ראשה של ילדתי נח על ברכי. שערות זהב לה, ארוכות כבאגדה. יורדות על כתפיה בהדרת־כבוד ובשלוה נפלאה כל־כך, שאי אפשר לא לאהוב אותה. עיניה חומות לשגע. הוי, אני נעשה סנטימנטאלי בדברי על עיניה.
שערותיה פזורות על שוקי ועוטרות את ראשה כמו הילות־הקודש בתמונותיה של מריה, או כמו טבעת־האור מסביב לירח בלילות הערפל. הלילה לבן כולו. אדים לבנים חתלו את החורשה וניסו, שטיינים שכמותם, לטשטש ולפזר בין אצבעותיהם את אורו של הירח, כתינוקות שמעבירים חול רך וזהוב בין אצבעותיהם.
דממה גדולה. רק אנחנו פטפטנו וצחקנו. אנו בטוחים שהננו לבדנו ואפילו הד אין להפריענו. שטויות כאלו דיברנו שם, שאפילו כעת, בהיזכרי בהן, אני מתחיל להתגעגע עליה. היום לא הייתי יכול לחזור על אותם הדברים. רק לידה הייתי כל כך ילד. וצחקנו על כל דבר־שטות, כאילו אנו אומרים זה לזה את הדברים המחודדים שבעולם, אלף פעם שאלה אותי אם אני אוהב אותה. ואלף פעם עניתי שאוהב אני אותה כמו את עצמי. ותמיד היתה משיבה: “ואני דוקא איני אוהבת אותך!” אך כשאני אומר שאינני אוהב אותה היא תופסת את ידי בחזקה, נצמדת אליה בפחד, כאילו היא מאבדת אותי. פניה מתעוותים בבכי של צחוק, קורע את לבי וממלא אותו הרהורי חרטה בהולים. חיש־מהר אני מודיע לה, שאני אוהב אותה מכל דבר בעולם.
“הישבע,” היא אומרת.
“אני נשבע בלבן של הרקפות.”
“איני מאמינה לך.”
“אני נשבע בשלגו של החרמון.”
“איני מאמינה לך.”
ואני אומר לה בנשיקה:
“אני נשבע בעיניים שלך.”
בכיה נהפך לצחוק. אולם היא סוטרת לי קלות על שפתי:
“ואני דוקא איני אוהבת אותך.”
אז אנו מונים את נשיקותינו עד שמניינן אובד לנו. או בודים שמות־חיבה בלי סוף.
פתאום נשמעה אוושה קלה מראשי הצמרות, כאילו עבר שם מישהו והולכי־הרכיל הזקנים וקצרי הרואי החלו לוחשים זה לזה את הידיעה. רוח קלה ליטפה את פנינו וחדלה מיד. העצים נשתתקו. ריח נפלא, מוכר כל כך, בא עם הרוח וליטף את הנחיריים מבפנים כמו בושם ישן ואהוב. אך בשום פנים לא יכולתי להיזכר מנין הוא. ידוע היה כל כך כמו הרחוב שהייתי הולך בו לבית הספר והנה נעלם ממני ואינני יכול לתפסו.
לפתע נשתתקתי. ילדתי הרימה את ראשה, שערותיה נפלו אחורה כזרועות של אילן־בכות, ותלתה בי זוג עיניים שבאישונן הזעיר הייתי רואה את העולם כולו, ושאלה:
“מה לך שאתה שותק פתאום? עצוב אתה?”
“לא, – עניתי, – איני יכול להיות עצוב עמך. אמרי, איזה ריח הביאה הרוח עמה?”
היא הביטה בי רגע בתמיהה ופרצה בצחוק:
“טפשון שלי, איזה ריח? שום ריח לא היה כאן. מצאת עניין לענות בו –ריח. אתה חולם על ריחות ושוכח אותי.”
שערותיה נתפרעו על ראשה כצעצועי תינוק שנשכחו. על כן אהבתיה כל כך. גם תוך משובת־צחוק ופטפוטים היתה שורה עליה לפתע רצינות, שרק היודעים להשתטות עשויים לרדת לעומקה.
אז סיפרתי לה על
ריח הלבנים המכובסים 🔗
ריחם של הלבנים המכובסים יש בו ריח המים והסבון והעמילן והשמש הלבנה המסתנוורת מהם והשמים הכחולים הנפרשים עליהם. כל פעם שבא ריחם באפי עולה לפני תמונת גג ביתנו המצופה אספלט ומסויד לבן, שתיילים של ברזל רך תלויים עליו לארכו ועריבות וגיגיות וקדרות רעות־פנים מזוֹקן מתגוללות בו בערבוביה בתוך שפכים של מי־סבון עכורים. והתימניה, שפניה מצומקים כל כך ויש לה מכנסיים ארוכים ומהודקים לרגל מתחת לשמלתה, העשויה רבדים־רבדים ואוצרות בתוכה כובד לא־ישוער, סוחטת בידיה איזה סדין או מפה, והחלק שטרם נסחט תופח ובועות של קצף סומרות ממנו. ואני עומד על ארגז ותולה כבסים על החבל והרוח מטפחת בהם על פני ומלחלחת אותם ומעלה באפי את ריח הלבנים המכובסים.
אמי, לראשה שביס, שאין היא חובשת אותו אלא ביום הכביסה הגדולה, ואגלים כבדים של זיעה מבצבצים מתחת לחטמה ועל סנטרה ופניה אדומים מאוד וכעוסים במקצת, מתרוצצת הלוך ושוב. אף פעם לא היתה בהולה כביום זה ואף פעם לא היתה קצרת־רוח כל כך. ואיני יכול להבין למה החפזון ומה אנו עלולים לאחר ואיזה חשש ישנו שיירד גשם או שהכבסים לא יספיקו להתייבש ביום קיץ זה, ומדוע לא ילונו הלבנים על הגג הנעול, ששום גנב אינו יכול להיכנס לשם, ואני עומד ותולה לבנים מכובסים מול השמים הכחולים.
ואחר כך, כשנערמו הלבנים המרשרשים על פני המיטה בערימה נוקשה וריחנית, אין אמי נחה ושוקטת עד שנתגהצו כולם והונחו כמו דפים של ספר כרוך על מדפיו של הארון, ארון־משפחה כבד וחום, שראי גדול קבוע בדלתו לארכה. וריח של נפטלין וניירות עולה ממנו. עומדת היא ומגהצת עד שעה מאוחרת בלילה ובלבד שתיערך הכביסה במקומה בו־ביום. איני מבין טעמו של חפזון זה. וכשמוסר־הכליות מציק לנו על שנותנים אנו לה לעבוד זמן כה רב ואנו מבקשים אותה שתניח את העבודה ותשכב לישון, הן אינה חייבת לגמור היום דוקא, הריהי מפטירה כמעט בלי לשים לב אלינו: “טוב, טוב, רק אגמור קודם.” אנו קטנים עדיין והשעה מאוחרת. הננו נרדמים מכווצים בבגדינו, באור שבחדר, במיטה שליד ערימת־הכבסים, עד שאמנו מעירה אותנו בצחוק עייף: “נו, התפשטו כבר ושכבו לישון,” ואין אנו יודעים אם עדיין היום או כבר מחר, אלא שהמיטה ריקה כבר, הסדינים והמפות והציפות והחפות חשפו לפנינו קפלים מבהיקים מעמילן בארון שבפינה.
כעת מבין אני יפה מדוע אין האמהות מחכות ליום המחר, מדוע בהולות הן לכנס את הלבנים המכובסים והמגוהצים לארון בו־בערב. הרבה כבסים אבדו כבר בעולם הזה משום שלא כלתה מלאכת כיבוסם וגיהוצם למועד. יש להן חוש, לאמהות. גם בעתותי קיץ מנחשות הן ענני הגשם והסער.
ילדתי שכבה בלי־נוע. סבור הייתי שנרדמה. ליטפתי את ראשה, גחנתי אל אזנה ושאלתי בלי קול:
“ישינה את?”
"לא, – ענתה, – אנחנו מכירות את האמהות שלכם. גם מבלי שתאמרו עליהן אפילו מלה אחת. אבל המשך, ספר עוד.”
ואז סיפרתי לה על
ריחם של כלי הנגינה 🔗
לפני שנים רבות לקחוני לסדנתו של בונה־הכינורות, לבחור לי כינור. אך נכנסתי, תקפוני פלאים בלי גבול. היה זה חדר קטן ודל בעליית־הגג, זו עליית־הגג שכבר אז נטעה בי הספרות חיבה ושיקוקים־שבמוקדם אליה. הגג, אמנם, לא היה משופע, כדרוש, מעיקרו של דבר ושכנתו ממול לא היתה מכשפה זקנה, שאולי היא בת מאה. בקומה הראשונה חנות ישנה לגאלאנטריה ומחלבה, שהצבע הלבן של שולחנותיה ומקררה הגדול התקלף פצלות־פצלות. אלא שפנימה של עליית־הגג היה אפל גם באורו של יום וכיפר על כל אלה. שולחן־אומנות ישן ורעוע תפס רוב שטחו של החדר. סביב היו תלויים כינורות וויאולות וצ’לים נטולי מיתרים, מהם שבטנם גלויה ופסים של דבק ואבק מציצים מתוכה. מהם גולמניים, חסרי שחיף או צואר. בפינה היו מונחות קשתות ללא שערות. האומן ישב גחון על שרפרף והיה מחרץ באיזמל שבידו קמרורית של עץ לבנבן, שבחרדת קודש ראיתי כי הוא עתיד להיעשות כינור. נר היבהב לידו, כאילו להגדיל את הרושם, וכלי־מלאכה נושנים על ברכיו.
הכינור שנמסר לידי היה קטנטן, רבע" בלבד, וקולו צרוד כגרון ממולא בחול. הוא היה חום כהה ולכה זגוגיתית ניצצה עליו. הושטתי אליו את ידי ולבי דפק בחזקה. עוד רגע עתיד להתחולל בחיי השינוי המהותי, העצום, הנורא. עד עתה הייתי “אדם שלא נגע עדיין בכינור”. מעתה הריני נעשה מציאות חדשה, “אדם בעל כינור”. שום כוח שבעולם לא יוכל להחזיר את הגלגל אחורנית, להפוך את סדר המאורעות. רוחי קצרה ורציתי לחטפו בידי בתנועה נחפזת, אבל משהו בי עצר בעדי וידי החלה מהססת. אותו רגע חשתי פתאום את ריחו של הכינור, אותו ריח העומד בחלל חדרם של כל עושי־הכינורות, ריח הלַכָּה והשְׁרָף והכינורות עצמם. נטלתיו בידי, כמעט שיכור מן הריח. הוא היה שלי. ואני הייתי שלו.
פעמים רבות נכנסתי מאז לסדנותיהם של בוני הכינורות. כינורות רבים היו בידי, טובים ורעים, בהירים וכהים. וכולם גדולים מאותו כינור פעוט שקיבלתי אז. ואף פעם לא נתתי דעתי על אותו ריח העולה מהם. גם זכרו של הביקור הראשון בסדנה לא עלה לפני. אך זה לא־כבר נזדמן לי לישב במחיצתו של דרדק־כנרים, שעמד ותירגל דפי התחלה של ״יואכים ראשון" שלא כהלכה. הוא עמד מרחיף ליד העמוד ואצבעותיו זעירות ומסכנות. כינור קטנטן היה לו. רבע. כמעט מגוחך למראה. שחקתי שחוק של ביטול ונטלתיו בידי להראות לו כיצד מנגנים תוים אלה. והנה, אך בא הכינור לידי מיד עלה ממנו אותו ריח מוכר מהילדות ושטפני, ולא ידעתי אם שמח אני או עצוב. רגע אחד מדמה הייתי שהגלגל חזר אחורנית ושוב אני אותו נער, שטרם נגע בכינור ושוב אני עומד לפני השינוי המהותי, העצום, הנורא. כל אותה תמונה קמה בי לתחייה ונתרגש בי יבולן של כל השנים שעברו מאז. ואהבתי מאוד את הנער ואת הכינור.
ילדתי הביעה את רצונה שאהבנה כמו את הכינור. שתקתי. תן ילל מקרוב. היא נלחצה אלי ואמרה:
״אני פוחדת נורא."
היא ידעה יפה לשחק את תפקידה של הנערה השטיינית. ״טפשונת, – אמרתי, – התן לא יעשה לך מאומה. הם אינם פוגעים בחיים לרעה. הם אוכלים רק פגרים."
"אל תדבר על ריח שכזה, גועל־נפש! "
"ולי, – אמרתי, – יש הרבה זכרונות על
ריחם של פגרי הכלבים 🔗
היה זה טיולי הראשון בחיי מחוץ לתחום העיר. היינו שלושה חברים, אחד מהם כבר ביקר פעם בואדי שממזרח והוא שפיתה אותנו להילוות אליו. שמרנו על סודנו מכל משמר ובשבת בבוקר חמקנו ויצאנו לדרך. כבר היינו רגילים להרחיק לכת עד מעבר לקרפיפי־מסילת־הברזל אל מגרש הכדורגל שלנו. יתרונו היה בכך שאחד משעריו זכה גם במשקוף עליון, ובעמדנו בו הרגשנו עצמנו כאילו אנו עומדים במגרש “אמיתי” וסביבנו רבבות צופים, מה שאין כן במגרשיהן של “השכונות” האחרות, שצמד לבינים, או ילקוטי בית־ספר, היה מסמן בהם את מקום השער. וכבר היינו מעבר לשקמים הגדולות ליד בית־החרושת הבנוי לבינים אדומות, שקול שאון מסתורי עלה תמיד מתוכו וקטנים היינו מכדי הצצה בחלונותיו המשובצים. אך הפעם נראו לנו כל הישגינו הקודמים כה פעוטים. נשאנו את עינינו למרחבי אין־גבול. הרגשנו שהכרעה גדולה נפלה בחיינו.
הבוקר היה יפה ושמשי. בוקר של שלהי החורף. היה אפילו חם קצת ועד מהרה לימדונו הסודרים את המוסר־השכל של היוצאים עמוסים־מדי לדרך. פשטנום והטמַנוּם אי־שם. עברנו ליד טחנות־של־קמח, משאבות מים, פרדסים, בית־קברות פרוורי, כל דבר היה לו טעם נפלא של חדישות,
הרי רואים אנו אותו בפעם הראשונה!
נכנסנו לתוך שביל שאבקו קמחי, העושה דרכו בין שתי גדרות קורקר הסוגרות עליו. היה בשתי הגדרות הללו, שכל שעריהן, שערי עץ כבדים ואטומים, נעולים, דבר מה מטעמו של הסוהר, שהטיל בי הרהורים ראשונים של חרטה ופחד סתום. אבל מה כל אלה לעומת הרגשת החופש שמילאה אותנו כבשורה טובה בלכתנו שם קטנים ונועזים בדרך שלא הכרנוה כלל.
הגענו לואדי וגלשנו לתוכו בתרועות צווחניות ובקפיצות כצפירי־עזים. נכשלנו בגדמי־עצים, נפלנו, נשרטנו בקוצים, נחבלנו – ושום דבר לא היה איכפת לנו. ישבנו בתוך עלוות האקליפטוסים שנשרה ונרבדה ברובד מרשרש, לאכול את הצידה שלקחנו עמנו מהבית בהחבא.
הלכנו בין העצים במורד הואדי, השבילים עקלקלים ואפלים. סבכי אקליפטוסים חסמו בפנינו את הדרך. אנו מפלסים לעצמנו נתיב בין ענפים שורטנים ועל פני מדרונות תלולים. היה שם שביל רגיל, אך בכוונה בחרנו לנו דרכים קשות למעבר, וכל כמה שהמשעול נוח פחות – גברה שמחתנו יותר. בתחתיתו של הואדי עוד נשתיירו שלוליות מימות הגשמים. אנו מדלגים מעליהן בעזרת מוטות ששברנו לנו מענפי העצים ושהפריעו עוד יותר בלכתנו בסבך. מצאנו חבל ישן ומהוּה והיינו קושרים עצמנו זה אל זה במעברים שנראו לנו קשים, כתיירים בהרים, שפרשת הרפתקאותיהם ידועה לנו מהספרים. לא פגשנו נפש חיה כל הדרך.
עברנו על פני פרוור של צריפים רעועים, אשר ביבי־השופכין שלו גרפו את עצמם לתוך הואדי והדליחו את שלוליות המים, הדלוחות בלאו־הכי. ראינו את עצמנו בעיר־נמל רחוקה ערפלית ולחה. ערימות פסולת של פחים וציבורי אשפה היו בעינינו כמחסני סחורות יקרות־ערך. דומה עלינו שהרחקנו לכת ועברנו ארצות ומדינות.
פתאום הגיע ריח מוזר לאפי. ריח הפגרים אין מכירים בו מיד. תחילה יש בו משהו שקשה להבדיל בינו ובין ריח המנתה, המצוי בסביבות מים כאלו, או ריח הפרי הבשל. יש דמיון רב בין ריח הבשלוּת ובין ריח הרקבון, המוות. אך מרגע שאנו מכירים את ריח הנבלה, מיד אנו חשים את כל תיעוב סרחונו והוא גדל פתאום לממדי־ענק. רגעי תהייה עברו עד שמצאתי כי הריח העומד בסביבה נודף מפגרו של כלב, מושלך בין ציבורי האשפה. הוא היה מוטל שם וכרסו מבוקעת ומתליעה כלפי מעלה. הבעת פניו, שנמלים רחשו בהן ואין מוחה בעדן, עוררה בי רחמים. רציתי לגמול לו טובה ולא ידעתי היאך. אך הבחילה שעוררה בי הבָאשָה היתה חזקה מרגשות אלו ועברתי בחפזון אל חברי, שחכו לי בצפייה של תהייה.
אבל אותה הרגשה של חירות מלאה נתכרסמה מבפנים. שוב לא הייתי צוהל כמקודם. דכאון סתום ירד עלי. קטן הייתי מלדעת או לחוש שגם החירות אין כוחה יפה כנגד המוות, ודוקא היעשותנו גדולים יותר, חזקים יותר, מקרבת אותנו אליו. הגענו עד הגשר וחזרנו הביתה לאורך הכביש בשעה מאוחרת אחרי הצהריים.
ילדתי אמרה:
״איני אוהבת כשאתה מדבר על המוות. חבל שהנחתי לך לספר זאת."
“טוב, –אמרתי לה – אספר לך על דברים המזומנים לחיי־עולם.” וסיפרתי לה על
ריח הספרים הישנים 🔗
לארון הספרים אצל השכנים שלנו היו אצטבאות רחבות. הספרים עמדו בשני טורים. טור לפנים מטור. מבחוץ אפשר היה להסתכל בשורה החיצונית בלבד והיה צורך להוציאה כדי לראות את הספרים המונחים בפנימית.
פעמים רבות הוצאתי ספרים מארון זה. אבל תמיד רק מהטור הראשון. לא נזדמן לי להוציא אחד מהטור הפנימי. היה בו איזה סוד, שיחד עם התשוקה אליו פחדתי מפני גילויו. ודוקא הייתי מחבב את הנבירה בערימות הספרים. בכוננית שלנו הנני מסדר מפעם לפעם את הספרים מחדש וקורא אגב קטעים שונים בתוכם ללא כל בחירה. יש שאני מניח אצבע בין דפי ספר בלתי ידוע לי וקורא משם ואילך כמה עמודים. אוהב אני ספרים שאינם מוכרים לי. ואהבת־משנה – אם הם ישנים. איני אוהב ספרים חדשים, טריי־ריח, שדפיהם רוויים עדיין לחלוחית צבע הדפוס. אך לשורה הפנימית, המבטיחה כה רבות – לא ניגשתי.
יום אחד, כשלא היה איש בבית־השכנה, נכנסתי לחדרם בצעדי־חרש מהירים. ידעתי שאם לא איחפז –לא אתגבר על היסוסי ולא אבצע את המעשה. לבי דפק בחזקה ונשימתי קצרה. הנחתי ידי על שורת הספרים. היא רעדה קמעה. פיקפקתי רגע קל ואחר כך שמטתי בתנועה מהירה גוש של ספרים אל הרצפה. קול הטפיחה העלה את התרגשותי לשיאה, אך מיד באה ארגעה. נעשיתי שקט ובטוח. הוצאתי את יתר הספרים והשורה הפנימית ניצבה לעיני חשופה כולה.
ריח יבש ועבש נדף ממנה, ריח של אבק ונייר ישן ודפוס ודבק של כריכות שהגליד, ריח ספרים ישנים. כמו משב רוח בא אלי. הוצאתי את הספר הראשון בשורה. צבעו חום־דהה. כריכה עבה וכבדה, קשורה בפתיל עור. הפכתי אותה. עשרות חרירים של סם־הספרים התפתלו בתוכה, כתמי דיו שדהו כירכמו את פניה. בפינה רשומות כמה כתבות בכתב־יד מסולסל ומהוקצע. שנת ההדפסה באותיות לטיניות ומתחת להן פסוק שחלק מאותיותיו מנוקד למעלה. לא יכולתי לצרף אותו מתוך הגימטריות, אך הרגשתי שהספר ישן מאוד. אף הספרים האחרים ספרי־מדרש ופוסקים וכיוצא בהם. קסם שפוך על פני הספרים הכבדים והמאובקים האלה, שדפיהם דבוקים זה בזה, אך לא היה בכך עדיין פרס להעזה הגדולה!
פתאום הבחנתי בספר אחד יוצא־דופן, נמוך מהיתר וצעיר מהם בהרבה. פתחתיו. עניינו שאלות מין. העמידו אותו בטור הפנימי להסתירו מפנינו, הקטנים.
מאז מעלה בי ריח הספרים הישנים זכרו של אותו ספר שהחביאוהו מפני ושהגיע בכל זאת לידי. גמרתי ונזכרתי באותו ריח עלום ומופלא שהביאה הרוח הצפרירית, שנשבה לפתע, אל נחירי ושאיני יכול בשום אופן להגדיר את מהותו. נכנס בי צער, צער על הדברים שלא נדע לעולם, שהוא אולי הקשה בכולם, הואיל ואין לו תקנה, וגם ראשה הזהוב של ילדתי המונח בחיקי וזכר עיניה התלויות בי לא יכול לו. נשתתקתי.
“מדוע אתה שותק?” שאלה.
“משום שאיני יכול להיזכר מהו הריח שהיה כאן קודם וחושבני שלא תוכלי לומר לי.”
״תראה – אמרה – שעוד תדע. אני מבטיחה לך."
נתנה בי מבט מלא בטחון, שהדליקני באשו. וסיפרתי לה על
ריחו של משחק השח 🔗
כן, גם למשחק השח יש ריח. כלומר, זהו הריח שנדף מאותו ברנש שאצלו למדתי את חוקי המשחק. היה זה אחד צפוד־פנים ומכורכם. שערותיו עשויות להעלות על הדעת בלורית של משורר אילולא היו דלילות כל כך. כפות ידיו נוקשות ומיובלות ושתי אצבעות ידו הימנית חומות־ חומות מרוב עישון. תמיד היתה סיגריה תחובה בזויות פיו ודוקא ממין זול, “מלוכי”, “לטיף” וכיוצא בהן. כולו ספוג ריח הסיגריות והבל פיו גדוש מהן. הנני נפגש עמו במחלבה ליד ביתנו ושם אנו משחקים. כשעולה באפי ריח הסיגריות הזולות אני נזכר בימים ההם. הוא, כמובן, מנצחני תמיד, גם בטורה־פור ואפילו במלכה־פור. אין כוחותינו שקולים, ונצחון עלי לא היה בו כדי לתת לו סיפוק כל שהוא. ובכל זאת היה להוט אחרי המשחק עמי. אלוהים יודע מה הנאה מצא בכך. יקדה בו כנראה תשוקת הנצחון, ואפילו על זאטוט שכמותי.
כעבור שנים היה לי חבר־נעורים, שעמו הייתי רגיל לשחק שח. כוחותינו כמעט שקולים, אך תמיד אני מנצח אותו. הוא מגיע לידי יתרון עלי מיד בראשית המשחק, אך על ידי תמרונים נועזים אני הופך את הקערה על פיה. היו לו רעיונות מעניינים, אלא שאין הוא יודע להביא אותם עד גמירה. אין הוא מצליח לסיים כהלכה, ואין צריך לומר, שבקרב־חיילים מייגע בסוף המערכה הוא נכשל בשל קוצר־רוחו. משום יחסי־ידידות אני מחזיר לו את מסעי־הטעות שלו (או, כך, על כל פנים, נדמה לי, תמיד אתה שם לב למהלכים שאתה מחזיר ולא לאלה שמחזירים לך), אך הוא מסתבך עוד יותר ומפסיד את המערכה.
דרכינו נפרדו. הוא הרחיק לנדוד. שמעתי שיצא לתרבות רעה וקילקל דרכיו. גם לשעבר היינו מחולקים בינינו בגישתנו לעולם הזה ולמעשינו בו. אמרתי לו, שבסופו של דבר ולאחר כל הנובע מהיותנו צעירים – חייבים אנו להיות מודרכים על ידי ערכים מוסריים,
לא ראיתי אותו כמה שנים. יום אחד בא לבקר אצלי. נפגשנו בשמחה רבה. לאחר ארוחת־הערב פרשנו מיד לחדרי וישבנו לשחק שח, פישפשתי ומצאתי אי־שם מערכת כלים נושנה, שאינה שלימה בכל כליה. ושוב כאז זכה ליתרון במסעים הראשונים. מהלך המשחק היה דומה בכל למשחקים שלפני שנים. וכמנהגי פתחתי בתמרון נועז. הקרבתי רץ, על מנת לפרוץ את אגף המלך. מצבו נעשה קשה. המלך נחשף ולא היה סיפק בידו להביא כלים של־ממש להגנתו. הכניס את ידו לכיס המכנסיים בתנועה מתונה ועצבנית, שהיא מוכרת לי כל־כך, הוציא משם קופסת־סיגריות ומבלי להביט לתוכה שם בפיו אחת מהן והדליקה. היתה זו סיגרייה זולה, אניצי קש ושאר טינופת מסריחה. אותו רגע ראיתי שגם שתי אצבעות בידו הימנית חומות מרוב עישון. נזכרתי שוב באותם הימים ובאותו ברנש מהמחלבה ובמשחקים שהייתי משחק עמו.
והסוף, שאף על פי שהיתרון היה לצדי – הוא ניצח. ״הו, טפשון שלי, – אמרה ילדתי, – הצטערת בודאי הרבה."
“לאו דוקא, – אמרתי, – אלא שלתמהונו סירבתי לשחק עמו משחק תגמולין.”
אבל, הגד, לא רצית לומר אילה ריחות מעלים אותי בזכרונך, אבל האם לא תאמר לי אילו מהם יעלו לפניך את זכרן של האחרות? הנה אתה מספר לי על עניינים־שבעולם ושותק את אהבותיך. מכירים אותך, נזיר שלי!"
“לא טוב – אמרתי – שנדבר באחרות. אנחנו כאן שנינו לבדנו, כלום לא די בכך?”
“לא, לא, ספר על האחרות.”
“טוב, – אמרתי. – אספר לך, בתנאי שלא תשאלי שאלות. מסכימה?”
“מסכימה.”
אז סיפרתי לה על
ריח העור שלה 🔗
אני מכיר את ריח העור המרוחץ בסבון ריחני, ובסבון כביסה, ואת ריח הזיעה, וריח העור הספוג שמן־מכונות ובוץ וחלודת־ברזל ומי־ים וסיד וצבעי־שמן וקליפות של תפוחי־אדמה ועוד ועוד. אך לעור שלה היה מין ריח שהוא מיוחד לו ולא היה משתנה ולא היה תלוי בסבון שהיא רוחצת בו, וסבורני שלא היה חש בו אלא מי שאוהב אותה.
ואני אהבתי אותה.
אך באו ימים ולא ראיתיה עוד. עתים הייתי מעלה אותה בזכרוני, ועתים לא! מקרי־החיים היומיומיים וגם האחרות השכיחו אותה. וכשהייתי נזכר בה לא היתה לכך משמעות של חזרה אל כברת־חיים שעברתיה לשם השתקעות מחודשת בה. זכרה הממשי ניטשטש כליל, אם גם זכרה המילולי חי עדיין.
יום אחד ישבתי אל השולחן והסמכתי את סנטרי אל זרועי המושטה. פתאום, מזרועי עלה פתאום הריח המוכר, ריח העור שלה. הצמדתי את נחירי אליה ושאפתי. והוא מילא אותי כולי, ושוב שטפה אותי אהבה מנצחת אליה, שהכריעתני כליל. הייתי מריח ריח זרועי וחוזר ושואפו ונזכר מחדש בה ותמיה הייתי, כיצד לא הרגשתי זאת עד עתה.
עד שפעם לא עלה עוד מידי אותו ריח והכל נשכח כאילו לא היה דבר.
“אבל, הגד, האם היתה כדאית באהבה הגדולה שלך?”
“הרי בפירוש הותנה שלא תשאלי שום שאלה!”
ילדתי צחקה וסטרה קלות על פי ונתכנסה שוב בזרועותי.
“ובכן, – אמרתי, – כעת אספר לך על”
ריח הלחם 🔗
שנינו היינו אז כמעט ילדים. לא ידענו עדיין כמה יפה היא האהבה. אבל לא ידענו גם כמה היא אחרת. את הדברים היינו עושים מבלי לחשוב על ערכם ומקומם ותוצאותיהם וסיבותיהם. טיילנו לאורך הטיילת על שפת הים הלוך־ושוב ולא העזנו אפילו לעמוד קצת במקום מן המקומות, לא כל שכן לשבת. היא היתה בעיני החמודה בנערות ואני בעיניה הנפלא בנערים, אלא שלא ידענו עדיין כיצד אומרים זאת זה לזה. גם שיר־השירים היה עדיין בעינינו פרק מלימודי בית־הספר ולא פיוט־ אהבה כפשוטו.
טיילנו על שפת הים בליל חושך. השמים זרועים כוכבים. אברהם אבינו נתברך שירבה זרעו ככוכבי השמים לרוב וכחול אשר על שפת־הים. לנו היו גם שמי כוכבים וגם חול ים, אך הדברים שרצינו לומר זה לזה רבים היו משניהם והאמנו כי כל הלילות של חיינו לא יספיקו לנו לפרשם.
אמרתי לה:
“בואי נעמוד כאן ונראה איך הכוכבים שוקעים בים.”
נשענו על מעקה־הטיילת והתבונַנו באופק החבוי של המים. הים היה שחור לגמרי ובקמטיו נשתברו בבואות־הכוכבים ומספרם הוכפל עשרות מונים. גלים של קצף לבן התקרבו אלינו מתוכו ונעלמו לפני החוף. אך הכוכבים לא רצו לשקוע. לא יכולנו לתפסם כשהם נמוגים עוד בטרם הגיעו לאופק. אף אחד מהם לא הגיע עד חלקת המים אך אנו החלטנו לעמוד שם עד שנראה בעינינו ולו רק כוכב אחד שוקע בים.
היא סמכה את ראשה על גבי זרועותיה במעקה וכך ניצבה מחכה לראות. המזרח התחיל מאפיר. נעלמו כוכבים. רק הגדולים שבהם נשתיירו ברקיע. הנחתי אף אני את ראשי על ראשה, נשקתי בפעם הראשונה את קווצותיה ולחשתי באזנה:
“רואה את, הכוכבים שלנו אינם רוצים לשקוע.”
אותו רגע נפתחה דלת המאפייה שבסמוך ואופה מקומח יצא, נושא על שכמו לוח עץ ועליו ככרות לחם חם ומהביל. עגלה עמדה שם מוכנה להעבירו אל חנויות המכולת לארוחת־הבוקר. ריח הלחם חם וטרי עלה באפי ונמהל בזכרון אותו רגע לכל ימי חיי.
“ראה, – אמרה ילדתי, – אף לנו מאפיר המזרח. בקרוב תוורידהו השמש.”
“נכון, – אמרתי, – הגיעה עת ללכת.”
קמנו, כשהיא נשענת על זרועי בהתרפקות וגרונה מוציא המיות כשל חתולה בתפנוקיה. לא עברנו כברת דרך והנה שטף אותי שוב אותו ריח שמקודם לא יכולתי בשום פנים להיזכר מהו. שיח ירוק היה לפני. איילת־השחר, שהיתה עתה בודדה בפאת השמים, כמונו בארץ, כאילו השתקפה בו במאות בבואות זהבהבות ובשומות. אלה היו פרחי השיטה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.