רקע
לב שסטוב
אמיתות נצחיות
לב שסטוב
תרגום: אורי ניסן גנסין (מרוסית)

מאמר III


אֲמִיתּוֹת נִצְחִיוֹת. במימוֹרַבִּילִיוֹת שלו מספר כְּסֶנוֹפוֹנְטוּס בפגישה אחת שהיתה לו פעם לסוֹקראטס את הסוֹפיסט המפוּרסם גִיפִיוּס. כשבא גיפיוּס זה אל סוקראטס מצאוֹ כשהוא יושב ודורש, כדרכו מימים ימימה; וכדרכו מימים ימימה, היה מתפלא מאוד לזה שהיה רואה, שכשבני אדם רוצים ללמוד להיות לבנאים או לנפחים הרי הם יוצאים ומוציאים מִיד את אלה הנחוצים להם בשביל זה; מה שאין כן כשהם חפצים ללמוד תורה ומעשים טובים הרי הם תועים נבוכים ואינם יודעים אל מי יש להם לפנות בדבר. את כל הדברים הללו כבר היה גיפיוס שומע מפי סוקראטס, לא אחת ולא שתיים. ולפיכך שאל אותו: אפשר, סוקראטס, עדיין אתה יושב על אותה מדוכה שישבת לפני כמה וכמה שנים? סוקראטס הרגיש בדבריו לִגלוג ו“ישַנס את מותניו” בנפש חפֵצה – כמו שהיה עושה כפעם בפעם – לצאת אתו למלחמת דברים. התחיל ויכוח גדול ובסופו ראו הכול ונוכחו, כי הפעם (כמו בכל פעם שכסנופונט ואפלטון מסַפרים בסוקראטס) השכיל סוקראטס מאד בחכמת הדיאלקטיקה וניצח את בר־פלוגתיה. עלתה בידו להוכיח, שאותה ההשגה, שיש לו בדבר הצדק והיושר, יש לה יסודות שאינם מתמוטטים – ממש כאותם היסודות, שיש לכל דעה ודעה, שהוא משמיע ברבים, ויחד עם זה הוכיח גם את זאת שאלו המסקנות, שאדם בא אליהן פעם אחת – אם רק מסקנות של אמת הן – שוב אי אפשר להן שיִשתנו לעולמים; כי מסקנות שכאלו משועבדות אל השפעותיו של הזמן ממש באותה מידה, שהמתָּכוֹת היקרות משועבדות אל פעולותיה של החלודה. סוקראטס היה חי שבעים שנה. הוא היה רק פעם אחת ילד. פעם אחת גבר ופעם אחת בא לידי זיקנה. אבל אילו היה אותו סוקראטס חי מאה וארבעים שנה והיה חוזר וחי את שלוש התקופות הללו עוד פעם אחת ואחר כך היה חוזר ונפגש את גיפיוס – יודעים אתם מה שהיה “דורש” אז? אחרת. אם יש אמת בתורתו של סוקראטס זה גופו והנפש יש לה השארה לנצח ואותו סוקראטס גופו חי איפוא עכשיו והוא נמצא באיזה מרחב אשר בלבנה, לדוגמא, או באחד המזלות האחרים, שנברא לכתחילה מששת ימי בראשית בשביל אותן הנשמות הנכבדות – אפשר מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו יושב שם וקוֹסס את אוזניהם של בני־שיחו בדרשות ארוכות על דבר מעשים־טובים ובנאים ונפחים? מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו מנצח בוויכוחיו את גיפיוס ואת כל האנשים האחרים, שיש בהם החוצפה להחליט, שלא אנו ולא שום דבר שבעולם – ואפילו דעותיהם ומסקנותיהם של בני אדם – לא רק שאין אנו בני חורין מהשפעותיו של הזמן אלא שאפילו חייבים אנחנו להיות משועבדים להן, משום ששיעבוד כזה לא לבד שאינו מזיק לאנושות אלא שהוא אפילו מועיל לה? אֶרֶץ וְשמיים. הכול מדברים על הצדק. אפשר באמת עומד הצדק אצל בני אדם בדַרגה גבוהה כזו? אחרת גדולה מזו: אפשר הוא באותה דרגה אצל סנגוֹריו ופרקליטיו המוּשבעים – אצל המשוררים השונים, אצל הפילוסופים הרבים, אצל אנשי המוסר, אצל הכוהנים – אני מדבר בטובים שבהם, באלה שכשרונותיהם וישרתם מצטיינים משֶל חבריהם? כשאני לעצמי אני מרשה לי להטיל בזה ספק גדול. יִטוֹל אדם ויפשפש היטב ביצירותיו של אחד החכמים שהיו לפנים או החיים אתנו כיום. הצדק – אם רק נסכים כולנו, שהמושג הזה כולל בתוכו את שוויונם של כל בני־האדם החיים לגבי חוקי הבריאה – וכלום אפשר שלא נסכים לזה? – הצדק, אני אומר, לא היה מעסיק מימיו אפילו אחד מהם. אפלטון לא התריס אפילו פעם אחת כלפי “הגורל” ולא שאל אותו משום־מה יצר את טֵירְסִיטֶס בזוּי אדם ולפאטרוֹקלוס העניק נשמה יתירה. הוא היה טרוד כל הימים בתביעותיו לבני־האדם שיהיו צדיקים ולא היתה לו החוצפה מימיו לשאול בזאת גם מאת האֵלים. ולא זו בלבד, אם נקשיב בשום לב לדבריו אפשר שנהיה למדים מהם, שהצדק אינו מידה טובה אלא לגבי בשר־ודם פשוטים, אבל לגבי דרי־שמיא אינו ולא כלום, משום שלהם יש מידות טובות אחרות, המיוחדות להם בלבד. וכאן המידות הטובות שלנו צריכות לרחמי שמיים. אנו איננו יודעים דבר ברור בדבר השארת הנפש. יש מאתנו המאמינים שישנה ויש כופרים במציאותה. אבל מה היינו אומרים אילו היינו פתאום מוצאים, שאלו ואלו אינם דברי אלֹהים חיים, וגורלם של בני אדם שונה הוא לאחר מיתתם: יש נשמות מאושרות, הזוכות ומקבלות את פני השכינה, ויש כאלה הסרוחות ונרקבות בקברות של החומר העכור? אגב אורחא. הנחה שכמותה כבר הניח נביאה הגדול של רוסיה, דוסטויבסקי, צור האהבה והצדק, בלֶגֶנדה שלו בדבר “האינקוויזיטור הגדול”. מה איפוא היינו אומרים אילו היינו מוצאים, שדוסטויבסקי זה גופו, למשל הריהו באמת נשאר לנצח, וריבואות תלמידיו וחסידיו הנאמנים, אותו הציבור, “האפור” בכל הבחינות, שאין לו ספֹורוֹת, אלה גומרים את חייהם ביחד עם מיתת גופם – ההיה יכול אדם, ולא איזה אדם שהוא, אלא אפילו אותו דוסטויבסקי גופו, שקראתי פה את שמו שלא במקרה אלא בכוונה תחילה, משום שאני רואה בו את אחד ממגיני הצדק היותר נלהבים (מי שדוסטויבסקי לא יספיק לו רַשאי לקרוא בשם האחר, שהיה נלהב ויותר גדול ממנו: אני איני רוצה הפעם לנהוג קלוּת ראש בקודש) – ההיה יכול דוסטויבסקי זה להשלים בלִבו עם הדבר הזה – כלומר, ההיה קם שמה, בעולם האמת, ומתריס כלפּי שמיא ואומר לו בפניו שהוא אינו צדיק או שהיה נשאר יושב לו בפינתו השליווה שהכינו בשבילו. והיה שוכח את כל אחיו האומללים לגמרי? אַ פּרִייוֹרִי כּבֵד להחליט דבר ברור; ואולם אַ פּוֹסְטֶרִייוֹרִי הרי אנו חייבים לחשוב, שהיה שוכח אותם, משום שרואים אנו, שאותו ההבדל שישנו פה בין דוסטויבסקי זה ובין אחד הלבלרים שבאחת הערים הנידחות – בכלל, אותו ההבדל שישנו בין הגדולים ובין הקטנים פה על אדמות – הוא גדול מאד וקולו של היָשר הנרמס ברגל גאווה צועק גם מזה ועולה עד השמיים; ובכל זאת הרי אנו חיים לנו בשלווה גמורה ואת קולנו אפילו איננו מרימים כלפי הדבר הזה – בכל אופן, לפרקים רחוקים מאד ואפילו אז – אליבא דאמת כבֵד מאד להגיד ברור לשם מה אנו “צועקים” אם בכדי להרגיז את מנוחתם של השמיים, השטוחים להם בשלווה והכול אחת להם, או משום שבכלל יש בתוכנו הרבה אנשים החובבים את הצעקה משל לאותה הנודדת שב“סוּפָה” של אוסטרובסקי, שהיתה לה תאווה רבה לשמוע כשמיַללים “היטב”. כל אלה ההשערות והרמזים יכולים שתהא להם חשיבות יתירה עיני אותם האנשים, שכמוני אני היום (איני אחראי בעד מחר) הם מוצאים, שיש אמת בהנחתו של דוסטויבסקי, שאפילו אם יש השארת־הנפש גם אז אינה בשביל הכול אלא בשביל יחידי סגולה, ומניח אני כמו כן, בהסכמה לדוסטויבסקי, שלצַפות להשארת הנפש אפשר להם רק לאלה, שיש רגליים לחשוב, שאחרי מותם ירֵע להם מאשר בהיותם בחיים. העליונים למטה יהיו עליונים גם למעלה ולתחתונים לא תהי כל תקומה. ולא זו בלבד אלא שלא יהיה אפילו מי שיפצה פה בשבילם; כל אלה הדוסטויבסקים והטולסטויים ושאר “העליונים” האחרים, שיהיו זוכים ליהנות מזיו השכינה, יהיו טרודים בעניינים הרבה יותר חשובים… ואחר כל אלה הרי אתם יכולים אם רצונכם בזה להיות הולכים ודואגים לסַדר את חיי בני האדם פה על אדמות ביושר ובצדק ולהניח ביחד עם אפלטון את תורת הצדק והיושר ליסוד מוסד גם לתורת הפילוסופיה. כּוחָה שֶל הוֹכָחָה. שוֹפנהויר בא וכפר לגמרי בהשארת־הנפש. האדם בבחינת דבר בפני עצמו, באותה הבחינה המפורסמת לתהילה של “דינג אַן זיך”, יש לו ודאי קיוּם ונירוֹ לא יאבד; אבל האדם בבחינת חזיוֹן – זה אינו אלא צל עובר. בדברים אחרים: כל מה שיש לנו משֶלנו, משֶל אישיותנו הפרטית, הריהו קיים ועומד כל זמן שהחומר שלנו קיים – ולא יותר; אלא מכיוון שכל אחד ואחד מאִתנו אינו במהותו אלא התגלות “רצונו” – דינג אַן זיך – של מקום, של אותו היסוד הנצחי, שלֵית שינוי דחל ביה, שהוא הוא אותה המהות היחידה והמיוחדת של העולם, המתפּשטת בריבוא ריבואות “חזיונות”, לפיכך הרי גם אנו יש בנו מהנצח עד כמה שיש בנו מאותו היסוד. אבל לא יותר. זאת החלטתו של שופנהויר, שכנראה היא יוצאת באורח ישר והגיוני מכל שיטתו הפילוסופית כולה – תולדה מחויבת מתורתו בדבר “הדינג אַן זיך” ומזו שבדבר האינדיווידוּאוּם. פה אנו יכולים שלא לנגוע כלל באותה התורה שלו, המטפלת בדינג אַן זיך. סוף סוף אפילו אם נחליט, שהיתה טעות בידי שופנהויר והדינג אַן זיך גם הוא המוות שולט בו, לא תהא הצרה גדולה כל כך, כמו שאין השמחה גדולה אם יש רגליים לדבריו והדינג אַן זיך יש לו השארה לנצח. אבל אנו ניגש אל תורת האדם שלו – את האינדיווידוּאוּם. תורה זו נוטלת ממנו את זכותו להיות בנצח בכוחה של ראיה אחת, שלכאורה אין עליה פירכא. בא שופנהויר ואומר: כל מה שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; הרי, שהאינדיווידוּאוּם שיש לו התחלה – כלומר, הלידה – יש לו גם סוף – כוונתו, המוות. שופּנהויר גופו היה כל כך בטוח, שגם ההנחה וגם המסקנה שלו הם דברי אלוהים חיים, עד שאפילו על דעתו לא עלה, שאפשר לו לאיש שיבוא ויטיל ספק בזו או בזוֹ או אפילו בשתיהן יחד. ובכל זאת הדבר ברור למדי, שהפעם אנו רואים לפנינו מסקנה שבטעוּת של הנחה משובשה. כי ראשית לכול איננו יודעים מִנָליה לשופנהויר הָא, שכל דבר שיש לו ראשית הרי הוא חייב שתהיה לו גם אחרית. אמת הדבר, שההסתכלות המוחשית מביאה אותנו לידי השערה כמו זו; אבל כלום אפשר לנו לבנות איזה דבר על יסוד הסתכלות אֵמְפּירִית בלבד? וכלום יש לנו הרשות להניח הנחות כאלו ליסוד להחלטות של השאלות הפילוסופיות היותר חשובות? ואפילו אם נודה לו, שהנחה זו אמת היא, גם אז עדיין אין היא מוכיחה, שמסקנתו נכונה. מאוד יכול להיות, שכל דבר שיש לו ראשית יש לו גם אחרית; מאוד יכול להיות, שסוף כל אינדיווידוּאוּם לנשייה; אבל כלום מכאן ראיה, שכליון הנפש הוא אחוז וקשור בכליונוֹ של החומר? הלא אפשר מאוד, שהחומר ימות לו והנפש שסופה אמנם גם כן למיתה, נשארת עוד בחיים ולו גם שלא לזמן רב, שלא לעולמי עולמים, כמו שחושבים האופטימיסטים הקיצונים, אבל נשארת ומוצאה לה פה או בעולם אחר, שעדיין אין אנו יודעים את טיבו, איזה חומר אחר, הטוב לה פחות או יותר ומתלבשת בו. בני אדם אומללים, כמה היו שמֵחים אפילו לתקווה רפויה שכזו! ובייחוד כשעדיין הדבר מוטל אצלנו בספק אם יודעים אנו בברור מה בני האדם הללו חפצים כשהם מדברים וחוזרים ומדברים בדבר השארת הנפש: אם שצריכים הם שיהיו חיים דווקא לנצח נצחים או שהיו מסתפקים אפילו בזה שהיו יכולים לחזור ולחיות את חייהם עוד רק פעם אחת או שתיים ולא יותר – ובייחוד אילו היו בטוחים, שהפעמים האחרות הללו לא תהיינה כל כך מלעיבות כפעם הראשונה הזאת, הדורשת כל כך תשלומים וייסורים רבים אפילו במחיר מישרת מורה בתלמוד תורה, למשל. כשאני לעצמי אני חושב, שלא כל אחד היה מסכים שיהא חי לנצח נצחים. מה יעשה האדם כשיהא מַעיין האפשריות דוֹלל והכול יתחיל מחדש?… מכל מה שאמרתי אין לנו, כמובן, להוציא, שיש לנו איזה יסוד שהוא לקווֹת לחיי העולם הבא: השאלה נשארת שאֵלה אפילו לאחר שהכחשנו את הוכחותיו של שופנהויר, אבל מה שבלי כל פקפוק אנו חייבים להוציא מדברי אלו הוא, שאפילו הטובות ש“בהוֹכחות” אינן מחזיקות מעמד מכיוון שאנוּ מתחילים מפשפשים בהן היטב. קוּאָד דֶמוֹנסטראנדוּם אֶראט – מאליו מובן, רק עד אותה שעה, שתבאנה הוכחות אחרות ותטפחנה על פני ההוכחות הללו, המכחישות את שופנהויר. את הדברים הללו הוספתי בכוונה בכדי ליטול ממבקרי את ההנאה ואת היכולת לעשות מישחק במלים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53517 יצירות מאת 3204 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22168 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!