“כן, אני יודע שבמפא”י איכפת להם עלינו,

כואב להם עלינו, הם סובלים ממש כמונו.

אבל, אני שואל אתכם, למה כשהם בוכים,

הם עושים את זה דרך העיניים שלנו".

דוד לוי בנאום בבית־שאן, 1964

 

הקדמה לסיכום־ביניים    🔗

החלטה לכתוב ביוגראפיה על אישיות פוליטית, הרחוקה עדיין מרחק רב מסיכום חיים, מחייבת הסבר.

אין ספק, שסיפורו האישי של דוד לוי הוא סיפור מופלא כשלעצמו, שמן הראוי לספר אותו. זהו סיפורו של נער שעלה ארצה מרבאט שבמרוקו, נזרק אל חיי הניוון והחידלון של המעברה ועיירת־הפיתוח, הגיע עד לפת־לחם והושלך לכלא, לאחר שהפך שולחן בלישכת־העבודה. מנקודת שפל זו זינק אל המערכת הפוליטית הישראלית, ופילס את דרכו – בכושר התמדה מעורר התפעלות, בכישרון בלתי מצוי וביכולת שאינה יודעת ליאות – עד שהגיע למעמד של סגן ראש ממשלת ישראל, ולעמדת השפעה על המהלכים הפוליטיים הפנימיים ועל מערכות החוץ והביטחון של המדינה.

ספר זה בא לספר את סיפורו האישי של דוד לוי. אך זה איננו כל הסיפור. החלק האחר של הסיפור הוא סיפור “המהפך”, שהעלה לשלטון את “חרות”.

אני מאמין כי אי אפשר להבין את התמורה המדהימה, שהתחוללה במדינה בעשור האחרון, ואשר הביאה לשינויי השלטון, בלי לעקוב אחר דרכו של הנער מרבאט, שהגיע אל כס סגן ראש־הממשלה. כי דוד לוי מגלם בעצם אישיותו ותולדות חייו את התהליך שהביא למהפך.

סיפורו של דוד לוי הוא סיפורו של המהפך, כי המהפך – בניגוד למה שרבים חושבים בטעות – לא התחולל ב־17 במאי 1977. המהפך החל שנים רבות קודם לכן, בשינוי שהתחולל בנוף האנושי של הארץ. בעיני רבים היה המהפך איזו רעידת־אדמה, אסון טבע שיחלוף כמו חלום רע. אך תוצאות הבחירות של ה־30 ביוני 1981 לימדו, כי המהפך לא היה אפיזודה חולפת אלא עובדה קיימת במפת הארץ, כי התמורה שהתחוללה כאן היא בעלת אופי היסטורי.

גדולתו של דוד לוי היא, שהוא חזה את בוא המהפך ותרם תרומה מכרעת בחשיבותה להחשת התהליך שאיפשר את בואו.

פעם ראו בדוד לוי “נציג עדות”, “נציג ישראל השניה”, “נציג עיירות־הפיתוח”. פעם צחקו ממנו, סיפרו עליו בדיחות, לעגו ללשונו הנמלצת, לפאתוס שבנאומיו, ללבושו המהודר. אך במרוצת הזמן למדו גם יריביו לכבדו ולהתייחס אליו ברצינות.

דוד לוי מגלם באישיותו את המהפך משום שזה נתחולל לא בעקבות עליית ד"ש בשנת 1977. את המהפך חוללו אנשי “ישראל החדשה”, זו שפעם קראו לה “ישראל השניה”.

מה הם פניה של ישראל החדשה?

זוהי ישראל שעלתה ארצה בשנות החמישים, רובה אך לא כולה מארצות האיסלם. זו ישראל שלא ייבשה ביצות ולא סללה כבישים כראשוני החלוצים, אך שילמה מחיר כבד לא פחות, בסבל לא יתואר במעברות, בתחושה של השפלה וניכור. זוהי ישראל ששללו ממנה את תרבותה הייחודית ומנהגיה, שגזלו ממנה את אהבת ארץ־ישראל ואהבת דת־ישראל, שהפכו אותה למעין “סלח שבתי” קיבוצי. ישראל השניה הזו זקפה אט אט את קומתה, הגיעה למודעות פוליטית. באורח טבעי מצאה את מקומה ב“חרות”, ובאורח טבעי ראתה בדוד לוי את נציגה. תרומתו ההיסטורית של דוד לוי לתהליך הזה היתה, בין היתר, בעצם העובדה שהוא מעולם לא פעל כנציג “ישראל השניה”, אלא כמעצב פניה של ישראל החדשה. פוליטיקאים שנתפתו לפעול כמייצגי אינטרסים של עדות, מעולם לא הגיעו להשפעה בדרג הלאומי. דוד לוי היה אחד הראשונים שתפס כי בעייתה של “ישראל השניה” אינה בעיה של קבוצה מסוימת, אלא בעיה של ישראל כולה. הוא היה זה שהתריע על כך שאם יש לגוף הלאומי אבר כואב ומדולדל, יש לרפא את הגוף כולו, כי המחלה היא כלל לאומית.

הספר כולו, פרט לפרק האחרון, נכתב לפני המלחמה. אירועי המלחמה לא חייבו לשנות בספר אפילו פסיק אחד. יתר"על־כן: הם הוכיחו – למי שהיה זקוק עוד להוכחה – כי דוד לוי קנה לעצמו מעמד לאומי רב־השפעה בתחומי החוץ והביטחון. אין זה סוד שדוד לוי מילא במהלך המלחמה תפקיד מרכזי בקבלת החלטות מכריעות ואולי תפקיד חשוב לא פחות במניעת החלטות.

המלחמה גם הוכיחה את התיזה המרכזית של הספר – זו של “ישראל השניה” שהפכה לישראל החדשה. צה“ל של שנת 1982 שונה מאד לא רק מצה”ל של 1948 אלא גם מצה“ל של 1956, 1967, וצה”ל של מלחמת יום־הכיפורים. התמורה לא באה במפתיע. זהו אותו תהליך שליווה את המדינה כולה, ואשר צה“ל משקף אותו כראי – תהליך התגבשות הדור השני והשלישי של עליות המצוקה של ראשית המדינה, לעמוד השדרה החברתי של עם ישראל. די היה להאזין למישדרי פריסות השלום ברדיו ולשמוע את חיתוך הדיבור הגרוני, די היה להסתכל במרקע הטלוויזיה ולראות את פניהם של חיילי צה”ל, כדי להתמלא גאווה. צאצאיהם של “סלח שבתי” מילאו תפקיד מרכזי ביחידות העילית, בסיירות המובחרות, באוגדות הפלדה. זוהי ישראל במיטבה; ישראל שדוד לוי צמח מתוכה והיה לה לפה; ישראל שדוד לוי מכיר וחי בקירבּה עד היום.

ושוב נאמר: זה עדיין איננו סיכום־דרך אלא סיכום־ביניים של מנהיג שעוד עתידו לפניו.

אריה אבנרי

 

פרק ראשון: “הוא נולד לגדולות”    🔗

כשנולד דוד לוי, ב־21 בדצמבר 1937, ברבאט בירת מרוקו, הבחינה אמו, סימי, כי התינוק נולד נימול, ללא בשר עורלה. התופעה הפליאה ואולי גם הדאיגה אותה והיא ביקשה מבעלה, משה לוי, לפנות אל רבה של העיר, יהושע ברדוגו, ולשאול בעצתו.

לימים סיפר האב: “הלכתי לביתו של הרב, שהיה ידיד קרוב של המשפחה, וסיפרתי לו. הרב ביקש לבוא לביתינו ולראות את הילד במו עיניו. כשבדק את הילד ונוכח לדעת כי הוא אכן נימול מלידתו אמר לנו: ‘הילד הזה יהיה מלך או שר בישראל’. סימי ואני הבטנו זה בזו ולא מצאנו מילים בפינו. תינוק למשפחה יהודית ברבאט נולד למלכות? למלכות על מה, על מדינה מוסלמית? והרי ארץ־ישראל היא תחת שלטון זרים”.

אך סימי האמינה בדברי הרב. היא ביקשה לשמוע שוב ושוב הסברים על נבואתו והרב סיפר לה, כי מסורת היא בישראל שרבים מגדולי האומה, כמשה רבנו ודוד המלך, נולדו נימולים. דברי הרב שכנעו אותה ומשך שנים המתינה, בדבקות ובאמונה, להתגשמות הנבואה.

מספרת רחל לוי: “כשנישאתי לדוד בשנת 1958 בבית־שאן היינו במצוקה גדולה. אז באה אלי האמא של דוד וביקשה לנחם אותי. היא סיפרה לי על נבואת הרב ברדוגו ואמרה: 'פעם האמנתי שדוד יהיה מלך בחוץ לארץ. עכשיו אני משוכנעת שהוא יהיה שר בישראל למרות שהוא עכשיו פועל בנין ואין לו כסף. צחקתי כששמעתי את הדברים האלה, אבל לאחר שנים הבנתי שהיא צדקה ושדוד לוי אכן נועד לגדולות”.

סימי לוי זכתה וראתה בהתגשמות חלק מחלומה ולפחות בנה נתמנה לשר בישראל. בסתר ליבה האמינה האם כי החלום לא התגשם עדיין במלואו. זמן קצר לפני פטירתה, אמרה לבנה, בנוכחות בני המשפחה המודאגים שהקיפוה: “דוד, אתה עוד תרחיק לכת”. כל הנוכחים החרישו ודוד לוי ניסה להסות אותה בעדינות ואמר: “אמא, תפסיקי בבקשה, את יודעת שאני לא אוהב כשאת אומרת זאת”.

שבועיים לאחר פטירתה של האם ישב דוד לוי לראשונה על כסא ראש־הממשלה כממלא מקומו של מנחם בגין, שנעדר מישיבת הממשלה בגלל הפציעה ברגלו. דוד לוי בא לחדר הישיבות של הממשלה כשהוא חובש כיפה שחורה ופניו מכוסים זיפי זקן אבלות. כשהתיישב על כסאו של ראש הממשלה ניגשו אליו בזה אחר זה השרים ללחוץ את ידו ולהביע לו תנחומים. הוא הודה לכל אחד מהם בנפרד, אך נדמה היה שמשהו מבזיק במוחו.

על מה חשב דוד לוי באותו רגע, שהיה אחד מרגעי השיא של דרכו הציבורית?

דוד לוי: “חשבתי על אמא”.

משפחת לוי לא היתה יוצאת דופן ברבאט, בה התגוררו בשנות הארבעים כשלושה עשר אלף יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ־150 אלף נפש. האב, משה, נולד בקזבלנקה להוריו מסעוד ומרים לוי. בשל מצבה הדחוק של המשפחה יצא לרבאט, בהיותו נער בן 19, וכאן מצא אפשרות ללמוד את מקצוע הנגרות. שתי שנים עבד כשוליה ללא תמורה. בהיותו בן 15 מת עליו אביו ומשה לוי צריך היה לשאת בעול פרנסת המשפחה. הוא עבד אצל יהודי בשם דוד איזידור, ומדי שבוע היה חוזר הביתה לקזבלנקה ומביא את משכורתו למשפחה. בהיותו בן 16 הכיר בקזבלנקה נערה בת גילו, סימי, שעתידה היתה להיות רעייתו. סימי, שגדלה בביתו של אב חורג (אביה, שהיה סוחר זעיר, נפטר בצעירותו), השתוקקה להינשא למשה לוי ולהקים בית בישראל, והשניים נישאו בהיותם בני 17. משה לוי התקשה למצוא תעסוקה במקצועו בקזבלנקה ובני הזוג החליטו להתגורר ברבאט, בה היו סיכויי הפרנסה טובים יותר. השיקול היה מוצלח. זמן קצר לאחר בואם לעיר הגדולה מצא משה לוי עבודה בבית־חרושת לרהיטים ושנתיים לאחר מכן נולד בנם הבכור, אשר.

על חיי המשפחה באותם ימים מספר אשר לוי: “אבא היה אמנם ראש המשפחה ואמא נתנה לו את כל הכבוד, אבל היא נתנה את הטון בבית, היא היתה הדומיננטית. היינו קשורים גם לאבא וגם לאמא ואהבנו את שניהם, אך היא הטביעה את חותמה על חיינו, וממנה קיבלנו את הערכים שלאורם הלכנו כל החיים”.

ומוסיף דוד לוי: “אמא תמיד צייתה לכל מה שאבא אמר, אך בכל הקשור בחינוך הילדים עשתה כל מה שחשבה לנכון”.

האב היה טרוד רוב שעות היום במפעל הרהיטים ונהג לחזור הביתה בשעות הערב המאוחרות, עייף ויגע. סימי טרחה להכין לו את המאכלים האהובים עליו, ובשבתו לסעודת הערב נהגה לשבת לידו ולספר את אשר עבר עליה משך היום.

דוד נולד כאשר מלאו לאשר, אחיו הבכור, שנתיים ימים. הוא נקרא על שם אחי סבתו, הרב דוד לוי, שמת צעיר לימים ובחייו הקצרים הספיק לקנות לעצמו מוניטין כבקיא מאין כמוהו בש"ס ובפוסקים. כמו רוב המשפחות היהודיות במרוקו היתה גם משפחת לוי דתית. האם הקפידה על כשרות והאב בילה בשבתות שעות ארוכות בבית־הכנסת. לעיתים הלך האב להתפלל בבית־הכנסת גם בימי חול ונטל עמו את ילדיו.

נזכר אשר: “בימי החורף הקרים כשמישהו מהילדים לא יכול היה ללכת לבית־הכנסת היה עליו לקום מוקדם בבוקר ולהתפלל בבית. אמא הקפידה שנעשה זאת, כי ידעה שאחרת אבא ייפגע. היינו קמים עוד בטרם הנץ החמה, אומרים את ברכות השחר ואת ה’תיקונים' וה’בקשות' כמנהג יהודי ספרד. בתיקונים ובבקשות אלו ניתן ביטוי למצבם של היהודים בגלות ולכמיהתם לציון. נאמר בהם הפרק הידוע מתהלים ‘על נהרות בבל’ והפרק ‘מזמור לאסף, באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קדשך’ וכן ‘זכור ה’ מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו‘, ולבסוף גם הפיוטים הקוראים לגאולה: ‘דרור תהיה קורא לעם הנדכאים… השב שכינה לבית הבחירה’ וכדומה. רק לאחר שגמרנו להגיד את ה’תיקונים’ וה’בקשות', כשעלה עמוד השחר, התפללנו תפילת שחרית וידענו שבכך מילאנו את חובתנו”.

מקום מיוחד באווירה של בית לוי מילא שולחן המשפחה. האם היא שהנהיגה טקסיות מיוחדת סביב השולחן – אף פעם אין אוכלים בחיפזון, אף פעם אין מרימים קול, יושבים שעה ארוכה, שרים בנועם ומשוחחים בנחת. כך בימי חול, ובשבת לא כל שכן. בכל פעם שהיה מזדמן אורח לבית היתה האם עורכת את השולחן בכלי השבת, כדי להשרות אווירה חגיגית ומיוחדת, ולתת לאורח את ההרגשה שמכבדים אותו ושבואו רצוי.

כשנולדה הבת, מירי, שנתיים אחרי דוד, היה כבר מצבה הכלכלי של המשפחה טוב יותר. האב פתח נגריה משל עצמו ועסק בייצור רהיטי בית ומשרד, העסקים שיגשגו והמשפחה יכלה לעבור לדירה מרווחת יותר. המצב הכלכלי המשופר איפשר לאם להלביש טוב יותר את הילדים לפי טעמה. האם הקפידה על לבושם של ילדיה, גם בתקופות שבהן לא היתה הפרוטה מצויה בבית. היא רקמה בקפידה את שמות הילדים על התלבושת האחידה שנדרשו ללבוש בבית-הספר בו למדו (“אליאנס”) ודאגה שהם תמיד יהיו מתוקנים, נקיים ומגוהצים למשעי. כך בבגדי החול האחידים, ועוד יותר מזה בבגדי השבת ובבגדים למעמדים חגיגיים. הופעתו הקפדנית והמגוהצת של דוד לוי כיום היא פרי החינוך הזה שקיבל מאמא סימי.

סימי האמינה בעתידו של דוד, אך היה לה יחס מיוחד לבנה הבכור, אשר, אולי מפני שנקרא על שם אביה המנוח. היא נהגה לומר: “אשר זה העיניים שלי. אל תגעו בילד הזה”.

אשר ידע לנצל את המעמד המועדף שהיה לו אצל האם, ונהג מדי פעם להכות בדוד, ביודעו כי הוא מחוסן מעונש. דוד, שהיה מילדותו בעל מבנה גוף מוצק, וכבר בגיל צעיר היה חסון וחזק מאחיו הבכור, נמנע מלהחזיר מנה אחת אפיים לאשר, כי חזקה עליו מצוות אמו שלא לגעת לרעה באחיו. מהלומות אלה שספג דוד מאחיו לא יצרו אצלו מעולם מישקע של טינה. האח הבכור ידע לפייס את אחיו הצעיר ובין השניים שררו יחסי חיבה עמוקים. על מערכת היחסים במשפחה בתקופת הנעורים מספר דוד לוי: “המשפחה היתה מאד מלוכדת, והיינו קשורים מאד זה לזה. אמא הצליחה לטעת בכל אחד מאתנו את הנכונות להקריב הכל למען המשפחה. עד היום הזה, כשאני חושב על איזו סכנה המאיימת על בן משפחה, אני אומר לעצמי: ‘שזה יקרה לי ולא לו’. אני זוכר שבאחד הימים סיפר לנו המורה בכיתה סיפור על נער שנשא בזרועותיו את אחותו הקטנה ברחוב צר מאד. לפתע הופיעה מולו עגלה רתומה לסוסים משתוללים. האח מיהר להצמיד את הילדה אל הקיר, כשהוא מגן עליה בגופו. המורה סיפר סיפור זה בהתרגשות רבה, שלא היתה מובנת לי. אמרתי לו אז: 'מה יוצא דופן בסיפור שלך? הרי כל אח היה נוהג כך”'.

תפקיד מרכזי בעולם הילדות של דוד לוי מילא ספר התנ"ך, שרבים מפרקיו שגורים עד היום על פיו. ידיעה זו איננה רק תולדה של הזיכרון הפנומנאלי בו ניחן, אלא פרי הזיקה העמוקה שהוא חש לספר הספרים מילדותו.

מספר דוד לוי: “אני לא יכול לומר שהייתי תמיד הראשון בכתה, מאחר שהייתי שובב לא קטן. אך מקצועות שאהבתי בהם הצטיינתי. אהבתי גאוגרפיה, היסטוריה ובמיוחד תנ”ך. הוקסמתי מדמותו של אברהם אבינו, מן החיפוש המתמיד שלו אחר האמת; מן הנכונות לנטוש הכל, כדי ללכת על־פי הצו העליון; מן ההתקוממות שלו נגד העבדות לאלילים (וכאן אני מושפע מאגדות חז"ל על אברהם ששמענו בשבתות); מן החיפוש שלו אחר הארץ המובטחת. סיפור העקדה הטיל בי רושם עצום בילדותי, רושם שלא נמחה. גם היום אני מוצא עצמי לא פעם בתפילת יום־הכיפורים נרגש כשאני מגיע לקטע על העקדה. העקדה היא דבר שאין לו הסבר, זה מעבר לבינתו של אדם.

“דמות אחרת שקנתה את ליבי היא דמותו של יעקב. האהבה העזה שלו לרחל והכאב על אובדנה שליווה אותו עד יום מותו, עמידתו הגאה בפני מלך מצרים. ובניו של יעקב, או סיפורו של יוסף. אתה קורא ומשתאה. אדם הגיע להיות מלך של מדינה אדירה. והנה הוא נפגש עם אחיו והוא מוותר על העושר ועל המלכות וחוזר אל מה שנראה לו כעולמו המשפחתי. ומעל לכל השאירה בי את רישומה דמותו של דוד המלך. מה אנו לומדים מסיפורי דוד? אנו למדים שאדם לא נולד מלך. דהיינו: לא חשוב מאיזו סביבה חברתית באת. חשוב מה אתה עצמך, מה תכונותיך. וגם אם נולדת רועה צאן תוכל להגיע ולהיות מלך. אבל כאשר הוא הגיע למלוכה הוא נשאר אותו אדם. וזה היופי שבכל הסיפור. האיש רגיש לרחשי לב עמו, קרוב למקורותיו ומעל לכל הוא יודע לשבור את הגאווה שבלבו. ועוד קסמו לי בדמותו של דוד דווקא חולשותיו. זהו אדם שטעה ושגה אך לא ראה בכך אסון, ידע להודות בטעויותיו ולא ראה בכך השפלה. הוא היה די חזק כדי להודות במישגים. בשבילי התנ”ך מעולם לא היה ספר אלא משהו חי שבו חזות הכל. זה לא רק סיפור על מה שהיה בעבר אלא גם חזון למה שיהיה בעתיד ואתגר למה שקורה בהווה. מן התנ“ך שאבתי, בין היתר, את האמונה והוודאות שיום יבוא ונחזור לארץ אבותינו. תודעה זו ליוותה אותי מאז שאני זוכר עצמי והפכה חלק בלתי נפרד ממני”.

העליה לארץ היתה נושא שעלה דרך קבע על השולחן המשפחתי, ובני המשפחה לא היו תמימי־דעים בענין זה. האב לא גילה התלהבות לרעיון העליה, בעיקר אחרי שהצליח להתבסס במפעל הרהיטים שלו וציפה לכך ששני בניו הגדולים ילכו בדרכו ויסייעו לו בעבודתו. להצדקתו טען כי הסיפורים המגיעים מן הארץ אינם מרנינים ומה עוד שהמדינה טרם קמה ושערי הארץ אינם פתוחים. עם זאת הדגיש תמיד, כי באורח עקרוני אינו מתנגד לעליה, אך הוא מעדיף לדחות את מימוש הרעיון למועד מאוחר ונוח יותר. האם, סימי, היתה בעלת רגשות מעורבים בנושא זה. נטייתה הטבעית היתה לא ליצור זעזועים, לשמור על הקיים, על הקן המשפחתי החם והביטחון היחסי של הידוע, מול החשש והפחד מן הבלתי נודע. אך באינטואיציה הרגישה שלה ובחכמת החיים שאיפיינה אותה, ידעה כי אין עתיד לחיים במרוקו, וגם אין סיכוי לשמור על שלמות המשפחה שם. היא עקבה אחר התפתחות שני בניה ההולכים וגדלים, וידעה שיום יבוא והם יקומו ויעזבו את המשפחה ויעלו לארץ. באותה תקופה בה מדובר (היה זה בשנת 1942) היתה סימי שרויה בדיכאון עקב שלוש הפלות רצופות שהיו לה לאחר לידתה של מירי, והיא ראתה בכך סימן מבשר רע. רק לאחר שנולד הבן צ’רלי רווח לה.

על אותה תקופה מספרת מירי: “צ’רלי נולד ארבע שנים אחרי שאני נולדתי והוא הביא קרן אור הביתה. הייתי אז קטנה, אך אני זוכרת את השמחה הגדולה שהיתה. אני זוכרת גם את החשש המתמיד של אמא שמא צ’רלי חלילה לא יישאר בחיים. כדי לקדם את פני הרעה היתה מוכנה להטות אוזן לכל אמונה טפלה. היא נמנעה מלקנות לו בגדים מכספה, נמנעה מלהלבישו בבגדים ישנים שהיו בבית משל הילדים, וכשלקחה אותו לבית־הספר התנהגה אליו ברחוב כאילו אינו שייך לה, אלא כאילו היה ילד של מישהי אחרת. הכל כדי להגן עליו מפני העין הרעה”.

צ’רלי זוכר גם הוא את היחס המיוחד שזכה לו. הוא מספר: “אמא פינקה אותי בכל מיני דברים. למשל, כשהייתי מגיע בצהריים הביתה מבית־הספר ‘אליאנס’ להפסקת צהריים, לפני שהלכתי ל’תלמוד תורה', היא לא היתה שולחת אותי לבדי, תמיד דאגה שאחד מאחי יתלווה אלי ויפקח עלי עין. אמא גם היתה מרשה לי ללכת ולשחק בנגריה של אבא, ובחופשות הייתי פוגש שם את דוד עוזר לאבא בעבודתו”.

דוד לוי החל לעבוד בנגריית אביו בהיותו בגיל 12, תוך שהוא ממשיך בלימודיו. הוא לא עשה זאת רק מטעמים של שילוב תורה עם מלאכה, אלא במטרה לסייע לאביו שעבד קשה כדי לפרנס את המשפחה המתרחבת (לאחר צ’רלי נולדו בזה אחר זה מקסים, אלי, ארמונד ובת הזקונים ז’ילברט). דוד לוי גילה כשרונות רבים במקצוע הנגרות. האב מספר, כי תוך זמן קצר הדביק את הפועלים הוותיקים והיה לו לעזר רב בעבודה. המקצוע שרכש בנגריית אביו סייע רבות לדוד לוי בעת שעשה את צעדיו הראשונים בארץ.

ככל שבגר כן הלכה והתחזקה בדוד לוי תחושת האחריות שלו כלפי בני משפחתו. בנוסף לעבודתו בנגריה וללימודיו הוא סייע לאחיו הקטנים בהכנת שיעורי הבית וישב עם כל אחד מהם שעות רבות, כשהוא מסביר את החומר ובודק את המחברות.

על אותה תקופה מספר האב: “כאשר היה דוד מגיע מבית־הספר ‘אליאנס’ חיכו לו הילדים הקטנים. הם נתנו לו הרבה כבוד והוא הקרין סמכותיות ומנהיגות, למרות שנהג בפשטות. הוא היה יושב עם כל אחד מהם בנפרד, מסביר ומלמד, ואחר כך מיהר ללמוד ב’תלמוד תורה' ובשובו הביתה היה יושב ומכין את שיעוריו שלו עד שעה מאוחרת. כשכולם שכבו לישון היה ממשיך לקרוא. היה כואב לי הלב לראות אותו יוצא החוצה לקרוא לאור הירח, כדי לא להעיר את אחיו הקטנים, ואת יתר בני הבית. אני חושב שאז החלה הראיה שלו להתקלקל” (דוד לוי סומא כמעט בעינו הימנית מאז נעוריו בגלל פגם כלשהו ברישתית. בעינו השמאלית ראייתו טובה.)

על תאוות הקריאה שלו מספר דוד לוי: “קראתי הרבה מאד, בעיקר בצרפתית שלמדתי על בוריה ב’אליאנס'. ידעתי לקרוא גם עברית, אך הגיעו אלינו מעט מאד ספרים בשפה זו. אהבתי לקרוא את ויקטור הוגו ובמיוחד הרשימה אותי יצירתו ‘עלובי החיים’. המציאות שאותה תאר – הסבל הנורא של העם במדינה שכלפי חוץ כאילו פרחה ושיגשגה – גרמו לי זעזוע עמוק. ההשפעה שהיתה לספר זה עלי היתה הרבה מעבר לתחום הספרותי הצר. נדמה לי שכבר אז, בהשפעת ספר זה, חשבתי על מצבם של העניים והנחשלים במושגים של מה אפשר לעשות למענם. שמחתי בליבי ששיחק לי מזלי ואני לא שייך למחנה זה, אך גמלה בי גם ההחלטה שאעשה הכל כדי לסייע לאנשים כאלה. בלעתי גם ספרים רבים שתארו מישטרים מדיניים. ביקשתי ללמוד מה משמעותו של המישטר במדינות שונות. אחרי הכל הייתי עוד ילד, לא הבנתי מה פרוש ‘מנדט’ שיש לבריטים בארץ־ישראל ובזכות מה הם שולטים בארץ לא להם. עקבנו אז אחרי כל פרור של אינפורמציה מן הנעשה בארץ, וכשפרצה מלחמת השיחרור עקבנו אחר הנעשה על־ידי האזנה לשידורי “קול ציון לגולה”. היינו יושבים כולנו סביב הרדיו והחזקנו בידינו כוסות תה מהבילים (אמא הכינה את התה מראש, לפני השידור, כדי לא להפסיד אף מלה). למדנו אז לשיר משירי הארץ, שירי מלחמה, שירי תקווה, שירי כינרת, שירי ירושלים. היינו שרים שירים אלה בכל הזדמנות ואהבנו את כולם. אפילו שירים באידיש למדנו ושרנו. הייתי נער. התודעה הפוליטית שלי היתה מפותחת ביחס לגילי, אך מבחינה ריגשית הייתי ילד. אני זוכר שהיתה בליבי הרבה חרדה לגורל המדינה ובלילות הייתי מתפלל לשלומה ובוכה. עד היום כשאני מתרגש אני מזיל דמעות, שאינני בוש בהן כי הן דמעות אמת. באותה תקופה חשתי כי גורלה של מדינת־ישראל הוא גם גורלי האישי. תחושה זו מלווה אותי מאז ועד היום הזה”.

 

פרק שני: בר־מצווה ברבאט    🔗

אחת מחוויות הילדות שהטביעו את חותמן על דוד לוי היתה חגיגת הבר־מצווה שלו. החגיגה נערכה בשנת 1948, כשדוד לוי היה בן 11 שנים. מנהג הוא אצל יהודי צפון אפריקה, שבהגיע הבן הבכור לגיל 13, הוא גיל הכניסה לעול מצוות לפי ההלכה, עורכים חגיגה משותפת לבר־המצווה ולאחיו הצעיר. כשהתקרב הבכור, אשר, לגיל 13, החלו ההכנות לחגיגה משותפת, לו ולדוד, הצעיר ממנו בשנתיים.

ההכנות ארכו כמה חודשים. האב שכר אולם מפואר ונסע לקזבלנקה להביא תזמורת מיוחדת. האם עמלה ימים ולילות, יחד עם הנשים האחרות של המשפחה, בהכנת מטעמים, עוגיות ובעיקר ריבות האהובות מאד על משפחת לוי. לשני הבנים נתפרו חליפות מהודרות אצל חייט מעולה, נקנו להם חולצות משי רקומות והשמחה היתה רבה.

למחרת השבת בה נערכה החגיגה נערך טקס הנחת התפילין. שני האחים יצאו את ביתם כשבידיהם שקיות הטלית והתפילין. הם הלכו בתהלוכה, כשלפניהם צועדים צעירים ובידיהם נרות דולקים ומאחוריהם להקה ותזמורת. כל בעלי החנויות שבדרך יצאו לקראתם וקידמו אותם בתשואות. אחרי התפילה החגיגית שוב חזרו בתהלוכה הביתה ושם נערך משתה גדול, ארוחת צהריים למשפחה ולהרבה קרואים ולאחר מכן שירים, נגינות וריקודים עד שעות הלילה.

מאז חגיגת בר־המצווה גמלה בלבו של דוד לוי החלטה להיות “חתן בראשית” (האיש הנקרא לעלות לתורה בשמחת תורה, כשמתחילים לקרוא מחדש את המחזור השנתי של פרשות השבוע). מספר לוי: “שמחת תורה הוא חג בעל משמעות מיוחדת בשבילי. פעמים לא מעטות דחיתי נסיעות לחוץ לארץ כשמועד הנסיעה נפל בתאריך החג. לא יכולתי להשלים שהחג יעבור בלי שאמצא בבית־שאן ואקרא לעלות לתורה כחתן בראשית”.

מכל התשורות הרבות שקיבל לבר־המצווה שמח במיוחד על הספרים שניתנו לו, ואשר נוספו על אוצר הספרים שכבר רכש בשוק הפישפשים של רבאט. הוא זוכר במיוחד את הספרים של אלכסנדר דיומא ואת משלי לפונטיין. משלים אלה קרא שוב ושוב ורבים מהם שגורים בפיו, ממש כמו פרקי התנ"ך שהוא יודע בעל פה. לא פעם הוא מפתיע את ציבור המאזינים לנאומיו כשהוא שולף מאוצר המשלים שלו, ומשלב את מוסר ההשכל המנוסח בשפה מליצית עם ארוע אקטואלי כלשהו.

על השפעת לפונטיין על סגנונו ודרך חשיבתו והתבטאותו סיפר דוד לוי: “הוא מספר על חיות אך מתכוון לבני אדם. המשלים שלו מלאים חכמת חיים ומוסר ההשכל שלו מובן לכל נפש ומתאים לכל עת. אני זוכר שבוועידת ההסתדרות הבאתי משל שלו כדי להמחיש את היחס של מפא”י אלי. לפונטיין מספר על גדי שבא אל המעיין לשתות מים. פתאום בא זאב ואמר לו: מה אתה עושה פה? אתה מזהם את המים. השיב לו הגדי: אני מוכן לחכות עד שתגמור לשתות ואשתה אחריך, כך שלא אלכלך את המים. אמר הזאב: אבל אתה ליכלכת כבר את המים לפני שנה. השיב הגדי: אבל לפני שנה עדיין לא נולדתי, אני בסך הכל בן תשעה חודשים. אמר הזאב: אם כך, זה ודאי אחיך הוא שזיהם את המים. ומשיב הגדי: אבל אין לי אח בכלל. ושוב הזאב: אז זה מישהו אחר מהמשפחה שלך. ומשיב הגדי: אני גלמוד, אין לי משפחה בכלל. אני לא מפה. ומסכם הזאב: לא חשוב מה שאתה אומר, אני הולך לטרוף אותך.

ואת הנמשל הטחתי בפני שומעי, אנשי המערך. אמרתי להם: לא חשוב מה שאעשה ומה שאומר, אתם תטענו שאני בורגני ושאני דמגוג. הייתם רוצים שנעלם מבימת ההסתדרות, אך בניגוד לגדי אנחנו לא ניתן שתטרפו אותנו".

בחגיגת הבר־מצווה בא לידי ביטוי אחד מקווי האופי המובהקים של דוד לוי. הוא לא יכול היה להשלים עם כך שהוטל עליו לחזור כתוכי על דרשה שהכין למענו הרב, וביקש להוסיף כמה משפטים משלו. מספר דוד לוי: “אני זוכר שהוספתי את המשפט הבא: ‘עול המצווה הוא גם עול האחריות ועול האחריות הוא עול ההינתקות’. התכוונתי לומר בכך שאבי לא יצטרך לפנק אותי יותר ואני אתחיל לדאוג לעצמי. במשפט זה גם רציתי לתת ביטוי לשאיפה שלי להיות עצמאי ובלתי תלוי. אך הרב התרגז ואמר לי: ‘למה לך להוסיף את זה?’ קשה היה לי להסביר לו ואמרתי כי אני רוצה גם להוסיף את המשפט: ‘לשנה הבאה בירושלים’. הרב גער בי ואמר: ‘אתה מקלקל, אתה מערבב דברים שאינם שייכים. לשנה הבאה בירושלים אומרים בסיום סדר פסח ולא בסיום דרשה לבר־מצווה’. אך אני התעקשתי ועמדתי על שלי ולבסוף הסכמנו בינינו שאומר את הדרשה שלו, לפי ניסוחו, ולאחר שאסיים אודיע: עכשיו יש תוספת משלי, ואומר את המשפטים שהיה בדעתי להוסיף. כך עשיתי לקורת רוחם של הורי ולקול תשואות הקרואים. היה זה המו”מ הראשון שניהלתי".

בשני המשפטים הללו שהתעקש להוסיף לדרשתו, על ה“הינתקות” ועל ירושלים, באו לביטוי קווי אופי ורחשי לב שהיו עוד בוסריים לגבי נער בן 11, אך הלכו והתגבשו במרוצת השנים.

אין ספק שקווים רבים באופיו של דוד לוי עוצבו בידי משפחתו ובהשפעת הסביבה בה גדל בילדותו. הבית החם והאוהב העניק לו אותה אופטימיות המלווה אותו לאורך כל דרכו. הערכים של צדק ועזרה לחלש, שהוריו חינכו את ילדיהם לאורם, הפכו בשבילו למשהו מובן מאליו. אמא סימי היתה חוזרת ואומרת שוב ושוב לילדיה: עליכם לזכור שכאשר לכם יש, וכאשר לכם טוב, עליכם לחשוב גם על אלה שאין להם ורע להם, וצריך לתת ולעזור.

אך עם כל היותו פרי החינוך של הוריו, דוד לוי הינו יוצא דופן בסביבתו. עובדה זו נתגלתה שנים רבות לפני שעלה לגדולה בהיררכיה הפוליטית. ה“הינתקות” שהוא דיבר עליה בדרשתו היתה ביטוי לכך, לדחף הפנימי שהיה בו לפרוץ את הגבולות הצרים של סביבתו. עודו נער נהג ללכת לשפת הים ולבלות שם שעות ארוכות לבדו, כשהוא מתבונן בגלי הים הנושקים את סלעי החוף ומנסה לדוג. לא תמיד עלתה מלאכת הדיג בידו, ואם עלתה יפה היו נערים ערביים גונבים לא פעם את שללו, ואז היה חוזר הביתה עם דגים שקנה בשוק. אך באותן שעות שבילה עם עצמו העלה שלל חשוב יותר מאשר דגים. היו אלה שעות של חשבון נפש, של הרהורים רבים ושל חיפושי דרך. הוא לא היה טיפוס של מתבודד. ההיפך הוא הנכון. מגיל צעיר התבלט דווקא בכוח האירגוני ובאופי המנהיגותי שלו. הוא היה הכתובת לכל התארגנות בבית־הספר בין אם היה מדובר בעבודות שיפוץ שונות שיזם עם חבריו – כמו סיוד העצים וסימון השבילים – ובין אם היה מדובר במעשי קונדס. כך, למשל, אירגן פעם את חבריו למבצע של סילוק הדייסה, שחולקה מדי בוקר, ואשר הכל תיעבו אותה. ימים רבים אכלו התלמידים בלית ברירה את הדייסה השנואה, עד שבא לוי והציע לסלק אותה למקום הראוי לה. בגינת בית־הספר היה בור ומנות הדייסה הועברו אל הבור אחר כבוד, מתחת לאפם של המורים שלא הרגישו בכך. רק כשעלתה צחנת הדייסה הבאושה מן הגינה, חשו המורים בנעשה, וכמובן ידעו שדוד לוי הוא הכתובת לעונש המתאים. מנהיגותו של דוד לוי בין חבריו נבעה, בין היתר, מכוחו הפיסי הרב. כך, למשל, כשגברה התנכלותם של נערים ערביים לנערים היהודיים אירגן דוד לוי את חבריו לתיגרה רבתי, שבה ספג לא מעט מכות, אך הראה גם את נחת זרועו. התוצאה של התיגרה היתה שבין הצדדים הוכרזה “שביתת נשק” והנערים הערביים לא הוסיפו עוד להטריד את היהודים.

שני צדדים אלה שבאישיותו – היותו מעורה עם הבריות מחד והזדקקותו לשעות של בדידות מאידך – מאפיינים גם את דרכו הציבורית. הוא יכול להיפגש במשך יום אחד עם עשרות אנשים, מכל קצות הקשת הפוליטית והחברתית של ישראל, אך לעת לילה, בהגיעו הביתה לבית־שאן (דוד לוי מקפיד לחזור הביתה כמעט כל ערב, ואין זה משנה באיזו שעה הוא גומר את עיסוקיו) לרוב קרוב לחצות, הוא מתייחד לו בפינתו. בני הבית כבר ישנים והאב מכין לעצמו קפה בשקט לבל יפריע את מנוחתם, שוקע בהרהורים, רושם לעצמו רשימות וממלא את המצברים לקראת היום הבא. ברגעי בדידות אלה הוא גם מכין לעצמו קווים לנאומיו. לעולם אינו קורא נאומים מן הכתב, והם נשמעים כאילו אולתרו בו במקום. אך האמת היא שכל נאום כמעט הוא מכין באותם פרקי זמן של היות עם עצמו.

באותה תקופת נעורים של גיל ההתבגרות הוא החל לגלות ענין עצום בנושאים לאומיים והיסטוריים, בצורות מישטר ובמאבקים חברתיים. היתה אפילו תקופה, קצרה למדי שבה הוקסם מן הרעיון הקומוניסטי. על אותה תקופה סיפר לוי: "התודעתי לנושא מתוך התעניינותי במישטרים. כשקראתי על הרעיון הקומוניסטי זה הדליק אותי. ראיתי בזה בשורה גדולה לאנושות. מה נפלא יותר מאשר מישטר המבוסס על צדק מוחלט, על שיוויון לכל. מישטר בו כל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם לפי יכולתו? אך האשליה שלי לגבי המישטר הקומוניסטי לא ארכה ימים. לא רק הסיפורים שקראתי על מה שנעשה בברית־המועצות שיכנעו אותי שהרעיון הזה לא ניתן להגשמה. ההיגיון הצרוף אמר לי, כי הסתאבותו של המישטר הסובייטי לא היתה תאונה היסטורית. היגיון זה אמר לי, כי הקומוניזם הוא רעיון שאין להגיע אליו אלא בדרך של כפיה, אשר הופכת את הרעיון על פיו.

התענינותו בנושאים לאומיים ובמשטרים חיזקה את אמונתו בציונות. היתה זו ציונות שהוא ניסח את עיקריה בכוחות עצמו, בלי שנזקק למדריכים ולמורי דרך. הוא היה אמנם חבר בתנועת נוער, אך נראה שלא מצא סיפוק במה שקיבל שם. הוא נדד מתנועה לתנועה – תחילה “בני עקיבא”, אחר כך עבר ל“דרור” ולבסוף הגיע לבית"ר. בעברו לתנועה האחרת לא טרח להיפרד מן התנועה הקודמת, ותקופה ארוכה הוא היה חבר בעת ובעונה אחת בכמה תנועות, כשהוא מחלק ביניהן את זמנו. נדידה זו בין התנועות הסביר דוד לוי: “רציתי לדעת הכל. הייתי צמא לשמוע מכולן. באותה תקופה, השנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה, רציתי לדעת מה שיותר על הנעשה בארץ ועל זירמי המחשבה שרווחים בה. המידע שהגיע היה קלוש ומלא סתירות. איני מסתפק במה שמספרים לי וסרבתי לקבל כתורה מסיני דברים שאמר מדריך זה או אחר. ביקשתי לבדוק ולאמת ולהסיק מסקנות כראות עיני. האמנתי כי אם אשמע מה שיש לתנועות השונות להגיד אצליח לאסוף מידע מקיף ושלם יותר ולגבש לעצמי תמונת עולם על המתרחש בארץ ועל האידאולוגיות השונות שבה”.

אהבת ארץ ישראל מן הסוג שרווחה בכל בית יהודי מסורתי במרוקו היתה ראשית הדרך לציונות המעשית. צעירים יהודיים לא מעטים ראו אמנם את עתידם במסגרת התרבות הצרפתית, ושאבו עידוד מכך שיהודים תופסים עמדות חשובות בכלכלה ובמינהל של הארץ, אך רובה המוחלט של יהדות מרוקו קמה ועלתה לישראל.

באחד הימים השתתף דוד לוי בכנס משותף לצעירים יהודים וערבים. הדבר היה בשנת 1956 ולוי היה כבן 17. על אותו כנס מספר לוי: "היה זה למעשה ויכוח בין מי שהיתה אז העילית של הנוער היהודי לבין העילית של הנוער הערבי המשכיל. בין משתתפי הויכוח היה חסן, אז נסיך ולעתיד מלכה של מרוקו. המוטיב המרכזי בדבריהם של הנואמים הערביים היה שעל היהודים לגלות נאמנות למולדת המרוקאית. הדברים קוממו אותי ובאורח ספונטני קמתי ואמרתי: “אתם מטיפים לנאמנות למדינה. נכון שכולנו חיים כאן וכולנו צריכים לעשות לקידומה של הארץ הזו. אבל האם מישהו מכם המוסלמים יכול למחוק בליבו את הכמיהה למכה? מדוע תחשבו שתוכלו למחוק את כמיהתנו לירושלים שהיה בירתנו הניצחית”?

(מאז לא נועד דוד לוי עם המלך חסן, אף כי ברבות השנים היתה לו הזדמנות לקיים פגישה עמו. לפני זמן לא רב פנו אליו יהודים התופסים עמדות מפתח במרוקו ומקורבים למלכות וביקשו ליזום ביקור חשאי של לוי בארצם. לוי הביע אמנם רצונו לשוב ולבקר בנופי ילדותו, אך סירב בתוקף להענות להצעה לבקר במרוקו בחשאי. הוא הסביר כי יש בביקור כזה משום ביזיון למדינה, וממילא גם לא יעלה תרומה מדינית כלשהי).

גבי ללוש, כיום מנהל חברת הבנייה “אפרידר” וממקורביו של דוד לוי, היה חניך בתנועת בית"ר באותה תקופה בה היה לוי חבר בה. השניים התידדו רק בארץ, עשו כיברת דרך פוליטית יחד. אך באותה תקופה, בשל הפרשי הגיל שביניהם, לא נמצאו בקשרים. עם זאת זוכר ללוש את לוי היטב ומספר: “הוא היה מפורסם בכושר המנהיגות הטבעי שלו ובנכונות לעזור לזולת ללא כל חשבונות. הוא בלט גם בסקרנותו העצומה, בכושר הרטורי ובמחשבתו המקורית. אני זוכר היטב כיצד דיבר פעם על היחס שלו לעבודה. דוד אמר כי אדם המתרחק מעבודה מתרחק מעצמו, מפסיק להיות גורם פעיל בחברה, מתקיים מעבודת אחרים והופך להיות נטל. אך כבר אז, והוא עדיין נער, הטעים כי הוא איננו מבחין בין השקפתו החברתית להשקפתו הלאומית וגם הדתית. לדעתו, כפי שביטא אותה אז, ציונות פרושה שילוב של עבודה לאומיות ומסורת”.

חברים אחרים מאותה תקופה מספרים כי מעולם לא ניצל לרעה את מעמדו המיוחד כמנהיג מוכר. ידועה התופעה של נערים־מנהיגים, המנצלים את מעמדם כדי לשעבד לעצמם בני חסות, על־מנת שאלה יסורו למרותם. דוד תמיד סלד מכך, והעדיף חברות אמיתית.

גם במסגרת הלימודים בבית־הספר לא נהג להבליט את הישגיו. הוא לא נמנה עם התלמידים המתפארים בציוניהם ותמיד היה מוכן לעזור למי שהתקשה בלימודיו.

הוריו של דוד, סימי ומשה לוי, היו מודעים לכך כי בנם שונה מאחיו, מאחיותיו ומרוב חבריו.

לאחת מידידותיה בארץ סיפרה פעם סימי: “לא פעם שאלתי את עצמי כיצד זה קרה שדוד נולד דווקא אצלנו במשפחה. אנחנו, אחרי הכל, אנשים פשוטים ואילו הוא כבר מילדותו היה איש העולם הגדול. תמיד רצה לדעת עוד ועוד ולא הסתפק במה שידע”.

לא קל היה לנער העושה צעדיו הראשונים בחיים למצוא את שביל הזהב בין הרצון שלא להפגין עליונות על פני אחיו, לבין הנכונות לעזור ולסייע ובכך להפגין סמכותיות. ונראה שלא תמיד עלה הדבר בידו. על כך ניתן אולי ללמוד מהדברים שאמר אחיו של דוד לוי, מקסים, הצעיר מדוד ב־12 שנים. מקסים לוי, שלימים בנה לעצמו קריירה פוליטית בזכות עצמו, נבחר לסגן ראש עירית לוד, אמר בראיון עתונאי: “רבים מכירים אותי כאחיו הצעיר של דוד לוי, אני אמנם גאה בכך, אבל אני עושה מאמצים לפעול בזכות עצמי ועל־פי כישורי. הייתי מאד רוצה להצליח כמו דוד, אך הדרך ארוכה, ארוכה מאד…”

 

פרק שלישי: “יציאת מצרים” ממרוקו    🔗

בקייץ 1956 זכתה מרוקו בעצמאות וזמן מה לפני כן נטל האח הבכור, אשר, יוזמה עצמאית ועלה ארצה בגפו. ההחלטה לא היתה פתאומית. בארוחות המשפחתיות עלה הנושא שוב ושוב. באותם ימים – שמונה שנים לאחר הקמת המדינה – לא היתה ארץ־ישראל בחזקת נעלם עוד. רבים מבני המשפחה, הקרובים והידידים כבר נמצאו בארץ אליה עלו באחד מגלי העליה. הגיעו לא מעט מכתבים שסיפרו על הקשיים והמרורים שהיו מנת חלקם של העולים מארצות המזרח וצפון אפריקה. ידיעות אלה לא ריפו את ידיהם של הבנים, אך הוסיפו על היסוסי ההורים.

מה דחף את אשר לוי ואת יתר אחיו ואחיותיו ללחוץ שוב ושוב על ההורים לעלות לארץ־ישראל?

עליית מרוקו מתוארת לא פעם כעליית מצוקה. לגבי חלק גדול מעליה זו, במיוחד לגבי העולים מן הערים הגדולות, זהו תאור מסולף. משפחת לוי נהנתה באותה תקופה מרווחה כלכלית והיא לא נתקלה כלל בעוינות מצד הסביבה הערבית. בתקופת המאבק המרוקני לשיחרור (שבשנים 1955–1953 היה מלווה מלחמת גרילה בצרפתים) לא נפגעו היהודים מן הזעזועים שפקדו את הארץ. גם לאחר שהוכרזה העצמאות של מרוקו, ורשמית נשללה זכות העליה (אם כי השלטונות העלימו עין מן העולים ארצה, כפי שעוד יסופר) לא חשו עצמם יהודי מרוקו נתונים בסכנה כלשהי. יהודים הוסיפו לתפוס עמדות חשובות בארץ זו (זמן מה כיהן יהודי בתפקיד שר הדואר) ולא נראו באופק עננים שיקדירו את שמי חייהם של היהודים.

משמעותה של עליה ארצה היה להתחיל הכל מבראשית, לחזור לנקודת ההתחלה. לגבי היהודים הכפריים, שנהרו בעיניים עצומות אחרי שליחי הסוכנות שאירגנו את עלייתם, לא היה בכך אולי כדי להרתיע. אך לגבי משפחות כמשפחת לוי עליה ארצה משמעותה להסתכן באובדן כל ההישגים הכלכליים שהשיגו בעמל שנים. זה היה הרקע להתנגדות האב, ובעקבותיו גם האם, לעליית הבנים. אך זה גם היה הרקע לשאיפתם של דוד לוי ושל אחיו לעלות. דווקא הידיעה שמתחילים מחדש, שהכל פתוח, היתה גורם של משיכה ולא גורם של דחיה.

על ההתלבטויות של אותה תקופה מספר דוד לוי: “הייתי מרבה להיפגש עם השליחים שבאו מישראל כדי לארגן את העליה. רציתי לדעת עוד ועוד על הנעשה בארץ, על החברה המוקמת בה. שמענו אז את הדברים הרגילים בפי שליחי עליה ציוניים – בארץ עובדים ומפריחים את השממה. שאלתי עצמי – איך כובשים שממה? ומי צריך לעשות את זה? האם השען והחיט שמעבר לפינה יעשו את הדבר? האם מוריס או משה יכבשו את השממה בלי שיהיה להם הסטייק שלהם? בלי שיקבלו את העוגה שהם רגילים לה? הבנתי שבלי מהפכה אנושית מן היסוד לא יהיה כלום. ומי מסוגל לחולל את המהפכה אם לא אנחנו, הצעירים? יחד עם זאת ידעתי שהבסיס לכל הוא הכמיהה לארץ־ישראל. בתנועת הנוער הרבינו לטייל לכפרי הדרום. עד היום אני זוכר את הרושם העצום שעשו עלי אותם יהודים פשוטים, שבבוא השליח מן הארץ נטשו הכל. כפרים שלמים התרוקנו מיושביהם, עזבו את קברות אבותיהם, את השורשים שקישרו אותם לאדמה זו משך מאות בשנים, והלכו אחרי אותו שליח, אדם שלא ידעו עליו כלום, בלי לשאול שאלות. ידעתי, ששילוב זה בין הכמיהה הבסיסית לציון של דור האבות עם היכולת והתיחכום של דור הבנים יכולים להיות בסיס טוב למהפכה שהאמנתי בה. הייתי אופטימי ולא ידעתי עדיין איזו דרך ארוכה נצטרך לעבור”. האיש שנטל על עצמו להיות הנחשון של המשפחה, היה, כאמור, האח הבכור, אשר. על נסיבות אותה החלטה הוא מספר: “לבסוף אבא נכנע. וכי היתה לו ברירה? כאשר הוא ליווה אותי לתחנת הרכבת הוא אמר לי: ‘זו עקדת־יצחק שלי. למען ארץ־ישראל אני שולח את הבכור שלי ואני לא יודע אם אראה אותו עוד’. אמא שמעה את הדברים וראיתי שהיא כמעט פורצת בבכי, אך היא התאפקה. היא כנראה חששה שאם תבכה ישנה אבא את דעתו וברגע האחרון יוריד אותי מן הרכבת”.

נסיעתו של אשר הותירה חלל ריק במשפחת לוי והחישה את התהליכים שנבלמו עד אז. דוד ומירי לחצו לעליית המשפחה כולה, ואיימו כי אחרת ילכו אף הם בדרכו של אשר. ההורים ניסו עוד להרוויח זמן, תרצו את התנגדותם בהימצאות תינוקת בבית, אך לבסוף בא מבצע קדש והכריע את הכף. שיתוף הפעולה בין ישראל לבין צרפת במבצע זה עורר גל לאומנות אנטי ישראלית ברחוב הערבי. ההרגשה היתה שהקרקע בוערת תחת הרגלים וכי המצב, שמלכתחילה היה זמני, שוב לא יכול להימשך עוד, ויש לצאת לדרך מיד.

מספר האב, משה לוי: “היו לנו אז כמה ילדים קטנים ותינוקת, אבל לא יכולנו להמתין עוד. דוד לחץ עלינו כל הזמן להזדרז והסתייע לא מעט במכתבים של אחיו, אשר, שהיה אז בקיבוץ והתלהב מן הארץ. לא ידענו אם הוא מספר אמת או שהוא כותב כך רק כדי למשוך אותנו אליו כדי שנהיה יחד”.

הפור נפל. המשפחה החלה לארוז את הרהיטים, כלי־הבית, הבגדים, כלי־הכסף, החפצים האישיים – כל מה שצברו בשנים ארוכות של עבודה קשה ומפרכת. הכל נצרר בקפידה, הוכנס לארגזי עץ גדולים, לפי הוראותיו של איש הקשר של הסוכנות עמו נפגש משה לוי. בארגזים מיוחדים ארז גם את כלי העבודה שלו, הכלים שהיה קשור אליהם באיזו חיבה של הכרת תודה על שאיפשרו לו לחיות מיגיע כפיו ולפרנס את משפחתו. באותם הימים היתה היציאה ממרוקו בלתי חוקית ונעשתה באמצעות דרכונים מזויפים. הסוכנות מצאה דרכים משלה – כך אמרו למשפחה – להעביר את המטען בלי פגע. לא היה טעם ליטול מטען כלשהו בידיים בדרך הבריחה. ארזו איפוא שתי מזוודות גדולות ובהם החפצים ההכרחיים ביותר למשפחה הגדולה ויצאו לדרך. המטען הגדול שבארגזים – כך הבטיח איש הסוכנות – יגיע בדרך אחרת לישראל והם יקבלוהו בשלמות עם הגיעם ארצה.

ליבו של משה לוי ניבא לו רעות. עיתוי העליה לא נראה לו. חג הפסח הלך וקרב והוא ביקש שהמשפחה תעשה את ליל הסדר בביתה. אך האם לחצה להכריע לאלתר ואמרה, ספק בצחוק, ספק ברצינות: “בני ישראל עשו את דרכם לארץ־ישראל ארבעים שנה, ועשו את ה’סדר' במדבר. אנחנו נגיע לארץ מהר יותר ולא נורא אם נעשה סדר אחד בדרך”.

על ההתלבטויות שקדמו ליציאה ועל יציאת רבאט מספר דוד לוי: “יום בהיר אחד אמר אבא – אתם רוצים, אז נעלה. כולנו שמחנו. אני זוכר שכבר לא שמרנו על הסדר והשקט סביב השולחן שאמא כל כך הקפידה עליו תמיד. מירי חיבקה ונישקה אותה וצחקה באושר. למחרת היום היה בבית השליח של הסוכנות כדי לעשות את כל הסידורים, אבל לאבא כבר היו הסתייגויות. זה היה שבוע לפני הפסח והוא אמר: ‘למען השם, בואו נחכה עד לאחר הפסח. אני מבטיח שנעלה’. ואמא בשלה – לא, עכשיו. ואבא בשלו – צריך לעבור את ליל הסדר. ואמא אומרת – עוד יהיו הרבה לילות סדר. אבא תמיד היה מגיע לפשרות עם אמא. בפשרות אלה היתה אמא תמיד מנצחת, אך היא לא הראתה זאת. לאחר שמסרנו את המטען לאיש הסוכנות שכרנו שתי מוניות ויצאנו לדרך. שליחי הסוכנות במרוקו אמרו לנו – עד מרוקו הספרדית עליכם להגיע בכוחות עצמכם. הם רק נתנו לנו דרכונים מזויפים. יצאנו ערב פסח, כמו ביציאת מצרים. עברנו את הגבול והגענו למרוקו הספרדית. שם, בעיר סאוטה, פגשנו את איש הקשר שלנו. נקבע מראש שהוא יחכה לנו בכיכר, לבוש חליפה כחולה, בכיס החליפה מטפחת לבנה ובידו מטפחת אדומה. הוא מיד זיהה אותנו ואנו זיהינו אותו. הוא ליווה אותנו לבית המלון ושם עשינו את הסדר. אני זוכר שאכלנו רק ביצה קשה וחסה, כי לא רצינו לאכול חמץ. מצות וארבע כוסות לא היו. למחרת, בראשון של פסח, בא איש הקשר ואמר לנו שעלינו להפליג לגיברלטר. הפלגנו במין ספינת מעבורת, הגענו לגיברלטר ומשם נשלחנו ישר למחנה עולים. כשהגענו למחנה לא ידעה שמחתה של אמא גבולות. היא חשה עצמה כמנצחת וכל העת אימצה אל ליבה את ג’ילברט, שהיתה אז הקטנה מבין האחים והאחיות. למרות שהעתיד שלנו היה אז לוטה בערפל היא היתה אופטימית והאמינה שהמחר יהיה טוב יותר”.

התרוממות הרוח, שליוותה את המשפחה ביממות הראשונות של היציאה מרבאט, פינתה את מקומה עד מהרה ליום קטנות של מבוכה וחרדה מפני המחר.

במחנה בגיברלטר נפוצו שמועות זוועה על המצב הכלכלי הקשה השורר בארץ, על עולים הנשלחים לגור במדבר וניטשים בלא פרנסה, על אפליה וקיפוח של יוצאי ארצות־ערב. במיוחד העיקה על המשפחה העובדה, שכמעט ולא נטלו עמם חפצים אישיים, להוציא את שתי המזוודות. הכל היה ארוז בארגזי המטען שנמסרו לאיש הסוכנות, ועתה החלו להתעורר חששות לגבי גורלו של המטען. משה לוי התרוצץ מאיש סוכנות אחד לשני וביקש לברר היכן נמצא המטען, מתי יקבלו אותו, מי אחראי עליו. עתה רק גילה, כי ברוב תמימותו לא קיבל ברבאט מיסמך מחייב כלשהו בדבר אחריותה של הסוכנות על המטען. כל מה ששמע עתה מאנשי הסוכנות היה “הכל בסדר, תקבלו את המטען כשתגיעו לחיפה”. ובינתיים היו חסרים בגדים ואביזרים אלמנטריים לקיום חיים סדירים. דוד לוי סבל במיוחד מהעדר ספריו, שכולם נארזו בארגזי המטען, ועתה לא מצא חומר קריאה לרוחו, מלבד ספרים קלוקלים שעברו מיד ליד במחנה העולים. רוחו היתה מדוכדכת גם משום שלפתע נותק מן הלימודים, ממש על סף סיום בית־הספר התיכון. אך למרות דיכדוכו לא חשב לרגע על נסיגה. לאב, שניסה לשכנע את בני המשפחה “לעשות תחנת ביניים בצרפת לכמה זמן”, אמר דוד חד משמעית: “אם אתם נשארים כאן אני עולה לבד ומצטרף לאשר” (שבינתיים עזב את הקיבוץ, השלים את לימודיו במוסד חינוכי, נשא אשה ועבר להתגורר בבאר־שבע).

באותם ימים זרחה קרן אור בודדה בשמיה המתקדרים של המשפחה. דוד הכיר את רחל, נערה שבה התאהב כמעט ממבט ראשון.

בעת שנפגשו היתה רחל בת 16, בת למשפחה בת 14 ילדים מקזבלנקה, שכמו משפחת לוי הגיעה למחנה העליה בגיברלטר והמתינה לתורה לעלות לארץ. רחל היתה אז נערה עדינה, ממוצעת קומה ששבתה את לב רואיה ביופיה. פגישתם הראשונה בשבילי המחנה היתה מקרית. דוד הבחין בנערה השברירית הנושאת מזוודות כבדות ומיהר להציע לה את עזרתו. לא היו לו כל כוונות רומנטיות, הוא פשוט ביקש לעזור (“כמו ג’נטלמן אמיתי” – אומרת רחל היום, כשהיא נזכרת בערגה באותם ימים) כפי שנהג תמיד לעזור למי שנזקק. לאחר הפגישה הראשונה היו עוד ועוד פגישות, כשהלכו להביא לבני משפחותיהם אוכל חם שחולק במטבח המחנה. אט אט התקרבו זה לזו, ואף שלא דיברו עדיין על עתיד משותף, היה ברור לשניים ולבני משפחותיהם, שהם עתידים לקשור את גורלם. כדרכו, מנתח דוד לוי את ראשית ההתקשרות עם אשתו לעתיד במונחים רציונאליים. הוא מספר: “התרשמתי מכך שרחל עומדת בראש משפחה גדולה ודואגת להוריה ולאחיה הקטנים. גם אני נשאתי לא מעט בעול המשפחה, לאחר שאחי הבכור עלה לארץ. אך לנו היתה משפחה ‘קטנה’ יחסית. לי היו רק שישה אחים ואחיות ואילו לה לא פחות מתריסר, ביניהם ילדים רכים בשנים ותינוקות, ואמה עוד היתה בהריון”.

לדוד היתה חשובה מאד דעתה של אמו על מי שהוא ראה כבר בתוככי לבו כמי שעתידה להיות שותפתו לחיים. האם היתה נפגשת עם רחל בחדר הכביסה של המחנה שבו היו נפגשות הנשים מדי יום. באחד הימים אמרה האם לאב: “זו בחורה נפלאה. הייתי רוצה אותה בשביל דוד”. דוד עשה עצמו כלא שומע, אך הוא ידע שמשפט זה, בו חרצה האם את דעתה, הוא מכריע בשבילו. תמיד העריך את טביעת העין ואת חכמת החיים שלה.

רחל ודוד היו שונים מאד זה מזו וגם דומים מאד. הם היו דומים בקשר העמוק שלהם למשפחותיהם ותחושת האחריות שחשו כלפי בני המשפחה. אך בכך נסתיים הדמיון. בעוד רחל היתה נערה שכל עולמה סבב סביב משפחתה, ראה דוד במשפחה מעין נמל אליו באה האניה למצוא חוף מבטחים בשובה מסערות החיים. המשפחה היתה בשבילו בסיס היציאה למה שנראה אז בעיניו כהרפתקה מסעירה שהחיים מציעים בפניו. רחל, אז כהיום, ידעה על קיומו של אותו עולם גדול המענין את דוד ומעסיק את רוחו. אך היא ידעה שתפקידה הוא להיות הבית, מקום המקלט מפני הסערות, המסגרת החמה והאוהבת המגינה מפני קשיי החיים ומצוקותיהם. השניים מעולם לא ניסחו כך את אורח חייהם ואת חלוקת התפקידים ביניהם. בוודאי שלא עשו זאת במחנה גיברלטר, ולאחר מכן במחנה מארסיי אליו עברו המשפחות בדרכן ארצה. אך דוד ורחל חשו באינטואיציה כי הם משלימים זה את זו.

אך באותם ימים לא העזו לדבר על תוכניות נישואין, אף שהוריהם ראו בהם חתן וכלה לעתיד. בכלל היה להם מעט זמן לעצמם. הן דוד והן רחל היו עסוקים מבוקר עד ערב בטירדות המשפחות הגדולות שבעולן נשאו. ורק מדי פעם גנבו לעצמם מעט פנאי. באותן פגישות חטופות דיברו על עתידם המשותף רק ברמז. פעם, כשדיברה רחל על משפחתה הגדולה אמר לה דוד: “אני רוצה שיהיו לי תריסר ילדים. זה המספר שקבעתי לעצמי”. הוא אמר “יהיו לי” ולא אמר “יהיו לנו”, כשהוא זהיר מכל התבטאות שיהיה בה משום הבטחה או התחייבות. רחל מסבירה את זהירותו והסתייגותו אז בתכונת אופי מרכזית שלו. הוא נאמן באורח קנאי למלה שלו ולהבטחה שלו. הוא לעולם לא יבטיח דבר שאינו בטוח שיקיים, וכשהוא מבטיח הוא יהפוך הרים וגבעות כדי לעמוד בדיבורו. ובסופו של דבר קיים דוד לוי הבטחה זו ולבני הזוג לוי יש היום שנים עשר ילדים.

ובינתיים הלך מועד העליה לישראל והתקרב. האב, משה, ניבא כאילו את הצפוי לו בארץ וניסה, ממש ברגע האחרון, לעכב את בני המשפחה. הוא הציע להישאר פרק זמן במארסיי כדי להתבסס מעט ורק אחר כך לעלות. אך דוד לא היה מוכן לשמוע על כך. משה לוי הבין שגזרה היא ואין לבטלה, אך רוחו נעכרה עליו. בשבועות הספורים שחלפו מאז עזבו את רבאט כאילו התמוטט עליו עולמו, והחל התהליך של התפוררות הסמכות, שעתיד היה להטביע את חותמו על משפחת לוי, כעל משפחות רבות אחרות מארצות האיסלם שעלו לישראל. ברבאט היה משה לוי בעל בעמיו. ובעל בעמיו פרושו להיות בעל המאה שהוא גם בעל הדעה, בקהילתו, בבית־הכנסת שלו וכמובן במשפחתו. בהיותו עצמאי יכול היה להתפנות בכל עת מעבודתו, להפקיד את המלאכה בידי בניו ופועליו, ולצאת לעיסקי ציבור. אחד מעיסוקיו האהובים היה להשתתף בטיקסי ברית מילה של הילדים שנולדו בקהילה. מנהג היה ברבאט שבטקס הכנסת התינוק לבריתו של אברהם אבינו מוכרים את כיסא אליהו הנביא עליו יושב הסנדק. את הכסף היו מפקידים בקופה מיוחדת לאירגון ארוחות לזקנים עניים וגלמודים. משה לוי היה מופיע כמעט לכל ברית וקונה את כיסא אליהו הנביא, יהיה המחיר גבוה ככל שיהיה. סימי היתה נוהגת לומר, כי קבלה היא בידיה מאבותיה שמי שישב עשר פעמים על כיסא אליהו כסנדק יזכה למקום כבוד בגן־העדן. משה לוי קנה תמיד את כיסא אליהו, אך לא ישב עליו בעצמו. תמיד מצא איזה עני, והיה מעניק לו חינם אין כסף את הזכות לשבת על הכיסא.

(נטיה זו לתת צדקה לעניים הוריש משה לוי לילדיו, כחלק בלתי נפרד של עולם הערכים שספגו בביתם. גם בתקופות הקשות שידע דוד לוי בארץ, תקופות בהן הגיעה המשפחה ממש לחרפת רעב, לא שכח אף פעם את מצוות הצדקה ותמיד חילק מן המעט שהיה לו עם נזקקים).

אותו עולם של “בעל בעמיו” שבו היה שרוי משה לוי משך שנים ברבאט לא היה קיים עוד במחנות העולים בגיברלטר ובמארסיי. בלי הבית בו היה רגיל, בלי המפעל שלו, בלי המסגרת הקהילתית, וגם בלי שפע המזומנים שהיו קיימים כל עוד היה עסק והיתה קופה, חש עצמו כאילו מעורטל ומבויש, תחושה שתלך ותחריף בשנים הקשות שעוד ציפו לו ולמשפחתו בישראל.

בחודש יוני 1957 עזבה משפחת לוי את מחנה המעבר במארסיי ועלתה על האניה “ארצה” בדרך לארץ־ישראל. רחל נאלצה להישאר עם משפחתה במארסיי, שכן אמה עמדה ללדת בתוך שבועיים והיא לא רצתה להיטלטל בדרך בימים האחרונים להריונה. לפני פרידתם שאלה רחל את דוד, כשעיניה רטובות מדמעות: “דוד, האם אראה אותך בארץ?”

דוד לוי, נאמן לדרכו, שלא להבטיח מה שאינו יכול לקיים, אמר: “אכתוב לך ואספר מה קורה לנו”.

רחל: “דוד, תודיע לי היכן תהיה. אבוא לבקר אותך”.

דוד: “רחל, אני לא אשכח אותך”.

זה היה וידוי האהבה הגלוי ביותר של דוד לוי. היתה במשפט זה גם התחייבות שאותה קיים לאחר שמונה חודשים, כשהשניים נישאו למזל טוב. רחל נשארה במארסיי עד שנולד אחיה, חיים, אשר לאחר עשרים שנה הפך להיות נהגו ושומר ראשו של סגן ראש־הממשלה דוד לוי.

 

פרק רביעי: אכזבה, תיסכול, השפלה    🔗

המפגש עם הארץ היה מרגש. הנוף המרהיב של הכרמל והמפרץ, הבתים הרבים והתנועה הסואנת – כל אלה עוררו תקווה שהם באים לעיר גדולה, הדומה מבחינות רבות לרבאט, בה יוכלו למצוא פינה משל עצמם ולהחזיר לעצמם את אשר איבדו בצאתם מרבאט. הבן, אשר, המתין למשפחתו בנמל והאם נפלה על צווארו, חיבקה ונישקה אותו ללא הרף, מיששה כמעט כל אבר בגופו, כאילו ביקשה להיות בטוחה שאיננה חולמת. “תודה לאל שאתה בריא, היתר לא חשוב”, מילמלה שוב ושוב.

“לאן ישלחו אותנו?” – שאל משה לוי. הבן, אשר, שכבר למד להכיר את המציאות בארץ, השיב: “אתם יכולים לבקש מה שתרצו, אבל הסוכנות תשלח אתכם לאן שהיא רוצה”.

בעוד סימי והילדים מחכים בסבלנות למשאית שאמורה היתה לקחת אותם למחוז חפצם, הלך האב לברר מה עלה בגורל המטען של המשפחה, שנמסר לשליח הסוכנות ברבאט. הוא עבר מאיש סוכנות אחד למשנהו ושוב קיבל תשובות מתחמקות של “לא יודעים”, “תבוא מחר”, “איפה הקבלות” ועוד.

משה לוי ראה באותם ארגזי מטען מעין סמל לכל מה שהיה לו שם. הוא נאחז ממש בצפרניו בתקווה שהמטען יימצא, שיקבל את כלי העבודה שלו, ואיכשהו יוכל לשקם את מעמדו ההולך ונשחק. אך לאחר שעות של חיפושים נתברר לו, כי אין מי שיוכל לעזור לו, ועל המשפחה לצאת למקום המגורים שנקבע לה, ולנסות להסתדר בלי החפצים שהיו בשבילם משהו יותר מסתם רכוש, משהו יותר מאביזרי נוחות.

“היכן אתם רוצים להתגורר” – שאל פקיד הסוכנות.

משה לוי השיב: “תשלח אותנו בבקשה למקום שבו אוכל לעסוק במקצועי כנגר, ואוכל לגדל את ילדי בכבוד. היינו רוצים לגור בבאר־שבע. שם נמצא בני הבכור, ושם בטח אוכל להסתדר”.

“אתם נוסעים לבית־שאן” – פסק הפקיד.

אותו פקיד אלמוני, שגזר בהבל פה את גורלה של משפחת לוי לשנים רבות, זרע אולי אז את הזרע שהצמיח ברבות הימים את המנהיג האותנטי של בני דור העליה מארצות ערב. לימים סיפר דוד לוי: “ההרגשה הזו שמישהו קובע בשבילך, שמישהו נותן לך, שמה שאתה מקבל לא מגיע לך בזכות אלא בחסד, שאיש לא שומע מה אתה רוצה ולא איכפת לו מה שאתה רוצה, כל אלו הולידו בי, וברבים שכמותי, את הרגשת התיסכול והמרירות, את ההכרה שכך זה לא יכול להימשך. אך זאת חשבתי והבנתי רק הרבה זמן לאחר מכן. כשאמר הפקיד “בית־שאן”, דבר ראשון הלכתי למפה להסתכל איפה נמצא בכלל המקום הזה. שאלתי – מה פירוש המלה בית־שאן והשיבו לי: זה בית מנוחה, בית שינה, בית מרגוע. (רק אחרי שנים למד דוד לוי לדעת כי בית־שאן, שהיא מן הערים העתיקות בארץ – היא הוקמה על תל מלפני 6000 שנה – נקראת על שם האל שאן, שיושביה הקימו לו בה מקדש ושמרה על שם זה משך כל הכיבושים שנכבשה, החל בכיבוש המצרי דרך כיבושי הפלישתים, הביזנטיים והערביים). העמיסו את כולנו על משאית, וכשהגענו לבית־שאן לעת ערב ראינו קהל גדול וחשבנו שעורכים לכבודנו קבלת פנים. נתברר כי זו היתה הפגנה של אנשים שצעקו ‘לחם, עבודה’. המכונית שהסיעה אותנו לא עצרה ליד המפגינים אלא עברה הלאה עד לצריף שהיקצו לנו. ירדנו ונכנסנו לצריף. היו בו כמה מיטות שאז קראו להן מיטות סוכנות. במקום שולחן היה איזה מן ארגז וכן קופסה של קרטון שבתוכה היו כל מיני מצרכי מזון. הסוכר היה שחור. חשמל לא היה. מים ושרותים היו רק בחוץ והחום היה איום. קראתי פעם שחז”ל אמרו, ש’בית־שאן יושבת בפתח גן־העדן', ולפי החום שסבלנו אז אפשר להבין את ההיפך. זמן קצר לאחר שהגענו למקום החלו לבקר אותנו אנשים ותיקים. מה פירוש ותיקים? הם כבר נמצאו כאן שישה חודשים. נכנס אחד, מתיישב ומתחיל לבכות. והוא לא בוכה על עצמו אלא עלינו. הוא אומר: ‘לאן באתם, לאיזה גהינום באתם’. אני זוכר את אבא מסתכל עלינו בעיניים בוהות כאומר – זו הארץ המובטחת שהבאתם אותי אליה? הרגשתי אז תחושת אשמה. הרי הוא התנגד תמיד לעלות, ורק אני הוא זה שדחפתי את המשפחה לבוא למקום שכוח־אל זה. אך הוא לא אמר מלה וגם אני לא פציתי את פי. אמא היתה הראשונה שהתאוששה. היא מיד החלה להתעסק במשהו. העיקר לעשות, לא לדבר. היא ניסתה לשנות מעט את האווירה אך לא הצליחה. כל אותו לילה לא ישנו כמעט אף לרגע. רק הילדים הקטנים שקעו בשנת ישרים, בלי להבין את המציאות אליה נקלעו. התהפכנו מצד אל צד, נאנחים, כשכל אחד מנסה להסתיר מן האחרים את העובדה שהוא ער".

המציאות שנתגלתה למחרת בבוקר היתה עגומה עוד יותר. בני משפחת לוי למדו מיד כי נשלחו לעיירה קטנה שכוחת אל, רחוקה מן המרכזים העירוניים הוותיקים ונטולת כל אמצעי מחיה. לאב נתברר, כי חלומו לעסוק בארץ במקצועו הוא חלום באספמיה. הוא תלה את אי יכולתו לחזור למקצועו בכך שכל כלי עבודתו אינם עמו, והם בארגזי המשלוח אי־שם באחד ממחסני הסוכנות. אך לא היה צריך הרבה זמן להבין שבבית־שאן של שנת 1957 לא היה מקום לנגריית רהיטים. התושבים לא נזקקו לא לרהיטי בית ולא לרהיטי משרד מן הסוג שהאב ייצר ברבאט. האנשים כאן נאבקו עדיין על צורכי הקיום הבסיסיים ביותר, מאבק שמשפחת לוי נכנסה אליו עד מהרה בלי יכולת לעצור לרגע לשיקול דעת, בלי פסק־זמן למחשבה. מקומות הפרנסה העיקריים היו בקיבוצי האיזור ובעבודות דחק שיזמה הממשלה – יעור וסיקול אבנים. אך כל מקומות העבודה “הטובים” כבר היו תפוסים בידי הוותיקים. לעולים החדשים, אשר זה מקרוב באו, היה צריך ליצור מקורות תעסוקה חדשים. הואיל ולא נמצא מי שיצור מקומות עבודה נוספים התפתחה תחרות פרועה על מקומות העבודה המעטים.

על אותו מאבק אלים למקום עבודה ולפרוסת לחם, מספר דוד לוי: "עד מהרה נתברר לנו שכדי להתקיים צריך להיות חזקים מאד. וחזקים מאד פירושו להיות עם שרירים וממש להתכתש כדי להשיג יום עבודה. היה צורך לקום השכם בשעה 4 בבוקר, ולהילחם על מקום במשאית שהסיעה את הפועלים לעבודה. מי שמצא מקום במשאית היתה לו עבודה, והיה לו לחם להביא למשפחה. ולהילחם על מקום פירושו לדחוק את חברך, לדרוך עליו, לרמוס אותו. השאלה היתה אם אתה תקבל את יום העבודה או שהוא יקבל את יום העבודה. אם לילדים שלך יהיה מה לאכול או לילדים שלו. נאלצתי להיכנס למאבק המביש והמשפיל הזה. הייתי שרירי וחזק ולרוב הצלחתי לעלות על המשאית. אך בליבי בכיתי על שכך מאלצים אותי לחיות ולראות יהודים אחרים נשארים למטה, בלי עבודה ובלי לחם. אך היו גם ימים שאני נשארתי מאחור ולמדתי את ההשפלה הכרוכה בכך. לאבא לא היה כוח למלחמה הזו והוא נאחז בתקווה אחת – הנה יבוא היום ויגיעו ארגזי המטען – שבעה ארגזים גדולים ובהם כל טוב. כל כלי הבית שעליהם היתה תפארתה של אמא, וכל כלי הנגרות של אבא. אבא היה אומר כל הזמן – יש לי מקצוע ויש צורך בי כאן. אני אעבוד בנגרות בנין. אני אפרנס את המשפחה בכבוד. ופתאום באה בשורת האיוב. נמסר לנו כי כל המטען טבע בים ואז חרב עליו עולמו של אבא. וכשראיתי את הטרגדיה הנוראה של אבא, כשראיתי כיצד נרמס כבודו עד עפר, כיצד בתוך שבועות מעטים ירד ממעמד של אדם מכובד ואב סמכותי בביתו ובקהילתו למקרה סעד הסמוך על שולחן אחרים, החלטתי שאין ברירה אלא להיאבק למען המשפחה. לא היה מקום יותר לרגש, אולי גם לא לכבוד. בכוח פילסתי לי דרך לתוך המשאית שפירושה היה עבודה, שפירושה היה שיהיה אוכל בשביל הילדים. לא פעם שאלתי אז את עצמי – האם ביתר המקומות בארץ יודעים מה שקורה כאן? הרי יש כאן ביזבוז עצום של אנשים צעירים, שיכולים לעבוד ולבנות במקום שילחמו על מקום במשאית. מדוע לוקחים אנשים שבאו עם המון רצון טוב, עם המון אהבה לארץ־ישראל ורומסים אותם עד עפר? גם המאושרים שזכו בעבודה סבלו מחוויה משפילה. אני זוכר שחפרנו בורות, עבודה שגם החסונים והבריאים שבנו כילו בה את כוחותיהם. העבודה היתה בקבלנות – חפרת פחות קיבלת פחות. אך עבודה אין פירושה תמיד כסף. על כל פנים לא מיד. גם כשקיבלת את כרטיס העבודה היית צריך להמתין לפעמים חודשיים וחצי עד שלושה חודשים כדי לקבל את המגיע לך. אז עוד לא היה חוק הלנת שכר. וכשנזקקנו בדחיפות לכסף היינו הולכים למכור את כרטיסי העבודה ברבע מחיר.

אני זוכר שבלילות הייתי יושב מחוץ לצריף הלוהט וחושב – מה בעצם קרה כאן. מה קרה עם החלום הגדול שלי על ארץ־ישראל. מה קרה לכל מה שלמדתי בתנועת הנוער. ניסיתי לשכנע את עצמי, שאולי זה הכרחי. הרי קדמו לנו חלוצים שבנו והפריחו, שייבשו ביצות וקדחו. אך משהו לא הסתדר בתמונת המצב. עם כל מאמצי לראות עצמנו כממשיכי החלוצים לא הצלחתי בכך. מן הצד האחד ראיתי סביבי את הקיבוצים הנהנים מכל טוב, מתנשאים עלינו (ולא היה הבדל אם היינו מרוקנים או רומנים, שגם הם התישבו אז בבית־שאן), ולא רק שלא איכפת להם מאיתנו אלא שגם נהנים מעבודתנו. במרוקו סיפרו לנו, כי צריך כוחות כדי שיבנו את הארץ ואילו כאן יש הרגשה שאנחנו מיותרים. ושאלתי את עצמי: האם דווקא כאן, בארצנו, תאבד לנו גאוותנו? כיום, במבט של הרבה שנים לאחור, אני יודע שהיה משהו לקוי במבנה של החברה הישראלית, משהו שהוליד את הפצע השותת דם של פער, ניכור, אובדן תקווה, אי אמון. ובאותן שעות של הרהורי לילה נולד אצלי הרצון העז להיאבק, לא על מקום נוסף במשאית אלא נגד כל המאבקים הללו. לא בעד עוד פת לחם לבני משפחתי, אלא למען זאת שמשפחות אחרות יוכלו להתקיים בכבוד, לקבל את פת הלחם המגיעה להם מתוך זכות ולא מתוך חסד. ידעתי, שבצד עבודתי, שנועדה לפרנס את המשפחה, עלי לשמור על עצמי מלהידרדר אל התהום של יאוש, של החיים מן היד אל הפה ומן היום אל המחר. אך קודם לכל היה עלי להתקיים קיום פיסי. לעבוד. להתפרנס. עבדתי בכל הקיבוצים שבאיזור. ימים על ימים הייתי עובד בדילול, הולך כפוף שעות על שעות, בחום הלוהט. כשהביאו לנו מים בטנקר לשדה, אי אפשר היה לשתות אותם, כי הם היו לוהטים וגם מעופשים. אלה שאירגנו את הסעת העובדים דאגו להסיע אותם אל העבודה, אך לא תמיד הסיעו אותם גם הביתה. לא פעם הובאו למקום העבודה שמונים איש, אך בדרך חזרה היו מקומות רק לארבעים. ואז הייתי צריך ללכת ברגל הביתה, אחרי יום עבודה מפרך, ולדעת שמזלזלים בי ובעבודתי, מזלזלים בכבוד האנושי שלי. ושוב הייתי צריך ללכת ללישכת־העבודה ולעבור דרך האשנב הקטן ולהמתין לעיתים ימים עד שנתנו לי סידור עבודה. כך הצטברה לאט לאט המרירות והאוויר היה טעון חומר־נפץ. אך אט אט החלה התארגנות. זו היתה התארגנות אמיתית של פועלים. אלה שישבו בוועד הפועל, אלה שקראו לעצמם פועלי־ישראל, אלה שעמדו בראש מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אולי לא שמעו על כך. אבל אנחנו בבית־שאן התארגנו התארגנות פועלית של ממש. בדיוק כמו שכתוב בספרים, שבתל־אביב כבר שכחו לקרוא בהם. נאבקנו בהתחלה על דברים פשוטים ואלמנטריים. שיביאו לנו לשדה הלוהט מים קרים ונקיים. שישלמו את המשכורת בזמן, שיסיעו אותנו הביתה. שיתייחסו אלינו כמו אל בני אדם ולא כאל בהמות. יום אחד ארגנו שביתה. פעם קראו לזה שביתה פראית. אבל זו היתה שביתה שכל אבות הסוציאליזם יכלו לחתום עליה. הפסקנו את עבודתם של כמה מאות עובדים והלכנו בתהלוכה בבית־שאן. אני דאגתי לכך שגם ראש־העיריה ילך איתנו, שילך בראש, וכך תהיה ההפגנה חוקית. ראש העיריה היה אז אפרים דובק וההפגנה עברה ללא תקריות".

"ההתארגנות הזו – כמעט הייתי אומר המרד הזה – עורר אצל האנשים את כבודם העצמי. רבים רבים נפלו קודם לכן מתוך יאוש, ואפטיה ובורות. הם התמכרו לאלכוהול, לבטלה, לתלות בנותן הסעד, לכניעה. מי היה אשם באותו מצב? חשוב לדעת זאת דווקא היום. מי שמנסה להצדיק את אירועי אותם ימים ולתרצם, חוטא לא רק לאמת, הוא חוטא להווה שלנו ולעתיד של כולנו.

כמובן, זאת היתה תקופה של עלייה המונית. בתקופה זו קמו עשרות עיירות־פיתוח, שהיום הם התשתית שעליה גאוות המדינה. האמנם נבצר מן המימסד לגלות את מידת הרגישות ותשומת הלב שעשויים היו למנוע את תחושת ההשפלה המיותרת, את אבדן המוחות והכוחות שנדחקו הצידה ובוזבזו כמעט כליל? את אבדן הכבוד העצמי והגאווה העצמית של רבבות עולים חדשים? האם באמת היה הכרחי המחיר הכבד הזה"?

מה שהיה לקוי אז היה קשור במערכת שנוצרה בסולם הערכים הלאומי. הליקוי הזה הוליד מצב של חוסר רגישות לתחושתה, לריגשותיה ולכבודה של קבוצה שלמה, שבמקרה התגלמה אז בעלייה החדשה מארצות האיסלם. האם התפנה מישהו לחשוב מה קרה לילדים שגדלו אז; לילדים שראו כיצד אביהם חדל להיות סמל של מקור החוסן, הבטחון והסמכות של המשפחה? מה חשו אנשים שהופנו לעיירות נידחות בלי שנשאלו מה הם הצרכים החיוניים שלהם, מהם הקשיים שהיה עליהם להתמודד עימהם, ואשר בלעדיהם לא יכלו לשמור על צלמם?

דוד לוי מביט אחורה בפיכחון. רישומן של אותן שנים לא יימחה מליבו לעולם – לא בגלל קשייהם בלבד ולא בשל מצבור העלבון שהוטען בו. הם ייזכרו בשל הלקח החברתי שידע להפיק מהם וליישמו היטב בהגיעו, מאוחר יותר, לעמדת כוח ועשייה במישור ההסתדרותי והממלכתי. בימים בהם היה לוי עד חי לעוולה החברתית, אך נולדו בליבו גם הדרכים לפתרונה. בימי הסבל, ההשפלה ואובדן התקווה הגדולה – נולד גם המנהיג והותוותה דרכו.

למרות הקשיים הרבים הצליח דוד לוי לשמור על חוסן רוחו. מה היה הגורם לכך? אין ספק שמשהו באישיותו הכשיר אותו מלידה למנהיגות אליה הגיע באורח טבעי כמעט. בתהליך השחיקה שעברו בני עדות המזרח שבאו לארץ מילאה ההזנחה העצמית תפקיד מרכזי בירידת התדמית העצמית שלהם. דוד לוי, שהקפיד תמיד על הופעתו, קנה לעצמו בכך בלא מעט הערכה ורספקט מזולתו, אך לא פחות מזה היה בהקפדה זו מעין ביטוי להכרת הערך העצמי שלו, גם בתקופות הקשות ביותר.

כארבעה חודשים לאחר שנפרדו במארסיי נפגשו שוב דוד לוי ורחל אדרי. בחודשים הללו לא עמד דוד בהבטחתו ולא כתב לה אף לא שורה אחת. הוא הסביר זאת בכך שעמד בפני דילמה קשה. הוא לא יכול היה לשקר ולתאר את המצב בצבעים ורודים. מאידך, לא רצה להוציא את דיבת הארץ. לפיכך החליט שלא לכתוב ולהמתין. לבסוף לא עמד בו עוד כוחו ובאחד הימים ישב וכתב מכתב בו נתן ביטוי לגעגועיו אליה. המכתב נשלח, אך מעולם לא הגיע לתעודתו. כשחזר דוד מן הדואר מצא בביתו את רחל ואת בני משפחתה.

מספרת רחל: “כשהגענו לנמל חיפה ביקשנו שישלחו אותנו לטבריה. לא ידעתי אז איפה נמצא דוד אבל הייתי בטוחה שיום אחד ניפגש ונתחתן. הפקיד אמר לנו: ‘אשלח אתכם למקום ליד טבריה’ וכך הגיע האוטובוס לבית-שאן. מהחלון ראיתי את סימי, אמו של דוד, קראתי לעברה בהתרגשות וכך נפגשנו”.

הפגישה היתה נרגשת אך עגומה. רחל זוכרת, כי ראתה עצב עמוק בעיניו של דוד. הוא תאר בפניה, ללא כחל ושרק, את המצוקה בה שרויים הוא ומשפחתו. תארי לך – אמר לה – מאז באנו לכאן, לא ראיתי את ירושלים. זרקו אותנו לכאן ואיני יודע בכלל איך נראית ארץ־ישראל. במרוקו נכספנו לירושלים, ראינו אותה בדמיוננו וידענו שיבוא יום ונגיע אליה. ואילו עכשיו, אני נמצא בארץ ישראל, ואיני יכול להגיע לירושלים רק משום שאין לי כסף לנסוע אליה. ירושלים נראית לי היום רחוק יותר מאשר בעת שהייתי ברבאט.

לאחר ימים לא רבים היתה רחל עדה לאחד המעמדים המשפילים ביותר שידע דוד לוי. מצב התעסוקה הלך והורע ובבית הגיעו ממש לפת לחם. בצר לה הציעה האם, סימי, למכור את תכשיטיה. תכשיטיה של בת מרוקו הם ככבודה של בת מלך פנימה. זהו הרכוש שהיא נוצרת וצוברת משך חייה. הוא נועד אמנם להיות משענת בשעת צרה, אך עושים כל מאמץ כדי שלא לפרוט לפרוטות את האוצר גם בשעות מצוקה. התכשיטים של סימי, שחלק מהם קיבלה בירושה מאמה, היו למעשה כל הרכוש שנותר לה. תחילה ניסה האב להניאה מלמכור את התכשיטים, אך נוכח המצוקה הקשה לא היתה ברירה. לא בבת אחת נמכרו התכשיטים. רק אחת לכמה שבועות עלה דוד על האוטובוס, נסע לחיפה, עבר ברחובות וחיפש חנויות לתכשיטים. בכל פעם מכר תכשיט אחר – צמיד, תליון, טבעת, ועוד טבעת ולבסוף את השעון.

“בכל פעם חשתי לא רק כאב עמוק אלא גם עלבון צורב” – מספר דוד לוי. “ידעתי עד כמה התכשיטים יקרים לאמא ואמרתי לעצמי: אם אמא מוותרת על תכשיטיה, כדי שהמשפחה לא תאבד את צלם האנוש שלה, סימן שהגענו לקצה הדרך. בתחילה ניסיתי לבדוק אפשרות למשכן את התכשיטים, כדי שנוכל לפדות אותם, כשישתפר מצבנו, אך לא הצלחתי. בהתחלה קיוויתי כי תכשיט אחד או שניים יספיקו כדי לשפר את המצב. אך מדי פעם מצאתי עצמי שוב ושוב באוטובוס הנוסע לחיפה ומכרתי עוד ועוד תכשיטים, כשבכל פעם אני חוזר עם מעט כסף”.

באותם הימים ניחתה על המשפחה מהלומה נוספת. האב – שלא איבד את התקווה למצוא את ארגזי המטען שמסרו ברבאט לאיש הסוכנות – גילה שביב של תקווה. נמסר לו מאי שם שהארגזים לא אבדו אלא הגיעו ארצה ונמצאים במחסני הסוכנות בכורדאני. הוא ביקש מדוד להילוות אליו כדי לנסות ולאתר את הארגזים במחסן, אך בהגיעם נתברר כי במחסנים הגדולים פרצה שריפה שכילתה את הכל, ובלהבות השריפה הזו עלו בלהבות והפכו לאפר התקוות האחרונות שהיו למשה לוי לשקם עצמו בארץ.

אך רחל לא אמרה נואש. המצב האיום בו נמצאה משפחת לוי לא הרתיע אותה מלרצות לקשור את עתידה עם דוד. כשאמר לה, כי ספק אם בתנאים אלה יוכלו להקים משפחה, אמרה לו: “אני מוכנה לעשות כל עבודה ובכוחות משותפים נתגבר”. ואמנם, רחל היתה שותפה נאמנה. היא חילקה איתו את הטוב ואת הרע, ימים קשים כימי שמחה, ששניהם זכו בהם כעבור שנים אחדות.

 

פרק חמישי: בכלא בית־שאן    🔗

רחל היתה מוכנה להינשא מיד אך דוד נרתע מכך. בשיחות שהיו לו אז עם אחותו אמר: “מה אני אקח אותה מהוריה? מה יש לי להציע לה? יש לי רק את עצמי”.

יום אחד נטלה האחות את היוזמה לידיה.

“הגיע הזמן שנלך להורים של רחל לבקש את ידה בשביל דוד” – אמרה למשה וסימי לוי. ההורים שמחו שמחה רבה, אך המחשבה על הנסיבות שבהן הם מבקשים להשיא את בנם העכירה את רוחם.

“איך נלך אליהם? איך נבוא בידיים ריקות? מה נוכל להגיד להם? הרי אפילו משהו סימלי אין לנו כדי להביא במתנה” – אמרו.

באותה תקופה היתה משפחתה של רחל במצב יחסי טוב יותר. שיחק לה מזלה למשפחת אדרי וארגזי המטען שלהם הגיעו ארצה בשלמות. ארגזים אלה הכילו כל טוב, שנתנו הן הרגשת רווחה והן אפשרות להפוך פה ושם חפץ בעל ערך למזומנים. רחל היתה מנסה לסייע למשפחתו של דוד לוי. מדי פעם הגניבה לבית איזו קופסת שימורים, בעשותה יד אחת עם אחותו של דוד, כדי שהאם לא תחוש בתשורה ולא תחוש עצמה מושפלת.

הוריו של דוד כמעט ודחו את הרעיון של הליכה להוריה של רחל על הסף, כשמירי אמרה: “לא תוכלו לעשות להם דבר כזה. כבר אמרתי שאתם באים והם הכינו עוגות. אנחנו לא יכולים לגרום להם בושות כאלה”.

בלית ברירה הלכו להוריה של רחל בידיים ריקות. למרות הנסיבות העגומות של הפגישה היתה האווירה עליזה. הוריה של רחל קיבלו – בשל גודל המשפחה – שתי יחידות דיור, והיו מוכנים להקצות אחת מהן לזוג הצעיר.

מיד לאחר מכן החלה רחל לעבוד במטבח בית־הספר של בית־שאן. התואר הרשמי שלה היה “טבחית”, אך חלק נכבד מעבודתה היה כשל פועלת ניקיון. אך היא הלכה לעבודה בחדווה, חסכה פרוטה לפרוטה, ותוך זמן קצר שילמה מיקדמה על חשבון רכישת ארון, שולחן ומיטה שנועדו לריהוט הבית ההולך ומוקם.

על החתונה מספר דוד לוי: “עשינו את החתונה בגינה של ההורים שלה. אי אפשר לקרוא לזה גינה. היה להם בית וליד הבית חצר, שלצורך הענין קישטנו אותו בשקי יוטה. לקחנו בהשאלה מן המכולת פנסי לוקס וגם הזמנו להקה של אנשים שטענו כי הם מוסיקאים. לאחד מהם היה איזה כלי שאני לא זוכר את שמו, לשני היה תוף והשלישי חיבר שירים שברדיו לא השמיעו כמותם, אך אצלנו שרו אותם. כל העיירה היתה מוזמנת. כלומר: לא התכוונו אולי להזמין את כל העיירה, אך איך יכולת להגיד למישהו שלא לבוא? והם באו והביאו עמם מתנות. אחד הביא פרימוס והשני הביא סיר ועוד מתנות כאלה. במיוחד אני זוכר אחד שהביא לנו במתנה כלב מחרסינה. זה מה שנקרא פיל לבן, לא לבלוע ולא להקיא. משך שנים היתה לנו בעיה מה לעשות עם הכלב הזה. אם היינו שמים אותו על הארון הוא היה מגיע עד התיקרה. בתוך הארון בקושי היה מקום. אז שמנו אותו על השולחן, ותמיד כשהיינו מסובים לשולחן היינו מתבוננים בכלב והכלב היה מתבונן בנו. מי שהיה הכי מרוצה היה אותו חבר שהביא את המתנה. תמיד כשנכנס אלינו הביתה ראה את מתנתו על השולחן והסיק, לפי המקום שהקדשנו לכלב, כי אנו מעריכים מאד אותו ואת מתנתו. אני זוכר שהמאכלים שהכינו האמהות היו מצוינים ואני זוכר גם שכל האורחים יצאו כשהם מתגרדים בפניהם. פנסי הלוקס משכו אליהם את כל היתושים מן הסביבה והם התנפלו על הקרואים כמוצאי שלל רב, כך שכולם יצאו מן החתונה שלנו עם נקודות חן על הפרצוף, וזכרו אותנו לזמן רב”.

אבל למחרת השמחה באו ימי החול. דירה היתה, רהיטים גם כן היו, אבל פרנסה לא היתה. מיד לאחר החתונה נכנסה רחל להריון, אך היא המשיכה לעבוד במטבח בית־הספר, כי לא היתה ברירה. שכן, דוד לוי, מצא עצמו לראשונה בחייו ללא תעסוקה.

על אותה תקופה מספר דוד לוי: “הייתי מובטל. לאט לאט טעמתי את טעם הבטלה. היו ימים שהבית היה ריק כל כך שחיכיתי שרחל תבוא מהעבודה ותביא לי מעט אוכל מן המטבח. אלה היו ימים של ציפיה לפתק מן הלישכה ליום עבודה. ימים של מרירות ולילות ללא שינה. כשנולדה בתנו הבכירה היינו צריכים להיות שמחים, אך לא יכולתי להימלט מן המחשבה איזה עתיד מצפה לה. רחל המשיכה לעבוד גם אחרי הלידה והאמא שלה שמרה על התינוקת. השכר של רחל היה זעום והימים הבודדים בהם עבדתי הכניסו עוד פחות מזה. ומדי יום ביומו המתין לנו האויב האכזר מכל – לישכת־הסעד. אני אומר כי זה אויב, בעוד שלכאורה לישכת־הסעד נועדה להציל אנשים כמונו מדלות ומרעב. אך לא זאת השיגה הלישכה. כדי לזכות בתמיכת הסעד היית צריך להיות אדם שאיננו מסוגל לעבוד. רבים שבאו לארץ בריאים וחזקים הלכו והתנוונו מחוסר מעש, מחוסר תוחלת וסופם שהתאימו עצמם לקריטריונים שהלישכה הציגה כתנאי למתן המתת. הם הפכו באמת למקרי־סעד. אני ידעתי – קל להיכנס לזה, אך ברגע שנכנסת אתה מתחיל ללכת בנתיב שאין ממנו מוצא. אתה הופך להיות פראזיט. אתה מתרגל להיות כזה. אתה מוכרח להצדיק את התמיכה שאתה מקבל, ולאט לאט אתה מתנהג בהתאם, ומאבד את הנכס היחיד שעוד נותר לך בדלותך – הכבוד העצמי שלך. רבים מחברי הטובים נכנסו לנתיב הזה. מעטים יצאו ממנו. הרוב שקעו מטה מטה. אני הצלחתי להימלט מן הגורל הזה, כי לא רציתי להיכנע. היו זמנים שאיש מאיתנו לא מצא יום עבודה – לא אני, לא אבי וגם לא אחי ואחותי. ממש בושה אוחזת אותי, כשאני נזכר איך התקיימנו אז. אמא זכרונה לברכה היתה מבשלת לחם יבש ועשתה מזה מרק. אפשר לטעום את זה פעם ופעמיים, אבל אי אפשר להתרגל לזה. ואז בא אלינו איזה עסקן ואמר: בוא נעזור לכם. אני מכיר את הפקיד מהסעד. אתם צריכים לקבל עזרה, עד שתתאוששו. כולם עוברים את זה. זרקנו אותו מהבית פעם ופעמיים. אך פעם נתפתינו. אני זוכר את עצמי עומד בלישכת־הסעד ולידי עומדים אחותי ואבי. והפקיד מתחיל לשאול שאלות. הוא רוצה לדעת אם אנחנו מתאימים לקריטריונים,. אם יש לנו בכלל זכות לאכול. והוא שאל אותנו למה איננו עובדים, כאילו הציעו לנו את כל העבודות שבעולם וסרבנו. והוא שואל אותנו האם אנחנו חולים, וזה קריטריון חשוב. ואחותי פרצה בבכי. ואני אפילו דמעות לא היו לי, רק הרבה כעס והרבה תיסכול והרבה רצון להפוך את העולם. התפרצתי וכמעט הפכתי את השולחן וברחתי הביתה כל עוד נפשי בי. ואני זוכר את אבא יושב בבית שותק ואינו פוצה פה. עיניו, שהיו פעם מלאות שימחת חיים, היו כבויות. הן דיברו יותר מאלף מלים. והמבט העצוב שלו ליווה אותי בכל אשר הלכתי. הרגשתי שמבטו צורב את גבי כשהייתי יוצא מן הבית ובידי צמידים שמסרה לי אמי כדי למכור לצורף. הצמידים האלה היו פעם תחנות־דרך של שימחת חיים. בכל שמחה היה אבא קונה לאמא צמיד. כך עשה כשהם התחתנו, כשנולדו הילדים, וסתם כשהיה לו יום טוב בעסקים. ועכשיו ראיתי שכל צמיד הנקרע מידיה של אמא כאילו קורע את הלב של אבא. הייתי הולך עם הצמידים בכיס והיה נדמה לי שאני מחזיק אצלי גחלים לוחשות. אני זוכר שנכנסתי לצורף הראשון שמצאתי. הוא שמח מאד. הסחורה טובה – הוא אמר. הוא בוודאי חשב שגנבתי את זה. אני אמרתי את האמת – זה של אמא. אין לנו מה לאכול ואין ברירה. אינני יודע אם האמין לי, או שבכלל היה איכפת לו מה שאמרתי. הוא לקח, שילם, ואני תחבתי את הכסף לכיס והסתלקתי במהירות, כאילו באמת מכרתי סחורה גנובה. ופרצתי בבכי, כך בלי בושה, באמצע הרחוב בחיפה. עוברים ושבים ודאי הסתכלו על הבחור המגודל ההולך ברחוב ובוכה כילד קטן. לך תסביר להם לתושבי חיפה ה”פועלית" מצוקה מהי. וכך נמכרו הצמידים בזה אחר זה, עד שהגענו לשעון של אבא וגם הוא נמכר. ואחרי תקופה ארוכה של אבטלה הרגשתי יום אחד שאי אפשר להמשיך כך. צריך לתת לזה ביטוי כזה שההם שם למעלה יידעו מה שאנחנו מרגישים. יזמתי התפרצות ללישכת־העבודה, עקרתי דלת וערכתי שם מהומה לא קטנה. הזעיקו את המשטרה ונעצרתי. 48 שעות החזיקו אותי במעצר. אחר כך הביאו אותי בפני שופט. בדיון הראשון אמר השופט: ‘לישיבה הבאה תבוא עם עורך־דין’. אינני יודע איפה הוא חי השופט הזה. מאיפה אביא לו עורך־דין? מנין אקח כסף לעורך־דין כשבבית אין כלום? הופעתי בפני השופט בעצמי והסברתי הכל. הוא נראה כמי שמבין את מצבי, אך הוא לא יכול היה להצדיק את ההתפרצות ללישכת־העבודה. הוא גזר עלי 12 ימי מחבוש. הוא הסכים, מתוך התחשבות בי, שארצה את המאסר במשטרת בית־שאן. נסעתי לבית־שאן וביקשתי מרחל, ומיתר בני המשפחה, שלא יבואו לבקר אותי. לא יכולתי לשאת את ההשפלה שיראו אותי יושב בכלא. משך כל תקופת הכלא לא התגלחתי. רציתי שיהיו לי פני אבל, וכשהייתי מסתכל בפני בראי, בשרותים של תא־המעצר, היו דמעות זולגות מעיני. בכיתי על פני שהיו פעם יפים והנה הם הולכים ומתכערים, בכיתי על החלום שחלמתי והנה נגוז, בכיתי על אכזריותם של החיים ועל האכזריות העלולה לצמוח בי. כל הימים הללו חזרה לנגד עיני תמונה אחת – היום שבו עזבנו את רבאט עם כל כך הרבה אהבה לארץ־ישראל, עם כל כך הרבה אמונה ותקווה. עמדה לנגד עיני גם תמונת הימים הרבים שקדמו ליציאה מרבאט ערב ליל־הסדר, הימים בהם היה אבי זקוף קומה וגאה, הימים בהם שרתה השמחה במעוננו. אין ספק שאותם 12 ימים בתא־המעצר בבית־שאן היו ימים שחוללו בי תמורה עמוקה. בשלב מסוים הפסקתי לבכות, חדלתי לרחם על עצמי וחשבתי מה לעשות כדי לשנות לא רק את מצבי, אלא גם את מצבם של כל אלה שגורלם כגורל משפחתי. הבנתי שהפיכת שולחנות בלישכת־העבודה אינה הדרך. המסלול המוליך לבית־הסוהר, כמו המסלול המוליך לסעד ולהתנוונות, הוא חסר מוצא. עלי למצוא את המסלול שיוליך אותי אל עמדות ההשפעה, שבהן ניתן לעשות ולשנות דברים מן השורש. לא שאפתי עדיין לקריירה פוליטית, הייתי בסך הכל נער בן 19. אך באינטואיציה הבנתי שהדרך הנכונה היא ללמוד את כללי המשחק החברתיים, ובליבי גמלה ההחלטה – לא עוד.

“כשיצאתי המתינו לי רחל והתינוקת ואבי. רחל הזילה דמעות ולמראה הזקן שגידלתי אמרה: ‘מה עוללו לך’. גם אבי בכה. ואילו אני הדמעות היו ממני והלאה. ידעתי כי מכאן ואילך דרכי ברורה. לכלא לא אחזור ואפעל שגם אחרים לא יצטרכו להידרדר לכאן”.

זמן מה לאחר מכן מצא דוד לוי עבודה באחד הקיבוצים. כאן יזם את השביתה הראשונה שעליה כבר סופר – השביתה למען אספקת מים קרים ונקיים לעובדים בשדה, במקום המים הלוהטים והמזוהמים שסיפקו להם. על אירגון אותה שביתה הוא מספר: “ארגנתי את החבר’ה ואמרתי להם לא לעזוב את השורות עד שיביאו מים קרים ונקיים. הזהרתי – שאיש לא יעיז לעבוד, ומי שיעבוד דמו בראשו. אף אחד לא עבד ובאו אלה שקראו לעצמם מנהלים מהקיבוץ. אמרתי להם: 'לא נמשיך לעבוד עד שתתנו לנו לשתות מים קרים. הם הסתכלו בי בהשתאות רבה. דרישתי נראתה להם מוזרה ואולי מוזרה ממנה עצם ההעזה. אך הם נענו וזו היתה ראשית הדרך”.

מאז ראשית דרכו בבית־שאן גילה דוד לוי יחס ביקורתי לקיבוצי הסביבה. הוא נתקשה להשלים עם אדישותם כלפי התלאות בהן נתנסו שכניהם בבית־שאן. למעשה גם לא יכול היה להבין זאת. “לא רק חוש הצדק – גם ההגיון התקומם על כך”, אומר דוד לוי. “הרי מדובר בקבוצת אנשים הדוגלת בערכי שוויונות. אנשים יפים בעלי אידיאלים. אנשים שביקשו להקים בארץ חברה חדשה, ערכית. על האנשים האלה חלמתי במרוקו. על קיומם הייתי גאה. ואנו חיים זה לצד זה, באותה בקעה צחיחה, תחת שמש אחת. והם אדישים לחלוטין. אטומים. אין להם ענין לא לדעת על הנעשה אצלנו ולא לעזור. עדיין לא ידעתי אז על התקציבים המוגדלים שהוקצו לקיבוצים. על משאבי המים וההון. אבל חשתי בבירור: האדישות והאטימות הללו יצרו מחיצה ויידרשו עוד שנים כדי להסירה”.

למרות עמדתו השלילית כלפי המימסד שהוליד את המציאות בה נתקל בבואו לארץ, לא פיתח דוד לוי מעולם עמדה עדתית, והוא שלל שלילה מוחלטת הן את אלה שביקשו להיות נציגי עדה זו או אחרת והן את ה“ספרדים מטעם” שקישטו את הרשימות הפוליטיות השונות.

על התפתחות הכרתו בנושא זה מספר לוי: "את הביטוי ‘מרוקאי סכין’ שמעתי עוד במארסיי, אבל זה לא אמר לי כלום. גם היום זה לא מדבר אלי. מעולם לא ראיתי עצמי מדבר בשם ה’מרוקאים‘. אף שיוצאי צפון אפריקה היו מרכיב גדול מאד באוכלוסייה ששימשתי לה לפה. לכאורה היו כל הסיכויים שאתפתה לדרך הקלה הזו של עליה על גל העדתיות. אני זוכר שבעת שבאנו לבית־שאן באו לעיירה גם יהודים מרומניה. גרנו צריף ליד צריף, אכלנו יחד, צחקנו יחד. אבל עובדה היא שאחרי כמה חודשים הם עזבו. תמיד הם הכירו מישהו נכון במשרד של הסוכנות, תמיד מצאו קשרים ואט אט הם נעלמו מן האופק של העיירה. ואז התעוררה כמובן השאלה – למה הם ולא אנחנו. למה הם הלכו ואנחנו נשארים כאן. אם יש צרה למה היא אינה צרת כולם? למה כל המשפחות שעוזבות הן משפחות הנושאות את השמות רובינשטיין ואייזנברג ומילקובסקי וכל אלה שנשארו הן אבוטבול ובוקובזה? זה יצר הרגשה של תיסכול ואמונה, שהלכה וגברה, שכלפי אוכלוסייה מסוימת יש מישהו שמתכנן את העוול הזה. שיש מישהו שרוצה ‘לדפוק את השחורים’, ליצור אפליה מכוונת. אך אני מעולם לא קיבלתי את התיזה הזו. מאז הבנתי מה הולך כאן, הגעתי למסקנה כי אין כאן רשעות מדעת וגם לא אפליה מתוכננת, אלא סתם רשלנות פושעת. רשלנות שקרבנותיה אינם רק ה’שחורים’ אלא החברה הישראלית כולה. הוגי הציונות דיברו על הצורך להפוך את הפירמידה החברתית של העם היהודי – לקחת אנשים משכילים מבתים בורגניים טובים ולהפוך אותם לפועלים ולחקלאים. גם לגבי עליית יהודי ארצות־ערב נהפכה הפירמידה, אך במשמעות שלילית. לקחו אנשים שרבים מהם היו משכילים וכולם באו עם ערכים של דת, מסורת, חיי משפחה, כבוד עצמי, עדינות והפכו אותם למושפלים, מרירים, נטולי כבוד. האם מישהו הרוויח מן התהליך הזה שקרה לא רק בבית־שאן אלא בהרבה “בית שאנים” בדרום ובצפון. הרי התהליך הזה פער פצע עמוק וכואב יותר מכל מלחמה. כי קרבנותיו של תהליך זה הם אנשים חיים ולא אנשים שהלכו לעולמם, אנשים שפצעיהם פתוחים, אנשים המהווים פצע על גוף החברה ועל נשמתה. אני ביליתי רק 12 ימים מחיי בתא־מעצר. אך מה על הרבים, הרבים מאד, שבילו ומבלים שם שנים. לא פעם אני חושב על הילדים שגדלו כאן. להם לא היה מה שהיה לנו ברבאט. אנחנו זכינו לפחות בבית חם, באב סמכותי, במסגרת חמה.

ראינו בהתפוררותה של משפחתנו, אך ידענו שיש לנו במה להתגאות, שלא הוציאו אותנו מאשפתות. אך הדור השני שצמח כאן הוא כבר גדל על ‘ערכים’ מסוג חדש. ערכים האומרים, שכדי לקבל את מה שמגיע לך על־פי כל כללי הצדק הטבעי יש לצעוק. כדי להתקיים צריך להיות בריון. וכשאתה עושה היום את המאזן ורואה מי הם אלה הנמצאים בבתי־סוהר, מי הם העבריינים, אז באיזשהו מקום הלב שלך שותת דם. לראות את הבעיה הזו בעיניים עדתיות זה כמו לשפוך שמן על המדורה. אחת הנחמות שיש לי היום היא, שעכשיו כבר כולם יודעים שאם כואב לשיכבה אחת בחברה, אי אפשר להתעלם מכך, כשם שהגוף כולו אינו יכול להתעלם מכאב המציק לאחד מאבריו. כך בדיוק צריכים לראות את הדבר – זהו אבר מהגוף. לכן אין מקום לדבר על טיפוח ועל טעוני טיפוח. כי טיפוח הוא מושג המניח שיש מי שנותן ומישהו שמקבל, אולי מקבל מעל למה שמגיע לו. אך אם מסתכלים על ‘טעוני הטיפוח’ כעל אבר מגופך, שוב אין פה מקום לדבר על נתינה. אינך עושה טובה ליד או לרגל שלך אם אתה מרפא אותם. אתה מציל אבר מגופך ואולי את גופך כולו".

דברים אלה של לוי, הנאמרים בשנת 1983, התגבשו בדעתו אט אט, לאחר שנים של מאבק ציבורי, של התמודדות עם כוחות שביקשו לדכא את הניצנים של מנהיגות מקומית. באותם ימים של יציאה מתא־המעצר בבית־שאן היו הגיגים אלה בחזקת מחשבה גנוזה לעתיד. אך גם אם לוי לא ראה אז את כל התמונה הוא ראה את הכיוון, הוא למד את כללי המשחק.

לא רחק היום והתקרבו הבחירות. פתאום נזכרו העסקנים מכל המפלגות בבית־שאן הנשכחת. כולם באו לעיירה – ממפא“י וממפ”ם, מאחדות־העבודה וממפד“ל, מהקומוניסטים ומהליברלים. רק מ”חרות" לא באו, אולי משום שלא היה להם מה למכור, ואולי גם מפני שלא היו להם צ’קים לחלק.

העסקנים באו עם הרבה הבטחות וגם עם מעט שוחד, וחיפשו את ה“סלח שבתים” של העיירה. הם נכנסו לבתים, גילו פתאום ענין במה שאנשים אוכלים ושותים, התענינו בשלום הילדים. היו רבים מבני העיירה שהתפתו לשלמונים, קיבלו את המתת שניתנה בסתר ובגלוי, ואירגנו את החמולות להליכה עדרית אל הקלפיות.

דוד לוי נהג בדרך אחרת. הוא קיבל את העסקנים הללו בבוז. כשבאו חברי־כנסת לעיירה הוא אירגן מקהלה של אנשים שפוצצו את האספות. עד מהרה הכירו עסקני המפלגות לדעת, כי דוד לוי הוא גורם בעיירה. תחילה ניסו לקנות אותו ולשחדו. כשלא עלה בידיהם הם הכניסו אותו לרשימה השחורה, דחקו את רגליו ממקומות עבודה, שללו ממנו טובות הנאה. דוד לוי לא ליקק דבש. אך הוא עלה על המפה הפוליטית. הדרך מהמעצר בבית־שאן עד לכיסא סגן ראש־הממשלה היתה ארוכה, אך דוד לוי כבר עשה את הצעד הראשון בדרך הארוכה שהיה עליו עוד לעבור.

 

פרק שישי: מקלט הרדיו שהוחרם    🔗

כשיצא דוד לוי מן הכלא הוא היה אדם אחר, אך המציאות אליה חזר לא השתנתה. זו היתה מציאות של אבטלה, ניוון, העדר סיכוי וחוסר תקווה. זו גם היתה המציאות של תלות בפונקציונר המפלגתי. כל מיני עסקנים מקומיים טיפחו סביבם קבוצות של נאמנים. אם רק ידעת מאיזה צד מרוחה פרוסת הלחם שלך היית זוכה ביום עבודה, בסיוע לשיפור המגורים, בהלוואה, בהתחשבות בחובותיך למועצה המקומית או לרשות אחרת. דוד לוי, שגמר אומר בליבו שלא להיכנע לתלות הזו, שסרב לשתף פעולה עם ה“מאכערים” למיניהם, מצא עצמו יושב ימים על ימים בבית. באותה תקופה ארע מאורע שנחרת בזכרונו כאחד הסמלים לאותה מציאות של השפלה ותלות.

מספר דוד לוי: "התפרנסנו בקושי ממה שרחל הרוויחה, אבל התפרנסנו. והיא, אשת חיל, ידעה לחסוך פרוטה לפרוטה. היתה גם מביאה מן המטבח פרוסות לחם וקצת גבינה וזה עזר להחזיק את הבית. ביום הולדתי ה־21, עשתה לי רחל הפתעה. את כספי החסכונות שלה, אשר הצליחה לצבור במשך חודשים ארוכים בלי שידעתי על כך, הקדישה כדי לקנות לי רדיו. רדיו ממש, שמדבר ומנגן. אמנם לא על חשמל, כי לא היה לנו אז חשמל בבית. הוא פעל על בטריות, לא טרנזיסטור, אז עוד לא היו טרנזיסטורים (השנה היתה 1959). הרדיו פעל על בטריות של מכונית. זה היה ממש חלום, סוף סוף יכולתי לדעת מה נעשה מחוץ לגבולות הצרים של בית־שאן. לשמוע חדשות, לשמוע מוסיקה. נפתח בפני עולם חדש. הייתי מפעיל את הרדיו כל היום וגם הרבה שעות בלילה. לא היה איכפת לי איזו תחנה – בעברית, בערבית, באנגלית, בצרפתית. העיקר שינגן וידבר. הרדיו הזה היה בשבילי כמו חלון שדרכו הסתכלתי על הארץ ועל העולם. עד אז לא זכיתי עדיין להכיר את הארץ מקרוב והמקום הרחוק ביותר שהגעתי אליו היתה העיר חיפה, לשם הלכתי כדי למכור את תכשיטיה של אמא, כפי שכבר סיפרתי. הרדיו גם נתן פורקן למתח שלי. ידעתי שאני אמצא במשך הזמן דרך להיחלץ מן המצב שבו אני נמצא, אך המטרה נראתה רחוקה, ובינתיים יום יום ובעיותיו. יום אחד הופיע פתאום שוטר בבית. מה קרה? מה כבר עשיתי? במה מאשימים אותי? יחד עם השוטר היה איזה פקיד, הוא הציג עצמו כאיש הוצאה לפועל. נתברר, כי הייתי פושע גדול. לא שילמתי את שכר הדירה לחברת “עמידר”. זה באמת פשע, אבל מה לעשות אם לא היה לנו כסף? מה שרחל הרוויחה הספיק בקושי בשביל אוכל. אז מנין ניקח כסף בשביל שכר דירה? הסברתי לשוטר ולפקיד שאין לנו כסף וכשיהיה לי נשלם. אך שום דבר לא הועיל. הם באו הביתה כדי לחפש משהו לעקל. לא היו בבית הרבה חפצי ערך. בעצם אפשר לומר שבכלל לא היו חפצים ששווים משהו. את התכשיטים כבר מכרנו. כלב החרסינה הזכור לטוב היה מונח על השולחן, אבל פקיד ההוצאה לפועל לא התרשם ממנו. לפתע נפלה עינו על הרדיו, וכמוצא שלל רב הורה ברמיזה לשוטר לקחת אותו. הלה ניגש אל הפינה בה היה מוצב הרדיו, ניתק את החוטים שחיברו אותו עם הבטריה, ואין רדיו בבית. אחרי זה הרגשתי כאילו סתמו לי את האוזניים ונהייתי פתאום חרש. כל כך הייתי רגיל לקולו של הרדיו, שהרגשתי כאילו חתכו לי אבר מגופי. וכאילו לא די בזה, אחרי כמה ימים באו פקידי העיריה וניתקו את זרם המים לבית. זאת כבר לא יכולתי לסבול. מילא, הרדיו שהיה בבת אוזני אם אפשר לומר כך, איכשהו נשארתי בחיים גם בלעדיו. אבל בלי מים, איך אפשר לחיות כך? איך אפשר להתאכזר כך לבתי המסכנה, שהיתה אז בת חמש בסך הכל?

בבית־שאן היתה דרך קלה ופשוטה לקבל בחזרה את הרדיו ולהביא לחיבור המים. היה צריך לגשת לעסקן המתאים שיודע לסדר עניינים. אך אני החלטתי שלא אעשה זאת. ידעתי שברגע שאלך אליו פעם אחת שוב אהיה תלוי בו כמו האלכוהוליסט שתלוי בכוסית העראק שלו והנרקומן התלוי באספקת סמים. היתה גם הדרך האחרת – דרך האלימות. אך זו מובילה אל הכלא. החלטתי לבחור בדרך ביניים. הלכתי למועצה והקמתי צעקה, מה פירוש צעקה – שאגתי. אמרתי שאני מסוגל לגרוע ביותר. אך נזהרתי מאד – לא להרים יד, לא להפוך שולחנות. רק לצעוק. וראה זה פלא. הצעקה עזרה, המים זרמו. וזה היה לקח חשוב בשבילי וגם בשביל זולתי. אפשר להשיג את חידוש זרימת המים בלי ללכת לסניף המפלגה. אפשר לומר, בלי שמץ הגזמה, כי זו היתה מהפכה זוטא. במבט לאחור אפשר גם לומר, כי זו היתה דרך פוליטית. אחרי הכל זכות הצעקה היא זכות המעוגנת במשפט הטבעי. זו היתה אמנם דרך פוליטית גסה, לא מהוקצעת, אפילו מסוכנת (רבים רבים נזרקו למסלול הפלילי בלי שהרימו יד, בלי שעשו מעשה אסור, רק מפני שצעקו), אבל בכל זאת דרך פוליטית".

אך שנים חלפו עד אשר עשה דוד לוי את הצעדים הממשיים הראשונים בשדה הפוליטיקה. רק חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1964 נבחר דוד לוי לאגודת פועלי הבניין מטעם מפא"י ורשימתו זכתה לרוב גדול.

בשש השנים שחלפו מאז עליית משפחתו ארצה ועד לאותן בחירות (יותר נכון לספור – בחמש השנים שחלפו מאז יציאתו מן הכלא), ידעו דוד לוי ומשפחתו יסורים לא מעטים. המשפחה הלכה וגדלה, (אחרי הבת, אסתר, שנולדה בשנת 1959, נולדו בזה אחר זה ז’קי ב"1961, שמעון ב־1962, אורי נולד ב־1964, עדנה ב־1966, אשכול וזיוה תאומים ב־1969, אילנית ב־1971, אורלי ב־1974, משה ב־1977, סימה ב־1978 וטלי – ב־1981). לאחר חודשים ארוכים של אבטלה ועבודות אקראיות המזדמנות פה ושם הצליח דוד לוי להשיג רמה מקצועית שהבטיחה לו רציפות גדולה יותר בעבודה והסרת חרפת המחסור ממשפחתו. הדרך לא היתה קלה. תחילה עבד בעבודות דחק חקלאיות למיניהן, שככל שהיו מפרכות יותר כן היו משתלמות פחות. אך אט אט מצא עבודות בבניין וכאן בלטו חריצותו, כושר התפיסה המהיר שלו וחוסנו הגופני. בחיפוש אחר עבודות שונות הוא נדד ממקום למקום – עבד במגדל העמק, בשער הגולן (בבניית מקלטים) ובעוד תריסר ישובים. בשלהי שנת 1963 כבר הגיע לדרגה המקצועית הגבוהה ביותר של טפסן, ולראשונה מאז הגיע ארצה יכול היה לזקוף מעט את קומתו. השכר שקיבל עבור עבודתו ניתן לו בזכות ולא בחסד. המעסיקים השונים רצו בעבודתו בלי שנזקק אף פעם אחת לפתק מפלגתי, בלי שנזקק לפרוטקציה. היתה זו, ללא ספק, תופעה יוצאת דופן. הוא ביקש כאילו להוכיח שניתן בהחלט להתקדם בתחום המקצועי גם ללא כרטיס חבר מפלגתי. כיצד הגיע דוד לוי למפא"י?

על הדרך בה נבחר לאגודת פועלי הבניין מטעם מפא“י הוא מספר: “אף פעם לא הייתי חבר מפא”י. פועלי הבניין באו אלי משום שראו בי נציג אמיתי שלהם ולא פוליטרוק או עסקן. כשהתברר לי אחרי הבחירות שעלי לשרת לא את הפועלים אלא גם, ואולי בעיקר, את מפא”י מיהרתי להסתלק מכל העניין. לא הספקתי לשבת במועצת הפועלים אפילו יום אחד".

הסכמתו לעמוד בראש רשימה של מפא“י נעשתה מתוך זקיפות קומה. לא הוא בא אליהם. הם באו אליו. אף שפעילותו הציבורית עד אז לא היתה בולטת – והסתכמה בעיקר בארגון הפגנות – נראה שבעיני עסקני המפלגה הוא נחשב פוטנציאל שכדאי להשקיע בו. בבחינת אם אינך יכול להכריעו נסה לקנות אותו. הצלחת מפא”י בראשות לוי באותן בחירות הוכיחו, כי טביעת עיניהם של העסקנים היתה נכונה, ובשורה של שיחות הציעו לו להיכנס לפעילות אינטנסיבית יותר, להיות “אחד משלנו”. באותן שיחות אמר דוד לוי: “הופעתי בשם המפלגה שלכם, אך אני לא חש שום זהות אישית ואידאולוגית אתכם. אני שייך לפועלים שבחרו בי ולא לכם”.

אילו נענה אז לפיתויים שהציעו לו, אילו החליט ללכת בתלם המפלגתי, אין ספק שדוד לוי היה עושה קריירה, אולי נוחה יותר ואולי מהירה יותר. במקרה כזה ייתכן גם שפניה של החברה הישראלית היו שונים. באותה תקופה, ניטש במפא“י המאבק הפנימי סביב “פרשת לבון” שבסיומו הביא לפרישת דוד בן־גוריון מן המפלגה. אנשי הצמרת הוותיקה שחזו מראש את האפשרות שב.ג. יעזוב או יסולק ממפא”י (ויש הטוענים כי כל “הפרשה” לא נועדה אלא למטרה זו) חששו מפני ההשלכות האלקטוראליות של הדבר. הצלחת מפא“י לשמור על שלטונה משך השנים, מאז הקמת המדינה, היתה במידה רבה פרי המעמד המשיחי המיוחד שהיה לב.ג. בעיני יוצאי עדות המזרח. היה צורך למצוא בדחיפות מנהיגות מקומית של בני עדות המזרח, שימשכו, כך קיוו, את הקולות שיאבדו עקב סילוקו הצפוי של בן־גוריון. פנחס ספיר, שהיה אז וכמעט עד מותו, ממליך המלכים של מפא”י, סיפר לי בראיון שקיימתי עמו לצורך כתיבת הביוגראפיה שלו: “בעת הסיורים הרבים שערכתי בראשית שנות השישים בעיירות הפיתוח, בתפקידי כשר המסחר והתעשיה, למדתי להעריך את חשיבותה של המנהיגות המקומית. אני ראיתי את תפקידה לא רק כנציגה נאמנה של ההנהגה המרכזית, אלא כאמצעי לפיתוח כוחות מקומיים. היה לנו עניין מיוחד בבית־שאן. במקום זה הקמנו אמנם מפעל טקסטיל, אך הוא לא פתר את בעיות התעסוקה בעיירה, שהיתה מרכז תסיסה של מובטלים ושימעה יצא למרחוק כמקום שהיו בו בעיות כלכליות וחברתיות”.

ספיר גילה, כי כאשר סיפרו לו חברי הסניף המקומי של מפא"י אודות דוד לוי הוא ביקש לרתום אותו לפעילות. הוא קיווה, כי בדרך זו יצליח הן “לטפח” מנהיג מקומי, הן לשחרר את הקיטור של המרירות שבאו לביטויים בהפגנות ובשביתות.

אך הדבר לא עלה בידו של ספיר. דוד לוי לא קורץ מהחומר של מה שמכונה “ספרדים מטעם”. הוא לא רצה להיות “נציג נאמן של ההנהגה המרכזית”, הוא לא רצה ש“ירתמו” אותו, הוא לא רצה ש“יטפחו” אותו. כל מה שעניין אותו היה האינטרס של פועלי הבניין שהוא ראה עצמו כנציגם. הוא גם לא הסתיר מאנשי מפא“י שפנו אליו, כי הוא אינו מסכים עמם מבחינה אידאולוגית. בתקופה בה ניתן היה לקנות תריסרי חמולות תמורת נזיד עדשים, זו היתה עמדה מפתיעה. דוד לוי, המובטל (לשעבר) מבית־שאן, האיש ש”אנחנו הבאנו ארצה“, האיש ש”העלינו מאשפתות", הוא מעיז לומר, כי הוא “חולק עלינו אידאולוגית”. העסקנים בדרג הנמוך לא הבינו את טיבה של התופעה, היא אולי הצחיקה אותם ואולי הרגיזה אותם, אך הם לא ירדו לעומקה. נראה שפנחס ספיר, בחוש הפוליטי הבריא שלו, תפס כבר אז שהוא נתקל בתופעה חדשה, תופעה שברבות הימים הולידה את המהפך.

“ידענו, אשכול ואני” – אמר לי פנחס ספיר – “כי העליה החדשה אינה מצמיחה בכל יום מנהיגים כאלה ורצינו מאד להכיר אותו מקרוב”.

כבר באותה תקופה בלט דוד לוי בכך שהוא משמיע קולו בתחומים שונים והחורגים מן התחום הצר של הבעיות המקצועיות של פועלי הבניין. אחד הנושאים בהם השמיע את קולו היה נושא העזיבה, שהיה אבי אבות העזובה של בית־שאן.

מאז הוקמה בית־שאן כעיירת עולים באו ויצאו ממנה גלים גלים של אנשים שלא נקלטו בה וחיפשו לעצמם מקום אחר לגור ולהתפרנס בו. הגלים הראשונים של העוזבים היו עולים מאירופה (דהיינו “אשכנזים”) שקשריהם הטובים, אולי גם יוזמתם, חריצותם וכושר ההסתגלות שלהם הניעו אותם לחפש מקום טוב יותר. אך גם יוצאי צפון אפריקה ויתר ארצות ערב חיפשו דרכים להימלט מן העיירה. אביו של דוד לוי אמר לא פעם למשפחתו: “אולי בית־שאן מביאה לנו מזל רע? נעזוב את המקום ונלך לעיר אחרת”. מאומה לא יצא ממישאלת־לב זו של משה לוי. אך משפחות רבות אחרות ארזו את מטלטליהן והסתלקו. היו שהגיעו רק עד לטבריה. היו שהרחיקו לדרום, והיו גם שהצליחו לתקוע יתד במרכז הארץ. באורח טבעי גרמה “ירידה” זו מן העיירה לסלקציה שלילית, שהגדילה את אחוז נזקקי הסעד וקשי היום שבעיירה. במחצית הראשונה של 1965 נטשו את בית־שאן לא פחות מאלפיים מתוך 12 אלף תושביה. היה זה כאילו ירדו מישראל בשנת 1982 כחצי מיליון ישראלים.

כתוצאה מן העזיבה נותרו בבית־שאן 400 יחידות דיור פנויות של “עמידר”. אך העזיבה לא רק שלא הקלה על מצוקת הדיור של הנשארים, אלא שהכניסה את העיירה למעגל קסמים. ככל שרבו העוזבים כן קטן כוח המשיכה של העיירה לאוכלוסייה בריאה ויוצרת. וזה הביא לגל חדש של עוזבים וחוזר חלילה.

דוד לוי שהתנגד עקרונית שמשפחתו תעזוב את בית־שאן (עמדה בה החזיק כל השנים עד להיותו שר בממשלה ועד בכלל) ניסה להתחקות על שורשי התופעה. הוא מצא, כי אחד הגורמים לעזיבה היא מצוקת הדיור. גודל הדירות באותה תקופה בבית־שאן היה 25 עד 35 מטרים מרובעים. בתוך מבנים מחניקים אלו חיו משפחות שמנו תריסר ילדים ויותר. 400 הדירות שהתפנו היו מן הסוג הקטן ביותר, והן לא יכלו להושיע איש מתושבי העיירה. הם יכלו להביא הקלה רק על דיירי המעברה שבשולי העיירה, שהמשיכה להתקיים שנים רבות לאחר שהוקמה והיתה כפצע חי. אך כאן נתגלתה אותה אטימות חושים שדוד לוי קורא לה “הזנחה פושעת”. “עמידר” התנתה את הסכמתה להשכיר את הדירות שהתפנו בכך שדיירי המעברה יחזירו את הצריפים שקיבלו, עשר או תריסר שנים קודם לכן, במצב בו קיבלו אותם.

“איזו מין דרישה היא זו” – קרא אז דוד לוי בקולו העמוק. “מה הם רוצים? שדיירי המעברה שלא הצליחו עד כה לצאת ממנה, ישפצו את הצריפים שהוקמו בראשית שנות החמישים?”

הוא קרא להקמת מפעלים חדשים בעיירה, ל“עירוי דם כללי” של תושבים חדשים שיתרמו להעלאת רמתה של העיירה, לשיפור תדמיתה העצמית ולשובם של בנים החוזרים משרותם הצבאי. קולו היה עדיין קול קורא במדבר וחלפו שנים עד שיכול היה ליישם את הדברים שהטיף להם משולחן הממשלה. (עם התמנותו לשר הבינוי והשיכון, ראה לוי אחת ממשימותיו הראשונות בחיסול שרידי המעברות שעדיין ישבו בהן כ־4,500 משפחות ב־1979. תוך שנתיים בלבד, עלה בידי דוד לוי להעביר את מחצית המשפחות הללו לדיור קבע במרכז הארץ, והוא עשה זאת במתן סיוע ממלכתי מסיבי לתושבי המעברות. ככל שהדבר עשוי להראות מוזר, לא קם איש ממבקריו לטעון כי סיוע זה כבד מכפי יכולתו של הציבור לשאת בו.

נושא אחר שדוד לוי ניסה אז להילחם לשינויו, ושוב בלי הצלחה יתרה, היה עניין השירות הרפואי. מספר על כך דוד לוי: “אחת התופעות המדכאות ביותר שאני זוכר היא עניין התלות שלנו בקופת־חולים. התלות התבטאה בכך שהיית צריך בול כדי להדביק בפנקס. בלי בול אין לפנקס ערך ואין שירות רפואי. וכדי להדביק בול צריך לשלם כסף. וכסף לא תמיד היה. אם אתה לא משלם מיסים ולוקחים ממך את הרדיו ניחא. אך מה אשם ילדך אם לא היה לך כסף? האם הוא אינו זכאי לשירות רפואי? היו רבים שלא שילמו ותודות לקשרים שלהם עם העסקנים קיבלו שירות גם בלי בול. לי לא היה מה לדבר עם העסקנים והיו מקרים שהילדים שלי לא קיבלו בגלל זה טיפול. היו אפילו מקרים שהיינו צריכים אמבולנס בלילה, ואם לא היה לך תשלום, תמכור את הנשמה שלך, זה לא מעניין איש. גם אם אדם היה מת הם היו מסתלקים. והיו מקרים שאנשים הוציאו שעון ונתנו פיקדון ובלבד שיקחו את החולה לבית־החולים”.

בכל נושא השירות הרפואי עברה משפחת לוי טראומה ממנה לא התאוששה עד היום. טראומה זו קשורה בכוויה שבה לקה הבן ארמונד, בשנת 1964. ארמונד, שהיה אז בן 11, נכווה בכל גופו ופירפר בין החיים והמוות ורק לאחר שנים של טיפולים חזר לאיתנו.

מספר ארמונד: “זה היה יום שישי, הייתי לבוש בגדי שבת וכולנו היינו מוכנים ללכת לבית־הכנסת. עמדנו בחוץ ושמענו צעקות מאחת הדירות. כולנו, אני וכל הילדים, רצנו לשם ופתאום ראיתי איזה אדם מבוגר עומד ולידו פרימוס ומתחת לפרימוס ילד. האיש תפס בפרימוס וזרק ותוך כדי כך הפרימוס נפתח וכל הנפט נשפך עלי ואני נדלקתי כמו לפיד. כולם פחדו להתקרב אלי. בא איזה ערבי, חיבק אותי עם שמיכה ביד ובדיוק באותו רגע עבר למזלי הטוב אמבולנס במקום. האמבולנס הוזעק לקחת יולדת ובמקומה הוא לקח אותי. אחרי זה איבדתי את ההכרה וכשפקחתי את העיניים הייתי בבית־החולים וראיתי את אמא לידי. בכלל, תמיד אמא היתה בבית־החולים. בגשם ובמבול היא היתה מגיעה. היא היתה באה במיוחד כדי לעשות לי אמבטיות, כי האמבטיות היו דבר מסובך. היו צריכים שניים־שלושה אנשים שיטפלו בי. משך כל התקופה היו כאבים איומים ומה שהקל עלי היה הטיפול של אמא. אני אוהב מאד אגסים וכדי להקל עלי דאגה אמא להביא לי אגסים לבית־החולים. לא משנה, בחורף או בקיץ, בעונה או לא בעונה. אמא תמיד מצאה אגסים והביאה לי. אחרי שיצאתי מהכוויה בשלום פרצה מלחמת יום־הכיפורים. כולם הלכו לצבא ואני יושב בבית. אני זוכר שהיתה האפלה. ישבתי ליד אמא ואמרתי לה – את יודעת כמה לא נעים לי שכולם הולכים לצבא ואני יושב פה? והיא ענתה לי: תלך לבדיקות. אם הרופאים יאמרו שאתה כשיר – תלך. הלכתי לבדיקה רפואית. הרופאים אמרו לי: אתה יכול לשרת אם אתה רוצה ואתה יכול גם לא לשרת. הכל תלוי ברצונך. ניגשתי ללישכת־הגיוס והתנדבתי להנדסה קרבית, עברתי טירונות קשה מאד ועד היום אני משרת ביחידה קרבית. אני זוכר שהלכתי לבדיקות סופיות. בדק אותי איזה פרופסור מפורסם ואמר לי: תן אגרוף ביד שמאל. נתתי לו אגרוף ביד שמאל. אמר לי: תן אגרוף ביד ימין. נתתי אגרוף ביד ימין. אז הוא אמר לי – עם אגרוף כזה אתה כשיר לכל דבר”.

על אותה טראומה מספר דוד לוי: "אני זוכר כשהגעתי לבית־חולים הרופא אמר לי – ספק אם הילד יישאר בחיים. הוא הכין אותנו לגרוע ביותר. התגובה הספונטנית של אמא היתה: לא – הוא יחיה. ואם הוא חי זה במידה רבה תודות לה, בלי שאבטל כמובן את מה שהרופאים עשו. מאז התאונה, משך חודשים רבים, היא היתה צמודה לארמונד ימים ולילות. היא ישנה לידו על כיסא. כך טיפלה בו עד שעמד על רגליו והחל לתפקד כרגיל.

 

פרק שביעי: מנהיג שסימלו פטיש    🔗

הצעד הראשון שעשה דוד לוי בשדה הפוליטיקה בשנת 1964, כמועמד מטעם מפא"י לאיגוד־פועלי־הבניין, הפך תוך זמן קצר לאפיזודה חולפת והוא חזר אל הפיגומים, למרות הנצחון המוחץ שזכה בו.

מספר דוד לוי: “מעולם לא הזדהיתי עם מפא”י ואיגוד־פועלי־הבניין היה ארגון בעל אופי מקומי. לא היה איכפת לי לרוץ מטעם מפא“י, כי רציתי להגיע לעמדה שבה אוכל להשפיע, ללחוץ, להבטיח עבודה לחברי, למנוע אבטלה. ומה עוד שהם, כלומר המפא”יניקים, הבטיחו לי: ‘איש לא יתערב בעניינים שלך. ברגע שתיבחר אתה תקבע את המדיניות, תוכל לשנות, תוכל לעשות דברים, לעזור לחברים שלך’. גם החברים דיברו על ליבי. הם אמרו לי: ‘דוד, תראה, יש הרבה אנשים הבאים מחוץ לבית־שאן ומקבלים את העבודות הטובות. אנחנו מקבלים רק את השאריות’. ודברים אלה שיכנעו אותי. רצתי, זכיתי בנצחון וקיבלתי את האמון של חברי, פועלי־הבניין. אבל אחרי הזכייה באו ה’תרגילים‘. כל ההבטחות שהבטיחו לי לפני הבחירות היו כמו הרבה הבטחות של מפא“י. לא נתנו לי להתחיל לפעול במסגרת התפקיד. אמרו לי שיש סניף, והוא צריך להחליט. אמרתי להם: 'קדחת הסניף. הוא לא מעניין אותי, ואני לא כפוף למפא”י. רצתי בבחירות כדי לעזור לחברים שלי’. אך שום טענות ומענות לא עזרו לי. הייתי עוד ירוק בפוליטיקה והם ידעו היטב את המלאכה, המאיסו עלי את החיים ויום אחד הודעתי: ‘אני עוזב את הכל וחוזר אל הפטיש שלי’. הפטיש היה הסמל שלי בבית־שאן. אני הייתי גאה בסמל הזה, כי הפטיש – שהוא מכשיר העבודה החשוב ביותר של הטפסן בהכנת תבניות היציקה – הביא לחם למשפחה שלי, זקף את קומתי, החזיר לי את גאוותי. במפא“י לא הבינו את זה. לאחר שנים, כשכבר התמודדתי מטעם ‘חרות’ נגד מפא”י הם אירגנו הפגנות נגדי ובהם השמיעו קריאות: ‘נחזיר את דוד לוי אל הפטיש’. הם לא הבינו שבשבילי זו לא ירידה אלא עליה, כי איני מתבייש בפטיש אלא גאה בו. דרך ארוכה עשיתי עד שזכיתי להגיע אל הפטיש של הטפסן המקצועי. אחרי שנים של עבודות חקלאיות מפרכות בקיבוצים ועבודות יעור בהרי הגלבוע, התחילו בבניית מפעל הטקסטיל בבית־שאן. הייתי בין הראשונים שעבדו בהקמתו, אך הייתי פועל פשוט, פועל שחור. אך בעבודת בניין, כמו בחיים, לא די בחוזק גופני. צריך ראש, צריך ללמוד. השתוקקתי בכל מאודי ללמוד את המקצוע, ולא היה מי שהיה מוכן ללמד אותי. מה עשיתי? – הייתי משכים בבוקר, מגיע לשטח, מעלה את הבלוקים על הפיגומים, מכין את הטיט שיהיה מוכן, כך שכאשר יבואו בעלי המקצוע יהיה לי פנאי גם להתבונן. ככה המשכתי שבועות וחודשים עד שלמדתי את המלאכה, והתחילו לתת לי עבודות מקצועיות. התחלתי בהכנת עמודים ובטפסנות ותוך זמן לא רב קיבלתי אישור לסוג ג‘. לא הסתפקתי בכך. הייתי מבקש תמיד מהקבלן – תן לי תוכנית הביתה ללמוד אותה, לראות ולהבין, אחזיר לך מחר בבוקר. היה נותן לי והייתי יושב בבית שעות ולומד את התוכנית. כך למדתי את המקצוע והתקדמתי והגעתי לסוג א’. זה היה הישג כביר במושגים של אותם ימים והוא בא לביטוי גם בכסף. התחלתי לבוא הביתה עם מתנות. אני זוכר שהמתנה הראשונה שקניתי היו זוג נעליים לרחל. נעליים אדומות יפות מאד. אחר כך קניתי לילדה שימלה מניילון. לא ניילון שרואים היום, אז זה היה ניילון שקוף, בלי תערובת של סיבי כותנה. זה היה פחות נוח אבל זה היה יפהפה. לאט לאט גם קניתי אביזרים הכרחיים לבית. למשל, פריג’ידר. שנים חיינו בחמסינים של בית־שאן בלי פריג’ידר. והנה התגשם עוד חלום. וכמובן שילמתי חובות – ל“עמידר”, לעיריה, לחשמל ולמי לא. פשוט הרמתי ראש ונשמתי לרווחה. לכן, כאשר עסקני מפא," החליטו לזרוק אותי בחזרה אל הפטיש, לא רק שלא הצטערתי, אלא שהיתה בי אפילו איזו שמחה. עזבתי את השטח המלוכלך של הפוליטיקה וחזרתי לשטח המוכר והידוע של עבודת הכפיים. אך לא יכולתי להישאר בעיירה ויצאתי לעבוד במגדל־העמק, שם העסיק אותי הקבלן שהכיר אותי מעבודות שעשיתי אצלו. אי אפשר היה לחזור מדי ערב הביתה ונשארתי ללון שם בצריף. פעם ראשונה מאז התחתנתי נעדרתי מן הבית לימים רצופים. בצריף הקטן שלי הייתי מבשל לעצמי ובא הביתה פעם־פעמיים בשבוע, מביא ממתקים לילדים ונהנה מהחיים. אך אף לרגע אחד לא שכחתי את השבועה שנשבעתי לעצמי בצאתי מן הכלא – שאפעל בכל כוחי ובכל הדרכים החוקיות כדי לשנות את המצב. כי אפעל שלא ישפילו עוד אנשים, ולא אתן שגורלם של יחידים וקבוצות ייקבע על־ידי מנגנונים ושרירות־לב. אותה תקופה של עבודה במגדל־העמק ומגורים בצריף הקטן לא היתה תקופה מבוזבזת. בלילות הייתי יושב עטוף בשמיכת צמר (זו היתה שמיכה שאהבתי במיוחד. קניתי אותה בכסף שהרווחתי ממשפחת עולים ממרוקו, שהיתה עדיין בתקופה של מכירת מיטלטלים. צבע השמיכה היה כחול לבן, צירוף צבעים האהוב עלי מאז ומתמיד). הייתי יושב בלילות, לאור המנורה, ולמרות קשיי הראייה שלי הייתי משפר את העברית שלי. כל עתון שהיה נופל לידי הייתי אוכל ושותה, וממש בולע ברעבון. והוא הדין בכל ספר שהשגתי. הקפדתי לקרוא עברית, ולא צרפתית כברבאט, כי ידעתי שבפעולתי הציבורית אני חייב לשלוט בשפה באורח מושלם. והגעתי לזה. היום, כך אומרים, יש לי עברית טובה, אולי מפני שאני אוהב מאד את השפה. ואחרי תקופת מגדל־העמק באה תקופת ‘הילטון’. הקבלן שעבדתי אצלו קיבל עבודה בבניית מלון ‘הילטון’ בתל־אביב. באותה תקופה כבר הייתי ראש קבוצה, היה לי שם של ‘פייטר’, שסכנה אינה מרתיעה אותו, והרווחתי טוב מאד. קיבלתי משכורת סוג אלף אלף, שעות נוספות, אש"ל, והכל בדירוג מקצועי גבוה. יכולתי לחסוך גם הרבה כסף כי לא היו לי הרבה הוצאות מחיה, הואיל ויכולתי ללון אצל הורי שעברו בינתיים לגור בלוד. למרות מלחמתי במכת העזיבות לא הצלחתי לעצור בעד חלק גדול מהמשפחה שלי לעזוב את בית־שאן. ראשונה עזבה אחותי מירי שלאחר נישואיה עברה להתגורר עם בעלה בלוד. אבא ואמא הלכו בעקבותיה ומצאו מגורים בבית ישן שהיה שייך לאפוטרופוס לניכסי נפקדים. בדיעבד נתברר, כי המעבר היה מוצלח מבחינתו של אבא. לאחר שנים של אבטלה והשפלה זכה סוף סוף לעבוד באחד ממפעלי התעשיה האווירית במקצוע שהיה קרוב למקצוע הנגרות בו עסק ברבאט. מדי יום שישי הייתי מגיע הביתה, מביא שפע של מתנות לילדים, מבלה שבת בבית בחיק המשפחה וחוזר ביום ראשון למשמרת שלי ב’הילטון'. היה לי כל מה שפועל בבית־שאן יכול לחלום עליו – בית, משפחה, ילדים, פרנסה בשפע ובכבוד.

באחד ממוצאי־השבת, הדבר היה בראשית 1965, באו כמה חברים לביתי והזכירו לי את הנדר שנדרתי בצאתי מהכלא. הם לא ידעו על הנדר הזה, שנשאר שמור בליבי, אך הם באו בהצעה שהעלתה לתודעתי אותו נדר שמעולם לא נשכח. ההצעה היתה לרוץ בראש רשימת “חרות” בבחירות למועצה המקומית של בית־שאן. ההצעה גרמה לי הרבה מבוכה והרבה התלבטויות. לא היה לי ספק שאני שייך ל“חרות”. אני ואשתי נרשמנו כחברים בסניף המקומי בשנת 1961. עוד ברבאט האמנתי ודגלתי בדרכה של התנועה הלאומית בגאווה יהודית, במאבק לשיחרור, ביחס הערכה למסורת, באהבה לארץ, בחתירה לשלמותה. אך ההתלבטויות שלי לא היו אידאולוגיות. הן היו אישיות לגמרי. לאחר תקופה של הרבה סבל והרבה מאמצים הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. מפא"י השליכה אותי אל הפטיש והנה באים אנשי “חרות” ורוצים לקחת אותו ממני. אמרתי לפונים אלי: “חבר’ה”, אני מוכן לעזור לכם בכל. תרצו כסף! – תקבלו. חצי משכורת שלי אני מוכן לתת, והמשכורת שלי עכשיו יפה מאד. אם תרצו, אקח כמה ימי חופשה מהעבודה וארתם להסברה, אלך מבית לבית. אבל להיות מועמד אני לא יכול. אני רוצה להמשיך לעבוד.

מה עמד מאחורי הסירוב שלי? אני חושב שהפחד מפני השיבה לתקופת האבטלה. עצם המחשבה על התקופה בה הלכתי יום אחרי יום ללישכת העבודה, בה ביליתי שעות על גבי שעות ליד הרדיו, בה עיקלו את הרדיו והפסיקו את המים, עצם המחשבה הזו הכניסה בי חלחלה. חשבתי לעצמי – למה לי צרות, למה לי לסכן את הקיים. ומה עוד, שעכשיו יש לי כבר ילדים וזה לא צחוק. אני לא יכול להמר על העתיד שלהם! הבעתי נכונות לעשות כל מה שיידרש. לנאום בכל מקום ובשלוש שפות (עברית, ערבית וצרפתית), לכתוב כרוזים, להפעיל השפעה. אך כל דברי לא הועילו והחל מכבש של חברים שלחץ יותר משבוע לשבוע. בראש הלוחצים היו אלי בצראווי, קצב במקצועו ושופט־חובב בכדורגל וכן גיסי, אחיה של רחל, דוד אדרי".

על הדרך בה השפיעו על דוד לוי מספר אלי בצראווי: “הסניף המקומי של ‘חרות’ בבית־שאן היה מבוסס אז בעיקר על קבוצת הכדורגל, בית”ר בית־שאן וקומץ אוהדיה. לא היה לנו מנהיג והיתה חסרה דמות מרכזית ומכוונת. אחד הפעילים המרכזיים בסניף היה דוד אדרי, גיסו של דוד לוי, שהעלה כמה פעמים את שמו של לוי כמועמד אפשרי למנהיגות. בשנת 1964, כשלוי הוכיח את כוחו בבחירות לאיגוד־פועלי־הבניין, הוכח שאדרי צודק, ובדוד יש היסודות למנהיג. דיברנו על זה הרבה, וכשהתקרבו הבחירות למועצה המקומית החלטנו לפעול כדי להשפיע עליו. החלום שלנו היה לזכות בנציגות למועצה, וידענו שאין לנו סיכוי אלא אם בראש רשימת ‘חרות’ המקומית יעמוד מישהו שיש לו תמיכה רחבה. כשפנינו לדוד הוא ענה בסירוב מוחלט. כל אחד אחר במקומו היה קופץ על המציאה והיו בסניף הרבה חברים שהשתוקקו להיבחר למועצה. אך לדוד לוי לא אצה הדרך. הוא אמר לנו שברצונו להמשיך ולהיות פועל. אך הצלחנו לצאת ממנו בהבטחה שתשובתו השלילית אינה סופית וכי הוא ישקול את הצעתנו. ידענו שהבטחה זו נובעת רק מתוך נימוסיו של דוד ומאי רצונו לפגוע באורחיו. הרוח הכללית של דבריו היתה של תשובה שלילית".

תקופת ההתלבטות של דוד לוי ארכה מספר ימים. פרק זמן זה ניצלו דוד אדרי ואלי בצראווי כדי לשכנע את רחל, כי הדרך הפוליטית היא הדרך הטבעית בשביל דוד וכי עליה לפעול כדי שיילך בדרך זו. אך מסתבר שלא היו צריכים להתאמץ כדי לשכנע את רחל לוי. בחכמת החיים הטבעית שלה ובאינטואיציה של אשה הקרובה ומכירה את בעלה, ידעה כי דוד לא נועד לבלות את כל חייו על הפיגומים. על הכרתה זו היא מספרת: “דוד לא רצה בשום אופן להיכנס לפוליטיקה. אבל אני רציתי שייכנס. רציתי שהוא יתקדם. הייתי בטוחה שהוא מתאים לזה. אמרתי לעצמי – הרי הוא מסוגל להלהיב המוני אנשים. הרי באמת איכפת לו מה שקורה לאנשים. תמיד היה אוכל אותו איך מתנהגים אל האזרחים בבית־שאן. אבל הוא תמיד נרתע. גם הוא ידע שזאת הדרך שלו, אבל הוא חשש שאני והילדים נסבול. אבל אני דחפתי אותו ושיכנעתי אותו, ואני לא מצטערת על כך עד היום”.

על אותה דחיפה שרחל דחפה אותו מספר דוד לוי: "בלילה, בשעה מאוחרת, אמרתי לה: רחל, תראי את יודעת שאני אוהב את ‘חרות’ ושאני רוצה להביא לשינוי בעיירה שלנו. אני מוכן לעזור בכל, אבל האם את יודעת מה פירוש הדבר בשביל החיים שלנו? והיא השיבה: ‘אני יודעת שאתה תצליח, אני בטוחה שאתה תעשה את הדברים שאתה מאמין בהם’. דיברנו על זה כל הלילה, עד הבוקר. בבוקר יום ראשון נסעתי לעבודה, חזרתי ביום רביעי בערב ומצאתי תכונה בבית. כל החבר’ה כבר היו שם ואמרו לי – קבענו להיפגש במוצאי שבת כדי לקבל את תשובתך. ואכן נפגשנו ואמרתי: או.קיי. אמרתי שאני הולך להקריב את מה שהשגתי בעשר אצבעות ידי ומי יודע אם אחזור אי פעם ואמצא מקום עבודה כזה. אבל אני מוכן. אך ברגע שאמרתי שאני מוכן נכנסתי למאבק. לא למאבק אחד – להרבה מאבקים, ולא רק עם יריבים אלא גם עם ידידים ובני ברית. אין ספק שיש מישהו אחר הרואה עצמו מועמד מתאים לתפקיד שאני הסכמתי לקבל על עצמי, ועכשיו אני בא ותופס את מקומו. החיים הפוליטיים עדיין לא היו נהירים לי וכבר בדיון הראשון נוכחתי לדעת, כי השאיפות הגדולות שתמיד נשאתי בליבי, כניתנות להשגה באמצעים פוליטיים, עוברות דרך הרבה מאבקים קטנטנים ולעתים קטנוניים וגם עצובים. נדמה לי שכבר אז קבעתי לי את הכללים שאני הולך בהם עד היום. ידעתי שבמאבקים פוליטיים יש מנצחים אך יש גם מנוצחים. צריך לדעת להפסיד בכבוד וחשוב מזה לדעת לנצח בצורה הוגנת. לא לדרוך על גוויות, תמיד להושיט יד למנוצח, תמיד להשאיר מקום ליריב. אף פעם לא להשליכו אל מחוץ למחנה, אל מעבר לגדר. כבר אז הלכתי בדרך זו ואני גאה שאני הולך בה גם היום בכל מערכה. כל זה מדובר במאבקים בתוך התנועה. אך מחוץ לתנועה הסיפור הוא אחר. שם עמדתי בפני יריב שצריך היה להשיב לו מלחמה שערה, שהפעיל את מלוא האמצעים כדי לנסות ולשבור אותי כבר בראשית הדרך. מה לא הפעילו נגדי כדי שכף רגלי לא תדרוך במועצת בית־שאן. את כל התותחים שלהם – קופת־חולים, שירות התעסוקה, תנובה, המועצה המקומית, את כל עמדות־הכוח שהיו בידיהם. ואני לא נרתעתי. עברתי מבית לבית והשתמשתי בנשק הטוב ביותר של חברה דמוקרטית, בנסיון להסביר ולשכנע. באותה תקופה נאלצתי כמובן להפסיק לעבוד. וכשלא עובדים אין משכורת. לתנועה לא היה לתת לי מאומה ובבית התחילו להרגיש שוב את המחסור אשר דומה היה כי נשכח. באותם ימים, אני חייב להודות, התהלכתי בתחושה שנוצר שילוב מלא בין המאבק האישי שלי והמאבק הציבורי שניהלתי בשם האנשים שהאמינו בי. ידעתי שאם אכשל במאבק זה אולי אחזור ואהיה מובטל, אולי אחזור לאחד הנתיבים שמהם בקושי הצלחתי להימלט ולהשתחרר. אולי טוב שכך הרגשתי. תחושה זו איפשרה לי להזדהות עם הרבים שלא הצליחו כמוני, שעדיין סבלו מאבטלה, ממחסור, מדיכוי. התחלתי לעבור מבית לבית ולכנס אספות. הם עשו הכל כדי שלא אוכל לדבר עם אנשים. הם פוצצו אספות באמצעות שכירים, הפסיקו את החשמל ולא נרתעו ממעשי אלימות ואפילו מאיומים על רחל. באו אליה ואמרו לה: ‘תגידי לו שיוותר על המועמדות שלו. תשפיעי עליו – אם לא, נפגע בך ונפגע בילדים’. אך רחל עמדה כצוק איתן.

אך היו הרבה אנשים שכוחם לא עמד להם. באו אלי ואמרו לי: תראה דוד, אנחנו מאמינים בך. אנחנו יודעים שאתה אחד משלנו, שאתה מייצג את מה שאנחנו מאמינים בו. אך מה יקרה מחר? מה אם יפטרו אותי, האם אתה תחזיר אותי לעבודה? ידעתי שאיני יכול לתת הבטחה כזו. לעולם איני מבטיח דבר שאיני יכול לקיים. לא יכולתי לדרוש מאנשים להקריב את המעט שיש להם. ואז הייתי מסתלק. לא הייתי לוחץ. וידעתי – אלה אבודים בשבילי במערכה הזו. אך כבר אז נתקלתי בניצנים של המהפך הגדול שהתחולל 12 שנים לאחר מכן. נתקלתי בצעירים שנולדו או גדלו בארץ, ושאותם כבר אי אפשר היה להפחיד או לקנות. אלה היו צעירים שהצליחו איכשהו להשתחרר מנתיבי הבטלה, הפשע והניוון, והאמינו שחייבת להימצא דרך טובה יותר; צריכה להימצא דרך להשתחרר מן ה’מאכערים', מן העסקנים ומן הפוליטרוקים.

המאבק לא היה קל. לא רק מול מפא“י התמודדנו, אלא גם נגד המפד”ל שהיא סיפור אחר.

הגיע היום הגורלי. החלה הספירה, ובתום מניין הקולות נתברר שקיבלנו מנדט אחד. הפכתי להיות חבר מועצת בית־שאן.

כשנודעו התוצאות ידעתי שנפל הפור ואני פותח פרק חדש בחיי".

 

פרק שמיני: מהפך בעיירה הצפונית    🔗

המנדט היחיד שבו זכתה “חרות” בראשות דוד לוי בבחירות למועצת בית־שאן בשלהי 1965, הפך תוך זמן קצר לנקודת מישען ארכימדית לסילוק שלטונה רב השנים של מפא“י. 11 הנציגים במועצה המקומית התחלקו כך: מפד”ל – 5; מפא“י – 4; רפ”י – 1; “חרות” – 1. אף שהיה ירוק בחיים הפוליטיים תפס דוד לוי עד מהרה, כי נפלה לידיו הזדמנות פז להקים בעיירה קואליציה בלי מפא"י והוא מיהר לנצל הזדמנות זו.

על נסיבות אותו מהפך זוטא מספר דוד לוי: “מן הרגע בו נודעו לי תוצאות הבחירות החלטתי שיש לעשות הכל כדי להוריד את מפא”י מהשלטון. בו בלילה נפגשתי עם נציגי המפד“ל במועצה, שבראשם עמד יעקב מכלוף, ואמרתי להם: 'רבותי, הציבור נתן בכם אמון. אתם יכולים לשנות עכשיו את השלטון, הכל תלוי בכם. אם תסכימו, אני הולך אתכם. נקים קואליציה ובפעם הראשונה בתולדות הישוב שלנו תהיה מפא”י באופוזיציה. האם אתם מבינים איזו הזדמנות זו?' אני מוכרח לומר, כי ידעתי לפרוט על הנימים שלהם. באותה תקופה היה ויכוח בשאלת ‘מיהו יהודי’ ומפא“י נקטה עמדה שלילית כלפי המפד”ל. התייעצתי עם תלמידי חכמים ובשיחות עם נציגי המפד“ל במועצה ידעתי ‘לחמם’ אותם. לא היה קל לשכנע אותם, כי מרכז המפלגה שלהם בתל-אביב לחץ עליהם לעשות קואליציה עם מפא”י. אך אני לחצתי בכיוון הנגדי. אמרתי להם, כי הם לא חייבים להישמע להוראות מלמעלה, שהאינטרס הארצי של המפד“ל אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס המקומי שלנו, שהתושבים רוצים בהם ולא במפא”י. השיחות והוויכוחים נמשכו ימים ולילות משך שבעה ימים. לבסוף התכנסנו בבית אחד והתחלנו לסכם את ההסכם הקואליציוני. בעת ובעונה אחת נקטתי בתכסיס, שאין מנוס ממנו בחיים הפוליטיים. הפצתי שמועה כי אני מוכן ללכת גם עם מפא“י נגד המפד”ל. התוצאה של השמועה הזו היתה שבמפא“י התפתו לרעיון והקטינו את הלחץ מעל המפד”ל ואילו נציגי המפד“ל הורידו קצת פרופיל, מחשש שמא יימצאו קרחים מכאן ומכאן, ומיהרו להגיע עמי להסכם. למחרת בבוקר, כבר הייתי במונית, יחד עם ראש רשימת המפד”ל יעקב מכלוף, בדרך למצודת־זאב בתל־אביב. נקטתי פעולת הסחה, ובעת שאנו היינו בדרכנו לתל־אביב ישבו שניים מחברי הסיעה שלנו וניהלו כאילו משא ומתן עם נציגי מפא“י. כשהגענו למצודה לא ידעו אנשי המחלקה המוניציפאלית של “חרות” כיצד ‘לאכול’ את העניין. עד אז לא היו רגילים לדבר כזה. פתאום בא איזה נציג בלתי ידוע מעיירה נשכחת (מי בכלל הכיר אותי אז?) ומביא להם על מגש של כסף הסכם קואליציוני חתום עם המפד”ל, המרחיק את מפא“י מאחד ממוקדי השלטון שלה. הם ביקשו זמן לחשוב, לדון, לשקול, לברר. אני ידעתי שהאדמה בוערת ויש להכות על הברזל בעודו מלובן. אמרתי לאנשי “חרות”: ‘אם אתם לא חותמים מיד על ההסכם אנחנו מתפטרים’. לא היתה להם ברירה והם חתמו. ממצודת־זאב נסענו למצודה של המפד”ל, בקסטל. שם ההתנגדות להסכם היתה חריפה יותר. למפד“ל היה אז אינטרס לשמור על יחסים טובים עם מפא”י, ולא לקלקל את האידיליה ששררה בקואליציה הממשלתית. הם לא כל כך התחשבו או התעניינו מה טוב לבית־שאן, אלא מה טוב למפלגה. בקולות שקיבלו בבית־שאן ובעיירות דוגמתה ראו סחורה עוברת לסוחר לצורך המיקח והממכר הארצי. אז אמר להם מכלוף: ‘תראו, אתם אינכם יודעים עם מי יש לכם עסק. אם נחזור לבית־שאן בלי הסכם חתום תהיה שם שפיכות דמים’. גם כאן לא היתה להם ברירה והם חתמו. חזרנו במונית לבית־שאן ושם חיכו לי אנשי מפא“י, כשהם חושבים שאסכים לעשות אתם עסק. אך לי כבר היה הסכם חתום בכיס, והודעתי על זימון המועצה לצורך הקמת הקואליציה. אנשי מפא”י היו המומים. משך שנים עשו תרגילים כאלה ליריביהם על ימין ועל שמאל. הם לא היו רגילים שיעשו להם את זה פעם אחת. ואז החלו בכל מיני תחבולות כדי לחבל בהסכם שלנו עם המפד“ל. טענו שההסכם אינו חוקי, ניסו להסית פה ושם, אך שום דבר לא עזר להם. כינסנו את המועצה, נבחר ראש המועצה מטעם המפד”ל, אני נבחרתי כסגנו היחיד והתחלנו לעבוד".

דוד לוי עזב כמובן את עבודתו ב“הילטון” ונכנס כל כולו לעבודתו כסגן ראש־המועצה. השכר שקיבל לא השתווה אמנם לשכר שקיבל כפועל־בניין, אך די היה בו כדי לפרנס את המשפחה בכבוד. אך העיקר: הוא נתקף חדוות העשיה. לאחר שנים של אבטלה, חוסר מעש ותיסכול; לאחר שנים בהן גם אם מצא עבודה לפרנסתו חש אין אונות בתחום המעש הציבורי; לאחר שנים בהן החליטו אחרים בשבילו, בשביל משפחתו ובשביל כל אלה שהוא הפך להם עכשיו לפה; לאחר שנים שבהן היה תמיד “מישהו” שם למעלה המכוון את הדברים וקובע אותם בלי להתחשב בך ובשכמותך – לאחר כל אלה הוא יצא לפתע למרחב העשיה. שוב לא היה תלוי ונשלט, אלא פעיל ועושה, שליט בגורל עצמו ובגורל האנשים שהאמינו בו. עבודתו באותה תקופה, ובעצם מאז ועד היום, גזלה את רוב שעותיו, ביום ובלילה. עד מהרה למד לדעת, כי אף ששנות אור מפרידות בין מעמדו כמובטל או כפועל בניין לבין מעמדו כסגן ראש מועצה, הנה מרחב הפעילות האפשרי שלו די מצומצם. העיירה היתה נתונה אז בשפל המדרגה. לאחר גלי העזיבה הצטמקה האוכלוסייה לכעשרת אלפים תושבים – 450 בתי־אב שכ־40 אחוז מהם נתמכי סעד. מצב הדיור היה ירוד ביותר. הדירות הגדולות ביותר היו בשטח של 64 מטרים מרובעים, אך אלה היו מיעוט ורוב הדירות היו קטנות בהרבה והצטופפו בהן משפחות של 8 נפשות ויותר. ומעל ומעבר למצב הפיסי והכלכלי האוביקטיביים שררה בעיירה אווירה של דיכדוך, של תדמית עצמית שלילית, חוסר אמונה באפשרות לשנות דברים. היתה גם לא מעט מרירות בעלת אופי עדתי. העיירה שאיכלסה בעבר עולים מאירופה בשיעור ניכר הלכה והפכה להיות הומוגנית, כשרוב התושבים הם יוצאי ארצות האיסלאם. לא היה סיכוי לשנות מצב זה בן לילה. דוד לוי עתיד היה ללמוד עד מהרה ששלטון מקומי איננו חזות הכל. שעיירות הפיתוח, תלויות באורח מכריע בשלטון המרכזי בו המשיכה מפא“י לשלוט ביד רמה. בעיירה ש־40 אחוז מתושביה מקרי סעד, והיתר מוצאים בקושי את פרנסתם, אין אפשרות לגבות מיסים אפילו כדי לקיים את השירותים המוניציפאליים הבסיסיים ביותר. ואם בהוצאות על סילוק זבל כך, קל וחומר בכל ההשקעות שנדרשו כדי להפוך את פירמידת הסעד הזו על קודקודה. כדי שבעיירה תהיה תשתית רחבה של בעלי מקצועות חופשיים, מעמד בינוני ושכירים המתפרנסים בכבוד, היה צורך במהפכה שהיתה מעל ומעבר לכוחה של המועצה המקומית. היה צורך בהשקעות ענק בחינוך, בתשתית פיסית, בשיכון, בפיתוח מקומות עבודה. כל זה לא ניתן להעשות ביום אחד, ובוודאי שלא על־ידי המועצה. אך דוד לוי התרכז בעבודה בכל מאודו. באותה תקופה הבשילה אולי בתודעתו ההכרה שכדי לשנות ממש, כדי לעשות ממש, יש לפעול במישור הלאומי. אך דומה שאלה היו רק ניצנים של מחשבה. ובינתיים השקיע את כל מאודו במה שניתן לעשות. אחד התחומים שבהם פעל רבות ושנראה לו כי בו ניתן לשנות היה התחום שניתן לכנותו המוראל הציבורי. דוד לוי הופיע בלי סוף באספות, בחוגי־בית ובסתם פגישות של יום יום עם אנשים. במפגשים אלה נשא בפני שומעיו את ה”אני מאמין" שלו בתקווה שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב. הוא ניסה להסביר שוב ושוב, כי הרבה ניתן לשנות מלמטה ולא להטיל את כל האחריות על אלה שנמצאים “למעלה”. הוא הפעיל את מיטב כוח השיכנוע שלו כדי להפיג את הרגשת הקיפוח והמרירות על אפליה כלפי בני עדות המזרח, עשה כל מאמץ כדי לעקור את העשבים השוטים של התארגנות עדתית. “אלה שהביאו אותנו למצב שבו אנחנו נמצאים” – היה אומר למקשיבי נאומיו – “עשו עוול לא רק לנו אלא לעצמם ולעם כולו. היתה להם שם איזו רשלנות פושעת שאנחנו צריכים לפעול כדי לתקן אותה. אנחנו פצע על גוף הארץ הזאת וזה אינטרס של העם כולו לרפא את הפצע הזה”.

אך כמובן שבנאומים לא די. על פעולתו של דוד לוי באותה תקופה, מספר אלי בצראווי: “דוד לוי הפתיע את כולנו, ספרדים ואשכנזים כאחד. משך שנים נהגו להתייחס לבני עדות־המזרח כאל אנשים בעלי דמיון פורה וכושר ביצוע מוגבל. דוד הוכיח תוך זמן קצר כי הוא איש ביצוע ממדרגה ראשונה. הוא היה קם בשעת בוקר מוקדמת ועובד עד שעה מאוחרת בלילה. והעניינים התחילו לזוז. דברים שהתעכבו שנים, בגלל הזנחה, לא איכפתיות וסחבת, התחילו להסתדר פתאום. דוד לוי טיפל בדברים גדולים וקטנים. לא דחה אף פניה אליו. מבוקר עד ערב טיפל בכל, החל בבעיה של ניתוק מים והתרופפות אבן שפה במדרכה וכלה בעליה לירושלים והפעלת לחץ בצינורות הגבוהים”.

כבר באותם ימים קבע דוד לוי שורה של נורמות בהתנהגותו הציבורית שמהן לא סטה כמלוא הנימה. אחת הנורמות הללו היתה שיש לשים קץ לפרוטקציוניזם המשפחתי. בעיירות הפיתוח, שבהן הלכו חמולות לקלפי עם פתקים שראש החמולה חילק, היה ברור כי התמורה משתלמת במזומן לפני הבחירות ובכיבודים וטובות הנאה לאחריהן. כך ארע שעלייתו של עסקן כלשהו מבני עדות־המזרח לתפקיד ציבורי היתה מלווה בחלוקת טובות הנאה לבני משפחתו הקרובים. מובן שכל טובת הנאה הניתנת לפי קריטריון כזה פוגעת בנזקקים ובחלשים, ותהליך זה היה בין הגורמים הראשיים לתיסכול ולהתנוונות של עיירות הפיתוח.

דוד לוי הגיע לתפקיד הציבורי הראשון שלו לאחר שנים שבהן הכיר מקרוב את גורמי הניוון של עיירות־הפיתוח. באותו נדר בלתי כתוב שנדר לעצמו בצאתו מהכלא נכללה גם התחייבות פנימית לשנות מן היסוד את התופעה הזו של פרוטקציוניזם משפחתי. מספר גיסו, דוד אדרי: “בנושא זה של פרוטקציוניזם הוא היה קנאי ללא פשרות. אסור היה אפילו להזכיר בנוכחותו את הבעיות הפרטיות של בני המשפחה”.

דוד לוי מייחס עמדתו בנושא זה לאמו. עוד בהיותו סגן ראש מועצת בית־שאן וגם לאחר מכן, כאשר נהיה חבר כנסת, שר וסגן ראש־ממשלה הזהירה האם את אחיו ואחיותיו וכן את כל בני המשפחה שלא להעלות בפניו את בעיותיהם. היא היתה אומרת להם שחבל להכאיב לו, כי הרי לעשות משהו בשבילם שיש בו משום העדפה לא יעשה. כך היה גם לגבי ילדיו והוא עשה הכל מצידו כדי שיקבלו זאת בהבנה. בתו הבכורה, אסתר, המתגוררת עם בעלה, איש משמר הגבול, בטבריה בדירה קטנה וישנה, סיפרה על תמיהתם של שכניה ומכריה. “מה, אבא שלך לא דאג לך לדירה טובה יותר”? אסתר סיפרה זאת בבדיחות־הדעת, ובלי שמץ של התמרמרות. אמו, סימי, מעולם לא אמרה לו אפילו ברמז שצריך לעזור למישהו מבני המשפחה, תוך ניצול המעמד הציבורי. לעזור אישית זה דבר אחר. כאן כולם הולכים למען כולם, באש ובמים. אך ניצול התפקיד הציבורי לעזרה הוא אבי אבות הטומאה. אך כמו שסרבה אמו המנוחה להיות פה לבני משפחה שרצו עזרה, כך הפכה להיות שתדלנית לסתם אזרחים. היו באים אליה אנשים, והיא היתה מקבלת אותם בסבר פנים יפות, לומדת את הבעיות שלהם. במשך הזמן למדה גם את הפרוצדורה במשרד והיתה מבקשת מהם שיעלו על הכתב את בעיותיהם והיתה מעבירה לו את המכתבים.

בדרך דומה היתה נוהגת האם גם לגבי בנה השני, מקסים, כיום סגן ראש עיריית לוד. האם, שבשנים האחרונות התגוררה בלוד, בסמוך לבנה, היתה מקבלת בביתה עשרות אנשים שבאו לשחר את פני הבן. מספר מקסים לוי: “כל ערב הייתי בא אליה ומוצא אנשים המחכים עד שאבוא, ובינתיים אמא מכינה להם קפה ותה ומגישה עוגות. היא לא היתה שוכחת את הפונים, ומדי פעם היתה מזכירה לי ושואלת אם לא שכחתי לעזור לפלוני או לאלמוני”.

מאמציו הבלתי נלאים של דוד לוי נשאו פירות. הוא הפך כתובת לתושבי העיירה, הוא זקף את קומתם, הוא הוכיח שגם אדם שצמח מתוכם יכול לפעול ולעשות. אך לא עבר זמן רב עד שדוד לוי למד לדעת שעל מנת לשנות שינוי של אמת, על מנת לחולל תמורה משמעותית יש לפעול במישור אחר. בית־שאן היא חלק מאורגניזם גדול יותר, שהמחלה פשתה בחלקים רבים ממנו. אי אפשר לרפא את האבר בלי לרפא את הגוף כולו. דוד לוי החל לשאת את עיניו לפעילות במישור הלאומי.

סיכוייו להגיע לתפקיד ציבורי מחוץ לגבולות בית־שאן נראו אז קלושים. אך באותה תקופה החל להבשיל תהליך שעתיד היה לחולל תמורה מפליגה במערך הפוליטי בישראל ושדוד לוי עתיד היה למלא בו תפקיד מכריע – הקמת סיעת “תכלת לבן” בהסתדרות העובדים הכללית.

הסתדרות העובדים הכללית, שהוקמה בשנת 1920, כגוף המאגד את האיגודים המקצועיים, הפכה במרוצת השנים למבצר תנועת העבודה בראשות מפא“י, ולמכשיר כוח רב עוצמה, שבאמצעותו כפתה את שלטונה על כלל חיי המשק והציבור בארץ בתקופה שקדמה להקמת המדינה ולאחריה. בחודש יוני 1934 הוקמה בארץ־ישראל הסתדרות העובדים הלאומית, ששמה לה למטרה לאגד במסגרתה את הפועלים הרביזיוניסטים חברי ההסתדרות הציונית הרביזיוניסטית (התנועה שהוקמה על"ידי זאב ז’בוטינסקי והיא תנועת האם של “חרות” שהוקמה לאחר הקמת המדינה). הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) הוקמה לאחר תקופה של רדיפות, התנפלויות, ומעשי אלימות כנגד פועלים בית”רים ורביזיוניסטים. פועלים שלא החזיקו בפנקס האדום, שלא דגלו ברעיונותיה של תנועת העבודה לזרמיה, לא זכו למקום עבודה, לא קיבלו טיפול רפואי, ולא פעם סבלו חרפת רעב. בתקופת הקמתה שימשה הסתדרות העובדים הלאומית בית ומגן לאותם פועלים לאומיים, סיפקה להם טיפול רפואי, חתמה הסכמים עם נותני עבודה וכדומה.

במרוצת השנים הפכה הסתדרות העובדים הכללית לגוף כלכלי רב עוצמה, מעין מדינה בתוך מדינה. בצד היותה איגוד מקצועי האמור לייצג את האינטרסים של הפועלים, הפכה להיות אחד המעבידים הגדולים במדינה, בהיותה הבעלים של מפעלי חרושת, חברות קבלניות, בנקים, חברות ביטוח וכדומה. השליטה על משק אדיר זה, בד בבד עם השליטה על קופת החולים הכללית והאיגודים המקצועיים, נתנה בידי תנועת העבודה, קרי מפא"י, כוח שליטה שאין לו אח ורע במדינות דמוקרטיות.

לאחר הקמת המדינה הצטרפו להסתדרות, כמעט באורח אוטומטי, מאות אלפי העולים שבאו לארץ. אלה הצטרפו להסתדרות לא מתוך היותם בעלי הכרה “פועלית” נוסח מפלגות השמאל, אלא פשוט מחוסר ברירה. כך נוצר מצב אבסורדי. בהסתדרות היו חברים מאות אלפי חברים, שלא הזדהו עם השקפות מפא"י ויתר מפלגות השמאל. הם היו לכאורה בעלים של חברת העובדים על נכסיה האדירים, אך לא נהנו ממשאביה. לרבים מהם גם לא היה למעשה ייצוג במוסדות ההסתדרות הכללית, הואיל והם הזדהו עם דרכה של “חרות” אשר לא היתה מיוצגת כלל בהסתדרות הכללית.

כבר בראשית שנות החמישים היו חברים ופעילים בתנועת החרות שקראו להקמת סיעה של התנועה בהסתדרות הכללית. אך לרעיון לא היו אוהדים רבים. אצל רבים היו עדיין צלקות טריות, לא רק נפשיות, פרי המאבקים שניהלו נגד ההסתדרות הכללית. ב־1954 הוקם בחרות חוג רעיוני, שקרא בגלוי להקמת סיעה בהסתדרות הכללית, ואחד המצטרפים לחוג היה בחור צעיר שרבים ניבאו לו אז גדולות – יורם ארידור. אך התנגדות החברים להסתדרות הכללית, בד בבד עם המעמד האיתן שהיה להסתדרות העובדים הלאומית בתוך התנועה, מנעו כל החלטה בכיוון של הצטרפות להסתדרות הכללית. בוועידה השישית של תנועת החרות, בשנת 1961, כבר הועלה הנושא בגלוי על סדר היום. ההצלחה לא היתה רבה, אך נטמן אז הזרע שלאחר שנים לא רבות החל להניב פירות. לאחר הוועידה הופץ חוזר של החוג הרעיוני בין החברים שבו נאמר בין היתר: “במשך שנות קיומה של תנועתנו נמצאים רבבות חברים ואוהדי התנועה, המאורגנים בהסתדרות הכללית, וייצוגם הנאות במוסדות ההסתדרות נמצא בידיים זרות, המתנכרות לחברינו במשך כל השנה. בבוא הבחירות לוועידת ההסתדרות קופצות מפלגות השמאל והליברלים על המציאה ונהנות, ללא כל הצדקה, מרבבות קולות של חברינו בהסתדרות, אשר לא היו להם עד היום רשימה והנהגה משלהם… נוכח מצב זה החלטנו ליטול יוזמה להקמת סיעה של חברי תנועת החרות בהסתדרות הכללית”.

הנושא הועלה רשמית במרכז תנועת החרות בישיבה שהתקיימה ב־7 בינואר 1962. ראשי המתנגדים לרעיון היו, כצפוי, אנשי הסתדרות העובדים הלאומית. הם לא נרתעו אף מלאיים בפילוג התנועה, אם תתקבל החלטה להקים סיעה בהסתדרות הכללית. אחד מראשי הדוברים בעד הצטרפות להסתדרות הכללית היה יו"ר התנועה, מנחם בגין, שאמר אז בין היתר:

“ההסתדרות הכללית של שנות השלושים היא לא או תה ההסתדרות של שנות השישים. בשנים ההן היא היתה כולה סוציאליסטית. האם יכולנו לשכנע שם מישהו לדרכנו, לתורתנו, לעמדתנו? – האוזניים היו אטומות. גוש ברזל, פלדה בלתי חדירה מבחינת ההרכב האישי, הפוליטי, ההשקפתי… אך כלום זוהי ההסתדרות של היום? רובם של חברי ההסתדרות הכללית היום לא יודעים את שמו של מארכס, של אנגלס. האם הם סוציאליסטים, מארכסיסטים?… היום אנו יכולים לדבר אליהם. מוחותיהם פתוחים, לבותיהם לא אטומים. זה השוני. זו המערכה שאני רוצה בה למען תנועתנו”.

הוויכוח היה סוער ולמרות שבגין הניח את מלוא כובד משקלו בעד הצטרפות להסתדרות הכללית (אם כי הצהיר כי יקבל כמובן את דעת הרוב, ולא יתן שיהיה פילוג על רקע זה) נדחתה ההצעה ברוב של 34 נגד 27 ונמנע אחד.

בעת שהתקיים הוויכוח האמור היה דוד לוי פועל אלמוני בבית־שאן, אב לשני ילדים, שחפר בורות, שתה מים דלוחים, אירגן הפגנות ותהה על המשך דרכו. לדוד לוי נדרשו עוד כשנתיים ימים עד שעשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה המקומית, ואותו פרק זמן לערך נדרש עד אשר הבשיל ב“חרות” רעיון ההצטרפות להסתדרות הכללית, והפך מרעיון לעובדה פוליטית.

ההחלטה על הצטרפות להסתדרות הכללית נתקבלה בוועידה השביעית של תנועת החרות, שהתקיימה ב־23 בינואר 1963. בעד ההצעה הצביעו 324 צירים ונגדה 257. בגין, שהיה מופתע מן הרוב הגדול שקיבלה ההצעה, אמר בנאום הסיכום שלו, כי הוא מברך שהחיינו “על התנועה הגדולה אשר הקים זאב ז’בוטינסקי והיא ממשיכה בדרכו ותגיע לנצחון”.

אחד האישים שלזכותו נזקפת אותה החלטה היסטורית היה ח“כ אריה בן־אליעזר, אשר שנים רבות היה יד ימינו של מנחם בגין, ונחשב ל”מספר 2" בתנועה עד לפטירתו בשנת 1969. במהלך הדיון הסוער בוועידה, אמר בן־אליעזר: “עד קום המדינה ניזונה התנועה הלאומית בארץ על כל שלוחותיה מהתנועה הבית”רית והצה“רית הגדולה בארצות אירופה ומהיהדות הגדולה… התנועה הבית”רית והצה“רית הושמדה יחד עם יהדות אירופה. אין לנו עליה בית”רית… במקום זה התברכנו לאחר קום המדינה בעליה עצומה, ומאז הקמת המדינה באו למעלה ממיליון אזרחים, שלא ידעו את יוסף והם באים מהאוניה להסתדרות, מהאניה לשיכון, מהאניה ללישכת התעסוקה, מהאניה תלמידים לבית־הספר, מהאניה לכל מיני ארגוני נוער. מבחינת התנועה – קם בישראל עם חדש. קמה בישראל תנועה חדשה, היא חייבת להקים עסקנים חדשים והיא איננה יכולה להיות רק עם סיעה בכנסת. אם היא רוצה למלא את יעודה, אם היא רוצה להיות גדולה, עליה לחנך, להקים דור של עסקנים בבתי־חרושת ובמועצות פועלים, בקואופרטיבים ובמושבים, שישאו את שמה של תנועת החרות. היום ההסתדרות איננה זו שהיתה. קיימת שם מרירות, ואני שואל את הוועידה – מרירות זו לאיזה כיוון תכוון? למק“י? למפ”ם? לאחדות העבודה? לליברלים? או לתנועת החרות?"

אין זה אולי מקרה שדרכם של אריה בן-אליעזר ודוד לוי הצטלבו. דוד לוי גילם באישיותו אותה מנהיגות חדשה שלצמיחתה ציפה בן־אליעזר, וכאשר נפגשו השניים הבחין בן־אליעזר בעינו החדה, בפוטנציאל הטמון בלוי וסייע בקידומו.

 

פרק תשיעי: “אתה תיזרק למים”    🔗

נפוליאון נהג לומר, כי בעת שהוא בוחר בגנראלים שלו הוא אינו מסתפק בכך שיהיו מוכשרים, עליהם להיות גם בני־מזל. על עלייתו של דוד לוי, בסוף שנת 1966, ממנהיג מקומי כמעט בלתי ידוע למעמד רב עוצמה במישור הלאומי ניתן לומר, כי השתלבו בו כשרונותיו של לוי וכושר המנהיגות שלו עם הזדמנות היסטורית שנתגלגלה לידו ליישם סגולה זו.

באותה תקופה לא היה קל למנהיג מעיירת־פיתוח לפלס לעצמו דרך אל הצמרת של תנועת החרות. המציאות הנוכחית בה יש בוועידות התנועה ובמוסדותיה ייצוג מאסיבי מאד של בני עדות־המזרח וישובי הפיתוח לא היתה ידועה אז. ב“חרות” כמו בכל המפלגות, היתה נהוגה אז מעין “מיכסה” למנהיגות המייצגת את עדות־המזרח. חיפשו מנהיגים מקומיים כדי “להעלות” אותם למעלה, כדי שהם ייצגו כאילו את השכבות שמתוכן צמחו. לא היתה קיימת כלל תופעה של מנהיגות הצומחת מלמטה ומפלסת לעצמה דרך. סניפי המפלגה בישובי הפיתוח היו מועדונים עזובים ומטים לנפול, שאין בהם פעילות פנימית אינטנסיבית, ושהיו מתעוררים לחיים מדי פעם, כשמרצה חשוב היה בא מן העיר הגדולה. ומצב זה בא כמובן לביטויו בייצוג דל למדי בוועידות ובמועצות של התנועה, וכתוצאה מכך גם במוסדות המבצעים שלה – המרכז וההנהלה.

שנת 1966 היתה השנה בה החלו להסתמן ניצני המיתון. רבבות מובטלים הסתובבו ברחובות ועיירות הפיתוח ספגו מכות קשות. דוד לוי עשה לילות כימים, באמצעים המוגבלים שעמדו לרשותו, כדי לסייע לתושבי בית־שאן, שגם בימים שמרכז הארץ שיגשג ידעו הם סבל ומחסור. אך ככל שהרחיב את תחומי פעילותו, וככל שהתעמק ולמד את הבעיות, הבין לוי כי עליו לפרוץ את המעגל הצר של העיירה. עליו להביא את דבר הציבור שהוא מייצג בפני ציבור רחב יותר, בפני מוקדי הכוח וההשפעה.

פעילותו של לוי לא נשארה אלמונית, ותוך זמן קצר יחסית הוא נבחר למרכז תנועת החרות. היה זה כשנה לאחר שנבחר לסגן ראש מועצת בית־שאן. דוד לוי הוזמן לשאת את נאום הבכורה שלו, ובו במקום דרך כוכבו. בעת שדיבר הושלך הס באולם והכל הקשיבו פעורי פה. לא היה זה חזיון רגיל במרכז זה, שבו נאומו של כל חבר – להוציא את יו“ר התנועה וכמה מאישיה הבכירים – משוסע בקריאות ביניים ומופרע בקולות המפטפטים. דומה שהפעם חשו הכל, כי תופעה חדשה מתרקמת בחייה של התנועה. הוא דיבר מתוך שיכנוע עצמי עמוק, ממש כפי שנהג לדבר בפני הציבור שלו בבית־שאן. הפעם רק נמנע מן הביטויים הצרפתיים והערביים שמאזיניו בבית־שאן הכירו. כאן הפתיע את שומעיו בעברית הצחה שלו, במשפטיו המנוסחים בדייקנות, בלהט המהפכני שבו דיבר. הוא פרש בפני השומעים את תמונת המצוקה של עיירות הפיתוח, לא זו שנוצרה עקב המיתון, אלא זו הקיימת שם מאז הקמת המדינה. הוא הצביע על הפוטנציאל העצום המצוי שם, ואשר תנועת החרות לא ידעה לנצלו. על אותו נאום מספר היום דוד לוי: “כבר אז האמנתי שתנועת החרות תוכל להגיע לשלטון. האמנתי שהיא תגיע לשלטון הואיל ותמיכת ההמונים עומדת לצידה, ובלי המונים שום תנועה אינה יכולה להגיע לשלטון. לא אידאולוגים ולא אידאליסטים נותנים את השלטון, רק ההמונים. אמרתי לחברי המרכז שאם הפועלים לא יתמכו בהמוניהם בתנועת החרות היא לעולם לא תגיע לשלטון, גם אם תהיה הכי צודקת בעולם באידאולוגיה שלה. סיפרתי להם על המצוקה שאני היכרתי מבשרי, לא רק על המצוקה של עוני ומחסור, אלא על המצוקה האנושית של השפלת האדם באשר הוא אדם. המצוקה של אנשים היודעים, כי אם יחניפו לשלטון ויספקו את דרישותיו יקבלו מתת, ואם יסרבו ישללו מהם את האמצעים האלמנטריים ביותר לקיום. סיפרתי להם מה מרגישים בעיירות הפיתוח כלפי אנשי מפא”י, אותם אנשים הבאים לדבר בשם ערכים, בשם שיוויון שלא היה ולא נברא, בשם סבל שהם כביכול סובלים יחד עם כל העם. אבל כשהם, העסקנים, בוכים הם עושים זאת דרך העיניים שלנו, אנשי עיירות־הפיתוח. אמרתי להם גם שלתנועת־החרות יש פוטנציאל עצום להתקבל על דעת עליית ארצות־ערב בשל עמדותיה בענייני מסורת וארץ־ישראל. אנשי עליות אלה, שכבר אז היוו את רוב רובו של העם, לא קיבלו מעולם את תפיסותיה המדיניות של מפא”י, ובוודאי שדחו את עמדותיה בענייני דת ומסורת, וראו בהן חלק מתהליך הדיכוי וההשפלה שהם עברו. הדגשתי לחברי המרכז, כי יהודי ארצות־ערב הם פטריוטים מטבעם, אוהבי ארץ־ישראל בחינוכם ובעלי תחושה עמוקה למסורת, אפילו אם אינם מקיימים את כל המצוות. לאור כל הנתונים הללו, כך אמרתי, כל מה שצריך לעשות הוא למצוא מסילות לליבם, לשמש להם לפה, להבין את מאווייהם, וסופו של הנצחון לבוא".

דברים אלה של לוי, שנאמרו עשר שנים לפני המהפך, היכו בתדהמה את חברי המרכז והם מחאו כפיים בהתלהבות. מנחם בגין ניגש לדוד לוי, לחץ את ידו בחמימות, ברך אותו, הביע התפעלות מכושרו הרטורי, מראייתו הבהירה ומדעותיו המקוריות.

כמה שבועות לאחר אותה ישיבת מרכז נקרא דוד לוי אל חבר־הכנסת אריה בן־אליעזר והוצע לו לכהן כחבר הנהלת תנועת החרות – הקבוצה המצומצמת הקובעת את דרכה של התנועה.

האם הרושם העמוק שעורר נאומו של דוד לוי הוא שגרם לכך שיוצע לו לעלות בבת אחת ממנהיג מקומי למנהיגות לאומית?

האם, סימי לוי שהטביעה את חותמה על כל המשפחה.

בן 14, תלמיד בית־ספר “אליאנס” ברבאט.

דוד לוי (כובע מימין) עם קבוצת חברים בדרך לישראל

האשה, רחל, שנפגשה עמו במחנה העולים בגיברלטר, נישאה לו בבית־שאן וילדה תריסר ילדים.

דוד ורחל לוי לפני נישואיהם, על גבי מעבורת שהובילה עולים.

דוד לוי (ראשון מימין) עם כמה מחבריו שנמלטו ממרוקו בדרכם ארצה.

דוד ורחל לוי עם קבוצת חברים, בדרך לישראל.

ריקוד של ערב אירוסין בבית־שאן

פגישה רומנטית של זוג אוהבים ימים ספורים לפני הנישושאין.

טקס נישואיהם של דוד ורחל לוי בבית-שאן.

צילום משפחתי מיד אחרי ענידת הטבעת ושבירת הכוס.

אסתר, הבת הבכורה, בגיל שנה עם הוריה (הצילום נעשה אחר היציאה מהכלא).

מפגש בבית־שאן ערב התפזרות המשפחה ביישובים שונים.

דוד ורחל לוי עם בתם הבכירה, אסתר, והבן השני, שמעון.

מסיבת רעים של חברי סניף חרות בבית־שאן בעקבות כניסתו של דוד לוי לחיים הפוליטיים בעיירה.

דוד לוי בחברת ידידיו הקרובים ופעילי הסניף בישיבת מועצת בית־שאן אחרי בחירתו למועצה.

דוד לוי חוגג עם ידידיו את בחירתו לכנסת. מימין: הגיס, דוד אדרי, ומשמאלו ידידו הקרוב, אלי בצראווי.

טקס נישואיו של האח צ’רלי. ליד דוד לוי ניצבת אימו המנוחה, סימי, שהיתה קרובה אליו במיוחד.

חבר־הכנסת דוד לוי נפגש עם קבוצת בני־נוער מבית־שאן, שבאו לבקרו במשכן הכנסת בירושלים.

דוד לוי מארח את ראש־הממשלה, גולדה מאיר, בעת סיורה בבית־שאן.

יו"ר תנועת־החרות, מנחם בגין, מבקר בבית־שאן. דוד לוי מארח אותו.

ראשי סניף חרות בבית־שאן בחברתו של בגין. לימינו: ראש המועצה המקומית דאז. יעקב מחלוף

אסיפת־עם בבי־שאן בהשתתפוות מנחם בגין.

דוד לוי הפותח והמנחה.

מנחם בגין מתארח בביתו של דוד לוי, מחבק את הבת הבכירה, אסתר. מאחוריה אמה, רחל, ולידה ידיד המשפחה, אלי בצראווי.

הרמטכ"ל, רב־אלוף חיים ברלב, מסייר בבית־שאן בעקבות התערערות המצב הביטחוני באיזור.

יגאל אלון בעת סיור בבית־שאן, בחברת דוד לוי.

יו"ר הנהלת תנועת החרות דאז, יעקב מרידור, בעת סיור בסניף חרות בבית־שאן.

יורם ארידור ודוד לוי בישיבת סיעת תכלת־לבן בתקופה הראשונה של הברית הפוליטית ביניהם.

אריה קוצר, מפורשי “תכלת־לבן”, בוועידת נבחרי הסיעה. ליד שולחן הנשיאות: מנחם בגין, עזר ויצמן. קיצוני מימין: יורם ארידור. קיצוני משמאל: דוד לוי.]

מסתבר שפעילותו של לוי ולהט דיבורו לא היו גורם יחיד בשלבי עלייתו המהירה, מילא כאן תפקיד חשוב גם מזלו. שכן, באותה תקופה היתה נתונה תנועת החרות במשבר של פילוג, שנתגלע על רקע נסיון להדיח את יו"ר התנועה מנחם בגין, ודוד לוי נקרא בדחיפות למלא את מקומו של אברהם טייאר, שפרש מן התנועה, ונחשב בה עד אז למייצג של עליית יהודי צפון אפריקה.

את המהפך בתנועה, שתכליתו היתה לסלק את מנחם בגין מכל עמדת השפעה של ממש, תיכננו ויזמו שלושה אישים – אליעזר שוסטק, שהיה אז מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית (ודומה כי לא השלים עם ההחלטה להקים את סיעת “תכלת לבן” בהסתדרות); שמואל תמיר, שהיה אז בגילגול הפוליטי השני שלו ואברהם טאייר. האחרון נמנה עם האישים המרכזיים של סיעת “תכלת לבן” לצידו של יו“ר הסיעה דאז, ח”כ אריה בן־אליעזר. בן־אליעזר היה הוגה הרעיונות, היוזם והמתכנן. טאייר עסק בעבודה היומיומית, ביקר בסניפים וקנה לעצמו תומכים, בעיקר בקרב בני עדות המזרח.

על אותו נסיון כושל של הפיכה ב“חרות” מספר היום יוחנן בדר, שהיה שנים רבות יד ימינו של בגין ומן האישים המרכזיים ב“חרות”: “לקראת הבחירות לכנסת השישית חזר שמואל תמיר לתנועת החרות. בגין פתח בפניו דף חדש והוא זכה במינוי מכובד ברשימת המועמדים לכנסת וכן בתפקיד ראש מחלקת ההסברה. אני חושב שבגין היה מאוהב בו, ותמיר התנהג כאילו הוא רואה זכות לעצמו לשאת את המזוודות של בגין. עוד לפני הבחירות אמרתי לבגין: ‘אתה מעלה אותו מהר מדי. אין זה טוב – לא לתנועה ולא לו עצמו’. בגין השיב ברוגז: ‘תמיר בעיני הוא כמו שהיה ב־1948 (לאחר הקמת המדינה, כשהצטרף ל’חרות' כאיש אצ"ל בכיר ונחשב לכוכב זורח בשמי התנועה, עד להתנגשות עם בגין ופרישתו הראשונה מן התנועה). יש לי בו אמון בלתי מוגבל’. לקראת ועידת ‘חרות’, שנערכה ביוני 1966 התארגן שוסטק היטב. הוא למד את ליקחי הוועידה הקודמת (שבה נתקבלה, בניגוד לדעתו, החלטה בעד הקמת סיעה של “חרות” בהסתדרות) וקשר קשר עם שמואל תמיר ועם אברהם טאייר. השלושה החליטו לנצל את העובדה שהבחירות לוועידה היו מקומיות ואישיות, ונערכו בכל סניף בנפרד (ולא על־פי רשימות ארציות של סיעות). בהעדר סיעות או חטיבות יכול היה כל גוף שאירגן עצמו, או שלרשותו עמד מנגנון כלשהו, לאסוף מספיק קולות בוועידה כדי להעביר כל החלטה כמעט. הואיל ולהסתדרות עובדים לאומית היה מנגנון, ולטאייר היו אנשיו מ”תכלת לבן" הם הצליחו לארגן מספר מספיק של אנשים משלהם שייבחרו לוועידה, כדי שיעבירו בה החלטות כרצונם. הם לא ביקשו להדיח ממש את בגין. הטקטיקה שלהם היתה להבטיח רוב לנציגיהם בוועדות השונות של הוועידה, ובמיוחד בוועדה המתמדת ולהשיג את בחירת תמיר לתפקיד יו“ר ההנהלה של התנועה. בגין לא ידע כלל על ההתארגנות הזו נגדו. סימניה הראשונים נתגלו רק כשהאופוזיציה זכתה ברוב בהצבעות לנשיאות ולוועדת המנדטים ולאחר ששוסטק הציע לערוך שינויים פרסונאליים בהנהלת התנועה, כדי להרחיק מתוכה כמה מתומכי בגין. אז גם ניתן האות לשורה של צירים בוועידה שקמו, בזה אחר זה, תקפו את בגין והאשימו אותו בכשלון גח”ל בבחירות. אילו הכל היה פועל לפי התסריט היה תמיר נבחר ליו“ר הנהלת התנועה, בגין היה אמנם נשאר על כנו כיו”ר התנועה, אך היה מנוטרל מכל השפעה, כשרוב עמדות המפתח מצויות בידי תמיר, שוסטק, טאייר ותומכיהם".

כאן נקט בגין יוזמה והפך את הקערה על פיה. הוא הודיע כי הוא מתפטר מתפקידו כיו"ר התנועה, ומוכן גם להתפטר מחברותו בכנסת. הוא גם הודיע, כי אינו מוכן לכהן בשום תפקיד בתנועה.

הודעת בגין זיעזעה רבים מן הצירים ועל מידשאות כפר המכביה, בו נערכה הוועידה, נראו צירים המומים מן הצעד המפתיע. היו אף שפרצו בבכי לשמע החלטתו של בגין. באותה התפטרות הוכיח בגין, כי יכולים יריביו לתכנן ולהתארגן ככל שירצו, כאשר הוא מניח על כף המאזניים את משקלו האישי, מתגלית נאמנותם של הצירים אליו, גם אם אורגנו על־ידי אופוזיציה שביקשה להדיחו.

לקראת סיום הוועידה היה צורך לבחור בוועדה המתמדת. ד"ר יוחנן בדר, שנטל על עצמו לארגן את נאמני בגין, דחה את הצעת האופוזיציה בראשות שוסטק, תמיר וטאייר להשתתף בוועדה בה יהיו מיוצגים נאמני בגין בשעור של 40 אחוז. לוועידה הוגשו שתי רשימות, של האופוזיציה ושל נאמני בגין, ורשימתו של בדר קיבלה 252 קולות מול 249 קולות שקיבלה רשימת האופוזיציונרים.

נזכר ד"ר בדר: “היה עלי לפעול אז במהירות – להרכיב את המרכז, להשאיר את הדרך פתוחה לשובו של בגין, ולשמור בידי את המפתח בלי לפגוע במבנה התנועה כפי שנקבע בחוקתה”.

ואכן, כך היה. בדר הציע שלא לבחור ביו“ר תנועה, במקומו של בגין, אלא רק ביו”ר מרכז – תפקיד שבגין החזיק עד אז בידיו, בנוסף לתפקידו כיו"ר התנועה.

לתפקיד יו“ר המרכז נבחר בדר, והוא הכריז כי הוא מחזיק בתפקיד זה כפיקדון עד שבגין יסכים לקחת אותו מידיו. יעקב מרידור נבחר כיו”ר ההנהלה, שעם חבריה נמנו שוסטק, תמיר וטאייר, שאיבדו את הסיכוי להשתלט על התנועה.

בשלב ראשון נדמה היה, כי הושג שלום־בית על חשבון הקפאת בגין מחוץ לתפקידו המרכזי בתנועה. אך בתוך כמה שבועות ארע מאורע שהביא לסילוק האופוזיציה מן התנועה ולפילוג.

ב־26 ביולי התפרסם בעתון “הארץ” מכתב, בחתימת ש. רוזנבאום, שכלל התקפה חריפה נגד בגין ונגד בן־אליעזר. בין היתר נאמר במכתב שצריך להתפלל שבגין לא יגיע לעולם לשלטון.

בעקבות חקירה שנערכה ביוזמת התנועה הועלה חשד, כי המכתב נכתב על“ידי אחד מתומכיו של שמואל תמיר. הוחלט לנצל פרשה זו כדי להרחיק מן התנועה את מתנגדי בגין. מרידור התפטר מתפקידו בהנהלה והוחלט להרכיב הנהלה חדשה ללא תמיר, כדי להעמיד את תמיר לדין תנועתי. שוסטק וטאייר סרבו להשתתף בהנהלה ללא תמיר. מרידור יזם פשרה, בנסיון למנוע פילוג, אך ללא הצלחה. חברותו של תמיר בתנועה הושעתה למשך שנה, ונאסר עליו לקבל כל תפקיד ציבורי בתנועה בתקופה זו. לאחר תמיר בא תורו של טאייר, שד”ר בדר פעל להוצאתו מוועדות הכנסת, וכן גם מתפקידו בסיעת “תכלת לבן” זמן קצר לאחר מכן פרשו שוסטק, תמיר וטאייר מ“חרות” והקימו את “המרכז החופשי”.

דוד לוי השתתף כציר באותה ועידה בה נעשה הנסיון להדיח את בגין, אך הוא לא מילא בה תפקיד מרכזי. על מה שראה באותה ועידה הוא מספר: “פעם ראשונה הבנתי שפוליטיקה זה גם עסק לא נקי. למדתי גם להבין את מערך הכוחות ואיך המנגנון של צבירת כוח והשפעה פועל. מה שקומם אותי במיוחד היתה העובדה שטאייר מנסה לפרוט על הנימים העדתיים. לא ידעתי מה נעשה מאחורי הקלעים, אך עצם העובדה הזו הספיקה בשבילי כדי להיות נגד אלה שניסו לחולל את ההפיכה. זאת, בנוסף כמובן להערכה העמוקה שחשתי כלפי בגין, אז כמו היום. לא היכרתי אז את בגין מקרוב, כפי שאני מכיר אותו היום. היום אני יודע שהוא – בנוסף להיותו מנהיג בחסד עליון – חבר אמיתי. אז חשתי כי הוא כואב את הכאב של המצוקה, חי את ‘עמך’. כל אלה הביאו אותי לפעול במיטב יכולתי, תוך גילוי נאמנות, כדי להעביר קולות של צירים מעיירות הפיתוח ומהשכונות לטובת בן־אליעזר, וזה תרם משהו לנצחונו של בן־אליעזר בהתמודדות”.

זמן קצר אחרי אותה ועידה התקיימה ישיבת מרכז חרות, שבה נשא דוד לוי נאום שהרשים את ותיקי התנועה. חרות ידעה בתקופות שונות כוכבים שזרחו בשמיה ודעכו כמטאורים – אבל גורלו של לוי היה שונה.

תחושתם של רבים מאלה שהאזינו לו באותה הזדמנות היתה שמנהיג נולד בתנועה.

אחד האנשים שהתרשמו מנאומו של דוד לוי במרכז היה ד“ר מאיר קהאן ממייסדי “חרות”, המכהן כיו”ר ועדת“הביקורת של התנועה. קשה להעלות על הדעת שני אנשים רחוקים יותר ברקע, בגיל ובמנטאליות שלהם מאשר דוד לוי וד”ר קהאן. אף־על־פי־כן נוצרה כימיה בין השניים, שיש בה כדי לשפוך אור על התהליך החברתי והסוציולוגי שהוליד ברית בין יוצאי מזרח אירופה ויוצאי ארצות האיסלם ב“חרות”, ברית שהיתה מן הגורמים המרכזיים של המהפך.

ד“ר קהאן, הקרוי בפי חבריו “מארק”, הוא יהודי כבן 79, יליד פולין, כלכלן במקצועו, שקנה לעצמו את מעמדו בתנועה תודות לנועם הליכותיו יותר מאשר תודות למרפקיו. בתקופת המלחמה בבריטים היה מארק חבר בארגון הצבאי הלאומי ומילא תפקיד של גיזבר הארגון. בתפקיד זה הצליח להוליך שולל את מיטב המומחים של הבולשת הבריטית, כאשר המציא כתב-סתר שלא הצליחו לפענחו, ובאמצעותו רשם את ההכנסות וההוצאות של הארגון. חזותו מעוררת האמון של מארק שימשה לא אחת את הארגון בפעולות שבהן נדרשו קור־רוח ותעוזה. (בין היתר היה מארק האיש ששכר למען האצ”ל את המבנה ששימש כפתח למינהרה שחפר הארגון לעבר “בית הדר”, ששימש אז מרכז חשוב של הבריטים. התוכנית היתה לפוצץ את בית הדר אך ה“הגנה” גילתה את המינהרה ואחד מאנשיה שנכנסו למינהרה מצא את מותו במיטען ממולכד שהתקינו בו אנשי האצ“ל. ד”ר קהאן לא היה מעולם פונקציונר של התנועה, ומשך כל השנים של פעילותו בה מצא את פרנסתו ממקצועו ככלכלן ופירסם מחקרים ומאמרים חשובים בנושאי משק וחברה. בד"ר קהאן ניתן לראות במידה רבה את התאורטיקן של התופעה שעלתה על פני השטח לאחר המהפך, דהיינו את עלייתה של ישראל “השניה” כגורם מרכזי במערך הפוליטי ואת החשיבות של המדיניות החברתית בדרכה של התנועה.

מספר ד“ר קהאן: “עקבתי מקרוב אחרי הקמתה של סיעת ‘תכלת לבן’. ראיתי את הקמת הסיעה כמעשה הכרחי למפלגה החותרת להגיע לשלטון. הסתדרות העובדים הלאומית לא התפתחה במשך השנים לארגון עובדים בעל משקל, שיוכל להשפיע על המערכת הכלכלית במדינה. למעשה, משך כל שנות שלטונה של מפא”י, היו בידיה לא רק הממשלה והכנסת אלא גם ההסתדרות, המפעלים הכלכליים הגדולים בארץ, ביניהם “חברת העובדים”; השירותים החיוניים – חשמל, מים, טלפונים ועוד. כולם היו נתונים תחת מוקד פוליטי אחד של מפלגת השלטון. הפילוג במפא”י והקמת רפ“י לא שינו מצב זה מיסודו. לוי אשכול, שעלה לשלטון במדינה ובמפא”י לאחר פרישת בן־גוריון בראשות רפ“י, הבין כקודמיו כי רק באמצעות השליטה על מוקדי הכוח הללו ניתן יהיה להמשיך ולהחזיק ברסן השלטון. האמנתי שנקודת כובד מרכזית, בנסיון שלנו לשנות את פני הדברים, יכולה להיות באמצעות ההסתדרות. אבל היו לי פיקפוקים ביכולתם של האנשים שעשו את המלאכה ב’תכלת לבן' (ואחר כך בסיעת גח"ל בהסתדרות). היו ביניהם אישים מוכשרים וטובים כמו אריה בן־אליעזר ויורם ארידור, אך לא מצאתי ביניהם מנהיגי פועלים שידברו אל לב ההמונים ושההמונים יילכו אחריהם. אברהם טאייר לא היה מנהיג כזה. הוא פרט על הנימה העדתית, וכמו כל המנהיגים שפרטו על הנימה הזו, לא הצליח לעלות לדרגה של מנהיג לאומי. הוא גם נגרר אחרי תמיר ושוסטק, ואז נתברר כי כל רצונו הוא להשיג נתח שלטוני ולא להוביל המוני חברים. באחד הימים נכחתי בישיבת מרכז ‘חרות’ שבה הופיע בחור שחרחר וצעיר שהציג עצמו כדוד לוי, פועל בניין מבית־שאן. כמה דקות לאחר שפתח את פיו הוא שבה את ליבי. אמרתי לגב' רחל אולמן, שהיתה אז יו”ר סיעת חברות גח“ל: ‘פה צומח מנהיג גדול’. התרשמתי מאד מהופעתו החיצונית, מעוצמת דבריו ומכנותו. ראיתי לפני מנהיג שצמח מלמטה בכוחות עצמו, לא שכח מנין הוא בא, ואת הדרך שבה הוא הלך. התרשמתי שהוא בעל לב רגיש ואוזן קשובה, ומעל לכל התרשמתי מעובדה יסודית וחשובה: הוא לא רכב על הגל העדתי ואפילו בז לגל זה”.

קרוב לוודאי שכוכבו של דוד לוי היה דורך במוקדם או במאוחר גם לולא היה פילוג בתנועה. אך הפילוג, שארע זמן קצר לאחר מכן, החיש את התהליך ותוך שבועות ספורים הגיע לוי לצמרת התנועה.

על נסיבות אותה נסיקה מספר משה בן־שחר, מזכיר גח"ל בהסתדרות:

“בעקבות הפילוג של תמיר וקבוצתו מתנועת החרות פרש גם ח”כ עו“ד אברהם טאייר מסיעת ‘תכלת לבן’. טאייר נחשב אז כמייצג העדות הצפון אפריקניות, ומבחינה זו הליכתו נחשבה למכה קשה לסיעה. במיוחד נפגע מן ההליכה הזו אריה בן־אליעזר, ראש סיעת תכלת לבן. באחד הערבים התקשר אלי אריה וביקש ממני לבוא אליו הביתה. כשהגעתי אמר לי: ‘בעקבות הפרישה של טאייר אני מחפש בחור נמרץ, יוצא צפון אפריקה, להנהלה החדשה שאני מקים. אתה מכיר בחור כזה?’ בתוקף תפקידי כמזכיר גח”ל בהסתדרות ביקרתי בבית־שאן לצורך קיום ישיבה של מזכירות סיעת ‘תכלת לבן’ בישוב. האיש שחיכה לי עם עוד מספר אנשים היה דוד לוי. קיימנו את הישיבה ודנו בעניינים הסתדרותיים וביקשתי מלוי שיפעל במיגזר ההסתדרותי במקביל לפעולתו המוניציפאלית. כשהעלה אריה בן־אליעזר את בקשתו נזכרתי בדוד לוי. בן־אליעזר שאל אם אני מכיר את הבחור, שכן מה שהוא מתכוון להציע לו זו כניסה לצמרת הליכוד. ‘זה רציני’, הוא אמר. למחרת טלפנתי לדוד לוי והודעתי לו על הענין. הוא היה נדהם מעצם הפניה, אף שלא מסרתי לו כל פרטים על מה שבן־אליעזר מתכוון למסור לו. כך נוצר הקשר בין השניים".

על אותה פגישה עם בן־אליעזר מספר דוד לוי: “הפגישה התקיימה בכנסת. המלים שלו, עד כמה שאני זוכר, היו: ‘דוד, אנחנו שמנו עין עליך ועוקבים אחרי הפעילות שלך. אתה תצטרך להיכנס לפעילות ארצית. אני תולה בך תקווה גדולה ואני חושב שיש לך פוטנציאל גדול. אבל אתה תיזרק למים, בים, ותצטרך להיאבק. תדע לשחות – תגיע אל החוף. לא תדע – אתה יודע מה שקורה לאנשים שלא יודעים לשחות’. שאלתי אותו במה מדובר: והוא השיב – אני רוצה שתיכנס כחבר להנהלה החדשה של תנועת החרות”.

 

פרק עשירי: “סוף סוף מנהיג משלנו”    🔗

הפגישה עם אריה בן־אליעזר היתה נקודת־מיפנה בחייו של דוד לוי. אך הוא לא מיהר להשיב בחיוב להצעה “לקפוץ למים” הפוליטיים. הוא הירבה להרהר בהצעה בעת שעשה דרכו חזרה מהפגישה בכנסת לבית־שאן באוטובוס. (שנים רבות נסע דוד לוי באוטובוסים וראה בכך דבר טבעי. ועד שהועמדה לרשותו מכונית־שרד, עם מינויו לשר, היה תלוי בטרמפים, מוניות־שרות, אוטובוסים ולעתים גם מוניות “ספיישל”). באותה תקופה (שקדמה למלחמת ששת הימים) ארכה הדרך מירושלים לבית־שאן למעלה מחמש שעות, ולדוד לוי היה זמן למכביר לחשוב על הקורות אותו מאז עלותו ארצה. אף שההצעה של אריה בן־אליעזר היתה כמעט פועל יוצא הכרחי מן הדרך שעשה מאז יצא מן הכלא, הנה התלבט לא מעט. כמו בעת שהוצע לו להתמודד על מועצת בית־שאן, כך גם הפעם, הוא נתמלא חששות שמא יאבד את אשר כבר השיג. שמא בנסיונו לנסוק גבוה מדי, יפול בחזרה למקום ממנו יצא. שמא, כפי שהזהירו בן־אליעזר, לא יצליח לשחות, ויטבע בים הפוליטי. אף שבשלב זה של חייו לא איימה עליו אולי הסכנה לחזור ולהיות מובטל, עלו לנגד עיניו תמונות האימים של המאבק על המקום במשאית שהסיעה את פועלי הדחק למקום העבודה. המאבק על מים קרירים ונקיים. הישיבה הממושכת באפס מעשה מול הרדיו הצעקני.

ממש כמו בתקופת ההתלבטות, שקדמה להתמודדות בבית־שאן, גם הפעם הוכיחה עצמה הרעיה רחל שהיא עזר כנגדו. אותו לילה קיימו ביניהם שיחה ארוכה, שנתמשכה עד השעות הקטנות. כמו תמיד בעת שדנו בבעיות גורליות לעתיד המשפחה שוחחו ביניהם בצרפתית, שפה שרחל שולטת בה טוב יותר מאשר בעברית. הם שקלו את ההצעה מכל הצדדים. את הסיכויים הנפתחים בפני דוד לעלות שלב נוסף בהיררכיה הפוליטית, ולהתקרב יותר להגשמת שאיפתו להגיע לעמדה בה יוכל להשפיע, לשנות ולעזור לאלה שהאמינו בו. אך הם שקלו גם את הסיכונים. דוד לוי לא היה זקוק לאזהרתו של בן־אליעזר כדי לדעת שבפוליטיקה אפשר לא רק לשחות ולהצליח, אלא אפשר גם לטבוע. כמו תמיד לא חשש דוד לוי לעצמו, אלא להשלכה שתהיה לכשלון אפשרי על משפחתו. וכמו בעבר היתה גם הפעם רחל מבצר של אמונה ועידוד. היא האמינה בהצלחתו לשחות ולהצליח ואמרה לו בלהט: “כמו שהצטיינת כפועל טפסן וקיבלת את הסוג הגבוה ביותר במקצוע, כך עליך לשאוף גם לסוג הגבוה ביותר בפוליטיקה”.

מעודד מדבריה של רחל הודיע דוד לוי לאריה בן־אליעזר על הסכמתו, ותוך זמן קצר נפתחו בפניו אופקים חדשים. על אותה תקופה הוא מספר: “לאחר שנבחרתי להנהלת סיעת ‘תכלת לבן’ התחלתי בעצם להיות נושא הדגל. חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. לא היה מקום שלא הגעתי אליו, לא היה מקום שלא ידע מי זה דוד לוי. לא היה מקום שלא דאגתי שיהיה מיוצג במוסדות העליונים של התנועה. לא היה חבר פעיל שלא ידע שדוד לוי הוא הכתובת. והעיקר: באתי להמוני הפועלים, אלה הפועלים האמיתיים, עם הצווארון הכחול. לא אלה הקוראים לעצמם ‘פועלים’ ויושבים בוועד הפועל. דיברתי אל ליבם. הצגתי בפניהם את השקפת העולם שלנו, את ההבדל בין צדק סוציאלי נוסח תנועת ז’בוטינסקי לבין סוציאליזם של מפא”י". היתה זו, ללא ספק, ראשיתו של המפנה.

אחד מידידיו הקרובים של דוד לוי, יוסי אילוז מעכו, מראשי הפעילים של “תכלת לבן”, סיפר לי כיצד התקבלה אז התופעה של דוד לוי בעיירות הפיתוח: “לא היכרתי את דוד לפני הופעתו המהממת במרכז ‘חרות’. מיד אחרי הנאום ניגשתי, כמו רבים אחרים, ולחצתי את ידו בחום. אני זוכר שאמרתי לו אז: ‘סוף סוף יש לנו מנהיג אחד משלנו’. חשתי שעומד לפני מנהיג מיוצאי צפון אפריקה שאינו רוכב על הגל העדתי ומסוגל לארגן סניפים ולגייס תומכים בעיירות הפיתוח. בשיחות הרבות שהיו לנו, בעיקר במוצאי שבתות בביתו, גמלה בליבנו החלטה משותפת – להתחיל את הפעילות בצפון הארץ, בעמק, בגליל ובאיזור חיפה. ראינו לנגד עינינו את ‘חיפה האדומה’, מבצר מפא”י ואמרנו לעצמנו שאנחנו חייבים לכבוש מבצר זה. אם אני שואל עצמי היום מה הביא להצלחתו של דוד לוי אני יכול למנות הרבה סיבות – כשרונו לרכוש לבבות, היכולת הרטורית שלו, כושר השיכנוע שלו, צניעותו, יחסו הלבבי לסובבים אותו ועוד, אך אני חושב שמה שבאמת קנה אז את הלבבות היתה ההרגשה שאני הבעתי אותה בספונטניות לאחר נאומו: ‘סוף סוף יש לנו מנהיג משלנו’. דוד לוי הוא גבר זקוף קומה, והוא זקף את קומתם של בני שיחו. הוא הצליח למחוק את התדמית של המנהיג בן העדות המפלס דרכו בחנופה ובהתרפסות. נילוויתי אליו לעשרות פגישות עם פעילים, להרצאות, שיחות וביקורים במקומות עבודה. מה שאיפיין אותו בכל המקומות הללו היתה זקיפות הקומה. במגעיו עם מעבידים, עסקנים, אנשי שררה, לא היה מקום לספקות – לא עומד בפניהם ‘ספרדי מקצועי’ ולא ‘מרוקאי מטעם’. סביבו חשו עצמם גם יתר העסקנים והפעילים מבני העדות זקופי קומה".

מפא"י ניסתה אז לבלום את דוד לוי. הפעילו לחצים, השמיעו איומים, הפריחו השמצות. (“תראו את ההפכפך הזה. אתמול ייצג את מפא”י באיגוד פועלי הבניין והיום הוא ‘תכלת לבן’ ".) ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת אומר דוד לוי: "מזל שלא היה לי אז טלפון בבית, אחרת היו משמיצים, מטרידים ומאיימים גם באמצעותו (דוד לוי קיבל טלפון לביתו רק בסוף 1967 לאחר שנבחר לכנסת).

אך דוד לוי כבר היה אז מחוסן מפני סוג כזה של הפרעות, הדבר לא הטריד את מנוחתו ולא מנע או עיכב את פעילותו.

ככל שהתקרב יום הבחירות להסתדרות כן גדלה חרדתו של המערך, והוא ניסה לבלום את כניסת “חרות” לארגון. אחת ההצעות שהועלו אז היתה להסמיך את ועדת־הבחירות לפסול כל רשימה שמצעה סותר את “אשיות ההסתדרות”. אך השופט המחוזי דאז, יוסף לם, אסר על ראשי ההסתדרות ומזכירה להעביר החלטה כזו. הערעור שהגישה ההסתדרות לבית־המשפט העליון לא הגיע לכלל בירור, הואיל ובינתיים הוקמה סיעת גח"ל, על־ידי צירוף הסיעה הליברלית לסיעת ‘תכלת לבן’, ושוב אי אפשר היה לחסום את הכניסה של “חרות” להסתדרות. שכן, זו הפכה להיות חלק מסיעה הקיימת בהסתדרות מכבר.

תוצאות הבחירות הראשונות לוועידת ההסתדרות בהן השתתפה סיעת גח“ל הצדיקו את חששותיה של מפא”י. גח“ל זכתה ב־15.20 אחוזים והפכה הסיעה השניה בגודלה בהסתדרות. קודם היו במפא”י שקיוו כי זו אפיזודה חולפת. עתה נתברר להם כי זו עובדה קיימת. מזכיר ההסתדרות, אהרון בקר, שניתח את תוצאות הבחירות, כתב אז, בין היתר: “יש בתוצאות אלו מגמות חדשות והן אינן חיוביות… יש בתוצאות משום מיפנה של עירעור היציבות בהסתדרות. בחשבון ההסתדרותי הכולל זוהי התפתחות מצערת, המעמידה את מוסדות ההסתדרות בפני מצבים לא קלים”.

מכאן ואילך היתה התקדמותו של דוד לוי מהירה עוד יותר. לאחר המעמד המרכזי שקנה לעצמו בסיעת “תכלת לבן” הוא הגיע למסקנה שעל מנת להגיע להשפעה גדולה יותר עליו לקנות לעצמו אחיזה של ממש בתנועת החרות עצמה. על דרכו באותו שלב הוא מספר: "הנקודה שנראתה לי כבוערת ביותר, כמשימה שחייבה טיפול מיידי, היתה איך להביא לידי כך שבמוסדות התנועה יהיה אותו ייצוג לאותו פסיפס אנושי הבא לביטוי בתמיכה שהתנועה מקבלת בשטח. הלכתי מעיירת־פיתוח לעיירת־פיתוח, ארגנתי סניפים, כינסתי חברים, פגשתי אנשים מרכזיים ממפלגות אחרות, ועדי עובדים ופעילים שבאו לפגוש אותי, לשוחח, להציג שאלות ולהציב אתגרים.

“לאט לאט הלך הענין הזה וקיבל תפנית. הייתי אומר שעיירות הפיתוח והשכונות לא נותרו עוד נקודות מפוזרות על המפה, אלא הפכו לגיבוש של כוח מלוכד שמתחשבים בו, מדברים אתו, לוקחים אותו בחשבון. המלאכה לא היתה קלה. בהתחלה היתה אלי סימפטיה גדולה. ראו בחור צעיר ודינמי בא מעיירת פיתוח, מדבר ועושה. אך ככל שצברתי כוח והתקדמתי כן היתה ההתנגדות בלתי נמנעת, התנגשות שתוצאותיה הכריעו את דמותה החברתית של תנועת החרות. משך זמן לא מועט הייתי נתון להתקפות מרוכזות מכל עבר. קראו לי 'המפ”מניק של חרות', קראו לי ‘בולשביק’, קראו לי ‘סוציאליסט’ ועוד מיני שמות גנאי שאולים. אך אני עמדתי על דעתי והתעקשתי. אמרתי שכל עוד זאת תהיה הגישה לעמדות שלי לא נגיע לשלטון. לכאורה זה היה מאבק חסר תכלית. היו שראו את תנועת החרות כתנועה זעיר בורגנית, משהו נוסח הציונים הכלליים, שגורס יוזמה חופשית, משחק חופשי של כוחות השוק ועוד תפיסות כאלה. אני התנגדתי בכל תוקף לתפישות אלה. טענתי שאף שאני שולל את הסוציאליזם המדכא והצבוע מבית מפא“י היינו ונשארנו תנועה עממית רחבה, שחרתה על דיגלה את סיסמת הצדק הסוציאלי. שלילת הסוציאליזם אין פירושה שלילת הצדק הסוציאלי. התפישה הבסיסית של ז’בוטינסקי, שקרא לאספקת חמשת ה”ממים" לכל אזרח (מלבוש, מעון, מרפא, מזון, מורה) שרירה גם בימינו, וצריך למצוא דרך לתרגם אותה לשפת המעשה. קראו נגדי שאין מה לדבר על כך, מכיוון שאנחנו לא בשלטון ולא יכולים בין כה וכה לספק את הדברים הללו (והתכוונו בעצם שאינם רוצים להרגיז אותם חוגים בתנועה שהתפישה הסוציאלית שלי לא נראתה להם). אך אני טענתי כי היא הנותנת. דווקא משום שאיננו בשלטון אנחנו צריכים לדבר ברורות מה ואיך אפשר לעשות, מה בדעתנו לעשות, מהו סולם העדיפויות שלנו. ועמדה זו שלי לא השתנתה גם לאחר שעלינו לשלטון וכשנקראתי להגשים את הדברים להם הטפתי. כאשר אתה עומד על זכויות עובדים ויושבים מולך תעשיינים, אני לא רואה את אלה שמולי כיריבים. אני חושב שהאינטרס הלאומי ולכן גם האינטרס שלהם הוא להביא רווחה לפועל. זכויות לפועל אין פרושן דווקא נזק למעביד. האינטרס של הצדדים יכול להיות משותף, כשרואים את התמונה הכוללת. הוא הדין כשמדברים בתקציב. קל להשיג על הנייר איזון, הבראה, הישגים. תמיד שאלתי – באיזה מחיר חברתי אתם רוצים להשיג את מה שאתם חותרים אליו? מה הם היעדים החברתיים הכלל לאומיים שלנו שלהם אנו כופפים את כל היתר? אך באותם ימים עוד לא חשבתי במושגים של שר הבינוי כמובן. חתרתי, בראש ובראשונה, לגבש חברים מעיירות־הפיתוח, כך שכוחם הממשי יתבטא במוסדות התנועה. התנגדתי לכך שיפוררו את העיירות ויקבעו לכל אחת מהן מיכסת צירים שתישלח לוועידה. ראיתי בזה עלבון והנצחת השיטה שאני התנגדתי לה ויצאתי נגדה. וכך גיבשתי את עיירות־הפיתוח, שהפכו להיות גוש בעל עוצמה גדולה. זה לא היה מעשה קל. לילות שימורים ישבתי במעשה המרכבה בוועידות. למדתי את מלאכת המשא והמתן הפוליטי. לא פעם כרתתי ברית, פעם עם ירושלים ופעם עם חיפה ולפעמים עם תל־אביב, הכל לפי הצורך, כדי לקדם דברים. ובעוד אנשים נאמו במליאה, אחרים הלכו לישון או לנוח, הייתי יושב בחדרי חדרים, אל תוך הלילה, במקום שהוכרעו הדברים, וקידמתי את החברים, כך שיקבלו את הייצוג המגיע להם.

“פרי העמל הזה, והוא כמובן לא רק שלי, ניכר היטב בהרכב מרכז תנועת החרות. עד שנת 1967 לא יוצגו עיירות־הפיתוח אלא באישים בודדים במרכז התנועה. ב־1967 כבר מנו נציגיהם 20 אחוזים. בוועידה שלאחר מכן התמודדתי על ראשות ועדת המתמדת (שתפקידה להציע את הרכב המרכז) והמרכז הבא כבר מנה כ־40 אחוז נציגי שכונות וישובי פיתוח. המרכזים הבאים מנו יותר מזה והם משקפים אכן נאמנה את אוכלוסיית המצביעים של התנועה, ונדמה לי שבכך עולה ‘חרות’ על כל תנועה אחרת בארץ”.

הדרך שדוד לוי הלך בה לא היתה סוגה בשושנים. אותו תהליך שאיפשר את עלייתו של דוד לוי, התבטא בדמוקרטיזציה גוברת והולכת של התנועה ומוסדותיה. שום זכות ראשונים לא עמדה ללוי. בכל ועידה הוא הלך מחדש להתמודדות ובכל התמודדות הוא עלול היה להפסיד הכל. או, כפי שהוא עצמו אומר: “באותם שלבים מפלה אחת היתה מוחה וגומרת אותי”, וכבר היו דברים מעולם.

את התמורה הזו שחלה במבנה של התנועה ובדרכה החברתית ואת חלקו בה מסביר לוי: “המאבק שניהלתי לא נתקבל באהדה, בעיקר לא על-ידי נציגי הערים הגדולות. משך שנים הם ידעו להגיע להסדרים ולהסכמים בתנועה בכל הקשור לייצוג, להרכב המרכז וכדומה. קבעו על־פי הסכמים מה יהיה הייצוג של כל עיר ושל כל איזור במרכז, בהנהלת התנועה ובוועדות. אני חתרתי לשנות את הדברים מן היסוד”.

ואכן, אט אט השתנו העמדות והשתנה מבנה מוסדות התנועה. בצד שינוי הרכב המוסדות, והגברת הייצוג של ישובי־הפיתוח הפכו העמדות החברתיות של לוי, עליהן הותקף קשות לפני זמן לא רב, לעמדות המוצהרות של התנועה כולה, ולאחר מכן של הליכוד. עמדות אלה מנסח לוי במילים הבאות: “הקונספציה שאני מאמין בה, ורבים כמוני מאמינים בה, היא שמה שקשור בזכויותיו של האזרח – וזה הבטחת המינימום לקיום ולכבוד עצמי – זה מתפקיד המדינה לספק. המדינה ולא המפלגה. זה צריך להיות מושתת על עקרונות כלליים ועל חוקים שהכל כפופים להם, והכל שווים ביחס אליהם. לא מישהו שנותן לך. את זה המדינה מבטיחה לך מעצם זכותך. אתה אינך חייב להיות אסיר־תודה למישהו על שנותנים לך. זו זכותך הטבעית. לא האמנתי מעודי במושג השיוויונות הסוציאליסטי. זהו שקר מוסכם. אני חושב שחברה שיוויונית היא חברה משועבדת. היא עושה משהו שמישהו מכתיב. חברה דינמית לא יכולה להיות שיוויונית. חברה דינמית יכולה עם זאת להבטיח קיום הוגן ואספקת תנאי מינימום בחינוך, דיור, בריאות, הכנסה, בד בבד עם מתן אפשרות לכל אדם לפתח את כשרונותיו, לאפשר לו להתקדם ולממש את הכשרונות הגנוזים בו”.

כיום, במבט לאחור, סבור דוד לוי כי הרעיונות שדגל בהם והאמין בהם, אשר נולדו אצלו בימים הקשים של תקופת הראשית בבית־שאן, הוכיחו עצמם במישור הלאומי ותרמו את תרומתם למהפך שהעלה את הליכוד לשלטון. הפעילות של “תכלת לבן” בראשיתה, וביסוס המימד החברתי של תנועת החרות הפך לדעתו את התנועה לנושאת בשורה מול “הסוציאליזם המזוייף מבית מפא”י שנכשל".

 

פרק אחד עשר: לצה"ל בגיל 37    🔗

פעילותו ב“תכלת לבן” ובתנועת"החרות לא השכיחה מדוד לוי את הקרקע ממנה צמח ואת הציבור בשמו פעל. הוא חילק את זמנו בין הפעילות הכלל ארצית לבין תפקידו כסגן ראש המועצה בבית־שאן, כשהוא נתון בעימות מתמיד עם משרד־הסעד. המצב בבית־שאן באותה תקופה, ראשית 1967, היה מייאש, לא רק מנקודת המבט של המצב האקטואלי בשטח, אלא גם ובעיקר בגלל מה שנראה כחוסר תקווה לשיפור ממשי בעתיד הנראה לעין. מכת העזיבה שהעיירה סבלה מימיה הראשונים הקיזה את מיטב הכוחות, ושיעור מקרי־הסעד בקרב הנשארים היה מן הגבוהים בארץ, אם לא הגבוה בהם. גם מפעל הטקסטיל, שאך זה הוקם, ויכול היה לשמש בסיס לשיקום העיירה, לא שינה את המצב מיסודו. על האווירה באותה תקופה מספר אדם כשדי שהיה אז מזכיר מועצת הפועלים מטעם המערך: “התושבים חיו בתחושה שזו עיירה של מקרי־סעד. הצעירים לא ראו את עתידם בעיר שבה כל אדם שני ברחוב הוא נתמך, והאחרים השלימו עם כך שעל הציבור לפרנס אותם. מפעל הטקסטיל שיווע לידיים עובדות, והציע עבודה לכל דורש, אך רוב ראשי המשפחות לא הוכיחו כושר הסתגלות מינימאלי לעבודה תעשייתית וזה היה ממש מייאש”.

מנהל מפעל הטקסטיל באותה תקופה, יחיאל שפירא, מתאר את הבעיות כפי שנראו ממשרד ההנהלה: “נזקקנו לעובדים מקצועיים – טכנאים, חשמלאים, מסגרים. אף אחת מעיירות־הפיתוח לא היתה עשירה באותה תקופה בבעלי מקצוע שהתאימו לעבודה בתעשיה, אך בבית־שאן היה המצב גרוע במיוחד. זאת, משום שלא היתה כמעט זרימה של אנשים חדשים לעיירה, הן בשל השם הרע של העיירה והן בשל הבעיות הבטחוניות של האיזור שהלכו והחריפו”.

באותה תקופה נתגלע קונפליקט בין דוד לוי לבין מנהלי המפעל, על רקע המשטר שהנהיגו כלפי העובדים. המפעל תבע מהעובדים דייקנות בהתייצבות לעבודה, התמדה, משמעת. מנקודת מבטו של המנהל היו אלה דרישות מובנות מאליהן. הם התקשו לארגן עבודה במציאות שבה כל פועל נוטל לעצמו חופשה בעת שהדבר נראה לו, בלי להודיע מראש ובלי לתאם. בנסיון לעקור תופעות אלה הם העמידו אל עמוד הקלון פועלים שנעדרו מעבודתם ללא סיבה, וגם נמנעו מלקלוט עובדים שלא נראו כעונים על הדרישות המינימאליות. דוד לוי לא הסכים עם תפיסה זו של הנהלת המפעל. כאדם שידע עבודה מהי, ושהיה בעל משמעת פנימית קפדנית בכל הנוגע לסידרי עבודה, ידע גם להבין אותו ציבור שלא הצליח להסתגל למציאות החדשה. היה מדובר כאן בציבור שמעולם לא עמד ליד מכונה, באנשים שבחוץ לארץ עסקו במסחר ובמלאכות זעירות וכאן בארץ עברו שנים קשות של אבטלה מאונס, מצוקה ועבודות־דחק. לדעת דוד לוי אי אפשר היה להטיל על ציבור כזה בבת אחת תביעות שהוא לא יכול לעמוד בהן. הוא אמר אז: “צריך לראות את האדם ולא רק את המכונה” – עמדה שהמשיך לדגול בה לאורך כל דרכו כמנהיג פועלים.

בשנת 1967 החמירו הבעיות הבטחוניות של בית־שאן. לא חלף כמעט יום בלי שהעיירה ספגה הפגזות, מטחי קטיושות, הסתננויות של מחבלים, או סתם כוננות לקראת פיגוע אפשרי. תושבי העיירה לא יכלו לשאת בנטל הנוסף. העיירה, שלא הצליחה להקים מתוכה מפרנסים שיאפשרו תחזוקה מינימאלית של השירותים, לא יכלה גם לספק אנשים שיעסקו בפעילות בטחונית שוטפת, והעיירה שיוועה לעזרה שבוששה לבוא. את המצב אז תיאר בראיון עתונאי מי שהיה מפקד הג"א בעיירה, מרדכי תמיר: “יש לי רושם שיש ניתוק בין בית-שאן לבין הישובים סביב. כחבר קיבוץ עלי לומר, שמעט מדי ישובים באיזור מקדישים תשומת לב לבית־שאן. לא ייתכן שסביב העיר יהיו ישובים כל כך מבוססים מבחינה כלכלית, תרבותית, חברתית וחינוכית, ושהם יקדישו לעיר כל כך מעט”.

דוד לוי לא ציפה לעזרה זו והוא ניסה להפעיל חלונות גבוהים יותר. בתוקף תפקידו כסגן ראש המועצה הזמין את ראש הממשלה לוי אשכול לבקר בעיירה. אשכול הביא עמו את עזר ויצמן שהיה אז ראש אג“ם במטכ”ל. היתה זו הפגישה הראשונה בין שני האישים, שעתידים היו עוד לעשות כיברת דרך ארוכה וחשובה בחיים הפוליטיים.

קשה לתאר טיפוסים כה שונים ומנוגדים באופיים ובריקעם כדוד לוי ועזר ויצמן. אם דוד לוי היה הטיפוס האופייני לישראל “השניה”, היה עזר ויצמן הנציג המובהק של ישראל “הראשונה”. דומה שלעזר ויצמן היה כל מה שנשלל מדוד לוי – השתייכות לעילית החברתית של הישוב, חינוך מעולה של ילדי הכרמל, פעילות בטחונית, חבר’המניות ומעל לכל תחושת השתייכות, אם לא אדנות, לגבי כל מה שנעשה וצמח בארץ. למרות השוני נוצר קשר בין השניים אולי כבר באותה פגישה, קשר שהחזיק מעמד, לא בלי זעזועים, תקופה ארוכה.

על הפגישה הראשונה ביניהם מספר עזר ויצמן: “ראיתי לפני בחור צעיר שניכר עליו כי הוא יודע מה שהוא רוצה. הוא דיבר אתי בנימוס רב, אך ללא התרפסות וללא חנופה”.

על אותה פגישה מספר דוד לוי: “נלוויתי אליו בסיור וסיפרתי לו על הקטיושות שנופלות בעיירה. רבים גרו אז עדיין בצריפים ואלה היו נשרפים כאגוזים בכל פעם שהיתה הפגזה. עד אז לא היכרתי את עזר יותר משהכירו אותו כל האזרחים. כמו רבים אחרים גם אני הערצתי אותו. הוא היה בעיני סמל הצבריות התוססת, סמל ההרואיות, אולי שחצן מעט, אך יחד עם זאת דמות עממית, וזה הרי מה שכל הישראלים אוהבים. לאחר זמן לא רב הוא הצטרף לתנועה. כיבדנו איש את רעהו, התחבבנו זה על זה והפכנו ידידים. לא פעם התיעצנו, ולא פחות מזה התווכחנו”.

בתקופת השיא של פעילות ויצמן בתנועה דובר על כך שהיתה “ברית” בינו לבין דוד לוי, אך לוי לא כינה זאת “ברית” אלא חברות. אך היה פעם אירוע שהטיל צל על היחסים בין השניים. היתה איזו התבטאות של ויצמן שכנראה פגעה בדוד לוי, אם כי הוא אינו מודה בכך. ויצמן אמר משהו, שהתפרש כאיום על לוי שהוא לא יוסיף להיות בממשלה.

דוד לוי אינו מודה בכך, אך דומה כי אותה התבטאות של ויצמן עוררה בו אחד מאותם זכרונות שהוא חי עמם מאז ימי הבראשית של בית־שאן. הזכרון של אדם שגורלו אינו בידו ושאחרים, בעלי עוצמה, מכריעים בשבילו ומכתיבים את דרכו.

דוד לוי הוא סלחן מטבעו ולא נטר לעזר טינה על כך. הוא ידע היטב כי במוקדם או במאוחר יבין ויצמן כי בנסיבות הקיימות לא תיתכן הקמת ממשלת ליכוד ללא שיתופו בה. האירוניה היא שאחרי שהושעה עזר מחברותו¹ בתנועה, היה לוי השר היחיד מחרות שדרש במפגיע את החזרתו לתנועה.

לגביו יש לחברות אמיתית ערך רב והיא עומדת במבחן גם בימים קשים ואפילו בחיים הפוליטיים המסואבים לעיתים מזומנות.

אישיות אחרת שדוד לוי למד להעריך ולהוקיר באותה תקופה של ערב ששת הימים היה ראש הממשלה דאז, לוי אשכול. כשנשאל דוד לוי לפשר היחס המיוחד שהיה לו למי שייצג כאילו את השלטון, את המשטר ואת המפלגה שדוד לוי סלד מהם ולחם בהם, הוא מתקשה להשיב.

את החיבה שרחש ללוי אשכול מסביר לוי באורח רציונאלי: “היתה בו אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. הוא העלה את עצמות ז’בוטינסקי, היתה בו פשטות ועממיות”, ועוד נימוקים כאלה. אך דומה שסוד הכימיה בין שני האישים הוא דווקא בדמיון שביניהם, דמיון שגישר על השוני. מה היה דומה בין לוי אשכול, איש העליה השניה, לבין דוד לוי, איש עליית המצוקה? דומה שהמשותף בין השניים היה ששניהם מה שניתן לכנות “אנשים אמיתיים”. שנים רבות בפוליטיקה לא שחקו בדוד לוי את היכולת לחוש ב“אנטנות” שלו מה ומי עומד מאחורי אנשים שהוא נפגש בהם. בלוי אשכול מצא אותה אמת פנימית, כנות, אהבת בריות ויושר אישי שהם כה נדירים אצל פוליטיקאים.

לוי אשכול בא ביוזמתו לבית־שאן כדי לעמוד מקרוב על בעיות הבטחון של האיזור. לאחר הסיור הוא נפגש עם חברי מועצת העיר ודוד לוי נשא דברים. בתום הנאום פנה אליו לוי אשכול ושאל: “האם אתה מחרות?” לוי השיב בחיוב ואז אמר אשכול: “כולכם דומים”. כששאל דוד לוי למה כוונתו השיב אשכול: “כולכם מדברים באמונה”.

הפגישה בבית־שאן היתה קצרה ואשכול הציע שכל חברי המועצה יעלו לירושלים וייפגשו עמו בלישכתו, ואכן כך עשו לאחר מספר ימים. כשנכנסו חברי המועצה ללישכה התרחשה אפיזודה המשקפת את היחסים המיוחדים שהיו בין לוי אשכול לדוד לוי. כל חברי המועצה התישבו ואז נתברר כי דוד לוי נותר בלי כיסא. לוי אשכול מיהר להורות לאחד מעובדי לישכתו ללכת להביא כיסא, ביקשו להעמיד את הכיסא לידו ומשך כל הפגישה ישב דוד לוי מימינו של לוי אשכול. בתום הדיון הכללי ביקש לוי אשכול מדוד לוי להישאר בלישכתו להמשך השיחה, ובין השניים התפתח הדו־שיח הבא.

לוי אשכול: שמע בחור, אתה מוצא חן בעיני.

דוד לוי: גם אתה.

אשכול: כמה ילדים יש לך.

לוי: חמישה.

אשכול: יש משהו בך המזכיר את קנדי.

לוי: אני לא מחפש להידמות לזרים. אני מעדיף להידמות לאישים משלנו.

אשכול: דבריך מוצאים חן בעיני. עכשיו ביחס לצריפים שכל כך מטרידים אותך, הם לא יהיו עוד. אני נותן הוראה לזמן את שר השיכון שיתחילו בבניה.

ואכן, תוך זמן קצר, הוסרו כל הצריפים ונבנו בתים במקומם. היחסים המיוחדים בין לוי אשכול לבין דוד לוי נמשכו עד לפטירתו של אשכול, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים. שבוע לאחר מותו של אשכול, בשנת 1969, נולדו לדוד לוי זוג תאומים, בן ובת. דוד לוי החליט לתת ביטוי להוקרה שהוקיר את מנהיג המחנה היריב וקרא לבן על שמו אשכול לוי. החלטתו הדהימה רבים ב“חרות” בעיקר חברים מן השורה, שלא ידעו על היחסים המיוחדים בין השניים. לאלה שביקשו הסברים השיב: “צריך להעריך בן אדם כמו שהוא. גם אם הוא נמצא במחנה היריב צריך לראות את היפה שבו, מעבר לאידאולוגיה. צריך לראות את האדם כאדם”.

בתקופת הכוננות, שקדמה למלחמת ששת הימים, נפער בליבו של דוד לוי פצע עמוק שדומה כי לא הגליד מעולם – הפצע של אי גיוסו לצה"ל. כשעלה דוד לוי ארצה, בשנת 1957, הוא עבר בדיקות רפואיות והוועדה הרפואית בלישכת־הגיוס פסלה אותו לשירות בגלל עינו הפגועה.

על פרשת אי גיוסו לצה“ל מספר דוד לוי: “עברתי הרבה בדיקות של מומחים לעיניים התחננתי שיגייסו אותי וזה לא עזר לי. זה היה כאב נורא שליווה אותי תקופה ארוכה. זה היה כאב שאין אפשרות לבטא אותו. זו היתה הרגשה שאתה מיותר, שלא רוצים בך, שאתה לא שווה כלום. זה גם כאב שמהול בבושה. זמן רב לא מצאתי את מקומי. ניסיתי להתנדב לפעולות שיהיו מעין תחליף לצבא, למגן־דוד־אדום ולהג”א. העיקר לעשות משהו. התחושה הזו של כאב ובושה ליוותה אותי עד מלחמת ששת הימים. כשפרצה המלחמה זעקתי זעקה גדולה. אמרתי לרחל: ‘אני לא יכול אפילו לרגע אחד לקבל את הדין הזה. אני הולך. תארזי לי את החפצים בתרמיל ואני הולך. לא אעזוב את לישכת הגיוס עד שיקחו אותי’. כשנפרדנו בכינו שנינו. הלכתי ללישכה בטבריה והתיצבתי שם. אמרתי: 'רבותי, לא יעזור לכם שום דבר. אני כאן ואני רוצה לעשות מה שאוכל. תנו לי לחפור, כי אני יודע לחפור. אני מוכן לחפור עמדות במקום קדמי. אני גם יכול להרים על כתפי ארגזים של תחמושת. ממש נכנסתי לקריזה. פעם ראשונה בחיי שממש התחננתי בפני בן אדם. זה היה קצין הגיוס. אני התחננתי בפניו כפי שלא התחננתי מעולם בפני איש. אמרתי לו: תמצא משהו, תמצא איזו פירצה. אני לא יכול להישאר בבית. אותו קצין־גיוס היה אדם נבון. הוא נתן לי להרגע ואחר כך דיבר על ליבי. הוא אמר לי: 'אדוני סגן ראש המועצה, יש מה שנקרא מל”ח (משק לשעת חרום), ויש פס“ח (פינוי סעד חללים) שם תוכל להביא תועלת רבה. אתה מכיר את העיר, אתה מכיר מה שצריך בה, יהיו הרבה בעיות ותוכל לפתור ולעזור. אתה איש שנוכל לסמוך עליו. אם תמלא תפקיד זה נוכל להימנע מלשחרר אחרים לתפקיד'. הדברים שלו לא שיכנעו אותי. שוב טענתי והתחננתי, אך מאומה לא עזר. בערב חזרתי הביתה וקשה לתאר את הרגשתי ואת הכאב של רחל. אך למחרת כבר התעשתתי. אמרתי לעצמי, אם כבר לא מגייסים אותי אעשה מה שאני יכול. ימים ולילות הקדשתי לארגון מגן־דוד־אדום, רופאים, אחיות, טיפול במשפחות ומה לא. הפצע הזה של אי גיוסי לצה”ל נרפא איכשהו רק אחרי מלחמת יום־הכיפורים. אחרי המלחמה עשה צה"ל כידוע רביזיה בכל הקריטריונים בדבר פסולי גיוס והתחילו לגייס אנשים שבעבר נפסלו. גם אני נכללתי בריביזיה הזו ובאוקטובר 1975, כשהייתי בן 37, חויילתי כחוק וניתן לי פינקס מילואים.

שנים אחדות לאחר מכן כבר היה לי סיפוק מכך שאם לא אני הרי לפחות ילדי משרתים את המדינה בצה“ל. ראשונה היתה בתי הבכורה, אסתר, שהתגייסה ושירתה עד לנישואיה. אחריה התגייס הבן ז’קי לצנחנים ואחריו שמעון, גם הוא לצנחנים. הבן הרביעי, אורי, רוצה לשרת בקומנדו הימי וכבר חתמתי על טופס הסכמה. אך מה שגרם לי את הסיפוק הרב ביותר היה כשטסתי בעיצומה של מערכת הבחירות של שנת 1981 לכותל המערבי כדי להשתתף בטקס ההשבעה של בני. איש לא יוכל להבין את הגאווה והתרוממות הרוח שהיתה לי כשראיתי את בני, ניצב זקוף, מול הכותל”.

הקשר של דוד לוי לירושלים יסודו בחלומות שחלם בהיותו ברבאט. כשעלה לארץ ונתקל במציאות של בית־שאן, סימלה ירושלים – ליתר דיוק אי יכולתו להגיע לירושלים – את שיברו של החלום, את האכזבה האיומה. בפעם הראשונה הגיע לירושלים לאחר שהחל לעבוד במפעל הטקסטיל בשנת 1961. הוא עלה על אוטובוס ונסע לבד לעיר החלומות. על הרגשתו אז הוא מספר: “באתי לבד. איש לא הראה לי אותה. היתה לי הרגשה של שימחה ועצב. שימחה על אשר זכיתי סוף סוף להגיע לירושלים, ועצב על שאני בעצם לא מכיר אותה ולא מוצא אותה, על שאני רץ בין אנשים עצבנים ובעצם לא שייך”.

בפעם השניה עלה לירושלים כשעבד כפועל בניין ב“הילטון”, ובפעם השלישית עלה לירושלים בשנת 1967 זמן קצר לאחר השיחרור. על ביקור זה הוא מספר: “נסעתי לחפש את דוד, אחיה של רחל, שנפצע במלחמה. הלכתי מבית־חולים לבית־חולים עד שמצאתי אותו ב’שערי צדק‘. אחר כך הלכתי לכותל. הלכתי עם קבוצה אך ניתקתי עצמי ממנה. רציתי להיות לבד, ללכת לאבנים, למשש אותם בידיים, להניח עליהם את הראש. לא בכיתי, גם לא שמתי פתק בין האבנים. אבל עצמתי את העיניים וראיתי עצמי כילד החולם ברבאט את חלום ירושלים. באותו רגע עשיתי איזו קפיצת דרך. כאילו הגעתי ישר מרבאט לירושלים, בלי לעבור דרך בית־שאן. איני יודע כמה זמן עמדתי כך, עצום עיניים, וחלמתי. אחר כך לקחתי סידור והתפללתי. היה למילים הישנות הללו, שבילדותי שיננתים שוב ושוב, איזו משמעות מיוחדת. פתאום הברכה ‘ברוך אתה ה’ בונה ירושלים’ מקבלת משמעות אקטואלית. ואחר כך חזרתי הביתה ואירגנתי שגם אחרים יבואו. רציתי שכולם יחושו אותה חוויה. לקחתי אוטובוס והבאתי את כל החבר’ה לכותל, לבית־לחם ולקבר רחל”.

 

פרק שנים עשר: “בגין הקטן”    🔗

כמה חודשים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הזמין דוד לוי את מנחם בגין, שהיה אז שר ללא תיק בממשלת הליכוד הלאומי, לביקור בבית־שאן. דוד לוי לא היה אז עדיין דמות מוכרת בציבור. בכנסת לא היה חבר, טלוויזיה לא היתה, ובמידה ששמו הוזכר בעתונים לא היה זה בהקשר לנושאים שעמדו במרכז התעניינות הציבור.

אך בתוך תנועת החרות הלך כוכבו של לוי ודרך בהתמדה. בגין, בחוש הפוליטי החריף שלו, הצליח להבין, אולי הרבה לפני אחרים, את מקומו החשוב של דוד לוי בתהליך הפיכתה של “חרות” מאופוזיציה למפלגת שלטון.

הליכתו של בגין אל דוד בן־גוריון, בימים הקשים שקדמו למלחמה, נעשתה ללא ספק מתוך מניע פטריוטי אמיתי, ומתוך חרדה עמוקה לגורלה של המדינה. אך כבר אז תפסה גולדה, כי צירוף הליכוד לממשלה יהיה ראשיתו של מהפך. ב־19 השנים שחלפו, מאז הקמת המדינה ועד למלחמת ששת הימים, עשתה מפא“י – ובראש ובראשונה בן־גוריון בתקופה בה היה ראש־הממשלה – כל שביכולתה כדי למנוע התקרבות של “חרות” לעמדות ממלכתיות. הסיסמה “בלי חרות ומק”י”, אותה טבע בן־גוריון, הפכה להיות קונסטנטה בחיים הפוליטיים. כל צירוף קואליציוני היה כשר, ובלבד ש“חרות” לא תהיה שותפה. באותן 19 שנים הוכיח מהלך זה את עצמו, ומפא“י הצליחה לשמור לעצמה את ההגמוניה – אם גם תוך ויתורים קשים לשותפיה הקואליציוניים – כש”חרות" נחשבת ל“מוקצה מחמת מיאוס”, ואיש אינו רואה בה מועמד רציני להיות אלטרנטיבה לשלטון.

מנחם בגין תפס והבין, בשלב מוקדם למדי, כי חתירתו להביא את מפלגתו לשלטון לא תצלח, אם לא יעלה בידו להשיג לגיטימציה ציבורית של “חרות” כמפלגה הראויה ויכולה להימצא בכל שכבות האוכלוסיה. הקמת גח“ל, בשנת 1965, היתה מבחינה זו צעד מהפכני. רבים ב”חרות" התנגדו לצעד הזה, שהיה כרוך בוויתורים מפליגים (שאת מחירם משלמת “חרות” עד היום, בהתחשב במספר חברי־הכנסת שמקבלים הליברלים, בהשוואה לכוח האלקטוראלי הזעום שלהם). אך בגין הבין כי אין מנוס מצעד זה, גם אם רבים ב“חרות” לא ראו בעין יפה את הברית הזו עם מפלגה שייצגה את הזעיר בורגנות העירונית שהשקפותיה המדיניות היו רחוקות כמרחק מזרח ממערב מן ההשקפות של “שתי גדות לירדן” ש“חרות” חרתה על דיגלה. שלב נוסף בלגיטימציה של “חרות” בקרב הציבור הרחב, ובביסוס מעמדה כמפלגה הראויה לבוא בקהל, היה בהצטרפות להסתדרות. גם כאן ניהל בגין, עם קומץ תומכיו בנושא זה, מאבק איתנים שנמשך שנים, עד אשר נתקבלה ההכרעה, שהניחה עוד נדבך בדרך למהפך השלטוני.

דוד לוי לא היה שותף לאותן הכרעות. המאבק סביב הקמת גח“ל התקיים כשדוד לוי היה מובטל המחפש יום עבודה בבית־שאן. כשהוקמה גח”ל היה דוד לוי עדיין סגן ראש מועצה אלמוני. אך בתום המלחמה, כשב“חרות” התנהל ויכוח חריף בשאלה אם להמשיך ולהשתתף בממשלת אשכול או לחזור לאופוזיציה, כבר היה לדוד לוי מה לומר ב“חרות”. באותם פורומים בהם היה שותף לדיונים ולהכרעות הוא תמך ללא סייג בעמדתו של בגין, שמבחינת הילכי הרוח ב“חרות” היתה עמדת מיעוט. מה היו שיקוליו האמיתיים של בגין? בהופעותיו אמר בגין, כי על גח“ל להישאר בממשלה הואיל והמלחמה טרם נסתיימה ועל גח”ל לעשות הכל כדי לחזק את השפעתה לקראת המבחנים הצפויים. הוא ראה באיחודה של ירושלים – שנעשה לא מעט בהשראת השתתפות גח“ל בממשלה – דוגמה למה שיכולים לחולל שני שרים ללא תיק (יחד עם בגין שירת בממשלה יוסף ספיר, כשר מטעם הליברלים). אך יש מקום להניח, כי בגין ראה בהמשך ישיבת גח”ל בממשלה המשך המאמץ העיקבי שלו, שנמשך שנים, לתת לגיטימציה ל“חרות” בעיני הציבור ולסלול בכך את הדרך לעלייתה לשלטון. לימים הוכיח שיקול זה את עצמו (בין אם היה זה שיקול מודע ובין אם היתה זו אינטואיציה של מנהיג). השם מנחם בגין, שעד לפני ששת הימים היה שם נרדף למנהיג סיעה אופוזיציונית עקרה – במקרה הטוב – או שם נרדף לטרוריסט מחרחר מלחמה וחסר אחריות (כפי שבן־גוריון טרח לצייר את דמותו בציבור), הפך להיות תוך כמה חודשים לשם של אדם מן הישוב. צירוף התואר “שר” לשמו של מנחם בגין; הופעותיו הציבוריות השקולות; הדרך המכובדת בה שמר על מוצא פיו – כל אלה סללו את הדרך למה שגולדה יראה ממנו.

רבים ב“חרות” לא הבינו זאת, ודוד לוי היה בין אלה שתמכו בעמדת בגין שעל גח"ל להישאר בממשלה. את שיקוליו הוא מסביר היום: “תמכתי בו, כי סמכתי על חושיו הפוליטיים הבריאים. היה ברור לי שלא הכיסא בממשלה חשוב בעיניו אלא הענין עצמו. גם ידעתי אז, מה שלא ידע הציבור, כי השפעתו בממשלה גדולה בהרבה מכפי שהדברים נראו כלפי חוץ”.

אין ספק שדוד לוי, שניחן באינטואיציה חריפה, תפס כבר אז את חשיבות ישיבתו של בגין בממשלה במחשבה לטווח רחוק. לוי איננו אולי בעל חשיבה אסטרטגית, ואין להניח שב־1967 ראה כבר את המהפך של 1977, אך כאשר בחר ללכת בדרך הפוליטית, וללכת ב“חרות” ולא במפא"י, הוא ראה כבר לנגד עיניו את היום בו המפלגה שהוא פועל למענה תהיה בשלטון. הוא לא ראה את המהפך הצפוי בעיניים שבהן נראו הדברים בירושלים, אלא כפי שהם נראו מלמטה, מן ההמונים שאת רחשי ליבם הבין יותר טוב מן הפוליטיקאים שישבו אז בכנסת או במצודת־זאב. ואילו בגין, שראה את הדברים מן הקוטב השני, חש בחיוניותו של דוד לוי. כי בגין ידע שלא די בלגיטימיות שתשיג “חרות” בישראל הראשונה והשבעה. את הדיביזיות, את החיילים שיתנו קולות בקלפי, צריך היה להשיג בישראל השניה, שממנה צמח דוד לוי.

על רקע זה יובן שביקורו של מנחם בגין השר אצל דוד לוי סגן ראש המועצה של בית־שאן, היתה נקודת מפגש שהיה בה סמל למהפך העתיד לבוא. דוד לוי, האיש שעלה על גלי רגשות הקיפוח, התיסכול וההשפלה של ציבור קשה יום, קיבל את פניו של האיש שסימל בעיני בית־שאן את התקווה לשינוי, את האמונה שיכול להיות אחרת.

מספר דוד לוי על אותו ביקור: “ערכתי לו קבלת פנים ממלכתית. מה זה ממלכתית – ממש מלכותית. אחרי הכל זה היה הדבר שחלמתי עליו ושהתגשם. בתחילה הוא בא למועצה והיה אורח המועצה. אך אני רציתי שהעיירה כולה תראה ותשמע אותו. ואז לקחנו אותו לקולנוע. היו שם המון המון אנשים. כמעט כל העיירה – גברים, נשים, ילדים, זקנים, תינוקות. כולם, כולם באו. והוא דיבר כמו שבגין יודע לדבר. ואני שתיתי כל מילה שלו. תמיד אני מרותק לנאומים שלו. ואחר כך אני דיברתי. הימים היו עדיין ימי התרוממות הרוח שלאחר המלחמה ואי אפשר היה להעלות את הדברים הקשים שהיה לי לומר על המצב הכלכלי, על החברה, על הדיכוי והקיפוח. אחרי הכל בגין בא לביקור ממלכתי, כמייצג הממשלה. אך גם מה שאמרתי היה מספיק חריף והאנשים הבינו, והם ידעו כי בגין מסמל תקווה חדשה וכי אני מבטא את שאיפותיהם. בתום הנאום אמר לי בגין: ‘יפה מאד. היה לך נאום חזק, מעניין מאד’. אחר כך הוא חזר ואמר לי את הדברים כשנסענו יחד ברכב”.

אין ספק שתושבי בית־שאן היו גאים כששמעו את דוד לוי מדבר לצידו של בגין. איש מבין מנהיגי עיירות הפיתוח לא דיבר כמו דוד לוי. לרוב דיברו מתוך נמיכות קומה מסויימת. לבושים ברישול. והנה כאן מופיע לפניהם בשר מבשרם שהם יכולים להתפאר בו. לבוש בחליפה וענוב בעניבה, כדרכו מימים ימימה. מדבר בעברית צחה, במבטא מזרחי, אך כמו זו ששומעים מפיהם של אנשים משכילים.

אך כשהופיע דוד לוי באותו סיגנון ובאותן ז’סטיקולציות בפני ציבור עירוני נתקל לא פעם בתגובות לעג וליגלוג, שהיו אולי ניצנים ראשונים של תקופת בדיחות לוי שעליה עוד יסופר. כך נולד כינוי הלעג “בגין הקטן”, שביקש לומר כי דוד לוי הוא בעצם חיקוי של המנהיג הגדול.

האם ניסה דוד לוי לחקות את בגין?

אין ספק שהופעותיו הזכירו לרבים שהם רואים ושומעים בעצם את בגין ועל כך יעידו גם חבריו ואוהדיו של לוי. אחד מחבריו הקרובים של לוי, יוסי אילוז מעכו, שנילווה אליו במאות נאומים, מתאר: “אני לא יודע אם הוא תיכנן את זה במכוון, אבל אין ספק שבהופעותיו היו סימנים רבים של חיקוי. אבל ככל שהדבר מדובר בעיירות־הפיתוח לא רק שזה לא הפריע אלא להיפך. ההמונים היו משולהבים מלראות ולשמוע אותו. העובדה שהוא הזכיר להם את בגין רק העלתה את קרנו בעיניהם”.

דוד לוי היה מוּדע לכך שלפחות בראשית דרכו הפוליטית הוא נראה ונשמע כבגין. הוא טען שעל חיקוי אין מה לדבר כלל, אפילו אם יכול היה להשמע כזה. נראה שהיו נקודות דמיון מסויימות בין התבטאותיותיהם הפומביות של לוי ובגין בפני קהל רב. נראה שהבעיה התעוררה בעיקר בעת הופעותיו של לוי בפני קהל עירוני שלא ידע כיצד “לאכול” אותו. הם היו רגילים שעולה איזה בחור מעיירה קטנה, ומדבר עברית משובשת במבטא מזרחי. והנה עלה לוי על הבמה ובפיו עברית טובה והיה לו גם מה להגיד. זה היה דבר יוצא־דופן וחיפשו דרך להשמיץ. נכון שלעיתים דיבר בפאתוס ובקול צעקני, אבל היה זה בעיקר בבית הועד הפועל של ההסתדרות, בשעה שדיבר על נושאים שמאוד כאבו לו. כשהופיע במוסדות “חרות” לא ידעו כיצד לבלוע את הרעיונות שלו. מסתבר שלא רק צורת הדיבור שלו הפריע לחלק מחברי המרכז אלא הדברים שאמר. ואז הטיחו בו האשמות, אמרו שהוא יותר סוציאליסטי ממפ"ם (באותה שעה טענו חברי מפ"ם בהסתדרות, שהוא בורגני), ושהוא שמאלני קיצוני.

אומר על כך היום דוד לוי: “אם אני מנסה לנתח את מה שקרה באותה תקופה ראשונית שהופעתי במרכז ‘חרות’ אני אוכל² לומר, כי ההרכב של המרכז לא היה כל כך אוהד. העמדות שנתתי להן ביטוי לא היו נחלת הרוב. וכאשר אמרתי מה שאמרתי עשו הכל כדי לפגוע בי ולהכאיב לי. קמו ואמרו שאני דמגוג. וזה באמת כאב. אך בפוליטיקה אסור לך להראות שמצליחים להכאיב לך. ב’חרות' באמת הצליחו להכאיב לי, כי הרי כאן הייתי בבית שלי”.

אותה תקופת ראשית בפוליטיקה המפלגתית היתה לגביו כואבת, אך עלה בידו להסתיר את רגישותו בהתאם לכללי המשחק הפוליטיים.

מבחינות רבות ניתן להשוות את התקופה בה לעגו לדוד לוי ב“חרות” על היותו “בגין קטן” עם התקופה המאוחרת יותר, שבה הפך דוד לוי נושא לבדיחה לאומית. הצלחתו של דוד לוי לעמוד בלחץ ובכאב בתקופה הראשונה, היוו בשבילו מעין חזרה כללית למה שעבר עליו מאוחר יותר במישור הלאומי, ואת שני המבחנים הוא עבר בשלום.

אין ספק שדוד לוי אכן הופיע ונראה כבגין בשנים הראשונות להופעותיו. במרוצת הזמן הוא למד לרסן עצמו ולעצב לעצמו דרכי ביטוי אחרות. אחרי הכל, יש לו די משל עצמו. אך את הצלחתו לעבור את התקופה הזו יש לייחס לא לכך שהוא עצמו השתנה אלא לכך שהסביבה בה פעל השתנתה. לא הוא הפסיק לחקות את בגין, אלא הציבור שאליו דיבר שוב לא היה אותו ציבור.

אומר דוד לוי: “אינני סבור כי נשתניתי. דעותי וסגנוני נשארו, ביסודם, בעינם, ההסבר שלי הוא שונה: מה שקרה הוא, שבמרוצת הזמן ה’אני מאמין' החברתי שלי נתקבל למעשה על־ידי אלה שלעגו לי, ואז הופעותי כבר לא נראו לעגניות”.

מה היה באותם ימים בתנועה? מסתבר שחברים עסקו ברובם בדברים הגדולים ולאו דוקא התפנו לעסוק בדברים הקטנים. הוא נתן דוקא דגש גם לדברים הקטנים שהם קובעים לעיתים גורלות. במקום שדובר באופן כללי על “צדק סוציאלי” הוא דרש ואף הציע דרכים שבאמצעותן ניתן היה ליישם את הדברים הגדולים.

 

פרק שלושה עשר: חברים בג’ונגל הפוליטי    🔗

הברית הפוליטית בין דוד לוי לבין יורם ארידור, שראשיתה בשנת 1966, הטביעה את חותמה על דרכה של “חרות” במשך השנים הללו, והיא עתידה ללא ספק לקבוע את דמותה של התנועה בעתיד. ב“חרות” אין מדברים בגלוי בשאלה מי יבוא במקומו של בגין, לאחר שיעזוב את ההגה. אך הכל יודעים, כי כאשר יבוא היום, ויצטרכו להכריע בשאלה מי היורש, לא יוכלו לעשות זאת בלי הסכמתם של לוי וארידור. גם אם לא יהיה להם הכוח לכפות את דעתם בשאלה זו, הרי איש לא יוכל להציע מועמד שהם יתנגדו לו.

קל להסביר את הרקע הפוליטי לברית הזו בין שני האנשים הנראים שונים כל כך זה מזה ובכל זאת משלימים האחד את רעהו. קשה יותר להסביר את החברות האמיתית שנתרקמה ביניהם, חברות שידעה אמנם עליות ומורדות, אך שנראית בכל זאת יציבה ואיתנה.

היחסים בין השניים אינם מצטמצמים בתחומי הפוליטיקה. הם מבקרים האחד בביתו של רעהו, וגם בין נשותיהם, אביבה ורחל, נתרקמו יחסי חיבה. “יש לה נשמה טובה”, אומרת רחל על אביבה, ואילו אביבה אינה מסתירה את הערכתה לרחל: “היא רעיה נאמנה העומדת לצידו בזמנים קשים. אני מאד מחבבת אותה”. רחל, בטביעת העין החדה שלה, למדה לדעת, כי אביבה ממש כמותה, מרבה לייעץ לבעלה ולהיות לו עזר שכנגד בחייו הציבוריים. “היא עזרה הרבה ליורם, היא נותנת עצות טובות והוא מתחשב בדעתה” – אומרת רחל.

קשה לעשות הפרדה בין הקשר הציבורי והפוליטי שבין לוי וארידור לבין הקשר החברי שביניהם. ראשיתו של הקשר הוא בזהות השקפותיהם בתחום החברתי. דוד לוי, שצמח מישראל השניה, ויורם ארידור, בן למשפחה רביזיוניסטית ותיקה, מצאו לשון משותפת בראשית דרכם בסיעת “תכלת לבן” בהסתדרות. דוד לוי טען וחזר וטען אז: “תנועת החרות לא תגיע לשלטון, אם לא תקבע יתד חזק בהסתדרות קודם לכן. הרעיון הנשגב ביותר יכול להישאר בארכיון, יפה מאד להיסטוריונים, אבל הוא לא יקבע ולא ישפיע על ההיסטוריה אם ההמונים לא יממשו אותו”.

ויורם ארידור אמר אז דברים כמעט זהים: “טענתי” – הוא מספר היום – “כי רק אם נצליח לאסוף סביבנו המוני עובדים מכל מיגזרי המשק, ונהיה להם לפה, נצליח להיות לא רק אלטרנטיבה לשלטון – כפי שהיו תנועת החרות, גח”ל והליכוד בגילגולים השונים – אלא נצליח להגיע גם לשלטון. היה צורך להוכיח להמוני עובדים שאנו משמשים להם לפה, ויכולים לייצגם דווקא כאשר במדינה היה משטר סוציאליסטי".

בצד השותפות הרעיונית שרר בין השניים, כבר מן השלב הראשון להיכרותם, יחס של הערכה הדדית. “ראיתי לפני” – מספר ארידור – “אדם חכם, אינטליגנטי, מוכשר, ובעל תבונה פוליטית יוצאת מגדר הרגיל”. ואילו דוד לוי אומר: “תמיד הערכתי אותו מאד. ידעתי שכדי לייצג את הציבור שאני באתי ממנו לא די באנשים הצומחים מן השטח. יש צורך באינטלקטואל שיוביל, שיכשיר את הקרקע, ולאחר מכן באה ההתארגנות בשטח”.

אך דומה שמעל לכל קישרה בין השניים ידידות אמיתית. אין ספק שלהתפתחות ידידות זו סייעה לא מעט ההכרה של השניים שאין מקום לקינאה ותחרות ביניהם, כל אחד תורם חלק אחר של הפסיפס הפוליטי, המצטרף יחד לכלל תמונה שלמה. אך בהתרקמות החברות תרם ללא ספק דוד לוי את התרומה המכרעת. שכן, מול ארידור המופנם, שפילס דרכו בתנועת החרות בעיקר מכוח כשרונותיו, עמד דוד לוי שהחברות היא תכונת אופי טבעית שלו, שהפכה גם לאחד מנכסיו הפוליטיים.

אומר על כך ארידור: “דוד לוי הוא מעל לכל חבר טוב, שאפשר לסמוך עליו בכל מצב. בחיים הפוליטיים שהפכו לעתים לג’ונגל, קשה למצוא חבר שיילך אתך דרך ארוכה, תוך גילויי נאמנות, וידחק הצידה שיקולים אחרים. דוד לוי נחלץ לסייע לי גם בלי שביקשתי זאת ממנו, ואני גמלתי לו בהזדמנויות אחרות”.

ודוד לוי אומר: “בין יורם לביני נוצרה ידידות אמיתית. לא פעם, כשיורם עמד כמצבים קשים נחלצתי לעזרתו. עשיתי זאת לא רק משום שהיינו חברים, אלא גם מפני שאצלי זה עקרון שאין לזוז ממנו. עזרתי לו, כי אני מאד מעריך אותו ולמרות שהרקע החברתי והמשפחתי שלנו כל כך שונה הוא מבין היטב את הציבור שאני צמחתי מתוכו. בשתי ועידות של הסיעה (‘תכלת לבן’) אני הייתי זה שקמתי ואירגנתי את הוועידה על כל מה שמשתמע מכך. אני הייתי זה שהצעתי את יורם כיו”ר הסיעה והדבר הרגיז לא מעט אנשים. עשיתי זאת הן בשל החברות שבינינו, וראיתי, כאמור, בחברות עקרון שיש לו חשיבות גם להתקדמותה של הסיעה, וגם משום שראיתי בו אדם מתאים. לא פעם אמר לי, שהוא חושש מן הג’ונגל הפוליטי ואני אמרתי לו: ‘לא אצלי’. במרוצת הזמן הוא נוכח לדעת, שאכן אמת דיברתי, וזה חיזק עוד יותר את החברות בינינו".

חלוקת העבודה בין השניים היתה ברורה – דוד לוי היה יוצא לשטח, נפגש עם פועלים, ואילו יורם ארידור התרכז בעיקר בפעילות האירגונית בתפקידו כיו"ר ההנהלה הארצית של הסיעה (באותה תקופה היה אריה בן־אליעזר יו“ר הסיעה ואריה קוצר יו”ר המזכירות).

המלאכה אז היתה קשה והזמן שנותר עד לבחירות לוועידת ההסתדרות של 1969 היה מועט, חודשיים וחצי בסך הכל. בפרק זמן זה היה צורך להתארגן ב־14 מועצות פועלים בהן לא היה ל“תכלת לבן” ייצוג כלשהו ולא היו סניפים באותם מקומות. ב־15 סניפים היתה העבודה משותקת בגלל מריבות פנימיות או בגלל חובות שנותרו עוד משנת 1965 ולא נפרעו. ב־31 סניפים היה צריך להתמודד עם “המרכז החופשי”.

היו אלה הימים הגדולים של דוד לוי, שבהם זרח כוכבו בעיירות הפיתוח, שבהם אירגן סניפים, נשא נאומים חוצבי להבות וחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה. לא בכל מקום התקבל בסבר פנים יפות ובהתלהבות. בעוד שבעיירות הפיתוח קצר הצלחה, הנה במפעלים העירוניים נתקל בהסתייגות, ולא פעם באווירה עוינת ואפילו בדלתות נעולות. היתה זו מלאכתם של מזכירי מועצות הפועלים וראשי ועדי העובדים, שרובם היו אז אנשי מפא“י. אך תופעה זו לא הרתיעה את דוד לוי. הוא חיפש דרך להגיע אל הפועלים במישרין, ללא מתווכים. הוא חיפש גם דרך להפוך את הקערה על פיה, לדאוג לכך שאנשיו הם שיהיו הקובעים בוועדים. על אותה תקופה הוא מספר: “האמנתי שהניכור שאני נתקל בו אינו מבטא את דעתם של הפועלים. הפתרון שנראה לי היה לתקוע יתד בוועדי העובדים. המאמץ לא היה קל, אך באותה תקופה נזרעו הזרעים הראשונים לחדירת אנשי “חרות” לוועדי עובדים, שהיו משך שנים מיבצרה של מפא”י. בתוך שנה או שנתיים קנו להם נציגי “חרות” אחיזה בלא פחות מ־350 ועדי עובדים ובוועדים לא מעטים נבחרו אנשי “חרות” ליושבי ראש. פה ושם גם נמצאו ועדים שבהם היה רוב לאנשים שלנו”.

בבחירות לוועידה העשירית של ההסתדרות, שהתקיימו בספטמבר 1969, רשמה לעצמה סיעת גח"ל הישג מרשים, בהתחשב בפילוג שהיה בה זמן קצר קודם לכן עם פרישת אנשי “המרכז החופשי” ממנה. הסיעה זכתה ב־141 אלף קולות, שהיוו 22.7 אחוזים, לעומת 99,500 קולות שהיוו 15.2 אחוז בבחירות לוועידה התשיעית.

הצלחת סיעת גח“ל בהסתדרות מצאה את ביטויה בעת שהוכנה רשימת המועמדים של גח”ל בבחירות לכנסת השביעית, שהתקיימו חודש לאחר הבחירות לוועידת ההסתדרות. הנושא המרכזי בבחירות לכנסת השביעית היה אמנם הנושא המדיני (בין היתר: הביקורת שמתח גח“ל על הצהרותיו של ראש־הממשלה לוי אשכול, שאמר כי ישראל אינה מעונינת ביהודה ושומרון וכי הוא מוכן לשאת ולתת עם אש”ף). אך האופוריה של מלחמת ששת הימים לא יכלה להטמין לאורך ימים את הבעיות החברתיות. סיעת “תכלת לבן” בהסתדרות תבעה ייצוג מוגבר ברשימת “חרות” לכנסת, ולפי ההיררכיה הפנימית בסיעה סדר המועמדים היה אריה בן־אליעזר, יורם ארידור ודוד לוי. בן"אליעזר, שראה בעין יפה את צמיחתם של צמד המנהיגים הצעירים (ארידור היה אז בן 36 ודוד לוי בן 31), הטיל את מלוא כובד משקלו בעד הצבת דוד לוי במקום ריאלי לכנסת.

מספר על כך יורם ארידור: “בשיחות שהיו לי עם בן־אליעזר הוא אמר, שחשוב מאד שלוי יהיה חבר־כנסת וייצג את שכבות המצוקה, את עיירות־הפיתוח ואת האינטרסים של העובדים”. ואכן, דוד לוי הוצב במקום ה־24 ברשימת גח"ל, שזכתה ב־26 מנדטים, ודוד לוי הפך להיות חבר־הכנסת הצעיר ביותר.

דוד לוי נבחר איפוא לא מעט בהשפעתם של אישים מלמעלה, שהיטיבו להכיר בסגולותיו ופעלו כדי “להעלות” אותו. לימים יהיה זה דוד לוי שיפעל, יחד עם אחרים, כדי לשים קץ לשיטה זו של עליית “נבחרים”, לא משום שנבחרו על־ידי הציבור שאותו הם מייצגים אלא משום שמישהו החליט על כך בחדרי חדרים.

כמה שבועות לאחר הבחירות לכנסת נפטר אריה בן־אליעזר ממחלה ממארת. מותו הותיר חלל ריק הן בתנועת החרות והן בסיעת “תכלת לבן”. עם מותו איבדו דוד לוי ויורם ארידור ידיד אמת שלמד להעריך ולהוקיר את פועלם.

בתקופה שבן־אליעזר מילא את תפקיד יו“ר הסיעה הוא הצליח לבלום את ההתנגדות שהיתה בתוך הסיעה לפעולתם של ארידור ולוי, ואשר בראשה עמד אריה קוצר, שכיהן בתפקיד יו”ר המזכירות. קוצר, שבעת המאבק בבריטים שירת בלח“י, נמנה עם קבוצה של עסקנים שראו ב”תכלת לבן" חלקה השייכת להם על־פי דין. היתה זו קבוצה של עסקנים, שאכן עשו שנים רבות במאבק למען הצטרפות “חרות” להסתדרות, אך רצו להמשיך בסיעה במסורת הישנה של מינויים בחדרי חדרים, חלוקת כיבודים והתבוססות במיץ העצמי של הפנים המוכרות והישנות. דוד לוי ויורם ארידור היוו ממש אנטיתיזה לקבוצה זו, שלא היתה מסוגלת אולי להבין את טיבה של פריצת הדרך המהפכנית שלוי וארידור הלכו בה. עם מותו של בן־אליעזר ראה עצמו קוצר מועמד לרשת את מקומו. אילו היה משיג מטרה זו היה מביא הדבר, לפי השקפתם של לוי וארידור, להחזרת הגלגל אחורנית, ולהפיכת הסיעה לאיזה סניף קטן של הסתדרות העובדים הלאומית.

ארידור לא הצטיין במיוחד בגיבוש קבוצות כוח, ואילו היתה ההתמודדות מתקיימת בינו לבין קוצר, קרוב לוודאי שהאחרון היה מצליח לגבור עליו, ולהעביר בסיעה החלטה ברוח הרצויה לו. כאן נחלץ דוד לוי לעזרתו של ארידור. על אותו מאבק מספר לוי: “קמה קבוצה של חברים שרצתה בעצם לשלול מארידור את הסמכויות שהיו לו בתפקיד יו”ר ההנהלה הארצית של הסיעה. המטרה שלהם היתה להביא לכך שימשיך למלא פורמלית את תפקידו, אך למעשה יהיה כפוף לתכתיבים שיכתיבו לו. בלי קשר להשקפתי על המועמדים האחרים וליחסי לארידור, עצם הכוונה הזו קוממה אותי. אני זוכר שנפגשתי עם יורם במצודה ואמרתי לו: ‘מה שהם הולכים לעשות זה להעמיד אותך במצב שתהיה מוכרח לקבל תכתיבים. אסור לך להיכנע להם’. ואילו לאותה חבורה אמרתי: ‘אני לא אתן ידי למעשה הזה’. אז הם באו וטענו בפני שיש להם רוב במוסדות הסיעה. השבתי להם: ‘רבותי, הרוב המיקרי שיש לכם כאן איננו משקף מאומה. אתם לא מייצגים רוב כזה". אני חושב שבאותו מאבק, אחד הראשונים שהיו לי בתוך התנועה, נתתי ביטוי ל’אני מאמין’ הפוליטי שלי. סברתי שגוף המייצג ציבור חייב לייצג אותו באמת, על פי בחירתו של אותו ציבור ולא בגלל קנוניה של עסקנים. האמנתי, שאם מישהו ממלא תפקיד, הוא חייב למלא את התפקיד ולא להיות שלט. החלטתי לעשות הכל כדי למנוע את הקנוניה שהסתתרה מאחורי החלטת רוב כביכול. אמרתי כל מה שהיה לי על הלב ופוצצתי את הישיבה. לאחר כמה ימים אירגנתי “חברה” והתחילה להצטייר תמונה אחרת. מאז הלכו היחסים בין יורם וביני והתהדקו, נוצרה חברות אמיתית“. (לא היתה זו הישיבה הראשונה שפוצצה. פיצוץ ישיבות במטרה למנוע תכתיבים והשתלטות בדרך לא מקובלת – היתה שיטה בדוקה אצל תומכיו של דוד לוי. אמר על כך ארידור: “לי מעולם לא היתה קבוצה מאורגנת של תומכים כפי שהיו לדוד לוי, אבל היו לי תומכים שעזרו לנו במקרים רבים, והיו גם מקרים בודדים שהפריעו”.) אישים בכירים במערך טענו כי סיעת הליכוד נוקטת בישיבות הוועד הפועל של ההסתדרות ב”דרך אלימה".

קוצר הסיק את המסקנות וכעבור זמן מה פרש מפעילותו בסיעת ‘תכלת לבן’ ומאוחר יותר פרש גם מ“חרות”. אנשיו השלימו עם מרותם של דוד לוי ויורם ארידור, אך ארכו עוד כמה שנים עד שהשניים עלו לצמרת הסיעה. רק ב־1972 נבחרו ארידור ליו“ר הסיעה ולוי ליו”ר ההנהלה.

על פעילותם באותן שנים אומר ארידור: “היתה בינינו הרמוניה מלאה. תיאמנו בינינו את ההודעות בוועד הפועל של ההסתדרות ובמוסדות המפלגה, הפכנו לגורם בעל משקל, שאי אפשר היה להתעלם ממנו”.

במקביל לפעילותם בסיעת “תכלת לבן” החלו לוי וארידור לשתף פעולה כחברי־כנסת. על תקופת הראשית שלהם בכנסת מספר ארידור: “בתקופה הראשונה, כשהוא היה חדש בכנסת, עזרתי לו בדרכים שונות ועודדתי אותו. ידעתי שתרומתו עשויה להיות בעלת משקל רב, ולא טעיתי”.

בחודש יולי 1970 התפרקה ממשלת הליכוד הלאומי בראשותה של גולדה מאיר, פחות משנה לאחר שהוקמה. בגין החליט לפרוש מן הממשלה בתגובה על החלטתה, שנתקבלה ברוב קולות, לתמוך ביוזמת רוג’רס. עזר ויצמן, שכיהן אז כשר־התחבורה (הוא הוצנח לממשלה, היישר מתפקידו כראש אג“ם במטכ”ל, באמצעות תרגיל שעשה ח"כ יוסף קרמרמן. קרמרמן היה אז אחד משלושת מועמדי ‘חרות’ לממשלה – יחד עם בגין וחיים לנדאו – והוא ויתר על מקומו למען ויצמן) התנגד לפרישה מן הממשלה. אך בגין העביר החלטה בישיבה משותפת של מרכזי “חרות” והליברלים.

הפרישה העבירה את “חרות” ואת שותפיה שוב לאופוזיציה, לאחר ירח דבש קצר כשותפה בשלטון. עזר ויצמן, שמעצם טבעו לא היה בנוי לישיבה ממושכת וחסרת מעש באופוזיציה, חתר לשידוד מערכות בתנועה, במטרה להזרים דם צעיר להנהגתה. הוא ביקש וזכה בתפקיד יו"ר הנהלת התנועה וכאן עשה את אחד מצעדיו הפזיזים, שעוררו ביקורת. הוא הדיח את יורם ארידור מתפקיד ראש אגף־ההסברה ולמרות התערבות בגין (שמעולם לא היה אוהד גדול של ארידור) לא חזר בו ויצמן מן ההדחה.

צעדו של ויצמן עורר את מורת רוחו של דוד לוי, בראש ובראשונה מן הטעם החברי, אך גם לא מעט מנימוקים ענייניים. אך לא היה טעם לדבר עם ויצמן שהיה אז בעיצומה של תנופה לעבר צמרת “חרות”. “למדתי אז לדעת” – מספר דוד לוי – “כי ויצמן מסוגל להיות נמהר, אבל אני בטוח שהוא מצטער על כך”.

לוי נמנע מלדבר על הנושא עם בגין. שנתיים חלפו עד שבגין למד להכיר על בשרו את פזיזותו הידועה של ויצמן. בוועידה האחת עשרה של “חרות”, שהתכנסה בדצמבר 1972, יזם ויצמן, שפעל בעצה אחת עם תומכיו, תרגיל שהזכיר במידת מה את מה שניסה לעשות שמואל תמיר כמה שנים קודם לכן. ויצמן ניסה להעביר החלטה לשינוי בחוקת התנועה, שתביא להגבלת סמכויותיו של בגין. בתחילת הוועידה נדמה היה לויצמן ולשותפיו כי הם נהנים מרוב ברור, אך בגין הטיל את מלוא כובד משקלו והביס את ויצמן, אותו כינה אז בליגלוג “מון ג’נראל”. ויצמן נאלץ אז לצאת למדבר הפוליטי הראשון שלו (בו שהה עד שובו לפעילות בתנועה ערב המהפך, בשלהי 1977).

באותה וועידה פעלו דוד לוי ויורם ארידור יד ביד לצידו של בגין. מספר ארידור: “כל הפעולות שלנו נועדו למנוע פגיעה בבגין. מעולם לא נתנו יד לפעולות חתרנות. לא היה בכלל טעם לפנות אלינו בענין זה”.

ואומר דוד לוי: “למרות הסימפטיה שלי לוויצמן לא יכולתי כמובן לתת יד לאקט כזה שפירושו פגיעה בבגין”.

כשנשאל לוי מה היה פסול בעצם בצעד שניסה ליזום ויצמן, או תמיר לפניו? האם העברת החלטת רוב בוועידה אינה דמוקרטית? מדוע נסיון להדיח את בגין, באמצעות רוב דמוקרטי, נחשב לחתירה?

על כך השיב דוד לוי ב“אני מאמין”, שנתן ביטוי לפילוסופיה שלו על ערכי המוסר שיש לדעתו לדבוק בהם גם בג’ונגל הפוליטי. אמר לוי: “מותר כמובן לכל אחד לערער על מנהיגותו של כל מנהיג, כולל בגין (אם כי אני חושב שאין כמוהו מרחיק ראות, מנהיג גדול). מותר כמובן לכל חבר להציג מועמדותו, לנסות לשכנע ולהשיג רוב. זה לגיטימי. ההבדל בין מאבק דמוקרטי גלוי, לבין מה שאני קורא חתירה, הוא כמו ההבדל בין הגינות לחוסר הגינות, בין יושר לאי יושר. חתירה פירושה כאשר אתה פועל נגד מנהיג שאתה נמנה עם הצוות שלו, שותף בסודותיו, ומארגן כוחות מאחורי גבו. כל עוד אתה שייך לקבוצה אתה חייב לשמור על לויאליות מלאה עם מנהיגה ועם כל חבריה. החלטת לפרוש ממנה, עשה זאת בגלוי, הצג את עמדתך, שא באחריות ושלם את המחיר”.

המבחן הראשון של דוד לוי ויורם ארידור בפעילות המשותפת שלהם במסגרת “תכלת לבן” היה בבחירות לוועידה ה־12 של ההסתדרות, שהתקיימו בספטמבר 1973, חודש ימים לפני מלחמת יום הכיפורים. רשימת גח“ל שבראשה עמדו ארידור ולוי מ”תכלת לבן" (וכן שמואל רכטמן ודניאל נחמני מהליברלים) קיבלה בבחירות אלה 177 אלף קולות, שהם 22.74 אחוז מכלל קולות הבוחרים. אך עוד בטרם הספיקו להפיק לקחים מן הבחירות ולכונן את המוסדות החדשים של ההסתדרות, פרצה המלחמה ששינתה את פניה של האומה.

על תחושתו בעת המלחמה ולאחריה מספר דוד לוי: “ככל אזרח הרגשתי שמשהו התרופף. שמשהו איננו כשורה. שהשיגרה בה חיינו יצרה אצלנו אשליה, תרדמה, רשלנות. הממשלה הזו, כדי להשיג תמיכה רחבה של הציבור, יצרה ערב המלחמה, בתעמולת הבחירות שלה, תחושה של זילזול מופגן באויב. אותן מודעות שהצביעו על כך ששקט בכל הגבולות, שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר, שלנצח אפשר יהיה להשתזף לגדות התעלה. באה המלחמה ומשהו נשבר אצל כל אחד. עצוב לראות את המבוכה, את חוסר האונים, את הפאטאליזם שפקדו את אלה שאמורים היו לדאוג לבטחון המדינה, ובעצם לקיומנו. אינני חושב שאפילו בימים הקשים ביותר, של המלחמה, מישהו תיאר לעצמו את מידת הסכנה שהיינו נתונים בה. זה אולי מה שאיפשר לספוג את המכה. המלחמה הזו הביאה להתמוטטות הרבה אשליות, וחיזקה את הכרת הצורך בחילופי שלטון, בריענון, במשהו חדש. אנשים התחילו פתאום לחשוב שלא הכל מובן מאליו, שכל דבר נתון לבדיקה מחודשת, לריביזיה. זה היה ראשית המיפנה. נדרשו עוד ארבע שנים עד למהפך. אך אין ספק שהמלחמה זרעה את המחאה והרחיבה את מעגל השואפים למיפנה. אני הרגשתי את זה בשטח. יכולתי להריח את התמורה באוויר. מפא”י יצרה משך שנים את ההרגשה שהכל בסדר, שיש על מי לסמוך, ש’אצלנו זה תמיד עובד‘. והנה נתברר, כי אין על מי לסמוך, ואצלם זה לא תמיד עובד. בפעם הראשונה נתברר כי הדבר לקוי שם למעלה, פוגע לא רק באנשים כפרטים, אלא בריקמה הלאומית כולה. ואז נתגלתה התעמולה המפא"ית במלוא מערומיה. לא היה דבר שיקרי יותר מהטענה ש’חרות’ היא שתביא למלחמה. ודומה שלשיא הגיעו בתעמולה בנוסח: ‘אם את רוצה שבעלך ישוב חי מהחזית הצביעי מפא"י’. היתה תעמולה כזו, אם לא בדיוק במילים אלה, הרי זו היתה המשמעות. זה הביא לכך שגם אנשים שהיו רחוקים מ’חרות' התחילו לחשוב אחרת. השימוש באיומי המלחמה הנוראה ההיא כעילה להנצחת השלטון ולהרחקת סיכויי האופוזיציה קוממה את השכל הישר כמו את הלבבות. אין ספק בליבי כי היא העלתה תרומה נוספת בהדחתה של ‘מפלגת השלטון’, שבאה על ביטויה בקלפי במאי 1977".

 

פרק ארבעה עשר: “דוד, אל תשכח אותנו”    🔗

עלייתו של דוד לוי, בשלהי 1969, למנהיג במישור הלאומי, העמידה אותו בפני דילמה – האם לעזוב את בית־שאן או להישאר בה. היו הרבה סיבות טובות לעזוב את בית־שאן, ובין הלוחצים לעשות זאת היו בני המשפחה, שרובם התגוררו כבר בלוד. עזיבת בית־שאן היתה מאפשרת לדוד לוי לפתוח פרק חדש בדרכו הציבורית, להשתחרר מן הטורח ומן התיסכול הכרוכים בעסקנות המקומית. דוד לוי היה פשוט צריך להחליט, שהואיל ועלה לליגה הלאומית הגיע הזמן לנטוש את הליגה הנמוכה יותר.

אך דוד לוי הכריע להישאר בבית־שאן. ולא רק כמקום מגורים, אלא כפעיל בחיים הציבוריים והפוליטיים של העיירה (הוא היה אז ממלא מקום ראש המועצה) ולהמשיך בפעילות זו בלי כל קשר לפעילותו במישור הארצי.

מה היה המניע של דוד לוי בהכרעה זו? אין לכך תשובה אחת. קרוב לוודאי שחש באינטואיציה, כי בית־שאן היא לא רק מקום שהוא חייב לו משהו, אלא זהו גם בסיס הכוח שלו. דוד לוי חבר־הכנסת שהוא איש בית־שאן איננו דוד לוי שעבר לגור במרכז הארץ. דוד לוי הלוחם את מלחמתם של הפועלים בהסתדרות, המוסיף להיות איש בית־שאן, הוא דוד לוי שלא רחק מצור מחצבתו ומן האנשים ששלחו אותו ושבשבילם הוא פועל. כמו פעמים רבות במהלך הקריירה הציבורית שלו הוכיחה עצמה אינטואיציה זו כדרך הנכונה, לא רק מבחינה ערכית, אלא גם מבחינה פוליטית. על־ידי הישארותו איש בית־שאן נמלט דוד לוי מן הגורל של עסקנים רבים, שבהינתקם מן הציבור שאותו היו אמורים לייצג הפכו תלושים ומנוכרים, וסופם שלא ייצגו אלא את עצמם, או לכל היותר את האינטרסים הצרים של איזו קבוצה עדתית.

אך ההכרעה להישאר בבית־שאן לא היתה רק ענין של מקום מגורים, או של עוד שעות פעילות מפרכת. פעילות מקבילה, במישור הארצי ובמישור המקומי, פירושה היה לפעול במערכות שבכל אחת מהן פועלים כללי משחק שונים. דוד לוי הוכיח את כשרונו ואת כושר המנהיגות שלו במישור המקומי בראשית דרכו הציבורית ובמישור הלאומי בהמשכה. השאלה היתה, אם ניתן לשלב בין שני המישורים ובין שני כללי המשחק. בחינת אירועי אותה תקופה מלמדת ששילוב זה לא רק היה קשה, אלא שניתן היה למעוד בקלות ולאבד את שני העולמות גם יחד.

החיים הפוליטיים של עיירות־הפיתוח באותה תקופה התאפיינו, בין היתר, בפעילות אלימה. ולא מדובר באלימות מילולית אלא באלימות פיסית ממש. אלימות זו קיבלה אולי השראה מן החלונות הגבוהים (שאם גם לא עודדו אותה הקפידו להתעלם ממנה), אך היתה בעיקרה תוצרת מקומית. בבית־שאן התהלכו אז טיפוסים שכונו “גורילות” שפעלו בשירות ראש המועצה יעקב מכלוף, איש המפד“ל, וביריונים שפעלו למען מפא”י. ההתכתשויות הפוליטיות נסתיימו לא פעם בצלקות, פצעים פתוחים, פנסים בעיניים ולעיתים גם באישפוז בבית־החולים. על אירועי אותה תקופה מספר דוד אדרי, גיסו של דוד לוי, שעמד אז במקום השני ברשימת מועמדי “חרות” למועצה המקומית: “זו היתה מערכת בחירות סוערת ביותר. גורמים שונים, בעיירה ומחוצה לה, בחשו בקדירה, כשהמטרה היתה לפגוע בדוד לוי, לערער את הפופולריות שלו”.

הדרך הנאותה להשיב על פעילות אלימה זו היתה, לכאורה, להשיב באותה מטבע. דוד לוי אמנם איננו איש אלים מטבעו ואיננו מסוגל להרים יד על בן־אדם (מבחינה נפשית, לא פיסית). אך לא היה קל מלארגן קבוצה של ביריונים מאנשי שלומו ודורשי טובתו, ולהשיב מנה אחת אפיים. דוד לוי נמנע מכך, ועל שיקוליו ואורח מחשבתו באותה תקופה ניתן ללמוד מדברים שאמר בראיון שנתן אז לאחד העתונים.

המראיין: “דוד, כיצד קרה שבכל ההתכתשויות בבית־שאן, ערב הבחירות ובבחירות עצמן, לא היה מעורב אפילו איש אחד מפעילי גח”ל?"

דוד לוי: “אנחנו בבית־שאן אסור לנו להרשות לעצמנו את הלוקסוס לריב. הרי יש בלאו הכי מי שדואג למלחמות בשבילנו, שם מעבר לירדן. הסברתי זאת לחבר’ה, ואמרתי להם גם: ‘רבותי, קטטה אחת ואני עוזב הכל והולך לישון’. אך לא היה צורך בכך. החבר’ה הבינו, גם החמים שביניהם. הם ניהלו לנו מערכת בחירות מכובדת. יותר מזה, לא יצאנו בהשמצות, אלא רק היצגנו עצמנו בפני הציבור ואמרנו: 'אנו חרדים לגורל העיירה ויש בידינו לעזור. המפלגות האחרות בבית־שאן כבר הוכיחו את עצמן. זה הכל… מי שמחפש אלימות מוצא אותה… אבל לא כל אחד מחפש… מצער מאד כי ישנו ריב, מצער כפליים כשהוא מלווה בתיגרות. יצאתי בקריאה לשאר הסיעות לפנות ביחד לציבור, כי ישתף פעולה למען מערכת בחירות מכובדת. לצערי, לא נעניתי. מי שנאבק על קולות הבוחרים צריך לאהוב אותם, לא להרביץ להם”.

על עמדה זו של דוד לוי אז, אומר היום דוד אדרי: “אני לא יודע עד היום מנין הוא שאב כוחות נפש גדולים כל כך, והצליח שלא להיות מעורב באף אחת מן התיגרות הללו”.

במבט לאחור נראית הכרעתו של דוד לוי, שלא להיגרר לאלימות, כהכרעה פוליטית נבונה. ה“חולשה” שהפגין אז לוי נתגלתה בסופו של דבר כעוצמה. אין לדעת מה היו תוצאות הבחירות למועצה לולא נהג כך, אך אין ספק שהיגררות לאלימות היתה מדרדרת את לוי לאחד מאותם נתיבים חסרי מוצא, שלאורך כל דרכו הציבורית נמנע מלהגיע אליהם. נתיב האלימות היה מביא את לוי לנתיב העדתיות, הנתיב של מנהיגות צרת אופק, של קבוצה שולית שלא מגיעה לעולם להשפעה של ממש ברמה הלאומית.

בבחירות למועצה הכפילה “חרות” את כוחה וקיבלה שני נציגים. המערך, בראשות מרדכי תמיר מתל־יוסף, שמר על חמשת המנדטים שלו ואילו המפד"ל, בראשות ראש המועצה יעקב מכלוף איבד מנדט אחד ונשאר עם 4 מנדטים.

סניף תנועת החרות בבית שאן היה באותה עת חסר חשיבות במישור התנועתי הארצי, למרות שפעיליו טיפלו בבעיות שהיו חייבות להעסיק כל אזרח במדינה בכלל ונבחרי ציבור בפרט.

אחד הנושאים הבוערים היה קשור באבטלה הגואה באיזורים שונים של המדינה ובעיקר בעיירות הפיתוח. דוד לוי גרס בשיחות פנימיות שקיים עם חבריו לסניף, כי האבטלה ודווקא באיזורים הרגישים, איזורי המצוקה בעיירות הפיתוח, היא אסון חברתי ולאומי.

“חמור מאוד שהמקומות הללו הם נפגעים ראשונים”, אמר לוי באחד הדיונים הללו, “פיטורים בבית שאן, בירוחם, בדימונה ובשדרות – עלולים להיות הרי אסון בקנה מידה לאומי”.

חבריו להנהגת הסניף היו בדעה דומה. במבט לאחור טוענים כיום אלי בצרוואי, דוד אדרי, מיכל פלג וחברים אחרים בסניף, כי מאבקם לא היה רק למען בית־שאן. ביטוי לכך ניתן למצוא בדבריו הגלויים של אלי בצרוואי: “ראינו את העיירה שלנו “כמודל” לגבי עיירות אחרות בארץ. היתה לנו תחושה כי אנו מנהלים מאבק עקרוני. היה ברור לנו כי אם ננצח בו יהנו מפירות הנצחון גם תושבי עיירות פיתוח אחרות. אך אם נכשל, חלילה, עלולים לסבול גם אחרים”.

דוד לוי העלה באותן שיחות לתוך הלילה, את בעייתה של ההסתדרות שהפכה לגרורת הממשלה, במקום שתצא חוצץ נגדה בנושאים חברתיים וכלכליים. העובדה שהממשלה וההסתדרות היו תחת הנהגת המערך, היתה לרועץ לציבור העובדים והיא הצביעה פעם נוספת על הצורך לחזק הן את האופוזיציה בהסתדרות והן את האופוזיציה הפרלמנטרית.

אנשי הסניף האמינו, כי פעילות נכונה לאורך כל הדרך של נציגי עיירות הפיתוח במוסדות תנועת החרות, יכולה להגביר את משקלם בייצוג בגופים החיצוניים – ההסתדרות והכנסת – ובדרך זו יזורז תהליך חילופי השלטון במדינה.

היה ברור להם כי נציגי עיירות הפיתוח שנבחרו למוסדות העליונים של התנועה יהיו נושאי־הדגל.

אין ספק שהרקע הסוציולוגי באזור סייע לא מעט להמחשת הבעיה על כל האספקטים שלה. התנשאותם של אנשי הקיבוצים וחוסר מודעותם למה שמתרחש מתחת לאפם ודווקא מעל לשטח, החלו לסמן כבר אז את תחילת פעולתו של שעון החול, שכל אחד ממחוגיו היה יכול להוות אצבע מאשימה נגד ההסתדרות והממשלה ושלוחותיהן, לרבות ההתיישבות העובדת. למרות שהיה מוסכם כבר אז על דוד לוי וחבריו כי נושא הפער העדתי לא ישמש להם דגל, היו כאלה שראו בהתעוררות שחלה בעיירות הפיתוח תוצאה של העמקת פער זה. המדובר היה לא רק בפער שבא לידי ביטוי בשתי רמות חיים כלכליות וחברתיות, אלא גם בהתייחסות מזלזלת ופוגעת בתרבותם של אנשי העדות. שדה הקוצים של שתי תרבויות כביכול, הניב כבר אז גידולי פרא.

אחד מהם, סגן שר החינוך דאז פרופ' אבנר שאקי, מסביר כיום בהקשר לכך: "מאז קום המדינה נהגו לטאטא אצלנו מתחת לשטיח בעיות יסוד חברתיות ואילו אני גרסתי וממשיך בכך גם עתה שגישה זו תמיט אסון על כולנו. לדעתי, מיד לאחר שאלת הביטחון, שהיא שאלה קיומית למדינת ישראל, בעיית הצדק החברתי וזהותה היהודית של המדינה הינה השניה בחשיבותה ואף קודמת לבעיות הכלכליות הקשות ככל שיהיו. במרוצת השנים היתה הזנחה שיטתית, לפעמים מכוונת, של הבעיה האקוטית הזו, הן בכנסת והן במוסדות אחרים. כנראה שחשו כולם שהשאלות הללו קשות מדי ונוח לברוח מהתמודדות עמן ומה שלא נוח הוא גם לא בריא. אני שולל, כמובן, כל אלימות, כולל אלימות בלשון ושולל בתכלית השלילה גם התבטאויות שופעות שנאה משני צידי המתרס. צר לי שכאשר מדובר ביהודים, והרי כולנו יהודים, אנחנו מתווכחים על תרבות אירופה ותרבות אמריקה מול תרבות המזרח, כאילו הנושא המעיק עלינו הוא מלחמת התרבויות. התרבות המערבית מוצגת “כעליונה” על התרבות המזרחית “הנחותה”. במקום להתווכח על תרבויות צריך סוף סוף לחתור לקראת תרבות משלנו – “התרבות היהודית”.

פרום' שאקי הציב לו כמטרה לאומית וחינוכית, לפעול לשילוב מורשת יהודי המזרח בבתי הספר. תלמידים וחוקרים החלו מגלים ענין בתרבותם של סופרי המזרח ולהכיר באיכותה וביחודה.

אך המאבק הפוליטי לא יכול היה, כמובן, לינוק רק מחוסר המודעות בתחום התרבותי. דווקא הדברים הכואבים יותר בחיי היום יום הם שהזינו אותו ודחפו את פעילי עיירות הפיתוח לא להחשות³ יותר. פרופ' שאקי טוען כי השתיקה לא סייעה במאומה. “אדרבא, מרגע שהחלו לצאת בגלוי עם תחושות הקיפוח, הדברים החלו לזוז” – הוא קובע. “הזעקה הפכה לנשק חברתי וענייני, שכן בסופו של דבר אי אפשר היה שלא לטפל בבעייתו של הזועק. בזכות הזעקה קמו גם מנהיגים מקרב בני עדות המזרח”.

זעקתו של דוד לוי – אף כי לא ראה עצמו מעולם נציג של עדות מזרח, אלא של כלל עיירות הפיתוח – הושמעה לא רק בדיונים הפנימיים בסניף חרות אלא בעיקר בפומבי. הוא עשה זאת בישיבות מועצת העיריה, באסיפות עם ומעל בימת הועד הפועל של ההסתדרות, כאשר אמר ברורות: “מדיניות של כיבוי שריפות ושל טלאי על גבי טלאי לא רק שלא תרמה להקלת המצוקה, אלא העמיקה את הרגשת הקיפוח והתסכול בקרב ציבור גדול. הנפגעים הם אנשים חיים. משפחות שלמות נפגעו, חלקן אף נהרסו. ספק אם בכלל ניתן לתקן את העוול הנורא שנגרם להם. דור שלם נפגע. אצבע מאשימה מופנית כלפיכם, כלפי השלטון שגרם לכך. אתם חברי המערך נציגיו בבית הזה”.

כל הסימנים העידו על כך כי בחירתו של דוד לוי לכנסת תביא לפתיחתו של עידן חדש.

דוד לוי נבחר לכנסת, בקיץ 1969. שני גדנ"עים הגיעו בשעות אחר הצהרים לדירתו בבית־שאן למסור לידו את מגילת המינוי.

עוד בשעות הבוקר הודיעו לו ממזכירות הכנסת על הטכס הצפוי. מכשיר טלפון עדיין לא היה בדירתו ולפיכך הוטל על חייל מבסיס סמוך להעביר מֶסֶר זה לחבר הכנסת החדש.

הבית לבש חג. בני המשפחה מכל חלקי הארץ, חברים ושכנים, התקבצו בדירה הקטנה והמוני תושבים צבאו על הפתח והריעו, צעקו, צחקו, זרקו סוכריות ועלי נענע מבעד לחלונות והזקנות שפכו חלב בחזית הבית לסלול את דרכו של הנבחר החדש ולעשותה צחה ונקיה כחלב.

שני הגדנ“עים, נערה ונער, נקשו בדלת ונכנסו נבוכים. “אנו גאים למסור לך את כתב המינוי כחבר הכנסת השביעית, חתומה בידי יו”ר ועדת הבחירות”, אמר הגדנ“עי, “אנחנו מאחלים לך הצלחה בדרכך ובמילוי תפקידך הרם”, אמרה הגדנ”עית והושיטה לו את מגילת הקלף.

דוד לוי הודה לשניים בחום. הקרואים מחאו כפים. “אנחנו נרגשים קצת”, אמר הנער, “כי זו הפעם הראשונה שאנחנו מביאים בשורה כזו”…

“ואני נרגש משום שזו הפעם הראשונה שאני מקבל בשורה כזו” – אמר לוי.

“וחוץ מזה…” אמרה הנערה… והשתתקה במבוכה.

“חוץ מזה מה?” שאל דוד לוי.

לאחר היסוס הוסיפה: “אני נולדתי בבית־שאן. גדלתי כאן. אבא שלי היה מזכיר המועצה. קראו לו רובינשטיין, אתה זוכר אותו?”

“כמובן”, העיר דוד לוי וחייך, “היכרתי אותו היטב”.

לפתע אחזה בידו ולחצה אותה, מחוץ לכללי הטקס. “אני גאה בך, מר לוי” אמרה. “אני שמחה בשבילך ובשביל העיירה שלנו”.

ובחוץ צהלה בית־שאן. התושבים יצאו מכליהם משמחה. אנשים קישטו בתיהם ויצאו לרחובות בתהלוכה. דוד לוי יצא אליהם. הם לחצו את ידו, נגעו בו, חיבקו ונישקו אותו. “דוד, אל תשכח אותנו. דוד, תהיה לנו לפה. דוד, תייצג אותנו בכבוד. אתה התקווה האחרונה שלנו. דוד, אתה מכניס אור לחיים שלנו. יעזור לך האלוהים”.

“אנא, עזור לי”, אמר לוי בליבו. “עזור לי אלוהים למלא את כל המשאלות הללו”.

בניגוד למנהיגים מקומיים ממפלגות שונות שהזדרזו לשכוח מאין באו ואת מי הם מייצגים הוא זכר היטב, כל יום וכל שעה.

דוד לוי בוועידת תנועת החרות, בראשית דרכו אל הצמרת.

דוד לוי בחברת נהגו הנאמן שאול גוזמן שהיה צמוד אליו בתקופת פעילותו ב“תכלת לבן” והסיע אותו ברחבי הארץ.

פעולות התנדבות למיניהם הפכו לחם חוקו בתקופות שונות בחייו. בתמונה – דוד לוי תורם דם במסגרת מיבצע של מ.ד.א.

בוועידת ה“סינרמה”. שהזניקה אותו להנהגתה המצומצמת של חרות. מימינו: יו“ר תנועת החרות, מנחם בגין. משמאלו: מזכ”ל ההסתדרות, ירוחם משל. (שתי תמונות).

דוד לוי מציג בפני מנחם בגין את משלחות הוועידה

פגישה עם פעילי “תכלת־לבן” בתפקיד יו“ר הנהלת הסיעה. משמאלו: יורם ארידור, יו”ר הסיעה.

בר־מצווה משותפת של הבנים ז’קי בן ה־13 ושמעון בן ה־11. גם את בר־המצווה שלו חגג דוד לוי כהיותו בן 11, יחד עם אחיו הבכור אשר בן ה־13.

פגישת ידידים בבית־שאן, שבה נכח האב, משה לוי, העומד לימינו.

בכנסת, בעת האזנה לנאום.

פגישה סגורה של ראשי תכלת־לבן במצודת־זאב.

כנס היערכות של סיעת “תכלת־לבן” לקראת הבחירות להסתדרות 1.

כנס היערכות של סיעת “תכלת־לבן” לקראת הבחירות להסתדרות 2.

דוד לוי בחברת רבנו לוי, מראשי סיעת “תכלת־לבן” ומתחרהו בעבר על הנהגת הסיעה.

דוד לוי באסיפת בחירות להסתדרות.

דוד לוי בעת אחת ההצבעות בקלפי בבית־שאן, עיירת מגוריו.

סיורים ברחבי הארץ ופגישות עם עולים ונציגי שכונות (מימין ומשמאל).

בכנס בנושא עלייה וקליטה, לימינו מנכ"ל משרד הקליטה לשעבר עזריאל ולדמן.

פגישה עם פועלים מעריצים בעת אחד הסיורים 1

פגישה עם פועלים מעריצים בעת אחד הסיורים 2

דוד לוי נישא על כתפי אוהדים, וזוכה לחיבוקים בעת מסע הבחירות 1.

דוד לוי נישא על כתפי אוהדים, וזוכה לחיבוקים בעת מסע הבחירות 2.

קבלת פנים נלהבת בפגישות עם המוני העם 1.

קבלת פנים נלהבת בפגישות עם המוני העם 2.

שיחה עם עזר ויצמן, ידידו ובן־בריתו הפוליטי שפרש מהממשלה (במרכז: סגן ראש עיריית תל־אביב, יגאל גריפל)

התייעצות של כמה מראשי הליכוד בתקופת הקמת הליכוד. בתמונה, משמאל לימין: יגאל הורביץ, אברהם שריר, מנחם בגין ודוד לוי.

בעת סיור ב“אל־על”, בין משבר למשבר.

ליד שולחן הדיונים של המו“מ בין הנהלת מפעלי ים־המלח לבין ועד העובדים. ליד דוד לוי – דוד כנפו, יו”ר ועד העובדים, ומולו מנכ"ל החברה, אריה שחר.

דוד לוי באחד מנאומיו

 

פרק חמישה עשר: “אני גאה בצור מחצבתי”    🔗

לטקס הפתיחה החגיגי של הכנסת נסע דוד לוי באוטובוס. באו עמו מבית־שאן הרעייה רחל, האח ארמונד וכן חברו לסיעה במועצה, אלי בצראווי. מלוד באו לכנסת האב והאם.

מה הרגיש דוד לוי בעת שנשבע אמונים כחבר־כנסת בגיל 31?

דוד לוי: “חשבתי על ילדותי במרוקו ועל החלום שהיה לי להגיע לירושלים. חשבתי על כך שבעצם החלום התגשם רק עכשיו, שתים עשרה שנים לאחר שהגענו באניה לנמל חיפה. חשבתי גם על הדרך שעשיתי, מאז המאבק על המקום במשאית של פועלי הדחק, מאז הישיבה בכלא. אני חושב שהמחשבה על שלושת הנושאים הללו – ירושלים של ילדותי, המשאית והכלא – ילוו אותי כל ימי חיי. באותה שעה של התרוממות רוח שבה נשבעתי, היו בי גם רגשות של פחד וחרדה. הגעתי לבית־המחוקקים, לבית שבו מוכרעת דרכה של המדינה, הפכתי נציג העם, נבחר העם. אך חשתי עצמי גם כבורג קטן במכונה הגדולה. חשבתי לעצמי, כיצד אכלכל את צעדי בתוך המוסד האדיר הזה. הסתכלתי סביבי וראיתי שאנשים מסתכלים בי בחשדנות, אולי בתוך ליבם גם לעגו לי, הקטן שבא מן העיירה הרחוקה. ראיתי לנגד עיני גם אנשים הנמצאים בבית הזה כבר שנים רבות, שכבר הזקינו כאן. גם הם היו פעם צעירים, וגם להם היתה השבעה ראשונה. גם הם חשבו אולי שיחוללו גדולות ונצורות, אך מה קרה עם השאיפה הזו שלהם? והנה אני קופץ למים, כמו שאמר בשעתו בן־אליעזר, וצריך לשחות לבד, בלי יד מסייעת. וידעתי שאני צריך להילחם על דברים שאני מאמין בהם, לא רק כחבר בסיעה אופוזיציונית הנלחמת נגד הממשלה. ידעתי שאני צריך לנהל מלחמה גם בתוך הסיעה שלי על מנת לשכנע. אך מה שנתן לי כוח באותם רגעים ודחף אותי משך השנים שלאחר מכן, היתה המחשבה שאני לוחם מלחמה צודקת של ציבור שאני מכיר את מצוקותיו ומבטא את מאווייו. זו המלחמה של תושבי השכונות והעיירות, המלחמה של המקופחים והדפוקים, המשפחות המתגוררות בצפיפות איומה, הזועקות השמימה ואין להן מושיע. היום הדברים הללו שגורים בפי כל. אז עדיין לא היתה מודעוּת כזו לבעיות החברתיות. כבר בנאומי הראשונים בכנסת דיברתי על חמש מאות אלף אזרחים ממדרגה שניה החיים בארץ הזו בתנאי מצוקה. ראשון שהעליתי את המושג ‘חיים מתחת לקו העוני’, הזהרתי שהתנאים הקשים בהם שרויות משפחות אלה יולידו זעם חברתי וזעזועים שמי יודע להיכן יוליכו”.

למרות רצונו גרמה בחירתו של דוד לוי לכנסת לניתוק מה בינו לבין בית־שאן. הוא המשיך להיות תושב העיירה, הקשור אליה בכל נימי נפשו, אך הוא לא יכול היה לשהות בה רוב ימי השבוע. מדי יום ראשון היה עולה על אוטובוס, השכם בבוקר, ונוסע לתל־אביב. את יום ראשון היה מקדיש לעבודה בוועד הפועל של ההסתדרות. בימים שני, שלישי ורביעי היה נמצא בירושלים, בכנסת, את יום חמישי ולעיתים גם יום שישי בבוקר עשה במצודת זאב. לבית־שאן היה חוזר רק ביום שישי אחר הצהריים, כשהוא עמוס סלים עם מעדנים ומתנות לכל המשפחה. בלילות נוהג היה לישון בבית הוריו בלוד ורק לעיתים רחוקות, כשהיה מתעכב בדיון שנמשך אל השעות הקטנות, לן בבית־מלון. לא רק בגלל רצונו לחסוך מכספי ציבור נמנע לוי מללון במלונות. הוא אינו אוהב את הלינה במלון ורק בביתו או בבית בני משפחה הוא נרדם בקלות.

על הימים הראשונים שלו בכנסת מספר דוד לוי: “הייתי בודד. חשתי עצמי כמי שבא ללחום בזירה בלתי מוכרת. החלטתי שעלי להיות זהיר וללמוד. הצטרפתי לוועדת־העבודה ולוועדת השירותים הציבוריים ולפני כל דיון הכנתי שיעורי בית”.

שקידתו של דוד לוי היתה לשם דבר בכנסת. חברי־כנסת ראוהו יושב שעות על גבי שעות בספריה, מכין נתונים, ומרחיב את השכלתו בנושאים שונים הקשורים בתחומי פעולתו. ד"ר יוחנן בדר, מגדולי הפרלמנטרים שהיו בכנסת מעודה, סייע לו לא פעם, בנושאים שהתקשה בהם, והביע התפעלות מכושר התפישה שלו ומיסודיותו. הוא אמר: “הוא למד במהירות מדהימה את רזי המקצוע”.

דוד לוי נשא את נאומו הראשון בכנסת בינואר 1970. היה זה במסגרת הדיון על הודעת ראש־הממשלה דאז, גולדה מאיר, על מצוקת יהודי ערב. הנושא היה קרוב לליבו של דוד לוי והוא ביקש לדבר בשם סיעת גח"ל. זה היה נאום קצר, שניכרו בו סימנים של חוסר בטחון עצמי, אך היו בו כבר הקווים המאפיינים את נאומיו המלוטשים. הוא תיאר את מצוקתם של יהודי גולת ערב, את העובדה שיהודי ארצות אלה הפכו בני ערובה בידי השלטונות שם; סיפר על הדרך שעשתה משפחתו ארצה וקרא לפעול לפינויים המוחלט של היהודים מכל הארצות הערביות.

זמן קצר לאחר בחירתו לכנסת כבר נכנס דוד לוי ראשו ורובו לטיפול בבעיה שהטרידה את בית־שאן. למפעל הטקסטיל המקומי, שהעסיק כ־600 מתושבי העיירה, הובאו פועלים ערבים מג’נין, אך פועלי בית־שאן סרבו לעבוד עמם.

לחבריו בוועדת העבודה אמר אז לוי: “אני מבין לרוחם של תושבי העיירה. הם סובלים דיים מטרור הבא מן החוץ, עתה יהיה עליהם לחשוש מטרור גם מבפנים. ולא רק לבטחונם חרדים התושבים, אלא גם לבנותיהם העובדות במפעל. מפעל הטקסטיל נותן לתושבי העיירה פרנסה בדוחק. השכר נמוך ורבים מעדיפים להישאר בבית, במקום להתענות בשלוש משמרות עבור 10.35 ל”י ליום. כפי שקיימת בישראל ‘תוספת ערבה’ או ‘תוספת סיכון’ מן הראוי להסדיר גם תוספת לבית־שאן. ואז, כשהשכר יהיה גדול בכמה לירות ליום, לא יזדקקו כאן לערבים, כי כולם יבואו לעבוד ויכפילו את מאמציהם בעבודה".

במקביל לפעולתו בוועדה פעל דוד לוי גם כדי להרגיע את הרוחות בבית־שאן ולהקל על מציאת פשרה. הוא השתתף באסיפת העובדים שהתקיימה במפעל כדי לדון בפרשת הפועלים מג’נין ואמר להם לבלוע את הגלולה המרה. “לא אוכל להיות אחראי לפרנסתכם, אם ייסגר המפעל” – אמר להם.

ועדת־העבודה דנה בנושא ביסודיות, הזמינה לדיון את מנהל לישכת־התעסוקה בשטחים, וכן ביקרה בבית־שאן, ובסופו של דבר נמצא פתרון לבעיה.

מי שעוקב אחר פעילותו של דוד לוי בחודשים הבאים מגלה תופעה מעניינת. שורה של הצעות לסדר היום, כמעט כולן בנושאי מצוקה, עיירות פיתוח וסעד, שהמשותף להן הוא שלוי הצליח ללכד סביב עמדתו לא רק את חבריו לסיעה אלא גם חברי־כנסת ושרים מסיעות הקואליציה. הוא העלה את בעיות הדיור של זוגות צעירים; הבטחת המשך לימודיהם של סטודנטים מעוטי יכולת; סכנת האבטלה; מצוקת המעברות, שעדיין נותרו במקומות שונים בארץ; תמריצים לתושבי ספר; מיסים על מוצרים חיוניים; קיצבות הילדים; קרן לשמירה על שכרם של עובדים שפוטרו והועברו למקומות עבודה אחרים, ועוד נושאים דומים.

על נאומיו באותה תקופה מספר לוי: “היתה לי התלהבות ראשונית והיתה בדברי תוכחה. לא אחת חשו השרים שאינם יכולים להרשות לעצמם, למרות הרוב העצום שעמד לרשותם בכנסת, להוריד את הצעותי מסדר היום ושעליהם להתמודד עימן. כך הועברו רבות מהצעותי לוועדה והדבר הביא לא פעם לפתרון”.

מה שמאפיין את נאומיו של דוד לוי בכנסת בשנה הראשונה לכהונתו בה, הוא הבטחון העצמי הגובר, ההשתלטות על נושאים והחתירה חסרת הלאות להזיז דברים בנושאים שנגעו לו. ומעל לכל: בנאומיו באה לביטוי מעורבותו האישית הריגשית בבעיות שהעלה, מעורבות שלא יכלה להשאיר את שומעיו אדישים.

כך, למשל, בנאום שנשא ב־18 ביוני 1970, בעקבות סקירתו של שר־הסעד על פעולות משרדו, ייחד דוד לוי את נאומו למצוקתה של המשפחה מרובת הילדים. דוד לוי, שהיה כבר אז אב לשבעה ילדים, אמר בין היתר:

"קיימת חוליה אחת כאובה ביותר, המקפלת בתוכה את העוני והסבל, המחסור והכאב, המצוקה וההתמרמרות – הרי היא המשפחה מרובת הילדים בישראל, שבקירבה גדלים למעלה מ־350,000 ילדים, החיים עדיין – חלקם, לא כולם – בחיי דלות, נושמים באווירה ביתית מחניקה, בצפיפות של 3–4 ילדים בחדר, שרויים בתנאי מחסור, לפעמים אף בתת־תזונה. ילדים אלה נאנחים ונשברים בגילם הרך; הם מביטים אל סביבתם בקינאה שעלולה להוליד שינאה למסודרים וסלידה מהחברה. ילדים אלה יצמחו מחר כבלתי־מוכנים לחיים, יחסרו מחר למשק המדינה ויהיו אף הם אבות למשפחות עניות. אין פלא שהם מהווים היום אחוז קטן ביותר במוסדות להשכלה גבוהה, והאחוז הגבוה ביותר במוסדות לעבריינים צעירים. מגדלי הילדים בישראל נמצאים נענשים על תרומתם הגדולה לגידול העם. עונשם – מחסור משווע.

"עצם קיומה של הבעיה כפי שהיא היום מהווה כתב־אישום חמור לכל החברה הישראלית. זהו פער סוציאלי הזהה עם הפער העדתי. הוא טומן בחובו סכנות חמורות להרגשת אחדות העם, לכוח עמידתנו ולעתידנו. מצב זה אינו רק בקרב נתמכי הסעד. אם נבדוק את המבנה הסוציאלי המיוחד שלנו, ניווכח שרוב המפרנסים בישראל הם עובדים שכירים העובדים בתעשיה ובחקלאות, חלקם הגדול משתכרים סך 400–500 לירות לחודש, וכבר הוכח שרוב המשפחות שהכנסתן נמוכה הן משפחות מרובות ילדים.

"לבעיה זו יש אספקט מוסרי, חברתי, סוציאלי ובטחוני. אל נאמר, כי פתרונה אינו אפשרי בשעת חירום. דווקא בימים אלה חייבים אנו לטפח את מקורות הגידול הטבעי המצויים בתוכנו. דאגה מיוחדת צריכה להיות נתונה למשפחות מרובות הילדים.

“נראה לי, שהגיע הזמן לשתף את הסוכנות היהודית באתגר רציני זה. בתקציב מתאים שתגייס מיהודי העולם תוכל להיות שותפה בעלייה גדולה ועצומה במשמעות כפולה ומכופלת, ממעמקי החברה הישראלית, בצד תפקידה בעליית יהודים מהתפוצות. בדרך זו נוכל לשקם את החוליות החלשות, נאיר דרכן, נוציאן ממחסורן ונהפכן לכוחות בריאים, יוצרים ומגינים. אז ייאמר על משפחה מרובת הילדים – ברוכת ילדים”.

ובדיון על עיירות־הפיתוח, שהתקיים ב־21 בדצמבר 1970, אמר דוד לוי בין היתר: "אני בא היום הזה לתבוע להעלות את עיירות הפיתוח לראש דאגותינו… המושג המקובל ‘עיירות פיתוח’ הוא הכופה את היחס אליהן. משהו שאיננו עיר, איננו כפר ובוודאי לא קיבוץ. לא מספר התושבים קובע. סביון, למשל, אינה גדולה מבית-שאן. יש בה פיתוח. אבל היא איננה עיירה. הדבקת למקום את המושג “עיירה” וקבעת אותו כבר נחות־דרגה. בין הקרויות ערי פיתוח או עיירות פיתוח יש שלושה סוגים: ערי טיפוח, ערי פיתוח, ערי קיפוח. האם אפשר להתייחס לבאר־שבע כמו לבית־שאן, לאשדוד כמו לחצור? אלה הם סוגים שונים. באר־שבע מושכת כבר בזכות עצמה. אחרות נעצרות בהתפתחותן.

"מה הסיבה? – תמריצים אפשר לקבל היום כמעט בכל מקום במדינה. בלי תמריצים מיוחדים לא יחפש מפעל דווקא עיירה שבה גרים עשרת אלפים איש או פחות מזה. בהעדר מפעל רבה העזיבה. גלגל סובב. ראשית כל צריך, איפוא, לקבוע סוגים שונים של תמריצים לעיירות פיתוח שונות. הדירה אינה מספיקה. יש קיפוח גם בסיווג השכר. פועל נקיון במצפה רמון מסווג בשכר בדרגה פחותה מפועל נקיון בתל־אביב. מופע תרבותי או בידורי במצפה רמון או בקריית־שמונה, עולה יותר, בגלל המרחק. כשנותנים סיוע צריך לעזור לא רק למשקיע המקים את המפעל. יש גם לאפשר למועצה המקומית, בכספים שהיא מקבלת ממשרד הפנים, לתמוך כראוי אפילו במופעי תרבות ובידור. גם זה קובע אם עיירה מתפתחת או מתקפחת. הקמת אולם להצגות בערד או במעלות חשובה לא פחות מהקמת מבנה לבית “הבימה” בתל־אביב והרבה יותר זולה. באותו כסף שהושקע בבניין בית “הבימה” בתל־אביב אפשר היה לשפר את שירותי החינוך או התרבות בהרבה עיירות־פיתוח. העולים אינם באים עוד לעיירות-פיתוח. הם הקובעים במידה רבה את מקום התיישבותם. אולם אם אין עולים צריך לפחות למנוע עזיבות. הנוער מתגייס לצבא ואחר כך משתדל לעזוב את העיירה. באופקים עוזבים את העיירה מדי שנה כ־80–70 חיילים משוחררים. האם יש תוכנית ממשית להקמת יחידות דיור לזוגות צעירים? האם באמת פותרים את בעיית השיכון של משפחות מרובות ילדים? הרי אלה הם הדברים הקובעים את דמות העיירה ועתידה.

"יש לדאוג להפנות לעיירת־הפיתוח לאו דווקא תעשיה הדורשת רמה מקצועית נמוכה. העלאת הרמה המקצועית תביא בעקבותיה פועלים מקצועיים יותר. הורדתה פירושה גם הורדת רמת החיים הכללית בעיירה. אפשר להקים עיירת פיתוח סביב מפעל טקסטיל; אי אפשר לפתח אותה, כי רמת השכר במפעלי הטקסטיל נמוכה. הדבר פוגע בכל העיירה.

“ההשכלה – ברמה נמוכה. לפני זמן מה ניסתה חברה להציע מילגות אוניברסיטאיות למספר תושבים במושבה שהיא על גבול עיירת פיתוח. התברר שאין מועמדים. בעוד הממוצע הארצי של הלומדים באוניברסיטה בגילים 20 עד 29 הוא 8.9% – בתל־אביב ובחיפה האחוז מגיע ל־14 – הרי בעיירות הפיתוח הוא נע בין 0.5%–1%”.

בסיום דבריו באותו נאום אמר דוד לוי: “מובן שאני מעודד מעצם העלאת הנושא לדיון בכנסת. אני מקווה שתושבי עיירות־הפיתוח ישאבו מכך עידוד. כאחד מנציגי עיירות־הפיתוח בישראל אני גאה בצור מחצבתי. אך סימפטיה שאותה הן יקבלו בכנסת אינה מספקת. דרוש להן תקציב. גם הן תורמות לבטחון; גם הן עומדות בקו האש, גם נעריהן יהיו חיילים; גם הן זקוקות לחינוך; גם בהן עתידנו. אני בטוח שהכרה זו תאחד את הכנסת”.

אך דוד לוי לא הסתפק רק בנושאים הקשורים בעיירות־הפיתוח ובישראל השניה. רגישותו לכל מעשה עוול ואי צדק הביאה אותו להעלות בכנסת נושאים של קיפוח ואי־צדק שנגעו לכלל האוכלוסייה במדינה, כמו למשל פרשת המחסור בכליות מלאכותיות, שהועלתה על־ידו כהצעה דחופה לסדר היום ב־9 בדצמבר 1970, ובה אמר:

"בשעה זו נמצאים בטיפול של מכשיר נפלא זה כמאה חולים בישראל. בשעה זו ממש יש בישראל כחמישים עד מאה איש נוספים, אשר אינם מקבלים טיפול בכליה מלאכותית והם זקוקים לטיפול כזה. אין אני יודע כמה מהם עשויה הכליה המלאכותית להציל. אני בטוח, על סמך מידע שבידי, שחלק מהם אפשר להציל את חייהם או לפחות להאריכם, כך שיוכלו להמשיך לפעול, לעבוד וליהנות במשך שנים אם יקבלו טיפול כזה. אי־הטיפול בשבילם הוא גזר־דין מוות. אחרים כבר אינם, לצער כולנו, בחיים, וייתכן שהיו ניצולים. ייתכן שהכליה המלאכותית היתה נותנת להם הזדמנות לחיות עד אשר היו מוצאים להם כליה טבעית להשתלה.

"אני בא היום לכנסת וקורא לה להתאחד בפעולה לביטול גזר־דין המוות על האנשים האלה. ידוע לנו שהטיפול בכליה מלאכותית הוא יקר. הכליה עולה כסף רב, אולם האם יכולים אנו שלא להוציא את הכספים האלה כאשר עומדים חייהם של אנשים על כף המאזניים? כאשר יש אסון, לדוגמה תאונת מטוס, ושלושה אנשים נעדרים, האין אנחנו מפעילים את חיל־האוויר בחיפושים אחריהם להצלתם? האם יתואר שיבוא שר־הבטחון ויגיד: ‘לא אפעיל את חיל־האוויר, לא אחפש את האנשים הנעדרים, העניין איננו משתלם?’ גם שר־הבריאות אינו יכול לענות תשובה כזו, וגם הכנסת אינה יכולה לענות זאת. כמובן, אי־אפשר להגדיל את הוצאות הבריאות ללא גבול. יש גם צרכים אחרים. אבל האם נתן לנו מישהו את הזכות, או האם רשאי מישהו אחר להגיד שיש לו הזכות, לקבוע: מכלל האנשים הזקוקים לכליה מלאכותית – אתה דינך לחיות ואתה דינך למות? לשום נציג ציבור, לשום שר בממשלה, לשום אדם, גם לשום רופא אין הזכות הזאת.

“בשבדיה הקימו ועדה ציבורית, שהוסמכה לקבוע עדיפות במתן טיפול בכליה מלאכותית. אני שולל גישה כזו לחלוטין. אבל אני שולל גם את הגישה שלפיה רופא בבית־חולים מחליט לתת טיפול לאחד כדי להציל את חייו ובאותו זמן גוזר גזר־דין מוות על השני. אני יודע שהרופאים אינם רוצים בכך. ואני שואל: איך ייתכן שמשרד־הבריאות מוכן לסבול מצב כזה?”…

באותה תקופה הגיע דוד לוי להתנגשות עם המשטרה כשהתערב בנסיון למנוע פגיעה במשפחה שהפגינה ליד הכנסת. על אותה תקרית מספר דוד לוי: “זה היה בחודש יוני 1971. עברתי ברחבת הכנסת ופתאום אני רואה המון שוטרים, ניידות ואנשים זועקים. התקרבתי ואני רואה שוטרים המנסים לפנות בני משפחה שהפגינה ליד הכנסת. אדם אחד נסחב על ידי שוטרים, אשה אחת היתה שרועה על הריצפה וצעיר שהיכרתי כנכה צה”ל הובל בברוטאליות על ידי השוטרים. היכרתי את האנשים האלה מבית־שאן, אם כי לא ידעתי אז על מה הפגינו. לא היססתי, פרצתי אל תוך ההמולה. תחילה ניסיתי להפריד, לשכנע את השוטרים לפעול בעדינות, להבין שמדובר כאן באנשים שבוודאי חשו שנעשה להם עוול ובאו להפגין כי זו הדרך היחידה שבה יכלו לתת ביטוי למצוקתם (אחר כך נודע לי שבני המשפחה עברו מבית־שאן ליפו ושם רכשו בית. בית זה נהרס במסגרת עבודות בינוי ולא נתנו להם כל פיצוי). אך ההתערבות שלי לא השקיטה את הרוחות. להיפך, קודם לכן איש לא התערב והשוטרים היו מפנים את המשפחה מהר. כשאני התערבתי המהומה נהיתה סוערת יותר. אז עוד לא היתה טלוויזיה והשוטרים לא ידעו בדיוק מי אני. הוצאתי תעודה שלי, להוכיח שאני חבר כנסת. דיברתי בעדינות, אך בדברי באו לביטוי הזעזוע שלי מן המעשה שנעשה לבני המשפחה הזו. ואז, בלי אזהרה מוקדמת, חטפתי מהלומה על הראש ודם התחיל לקלוח על הפנים. לא השבתי כמובן למי שהיכה אותי. אינני משיב מכות. זו לא הדרך שלי. כל מה שעשיתי היה שעליתי על הניידת, למרות שהשוטרים לא ביקשו לעצור אותי. אמרתי להם: אתם לוקחים אותם לבית־הסוהר, גם אני אלך איתם. לא יעזור שום דבר. הם לא עשו עוול. השוטרים ניסו לשכנע אותי לרדת מהניידת, אך אני סרבתי. כך הגענו לתחנת המשטרה במגרש הרוסים. דיברתי עם קצין המשטרה. הסברתי לו שהאנשים האלה אינם פושעים. הם לא ישבו מעולם בבית הסוהר ואסור להושיב אותם. אמרתי לו: אם אתה מכניס אותם גם אני אכנס. לא אזוז מכאן עד שתשחרר אותם. הוא ניסה להסביר לי, כי השוטרים פעלו על פי הוראות שקיבלו ושיש חוק שצריך לשמור אותו. אמרתי לו: לא היתה כל סיבה לפעול נגדם כפי שפעלתם מלבד העובדה שקיבלתם הוראה לכך. על זה נרמס כבודם, על זה הוכו. אני כבר לא מדבר על זה שפתחתם גם את ראשי. אני לא אעזוב עד שישובו. ואכן, הדברים שלי עזרו. בני המשפחה שוחררו וחזרו לעיירה".

הפרשה הועלתה בכנסת ע“י חבריו לסיעה, ד”ר יוחנן בדר ויורם ארידור, וזכתה להדים רחבים בכלי־התקשורת בעקבות עימות חריף בין דוד לוי לבין שר המשטרה. אזרחי המדינה למדו להכירו מקרוב ולדעת כי בכנסת יושב נציג אמיתי של שכבות המצוקה המגלה רגשות לנושאים כאובים. הכאב הפיסי שגרמה לו המהלומה על הראש לא חדל במשך שנים. כתוצאה מקריש־הדם בראשו הוא נתקף לעיתים קרובות במיחושי ראש עזים, ורק אחרי שהפך לסגן ראש הממשלה עבר ניתוח בבי"ח “שיבא” שגרם לו הקלה. באותו ניתוח הוסרה תפיחה שגודלה היה כמחצית אגרוף, שצמחה מאחורי קודקודו, בעקבות אותה תקרית. אחרי הניתוח נעלמו מיחושי הראש שלו כלא היו. “מיחושי הראש שהיו לי במרוצת השנים הזכירו לי ללא הרף מי אני, מאין באתי ואת מי אני מייצג” – הוא אומר.

 

פרק שישה עשר: בין שני עולמות    🔗

בראשית שנת 1970 נבחר יצחק בן־אהרון למזכ“ל ההסתדרות, במקומו של אהרון בקר, ומיד לאחר בחירתו נתן ביטוי לאיבתו כלפי סיעת גח”ל בהסתדרות. נוכח הדרישה לצרף את גח“ל לוועדה המרכזת (שהיא מעין “ממשלת ההסתדרות”), הכריז בן־אהרון: “שאלת צירופה של גח”ל לוועדה המרכזת של ההסתדרות היא שאלה ציבורית פוליטית. ההחלטה הסופית לא נפלה במוסדות העליונים של המערך, אבל אני אישית אתנגד לכך בתוקף”.

ההתנגדות לצירוף גח“ל לוועדה המרכזת היתה קו עיקבי של המערך, מאז הצליחה “חרות” להשיג דריסת־רגל בתוך האירגון שהיה בעבר מיבצר בלעדי של מפא”י ושותפותיה. הנימוק היה: “הם רוצים לשבור את ההסתדרות מבפנים”. לנימוק זה, שניתן על־ידי אישים וקבוצות שראו בחדירת “חרות” להסתדרות איום ממשי על מעמדם האישי ועל עצם שלטונם, הוסיף בן־אהרון גוון אידאולוגי, שהצדיק את הרחקתה של “חרות” אל מחוץ לתחום.

דוד לוי יצא חוצץ נגד הטענה שגח"ל רוצה כאילו להרוס את ההסתדרות. הוא אמר אז: “אנחנו לא רוצים להרוס את ההסתדרות, מבפנים או מבחוץ. אני סבור שהסתדרות חזקה היא טובה עבור העובדים ומגינה על האינטרסים שלהם. אבל למרבה הצער, דווקא תחת שלטון המערך, הפכה ההסתדרות בהדרגה למעסיק הגדול במדינה, באמצעות חברת העובדים שלה. האם זה מיקרי שבוועדה המרכזת של ההסתדרות, אין כלל נציגי פועלים? האם זה מיקרי שבוועד הפועל יושבים בעיקר פונקציונרים מטעם המערך?”

חילופי־דברים אלו, בין דוד לוי ליצחק בן־אהרון, משקפים את התהום שהפרידה בין שני אישים אלה, התהום בין עולם האתמול לבין המציאות החדשה שקמה במדינת-ישראל בעקבות גלי העליה ההמוניים.

יצחק בן־אהרון הוא ללא ספק מן המנהיגים המיליטנטיים ביותר של דור המייסדים שהקים את תנועת העבודה. אינטלקטואל מובהק, חדור תודעת שליחות, ספוג תורות סוציאליסטיות מהפכניות. בדור המייסדים חוללו אישים כבן־אהרון את המהפכה הגדולה בעם היהודי, מהפכת המעבר מן האוניברסיטאות אל עבודת הכפיים; מהפכת ההתיישבות שהפכה עם של סוחרים וזעיר בורגנים לחקלאים; מהפכה שהקמת ההסתדרות היתה אחד מהישגיה.

אך יצחק בן־אהרון הפך למזכיר ההסתדרות לא בשנת 1920 אלא בשנת 1970. המציאות שבה היה עליו לפעול בתפקיד זה היתה שונה בתכלית מזו ששררה בעולם שבו צמח בן־אהרון. ב־22 השנים שחלפו מאז הקמת המדינה קלטה ההסתדרות, באורח אוטומטי כמעט, כמיליון חברים חדשים, שלא היתה להם כל זיקה ליעדיה ההיסטוריים ולתפיסות העולם של מייסדיה. בשנים אלו הפך מה שקרוי “המשק הפועלי” לקונגלומרט ענק של מפעלים, בנקים, חברות־ביטוח, חברות־שיווק, שהקיף חלק נכבד מן המשק הישראלי, והעסיק מאות אלפי פועלים. ההסתדרות עצמה התנהלה על־ידי אנשים שהזיקה שלהם לפועלים קלושה ואשר עברו כבר שנות דור מאז ראו מקרוב טוריה או מחרטה. בן־אהרון היה מודע למצב זה ובדברים שנשא אז בוועד הפועל של ההסתדרות, אמר: "צריך שחבר הסתדרות יבחר לא רק במפלגה אלא בשליח, בנציג. וכאן זה חיוני יותר מאשר במדינה. לעיתים אני הוגה בהסתדרות ובציבור שלה – ציבור של מיליון חברים, מאות אלפי פועלים, מלא הארץ, אנשים אשר עשו משהו בארץ הזאת… רעד עובר בעצמותי, בחושבי שלפני שנה היגשתי להם גליון עם 1001 שמות ואמרתי: 'אתה תכניס את זה, ואתה תכניס את זה, וכך תיבחר ועידת ההסתדרות,. פועלי־ישראל הם ציבור גדול, מגוון, מורחב והם זקוקים פשוט לאמנסיפציה של ההסתדרות מן המנגנון שלה ומסירתה בידי חבריה, בידי העובדים בכל תא ותא, בכל מערכת ומערכת. לא יתואר, בשנות ה־70, שמפלגה פועלית סוציאליסטית, תקים הסתדרות, שבכל הנהגתה – בוועד הפועל שלה, בוועדה המרכזת – לא יישב אדם שלפחות היה ליד המחרטה, ליד המקטפה, או על הפיגום למעלה מ־15 שנים…

כפי שניתן ללמוד מדברים אלה הבין בן־אהרון את טיב הבעיה. כאדם בעל הכרה פועלית מעמיקה, היה מודע לסכנה המאיימת ממצב זה על מה שקרא “ההגמוניה הפועלית”. אך בן־אהרון היה מנהיג פועלים של אסכולה שכבר חלפה מן העולם ושל מציאות שאיננה עוד. לא היה בכוחו – גם אילו רצה בכך – לערער את אחיזתה של ההסתדרות במפעלים כלכליים. להיפך, כאיש האסכולה הישנה ראה באחיזה זו חלק מן העוצמה של ציבור הפועלים, עוצמה שיש לטפח ולחזק. העובדה ש“ציבור הפועלים” של 1970 איננו זהה עם ציבור הפועלים של תקופת סג’רה, שלציבור זה אין כל זיקה למשק הפועלים והוא רואה במנהל המפעל – גם אם הוא חבר קיבוץ או שליח חברת העובדים – מעביד ככל מעביד אחר, עובדה זו לא יכול היה בן־אהרון לשנות. לא היה בכוחו אפילו לשנות את המיבנה הייצוגי של ההסתדרות. עם כניסתו לתפקיד הציב לעצמו מטרה – הגדלת ייצוגם של העובדים. הוא הקים ועדה מיוחדת לשינוי בחוקה, אך עבודת הוועדה התנהלה בעצלתיים, והניכור בין ההסתדרות לבין הציבור שהיא אמורה היתה לייצג נשאר כשהיה.

אך לבן־אהרון נשאר נכס אחד שבו יכול היה לעשות שימוש – אישיותו הכריזמטית והלהט המהפכני שלו. הוא יצא איפוא לשטח, נפגש עם פועלים והלהיב אותם בנאומים חוצבי להבות שקראו ל“תמיכה במאבק הפועלים”, “שותפות בריווחי מפעלים” ועוד. על רקע זה התפתחה שפה משותפת בינו לבין מנהיג ועד־פועלי־התיפעול בנמל-אשדוד, יהושע פרץ. פרץ אירגן ליצחק בן־אהרון אסיפות עובדים “ספונטניות” שבהם נתקבל בהתלהבות רבה. לכאורה היתה להסתדרות עדנה לעת בלותה, ושוב הפכה להיות פה לפועלים במאבקם.

אך זו היתה אשליה. בן־אהרון לא ייצג את העובדים שנוצלו על־ידי מפעלי ההסתדרות והקיבוצים; הוא גם לא ייצג את הפרולטריון האמיתי של ישראל שהתרכז בעיירות־הפיתוח ואשר מצוקתו היתה שונה לגמרי מזו המתוארת במשנות אבות הסוציאליזם. את עיקר חמתו שפך על חיים לסקוב, שהיה אז מנכ"ל רשות־הנמלים. לסקוב, אדם ישר ובעל עקרונות, הפך להיות מטרה למסע־צלב דורסני של בן־אהרון, אשר הכריז: “מיהו לסקוב, הרואה במאות העובדים בנמלים עבדים שלו”. על דברים אלה הגיב אז לסקוב: “אם זה כך, כפי שטוען בן־אהרון, בבקשה, שיעמידו אותי לדין הסתדרותי. אני חבר ההסתדרות. בית־הדין ששפט את פועלי התיפעול יכול לשפוט גם אותי ולזרוק אותי החוצה. אבל, כל עוד איני עומד לדין, לא אסכים שהמצב יחזור לימי שיטת ‘שירותי נמל מאוחדים’ בנמל־חיפה”.

מלחמתו של יצחק בן־אהרון היתה בעיקרו של דבר נגד הממשלה כמעביד והוא גרם לערעור ההרמוניה שהיתה דרושה לפנחס ספיר כדי להשיג את יעדיו. בן־אהרון לא נרתע מן העימות הזה. הוא כינה את ראש־הממשלה דאז, גולדה מאיר, “המלכה ויקטוריה” ולא חסך את שבט לשונו גם מספיר. גולדה לא טמנה ידה בצלחת ואילו ספיר הכין בשקט את סילוקו של בן־אהרון, ולבסוף עלה הדבר בידיו. היתה הרבה אירוניה בדרך שבה סולק בן־אהרון מן הזירה בידי חבריו, ואשר כאילו באה להוכיח את התאוריה של דוד לוי בדבר אנשים המתמנים מלמעלה. בן־אהרון, בסופו של דבר, לא הוכתר על־ידי הפועלים ולא נבחר על ידם, ולפיכך גם ניתן היה לסלק אותו מבלי שסילוק זה גרם לזעזוע רציני.

פרשת יחסיהם של בן־אהרון ודוד לוי יש בה כדי לשפוך אור על התהליך החברתי שעברה המדינה ושעברה מפא"י ממפלגה פועלית מהפכנית לשלטון מסואב, שהתמוטט מעוצמת רקבונו. נראה שהיו הרבה סגולות בבן־אהרון שמשכו את ליבו של דוד לוי, אך מעינו החדה לא הסתתרה העובדה שמשהו אינו שלם בתפאורה הזו של מנהיג פועלים, הצומח פתאום לאחר שנים של פונקציונריות מפלגתית. אמר דוד לוי: “הוא עשה הרבה דברים חשובים כדי להפוך את ההסתדרות למה שהיא צריכה להיות – מייצגת הפועלים, ולא בחל באמצעים כדי להשיג את מטרתו, כולל הפרת הסכמים חתומים. אך היתה במעשיו הרבה התחסדות. כך, למשל, היו לו שתי מכוניות. האחת מכונית־שרד מפוארת, שבה נסע לכנסת ולפגישות חשובות. האחרת – מכונית קטנה ומשומשת שבה הופיע במקומות העבודה”.

דוד לוי, שבא למקומות עבודה באוטובוסים, ואשר לא היה צריך לעשות מאמצים כדי למצוא זהות בינו לבין הציבור אליו דיבר, היה תופעה שבן־אהרון התקשה ככל הנראה לעכל. בעולם המושגים הסטראוטיפי שלו, נמנה דוד לוי עם הצד ש“כנגד”, אויב מעמד הפועלים, אויב תנועת הפועלים, איש התנועה הרביזיוניסטית שלא יסולחו לה פשעיה מרצח ארלוזורוב ושבירת שביתות הפועלים בפתח־תקווה ועד “אלטלינה”. מן הצד האחר לא יכול היה בן־אהרון להתעלם מן העובדה, שדוד לוי הוא בהסתדרות נציג פועלים מסוג שלמפא"י לא היו כמותו זה שנות דור. המסקנה אליה הגיע בן־אהרון, ככל הנראה, היתה שיש לחסום את דרכו של דוד לוי, אסור לאפשר לו מגע חי וישיר עם הפועלים. הוא דמגוג, הוא מסוכן.

על מאמציו של דוד לוי באותה תקופה להיפגש עם פועלים מול שערים מוגפים של מפעלים, מספר יוסי קנטי, שהיה אז דובר סיעת גח"ל: “המערך עשה הכל כדי לחסום אותו. ועדי עובדים, שהיו נתונים להשפעת המערך קיבלו התראות מוקדמות, לפני שהיה מגיע למפעל כלשהו, ועשו הכל כדי למנוע הופעתו בפני הפועלים. נלוויתי אליו בשורה ארוכה של ביקורים בהם נתקלנו בדלתות נעולות של מפעלים. אבל דוד לוי לא ויתר. הוא היה מדבר עם הפועלים מעבר לגדרות ולסורגי השערים והיה אומר להם: 'עוד יבוא יום וניפגש פנים אל פנים בלי מחיצות,. למרות, ואולי דווקא בגלל, המאמצים שנעשו כדי למנוע את הופעתו, היו מקבלים אותו בהתלהבות. לא רק בני עדות המזרח הגיבו כך, אלא כל הפועלים”.

ככל שהלכו הופעותיו של דוד לוי והתרבו, ככל שהקיפו יותר ויותר מפעלים הפזורים על פני כל הארץ, שוב לא יכול היה להיטלטל בתחבורה ציבורית. כדי להקל עליו, העמידה הסיעה לרשותו נהג צמוד, שאול גוזמן, כיום מנהל תחנת המוניות “כרמל” בתל־אביב. בין השניים התפתחו קישרי רעות, שהקיפו במרוצת הזמן גם את משפחותיהם. מספר גוזמן: “במקור הייתי איש ה’הגנה' וככזה הייתי מקורב למפלגת־העבודה. אחרי שהכרתי את דוד לוי חל בי מהפך פנימי. מעודי לא פגשתי באישיות כה כריזמטית ויחד עם זאת כה עממית. אדם נבחן במצבים מיוחדים. הוא קנה אותי בכך שלמרות עייפותו היה נמנע, ממש בכוח, בנסיעות הארוכות שלנו, מלהירדם בדרך. וזאת כדי שלא ישאיר אותי בודד ושלא אחוש עצמי כאילו אני משרת אותו. ניהלנו שיחות ממושכות, החל מבעיותינו האישיות וכלה בנושאים העומדים ברומו של עולם. בדרך היה מקפיד תמיד להאזין לפרקי היום בתנ”ך, ואז נתברר לי עד כמה הוא מעורה בעולם התנ"ך. הוא היה מצטט פרקים שלמים בעל פה ומפרש לי אותם פירוש מאיר עיניים…

הופעותיו של דוד לוי בוועד הפועל של ההסתדרות היו כצנינים בעיניו של בן־אהרון לא רק בגלל עצם אישיותו, אלא גם בגלל הנושאים שהעלה מדי פעם ואשר הוציאו לא מעט אוויר מן הבלון שניפח בן־אהרון. מזכיר ההסתדרות דיבר גבוהה גבוהה על שיתוף עובדים בהנהלות מפעלים, ודוד לוי שאל שאלות תם: מה בדבר צפיפות הדיור. 63 אלף משפחות מתגוררות בצפיפות של יותר מ־3 נפשות לחדר – מה עושה ההסתדרות כדי לשפר מצב זה? מה עושה חברת השיכון ההסתדרותית (“שיכון עובדים”)? – היא בונה וילות במרכז הארץ, כי זה משתלם יותר.

הנהגת ההסתדרות היתה נתונה בהפגזה בלתי פוסקת של הצעות לסדר היום בוועד הפועל: מדוע אין יוזמים חוק ממלכתי לביטוח מפני אבטלה; למה לא יוזמים בוררות חובה בשירותים חיוניים במקום צווי־הריתוק הפוגעים בחופש השביתה; למה אין נותנים אוטונומיה לאיגודים המקצועיים. ועיקר העיקרים: מדוע אין מפרידים בין האיגוד המקצועי לבין הבעלות העסקית על “חברת העובדים”; מדוע מזכ“ל ההסתדרות, המייצג את הפועלים, הוא גם יו”ר “חברת העובדים” שהיא המעביד שלהם.

באותה תקופה התנהל ויכוח בהסתדרות, אם לבחור רב חדש להסתדרות, במקום הרב צבי יהודה ברנדווין המנוח. דוד לוי, שמעולם לא הסתיר את זיקתו העמוקה למסורת, תמך בבחירתו של הרב מנחם הכהן לתפקיד. (דוד לוי אינו נוסע בשבתות, מתפלל ומחנך את ילדיו במוסדות חינוך דתיים. יש האומרים כי דוד לוי נתן דחיפה רצינית ב“חרות” לכיוון של יתר כיבוד ערכי המסורת. ראשי התנועה, ובמיוחד בגין, גילו אמנם מאז ומתמיד יחס של כבוד למסורת. אך לא חסרו ב“חרות” גם אישים שהיו אנטי דתיים, משהו בנוסח חלק מראשי המפלגה הליברלית. כיום לא נשמע קולם של אנטי דתיים בצמרת “חרות”. נראה שבצד שיקולים שבתחום הערכים, היה כאן גם תהליך בעל אופי פוליטי. בני עדות־המזרח הם בעלי דתיות ריגשית עמוקה, אף שרבים מהם אינם מתנהגים כדתיים, במשמעות האורתודוכסית האשכנזית. האנטי דתיות הגוברת במפלגת־העבודה בשנים האחרונות היתה בין הגורמים שהרחיקו אותם ממפלגה זו. ומאידך, התחזקות הביטויים הפרו־דתיים ב“חרות” קרבו אותם. עיוורונה של מפלגת העבודה מול תהליך זה, שנמשך עד להתנהגותה בהצבעת “מיהו יהודי” בחודש מרץ 1982, היא ללא ספק בין הגורמים המרכזיים שהביאו אותה לאופוזיציה).

מספר ח"כ הרב מנחם הכהן, כיום הרב של תנועת המושבים: “ראיתי בו נציג נאמן של עובדים. הערכתי את יושרו האישי, כנותו בדברים שהוא מאמין בהם. היתה לי הסתייגות מדברי דמגוגיה ששמעתי ממנו בהזדמנויות שונות, ומנטייתו הגוברת והולכת לנאומים בומבסטיים ולחיקוי של בגין. אבל ככל שהיטבתי להכירו מקרוב, למדתי לדעת שלפני בחור אינטליגנטי שצמח מלמטה בכוחות עצמו ומאמין בדרך שקבע לעצמו”.

באותה תקופה היה דוד לוי נתון במאבק נגד נטיה, טבעית כמעט, של אישים בסיעת הליכוד בהסתדרות, שביקשו להסיט את העגלה לכיוון העדתי. קל היה להתפתות לכיוון זה. הנהגת ההסתדרות היתה אז בעיקרה “אשכנזית” ואילו בסיעת הליכוד התרכזה קבוצה של בני עדות־המזרח, לצידו של דוד לוי – מאיר כהן (כיום סגן יו"ר הכנסת); רבנו לוי (כיום מראשי סיעת תכלת לבן ויו"ר ועד עובדי חטיבת הדואר במשרד התקשורת); יעקב שמאי (כיום יו"ר סיעת הליכוד בהסתדרות) ועוד רבים אחרים.

קל היה להפוך את המלחמה העקרונית של הליכוד נגד המערך למלחמה של שחורים בלבנים או של מלחמת בני אור בבני חושך, תלוי בהשקפה. במיוחד נטה לכך מאיר כהן, שביקש לדבר בשם בני עדות־המזרח. לוי בלם נטיה זו ושיכנע בעמדתו את רבנו לוי ואת יעקב שמאי. מספר יעקב שמאי: “עוד בעימות שהיה בין קוצר ללוי, הבעתי תמיכה בלוי למרות שקודם לכן הייתי מאנשי קוצר. לא עשיתי זאת מטעמים ‘עדתיים’ אלא ענייניים. התרשמתי אז במיוחד מעמדתו העקרונית בשורה של נושאים. למשל: ההקפדה שהקפיד בענין המס הפוליטי. הוא תבע שתהיה ביקורת על כל פרוטה שאנו מוציאים ולא היה מוכן להתפשר בנושא זה. לעולם לא התיר הוצאה כספית למטרות חריגות שלא למענן נועד הכסף הזה. דוד לוי לא דיבר כאיש עדות, כדובר יוצאי צפון אפריקה. לא חשב שמגיע לו משהו בשביל זה. הוא גם לא העלה אף פעם טיעון עדתי. הוא לא טען למשל, שמזכ”ל ההסתדרות צריך להיות איש עדות־המזרח, אלא שהוא צריך להיות איש שצמח מן העבודה ורגיש לבעיותיהם של העובדים".

דוד לוי מעולם לא ניצל את המומנט העדתי, נמנע מללבות את הפער, ונמנע מלהשיג לעצמו טובות הנאה פוליטיות מכוח היותו נציג של עדה. הסיבה לכך נעוצה – כפי שכבר סופר – בהשקפת העולם הפוליטית שלו. הוא היטיב להבין שהנתיב של העדתיות מוביל למבוי סתום, והדרך היחידה לשנות את המצב החברתי מיסודו הוא להגיע לפעילות במישור הלאומי, מעל ומעבר למחיצות העדתיות. וכך, כאשר הופיע באספות פועלים, ונמצא תמיד מי שהיה מנסה לשפוך שמן על מדורת התיסכול והקיפוח העדתיים, היה דוד לוי מהסה אותו. הוא בא לדבר אל פועלים ולייצג פועלים, לשמוע מה בפיהם של קשי יום ומה הם רוצים שייעשה למענם – בלי קשר אם הם או הוריהם נולדו ברבאט, בבגדד, בווארשה או בבוקרשט. וכך קנה את לב כולם, וכך השיג אחדות דעות, וכך מנע פיצול (בין היתר פיצול לא רק בין אשכנזים לספרדים, אלא גם בין בני עדות־המזרח לבין עצמם. עובדה שלא שמו אליה לב במידה מספקת היא, שברגע שצומח מנהיג עדתי הוא בונה סביב עצמו חומה לא רק של מתנגדים ומסתייגים אשכנזים, אלא גם של בני עדות אחרות. ברגע שאתה מתחיל לייצג את יוצאי צפון אפריקה, שוב אינך מייצג את יוצאי וילנה ואודיסה וגם לא את יוצאי חלב וצנעא).

אך מה ביחס להרגשתו האישית? האם הוא עצמו לא חש קושי מכך שהוא כה שונה מן הצמרת של התנועה כפי שהיתה בימים שהוא טיפס אליה?

דוד לוי: “אני חושב שבמציאות של אותם ימים העובדה שהיית איש עדות־המזרח חייבה אותך. היית צריך להשתדל בכל מאודך להצליח. יותר מאחרים. משום שעם כל האווירה שסביב, היית צריך לחוש את האחריות המוטלת עליך כשאתה ממלא תפקיד כלשהו. כי אם היית נכשל היה הדבר פותח פתח לרינונים, לדעה או לאווירה, שהיתה מציבה עליך סימן שאלה גדול. כישלון בתחום זה פירושו לא להתקדם. כישלון פירושו שתהיה בובה של אחרים ושלא תהיה יוזם. האם עזרו לי להתקדם? לא הייתי אומר שאנשים יצאו מכליהם כדי שאני אצליח, אם כי איני יכול להוכיח או אפילו לטעון שמישהו עמד לי למכשול. וכך אני חוזר אל אותו יום⁴ שבן-אליעזר אמר שאזרק אליו”. אין ספק שבתחילת דרכו לא היה לו סיכוי שווה. אל“ף – משום שהיה חדש. בי”ת – משום שהיה צעיר. גימ“ל – משום שבא מעיירה קטנה. כדי להתקדם היה צריך לעשות יותר מכל אדם אחר, ולהוכיח שאפשר להפקיד בידיו אחריות. ממבט לאחור נראה כי קידומו של דוד לוי ב”חרות" היה שונה מקידומם של בני עדות המזרח במפלגת העבודה. במפלגה זו יכול היה נציג עדות להגיע רק עד גבול מסוים. אחרי שפעילי העדות במפלגת העבודה הגיעו למסקנה ש“הדגם” של דוד לוי בחרות טוב יותר, עוררו תסיסה במפלגתם.

דוד לוי איננו מרבה להשתבח בכך: אך אין ספק שחלק גדול מהצלחתו ניתן לייחס לעובדה שהוא איש בעל כושר עבודה בלתי רגיל. מן הרגע שנכנס לפעילות הצליח לדחוס בתוך יממה אחת הופעות רבות, פגישות, התייעצויות ויוזמות במקומות שונים בארץ.

אך ככל שגבר עליו לחץ הפעילות, גם בית ההורים בלוד לא יכול היה לשמש פיתרון. לפעמים נאלץ לוותר על הנסיעה ללוד, שהיתה כרוכה בעמידה בתור באוטובוסים ובאובדן זמן יקר. ואז מצא פיתרון מקורי. הוא נהג להביא עמו מבית־שאן, מדי שבוע, חליפה נקיה ומגוהצת, כמה חולצות וכלי גילוח. את אלה הטמין במקום סתר בחדר של סיעת “תכלת לבן” במצודת זאב. מדי פעם היה מסתגר בחדר, מחליף את בגדיו, מתגלח, ויוצא מהחדר “כאילו נמצא שעה ארוכה באמבטיה” – דברי יוסף קנטי, דובר סיעת גח"ל לשעבר. את השינה החסרה לו היה מחזיר לעצמו בנימנום קל, לעיתים של כמה דקות, על כיסא או על ספסל – נימנום שהיה מחזיר לו את רעננותו לעוד הרבה שעות עבודה.

 

פרק שבעה עשר: מול תופעת ה“פנתריזם”    🔗

בסוף שנת 1970 קמה תנועה חדשה בישראל – “הפנתרים השחורים”. יזמו אותה חמישה צעירים מיוצאי צפון אפריקה – סעדיה מרציאנו, רפי מרציאנו, ראובן אברג’יל, צ’רלי ביטון ואבי ברדוגו. כשהודיעו חברי הקבוצה על מסיבת־העתונאים הראשונה שלהם התייחסו אליהם אמצעי־התקשורת בזילזול וכמעט בהתעלמות. הצעירים, שהיו אז בלתי ידועים, ואשר דיברו בשפה שלא נשמעה עד אז באמצעי־התקשורת, עוררו תשומת לב בעיקר בשל השם שבחרו לעצמם, כשמה של קבוצה אלימה בארצות־הברית, שתבעה הקמת מדינה כושית עצמאית שתיפרד מארצות־הברית ומתן פיצויים לכושים על השנים בהן היו עבדים ללבנים.

לא עבר זמן רב ונתברר כי “הפנתרים השחורים” מהווים גורם של ממש. בשורה של הפגנות והתנגשויות עם המשטרה גרמו הפנתרים לזעזוע בחברה הישראלית, והעמידו את בעיית המצוקה החברתית של ישראל השניה על המפה הפוליטית. תוך זמן קצר התארגנו גופים ציבוריים שכללו אמנים, פרופסורים, סטודנטים ועובדים סוציאליים לתמיכה בפנתרים ובמנהיגיהם העצורים. ראש־הממשלה דאז, גולדה מאיר, לא יכלה להתעלם מן התופעה והזמינה את מנהיגי הפנתרים לפגישה עמה, שהתקיימה באפריל 1971. הפנתרים העלו בפני ראש־הממשלה את מצוקת הדיור, את מצוקת החינוך, את בעייתם של עצירי שכונות העוני המוכים בידי המשטרה ועוד כהנה וכהנה. הפגישה התקיימה באווירה נינוחה, על כוס קפה וסיגריות “צ’סטרפילד” שגולדה כיבדה בהן את אורחיה (רפי מרציאנו אמר אחר כך: “סיגריות כאלה אף פעם לא היתה לנו אפשרות לקנות בצורה ישרה, ורק לפעמים אם מישהו גנב כאלה אז…”). אך הפגישה הסתיימה בלא כלום ולאחר מכן הצהירה גולדה, כי הפנתרים לא מצאו חן בעיניה וכי “אינם נחמדים”.

באוגוסט 1971 התקיימה הפגנה המונית ביוזמת הפנתרים ב“כיכר ציון”. המשטרה פיזרה את ההפגנה בכוח, ותופעות האלימות שנתלוו לפיזור ההפגנה היו כמעט חסרי תקדים בישראל. לאחר מכן ירדו כמה ממנהיגי הפנתרים למחתרת ואחרים הוחזקו במעצר. על האווירה באותה תקופה ניתן ללמוד ממונולוג של עליזה מרציאנו, אמם של רפי וסעדיה מרציאנו, שנשאה בעת הפגנה שאירגנו אנשי-רוח וסטודנטים להזדהות עם הפנתרים העצורים. אמרה אז עליזה מרציאנו: “אין דבר, אין דבר. תיתנו לאשכנזים את הכל. מגיע להם. למה לא תביאו עולים, תשימו אותם בתוך שיכונים חדשים ויפים – בשביל להוציא לנו את העיניים. תיתנו להם ארבעה חדרים, אולי חמישה. תעשו להם שיכונים יפים בדיוק מול הבתים שלנו, כדי שהילדים שלי יראו איך דואגים לעולים – ואיך משאירים אותנו לחיות כמו כלבים. אנחנו נתנו את הדם שלנו בשביל המדינה הזאת. עשרים שנה היינו חיים על־יד הגבול. הערבים היו יורים עלינו וזורקים אבנים, אבל שתקנו. חשבנו: אין דבר, פעם יהיה טוב. איפה יהיה טוב? מתי יהיה טוב? יש לי בצבא שלושה בנים: אחד צנחן ושניים טנקיסטים. בשביל מה הם הולכים לתת את הדם שלהם? בשביל מי? כדי שאנחנו נחיה במוסררה כמו כלבים? 14 נפשות בתוך חדר וחצי? כדי שהמשטרה תבוא בכל יום להרים את האח שלהם מהמיטה להביא אותו לכלא ולהרביץ לו כמו כלב? הבן שלי עכשיו יושב בכלא, מסכן. שמעתי עושה שביתת־רעב. לא מספיק כל הצרות – עוד שמו אותו בכלא. הוא חולני, המסכן, ויכול לקרות לו משהו שמה. אני רוצה את הבן שלי. תנו לי את הבן שלי. אני האמא שלו, זקנה חולנית מוכנה לשבת במקומו”.

הופעת “הפנתרים השחורים” כאילו אימתה את כל תחזיותיו השחורות של דוד לוי. הדברים שדוד לוי אמר והזהיר מפניהם שנים קודם לכן, עלו בבת אחת לתודעת הציבור. פתאום ראו הכל את התהום הפעורה בין חלקים שונים של העם, פתאום הכירו הכל לדעת שיש כאן לא רק בעיה, אלא סכנה לעצם קיומה של האומה. אך מה שדוד לוי ידע אז, ולא ידעו הפנתרים עצמם ותומכיהם, הוא שהדרך בה הולכים הפנתרים היא חסרת סיכוי וחסרת מוצא. שהרכיבה על הגל העדתי לא תביא פיתרון, שהבעיה אינה “עדתית” אלא לאומית, ולכן יש לפתור אותה בכלים לאומיים. רבים סברו אז, שהגל העולה של “הפנתרים השחורים” הופך להיות גורם מרכזי בפוליטיקה הישראלית, וניסו להצטרף אליו. דוד לוי ידע שהגל הזה, ככל גל, עתיד לרדת לאחר עלייתו, וסופו מפח־נפש. עם זאת לא יכול היה להתעלם מן האופי האלים שהתנועה קיבלה ומן הסכנות הטמונות בה. הפנתרים דיברו בפירוש על “שפיכת דם יהודי”, על “יריות ורימונים”, כשהם מקבלים עידוד מקבוצות שמאלניות שונות, שמצאו ביקעה להתגדר בה.

“ברית יוצאי מרוקו” חששה מפני הידרדרותה של התנועה החדשה לאלימות והחליטה להתאחד עמה במטרה לנסות לנתבה לאפיקים חיוביים. שאול בן־שמחון, הרוח החיה של ה“ברית” הסביר את נסיבות המיזוג הצפוי: “היתה לנו ברירה לעמוד מן הצד ולראות כיצד רבים וטובים מקרב הנוער יוצאי צפון אפריקה הולכים בדרך העלולה לסכן את יסודותיה של החברה הישראלית, או להקים גוף ציבורי. בחרנו באפשרות השניה”.

אישים אחרים בהנהגת התנועה טענו כי את ישראל שוטף גל עדתי וגוף שלא ישכיל לעורר את הבעיה במלוא חריפותה, עלול למצוא עצמו מחוץ לחיים הציבוריים והפוליטיים. היתה מידה מסויימת של צביעות בעמדה זו, שכן מצד אחד כינו כמה מהם את הפנתרים “מזוכיסטים”, כדי למצוא חן בעיני הממסד. מצד שני טענו כי נגרם להם עוול רב ויש צורך דחוף לתקנו. על שאלה אחת התקשו ראשי ה“ברית” להשיב: היכן היו הם כל השנים?

האיחוד בין הפנתרים לבין ברית־יוצאי־מרוקו, במאי 1971, החזיק מעמד שעות ספורות בלבד. שאול בן־שמחון, שהיה עדיין אופטימי, כינס מסיבת עתונאים, כדי להודיע על הצטרפות ארגון הפנתרים ל“ברית” במטרה לפעול במשותף למען שיפור תנאי החיים של השכבות הנחשלות, וזאת תוך הימנעות מאלימות. אך באותה מסיבת עתונאים כבר הודיע ראובן אברג’יל, מראשי הפנתרים, כי ההסכם נחתם בראשי תיבות בלבד, כדי שלא תהיה התחייבות ו“בכדי שלא יגידו שחתמנו על שטר כתובה”. כאן תפס את המיקרופון חבר אחר של מנהיגות הפנתרים, אדי מלכה, והצהיר כי אינו מסכים כלל לאיחוד וכי על “ברית יוצאי מרוקו” להצטרף לפנתרים ולא להיפך. הוא גם הבהיר, כי אינו מסכים להימנע מאלימות, ואמר: “בעימות בין עבריינות ופוליטיקה, יהיו יריות, יהיו רימונים, יהיה טי.נ.טי. יישפך הרבה דם יהודי. אם לא יהיו דברים מהותיים יהיה דם. אנו פרימיטיבים, והדבר היחיד אותו אנו יודעים הוא לדפוק על השולחן”. במקום פרץ ויכוח חריף בין הפנתרים לבין עצמם, לנוכח אמצעי התקשורת, ולאחר שעות אחדות פורסמה הודעה בשם קבוצת פנתרים שהודיעה כי אינה מכירה כלל באיחוד.

דבריו של אדי מלכה על “עימות בין עבריינות ופוליטיקה”, שיקפו ככל הנראה את דעתם של ראשי האירגון, שדומה כי השתכרו מהצלחתם לחולל מהומות רחוב וסברו כי הם עומדים בראשה של מהפכה. כמה ימים לפני אותה מסיבת עתונאים התקיימו ברחובות ירושלים מהומות שלא היו דוגמתן מאז מהומות ואדי סאליב בשנות החמישים. המהומות החלו כאשר קבוצה של כמאה וחמישים מפגינים, חלקם פנתרים וחלקם אנשי האירגונים השמאלניים “מצפן” ו“שמאל ישראלי חדש” – התכנסו בכיכר “החרות” ולאחר ששמעו כמה נואמים יצאו במורד רחוב יפו כשהם משתקים את התנועה. כוח משטרה שבא למקום הותקף בברד אבנים, ואז ניתנה לשוטרים פקודה להסתער. המפגינים תוגברו בינתיים על־ידי אוהדיהם ובמקום התפתחה התכתשות רבתי, שנסתיימה בעשרות פצועים, עשרות עצורים ונזק ניכר לרכוש.

התפרעויות מאי 1971 היוו רק הקדמה לאירועים של אוגוסט אותה שנה, שבה כבר נטלו חלק כעשרת אלפים מפגינים בכיכר “ציון” בירושלים. במהלך ההפגנה הוצתה תמונה גדולה של ראש־הממשלה, גולדה מאיר, ומנהיגי האירגון מצאו עצמם באותו נתיב שדוד לוי הזהיר מפניו תמיד אותם מאוהדיו שנטו לצעדים קיצונים. המנהיגים נאלצו “לרדת למחתרת”, כדי להימלט מן המשטרה שביקשה לעוצרם ולהעמידם לדין, ומכאן ואילך נסחפו למערבולת שלא היתה להם עוד שליטה עליה ואשר בסופו של דבר הביאה את הקץ על האירגון כתופעה בעלת משמעות בציבוריות הישראלית. במסיבת־עתונאים שקיימו ראשי הפנתרים זמן קצר לאחר אותה הפגנה הם האשימו גורמים שונים בפרובוקציה, שהביאה לדבריהם לאלימות במהלך ההפגנה, בלי שהם רצו בה. בין היתר האשימו את ח"כ שלום כהן (שהתפלג מרשימת אורי אבנרי “העולם הזה – כוח חדש”), כי אנשיו הם שגרמו לפרובוקציה, האשמה שכהן דחה מכל וכל.

במבט לאחור אין חשיבות רבה לעובדה מי בדיוק חולל את המהומות – אם היו אלה מעשיהם של פרובוקטורים, או מעשים מתוכננים של ראשי הפנתרים או חלק מהם. מה שברור הוא שהפנתרים איבדו למעשה את השליטה על העניינים, איבדו גם את מעט ההשפעה הפוליטית שהיתה להם בראשית דרכם ושימשו כלי משחק בידי קבוצות פוליטיות קיצוניות. בראיון עתונאי נשאל דוד לוי באותה תקופה לדעתו על הפנתרים, ולסיבות הסתייגותו מהם, והוא השיב: “בשבילי הם אינם פנתרים אלא עלובי־החיים. הם קורבן של מדיניות סוציאלית כלכלית, שלא הוכיחה עצמה. הם תוצאה של בעיה שהתעלמו ממנה תמיד, גם כאשר התפוצצה כמו ואדי סאליב בזמנו. הגישה לפתרון הבעיה היתה באמצעות דיכוי של אלה העומדים בראש, אך לא תקפו את הבעיה עצמה ולא הציעו תוכניות לפתרונה. אתמול ואדי סאליב, היום הפנתרים, מחר יכולים להיות גם אריות. השם אינו הגורם הקובע אלא הבעיה עצמה. חובת כולנו לעשות כמיטב יכולתנו כדי לעקור מקרבנו את התופעה הפסולה הזו, המשרתת את עוכרי ישראל. אבל באותה מידה של התקוממות עלינו לעשות גם את חשבון־הנפש, ולבחון את חלקנו ביצירת התנאים שהביאו לכך, שמאות צעירים אימצו שם כזה פוגע ומחריד, הפנתרים השחורים. אני רוצה לציין שאני בהחלט מזדהה עם מאבקם, אך לא עם הדרך בה הוא מנוהל. הממשלה חייבת לעמוד בהבטחות שנתנו שרים לא מעטים כאשר התעוררה בעיית הפנתרים השחורים. הנחשלות היא תוצאה של עוני משווע. כאשר לא דואגים מספיק לחיסול משכנות העוני, למתן חינוך מתאים לילדים אלה המהווים שני שלישים מכלל ילדי ישראל – אין פלא שהגענו לאן שהגענו… התביעה לצדק סוציאלי לא צריכה לבוא רק מאלה הסובלים מאי צדק סוציאלי. אני נגד תנועה חד עדתית כפנתרים”.

לא פעם הביע דוד לוי את חששו שתנועה עדתית עלולה להידרדר לפשיעה ממש ומה שחמור מזה – לשיתוף הפעולה עם אויבי המדינה. או במילים של לוי: “יש פשיעה שהיא תוצאה של ריקנות. יש פשיעה שהיא תוצאה של בריחה ממצב ורצון להצליח, רצון להיראות חזק ולא להזדקק לרחמים, רצון להשיג את מה שלא יכולת להשיג בבית אביך שהוא או מקרה סעד או הרוס. יש גם פשיעה שהיא תוצאה של הזנחה, של נשירה מבית־הספר, של הורים הנתונים בצרות. ואז – אין דין ואין דיין, אין אב ואין מולדת. זה גם כן – אין מולדת”.

עד להיכן היו מוכנים “הפנתרים” בגילגוליהם השונים להגיע במלחמתם במימסד של מדינת־ישראל קשה לדעת, ורבות מן ההאשמות שהוטחו נגדם לא הוכחו. אדי מלכה, מראשי הפנתרים שהודח מן האירגון, התריע במסיבת־עתונאים שקיים ב־13 ביוני 1971, כי תנועת “הפנתרים השחורים” מהווה סכנה למדינה. לדבריו מימנו תנועות שמאלניות מאחריהן עומדת ברית־המועצות, את פעולות האירגון, ביניהן את צאתה של משלחת פנתרים לחוץ לארץ. עוד טען, כי התנועה נשלטת על־ידי אנשי “מצפן” ואירגונים שמאלניים אחרים, בין היתר על־ידי אספקת סמים לאחד ממנהיגי התנועה. מלכה האשים את ראשי “הפנתרים” גם בכך שהם מחזיקים נשק חם, וכי הופעלו לחצים על האירגון לקשור קשרים עם אירגון “פתח”. אירגון “הפנתרים” הכחיש אז נמרצות את האשמותיו של אדי מלכה, ואף איים להגיש נגדו תביעת דיבה. אך ב“ידיעות אחרונות” מן ה־14 ביוני 1971, נאמר, כי לכתב העיתון נודע מגורם בטחוני רם־דרג, כי המידע שמסר אדי מלכה נכון ברובו, להוציא את ענין דרך המימון של האירגון.

המשך סיפורו של אירגון “הפנתרים השחורים” הוא סיפורה של טרגדיה ישראלית. לא רק שהפנתרים לא הצליחו לארגן סביב תנועתם את כל “הדפוקים”, אלא שהם התפצלו לחצי תריסר אירגונים, החל ב“פנתרים כחול לבן” וכלה ב“פנתרים ציוניים” (האחרונים, בראשותו של ויקטור תייר, נהנו דווקא מאהדתו של דוד לוי, אולי בזכות ההערכה שרחש לתייר, איש השכונות התל־אביביות, שעשה ימים ולילות בפעילות אישית למען אנשים שסבלו ממצוקה. לוי שיכנע את תייר שלא לרכב על הגל העדתי, ולכלול ברשימה שהקים, בנסיון לרוץ לכנסת, גם אשכנזים. אך מאמציו של תייר לא עלו יפה והוא לא נבחר).

בדצמבר 1973 התמזגו הפנתרים, או ליתר דיוק אחד הפלגים שלהם, עם תנועת “הדמוקרטים הישראלים” בראשותו של ח“כ שלום כהן. הם רצו להסתדרות והצליחו להשיג 1.73 אחוזים ולהכניס שלושה נציגים לוועד הפועל. אך בבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, נחלו כישלון מוחץ. “הפנתרים השחורים” אספו רק 12,700 קולות ולא עברו את אחוז החסימה, וגם הפנתרים “כחול לבן” של אדי מלכה נכשלו באוספם רק 5000 קולות. נסיון הפנתרים להתמודד ב־31 רשויות מקומיות נכשל אף הוא. השנים לאחר מכן הביאו שורה של פילוגים ופיצולים בין התנועות הפנתריות השונות ולקראת הכנסת התשיעית הם התפצלו בין התנועה של שלום כהן ויהושע פרץ, מוקד ורק”ח. לכנסת העשירית הצליחו להיכנס רק צ’רלי ביטון מטעם רק“ח וסעדיה מרציאנו מטעם של”י – איש מהם לא נכנס בקולותיהם של שכונות המצוקה, כפי שהוכיחו סקרים של ההצבעה בשכונות אלה.

כיום הפנתרים שייכים כבר להיסטוריה, וניתן להעריך את התפקיד שמילאו בהתפתחויות הפוליטיות והחברתיות של העשור האחרון. אין ספק שהפנתרים נתנו ביטוי למצוקה אמיתית. זו היתה התפרצות זעם ספונטנית, כמו מורסה המופיעה על גופו של אדם חולה. אין ספק גם שהפנתרים העלו על פני השטח בעיה שאיכשהו נדחקה אל מתחת לשטיח, ופעילותם הבליטה את חומרתה. אך הפנתרים יותר משריפאו את החולי, הם היוו ביטוי לו. הם היו הסימפטומים של המחלה, לא התרופה.

כשלונם הפוליטי של הפנתרים נבע בראש ובראשונה מן העובדה שלא ידעו לקרוא נכונה את המפה הפוליטית ולא הבינו את כללי המשחק שמכוחם ניתן לחולל תמורה של ממש במדינה דמוקרטית. טעותם הגדולה ביותר היתה אולי בראיית העולם שלהם שבאה לביטוי בשם שבחרו לעצמם. “הפנתרים השחורים” האמריקנים לא חתרו לתקן את החברה האמריקנית, לא שאפו לשילוב הכושים בחברה ולקידום מעמדם החברתי והכלכלי. הם פיתחו אידאולוגיה הרסנית של שינאה כושית כלפי כל מה שריח לבן נודף ממנו. הם ביקשו למעשה לערער את התשתית של החברה האמריקנית, והואיל וכוחם לא עמד להם להשיג מטרה זו הרי שבחרו לעצמם נתיב של אבדון.

הניסיון להעתיק לישראל סוג כזה של מאבק לא היה לו כל סיכוי. הפנתרים הישראלים לא חשודים אמנם בכך שניסו במודע להעתיק את שיטותיהם של אחיהם לשם בארצות־הברית. ייתכן שלא עמדו על חומרת השם שבחרו לעצמם. אך דומה שמשהו מן התוכן של הפנתרים האמריקניים דבק גם בתנועה הישראלית. וכאן היה לה סיכוי עוד פחות מאשר בארצות־הברית.

כל ניסיון להשוות את מצבם של בני עדות המזרח למצבם של מיעוטים אתניים בארצות שונות חוטא לאמת העובדתית. שם מדובר במיעוט אתני, השונה בתרבותו, בגזעו, ובהיסטוריה שלו ולעיתים גם בשפתו, – מזו של הרוב המדכא ואילו כאן מדובר בעם אחד. רק מיעוט בטל בשישים וחסר דעת יטען כי מדובר כאן בשני עמים, או שני גזעים או שתי תרבויות (והיו כאלה שהעלו טענה זו לא רק מן הצד הספרדי אלא גם מן הצד האשכנזי כמו קלמן כצנלסון, מחבר הספר “המהפכה האשכנזית”, שקרא להשלטת האידיש). למרות החיכוכים, המרירויות, התיסכולים וגם ההסתות והפרובוקציות למיניהן, איש לא הצליח לערער את תחושת האחדות הלאומית הבאה לביטוי באלף ואחד נושאים – החל בנישואי התערובת המתרבים והולכים, וכלה בהכרת הסכנה המשותפת המאיימת על אזרחי המדינה כולה, ספרדים ואשכנזים כאחד.

וכאן עשו הפנתרים את הטעות השניה שלהם – הם שיחקו לידיהם של גורמים שמאלניים, המייצגים מיעוט קטן בעם, ובשום אופן אינם יכולים לשמש פה לרחשי ליבם של בני עדות־המזרח. אישים שונים של קבוצות השמאל בישראל בנו תאוריה דימיונית על כך שבני עדות־המזרח יהיו גשר בין ישראל לערבים בגלל קירבת הלשון והתרבות. תאוריה זו נשארה תאוריה שאיש מבני עדות המזרח לא התייחס אליה ברצינות. כי מי הוא בן־עדות המזרח? זהו בראש ובראשונה יהודי בעל הכרה לאומית עמוקה (במושגים פוליטיים מודרניים הוא “נץ”). אהדתו את הערבים היא אגדה שאין לה כל בסיס במציאות. היהודי שבא מארץ ערבית יכול אולי לזכור בנוסטלגיה את הווי החיים ממנו בא, אך הוא לא שכח את הפוגרומים, ההשפלה, הרציחות והרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודים בגלויות ערב בכל הדורות. אין דבר רחוק ממנו מאשר השמאלניות הפרו אש“פית של חוגים שונים בישראל – החל ברק”ח וכלה באורי אבנרי וביוסי שריד.

האמת היא שלא רק הפנתרים, חסרי ההבנה הפוליטית, לא קראו את המפה. טעו בקריאתה גם ראשי מפלגת־העבודה, שכאילו חתרו במו ידיהם לכרות את הענף האלקטוראלי עליו ישבו. הקצנתה של מפלגת־העבודה בכיוון היוני (וגם האנטי דתי) נתנה את תוצאותיה בקלפיות. באותם פרברים, שכונות, וישובי־פיתוח שאמורים היו כאילו לתת קולותיהם לסעדיה מרציאנו ולצ’רלי ביטון, לא קיבלו הפנתרים בשעתם ולא הרשימות שהציבו בראשם פנתרים וגם לא מפלגת־העבודה אלא תמיכה מועטה. קולותיהם של אלה ניתנו לרשימה שבראשה עמדו מנחם בגין ודוד לוי.

 

פרק שמונה עשר: “יש שכר לעמלי”    🔗

בחודש יולי 1970 התפרקה ממשלת הליכוד הלאומי וגח“ל חזרה לאופוזיציה. חלפה שנה וחלפו שנתיים ולא נראו סימנים לכך שהתנועה תחזור בעתיד הנראה לעין לשלטון. לרבים אצה הדרך והם חיפשו אשמים למצב הזה, שבו נגזר על התנועה להמשיך ולבלות במדבר האופוזיציוני. לא מעטים תלו את האשם במצב במנהיג התנועה, מנחם בגין. ד”ר יוחנן בדר הזהיר מפני אופוזיציה בתוך מפלגת האופוזיציה, ואמר: “מפלגת אופוזיציה השרויה בסכנה כי תקום בתוכה אופוזיציה, עלולה לעמוד בפני זעזועים ופילוג. אני מזהיר את החברים: בלי בגין תתפורר תנועת החרות לאלף פלגים”.

אך היו כאלה שלא שעו לאזהרתו של בדר ושילמו את המחיר.

על השקפתו בנושא המאבקים הפוליטיים מספר דוד לוי: “היו גם בעבר אנשים שגרסו כי בגין הוא מיכשול לתנועה. כך היה בשנות השישים, בעת שתמיר ניסה לחולל את ההפיכה בוועידת כפר המכביה. הרקע לעמדה הזו מקורו, ככל הנראה, במפח הנפש מן הציפיות הממושכות להגיע לשלטון. איש לא שאל מה היה קורה לו היתה “חרות” הולכת לבחירות בלי בגין. היתה אז גם אופנה כזו, להתלונן על כך שהתנועה אינה מתפקדת, שאין כרטסת, שהמנגנון אינו פועל בשיטה מודרנית, כאילו היה בזה עיקר של ממש. אך מובן שתנועה רשאית להחליט, ברוב דעות, שמנהיג מסויים אינו ראוי עוד לתפקידו, ואז המנהיג איננו מנהיג, או שהוא מצליח לצבור רוב ולגבור על המבקשים לסלקו. ההתמודדות, היא חלק בלתי נפרד מן החיים הדמוקרטיים. לעומת זאת הדחה איננה התמודדות. אני שולל ותמיד שללתי, את התפיסה האומרת כי פוליטיקה היא דבר מלוכלך לפי טיבה וממילא מותר לעוסק בה לעשות מעשים שלא ייעשו. זו הדרך שבה אנשים מחפשים להם אליבי. כל אחד מביא עמו לפוליטיקה – כמו לכל שטח אחר – את ה”יש" שלו. ובמעשים פסולים מגלה האדם את ה“אין” שלו. ועוד: תפיסתי העיקרית היא כי נצחון של דעה או של דרך איננו מחייב להביא לחיסול האנשים שהתנגדו לה. כאשר הוכרעה סוגיה תמיד הושטתי יד וגרמתי לכך שהחברים שנשארו במיעוט ישתלבו לאחר מכן בכל התפקידים. זר לי לחלוטין הצורך להתנקם באדם שלא הזדהה עימי, או שעמד בדרכי בגלל דעותי. גם בהתמודדויות שאינן על דעות, אלא על עמדות, אין צורך לרמוס את המפסיד.

לאחר התמודדות יש לחפש דרכים לחיות ביחד, ואפשר למצוא אותן. אני מאמין בעבודת צוות, בלויאליות, בהתייחסות לאנשים כאל שותפים, ולא כאל אנשים שנועדו לשרת מישהו. הזדהות החברים היא בסיס הכוח. הדרך שלא להפקיר חברים, לא להפוך אותם שעיר לעזאזל על טעויות – היא הדרך הנכונה לא רק מן הבחינה המוסרית, אלא גם מן הבחינה הפוליטית. כמובן, לעיתים נוצר מצב פרדוכסלי. חברים עובדים אתך בצוות ואתה מתייעץ אתם ומתלבט. לעיתים נוצרת אצל חלק מהם – התחושה שהם בעצם המוח שמאחוריך. אתה לא יכול לערער את התחושה הזו, שיש גם הטורחים להפיץ אותה, כדי שלא לפגוע בחבר. אבל כאשר נוצרת סיטואציה שאותו חבר רוצה בתפקיד מחוץ לצוות, הייתי נוהג לשאול: אתה רוצה בזה? זה יקדם אותך? ואז הייתי עושה הכל כדי שיתקדם, ביודעי שבזה אנחנו מתנתקים, לא מהחברות אלא מהצוות".

“לא קיים עלי אדמות אדם המומחה בכל הנושאים. לכן אני מקשיב ומאזין – גם ליריבים, גם לשותפים, ובזה אני משיג ראיה יותר מגובשת ויותר מורכבת של הבעד והנגד. ואז, כאשר אני מלבן את הדברים לעצמי, כאשר שני המרכיבים ברורים לי, אני מגיע להכרעה. לא אחת אני טועה, כמובן. וגם אז אינני יוצא מכלי, להוכיח את ההיפך. אני לא רואה חולשה בהודאה בטעות. אדם הממשיך להגן על דבר מוטעה, כשהוא עצמו יודע שהדבר מוטעה, משחית את עצמו וקוטל משהו טוב שבו. ואם יש לצד שני הצעה טובה – וכמובן שהיו מקרים רבים כאלה – לא צריך לשלול אותה רק משום שבאה מן הצד האחר. הצעה טובה יש לאמץ. בכלל, הדרך לחיות נושא ולמצות אותו, פירושו גם להכיר את הנשמות שפועלות בתוכו. אם אני נמצא במחיצת חברים, ואני חש בקיומה של מרירות או מורת רוח, אני מניח להם קודם כל להתפרק, ונותן רשות־דיבור לכל אחד, כדי שיבטא את עצמו. אחר כך אני נוטל את רשות־הדיבור ומתייחס לדברים שנאמרו. וכשאני משיב אני מחפש דרך לתקן את השגיאות, לשים סכר למרירות לבל תגאה לזרם שיסחוף עמו את הכל. מי שמכיר את עבודתי בוועידות יודע שאני מחפש תמיד את ההבנה בין הצדדים ולא את ההכרעה של הרוב על המיעוט. זה דורש עשרות שעות של ישיבות, לילות שימורים, מתח גבוה, דיפלומטיה. אך בצד נכונותי להגיע תמיד להבנה עם כל הגורמים הייתי תמיד מוכן גם להתמודד. הנכונות להתמודד מחייבת גיבוש כוח שיאפשר לפעול גם בלי התמודדות, כי הצד השני יחשוש מכך שיש לו מה להפסיד. לא פעלתי בשם מחנה ולא היה לי מחנה. לרוב הצלחתי להעביר ברוב ניכר את הנושאים שהעמדתי להכרעה. נכון, אמנם, שאוכלוסיית מרכז חרות שונה עכשיו מאד ממה שהיתה לפני עשר שנים ויותר, והיא משקפת כיום ביתר נאמנות את ציבור הבוחרים של התנועה. אבל הדבר שנותן לי את הכוח המוסרי, הוא, שהתמיכה שיש לי במרכז אינה מתמקדת רק ביוצאי עיירות הפיתוח – התמיכה היא מגוונת ורחבה, חוצה סניפים, וחוצה ותק”.

בראשית שנת 1973 החל להתרקם התהליך שהביא בסופו להקמת הליכוד. האיש שהניח את מלוא כובד משקלו להשגת מטרה זו היה האלוף אריאל שרון, שלדרגתו צורפה אז הקידומת (מיל.). שרון, שעמד להשתחרר מצה“ל ב־1 בינואר 1974, הקדים את שחרורו וזינק אל תוך המים העכורים של הפוליטיקה הישראלית, כשהוא מבקש לאגד את גח”ל (חרות־ליברלים) עם המרכז החופשי של תמיר, עם הרשימה הממלכתית של יוצאי רפ“י לשעבר ועם אנשי ארץ- ישראל השלמה. בשלב מסוים קיים שרון מגעים עם עזר ויצמן (שלאחר הניסיון הכושל שלו בוועידה ה־11 של “חרות” יצא ל“מדבר פוליטי”) כדי להחזירו ל”חרות", אך ללא הצלחה יתרה.

המאמצים להביא להקמת הליכוד נתקלו בקשיים עצומים, ואז קבעו דוד לוי ויורם ארידור עובדה בשטח – הם הקדימו את המפלגות וכוננו את הליכוד במסגרת הסיעות בהסתדרות על־ידי הקמת סיעה משותפת של גח“ל לע”ם ורפ“י. קדם ליוזמה זו תהליך ממושך של שיתוף־פעולה בין דוד לוי ויורם ארידור. דוד לוי, שכוחו בהשגת רוב במוסדות התנועה והסיעה הקנה לו מעמד רב עוצמה, הציע את יורם ארידור כיו”ר הסיעה, העביר את ההחלטה והוכיח שנאמנות חברית היא נכס שלא יסולא בפז בפוליטיקה.

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בספטמבר 1973 זכתה סיעת הליכוד ב־177 אלף קולות. זה היה 22 אחוז מכלל הקולות (אותו שיעור כמו ב־1969), אך עיקר ההישג בבחירות אלו היה בבחירות למועצות הפועלים. ב־42 מועצות זכה הליכוד ביותר מ־25 אחוזים, ביניהן מועצות כמו אור־עקיבא, אופקים, חצור, יבנה, ירוחם, מגדל־העמק, קרית־גת. בבית־שאן קיבל הליכוד 35 אחוזים, ודוד לוי אמר על כך: “הבנתי שיש שכר לעמלי”.

זמן קצר לאחר הבחירות להסתדרות הוקם הליכוד והחלו ההכנות להליכה לכנסת.

הכנות אלה נפסקו בעיצומן עם פרוץ מלחמת יום־הכיפורים, באוקטובר 1973. על המלחמה כאחד הגורמים שערערו את הביטחון ביציבותה של מפא“י כבר דובר. המלחמה גם הפריכה מיתוס אחר, שניתן לראות בו גם עלילה, דהיינו ש”חרות" היא מפלגה מחרחרת מלחמה ואילו המערך מבטיח שלום ויציבות.

אומר על כך דוד לוי: “תמיד הציגו את בגין ואת ‘חרות’ – ולאחר מכן את גח”ל ואת הליכוד – כמחרחרי מלחמה. מה שקרה ביום הכיפורים הפך את הקערה על פיה. הוכח שהמלחמה היא במידה רבה מאד תוצאת יוזמה של הצד השני. וכשיש צורך במלחמה כל מי שיהיה בשלטון יצטרך להתמודד עמה".

ואמנם, דוד לוי לא היה מופתע כאשר זמן קצר אחרי שהליכוד עלה לשלטון נעשו מהלכים ראשונים לקראת בדיקת האפשרות לכינון שלום עם הגדולה במדינות ערב – מצרים. הוא לא התרשם מההסברים הדחוקים שניתנו ע"י אנשי המערך, שלפיהם “רק בגין יכול היה, להרשות לעצמו לסגת מסיני ולעקור את הישובים”. הם קבעו חד וחלק: “אילו היה בגין ממשיך לעמוד בראש האופיזיציה לא היה מאפשר לראש ממשלה של המערך לחתום על הסכם שלום דומה”. לדידו, מנהיג בעל להט פנימי, אמונה עמוקה ודבקות כמטרה יכול לבצע מהלכים בעלי אופי היסטורי גם אם יש לו ראש אופוזיציה חזק.

 

פרק תשעה עשר: “נציג אותנטי של העיירות”    🔗

בחודש אוגוסט 1974, לאחר שגולדה מאיר התפטרה מראשות הממשלה, נתמנה יצחק רבין לראש־הממשלה. רבין, שכיהן שבועות ספורים כשר־העבודה בממשלתה של גולדה, לא היה אז בעל עוצמה פוליטית מספקת כדי להגיע בכוח עצמו למישרה הרמה. רבין הגיע לתפקיד תודות ליוזמתו של פנחס ספיר, “ממליך המלכים”, שהוא עצמו סרב לקבל על עצמו את תפקיד ראש־הממשלה והציב את רבין לתפקיד כאמצעי לחסום את דרכו של שמעון פרס, שהיה שנוא נפשה של הצמרת הוותיקה ושל גולדה במיוחד.

ערב בחירתו של רבין לתפקיד התקיים דיון בו הועלה בין היתר נושא שילובם של נציגי עדות המזרח בממשלה. על אותו דיון מספר רבין: “ספיר אמר לי כי ב’חרות' גדל צעיר יוצא צפון אפריקה, תושב בית־שאן, שהוא מנהיג מלידה. הוא סיפר כי נעשו נסיונות למשוך אותו למפלגת־העבודה, אך ללא הצלחה”.

רבין לא הכיר באותה תקופה את דוד לוי, אך הוא עקב אחר התקדמותו המהירה בסולם הפוליטי. רבין עצמו היה מודע לפי עדותו לשאלת קידומם של בני עדות־המזרח, עוד מן התקופה שהיה ראש אגף־ההדרכה במטכ“ל. הוא החליט לשבור את הדעה שרווחה עד אז לגבי כישוריהם של בני עדות־המזרח להשתלב בקורסים מסוימים בצה”ל. “קבעתי” – מספר רבין – “שהכל יהיה פתוח, ללא הבדל רקע אישי ומשפחתי, אבל לא על חשבון הרמה. מן הצד השני הרחבתי את מסגרת השכלת היסוד לחיילים, בני משפחות ברוכות ילדים יוצאי שכבות מצוקה”. נראה שרבין לא האמין כל כך בתאוריות של בן־גוריון על “רמטכ”ל תימני", תפישה שבעצם אמרה שיש להצניח אנשים לתפקיד על־פי מפתח עדתי, אך הוא האמין ביכולת הטבעית של בני עדות־המזרח להתקדם ולצמוח מלמטה.

על דוד לוי אומר רבין: “ראיתי בו נציג אותנטי של בני עיירות־הפיתוח, שאיננו מתנכר לציבור בוחריו ושולחיו וממשיך להתגורר בעיירה שלו, גם לאחר שנשלח להסתדרות ולכנסת. הוא לא צמח כנציג עדות אלא כנציגה של אוכלוסייה שלמה”.

אחד המינויים החשובים של רבין באותה תקופה היה של אהרון אוזן לתפקיד שר־החקלאות. על מינוי זה אומר רבין: “עד להקמת ממשלתי מונו נציגי העדות למשרדים ממדרגה שניה וקיבלו תיקים לא חשובים. התיק שנתתי לאוזן – בזכות כישוריו ולא בשל היותו יוצא צפון אפריקה – היה ציון דרך בתחום זה”. האמת היא, שרבין הצליח למנות את אוזן לתפקיד לא מעט ואולי בעיקר תודות לכך שאוזן היה מראשי תנועת המושבים. אין ספק שרבין רצה במינוי והכיר בחשיבותו, אך יותר משהיה מינוי זה יוזמה של רבין הוא הוכתב לו למעשה על־ידי המפלגה במסגרת ההסדר הפנימי שהיה בין התנועות ההתיישבותיות. (לימים למד רבין לדעת, כי יכולת התמרון שלו באיוש ממשלתו מאוד מוגבלת, וזה היה אחד הגורמים לכשלון תיפקודה של הממשלה). עם זאת מן הראוי לציין, כי רבין, בכושר האנליטי המפורסם שלו, עמד כבר אז על המצב הלא בריא, אם להשתמש בלשון המעטה, ששרר במפלגת־העבודה בתחום הייצוג. העדה הגדולה ביותר מבין עדות־המזרח – עדת יוצאי צפון אפריקה – לא קיבלה במוסדות המפלגה ייצוג שהלם את משקלה במפת הארץ. באותה תקופה כבר נמצא תהליך הדמוקרטיזציה ב“חרות” (לא מעט תודות לפעילותו של דוד לוי ואחרים) במלוא התנופה, ואילו מפלגת־העבודה היתה נתונה עדיין בצבת של ה“שיריוּנים” הפנימיים. זו השיטה שקבעה כי במוסדות המפלגה יהיה ייצוג לא על סמך התמודדות חופשית, אלא על־פי מפתחות שנקבעו בתקופות שונות ובאמצעות הסדרים שנעשו בחדרי חדרים. מעיניו של רבין, שהיה אז אמנם טירון בחיים הפוליטיים, לא נעלמה גם העובדה שב“חרות” צומחים מנהיגים צעירים, המייצגים נאמנה את אוכלוסיית עיירות־הפיתוח. מנהיגים אלה היו קשורים בשעתם במפא“י, בצורה זו או אחרת, אך מערכת הייצוג של מפלגת־העבודה לא איפשרה להם דריסת־רגל במוקדי השפעה והם פנו ל”חרות".

על הדרך בה ראה את דוד לוי באותה תקופה הוסיף רבין: “התרשמתי מכך שהוא נציג אמיתי של האופוזיציה. למרות שלא נראתה לי צורת ההתבטאות הפומבית שלו, הנה הלהט הרב שלו העיד על כנותו ועל דבקותו בדברים שהאמין בהם”.

ודוד לוי מספר על התרשמותו מרבין באותה תקופה: “למרות חילוקי־הדעות הפוליטיים שהיו בינינו התרשמתי מאד מאישיותו של רבין, מכנותו, מתבונתו ומאמינותו. הבחנתי שהוא איננו ‘חיה פוליטית’ במובן המקובל של המלה, וצפיתי שיהיו לו קשיים לא מעטים הן בתוך מפלגתו והן במישור הבינמפלגתי, ולא טעיתי”.

כמה חודשים לפני מינויו של רבין לראש־הממשלה נתמנה ירוחם משל למזכיר ההסתדרות, במקום יצחק בן־אהרון שפרש (ולמעשה הודח). זו היתה תקופה סוערת בתחום יחסי־העבודה. המשק החל אז בדהירה האינפלציונית, פרי ההוצאות הענקיות של מלחמת יום־הכיפורים, וההסתדרות איבדה את רסן השליטה על העניינים. ביוזמת ועדי־פעולה של מקומות העבודה הגדולים התקיימה שביתה גדולה, שסיסמאותיה הופנו נגד הממשלה וגם נגד מנהיגות ההסתדרות: “העשירים מתעשרים והעניים מתרוששים”; “ההתייקרויות פוגעות בשכבות המצוקה”, ועוד סיסמאות דומות. משל נמצא בין הפטיש של העובדים, שסרבו להשלים עם כך שהם ישלמו את המחיר, לבין שר־האוצר החדש, יהושע רבינוביץ, שמדיניותו היתה קיצוץ בסובסידיות והורדה ברמת החיים. אחת מיוזמותיו של שר־האוצר היתה לעקר את תוספת־היוקר, בניגוד גמור להסכמי העבודה שנחתמו זמן קצר קודם לכן, והדבר עורר סערת רוחות.

בישיבה סוערת של הוועד הפועל של ההסתדרות אמר ראש סיעת הליכוד, יורם ארידור: “שר אוצר שאינו מכבד את חתימתו אינו ראוי שהציבור יכבד אותו ואינו ראוי שהציבור יאמין למדיניות הכלכלית שלו”.

דוד לוי דיבר בטון חריף עוד יותר ואמר: “הממשלה חדלה לייצג את ציבור העובדים במדינה ואילו הקולות שמשמיעה ההסתדרות הם קולות ענות חלושה. לא יחלוף זמן רב וציבור הפועלים יבין שלא ממשלה זו ולא בת בריתה, ההסתדרות, הן הכתובת שלו. תהיה לו כתובת אחרת – חדשה, אמינה ורגישה לבעיותיו”.

היו כאלה שהסתייגו מדבריו של לוי, אך לא היה ספק בעובדת יסוד: הוא החל לקרוא כבר אז את המפה, שנתיים לפני המהפך. הוא הבין שהחל כבר למעשה התהליך של חילופי השלטון. רבין קיבל את השלטון כפקדון אחרי מלחמת יום הכיפורים והחל לבזבז אותו.

בפגישה שקיים אז רבין עם חברי הוועדה המרכזת (“ממשלת ההסתדרות”) הוא השמיע את השקפתו על הדרך הכלכלית שעל הממשלה ללכת בה, דרך הקשורה ללא הפרד גם ביוזמותיו המדיניות. אמר אז רבין: “אנו חייבים לבנות תשתית כלכלית־חברתית, העונה לערכיו ולצרכיו של העם. ללא תשתית כזו, שתעמידנו על בסיס איתן, ייחלש המאבק הבטחוני־מדיני. המדינה נתונה עתה באחת התקופות הקשות ביותר שידעה מאז הקמתה. אנו נתונים במאבק בטחוני וחיים בתקופה שבה אנו חייבים להתעצם בשיעור ללא תקדים בהיסטוריה של מדינת־ישראל. עלינו ליצור אווירה שתביא לידיעתו של כל פרט וכלל את העובדה, שאם לא נגיע להבנה ושיתוף פעולה לא יעזור דבר – לא החלטות הממשלה והכנסת, לא צווים ולא אמצעים אחרים. בתנאים שבהם אנו חיים כיום חייב כל עובד לתרום את המכסימום בייצור, בפריון העבודה וביחסי העבודה. אנחנו חייבים לעשות את כל אשר אנו מסוגלים לעשות וזה הרבה. אנו חייבים לחזור לתחושת האיכפתיות של הפרט. זהו המפתח לכל השינויים”.

בסיום דבריו פנה לחברי הוועדה המרכזת ואמר: “אנחנו שייכים למחנה אחד. ייתכן שלא תמיד יש לנו מכנה משותף, אבל אין אנו מתנגדים ואין אנו לוחמים זה בזה. המטרה היא משותפת”.

בדברי התשובה שלו לרבין ניסה משל להציג את הצד השני של ה תמונה. הוא אמר: “אנו נושאים בעול ומוכנים לתרום למען הבראתה של החברה הישראלית. אולם צריך לזכור, כי על העם עברו ימים קשים מאז מלחמת יום־הכיפורים, ועתה הוא מבקש יתר שיוויונות, חלוקה צודקת של הנטל, דאגה לשכבות החלשות ופחות הטבות לשכבות החזקות”.

אין ספק שראייתו של רבין את המצב היתה נכוחה. לאחר אסון מלחמת יום-הכיפורים היה העם זקוק לרוח חדשה שתביא אותו לנכונות הקרבה ומעש, תגביר את הפריון והייצור, תאפשר שיקום ניזקי המלחמה ותחזק את כוח העמידה של הממשלה במערכות המדיניות והבטחוניות הצפויות. אם רבין היה האיש שהיה מסוגל להפיח בעם את הרוח החדשה זו היתה שאלה אחרת.

אך בעת שרבין ומשל קיימו את הדו־שיח הזה כבר היה בעיצומו תהליך שהשמיט מידיהם את השליטה על המצב. המצוקה החברתית, שעלתה על פני השטח לפני המלחמה, וכאילו נעלמה במהלכה, חזרה והתפרצה מחדש. אחד הביטויים לכך היה בעלייתם המחודשת של “הפנתרים” לזירה הציבורית. כשלונם של “הפנתרים” בבחירות לכנסת הניעו אותם להעביר את פעילותם לזירה היחידה בה הם הצליחו להשיג מעמד פוליטי כלשהו – ההסתדרות. מזכ"ל תנועת הפנתרים, שלום כהן, פרש מתפקידו ונימק זאת בכך שהוא מסיק מסקנות מכשלון תנועתו בבחירות לכנסת. את מקומו בהנהגת התנועה תפס סעדיה מרציאנו, איש שכונת מוסררה, שבמרוצת הזמן למד לרסן את ההתפרצויות הבלתי מבוקרות שלו ושל תנועתו וסיגל לעצמו את כללי המשחק הפוליטי. בנאום שנשא מרציאנו באותה תקופה הוא אמר: “תוכנית הריסון הכלכלי של שר־האוצר פגעה בראש ובראשונה בשכבות מעוטות היכולת, ברבבות מפרנסים… תוספת-היוקר שלהם אינה מהווה פיצוי על התייקרות מחיר הוויסקי, אלא על עליית מחיריהם של מוצרי־היסוד, שגרמה לכך שילדים יאכלו פחות ביצים, ישתו פחות חלב ויסתובבו יחפים בחורף. אני יודע שרבים מהשכירים והעובדים העצמאיים יודעים כיצד להסתדר במצב כלכלי קשה. אבל אנשי השכונות והפרוורים, ובעיקר הצעירים שביניהם, יודעים שמצבם אינו משתפר כי אם להיפך”.

למרות התמסדותם של “הפנתרים”, למרות שעברו לפסי פעולה פוליטיים קונבנציונאליים, לא הסתיר דוד לוי את הסתייגותו מהם ומפעולתם. הוא אמר אז: “אין בינינו שיג ושיח. גם אם הם מבטאים דברים חשובים, העובדה שהם רוכבים על המצוקה והעדתיות אינה לפי רוחי”.

היו שטענו אז, כי פעולת הפנתרים תורמת תרומה חשובה ל“ספרדים”. “כשאנו מפגינים היום, זה עוזר לשר שלמה הלל (יוצא עיראק) להשיג דברים כיו”ר ועדת השרים לרווחה חברתית", אמר מרציאנו בראיון עתונאי. עוד אמרו אז, כי פעילותם של “הפנתרים” תקדם את ישראל קיסר (התימני) לתפקיד רם יותר בהסתדרות (אז הוא כיהן בתפקיד גיזבר).

דוד לוי התקומם נגד טענות אלה. הוא ראה בהן תפישת עולם צרה ומעוותת וחסרת מוצא מבחינה לאומית. הבעיה איננה עדתית – חזר ואמר בכל הזדמנות – הבעיה היא לאומית. כל הנלחמים בקיפוח, באפליה, במצוקה, כשהם נושאים את דגל העדתיות רק מנציחים את השיטה הקיימת ומרחיקים את הפיתרון.

באותה תקופה נתגלעו חילוקי דעות בסיעת הליכוד בהסתדרות בין אנשי “חרות” ואנשי סיעת העובדים הליברלים. יו“ר הסיעה הליברלית, צבי רנר, הציע לפנות למזכ”ל החדש של ההסתדרות, ירוחם משל, בהצעה לצרף את סיעת הליכוד לוועדה המרכזת ולמוסדות הביצוע של ההסתדרות. רנר לא המתין להכרעה בסיעה וכתב למשל מכתב בו העלה את התביעה. משל השיב תשובה משתמטת, ממנה ניתן היה להבין כי לא הוא הקובע הבלעדי, ונושא כזה צריך להיות מוכרע בפורומים מפלגתיים.

דוד לוי חלק על עמדתו של רנר וסבר שהליכוד לא צריך להתאמץ כדי להצטרף לוועדה המרכזת. אומר על כך דוד לוי היום: “מעולם לא הייתי בדעה שאנחנו צריכים להתחנן לצרפנו לוועדה המרכזת. צירוף כזה צריך להיות מכוח הזכות ולא כחסד. ידעתי היטב שהם לא ירצו שנהיה בעניינים יותר מדי, כדי שלא נדע כיצד פועלת המערכת הפנימית בשירות הממשלה או המפלגה. ידעתי אז גם שאי צירופנו למוסדות העליונים של ההסתדרות יש בו יתרון בשבילנו כסיעה אופוזיציונית, המבטאת את ההמונים”. לימים הוכחה כצודקת הנחה זו.

בנובמבר 1974 היתה חדירת מחבלים לבית־שאן וארבעה מן התושבים נרצחו. הפיגוע ארע לא רחוק מבית משפחת לוי. על הטראומה הקשה של אותו אירוע מספרת רחל לוי: “בעת ההתקפה דוד לא היה בבית. הוא היה בירושלים, בכנסת. הילדים נבהלו וצעקו: איפה אבא, למה הוא לא בא לשמור עלינו. ניסיתי להשיג אותו בטלפון לכנסת, אבל לא הצלחתי. פתאום אחד הילדים נעלם. הוא עזב את המקלט והלך לראות מה קורה, ממש התפוצצתי מדאגה”.

בראיון עתונאי אמר אז דוד לוי: “תגובת הילדים היתה קשה. הם לא ישנו. שניים מהם נרדמו והתעוררו בצעקות ‘מחבלים באים’. אך אנחנו התרגלנו לחיים האלה מתקופת הקטיושות ונעמוד בזה. הסבל, המצוקה והסכנה הפכה את תושבי העיירה ללוקאל פטריוטים”.

על פרשת רציחתם של ארבעת תושבי העיירה האפילה פרשת שריפת גוויותיהם של המחבלים, שכוחות־הביטחון הצליחו ללכוד ולהרוג. צילומי הגופות, שכמה מתושבי העיירה שרפו, שודרו בטלוויזיה, בארץ ובעולם, והושמעו הסתייגויות רבות מן המעשה הזה. על פרשה זו אמר דוד לוי באותו ראיון: “בטרם היתה תגובה מהעולם נשמעה תגובת התושבים עצמם. הכל סולדים מן המעשה המביש. אי אפשר לומר בשום פנים שתושבי בית־שאן ככלל הם שעשו את המעשה. זו היתה בסך הכל קבוצה קטנה של צעירים שהשתוללה. היתר, ברובם ילדים ונוער, עמדו מסביב ולא נקפו אצבע. בערב יצאתי לרחובות העיירה ובלילה באו אלי רבים מהתושבים וראיתי אותם בוכים. הצעירים – אותם צעירים שעשו את המעשה – הם שפרצו בבכי ראשונים”.

בעקבות התקפת המחבלים על בית־שאן הוקמה קואליציה מקיר אל קיר בעיירה, ונחתמה עצומה להקמת ממשלת חירום לאומית. סיפר דוד לוי: “בלילה היו אצלי משלחות של תושבים מכל השכבות והשדרות, חברי כל המפלגות. הם באו ואמרו, כי לאחר שהוקמה קואליציה מקיר אל קיר בבית־שאן יש לכונן ממשלת־חירום, כי השעה החמורה של בית־שאן היא שעתה הקשה של המדינה כולה. בו במקום החלטנו להחתים עצומה בנושא זה, אשר תוגש לראש־הממשלה, יצחק רבין”.

מן היוזמה להקמת ממשלת חירום לא יצא מאומה, והליכוד של כל סיעות הכנסת (להוציא את רק"ח) בא לביטוי בהחלטה משותפת של סיעות הליכוד, המערך, המפד“ל, החזית הדתית התורתית, הל”ע, התנועה לזכויות האזרח ומוקד. בהחלטה, שאותה הביא לכנסת דוד לוי, נאמר בין היתר: “הכנסת מביעה זעמה על התקפת הדמים שבוצעה בבית־שאן על־ידי שליחיהם של אירגוני המרצחים הערביים… הכנסת קובעת, כי הזכות והחובה להגן על אזרחי ישראל מחייבת לפעול בהתמדה נגד אירגוני המרצחים הערביים, עד אשר יושם קץ לפעולתם הנפשעת”.

ההתקפה של המחבלים הטביעה את חותמה על חיי משפחת לוי. דוד לוי חש רגשי אשם על אשר נעדר מן הבית, בעת שמשפחתו היתה במצוקה, וגמלה אז בליבו החלטה לבוא מדי ערב הביתה. מאז הוא מקיים החלטה זו בקפדנות ובקנאות, ולמרות שהנסיעה הארוכה מתישה אותו מאד הוא דבק בהחלטה ושלם עמה.

הוא לא שעה לעצות ללון מחוץ לביתו בימים שבהם נתמשכה עבודתו לתוך הלילה. “אני לא מסוגל להרדם בבתי־מלון אלא רק בביתי בבית־שאן”, אמר באחת ההזדמנויות, “הריחוק מהילדים מטריד את מנוחתי ללא הרף”!

 

פרק עשרים: “תיבת פנדורה” נפתחת    🔗

תקופת שלטונו של יצחק רבין כראש ממשלת ישראל היתה תקופת הדימדומים של שלטון המערך. אחד המאפיינים הבולטים של תקופה זו היה התפוצצותן של פרשיות שחיתות והעמדת האחראים להן לדין – “נתיבי נפט”, החברה לישראל, צי"ם, “מקורות”, “סולל בונה”, “עמידר”, קופת-חולים ועוד.

מה הביא לגילויין של פרשיות אלה ורבות אחרות, אשר שורשיהן נעוצים הרבה שנים לפני עלות רבין לשלטון?

אין ספק שהחלטתו הנחושה של רבין – הצבר הראשון שהגיע למישרה הרמה – לבער את השחיתות, מילאה תפקיד חשוב. זמן קצר לאחר שנתמנה לראש־ממשלה אמר רבין: “לא ננהג איפה ואיפה. נדאג למיצוי הדין, אפילו כשיהיה מדובר באישים פוליטיים שסרחו”.

אחת מפרשיות השחיתות הגדולות ביותר שנחשפו באותה תקופה היתה זו של מי שהיה יו"ר הנהלת קופת־חולים, אשר ידלין. ידלין נתמנה, על־פי החלטה פה אחד של הממשלה, לנגיד בנק־ישראל ואז נתגלה כי עומדת ותלויה נגדו תלונה במשטרה. למרות, ואולי גם בגלל, התפקיד הרם אליו נבחר ידלין, ועל אף מעמדו רב הזכויות במפלגה, לא מנע רבין את עריכת החקירה נגדו, עד להחלטה על הדחתו מן התפקיד אליו טרם הספיק להיכנס והעמדתו לדין באשמת קבלת שוחד. בספרו של ידלין “עדות”, שפורסם בשנת 1980, לאחר צאתו מהכלא, הוא מספר בהתפעלות על פגישתו הראשונה עם רבין בענין מינויו הצפוי לתפקיד הנגיד. מספר ידלין: “כדרכו, מיעט בדיבור, אך כל מלה בסלע. נזכרתי, שכך נהג גם בשיחה אשר קיימנו בלישכתו, בה הציע לי את תפקיד הנגיד. השיחה נמשכה לא יותר מעשר דקות ולא היתה בה אף מלה מיותרת. רבין לא ביקשני להתחייב למאומה, ולא היתה בשיחה הנימה של אותו ‘תן וקח’, אשר היה מוכר לי היטב מן החיים המפלגתיים. זקפתי זאת לזכותו של ראש־הממשלה, אשר הענין חשוב לו יותר מאשר ‘מה ייצא לי מזה’”.

מה שניתן ללמוד מפיסקה זו הוא שרבין, אשר הוצנח לתפקיד על־ידי ספיר ולא הגיע אליו תוך צמיחה בהיררכיה המפלגתית, היה משוחרר מן ההתחיבויות המפלגתיות של “שמור לי ואשמור לך”.

ידלין מגלה בספרו חלק מן הדרכים באמצעותם זרמו כספים ממקורות שונים למימון צורכי המפלגה. אחת מן הדרכים הללו, היתה להקים קרנות, שנועדו כביכול למטרות ציבוריות, ואשר אליהן הוזרמו “תרומות” שהועברו מן הקרנות לעסקנים. על אחת הקרנות הללו, “קרן יוליש”, מספר ידלין: “הקרן הוקמה לאחר מותו של משה יוליש, חבר הנהלת ‘כור’ בשנת 1970. ראש עיריית תל־אביב דאז, יהושע רבינוביץ, ביקש ממני להקים את הקרן ולגייס תרומות במטרה לסייע למועדוני המפלגה בשכונות ובפרוורים. רשמנו את הקרן כאגודה עותומנית וגייסנו ממקורות שונים תרומות בסך 200 אלף לירות. אני נבחרתי ליו”ר הקרן, אך לא טיפלתי בעניינים השוטפים שלה… זמן מה לפני הבחירות של שנת 1973 גונב לאוזני כי הקרן, שהונה היה 200 אלף לירות, תפחה בדרך פלא וברשותה כמה מיליונים, והיא מחלקת מזומנים בסכומים הנעים בין מאתיים לאלף לירות לפעילי הבחירות של המפלגה. רתחתי מכעס ונתתי בזעם קולי באוזני רבינוביץ: באיזו זכות משתמשים ללא ידיעתי בקרן שאני עומד בראשה… ה’פאטנט' שעמד מאחורי הפעלת הקרן היה פשוט למדי: לפי החוק, אין הקרן נתונה לפיקוח מבקר־המדינה, לפיכך אין דבר קל מאשר להעביר ‘תרומות’ לקרן (והרי לשם כך הוקמה, לפי תקנותיה), להעלים את מקור ה’תרומות' ולחלק את הכספים למי שחפצים ביקרו. אם יהיה מי שישאל לשם מה נותנים את הכסף, אפשר תמיד להשיב, כי חלוקה זו משרתת בדיוק את מטרות הקרן: העלאת רמתם התרבותית של תושבי השכונות…".

ידלין לא גילה ככל הנראה את כל הידוע לו, אך גם ממה שגילה מצטיירת תמונה של רשת מימון ענפה, באמצעותה זרמו סכומי עתק לקופת המפלגה ושימשו את צרכיה. הפרשיות הפליליות שנתלוו לאותה שיטה, ואשר נתגלו בתקופת כהונתו של רבין כראש־ממשלה, לא היו אולי החלק הגרוע ביותר של השיטה. יש להניח, כי החלק הארי של העוסקים באותו “מימון” היו נקיי־כפיים, מן ההיבט הפלילי והאישי. (אדם כמו פנחס ספיר, לדוגמא, חי בצניעות מופתית והרכוש שהשאיר אחרי מותו היה דל ביותר). אך ההזדמנות שניתנה לציבור להציץ אל השיטה בעקבות התפוצצות הפרשיות הפליליות, שפכה אור על מציאות שהיה בה כדי לקומם יותר מאשר הפרשיות הפליליות. רבים הבינו פתאום שמיליונים, אשר יכלו להיות מנוצלים למטרות חברתיות, הופנו לצרכים מפלגתיים. רבים הבינו, כי דור שלם היה משועבד לשיטה, שהאחראים לה חיפו האחד על רעהו. ראש־הממשלה, דהיום, מנחם בגין, סיפר פעם על אפיזודה מעניינת: “לאחר הפילוג במפא”י ופרישת אנשי רפ"י ממנה, שאלתי אחד מן הפורשים – מנין לקחה מפלגתו לשעבר את המיליונים לניהול מערכת הבחירות, עם טיולים לרבבות אזרחים ברחבי המדינה, עם כיבודים משולמים באלפי בתים ועוד. תשובתו של בן שיחי הדהימה. ‘אל תלחץ עלי. אני יודע, אך גם היום איני יכול לספר יותר מאשר פעם’ ". ומסיים בגין: “ברור לכל נגד מה עמדנו במשך כל השנים”.

על אותו “קשר שתיקה” שגישר מעל רפ“י ומפא”י לפני הפילוג ואחריו ניתן אולי ללמוד מאפיזודה שמגלה ידלין בספרו. מספר ידלין: “באותה שנה (1955) נתן הבנק (“המזרחי”) לרפ”י הלוואה בסך 80 אלף ל“י, בערבותם של דיין, פרס ואלמוגי. כשחזרה רפ”י לחיק מפא"י סירב ספיר לפרוע את החוב הזה ונתן לכך נימוק מוצלח: ‘שגם על אלה יהיה כתם’ ".

על רקע התפוצצותן של פרשיות השחיתות למיניהן והגילויים על שיטות המימון המפלגתיות, פורסם באותה תקופה דו“ח הוועדה לבדיקת הנוער במצוקה, בראשה עמד ד”ר ישראל כץ (לשעבר מנכ“ל הביטוח הלאומי ושר העבודה והרווחה,מטעם ד”ש בממשלה הראשונה שהקים הליכוד).

בין גילויי הוועדה:

* 25 אחוזים מכלל הילדים ובני־הנוער במדינה נתונים במצוקה בתחומי החינוך. מצוקה זו מוצאת ביטויה בכמה צורות: הימצאות מחוץ לכל מיסגרת של לימודים או עבודה; ילדים הנמצאים במיסגרות חינוכיות, אך נכשלים בלימודים כבר בראשית דרכם; סוגים שונים של נערים נחשלים, רובם יוצאי משפחות מצפון אפריקה ומאסיה.

* קרוב למאה אלף משפחות גרות בתנאי דיור תת תקניים. לפי האומדן, 250 אלף ילדים (26.6 אחוז מאוכלוסיית הילדים) גרים בתנאי דיור וצפיפות בלתי נסבלים. 190 אלף ילדים חיים בדירות שצפיפותן 3 נפשות בחדר ו־57 אלף ילדים גרים בדירות שצפיפותן 4 נפשות בחדר ויותר.

* אוכלוסיית המשפחות, המוגדרות כאוכלוסיות מצוקה, אינה מורכבת רק ממשפחות שבהן ראש המשפחה מובטל, מרצון או מאונס, או ממשפחות נעדרות הכנסה קבועה. נכללות בה גם משפחות רבות בהן ראש המשפחה עובד ומשתכר, אך המשפחות סובלות ממצוקה בגלל המספר הרב של ילדים במשפחה, או בשל ההכנסה הנמוכה של אבי המשפחה או – וזהו המצב לרוב – בגלל שתי הסיבות גם יחד.

באותה תקופה יצא דוד לוי במיתקפה חזיתית, מעל בימת הוועד הפועל של ההסתדרות, על הנהגת ההסתדרות – על רקע דו“ח המצוקה מזה וגילויי השחיתות ושיטות המימון מזה. הוא ביקש לדעת מדוע הושקעו כספים של חברות הסתדרותיות בוואדוז, במקום להקל על המצוקה בעיירות־הפיתוח ובשכונות העוני, ותבע שמבקר־ההסתדרות יערוך חקירה יסודית בענין. באותה תקופה ידע דוד לוי עובדות שנודעו רק מאוחר יותר לציבור. דוד לוי תבע לחקור את חלקו של “סולל בונה” במתן הלוואות פיקטיביות לבנק “קרדיט” השוויצרי שפשט את הרגל. נציג הליכוד בוועדת מבקר ההסתדרות, יעקב שמאי, מנאמניו ומקורביו של דוד לוי, שעידכן אותו באורח שוטף במידע, דאג גם לפרסם עפ”י הוראותיו של דוד לוי פרטיכלים של טיוטת דו"ח המבקר, והדבר עורר סערה ציבורית. בנק “קרדיט” בז’נבה – שהתמוטטותו היתה בין הגורמים לסוף הקריירה של מיכאל צור – נוסד על־ידי טיבור רוזנבאום. עם לקוחות הבנק נמנו משרד־הביטחון, “סולל בונה”, “אמפל”, “צים”, ועוד. בעת המשבר הגדול של הבנקאות באירופה, בשנת 1974, התמוטט בנק זה ועסקיו נמסרו לכונס הנכסים השוויצרי. אז נתגלה, כי בבנק מצויים שטרות בסך 4 מיליון דולר בחתימת “סולל בונה”.

נתברר, כי אלה הם שטרות “טובה”, שניתנו בערבות. אז נפתחה חקירה נגד צבי רכטר, שהיה משך תשע שנים מנכ"ל “סולל בונה” ותקופה מסוימת שימש גם גיזבר מפלגת העבודה. דוד הכהן כתב אז מכתב למזכיר ההסתדרות, ירוחם משל, בקשר לחקירה זו, בו נאמר בין היתר: “אני חרד כי רכטר יפול קורבן לפעולות כספיות שיש בהן אמנם עיוותים והן מהוות פגם חמור ביחסי מימון עסקיים שבין ‘סולל בונה’ ולקוחותיו מזה, והנאה כספית מיחסים אלה לצד שלישי מוסווה ומוסתר מזה. השערתי זו מבוססת על עובדות עליהן ידעתי בעקיפין בתקופה בה הייתי חבר הנהלת ‘סולל בונה’… אני משער כי רכטר… נגרף להמשך העיוותים שהזכרתי…” במכתב אחר שצורף למכתב זה הבהיר הכהן למשל את המניע שלו בכתיבת המכתב. וכך כתב הכהן: “אני מתכוון במכתבי אליך למנוע את החרדה שהביעו בפני חברים רבים – משה שרת ולוי אשכול זכרונם לברכה, כאשר הזהירו מ’קבר אחים' ו’תיבת פנדורה, ונתכוונו בהכרזתם באותם הימים – וזה אני יודע מפיו של משה שרת – במסיבות כמעט זהות למקרה שלפנינו כיום. התנאים כיום חמורים הרבה יותר מתקופה של ‘קבר אחים’ לפני ארבע עשרה שנה, וכל פירסום אכן יגרום לפתיחת ‘קבר אחים’ זה, על קברים ממש ועל קברים של אלה החיים עדיין איתנו”.

אזהרתו של הכהן לא הועילה. תיבת פנדורה נפתחה, קבר האחים נפתח.

דומה שאחד המאפיינים החשובים של תקופה זו של דימדומי האלים היתה חולשתה של צמרת המערך ואובדן הלויאליות והנאמנות ההדדית של מרכיביה. אשר ידלין דיבר בגעגועים על התקופה בה בן־גוריון שלט ביד ברזל, וכאשר החלה חקירה נגד מעשים שיוחסו ללוי אשכול שם קץ למחול השדים שהחל להתחולל סביבו. ספיר הלך בדרך דומה לגבי אישים אחרים ממפלגתו. לידלין לא היה מזל כזה ורבין לא רק שלא רצה לכסות על פרשיות, גם לו רצה לא יכול היה. וממש כשם שרבין לא היה בן־גוריון וגם לא גולדה, כך רבינוביץ לא יכול היה להשתוות בעוצמתו לזו שהיתה לספיר בהעברת מדיניותו. דוד לוי, באחד מנאומיו בוועד הפועל, ליגלג על היחסים בין מזכיר ההסתדרות, ירוחם משל, לבין שר־האוצר יהושע רבינוביץ. הוא אמר: “חבר משל, לקחו אותך באישון לילה והודיעו לך על ההתייקרות בעקבות צימצום הסובסידיות. לא נתנו לך אפילו אפשרות להתנגד ואיני בטוח כלל שרצית להתנגד. לא חיכית אפילו לאישורו של התקציב בכנסת. לא הפעלת את הרגש היהודי שלך ונתת יד לביצוע ההתייקרות עוד לפני חג הפסח”.

התגובה לדברי דוד לוי היה גל של צעקות וקריאות־ביניים, עד שלא נתנו לו כמעט לדבר. דומה שתגובה זו איפיינה אף היא את העידן הזה של דימדומים. שלטון חזק, הבטוח בעצמו, אינו זקוק לאמצעים כאלה.

על תגובה זו לנאומיו בוועד הפועל מספר דוד לוי: “הגל הלך וגבר, הלך וגבר, עד למצב שבו לא היו נותנים לי למעשה לנאום. זה שאגות, זה מקהלה שאי אפשר לשמוע דבר, רק: דמגוג, דמגוגיה סוציאלית. כל מה שאתה רוצה. המאבק נגדי הפך להיות אישי, בכל הצורות ומכל הכיוונים. צריך הייתי להיות חזק, לבלוע הכל ולהיראות כסלע. לא לשמור טינה, לא להחזיר באותה מטבע, לא להיגרר לפרובוקציה שפלה, גם כשהביטויים, הכינויים, הסיפורים, היו מתחת לכל ביקורת. אסור היה לך להיגרר. כי אז היית נראה באמת אחרת. או אולי היית מאשר שכך אכן אתה, כפי שאומרים עליך. אני חושב שהם נהגו כך, כי היו בהתגוננות. היתה להם בעיה פנימית, כי הם עצמם הגיעו לחשבון־נפש. זה עורר תסיסה אצלם בפנים. הנה יש אחד ב’חרות‘, שאיננו תלוי ואיננו תלוש, אומר דברים לא רק כלפי חוץ, אלא גם בתוך תנועתו, וזה לא מפריע לו להתקדם ולהגיע ליעד, כלומר למקום שממנו יוכל להשפיע. ומעל לכל, נדמה לי שהם ראו בעמדות שלי ובדעות שלי סכנה לכל המערכת שלהם. הם גם אולי התחילו להבין שדוד לוי לא יכול להיות נקודה בודדת, שזהו תהליך שימשיך להתפתח ויקיף את כל הארץ. כדי לבלום תהליך זה הכל היה מותר בעיניהם. הכל – גם עוול, גם הריסת התדמית, גם לפגוע בילדים, ומאוחר יותר גם להמציא עלי בדיחות. אבל בהתקפות עלי הם לא יכלו לעצור את התהליך. אני חושב שניצניו הראשונים של מהפך 1977 נראו ב־1974, ואחד הביטויים הבולטים היה הצטרפות של המוני ועדי עובדים ל’חרות’. הפעילות האינטנסיבית של סיעת ‘תכלת לבן’ בהסתדרות היתה גורם חשוב בתהליך זה. הסיעה פעלה במוקדי עבודה והיתה קול אותנטי של העובדים. לא כולם הבינו זאת בתוך ‘חרות’ עצמה ולא פעם נאלצנו לנהל מערכה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. גם מדיניותה של ההסתדרות והמדיניות הכלכלית של הממשלה באותה תקופה תרמו לתהליך הזה. ההסתדרות נתנה למעשה גושפנקה למדיניות הכלכלית של הממשלה, בלי לבדוק אותה ובלי להרהר ולערער עליה. במקום לקיים דיון לעומק, במקום לשמוע נציגיהם הנבחרים של העובדים בוועד הפועל, העדיפה הנהגת ההסתדרות להזמין לישיבות הוועד הפועל את ראש־הממשלה ואת שר האוצר. העובדים הסיקו את המסקנה הנכונה, שההסתדרות בעצם אינה מנהלת את מאבקם, כי הכל מוסכם מראש בינה לבין הממשלה. אין לי ספק שסיעת תכלת לבן בהסתדרות היתה ראש החץ לחילופי השלטון. רבים לא הבינו זאת בגלל קהות⁵ חושים”.

מעניין שלא פעם מצא דוד לוי הערכה והבנה דווקא אצל יריבים. אחד מאלה הוא רן כהן, שהיה אז נציג של"י בהסתדרות. באחד מנאומיו בוועד הפועל הטיח רן כהן לעבר לוי: “בשם מי אתה מדברי בשם המיליונרים של ‘חרות’ – קרמרמן ומרידור? רד מהבמה”. דברי כהן עוררו תגובה נרגזת בספסלי הליכוד וכמה חברים ביקשו “לטלטל” אותו. דוד לוי עצר באלה ואמר להם: “למען השם אל תעזו לגעת בו. הוא קצין קרבי במילואים ומותר לו לדבר בשם הדמוקרטיה”.

על אותה אפיזודה אומר רן כהן היום: “פנייתו של לוי לחבריו לסיעה עשתה עלי רושם רב. לוי הוא אחד הפוליטיקאים בעלי הרוח הדמוקרטית ביותר שאני מכיר, מעולם לא היה פנאטי בצורה שתהפוך אותו לאלים או חמום מוח והיה חסיד השכנוע”.

במאי 1975 התכנסה ועידת “תכלת לבן” בבנין הסינרמה בתל־אביב. דוד לוי ניווט את הוועידה בתבונה רבה, והעביר בה שורה של החלטות מרכזיות. בדברי הפתיחה לוועידה אמר לוי, בין היתר: “ועידתנו מתכנסת בתקופה רבת מבחנים מדיניים, כלכליים וחברתיים. דווקא בתקופה זו, כאשר אנו עומדים במאבק על קיומנו ועל עצמאותנו, כאשר דרוש ליכוד העם, הגברת פריון העבודה במשק לחיזוקנו, כאשר אנו פונים אל האדם הקטן להדק את החגורה… דווקא עתה אנו עדים לגילויי השחיתויות… גילויים אלה אין פירושם שהמעשה קרה רק בימים אלה. זוהי תוצאה ישירה של שיטה, של מדיניות. אנחנו נצטרך לתת את דעתנו בסוגיה זו… הבעיה החברתית זועקת. בעיית משכנות העוני ועיירות הפיתוח נשארה בעינה… אם משך דור שלם המשטר בישראל לא הצליח להתמודד ולפתור את הבעיה הכאובה הזאת, שאין לשייכה לא לעדה זו או אחרת ולא למיעוט זה או אחר, כי זוהי בעיה לאומית ממדרגה ראשונה. רק שינוי השלטון יביא לשינוי המדיניות (מחיאות כפיים סוערות). זוהי הברירה וזאת האלטרנטיבה. כדי להגשים זאת, כדי להביא לשינוי המדיניות, דרוש ליכוד מלוכד מבפנים. נעשה הכל כדי לחזקו וכדי להגביר את כוחו. כי רק אנו, ככוחות מאוחדים, מסוגלים להביא את הגאולה והתקווה לעם שבע סבל ורדיפות המשתוקק לביטחון, לצדק חברתי, לשיבת ציון ולשלום”.

ובדברי הסיכום של הוועידה אמר לוי: “אנחנו נמשיך לפעול לביטול העוני בישראל, למען נוציא מעוניים ועינויים אלפים של ילדים שהם ילדינו, בנינו, חיילינו, כוח המגן שלנו, אשר כתוצאה ממדיניות סוציאליסטית הם נמקים היום בתת־דיור, בתת־חינוך ולפעמים אף בתת־תזונה… המערכה היא נגד המערך, כי המערכה הציבורית הלאומית היא חילופי שלטון. במישור המדיני זוהי גאולה. במישור החברתי זוהי בשורה”…

ולסיום אמר דוד לוי: “תענוג הוא לי להביא בפני צירי הוועידה את הצעתי לבחור בחברנו ח”כ יורם ארידור ליושב־ראש הסיעה“. ההצעה נתקבלה במחיאות כפיים סוערות ובהצבעה נבחר יורם ארידור פה אחד ליו”ר הסיעה. וכך הגיעה לשיאה הברית בין השניים, שחוללה ועוד תחולל רבות בפוליטיקה הישראלית.

באותה ועידה יזם דוד לוי מהלך פרסונאלי אחר, שאף הוא הניב פירות לאחר זמן לא רב. הוא הזמין לוועידה את עזר ויצמן, שהיה אז ב“מדבר פוליטי” הראשון שלו, ובכך סלל את הדרך לשובו לתנועה והעמדתו בראש מערכת הבחירות ב־1977 שהביאה למהפך.

מספר על יוזמה זו דוד לוי: “הזמנתי אותו לוועידה ואחרי זה פעלתי כדי שיתמנה יו”ר מטה הבחירות של הליכוד. לאט לאט הוא התחיל לבוא למצודה, נקשרו קשרים והוא חזר לתנועה. לא הייתי אומר שמישהו עמד בדרך. בתת־ההכרה היו בוודאי כאלה שלא היו מאושרים מזה. אך בפועל כולם שיתפו פעולה. כך הייתי מגדיר את זה".

 

פרק עשרים ואחד: לא תאונה היסטורית    🔗

אחד הביטויים המובהקים לעליית כוחו והשפעתו של דוד לוי בחודשים שקדמו למהפך של מאי 1977, היה ריבוי מאמרי ההשמצה שהופיעו עליו בעתונים, ואשר נכתבו לא פעם בהשראתם וביוזמתם של יריבים מבית.

מה לא נאמר על דוד לוי? שהוא פוליטיקאי התומך במי שמשתלם לו ונוטש חברים וידידים; שהוא מחניף לבגין ומשרת את מטרותיו, שלעולם אינו נלחם על ענין כלשהו לגופו, אלא תמיד יש לו חשבונות של “תן וקח”. כמובן שחזרו שוב ושוב על ההשמצות והעלילות שליווהו מראשית דרכו, שכאילו השתמט מן הצבא, למרות חוסנו הגופני וכושר בריאותו. מעטים טרחו לבדוק את העובדות לאשורן.

דוד לוי היה טרוד מדי באותם ימים בפעילות בשטח מכדי שיתפנה להשיב להשמצות אלה. הוא התעלם מכלי־התקשורת, אך הוא היה מודע היטב בידיעת הפער שבין מה שנכתב בעתונים לבין מה שמתרחש בשטח, בין הדעות המובעות על־ידי מיעוט אינטלקטואלי שמאלני, לבין מה שמרגישים וחושבים ההמונים. אף־על־פי־כן חש כאב נוכח התקפות אלה עליו. “כאב לי במיוחד” – אומר לוי – “על שהיוזמה לפירסומים באה לא פעם מצידם של חברים בתנועה, גם מצד כאלה שקידמתי אותם ותמכתי בהם, אך התקדמותי הרבה לא היתה לרוחם”.

על הרקע הרוחני והפסיכולוגי לאותן התקפות, אשר דומה שאין להן תקדים בפוליטיקה הישראלית, עוד ידובר בהרחבה בפרק אחר של ספר זה. מה שניתן לומר כאן הוא, שמבקריו של לוי היו מוכנים להשלים עם התקדמותו עד לדרגה מסוימת. מן הרגע שחרג מן הגבולות “הטבעיים” שהמציאות הפוליטית במדינת־ישראל הכתיבה ליוצאי עיירות־הפיתוח ועדות־המזרח, שוב לא יכלו להשלים עם כך, לעיתים במודע ולעיתים שלא במודע. על עזר ויצמן מספרים, כי פעם התבטא (לא ביחס לדוד לוי, אלא ביחס למציאות שנתקל בה במרכז “חרות” בה יוצאי עדות־המזרח ועיירות־הפיתוח הפכו גורם דומיננטי) במלים הבאות: “פתאום אני רואה את השק”מיסט שלי קובע לי מה לעשות ואיך להתנהג“. במילים אלה נתן ויצמן ביטוי לתחושה שהיתה כמדומה נחלתם של רבים, בכל המפלגות. התחושה אמרה: מה פתאום שהם יקבעו לנו את חיינו? מקומם הרי שם, למטה, לא בצמרת, לא במקום שמחליטים ומכריעים. התחושה הזו התמצתה במערכת הבחירות של שנת 1981 במילה אחת שאולי עשתה היסטוריה: “צ’חצ’חים”. בפליטת־פה זו של הבדרן דודו טופז, באספת־בחירות של המערך, באה לביטוי אולי תפיסת עולם שלמה האומרת: אנחנו הלבנים, הקרביים, האינטליגנטים, המשכילים. אתם ההיפך הגמור, אתם ה”שין גימלים“, מי אתם שתקבעו. אך ההיסטוריה הכריעה שה”שין גימלים" והשק"מיסטים הם שיכריעו את הכף. זאת הבין דוד לוי הרבה לפני האחרים, בתנועתו ובתנועות אחרות.

אך מה שהכאיב לדוד לוי באמת היתה ההשמצה כאילו אינו נאמן לחברים. על האשמה זו ניתן לומר, כי המבקש לשקר ירחיק עדותו, וככל שהשקר גס ומוגזם יותר כאילו האפקט שלו חזק יותר. האמת היא שקשה למצוא במערכת הפוליטית אדם שגילה נאמנות כה רבה לחבריו ורגישות כה גדולה לרגשותיהם של אחרים כדוד לוי.

מספר ד"ר יוחנן בדר, מראשי “חרות” לשעבר, שפרש מרשימת המועמדים לכנסת בבחירות של שנת 1977: “בשנים האחרונות לקריירה הפוליטית שלי איכזבו אותי חברים רבים בתנועה שהלכו עמי כיברת דרך ארוכה וחלק מהם היו חייבים לי. בודדים לא איכזבו אותי. אחד מהם היה דוד לוי, אשר למרות ידידותו עם עזר ויצמן, ידע להסתייג מהדרך שבה ‘נופיתי’ מרשימת המועמדים לממשלת הליכוד הלאומי (ב־1967), כדי לאפשר את הכנסת ויצמן במקומי”.

רוני מילוא, כיום יו"ר חטיבת “חרות” בכנסת, נזכר: "באחד הימים נערכה הצבעה בתנועה ומועמדותי לתפקיד ראש צעירי ‘חרות’ הועמדה בספק. לפתע הופיע דוד לוי במפתיע והטיל את כל כובד משקלו למעני ודאג לבחירתי. אמרתי לו: ‘השתגעת לבוא באוטובוס מבית־שאן במיוחד למעני?’ והוא השיב לי: ‘חשתי שאתה זקוק לי ובאתי’ ".

ניתן למנות עשרות, אם לא מאות, מקרים שבהם פעל דוד לוי ללא לאות למען חברים. פעילות זו נעשתה לא פעם מתוך מניעים אנושיים פשוטים, אך בסופו של דבר הפכה לאחד ממקורות הכוח שלו בתנועה. על פעילותו זו מספר דוד לוי: “במקרים רבים יכולתי לשבת בחיבוק ידיים ולומר – מקומי מובטח. אין מי שייצא נגדי. אך לא יכולתי לנהוג כך. בוועידות, במועצות ובמוסדות אחרים שבהם הוכרעו דברים, ראיתי מחובתי לדאוג לחברים. רבים לא היו מודעים לבעיות שונות שהיו יכולות להתעורר. אבל אני ידעתי שצריך שיהיה מי שידאג להם; שיישב בוועדות הסגורות שעות על גבי שעות, ועשיתי את המלאכה הזו. מלבד הנאמנות שלי לחברים ראיתי בפעילות זו גם עיקרון. לא פעם ראיתי סכנה בכך שהייצוג של כל שכבות הציבור, שכבר בא לביטוי במוסדות התנועה, לא ימצא ביטוי מקביל בכנסת. אמנם יש בחירות חופשיות בתנועת־החרות, ויש בה דמוקרטיה – אבל לא כולם זוכים לאהדה ולעוצמה במערכת הזו. יש צורך להבין את כללי המשחק האלמנטריים. הדמוקרטיה נותנת הזדמנות לייצוג ולצבירת כח – ומי שמחמיץ את ההזדמנות הזו, קובע את מקומו ומיקומו. חששתי שחברים רבים לא יכללו ברשימה ויישארו בחוץ. ואז עשיתי דבר שלא עשיתי בפרהסיה אלא תמיד בפעולות בפנים – בפעולה בשטח, בחריש עמוק, מסניף לסניף, בפגישות עם קבוצות של חברי מרכז ולאחר מכן בכנסים אזוריים גדולים מאד של סניפים שבהם הופעתי, רבים מהם שובצו במוסדות חרות”.

בדרך הזו צבר דוד לוי כוח רב מאד בתנועה, שהופעל בבוא העת לא רק למען חברים מן השורה, או למען נציגים בלתי ידועים מעיירות נדחות, אלא גם למען אישים מרכזיים בתנועה, ובראשם מנחם בגין.

לגביו היתה צבירת הכח בבחינת אמצעי בלתי נמנע ולא מטרה בפני עצמה. החיים הפוליטיים לימדוהו כי אין די בכך שאתה מייצג שכבות רחבות, אם הדבר לא בא לידי ביטוי בהחלטות המתקבלות במוסדות התנועה ובביצוען המעשי. באותה מידה לא די בכך שאתה מביע רעיונות חיוביים וצודקים. המאבק למען יישומם זקוק לתמיכה וזו אינה ניתנת לאישים פוליטיים חלשים.

נאמנותו לבגין נבעה לא מעט מנימוקים ריגשיים וחבריים, אך היתה מעוגנת גם בהכרה פוליטית. רבים בתנועה – תמיר וויצמן היו הבולטים שבהם אך לא היחידים – טענו משך שנים כי בגין הוא מכשול, כי לא יוכל לנווט את התנועה לשלטון. דומה שרבים, ב“חרות” רבים מאד אפילו, קיבלו את התיזה שהועלתה לא פעם במפא“י ואשר אמרה כי בגין הוא הנכס החשוב ביותר שיש למפא”י. ידועה ההתבטאות הלגלגנית של פנחס ספיר שאמר: “נהוג לומר שבע יפול צדיק וקם והנה בגין נפל שמונה פעמים בבחירות, האם יוכל לקום?”

כן, יוכל לקום, סבר דוד לוי. בטחונו נבע אולי מאינטואיציה פוליטית טובה, אך כנראה גם מראיית העולם שלו, שהיתה שונה בתכלית מזו של אישים פוליטיים שצמחו מרקע שונה. בעיני אישים כתמיר או ויצמן נחשב בגין כנטל לתנועה, אולי משום שראו לנגד עיניהם את קהל הבוחרים של רחביה ושל צפון תל־אביב. הבורגנות הדשנה הזו שמרה אמונים לתנועת הפועלים ולא היה סיכוי שתשנה את יחסה המסתייג כלפי בגין. אך דוד לוי ראה ציבור אחר. הוא ראה לנגד עיניו את יוצאי המעברות, אנשי הפרברים, תושבי עיירות־הפיתוח. אלה לא גילו איסטניסיות כקוראי “הארץ”, ובעיניהם כל הפסול שמצאו האחרים בבגין היה מעלה.

כאשר לקה בגין בהתקף־לב, בעיצומה של מערכת הבחירות, שוב נשמעו קולות בתנועה של אנשים שקראו להעמדת אישיות אחרת בראש המערכה ונימוקם היה עימם: הבוחרים יחששו לתת קולם למועמד חולה. אך דוד לוי עמד כצוק איתן ואמר: “בגין ימשיך לעמוד בראש המערכה. אין לי ספק שהוא יתאושש ויוכל לנווט את ענייני המדינה. שנים רבות הוא המתין לשעה גדולה זו”. בתקופה של מערכת הבחירות עבד דוד לוי – שבמשך כל ימות השנה איננו מן הממעטים לעבוד – בקצב רצחני ממש. מספר נהגו לשעבר, שאול גוזמן: “לא היה לנו יום ולא לילה. כל הזמן היינו בדרכים. אם מישהו רצה למצוא את דוד לוי, היה צריך לבוא לאספות שהוא מופיע בהן לפי לוח ההופעות, אחרת לא היה מצליח למצוא אותו. משך כל התקופה היינו או באספות, או בדרך אליהן. וכשראיתי את קבלות הפנים ההמוניות שעורכים ללוי, את ההתלהבות שבה הוא מתקבל, התחלתי להריח את חילופי השלטון במדינה. המהפך היה בשער”.

דוד לוי חש את המהפך הרבה לפני זה. הוא ידע לקרוא את המפה הפוליטית, כי לא היה בקיא ממנו במפה הדמוגרפית. רק שמעון פרס ויתר ראשי מפלגת־העבודה, שיצאו לחלק פרחים בתחנה המרכזית ולהראות עצמם במימונה, נדהמו מעוצמת הבוז שנתקלו בו. דוד לוי חי את המהפך שנים רבות לפני שמישהו האמין שהוא אפשרי. אך בשנת המהפך הוא כבר היה בטוח שעת התמורה הגיעה.

מספר דוד לוי: “ב־1977 אמרתי: ‘אנחנו נהיה המפלגה הראשונה’. מעטים האמינו. אמרתי את זה על סמך התחושה שלי בקרב האנשים, בעקבות הסיורים הרבים שערכתי, על סמך מיפגני האהדה שנתקלתי בהם, ואשר לא ידעתי כמותם בעבר, על סמך ההתפרצויות של גילוי לב ושל הזדהות גלויה. כל זה היה מתחת לפני השטח כבר לפני שנים, אך לא היה לו ביטוי כזה. וכשראיתי מה שראיתי הבנתי שמשהו נשבר כאן. נשבר אותו פחד שהיה בעבר, חל המפנה ונסללה הדרך לעליית הליכוד לשלטון. כשאני מדבר על פחד, אני מתכוון לפחד מפני אובדן פרנסה, לחץ במקומות עבודה. רבים הרגישו זאת על גבם, שנים רבות. מי כמוני יודע זאת. כולם ידעו תמיד – אם אתה מתייצב נגד מפא”י אתה מקריב קורבנות, אתה משלם את המחיר. ועכשיו פתאום ראיתי אנשים פורצים את הסכר הזה, את החומה הזו, חומת הפחד שבעבר הרתיעה אותם. אנשים לא פחדו ולא התביישו לענוד על בגדם את סימלי התנועה. ולא סתם אנשים אלא כאלה העובדים במפעלי “חברת העובדים”, בקיבוצים, בקופת־חולים. אמרתי אז לעצמי: אם הסכר הזה נפרץ, אנחנו נצא כמפלגה ראשונה".

שלטונה רב השנים של מפא“י – תחילה על הישוב ולאחר מכן על המדינה – היה מורכב משורה שלמה של גורמים שהתלכדו יחד לכדי סכר ענק, שמנע כל שינוי במצב. הסכר הזה היה מורכב משליטה גמורה על מקורות הפרנסה, על מערכת הבריאות, על הקרנות הלאומיות, וגם – לא בשורה האחרונה – על תודעת הציבור שזהו המצב הטבעי החייב להתמשך. בסכר הגדול הזה הלכו וניבעו בקיעים. מה שניתן היה לעשות בשנות החמישים והשישים בתחום יחסי העבודה, אי אפשר היה לעשות בשנות השבעים. מה שאפשר היה לטעון לפני מלחמת יום־הכיפורים – בדבר היציבות והביטחון שמבטיחה מפא”י – אי אפשר היה לטעון אחרי מלחמה זו. וככל שהתקרב מועד הבחירות במאי 1977, כן התרבו הבקיעים בסכר והתגבר הלחץ עליו. התפוצצו שורה של פרשיות שחיתות שהגדולה והמפורסמת בהם, כפי שכבר סופר, היתה של יו“ר הנהלת קופת”חולים, אשר ידלין. ובאה פרשת חשבון הדולרים של ראש־הממשלה, יצחק רבין, שהביא להעמדת שמעון פרס במקומו בראש רשימת המערך. גורם מרכזי שהבקיע אולי סדק מכריע בסכר היה הקמתה של תנועת ד“ש, בראשותו של ייגאל ידין ובהשתתפותם של אישים מכל הקשת הפוליטית – שמואל תמיר, מאיר זורע, מאיר עמית, אמנון רובינשטיין ועוד. ד”ש נחשבה משך זמן רב לגורם העיקרי שהביא להבסת המערך. היא הצליחה לספוג את קולותיהם של הרבים אשר מאסו במערך, אך לא היו בשלים להעביר קולותיהם לליכוד. אך תאוריה זו, שהתעלמה מיתר הגורמים שפרצו את הסכר, גרמה לכך שהמערך ראה במהפך של 1977 מעין תאונה היסטורית, משהו מקרי שיחלוף עם הזמן. כשהלכה ד"ש והתפוררה, ובבחירות של 1981 לא היתה עוד גורם של ממש, קיוו במערך כי הגלגל יחזור לאחור והשלטון יחזור לידיהם. בא המהפך השני ונתברר להם כי חיו בטעות. הסכר, לאחר שנפרץ, שוב לא ניתן לתיקון.

על הרגשתו באותו לילה של ה־17 במאי 1977, הלילה בו נפרץ הסכר, מספר דוד לוי: “התחבקתי עם בגין ועם עזר ויצמן. היתה שמחה גדולה. שמחה שהדבר לו ציפית זמן רב, והדבר שבו היית כה בטוח שיקרה, אכן קרה”.

 

פרק עשרים ושנים: נצחונו של מילטון פרידמן    🔗

אחת הטעויות הגורליות של המערך בשנת 1977, שנת המהפך, היתה ההחלטה לדחות את הבחירות להסתדרות עד לאחר הבחירות לכנסת. פרשנים פוליטיים וחוקרי דעת־קהל הביעו לא אחת את הדעה, כי אילו היו הבחירות להסתדרות מתקיימות לפני הבחירות לכנסת הן היו משמשות מעין כולא ברק לזעמו של הציבור. המערך היה סופג מכה קשה – בלי לאבד את ההגמוניה בהסתדרות – ובכך היה הציבור בא על סיפוקו ובבחירות לכנסת היה חוזר לדפוסי ההצבעה המקוריים שלו. הכוונה היא כמובן לאותו ציבור שפסח על שני הסעיפים, שרצה להעניש את מפא“י אך לא חפץ בהורדתה מהשלטון. או במילים אחרות: בוחרי ד”ש שרצו בשינוי, אך לא במהפכה גדולה.

זו תאוריה שקשה להוכיחה, אך אי אפשר גם לבטלה. אם אכן דחיית הבחירות להסתדרות גרמה לסדק האחרון בסכר המפא“יי, הנה אנשי המערך ובראשם מזכ”ל ההסתדרות ירוחם משל, הם שגרמו לסדק זה. משל היה זה שלחץ יותר מכל לדחיית הבחירות להסתדרות עד לאחר הבחירות לכנסת.

עוד לפני הבחירות לכנסת הוחלט בסיעת הליכוד בהסתדרות להעמיד את דוד לוי בראש הרשימה, כמתמודד על תפקיד מזכ"ל ההסתדרות. יורם ארידור, שעמד בראש הרשימה של הליכוד להסתדרות ב־1973, פרש מן התפקיד מרצונו ושמח להעבירו לדוד לוי. מסביר ארידור: “פרשתי ביזמתי, חשתי כי מיציתי עצמי בתפקידי בהסתדרות והחלטתי לפרוש בהדרגה, עוד לפני הבחירות לכנסת”.

ארידור הבטיח ללוי הכל כדי לסייע בידו, הן מבחינה פוליטית והן בתחום האירגוני, וכך אכן עשה.

אין ספק שאף הוא הבין כי המהפך בבחירות לכנסת מחייב שינוי בראשות הרשימה להסתדרות.

על בחירתו למועמד סיעת הליכוד לתפקיד מזכ“ל ההסתדרות, אומר דוד לוי: “ראיתי בתפקיד הזה מיפנה. היתה זו הפעם הראשונה שאיש עיירות־הפיתוח מועמד לתפקיד כזה. לא הלכתי כמועמד למזכיר הכללי של ההסתדרות. לא השליתי עצמי שאשיג רוב. ידעתי היטב את הכוח שלנו בשטח, אך ידעתי גם את עוצמתה של ההסתדרות – חברת העובדים, ההתיישבות העובדת, קופת־חולים, המשביר, סולל בונה, בנק הפועלים וכל המנגנון. כשאני אומר עוצמתה של ההסתדרות אני מתכוון לעוצמה העומדת לרשות מפלגה אחת, וברור איזו. ידעתי לקראת מה אני הולך, ובכל זאת לקחתי את האתגר. הבחירות להסתדרות, שנערכו זמן קצר לאחר המהפך, היוו את התקווה הגדולה של המערך, להחזיר לעצמו לפחות חלק ממה שאיבד בבחירות לכנסת. לפיכך הם ניהלו נגדי מאבק שלא בחל בשום אמצעי, והיה רחוק מלהיות הוגן. הם פחדו שמה שקרה בכנסת יקרה גם בהסתדרות. מה שהדאיג אותם אז, ומדאיג אותם עד היום, זו הידיעה שהקולות שקיבל הליכוד בבחירות לכנסת היו קולות של עובדי הצווארון הכחול, עובדי תעשיה, עובדי כפיים, תושבי שכונות ועיירות הפיתוח. ואילו המערך קיבל קולות של מה שהייתי מגדיר ‘קבוצות מבוססות’. למה לא הגענו בהסתדרות למה שהגענו בכנסת זו שאלה אחרת, הנוגעת למידת מעורבותם של בעלי הצווארון הכחול בבחירות להסתדרות. על כל פנים המערך היה בבעיה, לא רק אלקטוראלית, אלא גם רעיונית. הוא ידע שמשהו באידאולוגיה ובתדמית העצמית שלו כ”מייצג פועלים” מול יריבו הליכוד, המייצג כאילו את ‘הימין’ ואת ה’בורגנות' – משהו בתיזה הזו פגום עד היסוד".

ואז, כאילו כדי לסייע למערך במאבק על ההגמוניה בהסתדרות, וכאילו כדי להוכיח את טענותיו שהליכוד מייצג את הבורגנות, נתן שר־האוצר החדש של הליכוד, שמחה ארליך, תחמושת שלא תסולא בפז בידי המערך. הוא הודיע כי בדעתו למנות את הכלכלן האמריקני מילטון פרידמן כיועצו המיוחד, וכי בדעתו לאמץ את תפיסותיו הכלכליות של פרידמן.

עד אז לא שמעו רבים את שימעו של מילטון פרידמן בארץ. רק כלכלנים ואנשים העוסקים במדעי־המדינה ידעו מיהו האיש ומה היא מישנתו. אלה ידעו שפרידמן, שהוא כשלעצמו יהודי חביב, מייצג אולי אתגר אינטלקטואלי חריף, אך תפיסתו היא בלתי ישימה לחלוטין בתנאים החברתיים השוררים כיום בכל המדינות הדמוקרטיות. התאוריה של פרידמן אומרת שיש לתת חופש פעולה מוחלט לכוחות השוק, לצמצם עד למינימום את ההתערבות הממשלתית בפעילות הכלכלית. בדרך זו – כך סבור פרידמן – תבוא הבראה כלכלית, ייפלטו מן המערכת המפעלים הכושלים והטפיליים, יסולקו גורמי העיוותים, המשק ישתקם, ייצר ויצמח, תחוסל האינפלציה.

התאוריה יפה מאד, אך הפירוש המעשי שלה הוא אבטלה בממדים המוניים בשלב המעבר, עד שפיתרון הפלא שלו יפעל, אם יפעל. שום מדינה דמוקרטית אינה יכולה ליישם תפישה כזו כדי להדביר באמצעותה את האינפלציה, הדברה שכמוה שפיכת התינוק עם המים המלוכלכים. אין היום מדינה דמוקרטית שבה מוכנים להפקיר את העובדים לג’ונגל של כוחות השוק. אין היום שום מדינה דמוקרטית המוכנה לשלם את המחיר החברתי הכבד שתובעת שיטתו של פרידמן (ואכן, רק מדינה אחת בעולם יישמה את שיטתו – משטר הרודנות של צ’ילה).

אם עד להכרזתו של ארליך לא היו רבים בארץ ששמעו על מילטון פרידמן, דאג המערך לכך שהכל ידעו מי האיש ומה שיטתו. זמן קצר לאחר הודעתו של ארליך הכריז ירוחם משל: “החוקים שמציע פרופסור מילטון פרידמן מחזירים אותנו לימי הביניים ולמאבקים של סוף המאה ה־19. ההסתדרות לא תיתן בשום פנים ואופן ליצור מצב בו יהיו העובדים נתונים לחסדיהם הבלעדיים של המעבידים, אשר יוכלו לפטרם כל אימת שירצו בכך. התפיסה שלפיה אין אפשרות לבלום אינפלציה ללא אבטלה נוגדת את מהותה ואת עקרונותיה של החברה הישראלית”.

דוד לוי מיהר לתקן את הרושם שעשתה הצהרתו של ארליך והצהיר אז: “פרופסור מילטון פרידמן ישמש רק כיועץ כלכלי של הממשלה בראשות הליכוד – אך לא הוא אשר יקבע מדיניות בתחומי החברה והכלכלה. הממשלה תחליט איזה מהעצות שלו לקבל ואיזה לדחות. ככל הידוע לי לא תסכים הממשלה לקבל עצות, הקשורות באבטלה ובפיטורים, הנוגדות את מצע הליכוד”.

אך המערך המשיך להכות. יו"ר מטה ההסברה שלו, גדעון בן ישראל, הכריז: “אין ספק שקולו של ארליך גובר על קולו של דוד לוי, ראש סיעת הליכוד בהסתדרות, הטוען שלא תהיה אבטלה. הזמנתו של פרופסור מילטון פרידמן מעוררת חרדה עמוקה בקרב ציבור העובדים, ומשום כך מתכוון המערך לפנות לציבור לאפשר לו לנווט את ההסתדרות, כדי ליצור איזון נגד הממשלה בראשות הליכוד ולהגן על האינטרסים של העובדים. המערך ימשיך להיאבק על תעסוקה מלאה, מניעת אבטלה ושמירת רמת החיים הריאלית של העובדים”.

דוד לוי חזר שוב על עמדתו: “לא תהיה אבטלה ולא יהיו פיטורים של עובדים. המערך נאחז בפרופסור מילטון פרידמן כבעוגן הצלה, באמצעותו הוא מנסה ליצור אווירת פחד, כאילו פרידמן יתן עצות שייפגעו קשות בציבור העובדים. נשמע את עצותיו אך אין כל התחייבות לקבלן. על כל פנים, ממשלת הליכוד תאמץ לעצמה עמדות הסותרות את המצע”.

בדיעבד נתברר כי מבחינת המשק הישראלי מילטון פרידמן הוא איש שלא היה ולא נברא. איש לא ביקש את עצותיו, שיטתו לא הגיעה לכלל יישום וארליך הצליח להביא על ישראל אינפלציה תלת סיפרתית בכוחות עצמו.

מה הביא את ארליך להעלות את הבלון הזה ששמו מילטון פרידמן?

יש אישים הסבורים כי ארליך התכוון בהכרזתו לטרפד את מועמדותו של דוד לוי לתפקיד מזכ“ל ההסתדרות. ארליך, לפי דעה זו, חשש כי המהפך שהיה בכנסת יהיה גם בהסתדרות, ודוד לוי יהיה מזכיר ההסתדרות. הוא הכיר היטב את השקפותיו של דוד לוי בתחומי המשק והחברה והעדיף את משל כמזכ”ל ההסתדרות. (ביטוי מוחשי לכך נתן ארליך כאשר חדל להיות שר האוצר ותפקיד זה מילא יורם ארידור כאשר אמר: “כל שר פועל לפי שיטתו. הואיל ואני לא הייתי מעולם חבר ההסתדרות לא שאפתי אף פעם ואיני שואף אף עתה להיהפך לרוב בהסתדרות ולהשתלט עליה מבפנים. יש לנו נציגות בהסתדרות וגם היום אין לי שאיפות כאלה. שר האוצר הנוכחי, מר ארידור, הוא חבר הוועד הפועל של ההסתדרות והוא היה גם עסקן במישור ההסתדרותי. לו יש אמביציות אחרות בהסתדרות. ואשר לדוד לוי – הוא הציג את עצמו כמועמד לתפקיד מזכיר ההסתדרות, אני מתאר לעצמי שגם לו יש אמביציות שונות משלי”).

דוד לוי מסרב להתייחס לתאוריה זו, בדבר מניעיו של ארליך, בהודעה על כוונתו למנות את מילטון פרידמן ליועצו. עם זאת הוא מוכן להודות: “אין ספק שזה הזיק ויצר רתיעה. דיברתי עם ארליך לאחר מכן על הנושא. הוא ניסה להסביר, שלא התכוון לגרום לי נזק, אך עובדה היא שהנזק נעשה. אין לי מושג מה היו השיקולים שלו”.

למרות הסברו של ארליך רווחה הסברה שהוא העדיף שמזכ"ל ההסתדרות לא יהיה איש הליכוד.

אך בהסתדרות לא יכלו לסמוך יותר מדי על מילטון פרידמן. הלם המהפך בכנסת יצר אצל צמרת המערך חרדה שאותו סיפור יחזור על עצמו גם במבצר ההיסטורי שלו. אובדן השלטון בממשלה היה בעיניהם אסון. אובדן השלטון בהסתדרות היה עלול להיות שואה. אילו השיג הליכוד רוב בהסתדרות פירוש הדבר שהיה מקבל לידיו את השליטה על כל משק העובדים – “סולל בונה”, “המשביר המרכזי”, “בנק הפועלים”, “תנובה”, “כור”, “הסנה”, ועוד עשרות מפעלים ענקיים. זה היה למעשה סוף השליטה המפא"יית רבת השנים על משאבי הכוח שאיפשרו לה את שלטונה.

לקראת ההתמודדות על השלטון בהסתדרות העלו אישים שונים במערך את השאלה אם ירוחם משל, שהיה אז בן 65, הוא המועמד המתאים להתמודד מול דוד לוי. משל חשש עוד לפני הבחירות לכנסת, כי יהיה עירעור על מועמדותו, ויזם פעולה לאישור מועמדותו עוד לפני הבחירות לכנסת. אך ביום שבו אמור היה מרכז מפלגת־העבודה להתכנס לישיבה מיוחדת, כדי לאשר את מועמדותו של משל, ארע אסון התרסקות מסוק בו ניספו עשרות חיילים. ישיבת המרכז נדחתה ולא התקיימה עוד לפני הבחירות לכנסת. משל נקט בצעד ביניים והביא לאישור מועמדותו על־ידי לישכת המפלגה וסיעתה בוועד הפועל של ההסתדרות. אך המועמדות לא היתה מונחת בכיסו. לאחר שנודעו ממדי התבוסה בבחירות לכנסת, נשאל יו“ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, אם הוא חושב שמשל יוכל להיות מועמד המפלגה למזכ”ל ההסתדרות. תשובתו היתה: “אני חושב שכן. לישכת המפלגה בחרה בו, ואין כל סיבה שהוא לא יהיה מועמד. אבל היו חברים לא מעטים שעירערו על הבחירה, נוכח המפלה האלקטוראלית בבחירות לכנסת”.

ואכן, רבים עירערו ואף ניסו להציע מועמדים אחרים. אחד השמות שהועלו היה של ישראל קיסר, אז גיזבר ההסתדרות. הצעה זו נדחתה, הואיל וקיסר לא היה בשל עדיין לתפקיד, והיה חסר ניסיון בתחום האיגוד המקצועי, כך שזכות מוצאו התימני לא עמדה לו. אחרים הציעו את מועמדותו של אהרון אוזן יוצא צפון אפריקה לתפקיד. אוזן, שהיה שר־החקלאות בממשלת רבין, ויתר על מקום בטוח ברשימת המערך לכנסת, בהנחה שמקומו בממשלה מובטח לו. ערב הבחירות האחרונות לכנסת פרש ממפלגת העבודה, הצטרף לתמ“י ונבחר מטעמה כשר בממשלה. את האפשרות שהממשלה לא תהיה בידי המערך לא העלה איש על הדעת. נוכח המפלה בבחירות נשאר אהרון אוזן קרח מכאן ומכאן – לא חבר־כנסת ולא שר. אך משל ידע להילחם כארי על מעמדו, ובסופו של דבר הוחלט להעמידו בראש רשימת המערך לוועידת ההסתדרות, כמועמדה לתפקיד המזכ”ל, ולצרף אליו את ישראל קיסר, כמועמד לתפקיד ממלא מקום המזכ"ל וראש האיגוד המקצועי.

באותה תקופה החל תהליך גובר והולך של חשיפת דוד לוי לאמצעי התקשורת. דוד לוי אמנם היה כבר שם־דבר, אך הוא הצליח, עד לשלב זה, לשמור על מידת מה של פרטיות. הכל ידעו כי הוא איש בית־שאן, כי החל דרכו כפועל פשוט. אך עד לתקופה זו סרב לפתוח את ביתו בפני עתונאים, לא נענה לבקשות לאפשר להם להיפגש עם הוריו, אחיו ויתר בני משפחתו. אך במעמד אליו הגיע עתה כבר לא יכול היה להמשיך בדרך זו, והעתונים הוצפו במאמרים תאוריים על דוד לוי, על ביתו ומשפחתו, וכן בראיונות עמו.

כתבה דליה מזורי ב“מעריב”, ב־29 במאי 1977: “חבר־הכנסת דוד לוי אינו אדם עם עניבה, שכאשר הוא לוקח טוריה ליד, בנו שואל אותו ‘אבא מצטלמים היום?’. זה פועל שיודע מה זאת עבודת־כפיים – אומר תושב בית־שאן. תושב אחר הוסיף: 'איש כזה בבית־שאן זו גאווה לעיירה. העובדה שיש לנו כאן אדם בעל כושר מנהיגות, שעשה חיל כחבר־כנסת ושהוא מתקדם בצעדי ענק, בסיעתו ובמפלגתו העלתה את קרנו של הישוב. כולנו גאים בו ומחזיקים לו אצבעות”. ובהמשך הכתבה מתוארים תולדות חייו של דוד לוי, השקפותיו החברתיות ותכניתו למקרה שייבחר. ולא במקום אחרון שיחה עם ילדיו (“אני מתלהב מהאבא שלי ומתגאה בו”, אומר הבן אורי, בן ה־12) ועם הרעיה רחל (“אני יודעת שיהיה לי יותר קשה, אך למען הצלחתו של דוד אני מוכנה לכל, ורק שימשיך להצליח”).

יצחק ווייט מ“ידיעות אחרונות” בא לביתו של דוד לוי בבית־שאן ומתאר מה שראו עיניו: “בחצר הבית נשמעות צעקות – שניים מהבנים מכים זה את זה. דוד לוי מחייך: 'יירגעו, עוד מעט ייכנסו גם הם הביתה. הוא גבר יפהפה. שיער אפור בתספורת מודרנית צרפתית. חולצה כחולה ומכנסי תכלת וחיוך שובה־לב. קשה לתאר אותו, כשאתה פוגש בו בבית־שאן, כמנהיג העושה במסדרונות הכנסת ובקומה החמישית של בית ההסתדרות. כאן הוא אחר – אב סבלני ובעל למופת. איך זה משתלב עם דוד לוי האימפולסיבי שהתקוטט עם שוטרים בעת ההפגנה ברחבת הכנסת? עם הנואם המתלהב והקיצוני? כשהוא מגיע לביתו בבית־שאן הוא זונח את הפוליטיקה והופך להיות איש משפחה למופת, וכשהוא בבית, בשהות הקצרה שהוא בבית, הוא מנסה לעזור לאשתו וליהנות מעשרת ילדיו… פרט לעשרת הילדים שבבית לוי בבית־שאן, יש שם כלב וצבים, ציפורים ועכברים. הילדים אוספים ציפורים שנפגעו בסביבה ומביאים אותם לילדיו של דוד. אלה מרפאים אותן ושומרים עליהן ומשלחים אותן לחופשי… ‘אני אוהב ילדים’ – אומר דוד לוי – 'הילדים מפיגים את המתח בעבודה. כשאני מגיע כולם רצים אלי, יושבים יחד, מספרים לי מה היה כל הימים שלא הייתי בבית. כמובן, הילדים סובלים מזה שאני נעדר הרבה מהבית, אבל אשתי עקרת בית טובה, אשה שרוצה בהצלחתי ואני חייב לה הרבה. היא גם המזכירה שלי, כשאינני כאן היא מדווחת לי, מעבירה עניינים ובעיות של הציבור המקומי”.

ימים אחדים לפני הבחירות להסתדרות (שהתקיימו ב־21 ביוני 1977) הצליח מנחם בגין להקים את ממשלתו ודוד לוי נכלל בה כשר־הקליטה. למרות היותו שר לא הסיר את מועמדותו לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עם זאת הבהיר לחבריו, כי אם ייבחר למזכיר ההסתדרות לא יהסס אף לרגע ויעזוב את מקומו ליד שולחן הממשלה.

אך דוד לוי לא היה צריך לעמוד בפני הברירה. תוצאות הבחירות, אף שהיו הישג נכבד לליכוד, היו רחוקות מאד מלהבטיח לו את תפקיד המזכ"ל. הליכוד הגביר אמנם את כוחו בהסתדרות מ־22.74 אחוזים ב־1973 ל־28.18 אחוזים, אך המערך ירד רק ב־3 אחוזים (מ־58.50 ל־55.44 אחוזים). הירידה של המערך עוררה שם צהלה – ובצדק. העליה של הליכוד גרמה אכזבה, גם היא בצדק. אמר דוד לוי לפנות בוקר, עם היוודע התוצאות: “בסך הכל ההישג שלנו בבחירות נעלה למדי – אך למען האמת ציפיתי ליותר”.

מי שלא נראה עצוב במיוחד בהישמע תוצאות הבחירות להסתדרות היה שר־האוצר, שמחה ארליך. “אני סבור שאסתדר עם משל בצורה עניינית יותר מאשר הסתדר אתו קודמי, יהושע רבינוביץ” – אמר ארליך בראיון שערכתי עמו, שעות ספורות לאחר היוודע התוצאות. בתנועה היו מי שאמרו כי ארליך ודאי יסתדר עם משל טוב יותר מאשר היה מסתדר עם דוד לוי, אילו נבחר למזכיר ההסתדרות, ולפיכך אין לארליך סיבה שלא להיות מרוצה מן התוצאות. עוד היו שאמרו, כי מילטון פרידמן כבר עשה את שלו ומילטון פרידמן יכול ללכת. שכן, לנצחון המערך בהסתדרות סייע לא מעט מסע ההפחדה שנוהל בידי המערך, ובמסע זה מילא מילטון פרידמן תפקיד לא מבוטל.

 

פרק עשרים ושלושה: בראש משרד הקליטה    🔗

החלטתו של ראש־הממשלה, מנחם בגין, להפקיד את תיק הקליטה בידיו של דוד לוי, עוררה לא מעט הסתייגויות, הן ב“חרות” והן בליכוד. ב“חרות” נבעה ההסתייגות מכך שעם המינוי של לוי נשללה האפשרות לתת תיק בממשלה ליצחק שמיר. לפי המפתח הפנימי של הליכוד הגיעו ל“חרות” חמישה שרים, והמועמדים היו – בגין, שרון, ויצמן, שמיר ולוי. הואיל ומשה דיין קיבל את תיק החוץ מתוך המיכסה של “חרות” נותרו ל“חרות” רק ארבעה תיקים. בגין בחר בדוד לוי ושמיר נאלץ להישאר בחוץ ולהסתפק בתפקיד יו"ר הכנסת, תפקיד עם הרבה כבוד אך עם מעט סמכויות ומעט עשייה.

הסתייגות מסוג אחר עורר מינוי לוי בקרב השותפים הליברלים בליכוד. לא קשה להבין את ההסתייגות הזו. דוד לוי יכול היה למצוא גשר בין השקפותיו החברתיות לבין השקפותיהם של חברים מ“חרות”, שנטו יותר לכלכלת שוק חופשי, כששני הצדדים מסכימים על תפיסות היסוד הז’בוטינסקאיות. גשר כזה לא היה עם אישים כמו ארליך, מודעי או פת. כאן מדובר בתפיסות עולם מנוגדות בתכלית, שעוד יבואו לביטוי במאבקים קשים בממשלה, עד שתיק האוצר הגיע לידיו של יורם ארידור.

הסתייגות נוספת מכיוון הליברלים היתה למי שהיה אז ח"כ וכיום שר־המשפטים משה נסים. נסים ראה בדוד לוי נציג “עדות” וככזה אולי ראה בו מתחרה. על החלטת בגין למנות את לוי אומר נסים: “בגין אמר לכמה אישים בצמרת הליכוד, ואני בתוכם, כי לא ייתכן שתקום ממשלה שבה לא יהיה לליכוד נציג של עדות המזרח. אני לא הייתי מועמד לאחד התיקים שהוצעו למפלגה הליברלית, ושלושת מועמדינו היו שמחה ארליך (אוצר), יצחק מודעי (תשתית ואנרגיה) וגדעון פת (בינוי ושיכון)”.

נסים אינו חוסך את שבט ביקורתו מלוי ומספר: “הוא לא בלט כחבר־כנסת ונדמה לי שלא גילה פעילות נאותה בוועדת־העבודה שבה הייתי חבר. היתה זו ועדה שטיפלה בשורה של נושאים חשובים למרות שלא כולם העסיקו את דעת הקהל”. נסים מודה שבמרוצת הזמן התפתח דוד לוי והתקדם, ומספר שבתגובה על אחד מנאומיו המרשימים של לוי, כתב לו יו"ר הכנסת דאז, ישראל ישעיהו, (שאף הוא, כיוצא תימן, לא יכול היה להשאר שווה־נפש לתופעה הזו הנקראת דוד לוי): “האם הוא כתב את הנאום בעצמו או מישהו עשה זאת עבורו?”. נסים לא ידע את התשובה אך הסכים עם השואל שאכן הנאום מרשים, אחר כן, התבררה האמת לאשורה.

דוד לוי ומשה נסים לא הגיעו להתנגשות של ממש, אך השוואה בין הדרך שעשו השניים, יש בה אולי כדי ללמד על השוני העצום שבין דוד לוי לבין מנהיגים עדתיים למיניהם שקישטו את הרשימות השונות לכנסת במהלך השנים.

משה נסים אינו רואה עצמו ככל הנראה כנציג עדות־המזרח, אלא כאדם שהגיע למה שהגיע מכוח כישוריו. איש איננו מטיל ספק בכשרונותיו של השר נסים, שהוא משפטן מעולה, בן למשפחת רבנים מפוארת (אביו היה הראשון לציון, הרב הראשי לישראל) ובעל השכלה יהודית וכללית רחבה. הוא בהחלט עומד על כך שתפקידיו יהיו בהתאם לכישוריו. כשהוצע לו תפקיד שר־המשפטים (לאחר פרישת שמואל תמיר מן הממשלה) קיבלו בידיים פתוחות, אך כשהוצעו לו הרבה לפני כן תיקי התחבורה והתקשורת (בתקופה שד"ש פסחה על שתי הסעיפים אם להצטרף לממשלה או לאו) הוא דחה את ההצעה בנימוק שאין לו הכישורים המתאימים. משה נסים הוכיח יכולת רבה גם בפעילות המפלגתית וזמן רב שימש בתפקיד יו“ר תורן של סיעת גח”ל, ובתוקף תפקיד זה היה לו חלק בקביעת סדרי הופעתם של חברי הסיעה במליאת הכנסת.

אך מי שבודק את ההיסטוריה הפוליטית של משה נסים לא יכול להימלט מן המסקנה שלא רק כישוריו הביאוהו לפוליטיקה. נסים הוצב במקום בטוח ברשימת הליברלים בבחירות של שנת 1959, עשר שנים לפני בחירתו של דוד לוי. הוא היה אז צעיר שאך זה התגייס לצה“ל, בלתי ידוע לגמרי בחיים הציבוריים. הצבתו ברשימת הליברלים אז נתפרשה כרצון לתת “ייצוג” לבני עדות המזרח, על רקע אחת הסערות העדתיות החולפות שפקדו אז את המדינה. אף כי גדל בבית שבו היתה פתיחות לגבי כלל עדות ישראל, משה נסים, אם ירצה להודות בכך או לאו, הגיע לראשית דרכו בפוליטיקה הישראלית, בשיטה שהיתה מקובלת בכל המפלגות – “לתת להם ייצוג”, “למנות אותם”, “להצמיח מהם מנהיגים”. המשותף לכל העסקנים שמונו בדרך זו היה שלרוב לא ייצגו שיכבה חברתית כלשהי, גם לא את ה”עדה" שהם נימנו עימה על־פי מוצאם. כל כוחם בא להם מכך שהמנגנון המפלגתי החליט בשלב זה או אחר להקצות להם מקום. במערך הקצו מקום לישעיהו ובליברלים הקצו מקום לנסים.

כאן אולי המקום לומר כמה מילים על ההבדל בין מה שדוד לוי מייצג לבין מה שמייצגים אישים כמשה נסים ואחרים. משה נסים הוא “ספרדי” מבחינה זו שהוא צאצא למשפחה שבאחד מגילגוליה הראשונים יצאה מספרד. האם דבר זה הופך אותו לנציג כל אלה שאינם מדברים אידיש במדינה? האם עובדה זו הופכת אותו לקרוב לליבם, מאווייהם ותמונת עולמם של בני העליה החדשה, שהקימו את עיירות־הפיתוח בשנות החמישים? משה נסים, מבחינת רקעו המשפחתי, ההשכלתי והכלכלי, נמנה בעצם עם ישראל הישנה, זו שדפוסי חייה עוצבו לפני הקמת המדינה, ואשר בה ההבדלים בין ספרדים ואשכנזים הם חסרי משמעות.

דוד לוי לא טען מעולם שהוא מייצג “עדה”. מבחינת רקעו ודרך צמיחתו הוא מייצג את מה שניתן לקרוא “ישראל החדשה”. פעם קראו לה “ישראל השניה”, מונח שביטא נאמנה את המקום הפחות חשוב בסולם החברתי שהוקצה לבני עליית המצוקה. במציאות של שנות השמונים זו איננה עוד ישראל השניה, לפחות לא מבחינת המודעות העצמית שלה. זו ישראל החדשה, שרובה יוצאי ארצות האיסלם וצאצאיהם, אך לא רק הם.

דוד לוי לא היה מאושר מכך שבגין החליט לכפות את דעתו בעד צירופו לממשלה, אף שהוא הכיר בכך שזו פררוגרטיבה של ראש־ממשלה. הוא העדיף שבחירתו תיעשה על דעת הרוב ובאורח דמוקרטי.

מספר דוד לוי: “כשנידון ענין השרים של ‘חרות’ בממשלה, ובגין הציע את רשימת השרים ואותי בתוכם, ידעתי כי יש מסתייגים מכך. פניתי לבגין ואמרתי לו: הטובה האחת שאני מבקש ממך לעשות עמי זה לתת לי להתמודד. אל תציע אותי. אז הוא אמר לי: ‘אני מרכיב ממשלה; אני הצעתי רשימה. זה אמון בי, או אי־אמון בי, כי אני חושב שעם אלה אני יכול לעבוד’. השבתי לו: 'למרות זאת, אני מבקש ממך שאם יש מתמודד אז בבקשה – אני רוצה להתמודד”'.

אך פנייתו של דוד לוי לא הועילה ובגין הכריז: “לא אקים ממשלה בלי דוד לוי”. ולדוד לוי לא נותרה ברירה – הוא קיבל עליו את הדין, אף שלא היה מאושר מכך כלל ועיקר.

בחירתו של דוד לוי הטילה צל מסוים על יחסיו עם יורם ארידור. ארידור לא נחשב למועמד לתפקיד שר מטעם “חרות” למרות שהכל הכירו בכשרונותיו הבלתי רגילים (שהופגנו תוך זמן קצר כשבגין הפקיד בידיו, בהיותו סגן שר במשרד ראש־הממשלה, את הטיפול בכחצי תריסר תיקים, שנשמרו עד לסיום המשא והמתן הקואליציוני והרחבת הממשלה. ארידור טיפל בתיקים אלה, לדעת הכל, באורח מזהיר). ארידור שאף להיות שר העבודה והרווחה, אותו תפקיד שגם לוי רצה בו, ושבסופו של דבר לא ניתן לשניהם. היחסים בין השניים היו צוננים על רקע זה תקופת מה, אך בסופו של דבר התקרבו שוב ושיתפו פעולה באורח פורה.

גם מבלי שקיבל לידו את תיק העבודה והרווחה עלה בידו להגשים כמה רעיונות שבהם האמין תחילה כחבר ממשלה ולאחר מכן כחבר ועדת השרים לכלכלה ויו"ר ועדת השרים לרווחה.

היו שראו בתיק הקליטה שניתן לדוד לוי מעין מס־שפתיים למען “הייצוג העדתי”. הם הצביעו על כך שלמשרד־הקליטה לא הוקצבו חיים ארוכים, והוא עמד להתחסל ולהעביר את פעולותיו לידי הסוכנות. הסוברים זאת לא הכירו עדיין בכוחו של דוד לוי ובנחישותו להשאיר משרד זה בידיו כמשרד של קבע, ולעשות כל שלאל ידיו כדי לשפר את קליטתם של העולים. בטקס קבלת משרדו מידי השר היוצא, שלמה רוזן, אמר דוד לוי: “אני יודע מבשרי מהי קליטת עליה. חשתי את תלאות הקליטה כשעליתי לישראל לפני עשרים שנה. אעשה כמיטב יכולתי לחיזוק המשרד ולהגדלת כוחו”.

דוד לוי הפך לשר בממשלה בטרם מלאו לו 38 שנים. כמה מן השרים שישבו יחד עמו מסביב לשולחן הממשלה לא התייחסו באמון רב ליכולתו של השר החדש. לא רק גילו הצעיר, אלא בעיקר מוצאו, רקעו, השכלתו – ואולי לא פחות מכך הרגשת העליונות שחשו כלפיו כמה שרים – הולידו אותו יחס של אי אמון והמתנה לכך ש“ישבור את הראש”. אותו יחס של ליגלוג, זילזול ושמץ של “מה בעצם אתה עושה כאן” היה מעין סנונית ראשונה לתופעה שפשתה לאחר זמן לא רב בציבור הרחב, ואשר ידועה כתקופת “בדיחות דוד לוי”.

אך דוד לוי התייחס לתפקידו החדש ברצינות. ישב לילות וימים, למד את הנושא והכין היטב את שיעורי הבית. על הדרך בה הכשיר עצמו לתפקיד הוא מספר: “אינני יודע אם יש בית־ספר מיוחד למנהיגים או לשרים. אינני מכיר גם מישהו שהכשיר עצמו מראש להיות שר. בדרך כלל התהליך הוא שבאו לאדם, אמרו לו להיות שר ואז הכשיר עצמו. כך נהגתי גם אני. למדתי ממי שיכולתי. התקרבתי אל עובדי המשרד, העליתי נושאים לדיון והקשבתי לדברים שנאמרו, מנסה ללמוד ולהכיר את כל נקודות ההשקפה. וכמובן למדתי את הדברים התאורטיים – איך ממשלה מתפקדת, איך מתקבלות החלטות, מהו תקנון הממשלה, מה הם חובותיו וזכויותיו של כל שר. על זה שקדתי ימים רבים”.

אורי אורן, עתונאי לשעבר המכהן כיום בתפקיד שליח הסברה בארה"ב, ואשר שימש כמה שנים כדוברו של דוד לוי, מספר על הדרך בה תיפקד השר: “הוא ראה בתפקידו כשר הקליטה שליחות. הוא האמין שהגורל ייעד אותו לתפקיד זה, כדי לשנות דברים מיסודם למען העולים החדשים. עקבתי מקרוב אחר הדרך שבה פעל ואני סבור שכבר מהשלבים הראשונים הוכיח שהוא שר טוב, בעל יכולת ביצוע וכושר הכרעה”.

אורן מונה שורה של סגולות אישיות, שיטות עבודה ותפיסות עולם שאיפיינו את תיפקודו של דוד לוי כשר־הקליטה:

* כושר למידה. לוי למד את תפקידו בשקידה רבה. הוא היה תוקף כל נושא מצדדיו השונים עד שלמד אותו על בוריו. ואז תפס את השור בקרניו.

* צמצום ניירת. לוי הוא איש העבודה בשטח, איש של מגע פנים אל פנים ושיחה גלויית־לב. לפיכך אין למצוא על שולחנו ערימות ניירת.

* יד חופשית ושליטה. לוי נתן יד חופשית לצוות הבכיר שלו ועודד את אנשיו להשמיע ביקורת עניינית בכל תחום. תכונה זו מסבירה שורה של החלטות שקיבל המשרד לקביעת שיטות מדעיות בחישובי ניקוד לזוגות צעירים מבקשי דיור. הוא למד באופן שיטתי את שלל ההצעות בנושאים המרכזיים, היה מקבל הכרעה פסקנית ומורה על ביצועה.

* יחסי אנוש חמים. לוי דורש הרבה מאנשים אבל יודע גם לתת. כאשר איש מעובדיו אינו ממלא את תפקידו כהלכה מסוגל דוד לנזוף בו בטון רם, אך לאחר מכן הוא יודע לפייסו, להשרות עליו רוח טובה ורצון לעבוד. יש לו כושר להשרות על אנשיו תחושת הזדהות מוחלטת עם הנושאים שבתחום טיפולו. הוא מדבר תמיד בלשון “אנחנו” ובמהרה הוא מלכד עימו ציבור אנשים העושים יד אחת להרים משימות.

* כשרון פוליטי. לוי ניחן בכשרון לקרוא נכונה מפה פוליטית, לאתר את המרכיבים השונים העשויים להשפיע על שינוי המפה ולתכנן בדרך זו את מהלכיו. האיש ניחן בחוכמת־נולד פוליטית מובהקת וצעדיו דמו לעיתים למהלכיו של שחקן ביליארד. ביריה מפתיעה מזוית בלתי צפויה, היה גורם לשרשרת של תגובות, שהוליכו, בסופו של דבר, את הכדור הפוליטי אל המטרה שהועיד לו.

* דבקות במטרה. קשה היה להסיט אותו ממטרותיו, לא כל שכן להניא אותו לוותר עליהן. לעיתים המשיך במאבקו חודשים רצופים עד שהתיש את יריבו. כשלונו של דולצ’ין בהשתלטות על משרד הקליטה – מה שנראה בתחילה בעיני רבים כמעשה סיפוח שאין קל ממנו – הוא אחת הראיות לכך.

* אבחנה בין המה לבין המי. לוי שש אלי קרב בהתמודדות עם בעיות. לעיתים נראה כי הוא כמעט מחפש את האתגר הזה. אבל הוא מקפיד בעקביות לתקוף נושא או מהות ולא את האיש המייצג את הנושא. קשה למצוא מלה משלו שיש בה משום פגיעה אישית.

* זכרון פנומנלי. הוא זוכר הכל. דברים קטנים עם גדולים. ציטטות שלמות של נאומים חשובים. החלטה שנתקבלה, מאמר שנתפרסם, הערה מקרית. זכרונו מדהים ממש ומשמש אותו לא אחת בדיונים פנימיים, כמו בויכוחים פומביים. אנשים המכירים את דוד מקרוב שומרים היטב על מוצא פיהם ונזהרים בויכוחיהם. הם יודעים כי הוא לא יזכיר להם את עמדתם, אך הוא יזכור.

יצחק רבין, ראש־הממשלה לשעבר, שעקב אחר פעילותו של דוד לוי במסגרת יחסיהם האישיים, נותן הערכה ביקורתית על תיפקודו של לוי. אמר רבין: “לא היה לו כיוון מגובש. הוא פעל בעת ובעונה אחת בכמה תחומים, כאשר הרצון הבסיסי שלו היה להוכיח שהתפקיד אינו גדול על־פי מידותיו”.

על הדרך בה הוא רואה את תיפקודו באותם ימים אומר דוד לוי: "האמת היא שנכנסתי למשרד כדבר טבעי. ידעתי שהפור נפל וצריך למלא את התפקיד. נכנסתי מיד לעניינים. ביום השני לכניסתי למשרד כינסתי את הצוות הבכיר והודעתי שאני רוצה ללמוד את הנושאים, איך מנהלים את העניינים, מהי תפיסת העולם. אמרתי שאני רוצה שנעבוד עבודת צוות ושנשתף פעולה. אך הבהרתי שיהיו שינויים, ואני מקווה שהם ישתפו אתי פעולה בביצועם. פעולתי הראשונית היתה לחזק את המשרד ונקטתי שורה של יוזמות שהביאו לעימותים עם הסוכנות ולוויכוחים בממשלה. ראיתי במשרד־הקליטה משרד חברתי לכל דבר. לא רציתי שהעולים המגיעים יעברו מה שעבר עלי, והדברים שנראו בעיני אחרים כקטנוניים היו בשבילי גדולים. למשל הביורוקרטיה. הטרידה אותי השאלה איך אפשר לצמצם את כל התהליך הזה שעובר עולה, כאשר הוא מבקש דיור. בעבר היו כמה תחנות וכמה טפסים וכמה בירורים עד שאדם היה ממש יוצא מכליו. אני זוכר את היום שבו שאלתי כמה טפסים צריך עולה כדי שיזכה סוף סוף בהודעת הזיכוי. כשהביאו לי את הטפסים ומניתי אותם כמעט ונחרדתי ואמרתי: ‘אני רוצה לעשות סוף לשיטה הזאת. אני רוצה שכאשר עולה יבקש דירה הוא יעשה זאת על טופס אחד ויחיד והודעת הזיכוי תועבר אליו ישירות, בלי שיצטרך בכלל לראות פקיד’. הדבר נראה בהתחלה כטירוף. כולם אמרו לי: ‘אי אפשר לעשות את זה’. השבתי: ‘עד שלא תמצאו פיתרון לבעיה אל תבואו אלי’. עובדה: אחרי שלושה שבועות באו עם טופס אחד ויחיד המשמש עד היום.

"נשארה כמובן השאלה, לא רק איך יקבל העולה. את הדירה אלא היכן יקבל אותה. השקפת עולמי היתה שיש לעולה זכות, אך יש גם למדינה זכויות ודרישות ויש לשלב בין השניים. יש מקומות שבהם המדינה יכולה ורוצה לתת דיור מועדף, שכירות סוציאלית, מקומות עבודה. יש מקומות אחרים שבהם דווקא העולה רוצה לגור, והמדינה אינה יכולה לתת לו אותם תנאים. כדי להביא לכך שעולים יילכו למקומות שהמדינה צריכה ורוצה שיילכו, יש לגרום לכך שהם יידעו שאינם נשלחים לארץ גזירה. התמריץ והסיוע הממשלתי נועדו להביא לאינטגרציה בין אלה החדשים אשר מקרוב באו לבין העולים החדשים של שנות החמישים, שהקימו את מה שנקרא ‘עיירות עולים’ ו’ערי עולים'. הותקפתי קשות על־ידי הסוכנות ואירגוני עולים, שסברו כי עולה של שנות ה־70 צריך להגיע ישר לתל־אביב. אך לא נרתעתי מן ההתקפות. בדרכי נועם הסברתי את היתרונות שיש בהליכה לאיזור־פיתוח, ולאט לאט בא הדבר על ביטויו בכך שלמעלה מ־45 אחוז מכלל העולים הצטרפו מרצונם לעיירות־הפיתוח ועל זאת גאוותי. כי היום הם חיים שם ופורחים. ומן הצד השני לא שכחתי את הימים שבהם הייתי אני עולה, וזרקו אותנו, בלי לשאול את פינו, למקום שבאמת היה ארץ גזירה. לפיכך נתתי חופש מוחלט, שאם עולה רוצה לרכוש לעצמו דירה בעיר הגדולה הוא יקבל את הסיוע מן המדינה. אם יש אדם שאינו יכול לגור באיזור פיתוח, אם יש לו מקצוע הנדרש רק בעיר גדולה, ומקרים דומים, ניתנה לו אפשרות לגור בתל־אביב או בעיר אחרת ברצועת החוף.

"זכר הימים הראשונים שלי בבית־שאן הביא אותי גם ליזום מסגרות לימודיות לעולה החדש, הילד והמבוגר. הוקמו מעין אולפנים מקומיים, שאיפשרו לעולים להשתלם וללמוד במקומותיהם בלי לנסוע רחוק. יצרתי גם מסגרות של אימוץ בין הצבא והעולים, והשתדלתי להיות נוכח אישית בכל האירועים, למרות אילוצי הזמן.

"נושא זה של אימוץ הצבא על־ידי העולים מוסיף ומתקיים עד היום, והוא אחד המפעלים הפחות ידועים והיותר מפוארים. מי שלא ראה בעיניו את חטיבת גולני יורדת לקרית שמונה וחצור, או מעלה את תושבי השפלה אל ההר, בערב של שירה והווי, במופעים של חיילות וחיילים, ליד שולחנות ערוכים, לא ראה שמחה כנה של תושבי הצפון. מי שלא שמע את אורי אור (אלוף פיקוד המרכז) ואת יאנוש (אלוף אביגדור בן גל) מרביצים בעולים, בעברית פשוטה ובסיסית את אהבת הארץ, לא חווה חויה של ממש. ולא רק הצבא לבדו נרתם לפעולה החברתית. היא מנוהלת בכל רחבי הארץ על־ידי מאות רבות של מתנדבים, המבקרים בבתי העולים, מסייעים להם בפתרון בעיות של יום־יום, משמשים להם פה ברשויות השונות, ומפעילים עימהם את בתי־העולים בהרצאות, משחקים ופעולות בידור ותרבות.

“היו גם נושאים שיזמתי ושלא היתה כל זיקה ביניהם לבין התקופה בה עלתה משפחתי ארצה. היתה למשל בעיה של מדענים עולים, בעיקר מברית־המועצות. היתה קיימת שיטה שלפיה נקלטו עולים מדענים אלה באוניברסיטאות והוחזקו שלוש שנים שבהן שולמה משכורתם מקופת המדינה. לאחר מכן היה האיש מפוטר, כי לא היה עבורו תקן, וזו היתה בשבילו רעידת־אדמה. יזמתי הקמת מכוני־מחקר למדענים כאלה אשר בהם יכלו לפתח את המצאותיהם ולהשתחרר אט אט מהתלות בקופה הציבורית, עד שעמדו על הרגליים. תבעתי וקיבלתי, בתקופת הקפאת התקנים בשירות המדינה, הפשרת מאות תקנים למשרות עבור העולים”.

דוד לוי עמד בדילמה לא קטנה בפרשת המינויים. כאדם רגיש לזכויותיהם של אנשים עובדים ולרגשותיהם, הוא לא היה מסוגל סתם “להעיף” אנשים ממשרותיהם. כך, למשל, את מנכ“ל משרד־הקליטה, מנחם שרמן (כיום ראש מועצת רמת־השרון) הוא נמנע מלהדיח, למרות היותו איש מפא”י מובהק. רק כאשר שרמן ביקש לפרוש מרצונו, כדי להתמודד בבחירות מוניציפליות, הוא פרש מן התפקיד. דוד לוי לא רק שלא יכול היה לפטר אנשים, אלא שפעמים רבות גם דאג לפרנסתם של אנשים נזקקים, גם אם לא היה צורך בהם במיוחד.

למרות רגישותו זו עמד על זכותו להכניס למשרד אנשי חרות בעלי כישורים מתאימים לתפקידי ביצוע אחרי שהוכיחו עצמם במסגרות קודמות. הסיבה העיקרית היתה נעוצה בהכרה, שכדי להעביר מדיניות אתה זקוק לאנשים התומכים בך ובמדיניותך. בדיעבד נתברר שדוד לוי צדק ונחסכה ממנו תקופת ה“קילקולים” הארוכה ממנו סבלו הרבה שרים של הליכוד שגילו – מאוחר מדי – כי פקידיהם לא תמיד מבצעים את מדיניותם.

מספר עזריאל ולדמן: “את דוד לוי הכרתי בשנת 1972 כחלק מקבוצת ויצמן. בראשית שנות השבעים מוניתי לראש הסיעה בקופת־חולים. יחסי עם דוד לוי היו של ידידות שאינה תלויה בדבר. לא היו לנו עסקים של ‘שמור לי ואשמור לך’. כשהועלתה מועמדותו לתפקיד שר תמכתי בו, אף שלא פנה אלי. בשנת 1978 נפגשנו בחתונה של ידיד משותף. הוא ביקש ממני שאבוא לפגוש אותו במצודה. סיפר לי שיש לו שני תפקידים במשרד־הקליטה – תפקיד מנכ”ל ותפקיד נציב קבילות. הודעתי לו, כי את תפקיד המנכ“ל אני מוכן לקבל. עם הגיעי למשרד־הקליטה החל המאבק החריף עם הסוכנות. הסוכנות רצתה לכרסם הרבה מסמכויות המשרד. היה צורך לבנות את משרד־הקליטה, גם מינהלית. היתה בינינו הבנה מלאה לגבי המדיניות שיש ליישם. לוי סבר, בין היתר, כי המדינה חייבת לשאת בעול קליטת העולים מיום הגיעם ארצה, ויחד עם זאת לעודדם ללכת לאזורי־פיתוח. הסיסמה היתה: העולים של שנות החמישים קולטים את עולי שנות השיבעים והשמונים”.

תוכניותיו של דוד לוי להרחיב את משרד־הקליטה ואת הפונקציות שלו, נגדו את מסקנותיה של ועדה ממשלתית, בראשותו של עמוס חורב, שבדקה את הנושא והמליצה למעשה לבטל את המשרד. למרות שהמלצות הוועדה אומצו על־ידי ממשלת רבין, התנגד דוד לוי למימושן. הוא הסכים אמנם שאין מקום למשרד־הקליטה במתכונתו הקיימת, שבה היה רק משרד שתיווך בין משרדי הממשלה השונים. אך לדעתו האינטרס של העולה ושל המדינה הוא לרכז את כל הפונקציות של הקליטה במיסגרת אחת, שתהיה ממלכתית ובראשותו של שר והמיסגרת המתאימה לכך הוא משרד־הקליטה. על רקע זה התפתח עימות חריף ביותר בינו לבין יו"ר הנהלת הסוכנות, אריה דולצין. דולצין דרש בירור דחוף אצל ראש־הממשלה. בפגישה אצל בגין הירצה דוד לוי את השקפתו, וכאשר העיר דולצין כמה הערות שנראו לו פוגעות, הוא הגיב בכעס: “מר דולצין, תפסיק כאן עם הבוסיזם. אנו נמצאים בבית ראש־הממשלה”. דולצין נפגע ופנה לעבר דלת היציאה ורק לאחר הפצרתו של בגין (“בשם הידידות שלנו אני פונה אליך, ליאון, בבקשה להישאר”) חזר בו מכוונתו לעזוב בטריקת דלת.

מספר דולצין: “משום כבודו של ראש־הממשלה ומשום ידידותנו נתרציתי ונשארתי, אבל סגנונו של לוי לא היה לפי רוחי. אם כי אני מוכרח לציין שבפגישה שהיתה לנו כעבור שנים זה לא היה אותו אדם. הסגנון שלו השתנה מן הקצה אל הקצה והוא היה יותר מלוטש, מהוקצע ומנומס”.

נסיונו של דולצין לכבוש מידי דוד לוי את משרד הקליטה נמשך שנה רצופה, והדי מאבק זה “פירנסו” כותרות עתונים רבות. במהלך שנה זו הועלו ע“י הסוכנות הצעות פשרה שונות ומשונות – אך לוי היה מוכן לפשרה אחת בלבד: זו המרחיבה את סמכויות משרד הקליטה. תוצאות המאבק הזה השאירו את משרד הקליטה על כנו ולא שינו דבר ממסגרתו, אולם הם הוסיפו יוקרה ועוצמה ללוי וגרעו מיוקרתו של דולצין. יו”ר הנהלת הסוכנות, כמו רבים אחרים בראשית הקריירה של לוי כשר, לא העריך נכונה את כוח עמידתו ומידת נחישותו, כמו את כושרו הפולמוסי ויכולת השכנוע שלו. כאשר למד לדעת דולצין כי לא יוכל עוד לצפות לעזרת ראש הממשלה במאבקו זו, הבין כי הוא מנהל קרב אבוד כנגד יריב אשר לרוע מזלו נטה לזלזל בו ולהפחית מערכו. נצחונו של לוי היה נצחונו של המשרד. עובדיו, שחרב פיטורין הונפה מעל ראשיהם במשך שנתיים ויותר, זקפו ראשם ונחלצו ביתר־שאת לעבודת הקליטה. משרדי ממשלה אחרים, הקשורים במשרד הקליטה, לרבות – משרד הבינוי והשיכון – הידקו את שיתוף הפעולה עם משרד הקליטה והנהיגו נוהלי עבודה שלא שררו עד אז. אף שהמסגרת נשארה ללא שינוי – העולה יצא נשכר.

כניסתו לממשלה לא הוציאה את דוד לוי מבית־שאן. הוצעה לו דירת-שרד בירושלים, אפילו הופעל עליו לחץ לקבל דירה כזו, אך דוד לוי בשלו – בית־שאן זה הבית שלי. רחל החרתה החזיקה אחריו ואמרה אז: “הקטיושות לא גירשו אותנו מבית־שאן, אז הכהונה בממשלה תעשה את זה?”

על הכרעתו זו אומר דוד לוי: “אני מטבעי חסיד של הגישה שאם צמחת מתוך אנשים שאיתם באת ואתה חלק מהם, אל תיטוש אותם כשהצלחת. אל תעשה זאת כי אתה מהווה – בתת ההכרה שלהם, ברחשי ליבם – משהו השייך להם ולגאוותם. בוודאי שהיה לי נוח לעבור לירושלים. אך אילו הייתי עושה כך לא הייתי שלם עם עצמי בשום אופן. רציתי לשבור את הגישה שכאשר אנשים מצליחים הם עוקרים מן הקרקע בה גדלו. כיום יש ראשים ומנהיגים המעידים על עצמם שפעם עבדו עבודת אדמה. אילו כל אותם מנהיגים היו נשארים במקומות שמהם באו אז היה לנו היום מצב חברתי אחר לגמרי. כאשר אתה מצליח ואתה באולימפוס ואתה נוטש ומשאיר אותם מאחוריך אתה פוגע לא רק בנשארים אלא גם בעצמך. תפישה כזו דורשת הרבה קורבנות. אתה רחוק מהמשפחה, רחוק מהילדים שהם הקורבן הגדול ביותר של המצב – אין להם אבא לידם שיסייע להם, לא בלימודים ולא במשחקים. התחושה שאבא שייך לאחרים ולא לבית היא קורבן כבד מאד. יקר מאד. אבל כשאתה בא לתבוע קורבנות מאחרים אינך יכול לעשות זאת בלי להקריב בעצמך. אין להגשים שום יעד ציבורי אם אתה לא תורם לו את חלקך האישי”.

באותה תקופה, ינואר 1978, נולדה לדוד לוי בתו ה־11, סימי, שנקראה על שם אמו בעודה בחיים (כמנהג יהודי ספרד). דוד לוי, שכבר התרגל לחשיפת חייו לציבור, אמר אז לעתונאים שהציפו את ביתו לרגל השמחה: “אני מרגיש מצוין עם 11 ילדים וכמוני גם אשתי רחל. שנינו גדלנו במשפחות ברוכות ילדים באווירה משפחתית מלוכדת ועם אותה אווירה אנחנו ממשיכים. משך השבוע אני חוזר מאוחר בלילה ויוצא מוקדם בבוקר. זהו הקורבן של אשתי ושל ילדי, על שיש לבית־שאן ולעיירות־הפיתוח שר בממשלה. אבל ערבי שבתות ושבתות הם קודש לילדים. אנחנו מתפללים יחד בבית־הכנסת ואחר כך אני לוקח את הילדים לטיול בטבע. משחק איתם מספר שעות בחורשה”.

 

פרק עשרים וארבעה: דוד לוי כבדיחה לאומית    🔗

בראשית שנת 1978 התפוצצה הארץ מצחוק. גל של “בדיחות דוד לוי” פרץ לפתע והתפשט כשריפת קוצים. בכל אשר בא דוד לוי הוא נתקל בעיניים שריצד בהם ניצוץ של שמחה לאיד, בחיוך של ליגלוג, בהתלחשויות שהשתתקו כשהתקרב.

זו היתה תקופה שחורה של יסורים, סבל ובדידות. הארץ כולה צחקה וליבו של דוד לוי נקרע בקירבו בכאב וביסורים. מעטים דיברו אתו על הנושא – ידידיו אולי לא רצו להביכו ולהכאיב לו ויריביו נהנו מהשפלתו – ורק עם בני משפחתו הסובלים והכואבים יכול היה להחליף דברים. איש לא יצא בפומבי להגנתו, איש לא ניסה לשים קץ לגל העכור הזה, אולי משום שהבדיחה היא נשק חלקלק, שקשה להתמודד עמו.

מובן שלא כולם היו שותפים למשחק ההתעללות הלאומי הזה. הנשיא יצחק נבון שמע לראשונה את הבדיחות המסופרות על דוד לוי מפי אנשי “חרות”, שישבו בסמוך לו במזנון הכנסת. אומר על כך הנשיא היום: “הבדיחות הללו גרמו לו עוול רב. בסופו של דבר הוא היה מנהיג טבעי שצמח מלמטה בכוחות עצמו”.

גם שר־החוץ, משה דיין, נשאר מחוץ למשחק, ודומה שאיש לא העז לספר בנוכחותו בדיחה על דוד לוי. מזכיר הממשלה לשעבר, אריה נאור, מספר כי דיין דיבר באוזניו בהערכה רבה על לוי ואמר עליו את הדברים הבאים: “דוד לוי הוא מנהיג אותנטי בן עדות המזרח שצמח מן העם. הוא לא מנהיג עדתי אלא מנהיג לאומי”. דיין שיבח פעם את לוי בפתק ששיגר לו בעת ישיבת ממשלה ואשר בו התייחס למפגשים מדיניים שנטל לוי על עצמו ושנסתיימו בהצלחה.

גם בנוכחותו של ראש־הממשלה, מנחם בגין, איש לא היה מעז כמובן לספר בדיחות על דוד לוי. אך שרים מיריביו לא יכלו להתגבר על יצרם. אריה נאור מספר, כי “השרים סיפרו את הבדיחות במסדרון, ליד אולם הישיבות של הממשלה, וכן בעת ישיבת הממשלה עצמה, באמצעות פתקים”. ח"כ מיכה רייסר שהיה אז עוזרו הקרוב של לוי, אומר: “הבדיחות פגעו בתחומים שבהם דווקא הצטיין – חריפות שיכלית, אינטליגנציה ויכולת ביצוע במשרדו”.

בראיון שנתן דוד לוי באותה תקופה הוא אמר: “אני אדם כמו כל אדם עם לב ועם רגש פנימי, וכמובן שאני נפגע מהבדיחות האלה עד עומק נשמתי”.

במיוחד סבלה אז המשפחה. הרעיה רחל, נזכרת כיום: “הייתי בוכה בלילה, לבד. פוחדת שהילדים יקחו את זה יותר מדי ללב. בבית־הספר היו פוגעים בהם. ילדים אחרים לעגו להם: אבא שלכם כזה וכזה. לפעמים הם היו בורחים הביתה באמצע השיעור ובוכים. אחר כך פחדו לחזור לכיתה. כשדוד היה בא הם היו שואלים אותו: אבא, באמת אמרו עליך ככה? והוא היה צריך להסביר להם שיש אנשים רעים ויש טובים, ולא לחשוב שכולם רעים. היה כואב לו. הוא היה אומר: שיצחקו עלי, אשא זאת. אבל על אשתי ועל ילדי?”

מהו הרקע לגל “בדיחות דוד לוי”? מה גרם להתפרצותו וכיצד דעך?

אין זו הפעם הראשונה כמובן שהארץ מתגלגלת מצחוק בעקבות גל בדיחות המופצות על מנהיג זה או אחר. לוותיקי הארץ זכורות עדיין הבדיחות שליגלגו על בורותו (כביכול) של יוסף אלמוגי, על הססנותו (כביכול) של לוי אשכול, על אורח חייו של השר יעקב משה טולדאנו (על רקע נישואיו בזיקנותו לאשה צעירה) ועוד. חלק גדול מהבדיחות עוברות, בשינויי צורה קלים, מדור לדור ומתקופה לתקופה. רבות מהבדיחות שסופרו על אלמוגי, למשל, הודבקו כמעט ללא שינוי לדוד לוי.

יש המסבירים את הבדיחה הפוליטית כנישקם של החלשים והמדוכאים. בארצות טוטאליטריות נפוצות בדיחות מפולפלות (“בדיחות סטאלין” הן המפורסמות שבהן) הואיל וזה הביטוי היחידי למרי אזרחי במדינות אלה (וגם זאת לא תמיד ללא סיכון). תאוריה זו אינה הולמת את המקרה של דוד לוי.

תאוריה אחרת אומרת כי הבדיחה הפוליטית נוצרת כאשר אישיות מדינית מתנהגת שלא בהתאם לציפיות ממנה. על רקע זה נולדו הרבה בדיחות על נשיא ארצות־הברית, גנראל דווייט אייזנהאואר. לפני היבחרו ציפו הכל שהגנראל ששיחרר את אירופה יטול לידיו את המושכות ויתגלה כנשיא חזק. במציאות נתברר, כי היה אחד הנשיאים החלשים של ארצות־הברית ועל רקע זה נולד גל של בדיחות חריפות נגדו.

תאוריה זו הולמת במידת מה את התופעה של “בדיחות דוד לוי”. לפני שעלה לרמה של מנהיג לאומי לא היה מוכר לציבור הרחב. מינויו לשר והופעותיו הרבות בטלוויזיה יצרו פער בין הציפיות לבין התופעה, בין התדמית הסטראוטיפית לבין מה שנתגלה במציאות. ממנהיג שצמח מבית־שאן ציפו, כי יהיה מנהיג “עדתי”, שידבר בעברית עילגת, שידון בנושאים שוליים, או במילים אחרות – שלא יעלה מעל לרמה מסוימת שהמערכת הפוליטית הציבה עד אז למנהיגים מקומיים בני עדות המזרח. והנה בא דוד לוי, בן העיירה הנידחת, ומדבר כמנהיג לאומי, כשווה בין שווים. זה לא עונה על הציפיות, זה גם מעורר התנגדות. והואיל ואי אפשר להתווכח אתו ולהתנגד לו ולדחות אותו, אז צוחקים לו.

דוד לוי היטיב בשעתו לתאר את התופעה: “ייתכן שהבדיחות הללו הן תוצאה מכך שהחברה הישראלית טרם התרגלה לעובדה שאיש עדות המזרח, שהוא מדרך הטבע ‘קצת מפגר’, כביכול, הגיע לעמדה ממלכתית, אומר את דעותיו בגלוי ומוכן להיאבק עליהן ללא חת. ייתכן שדווקא בתוככי מפלגתי יש לי כמה ידידים טובים, המקנאים באותו בחור מעיירת־פיתוח שהגיע לכהונת שר”. הם ידעו היטב שכהונה זו לא הוענקה ללוי כנציג “ספרדי” אלא בזכות כישוריו וכושר הנהגתו.

דומה כי זו הפעם היחידה, אולי, שדוד לוי התבטא בחריפות כזו בנושא של היחס לעדות המזרח, והדבר מלמד עד כמה הכאיבו לו הבדיחות. בדיקת הבדיחות מאותה תקופה (חלק מהן פורסמו בחוברות שונות) מלמד שרובן, אם לא כולן, מבטאות איזה יחס של עליונות כלפי בני עדות־המזרח. לא נערך מחקר מפורט בנושא, אך יש מקום לסברה כי הבדיחות הללו היו בעיקר נחלתן של שכבות חברתיות מאד מסוימות. בוודאי שהן לא סופרו בקרב שכבות חברתיות שאינן מדברות אנגלית (חלק מהבדיחות התבסס על בורותו כביכול של דוד לוי בשפות זרות), או שלא יכלו לרדת לדקות הליגלוג.

הבדיחות נועדו ביסודן לחשוף נקודות תורפה שהיו קיימות אצלו, כביכול, ובאמצעותן היה ניסיון לרמוז במפורש שבעצם אינו שונה במאומה משרים “מוצנחים” יוצאי עדות המזרח.

דוד לוי נואם בכנס לענייני עלייה ואומר: ‘מרוסיה הגיעו עשרים משקפיים, מאנגליה הגיעו שלושים משקפיים, מארצות הברית – עשרים וארבעה משקפיים’. מיד ניגש עוזרו של השר ולוחש באוזנו: ‘אדוני השר זה לא סימן של משקפיים, זה סימן של אחוזים’.

עם בדיחות אי אפשר כמובן להתווכח. בדיחה מרושעת יכולה להדביק בך תווית בדויה, שיקרית, ושום טענה לא תוכל לעזור.

לא מעט בדיחות ליגלגו על יכולתו הלשונית של דוד לוי. עובדה היא שהעברית שבפיו מעולה, לא מעט תודות לידיעת המקורות ושקידתו העצמית. אך ממש כשם שיו"ר הכנסת, ישראל ישעיהו, שאל פעם מי הכין לו את נאומו, כך גם רבים מן הצופים בטלוויזיה התקשו לעכל כיצד זה ייתכן שבפי יוצא בית־שאן תהיה עברית כזו?

וכך נולדה הבדיחה הבאה:

עוזרו של דוד לוי נכנס למשרד ואומר: “אשר יגורתי בא”. עונה דוד לוי: “מצוין, תגיד לו שייכנס”.

ולך תתווכח עם הבדיחה ותאמר שבעצם העברית שלך טובה.

או למשל ענין המבטא. הציפיות מאיש עדות־המזרח יוצא עיירות־פיתוח הן שידבר במבטא “מזרחי”, רצוי עילג. מבטאו של דוד לוי מעולה, העברית שבפיו משובחת ביותר והוא שולט במכמני השפה. זו המציאות. אך כשהמציאות אינה עונה על ציפיות התדמית, מתקנים אותה באמצעות בדיחות המלגלגות על מבטאו ועל ידיעת השפות שלו. עובדה היא שדוד לוי יצא לשליחויות מדיניות בחו"ל, נפגש עם אישי מדינה ודיבר עימם כשווה אל שווים. זאת היא המציאות. אך התדמית אומרת כי דוד לוי הוא נבער מדעת וכל שהוא יכול, זה לדבר בעיירת פיתוח או לכל היותר במרכז ‘חרות’ המורכב מאוהדיו. דוד לוי והעולם הגדול? לא מתקבל על הדעת. מה עושים? מספרים בדיחות המלגלגות על ידיעותיו בענייני העולם. צרפתית כפי שיודע לוי לא יודעים רוב המתבדחים עליו, אך אנגלית ברמה ישראלית יודעים כולם ואפשר לצחוק עליו.

במסיבת קוקטייל ניגש מלצר לדוד לוי ושואל: “מרטיני”?

עונה השר: “לא. מר לוי”.

ההמונים שהפיצו – חלקם בהנאה בלתי מוסווית – את הבדיחות הללו ואחרות, לא ידעו, כמובן שפרט לשליטתו המצויינת בשפה העברית שולט דוד לוי בצרפתית על בוריה ושולט טוב גם בערבית ובספרדית. בשליחויותיו המדיניות בחוץ לארץ ידע לעשות שימוש טוב בידיעת השפות שלו. כך, למשל, נפגש באחד מסיוריו עם נשיא הסנט הצרפתי וקיים עמו שיחה ממושכת. אבל תדמיתו של לוי היא של אדם נבער מדעת והבדיחה נועדה לאשר ולחזק תדמית זו.

על אותה תקופה אפילה בחייו ובחיי משפחתו מספר דוד לוי:

“זה פגע בי עמוק. כלפי חוץ הייתי חייב להראות שזה לא נוגע לי – משימה כמעט בלתי אפשרית. אך מי שיאמר שדבר כזה אינו נוגע לו הוא נטול רגש אנושי. המסע נגדי היה מסע של השמצה ושל הטלת כתם ודופי אישי. לא היה שום מחסום. פגעו בדברים הכי מקודשים. אפילו בילדים. הבדיחה שהכי פגעה בי היתה זו שסיפרה כי הלכתי ברחוב עם אחד הילדים. הילד נפל לבור עמוק ואז פניתי כאילו לאשתי ואמרתי לה: מה כדאי יותר לדעתך, להוציא אותו מהבור או לעשות חדש? האם ככה נוהגים בילדים? האם כך מותר לומר אפילו בהלצה? אך הייתי חייב להיות חזק. וחזק פירושו לעמוד מול פני האדם המדבר אתך, ולפעמים זה גם ידיד, ולשאול את עצמך אם בתוך תוכו הוא אינו צוחק עליך. ואם כתוצאה מאותו צחוק אתה לא מתעוות בעיניו, כמו שעיוותו את פרצופי בתמונות שפורסמו באותה תקופה בעתונים. איש לא בא לנחם אותי. את הבדיחות שמעתי וקראתי בדרך עקיפה. הייתי נפגש עם חברים ואומר: ‘חבר’ה הבדיחה האחרונה ששמעתי על דוד לוי היא זו – מה שמעתם אתם?’ הם היו צוחקים וזה היה מקל עלי במידה מסויימת. נקודת האור באותה תקופה היו המכתבים הרבים שקיבלתי מאנשים פשוטים, שביקשו לעודד אותי. אלה היו מכתבים של אנשים מכל העדות, פרופסורים, תלמידים, חברי קיבוצים. אני זוכר מכתב של אשה בת שבעים מאיזו מושבה רחוקה בגליל. היא כתבה לי: “למען השם אל תתמוטט. החזק מעמד. יש האוהבים אותך באמת ובתמים והם רבים”. היו גם עתונאים שנתנו ביטוי לתמיכתם בי, כמו רפאל בשן מ”ידיעות אחרונות“, שבא יום אחד ביוזמתו ואמר דברים כדורבנות, נתן ביטוי לזעקה אנושית אמיתית. אך היו גם גילויים הפוכים. במפא”י שמחו לאידי. הם גם דאגו להפיץ את הבדיחות עלי. (ערב הבחירות האחרונות הביאו מכונית עם רמקול והשמיעו את הבדיחות עלי מעל קסטות, מול הבית שלי בבית־שאן). הייתי בא מאוחר הביתה ומוצא אשה בוכיה וילדים עצובים. רחל ביקשה שנעזוב את העיירה. אמרתי: בשום אופן לא. והיא השיבה לי: אתה יודע מה המחיר? אתה יודע שאני נקרעת עם הילדים ולא יודעת מה להשיב להם. אמרתי לה: מחר, ערב שבת, אני אדבר עם הילדים. ישבנו סביב השולחן וכולם השפילו את מבטם. אמרתי להם: אנחנו עוברים עכשיו תקופה קשה מאד. עליכם לדעת שלא כל האנשים נגדנו. יש אנשים רעים, המבקשים לפגוע בי ולהציג אותי כפי שהם רוצים להציג. אבל אתם הילדים שלי. אתם מכירים אותי ויודעים מי אני. אני מבקש מכם, אם אתם באמת אוהבים אותי ואת הבית הזה, תעזרו לי לנהל את המלחמה. אבל לנהל אותה בדרך אחרת – לא להתווכח, לא לבכות. להיות חזקים, לחייך, לצחוק לכל מה שיאמרו לכם. אם תעשו כך, אתם תעזרו לי. הגל הזה יעבור, אני מבטיח לכם. ואז נחזור להיראות בעיני כולם כפי שאנחנו באמת. וזה יהיה הנצחון שלנו. דעו לכם, שאם אתם תהיו חלשים גם אני אשבר. ואל תחשבו שאני לא יודע מה עובר עליכם ולא יודע מה שאומרים עלי. אני יודע הכל. אפילו את הבדיחות שיגיעו לכאן, לבית־שאן, בעוד שבוע. אני כבר שמעתי אותן בירושלים ויכול לספר לכם כדי שתהיו מוכנים מראש. תדעו לכם שהגל העכור הזה מתכוון להרוס אותי. אינני הראשון שגל כזה פגע בו. אך אני, מפני שאני מעיירה קטנה, ומפני שעוד לא עיכלו אותי, הגל הזה עלול להיות קטלני לגבי. אם אנחנו נישבר, הגל הזה יכסה אותנו. אבל אם נהיה איתנים כמות שאנחנו, לא יותר, ונפגין את האמת שלנו, את מה שאנחנו, אם נעמוד ככה טוב, הגל הזה יעבור ואנחנו נישאר זקופים. אם אתם רוצים לעזור לי, ובעצם גם לעצמכם, בואו נהיה חזקים כולנו.

“ואז הבן, שמעון, שהוא צנחן עכשיו, אמר לי: ‘אבא, אנחנו מבטיחים לך לעשות מה שתרצה. אבל תבטיח לנו שאתה לא תישבר’. וכאשר הוא דיבר עמדו לו דמעות בעיניים. השבתי: 'אני לא אשבר. אני מבטיח לכם. זו התחייבות שלי,. ורחל אמרה: ‘עברתי עם אבא הכל. אני מאמינה בו, ואם מישהו צריך להיות חזק זה אני’. ואז הקטנה, אילנית, שהיתה אז בת 6, אמרה: ‘לא, אני הראשונה’. וכל הילדים אחריה: ‘כולנו נהיה חזקים’. ואז כולם צחקו ואכלנו ושתינו יין. הילדים בדרך כלל לא נוגעים ביין. שותים רק בקידוש, אבל בארוחה מעדיפים משקה קל, רק לא יין. אבל הפעם לקחנו כוסיות, מזגתי לכל אחד, אמרנו ‘לחיים’, ושתינו. ונדמה לי שאז בא המיפנה”.

על אותה תקופה מספרת הבת הבכירה, אתי: “הייתי אז חיילת בצבא. היו חיילים שלא ידעו שאני הבת של דוד לוי וסיפרו את הבדיחות בנוכחותי. אחרים, שידעו מי אני, סיפרו את הבדיחות מאחורי הגב. זה כאב לי מאד, אבל ידעתי שנתגבר ושזהו המחיר שיש לשלם על פירסומו של אבא ועל החלטתו לעסוק בפוליטיקה. כשהתחתנתי, בביתנו בבית־שאן, וראיתי את כל ראשי המדינה שבאו לטקס, ידעתי שעברנו את זה. זה היה היום הגדול בחיי”.

הבן השני, ז’קי: “בתקופת הבדיחות הייתי תלמיד בתיכון. תלמידים סיפרו את הבדיחות בנוכחותי בהנאה גלויה. בהתחלה הסבל היה רב, אחר כך, בעקבות השיחה עם אבא, התחזקנו”.

הבן, שמעון, שהתגייס לצבא לאחר שכבר עבר גל הבדיחות, מספר: “אני בצבא שמעתי על אבא רק שבחים והערכה. נזכרתי במה שסיפרה אתי על התקופה בה היא היתה בצבא ואמרתי לעצמי, רק כדי לשמוע עכשיו את כל השבחים הללו על אבא, כדאי היה לעבור את התקופה הקשה”.

האב, משה לוי: "הבדיחות הגיעו אלינו ללוד וכאבו לנו מאד. אשתי המנוחה, סימי, ואני היינו בוכים בלילות. סימי אמרה לי פעם: ‘למה עושים את זה לדוד שלנו, למה גורמים לו עוול כזה, רק משום שהוא נועד לגדולות?’ "

למרות שהגל חלף כבר מזמן ואיש אינו מעלה בדעתו היום לצחוק מדוד לוי, נשאר משקע בליבה של רחל. כשנשאלה בראיון עתונאי שנערך בראשית 1982 על תקופת הבדיחות לא יכלה לעצור את דמעותיה. גם בה, כמו בדוד, פגעה יותר מכל הבדיחה על הילד שנפל לבור. אמרה על כך רחל: “איך אפשר להתבדח כך על אב מסור כמו דוד. כשילד חולה הוא מסוגל לעזוב ישיבה הכי חשובה ולבוא הביתה. להגיד עליו שהוא מזלזל בילדיו? הם כל החיים שלו”. נראה שהמשקע שנותר מאותה בדיחת זוועה גרם לכך, שכאשר נולדה לבני הזוג לוי בתם האחרונה טלי ב־1981, לא פירסמו את הדבר ברבים, אולי מחשש ל“עינא בישא”.

אך הגל חלף ונעלם כשם שבא, ויתכן שהכניע את עצמו. הבדיחות נעשו נלעגות ממש ולבסוף לא היה להם כח לשאת את עצמן. הן גם לא התישבו עם הדימוי של לוי כפי שהתבטא מדי יום בידיעות על פעולותיו והופעותיו הציבוריות. הבדיחות חדלו להצחיק. העובדה שבדיחה זו או אחרת יוחסה לדוד לוי היא שהצחיקה. תחושת האשם באה על ביטויה בשיחות בין אזרחים ובמאמרים שפורסמו בעתונות…

נסיון לעורר מחדש את גל הבדיחות נגד דוד לוי נעשה ע"י המערך ערב הבחירות האחרונות להסתדרות ולכנסת, אך ללא הצלחה. הציבור פשוט הסתייג מתופעה זו. תקופת הבדיחות קשורה כרונולוגית למבצע שיזם דוד לוי להחזרת יורדים ארצה שהיה שנוי במחלוקת ציבורית. דוד לוי רצה להחזיר רבבות יורדים באמצעות תוכנית סיוע מאסיבית וכל מה שהצליח היה להביא ארצה כמה אלפי משפחות. על יוזמה זו מספר דוד לוי: “שמתי את הדגש על החזרת יורדים משום שראיתי מה הם סיכויי העליה לישראל. רוב העולים ארצה באים מסיבות של מצוקה. כשיש זעזוע בעולם, יש לנו גלי עליה. ומצד שני יש בניכר מאות אלפי ישראלים, שלא כולם מצאו את גן העדן שדימיינו לעצמם. יצאתי לשם וראיתי שרבים מהם גם נמצאים במצוקה. ואנו יושבים כאן, ורואים את ההתפתחות הדמוגרפית בינינו לבין הערבים, ומשתעשעים בהפרחת מילות גנאי כלפי היורדים כמו ‘נפולת של נמושות’. אמרתי לעצמי: החברה הישראלית צריכה להחליט אם היא רוצה בהם – ואז המאמץ להחזירם צריך להשתלב במאמץ הלאומי – או שאינה רוצה בהם. אני בדעה שאנו רוצים בהם, ולכן יש לעשות כל מאמץ כדי להחזירם. ואז הצעתי תוכנית מיוחדת לשנת ה־30 למדינה. לא אמרתי לתת להם זכויות של עולים, או לתת להם פרס על ירידתם, כפי שהאשימו אותי. אמרתי שיש לנקוט יוזמה כדי לתת ליורד החוזר את ההרגשה, כי הוא “פרסונה גראטה”, שהוא רצוי כאן. לפי התוכנית צריך היה היורד החוזר לקבל דיור בעיירת־פיתוח והנחות־מכס על חפצי־בית כמו שמקבל סטודנט חוזר. קל היה לתקוף את הרעיון הזה ולומר: “דוד לוי נותן מתנות ליורדים”. אך לא היו כאן מתנות בשום פנים ואופן. היתה כאן הושטת יד במובן האנושי של המילה. אני לא חושב שנכשלתי, בשום פנים ואופן. עובדה שבשנה ההיא חזרו לישראל 12 אלף יורדים ובשנה לאחר מכן רק 2000. אני בטוח שאילו לא ניהלו נגדי מלחמה, ואילו הסוכנות, למשל, היתה משתפת פעולה, היה מספר היורדים החוזרים גדול פי כמה. אך אז הם עסקו במאמץ לחסל את משרד־הקליטה. אם מישהו חשב שבשנה אחת אחזיר את כל היורדים יבושם לו. אני בדעה שגם היום צריך להמשיך ולנסות להחזיר יורדים באותה דרך. אין לי ספק שיש כר נרחב לפעולה, ויש עם מי לדבר. אני זוכר פגישות שהיו לי עם יורדים שם. קיבלו אותי בחמימות רבה. פגישה אחת היתה באולם בניו־יורק, כשבחוץ הטמפרטורה 20 מעלות מתחת לאפס. אמרו לי שאיש לא יבוא והאולם היה מלא. נתקלתי באנשים שאמרו: ‘אנחנו לא עשירים, אין לנו שום הישג כלכלי. אנחנו רוצים לחזור הביתה ויש לנו מטלטלין. האם אנחנו יכולים להביא אותם איתנו?’ ואני השבתי להם: ‘השנה אתם יכולים להביא חפצים אלו ואלו’. ובאמצעי־התקשורת ציטטו רק את המשפט האחרון, כאילו הייתי סוכן של מקררים או תנורים. כשרוצים לעוות ולהרוס יוזמה, אפשר. מי שהביא להריסת היוזמה זה אולי לא גוף מוגדר, אלא אווירת ה’אנטי' השוררת כאן נגד היורדים. כאילו אנחנו יושבים כאן וכולנו חלוצים ושם יש רק ‘נפולת של נמושות’. האווירה של ‘אנטי’ היתה בכל מקום, גם בכנסת, והמבצע לא נמשך. אומרים עלי שאני מצליח להעביר דברים כשאני רוצה. זה לא מדוייק. גם אני בשר ודם וגם אני לא תמיד מצליח. רבים מחברי שתמכו בי בכל לב בתחומים אחרים הפעם התנגדו ולא נתנו יד והיוזמה נעצרה”.

 

פרק עשרים וחמישה: “מפעל הטקסטיל לא ייסגר”    🔗

באחד הנאומים שנשא שר־האוצר, שמחה ארליך, מספר חודשים לאחר הקמת ממשלת הליכוד, הוא אמר: “מחובתנו ליצור מצב חדש בו תהיה כלכלה חופשית, ולא תהיה תלות כלשהי בממשלה. מי שיעבוד – ירוויח. מי שיתבטל לא יקבל יותר מתנות חסד מכספי הציבור”.

במשפט זה ניסח ארליך בתמציתיות את ה“אני מאמין” החברתי והכלכלי שלו. תפישתו היא, שמשק צריך להתנהל בחופשיות, לפי כללי השוק של הצע וביקוש. משק כזה הוא בריא, צומח, מתפתח, מייצר ומספק פרנסה לאזרחים. במשק כזה יש מקום למי שעובד, אך מי שמתבטל לא יהיה לו. בניסוח פחות מעודן הפירוש המעשי של תפישה זו הוא – לא נורא אם תהיה אבטלה, זהו חלק מכללי השוק החופשי. לא נורא אם העובדים יהדקו מעט את החגורה, יקבלו פחות ויעבדו יותר. לא נורא אם אנשים המבלים זמנם בשתיית עראק ובמשחקי “שש בש” יופקרו לחרפת רעב, שכן המדינה לא חייבת לתת להם מתנות, אם הם רוצים לאכול שיעבדו.

דוד לוי התקומם עד מהרה נגד תפישה זו, שהיא ההיפוך הגמור של השקפת העולם החברתית־כלכלית־לאומית שלו. אין פלא איפוא, שכאשר הציג שמחה ארליך את תוכניתו הכלכלית המפורסמת בפני הממשלה, היה דוד לוי היחיד שהצביע נגדה. הצבעה זו היתה ראשיתו של מאבק חריף שניהל דוד לוי נגד התפישות של ארליך (ולאחר מכן של יגאל הורביץ), תפישות שהיו מקובלות על רוב שרי הממשלה.

על השקפתו אומר דוד לוי: “הגישה שאני מאמין בה היא גישה משולבת – כלכלית, חברתית ולאומית, המתחייבת מן המצב המיוחד שלנו כמדינה צעירה, קולטת עליה. יש תיזות כלכליות מצוינות שהוכיחו עצמן בכל מיני מקומות בעולם, אך אינן מתאימות לנו – לא כמדינה יהודית ולא כמדינה ציונית. ניהלתי ויכוחים סוערים בממשלה, בתקופתם של ארליך ושל הורביץ ובוועדות השרים לענייני כלכלה. לא פעם הייתי מבודד. אך העובדה שהרוב חושבים אחרת לא הזיזה אותי מדעתי. האחרים שוכנעו אולי על־ידי עובדות ומספרים שהוצגו להם, ושהוכיחו שהתוכנית הכלכלית מצוינת. הראייה שלי שונה אולי, משום שאני רואה את האנשים מאחורי המספרים. אם החלטה מסוימת מביאה וחייבת להביא לאבטלה, אני יודע מה פירוש הדבר, כי אני עברתי את זה על גופי. אני יודע שאבטלה פירושה אובדן התקווה, אובדן הכבוד, הריסת הריקמה המשפחתית. שום פיצוי איננו יכול לבוא על הפגיעה שפוגעים באדם בכך שהופכים אותו לחסר ערך בעיני עצמו, בעיני משפחתו ובעיני סביבתו. מי שלא יודע את התחושה של המובטל, האומרת ‘הנה אני מיותר, לא צריכים אותי, אני לא שווה’, שלא יביא לי תוכניות סטטיסטיות על יעילותה של תוכנית זו או אחרת. כמובן, יש האומרים שאבטלה היא לעיתים פרי הבחירה החופשית של הבן־אדם. הוא מעדיף לשחק שש־בש ולקבל קיצבת סעד ולא לעבוד. יש בגישה זו משום התנשאות מסויימת. היא מרחיקה אותנו מפתרון בעייה אשר שותי העראק ומשחקי השש־בש, הם תופעותיה ולא שורשיה. הבעיה היא מה המדינה צריכה וחייבת לעשות למען החוליות החלשות שבה. אסור לנו לחשוב במונחים של מתנה, מענק, או צדקה שמישהו עושה למען זולתו. כאן נדרשת מעורבות של החברה כולה על כל מרכיביה. הדיבורים על בטלנים שאינם עובדים מצביעים על ניתוק, ולפעמים גם על רישעות שנועדו להצדיק גזירה כלכלית זו או אחרת. במרוצת הזמן למדתי להכיר את ההצעות הכלכליות למיניהן, שמבחינה כלכלית הן היו מוצדקות, אבל מבחינה חברתית הן היו גזירות. קל לצעוק “הבו קורבנות”, כדי להציל את המשק כמובן. אבל כשאתה בודק את הדברים, אתה מוצא שהאחד מתבקש לוותר על חלק מן הקוויאר שלו והשני נדרש לגרוע לחם מפי ילדיו. או הקריאה “הדקו את החגורות”, שמשמעותה שחלק מהדקים את חגורות המטוס בו הם טסים לחוץ לארץ, וחלק נדרשים להתקיים בשכר מופחת”.

פגישות עם פועלים במקומות עבודתם בחיפה, אחד ממעוזי המערך 1

פגישות עם פועלים במקומות עבודתם בחיפה, אחד ממעוזי המערך 2

קבלות פנים נלהבות במסגרת מסע הבחירות להסתדרות ב־1981. 1

קבלות פנים נלהבות במסגרת מסע הבחירות להסתדרות ב־1981. 2

סיור במפעלי ים־המלח, שבו שולט ועד הנתמך ע"י הליכוד.

זכאי דיור, התובעים את עזרתו, מפגינים ליד משרד הבינוי והשיכון.

שיחה בארבע עיניים עם נשיא המדינה יצחק נבון.

עם אחד ממקורביו, מיכה רייסר, לשעבר מנכ"ל מרכז הבנייה הישראלי וכיום חבר־כנסת.

הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן בפגישה עם שר הבינוי והשיכון בטקס חנוכת ישוב חדש ביהודה ושומרון.

שיחה מפה לאוזן בין מנחם בגין ויורם ארידור.

כנס בחירות בתל־אביב, בהשתתפות פעילי “תכלת־לבן” ונציגי ועדי עובדים.

קבלת פנים נלהבת בשובו לבית־שאן, אחרי שהצטרף מחדש לממשלה.

פגישה עם ראש עיריית תל־אביב, שלמה להט (צ’יץ').

פגישה עם באבא סאלי, מראשי העדה המרוקנית בארץ.

בכנס על בעיות קליטה עם הרמטכ“ל, רב־אלוף רפאל איתן, ועם אלוף פיקוד הצפון לשעבר, אביגדור בן־גל. לידם: מנכ”ל משרד־הקליטה לשעבר, עזריאל ולדמן.

שיחה בארבע עיניים עם ידידו הקרוב, יורם ארידור.

פגישה בסנאט הצרפתי עם היו"ר אלן פואר 1.

פגישה בסנאט הצרפתי עם היו"ר אלן פואר 2.

השתתפות בכנס הזדהות עם ישראל שנערך בפריז. דוד לוי נושא דבריו בצרפתית.

פגישה עם כתבי חוץ צרפתיים בעת ביקור מיטראן.

פגישה עם הברון רוטשילד ועם רעיית השגריר בצרפת, גב' גזית. מאחור: מוריס שומן. מולו מנכ"ל משרד־הקליטה לשעבר, עזריאל ולדמן.

סגן ראש־הממשלה, דוד לוי, מארח את נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, ורעייתו בעת ביקורם בארץ. לידו, גב' ניצה בן־אלישר, רעיית שגריר ישראל בקהיר לשעבר, ששימשה כמלווה לאשת הנשיא.

ארוחה חגיגית לכבודו עם ראשי הקהילה היהודית בבלגיה

פגישה עם ניסים גאון ורעייתו בג’נבה, ועם כמה מנכבדי הקהילה היהודית בעיר.

מסיבת־עיתונאים בפריז. לידי, שגריר ישראל בצרפת, מאיר רוזן.

ארוחת־ערב בפריז לכבודו של סגן ראש־הממשלה, דוד לוי.

שיחה עם שר־המלחמה המצרי, אחמד עלי.

בפתיחת ועידת ה“בונדס” בבריסל.

פגישה עם אישי ממשל בכירים באחת ממדינות דרום אמריקה. מימין – עוזרו הקרוב עמוס לבל.

שיחה עם פרנציסקו בלאונדה יו"ר ועדת החוץ והביטחון של בית הנבחרים בפרו ואחיו של נשיא המדינה.

סיור בוש קטיף במסגרת תיכנון יושב חדש אחרי פינוי סיני.

טקס קבלת אזרחות כבוד של קרית שמונה כאות הערכה לפעלו למען העיר.

התהום הזו שהפרידה בין השקפותיו של דוד לוי לבין השקפותיהם של ארליך ותומכיו, העמידה את דוד לוי בדילמה קשה. באותה תקופה הוא כבר היה משופשף דיו בחיים הפוליטיים, כדי לדעת שהפוליטיקה היא האמנות של המצוי והאפשרי ולא של הרצוי. טוב היה אילו היתה הממשלה מורכבת כולה מאנשים החושבים כמוהו. אך במציאות שיקפה הממשלה את הליכוד על מרכיביו השונים ועל העמדות המנוגדות שהתרוצצו בו. התקפה חזיתית על ארליך ותפישותיו היתה גורמת נזק עצום לממשלה, ולכך ציפו הן סיעת המערך בכנסת והן הנהגת המערך בהסתדרות. לפיכך הסתפק לוי, בתקופה הראשונה של פעולת ממשלת הליכוד, בנסיון לשכנע את האחרים בהשקפותיו, בנסיון לבלום תוכניות שנראו לו חמורות במיוחד, ובתקוה שגישתו תקנה לו יותר תמיכה ואהדה. (קשה להגיד שדוד לוי הצליח במאמצים אלה. נדרשו עוד כמה שנים של אינפלציה תלת סיפרתית ומדיניות “אין לי” של הורביץ עד שנתקבלה עמדתו).

פחות מתוחכמים מבחינה פוליטית היו יורשיהם של דוד לוי ויורם ארידור בהסתדרות. פרישתם של השניים מפעילות שוטפת בסיעת הליכוד בהסתדרות – עם המעבר לפעילות במישור הממלכתי – הותירה חלל ריק בסיעה. הניהול השוטף של הסיעה הועבר לידי חבר־הכנסת מאיר כהן מ“חרות” יחד עם יעקב שמאי, יוסף תמרי וזבולון שליש מסיעת “תכלת לבן”. מן החלק הליברלי של הסיעה ניהלו את העניינים חבר־הכנסת צבי רנר ודניאל נחמני מ“איגוד העובדים הליברלים”. המחלוקת העמוקה בין דוד לוי לבין שמחה ארליך בממשלה, שבתקופה הראשונה הצליח לוי להסתירה, עלתה מהר מאד על פני השטח בסיעת הליכוד בהסתדרות, כשמצד אחד עומדים אנשי “תכלת לבן” שתמכו בהשקפותיו של לוי ואילו מהצד השני עמדו אנשי “איגוד העובדים הליברלים”, שמטעמים מפלגתיים הגנו כמובן על ארליך. פער העמדות הגיע לממדים של התכתשות מילולית, ובאחד הימים קרא חבר סיעת “תכלת לבן”, יוסף תמרי, להתפטרותו של ארליך. תמרי האשים את ארליך בגלוי, מעל בימת הוועד הפועל, ביצירת בהלות אגירה בציבור הגורמות להתעשרות חנוונים ולהתרוששות פועלים. בראיון עתונאי אמר אז: “ברור לכל שהשר דוד לוי מייצג שיכבה אחרת באוכלוסייה מאשר השר גדעון פת מהליברלים”.

תוך פרק זמן קצר חש דוד לוי שהולך ומתגלע קרע בסיעת הליכוד בהסתדרות, קרע שממנו ייבנה רק המערך. הוא הפעיל את מלוא השפעתו על חברי הסיעה כדי להביא לפיוס בינם לבין ארליך. הוא פנה לסיעה בדרישה והם הסכימו (יעקב שמאי אמר: “היחיד שאני מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות הוא דוד לוי”) להזמין את ארליך להופיע בפני הוועד הפועל של הסיעה. ארליך, שתבונה פוליטית לא חסרה לו, הצליח בהופעתו להוציא את הרוח ממפרשי מתנגדי תוכניתו. הוא הבטיח לשומעיו לדאוג לעשירונים התחתונים, למנוע פיטורי עובדים (במיוחד מענף הטקסטיל, שהיה אז על הכוונת של התוכנית הכלכלית). יורם ארידור שהופיע באותו מפגש הביע תמיכה בתוכנית הכלכלית של ארליך, אך בדבריו נרמזה ביקורת על התוכנית באמרו כי הממשלה היתה צריכה ללוות אותה בכמה צעדים חברתיים הכלולים במצע הליכוד. הפגישה גרמה להפשרת היחסים ולשלום־בית, הן בתוך סיעת הליכוד בהסתדרות והן בתוך הממשלה, אך עד מהרה נתברר כי לא היה זה שלום קבע אלא הפסקת־אש קצרה. כבר באותה פגישה נינוחה של ארליך עם אנשי סיעת הליכוד בהסתדרות אמר משפט שהיה היפוכו הגמור של כל מה שדוד לוי ותומכיו האמינו בו. אמר אז ארליך: “המשק הישראלי זקוק לניתוח דחוף ומכאיב. הממשלה לא תוציא יותר פוליסות־ביטוח. לא נסייע עוד למפעלים כושלים ולא ניתן לפראזיטים להשמין מנחת”. לא עבר זמן רב ונתגלע עימות חריף בין דוד לוי לבין שמחה ארליך סביב אחד מאותם מפעלים כושלים, שבו לפי דברי ארליך השמינו פראזיטים מנחת – מפעל הטקסטיל בבית־שאן.

אך בינתיים שררה כאמור הפסקת־אש, שהיתה נחוצה מאד לליכוד ערב ועידת ההסתדרות, כשהיה ברור שהמערך ינצל כל בקיע בתוך סיעת הליכוד, כדי להכניס טריז ולערער את הממשלה.

ערב הוועידה הכריז דוד לוי בראיון עתונאי, כי אף שהצביע נגד תוכניתו הכלכלית של ארליך הוא סבור שהצבעתו היתה ראשית מיפנה שהביאה לשינויים ולשיפורים בתוכנית הכלכלית. באותו ראיון רמז, כי דעתו אינה שלמה עם הקיצוצים בסובסידיות ואמר: “בתוכנית הכלכלית יבוצעו שינויים בלתי נמנעים, כדי שהצדק הסוציאלי גם ייראה וגם ייעשה”.

ועידת ההסתדרות הפכה, כפי שניתן היה לצפות, לבמה להתקפות חריפות ביותר על מדיניותה הכלכלית של הממשלה. משל דחה בנאומו את הצעתו של לוי להידברות בין הממשלה לבין ההסתדרות ותקף קשות את ארליך ואת הממשלה. ח“כ יגאל אלון ז”ל גם הוא לא טמן ידו בצלחת. הוא הזכיר את הבטחת בגין, לפני הבחירות, לאמנה חברתית בין הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים, ואמר כי לאור המדיניות הכלכלית החדשה – הפוגעת בשכירים ובמעוטי הכנסה – ניתן להבין כי בגין הבטיח מה שהבטיח כדי להסיח את דעתו של הציבור, ודבר זה “פוסל אותו מלכהן כראש־ממשלה”. דברי אלון עוררו תגובות במקהלה, “ב־גין, ב־גין” ומכאן ואילך הידרדרה הוועידה לחילופי האשמות. המערך האשים את הליכוד בפגיעה בפועלים, אנשי הליכוד הגיבו ב“ב־גין, ב־גין” ולעומתם קראו אנשי המערך “בגין הביתה”. כשגברה המהומה באולם הציעו ראשי המערך להוציא את צירי הליכוד מהאולם.

הצעקות והצעקות שכנגד לא שינו את עובדות היסוד שבשטח. ועובדות אלה היו התמרמרות הולכת וגוברת בקרב ציבור השכירים ומעוטי ההכנסה נגד המדיניות של ארליך. הנהגת המערך בהסתדרות ידעה להכות על הברזל בעודו מלובן ואירגנה שורה של אספות ושביתות, כהכנה לקראת הפגנה גדולה, במחאה על המדיניות הכלכלית של הממשלה. היו אפילו במערך שדיברו על ניצול האווירה ברחוב כדי להפיל את הממשלה. אומר על כך היום מזכ"ל ההסתדרות, ירוחם משל: “למען האמת ההיסטורית – אילו חפצנו להפיל את הממשלה אז, הדבר היה עולה בידינו. היו חברים שהציעו זאת, אבל אני התנגדתי לכך בתוקף. אני מטבעי תומך נלהב בדמוקרטיה, ומתנגד לשלטון הרחוב. היום הרחוב מפיל שלטון זה ולמחרת יפיל שלטון אחר”.

לדעתו זו של משל לא הסכימו ראשי מפ"ם וכן יצחק בן־אהרון, אשר עוד בערב הבחירות הצהיר, כי ציבור הפועלים לא ישלים עם תוצאות הבחירות שהעלו את הליכוד לשלטון.

מסע המחאות וההשבתות של ההסתדרות נמשך שבוע ימים והגיע לשיאו בהפגנה ענקית שאירגנה ההסתדרות בתל־אביב, ביום חמישי, ה־3 בנובמבר 1977. ראשי הליכוד התעוררו במאוחר נוכח מה שנראה כגל גואה של זעם עממי שאיים להפיל את הממשלה. בגין גינה, בנאום שנשא יום לפני ההפגנה, את “הצלילים הכמו בולשביקיים הנשמעים בימים אלה”. שרי הממשלה, שכללו גם את שרי ד“ש והמפד”ל יצאו למסע הסברה, הוקם מטה מבצעי במצודת זאב ותיכננו אירגון אספות נגדיות. אך כל הסימנים העידו, כי הליכוד הולך נגד הזרם. המסע של המערך נחל הצלחה גדולה, ובכל חלקי הארץ שבתו רבבות עובדים שביתות־מחאה נגד המדיניות הכלכלית.

בהפגנה, שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל־אביב, השתתפו כ־25 אלף איש. נישאו בה סיסמאות כמו “הממשלה מעשירה את העשירים ומרוששת את העניים” והושמעו בה קריאות: “ארליך הביתה” ו“בן אהרון לשלטון”. יצחק בן־אהרון, שלפתע היתה לו עדנה, היה מרוצה מן ההפגנה. הוא הכריז: “הממשלה הזו הפכה את המדינה לוואדוז ולביירות. בכוחכם להפיל אותם אם רק תרצו. עם ממשלה זו אין לנו הידברות. היא דואגת רק לספסרים, להון השחור ולבעלי המלאי”.

כעשרה ימים לאחר ההפגנה הגדולה ב“כיכר מלכי ישראל” התקיימה ישיבה של מועצת פועלי תל־אביב. בישיבה זו באה לביטוי תחושת הבטחון העצמי שחזר לאנשי המערך לאחר מסע המחאה המוצלח שלהם. “אנחנו נעשה כאן מהפכת פועלים” – אמרו עסקני המערך במהלך הישיבה – “התוכנית הכלכלית לא תעבור לכם בשתיקה”.

מסע המחאה ההמוני שאירגן המערך לא החזיר את הגלגל לאחור. המהפך של הליכוד – אם היה צורך בהוכחה לכך – היה מעוגן היטב במציאות חברתית ופוליטית, שאינה ניתנת לביטול באמצעות הפגנות ושביתות. אך מסע זה הדליק אור אדום בליכוד. הוא הזכיר לראשיו כי את המנדט לשלטון קיבלו מציבור רחב המיוצג ע"י דוד לוי. להמוני אזרחים אלה היו ציפיות ממנו. נדרשו עוד הרבה מאבקים עד שהמסר הזה נקלט ושינה דברים, אך ניתן לומר שמכאן ואילך היתה יותר אוזן קשבת להשקפותיו של דוד לוי.

דוד לוי לא בא לממשלה עם השקפות “פופוליסטיות”, כפי שהאשימוהו יריבים במערך וגם בליכוד. היתה לו תפיסה מעוגנת היטב בקרקע החברתית והכלכלית. הוא לא בא בדרישות בלתי מציאותיות. היתה לו תוכנית, אם כי לא היה לו עדיין הכוח להעביר אותה.

דוד לוי נשאל, אם הצטרפותו לממשלה לא שינתה את עמדותיו, כפי שהיו בעת שהיה באופוזיציה. על כך הוא השיב: “לא שיניתי בשום פנים ואופן את עמדותי עד עצם היום הזה. תמיד היתה גישתי, שיש לראות נכונה את המצב ולקבוע סידרי עדיפויות – מה אנחנו רוצים, מה קודם למה, מה עם מה. אלה הדברים שלמענם נלחמתי תמיד. האם אנחנו רוצים דור שיגדל מוכשר, כפי שצריך להיות לצורך עתידנו? מה מקום החינוך? מה יהיה גורלו של ילד שנולד במשפחה עניה והרוסה, ומה יהיו השלכות גורל זה על דמות החברה כולה? מה מידת המחויבות של כולנו כלפי ילד כזה וכלפי כל חוליה חלשה אחרת בחברה – זוגות צעירים, עולים חדשים, משפחות ברוכות ילדים. אם זו נקודת־המוצא, אז אנו שואלים עצמנו מהי המחויבות שלנו כלפי אזורי פיתוח כדי לתעשם, לקדמם ולפתחם. אם זו נקודת המוצא, הרי שיש להתאים את היעדים הכלכליים ליעדים החברתיים. אם נחיה כולנו בסיר לחץ של ריגשות תיסכול וקיפוח, אי אפשר יהיה לבצע כלכלה כלשהי. יש להגיע לרגיעה פסיכולוגית, הרגשה של שותפות, שהיא תנאי לכל קידום חברתי וכלכלי. אתה צריך ליצור מצב שאדם יוכל להתקיים בכבוד מעבודתו וגם יהיה מרוצה ממצבו. אחרת לא יושג לעולם פיריון. ועליך גם לשאול איזו תעשיה נחוצה לנו. איננו יכולים להתבסס על תעשיה כמו זו שבטייוואן, בהודו או באפריקה. אני מאמין בתעשיה מתוחכמת, שבה בא לביטוי המוח היהודי, שבה הכל בנוי על איכות. בתחום זה אנחנו יכולים להתחרות גם עם ארה”ב ויפאן. הכל קשור זה בזה. אינך יכול להפריד את השאלה של סובסידיות מבעיתו של הילד הגדל במשפחת מצוקה ואת השניים מן השאלה בדבר סיכוי להקמת תעשיה ריווחית. אי אפשר לצפות לשקט תעשייתי, כאשר אתה משנה בהחלטה שרירותית איזה מרכיב מישקי או חברתי. אין לנו אוצרות טבע. האוצר היחיד שיש לנו זה האדם, ועלינו לשמור על איכותו ועל רווחתו. להקנות לו את התחושה שכאן ביתו ושכאן טוב לו. הטוב הזה איננו מתבטא בעושר דווקא, אלא בתחושה שאתה שווה ושמעריכים אותך".

אחד הביטויים הראשונים לאוזן הקשבת לה זכה דוד לוי היה התמיכה שהחל ראש־הממשלה לגלות בעמדותיו. לכאורה היה בגין צריך לכעוס על דוד לוי שהחל את מה שכונה ה“קילקולים” בממשלה. (“קילקולים” היה ביטוי שנתן בגין לתופעה של מריבות פנימיות והדלפות מישיבות הממשלה שעירערו מאד את מעמדה בתקופה השניה של פעילותה, בשנים מ־1978 ואילך). ואם לא כעס בגין על דוד לוי על שקילקל כאילו את ההרמוניה שבממשלה דאג מישהו להעיר את תשומת לבו. היה זה ח"כ משה נסים, מהחטיבה הליברלית בליכוד, שכתב מכתב לבגין בו מחה על הביקורת שמתח לוי על מדיניותו של ארליך והאיץ בבגין לקרוא את דוד לוי לסדר. בגין השיב למשה נסים, כי הוא לוקח את הדברים לתשומת לבו וכי יעשה הכל כדי למנוע את התופעות שנסים מתריע עליהן. על נושאים אלו שוחח בגין עם לוי לא אחת גם מאוחר יותר, כאשר לוי השמיע ברמה את ביקורתו על מדיניותו הכלכלית של הורביץ: ראש הממשלה ביקש מלוי למתן את ביקורתו, אך ברוב השיחות השתכנע מכנות מאבקו של לוי.

בגין הוכיח כי יש לו רגישות טבעית גם לבעיות חברתיות. לימים הוכח כי גישתו של לוי היא אשר החזירה את אימון הציבור בליכוד.

דומה שבגין, בחוש הפוליטי הבריא שלו, תפס לפני כל האחרים, כי דוד לוי צודק לפחות מן הבחינה האלקטוראלית, וכי ממשלת־הליכוד אינה יכולה להתכחש לציבור הבוחרים שלה. לא פעם הצטרף בגין ללוי בהצבעה והיה יחד עמו במיעוט. כשבגין רוצה הוא איננו במיעוט, ובתקופה בה מדובר לא הטיל את מלוא כובד משקלו כדי לתמוך בעמדותיו של לוי. כל המומחים ורוב השרים תמכו בעמדותיהם של ארליך ושל הורביץ כעמדות הכלכליות “הנכונות”. בגין, שכלכלה איננה תחום ההתמחות שלו, לא יצא להתמודדות עם המומחים ועם השרים האחרים, אך אין ספק שהצבעותיו יחד עם דוד לוי חיזקו מאד את מעמד לוי בממשלה ובציבור. התחזקות זו של מעמדו באה לביטוי בהתערבות ההולכת וגוברת שלו בסיכסוכי עבודה, התערבות שבה עקף כאילו את המדיניות הכלכלית של הממשלה וקבע עובדות לפי רוחו. המבחן הגדול הראשון בתחום זה היה מלחמתו של דוד לוי נגד סגירת מפעל הטקסטיל בבית־שאן.

מפעל הטקסטיל בבית־שאן, שעל מקומו בתולדות העיירה ובהיסטוריה האישית של דוד לוי כבר סופר בפרקים הקודמים, היווה בעיה כלכלית כמעט מאז הקמתו, בעיה שהלכה והחריפה במרוצת השנים. מפעל זה הוקם בתקופה שבה פנחס ספיר עשה מאמצים על אנושיים ליצור מקומות תעסוקה עתירי עבודה בעיירות הפיתוח. מפעלי הטקסטיל היוו את גולת הכותרת של מאמצים אלה, שכן היה בהם כדי לענות על הצורך המיידי שהיה אז. העולים, שאך זה מקרוב באו, היו חסרי כל הכשרה טכנית ומקצועית, והעבודה במפעל הטקסטיל – שלא דרשה כל ידע או תיחכום – התאימה להם. המפעלים גם סיפקו הרבה מקומות עבודה, יחסית לגודל ההשקעה, ובתקופה שהוקמו נראה היה כי יש סיכוי טוב לשווק את המוצרים בארץ ובעולם.

אך במרוצת השנים הלכה תעשיית הטקסטיל והפכה לנטל שמנסים להיפטר ממנו. רוב הארצות המתפתחות וארצות המזרח הרחוק הקימו תעשיות טקסטיל ענקיות, הציפו את שוקי העולם בטקסטילים זולים שלתעשיה הישראלית לא היה סיכוי להתחרות בהם. על רקע זה נוצר משבר מתמשך בענף, שחייב הסבה, מודרניזציה וסגירת מפעלים כושלים, שאינם עונים על הצרכים המשתנים. בעלי המפעל, חברת “כלל”, הבינו כפשוטם את הכרזות ארליך, כי מי שצריך ליפול יפול והחליטו על סגירה. אך מפעל הטקסטיל של בית־שאן איננו רק פרוייקט כלכלי. זהו מקום הפרנסה של 500 מתושבי המקום (בנוסף ל־200 דרוזים), והוא המעסיק הגדול ביותר של העיירה. סגירת המפעל היתה מביאה מאות משפחות אל חרפת רעב ממש. שכן, לא רק שבעיירה עצמה לא נמצאו מקומות עבודה חליפיים, אלא שרבים מן העובדים המועסקים בו מאז הקמתו, אינם יכולים למצוא עבודה אחרת ואינם מסוגלים לעבור הסבה.

על הבעיות האנושיות שהיו כרוכות בסגירת המפעל ניתן ללמוד מסיפורו של אוריאל הרשקוביץ, יוצא רומניה, מראשוני בית־שאן ומן המיעוט ה“אשכנזי” שנשאר בעיירה. אמר אז הרשקוביץ לעתונאים: “בית־שאן זה בית שלי. אבל אני לא יודע איפה אני ימצא פרנסה, אם יסגרו פה, לא יודע איפה ללכת. ב’כיתן' למדתי מקצוע – צביעת חוטים. אבל איפה עוד צריך את זה?” ועובד ותיק אחר של המפעל, המלגזן דוד נחום, סיפר: “אין עבודה בבית־שאן. אפשר אולי למצוא משהו באחד הקיבוצים בסביבה אבל זה לא בשבילי. אתה עובד יומיים שלושה ואחר כך אומרים לך ‘תודה, לא צריך אותך יותר’. אין הרגשה של קביעות. ואנחנו הרי כבר לא ילדים. יש לנו משפחות שצריך לדאוג להן”. ופועל שלישי, חיים אוחנה, האחראי על גרידת הבדים במפעל, אמר: “דוד הוא הנציג האמיתי שלנו. הוא יכול ללחוץ על הממשלה. אני בטוח שלא יתן להם לסגור את ‘כיתן’. אם הוא לא יצליח לא תהיה גם ממשלת ליכוד”.

ואכן, דוד לוי לא איכזב את אלה שתלו בו תקוות. ראשית בא לעיירה, הרגיע את הרוחות וביקש מן הפועלים שיסמכו עליו ויימנעו מפעילות אלימה. לאחר מכן הפעיל את מלוא כובד משקלו, כדי למנוע את סגירת המפעל.

בעת דיון שנערך בכנסת בנושא זה (דיון אליו באו רבים מתושבי בית־שאן, ישבו ביציע ושמעו את הנאומים) קם דוד לוי מכורסתו שליד שולחן הממשלה כשהוא פונה ליגאל הורביץ, אז שר התמ“ת: “יגאל, זה לא פרלמנטרי, אבל אני רוצה לומר לך כי ידי לא ישפכו את הדם הזה. מפעל ‘כיתן’ בבית־שאן לא ייסגר לעולם. אם ייסגר, מקומי לא יהיה בממשלה זו”. דברים אלה עוררו התלהבות אפילו אצל ח”כ יריב, ז’ק אמיר, מהמערך, שקרא בקול: “כל הכבוד”.

ודוד לוי המשיך: “לא נסכים לזרוק אנשים החוצה ולסגור את המפעל. קודם תיסגר בית־שאן עצמה”.

השר הורביץ הופתע מהתפרצותו של לוי ואמר במבוכה: “אני מבין את התרגשותך”.

כשירד הורביץ מדוכן הנואמים הוא ניגש לדוד לוי ושאל אותו: “מה רצית ממני? הרי אמרתי לך כי נקים מפעלים אחרים ונדאג לתעסוקה”.

דוד לוי לא הספיק להשיב ולשניים ניגש ז’אק אמיר, טפח ללוי על שכמו ואמר: “הממשלה הזו צריכה ליפול, ואתה הראשון שתפיל אותה. היא נבחרה על־ידי אנשיך והיא מפקירה אותם. אם יסגרו את המפעל בבית־שאן נלך שנינו, אני ואתה, להפגנה ונבוא למישכן הכנסת”.

דוד לוי לא השיב, לא להורביץ ולא לז’אק אמיר, ויצא את אולם המליאה. במזנון הכנסת קידמוהו חברי ועד עובדי המפעל בחיבוקים ובנשיקות, טפחו על שכמו ואמרו: “כל הכבוד, היית נהדר”.

מפעל הטכסטיל לא נסגר ופועל עד היום.

 

פרק עשרים ושישה: “מהפיגומים למשרד־השיכון”    🔗

בחודש ינואר 1979 פנה ראש־הממשלה, מנחם בגין, לדוד לוי וביקשו כי יקבל לידיו את משרד הבינוי והשיכון, בנוסף למשרד־הקליטה. תיק הבינוי והשיכון התפנה לאחר שהשר שהחזיק בו, גדעון פת, קיבל לידיו את תיק התמ"ת, שהתפנה עם פרישתו של יגאל הורביץ מן הממשלה. (הורביץ פרש אז מן הממשלה בגלל התנגדותו להסכמי “קמפ דייויד”. הוא חזר לממשלה שנה לאחר מכן, כדי לקבל לידיו את תיק האוצר).

אחד הפרשנים הכלכליים – אהרון אפרת מ“על המשמר”, שאין לחשוד בו באהדה יתרה לדוד לוי – תאר אז את מצב הדברים במלים הבאות: "דוד לוי הגיע למשרד השיכון לאחר כישלון טוטאלי של קודמו, גדעון פת, במשרד זה. זה היה בראש ובראשונה כישלון אידאולוגי, כישלון המבוסס על מדיניות ‘שוק חופשי’, ליבראליזציה מסחרית כלכלית בתחום הרגיש ביותר בחברה הישראלית… גדעון פת ברח על נפשו מתוצאות מדיניותו במשרד־השיכון, כאשר הוא משאיר אחריו קופת דירות ריקה, תקציב בלתי מנוצל, מרכזי קליטה מלאים עד אפס מקום מחוסר דיור לעולים, מרירות עמוקה בקרב אלפי זוגות צעירים ומשפחות נזקקות ותוכניות סרק של הישענות על היוזמה הפרטית בשוק החופשי.

בתיאור המצב, ובניסיון להעלות תוכניות נועזות – בנאומו הראשון כשר השיכון – התברר כי דוד לוי מודע לגודל המצוקה, ותמיכה רחבה להתחייבויותיו ניכרת בזירה הפרלמנטרית ובדעת הקהל".

דוד לוי נמנע בקפדנות מלמתוח ביקורת על קודמו. הוא אמר: “אני לא מחלק ציונים לשרים אחרים. לפי תפישתי, אם אחד משרי הממשלה נכשל בתפקידו – הכישלון הוא של הממשלה כולה. לכן כל כך רציתי להצליח במשרד זה, שהיו לי מגעים בלתי מוצלחים עמו בהיותי עדיין שר הקליטה”.

יותר ביקורתיים הם פקידים בכירים במשרד הבינוי והשיכון הטוענים כי פת העדיף טקסים כמו הנחת אבן פינה וחנוכת שיכונים, יותר מאשר ליזום פעולות רבות היקף לפתרון בעיות השיכון החמורות. עם זאת צריך לציין כי פת לא שש לקבל לידיו תיק זה, מתוך ידיעה לאיזה “בוץ” הוא מכניס את עצמו. מצוקת הדיור הלכה וגברה, המחירים בשוק הדירות האמירו כל העת והפגנות של זוגות צעירים היו דבר שבאופנה.

השר פת עצמו אמר בהקשר לכך: “…בהתחשב באופיה של התקופה שבה כיהנתי, אני סבור שביצעתי עבודה טובה. השארתי ללוי ירושה מניחה את הדעת ותשתית לפתרון בעיותיהם של הזוגות הצעירים”.

קבלת תיק השיכון היתה ללוי הגשמה של מישאלת־לב כמוסה שליוותה אותו שנים רבות. הוא נתן ביטוי לתחושותיו כלפי התפקיד שהוטל עליו בטקס קבלת המשרד. אמר לוי, בהתרגשות רבה: “מי פילל וחלם שנער ממרוקו, שעלה לפני 20 שנה לבית־שאן ועבד על פיגומי הבניין, יגיע למקום הזה”. בהמשך דבריו אמר לוי, כי יש לו כמה רעיונות לפתרון מצוקת־הדיור. “אני רוצה לבדוק” – אמר לוי – “אם הכלים הקיימים במשרד תואמים את התקופה בה אנו חיים, אם הם יכולים לתרום למניעת הלך-רוח של תיסכול, מרירות ואף ירידה מהארץ, במיוחד בקרב הדור הצעיר המתקשה להשיג דיור”.

השר גדעון פת אמר בטקס, כי שר הבינוי והשיכון החדש יעמוד בפני קשיים רבים בשנתיים הבאות והטיל את האחריות למצב זה על השלטון הקודם, “אשר בשנים עברו לא דאג להתחלות בנייה כדי שיספקו את הצרכים של היום”.

בהטילו את האחריות על קודמיו אמר גדעון פת אמת חלקית בלבד. בשנה האחרונה לשלטון המערך, 1976, חלה אמנם ירידה דראסטית בהתחלות בנייה – מ־51,620 ב־1975 ל־35,390 ב־1976. ב־1977 חלה ירידה נוספת ל־26,730, אך לפחות למחציתה של שנה זו היה כבר אחראי גדעון פת. השנה שלאחר מכן כבר היתה שנת שיכון “נטו” של פת, ובה הגיע היקף התחלות הבנייה ל־30,770 בלבד.

אך מספרים אלה אינם משקפים את כל המצב. סך הכל התחלות בנייה מורכב מבנייה פרטית ובנייה ציבורית. בשנות השיא של התחלות הבנייה הגיע היקף הבנייה הציבורית לזה של הבנייה הפרטית (30,500 בנייה ציבורית ב־1972 מול 35,770 בנייה פרטית באותה שנה). היו אף שנים שבהן היקף הבנייה הציבורית היה גדול יותר מן הפרטית, כמו ב־1974, כשמספר התחלות הבנייה הציבוריות הגיע ל־33,330 לעומת 25,300 התחלות בנייה פרטיות. בתקופתו של גדעון פת חלה ירידה דראסטית בהיקף הבנייה הציבורית. 5850 דירות ב־1977 (לעומת 20,880 בבנייה פרטית) ו־7,150 מול 25,260 ב־1978.

הירידה בהיקף הבנייה הציבורית בתקופה זו איננה מקרית, אלא נבעה מתפיסת העולם הכלכלית של פת ושל חבריו למפלגה הליברלית. תפיסה זו אמרה, כפי שכבר סופר בפרקים קודמים, שיש להנהיג “ליברליזציה” וכלכלת “שוק חופשי”, שבה הממשלה מתערבת מה שפחות. דוד לוי התריע חזור והתרע נגד השקפה זו, שהיא אולי טובה ויפה למדינות אחרות, אך היא קטלנית למדינה כישראל. אי התערבות המדינה בתחום השיכון פירושה עמידה מנגד של הממשלה מול מצוקת דיור. הבנייה הפרטית תבנה בערים הגדולות בלבד והיא תבנה בעיקר דירות רווחה. היא לא תפתור בעייתם של זוגות צעירים ועולים חדשים ולא תבנה את עיירות הפיתוח.

על השקפתו בנושא השיכון, אומר דוד לוי: "התחום הזה העסיק אותי מאז ומתמיד והייתי פעיל בו כבר בצעדי הראשונים בכנסת. הייתי כתובת למאות אנשים שהעלו את בעיותיהם ומצוקותיהם, ולא אחת הטחתי במליאה את ה’אני מאשים' שלי נגד המדיניות שיצרה – לא במזיד, אך הלכה למעשה – את התנאים שבהם צמחה תרבות העוני, תרבות המצוקה, התיסכול. אני האמנתי בכל מאודי שבכוחה של מדינת־ישראל לפתור את הבעיה. לא קיבלתי את הטענה שזו משימה לדורות. זו לא מכת שמים. התארגנות נכונה, יצירת סידרי עדיפויות לאומיים, גישה בלתי שיגרתית, יש בהם כדי לפתור את הבעיה. לא קיבלתי מעולם את התפישה שהשלימה עם המצב הזה של מצוקה בלתי נסבלת כמצב שניתן לחיות עמו. על בשרי חשתי ובעיני ראיתי מה טיבה של מצוקה זו – המשפחה נפגעת, הכבוד המשפחתי נרמס. אין להשלים עם כך, שחייל החוזר הביתה לחופשה נאלץ לישון בשק־שינה בחדר המדרגות, כי בבית הכל מחניק. אין להשלים עם כך, שילד הגדל בצפיפות איומה חייב לצאת לרחוב ולראות בו את מקום המפלט שלו. במו ידינו הרסנו ריקמה של חיים, וכך נולדה עבריינות. האם שאלנו פעם מנין באה עבריינות זו? האם היא תוצרת־חוץ שהעולים ייבאו אותה, או שהיא תוצרת הארץ? לא קשה להשיב על השאלות האלה. העבריינות הזו היא מוצר של אותן משפחות שהרסו בהן את אהבת־ישראל שהביאו עימן מחוץ־לארץ. זה כואב מאד ומדאיג מאד. ולמצוקה הישירה נוספו תופעות מדאיגות נוספות. ראיתי שעל רקע המצוקה קמים גורמים אינטרסנטיים הנבנים מן המצוקה הזו. היא משתלמת להם. וראיתי את הנורה האדומה של היווצרות נורמת האלימות בחיינו כאמצעי להשגת זכויות צודקות. תמיד ראיתי סכנה חמורה בתופעה הזו של אנשים הבאים למשרד־השיכון, הופכים שולחן ומקבלים את מבוקשם. תמיד שאלתי את עצמי: אם מגיע לו – מדוע צריך להמתין עד שיהפוך שולחן ויהיה עבריין. ואם לא מגיע לו – ויש מקרים כאלה – מדוע נותנים לו, רק משום שהפך שולחן?

“כאשר הייתי בא אל השכונות ואל המעברות הייתי חוזר ואומר לאנשים – אל תפרקו עול, אל תעשו דבר שיכתים אתכם ויכתים את הילדים שלכם. לא בכוח, בשם אלוהים, לא בכוח. תן ביטוי לזעקה שלך, אך אל תרים יד. הפעלת כוח תדרדר את כולנו. מעולם לא האמנתי שהמצב יבוא על תיקונו על־ידי התקוממות ומעשי אלימות למיניהם. אוי לנו אך כך יהיה. אני חזרתי וטענתי שאת זעקתו של האיש בחצור הגלילית, בבית־שאן, בקריית־שמונה ובדימונה, צריכים להשמיע אנשי סביון, אנשי הרצליה פיתוח, אנשי האקדמיה. האדם המבוסס חייב להיות מודאג מהמצב של ישראל הבלתי מבוססת, זה תנאי לפתרון הבעיה, זוהי גם הדרך לאהבת־ישראל, לערבות הדדית. בנאום שנשאתי בכנסת, בתקופה בה עלו הפנתרים, אמרתי: 'איך זה שמדינה שבה הסטטיסטיקה היא הברומטר שלה, מדינה שבה יודעים הכל על כל תחום, במדינה זו יש חמש מאות אלף אזרחים החיים מתחת לקו העוני, בתנאי צפיפות איומים, ועדיין יכול לקום שר ולומר מעל בימת הכנסת כי לא ידע את היקף הבעיה”.

התנגדותו ההחלטית של דוד לוי כלפי כל גילוי של אלימות בחיים הציבוריים הביאה לעימות חריף בינו לבין ראש־הממשלה. היה זה בעת שהופיעה קבוצה חדשה, שביקשה ללחום את מלחמת המצוקה – “האוהלים”. אנשי קבוצה זו, שנתמכו זמן מה על־ידי המיליונר נסים גאון, ידידו של בגין, הצליחו להפנות אליהם את זרקורי אמצעי התקשורת על־ידי שורה של פעולות “התנחלות” בתוך ירושלים, ופלישה לדירות. דוד לוי לא היה מוכן לקבל תכתיבים של קבוצות אלה ובגין לא הסכים עם עמדתו התקיפה.

אותה פרשה שהיתה אולי אחד הניצנים להתפתחות תנועת תמ“י היתה קשורה גם בעימות קל בין ראש הממשלה לבינו. באותו פרק זמן – כאשר החל במאמצים לתיקון המצב בהיקף ממלכתי – קמו גופים שהאמינו בתפישה של לבוא לאיים ולדבר בשם הסובלים, בשם המצוקה וזאת ע”י רמיסת החוק. תגובתו החד־משמעית של לוי היתה – לא זאת הדרך, הוא לא יתן ידו לדרכים אלה ויאבק נגד “הנצחתן” כנורמה במציאות הישראלית. לראש־הממשלה עם הרגישות שלו אמר לוי: “דבר זה לא יעבור ולא יהיה”. היתה רתיעה מסויימת מלהפעיל את המשטרה אבל הוא עמד על כך שהמשטרה תופעל לשמירת הסדר והחוק. לוי הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי הפנים כי לא יקום ולא יהיה. כל הפעולות לא יסייעו לכפות ולהעניק למישהו את אשר לא מעניקים לאדם במצב דומה שאינו נוקט באמצעי אלימות“. בנושא זה היה לו ויכוח עם בגין, אשר חשש מ”ואדי־סאליב" מספר שנים. לוי אמר לבגין אז: “אם אני לא מאמין בעצמי, אז אני מזוייף, אז אני לא צריך להשאר במקומי. אך אם אני מאמין בדרכי אני מאמין בדרך שיש ללכת בה, אלה לא יהיו המתווכים ביני לבין המצוקה שממנה יצאתי”. השיחה עם ראש הממשלה היתה קשה. שר הבינוי והשיכון אמר לו כי לא יהיה מוכן להשלים בשום פנים ואופן עם ציפצוף על החוק ועם אלימות ומשום כך יש להפעיל את החוק נגד העבריינים.

“מי ששורף, מי שהורס ומי שפועל בבריונות, חייב לעשות שיקול שגם נגדו יופעל כח, הכח של החוק”, אמר, “אי אפשר להשלים עם מצב של כל דאלים גבר” (עמדה זו של לוי באה לידי ביטוי גם נגד פורעי החוק בימית ובנושאים אחרים – לדידו יש לכבד את החוק בכל מצב). בגין קיבל לבסוף את דעתו והמשטרה פעלה לשמירת החוק. ע"י כך דיכא גל שעלול היה לסחוף את החברה כולה.

שיחה מסוג אחר היתה לו עם ניסים גאון. הוא מספר על כך:. “שוחחתי אז גם עם נסים גאון. חלק מהשיחה היה קשה. כששמע שבעצם מאחורי היוזמה של האוהלים עומד גם פלאטו שרון הוא ממש יצא מכליו. אחר כך, כששמע את הפתרונות שאני מציע, נפרד ממני בג’נטלמניות גמורה, אפילו בחיבה. (יחסים אלה ילכו ויתהדקו. בשיחות ממושכות בארבע עיניים יצליח לוי לשכנע את גאון להסיר תמיכתו מתנועות עדתיות בארץ). אך מה שהתפתח בתחום זה של אינטרסנטים של מצוקה הוא שכל מיני גורמים בוחשים בקדירה. אני זוכר פגישה שהיתה לי עם גוף שקרא לעצמו ‘אירגון גג של ועדי שכונות’. ישבתי איתם והסברתי להם בסבלנות את התוכניות שלי – מה נעשה עד כה, מה אני עומד לעשות. פתאום קם לי אחד, ג’ינג’י, שיהיה לי בריא, והתחיל לדבר במושגים אידאולוגיים, באיזה תפיסות עולם שאתה מוצא אולי בקובה. אמרתי לו: ‘תסלח לי – לפני שאתה שואל אותי, אני אציג לך שאלה – היכן אתה גר’. ואז נתברר לי, כי הוא גר באיזו שכונת יוקרה והוא פעיל של השמאל. וכך גם השני שדיבר בתאוריות ובפילוסופיות והשלישי שדיבר בהפחדה. סתם קבוצה של סטודנטים, לניניסטים קטנים. וכשקם אחד מהם שהוא איש שכונות אמיתי, אב לשמונה ילדים, ורצה להביע אמון בדרך שלי, אז חבריו הזהירו אותו. ואז זרקתי את כולם החוצה ואמרתי להם: כדי לטפל בשכונות אני לא צריך את התיווך שלכם. לא דרככם אגיע לשכונות. אני בן־בית בשכונות. איני רוצה לראות אתכם פה יותר. מיד החוצה. הם הזהירו, כי יארגנו נגדי הפגנות של השכונות (הם אכן ניסו אחר כך ובאו כמה עשרות ילדים) ואני השבתי שאותי לא יפחידו, שהם לא רוצים בכלל לפתור את המצוקה אלא לטפח את המצוקה. ההבדל ביני לביניכם, אמרתי, הוא שאני רוצה לבטל את המצוקה ואילו לגביכם המצוקה היא טעם קיומכם, בלעדיה אין לכם קיום. סילקתי אותם מלישכתי ומאז לא ראיתי אותם עוד. תמיד הבחנתי, אגב, בין אנשים אלימים לבין אנשים הכואבים את המצוקה וזועקים”.

שבועיים ימים אחרי שנכנס למשרד השיכון כבר פרש דוד לוי את תכניתו להקלת מצוקת הדיור. קצב הכנת התכנית היה מדהים במציאות הישראלית. הזמן הקצר שבו עלה בידו לא רק ללמוד את היקפה של הבעיה אלא להציע פתרונות היה חריג בנוף הישראלי.

על תוכניתו ועל מאבקו להעבירה, מספר דוד לוי: “עם כניסתי לתפקיד המצב היה קשה מאד מבחינה חברתית – הבערת צמיגים, פלישה לדירות והעיקר – מחסור חמור בדירות. היה צורך להתמודד עם הנושא על־ידי מהפכה ממש. והיה משהו יוצא־דופן בכך שבחור מבית־שאן מבקש לחולל מהפכה בתחום מורכב מבחינה כלכלית ורגיש מבחינה חברתית. אך אני לא נרתעתי. למדתי את הנושאי הכנתי את התוכנית ולא הבאתי אותה לממשלה אלא ישר לכנסת. לא במקרה עשיתי כך. אמרתי אז שזה לא נושא לממשלה מול אופוזיציה. זו בעיה לאומית ממדרגה ראשונה. אמרתי לכנסת שאני רואה בה קואליציה מקיר אל קיר, כדי לפתור את הבעיה החברתית הזועקת לשמים. מעניין שהנושא עלה אז בכנסת לא על ידי אלא על־ידי ח”כ מיכה חריש מהמערך. הוא לא ידע שיש כבר תוכנית באמתחתי והצהיר מעל במת הכנסת: ‘הבנייה לזוגות צעירים במרכז הארץ היא אפסית… הסיוע הניתן לזכאי משרד השיכון הוא לעג והתעללות. המרחק בין הסיוע לבין מחירי הדירות הוא כה עצום עד כי אין צל של סיכוי לזוג צעיר, שהוא בגדר זכאי, למצוא מקורות לכיסוי הפער’.

לוי ישב ליד שולחן הממשלה בכנסת והקשיב. בידו היו כל התשובות. “עליך לפעול מיד לזרוז מהפכני של התחלות הבנייה למען הזוגות הצעירים על־ידי הקמת תכנית חרום”. – סיכם ח"כ חריש את נאום האופוזיציה.

בבלי דעת נתן בכך ח''כ חריש הזדמנות בידיו להפתיע את הכנסת כולה בתוכניתו המגובשת.

תוכניתו של דוד לוי באה לאפשר בנייתן של 20 אלף יחידות דיור בסקטור הציבורי במהלך שנת התקציב 1979. המשימה נראתה כבלתי אפשרית במציאות אותן שנים. משמעותה היתה בנייה בהיקף הגדול פי שלושה לערך מאשר בשנים קודמות. בשנת 1978 נבנו 7,150 דירות בסקטור הציבורי; ב־1977 – 5,150 דירות; וב־1976 – 12,330 דירות.

בנייה מועטת זו היא שייצרה את ממדי המחסור בדיור ב־1979 (במהלך 1978 עלו מחירי הדירות פי ארבעה לערך מעליית המדד) – אולם בעקבותיה פוטרו פועלי בנייה, הוקפאו מפעלים וענף הבנייה כולו עמד על כרעי תרנגולת. קבלנים וחברות ציבוריות נמנעו מלפנות ליעדי משרד השיכון מטעם נוסף: תכנית הסיוע של המשרד לא איפשרה לזוגות צעירים רבים לרכוש את דירותיהם, בשל ממדיה הצנועים שנשחקו על־ידי האינפלציה, הלוואות משרד הבינוי והשיכון למשתכנים היו, במשך שנים רבות, פטורות מהצמדה ונשאו ריבית נמוכה.

כל עוד היתה האינפלציה נמוכה גם היא, היה נמוך גם שיעור הסובסידיה הגלומה בהלוואות אלו, שמשך פרעונן השתרע על פני שנים. אולם משעה שהחלה האינפלציה לדהור – הפכה הלוואה בלתי צמודה למענק ממש – ויכולת המדינה בהענקת מענק כזה, לא עמדה בשום יחס למחירי הדירות. המילכוד נראה, איפוא, שלם: המחסור בדירות התבטא ברבבות אחדות, חברות הבנייה לא היו ערוכות לבנותן וכוח הקניה שבידי ציבור הזכאים הבטיח מראש כשלון במכירת הדירות שייבנו. על כך נוספו בעיות מנהליות קשות של סחבת באישורי תכניות בנייה, של הליכים מסורבלים בהקצאת קרקעות המינהל, של משך בנייה ארוך והעדר מודעוּת לבנייה מתועשת; של מחסור בפועלי בנייה מיוּמנים ומעל לכל – העדר תקציב והעדר מודעות ממלכתית בדבר הצורך להעמיד את נושא הבנייה כיעד לאומי.

תוכניתו של דוד לוי, שהוצגה על ידו בכנסת, באה להשיב על כל הבעיות הללו. עיקרה של המהפיכה, כתנאי לבנייה בהיקף גדול, היה בשני תחומים עיקריים: – הגדלת שיעור הסיוע למשתכנים והתחייבות הממשלה לרכוש מן הבונים, במחיר נתון מראש, חלק מן הדירות שלא יעלה בידם למכור.

הגדלת שיעור הסיוע נעשתה בדרך של הצמדת חלקה הגדול של ההלוואה למדד יוקר המחיה. העקרון היה שככל שהמשתכן נצרך יותר, כן גדולה יותר ההלוואה העומדת לרשותו, וכן קטן יותר חלקה של ההלוואה הצמודה.

בנוסף על כך, פירטה התוכנית שורה של הצעות ליעול הבנייה ותיעושה, להחזרת פועלי בנייה לעבודתם, לפישוט הליכי אישורי הבנייה, להקצאת קרקעות מינהל לצורכי בנייה לזכאים – ללא כל סחבת, ולהקפאת בנייה שלא לצרכי מגורים.

התכנית נתקבלה בספקנות רבה ע"י הכנסת, הציבור והבונים עצמם. ההצעה להצמיד הלוואות למדד נשמעה מדהימה ממש: דוד לוי איש המצוקה, הוא שמעלה הצעה כזו? כלכלנים ובנקאים (הבנקים חששו שמא לא יהיה להם לווה אחד) פרנסו את העתונות בדיאגרמות מאירות עיניים שהוכיחו, באותות ובמופתים, כיצד תגיע ההלוואה לממדים מדהימים במירוץ האינפלציה, הקיים והצפוי, ואיך תמוטט הלוואה כזו את הלווה התמים. ההערכה היתה כי שום אדם שפוי לא יטול על עצמו מעמסה כזו.

במהרה הופיעו בעתונות קריקטורות שציירו את דוד לוי כילד קטן בונה בנייני חול על שפת הים: כמי שמפריח בועות סבון ססגוניות ובונה מגדלים פורחים באוויר.

דוד לוי וצוות עובדיו הבכיר נחלץ לפעולת הסברה. עיקרה היה מבוסס על העקרון: מי שלוקח הלוואה חייב להחזיר את שיעורה הריאלי (למעט החלק הבלתי צמוד של ההלוואה) וכי שיעור ההלוואה הצמודה יעלה במקביל לשיעור השכר שגם הוא צמוד למדד.

הם חזרו והסבירו כי רמת ההלוואה לא תעלה על חלק מסויים, ידוע מראש, מגובה המשכורת וחלק זה ינוע בין 20–15 אחוז לשכבות החלשות וכ"25 אחוז לשכבות החזקות. – וזה פעל.

הציבור החל לקבל את ההלוואות, במקביל להתחלת הבנייה בשטח. (לוי איפשר לראשונה לרכוש דירות ציבוריות בשלב היסוד בבנייתן ולקבל את המשכנתא מיד לאחר עריכת החוזה, ללא כל סחבת). מספר הפונים לבנקים מנה בחודש הראשון עשרות בלבד. לאחר מכן – מאות. במחצית השנייה של שנת 1979 התייצב מספר נוטלי ההלוואות על 1500 בחודש – פי שניים וחצי בממוצע ממספר ההלוואות שניתנו לציבור בכל התקופה שקדמה לאותה השנה.

עוזרו הקרוב, עמוס לבל, מראשי צעירי חרות, עשה עבודה יעילה ביותר בתחום הארגון, התיאום וההסברה, והוכיח כי הוא האיש הנכון במקום הנכון.

ב־1 באפריל 1980, שנה לאחר שפרש את תוכניתו בפני הכנסת, יכול היה דוד לוי להודיע לכנסת על “טעות” מזערית שהיתה בתחזיתו: “לא 20 אלף, אלא 20,400 דירות נבנו ע”י משרד השיכון בשנת התקציב החולפת. אך 400 דירות ביני לבינכם – מה הן?"

על הימים שקדמו לגיבוש התוכנית מספר דוד לוי: “התחלתי לעבוד באווירה עכורה. העתונות תקפה על אוזלת ידה של הממשלה כנגד המחסור בדיור. ה’אוהלים' באו ובנו קיר של בלוקים בפתח המשרד שלי, והיו פלישות לדירות. ואז באתי לאנשים ואמרתי להם: תנו לי צ’אנס. אם לא אפתור את הבעיה – הכשלון הוא שלי ואני אסיק את המסקנות. אמרתי זאת בגלוי ודברי פורסמו. אמרתי שאני רואה את הפתרון של הבעיה כדבר מרכזי של החברה הישראלית ואם אכשל ארד מהבמה הציבורית”.

המאבק לא היה קל. היה צורך להאבק בשר האוצר ובוועדת השרים לעניני כלכלה. קמה מולי קואליציה ממש מקיר אל קיר, כל הבונים האינטרסנטיים, ההסתדרותיים והפרטיים, מהליכוד, מחרות והליברלים, כולם קמו נגד האוייב דוד לוי. ואז באתי בהצעה תקציבית לממשלה. הצבעתי על נקודות התורפה. על מה שקורה ועל מה שעלול לקרות. והממשלה תמכה בי והקצתה את המשאבים הדרושים. אחר כך הלכתי לצוות הבכיר של המשרד, הצגתי בפניהם את האתגר. הסתגרנו עם מפות ומסמכים. עסקנו ימים על ימים באיתור מוקדי הבעיה. עיבדנו תוכניות, בנינו פרוגרמה, הצגתי בפניהם את הנושא כפי שאני רואה אותו, את מצוקת העולים במרכזי הקליטה, את מצוקת הזוגות הצעירים והמשפחות ברוכות הילדים. היתה לי הרגשה שהמשרד כולו מתייצב לימיני כגוף אחד, כי הוא מאמין בכוחי ונסחף יחד עימי בלהט האמונה. והחלה השנה הראשונה של ביצוע התכנית. דחפתי התקשרויות עם חברות בניה, דחפתי גורמים ציבוריים ופרטיים לבנות עוד ועוד. גם את הגורמים ההסתדרותיים דחפתי לעבודה. ואחרי כמה חודשים, כבר התחילו לראות את התוצאות בשטח. בכל מקום ראו יסודות, הכשרת קרקע. ועל היסודות, קמו השלדים והפיגומים. זה היה התנאי הראשון, שיהיו דירות בפועל, בשטח".

"אך ידעתי שבכך לא די. צריך שהנזקקים יוכלו להגיע לדירות האלה. צריך היה תכנית סיוע צודקת, שתהיה מושתתת על מתן עדיפות לחלש ביותר. הוכחתי שהשיטה הקודמת, שכאילו נועדה לסייע לחלשים, סייעה בעיקר לחזקים. לחלשים לא היה המינימום ההכרחי כדי להתחיל וכדי להנות מן המילוות. יחד עם זאת הטעמתי שאני לא נותן מתנות. הכל מושתת על העקרון שאדם יעזור גם לעצמו. ההבדל בין הסיוע לזכאים השונים נועד רק לאפשר לכולם להתחיל מאותה נקודת זינוק. אך לאחריה כולם צריכים לשלם את התמורה. וכך העברתי את ההחלטה על הלוואות גדולות מאד שהן גם צמודות. הלוואות אלה איפשרו גם לדלי האמצעים להתחיל עם דירה, אך יחד עם זאת היתה התכנית מבוססת על כך שיהיה בכוחם לפרוע תשלומיהם.

“בעבר נתנו הלוואות לא צמודות, שלאחר זמן הפכו בעצם למתנות. אך בפועל יכלו להנות מהלוואות אלה רק בעלי האמצעים שהיה בידם לממן את ההפרש בין מחיר הדירה להלוואה. מה שהינחה אותי היתה המחשבה שהכל צריכים לדעת שהמדינה היא הדואגת לפרט על־פי אמות מידה של צדק, וקריטריונים ברורים וגלויים הקובעים את שיעור הזכאות. התכנית הזו נראתה גרנדיוזית, בלתי מציאותית. היא הובאה לוועדת הכספים של הכנסת ושם באו כל המתנגדים – שרים וחברי כנסת מהמערך ומהליכוד, קבלנים, ומי לא. הנאשם היה דוד לוי. תוכניתי קבעה עוד כי יש לשים קץ לשיטה הקודמת שגרמה לכך שהבניה נתמשכה לבלי קץ. השיטה הזו קבעה עוד כי יש לשים קץ לשיטה הקודמת שגרמה לכך שהבניה נתמשכה לבלי קץ. השיטה הזו קבעה כי המדינה מממנת את הכל והקבלנים בונים בלי לסכן דבר. במצב זה לא היה הקבלן צריך להתאמץ, לא היתה לו שום מוטיבציה לא לאיכות הבניה ולא למשך הבניה. הוא ידע כי יש לו קונה מראש, המדינה, ואז אינו צריך להתאמץ לפרסם את עצמו, לשפר את איכות הדירות, לגמור מהר. גישתי אמרה כי המדינה משתתפת בחלק ממימון הבנייה ומתחייבת לרכוש חלק מן הדירות בלבד, אם לא יעלה בידי הקבלן למוכרן – הסיכון מתחלק בין הקבלן למדינה. והמדינה היא המחליטה כמה והיכן יבנה. הזהירו אותי שמהפכה כזו לא תלך. שהקבלנים לא יסכימו לה ולא יבנו. אך אט אט נתברר כי השיטה עובדת. היו קבלנים שסיימו את בניית הדירות ב־14 חודש, ובזמן קצר מכפי שנתחייבו לו. הפעלתי שיטת בונוסים למי שיקדים את השלמת הבנייה והבטחתי פרס של הזמנות נוספות. החלה התרוצצות ותחרות בריאה. ואז עשינו צעד נוסף – לצימצום המימון של המדינה כדי שהקבלן יגדיל את המימון העצמי, ויעשה מאמץ לשפר את האיכות ולמכור בעצמו. וכך הלך ענף הבנייה והתייצב והשיחות עם הקבלנים הפכו להיות ענייניות. המשרד חזר אל עצמו והציבור התחיל לראות תוצאות. בסך הכל הספקנו עד כה להמציא כמאתיים אלף פתרונות דיור לעולים, לזוגות צעירים, לבודדים, למפוני מעברות, בשיקום השכונות שביצוען הוטל עלי, ובהטבת תנאי הדיור בשכונות מצוקה. הטלתי על עצמי להסיר את הכתם מעל מצחה של החברה הישראלית, ונדמה לי שעשינו צעד גדול בכיוון זה”.

 

פרק עשרים ושבעה: ההתנגשות עם דיין    🔗

במאי 1979 חגג הליכוד מלאות שנתיים לעלייתו לשלטון. ההישגים המדיניים שהשיג הליכוד בפרק זמן זה היו אדירים, וגולת הכותרת שלהם היתה חתימת הסכם השלום, במרץ 1979. העתונות ואפילו כתבים שמאלניים, הרעיפו מאמרי שבח על הליכוד. רבים מראשי הליכוד היו שיכורי הצלחה, והתהלכו בהרגשה שבזכות הישג זה הבטיח לעצמו הליכוד את שלטונו לשנות דור. דוד לוי לא היה שותף מלא לחינגה הגדולה. נראה היה כבר אז כי הוא חש את התפשטות התיסכול, המרירות והאכזבה משלטון הליכוד, בשל מדיניותו הכלכלית. תוכניותיו הכלכליות של שמחה ארליך, שהיו מלוות בגזירות שרדפו האחת את רעותה, יצרו מישקע של זעם שעמד להתפרץ בכל רגע. דוד לוי היה עד לזעם הזה, בביקורים התכופים בסניפים, בעיירות פיתוח ובשכונות, בשיחות עם פועלים וראשי ועדים במקומות עבודה. ידו היתה על הדופק. בישיבת הממשלה, שהתקיימה ב־17 במאי 1979, והוקדשה לתוכנית הכלכלית החדשה של ארליך (הרבה תוכניות כלכליות “חדשות” היו לארליך משך תקופת כהונתו), תקף לוי בחריפות את מדיניותו של שר האוצר. אמר אז דוד לוי (לפי מה שדווח בעתונים): “אני הוא זה המסתובב בעיירות־הפיתוח ובשכונות־המצוקה. הציבור שהעלה את הליכוד לשלטון מלא מרירות. האנשים אינם מסתירים את אכזבתם ממדיניותה הכלכלית של הממשלה הזו, או כפי שהם רואים זאת, מחוסר מדיניותה”. באותה ישיבה הותקף ארליך גם על־ידי השרים ויצמן, שרון ולנדאו – שכל אחד מהם קבל על קיפוח משרדו. ארליך עמד על שלו ונתמך על־ידי ראש־הממשלה, מנחם בגין, שכתמיד גילה לויאליות מוחלטת לשותף הבכיר של “חרות” בליכוד.

כפי שסופר כבר בפרקים הקודמים, עמד דוד לוי בדילמה קשה במאבקו נגד תוכניותיו של שר האוצר. דוד לוי היה משוכנע, כי המדיניות מוטעית מיסודה, לא רק מנקודת המבט של האינטרס של שכבות המצוקה, אלא מבחינת האינטרס הלאומי (דוד לוי לא ראה מעולם ניגוד בין האינטרס הלאומי לבין הצרכים של השכבות החלשות) והאינטרס של הליכוד.

אך אז לא היה בכוחו עדיין לשנות את המדיניות, והמאבק שלו בארליך לא רק שלא שיפר את מעמדה של הממשלה בעיני הציבור, אלא אף עלול היה לערערו. זו היתה התקופה שבה התפרסמו ידיעות, חדשות לבקרים, על מצב בריאותו המעורער של ראש־הממשלה ואשר בה דלפו מישיבות הממשלה חילופי דברים שלא החמיאו לשרים ולתדמיתה של הממשלה.

דוד לוי היה מודע היטב לציפיה הגדולה של ההמונים שעליית הליכוד לשלטון תביא לשינוי גדול בכל התחומים. מן הצד השני, היתה אופוזיציה שחיכתה עם סטופר ביד שהממשלה תיכשל. היה רצון לחולל מהפיכה בתחום הכלכלי, למרות הקשיים האוביקטיביים הלא מעטים. הוא לא האמין, אמנם, שבקדנציה אחת אפשר לשנות מושגים וגישות שהשתרשו במדינה במשך שלושים שנה. בתחום הכלכלי. הוא לא האמין שיש איזה מטה קסמים, שבאמצעותו ניתן לפתור את הבעיות הכלכליות, אך האמין שניתן להגיע למטרה בדרך איטית ומשולבת. אך התכנית הכלכלית, שהנחיתה מכות קשות על הציבור, לא קירבה אלא הרחיקה את הממשלה מן המטרה. היא הביאה למרירות, לאכזבה ולהתרחקות מהליכוד.

הוא לחם בועדת השרים הכלכלית ובמליאת הממשלה. לא פעם הואשם ע“י חבריו מחרות כי הוא מחליש את הממשלה ע”י מאבקיו. לא אחת אמרו לו: “תעזוב, תרד מזה, תראה למה אתה גורם”. אך הוא ראה מה שנעשה בשטח והאנשים ראו בו את הכתובת. היו פונים אליו פועלים במקומות העבודה, עקרות בית בשווקים, ואזרחים מן השורה שבהם פגש בכל אתר ואתר: “דוד תדבר אתם, עם חבריך בממשלה. אנחנו מתמוטטים, אנחנו לא יכולים להחזיק מעמד”. “מר לוי, עשה משהו, אל תיתן, אנחנו איתך, אל תרפה”.

אבל לא רק אחריותו כלפי ציבור זה שפנה אליו הטרידה את מנוחתו. הוא ידע היטב כי האזרחים הללו האמינו ברגישותם של שרים מהליכוד. הם לא נתנו לליכוד מנדט כדי שיעשה אכספרימנטים של חיזורים כלכליים. מי שפעל מן האכספרימנטים הללו היה אותו חלק של הציבור שנתן בליכוד את אמונו. לדוד לוי היה ברור כי אם ימשכו כך פני הדברים תהפוך הממשלה ברשות הליכוד לאפיזודה חולפת והשלטון יחזור לידי המערך לתקופה ממושכת. הוא הבהיר זאת במפורש לראש הממשלה וטען כי המאבק אינו שלו ואף לא למען ציבור שהוא מדבר בשמו. המאבק הוא של הליכוד על המשך דרכו. בכך היה משוכנע שיכנוע עמוק ולכן לא נרתע משום לחץ ומשום גינוי או התארגנות נגדו גם כאשר היה מקרה שבסיעת הליכוד בכנסת היה בודד באחת ההצבעות. הוא נאבק ללא פשרות עד שבא המיפנה…

אכן, דוד לוי הביא למיפנה. אם כי לא מיד. והמיפנה הזה בא לא רק מכוח השיכנוע שלו אלא מעליית כוחו בתנועה. באותו חודש מאי נערכה תנועת־החרות לקראת ועידתה ה־14, שנקבעה לאמצע חודש יוני, ודוד לוי הפך להיות גורם מרכזי באירגונה ובניהולה של ועידה זו. הוא עמד בראש הוועדה המכינה, והיתה לו השפעה מכרעת על הרכבת המרכז וההנהלה החדשים. “זו היתה למעשה ועידתו של דוד לוי” – אומר ח"כ מיכה רייסר, שהיה אז עוזרו של לוי.

כוחו של לוי בוועידה ה־14 היה אותו כוח שהפגין בוועידות קודמות ושהלך והתעצם בשנים האחרונות. היה זה הכוח שנבע מהיותו מעורה בציבור עיירות־הפיתוח ו“ישראל השניה”, שקיבל ייצוג הולך וגובר בוועידות “חרות”. מעורבותו בציבור זה היתה גם ריגשית. גם אירגונית. הוא למד, טוב יותר מכל אישיות אחרת ב“חרות”, לצבור כוח פוליטי. הגיעו דברים לידי כך ששום מינוי חשוב ב“חרות” לא יכול היה להיעשות ללא הסכמתו וללא עזרתו.

אך כוחו בוועידה ה־14 חרג מן התחום האמור. בשנתיים שחלפו מאז הצטרף דוד לוי לממשלה נשתנתה תדמיתו לא רק בעיני הציבור, שכבר שכח את “בדיחות דוד לוי”, אלא גם בעיני חבריו לצמרת התנועה, שלמדו להכירו מקרוב. בדיונים שהתקיימו בממשלה נתגלה דוד לוי כמי שיש לו מה לומר לא רק בנושאים של רווחה וחברה, אלא גם בנושאי מדיניות חוץ וביטחון. מאז החל המשא והמתן עם מצרים הציג דוד לוי עמדות תקיפות ולא נרתע גם מעימות עם השרים ויצמן ודיין, שהיו אחראים על המשא והמתן בשלביו השונים. כך, למשל, כאשר השמיע דיין הצהרות שנגדו את מדיניות הממשלה (הוא אמר אז שהוא מבחין בין אש“ף אזרחי לאש”ף צבאי), כשהוא מגדיר אותן כ“דעות פרטיות”, תקף אותו לוי קשות והבהיר לו, כי “אין דעות פרטיות לשר־החוץ”. כבר בראשית המשא והמתן דבק לוי בארבעה עקרונות והציע לממשלה לאמצן והם:

* המשך ההתנחלות ביהודה, שומרון ועזה.

* נוכחות צה"ל בשטחים.

* זכות ליהודים לרכוש קרקעות ביהודה, שומרון ועזה.

* המינהל העצמי בשיטחי האוטונומיה לא יהיה מוסמך לכפות חוקיו או תנאיו על הישובים היהודים ביהודה, שומרון ועזה.

בגין נתן ביטוי לאמון שהוא רוחש בלוי ובכישוריו המדיניים כאשר הציע לו להופיע במקומו, במרץ 1979, בישיבת מרכז “חרות” ממנה נעדר בגין בגלל מצב בריאותו. דוד לוי הופיע בפני מאות חברי המרכז, נשא בפניהם נאום מדיני מבריק. “כמו בגין” אמרו מעריציו, והתכוונו לשבחו. וגם יריביו אמרו באותה צורה עצמה: “כמו בגין”.

על מידת השפעתו של דוד לוי על צירי הוועידה ניתן היה ללמוד מאפיזודה שולית לכאורה, אך משמעותית מאד. כשנכנס שר האוצר, שמחה ארליך, אל אולם הוועידה ועלה על בימת הכבוד כדי לשבת בין יתר המוזמנים, עלה רחש של קריאות “בוז” מן האולם הגדול. דוד לוי תפס בחלקיק השניה את ההשלכות המסוכנות שעשויות להיות להשפלה פומבית כזו של שר האוצר של ממשלת הליכוד על־ידי ועידת “חרות”. לוי קם מיד ממקומו ובאורח הפגנתי הרים את ידיו ומחא כפיים לכבודו של האורח. צירי הוועידה, אשר לכל אחד מהם היה מטען כבד מאד על ארליך ועל מדיניותו, לא תפסו תחילה את המסר. אך לאחר היסוס קל הצטרפו כמה צירים אל מחיאות הכפיים של לוי וסחפו אחריהם את כל צירי הוועידה.

על יוזמתו זו מספר דוד לוי: “יכולים להיות לי ויכוחים חריפים ככל שיהיו עם אדם, אך איני יכול לסבול שישפילו אותו. ובפרט אם הוא אחד משלנו, אורח שלנו. הניתן להעלות על הדעת שבוועידה של ‘חרות’ יקומו וישמיעו קריאת בוז לשר של ממשלת הליכוד? בשום פנים ואופן. זה ממש לרמוס בן־אדם, להשפילו, להעליב אותו. והוא שותף שלך, והוא סגן ראש־ממשלה. ואם טוענים שהוא נכשל אז האשמה היא בממשלה כולה וגם בי שאני חבר בה.”.

דוד לוי הציל את ארליך, זמן מה לאחר מכן, מהשפלה גדולה עוד יותר. בעת שארליך שהה בחוץ לארץ הציעו כמה שרים לפעול לסילוקו ממשרד האוצר. דוד לוי התנגד לכך בתקיפות. הוא ראה בהצעה זו מעשה של הדחה מן הסוג שהוא התנגד לו בכל רמה של החיים הציבוריים. מאבק על דרך – כן. ויכוח רעיוני – כן. התמודדות על תפקידים – כן. הדחה – בשום אופן לא. וארליך נשאר מופקד על משרד־האוצר, עד אשר חבריו למפלגה הליברלית – שהיו פחות איסטניסים מדוד לוי בכל הנוגע לאתיקה ציבורית – גרמו להדחתו מן הממשלה בצורה מעליבה ומשפילה.

שמחה ארליך לא נהג באותה מידה בדוד לוי. בחדרי חדרים, וגם בפומבי, מתח ביקורת על לוי וליגלג עליו. הוא אמר על לוי כמצוטט בירחון “מוניטין”: “יש בו מנהיגות. הוא גם מאד ערמומי. יודע לשלוט על ציבור רחב. אבל, מאידך, בדיבורים לא עושים דברים. כשר הוא עוד יגלה ‘ברוכים’ (כשלונות גדולים באידיש). יש לו מזל במשרד־הקליטה שיש נשירה גדולה (בווינה) ועל כן הוא יכול להטיל את האשמה על אריה דולצין. הוא אינו נעזר במומחים בניהול המשרד. הוא בוודאי חושב שהסדר הוא ז’בוטינסקי־בגין־דוד לוי”.

כשנתבקש ארליך להשיב על שאלות הנוגעות ליחסיו עם לוי לצורך ספר זה הוא התחמק ואמר: “מה יש כבר לכתוב על דוד לוי בספר? הוא הרי כל כך צעיר”.

בפומבי לא תקף דוד לוי את ארליך, אך בממשלה נלחם בו ובחבריו הליברלים מלחמת חורמה. כאשר הביא שר האנרגיה והתשתית, יצחק מודעי, בפני ועדת השרים לענייני כלכלה, באוגוסט 1979, הצעה לייקר את תעריפי החשמל ב־11.3 אחוזים (וזאת שבוע ימים לאחר שוועדת הכספים של הכנסת אישרה ייקור של 28 אחוזים) הגיב דוד לוי ברוגזה: “מה הולך כאן. כל שבוע תעלו את מחירי החשמל? הפסיקו לשגע את הציבור”.

כפי שכבר סופר, לא נרתע לוי מלהתמודד בממשלה גם עם משה דיין. בדיון שהתקיים בממשלה בחודש אוקטובר של אותה שנה בשאלת משמעותו של הסכם השלום, מתחו כמה שרים ביקורת על הסיכומים שהשיג דיין בוושינגטון, ושמתוכם הסתבר כי ייתכן וישראל תצטרך לסגת מכל סיני בלי שתובטח הקמתו של כוח שלום רב לאומי לשמירה עליו. דברי הביקורת עוררו את רוגזו של שר־החוץ משה דיין, שהגיב בלשון גסה, במיוחד כלפי השר חיים לנדאו. אמר דיין: “תפסיק לברבר ידידי הלא מלומד”. גם לשר־החינוך, זבולון המר, אמר דיין: “אתה מברבר”. ולבסוף כיבד גם את השר לוי בהערת הסתייגות מאותו סוג.

השרים האחרים – לפי דיווחי העתונים – לא הגיבו על עלבון גם זה. דוד לוי לא נשאר חייב ואמר לדיין: “יכולת לחסוך לממשלה גם בירבור וגם תיסכול. אתה עושה עוול לממשלה ולחבריה. מי שקובל על תדמית הממשלה צריך שלא ליצור לה תדמית שלילית. הסכם זה, אם יאושר לאחר דבריך, יתקבל בחוסר אמון ציבורי”. לוי האשים את דיין בכך שהדיווחים שלו מבולבלים ויש בהם תנודות מאופטימיות לפסימיות. הוא תבע שלישיבת הממשלה יובאו כל ההסכמים והסיכומים שהושגו סביב קמפ דייויד, והטעים כי “אין להסתפק בדיווח מבולבל בעל פה הנע בין אופטימיות לפסימיות”.

תקופת סוף שנת 1979 וראשית שנת 1980 מאופיינת בשורה של עימותים שהיו לדוד לוי – עם שר הביטחון, עזר ויצמן; עם שר החקלאות, אריאל שרון, עם חברו לשעבר בסיעת הליכוד מאיר כהן, ועם יו"ר הנהלת הסוכנות, אריה דולצין.

עם ויצמן היה ללוי עימות סביב התוכניות לבינוי הנגב בעקבות הסכם השלום. לוי חשש שהפניית מאמץ בנייה אדיר לבניית מחנות צה“ל ושדות־התעופה בנגב עלולה לפגוע קשות בענף הבנייה האזרחי, שהיה כבר פגוע לאחר כמה שנות שפל. הוא קיים שיחות ממושכות עם ויצמן ותבע לנצל את תנופת בינוי הנגב לשיקום עיירות הדרום. “תהיה זו בכיה לדורות” – אמר לוי לויצמן – “אם לא ננצל את תנופת בינוי הנגב, לא רק למיקום נכון של צה”ל אלא גם לאיכלוס אזרחי מתאים”. לוי תבע גם לפעול לפינוי מחנות צה"ל שבמרכז הארץ, כדי לנצל את הקרקעות שיתפנו לבנייה לזוגות צעירים.

לשבחו של עזר ויצמן ייאמר ששיקולים אישיים לעולם אינם משפיעים על הכרעותיו בנושאים ענייניים. יחסיו של ויצמן עם לוי ידעו עליות ומורדות, ולא פעם היו בין השניים עימותים מילוליים חריפים (כשעזר אירגן את המהפך הכושל נגד בגין ב־1975 הוא ביקש מלוי להצטרף, וכשזה דחה את ההצעה אמר לו ויצמן: “אם לא תיתן לי יד ייתכן ולא נתראה עוד בכנסת”. על כך הגיב אז לוי: “אינני אוהב איומים ותכתיבים”. אך מעבר לאיומים אלו שררה בין השניים הערכה הדדית וגם אמון רב, כך שהעימותים נסתיימו בפיוס והיחסים בין השניים ידידותיים מעל ומעבר ליחסים הפוליטיים של ויצמן עם “חרות”). הפעם היה ויצמן מוכן לכרות אוזן קשבת לדבריו של לוי ודרישותיו זכו לטיפול אוהד במשרד־הביטחון, אם כי קשה לומר שבסופו של דבר נתקיימו כל דרישותיו.

יחסים אחרים לגמרי שוררים בין דוד לוי לבין אריאל שרון. כאן ניתן לומר שבניגוד ליחסים עם ויצמן, אין כלל “כימיה” בין השניים. הם פשוט לא משדרים על אותו גל. הרקע ההיסטורי לעימות השקט בין השניים, נעוץ בתקופה שבה “שלומציון” הצטרפה לליכוד. שרון תבע לתנועתו ייצוג נכבד במרכז “חרות”, אף שלא ברור מה ומי זו ייצגה (הח"כ הנוסף שנבחר יחד עם שרון, יצחק יצחקי, פרש ממנו בראשית דרכם הפוליטית המשותפת). דוד לוי לא נענה לדרישה והיה מי שהדליף ללוי, כי שרון עשוי לגמול לו על־ידי סירוב להפשיר אדמות מדינה (שהיו נתונות לשליטת מינהל מקרקעי ישראל הכפוף למשרד־החקלאות בראשו עמד אז שרון) שהיו דרושות למשרד־השיכון לבניית דירות. דוד לוי הגיב על מידע זה: “אינני מן האנשים הנשארים חייבים, אבל אני מניח שהוא לא יגלוש לכך”.

בדיעבד אכן לא התרחשו הדברים כך ומינהל מקרקעי ישראל שיתף פעולה מלאה עם משרד הבינוי והשיכון.

העימות עם דולצין היה שוב סביב משרד־הקליטה. דולצין סבר, כי העובדה שדוד לוי קיבל לידיו את משרד הבינוי והשיכון תסייע לו להגשים את התוכנית לפירוק משרד־הקליטה והעברת כל הפונקציות של משרד זה לסוכנות. אך התנגדותו של לוי לפירוק המשרד היתה עקרונית ולא נבעה מהיותו שר הקליטה. הוא לחם במגמה של דולצין ובין היתר פירסם דו"ח של מומחים שדחו את המלצות ועדת חורב שהמליצה בשעתה על פירוק המשרד. דולצין פנה לבקש את סיועו של בגין אך בגין נמנע מלסייע לו, ומאז הצטננו היחסים בין השניים.

אך לקראת סוף 1979 ארעו שלושה מאורעות מרכזיים שהאפילו על העימותים האמורים והטביעו את חותמם על המשך פעולתם של הממשלה והליכוד ועל המהפך השני שחל בשנת 1981.

האירוע הראשון היה מינויו של יורם ארידור ליו“ר מזכירות תנועת החרות, תפקיד שהוא מחזיק בו עד היום. עד למינוי זה התהלך יורם ארידור מתוסכל נוכח חוסר המעש שנכפה עליו. מאז עלה הליכוד לשלטון, כשנתיים וחצי קודם לכן, שימש ארידור “פקק” לכל תפקיד קטן וגדול שנדרש. הוא נחל שורה של הצלחות מזהירות בתפקידים שהוטלו עליו – החל בפתרון בעיית כביש השומר בבני־ברק, שדתיים חסמו אותו בשבתות, וכלה בבעיות יבוא הבשר על־ידי משרד המסחר והתעשיה. אך הדרך לממשלה היתה חסומה בפניו והוא נאלץ להסתפק בתואר המפוקפק של סגן במשרד ראש־הממשלה, שלמעשה לא נתן לו כל סמכות ואף לא תפקיד של ממש. לוי הציע בשעתו לארידור להיות סגן שר לענייני קליטה ולהיות בתפקיד זה הבוס במשרד, אך ארידור דחה את ההצעה. בחירתו של ארידור לתפקיד יו”ר מזכירות תנועת־החרות – שהוא תפקיד אירגוני בעל חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה ב“חרות” – התאפשר לא מעט תודות לסיוע שסייע לו דוד לוי, ולא פחות מכך תודות לסיוע של ויצמן, שהיה אז עדיין במעמד של “מספר 2” בתנועה. לוי הצליח לשכנע את ויצמן לתמוך בארידור ובגין לא הביע התנגדות. מינוי זה סלל את הדרך לחידוש הברית בין לוי וארידור, שהיו לו השלכות מרחיקות לכת על תוצאות הבחירות להסתדרות ולכנסת.

המאורע השני היה הדחתו של שמחה ארליך מתפקידו כשר האוצר (ומינויו לסגן ראש ממשלה שני, לצידו של יגאל ידין) וכניסתו של יגאל הורביץ לממשלה בתפקיד שר האוצר. הורביץ ביקש גיבוי נרחב של הממשלה במדיניותו והקים קבינט כלכלי שדוד לוי מונה להיות חבר בו, ומאז הפך הקבינט לזירה של עימותים בין לוי והורביץ עד לפרישתו של האחרון.

האירוע השלישי היה התגלעות קרע בין לוי לבין ויצמן סביב המדיניות כלפי יהודה ושומרון. עזר ויצמן, שמאז בואו של סאדאת לארץ חל בו מהפך נפשי, התנגד למדיניות בגין של הגברת קצב ההתנחלויות ביהודה ושומרון אשר לוי היה המוציא לפועל שלה כשר הבינוי.

הקרע בין לוי לבין ויצמן שיקף את התהום ההולכת ונפערת בין ויצמן לבין בגין ובין ויצמן לבין הממשלה כולה, שבסופו של דבר אימצה את מדיניותו של בגין. דוד לוי רחש אהדה רבה לויצמן, באורח אישי. אך הוא הבהיר אז: “אצלי עקרונות התנועה קודמים לידידות ועל עזר לזכור זאת לתמיד אם הוא רוצה בתמיכתי בו”. לוי אמר זאת לאחר התנגשות חריפה שהיתה בינו לבין ויצמן בישיבת הממשלה שדנה בחידוש הישוב היהודי בחברון. נפוצו אז שמועות שויצמן עומד לפרוש ודוד לוי נועד עמו כדי לנסות ולהשיג הבנה. בפגישה, בה השתתף גם יו"ר הקואליציה, ח "כ חיים קורפו, אמר ויצמן: “הייתי חבר ‘חרות’ בימים הקשים של התנועה ולא פרשתי, ואין בכוונתי לעשות זאת גם עתה”.

אך לא עבר זמן רב ועזר ויצמן עזב את הממשלה בטריקת דלת. הנימוק הרשמי היה שתקציב הביטחון קוצץ בלי הסכמתו, אך למעשה זה היה רק הקש ששבר את גב הגמל. מאז חזר ארצה – בעיצומו של המו"מ על השלום – והכריז כי הוא מכין את הצבא למלחמה (בתגובה על עמדה שנקט בגין) נפערה תהום בין ויצמן לבין בגין שלא ניתנה עוד לגישור. ויצמן גם סבר ככל הנראה שהוא פורש מממשלה כושלת שימיה ספורים והיא לא תוכל להחזיק מעמד, מאחר שלפרישתו שלו קדמה גם פרישתו של דיין.

לאחר פרישתו מן הממשלה והצבעתו נגדה בכנסת באה השעייתו מ“חרות”. ויצמן נאלץ לצאת שוב למדבר הפוליטי. דוד לוי נמנע מלפעול נגד ההשעיה, למרות היחס החם השמור בליבו לויצמן. עזר, שמעולם לא ידע לשמור על לשונו, אמר: “אם אני ארכיב פעם ממשלה, לוי לא יהיה חבר בה”.

דוד לוי נמנע מלהגיב ורק אמר: “אין אדם נתפס בצערו”.

 

פרק עשרים ושמונה: עלייתו ונפילתו של “יגאל המדפיס”    🔗

הדחת שמחה ארליך מכהונתו כשר האוצר של ממשלת הליכוד קשורה באירוע שנרשם בהיסטוריה הכלכלית של מדינת־ישראל כ“ליל הברווזים”. הממשלה התכנסה לישיבת לילה מאוחרת, העם כולו ציפה בדריכות לאיזו החלטה כלכלית מהפכנית, ולבסוף נתקבלה החלטה פושרת שלא שינתה מאומה לגבי המשק שצעד במהירות לעבר האינפלציה התלת סיפרתית. ארליך יצא לחו"ל ובליברלים התגבשה פעולה שתכליתה להחליף את ארליך ולהציב מישהו אחר מן המפלגה במקומו. אינטרסים שונים ומנוגדים חברו יחד בליברלים כדי להביא להדחתו של ארליך. יצחק מודעי רצה בתפקיד לעצמו. אריה דולצין זכר לארליך את פרשת אי מינויו לשר החוץ (דולצין טען כי ארליך הוליך אותו שולל בהבטחה שיהיה שר החוץ מטעם הליברלים, ובעת שנתן הבטחה זו כבר ידע שבגין סיכם עם דיין על מינויו לשר החוץ). אישים אחרים במפלגה – שכל אחד השתתף בתחביב המאפיין מפלגה זו של מלחמת הכל בכל – קיוו שמכל תזוזה בצמרת ירוויחו משהו.

כששב ארליך ארצה הוא נקט תרגיל האופייני לקריירה הפוליטית שלו. הוא הוציא את הרוח ממיפרשי יריביו, חיזק את מעמדו האישי וטירפד את אלה שביקשו לרשת את מקומו. ארליך התפטר מיוזמתו, כשהוא משריין לעצמו מקום כסגן ראש־הממשלה, והציע את יחזקאל סחרוב כמועמד מטעם הליברלים לתפקיד האוצר. בדיעבד נתברר, כי הצעת סחרוב היתה הצעה של “איש קש”, ונועדה רק כדי למנוע את התפקיד מן האישים האחרים בליברלים שלטשו אליו עין, ובמיוחד מיצחק מודעי. ואכן, מועמדותו של סחרוב ירדה מעל הפרק, והדרך התפנתה ליגאל הורביץ, האיש שבמשך כל חדשי כהונתו של ארליך כשר האוצר היה אולי המבקר החריף ביותר של מדיניותו.

שר האוצר, יגאל הורביץ ניחן בהרבה סגולות מצוינות – הוא אדם ישר וכן, מדבר “דוגרי”, חרוץ מאד, תכליתי מאד. אך בנסיבות שבהן נמצאו החברה והמשק הישראליים באותה תקופה הוא היה האדם הפחות מתאים לתפקיד. לכאורה בא הורביץ לתפקידו מצויד בהרבה ידע וכישורים בתחום הכלכלה, שאותם הפגין בעסקיו הפרטיים. הורביץ עשה את רכושו הרב (אותו העביר לבניו עם מינויו לשר) בעיקר על־ידי־כך שנטל לידיו עסקים כושלים שניהולם הגרוע הביא אותם אל סף פשיטת־רגל. עסקים אלה קיבל באפס מחיר ובשורה של פעולות חיסכון, ייעול ואירגון מצוינים הצליח להפיח בהם רוח חיים ולהפוך אותם למכרות זהב.

אך מה שיפה לעסקים פרטיים איננו מתאים תמיד לעיסקי מדינה. ראשוני מבקריו של הורביץ היו דווקא כלכלנים מקצועיים, שהצביעו על כך שיש הבדל תהומי בין מה שקרוי כלכלת “מיקרו” בה התמחה הורביץ (היינו, כלכלה של עסקים קטנים) לבין כלכלת “מאקרו” של ניהול משק מודרני בכלים ממלכתיים על שלל הבעיות המורכבות הכרוכות בכך.

בתחילה נדמה היה שהכלכלנים טעו והורביץ יראה כוחו גם בניהול משק ממלכתי. הורביץ ניגש אל מדינת־ישראל כאילו היתה אחד העסקים הכושלים שאותם קיבל לידיו בעבר. אחת מיוזמותיו הראשונות היתה בקשתו בטלוויזיה מהציבור “לתת כתף” כשהוא מרצה את ה“אני מאמין” שלו. הוא דיבר בלשון פשוטה שכל עקרת־בית יכלה להבין – אי אפשר להמשיך בדרך של ביזבוז חסר תכלית, אי אפשר להוציא יותר ממה שמרוויחים, צריך לחסוך את הגרוש, לשמור על הלירה, לא להוציא על מותרות, לעבוד יותר, להשקיע. דבריו הכנים והגלויים של הורביץ השפיעו את השפעתם. תוך ימים ספורים השתנתה האווירה בארץ. הסופרמרקטים, שעד לכניסת הורביץ לתפקידו היו מלאי קונים – התרוקנו. (בתקופת ארליך הכל קנו מכל הבא ליד. ארליך הרגיל את האנשים, כי מה שאתה קונה היום בזול תשלם מחר ביוקר). נדמה היה שמתחיל עידן חדש במשק הישראלי.

מיד עם כניסתו לתפקיד הקים הורביץ “קבינט כלכלי”, שנועד לאפשר לו לפעול בגמישות ובמהירות, ותוך קבלת גיבוי מלא של הממשלה. הראשון שצרף לקבינט היה השר דוד לוי ובין השניים התפתחה אז מעין ברית שנראתה מוזרה מעט. הורביץ בן ה־62, איש־העסקים עתיר ההון, מצא לשון משותפת עם פועל־הבניין לשעבר דוד לוי, הצעיר ממנו ב־20 שנה. השניים קיימו מיפגשים תכופים והתיעצויות בארבע עיניים בכל נושאי המשק. עד מהרה התברר, כי בברית שכרת הורביץ עם לוי הוא עשה “עיסקה” טובה. לוי גמל להורביץ בכך שהעניק לו תמיכה, אשר לא העניק לארליך בשעה שכיהן בתפקיד שר האוצר. לוי שהיה חרד לשחיקתה של האינפלציה הגואה, נטה להאמין ביכולתו של הורוביץ לעשות לריסונה והבטיח להושיט לו יד. לפתע התברר, כי הקבינט הכלכלי הוא מכונה משומנת היטב, המקבלת החלטות כלכליות ללא עיכובים מיותרים ומליאת הממשלה מאשרת את החלטותיה בלי ערעור.

כניסתו של הורביץ לאוצר שימשה אות להנהגת המערך בהסתדרות לפתוח בהתקפה כללית על ממשלת הליכוד. עוד לפני אישור מינויו של הורביץ לתפקיד כינס מזכ“ל ההסתדרות, ירוחם משל, את צמרת ההסתדרות והקים מעין “קבינט מלחמה”, שנועד להגיב במהירות על כל יוזמה כלכלית של שר האוצר החדש. בראש ה”קבינט" הועמד אהרון הראל ועם 11 חבריו נמנו ראשי האגפים בוועד הפועל, כולם כמובן חברי מפלגת העבודה ומפ“ם. ליד הקבינט סייע אלחנן ישי, מנאמניו של שמעון פרס, שהיה בעבר מראשי העובדים במערכת־הבטחון ובעת הקמת “קבינט המלחמה” עבד באגף האירגון של ההסתדרות. על תוכניות קבינט המלחמה ההסתדרותי אמר אז הראל: “המדובר באפשרות של השבתת מפעלים בודדים, ענפים שלמים ואפילו של המשק כולו, אם מדיניות הממשלה תפגע בעובדים השכירים”. ירוחם משל היה אז גלוי־לב יותר, ואמר כי ה”קבינט" של ההסתדרות יפעל לא רק נגד פעולות שיפגעו במישרין בפועלים, כמו קיצוצי שכר והטלת מיסים, אלא נגד כל פעולה ממשלתית שתפגע במוסדות ההסתדרות. בדברים אלה של משל יצא המרצע מן השק. ההסתדרות חרדה אז לעצמה לא פחות מאשר לציבור השכירים. שתי שנות שלטון הליכוד לא הצליחו אמנם לגרד אלא בקצוות של השליטה ההסתדרותית על שורה של מפעלים ועמדות־כוח. הנהגת המערך היתה מודאגת אז מיוזמה הולכת וגוברת של סיעת הליכוד בהסתדרות לחקור את הנעשה בקרנות הפנסיה ובחברות הסתדרותיות שונות. החשש היה שממשלת הליכוד תנקוט יוזמה לפגיעה במוקדי־הכוח ההסתדרותיים והורביץ אכן רמז על האפשרות של פגיעה ב“בטן הרכה” של ההסתדרות, דהיינו בתלותה בכספים ממשלתיים.

הנהגת ההסתדרות החליטה לערוך להורביץ קבלת־פנים בצורה של שביתה כללית שתשחק את המשק כולו ותפגין את כוחה. החלטה זו לא יצאה אל הפועל ולהנהגת המערך נתברר כי היו פזיזים מדי. בדיקת השטח הראתה, כי הציבור נותן אשראי להורביץ ואינו נוטה להיענות לקריאתה של ההסתדרות לצאת נגדו. המערך נסוג איפוא מן התוכנית הגרנדיוזית והסתפק בהפגנה מול בית הוועד הפועל בתל־אביב, בה השתתפו כ־8000 עובדים שהובאו במאורגן באוטובוסים ממקומות עבודה שונים. הורביץ ביקש להופיע בפני הוועדה המרכזת של ההסתדרות ולהסביר לחבריה את השקפת עולמו, אך משל מנע זאת ממנו. להגנתו של הורביץ מול ההתקפה שבאה מצד ההסתדרות יצא דוד לוי. הוא פירסם אז שורה של הצהרות, שתקפו את הנהגת ההסתדרות “המשתמשת בשיטות פסולות כדי לנגח את הממשלה ולנסות להפילה בכל מחיר”.

בראיון עתונאי אמר אז לוי: “צעדיו האחרונים של שר האוצר יועילו בסופו של דבר להבראת המשק”.

לוי לא הסתפק בהצהרות. הוא הלך אל יורם ארידור, והציע לו לבוא אל ישיבת הוועד הפועל ולצאת בהסתערות חזיתית משותפת להגנת הורביץ.

בין לוי וארידור התקיימה אז השיחה הבאה:

לוי: “יורם, הגיעה השעה לחדש ימינו כקדם. מה דעתך שנבוא ביום ראשון לישיבת הוועד הפועל ונפגין נוכחות?”

ארידור: “רעיון טוב. ברצוני לשקול אותו עד הערב”.

לוי: “הגיע הזמן שמשל יפסיק להשתולל ולהסית נגדנו את המוני הפועלים. איך אומרים – נעביר את המלחמה לשטח האויב”.

ארידור: “הם עברו את הגבול”.

לוי: “משל יקבל היום שיעור מאלף”.

ואכן, השניים באו לישיבת הוועד הפועל. דוד לוי ויתר לשם כך על ישיבת ממשלה חשובה ועל ישיבה של הקבינט הכלכלי. סוכם שדוד לוי ידבר (ארידור הסביר: “אני מעדיף שהוא ידבר. הוא הרי נציגם המובהק של עיירות הפיתוח ושכבות המצוקה בממשלה”).

הופעתם של לוי וארידור בוועד הפועל באה בהפתעה גמורה. שכן, מאז עלה הליכוד לשלטון, הדירו השניים את רגליהם מבית הוועד הפועל, אף שפורמלית הוסיפו להיות חברי סיעת הליכוד בהסתדרות. הם נכנסו לאולם הישיבות של הוועד הפועל, תפסו מקום בשורה הראשונה של סיעת הליכוד (שגם חבריה היו מופתעים מהופעת השניים) ועקבו אחר הדיון עד שהגיע תורו של לוי לנאום.

כפי שהיה צפוי עורר נאומו של לוי סערת תגובות חריפה שהיתה כמעט חסרת תקדים.

אמר דוד לוי: “חברי הוועד הפועל – לא כאורח באתי לבית הזה, גם לא כמוזמן” (קריאות רמות מכל עבר).

דוד לוי: “אני אומר את דברי ולא יעזור לכם שום דבר, לא הסתה ולא איומים. אתם תשמעו”.

משל (שישב בראש הישיבה): “אני מבקש מחברי הוועד הפועל לשמוע את השר לוי, גם אם אתם ואני לא מסכימים לדבריו”.

דוד לוי: “אתה יודע מה? מר משל, אתה תקשיב לי ותעקוב אחר עמדותי. אני אדבר כנציגם הנבחר של רבבות פועלים… לא ייתכן שכאן יאיימו על חברים מסיעתי להוציא אותם מחוץ להסתדרות”.

בהמשך דבריו פנה לחברי הוועד הפועל מסיעת המערך: “אני רוצה לשאול אתכם שאלה – מה היה קורה אילו הייתם מוותרים על אחזקת הרכב שלכם ביוזמתכם? אדרבא, גם הממשלה עושה זאת. אתם רוצים לשמור על הלוקסוס שבו אתם חיים לא כעובדים אלא כאנשים המקבלים שכר והוצאות על חשבון העובדים. תפקידכם הוא לצעוק ולאשר אוטומטית כל הצעה כאן, ומגרונותיכם השבעים אתם רוצים לייצג את הפועלים. כנציג פועלים אני אומר לכם: קצתי בזעקות השבר המדומות שלכם”.

דבריו של לוי עוררו, כצפוי, סערת־רוחות והגיעו דברים אף לתיגרות־ידיים עד שהיה צורך להפסיק את הישיבה פעמיים.

יגאל הורביץ היה מרוצה מן התמיכה שלא תסולא בפז שנתן לו דוד לוי. הוא אמר אז: “דוד לוי בסדר גמור. איש חכם מאד. מזוהה עם הציבור שממנו הוא בא ומייצג אותו כהלכה וביושר. מה שחשוב יותר הוא שדוד לוי אינו רואה את כל הבעיות אך ורק דרך זווית הראייה של שכבות־המצוקה מהן צמח, אלא מזווית־ראייה ממלכתית. יש בינינו שיתוף־פעולה מלא”.

אך שיתוף הפעולה בין השניים לא נמשך לאורך ימים. ככל שהתקרב המועד להגשת התקציב החדש לשנת הכספים 1980–1981, כן נתברר כי בין לוי לבין הורביץ מפרידה תהום שאינה קטנה מזו שהפרידה בין לוי לבין ארליך. הצעת התקציב של הורביץ בישרה קיצוץ מכאיב בבשר החי ופגיעה חמורה במעוטי היכולת. דוד לוי לא יכול היה להסכים לא עם פרטי התקציב, לא עם המגמה המוצהרת שלו ולא עם הפילוסופיה שעמדה מאחוריו. גישתו של הורביץ היתה כי גודל התקציב הוא בבחינת נתון קבוע מראש וכי צרכי המדינה הם שיגזרו על ידו. גישתו של לוי היתה הפוכה בדיוק: צרכי המדינה והחברה הם הנתון היסודי שעל פיו ייגזר התקציב, תוך קביעת סדר עדיפויות.

באשר לצרכים, הודיע לוי כי הוא מוכן לתת יד לצמצום עד למינימום זה. הוא תבע וחזר ותבע לשבת עם כל משרד בנפרד ולבדוק בדיוק מה ניתן לקצץ מפעולותיו ובמה אי אפשר לקצץ. תוצאות הבירור היסודי הזה הם שיקבעו את תקציב המדינה.

“הקיצוץ בבשר החי”, אמר לוי, אינו עולה בקנה אחד עם הבראת הכלכלה. בשר־חי איננו מורסה – אפשר וצריך להרחיקה. קיצוץ כזה הוא פצע שותת דם. לא יכולה להיות כלכלה בריאה עם חברה חולה".

לוי סבר כי ניתן היה לעמוד כנגד תביעות שכר מופרזות, ניתן להקפיא תקנים בשרות הציבורי וכן לקצץ בפעולות שביצוען אינו מתחייב דווקא בשנה השוטפת. הוא סבר גם כי ניתן להגדיל את התקציב על־ידי גביית מס מוגדל משכבות מבוססות. אולם דיבורים כוללים על קיצוץ בשרותים – כאילו היו שרותים אלה מחווה מיותר כלשהו של ממשלה כלפי אזרחים מפונקים – היו לדידו דיבורים בעלמא. קיצוץ בכוס החלב לילדי בתי־ספר באזורים מסויימים, משמעותן היתה הפסקת מנת החלב הבלעדית של הילד. לא תהיה לו כוס חלב אחרת. הנהגת משמרת שנייה משמעותה לא רק שוטטות של ילדים ברחוב, אלא אובדן הסיכוי של האם לסייע בפרנסה בצד בעלה, ופירושה התמוטטות מוחלטת של המשפחה. הוא הדין בקיצוץ בקצבאות ילדים ובשרותי סעד מסויימים.

לוי התקומם גם נגד התופעה שעמדתם של מספר יועצים באוצר חזקה, למעשה, מעמדתם של רוב השרים. התוצאה היתה שלא נבחרי העם אלא פקידים ממונים הם שקבעו את תקציב המדינה ופעולותיה. ביטוי מוחשי לכך היתה החלטתו השרירותית של האוצר לגבי תקציב משרדו. לוי הסתייג מהצעת התקציב שנועדה למשרד הבינוי והשיכון. הצעה זו הקצתה לכאורה, למשרד תקציב ברמה זהה לזו שניתנה לו בשנה היוצאת. הורביץ סבר כי אם ניתן היה לבנות ב־1979 – 20 אלף יחידות דיור, הרי אפשר יהיה לבצע זאת גם בתקציב החדש. היתה זאת טעות אריטמטית פשוטה, שלוי, בסיועו של מנכ"ל המשרד, אשר וינר, התקשו מאוד להסבירה להורביץ ולפקידי אגף התקציבים. ההסבר היה כי דירה נבנית במשך שנתיים רצופות ותקופת הבנייה משתרעת על פני שתיים־שלוש שנות תקציב. על כל לירה שהושקעה בשנת 1979 להתחלת בנייתן של 20 אלף הדירות חייב המשרד להשקיע לירה נוספת בשנת 1980. אם לא יוגדל התקציב ריאלית, פירוש הדבר שמשרד הבינוי והשיכון לא יוכל להתחיל בבניית דירות נוספות כלשהן בשנת 1980 ותקציבו יכסה אך ורק את המשך בנייתן של הדירות הנמצאות כבר בתהליך של בנייה. מצב זה היה מבשר מחסור משווע בדיור כעבור שנה או שנתיים. בסופו של דבר נאלץ הורביץ להקצות למשרד סכום כסף נוסף שאיפשר בנייתן של 12 אלף דירות נוספות בשנת 1980.

בראיון עתונאי בינואר 1980, אמר דוד לוי: “אני נחרד, כן, כן, נחרד, אני לא ישן בלילות, ממה שעלול לקרות אם תימשך התופעה הזו שמישהו הצמיח לה כנפי הצלחה והדביק בזה גם אחרים, שכל צעד של קיצוץ מותר בכל התחומים. זו סכנה נוראה. אני שותף להכרח לחסוך ולהבריא את המשק ולמנוע ביזבוז וכפילויות ולהיות פחות תלויים בזרים. אבל זה מחייב מחשבה ותיכנון זהיר, כדי שלא נתמוטט מבחינה חברתית ולא נשגה משגים חמורים שאחר כך לא נוכל לתקן… יש צורך בקורבנות. יש לומר לציבור את האמת על מצבנו. אבל אני טוען עם זאת: יש לי תחושה עמוקה של חרדה ממה שעלול לצמוח מהחלטות פזיזות. אני מוכרח לזעוק כאשר הכל מוחאים כף”.

בהתייחסו לאותו חלק בתקציב המיועד לבניית דירות אמר דוד לוי: “זה שטח שאני בקיא ומנוסה בו. כאן מתכוון הורביץ לגזור גזירה שהעם הזה והחברה הזו אינם יכולים לעמוד בה. לפי ההצעה לא נוכל להתחיל בשנה הבאה בבניית אפילו יחידת דיור בודדת… אנו הולכים חלילה לעשות כאן טעות פטאלית”.

באותו ראיון תאר לוי את המאמצים שעשה לסייע להורביץ והביע עדיין תקווה שניתן יהיה לשתף עמו פעולה. אמר לוי: “נתתי להורביץ יד מרגע כניסתו לתפקיד… סייעתי לו בכל כוחי. עתה אמרתי לו שאתמוך בו בתביעתו שלא לפתוח את הסכמי השכר באפריל השנה ולהקפיא את המשכורות לשנה נוספת. לא קל היה לי לנהוג כך. נקרעתי בתוכי, אבל אעשה זאת. ביקשתי מיגאל: בוא נשב ביחד, נראה לא רק איפה לקצץ אלא היכן להשיג מימון נוסף, כדי שלא נפגע רק בחלשים, כדי שלא נגיע למצב שאזרחים רבים יצטרכו להדק את החגורה שלהם על עצמותיהם ואחרים מנהלים רמת חיים כימים ימימה… אעשה הכל שלא יתפטר, אבל איאבק בכל כוחי נגד התכתיבים שלו. אני ביקשתי ממנו שיחדל להגיד שוב ושוב: ‘באתי להציל אתכם אל תפריעו לי’. אני מאמין בעבודת־צוות וסולד מיומרנות, שלפיה אחד מציל וכל האחרים מכשילים. אני רוצה שההידברות תימשך ללא איומים וללא ‘כזה ראה וקדש’”.

אך ההידברות לא נמשכה זמן רב. הורביץ עמד בעקשנות חסרת פשרה על תביעתו לתקציב מקוצץ בגובה 405 מיליארד לירות ודוד לוי טען, כי תקציב כזה פירושו “תבערה שלא נוכל לכבות אותה”. ראש־הממשלה, מנחם בגין, ניסה לפשר בין השניים, אך לא נמצאה כל לשון משותפת. לוי טען, כי תקציבו של הורביץ פירושו אבטלה המונית, פגיעה במעוטי יכולת (על ידי קיצוץ קיצבות־ילדים ושירותי־רווחה) והקפאה מוחלטת של בנייה חדשה. הורביץ השיב, כי הוא מוכן לשינויים בתוך מסגרת התקציב, אך בשום אופן לא לפרוץ את גבולותיו. לוי הציע הטלת מס על בעלי הכנסה גבוהה מעל ל־50 אלף לירות בחודש (אז זה היה סכום גדול) וכן הטלת מס חד־פעמי על בעלי הון. שתי ההצעות נדחו על־ידי האוצר, אף כי, כאמור, נתרצה הורביץ להגדיל את תקציב משרד הבינוי והשיכון והוסיף סכומים מסויימים לשירותי הרווחה.

בסיבוב הראשון זכה הורביץ בגיבויו של בגין ושל הממשלה, ועמדותיו של דוד לוי נדחו. המערך קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. “אגדת דוד לוי התנפצה”, “הבועות של דוד לוי”, “המגדלים הפורחים של דוד לוי”, “דוד לוי – האל שהכזיב” – אלה הן כותרותיהם של כמה מן המאמרים הרבים שפורסמו באותה תקופה ואשר בהם הותקף לוי מכל זווית אפשרית. תקפו את מה שנראה ככשלונו במשרד־השיכון, את פעילותו בענין ישוב העיר חברון, את יזמתו להחזיר ארצה יורדים, את עליית מחירי הדירות, ועוד התקפות מכל הבא ליד. משרד הבינוי והשיכון הגיב. פירסומי המשרד שהיו מושתתים על מספרים בדוקים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפריכו את הביקורת הנלעגת ומבוססת על בלי מה. ב־1979 בנה המשרד 20 אלף דירות לזכאים – מספר השקול כמעט כנגד 3 שנות בנייה קודמות. בירושלים לבדה נבנו למעלה מ־5,000 דירות ומספר גדול מזה בגליל ובנגב. היצע הדירות עשה את שלו ומחירי הדירות לא רק שלא עלו, אלא ירדו ריאלית ב־20 אחוז והמשיכו לרדת ב־1980 בשיעור דומה. המבצע להחזרת יורדים לא נכשל אלא הצליח במפורש. תופעת הירידה – פחתה באותה השנה ומספרם של היורדים שחזרו ארצה עלה בהדרגה. דוד לוי כבר היה מחוסן בתקופה זו מפני ביקורת ציבורית, במיוחד אם זו באה מיריב פוליטי. אך ביקורת אחת פגעה בו קשות והקפיצה אותו וזאת בגלל זהות בעל הביקורת – נשיא־המדינה יצחק נבון.

דוד לוי שמע את דבריו של הנשיא ברדיו בעת שנסע במכוניתו. הנשיא שהה אותה שעה בקריית־שמונה, לאחר אחת ההפגזות של המחבלים, ואמר כי לא נעשה די למען בניית העיר ומקלטיה. מכוניתו של לוי עברה אותה שעה סמוך לנתניה. הוא הורה לנהגו להיכנס לעיר ומכאן ניסה להשיג קשר עם הנשיא. כשהדבר לא עלה בידו הורה לעוזרו, אבנר סרוסי, להתקשר עם ‘קול ישראל’ ועם כלי־התקשורת האחרים ולהגיב.

“הוא פגע בי שלא בצדק” – אומר דוד לוי – “קריית־שמונה, כיתר ערי הפיתוח, היתה מאז ומתמיד בבת עיני. צמחתי מהן ואני יודע איזו רגישות יש בהן לנושאי הביטחון. בקרית שמונה נמצא כמדיניות קבע מלאי של דירות חדשות הפנויות לכל מצב”.

כיום טוען נשיא המדינה, כי לא התכוון לפגוע אישית בדוד לוי כשר הבינוי והשיכון, אלא להתריע על קצב פיתוחה של העיר ובדיעבד הוא סבור כי הצדק היה עמו. דבריו של הנשיא ותגובת לוי עליהם הותירו מישקע ביחסי השניים, ורק כעבור זמן הופשרו היחסים ביניהם.

לקראת סוף שנת 1980 החריפו יחסיהם של הורביץ ולוי. באותו פרק זמן ספג הליכוד מפלות קשות בבחירות לאיגודים מקצועיים שונים, מפלות שרבים ראו בהן אות מבשר־רע למה שצפוי בבחירות המתקרבות לכנסת ולהסתדרות. שוב החלו לדבר על הליכוד כעל אפיזודה חולפת.

החרפת היחסים בין לוי לבין הורביץ באה לביטוי בהטחת האשמות וכינויים פומביים. הורביץ, בראיון מאולתר לטלוויזיה, כינה את לוי “המקצץ הידוע” ולוי החזיר לו מנה אפיים וכינה את הורביץ “יגאל המדפיס”. לאחר מכן הצטער הורביץ על פליטת־הפה שלו, ואמר כי לא התכוון כלל לפגוע בשר לוי, אך את הנזק הציבורי לתדמיתה של הממשלה ולמעמדו של הליכוד אי אפשר היה לתקן.

בראיון עתונאי שפורסם באוקטובר 1980 אמר דוד לוי: “כן, שר האוצר יגאל הורביץ פשוט בגד בי”.

הבהיר לוי: “בכל מאבקי הציבוריים לא העברתי מעולם ויכוחים פוליטיים לפסים אישיים. יגאל הורביץ היה זה שהעביר את המערכה למישור האישי בכוונה לפגוע בתדמיתי ובמלחמתי לבלימת האינפלציה. הורביץ היה זה שהשתמש במטבע-לשון שחוק וכינה אותי ‘המקצץ הידוע’ וגם ‘המקצץ החדש’, ואני מצאתי הכרח לענות לו באותו מטבע־לשון והגדרתי אותו ב’יגאל המדפיס' וזאת פשוט כצעד של בלימה”.

את טענתו, כי הורביץ הוא אדם בלתי אמין, שאין לסמוך עליו, הסביר לוי: “אין זה סוד, כי באחרונה היו בינינו חילוקי דעות לגבי תפישות־עולם יסודיות, אשר צריכות להביא בסופו של דבר להבראת המשק הישראלי. אני גרסתי, כי ויכוחים ועימותים בינינו בישיבת הממשלה לא יביאו כל תועלת, אלא מוטב להיפגש ולנסות למצוא גשר ואיזון בין השקפותינו. לכן יזמתי פגישה בלישכתו בה נכחו עוד שני אנשים… היצגתי בפניו בצורה גלויה את דאגותי מתוך ידיעה כמה מכאיבים יהיו הצעדים שהוא עומד להציע בישיבת הממשלה. בתוך עמי אני חי, ומכיר את מצבן האמיתי של משפחות מקשת נרחבת של שכבות הציבור, שהצעותיו החדשות של הורביץ תפגענה בסל המזון הבסיסי שלהן. הבהרתי לשר האוצר, כי ההתיקרויות שהוא מתכנן לא תהווינה אמצעי לבלימת האינפלציה אלא תכנסנה את הציבור כולו למעגל מסוכן ולתאוצה מהירה ומדאיגה של ‘אכול ושתה כי מחר נמות’. כל מי שיש לו רץ לחנויות להשקיע במותרות לפני עליית המחירים, ומי שאין לו ממשכן את ההכנסה של היום לאגירת מצרכים שמחיריהם עלולים לעלות מחר. אמרתי ליגאל… אני יודע שיש לך בעיה. אינני מציע להגדיל את מסגרת התקציב אלא לשבת ביישוב הדעת ולמצוא דרכים אשר יביאו למצב בו ישאו כולם, פחות או יותר, בעול שווה. שר האוצר התרשם מהצגת הענין ואמר לי: העגלה הזו תירתם לשני סוסים. כוונתי – כך אמר – שנעבוד ביחד ואני לא אביא ביום א' לממשלה כל הצעה לבצע התיקרויות… נפרדנו בתום השיחה בחיבוק ובחמימות גדולה… להפתעתי העצומה לא הציג יגאל הורביץ בפני הממשלה את הסוגיות הכלכליות אותן סיכמנו בינינו. היפוכו של דבר: הוא האיץ בשרים, על־ידי תיאורים קודרים של המצב, כי חייבים להטיל מיד גזירות חדשות על הציבור… כמובן שחשתי עצמי נבגד והדבר פגע ביותר… חשתי שמשהו יסודי נקטע בינינו ואמינותו של שר האוצר התערערה אצלי מאד. הייתי מבין אותו היטב אילו היה בא אלי לפני הישיבה ואומר לי: ‘תראה דוד, שיניתי את דעתי, התחרטתי. מה שסיכמנו לא ניתן לביצוע’. צעד כזה היה לגיטימי בהחלט. אבל הוא לא עשה זאת אלא הסתיר ממני את הדבר עד הרגע האחרון”.

מכאן ואילך הלכו היחסים בין הורביץ ולוי והחריפו. דוד לוי החרים את דיוני הקבינט הכלכלי והיה ברור לכל, כי הוא מסתייג באורח מוחלט ממדיניותו הכלכלית של הורביץ, שהיא בעצם מדיניותה הכלכלית של הממשלה. אך הורביץ נראה בשלב זה אדיש נוכח עמדתו של לוי. הוא הכריז: “אני לא מתרגש מההחרמה שלו”. היתה לו אמונה בהצלחתו ובראיון עתונאי אחד אמר: “אני מופתע מן הפופולאריות שלי”. בחוגי רפ"י דיברו על האפשרות שהוא ירוץ בראש תנועה זו בבחירות ההולכות וקרבות להסתדרות.

פירסום מדד חודש אוקטובר, ב־15 בנובמבר 1980, הנחית מהלומה אדירה על יוקרתו של שר האוצר ושל הממשלה כולה. עליית המדד בשיעור של 11 אחוזים, שעד אותו חודש היתה חסרת תקדים, עוררה גל שמועות על כוונתו של בגין עצמו להודיע על התפטרות הממשלה עקב כשלון מדיניותה הכלכלית. שר האוצר לשעבר, שמחה ארליך, היה אחד הראשונים להגיב על המדד החדש ואמר: “גם היום אין לממשלה תוכנית כיצד לחלץ את המשק ממצוקתו”. אנשי הורביץ זעמו על דברים אלה ומיהרו להגיב, כי “ארליך מעונין להבליט את כשלונותיו של הורביץ, כדי שבתודעתו של הציבור הישראלי יישכח מי היה האחראי הראשון לאינפלציה”.

יגאל הורביץ עצמו סרב להגיב על עליית המדד ומקורביו הצהירו, כי “יגאל הורביץ ימשיך בשלו”.

אך מאחורי הקלעים כבר החלו הבחישות הפוליטיות. הורביץ כבר הכין את פרישתו מן הממשלה ורק המתין לשובו של דיין מארצות־הברית, כדי לשמוע אם יהיה מוכן לעמוד בראש רשימת רפ"י בבחירות לכנסת העשירית.

לא עבר זמן רב והורביץ נתן גט לממשלת הליכוד. באותה תקופה היתה יוקרתה של הממשלה בשפל המדרגה. מישאלי דעת־הקהל הצביעו על מפלה בטוחה של הליכוד ועליית המערך לשלטון בעדיפות עצומה. הסקרים גם ניבאו הצלחה גדולה לרשימה שבראשה יעמוד משה דיין. הורביץ פשוט חיפש אמתלה לעזוב את הממשלה ולהפטר מהמעמסה הכלכלית. כשלונו היה חרוץ. האיש שבא להחליף את שר האוצר הקודם ולבלום את האינפלציה שהגיע בסוף 1979 ל־111 אחוז סיכם את השנה הכלכלית של 1980 באינפלציה של 130 אחוז. תחזיתו של דוד לוי נתגלתה כנכונה. הממשלה היתה מוכנה ללכת לקראתו כמעט בכל עד שהיה ברור כי הורביץ פשוט רוצה לעזוב וכך עשה. הוא היה סבור שהוא נוטש את הספינה הטובעת והולך להקים רשימה, בראשות דיין, שעתידה לפניה.

פרישתו של הורביץ מן הממשלה, כשנה לאחר שקיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר, נחשבה כמאורע התוקע את המסמר האחרון בארון של הליכוד. בדיעבד נתברר כי התפטרות הורביץ חוללה מיפנה שהחזיר את הליכוד לשלטון בכוח מוגבר. במקומו של הורביץ מונה יורם ארידור שבשורה של צעדים מפתיעים שינה את האווירה בארץ מן הקצה אל הקצה, עורר התלהבות ואמונה מחודשת בשלטון הליכוד ופתח עידן חדש במשק הישראלי.

לבחירתו של ארידור תרם תרומה מכרעת דוד לוי. האמת היא, שאחרי התפטרות הורביץ היו הרבה התרוצצויות והרבה מועמדי קש, אך מתלהבים גדולים לתפקיד כפוי־הטובה והקשה לא היו. לוי בא אז לבגין ואמר לו: “יש לנו מועמד מתאים משלנו – יורם ארידור”. בגין הסכים, וארידור (אשר זמן קצר קודם לכן קיבל את תיק התקשורת ממנו פרש יצחק מודעי) נטל את תיק האוצר. לכתב רדיו ששאל אותו (בטון מלגלג) איך הוא מרגיש לקבל על עצמו תיק בממשלה אשר כזו, השיב ארידור כי הוא גאה להצטרף לממשלת הליכוד, ותוך זמן קצר נתן תוכן וסיבה לגאווה זו.

תמונת נצחונו של הליכוד בבחירות לכנסת בשנת 1981 לא תהיה שלמה בלי להזכיר את נצחון הליכוד בבחירות להסתדרות, בניצוחו של דוד לוי ובסיועו של יורם ארידור.

על המאבקים בינו לבין דוד לוי ועל חשבון הנפש הפרטי והציבורי שלו אומר הורביץ כיום: “דוד לוי היה קורקטי גם בדיוני הקבינט הכלכלי וגם בהתנהגותו. לוי עשה הכל כדי לייצג בכבוד את השכבות שהוא ייצג, ולשם כך עשה הכל כדי לגייס את דעת הקהל לצידו. אילו אני הייתי נשאר שר האוצר הייתי ממשיך לדבוק בעמדותי. במקרה כזה, אכן ספק אם הליכוד היה חוזר לשלטון”.

סיור במקומות עבודה ערב הבחירות.

פגישת־פיוס עם יו"ר הנהלת הסוכנות אריה דולצ’ין.

סיור בנהריה אחרי הפגזה ופגישה עם משה גרוס בעל מלון מקומי.

דוד לוי מבקר בקריית־גת ערב הבחירות (1981) כדי לסייע לראש עירית קרית־גת ח"כ דוד מגן בקידומו הפוליטי.

מטה הבחירות של הליכוד ב“מצודת־זאב” בתל־אביב, בעת קבלת תוצאות הבחירות לוועידת ההסתדרות ולמועצות הפועלים.

הרמת כוסית של ראשי סיעת הליכוד, אחרי שנודעו התוצאות, שסללו את הדרך לניצחון בבחירות הכנסת העשירית. קיצוני משמאל: יו"ר סיעת הליכוד בהסתדרות, יעקב שמאי.

השר דוד לוי נושא דברי הספד בטקס לזכר הנספים בטביעתה של אנייה ישראלית.

מסע הבחירות לכנסת העשירית. דוד לוי זוכה לקבלת-פנים נלהבת

פגישות עם רוכלים בשוקים במסגרת מסע־הבחירות.

הענקת גביע לנער נכה במועדון הספורט “ספיבק”.  

בעת סיור ברובע היהודי בחברון. משמאל: הרב משה לווינגר. 

שיחות עם אזרחים המביעים את אמונם בו.

סיור בירושלים באתרי הבנייה בחברת ראש־הממשלה, מנחם בגין. מאחור: מנכ"ל משרד ראש־הממשלה, מתתיהו שמואלביץ.

עם ידידו הקרוב, יו"ר סיעת הליכוד בהסתדרות, יעקב שמאי.

לחיצת־ידיים עם מפגינים נציגי המערך, ליד משרד הבינוי והשיכון בירושלים. למרות אופיה הפוליטי של ההפגנה זוכים המפגינים לחיוכו של השר.

נשיקה לילד בעת אחד מסיוריו.

ריקוד משותף עם ילדי בית־אל.

החלפת הלצה עם מזכ"ל ההסתדרות, ירוחם משל, המקיים עמו יחסים אישיים טובים למרות היריבות הפוליטית.

בחברת שר־האוצר, יורם ארידור, ושר־החוץ, יצחק שמיר.

ליד שולחן הממשלה בכנסת עם שר־הבטחון, אריאל שרון.

שיחה בארבע עיניים עם ראש־הממשלה, מנחם בגין, ליד שולחן הממשלה. 

דוד לוי בתפקיד מ“מ ראש הממשלה בטקס השבעתו של מבקר המדינה החדש עו”ד יצחק טוניק.

סיור בחברת ראש עיריית ירושלים טדי קולק באתר בניה חדש. משמאל – יהושע מצא שעמד בראש רשימת הליכוד לראשות העיר.

עם מחבר הספר, אריה אבנרי, המקיים עמו קשרי ידידות במשך שנים.

רחל ודוד לוי בטקס השבעתו של הבן הצנחן, שמעון, ליד הכותל.

רחל ודוד לוי עם ילדיהם בביתם בבית־שאן.

דוד לוי נפגש עם שני בניו בלבנון – שמעון (למעלה) וז’קי (למטה) בעת מבצע שלום הגליל.

קבלת אזרחות כבוד ראשונה של קריית־ארבע מידיו של ראש המועצה המקומית.

ליד שולחן הממשלה בכנסת בתקופת האבל על מות אמו, סימי, ז"ל. בתקופה זו כיהן אף זמן קצר כממלא מקום ראש־הממשלה וישב בראש ישיבות הממשלה.]

 

פרק עשרים ותשעה: האיש החזק להסתדרות    🔗

בסוף שנת 1980 החלו ההכנות לקראת הבחירות להסתדרות, שנקבעו לאפריל 1981. באותה תקופה היה הליכוד באחת מנקודות השפל, וסיקרי דעת־הקהל ניבאו לו מפלה מוחצת, הן בבחירות להסתדרות והן בבחירות לכנסת, שנועדו להתקיים כשלושה חודשים לאחר מכן.

היה ברור, כי הבחירות להסתדרות יהיו הפעם גורליות, ותוצאותיהן ישפיעו גם על הבחירות לכנסת. באורח טבעי הופנו העיניים אל דוד לוי, כדי שיעמוד בראש המערכה.

דוד לוי התלבט והתקשה להחליט. הוא מספר: “זו היתה תקופה קשה. האווירה היתה עגומה, והציבור היה שרוי בהשפעת הטראומות של הגזירות הכלכליות (של הורביץ). משל היה כל כך בטוח בכשלוננו שהוא הסתכן והכריז בפומבי שלא נקבל בבחירות יותר מ־10 אחוזים. רבים יעצו לי לא לקחת על עצמי את הסיכון במערכה שנראתה אבודה מראש”.

בין המתנגדים היתה גם האשה, רחל, המספרת: “אמרתי לו: דוד, אל תשתתף הפעם. אם גורלו של הליכוד לרדת מהשלטון במדינה ולהפסיד בהסתדרות, נעשה זאת בכבוד. אתה לא אשם במצב הזה. עשית כמיטב יכולתך. בוא נתחיל מחדש”.

כמה מראשי הליכוד, הנמנים עם ידידיו של לוי, נתנו לו עצת־ידיד, שלא להסתכן. הם אמרו לו: “אולי האינטרס של הליכוד זה שתעמוד בראש המערכה. אך דע לך, שאם תיכשל זה לא יהיה רק כישלון של הליכוד, זה יהיה כישלון אישי שלך. אתה עלול לשלם בקריירה הפוליטית שלך”.

גם אנשי בית־שאן חששו מן הסיכון ומהשלכותיו האפשריות של כישלון. מיכל פלג, אחת הפעילות המרכזיות בסניף “חרות” בעיירה אומרת: “אמרנו לדוד לוי – אם תיכשל לא רק אתה תפסיד אלא העיירה כולה”.

מול עצות אלה, שלא ליטול את הסיכון ולא להתמודד, עמדה העובדה שלסיעת הליכוד לא היה מועמד בעל שיעור קומה המסוגל לצאת להתמודדות הזו. בראש סיעת “תכלת לבן” עמד אז ח"כ מאיר כהן. להצבתו בראש המערכה התנגדה החטיבה הליברלית שבסיעת הליכוד וכן גם חבריו לסיעת “תכלת לבן”. שאמרו כי לדעתם אינו מסוגל לשאת בנטל הזה.

עו"ד זבולון שליש, שפעל אז בסיעה לצידו של מאיר כהן וכיום הוא אחד מראשי הסיעה, אומר: “לא היתה לנו כל כוונה לפגוע בכהן, אבל ידענו שהאדם היחיד שיכול להציל את הליכוד הוא דוד לוי. אירגנו משלחת ויצאנו באחת השבתות לביתו בבית־שאן. ישבנו אתו שעות ארוכות ואמרנו לו, שלא נניח לו עד שיתרצה. כשעזבנו אותו היתה לנו הרגשה שהוא ישיב בחיוב”.

ואכן, בסוף דצמבר 1980, הודיע דוד לוי על החלטתו להיות המועמד הראשון של סיעת הליכוד בבחירות לוועידה ה־14 של ההסתדרות. על ההחלטה, שהתקבלה כאמור לאחר התלבטות ארוכה והרבה שעות של התבודדות וחשבון־נפש, אומר דוד לוי: “ידעתי שזו משימה לא קלה – לרכז מחדש את כל הסניפים, להפיח מחדש רוח־קרב וביטחון, ולחולל מיפנה בדעת הקהל. רבים מהפעילים בשטח לא האמינו ביכולתנו להתגבר ולהצליח, והיה חשש כי חלק יערקו או שיימנעו מפעילות. אך אני האמנתי, ונדמה לי שהצלחתי להדביק באמונתי את החברים”.

אחד הראשונים שנתן כתף לדוד לוי וסייע לו במשימה שנטל על עצמו, היה יורם ארידור, שהסכים לנעול את רשימת הליכוד להסתדרות. המועמדים הראשיים של הרשימה היו יעקב שמאי, עו“ד זבולון שליש ורבנו לוי. מאיר כהן פרש וכן פרשו חברי רשימת רפ”י, שהופיעה בנפרד. בעת שלוי נטל על עצמו את המשימה לא האמין גם ארידור בהצלחה והיום הוא מגלה: “האמנתי אז, כי אם נקבל 20 אחוז בבחירות זה יהיה הישג מכובד”.

החלטתו של דוד לוי לצאת להתמודדות העלתה אותו באורח טבעי על הכוונת של ראשי המערך בהסתדרות. פתח בהתקפה חבר הוועדה המרכזת, נפתלי בן־משה ממפ"ם, שהכריז: "מדוע לא שומעים את קולו הרועם והפאתטי של השר דוד לוי במאבק על עידכון נקודות־הזיכוי וקיצבות הילדים? הרי הוא חבר הקבינט הכלכלי (לוי היה אז עדיין חבר בקבינט של הורביץ) ומקורב לראש־הממשלה. השר לוי מנסה לשוות לעצמו הילה של מגן העניים בממשלת העשירים. אך עובדה ניצחת היא, שבתקופת כהונתו בקבינט הכלכלי, עלו מחיריהם של המוצרים החיוניים ביותר מ־300 אחוזים בשנה, גדלה מצוקת העוני והעמיק הפער הסוציאלי. מזכיר ההסתדרות, ירוחם משל (שלא שבע נחת מהחלטתו של לוי להתמודד) גם הוא לא טמן ידו בצלחת ואמר דברים דומים. דוד לוי החזיר לתוקפיו מנה אחת אפיים. אך הוא ידע שהמאבק לא יוכרע בחילופי־דברים ובדו-קרב מילולי. כדרכו, החליט לצאת לשטח, להיפגש עם אנשים, לחוש את הדופק ולהזיז דברים.

חנן אברמסון, שנלווה אל דוד לוי במסע הבחירות להסתדרות, מספר: “דוד חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה. באנו לעיירות־פיתוח, למפעלים, לשכונות. בכל מקום קידמו את פנינו פעילי המערך שהפיצו את ספרי ‘בדיחות דוד לוי’, ציירו כתובות משמיצות והסיתו ככל אשר יכלו. במיוחד שמו פעילי המערך את הדגש בפעילותם נגד לוי בעיירה שלו, בית־שאן. הם הביאו פעילים מן הקיבוצים בסביבה, הציבו מכונית עם רמקול מול ביתו של לוי והשמיעו מעל גבי קסטות בדיחות וכינויי גנאי”.

מספרת הרעיה רחל: “זו היתה תקופה נוראה. הבנים הגדולים רצו להגיב בחריפות ולגרש בכוח את אנשי המערך, שנהגו בנו בניבזות כזו. אך אני מנעתי זאת מהם. אמרתי להם: נישא את הכאב בכבוד ונתפלל שאבא יצליח. כשדוד בא הביתה גם הוא הגיב כמוני ולא ביקש לפעול נגד האנשים שישבו במכונית בחוץ עם קסטות הבדיחות. הוא לא ביקש גם להסיר את הכרזות והסיסמאות שנשאו נגדו. רק את הסיסמאות שציירו על קירות הבית שלנו מחקנו. זו היתה בושה וחרפה”.

מינויו של יורם ארידור לשר האוצר תרם, ללא ספק, לשינוי האווירה הציבורית. יורם ארידור הואשם על־ידי המערך בניהול “כלכלת בחירות”, בביזבוז משאבים של המשק הלאומי, בריקון קופת־האוצר ממטבע־חוץ. האמת היא שארידור, שהוא כלכלן בהשכלתו (בנוסף להיותו עורך־דין), היה נוקט אותה מדיניות גם אילו לא היו הבחירות בפתח, ויש על כך עדויות למכביר במאמרים שפירסם הרבה לפני שמישהו חלם לתת לו את תיק האוצר. ארידור חתר לשבירת האינפלציה, שאיימה למוטט את המשק, בשורה של צעדים מפתיעים שנועדו לשים קץ לציפיות הציבור לעליה מתמדת במחירים. על־ידי מבצע ההוזלות, שהושג בדרך של הקטנת מיסים על שורה של מוצרים, הצליח לצוד כמה ציפורים בבת־אחת. בפעם הראשונה מזה שנים רבות הוזלו עשרות מוצרים באחוזים נכבדים. הוזלה זו הביאה לשתי תוצאות מיידיות. מן הצד האחד באה הסתערות המונית על המוצרים המוזלים – טלוויזיות צבעוניות (שהביקוש להן גבר לאחר שארידור, בתפקידו כשר־התקשורת, ביטל את ההחלטה המטופשת של קודמיו למחוק את הצבע מן התוכניות), מקררים, מכונות־כביסה ועוד. במקביל חלה האטה ניכרת ברכישות של מוצרים אחרים. יוזמותיו של ארידור בלמו את הנטיה של הציבור לרכוש הכל ויהי מה, בין אם צריך או לא צריך, בגלל הוודאות שמה שקונים היום יתייקר מחר. לפתע נתברר לאנשים רבים שאם אתה קונה היום אתה עלול להפסיד מחר, כי המוצר יהיה אולי זול יותר. (אחת ה“קורבנות” של מדיניות ארידור היתה אגב אמו, שרכשה טלוויזיה צבעונית כמה ימים לפני מבצע ההוזלות שבנה לא גילה לה עליו כמובן מאומה). מאידך גרמו הרכישות הרבות של המוצרים המוזלים לספיגה מאסיבית ביותר של כספים מהציבור והיוו גורם חשוב בבלימה ראשונית של האינפלציה.

לפני שארידור פירסם ברבים את תוכניתו הכלכלית הוא התייעץ בדוד לוי שסמך את ידו על כל פרטיה (פרט לנושא אחד. דוד לוי סבר שלא היה צריך לכלול את המכוניות במבצעי ההוזלות, הואיל ואינן מהוות מוצר עממי).

השינוי באווירה הציבורית, שיצרו פעולותיו של ארידור, הורגש מייד בשטח. דוד לוי התקבל במקומות העבודה בהתלהבות גוברת והולכת וגם לחצם של ועדי הפעולה למיניהם (ובראשם 13 הוועדים הגדולים) על הממשלה הלך ופחת. מספר חנן אברמסון: “בבת אחת חשנו בשינוי האווירה. בכל מקום חיבקו את דוד לוי ונישקוהו, ואנשי המערך נראו מודאגים מאד”.

אך דוד לוי לא סמך רק על האווירה המשתפרת בקצב גובר והולך. הוא ידע, כי בלי עבודה שחורה בשטח לא יושגו תוצאות בקלפיות. על קצב עבודתו באותה תקופה, מספר גרשון אביעד, שהיה מנהל אגף האירגון של הליכוד בהסתדרות: “לפני מערכת הבחירות לוועידה ה־14 לא היכרתי את דוד לוי מקרוב. בעבודתנו המשותפת לקראת הבחירות התקרבנו מאד, אכלנו מאותה צלחת והיינו יחד שעות רבות ביממה. מה שהדהים אותי אצלו זה הכושר הפיסי והנפשי הבלתי רגיל שלו. דוגמא של סדר־יום רגיל, אחד מרבים, תמחיש זאת. פגישה ב־9 בבוקר בסיבוב הר־טוב (אליו הגיע מבית־שאן, זאת אומרת שהוא כבר נמצא כמה שעות ער ופעיל). מהר־טוב פנינו להתארח במועצת־הפועלים, סיירנו בשורה של מפעלים, במחצבות הר־טוב, במפעל מנועי בית שמש ועוד. בכל מקום נפגשנו כמובן עם פועלים. מכאן יצאנו לאשדוד – ביקור במפעל “סנפרוסט”, סיור ביום השוק וכדומה. מכאן נוסעים לירושלים, להשתתף בטקס סיום הטירונות של בנו ליד הכותל. ושוב חוזרים לאשדוד לאספת־עם. אחרי יום כזה, בו כמעט לא ידענו רגע מנוחה (מלבד שתיית קפה חטופה בגלידריה באשדוד) זה ממש שגעון. בלתי רגיל. אכן, למדתי לדעת, כי הסיסמה שהלכה לפניו, ‘האיש החזק’, היתה סיסמת־אמת. אך החוזק שלו לא התבטא רק ביכולת פיסית ונפשית. ‘האיש החזק’ הזה התגלה כעדין מאד ואנושי מאד ביחסים חבריים. הוא נתגלה גם כשקול מאד וזהיר מאד כשצריך היה להחליט החלטות”.

חברים אחרים במטה הבחירות של הליכוד טענו כי דוד לוי נהג בטבעיות רבה במגעיו עם המוני המצביעים הפוטנציאליים ולא עשה מאמץ כלשהו להמחיש את הסיסמה שליוותה אותו: “האיש החזק”.

סיסמת “האיש החזק להסתדרות” הוציאה מכליה את ראשי המערך. דוד לוי עצמו התייחס בזחיחות לסיסמה הזו. כשנשאל פעם אם הוא באמת “איש חזק”, השיב: “אם מדובר בכוח פיסי, הרי שיש לי ברוך השם. אני פועל במקצועי”.

ראשי ההסתדרות לעומת זאת התייחסו ברצינות תהומית לסיסמה הזו. “הסתדרות חזקה אין פירושה שמזכ”ל ההסתדרות צריך להיות איש חזק“, הכריז ירוחם משל. המזכ”ל בן ה־69 החל לגלות דאגה שמתחרהו, הצעיר ממנו ב־25 שנה – והעולה עליו לא רק בגילו הצעיר, בכוחו הפיסי ובהופעתו המלוטשת, אלא גם בכוחו הפוליטי (באחד ממשדרי הטלוויזיה נראה מזכ"ל ההסתדרות רוכב על אופני ספורט ביתיים) – החל לעשות מאמצים כדי להפגין רוח צעירה. הוא נקט דיאטה להורדה במישקל והחל ללכת מדי בוקר ברגל מדירתו בשיכון בבלי בתל־אביב לבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. מאמציו להצעיר את התדמית שלו הביאוהו לכך, שמסר לכתב טלוויזיה שריאיין אותו שהוא אף עושה ריצות בוקר.

מה שהדאיג את ראשי המערך לא היה הפער בכוח הפיסי בין דוד לוי לירוחם משל, אלא הפער ההולך וגדל בין ציפיותיהם לנצחון סוחף בבחירות לבין תוצאות סיקרי דעת־הקהל. סקרים אלה הראו, כי דוד לוי הוא באמת “חזק” בקרב ציבור בוחריו וכי הכף הולכת ונוטה לטובת הליכוד. בדיונים פנימיים שהיו במטה הבחירות של המערך להסתדרות התחבטו כיצד להחזיר מלחמה שערה. פורמלית הוחלט להימנע מלצאת בהתקפות אישיות על דוד לוי (בין היתר בהתחשב בכך שהליכוד, ודוד לוי בראשו, נמנעו בקפדנות מלפגוע אישית במשל). הוחלט להסתפק במה שהוגדר כ“מאמץ להחזיר את דוד לוי למסגרת הטבעית שלו”. אך אנשי המערך איבדו את עשתונותיהם ושגו שגיאה חמורה – שנוספה על שרשרת השגיאות המאפיינות את מעשיהם מאז המהפך – בכך שיצאו בהתקפות אישיות על דוד לוי. אולי מתוך בטחונו העצמי המופרז. אילו ידעו אנשי המערך לקרוא היטב את המפה הפוליטית, כפי שהשתקפה בסקרים שנערכו, לא היו שוגים שגיאה כזו. שכן, הסקרים הראו בבירור, כי דוד לוי נהנה מאהדה עממית רחבה, בקרב חברי ההסתדרות ובקרב הציבור הרחב, אהדה העולה על זו שממנה נהנה הליכוד. פגיעה אישית בדוד לוי נתפרשה על־ידי ציבור רחב למדי כפגיעה מעליבה בציבור עצמו. הסקר המעניין ביותר נערך על־ידי מינה צמח ממכון “דחף” (שהיתה כזכור הסקרנית היחידה שניבאה את נצחון הליכוד לפני המהפך של 1977). ל־1238 מרואיינים הוצגה השאלה הבאה: “מי לדעתך מתאים לעמוד בראש ההסתדרות בארבע השנים הקרובות – ירוחם משל או דוד לוי”.

בקרב כלל האוכלוסייה קיבל לוי 43.5 אחוזים לעומת 39.4 אחוזים שקיבל משל. בקרב חברי ההסתדרות קיבל לוי אותו שיעור של תמיכה כמעט (39.3 אחוזים) ואילו משל קיבל לא הרבה יותר – 46.2 אחוזים. מסקנת הסקר היתה: “התוצאות אינן מחמיאות כלל למזכ”ל ההסתדרות. לא זו בלבד שבקרב כלל האוכלוסייה הוא נמצא מפגר אחרי שר השיכון והבינוי ב־4 אחוזים, אלא שגם בקרב חברי ההסתדרות הוא מקדים את יריבו בשבעה אחוזים. כלומר: בהפרש קטן פי כמה ממה שמקדים המערך את הליכוד". אילו ידעו אנשי המערך לקרוא את הסקר הזה היו רואים בו כתובת על הקיר לא רק לגבי הבחירות להסתדרות אלא גם, ובעיקר, לגבי הבחירות לכנסת. אך עיניהם טחו מראות. למרות הסקרים, למרות האווירה ברחוב ובמפעלים, למרות הידיעה שהמציאות הדמוגרפית שהביאה למהפך של 1977 לא השתנתה. למרות כל אלה הישלה עצמו משל בדבר כוחו וכוח המערך באומרו: “יש לי עוצמה רבה וללא קושי יכולתי להוציא את ההמונים לרחובות ולהפיל את הממשלה”.

אך הציבור לא יכול היה שלא להגיב בליגלוג על הפגנת העוצמה הזו של משל שניתן לומר עליו הכל – הוא חביב, איש רעים להתרועע, טוב מזג אך לא “בעל עוצמה”. וכפי שקרה לדוד לוי, כאשר ציפיות חלק מהציבור לא עלו בקנה אחד עם הדמות האמיתית שלו והתגובה היתה גל של בדיחות, כך גם קרה למשל. אחת הבדיחות מאותה תקופה: “משל הולך ללמוד קראטה כדי שיוכל להתמודד עם דוד לוי”.

על הפער בין שני המתמודדים ניתן אולי ללמוד מתיאורים שהופיעו אז בעתונים על סיוריהם.

בכתבה על ביקורו של משל ביקנעם ניתן התיאור הבא:

החבר ירוחם: “ואני רוצה להגיד לכם, חברים, בתור מי שגדל בעיר פלונסק, שהמאבק הזה של הפועלים הפולניים…”

יקנעמי: “רגע, רגע, ירוחם, אתה גדלת בפלונסק?”

החבר ירוחם: “כן, כן, בוודאי. אז אני רוצה להגיד לכם חברים, שהמאבק הזה של הפועלים הפולניים…”

יקנעמי: “רגע, סליחה, באמת בפלונסק?!, באמת ירוחם?!”

החבר ירוחם: “כן, כן, באמת. אז אני רוצה להגיד לכם…”

יקנעמי: “רגע, רגע, גם אני מפלונסק”.

החבר ירוחם: “נו, יפה. אז אני רוצה להגיד…”

יקנעמי: רגע, לא בדיוק מפלונסק, זאת אומרת ליד פלונסק, שמה בסביבה בדיוק…

ובכתבה אחרת תואר כך ביקור של דוד לוי בדימונה:

המסע הארוך הזה מסתיים בדימונה, בגשם שוטף. בביתו של גבי ללוש מזומנת לנו תקרובת מפוארת. אני מרגישה כמו סמרטוט. המלח דבק בשערי הפרוע, חולצתי התקמטה. דוד לוי (איך הוא עושה את זה?) נראה כמו חדש. מסורק, ריחני, לא מקומט, כאילו יצא מתוך הפוסטר שלו. בעלת הבית מגישה תה עם שיבא (מין עשב ריחני) שדוד אוהב, והוא מבקש עוד. השר משתעשע עם הילדים ואומר שרגעים משפחתיים כאלה הם גן־עדן בשבילו. לשעה שבע נקבעה אסיפת־העם של הליכוד, ועד אז יש לנו שעתיים לשרוף. השר הולך לנוח בחדר־השינה של משפחת ללוש. כשהוא קם משנתו מגישה לו עקרת־הבית עוגה גדולה עם ברכה באותיות לבנבנות: לדוד לוי, עלה והצלך (הטעות לא שלנו)… לאסיפה יוצאים באיחור מכוון של עשרים דקות. לתת להמונים צ’אנס למלא את האולם. מזג־האוויר לא מרתיע אותם. מאתיים וחמישים ואולי שלוש מאות איש ממתינים באולם חתונות, שתצלומי חתן וכלה מקשטים את קירותיו האדומים. גבי ללוש, הפעיל המקומי של הליכוד משלהב את הקהל: “אנחנו רוצים הסתדרות חזקה”, הוא קורא. “לעתיד טוב יותר עם דוד לוי”, מחיאות־כפיים סוערות. דוד לוי נואם בשמונה בדיוק… שמונה וחצי והוא עוד מדבר. בחוץ יורד ברד חזק. כאן בדימונה, לנוכח תמיכתם של שלוש מאות פועלים מתושבי העיר, מפגין לוי כאריזמאטיות, משלהב, מבטיח. הוא אחד מהם, ללא ספק.

“אנחנו רוצים הסתדרות חזקה!” הוא מרים את קולו ומדבר בידיים. “אנחנו רוצים שעובד ייצג את העובדים, ולא איזה פוליטרוק שפעם צילמו אותו עם טוריה ביד כי זו היתה המודה”. (צחוק גדול בקהל). “אנחנו רוצים הסתדרות חזקה, שלא תתעורר ערב הבחירות ותיקח את הבוחרים לבתי־הבראה על חשבון אחרים. אנחנו רוצים הסתדרות חזקה שיהיה לה דגל אחד, ושהימנונה יהיה ‘התקווה’ ולא האינטרנציונאל. לי אין קרנות שקמות פתאום לתת הלוואות גלויות או סמויות. אבל יש לי האמת הפנימית, הרגישות הטבעית להיות שליח של כל אחד מכם. וכשאני חש את האמון שלכם, אתם המלווים אותי באהבה אמיתית, אני מוצא את הכוחות למאבק הזה. אני מבקש מכם, תנו לי כתף. תנו לי את האמון של כל אחד מכם!”

שלוש מאות איש מוחאים לשר בהתלהבות. קמים ושרים זקופי קומה את “התקווה”. תחושה חזקה של ליכוד עומדת באוויר.

זמן מה לפני הבחירות להסתדרות החליט מטה הבחירות של הליכוד לערוך כנס פעילים בבנייני האומה בירושלים, בהשתתפות ראש־הממשלה, מנחם בגין.

יעקב שמאי, מראשי הסיעה וממארגני הכנס, מספר: “לא ידענו כמה פעילים יבואו. היינו בטוחים שלא נצליח למלא את בנייני האומה, ולכן הודענו למפעילי האולם להכין רק קטע ממנו לקליטת הבאים. אך מה שקרה היה מעבר לכל דמיון. באו אלפים רבים של פעילים מכל חלקי הארץ, מילאו את האולם עד אפס מקום, הצטופפו במעברים וביציעים. כשראיתי את כל הקהל הרב הזה ידעתי שחזרנו אל עצמנו ושהעתיד הוא שלנו”. ראש הממשלה לא הסתיר את התרגשותו למראה הקהל הגועש. האמונה בנצחון שלטה בכל.

דוד לוי שישב בראש הכנס, ונאומו בן השעתיים קודם בתשואות סוערות, הכריז בראותו את הקהל העצום באזניו של בגין: “אנחנו ננצח בבחירות לכנסת”. וכך אכן היה.

תוצאות הבחירות להסתדרות הן ביטוי לפרדוקסים האופייניים לפוליטיקה הישראלית. מנקודת מבט אריתמטית טהורה יצא המערך בנצחון והליכוד בהפסד. המערך קיבל 63.01 אחוז מכלל הקולות, לעומת 55.31 אחוזים בבחירות ב־1977. ואילו הליכוד קיבל 26.86 אחוזים לעומת 28.18 אחוזים בבחירות ב־1977. אך כשבודקים את המספרים מקרוב התמונה משתנה. מסתבר שהמספר המוחלט של קולות שקיבל המערך הפעם היה רק 498 אלף לעומת 705 אלף ב־1977, וההפרש נובע מן השוני בשיעור ההצבעה. (בבחירות הקודמות הצביעו למעלה מ־68 אחוזים מבעלי זכות הבחירה ואילו עתה הצביעו רק 56.7 אחוזים מבעלי זכות הבחירה). זאת ועוד: הליכוד התמודד הפעם ללא רפ“י, ש”רצה" בבחירות אלו בנפרד ואילו המערך הופיע עם ר“ץ ועם העובד הדתי ש”רצו" בנפרד בבחירות 1977.

אך הנצחון האריתמטי של המערך היה למעשה תבוסה פוליטית. הוא שמר אמנם על שלטונו בהסתדרות, אך נתברר שתוך חודשים ספורים, בניגוד לכל התחזיות הפוליטיות, נעצר הסחף במעמדו של הליכוד, והיה ברור כי הוא צובר תנופה להסתערות העיקרית על הכנסת.

המערך היה מודע למשמעות התוצאות, אך ירוחם משל ניסה להמתיק את הגלולה. בסכמו את תוצאות הבחירות להסתדרות הוא אמר: “אם הליכוד סבור כי תוצאות הבחירות האלו שמות אותו על נקודת זינוק שווה לקראת הבחירות הבאות יבושם לו. לי יש דעה אחרת. הקולות שקיבלנו הם קולות נטו למערך”.

אך בדיעבד נסתבר כי דוד לוי צדק וירוחם משל טעה. קולות הנטו שקיבל המערך להסתדרות לא היו רחוקות כל כך מן הברוטו שלו. דהיינו: המערך בהסתדרות מיצה את רוב הפוטנציאל האלקטוראלי שלו, ואילו חלק גדול מאד ממצביעי הליכוד – לא רק אנשי המעמד הבינוני אלא גם פועלים רבים תושבי עיירות־הפיתוח שאינם טורחים להשתתף בבחירות להסתדרות – לא בא לביטוי בקלפי ההסתדרותית.

חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות, שאול בן שמחון, העומד בראש “ברית יוצאי מרוקו”, אומר כיום: “אני משוכנע שבליכוד, ובודאי גם במערך, יש אנשים נוספים, יוצאי צפון אפריקה, ברמתו של דוד לוי. גדולתו נובעת בראש וראשונה מהיכולת הרטורית שלו ומכושר הביטוי שלו. לא האמנתי שהליכוד יוכל לזכות בבחירות להסתדרות, אך אני צופה בדאגה בתופעה שמספר הולך וגובר של פועלים ותושבי עיירות פיתוח נתנו קולם לסיעה זו ובעצם הצביעו נגד המערך”.

על הרגשתו ותגובתו בהיוודע התוצאות מספר דוד לוי: “בגין אמר לי אותו לילה: דוד, כעת ניצחנו. ואני אמרתי: בגין ירכיב את הממשלה הבאה. הופעתי בטלוויזיה ואמרתי שהמערך מיצה בעצם את כל הפוטנציאל שלו. הוכח שלמרות שהלכנו עם שתי חטיבות פחות (רפ“י ולע”ם) כוחנו איתן ואנחנו נרכיב את הממשלה הבאה”.

בתוך ההילולה הכללית של הנצחון הגדול היתה לדוד לוי גם שמחה קטנה משלו. במועצת הפועלים של בית־שאן כבש לראשונה הליכוד את השלטון בקבלו 2376 קולות, לעומת 1369 קולות שניתנו למערך. הליכוד זכה בנצחון מרשים זה למרות המאמץ חסר התקדים שעשה המערך בנסיון להשיג נצחון בבית־שאן. מאמץ זה כלל כוח של מאות חברי קיבוצים מהסביבה שגויסו עם כלי־רכב ביום הבחירות. לבית־שאן כשלעצמה לא היתה חשיבות אלא כסמל. הם רצו להביס את דוד לוי בביתו, אך הובסו בעצמם.

למשמע התוצאות בבית־שאן לא יכול היה שלא להיזכר, בדרך הארוכה שעשה מאז נשלח עם משפחתו אל הצריף העלוב ששימש להם למגורים, מאז פילס את דרכו אל המשאית שהובילה מובטלים לעבודות הדחק המשפילות, מאז הוחרם הרדיו והוא נשלח אל הכלא. נצחונו של הליכוד בבית־שאן לא היה רק נצחונו של דוד לוי. זה היה נצחון של “ישראל השניה”, נצחון שעיצב את פניה של ישראל החדשה.

 

פרק שלושים: התאונה שהפכה למציאות    🔗

המהפך של 1977 נתפש על־ידי אנשי המערך כאיזו תקרית, מצערת וכואבת, אך שתחלוף עם הזמן. “זה כמו חלום רע”, כתב אז אחד הבטאונים של התנועה הקיבוצית. ארבע שנים המתינו כדי להתעורר מן “החלום הרע” וכשעלה הבוקר של הראשון ביולי 1981 נתברר להם, כי לא חלום רע חלמו. הם למדו לדעת, כי זו מציאות, קשה ואכזרית מבחינתם, שאין סיכוי שתחלוף בעתיד הנראה לעין. זו המציאות של “ישראל השניה”, שהפכה לישראל החדשה.

אחד מאנשי המערך שלמד את ליקחי המציאות הזו הוא ח"כ פרופסור שבח וייס, שהתרברב אז:

“יש הקושרים את הצלחתו של הליכוד בבחירות לכנסת ה־10 באופי העדתי של ההצבעה… בנטייה למסורת ובהעדר השכלה רחבה בקרב שכבות רבות בציבור. סוג כזה של פרשנות לתוצאות בחירות מעוגן בין היתר בנטייה הסטריאוטיפית של חלוקת ציבור הבוחרים ל”שתי תרבויות“; “לשפיות ואי”שפיות”; ל“נאורות – ונחשלות”, ל“קידמה – וריאקציה”; לתבוניות וריאליזם ולאמוציונליות פאנאטית ושאר חלוקות מבית מדרשם של המסתייגים. אולם מסתבר שהסוגיה אינה כה פשוטה.

"לרוב המצביעים לא הפריעה כלל ועיקר העובדה שמר מנחם בגין, שהוא ללא ספק מושך הקולות הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית בכל הזמנים, הוא יוצא פולין. חלק מעסקני המערך ניסו, להפיץ איזה מיתוס מגוחך כאילו יוצאי צפון־אפריקה, אינם מבחינים במוצאו הפולני של ראש הממשלה וכאילו “אימצו” אותו לתוך קהילתם. הפצת מיתוס זה קשורה, בין היתר, לסגנון “שתי התרבויות” שהפיצו חלק מראשי המערך, והוא מייצג את רוח ההתנשאות של חלק מן האשכנזים והמשכילים.

"…יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי השילוב האורגני של המנהיגות העדתית ברשימת הליכוד הועיל אמנם, ושיפר את מעמד הליכוד בקרב העם. לעומת־זאת, השילוב הכמו־טכני ומלאכותי של דמויות מקרב יוצאי־עדות ברשימת המערך, ומתוך התמשכות יחס הפטרונות ואי־שיתופם בצמרת הריאלית – הסבו למערך נזק של ממש.

"…מה שקושר את המצביעים לליכוד הם מוטיבים לאומיים חזקים, נטייה לדת ומסורת, פאטריוטיות על־מפלגתית. (זה המשכה הישיר של ה“ממלכתיות”); יישוב ארץ־ישראל (כשהדגש הוא על “נחלת־אבות”).

“…חלק ממנהיגי המערך ממשיך להיאחז בהנחה כאילו הליכוד נהנה, באורח זמני מקיומו של לומפנפרולטריון גדול וממצב של העדר ההשכלה של שכבות עממיות רחבות. זה חלק מן הסטריאוטיפים של “שתי תרבויות”. כדאי איפוא לשים לב לנתונים הבאים: מקרב האקדמאים, הסטודנטים, המורים, המורות והגננות, האחיות וההנדסאים, תמכו אמנם 54 אחוז במערך – אך 34 אחוז תמכו בליכוד, 12 אחוז במפלגות אחרות – מקרב המשכילים יוצאי עדות המזרח ובייחוד יוצאי צפון אפריקה, תמכו בליכוד כ־57 אחוז. יש איפוא לבחון את השאלה עד כמה חופפת הנטייה ל”נאורות" (כפי שנוהגים לסווגה) לבין התמיכה בתנועת העבודה".

מי שלא ראה את ההבדל בין ישראל השניה לישראל החדשה היו אנשי המערך, שסברו כי שיבוץ איש “עדות המזרח” בתפקיד זה או אחר ישפר את סיכויי המערך בבחירות. גם הפרשנים שניבאו תריסר ואפילו יותר מנדטים לרשימת תמ"י של אהרון אבו־חצירא לא תפסו כמדומה את ההבדל בין “הצבעה עדתית” לבין דפוסי ההצבעה של ישראל החדשה שיוצאי ארצות ערב מהווים בה גורם מכריע.

ניתוח דרכה של תנועת תמ"י ושל מחוללה, אהרון אבו־חצירא, יש בו כדי לשפוך אור על הסוגיה.

אהרון אבו־חצירא, בן 44, יליד מרוקו, נשוי ואב לשישה ילדים, הצליח לפלס את דרכו בפוליטיקה הישראלית בכוחות עצמו. בשנת 1972 נבחר לראש עיריית רמלה, מטעם המפד"ל, והיה אז ראש העיריה הצעיר ביותר בארץ, בן 34 בלבד. בשנת 1973 נבחר לכנסת ולאחר בחירות 1977 הצטרף לממשלה כשר הדתות. כשנתיים לאחר שהתמנה לשר החלה חקירה משטרתית נגדו. הוא הועמד לדין באשמת קבלת שוחד וזוכה, במאי 1981, מחמת הספק. ערב הבחירות לכנסת העשירית, ממש דקות ספורות לפני המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים, הקים את רשימתו (תמ"י – תנועת מסורת ישראל), שבמסגרתה נבחר לכנסת והצטרף לממשלה כשר העבודה, הרווחה והקליטה.

דוד לוי ואהרון אבו־חצירא קיימו ביניהם יחסים טובים משך כל שנות כהונתם המשותפת בממשלה. כשהחלה החקירה המשטרתית נגד אבו־חצירא, בשנת 1979, השתדל דוד לוי לעודדו וכאב את כאבו, שעה שמרבית שרי הממשלה התרחקו ממנו. עם זאת הקפיד דוד לוי, כמובן, שלא להתערב בחקירה ובלם באיבם כל מיני ביטויים שביקשו לייחס את החקירה נגד אבו־חצירא למוצאו העדתי. כשהצהיר פעם איש “הפנתרים הציונים” ויקטור תייר, כי “המשטרה רוצה את אבו־חצירא משום שהוא איש עדות־המזרח”, היסה אותו דוד לוי, ממש בצעקה, ואמר: “האם גם אשר ידלין, מיכאל צור, יהושע בן־ציון ושמואל רכטמן הם בני עדות המזרח? מדוע לא יצאו אשכנזים להגנתם? אני סולד מכל נסיון לקשור חשוד למוצאו”. בסתר לבו קיווה דוד לוי כי אבו־חצירא ייצא זכאי.

אבו־חצירא ידע להכיר תודה לדוד לוי על יחסו אליו ואמר: “הוא חבר טוב בעת צרה. ידועות לי דעותיו האנטי עדתיות, אך הבהרתי לו שכאשר הקמנו את תמ”י לא עשינו זאת על רקע עדתי אלא אחרי מה שעוללו לי במפלגתי הקודמת, המפד“ל”.

אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. למרות כל המאמצים להסתיר את האופי העדתי של התנועה (בין היתר על־ידי גיוס כמה אשכנזים לרפואה), הרי ראשי התנועה וחבריה נתנו ביטוי לצלילים מוכרים מכבר.

כך, למשל, אמר השר אהרון אוזן, שהיה שנים רבות איש מפלגת־העבודה ושר מטעמה והצטרף לתמ"י ממש ברגע האחרון לפני בחירות 1981: “במשך שנים הייתי רחוק מן הבעיה העדתית וגיליתי פעילות תנועתית ומפלגתית שלא על בסיס עדתי. רק אחרי שנבחרתי לנשיא הפדרציה הספרדית בישראל למדתי להכיר מקרוב את הבעיה העדתית. לפתע שמתי לב לנושאים של קיפוח וראיתי שבהנהלות של מוסדות ציבוריים והסתדרותיים שונים אין ייצוג לעדות המזרח, אולי משום שלא הכירו בכישוריהם. כאשר התבוננתי לעבר הקשת הפוליטית ראיתי את התופעה של דוד לוי, שצמח אמנם מלמטה לא על בסיס עדתי, אבל למדתי לדעת שיש בארץ עוד הרבה דוד לוי, אך לא ניתנת להם הזדמנות והם לא מתגלים”.

דוד לוי התייחס, כצפוי, בשלילה מוחלטת לתופעה הזו הנקראת תמ"י.

זמן מה לאחר התארגנותה של תמ"י הוא אמר, בראיון עתונאי: “אני רואה בכל נסיון של התארגנות על רקע עדתי צעד מסוכן, המחזיר אותנו אחורנית. במשך שנים נעשה מאמץ רציני ומרוכז להתגבר על מישקעים ומרירות ולעשות הכל כדי ללכד ולאחד את העם בתחום מיזוג־הגלויות. נכון שהיו שנים שבהן נעשו שגיאות חמורות שחלקן היה קשור בחבלי קליטת עליה המונית. היתה הזנחה אך רבים מן הדברים תוקנו. ובעיקר על ידנו. אינני רואה כל סיבה, כי נפתח את פצעי העבר במקום לפעול ולהשתלב בהווה החיובי. סבורני כי הוכחנו שכל עדות ישראל יכולות לחיות אלו בצד אלו מתוך כבוד הדדי ואחווה”.

למקורביו ב“חרות” נהג דוד לוי לומר: “אסור לאיש מאיתנו להסכים שמיזוג־הגלויות נכשל ושאנחנו רק צבא המצביעים של המנהיגות האשכנזית, המסתגרת, המתנשאת והמתנכרת לנו. זה פשוט לא נכון. המפלגה שלנו פתוחה לפני כל איש מעדות־המזרח והוא יכול להיאבק ולנצח ולכבוש לו עמדה. בואו נוכיח את זה”.

דבריו, זכו, אמנם, לאוזן קשבת, אך לא היו יכולים להשתחרר ממוסכמות העבר בתחום זה שקנו להן שביתה במשך שנים. קשה היה לעקור את התופעה מהשורש בצורה דראסטית.

אבל דוד לוי הוכיח זאת, וגם אישים אחרים הוכיחו זאת ב“חרות”. כאלה הם מאיר שיטרית מיבנה, משה קצב מקריית־מלאכי, דוד מגן מקריית־גת ורבים אחרים. דוד לוי סייע לא מעט לאלה להתקדם בתנועה ולתפוס את המקום הראוי להם, אף כי לא תמיד גמלו לו על כך בהכרת תודה והפסיכולוגיה מכירה תופעה זו.

אבל הוא לא עסק בנושאים אלה והיה טרוד מעל הראש בהשתתפות פעילה במערכת הבחירות שאותה עשה בשטח בסיורים, בפגישות ובנאומים. המגע הישיר והבלתי אמצעי עם המוני אזרחים הרחוקים מתככים פוליטיים היה דרוש לו כ“אוויר לנשימה”. האזרחים ידעו היטב כי הוא בא אליהם לא רק בתקופות של ערב בחירות, כרבים אחרים.

את הצלחת הליכוד בבחירות לכנסת העשירית ניתן לייחס לגורמים רבים. אין ספק שהמערך הוא אחד הגורמים האלה. ב־4 שנות שלטון הליכוד לא שכח המערך מאומה ולא למד מאומה. ראשיו החזיקו בקונספציה שעליית הליכוד היא תאונה היסטורית, פרי לידתה של ד“ש. והואיל וד”ש נמוגה, המסקנה היתה שהבנים האובדים ישובו הביתה והמערך יחזור לשלטון.

הבחירות להסתדרות ערערו מעט את בטחונו של המערך, ופעיליו שוב נאחזו באמתלה של איזו תאונה מקרית. האמת היא שעצם הקדמת הבחירות להסתדרות היתה מישגה, אחד מרבים שעשו ראשי המערך במערכת הבחירות, מישגה שנבע מקוצר הראות שלהם ומאי הבנתם את התהליכים הפועלים בחברה הישראלית. אך גם את המשקל המופרז שייחסו למישגה זה ניתן להבין רק על רקע אי ראייתם את המצב לאמיתו. ראש מטה הבחירות של המערך, אהרון הראל, הצהיר זמן קצר לפני הבחירות להסתדרות: “זה מישגה להקדים את הבחירות להסתדרות לבחירות לכנסת. היינו חייבים להקדיש את כל המאמץ לקראת הבחירות לכנסת. שקיעת הליכוד היתה נמשכת והפעילים שלהם היו נעלמים”. וזמן מה לפני הבחירות לכנסת אמר הראל: “כאשר אנחנו מנסים לנתח את הסיבות להתאוששות הליכוד, אנחנו לוקחים בחשבון גם את תוצאות הבחירות להסתדרות, כאחת מנקודות המיפנה”.

אין ספק שהבחירות להסתדרות היו מיפנה. אין ספק גם שלנצחון הגדול חברו יחד אלפי גורמים קטנים וגדולים – החל בכוח ההשפעה העצום של מנהיג התנועה, מנחם בגין, וכלה במסירות הנפש של אחרון הפעילים. החל באירגון המעולה של מטה הבחירות (בראשו הועמד שר החוץ, יצחק שמיר, שלידו עזרו דוד לוי כמ"מ ראש המטה וראש האגף המבצעי, מיכאל דקל כראש אגף האירגון ואיתן לבני כאחראי על יום הבחירות) וכלה במבצע הסיורים ביהודה ושומרון שערך אריאל שרון לרבבות מצביעים. אין ספק שכל אלה תרמו יחד להישג שבא לביטוי בסיכום הסופי של הקולות.

אך כל אלה אין בהם כדי להסביר את הנצחון, חודשים מעטים אחרי שכל התחזיות של סיקרי דעת־הקהל ניבאו תבוסה מוחצת. את ההסבר יכול לתת דוד לוי, שלרגע אחד, גם בתקופת השפל של גזירות הורביץ וארליך, לא חדל להיות משוכנע כי הנצחון של הליכוד הוא ודאי והכרחי.

בסוף אפריל 1981, חודשיים לפני הבחירות, ביקרו מנחם בגין ודוד לוי בגן סאקר בירושלים, בו קיימו יוצאי צפון אפריקה את חג ה“מימונה” המסורתי. השניים היו מוקפים אלפי חוגגים, שנתנו ביטוי קולני להתלהבותם משני המנהיגים.

אמר אז דוד לוי למנחם בגין: “ראה איזו התלהבות של המונים סביבנו. אדוני, אתה ראש־הממשלה ותמשיך לכהן בתפקיד זה אחרי הבחירות”.

דוד לוי ניבא, וידע מה שניבא. הוא נמצא בשטח והכיר את הציבור שממנו הוא יצא. הוא ידע כי ישראל השניה הפכה לישראל חדשה. הוא ידע גם כי לא ירצו להחזיר את השלטון הקודם שנטל מרבים מהם את גאוותם. נסיונותיו של המערך להציב ברגע האחרון אישים מבני עדות־המזרח כמשקל נגד לאישי “חרות” עורר גיחוך. (בין היתר הציבו את רפי אדרי, כמי שעתיד למלא את מקומו של דוד לוי כשר השיכון. על כך הגיב אז דוד לוי: “לשם מה לחפש תחליף לדוד לוי במערך? דוד לוי של הליכוד יישאר על כנו”).

דוד לוי ידע גם שכל תנועות ה“פנתרים” וה“אוהלים” הקיקיוניות, כמו תנועת תמ“י, לא ישיבו את הגלגל אחורנית ולא יחזירו את ישראל לשנות החמישים. במהלך מערכת הבחירות הזהירו את לוי מפני ביקור באחת השכונות, שנחשבה למבצר תנועת ה”אוהלים". על ביקורו באותה שכונה מספר לוי: “הזהירו אותי – מחכים לך שם באלימות ובביריונים. אמרו לי שספק אם אצא משם. התגובה שלי היתה: דווקא לשם אני הולך. לשם אני אביא את האמת שלי. כאשר קמתי לדבר, אז נמצא מישהו שהרים ילד והורה לו לעשות ‘אצבע משולשת’ כלפי. אמרתי לנאספים: ‘כל חיי, מאז באתי לארץ הזאת, אני לוחם כדי לשבור את תרבות העוני הזו, אשר הביאה אתכם לאן שהגעתם. כל חיי אפעל כדי שילד זה, אשר אינו יודע מה הוא עושה, לא יגדל בתוך תרבות של עוני. ואז מאות אנשים מחאו כפיים, והרימו ילדים שמחאו כפיים’. אמרתי להם: ‘הנה, זה מול זה’. כך זה היה בקטמונים וכך בשכונת־התקווה וכך בשכונות אחרות. וראינו מה קיבלו התנועות הקיקיוניות בכל השכונות הללו”.

מה קיבלו בשכונות ובעיירות הפיתוח רשום שחור על גבי לבן. כך למשל העיירה בית־שמש שראשי התיבות שלה זהות עם העיירה של דוד לוי (“תמיד בכל מיני מיסמכים היו בילבולים, בין בית־שאן, בית־שמש ובאר־שבע”, אומר דוד לוי). בבית שמש זכה הליכוד בבחירות 1981 ב־56 אחוזים מן הקולות, המערך קיבל 22 אחוזים בלבד, לעומת 35 אחוזים ב־1977 ו־40 עד 50 אחוז מהקולות בכל מערכות הבחירות מאז הוקמה העיירה. כל יתר הרשימות הסתפקו כשיריים. דיין קיבל 44 קולות, כהנא קיבל 74 קולות, אבו־חצירא קיבל כ־400 קולות. מה הביא את תושבי בית־שאן לתת את קולם לבגין ולליכוד? הסבר לכך קיבלתי מאחד מתושבי העיירה, צעיר יליד המקום, חובש כיפה, בוגר האוניברסיטה העברית, העובד בהוראה. בעבר הצביע בעד המפד“ל, הפעם החליט להצביע בעד הליכוד. הוא אמר לי: “אם אומר לך שאני גאה באותם מבני העיירה שגרשו מכאן את שמעון פרס בחרפה הרי שלא אומר אמת. אך כאדם שנולד וגדל בעיירה אני יכול להסביר לך את עומק הרגשות שבאו לביטוי באותו מעמד משפיל. אני לא גדלתי במעברה וימי הראשית זכורים לי במעורפל. אך כל חיי עברו בצל אותה טראומה של העליה לארץ, הריסוס בדי.די.טי., הריצה אחר עבודת דחק, הסבל וההשפלה. כאמור, לא אני עברתי את התקופה הזו, אך כאילו עברתי אותה בסיפורים ששמעתי מהורי, מאחי ומאחיותי המבוגרים ומיתר בני המשפחה. אני הצלחתי לצאת מן המצב הזה. הגעתי להשכלה גבוהה ולמקצוע מכובד, וכך גם אשתי שהיא ילידת המקום. אך רבים רבים ממשפחתי וממשפחות אחרות, לא הצליחו להיחלץ וגם הידרדרו לפשע. אני מכיר היטב את תושבי העיירה. הם אנשים נפלאים, עדינים, טובי־לב. לקח להם שנים עד שהגיעו למודעות להבין את מצבם, לדעת את שורש הבעיות שלהם. כשהם צעקו ‘פרס הביתה’ הם לא הביעו בעצם שינאה לשמעון פרס. הם הביעו שינאה למה שהם עצמם היו לפני שנים לא רבות, ואשר פרס בא והזכיר להם זאת. הם שונאים את התקופה שבה הלכו כעדר אל הקלפיות והטילו את הפתק אל תוך הקלפי. הם שונאים את התקופה בה היו תלויים במקום העבודה בפתק של העסקן המפא”יי, שהיה כאילו איש משלהם, אך תמיד קיבל הוראות מלמעלה. הם שונאים את ההתנשאות של בני הקיבוצים הבאים לעיירה פעם בארבע שנים, מופיעים גם בשבתות ומחללים שבת בפרהסיא, ונעלמים לאחר הבחירות. הם שונאים את המציאות שהפכה אותם ל’ישראל השניה' בעוד ישראל הראשונה נחה לה על זרי הדפנה שלה ונהנית ממישמניה. בהצבעה שהצביעו למען בגין הם נתנו ביטוי לעצמאות הרוחנית שלהם, להשתחררות מן העול רב השנים של תיסכול והשפלה, לרצון שלהם להיות בני אדם בזכות עצמם”.

 

פרק שלושים ואחד: “דוד לוי מלך ישראל”    🔗

זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת העשירית, עוד בטרם הוקמה הממשלה החדשה, קרא ראש־הממשלה, מנחם בגין, את דוד לוי לשיחה בארבע עיניים בלישכתו. אמר בגין ללוי: “אני רוצה שאתה תכהן כסגן ראש־ממשלה בממשלה החדשה”.

לוי היה מופתע מן ההודעה והשיב: “התואר מעניין אותי פחות מהתוכן”. הייתי רוצה מאד שתעביר לתחום טיפולי את נושא שיקום שכונות־העוני" (שהיה נתון בידי סגן ראש־הממשלה בממשלה היוצאת, יגאל ידין, שפרש מן החיים הפוליטיים).

בגין השיב שכך אכן התכוון לעשות, והוסיף כי בכוונתו לשוחח על הענין עם סגנו האחר, שמחה ארליך, שכיהן בתפקיד סגן ראש־הממשלה, מאז פרש מתפקיד שר האוצר, לצידו של ידין.

ארליך ביקש מבגין שלא להודיע ברבים על כוונתו למנות את דוד לוי לסגן ראש־הממשלה. הוא הסביר את בקשתו בכך שפירסום כזה יגרום לו קשיים פנימיים במפלגה הליברלית שראשיה מלאים תלונות על קיפוחם בחלוקת התיקים בממשלה, מאז מונה ארידור לשר האוצר. ארליך לא אמר מאומה על ארידור (אף כי בחוגי הליכוד ידעו, כי ארליך אינו מאושר מהצלחת יורשו בתפקיד. היו שטענו כי ארליך חותר תחת ארידור, כפי שחתר תחת הורביץ, אך בחושיו הפוליטיים החדים הבין כי ארידור, שהוא בעל ברית לדוד לוי, הוא אגוז קשה מדי לפיצוח).

בחלוקת התיקים בממשלה החדשה עמד בגין בפני קשיים לא מעטים. אהרון אבו־חצירא, שהיה שר דתות מטעם המפד“ל, חזר לכנסת כראש סיעה חדשה (תמ"י). הוא תבע לעצמו את תיק הדתות גם בממשלה החדשה, תיק אשר מי כמוהו ידע איזו השפעה פוליטית ניתן להשיג באמצעות הכיבודים והתקציבים העוברים דרכו. אך מה שידע אבו־חצירא ידעו כמובן ראשי המפד”ל, והם התנגדו בתקיפות של “ייהרג ואל יעבור” למתן התיק לאבו־חצירא. בגין נקלע למצב עדין, נוכח הצורך להכריע בין המפד“ל ובין תמ”י – שלשתיהן נזקק כדי להקים את הממשלה – והוא הכריע בעד מתן תיקי העבודה והרווחה לאבו־חצירא ותיק הקליטה לאהרון אוזן (כסגן שר).

החלטה זו של בגין, שנעשתה בלי להיוועץ בדוד לוי, גרמה למשבר חמור מאד בין השניים. דוד לוי רתח מכעס לא רק על שנוטלים ממנו את תיק הקליטה, אלא לא פחות מכך על שנותנים אותו לתמ“י. כפי שכבר סופר בפרקים הקודמים ראה דוד לוי בתמ”י תופעה שלילית ביותר, המחזירה את ישראל עשרות שנים לאחור. בניגוד לפוליטיקאים רבים שניבאו לתמ“י הצלחה, עד כדי השגת 18 מנדטים, טען דוד לוי כי צפוי לרשימה זו כישלון חרוץ. לבסוף התאמתה נבואת דוד לוי והרשימה קיבלה רק שלושה מנדטים. (אבו־חצירא אמר, זמן קצר לפני הבחירות, כי אם תקבל רשימתו שלושה מנדטים “זה יהיה כישלון מוחלט”). אך מה שנחשב כישלון מוחלט באריתמטיקה הופך לפעמים לנקודת־לחץ וסחיטה בפוליטיקה. במצב הפרלמנטרי שנוצר בעקבות בחירות 1981, הפכה תמ”י ללשון המאזניים, שלא היתה ברירה אלא להיענות לכל דרישותיה. אך דוד לוי לא השלים עם זאת: האם כך גומלים לו על דבקותו ברעיון שלמות העם ואחדותו? נוטלים ממנו את תיק הקליטה ונותנים אותו למי שמחדשים את הרעיון שלבני עדות המזרח אין מקום במפלגות הרגילות אלא עליהם להקים מפלגה משל עצמם? נותנים את התיק למי שמעודדים פילוג והתבדלות בעם רק כדי לשמור על האינטרסים העדתיים שלהם?

לאחד ממקורביו אמר אז דוד לוי: “הלא זה כאילו אומרים לנו שאנחנו טעינו והמטיפים לעדתיות הם הצודקים. זה הרי כאילו הטיחו בנו, שאנחנו הדחלילים של הליכוד, שתפקידם להבריח את בני עדות המזרח מרשימות עדתיות. אנחנו כאילו הקישוטים של התנועה, כאילו כל תפקידנו למשוך קולות. עם זה אני לא יכול לחיות”.

אמר ועשה: הודיע כי אינו מצטרף לממשלה החדשה וכי הוא מוכן לוותר על הכל. יחד עם עוזריו עמוס לבל ואבנר סרוסי, הסתגר במלון “פלז’ה” בירושלים, ושוב אי אפשר היה להשיגו.

“היה מנוי וגמור עמי לפרוש” – מספר דוד לוי היום – “לא הפעלתי לחצים, לא שלחתי שליחים, ולא פעלתי כל פעולה אחרת לשינוי החלטתו של ראש־הממשלה”.

אלא שלא היה צורך בשליחים ובפעולות. הודעתו של דוד לוי עשתה את שלה. מכל סניפי התנועה ומכל סניפי “תכלת לבן” בקעה הקריאה: “לא תקום ממשלה בלי דוד לוי”. הדברים הגיעו לישיבת חטיבת “חרות” בכנסת, ואף שבגין הסתייג מן הנימה האולטימטיבית שנשמעה מן המסע הציבורי הזה, לא היה לאיש ספק שהדברים לא יוכלו לעבור כך בשלום. אומר רוני מילוא, יו"ר חטיבת “חרות”: “היה ברור לי שלא תוכל לקום ממשלה ללא דוד לוי”. ואריה נאור מספר: “הייתי בלישכתו של בגין ונסעתי לדוד לוי וחזרה. לא נתבקשתי אמנם להעביר הודעות כלשהן, אבל היה ברור לי שצריך לעשות שינוי”.

על רקע זה נולדה הצעה, שחלקה לפחות לא היה חדש. ההצעה היתה שדוד לוי יהיה סגן ראש־הממשלה (וזה, כאמור לא היה חדש, שכן בגין הציע תפקיד זה ללוי עוד לפני הדיונים להקמת הקואליציה) ושלוי יכהן גם כראש ועדת השרים לענייני רווחה. דוד לוי לא דחה את ההצעה על הסף, אך ביקש להיפגש עם בגין. בשיחה בארבע עיניים שהיתה ביניהם הסביר בגין את הקשיים בהם הוא נתון וביקש את הבנתו ואת הסכמתו של דוד לוי והוא נענה. ארליך לא היה מאושר, אך השתדל שלא להראות זאת.

למרות אובדן משרד־הקליטה יצא דוד לוי מחוזק מן המאבק שניהל סביב משרד זה. התחזקות מעמדו לא באה מן התואר של סגן ראש־ממשלה שנוסף לו (תואר אותו היה מקבל, כאמור, גם לולא מאבק זה). דומה שהתחזקותו באה דווקא מכוח העובדה שבאותו מאבק הפגין דוד לוי את כוחו כשר מצליח, שהוכיח כי הוא איש חזק באמת, לא רק מעל גבי הפלקטים. בטור הזכות של הישגיו הציבוריים באותו מאבק היתה רשומה העובדה שבשנים המעטות בהן כיהן כשר הבינוי והשיכון הוא מצא כמאתים אלף פתרונות דיור, פיתח שיטת הלוואות שאפשר לחיות עמה, חיסל מעברות ושכונות, הנהיג תנופת בנייה בירושלים (לא פחות מ־8000 דירות) ופתר שורה של בעיות, החל בבעיות הדירות והעסקים המוגנים וכלה בבעיות כבישי גישה לישובים נידחים בגליל.

אף־על־פי־כן היתה מעט נימה של עצב בטקס פרישתו ממשרד־הקליטה. אמר דוד לוי בטקס הפרידה: “אדם לא נולד שר. ספק אם יישאר שר. יזכרו אותו, אם בכלל, על הדברים שעשה. על העבודה שביצע. על יחסיו עם העובדים. אני נפרד ממשרד־הקליטה, אולם לא מנושא הקליטה”. ובפנותו לשר החדש אמר דוד לוי: “אתה נכנס למשרד שתיפקד בתנאים קשים, אבל יצא למרחב. במאבק על אחריות המדינה על העולים החדשים, נקבעו עתה כללים שלא היו בעבר – אחריות הממשלה בקליטת העליה הוכרה דה־פקטו ודה־יורה על־ידי אלה שעירערו עליה בעבר”. ובפנותו לעובדים אמר: “שמחתי לעבוד איתכם, שמחתי כשלקחנו על עצמנו משימות כצוות”. רבים מעובדי המשרד לא הסתירו את אכזבתם מלכתו של השר שהשכיל ל“נער” את המשרד בכמה תחומים.

עם הקמת הממשלה החל דוד לוי להקדיש עצמו לפרוייקט שיקום שכונות העוני ולטיפול בנושאי רווחה שונים, שהוזנחו בחלקם בתקופה בה היה ייגאל ידין אחראי על שיקום השכונות. אך עד מהרה הוא מצא עצמו מעורב ראשו ורובו בוועידה ה־14 של ההסתדרות. מאוכזבים ומתוסכלים מתוצאות הבחירות לכנסת, ניסו ראשי המערך לעשות את מה שאהרון בכר מ“ידיעות אחרונות” כינה “הקונצים הקטנים, המפא”יניקיים, המזימות הקטנות והמרושעות שהשניאו את תנועת העבודה על בוחריה".

הטריקים האלה היו משני סוגים. הסוג האחד היה ברמה העסקנית הנמוכה – כמו, למשל, מאמציו של יו"ר הישיבה בוועידה, דב בן־מאיר, לקטוע את דבריו של דוד לוי בקטעים החזקים שלהם על־ידי הקשה בפטיש וקריאה לקהל, שישב דרוך ומקשיב, לשמור על השקט באולם. על־ידי־כך הצליח להפריע לנאומו של דוד לוי, ואולי גם לשבש מעט את הבאת הדברים בשידורי הרדיו והטלוויזיה. אך היו גם טריקים פחות נקיים, כמו שורה של הצעות החלטה לוועידה, שכל תכליתן להשחיר את פניה של הממשלה ושל דוד לוי.

כאלה היו למשל הצעות החלטה כמו:

* "הוועידה תובעת מן הממשלה להכריז על מדיניות־חרום בנושא השיכון.

* "הוועידה רואה בדאגה רבה את המצב המחמיר והולך בתחום השיכון בארץ. מצוקת הדיור הולכת ומחריפה והיא מקיפה יותר ויותר זוגות צעירים, עולים חדשים ומשפחות מרובות ילדים.

* “מדיניות הממשלה גרמה למחסור של כ־40 אלף דירות, כלומר פיגור של שנה שלמה בבנייה”.

ועוד סעיפים כהנה וכהנה, המנוסחים יותר כמאמרי פולמוס בעתון מפלגתי מאשר כהחלטות ועידה.

אך היו גם טריקים הרבה יותר רציניים, כמו הצעת ההחלטה האומרת: “כל חבר הסתדרות ישתייך למועצת־פועלים בהתאם למפה אירגונית חדשה, שתוגש לאישור הוועד הפועל. המפה האירגונית החדשה תכלול את סינופם של הקיבוצים, המושבים והישובים הערביים למועצות־הפועלים הסמוכות”.

מאחורי הצעת ההחלטה, התמימה לכאורה, עמדה מזימה מרושעת וגם מטופשת לשלול מהליכוד את הרוב שזכה לו במועצות מקומיות רבות, כמו למשל בבית־שאן, על־ידי־כך שיכללו את הקיבוצים במועצות־הפועלים. ההצעה היתה מרושעת משום שהיא העידה על האופי האנטי דמוקרטי של ראשי ההסתדרות. היא היתה מטופשת משום ששפכה שמן למדורת האיבה של תושבי עיירות־הפיתוח כלפי חברי הקיבוצים שבשכנותם.

על הצעות אלה הגיב דוד לוי בישיבה פנימית של נבחרי הליכוד בהסתדרות: “הנהגת ההסתדרות מנסה בכל דרך לרמוס את זכותם של שליש מחברי ההסתדרות ולכפות עליהם משמעת ומרות. אנחנו נוכיח לה שהליכוד אינו חטיבה במערך אלא אופוזיציה לוחמת. בבחירות האחרונות הכניסו את הישובים הערביים למועצות האזוריות, במטרה למנוע מאיתנו הישגים, ולמנוע אפשרות שנציגי הליכוד יהיו ראשי מועצות־פועלים. עכשיו יש כוונה לערבב את הקיבוצים ועיירות הפיתוח, כדי לפגוע בנו עוד יותר בבחירות הבאות. לא נהיה אדישים, ולא נאפשר שמועצות־הפועלים יהיו סניפים של המערך”.

הוועידה היתה סוערת וחילופי הדברים (והרמות הידיים) הגיעו לעיתים לחריפות כזו שהיה צורך להזעיק את המשטרה.

כשגברו הצעקות באולם פנה היו"ר, דב בן־מאיר, לצוות הטלוויזיה שנכח באולם ואמר: “אני מבקש להפסיק לצלם. זה מעודד הפרעות”.

אך הטלוויזיה צילמה, והנאומים נמשכו, כמו גם הצעקות. הליכוד הפגין את כוחו באותה ועידה, אך לא היה ביכולתו לבטל את הצעת ההחלטה, הקוראת לשינוי מפת האירגון של מועצות הפועלים. אך כמו כל החלטה חסרת בסיס, גם זו לא בוצעה מעולם, אולי מפני שלא העיזו לישמה.

האיש שהופקד על ביצוע ההחלטה, ראש אגף האירגון ומועצות־הפועלים בהסתדרות, עו"ד גדעון בן־ישראל, אומר: “עדיין לא ביצענו את התוכנית מאחר שנערמו קשיים”.

מתברר כי החלטות בעלות אופי פוליטי מובהק היוצרות תהודה מתאימה בועידה אינן מתבצעות בצורה “חלקה” בפועל. נציגי קיבוצים מסויימים שהצהירו באורח חגיגי מעל בימת הוועידה על חשיבותה של המפה האירגונית החדשה, לא טרחו “לרתום” את קיבוציהם להיערכות המתוכננת. ראשי ההסתדרות החלו להבין כי שיתוף פעולה, אחווה והרמוניה צומחים מאליהם “מלמטה”. להכוונה “מלמעלה” אין ערובה להצלחה.

אך המאבק בין דוד לוי להנהגת ההסתדרות לא הצטמצם בתחומי בית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. עד מהרה נקלע דוד לוי לסיכסוך בין עובדי “אל על” והנהלתה, הביא לסיומה של שביתה שאיימה על עצם קיומה של חברת התעופה הלאומית, וגרם לעירעור סמכותה של הנהגת ההסתדרות כגורם ביחסי העבודה במשק.

סיפור הידרדרותה של “אל על” מחברה משגשגת וריווחית לחברה מפסידה השואבת עשרות מיליוני דולרים מאוצר המדינה הוא סיפור ארוך, שלא כאן המקום לספרו. הסיכסוך שבו מדובר פרץ בנובמבר 1981, בעיצומה של תקופה שנראתה כמבטיחה התאוששות של החברה. יו"ר מועצת המנהלים, אברהם (“בומה”) שביט, שמונה לתפקידו שנתיים קודם לכן, הנהיג בחברה תוכנית הבראה שתכליתה היתה להעמיד אותה על הרגליים בתוך כמה שנים. מאמציו, בסיוע העובדים, נראו כמתחילים לשאת פרי. החברה רשמה שיא חדש של תפוסה (למעשה יצאו המטוסים עמוסים לעייפה) והטיסה 58 אחוז מכלל הטיסות מנמל־התעופה לוד. תדמית החברה השתפרה וכן המוניטין שלה.

תוכנית ההבראה של “בומה” שביט כללה הרבה תביעות מן העובדים, שהן נענו להן. תחת שוט האיום של סגירת החברה הצליח “בומה” ליטול מהעובדים הרבה מן השמנת שהם צברו משך שנות קיום החברה. העובדים הסכימו לא לקבל תוספת של 7.5 אחוז לשכר שקיבלו כל השכירים במשק, ויתרו על הרבה פריבילגיות (כמו הזכות להביא ארצה, חינם, במטוסי החברה מטען במשקל 120 ק"ג, שרבים ניצלוהו להבאת מקררים חשמליים ומכשירים אחרים). במרוצת תהליך ההבראה של החברה היתה לעובדים רבים הרגשה שהם מרומים, שהם מוותרים על זכויותיהם, בעוד אחרים מוסיפים לצוף בשמנת, שהם נקראו להדק את החגורות, בעוד המשק כולו מצוי באווירה של רווחה. היה חסר ניצוץ שידליק תבערה. לאחר שורה של סיכסוכים והיתקלויות נדלק הגפרור שהביא להתלקחות. סגן מנכ"ל של החברה לענייני כוח־אדם, אברהם בר־טל, שלח מכתב למחזיק תיק “אל על” בהסתדרות, משה בית־דגן, בו הודיע על תוכנית לפטר 18 מהנדסי־טיס. הכוונה היתה למהנדסי־טיס שעבודתם הפכה מיותרת, עם הפעלתם הצפויה של מטוסים מדגם חדיש וחסכוני יותר. בסיום המכתב נאמר: “הפיטורין ייכנסו לתוקף לאחר סוף שנת 1981, בהתאם להסכם ההבראה, סעיף 5. אבקש להיכנס עימנו לדיונים בנושא זה, בהקדם האפשרי”.

העובדים פירשו מכתב זה כהודעת־פיטורין מיידית, ומיד פרצה שביתה כללית בחברה.

הסביר אז הקברניט, בצלאל עופר:

בומה שביט קיבל קרדיט עצום כשבא לחברה. צוותי־האוויר ויתרו על כ־40 אחוז משכרם ועל תנאי עבודה. כל זאת, בצמוד להבטחתו של בומה שאמר: ‘אני אבנה את החברה’. הוא נכנס בסערה, אבל יום אחרי חתימת ההסכמים הוא החל להפר אותם. בומה הוא פיאודל. הוא ערך פגישה בביתו, כדי להכין תוכנית חד־צדדית להתססת העובדים. הוא לקח בחשבון שזו עונה מתה והעובדים ייכנעו. הוא לא האמין שכל העובדים ישבתו…

"כשהגיע המכתב על 18 מהנדסי הטיס, הגשנו אותו לבדיקת עורכי־דין. הם אמרו שזהו מכתב־פיטורין ולא מכתב על הצהרת כוונות, כפי שטענה ההנהלה. אחד המשפטנים אמר לנו: ‘זהו טיל רב־שלבי שהפתיל שלו הוצת ואתם בפנים!’

“ידוע לי שכאשר הציג בומה שביט את המכתב למועצת־המנהלים, שאלו אותו כמה חברים אם המכתב לא יגרום לשביתה. גם בהנהלה היו כאלה שחששו, אבל הוא החליט על משלוח המכתבים. שעה אחרי שנשלחו המכתבים עליתי אל בומה לחדר ואמרתי לו שעומדת לפרוץ שביתה. ביקשתי ממנו להחליף את המלה ‘פיטורין’ במכתב במלה ‘קירקוע’. בומה ענה לי: ‘אני לא מקיים את החוזה של צוות האוויר’”…

מיד לאחר פרוץ השביתה יצאו אנשי הוועדים להיפגש עם ישראל קיסר, יו"ר האגף לאיגוד המקצועי בהסתדרות ועם מחזיק תיק “אל על” בהסתדרות, משה בית־דגן.

קיסר היה נתון בין הפטיש ובין הסדן. מצד אחד הכריזו הוועדים ב“אל על” שביתה בלי לבקש את אישור ההסתדרות. מן הצד השני לא יכלה ההסתדרות להסיר חסותה מהעובדים, דבר שעלול היה לדחוף אותם לזרועות הממשלה.

אותה שעה כבר היה ידוע על פגישה שהועיד שר האוצר, יורם ארידור, עם נציגי 13 הוועדים “הגדולים” במשק. ראשי ההסתדרות הבינו פגישה זו כתוכנית של ארידור לעקוף את ההסתדרות, ולנהל מגעים ישירים עם ועדי־העובדים, כדי להוכיח להם שיוכלו לקבל בלי ההסתדרות יותר משיוכלו לקבל באמצעותה.

קיסר ניסה למצוא שביל־ביניים. הוא הודיע כי השביתה היא בניגוד לדעת ההסתדרות, אך קיבל יחד עם זאת את הפירוש של העובדים למכתב, וקבע כי זוהי הודעת פיטורין המנוגדת להסכם, והודיע כי הוא מחזיר את המכתב, להנהלת “אל על”.

מרגע זה הפך המאבק על השליטה ב“אל על” להתמודדות על השליטה בהסתדרות ועל ייצוג ציבור העובדים בישראל.

הסימן הראשון לכך ניתן בישיבת הממשלה. שר התחבורה החדש, חיים קורפו, נתן בדיון גיבוי מלא לעמדת הנהלת “אל על”. אך הוא הותקף משני צדדים. מצד אחד התקיפוהו השרים לוי וארידור, שנתמכו על־ידי בגין, ואשר הביעו הבנה לעמדת העובדים. ומן הצד השני תבעו שרים, כמו אברהם שריר, צעד קיצוני עד כדי סגירת החברה.

בגין הוא שניסח את הודעת הממשלה, שקראה לעובדים לחזור לעבודה, תוך ביטוי קלוש של נזיפה כלפיהם, אך גם תוך הבנה למצבם. הודעת הממשלה, שקראה לעובדים לחזור לעבודתם, לא איימה בסגירת החברה (כפי שכבר עשתה בעבר) ורק קראה למצפונם של העובדים.

אך בעקבות החלטת הממשלה והודעתה לא חלה כל תזוזה. ההסתדרות עשתה כמה נסיונות לתווך בין הצדדים ולהביא לסיום השביתה, אך לא קיבלה עידוד לכך לא מן העובדים ולא מצד ההנהלה.

פריצת הדרך באה בעקבות פניה אל איש הוועדים, איתן רוזנמן, לדוד לוי, כדי שהוא יפעיל את השפעתו האישית לסיום השביתה. דוד לוי קיבל על עצמו את התפקיד, ישב עם הוועדים שעות רבות והתוצאה היתה מכתב שבו נאמר:

“העובדים חוזרים לעבודה. לגבי הפיטורים: אין נפקות למכתב מיום 5.11.81. שני הצדדים, ההנהלה והעובדים, ייכנסו למשא ומתן לענין מהנדסי הטיס בהתאם להסכם העבודה הקיבוצי, לרבות סעיף הקירקוע. על דעת שר התחבורה”. 16.11.81.

מכתב זה היה מלאכת מחשבת של ניסוח, שעורר תשומת לב בעיקר בשל חידוש לשוני שהיה בו. המלה “נפקות” אינה מצויה באף אחד מן המילונים. קיימת מילה הקרובה לה, מן השפה הארמית, נפקותא, שמשמעותה הוצאה של כסף, או בהשאלה “הבדל”, שאינה הולמת את תוכן המכתב. אך עד מהרה מצא בלשן כלשהו שיש כבר תקדים למילה הזו, אם כי היא אינה מופיעה כאמור במילונים. מסתבר שמילה זו היתה בשימוש בתקופת המנדט ונשכחה מאז. מאיר שלי, שהיה נסח החוקים הראשון של מדינת־ישראל, והניח את היסוד למינוח המשפטי הישראלי, סיפר כי “בימי המנדט היו מתרגמים מלשון המיסמכים האנגליים את המילים ‘נו אפקט’ – כלומר, ללא השפעה, ללא תוצאות – במונח ‘אין נפקות’, דהיינו: לא ייצא מזה ולא כלום”.

מסתבר שהצירוף הזה, “אין נפקות”, שדוד לוי המציא אותו בהברקת רגע, התאים להפליא הן לרוח המכתב והן למטרתו, וכולם אכן הבינוהו כך. באורח פלא קלע לוי למונח משפטי נדיר מתקופה שבה דוד לוי לא רק לא היה בארץ אלא עוד טרם ידע עברית על בוריה.

מה שברור הוא שה“אין נפקותא”, שמשמעותו “נו אפקט” היה בעל אפקט גדול על מערך יחסי העבודה בישראל. עד מהרה נפתחה על דוד לוי התקפה חריפה של ראשי המערך בשל התערבותו בשביתת עובדי “אל על”. האשימו אותו ב“פרוניזם” (על שם הרודן הדרום אמריקני שהשתמש באיגודים המקצועיים כמכשיר לשליטתו), האשימו אותו ברצון לקעקע את ההסתדרות ולרוקן אותה מתוכנה, האשימו אותו בדאגה לאינטרסים של טייסים עשירים על חשבון תושבי בית־שאן ועוד האשמות כהנה וכהנה.

הביקורת על התערבותו של דוד לוי בסכסוך “אל על” הגיעה גם לכנסת ושם השיב דוד לוי לתוקפיו את הדברים הבאים:

"כאזרח, ראיתי לי חובה אזרחית לעשות זאת. אף אחד לא הציע סגירת החברה. אף גוף לא קיבל החלטה לסגור את החברה. ולא יבוא מישהו כאן, גם לא ידידי חבר־הכנסת (יגאל) הורביץ, וינסה להלביש כאן בענין זה, כאילו במאמץ שלי היכשלתי מצב שהתכוונו או החליטו עליו, לסגור את החברה, ואני הבאתי לתוצאה אחרת, שהיא הפסד למדינת־ישראל. אני מבקש להעמיד דברים במקומם הנכון.

“נציגות כל הוועדים ביקשה להיפגש עמי שלושה ימים לפני אותו מועד וסירבתי. כל עוד היה מאמץ והיה סיכוי ליישב את הסיכסוך הזה, חששתי פן הישיבה עם הוועדים תכשיל ניסיון כזה, תפריע או תתפרש בצורה שתקשה לאחר מכן על צד זה או אחר”.

“אני התערבתי ביום השמיני לשביתה, רבותי ובעיקר חברי בהסתדרות, רק אחרי שהופיע ממלא־מקום מזכ”ל ההסתדרות, חברי ישראל קיסר, מעל מסך הטלוויזיה, וכאשר הוא נשאל (לאחר שאמר שההסתדרות ניסתה ועשתה כל אשר ביכולתה ולא הצליחה, והמצב הגיע למבוי־סתום) האם יש אפשרות שהשר לוי, ייפגש עם העובדים. והוא אמר: ‘אני מברך אם התערבותו של דוד לוי תביא לכך שהסיכסוך הזה יסתיים והעובדים ישובו לעבודה’.

"למחרת היום נפגשתי עם העובדים ועשיתי כמיטב יכולתי, קודם כל שיירדו מתביעות מסוימות, שנידמה היה להם שמישהו יקבל אותן. שללתי את התביעה שלהם להדחת מישהו או להחלפת ההנהלה. לא רציתי לשמוע זאת מהם. ואינני סובר שמישהו יכול לתת יד לתביעה כזאת, כאשר יש משבר, או כאשר היא באה מצד כלשהו. השתדלתי בכל מאודי להביא אותם להחלטה לשוב לעבודה, ובלבד שלא תהיה פגיעה בהסכם־העבודה החתום, שאני רואה בו את העיקר, את הבסיס המאפשר לנו יחסי־עבודה תקינים ושקט תעשייתי, ואשר הוא בסמכותה של ההסתדרות.

"כל מי שמנסה כאן להדביק לי את התווית, בגלל אינטרסים מסוימים, שאני נגד ההסתדרות, שאני פועל נגדה, להרוס אותה, לפוצץ אותה מבפנים – יכול לדבר בשמו. כחבר ההסתדרות, אני מכיר במרכזיותה של ההסתדרות, במהותה של ההסתדרות כגוף היציג הגדול ביותר של העובדים בישראל. אני רואה חובה להעמיד את הדברים על דיוקם. אבל אינני צריך לקבל שום אישור כדי לפגוש עובדים, כאשר הם מבקשים זאת ולאחר שההסתדרות הרימה ידיים.

"שמעתי אותם, הקשבתי להם, ניסיתי להוריד אותם מהתביעות ואני חושב שהצלחתי. נזהרתי, ובכך הצלחתי, שלא תהיה כל פגיעה בהסכם העבודה החתום והקיים. ושום הבטחה.

"אני יודע שהדבר מרגיז ומקפיץ. כל מה שהיה נגדי נאמר. עכשיו אני מבקש לומר מה שיש לי לומר, כי במקהלה שהיתה חברו יחדיו אלה שנפגעו מבחינת היוקרה ואלה שנפגעו מבחינה אחרת. כל מי שרצה לתקוף, וכל מי שדמיין לעצמו כל מיני דמיונות, השתתף במקהלה זו. ועכשיו אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם, כפי שהיו, וכפי שאני מאמין שכך נהגתי. לא היתה פגיעה בהסכם העבודה. לא היה לי שום קשר – אף לא מלה אחת – לא עם הדירקטוריון ולא עם ההנהלה. לא הייתי מתווך, לא הייתי בורר, לא באתי במקום ההסתדרות. שמעתי את העובדים ואמרתי וחזרתי ואמרתי: הסכם־העבודה החתום הוא המהות, הוא העיקר. אם מישהו חושב שעל־ידי־כך שהוא שובת ומשתק את החברה, יביא לפתיחת הסכם־העבודה, או יובטח לו משהו שאינו כלול בהסכם־העבודה – לא אני. וכאשר נרגעו, והיתה אפשרות שישובו לעבודה, דיווחתי על־כך לשר האוצר ולשר התחבורה. לא הלכתי לפגישה עם העובדים מתוך רצון לבוא במקום שר התחבורה, או לכרסם בסמכותה של ההסתדרות. אני חוזר ומדגיש ענין זה.

“מה שסוכם עם העובדים היה בהתאם להחלטת הממשלה, ואני חוזר ואומר: גם בהתאם לעמדה המוצהרת של ההסתדרות, לא יותר ולא פחות. ואז שר התחבורה ביקש אותי: ‘אולי תטלפן לקיסר’. אמרתי לו: 'חיים, אל תבקש זאת ממני, אני לא באתי במקום ההסתדרות, וכאן נפסקת בעצם הפעולה שלי; תואיל בטובך אתה להודיע לקיסר, תואיל בטובך להודיע למנכ”ל החברה, ליושב־ראש הדירקטוריון, זה ענין שלך. אני שמח שהסיכסוך הזה הגיע לסיומו, מבלי לפרוץ את הסכם־העבודה, מבלי שישיג דברים מעבר לכך' ".

הצלחתו של דוד לוי להביא לסיומה של השביתה ב“אל על” הפכה אותו לסמל המאבק של פועלים ממיגזרים שונים נגד עמדותיה של ההסתדרות, אף שדוד לוי עצמו לא עודד מגמה זו. לא עבר כמעט יום שבו לא איים ועד עובדים זה או אחר, שההסתדרות לא קיבלה את עמדתו, כי אם לא ייענו לתביעותיו “נפנה לדוד לוי”. הגדילו עשות פועלי היהלומים, שבהפגנה שקיימו על מדשאות בית הוועד הפועל השמיעו קריאות “דוד לוי מלך ישראל” ואמרו: “אם ההסתדרות לא תגן עלינו, לא תהיה לנו ברירה אלא לפנות ללוי”.

ההפגנה אורגנה על־ידי פועלי יהלומים שקיימו שביתה בתביעה לשיפור שכרם, לאחר שלטענתם נמוך שכרם מזה המשולם על-ידי הביטוח הלאומי למובטלים. אמרו הפועלים לסופר “דבר”: “ההסתדרות לא מסוגלת להחזיר אותנו לעבודה עם הישג”.

תשובתם של ראשי המערך לא בוששה לבוא, ועד מהרה הונחתה מהלומה על “הבטן הרכה” של דוד לוי – בית-שאן.

ערב החגים הודיעה הנהלת “כיתן” על כוונתה לסגור את המטוויה שבמפעל בבית־שאן שהעסיקה 130 מתושבי העיירה, ועוד 180 מבני המיעוטים. ההחלטה באה על העיירה בתקופה של אבטלה גדולה – לא פחות מ־550 מובטלים. ואז נמצא מי שאירגן שביתה של פועלים מול הכנסת תחת הסיסמה "עניי עירך קודמים ל’אל על' ". בעקבות ההפגנה נערך דיון בכנסת ויאיר צבן מהמערך אמר: “לא שמחתי הבוקר לאידו של השר דוד לוי, כששמעתי בחוץ את קריאות הזעם של העובדים המפגינים אשר כוונו אל כתובתו. אבל כאן ברצוני לומר, כי אסור היה לדוד לוי להינתק מהקרקע של בית־שאן ולהמריא אל על ולהסתבך בסיכסוכים לא לו”.

עד מהרה באה מהלומה נוספת – יו“ר ועד העובדים ב”כיתן" וגיסו של דוד לוי, דוד אדרי, הודח מתפקידו, וכפי שהגדיר זאת “על המשמר”: “מצודת הליכוד בבית־שאן נפלה בקול רעש מחריש אוזניים. העובדים החלו לדבר בחופשיות, והם חוגגים את שיחרורם מאווירת ההפחדות והאיומים, בצל גילויי השחיתות, זוהי שמחת־שיחרור אמיתית”.

השימחה – של המערך, לא של הפועלים – לא ארכה זמן רב. דוד לוי, יזם יחד עם יורם ארידור פעולה לגיטימית שאילצה את חברת “כלל” (הבעלים של המטוויה) לחזור בה מסגירת המטוויה וחלק מהעובדים פנו אל אדרי וביקשוהו לחזור ולעמוד בראש הוועד. אלא שאדרי כבר נתמנה בינתיים לרכז מקצועי ארצי של “תכלת לבן”.

 

פרק שלושים ושניים: “לא כפרענק אל פרענק”    🔗

מי שעוקב אחר מהלך חייו של דוד לוי איננו יכול להימלט מלהבחין בתופעה העוברת כחוט השני לאורך כל הקריירה שלו – התדמית הציבורית של דוד לוי מפגרת תמיד בכמה שנים אחר המעמד הממשי שלו. הציבור הרחב לא ידע אז בכלל על קיומו, ואלה שהכירוהו ראו בו עסקן מקומי, אחד מאלפים רבים שקמו ונפלו בפוליטיקה הישראלית. אך כבר אז היה דוד לוי דמות יוצאת־דופן, אדם מרחיק ראות שידע את אשר לפניו וחתר ללא לאות לטפס מעלה מעלה.

כשהגיע דוד לוי לכנסת, בשנת 1969, החל להיות מוכר בציבור הרחב. תדמיתו אז היתה של מנהיג “עדות”, האיש ש“העלו אותו” מן האשפתות של עיירת־פיתוח. אך כבר אז היה דוד לוי מנהיג בעל שיעור קומה, שחרג הרבה מעבר לגבולות של “נציג עדות”. הוא ראה והבין בחושיו הבריאים – את המהפכה החברתית המתחוללת בארץ, את הסימנים הראשונים של רעידת־האדמה המתרגשת לבוא. שמונה השנים שחלפו מ־1969 ועד למהפך של 1977 היו שנים של פעילות אינטנסיבית בהסתדרות ובכנסת, פעילות בסניפי “חרות” ובמוסדותיה המרכזיים. בתקופה זו היתה “חרות” המפלגה היחידה, מבין כל התנועות הפוליטיות ה“אשכנזיות”, ששינתה את פניה והתאימה אותם לפניה של ישראל החדשה. ייצוג גובר והולך של עיירות־הפיתוח, אנשי הפרוורים והשכונות ויתר אזרחי “ישראל השניה” במוסדות “חרות” הפך את התנועה למשהו חדש, שמהפך 1977 היה הביטוי שלו.

כשהצטרף דוד לוי ב־1977 לממשלת הליכוד היה כבר דמות לאומית מוכרת, אך שוב פיגרה תדמיתו אחר דמותו האמיתית. דוד לוי היה מוכר כמי שלוחם את מלחמתם של המקופחים והסובלים, מי שמבין לליבם של פועלים וקשי־יום, מי שממית עצמו למען נזקקי־סעד וטעוני־טיפוח. כל התדמיות האלה היו נכונות. אך דוד לוי כבר צעד כמה צעדים קדימה. הוא כבר ראה את התמונה הלאומית הכוללת. לא רק התמונה החברתית והכלכלית, אלא גם את המדינית והביטחונית. דוד לוי קנה לעצמו שם – כפי שניתן ללמוד מפרקי ספר זה – כלוחם את מלחמת ה“דפוקים”, אך בד בבד כבש לעצמו מקום גם בפורומים המחליטים בתחומי החוץ והביטחון. בציבור לא חשו בזאת, ורק הקרובים למוקדי ההכרעה ידעו את הדברים. אחד מהם, היה שר החוץ משה דיין, שידע לשבח את לוי על מילוי מוצלח של אחת השליחויות שהוטלו עליו וכתב לו פתק: “דוד, עקבתי מילולית אחרי המפגשים והעבודה היפה שעשית. שבע רצון. כל הכבוד ותודה”.

בקדנציה השניה של ממשלת הליכוד הפך ארליך לסגן ראשון (בנוסף להיותו שר החקלאות) ודוד לוי היה במקום השני. לוי המשיך לעבוד בלישכתו (שעברה בינתיים למזרח ירושלים) ולא טרח לחפש סממנים חיצוניים לתוארו ולתפקידו. אך הוא לא היה מוכן להיות “סגן ראש ממשלה של כבוד”. על רקע זה נתגלעו חיכוכים בינו לבין כמה שרים, שעליית כוחו של לוי היתה לצנינים בעיניהם. אחד משרים אלו הוא שר הביטחון, אריאל שרון.

על היחסים בין אריאל שרון לבין דוד לוי ניתן לומר, כי השניים אינם “מאותו הכפר”. והכוונה איננה דווקא לרקע המשפחתי והחברתי השונים. דוד לוי קשר קשרים אמיצים עם אנשים שונים ממנו בתכלית (בגין, ארידור, ויצמן, הם הדוגמאות הבולטות). השוני בין השניים איננו ברקע אלא במנטאליות, בנטיות, ברגישויות (למשל ביחסים לבני אדם, בהקפדה על דיוק במסירת עובדות) בתפיסת החיים. חרה לדוד לוי, למשל, שאריאל שרון נוטל לעצמו לא פעם תהילה לא לו. כך היה במבצע ההתנחלויות. שרון עשה רבות בתחום זה, אך הוא לא היה יחיד.

מספר על כך שר התקשורת, מרדכי ציפורי (שהיה סגן שר הביטחון בממשלה הקודמת): “דוד לוי ואנוכי, בתפקידי הקודם, עשינו למען ההתנחלויות לא פחות משרון, אולי אף יותר. לוי פעל בבנייה ובסלילת כבישים ואני ברכישת קרקעות, מיפוי וכדומה. אבל שנינו לא ביקשנו לעצמנו את התהילה כפי שביקשו אחרים”.

דומה ששרון רגיש לעובדה שדוד לוי מגלה מעורבות גוברת והולכת בנושאי חוץ וביטחון, הן בישיבות ממשלה והן בדיונים בפורומים מצומצמים יותר. פעלה כאן, כנראה, אצל שרון אותה תחושה, או עמדה, האופיינית (עדיין) לאישים לא מעטים ביחסם ללוי: “מה אתה בעצם עושה כאן? אתה הרי מופקד על עניינים אחרים”.

מספר דוד לוי: “חשתי בשינוי גישתו של שרון כלפי. אינני יודע את הסיבות לכך, אבל אני יכול לנחש”.

הבדלי הגישות בין דוד לוי לבין אריאל שרון לא הגיעו אף פעם להתנגשות חזיתית של ממש, אם כי לא פעם הסתכסכו ביניהם ונמנעו מלדבר זה עם זה. ההתנגשות החזיתית היחידה היתה על רקע הסיכסוך בין אריאל שרון לבין עובדי משרד־הביטחון. מיד עם כניסתו לתפקיד ניסה שרון לחולל שינויים מפליגים במשרד, וזאת בלי לשאול את חברי הוועדים. העובדים, שחששו מפני פגיעה במעמדם ובזכויותיהם, פנו לסיעת הליכוד בהסתדרות וזו פנתה לדוד לוי כדי שינסה לתווך בין הצדדים. גם שרון ניסה לגייס את תמיכת סיעת הליכוד בצעדיו, אך אחד מראשי הסיעה, יעקב שמאי, התריס כלפי שרון: “איננו מתכוונים להיות לך עלה תאנה. אנחנו לא נפגע בעובדים – הם בחרו בנו והם העלו את הליכוד לשלטון”.

כשהודיע שמאי כי בדעת הסיעה לפנות לדוד לוי, כדי שיתווך בסיכסוך, הגיב שרון: “משרד־הביטחון זה לא אל על”. תגובתו של שמאי היתה: “לוי לא ייתן לך לשבור את העובדים”.

בתום הפגישה אמר שמאי: “צר לי על ששרים מסויימים של הליכוד, ואריק שרון ביניהם, אינם מבינים מה זו מערכת יחסי־עבודה. אנחנו, כנציגי העובדים, חייבים להגן על האינטרסים של העובדים שבחרו בנו, ולא רק על האינטרסים של השרים. אני מופתע מכך ששרון התנגד לתיווכו של סגן ראש־הממשלה דוד לוי, בגלל מערכת היחסים ביניהם. אבל אני משוכנע שדוד לוי יצליח”.

אך תיווכו של דוד לוי לא נדרש בסופו של דבר. נוכח התגובה הזועמת של העובדים, שהיו מוכנים להשבית את מערכת־הביטחון כולה, התקפל שרון וחזר בו מתוכניותיו, והסערה חלפה.

התנגשות זו, בין שרון לבין דוד לוי סביב מעמדם של עובדי משרד־הביטחון, היתה התנגשות שולית. היא היתה אולי קצה הקרחון של קרב רציני יותר שאולי עוד צפוי בין השניים על דמותה של תנועת החרות ועל עתידה של המדינה.

מעורבותו הגוברת והולכת של דוד לוי בנושאים בטחוניים ומדיניים באה לביטוי בראיונות ברדיו, בטלוויזיה ובעתונות הכתובה. מראייניו לא היו תמיד מעודכנים לגבי מעמדו, תפקידיו ומעשיו. הטירונים שבהם הציגו לו שאלות נוסח “סלח שבתי”, אך הנבונים והמעורים ידעו להציג לו שאלות לא כאל מנהיג “המייצג עדה” אלא כאל מנהיג לאומי, שיש לו מה לומר בכל תחום מן התחומים המטביעים את חותמם על חיי המדינה.

מדי פעם יצא לחו“ל לשליחויות שונות שבהן נזדמן לו להפגש עם אישים שונים. כמה מהם גילו את סגן ראש ממשלת ישראל הצעיר והתרשמו מאישיותו. ביניהם מדינאים בעלי שם, כמה מראשי התנועה הציונית, אנשי עסקים בינלאומיים יהודים ואחרים. על שתיים מנסיעות אלה מספר עזריאל ולדמן, כיום מנהל רשות החברות הממשלתיות ואז מנכ”ל משרד הקליטה, שנילווה לדוד לוי בשליחותו לז’נבה: “יצאנו לז’נבה כדי להשתתף בוועידת או”ם שעסקה בנושא פליטי המזרח הרחוק. היתה זו הופעתו הראשונה של דוד בחוץ לארץ והוא התרגש מאד. כתבנו את ההרצאה ודוד נשא אותה בצורה נהדרת. נסיעה אחרת שנלוויתי אליו היתה לצרפת, כדי להיפגש עם יהודי צפון אפריקה, במטרה לעודדם לעליה. ביקרנו בערים רבות ודוד לוי הופיע בפניהם כדוגמה לסיפור הצלחה של עולה מצפון אפריקה. לא פעם שאלו אותו: ‘מדוע התייחסו אל העולים הצפון אפריקאים רע?’ תשובתו של דוד היתה מפתיעה: ‘אחרים הקריבו את בניהם, מיום תקומת הציונות. ואילו אנחנו, יוצאי צפון אפריקה, הקרבנו את כבודנו, עבדנו קשה. כל אחד חייב להקריב משהו. זוהי ארצנו’.

“בערבים היינו יושבים בחדרנו במלון ושרים יחד עם אנשי־הביטחון. דוד הירבה להתייעץ עם אנשי הביטחון, הקשיב לדבריהם, התייחס אליהם והם ממש אהבו אותו. הנסיעות עם דוד היו חוויה גדולה, אך בשום אופן לא בילוי. הוא תמיד היה אומר: ‘לא נסענו כדי לבלות אלא כדי לעבוד. איך אני יכול להרשות לעצמי לבלות?’ ובאמת כל נסיעה היתה סידרה ארוכה של פגישות והופעות – כלומר עבודה – מן הבוקר עד מאוחר בלילה”.

על הצלחתו של דוד לוי במפגשים שקיים בחוץ־לארץ ניתן אולי ללמוד דווקא מפי יריב, אורי גורדון, שליח עליה בחוף המערבי, שהקים שם תנועת עליה ציונית. מספר גורדון: “אני איש המערך ואיש לא יחשוד בי שהייתי מחסידיו של דוד לוי. בכל זאת, עד לפגישה הראשונה עמו. הזמנתי אותו לשאת נאום שיגרתי בענייני עליה לארץ והוא ריתק את השומעים. כמה מהם אמרו לי שלא היו מעלים על דעתם ששר כה צעיר ממלא תפקיד מרכזי בממשלת ישראל”.

מעורבותו של דוד לוי בנושאים מדיניים בוערים החלה למעשה מאז נתמנה לשר השיכון. הוא ידע לנצל את מעמדו ואת הסמכויות שניתנו לו כדי לתת תנופת בנייה עצומה ביהודה ושומרון. אהרון פיק, המנהל לשעבר של בית־ספר־שדה תקוע, אומר: “אנחנו קוראים למעלה־אדומים העיר של דוד לוי. הוא נתן את התנופה לפיתוחה של העיר”.

דוד לוי לא הסתפק בבניית מעלה־אדומים. הוא לא הסתיר מעולם את דעתו, כי יהודה ושומרון חייבות להישאר בשלטון ישראל וכי הדרך לכך היא תנופת בנייה והתישבות. בחודש פברואר 1982 ביקר דוד לוי בקריית ארבע (העיר שהעניקה לו אזרחות־כבוד) והצהיר: “מי שמשלה את עצמו או מנסה לרמוז שהאוטונומיה היא רק שלב בהקמתה של מדינה פלשתינאית, חייב לדעת כי אנחנו כאן ונחיה כאן לדורי דורות. ישראל לא תרשה בשום תנאי ובשום מצב את הקמתה של מדינה כזאת”. כשנשאל דוד לוי אם ביקורו בחברון, שהוא בעל משמעות מדינית, נעשה בעצה אחת עם ראש־הממשלה, הוא השיב: “אינני נוהג להתייעץ. אני מחליט ועושה”.

אך את עיקר תשומת הלב שלו הקדיש דוד לוי לירושלים, אשר לה שמור בליבו מקום מיוחד. על יחסו זה לבירת ישראל, אומר לוי: “ירושלים היא בליבו של כל יהודי. ירושלים היא המרכז שלנו. אסור שיהיה מצב שיהודי ירצה לבוא לגור בירושלים ולא יוכל לעשות זאת. אסור גם שיהיו שטחים שוממים בירושלים. הנושא הזה העסיק אותי מאד, יומם ולילה. היו לילות שהייתי יוצא לסייר אינקוגניטו בעיר. הולך לבד, עם המנכ”ל שלי, כדי לראות איך נראית העיר בשעה 1 או 2 לפנות בוקר. והתחלנו בתנופת בנייה אדירה ועל זה גאוותי. זו אולי המתנה היפה ביותר שיכולתי לקוות לה בחיי. בחיפוש שלי אחר מה שיקרה בירושלים, בעוד עשר ובעוד עשרים שנה, ישבתי על המפות והלכתי לשטח. ראיתי את נווה־יעקב ואת סכנת הביתור שאיימה על האיזור, בגלל השטח השומם שהפריד בינו לבין ירושלים. התחלנו לעשות עבודת־נמלים שקטה מאד, סודית. היטלתי על צוות מצומצם של המשרד לעשות את כל ההכנות כולל צילומי־אוויר. חתרתי להפקיע את השטח כולו, אבל היה ברור שצריך להכין את התוכנית בצורה שקטה, אחרת יימצאו מי שיטרפדו זאת. זו אגב דרכי בהרבה תחומים, אך במיוחד בתחום המדיני, שיש דברים שהשתיקה יפה להם. ידעתי שיש לפעול בסודיות מוחלטת על מנת שהתוצאות יהיו בהתאם לתכנית המקורית.

איש מהשרים, כולל ראש הממשלה, לא ידע על כך עד שהכנתי את הכל. לפי החוק צריך שר האוצר לחתום על ההפקעה. אך כדי שהצו יתפוס, ולא יפול בבג“ץ, צריך לדייק מאד. אם יש סטיה קלה שבקלות, זה עשוי ליפול. כינסתי יועצים משפטיים ואנשי מינהל־מקרקעי־ישראל ולאחר שהכל היה מוכן הלכתי לשר האוצר, אז זה היה יגאל הורביץ, וביקשתי ממנו לחתום על הצו. ידו רעדה והוא התחיל לשאול שאלות. אמרתי לו: ‘יגאל, תשמע לי, זאת אולי השעה שלמענה אתה בכלל נהיית לשר. זאת השעה שאולי היא אשר תיזכר לנו. שר הולך ושר בא, אך ירושלים לעולם עומדת. אני מבקש אותך, זו שעת חסד, שעת רצון, תחתום’. הוא שוב שאל עוד שאלות, הביא יועצים משפטיים אך לבסוף חתם. אני עוד זוכר את היד הרועדת שלו בעת החתימה. ואני צהלתי ואז הזדרזתי לכנסת והודעתי לראש־הממשלה. אמרתי לו: עכשיו אני הולך להודיע לשר המשפטים. ואז תפשתי את שר המשפטים (זה היה שמואל תמיר) ואמרתי לו: 'תדע לך, הענין הזה הוא בתמיכת ראש־הממשלה, בתמיכת שר האוצר, ובתמיכת עוד גורמים. וכמובן שהיו מתנגדים וביניהם ראש העיר, טדי קולק. והוא הופיע בטלוויזיה ותקף אותי ואני החלטתי לא להגיב. אחר כך הוא הסביר שהתנגדותו נבעה מכך שהוא לא האמין שממשלה כלשהי יהיה לה העוז להפקיע שטח עצום כזה שמספיק לשתים עשרה אלף יחידות דיור. אבל לאחר שההפקעה היתה עובדה קיימת הוא שיתף פעולה, וכשחגגנו את הנחת אבן־הפינה הוא לא דחה את ההצעה שהשכונה תישא את שמו של זאב ז’בוטינסקי. עבורי היה זה סמלי ולאומי כאחד. ואם צריך ליצור עובדות אנחנו צריכים ליצור אותן בגופנו. תמיד דיברו על העברת משרדי־הממשלה, אך תמיד זה נתקע באיזה מקום. לא פשוט להעביר משרדים – אתה צריך להביא את האנשים, והמדובר הוא במאות משפחות, שצריך לפתור את הבעיות שלהן. אבל אלה בעיות שאפשר לפתור. כללתי את ענין ההעברה בהסכם העבודה והכנסתי לכך את ההסתדרות. יחד עם זאת ידעו העובדים שבכל הבעיות שיהיו להם אני מאחוריהם. היה משא ומתן מייגע, אבל העובדים ידעו שבענין הזה אני אלך עד הסוף. והודעתי ברורות: אם לא ייגמר המשא והמתן אתן הוראה להעברה. גיליתי את כל הרגישות וההבנה שיש לגלות כלפי עובדים, אך מצד שני היתה בי נחישות החלטה שיש ללכת עד הסוף, ולהכריע גם נגד העובדים, אם אין ברירה. ובדרך זו הושגה ההסכמה והרמנו כוסיות. עברנו בשעה טובה, קבענו את המזוזה וזה הפך לעובדה”.

השקפותיו של דוד לוי בזכות יישובה של יהודה ושומרון קרבוהו מאד למתנחלי גוש אמונים, אך דבר זה לא מנע ממנו להסתייג בתקיפות מכל הגילויים של עבירות על החוק שהיו קשורות בחבל ימית. בראיון שפורסם בעתון בשעתו אמר לוי בין היתר: “מה שקרה בימית הוא חמור מאד. החוק נרמס. אין הדעת סובלת מאורעות כאלה במדינת־חוק. אני אומר זאת בהדגשה חזקה, שלא יהיה לאיש ספק: הממשלה שגתה. התרעתי בכל כוחי שוב ושוב מהשלמה עם מצב זה, שאני רואה אותו כעירעור אושיותיה של מדינה מתוקנת. אין להשלים עם מעשים כאלה. הממשלה קיבלה החלטה ברורה על אכיפת החוק, השלטת הסדר והענשת פורעי החוק. על הממשלה לפנות מייד, ולא במארס 1982, את הפולשים לחבל ימית ולהשתמש בכוח, אם אין דרך אחרת”.

ביטוי סימלי לעליית מעמדו של דוד לוי למנהיג לאומי יש אולי בעובדה שהוא נשלח לייצג את הממשלה באזכרה ליד קברו של דוד בן־גוריון. הדברים שאמר ליד הקבר עוררו את התפעלותו של נשיא המדינה, יצחק נבון, שאמר: “הופתעתי מהדברים ששמעתי מפיו. היתה בהם כנות רבה. הם הצליחו לבטא במילים ספורות רעיון שלם”.

"שמונה שנים חלפו מאז הסתלקותו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל דוד בן־גוריון.

שנה שנה אנו עומדים כבראשונה אל מול אפסות המלים ככלי ביטוי לעוצמת התודה שכולנו חבים לאיש החזון והמעש, למנהיג, למצביא ולמדינאי שהוביל את עמו לגאולת הארץ ולחידוש עצמאותו.

שנה שנה חוזרת ומתייצבת לנגד עינינו הדמות החרוטה בזכרו ובליבו של כל יהודי שזכה וחי את רגעיו הגדולים של עם ישראל – עת הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל.

שנה שנה ועוד בדורות יבואו, יזכור עם ישראל את דוד בן־גוריון איש העם, הרועה, עובד האדמה, מנהיג פועלים הנאבק לכיבוש עבודה עברית בארץ ישראל ובין מניחי היסודות לעיצוב חברה חדשה של עם עתיק בארץ מתחדשת.

כמוהו מעטים בדורו חשו והאמינו בחיוניותו של צבא אחד ויחיד ובו מתמזגים כל הכוחות הנפלאים שעשו לשחרור עמנו. חוסנו וסגולתו של צ.ה.ל העומד במשימות בטחוניות וחברתיות, מקורם ביסודות אותם הניח דוד בן־גוריון עוד בתחילת הדרך.

דוד בן־גוריון הציב לעצמו אתגרים ויעדים, ובלהט אמונתו סחף עמו את העם להגשמה בכל התחומים. לא ידע מנוח ולא נתן מנוח, היה כהר געש שלא כבה.

עד יומו האחרון אהב לחזור לבראשית, ליש מאין ולהעלאת כוחות חדשים ממעמקי העם.

פיקד בתנאי מחסור ומצור על בטחון המדינה ובנייתה, על קליטת גלי עליה אדירים שלא ידענו כמותם עד עצם היום הזה.

הפרחת השממה לא היתה לדידו משאלת לב כי אם משאת נפשו, אותה קיים ומקום זה הינו גל עד ומזור.

לאורך דרכו שלא תמיד היתה סוגה בשושנים הביט דוד בן־גוריון אל העתיד אותו קשר בגאווה עם עברו של עמנו ממנו שאב את הכוח הדרוש לעמוד בכל מבחן. התנ"ך אשר אהב מכל היה בעיניו לא רק עדות לעברנו כי אם צוואה לעתידנו.

אכן הוא היה שייך לדור הענקים שקמו לעמנו בתקופות הקשות ונשאו אותו על גבם לחוף מבטחים.

ובתקופתנו אנו נשאב מהם את ההשראה להמשך דרכנו לצדק חברתי ולחדוות יצירה בה ימצא כל אחד ואחד מקום לתרום את חלקו לחיזוק היש הגדול ששב אלינו לאחר אלפיים שנות גלות.

עם ישראל וממשלתו מרכינים ראש לזכרם של פולה ודוד בן־גוריון.

יהי זכרם ברוך"

על הפער בין המעמד הממשי של דוד לוי לבין תדמיתו בעיני חלק מן האנשים, ניתן ללמוד אולי מדין ודברים מאד אופייני שהיה בכנסת, בפברואר 1982. בדיון על פרוייקט שיקום השכונות דיבר ח“כ מרדכי בן־פורת מתל”ם (שיצטרף כעבור זמן קצר לקואליציה כשר ללא תיק יחד עם חברו לסיעה ח"כ יגאל הורביץ), שאמר לדוד לוי: “אדוני סגן ראש־הממשלה. הבה נדבר בינינו, כהגדרת אחינו האשכנזים, כדבר פרענק אל פרענק”.

דוד לוי העמיד מייד את בן־פורת במקומו הנכון והשיבו: “אני מציע לך לרדת מן הסוס הזה. כאן הכנסת ואני מציע לך לא לדבר לא כפרענק ולא כאשכנזי. כפרענק אל פרענק לא אשיב לך. אתה תדבר אלי כחבר־כנסת אל סגן ראש־הממשלה בנושא שהוא באחריותו”.

עלייתו הנוספת של דוד לוי למעמד של מנהיג לאומי קשורה בעקיפין למותה של אמו, סימי, שהאמינה יותר מכל כי “למלוכה נולד”.

זמן מה לפני מותה יצא דוד לוי בשליחות לפאריז. על הנסיבות שבהן ידע על מותה, עוד בטרם הודיעוהו על כך, הוא מספר:

“אני היססתי מאד אם לנסוע כי אמא שכבה אז בבית־החולים. הלכתי אליה ושאלתי אותה. שאלתי גם את הרופא אם מצבה קשה. הרופא אמר לי – המצב אינו קריטי, לא קשה. אחרת לא הייתי נוסע. אני בכל אופן הלכתי אליה, לא הסתרתי ממנה אף־פעם שום דבר. דיברתי אתה ואמרתי לה: הרופאים אמרו שהמצב שלך משתפר, אבל את צריכה לעזור לעצמך, אם לא תעזרי לעצמך, שום תרופה לא תעזור. את יודעת שאני יוצא לחו”ל, אבל אם את חושבת שרע לך ואת מרגישה רע, אני לא אסע. היא אמרה לי – לא, אל תדחה את הנסיעה, ענייני־ציבור קודמים. אמרתי לה: אם היית במצב קשה לא הייתי נוסע, זה מוכיח לך שמצבך טוב. אבל אנא, תעזרי לעצמך. והיא השיבה לי: סע, אל תדחה שום דבר. טסתי, אך לא הייתי שקט. טילפנתי הביתה, ונאמר לי כי אמא מרגישה רע. התקשרתי לרופא ושאלתי אם אני צריך לבוא והוא אמר כי המצב לא קריטי. מצרפת טסתי לשטרסבורג, שם היתה לי עבודה. ב־1 לפנות בוקר התקשרתי עם בית־החולים ואמרו לי – הכל בסדר, מצבה משתפר. הלכתי לישון בשעה 1.30. לא הספקתי להירדם, איני זוכר אם ישנתי או לא, זה היה משהו בין לבין, ופתאום אני שומע רעש גדול. ולנגד העיניים הדמות של האמא והיא צועקת פעמיים – דוד בני, דוד בני. קפצתי מהמיטה והרגשתי הרגשה רעה מאד. כמה שעות אחרי זה נכנסו אלברט ואיש־הביטחון ואמרו לי: תתכונן. הם לא היו צריכים להסביר לי שום דבר. ידעתי – אמא מתה. אמרתי להם: אני לא אוהב שום טישטוש וטיוח. ספרו לי. כשחזרתי ארצה אמרו לי שבדיוק בשעה 1.30 היא קיבלה חום גבוה ואיבדה את ההכרה.

לווייתה של סימי לוי התקיימה ביום ראשון, שעות ספורות לאחר ישיבת הממשלה. פרט ליורם ארידור לא השתתף איש מהשרים בלוויה, גם לא בגין, שהיה רתוק לכיסא גלגלים. רק בשיבתו “שבעה”, המה הבית מרוב שרים, חברי־כנסת, אישי־ציבור, משמנה וסלתה של המדינה.

בתקופת ה“שיבעה” אירעה התפתחות, שהעלתה את חמתו של דוד לוי. ראש־הממשלה הקים אז את ועדת השרים לענייני ביטחון, ודוד לוי לא נכלל בה. הסיבות לאי הכללתו של לוי היו כמעט בלתי נמנעות, מנקודת מבטו של בגין. מספר המועמדים לחברות בוועדה – אם בשל עיסוקם המינסטריאלי (שרי הביטחון, החוץ והאוצר), אם בשל מעמדם הבטחוני (ציפורי), אם בשל הבטחות שהובטחו להם (מודעי), אם בשל היותם מייצגים סיעות שונות של הליכוד או של מרכיבי הקואליציה – הגיע ללא פחות מ־15, דהיינו כמעט כמספר שרי הממשלה. לא היה מנוס אלא לבצע קיצוץ אכזרי, והכורת עלה על דוד לוי. ללוי חרה הדבר על שהחלטה כזו נתקבלה בעת שהיה רתוק לביתו באבלו.

זמן קצר לאחר מכן נתמנה דוד לוי כממלא מקום ראש־הממשלה, מינוי שלא הפתיע את אלה שהכירו את המצב מקרוב. בגין אמר אז: “זה יום יפה בתולדותיה של ישראל, שבו מתמנה לממלא מקום ראש־הממשלה, מי שהיה בעבר תושב מעברה”. דוד לוי לא היה מאושר מאמירה זו. הוא לא ראה עוד את ייחודו כ“תושב מעברה” שצמח או הוצמח למעלה. הוא ראה במינוי משהו שהגיע אליו מכוח סגולותיו האישיות.

זמן קצר לאחר מכן, בעוד פניו מכוסים בזיפי זקן־האבל ניהל דוד לוי את ישיבת הממשלה. שרים אמרו, כי הוא ניהל את הישיבה ב“יד רמה”, כבקי ומנוסה.

מזכיר הממשלה, אריה נאור, מספר על דרך ניהול הישיבה בידי לוי: “הוא ניהל את הישיבות ביעילות ובצורה עניינית וללא התרגשות. לפני הישיבה ישבנו יחד ועברנו על הנושאים שעל סדר היום. נתברר לי כי הוא בא מוכן, וידע היטב מה הוא רוצה להעביר. השרים קיבלו אותו בטבעיות גמורה”.

בישיבה השניה כבר שיגר שר החוץ, יצחק שמיר, פתק לדוד לוי: “אמרתי לבגין שניהלת את הישיבה הקודמת בצורה מוצלחת ביותר”.

על תחושתו בעת שניהל את ישיבת הממשלה ניתן אולי ללמוד מהתבטאות נרגשת שלוי שנתן לה ביטוי זמן מה לאחר מכן, בעת שבא לקרית ארבע לקבל את אזרחות הכבוד. לוי הכריז: “זהו אחד הימים הגדולים בחיי, הלכתי בנתיב סוער כאשר בלבי פעמה התקוה לזמנים טובים יותר, באו הזמנים, אני עומד כאן בחברון עיר האבות בה חידשנו את הישוב היהודי, זכיתי להוסיף נדבך לבנין ירושלים, לבירתה הנצחית של מדינת ישראל. למה עוד יכולתי לצפות?”

“לְמה עוד אתה מצפה דוד לוי?” נשאל ממלא מקום ראש הממשלה בראיון עתונאי. הוא השיב: “למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר”.

 

פרק שלושים ושלושה: המלחמה: פנים חדשות במירקע    🔗

בשבועות שקדמו למבצע “שלום הגליל” נדמה היה שהקואליציה עומדת על כרעי תרנגולת וימיה ספורים. יו“ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, פעל ללא הרף להפלת הממשלה, במטרה להקים ממשלה חילופית בראשותו. האינטרס של פרס היה להציל, בראש ובראשונה, את הקריירה האישית שלו. השחיקה המתמדת במעמדה של האופוזיציה והתערערות מעמדו של פרס כמנהיג מפלגת־העבודה הטילו צל כבד על סיכוייו להיבחר שוב (בהתמודדות נוספת עם רבין, ואולי גם עם מועמדים אחרים) כמועמד המפלגה לראשות הממשלה. הסיכוי היחיד של פרס לשמור על מעמדו היה להגיע לכס ראש־הממשלה, גם אם יכהן בתפקיד זה זמן קצר בלבד… חשבונו היה, לכאורה, פשוט והגיוני. הממשלה נשענת בכנסת על רוב של קול אחד בלבד, ולפעמים גם קול זה אינו מובטח לה (בגלל התנגדות הרב ח“כ חיים דרוקמן מהמפד”ל לממשלה בנושא הנסיגה מסיני). כל מה שצריך היה לעשות הוא לפתות שניים מן הח”כים המתוסכלים של הליכוד ולשכנעם לעבור מן המחנה האחד למחנה השני, כדי להביא להפלת הממשלה. פרס הניח כי אם תיפול הממשלה ובגין ילך אל הנשיא, לא יוכל בגין להקים ממשלה, ואז יטיל הנשיא את התפקיד על שמעון פרס. לפרס נראה היה שבמקרה כזה יצטרפו המפד“ל ואגודת־ישראל לממשלה בראשותו, בעיקר בגלל התנגדותן לבחירות מוקדמות (מפניהן חששה במיוחד המפד"ל, שעדיין לא התאוששה מן המפלה בבחירות האחרונות). ניתן היה גם לצפות שאנשי סיעת תל”ם (מרדכי בן־פורת ויגאל הורביץ) “יחזרו הביתה”, והוא הדין באישים שונים המרכיבים את הקואליציה, כמו אהרון אוזן מתמ"י ואחרים.

ואכן, נדמה היה כי תכניתו זו של פרם הולכת ומתגשמת. בשורה של מגעים חשאיים שקיימו אישים מן המערך עם חברי הכנסת אמנון לין ויצחק פרץ מהליכוד, שוכנעו השניים לערוק מן הליכוד ולתת את קולותיהם למערך. במצב זה נותרה הממשלה ממשלת־מיעוט, הנתמכת ע“י 59 מתוך 120 חברי הכנסת. עובדה זו לעצמה לא הביאה אוטומטית לנפילתה, הואיל והאופוזיציה אינה עשויה מיקשה אחת והיה קשה לה לרתום בהצבעת אי־אמון את כל שישים ואחד חברי הכנסת האחרים, אולם הממשלה מצאה עצמה במצב בזוי בו עצם גורלה היה תלוי במשוגותיהם ובמצב רוחם של חברי־כנסת בודדים מקרב חברי הקואליציה והאופוזיציה כאחד. פעם הודיע ח”כ אברהם מלמד שהוא “שוקל” ו“מתלבט”, אם להצביע עם הממשלה בהצבעת אי־אמון. פעם אחרת שקלו יגאל הורביץ ומרדכי בן־פורת, אנשי תל“ם, כיצד להשתמש בלשון המאזניים שנפלה לידיהם. בהצבעה מכרעת ניצלה הממשלה בזכות קולו של ח”כ חנן פורת, מסיעת “התחיה”, שברגע האחרון החליט להצביע עם הממשלה נגד שני חבריו האחרים. היה ברור שמצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן, ובגין לא יסכים להתבזות שוב ושוב בהצבעות המוכרעות על חודו של קול, כשעצם גורל הממשלה תלוי לעיתים בשאלה עם ח“כ פלוני יספיק להגיע מחו”ל.

אילו יכול היה לגייס רוב להקדמת הבחירות היה בגין הולך בפשטות אל העם. אולם בכך לא רצו סיעות המפד"ל והאגודה השותפות לקואליציה, ממש כשם שלא רצתה זאת מפלגת־העבודה, שסקריה ניבאו לה מפלה מוחצת. הבעיה היתה כיצד לעבור את התקופה הקשה בלי שתהיה סכנה של הקמת ממשלה חילופית בראשות המערך, למקרה שהממשלה תיפול בהצבעה מקרית והנשיא יטיל על פרס את הרכבת הקואליציה. כאן נתגלתה כבעלת חשיבות מכרעת יכולתו של דוד לוי לפתח קשרים אישיים ולחזק באמצעותם את החוליות החלשות של הקואליציה.

דוד לוי יודע את הסוד, שאיננו סוד כל כך, שמניעים אנושיים עומדים מאחורי ארועים פוליטיים. מאחורי המונחים החשובים והגדולים “קואליציה” “אופוזיציה”, “מפלגה” וכו' עומדים בסך הכל אנשים שיש למצוא מסילות לליבם, ואין כמו דוד לוי איש רעים להתרועע – זו התכונה האנושית וגם האמנות הפוליטית, שמדינאים רבים נוהגים להקל בה ראש. היכולת לפתח קשרי־אנוש חמים היא אצל דוד לוי תכונת אופי בסיסית. אך בפועל הפכה סגולה זו לאחד הנכסים הפוליטיים שלו ושל הליכוד כולו. בעוד אשר שמעון פרס ביסס את חישוביו על אריתמתיקה מכאן ועל שיקולי כדאיות קרים של המפלגות הדתיות מכאן, פיתח דוד לוי קשרים אישיים אמיצים עם שתי דמויות מפתח בחיים הפוליטיים – שר־החינוך, זבולון המר ויו“ר הנהלת הקואליציה, ח”כ אברהם שפירא מאגודת־ישראל. קשרים אלו עשויים היו, ללא ספק, לטרוף את קלפיו של פרס, בשעת המבחן, שנראתה קרובה מאד אותם ימים. אם אכן היה עולה בידי פרס להפיל את הממשלה בהצבעת אי־אמון, הוא היה מוצא, בניגוד לחישוביו, כי המפד"ל והאגודה לא היו חוברות לקואליציה בראשותו.

על היחסים שפיתח דוד לוי עם שפירא והמר (אשר עשויים להיות להם עוד השלכות חשובות בעתיד) ניתן ללמוד מדברים שאמרו עליו, שניים אלה, לאו דווקא בהקשר הישיר של המשבר שאיים באותה תקופה על האופוזיציה.

אמר ח"כ אברהם שפירא: “אני נמצא בחיים הפוליטיים זמן קצר יחסית, אך הספקתי כבר להכיר מקרוב את הגלריה הפוליטית מכל המפלגות. דוד לוי משך את תשומת ליבי בכריזמה שלו וביכולתו להשפיע ולשכנע. תיאמנו בינינו ואנחנו מתאמים כיום שורה של מהלכים פוליטיים, במטרה לשמור על שלמות הממשלה”.

והשר זבולון המר אומר: “שר נבחן, בין היתר, במעשיו בתחום שעליו הוא מופקד. התרשמתי עמוקות מן הדרך בה תיפקד דוד לוי כשר הבינוי והשיכון וכחבר ועדת השרים לעניני כלכלה. שנינו צעירים, בני אותו גיל כמעט ומצאנו לשון משותפת ושיתוף פעולה בכמה תחומים”.

כשפרצה שערוריית פרישתם הכלנתריסטית של אמנון לין ויצחק פרץ, היה דוד לוי בדעה שאין מנוס מהקדמת הבחירות, ומאד ייתכן שאילולא פרצה המלחמה היה עולה בידיו לנווט את הענינים כך שהיתה מושגת הסכמה קואליציונית להקדמת הבחירות. ברור, מכל מקום, שלאור היחסים המיוחדים שטיפח לוי עם המפד“ל ועם האגודה הרי לא היה סיכוי לתכנית של פרס למהפך פרלמנטרי והיא נשענה על כרעי תרנגולת. גם אם היה מצליח להפיל את הממשלה לא היה זוכה פרס להגיע אל כס ראש־הממשלה, והתוצאה היחידה של התרגיל הכלנתריסטי שיזם היה חיזוק התדמית שהדביק בו חברו לצמרת העבודה, יצחק רבין, שכינהו בספרו “פנקס שרות” בתואר הלא מחמיא “חתרן בלתי נילאה”. עריקתם של חברי־הכנסת פרץ ולין, והצטרפותם למפלגת־העבודה היתה לצנינים בעיני מפ”ם השותפה למערך ונתקבלה ברגשות מעורבים גם ע“י מפלגת־העבודה עצמה. משנתפרסם ברבים המחיר שהובטח לשניים ע”י פרס – מקום ריאלי בכנסת הבאה ומשרת שר או סגן שר לכל אחד מהם למקרה שיעלה בידו להרכיב ממשלה – הוסיפה עובדה זו להבאשת ריחו של פרס בציבור הרחב.

תקופת מעבר זו לא ארכה אלא זמן קצר. כשבועים לאחר פרישתם של חה“כ פרץ ולין, הצטרפו לקואליציה חברי־הכנסת מסיעת תל”ם, מרדכי בן־פורת ויגאל הורביץ ולא יצאו ימים מועטים ואל הקואליציה הצטרפו כל שלושת חברי־הכנסת מסיעת “התחיה”. פרס ביקש לחולל מהפך ומצא כי כרה פח לעצמו. הקואליציה יצאה מחוזקת מ־61 מנדטים שהיו לה ערב פרישתם של לין ופרץ ל־64 מנדטים שעמדו לרשותה בסופו של תהליך הפרישה וההצטרפות.

היחסים המיוחדים שטיפח דוד לוי עם ראשי המפד"ל והאגודה, כמו גם עם שרים מכל מרכיבי הקואליציה, באו לביטוי כעמדת־כוח יחידה במינה במהלך המלחמה בלבנון.

כפי שצויין כבר, מפגרת תדמיתו הציבורית של דוד לוי מאחורי מעמדו הציבורי. רק במהלך המלחמה גילו לפתע כתבני מפלגות למיניהם כאישי ציבור רבים, שדוד לוי הוא בעל עמדה ודעה ויכולת השפעה בנושאים העומדים בתשתית הקיום הלאומי. חדי מבט יכלו להבחין במעמדו של דוד לוי בתחומי החוץ והבטחון עוד זמן רב לפני המלחמה. דוד לוי לא הוכלל אמנם בוועדת השרים לעניני בטחון (והנימוקים לכך הוסברו בפרק הקודם), אך נראה שבגין היה מודע לכך שאין להעלות על הדעת שלוי לא יהיה שותף להכרעות בנושאים אלה. לפיכך הובא בסוד העניינים, והועברו לידיו מסמכים בטחוניים ומדיניים (דבר שהיה למורת רוחו של שר־הבטחון, אריאל שרון).

ביטוי פומבי לאמון של בגין בדוד לוי בנושאים מדיניים ניתן בעת ביקורו של נשיא צרפת פרנסואה מיטראן בארץ. על אחד הארועים הקשורים באותו ביקור מספר העתונאי ישעיהו בן־פורת, חבר מערכת “ידיעות אחרונות”, המייצג בישראל את “רדיו אירופה מספר 1”: "לרגל ביקורו של מיטראן בארץ הגיעו ארצה עשרות עתונאים צרפתיים, ביניהם כמה מבכירי העתונות הצרפתית. הם רצו כמובן להיפגש עם ראש־הממשלה, וסוכם שהוא יופיע בפניהם במסיבת־עתונאים במלון “הילטון” בתל־אביב. ערב היום המיועד למסיבת העתונאים התקשרתי עם לשכת ראש־הממשלה, כדי לסכם את הפרטים האחרונים ואז נמסר לי כי בגין לא יוכל לבוא בגלל פציעתו ברגלו.

ביקשתי לשוחח אישית עם ראש־הממשלה ואמרתי לו: “לא נוכל לבטל את מסיבת העתונאים, שכבר תוכנן לשדרה בשידור ישיר לצרפת”. תשובתו של בגין היתה “סגני, דוד לוי, יופיע במקומי”. כששאלתי את בגין אם לדעתו יוכל דוד לוי לבטא היטב את עמדות הממשלה, מול שאלות נוקבות של בכירי העתונאים בצרפת, השיב לי ראש־הממשלה: “אני סומך עליו בהחלט. הוא יפתיע אותך”. ואמנם כך היה. לוי הופיע מול סוללת העתונאים, ביטא את עמדת הממשלה בצורה יוצאת מן הכלל, עמד היטב מול שאלות קשות (בין היתר בנוגע להתרחשויות בשטחים) והופעתו הוסיפה לו כבוד".

מבצע “שלום הגליל” לא נולד כידוע בן לילה. מאז הפסקת־האש שהושגה עם המחבלים ב־1981, בתיווך ארצות־הברית, היה ברור שישראל לא תוכל לחיות לאורך ימים עם מצב בו ישובי הצפון משמשים בני ערובה בידי המחבלים. הממשלה קיימה דיונים רבים באופציות השונות שהציע צה“ל להסרת האיום. העמדה שהביע דוד לוי בדיונים אלו היתה שאכן לא יהיה מנוס כנראה מפעולה שתעקור את הנגע מן השורש. אך כבר אז הוא התריע שיש לנהוג בזהירות רבה, להנהיג פיקוח צמוד של הדרג המדיני על הדרג הצבאי ולהימנע ממצב בו הממשלה תהפך להיות “סניף של המטכ”ל”. על רקע זה היו התנגשויות לא מעטות בין דוד לוי לבין אריק שרון ומנחם בגין, עוד לפני המלחמה ויותר מזה במהלך המלחמה עצמה.

על מנת להבין את התפקיד המרכזי שמילא דוד לוי במלחמה יש לעמוד בכמה מילים על הרקע המיוחד של מלחמה זו.

מלחמת “שלום הגליל” פרצה בנסיבות מדיניות מיוחדות במינן, שספק אם יחזרו אי פעם בעתיד. מלחמת עירק־איראן, מלחמת פוקלנד, בידודה של סוריה, רפיסותה של המנהיגות – הן בברית־המועצות והן בארצות־הברית – כל אלה חברו יחד והיקנו לישראל חופש פעולה יחסי שלא ידעה כמותו באף אחת ממלחמותיה הקודמות. לנסיבות החיצוניות נוסף האופי המיוחד של הצמרת הבטחונית בראשותם של בגין, שרון ו“רפול”. רבים דיברו בשבח העובדה שכל השלושה הולכים “ראש בראש”, והם בדעה אחת לגבי הצעדים שיש לנקוט. אך היו גם שהצביעו על הסכנה הטמונה דווקא בעובדה שההכרעה נתונה בידי שלישיה שהיא תמימת דעים. בכל ה“מטבחים” של ממשלות ישראל בעבר היה תמיד איזון בין אישים אקטיביסטיים לבין אישים מתונים. בן־גוריון הגדול גם הוא לא היה כל יכול, ותמיד נמצאו בסביבתו אישים שאיזנו אותו – אשכול, ספיר, ארן, גולדה.

משקיפים אובייקטיביים שעקבו אחר פעולת הממשלה הביעו את החשש שתמימות הדעים הרבה בין בגין שרון ורפול, צופנת בחובה סכנה מסוימת. בהעדר גורמים מאזנים ומרסנים, הנותנים אתנחתא לשיקול־דעת ולמחשבה שנייה. אך כל ביקורת מן הסוג הזה – בעיקר כשבאה מצד אישים פוליטיים בעלי אינטרסים – נדחתה על הסף. היו שקיוו כי שר־החוץ, יצחק שמיר, הוא שיהיה הגורם המאזן, ולוא רק מתוקף תפקידו המחייב ריסון ומבט מקיף. אך שמיר לא מילא תפקיד זה, אם משום שגם הוא היה תמים דעים עם השלישיה בגין־שרון־רפול, ואם משום שלא עמד לו הכוח לעמוד מולם. ניתן היה לצפות גם ששמחה ארליך, סגן ראש־הממשלה, שהמתינות היא קו־יסוד באופיו, ישמש גורם מאזן כזה. אך מסתבר שגם הוא לא יכול היה למלא את התפקיד, אפילו בתקופה בה כיהן כראש־ממשלה בפועל (בהעדרו של בגין, שיצא לארצות־הברית). היו חברי־כנסת שטענו כי בשיחות עם ארליך באותה תקופה נתברר להם כי אינו מתמצא כלל בנעשה בחזית, וידיעותיו אינן רבות מאלו של סתם אזרח, הניזון מאמצעי התקשורת. (ח“כ אמנון רובינשטיין מ”שינוי" פנה לארליך בשאלה כיצד זה מגיעים דיווחים מהחזית כי נמשכת האש שם בעוד ישראל מצהירה כי קיימת הפסקת־אש. ארליך השיב שככל הידוע לו נשמרת הפסקת־האש. כשפנה אליו דוד לוי באותו ענין השיב ארליך כי הוא מתקשה להשיג את שר־הבטחון בטלפון. דוד לוי טרק את הטלפון על השולחן ואמר לארליך: “אתה חייב להשיג את הרמטכ”ל מתחת לאדמה, ולדאוג לכך שהוראות הממשלה להפסיק את האש יתקיימו". וכך היה).

אפיזודה זו מן התקופה הקצרה בה מילא ארליך את תפקידו של בגין יש בה אולי כדי לשפוך אור על מה שהתרחש בממשלה, ועל התפקיד שמילא דוד לוי בשיקולים ובהכרעות. דוד לוי עצמו נמנע מלהבליט את תפקידו. כשהציע לו אריק שרון לארגן למענו סיור מיוחד בלבנון, סרב להענות להצעה והעדיף לצאת לסיור עם כל שרי הממשלה. על מה שארע בממשלה בתקופת המלחמה אמר לוי, בראיון מיוחד ל“ידיעות אחרונות”, את הדברים הבאים: “התחבטויות פנימיות ליוו את השרים טרם קבלת ההחלטות, שהיו מלוות בשיקול ובבחינה מדוקדקת של כל צעד, כשמעל הכל עומדת המטרה של שמירת בטחונם וחייהם של החיילים. לא תמיד היתה הסכמה אוטומטית של השרים. לעתים היתה בחינה מדוקדקת של כל מהלך, בחינה שנראתה אולי מופרזת, אבל היתה ביטוי לאותה חרדה ודאגה מפני התוצאות. השרים, ככל האזרחים, שונאים מלחמות וגם להם קרובים בחזית. עליהם מוטלת החובה והאחריות לדאוג ולהכריע למען בטחון המדינה ושמירת חיי אזרחיה. ההכרעות היו מלוות לא פעם בלבטים קשים, מן הקשים ביותר שאדם יכול להעלות על הדעת”.

מאחורי ניסוח זהיר זה מסתתר סיפור מאבקו הקשה של דוד לוי, שגייס לעזרתו שרים אחרים, והצליח תוך כדי כך ליצור את מערכת האיזונים שהם נישמת אפה של דמוקרטיה, והם תנאי חיוני לתהליכי החלטה רציונאליים.

אך בל תהיה טעות: דוד לוי איננו בחזקת אופוזיציונר לאקטיביזם ביטחוני ומדיני. מי שעוקב אחר התבטאויותיו לפני המלחמה ובמהלכה יכול היה ללמוד כי דוד לוי תמך בכל לב במבצע. הוא גם לא קיבל את טענות אלה שהסכימו עם החצי הראשון של המערכה (תחום 40 הקילומטרים) ושללו את המשכה. “מלחמה אינה נקבעת בסרגל” – השיב למראיינו בטלויזיה, ששאל אם לא היה מן התבונה להעצר בקו 40 הקילומטרים. הוא חזר שוב ושוב על כך שמטרת המערכה היא להרוס את תשתית אש“ף בלבנון, ושאי אפשר היה להוסיף ולחיות תחת האיום של המחבלים. הוא גם לא קיבל את טענות אלה שאמרו שיש לוותר על ביירות. “ביירות” – אמר דוד לוי – “היא מרכז העצבים של אש”ף וישראל לא יכולה לסבול את נוכחותו שם”. הוא גם לא קיבל הצעות פשרה שונות (כמו הצעת רבין להעביר את המחבלים מביירות לטריפולי שבצפון לבנון) והזהיר כי ישראל לא תסבול הטעיה והתשה מצד המחבלים. וכל ההתבטאויות הללו מעידים כאלף עדים שדוד לוי עמד בהכרה שלמה מאחורי המבצע, מטרותיו ומהלכיו.

אולם ההשלמה עם המבצע ואף האמונה בו, אין פרושה בהכרח, תמיכה בכל מהלך ממהלכיו הצבאיים. בשרשרת הנצחונות שבהן זכה צה“ל, קל היה להיסחף קדימה עוד ועוד. קל היה להפוך את הממשלה לחותמת גומי, ל”סניף של המטכ“ל”. בכל דיוני הממשלה השתדל לוי לאתר ולהעלות את נקודות המבט הנוספות אותן יש לשקול בטרם מחליטים: כיצד ישפיע צעד זה או אחר על יחסינו עם ארצות־הברית, מה תהיה תדמיתנו בעולם. ועיקר העיקרים: הגדרת היעד המדיני שלנו. הואיל והכל תמימי דעים כי מטרה צבאית אינה תכלית כשלעצמה אלא אמצעי להשגת יעד מדיני, הקפיד לוי, בדיוני הממשלה, לדבוק בהגדרת היעדים המדיניים הללו, כמוצא לכל אחד מן המהלכים הצבאיים. המאבק לא היה קל. סביב שרון התלכדה קבוצת שרים שתמכה בכל צעד שהציע. באורח טבעי התלכדה סביב דוד לוי קבוצת שרים שצידדה בגישתו. בקבוצה זו נמצאו ארידור, המר, בורג, ציפורי, ברמן, פת, אוזן ולאחרונה גם בן־פורת, שהצטרף לממשלה לאחר פרוק סיעת תל"ם. הוויכוחים בממשלה היו לא פעם נוקבים וקשים, נמשכו שעות ארוכות והוכרעו לא אחת על חודו של קול. והיו מקרים – ודווקא בשאלות הגורליות והמכריעות ביותר – שדוד לוי הצליח להביא את שרון לעמדת מיעוט (פעמיים מנע יציאת שרים לחו"ל, כדי שאלה ישתתפו בהצבעה), וההכרעה שנתקבלה היתה ברוח השקפותיו. באחד המקרים עוררה פעילותו של לוי את חמתו של בגין והוא אף נמנע מלדבר עמו כמה ימים.

היו שייחסו את מתינותו של לוי לעובדה ששניים מילדיו, ז’קי ושמעון, לחמו בקו הראשון. בראיון טלוויזיה אף נשאל אם עובדה זו השפיעה על גישתו ועמדותיו. דוד לוי דחה הנחה זו של השואל. ברור, שככל אב חרד גם הוא לגורל ילדיו. (חרדה זו נחשפה לעיני הציבור בעת הסיור שערכו שרי הממשלה בלבנון. באחת היחידות נשמעה לפתע הקריאה “אבא” ומבין שורות החיילים יצא ז’קי, נפל על צוואר אביו והשניים התחבקו והתנשקו ודמעות עמדו בעיניהם). אך לא החרדה לילדיו היא שהכתיבה את עמדותיו המדיניות. כל החיילים הם כבניו, אמר, והחרדה לגורלם היא אכן גורם מכריע ומרכזי בכל שיקוליו.

אחד הגורמים המייחדים את מלחמת לבנון היא דמותו החדשה של צה“ל, הבאה על ביטויה במרכיב האנושי שלו. צה”ל של שנת 1982 שונה מאד לא רק מצה“ל של 48, 56 ו־67, אלא גם מצה”ל של מלחמת יום־הכיפורים. שוני זה הוא פרי אותו תהליך שליווה את המדינה כולה ואשר צה“ל משקף אותה כמראה – התהליך של התגבשות הדור השני והשלישי של עליות המצוקה מראשית המדינה לעמוד־השדרה החברתי של עם ישראל. בני עיירות הפיתוח וצאצאי עליות המצוקה מהווים רוב בצה”ל, כמו בעם, כבר מזה שנים. החידוש הגדול של מלחמת לבנון 82, הוא משקלם המכריע ביחידות עילית, בסיירות המובחרות, באוגדות הפלדה. זוהי ישראל החדשה במיטבה; ישראל שדוד לוי צמח ממנה והיה לה לפה, וחי בקרבה עד היום.

כאשר ביקר דוד לוי ביחידות השונות ובירכן בשם הממשלה, מצא עצמו מוקף תמיד חיילים צעירים שהריעו לו, חיבקו אותו ונתנו ביטוי לאהבתם אותו. הם ראו בו אחד משלהם. הם ידעו כי עוד עתידו לפניו.

נאמנותו של דוד לוי לראש־הממשלה, העמידה אותו לא אחת בדילמה קשה. לא פעם מצא עצמו מתנגד לקו שהיתווה אריק שרון ונתמך על־ידי בגין. התנגדות למהלך זה או אחר של שרון הביאה לעיתים מזומנות לכלל התנגשות עם בגין. בראיון עתונאי אמר בנושא זה: “אין זה סוד שאני מעריך מאד את מנחם בגין כמדינאי, כראש מפלגה, כאחד האנשים הגדולים שהיכרתי בחיי. אני בהחלט סומך על שיקול דעתו. יחד עם זאת אינני חדל מלחשוב. החשיבה ביחד יוצרת אפיקים נוספים, חיוניים. כך ראיתי ועודני רואה את תפקידי כחבר ממשלה”.

בגין עצמו רמז פעם כי אריק שרון העמידו בפני עובדה מוגמרת במהלך המלחמה. הוא אמר כי מהלכים מסויימים של המלחמה נודעו לו “לפעמים לפני הביצוע ולפעמים אחריו”.

דוד לוי נמנע מלקבל תיזה זו, אך הוא נמנע גם מלדחותה באורח חד־משמעי. בראיון עתונאי הוא הביע אמון מוחלט באינפורמציה שנמסרה לממשלה מן הדרג הצבאי (“אינני מעלה על הדעת שלא היה מידע של אמת. נקודה.”) אך הוא הוסיף עם זאת: “הממשלה החליטה על השלבים על־פי התפתחויות בשטח, ולא על־פי איזו ‘תכנית גדולה’. אם תשאל אותי, באיזו מידה ההתפתחויות בשטח לא באו במידה מסוימת כדי לקדם את ‘התכנית הגדולה’, אין לי תשובה על כך”. “האם נכון לומר כי אמונך בשר הבטחון איננו שלם?”, נשאל לוי, ותשובתו: “יש לי אמון בשר־הבטחון. אין ספק בדבר הזה. אם אכן הוא פועל תמיד בהתאם למידת האמון שאני נותן בו, שאלה זו יש להציג לשר־הבטחון עצמו”. ובהזדמנות אחרת אמר עוד לגבי יחסיו עם שר־הבטחון: “ביחסים שלנו יש עליות וירידות. אך הרקע לכך איננו אישי. על ריקמת היחסים בינינו משפיעים הבדלי הגישות שלנו בנושאים מהותיים. לא הייתי משנה את עמדותי כדי לטפח יחסי ידידות”.

במאבקו בתוך הממשלה על מהלכיה המדיניים והצבאיים של המלחמה פעל לוי, לאור העקרונות הבאים: –

* “להקפיד ולהיזהר בחיי אדם, בראש ובראשונה בחיי חיילינו”.

* “למנוע את בידודנו, ולשמור ככל האפשר על הבנה ותאום עם ארצות־הברית”.

* “למנוע מצב שאין ממנו מוצא”.

במבט לאחור ניתן לומר כי דוד לוי הצליח רק באורח חלקי במאמציו להשגת יעדים אלה. שורה של החלטות שקיבלה הממשלה, ושורה של צעדים שבוצעו בהסכמת הממשלה (“לפעמים לפני הביצוע ולפעמים אחריו”) – הביאו לכירסום במעמדה הבינלאומי של ישראל.

בידודה המדיני של המדינה לא רק שלא נמנע, אלא שהמדינה הגיעה לאחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה מבחינה זו, ויחסיה עם ארצות־הברית הידרדרו לשפל חסר תקדים.

לגבי העקרון השלישי – לא ניתן עדיין לתת תשובה חד משמעית.

דומה שבפרשת הכניסה או ההמנעות מכניסה לביירות, התמקדו כל שלושת הסעיפים הללו שדוד לוי ראה צורך בהשגתם. משך כל שלבי המלחמה, התנגד בתקיפות, בחירוף־נפש ממש, לכניסת צה"ל לביירות. כלפי חוץ לא גילה מאומה כמובן. הוא ידע שהאויב ממתין לכך שיתגלו בקיעים מבית, וייחשפו חילוקי־הדעות. אך בדיונים הפורמליים, ובשיחות שלפניהן ואחריהן, הצביע דוד לוי על כך שכניסה לביירות (לפני פינוי המחבלים) עשויה להיות אסון צבאי ומדיני. היא תעלה לנו בקרבנות נוראים, תגרום לקטל איום באוכלוסיה האזרחית, תבודד אותנו בעולם, ותביא לקרע בינינו לבין ארצות־הברית, ואולי למצב שאין ממנו מוצא.

האם הוליך אריק שרון את הממשלה באף, ואילץ אותה להגשים את “התכנית הגדולה” שלו?

דוד לוי מעולם לא התפאר בכך שמאמציו הביאו לכך שלא ניתנה לצה"ל הפקודה להיכנס לביירות. בראיון שנתן לעתונאי אחרי פינוי המחבלים – הישג שהיווה ללא ספק נצחון להשקפה שדגלו בה לוי ותומכי הקו אשר ייצג בממשלה – הוא אמר: “אין זה סוד, כי במהלך המלחמה התעוררו חילוקי־דעות בממשלה לגבי מהלכים מסויימים. גם לי היו לא אחת השגות והערכות משלי, והשתדלתי להשפיע עד כמה שהדבר ניתן לי. זו היתה לא רק זכותי, אלא גם חובתי. בחלק מהמקרים הצלחתי לשכנע את עמיתי בצידקת עמדתי”.

למרות דברי הסתייגות זהירים אלה, כל הפרשנים הפוליטיים, שעקבו אחר המאבק שהתחולל בממשלה, היו תמימי דעים כי לולא האיזון שנוצר בין העמדות בממשלה, היו מתגלגלים הדברים לידי כך שצה"ל היה נכנס לביירות בעוד מצויים בה 14 אלף מחבלים חמושים עד שיניהם.

בא הפינוי, ונדמה היה שהכל נגמר בכי טוב. ואז נרצח באשיר ג’ומייל ובין־לילה ניתנה הוראה לצה"ל להיכנס לביירות שהתרוקנה רובה ממחבלים, אך עדיין רחשה בחורשי מזימות מכל הסוגים.

ההוראה ניתנה בלי לכנס את הממשלה, ומבלי לשאול את פיה. דוד לוי נמנע מלבקר פומבית את עצם ההחלטה ואת נוהל קבלתה. הוא אמר, כפי שפורסם: “בתנאים שנוצרו לאחר רצח הנשיא הנבחר היה השיקול שהביא להכרעתו של ראש־הממשלה בענין זה מקובל עלי. אבל סברתי שעלינו לצאת ממערב ביירות ביוזמתנו”. הוא הוסיף עם זאת ש“למען האמת, הרגשתי לא היתה נוחה” (ורמז בכך לעובדה שההחלטה להיכנס למערב ביירות נתקבלה שלא בידיעת הממשלה).

צה"ל נכנם לביירות, לא בלי אבידות, וקיבל את האחריות לעיר.

בעת זו נערך טבח נורא במחנות הפליטים, על־ידי הפאלנגות – טבח שזיעזע את העולם, גרם הלם בישראל והעמיד בסימן שאלה את רוב הישגי המלחמה. את אשר אירע באותן שתי יממות נוראות במחנות סברא ושאתילה, תקבע ועדת־החקירה הממלכתית שמונתה לשם כך ע"י הממשלה. כאשר ירד ספר זה לדפוס, עדיין היתה החקירה בעיצומה, וחובת השתיקה בנושא, מונעת את הדיון בו.

מה שניתן לומר הוא שהיה בממשלה מי שהתנגד מלכתחילה להסתייע בפאלנגות ל“טיהור” המחבלים ממחנות הפליטים והביע חשש חמור מפני מה שהם מסוגלים לעולל. סביב עובדה זו עצמה נסבה שוב ושוב שאלתם של השופטים בחלק הפומבי של חקירתם: “האם העובדה שהשר לוי הביע חשש חמור כזה לא הדליקה נורה אדומה?”.

גם מבלי להמתין לתשובה על שאלה נוקבת זו אין חולקים על כך כי דוד לוי פרץ בסערה את דרך התקוה הגדולה. ימים יגידו עד אנה ירחיק נתיבו.

תם ולא נשלם

 

מסמכים ומכתבים    🔗

רפאל אדרי

חצור הגלילית

טל. 067–37431

8 בנובמבר 77

לכבוד מר דוד לוי

שר הקליטה

הכנסת

ירושלים

דוד היקר!

הרשיני לברכך ולחזק ידיך במאבקך הצודק נגד התכנית הכלכלית החדשה והופעתך המכובדת בטלויזיה הישראלית בה ייצגת באמונה ובתבונה את שכבות המצוקה.

יישר כוחך.

שלך,

רפי אדרי 

אשקלון 24.8/1979

לכבוד השר דוד לוי

כבוד השר,

עוד הייתי מתלבט אם אין מקום לשאול אם פועלת קנוניה כדי להכשילך – – וזאת לאור ההפגנות, אספות ופליטות המתרבות באחרונה – נגעת בדבר, בקול ישראל, בצורה כל כך אלגנתית שברצוני לברככך על כך, כמו כן לאחל לך הצלחה בטיפולך במה שאפשר לקרוא הבעיה בהא־הידיעה של החברה הישראלית.

כי הצלחתך תעשה בתחום הירידה שיש לצמצמה, והעליה שיש להגברה, הרבה יותר פי מה שאפשר שניתן לעשות – – יהיה אשר יהיה הממונה עליו – – במסגרת שאין בה ממש, על משרד קליטת העליה.

כי הצלחתך תשפר את האוירה ואת איכות החיים במדינה.

כי הצלחתך תביא יוקרה לישראלים יוצאי מרוקו. תמיד גרסתי שחבל למדינה וחבל ליוצאי מרוקו שתכונותיכם הנפלאות לא התפתחו כאן.

בכבוד רב

ובתקוה שנזכה לעם יפה בארץ יפה

נ. צרפתי

מנהל בית־ספר אליאנס לשעבר

הארגון העולמי של יוצאי מרוקו וצפון אפריקה

UNION MONDIALE DES ORIGINAIRE DU MAROC ET D’AFRIQUE DU NORD

ז' בחשון תשל"ח

19 אוקטובר 1977

לכבוד

מר דוד לוי

שר הקליטה

ירושלים

דוד היקר,

רצ“ב נוסח המברק שנשלח לרה”מ.

"בשם הנהלת הארגון העולמי של יהודי צפון אפריקה אנו פונים אליך ומבקשים את תמיכתך המוסרית והפוליטית בשר דוד לוי לתפקיד שר לעניני רווחה.

אנו רואים במינוי זה חשיבות עליונה בהגברת האינטגרציה החברתית והפוליטית של יוצאי ארצות ערב ויהודים יוצאי צפון אפריקה בפרט.

מתוך המועמדים לתפקיד, דוד לוי הוא האיש שעבר כל השלבים בסולם הציבורי פוליטי ונראה בעינינו כמתאים ומסוגל לשאת בתפקיד ממלכתי זה לטובת כל אזרחי מדינת ישראל.

נשמח אם תסכים לקבל משלחת של הנהלת הארגון העולמי לשיחה מפורטת בנדון."

"בתודה, ורפואה שלמה

ש. בן־שמחון, יו“ר”

קיבלנו אישור מלשכת ראש הממשלה על קבלת המברק.

בברכה,

(–) שלומית

ב/ אריה אזולאי

מ“מ יו”ר הארגון

שאול בן־שמחון, דיזנגוף 304–302 ת"א טל' 441357 ת.ד. 7126.

Shaul Ben-Simhon, Tel Aviv, 302–3–4 Disengoff St. P.O.B. 7126

עזאני שרה

רחוב רמז א/1

נס ציונה

לכבוד

מר דוד לוי

סגן ראש הממשלה / שר השכון

משרד השכון

ירושלים

ניכבדי מר דוד לוי,

זו תקופה ארוכה שהיה ברצוני לכתוב לך כמה מילים ומדי פעם נבצר ממני הדבר מכל מיני סיבות שהן.

מכתבי זה בא להביע בפניך אישית את הערצתי לך. במשך תקופה ארוכה אני מלוה את צעדיך הפוליטיים ולהפתעתי ואפילו לשמחתי הפכת מ“פליאה” למציאות פוליטית חיובית ביותר בקרב חברי הכנסת ואפילו בין הטובים ביותר, וכן בקרב הציבור במדינה, כך חשה אני.

יודעת אני שבתחילת דרכך הפוליטית היית מוקד ללעג של מרביתם של עובדי ציבור בכירים שאני גם חיה בתוכם, ולשמחתי הרבה כיום הפכת מ“חידה” למציאות ולעובדה מוגמרת את נוכחותך בקרב חברי הממשלה, הכנסת ובקרב כל הציבור שבמדינה.

כושר הביטוי שניחנת בו מוכיח שגם בקרב יהדות המזרח ישנם פוליטקאים מוצלחים ובעלי יכולת כמוך, ונתמזל לך המזל שניתנה לך הזדמנות והאפשרות להוציא פוטנציאל זה לפועל ואתה אישית לא איכזבת. “כה – לחי”.

ברצוני לציין שעד היום לא הזדהתי עם עמדותיך הפוליטיות אולם יש לציין בסיפוק את כושר הביטוי והנימוק שלך באמצעי התקשורת כמו למשל, הראיון שנתקיים בליל שבת, 23.1.82 עם יורם רונן מהטלויזיה הישראלית. היית ממש מבריק ואנו בני עדות המזרח צריכים להתגאות באדם שניחון עם תכונות כאלה, ללא כל שייכות פוליטית אלא לאדם ולכישורים שלו.

מי יתן וירבו כמוך במדינתנו היפה, ומי יתן ותינתן הזדמנות יתר לבני עדות המזרח לבטא ולהוציא לפועל את הפוטנציאל שטמון⁶ בהם הן במישור הפוליטי והן במישור העל־מינהלי.

מאחלת לך אני הצלחה בהמשך דרכך לטובת כל אזרחי המדינה.

ממני

שרה עזאני

שר לקליטת העליה

ירושלים, ז' בניסן תשל"ט

4 באפריל 1979

ש-491

לכבוד

מר אריה נאור

מזכיר הממשלה

משרד רה"מ

הקריה

ירושלים

מר נאור חנכבד,

הנדון: פיצויי למשפחות ברוכות ילדים

בישיבת הממשלה ביום א' ד' בניסן תשל"ט (1.4.79) העליתי על סדר היום את התביעה לפצות את המשפחות ברוכות הילדים על ההתייקרויות האחרונות, באמצעות קצבאות הילדים.

שר העבודה והרווחה הודיע באותו מעמד כי בא לידי סיכום עם שר האוצר לפצות משפחות אלו, באמצעות קצבאות יוצאי צבא, ומדבריו הובן כי הכוונה היא לכל הילדים במשפחה ברוכת ילדים. כך הבנתי אני את הדברים וכך הבינו אותו גם שרים אחרים, שאתם שוחחתי. משום כך קיבלתי את הודעתו של שר העבודה, בהביני כי ינתן פיצוי של 5% לכל הילדים במשפחות ברוכות ילדים. אלמלא כן, הייתי עומד על קיום הדיון בממשלה ויש לי יסוד מוצדק להניח שעמדתי היתה זוכה לרוב.

לפיכך נדהמתי לשמוע כי בישיבת ועדת העבודה והרווחה של הכנסת הודיעו נציגי הממשלה כי הפיצוי האמור יינתן רק מן הילד הרביעי ואילך, ושלושת הילדים הראשונים לא יפוצו.

הריני תובע איפוא לקיים את ההודעה שנמסרה לממשלה ולבצעה כרוחה וכלשונה.

אין לממשלה שום צורך להיגרר אחרי “יוזמות” של מתנגדי הממשלה בכנסת, כדי לבצע דברים שבלאו־הכי כבר סוכמו מראש בין השרים והובאו לידיעת הממשלה בישיבתה.

אבקשך איפוא לאשר לי בתשובה, כי ההודעה שנמסרה אכן תבוצע.

בברכה

דוד לוי

העתק: מר מנחם בגין, ראש הממשלה

השר לקליטת העליה

ירושלים, ט' בסיון תשל"ח

14 ביוני 1978

ט – 1516

לכבוד

שר האוצר

מר שמחה ארליך

ירושלים

מר ארליך היקר,

רכישת דירות ע"י עולים בשוק הפרטי בעזרת משכנתא ממשלתית היא אחת הדרכים המועילות לפתרון בעית הדיור והיא הפכה חיונית במיוחד עם הצמצום הגובר בהקצאת דירות עולים מן הבניה הציבורית.

במשך השנה גם עלה בידינו לפשט ולקצר את הליך קבלת המשכנתא לשביעות רצונם של העולים. מצד אחר חל פיתוח מהיר בערכן של המשכנתאות ובכושרן להוות פתרון דיור, בשל העליה התלולה במחירי הדירות.

מחירי הדירות הוכפלו בשנה האחרונה, ובאותה תקופה הועלו פעמים המשכנתאות ותיקרות מחירי הדירות המזכים את העולים במשכנתאות, בשיעור מצטבר של 40 אחוז בלבד. אם בעבר הלא רחוק היוותה המשכנתא כ־70–80 אחוז ממחירה של דירה בת 3 חדרים, הרי שיעורה פחת היום לכדי 40% לערך.

יש הכרח לפעול ללא דיחוי להגדלת המשכנתאות, תוך בדיקה חוזרת של הקריטריונים הנהוגים, לרבות ביטול מוחלט של תיקרות מחירי הדירה. קביעת תיקרות, למחיר שאינו מציאותי, כפי שנעשה הדבר כיום, מונעת מן העולים מימוש זכותם לקבלת משכנתא.

אודח לך באם תזמן דיון דחוף בנושא לשם פתרונה המהיר של הבעיה.

בברכה

דוד לוי

ירושלים, א' בתמוז תשל"ט

26 ביוני 1979

לבאי עצרת הסוכנות היהודית,

הריני מצרף בזה תזכיר בנושאי הערכות ענף הבניה וקליטת עליה על האור שבה והצללים שבה. נאלצתי להביא בפניכם תזכיר זה, עקב הפרסום שהוגש לכם ע"י מחלקת העליה והקליטה בסוכנות היהודית, אשר לצערי הרב הינו מלא אי־דיוקים, רעיונות לא בדוקים. ובמקרים רבים לא תואם את המציאות

אני מקווה כי העובדות המלאות המובאות בתזכירי יבהירו המצב לאמיתו ויסייעו בדיון פורה בועדה ובמליאה.

בברכה

דוד לוי

שר הקליטה, הבינוי והשיכון

שר לקליטת העליה

אל: חברי הממשלה

מאת: שר הקליטה

הנדון: מסקנות סיורי בצרפת – נדרשת פעולה מתואמת להגברת העליה.

עמיתי השרים,

בצרפת יושבים היום כ-700 אלף יהודים, חלקם הגדול יוצאי צפון אפריקה, יהדות זו בכללה, היא בעלת שורשים יהודיים עמוקים ורגישה לשמירת זהותה הלאומית. היא מאורגנת בקהילות פעילות, מונחות ע"י עסקנים ציבוריים – בהם ציונים – ורבנים.

קהילת צרפת, מעצם טיבה וגודלה, היא הפוטנציאל הגדול ביותר לעליה, בין ארצות המערב. פוטנציאל זה ער כיום, יותר מבעבר, להפעלה ציונית ולעליה בפועל – בעקבות המאורעות האחרונים העוברים על יהדות צרפת.

מפתח להפעלה המתבקשת נמצא בידנו – והעיתוי הוא היום. משימתנו היא בהערכות למפגש לא שגרתי של נציגנו עם יהדות צרפת במקומותיה ובהערכות נכונה לקליטתם – אף היא לא בדרך שגרתית – בארץ.

במהלך עשרת ימי פעילותי בצרפת קיימתי כ־40 כנסים. ומפגשים, בהם רבי עם, עם קהילות יהודיות במספר מרכזים שונים: בליאון, בפריס, ובמרסיי. ובדרום צרפת. חלק מן המפגשים נערכו בהשתתפות עם יו"ר המחלקה לעליה ולקליטה של הסוכנות היהודית, ובכולם השתתף ראש משלחת העליה בצרפת. בכנסים אלה בלט במיוחד מספרם הרב של צעירים, מן התנועות השונות הפועלות בצרפת ובמיוחד מקרב “מאף” – תנועת העליה.

הבאתי בפני באי הכנסים הצעות קונקרטיות ומגובשות לעליה קבוצתית באחד־עשר מקומות שונים בארץ: כרמיאל, צפת, טבריה, קרית־שמונה, בית שאן, מגדל־העמק, אשקלון, אשדוד, דימונה, ערד, באר־שבע ומעלה אדומים. בכל המקומות האלה אנחנו ערוכים להעמיד דיור לקבוצות בנות 20–30 משפחות ולדאוג⁷ ליישומם בתעסוקה ניאותה. בנוסף לכך, הצגנו את תוכניות הסיוע שלנו בתחום הקליטה בדיור ובתעסוקה, המאפשרות לכל עולה לרכוש דירה במקום שיבחר בו.

מברקים

תא 151 4008158

תל אביב 49 5 1250

ח"כ דוד לוי

משרד השיכון

ירושלים 127

דוד ידידי,

גם אני חושב שבהחלטה לקחת ממך את משרד הקליטה נגרם עוול לנשוא, בליכוד ולך אישית. למרות זאת אני מפציר בך לחזור לממשלה כי לעם ישראל יגרם עוול יותר גדול אם אישיות מסוגך לא תשמש כשר

שלמה להט

ראש עירית תלאביב-יפו

תא 125 4006081 תל אביב 45 27 1530

השר דוד לוי–שר השיכון והבינוי

משרד השיכון ירושלים 091

27.1.81

אנו נציגי ועד במועצת העובדים תעשיה האוירית, שולחים לך את מיטב הברכות והאיחולים עם בחירתך לעמוד בראש רשימת הליכוד להסתדרות.

אנו בטוחים כי עמידתך האיתנה בממשלה לטובת העובדים תמשיך ותתן את ביטויה כמזכ"ל ההסתדרות

נציגי ועד במועצת העובדים

תעשיה אוירית

תא 183 1008081 ירושלים 03 14 1100

מ"מ ראש הממשלה מר דוד לוי שר הבנוי והשכון

לכבוד ראש הממשלה // הממשלה בפועל השר דוד לוי

יקירי, היום הזה הוא יום חג לרבבות אלפי ישראל הגאים בך עלה והצלח שלך בידידות

חכ' דר יהודה

י משרד השכון יר

טבריה 40 12 1205

149

שר השיכון והבינוי וסגן ראש הממשלה

משרד השיכון ירושלים

לוינו אותך במשך השעות הקשות בימים האחרונים וצפינו בעגמת נפש לתוצאות ואכן כולנו תושבי שכון ד טבריה גאים ואוהבים אותך אתה הוא גאוות העדה כולה בכל התפוצה

בהצלחה רבה ועד השכונה

דאר בית שאן

בית שאן סדורי 1

הא תא 6 4008118

תל אס // תל אביב 27 1210

השר דוד לוי (בית שאן) 179

שר הבינוי ירושלים

ברכותינו הלבביות בקבלת פרויקט שיקום השכונות תחת חסותך נקודה

שמחים על המינוי נקודה

האיש הנכון במקום הנכון

שרעבי איתן בשם ועד שכ התקוה

השלום באר שבע 1 2220004

השלום בע 44 6 1005 087

מר דוד לוי משרד השיכון והבינוי רח' הלל 23 ירושלים

מר דוד לוי סגן ראש הממשלה שר הבינוי והשיכון הממונה על שיקום שכונות. עקבנו בחרדה אחר ההתפתחויות האדרת את שמינו ואנו גאים בך ובמינויך

בכבוד רב רפי שטרית מנהל פרויקט השיקום שכונה ג' באר שבע

טו' בשבט תש’מ

28 בינואר 1981

לכבוד,

מר דוד לוי

שר הבינוי והשכון

ירושלים

א.נ.,

הרשה לנו להביא בפניך את מלוא הערכתנו ותודתנו לכבוד שהנחלת לנו בבקורך בשכונת עמישב פתח־תקוה.

בקורך זה העלה את גאותנו והגביר את תקוותנו לשיפור תנאי החיים והרמה החברתית בשכונה.

אנו מאמינים שעוד יבוא יום וינטל התואר “שכונת שיקום” מעמישב ותהפוך להיות ככל שכונה רגילה בישראל.

ברגשי גאוה וכבוד

ועד תושבי עמישב

ועד שיקום שכונות

23 בפברואר 1981

לכבוד

מר דוד לוי

שר הבינוי והשיכון

משרד הבינוי והשיכון

ירושלים

כבוד השר,

ברצוני להודות לך מקרב־לב בשם תושבי גבעת הרקפות, בשם ועד השכונה ובשמי על הכבוד הרב שהנחלת לנו בביקורך המרגש בשכונתנו.

אין כל ספק שהצלחתך מסמלת עבור כולנו את הדרך הארוכה שעברו שכונות המצוקה מאז הקמת מדינת־ישראל היום קיימת בממשלת ישראל דמות שאתה יכול להזדהות כל נער ומבוגר והיא נותנת חיזוק לתקווה שמצבנו ישתפר למרות הכל.

אנחנו מבקשים להודות לך במיוחד על ההקשבה והנכונות להבין את בעיות השכונה ולקבל את הדרך, אשר בחרנו לשפר את התדמית ולחזק את הקהילה, אנחנו גאים בעובדה שהסכמת לשקול את עמדת התושבים ולהעדיפה על פני ההתנגדות המקצועית של הפקידות במשרד הבינוי והשיכון.

אנחנו בטוחים כי הקמת מרכז הספורט במיקום, נבחר על־ידי התושבים בשטח של המעברה הישנה שבלב השכונה, תוביל להתפתחויות חשובות מאד. בהחלטתך החיובית לאשר את בקשת הועד עשית את כל זה לאפשרי.

בכבוד רב,

ג’ילו איש־לב

יו"ר ועד התושבים

סמי חזן

סגן יושב ראש התושבים

העתק: – פרופ' ד. שמשוני

– מר י. אדמוני

סגן ראש הממשלה

שר הבינוי והשיכון

שדה בוקר, ו' בכסלו, תשמ"ב

2 דצמ 1981

שמונה שנים חלפו מאז הסתלקותו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל דוד בן־גוריון.

שנה שנה אנו עומדים כבראשונה אל מול אפסות המלים ככלי ביטוי לעוצמת התודה שכולנו חבים לאיש החזון והמעש, למנהיג, למצביא ולמדינאי שהוביל את עמו לגאולת הארץ ולחידוש עצמאותו.

שנה שנה חוזרת ומתייצבת לנגד עינינו הדמות החרוטה בזכרו ובליבו של כל יהודי שזכה וחי את רגעיו הגדולים של עם ישראל – עת הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל.

שנה שנה ועוד בדורות יבואו, יזכור עם ישראל את דוד בן־גוריון איש העם, הרועה, עובד האדמה, מנהיג פועלים הנאבק לכיבוש עבודה עיברית בארץ ישראל ובין מניחי היסודות לעיצוב חברה חדשה של עם עתיק בארץ מתחדשת.

כמוהו מעטים בדורו חשו והאמינו בחיוניותו של צבא אחד ויחיד ובו מתמזגים כל הכוחות הנפלאים שעשו לשחרור עמנו. חוסנו וסגולתו של צ.ה.ל העומד במשימות בטחוניות וחברתיות, מקורם ביסודות אותם הניח דוד בן־גוריון עוד בתחילת הדרך.

דוד בן־גוריון הציב לעצמו אתגרים ויעדים, ובלהט אמונתו סחף עמו את העם להגשמה בכל התחומים. לא ידע מנוח ולא נתן מנוח, היה כהר געש שלא כבה.

עד יומו האחרון אהב לחזור לבראשית, ליש מאין ולהעלאת כוחות חדשים ממעמקי העם. פיקד בתנאי מחסור ומצור על בטחון המדינה ובנייתה, על קליטת גלי עליה אדירים שלא ידענו כמותם עד עצם היום הזה.

הפרחת השממה לא היתה לדידו משאלת לב כי אם משאת נפשו, אותה קיים ומקום זה הינו גל עד ומזור.

לאורך דרכו שלא תמיד היתה סוגה בשושנים הביט דוד בן־גוריון אל העתיד אותו קשר בגאווה עם עברו של עמנו ממנו שאב את הכוח הדרוש לעמוד בכל מבחן. התנ"ך אשר אהב מכל היה בעיניו לא רק עדות לעברנו כי אם צוואה לעתידנו.

אכן הוא היה שייך לדור הענקים שקמו לעמנו בתקופות הקשות ונשאו אותו על גבם לחוף מבטחים.

ובתקופתנו אנו נשאב מהם את ההשראה להמשך דרכנו לצדק חברתי ולחדוות יצירה בה ימצא כל אחד ואחד מקום לתרום את חלקו לחיזוק היש הגדול ששב אלינו לאחר אלפיים שנות גלות.

עם ישראל וממשלתו מרכינים ראש לזכרם של פולה ודוד בן־גוריון.

יהי זכרם ברוך

יד דוד בן־גוריון YAD DAVID BEN-GURION

י' בכסלו תשמ"ב

6.12.1981

לכבוד

מר דוד לוי

סגן ראש הממשלה

ושר השכון והבינוי

ירושלים

אדוני השר,

אני רוצה להודות לך על דבריך הכנים והמאלפים בטקס האזכרה לפולה ודוד בן גוריון, וכן על השתתפותך בטקס פתיחת המכון למורשת דוד בן גוריון.

אני מקוה, כי נהנית מכל אשר ראית ושמעת בקריה.

תודה על עזרתך הגדולה לפיתוח הקריה, בבנית 25 בתים לצוותי חוקרים ומדענים, שיבואו לחיות ולעבוד בקריה. כמו כן, על הבטחתך לבדוק אפשרות לעזור לנו בתשתית ומקלט.

בטוחני, כי גם בעתיד, אתה ואנשי משרדך תעזרו לנו ככל אשר ניתן.

בכבוד רב

יוסף יעקבזון

יו"ר

המשרד: רח' ביאליק 137. רמת־גן, 52523, טל: 3־756172(03)

למכתבים: ת.ד 1868, רמת־גן, 52117

OFFICE: 137 BIALIK ST. RAMAT GAN, 52523, ISRAEL, TEL. (03)736172–3

MAIL: P.O.B. 1858, RAMAT GAN, 52117, ISRAEL

דוד לוי…

מאת: משה אלון

פרק א.

בעיירה קטנה, שכוחת אל/

איי שם בקצה עמק יזרעאל/

קם בבוקר אדם ובקול בס רעם/

אני דוד לוי מבית שאן, רוצה להיות עם!/

פרק ב.

ואכן אותו אלמוני מבית שאן/

מצא לפתע את עצמו ישוב במשכן/

ולא רק, אלא שאט אט ובביטחה/

תפס איי שם באמצע הרשימה, תנוחה נוחה./

פרק ג.

ובאו ימים, ימים של זוהר לליכוד/

ובתום החגיגה, השמחה והריקוד/

כשנותר להרכיב ממשלה ושרי מדינה/

קרא מיודעינו מבית שאן, שימרו גם לי פינה./

פרק ד.

וכך דוד לוי היה לשר הקליטה/

ואו־טו־טו למד את השיטה/

ומיד כשהתפנה, תיק הבנוי והשיכון/

נכנס ידידנו הנ"ל להיכון./

פרק ה.

ובאו עוד ימים, ימי ממשלה חדשה/

חשב ידידנו לעצמו – הן זה שבראשה/

ירצה וודאי לתור אחר יורש/

אתחכמה להם ואהייה אני דורש./

פרק ו.

וראו זה הפלא ופלא/

דוד זה הוכיח לכל אלה/

שהוא לא רק יודע לדרוש, אלא גם לקבל/

והיום הוא כבר סגן ראש ממשלת ישראל./

פרק ז.

ואמר הרי דוד בן גוריון ז"ל/

שפעם צריך למנות תמני לרמטכ"ל/

אך גם הוא עוד לא חשב כמדומני/

שעוד בדור הזה יש סיכוי לראש ממשלה מרוקני./

נ.ב

על שני אנשים במדינה סיפרו בדיחות/

ושניהם מסתבר (קצת באיחור) היו הצלחות/

ולשניהם מעניין קוראים לוי/

לאחד מהם זה שם משפחה⁸, ולשני היה זה שם פרטי./

דוד לוי – “להיות עם”

בית־שאן היא – אולי – עיירה נידחת

אך בשום אופן איננה “עיירה נשכחת”

וכשמדברים על רע ועל טוב

תמיד היא מוזכרת ללא סוף

ואין זו בושה או טעם לִפְגַם

אם קם בה איש ה“רוצה להיות עַם”

גם אם אלמוני הוא וסתם

ישר ותמיד, ואמיץ ואדם!

דוקא לכזה שאט-אט פוסע,

העושה מלאכתו אמונה ורוגֵעַ,

העולה בבטחה בשלבֵּי הסולם –

מגיע “יישר כוח” והערצה מכולם.

שכֵן, התקדם בכוח-רצון

ולא הרתיעוהו בדיחות ולצון

שסופרו עליו, על אשתו וילדיו,

כי מִמֵילא כל זה כבר לא נחשב

ומגיע “יישר-כוח” גם לאשה

אשר סבלה בשקט ו“אכלה” בושה

אך עמדה בכל זאת בעוז וּבְצִנעַה

ולא נטרה לאלה אשר זרעו שנאה.

רק היתה כמשענת לאישָהּ לוי דוד

ובזכותה יכול היה להמשיך ולְהַתמיד

ואם דרש דבר וגם קיבל אותו

הרי ודאי קיבל – כי זו היתה זכותו!

לכן לא לנו לדון – “כמדומני” –

אם טוב מנהיג תימני או מרוקני,

אלא יש לברך כל אדם ואדם

שקם בְּבוֹקר־יום ומחליט להיות עם!

מאירה שפר

ב“ה, חברון ו' בניסן ה’תש”ם

כבוד השר דוד לוי, שלום וברכה!

– פותחים בברכה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוקף כפופים

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך־העולם אוזר ישראל בגבורה אוטר ישראל בתפארה וברוך ה' הנותן ליעף כח.

אלו הן ברכות-השחר!

זכית, כבוד השר, שהתקיים בך “יש הקונה עולמו בשעה אחת” זכית להציב גבול אלו ולהחזיר עטרה לישנה.

ויהי רצוֹן שיחזק את לבך, הפועם בלב כולנו – שכשם שזכית להתחיל במצווה תזכה שתהיה מלאכתך שלמה.

כי – טובה פעולה אחת מאלף אנחות ותקום עיר על תלה, ועוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה.

ואלף ברכות ללב אמיץ, ישר וחזק,

מוקירך, ברוך נחשון

קרית־ארבע ע"י חברון