© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

מתוך “דבר”, 4.2.1936

פרסי בישה שלי, הדמות היותר נוצצת בכל השירה האנגלית, גילוּם לאכסטאזה ממטירה מנגינות, אשר על נשמתו אפשר לקרוא את הפסוק מבראונינג: “הוי אהבה לירית, חצי-מלאך וחצי-צפור, וכולה פלא ופרא-חשק!” – שני מוטיבים לעולם מצטלבים ומתפתלים בו יחד, כנחשים על מטהו של מרקוּר: תיקון עולם במלכות החופש, ואהבת איש-אשה אין-סופית, נעלה מחוק וגדר. בבואו לתת לעדיני רגשותיו “מעון מקומי ושם” ברסיסי ליריקה, לא שפרה בעיניו אפילו איטליה זו הלוהטת וחולמת חליפות במשבּצות מימי-הכחול, והלך אצל המזרח. שיר אחד שלו קרוּי “סירינדה הוֹדית”, והשני “מן הערבית” (ואַל תבואו עלי בטרוּניה, על כי אשיחה ולא אשירה את תוֹכן הדברים. כאיש כוחותיו).

ה“סירינאדה” היא לחש-לילה, נמס בבשמים, נובע ונכסף עד כדי התעלפות. אמרתה:

"אני קם מתוך חלומות עליך בשינה ראשונה ומתוקה אשר ללילה, עת רוחות ינשמו חרש וכוכבים בזוהר מזהירים: אני קם מתוך חלומות עליך, ורוח במו רגלי נשאַתני – מי יודע איכה! – אל חלון חדרך, חמודה!

"הצלילים הנודדים ימוגו על פני היאור השחור, השותק. ריחות-השאמפאק יחסרו, כמחשבות מתוקות תוך חלום. קול-תלונת הזמירה, על לב-עצמה גווע, כמו אגוע אנוכי על לבך, הו אהובה בנשים!

“הו, הקימוני מתוך העשב! אני גווע – עוטף – אופס! תוּמטר-נא אהבתך במו נשיקות על שפתי ועפעפי חיוורות. לחיי קרה ולבנה – אַללי! לבי דופק עזות וחטוּפות; - הו, אַמצי לבי אל לבך עוד פעם אחת, שם באחריתו יישבר”. –

זהו מוות שבאהבה, גוויעת בעליה מעוצם מותק וכלות-הנפש. יסוד הרחמים - - חסד שבאהבה – חרדת נפש אוהבת לשלום נפש אהובה – אותו ביטא שלי בצורת שיר ערבי, לא נעדר ממנו זכר לכתבי-הקודש העברים. יוצא האיש לקרב, וחסד-האשה רודף אחריו, חרד ומגן עליו בכנפיים בלתי-נראות, מתוך הקרבה עצמית גמורה, לא מבקשת לעצמה מתן כל-שהוא, קורטוב של גמול. ונבין כי רחמי-אם אלה אינם מיוחדים לאשה בלבד: מעצם עצמוּתה של האהבה הם, גם כי תקנן בלב גבר. –

"ישוב ישבה נפשי העוטפת באור-מבטיך, אהוב; אליך ערגה כאַיל בצהרים יערוג אל אפיקי מים, אָהוב. אבירך (סוסך), קלוּ פרסותיו ממעוף רוח-סופה, נשאך הרחק ממני. לבי – כי רגלי החלשות מהרה עיפו – היה בן-לוויה לך.

“הו, מהיר ושלוח יותר ממהירה בסופות או מהיר בסוסים, או המוות, ישאו אלה בחוּבם. – הוא הלב, ילבישוהו מחשבות חסד כנפי-דאגה כיונה. בּקרב, בחשכה, במצוּקה, לבּי ידבּק בך, ולא יבקש לעצמו אף בת-שחוק אחת חלף כל הנחמה אשר יביא אליך, אָהוב”. –

מצטער הייתי שאין ביאליק מכיר בשירה האנגלית במקורה, ולא על שום כולה – כי מי יודע מה חמודות יש בלשון הודו ופרס, ולמה ייגרע חלקן מן האנגלית? – אלא על שום אותם מקומות שבה, אשר רוחם קרובה ביותר לרוח המשורר הישראלי. נעלה בזכרון את האלהת האשה שבשיר “מכתב קטן”: - את הנזירות מחיים-יחד עלי אדמות, באשר יהיו אלה חילול-הנשגב:

זכה אַת מהיות לי חברת,

קדושה אַת משבת עמי…

אַת היי לי אֵל ומלאך,

לך אתפלל ואעבדך;

אַת היי לי זכרון קודש" –

ועתה נשמע אותו רעיון גופא מפי שלי, מובע ב-16 שורות קצרות, והקדשתן סתוּמה:

אל –

"מלה אחת (במשמע האהבה – א. ר.) רב-מדי נתחללה, שאבוא אנכי ואחללנה; רגש אחד רב-מדי בוז בזוּ לו, שתבואי אַת ותבוּזי לו. תקווה אחת רב-מדי דומה היא ליאוש, שתבוא הזהירות ותחנקנה; ויקרים לי רחמיך מרחמי נפש זולתך.

אינני יכול לתת לך את הקרוּי אהבה בפי הבּריוֹת, אך האם לא תקבלי את העבודה, אותה ישא הלב כלפי מעלה, והשמים לא ידחוה – תשוקת פרפר-הלילה אל הכוכב, תשוקת הלילה אל אור-הבוקר, מסירות-הנפש אל דבר שהוא רחוק, מספירת-עוני אשר לנו?" –

ערגון שלי אל החופש, לבש פה, לא מחלצות דמיון מוּסרי-פוליטי, כי אם תכונה של גאולה – מסומלת בטוהר האשה – מכל הדחי והמכאוב אשר בעולם הזה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים