א.¹    🔗

אתם יוצאים מתוך כתלי האוניברסיטה בשעה שהעולם, כפי שאנו מכירים אותו, עומד לעינינו על עברי פי פחת. האויר מלא ריח המות והתעללות בגוף ובנפש. מסביבנו שומעים אנו את כל הסיסמאות הישנות־נושנות שלמענן תידרשו להקריב את חייכם. אל־נא תתנו לרמותכם! סיסמאות אלו כשהן לעצמן נשגבות הן, ואולם לעולם לא ישיגו אותן ולא יתגשמו על־ידי מלחמה. הטוב – אי־אפשר שיושג במלחמה. כשמובילים אתכם כשה לטבח, דעו לכם, בני הנוער, כי לא למען הטוב אתם נלחמים, אלא נגד הרע ביותר, נגד האלילות הזאת המרעילה את חיי העולם. לא תהיה זו מלחמת הצדק, אבל אולי מלחמת־ההכרח. ולמה לא מלחמת־הצדק? משום שחכמתו של האדם ורוחב־לבו רופפים, והתאווה לשפיכות־דמים ואהבת־הבצע חזקות ללא־שיעור. אולי היא תהיה מלחמה של הכרח, מפני שהעוול הזה המתבטא בשם היטלר הוא הרע העמוק לאין־ערוך מכל הרעות שבאימפריאליסמין ושבמיליטריסמין של הדימוקרטיות, ר"ל. עצמו את עיניכם, אטמו את אזניכם כשניגשים הכמרים והמולים והרבנים לשים את ידיהם על דגלי החיילים. מה לחיי האמונה שלנו ולקרבנות האלה למולך?

למה להטיל על האחרים את האשמה להשחתה זו של הציביליזציה? כל אחד מאתנו אחראי לכך, כל אחד לפי דרכו, וביחוד אלה הקוראים לעצמם מורים ומנהיגים. הרי אנו רשאים רק במעט מזער לתת לכם, הצעירים, עצה איך לכוון את חייכם.

ובכל זאת הייתי רוצה לומר לכם אילו דברים, ויהיה ערכם מה שיהיה.

הדבר שבני־אדם קוראים לו הצלחה הוא לפעמים קרובות רק שקר ומרמה, ומה שקוראים לו כשלון הוא פעמים רבות תוצאה של רוחב־לב והקרבה עצמית. ההצלחה גם בחיי הפרט, גם בחיי האומות באה תכופות מדי כתוצאה של בגידה ומעילה, והכשלון – כתוצאה מזה שבן־האדם לא היה נכון לשקר או להרוג או למעול בידידו או לגזול את הפרוטה האחרונה מאלמנה ויתום.

ולכן, הצריך האדם להעדיף הצלחה המבוססת על הפשע בפני כשלון המבוסס על הטוב? לא אוכל אלא להביע את הכרתי העמוקה, עד כמה שיש ערך לכך, שהצלחתנו או כשלוננו אינם העיקר בחיים, אלא נאמנותנו כעבדים לאדון־עולם העליון והאחד, כאוהבי משפט ועושי חסד ומצניעי לכת לפניו.

אכן, אין האדם לומד הרבה מלימודי ההיסטוריה והספרות, אך מפליא עד היכן לא למד העולם ולא השתנה ביחסו לישראל.

נקח־נא בידינו את ספר ישעיהו שמזמן חבורו עברו כבר למעלה מאלפים וחמש מאות שנה, ונעיין בפרק נ"ג. פרק זה היה כבד־גורל. פירשוהו וחזרו ופירשוהו פירושים שונים בכמה דרכים, בלמדנות ובהשתוקקות הנפש, לא פחות מאיזה שהוא דף ידוע אחר בספרות העולמית. ואנו רואים שכבר אז בימי הנביא, כמו בימינו אנו, אין לך כינוי־גנאי שלא כינו בו את ישראל. נביא ישראל אמיץ־הלב אינו מהסס לומר לנו איך הביטו הגויים על ישראל. “לא תואר לו ולא הדר… נבזה וחדל־אישים, נגוע מוכה־אלהים ומעונה… מעוצר וממשפט לוקח… נגזר מארץ חיים” – הוא חי חיי מחולל ומדוכא ונקבר קבורת־חמור.

הנביא אף לא יהסס מלומר לנו, כי הגויים מטילים על ישראל לא רק את האחריות בעד עוונות עצמם, כי אם גם בעד מכאוביהם וחלייהם, פשעיהם וענוייהם של הגויים וגם בעד החמס והמרמה והאלמות של הגויים – גם כל זה בא בגלל ישראל. הוא נשאם, הוא סבלם, כי, לפי דברי הגויים, “ה' הפגיע בו את עון כלנו”. אם כל הגויים כצאן תעו, הרי ישראל ולא הגויים הם התועים בשרירות־לבם, והוא שהובל כשה לטבח וכרחל לפני גוזזיה.

נאמר הרבה פעמים משך הדורות, ובתקופה האחרונה הביע זאת גם הרמן כהן, כי הנביא התכוון לכך, שישראל גורלו להיות כוהן לעמים, לשאת את עוונותיהם ופשעיהם ולשמש כפרה להם. מאידך, לפי פירוש רד“ק מהמאה הי”ב ולפי דבריו הנמרצים של שד"ל לפני כמאה שנה, התכוון הנביא לכך, שישראל מחוייב אמנם לשאת את עוונותיו הרבים שלו, אבל לא יתכן שרצון ההשגחה הוא כי על אומה אחת לשאת פשעיה של אומה אחרת.

בעיה זו היא כה עמוקה ומסובכת, שאי־אפשר לטפל בה באופן יסודי בשעה זו, אך רוצה אני לומר מלים מספר על שני פסוקים של הפרק ההוא שקשר להם עם הבעיה העיקרית.

הנביא אומר “מפשע עמי נגע למו”, ז"א שבגלל הפשעים של העמים נגד עמי ישראל יגע בעמים עצמם. לא יתכן שהעמים ירדפו ויענו את ישראל וימלטו מענשם. הרע אשר יבוא עליהם לא יהיה קטן מזה שהם המיטו על ישראל. נצח־ישראל אינו בעיקר בגלל מעשיו הוא, אלא בגלל מעשיהם של האחרים נגדו. ולא המעשים של ישראל כלפי הגויים, אלא המעשים של אלה כלפי ישראל, מבשרים על כליונם של העמים. הנביא שומע איך הגויים קוראים בלעג ובבוז: מי יאמין את השמועה ההיא שזרוע ה' נגלתה על עם בזוי ושפל כישראל? ואולם אם נתגלה אלוה לאיזה עם שהוא, הלא לישראל נתגלה – ולא אחת ולא שתים.

הנביא שומע גם את קריאת הגויים: “מוסר שלומנו עליו”, על ישראל. בעוד שנה יהיה יום הולדתו השמונה־מאות של רש"י, הגאון שבפרשנים, וממנו, מאיש יהודי בן ימי הבינים, שאנו רואים אותם כנחותי הדורות, בא לנו הפירוש על “מוסר שלומנו עליו”: “שבאו על ישראל יסורי השלום וישראל היה מיוסר להיות שלום לכל העולם”.

ישראל אמנם מיוסר, ובכל זאת השלום אינו בא לעולם; ישראל עצמו חוטא נגד האידיאל העליון שלו. ישראל אינו נאמן לאלוהיו אפילו במידה שהוא נאמן לעמים שבידם הפקיד ולתוכם החדיר את רוחו. רק שאלה אחת, גדולה וכבירה, מכוונת אל ישראל: האם עבד ה' אתה?

הנביא פותח את מוסרו במלים: “הנה ישכיל עבדי”. ובמקומות אחרים הוא אומר: “ואתה ישראל עבדי”; “ועתה שמע יעקב עבדי”; “אל תירא עבדי יעקב”.

חברים, כשיבוא יום־הבוחן שלכם זכרו את המלים האחרונות: אל תירא עבדי יעקב!

 

ב.²    🔗

זכות היא לנו, חברים יקרים, שטכס־סיום זה חל בשבוע של פרשת קדושים, כאן היהדות ומלואה, תורת־המדות שלה. והיא גם, בשינויי־נוסחאות, תורת־המוסר של הנצרות ושל האיסלם. על תורה זו נאבקים היום שני עולמות, זה של הדימוקרטיות וזה של הנאציסם.

קדמונינו הבינו היטב את חשיבותה העקרונית של פרשה זו. היא מכוונת לכל אדם בישראל. “דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם”. קדושה זו היא לא רק לכהנים או לאיזו כת של פרושים, או לראשי העם בלבד, אלא לכל הקהל. “איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו”; “איש איש אשר יתן מזרעו למולך”. הדגשה זו ביארו בזה, שרוב הדינים בפרשה זו “שייכים לידיעת כל המון העם בדרכי החיים”, ז"א שרוב דינים אלה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, נראים לנו פשוטים וטבעיים; ורק המיעוט שבהם, ביחוד בנוגע ללאווים, זקוק בהם האדם למורה ורב. אלה ואלה מהווים את מוסר היהדות, אשר יעשה אדם וחי בהם.

פרשה זו נאמרה לכל הקהל גם מפני שהיא כוללת “כל גופי התורה”. הכוונה היא לעשרת הדיברות. הם מהווים, לפי השקפה זו, את עצם התורה. בפרשה שלפנינו אתה מוצא את עיקר עשרת הדיברות, אמנם בניסוח אחר.

נשוה־נא בקיצור נמרץ את עשרת הדיברות לפי פרשה זו.

א. “כי אני ה' אלהיך”. – מלים אלו חוזרות ונשנות בכל רחבי הפרשה. העליון הוא הוא האסמכתא היחידה לכל מוסר היהדות.

ב. “לא תפנו לאובות וידעונים”. – כל מיני אלילים קמים כיום. אל תזנו אחריהם ואל תעשו ככל תועבותיהם.

ג. “לא תשבעו לשקר”. – השקר אינו מקודש ע"י זה שהמשקרים מתפללים לשמו המיוחד או לאחד מכינויי שמו.

ד. “את שבתותי תשמורו”. – השבת היא האות לברית עולם בין האל הקדוש והעם הקדוש השואף ליצירת חברה מקודשת.

ה. “איש אמו ואביו תראו”. – “אף שאתה תחזור על הפתחים ותתן להם, כי הקב”ה העדיף את כיבוד אב ואם מפני כבודו". לא לפי מוסר האלילים החדישים המתירים לבן ולבת להסגיר את ההורים לידי הרשות בשל חילוקי־דעות פוליטיים.

ו. “לא תעמוד על דם רעך”. – תצילהו גם אם תסכן בשל כך את חייך אתה.

ז. “מות יומת הנואף והנואפת”. – שלא לפי הספרות החדישה, גם בעברית, שאין בה חשיבות יתירה לטהרת המשפחה ולטהרת המין.

ח. “לא תגנובו”. – לא תיעשה “גניבת ממון של חברו וגניבת נפשו”.

ט. “לא תלך רכיל בעמך”. – לא תגלה את סוד רעך, ולא תתגנב אל ביתו בסתר כדי להוציא דבה נגדו, או למסור אותו לרשות בעד דבר שאינו בניגוד לתורת ישראל.

י. “ואהבת לרעך כמוך”. – זהו השיא של כל הפרשה. הלל הזקן אמר “זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא, זיל גמור”, ולפי דברי ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה.

יגעו הרבה בבעיה המסובכת, האיך אפשר לאדם לאהוב את רעהו כמוהו. אפשר לאהוב את ה' בכל לבבך, אלא זולתך כמוך? פירושו של הלל ידוע: “מה דעלך שׂני, לחברך לא תעבד”. אהבה זאת פירושה העדר שנאה. אחרים מוצאים את העיקר במעשים ולא בהרגשה. אם כה ואם כה, עשה לרעך מעשים מתוך אהבה. אלה ואלה מוצאים כי מצוה חמורה ועמוקה זו חייב כל אדם בישראל לקיים לפי מיטב יכלתו.

מלבד נוסחה זו של עשרת הדיברות, כוללת פרשת קדושים עוד רשימה ארוכה של דינים וחוקים ומשפטים, מהם שבין אדם לחברו, ומהם שבין אדם למקום, מהם התלויים בארץ ומהם שיש לעשות בכל מקום, חיובים מוסריים ולאווים מוסריים. לא תקום ולא תטור, לפני עור לא תתן מכשול ולא תקלל חרש, ולא תעשה עול במשפט, בצדק תשפוט עמיתך. בכלל מדבר הכתוב הרבה על הלכות הנוגעות לבתי־דין־צדק, כי על הצדק יושתתו מעשיך וחייך – מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק – צדק צדק תרדוף.

“והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם”.

האם יוכל בשר־ודם להיות קדוש? על כך ענו קדמונינו בחיוב. דימו את האדם בישראל לפמליא של מלך. הלא כל בני־ביתו חפצים להיות מחקים לאביהם המלך. “אף על פי שקדושתי היא למעלה מקדושתכם” האדם “יכול כמוני”. כפי שהוא חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ואמת, אף עליך לשאוף לכך ולחקות את תואריו ומידותיו. “אם אתם מקדשים את עצמכם מעלה אני כאילו קדשתם אותי”. זוהי ה־imitatio dei של היהדות.

נגד קדושת המוסר הזה נלחמים אלה הרוצים להטיל על העולם את קדושת אליליהם ושטניהם. הם מקדשים את המלחמה, את הכריעה וההשתחוויה למולך וכפיהם מגואלות בדם. קדושת היהדות עומדת כנגד קדושת הנאציסם, קדושה כנגד קדושה.

מוסרים על גזירת מלכות הרשעה הרומאית, שכל מי שסומך ייהרג וכל מי שנסמך ייהרג, וכל עיר שסומכין בה תיחרב ותחומי־שבת שסומכין בהם ייעקרו. מה עשה יהודא בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עירות גדולות ובין שני תחומי־שבת, בין אושא ושפרעם, וסמך שם חמישה זקנים.

מכאן אנו למדים שביהדות סומכין את ממשיכי המסורת בכל מחיר. אכן, אינה דומה סמיכה לסמיכה. האוניברסיטה העברית סומכת את ידיה היום על ראשיכם הצעירים, חברים יקרים, ומהיום והלאה אתם מוסמכיה. שם בגיא ההריגה נחרבו מקומות התורה, וכאן בירושלים עיר הקודש אוניברסיטה עברית ועוד בתי־אולפנא, ישיבות ובתי־מדרש, סומכים כל אחד לפי דרכו וממשיכים את החיים הרוחניים של ישראל.

רב הונא אמר בשם רבא: הקב"ה אמר למשה אמור לישראל: בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה.

חברים, עסקו בתורה.

 

ג.³    🔗

בפרשת השבוע, ויגש, מספר לנו הכתוב על יוסף שהתודע אל אחיו, ובתתו את קולו בבכי אמר להם: אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה. כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.

אותו רגע עשה יוסף לעצמו את חשבון נפשו. אחרי שעברו עליו שנות עליתו לגדולה סיכם במלים ספורות את השקפתו על חייו הוא וחיי עמו: לא הם שלחוהו, כי אם האלהים – ולמחיה שלחהו.

כל פעם שאנו מפסיקים את מחזור החיים היום־יומיים, עלינו לתת לעצמנו חשבון־הנפש. ובקשר עם חשבון־הנפש שלנו היום רוצה אני לשאול את השאלה: למה למדנו ולימדנו כאן שנים על שנים? השאלה מזדהה עם שאלה שניה: לשם מה נשתמש בידיעות שרכשנו לעצמנו?

מובן מאליו שאם אין קמח אין תורה. תפקיד גדול לכל לימוד, לכל אוניברסיטה, להקנות לחניכים אותם הדברים שסוף סוף אפשר יהיה להם באופן ישר או בעקיפין להשתמש בהם לשם פרנסתם.

בעולם הנמצא היום בתוך מלחמה ובאותו עולם שלפי תפילת כל אחד יתהווה ויתחדש אחרי היגמרה, יש צורך כעת, ויהי בעתיד צורך גדול יותר, באנשים בעלי השכלה וידיעות מדוייקות, אנשים היודעים את הגישה של השיטה המדעית.

אבל יש מטרה יותר חשובה ללימודים. מטרה זו אפשר לתאר על ידי שאלה נוספת. הדור שלנו, מדוע הוא נתון במדבר רוחני, ומדוע זה הננו נבוכי הזמן ובלי הדרכה רוחנית, אובדי עצה ודרך, הורסים זה את זה, מהפכים על פניהם את כל הערכים התרבותיים, המוסריים, הדתיים שאנו לומדים ומלמדים אותם בבתי־האולפנא?

אולי אפשר יהיה להתקרב קרבה כלשהי לתשובה, אם נזכיר כאן עובדה מעניינת של כינוס מלומדים שנתקיים לפני יותר מחצי שנה בניו־יורק רבתי. היה זה כינוס, ועד כמה שידוע לי יחיד במינו, שעלה בידו להביא תחת צל קורה אחת מלומדים גדולים משלושה סוגים: פילוסופים, אנשי מדעי־הטבע ותיאולוגים, ויחד הציגו את השאלה: מה הם היחסים שבין מדעי־הטבע והפילוסופיה והדת?

דור שלם, שנים, שלושה דורות, הכחישו שיש יחסים כל־שהם בין שלושת העולמות הללו. בעלי מדעי־הטבע אמרו שאין להם צורך לטפל בשאלות עיוניות של שני אלה. לדידם קיים הטבע שחשים אותו, בו הם מטפלים ובזה די להם. והפילוסופים אמרו שאפשר ליסד חיים רוחניים, חיי מוסר, בלי יחס לערכי הדת; ואילו הדתיים אמרו שאין להם יחס לחיים המעשיים, לדאגות היום־יומיות, המדאיגות את הדור ואת האנושות. אמרו: טבע וטכנולוגיה לחוד, פילוסופיה ופוליטיקה לחוד, מוסר ואמנות לחוד, ותיאולוגיה לחוד. והנה בימי מלחמה זו קיימו אותו כינוס וכל משתתף ניסה לתת את תשובתו על יחסי הגומלין שבין כל אלה. כי כהנחה יסודית של הכינוס היתה הדעה המשותפת שיש יחסים בין מדעי־הטבע, הפילוסופיה והתיאולוגיה, שיש יסודות משותפים לכולם. אם אנו שואלים: מה עושים אנחנו? אי־אפשר לומר שדורנו שואף ליסד את כלם על עקרונות משותפים, שאנו שואפים בכל מאודנו לחפש את הדבר העולה מעל כולם, הדבר שהוא העמוק ביותר בכל אחד. ואם אנו באוניברסיטה העברית רוצים בימים אלה, לפני תלמידים שיוצאים אל החיים, לתת איזו תשובה שהיא על השאלה: לשם מה למדנו ולימדנו שנים על שנים? נראה לי שצריך לומר בפירוש, שעלינו להשתדל לחפש את ההיקף, את המעוף, את הכלליות, את היסודות השכליים והרוחניים המשותפים שבמדעי־הטבע, בפילוסופיה ובתיאולוגיה, כי רק עליהם אפשר יהיה ליצור דור חדש ופניו לחיים ולא למות.

יש אומרים שאין ערכים אבסולוטיים, שהמוסר הנהו דבר יחסי, היום כך ומחר אחרת; קיצורו: אין ערכים קיימים בחיים. אין לי בשעה זו היכולת להתווכח על בעיה יסודית זו. ברצוני רק להביע את דעתי לפני המוסמכים והדוקטורים שלנו, שאם אנו יוצאים מתוך ההנחה היסודית שאין ערכים אבסולוטיים בחיים הרי אנו אבודים כמו כל הדור שלנו, כמו כל הדור שלפניו. אם רק “אכל ושתה”, הרי אין סיבה למה לא: “כי מחר נמות”. למה לא? איפה היא הסנקציה האבסולוטית שאוסרת זאת עלינו?

מהו האחד, מה טיבו, מהו עצם האחד – זוהי שאלת השאלות. הדור שאין לו אומץ־הלב לעמוד בפני שאלה זו פנים אל פנים, דור זה, אחרי הנסיונות של שלושת הדורות האחרונים להתחמק, אין לו, לפי דעתי, זכות־קיום. אלה הלומדים והמלמדים, עליהם החובה לחפש תשובות חיוניות אלה. יותר מדי יקר הוא ללמוד וללמד לשם פרנסה בלבד.

כשאני מוסר את התעודות האלה הריני משמש מכשיר, כלי, מיופה־כוח; – וממי? ממסורת ארוכה של דורות, של האומות ושל ישראל גם יחד, של חכמה ותורה. לשבת וללמוד – זוהי זכות שאין כמוה. כל אחד שהיתה לו זכות זו מחויב להשתדל ולנסות לחדור לתוך עמקן של בעיות רוחניות יסודיות אלה המדאיגות אותנו בדורנו כשאנו הורגים זה את זה.

הנה אנו עומדים בסוף חנוכה, והסמל של חנוכה הלא היא המנורה. בתיאור המקדש של שלמה מסופר, שעשה את המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר, לפני הבית הפנימי של קדשי הקדשים. הדביר שלנו הרי זהו ההיכל של המדע, של החכמה, של המוסר, של האמנות, של הדת. ומי יתן ואתם, מוסמכים ודוקטורים במדעי־הרוח ובמדעי־הטבע, תעמדו מצד זה ומצד זה כמנורות שלפני הדביר, לפני הבית הפנימי.

 

ד.⁴    🔗

בזמן האחרון זכיתי לקרוא ספר קטנטן שחובר באיספניה לפני יותר מחמש מאות ושלושים שנה, בשנת 1415, ע“י שלמה אל־עמי. הספר הוא בצורה של “אגרת־מוסר” לתלמידו בפורטוגל, אשר נמלט שמה בין יתר פליטי איספניה. הוא נדפס בפעם הראשונה בקושטא לפני יותר משלוש מאות ושלושים שנה, בשנת 1605, ומאז חביב היה על העולם היהודי. בספריתנו נמצאות שש מהדורות ממנו, האחרונה מאת ילינק, מלפני ששים וחמש שנה. בכל הוצאה חדשה מודיעים כי הספר אזל מן השוק, “נחטף מחמת חביבותו על הרבים המתאווים לשתות בצמא מדברי קדשו”. דברי הספר מובאים גם במחזור של יוה”כ שהוצא בגרמניה לפני יותר ממאתים שנה, והכותרת שבראשם היא: “אגרת התוכחה והאמונה” שהיא הולמת את הספר, את צורתו ואת תכנו.

המחבר היה עד־ראיה לפורענויות וליסורים האיומים שבאיספניה שבשנת 1391, גם לאלה שבשנים שלפניה ולאחריה. הוא נותן רשימה די ארוכה של שחיטות ורדיפות, של קהילות שלמות ועתיקות שנהרסו, והוא מתאר את ההשמדה והשמד מימי האלמוהדים עד ימיו הוא. אנו יודעים, מה שלא יכול הוא לדעת, ששלושה דורות אחריו בא הגירוש הסופי של כל שרידי היהדות החיה והנאמנה מארץ איספניה.

מחברנו שואל את השאלה המרה והגורלית שנשאלה בישראל בלי הפסק במשך כל הדורות ושעליה – עד כמה שאני רשאי להביע דעה – אין תשובה המניחה את הדעת: “מה זאת עשה אלוהים לנו בכל דור ודור להכחידנו, לתת אותנו לידי האמורי, להשמידנו?”

קשה היה לו לתת את תשובתו, אף־על־פי שהיה יהודי חרד לדבר ה‘. הוא מספר “על המבוכה אשר הייתי נבוך זה עשרים וארבע שנים”, ורק עכשיו הוא מוצא את העוז בנפשו לבוא לפני תלמידו ולהצדיק את משפטי ה’.

אין שאלה חשובה יותר בכל דור ודור, גם בפינו היום. הרבה בעיות חשובות וקשות עומדות ברומו של עולם, אולם אין היום שאלה יותר בוערת ואקטואלית משאלה זו על צדקת ה' כלפי עולמו ועמו. הצדק שלוחמים עליו במלחמה גורלית זו – מהו? מנין הוא? ולמה הוא בא?

השאלה נשאלת בצורות שונות. אברהם אבינו שאל: “האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט?”. בכל ספר איוב מתלבטים בבעיה עיקרית זו ואף קוהלת עומד על השאלה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו.

לאל־עמי מחברנו יש תשובה מסוימת, כמעט התשובה הרשמית של הדורות: “כי אנחנו חפרנו הגומץ אשר בו נפלנו… ואם תאמר בלבבך מדוע קרונו אלה, דע והאמן: מידינו היתה זאת ברב עוונותינו”. ועיקר כל העיקרים בשבילו הוא “ובמדת המשפט הביא עלינו את המהומה והחרדה… מדה כנגד מדה”. המצב הקטסטרופלי הוא לפי דעתו התגמול לכל החטאים והפשעים שהוא רואה בעיניו ושעליהם הוא מתרעם ברוח נביאי ישראל.

תיאור מפורט ומלא חרדה הוא נותן לחיים הרקובים עד היסוד של בית ישראל באיספניה בתקופת הקטסטרופה ההיא. קשה להאמין שבימי שחיטות של אלפי יהודים יימצאו יהודים אחרים שבחייהם ובמעשיהם יש פריצות מוסרית כה רבה, כה עמוקה. ואולם אם נסתכל קצת במתהווה לנגד עינינו היום, ונראה את השאננים בציון, את שחיתות המידות, גניבה וזנות, שקר ובערות, נוכל להסתמך על העובדות שמחברנו מביא. עובדה אחרי עובדה.

אין בדעתי לחזור כאן על הרשימה הטרגית ההיא. אביא רק אי־אלו דוגמאות, שמתוכן נוכל ללמוד גזרה שוה לגבי ימינו אנו.

חמתו בערה ביחוד על מנהיגי הדור “העומדים לפני מלכים אשר נותנים בידם מפתח סגולות אוצרותיהם”, שתפקידם היה לרחם על כל שבויי ישראל, ובמקום זה, “בעבור אחד היהודים האומללים נתונים לעם אחר הרוגים גרושים ושלולים,…עוורים וחרשים סמוכים לאלה האוכלים בשמחה לחמם מחללים בחלילים ומתהוללים… ויגאו בעשרם וגדלם, וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות, ויקחו להם פרדות גדולות וטובות למרכבות וילבשו בגדי מלכות, ותלבשנה נשותיהם כשׂרות וגבירות, ותבואנה בעדי עדים זהב וכסף ופנינים ואבנים יקרות, וימאסו בתורה ובענוה ובמלאכת אומנים… ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני המלך והסגנים סרה. לא ידעו כי בנפשם הוא ואחריתם מרה. הולכי רכיל נחושת וברזל מלשני בסתר ובגלוי רעהו להשחיתו… וברוע הנהגותיהם הבאישו את ריחם בעיני שוטריהם ומוניהם… ויגרשום מחצרי המלכים… מי יתן ונתעורר משנת אוולתנו… אבל אשמים אנו בלתי מודים על הטובות והחסדים, בלתי נכנעים מפני התלאות ובלתי חרדים”.

ידוע כי הפיננסיסטים של המלכות, וביחוד גובי המסים, היו יהודים. והנה קטע עליהם: “כי הולכנו את העכו”ם באונאה ובמרמה, וקבענו אותם בחוקים לא טובים בערמה, עד אשר מאסונו והחזיקונו כגנבים ורמאים מנאפים עצרת בוגדים, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה מכנים מלאכת יהודים".

ועוד קטע על המנהיגים הדתיים: “תעו במדבר… בשנאתם זה את זה בקנאתם… מה שזה מגלה זה מסתיר. מה שזה אוסר זה מתיר, עד שנעשות מתורה אחת כשתי תורות במחלקותם. על קורי עכביש יארוגו להבאיש את ריחם לגלות את נבלותם”.

חיים של פריצות מוסרית, מלשינות נוראה, גאוה על עשרם, ללא רחם על עניים, גנבים ורמאים, וקוראים למלאכתם זו מלאכת יהודים. רבנים וחכמים רבים על קטנות, ונוסף על כל אלה המרת הדת, זה מרצון וגאוה, וזה מאונס; רקבון בכל איברי הגוף.

כשאתה קורא דברים אלה ומביא בחשבון כל מה שמספר לנו גם בעל שבט־יהודה; המעשה המפורסם, למשל, על הריב הנורא בבית־כנסת אחד בליל כל נדרי, רק חדשים מספר לפני הגירוש הסופי, אתה שואל את עצמך, אם ציבור כזה לא נענש כראוי, כתגמול על מעשיו המושחתים. אמנם כן הוא, אם המדובר במנהיגי הדור, מוריו, רבניו, עשיריו, בעלי ההשכלה העליונה. ואולם בו ברגע עומדות לפני עיניך הדמויות של כל אלה, ביחוד מדלת העם ומבין הנשים, אשר נשארו נאמנים בחייהם, ובמותם קידשו את השם ברבים.

נכון כי רוח יזרעו וסופתה יקצורו. אנו קוצרים היום את היבול שזרע כל העולם כולו, גם בית ישראל בתוכו. אמנם כן, מדה כנגד מדה. אלא שרבבות אלה, שחייהם היו קשים למדי ומעשיהם טהורים לפי מיטב יכלתם, גם הם נענשים – למה עונש אחד לכולם, למנהיג ולדלת־העם, צדיק ורשע גם יחד? ובית ישראל לעומת העמים? הנה אותה השאלה שכל הפרק הראשון של חבקוק מלא אותה: תחריש כבלע רשע צדיק ממנו? אותה שאלה חותכת שיצאה גם מפי האפוקליפטן עזרא הרביעי: ציון רעה היא מבבל?

מחבר אגרת התוכחה והאמונה לא הסתפק במסירת רשימת־החטאים, אלא נתן לתלמידו גם הוראות מסוימות על התנהגותו היום־יומית כלפי אלהים ואדם, מה לעשות ומה לא לעשות בארחות־חיים קטנים כגדולים. יודעים אנו כעובדה היסטורית, מה שמחברנו יכול היה רק לנחש, שפליטי איספניה שנמלטו לפורטוגל, כמו תלמידו, גורשו גם הם אחר כך. ואולם למרות אי־הבטחון של התישבותם שם אין מחברנו מנסה לנחם ולחזק את תלמידו על־ידי חזונות על העתיד ואינו מדבר על ביאת המשיח, ולא על הגאולה, ולא על הקץ, על אף הנבואות על כך מצד כמה מנבאים בימים הללו. הוא מפנה את תשומת־לב תלמידו פנימה, אל נפשו הוא, ואל כל המצוות והחובות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

בתהלים, מזמור מ"ד, קובל המשורר על שאלהי מעוזו מוסר את עמו כצאן מאכל לידי האויב המגדף והנוקם, ובכל זאת הוא קורא בקול רם: “לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך”. על אף המבוכה שלנו כיום, על אף הרדיפות והשחיטות של הצדיק והרשע יחד, נישאר גם אנו נאמנים לאלהי ישראל, לו ולבריתו. נאמנות זו אינה מונעת בעדנו מלהעמיד את השאלה שבאותו מזמור, הנוקבת מעמקי לב: “למה פניך תסתיר?” ותשובה אין. אנו רשאים ומחויבים לשאול שאלה זו השכם והערב, גם כדי שנשאף ממנה כוח ואמונה למען עבודתנו יום יום, למען חיינו, למען גורלנו.

 

ה.⁵    🔗

…במשך שנות למודיכם באוניברסיטה העברית באתם במגע עם המדעים השונים. למדתם שהמדע מאפשר לבני־אדם ליצור חברה צודקת, להשליט את הצדק ואת החסד, ולהסיר מעל פני הארץ את חרפת הרעב ואת פורענות המלחמה. אולם האנושות אינה משתמשת בכוחות העצומים של המדע לשם מטרות אלו; שהרי הכוחות המוסריים והדתיים אינם מתקדמים בד בבד עם הכוחות המדעיים. ולא עוד אלא שהכוחות המדעיים משתלטים על הכוחות האחרים, במקום שאלה ירסנו את הללו ויתגברו עליהם, כדי שבני־אדם לא ישתמשו בהם לרעה. אין תקופה כתקופתנו המשמשת ראיה חותכת לאפשרות של שימוש זידוני בכוחות המדע… תקופה זו מעמידה כל אחד מאתנו בפני בעיות נפשיות עמוקות ומסובכות.

ויש לעורר את הבעיה כיצד תשתמשו אתם במדע שרכשתם לכם כאן באוניברסיטה. האם תצליחו למצוא את הדרך לעולם חדש ולפעול למען התחדשות התרבות האנושית? אפשר ואפשר ליצור בעזרת הכוחות הרוחניים חיים חדשים, בתנאי קודם שאנו רוצים בכך.

כל אחד מכם נצב היום בפני תפקיד קשה וקדוש וחייב לנסות את כוחו בכל מחיר. – “אל תעצבו, כי למחיה נשלחתם לפני אחיכם”! לפי דברי הכתוב בפרשת השבוע. אתם זכיתם לשקוד על התורה, אולם זכרו שאחיכם לא זכו לכך. רק במקרה אתם השלוחים והם הנעצרים. נשלחתם להחיות עם רב, נשלחתם להיות לפליטה גדולה.