מאמר II
בּטוּל הַיֵש וּמאניה גְראנדיוזה. יש לחשוב, שאיש מאתנו לא ימצא את ידיו ואת רגליו, אם יבוא לספר לנו איזה דבר ברור ממהותם של שני אלה; אך על פי שלבטח היה כל אחד ואחד מאתנו מוצא מה להגיד עליהם, לאחר שהיה מפשפש קצת בחייו הפרטיים. מִזה איני רוצה להוכיח, שבני אדם אינם מרבים לחשוב בדברים אלו. אדרבה, הרי אנחנו רואים תמיד, שאותן השאלות, המושכות את לבנו ביותר, הרי הן דווקא אלו שאין להן תשובה בהחלט – תשובה, שהכול יהיו חייבים בה. ואני תקווה, כי סוף כל סוף יבואו בני אדם לידי זה, שיהיו מטביעים את הפילוסופיה, בניגוּדה של המדעים, בחותם שכזה: הפילוסופיה היא תורת אותן האמיתות, שאינן מוטלות חובה על שום איש. בזה ישימו פעם אחת קץ לאותה האשמה, שמטַפּלים וחוזרים ומטַפּלים על הפילוסופיה, שבעיקרה אינה כוללת בתוכה אלא תורה שלימה של דעות, הסותרות זו את זו. דבר זה אמת הוא; ואולם בשביל דבר זה אנו חייבים לשבח אותה ולא לגולל אַשמה על ראשה. משום שבדבר זה איני מוצא כל חטא, משום שלדבר זה יש כמה וכמה מעלות טובות. רואים אתם – אותה עובדה, שאנו מוצאים במדעים, שהם אינם שכּמוֹתה, שלהם יש החלטות ומסקנות שכאלו, דווקא זו אינה יפה. זו מכוערת עד למצוקות תופת. משום שכּל דבר שבחובה אינו אלא משא כבד. לפי שעה אפשר לו לאדם, שיהא מקבל באהבה או שלא באהבה גם את הדבר במיצר לו – לפי שעה אפשר לו לאדם, שיהא מרכין את ראשו לכל דבר; אבל מי האיש אשר יקבל עליו עוּלו של חוק נצחי כרצונו הטוב? הלא אפילו אצל שפינוזה, אצל שפינוזה זה השלֵו והבהיר, אני מקשיב תכופות את אנחת־הלב הכבוּשה, הפורצת והומה בדבריו. ותמיד אני בטוח, שאותה אנחה היא אנחת לב שואף לחירוּת ונאנח במיצר – אצל שפינוזה זה, שכפת את כל חייו יחד את גאוניוּתו והקריבם אל ההכרח…
לאחר פתיחתא שכזו כבר אני יכול להגיד את אשר חפצתי, אני חושב שגם ביטול היש וגם השגעוֹן שיש שאדם משוּגע לגדוּלה, כל כמה שאינם דומים זה לזה, אפשר להם, שיהיו דרים בזה אחר זה ואפילוּ בבת־אחת בכפיפה אחת. אותו הפָּרוּשׂ, שאנו מוצאים אותו מסתלק לגמרי מהעולם, העושה עצמו אסקופה הנדרסת לכל אדם, והמשוגע (מטיפוסם של ניטשה ודוסטויבסקי) הבטוח, שהוא המאור הגדול, היחיד והמיוחד, שעליו העולם עומד, שניהם יחד באים לידי שגעונותיהם אלה (אני חושב לי למוֹתר להוכיח בראיות, שהפרישות היא גם כן כמאניה גראנדיוזה אחד המינים הרבים של השגעון) בדרך אחת, על פי רוב. אדם אינו מוצא את סִיפוקו בחיים והנה הוא יוצא לבקש לו אחרת וכל אדם, המבקש באמת ובתמים, סופו שתהא דרכו בודדה וכל הדרכים הבודדות מובילות, כידוע, ישר אל חומת־חינה [סין], אל אותה החומה האיומה, הניצבת אילמת ומתווה גבול ללבותיהם של בני אדם. פה נשאר האדם עומד ושואל את נפשו: לאן? מיפלט יש; יש אפילו שניים. יכוֹל הוא, שיהיה “מורד” ועושה את כל מה שאפשר לו ובלבד שיעבור את אותה חומה – אם שיהא הורס את גדרו של חוק החדירה ואם את זה של חוק המשיכה. בדברים אחרים: אם שיתגלגל בדבר קטן מאד או שיהיה לדבר גדול מאד. אני איני זקוק לכלום, משום שאני גופי איני ולא כלום, אני קטן שבקטנים ואין שיעור לקטנותי והילכך אפשר לי לחדור ולעבור אפילו דרך הפרצים היותר צרים שבחומה.
זהו המיפלט האחד; ויש שני לו: מאניה גראנדיוזה, אני? אני גדול למאוד, אני נשגב למאוד – וממני לא ייפלא דבר. חומה זו? אני יכול להרוס חומות בּצוּרות, אני יכול לבלי להרוס ולעבור בשלום, אני יכול לפסוע על פיסגתה בקפיצה אחת ואפילו אם גבוהה היא מכל ההרים שבמזרח ושבמערב ואיש לא היה בגיבורים ולא היה עוד איש באמיצי הלב, אשר יהינו לחשוב כדברים האלה עד היום הזה. כזאת היא, לבטח, ההתחלה של שתי מהפכות־הנפש הזרות והגדולות הללו. באמונותיהם של כל הלשונות לא תמצא אפילו אחת, שתהא חסרה את הרשמים הללו של אותה מלחמת־הנפש הגדולה, שאדם נלחם לנפשו באפסות כוחותיו. באמונותיהם של הפרושים השונים מכריעה תמיד במלחמות אלו הנטייה לביטול היש: הרי הבודהיות, המרימה על נס את ביטולה המוחלט של כל הישות ומושחת את נירוואנה לאידיאל. היוונים אשר לפנים היו נושאים חלומות של אֵיתָנים וגיבורים. היהודים היו לסגולה מכל העמים והם מחכים למשיח. ומה שנוגע לאֵוואנגליון – כבד לו לאדם להחליט דבר ברור מה מכריע בו. מצד אחד אנו מוצאים נסים ונפלאות: המתים יחיו, החולים יקומו, הים ינוס ורוחות יסובו אחור, ובצד זה גופא אנו רואים – אשרי העניים ברוּחם, ובן האלוהים, אשר יֵשב לכיסא מישפט וגבורה, נוטה חסד למנאפות ונהנה משולחנם של מוכסנים ומשרת לקבצנים. אשר איננו אתנו נגדנו הוא. את שונאינו ידביר תחת רגלינו ולשאול יהיו לאוכלה. ואשר ידבר סרה ברוח־הקודש יבוּלָע לָנצַח. ויחד עם זה אותה הדיברה של הכנעה שבהכנעה ואהבה לשונא: המקבל מכה לחבירו בלחיו האחת, הריהו מצוּוה ועומד להגיש לו את השנית. האוואנגליון מלא סתירות כתוּמו – לא סתירות חיצוניות, סתירות תולדתיות או מעשיות, אלא סתירות פנימיות, סתירות שבמצבי־הנפש, סתירות, כמו שהיה אומר אחד מבני דורנו, ב“אידיאַלים”. מה שבפרק זה מרימים לשמיים משפילים ארצה בפרק שלאחריו. אין כל פלא אם רואים אנו, שהתורות היותר סותרות זו את זו מוצאות להן כולן יסודות ורמזים בספר הדל הזה, שחציוֹ הוא מִשנה הדברים שנאמרו בתחילתו. הנה היו האינקוויזיטורים נוצרים והיזֻוּאיטים היו נוצרים ונוצרים היו בעלי הפרישה המעשית (ה“פּוֹדְוִיז’ְנִיקִים”) ונוצרים הם הפרוטסטאנטים שבדורנו ונוצרים הם הכַּתָּנִים או הסֵיקטאנטים שברוסיה. כולם נוצרים ופחות או יותר את כולם הצדק – ואפילו הפרוטסטאנטים הללו. משום שבאוואנגליון נפגשים כל כך הרבה זרמים, המתנגדים זה לזה, עד שבני אדם – ובייחוד אלה שדרכם רחבה וסלולה, אלה שאינם יכולים אלא ללכת המונים, המונים למטרה אחת ותחת דגל אחד, תחת דגל, שיהא ניכּר וגלוי לכל אדם, בני אדם הללו, שיש להם רגילוּת להיות מאמינים אמונה שלֵמה באחדותו של השכל ובקדושתם של החוקים שבלוגיקה – אינם יכולים בשום אופן להשיג את תורת ישוע בכל היקפה ותמיד הם שואפים לתת לפעולותיו ולדבריו כוונה אחת קבועה ומסוימה, המוציאה מכללה כל סתירה וצל של ניגוד וכוללת בתוכה רק את אותם המושגים על דבר מעשים ושאלות שבחיים, המובנים לבני־אדם, שהשגותיהם רגילות, שהשגותיהם השגות בני־אדם שבשוק. “אמן, אמן אני אומר לכם – אם האמין תאמינו ואמרתם להר הזה: הינתק – ויִנתק ממקומו”. קוראים אותם בני אדם את הדברים האלה בספר הנפלא ההוא ומִיד הם למדים מזה, שאדם חייב, שתמיד, בכל עת ובכל שעה, בלכתו ובשבתו, בשכבו ובקומו, יהא חושב רק באחת ונושא את נפשו רק אל אחת – אל זה שכתוב בשבילם זה אלפי שנה בספר, זה שכבר גלוי וברור הוא למדי. כל זה – בשעה שבאמת הדברים הללו גופם הם המתירים לו לאדם – ולא לבד שהם מתירים – לנסות את נפשו בנסיונות היותר מסוכנים והיותר זרים, כי אשר יש לא היה לגבי כריסטוס; כריסטוס היה לו רק אשר אָין.
פילאָטוס, למשל, היווני הקדמון, מי שהיה אדם משכיל, כפי הנראה, חכם ושלא מהפחותים, אם גם חלש ברוחו, היה מתפלא ולא היה יכול להשיג בשֶלמה בני אדם אלו נלחמים איש ברעהו מלחמה לחיים ולמוות, נפשו היתה בוכה באמת לגורלו של אותו העברי הצעיר והחיוור שהביאו אליו ושכנראה לא היה כל אשם בנפשו. וכשהחליט, לאחרונה, להציל את נפשו הוא לראש ולראשונה שאל אותו: מה היא האמת? ישוע לא השיב לו מאומה ולא היה יכול להשיב לו – לא “מעם־הארצוּת”, כמו שהיו העכו"ם נוטים לחשוב, אלא משום שבדברים אי אפשר להשיב לשאלות שכמותה, לא היה לו לישוע – נדבר מֶטאפוֹרית במקצת – אלא ליטול את ראשו של פילאטוס בכפו ולכוננו כלפי אידך גיסא, בשביל שיהא רואה את אשר לא ראָה מימיו, או – יש מוצא יותר טוב – היה לו להשתמש באותה התרופה, שהיה משתמש “הסוס וחטטרה” שבאגדה, כשהיה רוצה שאיוואנושקה השוטה שלו יתגלגל פתאום ויהיה לבחור יפה ופיקח: בתחילה אל אמבטי של חלב רותח ואחר כך אל דוּד של מים סולדים ולאחרונה – אֶל יוֹרָה שמֵימֵיה נצטננו. יש רגלים לחשוב, שכשפילאטוּס היה יוצא מכל אלו המקוואות, היה מתחיל שואל שאלות לגמרי אחרות. ואני חושב, שביטול היש ומאניה גראנדיוזה הרי הם לכל הדעות “מִקוואות” כשֵרות לדבר.
השלילות הגדולות והחלומות הדגולים עושים מהפכות כאלו בנפשו של האדם ובתכונתו עד שמה שלא היה בתחילה אפשר מתגלגל אחר כך ונעשה לדבר שאפשר ומה שהיה בלתי מושג נעשה לו מושג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.