פתח דבר לספר יומן (1914–1924) מאת יצחק למדן    🔗

ההדרה, מבוא והערות: אבידֹב ליפסקר

סייע בהתקנה מדעית ובהערות: איתמר דרורי

מחקר זה נעשה בתמיכת הקרן הלאומית למדע, ישראל

לתלמה אחותי

שבמותה נטלה עִמה

את יומן חיי

י“ט בכסלו תשע”ה

יותר משישים שנה לאחר פטירתו של המשורר יצחק למדן (מְלינוב 1897 – תל־אביב 1954) הושלם המכלול של עבודתו הספרותית. יומן יצחק למדן מצטרף אל הכרך כל שירי יצחק למדן (מוסד ביאליק, 1973) שערך והקדים לו מבוא ידידו, המשורר והחוקר שמעון הלקין, ואל כרך מבחר אגרות יצחק למדן שראה אור בעריכתי כקובץ ז של מכון ‘גנזים’ לתולדות הספרות העברית בדורות האחרונים (קרן מץ, 1988). לצד כרכי כתב־העת גליונות שערך למדן משנת 1933 ועד יום מותו, עומדות יחדיו שלוש החטיבות הללו כגוף ספרותי שלם שמייצג את אחת התופעות האפייניות של שירת העלייה השלישית בשנות העשרים בארץ־ישראל.

יומן יצחק למדן הוא תופעה ספרותית חריגה לאותן שנים. אין בנמצא סופר או משורר עברי מהתקופה הזאת שכתב יומנים החל מימי נעוריו במזרח אירופה, עוד טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והתמיד בכך עד לימי ההתאזרחות המלאה שלו בקהילת המודרנה של ארץ־ישראל בראשית שנות העשרים. יומן זה הוא תעודה ביוגרפית רציפה פחות או יותר המתעדת חיים נפשיים, לשוניים וספרותיים במידה בלתי מצויה של פירוט והתבוננות אינטרוספקטיבית של כותבו. לקורא ניתנת הזדמנות להתבונן בדמות אופיינית של משורר עברי יוצא מזרח אירופה המצוי בעיבורו של המהלך הציוני של העלייה השלישית הן כמשתתף פעיל שלו בימי עלייתו לארץ־ישראל והן כמעצב שפתו הספרותית.

בלא קשר לשאלת ההערכה הספרותית של הטקסטים שכתב למדן בארץ־ישראל בין השנים תרפ“ד–תר”ץ בתוך קבוצה מודרניסטית בעלת הישגים בלתי־רגילים בכתיבת שירה, כמו אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, ש' שלום, אביגדור המאירי, ליובה אלמי ואחרים, הצליח למדן באמצעות הפואמה מסדה (הדים, תרפ"ז), שכתב לאחר עלייתו ארצה, להיעשות לקול הייצוגי של בני דורו – אלה שכונו לאחר מכן חלוצי העלייה השלישית. במשך ארבעים שנה כבשה הפואמה הזו מקום הגמוני לגבי הייצוג הספרותי הציוני לצד האידיליה מצבה של דוד שמעוני (הפועל הצעיר, תרצ"ז) ושתיהן היו יצירות חובה ללימוד בבתי הספר בישראל. קולה הדרמטי של מסדה ועיצובה כמסכת קולות של מקהלת טיפוסים היסטוריים למחצה הקנה לה מעמד מרשים יותר מזה של היצירה המופנמת, השקטה והירחמיאלית משהו של דוד שמעוני. מתוך הזוג הנבחר הזה של ההגמוניה החינוכית בישראל, נעשה קולה הטקסי, המדקלם, החגיגי והנעדר כל הומור של מסדה לקול החלוצי־הציוני הבלעדי שהיה יכול להאזין לו תלמיד בית הספר במדינת ישראל. מעבר לכך סגנונה האקספרסיוניסטי נטול החריזה היה לסמן הפואטי המובהק ביותר למודרניזם מן הסוג הזה כתוצאה מתנאי ההחרמה שבה הייתה נתונה שירת אורי צבי גרינברג במרחב הציבורי של אותן שנים, ואי האפשרות לתווך לבני נוער את המודרניזם הסימבולי המופשט של שלונסקי בפואמות הארץ־ישראליות שלו מאותה תקופה. למדן נעשה אפוא, בלי שישער זאת או יפלל לכך, לאורג העיקרי של חוטי השיח הציוני־החינוכי ו’האחראי' להַבניית הקשרים הפנימיים בין ערכי היסוד של הדיבור על לאומיות עברית־ציונית בארץ־ישראל בשורה של היבטים מרכזיים: הקשר בין נופי המקרא וההיסטוריה היהודית להווה הציוני, דמות החלוץ כקורבן, היחס אל הגולה, היחס אל גוֹיוּת אירופית ובעיקר ההטמעה של דמות ‘החלוץ העברי’ בארץ־ישראל.

בעבור בני דורי – אף שהכרנו היטב את שירת אלתרמן, ובעיקר את שירתו הלאומית בעיר היונה (טרם נלמדו שירי כוכבים בחוץ בבתי הספר), ייצגה מסדה הן את האתוס האזרחי הציוני והן את המודרניזם העברי שלאחר דור ביאליק. ההופעה המרעישה של הפואמה המודרנית ‘סוס העץ מיכאל’ מאת נתן זך נתפסה לפיכך כמהפכנית, לא מפני שניצבה מול נוסח אלתרמן, כדרך שההיסטוריוגרפיה המקובלת של השירה העברית הציגה זאת, אלא מפני שסתמה את הגולל על קולה ההגמוני הזה של מסדה.

בהצגה אישית כל כך של היסטוריוגרפיה של השירה העברית אני מבקש להסביר את המשיכה החוזרת שלי אל המשורר הזה ובני דורו, שהיו בשבילי ייצוג לקול ול’קול־שכנגד' במשך תקופה ארוכה למדי, כלומר היו מעין קו משווה שממנו הובנו הצפון והדרום של המפה השירית של מי שבא באותן שנים בשערי השירה העברית. מה שהתגלה לי לימים מאיגרותיו של למדן ומיומנו אינו תואם כמובן את סולם החשיבויות שערכתי לעצמי באותן שנים, אולם גם השינוי בתוכן של החשיבויות האלה לא ביטל את המעמד המכונן שלהן כטקסטים קובעי כיוון באשר להבנת המומנטים המרכזיים של השירה העברית בשנות השלושים והארבעים.

ביומן יצחק למדן אני מזהה כיום את אותן סוגיות עקרוניות של היחס אל הלשון העברית, הקונפליקטים עם דיאלקטים יהודיים (בעיקר עם שפת היידיש), תפיסת הנוף והחברה האירופית מול מראות ארץ־ישראל וחברת המהגרים שלה, ובאחת – כל מה שעתיד להתפתח במשך השנים הבאות בשירה העברית, ושוב: לעתים כהד של בת־קול ולעתים כקול מתריס ומתנגד. יומן יצחק למדן הוא אולי התיאור הקרוב והאינטימי ביותר של יוצר בשירה העברית המודרנית לאירועים המעצבים את התהליכים האלה.

בפתח מהדורה מוערת זו של יומן למדן אני מבקש להודות לפני הכול לאיתמר דרורי, שותפי הנאמן בהכנת מערכת ההערות למהדורה זו במסגרת מחקר שהסתייע במענק מ’הקרן הלאומית למדע'. ידיעותיו הביבליוגרפיות המופלגות, בקיאותו בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית ומידות החוקר הזהירות שלו תרמו לאין שיעור לעיצובה של המהדורה הזו.

תמיכתה של ‘הקרן הלאומית למדע’ במשך שלוש שנים אפשרה את השלמתו של המחקר. בלא תמיכה זו לא היה אפשר לגבור על עריכתו של מסמך היסטורי גדול כל־כך. ההקלדה הראשונית של יומן יצחק למדן נעשתה בידי מרים בן־צבי לפני כחמש־עשרה שנה בתמיכת מכון קורצווייל באוניברסיטת בר־אילן, בימים שבראש ‘גנזים’, המכון הביו־ביבליוגרפי ע"ש אשר ברש לחקר תולדות הספרות העברית בעת החדשה, עמדה חדוה רוכל. באיחור של שנים רבות אני מבקש להודות לה על שהעמידה לרשותי את היומן לצילומים ולסריקות, בעידן שהפעולה הזו הייתה חריגה והצריכה היערכות מיוחדת מצד עובדי מכון ‘גנזים’. השלימה את מלאכת הסיוע בעצה ובתמיכה רבת־שנים דבורה סתוי, האוצרת של מכון ‘גנזים’ והמופקדת על ארכיוניו. במהלך המחקר עבר מכון ‘גנזים’ משברים קשים והחליף את משכנו. אני רואה במהדורה זו של היומן דורון לחנוכת הבית החדש של המכון בספריית ‘בית אריאלה’ בתל־אביב.

בימים שסיימתי לערוך את הקובץ אגרות יצחק למדן נקשרתי בידידות עמוקה עם הגברת תחיה מוּסֶל, חברת שָׂרוֹנה בגליל, הפועלת שנים רבות לאיסוף מוצגים היסטוריים ארכיוניים של יישוב זה ובכללם גם חומרי ארכיון הקשורים ביצחק למדן. בזכות ההיכרות עמה התגלה הפנקס הראשון שכתב למדן, ושהיה ברשות קרובת משפחתה, תמר לאור, שהיא נכדתה של זהבה בורטניק, אהובת נעוריו של למדן מהעיירה הוּבִּין בווהלין. הגילוי המפתיע הזה של הפנקס הראשון של היומן, שנחשב כבר לאבוד, הצדיק בדיעבד את העיכוב רב השנים שחל בעריכת היומן. עכבה זו לטובה אפשרה להתבונן ברגע הולדת הכתיבה היומנית של למדן – שהוא בעיניי תופעה בעלת חשיבות לעצמה. לשתיהן, לתחיה מוסל משרונה ולתמר לאור מטבעון, אני חב תודה עמוקה על הנדיבות הרבה שנהגו במסירתו של חומר ארכיוני זה לשם הכנת המהדורה.

תחיה מוסל הגישה לי גם את קצה החוט שהוליך אותי ליעל למדן, בתוֹ של המשורר, המתגוררת בפסגת זאב, ואשר נסתרה זמן רב מעיניהם של חוקרי ספרות שביקשו לדבר עם מי מבני ביתו של למדן. בזכותה של יעל למדן הובאו במהדורה זו שירים שלא נכללו בקובץ כל כתביו שבעריכת שמעון הלקין, וכן מחזור שירים נוגע ללב שכתב לרעייתו ‘לאָני’, והם שירים שהטון והנושא האישי שלהם אינם מוכרים בכלל עבודתו הספרותית. בזכות סיועה של יעל למדן הוכנסו למהדורה זו גם תצלומים בלתי ידועים של למדן משנות העשרים.

את מלאכת ההכנה של מהדורה זו ליוו באהדה לעתים גלויה ולעתים נסתרת, ידידיי הטובים פרופ' יגאל שוורץ מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, פרופ' אבנר הולצמן מאוניברסיטת תל־אביב, פרופ' חנה קרונפלד מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ופרופ' זיוה שמיר מאוניברסיטת תל־אביב, שקראה במבוא למהדורה והעירה עליו הערות חשובות. עזרתם, עצתם ותמיכתם היו בגדר עזרה הכרחית להשלמתו של המחקר הזה. כמו כן אני מבקש להודות לחוקרת לילך נתנאל שסייעה בפענוח הפנקס הראשון של למדן ובהקלדתו, ועל קריאתה המדויקת ורבת התובנה במבוא למהדורה זו. תודה לשְׂלָו שאינסקי על הסיוע בפענוח ביטויים ברוסית המשולבים ביומן.

בשש השנים שבהן שהיתי כחוקר אורח במכון שלום הרטמן בירושלים היה המקום הזה אכסניה מארחת להכנה המחקרית של מהדורה זו. בזכות הרעות המדעית של חברי המכון ניתן היה להאיץ את מלאכת העריכה ולהגיע לידי סיומה. תודתי שמורה לרב פרופ' דוד הרטמן ז“ל שהביאני אל המכון ולבנו יבדל”א הרב ד"ר דני הרטמן, נשיאו של המכון.

כל דף על הספרות העברית שאני טורח בכתיבתו או בעריכתו – מלווה אותו חכמת־ההקשבה והעצה של רעייתי, החוקרת רחל אלבק־גדרון. ההקשבה שלה לדפי היומן של יצחק למדן העניקה לי כוח לסיים את הכנת המהדורה הזו לאחר עמל של למעלה מעשרים שנה.

ולבסוף, תודה שהיא ראש לכל התודות לשותפים להוצאת המחקר הזה לאור, לאנשי הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר־אילן: למנהלת ההוצאה מרגלית אבישר ולעובדות ההוצאה חני אהרוני, ענת גל ורחל ג’וזף. תודה מיוחדת לעורכת הלשון איילת בר טל שצלחה בשלום את מבול אִמות הקריאה שהומטר עליה בהתקנת הכתיב המלא והחסר, ועמדה על משמר דיוקן של ההערות. והשאר זיל וקרא…

אבידֹב ליפסקר

המחלקה לספרות עברית, תשע"ה

 

‘עֵד לעצמו’: לידת המשורר    🔗

קשה לי גם לעשות דבר־מה, ואני דווקא באמצע יצירות כה חשובות כמו ‘מסדה’ ו’ערירים'. אין כוח להמשיך, המרירות המפעפעת באיברים גוזלת ממני כל יכולת של התרכזות וסבלנות, ואללי, אללי קשה, קשה עד למחנק!

(יומן ח: י' בסיון, תרפ"ד)

במילים אלה נחתם יומנו של המשורר יצחק למדן, האחרון בעשרים פנקסי יומן שכתב בשנים 1914–1924. לאלה המכירים את עולמו של למדן, אשר כה מהר לאחר פטירתו נגזרה עליו שִׁכחה בלתי־מוצדקת, כפי שהעיר על כך בעצב ידידו הקרוב והמהדיר של כתביו שמעון הלקין,¹ דברי החתימה הללו מתסכלים מאוד. קורא הזוטות של אחורי־הקלעים הספרותיים; ההיסטוריוגרף־החוקר שעצר רוח והמתין לאורך מאות עמודי היומן כדי לפגוש בפרק המסקרן ביותר של חייו הספרותיים של למדן – כרוניקת הווידוי המתעדת את לבטי כתיבת הידועה ביצירותיו, מסדה (תל־אביב: הדים, תרפ"ז) – נכזבה תוחלתו; היומן מגיע קרוב־קרוב אל סִפָּם של ימי כתיבת הפואמה… ונקטע שם.

ובכל זאת מי שיקרא ביומן יחוש כי פרק זמן מסקרן זה של ראשית הכתיבה המשמעותית של למדן נפרש כביכול ‘לאחור’. פרקי היומן נקראים כעין מסע חוזר ממסדה של שנת 1927 אל פרקי ‘יומן מְלינוב’, עיירת הולדתו בחבל ווֹהלין שברוסיה הצארית, ואל פרקי "יומן לוּצק־בֶּרֶסְטֶצְ’קָה' בחודשי המהפכה של מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך אל רישומי הימים בארץ־ישראל שבסֶגֶ’רה ובבן שמן. משָׁם, ממרחק עשר השנים לאחור אפשר לצפות בַּ’התכוֹננות הטקסטואלית' לכתיבה הספרותית הבשלה, בִּ’מתיחת השרירים' הספרותיים, אם לנקוט ביטוי האהוב על למדן עצמו, לקראת מסדה. במילים אחרות – לצפות בלמדן צופה בלידת עצמו כמשורר.²

היומן מגיע כאמור עד לימי כתיבת מסדה, פואמה דרמטית בשישה פרקים, שנעשתה בדיעבד לייצוגית בעבודותיו ואולי למובהקת ביותר לנושאיה ולסגנונה של שירת העלייה השלישית. בייצוגיות הזו מוסברת התקבלותה הקנונית המהירה בספרות העברית של זמנה.³ בדיעבד אפשר לומר כי הפגינה את שיאו של סגנון ספרותי רגע לפני התרפטותו וקריסתו המוחלטת, בעת חילופי הדורות הספרותיים מהאוונגרד האקספרסיוניסטי־הפוטוריסטי של שירת שנות העשרים (אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, אביגדור המאירי, ליובה אלמי) והמעבר אל המודרניזם העברי הסימבוליסטי, הניגוני וההגותי של שנות השלושים והארבעים, שבשיאו תיעשה שירת נתן אלתרמן לתו ההיכר המובהק שלו.

מעמדו הסימפטומטי של היומן ביחס לסגנון של שנות העשרים נובע מהחפירה שעורך כותבו גם במעשה הכתיבה עצמו בכך שהוא רושם אותה מן הצד כ’עֵד לעצמו'. הוא חוקר את הפתוס החדש של דורו, הוא תוהה על תנועת המטוטלת הרגשית של כתיבתו הנעה בין זעם מהפכני ובין וידוי סנטימנטלי. שורשיו של המנעד הרועש והבלתי־יציב הזה שאפיין את הליריקה הארץ־ישראלית בשנותיה האקספרסיוניסטיות נעוצים, כפי שמראה היומן, מחוץ לארץ־ישראל – בעבריוּת העיירתית (וביידיש המודֶרת־נוכחת שטבועה בה) של מזרח אירופה במפנה המאה.

יומנו של למדן הוא דוגמה יחידה בהיקפה ובסגנונה לכתיבה תיעודית אישית, ראשונית ובלתי ערוכה של יוצר, בזמן הסמוך ל’זמן הנכתב' של שירת העלייה השלישית ותקופת החניכה שלה בספרות העברית. זהו טקסט המכיל לא רק את הגֶנום של שירת למדן, אלא גם את זה של המשוררים בני זמנו, אם מגלים את יחסי השיקוף הישרים וההפוכים לטקסטים בני זמנו בכתיבה הנרגזת שלו שהיומן כה משופע בה.⁴ יומן למדן הוא תעודה אותנטית יחידה מסוגה של משורר המדווח על לידת כתיבתו עוד טרם הוגדרה לעצמו כספרותית. בכך ‘נענה’ למדן לתשוקה המחקרית היומרנית ביותר שיכול חוקר הספרות, ההיסטוריוגרף והפרשן שלה להעלות בדעתו; התשוקה להתגורר למשך זמן קריאה של מאות עמודים בתוך המרחב הנפשי של הסובייקט־הכותב בעצם הרגע שבו ניצתת בו הלשון הספרותית שלו, ועוד לפני שתודעתו ‘רתמה’ אותה – כמושגו של למדן עצמו בקובץ ברתמה המשולשת (שטיבל, תר"ץ) – במעשה מודע של פוֹאֶסיס למעשה האמנותי ‘הגדול’ שהוא מבקש להעמיד.

בכתיבת היומן אִפשר למדן מעשה הפוך לְפואסיס; הוא התיר לסובייקט הנחבא שלו רגרסיות מכל יומרות ספרותיות, אלה שהיומן נועד בלי דעת להכשירו גם אליהן, אל ה’אִיד הדיבורי' ואל מה שמתחתיו; אל מצע הניסיון החושי הראשוני, שבו משגשגים החומרים האסורים שהיצירה הספרותית המאוחרת תעמוד במבחן בררתם או דחייתם. במקומות רבים ביומן סומנה הכתיבה של ה’מקומות האסורים' בצלבי מחיקה אלכסוניים אלימים, ביטוי גרפי לרצון סותר לגלותם ולהעלימם בעת ובעונה אחת.⁵ יומן למדן נעשה בכך לְכֶּתֶב המציג סמיוטיקה מילולית וחזותית, לתעודה צילומית של שפת המודרניזם העברי בעת לידתה, לאו דווקא כמבע ספרותי, אלא כמרחב מנטלי הטעון בריתמוס עברי שלא היה קיים לפניה. הכתיבה היומנית, או כפי שלמדן אהב לכנותהּ ‘כתיבה יוֹמוֹנית’, העמידה בכך את צִלוֹ של הטקסט הספרותי ואת ההתכוננות אליו. היחסים המצטיירים בין השירה ו’צלהּ היומני' מעניקים לטקסט הספרותי מלאות בעלת נפח היסטוריוגרפי, בשונה מהצטיירותו החד־ממדית בעת הופעתו ההיסטורית סמוך לכתיבתו. יומן למדן הוא טקסט המתאר את החלל התודעתי שבתוכו התעבר משורר העלייה השלישית.

 

יומן למדן – תולדות כתב־יד ‘גנזים’ 13456/196 ונספחיו    🔗

למדן החל בכתיבת יומניו בהיותו בן שש־עשרה בקיץ תרע“ד (יוני 1914) במקום הולדתו מְלינוֹב, עיירת סְפר שעל גבול רוסיה הצארית והממלכה האוסטרו־הונגרית לשפת נהר האיקבָה שבפלך ווֹהלין. הנידחות הכפרית של המקום משרה עם קריאת התיאורים שבפתיחת היומן ממד של אינטימיות נכתבת, לא רק בתמה האידילית שבה, אלא בצורת הרישום שלה כעין כתיבה של סודות ילדות בכתב מיקרוגרפי ובפנקסים שגודלם 11X18 ס”מ, כאותם פנקסי Moleskine מוּכָּרִים של כותבים מהורהרים הרושמים לעצמם רשמים טרם יחמקו מהם ויאבדו לתמיד.

אפשר להניח גם כי הפורמט הזה הוכר ללמדן דרך מקרה, משום הפנקסים המצויים ממילא בבית שהוריו ניהלו בדיוטת הקרקע שלו חנות לדברי סדקית ומזון. מהר למדי נאלץ הכותב הצעיר להכיר ביתרון פנקס הכיס של כתיבה ‘בכל מקום’, כשזו נכפתה עליו כבר בעת כתיבת הפנקס הראשון עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. פנקס זה והבאים אחריו התגלו כנוחים לנשיאה ולטלטול, ובעיקר כמתאימים להחבאה ולהפקדה בידי נאמניו, כשביקש להעלימם מפחד הצנזורה או כשנאלץ לברוח מקו החזית המתקדם לעברו. בימי ישיבתו בכפר נאצ’יץ (כעשרים קילומטר ממְלינוֹב) תיאר למדן את חילוצם של כתבים אלה במסע ממְלינוב ללוּצק, ואחר כך משם להוּבִּין: “כל ניירותיי, כתביי ומחברותיי חבושים היטב בתוך חבילה תפורה כדבעי ואיני רוצה עתה לפתוח את החבילה, באין לי חוט ומחט לסדרהּ ולתופרה כמִקודם” (יומן ב: עמ' 77). באותו מסע רגלי נפגעה רגלו אנוּשוֹת מקוֹר, והוא הותיר את צרור בגדיו בעיר כדי שיוכל להמשיך ולשאת את חבילת הכתבים, שלדבריו הייתה גדולה מכל החבילות שנשאו אחרים, אל מקום המבטחים בהוּבִּין (יומן ב: עמ' 83). טלטולים חוזרים אלה של פנקסי היומן העטופים בבד גס לא היטיבוּ עמם; הם התרפטו כבר אז במהירות. סימני רטיבות וכתמים מסוגים שונים פזורים כמעט בכולם, מרביתם חסרי־כריכות, ובשני פנקסי יומן (יומן ג: ברנובקה–נובוגרד־וולינסק; יומן ד: לוצק–ברסטצ’קה) דפי הפתיחה ודפי הסיום, שהיו כעטיפה לפנקס, נתלשו, והם נפתחים כמין טוֹרסו של כֶּתֶב שסיפורו מתחיל in medias res.

יומן א: מלינוב, תרע"ד, עמוד חיצוני

טרם קריאתם נראים פנקסי היומן כאיקון מוחשי של ‘דיבור נרדף’, של שׂריד פְּלִיטי'. ואולם בניגוד למראיתם הסחופה, צורתם הפנימית תמימה באופן מכמיר לב; לאורך כל היומן כתב היד של למדן מעוגל ורהוט, כשל מי שהשלים עתה את לימוד אמנות הכתיבה. אלא שגם תמימות יַלדית זו שרויה בתוך עקת כתיבה הנכפית על ידי מרחב הכתיבה הצר שהוענק לה. היומן נכתב במאמץ ניכר לעין לדחוס מילים רבות ככל האפשר לַשורה, פעמים רבות עד כדי כתיבה מיקרו־גרפית של יותר משתים־עשרה מילים לשורה אחת. לעתים נראה שהכותב חש ביחסים המעורערים בין הרצון לפרוש תוכן חיים רחב ובין פעולת הכתיבה המצמצמת את עצמה לזעירות של פנקס, והוא הוסיף מילים בין השיטין ובצדי העמוד.

ההתלבטות בין הממד האינטימי והממד האפי מוצאת את ביטויה בפסיחה על שתי הסעִפּים; האם לכנות את היומנים ‘פנקסים’ או ‘מחברות’. נראה כי לבו נמשך דווקא לכתיבת החירום ב’פנקס', למידי שבו ואולי גם לתובעני שבו, כלומר לחובת הכתיבה יום־יום. בההדרת היומן נבחר אפוא הכינוי ‘פנקסים’, ואלה הם על פי הסדר הזה:

חטיבה א: גולה

יומן א: מְלינוב (יוני – ספטמבר 1914)

יומן ב: מלינוב– דובנה – נאצ’יץ – לוצק ־ הובין (יולי 1915 – מרס 1916)

יומן ג: ברנובקה – קייב – פרילקי – נובוגרד – וולינסק (נובמבר 1916 – מאי 1917)

יומן ד: לוצק– מלינוב – ברסטצ’קה (ינואר – דצמבר 1919)

יומן ה: ברסטצ’קה – מלינוב – לבוב – הבין – לוצק – וינה ( ינואר – יולי 1920)

חטיבה ב: ארץ ישראל

יומן ו: סג’רה – יבנאל – שרונה (יוני 1921 – מרס 1922)

יומן ז: שָׂרוֹנָה – בן שמן – תל־אביב (מרס 1922 – מאי 1924)

יומן ח: תל־אביב (מאי – יוני 1924)

נספחים

דפי שירה ומכתבים

יומן למדן החל להיכתב כאמור בעיירת הולדתו, מְלינוֹב שבפלך ווֹהלין, בקיץ 1914 בהיותו בן שש־עשרה. תאריך הולדתו האמתי של למדן (השונה מן הרשוּמות הרגילות) נזכר פעמיים; פעם ביומן ב: עמ' 93 (ה' בכסלו התרע"ו, 12 בנובמבר 1915) בעת הישיבה בכפר הוּבּין ובו כותב למדן: ‘היום יום ה’ בכסלו חל יום הולדתי, כי היום יימָלאו לי שמונה עשרה שנה' [הדגשה במקור]. ושוב שנה אחר כך ביומן ג: עמ' 162 (יום ה‘, ה’ בכסלו תרע"ז, 30 בנובמבר 1916). בעמוד 162: ‘ובכן היום יום חמישי בכסלו, יום הֻלדתי. וכמה שנים מלאו לי היום? – מלאו לי י"ט שנה…’. תאריך הולדתו של יצחק למדן הוא אפוא ה' בכסלו תרנ"ח (30 בנובמבר 1897), ולא כמצוין בכל הרישומים הלקסיקוגרפיים עליו. איחור מועד הלידה בשנתיים, שנעשה בתעודת הלידה בידי הוריו, נועד ‘להצעיר’ את בן הזקונים ולדחות את עבודת הצבא, תחילה בימי השלטון הרוסי הצארי, ואחר כך בעת חילופי השלטון התכופים באזורי הנדודים של המשפחה במערב ווֹהלין, בימי חילופי השלטון הרוסי, האוסטרו־הונגרי, הפולני ולבסוף הבולשביקי. כדרך שנהגו רבים מבני דורו, שמר למדן בימי עלייתו ארצה על תאריך הרישום המופיע בתעודותיו, אולי מתוך נבואת לב כי הוא עלול להגיע לכלל עימות בין ‘רישום מתוקן’ ובין הרישום הישן בנסיבות מאוחרות יותר.

מְלינוב 1906.

יושבים מימין לשמאל: הדודה איטה, האם חיה ליבָּה (לבית רוזנברג)

עומדים מימין לשמאל: האחיות מלכה וריבָה, יצחק למדן (בן שמונה), האח משה, האחות חנה

פנקס היומן א מימי מְלינוב טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא אפוא טקסט שנכתב בידי נער כבן שש־עשרה. את היומן הזה הפקיד למדן בידי זהבה בּוּרטניק (היא ואחותה היו תלמידותיו לעברית בעיירה מלינוֹב), שעתידה להיות ‘קרובת נפש’ שלו, כלשונו, ו’נמענת' מרכזית ביומן עד לימי עלייתו לארץ־ישראל. אף שלא היו ביניהם יחסים אינטימיים עד כדי שיראה בה בת זוג לכל דבר, יומניו מציגים אותה כעין אהובה־ארוסה וכבת אמונו, והוא בחר להפקיד בידיה כמה ממסמכיו טרם עלייתו לארץ; את יומנו הראשון, כמה מתצלומיו וכנראה גם כמה מביכורי שירתו. מכל מקום, יומן זה לא היה כלול בצרור הפנקסים שנשא בנדודיו, וגם לא נכלל בצרור שהכיל שבעה פנקסים ועוד כמה דפים יחידים בארכיונו במכון ‘גנזים’.

יומן נעורים זה מצייר את תמונת החיים בבית למדן טרם הזעזועים שפקדו אותו בימי מלחמת העולם הראשונה. הפנקס הראשון הזה התגלה בזכות תחיה מוסֶל, תושבת שָׂרונה וחובבת שירת יצחק למדן. תחיה מוסל הכירה את תמר לאור, נכדתה של זהבה בּוּרטניק, תושבת טבעון, שברשותה נשמר הפנקס, וסייעה במסירתו לשם ההדרה של היומן המלא.

יומניו של למדן לא נשאו עליהם מספרים סידוריים, ורק עם הגעתו לסג’רה בקיץ 1921 החל לציין את מספריהם. העלייה לארץ־ישראל, שלוותה בקשיים מרובים שתיאר בפתח יומן ו, הביאה אותו לכלל הכרה כי לקורפוס השלם והרציף של היומן יש ערך מצד עצמו, אף על פי שידע כי חוליות רבות החסרות בו מונעות שלמות כזו. עם זאת, באמצעות מִספור יומניו האחרונים ורישום פרקי הזמן החסרים בפתח יומן ו ניסה למדן לצייר מול עיניו את הקורפוס הזה. על גבי העמוד הראשון של יומן ו, הראשון מבין הפנקסים הארץ־ישראליים, רשם בכותרת בולטת ‘יומוני, חוברת י"ד’, ובפתח היומן ציין כי מעת סיום היומן הקודם בגולה עברה כמעט שנה. עובדה זו מתאשרת מתוך השוואת היומן לזה שקדם לו. יומן ה מסתיים ביולי 1920 בווינה, ויומן ו נפתח ביוני 1921 בסג’רה. יומן ז, שנכתב בימי ישיבתו בבן שמן, לאחר שעזב את סג’רה ושרונה, נפתח במילים: ‘יומוני, הפנקס החמישה־עשר’, ובשער יומן ח נרשם: ‘הפנקס הששה־עשר’.

נמצא אפוא כי לכל אורך הכתיבה בארץ־ישראל נצמד למדן לגרסה כי עד לעלייתו נכתבו שלושה־עשר פנקסי יומן, שמתוכם הביא ארבעה (ב; ג; ד; ה), ואילו את יומן הנעורים מימי מלינוב (יומן א) הפקיד בידי זהבה בּוּרטניק כמתנת פרדה. שמונה יומנים נעזבו בלוּצק, שבה התגורר בשני פרקי זמן שונים; בינואר–מאי 1919 וכן במהלך יולי 1920 עם קבוצת ‘החלוץ’ סמוך לעלייתו ארצה.⁶ חומר רב נשאר גם בפְּרילוּקי אצל ידידו קוצקי (יומן ג: עמ' 221).

מבדיקת הרצף של היומנים ששרדו עולה כי חסרים פרקי זמן גדולים במיוחד משני טעמים אפשריים: הטעם הראשון – האירועים שפקדו את משפחת למדן ומנעו כתיבה רציפה בין אוקטובר 1914 ליולי 1915 הם חודשי המלחמה הסוערים שפקדו את מלינוב עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וקריסת החזית הרוסית, אירועים שהביאו בסופו של דבר להגירת המשפחה ממלינוב להוּבּין. למדן חידש את הכתיבה ביומן כשנחלצו מאזור הקרבות בעצם ימי ההגירה ממלינוב להוּבּין בפרקי יומן ארוכים למדי (יומן ב: ספטמבר־אוקטובר 1915), תוך כדי ישיבה בעגלות המסע ומעבר ביערות המקיפים את סביבתם הכפרית. הטעם השני – כמה משמונת הפנקסים נעלמו משום שהופקדו בידי אחרים. פרק הזמן החסר של שבעה חודשים שבין תום הישיבה בהוּבּין במרס 1916 לתחילת ההתגוררות בעיירה בָּרָנוֹבְקָה בנובמבר 1916, מקום שבו התגוררה האחות גֶניה עם משפחתה, הוא חוליה חסרה ביומן. אילו החליט למדן לחדול מכתיבת היומן, היה מצהיר על כך עם חידוש הכתיבה בבָּרָנוֹבקה – נוהג שהיה קבוע עמו ברישומיו היומניים. היעדר כל הערה בפתח יומן ג על הפסקה כזאת מעיד על הפקדתו־אובדנו של הפנקס במעבר מלוּצק לבָּרנובקה.

מצער במיוחד היעדר כל שריד לרישום יומני במשך תקופה ארוכה של שנה ומחצה ובתוכה תקופת המהפכה הבולשביקית, מחודש יוני 1917 ועד לחודש דצמבר 1918. לפרק זמן ארוך במיוחד זה אין כל עדות כתובה, ואפשר כי הוא תועד ברוב הפנקסים החסרים. תקופה ‘אילמת’ זו מסתיימת בהחלטה של למדן לעשות את עיר המחוז לוּצק למקום מושבו העיקרי בינואר 1919. הישיבה בלוּצק (ינואר–מאי 1919) היא מן הקשות בתקופת הנדודים הזו. היומן רווי גילויי אימה מפני המתחולל בעיר, שתושביה היהודים היו נתונים חליפות להתקפות פרועות מצד כנופיות לבנים, אדומים, פולנים ואוקראינים. בשל מעברי השלטון התכופים הללו של העיר מיד ליד נאלץ למדן הצעיר להסתתר במחבוא (מרתף בחנות של ידידו) משך לילה שלם, כשהוא מאזין באימה לקולות החיילים הפורעים סביבו, בלא שיוכל לזהות מי הם המחפשים אחר מתחבאים. אין תמה כי כשעזב בבהלה את לוּצְק ועבר למלינוב ומשם לבֶּרֶסטֶצ’קָה השאיר מאחוריו כְּתבים רבים, שאת אובדנם הוא מזכיר שוב ושוב לאורך היומן, מתוך תקווה כי ישוב לאסוף אותם. בכלל אותו חומר אבוד נמצאים כנראה כמה פנקסים ובהם רישומי אותה שנה ומחצה מיוני 1917 ועד דצמבר 1918 שקדמה לישיבתו בלוצק.⁷

והנה דווקא בפרק זמן זה שקדם לכניסה ללוּצק נסע למדן לכמה וכמה מקומות מרוחקים שהידוע מביניהם לחוקרי הספרות הוא העיר יְקַטֶרינוֹסלַב (כיום דניֶפּרוֹפֶּטרוֹבסְק), מקום מושבו של מי שעתיד להיות רעו האישי והספרותי אברהם שלונסקי. הנסיעה לשם נערכה ככל הנראה סמוך לימי ישיבתו בנוֹבוֹגרד־ווֹלינסק (אפריל–מאי 1917), לפני שהתחוללה המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה שנה. למדן התהלך באותה עת במדי גימנסיה רוסית, ששיוו למראהו, הצעיר ממילא, חזות נערית, וזו חסכה ממנו את טרדת ההיטפלות של מגייסים למיניהם שהסתובבו בחוצות והכריחו נערים בוגרים להירשם לגיוס. מתקופה זו שרדו שני תצלומים;

האחד שנדפס על גבי גלויה ונמסר בצירוף הקדשה לחברתו זהבה בּוּרטניק ועל גבה כתובת גדולה ‘הגימנזיסטים’. גלוית התצלום הוכנה ביֶקטרינוֹסלַב בעת ביקורו שם, לפי שבעיירה קטנה כמלינוב לא הייתה אפשרות להכין תצלומים מעובדים מעין אלה. שנה אחר כך, במאי 1918, העניק למדן את הגלויה לידידתו זהבה בורטניק.⁸

גלויה עם הקדשה לזהבה בורטניק, יצחק למדן ראשון משמאל, חתומה: כ“ג באייר תרע”ח, 5 במאי 1918

התצלום השני נעשה אף הוא בשנת 1917, בעת ביקור יצחק למדן במועדון ‘צעירי ציון’, שהיו פעילים בו אברהם שלונסקי, דן פינס, אהרון בקר, אברהם וילנסקי, משה הייסינסקי ואחרים. כפי שנהג בכל מסעותיו חיפש למדן מועדונים ציוניים במקומות שהשתכן בהם (קִיֶיב, הוּבּין, לוּצק ובֶּרֶסטצֶ’קה). הופעתו במועדון זה ביקטרינוסלב, אף שנראתה לשלונסקי ‘פתאומית’, תאמה אפוא את מנהגו במסעות מעין אלה. בריאיון שהעניק לעורכי ספר יקאטרינוסלב דנֶפרוֹפֶּטרוֹבסק סיפר שלונסקי על ביקור זה של למדן בעיר, שבאותה עת השתקעה בה אחותו הבכורה של למדן, גניה.⁹

ביקור למדן בחוג ‘צעירי ציון’ ביקטרינוסלב, 1917

עומדים מימין לשמאל: יצחק למדן, משה הייסינסקי, דן פינס.

יושבים: אברהם וילנסקי, ראובני, אברהם שלונסקי

מפרק זמן חסר זה ביומניו, מהמחצית השנייה של 1917 וכל שנת 1918, לא נותר אלא תצלום זה. למרבה הפליאה אין למדן מתייחס אל תקופה זו בחייו בשני היומנים האחרונים שכתב לפני עלייתו לארץ־ישראל בלוּצק ובבֶּרֶסְטֶצ’קה וגם לא בכתיבת היומנים בארץ־ישראל.

שלושת היומנים הארץ־ישראליים – החטיבה השנייה בקורפוס זה – שומרים על רציפות כמעט מלאה; למדן הקפיד להתייחס אל החלקים החסרים בכתיבתו, והשלים את הדיווח עליהם בסיכום תמציתי שהביא בפרק הפתיחה ליומן ו (סג’רה, יוני 1921). זו כרוניקה מקוצרת של ימי הנסיעה מלוּצק לארץ־ישראל דרך התחנות לֶמבֶּרג, קרָקוֹב ווינה וטרִייֶסט, ובה הוא מוסר פרטי אירוע יבשים על מסלול נסיעתו לארץ ועל נסיעותיו בארץ־ישראל מאוגוסט 1920 עד יוני 1921 בחיפוש אחר מקור פרנסה באתרי המחנות של גדודי העבודה שעסקו בחפירת בורות לנטיעה או בסלילת כבישים.

יומן ו ויומן ז מימי ישיבתו בסג’רה ובשרונה (1921–1922) הם כחטיבת חיים ישראלית אחת, ויחד הם מהתעודות החשובות לחייו של חלוץ בימי העלייה השלישית. חלקו השני של יומן ז ויומן ח (שבעה דפים בלבד) מתקופת ישיבתו בבן שמן ואחר כך בתל־אביב גדושים בתיאור החיים הספרותיים של צעירי העלייה השלישית, וכבר קנו להם מוניטין במחקרים שנעשו על תקופה מעצבת זו של המודרניזם הארץ־ישראלי בשירה, ובעיקר בחקר חוג הצעירים שקיים זיקה הדוקה אל כתב־העת הדים שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ.

החטיבה השלישית של יומני למדן כוללת דפים יחידים שהוכנסו מקופלים אל בין דפי היומן ובהם שירים ומכתב (אל זהבה בורטניק) שיש להם קשר ישיר אל הנושאים המדוברים ביומן. בין דפים אלה נמצאים כמה שירי נעורים שלא ראו אור במהדורה המלאה של כתביו שבעריכת שמעון הלקין או במקורות אחרים. בהוספה שלהם כנספח למהדורת היומן נמצאה ההזדמנות להביא גם פרק זה של ‘שירת הביכורים’ לידי השלמה.

במסגרת השלמה זו הוחלט להוסיף גם את מחזור השירים שכתב למדן בסביבות שנת 1925 לבת זוגו אָנִי בֶּלְהַיימֶר (1901 הילדסהיים – 1995 תל־אביב), שהכיר בימי ישיבתו בתל־אביב מיד לאחר שנפרד מקלרה חָרָש, אהובתו מימי בֶּרֶסְטֶצְ’קָה. בכל יומניו לא הותיר שירי אהבה, ולא נמצאו כאלה בין כל עבודותיו הספרותיות לעתיד. מחזור השירים "לְאָנִי' הוא גילוי טקסטואלי חדש ביחס למשורר זה, שנראה כי לא נתן לעצמו היתר לבטא מה שאינו לאומי־קולקטיבי. בזכות השמירה על אוסף זה בידי בתו, יעל למדן־שֶׁפי, אפשר עתה לראות כתיבה שירית של למדן בנושא שהעסיקו כה רבות ביומניו והושתק לחלוטין בעבודותיו הספרותיות הנדפסות.

 

אי־שם בשוליים, בעיירות ווֹהלִין (1914–1917)    🔗

למדן התחיל לכתוב את יומנו בשנת 1914, ארבע שנים לאחר עליית י"ח ברנר לארץ ולאחר שהשלים את פרק הכתיבה הגדול ביותר שלו לפני עלייתו, שנה לאחר מות אורי ניסן גנסין ושלוש שנים לאחר שביאליק החל את תקופת ‘השתיקה’ שלו. למדן בן השש־עשרה נולד לעידן עברי שסִפרותו כבר השיגה את מרבית שיאיה. ובכל זאת כבר מן השורות הראשונות ביומן שורר עיוורון כמעט מוחלט לטקסטים אלה שאנו מכנים אותם ‘ספרות התחייה’, למעט שירת ביאליק שממנה הוא מרבה לצטט. לשונו של היומן ובייחוד הסוגיות האישיות והחברתיות שהוא מעלה כביכול רק משיקים לחוג הטיפוסי לבני זמנו. זהו טקסט שסימניו מאותתים שוּליוּת של חיים עיירתיים במזרח אירופה בלא כל זיקה למרכז תרבותי יהודי או נוכרי. ואכן, זוהי הטיפוסיות של העיירה היהודית מלינוב (שאוכלוסייתה היהודית מונה כשבע־מאות איש), היא נידחת למדי, ושוכנת על גדת נהר אִיקְבָה שבחבל ווֹהלין, כאותן עיירות שהיו משמשות תחנות מסע על גדת נהר שפסק להיות ציר מסחרי, ועקב כך גם חדל להיות נתיב תרבותי משעה שקווי הרכבות החליפו את הנתיבים האלה. העיירות הללו המשיכו את חייהן בקו יורד אל חיי כלכלה זעירה, שעיקרה מלאכות זעירות, כחייטות של טקסטיל ופרווֹת, תיווך קמעונאי בסחורות חקלאיות, בירקות ובחיטה או מסחר בסדקית. מעטים מאזרחיהן היהודים של עיירות אלה הגיעו לכלל אמידות, כזו של בני משפחת למדן במלינוב, שהיו בעלים של ביתם והוא שימש לעתים אכסניה, ובדיוטא התחתונה חנות שהייתה עיקר פרנסתם. זוהי ‘אמידוּת יהודית’ פרובינציאלית שאין להשוותה לזו שבערי המחוז הקרובות לה כמו דוּבְּנה (בימי רוסיה הצארית) או לוּצק (בתקופת שלטון פולין), שאף הן לא היו מעולם מרכז עירוני בעל יתרון תרבותי ניכר על הקהילות שסביבן.

השוליות הכפרית הזו יכלה להתמיד בחייה היהודיים משום ההווי המשפחתי והערבות הכלכלית שקיימו קהילות המחוז זו עם זו, ואשר להם שפע עדויות ביומן. מלינוב, מָרוויץ, הוּבִּין, בֶּרֶסְטֶצ’קה, בָּרָנוֹבקה, בּוֹרֶמֶל׀יה¹⁰], הן כולן עיירות מעורבות של יהודים וגויים שבכל אחת מהן בין כמה מאות לאלף יהודים ויותר. הרצון לצאת אל מרחב שמחוץ לעיירה כפי שמתגלה תדיר בין צעירי המקום קשור למחנק הפרובינציאלי שחשו בו, בעיקר לאחר שרכשו השכלה בבתי־הספר הרוסיים שנוסדו בהוראת השלטון הצארי ובאמצעות כתבי־העת שהגיעו אליהם בדרך־לא־דרך, והעניקו להם מושג מעומעם על מה שעשוי להימצא מעבר לגבולותיה של הוויה מעיקה זו.

יומנו של למדן נתון לפחות בראשיתו בתוך עיוורון לשוליות הכפרית הזו. הכותב מתמסר, כביכול, לזרימתה היום־יומית, ונכבש אט־אט לחרדה מלנכולית־נוסטלגית מפני אובדנהּ. זו הנוסטלגיה שגיבורי גנסין, המתגוררים אף הם בפינות נידחות של אוקראינה, במחוז צֶ’רנִיגוֹב, חשים כלפי ‘אלוני־המולדת’ של כפרם אחרי שפקדו את מרכזיהָ של מזרח אירופה: קייב, אודסה, וילנה וּוַרשה. ואולם השהייה ב’מרכז הסואן' היא פעמים רבות כהליכה בשׂדֵרת הקרֶשׁצָ’אטִיק החוצה את קייֶב, רק מעצימה את רושמה של העיר כ’מרכז של שׁוּלִיוּת', את היותה רִיק שהתרחב לחלל אורבני טיָילי נטול־תוכן שההימצאות בו מחריפה את ייסוריהם הנוירוטיים. לאחר התנסות זו הם מקוננים על ההתרוששות מנכסי המחוזות השכוחים שעזבו מאחור, מאותן ערבות נפרשׂות זהובות קמה, סבכי יער, נחלים ונהרות.

נכסים כפריים־עיירתיים אלה הם המרחב שבו נולדה כתיבת היומן של למדן, ומהם הוא מחלץ רִגשות געגועים לארץ אחרת, לארץ־ישראל, שהיא בהכרח, לטעמו, חייבת לשכפל את יופיו השָׁלו של הכפר האוקראיני:

את רשימתי הנוכחית עורך אני, בסמטא שמאחורי ביתנו אצל שולחני הקטן שהקימותי, בין דשאים, ותחת צל הערבות. יום קיץ חם עתה היום, ומסביבי שפוך הדר הטבע, גנים, עצים, ממול השמים היפים, זבובים ודבורים מזמזמים, וקול זמזומם כל כך מושך את הלב ומקסימו, הכול יפה, כה עליז, ואנוכי מביט מסביב, געגועים עזים תוקפים אותי לארץ־ישראל (יומן א:).

ההביטט הגאוגרפי, החברתי והמנטלי הכפרי־עיירתי הזה מכתיב לאורך כל היומן את נימת הביטוי הספרותי, את מִשלַב החשיבויות שלו, את המנעד הדרמטי המטפס לאוֹפוריות וצונח למלנכוֹליות, הכול במידת החיים הקרתניים הרחוקים מכל התרחשות ‘גדולה’. מן הטעם הזה יכול כל אירוע פעוט כמו קטטת עגלונים (כבסיפורו הידוע של א"נ גנסין) להיעשות לאירוע מרעיש, בעוד מלחמה עולמית הפורצת באירופה נשמעת כהד רפה לרעם שגווע.

למדן התחיל את כתיבת היומן בחודש שבו נרצח יורש העצר האוסטרי בסרייבו (28 ביוני 1914), אך רק ברשימה מיום 2 באוגוסט 1914 הוא מתוודע לאירוע הזה, והוא מתחיל להקנות לו משמעות המתייחסת למה שהתרחש סביבו בחודש שחלף. זמן ההווה שלו, גם כשהוא קורבנו כפליט של מלחמה שהגיעה עד סף ביתו, הוא הזמן שחלף, ותגובותיו, שלא באשמתו, הן תמיד תגובות אל ‘ידיעה’, אל ‘טקסט’, אל ‘דיבור’, אל ‘תגובת האחר’, ולא אל ממשות שהוא שוכן בתוכה. הוא מבין אותה רק כאשר היא חובטת בו ונעשית לממשות בוטה ומזעזעת, כמו הסעת החיילים הפצועים מן החזית לחצר ביתו במלינוב כמתואר ביומן א. היומן נותר ברובו תגובה של תודעה לחיים המתנהלים בקצות גלי ההדף של המאורעות הגדולים ולעולם לא במרכז שחולל אותם.

על מנת להבין את ההקשר שלו, העיוורון הכפוי הזה, המעניין כשהוא לעצמו בתור יוצר סוגה ספרותית ולשונית, נתבעת מהקורא ביומן קריאה סינכרונית של הטקסט עם טקסטים היסטוריים, עם ‘ממשות כרוניקאית’ שלא חלחלה אל דפיו. קריאה כזו אפשרית בזכות ספרי הקהילות שבהן התגורר למדן או תעודות היסטוריות אחרות, שמהן מתקבלת תמונה תלת־ממדית של האירוע המדווח. לפיכך הקריאה ביומן זה כמעט אינה אפשרית היום בלי הערות השוליים שהן המסומנים של זמנו; הן השלד הכרוניקאי וההקשר ההיסטורי של כל אירוע ואירוע המדווח בדפיו, ומכאן נובעת הכרחיותן להבנת היומן.

 

ציונות בחניכה אינטואיטיבית    🔗

אנוכי, אנוכי יִצְחָק לַמְדָן החולם והמקווה לעלות ארצה־ישראל לעבוד את עבודת הַתְחִיָה על אַדְמַת־אָבות, לִחְיוֹת חיים עבריים שְלֵמים בסביבָה עברית שלֵמָה, אנוכי החוֹלֵם לְרַעיוני הַנִשְגָב, הוי האומנם לא יִתגַשֵם?… (יומן א:).

התפרצויות הרגש של למדן הצעיר (כבן שבע־עשרה לעת כתיבת הקטע הזה), שבאות לידי ביטוי סנטימנטלי לאורך כל יומנו, נראות לעתים כמשנה ציונית־משכילית בנוסח מוכר של ‘חיבת ציון’, שהוא מעתיק כביכול ליומנו כצורה של אימון הנפש העברית שלו. נעיר מיד כי העתקה כזו בפועל אינה אפשרית, מן הטעם הפשוט שגם רפרטואר מצומצם ביותר של הז’אנר הזה של ‘חיבת־ציון’ ו’ספרות התחייה' אינו בהישג ידו. כל מה שהניח עליו את ידו נקרה לו בדרך מזדמנת של עותקי ספרים המתגלגלים מיד ליד ובדרך לא דרך. אפשר שזו מגרעתו הבולטת של היומן, שרבים מהאירועים המזינים אותו נדחקו אל מאחורי התודעה הכותבת, ואילו מרחב הכתיבה נשאר פתוח רק לאותם רגעי דיבור נעתק נשימה של גיבור מתבגר מנובלה משכילית.

אך כאמור, כשהיומן נקרא לצד הכרוניקות הרשומות מאותה עת, בעיקר אלה שנאספו אל ספרי הקהילות שבהן שהה למדן זמן שהטביע בו את רישומו, הכתוב מקבל נפח של משמעות. מדובר בעיקר בשני מקורות: ספר קהילת מלינוב, עיר הולדתו, והספר הייתה עיירה…, ספר קהילת בֶּרֶסטֶצ’קה, העיר שבה היה מורה ומארגן קבוצת חלוצים לקראת עלייתם לארץ.¹¹ היומן וספרי הקהילה לצדו מעלים תמונת דמות שונה, אולי הפוכה, של הפרסונה היומנית שלו. האני היומני והדמות הפועלת במרחב הממשי אינם זהים. האישיות הכותבת את היומן מצטיירת כפסיבית וכמיטלטלת בין חרדות בלתי נשלטות מצד אחד להתפרצויות פתע של רטוריקה נעתקת נשימה מצד אחר. עד לעלייתו לארץ־ישראל כתב למדן טקסטים נערותיים למדי, והם מבטאים נפש צעירה נטולת יכולת החלטה, המושפעת מכל זיע הסובב אותה וחסרה כל אינדיבידואציה מופרדת מן הסביבה הזו. זהו האני היומני.

למרבה ההפתעה תיעדו אותו הסובבים אותו בכרוניקות על אותה תקופה (1914–1919) שבה שהה בשתי העיירות, מלינוב וברסטצ’קה, כדמות כריזמטית של עלם שמשפחתו בת ששת הילדים מונהגת בידי אב בעל סמכות רוחנית גבוהה, גם אם היא רכה ונוחה לבריות. למדן הצטייר בעדויות אלה כנער בעל חזות מסתורית כלשהי, שתקנית מעט, כותב שירים (תופעה לא מצויה בעיירתו), ובעיקר – מצוי תמיד במרכזו של חוג נערים הנושא אליו את עיניו כאל דמות מנהיג. המראה הנערותי הרך והמטעה במידה רבה של למדן אפיין אותו גם לאחר עלייתו ארצה בשנת 1920, והוא אינו מגלה את הצד הפעיל והכריזמטי הזה, תופעה שהעידו עליה הן מנהל בית־הספר העברי בברסצ’טקה, צבי־קביטני־פרח, ברשימה שכתב בספר הייתה עיירה…. והן קרוב משפחתו (גיסו) שמואל מנדלקורן.¹²

יצחק למדן בנעוריו

בית הכנסת הגדול במלינוב, צילום: א' הררי, 1937¹³

הפער הזה שבין האני של היומן והאני הביוגרפי בלט עוד בתקופת החניכה העברית־הציונית שלו בימי הילדות המוקדמת במלינוב טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מן היומן מצטיירת, כאמור, דמות ססמאית כלשהי, שמפרספקטיבה של ימינו נראית כמדקלמת את נוסחאותיה של תנועת ‘חיבת ציון’ והציונות המעשית ההרצליאנית, בסגנון עברי טיפוסי לחוגי הציונים שבמזרח אירופה ובמרכזה. ואולם מהכרוניקה הסוקרת את התקופה עצמה ברשימות שנאספו אל ספר מלינוב מעלים הכותבים עליו עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם הצטיירות תמימה למדי זו של הנער השופך את לבו ביומן.

מכלל כל העדויות מרתק במיוחד הוא ממוּאַר עמוס פרטים ובעל חִיוּת תיאורית פלסטית של שמואל מנדלקורן, גיסו, בעלה של מלכה אחותו. בני הזוג מנדלקורן נשארו במלינוב לאחר עלייתו של למדן לארץ והיו לפעילים המרכזיים בטיפוח העבריות של רשת ‘תרבות’, בעיקר באמצעות ייסוד חוג עברי לדרמה, שהבעל היה מנהלו והמדריך הראשי בו, ואשתו, אחותו של יצחק למדן, הייתה השחקנית הראשית.¹⁴

כותרת הממואר, ‘בימים ההם…: יעקב־יוסי נוסע לארץ־ישראל’, מספרת על ימי הנעורים שלפני מלחמת העולם הראשונה, של בני ארבע־עשרה עד שש־עשרה בעיירה מלינוב, סמוך מאוד למועד שבו החל למדן לכתוב את פנקס יומנו הראשון.

מלכה למדן ובעלה שמואל מנדלקורן

הכותב, שמואל מנדלקורן, פותח את הרשימה באמירה שהמונח ‘ציונות’ אף אינו מצוי בלשונם של בני העיירה הבוגרים והצעירים, אף שהצעירים נתפסו לציונות בבלי־דעת. הרקע המשותף לחבורה קטנה זו הוא שכולם היו תלמידי ישיבות שבהן נלמדה העברית כשפת טקסט עם הארמית כחלק מן ההכשרה הלמדנית שלהם. מנדלקורן מזכיר את הישיבות של הרב יצחק ריינס בעיר לידה שבפלך וילנה ואת הישיבה של הרב משה אביגדור עמיאל בעיר סוונציאן כמכוונות את בוגריהן לרעיונות ציוניים, אולם נערי מלינוב לא נמנו עמן. בבואו לתאר את למדן הוא מספר:

ואחרון־אחרון ‘הבנימין’ שבחבורה היה המשורר יצחק למדן. אז צעיר חלש מפונק על־ידי כל המשפחה, בייחוד על־ידי אביו, רבי יהודה־ליב למדן, אשר שמר עליו מכל משמר. כפי שמוכיח עליו סופו הספרותי, הוא כאילו נולד עם הרעיון הציוני (עמ' 208).

קבוצת הנערים שכללה את יצחק למדן, שמואל מנדלקורן, ברל לובָּשיס (בנו של נפח העיירה) וירמיהו מַייסלֶר, נערים שלמדן ‘החלש והמפונק’ היה כנראה הדמות המורכבת והמעניינת שבהם, גמרה בדעתה לשלוח בכוחות עצמה חלוץ לארץ־ישראל. היוזמה המוזרה הזו, שיכולה להיראות כמשובת נעורים חולפת, הפכה במהרה לפעולה ממשית, שבמסגרתה הצליחו הנערים לגייס סכום שערכו שתי משכורות חודשיות של אדם בוגר (כארבעים רובל) באמצעות הוראת העברית בעיירות הסביבה ובאמצעות גיוס ממון במסיבות שמחה בעיירות שכנות הסמוכות לעיירתם (מֶרוויץ, בּוֹרֶמֶל, בֶּרסטֶצ’קה, טרוֹביץ ועיירות אחרות). הם בחרו בנער עני בן גילם אך לא מחבורתם, לימדוהו עברית בעליית־גג של אחד הבתים, וכש’הוכשר' לדעתם לעמוד בבחינות העלייה שהיו נוהגות באודֶסה, עיר הנמל שממנה היו יוצאות האניות לארץ־ישראל, הלבישו אותו בבגדיהם הטובים ושלחו אותו לשם עם הממון שנאסף.

סיפור המעשה הזה, המתאר פעולה ממשית שצורכת אסטרטגיה כלכלית וחברתית מורכבת למדי, היה יכול להישמע דמיוני ומופרך לולא הביא הכותב שפע עצום של פרטים הנפרשים ברשימה שהיקפה יותר מעשרה עמודים ובהם מועדים, שמות המשתתפים, שמות המקומות, פירוט מדוקדק של קבוצות תמיכה – פעוטות ככל שתהיינה – למעשה הזה. באחת; כרוניקה מוחשית ומשכנעת של ארגון נערים הנושא אופי מחתרתי ומציב לעצמו מטרות מעשיות, שאנו מכירים כטיפוסיות לארגונים משוכללים.

הפעולה הזו מאירה היבט מעניין בדמותו של למדן הצעיר בקונטקסט שתואר כאן, שהרי ברור כי בתוך קבוצה קטנה כל כך התפקיד שממלא כל פרט מכריע יחסית, ויש להניח כי כך היה גם לגביו, כפי שאכן משתמע מסיפורו של מנדלקורן:

מידי יום ביומו היה בא במיוחד יצחק למדן לתת לו את השיעורים הדרושים. מזמן לזמן היינו מתאספים בעליית הגג כדי לשמוע על התקדמותו בלימודים. היינו עורכים לו בחינות. אם זכרוני אינו מטעה אותי, אני הייתי היחידי שאמרתי, שעבודתנו לשווא, כי לא יעמוד בבחינות באודסה. היחידי שדעתו הייתה חיובית בעניין זה היה יצחק למדן (עמ' 209).

‘הבנימין’ ו’החלש' בחבורה, יצחק למדן, נטל אפוא חלק פעיל למדי בנסיבות המוזרות האלה. פעילותו צרכה כאמור משאבים נפשיים וחומריים שהשימוש בהם הותיר בוודאי רושם חיצוני בחיים הממשיים סמוך לשולחן האב הסמכותי ר' יהודה לייב למדן. הפעולה הזו הצריכה היעלמויות חוזרות מהבית לעליית הגג הנסתרת והליכות ארוכות מחוץ לעיירתו לצורך הוראת העברית בעיירות אחרות וגיוס התמיכה הכספית כדי לצייד את ‘השליח’ בסכום כסף לנסיעה. מדובר אפוא באירוע שהשפעתו על חיי היום־יום של למדן הצעיר רבה, ובכל זאת אין לו כל רישום ביומן.

ואכן, היומן של למדן כמעט לעולם אינו עוסק בתיאור הממשי, ברישום עובדות, אלא בעיקר ברישום העקבות הנפשיות שלהן; הוא סיכום של פרצי רגש המלוּוה בציון עובדות רק כצורה של הנחת השלד של זמן ומקום להתרחשות הפנימית. הכותב אינו כרוניקאי של תולדותיו, אף שהוא מכנה את היומן ‘יומוֹן’, אלא הוא המתעד של הנפש. הכינוי ‘יומון’ אינו מתייחס לרפרנציאליות של הכתיבה, כלומר הוא אינו ‘ספר דברי הימים’, אלא מהלך בלתי פוסק של אִשרור המחויבות למעשה הכתיבה שהיא תכלית לעצמה. היומן הוא אימון לכתיבת השירים, הוא התמדה של מה שלמדן מכנה ‘מתיחת כל העורקים’ כצורה של התכוננות לכתיבה הלירית שלו.¹⁵ הכתיבה ביומן נעשית בכך גם לגורם פעיל להטרדת הנפש – הוצאתהּ משלווה העלולה לפגוע בתנאי הפתיחה ההכרחיים לכתיבת שירה – פעולה לגירוי נפשי מטפס ועולה, הנראה לעתים מזומנות כהיסטריה נערית שייעודה להגיע אל טקסט שמחוץ ליומן – אל השירה במחברות הנאספות מהצד.

כשלמדן מתנצל על אי־כתיבה, הוא תולה תמיד את הדבר באי אפשרות להפעיל את אותה הִתגרוּת בנפש השוקעת בדכדוך עצמה. הפסקות של כתיבה ביומן לעולם אינן מנומקות בהיעדרן של התרחשויות חשובות. להפך – פעמים רבות, כמו בפתח היומן הארץ־ישראלי הראשון (יומן ו), למדן מסכם שורה של אירועים סוערים שעברו עליו, ולא תועדו בזמן התרחשותם, והוא מסכם אותם ביומנו כדי למלא במהירות את הפער הכרוניקאי כדי לפנות ‘לעיקר’; כניסה אל פעילות נפשית שאותה הוא רוצה לכונן לקראת המהלך הבא של כתיבת ספרות (שירה, ביקורת או הגות). במילים אחרות, הכתיבה ביומן מווסתת את הכתיבה הספרותית, אף שיש להודות כי היא כמעט תמיד עושה זאת באמצעות העלאת הלחץ הנפשי ולא הרגעתו, כלומר תמיד כצורה אקספרסיבית ולא קונטמפלטיבית. מבחינה עקרונית כתיבת היומן היא היענות לתביעה להיות כותב ספרות עברית ולא היענות למציאות חיצונית. כתיבה, ובעברית דווקא, היא סיבת הכתיבה. הישיבה ליד היומן והכינון של לשונו (ובמידה רבה גם שימור היומן, אריזתו, נשיאתו, ודאגה לאחסונו בעת מצוקה) הם צורת הכינון של שפת המרחב ההישׂרדותי הספרותי שלו, הם ה־ raison d’être שלו.

‘פרשת המשולח’ שהובאה כאן משלימה את המרחב העובדתי במציאות שהולידה את הריגושים המתוארים ביומן הראשון. דפי הפתיחה של יומן זה מוקדשים לתיאור הלחצים שהפעיל הנער למדן על משפחת אברהם וייץ במגמה להשיג מסמכי עלייה מתאימים לארץ־ישראל (בלא לספר על כך לבני משפחתו). בלא הבנת הרקע הזה הלחצים האלה נראים לקורא ביומן כמין טרדנות נערית של מתבגר, שבני משפחת וייץ (ובעיקר בנם יוסף) מנסים להדוף, בהשאירם את הפניות הללו בלא מענה. קריאתם ברצף עם הכרוניקות של התקופה מעמידות קונטקסט של פעילות אשר אין ספק כי היא הייתה מובנת ליוסף וייץ, ידידו ובן גילו של למדן, שהכיר את הפעילות הסודית של רעו הצעיר בעצם אותם ימים.

היחסים האלה שבין כתיבה ריגושית ביומן ובין כרוניקה עמוסת פעילות מתקיימים לאורך כל השנים שהיומן מתעד. בימים שכתב למדן על פרשת אהבתו לקלרה בעיירה בֶּרסטֶצ’קה (במיוחד יומנים ד; ה: יוני 1919 – יולי 1920), הוא ארגן כמעט בעצמו קבוצה גדולה של צעירים והכינם לעלייה לארץ־ישראל, תוך שאימן אותם בסיתות אבנים, לימד אותם עברית וריכז את הפעילות החברתית שלהם כמנהיג החבורה. על כל זאת לא נשמעת ביומן אף לא מילה אחת! ¹⁶

היבט מעניין אחר קשור בפעילות הציונית הזו, שהיא כאמור אינה מתומללת, מפני שהיא בלתי־מודעת לעצמה כאידאולוגיה וכקונצפציה מושגית. הקורא ברשימות על אותם בני נוער צעירים מבחין כי אף שהפעילות שלהם הייתה לפי כל המשָׂגה היסטורית ‏’ציונית', היא אינה משוחחת על עצמה כציונית. היעדר הרפלקטיביות הזה מתבטא אצל למדן בכך שהסובייקט כותב את עצמו בשפע עצום של מילים טעונות פתוס רגשי, כאילו היה ראשון המגדיר עצמו ‘ציוני’, משום שהוא חסר את המילון המוסכם לתיאור תופעה שאינה ראשונית משום בחינה. ככלות הכול המניע להיעשות לציוני והאפשרות לתמלל את המניע הזה הוכנו כבר שלושים שנה לפניו בתנועת ‘חיבת ציון’, והפכו לשפת ההתקשרות החברתית בקלובים הציוניים העירוניים הגדולים שבמזרח אירופה ובמרכזה. אך הציונות העיירתית של למדן ורעיו נעדרת כל רציפות של ידיעה אל המקורות האלה. אין לו כל אפשרות להתוודע אל תולדותיה של הציונות במרכזים הגדולים הקרובים אליו בליטא ובפולין (אזורים שנעשו ליחידה פוליטית אחת לאחר מלחמת העולם הראשונה).

בפאתי ווֹהלין, במחוזות הגבול של רוסיה הצארית, אי־שם בשולי החיים היהודיים, הרחק מהמרכזים הסואנים של וילנה ולֶמבֶּרג שמעבר לגבול והרחק מאודסה שבדרום אוקראינה, הציונות של למדן ונערי מלינוב ‘נולדת מחדש’ באופן אינטואיטיבי, ומתחילה את פעולתה מתוך המהלך הנפשי שלה עצמה, כאילו הייתה שייכת לשנות השבעים של המאה שעברה. לכך נתכוון שמואל מנדלקורן כשאמר על למדן שהוא ‘כאילו נולד עם הרעיון הציוני’.

ביומנו העניק למדן, בלא שהיה מודע לכך, הסבר מעניין לאוטוכתוניות של צִיוּניוּתוֹ העיירתית, ותלה אותה ביסוד העברי של החניכה שלו. בביוגרפיה הפרטית שלו העבריוּת כשהיא לעצמה עדיין איננה בגדר אידאולוגיה (משפחתו דוברת יידיש ורוסית). העברית היא מרכיב פורמלי הכרחי בהכשרה למדנית של צעירים אלה בלימודיהם במסגרות המסורתיות של חדרים וישיבות בעיירות ווֹהלין. נראה כי ברגע שמתחולל מגע עם השפה העברית, התשוקה להתמחות בשפה זו מנותבת לטקסטים החדשים, המזדמנים (והאסורים) שלה (ספרות ההשכלה וניצניה של ספרות התחייה), ושם ניצת היסוד הציוני שלמדן מגדיר בפתח היומן: ‘לחיות חיים עבריים בסביבה עברית שלימה…’. כאן המקום להעיר על הקשר שבין עבריות חדשה זו ובין הספרות האסורה, חיבור שחולל תהליך של חילון בקרב קבוצת הלומדים הזו. בשונה מן המצוי בספרות ההשכלה החילונית, העמדה הציונית של למדן ושל צעירים בני מקומו לא תפסה את עצמה כמיליטנטית כלפי דור האבות. כשלמדן נסחף אל עמדה מתנגדת הוא הסתבך ברגשי אשם כלפי אביו, ר' יהודה ליב־למדן, בלא שהצליח אי־פעם ליישבם, היבט שעוד נשוב לדבר בו.

הקישור האינטואיטיבי אצל נערים כלמדן בין ‘מרחב של שפה’ כ’מקום טקסטואלי' (הדף הכתוב או הנדפס בעברית) ובין מרחב של שפה כ’מקום של חיים', נולד היסטורית בדימוי של ‘ציון הדוברת עברית תנ"כית’. ספרות זו הציגה את שני המרחבים כקשורים בהכרח זה בזה, גם כאשר העלילות הספרותיות שלה נגעו לתקופות שבהן השפה המדוברת בארץ־ישראל הייתה ארמית. הקישור הזה מונח ביסוד היומן הראשון, שבו למדן מתאר את עצמו יושב בצל העצים, בחצר ביתו, בחיקו של טבע כפרי־אוקראיני, שאותו הוא כותב בעברית מודרנית, כמעט כזו של א"נ גנסין, אך מדמיין לעצמו מקום של פסטורלה מקראית נוסח אברהם מאפו. הוא עושה זאת קודם שקרא יצירה אחת מעטם של שני סופרים אלה.¹⁷

ההַבניה הזו טיפוסית לביוגרפיה של נער שדרכו חצתה את העולם האינטלקטואלי והלמדני היהודי במזרח אירופה. החידוש בדורו של למדן הוא בכך שהוא ממשיך לפעול גם כאשר ‘המבנים האידאולוגיים הגדולים’ (הציונות הדתית או המשכילית) לא מחלחלים לכל פינה נידחת בפזורה העיירתית של מזרח אירופה, ודאי לא אל העיירות הקטנות שמעבר לגבול גליציה בפרובינציות הנחשלות למדי של רוסיה הצארית. גם כך, בלא היכרות עם ממסדים ציוניים פורמליים ובלתי פורמליים, האידאולוגיה הציונית ניצתת מחדש עם לימוד העברית ומחוללת אותם תהליכים במתכונת שאנו מוצאים בתולדותיה של הספרות העברית במרכזים הגדולים. המחולל הלשוני העברי של התהליך שוכן אפוא בהליך ההכשרה האסכולאית (חדרים וישיבות) של הלמדנות היהודית ומצית מחדש ציונות ראשונית שאינה זקוקה לתמיכה ארגונית ואידאולוגית של מבנים הגמוניים, כמו אלה שאנו מכירים בערים הגדולות וילנה, אודסה, לֶמבֶּרג או ורשה.¹⁸ נערי מלינוב אמנם יודעים במעומעם על מרכזים אלה, ובעיקר על אודסה, אך לא מפני שהם מצויים בזיקה אל הפעילות הציונית שם, אלא מפני שהיא חלק מהגאוגרפיה האיטינררית הנפשית שלהם,

שבה נטוע סיפור על מסע נחשק לארץ־ישראל. אודֶסה מבחינתם היא מה שהייתה טרִייֶסט בתודעת ציוני גליציה שבאימפריה האוסטרו־הונגרית – שער־דרומי ואחרון של אירופה לארץ־ישראל.

אין תמה כי בתיאורי מסעות עלייה לארץ־ישראל בספרותם, וכך גם ביומני למדן, אנו מוצאים שוב ושוב אותו צמצום מרחק טלסקופי שבין חופי אירופה לנמל יפו, כאילו נקרעה פרוכת בשער נמל היציאה, ורגע אחר כך נפרשים מאחוריהָ לעיני הנוסע חופי ארץ־ישראל. הטופוס הזה שליט כדי כך בתודעתם, עד שאינו מותיר מקום פנוי לכניסתם של נופים אקזוטיים ומושכי לב כל כך כמו המעבר הדרמטי במצרי הבוספורוס, שצפו בו היוצאים מאודֶסה (כמו ח"נ ביאליק, חיים הזז ואחרים), או הנסיעה בים לחופי הים האדריאטי שעברו יוצאי גליציה (כמו אורי צבי גרינברג, שופמן ואחרים). אלה ואלה אין לנופים הללו כל הד בכתיבתם. מרחביו של הים נעדרים גם מן הסיפור ‘בלבב ימים’ של עגנון, למרות השייכות העמוקה שלו לסוגה של Sailing stories. הים מופיע ככרונוטוֹפ־סכמתי וז’אנרי של מכשול מאיים בדרך אל הנמל הנכסף, אל חוף יפו, באותה מסורת היסטורית מוכנה מראש של שירי הים מאת יהודה הלוי.

הציונות העברית של יצחק למדן אינה אפוא ברייה חדשה שהמציאו הוא או קודמיו, אלא חלקים מסטרוקטורה שפעילותם מותנית זה בזה כשהם מצטרפים זה לזה. יש להתפלא לא על המצאתה בדור של סופרי ההשכלה, אלא על העובדה שבמשך מאות שנים הוחנקה ודוכאה אף על פי שהמגע עם העברית לא פסק מעולם בחוגי הלומדים בחדרים ובישיבות. יומן למדן הוא מבחינה זו תיאור גנרטיבי יקר ערך של תופעה זו ברגע מבודד שלה מהרצף ההיסטורי (היבט עקרוני שיבורר בהמשך) ובמחוז מבודד שההסתכלות בו – בין השאר באמצעות הקריאה ביומן – מאפשרת צפייה בלידה המחודשת של תופעה זו השוכנת רדומה עד לרגע ההתפרצות ההיסטורית שלה בעידנים שונים.

 

רשתות חברתיות־משפחתיות ו’ביבליותיקה בלתי מפוקחת'    🔗

יומן למדן שימש פעמים מספר מקור מוסמך לתיאור הביוגרפיה של כותבו. הערכים הלקסיקליים של גצל קרסל ואברהם שאנן והפרקים ההיסטוריוגרפיים בספרו של הלל ברזל נשענים באופן בלעדי, כמדומה, על יומן זה ועל איגרותיו משנים מאוחרות יותר.¹⁹ בכל הטקסטים האלה מצטיירת, במידה רבה של צדק, תקופת הנדודים בת חמש השנים של משפחת למדן כמצוקה שנכפתה עליהם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והרס ביתם במלינוב. בבית מרוּוח זה התגוררו האב יהודה לייב (לובס) למדן, האם חיה ליבה לבית רוזנברג וששת ילדיהם: גניה (הנשואה לבוריס קנטור), דבורה־רבקה (ריבה, הנשואה למרדכי מאיר ליטבק), חנה (הנשואה לשלמה שולמן), משה, מלכה (הנשואה לשמואל מנדלקורן) ויצחק הצעיר באחים.

אף שלא כולם התגוררו בבית הזה בעת ובעונה אחת, היה זה שבט משפחתי ענֵף למדי, שהפגיעה במשכנו, בית בן שלוש קומות שחזיתו הלבנה בלטה בין בתי העיירה, פגעה מאוד בלכידות המשפחה, מה גם שהגירת המשפחה משם לא הייתה כגוף אחד, וכל זוג פנה ליעד אחר כדי להצטרף אל משפחת המוצא שלפני הנישואים למקומות האלה: בַּרַנוֹבקה, לוּצק, הוּבִּין ויקטרינוֹסְלַב.

עם זאת עצם הפזורה המשפחתית הזו יצרה אצל למדן בפרק זמן קצר ביותר ‘מולדת משפחתית’, תחושת השתייכות אל חבלי ארץ שמחוץ לאזור הולדתו. להפתעתו של למדן עצמו דווקא הביקורים הקצרים במלינוב ההרוסה (במהלך מרס–אפריל 1919 ואחר כך באוקטובר אותה שנה) עוררו בו דחייה מפני הנוף החרב של ילדותו. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הנער יצחק למדן מעולם לא חש כי הוא נודד ב’ארץ זרה‘, גם לא בעת הבריחה, הקשה כשלעצמה, ממלינוב ללוּצק, בייחוד לאחר המסע הרגלי המפרך מלוּצק להוּבּין באוקטובר 1915. עם הגיעו לשם הוא כותב: ‘ועתה אנו בהובין. אנו מרגישים בין אנשים קרובים וטובים מאוד, ופה אפשר לנו לנוח קצת […] שבעים אנו ונמצאים בין אנשים כה טובים וקרובים אליך, כמו קרבת אחים, וזה משכיח קצת את צערנו ודאגתנו העיקריים’ (יומן ב: עמ' 87). הובין נעשתה לביתו השני בזכות משפחתה של זהבה בורטניק ‘תלמידתו־אהובתו’ ובזכות משפחת בּורשטַק, משום הרשת־החברתית שנטוותה בשנים המוקדמות של ילדותו. כמה מתחנות נדודיו כפליט נחוו כ’שיבות חוזרות למקומות מוֹלַדְתִיִים’ (Retorno in Patria), שאת כמה מהם הכיר כבר בשנת 1913, כשסייע לחבריו במלאכת הוראת העברית בעיירות השכנות למלינוב.

משפחת יצחק למדן

נדודיו, שתוארו בכרוניקות המחקריות עליו כמסע מזוויע ב’מרחבי אוקראינה הסומרים מצבות‘, היו לסיפור שהוצמד לביוגרפיה הממשית שלו בידי רושמי קורותיו. סיפור זה נולד מ’הביוגרפיה השירית’ שבפרקי הפתיחה של הפואמה מסדה (הדים, 1927) שיש בהם סממן כלשהו של אוֹטוֹפִיקצְיָה (בידוי ביוגרפיה כמעשה ספרותי) כאותה ‘התנדבות’, כביכול, לצבא האדום בשנת 1917, אף שצבא כזה עדיין לא היה קיים בעת ההיא.²⁰

למרבה האירוניה חוויית זרות מוחלטת למרחב גאוגרפי פקדה אותו דווקא עם בואו לארץ־ישראל. היא נעשתה כה מטרידה עד כי ניסה להינתק ממנה בכך שהיה ישן בימים, ונותר ער בלילות. כאן נכווה לראשונה במגע עם נוף שלא היה יכול ליצור כל חיבור ממשי אליו, בייחוד לאחר שהכין את עצמו לנוף ישראלי מדומיין במתכונת כפר אוקראיני. במסדה (הדים, תרפ"ז), הפואמה הארץ־ישראלית, מקונן החלוץ על הצליל הסירֶני המענה והמפתה של מראות הילדות:

" – – – רַעַשׁ יַעֲרוֹת אֳרָנִים רָחוֹק יְלַטֵּף אָזְנִי, / – – –

תֵּבַת־יַלְדוּת שָׁטָה עַל מֵי “אִיקְבָה” קְרִירִים / בֵּין סוּף מֵצֵל –

– –' והוא מבקש מנופים אלה: ‘עִזְבוּנִי מַרְאוֹת תְּמוֹל!’ לחדול מלהשמיע את קולם, כדי שיוכל לאמץ לו קול עברי חדש.²¹

למרות אזכור מראות הכפר האוקראיני הנוסטלגיה של למדן אינה נופית, כדרך שאנו מוצאים אצל אורי צבי גרינברג (בשירת ‘נופים רחוקי מהות’) או אצל לאה גולדברג (בשירי ‘מביתי הישן’). היא אינה שבויה בחוויית ‘שתי המולדות’, אלא בחוויית שתי רשויות חברתיות שונות; העיירתית מול הארץ־ישראלית. למדן פיתח לכתחילה תחושת השתייכות למרחב באמצעות זיקות חברתיות הולכות ונפרשות מהבית אל המחוזות הסמוכים למלינוב וסביבתה, בזכות קשרי משפחה והיכרויות עם קבוצות נערים בני גילו במקומות מרוחקים ממלינוב. זיקה זו נולדה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כלומר טרם התפזרה משפחתו בעיירות הסביבה ובערים רחוקות יותר. היא נבנתה כתודעה רֶגיוֹנָלית באמצעות טוויית רשת חברתית בידי נערים ממשפחות שונות, אשר לכל אחד מהם קרובי משפחה בעיירה קרובה כרחוקה. הרשת הזו (שגם בני משפחה אחרים של למדן היו שותפים לה) נוצלה לימים לבחירת מסלולי התנועה של בני המשפחה כשנמלטו מחזית הקרבות הדולקת אחריהם, בעודם מבקשים מקלט בחיקן של קבוצות ידידים או בני משפחה באותם מקומות. גם בהיותו נער צעיר למדי (כבן שבע־עשרה) היה יכול למדן להתנתק ממשפחתו ולבחור לעצמו יעדים משל עצמו באשר הוא הכין את קבוצות המקלט שלו (בעיקר בהוּבִּין) באמצעות הפעילות החשאית שלו כמורה לעברית. זוהי צורה מורחבת של מושג הקהילתיות, שהביאו עמם אנשי העלייה השלישית וניסו להפוך אותו ליסוד קולקטיבי־פסיכולוגי־לאומי כדרך שמוצאים בקובץ הידוע קהליתנו.²²

הרשת החברתית הזו הולכת ומצטיירת אט־אט לאורך היומן במעבר מתחנה לתחנה ובשמות־המשפחה של ידידיו המוכרים בני־המשפחות וייץ, בורטניק, בורשטק, גרינשפוּן, מייסלר ואחרים. אפשר כמובן לשרטט את המפה הזו באופן מפורט ומלא, אף כי בהיעדר חשיבות היסטורית לאנשיה, תימצא משימה זו כמיותרת. מכל מקום, פטור בלא־כלום אי אפשר, ורק כדי להדגים את מקצת התופעה של הניוד החברתי במערב ווֹהלין נציג חלק ממנו בתרשים השמות הנזכרים ביומן המובא בעמוד הבא.

פרישׂה זו של שמות המשפחה לאורך היומן מציירת את קווי ההתקשרות שנטוו תחילה בין הכפרים הקטנים שבאזור בין דוּבְּנה ולוּצק ואחר כך מזרחה למרכזים רחוקים כמו קִייֶב, שמשם הגיע מנהל בית־הספר בבֶּרסטֶצְ’קָה צבי פרח־קביטני, וּמשם ליקטֶרינוֹסלַב הרחוקה, מקום שאליו היגרה משפחתה של האחות גֶנִיה למדן, והרחק מערבה עד מעבר לגבול רוסיה־פולין למרכז החשוב בעיר לְבוֹב (לֶמבֶּרג), משם הגיעה קלָרָה חָרָשׁ, אהובתו של למדן, ומקום שאתו היו קשורים בקשרי נסיעה קבועים האחים מרגלית, מורים בבית הספר בבֶּרסטצ’קה, ובו ביקר למדן פעמיים לפני עלייתו לארץ־ישראל. זוהי מפת ההתמצאות הממשית והתודעתית שנבנתה אצל למדן הצעיר, והיא מגדירה מחדש את המושג ‘מקום’ כמרחב סוציולוגי. בכך היא ממשיכה מסורות של ‘כרטוֹגרפיה יהודית’ של מיפוי ‘מקומות’ על פי חשיבוּיוֹת תודעתיוֹת תרבותיוֹת, כמו מפת מקומות של דפוסי־ספרים: ז’וֹלקוֹוא, פיעטריקוב, ברוֹדי, קוֹרֶץ, סְלָוויטא, המשרטטות נקודות ציון ממשיות ביותר לתודעה הנוסעת של הלמדן היהודי, או מפה שונה: דוּבנא, בֶּרדיטשצ’ב, פּוֹלנָאה ומזֶריטש כנקודות ציון להתמצאות בתודעה ההגיוגרפית של החסיד־המאמין במאה הי"ח.

המרחב הגאוגרפי שעליו מספר יומנו של למדן הוא כ’חצר גדולה‘, ‘אקולוגיה ספרותית’ שגבולותיה הסוציולוגיים הולכים ונמתחים באמצעות אזרחיהָ־פרטיהָ היהודים, המעבירים בתוכה שליחויות ומסרים (לעתים בפועל ממש כנושאי מכתבים, מעשה שבגינו נחשדו תדיר בריגול), בתקופה שבה הייתה זו הדרך היחידה להעביר מקהילה לקהילה ידיעות עדכניות על המתרחש בימי המלחמה, המהפכה ומלחמת האזרחים שלאחריה. חילופי מידע אלה עברו במשך שש שנות כתיבת היומן (1914–1920) שינויי צורה ושינויי מהות לפי אופי הקשרים שפיתח למדן במהלך התקופה הזו; מפעילות של חבר בקבוצת רעים צעירים ביותר ועד להיותו פעיל בארגון קבוצת ‘החלוץ’ בעיר לוּצק סמוך לעלייתו ארצה. ואולם כל הזיקות החברתיות האלה נשענות על אותה תשתית ספונטנית ובלתי־מתוכננת של לימוד העברית, הפצתה והדחף הגובר לשליטה בשפה זו עד כדי מיומנות של כתיבה ספרותית. אפשר כי הזרז הנמרץ ביותר לפעילות זו בימי נעוריו המוקדמים בא מלימודיו הכלליים בבית־הספר הרוסי. עצם היכרות עם האפשרות של ביטוי לשוני שאינו קשור אל עולם ההלכה, אף כי הוא ברוסית מטבע הדברים, כבר צייר את האופק הנדרש ללימוד השפה העברית כשפה חילונית־ספרותית. בביתו של למדן התגלמה התופעה הזו באופי השונה כל־כך של ההשגחה ההורית שפעלה בשני הנתיבים האלה במקביל; מצד אחד הורוּת רבנית סמכותית של האב ר’ יהודה לייב (לוּבֶּס) למדן ומצד אחר דמות האם חיה ליבה לבית רוזנברג שהייתה אישה משכילה המצויה בספרות הרוסית וכוננה בביתה ספרייה קטנה של קלסיקונים רוסים, שמהם היה למדן הצעיר נוהג להביא ביומנו מובאות בשפת המקור.²³ המבנה המסורתי של אב המתמחה בלימודי קודש ואם שמעמדה כאישה בקהילה גברית מאפשר לה אוריינות חילונית, מייצר תהליכים דומים במקומות ובזמנים שונים בקהילות ישראל כהביטט אקולוגי־תרבותי, שגידוליו חוזרים על עצמם בלא־קשר לנסיבות ההיסטוריות שהוא נטוע בהן. בתוך רצפים היסטוריים יש לתהליכים אלה עצמה רבה, והם אלה שמתווים את קווי ההתפתחות ההיסטורית של הספרות העברית, כפי שאנחנו לומדים אותם אחר כך מן ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של מנחיליה האקדמיים. והנה במקומות הנידחים נוסח מלינוֹב, שאינם יכולים לקיים רציפות היסטורית תרבותית אל המרכזים הגדולים ואל הישגי הדור שקדם להם, הרי הם כמין מיוחד בשמורת טבע תרבותית, המשחזר מכוח המיומנות הלמדנית שלו את הביטוי התרבותי העברי המופיע אצלו מכוח אותם תנאים שעליהם מספרת ההיסטוריוגרפיה ‘הגדולה’ של הספרות העברית. השוליים ‘מוּעדים’ אפוא לעבור אותו תהליך של מהפכנות עברית, לא בגלל מניעים אידאולוגיים לוחמניים־משכיליים, אלא בגלל המיומנות העברית הטבועה במסורת הלמדנית היום־יומית שלהם.²⁴

ביתו של ר' יהודה לייב למדן הוא בית־גידול אופייני לצמיחה של משורר עברי מודרניסט טיפוסי למשוררי העלייה השלישית, באופן דומה לבית־הגידול של אברהם שלונסקי ביקטרינוֹסְלַב או בית־הגידול של שלום שפירא (ש' שלום) בדְרוֹהוֹבִיץ. בתי־גידול אלה היו רחוקים מהמרכזים של עבריות־רציפה משכילית ומודרנית שהתפתחה במקומות כמו וילנה או ורשה. במקומות צדדיים אלה נשמר לאב מעמדו הסמכותי (במקרה של ש' שלום זו סמכות אדמו"רית) והוא הִקנה לילדיו, במושג לאקנייני, את ‘שם האב’ – את זהותם השבטית, ואִפשר להם בחירה חופשית של אינדיבידואציה בתוך הזהות הזו.²⁵

ר' יהודה לייב למדן (לובס), אביו של יצחק למדן

יוסף ליטבק: ‘רבים העדיפו לבוא אליו בשאלות בענייני כשרות ובבקשת דין תורה. גם הגויים הקשישים כיבדוהו וחשבוהו לאיש קדוש. שימש סמכות מוסרית עליונה והיה פוסק לעתים בענייני ציבור ובין אדם לחברו’.²⁶

אביו של למדן היה דמות־אב מופתית בכל קנה מידה, לא רק משום התנהלותו הסמכותית בתוך משפחתו ונוהגו לקיים חיים של יראת שמים תובענית ביותר כלפי עצמו, כפי שתיאר זאת אחיינו של למדן יוסף ליטבק (בנה של האחות ריבה), אלא בעיקר משום מעמדו הקהילתי הגבוה הן בעיני יהודי העיירה והן בעיני תושביה האוקראינים של מְלינוב. מעבר לכך כיוון שמעמדו הכלכלי היה טוב בשל החנות שבביתו היה יכול לייחד את כל יומו לתפילה וללימודים, ונראה כי למעט רב העיירה היה הוא תלמיד־חכם ‘מקצועי’ היחיד בעיירת מושבו, ואף שהוא עצמו לא שימש רב ממונה או רב בשכר, היה בבחינת יועץ בהלכה בעניינים שונים שהובאו לפניו. יהודה למדן קנה לעצמו מעמד סמכותי כדי כך שאחרי פטירתו בשנת 1941, ולאחר שפלש הצבא הגרמני למְלינוב והשתלט עליה (משום שדה־התעופה הצבאי הסמוך לה), נהגו יהודי המקום להשתטח על קברו כסגולה להעביר מעליהם גזרות שנגזרו עליהם מטעם השלטון הגרמני.

לצד סמכות האב המסורתית הזו ומכוח תוקפה העמוק והבלתי־מעורער, הייתה יכולה לצמוח אותה פתיחות של האם אל התרבות השכנה הרוסית בלא הפרעה ובלא שתסומן כמסוכנת וכמאיימת. מִעֶמדה זו, שאיריס פּוֹרוּש מכנה אותה ‘יתרונה של שוּליוּת’, הייתה יכולה האֵם לייסד בביתהּ את הספרייה הקטנה – מעין ‘ביבליותקה רוסית־עברית’ בלתי מפוקחת, שהיא המקור הראשי של למדן לשכלול ידיעותיו בעברית והמקור המרכזי להיכרות עם הספרות הרוסית לצד הגימנסיה הרוסית־הכללית שבה למד.²⁷

על אבדן הספרייה הזו, שהייתה כנראה לא גדולה במיוחד והוא נזכר בה כ’כוננייה עם סדר הספרים שעליה' (יומן ב: עמ' 76), היה למדן אבֵל כל ימי ישיבתו בהוּבִּין, בייחוד כשנזכר בניסיונות הצלתהּ טרם היציאה מן הבית בשל נסיגת החזית הרוסית וכניסת האוסטרים למלינוב בספטמבר 1915:

זוכרני, כמה עמלנו אנוכי וּמשה שהורדנו בפעם השנית את הספרים אל המרתף, איך ברַרְנו ספר ספר יקר בפני עצמו, ולא עלה בכל זאת אז על רעיוננו כי באמת יהיו למרמס זְאבי־הערבות – – –וכמה ספרים נשארו עוד מספרי אבא, זוכרני כי ביום האחרון העלינו אל העלייה מזוודה שלימה עם ספרי־אבא שנשארו. נדמה כאילו שם הם יותר בטוחים, כאילו שם יד העריץ לא תשיגם, אף על פי שבמעמקי־לבנו ידענו את זה היטב…

זו אפוא ספרייה שספרי הקודש שכנו בה לצד ספרי החול, והיא זכתה כמכלול ליחס מיוחד של געגוע לנכסים שהמשפחה התרוששה מהם במלחמה. כששבה המשפחה למלינוב כבר לא מצאה שריד לספרייה הזו, ואף שהבית עצמו היה נכס בר־קיימא חשוב, ראה למדן באבדן הזה התרוששות מוחלטת והיא דחפה אותו לִגְלות מבית הוריו למקומות שבהם יוכל לפצות את עצמו על האבדה הזו. מכל מקום, הספרייה הרב־לשונית הזו הִכתיבה במידה רבה את טווח הדיבור והכתיבה שלו, ולעתיד הוא יתכתב עם אמו ביידיש וברוסית, שהן ‘שפות האם’ שלו, וביידיש עם אהובתו קלרה חָרָש מהעיר לבוב. הקריאה הבלתי־מצונזרת בספרים אלה וכתיבת השירה שליוותה אותה, כשהוא שוכב פרקדן על רצפת העץ בדיוטה העליונה, נתפסה כבר אז בעיני בני משפחתו כצורה של טיפוח יתר, או מה שכינה גיסו של למדן, שמואל מנדלקורן, פינוק של ‘בנימין שבחבורה’ בידי המשפחה כולה ‘ובייחוד על־ידי אביו’.

משה למדן, נרצח על ידי חיילי דניקין בשנת 1919

הספריות הביתיות האלה אינן אפוא חתרניות מעצם הקמתן; הן אינן ‘נסתרות’ ונחבאות ב’קריאה מתחת לשולחן‘, כמשתמע מאותו ציור שיצאו לו מוניטין של תלמידי הישיבה הקוראים בספרות חילונית כשהם חומקים מעין המשגיח בישיבה, אלא הן פומביות והן מחוללות תהליך חדש בלי שהן מודעות לכך.²⁸ ואכן, לעת כתיבת פרקי היומן הראשון בשנת 1914 למדן כבר מצוי בעיצומם של כתיבת שירי הביכורים שלו בעברית (בסגנון ביאליק, גיבור התרבות העברית של חבל ווֹהלין), וניכר כי הוא ניזון מטקסטים שבספרים יותר מאשר מעיתונות יומית.²⁹ אין הוא יכול לעקוב, למשל, אחר אירועים בעצם התרחשותם, ויומנו גדוש אזכורים ספרותיים שאותם הוא נוטל מחוברות השלוח, המזדמנות לידיו באופן בלתי סדיר, ומספֶָרים המצויים תחת ידו באותה ‘כּוֹננייה’. העברית שהוא כותב בה היא ‘שפת האב’, שאינה צריכה להיות בהכרח מדוברת, בהיותה שפת הזהות הטקסטואלית השבטית של האבות הלמדנים. האופי הלקטני של מקורות העברית ניכר מתוכנו של היומן הראשון בכל דף שבו. שוב ושוב חוזרות התלונות על כך שאין הוא מקבל לידיו את חוברות שחרית, כתב־העת לבני נוער בעריכת שמואל אייזנשטדט, ומתוארת ציפייתו לקבלת השבועון לילדים הפרחים אליו שלח את שירו ‘גשם אביב’ (יומן א: עמ' 8). מתוך מעט חוברות השלוח שהגיעו לידיו היה יכול ללמוד על קיומם של סופרים עברים בני הדור הקודם כמו משה סמילנסקי, שאת ספרו תולדות אהבה אחת הוא מבקש מאחיו משה, שיהיה אחראי ל’ביבליותקה’ ביתית, בעיירה הוּבִּין שאליה עבר בסביבות 1913 (יומן א: עמ' 22–23). מאותו מקור מקוטע של חוברות השלוח המזדמנות לידיו הוא למֵד על ספרו החדש של מרדכי רבינזון ספרותנו החדשה (וילנה, תרע"ג) ועל סיפורי אהרון אברהם קבק, בעיקר הסיפור ‘חידת הארץ’, שבו הוא מגלה עניין מיוחד בזכות התמטיקה הארץ־ישראלית שלו. למדן לא מַבנה לעצמו כל הייררכיה של טעמים והעדפות, של הגמוניה ושוליים בספרות העברית החדשה בת־זמנו, למעט הערצת ביאליק (שתלווה אותו עד יום מותו של משורר זה). הוא ניזון מפיסות ידע, מ’קרעי ספרות', שהם כדפים תלושים שרוח נשאם במקרה אל עיירתו.

עם יציאתו המבוהלת מהעיירה מְלינוֹב באוגוסט 1915 בבורחו מפני החזית האוסטרית המתקדמת במהירות לתוך־תוכי רוסיה, נשא עמו למדן אל עיירות הסביבה מטען ספרותי דל ביותר, נטול תודעת רציפות, אך באופן מפתיע שוטף ועשיר מאוד ביכולת ההבעה הלשונית העברית שלו כפי שמעידים יומניו. תחנתו הראשונה, הכפר הוּבִּין, שהתגורר בו אחיו משה, היא פגישה מחודשת עם אותו טופס של תרבות עיירתית שה’ביבליותקה' שלה היא מרכזהּ העברי ולאחיו משה תפקיד מעשי בהפעלתה. מפתיע לראות עד כמה ויטליים היו החיים הספרותיים שלו למרות התנאים המשונים של התגוררות בשני בתים במקביל; האחד בית ידידו שלמה בּוּרשטָק, שם נוהג היה לכתוב, והשני – בית משפחת יחזקאל ודבורה בורשטָק, שם לן, אך לא היה מסוגל להגיע לכדי כתיבה ספרותית (יומן ב: עמ' 121 ואילך). מיד עם הכניסה להוּבין נפגש למדן באוצר ספרים עבריים הגדול פי כמה מזה שהכיר במלינוב, והוא מעיד ביומנו על שורה ארוכה של כתבים שהיה נתון בקריאתם מהימים הראשונים לשהייתו בכפר זה: כתבי י.ד. ברקוביץ (קרקוב, 1910, או מהדורת אודסה, 1910), ספרי נעורים כמו ספר התשורה: אנתולוגיה מצויירה לבני הנעורים (ורשה, 1911), ספרות מדרשית מעובדת כמו זו שנעשתה בידי מאיר (מרכוס) לֶהמן, בוסתנאי (תרגום מגרמנית, וילנה 1881), חוברות מספריית הנעורים ‘מוריה’ שבהן התוודע לסופר מאיר סיקו ולסיפוריו ‘קדושים’ ו’בליל חתונה'. במיוחד התרשם מהרומן הכבָלים מאת בנציון פראדקין (ורשה, 1912) ומהספר תולדות אהבה אחת מאת משה סמילנסקי (ורשה, 1911), שחשק בו מאוד עוד בימי ישיבתו במלינוב.³⁰ מרשימותיו ניכר כי הייתה זו ספרייה דידקטית, שחומריה נאספו לכתחילה למען צעירי העיירה, ואפשר לשער כי עינו של מורה־מדריך בנתה את האוסף הזה. ככלות הכול אין זו ספרייה בלתי־מפוקחת לחלוטין, אולם אין היא ספרייה מצונזרת על ידי מוסדות למדניים שמחוץ לחוג הקוראים בה. היא עדכנית למדי; עותקיה הם בני שנתיים ויותר, והיא תומכת את המשך קו ההתפתחות הציונית־העברית של למדן כתחנת ביניים לפני הגעתו לברֶסטֶצ’קה.

 

ציונות – אך עברית ומעשית בלבד    🔗

אפשר כי החניכה הדידקטית הספרייתית הזו עיצבה לתמיד את אישיותו כמורה, אף שגם ביומנו בגולה, ביומנו הארץ־ישראלי ובאיגרותיו הוא הביע פעמים רבות רגש דחייה מהעיסוק הזה, ושב אליו פעם אחר פעם מאונס ומתוך תחושה מעורבת של הצלחה לצד תחושת ביטול זמן מעבודה ספרותית.³¹ ואולם בלא צד זה של אישיותו אין כמעט דרך לתאר את הפרק החשוב ביותר בביוגרפיה המוקדמת שלו כמורה בעיירה בֶּרֶסטֶצ’קה, תקופה שבה סיים את חניכוּתו הציונית ותרגם אותה למהלכים מעשיים בחייו.

מראשיתה של חניכה זו בהוּבִּין (אוקטובר 1915 עד מרס 1916) ועד להשלמתה כשהתגורר בברֶסטֶצ’קה (מאי 1919 עד מאי 1920) עברו על למדן שבעה חודשים סוערים למדי של נסיעות תכופות ואירועים דרמטיים ששינו את מהלך חייו ואותם תיעד בפנקסו השלישי (יומן ג). לגבי שנה ומחצה לאחר אותם שבעה חודשים אין כל מידע, ויש להניח כי דפי יומן אלה המתעדים שנה ומחצה אבדו בנוֹבוֹגרד־ווֹלינסק או בלוּצק, מקומות שבהם שהה באותה עת ונאלץ לעוזבם בחיפזון מפחד פן יגויס לצבא.

מכל מקום, באותה תקופה אמורה של שבעה חודשים המתועדים במפורט ביומן ג, למדן מספר על מות אמו חיה ליבה לבית רוזנברג שנפטרה בבָּרָנוֹבְקה (ב־10 בנובמבר 1916), וכל חלקו הראשון של היומן נתון כולו בתוך כתיבה נסערת־רגשנית שמלווה את ימי מחלתה האחרונים, פטירתה וימי האבל עליה. חלקו האחר של היומן מתאר את התפוררותה המוחלטת של משפחת למדן לאחר מות האם; שתי האחיות, ריבה ומלכה, נוסעות לקייב, והאב יהודה לייב ואחות האם איטה עוזבים את העיירה בָּרָנוֹבקה ונוסעים לעיר נובוגרד־ווֹלינסק (קודם זֶבהיל). למדן בן התשע־עשרה (רשמית בן שבע־עשרה) יוצא מחסות המשפחה בלא שבחר בכך, ונסיעותיו מבטאות במידה רבה את התלבטויותיו היכן לשהות; סמוך לאביו שחש אליו קרבה רבה בהיותו בן זקוניו האהוב, אך גם התנגדות עצומה לדבקותו בהלכה,³² או הרחק מזרחה ליד אחיותיו במקום שחזית הלחימה אינה נותנת אותותיה בחיי היום־יום. הבחירה הזו מטלטלת אותו בין מצבי נפש קיצוניים; מצד אחד אימת קיום יום־יומית באזורי הסכנה הסמוכים לחזית, ומצד אחר תחושות אשם מייסרות על נטישת האב והאח משה באותם אזורים רוויי סכנה שבהם נתונות קהילות יהודיות לחסדם של פורעים אוקראינים, פולנים או רוסים. בינואר 1917 גמר למדן בדעתו להתרחק ממחוז הולדתו ווֹהלין, והגיע לקייב, שהייתה מקום מקלט ליהודי ווֹהלין וליטא עד לכיבושה בשנת 1920 בידי הבולשביקים. בעיר זו התגוררו אחיותיו ריבה ומלכה. בפעם הראשונה פגש למדן בהוויה של עיר מזרח אירופית מרכזית. קייב הייתה בירתה של אוקראינה מבחינה אדמיניסטרטיבית ועד לכניסת הבולשביקים הייתה מרכז דתי, מקום משכנו של פטריארך הכנסייה הרוסית־יוונית־אורתודוקסית בגבעת הכנסייה פִּיצֶ’רסְקיָה־לאבְרָה שבפאתי העיר.

מעבר לכל אלה הייתה קייב שרויה באותה עת בפרק חיים יוצא־דופן וקצר למדי של תסיסה תרבותית של אוונגרד יהודי בשירה, בציור, בפיסול ובעיצוב טיפוגרפי שהתנקז אליה בעיקר משום שלא הייתה נתונה לפגעיה של מלחמת האזרחים שפקדה את חבליה המערביים של רוסיה שלאחר המהפכה. עד לשנת 1920, שלוש שנים לאחר שהגיע אליה למדן, הפכה למקום ההתרחשות התרבותית המעניין ביותר ברחבי רוסיה הצארית לשעבר, תהליך שהגיע לשיאו בהקמת הארגון התרבותי ‘קוּלטוּר ליגע’, שבו היו חברים מיטב האמנים היהודים בראשית המאה: דויד בערגעלסון, זליג קלמנוביץ', נחום שטיף, יוסף צ’ייקוב, יששכר בער ריבק, לייב קוויטקו ורבים אחרים.³³ המרכז בקייב החליף מבחינת היקף פעילותו ומבחינת ההישגים המודרניסטיים של מוצריו את המרכז השוקע באודסה, אשר כתב העת שלו השלוח כבר היה נתון בפרפורי גסיסה אחרונים לפני העברתו לארץ־ישראל. כוח ההשפעה הגובר והמתפשט שלו, בעיקר בפולין, עיצב לימים את מהלכיו של המודרניזם היהודי בדורו ובעשור הבא אחריו. המהלך הזה לא הונע רק מכוח ההגירה הדמוגרפית היהודית לעבר קייב, שהרי אודסה, מוסקבה או סנקט פטרבורג היו יכולות למלא תפקיד דומה בהענקת ביטחון יחסי לפליטים היהודים ממחוזות אוקראינה המערבית. עיקר השינוי הוא בהסטה של מרכז הכובד האוונגרדי מן העברית כיסוד מרכזי בספרות היהודית של ראשית המאה – זה המרכז שאודסה של אחד העם, ביאליק, אושיסקין ואחרים הם מנהיגיו הספרותיים והפוליטיים הבלתי־מעורערים – אל מרכז כובד חדש־ישן – היידיש.³⁴

ההגירה אל קייב מאותם מחוזות עיירתיים חרבים החייתה את מה שנראה כשפת תרבות העומדת לאבד את בכורתה לטובת העברית. ‘הקולטור ליגע’ עדכנה את המודרניות של תרבות היידיש, כלשון ספרות נאולוגיסטית, כאמנות אבסטרקטית המערבת יסודות אימג’יסטיים פולקלוריים, תאטרון סימבולי ועם זאת קהילתי וכן עיצוב חזותי קונסטרוקטיביסטי שהשתמש בצורות הנדסיות ועם זאת שימר השתמעויות אידאולוגיות, בסגנון עבודותיו של קאזימיר מאלֶוויץ ואל ליסיצקי. הישגיו של ארגון זה הזניקו את חבריו לעמדת הנהגה של תרבותם הלשונית במרכזים שהיו פעם מבצריהָ של היידיש, וילנה וּורשה, אך גם במקומות מרוחקים כמו ברלין ופריז, תחנות ההגירה האחרונות של צעירי האוונגרד היהודי־הרוסי בדרכם לארץ־ישראל, לארצות־הברית ולדרום אמריקה.

והנה דווקא מתוך אותה ‘תחרות’ סמויה, שאין לה לעת עתה בקייב כל גוון של ריב לשונות ותרבויות,³⁵ דווקא שם הייתה הבחירה בין שתיהן כה חצויה וחד־משמעית בשביל למדן, שבילה בעיר זו שבועות מספר והיה עיוור לחלוטין לצד האוונגרדיסטי החזותי הזה, ואולי יש לומר גם חירש כלפיהָ, משום שלא הלך אחר צלילי היידיש המהפכניים של שירתה המודרניסטית, אלא פסע בעקשנות אחר קולותיהָ ‘העבריים’ של קייב, שהושמעו בקלובים פוליטיים למחצה כאותה אגודת ‘הוש"ע’ שהוא מזכיר ביומנו (יומן ג:).

בראייה לאחור אולי ראוי להצטער על כך, משום היתרון העצום ש’הקולטור־ליגע' הייתה יכולה להקנות לו בהכשרתו כאמן צעיר, בדומה למשל להתנסות החשובה כל כך של המשורר הבוגר ממנו בשנה אחת, אורי צבי גרינברג, ששהה בחוגי האוונגרד של תרבות היידיש בלבוֹב ובוורשה. ההבדל בין שני המשוררים האלה התחיל להסתמן כבר אז בקו פרשת המים העובר על גבול המשיכה או הדחייה מתרבות היידיש, והוא ייתן את אותותיו בחייהם הספרותיים הארץ־ישראליים באמצע שנות העשרים. זהו הבדל ששורשיו לא היו נעוצים בארץ־ישראל, אלא באדמת אירופה, בשלב הפורמטיבי של כריכת הציונות עם עבריוּת טהֲרנית.³⁶ בקייב עצמה הייתה צורה זו של היצמדות לציונות העברית בגדר פעילות שאינה עומדת במרכז החיים היהודיים. למדן נאלץ לחפש אחריה לאחר שסייר בכמה מקומות ומצא כי יהדותו אינה מייצרת בעבורו חברותא מידית – כדרך שקורה לנקלע אל כרך גדול. ההתנסות המוצלחת שלו בהצטרפות לקהילות קטנות כפריות ואינטימיות סביב עיירת הולדתו הביאה אותו לידי אכזבה במפגשיו הראשונים עם יהודי העיר בבתי־הכנסת שביקר בהם.³⁷ בסופו של דבר מצא את שביקש: מועדון ציוני, קטן למדי, שהדמות המרכזית בו היא ד“ר מרדכי פייגלסון (גלעדי), יליד וילנה, שעתיד להיות ממארגני קבוצת ‘החלוץ’ ליד אודסה, שתעלה אחר כך לארץ־ישראל לקיבוץ קריית־ענבים. ניסיונו הפוליטי־הציוני של פייגלסון, שהיה רופא בבית־חולים צבאי בעיירה פּרִילוּקי, הסתכם בפעילות במקום קרתני יחסית באותה עיירה שישב בה גם למדן, והוא לא היה מאותם טיפוסי מנהיגים ציוניים שבמרכז הגדול באודסה. למדן ‘גילה’ אפוא בתוך העיר הגדולה את פעילותה הזעירה והתמימה של הציונות העיירתית, מאותו סוג שאליו כבר התוודע בהוּבִּין ובמקומות אחרים. יציאתו לקייב נעשתה לבסוף למעין ‘כניסה’ לעיירה עירונית גדולה, תופעה שלא נעלמה מעיניו. ביומנו הוא מדווח במרירות רבה על ‘התוועדות’ עם צעירי המקום בלא כל רצון להעמיק את יחסיו עמם. אין תמה כי לאחר שהייה קצרה ביותר בעיר זו בחר לשוב לעיירה פרילוקי, כדי לפגוש בה שוב את ד”ר פייגלסון, הפעיל המרכזי במועדון הציוני שבמקום. ובכל זאת היציאה והשיבה החפוזות האלה הפגישו אותו בפעם הראשונה עם הציונות הפוליטית לגווניה השונים, ועיצבו אצלו עמדה אנטי־פוליטית שבה החזיק, כמדומה, עד יומו האחרון; כאן סיכם לעצמו עמדה לתמיד כי הפוליטיות של הציונות היא גורם מעכב את המעשיוּת שלה, וכי הנאמן ליסוד העברי שבה חייב להישמר מפני כל ניסיון להחדיר לתוכה יסודות לשוניים אחרים. הרישום שערך מאספת הציונים בפרילוקי (26 במרס 1917) הוא מן התעודות התוססות ביותר שהצליח לרשום ביומנו, ותערובת יחס הרצינות לאספה ורגש הבוז העמוק אל משתתפיהָ נראית כמין פתיחה לטקסט סטירי בנוסח תיאורי ‘החדר־הלול’ וה’רפת הנפלאה' של יוסף חיים ברנר. בצד ההתלהבות מהכינוס מצא את עצמו נואם בעברית לפני קהל שאינו מבין את העברית שבפיו, ונזקק לתרגומו הסימולטני של פייגלסון לרוסית, תרגום שקָטע את דבריו, צינן את התלהבותו, והביאו בסופו של דבר לכלל נמיכות רוח כדי כך שנסוג מכל כוונה לפעול בחוג זה (יומן ג: עמ' 212–215).

עם זאת אי אפשר להתייחס בביטול גמור להתנסותו המוקדמת בפעילות ציונית. לראשונה טעם למדן את טעמה, וגיבש לעצמו עמדות יסוד בנוגע לדרכו כציוני פעיל בעתיד. למרבה הצער אין לפעילותו עדות בתוך היומן, אולם מהעדויות המפוזרות בספר הזיכרון לקהילת בֶּרסטֶצ’קה ניכר כי הצליח במהירות רבה יחסית להיעשות לפעיל ציוני מרכזי בזכות התמדתו בלא לאות ובזכות הכריזמה השקטה, המהורהרת והרומנטית שהוא ניחן בה. מיד לאחר שזכה במשרת ההוראה במקום התרכז סביבו חוג פעיל למדי של צעירים, ובתוך שנה הביא אותם בחטף ממש, כפי שמעידים כמה מחברי הקבוצה, אל העיר לוּצק לקבוצת הכשרה של ‘החלוץ’ ועלה עמם לארץ־ישראל.

במשך השנה הזו (מאי 1919 – מאי 1920) מנע מעצמו כל טעימה מהתפריט העשיר של פובליציסטיקה ציונית מרובת התפתלויות דיאלקטיות בסבך של ציונות קומוניסטית, ציונות סוציאליסטית, לאומית טריטוריאלית או קוסמופוליטית. כבר באותם חודשי אביב 1917 בפרילוּקי נראו לו אלה כלהג בלא־מוצא, ולמרות נטייתו הטבעית לחטטנות נפשית אין־סופית – זו האידאולוגית לא משכה את נפשו.³⁸ בנסיעותיו למקומות מרוחקים, עד כמה שידוע לנו עליהם (יקאטרינוסלב ואודסה), התמקד ביסוד ה’עבריות' של הציונות, כפי שהעיד אחר כך אברהם שלונסקי באותה רשימה שהוזכרה במבוא זה על ביקורו ביקטֶרינוֹסְלב בשנת 1917.

הגעתו של למדן לבֶרֶסְטָצ’קה במאי 1919 נראית כגיחת פתאום מתוך ענני מלחמת האזרחים שלאחר המהפכה. אין בנמצא ידיעות על מה שעבר עליו במשך כל שנת 1918 למעט הידיעה על ישיבתו באודסה במהלך יוני 1918, זמן כתיבת השיר ‘דרכי’.³⁹ למדן לא שב להזכיר ביומנו ולו פרט אחד על שנה זו, והיא נותרה כתם לבן במפה הביוגרפית של נעוריו. הופעתו בברסטָצ’קה לא הותירה רושם של דמות צעיר יוצא צבא שהופיעה בעיירה. להפך; מנהל בית־הספר, צבי פרח־קביטני (קוויטני), שנשלח לנהל את המקום מעיר הולדתו קייב, העיד על הופעה של עלם, חסון אמנם אך בעל חזות רכה, נבוכה ומבוישת.⁴⁰

למדן בחר בבית־ספר זה משום זיקתו הברורה לחוג הציוני, היציב למדי, שבעיירה זו. ברשימה שכתב מנהל בית־הספר בספר הזיכרון לעיירה הוא מספר על מאות תלמידים־מועמדים שהתדפקו על דלתותיו ועל מערכת מסועפת של הוראה, של תמיכה כספית ושל פעילות לימודית בין כותלי בית־הספר ומחוצה לו בתיאום עם הוועד הציוני של העיירה שבראשו עמד הרוקח ברוך פורר, דמות יוצאת־דופן ומוכרת היטב בעיירות הסביבה. בעיירה זו היה אפשר לשמוע דוברי עברית ברחוב, והיא הייתה מן הראשונות במחוז ווֹהלין שהעמידה גרעינים פעילים של חלוצים שהכינו את עצמם לעלייה.

‘בחיצוניותו עשה עלי, בתחילה, רושם מתמיהַ… רגילים היינו להכיר את המורה, ובייחוד המורה העברי, בכל ארשת מראהו ותוארו. וכאן עומד לפני בחור בלונדיני, חסון כאלון, ממוגף במגפיים גדולים ולבוש רוּבַּשְׁקָה רוסית ומעיל־עור קצר; וכולו אומר “שגץ” אוקראיני, שאין בו אף אבק “יהדות”. כששאלתי לשמו, ענני חרש ומבויש: יצחק למדן’ (זכרונות צבי פרח־קוויטני).⁴¹

בין מורי בית־הספר היה גם המורה רבינוביץ, חניך הגמנסיה ‘הרצליה’ שהכניס את ההגייה הספרדית לבית־הספר, וקרוב לוודאי שלמדן קנה לעצמו שם את המבטא הזה, שאותו החדיר בכתיבתו לשירה הארץ־ישראלית באמצע שנות העשרים.⁴²

אף שהיה מורה שובה לב בהופעתו ובדרך הוראתו, וקיבל עליו ללמד שני מקצועות שהוא עצמו בחר בהם, ספרות עברית ואגדה, ראה למדן בהוראה משלח יד לשם פרנסה והתוודה ביומנו כי בעיניו ‘ההוראה היא העניין הכי נמאס ובזוי’ (יומן ד: עמ' 322).

יצחק למדן עם מורי בית־הספר העברי בברסטצ’קה

מימין לשמאל עומדים: י' מרגלית, אהרון לרר, י' קליבנר, ש' מרגלית

יושבים: יצחק למדן, צבי פרח־קביטני

מימין לשמאל: ש' מרגלית, אהרון לרר, י' קליבנר, צבי פרח־קביטני, י' מרגלית, יצחק למדן

אין ספק כי כבר בסתיו 1919 כשהחל ללמד בבית־הספר תכנן את עזיבתו עם קבוצת צעירים שארגן לעלייה לארץ־ישראל. יש להניח כי היכרותו עם קלרה חָרָשׁ, גיסתו של המורה משה חרש ורעייתו של יהושע חרש מלבוב, עיכבה מעט את המהלך הזה, אולם מתחת לטקסט הגדוש בווידויי אהבה אליה רוחשת כוונה מעשית למדי לקדם מהר ככל האפשר את הנסיעה לאחד ממרכזי ה’חלוץ' בפולין ומשם לארץ־ישראל.

כוונה זו ‘הסתייעה’ שלא ברצונו ביחס השלילי שהלך והתפתח כלפי ירחון השילוח ועורכו יוסף קלויזנר, שדחה פעמים מספר את מחזור שיריו ‘חזון הימים’ (יומן ד: עמ' 247), בנימוק שיש לקצר את השירים וללטש את הכתוב. העובדה שבעל דבבו, המשורר אהרון פישקין תושב קייב, זכה להקצאה של שישה עמודים בירחון לפואמה הלירית ‘חזון קרב’, העוסקת בנושא קרוב כל כך למחזור ‘חזון הימים’ שלמדן סיים זה עתה את כתיבתו, ליבתה עוד יותר את העוינות כלפי העורך קלויזנר.⁴³ ביומנו הוא מכנה את מאמרי המערכת שלו הנקראים בצמא בבית־הספר בברסטצ’קה ‘מי שופכין של “החכם המופלג” ד"ר קלוזנר’ (יומן ד:עמ' 274). למדן, המשורר הצעיר מברסטצ’קה, מנותק אפוא מחבורה ספרותית שהיה יכול להצטרף אליה ביקטרינוסלב (חוגו של שלונסקי), עוין את הבמה הספרותית המשפיעה ביותר באוקראינה, ומתנגד חריף לכל פעילות ספרותית בשפת היידיש הצוברת בעצם הימים האלה עוצמה מודרניסטית יותר מכל ספרות יהודית אחרת. במצב נואש זה ניסה למדן להתחבר עם אורי צבי גרינברג, שהיה נתון באותה שנה בשלב המעבר שלו מלֶמברג (לבוב) לוורשה. נסיונות אלה נראים היום, בידיעת הביוגרפיה הספרותית של השניים כמעשה נואש וחסר תוחלת. גרינברג היה בשיא פעילותו כמשורר בשפת היידיש וממובילי האוונגרד הלירי ביידיש בפולין: משה ברודרזון, פרץ מרקיש, מלך ראוויטש ואחרים. המוניטין שלו כמשורר יצא לו בעיקר משום יכולתו המופלאה לייצר שפת יידיש עדכנית, נמרצת, דינמית ובמידה רבה גברית ביותר לביטוי חוויותיו כחייל במלחמת העולם הראשונה. שני ספריו ערגעץ אויף פעלדער (למברג: אוסקר שרק, 1915) ןהקובץ אין צייטענס רויש (למברג: בצלאל 1919 הקנו לו מעמד מוביל בז’אנר הזה שלמדן ביקש כל כך למצוא בו את דרכו בשפה העברית.⁴⁴ ואולם ספק אם גרינברג הנרעש ממה שהתחולל מחוץ לתרבות היהודית העירונית דוברת היידיש ובתוכה, והיה נתון בסערה אקזיסטנציאלית־אקספרסיבית שאותה ביקש לבטא בביטאון אלבאַטראָס הראשון בוורשה בשנת 1920, היה מסכים לסגת אל העמדות התמימות למדי של שפת חיבת־ציון של המשורר המתחיל יצחק למדן. ניסיון הכלאה זה של שני זנים ספרותיים כה שונים וגזורי הביטט ספרותי כה מהופך (הווֹהליניוּת הכפרית של למדן והעירוניות העדכנית נוסח לֶמברג של גרינברג) לא היה יכול לעלות יפה, תחילה מטעמים טכניים כמסופר ביומן, אולם בעיקר מטעמים מהותיים כפי שהתברר אחר כך כשנפגשו השניים בארץ ישראל.⁴⁵

הפנייה מערבה, בייחוד אל לֶמברג הקרובה יחסית לברסטֶצ’קה, שהיא טבעית כל כך מרגע שנסתפח חבל ווֹהלין המערבי לפולין, הייתה זרה לשונית ומנטלית ללמדן, ואילו שיבה לאחור אל אודֶסה העברית השוקעת – אין! גם הימים המועטים ששהה בלֶמברג קודם לוועידת ‘החלוץ’ בפולין (8–9 בספטמבר 1919) ולאחריה, כציר מטעם העיירה, לא עוררו אותו לחפש את מה שביקש כסיוע מגרינברג – במה ספרותית להדפיס בה את מחזורי שיריו המוכנים, ובעיקר את ‘חזון הימים’. אין זאת כי כבר אז הבין את זרותו לגליציה ולאקלימה התרבותי. מלחמת האזרחים הנתונה בשיאה והגירת החירום של סופרים עברים לארץ־ישראל ולמרכז אירופה, הותירו אותו עתה באמצע שנת 1920 כערער ספרותי בערבה הווֹהלינית, השוממה מכל חיים אמנותיים עבריים. היציאה החפוזה וההכרחית מבחינתו מבּרֶסטֶצ’קה לארץ־ישראל נעשתה אפוא לכורח שאי אפשר לדחותו עוד.

העיירה ברסטצ’קה על נהר הסטיר.

 

נוראים יהיו פִּרפוריךָ בין חוטיהָ המסובכים…    🔗

לבטי האהבה של כותב היומן לשתי העלמות שהכיר, האחת זהבה בּורְטנִיק מהעיירה הוּבִּין והשנייה קלָרָה חָרָשׁ מברסטצ’קה, הם ‘התמיסה הטקסטואלית’ שבתוכה שורים כל פרקי היומן מראשיתו עד סופו. הצד המעניין ביחסיו עם שתיהן הוא כי עם אף לא אחת מהן בילה יחד יותר מאשר חודשים ספורים, בעוד הכתיבה על שתיהן מתארכת לארבע שנים. זו תבנית רומנטית נדושה למדי, של ייסורי אוהב המעצים את האידאליזציה של אהובתו ככל שהמרחק ממנה הולך וגדל. הכתיבה ביומן שבויה כמעט בלא כל רפלקסיה בהסתבכות הרומנטית הזו, מה שהופך חלקים טעוני אפשרויות טרנסגרסיביות מעניינות (אהבת מורה לאישה נשואה בעיירה קטנה) לדישָׁה מייגעת ביותר בסיבוכי רגש, שהעניין הראלי והפסיכולוגי שלהם קלוש למדי. מן הטעם הזה קשה מאוד לחלץ מחלקים גדולים של היומן מידע משמעותי, גם כשהוא רב וחשוב. היסוד הרגשי הרומנטי כאילו מטביע את השנים החשובות והסוערות האלה של מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית בדרמה פלוֹבֶּרית פעוטה וקרתנית על מורה לעברית בעיירה שהתאהב בתלמידתו, ובעצם ימי האהבה האלה פגש ביוצאת עיר גדולה, אם צעירה לתינוקת, ששבתה את לבו בקסמיה.

בהיבט אחר, שאליו כבר הפנינו תשומת־לב בפתח מבוא זה, האפקט הרגשי אצל למדן חשוב תמיד מהראליה שמעוררת אותו. זוהי נפש הזקוקה לסערה כדי לאפשֵׁר התחלה של כתיבה, זו השבעת הפעולה הכותבת בהתנשפות נמרצת וקִצרת־רוח, שאינה מאפשרת לכותב להגיע לידי יגיעה שלווה וקונטמפלטיבית המחביאה את הגירוי העצבי מתחת ennui מתנמנם, שתייצר רעילות אירונית ומסתורית של ‘ייסורים מפוארים’. למדן היה בכל מהותו היפוכו של טיפוס גישה ספרותי זה נוסח גנסין. מצעירותו הכשיר את עצמו לאקספרסיוניזם בהול, נדחף ונסער שיאפיין אחר כך את כתיבתו במיטבה (בעיקר בפואמה מַסדה ובקובץ ברִתמה המשוּלשת).

יש לומר כי השעייתה של הנשימה והנשיפה הדחופה הזו משירתו והחלפתה בשנותיו האחרונות בדידקטיקה לאומית הביאה עליו להוותו כְּלָיה ספרותית. אפשר כי במיטבו בחר דווקא בדבר הנכון לו ביותר – להתמסר למשָּׁבים הרומנטיים שחולל הוא עצמו סביב אישיותו כמורה צעיר וכריזמטי, כדי להקים חממת רגש ואקלים חברתי מתאים ליצירתו הספרותית, שנְבטיהָ רק החלו לבצבץ. אין זה מקרה כי חלקים נכבדים של יומניו וכתבי הביכורים שלו הופקדו למשמרת בידי אהוּבותיו. שתיהן המשיכו להעסיק את תודעתו לאחר עלייתו, ובניגוד לכל קריאת מציאות מתקבלת על הדעת הוא המשיך לטפח בכתיבתו היומנית שיח־אוהב מיוסר כלפי שתיהן בעת ובעונה אחת. ואולם דווקא האהבה המוכפלת הזו מאירה צד מעניין בהבנת המציאות שלו, ובעיקר בטווח האפשרויות להגיב אליה. זהבה בוּרטניק וקלרה חָרָש מייצגות כל אחת לפי מוצאה ורקעה הוויה אנושית יהודית שונה מעיקרה.

זהבה בורטניק

זהבה היא בת למשפחת בורטניק בעיירה הוּבִּין, וכל חינוכה וגידולה משם. מכתביהָ, בעברית מעורבת בי 2ידיש, קצרים למדי, ובכלל היא לא הרבתה לכתוב אל אהובה יצחק למדן. ניכר גם מתגובותיה כי חרדה למעמדה ולשמה הטוב, וכנראה עוד טרם עלייתה לארץ הייתה מפוכחת דייהּ להבין כי למדן לא יהיה בן זוגה. מיד לאחר עלייתה היא נעשתה לבת זוגו של משה תָּמַרְלִין איש דגניה ונישאה לו כעבור שנה. יומנו של למדן מבטא אפוא יחס חד־צדדי למדי כלפיה, בשעה שהיא זכרה לו חסד נעוריו מימי היותו המורה שלה לעברית בהובין, והאזינה בהסתייגות חשדנית ומאופקת לווידויי האהבה שלו במכתביו. כשנפרד ממנה כדי לנסוע ללבוב, כבר ידעה על קשריו עם קלרה וכתבה לו: ‘הלא נוסע אתה לקלרה שלך’. לא היו לה כל אשליות באשר לקשריה עם למדן, משום שפגשה את קלרה חָרָש בהובין כשזו ביקרה שם אצל חברתן המשותפת דבורה בּורשטק יוצאת למברג. מכתבה האחרון ללמדן טרם יציאתו מלוצק ללבוב ממוען ‘לחברים החביבים’, כלומר אל הקבוצה כולה, אף שתוכנו מיועד לעיניו של למדן, ובו גילוי הבנה עמוקה למבוכה שפקדה אותה ביחסה אליו:

מכתב זהבה בורטניק

הצד המעניין בפרשה הוא טיפוסיותה ההפוכה של קלרה חָרָש שנולדה למשפחת יהודים מהונגריה, היגרה ללֶמברג, ושם נישאה בת שמונה־עשרה ליהושע חרש, יוצא משפחת משה חָרָש מברֶסטצ’קה. כבר כשנישאה לו הייתה צעירה מעורה בחיים עירוניים חופשיים, וביומניו של למדן נזכרות אנקדוטות שסיפרה היא עצמה על נסיעותיו של הזוג הצעיר לקרָקוב לשם בילוי ומפגשי חברים. עוד לפני שנישאה ליהושע חרש, היו לה היכרויוֹת אינטימיות. היא המשיכה אותן גם לאחר נישואיה, ואחת מהן אף נתגלתה לבעלה הצעיר בביקורו עמה בקרָקוב (ראו יומן ד: עמ' 297). לברסטֶצ’קה הגיעה עם אמהּ יחד כדי להתגורר בבית משפחת חָרָש, בהותירה את בתה הפעוטה ואת בעלה בלמברג, על רקע יחסיהם המתערערים. אל למדן התוודעה במסיבת מורים שבה השתתף גיסה משה חָרָש. יש להניח כי מה שכתבה אחותו של למדן, ריבה, אל למדן במכתב ארוך לארץ־ישראל, ובו פרטי ההיכרות הזו כפי שהשתקפו בעיניהם של בני העיירה, היו נכונים. למדן הביע ביומנו התרעמות רבה על מכתבה של אחותו, אולם הקורא ביומנו בברסטצ’קה רואה כי הוא עצמו הכיר בכך שהסתבך באהבה לאישה שתיאר כ’מצטיינת בהקסמה מיוחדת' (יומן ד: עמ' 304 ואילך) וכמי שמשתמשת בתכונתה ה’כשפנית' לצוד את לבו.⁴⁶

‘אני אוהב אותה אהבה עזה וסוערת – ודַי. הוי, יצחק, היזהר שלא ת[י]משך יותר מדי בְרִשְתָּה, תִסְתַבֵך ברשת מסובכה זו, ונוראים יהיו פרפורי־עינוייך בין חוטיה המסובכים!…’, הוא נאנח ביומנו (יומן ד: עמ' 308) בנובמבר 1919, ולמרות זאת ממשיך להתראות עמה עוד חצי שנה עד לעלייתו ולהתכתב עמה עוד ארבע שנים. היא ‘רגילה לחיים סואנים’, הוא כותב ביומן, ומבין במעומעם את פשר הדבר שמהלך עליו קסם: עירוֹניוּתהּ המערבית, היותה אשת העולם הגדול (בקנה־המידה העיירתי שלו באותם ימים), היותה דוברת הונגרית, גרמנית, פולנית ויידיש (אך לא מילה אחת בעברית!).⁴⁷

עמידתו של למדן מול קלרה הייתה אפוא עמידה נבוכה, כפרית־תמימה ונטולת יכולת התנגדות לעירוניוּת הגליצאית, שאליה לא מצא חיבור גם בנסיעותיו ללמברג. את העירוניות הזו לא היה יכול לעכל גם בנסיעותיו לקייֶב, ליקַטֶרינוֹסלַב, לאודסה וּללֶמבֶּרג, משום היותו תמיד ‘הצופה מן השוליים’ אל המרכז. זו טיפוסיות אינטרוברטית של המכונס בד' אמותיו (‘מוקע מתהלך’ ו’שליח יגון' בלשונו השירית), והיא לא השתנתה גם בארץ־ישראל. למדן היה אחרון העוזבים את מסגרות העבודה החלוצית בגדודי העבודה ובחוות חקלאיות מרוחקות כדי להשתלב במרכז הספרותי העירוני בתל־אביב של אמצע שנות העשרים. צוקי מסדה וחומותיה אכן היו מקומו הנפשי האמתי, ואולי הם, ולא אהבותיו הנכזבות, היו המקור לייסוריו המרירים. מבחינה זו, ואולי מבחינה זו לבדה, הגיע בשנת 1920 ‘מוכן’ לארץ־ישראל. הרושם המתעורר למקרא יומני ארץ־ישראל הוא שלמדן ייבא את המצוקות הרומנטיות הישנות שלו אל המקום החדש, וטשטש בכך את אקלימו החדש של מרחב הכתיבה שלו. יחסית לדחיסות האירועים והדרמטיות שלהם בשנה הראשונה בארץ־ישראל המקום שתופסים קטעי הווידוי על האהבה לקלרה נראים מופרזים באריכותם ובחד־גוניותם.

עם זאת כתיבת ה’אני הנחבא', המאוהב עד־כלוֹת, מקנה לאותם ייסורים רומנטיים מקום שונה מעיקרו בארץ־ישראל מזה שהיה להם ביומניו בגולה.⁴⁸ כאן בארץ־ישראל ניכרת בעליל הַבניה של מרחב סימנים חדש, שהמסומנים שלו מתווים את גבולות הזמן הפנימי־הנפשי שהשיח הקבוצתי של בני דורו חלוצי העלייה השלישית דיכא אותו. התמה הארוטית מַבנה שפת ייצוגים החורגת מההקשר של מיניוּת ורומנטיוּת, והיא מצביעה לכיוון של תשוקה לאסתטיוּת, לביטוי אמנותי, לאינטואיטיביוּת, לספונטניוּת רגשית ובעיקר לדחיקה חוצה של עקת המעשיוּת העמלנית החלוצית מחיי הנפש של היום־יום. פרצי רגש סנטימנטליים אלה על אודות קלרה הם ‘השיח האחר’ העומד מול השיח על הסולידריות שראה בסוג זה של רומנטיות בורגניוּת בלתי־נחוצה. למדן ממצה את הסוגיה הזו באופן ברור בקטע קצר ובטור שיר:

"בי נעור פריץ־החיים הדורש טרף… מצב זה בולט אצלי למדי ביצירותיי של הזמן האחרון. המרכז של דמיונותיי, מחשבותיי והגיגיי במשך כל הזמן האחרון הוא – האישה. אני בא לידי התעמקות מחשבה והשגת מעמקים בנידון זה. מבטי התרחב, התעמק, ואני מכיר הרבה מן היצרי. ובכול – כוח האישה, או יותר נכון, כוח האהבה, היצר, החשק הרודה בכול. (יומן ו: עמ' 440)

‘וּבְשִׂמְלַת אִשָׁה – סְמַרְטוּט נוֹשָׁן – לִסְתוֹם לֹעַ הַבְלי כֹּל’ (יומן ז: עמ' 519).

 

… ולפתע בארץ־ישראל, השנה הראשונה (1921)    🔗

למדן סמוך לעלייתו לארץ־ישראל

עלייתו של למדן לארץ־ישראל נעשתה אמנם לאחר הכנה מרובה של רישיונות עלייה שהייתה כרוכה בנסיעות ללוּצק, ללֶמבֶּרג ולמקומות אחרים, אך מקריאה של סיום‏ יומן ה בחודשים יוני־יולי 1920 מתברר כי למדן איבד במהלך התארגנות זו את קשריו עם קבוצת החלוץ של ברסטצ’קה, והסתפח אל קבוצה מזדמנת בלוּצק, שהכיר מנסיעותיו הרבות לשם. זו לא הייתה לכתחילה קבוצת השיוך האמתית שלו, זו שאליהָ רצה באמת להצטרף וחבריה הקרובים לו היו כבני משפחה, כמו האחים לבית מרגלית שהיו מורים בעיירה ברסטֶצ’קה. ברשימה המסכמת את המסע מלוּצק לווינה הוא מתאר את הנסיעה כמלאת התרוממות רוח, במיוחד בחניית הביניים בצריפים של מחנה המעבר בקרָקוב, אולם אין בזיכרונותיו אלה כל עדות ליחסים מיוחדים הנרקמים עם חברי קבוצה זו של ‘החלוץ’. יציאתו החפוזה והמוקדמת מברסטֶצ’קה עקרה אותו מקבוצה שבה קנה לעצמו במהלך שנה ויותר מעמד של מנהיג. בכך נעשה למדן כבר בימי המסע לארץ־ישראל לזר בחבורתו, לדמות חלוץ בודד עוד טרם דרכה כף רגלו על אדמת ארץ־ישראל.

הכרוניקה היבשה שבה הוא פותח את יומנו הארץ־ישראלי הראשון (יומן ו: סגֶ’רה־שָׂרונה) נוגעת ללב דווקא משום הישירות החשופה שלה שבאמצעותה הוא מבקש להשלים בקיצור נמרץ את שהחסיר בכתיבה ביומן בין אוגוסט 1920 ליוני 1921. הרישום המסכם בחלקו הראשון של יומן ו נהפך בכך לאחת התעודות הענייניות והתמציתיות ביותר על תולדותיו של חלוץ בן העלייה השלישית בעצם ימי עלייתו לארץ. יומנו, בשונה מיומני הקבוצות שנרשמו באותה תקופה ונעשו לדוגמת מופת של ספרות הווידוי שלה (קהליתנו, מחיינו ואחרים), כתוב בלא כל רָשׁות עורכת־מפקחת, ובכך הוא מהווה חומר גלם ראשוני טהור של ספרות מסוג זה בלא שעברה עיבוד מגמתי מצד עורכיהָ.

ההיבט הבולט ביותר בדיווח על מהלכיו־מסעותיו בימיו הראשונים בארץ־ישראל בפתח יומנו קשור בניהול אסטרטגיה מורכבת למדי של יחסים עם קבוצות מאורגנות של עולים בני העלייה השלישית, שאליהן הוא מבקש להצטרף. ניכר כי ביסודה של גישתו מונחים יחסי המשיכה והדחייה שפיתח כלפי קבוצת השיוך הראשונה שלו – גרעין החלוץ של יוצאי לוצק. במהלכיו השונים מתגלה שוב ושוב כי קבוצת המוצא הלוקלית של החלוץ הבודד היא אבן היסוד החשובה ביותר לבניין האחווה החלוצית של כל צורת התארגנות חלוצית או יישובית. בניגוד למה שניסתה להציג התרבות ההגמונית (בעיקר החינוכית) של התקופה באמצעות רטוריקה מוסדית ומוצריה התועמלניים, תחושת הסולידריות החברתית נבנתה בארצות המוצא בקהילות האידאולוגיות שבעיירות הקטנות ובהתארגנויות בערים שבמזרח אירופה – ולא בארץ־ישראל. התובנה הזו עמדה בבסיס פעילותו של ארגון ‘החלוץ’ בפולין והייתה לבסיס האסטרטגיה של ‘קיבוצי ההכשרה’ באירופה. למעשה יותר משהיו אלה כלים להכשרה מעשית של עבודה גופנית (יסוד שעליו הוצהר בגלוי), היו אלה כלים בגיבוש חברתי וחיזוק הזיקה ההדדית של הפרטים בקבוצה, אלה העתידים להמשיך ולפעול במסגרות קולקטיביות בארץ־ישראל. ואכן, מי שמתבונן בָּראשית של גופים חלוציים בעלייה השלישית מזהה את התכונה הלוקלית של מוצאם המשותף; אנשי גדוד עין־חרוד קרויים ‘קרימצ’אים’ על שם חצי־האי קרים, קבוצת ‘הרי־כנרת’ מגיעה לגיבושה האחרון שעלה בגורל הגרעין משפטוֹבקה להמשיך את משימת ההתיישבות שם, אנשי בֶּרֶסטצ’קה שביקשו לעלות יחד כגרעין משותף, עשו זאת אחר עלייתו של למדן והתיישבו יחד במגדל. צורה זו של התארגנות אופיינית גם למסגרות הפעולה ה’חוץ־יישוביות' של ‘גדוד העבודה’; יוצאי לוּצק דומיננטים בקבוצות הסלילה בכביש טבריה־צמח ובקבוצת הסוללים בכביש חיפה־ג’דה.

הסולידריות החלוצית של העלייה השלישית הייתה בנויה אפוא על אחווה לוקל־פטריוטית, על מסורת של שפת־המוצא, של ‘פולקלור’ מיובא (רוּבָּשׁקָה, הוֹרה, בָּלָלָיקָה ואקורדיון) שעליו הורכבו סממני הפולקלור החדש שיצרו עליות קודמות (המדורה, הפינג’ן, הכָּפייה, השמירה, הקדחת). חלקו של המרכיב הלוקלי הישן חזק מכפי שאפשר לסבור היום. כלומר שיוך של מוצא היה בעל ערך רב יותר מהתחייבות למרכיב החדש המשותף לכל הקבוצות, כמתברר מניסיונו של למדן, שניסה לשוב אל קבוצת הסוללים יוצאי לוצק בכביש חיפה־ג’דה לאחר שמאס בחברתם של בני ‘אגודת הנוטעים’ בסג’רה. הניסיון הזה לא עלה יפה משום שלכתחילה לא היה שייך לאחווה הזו, ובכך שנטש אותם מיד עם הגיעו לארץ הציב את עצמו מולם כפרט בלתי־מתאים אליהם. בצדק התלונן כי ‘שמרו לו טינה’ (יומן ו: עמ' 405), אולם מנקודת מבטם, הם חישקו את מבנה ההזדהות הפנימי שלהם כתריס בפני חדירה מחודשת של ‘חלוץ זר’ שאינו ‘משלהם’. באותה חומה של התנגדות הוא נתקל עוד פעמיים; כשניסה להצטרף אל גדוד העבודה ‘שומריה’ (יגור) בספטמבר 1920, לקבוצת ‘סלע’, של יוצאי למברג ובוטשאטש, ונוכח שוב לדעת עד כמה ה’גליצאים', כלשונו, זרים למנטליות הווֹהלינית, ושב בו מכוונתו זו. מטעם דומה נחסמה גם כניסתו לקבוצת ‘הרי כנרת’, ומכתב הבקשה שלו להתקבל אליהם נותר בלא מענה.

ואולם גם כשצלחה הכניסה ל’חבורת־עמל' לא היה בה די. כשעלה בידו לאחר שנה של חיפושים להצטרף סוף־סוף לקבוצת הסוללים של כביש זכרון יעקב־שוני, נראו לו חבריה כ’אלמנט הפועלים הגרוע, צעירים בֶסֶּרַבּים עמי־ארצים‘, והוא פרש מהם ברתיעה לאחר כמה ימים (יומן ו: עמ' 406). בראייה לאחור כשתיאר את הנטישה של קבוצת לוּצק בימיו הראשונים בארץ־ישראל, הבין הוא עצמו כי זהו מעשה של פרישׁה (secession) מרעיון הסולידריות הקבוצתית לטובת בניית ‘המרחב של העצמי’ שלו. נוח היה לו לדבר על פריצת טבו חברתית זו משום שהוא עשה זאת ביומן אישי ופרטי ביותר. היומן נעשה אפוא למרחב בטוח שבו אפשר להעניק ל’אי־תקינות’ אידאולוגית־חלוצית קול חדש וחד־משמעי.

בחלקו הראשון של יומן ו, ימי סג’רה וראשית ימי שָׂרונה, עדיין המשיך למדן לבחון באהדה מסוימת את הטוֹפּוֹס הקבוצתי־החלוצי, שהכיר מימי פעילותו בתנועת ‘החלוץ’ בפולין במהלך 1919, כשזו עדיין הייתה בחיתוליה. הטוֹפּוֹס הזה גילם צורה מיוחדת של הגשמה ציונית עברית שהיו לה שלושה יסודות: א. עבודה ב. שיוך קבוצתי (‘חברותא’, בלשונם היהודית של יוצאי־בתי־מדרש) ג. התלהבות אקסטטית המלווה את העשייה הפרגמטית. הקונפיגורציה הזו קנתה לעצמה מעמד סמלי שמרכיביו מרותכים זה לזה בלא הפרד. לשבחו של למדן ייאמר כי בתוך פחות משנה היה מודע לבעייתיות בלכידות של המסגרת הסימבולית הזו, ביקר את רפיפותה והציע לה אלטרנטיבה:

“רגעים כאלה ישנם בא”י, ובייחוד בסביבת העבודה. לבלות בחבריא, לשתות עד לשכרה, ולרקוד “הורה” עד כדי נפילה מתוך עייפות, ושירי ההתלהבות שנוצרו מתוך החיים המיוחדים פה, כמה כל זה מרומם את הנפש, כמה כל זה משכיח את כל מה שאתה נושא בקרבך, וסובל בדממה – מה יפים פה הרגעים האלה. וההתפכחות? הרי היא תמיד באה אחרי זה. הרי היא תמיד נמשכת ומשתתפת בחיי יום יום…“(יומן ו)”.

ניסוחיו אלה נראים כמבשרים את מהפכנותו של המאמר הידוע ‘סמלים תלושים’, מאת מאיר יערי שהסעיר שלוש שנים אחר כך את חוגי האינטלקטואלים החלוציים, בכך שביקר את צורות הגילום השטוחות של היסוד הקולקטיבי־המנחם בהוויה החלוצית.⁴⁹ בדברים אלה שרשם למדן ביומנו הוא אבחן באופן דק את העובדה כי באקלימם האקסטטי של רגעי החברותא המרוממים והיפים של ריקוד ההורה נרמסו רגעי הדממה של סִבלוֹת היחיד. בכך היה למדן מהראשונים שהפנו מבט מהורהר, מסויג וספקני לָרגע הקולקטיבי שעצימותו הסימבולית גבוהה ביותר: ריקוד ההורה של השותפים הנלהבים לעבודת החלוצים. בריקוד ההוֹרָה הם כוננו מרחב טקסי־פולקלורי, שבו קיבלו ערכי העבודה, ההקרבה וההתגייסות לאחווה החלוצית את מלוא ביטוים בגופני־ממשי, אותו ‘גופני’ עצמו שהתייסר בעבודה המפרכת של סלילת הכביש. ואכן, משום שהסְמָלָה טקסית זו הייתה כה קנונית, היא זכתה לעיצוב החזותי ומצוטט עד זרא בצללית מעשה מאיר גור אריה, שנדפסה על עטיפת הספר החלוצים וזכתה לקנוניזציה שלוש שנים אחר כך בהוצאת ‘בצלאל’.⁵⁰

“הוֹרָה”.

הצלליות של מאיר גור־אריה הן הצורה המזוככת ביותר לקולקטיביזציה של חבורת הרוקדים (או הסוללים, החוצבים והמתיישבים – בצלליות האחרות שלו) שבאמצעותה ‘הוחשך’ הכתם האישיותי של פני הפרט, ובאמצעות חיבורו בצללית אל הדמויות השכנות הוא נעשה לגוש אחד עם חבורת הסולידריות שלו. צורה זו של קולקטיביזציה הייתה כנראה היסוד הראשון שאליו התנגד למדן, ומוקדם מאוד ביומנו הארץ־ישראלי הוא כותב: ‘אני אותה נפש שנשארה עדיין תועה ומחפשת דבר־מה מיוחד בשבילה’ (יומן ו: עמ' 408). בהיותו יוצא ווֹהלין תפס באינטואיציה של יוצא עיירה מזרח אירופית את הבלעתם של מושגים דתיים מסורתיים בהליך הקולקטיביזציה הזה (כאותה דוגמה ידועה של אימוץ המושג הברֶסלבי ‘קיבוץ’ בידי יערי), והוא תוקף אותו משורשו. הוא רואה בסג’רה ‘חצר’ של ‘רפש חברותי’ (יומן ו: עמ' 412) ומתייחס בכך גם לצד הגלוי של התנאים החיצוניים הבלתי־אסתטיים וגם לצד החברתי של הסתופפות כמו־חסידית סביב מנהיג ואידאולוג.

גם בלי לייחס לו בעלוּת על משנה רעיונית סדורה ומוגמרת אפשר לראות כי יומנו הארץ־ישראלי מערער בעקביות מתעצמת על האידאולוגיה ההגמונית התלת־צלעית של זמנו: אחווה חלוצית, עבודה והתלהבות. המפנה הרדיקלי המובהק מהתבנית הזו הוא, כפי שכבר סימן זאת ברגישות רבה חוקר תנועת הפועלים, פנחס גינוסר, נסיגה מאפותאוזה של העבודה הגופנית. גינוסר היה הראשון שראה ביומן למדן תעודה מרכזית להבנת הסוגיה הזו, והביא מהיומן קטעים רבים לביסוס טענתו כי היחס האמביוולנטי לעבודה עומד ביסוד הביקורת של בני העלייה השלישית על האתוס העמלני, שהוא פעמים רבות דורסני למדי ונכפה עליהם שלא מרצונם.⁵¹ אתוס זה הוא אבן היסוד שטופחה במסורת הלימוד של כתבי א“ד גורדון, היא הועברה משם לכתבי י”ח ברנר, ובאמצעות שני קורפוסים טקסטואליים אלה הייתה לבסיס הרוחני החשוב ביותר של ההתארגנות המוסדית בימי העלייה השלישית. והנה אצל למדן אותה אבן יסוד גופא נעשית לאבן נגף במסלול שבו ביקש לפסוע:

“תיכף אחרי בואי, לא ידעתי לאן לפנות, לא ידעתי מה שאני רוצה, ואיך להסתדר, אם בעבודה גופנית או לא. נלחמו בי שני כוחות. מצד אחד חפצתי לשנות את תוכן חיי שבגולה ולנסות את כוחי בעבודה, אולי אמצא בה בשבילי דבר מה חדש, מעודד, ומלבד זה הן מוסר כליותיי לא נתן לי בשום אופן להסתדר בעבודה אינטליגנטית מיד אחרי בואי לארץ בתור חלוץ; ומן הצד השני יראתי מפני העבודה, יראתי שמא לא אעמוד בניסיון, והיא תקשה ממני, ובכלל הפילה עליי העבודה את פחדה הידוע לכל אחד ואחד שמעודו לא נוסה בשום עבודה גופנית. הקבוצה הלכה לכביש, ואני מיד נפרדתי מהם” (יומן ו).

בשלב מוקדם זה של כתיבת היומן הלבטים הללו בין אורח החיים של ‘האינטליגנט’ ובין אורח חייו של החלוץ העובד מייסרים אותו. מלבד זה הוא מבטא בכנות רבה את הפחדים הממשיים שלו מפני אופייה הדכאני והמרסק של העבודה בסלילת הכבישים, שאינה לפי שיעור כוחו. ככל שהוא מתקדם בכתיבת היומן, בעיקר לאחר שכבר התנסה בסלילת הכביש זכרון יעקב־שוּני ובעבודה מפרכת וזעומת שכר של חפירת בורות לנטיעה בזכרון יעקב, ביטויי המחאה האלה נעשים עקרוניים ונחרצים יותר: ‘העבודה מנוונת אותי[,] שוללת את החופש של התפתחות רוחנית’ (יומן ו: עמ' 408), ואחר כך ‘העבודה היא האויבת הכי קשה ונוראה “לאני” שלי’ (יומן ו: עמ' 426). עדיין הוא מפחד מפני נטייתו לכתבנות רגשנית והוא מזהיר את עצמו, ‘אל תיהפך לאיש־נייר לגולם־נייר’ (יומן ו: עמ' 456), אבל האזהרה הזו לא נסבה על עצם הבנת העצמי שלו, שאותו הוא מנסח בבהירות רבה כסופר עברי החי וכותב בעברית בארץ ישראל: ‘נחמתי היחידה בחיים: היצירה במובן הספרותי’ (יומן ו: עמ' 427). מה שנתפס באוזננו כמובן מאליו; סימון הכתיבה במונח ‘יצירה’ אינו טבעי ומובן מאליו בקונטקסט המיוחד של חייו, והוא בעליל הטיית כובד המשמעות של אתוס העבודה והיצירה מהעמל הגופני אל הפעולה האינטלקטואלית הספרותית. השינוי בשני התחומים המרכזיים של תרבות החלוצים מסתמן מעתה בכתיבתו ביומן בבירור; הקבוצה והעבודה שוב אינם מקודשים ואפשר להחליפם בערכים הנטולים ממרחבים אחרים.

מתוך אותו שילוב ‘קבוצתיות־עבודה־התלהבות’ נותרה הצלע השלישית (ההתלהבות האקסטטית) כקשיחה ביותר, בהיותה החלק המנחם בתביעת הקולקטיב לקרבן־חלוצי וכיסוד פורק מתח בריטואלים הקבוצתיים של חבורות החלוצים. והנה המהלך שעשה למדן בחלק זה של כינון ‘מרחב האני’ שלו מרשים ביותר. יש לזכור מול איזה כוח חברתי עצום היה צריך להציבו בגיל צעיר יחסית (עשרים ושלוש), בלא שיגובה בתמיכה חברתית או משפחתית. עצם ההכרעה הפנימית להציב פקפוק כלפי הנחמה שמספקת ההבעה האקסטטית, שהוא נוטה אליה לפי טבעו, מעוררת כבוד.

הפרישה מן הרגש הקולקטיבי (התלהבות) ולא רק מן המבנה הפורמלי החברתי שהוא פועל בתוכו (הקבוצה) הסתמנה כבר בדיבור על נטייתו האינטרוברטית לסגת אל חלל נפשי פנימי דווקא ברגעים שסביבתו חוגגת במסיבת רעים. ואולם כאן בהקשר החדש של המחויבות לערכי ‘הקבוצה’ הוא מצא יסוד נפשי פנימי תחליפי שמשקלו הערכי יהיה שווה ערך למשקלו של היסוד שהוא נסוג ממנו. אפשר לומר כי על ההליך הזה הקלה מאוד הזדהותו עם הסופר הנערץ עליו י"ח ברנר, אף שאין הוא מזכיר אותו ביומן אלא בציון העובדה שראה אותו בעת שהסופר ביקר במושבה מגדל. בדומה לדמות מופת זו של ברנר, העומדת ברקע של היומן מבחינת דרכי ההבעה והטיפוסיות הביקורתית והמרירה משהו, גם למדן מחפש בדרך של התבוננות עצמית מעין כור פנימי של רגש שיניע את הפעולה הרוחנית שלו קדימה. אף שניסה למצוא את מחולל האנרגיה הזה באהבותיו לזהבה ולקלרה, הוא התוודה שוב ושוב על הכֶּשל שמונח בניסיון הזה. בסופו של דבר חזר אל היסוד שגילה עוד בעת כתיבת יומני הנעורים שלו, אל שפת חינוכו האורתודוקסי שעשה אותו לדבריו ‘לבעל מרה שחורה’ (יומן ד), אבל העניק לו את כלי הביטוי החשובים לכתיבת שירה:

“בשבוע שעבר כתבתי דבר מעניין, מעניין בשבילי מצד תוכנו המיוחד. ברשימות “יומוני” הנוכחי בעת האחרונה, כבר הזכרתי פעמים אחדות על רגש הדת שנתחזק אצלי בעת האחרונה, רגש טמיר ונעלה הנוטע בלב הערצה ויקר לדת ולכל קודשיה, ועוקר מן הלב תפילה חמה לאלוהי־ישראל בשעה זו הקשה. ועל יסוד זה כתבתי מעין שיר בפרוזה, בעומדי לפני הדת ורוצה לחסות בצל כנפיה. הדבר הזה כבר נגמר כמעט. אך דורש הוא עדיין הרבה שיכלול ועיבוד, ואחרי שאעבדו כראוי, – אפשר שאשוב לדבר עליו בתוך דפי יומוני” (יומן ב).

החינוך הזה, שעל פיו הוא כורך את פעולת הכתיבה בנזירוּת (יומן ג: עמ' 178), הכין דפוסים של מבעים רליגיוזיים, ובעיקר דפוסים של מבעים ריטואליים כמו התפילה, שאותה הפך מפעולה דיבורית למעשה טקסטואלי – כלומר לכתיבה הספרותית שלו. למדן הכיר בתכונה המאנית־דפרסיבית שלו, וכתב על כך בגילוי לב עצמי את הדברים האלה: ‘יכול אני בשעה אחת לרָחף ברום תכלת, ותיכף לנוח ולזחול בחשכת התהום… לשיר ביחד עם דרור־האביב ותכף לנגן שירת ייאוש וצער’ (יומן ג: עמ' 179). כשהגיע לכתיבת דפי היומן בשָׂרונה כבר המשיג את העליות והירידות הרגשיות האלו בתוך דיבור מיסטי־אקסטטי מובהק. גילוי טיפוסי לכך הם וידויים מיסטיים שרשם ביומנו בשמונה ובתשעה בפברואר 1922 (יומן ו ואילך) ובהם דימה את נפילותיו לעינויי נפש לכוחות טומאה קבליים: ‘כל הדברים אשר כל־כך הרגיזוני והסעירוני ויבלבלו את חושי[י] וילקו את גופי בפוּלסין דנוּרא’, והם בלשונו כחזרת הנפש אל ‘החיצוניות’ וה’קליפה' (יומן ו). מצד הפוך הוא מתאר את המצבים המאניים כאילו נפקד ברוח קדושה ‘מעין גילוי שכינה יש עכשיו בי’. באותו אופן הוא מפרש את הסיוטים (‘קושׁמָרִים’ בלשונו) שהוא נפקד בהם בלילות שָׂרוֹנה ואת ההתעוררות מהם כצורה של יקיצה מנפילה לשטני ונסיקה אל התגלות אלוהית: ‘הארת־דרך, גילוי עולמות־אמת לפני עיני האדם […] זה בא לפתע פתאום כעין גילוי שכינה בבחינת הייתה עלי[י] רוח אלוהים’ (יומן ו).

המתח הדתי הזה היה מוכר לו מחינוכו של אב שהיה כדמות ‘קדוש’ בעיירת הולדתו מלינוב, והוא היה יכול לחוש באפשרויותיו האקסטטיות גם בצפייה מרחוק בדתיות הפרובוסלבית העממית שעטפה את ההביטט העיירתי שלו בווֹהלין. העיצוב הדתי הדו־קוטבי הוא שהקנה לטקסטים שלו את צורתם השירית האוקסימורונית (וגם כפי שהוא מעיד בניסיונותיו לכתוב פרוזה) ואת צורתם הדרמטית־הליטורגית, ובַסוגה הכמו־ליטורגית הגדיר מחדש את המרחב הנפשי שביקש לכונן אל מול המרחב הקולקטיבי. הַבניה זו החליפה ערך אקסטטי קולקטיבי מוחצן בערך אקסטטי אישי ומופנם; והיא התאימה בקִצבה המתנשם והמתרגש, העולה ויורד (כצורות מתחלפות של מזמורי הלל בצורות קטפוריות של קינה) לקצב ההתחלפות המהיר של המצבים המאניים דפרסיביים שלו. מנקודת מבטו של למדן לא הייתה יכולה להיות בחירה טובה מזו למבע הפואטי האקספוסיוניסטי שאימץ לעצמו. המודוס הליטורגי שהעמיד בכתיבתו היומנית ואחר כך הספרותית נעשה לגורם פואטי מכונן בפואמה מסדה. כאן הביא לידי שכלול גבוה את טכניקת הכוֹרוּס־הקדוש של קולות הקוראים זה לזה, מהם בנה, למשל, את פתיחות ארבעת התפקידים הליריים־הדרמטיים בפרק 'אל החומה: ‘מִי עוֹלֶה פֹה וְצוֹעֵד בְּדוּמִיָּה?’

/ ‘וּמִי אַתָּה הָעוֹלֶה פֹה בִּרְנָנָה?’ / 'וּמִי אַתָּה הָעוֹלֶה

בִצְעָדִים כִּבְדֵי־אֵלֶם?' / 'וּמִי אַתָּה הָעוֹלֶה וּפְרוּשׂוֹת

יָדֶיךָ?‘. ארבעת הקולות השונים הקוראים ומשיבים זה לזה בנוסח דומה בתוך חלל שאווירתו טקסית־דתית מתווים דרך לאני כשהוא עורך מעומק ייאושו את ‘הקפיצה הטרנסצנדנטית’ שלו, במושגו של קרל יאספֶרס, אל ‘גובה’ כמו־ליטורגי, שבו הוא נעשה למשוחח עם הקולות הנעלמים שהופנו אליו.⁵² זוהי למעשה ההפעלה היעילה ביותר של המיומנות התרבותית־הנפשית שלמדן רכש בילדותו כזן תרבותי של סביבה עיירתית־יהודית, של ‘האיש המתפלל’, ואותה ‘רתם’ (פועל אהוב עליו במיוחד) לפעולה המרכזית במרחב ההישרדות העיקרי שלו – מרחב הכתיבה הספרותית. ב’צליל הליטורגי’ מצא למדן דרך של הֲתקת האני מחללו הפנימי אל חוץ אולטימטיבי טרנסצנדנטי החורג לחלוטין מהראלי־הנמוך, הגופני והמבוזה בעיניו (‘נמבזה’ כפי שהוא נוהג לכנותו), אך אינו בהכרח דתי־אינסטיטוּציונלי.⁵³ היסוד החברתי של קבוצת החלוצים, זה שהוצג כאידאל שהוא לא יכול להמשיך להזדהות עמו, הוחלף בדיבור של ‘אני־ריטואלי’, סילואטי, המציע ישועה מהשפלותיה של אחוות־קבוצה מזויפת. הקטעים שכתב ביומנו על תפילת היחיד האישית שלו הם מהיפים ביותר ביומן, דוגמת הקטע ה’ברנר’י הבא:

"בכלל נמצא אני בימים האחרונים במין מצב נפש מיוחד. איזו שלוות־תפילה מפעפעת בכל איבריי, וכה טוב לי… אני מוצף באור הכרה עליונה, באור עליון טהור וזך – ומחזות שדי אחזה, אני מודה גם על הטובה גם על הרעה… אני כורע ומתפלל לפני אלוהי־החיים… אני רואה בכל אוצרות־עושר ואני שוקע בים עושר זה… נשמתי תבֻזבז לאלפי דרכים – אך אודך אלוהים גם בעד זה – יש עניין בחיים, ויש עונג טמיר גם בצער ובכאב, ויפים הם גם הייסורים ומעלים את הנפש… שעת רחמים ורצון עכשיו אצלי – – – – "(יומן ו).

במבט לאחור אפשר שבהכנות לכתיבת מסדה נצמד למדן ביתר כנות ל’עצמי" שלו, ובדיעבד נראה כי ההצלחה הספרותית שהייתה ליצירה לאורך שנים הוכיחה את עצמה כדגם ‘נכון’ לשירת העלייה השלישית ולחינוך הציוני שהלך בעקבותיה. הצלחתה ניכרת לעומת העבודות של רעו הקרוב שנעשה למתחרהו הגדול, המשורר אברהם שלונסקי, בעיקר בראשית דרכו בפואמות שבקובץ דוי (הדים, תרפ"ד). בשתי הפואמות בקובץ זה הטיפולוגיה של הדמויות אמנם ממשיכה את הפואטיקה של הצלליות; דהיינו הטיפוסיות הכללית של ישויות ליריות סימבוליות שהתוכן האישי שלהן ‘הוחשך’, והן נעשות לסמלים של כלליות אנושית. ואולם בעוד אצל למדן הטכניקה הזו נבנתה על גבי רציפות לשונית אל ההווה מהעבר החווייתי הליטורגי (שאף הוא כללי גם כשהוא נוקט לשון ‘אני’), בפואמות שבקובץ דוי ויתר שלונסקי במידה ידועה על הרציפות הזו, ופנה במקומה אל הסמליות האוניברסלית של הגנגס או אל העתיקות הקמאית של המדבר המקראי. בדיעבד ידוע כי המהלך של שלונסקי לא התקבל אצל חבורת הנמענים של חלוצי העלייה השלישית כמו זה של למדן. בהשוואה זו אין הדברים אמורים בהערכה של הישגיהם האסתטיים, אלא במידת ההצלחה שהייתה להפעלה של מודל קומוניקציה פואטי אחד מול השני, ובידיעה לאחור של מידת השפעתם על נמענים מאוד ספציפיים – על דור החלוצים בני העלייה השלישית.

 

מי יבנה בית ספרותי, ‘טרפים’ או ‘הדים’ (1924־1922)?    🔗

השנה הארץ־ישראלית הראשונה של למדן שהוא מדווח עליה כסיכום לשעבר של חודשים רבים שבהם לא כתב דבר ביומנו היא שנה של אי־התערות, ובפשטות – של בדידות רבה. סבלו רב יותר מזה של רעיו בגדודי העבודה ובמקומות היישוב השונים, משום שהללו חלקו את מצוקותיהם עם אחרים בתוך מרחב של הזדהות, בתמיכה קבוצתית ובאמונה, תמימה או מסופקת, בערך המוקנה לסבל הזה כשלב הכרחי להשגת מטרות ‘גדולות’. יומניו של למדן אינם משקפים אף פעם מרחב ביתי, ממשי או מדומיין, כזה שיוכל להכיל את הסבל הפרטי כחלק מסבל קבוצתי ולקבלו כבעל ערך בצמיחה של אני פרטי חדש. הטקסטים מן השנים 1921–1922 ספוגים בייאוש אפור, רפטטיבי, כלוא בתוך יום־יומיוּתו חסרת העניין, ולמרות הדיווח על עשייה בעלת משמעות בחיים הממשיים, אין היומן משקף משמעות כזו, להפך, הוא ממעיט בחשיבותה וגורס אותה בכתיבה אל אותה עיסה חסרת־צבע של הוויית חיים משמימה. נעיר למשל על העובדה כי ביומן פזורים פרגמנטים קצרים ויפים של תיאור רכיבה על סוסת פרא שהוא עצמו אילפה בשׂרונה, בגיחות מסע קצרות לטבריה, למגדל ולמקומות אחרים. אך לעולם אין הוא מביא את הניסיון הזה לידי עיצוב טקסטואלי רומנטי. מבין מאות שורות של כתיבה מלנכולית ורוגזת מבצבצים כבדרך אגב פרטים מפתיעים על אדם בעל מעמד מיוחד בחוות שרונה, כמו למשל היותו חבר ‘ועד ההגנה’ על היישוב ונציג הארגון הזה בטבריה (יומן ו: עמ' 436), אולם אין לכך כל ביטוי בתפיסת ‘העצמי’ שלו.

יצחק למדן, 1920

יש להניח כי כמו בבֶּרֶסטֶצ’קה הותיר מראהו התמיר, הנערי והנאה למדי רושם רב, ובהיותו דובר עברית בהגייה ספרדית הצטייר כ’ארץ־ישראלי' כמעט ילידי. ואכן, במשך כל חודשי השהייה הראשונים בחוות שרונה ביקש ממנו ליאון בורמן, מנהל החווה, למלא תפקיד של הוראה, הצעה שנענה לה רק לאחר שראה בה אפשרות להיחלץ מכבליה של קבוצת העובדים ולהיעשות ל’פרט מיוחד לעצמו' בחווה (יומן ו: עמ' 435). ‘נחמתי היחידה בחיים’, כך הוא כותב ביומנו (יומן ו: עמ' 427) היא ‘היצירה במובן הספרותי’, אולם בהיעדר כל אפשרות להציג את ביכורי כתיבתו בעיתוני ספרות בארץ־ישראל, הנחמה הזו נעשית עצמה למקור תסכול בלתי נפסק. הצטרפות ל’בית ספרותי' במובן הרחב ביותר שאפשר להקנות למושג הזה בסוציולוגיה של החיים הספרותיים בתקופה ההיא, נעשתה אפוא לצורך קיומי ממשי. אלא שבית כזה לא היה קיים באותן שנים, שהיו שנות הפרדה מי"ח ברנר, פרוץ המאורעות ודלדול העלייה בשל גזרות ‘הספר הלבן’, המשבר הכלכלי שפקד את ארץ־ישראל המנדטורית – והחמור מכול לגבי למדן: הפסקת הופעתם של רוב כתבי־העת הספרותיים שפעלו עד לראשית שנות העשרים.⁵⁴

על רקע זה מובן מדוע המפגש, ‘הנסי’ בעיניו של למדן, עם המשורר אברהם שלונסקי בתל־אביב בסוכות תרפ"ב (אוקטובר 1921), יומיים לאחר הגעת משפחת שלונסקי לארץ, הוא אירוע הפותח תקופה חדשה בחייו, לא רק מן הבחינה הספרותית, היבט שנכתב עליו רבות, אלא כפרק חדש בחייו האישיים, שבו הוא מגלה בפעם הראשונה סיכוי לבנות לעצמו מקום שיחליף את ‘המרחבים החלוציים’ הקבוצתיים שמהם נכזב כל כך. המפגש המכונן הזה מתואר לכתחילה כאירוע ספרותי:

“בשומעי את השם שליונסקי ניתרתי ממקומי מרוב התפעלות, הכרתי בו תיכף את אחי רעי הטוב, רע לעט ולמחשבה אברהם שליונסקי, תיכף נודע לי שגם אברהם ביפו ושהם באו לפני יומיים באונייה האחרונה. לשמחתי לא היה גבול בהיוודעי מזה, תיכף מיהרתי להתראות עם אברהם אשר טייל לא רחוק מהתיאטרון. הוא תיכף הכירני, התנפלנו איש על צוואר רעהו בהתרגשות עצומה, כי הוא חשבני כבר בין המתים… ואני? אני הרי לא פעם חשבתי עליו כי בטח אבד בערבוביה שברוסיה, ‘אבד’ – אם בגוף אם בנפש – והרי לך פגישה כזאת!… פגישה זאת היא אצלי “מאורע” חשוב בחיי – ולא לחינם. בא לא”י חבר כל כך קרוב, שבחברתו ובחברת שאר בני “החברה” ביליתי ימים די נעימים ומעניינים מלאי־תוכן ופוריות מחשבה ויצירה.⁵⁵ איזה זרם חדש ורענן הציף את כולי אחרי הפגישה הזאת; זרם אשר נתן בי כוח חדש ומרץ חדש לפעולה ויצירה אחרי יודעי כי אין אני בודד פה, וחבר בעל־כישרון כביר נמצא בקרבתי, כי משורר הוא אברהם "(יומן ו).

ההתרגשות הכללית ששרתה במעמד ההתראות הפתאומית בלילה תל־אביבי עם צעיר שהכירו ביקָטֶרינוֹסלב שלוש שנים סוערות לפני כן, סמוך למהפכת אוקטובר, נושאת אופי נרגש, אינטימי ודרמטי של פגישת ניצולים. התדהמה למראה שלונסקי הייתה ודאי כנה ועמוקה, אולם כשבא לכתוב עליה ביומנו כארבעה ימים אחר כך, כבר מיקם אותה בהקשר שאינו אישי בלבד, אלא ספרותי מובהק. זהו ‘רע לעט’, ‘חבר לכישרון ספרותי’ ומועמד טבעי לפעולה ספרותית משותפת שהוא ציפה לה כל כך כשנה וחצי בלא שזו תתממש. מפרספקטיבה של כמעט מאה שנה לאחור מפתיעה ביותר האינטואיציה הספרותית שלו; היכולת שלו לעמוד באופן דק על ההבדל שבינו ובין ‘רעו החדש’ לעט, עוד טרם פרסמו את ביכורי כתיבתם המודרניסטית בכתב־העת הדים. המשכו של אותו תיאור מעיד על יכולת הבחנה מפוכחת ביותר ביחס לטיב המודרניזם של שלונסקי, סגנונו הסימבוליסטי והווירטואוזיות של לשונו החרוזה – אותן סגולות פואטיות שלמדן תיעב שנים מועטות אחר כך (יומן ז: עמ' 534). המודרניזם שאליו הוא נמשך עתה נעשה אחר כך לסלע מחלוקת ביניהם. בתוך הסכסוך הפנימי הזה, שנפשו נתונה בו ביחס לשלונסקי, הוא רוקם את אפשרויות השיתוף עמו ומשרטט התרחשות סוציולוגית ספרותית שלמה, שמנבאת את האקולוגיה הספרותית המודרניסטית בארץ־ישראל בסוף שנות העשרים:

משורר במובן האמיתי של המושג הזה. הספקתי גם לעיין קצת בשיריו אשר כתב במשך כל הזמן, עיון אמנם שטחי ומהיר מאוד, אך למרות זה הספקתי להכיר את ההתפתחות וההתקדמות המרובה שבכישרונו וביצירתו בכלל, הוא כולו חדש ומקורי, בצורה ובתוכן, אמנם ניכרת ובולטת השפעה מרובה של הדיקדנטיות אשר בספרות הרוסית מן התקופה האחרונה – אך יש גם גרעין עצמי, נפשיי, ובייחוד: כישרון, כישרון בעל־יכולת והרגשה כבירה ועמוקה. אחרי שהספקנו לדבר על מצב הספרות פה בארץ, על הקיפאון הנורא השולט פה בנידון זה, על חוסר זרם חדש כביר ורענן אשר יזעזע את הקיפאון הזה, על חוסר המקום בשביל הכישרונות הצעירים לפעול וליצור, – באנו, על פי הצעתי, לידי החלטה כי “עת לעשות”… שצריך לרכז את כל הכוחות החדשים והצעירים שיש ביצירתם דבר מה מן החדש והדינמי שיכול לעורר את הקיפאון שמסביב, להתרכז ולהתחיל בפעולה ספרותית עצמית ובולטת, עלינו ליצור במה מיוחדת אשר תבליט את דמותנו ומגמתנו, ולא להתבזבז ולהיטמע באופן בלתי ניכר בעיתונים וז’ורנלים שונים. הדבר הראשון הוא: הוצאת קובץ מיוחד אשר בו ישתתפו כל אלו שיש בהם דבר מה חדש ומקורי, קובץ אשר יבליט את הזרם החדש של היוצרים הצעירים, אמנם כוחות כאלו הם עוד מעטים מאוד בארץ, אך ע“י ריכוז הגון הם יכולים הרבה לפעול, העיקר הוא ההתחלה, הרמת הדגל. מן הכוחות שישנם אתנו פה כעת אפשר לְצַיֵן את אביגדור פוירשטֵין, ש. צמח, טַל (אני מוצא בו כישרון מקורי יפה וחדש) שליונסקי ואנוכי ואחד שוַיגר אשר סיפר לי עליו אברהם, זה האחרון בא בימים האחרונים לא”י ולפי דברי אברהם הוא בעל כישרון הגון. לפי הצעתי יימסר הדבר, כלומר הוצאת הקובץ לידי ש. צמח, אשר כבר התחיל פעם בניסיון כזה באודסה בהוציאו את הקובץ “ארץ” (שלא הצליח ולא התאים למגמתו). אני מוצא בצמח סופר בעל־טעם ספרותי, וראוי לדבר זה בנטייתו החזקה להכניס זרם חדש בספרותנו, וכבר דיברתי אתו קצת בנידון זה, בחג הפסח בהיותי ביפו, זמן קצר אחרי בואו מרוסיה. החלטנו: שעליי לפנות במכתב לצמח ולברר לו את כל העניין. אברהם יודיע לי מייד אחרי שיסתדר באיזה מקום, את כתובתו – ונתחיל בעבודה. הדבר הזה מעורר בי עניין רב, ואני הוא הראשון המתחיל בזה לע“ע [לעת עתה] ברעיון, אך מתעתד אני להקדיש לרעיון זה הרבה כוחות ומרץ בכדי לגשמו. ואין להכחיש: רעיון זה הוסיף לי הרבה מרץ ורעננות ומתכונן להתמכר אליו בכל חום לבי ומרצי.”

(יומן ו).

הכרוניקה הזו נראית היום כעין מגנה־כרטא של המודרניזם הארץ־ישראלי, והיא אכן פותחת תקופת חיים חדשה ללמדן ותקופה ספרותית לשירה העברית בארץ־ישראל בשנות העשרים. הלבטים המתוארים ביומן ונמשכים כשנתיים בין ייסוד מתוכנן של כתב־עת חדש שייקרא טרפים ובין ההצטרפות ככותבים פעילים וכתומכים בכתב־העת הדים שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, אינם אלא ספיחים של אסטרטגיה גדולה יותר של הקניית ערכיו של מודרניזם רוסי מיובא לשירה העברית. דא עקא, למדן, בלי שהרגיש בכך, היה קרוב לכתחילה בריתמוס החופשי שלו, בחריזה הלבנה של שירתו ובהבעה הריגושית הקוטבית לפואטיקה האקספרסיוניסטית. במבט לאחור אפשר להעריך כי העבריות המקראית שלו והנטייה שלו לצורות השירה המקראית והליטורגיה היהודית לדורותיה עשתה אותו קרוב לטעם האקספרסיוניסטי עוד לפני שהכיר מקרוב את גילוייו כזרם ספרותי בגרמנית וביידיש. מכל מקום, ברור כי כקורא בספרות הרוסית הרומנטית והמודרנית מילדות היה יכול להגדיר לעצמו בבהירות רבה למדי את השונוּת הסגנונית הסימבוליסטית של שלונסקי, שאותה לא אהד מעולם, אף שלא היה יכול להתכחש לכישרון הרב שמאפשר אותה.

עלייתו של אורי צבי גרינברג, האקספרסיוניסט החשוב ביותר בשירת יידיש ובשירה העברית באותה עת, בדצמבר 1923, הייתה יכולה לחולל שידוד מערכות ספרותיות, בתוך הדים ומחוץ לכתב־עת זה ברוחו של למדן.⁵⁶ במבוא לקובץ אגרות יצחק למדן תיארתי בהרחבה את ההזדמנות הזו שנקרתה ללמדן לרגע והוא החמיץ אותה, כשהגיב ברתיעה עצומה להופעה הספרותית הראשונה של גרינברג במאמרו ‘עלי קרקע כאן’ (קונטרס, ו בטבת תרפ"ד).⁵⁷ התנגדותו משתקפת למראית עין כאישית ובלתי מוסברת, כאילו היא מונחית על ידי עוינות ופחד מפני המשורר הוותיק ממנו (אך בוגר ממנו בשנה אחת בלבד), שיכול לאיים על המקום שהוא, למדן, עתיד לתפוס כעת עם השתלבותו בחוג ‘הדים’. ואכן, את הרגישות הזו כלפי דמויות חדשות שהופיעו פתאום בסביבתו ביטא למדן בתיאור אירוע צדדי, מוזר כשהוא לעצמו, אף כי טיפוסי לפחדיו ולחשדנותו, כמתואר ביומן ביום ביקורו במערכת הדים, בביתו של אשר ברש בינואר 1924:

“בשבוע שעבר, פעם בערב נכנסתי לברש לשאול למכתבים בשבילי, ישב שם בן־אדם אחד, אשר לפי השערתי ולפי ראות־עיניי הבינותי שזהו מרדכי טָמקין, אלא שפקפקתי בכל זאת, וחשבתי לי: האומנם? לוּ באמת היה זה טָמקין היה בוודאי ברש מְוַדֵעַ אותנו זה לזה, ואם אין הוא עושה ככה – הרי אפשר שטעות היא בידי. ישבתי שם כעשרה רגעים – והלכתי, וברש – אף מ[י]לה. למחר נודע לי, כי באמת לא טעות הייתה בידי. וזהו באמת טמקין היה. אָז הבינותי, ונוכחתי כי מתוך “להכעיס” ויחס ידוע אליי לא רצה ברש להציגני לפני טמקין” (יומן ז: עמ' 555).

בעקבות אירוע זה עמד למדן על סף ניתוק יחסיו עם אשר ברש והפסקת פעילותו במערכת הדים, ורק לאחר שהצטנן כעסו, חזר בו מכוונתו והמשיך לבקר אצל שני העורכים, שהיו למעשה המצנטים הספרותיים הבלעדיים שלו עד ראשית שנות השלושים, שבהן שב ואימץ את שמעון הלקין כפטרונו. לכאורה נדמה כאילו הרגישות היתרה הזו למעמדו הספרותי־החברתי היא שהכתיבה את יחסו לאורי צבי גרינברג, טענה נכונה באופן מוגבל ביותר כשבוחנים בזהירות את תיאור מפגש זה ברגעי התחוללותו הראשונים. למדן כותב על כך ביום 28 בדצמבר 1923, כלומר ימים ספורים לאחר שגרינברג הגיע לארץ, והנפשות הפועלות נפגשו יחד במסעדת חכמו בתל־אביב:

“במשך זמן מרובה ציפינו אני ושלונסקי לבואו של אורי־צבי גרינברג לא”י. קיווינו שביאתו תהיה לטובה, עוד אחד יתווסף ואפשר יהיה להתחיל באיזו פעולה, פעולה שלה אנו משתוקקים זה כמה. והנה בא, בזרועות פתוחות, בחיבה, ברצון ובהתעוררות פגשנוהו – אך מיד באה האכזבה. לא באה מצדו כל השתוקקות להצטרפות, להתרועעות, להתיידדות. ובעיקר: להתאגדות לשם פעולה כל שהיא. הוא בא בהכרת “אני” מיוחדה, ובהבטה מגבוה למטה לכל שמסביבו ולמרות כל השיחות אתו, למרות כל ההשתדלויות וההתאמצויות לקרבו, להבינו – באה מצדו רק תשובה אחת – אי־הבנה ואי־הקשבה והתנשאות גרידא. חיכינו אולי ישתנה. אך הנה בימים האחרונים – באה האכזבה הגמורה, ויחד עם זה בחילה נוראה לכל העני[י]ן. בליל יום רביעי ישבנו אני, ברש וגרינברג והרברג⁵⁸ במסעדת חכמוביץ‘.⁵⁹ התחילה שיחה ספרותית שנהפכה לוויכוח חם בין גרינברג וברש, הורמו הקולות כדבעי, והוויכוח התפתח כהלכה. בין שאר דבריו נגע גרינברג בחוברת “הדים” שבה באו רשימות על ביאליק ליובלו,⁶⁰ ואמר כי רשימתי ורשימת שלונסקי הן שקר גמור באשר אין לנו כל יחס לביאליק וכתבנו מה שכתבנו רק מתוך אֹנֶס ומתוך השפעת המערכת שרצתה לצאת גם היא ידי חובתה כלפי יובלו של ביאליק, והוסיף שאת הדברים הללו אמר גם לשלונסקי והוא הודה לו שככה הוא באמת הדבר, אני שתקתי, אבל ברש בשומעו את כל הדברים הנ"ל – נרתח כולו, קם והתחיל להכות בידיו על גבי השולחן וכו’ וכו'. הוויכוח סוף סוף נגמר. שקעה הלהבת והתפזרו. אני אמנם ידעתי שהרבה, הרבה דברים נכונים השמיע גרינבֶרג, דברים שאנו לא פעם ושתיים חזרנו וחוזרים עליהם ושהוא חושב את עצמו לראשון שבא וגילה אותם, אבל מרובה הייתה אי־ההבנה הגמורה ביחס להרבה דברים, ובייחוד ההצגה למופת את הספרות האידישיסטית כלפי ה“פגירה”⁶¹ העברית, ועוד ועוד דעות שונות. בעיקר, לא יכולתי להבין כיצד זה הודה לו שלונסקי שכל מה שכתב על ביאליק לא מתוך יחס כתב רק מתוך חובה, השפעה ואֹנֶס, – ביום השני בהיפגשי עם שלונסקי שאלתיו מיד אם נכון הדבר – והנה להד“ם! הדבר הרגיזהו – והוא שאל את גרינבֶרג כיצד זה טפל עליו עלילה שכזאת. וגרינבְרג שדבר זה לא נעם לו לגמרי, נעלב מִיַד והתמרמר על אשר הדברים נמסרו לשלונסקי. אנוכי אמרתי לו שאני מסרתים פשוט מתוך רצון לדעת אם באמת הודה בכל מה שכתב על ביאליק כתב מתוך אונס וחסר כל יחס, והנה הוא בא ואומר שהוא לגמרי לא אמר ששלונסקי הודה לו. ראיתי שלא נעים לה[י]תפש בַיָד… ובכל זאת הדבר הזה הדהימני, פשוט להכחיש דבר שלא רַק אני שמעתיו מפרש בפיו אלא גם הרברג וַבַרַש וניסיתי להוכיח לו במילים קצרות שככה אמנם אמר, אבל מיד ראיתי שאין כבר למי לדבר ושהשנאה הפעוטה והשפלה כבר יוקדת בקרבו – והפסקתי. והנה עתה התרחק לגמרי, ואינו מדבר אתי” (יומן ז).

על הצד הגלוי של הדברים האמורים כאן אין להוסיף. המבוכה מהבדלי הגרסאות של גרינברג ולמדן על מה שנאמר ב’מסעדת חכמו' רבה. ואולם בתוך להט הכתיבה של היומן נושרות כבדרך אגב מעטו של למדן אמירות עקרוניות ביותר באשר למה שעמד ברקע ההתנגשות הזו. נראה כי גרינברג הגיע לפגישה כשהוא טעון בהבנה ברורה למדי לגבי מפת ההישגים של המודרנה הצעירה בארץ־ישראל לעומת מפה אחרת של הגוורדיה הוותיקה של כותבי שירה בעברית וביידיש באירופה. למדן עצמו מודה כי ‘הרבה דברים נכונים השמיע גרינבֶרג, דברים שאנו לא פעם ושתיים חזרנו וחוזרים עליהם ושהוא חושב את עצמו לראשון שבא וגילה אותם’. יוצא אפוא כי גרינברג טען טענות אמת כלפי השניים המדברים כנגד ביאליק יותר מפעם אחת, וכי עתה ברשימותיהם הם מגלים יחס כפוי ומאולץ של הערצה כלפיו. מתוך ידיעת הדברים כיום, אולי אפשר להבין את כעסו של למדן על האשמה גלויה וסמויה זו, שהרי למדן היה מעריצו של ביאליק עד יום מותו, גם כאשר ייסד בחרדת מורד את כתב־העת גליונות בעצם הימים שבהם קיבל בן־חסותו של ביאליק, יעקב פיכמן, את עריכת מאזניים לידיו. עם זאת למדן מעולם לא התריס בנסתר או בגלוי כנגד משורר מחוז הולדתו ווֹהלין שהיה המופת הלשוני והאידאולוגי שלו ואחר כך ידיד נפשו הקרוב. למדן היה האיש שממנו נפרד ביאליק פרדה אישית בהקדשה על ספר שיריו בנבואת לב קשה ימים ספורים לפני מותו.⁶²

הסוגיה האמתית שנידונה באותה פגישה שכנה מתחת לפני השיח הגלוי על מערכת היחסים שבין למדן ושלונסקי אל מול ביאליק. מתחת לפני השטח פעפע דיאלוג סמוי וארסי, אך עקרוני ביותר, ובו דיבור על יחסו של גרינברג הדעתן ובעל הסמכות המוכרת למסורות של הספרות העברית וספרות היידיש באירופה וחשדנותו, עד כדי בוז מוחלט, כלפי הספרות העברית הנולדת ‘מחדש’ בארץ־ישראל. למדן מסכם את עמדתו באמירה שדבריו היו ‘הצגה למופת את הספרות האידישיסטית כלפי ה“פגירה” העברית’. לאמתו של דבר עמדה זו היא ההקשר שבתוכו נשמעו האשמותיו כנגד הרשימות שכתבו למדן ושלונסקי ליובלו של ביאליק בהדים. לא איש כגרינברג יוטעה מנסיבות כתיבתן – הוא קרא בין השיטין את האמירה המשתמעת מהן, כי שני המשוררים מבקשים מביאליק שיצטרף אל המהלך המודרניסטי החדש בארץ־ישראל לפי שיש בשירתו הגרעינים הנחוצים לכך. ברשימות האלה ראה גרינברג אישור לתחושה שלו כי המשמרת הצעירה הארץ־ישראלית מתכחשת להישגים המוכחים של המודרניזם שהוא השתתף בו, ועל כך יצא קצפו.

פרק זה ביומנו של למדן נוגע אפוא בהיבט שכבר נידון במבוא זה, בטהרנות העברית של למדן, שהייתה עיוורת לחלוטין להישגים הספרותיים העצומים שהשיגה ספרות היידיש בת־זמנו. גרינברג, שמאחוריו היו ארבעה ספרי שירה ביידיש, ארבע חוברות כתב־עת אוונגרדי לספרות ולאמנות שערך בשפה זו (אלבּאַטראָס), והשתתפות מרכזית בחוגי האוונגרד היידי בלמברג, בוורשה ובברלין, חש כי ההצעה להשתלב בפעילות מערכת הדים ונושאי כליהָ הצעירים אינה ראויה לו. בשנת הגעתו לארץ (שלהי 1923) עמד בפני סיום כתיבת הספר אימה גדולה וירח (הדים, תרפ"ד), ואם לחזור על דברי הפתיחה שלו לספר זה (‘יודע אני היטב מהו ספרי זה’), היה חדור הבנת הישגי עצמו בכתיבת שירה, ובייחוד הכרת ערך חניכתו הספרותית בחיקה של שירת היידיש המודרניסטית.⁶³ אפשר להאמין כי אכן השתמש בביטוי המבזה ‘פגירה’ לאחר שראה את ביכורי הכתיבה שנדפסו בהדים, בעודו נושא זיכרון טרי כל כך של השיאים הליריים בשירת היידיש בשנים 1919–1921, הימים שבין סוף מלחמת העולם הראשונה לייסוד המרכז החדש בברלין. העימות בינו ובין למדן לא היה שולי או אישי, אלא עקרוני. מכיוון שבָּאירוע במסעדת חכמו הואשם למדן במעשה שהוא לא היה יכול להודות בו, ניטשטש העניין העקרוני בענני האבק של הקטטה הספרותית הרועשת. ואולם בחילופי האיגרות שלו עם שלונסקי מאותה עת וגם בתקופה שלאחר מכן בקעה שוב ושוב אותה טינה כלפי עברו הספרותי היידי של גרינברג:

“ולו ראית את האידיליה שבין א.צ.ג. ושטיינברג, ובין הראשון והמאירי […] למחרת אני פוגש בו [בהמאירי] ואין “שלום” […] נו זהו אחרי הראיון עם אורי צבי – חשבתי – ולא טעיתי. […] אברהם! אני מברר את הרגע אשר בו הפסקתי את הייחוסים עם בר־נש זה, האדם הזה מתבלט בכל “הדרו”. וכמה עלובה תל־אביב אשר אין לה בית קפה הגון כאותם בתי קפה אשר לא “עלי קרקע כאן” ואין “נושאים על כפיים” – אבל אין דבר, בשעת הדחק ישנו במקום מקס עריק – שפיגלמן, ובמקום המון “נושא על כפיים” – ציפורי וכדומיהו.”⁶⁴

אכן, גרינברג ‏ ‘נישא על כפיים’, אך לא בארץ־ישראל, אלא באותם חוגי אוונגרד של תרבות היידיש וספרותה באירופה. אזכורו של מקס עריק אינו מקרי. למדן ידע היטב את מעמדו הסמכותי של המבקר וההיסטוריוגרף של ספרות היידיש, שמאמרו על האקספרסיוניזם בספרות היידיש ראה אור בחוברת אלבאַטראָס של אורי צבי, ובכך העניק למשורר זה הכרה ויוקרה ניכרת.⁶⁵ הטענה כי שמו של עריק גויס ‘בשעת דחק’ היא בגדר לעג מר, אולם אין לה סימוכין ממשיים ביחסיו של גרינברג עם סביבתו הספרותית. העבריות הטהרנית של למדן הובנה כהלכה על ידי גרינברג. למדן אכן מתוודה ביומנו כי ‘זר לי הדחילו ורחימו שלו בפני האידיש וספרותה’ (יומן ז: עמ' 557). סמוך למפגש של גרינברג עם קבוצת ‘הדים’ ומעט לאחר כתיבת האיגרת של למדן לשלונסקי (שאת תוכנה כמובן לא היה יכול לדעת אף כי חש בהלכי הרוח האלה) סיכם גרינברג את עמדותיו בזכות ספרות היידיש ובגנות ההתגדרות בספרות העברית הארץ־ישראלית מצומצמת האופק והזעירה כמונטנגרו, ו’מונטנגרו איננה מלכות'.⁶⁶

ברגיעה שלאחר סערה זוטא זו של הספרות העברית התל־אביבית חזר למדן אל מצוקותיו האישיות; לבטיו בנוגע לקלרה, שאהבתו אליה הולכת וגוועת, יחסיו המצטננים עם אשר ברש, שהמתין עד בוש לשירים פרי עטו, ובייחוד הקיפאון שהשתרר בכל הקשור לייסוד כתב־עת חדש בשיתוף עם שלונסקי. המלחמה הספרותית הוטבעה ביגון פרטי ובמה שהוא מכנה ‘אפטיה’ שבתוכה נבלעה גם ההיכרות הקצרה עם אצ"ג: ‘אין אנו מדברים איש עם רעהו. אחרי המקרה ההוא, וההתנגשות הקשה – אין מה לדבר על פגישה שוב. אבל אין לי כל טינא. ועוד יותר: מרגיש אני כי סובל הוא בכל המובנים, סובל ומתענה, ומה אני כי אטור לו שנאה? יהי האלוהים הטוֹב אתו – באשר הוא שָם!’ (יומן ח).

בחודשים מאי־יוני של שנת 1924 כבר היה למדן נתון רובו ככולו בכתיבת פרקי הפואמה מסדה ופואמה אחרת, ‘ערירים’, ששובצה כנראה כפרק בתוך מסדה.

יצחק למדן, מסדה, תל־אביב: הדים, תרפ"ז

בסוף אותה שנה הגיעה קלרה לארץ־ישראל, אלא שלמדן כבר עמד להינשא לאָני בֶּלהיימר (שהייתה אחר כך מזכירתו של חיים ארלוזורוב) ונפרד מקלרה לתמיד. קלרה חָרָשׁ שבה לפולין ואין יודע מה עלה בגורלה. מעתה נעשתה מסדה לפרק חייו החשוב של למדן. ואולם מה שאירע סביבה לאחר שראתה אור בשנת 1927, כבר לא תועד ביומן הזה. המכיר את פרקי חייו הבאים של למדן יהַנהֵן: ‘אכן אלה צריכים יומן אחר…’

 

על המהדורה    🔗

ביסוד המהדורה המוגשת כאן של יומן למדן מונח כתב־היד 196/ 13456 המצוי בארכיונו של יצחק למדן במכון הלאומי ‘גנזים’ ע"ש אשר ברש ליד אגודת הסופרים העברים בתל־אביב. כתב־יד זה נסרק במלואו, ומן העותק הסרוק הוכנה המהדורה הנדפסת של היומן.

בהעתקת היומן נשמר העיקרון של שמירה על קרבה מרבית לנוסח כתב־היד. הועתקו אפוא גם התיבות המחוקות בקו אחד או יותר בסימון הבא:

תיבה/שורה מחוקה בקו אחד

תיבה/שורה מחוקה בשני קווים

במקרים ספורים שבהם הותוו סימני מחיקה של עמודים שלמים צוין הדבר בהערות שוליים בהפניה אל המילה הראשונה בקטע המחוק ואל המילה האחרונה בו.

כתיב המקור נשמר בקפדנות כולל דיאקריטים לסימון אותיות רפות: בֿ; כֿ; פֿ נוהג שלמדן אימץ לעצמו מכתיבת היידיש בכתיבתו העברית. המילים המנוקדות מופיעות כנתינתן בכתב־היד.

במקומות ספורים הוסיף למדן שרבוטים בשוליים או בראש הדף, ואלה נזכרים בהערות במקומות המתאימים. סימונים גרפיים אחרים כגון קו אופקי מפריד בין הרשימות או קווים אנכיים הועתקו כנתינתם.

כל התערבות המהדיר בנוסח כתב־היד הובאה בסוגריים מרובעים מוקטנים [ ].

מספרי העמודים בכתב־היד מופיעים בתוך השורה בסוגריים מרובעים: [2].

ציון התאריך של כל רישום ביומן נדפס באות מעובה ובהשלמות בסוגריים מרובעים ובאות מוקטנת של החלקים החסרים (תאריך עברי, תאריך לועזי וסימני פיסוק): יום ד'[,] י"ט [י"ח] אלול, התרע"ד, מלינוב [9 בספטמבר 1914].

כדי שלא להרבות בסימנים בתוך הטקסט, לא תוקנו ביטויים חוזרים שאינם מקובלים היום בדיבור ובכתיבה העברית והם חוזרים לאורך היומן כולו: ‘איזה’ ככינוי רומז לזכר ולנקבה, ‘נפשיי’ כשם תואר הנגזר משם העצם ‘נפש’.

ההדרת הטקסט נעשתה על פי כללי הפיסוק / כללי הכתיב חסר הניקוד כנדפס בחוברת שבהוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, תשס"ב.

במקרים שבהם נוקדה המילה בידי כותב היומן הותרנו אותה כנתינתה. תוספת העיצורים והתנועות לשם ההדרה ניתנה בסוגריים מרובעים מוקטנים ובאותיות מוקטנות: מ[ו]כרח; עני[י]ני[י]. מילה שלא התאפשר פענוחה מחמת מחיקה או טשטוש, צוין מקומה בסימן שאלה מוקטן ובסוגריים מרובעים קטנים [?].

ההערות: יומנו של למדן גדוש אזכורים של מקומות, אישים, אירועים, ספרים ומידע סביבתי רב ביותר. נעשה מאמץ להביא הערות רבות ככל האפשר שתסייענה להבין את מלוא ההקשר של הכתוב. במקרים הנחוצים הובאו מקורות ביבליוגרפיים שיש בהם מידע מוסמך על הנושא המדובר. המקורות המופיעים בהערות וכן ההפניות למקורות במבוא ליומן אוחדו ברשימה ביבליוגרפית אחת. ברשימה ביבליוגרפית זו מופיעים גם חיבורים העוסקים באסטרטגיות של כתיבת יומן ואשר הייתה להם מידה של השפעה על כתיבת המבוא, גם אם לא הוזכרו בהערות למבוא.

 

סרגל זמנים ומקומות    🔗

גולה

ארץ ישראל

 

מפת ווהלין    🔗

עיירות חבל ווהלין. נדודי יצחק למדן 1914־1919