מאמר VI

כּשֶהַבַּרבּוּרים מְשוררים. אני חושב, שאיש לא יכחיש, כי האֶפילוג הדראמטי של איבּסן “כְּשֶאֲנַחְנוּ הַמֵתִים יְקֵצִים " נושא עליו חותם אוטוביוגראפי יותר מכל יצירותיו האחרות. יותר – משום שחותם זה, או, לפחות, רישומו אנו מוצאים בכל מה שכתב. גדולה מזו: הדבר היותר מצוין שבכל יצירותיו של אבסן אינו אלא מה שאפשר לו לקורא לחדור אל פרטי מלחמת־הנפש של היוצר. אלא שמאד אפשר, שבנידון דידן יש לו להאֶפילוֹג הנזכר חשיבות יתירה משום שיצירה זו נולדה ונכתבה בתקופה האחרונה של חיי היוצר. אותם האנשים, שיש להם תשוקת־הנפש להיות מקשיבים ומסתכלים אל מה שבני־האדם עושים ואל מה שהם מדברים בשעה שהם עומדים על הגבולין, מוצאים תמיד חשיבות יתירה בשיחת זקנים, בפטפוטו של שכיב־מרע ובכלל הרי הם שמים את לבם ביותר לבני־אדם הנתונים בתנאים מיוחדים; ובייחוד כשאנשים הללו אינם חוששים להגיד את האמת, כשהודות לנסיונות הרבים, שהיו להם בימי חייהם, יש להם גם די יכולת וגם די אומץ להיות מביטים אל המציאות בעיניים פקוחות. בנידון זה נותן איבסן יותר חומר אפילו מִזה של טולסטוי. כל אותם הכִשרונות שהזכרנו לא חסרו ואינם גם עכשיו חסרים לטולסטוי.; אלא שטולסטוי. זה הריהו קודם כל – איש המוּסר. כבימים מקדם עדיין גם עכשיו השְליטה בבני־אדם עיקר גדול לגבי דידיה והיא יותר יקרה לו ואפשר גם יותר צודה את נפשו מכל תענוגי העולם הזה. עדיין יצרו מסיתהו גם עכשיו להיות מפקד בבני אדם ותובע מהם והוא רוצה שיהיו מצייתים לו – יהיה מה שיהיה ובלבד שיהיו מצייתים לו. אפשר לו לאדם – ואולי גם חייב הוא – שיהא מתייחס ברגש כבוד אל התכונה הזאת שבנפשו של טולסטוי, הלא לא יחיד הוא לגבי אותו דבר. הרבה, הרבה מתבודדים שבממשלת־המחשבה היו עומדים עד סוף ימיהם ותובעים מבני אדם, שיהיו הולכים אחריהם. סוקראטס היה ביום המיתה שלו, שעה חדא לפני מיתתו, יושב ודורש, שיֶשנה רק אמת אחת ואותה היא זו שהוא מצאהּ. אפלטון היה מכתת את רגליו בימי זקנותו ונד לסירקוסא להפיץ את תורתו ברבים. לבטח, יש לה לעקשנות זוֹ של כל הגדולים מקורה שלה וכוונתה שלה. גם טולסטוי. וגם סוקראטס וגם אפלטון וגם נביאי ישראל שבבחינה זו היו גם כן, כמו בהרבה בחינות אחרות, דומים מאד לכוהני החוכמה, כולם היו לבטח צריכים לרכז את כל כוחותיהם ולשתפם לדבר אחד פנימי גדול, שכל קיומו לא היה תלוי אלא באמונה, שכל העולם כולו יהיה נספח אליהם ועובד אתם שכם אחד. לגבי טולסטוי. כבר אמרתי במקום אחר, שבתקופה האחרונה נמצאת השגת־העולם שלו על גבול הסוֹליפּסיוּת. טולסטוי. וכל העולם כולו אינם אלא שני מושגים שהם אחד. אלמלא טעות לפי שעה זאת של כל מהותו (לא של המוח, לא טעותו של השכל: השכל יודע ברור למדי, שטולסטוי. לחוד וכל העולם כוּלו לחוד), אלמלא היא שהיתה לו היה עליו להסתלק לגמרי מכל מעשיו היותר חשובים לו. הרי הדבר דומה למה שאנו, אחרי קופרניקוס שיהי לנו, יודעים לבטח, שהשמש לעולם עומדת, שהכוכבים אינם נקודות־זהב בהירות אלא גושים, גושים גדולים מאוד של חומרים מחומרים שונים ושאותה הכיפה הכחולה והיפה, השטוחה ממעלה לראשינו, אינה במציאוּת כלל. אנו יודעים – ובכל זאת אין אנחנו יכולים ואין אנחנו רוצים לנקר את עינינו בכדי שלא נהיה נתעים בשקר ונהנים מהאילוזיות של העולם הנגלה. אותו דבר, שאמת שמו, יש לו לגבי דידן רק ערך מוגבל. מסירות־נפשו של גליליוס אינה כלל סתירה לדברי. “ובכל זאת היא מסובבת”: – אפשר היה לפראזה זו, שלא יהא לה כל יחס אל הארץ ואפילו אם נאמרה בכוונה אליה. גליליוס לא היה יכול לבגוד בחייו. אבל מי יהיה אחראי לנו, שלמסירות־נפש שכזאת יהיה מסוגל לא לבד גליליוס גופו, אלא אף אחד מתלמידיו – ואפילו אם הוא אחד מתלמידיו המובהקים, היותר נאמנים לו והיותר אמיצים ברוחם, ובלבד שאת תורתו החדשה קיבל מפי רבו ולא במחיר מלחמת נפשו הוא? פטרוס השליח בגד בישוע רבו שלוש פעמים רצופות בלילה אחד. ובימינו אלה ודאי שלא היינו מוצאים אפילו איש אחד שיהא רוצה להקריב את נפשו לשם “האמת” של גליליוס. כפי הנראה, אין להם לכל האנשים הגדולים נטייה יתירה לגלות את מצפוני מעשיהם הגדולים לאנשים מן הצד. כפי הנראה, אין הם יכולים לתת אפילו לעצמם דין וחשבון מפורט מתכונתה וכוונתה של ה”שליחות" המוטלת עליהם. אותו סוקראטס שכל ימי חייו היה חוזר אחרי “הבהירוּת”, שלתכלית זו המציא את חוכמת הדיאלקטיקה, שהנהיג, שיהיו בני אדם משתמשים בסימנים ובציונים, שכל עיקרם לא היה אלא בירורה של המציאות: אותו סוקראטס, ששלושים יום לפני מיתתו היה יושב רצופות ודורש לפֹני תלמידיו, שהוא מקבל עליו את הדין לשם האמת ולשם הצדק – אותו סוקראטס גופא אפשר מאד – והדבר קרוב לוודאי – שהוא עצמו לא היה יודע לשם מה הוא הולך למות יותר ממה שיודעים ריבואות בני אדם פשוטים, המתים בכל יום ובכל שעה מיתה טבעית, בשביל מה הם מתים ולא יותר ממה שריבואות הילדים, הנולדים בכל עת ובכל שעה, יודעים מי הוא – הצר ואויב ואם רוח אלוהים טובה – ומה כוחו של זה, אשר קראם לחיים וברא אותם מאין ליש. אלה הם חיי האדם: כולנו, כולנו מגששים באפלה ומכוננים את צעדינו לפי אותן הכוונות והתכליות הנסתרות, שעדיין לא גילו לנו כל אותם הספרים הרבים, שנכתבו עליהן בין בידי חול ובין בידי קודש. את כל ההשערות הללו הזכרתי בכאן כלל וכלל שלא בכדי לטפח לה שוב פעם לדוֹגמאטיוּת של פניה. כל ימי הייתי בטוח ואיני ז מבטחוני זה, שבדברים ייווסרוּ בעלי־העיקרים ואפילו אם יבואו מלכי מזרח ומערב לא יזיזו אותם ממקומם. מלבד זאת באתי בימים האחרונים לידי החלטה, שבעיקרו של דבר אין לנו רשות לטפול עליהם אשמה אם הם עומדים במריָם. האמונה, הנחיצות שיש לה לנפש באמונה היא עזה כאהב, כמוות. ומכאן ואילך אני חושב לי לחובה קדושה לעשות ויתורים מוויתורים שונים לגבי בעלי־העיקרים ואפילו להודות להם בכל אותם הצללים החיוורים והמטושטשים של אמונותיהם ודעותיהם. אלא שתנאי אחד אַתנה עמם למפרע, תנאי שאינו חשוב ביותר, שכמעט אינו ולא כלום: שלא יטילו את אמונותיהם ודעותיהם חובה על שום איש – כלומר, שלא יהיו הכול, מבלי כל יוצא מן הכלל, חייבים בהן. את רובם של בני אדם, את הרוב היותר גדול שלהם – ריבואות ואפילו רִיבוא ריבואות אנשים הריני נותן להם בחפץ־לב – והריני משער, שגם בחפץ לבם הם: אין נפקא מינה – אם שיהיו רוצים מעצמם או שהם יהא להם הכוח לפתותם ללכת אחריהם (כרצונם הטוב, כמובן; כי בדברי־אמונה אין מצַווים כידוע). באחת – הריני מוותר להם כמעט על כל בני האדם כולם ובלבד שגם הם מצדם יוותרוּ על אלה היחידים או העשיריוֹת הבודדות שיישארו, שלא חייבים בנפשם פנימה (כי הכנעה חיצונית הריני מקבל) באמונותיהם ובדעותיהם. אני חושב, שנצחון שכזה – וַדאי לי, שווידוּי זה הוא לבעלי־העיקרים אות לנצחונם הגמור – יש בכוחו לפייס את דעתו של כל בעל־עיקר שבעולם. סוקראטס היה צדיק. הצדיקים היו אפלטון וטולסטוי והנביאים. יש אמת אחת ואדנָי הוא האלוהים. אותה האמת צריכה שתכחיד את השקר והאור שיהא מגרש את האפֵלה. אלוהים, אל טוב וסַלח, אל כל יכול – כל יכול, כאלכסנדר מוקדון בעצמו – יַדבּר תחתיו את כל העולם כולו ויפיל את חיתתו על השטן ולקול תרועת ריבואות גיבוריו ועבדיו הנאמנים יקום ויגרש מנחלתו את כל הממרים את פיו. יגרש – אבל שליט לא יהא בהם. את חסדיו יסיר מהם – אבל גביר לא יהיה להם. וכנופיה זו של השיבולים הבודדות תנוד ותתור לה את אחד האיים הרחוקים, שריבואות לא ישורו אותו, שמה תתישב ושמה תחיה לה חיים של הפקרות והתבודדות. עכשיו – סוף סוף צריך שנשוב את התחלת הדברים – עכשיו נחשוב נא, שבכנופיה הבודדת הזאת אנו מוצאים גם את איבסן, אותו איבסן שהיינו רואים אותו בתקופת חייו האחרונה, אותו שראינוהו באֶפילוג האחרון שלו. ודאי, שנמצא שם גם את גוגול, את גוגול שמרוסיה. כי בעיקרו של דבר לא היה איבסן מרים על נס האפילוג זה שלו אלא מה שגוגול עשה חמישים שנה קודם לזה. הוא מסתלק שם מהאמנות. בבוז ובלגלוג הרי הוא מדבר בכל אותם הדברים שהיו בשכבר הימים דברי ימי חייו, בחמישה עשר לחודש אפריל 1866 היה איבסן יושב וכותב לקארלוס קיסר לאמור: אני איני נלחם בשביל שאוכל לשבת בשלווה. אני נלחם לתעודה, שנתנו לי אלוהים למלאותה בימי חיי, אותה התעודה, שאליה נפשי נשואה כי אותה – את זאת אני יודע ברור – אמנם נתנו לי האלוהים." אגב אורחא. אם תהיו מחפשים בנרות לא תמצאו אפילו אחד מהגדולים, שלא היה מדבר כדברים האלה, אם בתמונה זו או באחרת. כפי הנראה, אין כל אותה המלחמה הגדולה, שבני אדם נלחמים למעשיהם הגדולים, ואין כל אותם הקרבנות הגדולים, שבני אדם מקריבים להם, אפשריים אלא בשעה שיש בלבותיהם של אנשים אילוזיה זו – אם שלפי שעה ואם שבקביעות, וכפי הנראה – לא זו בלבד אלא שאפילו את מעשיהם הקטנים אין בני אדם יכולים לעשות מבלי אשר תהיינה להם אילוזיות שונות: הלא בשביל שיהא בשר ודם פשוט מתחיל וגומר את דברו הפשוט הריהו זקוק לכל כוחותיו הדלים. ומי יודע? אפשר מאד, שאותו אַקאי בן אַקאַקי היה גם כן בטוח, שמשמיים נגזרה עליו, שיהא כותב יום, יום ב“ניירות” של הקאנצלאריה ותופר לו “שִיגֵל” חדשה? כזאת היא ה“שליחות” שלו. ודאי שהוא גופו לא היתה לו מימיו החוצפה להגיד כזאת – ראשית מפני בַּישנותו ומלבד זאת משום שלא היה בכלל שולט במכמני הדיבֵּר. כי המוּזוֹת, כידוע אינן אוהבות לטפל בקבצנים ובחלשים: יש להן עבודה אחרת למדי והן טרודות כל הימים בקשירת כתרים למי שהכתר שלו. אבל אין כל ספק, שמה העליונים שברומא אף העליונים שבכפר חושבים את עצמם לסגולה מכל אדם. צֵּיזארוס היה מרגיש את האמת שבזאת וכשאמר את פתגמו הידוע לא אמר אותו מתוך רדיפה אחר הכבוד גרידא. בני אדם אינם בטוחים בעצמם מימיהם – ולפיכך הרי הם משתדלים תָמיד לתפוס להם מקום כזה, שיהא אותו מקום מחַזק בלבותיהם – אם בצדק ואם שלא בצדק – את האמונה, שאותם אמנם הבדיל אלוהים מכל אחיהם. אבל חלומות אינם אלא חלומות וכמוץ מרוח יסוֹערוּ. הנה אנו רואים את גוגל, מי ששנים רבות היה לו אותו המושג של איבסן בדבר “מישלחתו” הספרותית, והנה הוא נוטל לפני מותו את יצירתו היותר מצוינה ומשליכה אל האח הבוערת; ורואים אנו את איבסן והנה גם הוא עושה כמעט שכמותו. יוצא אלינו הפרופסור רוּבֶק שלו ומספר לנו, שאיבסן הזקן קם פתאום והתחיל מטיל שמצה בכל עבודת חייו הרבה ועושה אותה ללעג ולקלס, אף על פי שהיא ולא אחרת הביאתהו לידי זה שהוא עכשיו, היא ולא אחרת הביאה לו את כל אלה הדברים, שאליהם אפשר לו לאדם לפלל: תהילה, גדוּלה, עושר… ואפשר יודעים אתם בשֶלמה כל הרעש? משום שנזכר פתאום, שהאמן שבנפשו ניצח את הגבר שבה; משום שהיה מעשה והוא היה מוכרח לסור מאִירֶינָה אשר אהב וללכת אחרי אחת הנשים שלא היתה לו אלא כאחת הנשים. או שמא נתבררה לו לאיבסן באחרית ימיו שטעות היתה בידו כל הימים, שאלוהים שלחוֹ משמיים לא בשביל שיהא אמן אלא בשביל שיהא גבר? כלום אפשר הדבר? הלא גברים – כולנו, ואמנים בהם מתי מספר. אכן, אלמלא איבסן שהיה המדבר באוזנינו את הדברים הללו אלא בשר ודם פשוט – מה היינו קוראים לזה אם לא ניבול־פה? אבל כשאנו שומעים את הדברים יוצאים מפורש מפי אותו סבא, מפי מי שחיבר את בראנד, אותו הספר, שממנו שואבים כוהני אירופה חומר לדרשותיהם, כשאנו שומעים אותם יוצאים מפי מי שכתב את “הקיסר והגלילי”, יש לה פתאום צורה חדשה בעינינו ואנו רואים בהם כוונה צפונה וטמירה. עכשיו אי אפשר לנו לדחותם בקש ובאמתלה של ניבול־פה. לא אדם מן השוק – איבסן הוא המדבר. הראשון שלא בכפר ואפילו שלא שברומא – אלא שבכל העולם כולו. ומדַבר הוא בקול רם והוא מדבר בלב בטוח – אוּרְבּי עֶט אָרְבּי. אכן זה כל האדם: כיצד אומרים בני אדם – מן התפיסה ומן התרמיל אל תידוֹר הנאה לעולם. אפשר, שפה המקום להזכיר את שירוֹת־הברבור של טורגניב גם כן. היו גם לטורגניב זה אידיאלים גדולים, שנפשו היתה ניזונית מהם, והוא ודאי היה בטוח, שהוא עושה את רצונו של מקום. אותה הפּראזה, שסיים בה את מאמרו בדבר “האמלט ודוֹן קישוט”, אפשר היה לתתה אל שפתיו של בראנד בלי כל פקפוק. “הכול חולף ועובר ומעשים טובים יש להם קיום”. הנה לפנינו טורגניב מראשו ועד רגלו. טורגניב “בעל־ההכרה” של אותה התקופה שבחייו – ולא רק של אותה. טורגניב “בעל־ההכרה” לא היה מתבייש בדברים אלו גם בתקופה שלאחר זה, גם באחרית ימיו, ואולם הנה הוא מתחיל כותב את “השירים שבפרוזה” ומשם פורץ פתאום ופועם פזמון אחר לגמרי. גם בשירים הללו – ממש כביצירתו האחרונה של אבסן – אנו מקשיבים בכל מלה ומלה ובכל סיפור וסיפור אותה התוגה העמוקה, תוגה שאין לה תקנה, הנמשכת ומספידה את החיים, שכּלוּ להבל, את החיים, שלֶ הקח “הטוב” אכלם וילחכם… ואין אדם זה דואג לאיבוד ילדותו ואינו חס על בריות־גופו שאבדה ולכוחות העלומים שלא ישובו לו אינו בוכה, אפשר, שאפילו המוות גופו אינו נורא לו כל כך… מה שסבא זה אינו יכול לחשוב בו מבלי אשר תבכה בו נפשו אינה אלא – “הילדה מבנות הארץ”… כל ימי חייו היה יושב וקושר לה כתרים, שלפניו לא ראתה כמותהם – ואולם כל אותם הימים לא היתה משמשת לו אלא מוֹדֵלין וקרוב לא קָורב אליה כל הימים… חֵטא חָטָא, לנפשו, חטא שאין לו כפרה – בפלילים יבוא. הכול יש לו סליחה, כל דבר אינו אלא צל עובר, גזירה על הרבה, הרבה דברים, שישתכחו כמת מלב – ואולם האיש אשר כזאת חטאתו לנפשו הוא חטא ונכתמה לעולמים. זאת תורת “הסֶניליה”. יכול הייתי – ואפשר היה יותר נכון לקרוא לזה “שירת־הברבור”. אפלטון מספּר: “בשעה שהברבור מרגיש את בוא חליפתו מתחילה נפשו מדברת והוא מתחיל אומר שירה ובאותו יום שירתו ערֵבה ונעימה כמו שלא היתה מימיה, משום שנפשו מלֵאה חדווה על כל גדותיה והיא עורגת ונכספת בכל געגועיה לחזות את פני האלוהים, אשר לכל בוֹ היו חיי רוּחה כל הימים”. פני האלוהים, פני אפוֹלוֹ, אלהי האורה והשירה, אשר לכל בו היו גם חיי רוחם של איבסן ושל טורגניב. וגם אצלם, אצל הזקנים־הברבורים הללו, היתה הסניליה שלהם המצוינה שבכל שירותיהם. גם בשירות הללו עמקוּת המחרידה את העין, ואולם עמקות כל כך נפלאה, כל כך רומזת, כל כך מלבבת – – – קרנות מזבח מצד זה, קרנות מזבח נאמנים, והזקנים הגדולים מצד זה, התהום הרומז מהסניליה שלהם – ואנו אנה אנחנו באים? איה הדרך? אל זרועות הזקנים: בעיניים עצומות והנפש חרֵדה אל חשכת קרנות המזבח: באוזניים אטומות, כאֵלו של אודיסיאוס איש מזימות בהינָצלוֹ משירוֹת בנות־הגלים, אל קרנות המזבח הנאמנים, שאבותינו ואבות אבותינו מבטיחים אותנו שהם נאמנים? מוצא יש. ישנה מלה אחת, שהסיטרא אחרא ירֵאה מפניה: סֶנִילִיָה. ככה היה בתחילה טורגנייב גופו רוצה לקרוא לשיריו שבפרוזה: סימני מחלה, חולשה שבזיקנה, התנוונות… דבר זה נורא; מזה יש לברוח. שופנהויר, פילוסוף מֶטאפיזיק זה, היה בימי זיקנתו חושש לעשות איזה תיקונים בספרים, אשר כתב בראשית ימיו, שמא ויקלקל אותם במגע בלבד. ואדם אין בארץ אשר תהיה בלבו אמונה יתירה לזיקנה – הכול יראים מפניה, הכול בורחים ממנה. אבל מה יהיה אם טעות בידם? מה יהיה אם אין הסניליה אלא מקרבת אותנו אל האמת? אפשר, שתוגת האַיות החכמות הללו של אפּוֹלוֹ אינה אלא אותה התוגה הנכספת לחיים – אלא אחרים; אפשר, שהפחד האוכל את לבם אינו פחד מפני המוות אלא פחד מפני החיים הללו; - – אפשר שגם בסניליה של טורגניב וגם בזו של איבסן כבר אוזנינו מקשיבות אם לא ממש את הדברים האחרונים של האדם – לכל הפחות רמז להם – –