גרגור יוהן מנדל

 

הקדמה    🔗

השמות “מנדל”, “מנדליזם” התאזרחו במדע ובחיי התרבות וקנו להם מקום־כבוד בחיי־הרוח של כל העמים הנאורים לא פחות מהשמות שפינוזה, ניוטון, קאנט, דארוין וכיוצא באלה. ראיתי לי לחובה להרצות גם לפני הקורא העברי על חייו ותורתו של הנזיר הזה. בחלק הראשון, בו אני מתאר את חייו של מנדל, הסתייעתי בספרו הקלאסי של אִלטיס וכן גם במחקריהם של בטסון, קורנס, קלמנט, יאנטשק, ניסי, פרוסקוביטץ, שינדלר (בן אחותו של מנדל), ויזנר והאחרים. החלק השני מוקדש לתגליתו של מנדל בתורת התורשה.

תודתי הרבה נתונה להנהלת ה״מעבדות הבלתי־תלויות לביולוגיה", תל־אביב, על הרשותה לי להשתמש בכל עת בספריה העשירה שלה.

תודתי העמוקה נתונה גם למערכת ״הטבע והארץ", שהוציאה את המהדורה הראשונה של הספר הזה.

קורת־רוח מיוחדת גרמה לי הצעתה של הוצאת ראובן מס להוציא במהדורה חדשה את ספרי זה. תקותי היא כי גם עכשיו ימלא החבור הקטן הזה את המטרה אשר לה נועד, והיא להעמיד את התלמיד, המורה והקורא המשכיל על פרשת תגליתו של מנדל וחוקיה, המשמשת כנקודת מוצא לכל מדע התורשה.

צ.ר.

תל־אביב, מאי 1953.

 

חלק א – חיי מנדל    🔗

פרק א: מבן־כפר לטירון־כהונה    🔗

מורביה הדרומית־המערבית היתה מולדתו. למרגלותיהם של הרי הבסקידים, המתנשאים בחודי ראשיהם כחניתות לטושות אל שמי התכלת, מקום בו גבלו פעם גרמניה, צ’יכוסלובקיה ופולניה משתרעת רצועת־אדמה פוריה, הסגורה בין נהרות הדנובה והאודר. ביפה־נוף זה, עם כריו הריחניים ושדותיו המדשיאים, הקרוי גם ״קוהלנדכן" (Kuhländchen), על גזע הבקר המשובח שמגדלים שם, נמצא המושב הקטן הינצנדורף – ספק כפר ספק עירה – מהלך שעה אחת ברגל מהעירה אודראו ולערך מהלך שלש שעות מהעיר העתיקה נויטיטשין. ״הינצנדורף, בשפה המורבית הינטשיקה הוא כפר השייך לשלטון אודראו ושוכן מצד דרום בשלזיה הקיסרית ובמחוז טרופאו… הוא מכיל 71 בית, 102 משפחות עם 479 נפשות. שייכים לו 665 צמדי־בקר של שדה זרע, 155 – שדה־מרעה, 41 סוס, 98 פרות… על תושבי המקום להעלות את המסים לגרף יוסף קולורדו וזכות להם להפיל את תחינותיהם בכנסיה של פטרסדורף. בכפר זה מרבים להתעסק בשרפת הסִיד, שיצאו לו מוניטין בכל הסביבה, והוא מובל במרחק של עשרות פרסות לכרכים והערים של המדינה… דרך הכפר עובר נחל הידוע בשם רוסבאך“; כמו כן מצויה כאן טחנת־מים עם שני מבואות, הנקראת גם טחנת־העץ”…

בתקופה סוערת וקדחתנית במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, בתקופה של הרפתקאות, רסטברציה, מהפכות ומלחמות, של התגלות כוחות ומניעים, נטיות, שאיפות והשגים, של מדע מדויק וטכניקה הכל־יכולה, של מסחר עולמי קולוניאלי ופוליטיקה עולמית בין־לאומית, של קפיטאליזם משגשג וסוציאליזם לוחם – בתקופה זו היו מפכים להם החיים בפנה שקטה ושלוה זו, ששמה הינצנדורף בנחת ובבטחה, בלי לנטות אף כמלא־הנימה מהמסלול הרגיל, למרות החדשות לבקרים בוינא רבתי ובפראג המעטירה. לא עלה על דעתו של איש מאזרחי הכפר שעתידה היא עדתם הקטנה והצנועה להעמיד לשרותה של האנושות את אחד מבניה־ילידיה, שיהא למאור־עולם ותורתו, שבחייו לא הודו בה, אלא כיחשו בה ודנוה לגניזה, תעשה לאורים־ותומים למדע־הטבע האורגני ותחולל מהפכות עצומות בעולם הרוח. בודאי לא שערו שורפי־הסיד ומגדלי הבקר התמימים, ששום חוק טבע לא היה נהיר להם חוץ מזה של האדמה אם־כל־חי, כי בן כפרם דוקא, הפּטר גרגור יוהן לבית מנדל, שעליו אמנם היתה גאותם ותפארתם כעל אחד מפרחי הכהונה החרוצים, השקדנים והמוכשרים ביותר במנזר האבגוסטיני, שדוקא הוא יגלה את חוקי־הטבע המדויקים ביותר. לא חלמו אנשים תמימים אלה, כי במאה העשרים, מאת הלאומיות הקיצונית וצרת־העין, יהיה בן־כפרם אחד מיחידי הסגולה המעטים, ״משוללי המולדת": הלא מולדתם של ענקי־רוח כמנדל היא מעבר לגבולות עמים, נחלות שבטים ותחומי גזעים; והכפר הינצנדורף מוכרח איפוא להשלים עם הרעיון, שמולדתו הנצחית של מנדל היא כיום כל העולם הנאור הבין־לאומי כולו, כי אין לך אף מעבדה ביולוגית על פני כדור הארץ, ששמו של בן־טובים מוראבי זה לא יהא נישא יום־יום בפיותיהם של טובי־החוקרים וגדולי אנשי־המדע.

ממילא מיותר הוא החטוט בשאלת מוצאו של מנדל מן היהודים או מן ה״גזע" היהודי, כפי שנוהגים להתבטא כיום ה״גזענים“, המסלפים ומשבשים את תורתו אלף פעמים ליום. גירסה מעין זו אינה מעלה ואינה מורידה. השם מנדל” כשם לוי לשם ״מנחם" הוא אמנם נפוץ בין היהודים של מזרח אירופה, וכן אינו נדיר גם כשם משפחה אבל עובדא היא שהמנדלים בעדות הינצנדורף ווֶסידל רשומים בספריי הלדה, החל משנת 1611 כ״נוצרים ישרים, שומרי אמונה כדת וכדין“. בה בשעה שליהודים הורשה רק בימי מלכותו של הקיסר יוסף השני – לכנות את עצמם בשמות משפחה קבועים. אגב, היהודים גורשו במאה השש־עשרה מהחלק השליזי של קוהלנדכן, וההשערה שכמה מהם התנצרו כדי להשאר בו במקום ושמהם יצא מנדל, אינה מתאשרת. פילולוגית יש לראות את השם מנדל כיוצא מהמלה מנכן (Männchen) שאינה אלא הקטנת השם “מן” (Mann) או כפי שסבורים רבים מהפעל הגרמני העתיק menden והוראתו ״שמח” והשם ״מנדל״ מציין את ה״שמח“. כדאי גם להעיר, שהחיטים היהודים בליטא וברוסיה הלבנה היו רגילים לקרוא באידיש את קרס הבגד אשר מצד ימין בשם ״מענדל”, להבדיל מהקרס המתחבר אתו מצד שמאל, ונקרא בשם ״ווייבל".

מוצא השם מנדל הנהו גרמני־דרומי או שואבי, ומשערים שהראשון למשפחות מנדל התישב בקוהלנדכן והיה אכר, גורש בשנת 1514 מוירטמברג. לפי שינדלר, בן דודו של מנדל, שהתמחה במחקר המשפחה הזאת ומוצאה, יש להקים את שלשלת היוחסין שלה בסדר זה:

יוהן גרגור מנדל, נולד ביום 22 ביולי 1822.

לאחר שנולדה לזוג הצעיר אנטון ורוזינה מנדל בת־בכורים ורוניקה חוננו ב־22 ביולי לשנת 1822 גם בבן שנקרא שמו יוהן על שם דודו אחי־אביו. את שמו השני גרגור, שהוא גם שם המנזר שלו, קבל בהספחו למיסדר האבגוסטיני. בני משפחתו של מנדל מוסרים שהוא נולד ביום החג של מריה ממגדלה (22 ביולי), אף על פי שבספרי הכנסיה, וכן גם בתעודת הלידה, רשום שנולד ב־20 ביולי. נשנתה בו במנדל אותה התופעה, שאנו מוצאים אותה אצל כמה טבעונים אחרים, כגון קפּלר, ניוטון, למארק, שאין לקבוע בדיוק את יום הולדתם.

אל הנחלה מספר 58 בהינצנדורף, שבתחומה יצא מנדל לאויר העולם, שייכים גן גדול, המשתרע בין הבית והרחוב, ושלשים צמד־בקר של שדה־זרע ואחו. חיבה יתרה היתה מקננת בלבו של אבי יוהן הפעוט לגידול עצי פרי, בשעות הפנויות מעבודת השדה הקשה היה אנטון מנדל מטפל בעציו ונוהג לעשות בהם כל מיני הרכבה והברכה. יוהן הקטן היה מלוה אותו מזמן לזמן בעבודת הגן. וכאן בגנה ההינצנדורפית התעורר בו רגש האהבה אל הטבע החי, כאן יצא מהגזע החסון של המנדלים חוטר אציל, שעתיד היה לשאת פרי־הלולים. לפנה זו שמר מנדל את אהבתו עד יומו האחרון. כמה עצי־פרי נהדרים, הגדלים ומשמחים גם כיום את עיני רואיהם בגן העתיק של המנזר בברין, מעידים עדות נאמנה, שהדחיפה הראשונה שקיבל מאביו בעודנו באבו, לא הרפתה ממנו גם בשנות חייו האחרונות.

קטן קומה, כמעט גוץ, אבל רחב כתפיים ובעל שרירים, בעל מבט המביע מרץ נועז, היה הילד יוהן. לשמחת אביו היה זריז וחרוץ בעבודות השדה, ובני המשפחה והשכנים חזו בו את החקלאי הפעיל בעתיד, את היורש הטבעי של נחלת־אבות.

אבל לא כן היה רצונו של הגורל. המורה תומס מַקִיטָא מבית־הספר הכפרי מעיר את תשומת לבם של הורי מנדל על כשרונותיו היוצאים מן הכלל ועל נטייתו העצומה למדעי הטבע. על פי רצונה ודרישתה של הדוכסית ואלדבורג הנהיגו בבית־ספר זה בפעם הראשונה את למודי הבוטניקה, הזואולוגיה והפיסיקה, אגב, מקצועות למוד, שגם בגימנסיה עדיין לא למדו אותם. אמנם המפקח על בית־הספר מטעם ההגמוניה, האדון פרידל, מוסר בדין וחשבון שלו לועד הכנסיה בדבר ״מעשים אשר לא יעשו ועל התרבות הרעה“, הכרוכה בלמודים אלה. ולא שער אותו פקיד קטן־המוח, שבמאה העשרים תדע האנושות להוקיר ״תרבות רעה” זו ולהיות אסירת תודה עבורה. האנס הקטן מרגיש, כי צר לו המקום בהינצנדורף ובבית־האולפנא שלו, והוא מפציר באמו, שתשלחהו אל בית הספר שבליפניק הסמוכה, וזו, כדרכן של אמהות, חלמה זה מכבר בדבר שפור עתידו של בנה מחמדה. חס לו מלהיות אכר המתיש את כוחו בעבודה הקשה והמפרכת את גופו ורוחו של אדם. האב מנדל, בראותו את תכניתו האהובה נמעדת ומתמוטטת, ניסה אמנם לסרב לכך, אבל סוף סוף גם הוא אינו יכול להעלים עין מהעובדא, שרק ההשכלה, היא היא העלולה להוציא את בנו האנס מהמצר המעיק על משפחתו זה דורות ומחיי העבדות ללא נשימה וללא תנועה של חרות, בהם היה נתון מעמד האכרים לפני שנת 1848. כי הלא ככל האכרים בני זמנו נאלץ גם אנטון מנדל למלא את עבודת החובה בשביל הדוכס שלו, שלושה ימים בשבוע, יום וחצי עם סוסו ויום וחצי בעבודת־יד. וכה נכנס יוהן מנדל בן האחת־עשרה לכתה השלישית של בית הספר אשר לפּיאריסטים אשר בליפניק. בתחלה נעשה הדבר רק בתורת נסיון, אבל הצטינותו של הכפרי עלתה למעלה ראש, ובשנת 1834 ראו מוריו והוריו חובה לעצמם להעבירהו לגימנסיה, אשר בטרופאו.

לא דבר קל היה בשביל הורי מנדל, שחיו בצמצום ובדוחק, להמציא את שכר הלמוד ואת הוצאות החיים בשביל בנם. רק לפני זמן קצר עלו למעמד האכרים. את מעט הכסף שחסכו, הוציאו על בנין ביתם החדש וכסף במזומנים לא היה להם. לפיכך אין כל פלא שבקושי היתה מצויה אצל מנדל רק מחצית מזונותיו בשנות למודיו בטרופאו. מדי פעם בפעם, בצאת עגלת המשא אל טרופאו, הנמצאת במרחק של 36 קילומטרים, היו הוריו שולחים לו לחם וחמאה. ומן המיותר הוא להעיר, שלא מעטים היו הימים, בהם בלה התלמיד על ספריו עם צרור נקוב וקיבה ריקה, ימים בהם התגלתה לו בפעם הראשונה הרצינות הזועמת והזועפת אשר לחיים. ואף על פי כן למרות כל המעצורים הרבים, על אף המחלות שהיו תוקפות אותו לפרקים לרגלי התזונה הרעה והמעטה, הריהו מסיים בשנת 1840 בהצלחה ובהצטינות את חוק למודיו בגימנסיה בטרופאו.

כל הביוגרפיים של מנדל, בלי יוצא מן הכלל, יודעים לספר מקורות חייו רק עובדות בלבד. אפילו במכתביו המעטים אל קרוביו וידידיו לא יגלה לעולם את רחשי לבו, וחיי הרגש שלו הם כספר החתום. בודד ונזיר היה מטבעו. הוא לא אהב ולא אהבו אותו. לא שטם, אם כי שטמו אותו. על בני סביבתו היה משקיף מגבוה, והם עליו מלמטה. אבל מעולם לא היה שייך אליהם. לא ידע ולא הכיר את המנוחה ואת הסער, את האושר ואת הצער, בהם זוכה כל יצור ברגעי־קיום של אינסטינקט טבעי: להמצא בחיק יצור אחר אהוב ואוהב. יומנים לא היה נוהג לרשום, ואהבת אשה בגלוי אסורה היתה עליו מפאת משרתו שכהן בה אחרי־כן. בדבר מצב רוחו והשראותיו הפנימיות יכולים לספר לכל היותר ידידיו וקרוביו, אבל כל תעודה בכתב לא השאיר אחריו. וחשיבות מיוחדת וענין רב יש לפיכך לגליון הניר שהתכרכם מרוב יושן, שנמצא בעזבונו, ועליו רשומים שני שירים, פרי עטו של תלמיד הגימנסיה יוהן מנדל. החרוזים הללו מחשיפים כבר את מעוף המחשבה ואת ניצוצות הגאון, שדאגות יום־יום ותלאות פרטיות לא יכלו לכבות אותם. שני השירים הם בלי שם ותכנם הוא הימנון הערצה וחבה למלאכת הדפוס ולגוטנברג:

בחרוז הזה יש כבר משום וידויו של האיש, אשר גם בחלוק־הנזיר נשאר הוגה דעות חפשי ומבקש אמת לבלי התחשב עם הדוֹגמות המאובנות.

עם גמר לימודיו בגימנסיה היה עוד על מנדל לסיים גם את הקורס בפילוסופיה, אבל זו האחרונה לא הורו בטרופאו, ושוב נאלץ לגלות למקום תורה חדש. דאגתו הראשונה של הסטודנט היתה – כך הוא כותב באבטוביוגרפיה שלו – להבטיח את האמצעים הנחוצים להמשכת למודיו, לפיכך ניסה כמה פעמים באולמיטץ, מקום שהיה קיים בית אולפנא פילוסופי, להשיג עבודה כמורה פרטי. אבל כל טרחותיו היו לשוא, הואיל וחסרו לו ידידים והמלצות. גם להוריו לא היה בכוחם יותר להמציא לו את התמיכה שהיו שולחים לו לפני כן. מצבם החמרי של הוריו הוטב אמנם בהרבה, אבל בחורף לשנת 1833 נפל גזע עץ על חזהו של האב אנטון ומקרה אסון זה הפילהו על ערש דוי לשנים רבות. מצבו של מנדל – התלמיד היה ברע, וקרוב היה הדבר לכך, שיתוסף עוד אכר אחד וייגרע עוד חוקר גאוני בן־אלמות אלמלא ויתרה אחותו תרזה, שהיתה קשורה אליו בנימי אהבה והערצה, על חלק מירושתה, ובלבד שאחיה יוכל להמשיך את לימודיו, חסד זה לא שכח מנדל לאחותו לעולם, ובמשך כל ימי חייו דאג אחר כך לילדיה. בשנת 1841 נתקבל מנדל לבית־הספר הפילוסופי באולמיטץ, שהיה מסונף לאוניברסיטה. כדרכו תמיד, שקד הצעיר על לימודיו על אף תשישותו הגופנית והפליא את מוריו בכשרונותיו ובחריצותו גם יחד. בגמרו את חוק למודיו באולמיטץ הרגיש: ״שאין יותר ביכלתו להמשיך באורח חיים קשה זה. הוא ראה את עצמו נאלץ לבחור לו מעמד, שיקל עליו את מצוקת החיים וישחררו מדאגת הקיום. מצבו גרם לו לבחירת המעמד" (אבטוביוגרפיה). על פי עצתו וסיועו של מורהו לפיסיקה, הפרופיסור פראנץ, החליט מנדל להתמסר לעבודת־הקודש ולהכנס למנזר, וב־9 באוקטובר 1843, לאחר הגישו את מכתב ההמלצה מאת מורהו ואת מכתב ההסכמה מטעם הוריו ותעודת בריאות מאת הרופא העירוני ד"ר שוארץ, הלבישו את מנדל במנזר האבגוסטיני, אשר בברין, בבגדי כהונה של נזיר מתחיל, והוא קבל גם את השם גרגור, שמאז היה רושם אותו לפני שמו הראשון יוהן.

ומי יודע מערכי לב גבר? איזו השערה נקים להבנת צעד זה, שעושה אדם צעיר בדמי עלומיו? היש בבריחה זו מן החיים, בפרישות מהצבור ומתענוגות העולם הזה משום רגש הנחיתות, כגירסתו של מדע הפסיכולוגיה החדש? ואולי נצנצה במנדל רוח נבואה, שלא בודד יהיה במעשהו זה, שדוקא במאה העשרים ילכו בדרכיו גם אחרים מגדולי הביולוגים כגון ויסמאן ומוקרמן? את גבולות הנפש לא תמצא ואם גם תעבור את כל הדרכים: יותר מדי עמוקה היא מהותה!" פסק כבר לפני אלפי שנה הרקליט הזועף.

פרק ב: אירוניה של גורל    🔗

ברובע העיר הרביעי של העיר ברין, המכונה עכשיו ברנו (Brno), לרגלי ההר שפילברג עומד המנזר האבגוסטיני. בפקודת המלכה אלישבע, אלמנתם של מלכי בוהמיה, וַצְלָב ורודולף, נבנה המנזר הזה בשנת 1312, וסמוך לו הוקם גם בית־הכנסיה ״לזכר עליתה של האם השמימה" בסגנון הגוטי עם עשרת מזבחות הידועים בסגנון הבארוק. עד היום נחשב בית־תפלה זה לאחד הבניינים הנהדרים ביותר בארץ זו. המנזר ובית הכנסיה נחרבו בשעתם על ידי חסידיו של יוהן הוס ורק בשנת 1762 הוקמו מחדש, בתמיכתה של אם המנזר אנטוניה לבית אולריקי, הריסותיהם של שני הבנינים הללו. בזמנו של מנדל היה המגרש שלפני המנזר מוקף בתי־חמר עתיקים וקטנים ונמצא היה מחוץ לעיר. כיום הוא מוקף ים של בתים נהדרים אשר לכרך, בניני ממשלה ענקיים ובית ספר גדול מתנוססים עליו לתפארה. לפנים היו עורכים על מגרש המנזר את הירידים הידועים, ואכרים מהסביבה ורוכלים מכל קצוי הארץ היו נוהרים הנה בהמוניהם, תוקעים את אהליהם ועוסקים בכל מיני פרקמטיה; כיום נצבת על מגרש המנזר השקט בתוך מטעים מרהיבי־עין אנדרטת־שיש בהירה לזכרו של גרגור מנדל. דרומית מאחורי בנין המנזר, מתחת למגדל־השעון הקטן, ששני הזמן ניכרו בו והמתרומם מעל לספריה, נמצאת לאורך הקיר של המנזר גינה קטנה וצרה. כאן היא הקרקע ההיסטורית, שעליה ניסה גרגור מנדל בפעם הראשונה את נסיונות ההצלבה שלו בצמחי האפונה. על אחד החלונות של הספריה מבריקים גם עתה המכשירים המיטיאורולוגיים, בהם היה משתמש מנדל בשעת תצפיותיו בצבא השמים וביניהם המשקפת, בה היה מסתכל במשך שנים רבות בכתמי השמש. הספריה עצמה מכילה עשרים אלף כרכים, ביניהם כמה כתבי־יד רבי־ערך, גם אלה של מנדל, כמו כן דפוסים ראשונים יקרי־המציאות. בהכנסך לפנים המנזר, עליך לעבור על יד מעונו של השוער, ואם תישיר לכת מצד שמאל תגיע לחדר נאה ורחב־ידים מקום מושבו של הַפְרֶלַט. כאן כיהן כבוד גם מנדל בשנת 1868 עד יום מותו. ואם הסקרנות תתקפך, הרי תוכל לנדוד בהרבה אולמות גדולים. בהירים ונאים, בעלי מרצפת חלקה ורהיטים ישנים מפוארים, עשויים בסגנון הרוקוקו והבידרמאיר, ביניהם רבים מלאי־הוד ויקרי־ערך עם מעשי חִטוב מצדף ומעצי־הָבנים. על הכתלים תלויות תמונות השמן של הפרלטים, הכהנים הגדולים, וגם הצורבה הכבודה והקפדנית של מנדל משקיפה עליך מתוך תמונה של שנות השמונים. המראה אותו בלבוש כהונה ובשרשרת זהב, בעל פנים של מרדן וחפשי בדעותיו המקבל מרות מתוך הכרה ויסורים של אהבה. בצאתך מהמנזר דרך פתחו האחורי ובעברך על יד הכנסיה ימינה תראה גני חמד המשתרעים ועולים במעלה ההר הצהוב בין שטחי ירק מלאי חן, ושביל עקלתון יתפתל כנחש ויובילך בין מטעים של עצי פרי בעלי הדרת־שיבה אל בית הדבורים אשר למנדל, כשהוא מוקף שריגי ענבים, שאין ליהנות מהם, כי רק לשם נוי בלבד נוצרו. מלמעלה נשקפים השיפועים הירוקים של השפילברג השב, אשר במערותיו האפלות והעמוקות רוככה וגודעה פעם קשיות־ערפם של המורדים, אבל גם חושלו ועוצבו העוז והחרות של התקופה החדשה; דרומית משתרע המישור המוראבי הפורה רחב־הידים, ומעליו מתרוממת הרחק הרחק, כאילו באופק עצמו, הסילואטה הכחולה עטורת החורבות של הרי פוּלאוֹ. למטה למרגלותיו של גן־המנזר נמצא היקב, בו היו מתאספים, ומתאספים גם כיום, האזרחים המכובדים ונשואי־הפנים לשם הסבה על כוס פילזן וגביע יין, אגב שיחה והשתפכות נפש מעניני דיומא.

אז, בימים עברו, בהתקבל מנדל למנזר, עוד טרם הספיקה הציויליזציה להעניק לעמי אירופה אדים מחניקים, שנאת גזעים ומלחמת מעמדות, אז היו מפכים כאן חיים ערים לאמנות ומדע, ואין בכך משום הגזמה אם נגיד שבית־המדרש האבגוסטיני שימש אז מרכז של חיי־רוח בשביל כל הארץ. בראש המועצה עמד אותה שעה הפרלט קיריל פרנץ נאפ, אחד מגדולי האורינטליסטים של תקופתו, שדבר צחות גם ערבית ועברית, אח ורע לכמרים הטירונים, על אף קפדנותו במצוות קלות כבחמורות. זה היה אדם מעלמא הדין, אציל האומר כולו כבוד, על אף קומתו הגוצה ורגלו הצולעת. הוא הוא שקרב אליו גם את פראנץ תיאודור בראטראנק, אחד מראשוני החוקרים של גתה, ממניחי היסוד לפילוסופיה הקתולית המודרנית והמשפיעים השפעה של ממש על ברנטאנו, אבי משנת הפנומנולוגיה של ימינו. בכפיפה אחת עם אלה יש למצוא גם את הבוטניקן, הכומר אברליוס טאלר, הידוע בכנויו הספרותי אברליוס, אחד מאבות הגיאוגרפיה של הצמחים; כמו כן את הפטר פראנץ מתתיהו קלאגל, שהודח בשנת 1848 מטעם ההגמון ממשרת הפרופיסורה שלו ״בגלל הפצת הפילוסופיה והרעיונות של הֶגֶל". ובודאי שכדאי להזכיר גם את אחי המיסדר הצנוע ורך־המזג, את המוסיקאי והקומפוניסט בחסד קשישקובסקי, ועוד כמה אחרים גדולים וטובים, כגון אבגוסטינוס עליון, יוצרה ומחוללה של המוסיקה הדתית החדשה, את הפטר פאולוס קראטקי, שמבּירה, פּויה וארנסט שויץ. אגב, בין האחים של מנדל נמצאו שני יהודים, שהתנצרו ושמשו כאן כטירוני כהונה, אבל אין הארכיון של המנזר רוצה לנקוב בשמותיהם.

בחבורה נאה וחסודה זו, במנוחת השאננים של גני המנזר הגדולים מבלה טירון הכהונה את שנתו הראשונה לשבתו במנזר, כי רק בראשית שנת 1845 הוא מתחיל לבקר בבית הספר התיאולוגי בברין אשר חוק למודיו בו נמשך ארבע שנים. הוא שוקד יומם ולילה לא רק על הלימודים המקצועיים בתיאולוגיה הדרושים לו בשביל אומנותו העתידה, אלא מתמסר באותו מרץ גם ללימוד השפות העתיקות (גם לעברית), ובעיקרו של דבר לחקלאות. ההתרגשות הגדולה שתקפה את אירופה בשנת 1848, שנת המהפכות, הסער והרעש, לא חדרו כנראה מבעד לכתלי המנזר המוצקים ולא הוציאו ממסלולם את החיים השקטים בנוה שאנן זה. אבל רשאים אנו לשער, מה רעד וצהל לבו של בן־האכרים, בהודע לו דבר בטול ״הרובוט“, שהעיק במעמסותיו על בני משפחתו, ועוד בשנות העמידה שלו היה נזכר לא פעם באנחות אבותיו שנאנחו מרה תחת סבל האנגריה הקשה, המפרכת את הגוף והנפש. בן־האכרים הצנוע והענותן לא היה כלל נוהג לקבל עליו סתם פקודת אנשים מלומדה; ואינצידנט אחד מעיד על כך, במאנו בקורס הרביעי לשאת את הכבֵנה הקפּוצינית, לבוש־החובה של כל התלמידים. מוריו ורבותיו ומעריציו נהגו לסלוח לו על ״עברות” מעין אלה, ובגמרו את חוק למודיו ממליצים עליו כולם כאחד למשרת מורה בגימנסיה אשר בזנאים. אין הוא מצליח כ״רועה נפשות" ודאגת־הנפשות אינה לפי רוחו, אם כי הוא יודע להלהיב את לבות שומעיו בדרשותיו ונאומיו ולהשכין שלום ואחוה בין הגרמנים והצ’יכים, שתי האומות הנצות ביניהן זה מאות בשנים. ובמכתבו של הפרלט נאפ אל חברו בזנאים יש לקרוא בין שאר הדברים על מנדל;….״וחוץ מזה הנני מרשה לי עוד להוסיף, שכהן צעיר נוהג אורח חיים מופתי של צניעות, יראת־שמים ואהבת־הבריות, מתמכר בחריצות למדעים אבל פחות מהכל הוא מסוגל לדאגת הנפשות, כי בהיותו ניצב על יד מטת החולה ובהסתכלו רק בחולים וסובלים, תוקפת אותו מיד אימה, שאין ביכלתו להתגבר עליה והוא בעצמו נופל במחלה מסוכנה, ומשום כך ראיתי את עצמי נאלץ לשחררו מתפקיד של ״דואג לנפשות"…

לאיזה סוג של מחלות אפשר לייחס את ״המחלה המסוכנה" הזאת קשה לקבוע עכשיו, אבל כמה מהביוגרפים של מנדל משערים, שהיה סובל מהיפוכונדריה קשה, שהיתה מתגברת עוד יותר כשהיה רואה לפניו חולים במצב של גסיסה, והיה עליהם להתודות לפניו על חטאיהם. ואך למיותר הוא להוסיף, ששינוי האוירה והעבודה אך לרצון היה למנדל, ובחפץ־לב התחיל בעבודתו החדשה ב־7 באוקטובר 1849 כמורה הגימנסיה במחלקות התיכוניות ללמודי המתימטיקה והיונית. אבל לא שיחקה לו כאן השעה, כמו בכמה מצבים אחרים בחייו. המורה הצעיר והמסור לעבודתו ידע בנקל לקנות את לבות תלמידיו ולהתחבב עליהם, ועובדא זו דיה היתה לעורר עליו את קנאת חבריו המורים. והללו התחילו לרנן אחריו שחסרה לו ההשכלה הדרושה של כמה שנות לימוד באוניברסיטה ושאין לו בחינת־המורה הנחוצה. ומכיון שמנדל, כטוב לבו עליו, לא ידע לשים מעצור לפיו והפליט פעם גם איזו הלצה, באמרו על אחד המפקחים הכרסניים, ״שעליו לסחוב יותר שומן מאשר שכל", מצאו להם חבריו־יריביו שעת־כושר להכותו בלשון והוא נאלץ היה, לפי עצת המנהל מעריצו, לעזוב את הגימנסיה ולהתחיל בהכנות לבחינת מורה – עבודה לא קלה ביותר בימים ההם.

כבחור־ישיבה יהודי מתחום המושב ברוסיה מלפנים, שנתפקר מתוך קריאה בספרים חיצוניים והחליט להבחן בתורת ״אכסטרן“, על מנת ללמוד אחרי־כן באוניברסיטה תורה לשמה, או לעשות לו ממנה קרדום לחפור בו, כן היה אותו טיעא מוראבי בן־הכפר, טירון־הכהונה, שגמר בלבו לעמוד למבחן למשרת מורה למדעי הטבע. גם דרכו של מנדל מעולם לא היתה סוגה בשושנים וידועים היו לו הקשיים הרבים הכרוכים בבחינה למדעי־הטבע, בלי לבקר תחילה את האוני־ברסיטה במשך כמה שנים, ״כי הדרך האבטודידקטית הנה כאן קשה יותר מאשר בכל מדע אחר”. – באפריל 1850 מגישה הנהלת הגימנסיה את הבקשה שירשו למנדל להבחן בבחינות מורה למדעי הטבע וכותבת, ש״הקנדידט התמסר בלא שום עזרה מן הצד ללמודי־הטבע“. לבקשה זו מצורפת גם הביוגרפיה של המועמד לבחינות המסתיימת בהודאה זו: ״בכל יראת־הכבוד סבור החתום למטה שעלה לו לתת סיכום קצר של תולדות חייו. ילדותו שעברה בתוגה ובצער למדתהו להכין מבעוד מועד את רצינות החיים, היא גם חנכה אותו לעבודה. ואפילו בשעה שהיה נהנה מפירותיו של משק בטוח, לא עזבתהו אף פעם התשוקה, להשתכר בעצמו לקיומו. החתום מטה בכל יראת הכבוד היה חושב לו לאושר, אלמלי היה ממלא אחרי דרישותיה של ועדת בחינות נעלה ואלמלי היה עולה בידיו לגשם את שאיפותיו. הוא בודאי לא יחסוך אחרי־כן כל עמל וטרחה, כדי למלא את תפקידיו בדיוק נמרץ”. ברם, גם בגורלו של מנדל נפלה מנת חלקם של רבים מגאוני המדע הנכשלים בבחינות והממרים פי רבם. ואף־על־פי שהקנדידט שלנו הצליח בכמה עבודות בכתב ובאחת מהן הוא אפילו מנחש את הרעיון של ההתפתחות הטבעית, רעיון שנעשה 10 שנים לאחר כך לעיקרון פורה ומפרה בביולוגיה החדשה, הרי אחדים מהפרופיסורים בוחניו מחליטים להכשילו מחמת חוסר בידיעות שיטתיות, אבל מרשים לו להבחן שוב כעבור שנה. מובן שמנדל לא היה עדיין למוד־הנסיון שהתנסו ומתנסים בו הסטודנטים. שאין לבחור לשעת בחינה דוקא את ימות־החופש, ימים בהם הפרופיסורים נחים ואינם נוחים לחזרה על גירסא דינקותא ולקלקול מצב־רוחם על ידי תשובות בלתי־מספיקות, אבל מנדל לא ידע עוד דבר אחד חשוב יותר, וזהו, שהבוחן בזואולוגיה חבר בעצמו ספר לימוד במקצוע זה, ואין לך דבר העלול למרר כל כך את הפרופיסור הבוחן בשעת בחינה כחוסר הידיעה של הנבחן בספרו של הבוחן. בכל אופן טירון־הכהונה שב בקיץ 1850 חזרה לברין, כשהוא ״עשיר" באכזבה חדשה.

אבל מעז זה יצא גם מתוק. הבוחן בפיסיקה, הפרופיסור באומגרטנר, שנתמנה אחרי־כן למיניסטר לעבודות צבוריות, הכיר במנדל את כשרונותיו היוצאים מן הכלל ובעיקר את מדותיו התרומיות ושאר־הרוח שלו והחליט לסייע בידו לעבור לוינא על מנת שילמד באוניברסיטה. משנת 1851 עד סופו של זמן־הקיץ 1853 אנו רואים את מנדל שוקד בהצטיינות על למודי הפיסיקה, הבוטניקה, הזואולוגיה והפליאונטולוגיה. מעט מאד יודעים הביוגרפים על שנות לימוד אלו המאושרות המעטות אולי בחייו של הסטודנט הצנוע, הענותן והנחבא אל הכלים, מלבד אי־אלה מכתבים אל בני־משפחתו המעידים על תמימות ויושר־לב, מדות המצוינות אצל אנשי מדע מסוגו של מנדל. ידוע רק שלמרות גילו הצנוע נמנה לחבר האגודה הזואולוגית הבוטנית ולה הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בשנת 1854 מקריאים כאן את מכתבו של מנדל הנמצא אז בברין בדבר חדקנית־האפונה (Bruchus pisi), שגרמה אז לנזקים גדולים בסביבות ברין, מנדל התחיל כנראה כבר אז לעסוק בצמחי האפונה, אם כי נסיונות ההצלבה השיטתיים שלו התחילו רק בשנת 1856. ולא מקרה סתם גרם לכך, שהכומר התחיל לטפל בנסיונות של הצלבת צמחים. לכך גרם הקשר הסבתי כביכול שבמאורעות.

לתלמיד זה של הסמסטרים העליונים יצאו כבר מוניטין של בר סמכא, מומחה ומרצה טוב במדעי הטבע. במאי 1854 אנו מוצאים אותו מכהן במשרת מורה בבית הספר הריאלי הממשלתי אשר בברין, – בית האולפנה החדש בשביל בני־הטובים ונכבדי האזרחים מכל הסביבה. עשרות מכתבים וציורים וספורים היו מתהלכים מפה לפה עד סוף המאה על המורה הנפלא, ידיד התלמידים, אמן החנוך ומחזיק המשמעת המופתית בכתה, היודע גם לבדח ולענין את לבות תלמידיו וחברם הנאמן של המורים. הוא גם כאח וכרע לקשי־יום ומרי־נפש וממשכרתו המצערה נהנים לא מעטים הסובלים מחסור ועוני. אבל העובדא, שעדיין לא נבחן בבחינת־מורה, אם כי כבר גמר את חוק לימודיו באוניברסיטה בוינא ויד ושם לו כלאחד המורים המצוינים בפיסיקה ובמדע הטבע האורגני, מדריכה את מנוחתו ומפריעה את שווי המשקל הנפשי שלו, ואדיר חפצו הוא למלא את החסר הזה. בתעודה שניתנה מטעם הנהלת הגימנסיה וצורפה לבקשתו יש לקרוא:

במשך הזמן הזה (26 במאי 1854 עד 23 ביוני 1855) היתה התנהגותו מצוינת מכל הבחינות. הוא היה מלא אהבה פנימית ואמתית אל הנוער ועם זה ידע גם להחזיק את המשמעת באמצעים פשוטים. הסברתו הנה ברורה, הגיונית ומתאימה לכח התפיסה של הנער, גם קולו הנהו נאה וחזק. האדון מנדל עושה את נסיונותיו בזריזות מוצלחת ויודע להראות הרבה באמצעים קלים בפיסיקה, כמו"כ בבוטניקה וזואולוגיה¹ ".

בראשית מאי 1856 נוסע מנדל לוינא על מנת להבחן שנית. בפרוטוקול של ועדת הבחינות לבתי־הספר הריאליים רשום רק, שמנדל הגיש בקשה, שירשו לו לעמוד לבחינה ושזו גם נתקימה ב־5 במאי 1856. בהערה שבאה למטה כתוב, שהחבור, הבקשה והשאלות נשמדו. בה בשעה שאצל רוב הקנדידטים רשום: נמסרה תעודה", הרי אצל מנדל חסרה הודעה זו. משערים – ויש יסוד להאמין להשערה זו – שגם בבחינה השניה נכשל הקנדידט ולא, כפי שסבורים אחדים מהביוגרפים שלו, שהוא חזר בו מהבחינה.

מנדל המסכן! מעולם לא דבר על סבת כשלונו, ואולי משום כך היה גם במשך שנים רבות כספר החתום בנוגע לחייו הפרטיים, אפילו לבני־סביבתו הקרובים ביותר. המפקח על בתי־הספר נובוטני, שנמצא אז ביחסי ידידות עם מנדל, מספר עליו, שהוא חזר אז מוינא חולה ורצוץ וראשו חבוש. משיחים היו אז, שבשעת הבחינה פרצה פלוגתא בין מנדל והפרופיסור לבוטניקה, והנבחן עמד אז בכל תוקף על דעתו בנוגע לשאלה בדבר האפשרויות של שינויי־ הצורה בעולם הצמחים. נובוטני סבור, שמחלוקת זו היא שגרמה לכך שמנדל התחיל בנסיונותיו הקלאסיים, כדי להוכיח את צדקת סברותיו, ואמנם הפנה את כל מרצו להצלבותיו מיד לאחר הבחינה האומללה בפעם השניה.

בפעם השלישית לא עלה למבחן, ויוצרה ומחוללה של תורת־התורשה, המהפכן par excellence בביולוגיה המודרנית, שליט המדע של מאת העשרים, נשאר בלי תעודה.

אירוניה של הגורל!

פרק ג: במזל רע    🔗

ההתמרמרות על תקוות שנתאכזבו עכרו רק לזמן מה את רוחו של מנדל, ושמוע שמע לא פעם מפי ראש המנזר, כי בכחם של יסורים, יסורים של אהבה כמובן, לצרף את נפשו של אדם. לא נעלמה ממנו גם קריאתו הנואשת והמעודדת כאחת, שפרצה מפי גאון אחר אשר קדם לו במאות־שנים אחדות ונתנסה בסגוף גם הוא ; Mile piacer non vaglion un tormento (אין חדותן של אלף שמחות עולה בצערו של עינוי!" (מיכאל אנג’לו).

בהתמסרותו של מנדל למחקר, אחרי שובו חזרה לברין, ובחדושו של יחסיו עם חבריו הנאורים במנזר תרצה בודאי הפסיכולוגיה החדשה, פסיכולוגית־המעמקים, למצוא מעין פיצוי לרגש־הנחיתות, שצריך היה להשתכן אצל הנכשל פעמים בבחינות, ואילו נמצא לה חומר־התעודות המספיק, כי אז היתה אל נכון מנסחת בפרטי־פרטים ובדיקנות מתימטית כביכול את הלך העמעומים הנפשיים והסח השאיפות שלא נתמלאו וחלופן בהמרצות חדשות; כן גם היתה יודעת לספר על עכירת הרוח וחשול הרצון מחדש, על קומפלכסים ונברוזות וסתם על משובות נפשיות. אבל מנדל לא שוחח אף פעם על חויותיו, לא בכתב ולא בעל־פה, ולא גילה אף מקצת מן המקצת מהלבטים והסבלות שעברו עליו בודאי בקשר עם כשלונותיו. ידוע לנו רק הפרט הקטן שבעבדו פעם בספריה, נתגלגל לידו מאמר קטן פופולארי, שנכתב בשנת 1850, על הנושא: ״הצלבה של אפונה וכרשינה", ועל פרט קטן וחשוב זה ועל עוד פרטים אחדים חייבים אנו תודה לידידו החדש. האסטרונום, המיטיאורולוג והבוטנאי, גוסטב פון ניסל, מי ששימש כפרופיסור בטכניון בברין.

ניסל היה בנו של קצין ארטילריה בוארונה ובילה את זמנו בגראץ ובוינא. בנערותו כבר התחיל לעסוק במחקרים בוטניים ובהיותו בן שש־עשרה פירסם את מחקרו הבוטני הראשון. עד גמר חוק למודיו לא ידע, אם להקדיש את עצמו למחקר הטבע או למדעים הטכניים. בשנת 1859 נתמנה בטכניון בברין לפרופסור מן המנין לגיאודזיה. בכל המדעים שעסק עשה גדולות; כאסטרונום עסק בקביעת דרכי המיטיאורים כבוטנאי העשיר את מחקר הפטריות, וממנו השכיל ולמד גם מנדל לא במעט. ניסל שמילא כמה תפקידים בחיי התרבות של ברין מהמאה התשע־עשרה – הוא היה ידוע גם כמוסיקאי טוב – היה נפגש לפעמים קרובות עם מנדל והיה מתוכח אתו בדבר הבעיה של מוצא־המינים. הביוגרף החרוץ והבקי של מנדל, הד"ר הוגו אלטיס, עוד זכה לשמוע מפי ניסל בשנות חייו האחרונות, כשניטל ממנו כבר חוש השמיעה, את ספוריו בדבר מנדל, שהיה נוהג להעביר צמחים שגדלו בסביבתם הטבעית למקומות־מטע אחרים, בהשתדלו לקבל וריאציות של קימא. הבעיה של השתנות־הצורה והנחלת השינויים גם בדורות הבאים העסיקה את מחו של מנדל מיד עם שובו חזרה למנזר בברין.

לעתים קרובות היה מביא מסביבות ברין צמחים, שענינו אותו ביחוד משום ההבדל שביניהם ובין הטפוס הרגיל, והיה מטפח ומגדל אותם בגנתו בתנאים חיצוניים שונים. כך הביא פעם צורה מיוחדת של Ficaria ranunculoides (צמח הצפדינה) וטיפח צורה זו במשך שנים רבות יחד עם הצורה הטפוסית, מבלי שהתגלתה אף קירבה כל שהיא בין השתים. את ידידיו המבקרים בביתו, היה מוליך לפרקים אל הנסיונות האלה, שלפי תורת למארק היו צריכים להוכיח את השפעת הסביבה על הצמחים. התוצאות היו תמיד כאלה, שמן הנמנע היה להכיר השפעה יסודית. באחת ההצגות הללו הפליט פעם מפיו בנוכחותו של ניסל: ״כל כך ידוע לי כבר, שביצירת הזנים אין התולדה מרחיקה ללכת בדרך זו; בזה יש גם דבר־מה אחר״. ניסל מוסר גם כי מנדל שהרבה להתענין ברעיון ההתפתחות, לא היה אמנם ממתנגדי התורה הדארויניסטית, אלא מדי פעם בפעם, כשנסבה השיחה על דארוין ושטתו, היה תמיד מוסיף, שכאן עוד חסר דבר מה, וניסל סבור גם, שמנדל בנסיונותיו רצה למלא את החסר בשיטת דארוין. מנדל רכש לו את כל כתבי דארוין מיד עם הופעתם, וקצת מוזר הוא למצוא בספרית המנזר את כל הספרות הדארויניסטית משנות ה־60 וה־70 למאה שעברה. בספר “מוצא הזנים” הנמצא בשני טפסים יש למצא הערות רבות בכתב־ידו של מנדל. על אחת האצטבאות אפשר היה לראות גם את מאספי ה״קוסמוס״, את ״התיאוריה הדארויניסטית״ ליאֶגר את “הזואולגיה”, ו״המכתבים הפיסיולוגיים״ של פוגט, ״הטבע והמדע״ של ביכנר ועוד כמה חבורים אפיקורסיים, פרי עטם של אבות המטריאליזם המדעי והכופרים הגדולים, המוכיחים שבשביל הנזיר החפשי בדעותיו לא היה ל״רשימת הספרים האסורים״ ־(Index librarium prohibitarium) מטעם האפיפיור דין חוק. אבל מנדל לא הסתפק רק בקריאה בלבד, ואת הכתוב בספרו הקלאסי של שלידן: ״יסודות הבוטניקה המדעית״ היה בודק לאור המיקרוסקופ שרכש לו. למיקרוסקופ שלו היו עדשות טובות, אבל ככל המכשירים של אותו הזמן היה גם הוא עשוי באופן פרימיטיבי, ואפשר היה להשיג בו רק הגדלות קטנות. מיקרוסקופ זה שמור עד היום במנזר, ומנדל השתמש בו בעיקר לשם עבודות־המחקר של ההירציות וכמעט שנתעור מעבודה מיגעת זו. כפי שסבורים (לפי ספורי תלמידיו בגימנסיה), התחיל את נסיונות ההצלבה שלו עם בעלי־חיים, בעיקר עם עכברים לבנים ואפורים, שהיה מזוגם זה בזה ומחזיקם בשני חדריו. ואפשר מאד, שבנסיונות הללו שנשאו יותר אופי של שעשועים, נתגלו בראשונה הדומיננטיות וההתבקעות. הוא עצמו אינו מספר אמנם מאומה מזה באבטוביוגרפיה שלו, אבל אין כל פלא בזה, כי הלא ההתעסקותד עצמה במדעי־הטבע של מכהן בקודש עלולה כבר להטיל עליו חשד בעיני קנאים ושומרי־אמונים, ועל אחת כמה וכמה שהצלבת בעלי־חיים הנה מעשה תועבה וחילול הקודש. מנדל היה צריך להזהר מפני האפיסקופוס, שבין כה וכה היה מביט עליו בעין רעה, ומשום טעם זה היה עליו גם לעבור מגידולי היברידים של עכברים אל גדול פרחים החשודים

המיקרוסקופ של מנדל

פחות ומהם, מהפרחים הנאים מרהיבי־העין, קוה לקבל את הפתרון לשאלות כלליות חשובות. ברם, אותה שעה, בה התחיל מנדל את נסיונותיו, לא הופיע עדיין ספרו הראשי של דארוין, וכמו לפני כל המהפכות והתמורות הגדולות מרחף היה באויר משהו, שדחף והכשיר את המוחות והרוחות לנחש – ואפילו להכיר – את הרעיונות החדשים המתרחשים לבא ולהתגלות. רוח נבואה נזרקה בהם. עשרות בשנים טרחו ועמלו חוקרים חרוצים, בערכם ובצרפם עובדא לעובדא ובצברם המוני המונים של פרטי־ידיעות. ואף איש לא ידע מה וכיצד להתחיל באלה. על ידי פילוסופיות הטבע של שלינג ואוקן נבאש בהחלט ריחן של הספיקולציות מכל הסוגים, ונפשם של אנשי־המדע קצה בהפשטות סתמיות ובהשערות גרידא. כי כשם שהגפן זקוקה לשם שגשוגה למשענת, שבהתרפקה עליה תוכל להתמר ולעלות עם מעלה האור, כך נזקק גם המחקר הטבעוני לרעיונות המנחים הגדולים, שרק הם עלולים לתת לו מסעד וכוון, החל מהפלוגתא הגדולה בין קיביה וז’ופרוא סנט־הילר, הרי, למרות מה שתורת הקביעות העקשנית יצאה כמנצחת. בכל זאת נעשתה השאלה: ״כיצד אפשר להסביר את השפע המגוון של הצורות בעולם החי" לבעיה הגדולה שהעסיקה את כל המוחות המעמיקים חקור, בלי הרפות מהם, ואם בתחילה היתה זו רק שמחת הנהנין של החוקר, ״אשר המדע היה בשבילו רק משחק־שעשועים עדין״ ואשר נמשך בכל לבו אל פרחי הנוי שלו, הנה האפונים וכל הצמחים האחרים, שגדלו באלפי אכסמפלרים, צריכים היו לתרץ לו כמה קושיות חמורות ושאלות רציניות.

במורד המערבי של השפּילברג משתרעים גנים ארוכים ושקטים ויהוו כאבני־אזמרגד בחרוזי־פנינים מבהיקים את המסגרת הירוקה־הבהירה אשר מסביב לחומות הלבנות של המנזר האבגוסטיני ההדור ובעל־הצורה. מאחורי הבניין הראשי, מקום שמשקיפים מלמעלה חלונות הספריה ומגדל השעון הקטן מלא־החן על הגנים, מתבלטת על יד חומת־המנזר גנה קטנה הגדורה בגדר משלה ובשביל מיוחד. זאת היא כברת אדמה קטנה באורך של 35 מטרים וברוחב של 7 מטרים, אבל אנו דורכים כאן על קרקע היסטורית. בשנות החמישים והששים למאה שעברה אפשר היה לראות כאן בימות האביב הבהירים אדם קטן־קומה ובר־און אשר דמות דיוקנו דומה קצת לזו של שוברט, המסור כלו להתעסקות מטרידה ומוזרה בעיני המסתכל הזר. כאן פרחו ונבטו כשהם נתמכים במשענות, בענפי עץ ובחבלים מתוחים, צמחי אפונה למאות מכל המינים, בעלי פרחים לבנים וסגולים, בעלי תרמילים חלקים וגבשושיים, גדולים וקטנים. החוקר הצנוע שח את קומתו מפרח לפרח, פותח במקלט את הפקע שלא התפתח עדיין בשלמותו, מסיר את עלי התקיף ומוציא בזהירות את כל האבקנים. אחר כך הוא מושח במכחול עדין את אבק הפרח הצהוב של צמח אחר בזהירות רבה על הצלקת העדינה ועוטף בקפדנות כל פרח שטיפל בו בשקיק־ניר קטנטן, או במלמלה לבל יעביר איזה חרק בלתי־זהיר או פרפר לקקן את האבק של פרח זר על הצלקת המופרית כבר ולא ישים על ידי כך לאל את התוצאה של נסיונות ההצלבה. שום עבודה מטרידה אינה יכולה להפריע את סבלנותו. שמחת הנהנין של החוקר המעפיל מדריכה אותו קדימה; ״הנסיונות הולכים ומתקדמים לאט לאט" – מסיים הוא את מכתבו השני אל נגלי. ״בתחילה נחוצה מדת־מה של סבלנות, אולם אחר כך ילך המצב וייטב, בשעה שנסיונות רבים נעשים בעת ובעונה אחת. מראשית האביב עד בוא הסתיו מופנית ההתענינות יום יום אל ענינים חדשים, ואגב אם יעלה בידי לסייע באיזה אופן שהוא לפתרון הבעיה על־ידי נסיונותי ארגיש את עצמי מאושר כפלים“. על מסירותו הלבבית לפרחיו מעידה הלצה קטנה, כשהיה נוהג להראות אותם לאורחיו. בהיותם פעם שקועים בשיחה בשעת טיול בגני המנזר הפסיק מנדל פתאם את שיחתו עם נובוטני וקרא: ״חכה נא עכשיו; עלי להראות לך את ילדי”, והוליך אותו – את האורח המשתומם בו ברגע למשמע דברים כאלה יוצאים מפי כומר – אל צמחי האפונה שבגינה הסמוכה.

שבע שנים רצופות (1863–1856) עסק מנדל בנסיונות ההצלבה של צמחי האפונה והתחיל בהם בשנת השלושים וארבע לחייו, לאחרי הבחינה שנכשל בה. כמעט בכל מכתב מאותה תקופה מתאונן הוא על חוסר מקום לנסיונותיו, כי עליו היה להסתפק בגנתו הקטנה בלבד. ובהתמנותו לאב הנזירים (1868) עמדו אמנם לשרותו גם השטחים הגדולים של גני המנזר, ויכול היה איפוא להקדיש את עצמו לגידול והצלבה גם של צמחים מאריכי חיים כגון צמחי Hieracium והדרדרים. אבל עכשיו כבר לא היתה שעתו פנויה להסתכלויות ארוכות בצמחי הבר, ״עבודת־ההוראה המיגעת מונעת בעדי מלצאת תכופות למרחבי השדות, ובימות־החופש כבר נעשה מאוחר״ כותב הוא אל נגלי. וישנו עוד גורם שעמד לו לשטן בחפושיו את צמחי הנסיון שלו בחיק הטבע. ועליו הוא מספר באופן התולי: „את כונותי לחקור במשך הקיץ הזה את צמחי ה־ Hieracium במקום גידולם יכולתי, לדאבוני, להגשים רק במדה מצומצמת. חוסר הזמן הוא בעיקר הגורם לכך; וכן גם איני מסוגל יותר לטיולים בוטניים, הואיל ומן השמים ברכוני ביתר־משקל, הנעשה מוחש מאד לרגלי כח־המשיכה הכללי בשעת טיולי־רגל ארוכים ובעיקר בשעת העליה על ההרים…״ ואולי גם נזכר מנדל בשעת כתיבת המכתב, כיצד התלוצץ בצעירותו על האינספקטור הכרסני ומסורבל־הבשר, שהוטל עליו לסחוב יותר שומן מאשר שכל". תקותו של מנדל, שתוקל לו בזמן מן הזמנים עבודת המחקר לא נתאמתה כלל וכלל גם כשנתעלה עוד יותר לגדולה ונבחר לראש־המנזר, למשרה העליונה ביותר במוסד זה. משרתו האחראית החדשה הטילה עליו התחיבויות רבות וטרדות שונות. נוסף לזה פרצה בשנת 1874 המלחמה העצומה והעקשנית שניהל עם הממשלה בעניני הארנוניות של המנזר, מלחמה שהתישה את כחו ונטלה את מרצו. אבל בכל הגורמים האלה לא היה בכדי להזיר אותו מנסיונות־ההצלבה שטיפל בהם בחבה ובהתלהבות כה רבה. כמעט עד ימי חייו האחרונים המשיך לטפל בדבורים שלו ולעסוק בחריצות בהסתכלויות המיטיאורולוגיות. פחות מהכל היה ענותן זה הנחבא אל הכלים להוט אחרי פרסום, ואין לך סתירה יותר גדולה ומשועת ממנדל ורדיפה אחרי הכבוד ודברי תהלה. ואולם גם הבקורת ההיסטורית וההודאה בכשרונות צועדות לא פעם בצעדים אטיים של צב־השריון, והעבודה הענקית, שהשקיע מנדל בנסיונות־ההצלבה שלו, לא מצאה בחייו כל הד. לא נמצא אף איש שיבין אותו, לא נמצא אף אחד שיטה לו אזן קשבת ויאמין לו. רבץ עליו מזל רע, הממיט על אדם מסוגו את האסון הגדול ביותר: בודד היה. ובערוב יומו לא יכול היה אפילו להתנחם ולומר לעצמו, שכל מה שפעל לא פעל אלא בשביל כת קטנה של תלמידים וידידים נאמנים שימשיכו את תורת רבם. מפעל חייו נראה לו לאבוד. בכדי הפריש את עצמו מהעולם כולו, מתענוגות בשרים ומאהבת נשים. לשוא הביא את עצמו קרבן עולה על מזבח המדע!

ובינתים הבעיות הלכו והצטברו; השאלות העמוקות של התורשה, שנתבהרו לו בדיקנות כה ברורה על ידי התוצאות מנסיונותיו עם צמחי האפונה, אבל לא הוכרו על־ידי בני־זמנו, גוללו לפניו שורה שלמה של פרובלימות חדשות, אבל במלחמת הבדידות הענקית, תחת סבל תקוות שנתאכזבו וסיכויים שנתבדו כרע נפל כח־אנוש אפילו מסוגו של כהן הקודש וכהן המדע, גרגור יוהן מנדל.

ההיסטוריון של התפתחות המחשבה המדעית יוכל אמנם למצוא סבה והסברה לעובדא המעציבה, שעברו בשתיקה כה גמורה על תגליתו של מנדל. לא איכשר דרא עדיין; את חבורו הקטן “Versuche über Pflanzenhybriden” (נסיונות בהיברידים של צמחים) פירסם מנדל בשנת 1865, בדיוק עשר שנים לפני התגלית של תהליך ההפראה ומסתורי התחלקות התא. ולמעלה מדור שלם – 35 שנים – צריך היה לחלוף עד שבאו קורנס, דה־פריז וצ’רמאק וגילו מחדש בשנת 1900 את חוקי מנדל והוציאו מן הגניזה את החבור הקטן, שהיה מוטל כאבן שאין לה הופכין. ואם גם מנדל טרח ועמל לבדו בלי עזרת אחרים ויצירתו עצמאית ומקורית היא מא' עד ת', בכל זאת המימרא הזולה ״אין חדש תחת השמש" לא תדלג גם על שטתו. קדמו לו רבים וטובים, ואפשר לנקוב בשמותיהם של כמה חוקרים שטפלו בבעיה של התורשה, הסתכלו בכמה עובדות ועבדו כלאחר־יד על פתרון השאלה. הכביר והשגיא במפעלו של מנדל אינה התגלית של עובדות בודדות אלא סידורן העקבי וההגיוני והערכתן התיאורטית. יש לנו הרושם שחוקרי ההיברידים שקדמו לו, היו רק מגששים וכל נסיונותיהם נשאו רק אופי ארעי, ואילו מנדל היה הראשון שהשקיף על הבעיה הזאת ונגש אליה מתוך כונה ומטרה מסוימה שקבע לו במחשבה תחילה.

נסתפק נא בדוגמאות מעטות אחדות. במאה השבע־עשרה שגור היה למדי הביטוי ״פרדים בוטניים" בשביל גידולי ממזר של צמחים והיו גם שהרבו בנסיונות הצלבה, משעה שגלה קמרריוס (1691) את מיניות הצמחים, רמזים קלים להתגלות הסימנים מיסודו של מנדל יש למצא ב־ Physica Subterranea (1669) של י. י. בכר. ההולנדי ון ליונהוק, מגלה הספרמטוזואידים ומיסד האסכולה ״האנימלקוליסטית", המיחסת לזרע הזכר את התפקיד הראשי בשעת ההפראה, מודיע במכתבו ( 16.2.1683 ) לחברת־המדעים הממלכתית בלונדון בדבר ההסתכלויות שנזדמן לו לראות אצל אכרי ארצו, המושיבים עם שפנים נקבות צבועים שפנים־זכרים אפורים שהביאו מן היערות, ובעבודת־פרס של לינני שיצאה בפטרסבורג (1760) מסופר כבר על היברידים טבעיים של ורוניקה ו־ Verbascum, כמו כן על נסיונות־הצלבה שונים של Tragopogon ו Myrabilis שראה באופסלה. סמוך לשנת הולדו של מנדל נקראו בלונדון שתי הרצאות בדבר הצלבות קטניות על ידי אלכסנדר סטון וג’ון גוס (1824). הצרפתים סאז’רה (Sageret)) ((1826 וז’ירוּ־דה־בוזארנג (Buzareingues) ( (1833יודעים לספר על נסיונות הצלבה עם אבטיחים ודלעות; וכן הגרמנים ויגמן (1828) וגרטנר (1849) מתלבטים באותן השאלות. ועוד כמה אחרים, וביחוד שארל נודן (1861), המתקרב כבר בהשקפותיו אל הצד התיאורטי שבתגלית מנדל.

מנדל לא הכיר עדיין בשעת כתיבת חבורו את רוב העבודות הללו. ומלבד ספרי דארוין לא היו נהירים לו כל אותם הספרים הנוגעים פחות או יותר בפרובלימות המעניינות אותו, וכאילו שר־הגורל חמד לו לצון בזה, שדארוין השקדן, הצנא מלא ספרי, המזכיר בחבוריו את כל מקדימיו של מנדל ואפילו אלו שלא הזכרנום בכאן (כגון ברקלי, הרברט, הונטר, יורדן, לכסטון, מסטרס) לא הכיר כלל את החבור הטוב ביותר, את זה של מנדל. דארוין אשר בידיעותיו את חומרי העובדות ובהשקפותיו על ההצלבות וההיברידים הרחיק כה לכת, עד שידיעת תגליתו של מנדל יכלה להופיע בשבילו כאור מאיר בליל החשך ולהחיש לו גאולה מתסבוכת הנפתולים שלו, הוא שהיה בודאי יודע יותר מנגלי להעריך כראוי ובמלוא ערכה את התגלית של הנזיר הבודד וע“י כך ״היתה פילוסופית־ההתפתחות תופסת מהלך אחר לגמרי” – הוא לא ידע כלל על מציאותה של החוברת הצנומה במנזר האבגוסטיני. בפמליא של מטה של ההיסטוריה עכבו בעד פגישתם של שני המאורות של המחוקק הגאון בעל רצון־הברזל ושל המפרש הצנוע בעל מעוף הנשר אשר למדע החיים. מהלך המאורעות, הצרוף הסבתי כביכול, חרג כאן ממסגרותיו ונתן למזל הרע, שישחק בו משחק של לצון וזלזול.

אכן, מזל רע!

פרק ד: לא איכשר דרא    🔗

מלכתחילה תפס מנדל את תפקידו באופן יותר ברור מכל שאר החוקרים שקדמו לו, לפני עיני רוחו ריחפה לא הבעיה של מיניות הצמחים בעלי הפרחים, שכבר עמדו עליה אחרים, ולא השאלה של הגדרת המין והזן, אלא אותו ענינה בעיקר התפיסה הכמותית של העברת תכונות הורים אל ההיברידים (או הבסטרדים), כלומר הפרובלימה של התורשה, וברי היה לו כל הקושי הרב שבדבר, כפי שאפשר לעמוד מתוך מכתביו אל נגלי. שמונה שנים רצופות נזקק למחקר עד שנתחורו לו חוקי התורשה, והרוצה לקבל מושג כל שהוא מאופן עבודתו ישים נא לפניו מספרים אלה: בשבעת נסיונותיו הראשונים עם צמחי־האפונה השתמש ב־70 אכסמפלרים ועשה 287 הצלבות; אבל בדור השני, עליו כבר היה לטפל ב־5150 צמחים היברידיים. ומובן, שאין כאן אלא תפיסת המועט. בשני חבוריו הקטנים שפירסם בחייו תוסב אמנם השיחה רק על הצלבות האפונה וה־(Hieracium) ועוד פרחים אחדים, אבל במכתביו אל נגלי הוא מזכיר את ענין ההצלבה של עשרות צמחים אחרים. כי בנסיונות של הצלבת הצבעים שעשה במנתור (Matthiola) ובמלכת־הליל (Mirabilis) בשנת 1870 השתמש ב־1500 צמחים, ובשנת 1865 יכול היה להציג לפני מבקריו למעלה מאלף אכסמפלרים חיים של בני־כלאים מלאכותיים מהצמחים

ומה הוא הפלא אם אפילו אדם בעל תריסים כמנדל יכול היה לומר נואש לחייו ולמפעלו, שעה שראה כיצד בני דורו ובני סביבתו אינם מבינים ואינם נתונים כלל להבין את מפעלו, ובסתר לבם אולי גם ילעגו לו, ל״בעל־החלומות".

הביוגרף המצוין שלו, הד"ר הוגו אלטיס, מתאר לנו מפי עדים מחזה קטן זה:

זה היה באחד מערבי פברואר הבהירים והקרים בשנת 1865. ברחוב יוהן האפל בברין הלכו והתקרבו כמה אנשים אל הבנין הגדול והחדש של בית הספר הריאלי הממשלתי. האחד מהם, קטן קומה ומסורבל למדי, בעל פנים מסבירות ועיניים כחולות בעלות מבט חודר, צילינדר חבוש על ראשו, לבוש מעיל שחור ומכנסים תחובות במגפים, נושא כתב־יד מתחת לבית השחי, ברנש זה הנהו הכומר גרגון מנדל, מורה בבית הספר הריאלי הממשלתי, ההולך עם ידידיו לישיבה של אגודת חוקרי הטבע, כדי להרצות על נסיונות בצמחי ההיברידים. אולם ההרצאות אינו גדול, באו בערך כ־40 שומעים. מזכיר האגודה והרוח החיה בה, הפרופיסור פון ניסל, אסטרונום ובוטנאי כאחד, מברך את המרצה. בין הנוכחים הבוטנאי והגיאולוג, חוקר הקריפטוגמים, הפרופסור נאוה (Nave), החימאי טשרמאק ועוד רבים וטובים, מנדל מקריא על פי כתב היד במשך שעה בערך על תוצאות נסיונות הצלבה שעשה במשך שמונה שנים. הוא מדגיש, שאלה שקדמו לו בנידון זה לא הצליחו בנסיונותיהם משום שהחוקרים הללו התענינו בעיקר בנוהג המסובך למדי של הצמחים בכללם, והתעכבו ביותר על ה״ביסוס" של הזן או הגזע כולו, במקום להתחשב עם התנהגותם של סימנים ותכונות בודדים וספציפיים.

חקירת התנהגותם של הסימנים היחידים והסתכלות מדויקת ומפורטת בכל אינדיביד צומח לחוד במקום הדיון הכללי על כל הדור, כפי שנהגו הקודמים לו, זהו החדוש בשטתו של מנדל. השומעים, שהחשיבו את המרצה כאדם חביב על הבריות וכמסתכל דיקן במקצועות שונים של מדעי־הטבע, שמעו בתשומת־לב ובתמהון על יחסי־המספרים המשונים, החוקיים לכאורה, שבהן מתגלות הצורות השונות של ההיברידים. לאחר שעה מפסיק מנדל את הרצאתו ומבטיח להמשיך את הסברתו בדבר ההתבקעות המיוחדת והמקורית של ההיברידים באספה החדשית הבאה.

גם בפעם השניה היה אולם ההרצאות הקטן כמעט מלא. אמנם הפעם תקטן הקשבתם של רוב הנוכחים בשעת ההגדרות המתימטיות הקשות למדי, ואף איש אינו יודע למה מתכוין בזה המרצה. הרעיון העיקרי, שלא התמונה כולה של היצור היחידי, אלא הסימנים היחידים או הנטיות והתכונות הבודדות נמסרים בירושה, ושהסימנים היחידים הללו מרכיבים בקביעות לבלי השתנות את תמונת הזן, כהרכיב האבנים הקטנטנות תמונת־פסיפס, רעיון זה היה מושג חדש ומוזר יותר מדי. ודאי הוא, שכמה מן השומעים הופתעו הפתעה רבה על ידי הצרוף המוזר של בוטניקה עם מתימטיקה, ולכמה מהם יכול היה להזכיר את מסתוריות המספרים אשר לפיתגורס, או את הגימטריה התמימה של תורת הקבלה, או את פילוסופית הטבע מיסודם של שלינג ואוקן. ואם גם בין כתלי הבית הזה עוד היו רוחשות מזמן לזמן אמונות תפלות כאלה, הרי הנאספים, ברובם בני המאה התשע־עשרה, הספיקו כבר להשתחרר מאלחימיה ומקבלה והתיצבו במובן ידוע על קרקע העובדות המדעיות. והנה ניצב לפניהם פתאם בנין הבנוי לתלפיות ובהגיון ברזל בחבורו של מנדל, בניגוד גמור לאופן־ביטוי מופשט ומעורפל, שהתרחקו ממנו. ברם, לשומע והקורא הבלתי־מוכן, כמו־כן למבין דבר מוכרחה היתה ״הבוטניקה המתימטית" של מנדל להופיע כמוזרה ואפילו כמסתורית. ועוד פרט חשוב אחד גרם לכך, שבני דורו ובני סביבתו לא יתפסו את תורתו של מנדל, דארוין ותורתו היו אז במודה, ואם נדפדף עוד גם כיום בפרוטוקולים של ישיבות האגודה הזאת נמצא גם דין וחשבון על כמה הרצאות שנקראו בהתלהבות עצומה על תורת־ההתפתחות. המוחות הלהוטים, ובצדק, אחרי הנשגב והנעלה שבתורת דארוין, שהשכיל מאין כמוהו לעשות צרופים מפליאים, גאוניים ממש, של עובדות ורעיונות, צרים היו מלתפוס גם את רעיונותיו העמוקים והמקוריים של מנדל, שגם הם התיחסו לפרובלמות הקרובות לאלו של דארוין. הרעיון העיקרי בתורת דארוין היתה השתנות הזנים (הצורות); גרעין־היסוד בהשקפתו של מנדל – הקביעות, אמנם לא של הזנים, אלא של היסודות, הסימנים ואחדויות־התורשה, המהוות את אלה. ואף־על פי שאנחנו, חניכי מאת העשרים, יודעים כיום ששתי התורות הללו אינן אלא משלימות זו את זו, הרי בשביל המלומדים, בני המאה התשע־עשרה, ההבדל בין וריאביליות וקונסטאנטיות צריך היה להראות בזמן הראשון כהבדל שבין יום ולילה. וכמעט טבעי הוא שלאחר ההרצאה השניה לא הוצגו שאלות ולא פתחו בוכוחים כרשום בפרוטוקול. הקהל התפזר איש איש לביתו, בלי שיוציא אף הגה ורשאים אנו לשער שהפטר, כנראה ממכתבו לנגלי, בדרכו חזרה אל המנזר האבגוסטיני לא נמצא במצב רוח מרומם ומעודד ביותר.

לפנינו כאן (תמונה ג') עמוד הכתוב בכתב גרמני־גוטי עגול ברור וישר עד להפליא. זהו שער החוברת: ״נסיונות בדבר צמחים היברידים מאת גרגור מנדל“. למעלה מצד שמאל רשם הפרופיסור פון ניסל, העורך של כתבי האגודה של חוקרי הטבע בברין, את ההערה ״40 ספרטים”. המימרא ״הכל תלוי במזל" חלה כאן הרבה יותר מאשר באיזה מקום אחר, את כתב היד של העבודה הקלאסית הזאת מצא הד"ר אלטיס בשנת 1920 בתוך תבה שהכילה נירות ישנים, שהתכרכמו ונידונו לשרפה. כן גם החוברת שהופיעה בשנת 1866 באחד הכרכים האפורים של האגודה המוראבית הפרובינציאלית עמדה 35 שנים נשכחת, מכוסה באבק למעלה מדור־אנוש על אחת האצטבאות, ורק למקרה בלבד אנו אסירי תודה על שיבתה

תמונה ג. העמוד הראשון של כתב־היד: ״נסיונות בהברידים של צמחים" (מוקטן)

לתחיה ותהלה. ואל לנו להניח, שהחבור הזה מיד לאחר הדפסתו לא נשלח למקומות שונים. לזה כבר דאגו פון ניסל ותלמידיו הנאמנים. כרכי האגודה היו נשלחים בתורת חילופים ל־120 אגודות אחרות, אוניברסיטאות ואקדמיות בארץ ובחוץ לארץ, הם הגיעו לוינא ולברלין, כמו כן ללונדון ולפטרסבורג, לרומא ולאופסלה. ואם גם צודקת היא הנחתו של קורנס, שעבודה שנתפרסמה במקום כזה נידונה מראש לגניזה עולמית, אם אינה מעוררת מיד תשומת לב ושהיא לא מצאה בשעתה תשומת־לב ראויה, למרות היותה מצוינת בתוכן ובצורה, הרי מכל מקום גירסה זו מוכיחה גם, שהעולם הגדול, כסביבתו הקטנה והצרה של הנזיר האבגוסטיני, לא היו מוכשרים לתפוס מיד את רעיונותיו של מנדל. וולטיר, הפקח באדם התבטא פעם: ״הבערות מולידה יותר ילדים, מאשר קיבלה אלילת הפוריות“. אחריו נוכל להגיד: ״החוק הפסיכולוגי של צרות התודעה וקטנות המוחין חל לא רק על יחידים ואישים בודדים, אלא גם על דורות שלמים!”

* * *

נפלאים הם מאתנו דרכיה של הפורטונה, בת־מזל שובבנית זו, משחקת מגרה, אשר פעם היא רצינית ומתונה כצנועה בישנית ופעם היא גנדרנית ועגבנית כגברת Sans-géne, ונסתר הוא מהשגתנו מדוע תאיר פנים לאחד ותפנה עורף דוקא לזכאים וראויים. ההיסטוריון של התפתחות המחשבה המדעית נאלץ לא פעם לקבוע את העובדא המעציבה ולשנות מהגירסה המקובלת, שקנאת סופרים וצרות עינם ואדישותם של תלמידי חכמים מרבות חכמה ותורה, אלא להיפך ולהיפך, הללו גרמו להקטנת דמותם של טובי טובים והסבו אחורנית את גלגל ההתקדמות של השגי־הרוח. ״מזל רע" ו״לא איכשר דרא" הנם אמנם נמוקים מספיקים לאי־הצלחתו של מנדל, אבל אין להבין ואולי גם אין לסלוח, מדוע זה אדם כנגלי, על אף חליפת־המכתבים הקבועה ביניהם, לא תמך במנדל ולא סייע בידו להפצת תורתו. ומי עוד כמוהו, כנגלי, צריך ויכול היה, על פי כל מקצוע עבודתו ואופן מחקרו, להעריך כהלכה את תגליתו של גרגור מנדל!

קרל וילהלם פון־נגלי

קארל וילהלם נגלי (תמונה ד') נולד בשנת 1817 בקילכברג, על־יד ציריך, לאביו רופא המחוז. בשנת 1840 מוצאים אנו אותו כבר עובד עבודה מדעית ביֶנה במכונו של שלידן, הבוטנאי הראשון, שתאר את התא כאבן־הפנה החיה של הצמח. בשנות 52־1842 משמש נגלי באוניברסיטה בציריך כדוצנט ופרופיסור לבוטניקה ומגלה בתקופה זו את הספרמטוזואידים של השרך ואת התאים שמהם מתפתחים הצמחים הַקְרִיפְּטוֹגמִיִּים. בהשענו על תגלית זו, יצר אחר־כך תורת־גידול, הבנויה על ניסוח מתימטי ואשר לפיה יש לראות את התפתחות האברים בהתחלקות התא ובהתפתחותו. תקופתו הפוריה ביותר היו שלוש השנים 55־1852 בפריבורג. כאן בשלה יצירתו החשובה בדבר המבנה של גרגירי־העמילן. מהתיאוריה המיוחדת הוא הגיע אל ההשקפות הכלליות בדבר הגידול והמבנה של העמילן, של כתל־התא וההוי האורגני בכלל. כעמילן, כן גדל והולך כל ההוי האורגני מבפנים, לא על ידי הצטברות חיצונית כגבישים, אלא על ידי הצטרפות פנימית. סימנה של הסובסטנציה האורגנית היא, לפי נגלי, הצטרפותה מקבוצים מולקולריים קטנים או גדולים ביותר, כפי שקרא להן בשם: מיצלות, הנפרדות זו מזו על־ידי מעטפות מים. דוקא תורת המיצלות שלו, שבתחילה היו חולקים עליה ובימינו אלה נתאשרה כולה על־ידי התוצאות של מחקר רנטגן, שמשה לו לנגלי יסוד להעביר אותה באופן עקבי והגיוני על כל החלקים והתופעות של הטבע האורגני ולביסוס תורת התורשה הגאונית שלו. עבודותיו של נגלי הצטינו כולן כרובן בשלוש מעלות אופיניות: ראשית, בדיקנות מתימטית, כי תמיד ניכרת אצלו השאיפה לחקור את הענינים ולתארם מנקודת־מבט כמותית ועל־פי מצבם בהקף; שנית, מציינת את עבודותיו החריפות ההגיונית של מהלך־הרעיונות; ושלישית, התבלטה בכל מחקריו הנטיה הכבירה לפילוסופית־הטבע.

השאיפה הטבועה בו, לחשוב את מחשבותיו עד הסוף, תחדל באותו מקום, בו בכלל הוקמו תחומים להכרה האנושית – לפני האין־סוף, לפני המחלט. ומה גדולים היו מפעליו המדעיים בתקופתו המינכנית! הוא פירסם מחקרים בדבר עקבות־העלה בגבעול, בדבר התהוותו וגידולו של השורש, והוציא יחד עם תלמידו שוֶנצנֶר ספר־עזר בדבר התיאוריה של המיקרוסקופ. נגלי היה גם הראשון, שהציג מול בקטרית־מחלה אקטיבית גם גוף אקטיבי והוכיח שאת כשרון העמידה השונה של בני אדם בפני המחלות המידבקות יש להסביר על ידי ההתפתחות השונה של כוחות־ההגנה אשר לגוף, הוא היה הראשון שהסתכל בהשתנות הארסיות, בפעולת הרעל של בצילות אַכֵּלֶת־הטחול, והסתכלויותיו אלה הן שגרמו לימים לפּאַסטר להמצאת זריקת החיסון, ואחרון אחרון חשוב! אותו המקצוע אשר לו הקדיש את רוב זמנו ושבגללו הכיר אותו גם מנדל ובא אתו בקשרים, היתה תורת המוצא ומחקרי ה־ Hieracium הכרוכים בה. עוד זמן רב לפני הופיע הספר ״מוצא הזנים" אשר לדארוין, כבר היה נגלי סבור, שהכרח הוא להניח את ההתפתחות הטבעית של האורגניזם. הוא הביע את הרעיון הזה בברור בחוברת הקטנה ״האינדיבידואליות בטבע" (1856). הסתכלויותיו הוכיחו לו, שיש להבדיל בהחלט אצל הגזעים השונים בין התכונות העוברות בירושה והתכונות הנרכשות. הוא גם גלה את הדו־מיניות של כל יצור אורגני על־ידי שטת הפלסמה שלו, בדבר ארנופלסמה וטליפלסמה, ששימשה כיסוד לתורתו של אוטו וינינגר הגאוני בדבר היחס שבין המין והאופי. וכשמדפדפים עכשיו בספריו, אזי מפליא אותך בלי הרף הדמיון הרב בהשקפותיו של חוקר גדול זה בדבר התורשה והוריאציות עם אלו של מנדל. וכלום אין לראות את התיאוריה של אותו נגלי, בדבר מבנה האידיופלסמה ממשקעי־התורשה הקורפוסקולריים כמבשרת את השקפותיו של מורגאן בדבר מבנה הכרומוסומים ואלו של גולדשמידט להסברת מיניות־הבינים?

כזה היה האיש וכאלה היו מחקריו והשקפותיו של האדם אשר מנדל שלח אליו את עבודתו הקטנה, בקוותו למצא בו מסייע לתורתו. בליל התחדש שנת האזרחים 1866, שנה שהסבה למאורעות רבים בחייו של האבגוסטיני הצנוע – פרסום עבודת־חייו, עלית צבאות פרוסיה הכובשים, התפשטות החלירע בבית הוריו – הריץ גרגור מנדל מכתב ארוך ומפורט לבוטנאי נגלי, מהצורה החיצונית של המכתב, מהכנוי ״אדון מאד נכבד ונערץ" ומהסיום ״בכל הכבוד וההערצה למעלת כבודו ואצילותו" אפשר כבר לעמוד על החשיבות הרבה, בה התיחס מנדל אל בא־כח זה של המדע. ״הזכויות המוחזקות שיש למעלת כבודו – מתחיל המכתב – בקביעת צמחי־בר היברידיים ובמיונם עושות לי לחובה נעימה, להביא לפני ידיעתו האדיבה את ההרצאה על נסיונות אחדים בדבר הפראה מלאכותית אצל צמחים“. מנדל מרצה אז בקצרה ובעניוות את תוצאות הצלבות האפונה, מראה גם על אילו אפשרויות של בדיקת הנסיונות האלה ומביע לבסוף את כונתו, להתחיל בהצלבת סוגי צמחים אחרים, כגון הקוצן וה־ Hieracium, ו״מתוך חשש, שבמשך הנסיונות, בעיקר בנוגע ל־ Hieracium אתקל באילו קשיים, פונה אני לפיכך מתוך אמון גמור למעלת כבודו ובקשתי פרושה לפניו, שלא ישיב את פני ריקם. במקרה אם אהיה זקוק לעצתו או להדרכתו האדיבה”… ודוקא בהגיע מכתב זה אל נגלי היה הלה עסוק ושקוע במחקרי ההיראציום. במכתב הראשון שקבל עניינה אותו, הרגיל לעבוד באנוכיות מדעית, רק העובדה, שבכונתו של מנדל להתחיל לנסות גם בהצלבת ההיראציות, אבל מיד עמד על כך, שבאישיותו של מנדל ניצב אכספרימנטטור נעלה, שיכול להועיל גם לו לא במעט, ואף־ על־פי־כן עברו כחדשים, עד שענה למנדל, ורק ב־27 לפברואר קבל ממנו מנדל מכתב עם כמה עבודות שלו.

מכתבו זה של נגלי הוא אולי המעניין ביותר, הואיל ובו הוא מדבר בפעם היחידה גם על נסיונות־ההצלבה עם האפונה מתוך בקרת ושלילה גמורה ומיעץ למנדל לטפל בעיקר בצמחי ה־Hieracium. מעניין לציין את העובדה המעציבה, שהחוקר הגאוני, כל כמה שהתענין בפרטי הפרטים של הנסיונות, לא יכול ואולי גם לא רצה לרדת לסוף דעתו של מנדל, ותלמידו קורנס סבור, שנגלי חשב לבלתי אפשרי דוקא את העיקר שבתגלית מנדל, את ״ההתבקעות הטהורה והקומבינציה מחדש“. הוכחותיו הברורות של הכהן האבגוסטיני, ההדיוט למחצה בעניני־מדע, לא היו שקולות בעיני החוקר בעל הקפריסות כהוכחותיהם של המלומדים בעלי השם וכלל לא היו עלולות לזעזע את תפיסתו ולהטותו מן המסלול הרגיל. האם אין זה מצלצל כאירוניה וכלעג לרש בקראנו; ״בכלל נדמה לי שהנסיונות עם האפונה אינם גמורים עדיין ויש איפוא להתחיל אותם לגמרי מחדש” – ונקל לנו לתאר עד כמה פעלו חשד ועלבון זה על מנדל, אם ידוע לנו, שחבורו של מנדל מתבסס על ההסתכלות ביותר מאלף צמחים היברידים והוא מודיע רק תוצאות ברורות. צודקת יותר יכולה להיות הדרישה, שעל מנדל לפרסם את מסקנותיו בעבודה מפורטת יותר שתכיל את כל פרטי המחקר, כי אפשר מאד, שדוקא מפאת קיצורה המופתי ודיקנותה המפליאה לא שמו לב לעבודה זו. מנדל היה יכול לתאר חומר ענקי: בעבודתו עם האפונה בלבד הוא מספר אודות 355 הפראות מלאכותיות ועל הסתכלויות ב־12980 בני כלאים של הדורות הבאים, צאצאיהם של הפראות אלה. החומר הענקי, שהמציאו נסיונותיו עם צמחים אחרים, יחד עם החוברת הצנועה היו מספיקים כדי כתיבת חבור גדול, ושום חוקר בימינו אלה לא היה מהסס לעשות כזאת. ברם, ותרנותו של מנדל הנוגעת עד הלב, הנובעת מכל שורה במכתביו אל נגלי ובחוברתו, מנעה ודאי בעדו מלהרחיב את דבריו ולעשות לעצמו פרסום, אם כי, כידוע מפי מכריו, שאף עוד לתאר בפרוטרוט את נסיונותיו גם עם הצמחים האחרים וביחוד במה שנוגע ליחסי־ההתבקעות היוצאים מן הכלל, וזה לא עלה בידו גם לעתיד, אולי לא היה זה לפי רוחו, להעמיס השערת־לוי על תורתו ישרת־הקו והברורה כל כך, כפי שעשה זאת שלשים שנה לאחר כך הניאו־מנדליזם, כדי להתאים את הכלליות של תופעות התורשה לסכימה של מנדל.

ואף־על־פי־כן, למרות הבקרת הבלתי־צודקת – נגלי לא תפס את רעיון־היסוד של מנדל ולא השתדל גם להבינו – שמח הענותן שמחת אין־קץ על המכתב והספרים שקבל. מתחילה שורה של חליפת מכתבים ומשלוח זרעונים לבדיקה מהאחד לשני, אם כי נגלי אינו מן הדיקנים ביותר ומתיחס להצעותיו ושאלותיו של מנדל כלאחר־יד. שמחתו של מנדל, שנגלי יחזור על נסיונותיו לשם בדיקה ויוכח בכנות מסקנותיו, היתה שמחת־שוא. באביב 1867 צוה אמנם נגלי לזרוע כמות ידועה מהזרעים ששלח לו מנדל, אבל מעולם לא נגש ולא מצא לנחוץ לגשת לבדיקת נסיונות ההצלבה ואף באחד ממכתביו הבאים אל מנדל אינו נוגע אף ברמז כל שהוא במחקר האפונה. ועוד יותר קשה להבין, שבחבורו המקיף ״התיאוריה המיכאנית־הפיסיולוגית של תורת ההתהוות“, שיצא בשנת מותו של מנדל (1884), לאחר שמזמן פסקה חליפת המכתבים ביניהם, אין נגלי מזכיר אף במלה את שמו של מנדל, בעוד שמצד אחד כולל ספר זה כמות רבה של הסתכלויות והשקפות העולות בד בבד עם כמה פרטים מ״עבודת האפונה”, ומאידך גיסא שורה שלמה של השקפות־יסוד, שבהן דוגל נגלי, יכלה למצא סיוע הגון והשלמה ממשית בתוצאות המחקר של מנדל.

עומדים אנו כאן לפני חידה פסיכולוגית ללא־פתרונים: ההיתה העצבנות אשמה בחולשה זו של זכרון, שעליה היה נגלי מתאונן לעתים קרובות במכתביו אל תלמידיו? אולי היה הגורם לכך הזלזול הכללי בשמות שהיה נוהג מלומד זה לגבי רבים? אפילו את שמותיהם של דארוין, קאנט, לפלס, דיבוא־רימון והקל אין הוא מזכיר אלא רק דרך אגב, ובחבורו ״תורת המוצא" המכיל למעלה מ־800 עמוד, שכיום מקובל הוא לראותו כנקודת־המוצא של הנֶיאוֹלַמָרְקִיזְם, אין נזכר אף פעם שמו של למרק, אשר נגלי בודאי קרא ושנה בספריו. לעומת זה הלא כאין וכאפס היא לגבי אופי משונה כנגלי אי־ההתחשבות בתוצאות המחקר של מנדל. בכל אופן, אישים כנגלי אשמים הרבה יותר מאשר חברי האגודה למדעי־הטבע בברין בזה, שהמנדליזם לא נתפרסם ב־1866, אלא רק ב־1900.

פרק ה: מגדל דבורים ומודד האויר    🔗

שבע שנים רצוּפות נמצא מנדל בחליפת־מכתבים עם נגלי, היה שולח לו זרעונים וצמחים ומקוה, אולי יכיר סוף־סוף הפרופיסור, היועץ הסודי, בערך נסיונותיו. וחבל מאד, שיחסו אל חוקר־ההצלבות השני באותה התקופה, אל אנטון קרנר פון מרילאון, לא יצא מגדר של אפיזודה. כי נגלי בשלו ינהג: פעם נתן אפילו למנדל לחכות כשנתים ימים לתשובה ממנו. זו היתה תקופת זמן, בה התחיל כבר הנזיר האבגוסטיני להרגיש עיפות מעבודתו בהצלבות, כי בינתים הלך ונעשה לאישיות רפרזנטַאטיבית והוטלה עליו החומרה הרבה של תפקידים מדיניים וצבוריים. את שעות הפנאי המעטות שלו הוא מקדיש לגננות, לדבורים ולמיטיאורולוגיה, אפילו הצלבות הדבורים המורכבות, שהתחיל אז בהן, הן בשבילו רק תכלית לשמה, רק ספוק שמחת החוקר והעבודה המקננת בלבו. אין הוא חושב יותר על תקון מהפכני במדע, אין הוא חולם יותר על פתרון חידת־החידות, זו של התורשה: רצוץ ושבור הנהו, עיף ויגע הוא מלצאת בדרך הקוצים המוליכה לסוגיה של הרכבת מין במין, ומכתב פרידה הוא מכתבו של מנדל בתשובה על מכתבו של נגלי משנת 1873 ובו הוא מודיע שהחל משנת 1871 כבר חדל לעסוק באכספרימנטים ושלח לו למתנה את כל החומר, שנשאר תחת ידו, הלא הם 375 אכסמפלרים של הצלבות־היראציום. את מכתבו זה הוא מסיים בוכוח נמרץ בדבר יחסי־ההפראה המשונים אצל ההיארציום וראויות הנן הערותיו האחרונות להפליא את הקורא גם עכשיו, אם יזכור, שעדיין לא היתה ידועה כלל ההתפתחות הפַרְתֶנוֹגֶנֶטִית של זן זה. מתוך דבריו על מלחמת־הקיום והברירה הטבעית נראה, שאבי המנזר והכהן הגדול, המשנה לאפיסקופוס ברוממות המעלה והקדושה, לא רק שחדר לעולם רעיונותיו של דארוין, אלא גם סיגל לעצמו את דעותיו ובמקצת עשאן גם לחלק מהשקפת עולמו. הקלריקלים מנאציו, שספרו בגנותו של מנדל הליבראלי וכראיה לדבריהם הודיעו ברבים, שהוא נתפס לתורת דארוין, לא הוציאו כלל דבת שוא עליו!

העדר ההתענינות הנחוצה מצד החוגים המדעיים, ומאידך גיסא אי־ההבנה במזיד וההתנגדות העצומה אליו מחוגי אנשי־הכהונה פעלו את פעולתם והמאיסו סוף־סוף על מנדל בעשרת השנים האחרונות את התיאוריה המדעית. ברם, לילדי השעשועים שלו, לפרחיו החביבים נשאר נאמן עד יומו האחרון, האהבה לגננות היתה טבועה בו מלידה; הוריו ואבות הוריו בוסידל גננים היו, ובילדותו למד מאביו את הגננות. בהיותו אח־מיסדר פשוט עמדה לשרותו רק הגינה הקטנה, בה היה מצליב את צמחיו. משנתעלה למעלת פְּרֶלַט יכול היה להרכיב, להבכיר ולהצליב כאות נפשו בכל גן המנזר הדגול, המשתרע במורד הדרום של ההר הצהוב. גם כיום עוד ניכרים בגן זה עקבות פעולתו שלא נמחו עדיין. בגנת הנסיונות הקטנה מלבלבות ופורות גם עכשיו הגפנים הפלורנטיניות, שגידל מנדל מגרעיני ענבים, שהביא אתו מנסיעותיו לאיטליה (1864, 1868). בנקודת ההרכבה של אילנות הפרי הנהדרים, השופכים את חנם על גן־המנזר, חתומות בחותמת־עופרת האותיות G.M שהיה רגיל להעמיד לאחר כל הרכבה, לפי עדויות בני־סביבתו עשה מנדל 600–500 הצלבות בעצי אגס ותפוח וטפל טפול מיוחד בזרעונים שקבל, אבל בעיקר היה מחבב את פרחיו, כי הלא הם הניעו אותו להתחיל את נסיונות ההצלבה באפונה. בין גנני ברין והסביבה שהעריצו אותו הערצה עד לשמים היתה נפוצה מאד ה״פוכסיה" של מנדל, כדוגמא של תרבית־פרחים ביתית, פרח זה בחר לו מנדל לסמל, בו היה נוהג להצטלם לפרקים, בו היה מקשט גם את שלט הכהונה שלו, כיחסי אב רחום היו יחסיו אל האכרים ובניהם, היה דואג בלי הרף לחנוכם בחקלאות ולגידול עצי־פרי. על־פי השתדלותו ופקודתו הפכו לגן פורה את כל הסביבה השוממה כמעט שבמורד השפילברג ב״טאגעסבאטע אויס מעהרען אונד שלעזיען" יש לקרוא ב־25 במאי 1873 ידיעה זו: ״הדר גאונו של הפרלט במנזר האבגוסטיני על שם תומס הקדוש, האדון גרגור מנדל, הידוע בחוגים רחבים כהורטוֹלוֹג וגם כפוֹמוֹלוֹג שקדן, קבל על עצמו לנטוע בכספו הוא את השטחים הקרחים, הנמצאים בדרום השפילברג, במיני צמחים שונים המתאימים לסביבה זו. גננות המנזר קבלה יפוי כח

מראה המנזר בברין העתיקה

לכך; האדון הפרלט מעונין כל־כך במטעים, עד שהחליט להטיל על עצמו את הטרחה להתפתחות המפעל הזה. מיני הצמחים שנבחרו לשם נטיעה הנם מתאימים מפני רוב פרחיהם גם להזנת הדבורים מה שחשוב מאד בשביל מגדלי הדבורים, הואיל ועם הגידול הנפוץ של הנַפּוּס חדלו כמעט לטפל בשדות הצמחים נושאי־פרחים: הודות לשאיפתו הנעלה של מעלת־כבודו של הפּרלט תושג איפוא מטרה כפולה, של היפה והנאה ושל התועלת. עד כה לא הצליחו כידוע בנטיעת המקומות הקרחים האלו, למרות הנסיונות הרבים, הואיל והקרקע יבש יותר מדי על־ידי חום־השמש. נטיעת צמחים קיימים תרבה את הצל במקום זה ותגרום ממילא גם להעלם הכעור של מקומות השממה".

יש להודות, שבמעשה זה של הכומר הגדול, לא היה משום אלטרואיזם מופרז, כי בראש וראשונה דאג לדבוריו האהובות, ובמטע זה התכוון ליצור מקום מקלט בטוח לחמשים נחילי דבורים. עד היום משמשים מטעים אלה כשריד־מנדל חי ומקשטים את השטחים שמחוץ למנזר. כי גם בגידול הדבורים, כמו בתרבות הפרחים, התענין מנדל מתוך טעמים מעשיים ומדעיים כאחת, אם־כי לא דאג ביותר לרדית הדבש. ברם, לא יכול היה לסבול בשעה שהיו מתקרבים בסתר אל חלות־הדבש שלו, כל חייו לא יכול היה לסלוח לשומר־גן, שהתגנב פעם בחשאי בלילה אל הכורות, לרדות דבש ולמחרת כיחש לו ולא רצה להודות ב״גנבתו“. בעיקרו של דבר חשוב היה למנדל הגידול של גזעי־דבורים זרים ומענינים והצלבתם עם הדבורים המקומיות. על־יד כל כורת נמצא היה לוח צפחה ועליו רשומים הפרטים המדויקים: מתי הושבה המלכה על כנה, פרי של איזו הצלבה היא, מתי הוטלו הביצים, מתי חל מעוף החתונה ומתי התחולל ״טבח הזכרים”. כן גם היה רושם בדיקנות מפליאה את צבע הדבורים, אופן המעוף, תאות העקיצה, חריצות בעבודה וכו'. בהצלבות הדבורים עסק לא רק מתוך חבה לשמה, אלא כנראה השתעשע בתקוה, למצוא על ידי אוביקט מענין זה באורים חדשים, ואולי גם אישור, לתיאוריה שלו. יש רגלים להשערה, שלמנדל היתה נהירה אז תורתו של בן־ארצו וחברו למעמד, הכומר השלזי דזירדצון, שהיו לו אז מהלכים בחוגי הכורנים.

השקפתו של דזירדצון האומרת, שהמלכות שאינן מופרות, או המלכות הזקנות אשר אסם־הספרמה שלהן כבר אזל, נעשות ל״דוגרות־זכרים“, כלומר הדבורים־הזכרים, ״העצלנים”, יוצאים מביצים פרתינוגנטיות בלתי־מופרות, תורה זו אושרה בזמן האחרון על ידי המחקרים הציטולוגיים החדשים אשר לפטרונקביטש, נאכטסהים ומֶאוֶס, בשים לב לנטייתו המיוחדת של מנדל, לרדת לעומקן של הפרובלימות, יש איפוא להניח, שלא נעלמה ממנו תורה זו של דזירדצון ולפיה גם התקין את הצלבותיו בדבורים לשם בחינת שטתו. בשביל הצלבות אלה המציא מיתודות מיוחדות וכלים חדשים ואבדה גדולה היא למדע, שכל רשימותיו בענין זה הלכו לאבוד. כדי להגשים את הצלבותיו נאלץ היה מנדל לגדל לא רק גזעי־דבורים שונים וללמוד להכיר את תכונותיהם, אלא גם לדעת את כל הפרטים של מעוף החתונה והיחסים השוררים בין הדבורים בשעת ההפראה. כל מין דבורה חדש שהשיג היה מיד מקבל לתוך חוג התרבות שלו. יחד עם הדבורים ילידות המקום נמצאו אצלו גם דבורי־בר, איטלקיות, מצריות וגם דבורים מקפריסין ומאמריקה. מהידיעות המעטות שנשארו על אופני־הגידול שלו יש להוכח באיזו שקדנות למד וחקר את אופן־חייהם, את ה הַבִּיטוּס" של כל אחד מהגזעים הללו. אבל גם כאן לא שכח מנדל יחד עם הבעיות המדעיות שהעסיקו את מוחו גם את הצד המעשי שבדבר. כן השתדל לקבוע את הצמחים, שיש לראותם כמזון דבורים הגון והמליץ בפני הכורנים על הערערינה (Onobrychis sativa) כמו כן על כמה אחרים שהציע כחליפין במקום הקנבוס. בישיבות ובאספות של מגדלי הדבורים היה מרצה מזמן לזמן ושימש גם זמן־מה כיו“ר של האגודה, וכשנבחר בפעם השניה לנשיא־האגודה (1874) מוכרח היה להתפטר, הואיל והיחסים האישיים אינם מרשים לו לקבל את הבחירה הזאת”.

אגב, הפסיכולוגים של בעלי החיים בודאי שאינם יודעים שמנדל היה הראשון, אשר עמד על העובדא של ״עצלות" הדבורים ויעץ לשומעיו בראותם רק את הסימנים הראשונים של עצלות־הדגירה התוקפת לפעמים את הקהליה, להשמיד מיד את הכַּוֶרת הזאת, הואיל ומחלה זו עלולה לעבור גם על הכורות האחרות ולהדבק בתושביהן.

הדבורים כפרחים נשארו ידידיו החביבים אפילו בשנות חייו האחרונות הקשות, העכורות מצער ותלאות המלחמה, בחפץ לב היה מוליך את מכריו ורעיו אל המִכְוֶרֶת שלו, שהכילה כ־36 נחילים ושם גם היתה דעתו נוחה עליו עד כדי התבדחות. פ. קלמנס, אחד מפרחי־הכהונה ותלמידיו החביבים, יודע לספר מעשה אופיני זה:

באחד מימות החורף האחרונים – זה היה בראשית מארס, הגן היה מכוסה שלג, אבל השמש כבר חיממה והתעלסה כמו באביב – התקרבו אל מחנה־הדבורים והסתכלו בדבורים המציצות בחמה והמתחילות לעוף בפעם הראשונה. מתוך חיוך ערמומי יעץ הפרלט לטירון־הכהונה, שיניח את כפת־התגלחת השחורה על השלג הלבן לפני הכורות. מנדל פרץ מיד בצחוק עצור, בראותו כיצד נחיל הדבורים עף ופושט על הכתם הכהה, שברגע אחד הפך את צבעו משחור לצהוב, הואיל והדבורים השתמשו בו כדי להריק עליו מה שאצרו בקרבן במשך החורף מטעמי נקיון". אבל גם בעלי מקצוע וגם כאלה שרצו להתמחות בגידול דבורים היו לעתים ממבקריו, ולהם הננו אסירי תודה על מעט הידיעות שנשארו לנו ממקצוע פעולה זה של הכהן המלומד, בין צמחי שדה ובין החרקים והזחלים לא מצא מנדל את התכונה שהיה נתקל בה על כל צעד ושעל בין בני האדם – את הקנאה והשנאה של ננסים וקטני־קטנים המתאמרים לגדולים. כאן היה מוצא את מנוחתו, בין פרחים ודבורים הרגיש את עצמו קרוב לנצח, לפני רדתו לעמק הבכא…

* * *

אילו היינו רוצים לעמד על אופיו המדעי של מנדל, כי אז היינו מיד נתקלים בשני הקוים היסודיים של אישיות זו; דיקנות מופתית ונאמנות אתית־מוסרית. שני קוי־היסוד הללו הם הם שהמריצוהו לעסוק בכל מקצועות המחקר שלו, הם גם הכשירוהו לעבודותיו המיטיאורולוגיות. ואין כל פלא בדבר, שבאחת הישיבות הראשונות של אגודת חוקרי הטבע, שנוסדה בברין, על־ידי ניסל, מילאו את ידי מנדל להקים תחנות צפיה מיטיאורולוגיות בנקודות שונות במורביה ושלזיה. בשנת 1878 קבל מנדל מידי הד"ר אולכסיק, מנהל התחנות המיטיאורולוגיות, גם את הנהלת המוסד הממשלתי, שנועד לתצפיות בשביל סביבות ברין. על התענינותו הרבה של מנדל במיטיאורולוגיה מוכיחה גם העובדא, שכבר בשנים הקודמות היה נוהג לתאר באופן גראפי מדי חדש בחדשו את המספרים של לחץ האויר, הטמפרטורה וההתעננות.

לשרותו של מנדל נמצאו ברומטר של התחנה, פסיכרומטר, טרמומטר מינימום ומכסימום על פי שטת קסלה ומד־גשם מצוין. את המכשירים הללו החזיק ב“גן הדבורים” ובגן אב־המנזר, לבל יסיח אף לרגע את דעתו מ״ידידיו־ילדיו“. ושלוש פעמים ביום הוכרח לעבור דרך כל חלקי המנזר. עד סוף דצמבר 1878 היו השעות הקבועות לכך: שש בבקר, שתים בצהרים ועשר בערב: בשעות אלה היה עושה את מדידותיו ורושם את הנתונים. עם הזדקנותו ותשישות כחותיו נאלץ מנדל לשנות את שעות עבודתו המיטיאורולוגיות ל־7, 2, 9. בארכיון של אגודת חוקרי הטבע שמורות עד היום שתי מחברותיו האחרונות, בהן היה רושם את תצפיותיו. אלה הן חוברות בפורמט־רביעית הכרוכות כריכת קרטון ומכילות את התצפיות מאוקטובר 1878 עד סוף דצמבר 1883 וכתובות בכתב ישר ונקי. ״הפרוטוקולים של מנדל היו לו בבחינת תעודות וכל שינוי או הגהה היה רושם בזהירות, כמנהג משרדי־הרשות בתעודותיהם” מעיר אחד מתלמידיו, מה מלבב ומרהיב הוא לראות מתוך המחברות, כיצד מילא מנדל את תצפיותיו בנאמנות ובמסירות: עוד במשך כל החדש דצמבר 1883 – הוא מת ב־6 לינואר 1884 – היה רושם ביד רועדת את הנתונים על לחץ־האויר והטמפרטורה, מפליא ומענין כאחת, שבין השאר היה נוהג במשך כמה שנים (עד 1883) לקבוע שלש פעמים ביום בעזרת סולם־מדידות הנחלק לעשר מעלות את מתכונת האוזון באויר ולרשום אותה בשביל התצפיות המיטיאורולוגיות, אבל כנראה עיקב בזה מנדל מטרה היגיינית. בעיקרו של דבר הקדיש את מרצו ותשומת לבו במשך זמן רב לתצפיות בכתמי השמש, כי מנדל היה נמנה על אותם החוקרים שיחסו ערך רב להשפעתם של כתמי שמש תכופים וגדולים על מזג האויר. כונתו היתה לברר את השאלה הזאת המסובכת בשעתה ולהתמכר בחריצותו הרגילה, בצאתו בעקבות נסיונותיו של הפיסיקאי הרשל (1801), שרצה להוכיח את השפעתה של פעולת־השמש על הקציר, על־ידי השואת התנודות של תדירות הכתמים עם התנודות במחירי־התבואה באנגליה.

באוקטובר 1870 התחוללה בברין סערה זועפת בלוית נחשול עז שהחריב חלקים אחדים של העיר, בכלל זה גם את המנזר האבגוסטיני. מנדל חקר ודרש בקפדנות רבה את כל תופעות הלוי של נחשול זה, וכעבור חודש ימים קרא באגודת חוקרי הטבע הרצאה מפורטת על גורמי הנחשול. בהרצאה זו, שנשארה בכתובים, מתגלה כהן־הקדש בכל בקיאותו העצומה בתפיסת תופעות האטמוספירה הפיסיקליות. אנחנו מוצאים גם כאן, בשדה מחקר אחר, אותו הגיון־הברזל בו הוא חושב כל רעיון עד תומו והמצוי גם בעבודותיו הביולוגיות, אבל גם הציור הפלסטי החי, המלא הומור ובהירות ההסברה עושה את החבור הקטן הזה שוה לכל נפש ועלול הוא לשמש כדוגמא מצוינת של אופן הרצאה מדעי. מלבב הוא ספורו, בשעה שהוא מוסר את האמונות התפלות של נשי ברין התמימות, שראו בסערה זו את ידו של השטן המשתולל בעוונותיהם של בני־האדם, ובודאי שאין להכיר בו את הקתולי החרד, את אב המנזר, כמו שאין להכירו גם בשאר עבודותיו המדעיות ובמכתביו השונים. את האמונה בשדים ורוחות הוא סותר ולא יקמץ בבדיחות בנידון זה, את השם ״אלהים" לא יזכיר לעולם. אף באחד מחבוריו או מכתביו אין למצוא רמז כל שהוא בדבר אל שדי הכל־יכול, הנוהג לפעמים ליסר את בני־האדם על־ידי קטסטרופות־הטבע (דעה שכיחה מאד אצל כלי־קודש קתוליים), או איזו מסקנה בדבר קוצר שכלנו ואפסות חושינו להתחקות על שרשי המופלא ותעלומות תבל, או סתם הערה הרצופה מורא של שמים. מנדל כאיש מדע היה רציונליסטן, וגדולה מזו, לא רק שלא היה קליריקאלי, אלא הוא השכיל להפריד בעדינות נפלאה יוצאת מן הכלל בין האמונה והמדע. עד כמה שבכלל אפשר

רשימותיו של מנדל בדבר כתמי השמש

לדבר על מדע טהור, שאינו נפנה לצדדים ואינו נכנע לשררות ״והזמנות סוציאליות" – הרי זה היה שרוי בעבודתו של מנדל.

לפי עדויותיהם המובהקות של כמה מיטיאורולוגים במאה העשרים (פרופיסור א. מאדר והאחרים) מפליאים הם לא רק ההסתכלות החריפה והשקטה של מנדל בתופעה זו של התפרצות הנחשול – אגב אל לשכוח את הסכנה שהיתה כרוכה בהסתכלויותיו אלה – לא רק התאור הקולע והבולט של מאורע הטבע, אלא גם ההסברה הנובעת מהעובדות, שתפס באינטואיציה גאונית ובהגיון מובהק. אבל גורלה של חוברת זו בדבר סבת התחוללות הנחשול היה כגורל אחותה בדבר הצלבת האפונה, אם כי זו האחרונה נבדלת בחשיבותה מהראשונה אלף אלפי הבדלות. בחבורו הקלאסי של וגנר

(A. Wegener, Die Thermodynamik der Atmosphaere 1921)

נזכרות התצפיות שנעשו ב־258 נחשולים באירופה. ואולם חוברתו הקטנה ומלאת־התוכן של גרגור מנדל בדבר הנחשול לא תזכר ולא תפקד כאן: היא עודה גנוזה וטמונה גם כיום. ורוב אנשי המדע לא שמעו דבר או חצי דבר על אודותיה!

 

פרק ו בערוב חייו    🔗

המיטיאורולוגיה היתה מדע, אשר מנדל נשאר נאמן לו יותר מאשר למדעים האחרים עד סוף חייו. הבחרותו לפרלט של מנזר־המלכה הטילה עליו טרחות מרובות והתחייבויות מטרידות ונאלץ היה להנזר בשנות חייו האחרונות ממחקריו הביולוגיים. אילו היה יכול לחזות מראש את השתלשלות המאורעות, כי אז בטח היה מבכר להשאר במשרתו השקטה והצנועה והיה ממשיך להרביץ תורה בין תלמידיו ולטפל בפרחיו. בשנות ההוראה והמחקר שלו נהנה מנדל מהאושר המלא הצפון בפעולותיו של אדם בעל כשרונות טבעיים. אבל אנושי מאד הוא לחשוב, שראה משום כבוד ואושר גם יחד, בזה שאחיו למיסדר בחרו בו לאב־המנזר. כי בשעה שהיה נזכר בבן־האכרים העני מכפר הינצנדורף, המבלה את שנות ילדותו בעוני ובמחסור במחלות ובתלאות, בשעה שהיה רואה בעיני רוחו את המורה הצעיר, שאדוני האוניברסיטה הוינאית הנכבדים מכשילים אותו פעמים בבחינה או את המלומד והחוקר הנחבא אל הכלים ואין איש שם אליו לב, הרי העליה לכהונת הפרלט צריכה היתה לרכך ולהמתיק בהרבה את המרירות שנערמה בלבו של אדם בעל מדות תרומיות כאלה. לרצון היתה הבחרותו גם לבני־סביבתו: ״האוכלוסיה מברכת בשמחה רבה את התמנותו של האדון מנדל, וכפי שנמסר מפי תושבי ברין העתיקה מתעתדים הם להגיש כתובת־ברכה לפרלט החדש. הפעם מתאמתת המימרה הלטינית: Vox populi vox dei (קול המון כקול שדי)" – כך כותב העתון היומי של ברין בגליונו מהיום הראשון באפריל 1868.

עכשיו, לאחר הבחירה, עמד מנדל בפני נסיון קשה – פרידה מבית הספר. הוא ידע יפה, כמה קשורים היו אליו התלמידים, והוא גם ראה צורך לעצמו להעביר על השובבנים הללו את כל אהבתו העמוקה, שהיתה מפעפעת בלבו, אבל לא היה זה מדרכו להוציא את רגשותיו החוצה, לא במכתביו ולא במגע ומשא עם הבריות: התרגשות, סנטימנטליות, ואפילו רומנטיקה, זרות היו לו. בני סביבתו מעידים עליו, שמעולם לא ראוהו מוריד דמעות או פורץ בתמהון. כדי למנוע בעד התרגזותם של תלמידיו ביקש את מנהל הגימנסיה, שיודיע לחניכיו בדבר התפטרותו. וזמן רב היו משוחחים על הבכי הגדול שפרץ בכתה, בהודיע להם זה. עם גמר השעור קרא המנהל לחדר המורים שלושה תלמידים עניים, שהצטינו בלמודיהם ובפקודתו של מנדל חילק ביניהם את משכורתו החדשית האחרונה. כדי להוכיח למורם החביב, שפרידתו פגעה בהם קשה ועד כמה נאמנים ומסורים הם לו, קנו 80 תלמיד שתי מנורות כסף וביקשו על־ידי משלחת מיוחדת ממנדל, שיקבל אותן במתנה לאות זכרון. מנדל לא נזקק לשום מזכרת: גם בלאו הכי לא היה שוכח את התקופה היפה בחייו. תלמידיו גם בהגיעם לשנות בגרות, לאחר שנעשו לאנשים מן הישוב, היו מבקרים אצלו לימים במנזר והוא גם לא חדל מלהתעניין בכל אחד מהם לחוד, לדאוג להם ולתמוך בעניים שביניהם ולסיע להם על ידי המצאת עבודה ומשרות. ולא רק לתלמידיו ומקורביו היתה ידו פתוחה ברחבה, אלא גם לכל קשה יום ומר־נפש: ״בכהונתו, כהונת אב־המנזר, קנה לו על־ידי נדיבות־לב, אהבה ומסירות את רחשי־הכבור וההערצה של כל בני העיר ואפשר עליו לומר בצדק, שלא היה לו אף אויב אישי אחד. שום מבקש עזרה לא יצא את ביתו בידיים ריקות, מנדל הצטין בסגולה הנדירה, להעניק נדבות, בלי שירגיש הנצרך, שנדבה ניתנה לו".

עם התמנותו למשרה החדשה, מצא מנדל לנחוץ להודיע על מאורע זה גם לנגלי, לאותו האדם שאין להאשימו חלילה בהתענינות מיוחדת במחקריו ובחייו של הנזיר האבגוסטיני: ״בתנאי חיי בא בזמן האחרון שינוי גמור, בלתי צפוי: אני הקטן נבחרתי בשלושים למארס לכל ימי חיי לאבי־המנזר. מעמדתי הצנועה עד עכשיו בתורת מורה לפיסיקה נסיונית הנני רואה את עצמי מועבר לפתע פתאום לאוירה, שכמה דברים יופיעו בה כמוזרים וחדשים וזקוק אהיה לזמן מה ולכמה טרחות עד שאתרגל למצבי החדש. אבל אין זה עלול לעצרני מלהמשיך את נסיונות־ההצלבה שנתחבבו עלי כל כך. להפך, הנני מקוה, שעם הסתגלותי למשרתי החדשה אוכל להקדיש להן יותר זמן ותשומת לב". ברם, תקותו של מנדל נתאכזבה; הוא לא העריך כראוי את העול הכבד, שהעמיסו עליו עם משרה זו, כי מלבד ההתחיבויות הרבות שקבל כלפי השלטון והצבור, הרי גם הדרישות השונות של האגודות הרבות לתרבות למדע ולאמנות, שנתקימו אז בברין יותר מאשר בעיר אחרת בארץ זו, גרמו לכך, שהקיץ הקץ על מחקריו, הואיל ולא היה יכול להפנות לא רק לעבודותיו המדעיות, אלא אפילו למנוחה שנזקק לה. בחייו לא בקר אף פעם בתיאטרון ובקונצרט והיה קורא רק ספרים במדעי־הטבע, ובכל זאת היה נמנה בין התומכים באגודה למוסיקה, שכיבדה אותו בשנת 1872 גם בדפּלום משלה. בין ידידיו הקרובים נמנה אז הכומר פאול קשיז’קובסקי, מנגן בעוגב וקומפוניסט ידוע בשעתו. הצבוריות בלעה אותו כולו בשנות חייו האחרונות ובקושי רב היה עולה בידי מנדל להפנות ביום הראשון לשבוע, בשעות שלאחר הצהרים, לחולשתו הידועה – למשחק השחמט.

גרגור מנדל היה משחק שחמט מצוין, בחבה מיוחדת היה פותר בעיות שחמט וחבר גם כמה מהן, אמנם בעיות שחמט אלו לא נמצאו בהתאם לכללי החכמה הזאת, אבל היה בהן תמיד משהו מקורי, והצטינו גם באידיאה יסודית. אגב, הכשרון של ניתוח ברור וחודר, שהיה נצרך לפתרון הפרובלימה של התורשה, לא יכול להיות רחוק מזה המצוי אצל משחק־השחמט. וידוע ידע עבדו הנאמן יוסף, שהיה מלוה את מנדל על כל צעד ושעל, אפילו בנסיעותיו הארוכות לחוץ־לארץ, כגון לרומא, ברלין ואנגליה, שעליו להחזיק לכל עת־מצוא את לוח האשקוקה, כשם שמצווה היה לשמור על כל הגליונות של ״נייע פרייע פרעסע" – עתונו הקבוע של מנדל.

אזרח הכבוד מטעם עדת ברין אסירת־התודה, חבר־הכבוד של אגודת מכבי־האש, המדופלם הנערץ של ההתאחדות המוסיקאית, המפקח הראשי על נכסי דלא ניידי של המנזר, סגן הנשיא של אגודת חוקרי־הטבע, מנהל התחנה המטאורולוגית, חבר הועד המרכזי של החברה להפצת החקלאות, חבר הועדה הפיננסית במורביה מטעם המיניסטריון, האפוטרופוס על בית־הספר לחנוך חרשים־אלמים, חבר המועצה העליונה של הבנק למשכנתאות וכו' וכו' לא היה מנדל מעלים אף פעם את כיוונו הפוליטי ושיכותו למפלגה הליברלית, שנמצאה אז במצב של התנגדות גלויה לשלטון והיתה אויבת בלב ונפש לקלרוס. הדברים היו מגיעים לידי כך שאסור היה לו למשרת יוסף להכניס לחדרו של אב־המנזר את העתון הקליריקלי ״פאטערלאנד" – עתונם הקבוע של האבגוסטינים. כמה היה מן המקניט והמכאיב בשביל מנדל, שדוקא על־ידי מפלגתו, המפלגה הגרמנית הליבראלית, נסחף לתוך מערבולת של מלחמה וקטטות עם השלטונות, מלחמה נועזה ועקשנית ששללה ממנו בעשר שנות חייו האחרונות לא רק את כל מרצו, כחו והגיגו, אלא גם הולידה בקרבו מין טינה ושנאה שבלב, אשר שום כבוד והודאה מצד חוץ לא היו עלולים לפיס ולשכך אותה אף במקצת. דוקא הליבראלים, שעליהם היתה גאותו של הפרלט המהפכן היו אלה שהכניסו באביב 1874 למועצה הממלכתית את החוקים הידועים בדבר הטלת מסים כבדים על המנזרים, והם הם שסיעו גם להוצאתם אל הפועל. באותו כח הסבלנות ובאותה ההמרצה, שהכשירו את מנדל לפעול גדולות במדע, ניהל גם מלחמה מיותרת זו עם הממשלה בתחילה, כשהוא נתמך על ידי מנהלי מנזרים אחרים ואחרי־כן לבדו, כשאלה עזבוהו. עד נשימת אפו האחרונה לא ידע מרגוע בהאמינו בצדקת תביעותיו, עד שנפל כרע שדוד.

בודד נשאר מנדל במלחמתו זו נגד הטלת המסים על מנזרו. רוב ידידיו ומכריו עזבוהו בתקופה זו. רבים מהם, שעש־הקנאה אכלם, מצאו עכשיו שעת־כושר להשתמש במדה המגונה והשפלה של גמדי־רוח וקטני־קטנים, להעליל עליו עלילות בדבר אי־נאמנותו לעיקרי הדת ולבדות עליו בדיות בדבר בריאות רוחו. ועוד יותר היו נרגזים, על שמנדל שילם להם כגמולם. במיניסטריון חדלו לשים לב למחאותיו שבכתב של הפרלט, ״מתוח־העצבים“, במשרדי הממשלה חדלו מלהשתעשע בתקוה להחזיר למוטב את הכהן קשה־הערף הזה, שהזכיר להם במדת מה את אברהם סנטה קלארה. בפמליה של מעלה זו ראו את התנהגותו של הכומר הגדול – הגשת מחאות בכתב וסרוב לסלק מסים – כהופעה פתולוגית, ושמועה זו נפוצה גם בין אחי המיסדר. מספרים, שהפקידו גם משמר חשאי עליו ונתלכדה אפילו כנופיה מיוחדת, ששמה לה למטרה להדיחו מכהונתו. מנדל ידע מכל המזמות שחרשו עליו והפסיק כל מגע ומשא לא רק עם פקידי הרשות וכל מיני יועצי החצר, אלא גם עם בני המנזר וטירוני־הכהונה שהלהיבוהו בתחילה למלחמה זו, בהזכירם לו את שבועתו שנשבע, לשמור ולהגן על רכוש המנזר, ואחר־כך עזבוהו לאנחות, בקשרם עליו קשר יחד עם אויביו ומתנגדיו, עם יועצי־החצר והפקידים, שהגישו עליו דלטוריה למיניסטריון בצרוף הוראות, כיצד להחזיר למוטב פּרלט „דעתן” זה. בשנים האחרונות היה משוחח מנדל רק עם תלמידיו קלמנס ויאנטשק ועם שני בני אחותו והתאונן לפניהם מרה על רוע מצבו, על הנטיה לשלוח אותו לבית המשוגעים ואפילו על התנקשות בחייו. למעשה ייתכן שאין זה מן הנמנע, שהמלחמה המפרכת את הגוף ונכליהם של בני האדם היו מולידים אצלו מצב רוח של התרגזות פתולוגית. אבל אין להניח אף לרגע קט אפשרות של מחלת־רוח אצל מנדל, כפי שמעיד בן־אחותו הרופא ד“ר שינדלר, שהיתה לו ההזדמנות לטפל מקרוב בדודו בשנות חייו האחרונות. חוץ מזה: בחוג משפחתו הקרוב של מנדל אין למצוא אף מקרה אחד של מחלת־רוח, של אכסצנטריות כל שהיא, ומיותרת היא כאן גם ההשערה בדבר סבל ירושה. אמנם, אחת אפשר לקבוע בבטחה: עצבות והתמרמרות דכאו את רוחו של החוקר בשנות חייו האחרונות ויחד עם גאריבלדי יכול היה גם מנדל להגיד בערוב יומו: הרואה אתה, פֶרְסָנו, עם האדם נוהגים לעשות כמעשה שעושים בתפוח־הזהב: סוחטים את המיץ עד הטיפה האחרונה ואחרי־כן זורקים את הקלפה לתוך האשפה”,

כזה היה סיום התקופה האחרונה בחייו של הנזיר האבגוסטיני. מנדל הצעיר והרענן היה מלא תקוות כבירות ותכניות מקיפות, והמנזר, מרכז החכמה והתושיה של סביבתו, עשאהו לזקן ואומלל. מנדל הזקן נסער ומר־נפש, לאחר חיים של חיפושים ותהיות, של העפלות והמרצות, של כבוד ותהלות, אבל גם של אכזבות ומפלות, צופה היה אחורנית אל מנדל הצעיר, המסתפק בקב חרובין, המאושר – באפס. כחלום יפה צריכים היו להראות בשנות חייו האחרונות אותם הימים, בהם היה חסון ומלא־חיים, מורה מסור בעליזות לתלמידיו ולפרחיו־ילדיו, שעה שתשואות החיים ורעש העולם היו חורדים אליו רק מרחוק ומבקיעים את שלות המנזר. הדבורים ועצי־הפרי נשארו אמנם ידידיו לצמיתות – אבל אלה היו רק בקורים קצרים וארעיים, שהיה יכול להקדיש בסוף ימיו למחמדיו. עכשיו בילה את ימיו בנסיעות־פיקוח אל אחוזות המנזר, בעבודות בבנק־המשכנתאות, שבתורת מנהל היה אחראי לכל הנעשה בו, ובטרדות מטרדות שונות, באגודות ובחברות מדעיות בועדות ובועידות, בהן היה נמנה לחבר או לנשיא. אבל בעיקרו של דבר היתה המחלוקת בדבר המסים על המנזר, ששללה לא רק את זמנו והתישה את כחו, הואיל ונאלץ היה להקדיש את עצמו למחקרים היסטוריים ויורידיים בנידון זה, אלא גם עיכרה את רוחו והיא היא שגרמה להתקדמות המהירה של מחלתו.

מחלתו לא תקפה אותו באופן פתאומי. זו היתה מחלת־כליות כרונית, שנמשכה שנים והוחשה על־ידי התרגזויות עצומות וגורמים חיצוניים. בשנותיו האחרונות היה הדופק למעלה מן הרגיל. יש ובני אחותו היו מונים 120 דפיקות ברגע. כנראה, שאנומליה זו היתה כרוכה בניקוטיניזם כרוני; מנדל הרגיל את עצמו בעישון של סיגרות, לפי עצת רופאיו, שראו בעשון תרופה מעולה נגד הסרבול וההשרמנות שסבל מהם הכהן. במשך שנים רבות היה מעשן יום יום עשרים סיגרות־קובה, ואפילו כשסבל כבר מהתקפות לב לא רצה להגמל אף במקצת מהעישון. באביב 1883 הצטנן באחת מנסיעותיו ונפל על ערש דוי. ואם כי החלים מיד, הרי נשאר בכל זאת עד יומו האחרון בבחינת שכיב מרע, למחלת הכליות והלב נוספה עוד גם זו של הדרקון. כחוקר המשחר רק את האמת, כן רצה מנדל לדעת את האמת במלואה גם ביחס למחלתו. מנדל היה שייך לאותם האנשים המעטים, המחכים למות במנוחה סטואית, כמו להופעה הכרחית שאין להמנע ממנה. מובן, שאת ימיו האחרונים מררו החשד באי־אמון שחשד בבני סביבתו והאימה שאין לה שחר מפני התנקשות בחייו בפחדו מפני מות בלתי טבעי וברצותו שיקבעו בדיוק את האבחנה של מחלתו דרש מנדל בפרוש, שינתחו את גויתו לאחר מותו ובסתר חייב על־ידי שבועה את אחד משמשי־המנזר, שידאג למלוי רצונו זה.

״עוד ביום הששי (ב־14 לינואר 1884) – כה כתוב בדו“ח על מותו של מנדל – עסק במחקרים מדעיים והקריא את התוצאות של תצפיותיו המיטיאורולוגיות. לפני הצהרים באותו יום התהוה שינוי לרעה כל כך גדול במכאובי־הלב שלו, שסבל מהם זה הרבה שנים, עד שהרופאים נואשו מתקוה כל שהיא להטבת מצבו. ביום הראשון לשבוע, ב־6 בינואר 1884, בבקר בשעה שתים השיב כבוד מעלתו את רוחו לאלהים”. הידיעה בדבר מותו ב־Tagesbote מסתיימת במלים אלה. ״במותו יאבד לדלת־העם צדיק גדול וגומל־חסד לבריות, ולאנושות בכלל יאבד אחד האישים האצילים ביותר, ידיד יקר למדעי־הטבע הדואג להתקדמותם, וכהן למופת“. מובן שרצונו נמלא לאחר מותו: בשעת נתוח גויתו קבעו הרופאים מלבד המחלה הנ”ל גם את דלקת הכליות, שנעשתה למסובכת עוד יותר ומורכבת על־ידי היפרטרופיה של הלב. אבל אף שמץ של מום במערכת העצבים, אף ריסוק או נזק או אנומליה כל שהיא בתשליב המוח לא מצאו ולא עלה בידם לגלות – מנדל לא היה, איפוא, משוגע, כשם שגם רוברט מאיר, מיסד תורת החום בפיסיקה החדשה, לא היה משוגע.

בתשיעי בינואר 1884, בתשע שעות בבקר, לאחר פרשת התפלות בבית־הכנסת של המנזר נמכרו ברחובות ברין תמונות הקדושים הנוצרים בצרוף תפלות לנשמתו של מנדל. מבין העוברים והשבים רבו הקופצים על הביוגרפיות הקטנות מחיי מנדל, הכהן החביב על עניי העם והישר באדם. אלפי נענים ומרודים לוו את ארון המת בדרך לבית־העלמין המרכזי של העיר ברין. בראש התהלוכה אפשר היה לראות גם את באי־כח השלטון, שהכהן המוזר והמרדן לא גרם להם בחייו קורת־רוח מיוחדת; הופיעו גם כמה מהפרופסורים של בתי הספר הגבוהים והגימנסיות, הרבה כמרים וכלי־קדש קתוליים, אבל גם הכומר האבנגלי והרב דמתא היהודי, כל באי כח האגודות והחברות השונות, שמנדל השתתף בעבודתן ותמך בהן, משלחות של העדות והחוות ומכבי האש מהינצנדורף, אבל כל אלה נבלעו בתוך המון העניים והסובלים שבאו ללוות את מטיבם ואיש־חסדם ולראות בפעם האחרונה את זה שהיה מופיע להם כמלאך גואל ומושיע יחידי בשעת צרה ומצוקה. ברם, אם אלפים נזכרו בשעת ההלויה, שנקרע מהם אב רחום וידיד נאמן, אם מאות בלבושי־שרד ובבגדי־כהונה באו לחלק לו את הכבוד האחרון – הרי בתוך כל ההמון הרב הזה לא נמצא אף אחד, אף איש, שידע ויזכור שבתוך ארון זה מובל למנוחת־עולמים חוקר גדול בן־אלמות חוקר שמקימה האנושות רק פעם לדורות…

מתוך רגש של כאב ותוגה חרישית נפרדים אנו מאציל־רוח ואיש־חמודות, אשר את פרשת חייו הטראגיים ספרנו רק בתכלית־הקצור, ואין אנו רואים את תפקידנו כמוגמר, כל זמן שלא התודענו מקרוב גם אל תורתו ותגליתו של אבגוסטיני זה, גאון המדע של המאה העשרים.

פרק ז סוף הכבוד לבוא    🔗

אלמלי קם עכשיו מקברו הנזיר האבגוסטיני והיה מסייר באוירון מודרני את כדור הארץ מקצה העולם ועד קצהו, מסתכל אל הנעשה והמתרחש במעבדות השונות שהוקמו במיוחד למחקר התורשה על סמך תורת המנדליזם והיה תוהה על הגורמים מ״ממנדלים", ודאי שלא היה יכול לבוא בטרוניה על בני דורנו ולקרוא קריאה מרה זו, שנפלטה בשעתה מפי האסטרונום יוהנס קפלר, מגלה חוקי התנועה של הפלניטות. ברם, בעזבונו הספרותי והמדעי של מנדל לא טפלו ידים אמונות. כידוע, נמסרו לשמירה מעולה מתוך כל רשימותיו הרבות וספריתו העשירה רק הספרים הכרוכים יפה – כל השאר נידון לשרפה. נראים הדברים, שמנדל עצמו צוה לפני מותו להשמיד את כל רשימותיו המדעיות; רצוץ ושבור היה באחרית ימיו, מאוכזב מידידיו הקרובים והרחוקים ובעיקר בלתי־מובן ומוזר לגמדי הרוח וקטני־הקטנים ולאחרי מלחמה ארוכה וממושכה ללא־הועיל לא רצה אולי, שכבושיו המדעיים ימסרו להתעללות שלא מדעת לידי בורים..

לא באקראי ולא בהסח־הדעת הגיע מנדל לתוצאות שהגיע. הוא קבל אותן על פי תכנית קבועה מראש ולאחר טרחה רבה; חטא היסטורי יחטא האדם, שיגרוס, שאב המנזר לא ירד עד סוף תמציתן של המסקנות התיאורטיות והמעשיות הנובעות מתורתו. אם לא השאיר לנו בנידון זה שום דבר בכתב ובדפוס, הרי מסתבר זה על־ידי כך, שלו לעצמו לא היה נהיר עדיין אופן־השימוש של שטתו בתורת־ההתפתחות ולא הגיע עדיין לאותה בהירות ההבנה הראויה כבר לפירסום בהתאם לאופן מחשבתו ההגיוני, המתימטי המדויק. אל לשכוח אגב, שתלבושת הכהונה, שנשא עליו, הקשתה עליו תפיסת עמדה ביחס לפרובלימות של תורת־ההתפתחות, אשר אז כמו עכשיו היו כרוכות בנקודת־ראות מדינית ובהשקפת־עולם. הלא גם בשליש הראשון של מאת־העשרים היינו עדים ל״משפטי־קופים" של קופים בלי זנבות באמריקה הנאורה. חוץ מזה, לאחר הרצאתו הראשונה באגודת חוקרי־הטבע באה על מנדל ההתנפלות הראשונה, שהוא דארויניסט, ו״חושב־חפשי“. בשים לב לתכונתו הזהירה והשתקנית של מנדל, הרי אין כל פלא בכך, שהוא נמנע מלפתוח בוכוח פומבי בדבר עמדתו לתורת־ההתפתחות והדארויניזם. בשנות חייו האחרונות, כשמלחמתו בממשלה עשאתהו לשתקן עוד יותר ואפילו למר־נפש ונרגז כל היום, היה משוחח עם תלמידו הנאמן קלמנס על ענינים מענינים שונים, אבל את השם דארוין לא העלה על דל שפתיו, ורק מימרה קטנה נפלטה פעם מפיו בשעת שיחה על חוברתו בדבר שינוי הצורות בעולם הצמחים, שבה הונח היסוד של תורת דארוין: ״עוד יבוא יומי”. ויומו אמנם בא…

עשרות שנים חלפו עברו, בלי שיזכירו בספרות המדעית את שמו ועבודתו של מנדל. חבורו הקטן והצנוע בחוברות האפורות של אגודת חוקרי הטבע אשר בברין נגנז ונדון לשכחה. בעבודת הגידול המעשית הושגו אמנם בינתים תוצאות מצוינות. כן לדוגמא, גלה וילמורין (1860 – 1816), מגדל סלק־סוכר בצרפת בשנת 1856 מתוך עבודתו המעשית את העיקרון הראשי של המיתודה אשר למנדל, את הפרינציפיון של גידול אינדיבידואלי, כלומר של ההכרח בהסתכלות מיוחדת בכל אחד מצאצאי כל צמח לחוד והגיע על ידי כך לידי תוצאות מעשיות מועילות. אבל גם אלה לא נפוצו מיד ברבים ונתפרסמו רק בשנת 1886. ולא רק אנשי מעשה אלא גם אנשי מדע צרופים התקרבו לאט אל הבעיות של מנדל ופתרונותיהן. אמנם מחקריהם של מילרדֶה, הילדבראנדט קרניקה, רימפּאו והאחרים גילו כמה עובדות חדשות, אבל בכיוון תגליתו של מנדל לא חודשו שום דבר, ורק בראשית שנות התשעים גילה מחדש עוד חוקר אחד חלק מהחוקים שמצא מנדל. בחבורו ״הִוָצרות ותורשה" (1893), שהוציא האקֶה לשם סתירת השקפותיו של אוגוסט ויסמאן מפרט המחבר את התוצאות של נסיונות־הצלבה ארוכים בין עכברי יפּן מנומרים ועכברים לבנים רגילים. הנטיה לצבע טמונה, לפי הסברתו של המחבר, בגרעין (גג), והנטיה לריקוד או לחוסר כשרון זה בפלסמה (פּפ). בשעת התהוות תאי העובר נפרדות זיקות הגרעין כמו כן זיקות הפלסמה: מתרחשת איפוא התהוותם של ארבעה מיני תאים (גג, גפ, פג, פפ) ושל תשעה מיני היברידים של הדור הבא. על־ידי הנחה זו מתקרב האקה בהסברה התיאורטית לסכימה של מנדל בדבר דיהיברידים. השקפותיו דומות במדת־מה לדעותיו המודרניות של גולדשמידט אשר במחקרו בדבר הורשת המין אצל הטַוָּאי דו־הפרצופי (Lymantria dispar) הוא מניח, שהזיקה לנקבות מצויה בתורשה האמהית (פלסמטית) והזיקה לזכרות – בגרעין. ואם האקה (וכמו כן הצרפתי נודן) לא הגיעו לידי ניסוח חוק כללי כמנדל, הרי הסיבה לכך היא בזה, שהם לא הסתכלו כמוהו אל כל אינדיביד לחוד, אלא התבוננו אל הצורות באופן כללי, והוא הדין גם בנוגע למלומד אחר, הלא הוא גואַיָטה, שגם הוא עשה בשנות התשעים נסיונות־הצלבה עם עכברים בלי להכיר את עבודתו של מנדל. נגלי ועוזרו פטר מזכירים אמנם אותו בספרות ההיארציות הסיסטמטית, אבל מחקר־האפונה של מנדל לא נזכר אפילו בחבור הגדול והמקיף ״תיאוריה מיכאנית־פיסיולוגית של תורת־המוצא", שהוציא נגלי בשנת מותו של מנדל, למרות זה שדעותיו של נגלי בספר זה בדבר תרכבת חומר התורשה, האידיופלסמה וכו' עולות בד בבד עם דעותיו של מנדל ונשתמרו בודאי בזכרונו של נגלי מתקופת חליפת המכתבים שהיתה ביניהם.

רק בספר אחד מספרות התורשה עמדו על מחקרי האפונה של מנדל, וציטטה יחידה זו גרמה גם לגילוי מחדש של מחקרי מנדל ושיבתם לתחיה. בשנת 1881 הופיע הספר

Mischlinge”-Die Pflanzen" אשר למלומד פוקה (W.O.Focke) מברמן. בהרצאתו על סוג האפונה מזכיר פוקה בחבור זה, שהצלבות־האפונה המרובות של מנדל הביאו לתוצאות הדומות לאלו של האנגלי ניט (Knight). ״אמנם, מנדל סבור היה למצוא יחסי־מספר קבועים בין הטפוסים של התערבות". בספר זה נמצאת גם הערה דומה בדבר החוברת על צמחי היארציום.

ככה הלכו הדור והזמן והוכשרו להבנת תגליתו של מנדל. על סף המאה העשרים נסללה הדרך לשם כך על־ידי רבים וטובים. נעקב נא אחרי אחדות מהתגליות החשובות האלה:

1. על ידי ההתקדמויות במחקר התא והגרעין הקשורות בשמות בוברי, ביטשלי, פרמר, פלמינג, גרגואר, הקר, הרטויג, מונטגומרי, רו, שטרסבורגר, זוטון, ויסמן, וילסון ועוד, נתאשרו כמה מהנחותיו של מנדל, שהביע מתון השערה גאונית, ולא רק נשארו אלא גם נתבססו על יסוד עובדות ממשיות. נוכחו לדעת, שכל התחלקות של תא קדמה לה התחלקות של גרעין, וחלוקת תא זו – פרט למקרים מעטים היוצאים מגדר הרגיל – המתהווה בכל מקום, בצמחים כבבעלי־חיים באופן משונה ומורכב, אבל עם זה גם חוקי, הנה קרויה בשם: ״חלוקת הגרעין הבלתי־ישרה" או מיטוזה. המיטוזה מתחילה בזה, שבסובסטנציה של גרעין התא הכדורי לרוב והשקט עד כה מופיע מספר קבוע של גופיפים הדומים לפתילים, הלא הם פתילי הגרעין, המכונים בשם “כרומוסומים” בגלל סגולתם לספוג חמרי־צבע ידועים. בוברי קבע בראשונה שפתילי גרעין (או עניבות גרעין) אלה נמצאים במספר קבוע בהתהוותו של כל יצור חי (חוק המספרים של הכרומוסומים משנת 1890). כן, לדוגמא, תולעת המעים (אסקריס) מכילה בתאי־הגוף שלה 4 עניבות, הארבה מכיל 12 עניבות, החתול, החטה והלְבְנֶה–16; הסלמנדרה, החבצלת, העגבניה והאדם–24, השלשול–32, וכו', בה בשעה שאצל יצורים אחרים מגיע מספר הכרומוסומים למעלה ממאה (168 אצל הסרטן ארטמיה) ואצל חיות בראשית ידועות (רדיולריות) אפילו למעלה מאלף. פתילי־גרעין אלה אינם סתם גופיפים ארעיים, אלא, לפי תורת בוברי, ויסמאן, גרגואר ואחרים, הם שומרים על התרכובת האופינית לכל אחד מהם במשך כל ימי קיומו של גרעין־התא אשר לו הם שייכים.

2. אוסקר הרטוויג התבונן בפעם הראשונה בשנת 1875 בוילפרנש בביצת קפוד־הים למהלך־ההפראה על כל פרטיו המיקרוסקופיים, כתוצאת המחקר קבע, שבשעת־ההפראה של בעלי־החיים והצמחים, המתבטאת בהתאחדות תאי־המין (או הגמטים) הזכריים עם הנקביים, מתאחדים פתילי הגרעין של גרעין התא האמהי עם אלה של האבהי, ומהוים על־ידי כך את גרעין־התא החדש של תא הביצה המופרה, הקרוי זיגוטה. מהזיגוטה יוצא אחר־כך על־ידי התחלקויות שוות הנבט הצעיר או יצור־החיים החדש. יוצא, איפוא, שכל תאי־הגוף של יצור־החיים הילדותי מכילים משקע שלם של פתילי־גרעין גם מצד האב וגם מצד האם.

3. על יסוד עובדות רבות הובעה בשנת 1885 על־ידי כמה חוקרים (בוברי, הרטוויג, שטרסבורגר, ויסמאן) ההנחה, שמקום מושבן של נטיות התורשה הוא בעניבת־הגרעין, כלומר בשעת העברת תכונות ההורים על ילדיהם, ממלאים פתילי הגרעין את התפקיד הגדול ביותר. ואולם הואיל וכל תאי־הגוף של יצור שהתהווה מהפראה – וכמעט כל היצורים החיים התהוו בדרך זו – מכילים מישקע שלם של עניבות־גרעין אבהיות ואמהיות הרי מכאן אנו למדים בדבר התכונה הכפולה של כל האורגניזמים שנוצרו מינית. עובדא זו מהוה משען בטוח והנחה מוקדמת לתורתו של מנדל.

4. כמות פתילי־הגרעין בכל תאי־הגוף של היצור, שהתהוה בשעת ההפראה, הנה איפוא כפולה מזו של עניבות־הגרעין בתאי־המין של היצורים, שעל־ידי התאחדותם התהוה הילד. בשעה שביצור חדש זה, שהתהוה, נולדים שוב תאי מין, אזי מספר עניבות הגרעין מוכרח להיפחת עד כדי המחצית. אבגוסט וִיסמאן ביסס תיאורטית (1887) את ההכרח של התחלקות־הפחתה זו בשעת ההתהוות של תאי־המין, אבל רק במאוחר, לאחר כמה וכוחים, ובעיקר בהשפעתה של תורת מנדל קבעו כחוק בל יעבור את הימצאה של התחלקות־הפחתה אופינית בשעת התהוות הגמטים של שני המינים כמעט אצל כל בעלי־החיים.

5. על סמך עובדות אלה הקימו חוקרי־תורשה שונים בנין תיאורטי מרכב. הנשגב, העקבי והמיוחד ביותר היתה תורת ויסמאן בדבר פלסמת־העובר. חומר־התורשה, הלא היא פלסמת־העובר, טמון לפי שיטת ויסמאן בעניבות הגרעין של תאי העובר והנהו מועבר ללא שינוי מדור לדור. הגוף, לומר הסוֹמָה, ימות – ופלסמת־העובר תמשיך לחיות. ויסמאן הרצה בפרוטרוט על רעיון התורה הזאת בדבר הרציפות האלמותית של פלסמת העובר, לאחר שקדמו לו חוקרים בודדים (גלטון 1875, יגר) ברעיונות דומים.

6. בשנת 1887 עלה בידי בוברי למצא אצל תולעת־המעים של הסוס (Ascaris megalocephala) את קיומו של ״נתיב־עובר" – לומר ההתהוות הישרה של תאי־העובר של הולד מחלק אחד של תא־הביצה המופרה, דהיינו מפלסמת־העובר של ההורים (תמונה ז'). על ידי גילוי ״נתיב־עובר" זה יכלה כבר התיאוריה של ויסמאן להתבסס על עובדא מוצקה. אחרי־כן הוכיחו את מציאותו של ״נתיב העובר" גם אצל בעלי־חיים אחרים, אם גם לא באותה הודאות כמו אצל האסקריס. לפי תיאוריה זו בדבר האלמותיות נשמרים תאי־המין הראשונים בצעירותם הבלתי־משתנה במשך כל ימי החיים ומעבירים את פלסמת־העובר התורשתית אל הדור הבא, בה בשעה שתאי־הסומה (כלומר של הגוף) המתחלקים במהירות ומתקלקלים הרבה בפעולת־החיים יזדקנו, כוחם ילך ויתש, וימותו.

7. כל חלק משתנה, ואף הקטנטן ביותר, של האורגניזם – מלמדנו ויסמאן – כל תא יחיד או קבוץ־תאים, מוצג בפלסמת־התאים על־ידי חלק זערורי חמרי (דטרמיננטה). כל הדטרמיננטות יחד, הדרושות למבנה האורגניזם, מהוות מישקע פרסונלי או ״אִיד" בכל כרומוסומה (אידנט) כלוא לפחות איד אחד.

8. התכונות של התאים התלויים בדטרמיננטות² נגרמות על ידי הדטרמיננטות באופן כזה שאלה האחרונות נפרדות לחלקים עוד יותר זערוריים – ביאופורים, הנעשים פעילים, לומר הם מהווים את הצורה.

9. בתורת ויסמאן ממלא תפקיד חשוב בתורת השערת־עזר, הרעיון שקבל מאת וילהלם רו, מיסדה של מיכניקת־ההתפתחות בדבר מלחמת החלקים באורגניזם. כשם שבין האברים והתאים מתגלה ״מלחמת הקיום" כך קימת מלחמה כזו בין נטיות־התורשה בגלל ההזנה. הניזונים באופן טוב יותר ילכו ויתרבו ביתר שאת ועל־ידי כך יעלו על הנטיות האחרות. באופן כזה אפשר להשיג השתנות־מצב, וריאציה של פלסמת־העובר. תורה זו של ויסמאן בדבר הברירה הגרמינלית מגשרת גשרים מצד אחד אל הניאו־למרקיזם, אשר ויסמאן נלחם בו כל־כך, ומהצד השני יש בה דמיון מה עם התיאוריות המודרניות בדבר הוריאציה הכמותית של גורמי התורשה.

היודע דבר מכיר מיד את הניגודים הבולטים שבין תורתו ״הפרפורמיסטית" של ויסמאן, הרואה כבר בפלסמת־העובר את הדוגמא של כל האורגניזם, ובין זו של מנדל. ועם זאת יש להדגיש,

סכימה של נתיב־העוּבר (ע"פ בוברי)

שעל־ידי רעיונותיו של ויסמאן לא רק שניתנה דחיפה ערה וחזקה למחקר־התא ועל ידי כך הומצא חומר־עובדות חדש, הנחוץ להבנה של תופעות ההצלבה, אלא יותר מזה: חלק גדול מהשקפותיו התיאורטיות של ויסמאן עולה בד־בבד עם כמה מהנחות־היסוד של תורת מנדל. הרציפות והקביעות של פלסמת־העובר בתור יסוד תורשתי בשביל התורה בדבר ״טהרת" הגמטים – זו הלא היתה השקפה תיאורטית, שעובדה כבר לפני התגלותה מחדש של יצירת מנדל ועל המנדליזם היה רק לקבל אותה ולאשרה. באותו זמן כבר הספיקו גם להתפכח מהשכרון, שבו הליט דארוין את הרוחות בתכניתו הגאונית, בזמן שמנדל הופיע בפעם הראשונה בפומבי עם תגליתו, תורת הברירה הטבעית מיסודו של דארוין מסבירה את התהוות השינויים האין־סופיים של צורות הצמחים ובעלי־החיים על־ידי התפתחות אטית של ואריאציות רציפותיות ״נוזלות", אינדיבידואליות, לומר של השינויים הקטנים, כפי שהם מתגלים לרוב אצל צאצאיהם של זוג־הורים. כשם שהמגַדֵּל יכול – כך סבורה תורת־הגידול של דארוין – על ידי ברירה מתוכננת ומלאכותית במשך כמה דורות להשיג כל צורה חדשה ממספר גדול של פרטים מזן כל שהוא, כך יכולה גם מלחמת הקיום, הברירה הטבעית, להוות לאט־לאט שינויים או זנים קבועים חדשים מזני־הבר. ומשום כך: הואיל וסבורים היו החוקרים שמצאו את הדרך הנכונה להשגת צורות חדשות, הרי כל התענינותם ותשומת־לבם נתונות היו במחצית השניה של המאה התשע־עשרה לתורת־הברירה. הדבר הגיע עד כדי כך, שלא חשבו אפילו לנחוץ לבחון את האפשרות של השגת צורות חדשות באמצעים אחרים למשל על־ידי מחקר בני־הכלאים.

ברם, יחד עם חקירת ההתפתחות לא נאלמה גם חקירת התורשה. התחילו לעסוק ביתר דיוק בוריאביליות ״הארעית" ולמצוא את החוקים של ״המקרה“. מתוך מחקריו היסודיים של הצרפתי קטלה (Quetelet) בדבר הסימנים המשתנים אצל האדם (גידול־הגוף וכו') הוקמו חוקים חדשים ונולד מדע חדש, הלא היא הסטטיסטיקה של ההשתנויות, מדע חדש זה השואף לתפוס את חוקי התורשה בדרך סטאטית השתכלל על־ידי פרנסיס גאלטון בן־דוד צעיר של דארוין, ועל ידי האסכולה של הביאומטריקים שייסד. את שני החוקים, שהקים גאלטון – חוק הרגרסיה וחוק של תורשת האבות – יש להעריך כנסיונות מדעיים ראשונים, לקבוע את הכללים, אשר להם מצייתת התורשה. ואחרונים אחרונים חביבים! נסיונותיו של המלומד הדני ו. יוהנסן עם שעועיות־הנסיכה במשך שש שנים, אשר אמנם נתפרסמו רק בראשית המאה העשרים, אבל נעשו כבר זמן רב קודם לכן, כמו כן תורת ״הַפַּנֶגֶנֶזִים” אשר לבוטנאי ההולנדי הוגו דה פריס, ובעיקרו של דבר מחקר הגרעין וכל הכרוך בו (התורה בדבר אמפימיכסיס, פנו־וגנוטפוס, המוטציות וכו') בעשרים השנים האחרונות של המאה הי“ט – כל אלה הכשירו את המוחות לקליטת רעיונות התמצית שבתגלית הנזיר האבגוסטיני, והמריצו את החוקרים לבדוק את השקפותיהם התיאורטיות על־ידי אותם הנסיונות שהתקין מנדל בשעתו. ולא ״מקרה סמוי” היתה העובדא, שהנסיונות החדשים הללו נעשו כמעט בעת ובעונה אחת מצדדים שונים ובלי היות תלויים האחד בשני. להיפך, עובדא זו באה ללמדנו, כיצד ״סריות" שכאלה נעשות מותנות על־ידי סבות משותפות, לרוב נעלמות, אבל גלויות במקרה דנן. ואם דארוין כותב באחת מהערותיו למוצא המינים“: זו היא הזדמנות מיוחדת, שגתה בגרמניה, ד”ר דארוין³) באנגליה וז’ופרוא ס“ט־הילר בצרפת הגיעו כמעט בעת ובעונה אחת בשנות 95–1794 אל אותן הדעות בדבר התהוות הזנים”, הרי על אף הכל ״סריה משולשת" זו מסתברת לנו עכשיו ונעשית נהירה רק בשים לב למצב המדע בימים ההם, שפעל על שלשתם. גם השנותה של הסריה המשולשת מאה שנה לאחר כך ביחס לתגלית המשולשת של חוקי מנדל מחדש לא באה באקראי, כי אם נבעה ישר מהמצב עצמו, בו נמצא אז המדע. העובדא שבערך בשנת 1900 פתחו מצדדים שונים בנסיונות־הצלבה בנוסח מנדל היתה רק תוצאה ישירה מהמצב המדעי. העובדה שכל שלושת החוקרים, שעשו נסיונות אלה, נתקלו בעבודתו של מנדל, לא היה בה הפעם משום ״סריה" מסתורית, אלא פשוטה כמשמעה היא היתה מותנית באופן סבתי: כל מי שעסק אז בהצלבות־צמחים מוכרח היה להשתמש בחבור ״תערוכות צמחים" של המלומד ו. א. פוקה הנ"ל, ואם קראו בעיון, כדרכו של תלמיד חכם, הרי ממילא נתגלה לעיניו המאמר המצוטט בספר הזה מתוך עבודתו של מנדל.

הד“ר הוגו אלטיס, הביוגרף הנאמן והמצוין של מנדל, מספר לנו כיצד ישב בקיץ 1899 בתורת גימנזיסט צעיר בחדר־הקריאה השאנן של הספריה הארצית העתיקה אשר בברין וקרא מתוך התלהבות והתרגשות בחיבורו הקטן של מנדל בכתבים המוצאים מטעם האגודה של חוקרי־הטבע. הצרוף הנפלא שנעשה כאן בין הבוטניקה החביבה והמתימטיקה החביבה פחות הפליא והתמיה את האדם הצעיר הזה וגרם לו שילך עם חבור זה אל מורו לטבע. שהיה בדרך כלל אדם חי, ער ופעיל לכל חידוש במדע, אלא שהפעם גם הוא, כתלמידו המשתומם, לא ידע מה לעשות ומה להתחיל ב״בוטניקה אלחימית” זו. ברם, רק כעבור שנתים זכה אותו צעיר, שהיה כבר סטודנט בציריך, שתורה גנוזה זו תהא נפוצה במהירות הבזק וכנוגה המיטיאור מקצה העולם ועד קצהו על ידי תגלית מנדל מחדש באמצעותם של השלושה.

סריה משולשת" זו, חוט משולש זה היו: הוגו דה־פריס, קארל קורנס, אריך צ’רמאק.

* * *

על סף המאה, במארס 1900, מופיעות שתי עבודות־מחקר של הוגו דה־פריס, האחת בצרפתית והשניה בגרמנית על אותו הנושא על ״חוק ההתבקעות של ההיברידים“. תאור יחסי־ההתבקעות בעבודה הכתובה צרפתית מראה לנו את יחסי־המספרים אשר בנסיונותיו של מנדל. גם הוא משתמש בביטויים דומינַנְטיות ורצסיביות, אבל מוזר הוא, ששמו של מנדל אינו נזכר כאן. אבל בעבודה המפורטת יותר והכתובה גרמנית יש כבר לקרוא: ״שני החוקים האלה בנקודותיהם המהותיות הוקמו כבר לפני זמן רב ע”י מנדל בשביל מקרה מיוחד (אפונה). אבל הם נשכחו ולא הכירו בהם; לפי נסיונותי יש לנסח חוקיות כללית בשביל בני־הכלאים האמתיים“. לבסוף, הוא מביא עוד את ההערה בדבר חבורו של מנדל: את החבור החשוב לא הזכירו כלל בשום מקום, ואני בעצמי עמדתי עליו, רק לאחר שסיימתי כבר את רוב נסיונותי והוצאתי ממנו את המשפטים המובאים כמתאימים בדיוק גם למסקנותי אני”.

לאחר חודש (24 באפריל 1900) מפרסם קארל קורנס הנמצא אז בטיבינגן מאמר המכיל 11 עמודי־דפוס על הנושא: ״כללים של גרגור מנדל בדבר התנהגותם של בני־כלאים גזעיים“. בשעת מעשה נמצאה בידי קורנס רק החוברת הצרפתית של דה־פריס. הוא כותב: ״מחקרו החדש של הוגו דה־פריס, שהמציא לידי אתמול בידידות המחבר, מכריחני להודיע הודעה זו: גם אני בשעת נסיונותי עם גזעי התירס והאפונה הגעתי לידי אותה התוצאה כדה־פריס. חשבתי את כל זאת למשהו חדש. ברם, אחרי־כן מוכרח הייתי להוכח ולהודות, שהפּטר גרגור מנדל בברין בא בשנות הששים לאחר נסיונות ארוכים במשך שנים רבות עם צמחי אפונה לא רק לאותה התוצאה כדה־פריס וכמוני, אלא גדולה מזו, הוא נתן גם אותה ההסברה כמוני, עד כמה שרק אפשר היה לעשות כזאת בשנת 1866. די רק להחליף עכשיו את השם ״תא העובר”, ״שלחופית־העובר" בתא־הביצה או בגרעין תא־הביצה… עבודה זו של מנדל, הנזכרת אמנם ב״תערובות הצמחים" לפוקה לא העריכו אותה כהלכה ובשום מקום לא שמו לב אליה, הנה אחת העבודות המצוינות ביותר, שנכתבו בזמן מן הזמנים על ההיברידים"…

כה קמה לתחיה יצירתו של מנדל. בחוברותיו של דה־פריס הובררה החשיבות הפרינציפיונית של תגלית זו בשביל תורת־התורשה וההתפתחות, בה בשעה שקורנס גרם לכך, שהמדע ישיב למנדל את הגמול שחייבים לו על־ידי זה, שהציע לכנות את כללי ההתבקעות ואי־התלות בשם ״כללי מנדל".

מובן, שהצעה זו נתקבלה מיד.

ביוני באותה שנה שלח השלישי מחבורה זו, הבוטנאי הוינאי אריך צ’רמאק אל החברה הבוטנית הגרמנית את עבודתו ב״דבר ההצלבה המלאכותית של האפונה" (Pisum sativum) ובה הוא מגיע בעצם אל אותן התוצאות כקורנס. לאחרי קבעו שתוצאות מחקרו מאשרות את אלה של דארוין, הוא ממשיך: החוק המיוסד על־ידי מנדל בדבר אי־השויון החוקי של ערכי הסימנים בשביל התורשה מקבל על־ידי נסיונותי בצמחים… את אישורו המלא ומתגלה ככלל בעל חשיבות רבה בשביל תורת־התורשה“. לבסוף הוא מוסיף עוד את ההערה: נסיונותיו של קורנס שנתפרסמו זה עכשיו מאשרים בדומה לנסיונותי את תורתו של מנדל. גילויו של מנדל מחדש שנעשה בעת ובעונה אחת על־ידי קורנס, דה־פריס ועל־ידי מופיע בשבילי כעובדא משמחת. גם אני הייתי סבור בשנה השניה לנסיונותי, שגליתי דבר חדש, בלתי־ידוע עד כה”.

כה קמה לתחיה תורתו של האבגוסטיני. שלושה חוקרים ממדרגה ראשונה, בעלי־תריסים במקצועותיהם, ״חדשוה“, בלי דעת אחד על עבודת רעהו: דה־פריס וצ’רמאק עמדו על חשיבותה הפרינציפיונית בשביל מדע התורשה וההתפתחות, בה בשעה שקורנס גרם לכך שהאנושות המתקדמת תשלם לו לנזיר את הגמול שחייבים לו, על־ידי זה, שהתחילו לכנות את כללי־ההתבקעות ואי־התלות בשם ״כללי־מנדל”. במהירות הבזק התפשטה תורה זו בכל מקום, בהם בני אדם חוקרים וחושבים נחתים. החוברת הקטנה ״נסיונות בהיברידים של צמחים" ניתרגמה מיד בשנת 1901 לכמה שפות אירופה ונעשתה לספר הברית החדשה של מדע הביולוגיה, בימינו אלה מגיע מספר המחקרים במאמרים גדולים ובספרים כרסניים, המטפלים בכללי מנדל, למאות ולאלפים. המדע הבין־לאומי אסיר־התודה הקים לשמו של מנדל מצבת־זכרון, שתהא ארוכת־ימים ומתנוססת יותר מכל מיני אנדרטאות של מעשה שיש ואבן, בזה שסימן בשם ״מנדליסמוס" לא רק את כל כיוון המחקר החדש, אלא גדולה מזו: הוא התקין את הפעל מנדל" (mendeln) בשביל ההתנהגות של כל בעלי החיים, היוצאים בעקבות כללי־מנדל בשעת הורשת תכונותיהם. במלים אלה ינון השם מנדל כל זמן שיהא קיים מדע – לנצח נצחים! ⁴

 

חלק ב תורת מנדל    🔗

פרק ח הגדרת התורשה    🔗

לא כאזרח־כבוד, היושב אי־שם במרחקים המעורפלים, אלא כתושב ותיק, העובד וחי ויוצר, התאזרח במדע ובספרות השם ״מנדליזם“. וכמוהו כן גם הפועל ״מנדל”; שניהם מהוים חלק בלתי־נפרד מבעית־התורשה היוצאת בעקבות הנזיר האבגוסטיני, ללא־הגזמה: במאת העשרים, זו המאה של המרצה והעפלה, של מבט מרחיק לראות ושל עוז־רוח, על שפעת הכחות המניעים, הנטיות השאיפות, ההישגים והמתכונת העצומה של ה״איסמוּסים" השונים במדע, – במאה זו הרי ה״מנדליסמוס" הנהו בבחינת הבריח המחבר כמה מהם, ותורת התורשה היא כאילו ה״מאור־עינים" לכמה תופעות חברתיות, נפשיות וכלכליות, בלתי־מובנות לנו מתוך צפיה ראשונה.

מקצוע מחקר זה – המנדליזם – עוסק בראש וראשונה בשאלת ה״איך" של העברת התכונות, הזיקות, הנטיות והסגולות הטובות כרעות, המשובחות כמגונות, מאבות לבנים. ואולם הוא נוגע באופן יסודי בכל אותן השאלות, המתרכזות מסביב למושג: תורשה.

תורשה הנה העובדה הנתונה בדרך נסיון, המבארת לנו מדוע הצאצאים דומים, או צריכים להיות דומים, להוריהם. הואיל והצאצאים מתפתחים מתאי המין של הוריהם, הרי תופעה זו, המכונה ״תורשה", מתהוה ומתגשמת על־ידי כך, שבתאי־המין של ההורים מצוי כל מה שנותן לאורגניזם המתפתח את הדמיון למולידיו ויוצריו. עובדא זו באה ללמדנו: בבעית־התורשה יש להבדיל ראשית כל שתי בעיות נפרדות: א) מה הוא זה, הניתן ונמסר לתאי־המין, כדי להכשירם ליצר את הדומה להורים? ב) באיזה אופן חודרים העצמים הנידונים (נקרא להם “נושאי־התורשה”), לתוך מהלך ההתפתחות, כדי לעצב אותו באופן ספיציפי ומיוחד? הבעיה האחרונה משתיכת, כידוע למקצוע של פיסיולוגית־ההתפתחות ומוטלת היא בעצם מחוץ לתחומו של המנדליזם, בה בשעה שעל הראשונה אפשר להביט מנקודות־מבט שונות. השטה החשובה, המענינת והמקובלת ביותר בזמננו אנו, היא שטתו של גרגור מנדל⁵.

אם שני אינדיבידים זֶהִיִים בהחלט, כלומר הדומים בכל זה לזה באים לידי הזדוגות, או כשאינדיביד טהור־הגזע כולו מתרבה על ידי הפראה עצמית, אזי מן ההכרח הוא, שהיצור החדש יהיה בעל אותן התכונות ממש, אשר לשני ההורים או לאחד מהם. ואולם אם ההורים נבדלים זה מזה באילו תכונות, כפי שזה יקרה תמיד בין בני־האדם, אזי מענין וחשוב הוא לעקוב אחרי התפתחות התכונות השונות בצאצאים, ומתוך השתלשלותן להגיע אולי גם לאי־אלו מסקנות בדבר המיכאניזם של העברתן מדור לדור. למעשה עושה כל אחד מאתנו נסיון זה של נתוח, שעה שהוא קובע אצל הילד, למי מההורים, מהזקנים או מיתר אנשי המשפחה דומה הילד בתכונה זו או באחרת, רבים וגדולים ניסו והכירו זאת עוד לפני מנדל, אבל רק הוא היה הראשון, שהצליח למצוא על ידי נתוח גאוני את החוקיות הדוגמתית והמכריעה.

נעבור נא אל עצם תורתו ותגליתו של הנזיר האבגוסטיני.

פרק ט העובדה היסודית בנסיונות מנדל: ההתבקעות    🔗

במלים אחדות אפשר להגדיר ולומר, שהכיוון החדש בתורת התורשה הנושא עליו את השם ״מנדליזם“, אינו אלא החקירה האכספרימנטלית של תערובות של הַכְלאות, או של ״הצלבות”. אמנם, כפי שנוכח להלן, הגדרה זו היא צרה ומצומצמת יותר מדי, הואיל והמושג ״מנדליזם" נעשה עכשיו רחב יותר ויותר, ומשתמשים בו בכמה מקצועות־מדע שונים.

בשם: ״בן־תערובת“, או ״היבריד” או גם ״בסטרד", קוראים בלשון המדע לכל יצור שהנהו תוצאה המתקבלת מהצלבת שתי צורות שונות הנבדלות זו מזו, ואין הבדל אם שני הפרטים המצטלבים זה בזה נמנים על גזעים או שבטים שונים של אותו הזן, או אם הם בני זנים שונים של אותו המין, או אפילו (מה שנדיר מאד) הם בני זנים ממינים שונים. אך מוקדם הוא עדיין להביא כאן דוגמאות של אופני הצלבה שונים אלה. הננו רק להעיר, שלשם הפשטות והקלת ההבנה בשביל הקורא נוהגים לבחור לשם הסברת חוקי מנדל לא את צמחי־האפונה שהשתמש בהם מנדל בשעתו הואיל וזה הוא מקרה מורכב יותר מדי, אלא את מלכת־הליל האמריקאית המכונה Mirabilis jalapa.

נראה־נא כיצד עובר בירושה צבע הפרחים של הצמח הזה.

החוקר קורנס הצליב בשעתו זן אדום של מלכת הליל עם זן לבן של הצמח הזה. לבן הכלאים היו פרחים שרוּקים. הם היו איפוא בצבע־מעבר בין שני ההורים, בצבע ״ממוצע", כפי שנהוג להתבטא. לאחר שקבלו דור־כלאים שני על־ידי הצלבה עם בן הכלאים הראשון בעל הנצנים השרוּקים, הופיעו שוב שני טפוסי ההורים הראשוניים, כלומר הלבנים והאדומים בכל טהרתם, יחד עם טפוס־המעבר השרוּק. משמנו את כל האינדיבידים החדשים, נתברר, שיחסם המספרי הוא בתכלית הדיוק כזה: רבע האינדיבידים של דור־הכלאים השני נשא פרחים לבנים, רבע שני – אדומים, ושני רבעים (מחצית כל הפרחים) היו שרוּקים. יוצא איפוא שבדור־הכלאים השני מתהוה התבקעוּת, המגלה מחדש את טפוסי ההורים הראשוניים יחד עם טפוס הכלאים, אם על ידי הפראה עם טפוס מעורב זה מולידים דור־כלאים חדש, אזי תתרחש עוד הפעם בדיוק אותה ההתבקעות.

הצלבה והתבקעות־מנדל במלכת־הליל (ע"פ מרטיוּס)

אבל אם מפרים את האינדיבידים הלבנים או האדומים של הדור השני רק בינם לבין עצמם, אזי הם נשארים בטהרתם, לומר צאצאיהם יהיו אך ורק לבנים או אך ורק אדומים. וכך חוזרת התופעה במאות ואלפי דורות עד אין סוף. טפוס־הכלאים (המעורב) הולך ומתבקע באופן שוה, טפוסי־ההורים הולכים וממשיכים להוליד ״צאצאים טהורים" בעלי צבע טהור (תמונה ט'). תופעה זו עצמה נתגלתה גם בחייהם של בעלי חיים שונים.

עובדא זו, שההתבקעות מתהוה ביחסים כמוּתיים קבועים, כלומר לפי מספרים מדויקים, נותנת בידנו את המפתח של כל מהלך ההתבקעות שגלה מנדל. לפנינו כאן החוק הראשון, או יותר נכון, הכלל הראשון, של המנדליזם – ״כלל־ההתבקעוּת", כפי שניסח אותו בפעם הראשונה הביולוג דה־פְרִיז.

מהלך מחשבתו של מנדל בשעת־מעשה היה כזה: היצור – החי או הצומח – נולד על־ידי התאחדות תאי־המין או הגַמֶטוֹת בשעת ההפראה. בתאי־המין מוכרח להיות טמון משהו, הגורם לכך שתכונות או סגולות ידועות – במקרה שלנו צבע הפרח – תעבורנה מדור לדור ותופענה בסדר ובדיוק מתימטי, משהו זה הנמצא בתאי־המין, נכנהו מעכשיו ואילך בשם: “גורם־התורשה” או לשם הקיצור, לפי מונחיו המקובלים של חוקר־התורשה הדני יוהנסן – ״גֶן", אם אחת הצורות מגדלת ומבליטה תכונה תורשתית ידועה בכל טהרתה, אזי האב כהאם מכילים בתאיי המין שלהם גן, או גורם־תורשה זה. הכוונה היא להגיד: בתא־הביצה, כמו גם באבקת הפרחים, של מלכת־הליל הלבנה מוכרח להימצא גן בשביל צבע פרחים לבן. אבל, כפי שראינו, מתבקעים מבן הכלאים השרוּק צמחים לבנים, הממשיכים לגדל דורות לבנים טהורים. יש איפוא להניח שהם התהוו מהתמזגותו של תא־מין נקבי המכיל גן של פרחים לבנים עם תא־מין זכרי בעל אותה התכונה עצמה. מכיון שמבן־הכלאים מתבקעים גם צמחים בעלי פרחים אדומים טהורים, הרי יש להסיק אותה המסקנה גם לגבי הגן של פרחים אדומים. מכאן מסתבר שבן הכלאים המגדל פרחים שרוקים ואשר נולד מהורים לבנים ואדומים, אינו יכול לאצור בתאי־המין שלו גנים ממוצעים, בשביל אדום ולבן, אלא שהוא יוצר תאי־מין האוצרים רק את הגן בשביל האדום או רק את הגן בשביל הלבן: אין בן־הכלאים מהוה תאי־מין בסטרדיים, אלא כאלה, אשר ביחס לשתי התכונות הנדונות של ההורים, הם טהורים, כלומר או אדומים או לבנים. מניחים בדרך כלל, שרק המקרה הוא המכריע, איזה תא־מין יקבל את הגן האדום ואיזה מהם את הלבן: ועל ידי כך מתקבל שבאופן ממוצע מחצית תאי המין מקבלת את הגן האדום והמחצית השניה – את הלבן. באופן כזה מתבארת התופעה של התבקעות ההיברידים ויחסי־המספרים שלהם.

נשתמש נא במסקנות אלה לשם הסברת המקרה של מלכת הליל, ואז יתקבל מצב שכזה: הזן הלבן של מלכת־הליל מכיל אך ורק תאי־מין או, כפי שנכנם לרוב, גמטות, הנושאות את הגן של הצבע הלבן; נסמנהו באופן סמלי באות ל (לבן). הזן הנותן פרחים אדומים מכיל אך ורק גמטות האוצרות את הגן של הצבע האדום, נאמר א (אדום). בשעת ההצלבה מתאחדת גמטה ל עם גמטה א ומתהוה בן הכלאים לא, אשר פרחיו הם שרוּקים. בשעה שהגמטות או תאי המין של בן־כלאים זה מתפתחים, אזי אלה אינן גמטות לא, כי אם גמטות טהורות, לומר תאי־מין, האוצרים ל, כמו כן כאלה האוצרים א, וחוץ מזה הכמות של שני הסוגים היא שוה. אם בן כלאים זה מתרבה ומקים דור שני, אזי צרופי הגמטות יכולים להתרחש בארבעת אופנים אלה:

1.  ביצה עם ל מופרית על ידי אבקן עם ל

2.  " " ל " " " " ” א

3.  " " א " " " " ” ל

4.  " " א " " " " ” א

מכיון שכל סוג של גמטות מצוי במספר שוה, הרי לכל אחת מארבע הקומבינציות ישנה אותה האפשרות להתהוות, ואם נצא מן ההנחה שהגמטות מתאחדות בשעת ההפראה רק באופן מקרי־גרידא, הרי התוצאה תתבטא אז בסמלים:

¼ לל, ¼ לא, ¼ אל, ¼ אא

הרי לפנינו התבקעות־מנדל, הוא הכלל היסודי והחוק הראשון של תורתו⁶, אם נביט על הסמלים, אזי נוכח, שטפוסי ההורים הטהורים המתבקעים יכולים ע"י הפראה לתת רק את דומיהם, הואיל והם יכולים ליצור רק סוג אחד של גמטות.

²/₄ של טפוס הכלאים הם שוב כהוריהם (אל) וממשיכים לפיכך להתבקע גם־כן באופן כזה.

התבקעות־מנדל מסתברת איפוא על ידי החוק של טהרת הגמטות יחס־המספרים של ההתבקעות מסתבר על ידי הקומבינציה של הגמטות לפי חוקים מתימתיים.

כל השאר הולך ונבנה באופן הגיוני על סמך כלל זה, שהנהו תמצית המנדליזם.

פרק י' המונחים    🔗

בטרם נמשיך את הרצאתנו מן הראוי לפרש כאן את המונחים לומר את הנומנקלטורה שהתאזרחה במדע לשם תאור חוקי מנדל, הואיל ויזדמן לנו לפרקים להשתמש בהם. דור־ההורים, ממנו מתחילים את הנסיון, מסומן תמיד בתורת דור P (״פטרנל" בלטינית – של האבות). דור ההיברידים הראשון נקרא ₁F (דור ״פיליאלי“, של ״הולדות” בלטינית); דור ההיברידים השני – F₂ וכו'. היחידה החמרית הנושאת תכונה תורשתית מסוימת בתאי המין או בגמטות, אשר על פי חוקי מנדל היא עוברת אל הצאצאים ללא כל שינוי נקראת, כפי שכבר אמרנו: גורם־התורשה או גם גורם־מנדלי, או לשם הקיצור משתמשים לגביו בבטוי ״גן“, שנקבע על ידי יוהנסן, אם איזו תכונה עוברת בירושה על־פי חוקי מנדל, אזי אומרים, שהיא ״מְמַנְדֶלֶת”.

לשם נוחיות מסמלים את הגורם על־ידי איזו אות א, ב, ג וכו'. צורה שהנה טהורה לגבי גורם־תורשה קבוע ואשר יכולה לפיכך להוליד רק סוג אחד של גמטוֹת, נקראת בשם: ״צורה הומו־ זיגוטית" (ביונית הומוס" – שוה, זיגוֹטה – מסמן תא ביצה מוּפרה). אא, בב, גג הנהו איפוא הומוזיגוטי לגבי גורמי התורשה א ב ג. נוהגים להכפיל את האותיות, כדי להדגיש, שהפרט קבל את האופי שלו מצד האב וגם מצד האם. אבל אם האינדיביד הוא בעל תכונה היברידית, כלומר אם הוא קלט גורמים שונים מן האב ומן האם, אזי מכנים אותו בשם הטרוֹזיגוֹטי (ביונית: הטרוֹס–שונה). לעיל כבר ראינו, שתכונות ידועות מסודרוֹת זוגות, זו מול זו, כגון פרחים לבנים ואדומים. זוג תכונות כאלה נקרא בשם: אַלֶלוֹמוֹרְפָה הלבן הוא איפוא אַללוֹמוֹרפי לאדום. נוהגים עכשיו לסמן, משום טעמי תועלת, את האַללוֹמוֹרפה באותיות גדולות וקטנות. בדוגמא שלנו אינם כותבים ל ו־א, כי אם א ו־א, אגב א=אינו אדום או לבן. הנוסחה אא בב גג מביעה לפיכך, שהגוף הנידון הוא הומוזיגוטי בגורמים א ג, אבל הטרוזיגוטי בגורם ב. במקום אללומורפה נוהגים גם להגיד: זוג־סימנים ממנדל. התבקעות־מנדל עם זוג סימנים אחד נקראת ״התבקעות מוֹנוֹהיברידית", עם שני זוגות – דִיהְיבְּרִידִית, עם שלשה – טְרִיהִיבּרִידִית, עם זוגות רבים – התבקעוּת פּוֹלִיהבְּרִידִית.

פרק יא' דומיננטיות    🔗

הנסיון עם מלכת־הליל, כפי שמציע גולדשמיט, לשם הסברת המנדליזם, הוא, כפי שכבר העירונו, פשוט הרבה יותר וקל מאשר הדוגמא הקלסית, שנתן מנדל מתוך נסיונותיו עם צמחי האפונה. ברם, אין בהבדל זה משום חשיבות יתרה, הואיל והוא נוגע רק בצורה החיצונית של בן־התערובת. מתוך הדוגמא שבחרנו לנו ראינו כזאת: בצבע הפרחים של מלכת הליל התמזגו קוי־האופי של ההורים בהיבריד F₁ לצורה ממוצעת; מאדום ולבן יצא שרוק. נוהגים לומר, שבין שני האופנים הניתנים הרי ההיבריד הוא הממוצע. ברם בנסיונו הראשוני של מנדל, כמו כן במספר רב של אובייקטים שונים שנחקרו מאז, לא היה כמקרה הזה. מנדל הצליב, כידוע, אפונה ירוקה עם צהובה וקבל בדור F₁אך ורק אפונים צהובות. אבל ב־ F₂הופיעה ההתבקעות בשלוש צהובות לעומת אחת ירוקה. הירוקות המשיכו לגדול בכל טהרתן. גם שליש מהצהובות עשה כזאת, אבל יתר שני השלישים התנהגו כהיברידים F₂ לומר התבקעו ב־ F₃ ביחס של 3: 1, כלומר היו שלוש צהובות לעומת אחת ירוקה. אפשר כאן לעמוד מיד על העובדא, שהירוק והצהוב אינם מתמזגים בהיבריד לאופי ממוצע ניכר, אלא שכלפי חוץ הירוק נכנע על־ידי הצהוב לומר הצהוב אינו נותן לירוק שיתבלט. במקרה כזה נוהגים לכנות את הצהוב בשם: ״תכונה דומיננטית“, לומר ״מכניעה”, ואת הירוק בשם: ״תכונה רצסיבית“, לומר ״נכנעת”. בסמלים אפשר לתאר את המקרה הזה כמקודם. אם האות ד תסמן את התכונה הדומיננטית והאות ר את התכונה הרצסיבית, נקבל:

דור P דד (צהוב) רר (ירוק)

דור F₁ דר (צהוב)

דור F₂ דד + דר + רד + רר

צהוב צהוב צהוב ירוק

מכיון שבמקרה זה נראים ההטרוזיגוטיים דר ממש כמו דד ההומוזיגוטיים, הרי מקבלים אנו את היחס של 3 צהובים לעומת 1 ירוק; אבל שליש של הצהובים הנהו הומוזיגוטי. אנו רואים, איפוא שהדומיננטיות אינה משנה את המצב, אלא רק את התופעה החיצונית. ואולם למעשה זהו חשוב מאד. כי באופי המגלה תורשה ממוצעת אפשר בנקל להכיר את ההומוזיגוטות. אם ישנה דומיננטיות, אזי מכירים אמנם את ההומוזיגוטות באופי הרצסיבי, אבל ההומוזיגוטות באופי הדומיננטי אינן נבדלות כלפי חוץ במאומה מן ההטרוזיגוטות: רק לפי אופים של הצאצאים שלהן אפשר לעמוד על תכונתן. ולזה ישנה חשיבות רבה, בשעה שמשתמשים בחוקי התורשה לשם מטרות מעשיות.

המדע אינו יכול לקבוע אף כלל או חוק, שיתן לנו את האפשרות לדעת מראש איזו תכונה היא דומיננטית ואיזו רצסיבית, או מתי הן מתמזגות יחד. כמקרה האפונים כן יקרה גם אם יצליבו שבלול־גן צהוב חלק עם שבלול גן עקוד שחור: כל בני הכלאים של הדור הראשון יהיו בעלי צבע צהוב חלק. כן גם אם נזווג אדם, הסוֹבל ממחלת הַשְׂרְפָה (Haemophilie) עם אדם בריא, אזי כל הצאצאים – כלומר דור ההיברידים הראשון – יהיו בריאים. ההדיוט, הנתקל יום יום בסביבתו בתכונה מכניעה זו, המוצא שילד זה או אחר בתכונה זו או אחרת דומה ״כולו לאב" או ״כולו לאם“, נוטה כרגיל לנסח ״חוקיות” ידועה ומתחיל להאמין, שעומדים אנו במקרה הנידון לפני עובדא של התגברות התכונות של חלק־ההורים בעל הרצון התקיף יותר או בעל התאוה החזקה יותר במובן המיני. אבל השערות כאלה אינן אלא השערות גרידא… איכות הדומיננטיות או הרצסביות הנה דבקה בכל גורם תורשה מנדלי או בכל גֶן, בלי להיות תלויה בהוָצרו של נושא התכונה. לדוגמא, שער שחור הנהו תמיד דומיננטי לגבי שער אדום; אם כלל זה אינו מתאמת לכאורה, אזי ישנן לכך סבות אחרות, שעוד מעט ונעמוד עליהן.

אמרנו זה עכשיו, שתופעת הדומיננטיות הנה נטולת חשיבות מיוחדת מנקודת־ראות של התורשה, הואיל והיא מתבטאת רק בחיצוניותו של הפרט, אבל אינה נוגעת בעצם אופיו התורשתי. התנהגותו של בן־הכלאים, המראה את תופעת ההכנעה הנה בשעת ההתרבות הממושכת כהתנהגותו של כל בן־כלאים אחר; יוצא איפוא

הצלבה והתבקעות מנדל אצל שבלולי־גן עקודים וטהורים

(ע"פ באור־גולדשמידט)

שהוא מהוה תאי־מין או גמטוֹת טהורים משני הסוגים במספר שוה לפי חוקי ההסתברות. אם נקח איפוא את המקרה שמדגים גולדשמידט עם השבלולים העקודים והטהורים (תמונה ט) אזי מתקבלת תמונה זו: מהצלבה זו נוצר דור־היברידים ראשון, אשר בו כל הפרטים הם בלתי־עקודים, הואיל ותכונת החדגונות הנה דומיננטית לגבי הצבע העקוד. ההיבריד מהוה אחרי־כן שוב שני סוגים של תאי־מין בחלקים שונים, לומר עקודים וחדגוניים, ובשעת ההפראה אנו מקבלים שוב, ממש כמו במלכת הליל, ארבע קומבינציות, כלומר: טט טע עט עע (ע־עקוד, ט־טהור), ואלה אינן אלא ההתבקעות של ¼ –בעלי התכונה המכניעה. ½ –היברידים, ו־ ¼–בעלי התכונה הנכנעת. עכשיו אמנם הטהור הנהו דומיננטי לגבי העקוד, ולפיכך ההיברידים (טע) נראים ממש כדומיננטות טהורות. מתוך מבט חיצוני מופיעים איפוא בדור ההיברידים השני: ¾ כטהורים ו־¼ עקודים; ההתבקעות מתהוה ביחס של שלושה המסומנים כדומיננטיים לעומת אחד המסומן כרצסיבי. מכאן אנו רואים בחוש, כיצד אי־אפשר להוציא מסקנא מטפוס התופעה של איזה יצור על טפוס־התורשה שלו. הרבע הדומיננטי הטהור נראה הלא ממש כשני הרבעים המכילים גם את התכונות הדומיננטיות וגם את הרצסיביות. ואף־על־פי־כן דור שלישי, שיולד מהדומיננטים בלבד, וכל יתר הדורות שיולדו להבא מאלה האחרונים יהיו דומיננטים טהורים; אבל דור שלישי, שיולד מהדומיננטים הטהורים, שאין להבדילם מצד חוץ מהדומיננטיים־הרצסיביים, יתן שוב ולדות לפי קו ההתבקעות 1:2:1, או מתוך מבט חיצוני 3:1. מכאן מסתבר: אינדיבידים הנראים מצד חוץ כשוים ביניהם, מתנהגים באופן שונה בתורשה: הסבה לכך היא בזה שהוצרותם היא שונה ביחס לגורמי התורשה.

התגברות זו של תכונה אחת על השניה והכנעותה בשעת ההצלבה מהוה את החוק השני שגלה מנדל, ולפי הצעתו של קורֶנס נתקבל לגבי תופעה זו המונח דומיננטיות.

פרק יב' יחסי־המספרים    🔗

על סמך כל האמור עד כאן יוצא, שאפשר לחשב מראש את יחסי המספרים אשר יכולים להתגלות בנסיון מנדל עם כל מספר שהוא של תכונות ממנדלות, בלי שתהיינה תלויות זו בזו. לשם דוגמא נסתפק נא בנוסחאות פשוטות אחדות:

1. מספר סוגי הגמטות, שמהוה ההיבריד = 2ⁿ (ⁿ מסמן את הגורמים הממנדלים), לומר 4 אצל 2 זוגות של תכונות, 8 אצל 3 זוגות וכו'.

2. מספר הקומבינציות האפשריות ב־F₂ הוא 4ⁿ, לומר 16 במקרה של 2 תכונות, 64 במקרה של 3 זוגות וכו'.

3. מספר הפֵינוֹטִפוּסים (הטפוסים הנראים) ב־F_2 עם דוֹמיננטיות = 2_n, לומר 4 במקרה של 2 זוגות תכונות, 8 במקרה של 3 זוגות וכו'.

4. יחס המספרים של הפינוטיפוסים ב- F₂ עם דומיננטיות = ⁿ(¼ + ¾). לומר ¼:¾ במקרה של זוג תכונות;

1/16 + )1/4 * 3/4 *9/16 + ⁷(2 = ⁿ(¼ + ¾) – במקרה של שני זוגות;

1/64 + )1/16 * 3/4 * 3(⁸ + )1/4 * 9/16 *27/64 + ⁹ (3 = ⁿ(¼ + ¾) – במקרה של 3 זוגות וכו'.

5. מספר הפינוטפוסים ב־F_2 אצל תורשה ממוצעת = 3ⁿ. למשל, 3 אצל זוג תכונות אחד, 9 אצל 2 זוגות תכונות וכו'.

6. יחס המספרים של הפינוטפוסים ב־ F₂ במקרה של תורשה ממוצעת = (1/4+2/4+1/4)ⁿ

7. יחס המספרים של הפינוטפוסים ב־ F₂ בשעת הקומבינציה של תורשה ממוצעת ודומיננטית = (3/4+1/4) (1/4+2/4+1/4).

ברור הדבר, שיחסי־המספרים של ההתבקעות באים לידי ביטוי בכל טהרתם בכל מקרה שעובדים במספרים גדולים יותר. למעשה מפליא הוא תמיד הדמיון שבין המחוּשב מראש והתוצאה הממשית. לדוגמה תוכל לשמש הטבלא הבאה, שהקים יוהנסן על סמך המחקרים עם האוביקט הקלאסי של מנדל. המספרים המובאים למטה מתיחסים לצבע הפרחים אצל האפונה ומיצגים את יחסי־המספרים ב ₂F לאחר ההצלבה של סוגי־אפונה צהובים וירוקים:

יחסי המספרים 3:1 מופיעים כאן בדיוק עד הספרה השלישית. אם במקרה מן המקרים אין יחסי־המספרים האלה מסתכמים בדיוק, אזי אין ללמד מזה על אי־נכונותם של החוקים. במקרה כזה יכולה הסבה להיות כרוכה באיזו הסתבכות של מהלך־התורשה. כן יכולים לגרום לכך אילו גורמים פיסיולוגיים, שרבים מהם כבר ידועים לנו. ויתכן מאד שאין הגמטות נוצרות בכמות שוה או שאין להן אפשרות־הפראה שוה. שינויים כאלה עלולים להביא במקרה קיצוני לידי כך, שקבוצות שלמות נשמטות. ברוב המקרים האלה יש לנו כבר כעת האפשרות לקבוע את הסבות.

פרק יג החוקיות הקיימת של כללי מנדל    🔗

רשאי הוא הקורא, כשם שרשאי היה המדע בשעתו לאחר גילוים של חוקי מנדל מחדש, לבוא ולשאול: כלום ישנה לכללים אלה (טהרת הגמטות, ההתבקעות והדומיננטיות) תוקף של חוקיות כללית?

בתשובה על כך עלינו לומר, שעד כה למדנו להכיר רק את המקרה הפשוט ביותר. למעשה מצויים מקרים מסובכים הרבה יותר, אבל כולם כאחד אינם אלא ״וריאציות" – השתנויות – של אותו הנושא. ואותן אמתות היסוד, הנעוצות במקרים הפשוטים הידועים לנו מכבר, מתאשרות גם בכל המקרים האחרים. אם נבאר לעצמנו שהפעל ״מנדל" מורה לא רק על התנהגותן של הגמטות במקרים הפשוטים, אלא גם על התנהגותן במקרים המסובכים ביותר ההולכים ונבנים על גבי הראשונים, אזי אפשר לומר שכמעט כל תכונות־התורשה של הצומח, החי והאדם שנחקרו עד כה הן ממנדלות. זה נכון לגבי כל הסוגים האפשריים של איכויות־התורשה, כגון גוני הפרחים, צבעי־עור, קליפות, שער ועינים של החי ושל האדם; ממנדלות תכונות, כגון גודל הצמיחה אצל צמחים, בעלי־החיים והאנשים, צורות־שער, כגון שער אנגוֹרָה אצל השפן או שער־הצמר של הכושי, אורך תוספת־הגוף כגון אורך האזנים של השפנים, העזים, הכלבים וכו'; ממנדלות תכונות הקשורות בפעולה החימית הפנימית של הגוף ואבריו, כגון יכולת ההתקפה של פטרית־החלודה בצמחי התבואה, של כנימת־העלה בגפנים, של תפיחות־סרטן אצל היונקים; ממנדלות כל התופעות האי־נורמליות, כגון חוסר־כנפים והצאן¹⁰, גידול שש אצבעות אצל האדם; ואחרון אחרון – ממנדלות גם איכויות פסיכיות ונטיות נפשיות, כגון אינסטינקט הדגירה אצל תרנגולות, הכשרון המוסיקלי או השאיפה לרצח אצל האדם. מספר המקרים היחידים, בהם קבעו את התכונות התורשתיות הממנדלות בחיי הצמחים, בעלי החיים והאדם, הנהו כיום גדול עד לאין שעור. הלא אצל זבוב־הפירות הקטן המכונה גם זבוב־הטל (Drosophila), המוכשר במאד לאכספרימנטים הואיל והוא גדל והולך במהירות, קבעו למעלה מ־400 תכונות־תורשה ״ממנדלות"! ויכולים אנו לסכם בבטחה: אלמלי היו תכונות שאינן ממנדלות, הרי חשיבותן בשביל תורת התורשה הנה כיום כאין וכאפס לעומת התכונות הממנדלות.

כדי לקבל מושג כל שהוא מחשיבותם הרבה של חוקי מנדל האלימנטריים האלה נסקור בזה תוצאות אחדות הנובעות מחוקים אלה, בקחתנו דוגמאות מחיי־האדם. מי שאינו מומחה לדבר מתענין תמיד יותר בנסיונות מחיי האדם, בה בשעה שחוקר התורשה נמשך יותר אחרי הזבובים, הפרפרים, האפונים ומלכות־ליל, הניתנים לגידול ולהצלבה בכמויות מכמויות שונות, כרצונו וכאות נפשו של החוקר. לעומת זה בחקירת תכונותיו של האדם אפשר במקרה הנוח ביותר להסתכל רק בחברי המשפחה החיים. עפי"ר אפשר לעקב אותן רק אחורנית, לפי אילני־היחס, וברור איפוא שמדת הבטחון במחקר שכזה אינה גדולה ביותר. גדולה מזו: אין האדם מגשים בכונה את ההצלבות, אשר להן נזקק החוקר לשם ניתוח, וכן מספר הצאצאים של האדם קטן הוא יותר מדי. לפיכך לא יגלו לעולם חוקיי תורשה אצל האדם, לכל היותר אפשר רק למצוא אצלו שוב את פעולתם הידועה מכבר מתוך הנסיונות בבעלי־חיים. בראש וראשונה צריך להיות לנו ברור דבר אחד: בנסיון עם בעלי־חיים יש לנו ענין עם גזעים הומוזיגוטיים טהורים. לגבי התורשה של תכונות אנושיות לא יקרה כמקרה הזה, כי התכונות נשארות הומוזיגוטיות רק במקרה ששני ההורים שוים זה לזה בהחלט ובכול. את זאת אפשר להשיג אצל בעלי־החיים רק על ידי נישואי קרובים הקרובים ביותר, כפי שמגדל־הגזעים נוהג לעשות זאת בקביעות מתמדת. מכיון שנישואים כאלה בדרך כלל אינם מצויים אצל האדם התרבותי, הרי ההורים האנושיים הם תמיד שונים לגבי תכונת התורשה הנחקרת, ומכיון שהוריהם של אלה גם הם היו כבר שונים ונבדלים זה מזה, הרי הם כולם היברידים, כלומר הטרוזיגוטות. ומסתבר: כל חתונה של בני־אדם הנה בבחינה של הצלבת היברידים. אם נקח דוגמה ידועה, הרי תכונה ממנדלת פשוטה היא מציאותן מזמן לזמן של שש אצבעות בכף־הרגל או בכף־היד; תכונה זו היא דומיננטית. האפשרות, שגבר בעל שש אצבעות ישא לו אשה בעלת שש אצבעות, הנה נדירה מאד ולמעשה יוצא, איפוא, שבעל שש אצבעות הוא תמיד בנם של חלק־הורים נורמלי וחלק־הורים בלתי־נורמלי, בעל שש האצבעות, אשר נחקור את אילן היחס שלו, הנהו באופן כזה הטרוזיגוטי לגבי תכונה זו, ואם הוא יתחתן עם אשה נורמלית, הרי התכונה הזאת תעבור בירושה אצל הצאצאים באותה הדרך, כאילו היינו מצליבים היבריד מהדור הראשון עם אחת מצורות ההורים הטהורות, או, אם נשתמש בביטוי מלאכותי, כאילו היינו מצליבים את ההיבריד בחזרה. לפיכך מן הנחוץ הוא לנו לעמוד על התוצאה של הצלבת־חזרה כזו, והננו שבים לשם מטרה זו אל הנסיון הקודם עם השבלולים.

כפי שהקורא זוכר, היו ההיברידים בני הדור F₁ של השבלולים בלתי־עקודים, מכיון שאי־העקוד הכניע את העקוּד; אם אנו רוצים לרשום באופן פשוט את ההיבריד הזה, הרינו יכולים לעשות זאת בצורת שבר, ואת התכונה הדומיננטית לסמן בראשי־תבות גדולים.

באופן כזה יקרא ההיבריד הזה בלתי־עקוד/עקוד אם ברצותנו להצליבו חזרה, אזי ניתקל בשתי אפשרויות: א) הצלבת־חזרה עם צורת־ההורים הדומיננטית, כלומר עם הבלתי־עקודה; ב) הצלבת־חזרה עם צורת ההורים הרצסיבית, כלומר עם העקודה.

אבל כיצד עוברת הצלבת החזרה הראשונה בין ההיבריד וצורת ההורים הדומיננטית?

אם נסמן את פעולת ההצלבה על ידי הסימן X, אזי יהיה עלינו לכתוב: בלתי־עקוד/עקוד X בלתי־עקוד/בלתי־עקוד .

הערה:במקור הכיתוב מופיע הביטוי בצורה הבאה:

מטעמים טכניים אין אפשרות לכתוב כך ביטוים מסוג זה והם יופרדו בהמשך הטקסט בלוכסן במקום קו שבר שבמקור.

כידוע, מכליל ההיבריד בחלקים שוים שני סוגים של גמטות: עקודים ובלתי־עקודים (או טהורים, כפי שנכנס לשם הקיצור), ברם, צורת ההורים הטהורה מהוה רק סוג אחד – רק גמטות טהורות: על־ידי כך יכולים להתאחד בשעה ההפראה, כלומר בשעת הצלבת־החזרה א) טהורים עם טהורים; ב) עקודים עם טהורים. התוצאה של הצלבת־החזרה תהיה לפיכך 1/2 בלתי־עקוד/בלתי־עקוד + 1/2 עקוד/בלתי־עקוד בסוג הראשון ישנם בלתי־עקודים טהורים, בסוג האחרון ישנם שוב היברידים, הנראים אמנם כטהורים, הואיל ותכונה זו היא דומננטית. מסתבר: בשעת הצלבת החזרה של היבריד עם צורת הורים דומים דומיננטית מתהוה לכאורה רק סוג אחד של צאצאים, שהנם כולם בעלי סימן דומיננטי. אבל למעשה תהיה מחצית אחת בעלת אופי היברידי, כלומר היא תהיה הטרוזיגוטית.

נשאר לנו עוד להצליב חזרה את ההיבריד עם צורת־ההורים הרצסיבית והננו כותבים: בלתי־עקוד/עקוד X עקוד/עקוד. שוב מהוה ההיבריד את שני הסוגים השוים של תאי־מין כמו במקרה הקודם: ברם, הצורה הרצסיבית הטהורה מהוה אך ורק עקודים. באופן כזה מקבלים אנו בשעת ההפראה בחלקים שוים:

½ בלתי־עקודים/עקודים + ¹/₂  עקודים/עקורים או במלים אחרות: מחצית של אינדיבידים טהורים (אבל היטרוזיגוטיים) ומחצית עקודים שבעקודים. לשם יתר דיוק רשאים אנו לומר, שלאחר הצלבת־חזרה זו מופיעות כאן שתי צורות־ההורים בחלקים שוים, בה בשעה שהרצסיביים הם טהורים (הומוזיגוטיים) והדומיננטיים הנם בעלי אופי היברידי הטרוזיגוטיים).

נסתכל־נא עכשיו בתורשה של תכונות ממנדלות פשוטות אצל האדם, ונקח לנו שוב לדוגמה את התופעה של שש אצבעות. אדם בעל שש אצבעות בכף רגלו או ידו הנהו בן של אב שכזה ושל אם נורמלית (או להיפך; כי לפי תורת מנדל, לא חשוב מאיזה חלק מההורים עוברת התכונה הנידונה, מהאב או מהאם); אדם כזה הוא איפוא היבריד, שאנו יכולים לסמנו ששה/חמשה הוא נושא לו אשה נורמלית, שיש לסמנה חמשה/חמשה

יש לפנינו עכשיו הצלבת־חזרה בין היבריד וצורה רצסיבית טהורה. הילדים צריכים להיות חצים בעלי שש אצבעות וחצים נורמליים. לשם הבנת הדבר עלינו להכניס כאן הערה בדבר יחסי המספרים. יחס זה, ככל יחסי־המספר המנדליים האחרים, מתהווה לפי חוקי ההסתברות. כלומר רק המקרה הוא המכריע, איזה מתאי המין הנמצאים כאן יתמזג עם השני בשעת ההפראה, ברור הוא לפיכך, שהסיכוי, ששתי האפשרויות תתהוינה בדיוק ובאופן שוה יהיה גדול יותר בה במדה שמספר הצאצאים יהיה יותר גדול. המצב הוא כאן ממש כמו במשחק־קוביה. נניח, שאנו משחקים בשתי קוביות שוות, שלאחת מהן ישנו בכל ששת השטחים המספר חמשה, ולשניה – על שלשה שטחים המספר ששה ועל יתר השלשה – חמשה. ב־100000 השלכות יש להניח בסתמיות גדולה ש־50000 השלכות תורינה בדיוק ששה וחמשה, ו־50000 – חמשה וחמשה. ואולם אם נגריל או נשליך רק פעמים, שלש, ארבע או חמש פעמים, אזי יוכל מאד לקרות, שברציפוּת תצא כמה פעמים אותה ההשלכה. והוא הדין גם בנוגע לחוקי מנדל. בשעה שהננו מטפלים במקרים רבים אזי יש תקוה, שהתוצאות תתאמנה למציאות; ואולם כל כמה שיֵקַל מספרם, כן תגדל האפשרות שהם לא יתאימו למציאוּת. לגבי המספר הקטן של צאצאי האדם, שכיח עפי“ר המקרה האחרון. לפיכך אם כתוצאה מהנישואים עם בעל שש האצבעות הנ”ל יש לראות מראש שיולדו שני בעלי שש אצבעות ושנים נורמליים (מארבעת הילדים העתידים להולד), אזי למרות נכוֹנותה של הנחה זו, יתכן מאד, שכל ארבעת הילדים יהיו בלתי נורמליים או ארבעתם נורמליים, או שלשה נורמליים ואחד בלתי־נורמלי וכו'. אבל אם נעמיד יחד באופן סטטיסטי זה מול זה את מקרי הנשואים של 1000 אנשים בעלי שש אצבעות, אזי נקבל בדיוק את המספרים שצפינו להם: מחצית הילדים יהיו בעלי שש אצבעות והמחצית השניה נורמליים. מן הנחוץ והחשוב לזכור זאת, הואיל והאדם שאינו רגיל לחשוב באופן מדעי נוטה מטבעו להסיק מסקנות על פי כל מקרה ומקרה ובא לרוב במבוכה, בשעה שהתוצאות אינן מתאימות לכאורה במקרה היחידי הנידון.

מן האמור מסתבר, שלפי מצב הענינים עוברת התורשה של תכונה אנושית כהצלבת־חזרה; מובן שאין זה מן הנמנע שיתהוו צרופים אחרים. נתאר לעצמנו מקום נדח, בו האנשים מתחתנים ביניהם לבין עצמם ואינם באים במגע עם שום ישוב אחר; אזי נתונה כאן האפשרות – אם נתמיד בדוגמא שלנו – שמשושה־האצבעות ישא לו לאשה נערה משושת־אצבעות. אם שניהם הנם הטרוזיגוטיים (הורים בלתי־שוים) אזי יש, כמובן, לפנינו הצלבה של דור־היברידים שני, כמו בדוגמא עם השבלולים, כלומר עלינו להניח שמצאצאי הזוג הזה תהיינה לפי התבקעות־מנדל קלאסית שלש דומיננטות מוּל רצסיבה אחת. מהילדים האלה הרבע הם בבחינת דומיננטיות טהורה; אלה יוכלו להוליד עם אשה מסוימת (או עם גבר) רק ילדים משושי־אצבעות. על יסוד כל האמור עד כאן אנו יכולים להקים אילן יחס, כפי שהוא יכול להיות, או יהיה, נראה במקרה האידיאלי על ידי התורשה של תכונה דומיננטית אנושית (תמונה י'). בדור הראשון מתחתן גבר הטרוזיגוטי עם אשה נורמלית (הצבע השחור מסמן את התכונה הדומיננטית, הלבן – את הרצסיבית, שחור־לבן הנהו הטרוזיגוטי). מחצית הילדים (שורה שניה) תהיה שוב הטרוזיגוטית בלתי־נורמלית, המחצית השניה הומוזיגוטית נורמלית. אחד מאלה האחרונים נושא לו אשה נורמלית ומוליד רק ילדים נורמליים, אחד מהבנים ההטרוזיגוטיים נושא לו אשה בריאה וילדיו (שורה שלישית) הנם שוב במחציתם נורמליים ובמחציתם הטרוזיגוטיים בלתי־נורמליים. אחד הבנים הבלתי־נורמליים האלה מתחתן

סכימה של הורשת אנומליות דומיננטית. (השחור מציין את התכונה החולנית) (ע"פ מורגן).

עם אשה הטרוזיגוטית בלתי־נורמלית, ובין ילדיו (שורה רביעית) מתקבלת התוצאה של ¾ בלתי־נורמליים, ¼ נורמליים; כמו כן ¼ בין ¾ הבלתי־נורמליים, הנם הומוזיגוטיים בלתי־נורמליים. בת הומוזיגוטית זו יולדת (אם בעלה הוא הטרוזיגוטי) (שורה חמשית) מחצית של ילדים הטרוזיגוטיים בלתי־נורמליים ומחצית שניה של ילדים הומוזיגוטיים נורמליים.

לא נצא ידי חובתנו כל זמן שלא נעמוד בקצרה גם על הורשתן של תכונות התורשה הרצסיביות אצל האדם, הואיל ושאלה זו יש לה חשיבות מיוחדת, באשר על תכונות אלו נמנות נטיות בלתי־נורמליות וחולניות רבות וחשובות. מובן, שתכונות רצסיביות עלולות להיות מוכרות, רק בשעה שהנן הומוזיגוטיות, כי הן נהדפות אחורנית על־ידי השותף הדומיננטי, בשעה שהוא נמצא בעין. אלה הם אינדיבידים המגלים תכונה רצסיבית, ותמיד הם בתוכם הומו־זיגוטיים. אם אחד ההורים הוא נורמלי, דומיננטי־טהור, והשני – בלתי נורמלי, רצסיבי, הרי הצאצאים שלהם הם כרגיל היברידים הטרוזיגוטיים המבליטים את האופי הדומיננטי. אם באופי הרצסיבי יש משום נטיה חולנית, אזי כל הצאצאים יהיו בריאים, אף על פי שהם נושאים בחובם גורם להתפרצות המחלה. אם הללו יתחתנו שוב עם הורים הומוזיגוטיים בריאים, אזי תהיה לפנינו הצלבת חזרה בין דומיננטה הֶטֶרוזיגוטית ובין דומיננטה הומוזיגוטית. אנחנו נעמוד כאן בפני הישָׁנוּת הדוגמא עם השבלולים: כל הצאצאים של נשואים אלה יהיו בריאים בחיצוניותם, אבל למעשה תהיה מחציתם הטרו־זיגוטית. ואולם אם נאחד שני הורים הטרוזיגוטיים כאלה, אזי מוכרחה להופיע אצל הצאצאים התבקעות־מנדל רגילה: ¾ בריאים ו־¼ חולים. על־ידי כך הולך ומתברר לנו מקרה שגור מאד בחיי יום־יום. במשפחה אחת היו נולדים במשך כמה דורות רק אנשים נורמליים, ולפתע פתאום מופיעים ילדים, החולים באחת ממחלות־הרוח התורשתיות. כאן היה חבוי במשך דורות האופי הרצסיבי, שיבוא לידי ביטוי, הואיל והצלבת־החזרה היתה מתהוה תמיד – זוג דומיננטי טהור, לומר הומוזיגוטי בריא. והנה אינה המקרה שני אנשים יחד, שאצל שניהם מצוי האופי הרצסיבי במצב הטרוזיגוטי; וטבעי הוא לפיכך שבדורות הבאים יתבלטו הרצסיבים הטהורים החולים. מכאן אתה למד את הסכנה שבנשואי קרובים. נישואים כאלה – בין בני־דוד – כשהם בפני עצמם אין בהם משום נזק. ברם באדם מצויות נטיות חולניות רבות, העוברות בירושה רצסיבית. אם כאלה מצויות באיזו משפחה – לכאורה זה שכיח מאד – הרי הן תמצאנה בהרבה

אילן־היחס לתורשת מחלה רצסיבית. (הלבן מציין את התכונה החולנית ע"פ מורגן)

מקרים אצל קרובי משפחה באופן שוה, לומר נישואי קרובים כאלה עלולים להפעיל בסתמיות רבה שתי הטרוזיגוטות, אשר תגרומנה לכך שאצל הצאצאים שלהן תתגלינה הרצסיבות הטהורות, לומר יש לצפות לאינדיבידים חולניים. גם את המקרה הזה של הורשת תכונות רצסיביות אצל האדם יבליט לנו אילן־היחס, המודגם כרגיל בספרות התורשה, ושאנו משתמשים בו על פי גולדשמידט, הפרשן הקלאסי של חוקי מנדל (תמונה יא).

בשורה הראשונה מתחתנת אשה בריאה דומיננטית־הומוזיגוטית (שחור) עם גבר חולה (לבן). כל הילדים (שורה שניה) הם הטרוזיגוטיים בריאים. אחת מהבנות ההטרוזיגוטיות (משמאל) נישאת שוב לגבר הומוזיגוטי בריא. הילדים (שורה שלישית) הנם אז במחציתם הומוזיגוטיים בריאים ובמחציתם הטרוזיגוטיים בריאים, אחת הראשונות מתחתנת שוב עם גבר בריא וכל הצאצאים (שורה רביעית) הם איפוא הומוזיגוטיים בריאים. אבל אחת מהבנות ההטרוזיגוטיות נישאת שוב לגבר הומוזיגוטי בריא, וגם הצאצאים שלהם (שורה רביעית) הם כולם בריאים, אם גם במחציתם הם הטרוזיגוטיים. אחד מהבנים ההטרוזיגוטיים אשר להורי המשפחה הראשונים נושא לו גם־כן אשה בריאה (שורה שניה מימין) ומוליד רק ילדים בריאים (שורה שלישית מימין), אבל אלה הם במחציתם הטרוזיגוטיים. אחת מהבנות ההטרוזיגוטיות מתחתנת שוב עם גבר הומוזיגוטי בריא, ושוב יוצאים מנישואים אלה (שורה רביעית) ילדים בריאים, אבל אלה הם במחציתם הטרוזיגוטיים. ולבסוף (שורה רביעית באמצע) מתחתנת אחת מהבנות ההטרוזיגוטיות עם בן־דודה השני שבשלישי, שגם הוא הנהו הטרוזיגוטי. מנישואים אלה נולדים אחר־כך ארבעה ילדים (שורה חמישית), מהם ¼ מגלה תכונה רצסיבית טהורה, לומר חולניות. בחיי יום־יום יוכל על־פי המקרה להתרחש ״נס" כזה, שמעשרים או שלושים הילדים, שהאשה יכולה בעצם להוליד, דוקא שני הראשונים, הנשארים בחיים הנם הרצסיביים הטהורים, ואז יוצא שמהנישואים של קרובי המשפחה נולדו רק ילדים חולניים.

לא למיותר הוא להעיר עם סיום הפרק, שחוקי מנדל בדבר הדומיננטיות והרצסיביות מוצאים כיום שימוש רחב בבתי־המשפט הואיל והשופטים מסתיעים מזמן לזמן בהוראותיהם של חוקרי התורשה באותם המקרים שבהם דנים על אבהותו של הנתבע מטעם ילדים של הורים בלתי־נשואים. אין אנו יכולים לעמוד כאן על מקרים כאלה, מכיון שאין אנו עוסקים בתורת התורשה במובנה הרחב, כי אם בהסברת חוקי מנדל והקלת הבנתם.

פרק יד הסבה של טהרת הגמטות והתבקעותן    🔗

שנינו מקודם, שהעובדא החשובה ביותר, עליה נבנית החוקיות של מנדל, היא טהרת הגמטות בהיבריד. בזה האחרון, תהיה צורתו אשר תהיה, אין גורמי־התורשה, או הגנים, מתערבים ואינם מתמזגים זה בזה, אלא הם נשארים בכל טהרתם, בלי כל שינוי, כפי שנתקבלו מההורים. ברם, בשעת התהוות הגמטות הן מתחלקות לפי חוקי המקרה באופן כזה, שכל גמטה מקבלת את אחד השותפים משל כל זוג תכונות.

בלי משים מתעוררת השאלה: מה הם בעצם ולמעשה גורמי־התורשה האלה, וכיצד זה יקרה, שהתחלקות מקרית זו של שותפי זוג אחד או הרבה זוגות נעשית באופן כה מדויק? היש ביכלתנו לגלות ולהבהיר את המהלך של כל המנגנון הזה?

התפתחות מדעי הטבע מלמדת אותנו, כי שבשעה שמנדל עשה את הניתוח הגאוני שלו, כמעט שלא היה ידוע עדיין כל דבר על טיבם ומהותם של תאי־המין, ורק לאחר עשרות שנים גילו את כל העבודות החשובות, המעבירות בחוש לפני עינינו את זה שמנדל יכול היה לתפוס רק בסמלים. תורת־התאים החדשה, שהורתה ולדתה חלה בסוף שנות ה־70 למאה שעברה, היא היא שהוכיחה לנו זאת.

כיום ידוע לנו, שכל אורגניזם חי מורכב מתאים. גם תאי־המין או הגמטות, כלומר תאי־הביצה והספרמטוזואידים (תאי־הזרע הזכריים), הם תאים שכאלה. תאים אלה הולכים ומתרבים על ידי התחלקות, והיסודות של מהלך־התחלקות זה, לומר הקַריוֹקֵינֶזִיס ידועים כיום לכּל. נסתפק נא כאן בסקירה כללית.

כשהתחילה ההתחלקות, מתחיל גם גרעין־התא להתחלק, והחומר החשוב ביותר שלו, הכּרוֹמטין, מסתדר בשורה של ״עניבות" באזור ״קו המשוה" של התא, עניבות אלה נקראות בשם: ״כּרוֹמוֹסוֹמוֹת". כל עניבה כזו מתבקעת לעוביה לשתי מחציות שוות, המתרחקות מקו המשוה כלפי צירי התא, מקום בו הן מתמזגות שוב לגרעין אחד. יחד עם זה מתחלק גם גוף התא לשנים (תמונה י"ב). החכמים עמדו מיד על העובדא, שלכּרוֹמוֹסומות האלה יש ליחס חשיבות גדולה, הואיל וכל מהלך- ההתחלקות מתבסס אך ורק על התחלקות מדויקת של החומר שלהם. עובדא זו מתאשרת עוד על ידי עובדא שניה, שמספר הכרומוסומות בשעת התחלקות התאים הוא קבוע (קונסטאנטי) בשביל כל מין צמח או חי. לדוגמא: 48 בשביל האדם.

כרגיל, הולך ומתפתח אורגניזם מתוך הביצה המופרית. אבל המהלך המהותי של ההפראה נכלל בזה, שהגרעין של תא־הזרע (או הספרמטוזואיד), שחדר לתוך הביצה, מתמזג ומתאחד עם תא-הביצה. יוצא איפוא: אילו הכיל כל אחד מהגרעינים האלה גם את מספר־הכרומוסומוֹת הטפוסי, כי אז מוכרח היה מספר הכרומוסומוֹת להכּפל בכל דור בגלל ההפראה. ברם אין זה מתרחש כלל וכלל, והסבה היא בזה שבכל תאי־המין, טרם העשותם מוכשרים להפראה. מתהוה הפחתת מספר הכרומוסומות עד כדי מחצית.

המהלך המסובך מאד בפרטיו מתרחש בעיקרו של דבר בתאי-הביצה והזרע באופן כזה: כל אחד מהתאים האלה עובר לפני ההפראה דרך התחלקות המכונה בשם ״התחלקות-התבגברות" או ״התחלקות-הפחתה“, הנבדלת מכל התחלקות־תא אחרת בהתנהגותן של הכרומוסומות. אם כרגיל הכרומוסומות – נניח שמספרן הנורמלי היה 8 – מתיצבות עם התחלת ההתחלקות על קו המשוה של התא, אזי הן מצטרפות לזוגות־זוגות, בדוגמא שלנו לארבעה זוגות (תמונה י"ג). ואם התרכזות הכרומוסומות מתרחשות על שני הצירים, אזי במקרה שכזה הן בכלל אינן מתחלקות, אלא מתרכזות מסביב לכל ציר, לדוגמא 4 לכל ציר. על־ידי כך יוּפחת למעשה מספר הכרומוסומות בתאי־המין המבוגרים עד כדי מחצית. חצי־מספר זה, המצוי בכל תא־מין מבוגר, מכוּנה בשם ״גֶנוֹם” או ״מחסן־כרומוסומות".

סכימה של התחלקות גרעין מיטוטית (לפי גולדשמידט).

גנוֹם זה מוכרח להיות שוה בכל תא־מין של איזה סוג, ולפיכך גם מסתבר, שהתא הבלתי־מבוגר מכיל שני מחסני-כרומוסומות זֶהיים. הסבה היא ברורה: בשעת ההפראה מביא אתו גם גרעין־הביצה וגם גרעין־הזרע גנוֹם שכזה, וזה מוכיח לנו שוב, כי מחסן אחד הנהו אבהי והשני אמהי, כמסומן בציור י“ג על־ידי צבע שחור ולבן. אבל אם נוכל להבחין את הכרומוסומות השונות של איזה גנום, נאמר על־פי הגוֹדל שלהם, אזי מסתבר שכל סוג מוכרח להמצא פעמים, כמסומן גם בתמונה י”ג. מכאן אנו למדים באופן ישר, שהזוגות, המצטרפים יחד לפני התחלקות־ההתבגרות, מתהוים מכרומוסומה אבהית ואמהית של אותו הסוג: כמובן שהתחלקות־ההתבגרות אינה בשביל כל זוג־כרומוסומות אלא הפרדותה של כרומוסומה אבהית מכרומוסומה אמהית.

סכימה של הפחתת הכרומוסומות.

הצלבת כרומוסומות.

1 – תא-הביצה עם הכרומוסומות השחורות; 2 – תא- הזרע עם הכרומוסומות הלבנות; 3 – ההפראה; 4 – הביצה המופרה.

רשאים אנו עכשיו להסיק את המסקנא, שאליה גם נתכּונוּ: הכרומוסומות הן הקרונות, שבהם מובלים גורמי־התורשה המנדליים. או נתבטא אחרת: גורמי־מנדל הן הסובסטנציות, הטמונות בתוך הכרומוסומות והמצייתות לפיכך למנגנון־ההתחלקות של אלה האחרונות. ידיעה זו מסבירה לנו בנקל את כלליותן של העובדות בהתבקעות מנדל, כפי שאנו יכולים להוכח מהדוגמא הבאה.

נניח, שאנו מצליבים שני גזעים, הנבדלים ביניהם בתכונה א; ההורים הם אא או א א¹¹ וההיבריד א א. נניח גם, שמספר הכרומוסומות הוא 8; המספר המופחת יהיה באופן כזה 4 והתכונה א או א הנה טמונה בזוּג כרומוסומות ידוע. במקרה הנידון הרי התאים של ההורים ביחס למספר הכרומוסומות שלהם יהיו נראים כמסומן בתמונה י“ד. כל תא־מין מבוגר יהיה אז בעל 4 כרומוסומות, שאחת מהן תכיל א או א. בתמונה י”ד מסומן א בצבע שחור, ו־א – בלבן. לאחר הפראת ההיבריד הננו מקבלים איפוא אורגניזם, שתאיו אוצרים 8 כרומוסומות, שאחת מהן נושאת א והשניה – א. זהו הבסטרד אא. בשעה שתאי־המין של האחרון נכנסים לשלב של התחלקות־ההתבגרות והכרומוסומות מצטרפות ל־4 זוגות, אזי שוב מתחברת הכרומוסומה האמהית השחורה א עם הכּרומוסומה האמהית הלבנה א (תמונה ט"ו א). התחלקות־ההתבגרות, המפרידה אז בין שני שותפי־הכּרומוסומות האלה, יוצרת על־ידי כך שני תאים, שאחד מהם מכיל בכּרומוסומה אחת את א והשני – את א (תמונה ט"ו). אנו למדים באופן כזה, שהסתדרות הכרומוסומות האבהיות והאמהיות בשעת התחלקות־ההתבגרות היא כזו, שבה תלויה התהוות הגמטות הטהורות ע"י ההיבריד. כמו כן הננו רואים שההתחלקות לחצאים היא היא הגורמת להוצרותם של שני סוגי הגמטות בכמות שוה.

טהרת־הגמטות והתבקעות מנדל מסתברות באופן כזה מתוך ההנחה, שגורמי־מנדל שוכנים בכרומוסומות. הנחה זו, המצלצלת לכאורה כהשערה גרידא, מצאה, כידוע, את הוכחותיה המדויקות והבדוּקות בנסיונותיהם של מורגן, יוהנסן, יאנג, היפני טוּיאמה ואחרים. ובלי להכנס לפרטי הפרטים רוצים אנו להזכיר כאן גם את הדעה המקובלת, שהנה בבחינת עובדא קיימת, שמספר זוגות־הסימנים הממנדלים שוה תמיד למספר הכרומוסומות המופחת.

התחלקות-התבגרות בתאי־המין של ההיברידים:

א) הזדוגות של כרומוסומות אבהיות ואמהיות.

ב) התחלקות הבגרות.

ג) שני הסוגים של תאי־המין אשר להיבריד.

ד) לאחר התחלקות שניה ישנם שנים מכל סוג.

פרק טו התכונות הממַנדלות וגורמי-התורשה    🔗

במהלך הרצאתנו צריכות להתעורר ממילא כמה שאלות מענינות הקשורות קשר ישר עם הסברת עקרוני־היסוד של המנדליזם, כגון: מאיזה סוג הן תכונות־התורשה, הנמסרות בירושה לפי חוקי מנדל? האם אלה הן רק תכונות קבועות של האורגניזמים, או שמשתייך לכאן גם כל השפע של מיני הסימנים השונים, האופיניים בשביל כל אורגניזם ואורגניזם? לאחר חקירה יסודית של כל החומר המרובה שהשתמשו בו בשביל התורשה המנדלית, נמנו חכמיה וגמרו, שאין להקים שום כלל או סדר, שעל־פיו אפשר יהיה להגדיר למַיֵן ולו גם להגביל את המהות של תכונות־התורשה הממנדלות. ואולם יחד עם זאת רשאים אנו לסמן שורה של תכונות ממנדלות כדלקמן:

א) צבע בעלי־החיים והצמחים: הצבעים והגונים של הגזעים השונים מיצגים תכונה אשר באופן יחסי קל מאד לחקור אותה, ומשום כך נמצא בתחום זה שפע של דוגמאות, המאשרות את כללי מנדל. כדוגמא ישמשו צבעי העור של העכברים, של השפנים, של בהמות הבית, וכן צבעי הפרחים.

ב) צורת האברים ועצובם: צורות־השער (כגון שער מסולסל, סילוני), או צורות עלים של צמחים (משוריים, אליפסיים מחודדים וכו').

ג) העדרם של חלקי־גוף או התפתחותם היתירה: לדוגמא, העדרן של כנפים אצל כמה חרקים, שעירוּת של צמחים.

ד) הבדלים בגודל האורגניזם או האברים: למשל, ננסות וההיפך מזה, גזעי־ענק של בעלי־חיים וצמחים; האורך של חלקי־גוף רבים, עצמות וכו'.

ה) סגולות פיסיולוגיות: לדוגמא, הכשרון לאצור בגוּף חמרים רזרביים ידועים, כשרון העמידה בפני אי־אלו מחלות, טפוסים קבועים של חילופי־חומר.

ו) אינסטינקטים, כגון אינסטינקט־הדגירה, פּראוּת.

ז) תכונות פתולוגיות, כגון כל השפע של המחלות התורשתיות והתנונות הצורה.

ח) תכונות, שיסודן בהתפתחות היסטורית, כגון היוָצרוּת ידועה של ביצים אצל בעלי־חיים, אבקנים אצל צמחים וכו'.

בפירוט קצר זה יש כבר משום הוכחה, שאין לצמצם את התורשה המנדלית בקבוצות ידועות של תכונות. מאידך גיסא קשה מאד לפתור את השאלה, אם כל התכונות הן בעלות אופי מנדלי. תשובה חיובית על שאלה זו נכללת בתורה הנקראת בשם: תורת־הגורמים, ביתר דיוק: תורה זו אומרת, שכל תכונות־התורשה הנראות לעין, משתכנות בגורמי־התורשה, והללו מועברים כאחדויות בלתי־משתנות מדור לדור דרך תאי המין. ברם, מכאן אין להסיק שבהתאם לכל אופי נבדל של כל אורגניזם נמצא גם גורם- תורשה ממשי; להיפך, כיום ידוע לנו, שגורם־תורשה עלול להתבטא בעת ובעונה אחת בחלקי-הגוף השונים ביותר. הנחה זו באה ללמדנו, שכל מה שנמסר בירושה מתאים לו גם גורם־תורשה ממנדל. סכום כל הגורמים האלה הנהו המַסָה של התורשה אשר לאורגניזם, והיא מיוצגת באופן ניכר בכרומוסומות.

הקושי להוכיח למעשה את נכונותה של השקפה זו כרוך בזה: את קיוּמו של גורם- תורשה או גֶן פלוני־אלמוני בשביל אחת התכונות אפשר להוכיח רק אז כשמצליחים למצוא באחד הסוגים את הגזעים, הנבדלים זה מזה בתכונה הנידונה. נסיון־הצלבה עלול אז להמציא את הידיעה, שאליה הננו נזקקים. אם לעומת העכברים בעלי צבע־העור האפוּר אנו מוצאים גם עכברים לבנים, וההצלבה בדור F₂ נותנת התבקעות־מנדל של 3 אפוּרים לעומת אחד לבן, אזי רשאים אנו לסכם, ששני הגוונים האלה מותנים על־ידי נוכחותו של זוּג אחד של גורמי-מנדל לפחות. אבל, אלמלא היו עכברים אחרים חוץ מבעלי הצבע הטבעי אזי מן הנמנע היה להכריע אם צבע-העור הוא תכונה המותנית על־ידי גורמי-תורשה ממנדלים.

מן הנחוץ הוא להזכיר בזה גם את גירסתו הצודקת של גולדשמידט המזהיר בפני אפשרות של הסברה מוטעית ומופרכת מעיקרה של תורת־הגורמים.

אין לתפוס את יחס הגֶן אל תכונה הנראית לעין באותו האופן, שהאורגניזם הולך ונעשה למין פסיפס (מוזאיקה) של אבני-בניה בלתי-תלויים, כלומר כסכום של מחוברים יחידים. האורגניזם¹² היה תמיד דבר שלם, והתכונה היחידה אפשרית הנֶהָ רק כחלק מן השלם. לפיכך הבלטתה של התכונה היחידה על־ידי הגן קשורה היא קשר בל יינתק עם הוצרוּתו של השלם. הדוגמא הבאה תברר זאת: הצבע הטבעי של החיות המכרסמות משתכן ביחידות בעלות פיגמנט שונה שבשער. הגן של הצבע הטבעי מוצא ״מן המוכן" כתקדים לפעולתו הטפוסית את העובדא שישנו שער, בו הפיגמנט הולך ונוצר; כמו־כן שמצויים כמה סוגי-פיגמנט וכו'. בהעדרו של אחד התנאים המוקדמים האלה (אשר כמה מהם מוּתנים בודאי עלי-ידי גורמי־מנדל), הרי לא יוכל להתהוות גם הצבע הטבעי, אפילו גורם-התורשה או הגן נמצא בעין.

פרק טז    🔗

גורלן של תכונות־התורשה, לפי כללי מנדל

כבר הדגשנו פעמים מספר, שכאן אינה ניתנת הרצאה מפורטת על תורת התורשה בשלמותה, לפי ערכה וחשיבותה שהיא תופסת כיום בכמה ממקצועות המדע והחיים, כי-אם עיקר מטרתנו היא להתודע אל תגליתו של הנזיר האבגוסטיני ואל החוקים שעליהם יקרא שמו. לפיכך לאחר שנתנו מעין מבוֹא כללי, אמנם בתכלית הקצור, לא נצא ידי חובתנו כל עוד לא בררנו שורה של בעיות הכרוכות במנדליזם עצמו.

מתוך החוברת הקטנה, הכתובה בפשטות יוצאת מן הכלל שאינה מפחיתה אף משהו מערכה המדעי, הננו רואים שבשעה שגרגור¹³ מנדל עשה את נסיונותיו עם האפונה, היה בודק קודם כל רק שבעה זוגות של תכונות; ביניהם הזוג הידוע לנו מכבר, הלא הן תכונת הצהבהבות ותכונת הירקרקות, כמו כן צבע הפרחים (אדומים ולבנים), גידול גבוה ונמוך ועוד. אבל כל זוג וזוג היה מגלה את כללי-התורשה הפשוטים, שכבר היתה לנו ההזדמנות להכירם ולעמוד על טיבם. ברם מנדל לא הסתפק במיעוט הזה, אלא הוסיף לבדוק ולחקור, מה עתיד להתרחש, בשעה שהורי ההיברידים יהיו נבדלים זה מזה בשני זוגות־סימנים או יותר. זה רוצה להגיד, מה יהיה טיבם של הצאצאים, אם יוצלבו, נניח אפונים צהובות בעלות פרחים אדומים עם אפונים ירוקות בעלות פרחים לבנים; או מה יהיו הצאצאים במקרה שיצליב זני־אפונה צהובים גבוהים בעלי פרחים אדומים עם זנים ירוקים, נמוכים הנותנים פרחים לבנים. במקרים כאלה מצא מנדל את התוצאה החשובה ביותר, דהיינו: כל זוג של תכונות מתבקע באותו האופן, כאילו היה פועל לבדו ועומד ברשות עצמו. זה יובן לנו מיד, אם נקח לשם הסברה דוגמא ממשית. ואולם כדי שלא נשתמש כל הזמן באותו האוביקט נקח נא לנו הפעם את חזיר־הים, שאפשר לכנותו בעברית בשם ״שפנוּן".

בין הגזעים הרבים של השפנונים יש כאלה אשר עורם צבוע בצבעים שונים, וכן גזעים המצטיינים בשער שונה. לשם הצלבה בחרו שני גזעים טהורים: האחד מהם היה בעל עור שחור קצר־ שער ולשני היה עור לבן, ארוך־שער (כפי שקוראים לו שער משי, שער אנגורה). השחור והלבן נתגלו בנסיון־מנדל רגיל כזוג סימנים ממנדלים, השחור היה דומיננטי והלבן – רצסיבי. וכן היו גם השער הקצר והשער הארוך זוג- סימנים פשוט, ובהזדמנות זו נוכחו גם לדעת, שהראשון הוא דומיננטי והשני – רצסיבי. אם להצליב את שני הגזעים האלה ולהשתמש באופן-הכתיבה הנוח, הידוע לנו כבר, אזי תתבטא הצלבה כזו בנוסחא הבאה:

קצר־שער/קצר־שער X שחור/שחור

ארוך־שער/ארוך־שער X לבן/לבן

וההיברידים בני הדור הראשון שנולדו מהצלבה זו יהיו איפוא:

קצר־שער/ארוך־שער שחור/לבן מכיון ששחור וקצר-שער הם דומיננטיים, אזי

בדיוקנו החיצוני יהיה ההיבריד שחור וקצר־שער.

כל הרוצה לדעת עכשיו, מה תהא צורתו של דור ההיברידים השני, זה יצטרך לשאול בראשונה, כיצד תהיה ״התנהגותם" של שני זוגות התכונות בתאי־המין. מתוך מקרה־מנדל הפשוט ביותר עמדנו כבר על העובדא, שההיבריד מהוה תאי־מין ״טהורים" בחלקים שוים, וגמטות אלה מכילוֹת את גורם־התורשה האחד או השני אשר לזוג. יש איפוא לשער, שאולי גם כאן נוצרים שני סוגים של תאי-מין וסוג אחד אוצר בתוכו את שתי תכונות־התורשה של האם, בה בשעה הגדולה השניה של מנדל באה להורותנו, שמקרה כזה איננו, ושני זוגות־הסימנים הולכים ומתחלקים על תאי־המין, בלי להיות תלויים אחד בשני. מכאן יש להסיק: נוצרים שני סוגים של תאי־מין או גמטות ביחס לשחור ולבן, שחורים ולבנים כפי שאמרנו; כמו כן נוצרים שני סוגים של תאי מין ביחס לשער קצר ושער ארוך, לומר קצרי־שער וארוכי־שער. ומכיון שבשני המקרים הדבר נוגע בכל תאי-המין, שבמחציתם הם מכילים את השותף האחד או השני של הזוג, ומכיון שכל זוג הולך ומתחלק בפני עצמו וברשותו הוא, הרי מוכרחים לבסוף להוצר 4 = 2 x 2 סוגים של תאי־מין, הצלבה והתבקעות־מנדל כמקרה של שני זוגות גורמים (ע"פ גולדשמידט) שכל אחד מהם מכיל שותף אחד משני זוגות־הגורמים, והכל לפי המקרה והגורל. באופן ממוצע מתהוים בכמויות גדולות ושוות כמעט גמטות רבות: 1. שחור־קצר־שער; 2. שחור־ארוך־שער; 3. לבן־קצר־שער; 4. לבן־ארוך־שער. כל הרוצה לבטא עובדא חשובה זו באופן מדעי, יוכל לומר: כמות סוגי הגמטות שמהוה ההיבריד היא ככּמות הקומבינציות האפשריות בין זוגות הגנים. והוא הדין גם בשביל שלשה, ארבעה זוגות־גנים ויותר.

אם נרצה כעת לגדל מההיבריד F₁ גם את ההיבריד ₂F, אזי בשעת ההפראה מביאים הזכר כנקבה ארבעה סוגים של תאי־מין. אם, כפי שזהו בעליל, רק המקרה הוא המכריע, הרי אחד מתאי־ביצה יתאחד עם אחד מתאי זרע, ואז מוכרחות להיות 16 = 4 x 4 אפשרוּיות של הפראה. כי כל אחד מארבעת הסוגים של תאי-הביצה יכול להיות מופרה ע"י כל אחד מארבעת הסוגים של תאי־הזרע. את 16 האפשרויות האלה יכולים אנו להעביר לפני עינינו באופן נוח מאד, אם נקח לנו מרובע בעל 16 מדורים. בארבע המערכות המאונכות נרשום בראשונה מעל לקו-השבר את ארבעת הסוגים של תאי־המין, בכל מערכה מאונכת סוג אחד. אחרי־כן נרשום באותו האופן בארבע המערכות המאוזנות מתחת לקו-השבר את ארבעת הסוגים של תאי-המין, בכל מערכה מאוזנת סוג אחד;

אם נסתכל עכשיו בתוצאות שנתקבלו בדור־ההיברידים השני, זה המכונה ₂F., אזי נוכל ללמוד מכאן כמה דברים חדשים. קודם כל עלינו לדעת, מהו דיוקנם החיצוני של 16 הצרופים F₂. מכיון שהשחור הנו דומיננטי לגבי הלבן, הרי כל צירוף, המכיל את השחור, הוא בעל צבע שחור, ורק הצירוף, שקבל את הצבע הלבן משני ההורים גם יחד (מעל לקו השבר ומתחת לו), רק הוא יופיע כצירוף בעל צבע לבן. כן גם כל אלה, המכילים את הגורם הדומיננטי ״קצר“, יהיו בעלי שער קצר, וארוכי־שער יהיו רק אלה שקבלו משני ההורים את הגן ״ארוך־שער”. מכאן יש לסכם, שקיימת האפשרות להתגלותם של אינדיבידים, שהנם הומוזיגוטיים או הטרוזיגוטיים בגורמים הדומיננטיים, ומכיון שכל אופי ממנדל באופן עצמאי, הרי יכולים הם להיות הומוזיגוטיים בשני הגורמים הדומיננטיים, כמו כן הטרוזיגוטיים בשניהם או באחד מהם הומוזיגוטי ובשני – הטרוזיגוטי, אם־כי למראית עין כולם שוים ודומים איש לרעהו. אם נעיין במרובעים אשר לפנינו, אזי נוכח שבתשעה מרובעים שוכנים שני גורמי-התורשה הדומיננטיים. שחור וקצר־שער, לומר במרובעים 1, 2, 3, 4, 5, 7, 9, 10, 13 לשם הקלת התפיסה סומנה הדמות החיצוניות אשר מתחת לתּשבּורת, המוסרת את הקומבינציות של גורמי־התורשה, בשתי אותיות: ש גדולה בשביל שחור, ק גדולה בשביל קצר־שער, ל זעירה בשביל לבן, א זעירה בשביל ארוך־שער, ומלמטה עוד רשום, מי מהם הנהו הומוזיגוטי ומיהו הטרוזיגוטי. יוצא איפוא, שמספר 1 הוא הומוזיגוטי בשביל שחור וקצר־שער, מספר 2 הוא הומוזיגוטי בשביל שחור והטרוזיגוטי בשביל קצר־שער, מספר 3 הוא להיפך הטרוזיגוטי בשביל שחור והומוזיגוטי בשביל קצר־שער, אבל מספר 4 הוא הטרוזיגוטי בשביל שניהם.

הצלבה והתבקעות-מנדל במקרה של שני זוגות גורמים (ע"פ גולדשמידט)

רשאי הוא הקורא לאבד עכשיו את סבלנותו ולהקשות, למה באים דקדוקי־חשבון אלה ובעיקרו של דבר, מה היא החשיבות המעשית שישנה לעובדות אלה?

נמשיך נא להסתכל במרובעים שלנו ובנקל נגלה שלשה מרובעים בעלי קומבינציות, שכל אחת מהן מגלה אופי דומיננטי ורצסיבי, לומר או שהנה שחורה אבל ארוכת־שער, או שהנה לבנה אבל קצרת־שער. קומבינציות שחורות וארוכות־שער נמצאות במרובעים 6, 8, 14, לבנות וקצרות־שער ב־11, 12, 15. גם באלה עלול האופי הדומיננטי להיות הומוזיגוטי או הטרוזיגוטי, בה בשעה שהרצסיב הנהו תמיד הומוזיגוטי. אבל נשאר לנו עוד מרובע אחד, הלא הוא מספר 16 שבו שני האופיים הרצסיביים, לבן וארוך־שער, נפגשים מלכתחילה כהומוזיגוטיים. באופן כזה מקבלים אנו את סך־הכל ה״התבקעות" באופן כזה: ב־ 9/16 – שחור־קצרי־שער; ב– 3/16 – שחור־ארכי־שער; ב־ 3/16 – לבן־קצרי־שער, וב־ 1/16 – לבן־ארכי-שער. תוצאה זו מתקבלת תמיד למעשה, בשעה שעוסקים בגידול-בהמות (״נקוּדים") בקנה־מדה גדול, והיא נראית יפה בתמונה ט"ז.

מסיכּוּם זה אפשר להסיק מסקנות מענינות מאד. נביא נא קודם כל בחשבון את התוצאה החיצונית. נעשתה כאן הצלבה של בעלי-חיים שחורים קצרי־שער עם לבנים ארוכי־שער. בדור־ההיברידים השני, לומר ב־₂F מופיעים שוב שני הסוגים האלה, לאחר שב־₁F היו נראות לעין רק שתי התכונות הדומיננטיות. ברם, ב־₂F הופיעו גם שחורים ארוכי־שער ולבנים קצרי־שער, לומר משהו חדש לגמרי. תכונות ההורים שינו את מקומותיהן על־ידי התערובת עד כדי כך שמופיעים כל הצרוּפים האפשריים בין זוגות התכונות שהוצלבו. אם נדגיש שגדולי המנדליסטים, ביחוד בֶּטסוֹן, קבעו את העובדא הזאת גם בשביל הצלבות עם שלשה, ארבעה זוגות־תכונות וגם יותר, אזי נוכל לעמוד גם על חשיבותה הרבה של העובדא. הננו רואים שההצלבה עלולה לשמש בידינו בחינת מכשיר, בו אנו יכולים להביא את איכויות-התורשה המצויות לצרופים חדשים כרצוננו וכראות עינינו ולהרכיב כחפצנו יצורים חדשים ושונים לגמרי מאלה המצויים. ברם, עלינו ללמוד עוד תוצאות אחדות של התרשׁים הנ"ל, בטרם נעבור אל נסיונות מעין אלה.

נסתכל־נא כעת במרובעים הנראים באלכסון משמאל למעלה לצד ימין למטה (16,11,6,1) ואז נוכח, שארבעת הצרופים האלה הם כולם הומוזיגוטיים, ורק אלה הארבעה בלבד. מספר 1 הנהו הומוזיגוטי בשתי התכונות הדומיננטיות, מספר 16 הוא גם-כן הומוזיגוטי, אבל בשתי התכונות הרצסיביות, וכן 6 ו־11 בתכונה דומיננטית ורצסיבית. כל יתר 12 המרובעים הם הטרוזיגוטיים בתכונה אחת או בשתיהן. ואולם אין הטרוזיגוטה אומרת: ״אופי היברידי" בלבד, אלא הטרוזיגוטה מוכרחה, אם יוסיפו לגדל אותה, להתבקע שוב, בה בשעה שרק הומוזיגוטה ממשיכה לגדול בטהרתה. מכיון שאין להבדיל בין ההומוזיגוטות הדומיננטיות ובין ההטרוזיגוטות הדומיננטיות, אזי מתקבל על הדעת, שמאותם ארבעת סוגי ההומוזיגוטות נוכל להכיר מתוך מבט ראשון רק את האחת מהן, לומר את הרצסיבה הטהורה, מספר 16. אם גידלו, למשל, 96 חיות ₂F, וביניהן קבלו שש לבנות ארוכות־שער, לומר קומבינציה מספר 16, אזי יכולים אנו להיות בטוחים, שבגידול הממושך יוסיפו הללו בינם לבין עצמם להוליד רק לבנים ארוכי־שער: הרצסיבות הטהורות מוכרחות לגדול בטהרה. אבל אין החוקר מסתפק רק בתוצאה זו, הוא היה רוצה לקבל בגידול טהור גם את השחורים-ארוכי־שער שהתהוו מחדש, מהם צריכים להיות בין 96 בערך 18. אלה הם כולם בגן הרציסיבי ארוכי־שער הומוזיגוטיים, ולפיכך בכל המקרים, שיוסיפו לזווגם בינם לבין עצמם יתנו רק ארוכי־שער; לעומת זאת רק אחד משלשה (מרובע מספר 6) הוא הומוזיגוטי גם בשביל שחור. אם נזווג שתי חיות מהללו, אזי יתכן מאד, שנשיג על ידי זווג זה לכל הפחות הטרוזיגוטה אחת ואולי גם שתים, ובמקום גידול טהור נקבל שוב התבקעות חדשה. את זאת אפשר למנוע, רק אם נגדל זוגות במספר כה רב עד שתהא נתונה האפשרות, שכאן ישנו גם זוג הומוזיגוטי. אבל גם לגבי זה יכולות לבא אכזבות בלתי־נראות מראש. נניח, שבחרנו בזוג, שהאחד ממנו הוא בע“ח הומוזיגוטי טהור, כלומר ארוך־שער/ארוך־שער שחור/שחור אבל השני הוא הטרוזיגוטי כלומר ארוך־שער/ארוך־־שער שחור/לבן. את התכונה ״ארוך־שער” יכולים אנו להזניח, הואיל והיא רצסיבית־הומוזיגוטית ועוברת בטהרתה אל כל הצאצאים. לגבי ״שחור־לבן" יהא זווג זה שחור/שחור X {שחור/לבן. זו היא איפוא הצלבת-חזרה בין הטרוזיגוטות ודומיננטות, שכבר ידוע לנו עליה, כי התוצאה היא ½ דומיננטה, ½ הטרוזיגוטה ואולם הואיל וגם זו האחרונה היא שחורה, הרי יש לחשוש, שמא עלה בידנו לבדל את השחורים הטהורים (עם השער הארוך). ברם, עדיין ישנה לנו הטרוזיגוטה בין החיות שלנו ואם המקרה הארעי ירצה, נזכה עוד לראות בדור הבא או בדור מאוחר יותר בהתבקעותם החדשה של הלבנים, אם באקראי תזדוגנה שתי הטרוזיגוטות. למעשה אין ברירה אחרת מאשר להרבות בלי הרף בזווגים, עד אשר תפגשנה לבסוף גם שתי הומוזיגוטות טהורות.

טיפלנו עד כה במקרה די פשוט, בו רצינו לקבל באופן טהור צורות בעלות גורם דומיננטי ורצסיבי. ואולם אילו רצינו להוציא למשל את הדומיננטות הטהורות בשתי התכונות (כמרובע 1) מההצלבה, אזי היה דבר זה נעשה קשה יותר, הואיל וכאן מבין 9 צרופים רק אחד הוא הומוזיגוטי, והאפשרות לזווג שתי הומוזיגוטות טהורות הנה נדירה מאד וכמה דורות יעברו, עד שנשיג זאת. בנידון זה טוב ונוח הוא מצבו של מגדל־הצמחים, הואיל והוא יכול להרבות את צמחיו על־ידי הפראה עצמית. באחד הדורות הבאים יכול הוא כבר לדעת מה יקום ומה יהיה, אם הוא יגרום לכך שכל אחד מצמחי-ההיברידים שלו יתרבה על ידי הפראה עצמית. אם אחד הצמחים יוציא צאצאים שווי־צורה בכל הפרטים, אזי בטח היה הצמח הנדון הומוזיגוטי, הואיל וכל הטרוזיגוטה מוכרחה להתבקע בשעת הפראה עצמית (השוה להטרוזיגוטה x הטרוזיגוטה). מכאן מסתבר: כל אדם המגדל דור־היברידים שני ושלישי בלי לדעת את חוקי מנדל יעמוד כאובד עצות בפני הבדלי הסוגים והתוצאות המתנגדות לשכל. לעומת זה כל השולט בתורת מנדל, רואה מיד את הסדר והבהירות השוררים כאן, ויכול הוא לנחש מראש את התוצאה העתידה להתקבל.

לא למיותר יהיה להדגיש כאן, שבאותו האופן אפשר לקבל את התוצאות שיש לצפות להן, בשעה שבהצלבה משתתפים שלשה זוגות של תכונות ויותר. בשני זוגות היתה העובדא העיקרית זו, שההיבריד מהוה מספר סוגי גמטות, כפי מספר הקומבינציות השונות, שאפשר לעשות עם שני זוגות של תכונות. וכן גם במקרה של שלשה זוגות תכונות ויותר. מספר הסוגים של תאי־המין יהיה שוה למספר הקומבינציות שאפשר לצרף משלשה זוגות של תכונות ויותר. בנקל אפשר להוכח, שבמקרה של שלשה זוגות־תכונות ישנם שמונה סוגים של גמטות. הבה ונוכיח זאת, אם ישנם לפנינו שלשה אופיים דומיננטיים, אשר לשם קצור נציינם באותיות גדולות א ב ג ושלשה שותפים רצסיביים, שנסמנם א ב ג, אזי נתונה האפשרות של שמונה צרופים של שלושת זוגות האותיות:

1. כל שלש הדומיננטות…………. 1. א ב ג

2. שתי דומיננטות ורצסיבה אחת, לומר

א רצסיבית………………… 2. א ב ג

ב רצסיבית………………… 3. א ב ג

ג רצסיבית………………… 4. א ב ג

3. דומיננטה אחת ושתי רצסיבות, לומר

א דומיננטית……………….. 5. א ב ג

ב דומיננטית……………….. 6. א ב ג

ג דומיננטית……………….. 7. א ב ג

4. כל שלש הרצסיבות…………. 8. א ב ג

באותו האופן נמצא במקרה של ארבעה זוגות של תכונות 16 סוגים של תאי־מין, ובעשרה זוגות לא פחות מאשר 1024 סוגים של גמטות. מובן, שגם לגבי ההיברידים האלה, הכפולים כמה פעמים, קיימת העובדא, שתאי־המין של ההיברידים מתאחדים לשם יצירת הדור השני בכל האפשרויות על־פי המקרה, לומר ב־₂F בנוכחותם של שלשה זוגות־תכונות ישנה האפשרות ל־64 קומבינציות; בנוכחותם של 10 זוגות־תכונות 10241024x, לומר למעלה ממיליון קומבינציות.

בחיי יום־יום עלולות קומבינציות כאלה להביא לידי תוצאות די משונות ומתמיהות. נניח, שהצלבנו שני גזעי אנשים, הנבדלים זה מזה ב־10 תכונות־תורשה, הקשורות בגורמי-מנדל בלתי-תלויים. לפי הידוע לנו עד כה, מוכרחים איפוא ב־₂F להיות לכל הפחות למעלה ממיליון של צאצאים, כדי שכל קומבינציה תוכל להופיע רק פעם אחת. ואולם אילו היה כל זוג בנסיון זה מוליד ארבעה ילדים, אזי אפשר היה לקבל (במצב אידיאלי, כמובן) 250000 משפחות, שתוצאות ההצלבה היו מופיעות בכל אחת מהן באופן אחר ושונה. זה בא ללמדנו, כמה עלינו להזהר בבואנו לחרוץ משפט בשעה שהננו רוצים להשתמש בחוקי מנדל בחיי האדם.

נקח דוגמא אחרת: הצליבו שתי צוּרות של בעלי־חיים או של צמחים הנבדלות ב־10 זוגות־גנים, שחלק מהדומיננטיים שבהם וחלק מהרצסיביים שבהם נמצאים בכל אחת מצורות־ההורים. המנסה היה רוצה להשיג את הרצסיבות הטהורות, לומר: יחידים בעלי 10 זוגות של גורמים רצסיביים, הואיל והם רצויים לו מבחינה כל שהיא. ברם, בין יותר ממיליון קומבינציות ישנה רק קומבינציה רצסיבית טהורה אחת, שבמקרה הנוח ביותר יכולים אנו לצפות לה בדור־ההיברידים השני בין יותר ממיליון אינדיבידים. ואולם מי זה יכול לקוות להשיג כזאת אצל סוסים או בקר, ולא כל שכן אצל האדם? ומהו בכלל השמוש בחוקי־מנדל לגבי האדם?

כבר העירונו לעיל, כי בה בשעה שמגדל־הבהמות או מגדל־הצמחים (נזכיר לדוגמא את לוּתר בורבנק, ״קוסם־הצמחים" הקליפורני) נמצא באותו המצב הנוח, שהוא יכול לקחת המוני־המונים של אכסמפלרים מהגזעים המשובחים והמשופרים ביותר, כדי לעשות בהם הצלבות והרכבות כרצונו ובכל הנסיונות האלה ימצא את אישורם של חוקי מנדל, הנה נסיונות כאלה לגבי האדם הם מן הנמנע וכיוצאים מגדר הרגיל. ובכל זאת ברור הוא, והמדע מוכיח זאת בעליל, שגם כל תכונות־התורשה החשובות אשר לאדם הנן ״ממנדלות" ממש כתכונות בעלי־החיים והצמחים. ואילו היה האדם שלנו, הרואה את עצמו כ־homo sapiens בבחינת חית־בית ברשותו של איזה יצור עליון שהוא יותר מ״נזר יצירה" זה, כי אז בודאי שהלה היה עושה אתנו את כל מיני הנסיונות השונים שאנו עושים בבעלי־חיים וצמחים, ואותו סוג של יצורים נעלים היה משיג סוגים שונים של בני־אדם על ידי קומבינציות שונות בין תכונות־התורשה; כן לדוגמא יכול היה להשיג אנשי־שרירים מטומטמים, רק לשם העבודה בלבד, בעלי מוח מאריכי־חיים לשם עבודות־מחקר, תגליות ואמצאות, טפוסים יפים ועדינים שהנם תאוה לעינים, ננסים עם כל מיני מומים כיד הדמיון הטובה על יצור נעלה זה, גלמים וגאונים, משוררים, מתימטיקאים ומוסיקאים, כמו כן פושעים רוצחים ורמאים, וכיוצא באלה…

פרק יז הכּרומוסומות והתבקעות־מנדל    🔗

אם נחזור עכשיו על כל מה שנאמר עד כה על חוקי ההתבקעות של מנדל, אזי נוכל לנסח כמה כללים יסודיים, ואלה הם: 1) תאי־המין (או הגמטות) של ההיברידים הם ״טהורים" לגבי גורמי-התורשה או הגנים, שהשתתפו בהצלבה. שום תערובת, או התמזגות הגנים לא תתרחש כאן.

2) בגמטוֹת של ההיבריד נפגשים ביניהם הגנים אשר מוצאם משני הורי ההיבריד בקומבינציות מקומבינציות שונות, ומכל זוג נכנס בחשבון שותף אחד.

3) כל תאי המין הללו, המכילים את גורמי־התורשה בצרופים שונים, מתהוים במספר שוה.

4) ההפראה מתרחשת על פי המקרה, ולפיכך ישנה האפשרות לכל מיני הצרופים השונים, שבין תאי-המין הזכריים והנקביים להופיע ולהתגלות.

אם כי, כפי שכבר הדגשנו, הרצאתנו על המנדליזם ניתנת בזה בתכלית הקצור ומדלגים אנו על שורה שלמה של בעיות חשובות הכרוכות בו, הואיל ומגמתנו העיקרית היא להתודע רק אל תגליתו של הנזיר האבגוסטיני, הרי בכל זאת נאלצים אנו להפנות את מבטנו אל תאי־המין, שטפלנו בהם קצת באחד הפרקים הקודמים. ברור הדבר, שבהם מוכרח להיות טמון אותו מנגנון מסתורי, אותו רז הרזין, אשר גורם לכך, שגורמי־התורשה יתחלקו בכל הקומבינציות הארעיות על כל תאי־המין.

מכל האמור בפרק י“ד עלה בידנו לקנות מושג כל שהוא על המנגנון המכריע בהתרחשות חשוּבה זו, אשר הפילוסוף הצרפתי הנרי ברגסון, אחד המעטים שעמד עליה מתוך אינטואיציה חודרת וחובקת זרועות עולם, ציין אותה כ״התפתחות יוצרת” (L’évolution créatrice). ברם, מנדל בשעתו לא ידע עדיין בהחלט שום דבר מהפרטים הרבים של התחלקות־התא, של התחלקות הבגרוּת וההפראה, ולא היה לו אף מושג כל שהוא מאותו מקצוע חשוב וחדש בביולוגיה המודרנית, הנקרא בשם: ״מיכניקה של ההתפתחות". פשוט מאד: כל אותן התגליות המענינות והחשובות נעשו באטיות ובהדרגה כמה שנים לאחר מותו של מנדל. ברם, בשעה שנתגלו חוקי מנדל מחדש עמדו זה מכבר בראש ההתענינות המהלכים העדינים המתרחשים בתוך תאי-המין. ולא ארכו הימים והוקם גשר מוצק בין המנדליזם ותורת-התאים (או הציטוֹלוֹגיה). על הגשר הזה נתהוה גם קשר מהודק בין השנים, וזה שימש יסוד לתורת־התורשה. כדאי לציין, שאת מהותה של הכרה זו אנו יכולים להביע במשפט אחד קצר ומקוצר: גורמי־התורשה הממנדלים טמונים בכּרומוסומות.

שנינו לעיל, שכל תא של בע“ח או של צמח מכיל בקרבו מספר קבוע של כרומוסומות, המתגלות בשעת התחלקות-התא; כמו כן ראינו שהכרומוסומות האלה נקבעות בשעת ההתחלקות לאורך ומתחלקות על תאי־הבנים. אנחנו גם יודעים, שבשעת ההפראה מביאים אתם תא-הזרע ותא-הביצה מספר שוה של כרומוסומות, לומר כל אחד מביא את מחצית המספר הנורמלי. חוץ מזה עמדנו על העובדא, שכל תא־מין או גמטה מוכרח לפני השתתפותו בהפראה, לעבור דרך התחלקות־הבגרות, אשר בה מופחת מספר הכרומוסומות עד המחצית, ומובן שהתחלקות־בגרות זו ממלאה את התפקיד המכריע בהסברתה של התבקעות־מנדל. נשוב נא אל הדוגמא הראשנה שהבאנו בשביל התבקעות־מנדל, אל מלכת-הליל הלבנה והאדומה. נתאר לנו, שגורם־התורשה, המתנה את צבעי הפרחים האלה, שוכן באחת הכרומוסומות של תאי הצמח הזה. אולי לשם הקלת התפיסה נתאר לעצמנו, ש״גורם־התורשה”, ה״גן" הוא כמות זערורית קבועה של חומר בלתי-ידוע, המוסיף לפרח את צבעו. נניח עכשיו, שמספר הכרומוסומות של הצמח הזה הוא שמונה (אם כי במציאות הוא־16). יוצא איפוא שכל צמח המתהוה מההפראה יכיל אז, כידוע לנו, ארבע כּרומוסומות מהצמח-האם וארבע כרומוסומות מהצמח־האב. אם זהו המין הנותן פרחים אדומים, אזי מן ההכרח הוא, שבאחת מארבע הכרומוסומות ימצא גן בשביל אדום; והואיל והאב כאם מביאים אותם סוגי הכרומוסומות, הרי בכל תא צריכות להמצא שתי כרומוסומות קבועות, המכילות את גורם־התורשה של צבע אדום. אותו החזיון צריך להשנוֹת, כמובן, גם אצל הצמחים הנותנים פרחים ירוקים, לבנים אדומים וכו' עם גורם-תורשה של צבע ירוק, לבן, אדום וכו'. הננו יכולים לתאר את ארבעת זוגות־הכּרומוסומות של התא כבעלי גדלים שונים, כדי שנוכל להבדיל ביניהם (למעשה, המצב הוא באמת כזה ברוב המקרים); כמו כן יכולים אנו להניח, שהזוג הגדול ביותר הוא הזוּג, בו טמון הגורם של צבע הפרח. את האחרון נוהגים לסמן על־ידי עיגול בכרומוסומה. כלומר על־ידי עיגול שחור לגבי הגן של פרחים אדומים ועל־ידי עיגול לבן לגבי הגן של פרחים לבנים. כל התאים של מלכת־הליל יוצגו אז באופן גראפי כמצויר בתמונה י"ז.

– הכרומוסומות בשעת ההצלבה של מלכת־הליל (ע"פ גולדשמידט).

I – מימין: הכרומוסומות של הפרח הלבן; משמאל – של האדום;

II – הכרומוסומות של תאי־המין (מימין – לבן, משמאל – אדום);

III – הכרומוסומות בתאים של ההיבריד השרוק.

נראה כעת, מה תהיינה תוצאות ההצלבה של שני המינים האלה. כידוע, מכילות הגמטות, הזכרית כנקבית, רק את המחצית של מספר הכרומוסומות, כלומר כרומוסומה אחת מכל סוג. תאי־המין של שני הסוגים מופיעים איפוא ביחס לכרומוסומות שלהם כמצויר בחלק השני של תמונה י"ז. מהתאחדות השנים האלה בשעת ההפראה יתהוה אז ההיבריד המכיל בכל תאיו כרומוסומה אחת עם הגן של צבע אדום וכרומוסומה אחת עם הגן של צבע לבן, כמצויר בחלק השלישי של אותו הציור. לשם הקיצור נכנה מעכשיו ואילך את הכרומוסומות האלה בשם אדום ולבן, אם־כי אין לחשוב כל עיקר שהכרומוסומות הן באמת צבועות.

אם נרצה עכשיו להבין, מה טיבו של דור ההיברידים השני, אזי בראשונה עלינו לברר לעצמנו, מהו המראה של תאי־המין המבוגרים אשר להיבריד הזה. עלינו לזכור תמיד, כי תאי-המין מוכרחים לעבור דרך התחלקות־הבגרות הידועה, בה מספר- הכרומוסומות יופחת עד כדי חצי. ידוע הדבר שכל כרומוסומה אבהית וכל כרומוסומה אמהית מאותו הסוג נצמדות זו לזו, ואחרי־כן בשעת התחלקות-הבגרות מתחמקים שני השותפים לצד קטבי־התא ונפרדים אחד מן השני. לפיכך, בשעה שבתאי־המין של ההיבריד הולכת ומתרחשת הזדוגות הכרומוסומית, הרי טבעי הוא שהכרומוסומה ״אדום" תזדווג עם הכרומוסומה ״לבן" ובשעה שמתחילה ההיפרדות של השותפים, עוברת הכרומוסומה האדומה אל הקוטב האחד, והלבנה – אל השני. על־ידי כך נולדים בהתחלקות־הבגרות שני תאים, שהאחד מהם מכיל רק כרומוסומה אדומה והשני – רק לבנה, כפי שיש לראות בתמונה י"ח. מובן שחזיון זה מתרחש והולך בכל תאי-המין, בזכריים כמו בנקביים, וזה רוצה לומר, שמבין תאי־הזכר והנקבה המבוגרים של ההיבריד מכילה בדיוק המחצית האחת רק את הכרומוסומה האדומה, והמחצית השניה – רק את הלבנה.

הכרומוסומות בשעת ההתבגרות של תאי המין אשר להיבריד (ע"פ גולדשמידט).

I – הזדוגות הכרומוסומות בתאי־המין של ההיבריד;

II – התחלקות־התבגרות של ההיבריד

III: IV – שני סוגי תאי-המין של ההיבריד.

הננו רואים עכשיו בחוש, שכאן מוצא את הסברתו אחד העיקרים היסודיים של חוקי מנדל, שכבר דברנו עליו לעיל: טהרת תאי־המין או הגמטות: על־ידי התחלקות זו של הכרומוסומות נעשים התאים האחדים טהורים לגבי גורם האדום – חסרה להם הכרומוסומה הלבנה – בה בשעה שהתאים האחרים נעשים טהורים בשביל גורם הלבן, כי חסרה להם הכרומוסומה האדומה. כל השאר מסתבר כבר מעצמו באופן הגיוני מתוך עובדא מכריעה זו.

לאמתו של דבר: אם לשני הסוגים של הגמטות, אשר לשני המינים, ניתנת עכשיו ההזדמנות להפראה, הרי יכול לקרות שתא-ביצה עם כרומוסומה אדומה יופרה על־ידי תא־זרע עם כרומוסומה אדומה; או על־ידי תא עם כרומוסומה לבנה; וכן יתכן שתא-ביצה עם כרומוסומה לבנה יופרה על־ידי שני הסוגים הנ"ל של תאי-הזרע. לומר: מכיון שתמיד מזדווג רק תא-ביצה אחד עם תא-זרע אחד, הרי ישנן אז ארבע אפשרויות שונות, ולכל אחת מהן יש סיכויים שוים להתגשמות: א) כרומוסומה אדומה עם אדומה; ב) כרומוסומה אדומה עם לבנה; ג) כרומוסומה לבנה עם אדומה: ד) כרומוסומה לבנה עם לבנה. קומבינציה זו היא חזרה מדויקת על התבקעות־מנדל הידועה לנו למדי: ¼ ־אדומים, ½ ־שרוקים ¼ ־לבנים. מכאן אפשר לעמוד בנקל על התבקעות־מנדל הנובעת ישר מהתנהגותן של הכרומוסומות בשעת התחלקות-התא וההפראה אם הגנים הממנדלים שוכנים באחת הכרומוסומות.

תורת־כרומוסומות זו של התורשה המנדלית, כפי שנוכל לכנותה בקצור, מתאמתת בהחלט גם בשעה שיש לפנינו ענין לא רק עם התורשה של זוג אחד של גורמי־תורשה, אלא גם במקרה של שני זוגות, שלשה, ארבעה וחמשה וכו' עד אין סוף. ואין כאן אלא חשבונות מתימטיים מסובכים יותר. ואולם רשאים אנחנו לשאול: האם ישנו כאן איזה גבול, תחום או סיג? ברור לכאורה, שאם כל גן שכזה נמצא בכרומוסומה אחרת, הרי הכמות של גורמי־התורשה המתבקעים צריכה להיות שוה לכמות של זוגות־הכרומוסומות של הגזע הנידון. הזבוב דרוֹזוֹפילה, למשל, אוצר רק 4 זוגות של כרומוסומות והאדם – רק 24 זוגות. האם אצל זבוב זה נמצאים רק 4 זוגות של גורמי־תורשה ואצל האדם רק 24? למעשה אנו יודעים כיום, שהחוקרים גילו כבר אצל הדרוזופילה הקטנה למעלה מ־500 איכויות־תורשה, הנמסרות בירושה על-פי חוקי מנדל. כמו כן מספר תכונות-התורשה הממנדלות אצל האדם, הידוע לנו כבר עד עכשיו, הוא גדול פי כמה מאשר 24. ושתי דוגמאות אלה הרי הן רק אחדות מני מאות בעולם הצומח והחי. ההשערה שמספר תכונות-התורשה הממנדלות צריך להיות שוה למספר של זוגות הכרומוסומות של היצור או הצמח הנידון היא באופן כזה בלתי־נכונה. בחוקי־התורשה הולכת ומתרחשת הסתבכות רבה וגדולה המוליכה למאות ואלפי תוצאות מענינות ומקסימות. ברם, אילו היינו מתעכבים כאן על מהותה של הסתבכות זו ועל התוצאות הכרוכות בה, כי אז היה עלינו לצאת מהמסגרת הצרה של העבודה הנוכחית. רוצים אנו רק להסתפק בהערת סיום קטנה, דהיינו שבכל כרומוסומה נמצאים הרבה גורמי־תורשה ממנדלים. בחקירתם מטפלת תורת־התורשה המודרנית, המבוססת כולה על החוקים היסודיים, שגילה בשעתו הנזיר האבגוסטיני, הלא הם חוק־ההתבקעות וחוק הדומיננטיות, הכרוכים שניהם בתופעה של טהרת־הגמטות.

פרק יח המנדליזם והאדם    🔗

אנו מדלגים כאן על שורה שלמה וארוכה של בעיות, עובדות ותופעות כגון המנדליזם והדארויניזם, המוטציוֹת, ההשתנויות האטיות והפתאומיות, הברירה הטבעית, ההסתגלות, חיקוי הסביבה, ההתפתחות, אבגניקה בעולם החי והצומח וכו', הכרוכות בתורת מנדל, נובעות ומסתעפות ממנה, משלימות אותה ונעשות מושלמות על ידה, כי כפי שכבר הודענו וחזרנו והודענו, מגמת העבודה הקטנה הזאת היא בעיקר, להציג לפני הקורא את חוקי מנדל ותגליתו, לאחר שבחלק הראשון היתה לנו כבר ההזדמנות להתודע אל אורח חייו והרפתקאותיו של הנזיר האבגוסטיני הענותן. ואף־על־פי־כן הננו רואים לחובה להרחיב בזה במקצת את מסגרת הספר, כי כל זמן שלא התודענו גם אל היחסים של המנדליזם אל האדם, הרי עדיין לא יצאנו ידי חובתנו גם כלפי המטרה המצומצמת שהצגנו לנו כאן.

אין לך אף מקצוע בביולוגיה התיאורטית שתהא לו אותה החשיבות הרבה מבחינה סוציאלית, חנוכית ותרבותית, כמו לתורת־התורשה המודרנית, המסתייעת כולה כרובה במנדליזם. הפתרון השונה הניתן כיום לשאלות היסודיות של מקצוע זה ביחס לאדם משמש בסיס בשביל השטות הפוליטיות המתחרות זו בזו, ומיותר הוא לפיכך להדגיש את החשיבות שיש בשביל כל אחד מאתנו (מחנכים, רופאים ועובדים סוציאליים במיוחד) בהתודעותנו למנדליזם ולמסקנות הנובעות ממנו. ואולם יש להדגיש, שזקוקים אנו כאן לגישה בקרתית בהחלט, שתפריד את שפע הידיעות הבטוחות והמדויקות, שרכשנו לנו עד עכשיו, מכמה הנחות ספקולטיביות גרידא וסברות־סרק ״מדעיות" כביכול, שנתפתחו דוקא בשנים האחרונות, ובמידה לא מעטה גם בישראל.

בה בשעה שכולם, החל מהמקדימים של המהפכה הצרפתית הגדולה ועד הספקולציות של המארכסיסטים הדוגמטיים והפסיכולוגים האינדיבידואליים, היו סבורים והנם סבורים גם כיום, שכל בני-האדם הם מלידה בעלי כשרונות שוים ובלתי־נבדלים, ולפיכך האמינו ומאמינים גם כיום, שעל־ידי שיפור התנאים החמריים והיחסים הסוציאליים יוכלו להשיג ולהיטיב את הכל, הרי עם תגליתו של מנדל השתלטה גירסא אחרת לגמרי. ברם, אין להסיק מכאן את המסקנא הריאקציונרית, שרוצות בה כמה מהמפלגות השמרניות, דהיינו שכבר מלידה ומבטן נקבע גורלו של אדם על עשרו ואשרו, על דלוּתו ובערותו, וכן קבועה חלוקת החברה למעמדות עילאיים וירודים, לשכבות אריסטוקרטיות ופלביים, לאדונים ועבדים, לנאורים ובורים, למוכשרים ומטומטמים, למצוים ומצייתים… תורת־התורשה המודרנית המסתייעת במנדליזם אינה מתכוונת לצמצם אף במשהו את ערכם וחשיבותם של התנאים הסוציאליים וגורמי הסביבה בשביל התפתחותו של האדם, היא רק מדגישה ומטעימה את התפקיד המכריע שממלאים גורמי־התורשה האצורים בתאי־המין של האדם עם התהוות אישיותו, תכונותיו וסגולותיו, גורל חייו, כשרונותיו ומפעליו של היחיד. החוקים של הטבע החי, של התולדה האורגנית, הם שרירים וקיימים גם בשביל האדם, והרי יש בזה משום נצחון גדול למדע, שקבע, כי הידיעות, הנרכשות על ידי התבוננות וניסוי בצמחים ובבע"ח, ממציאות את הפתרון גם בשביל שאלות הנוגעות להוית האדם והתהוותו. עדיין לא נתקל המדע בפרובלימה חמורה, מטרידה ונועזה יותר, מאשר השאלה בדבר התהוותן של תכונות האדם ואפשרות השפעתן להבא.

כיצד מתהוים כשרונותיו ותכונותיו של אדם? מהו אורח הוצרותם?

כמה מהם נרכשו על־ידי חינוך, על־ידי השתדלות עצמית או טרחה של האחרים, על־ידי השפעת הסביבה ופעולותיה?

בנידון זה נכונה בהחלט הגירסא האומרת, שהאדם אינו אלא תוצרת התקופה שבה הוא חי, סביבתו והתנאים החמריים בלבד. כשם שהגנן, או החקלאי, דואגים לגידוּלם הנורמלי של הצמחים בשדה ובגן, להזנתם ושגשוגם, כן גם החברה האנושית מחויבת להמציא לכל חבריה בלי יוצא מן הכלל את התנאים הנאוֹתים להתפתחותם הגופנית והנפשית. מן ההכרח הוא להתכשר בשביל תפקיד נעלה זה וללמוד כיצד להתנהג עם האדם באופן איקונומי, על־ידי ביטול התנאים הסוציאליים הרעים, על־ידי שיפור ההיגיינה ושכלול החינוך ובעיקרו של דבר על־ידי השמדת שגעון המלחמה, אסונה הגדול ביותר של האנושות. ברם, אין הגנן המנוסה ביותר עלול להוציא צמחים מעולים מתוך זרעים גרועים ומשחתים, ואין לגדל פירות טובים וטעימים על עץ חולה, ולו גם יהיה הזבּוּל המשובח ביותר והטפוּל הזהיר והמהודר ביותר… כן גם לגבי התפתחותה של האישיות סומנו גבולות וסייגים על ידי איכויות התורשה שעברו מלידה. לא רק מה שמקיף את האדם ומה שנמצא מסביב לו משפיע עליו ומכוון את חייו, אלא לא פחות מזה, ואולי עוד יותר מזה, כל המסה התורשתית, כלומר כל מה שהוא נושא בחובו כירושת־קדומים, טיבו ותכונותיו הוא. בתנאים שוים ובמצב דומה, אבל עם איכויות שונות ונטיות שונות, ירגיש את עצמו האחד כמאושר והשני כאומלל, פלוני בן פלוני יהיה בריא ועליז־החיים ופלמוני יהיה חולה ורצוץ. כל אחד מאתנו קבל בצאתו לאויר העולם מתנות חנם: יופי או כעוּר, מנוּחת־נפש או רוח נכאה, שכל זך וצלול או טמטום־מוח. והיפים המוכשרים הם אהובים על הבריות, והמכוערים והנמושים מוזנחים… הבריאים והרעננים נהנים מהחיים, והנכאים והנחשלים סובלים וכואבים. אבל כולנו כאחד נאלצים לקבל את תכונותינו הנענקות באהבה או בתרעומת על מר הגורל, בלי כל תקוה לפתח, לנתק ולנפץ את חרצובות מהותנו וישותנו מלידה. ואף־על־פי־כן במעמקי מחשבתנו והרגשתנו מקננת לה האמונה, כיסוד לכל מוסר, כ״כלל יסודי בהחלט“, שעל חשבוננו יש לזקוף רק אותם המעשים, שאנו עצמנו גרמנו להם ביודעים ושהננו אשמים בהם. הפסוק הזועף של ״פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים”, חוק-הטבע האיום של המעמסה המורשתית, נראים לנו כבלתי־צודקים וכחסרי־מובן. ברם, אותם המעטים, ששמו ליסוד חייהם את הבטחון והאופטימיות הפילוסופית, ימצאו משען ומסעד בעובדא, שהמדע מראה לנו, אמנם מרחוק, את הדרך המוציאה מן האפלה. הואיל וחקירת-התורשה, המתבססת על המנדליזם נהפכה בידינו לתכשיר, שבאמצעותו אנחנו עלולים להעמיד מתוך מטרה מסוימת מול ״המעמסה המורשתית" את ה״פרוק המורשתי", לפי ביטויו המוצלח של אלטיס.

כבר הדגשנו והסברנו את הקושי הרב הכרוך בשימוש בכללי מנדל בחיי האדם. אילו יכולנו גם לגבי האדם לנחש ולראות מראש את תוצאות ההצלבה, כמו בהצלבה של צמחים ובעלי־חיים הומוזיגוטיים, לאחר שחקרנו אותם כהלכה, הרי היו יכולים המנדליסטים לחבר את ההוֹרוֹסקוֹפּ של כל אחד ואחד מאתנו מיד עם צאתנו לאויר העולם, אמנם לא כדרכם של האצטטגנינים־ההוזים של ימות הביניים על־פי מצבם של כוכבי־הלכת, אלא לפי סידורם של הגנים, כלומר של גורמי־התורשה. ואולם הקשיים והמעצורים לגבי האדם הם כל כך מרובים ומורכבים, עד שבנקל מתקבלת על הדעת ספקנותם הנואשת של כמה מגדולי אנשי־המדע ביחס למחקר התורשה מול הביטחה העליזה והגאה של הזואולוגים והבוטנאים. ״אנחנו ראינו“, מסיים בשנת 1914 החוקר מרטיוּס את הפרק הדן בשמוש במנדליזם לגבי האדם, ״שאין להעביר את כללי הנסיון המדויק גם על האדם. אבל פחות מהכל רשאים אנחנו להניח, שבזמן מן הזמנים יעלה בידנו באמצעות הכללים האלה לראות מראש במקרה היחידי את מהלך התורשה אצל האדם”. אבל לפי המצב הנוכחי של המדע נראה הדבר, כאילו בין האופטימיות הגמורה והספקנות המוחלטת מתפתל לו שביל צר מלא קוצים וחתחתים, העלול להוליכנו אל המטרה המקווה, שאמנם עוד רב המרחק אליה. נכון הוא הדבר, שאף פעם לא נמצא בין בני-האדם חומר הומוזיגוטי ושבמובן הביולוגי יש לראות כל אדם כהיבריד. כמעט שאין כלל להעלות על הדעת, שבין 12 זוגות הכרומוסומות של האדם אפשר יהיה למצוא זוג אחד הוֹמוֹלוגי, שוה ביחס לכל הגורמים השונים. ומכיון שכל זוגות הכרומוסומות הם ״הטרוזיגוטיים", הרי כבר עם התהוותן של הגמטות אצל אדם אחד ניתנה האפשרות של 4096 = 2¹² קומבינציות שונות. הלא ידוע לנו, שכל אשה יכולה להכיל למעלה מ־4000 ביצים שונות ביחס לטפוס־המין; כמו־כן ידוע שלמעלה מ־4000 צורות שונות של ספרמטוזואידים, לגבי טפוס־המין, מתחרות במחול-הסחרחורת בשעת המרוּץ אל הביצה; ולפיכך עלולות להתפתח מכל הפראה נורמלית 16777216 = ¹²(2²) זיגוטוֹת שונות. אם נשוה לעינינו את התמונה הזאת, הרי האפשרות להתאחדותם של שני תאי־מין שוים בשלמות במובן הגנוֹטפוּסי בשעת ההפראה היא שוה לאפס. כמו כן קל להוכיח, שלמעשה אין אנשים הומוזיגוטיים נמצאים כלל.

שיטת העבודה בחקירת התורשה של האדם נעשית לקשה עוד יותר גם מפני הסבה, שהניסוי, כלומר החקירה בתנאים שהוקלוּ באופן מלאכותי, הוא כאן בכלל מן הנמנע. החוקר יכול לבחון ולהשתמש רק בחומר המצוי כבר ואין לו כל יכולת להכניס בו שנויים. והנה מסתייעים כאן בסגולה הבדוקה והמנוסה של המדע החדש, בסטאטיסטיקה. ״המיתודה הנתונה של עיבוד האכספרימנט הטבעוני לאחר המעשה היא המיתודה הסטטיסטית" מלמדנו ו. וינברג. ובנידון זה צריך לבוא הנתוח הגיניאלוגי־הסטאטיסטי של החומר הנתון במקום הנתוח האכספרימנטלי. התפיסה הגיניאלוגית של משפחה מסויימת יכולה להעשות באופנים שונים. ראשית-כל על פי אילן-היחס, הפותח באבי־הגזע ומתקדם והולך עד ימינו אנו, ועל־פי חבורים היסטוריים; ואולם כאן מסתמנות על פי רוב רק שורות הגברים נושאי השם; שנית על־ידי אילן־היחס, המתחיל מהאינדיביד החי בימינו והולך אחורנית עד חשכת הדורות. לפי תפיסה זו מסמנים בשורה ישרה את שני ההורים של הדוגמא הנבחנת, את 4 ההורים הזקנים ואת האבות הזקנים, בלי להביא בחשבון את האחים והאחיות ואת כל יתר קרובי־המשפחה. יש המשתמשים גם בטבלת־המשפחה, המשתדלת להמנע מהשגיאות של שתי המיתודות הקודמות, מהזנחת שורת הנשים, ומזלזול בקרובי המשפחה. מובן שמיתודה זו היא מורכבת הרבה יותר מהקודמות.

הקושי הגדול ביותר בשביל השימוש בתורת מנדל לגבי האדם מוטל בכמות הקטנה של הצאצאים שהוא מוליד. הלא כללי מנדל הם כללים סטאטיסטיים בעיקר, שאינם מאפשרים נחוש מראש ביחס למקרה היחידי, שבו נמצאים רק מספרים קטנים של אינדיבידים. אם במשפחה אחת נמצאים רק שני ילדים, אזי ההתבקעות לא תוכל להתרחש על פי היחס של 3:1. במקרה כזה אין למצוא את כלל ההכנעוּת, ומאידך גיסא עלולים שני הילדים על פי מקרה לגלות את התכונה הנכנעת. מקרה יחידי כזה אינו מרשה לנו לסכם, שהתכונה המופיעה כמה פעמים, או רק לבדה, הנה התכונה הדומיננטית; כמו־כן אי־אפשר במקרה היחידי לגלות את ההומוזיגוטיות או את ההטרוזיגוטיות של האינדיביד האחיד. אבל אם גם תקיף הסטטיסטיקה חומר רב – ולא רק מקרים בודדים – אזי מהמספר הקטן של ילדים הנולדים ברוב הנישואין מתקבלות טעויות הכרחיות: מכיון שבכמויות קטנות של ילדים כמעט שאין הסימן הרצסיבי מופיע, ומכיון שבשעת החקירה הגנטית של הסימן הזה נתפסים רק אותם המקרים הארעיים, אשר בהם לפחות ילד אחד נושא את האופי הרצסיבי – הואיל והאחרים אינם נתונים להתבוננות – הרי אין גם לצפות, שיתקבל לבסוף היחס 3:1.

עדיין מתלבטים החוקרים בקביעת המיתודה הסטאטיסטית הנכונה לשם עבוד החומר הרב, שנערם בינתים במאספים ובירחונים השונים בכל ארצות התרבות לשם העמקת ידיעותינו בדבר תורשת התכונות האנושיות והרחבתן. החומר העשיר ביותר – לומר אילני היחס מכל המינים – נמצא בכתבי גאַלטוֹן ( 1911–1824 ), מיסדה של תורת־התורשה המדעית של האדם, ובכתבי תלמידיו המכונים ״ביאוֹמטריקים" (פרסון והאחרים). חומר חשוב מאד וידיעות מאלפות לגבי חקירת התורשה אצל האדם המציאו בשנים האחרונות פלטֶה, מרטיוּס, באוּר, פישר, לֶנץ, דבנפורט, קסטל, ג’ונסון ורבים אחרים. ואף־על־פי־כן, למרות התגליות החדשות שנוספו על ידי החוקרים האלה דוקא בשנים האחרונות, למרות העובדות הרבות ההולכות ונערמות יום יום והתקנת המיתודות הסטאטיסטיות המדויקות, הרי אין לציין התקדמות גדולה באנליזה המורשתית של תכונות האדם ואיכויותיו הנורמליות. ולא נפריז אם נאמר, כי עוד רחוקים אנחנו מהמצב המאושר, בו נוכל להקים בשביל האדם נוסחאות־תורשה מוצקות ובטוחות, כפי שאנו רשאים ויכולים לעשות לגבי הצמחים ובעלי־החיים.

בחקירת התכונות התורשתיות של האדם נוהגים לקבוע ראשית־כל, אם זוג־התכונות הוא פשוט או מורכב, ואיזה סימן מהשנים יש לראות כדומיננטי, ואיזה כרצסיבי. החשד, שאחד הסימנים הוא רצסיבי, מוצדק במקרה שאצל שני ההורים נעדר הסימן הנידון ואף־על־פי־כן הוא מתגלה אצל אחדים מהילדים, כי מאידך גיסא אילו היו שני ההורים נושאים את הסימן הזה, הרי גם כל הילדים היו בלי יוצא מן הכלל נושאי הסימן הזה. נקח נא דוגמאות אחדות ממצב המחקר של ימינו.

בדבר התורשה של צבע-העינים ישנם מחקרים רבים, ביניהם של דבנפּורט והורסט. הגורם לצבע עיניים כהה טבוע בצביעה הכפולה של הסירה (האיריס – Iris) – בה בשעה שבעינים כחולות רק הרשתית (Retina) מכילה פיגמנט. אגב, בזמן האחרון הוכיחו את מציאותו של עוד חומר־צובע מכיל ליפוֹכּרוֹם, ההופך כנראה את הצבע הכהה לירוק ואת הבהיר לאפור. מתוך הבדיקות הראשונות התבלטה הדומיננטיות של הצבע הכהה לעומת הבהיר. מכאן אפשר היה להסיק, שהגורם לעיניים כחולות הנה ההומוזיגוטיות וששני ההורים בעלי העיניים הכחולות מוכרחים להוליד ילדים בעלי עינים כחולות בלבד, בה בשעה, שמהורים בעלי עיניים כהות, אם הם הטרוזיגוטים ביחס לצבע־העינים, יכולים להולד יחד עם ילדים כהי־עינים גם בהירי־עינים. והנה החקירות שעשה וִינְגֶה הוכיחו, שצבע־העינים תלוי, כנראה, בשני זוגות־גורמים ואחד מהם תלוי, כנראה, גם במין¹⁴, על ידי זה אפשר להסביר את התופעה, שצבעי־העין הכהים שכיחים יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.

גם צבע־השער תלוי, כנראה, בשני גורמי־תורשה. גם כאן ישנה דומיננטיות של הגון הכהה על הבהיר; ואולם הננו נפגשים כאן בקושי ידוע, הואיל ובגיל־הילדות הצבע הבהיר הנהו דומיננטי לגבי הכהה, ורק אחרי־כן מתחילה על־ידי משהו מעין התחלפות הדומיננטיות, ״התכּהוּת" השער. עם התורשה של צורת־השער קיימת, כנראה, דומיננטיות של השער המסולסל על החלק; ההטרוזיגוטים ניכרים על ידי גידול יותר חלש של השער. – את התורשה של גון־העור חקר דבנפורט על ידי נישואי־תערובת בין כושים ואירופיים; הוא מצא, שצבע־העור תלוי בהרבה גורמי־תורשה שמפעולתם המשותפת מתהוה, כנראה, תורשה ממוצעת. ואולם הימצאותם של ילדים שחורים בהחלט יחד עם בהירי־צבע למדי באותה המשפחה המוּלאטית מוכיחה גם למי שאינו מומחה, שיש לנו כאן ענין עם התבקעות־מנדל.

והוא הדין גם בנוגע לקומה, שהגובה והנמיכוּת שלה מותנים ע"י גורמי־תורשה ממנדלים.

החקירה של צורת־הראש הוכיחה את הדומיננטיות של הגולגולת הקצרה על הגולגולת הארוכה.

בנוגע לתורשת החוטם: הצר והגבוה דומיננטי לגבי הרחב. – התורשה של צורת האזן: בדל־האזן החפשי והרחב הוא דומיננטי לגבי הארוך, הדומה לצורת אצבע. עד כמה שהרבו לחקור את התורשה הגנטית של הצורות החיצוניות אשר לאברי־הגוף מוכיחה העובדא, שכיום אפשר לנו לקבוע מעין חוקיות מנדלית אפילו בתורשה של נמשים (בהרות־החמה) בפרצופם של האנשים.

אבל אם מזמן לזמן מתעוררים ספקות בדבר התוצאות של מחקר התורשה ביחס לסימני־גוף חיצוניים של האדם, מפאת חוסר האפשרות של ניסוי, הרי מובן וטבעי הוא, שספקות אלה ילכו ויגדלו שעה שהשיחה תוסב על התורשה של הנטיות והתכונות הרוחניות אצל האדם. אבל יש לקבוע את העובדא, כי נטיות ותכונות כאלה נמסרות בירושה, ואין להטיל בזה ספק כל שהוא. אמנם הרבה עלולים לפעול כאן ולשנות אחר־כך הגורמים החיצוניים של החנוך והסביבה: למשל, ילד שנולד עם נטיה לרצח יכול בתנאי-חינוך טובים ליהפך גם לרופא-מנתח טוב או טבּח מוכשר; ולהיפך, ילד בעל כשרון מתימטי קומבינטורי עלול בתנאים הולמים להעשות למנהיגם של גנבי־ליל ופותחי קופות־ברזל. אבל ברוב המקרים, מלבד יחידים היוצאים מן הכלל, שאינם אלא מאשרים את הכלל, נשארת החוקיות המנדליסטית קיימת בכל תוקפה. דוגמאות מאליפות אחדות עלולות רק לאשר זאת.

כדוגמא קלאסית בשביל מחקר־התורשה משמשת המשפחה השויצארית צֶרוֹ שנתנה נַוָדים, גנבים, שכורים, חולי-רוח ופושעים רבים. אם־כי ועד העדה שבה חיתה משפחת צרו השתדל למסור חלק מילדיה לגידול ולחינוך בבתיהם של אכרים ישרי־לב ובעלי מדות טובות, הרי בכל זאת ברחו הילדים מהבתים ונעשו לקרבן העזוּבה. המשפחה האמריקאית יוּקה הביאה לעולם משנת 1720 עד 1877 כ־300 פושטי־יד פרופסיונליים, 440 נגועי גוף, 300 זונות, 130 פושעים, ועלתה למדינה באופן בלתי־אמצעי עד שנת 1915 בסך העולה על שני מיליונים דולרים, שהוצאו בשביל צאצאיה בבתי־עניים, בבתי־כלא ובבתי־חולים. גודַארד תאר חוג־משפחה גדול בשם־העלוּם ״משפחת קליקק"; בה נישאו 40 זוגות שדעתם לא היתה שפויה, ומהם יצאו 220 חלושי-דעה ורק שני ילדים נורמליים.

לעומת אלה ידועות המשפחות המפורסמות, שכמעט כל בניהן היו בעלי כשרונות יוצאים מן הכלל, ולפעמים גם גאונים. מופת חותך לכך הנה משפחת בּאך, שמדגימים אותה במקרים רבים. במשך 250 שנה (1800–1550) יצאו ממנה לערך 300 אנשים בעלי כשרונות מוסיקליים ויותר מ־20 מוסיקאים בעלי שם עולם. וכן משפחת דארוין באנגליה, אשר מלבד צ’ארלז דארוין הגדול יצאו ממנה הטבעוני והפילוסוף ארסמוס דארוין, חוקר-התורשה פרנסיס גאלטון, מיסד תעשית הפורצֶלן האנגלית ודז’בוּד ועוד כמה אנשים דגולים ואנשי־מדה. מחקרים גיניאולוגיים מענינים בנידון זה עשו פטרס בוירצבורג, בהשוותו את תעודות בתי-הספר של 1162 ילדים עם תעודות הוריהם והורי הוריהם, כמו כן קטה גורדון בקליפורניה שהשותה 216 זוגות אחים ואחיות בשלושה בתי יתומים; דאף וטוֹמסוֹן עשו חקירות סטאטיסטיות באנגליה עם 13000, הַרְטְנַאקֶה וקראנר בגרמניה עם 18000 תלמידי בתי-הספר. וכדאי לציין שתוצאות החקירות וההסתכלויות הללו מאשרות ברוב המקרים את תופעות הדומיננטיות והרצסיביות בהעברת תכונות־התורשה במובנו של המנדליזם.

התורשה של כשרונות מיוחדים, יותר נכון הנטיה אליהם, הנה ודאית בהחלט, אם־כי חוקיה אינם נהירים עדיין למדע. אבל אחת יכולים אנו כבר להגיד גם עכשיו: אין לנחש מראש ולצפות לתורשה של הגאונות בתורת שכזו. כי הגאון, כפי שידוע כבר עכשיו למדע־התורשה של האדם, הנהו תרכובת או תסביך של כשרונות מכשרונות שונים, שכל אחד מהם עלול אמנם להמסר בירושה, אבל הקומבינציה המוצלחת של כולם יחד הנה מקרה נדיר עד מאד. אם נכון הוא מצד אחד שעל־פי חישובים סטאטיסטיים נוכל לנחש מראש על־פי המנדליזם (אמנם באומדנא ידועה ובהתאם לתכונות שכבר נחקרו) את היולדם של ילדים מוכשרים או בעלי כשרונות בינוניים או מטומטמים, הרי מהצד השני אין זה נכון גם לגבי הגאון האמתי. למשל, גאון מוסיקלי צריך להיות נחן לא רק בכשרון מוסיקלי ספציפי (שמיעה, זכרון ופנטסיה מוסיקליים) אלא גם בסגולות-רגש (ערנוּת חיה ועמקות) ובעלילות־רצון (מרץ וחריצות). והוא הדין גם בנוגע לסוגי גאונים אחרים. מכאן מסתברת גם התופעה הידועה, שאנשי־שם גאוניים כמעט שאינם מולידים בנים הדומים להם במעשיהם, בגאונותם ובכשרונותיהם.

כשם שבכל משפחה נמצא רכוש־תורשה אורגני המיוחד רק לה, וכשם שטפוס־המשפחה עובר בירושה, כן גם את גזעי האדם אפשר לתאר ולציין על־ידי קומפלכסים קבועים של תכונות. גם ברשות זו גרמה המיתודה המנדליסטית להכרות חדשות ולפתרון בעיות חשובות עתיקות־ימים; כמו כן שימשה היא בסיס למדע החדש הנקרא בשם: ״אבגניקה“. בשביל השאלה המענינת בדבר התישבו בחוה אחת באפריקה הדרומית־המערבית, שנמנתה אז על על ידי חקירותיו את עם־ההיברידים הריהובּוטי. בשנת 1868 התישבו בחוה אחת באפריקה הדרומית־המערבית, שנמנה אז על מושבות גרמניה, 100 אכּרים ממוצא הולנדי (בוּרים); הם נשאו להם נשים הוטנטוֹטיות ויסדו בערך כ־90 משפחות. מהתחתנות זו יצא אחרי־כן עם קטן, בריא, היושב ביערות־בראשית ומונה עכשיו בערך 2500 אינדיבידים: כאן התרחש המקרה הנדיר מאד של אכספרימנט־טבע טהור, שאפשר להסיק ממנו מסקנות כלליות. התוצאה היא, שגזע־התערובת, שהתהוה כאן, מייצג מוזאיקה של סימנים. עם קטן זה אינו כלל וכלל נחות דרגא; הוא הסתגל יפה לתנאי-האקלים המקומיים ומצטיין באינטליגנטיות מספיקה ובפוריות נורמלית. בה בשעה שצורת-הקדקד היא יותר הוטנטוטית, הרי הכשרונות הרוחניים עולים בהרבה על כשרונות ההוטנטוטים. אין כאן לדבר על ״התגברות” גזע ״חזק" על ״חלש" ממנו, כי־אם האופיני הוא, שעל־פי הכלל של טהרת הגמטות – אם אפשר כאן להתבטא כן – עובר בירושה כל סימן וסימן לחוד. בגזע־התערובת מתגלים, כמובן, הסימנים הדומיננטיים ביתר שאת, בלי הבדל במוצא גזעם הראשוני.

מינדוּל דומה של התכונות הבודדות מתגלה גם בשעת ההצלבה של כושים עם לבנים, אלא ששער־הכושים המסולסל הוא דומיננטי על השער החלק של האנגלו־סאכּסים. אותם היחסים מתגלים גם על־ידי הצלבתם של מתישבים אירופיים עם הפולינזיים באי פיטקֶירן, מקום בו מתאשרת שרירותם של חוקי מנדל על־ידי הולדם של אינדיבידים כהים לגמרי ובהירים לגמרי באותה המשפחה. מתוך בדיקה שעשה סַלַמַן ב־136 משפחות של נשואי־תערובת בין יהודים ואנגלו־סאכסים, יצא שמ־362 ילדים היו 336 בעלי טפוס ״גרמני" ורק 26 מהטפוס היהודי. אבל משגה יהיה זה להסיק מכאן משהו על הדומיננטיות של הגזע הגרמני לגבי היהודי. לא רק בחיי הצמחים ובעלי החיים אלא גם בחייהם של בני־האדם יש לראות כדומיננטיות רק את התכונות היחידות, ולא את הגזע כולו. מה הן האיכויות הדומיננטיות ומה הן הרצסיביות, מהו היחס ביניהן וכיצד זה מתרחש שהרצסיביות זוכות לפעמים להיות דומיננטיות ולהיפך – חקירת כל הבעיות האלה היא מתעודותיה של תורת־התורשה הכללית, היוצאת בעקבות המנדליזם.

תורת-התורשה היתה מביאה לאנושות את הברכה והתועלת הגדולה ביותר, אילו היתה מצליחה לגלות באמצעות המנדליזם את החוקים, שעל פיהם עוברות בירושה המחלות, ולאפשר על־ידי כך את המלחמה באויבינו המסוכנים הללו. ברם, על סמך העובדות שנרכשו כבר, רשאים אנו לומר, שלא כל המחלות עוברות בירושה ולא כל המצוי בהן הוא תורשתי, אלא רק הנטיה או הזיקה למחלות התורשתיות היא הנמסרת בירושה. על פי טַאנדלר ובאוּאר יש להבדיל בכל מחלה את הזיקה התורשתית או הקונסטיטוציונית מן הזיקה שנרכשה או המותנה על־ידי גורמי־חוץ. במחלה אחת, לדוגמא במקרה של פגימת־השלד המתהוית כבר בעוּבר (ברכידקטיליה והאחרות), השתתפות הגורם הקונסטיטוציוני הנה הגדולה ביותר, ובאותה שעה במחלה אחרת (לדוגמא, ברוב המחלות המדבּקות), הגורם המותנה (הקונדיציוני) הוא המכריע. רק את המחלות, המותנות בעיקר באופן קונסטיטוציוני, יש לציין כתורשתיות במובן המצומצם. על הסימנים הבולטים של תורשתיות אמתית נמנית ההישנוּת התמידית של המחלה הנידונה בחוג הקרובים של המשפחה או כשמצליחים לקבוע התבקעות מנדל. מובן, שמקצוע זה של המדע הוא לא רק חשוב ביותר, אלא גם קשה ומפותל ביותר. הפוריות המוגבלת של האדם, העובדא שלא תמיד מכירים את נושאי הזיקה החולנית, הואיל והנטיה אינה מתגלה מיד מפאת תנאים חיצוניים או פנימיים, או משום התגלותה של המחלה בשנות העמידה או הזקנה, וכן השגיאות הכרוכות בשיכחה השכיחה אצל האדם – כל אלה מסיבים לא פעם לכך, שיגלו פנים שלא כהלכה במקצוע זה ויגיעו לידי באורי־שוא. הדרישה, שהציג מנדל בשביל חומר־הבדיקה, לומר להצטמצם רק בתכונות הניתנות להפרדה בטוחה ומדויקת והמתגלות בברור ובהחלט, ניתנת כאן להתגשמות רק במקרים יוצאים מן הכלל. ולפיכך, נזקק כאן איש־המדע לזהירות גדולה ולספקנות רבה, ו״השמא" במחקר תורשת המחלות הוא לפעמים עדיף מן ״הבּרי".

סכימה של תורשה דומיננטית (ע"פ רידין).

• – חולה דומיננטי הומוזיגוטי;

o – חולה דומיננטי הטרוזיגוטי;

o – בריא, רצסיבי, הומוזיגוטי

ואף־על־פי־כן למרות החומרות הגדולות הצליחו להשיג גם במקצוע זה כמה תוצאות בטוחות ומשביעות-רצון לאחר שבדקו חומר רב של אילני־יחס ושכללו את המיתודה הסטאטיסטית. לגבי כמה מחלות אפשר כבר כיום לבוא לידי החלטות, שיש להן גם חשיבות מעשית, להכריע אם המחלה הנידונה עוברת בירושה באופן דומיננטי, רצסיבי או שהיא קשורה במין, אם היא מותנית על ידי גורם אחד או אחדים וכו'. אופיני הוא בשביל מחלה דומיננטית, שאצל כל האינדיבידים בעלי הזיקה למחלה – ההומוזיגוטיים כהטרוזיגוטיים – נעשית המחלה הנידונה גם ברורה לעין, ומאידך גיסא אדם בריא, אפילו הוא יוצא ממשפחה עמוסת־המחלה, אינו מכיל את הזיקה, ולפיכך אינו יכול גם להעביר את המחלה הנידונה. מבחינה זו, הרי לגבי מחלות כגון אלה מתאמת הכלל: ״מי שנחלץ הימנה אחת, נחלץ הימנה עדי עד".

ברם, מחלות דומיננטיות, המסכנות את החיים, הנן נדירות מאד: מכיון שהמחלה נראית בחוש אצל נושא-הזיקה, הרי הסיכויים להתחתנות אצל אדם כזה הם קלים מאד, ובאופן כזה אין המחלה עוברת בירושה. אבל גם במקרה של מחלות דומיננטיות, פחות מסוכנות, הרי ההומוזיגוטיות היא תופעה נדירה מאד, הואיל ובשביל הוּלדם של אינדיבידים הומוזיגוטיים, הכרחי הוא, ששני ההורים יכילו את המחלה הזאת, ודבר זה יקרה רק לעתים רחוקות מאד. יוצא איפוא, שבאופן נורמלי האדם, אשר ממנו מתחילה הבדיקה נולד מהזדוגוּתו של חולה הטרוזיגוטי (מב: מ = נטיה למחלה; ב = נטיה לבריאות) עם אדם בריא (בב). מחצית אחיו ואחיותיו תהיה הטרוזיגוטית (סכימה 3, תמונה י"ט), ואם הוא ינשא לאדם בריא, הרי גם מחצית ילדיו תהיה אז הטרוזיגוטית חולה. באופן כזה אילן-היחס (או טבלת־האבות) של משפחה שכזו יתן בריאים וחולים כמעט ביחס של 1: 1. אנשים בריאים ממשפחות עמוסות מחלה (סכימה 6 בתמונה הנ"ל) יולידו רק ילדים בריאים. האפשרויות האחרות של תורשת מחלות דומיננטיות – בשעה שאחד ההורים הוא הומוזיגוטית חולה (חח x בב), או שני ההורים הם חולים (חב x חב, חח x חב, חח x חח) – מתוארות ביתר הסכימות של תמונה י"ט. הן נדירות מאד, ולמעשה אין להן (כמו ליוצאות מן הכלל) חשיבות יתרה.

העובדות האלה, הקיימות ממש כעובדות, באות ללמדנו, שאין להתיר לחולים, הנגועים במחלה דומיננטית, להנשא ולהוליד ילדים. ולעומת זה אין להטיל ספק כל שהוא בנישואים של אינדיבידים בריאים, אפילו הם יוצאים ממשפחה עמוסת־המחלה.

לבסוף, עם סיום הרצאתנו, נסתפק נא באילו הערות על המחלות האחדות הידועות לנו כדומיננטיות או כרצסיביות.

כפגם דומיננטי ודאי הנמסר בירושה הכירו את הברכידקטיליות או קוצר־האצבעות, המתהוה על ידי הפחתת מספר פרקי-האצבע משלשה לשנים. האנגלי פאראבה, שטיפל במום זה, השתמש בפעם הראשונה, בכללי מנדל ביחס לתורשתו אצל האדם ומצא אישור גמור של המנדליזם גם ביחס לאדם. באילן־היחס שלפנינו (תמונה כ') מסומנים, כפי שידוע לנו מכבר, האינדיבידים החולים על ידי צבע שחור בעגול. בסך- הכל אפשר למנות כאן 36 חולים, 33 בריאים:

אילן־היחס של ברכידקטיליות (ע"פ פארבאה).

מימין המספרים של החולים (שחור) והבריאים (בהיר) בכל דור

נראים הדברים, שהחולים היו הטרוזיגוטיים, ותמיד היו נושאים להם בריאים, והסיכום שלפנינו נמצא בערך בהתאם ליחס הנ"ל של 1:1. באופן דומה לזו עוברת בירושה גם ההיפרדקטיליה, בה האינדיבידים הנידונים הם בעלי שש אצבעות ביד אחת, ולפעמים גם יותר.

עם חקירת התורשה של הקומה הננסית גלו טפוסים ואופנים שונים של התורשה, ומצאו אגב, שקומת הננס הקרֶטינית, הבאה בעטיה של מחלת בּלוטת-התריס, איננה תורשתית כלל וכלל.

ישנו אילן־יחס יחידי ומיוחד במינו, שנחקר בתכלית השלמות לגבי התורשה של עורון-הליל. זהו אילן-היחס שחובר בשנת 1838 מתוך רשימותיו של הצרפתי קיני, והאנגלי נטלשיפ מעקב ומשלים אותו עד ימינו אלה. אילן־יחס זה הוא של המשפחה נוגארֶה בדרום צרפת, והוא מכיל 2000 אינדיבידים של משפחה זו משנות 1637 עד 1907, וממנו אפשר לעמוד על אופן-התורשה הדומיננטי של המחלה, הגורמת לכך שהנגועים בה אינם רואים שום דבר בשעת בין-השמשות. תורשה דומיננטית נקבעה גם לגבי מחלות העין הידועות בשם: ״חרדלית" (Cataracta) ובּרקית (Glaucoma), בשביל צורה אחת של מחול־וַיט, בשביל מחושים פנימיים של מחלת־השתן (Diabetes insipidus) וכן בשביל מחלת הסוכר (Diabetes mellitus).

במקרה של מחלה רצסיבית קשה יותר להכיר את תנאיי התורשתיות, הואיל ולא כל נושאי-הזיקה מבליטים את המחלה. רק במצב הומוזיגוטי מתגלה המחלה (חח); אינדיבידים הטרוזיגוטיים (בח; ב = נטיה לבריאות, ח = נטיה לחולניות) הם בחיצוניות בריאים, וגם ילדיהם יהיו בריאים, אם חלק־ההורים השני הוא הומוזיגוטי בריא (בב) (עין סכימה 3, בתמונה כ"א). אבל חלק מהילדים האלה שומר בקרבו על הזיקה למחלה זו וימשיך לשאת אותה במשך דורות באופן ״לטנטי“, כלומר ביכולת טמירה, עד אשר תבוא התחתנות בין שני אינדיבידים הטרוזיגוטיים, הבריאים לכאורה (בח x בח = 1 בב + 2 בח + 1 חח) ואז תתפרץ המחלה בכל תוקפה אצל ¼ הילדים (סכימה 5, בתמונה כ"א). האינדיביד, המגלה את המחלה, הוא כאן בודאי הומוזיגוטי (חח) ביחס לנטיה למחלה. הכלל ״מי שנחלץ הימנה אחת, נחלץ הימנה עדי עד” אינו מוצא כאן את תיקונו, ובמשחק מחבואים זה טמונה גם כל המרמה" של המחלות הרצסיביות. הסכנה, הצפויה מפגישתן של שתי הטרוזיגוטות בריאות לכאורה, תגדל עוד יותר במקרה של נישואים בין קרובי המשפחה, ולפיכך הטוב הוא לאסור נישואי קרובים לגבי מחלה, אשר עמדו על מהלך־התורשה הרצסיבי שלה.

סכימה של תורשה רצסיבית (ע"פ רידין. הסימנים כמו בתמונה הקודמת)

ולמעשה אפשר להוכיח ברוב המקרים, שמחלות רצסיביות מתגלות רק באותן המשפחות, בהן שכיחים נישואים בין קרובי־המשפחה. הוריו של העומד בנסיון יהיו כרגיל בריאים, ורביעית מאחיו ואחיותיו (גם הוא בכלל זה) תהיה חולה. אם הוא ישא אדם בריא (חח x בב) אזי במובן הפנוטיפי יהיו כל הילדים בריאים, אבל במובן הגינוטיפי הם יהיו נושאי־הזיקה למחלה (סכימה 1, תמונה כ"א). המקרים, בהם חולה נושא לו חולה (ואז מוכרחים כל הילדים להיות חולים), או שהחולה נושא לו הטרוזיגוטה (סכימה 4 ו־2) יהיו בודאי נדירים מאד. המקרים. בהם נושא-הזיקה מתחתן עם בריא או שני בריאים מתחתנים (סכימה 3, 6) אינם נתונים לבדיקה, הואיל ובין הילדים לא ימצא אף נושא סימן אחד.

את התורשה הרצסיבית קבעו בודאות בשביל הלבקנות (אלביניזם). זו מתבטאת בשער הלבן מפאת העדרו הגמור של הפיגמנט ומכיון שזה האחרון חסר בהחלט גם בסירה הרי העיניים הן תמיד אדומות. באירופה מתגלה בערך לבקן (אלבּינוּס) אחד על 30000–20000 תושבים. הלבקנות שכיחה גם בין בני הגזע השחור, וכמובן שהיא כאן בולטת יותר. האופי הרצסיבי של מגרעת זו מסתבר על־ידי העובדא, שאלבינוסים נולדים לרוב מנישואים בין שני אינדיבידים בריאים לכאורה ויש להם גם אחים ואחיות נורמליים; אילו התרחש המקרה הנדיר מאד, ששני אלבּינוסים ינשאו זה לזו, אזי הכרח הוא שילדיהם יולדו כלבקנים טהורים בתכלית השלמות.

רצסיבית עוברות בירושה כמה מחלות-עור (ביחוד Xeroderma pigmentosum), וכן נקיעת ירכים מלידה Luxatio coxae congenita)) ועוד.

מהלך תורשה רצסיבי מורכב מצוי, כנראה, במוּם של חרשות־אלמות. בהתהוותה של מחלה זו ממלאים תפקיד רב הנישואים בין קרובי־משפחה. תחלואים קשים של מערכת־העצבים ותופעות־התנונות אחרות ניצבים בצותא חדא עם מחלה זו, כפי שאפשר להוכח מאילן-היחס המטיל אימים, שפרסם הנורבגי דאַל. מספר רב של מחלות עצבים עובר בירושה באופן רצסיבי; את זאת הוכיחו, למשל, בשביל צורה ידועה של חולשת־הדעת (אידיוֹטיוּת אמַברוֹטית) ובשביל אפילפסיה מסוג Myoclonus על-פי מחקריו של לוּנדבּוֹרג בדור־אכרים שוידי, שמנה 2232 איש. גם בשביל הצורות הקשות של שגעון, כגון Dementia praecox, קבעו מחקריו של רידין תורשה רצסיבית, התלויה, כנראה, במקרה זה בשני גורמי־תורשה ממנדלים. אין די מלהדגיש ולהטעים את הסכנה הצפויה מנישואי־קרובים במשפחות הנגועות במחלות אלה, אפילו כשהנשואים נראים כבריאים בהחלט בחיצוניותם.

לבסוף נעיר עוד, שקבעו גם שורה שלמה של מחלות, שעליהן חלה תורשה התלויה אך ורק במין או מוגבלת על ידו, לומר המחלה הנידונה עוברת בירושה רק לזכרים או רק לנקבות, אבל לא לשניהם יחד. תורשה של סוג זה שכיחה גם אצל בעלי־החיים. אצל האדם היא מצויה לגבי מחלות כגון דלטוניזם (עורון-צבעים), המופיליה (זיבת־דם) ועוד. אין ביכלתנו להסביר כאן תופעה משונה ומענינת זו, הואיל ולא עמדנו כאן על הפרטים הביולוגיים בקשר עם תורת הכרוֹמוֹסוֹמוֹת המפורטת, הנמצאת מחוץ למסגרת הקצרה שהתוינו לספרנו הקטן, בו עסקנו אך ורק במנדליזם, בתגלית החוקים של הנזיר האבגוסטיני, בחפצנו להציב לו שם ויד גם בספרותנו המדעית העברית, שאך זה התחילה להוצר.

* * *

תעלומות התולדה העשירות על שפעת חידותיהן הסתומות הולכות ומתפענחות לפנינו בדיקנות המפליאה של מספרים ומדות. עם התקדמות מדע התורשה אנו הולכים ונוכחים, כיצד הולך ונעשה היפה והנאה, אבל גם המכוער והמגונה, הבריא והחולה, המוכשר והגאוני או השוטה והמטומטם למנת חלקו של האחד או של השני שלא באשמתו ושלא ברצונו ובלי טירחה מיוחדת מצדו, אבל לא באקראי ובארעיות סמויה, כי־אם על־פי חוקיות מוצקה ובטוחה כמעט מראש. השמוש בכללי מנדל לגבי האדם מורה לנו, שגם תכונותיו של האדם הטובות כרעות, המעולות כשפלות, מתהוות ומתרחשות, ככל יתר תופעות התולדה, בחוקיות קבועה. וכל כמה שנוסף לחדור לתוך חוקיות זו, לעמוד על מהותה ולהתודע אליה מקרוב, כן יוּקל לנו וכן תגדל תקותנו, שסוף־סוף נצליח לכבוש אותה ולהעמידה לשרותנו ולמצוא בה מזור לתחלואי האנושות האיומים והטמירים. ברם, רבות הן הדרכים, שונים הם השבילים המובילים לכך, אבל לכולם נקודת מוצא אחת קטנה – תורתו המחודשת של בן- הכפר המוראבי, הפּטר של המנזר הבריני, גרגור יוהנס לבית מנדל.

 

ספרות    🔗

חלק א'    🔗

חלק ב'    🔗