מאמר V
כּוֹחָה שֶׁל הוֹכָחָה. שופנהויר בא וכפר לגמרי בהשארת־הנפש. האדם בבחינת דבר בפני עצמו, באותה הבחינה המפורסמה לתהילה של “דינג אַן זיך”, יש לו ודאי קיום ונירוֹ לא יאבד; אבל האדם בבחינת חזיוֹן – זה אינו אלא צל עובר. בדברים אחרים: כל מה שיש לנו משֶלנו, משֶל אישיותנו הפרטית, הריהו קיים ועומד כל זמן שהחומר שלנו קיים – ולא יותר; אלא שמכיוון שכל אחד ואחד מאִתנו אינו במהותו אלא התגלות “רצונו” – דינג אַן זיך – של מקום, של אותו היסוד הנצחי, שלֵית שינוי דחל ביה, שהוא הוא אותה המהות היחידה והמיוחדה של העולם, המתפּשטת בריבוא ריבואות “חזיונות”, לפיכך הרי גם אנו יש בנו מהנצח עד כמה שיש בנו מאותו היסוד. אבל לא יותר. זאת היא החלטתו של שופנהויר, שכנראה היא יוצאת באורח ישר והגיוני מכל שיטתו הפילוסופית כולה – תולדה מחויבת מתורתו בדבר “הדינג אַן זיך” ומזו שבדבר האינדיווידוּאוּם. פה אנו יכולים שלא לנגוע כלל באותה התורה שלו, המטפלת בדינג אַן זיך. סוף סוף אפילו אם נחליט, שהיתה טעות בידי שופנהויר והדינג אַן זיך גם הוא המוות שולט בו, לא תהא הצרה גדולה כל כך, כמו שאין השמחה גדולה אם יש רגליים לדבריו והדינג אַן זיך יש לו השארה לנצח. אבל אנו ניגש אל תורת האדם שלו – אל האינדיווידוּאוּם. תורה זו נוטלת ממנו את זכותו להיות בנצח בכוחה של ראיה אחת, שלכאורה אין עליה פירכא. בא שופנהויר ואומר: כל מה שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; הרי, שהאינדיווידוּאוּם, שיש לו התחלה – כלומר, הלידה – יש לו גם סוף – כוונתו, המוות. שופּנהויר גופו היה כל כך בטוח, שגם ההנחה וגם המסקנה שלו הם דברי אלוהים חיים, עד שאפילו על דעתו לא עלה, שאפשר לו לאיש שיבוא ויטיל ספק בזו או בזוֹ או אפילו בשתיהן יחד. ובכל זאת הדבר ברור למדי, שהפעם אנו רואים לפנינו מסקנה שבטעוּת של הנחה משובשה. כי ראשית לכול איננו יודעים מִנָליה לשופנהויר הָא, שכל דבר שיש לו ראשית הרי הוא חייב שתהיה לו גם אחרית. אמת הדבר, שההסתכלות המוחשית מביאה אותנו לידי השערה כמו זו; אבל כלום אפשר לנו לבנות איזה דבר על יסוד הסתכלות אֵמְפִּירִית בלבד? וכלום יש לנו הרשות להניח הנחות כאלו ליסוד להחלטות של השאלות הפילוסופיות היותר חשובות? ואפילו אם נודה לו, שהנחה זו אמת היא, גם אז עדיין אין היא מוכיחה, שמסקנתו נכונה. מאוד יכול להיות, שכל דבר שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; מאוד יכול להיות, שסוף כל אינדיווידוּאוּם לנשייה; אבל כלום מכאן ראיה, שכליון הנפש הוא אחוז וקשור בכליוֹנוֹ של החומר? הלא אפשר מאוד, שהחומר ימות לו והנפש, שסופה אמנם גם כן למיתה, נשארת עוד בחיים ולו גם שלא לזמן רב, שלא לעולמי עולמים, כמו שחושבים האופטימיסטים הקיצונים, אבל נשארת ומוצאה לה פה או בעולם אחר, שעדיין אין אנו יודעים את טיבו, איזה חומר אחר, הטוב לה פחות או יותר ומתלבשת בו. בני אדם אומללים, כמה היו שמֵחים היו אפילו לתקווה רפויה שכזו! ובייחוד כשעדיין הדבר מוטל אצלנו בספק אם יודעים אנו בברור מה בני האדם הללו חפצים כשהם מדברים וחוזרים ומדברים בדבר השארת הנפש: אם שצריכים הם שיהיו חיים דווקא לנצח נצחים או שהיו מסתפקים אפילו בזה שהיו יכולים לחזור ולחיות את חייהם עוד רק פעם אחת או שתיים ולא יותר – ובייחוד אילו היו בטוחים, שהפעמים האחרות הללו לא תהיינה כל כך מלעיבות כפעם הראשונה הזאת, הדורשת כל כך תשלומים וייסורים רבים אפילו במחיר מישרת מורה בתלמוד תורה, למשל. כשאני לעצמי אני חושב, שלא כל אחד היה מסכים שיהא חי לנצח נצחים. מה יעשה האדם כשיהא מַעיין האפשריות דוֹלל והכול יתחיל מחדש ?…
מכל מה שאמרתי אין לנו, כמובן, להוציא, שיש לנו איזה יסוד שהוא לקווֹת לחיי העולם הבא: השאלה נשארת שאֵלה אפילו לאחר שהכחשנו את הוכחותיו של שופנהויר, אבל מה שבלי כל פקפוק אנו חייבים להוציא מדברי אלו הוא, שאפילו הטובות ש“בהוֹכחות” אינן מחזיקות מעמד מכיוון שאנוּ מתחילים מפשפשים בהן היטב. קוּאָד דֶמונסטראנדוּם אֶראט – מאליו מובן, רק עד אותה שעה, שתבאנה הוכחות אחרות ותטפחנה על פני ההוכחות הללו, המכחישות את שופנהויר. את הדברים הללו הוספתי בכוונה בכדי ליטול ממבקרי את ההנאה ואת היכולת לעשות מישחק במלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.