בעשרים וששה לירח מאי יחוג עם הרוסים את חג היובלַיִם ליום הולדת משוררו הגדול אלכסנדר בן סערגיי פושקין. כל יודעי ספר ולשון בארץ רוסיה, כל אשר שמע את שם פושקין מעודו יכון בהדרת קודש לקראת החג הגדול הזה, אשר יוחג ברב פאר והדר לזכר בחיר משוררי רוסיה ביום מלאת מאה שנה להולדתו.

מליצים היו לעם הרוסים גם בטרם יולד פושקין – אולם אך מליצים, ולא משוררים חכמי חרשים. משוררים חכמי חרשים קמו לעם הרוסים גם אחרי פושקין, אפס כי פושקין הוא אשר סלל את הדרך לפניהם. הוא היה הראשון במשוררי רוסיה לדעת ולהבין, כי רק החיים לבדם המה מקור השירה – חיי הטבע וחיי האדם עם כל חזיונותיהם הרבים והשונים עד לאין קץ. הוא היה הראשון לדעת ולגלות לעין כל את מסתרי השפה הרוסית ואת כל חמדת סגולותיה, את כל עשרה ואת כל יפיה, אשר בגללם תצלח להיות חומר למלאכת מחשבת, ליצירי חזיון מעשה ידי חרשים. לולא פושקין שהיה לעם הרוסים כי עתה לא היו לו כיום גם גאגאל גם לרמנטוב, ואתם יחד כל יתר המשוררים והסופרים והגדולים אנשי השם, אשר קמו בארץ רוסיה בקרב מאת השנים האלה. לולא פושקין שהיה לעם הרוסים, להעיר אותו בכנורו מתרדמת הקפאון, מי יודע אם העפיל העם הזה לעלות בצעדי ענק על במתי ההשכלה, כאשר נראהו היום.

ועם הרוסים יודע ומכיר את כל הטוב, אשר גמל אתו משוררו הגדול, וירחש תודה לשמו ולזכרו, ולא עם הרוסים בלבד, כי אם כל העמים והלשונות אשר במרחבי ארץ רוסיה, ואשר מאור השכלת רוסיה נגה גם למו. אכן באה נבואת המשורר אשר נבא על נפשו לאמר:

כי אנשים כפושקין לא לעמם בלבד יולדו; האור, אשר יוציאו מרוחם, יפיץ מעט מעט את קרני נגהו על כל סביביו, להנחיל תועלת ועונג לקרובים ולרחוקים גם יחד. גבירול ושפינוזה נולדו על ברכי בת יהודה, שאֶקספיר וניוטון – על ברכי בת בריטניה, גאֶטע והעלמהאָלץ – ילדי שעשועים המה לעם האשכנזים, קופערניק ומיצקעוויץ בנים יקירים לעם הפולנים – כל עם ועם יתגאה בצדקה על בחירי ילדיו אלה, כי מקרבו יצאו; אולם הטוב והאושר הרוחני, אשר הורידו אנשי סגולה אלה בעבודתם מן השמים ארצה, הטוב והאושר הזה נחלת המין האנושי כלו המה. בנים המה האנשים הגדולים בבשר איש איש לעמו ולמולדתו, אבל אחים המה ברוח לכל הנברא בצלם אלהים מקצה השמים ועד קצם.

השאול ישאל איפוא העברים אשר בארץ רוסיה: מה אני לפושקין ומה פושקין לי? לא! הוא לא ישאל כזאת. מרבית ילדיו ילמדו גם הם את שירי פושקין בבתי ספרם. כאחד מעמי רוסיה ירגיש גם הוא את הכבוד והיקר, אשר יעדה זכר המשורר לארץ מולדתו, וכאחד מעמי רוסיה ישא גם הוא את נפשו לקראת הימים הטובים, ימי השלום והברכה, אשר חפץ המשורר להביא לארצו, עת תבוא נבואתו, אשר נבא על נפשו לאמר:

אבל יש דבר אחד בשירתו של פושקין, אשר בגללו ייקר לנו העברים שם המשורר וזכרו על אחת שבע. יש סגולה אחת לשירתו, אשר בגללה נרגיש כעין קרבת האחוה בין רוח המשורר ובין רוח עמנו – והסגולה הזאת היא רוח האֶפטימיזמוס השפוכה על כל שיריו ועל כל אשר יצא מפי עטו. הרעיון כי “כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד”, הרעיון, כי “אין רע בלי טוב עלי ארץ”, הכשרון למצוא “רסיסי נחומים בים תוגה” והאהבה העזה אל החיים עם כל צרותיהם ומצוקותיהם, הבאה בעקבות הכשרון הזה – אלה המה סגולות עם ישראל מאז נודו בגוים כאלפים שנה, ואלה המה גם סגולות בת שירתו של פושקין כאשר כבר הרימו זאת על נס כל מבקרי המשורר ומפרשיו.

באחד משיריו יקרא המשורר:

דַּרְכִּי אֲבֵלָה! אַךְ עָמָל אֶחֱזֶה וְצָרָה

בְּגַלֵי יַם הֶעָתִיד, הַסּוֹאֵן בִּסְעָרָה.

וְּבָכל זֹאת, הוֹי אַחַי, לֹא אֶחְפּוֹץ בַּמָּוֶת!

לִחְיוֹת חָפַצְתִּי, לְהוֹסִיף דַעַת וְעַצָּבֶת

וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת: גַּם עֹנֶג לִי יֶהִי

בִּתְלָאָה וּדְאָגָה, בְּיָגוֹן וָנֶהִי.

אך לב עברי, לב מלא מאז תוגה ותקוה גם יחד, יוכל לחוש, מה נשגב השיר הזה ומה יפה הוא מאד.

 

I    🔗

אלכסנדר בן סרגיי נולד במסקבה בעשרים וששה לחודש מאי בשנת 1799. אבותיו מאביו התייחשו למשפחת אצילים עתיקה לימים הנזכרת עוד בדברי ימי המלך יואן הנורא. אם פושקין היתה נכדה להכושי איברהים הניבעל, הנודע על פי ספורו של פושקין בשם “הכושי של פטר הגדול” ואשר על פי דברי פושקין היה נצר מגזע אחד הנסיכים בארץ אביסיניה. אבי פושקין – סרגיי בן לעוו, ואחי אביו וואסילי בן לעוו, שנמנה בין משוררי הדור ההוא, התהלכו בין מרום עם הארץ, וביתם היה פתוח לרוחה לפני טובי הסופרים וחכמי החרשים בימים ההם. קאראמזין, ז’וקאבסקי, דמיטריעוו וכו' היו מבאי ביתם, ויאצילו מרוחם על הבית ההוא, ואת הרוח הזה שאף אל קרבו גם הנער אלכסנדר עוד בטל ילדותו.

אמנם כי עד השנה השביעית לימי חייו לא התנכר הנער, כי יהיה לאיש מופת בקרב הארץ. הילד היה בריא ושמן, אוהב מנוחה, מוג לב ובורח מן הבריות; מעודו לא השתתף בשעשועי הילדים בני גילו, ויאהב להתבודד, ובדבר הזה הכעיס תמרורים את אבותיו אשר דאגו לבנם זה פן אין ברוחו נכונה. ומדי פעם בפעם, אשר חזקה עליו מצות אבותיו לקחת חבל בצחוק הילדים, ברח הנער אל חדר אם אמו מרים הניבעל, שהיא לבדה אהבתהו, וישב באחד הסלים להביט משם אל מלאכת ידיה ולהקשיב אל ספוריה הארוכים על אודות חיי האצילים בימי קדם. מרבצו זה לא נועז איש להחרידהו.

עוד אוהב אחד היה להנער לאלכסנדר. – זאת אומנתו אירינא בת ראָדיאָן, שפחת־עולם ילידת בית פושקין. אשה נפלאה היתה האומנת הזאת. היא ידעה בעל פה את כל השירים הלאומים אשר לעם הרוסים ואת כל ספורי העם, המלאים קסם חן ויופי מיוחד במינו. כל משלי העם ופתגמיו היו שגורים על פיה תמיד, וממקור לא אכזב זה שאב המשורר אחרי כן את ידיעתו העשירה בשפה הרוסית, ואת הרוח הלאומי הנודף בחזקה מכל שיריו.

בשנה השביעית לימי חייו עברה פתאום רוח על הנער לשנות את תכונת נפשו מן הקצה אל הקצה. מנער עצל, אוהב מנוחה ומוג לבב היה פתאום לנער שובב, רודף שעשועים, אשר לא יחת מפני כל. אולם יחד עם התמורה הזאת בא גם הקץ לשיחותיו הנעימות עם אם אמו ואומנתו. תחת שתי הנשים הזקנות והטובות האלה נלוו אליו קהל מורים ומורות, צרפתים אנגלים ואשכנזים. השפה הצרפתית היתה לראש פנה בלמודי הנער, כי כן דרך האצילים בימים ההם, ופּושקין גם עשה חיל בשפה הזאת, תחת זאת היתה לו חכמת החשבון לפוקה ולמכשול לב, ויהי מן הנחשלים בה גם בבואו בימים.

אז תבוא שנת התשע לימי חייו וחשק הקריאה החל לפעם בלב הנער. בגנזי הספרים אשר לאביו נמצאו המון ספורי אהבים צרפתים, אבל יחד עם זה גם ספרי וואָלטער, רוסא והאֶנציקלופידיסטים. הנער פושקין שם לילותיו כימים ויקרא בלי סדרים מכל הבא בידו, ואיש לא הכלימו בדבר הזה. כאשר הזכרנו למעלה היה בית פושקין בית ועד לסופרים וחכמי חרשים, ואבי פושקין לא עצר בעד ילדיו לשבת בחדר האורחים יחד עם הגדולים ולהקשיב לשיחותיהם. לא נפלאת היא אפוא, כי כל הדברים האלה פעלו פעולה עזה מאד על רוח הנער, אשר חונן מאת הטבע בכשרונות מצוינים ובלב נוח להתפעל, ויעירו בקרבו את החשק לנסות גם את ידו במלאכת סופרים; ובטרם מלאו להנער שתים עשרה שנה החל לכתוב שירים וחזיוני משחק בשפת צרפת. אפס כי התבושש הילד־המשורר להראות את פרי רוחו לגדולים, ויסתירם מעיני מוריו ואבותיו. ובהמצא “הגנבה” בידו מהר להשליכה אל האח לבל יהיה לשחוק בעיני יודעי דבר.

 

II    🔗

אבות פושקין לא מצאו קורת רוח בתמורה, אשר התחוללה בתכונת רוחו; וכאשר הכעיס אותם לפנים תמרורים בעצלותו ורפיון רוחו, כן הוסיף עתה דאגה בלבם בשרירות לבו, קשיות ערפו ובנטיתו להתרגש ולהתלהב מכל דבר קטן וגדול. וכאשר הוסיפו מוריו ואומניו ליסרהו שבע על חטאות נעוריו, כן הרבה גם הנער להכביד את לבו ולהקשות את ערפו, עד כי נואשו אבותיו מבנם זה ויחשבוהו לפרא אדם, אשר אין תקוה לאיש ממנו. אך תקוה אחת נשארה להם אולי ייטיב הנער את דרכו, כאשר ירחיקו אותו מבית אבותיו, אולי יצליח בידי אחרים לשום מתג ורסן לרוח הנער השובב את אשר לא צלחה בידי אבותיו לעשות.

ובעת ההיא נפתח בכפר־המלך בית ספר (ליצעאום) לילדי מספר מבני מרום עם הארץ, ויען כי היה המנצח על הליציאום אחד מאוהבי בית פושקין, על כן צלחה בידי וואסילי פושקין לספח גם את בן אחיו אל הליציאום, אשר היה הראשון לבתי המדרש הגבוהים בארץ רוסיה, ואשר להטיף לקח בו נמנו המצוינים בחכמי רוסיה בימים ההם.

בן שתים עשרה שנה פושקין בהספחו אל הליציאום בכפר־המלך יחד עם הנער דעלוֹויג, (הנודע אחרי כן כאחד המשוררים הגדולים), שהיה אוהבו ורעו בבית הספר, ואוהבו ואיש בריתו כל ימי חייו. נקל להבין כי הידיעות המקוטעות אשר רכש לו הנער בבית אבותיו לא הכשירוהו לשמוע לקח בבית מדרש גבוה; וכמוהו כן היו גם שאר התלמידים בני גילו. מלבד זאת החופש הנפרז שנתן לתלמידי הליציאום, וחסרון ההשגחה על דרכיהם ועלילותיהם, היו נסבה כי הרבו התלמידים, וביניהם גם פושקין, לבלות את עתם בדברי הוללות ושעשועים מאשר בעניני חכמה ומדע. והמורים גם הם, בראותם כי לא יראו התלמידים ברכה בלמודם, רפתה ידם ולא עשו גם הם תושיה. אפס כי מן הצד השני, החופש הנפרז שנפל לחבל להם, העיר בלבות הסטודנטים הצעירים רגשי כבוד לנפשם, ויטע בלבם את האהבה למליצה ושיר. מן הליציאום הזה יצאו משוררים רבים אשר עשו להם אחרי כן שם בארץ.

מעט קלות רוח, מעט ריח של עגבים נודף מן השירים הראשונים, מאה ועשרים במספר, אשר כתב פושקין בבית ספרו בכפר־המלך, ובדבר הזה אמנם תתגלה פעולת הספרות הצרפתית על המשורר הצעיר. אולם אם גם נהיה נוטים להחמיר ונגזור על שירים כאלה לבל יבואו בקהל אם גם נדרוש מכל שירה רעיון נשגב, אשר תמלא הנפש ממנו, ואשר יתאים אל רוח המוסר החי בקרבנו, ולא נקרא “שירה” לחרוזים מלאים צחוק והוללות, אף אם קסם יופי להם, בכל אלה יקרים לנו גם בכורי פרי עטו של המשורר הגדול, ויקרה לנו גם פעולת הסופרים הצרפתים עליו. הם העמידו אותו פנים אל פנים עם החיים כמו שהם עם כל שמחותיהם ותוגותיהם הגדולות והקטנות, אשר יסודן בעולם המעשה; הם הורידו את שירתו של פושקין ארצה מעולם הדמיון, אשר חיו בו המשוררים אשר לפניו, ואשר שרו שירי שמחה וגיל, או שירי תוגה ואבל, מן השפה ולחוץ לדברים שלא היו ולא נבראו מבלי אשר תתרגש בהם נפשם באמת.

קוראינו העברים יודעים, כי היו ימים לספרתנו החדשה והשירה הדמיונית הזאת מצאה לה מקום גם בתוכה. אז בראשית בכורי ספרתנו, שרו גם משוררים על אושר הרועה, בשבתו בנאות דשא בתוך צאן מרעיתו – מחלל בחלילים ומתענג על הדר הטבע ויפעת הבריאה; ובהשתפך נפשו אל חיק רעיתו, אשר אין ערוך ליפיה, הוא הוגה דעות רמות ונשגבות כאפלטון ואריסטו בשעתם. אז שרו משוררים על אושר האכר ותענוגותיו בלכתו, תחת אור השמש הלוהט בצהרים, אחרי מחרשתו הרתומה לצמד בקר, ויבוז בלבו להמון קריה ולשאונה ולא יקנא בשרים ורוזני ארץ, אשר זהב להם וכסף, אבל לא יוכלו להתענג על הדר הטבע, כאשר יתענג הוא, האכר הדל, ההולך אחרי מחרשתו. אז שרו משוררינו על חמדת האביב ונעימות הקיץ, על הוד הזית ויפעת הגפן, על זוהר השושנה ויפי החבצלת, וישירו את שירתם זאת בימי שלג וסגריר בשבתם כלואים בחדרם הצר המלא אופל וצחנה… אז שרו משוררים גם על האהבה בת־השמים, על האהבה העזה כמות, אשר מעודם לא ידעו אותה ולא הכירוה… לא את הגות רוחם שרו משוררינו, ולא את רחשי לבם, כי אם השתעשעו בחקותם מעשי ידי אחרים. הלא ככה שרו גם משוררי כל עמי הארץ בימים ההם.

לשירה דמיונית כזאת יקראו המבקרים בשם “רומאנטית” לעומת השירה “הריאלית” שיסודה בחיי האדם וברגשות נפשו האמתים. פושקין הוא אבי המשוררים הריאלים בארץ רוסיה.

שירי אהבה ושירי־יין החל החל פושקין לשיר עוד בשנת השש עשרה לימי חייו. השיר הראשון, שנדפס ממנו באחד מכתבי העתים בשנת 1814, הוא שיר־ההתולים “לאוהב חורז בחרוזים”, שבו יתן עצתו לאוהבו לחדול מכתוב שירים, אשר לא יתנו לא עונג ולא תועלת לבעליהם. אולם כבוד סופרים נחל פושקין בפעם הראשונה רק בשנת 1815. אז היו ימי הבחינה והנסיון לתלמידי הליציאום, ואל המבחן בא גם שר־המשפטים, המשורר הזקן דערז’אווין. הזקן התנמנם בכל עת המבחן, ויתעורר מתרדמתו רק בבוא התור לפושקין לענות אף הוא חלקו; פושקין קרא לפניו את שיר התהלה “זכרונות מכפר־המלך” אשר חבר לכבוד הקיסרת עקאטערינא השניה ולכבוד הקיסר אלכסנדר הראשון. השיר מצא חן מאד בעיני דערז’אווין וכתום הקריאה חפץ לחבק את פושקין ולנשקו; אבל פושקין, שהיה עז פנים וביישן כאחד, חמק עבר, ואיש לא ידע את מקום מחבואו.

למן היום ההוא יצא שם פושקין לתהלה גם מחוץ לכתלי הליציאום. גדולי המשוררים בדור ההוא, באטיושקאב וז’וקאָבסקי, באו לבקרו וימשכו לו חסד, ויהיו למן היום ההוא גם אוהביו ומגיניו כל הימים. ז’וקאָבסקי התגורר בקיץ ההוא בכפר־המלך, ופושקין היה בא יום יום אל ביתו לשחר את פניו ולשמוע אל לקחו. וז’וקאבסקי קרא לפני פושקין את כל השירים החדשים אשר כתב, וכל שיר אשר נדמה לו, כי לא ימצא חן בעיני אוהבו הצעיר, תקן אותו או השליכו אל האח. עד כה גדל כבוד פושקין בעיני ז’וקאבסקי. גם אבותיו, אשר חשבוהו לפנים לבן סורר ומורה, השלמו אתו ויחלו להתגאות בו, בראותם את שמו נשא בפי כל. בהיותו פעם אחת בבית אביו התודע פושקין אל הסופר הגדול קאראמזין, אשר הביא אתו פטרבורגה את ספרו “דברי ימי ממשלת רוסיה”. קאראמזין קרא לפני אוהביו את הפתיחה לספרו זה, ופושקין אשר הצטיין בכח זכרון נפלא מאד, זכר את הפתיחה מראשיתה ועד סופה, ובשובו הביתה כתב אותה על ספר, לא החסיר דבר. ומה התפלא קאראמזין בהודע לו אחרי יום או יומים כי כל תלמידי הליציאום יודעים את הפתיחה בעל פה בטרם נדפסה, גם קאראמזין התגורר בקיץ ההוא בכפר־המלך, ופושקין היה מבאי ביתו, וקאראמזין אהב אותו מאד ויער את לבו להוסיף דעת ולעשות חיל על שדה השירה. אולם בכל הכבוד והיקר אשר הנחילו את פושקין גדולי המשוררים והסופרים בימים ההם לא גבה לבו ולא רמו עיניו, מדעתו כי עוד לא התבשל כשרונו כל צרכו, וממאה ועשרים שירים, אשר כתב במשך ימי למודו בהליציאום, לא ערב את לבו להוציא לאור, כי אם שנים שלשה שירים; הוא חש בנפשו כי לגדולות נוצר בארץ ויחמול לקטוף את פריו בעודנו בוסר, ויבחר להוחיל עד אשר יהיה לפרי הלולים.

 

III    🔗

ככלות פושקין את חוק למודיו; נספח אל אחת הכהונות בבית הפקידות אשר לעניני חוץ. אולם רק שם פקיד נקרא עליו, וכל עתותיו היו בידו לעשות את כל הישר בעיניו, ועל כן גם יכול להקדיש אותן לעבודתו האהובה על שדה הספרות. אפס כי תאוה מוזרה אחת אחזה בימים ההם את כל יצרי לבו ולא הרפתה ממנו עד בוא חליפתו; הוא התאוה ללכת בגדולות ונפלאות ממנו – לארח לחברה עם בני מרום עם הארץ, ולקחת חבל בשעשועיהם וביין משתיהם – והתאוה הזאת היא אשר היתה בעוכריו כל הימים ומאתה היתה נסבה, כי נקטף בלא עתו.

מצבו החמרי, תכונת רוחו, וכשרון השירה אשר סגל לנפשו, כבר התוו לפניו את דרכו בחיים, גם התוו לפניו את האנשים אשר יארח לחברה אתם. סופרי הדור, אשר ידעוהו מנוער, קבלו אותו בחברתם בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות. בית ז’וקאבסקי בפטרבורג היה בית ועד לחכמים וסופרים אחת בשבוע, ובאחד ה“ערבים” האלה קרא פושקין את שיר העליליה אשר כתב אז, “רוסלאן וליודמילא”, לשמוע משפט יודעי דבר. ככלות פושקין לקרוא, נגש אליו ז’וקאבסקי, ויתן לו את ציור תמונתו עם הכתובת: “מנחה לתלמיד מאת מורו: המנוצח”. אז התודע פושקין גם אל החכם הנודע אז לתהלה – קאטינין; איש לא המליץ על פושקין לפני קאטינין. הוא בא אל ביתו, וימסור לו את מקלו ויאמר: “הנני בא אליך, כאשר בא דיוגינוס אל אנטיספֿינוס לאמר: הכני, אך למדני”. – המלמד את המלומד יקלקל" ענה קאטינין בדברי המשל הרוסי, ויושט לו את ידו באהבה. ואמנם הרבה למד פושקין מהחכם הנכבד הזה, שהיה בלשן גדול ובקי בספרות אירופה, גם ידע לבחור את הטוב ואת היפה אשר במפלגות שונות, הלוחמות אשה ברעותה.

כי מריבת סופרים גדולה התלקחה בימים ההם בין שתי מפלגות בהספרות: מפלגת הקלאסיים ומפלגת הרומנטיים. הסופרים והמשוררים אשר התיחסו אל מפלגת הקלאסיים חשבו, כי היונים והרומים הקדמונים השיגו בתורת השירה את המדרגה הגבוהה, שאין למעלה ממנה, ועל כן אין למשוררי הזמן הזה, כי אם לחקות את מעשה משוררי יון ורומה, מבלי נטות מדרכם ימין ושמאל. כל רעיון חדש וכל תמונה חדשה פגול הוא לא ירצה בעיניהם, ויחשבוהו לחטא לא יוכלו כפרו. שיריהם וספוריהם היו על כן מלאים שמות האלילים הקדמונים ומתובלים במליצות רמות ונשגבות, שכל רוח חי אין בקרבן. הם לא שמו אל לבם כי בימי היונים והרומים הקדמונים התאימו המליצות האלה אל החיים, יען כי גם המשוררים גם העם האמינו בתומתם באליליהם הרבים, ויחשבו אותם לכחות פועלים בטבע; ועל כן נתענג גם היום בקראנו את שירי הומירוס היוני, יען נרגיש בהם דברים היוצאים מן הלב, אולם סכלות גדולה היא לחקות עתה את שירי הומירוס ולהעלות את אלילי אלימפוס המתים מתהום הנשיה, כי יקומו לצחק לפנינו, כאשר עשו הקלאסיים.

לא טובים מהם היו גם הרומנטים, אשר את תכונת שירותיהם תארנו למעלה, אף כי הם צעדו צעד גדול לפנים, בהתירם את חרצובות הקלאסיציזמוס, ובקראם דרור לרוח המשורר לעשות ולפעול בכל אשר יורנו חזות לבו. אפס כי גם הם לא יכלו עוד להשתחרר משלטון הפתגם הקדמוני, כי “מיטב השיר הוא כזבו” גם הם לא ידעו עוד ולא הבינו כי האמת היא מקור העונג היותר נשגב לנפש האדם, כי החיים כמו שהם, עם כל מעלותיהם וחסרונותיהם, ראוים הם להיות חומר לשירה יתר הרבה מהחיים המדומים, אשר בראו להם בדמיונם¹.

אחרי שירי־ההגיון הרבים שהוציא פושקין בימים ההם לאור, ואשר בקסם היופי השפוך עליהם הפליאו את לבות הסופרים משתי המפלגות גם יחד, הוציא פושקין לאור את שירו הגדול “רוסלאן וליודמילא”, שבו התלכדו כל ספורי העם, אשר שמע בילדותו מפי אומנתו, והתאחדו בקסם נפלא לשיר עליליה אחד, כתוב בחרוזים יפים וקלים ובשפה חדשה, רכה וענוגה, נמרצה ומלאה התולים – בשפה, אשר כמוה לא נשמעה עוד בארץ רוסיה; כרעם וחזיזי ברק ביום בהיר כן היה הדבר הזה לעורר שאון בקרב שתי המחנות גם יחד. קול ענות חמס ושוד במחנה הקלאסיים, אשר ראו חלול כבוד השירה בעלילות פושקין, וקול ענות ששון וגיל במחנה הרומנטים, אשר ראו בפושקין כוכב חדש על שמי הרומנטיזמוס.

אבל שוא היתה גם שמחת הרומנטים, ולו קראו את שירו אז בשום לבב, כי עתה אולי ראו, כי גם מבעד ספורי הנפלאות ומעשי כשפים, אשר בשיר הזה, כבר מבצבץ ועולה כשרון ההתבוננות אל החיים, אשר הצטיין בו אחרי כן אבי הריאליסטים ברוסיה.

לדאבון לב אוהביו ומוקיריו לא הספרות לבדה מלאה את נפש פושקין בימים ההם. שתי נשמות בגוף אחד – כן היה פושקין בכל ימי חלדו: נשמתו האחת נאצלה מגבהי מרומים מעולם האצילות, והשניה – מעולם העשיה “דסטרא אחרא”. שתי הנשמות האלה נלחמו בקרבו אשה ברעותה בכל ימי חייו: יש אשר תגבר האחת, ופושקין יודע ומכיר אז את גאונו ואת גדולת רוחו, ויודע ומכיר על כן גם את חובותיו הגדולות לארץ מולדתו ולמין האנושי כלו; ויש אשר תגבר השנית, והמשורר הנשגב היה יהיה לאיש קטן ושפל, אשר יתרפס לפני בני האצילים ממרום עם הארץ, העשירים בכסף והעניים בדעת, יכנע לבקש חברתם, יתהולל וישתובב אתם יחד, יתהלל כי גבור הוא לשתות יין ולצאת במחול כמוהם, ועוד ישתדל בכל עוז, כי ישכחו רעיו אלה כי משורר הוא, וכי יודע הוא לחרוז בחרוזים. פושקין בעצמו יתאר לנו את שני הפרצופים אשר בתכונת נפשו בשירו הנודע “המשורר”.

ההתחרות עם “בני נעורי הזהב” דרשה ממנו כסף רב יותר מאשר יכול מצבו החמרי שאת, ועל כן נראהו מתאונן במכתביו, שכתב בעת ההיא, על חוסר כסף ועל קמצנות אבותיו. אולם גם גופו, שהיה מטבעו מוצק כאבן, לא יכול שאת את התרעלה הבאה בעקבות ההוללות ומשתה היין, ושתי פעמים כמעט אשר הגיע עד שערי מות.

ובעת ההיא עבר הרוח על משכילי רוסיה מבני מרום עם הארץ לכונן אגודות שונות לעניני ספרות ומדינה… וביניהם היתה גם האגודה שרקמה בסתר את קשר הדעקאבריסטים, שהתלקח אחרי כן, בעלות הקיסר ניקולאי הראשון על כסא ממלכתו. פושקין שהיה עוד צעיר לימים, ואשר במנהגיו וארחות חייו לא יכול לעורר אמון לנפשו בלב העומדים בראש אגודת הסתר כי יספחוהו אליה, חפץ לעשות לו שם גם הוא, ויכתוב מכתמים רבים חדים ושנונים נגד הממשלה, והמכתמים האלה נמסרו בעל פה מאיש לאיש ויתפשטו בקרב הארץ. אז יקרא אותו שר פלך פטרבורג, הגראף מילאָראדאָוויץ אל לשכתו, ויתן בפניו צו אל השוטרים לחפש בביתו אחרי כתבי ידו ולחקור מה שורש דבר נמצא בהם. – “אדוני! אמר אליו פושקין: הדבר הזה הוא אך למותר, בביתי לא ימצאו מאומה, את כל מכתמי שרפתי באש; יצוה נא איפוא אדוני לתת ע”י עט ונייר ואכתוב בזה את כלם על הספר". כן דבר וכן גם עשה, והתגלות לב המשורר מצאה חן בעיני שר הפלך וגם בעיני הקיסר אלכסנדר הראשון, אשר הואיל בחסדו להקל את ענשו, ותחת לשלחו ארצה סיביריען כאשר חרצו עליו מתחלה, הרחיקו אותו רק מעיר הבירה ויתנו לו משרה חדשה בנגב רוסיה בפקידות האפוטרופוסות על עניני המושבות אשר בפלך עקאטרינאסלאוו. כידוע היתה גם יד קאראמזין באמצע לבקש רחמים על אהובו הצעיר מלפני הקיסר והקיסרת. ובחמשה לחודש מאי שנת 1820 עזב פושקין בחפזון את עיר הבירה, מבלי קחת גם ברכת הפרידה מאת אוהביו הרבים.

 

IV    🔗

ימי שבת פושקין בעקאטרינאסלאוו לא ארכו מאד. עוד לא הספיק להנפש מעמל הדרך ולנער את האבק מעל כפות רגליו, והנה עברה מחלה עזה על נפשו, עד כי כמעט היה בכל רע. נורא היה מצבו בעת ההיא; ערירי התגולל המשורר על מטת עץ קשה בחדר אפל בבית יהודי עני, פניו היו חורים כפני מת ולחייו צמקו מקדחת. במצב כזה מצא אותו אחד משרי הצבא הגבוהים ראיעווסקי, יודעו ומכירו מאז, אשר נסע עם ילדיו בלוית רופאו דרך עקאטרינאסלאוו קוקזה אל מעיני הישועה אשר שם. על פי בקשת ראיעווסקי נאות הפקיד המנצח על אפוטרופסות המושבות השר ניזאָב לתת דרור לפושקין על ירחים אחדים, וירשה לו ללכת עם ראיעווסקי קוקזה. הנסיעה הזאת פעלה פעולה עזה וטובה גם על בשרו גם על רוחו של המשורר. גוו החלש שב לאיתנו, ומחזות הטבע הנשגבים בארץ הפלאות ההיא, הרריה המכוסים בשלג עולמים וחיי לאומיה השונים נתנו ענין רב לבת שירתו. תוצאות נסיעתו זאת, מלבד שירי הגיון שונים, היתה שירתו הנפלאה “השבוי בקוקז”.

משם שב פושקין לגורזוף, אחוזת השר ראיעווסקי בדרום חצי האי טבריה על חוף הים השחור. שם התודע פושקין אל בני בית ראיעווסקי מגנו ואיש חסדו – אל בנו הבכור אלכסנדר, שהיה איש מצוין בתכונת רוחו ובידיעותיו הרבות, ואל שתי בנותיו, אשר הפליאו את המשורר ביפין ובטוב טעמן. ביחוד הצטיינה הבכירה, אשר חוננה מאת הטבע ברוח כביר ובבינת אנשים ישרה. הימים, אשר ישב פושקין בגורזוף, היו על דברתו המאושרים בימי חייו. בבית ההוא רכש לו גם את ידיעת השפה האנגלית וירבה לקרוא בספרי המשורר בייראן אשר שפך אז ממשלתו על רוח כל משכילי אירופה, ויפעול את פעולתו גם על פושקין ועל שירתו. השפעת בייראן על פושקין התחזקה ביחוד אחרי לכתו יחד עם ראיעווסקי לקאמענקא – אחוזת אם ראיעווסקי בפלך קיוב, ששם מצא חבר משכילים נכבדים, הנתונים בכל לבם לרעיונות בייראן ודעותיו. גם בגורזוף גם בקאמענקא מצא פושקין אוצרות ספרים עתיקים ויקרים מאד. והקריאה הנפרזה הועילה הרבה מאד להתפתחות כשרונו ודעותיו.

בין כה וכה ופקידות האפוטרופוסות ששרת בה פושקין העתיקה את מושבה מעקאטרינאסלאוו לקישינוב, ואל העיר הזאת שב פושקין ככלות זמן חופשו. קישינוב היתה אז עיר המון־גוים וערב־רב של לאומים ולשונות; עברים ובולגרים, טורקים וצרפתים התנגשו יחד על כל מדרך כף רגל, והערב הרב הזה ופריעת חוקי המוסר, אשר שררו בעיר הזאת בימים ההם, משכו אליהם בחזקה את לב פושקין הנוח להתפעל ומלחמת שתי הנשמות בקרבו התלקחה בכל עוזה.

חידה סתומה ונפלאה יציג לפנינו פושקין בשלש שנות מגוריו בקישינוב. לא שתי נשמות בגוף אחד היה פושקין בימים ההם, כי אם שני אנשים שונים תכלית שנוי, החיים וקימים איש איש לבדו מבלי אשר יגע איש במלאכת רעהו אף כמלוא השערה. הוללות ושעשועים, משתה יין ומחולות, צחוק קלפים ומלחמת־בינים – כל אלה מלאו את חיי פושקין מן הבקר עד הערב. הוא היה לבוש מכנסים רחבים ומעיל קצר על כתפיו, את שער ראשו גדל פרא ואת שפמו לא עשה; ובחזות פניו זאת ובמקל הברזל אשר בידו העיר זועה ופחד בלב כל רעיו הפקידים; אכן במהתולתיו החדות ובמכתמיו השנונים העיר גם רגשי שנאה ונקם לנפשו בלב כל יודעיו. השר ניזאָב, אשר אהב את פושקין ואשר הוקיר את כשרונו הנפלא, הוכיחו לבקרים על משובתו, אבל האריך אליו אפו ולא ענש אותו קשה; ורק פעם אחת, אחרי ריב מהלומות, אשר פושקין הסתבך בו בצחקו בקלפים, שלחהו ניזאָב בתור עונש עירה איזמאיל. אולם בדרך פגע בלהקת צוענים וילוה אליהם, ויהי נע ונד אתם ימים אחדים; הפגישה הזאת היא אשר נתנה ענין לשירו הנחמד “הצוענים”.

כן היה פושקין למראה עיני כל רואיו בימים ההם. כאיש אחר אמנם יתראה לפנינו עתה בעבודתו הרבה והנכבדה בעת ההיא, בעבודתו, אשר בה רכש אלמות לנפשו, ושם עולם לא יכרת. מתכריך כתביו, אשר השאיר פושקין אחריו, רואים אנחנו כי הרבה קרא ולמד פושקין בימים ההם ואת תמצית קריאתו העלה לזכרון בספר; ויותר מאשר קרא ולמד, הוסיף לחשוב ולהתבונן אל כל הנעשה תחת השמש, ובעקבות עבודת הרוח הזאת עלה כשרון היצירה אשר לו למרום פסגתו. מלבד שירי הגיון רבים, אשר חותם השלמות הפיוטית חרות עליהם, השלים בעת ההיא את שיריו הגדולים “השבוי בקוקז”, “האחים הרוצחים” (רק מקצתו הגיעה אלינו), “המעין בבאחציסיראי” והשירה הראשונה מספורו הגדול “אֶבגיני אָניגין”, בעת ההיא כתב גם שיר חזיון גדול בשם “וואדים”, שבו חפץ לתאר את ענות העם הנגש ונענה תחת ידי אדוניו האצילים, אשר כבשוהו למקנת כספם, אולם החזון הזה לא הגיע אלינו. ומלבד כל אלה כתב בעת ההיא חקירות רבות ונכבדות בתולדות עם הרוסים. אולם לא בכשרון העבודה לבד נבדל פושקין הפנימי הזה מן החיצון, כי אם גם בתכונת רוחו. במכתביו הרבים לאוהביו בעת ההיא יתראה פושקין לפנינו בתור אדם המעלה, ענו וביישן, מלא אהבה וידידות לאנשי בריתו, ורחמים וחנינה לכל הבריות.

בשנת 1823 עזב השר ניזאָב את פקודת משמרתו, ופושקין נועד לשרת באדעסא בלשכת השר וואָראָנצאָב, אשר הפקד לשר כל מדינות נגב רוסיה. בראשונה שמח פושקין מאד לקראת התמורה הזאת, בתקותו למצוא בעיר הגדולה את כל אשר יוכלו תת חיים איראָפיים לאיש אוהב חיים. אולם שמחתו היתה עד ארגיעה, וואָראָנצאָב דרש מאת הפקידים הסרים למשמעתו כי ימלאו את תפקידם באמונה, וכי יהיו במנהגי חייהם למופת ליושבי הארץ. אולם פושקין בכל חפצו להיות פקיד כאחד הפקידים, ולכלוא את רוח השיר השואן בקרבו, לא יכול להתאפק מהוציא כפעם בפעם את כל כחו במכתמים חדים והתולים שונים, אשר לא נתנו קטורה באף השרים העומדים עליו. ופעם אחת שלחו וואראנצאב לחקור על אודות הארבה אשר פשט אז בערבות נגב רוסיה, ופושקין, תחת לתת דין וחשבון ממשלחתו כראוי, הגיש לשולחו את החרוזים הקצרים האלה:

וואראנצאב, אשר נלאה נשוא את פושקין ואת מהתלותיו, ערך מכתב אל שר הפנים אל נעסעלראָדה, שבו יאמר עם הספר, כי פושקין אמנם ישתדל בכל כחו לשנות את דרכו הלא־טובה, ולמצוא חן בעיני השרים העומדים עליו, אפס כי ישיבת כרכים תביאהו תמיד לידי נסיון ותעצור בעד התפתחות כשרונותיו. באדעסא ימצאו אנשים רבים, אשר יחניפו לו לאמר כי משורר גדול הוא, בעת אשר באמת הוא רק מחקה כקוף מעשה סופר אחר לא נכבד מאד (בייראן); ועל כן טובה גדולה יעשו לו אם יספחוהו אל אחת הכהונות בערי המדינה אשר ברוסיה פנימה הרחק משאון תבל ומנסיונותיו. – לאסונו של פושקין כתב בעת ההיא לאחד מאוהביו כדברים האלה: “קורא אני את כתבי הקודש, ורוח הקודש, המרחף עליהם, יהיה לי לפעמים למשיבת נפש, אפס כי נותן אני את היתרון לכתבי גאֶטה ושאֶקספיר. הנך שואל: מה אני עושה בזה? הנני חורז חרוזים בעלי צבעים שונים לשיר עליליה ושומע לקח בפלוסופיה הכופרת במציאות האל…” המכתב הזה נפל במקרה לידי אחרים והעתקות רבות ממנו התפשטו במסקבה, ואחת ההעתקות באה עד הממשלה. אז גזרה הממשלה עליו גזירה להתפטר ממשמרת כהונתו וללכת בגולה אל אחוזתו מיכאילאָבסקאָיה אשר בפלך פסקאָב, ואבי פושקין הפקד להשגיח עליו בעין פקוחה לבל ישט בנו מן הדרך הישרה.

 

V    🔗

לא טוב עשה אבי פושקין כי הואיל לקחת על נפשו את חובת משגיח על ארחות חיי בנו, כי מן הדבר הזה היו תוצאות לסכסוכים תדירים ולריבות משפחה. אבי פושקין, מיראתו פן תטפול הממשלה את עון פושקין גם עליו, היה עוין את בנו תמיד ויכאב את לבו בקטטות כל היום, וינא את לב יתר בניו ובנותיו מהיות להם שיח ושיג עם פושקין, פן ילמד גם אותם לכפור במציאת האל. ימים רבים הבליג פושקין על מכאובי לבו ויחשה. לאחרונה לא עצר עוד כח, וישפוך את נפשו האמללה לפני אוהבו מאז לפני ז’וקאָבסקי, ויבקשהו להצילו ממצוקתו. יש לשער כי על פי עצת ז’וקאָבסקי עזב אבי פושקין עם כל בני ביתו את מיכאילאָבסקאָיה ויעתק מושבו לפטרבורג ומשם כתב מכתב בקשה לשר פלך פסקאָב, כי יסירו מעליו חובת משגיח על בנו. ופושקין נשאר לבדו במיכאילאָבסקאָיה, ערירי ועזוב בביתו השמם מאדם, ורק אומנתו הזקנה, אירינא, נשארה באמנה אתו לנחם אותו ביגונו בשירי העם השגורים על פיה ובשיחות מני קדם, אשר ספרה לו בלילי חורף הארוכים.

הרבה למד פושקין מאוהביו ומספריו, אבל יותר מהם למד מאירינא אומנתו. הזקנה החכמה הזאת היתה אשת־הבינים בינו ובין העם, אשר אך עתה, בשבתו בכפר, החל לדעת אותו וללמוד את רוחו ואת ארחות חייו.

לא הרחק מאחוזת פושקין נמצא כפר טריגאָרסקאָיה, ששם גרה משפחת אָסיפאָב, אשר בחברתה השתעשע פושקין בכל עתותיו הפנויות. הגברת אָסיפאָב היתה טובת שכל ובעלת בינה ישרה. שתי בנותיה הבכירות הצטיינו ביפין ובתכונת רוחן, אשר נבדלו בה אשה מרעותה, ושתי העלמות האלה היו לדוגמא להמשורר לציר על פיהן את שתי יצירי רוחו הנשגבים את טאטיאנא ואת אָלגא בשירו “אֶבגיני אָניגין”.

ובכל אלה היו החיים הבודדים במיכאילאבסקאָיה למעמסה על המשורר אשר מראשית ימי נעוריו הורגל להמון קריה ולשאון עליזים. היו ימים אשר חשב לברוח לחוץ לארץ יחד עם בן אשת אסיפאב, תלמיד בית מדרש המדעים בדאָרפאט. אולם עד מהרה נוכח פושקין, כי מחשבתו זאת לא תקום ולא תהי. הוא בקש מאת הממשלה, כי ירשו לו ללכת לדארפאט לדרוש ברופאים על אודות מחלת האניבריזמוס, אשר בדא מלבו, ויאמן בתומתו כי מדארפאט נקל יהיה לו להתגנב ולעבור את הגבול לחוץ לארץ, אבל הממשלה הרשתה לו ללכת רק עד פסקאב ולדרוש ברופאי העיר הזאת.

הדבר היה בימי הסתיו לשנת 1825. ובעוד פושקין ואוהבו מתיעצים על צפונותיהם וחושבים את דרכם והנה הגיע יום הארבעה עשר לירח דעקאבר יום עלות ניקולאי הראשון על כסא המלוכה. פושקין ישב בבית אסיפאב בשוב בן משק הבית ההוא מעיר המלוכה ויבא את הבשורה המעציבה, כי נמצא קשר בעיר הבירה, וכי על כל הדרכים אשר מסביב עומדים אנשי צבא מזוינים לגדור את הדרך בעד כל עובר ושב. לשמע הבשורה הזאת חורו פני פושקין כסיד וימהר לשוב לביתו.

בלילה ההוא נדדה שנת פושקין. כל הלילה התיעץ בנפשו מה לעשות: אם ללכת פטרבורגה לראות בעיניו את כל הנעשה שם, או לשבת תחתיו ולחכות עד אשר ידע איך יפול דבר. ובעוד הוא חושב כה וכה והנה באה הבשורה, כי רבים מאוהביו נעצרו בבית האסורים, ועתידים הם להשלח לארץ גזירה. פושקין מהר לשרוף את כל כתבי ידו, אשר יכלו למשוך עליו שמץ חשד, ובתוכם גם את דברי ימי חייו עד היום ההוא.

אז נוכח פושקין, כי אין טוב לו כי אם להשליך את יהבו על חסדי הקיסר הצעיר ולבקש ממנו חנינה, כי יקרא לו דרור ממאסרו. הן עם הקושרים לא נמנה פושקין, וחטאת נעוריו הלא נכפרו כבר בשנות גלותו.

כתב הבקשה אשר ערך פושקין על שם הקיסר נשאר ימים רבים בלי כל תנועה. ורק בעשרים ושמונה לחודש אוגוסט שנת 1826, ששה ימים אחרי הנתן כתר מלכות בראש הקיסר ניקולאי נתנה הפקודה להביא את פושקין למאסקבא ולהעמידו לפני הקיסר. הרץ, אשר הביא את הצו הזה להמשורר, האיץ בו למהר ללכת מבלי התמהמה, ולא נתן לו גם להחליף את שמלותיו. פושקין הספיק לקחת אתו רק את מעט הכסף, אשר היה תחת ידו ויעזוב בחפזון את אחוזת אבותיו ללכת למסקבא.

הימים, אשר התבודד פושקין באחוזתו, היו ימי הגמל כשרונו וימי עלותו אל מרום “נקודת הקדקוד” על שמי תהלתו. פה השתחרר כלה מהשפעת בייראן על בת שירתו, ויקח לו למופת את שאֶקספיר, אשר במשך יותר ממאתים שנה לא הבינו סופרי אירופה ולא הכירו את חין ערכו. במשך ימי שבתו בכפר מיכאיל כתב פושקין ששה פרקים משירו אֶבגיני אניגין, ואת שיר החזון “באָריס גודאנאָב” מלבד שירי עליליה ושירי הגיון רבים וגם מאמרי בקורת רבים בפראָזה. את החזון “באָריס גודאנאב” חשב פושקין בעצמו לבחיר יצירי בת שירתו, וכן הוא באמת. אפס כי ידע פושקין את רוח בני דורו ויבן כי עוד לא “אכשר דרא” להבין את ערך החזון הזה, ויהי שמור אתו בכתב יד שש שנים תמימות. ואמנם מגורת פושקין, כי לא ימצא החזון חן בעיני הסופרים והמבקרים בימים ההם – היתה לא לשוא; כאשר יצא באריס גודאנאב לאור בשנת 1831, העיר עליו חמת כל המפלגות גם יחד. מפלגת הקלאסיס קראו עליו חמס, על דבר אשר לא מצאו בו “רגשות עזים ונשגבים” ועל דבר אשר יכיל בקרבו רק “ציורים נכונים ואמתים מהחיים הפשוטים” אולם גם למוקירי פושקין ממפלגת הרומנטים היה החזון הזה למפח נפש יען לא מצאו בו את “חזיזי הברקים” אשר הסכינו לראות ביצירי פושקין: “החיים כמו שהם” מבלי כל כחל וסרק, היוכלו לתת ענין לחזון הבמה בבתי תיאטראות? כה היה משפט בני דורו על החזון אשר היה אחרי כן למופת לשירי החזון בארץ רוסיה.

 

VI    🔗

כמעט שב פושקין למאסקבא לא נתנוהו גם להחליף את שמלותיו וימהרו ויעמידוהו לפני הקיסר ניקולאי הראשון.

– שלום לך, פושקין, קרא אליו הקיסר בחסד: התשמח לקראת מצותי להשיבך הנה?

פושקין הודה להקיסר על חסדו, ושיחתם ארכה כשעה תמימה. לאחרונה שאל הקיסר את פושקין: – אמר לי, פושקין, ההיה היית גם אתה בקושרים לו היית בפטרבורג בארבעה עשר לחודש דעקאבר?

– בלי כל תפונה, הוד מלכות, כל אוהבי היו בקושרים, היכל יכולתי להבדל מהם? רק המקרה כי לא הייתי שם הצילני ועל הדבר הזה אודה לאל.

– רבת הסתוללת, פושקין, ענה הקיסר; רב לך! אקוה כי מהיום הזה ומעלה תכלכל את דבריך במשפט, ומריבה לא תהי עוד בינינו. אתה תשלח לי את כל אשר תכתוב על הספר; ומן היום הזה ומעלה אני, אני אהיה המבקר לספריך.

והשמועה כי הואיל הקיסר לתת חופש לפושקין עשתה לה עד מהרה כנפים בכל העיר, וכל יודעי ספר במאסקבא שמחו לקראתה במאד מאד. ובכל מקום אשר התראה פושקין, בהיכל האצילים או באספות סופרים, חרדו לקראתו בשמחה ויקבלוהו בסבר פנים יפות. באחת האספות האלה קרא פושקין לפני חבר סופרים ואנשי מעלה את החזון “באריס גודאנאב”, ועוד שירים כתובים, אשר לא ראו את אור הדפוס גם אז, גם אחרי כן. אין קץ לכל הכבוד והיקר, אשר הנחילו בערב ההוא את פושקין, אבל הדבר הזה היה לו אחרי כן לפוקה ולמכשול לב.

כי בהיות עיני פושקין ולבו אל החופש הנתן לו ואל הכבוד אשר העטו עליו מכל עברים, לא שם את לבו לשחר את פני השר בקנדאָרף, אשר כל עתותי רוסיה היו בידו בימים ההם. בקנדארף חשב את עצמו לנעלב ויהי עוין את פושקין למן היום ההוא. ויבקש וימצא תואנה להצר את צעדיו.

פושקין הבין מדברי הקיסר אליו, כי לא יוכל להדפיס מאומה בטרם ישים הקיסר את עיניו על כתביו, אבל זאת לא עלה על לבו, כי לא יוכל גם לקרוא את פרי רוחו באזני אוהביו ורעיו. והנה בא אליו מכתב מאת השר בקנדארף כדברים האלה:

“אדוני הנכבד אלכסנדר בן סרגיי! בעזבי את העיר מאסקבא, מבלי יכולת להתראות אתך פנים, פניתי אליך במכתב ואמסור לך את מצות הוד מלכותו, כי כל הדברים החדשים אשר יצאו מתחת עטך – בל תוכל להפיץ אותם בדפוס ובכתב יד בטרם תגיש אותם, על ידי או באורח ישר, לפני משפט הוד מלכותו הקיסר. עתה נודע לי, כי הואלת לקרוא את החזון החדש, אשר חברת, לפני קהל עדת סופרים. הדבר הזה יעוררני לבקשך, כי תודיעני, האמת נכון הדבר, אם לא. בטוח אני, כי די בינה ישרה לך להבין ולהרגיש את גודל החסד והחנינה, אשר הראה לך הוד מלכותו וכי תשאף להראות כי ראוי אתה לחסד זה”.

המכתב הזה היה לפושקין כקול רעם ביום בהיר, הוא הבין את הרמז הכמוס בדברים האלה. לפני ימים אחדים עשה חוזה עם אוהבו הסופר פאָגאָדין לתת על ידו את כל פרי עטו ולהדפיסם בהירחון החדש, אשר יסד פאגאדין, וכבר מסר לו את כל השירים, שהיו מוכנים מכבר במלתחתו, ובעוד יום או יומים היו נכונים לצאת לאור. פושקין מהר להודיע לאוהבו כי יחדל מהדפיס את שיריו, ובאותה שעה כתב לבקנדארף מכתב מלא התנצלות ותחנונים וישלח אליו גם את החזון “באריס גודאנאָב” להגישו לפני כסא משפט הקיסר. אחרי כן שלח אליו גם את יתר שיריו שנועדו לבוא בהירחון של פאגאדין, וביניהם גם “שירי סטאֶנקא ראַזין” והשיר “לאוהבי”. שני השירים האלה לא הורשו לבוא בקהל, וגם העתקה מהם לא נמצאה עד היום הזה.

בסוף שנת 1826 הגיש פושקין לבקנדארף “אגרת על דבר חנוך העם”, אשר כתב על פי מצות הקיסר. בתשובתו לפושקין יכתוב בקנדארף לאמר: הוד מלכותו הקיסר התענג מאד לקרוא את אגרתך, אולם הוד מלכותו הואיל להעיר, כי הרעיון אשר הנחת ליסוד חקירתך – כי רק ההשכלה וגאוני הרוח לבדם הם היסוד להשתלמות העם – הרעיון הזה יוכל להזיק לשלום המדינה; הרעיון הזה הוא אשר הוריד לבאר שחת אנשים רבים צעירים לימים, ואשר כמעט הקריב גם אותך לעברי פי פחת. להמוסר, להחריצות ולהמשמעת יש יתרון מן ההשכלה בלי נסיון, בלי מוסר ובלי תועלת ועל היסודות האלה צריך להוסד חנוך העם. וכו'

מעשים כאלה וכאלה הוכיחו לפושקין כי למרות החסד, אשר הראה לו הקיסר, עוינת הממשלה אותו, וכי החופש אשר נתן לו היה אך חופש הצפור בתוך כלובה. והדבר הזה מסך רוח עצב ותוגה על המשורר וילך קודר כל היום. אז יבואו ימי הנוחם על שנות נעוריו, כי עלו בתהו ויאבדו במשתה והוללות ורעיונות רוח, זכר המות החל לרחף יום יום לנגד עיניו. בהציק לו רוחו לא יכול למצוא מנוח לכף רגלו, ויהי נודד, ממסקבא לפטרבורג ומפטרבורג למאסקבא. ויש אשר עזב גם שתיהן להתבודד בתוך אחוזתו במיכאילאבסקאיה. בלחץ מחשבותיו הנוגות בקש פושקין מאת הממשלה, כי יספחוהו אל חיל הצבא, אשר נלחם אז נגד התורכים, או כי ירשו לו להלות אל מלאכות הרוסים בארץ חינא, אולם שתי בקשותיו אלה שבו ריקם. תחת זאת נלוה פושקין אל חיל הרוסים, אשר נלחמו בקוקז, מבלי קחת על זה רשות מאת הממשלה, ויהי תמיד מן העומדים בשורה הראשונה במערכה, כאיש השש לקראת מות. תוצאות נסיעתו זאת היתה מחברתו “המסע לאֶרזירום”. מובן מאליו כי לא נמנע בקנדארף מגעור עליו בנזיפה בעד פשעו זה.

העצב והיגון, אשר נפלו לפושקין לחבל בשנים האחרונות האלה, לא הפריעו אותו מתת את פריו על שדה השירה, כאשר לא הפריעו אותו הגיל והששון, אשר התענג עליהם בימי נעוריו. לא הפריע אותו מעבודתו גם שאון המבקרים, אשר העטו עליו לפעמים חרפה ובוז, כמובן, על דבר אשר התמכר פושקין אל “החיים כמו שהם”. אבל לא תמיד יוכלו “החיים כמו שהם” להתאר כל צרכם בחרוזים מדודים, ועל כן שם פושקין אל הפראָזה את פניו. בספוריו הרבים אשר כתב בימים ההם בשפה צחה ונעימה ובסגנון קל וחרוץ, הניח את היסוד להפראזה הרוסית.

בעת ההיא כתב את ספורו “הערבי של פטר הגדול”, ובלמדו לדעת את דברי ימי התקופה ההיא, ובהתבוננו אל התמונה הנשגבה של המלך האדיר הזה, לא יכול להתאפק משפוך בשיר נפשו וישר אז את שירתו הנפלאה “פאָלטאבא”. את השיר הזה כלה במשך שלשה עשר יום, בהיותו כל היום טרוד בעניני ביתו ומכיריו. השירה הזאת לא מצאה חן בעיני בני דורו. אכן הלא זה הוא גורל כל גאוני הרוח. לא לבני דורם יולדו, כי אם לדורות אשר יבואו אחריהם.

בעת ההיא כלה גם את שירתו הגדולה “אֶבגיני אניגין” פרי עבודת שבע שנים רצופות, מלבד שירי עליליה ושירי הגיון רבים.

 

VII    🔗

עוד בשנת 1828 התודע פושקין למשפחת גאנטשאראוו מבני מרום עם הארץ, ויאהב את נאטאליע גאָנטשאראָווא – עלמה בת חמש עשרה שנה יפת תואר ויעלת חן עד מאד. ורק אחרי שתי שנות עמל נאותה הנערה להשיב אהבה אל חיקו, ורק כעבור עוד שנה אחת, בשמונה עשר לחודש פעברואר 1831 היתה לו לאשה.

בימי הקיץ הראשון אחרי חתונתו התגורר פושקין ב“כפר המלך”, שנפשו היתה קשורה אליו בזכרונות רבים מימי עלומיו, ויתראה יום יום פנים עם אוהבו מאז עם ז’וקאבסקי ויתחרה אתו בחבור שירים שיסודתם בספורי העם ומסורותיו. (השלישי בחברתם היה הסופר הצעיר בימים ההם – גאָגאָל, אשר שני הסופרים הגדולים התהלכו כרעים וכאחים אתו). תחת השפעת ז’וקאָבסקי כתב פושקין אז את שיריו הנודעים לכבוד ארץ מולדתו: “למחרפי רוסיה” ו“לתקופת יום באָראָדינא”; ושני השירים האלה הועילו אמנם הרבה לשנות לטובה את יחס הממשלה להמשורר. אז השיבו לו את כהונתו בבית הפקידות לעניני חוץ, גם רשות נתנה לו לבקר את בתי הארכיון לקבץ חומר לדברי ימי רוסיה מימי פטר הראשון והלאה. אף כי לא חדל פושקין לבקר בכל הימים האלה את בתי האצילים ומחולות משתיהם – בכל זאת עבד את עבודתו בחריצות נפלאה מאד, ביחוד משך את לבו הקשר של פוגאטשוב בימי הקיסרת עקאטערינא. – למען הבין את פרטי הקשר ואת כל מסבותיו נסע פושקין לתור את המדינות ששם התחולל הקשר הזה: פלך קאזאן, סימבירסק ואָרענבורג, ויקבץ על יד את כל המסורות אשר בפי העם על אודות הדבר הזה. ממסעו זה שב לבאָדלינא אחוזתו בפלך ניז’ני נאווגאראד, ובמשך ירחים שנים עבד את עבודתו בהתמדה גדולה ותוצאות עבודתו היו: “דברי ימי הקשר של פוגאטשוב”, והספור הנפלא “בת שר האלף”, באותה שעה עצמה כתב גם את בחיר ספוריו “הדג והדיג” ואת שירו הנפלא “פרש נחושת”.

בהגישו אל הממשלה את “דברי ימי הקשר של פוגאטשוב” שמה הממשלה את עיניה עליו לטובה, ובתור שכר לפעולתו נתנה לו בהלואה עשרים אלף רובל על הוצאות הדפוס גם הרימה אותו למעלת “קאמער יונקער”, לאמר “אחד מנערי המלך ומשרתיו”. למראה עינים היה פושקין בימים ההם איש מאושר בארץ, אבל באמת לא היה איש יותר אמלל ממנו. התערבו עם בני האצילים ממרום עם הארץ דרש ממנו הוצאות רבות, אשר מצבו החמרי לא יכול אותן שאת. ואף גם זאת כי בני האצילים הגאיונים הביטו אליו מגבוה כעל איש, אשר מסתר המדרגה הורם להתהלך בגדולות ובנפלאות ממנו, ופושקין אשר היה חרד על כבודו מאד, דמה לראות, כיד הדמיון החזקה עליו, אותות בוז וקלון גם בעת אשר לא חפץ איש לגעת בכבודו. גם אות הכבוד, אשר נתן לו כי הרימוהו למעלת “נער המלך ומשרתו” במלאת לו כבר שלשים וחמש שנה, הכבוד הזה תחת לשמחהו הוסיף עוד להדאיבו. על פי משרתו זאת היה עליו לעמוד בחצר המלך בשורה אחת עם נערים צעירים לימים, אשר עוד לא צמחה זקנם – ויהי לצחוק בעיניו וכן היה גם בעיני רואיו. כי כאשר ברכהו הנסיך הגדול בהטיאטרון במשרתו החדשה ענהו פושקין לאמר: רב תודות לך, הוד רוממות, עד היום הזה שחקו עלי כלם בגלל משרתי, והוד רוממותו הוא הראשון לברכני בה.

בין כה וכה ומצבו החמרי הלך הלוך ורד מיום ליום. אשתו היפה דרשה לחיות חיי אצילים כחוק לבאי חצר המלך, והחיים האלה דרשו כסף רב מאד, עד כי עלו הוצאותיו לשלשים אלף רובל לשנה, בעת אשר הכנסותיו היו קצובות ומצומצמות מאד. אחוזות אביו, אשר מעודו לא ידע לכלכל אותן במשפט, נהרסו עד היסוד ולא הביאו כל פרי, ופושקין נאלץ לשאת את עיניו אך אל תבואת פרי עטו. בימי הסתיו לשנת 1835 נסע פושקין לכפר־מיכאיל להביא סדרים בעניני בית אביו; אולם ערש גאונו ותהלתו לא העירה את רוח המשורר עוד כפעם בפעם, כי מרוב טרדותיו ומרוב דאגותיו לביתו נאלמה הפעם גם בת שירתו דומיה.

בשוב פושקין פטרבורגה התעודד עוד הפעם, ובראשית שנת 1836 יסד יחד עם פלעטנוב וגאגאל את הספר־העתי Современникъ, שנועד בראשונה לצאת לאור אחת לשלשה ירחים. בחוברות הראשונות של הספר העתי הזה נדפסו כל דברי פושקין האחרונים בחרוזים ובפראזה, שהם גם הטובים והנבחרים מכל אשר כתב בימי חייו.

אבל גם בעבודתו זאת לא מצא פושקין את התנחומים ואת מנוחת הרוח, אשר ערגה אליהם נפשו. כל חסדי הקיסר לא הועילו לו להצילו מרגשי החשד, אשר רחש לב שר הז’אנדארמים בקנדארף אליו משכבר הימים. עינים פקוחות ואזנים קשובות שמרו את כל צעדי פושקין – לבל יעשה מדחה, עד כי לא הרהיב בנפשו ללכת אנה ואנה מבלי קחת על זה רשיון מאת פקידי הממשלה. פעם יוכיחו בקנדארף על דבר אשר יגיש את כתביו להמבקר הכולל בטרם יגיש אותם לפני משפט הקיסר, ופעם להיפך, ידרשו ממנו כי יגיש להמבקר הכולל דברים אשר הותרו כבר לדפוס מטעם הקיסר. שירו “פרש הנחושת” לא הותר לבוא בקהל, ופושקין לא זכה לראות בעיניו את שירו זה בדפוס. מכל שירי חזיונותיו לא זכה לראות גם אחד מוצג על במת החזיון בחייו.

אוהבים רבים היו לפושקין, אבל עוד רבים מהם היו אויביו גם בין בני גילו הסופרים, גם בין אנשי חברתו ממרום עם הארץ. הראשונים לא יכלו שאת את שבט הבקורת החדה אשר נטה עליהם, וירדפוהו בזעם לשונם; והאחרונים התגאו לפניו ביחוסם ובתועפות עשרם אשר נחלו מאבותיהם ויבוזו לאיש אשר כשרונו – כבודו, ועמל כפיו – עשרו. אפס כי גם פושקין לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים. גם לו היו חצי גבור שנונים – מכתמיו ומהתלותיו – והם לא החטיאו את המטרה להוסיף מיום ליום אויבים על אויביו.

אז יקשרו עליו אויביו קשר, אשר הורידו דומה. הם בקשו תואנה להתנקש אל המשורר וימצאוה. בעת ההיא נמצא בפטרבורג, אחד מאצילי הצרפתים, אשר לרגלי המהפכה בצרפת עזב את ארץ מולדתו ויספח אל אחת הכהונות בצבא הרוסים משומרי ראש המלך. האיש הזה דאנטעס שמו, יפה תואר ובעל שפת חלקות, הרהיב בנפשו להראות לאשת פושקין, אשר הצטיינה גם ביפיה גם בתומת לבה, אותות אהבה וחבה, אשר אולי גם לא יצאו מגדר הנימוס ודרך הארץ. אויבי פושקין השתמשו במקרה זה לרקום ממנו רשת סבוכה של רכילות ולשון הרע לנאץ את שם פושקין ולנבל את כבוד ביתו. ותהי זאת המעט בעיניהם וישלחו אל פושקין מכתבים רבים (בלי שם) מלאים נאצות וגדופים המעטים קלון על אשתו. אז קרא פושקין לדאנטאס לצאת לנגדו במלחמת הבינים. דאנטעס נאות לדבר הזה, אך בקש ארכה לשני שבועות ימים, ובין כה וכה ארש לו לאשה את אחות אשת פושקין. פושקין כמובן התנחם על קראו למלחמה את דאנטעס, והסערה קמה לדממה, אולם סערת אויביו ומתנקשיו לא שככה, ויוסיפו לחרחר ריב ומדנים בין פושקין וגיסו. וביחוד השתדל בדבר הזה הבארון העקערן (שעמד בראש מלאכות האל אנדיה), אשר אמץ לו את דאנטעס לבן יורש נחלתו, ואשר לא חדל בכל עת מצוא ללחוש באזני נאטאליה פושקין על דבר האהבה העזה, אשר יהגה בנו אליה. פושקין לא יכול עצור ברוחו, ובמכתב מלא נאצות וגדופים הוכיח את עון העקערן על פניו, אז יועיד דאנטעס את פושקין למלחמת הבינים, ובעשרים ושבעה לחודש יאנואר שנת 1837 נפגשו שניהם על יד הנהר השחור בסביבות פטרבורג. דאנטעס ירה לראשונה (על פי חוקי מלחמת־הבינים לא היה לו המשפט לירות לראשונה) וכדור העופרת פגע בירך פושקין ויחדור אל תחתית הבטן עד הכסלים. שני ימים התהפך המשורר על ערש דוי; בינתו לא הסתתרה, ויעש את כל אשר היה לאל ידו להקל את צער אשתו ואוהביו. אחרי שני ימי יסורים קשים ונוראים שבה נפשו השמימה.

לא היה כל קץ וכל גבול לאבל העם בעיר הבירה אל מות משוררו האהוב; כל העם למקצה, וגם אשר לא ידעו ספר, התאספו ברחוב אשר לפני בית פושקין להשתחוות לעפרו ולהביע את צערו ואת יגונו הגדול. את צער העם ואת יגונו תאר אז בדברים נשגבים ונמרצים המשורר הצעיר לרמאנטוב בקינתו הנפלאה על מות פושקין; הוא לרמאנטוב אשר היה אחרי כן לבן שעשועים וליורש עצר לבת שירתו של פושקין.

אמנם אנחנו העברים לא נוכל להבין את דבר מלחמת־הבינים – זאת סבל הירושה הנאלחה, אשר נחלו להם עמי אירופה מאת אבותיהם הפראים בימי הבינים. אנחנו העברים לא נוכל להבין, איך יכופר עלבון איש או עלבון משפחה בדם העולב או הנעלב. אם יחטא אלי איש בזדון להעטות עלי חרפה על לא דבר, או להרוס בתעלוליו את אשרי, את מנוחת נפשי ואת כבוד ביתי, מה ימריצני איפוא להשליך גם את נפשי מנגד ולתת את גוי מטרה לכדורי מות, אשר יורה בי הבליעל הזה? רעיון־רוח זה מוזר לנו העברים, ואשרנו כי לא נבינהו. אכן זאת נוכל להבין ולהרגיש מה גדולה האבדה, אשר אבדה לעם הרוסים במות עליו גאון משורריו בעצם כח עלומיו; עם עם הרוסים יחד נוכל להבין ולהרגיש, מה היה יכול גדל־הרוח הזה לפעול ולעשות עוד, לולא נקטף בלא עת; ועם עם הרוסים יחד נתנחם, כי בכל הגדולות, אשר עשה במשך ימי חייו המעטים, סלל דרך להבאים אחריו לפעול לטובת השכלת ארץ רוסיא לכבודה ותפארתה בעיני כל יושבי תבל.

ד"ר י. ל. קאצנלסאן.