה מהר על לבנו כי ארבע המלאכות האלה היו החשובות בעיני מצרים מאד עד כי בהן עשו להם שם עולם.

“עם המלך במלאכתו ישבו שם”. כל אשר אזנו מלין תבחן יבין לדעת כי על כל פנים הדברים עתיקים מאד, לפני מלך מלך בישראל. ובכן אי אפשר כי תהיה כונת הכתוב על אחד מלכי ישראל ויהודה – ועתה עם איזה מלך היה דבר לאבותינו הראשונים? הוה אומר עם מלכי מצרים. ודרך המלכים לבית פרעה היתה באמת להגן על חרשת המעשה ומלאכת מחשבת ולסעדה בכל כחם.

“ישבו שם” מלת “שם” המורה תמיד על המצא הדבר במקום אחר זולת הקבוע לו מעיקרו, ללמדנו היא באה כי לא בארץ גשן המיוחדת להם לבדם לשבת שם ולרעות את צאנם, ישבו האנשים ההם, כי חוץ למקומם יצאו. והדבר הזה נכון מאד, ומענינו הוא למד, כי אין דרך רועים לשבת בערים. ולו עשו כזאת כי עתה לא יכלו להיות עוד רועי צאן עד צאתם מארץ מצרים (שמות ט' ד’–ז‘. י’ כ"ו) כי תועבת מצרים כל רעי צאן. לא כן חכמי חרשים, אשר לרגלי מלאכתם דבר היה להם עם מלך ושרים, הם לא היו יכולים להיות דבקים באדמת גשן, ועל כרחך עליהם ועל כיוצא בהם הוה אומר “ותמלא הארץ אותם”.

חסד מלכי מצרים לחרשי בני ישראל לא היה יכול להמשך יותר מאחת ושבעים שנה לשבתם במצרים, כל הימים אשר עוד יוסף חי, כי אחרי כן קם תחת המלכים הראשונים, אוהבי יוסף ועמו (מלכי הרועים), מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף. אולם גם אחרי אשר אספו המלכים את חסדם מהם, לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם, וכאשר יענו את בני ישראל כן ירבה, וכן יפרוץ מעשי ידיו בארץ. ולא הצטמצמו בעבודת הבץ, במלאכת כלי יוצר, בנטיעה ובבנין בלבד, כי קמו בהם “חרש וחושב ורוקם” “חושבי מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ובחרושת אבן ובחרושת עץ”, עד כי כאשר פקד ה' את עמו ויעל אותם מארץ מצרים העלו אתם את החכמה, התבונה והדעת בכל מלאכה אשר הספיקו בידם לבנות במדבר משכן מלא הוד ותפארת בידי בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה המלא רוח אלהים וביד אהליאב בן אחיסמך למטה דן “וביד כל איש חכם לב” “וביד כל אשה חכמת לב”. ושמות חבה וכבוד אלה דים להורות על תפוצות מלאכת מחשבת וכבודה בין בני ישראל בימים ההם. ולא בדרך במדבר עזבוה בצאתם ממצרים, כי אחרי בואם אל המנוחה ואל הנחלה נטעוה בתוכם ובימי השופטים היו בני משפחה נכבדה בני יואב בן שריה אחי השופט עתניאל בן קנז נאחזים באחוזה אחת אשר קראו את שמה “גיא חרשים” על כי כלם חרשים היו (דהי“א ד' י”ד).

לבקיאים יותר ממנו נעזבה נא את העבודה הנכבדה להוכיח כי המלאכה היתה מצויה וחשובה תמיד בישראל בכל הזמנים והמקומות. ואם יהי ה' עמנו עוד נשתדל גם אנחנו מצדנו להרים תרומת ידנו להחקירה היקרה הזאת “מעמד המלאכה בימי הנביאים ובימי המשנה והתלמוד”. ורב לנו כי כמקולקלים שבמשפטי הגוים עשינו רק לפרקים וכמתוקנים שבהם עשינו בכל זמן ובכל מקום, הרבה יותר מאשר עשו המה כמתוקנים אשר בנו.

וואָלף יעב"ץ

 

הערות אחדות בס' “תולדות ישראל” להח' גראֶטץ חלק ה' בהעתקה רוסית, הוצאת חברה “מפיצי השכלה”, (פ"ב 1883)    🔗

1) בצד 72 יאמר המחבר: שהערבים שלמדו מהעברים (בשנת 420) חשבון תקופת התשע עשרה, קראו לחדש העבור “נשיא”, ונראה בעליל, שהוא על שם שהעברים קבלו חשבון התקופות מהנשיא, ר“ל: פאטריארך, עכ”ל. תם אני ולא אדע מנ“ל הא שחשבון העבור בא להעברים מהנשיא? ולאיזה פאטריארך יכון? ויותר נוח לדעתי עפ”י דרך זו לאמר: שלכן קראו לחדש העבור “נשיא”, יען שקביעותו היתה תלויה רק מהנשיא שבעדה, מפיו, מרצונו ומרשותו, היינו שהוא ישב ראש בהבד“צ שישבו לעיין אם צריכה השנה להתעבר, ואם נמנו וגמרו שצריכה – היה הוא המעבר, גם האגרות שנשלחו אח”כ בכל גבול ישראל, להודיע שהשנה מעוברת, היה הוא העורך (רעדאקטאָר) והיה צריך להיות מפורש בהם שהשנה נתעברה ע“י הנשיא, ואם קרה שלא היה הנשיא בביתו, לא היו יכולים ב”ד לעבר את השנה במוחלט, רק בפירוש ע“מ שירצה נשיא, וכשבא – היה הצורך שהנשיא יגלה דעתו בפירוש ויאמר: רוצה אני. וכ”ז מפורש בגמ' (סנהדרין דף י“א ע”א וע“ב ובדף י”ב א') ועמוסי יריכי נחשון בקשו לקבוע כו‘, וברמב"ם מהל’ קה“ח, ע”ש. ואולי י“ל שגם אנחנו ב”י היינו קוראים לחדש העבור ע“ש הנשיא, ובאמת מצינו בסנהדרין שם שקראוהו “נציב”, שהוראתה אחת עם נשיא וכידוע, ועי' במהרש”א שם שכתב דעפ“י סוד יש יחש גדול בין הנשיאים שבעדה לכל החדשים, ובפרט לחדש העבור שהוא מכוון כנגד הנשיא הי”ג לשבט אפרים ומנשה, משא“כ לישמעאל שהוליד רק שנים עשר נשיאים, ע”ש.

2) בצד 121 יאמר: שהאיש שהרהיב עוז בנפשו, להתרועע עם האיש שהחרימוהו ב“ד היה נענש כמוהו ע”ש, וזה נגד המפורש ביו“ד סי' של”ד ובש“ג פ' א”מ, ע“ש. אבל חנם התלונן עליו הח' הרכבי בהגהותיו על שהשוה “פתיחא” הנזכרת בגמ' (ב“ק דף קי”ג ע"ב) עם “חרם” אשר לדעתו פתיחא היא רק נידוי הקל שהוא ראשית החרם, ואינו כחרם גמור החמור, ע”ש. ובאמת בדברי ר' פלטוי גאון המובאים בנמק“י ב”ק שם, ובב“י חו”מ ס“ס צ”ח ובד“מ ס”ס י“ט שעליהן סמך ה' גראֶטץ דבריו שם בהערה, מפורש בהדיא כותיה, דז”ל שם: אדם שסרב על גזרת ב“ד כותבין לקהלות ישראל: “פלוני גזרנו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו, שלא יתפללו עמו בעשרה, ולא יזמנו עמו, ושלא ימולו לו בן, ושלא יקברו לו מת, והוציאו בניו מביה”ס ואשתו מביהכ”נ עד שיקבל עליו הדין, וזה מקרי “פתיחא”, עכ“ל. והמה ממש דברי גראֶטץ מלה במלה. דפתיחא היא חרם גמור לכל משפטיו וחקותיו, לא רק ראשיתו. ונראה שבין חרם ובין שמתא ובין נדוי הנעשים בכתב נקראים פתיחא, ולכן היטב פי' רש”י שם פתיחא: “שטר של שמתא”, ע"ש. (ולשון הערוך שכתב דשמתא היא “אחרמתא” צ“ע, דשמתא היא רק קללה בעלמא כמו “מי שפרע” ועי' מו”ק ט“ז ואכ”מ להאריך בזה).

ומה דנסתייע ה' הרכבי מהערוך שכתב דפתיחא הוא מענין התחלה ור“ל ראשית החרם, הנה דעת הערוך הוא על דרך דעת הבעה”ת שהביא הטור בחו“מ ס”ס צ“ח שמפרש ג”כ פתיחא מענין אתחלתא, אפס לא התחלת החרם כ“א התחלת הדין ע”ש. ובאמת הוא חולק בזה על ר“פ גאון הנ”ל וכמ“ש בפרישה שם, והנ”מ לדינא הוא, שלדעת בעה“ת היה מבואר בהפתיחא, פרשת כל הענין מפתיחת והתחלת הדין עד האדרכתא, משא”כ לדעת הגאון דהוי פתיחא רק כתב של חרם וכנ“ל, ומזה יתבאר שלא בצדק כתב ה' הרכבי שם הלאה, שבד”מ היה נהוג סדר אחר היינו בתחלה נדוי בע“פ ואח”כ פתיחא בכתב ואח“כ אדרכתא, דלדעת בעה”ת הנ“ל יש פתיחא שהיא באה לבסוף גם אחרי האדרכתא וכנ”ל. כן לא במשפט הוציא מכלל דיני ממונות “חרם” שהיה נוהג גם שמה. עי' ברמב“ם סוף פכ”ה מה' סנהדרין, ע"ש.

3) בצד 363 יאמר המחבר: שבתלמוד מצינו רק שהיה הרשות להר“ג לרדות את העם במקל, אבל לא ככתוב בסי' משאת בית דוד, שהמלך צוה להרכיב את בוסתנאי במרכבת המשנה ולמנות מת”י שופטים ולנהג ראשי ישיבות סורא נהרדעא ופומבדיתא להיות שופטים ברשותו בכל גבול ישראל, ע“ש. ומאד אתפלא הלא גם בתלמוד סנהדרין ה' מבואר שהדין היה צריך לטול רשות מר”ג, וזה היה מועיל גם לפוטרו אם טעה בדין, וכן מפורש ברמב“ם שאין רשות להסמיך בלא רשות הנשיא, ובנוגע למרכבת המשנה הנה מצינו בתלמוד (גיטין ל"א ב') שבית הר”ג היו נוסעים במרכבת זהב, ע"ש.

4) בצד 373 יאמר: שרב ירד לבבל (הלשון הזה לא נמצא אלא או בן אחותי יורד לבבל, סנה' ה', או מכי אתא רב לבבל, ב“ק פ”ה ועוד) פירושו, שרב הלך לסורא ע“ש, ובאמת בכלל בבל שנזכר בכל התלמוד כל ערי מדינת בבל בכלל, עי' גיטין ו' קדושין ע”א וכמו תלמודא של בבל, ת“ח שבבבל, ובפסחים ע”ט קורא לפומבדיתא בבל ע“ש, ובפירוש נעלמו מה' גראֶטץ מ”ש התוס' בסוף ב“מ ד”ה נ“מ ע”ש דכתבו וז“ל “בבל” הוא שם המדינה ולא שם העיר כו' ולא אשכחן שום דוכתא ועיר ששמה בבל אלא מדינה היא עכ”ל והוא כנ"ל.

5) בצד 426 נעלם ממנו ולא ידע מוצא מלת “דרמוס” שהצריכה הנוסע אלדד הדני להוראת פלפל, וה' הרכבי חשף מקורה ממלה יונית המורה על דבר חמוץ או מר ע“ש, ולדעתי היא ממש המלה “תרמוס” (בחלוף דטלנ"ת) הנזכרת לרוב במשנה ובתלמוד, וידוע לזרע מר מאד, עי' ביצה דף כ”ז.

6) בצד 459 מסתייע המחבר מלשון רבי נטרונאי גאון שכתב, דהנקוד שבס“ת ציינוהו “החכמים” לסימן, ולא אמר “רבותינו” או “סופרים”, ש”מ שהראשונים לא חשבו להנקוד והטעמים דבר שבקדושה, ע“ש. ולדעתי אין זה כלום ואי משום הא לא איריא, כי רבותינו או סופרים וחכמים היינו הך, וכמו שהביא המחבר בעצמו לעיל צד 378 תשובת ר”נ גאון שקרא להאותם שלא נזהרו בשניות מדברי סופרים ולא כתבו כתובות וגיטין כתקנת חכז“ל פוקרים בדברי חכמים, ע”ש. הרי מפורש דסופרים וחכמים היינו הך.

בריסק דליטא, תרמ“ד. דוד ברי”ל.

 

להעיר על דבר!    🔗

א) האמורא “רבה בר בר חנה” הנזכר לרוב בתלמוד נבוכו רבים מדוע יחסו על שם זקנו ודלג שם אביו? והחכם א. וואָהל זה מקרוב (בהאסיף להצפירה) הוסיף להתפלא, דאם איתא דנקרא בן “בר בר חנה” לפי שהיה נכד חנה, הלא היה צ“ל בר בריה דחנה? (ובאמת מצינו ר' מיישא בר בריה דריב"ל), ועי”ז נכנס לפרצה דחוקה שהשם “בר חנה” אינו שם עצם רק שם משאל, ע“ש. ואשר אחזה לי אני לישב הכל בחדא מחתא הוא כי שם אבי רבה היה ג”כ חנה כשם זקנו, ואולי היה חנה הנולד לר' חנן חתניה בבית נשיאה ביום מותו, ואשר בשביל זה קראו לו שם כשם אביו, וכמסופר במ“ק (כ"ה ב') ע”ש (כי חנה וחנן חד, עי' בערוך ערך חנה ובב“מ פ”ג.) ואחרי ששם אביו ושם זקנו היה חנה לכן היטב קראו לו בר בר חנה להגיד שהיה בן חנה וגם בן בנו של חנה הזקן והשם חנה עולה על שניהם, וכדי שלא נטעה להחליפו ברבה בר חנה בן אחיו של חייא וכמ“ש התוס' בסנהדרין (ה' א') הוצרכו ליתן סימן והוסיפו לו “בר” אחד לאמר: שזה היה ג”כ בן בנו של חנה אבל לא היה יכול לאמר בר בריה דחנה שא“כ היה דולג על שם אבא לגמרי משא”כ עתה שגם שם אביו בכלל.

ב) ע“ד שם “שילת” הנמצא בתלמוד (סנהדרין ה' ועוד), הביא הסה”ד באות שין, משם הגאונים, שהוא שם לנקבה ואומרים שר' שמואל בר שילת הוא בן שילת אחות ר' חייא רבה הנזכרת בגמ' סנהדרין שם, והוא משיב עליהם ואומר דאינו כן, דבגיטין ופ' חלק אמרו מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, ומנו רב שמואל בר שילת, וחלילה לר' חייא דאתי משמעי אחי דוד (כתובות פ' אעפ“י ס”ב ב') להתחתן בגרים ע“כ. ואני תם ולא אדע אנא מצא בגיטין בפ' חלק דר' שמואל בר שילת היה מבני בניו של המן, הלא כה לשון הגמרא בגיטין נ”ז ב' מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני נביו של סנחרב למדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון, ובסנהדרין (צ"ו ב') הגירסא: “מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים”, עכ“פ אין זכר פה לר' שמואל בר שילת”? לא אדע מה היה להגאון הסה“ד לערבב פה את ר”ש בר שילת וליחסו אחר המן, וכן כתב עוד הפעם כזאת באות ר' שמואל בר שילת ותלה א“ע ג”כ בפ' חלק אשר שם אין זכר מזה, והוא פליאה רבתא.

דוד ברי"ל.

בריסק דליטא, תרמ"ה.