שאול גינזבורג נולד בשנת 1866 במינסק. הוריו היו מעשירי העיר ומן המיוחסים שבה ושקדו לחנכו חינוך עברי מסורתי, אף הכניסוהו לגימנסיה המקומית, והוא גמר את חוק־לימודיו בהצטיינות. עוד בשבתו על ספסל בית־הספר היה אחד ממייסדי האיגוד של חובבי־ציון, שנקרא בשם “קיבוץ נדחי ישראל” (בשנת 1882), אף היה כותב קוֹרספונדנציות ב“המגיד”. בהיותו סטודנט עמד בהתחברוּת עם האגודה החשאית “נס ציונה”, שנוסדה על ידי בחורי־הישיבה שבוואַלוֹזשין. משנת 1892 התחיל להשתתף בעתון הרוסי־היהודי “ווֹסחוֹד” והיה מדפיס בו רשימות־ביקורת ומאמרים שונים, ומשנת 1897 ואילך, משהתיישב בפטרבורג, היה מנהל בעתון זה את המחלקות: “סקירה על העתונות היהודית” ו“כרוניקה ספרותית”. כאן פירסם שורה שלמה של מאמרים על יצחק־בר לווינזון, סמולנסקין, מַאפוּ ומַאנה, חקירות בתולדות החסידות וכו'. בשנת 1901 הוציא יחד עם מַארק את הקובץ של שירי־העם היהודיים ברוסיה (יידישע פאָלקס ליעדער אין רוּסלאַנד, פעטערבורג 1901), הכולל 376 שירים מליטא, קורלאַנדיה, פלך פוֹלטאווה ופוֹדוליה. קובץ זה ערכו רב לידיעת הפוֹלקלוֹר היהודי ויחיד הוא במקצוע זה עד עכשיו. בשנת 1903 יסד יחד עם שבתי ראַפפוֹרט את העתון היומי הראשון בלשון היוּדית ברוסיה, “דער פריינד”, שהיה מתחילה ציוני ומשנת 1905 ואילך הפך את מגמתו. בשנת 1905 התחיל גינזבורג להוציא ירחון לספרות, למדע ולשאלות חברתיות, “דאס לעבען”, שלא יצאו ממנו אלא 9 חוברות. בשנת 1908 פרש ג. ממערכת ה“פריינד” והקדיש את עצמו כולו לחקר ההיסטוריה ותולדות התרבות של יהודי רוסיה, כאחד מעוזרי הקובץ “Пережитое” אף הוציא בעברית כרך אחד של הקובץ ההיסטורי “העבר” (פטרבורג תרע"ח) ופירסם מחקרים היסטוריים שונים בעתונים היהודיים. בשנת 1923 הוציא ברוסית קובץ מאמריו ורשימותיו ההיסטוריים בשם “Минувшее". משנת 1897 עד שנת 1903 היה משמש מזכיר “לחברת מפיצי ההשכלה”, ושנים אחדות היה פרופיסור לתולדות היהודים ברוסיה באינסטיטוט היהודי בפטרבורג. בשנת 1932 השתקע באמריקה ופירסם שם בטובי העתונים את חקירותיו במקצוע ההיסטורי, שייחד לעצמו. בעזרת מוקיריו ומכבדיו הוציא שם לאור שלשה כרכים של כתבי־ההיסטוריה שלו, שהמובחרים שבהם ניתרגמו עברית על פי בחירתו של עצמו והוכנסו לתוך הספר הזה. – הוא מת בניו־יורק בשנת 1940.

שאול גינזבורג היה בעיקר סופר ההיסטוריה של חיי היהודים ברוסיה הצארית במשך מאה וחמשים השנים האחרונות. הוא נתן דעתו בייחוד לחזיונות־החיים, למאורעות אֶפיזוֹדיים, שהרעישו את כל הציבור היהודי ועשו עליו רושם גדול ביותר, כגון גזירת ה“קאנטוניסטים”, “גזירת האַסכּולוֹת”, מלחמת נאפוליון ברוסיה והעוברות על היהודים באותו הזמן, ביאתו של מונטיפיורי לרוסיה להשתדל לטובת אחיו המדוּכּאים בּמלכות הרשעה, הופעתו של הרצל בתוך הקיבוצים הגדולים של יהודי רוסיה כנושא חזון הגאולה משיעבוד גלויות וכדומה. בכל המאורעות הללו משכה את לבו ביותר תנועת ההמונים, רגשותיהם, גילויי־נפשם, צערם ויגונם, שמחתם והתלהבותם. והוא מתאר אותם לא כהיסטוֹריוֹן קר־רוח, שאין לפניו אלא ה“חוֹמר” ההיסטורי, שהוא מטפל בו, אלא כאחד מן ההמונים הללו, הקרוב אליהם קירבה יתירה ונוטל חלק בכל המוצאות אותם ועם זה אינו גודש את הצבעים, אלא מספר דברים כהווייתם וכפשוטם, המרעישים את הלב בפשטותם (לדוגמה: גזירת עבודת־הצבא). תיאורו חי ובולט, רב־עניין ואינו חסר לפעמים גם משהו של הוּמוֹר. הוא מכיר יפה את הבריות שהוא מתאר, לא כאדם מן הצד, אלא כאחד מהם, ולפיכך המאורעות ההיסטוריים, שהוא מעלה לפנינו מתהום העבר, אינם “היסטוריה” מתה של ימים מקדם, אלא מעשים חיים, המתעוללים לעינינו בכל מלוא ריתחותם, כאילו אירעו זה עתה.

אבל לא רק אפיזודות מתולדות היהודים ברוסיה מתאר לנו גינזבורג. כחוקר ההווי והמצב התרבותי של הקיבוץ היהודי הגדול הזה הריהו מספר לנו עובדות מתמיהות, שקשה כמעט להאמין בהן. הרי למשל, המעשה בגזלנים יהודים. לכאורה דומה, שגזלן ויהודי הרי הם שני דברים הסותרים זה את זה, ואף על פי כן עובדה היא שבמחצית הראשונה של המאה שעברה היו מצויות בכמה מקומות שבפלכי “תחום־המושב” כנופיות של גזלנים יהודים, שהיו מלסטמים את הבריות וגם הורגים נפשות, ואחד מהם, בוֹיטרה שמו. נתפרסם טבעו כרוצח אכזרי וצמא־דם, שהפיל את חתיתו על פלכים שלמים. גונדות של חיילים היו רודפות אחריו ולא יכלו לתפשו, וסופו שדלילה אחת, נכרית, שחשק בה, גילתה את מקום מחבואו והוא נתפש, נענש עונש מלקות ברחובה של מינסק ונפח נפשו. והרי המלשינים וה“מוסרים” היהודים לסוגיהם ולטיפוסיהם, אותם פושעי ישראל, שגרמו צרות גדולות וקשות לקהילות שלמות שבגולה בכל העתים והזמנים והרבו להרע גם ליושבי הערים והעיירות שבתחום, עד כדי כך, שהללו חרצו את דינם למיתה וסילקו אותם מן העולם בחשאי. המעשה הזה גרם תלאות גדולות ליהודים רבים, ככל אשר מספר לנו ג. על סמך תעודות, שמצא בארכיונים בפטרבורג. – והנה “הדואר היהודי”. נמצא, שבמחצית הראשונה למאה שעברה היה קיים בתחום המושב דואר יהודי מסוּדר כל צרכו, שהיה מהיר וזריז יותר מן הדואר של המדינה. על ידי דואר זה, כלומר על ידי אחד העגלונים, העוברים בעגלותיהם ממקום למקום, היו היהודים מריצים את אגרותיהם לכל מקום, והללו הגיעו לידי המקבל בדיוק ובזמנן. האגרות לא היו סגורות וחתומות בחפיסות, אבל הכתובת בחדר"ג שעל גביהן שמרה עליהן שמירה מעולה, שעין זר לא תציץ בהן ותוכנן לא יוודע לאחרים. הממשלה נלחמה בדואר היהודי, שהיה מתחרה עם דואר המדינה, ביד חזקה, וסוֹפה שהצליחה לבטלו ולעקרו מן העולם.

כתבי־ההיסטוריה של שאול גינזבורג משמשים אוצר בלום של ציורים ותיאורים וידיעות מכל פינות־החיים של הציבור היהודי הגדול שברוסיה ויש להם ערך קיים גם בשל דרך הרצאתם הגאה והמושכת את הלב, שיש בה משל אמנוּת־הסיפור לאמתה ובמידה לא מועטה.

י. ל. ב.