גֶתֶּה אוֹ הַסּוֹפֵר

מוצא אני, שההשגחה הטילה על הסופר תפקיד מיֻחד בסדרו של עולם: תפקיד של מזכיר, אשר תעודתו להרצות דין וחשבון מעלילותיה של רוח החיים הנפלאה, הפועלת ועוסקת במעשׂי יצירה בכל מקום שבעולם. הוא ממֻנה לכך להיות קולט לתוך נפשו את כל מעשי העולם ולבֹר ולהבדיל אחר־כך מתוך נסיונות החיים את כל המֻפלא והמצֻין ביותר. הטבע תובע להיות מתברר ומתפרש. כל הדברים שבעולם עסוקים בכתיבת פרשת דברי ימיהם. המַזָּר שבשמים והחלמיש שבארץ מתנועעים כשׁצִלָּם כרוך אחריהם. הסלע המתגולל מטה משאיר אחריו שרטות בהר; הנחל – את אֲפיקוֹ בקרקע; בעל־החיים – את עצמותיו בשכבת האדמה; השָׂרָך והעלה – את רִשׁוּמָם הצנוע בפחם־האבן. הטפה המטפטפת חוקקת את החקיקה שלה בחול או באבן. אין רגלו של אדם דורכת על־פני השלג או על־פני האדמה, מבלי אשר תטביע ברשומות פחות או יותר קיָמות את עקבות מהלכה ודרכה. כל עלילה מעלילותיו של אדם נרשמת ונחקקת מאליה בזכרונם של בני דורו וגם בדרכי הנהגתו ובהכרת פניו שלו. חלל האויר מלא צלילי קולות; רקיע השמים מלא אותות ומופתים; כל האדמה כֻלה משמשת לוח־זכרון, אשר רשימות וציוּנים חרותים עליו, וכל דבר וכל חפץ שבעולם כולל רמזים, אשר כל אדם משכיל עומד עליהם על־נקלה.

בממלכת הטבע הולכת ונעשית רשימת־עצמו זו של כל דבר בהתמדה שאינה פוסקת, ומה שהוא מספר על עצמו דומה למטבע שטובע החותם. אין בו לא מן ההפרזה על המדה ולא מן המעטת הדמות, אלא מוסר הוא את המעשה כהויתו. אפס הטבע שואף אל עָל, והדין והחשבון, הנעשה בנפש האדם מכל מה שמתעולל מסביב לו, נעלה הוא מהיות טביעת חותם פשוטה. דין־וחשבון זה יש בו רוח חיים, כשם שהדבר, שהוא מרצה עליו, רוח חיים בו. זכרונו של אדם משמש מעין ראי, אשר לאחר שקלט את דמות תבניתם של הדברים הסובבים אותו, הריהו מתמלא רוח חיים ועורך ומסדר את הדברים האלה סדר חדש. המעשים הנקלטים בו אינם שרוים בתוכו במצב של קפאון, אלא מקצתם מתעלמים ומקצתם מבצבצים ועולים, ומתוך־כך מתגלית לפנינו עד־מהרה תמונה חדשה, הכוללת את נסיונות החיים המֻפלאים ומצֻיָּנים ביותר. האדם מסַיֵּע ומזרז את הפעֻלה הזאת. הוא אוהב להביע את רוחו, ואותו הדבר, שיש לו צֹרך להגיד לאחרים, רובץ כמשא כבד על לבו כל זמן שלא ישׂיחנו. אפס חוץ מן התענוג הזה, שכל בני אדם מוצאים בשׂיחה עם הבריות, יש בני־אדם שחֻננו מלֵדה בכשרון מֻפלא במינו למעשה־יצירה זה, כל אדם נוצר לכך להיות סופר, העוסק בכתיבה. הגנן מְשַׁמֵּר את כל נצר, את כל זרע ואת כל גרעין של אפרסק: תעודתו בעולם להיות נוטע נטיעות. ובשקידה לא פחותה מזו מתמכר הסופר לאֻמנותו שלו. כל דבר שהוא מסתכל בו או מתנסה בו בחיים משמש לו תבנית ודֻגמה ויושב כנגדו על־מנת שיתאר אותו בציוריו. את דעת הבריות, שיש דברים שאינם נִתּנים להעלותם בכתב, הוא חושב לדעה של שטות. סבור הוא, שכל דבר שאפשר להגות בו במחשבה, עלול גם להיות נכתב, בין לאלתר ובין לאחר זמן; והריהו מוכן ומזֻמן לתאר אפילו את רוח־הקֹדש, או לכל־הפחות לנסות את כחו בזה. אין לך ענין, שיהא נחשב בעיניו כביר ועצום יותר מדי או דק יותר או יקר יותר מדי, – אלא כיון שהוא משתעבד לעטו, הריהו מטפל בו ועוסק בכתיבתו. האדם נחשב בעיניו ליצור, שחֻנן במַתַּת התאור, והתבל כֻּלה נחשבת לו לחֹמר העלול להיות מתֹאר. כל שיחה עם הבריות, כל פֻּרענות הבאה עליו משמשת לו חֹמר חדש, כענין שאמר הפיטן הגרמני שלנו: “אֵל חַנַּנִי כֹחַ לָשִׂיחַ אֶת עָנְיִי וְסִבְלִי” (גֶתּה). רגשות ההתמרמרות והיסורים משמשים לו לצרכו.

מתוך פעֻלות ומעשים נמהרים הוא מסגל לו את היכֹלת לדבר בחכמה ובדעת. תמרורי יגון וסערות התאוה אינם בשבילו אלא רוחות מנשבות במפרשׂ האניה שלו, כענין שכתב לֻתֶּר חביבנו: “בשעה שאני שרוי בצער, הריני מתפלל יפה ודורש יפה”? ואלמלי יכֹלנו לעמוד על מוצאם של כמה זרמי מליצות נאות, ודאי שהיינו נזכרים בעל־כרחנו במעשה השֻׂלטן עַמּוּרַתְּ, אשר הואיל לצוות ברֹב חסדו לכרות ראשיהם של פרסים אחדים, בכדי שהרופא שלו וֶזַלְיוּס יוכל להתבונן אל העויות והפרפורים של שרירי העֹרף. המכשולים, שהוא נכשל בהם, מתקינים לו את הדרך לנצחונותיו. כל מחשבה חדשה, שעלתה על לבו, כל משבר, שנתהוה ביצרי לבו ותאותו, מורה אותו, שכל מה שלמד וכתב עד עכשָׁו אינו אלא דבר חיצוני, לא דבר של ממש, אלא מעין בת־קול של דבר של ממש. ובכן מה הוא עושה אפוא עכשָׁו? כלום משליך הוא את עטו אחרי גוו? זאת לא זאת; הוא מתחיל לכתוב מחדש מתוך השפעת האור החדש שנגה עליו ומנסה, שמא יעלה בידו להביע איזו מלה שיש בה מן האמת. והטבע מסַיע בידו במסתרים. כל דבר העלול להיות הָגוּי במחשבה, עלול להיות גם כן מבֻטא מן המחשבה ולחוץ, ולוּ גם בסיוע של כלי־מבטא גסים ואי־מתֻקנים. ואם כלי־המבטא האלה אינם מספיקים לו, הריהו מצפה ופועל את פעֻלתו, עד שהוא מתקין ומשכלל אותם לצרכי תשמישו ועושה אותם נוחים ומֻכשרים להביעו יפה.

שאיפה נמרצת זו לבטוי של חקוי, המצויה בכל מקום שבעולם, אף־על־פי שהיא מסמנת יפה את מטרתו ודרכו של הטבע, בעִקרו של דבר אין היא משמשת אלא מעין הרצאה סטֶנוגרפית. יש מדרגות נעלות מזו, ואותם האנשים, שהטבע בחר בהם לתעודה יותר רוממה. חֻננו מידו במתנות כשרונות מֻפלאים ביותר. הם הם בני כת החכמים והסופרים, הרואים חבור וקשר בין הדברים במקום שההמון אינו רואה אלא שברים וקטעים ואשר כח נמרץ כופה אותם לסדר את הדברים סדר נאות ולתמוך מתוך־כך את הציר, שעליו סובבת מערכת הדברים ותכונתם. דבר יקר הוא ללב הטבע ליצור אדם בעל הסתכלות עיונית או בעל חכמה ומדע. זוהי תכלית, שאין הוא מסיח את דעתו ממנו לעולם ולתכלית זו הִתְכַּוֵּן מתחלת ברִיָּתם של מעשי בראשית. אין הסופר חזיון עראי בעולם, אלא עסקן שהעולם זקוק לו, אחד ממשרתי ממלכת הטבע, שהיה צפוי ומזֻמן מאז מקדמי עולם ברקמת מעשי העולם וּבְמַסֶּכֶת צרופיהם. נבואות הלב ושאיפות הנפש משפיעות עליו רוח־הקֹדש. כשאנו עומדים על דבר אמת חדש, מתמלא לבנו רגש חם, שאינו אלא קרן נאצלה מאותה שמש הרוח, אשר זיוה נוקב ויורד לתוך מעמקי המחצב שבהר, כל מחשבה, המנצנצת בנפשו של אדם, מכרזת ברגע התגלותה על טיבה וערכה שלה, – אם רק הֲזָיָה של בדות היא, או כח קיָם ומוצק היא.

הנה כי כן, אם יש עִלות וגורמים המצריכים את התגלותו של הסופר, הרי מצד אחר יש גם תביעה וצֹרך למדי במתנות כשרונותיו. בכל העתים והזמנים יש לו לצבור צֹרך אחד שאינו פוסק, הַינו הצֹרך באדם כליל שלמות, המחֻנן בכֹח של בטוי נאות ואשר יכֹלת בידו לְכַוֵּן את מקומו הנכון של כל ענין, אשר הבריות נתעים אחריו בשגעונם. זחוחי־הדעת והלהוטים אחר הבצע מכריזים בקולי קולות על החדשות הטפֵלות שלהם בענין המכס, בעסקי מסלת־הברזל בטֶכַס, בדבר עִקרי הכנסיה הקתולית, בענין המיסמיריזמוס או בעסקי קליפורניה, והואיל שהם עוקרים את הענין מתוך קשרי היחסים, שהוא אחוז וקשור בהם, הרי עולה בידם על־נקלה לשווֹת עליו הוד וזֹהר ידוע, והמון בני־אדם נגרר אחריו באין דעת ובאין הבין ואוטם אזניו משמוע דברי שדולו של ההמון שכנגדו, אשר נִצל ממין שגעון זה רק משום שהוא מתמכר אל שגעון אחר הדומה לו. אבל אם אך יופיע אדם, אשר עין חדה לו לתפוס את כל הדברים בכללותם ואשר רוח בו לקבוע את כל אחד ואחד מעניני השגעון המֻבדלים והמֻפרשים במקומו הנכון ובקשרי יחסיו המתאימים, – מיד תסתלק האילוזיה, והצבור, אשר בינתו שבה אליו, יהא מחזיק טובה לתבונתו של האיש המוכיח אותו ומחזירו למוטב.

החכם הנהו בן כל התקופות והדורות, אלא שכדומה לשאר הבריות עליו להשתדל להיות שרוי ביחסים טובים עם בני דורו. אפס מעוטי הדעת סבורים, שדבר־מה מגֻחך נמצא בחכם ובכל כת החכמים והסופרים, אבל ענין זה אין בו מן החשיבות, כל זמן שהחכם גופו אינו משגיח בו. בארצנו חשוב איש המעשה יותר משאר הבריות; הוא משמש ענין חביב לשיחת הבריות ודעת הקהל נוחה הימנו, ומפלגת בני־אדם זו, שהיא רֹב מנין ורֹב בנין של הצבור, מכֻבּדה על כל פנות העם. דעת עמנו על אנשי הרעיון שוה לדעתו של בונוֹפַרְט. האידיאות מקעקעות את סדר החברה ואת חיי הרוָחָה וסופן שהן מעבירות את בעליהן על דעתם. לעֻמת זאת הכל סבורים, שמשלחת אניה טעונה סחורה מניו־יורק לסמירנה, או הטפול והריצה הֵנה והֵנה בכדי לרכוש חברים לחברה של מניות האומרת לכונן בית־מטוה גדול, שיש בו חמשת אלפים או עשרת אלפים נוּלים, או היגיעה בעסקי הבחירות והשדול והפתוי של בני הכפרים קלי האמונה ובעלי דעות קדומות, בכדי לסגל את דעותיהם בשעת בחירות הפרֶזידנט בחדש נובמבר – שכל הדברים האלה דברים מעשׂיים הם וראוים לתהלה ושבח.

אלמלי היה נטל עלי להשוות חיים של עסקנות ומעשה, לא מאותו המין שמניתי למעלה, אלא ממין מעֻלה מזה, אל חיים של הסתכלות ועיון, הייתי חושש להוציא את משפטי בהחלט לזכותם של הנזכרים ראשונה. בני־האדם יש להם צֹרך כל־כך גדול בהארה נפשית, עד שאפשר לנו לצדד הרבה בזכותו של המתבודד והנזיר, המקדיש את חייו לעיון המחשבה או לתפלה. נטיה ידועה לצד אחד, פזיזות יתרה ואִבוד שווי־המשקל הפנימי – זהו המחיר, שכל עסקנות מעשית נקנית בו. הֱוֵה עוסק ופועל, אם רצונך בכך, – אבל ידֹע תדע, שכל מה שאתה עושה, אי אתה עושה אלא על אחריותך עצמך. עלילותיהם של בני־אדם מעיקות תחתיהם כמשא כבד יותר מדי. הראני אדם, שהיה פּועל ועוסק, ולא נעשה קרבן ועבד לעסקנותו. מעשה, שעשוהו בני־אדם פעם אחת, משעבדם וכופם לחזור ולעשותו שוב. המעשה הראשון, אשר צריך להיות רק נסיון ובחינה, נעשה לחובה קדושה ולמצוה. המתקן הדתי הנלהב מגשים את רוח־הקֹדש שלו באיזה מנהג או ברית־דת, ונמצא שהוא ובני סיעתו דבקים בצורה החיצונית ומזניחים את רוח־הקֹדש. קְּוַקֶּר יסד את הקוַקֶּרות. שֵׁיקֶר כונן את המנזר שלו ואת המחולות והרקודים שלו; ואף־על־פי שכל אחד מהם מרבה לפטפט על הרוח, אבל לאמִתּו של דבר אין כאן כלום משל רוח, אלא חזרה מתמידה ואינה פוסקת, וחזרה זו צרתה ואויבתה של הרוח היא. אבל איה אפוא גלוייה החדשים של הרוח כיום הזה? בעלילות ובמעשים של התלהבות אי אתה מוצא עכשו אלא דלדול והתנַונות; אבל גם בעלילות שממין פחות מזה, שאינן מכֻוָּנות אלא להרבות את הָרְוָחָה של חיינו ועמה יחד גם את מֹרך לבנו ופחדנותנו, בעלילות של ערמומיות, בעלילות של חמס ושקר, בעלילות המפרידות בין כשרון העיון והמחשבה ובין כשרון המעשה והמטילות חרם על התבונה ועל הרגש, – גם בהן אי אתה מוצא כלום חוץ מדלדול וכפירה. בכתבי הקֹדש של ההֹדים כתוב לאמר: “רק הילדים בלבד ולא אנשי הדעת והחכמה מדברים על הכשרון העיוני ועל הכשרון המעשׂי כעל שני דברים בפני עצמם. שני אלה אחד הם, כי מגמה אחת לשניהם, והמדרגה שמגיעים אליה בעלי העיון, מגיעים אליה גם אנשי המעשה. רק מי שרואה, כי תורת העיון ותורת המעשה תורה אחת היא, עינים לו לראות”. כי כל עלילה נשגבה צריכה להשפיע על הטבע הרוחני של הדברים שבעולם. אַמת־המדה של העלילה היא הרגש, שממקורו היא נובעת. ענין פרטי ביותר שבחיי היחיד יכול על־נקלה לֵהפך לעלילה העומדת ברומו של עולם.

זלזול זה בערכה של העסקנות הרוחנית אינו נעשה מעולם על־ידי המנהיגים והדַבָּרִים שבדור, אלא על־ידי אנשים ממדרגה פחותה. האיש התקיף העומד בראש מפלגת אנשי המעשה נוטל חלק באידיאות שבזמנו והוגה משום־כך חבה יתרה אל אנשי העיון והמחשבה. ובכלל אין ממדתו של אדם מצֻיָן באיזה מקצוע שהוא להקל ולזלזל באדם אחר. בני־אדם שכמותו נוהגים תמיד לשאֹל שאלתו של טַלֵּרַן, לא את השאלה: העשיר הוא האיש? היש לו משׂרה? בעל דעות כשרות הוא? היש לו כשרון זה או אחר? השואף הוא להתקדמות או מצדד בזכות הסדר הקַיָּם? – אלא את השאלה: כלום אדם הוא בכלל? כלום מצדד הוא בכלל בזכות איזה דבר? צריך שיהא משֻׁבּח ונאה במינו. זהו כל מה שדורש טַלֵּרַן, כל מה שדורש ההגיון הבריא של הבריות. היֵה אדם גמור ומעֻלה, לא על־פי דרכנו אנו, אלא על־פי דרכך אתה. אנשים חרוצים ובעלי כשרון אינם בודקים אחר המקצוע, שכשרונו של אדם מצטַיֵּן בו, אלא בודקים אחריו, אם בכלל בעל כשרון הוא. אמן מחבב ומוקיר את אמן ואין הוא בודק אחריו, אם הוא דַבּרן או חָרש חכם, אֻמן־יד או מלך.

לאמתו של דבר אין לך ענין, שיהא כל־כך קרוב ללבו של הצבור, כשלומם וטובתם של הסופרים. אי־אפשר לנו שלא להודות, שבני־אדם מכירים בערכן של מעלות רוח מצֻיָנות ומקדמים אותן באהבה ובנפש חפצה. ואף־על־פי־כן אין הסופר תופס בחברה שלנו עמדה רמה ונשאה. סבור אני, שהוא עצמו אשם בכך. ערכה של הלִטרה – לִטרה. היו ימים, שהסופר היה אדם קדוש; הוא כתב כתבי קֹדש, את ההִמנונים הראשונים, את ספרי החֻקים, את שירי הגבורים, שירי עצב, חרוזי סִבִּלוֹת, נבואות כשדיות, פתגמי חכמה קצרים, החקוקים על כתלי בתי־מקדש. כל דבור ודבור משֶׁלו היה אמת לאמתו ועורר את העמים לחיים חדשים. הוא היה כותב במתינות ובכֹבד־ראש ובאין ברֵרה. כל דבור עמד לנגד עיניו, כשהוא חקוק בארץ וברקיע השמים, והשמש והכוכבים לא היו משמשים לו אלא ציונים ואותיות, הכוללים אותה המשמעות עצמה אשר באותיות והמלים שלו ואינם נעלים עליהם בערכם וחשיבותם. אבל איככה זה יכול הוא להיות מכֻבּד עכשָׁו, אם אין הוא מכבד את עצמו, אם הוא מבליע את עצמו בקרב ההמון, אם חדל מהיות מחוקק, אלא מלשין הצבור הוא, המתרפס לפני ההמון הנבער המחליף בלי חשך את דעתו, אם נטל עליו להמליץ בטכסיסי ערמומיות של טוען בבית־המשפט על ממשלה גרועה, או להיות נובח שנים רצופות על הממשלה בתור שכירה של האופוזיציה, או לכתֹב דברי בקֹרת טפלים או ספור זמה, כללו של דבר: לכתֹב יום ולילה באין דעת ובאין רוח־הקֹדש?

מעין תשובה על השאלות האלה נמצא, כשנעַיֵן ברשימת גאוני הספרות שבדורנו, ביניהם אין אנו רואים איש, שיהא ראוי לשמש בא־כח הכשרונות והחובות של החכם והסופר יותר מגֶתּה.

הנה תארתי את בונופרט כבא־כח חיי החֻלין והשאיפות של המוני העם במאה התשע־עשרה. הצד השני של התקופה הזאת, הסימן שלה, הריהו גֶתּה, אדם שהיה כבן־בית גמור בזמנו ובדורו, נושם את אוירו ונהנה מפֵּרותיו, אדם שאי־אפשר היה לו להתקיֵם בדור אחר קֹדם לכן ואשר בכשרונותיו הענקיים גולל מעל יצירות הרוח שבתקופתו את חרפת החֻלשה, שהיתה רובצת עליהן, אלמלא בא לעולם אדם שכמותו. הוא בא לעולם בזמן שהתרבות התפשטה בין כל פנות העם וטשטשה את כל השרטוטים הבולטים שבצורת היחיד, בזמן שמחֹסר אנשים בעלי תכונות של גבורים תפסה לה מקום השאיפה לִרְוָחָה חברתית וּלְשִׁתּוּף עבודה. בתקופה זו אין פיטן, אלא המון סופרים פיוטיים; אין קולומבוס, אלא מאות רבי־חובלים באניות של פוסטה, העוברים ארחות ימים כשהם מזֻיָּנִים בטלסקופים, בּבַרוֹמֶטרים, בתמצית של מרק ובבשר כבוש; אין דימוסתיזיס או צֶ’יטֶים, אלא המונים המונים של וַכְּחָנִים וּפַלְפְּלָנִים חרוצים בבתי המחוקקים ובבתי־דינים; אין נביא או קדוש עליון, אלא חבורות של מלֻמדים בתורת הדת; אין איש־מדע אחד לאמתו, אלא חברות מלֻמדות, מעשה־דפוס זול, אולמי־קריאה ואגֻדות של קוראי ספרים בלא מספר. מעולם לא היתה תערֹבת דברים מרֻבּה שכזו. העולם הולך ומתפשט כמסחרה של אמריקה. חיי היונים, חיי הרומאים וחיי ימי הבינים מובנים וברורים לנו למדי; חיי דורנו משוים לפנינו המון דברים שונים בשפעה מרֻבּה כל־כך, שההסתכלות בהם יכולה להעביר את האדם על דעתו.

גֶתּה היה הפילוסוף של השִׁפְעָה המרֻבּה הזאת; ומתוך שהיה אדם בעל מאות ידים ובעל עיני אַרגוס, מֻכשר ומֻצלח היה גם יחד לתפוס ולשעבד את כל הערבוביה של העוּבדות והמדעים רבי־החליפות ולהשתמש בהם על־נקלה בכח החריצות והזריזות המיֻחדה לו. הוא היה אדם בעל רוח כבירה, אשר לא נבוך ולא נתבלבל על־ידי הערבוביה של המון התכריכים והמעטפות המסֻכּמים, שהתעטפו בהם החיים שמסביב לו; בעינו החדה מֻכשר היה להסתכל אל תוך־תוכם ולראות את הצפון מתחת להם ולינוק את תמצית גבורתו ממקור הטבע, שהוא היה קרוב לו ומצוי אצלו. והדבר התמוה ביותר הוא זה, שהיה חי בעיר קטנה, במדינה דלה וחלושה ובזמן שתפקידה של גרמניה בעסקי העולם לא היה חשוב במדה שתוכל להלהיב את לבות בניה בגאות המולדת, מעֵין זו העלולה להלהיב את הצרפתי או האנגלי הגאוני, או את האזרח הגאוני של מדינת רומה או אַתּיקה בימי קדם. ואף־על־פי־כן אי אתה מוצא ביצירותיו של גֶתּה אפילו קורטוב כל־שהוא משל צמצום קרתני. לא מצבו הרימו עָל, אלא הוא יצא לעולם מחֻנן בגֶניוס חפשי ושליט.

הילינה או החלק השני של פוסט הנהו פילוסופיה של הספרות בצורה פיוטית; זהו מפעלו של אדם, שהיה אמן גדול ומֻמחה במקצוע דברי ימי העולם, במִתּולוגיה, בפילוסופיה, במדעים ובספרֻיות של אֻמות העולם באותה המדה האֶנציקלופדית, שבה עוסקת הלמדנות של דורנו, במכֻוָּן לאָפיה האינטרנציולי ובהסכם עם תעודתה לשמש סרסור רוחני בין כל עמי הארץ, בחקר האמנֻיות של ההֹדים, של האיטרוסקים ושל כל קדמוניות הציקלופים, ובחקר הגיאולוגיה, הכימיה והאסטרונומיה. על כל אחד ואחד מן המקצועות הללו הוא יודע לנסֹך רוח של רוממות ושירה. דרכו של אדם להתבונן אל המלך מתוך חרדת הכבוד; אבל אִלו יזדמן לפניו המקרה להיות בקונגרֶס של מלכים, ודאי שעינו תטֹל חֵרות לעצמה להסתכל בטיבו המיֻחד של כל אחד ואחד מהם. שירות הילינה אינן שירות נפלאות הנובעות מן הלב בכח פראי, אלא צורות מעֻבּדות ומשֻׁכללות, שהפיטן השקיע בהן את תוצאות עיונו והסתכלותו במשך שמונים שנה. חכמה עיונית ורבת־בקֹרת זו עושה את הפואימה הזאת ליצירה המֻפלאה שבדורו. זמן התהוותה נִכּר מתוכה מאליו. ובכל־זאת פיטן הוא גֶתּה, – פיטן, אשר זר־הדפנים שלו גֵא ונִשא הוא משל כל פיטן אחר שבזמנו ולמרות כל השִׁפעה הזאת של הפרטים הקטנים שבקטנים (כי דומה הוא, כאלו הוא צופה ורואה בכל חרורית שבעורו), הרי הוא מקיש כנורו בכֹח כביר ובנעימות כאחד הגבורים אשר בארץ.

הדבר הנפלא שבספר זה הוא החכמה הנשגבה שבו, בְּכוּר רוחו הכביר של אדם זה התמזגו עתותי ימי קדם ועתותי ההוה עם האמונות, השיטות הפוליטיות ודרכי המחשבה שלהן והתפרדו לצורותיהן הקדומות ולעִקרי האידיאות שלהן. כמה מִתּולוגיות חדשות חולפות ועוברות במוחו! היונים אמרו עליו על אלכסנדר, שהוא הגיע ובא עד החַאוֹס (התֹּהו ובֹהו); גם גֶתּה הרחיק ללכת מרחק רב שכזה, אלא שהדבר אֵרע בימינו ולעינינו; ולא זו בלבד, אלא שהוא ערב את לבו לפסֹע פסיעה אחת מן החַאוס והלאה וחזר בשלום.

בחקרי עיונו אתה מוצא חֵרות המשמחת את הלב. האֹפק שאין לו מצָרים, הסובב ומקיף אותנו בכל מקום, מאציל מרוממותו גם על הקטנות ועל הדברים, שהם צרכי חיינו או ענינים מֻתנים, וגם על המאורעות הנשגבים והחגיגיים. הוא היה נפשו של דורו. אם דור זה דור חכם היה, אשר מחמת רבוי תושבי הארץ, מחמת האורגניזציה המוצקה שלו והתפתחות הכשרונות של יחידים נהפך למעֵין אקספדיציה אחת גדולה לחקירות ותגלֻיות, אשר כנסה ואצרה במהירות יתרה חמרים חמרים של מעשים ותוצאות במדה, שאין אחד החכמים שהיו לפניו מֻכשר היה לסדרם למערכותיהם, הרי רוחו של אדם זה היתה רחבה למדי לכלול את כל הדברים האלה ולחלקם למחלקותיהם. כח מיֻחד היה בו לְאַחֵד מחדש את האטוֹמים הנפרדים על־פי החֹק המֻטבע בהם עצמם. הוא הִשרה רוח של שירה ופיוט על חיי דורנו. בתוך הקטנות והדברים של מה־בכך הוא גִלה את הגֶניוס של החיים, את פרוטֵיאוס הקדמוני הערום, אשר תמיד הוא כרוך אחרינו, והוכיח, שהשעמום והחֻלין, שתּולים בדורנו, אינם אלא אחת המסכות של פרוטֵיאוס זה:

“גַּם הֵעָלְמוֹ רַק הֲוָיָה נִסְתֶּרֶת הִיא” –

אשר רק החלף החליף את לבוש הבדחנות שלו בלבוש של פועל ואשר בימינו אלה בליברפול או בהַאַג מלא חיים ועשיר הוא במדה לא פחותה מאשר לפנים ברומה או באנטיוכיה. הוא היה מבקש אותו במגרשי הערים, ברחובות הראשׁיים, בגני הטיול ובבתי־המלון; ולא זו בלבד, אלא שהראה, כי הכֹּח הדימוני הזה מתעלם ואורב אפילו במקצוע מנהגי החיים הקבועים וחיי הרוח. הוא הוכיח, כי במעשים המצוים והשכיחים שבכל יום הולך ונטוה חוט של מִתּולוגיה ושל מְשָׁלָה, המתגלה לפנינו בעליל, אם נתחקה על מוצאו ותולדותיו של כל מנהג וכל מעשה, של כל מוסד וכל כלי־מלאכה וכל אמצעי המֻטבע מתחִלת בריָתו בטבעו של האדם. כל השערה שאין לה רגלים וכל דברנות ריקה היו שנואות עליו. “יש לי די־והותר השערות משל עצמי; כשאדם כותב ספר, הבה ירצה בו רק מה שהוא יודע”. הוא כותב בסגנון ברור ושקט מאין כמוהו. ויותר משהוא כותב הוא משמיט, וכל מלה משמשת אצלו דבר שיש בו ממש. הוא בֵרר את ההבדל שבין הרוח והאמנות של ימי קדם ושל דורנו אנו. הוא הגדיר את מהות האמנות, את מהותה וחֻקיה. הוא הפליא לדבר על הטבע דברים נאים מאין כמוהם. הוא מסתכל בטבע בדרך שהסתכלו בו הפילוסופים הקדמונים, שבעת חכמי יוָן, ועד כמה שיהא נוטה בדרכו זו משיטת חכמי צרפת, המנתחים את כל ענין ומסדרים וקובעים את כל דבר בלוח מיֻחד, הרי חסרון זה מתמלא לנו על־ידי השירה והאנושות, אשר רוח הלמדנות מרחפת גם עליהן. תשמיש העינים מעֻלה הוא בכללו מתשמיש הטֶלֶסקופים והמיקרוסקופים. על־ידי כשרון רוחו המֻפלא להביא את כל הדברים לידי אחדות ופשטות גִלה לנו כמה תחומים בטבע. הנה כי כן היה גֶתּה הראשון, אשר קבע את התורה, שהיא השלטת עכשָׁו בחכמת הבוטניקה, זאת אומרת, שהעָלה או קשר העלה משמש עִקר בוטני ראש וראשון, ושכל חלק וחלק מן הצמח אינו אלא עלה, שנשתנתה צורתו לצֹרך תכלית ידועה ולפי התנאים החדשים שהוא נתון בהם, ובהתחלף התנאים האלה עלול הוא העלה להתהפך לאֵבר אחר מאברי הצמח, וכל אֵבר אחר עלול להתהפך ולהיות לעלה. כיוצא בזה הוא מניח בתורת האוסטולוגיה, שחוליה אחת של חוט־השדרה יכולה לשמש עִקר ראש וראשון של השלד כֻּלהּ: לפי השקפה זו אין הראש אלא חוליות עליונות, שנשתנתה צורתן. “הצמח מתפתח מקשר לקשר ומסַיֵם את גִדולו עם יצירת הפרח והזרע. וכיוצא בזה הולכים וגדֵלים מאֵבר לאֵבר גם תולעת־החוט והגזם ומסַימים את גמר גִדולם עם התהוות הראש. מבנה הגו של האדם ושל בעלי החיים מן המדרגה העליונה עשוי חוליות חוליות וכֹחותיהם הרוחניים מרֻכּזים בראשם”. במדע האופטיקה סותר הוא את התורה המלאכותית בדבר שבעת הצבעים ומוכיח, שכל צבע וצבע אינו אלא תערוּבה של אור וחֹשך בשעורי מדע שונים. לאמִתּו של דבר אין מן החשיבות לדעת, מהו הענין, שהוא כותב עליו. הוא צופה ורואה בכל חרורית שבעורו ומחֻנן הוא בנטיה נמרצה לצד האמת. כל דבר היוצא מפיך, הריהו בוחן ובודק אותו לעמוד על הממשות שבו. למֹרת־רוחו הוא כשמַלְאִים אותו בדברי הבאי ומכריחים אותו לחזור על אגדות טפֵלות, שהאמינו בהן הבריות אלפי שנים. מבקש הוא לבדוק את כל דבר ולעמוד על אמִתּו, ככל אדם אחר שבעולם. הוא זורה את כל דבר במזרה שלו. וכאלו אומר הוא על עצמו: הריני כאן על־מנת לשמש אַמת־המדה ושופט לכל הדברים האלה. על שום מה צריך אני לתת אמון בהם? ולפיכך כל מה שהוא מדַבּר על הדת, על התאוה, על הנשואים, על המדות, על קנין בעלים, על שטרות של כסף, על תקופות של אמונה, על נחוש של אותות ומופתים, על הצלחה או על על דבר אחר שבעולם נחרת בזכרוננו ולא ישכח מלב עולמית.

הבה נעַיֵּן בדֻגמה היותר מצֻיָּנה מנטִיָּתו זו לשווֹת דמות וצורה לכל דבור השגור בפי העם. במִתּולוגיה של כל העתים והתקופות נתיַחד מקום חשוב לתפקידו של ה ש ד. גֶתּה לא היה משתמש מעולם במלה, שאינה משמשת דבר שיש בו ממש. כונה זו אתה מוצא גם בדברים האלה: “מעולם לא שמעתי על דבר פשע, שלא הייתי עלול לעשותו”. וכך הוא תופש בגרגרתו של שד־מפלצת זה הכרוך אחריו. שד זה מן הצֹרך שיהא בריה שיש בה ממש, שיהא אדם אירופאי, שיהא לבוש בגדים כאחד מאנשי הצורה, שיהא בעל דרך־ארץ ונִמוסים נאים ובקי היטב בדרכי החיים שבוִינה ושבהֵידלברג בשנת 1820 – או שלא יהא קַיָּם כל־עִקר. ולפיכך הפשיט מעליו את הלבוש המתּולוגי, שהיה מעֻטף בו, את הקרנים, את רגלי התיש, את הזנב, שדמות אֻנקל לו, ואת הגפרית ואש התכלת הבוערות מפיהו, ותחת לבדוק אחריו בספרים ובתמונות, חקר ובדק אחריו בנפשו הוא, בכל צל של קרירות רוח, של אהבת עצמו ואי־אמון המאפילים על נפשו של אדם בין בהיותו מצוי בקרב המון העם ובין בהיותו שרוי בבדידות – ומצא, שהמונח מפלצת זו מתוך כל קו ותג, שהוסיף עליה או גרע ממנה, נעשית ממשית ואיֻמה ביותר. הוא הכיר לדעת, שמהותו של שד זה, שהיה מרפרף כצל על משכנות בני־האדם מיום היות האדם על הארץ, אינה אלא השכל הברור והמצֻנן, המכֻון לתשמיש הנאת החושים –לפי נטית היצר השרוי בנו תדיר; ומתוך־כך הכניס אל הספרות את מֶפיסטופיליס שלו, שבצורתו יצר את דמות דיוקנו של טפוס חי, שלא היה כמותו זה מאות בשנים ושיהא קַיָּם לאֹרך ימים בדמות דיוקנו של פרומיטיאוס.

אין כונתי להכניס את עצמי בנתוח יצירותיו המרֻבּות, היצירות הללו כוללות תרגומים, דברי בקֹרת, מחזות, שירים ליריים ושירים ממין אחר, ספרי זכרון ספרותיים וצורות של אנשי מעלה. ברם אין אני יכול להסתלק מלעמוד על טיבו ומהותו של " וִילְהֶלְם מֵיסְטֶר".

וילהלם מיסטר הריהו רומן לפי משמעותו המעֻלה של מֻשׂג זה וראש וראשון במינו. מעריציו קוראים לו בשם הציור היחיד והמיֻחד של החברה שבזמננו, – כאלו רומנים אחרים, כגון אותם של וַלְטֶר סְקוֹט, אינם עוסקים אלא בציור המלבושים ותנאי החיים החיצוניים של החברה, תחת אשר רומן זה מצַיֵּר את רוח החיים. זהו ספר, אשר בכמה בחינות עדַין מסך פרושׂ עליו. כל אדם משכיל קורא בו מתוך השתוממות ותענוג. יש שמבכרים אותו בתור יצירה גאונית גם על־פני הַמְלֶט. סבור אני, שאין אף ספר אחד מספרי הדור הזה, שיכול להדמות אליו בנעימות ועדן, שיהא כל־כך חדש תכלית החדוש, שיהא כל־כך מושך את רוח האדם ומשפיע עליה שפע מחשבות רבות ועמֻקות כל־כך, שיהא מלא כמותו השקפות נכונות ונאמנות על חיי בני־האדם, מדותיהם ותכונותיהם; שיהא כולל כל־כך הרבה הוריות נאות בדבר דרכו והנהגתו של אדם בחיים וכל־כך הרבה רמיזות הבאות בהֶסח־הדעת והמעלות אותנו אל עולם אחר, עולם עליון, ושלא יהא מצוי בו אף קורטוב של מליצה ושל דברים המביאים לידי שעמום. זהו ספר העשוי באמת להמשיך את לבם של צעירים בעלי רוח יתרה, אלא שבה במדה אין רוח הקורא נוחה ממנו עד־מאד. מחבבי קריאה קלה, המבקשים בו אותם שעשוּעי ההנאה המצוּים ברומנים אחרים, יצאו ממנו בפחי־נפש. ומצד אחר הרי גם אלה, הפותחים בקריאתו מתוך תקוה רוממה למצֹא בו היסטוריה חשובה ומעֻלה של הגֶניוס והתשלומים הנאותים שהוא מקבל על העמל והסגופים שנתנסה בהם, – גם הם יש להם טעם מספיק לקבול ולהתאונן עליו. זה לא כבר נזדמן לידי רומן אנגלי, שנכתב לשם המטרה להגשים בקרבו את תקווֹתיו ומשאת נפשו של דור חדש ולהרצות את שאיפותיה הפוליטיות של מפלגה חדשה המכֻנה “אנגליה הצעירה”, ובו מצאתי, כי אין מתן־שכרה של הצדקה אלא להיות גוררת אחריה מקום־מושב של ציר בפרלמנט ועלִיה לגדולה למדרגת פָּר. מסקנה טפֵלה ואי־מוסרית שכזו אנו מוצאים ברומן של גֶתּה. ג’יאורג' זַנד בספרה “Consuelo” ובהמשך שלו צִיְרה לפנינו ציור יותר נאמן ויותר חשוב. בהמשך השתלשלותו של ספור־המעשה מגיעות תכונות אפיָם של הגבור והגבּוֹרה לידי מדרגת השתלמות שכזו, שהרקמה הדקה של המֻסכּמות, שהאצילים שקועים בה, נקרעת לגזרים: שניהם מסתלקים מן החברה שלהם וממנהגי המעמד שלהם, מאבּדים את עשרם ונעשים שמשים של רעיונות נעלים ושל מטרות חברתיות נשגבות, עד שהגבור, אשר נעשה מרכזה ומיסדה של חברה חדשה, שהציבה לה למטרה להשפיע על המין האנושי טובה וחסד במדה שאין למעלה ממנה, סופו שהוא מסתלק משם הכבוד שלו: צלצול שם זה נעשה זר ומוזר לאזנו. והרי הוא אומר: “רק אדם אנכי והריני חי ועובד לטובת האדם באשר הוא אדם”; ומצוה זו שקבל עליו הוא מקַיֵּם מתוך עֹני ומתוך קרבנות גדולים, שאין למעלה מהם. לעֻמת זה הרי גבורו של גֶתּה לקוי בחֻלשות המדות ובמגרעות מרֻבות כל־כך ומצוי הוא בחברת בני־אדם ממין גרוע כל־כך, עד שנפשו של הקהל האנגלי נקי־הדעת היתה סולדת בספר זה כשהופיע תרגומו. ואף־על־פי־כן הרי ספר זה מלא כל־כך הרבה חכמה ודעת העולם וידיעת החֻקים הסמוים מן העין, והנפשות הפועלות בו מתֹארות תאור כל־כך נאמן ודק מן הדק וברשמי קוים כל־כך מועטים, עד שאין בו אפילו מלה אחת יתרה ותמיד הוא נראה בעינינו ספר חדש ומעין שאינו פוסק, עד שעלינו להניח לו ללכת בדרכו המיֻחד לו ולקבל באהבה את כל הטוב שנוכל להפיק ממנו, מתוך ההכרה, שהשפעתו זה אך החֵלה ושעדַין עתיד הוא להיות לתועלת לרבוא רבבות קוראים.

נוֹבַלִּיס הנלהב והקדוש, כשהוא מצַיֵּן את אָפיוֹ של הספר הזה, אומר עליו, ש“הנהו כֻּלו מוֹדֶרְנִי ופרוזאי; אין בו כלום משל רוֹמַנְטִיקָה וכמו כן משל שירת הטבע ומכל דבַר פלא. אין הספר מתאר אלא את עסקי בני־האדם השכיחים והמצוּים: כל־עִקרו אינו אלא ספור חיי הבית של בורגנים, שנאצל עליו מרוח הפיוט. כל מה שיש בו משום פלא מסֻמן בפֵרוש כדבַר חזון וכדברי חלומות נלהבים”; – ואף־על־פי־כן ראוי לצַיֵּן, שאותו נובליס עצמו חזר שוב אל הספר הזה והוא נשאר להיות ספר־מקרא חביב עליו עד אחרית ימי חייו.

הדבר המיַחֵד ומצַיֵּן את גֶתּה בעיני הקוראים שבצרפת ושבאנגליה הריהו המדה המשֻׁתּפת לו ולאֻמתו שלו, כלומר: הנטיה העמֻקה אל האמת הפנימית. באנגליה ובאמֶריקה חולקים כבוד לכשרון, וכשהוא משמש סיוע לאיזה ענין, שהכל מודים ומכירים בו, או לעסקי מפלגה מועילים, דעת הקהל נוחה הימנו. בצרפת נהנים הנאה יתרה מרוח משכילה ומֻבהקה כשהיא לעצמה. ובכל הארצות האלה אנשים בעלי כשרון עוסקים בכתיבה כיד הכשרון הטובה עליהם. שם די לו לסופר, שהוא מסַפּק את צרכו הרוחני של הקורא, כשהוא נותן מזון לטעמו, – כך וכך דפים – כך וכך שעות, שהקורא מבלה בנעימים ומתוך קֹרת־רוח. רוחו של הגרמני חסרה את החריפות המבריקה של הצרפתי, את ההבנה המעשית הגאה של האנגלי ואת הנטיה האבנטוריסטית של האמֶריקני; לעֻמת זאת יש בה מדת יֹשר וצדק ידוע, שאינו מסתפק מעולם ביחס שטחי אל הענין הנִדון, אלא לעולם הוא שואל: מה תכליתו? הקהל הגרמני תובע מן הסופר, שיהא דן על הכל בתם־לבב וברוח בקֹרת. הוא רואה לפניו עסקנות המחשבה, אבל לשם מה היא משמשת? מה כַּוָּנתו של סופר זה? מאין באו כל המחשבות האלה?

כשרון בלבד אין ביכלתו לעשות אדם לסופר. מן הצֹרך הוא, שמאחורי הספר תהי נִכּרת דמות דיוקנו של אדם, של אישיות, אשר מלֵדה ועל־פי סגֻלתה המיֻחדה לה משמשת היא ערֻבּה בעד הדעות הכלולות בספר ואשר את תעודתה ותפקיד קיומה הוא להיות צופה ורואה את הדברים שבעולם בצורה זו ולא בצורה אחרת, לפי שהיא מסתכלת רק בדברים שיש בהם ממש. אם אין הוא יכול להביע כל־צרכו את רוחו היום, הרי הדברים, שהוא אומר לתארם, נשארים בעינם ועתידים הם להתגלות לפניו ביום המחר מאליהם. משׂא רובץ על נפשו – משא האמת, שהוא נועד להכריז בעולם ולבררה עד כמה שידו מגעת; וזה תפקידו ותעודתו בעולם הזה להסתכל בתוך־תוכם של הדברים ולפרסם את טיבם. ומה בכך, אם הוא נכשל ומגמגם בלשונו, אם קול דבורו קשה או יש בו משום שריקה, אם שיטתו או ציוריו לא עלו יפה? אדם שהוטלה עליו מלאכוּת, ימצא לו את השיטה ואת המליצה הנאותה, את הלשון הברורה ואת הנעימה הראויה לדבר. ואלמלי גם נולד אִלם, גם אז היתה המלאכות הזאת מדַבּרת מתוכו. ואם אין כן, – אם אין דבַר אלהים אשר כזה בפי האיש, – מה אנו מרויחים בכך, שאדם זה אמן הוא, המפליא לכתוב בסגנון שוטף ומזהיר?

רוצה אתה לעמוד על כֹּחה של כל דעה, צא וראה מפי מי נאמרה, אם מפי אדם של צורה, אם לאו. בז’ורנל מדעי, בעתון רב־השפעה אין הדבר עולה בידי להבחין צורת אדם מסֻיָּמה, אלא רואה אני לפני מעֵין צל אדם חסר־אחריות; ולעתים קרובות ביותר אני מכיר כאן איזו חבורות של אנשי ממון, או איזה שחצן, אשר מבעד למסכה והלבוש של הכנוי העתונאי שלו הוא מקוה להגיע לידי פרסום ולהחשב לאיש. אבל מתוך כל מאמר ומתוך כל פסוק של ספר הגון אני רואה לפני את עיניו של אדם בעל רוח מָחלטת ונמרצה מאין כמוהו; כחו וגבורתו המכריעה ממלאים את כל מלה שבספר ואפילו סִמני ההפסק והנקֻדות שבו יש בהם רוח חיים. ומשום־כך כל מה שהוא כותב –מלא גבורה והתעוררות, ומֻבטח הוא, שפעֻלתו תתפשט בעולם ושיהא קַיָּם לאֹרך ימים.

באנגליה ובאמֶריקה יכול אדם לעסוק בשקידה מרֻבּה בכתבי אחד הפיטנים היוָניים או הרומיים, מבלי אשר יהיה לו אף קורטוב של טעם פיוטי או ניצוץ של התלהבות. אדם ששקד כמה שנים על כתבי אפלטון או פרוֹקלוּס אינו מביא בכך את מי שהוא לידי ההשערה, שסגל לו את דעותיהם של גבורי ימי־קדם, או שהוא מזלזל בארחות החיים והמנהגים של עיר מושבו. אבל האֻמה הגרמנית יש לה בנִדון זה השקפות מגֻחכות ביותר. הסטודנט מוסיף להגות בשעורים, ששמע מפי מוריו, גם לאחר שיצא מבית־מדרשו, והפרופֶסור אינו יכול להסתלק מן הדמיון המשֻׁנה, שהאמִתּיות שׁל הפילוסופיה שמושן נוהג בבחינה ידועה גם לגבי ברלין ומינכן. כֹּבד־ראש זה מכשיר אותם להרגיש ולהכיר בבני־אדם בעלי כשרון מעֻלה ביותר. ומשום־כך נמצא, שכל חלוקי המֻשׂגים החשובים, שאנו משתמשים בהם בשיחותינו על ענינים עמֻקים, התגלגלו ובאו אלינו מגרמניה. אבל בה בשעה שהמצֻיָּנים שבאנשי התבונה והחכמה שבאנגליה ושבצרפת מסגלים להם את תורתם ואת הדעה העִקרית שׁלהם מתוך קלות ידועה, ובגלל אפיָם המיֻחד להם הם עושׂים עלינו רשׁם, שלא התלכדו והתמזגו התמזגות עמֻקה ביותר עם ענין חקירתם או עם המפלגה שנלווּ עליה, – הרי גֶתּה, שהוא גופה וראשה של האֻמה הגרמנית, מדבר את דבריו לא משום שהוא איש בעל כשרון, אלא משום שאמת שופעת מתוכו ומגבו: חכם הוא במדה שאין למעלה ממנה, אף־על־פי שכשרונו מאפיל לעתים קרובות על חכמתו. עד כמה שלא תהא אִמרתו מחֻכּמה ביותר, הרי הכַּוָּנה שהוא מכַוֵּן בה מעֻלה ומחֻכּמה ממנה. וכַוָּנה כמוסה זו מעוררת את סקרנותי. יש בו אותה קוממיות הרוח המכריעה, שאינה נקנית אלא מתוך התחברות אל האמת; אם תקשיב לדבריו ואם תחדל, הנה הדברים שאמר שרירים וקַיָּמים הם, והאינטרס שלך אל סופר זה אינו מצטמצם בגבולות הספור שהוא מספר, ואין הוא מתעלם מזכרונך לאחר שבצע את מפעלו באמונה, כאופה זה, הנשכח מלבך לאחר שהושיט לך את ככר הלחם שקנית אצלו, אלא יצירתו אינה אלא חלק מועט שבמועט ממהותו ועצמותו. הגֶניוס הקדמוני הנצחי, אשר יצר את העולם, התגלה לאדם זה במדה יתרה משהתגלה לאדם אחר. איני ערב את לבי לאמר שגֶתּה הגיע למרום פסגת הרוממות, שמעליה הערה הגֶניוס בזמן מן הזמנים את גלוייו לבני־אדם. הוא לא התנשא לידי מדרגת הערצת האחדוּת העליונה; הוא לא היה מסֻגל להתמכר כֻּלו לרגש המוסרי. יש ביצירות הפיוט נעימות ונגינות, החשובות מאותן שהשמיעה בת־שירתו. יש סופרים, שכשרונם דל מכשרונו ואף־על־פי־כן קול הנגינה שלהם זך וצלול הוא משלו ומרעישים הם את הלב יותר משלו. גֶּתּה אינו יכול להתיַקר מעולם על בני־אדם. אי אתה מוצא בו אפילו את ההתמכרות אל האמת לשם האמת גופה, אלא לשם ההשכלה והתרבות. עִקר מטרתו ושאיפתו הוא כבוש כל הטבע כֻּלו, כבוש כל האמת העולמית על־מנת שתהא לקנינו המָחלט. מתאוה הוא להיות אדם, שאין דבר שבעולם יוכל לשחדו, לרמותו ולהפחידו, המושל ברוחו וכובש את יצרו כאחד מחכמי הסטואים והדן את כל שאר בני־האדם רק מתוך שאלה זו: “מה התורה, שאתה יכול ללמדני?” מתוך הסתכלות זו הוא מעריך את כל קניני החיים: את הגדֻלה, את הזכֻיות, את הבריאות, את הזמן ואת ההויה עצמה.

הוא איש התרבות וההשכלה המקיפה, חובב כל האמנֻיות והמדעים, מַפנה לבו אל כל המאורעות שבעולם, מחֻנן בתכונה אמנותית, אבל אינו אמן, שאר רוח לו, אבל אינו רוחני. אין לך דבר שבעולם, שלא היתה לו זכות לדעת אותו, אין לך כלי־נשק בבית גנזיו של הגֶניוס העולמי, שלא נטל אותו בידיו, אבל מתוך זהירות נמרצה, שלא יהא השמוש בכלי־נשק זה כובש ומשעבד אותו אפילו לרגע אחד. הוא מקרין קַו אורה מתחת לכל דבר ואפילו בינו עצמו ובין הקנין היקר לו ביותר. אין לך דבר, שהיה טמיר ונעלם ממנו, שהיה זר ומוזר לו. שדי השחת, האורבים לבני־אדם, והקדושים, שראו אותם, ישבו לפניו על־מנת שיהא צר את צורתם; ואפילו היסודות המֶטפיזיים לבשו דמות וצורה לנגדו. “יראת שמים אינה מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי, שעל־ידו אנו יכולים להגיע לידי שלות נפש טהורה מאין כמוה ולידי השתלמות עליונה”. והתעמקותו של גֶּתּה בכל תעלומה מתעלומות האמנֻיות היפות עושה את גֶּתּה דומה ביותר לפסל מצבה. נטיותיו ויצרי לבו משֻׁעבּדים לו ומשמשים אותו, כאותן הנשים, שהשתמש בהן צִיצֵרו לגלות את מצפוני הקושרים. שנאה ומשטמה אין הוא יודע. רשאי אתה להיות צר ואויב לו, אבל בתנאי, שמתוך־כך אתה מלמדהו דבר, שאין ידידותך עלולה ללמדהו, ואפילו אם דבַר למוד זה אינו בלתי־אם הנסיון, שהוא יכול להפיק מתוך הכליון הבא עליך. שׂונא רצוי לו, אבל רק שׂונא במובן מעֻלה. אין הוא יכול לשׂנֹא אדם, משום שזמנו יקר לו יותר מדי. התנגדות, הנובעת מתוך מזגו של מתקוממו, – דעתו סובלת אותה, אבל המלחמה כנגדו צריכה להיות מעין מלחמת מלכים, היוצאים לקרָב בשביל כבוש ממלכות.

האבטוביאוגרפיה שלו, שנקראה בשם “חזון ואמת מתולדות ימי חיי”, משמשת בטויהּ של האידיאה, שעל־ידי רוח העם הגרמני עכשָׁו גלויה וידועה היא לכל העולם כֻּלו, אבל בשעה שהספר יצא לאור היתה חדשה לאנגליה, גם לַישנה וגם לַחדשה, – הלא היא האידיאה, שאין האדם קַיָּם בעולם אלא לשם התרבות, לא לשם המעשׂה שהוא יכול לבצע, אלא לשם המעשה העלול להיות עשוי ומתֻקן בנפשו פנימה. הפעלת הדברים על האדם היא התוצאה החשובה היחידה של החיים. אדם משכיל יכול להתבונן אל עצמו כדרך שמתבונן אליו אדם אחר; ולפיכך שגגותיו ותקווֹתיו הנכזבות מעסיקות את דעתו במדה לא־פחותה מהצלחותיו. אף־על־פי־כן שהוא מבקש להצליח בעסקיו, אבל יותר מזה הוא מבקש לדעת את ההיסטוריה ואת התעודה של האדם, תחת אשר המוני האֶגואיסטים אשר מסביב לו אין להם ענין אחר בעולם חוץ מן ההצלחות השפלות שלהם.

אידיאה זו היא היא השלטת בספר “דיכטונג אונד וואהרהייט” ורק על־פיה נקבעת בחירת המאורעות שהוא מעלה בכתב, ולא על־פי החשיבות החיצונית של המקרים, תור מעלת הנפשות הפועלות, או גֹדל ההכנסות שלהן. ולפיכך אנו מוצאים בספר חֹמר דל וצנום יותר מדי בשביל שיהא ראוי להִקרא בשם “חיי גֶתּה”: אין בו אלא סדרי זמנים מועטים, אין בו חליפת מכתבים, אין פרטים בדבר משׂרתו ומעבּדיו ואין ידיעות בדבר נישואיו; ותקופה של עשׂר שנים, שלכאורה צריכה היתה להיות העשירה במעשים ועלילות מכל תקופות ימי חייו, הלא היא תקופת עשר השנים הראשונות להתיַשבותו בוֵימַר, – עליה עובר בשתיקה גמורה. לעֻמת זאת הוא מְיַחֵד חשיבות יתרה לעסקי אהבים אחדים, שדרכם לגמור, כמו שאומרים הבריות, בלא כלום: בנִדון זה הוא מכריע אותנו בהמון פרטים ופרטי פרטים. דעות משֻׁנות, השערות בדבר בריאת העולם, שיטות אמונה חדשות שבדה מלבו, וביחוד היחסים שלו אל אנשי־רוח מצֻיָּנים ואל תקופות חשובות שבתולדות התפתחות המחשבה והדעת, – כל אלה הם ענינים, שהוא מרבה לדבר עליהם ארֻכּות וקצרות. “ספרי הזכרון לימים ולשנים” שלו, “המסע באיטליה” שלו, “המסע בצרפת” שלו והחלק ההיסטורי שבספרו “תורת הצבעים” מספקים לנו אינטרס כדומה לזה. בספרו הנזכר אחרונה הוא מזכיר בדברים מצֻמצמים את קיפלר, את רוֹדזֶ’ר בֶּקוֹן, את גליליאו, את ניוטון, את ווֹלטר וכו'; והקסם המיֻחד אשר בחלק הזה של הספר אצור בהרצאה הנפלאה בפשטותה בדבר היחס בין אלה הגדולים שבאנשי המדע והחכמה שבאירופה ובינו גופו. הוא מעביר קו מקביל בינו ובין קיפלר, בינו ובין בֶּקון, בינו ובין ניוטון. העברת קו זו משמשת לזמנו ולאישיותו פתרונה של פרובלֶמה כבירה עד־מאד וממציאה לנו קֹרת־רוח, שאין איפיגניה ופוסט ממציאים לנו כמותה, וחוץ מזה אין היא עולה לו באותה ההתאמצות הכבירה של כח היצירה וההמצאה, שבזבז על איפיגניה ועל פוסט.

מחוקק זה של תורת האמנות – הוא גופו אינו אמן. ההיתה סבת הדבר משום שהיה יודע הרבה יותר מדי, משום שראִיָּתו החדה היתה תופסת קטנות שבקטנות מיקרוסקופיות ומנעה ממנו פֶרספֶּקטיבה נכונה, סקירת הכל הכולל? הוא אדם, שדרך יצירתו קטעים קטעים; הוא סופר, שחבּר שירים מקריים ואנציקלופֶדיה שלמה של פתגמי חכמה. כשהוא יושב לכתוב דרמה או ספור, הרי הוא מכנס ומסדר את עניני הסתכלותו מכל מקום ומצרף אותם לגוף אחד, עד כמה שהדבר עולה בידו. אבל חלק גדול מן החֹמר הזה אינו נִתּן להתרכב בגוף זה, ולפיכך הוא מצרף אותו צרוף רופף בצורת מכתבים של הנפשות הפועלות, או דפים מספרי הזכרון שלהם וכדומה. ואף־על־פי־כן עדַיִן נשאר חלק גדול, שאינו מצטרף לשום מקום. כאן רק הכורך בלבד יכול לקבוע איזה קשר וחבור, ומשום־כך, למרות חֹסר הקשר שבכמה מחבוריו, קבלנו מידו כרכים שלמים של קטעי פסוקים וסעיפים, פתגמי בינה, קסֶנְיוֹת וכו' וכו'.

סבור אני, שהטון של נמוס העולם, שאנו מוצאים בספוריו, נובע ועולה מתוך חשבון הנפש, שהיה כרוך בהשתלמות־עצמו. על־ידו באה לידי גִלוי חֻלשתו של חוקר נפלא, שאהב את העולם מתוך רגש של הכרת תודה, שידע, היכן אפשר למצֹא ביבליותיקאות, גלֶריות, מצבות של ארכיטקטורה, לַבּוֹרטוריות, חכמים ושעות של מרגוע, ואשר לא האמין ביותר במתן שכרם של העֹני והמחסור. סוקרטס אהב את אתונה, מוֹנטֵין – את פריז, ומַדַּם די סִטַאֵל היתה אומרת, כי אין לה צד חֻלשה אלא זה זה (כלומר, פריז). דרכו של גֶתּה בנִדון זה משוה לפנינו חזיון משמח לב. כל אנשי הרוח בנוהג שעמידתם בחיים כל־כך רופפה היא ובריאותם כל־כך לקויה, עד שאתה מתפלל עליהם תמיד, שישתנה מזלם לטובה. מקרה יקר הוא למצֹא אדם, שאין חייו נופלים עליו למשא ושאין אימת החיים מֻטלת עליו. בפניהם של אנשים מעֻלים ורבי־שאיפה אתה מכיר תמיד גַון קלוש של בושה ומעין שרטוט של קריקטורה. אבל אדם זה היה כֻלו מאֻשר והיה מרגיש עצמו כבן־בית בדורו ובעולם כֻּלו. שום אדם לא היה מֻכשר לחיים כמותו, ולא היה מי שהתענג על החיים יותר ממנו. שאיפה זו לתרבות ולהשתלמות, שהיא רוח החיה שבספריו, משמשת עִקר כחו וגבורתו. אמנם הרעיון של אמת מֶחלטת ונצחית, שאין לה שום יחס וקשר אל גדֻלתי וטובתי שלי, הוא דבר נעלה ונשגב מזה. אבל לעֻמת הטעמים, הגורמים לכתיבת ספרים באנגליה ובאמריקה, הרי גם אֲמִתּוֹ של גֶתּה אמת גמורה היא ויש בה אותו הכח המיֻחד לאמת להשרות רוח־הקֹדש על בני־אדם. מתוך־כך החזיר גֶתּה משהו מגבורתו וחשיבותו, שהיו מיֻחדות לו בימי קדם.

גֶתּה, שבא לעולם בתקופה ובארץ, שהגיעו לידי ציויליזציה מרֻבּה ביותר, בשעה שכל כשרון מקורי היה מדֻכּא מכֹּבֶד המשא של ספרים ומכשירים מיכניים ותביעות שונות, הורה את בני־האדם, כיצד לכבוש את שפעת הערבוביה הזאת ולשעבדה לתשמישם. הרי משוה אותו אל נפוליון. שניהם היו משמשים באי־כח הריאקציה של הטבע כנגד המֻסכמות המתות, שעברו ובטלו מן העולם. שניהם היו ריאליסטים תקיפים ובעלי גבורה, שהניפו, הם ותלמידיהם, את הגרזן על שרשיו של עץ הצביעות ועל הדברים של מראית־עין, ומה שעשו לא עשו רק לשעתם, אלא לכל הדורות הבאים. עסקן זרוז וטוב־לב זה, שלא זכה לשום פופולריות, שלא קבל שום סיוע וזרוז מן החוץ, שהיה שואב את טעמי יצירותיו ותכניותיו מתוך לבו שלו, העמיס על גבו משא עבודה של אחד הענקים, ובלי מנוחה ובלי מרגוע, חוץ מן המרגוע שמצא לנפשו בחליפת הענינים שעסק בהם, עבד במשך שמונים שנה באותה ההתמדה והשקידה, שהיתה מיֻחדה לו מאש החל לעבוד את עבודתו.

מתוך המשנה האחרונה של המדע שבימינו אנו למדים, שהפַּשטות העליונה של אחת הצורות אינה מיֻסדת על מִעוט חלקי היסודות הכלולים בה, אלא על ההתרכבות היתרה של היסודות הללו. האדם הנהו היצור היותר מרכב מכל היצורים שבעולם: יתוש־הגלגל volvox globator, הנהו ההפך הקיצוני שכנגדו. תפקיד מֻטל עלינו להפיק רְוָחים והכנסות מתוך הירֻשה העצומה לבלי חֹק, שהורישו לנו דורות ימי קדם ותקופות העתים החדשות. גֶתּה מזרזנו להיות אמיצי רוּח ומאלפנו בינה, שכל העתים והתקופות שבעולם שווֹת הן בערכן ושהמגרעות, המצויות באחת התקופות, לאמתו של דבר אינן קיָמות אלא בשביל רכי הלב. הגֶניוס חולף ועובר, כשהוא שופע נגֹהות שמש ונעימות מנגינותיו, דרך העתים והתקופות החשוכות והאפלות ביותר.

אין כח בעולם, אשר יוכל לעכב את האנושות ואת מרוצת השעות. העולם צעיר לימים הוא; גדולי בני־האדם, אשר חיו בדורות שלפנינו, משמיעים לנו את קול קריאתם, המלאה ידידות ואהבה. גם עלינו לכתוב כתבי קֹדש, בכדי לאחד שוב את השמים ואת הארץ יחד. תפקידו הנעלם של הגֶניוס הוא להכחיד מקרבו את כל דמיון כוזב ואת כל חזון שוא, לקיֵם ולאַמֵּת את כל מה שאנו יודעים, לתבוע ולאורר בתוך העִדּוּן הדק של החיים המודרניים, של האמנֻיות, של המדעים, של הספרים ובני־האדם רוח אמון, יֹשר ותכלית מכֻוֶּנת, ומראשית ועד אחרית ובלי קץ ובלי חשׂך להוקיר ולהעריץ את כל אמת לא רק להלכה, אלא למעשה.