יוֹמוֹני

 

יומן א: מְלינוֹב    🔗

ב' תמוז תרע“ד – כ”ד אלול תרע"ד (יוני – ספטמבר 1914)

[1] יום ו‘[,] ב’ תמוז, בצהרי[י]ם, התרע"ד, מלינוב¹

[26 ביוני 1914].

ביום השלישי ערכתי מכתב לא. וי[י]ץ,² ושלחתיו אליו, בו ב[י]קשתיו שיכתוב לי את הנשמע אודות התעודה.³ ב[י]קשתי מאתו סליחה, אם אני מטרידו במכתבי זֶה, ב[י]ררתי לו כמו במכתבים הקודמים, מה גדול ונורא יהיה אסוני, אם לא אוכל לנסוע לא“י. במכתבי זה העירותי עוד דבר אחד שלא העירותיו במכתבי[י] הקודמים וזהוא [וזה הוא]: כי לא יחשוב שאפול עליו למשא בא”י, ושאנ[ו]כי אתאמץ ואשתדל בכל יכ[ו]לתי לה[י]שמר מזה. גם הבעתי את תקו[ו]תי, כי בטח כבר יענה לי על מכתבי זה, ולא ישאירו בלי תשובה כמו את הקודמים. ובלי ספק ק[י]בלו את מכתבי זה וקראוהו והנה שלחו אתמול שליח לקנות פה את צ[ו]רכי־[ה]בית וא[ו]כל וגם מכתב מאת דוד, ובמכתב לא נזכר אף רמז קל ע“א [על אודות] מכתבי, כמובן גָדַל צערי ע”י זה עד למא[ו]ד.

לערוך עוד הפעם מכתב לא יכ[ו]לתי ולא חפצתי, כי למה? ורק בשולי הג[י]ליון של אחד מע[י]תוני “הזמן”⁴ כתבתי את [2] את [כך!] הדברים האלו: “א.נ.! מדוע לא ק[י]בלתי תשובה על מכתבי שאני מצפה אליו בכ[י]ליון עיני[י]ם ונפש?” י.ל. את הדברים האלו כתבתי בכו[ו]נה שיקראו אותם בעת שיחזיקו בידם את הג[י]ליון, אך הנה גם היום שלחו הנה שליח ומאומה לא היה בידו בשבילי… ואי־אפֿשר⁵ לי להבין את ס[י]בת־הדבר. בכלל הלא ידועים הם לאנשים נכבדים וישרים, והא[ו]מנם יהיו כפויי־טובה ולא יחפצו לענות לי על מכתבי? או אולי חפצים הם לְהִשְתַמֵט מתשובה מפני שאין רצונם לצרף אותי לתעודה? הא[ו]מנם? שאלות כאלו וכדומה לאלו עולות במוחי, אך פתרונן מי יודע? קשה לי לעמוד על פשר הדבר. ואף על פי שאיני יודע את פשר־הדבר בכל זאת כועס אנ[ו]כי בלבי עליהם שאינם מוצאים לנכון לענות על מכת[בי] ובין ובין כך וכך ואנ[ו]כי תולה באו[ו]יר, ואיני יודע באיזה עולם אנ[ו]כי. הן העת כבר קצרה כל כך!! וצער גדול ונורא ממלא את חדרי לבבי: מי יודע? [3] מי יודע אם לא אסון גדול אינו אורב לו?…. אהה, ר[י]בונו של עולם, הא[ו]מנם, אפשר הדבר?!… הא[ו]מנם אפשר הדבר שרעיוני הקדוש לי, רעיוני שטפחתיו שאני מגדלו ומפתחו, זה זמן, במבחר רגשותי[י], במבחר דְמֵי־נעורי[י] הנוזלים בעורקי[י]; רעיוני הקדוש לי, שהקרבתי על מזבחו קרבנות ורבי־ערך, רעיוני זה, האֻמנם לא יצא לפעָלה בקרוב?… הא[ו]מנם?… וצער נורא אתה אני מרגיש בשעת הרהורי[י] אלו. קשה. קשה עד למא[ו]ד “תקופת־משבר”,⁶ והנה למה ה“משבר” יכֹל להביא את האדם: בשבוע זה קראתי מודעה ב“הזמן” כי לבי“ס צ[י]בורי ב”אָאָלָאוַיַא" פלך יקטרינוסלב⁷ דרושים של[ו]שה מורים[,] אחד הראשון לל[י]מודים העבריים וכלליים, השני לל[י]מודים עבריים במחלקות ]כלומר בַּכּיתות] הגבוהות והשלישי (לאחרון תעודה לא נחוצה) לל[י]מודים עבריים במחלקת המכינה[.] השכר לראשונים מִ/ 700–600 ולשלישי 600–500 רובל לשנה. והנה בשבוע בשבוע [כך!] זה שלחתי גלויה לשם כי לי אפֿשר [4] [לבוא] לביה“ס בתור מורה לל[י]מודים העבריים אל מחלקת־המכינה, ושיבררו לי את פרטי־התנאים. הנה למה ש”תקופת המשבר" יכולה להביא!!

כל רוחי והגיגי[י] הם שקועים בארץ־ישראל, ארץ־ישראל הִכְתָה כבר ש[ו]רשים כל כך עת[י]קים וחזקים בלבבי ובמוחי עד שאי־אפשר לי אפילו להרהר ע"ד [על דבר] חיים פה בגלות, אך הנה באה “תקופת־המשבר” ומביאה אותי לידי דבר כזה!

את רשימתי הנוכחית עורך אני, בסמטא שמאחורי ביתנו אצל ש[ו]לחני הקטן שהקימותי, בין דשאים, ותחת צל הערבות. יום קיץ חם עתה היום, ומסביבי שפוך הדר הטבע, גנים, עצים, ממול השמים היפים, זבובים ודבורים מזמזמים, וקול זמזומם כל כך מושך את הלב ומקסימו, הכ[ו]ל יפֿה, כה עליז, ואנוכי מביט מסביב, געגועים עזים תוקפים אותי לארץ־ישראל. מתגעגע אנ[ו]כי לשמי א"י הכח[ו]לים, להריה, גניה, [5] שדמותיה ולכל מה שבה, נפשי אינה מוצאת ס[י]פוּק בהדר־הטבע של הגלות וגעגועי[י] נושאים אותי הרחק, הרחק למקום שארצנו החמודה משתרעת שם. גדולים געגוע[י]י וחזקים וגדול גם צער־הספק הממלא את לבבי… הוי לבי בי דַוָי, הספק אוכל אותי… וחמה וכעס עצור ממלא את כל א[י]ברי[י]: מדוע? מדוע לא אינם עונים (ממשפחת וי[י]ץ) על מכתבי[י]? מדוע יהיו כפויי־טובה? עד כמה הם מטרידים אותנו ואותי לפעמים תכופות בכל מיני שליחות ומלוא־בקשותיהם, ולי אינם חפצים לענות על מכתבי[י]? יכול יוכל היות שאני חושדם בכדי, אך בשעה כזאת, בשעה שספקות מרים אוכלים את לבבי כמעט שאי־אפֿשר לי לבלי לכעוס ולהתרעם עליהם.

ואני גומר את רשימתי בצער פנימי גדול, בגעגועים חזקים, וגדולים, ובספק־מר המענה את נשמתי…

[6) יום ב‘[,] ה’ תמוז, בצהרי[י]ם, תרע"ד, מלינוב

[29 ביוני 1914].

אתמול בב[ו]קר בא הנה מלינובאה מר דוד וי[י]ץ, וסר לביתנו. מובן מעצמו, כמה רצויה הי[י]תה לי ביאתו של הלז, עתה – חשבתי אז – הלא כבר אִוָדַע מה הנשמע אודותַי ואודות הנסיעה בכלל. והנה מה שאמר: כי לע“ע [לעת עתה] אינם משתדלים עוד להשגת התעודה, מפני הספק אם י[י]סעו לגמרי לא”י. הנסיעה תלויה עתה באברהם לֶנְדֶר⁸ ואם יִסַע הוא – י[י]סעו גם הם בלי ספק, ואם לא י[י]סע הוא – גם הם לא יִסְעוּ, והדבר צריך כמובן להֵחָלֵט [כך!], בימים הקרובים. ואודותי אמר: כי בכל חפצם ימלאו בקרו[ב] לצרפֿני לתעודתם עד כמה שיהיה הדבר בגבול האפֿשרות, לדבר על לבי שאֵרָגַע. לה[י]רגע לגמרי כמובן, אי־אפֿשר לי לע"ע, אבל, איך שיהיה, הרגיעו דבריו של דוד מעט את רוחי שהי[י]תה מקֹדֶם נדכאה כל כך! [7 ] אבל, רק במקצת, הרגיעו דבריו, של מר דוד, את רוחי. וגם עתה הספק המר עודנו מְקַנֵן בלבבי, חושש אנ[ו]כי, שֶמָא לא י[י]סע מר אברהם וי[י]ץ – ואז… כי, אבא⁹ יסכים לנסיעתי רק אז אם אֶלָוֶה למר וי[י]ץ אבל אם הוא לא י[י]סע – מי יודע אם יניחני אבא לנס[ו]ע?… לזה אני חושש וחָרד, ולכֿן לא ניטל נפגם ולא קהה עֻקְצוֹ החד של הספק המר שמ[י]לא וממלא את לבבי גם עַתָּה.

ועתה, עלי[י] להתפלל בעד אחרים, כמו בעדי… עלי[י] להתפלל, כי וֵיץ יחליט סוף סוף לִנְסֹעַ, כזה הוא עתה מצבי! עודנו בלתי מבֹרָר ומעורפל. ו“תקופת המשבר” עודנה נמשכת!

*

בשבוע שעבר שלחתי מ“ע [מכתב ערוך] להאדמינ[י]סטרציה של “שחרית”¹⁰ בה התאוננתי על לא קבלי את החוברת השלישית של העויותון, אולי ע”י איזה טעות. וב[י]קשתי לש שישלחו לי מיד את החוברת. ולע"ע [ולעת עתה] עתה [כך!] אין תשובה ואין (8] “שחרית”. מהי הס[י]בה?

יום ה' [,] ח' תמוז, לפנות ערב, תרע"ד, מלינוב

[2 ביולי 1914].

זה שני ימים שלא רשמתי כלום, מפני שאין לי מה לרשום, וגם עתה אין לי מה לרשום, אבל נדמה לי שזה זמן רב שלא רשמתי ב“יומון”, ורוצה אנ[ו]כי עתה לרש[ו]ם.

כן. אין לי מה לרש[ו]ם. דברזמה חדש פחות או יותר לא נוסף אצלי בשבוע זה, הכ[ו]ל מתנהג כבתח[י]לה, במצבי לא בא שום ש[י]נוי אפילו קל שבקלים; יוכל היות כי שם אצל וי[י]ץ כבר הָחלטה איזו החלטה ע"ד [על דבר] הנסיעה, אבל לי לא ידוע מאומה. אי־אפשר לי לנבאות דבר־מה לעתידי הקרוב, אי־אפשר לי ואולי אפשר אבל אין רצוני לנבאות… לא! איני חפץ! לבי! דֹם! אל תהרהר מאומה!…

שעת בין השמשות עתה, ודבר מה כבד לוחץ את לבבי[.] [9] איזה עצב לא אדע שחרו שוכן בקרבי, הכ[ו]ל כמו שת[י]ארתי בשירי האחרון: “ברגעי שקיעה”.¹¹

דברים חדשים לא נוספֿו לי לע"ע [לעת עתה]. יש לי אמנם שורה שלמה של דברים לכתוב בפרוזה, אבל מי יודע אם אוציאם מן המוח אל הַנְיָר:

מא[ו]ד, מא[ו]ד מצפה אנ[ו]כי לקבלת החוברת השלישית של “שחרית”, וחוברת “הפרחים” ששם נדפס שירי “גשם אביב”.¹² כבר עברו כשבועי[י]ם ויותר מיום ששלחתי גלויה לאדמינ[י]סטרצי[י]ת ה“שחרית” בתלונה על אי־קבלת החוברת, – ולא ק[י]בלתי לא תשובה, ולא חוברת.

* * *

יום ב' [,] י“ב תמוז, בצהרי[י]ם, תרע”ד, מלינוב

[6 ביולי 1914].

ביום השבת ק[י]בלתי תשובה מאת מנהל ביה“ס החקלאי שבפתח־תקוה,¹³ על גלויתי ששלחתי לו (שרשמתי בשעתו ברשימות הקודמות) והוא כותב אלי[י]: [10] – [דף ריק]; [11] – [דף ריק] [12] “בתשובה על מכתבו אנו מודיעים לו שתלמידינו היותר חרוצים יכולים אמנם להרו[ו]יח איזה סכום (עד 25 פר. [פרנק] לח[ו]דש) בעד עבודתם הקשה, אבל אי־אפשר לתמוך על זה ובי[י]חוד כשעוד לא התמחו בעבודה. על דבר שאלתו בנוגע לזה, אם ידיעותיו מספיקות, אנו מעירים לו שלא הודיע מידיעותיו כלום. כשיודיע נענה לו. בכבוד ד”ר פיקהולץ.”¹⁴

הנה זאת היא התשובה! לפי דברי־התשובה הזאת נקל להבין כי קשה אמנם לסמוך על זה שק[י]ו[ו]יתי אנ[ו]כי, להתפרנס מעבודה אצל אחרים. אבל בכל זאת לא קֵרְרָה התשובה הזאת את רוּחִי.

על שאלתי השני[י]ה בנוגע לידיעות, לא כִוֵן הכותב לדעתי. אני שאלתי אם אם [כך!] אין שום מכשול לה[י]כנס לביה“ס, בנוגע לידיעות הכלליות, ותשובתו אינה מתאימה כלל וכלל לשאלתי. [13] לכתוב עוד הפעם – אני חושב לדבר מְיֻתָּר, כי אִם יעזרני אל[ו]הי־ציון, ויזכני שאעלה לא”י[,] הֵן אעלה לשם בקרוב היינו בעוד חֹדֶש ימים (הוי, מה קשה לכתוב ע"ד [על דבר] זה! אוי! ¹⁵) וגם בלי זֶה חושב אנ[ו]כי הפעם את הכתיבה למיֻתֶרֶת – ולא אכתֹב.

* * *

ומצבי עדיין מעורפל הוא! אין עוד דבר ברור לנגד עיני[י]. החלטת וֵיץ ע“ד נסיעתי – אינה ידועה לי עדיין, ואולי אין עדיין מַה לדעת, מפני שלא החליטו עוד כלום. ואולי לא?… ככה, אני מהרהר בזה ובזה… הייתי חפץ לנס[ו]ע לשם לבוקימה¹⁶ לוי[י]ץ ולדבר עמם ע”ד הזה [זה] בכדי שאדע דבר בָרוּר, ואמנם היום הייתי יכול לנס[ו]ע מפני ששלחו אלינו עצים ע“י עגלה מִשָם, אך חזרתי מדעתי זאת, כי אָמַרְתִי, אולי לא אכו[ו]ן בנסיעתי זו את השעה הנכונה, ואולי [14] אטרידם בנסיעתי אליהם? ולכן מחכה אנ[ו]כי לע”ע [לעת עתה] אולי יב[ו]א הנה דוד בשבוע זה, ואם לא אכתוב לשם מכתב בבקשה שיודיעוני באיזה זמן אפֿשר לי לב[ו]א אליהם, ואם תהיה עגלה פה ממקומם.

הנה כי כן הוא המצב עתה!

* * *

אתמול שלחתי גלויה למערכת “שחרית” בתלונה שלא ק[י]בלתי עוד את החוברת השלישית, למרות זה שכבר פניתי פעם בגלויה שישלחוה לִי – והנה היום ק[י]בלתי את החוברת הזאת. חֲבָל על הגלויה שהוצאתיה לתֹהו[,] הלא למקומות רבים יש לי עתה לכתוב וגלויה זו הי[י]תה מוצאת לה מקום אחר (חַ חַ).

* * *

לעת עתה עוד לא נוסף אצלי דבר חדש בכתב[.] [15] יש לי דֵי חֹמֶר גם לְשִיר וְגַם לפרוזה, – ואפשר לי לקוות שאיזה דברים חדשים י[י]תוספו אצלי בימים הַקְרובִים.

* * *

יום ד' [,] י“ד תמוז, התרע”ד, מלינוב

[8 ביולי 1914].

עתה, כמעט שאין לי מה לרש[ו]ם. כלום לא נִתְהַוֶה במשך שני הימים שלא רשמתי ב“יומון”. במצבי לא בא עדיין אף ש[י]נוי קל. נוכחתי כי לא טוב לי לחכות עד שאציל דבר ברור מפי דוד אם יָבֹא הֵנה (ומלבד זה מי יודע אם יב[ו]א בימים האלו כלל) ואפֿשר גם שאם ישלחו את מי־שהוא הנה[,] אערוך להם מכתב בבקשה שיכֿתבו לי אם אוכל לב[ו]א אליהם ולשוחח עמם ע"ד [על דבר] המצב – ואדע[,] ואולי אציל מפיהם איזה דבר בָרוּר. אבל פה מתעוררת אצלי שאלה חדשה: אם סוף מכתבי שאני חושב לשל[ו]ח אליהם יהיה כסוף כל המכתבים ששלחתי עד הנה – למה כל הכתיבה? תיקו…¹⁷

[16] ובכן, לא אדע עדיין מה אחליט.

איך שיהיה, ורוחות טובות ומבשרות נ[י]חומים – אינן נושבות עתה אצלי, כפי שאני מבין עתידה להכריע אצל וֵיץ, בדבר הנסיעה, החלטה שלילית, ואז – מצבי אינו מזהיר כלל… וקשה, קשה עד למא[ו]ד לְנַצֵחַ מִכְשוֹל כזה – – –

קָשָה “תקופֿת מַשְבֵר” וקשים הם הרהורי־הספק שאני מהרהר עתה בתקופה זו..

* * *

היום ח[י]ברתי שיר חָדָש (אם יהיה בן־שם או בן בלי שם לא אדע לע"ע [לעת עתה]), לע"ע כתבתיו בפעם הראשונה, ועודנו ודורש הוא [כך!] ת[י]קונים רבים. אל המחברת־השירים השיר הזה לא י[ו]עתק…

* * *

ט“ו תמוז, יום ה' אחרי צהרים, תרע”ד, מלינוב

[9 ביולי 1914].

היום נתקבלה גלויה מא"י למר וֵיץ מאת בנו יוסף.

[17] בין יֶתֶר דבריו הוא כותב: “לבי מהסס בנוגע לנסיעתכם הֵנה שלא ת[י]בטל ח”ו [חס ושלום] כדאשתקד. מה יהיה הסוף? שוב נראו סימנים טובים בדבר קני[י]ת האדמה ע“י רחובות ואפֿשר לקוות שעוד בשלהי דקיטא¹⁸ זה תגמר הקני[י]ה. מצדי אעשה כל שאפֿשר שחלקה אחת ת[י]שאר בידי ש”ב [שאר בשׂרנו] מר לנדר. וכבר רשמתי את זה אצל חבר ועד המושבה וכ' [וכולי]

…עושו וחושו מעט בנסיעתכֿם. ממה נפשך[,] אם אתם החלטתם בואו מעט קודם למען ת[י]הנו יותר." הנה ככֿה כותב להם בְנָם מא“י ושביב תקו[ו]ה קטן לוחש לי: אולי יחליטוּ מר וי[י]ץ וגם מר לֶנדר סוף סוף – לִנְסֹעַ? אחרי שכה הם דברי יוסף בנם? אולי? ושביב־תקו[ו]ה זה לוחש [לוחש] ולוחש… רבש”ע [ריבונו של עולם]! האזכה להתראות בקרוב עם ארץ־מאו[ו]יי? האזכה לחונן בקרוב את עפרה?¹⁹ ורעיוני הגדול והנשגב שט[י]פחתיו ומטפחיו [ומטפחו] [18] במיטב דמי־נעורי[י] וכוחותי[י] לא יוּפר? הוי, מה גדולה הסערה המתחוללת בנפֿשי פנימה!… אני מקו[ו]ה! כֵן, מקו[ו]ה אנ[ו]כי, אחרת אי־אפשר לי עַתָּה. אבל, אלי, אנא לבלתי הַשְבֵת את תקו[ו]תי זאת! פורחת התקווה בקרבי, עמ[ו]ק עמ[ו]ק נִשְתַרְשָה בתוך לבבי ונפֿשי, דָמַי הִשְקוּהָ וּמַשְקִים אוֹתָה, מיטב כוחותי[י] היא אוֹצֶרֶת בקרבה, ואם תקו[ו]תי זאת תֵעָקֵר ח“ו [חס ושלום] (הוי מה נורא!) ע”י המציאות המרה – נוראים ונואשים יהיו פְצָעַי עם העקירה הנוראה הזאת! אנא, אֵלִי, לבלתי הָבִיא אוֹתִי לִידֵי מצב זֶה, שמסֻכָן הוא בִשְבִילִי….

קשה עד למא[ו]ד לי לכתוב דברים כאלו שדי שרשמתי עתה למעלה, קשה מא[ו]ד, להעלות הרהורים מעין אלו על מוחי, אבל מה לעשות וההרהורים עולים ומבצבצים מעצמם ואי־אפֿשר לעצור [19] בעדם.

* * *

יום א' [,] י“ח תמוז (שבעה עשר בתמוז נדחה) תרע”ד, מלינוב

[12 ביולי 1914].

“אֵינִי עָלֵז אֵינִי עָגוּם”

(ז. שניאור)

עֵר אֲנִי."²⁰

במצב כזה הנני נמצא בשעה זו[.] איני יודע אם לעלוז או לעצוב, או יותר נכון: – ברגעים אלו איני מכיר את מצבי שהיום הזה נעשה בו ש[י]נוי לא קַל: היום בצהרי[י]ם בע[ו]רכֿי מכתב למר ד. וֵיץ בבקשה שיכתוב לי את הנשמע וְהִתְהַוָה אודות נסיעתם לא“י וכו'[,] עודני עורך את המכתב ואני רואה עגלה מתקרבת לחצר ביתנו. העיפֿותי עין והנה מר אברהם וי[י]ץ יושב בעגלה, מא[ו]ד שמחתי בזה כי עתה – חשבתי – כבר אִוָדַע אודות הנסיעה בפרוטרוט. והנה מה שנודע לי מִפִיו [של] מר א. וֵיץ: הוא בעצמו לא יִסַע כבר בקיץ זה מס[י]בות שונות, רק [20] בתו הינדא ואברהם לֶנְדֶר י[י]סעו אולי בח[ו]דש אלול[.]²¹אלו הפרטים נודעו לי לע”ע [לעת עתה] מפיו. ואיני יודע בשעה זו אם מצבי הוּרַע ע"י אלה או נשאר כְמִקֹדֶם.

* * *

הורי[י] אומרים לי כי בזה שלא י[י]סע וי[י]ץ כבר אבדה תקו[ו]תי לנס[ו]ע – אך אני משיבם כי בזה לא הפֿסדתי כלום, ואחת היא אם י[י]וסעו הם או לא ואני אשתדל להשיג תעודת חו"ל.

ואמנם, אם רק נסיעת בתו של וי[י]ץ ומר לנדר בטוחה, לא אבדה עוד תקו[ו]תי לנס[ו]ע בקיץ זה. אך אם בתו של ו. [וייץ] ולֶנְדֶר לא י[י]סעו – נסיעתי אני מֻטֶלֶת בספֿק גדול. ובכן. ככה הוא מצבי. ואף על פי שהיום נִתְהַוָה בו הש[י]נוי הנ"ל[,] בכל זאת “תקופֿת המשבר” במקומה עומדת ונמשכת עדיין. תקו[ו]ה אני, ולו[ו]אי שיעלה הדבר בידי, לנס[ו]ע [21] לבית מר וי[י]ץ היערה, ושם מקו[ו]ה אנ[ו]כי כבר אִוָדַע כל הפרטים אודות נסיעתם של ה[י]נדא ומר לֶנְדֶר.

ועתה, בשעה זו, מצב־נפשי מְשֻנֶה, עדיין הרגשות הממלאות [ממלאים] עתה את לבבי – אינן ברורות [ברורים] לי. והכ[ו]ל כמה שכתוב בשורה שצי[י]נתי למעלה מאת ז. שניאור. כן: “אֵינִי עָלֵז אֵינִי עָגוּם – עֵר אֲנִי” אך יודע אנ[ו]כי, כי מצב נפשי זה הוא רק “זְמַנִי” ובקרב הימים יתחיל הש[י]נוי שנתהו[ו]ה אצלי היום – להראות את תוצאותיו בנפשי, והתוצאות מה תהי[י]תנה! – כמובן בלתי ידועות לי עתה.

* * *

יום ה'[,] כ“ב תמוז, התרע”ד, מלינוב

[16 ביולי 1914].

את רשימתי הנוכחית עורך אנןווכי עתה בסמטא שמאחורי ביתנו אצל הש[ו]לחן הקטנטן שהקימותי פֹה, בין העשבים [22] תחת צֵל הערבות יושב אנ[ו]כי עתה, ורושם בעט, מסביבי המון זבובים מזמזמים בזמזומם הנעים ומושך את הלב, שמש מפזרת זֹהַר מסביב, ומתחת לעצים רֶשֶת־זהב… צפצוף צ[י]פורים מתנשאה [מתנשא] מקרוב ומרחוק; שריקת חרגולים בתוך העשבים, הכ[ו]ל מסביב כה מלבב, נחמד, הכ[ו]ל מעורר לחלומות־זהב, חלומות נעימים; ואנ[ו]כי? – אשבה לי עתה בזה ורושם ב“יומון”[.] דומם לי אשבה, אך לבי מלא על כל גדותיו, אין מנוחה עתה לא ידע, סוער הוא ותוסס, דבר־מה רוצה להתפרץ החוצה, אך אינו יכול… כן, מנוחה לא תדע עתה נפשי, הרהורי[י] נושאים אותי עתה הרחק, הרחק. מסתכל אנ[ו]כי על כל ההוד השפוך מסביב ואני נהנה, “אני נהנה” לא! כמר [כמה] מָרָה ההנאה הזאת, כמה צובטת היא את לבבי, באין הרף, ואיך אפשר לֵהָנוֹת במנוחה מכל ההוד שמסביב? הע[ו]נג וההנאה נובעים מתוך הנפש [23] והלב ולא מתוך הגוף הממשי, ונפשי ולבי הם לא פה כי אם שם “בַמִזְרָח” ורק גופי הגשמי הוא פה בגלות “במערב” ואי־אפשר להֵנוֹת…²² אי־אפֿשר… הכ[ו]ל פֹה זר לִי ואני זר לכ[ו]ל, פֹה נולדתי, אך אכֿזרי[י]ה היא המולדת ה“זרה” הזאת[,] מְעַנָה היא “אֵם הח[ו]רגת” זו אותנו, דַי כבר לטב[ו]ל ברפֿש־הגלות, ונפֿשי צמאה לקרן־אורה של שמש ארץ־אבותינו, הוי מי יִתְנֵנִי עתה בין הרי ישראל בארץ ישראל! מי י[י]תנני עתה בצל עצי־פרדס שנ[י]טעו בידי הבנים החדשים השבים לגבולם… מי יןיותנני עתה רוֹעֶה בֵין הרי ובקעות ארצנו, מי י[י]תנני עתה רועה צאן ובקר, תחת שמי התכֿלת של ארצנו בתוך א[ו]הל קלוע־ענפים; הוי מה חזקים געגועי[י] עתה לארצנו, מה חפצתי עתה להגיע אליה[,] לחבק את סלעיה מרב ח[י]בה, ח[י]בת בן – שלא התראה [24] עם אמו זה ימים כבירים, כבירים… מה חפצתי עתה לעמוד בין המון הפועלים העברים ולהחזיק במעדר, באת, ובמחרשה, ולעבוד ולשיר, לשיר משמחה, משמחת־הבני[י]ן, מהקמת־החורבות, לשיר את שיר התחי[י]ה בין שדמות, וכרמי ארצנו, הוי מה חזקים הגעגועים לארץ־מולדת!

תאמרו: “כל אלה הם רק הֲזָיוֹת־הֶבֶל!” אך לא, יודע אנ[ו]כי את כל הַמְרִי שבחיים, את המציאות המרה המתנגדת תמיד ומנצחה את דמיונו של האדם; יודע כי מרחוק הכ[ו]ל נוצץ ומתגלה בשפעת־גו[ו]נים, ומזהיר בְיָפְיוֹ, וכשמתקרבים אל המקום עצמו, והנה אין כֹל רק שממה, ושברי־חרס[,]עשבים בודדים, וסלעים קודרים, את הכ[ו]ל אני יודע, את התקו[ו]ת שעפ"י רוב סופן – אבק פורח; את החלומות שסופן שאחריהם באה היקיצה[,] שפשוף העיני[י]ם והנה הכ[ו]ל להפך…

[25] יודע אנ[ו]כי גַם את המציאות המרה שבארצנו – – – – את הכ[ו]ל אני יודע, ובכל זאת אל תאמרו שהרהורי[י] הם נובעים רק מתוך “הזיות־שו[ו]א” לא! את הכ[ו]ל אני יודע, אבל אני שם את לבבי. געגועי[י] לא"י נובעים ממעי[י]ן־טהור בלתי עכור… מתגעגע אנ[ו]כי לארצי, יען כי היא ארץ־מולדת עמי, משתוקק אנ[ו]כי אליה, בחפצי לעזוב את הגלות המר [המרה] ולחיות על אדמת ארצנו החביבה, ולקומם שם את הריסותיה, וגם זה לא הכ[ו]ל הוא, עוד הרבה הרבה חבוי שם במעמקי־נפֿשי, אך קשה לדלות את הכ[ו]ל ולהביא על גבי הַנְיָר. ארצי, ארץ עמי, מושכֿת אותי בקסמה אליה, ואי־אפֿשר אחרת… היא מושכֿת אותי אליה מעלה, כן יהיה! ואל[ו]הי ציון בעזרתי!

* * *

זה ימים אחדים, שנעשה הש[י]נוי, הנזכר ברשומה הקודמת, במצבי. פרטים חשובים ומעני[י]נים אין [26] לי לע“ע [לעת עתה]. ק[י]ו[ו]יתי להתארח אצל מר וֵיץ ביום השבת ולה[י]ו[ו]דע מכ[ו]ל: אם ת[י]סע בתו? ומתי? ואם י[י]סע לנדר? הכ[ו]ל, הכ[ו]ל. אבל מי יודע, אם יעלה בידי לנס[ו]ע אליהם ליום השבת. ואנ[ו]כי הלא כבר כ”כ [כל כך] משתוקק לדעת דבר־מה. ולבבי כ"כ חָרֵד שמא… שמא… אך לא אמשיך לכתוב הרהורים מרים כאלו. הבה אפסיק.

* * *

יום א'[,] כ“ה תמוז, התרע”ד, מלינוב

[19 ביולי 1914].

אתמול כבר ב[י]רכו ר"ח [ראש חודש] מנחם־אב. אהה, כמה אמתי הוא הפתגם העממי: “א מענש טראכט [טראַכֿט] און גאטט [גאָט] לאכֿט”.²³ בתח[י]לת הקיץ הן ק[י]ו[ו]יתי כי בימים האלו כבר אתכונן לנסיעה שהי[י]תה צריכה להיות לפני [לפי] תקו[ו]תי אז בימים אלו, ועתה? כן. אנ[ו]כי ק[י]ו[ו]יתי ק[י]ו[ו]יתי והיושב במרום אחרת חושב עלי[י] – – – ק[י]ו[ו]יתי, והחיים המציאותיים אחרת [27]. גזרו. ככה הם חיי בני־תמותה. התקו[ו]ה ממו[ו]שֶכֶת אר[ו]כה, אר[ו]כה אך ח[ו]רבן

התקו[ו]ה בא לפתע ומתהו[ו]ה ברגע אחד. כן, נעים החלום ויפֿה ומתמשך והיקיצה באה ברגע אחד והנה גז כל זיו החלום והדרו.. קשה גורל האדם, כל צעד וצעד שהוא חושב לצע[ו]ד קדימה עולה בעמל רב ועפ"י הרוב אינו עוצר כֹחַ לצע[ו]ד כלל עם [אם] רב הוא ככה העמל לפניו – והוא מת מיתה רוחנית ולפעמים גם גשמית מכ[ו]בד נטל החיים המרים, ואנסה נא להתעמק ולחדור למצפ[ו]ני הרהורי[י] שעולים לפעמים במוחי בשעות־[י]יאוש: “ואם בא כבר האדם להמטרה המקֻוָה, שחתר אליה בשארית כוחותיו, הכדאי כל העמל? ומה הם כל החיים אם ישנו במציאות “מָוֶת” בעולם והוא גוזל את הכ[ו]ל, וכשיגע האדם ובא למטרתו וכשחייו עברו עליו במעשים כבירים לו ובשביל כל היקר לו [28] מה בצע בכל זה אם המו[ו]ת עתיד סו”ס [סוף סוף] לקחת אותו מארץ־החיים? ויש גם שלפעמים הכ[ו]ל, כל העולם ושאונו, מעשי בני־האדם וילדי־רוחם, הכ[ו]ל, הכ[ו]ל אינו שו[ו]ה בעיני[י] כלום בי[ו]דעי כי ישנו “מָוֶת” בעולם… וכן גם אביט לפעמים רחוקות בעין־לעג על רוב מפלגות שונות בישראל ובעמים על תקו[ו]ת־עם ותחי[י]ת־עם, את הכ[ו]ל הכ[ו]ל, אני שם להבל אם סופו למו[ו]ת. ואם “האמת” הגדולה שצריכה לאמ[ו]ר: “מה הם החיים?” ואיזו אופי שבהם הוא האמתי? ואיזו אמ[ו]נה היא הישרה? וכ[ו]' וכ[ו]'… – אינה בעולם. הנה אלה ההרהורים שעולים ומשתרבבים לפעמים במוחי, אך לבי לא אשים להרהורים כאלו, שהם רק פְרִי־הַרֶגַע; אני יודע כי "בצדק ברא אל[ו]הים את האדם – והוא

ב[י]קש חשבונות רבים"…²⁴ אני יודע כי צריך להתמכר לעבודת־ [29] החיים בשמחה ובצהלה ואם ישנו “מו[ו]ת” – מי יודע אולי לטובה הוא, ולולא הוא גורל האנשים היה מר עד למא[ו]ד?….

כן, הדברים שנכתבו לעיל הם רק הרהורי רגע ולא יותר. לבי נתון עתה באמת רק לרעיון נשגב אחד – לעלות לארץ־ישראל לקומם שם את הריסותיה, ולראות בעיני[י] את עמי חביבי הקם שם לתחי[י]ה אחרי אלפי שנות גלותו, אני רוצה לראות עין בעין את עבודת־התחי[י]ה, את הכ[ו]ל ההולך ומתהו[ו]ה עתה בארץ־אבותינו. אנ[ו]כי שואף למטרתי, מטרת־חיי! ו[ה]הרהורים הנ"ל לא יפֿחידוני.

ואחזור לעני[י]ני. בתח[י]לת הקיץ חשבתי כי עתה כבר אתכונן לנסיעתי באמת, אבל לרגלי הש[י]נוי שנתהו[ו]ה אצל מר וֵיץ גם תקו[ו]תי נשתנתה. ועתה איני יודע עדיין “מצבי מהו?”

[30] ק[י]ו[ו]יתי לנס[ו]ע למר וי[י]ץ ליום השבת, אבל לא הי[י]תה עגלה, ולו גם הי[י]תה לא הייתי יכול לנס[ו]ע מפני שעדיין רגלי השמאלית כואבת וצולעת²⁵ ואולי יהיה מי־שהוא מב[י]נותם היום פה במלינוב? אבל כמד[ו]מני ששום איש לא יהיה. ואנ[ו]כי אינני יודע מה לעשות, כי אם נוסעת בתו של וי[י]ץ בלי ספק, הייתי חפץ כבר להשתדל בקבלת התעודה.

ובכן, צריך אנ[ו]כי להחליט דבר מה בנידון זה.

* * *

על רגלי, וגדול היה כאב ההכאה הזאת. חשבתי כי במהרה ת[י]רפא רגלי אך הנה עברו כבר כתשעה ימים ועודני צולע ואי־אפֿשר לי ללכת לשום מקום, וגדול צערי מזה מאוד.

בשעה שהיה מר אברהם וֵיץ בביתנו ס[י]פר כי בשעה שהיה ברדזנבילוב²⁶ התראה עם הנער שמואל²⁷ מהכפֿר הובין²⁸ ששם כִהן אחי, והנער בכה כל כך על נסיעתו לא“י שנתבטלה, הלא בא לרדזנבילוב על מנת לנס[ו]ע ישר משם ארצה־ישראל, וקרובה הי[י]תה כבר תקוווותו ומשאת־נפשו [31] להתגשם. ופתא[ו]ם חזרו בני־הובין מהחלטתם לשלחו לא”י. והוא נסע בחזרה הכפֿרה. ומר וי[י]ץ מספר – כמה בכה זה הנער וכמה התאונן, ובספר מר ו. [וייץ] את הדברים האלו, כה נכמרו רחמי[י] על העלוב הזה, מרגיש אנ[ו]כי היטב את לבבו, לב העברי־הצעיר הנאמן והמקו[ו]ה, המשתוקק וחולם בלי הרף על העלי[י]ה לארץ־אבות, והוא כבר צועד על דרך התגשמות־רעיונו ופתא[ו]ם והכ[ו]ל נהרס – והוא שב אל הכפר הזר בגלות אל האנשים הזרים במפח נפש, אהה כמה קשה מצב כזה, ומה גדולה הטרגדיה הפנימית שבנפש הנער. הה! רחמי[י] נכמרים עליך, רעי היקר, ודומם גם בי נפשי בוֹכָה במסתרים מיראה שמא לשו[ו]א תקו[ו]תה. אך לא, גם תקו[ו]תי גם תקו[ו]תך לא לשו[ו]א הם [הן], הבה נקו[ו]ה אחא שעל אדמת ישראל עוד נציג את כפות רגלינו.

[32] וארץ־ישראל מושכת ומושכת בקסמה את לבי; והגעגועים צובטים ולוחצים אותו, הוי, מה חזקים הגעגועים, מה כלתה נפשי לארץ האבות ומתי, אלי, כבר אזכה להציג כף רגלי על אדמת ארץ־נושאת־חלומות, מתי כבר אזכה להתראות עם ארץ־ק[ו]דשנו?

מה גדולים וחזקים הגעגועים ובי[י]חוד עתה בשעה שאני יושב ורושם את רשימתי מאחור[י] ביתנו אצל הש[ו]לחן הקטן, בצל העצ הערבות ובין העשבים הירוקים, צובטים הגעגועים, צובטים את לבבי בלי הרף, ואנ[ו]כי חולם וחולם, דמיוני נושא אותי הרחק הרחק ומציג לפני[י] את ארצי־חמדתי את הריה שדמותיה, הריה בקעותיה. הוי מה מושך הלב, מה חזקים הגעגועים.

* * *

יום ג' [,] כ“ז תמוז, התרע”ד, מלינוב

[21 ביולי 1914].

לא חשבתי עתה לכת[ו]ב ב“יומון” כל מפני חֹסֶר־ח[ו]מר[.] [33] אך רוצה אנ[ו]כי לערוך בזה את הרהורי[י] שהרהרתי עתה: שמעון ברגר²⁹ בא מדובנא,³⁰ שנסע לשם בשבוע שעבר, ועתה בא לביתנו, ס[י]פר כי יש לו כַר לעבודה בקני[י]ת כרושתא (Хмель)³¹ בשביל דובנא. ועוד ועוד, וגם מספר הוא כי דרוש לקנטור³² אחד בדובנא של קני[י]ות הכרשותא [כך!] פנקסן, ואפֿשר שאחי משה³³ ישמש במשרה זו, ופתא[ו]ם קרא: לו חפץ הוא (כלומר: אנ[ו]כי) לנס[ו]ע לדובנא ולהתבונן שם לכל העבודות שמסביב הכרושתא אז יכל היה יכול גם הוא “להֵעָשוֹת” לאיש ברוב הימים, והוא – לפלשתינה חפץ לנס[ו]ע[.] מה תעשה שם? תעמול ותעמול וכו'.

כמובן, שאיני שם לב למוכיחים כמר שמעון ברגר… אבל דבריו כשהם לעצמם עוררוני להרהר קצת ע"ד [על דבר] מצבי הנוכחי והעתידי; הרהרתי עתה מה שאני מהרהר לפעמים תכופֿות.

כן אנשים זרים, וגם קרובים אינם יכולים (וחלילה לי לבוא [34] עליהם בטרוניא בשביל זה) להבין ללבי; השקפתם אינה יכולה להשיג את שאיפֿותי[י]; הרהורי[י] ומחשבותי[י] זרים להם כלל. אנ[ו]כי אינני יכול לכהן אצל איזה מחסן או איזה כל־שהוא, – זאת אדע נאמנה – זרה לי בכלל התגרנות וטבעי אינו סובלתה. ומר ורע יהיה גורלי בחיים, עם [אם] המציאות המרה תנפץ את שאיפֿותי[י] ותקו[ו]תי[י] ומ[ו]כרח אהיה, למרות טבעי ורצוני, לְהִדָבֵק בזו האחרונה³⁴.

וכי אשאל את עצמי: “שאיפותי[י] מה הם [הן]?” אמנם שואף, וחולם אנ[ו]כי הרבה, הרבה, אך מהו הסך־הכ[ו]ל של שאיפותי[י] עתה ומה תקו[ו]תי לעתיד? – תקו[ו]תי היא: לצאת מתוך הגלות שְנִוֵל את פני־עַמִי, ולעלות לארץ־התחי[י]ה, ארץ־האבות והבנים; ולעבוד שם על שדה העם וספרותו, לתקוע יתד באדמת ארצנו ולשכון בין הריה, [35] להתענג על ז[ו]הר־שמשה, תכלת־שמיה, ולראות בעיני[י] את תחי[י]ת־עמי המתרקמת שמה.

לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְהָקִים אֶת

חוֹרְבוֹתֶיָה, לַעֲבוֹד שָמָה עַל שְדֵה הַסַפְרוּת וְהָעָם וְלִקְבֹעַ

שָׁם אֶת מִשְכָנִי – זֹאת הִיא בְקִצּוּר תָכְנִית שְאִיפֿוֹתַי.

ותפ[י]לה חשאית עולה ובוקעת מתוך מעמקי הלב לאל[ו]הי־ציון: “אנא, אלי, אל תעזבני וזכני להגשים את שאיפֿותי[י] הנעלות, ואל נא ת[י]תנני לטב[ו]ע פה בגלות בטיט היו[ו]ן וְלִבוֹל לִפְנֵי־עִתִּי”

ותקו[ו]תי חזקה כי אותו האל שהביא את בני ביל"ו וכל חלוצי־התחי[י]ה לאדמת־שאיפֿתם, והקריבו בעדה את חייהם, והרטיבוה בדמם, יְזַכֶה גם אותי, אחיהם הדל, המשתוקק לארץ האבות והנאמן לרעיון התחי[י]ה בכל לב ונפֿש – ויביאני לארץ־נושאת־חלומותי[י].

[36] בימים אלו, כמו בימים הראשונים, מצטער אנ[ו]כי מא[ו]ד, מא[ו]ד שאי־אפֿשר לי לבטא בשירי[י] ב[י]טוי קל מרגשותי[י] וגעגועי[י] לאדמת־ארצנו. לא אחת ושתי[י]ם כבר התחלתי בזה – והדבר לא עלה בידי! אכן, לא־נעים מצב כזה. משל למה הדבר דומה? – לאיש שנִתְאַלֵם באמצע הד[י]בור ויש לו הרבה, הרבה עוד לספר ולדבר והדברים מציקים לו – ואינו יכול להוציא הגה מפיו, והכ[ו]ל, הכ[ו]ל תוסס וסוער בקרבו פנימה…

* * *

יום ד' [,] כ“ח תמוז, התרע”ד, לפנות־ערב, מלינוב

[22 ביולי 1914].

בא אלינו שליח מאת מר וֵיץ, דוד שלח “פתקא” ובה הוא מבקש שיחתמו בשבילם על “הזמן” שכבר פסק להתקבל. הוא טעה ושכח כי זה לפני שני ירחים חתמתי בשבילם על “הזמן” לחצי שנה, ועודו צריך להתקבל ארבעה [37] ח[ו]דשים, ולכן כתבתי אליו והעירותי על טעותו³⁵* אחר זה כתבתי לו: “מה נשמע אודות נסיעתה של אחותו לא”י? אשתדל לבוא ליום השבת אליהם, וּלְהִוָדַע מִכֹל, ואם לא אב[ו]א – בבקשה לכתוב לי מזה."

כי אמנם באה העת, שאדע כבר דבר ברור על אודות מצבי. רוצה אנ[ו]כי לנס[ו]ע אליהם ליום השבת ומחר, ביום השוק, הייתי משיג בנקל עגלה, אך הע[י]כוב הוא: – רַגְלִי הַצָבָה שלא נרפאה עדיין, ואם יעזור ד' ורגלי ת[י]רפֿא אפֿשר שאסע לשם.

*

היום בא משה גרינשפון³⁶ מלינובאה. גם הוא כבר החליט לנס[ו]ע ארצה־ישראל.

נכספים בני[י] – הם [כך!] לחיק המולדת הנעימה!

*

בימים האלו התחיל כבר הקציר, ובכל רגע עוברת עגלה מלאה עמיר ועליה יושב לו הא[י]כר. ואני מתבונן אל המחזה הזה, [38] המעורר בקרבי רגשות שונות [שונים]. יושב לו הא[י]כר וכמה שמחה וא[ו]שר ממלאים את לבבו, עובד הוא כל היום עבודה קשה בשדה, אך תלונה לא ת[י]שמע מפיו, ריח האדמה אינו נותן לו להתאונן, וכשהוא מוביל את היבול אל הַגֹרֶן הוא רְוֵה ע[ו]נג עד אין קץ! ומתי, רבש"ע [ריבונו של עולם], כבר אזכה לראות את הא[י]כר העברי בארצנו? מתי כבר אזכה לראות עין בעין את ט[י]פוס־התחי[י]ה הלז?…. ברגעים האלו שאני עורך רשימתי, מאחורי ביתנו בסמטא אצל ש[ו]לחני, מגיעה לא[ו]זנה [לא[ו]זני] שירת הקוצרות השבות מהשדה הביתה. הוי, מה יופי וע[ו]ז ישנה [ישנם] בשירה זו! כמה שמחה [ו]אֹשֶר היא מכילה בקרבה. ומתי אזכה לשמ[ו]ע את שירת א[י]כרינו, את שירת־התחי[י]ה החדשה רו[ו]ת־האורה משמש אדמת ארצנו וּרְטֻּבַת־הַטַל הנופל על הריה? מתי? מתי אזכה כבר [39] לשמ[ו]ע את צלצול שפֿתנו העברית מדֻברת ומֻשרת בפֿי בנות־ישראל בארץ־האבות? ועד מתי יצרמו את א[ו]זני השפֿה הזרה, הת[ו]כן הזר פה בגלות? מתי אזכה, אלי, לכך?!

ארץ! ארץ! מה כמתה [כמהה] נפשי אלי[י]ך! מה חזקים הגעגועים אלי[י]ך! ארץ! ארץ! אני רואה איך את מרמזת לי מרחוק לבוא אלי[י]ך! אַתְ מושכת ומושכת אותי בקסמך וראי נא התבונני למקום־מעמדי, התבונני וראי מה אבני־נגף מֻנחים [מונחות] על דרכי אלי[י]ך! אך המאמנם [הא[ו]מנם] יעצרוני אלו מבלי לב[ו]א אלי[י]ך, הא[ו]מנם ינצחו אלו, את כֹחך כֹחַ קסמך ואת אהבתי הנשגבה אלי[י]ך? הא[ו]מנם? לא! חזקה תקו[ו]תי באל[ו]קי־ציון כי כזאת לא יאֻנה!

שקעה השמש. מסביב כל כך נחמד ויפֿה הטבע כה מלבב ומקסים, אפֿשר להתענג ולמצ[ו]א ס[י]פוק [40] בחיק־טבע זו! אך לא ככה הוא אצלי הדבר: אי־אפֿשר לי להתענג ועל אחת כמה וכמה שס[י]פוק כל שהוא אינה מוצאה נפֿשי בטבע הגלותי. לבי הוא במזרח הרחק, הרחק, ובארץ־אבותי[י] כל הגיגי[י] ושיחי.

* * *

יום ה' [,] ערב ר“ח מנחם־אב תרע”ד, מלינוב

[23 ביולי 1914].

איזה תוגה מְצִיקָה ממלאה עתה את כל לבבי. חשבתי היום לנס[ו]ע למר וי[י]ץ ולה[י]וָדַע כבר מכל מה הנשמע אודות נסיעתם, כבר קצרה רוחי ב“תקופת המשבר” שלי… כבר אחפ[ו]ץ לדעת איזה דבר ברור, אך לצערי לא היו פה, למרות יום השוק, שום עגלות מהיער, מחר ישלחו את מי־שהוא להביא להם בשר, אך בלי ספק, יבוא איזה פועל מהיער רגלי. ויוצא: כי גם לשבת זו א אצל וי[י]ץ לא אהיה וגם על השבת הבע"ל [הבאה עלינו לטובה] אי־אפֿשר יהיה לי לנס[ו]ע [41] מפני שהשבת ההיא – “שבת חזון”³⁷ ובימי־אבל אלו אין נוהגים לנס[ו]ע להתארח. וככה יעברו שני שבועות ועל אודות מצבי מאומה לא אדע, ודבר זה מַעֲצִיבֵנִי, וזוהי ס[י]בת התוגה הממלאה עתה את לְבָבִי.

זה לא כבר נסע אחי משה הובינאה³⁸ יחד עם אברהם בורשטאק ואחותו ששהו אצלו עוד מאתמול. ערכתי מכתב לשמואל בוּרְשְטָאק[,] זה הנער שרשמתי אודותיו ברשימה קודמת שהיה כבר בדרך לארץ־ישראל והתחרטו שולחיו והחזיר[ו]הו הביתה.

אחותו מסרה לי בשמו כי ב[י]קשני שאבוא אליהם הכפֿרה לזמן־מה. ועל יסוד זה כתבתי לו את מכתבי. כתבתי לו כי אי־אפֿשר לי לבוא מס[י]בות שונות ואחת מהס[י]בות היא: שעתה ב“בתקופֿת המשבר” אצלי צריך אנ[ו]כי לעמוד על המשמר ולהתחקות על כל ש[ו]רשי מצבי וה[י]לוכיו, וכל יום יכול להביא [42] ש[י]נויים כבירים וְנ[י]כָרים, ובשעה כזו אי־אפֿשר לנס[ו]ע, מה שאמנם כן הדבר. עוד יעצתי לו במכתבי שאם דעתו לנס[ו]ע לא“י – י[י]כנס אל הבי”ס החקלאי. כתבתי אליו גם על השתתפֿותי בצערו שלא נסע לא"י, אף נ[י]חמתיו שאל יתי[י]אש ואל י[י]פֹל ברוח.

יושב אצל הש[ו]לחן ורושם את הרשימה, והתוגה כל כך צובטת את לבבי; כל כך חרד אנ[ו]כי למצבי. הייתי חפץ כבר לשמ[ו]ע מפי וֵיץ דברים ברורים ומוחלטים: “האם נסיעתו בטלה לגמרי? הת[י]סע בתו הינדא בלי כל ספק? הי[י]סע גם מר לֶנְדֶר?[”] הייתי חפץ כבר לדעת מהכ[ו]ל השייך במקצת גם לנסיעתי, ולכן גדול מא[ו]ד רצוני להיות בבית וי[י]ץ בימים אלו, כי אם תשובותיו חיוביות תהי[י]נה, הייתי מתחיל תיכף להשתדל בדבר קבלת התעודה, בהכנות הנסיעה, הייתי מביע את החלטתי להוֹרַי וכו', והייתי משוחח עמהם על הכ[ו]ל [43] אודות זה. אבל אם א[י]ו[ו]דע ע"ד [על דבר] תשובותיו החיוביות של וֵיץ בא[י]חור זְמַן – מי יודע אם אפֿשר יהיה לי להכין את הכ[ו]ל לזמן הקבוע?

אֵלִי! אֵלִי! אֲנִי חושב לסלול לי עתה דרך חדשה והיא הדרך לארץ עַמְךָ־עמי שנפֿשי לשמה כ“כ [כל כך] עורגת ונכספֿה, הובילני נא על פני דרך זה בשלום וזכני לחונן בקרוב אדמת־ארץ ישראל בשלום!”

בתפֿ[י]לה זאת הבוקעת עתה ממעמקי־לבבי, ובתוגה חרישית, מציקה[,] אני גומר את רשימתי.

* * *

יום ב' [,] ד' מנחם־אב תרע"ד, מלינוב

[27 ביולי 1914].

היום בצהרי[י]ם ק[י]בלתי פתקא מאת מר ד. [דוד] וי[י]ץ ואלו הם דבריו³⁹: “שלום לך מר יצחק יקירי! מה נשמע אודות “הזמן”[,] האמנם הפס[י]ק לצאת? הק[י]בלת תשובה על גלוי[י]תך? ומה ענו לך? ואם באמת הפסיק לצאת נא לחתום בשבילי על “הצפירה”.⁴⁰ אודות נסיעת אחותי א”י [ארץ־ישראלה] עוד תולה באו[ו]יר[.] שלום לאחיותיו הנכבדות⁴¹ התכבדו דוד.

[44] הנה ככה הוא הדבר: “ע”ד [על דבר] נסיעת אחותי עוד תולה באו[ו]יר“. ובכן, המצב אינו נעים כלל וכלל. אפֿשר לקוות שמר וי[י]ץ יחליט שת[י]סע – אבל רק “אפֿשר” לקוות… ואפֿשר שגם להפך יתהו[ו]ה הדבר… גם הנסיעה ההיא סובלת עתה “משבר” אמנם שונה קצת במובנו הרוחני משֶלִי… “עוד תולה באו[ו]יר” ועד מתי רבש”ע [ריבונו של עולם]? מתי כבר יחליטו החלטה גמורה? כן, לא נעים הוא המצב כלל, האפשר שיוטב? הָה לבי נוקפֿני… ועתה אחרי שנודע לי ממצב הנסיעה של העלמה וי[י]ץ – התגבר אצלי הצ[ו]רֶך עוד יותר – לנס[ו]ע למר וי[י]ץ היערה ולה[י]ו[ו]דע משם פרטים ועני[י]נים על אודות הנסיעה, מתוך [ה]פרטים בלי ספק אִוָדַע הרבה, הרבה ואפשר יהיה לי להבין כיצד לכלכל להבא את העני[י]ן בדבר מצבי.

אך בשבוע זה הלא אי־אפשר לנס[ו]ע מס[י]בת [45] “ימי האבל” הלאומי. אפשר שמבית וי[י]ץ יהיה מי־שהוא בימים האלו בִמְלִינוֹב – אך הרבה לסמוך על זה אי־אפֿשר.

הנה כי כן הוא לעת עתה מצב “המַשְבֵר” שלי!

*

אתמול כתבתי גלויה לאחי שהוא שוהה עתה בהוּבִין. וב[י]קשתיו שיביא לי משם את ספרו של מר סמיליאנסקי: “תולדות אהבה אחת”⁴² והספר של ד"ר מ. רבינזון “תוֹלְדוֹת הַסַפְרוּת הַעִבְרִית הַחֲדָשָׁה.”⁴³

בג[י]ליון האֶתְמולי של “הזמן” ⁴⁴ נדפֿס [כך!] כרוז שנפוץ בין תלמידי “עזרה”⁴⁵ מאת מי שהיו חבריהם לפנים ושעברו בעת המלחמה אל מחננו. הכרוז הזה שכתוב בהתלהבות חרישית כ“כ [כל כך] עצומה, בגאון לאומי, לאלו שנשארו במחנה הבוגדים – פעל עלי[י] הַרְבה מא[ו]ד, בראותי את הח[י]נוך־הלאומי המוצק שמתחנכים התלמידים בבתי הספרים [כך!] שלנו, עד שמצאו חובה לנפשם להוציא כרוז כזה. ואפשר לקוות כי דברי־הכרוז יעשו את הר[ו]שם הדרוש בֵין תלמידי [46] “עזרה”⁴⁶. כי הפצת הכרוז הוא דבר המ[ו]כרח לה[י]עשות – [ב]זה אין להטיל שום ספק. כי איך לא יכאב הלב בי[ו]דענו, כי אלו התלמידים הנחנכים ברוח זר לעמנו, בשפֿה גרמנית ובשנאה לתנועתנו הלאומית – צריכים להיות מחנכים לבני ארצנו, ובמקום שאנחנו עמלים בכל כוחות[י]נו ובזה נבלעה כל האנרגיה שלנו שארץ ישראל תהיה ארץ של תחי[י]ה שלמה, שיגור בה דור־חדש שנוצר ע”י תנועת התחי[י]ה – תהיה בה [כך!] בעתיד מקום של “מתבוללים” ו“בוגדים” כמו בגלות. ובכן הרי צריכים בכל הכוחות לה[י]לחם למען הַצִיל מה שאפֿשר להציל. צריך להחליש ולהפחית בכל האפשר השפעתה של תרבות זרה בארצנו, ואם ההשפעה אמנם תֵחָלֵש – סוף סוף – תמות לגמרי.

*

היום נתקבלה החוברת “הש[י]ל[ו]ח”⁴⁷ הראשונה למחצית השני[י]ה של השנה זו. בין כל הדברים מתחיל לה[י]ְמָשֵך ס[י]פור מאת א.א. קַבַּק: “חידת־הארץ”⁴⁸ ומא[ו]ד שבע־רצון [47] הנני מזה שגם בכרך הזה אתענג למקרא מהחיים הארצי־ישראלים שאני מחבבם ומוקירם כ“כ [כל כך]… כמו בכרך הקודם שנדפֿס [כך!] שם הס[י]פור מחיי ארץ־ישראל “עִלָבון” מאת א. תָּלוּש.⁴⁹ [כל כך] מתענג אנ[ו]כי למקרא דברים כאלו, לזה הלא, מובן, גרם רעיוני לעלות בקרוב לא”י. כ“כ [כל כך] משתוקק אנ[ו]כי לקרוא מהחיים החדשים הַמִתְהַוִים בא”י, עד שאיני יכול לקר[ו]א בתכיפֿות מחיי־הגלות… הה! עד כמה חביבה לי ארצנו וכָל מַה המתרקם מסביב לה!

* * *

יום ד' [,] ו' מנחם־אב, תרע"ד, מלינוב

[29 ביולי 1914].

מצבי הנוכחי נעשה עלי[י] לסבל, כ“כ קשה, אי אפשר לי לשאתו, קַצְתִי כבר ב”משבר" הנמשך. זה זמן רב ועוד לא יצאתי ממנו – ומי יודע מתי יִגָמֵר, אמנם אי־אפֿשר לי להכחיש, כי אם ח“ו [חס ושלום] “המשבר” שלי עתיד לְהִגָמֵר בשלילה (הוי, מה נורא) – טוב יותר [48] שי[י]משך “המשבר” ואתענג לכל הפחות, יותר על התקו[ו]ה… המשעשעת לעת עתה… כן, ככה היא הפסיחולוגיה [כך!] של האדם במצב כזה, אך למרות זה, כבר נִלְאֵיתִי במצבי הנוכחי, וכבר חפצתי לדעת באיזה עולם אני. מָתַי וכיצד אִוָדַע פרטים מפי מר וֵיץ ע”ד [על דבר] הנסיעה – אי־אפֿשר לי לָדַעַת, וככה עדיין תולה אני באו[ו]יר.

*

היום, הלכתי לְמֶרְוִיץ,⁵⁰ להביא חֶמְאָה, כשחזרתי משם הביתה נלו[ו]ה אלי[י] גם בנציון,⁵¹ ובדרך זה עובדים פועלים נוצרים וגם איזה יהודים בת[י]קון הדרך, כשעברנו ע“י שני פועלים נוצרים התחילו ללעוג לנו ולפגוע בנו. (ולולא עבדו אצל קבלן יהודי היינו בלי ספק מקבלים גם מתנות־יד נאמנות) כל דמי[י] רתחו בקרבי, וכ[ו]לי היית[י] רְוֵה־נקמה, לו יכ[ו]לתי הייתי קורע כדגים את הפוגעים בכבודנו, מדוע? הכלבים אנו? שאי אפֿשר לבלתי העליב אותנו? ומי הם העולבים? האם נבזים ושפלים כאלו יעליבו אותנו? [49] ומדוע דמיהם הטמאים לא ינוחו, בראוֹתם כי יהודים עוברים, והם מוצאים לחובה לפגוע ב[נ]ו? אך את הכ[ו]ל צריך לכל[ו]א בקרב הנפש פנימה. אסור לה[ת]קומם – ב”גלות" אנחנו בגלות. מה נורא. וכששכבנו לנוח על הדשא, אחרי איזה מרחק, העירותי את א[ו]זן בנציון על דבר אחד וזהו: בין כל שאיפֿותי[י] האחרות דבר אחד, מושכני לארץ־ישראל, ומקו[ו]ה אנ[ו]כי שהדבר הזה הוא במציאות ולא רק דמיון והזיה וגדול וחשוב הוא הדבר הזה והוא: “הַסְבִיבָה הָעִבְרִית הַחָפֿשִית”; סביבה עברית נמצאת בא"י, שאפֿשר לנו להַרְגִיש את עצמנו ח[ו]פֿשי[י]ם מבלי החוש [לחוש] אֶת כַבְלֵי־הגלות הנוראים.

בא“י מרגיש את עצמו היהודי כאדם העומד ברשותו, אמנם גם בא”י ישנם שונאי־ישראל לא מעט הלא הם הערביים, אבל שם הדבר אחר הוא: פה בגלות אי־אפֿשר לי להתקומם נגד הקמים עלינו[,] (50] הננו תמיד “כשה לטבח יוּבָל”; תמיד אנחנו צריכים כך לכפוף את הראש, ולפשוט את הצו[ו]אר מוּל השכין הנכון לשחוט, אבל שם בארצנו הננו כעם שיש לו ארץ והוא מיגין [כך!] עליה, שם אפשר לנו לה[ת]קומם, ואנו מִתְקומְמִים, אנו נלחמים ואנו מיגינים [כך!] בעד אַדְמָתֵנו וח[י]רותנו. והסביבה העברית בא“י היא חשובה והיא מתפתחת, ורק בה אולי אפֿשר כבר למצוא ס[י]פוק לא־קטן. ומובטחני אם את זה אמצא בא”י – כבר לא אתגעגע לרוסיָה, לארץ גלותנו המדכאתנו, הנוראה.

ומתי[,] מתי אזכה לבלות בסביבה העב[ר]ית בא"י?!.. אהה! מָתַי אֵלִי מתי?!…

* * *

יום א‘, י’ אב “תשעה באב נדחה” תרע"ד, מלינוב

[2 באוגוסט 1914].

זה ימים אחדים שלא רשמתי ב“יומון” כלום – [51] חדשות מיֻחדות פחות או יותר חש[ו]בות על אודות מצ[בי] בפרט וחיי־בכלל – לא התהוו אצלי וע“ד [ועל דבר] המקרים האחרונים חשבתי, עד הימים האחרונים, לדבר מיֻתר בכדי לרש[ו]ם אודותם ב”יומוני".

הנה איזה אנדרלמוסיא באה לעולם בגלל הסכסוך שהתפרץ בין אוסטריה וסרביה[,] בגלל הרצח האחרון של יורש העצר האוסטרי – נשקפֿים עתה חֻרבָן ואבדון לכל יושבי אירופה ואולי גם לכל יושבי כדור התבל, עתידה עתה להתלקח “מלחמה עולמית” ח“ו [חס ושלום].⁵² אעפ”י שאפֿשר שמיותר הדבר בכל זאת ארש[ו]ם בזה את ק[י]צור התפתחות המקרים האחרונים – בח[ו]שבי אולי בימים הבאים, כשאחיה אתענג לז[י]כרון כל הדברים האלו: רוסיה שהיא אפ[ו]טרופסה של סרביה אי־אפֿשר לה לשבת בח[י]בוק־ידי[י]ום בשעה שאוסטריה עולה על סרביה ועושה בה שמות, והיא מ[ו]כרחה לתת לסרביה את [52] עזרתה, וע"י זה תתפרץ מלחמה בין אוסטריה ורוסיה[.] לעזרת הראשונה באים אשכנז, ואיטליה[,] ולעזרת השני[י]ה – צרפת ובריטניה הגדולה[.] אלו הם הג[י]בורים הראשיים של “המלחמה העולמית”[,] אבל עתידה האש לאחוז גם בכל עמי־הבלקן[,] בעמי המזרח הרחוק והקרוב ולסַבֵב את כל כדור הארץ. ולשים שמות בכל יושביה.

וקשה הוא המצב עתה, קשה ונורא עד למא[ו]ד, זה שבוע ימים שהתנועה בעירנו גדולה מא[ו]ד: קראו כבר ל“חיל המ[י]לואים” ועוד ועוד דורשים סוסים, עגלות וכו', והפחד בין התושבים הוא כ“כ [כל כך] גדול כי הלא צפויים אנו כ[ו]לנו ח”ו [חס ושלום] לחרב אם או לגולה עם [אם] תתפרץ המלחמה. קשה גורלנו עתה, ולא רק גורלנו כי אם גורל כל האנשים הנמצאים בתבל הצפויים לחרב, לגולה ולרעב. הה מה נורא הדבר!

[53] רבה התנועה בעי[י]רתנו, כל הימים עומדים בחוצות קבֻצות, קבֻצות אנשים ומשוחחים על המלחמה ועל המצב הנורא [.] בכל פעם באים שמועות [כך!] פורחות חדשות, שמועות כוזבות שאין להם [כך!] כל יסוד כנהוג במצב כזה. ובאו[ו]יר מ[ו]רגש “ריח מלחמה” איזה דבר נורא תוסס ומתרקם בתוכֿו. כשבאה השעה שנושא־המכתבים יוצא מבית־הדואר עומדה כל העי[י]רה ומצפה בכ[י]ליון עיני[י]ם לחדשות שיודיעו הע[י]תונים; וכל איש הבא מדובנא סובבים אותו תיכף בשאלות שונות את הנשמע בעיר: מה המצב שם? וכו' וכו'. הכ[ו]ל חרד, נבהל כל כך ואמנם הלא שערות הראש תסמרנה בהציגנו לנו את התמונה הנוראה העתידה להתגלות עם המלחמה העתידה ח"ו [חס ושלום] להתפרץ.

קשה המצב ונורא ואחריתו – מי ישורנו?!

*

ובמצב כזה האפֿשר לי לחשוב ע“א [על אודות] עני[י]ני [54] הפרטיים; בשעה שענן־צער מכסה כל פנים מר[ו]ב דאגה; בשעה שעל כל פנים עומדת אות [אותה] השאלה: “לאן?” “מה יהיה?” – האפֿשר לי לחשוב ע”א [על אודות] מצבי הפרטי. עתה אובד אנ[ו]כי בין כל האובדים. לארץ ישראל אי־אפֿשר לי לנס[ו]ע משני [משתי] ס[י]בות אלו[:]

א) האפֿשר לי לעזוב את הורי[י] וכל ב"ב [בני ביתי] במצב רע כזה?

ב) עתה ב“מצב המלחמה” קשה להשיג תעודת חו“ל, ולכן אי־אפֿשר לחשוב ע”ד [על דבר] נסיעה לא"י.

וככה מס[ו]בך המצב ונורא עד למאוד!

היום כבר הדביקו מודעות בעירנו כי מעתה עי[י]רתנו ב“מצב מלחמה” – ורע הדבר הזה עד למאוד.

*

משה בהובין. נתקבלה ביום השישי גלויה ממנו ובה הוא כותב שיבוא הנה אחר השבת, אך אינני מקו[ו]ה⁵³ שיבוא. ואנ[ו]כי כ"כ [כל כך] חפֿצתי שיבוא [55] עתה בשעת המצב הנורא חפצתי שנהיה ביחד.

*

ק[י]בלתי היום גלויה מאת משה כ"ץ⁵⁴ ובה הוא מתרעם עלי[י] כי זה שני ירחים שלא עניתי על מכתבו[.]

*

היום הוא “תשעה־באב נדחה” – ואני מתענה. בכל האו[ו]יר מ[ו]רגש, אמנם, עצב גדול לרגלי האמור למעלה[.]האנשים מתהלכֿים כצללים מר[ו]ב היגון.

*

ב“תשעה באב” הנוכחי מלאו אלפי[י]ם וחמש מאות שנה לח[ו]רבן הבית הראשון ולח[ו]רבן הראשון של אומתנו, כן, ועתה נדים ונעים אנחנו בגלות הנורא והגדול לאין קץ.

ואמנם כבר באה [העת] שכבר תתחיל אומתנו לה[י]חלץ מהגלות המר הזה [המרה הזאת], ותחי[י]תה על אדמת ארץ־ישראל ת[י]עשה “לִתְחִיָה שְלֵמָה”. כבר באה העת! “עַד אָנָה בִכְיָה צִיוֹן וּמִסְפֵד יְרוּשָלָיִם”?! ⁵⁵

וירחם נא אל[ו]הי ציון על עמו ויחליצהו [ויחלצהו] מן [56] האסון הנורא המתרגש עתה לבוא לעולם, ויעזרהו להגשים בארצו את “תְחִיָתו השְלֵמָה.”

*

הייתי, אולי, כותב עוד קצת מהרהורי־לבי ברגעים אלו, אבל השעה מא[ו]חרת כבר ואני צריך ללכת לבית־התפ[י]לה להתפלל תפ[י]לת ה“מנחה”[.] אפשר שעוד אמשיך היום את רשימָותי.

* * *

יום ד'[,] י“ג מנחם־אב, התרע”ד, מלינוב

[5 באוגוסט 1914].

אני כותב עתה את רשימתי הנוכחית אחרי השעה השלישית, אחרי נסיעת ריבה ומוטיל⁵⁶ (שבא אתמול בערב) ופעוטתם החביבה והנעימה; קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה הפרידה, דָאב כל כך הלב ובכה, והעיני[י]ם טפטפו בלי הרף… וְהַהִתְיַפחות החניקה את הגרון, קשה, קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה הפרידה, נתפרדנו ומי יודע אם נתראה כבר?!… ח[י]בקנו איש את רעהו והתפללנו שיזכנו הד' להתראות ולשמ[ו]ח זה עם זה! הוי, עד כמה בכינו כֻלנו! הם נסעו [57] [ו]פחד מהֻמות־המלחמה מתגַבֵר; עומדים כבר לב[ו]א הנה למלינוב בימים האלה אנשי־צָבָא, והכ[ו]ל חָרֵד, רוֹעֵד, ועל פני הכ[ו]ל – עִקְבוֹת הצַעַר. ובשעה זו נסעה אחותי וקשה, קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה הפרידה. ואבן־כבדה לוחצת עדיין את לְבָבִי, איזה אִי־מְנוּחָה שולטת בכל א[י]ברי, איזה צער עמ[ו]ק מחטט בקרב הנשמה, וככה, אֵדַע, המצב אצל הַכֹל.

ומלבד זה, בכלל, שולט אצל הכ[ו]ל ערבוביה נוראה לרגלי המקרים האחרונים; הכ[ו]ל תועה בהרהורי־נפֿשו ואין לו איזה דבר מ[ו]חלט, כל איש אינו יודע עתה באיזה עולם הוא נִמְצָא. ואמנם המצב נעשה קשה ביותר, גרמניה כבר הכריזה מלחמה על רוסיה, והמלחמה כבר התפרצה, את הנשמע על מלחמת אוסטריה־סרביה ורוסיה – אין אנו יודעים כלום, מפני הע[י]תונים שאינם מתקבלים לא מו[ו]רשה ולא מערים אחרות, אבל כפי הנראה, ע"י ההכנות של רוסיה התכופות והמבֹהלות – [58] המצב גם שם אינו מְשַמֵח כלל.

וכמו אצל הכ[ו]ל, כן גם בחיי, שולטת ערבוביה נוראה. אין אני מהרהר עתה ע“א [על אודות] מצבי – כי איך אפשר, בזמן זה, להרהר ע”א [על אודות] מצב פרטי? ואיך אפֿשר להרהר על מַצָב רוחני וגשמי נורמַלִי, בעת שעתה דואגים ומהרהרים כיצד לְהַצִיל את הנפֿש מכ[י]ליון… כן, את זה יודע הכ[ו]ל. ובשבוע זה, ביום א['] ובשלישי כשהיה פה מר אברהם וי[י]ץ, קרא אלי[י]: “ומה? הגם עתה חושב אתה ע”ד [על דבר] ארץ ישראל?"…

וקשה הדבר מא[ו]ד להרהר עליו, ולידי י[י]אוש נורא, נורא עד למאוד מביאים ההרהורים על האדם ותקוותיו הנשארים על פי רוב – מעל….

*

באמצע רשימתי הנוכחית, התחיל גשם שוטף יורד[,] גשם חזק עד למא[ו]ד, ורעמים וברקים, ונכנסתי מן המסדרון הביתה, וחתול־ביתנו שהיה בחוץ מ[י]הר מפני הגשם המסדרונה, וברגליו המל[ו]כלכות ברפש, לִכֿלֵך את [59] שני הדפים האלו – ואלו הם הכתמים. – ⁵⁷

*

אני נמצא עתה במצב־נפֿש בלתי נורמַלִי, יש לי עוד לרש[ו]ם דבר־מה מהרהורי לבבי, כמד[ו]מני, אך לעת עתה אני מַפֿסִיק רשימתי. אולי אחר כך אשוב לרשום.

* * *

ליל יום א'[,] ט“ז מנחם־אב, תרע”ד, מלינוב

[8 באוגוסט 1914].

במֶשֶך הימים האחדים שלא רשמתי ב“יומון” – אולי היה לי מה לרש[ו]ם, אך לא רשמתי מאיזו [מאילו] ס[י]בות[,]ימים קשים הם הימים האלו. ובי[י]חוד היום, כשקמתי בב[ו]קר כבר הודיעו כי היום צריכים לה[י]כנס אנשי־צבא רבים העירה*.\ * *

*

ובכן כבר פרצה המלחמה! אוסטריה כבר הכריזה מלחמה על רוססיה [כך!], והמלחמה החלה כבר. ומסביב מהומה ובהלה, מעי[י]רות הקרובות נסים הגרים ורבים באים אלינו מלינובאה. מה מכאיב הלב כשנעיף עין על העגלות הנכנסות העירה [60] עם החפצים השונים הצרורים והמֻנחים עליהן, ועל הנשים עם פעוטותיהן.⁵⁸

*

הרבה אנשי־צבא נכנסו היום אל העי[י]רה, ואיזה פחד נפל על הכ[ו]ל עם כניסתם. התנועה הי[י]תה רבה מא[ו]ד. אופיצירים [קצינים] רצו הנה והנה בלי הרף על סוסיהם. ובכל פעם באו גדודים חדשים. עברו תותחים שהפילו איזו [כך!] מורא על רואיהם… ובתוך כל הרעש סובב אוטומוביל צבָאי וסאן בקולו ועשן הַבֶנְזִין המתפרץ, כל אלה התחברו למין הרמוניה מפחידה ונוראה, שהטילה פחד בלב כל איש. וקשֶה

[דף בלתי־נגמר, המשכו בקטעים הבאים.]

אָמְנָם נעשה הַמַצָב. מה אפֿשר לנו, ולכל האנשים לעשות בְמַצַב כָזֶה? לאן אפֿשר לנוס? ואיך אפֿשר לעזוב פה את הכ[ו]ל? הנה בשעה זו שאני רושם את רשימתי נתקבלה טֶלֶגְרַמָה מאת הָנִי,⁵⁹ “כי שָם הכ[ו]ל על מקומו בשלום, ושנבוא כ[ו]לנו אליה”…

*

[61] הייתי חפץ להמשיך הלאה את רשימתי אבל השעה מא[וּ]חרת קצת. וצריך לאכ[ו]ל את ארוחת־הערב.

* * *

יום א'[,] כ“ג [כ”ד] מנחם־אב, לפנות־ערב, תרע"ד, מלינוב

[16 באוגוסט 1914].

זה שבוע ימים שלא רשמתי כלום. היו שעות שחפצתי לשבת ולרשום, אך לא היה לי שום חפץ לזה, הה! כמה נשתנתה העת במשך הימים הקצרים האלו! טרם שבאה האנדרלמוסיא בעולם ובלבלה את הכ[ו]ל בעת שמנוחה שלטה בתבל, וגם אנ[ו]כי ישבתי לי בפ[י]נת עולָמי וארגתי לי את חלום העתיד… (אוי!) – אז באיזה שמחה פנימית או ע[ו]נג פנימי ישבתי לרש[ו]ם ב“יומון” את כל הנעשה בעולמי ומסביב לעולמי, ועוד.. – ועתה, אחרי שבאה מהומת־המלחמה הנוראה, הכ[ו]ל נשתנה אצלי ביחס עם הש[י]נוי הנורא והקשה שהתהו[ו]ה בכל העולם.

ככה הוא גורל בני־תמותה!

[62]

*

ומהו המצב עתה? – המלחמה התפרצה מכבר, והקיפֿה את כל אירופה וגם מחוצה לה. כל אירופה נלחמת עתה. אמנם מלחמות כבדות לא היו עוד, אבל עתה, אחרי שהמלחמה התפרצה, ועל אודות שלום אין מדברים כלל – הלא כמובן, שסוף סוף תב[ו]א אותה המלחמה הנוראה.

בעי[י]רתנו ישנם הרבה חיָלים. הם אינם נוגעים לרעה בשום איש, להפֿך יש ביניהם הרבה אנשים ישרים, והעי[י]רה מַרְוִיחָה מהם הרבה, מפני שצ[ו]רכי־הא[ו]כל ועוד נצרכים להם הרבה.

במגרש שלפני השוק אצל בית דודי יוסף⁶⁰ כרו “מצוּדָה.”⁶¹ לעת עתה אצלנו בעי[י]רה ת"ל [תודה לאל] הכ[ו]ל על מקומו בשלום, ומי י[י]תן שלא יופֿרע גם להבא, בכלל המצב איננו משמח כלל, ואי־אפֿשר אחרת כי הלא סוף סוף תתפרץ אצל גבולנו מלחמה חזקה, ולאן אפֿשר יהיה לברוח מפחד זה?

[63] אך למרות כל המורא והפחד מצב־הנפֿש אצל כל אחד שקט הרבה יותר מבשבוע שעבר, מפני שכבר התרגלו בכל הדברים האלו.

המצב בכלל פושט צורה ולובש צורה, יש, שלב כל אחד מתחיל לרתֵת מפחד ודאגה איומה שוכנת בלב פנימה ושאלת “הבריחה” מתחילה לנקר במוח, ויש שהלב נרגע, ומתחיל לקוות והפחד עובר. הנה למשל היום. בכל היום היה מצב־הנפש של הכ[ו]ל שקט, אך לפני שעתי[י]ם בשעה שהביאו הנה ארבעה חַיָלִים פצועים –שב הפחד לעבוד את שלו[.] וככה הוא מצב־הנפֿש בימים האלו.⁶²

*

הריני חושב למותר לרש[ו]ם את החדשות הבאות משדה המלחמה שבין רוסיה, גרמניה, ועוד… כל עוד שהן אינן נוגעות במצבנו הפרטי.

*

לרגלי התפרצות המלחמה האחרונה, ושמיעת ההתאוננות והאנחות של החולים, בי[י]חוד של היהודים, וכל המהומה הנוראה [64] שמסביב למלחמה – מתעורר[ת] בלב מחאה נמרצה נגד שפֿיכות דמים זה שע“י המלחמה. בשעת השלום, אי־אפֿשר להכיר ולדעת את ערך השלום הגדול; אי אפֿשר להבין עד כמה הוא נחוץ לבני־האדם, אבל עתה בראותנו עין [ב]עין את הנעשה עתה, אז אנו מכירים היטב בערכו של השלום, וְנִוָכַח עד כמה מרומם ונשגב אידיאלו של נביאנו הגדול ישעיהו: [”]לֹא יִשָא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."⁶³

נביאנו הגדול! זה אלפי שנה מיום שנ[י]באתָ את נבואתך זו הנשגבה – והאנושיות אינה שמה לב עדיין להתחיל בהגשמתה. זה אלפֿי שנה! ועד כמה התקדמה האנושיות! כמה צעדה קדימה! הכ[ו]ל השתכלל, גברה הציו[ו]יליזַצְיָה, ורק בזה כלומר במלחמות־העמים, בשפֿיכת הדמים, לא עשתה שום ש[י]נוי לטובה, ולהפֿך, הציו[ו]יליזציה עוד יצרה ושכללה יותר את כלי המשחית, יצרה כלי־תותח שיש בכוחם להפיל אלפי חללים [65] וכו' וכו'[.] בכל התקדמה האנושיות[,] ובזה?…

אי לך ציו[ו]יליזציה עלובה! מה כ[ו]חך? היכן הוא הודך? אני יורק בפני[י]ך! לועג אני לכם גדולי־הציו[ו]יליזציה, ובוני־הקולטורה! אם שנאת־היהודים ושפֿיכות הדמים אצלכם בתקפֿם [בתוקפן] עומדים [עומדות] – הרי כאין אתם נחשבים בעיני[י] אתם וכל קולטוריַתכֿם. הבוז לכם!

* * *

הנקַוֶה אנו היהודים שעוד יב[ו]א יום ואנחנו נַגשֵם את נבואתו של נְבִיאֵנוּ הגדול, היב[ו]א יום שאנחנו היהודים ניצור את השלום העולמי, שיצא מתוך “היכל השלום” שבארץ ישראל? אולי? חלום נעים… הלא?

וכבר חולם על זה סופר עברי אחד – והוא ר' בנימין במאמרו “היכל השלום” ב"הַתֹרֶן." ⁶⁴

*

יש לי עוד הרבה, הרבה לרש[ו]ם, אך מפני שהשעה מאֻחרת כבר והאפֿלה מתגברת – אני דוחֶה [66] את המשך רשימתי לשעות הלילה.

* * *

לֵיל יום ב'[,] כ“ד [כ”ה] מנחם־אב, תרע"ד, מלינוב

[16 באוגוסט 1914].

אתמול לפנות ערב כשהפסקתי רשימתי חשבתי להמשיכֿה בלילה, אבל מס[י]בות שונות לא המשכתיה. וגם היום לא רשמתי, מפני שבא אלי[י] ב"צ [בן ציון] גרובר וישב אצלי עד לפנות ערב, וגם עתה לא אמשיך את הרשימה (כלומר: את אלו הדברים שהיו בדעתי אתמול לרש[ו]ם) מפני שהשעה מאֻחרת כבר ואני צריך לשכב ליש[ו]ן. אך ארש[ו]ם בזה את מצב השעות הללו. בליל זה הכ[ו]ל מלא־דאגה. האו[ו]יר ספוג בריח של דמים. התפרץ סקנדל בין ישראל ליפא’ס⁶⁵ ואיש־צבא (ת[ו]כנו של הסקנדל ותוצאותיו עדיין בלתי ידועים לי) ומהשאון שקם נפל פחד על הכ[ו]ל והתחילו לסג[ו]ר את החנויות ולבר[ו]ח הביתה. זה לא כבר נשמעו יריות תותחים, – [67] והכ[ו]ל יראים ומפחדים, והמצב בלתי־מרומם כלל.

* * *

יום ג'[,] כ“ה [כ”ו] מנחם־אב, סמוך לפנות־ערב, תרע"ד, מלינוב

[18 באוגוסט 1914].

יושב אנ[ו]כי עתה לפֿני “יומוני” ואיני יודע במה להתחיל. הרבה יש לכתוב, אבל במה להתחיל איני יודע.. כזה יקרה לפעמים תכופֿות. המצב הנוכחי הכללי מסֻבך הנהו ואי־אפֿשר לכֿתוב עליו דברים ברורים, אבל כי קשה הנהו – בזה אין שום סָפֿק, כי אמנם עד הנה לא הי[י]תה עוד עדיין מלחמה קשה בין הלוחמים, וזו רק תִגְרוֹת קטנות, וידוע כי הדממה הנוכֿחית היא דממה לפֿני הסער – ולכֿן רע עד למא[ו]ד, כי מה אפֿשר לעשות בכדי לה[י]חלץ מפחד החרב הנוראה? לאן אפֿשר לנוס? והאם אפֿשר לנוס? האפֿשר לעזוב פה את הכ[ו]ל, את כל הרכוש הבעל־הביתי ולנוס? האפֿשר לצע[ו]ד צעד מסֻכן כזה? ולהוביל מפה את כל החפֿצים? איפֿה אפֿשר להשיג עגלות? וכו' וכו' [68 ריק]; [69 ריק]; [70] בכלל קשה הנהו המצב עד למא[ו]ד, אעפ"י שכבר התרגלו בו, ומי יודע מה צפֿון בחיק הימים הבאים?

*

ומה נשמע בעולמי הפרטי? מה מצבי הפרטי? קשה עתה לחשוב (ואמנם אינני חושב כמעט) ע“א [על אודות] ה”אֲנִי“… בעת ש”הכלל" מצבו נורא עד למא[ו]ד. כמה לבבות נשבָרים ישנם עתה בעולם; לבבות כואבים של הורים שבניהם נִלְקָחוּ אֶל המלחמה; כמה נשמות כואבות נמצאות עתה, נשמות כואבות של האנשים שאֻלְצו לברוח ממקומות המלחמה והם בחֹסֶר כֹל? הֵן המצב הנוכחי לא פסח אף על איש אחד. וכפֿי המצב הנוכְֿחי ההולך וּמִסְתַּבֵך ש“מלחמה עולמית” עומדת להתפרץ – הלא כל התבל תֵּהָפֵךְ למדבר שמָמָה, ומה שבני־אדם יצרו ברוחָם ובגופֿם במשך אַלפֿי שָנה – עתיד להִבָטֵל ולהִשָחֵת מתחת השמים. נורא מא[ו]ד כשחודרים להסתכל בחיק העתיד דֶרך האספקלריא של המצב ההולך עתה וּמִסְתַּבֵך, ולכן עפ“י כל האמור בָזה קשה [71] לחשוב עתה לי ע”א מצבי הפרטי כלומר: הרוחני, אך לַמרות זה עוד לא פָסק גלגל עולמי הָרוּחָני לעבוד את עבודתו. כמובן, שאודות ארץ־ישראל איני חושב עתה, ואמנם הלא רק נִלְעָג הוא לחשוב על זה במצב כָזה. אך עם הרעיון על ארץ־ישראל עוד לא נפרדתי לע“ע [לעת עתה]… לא! עדיין כמק[ו]דם אני אורג לי בחשאי את חלומי על היציאה מן הגלות המרה והעלי[י]ה לארץ האבות. כן אני אורג עדיין את חלומי בלי הפֿסק, אעפ”י שמי יודע מה יֵלד יום? מי יודע אם להט החרב אינה מרחפֿת מעל לראשי?… אהה! מי מִלֵל שלפתע פתאום תקום בתבל מהוּמָה נוראה כָזאת?

כן, עדיין אורג אני את חלומי ע"ד [על דבר] ארץ ישראל, הג[ו]על־נפֿש אל הגלות התגבר אצלי בי[י]חוד בימים האחרונים, בְהִוָכְחִי מכמה עובדות שונות כמה נִבְזֶה ודל הוא היהודי בגלות, וכמה השחיתה וְכִעֲרָה הגלות את היהודי ועשתה אותו לסֵמֶל [72] הלעג והכ[י]עור. ויחד עם זה התגברה אצלי ההתנגדות לשיטתם של “מחייבי הגלות”, איזה עתיד הם יכולים לראות לעמנו בגלות הנוראה הזאת, אפֿילו אחרי עבודות־מֶרֶץ שונות בשבילו? האם אפֿשר שיבנו בָסִיס־חָזָק תחת רגלי עמנו בגלות הנוראה הזאת? הלא אך דור של עבדים נצחיים, דור יהודי החי רק בשביל אחרים, המרים זרים משפֿלותם והוא בשפלותו עומד; הזורע שדות אחרים והוא לא י[י]הנה מפריָם, בקצרה: בגלות אפֿשר לגַדֵל רק דורות של עבדים, ובכל תכונתו הקולטורית י[י]שָאֵר בעיני העמים כקוף המרקד וממלא רצון רואָיו… לא! הגלות – בשבילנו היא רק ע[י]נויים אר[ו]כים ובלתי־נפסקים, שלפעמים המוֶת טוב מהם הרבה יותר…

אולי כַוָנָתָם של מחייבי הגלות שלמה [73] ואת טובת העם הם דורשים, אבל בשיטתם הקיצונית ובהתנגדותם לעבודת־התחי[י]ה – את גאֻלת־עַמֵנו הם מעכבים. הלאה הגלות! בכל כ[ו]חנו ובכל יכ[ו]לתנו צריכים אנחנו להשתדל שעבודת־תחי[י]תנו הלאֻמית תצעַד בצעדים יותר בטוחים וּמהִירִים; נפֿקח את עינינו ונראה כי רק שם בציון תלוי קיומנו הלאומי, שם בארץ העבר והָעתיד נוכל לרַכֵּז את כל כוחותינו ונחיה ככל העמים, ולא עוד נפֿזר כוחותינו המרֻבים על פני שדות זרים. רק שם נוכל להחיות את עמנו תְחִיָה שְלֵמָה. ופה, כל מה שנשתדל להמשיך ולשכלל את הגלות – הגלות תנקם [תִּנַּקֵּם] ממנו נקמות אכזריות. אמנם אי־אפֿשר ואסור להתנגד לעבודה בגלות, במקום שכל עמנו עדיין שקוע בו, אבל העבודה צריכֿה להיות מכוֶנֶת לא בתור עבודה לדורות כי אם להֹוֶה. העבודה בגלות היא בשביל ההֹוֶה אבל בשום אופֿן לא בשביל [74] העתיד…

כן, התגברה אצלי ג[ו]על הנפֿשה אל הַגָלות ותוצאותיו [ותוצאותיה]. התגברה אצלי ההתנגדות לש[י]טת מחייבי הגלות, ובגלל זה אפֿשר (אם רק המצב הנוכחי ירשה…) שאכת[ו]ב “שִבְרֵי־הִרְהוּרִים” על שלילת הגלות וחיובה.

*

כשאני נזכר איזה ת[ו]כן מִלֵא את רשימותי[י] של הימים שעברו, והת[ו]כן הממלא עתה את רשימותי[י] – חודר ללבבי איזה צער חֲרִישי. ת[ו]כן אֶחָד היה לי ברשימותי[י] הקודמות: רעיוני ע"ד [על דבר] ארץ־ישראל וכל המתהו[ו]ה אצלי מסביב לרעיון זה, וכן כל הנעשה בעולמי הרוחני, ועתה באה המהומה והפכה את הכֹל.

ככה הוא גורל האנוש ותקוותיו!

*

חביב לי “יומוני” המכיל בקרבו את כל רגשות־לבי ושהוא הֵד לכל מה הנעשה בעולמי – אך בדבר אחד עוד לא מִלֵא ואינו מְמַלֵא “יומוני” את [75] חובתו. וזוהי הס[י]בה: יש ש“יומוני” זה בא לפעמים לידי אחרים וקוראים בו ו“דבר” זה שאני איני חפץ שי[י]קָרֵא ע“י איש מִלְבַדִי (בכלל, איני חפץ שי[י]קראו גם רשימותי[י] האחרות, כי נעים יותר הדבר שרגשותי[י] והרהורי־לבי י[י]שארו ח חבויים מעין זר כמו בלב פנימה…) וחֲבָל! הן כ”כ [כל כך] חפצתי ש“הַעני[י]ן” [כך!] ההולך ומתרקם אצלי זה מכבר ימצא הד נאמן על דפי “יומוני” הוא וחליפותיו ותמורותיו המביא בנפֿשי פנימה… אך אם יזכני ד', אותי ואת כ[ו]לנו לחיים, חושב אנ[ו]כי בימים הבאים (שהלו[ו]אי שיבואו עלינו לטובה) להתחיל בעריכת ה“עני[י]ן” הזה ב“יומוני”. כי חשוב ונכתב וקרוב ללבי.. הַדבר הזה.

ומא[ו]ד שבע־רצון הנני, שאם ב“יומוני” לא יכול עד הנה הדבר הזה למצוא הֵד, הנה בשִירַי ע"א [על אודות] זה, מצאו את הדם הנאמן… – ⁶⁶

*

מפני השעה המאןו]חרת והאפלה ההולכת ומתרבה אני פוסק את רשימתי.

[76] יום ד'[,] כ“ו [כ”ז] מנחם־אב, בצהרי[י]ם, תרע"ד, מלינוב

[19 באוגוסט 1914].

יושב אנ[ו]כי עתה לרשום את דברי[י] אצל הש[ו]לחן שבבית, ודממה מסביב, הכ[ו]ל שותקים, מתקתק לו השעון ומכניס איזה הרמוניה עגומה (הכ[ו]ל לפי רוח המצב…) אל הדממה. הכ[ו]ל שותקים. על הכ[ו]ל פרוש ענן־יגון ועצב כבד. המצב קשה הנהו עד למא[ו]ד מכל הצדדים. היום לפנות ב[ו]קר יצאו מפה אנשי הצבא שנחו פה כל הָעֵת, הם יצאו למערכות המלחמה.

אתמול לפנות ערב ישבו אצלנו הַחַיָלִים היהודים מקיוב שנכנסו אל ביתנו בכל יום לשתות תה ולאכֿול, וס[י]פרו כי אפֿשר ש“הרוטָה”⁶⁷ שלהם ת[י]שאר פה ולא תלך הלאה… וכמה תקו[ו]ה היו [הייתה] בדבריהם… וכשכ[י]לו בלילה את ארוחתם, צ[י]וו לאמא⁶⁸ שתכין בשבילם ארוחה ליום המחרת כלומר: ליום הנוכחי, כי בלי ספק לא יצאו מפה. [77] וכעבור איזה רגעים אחרי יָצְאָם מביתנו, נכנסו שוב ופניהם חִוְרִים כסיד, ורגליהם משתרבבות וכושלות ובשפֿה רועדת ומק[ו]טעה ס[י]פרו כי בחוץ פגשו בהם ואמרו שילכו ויתכוננו כי בשעה השלישית בלילה יצאו מפה ללכת הלאה. קשה לי לתאר את הר[ו]שם הַמְדַכֵא שעשו דבריהם על כ[ו]ולנו, דמעות עמדו בעינ[י]נו, הם כמובן, במצב נורא כזה יצאו תיכף מהבית בברכי[י]ם כושלות ובפרידה מק[ו]טעה שחצי[י]ה בכי[י]ה. הה! מה נוראים היו הרגעים האלו, מה כאב לבי עליהם. הם יצאו מפה ללכת למערכות המלחמה, לקראת הַמָוֶת הנורא ושם במרחקים אבותיהם, נשותיהם וכל ב"ב [בני ביתם] מתמוגגים⁶⁹ בכאב וצער בלי קץ. הוי, מה נורא הדבר. כמה מתחיל לבי לכאוב בז[ו]כרי כי כל אלו היהודים החביבים שהתו[ו]דענו להם במשך הימים (ובכלל כל האנשים בני־האדם שדם אנוש נוזל בעורקיו [כך!]) יוצאים עתה [78] לקראת החרב… הוי כמה לבבות נשברים לרסיסים! כמה עיני[י]ם כבר עששו מבכֿי! כמה נשמות מ[ו]פקעות מכאב! והכ[ו]ל, בשביל מה ובשביל מי? בשביל סכסוך שבין הממשלות, בשביל סכסוך שבין המושלים, צריך לשפוך דם רבבות אנשים החפים מפשע. אִי שמים!

והיכן הקולטורה? היכן הציו[ו]יליזציה? היכֿן הוא האדם המתקדם? ההתפתחות האנושיות היכן היא? אַיֵכֶם? – אך אין זאת כי מציאותכם בספק מֻטֶלֶת!…

ונורא הדבר נורא עד למא[ו]ד, בני־אדם יוצאים לה[י]לחם עם אחים בני־אדם כמוהם למרות רצונם[,] דמים בדמים נוגעים… דמים צועקים על העו[ו]ל הנורא הנעשה עתה תחת השמש: היכן היושר? כל העולם עומד עתה להַחֲרֵב בשביל סכסוך שבין המושלים. ואותם המושלים האכֿזרים המכריעים [79] עתה רבבות אנשים לטבח והם בארמונותיהם יושבים וחיים חיי־מנוחה – להם עוד נִתְנָה הארץ!

קומה אל[ו]הים עד מתי תחרישָה?! – – –⁷⁰

*

ועל הכ[ו]ל פרוש ענן־יגון. וגדול הפחד מא[ו]ד, ורבה הדאגה, ושאלת “הבריחה” מנקרת במוח בכל ת[ו]קפֿה [כך!]. וכואבי הלב, וכואבים הלבבות רווי[י]ם הם בצער המצב־הפרטי ובצער המצב הכללי.

קשה ונורא, עד אין לשער, המצב ההולך ומסתבך ואחריתו – מי יְשוּרֶנוּ? – –

* * *

יום א‘[,] ב’ דר“ח אלול… [א' אלול], התרע”ד, מלינוב

[23 באוגוסט 1914].

מהו המצב? בימים האלו ק[י]וו⁷¹ שתתפרץ אצל גבולנו מלחמה כבדה, ולא ידוע עדיין אם התפרצה כבר או לא. פה בעי[י]רה הכ[ו]ל נוהג כנ“ל כסדר. עד היום לא נכנסו מחנות חַיָלִים חדשים ורק עתה באו המון עגלות מובילות צידה אל הגבול ועמהן הרבה [80] חיָלים. המלחמה הלא כבר בת[ו]קפֿה⁷² ואי־אפֿשר עתה עדיין לְבָרֵר את המצב אם גרוע הוא או להפֿך, כמובן. אם צבאות־רוסיה יחדרו לאוסטריה וילכו הל[ו]ך וכֶבֹש שמה – מעטה פה הסכנה, אבל אם צבאות־רוסיה יֵהָדְפֿו אחור – נורא המצב עד למא[ו]ד כי באופֿן כזה תֵּהָפֵך כל הסביבה שלנו לִשְדֵה־מלחמה. כמובן שאנו מתפללים להתגשמות האופֿן הראשון. אבל כמה קשה להתפלל לזה, כי כמה יהודים מאחינו היושבים בחו”ל יִנָזְקוּ וגם י[י]הרגו על ידי אנשי־הצבא המקומיים, כי אומרים שהקוזקים עשו שמות ברכוש ובנפֿש בי[י]חוד ביהודים בה[י]כנסם לברוֹדָה,⁷³ וגם בלי זה, הלא יצטרכו לקחת את מקל־הנדודים בידם ולנוד בח[ו]סר כל מבלי דעת לאן.

אמנם כ“כד[”] נחשבנו בית ישראל –אחת היא אם ת[י]פ[ו]ל האבן בכד סופו לה[י]שבר וכן י[י]פול הכד [81] על האבן… א[ו]מללים אנחנו! “שה פזורה ישראל” גלות!! גלות!! עד מתי תתעוללי [כך!] בנו?

*

כן. קשה הגלות ורבות הַטְרַגֶדיוֹת המתהוות בה ועל אחת מהן שבעת האחרונה, ארש[ו]ם בזה קצת:

כשהתחילה רוסיה (כך!] מגי[י]סת את חילותיה ולקר[ו]א ל“חיל המ[י]לואים” – רבו מא[ו]ד היהודים[,] ראשית מפני שקראו לחיל המ[י]לואים מעשרים ושל[ו]ש שנה[,] ושנית מפני שכל הגבולים נחסמו תיכף ולא הספיקו רבים לברוח למקומות אחרים, ובאופֿן כזה מספר היהודים שבצבא הרוסי רב הוא עד למאֹד.

במקומות רבים נערכֿו מניפסטציות יהודיות בעד נ[י]צחונו של הצבא הרוסי, ובתור הבעות רגשות־אֵמוּן לממשלה.

כמו כן ישנם מתנדבים יהודים בצבא הרוסי, כל זה נִצְטַרֵף בְיַחַד, והדפוטט⁷⁴ העברי פרידמַן⁷⁵ [82] נאם בדומה [בַּ’דּוּמָה'] ב“ישיבה הה[י]סטורית” שלהם ע"ד [על דבר] פטריוטותו של ההמון היהודי לרוסיה, וכמה יהודים הולכים עתה להקריב את חייהם בעד רוססיה [כך!]. ועוד….

הממשלה, בהיותה עתה במצב מלחמה נוראה כזאת, חפצה כמובן עתה שבין העמים היושבים על אדמתה ישלטו השלום והשלו[ו]ה, ולכן הביעה גם היא ס[י]מפטיותה ליהודים, הדביקו מודעות בכל מקום שלא יעליבו בן־עם אחר, וגם עשתה איזו הנחות ליהודים: ב[י]טלה את הגזרה ע“ד [על דבר] מניות־הסוחרים; הרשתה למשפחות “חי[י]לי המ[י]לואים” לשבת מחוץ לתחום; פסקה את הגירושים. וכו'. וכמובן שמבטיחים לנו הרבה, הרבה!.. וכל בר־דעת יכול להבין כי כל אלו הנ”ל הם רק לע"ע [לעת עתה] רק בשעת המלחמה…

אך הנה יָצָא הנואוו. וואס.⁷⁶ במאמר “אותות הזמן”⁷⁷ ובו הוא מדבר ע"ד [על דבר] מסירותם ואהבתם הכבירה של היהודים [83] לאדמת־מולדתם (?) [כך!] הזאת, ומדבר על דבר הרוח החדשה שעברה בין מחנה הימניים, רוח המנבאה עתידות מזהירות לעם ישראל ברוססיה [כך].

ואי אפֿשר לדעת אם כותב המאמר הוא תמים כ"כ [כל כך] או יש בזה רק טֻמטום־המוחין [כך!]. קשה לברר את זה, אבל כי עבדות והתרפסות יש פה – בזה אין שום ספק.

הנה כיצד אנשים חשובים הוגי־דעות תועים בַסַנְוֵרִים! “טַחוּ עיניהם מֵראות”!

הרבה מקו[ו]ה הוא בעה“מ [בעל המחבר] מפורישקביץ⁷⁸ הנוכל שזה לא כבר שלח מכתבים למערכות הע[י]תונים היהודי[י]ם ובהם דברי זלזולים גַסִים מלאים רַעַל־שנאה לעם היהודי, דברים שת[ו]כנם הוא: להרוג, לאבד את עם היהודים. פורישקביץ זה, הארור, לבש עתה בשעת חירום זו מסו[ו]ה של ס[י]מפטיה ליהודים, הוא נעשה פתאום לידידֵינו, ומתרעם על “השחורים”⁷⁹ [84] שלא פסקו עדיין להשליך את “רפֿשם” על היהודים. הרבה מקו[ו]ה הוא מגולוביוב הסטודֶנט הקיובי,⁸⁰ זה הארור שהיה הג[י]בור הראשי ב”עני[י]ן בייליס" שהצטי[י]ן לא פעם ב“פוגרומים” ביהודים – גם הוא נעשה עתה “לידידנו” – ומר[ו]ב התלהבות בשעת המניפסטציה [של] היהודים בקיוב ח[י]בק את הרב מטעם – – – כ[ו]לם, כ[ו]לם מטיפֿים עתה לאחדות כל העמים ברוסיה ומבטיחים “הרי־זהב.”

ומחבר המאמר בונה על יסוד כל זה תקוות שלמות לעם ישראל פה.. – ועוד ישנם אנשים שיהיו “מֻכים בסנו[ו]רים” כאלו… כן, כן. אך למה להם כבר לדבר ולכתוב? מעט סבלנות ידידי[י]! חכו עד גמר־המלחמה[,] יסירו נא הארורים שונאינו, את המסו[ו]ת מעל פניהם – ותִרְאו א תקו[ו]תכֿם מה היא? תמימים! “היהפ[ו]ך כושי עורו ונמר חברבורותיו?” ואלו “מחוללי הפוגרומים” “מוצצי דמינו” הכ[ו]ל, הכ[ו]ל, [85] הטובתנו הם דורשים? הם רק מתעללים בנו! ולמה הִתְרַפְסוּת־העבדות? למה לנו להשחית צורתנו יותר משהיא עתה?

“זְכֹר ד' מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִיטָה – וּרְאֵה חֶרְפָתֵנוּ!”⁸¹ שימו אל לבבכֿם, אתם האנשים ההולכים בסנו[ו]רים והמשלים את נפֿשם בשו[ו]א! זכרו, כי עמֻקים הם ש[ו]רשי השנאה לנו, ועוד הם הולכֿים ומתעמקים… אל תבזבזו לריק כ[ו]חֲכם! הלאה ההתרפסות הגָלותית! הקדישו כוחותיכם לתנועת התחי[י]ה בישראל ואל תזרעו אל קוצים – כי זרעכֿם פרי לא יעשה! עוד הרבה, הרבה יש לי לכֿתוב על המחזה המעציב הזה של טרגדיה זו, אך גדול הוא הכאב יותר מדי, כואֵב הלב, וקשה לי עתה לערות את כל הרהורי[י] ע"ד [על דבר] זה, פה בדפי “יומוני.”

*

כבר ב[י]רכו ר“ח [ראש חודש] אלול! נשמעה כבר התקיעה (84) [צ”ל: 86] הראשונה! ⁸² כמעט שהקיץ כבר גָז! ועמו, הוי, כמה חלומות גזו ונעלמו… כבר בֵרכֿו ר"ח אלול, גָז כבר הקיץ ועמו הולֵך ונגמר כבר “יומוני” הנוכחי הוא החלק הרביעי.

“הֲיִזְכֶה “יומוני” הנוכחי לרשימות שת[י]כתֵבְנָה בארץ ישראל נושאת־חלומותי[י]?… היזכה לאצור לתוכֿו הֵד הַלְמוּת לבבי רְוֵה אורה משמש ארץ־אבותינו?… הֲיזְכֶה?”…

ככה כתבתי בהקדמתי לחלק הנוכֿחי של “יומוני”, הרבה ק[י]ו[ו]יתי וחָלַמְתִּי! רבה הי[י]תה תִקְוָתִי כי עתה כבר אהיה בארץ־חֲלוֹמוֹתַי. הוי, כמה חלמתי וק[י]ו[ו]יתי! ועתה?

חרדתי למכשולים שונים שיקומו בדרכי, הרבה ירֵאתי מפני אבני־הנגף שבדרכי, אבל למהומה כזאת לא ק[י]ו[ו]יתי כלל.

הנה כי כן הוא גורל האנוש!

[87]

*

וכמה מתגעגע אני כבר לשעת־שלום! כמה נוראות הן השמועות ע“ד [על דבר] המלחמה, ושפֿיכות־הדמים, כמה קשה לשמ[ו]ע על אודות כל זה! ואני כ”כ [כל כך] מתגעגע לזמן לעת שֶקֶט ושלו[ו]ה, שהכ[ו]ל יבוא על מקומו בשלום, ובין כל הנושעים אשוב גם אנוכי לְפִּנַת־עולמי, לחלומותי[י] ותקוותי[י], שגם עתה לא אבדו אצלי חָלילה, אך הרבה הרבה הפֿסידו על ידי המקרים האחרונים…

*

אולי הייתי כותב עוד קצת, אך שעה זו היא שעת בין־שמשות, והאפלה מתגברת ואני מפֿסיק את רשימתי.

* * *

יום ד‘, ד’ אלול, התרע"ד, מלינוב

[26 באוגוסט 1914].

לרשימתי הנוכחית אני נ[י]גָש בלי רצון מי[ו]חד מפני חֹסֶר ח[ו]מר לרשימה זו, על המצב הכללי אי־אפֿשר לי לכתוב עתה. רבה הערבוביה עד למא[ו]ד, גדולה המהומה ואי־אפֿשר להוציא מכל זה דבר ברור.

[88] אפשר לי לכתוב רק כי המצב הִסְתַבֵך הרבה והורע, ואי־אפֿשר למצוא ס[י]מנים שיוטב בקרוב.

*

וּבְעוֹלָמִי אני? –

הה! מה כואב לבי, בראותי את המהפכֿה הנורָאה שחוללה המהומה האחרונה בעולמי, לא אדבר בזה ע“ד [על דבר] עתידי הקרוב והרחוק, אבל “ההווה” הנו לע”ע [לעת עתה] נורא וּמַר עד למאֹד.

רָפֿו כנפי חלומותי[י] שלפני המקרים האחרונים כ“כ [כל כך] הגביהו לעוף בִשְמֵי דמיוני, כן, רפֿו כנפֿי־חלומותי[י], לא אדע אם תתחזַקנָה בקרוב או לא, אבל לע”ע רָפֿו הרבה, הרבה – – –

גדול החֻרבן שנתהו[ו]ה עתה בעולמי, וגדול כאב־לבי, בשעה שאני מתבונן אֵליו.

אז, לפני המקרים האחרונים, לַמְרוֹת המכשולים הרבים שראיתי בדמיוני, היה בכל זאת רעיוני אצלי קרוב [89] להִתְגַשְמוּתוֹ, הרבה, הרבה אִמְצַתְנִי התקו[ו]ה, לַמרות מעצורים ואבני־נגף הייתי מלא־אֹמֶץ וב[י]טחון ועתה, נשתַּנָה הכ[ו]ל מן הקצה אל הקצה, הִתְרַחֵב התהום המפֿריד ביני ובין מחוז חפֿצִי. המזרח שהיה כ“כ קרוב לי – נתרחק פתאום כ”כ!… מהפכה נוראה הִתְהַוָה [כך!] בעולמי. לא קטן הוא חֻרבנו, הָאָקוּם ואִבָנֶה מח[ו]רבני זה בקרוב?…

*

היום, רבו געגועי[י] מא[ו]ד לארץ־ישראל, זה שבועות (שהנם בעיני[י] כשנים רבות) מיום שפסקה מנגינת־חלומותי[י] על אֶרֶץ־שאיפֿותי[י], מקרי־הזמן הפסיקוה. המהומה הנוראה החרישה גם את הגעגועים החזקים שתססו בקרב לבבי, והיום התעוררו מֵחָדָש, התעוררו בי אותם הגעגועים החזקים לארץ־נושאת־חלומותי[י], הרבה הוספֿתי דעת בימים האחרונים, את הגָלות המרה, שאין קץ [90] להתעלולים הנוראים שהיא מתעללה בנו. הוי, כמה תקפֿו עלי[י] הגעגועים לארץ האבות!

“לִבִי בַמִזְרָח וְאָנֹכִי – בְסוֹף מַעֲרָב” [ריה"ל]

משתפכים הדברים הללו, של משוררֵנו הקַדמוני הציוני הראשון, בתוך כל אֵבָרַי.

*

הרבה רגשות עדיין תוססים עתה בלבבי, מלא לבי על כל גדותָיו אהבה רבה לעמי לארצי, וביחד עם זה הוא כואֵב על הגלות המשחיתה את צורת־עמי, ומתעללה בו בלי הֶרף, אך לא אָמשיך עתה את כתיבתי. שעת בין שמשות עתה, האפֿלה משתרעה, ואני מפֿסיק את רשימתי.

* * *

יום ב‘[,] ט’ אלול, התרע"ד, מלינוב

[31 באוגוסט 1914].

עברו חמ[י]שה ימים מיום שלא רשמתי ב“יומון”, ועתה אני נ[י]גש לרשימה זו. יש לי עתה לרשום רק על ה“מצב” ואיכותו וכל מה שמתהו[ו]ה מסביבו. [91] לא ארש[ו]ם את המצב בכלל והמצב־הנפש שבימים שבמשך הימים שעברו שלא רשמתי ב“יומון”, מחֹסֶר ז[י]כרון, ארש[ו]ם רק את המצב של אתמול והיום.

קשה עד למא[ו]ד הנהו מצב־הנפֿש מיום אתמול. הרוסים חדרו לאַוְסטריה, ובכל הדרך לא מצאו שום כ[ו]ח מִתְנַגֵד, הם הלכו וחדרו בלי שום פחד, אך פתא[ו]ם אצל איזה מקום התחילו להמטיר עליהם גשם – של אש נוראה, והרבה, הרבה אנשים נפֿלו חללים ופצועים בהתנגשות זו, והנה מיום אתמול מובילים דרך פֹה הרבה פצועים.

להביט אל המחזֶה הזה קשה עד למא[ו]ד: אנשים שזה לא כבר התהלכֿו בריאים ושלֵמִים, שזה לא כְבָר אש־החיים הבריקה בעיניהם ועַתָּה הם מוּטָלִים פצועים, מהם אנושים ומהם בלתי־אנושים, וכמה מהם הֻטלו אל תוך האדמה אחרי נ[ו]פֿלם חללים על שדה־המלחמה. וקשה לשמ[ו]ע את [92] ס[י]פורי הפצועים הנוראים; קשה לשמ[ו]ע את אַנְחותיהם מג[ו]דל כאב פצעיהם. ורב הוא הכאב בז[ו]כֿרך כמה יתומים יִתְרַבוּ עתה, כמה הורים שכולים, וכמה אלמנות אן[ו]מללות! – – –

רבש"ע [ריבונו של עולם]! זה הדם הנשפך כמים למה הוא? הא[ו]מנם אי אפֿשר לעולם להתקי[י]ם בלי שפֿיכות־הדמים הנוראה הזאת?!

ורגש־מחאה עזה מתעורר בלבך נגד מלחמות העמים. נגד שפֿיכות־הדמים הנוראה. ובז אתה להתקדמות־האנושיות, לקולטורה ויצירותיה, בז עתה לה בראותך כי שפֿיכות־הדמים בת[ו]קפֿה עומדת, ולהפֿך היא הולכת וּמִתְרַבָה ע"י כלי־המשחית המודֶרניים שיוצֶרֶת הקולטורה.

ומה גדול צערך, וכאבך מה נורא הוא, בז[ו]כֿרך כי כל מה שנעשה עד הנה אין הוא הוא [כךִ!] אלא הקדמה [93] למה שעתיד עוד להֵעָשוֹת. לפי המצב שהולך ומסתבך עתידה להתפרץ “מלחמה עולמית”, וכמה נהרות־דמים ישטפֿו אז וכמה בני־אדם צדדיים צפויים לחרב[,] לרעב ולמָוֶת.

*

ובזמן כזה, בתוך מצב כזה, אי־אפֿשר כבר להעיף עין על הנעשה בעולמךָ הפרטי; אי־אפֿשר להתבונן אליו, לח[ו]רבנו, כי אחת היא, במצב כזה אי־אפֿשר לתקן את הפרצים הנראים בו…

אי־אפֿשר גם לְהִתְמַכֵר במקצת לכל מה המבצבץ על קרקע־הַלֵב, לטפחהו ולגדלהו כיאות… אי־אפֿשר עתה לעשות את זה במצב ובזמן הזה, ולכֿן הכ[ו]ל עזוב בעולמי ונָטוש בעולמי באין אפשרות לשמור, ולטַפֵחַ ולגַדֵל – – –

*

וגדול הצער מא[ו]ד! כל האו[ו]יר ספֿוג בשנאה עזה ליהודים, כל נוצרי חורש עליך רעה, ולו היה ]94] ביכ[ו]לתו היה שם קץ לחייך כרגע – – רבות הן האגדות־המשֻנות, והעלילות המתהלכֿות בקרב עם הארץ על אודותינו היהודים, למשל: “היהודים שלחו לאוסטיריה [כך!] חָבִית מלאה זָהָב, ועליו מ[ו]נחים דגים־מלוחים”… ועוד עלילות משֻנות כאלו, וע"י זה גדולה אֵש־השנאה הבועֶרֶת בלב עם־הארץ נגדנו, וכל האו[ו]יר ספֿוג רעל של שנאה נוראה, ואת הכ[ו]ל צריך לסבול, צריך לסתום את הפה ולשתוק, ולכוף את הראש לפני כל מכה ומגדף.

*

כי על מי נ[י]תכֿת חֲמַת הלוחמים הרוסיים בכ[ו]בשם איזה עיר אם לא על היהודים. היהודי! הוא השה המובל לטבח בכל מקום ובכל שעה, וכמה יהודים כבר נהרגו בראשית מלחמה זו!

ובז[ו]כֿרך את כל אלה מתעוררת בך מחאה נוראה ועזה נגד כל הגַלות ומחייביו [ומחייביהָ]. וכואב לבך, כואבה נשמתך, וגדול הכאב! –

* * *

[95] יום ד', י“א אלול, התרע”ד, מלינוב

[2 בספטמבר 1914].

אתמול בב[ו]קר כשהקיצותי משנָתי, שמעתי כי בבית שָאון. רצו הנה והֵנָה, וקריאות־יגון נשמְעו. ס[י]בת השאון היה [הייתה]: משדה המלחמה שמעבר לגבולנו⁸³ הביאו הנה פצועים במספר קרוב לשתי מאות והניחו אותם בבית הרופֿא המקומי, בבית המרקחת, בבית הגרף ועוד באיזה בתים פרטיים. וכמעט כל אנשי העי[י]רה רצו אל מקומות־חֲנָיַת הפצועים והביאו להם מאכלים ומשקות [כך!] שונים להשיב את נפשם הרצוצה. גם אנ[ו]כי מ[י]הרתי לשם. באתי לבית הרופא, תיכף בה[י]כנסי פנימה ובראותי את הפצועים השוכבים סרוחים על פני הקש שעל הרצפֿה [כך!], בראותי את פניהם שסֵמֶל היגון נשקף עליהם, בש[ו]מעי את אנחותיהם המרגיזות כל לב, – כל זה עשה עלי[י] רֹשֶם מדכא עד למא[ו]ד, ועד כַמָה שתקפֿה מחאתי נגד המלחמות ותוצאותיהן עד הנה – הנה אתמול אחרי ראותי את הפצועים – חזקה הרבה, [96] הרבה יותר. נאקת־מחאה תוססה בקרב לבבי, וחשבה בכל רגע להתפרץ, נאקת־מחאה נגד המלחמות, נגד השפֿיכות־הדמים הנוראה, נגד חֶרֶב־המו[ו]ת זו שאין מעצור לה, ושלא נ[י]סתה עדיין “הקולטורה” ה“נשגבה” לעצור בעדה.

מדכא עד למא[ו]ד היה הר[ו]שם שעשה עלי[י] מחזה־הפצועים, ונשתנה הר[ו]שם בצהרי[י]ם (ג"כ [גם כן] אתמול) בשעה שהובילו מִפֹה את הפצועים.

קשה ומדכא היה הָרֹשֶם, אך היום כבר רפה עֻקצו בְמִקְצַת, אך יודע אנ[ו]כי, כי יֵלֵך הר[ו]שם וִישתַנֶה בכל יום כשיביאו פצועים חדשים, ואולי יתרופף הר[ו]שם קצת מפני ההרגל – –

*

היום דִכְאָה את רוחי ידיעה שהופיעה בע[י]תונים והיא כי בימים הקרובים תכֿריז טורקיה מלחמה על רוססיה.⁸⁴ מה גדולה תהיה המהפכֿה [97] כשיתהַוֶה הדבר הזה. כמה תסב[ו]ל מזה ארץ ישראל, וכמה יסבול הי[י]שוב החדש ובוניו, ומי יודע עד איזה מדרגה יגיע האסון הזה? – – –

קשה ונורָא עד למא[ו]ד יהיה אז הַמַצָב בארץ־ישראל, הרבה יצירות חשובות י[י]הרסו; הרבה מעֲשים שחשבו לְהִתְגַשֵם י[י]חרבו, ומרה ונוראה תהיה הפסקת המעשים, כלומר: הפֿסקת בני[י]ן ח[ו]רבות אַרצֵנוּ.

כמה חלומות נשגבים יגֹזוּ אז, כמה תקוות יפֿות יבֹלוּ אז, ובין כל כל [כך!] החולמים והמקַוִים שֶיִנָזְקוּ מזה – אמנה גם אנ[ו]כי, אנ[ו]כי יִצְחָק לַמְדָן החולם והמקו[ו]ה לעלות ארצה־ישראל לעבוד את עבודת הַתְחִיָה על אַדְמַת־אָבות, לִחְיוֹת חיים עבריים שְלֵמים בסביבָה עברית שלֵמָה, אנ[ו]כי החוֹלֵם לְרַעיוני הַנִשְגָב, הוי הא[ו]מנם לא יִתגַשֵם?… ולכן, מפני זה האמור פֹה – קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה לי הידיעה שבקרב הימים תכריז טורקיה מלחמה על רוססיה.

[98] יום ו'[,] י“ג אלול, התרע”ד, מלינוב

[4 בספטמבר 1914].

מהו עתה המצב? מה מִתְהַוֶה במערכֿות המלחמה? רוססיה הולכת וכובשת באוסטריה עמדה אחר עמדה. במלחמתה עם אשכנז נחלה בימים האלו מפלה גדולה, לפֿי ידיעת המצביא הראשי אבדו שני קורפוסים⁸⁵ – – גם במלחמתה עם הממשלות האחרות (צרפֿת, בֶלגיה איטליה⁸⁶ ועוד) מנצחת היא אשכנז. המצב הולך ומסתַבֵך, ממשלות שעמדו עד הנה מן הצד עומדות להתפרץ ולהשתתף במלחמה נוראה זו.

עתידה בימים אלו טורקיה להכֿריז מלחמה, ואחריה בולגריה, רומניה, יָוָן, ועוד ממלכֿות קטנות; וזה ישמש מעין שֶמֶן למדורה המתלקחת עתה.

*

רוססיה הולכת וכובשת באוסטריה מקום אחר מקום, ובכל מקום בואה, חילותיה עושים שמות ביהודים וּבִרְכֿושם, גוזלים, חומסים, מכים, הורגים, הורסים בלי [99] חמלה ורק את “היהודי” הא[ו]מלל – –

מסָפָרים דברים נוראות [נוראים] על הח[ו]רבן השורר עכש[י]ו במקומות שכבשתָם רוססיה. מלבד רכוש היהודים שהיה לבַז, ושנכֿחד לא רק ע“י אנשי־הצבא, כי אם גם ע”י הא[י]כרים הנכֿרים המובילים צ[ו]רכי־א[ו]כל ובשביל החיל, – הנה גם הנפֿש היהודית מצ[ו]ררת מכל צד,: הורגים, מכים בלי חמלה את אַחֵינו, מחללים את ק[ו]דשינו, ספרי־תורה מִתְגוֹלְלִים ברפֿש, או נקרעים ונשרפים, בתי־תפילה נהרסים ונשרפֿים ועמם גם כל הספרים רבי־הָערֶך בכל ח[ו]רבן והֶרֶס נורָא.

כן, בכל מקום היהודי הוא הראשון המֻכן להרג, לח[ו]רבן ואבדון; בכל מקום הוא הראשון שעליו נ[י]תכֿת חמת זרים; א[ו]מללים אנחנו המפ[ו]זרים על פני כל כדור הארץ, והננו הראשונים לכל פגע וצרה, א[ו]מללים אנחנו הנת[ו]נים לבז לכל עריץ ורשע, שהננו הפקר לכל רגלי[י]ם גסות, רומסות.

[100] וגם פה ספוג האו[ו]יר ברעל־שנאה לנו היהודים, דַם כל עם הארץ רותֵח בלי הרף, חמתו בוערת בו והוא נכֿון בכל שעה לעשות בָנוּ שַמוֹת.

כמה אוצרות של זהב כבר הוציאו יהודי־רוססיה בשביל המלחמה, כמה בתי־חולים לאנשי־צבא פצועים מבלי הבדל דת ולאום בנו קה[י]לות ישראל ברחבי רוססיה, וכמה כסף מוסיפים היהודים לנַדֵב, וכמה יהודים נמצאים בחיל הרוסי, וכמה מתנדבים ח[ו]פשיים – והרי זה שכרנו! – שנאה, בוז, ואגרֹף־רשע המֻכן לרדת בכל רגע על ק[ו]דק[ו]דנו – זהו הוא שכֿרנו בעד כל טובותינו.

ולעג־מר יתקפֿנו עת נראה את המסו[ו]ה ששמו שונאינו על פניהם, ועשו את עצמם לאוהבים… את דמינו אנו שופֿכים, אוצרותינו אנו מבזבזים, וגורלנו המר פה – בת[ו]קפֿו [כך!] עומד. ואם עורך־דין מושבע⁸⁷ יהודי שנקרא לצבא, שהוא מחיל המ[י]לואים, ובטרם [101] לכתו למלחמה הוא חפץ לקחת ברכת־הפרידה מאבותיו הגרים בקוּרְסק,⁸⁸ שהיא מחוץ לתחום, – אוסרים לו את הדבר הזה. הֵן יהודי הוא וגרוע הנהו מכֶלֶב זה שהוא “ח[ו]פשי” הרבה יותר ממנו, יהודי אתה ומה לך לצע[ו]ד על האדמה שאנחנו אסרנו לך לשבת שם. יהודי, זה הולך לשפ[ו]ך את דמו בעד הארץ, ואין שמים לב לזה, והרי הוא ככלב, וכשהוא חפץ להתראות עם הוריו אולי בפעם האחרונה, הרי מזכירים לו כי לא כמו כל אנוש הנהו היהודי.

אִי שָמָיִם!! עַד מָתַי?! עַד מָתַי!?

והרי את כל זה יודעים אנחנו כ[ו]לנו היהודים, כ[ו]לנו נדע את גורלנו פֹה⁸⁹, ואיך זה אפֿשר שעוד נמצאים יהודים המתנדבים ללכת ה למלחמה בעד ארץ זו; עוד נמצאים כאלו ההולכים בנפֿש חפֿצה לשפוך את דמם בעד שונאינו הכֿי נוראים, איך זה? הנה מה שעשתה הגלות ממנו, היהודים.

[102] הגלות! הגלות! ראו מה בכֹחָה לעשות! – – –

נת[ו]נים אנחנו פה לבז, לבוז להרג, למכה ולחרפה, ובכ"ז [ובכל זאת] נמצאים עוד “עבדים[”] בעלי נשמות מש[ו]עבדות שהולכֿים לשפוך את דָמָם, בלי כל תועלת ותכלית.

רוחי סוער בקרבי, דמי[י] רותְחים, תוססת בקרבי מחאה נוראה נגד גלותנו ושונאינו הנוראים. רוחי אינו נח אף לרגע. איני יכול למצוא לי מנוחה, בראותי מהו מצב עַמִי בגלות, ואני מרגיש בקרבי חובָה לקום ולעשות דבר־מה לטובתו, ואני חפץ לערות רגשותי[י] על גבי הַנְיָר, חפץ אנ[ו]כי למצ[ו]א ב[י]טוי נכון להתרגשותי, והֵד לכל מה התוסס בלי הרף בקרבי. ומא[ו]ד מא[ו]ד חָרֵד אנ[ו]כי לארץ־ישראל[,] תקו[ו]ת־עמי היחידה, חרד אנ[ו]כי שלא ת[י]ופסק בני[י]נה לאיזה זמן ע“י זה שטורקיה עתידה להכֿריז מלחמה, חרד אנ[ו]כי כ”כ [כל כך] להפסקה כעין זאת שנוראה עד למא[ו]ד תהיה לעמנו.

[103]

יום א'[,] ט“ו אלול, התרע”ד, מלי[נוב]

[6 בספטמבר 1914].

אמנם חשבתי היום לרשום ב“יומון”, אך לא בשעה זו, לפני הצהרי[י]ם, כי בכלל אין דרכי לרש[ו]ם בשעות הב[ו]קר כי אם בצהרי[י]ם, לפנות ערב ובלילה, אך עתה אי־אפֿשר לי להִתְאַפֵק לבלתי לרש[ו]ם בזה את הרהורי[י] שעולים עתה במוחי, ולבלתי שְפֹך פֹה במקצת את התרגשות־לבבי החזקה ברגעים אלו.

אהה, מה קשה להיות במצב זה השולט עתה בעולם, מה קשה להִמָצֵא בסביבתו! אך הֲיֵש מפלט ממנו? ונוראים הדברים המסֻפָרִים על הנעשה עַל מערכֿות המלחמה ומסביבה, נוראים הדברים, ושערות הראש תְסַמֵרְנָה מרב נוֹרוּאָתָן.

נוראים הדברים! נוראה האכֿזריות ושפֿיכות הדמים הַמִתְהַוִים עַתָה [כך!]. וחושב לבך לְהִתְפַלֵץ מכאב עת תשמע את הספורים ע“א [על אודות] כל זה: חללים, חללים נמשכים לא[ו]רך וירסטאות⁹⁰ על שדה המלח[מ]ה; יחד עם המתים נקברים [104] גם פצועים אנושים שעודָם בחיים. והנה זה היום ס[י]פרו על חַיָל יהודי אחד שעבר פה בשובו ממערכֿות המלחמה, והוא לא פסק מלבכות, שאל[ו]הו על מה הוא בוכֶה וענה כי לא יוכל לנש[ו]א את ג[ו]דל כאבו, וכל ימיו עיניו לא תיבשנה מבכי, כִי אחרי תגרת־מלחמה פָקדו עליו לקבור את החללים, ובין החללים נמצא יהודי פצוע־אנוש שלא נמנה בין הפצועים המוּבָלִים לבתי־החולים, וכשנ[י]גש אליו התחיל הפצוע ללטפו ולרמ[ו]ז כי יְרַחֵם עליו ולא יקברהו חיים, החי[י]ל הַמְסַפֵר, מ[י]הר תיכף לאיזה פקיד־צבא וס[י]פר לו את הדבר. זה האחרון נ[י]גש ג”כ [גם כן] אל הפצוע, וגם את הפקיד התחיל ללטף ולבקש כי לא יקברוהו, אך הפקיד אמר לא, הן לקחת אותך מפה אי־אפֿשר, ואת [ואם] לא ת[י]קָבֵר הכלבים יטְרְפוּךָ ויצ[ו] על החי[י]ל לק[ו]ברהו, והוא הוכרח למלא את הפקֻדה ומה נורא היה לו הדבר, עת הניחוהו [105] בבור, והוא לא חדל מלהניע בראשו ולהִתְחַנֵן ברמזים כי יֶרֶף ממנו, ואי־אפֿשר לו לחי[י]ל המספר להֵרָגַע ואינו פוסק מלבכות, ואומר הוא כי לא יוכל לסב[ו]ל את ג[ו]דל כאבו ע"י זה, הס[י]פור הזה ד[י]כא מא[ו]ד את רוחי ואי־אפֿשר לי לה[י]רגע, והלא אלפי מעשים כאלו מִתְחַוִים עתה במערכֿות המלחמה, ומה גדול הכאב מפני זה! וכמה שקשה ונוראה טְרַגֶדְיַת שהולכים למות, הֵן קשה שבעתי[י]ם טרגדי[י]ת של אלו הנשארים בחַיִים, של האלמנות הרבות הנוספות עתה, של היתומים ושל האבות השכולים.

היש מַרְפֵא לאלו אלפי הַלְבָבוֹת הנשברים וְהַיֵש גבול לצערם הנורא והאיום?!

אי שמים! אלו נחלות־הדמים הנשפכים עתה לר[ו]ב בכדי, למה הם? וזה האסון הכללי הנורא שבא עתה לעולם מה תועַלְתוֹ? מה בצע באלו א[ו]מללי־החיים הנוספֿים עתה לאלפים? ואלו המלחמות שתוצאותיהן [106] הֵן רק: שפיכות דמים נוראה, מיתתם של אלפי אנשים החפים מפשע, רביום [רבּוּיָם (?)] של א[ו]מללים בחיים, דלדול־המדינות ויושביה [ויושביהן] ועוד ועוד – למה לא תעבורנה ות[י]בטלנה מן העולם?! הא[ו]מנם ככה צריך להיות?! לא! אִי־אפֿשר[,] הַחֹק הזה מ[ו]כרח לְהִשְתַּנוֹת, שפיכֿות־דמים זו מֻכרחה להִבָטֵל מן העולם, אחרת אי־אפֿשר!

הריני מפסיק לעת עתה רשימָתי, את הרהורי[י] שהרהרתי עתה ע"א [על אודות] כל זה שכתבתי פֹה – כמעט שכבר נכתבו פה, ויֶתֶר הדברים שיש לי לכתוב: הרהורי[י] על היהודים והמלחמה, על מצבי הפרטי וכו[‘], וכו[’] – אני דוֹחֶה לשעות הצהרי[י]ם או לפנות ערב ואולי בלילה.

* * *

יום ד'[,] י“ט [י”ח] אלול, התרע"ד, מלינוב

[9 בספטמבר 1914].

ביום הראשון של שבוע זה בשעות הב[ו]ְקֶר רשמתי רשימתי הקודמֶת, בג[ו]מרי אותָה חשבתי עוד ביום ההוא [107] לְהַמְשִיכָֿה, אך מס[י]בות שונות לא המשכֿתיה אז. ובמשך שני הימים עד היום, אמנם היה לי מה לרשֹם, אבל התרשלתי ולא רשמתי. כבר חלפו הימים האלו והעבר שעבר זה לא כבר, בשעה שנ[י]גשתי לרשימת־ה“יומון” בלב מלא איזה עֹנֶג פנימי, ביָדעי כי השעה היא שעת־געגועים של בן הנכסף לארץ מולדת עמו, הרשימות היו מַנְעִימוֹת את רגעי כתיבתי אותן, יען כי הת[ו]כֿן היה לגמרי אחר משהנהוּ עתה…

בימים האלו מקונן בּלב יֵאוּש מר המקפיא בקרבי את דמי, בשעת הִתְגַבְרוּתוֹ, בעולמי ח[ו]רבן והרס, כמו בכל העולם בכלל… האסון שבא על כל העולם עתה עִם התפרצות המאורעות העולמיים – הֵן הפסיק את דפֿיקת דופקו של כל יצִירֵי־העולם [כך!] למשל: האמנות, הספרות ועוד ועוד, האסון שבא על כל העולם לפתע[,] האסון הזה בא גם עלי[י] ועל חלומותי[י]. וברגעים של חשבון־הנפֿש, בשעה שאני מתבונן למצבי ורואה [108] [מ]ר הוא ורע, אשמע קול קורא ממעמקי לבבי: “בוש וה[י]כלם! אלפֿי ורבבות אנשים נשארו עתה בחֹסֶר כ[ו]ל, מפני המאורעות האחרונים, אלפי אנשים גו[ו]עים עתה מרעב ומצמא; אלפי אנשים נהרגים ודמיהם נשפכים כמים על שדה־הקטל והם נקברים ככלבים; אלפי אלמנות, יתומים[,] אבות שכולים נסו[ו]תפֿו עתה בעולם; כל העולם מתאנח עתה מר[ו]ב כאב הלחץ שהמצב האחרון לוחצהו ואתה עודך דואג למצבךָ הרוחני?! עודך מתאונן על גורלך, על חלומותיך שנכזבו לע”ע [לעת עתה] – בשעה שהעולם הוא עתה במצב ח[ו]מרי קשה ונורא כזה?!"

הנה ככה הד דברי[י][,] הקול העולה ממעמקי לבבי, בשעה שאני מתחיל לדאוג ולהתאונן על מצבי – ואמנם הרבה, הרבה צֶדֶק יש בדברי הקול הזה, ואף רגש אחד משלי אינו מִתְנַגֵד לו – – –

*

[109] אבל איך שיהיה, – והימים האלו קשים ומרים הם למדי, הדאגה הכללית והפרטית נוראה עד למא[ו]וד, וכל זה אינו נותן מנוח לנפשך, והיא מָרָה וְנִדְכְאָה תמיד, ולכן שבע־רצון אנ[ו]כי, אם יבוא אלי[י] בנציון גרובֶר מִמֶרְוִיץ לבלות אצלי קצת בשיחות הקרובים [הקרובות] פחות או יותר ללבָבֵנו. בודד אנ[ו]כי כל היום, אין לי עם מי להחליף שיחָה, הלב רוֶה־תוּגָה ואם משיחים אותו בפני איש קרוב לך, אתה מרגיש מעין עֹנֶג חרישי בקרבך. לפני אחרים אמנם איני יכול לספר את המקצת שמתהו[ו]ה בעולמי, הנה למשל לאחי משה. איני יודע מפני מה אי־אפשר לי לשוחח עמו על עני[י]ני[י] הקרובים ללבבי, המפני התי[י]חסותו המוזרה אלי? או אולי מפני שהוא מַסְתִיר את הכ[ו]ל בקרבו ועל לשונו יעלה דברים שהם למורת רוחי; למשל דברים המתנגדים לק[ו]דשָי לציונות ולעני[י]ניה וכו' וכו'[.]

[110] אי אפֿשר לי לדעת מַדוע – אבל ככה הוא הדבר, ולכֿן שבע־רצון הנני בבוא אלי[י] ב.צ. גרובֶר, ואני משוחח עתו [עמו] על עני[י]נינו. מִבְנֵי־גִילִי הוּא, נער בעל־כ[י]שרון ספֿרותי שיש לו גם חוש ספֿרותי ציוני ועוד, דעותינו כמעט שוות הן, ולכן אשבע רצון בבואו אלי[י] לבלות קצת בימים הנוראים האלו.

*

בשבוע זה נתקבל החוברת השני[י]ה של “הש[י]ל[ו]ח” ממחצית שני[י]ה של ש"ז [שנה זו]. בתח[י]לה חשבתי כי לא יתקבל מפני המאורעות האחרונים, כמו “העולם”,⁹¹ למשל, שאינו מתקבל מיום שהוכֿרזה המוביליזציה [הגיוס].

מערכֿת “הש[י]ל[ו]ח” מודיעה בחוברת זו, כי הוא לא יַפְסִיק לצאת גם “בשעה קשה זו.”

בין כל הדברים הנדפֿסים [כך!] יש גם ההמשך הרשימה של א. א. קַבַּק: “חִידַת־הָאָרֶץ”[.]⁹² הת[ו]כֿן מְיֻסָד על חיי הצעירים בארץ־ישראל. [111] אהה! מה שמחתי בימי העבר הקרוב, עת קראתי איזוה ציור, ס[י]פור, רשימה מחיי ארץ ישראל! ק[י]ו[ו]יתי וחלמתי אז כי בקרוב אהיה גם אנ[ו]כי בארץ־משאת נפֿשי זו, אצטער בצערה, ואשמח בשמחתה. ק[י]ו[ו]יתי וחלמתי והנה עתה – – – עתה בראותי ובק[ו]ראי ציורים וס[י]פורים מחיי הארץ – ידאב לבבי בי[ו]דעי כי כל זה מְגַרֶה רַק את עצבי[י]… וכי הארץ עתה ממני והלאה – – – אני מדגיש את המ[י]לה “עתה” יען כי למרות הי[י]אוש הרב התוקף אותי בימים הקשים האלו, – עוד שביב־תקו[ו]ה מאיר את החשכֿה בלבבי, ולבי עודו מאמין בכ"ז [בכל זאת] כי השעה הקשה תעבור והכ[ו]ל ישוב לקדמותו, ובין כל הנוֹשָעִים אִוָשַע גַם אָנִי.

קשה המצב עתה ומר – ובכ“ז [ובכל זאת] תקו[ו]תי ואמ[ו]נתי עדיין לא נִכֿחָדוּ ח”ו [חס ושלום], והרי הן מחזקות לפעמים את רוחי…

*

היום ק[י]בלנו כבר את הח[ו]מר לס[י]דור הקערות בעיוה“כ [בערב יום הכיפורים] [110] ל”יִשוּב ארץ ישראל.“⁹³ השנה שעברה הכניסה סכום הגון: תשעה [ו]חמ[י]שים אלף וכמה מאות רובלים, ובלי ספק הי[י]תה שנה זו מכניסה, הרבה, הרבה יותר, אך האסון הכללי יָחול גם על עבודה זו, ואם לא יוטב המצב, חוששני, שהסכום של ש”ז [שנה זו] יהיה מצער [מצְעָר] עד למא[ו]ד. חֲבָל!! לידי עצבות מדכאה יכולה להביא ההפסקה הנוראה שתחול עתה בעבודה הציונית ובארץ־ישראל עצמה.

* * *

יום ו‘[,] כ"א [כ’] אלול, התרע"ד, מלינוב

[11 בספטמבר 1914].

אני מרגיש היום לֵאוּת וכאב בכל א[י]ברי[י], ואיני יודע מפני מה. המפני שחפֿרתי אתמול הרבה מאחורי ביתנו בסמטה לקבור את החבית עם הק[י]שואים לימי הח[ו]רף? וכעין הוספה לזה, אני משמים היום עד למא[ו]ד ע"י השפעת המצב הנוכחי הנורא. גדול הוא צערי מא[ו]ד, צער הכלל והפרט; מצטער אנ[ו]כי בצערה [113] של האנושיות בכלל, ובצער עמי הנדכא והסובל בפרט. מה סובל הוא עמי! בכל מקום הנהו “השה המובל לטבח”[,] הנהו ככד זה שאחד הוא גורלו אם י[י]פ[ו]ל האבן בו, או הוא י[י]פֹל על האבן – הוא יִשָבֵר גם בּשני האופֿנים, ככה הוא עתה גם גורל אחי בני ישראל במצב הנוכחי – – –

הנה פה, הולכים רבבות יהודים לשפֹך את דמם על שדה המלחמה, אוצרות־כסף מבזבזים אנחנו למטרות שונות: עורכים בתי־חולים ועוד ועוד… אין ערך למעשינו הרבים שנעשים ע"י היהודים –ומהו יהי שכרנו?…

הנה היו גם בינינו הרבה שהאמינו לדברי “השחורים” [אנשי ‘המאות השחורות’] שנעשו פשוט “אוהבי־ישראל”, אך הא[ו]מנם לא יסירו בִמְהֵרָה מסו[ו]ה זו [זה] מעל פניהם, הנה למשל: הנוֹב. וְורֶמ.⁹⁴ שנעשו [שנעשה] גם הוא ל“אוהב־ישראל” – הדפֿיס בימים האחרונים קורוספונדציה⁹⁵ מורשה שבה מְסֻפָר על יהודים שעשו [114] את עצמָתם כאילו הם נושאים מת בארון לקבורה, ולבסוף נמצאו בארון כסף לש[ו]לחהו לאשכנז.

האין זה אות כי קצה נפש השחורים לשבת במסו[ו]ה על פניהם, והרי הם מנַסים להסירה [להסירו] לאט לאט?…

אהה עמי הא[ו]מלל והנדכא, ראה מה גורלך בגויים בנכר! ועד מתי תחול עלינו חמת אל[ו]הים? עד מתי?! “אל[ו]הים! לָמָה תֶחֱשֶה וּתְעַנֵנו עַד מְאֹד!?”⁹⁶

*

היום הביאו הנה פצוּעים משדה־המלחמה, וכשהלכֿתי למקום חניָתָם, התעוררו ביתר ת[ו]קף בקרבי אותם הרגשות, חלפֿו במוחי אותם ההרהורים על השפיכֿות דמים הנוראה הזאת –שכתבתי כבר פעמים אחדות ב“יומוני” זה. ועצבת כבדה נחה בלבבי לרגלי זה. ככה היה מצב־נפשי גם עם ביאת השבויים האוסטרים אתמול לפֿנות [115] ערב, ועם יציאתם היום בב[ו]קר. מא[ו]ד דאב לבבי לאלו הא[ו]מללים, המעֻנים והנקלים שהרבה, שהרבה הם סובלים.

*

מאומה לא כתבתי במשך הזמן הארוך הזה, איני יכול לכתוב מפני המצב הנוכחי המבלבל את המ[ו]ח. היה לי כבר פעמים אחדות חֹמֶר לכתיבה, אך לא יכולתי לכתוב. הנה למשל עתה בימי אלול, ימי השלכת[,] אני חפץ לכתוב ואני דוחה כתיבתי מיום מיום. הייתי חפץ לכתוב על ימי השלכת החביבים לי ביותר, אנ[ו]כי אוהב מא[ו]ד את הימים האלה ובי[י]חוד כשהם יפים ובהירים, מה א[ו]הב את הַגַוָן הצהבהב השולט בכ[ו]ל, הכ[ו]ל טובע בארגמן, אוהב אני את לחש העלים הכמֻשים הנופלים לארץ, אוהב אנ[ו]כי להתבונן למראה הגנים והשדות המצלצלים שתוגה בהירה וחרישית שפֿוכה עליהם; אוהב [116] להביט אל הנהר ואל הסוף שהפך לכתם. חביבים עלי[י] ימי השלכת! ואני חפץ לכתוב אודותם, אך קשה לי לכתוב בימים הנוראים האלו.

* * *

יום ג'[,] כ“ה [כ”ד] אלול, התרע"ד, מלינוב

[15 בספטמבר 1914].

עוד אתמול חפצתי לרש[ו]ם, אך דחיתי את הכתיבה משעה לשעה מפני הרשלנות שהתגברה בי[י]חוד בימים האלו…

יושב אנ[ו]כי וחושב: “במה להתחיל רשימה זו?” הרבה יש לכתוב ובכ"ז [ובכל זאת] קשה לי ההתחלה, הדברים הצריכים לְהֵרָשֵם בזה מעציבים ומדכאים למדי, והרהור בהרהור מתנגש ורעיון דוחף רעיון, ולכן קשה לי עתה ההתחלה..

כן. קשה הנהו המצב וקשות הן תוצאותיו, אך לא בשביל הכ[ו]ל קשות הן התוצאות, כי אם רק בשבילנו היהודים; אנחנו ההנו [הננו] – כמו שאומר [117] המשל – “תרנגוֹלֶת הכפרה”. עם הארץ הרי לשמ[ו]ח הוא צריך ושמח הוא לנ[י]צחונות רוססיה במלחמה, וגם במקומות הנכֿבשים אין פוגעים ברעה לבלתי־יהודים – אבל לנו קשה ונורא גם פה וגם שָם, כל האו[ו]יר ספוג בשנאה עזה ונוראה ליהודים; במקומות הקרובים למערכות המלחמה (פה בארץ) עושים החי[י]לות שמות ביהודים[,] בוזזים רכושם[,] מַכִים[,] הוֹרְגִים, הנה מספרים כי בחֶלם התאחדו החילות והפולנים שבעיר ועשו שמות ביהודים וברכושם ובני־העיר ברחו ברֹב עמל מן המהפכֿה הנוראה הזאת. ומה שעושים ליהודים במקומות הנכֿבשים – יָדוּע למדי. פחד, חֻרבן, מו[ו]ת ואבדוֹן זהו שכרנו בעד הח[י]בה שמַרְאים עתה היהודים, בשעת המלחמה לממשלה, בעד אוצרותינו שאנו מבזבזים עתה על המלחמה; בעד ההצטי[י]נות [ש]מצטי[י]נים עתה חַיָלִים יהודים בשדה המלחמה.

[118] זהו שכרנו! ואלו הן התוצאות של “אהבת היהודים” כביכול, שהתפשטה בחוגים הגבוהים ובין שונא[י]נו התמידיים וכל החבריא “השחורה”. אלו הן התוצאות שהִנָן ותהי[י]נה מתקוות רַבִים משלנו כי אפֿשר לנבאות לנו עתידות מזהירים פה בארץ, לפי הי[י]חוסים הטובים שמתי[י]חסים עתה ליהודים. תמימים! שורו האין המסו[ו]ה של אהבת ישראל יורדת [יורד] לאט, לאט מעל פני מוצצת דמינו?… ומעשה בנאוו. וורמ. שנעשה גם הוא בעת זו, לאוהבנו, אך קצה עליו לשבת זמן כביר ומסו[ו]ה כזו [כך!] על פניו ובימים האחרונים הדפֿיס קורספונדֶנציה ובה עלילה נמבזה על היהודים (שכבר ס[י]פרתיה ברשימות הקודמות) וכמה שמן מוסיפֿה עלילה זו על מדורת השנאה ליהודים! הנה למשל: הכומר המקומי כבר הרצ[ה] את העלילה הזאת לפני קְהַל עם הארץ.

ולו הייתי חפץ לרש[ו]ם בַזֵה את כל אותה השנ[אה] […]

 

יומן ב: מְלינוֹב-דובנה-נאצ’יץ-לוצק-הובין    🔗

י“ז אב תרע”ה – כ“ה אדר ב' תרע”ו (יולי 1915 – מרס 1916)

[1] “יוֹמָנִי”

יִצְחָק לַמְדָן⁹⁷

שואל אנ[ו]כי: למה אני עורך “יומוני”? המגונים המר[ו]בי-גו[ו]נים הם כל כך חיי פה במלינוב העי[י]רה עד כדי לר[ו]שמם לז[י]כרון? השאלה הזאת דוחקת היא הלא יודע אנ[ו]כי מראש את ת[ו]כן כל הרשימות שארשֹם שימלאו את היומון: רשימות-[י]יאוש המלאים [המלאות] רעל-עצב ותוגה. ואיזה דבר מכריחני לערוך את יומוני זה. הטענות והשאלות האלו אמנם צודקות הן ולולא הס[י]בה דלהלן אמנם לא ערכתי את יומוני זה: ובעת שהנ שנמצא אנ[ו]כי במצב מדכא, ודכדוך-נֶפֶש, עת נשמתי מתלבטהת תועה ומחפשה דבר מה תועה בחללה משכנה, תועה מחפשת מסתור ואין

ועת יד ה[י]יאוש עלי[י] תקפֿה חזקה

ומר לבי כבר כלכל ולסב[ו]ל נלאיתי

ובקש אבקש חיק אחח [אח] נאמן או אחות

לתנות כל רגשותי[י] ולשפוך דמעותי[י]

עת בקש אבקש אך מצ[ו]א לא אמצא – – –

(עם [י]יאוש[,] משירי)

כן לא אמצא חיק לנפשי המד[ו]כאה, ולא בכל עת אוכל לשפוך נפשי לחיק שירתי נחמתי היחידה, לא תמיד נח עלי[י] רוח השיר – ואז החיק היחידי הוא היומון[.] לפנקס לתוך דפי פנקס זה אוכל לתנות ולפרט רגעי מצבי וי[י]אושי במלואם, ואחרי זה מגי מרגיש [מרגיש] את כן רוחי[?] הנסערה שלו[ו]ה מעט, אחרי ש[ו]פכה רגשותיה לחיק יומוני. הנה התשובה על שאלותי[י] והטע[נ]ות הכ שהבאתים לעיל. ביומוני זה עובדותי[?] משמות שישמחו אותה יודע לא ימצאו יוֹדע אנאי [אנוכי] לא

ארש[ו]ם בפנקסי, מפני אי-ישותן ביומוני זה יודע אנ[ו]כי כלכן [כי לכן] ב“יומוני” את

חשבונה תערך לה נשמתי

עם הצללים כי נטה יום

(בפינה, משירַי[)]

[2] ק[י]נה מה חרישית יקלח⁹⁸

את גליו הנחל הקט

ותפ[י]לה לאל השמים

יתפלל וידובב בלאט.

אלי! הוי אלי נא הביטה

כל חברי[י] מתו כבר

כ[ו]לם השחית רמס תחתיו

בלי רחמים הסת[י]ו המר.

נבלו נשלו כבו עלי הערבות

שעל שׂפת[י] פה נט[ו]עות

לא ישירו בין בדיהן

הצ[י]פורים כה הנאות.

גו[ו]עה שמשי האהובה

עם קו[ו]יה הפזיזים

שטבלה אותם תמיד תמיד

בתוך גלי[י] העליזים.

היא נקברה שם במרום

בין העבים כה השחורים

ואנ[ו]כי מתגעגע

לקו[ו]יה קו[ו]י אורים.

כמשו כ[ו]לם פרחי ח[ו]פי

אִיבדו ירקם הָעַשָבִים,

לת לקרבם בלעו העננים

את הירח והכוכבים.

כל חברי[י] כ[ו]לם מתו

המת אלי נא גם א[ו]תי

מחייהם אלו טוב לי מותי.

חולף רוח לנחל קורא

רצה אל תפ[י]לתך

ועם ביאת הח[ו]רף הזועם

תהיה כאחד מחבריך…

רצפת-קרח, שמיכת-שלג

יכסו רחבת מימיך

תשב[ו]ת תסוף נחל מסכן

לחישתם של גליך.

ק[י]נה מה חרישית אט יקלח

אט את גליו נחל קט

וקינה חשאית, שירת-תוגה

יקונן ישיר לו בלאט.

יצחק למדן [חתימתו].

[רשימה:]

מלאכי הח[ו]רף⁹⁹

שר הח[ו]רף

כפוריאל מצייר ציורים, בונה פלטרים

קרחיאל

שלגיאל

סעריאל

קוריאל

חְרַקְיִאֵל (הרי זה[?] אבק לבן, שיחר[ו]ק השלג מתחת הרגלי[י]ם.)

[3] אין סבלנות. ועל מה לכתוב? בכלל אין המצ“ר [המצבי-רוח] שבעירי [?] נתונים בו עתה מַרְשִים למוח לטפל בדברים שמחוץ לה[ם][.] ובכן אין מה לעשות בבית ואת רוב שעות היום אבלה בחנות יושב ומפהק ומקשיב בכו[ו]נה לכל שיחה בְטֵלָה. ומה לעשות? ולכן כשהתחילו מחדש לקרוא לעבודה בעבודת החפירות לא ח[י]כיתי הרבה אם יקראו גם אותי או לא, והיום בבקר קַמְתִּי בשעה מֻקדמת, התפללתי, והתכוננתי שתיתי טֵה, לקחתי צִדָה [כך!] לדרך ואת המעדר – וּכְלַך. ויחד עם כל האנשים שהלכו אל לחפור הלכתי גם אָני [כך!]. כי בכלל אין העבודה אצלי קשה כ”כ [כל כך], ולהפך נעימה היא לי מא[ו]ד בי[ו]דעי שהיא מחזקת את הגוף ומרגילה אותו בכלל לעבודה גופֿנית. הבה אתרגל! מי יודע אולי סוף סוף בעזרת אל[ו]הי-ציון אזכה לעלות לארץ אבותי[י] להרטיב את אדמתה בזֵעַת אַפי, ובאיזה מִין עֹנֶג פנימי הבטתי על ידי[י] השזופֿות קצת מן החמה, ומראה נח[ו]שת-קליל [קָלָל] להן, ועל פני[י] שנשזפו קצת. לפני שבועי[י]ם בשעה ששל[ו]שה ימים הלכתי אל עבודת-החפירות היה היום הראשון קשה מא[ו]ד, וכשקמתי בב[ו]קר יום השני למרות כל א[י]ברי[י] שכאבו התאמצתי ומ[י]הרתי להתכונן והלכתי שוב אל העבודה. [ב]יום השני כבר היה יותר קל לי בשעת העבודה, אך [4] […]¹⁰⁰ אותו היום לא יכ[ו]לתי לישון אף רגע, כל א[י]ברי[י] כאבו לי ואיזה חֹם קשה תקף עלי[י]. לא ישנתי כל הלילה ובב[ו]קר בשעת הקימה לא יכ[ו]לתי להניע ביד וברגל[.] כל א[י]ברי[י] תקף כאב נורא מא[ו]ד, בר[ו]ב עמל ישבתי על המ[י]טה[,] אך למרות כל זה קמתי ויצאתי החוצה עוד הפעם ללכת אל העבודה[,] אך הפעם תפשני מפני שעפ“י [שעל פי] השתדלות יושבי מהעי[י]רה צריכים היו מן היום ההוא והלאה ללכת אל העבודה בכל יום רק של[ו]שים אנשים עפ”י [על פי] מהלך הבתים, לָכֿןֵ לא היה עלי[י] כבר ללכת – ונשארתי בבית, אך לולא זאת מוכן הייתי בכל רצוני ללכת גם בפעם ההיא.

והנה זה כשעתי[י]ם שבאתי מן עבודת-החפירות, העבודה הי[י]תה היום קלה מא[ו]ד. וגם שבנו בשעה מֻקדמת כלומר בשעה השלישית בצהרי[י]ם מפני שהיום יום ראשון ועל פי בקשת הא[י]כרים הנוצרים שהוכרחו ללכת היום אל החפירות – שחררו אותם בשעה מ[ו]קדמת ומן ההקלה הזאת נהנו גם היהודים.

בשעה השתים עשרה בערך נחנו ואכלנו את ארוחתנו שהביא עמו כל אחד מביתו[.] אנ[ו]כי ועוד נער אחד עשינו לנו ב[…] מין א[ו]הל כזה: מן הק ממול על פני ר[ו]חב החפירה הנחנו מעדרים אחדים ועליהם הנחנו הרבה ש[י]ב[ו]לים כמין [5] סכך על גג “הסֻכָּה”. מתחת לצל הצענו ג“כ [גם כן] ש[י]ב[ו]לים עליהם [עליהן] הצענו במעילינו, וכה ישבנו בא[ו]הל הזה ואכלנו את מאכלנו, [.] אחרי הא[ו]כֿל ישב שכבנו לנוּח. בין כה והנער שעמו ישבתי ב”א[ו]הלנו" הלך להביא מים, ואנ[ו]כי נשארתי בדד ב“א[ו]הל”[,] שכבתי והרהרתי לי. וגעגועים עזים תקפֿו אותי לארץ-ישראל, לעבוד על שדמותיה והריה ולהתענג על כ[י]פת שמיה הזכים. חרש, חרש שרתי לי את “משאת-נפשי[”] של מ.צ. מַנֶה. [“]אַיֵך אי[י]ך אדמת-ק[ו]דש?”…¹⁰¹ ואני רואה כי משאת-נפשי היא רחוקה לע“ע [לעת עתה] ממני, פגעי-הזמן טִלְטְלוּהָ טַלְטֵלָה חזקה מני והלאה, התתקרב אַלַי?… אהה, לוּ יכ[ו]לתי כבר לה[י]חלץ ולבר[ו]ח מפה מגיהִנֹם זה של הע[י]נויים לעמֵנוּ. אחת ל[י]מדו אותי המצב והזמן הנוכחי, ואחת החלטתי עפ”י [על פי] השפעתם: לבר[ו]ח מפה, לה[י]חלץ מפה מהגלות הנוראה[,] מהע[י]נויים, מהעלבונות והנוראים וכל הפגעים הרעים הסובבים אותך מכל צד – לארץ האבות, ואל ישיאוּני המחשבות פן אסבֹּל או מכֹל שם הרבה בארץ האבות. לא! טוב לחיות חיי צער ובתוך סביבה עברית וח[ו]פשית מלחיות חיי-רוָחָה בתוך סביבה גלותית מלאה עלבון וע[י]נויים בשבילך בתור עברי.¹⁰²

[6] שם בארץ-האבות[,] במקום שם ארגיש את עצמי ח[ו]פֿשי בסביבה עברית, במקום שם יש לי הערצה עצמית ואוכל להגן עלי[י] בתוקף נגד כל המתנפלים עלי[י] ועל רכושי – שם הוא עתידי ולא פה!

* * *

אני מפסיק רשימתי מפני שאני ממהר עפ"י [על פי] קריאת משה פנחסוביץ¹⁰³ אל הקנצלריה הצבאית¹⁰⁴ לכתוב שם בנידון עבודת־החפירות.

*

יום ד' בב[ו]קר, י“ז מנחם-אב [תרע”ה], בתקופֿה הנוראה, מלינוב [28 ביולי 1915].

לא רשמתי זה כבר ביומון כלום מפני שטרוד הנני בכל הימים האלו, כל היום אני מבלה אצל החפירות בתור כַתְבָן: בכל ב[ו]קר בשעה השמינית אני הולך מהבית ובא לארוחת הצהרי[י]ם בשעה השתים עשרה ושוהה עד השעה השלישית או החצי והולך שֵנית אל החפירות ושוהה עד לפֿנות ערב.

עד הנה ק[י]בלתי רובל אחד ליום. ובשבוע זה לא אדע אם יוסיפֿו לי על השכר הזה אם לא.

*

בשבוע שעבר בשעה שישבתי אצל החפירות שחפרו יהודי מלינוב¹⁰⁵ ומסביבם חפרו נ[ו]כרים והשליכו עלינו אבנים ולעגו לנו ישבתי לי מאחורי ערמה, ועל פ[י]סת-נְיָר רשמתי בשביל יומוני את הדברים האלו:

[7] "והבה אזכור ארשום את זה לז[י]כרון! אולי בעזר

"אל[ו]הי¹⁰⁶ ציון וירושלים, כשמשאת-נפֿשי תהיה קרובה

"להתגשמות: לעלות לארץ אבותינו שאליה כלתה נפֿשי

"ונכֿספֿה – ורוחי ת[י]פ[ו]ל עלי[י] אז קצת, ומֹרֶך יתקפֿני

"לצעוד את הצעד הזה: לעזוב את מולדת-אבותי[י]

"ולעלות לעבר מים [מִיָּם] בי[ו]דעי את המכשולים הקשים שאפֿג[ו]ש

"שם – הבה אזכור אז היטב את ההוכחה שנוכחתי

"עתה בתקופֿה הנוראה, כמה קשה ונוראה היא הגלות

"כמה מכ[ו]ער, דל, בזוי, מעֻנה, מ[ו]רדף, מ[ו]כה מידי כל

"גס וזד הוא היהודי; כמה א[ו]מלל הנהו ובזוי

"הרבה יותר מחיות ומבהמות השדה. הבה אזכור אז

"את זה היטב וידעתי כי טוב יותר לחיות בארץ-אבות

"בסביבה עברית ולהיות בן-חורין ולסב[ו]ל צער ויגון

"מלחיות חיי-רו[ו]חה פה בגלות הנוראה והקשה.

(* י“ח אב תרע”ה [29 ביולי 1915]. אצל החפירות עת הנ[ו]כרים הגסים והנמבזים [נבזים] לועגים לנו ומשליכים אבנים עלינו.

*

ואתמול בב[ו]קר טרם שרשמתי את הרשימה, קרה לי מקרה זה: בלכתי אל הקנֶצְלריה [כך!]¹⁰⁷ להשיב את הרשימה

*) עד הנה כתבתי אתמול בבןו]קר[,] אך מפני שהפסקתי באמצע ומ[י]הרתי אל החפירות אני גומר עתה את רשימתי הנוכחית.

[8] [עם] שמות היהודים החופרים שאנ[ו]כי העתקתיה. בלכתי ברחוב הכפר פגשני חַיָל אחד ובקראו “הנה ז’יד!” השליך עלי[י] אבן שפגע[ה] בראשי, אחריו הלך עוד חי[י]ל וצחק והרים אדרתו החבושה להבהילני[.] אחרי אלו החי[י]לים הלכו נ[ו]כרים אל החפירות ובראותם מעשה החיָלים לעגו גם וצחקו לי. האפֿשר לי לתאר את רגשותי[י] ברגעים כאלו? האפשר לצַיֵר כמה סוֹעֵר ורותֵח בקרבי כל דַּמִי [דַּמִי] אך צריך לנשוך את השפה בקצף ולשתוק, ואינך יכֹל להוציא סערת-לבך החוצה… והייתי יוצא מדעתי מר[ו]ב י[י]אוש וכאב – לו לא זרחה לי קרן שמש אחת מרחוק והיא: ארץ-ישראל. כשיגדל הכאב והצער כל מורשי-לבבי¹⁰⁸ יביעו: “מי י[י]תנני עתה על אדמת-אבות בסביבה עברית!” הה! ארורה, ארורה היא הגלות ואוי לנו הא[ו]מללים המתגוללים בתוכה, ועד מָתַי? עד אנה? ואם במקרים כא קלי-עֵרֶך (קלי ערך, לפי דעתי רק בחציונותם [בחיצוניותם] אבל באמת פועלים הם על הנפֿש פעולה מוסרית גדולה) מעין אלו שנ"ל [שנזכרו לעיל] – רוחי סוער בקרבי ככה – מה יאמרו אלו שסובלים באמת? שהורגים בהם ושורפים, שודדים, רוצחים[,] מגַרְשים ועושים לבהם את כל הע[י]נויים אך ורק מפני שהם יהודים. מה יאמרו הם?

*

[9] ביום תשעה באב כתבתי מכתב לה[י]נדא וֵיץ.¹⁰⁹ ת[ו]כן המכתב היה על הא[ו]מץ-לב המי[ו]חד שהכרתי בה זה מכבר ונבלט עתה ביותר בזה שכל ב“ב [בני ביתה] נסעו מן היער ורק היא עצמה נשארה עם אבותיה. אנ[ו]כי ק[י]בלתי תשובה על מכתבי זה. ועוד ביום החמ[י]שי כתבתי עוד הפעם אליה, אך במוצאי-שבת כתבתי את המכתב מַחָדָש וביום הראשון חשבתי לשל[ו]ח אותו לשם. אך מפני שעלי[י] היה ללכת אל החפירות – נתתי את המכתב למשה בבקשה שהוא ישלחה¹¹⁰ לשם, והמכתב הלא היה מֻכָן כ[ו]לו והיה עם מי לש[ו]לחו, אך מה עשה משה שלי? הוא הן התעני[י]ן הרבה במה שכתבתי לה[י]נדא ובחפצו לדעת את הכתוב שם לא שלחו לשם עם השליח אך פתח אח”כ [אחר כך] את המכתב וקְרָאוֹ… אנ[ו]כי הרהרתי עוד בתחילה כי ככה יעשה מרֹב סקרנוּת והתעני[י]נות… ולכן בהשכימי בב[ו]קר נ[י]גשתי למעילו לראות אם יֶשנו אצלו המכתב או לא, והנה מצאתי את המכתב פתוח, אנ[ו]כי כעסתי מא[ו]ד על זה והעירותי לו אודות זה, אך הוא הצטַדֵק[:] לפני כ[ו]ל לא היה לו פנ[א]י מֵרֹב הדחק שבחנות למסור את המכתב לשליח אך זהו רק תירוץ גרידא, ובאמת לו חפץ היה לשל[ו]ח את המכתב היה יכול למ[ו]סרו תיכף כי הלא היה מ[ו]כן כֻלוֹ. הגם אנ[ו]כי הייתי עושה ככה?

בין כה וכה והמכתב לא נשלח. כי לא היה עם מי לש[ו]לחו [10] כל השבוע. אך אתמול נודעתי מפי אחד כי צריך לב[ו]א אחד מהיער וב[י]קשתי את משה שישתדל לשל[ו]ח את המכתב, כי אנ[ו]כי הן כל היום אצל החפֿירות, ומשה אומר לי כבר [כך] המכתב כבר נשלח. אם אמת בפיו או לא – לא אדע לע"ע [לעת עתה] אך צריך לבדוק בכיסיו…

* * *

ליל יום ד‘[,] א’ אלול, בתקופה הנוראה, תרע"ה, מלינוב [10 באוגוסט 1915].

בעת האחרונה לא רשמתי כלום ביומון מפני שכל היום נמצא אני אצל החפֿירות ואין פְנָ[א]י לרשימה ביומון. בשבוע שעבר השתכרתי עוד חמ[י]ושה רובלים חוץ מאלו ששת הרובלים שק[י]בלתי בעד ששת ימי-השבוע. וזה הדבר: בעד הכתבן הצבאי של עבודת-החפירות אמר לי לרשום ברשימת-העובדים עוד כמה שמות זרים שלא עבדו, אנ[ו]כי עשיתי ככה ובעד ובעד זה ק[י]בלתי ממנו 5 רובל. בשבוע הנוכחי, מצבי הח[ו]מרי י[י]חלש כנראה, באו אופיצר [קצין] חדש וכתבנים חדשים, במקום 1 רובל ליום קבעו 75 קאפ.¹¹¹ הנה כי כן טרוד אני כל הימים במצבי הח[ו]מרי, ואין לי פנ[א]י להתמכר קצת לעבודה רוחנית. שעה קשה!…

*

אך בכל זאת כתבתי בשבוע שעבר שיר חדש בשם: “אין מפֿלט ומנוס מחלומות”¹¹² שהיה בדעתי זה כבר [11] לחַבְרו. בשירי זה מביע אני מְצַיֵן אני קַו אחד מהפסיכולוגיה שלי. כי במצב הכי קשה, בשעה שנמצא אני שבוי כֻלי בידי הי[י]אוש – גם בשעות כאלו חודרים החלומות ומציגים לפני[י] את תמונות-הקֶסֶם שלהם:

"אֵין מִפְלָט וּמָנוֹס מֵחֲלוֹמוֹת וְתִקְווֹת,

מֵעַצְמָם הֵם עוֹלִים בַלֵבָב וּבָאִים.

גַם אִם אֶלְעַג לָהֶם וְאֵדָע כִּי יְרַמוּנִי –

יַצִיגוּ לְפָנַי עֲתִידוֹת כֹה נָאִים".

ולא רק במה שנוגע למצב הפרטי הדבר הוא ככה, כי אם במה שנוגע למצב הכלל, למצב כל העם:

הָעָם נִדְכָּא וְאֻמְלָל מְעֻנֶה, מֻרְדָף בְלִי חָשָׁך

וְרוּחוֹת-כִלָיוֹן מִסְבִיבוֹ מְיַלְלוֹת וְהוֹמוֹת,

חֻרְבָנוֹת, חֻרְבָנוֹת בְּכָל פִנוֹת עוֹלָמוֹ –

וּבְכָל זֹאת אֵין מִפְלָטְ וּמָנוֹס מֵחֲלוֹמוֹת…

*

למרות צ[י]פי[י]תי איני מקבל לא ק[י]בלתי עדיין תשובה על מכתבי השני מאת ה[י]נדא וֵיץ. ובלי ספֿק שלא אקבל כבר. חֲבָל, ואנ[ו]כי כה חפֿצתי להחליף מכתבים אִתָה, כי לצערנו מעטות הבנות בין עמנו היודעות וכותבות עברית ומבינות לרוח הלב [12] העברי, ומכן ובין מכירותי[י] (איזו מכירות יש לי בכלל?) היא היחידה שאפשר לי להחליף אתה מכתבים עבריים תרתי במשמע ולכן מצטער אני שחליפת מכתבינו אינה נמשכֿת. האם חַליה"מ [חליפת המכתבים] אינה לה לרצון?

ביום הראשון לש“ז [לשבוע זה] כת ערכתי מכתב אליה ובה [ובו] שאלתיה את ס[י]בת שתיקתה[.] ובלי ספק הייתי יכול לשל[ו]ח לה את המכתב כי ביום הראשון לא הלכו אל החפירות, אך כל היום, כמו להכעיס ישבתי אצל יצחק הַסְטאַרָאסְטִי [הַסְטאַראָסְטִי]¹¹³ ויחד שויולמנו את שכר העובדים-החופרים, ככה ישבתי שם כל היום והמכתב לא נשלח. וגם באמצע השבוע אפשר להשיג את מי שהוא ולש[ו]לחו לשם, אך אנ[ו]כי טרוד כל היום אצל החפירות, ולתת את המכתב למשה שהוא ימסרו לשליח ג”כ [גם כן] אי-אפשר כי בלי"ס [בלי ספק] היה פותח אותו וקוראו, ובזה איני חפץ כלל…

* * *

ליל יום ה‘[,] ב’ אלול, בתקופֿה הנוראה, מלינוב [11 באוגוסט 1915].

היום באתי מן החפירות בצהרי[י]ם בשעה 12–1 ויותר ושוב לא הלכתי לשָם, כי לא היה לי שם מה לעשות אחרי שהכתבן כבר היה שם. וטוב שהייתי בבית בצהרי[י]ם כי היום בא שליח מבית וֵיץ למלינוב, ואנ[ו]כי שלחתי על ידו את המכתב לה[י]נדא שהזכרתי ברשימה הקודמת.

אראה נָא את תוצאות המכתב הזה…

*

[13] הגולה!.. היא הולכת ונמאסת עלי[י] בכל יום יותר ויותר, עם כל שעה ושעה אני רואה כמה צודקת שאיפת הציוניים וכמה כוזבת ומַתְעָה ש[י]טת “מחייבי-הגלות”. הוי, הגלות, הגלות, כמה נוראה היא וקשה! אין מרחב לנשימה, אין מקום לנוח ואין קץ להע[י]נויים הנוראים ומה יהיה התכלית? מרכז-שאיפֿותינו – ארץ ישראל לא נדע את מצבו לע"ע [לעת עתה]. אין ע[י]תונים עברי[י]ם או ז’רגוניים [יידיים] וידיעות מארץ-ישראל אין. הה, מי יודע את הנעשה שם עתה בארץ אבותינו? אך בכל זאת יהיה שם העצב קשה איך שהוא – אנ[ו]כי הייתי מסכים לסבול הכ[ו]ל, אך בסביבה חופֿשית, מלהיות פה בַגֵהִינֹם הנורא.

* * *  

בערב יום ד‘[,] ח’ אלול, בתקופֿה הנוראה, מלינוב [17 באוגוסט 1915].

בשבוע זה כבר לא חשבתי שאלך אל החפירות מפני שביום השני כבר לא הלכֿו יהודֵינוּ לחפור אך היום התחילו ללכת עוד הפעם וגם אנ[ו]כי הייתי שם בב[ו]קר ושבתי בשעה הראשונה הביתה. זה היום השני או השלישי שהגשם אינו פוסק מרדת והגשם לא גשם קיץ הוא, וריחו – ריח סתָוִי, הקֹר מתגנב לאט, לאט[,] ומַרְעִיד את הַגוף. רוחות קרות מנשבות ומבשרות את קץ הקיץ, גווע כבר דודנו הקיץ. הימים הם כבר ימי אלול. “סְבלָאָזט שוֹין”…¹¹⁴ – כמו שאומר ההמון… הגיעו ימי השלכת, אותם ימי השלכת רְוֵי-התוגה השוקטה והמת[ו]קה, ימי הַכֶתֶם והזהב הַנִגָר בגנים ובש [14] ובכל מקום צומח… אותם ימי השלכת המלאים געגועים טמירים לעולם טמיר ושָלֵו, אך מאחורי הימים האלו אורב סת[י]ו רפשי וקפדן. הרוחות מבשרות את בואו לכ[ו]ל: ושואלות

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶֿם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶֿם?

צְאוּ הָכִֿינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה!…"

(ביאליק)¹¹⁵

כן. צריך לבדוק את הנעלי[י]ם ולטלא את האדרות, אך לא בשביל הישיבה שוקטה ונורמַלית במקום-המגור הקבוע כי אם… לנדידה! מי יודע אם לא בימי הסת[י]ו הקשים, עם ירידת הגשמים הבלתי-פוסקים, עם בשעת הרפש המגיע עד הצו[ו]אר, בשעת הקֹר הלח – לא נצטרך לנוד מפה מפני פחד המלחמה התלוי על ראשינו זה כמה ח[ו]דשים, הה! מי יודע אם לא יגרום מזלנו המר כי דו[ו]קא בימות-הסת[י]ו הקשים נצטרך לה[י]גרש ]כך!] מפה ולנוד למקומות רחוקים אחרים… הה! נורא הדבר הזה כשאתה מעלהו בזכרונ על לבבך.

כן, כן[,] צריך לבד[ו]ק את הנעלי[י]ם ולטלא את האדרות, אך להכין תפוחי אדמה אי-אפֿשר עתה, כי מי יודע אם נזכה לאָכלם…

מצב-המלחמה על החזית הקרובה לנו הוא בלי ש[י]נויים וכמעט ששֶקֶט גמור שולט שמה. אך הא[ו]מנם י[י]שאר ככה הדבר גם [15] להבא, ושום מקרי מאורעות-מלחמה לא יתפתחו פה? ולכן כל אחד נִמְצָא במצב של צִפיָה וקֹצֶר-רוח למאורעות היכולים לָבֹא. ומפי כל אחד י[י]שמעו רק הדברים האלו כי אם נגזר, חלילה, עלינו לסב[ו]ל ממצב זה – תהא נא השעה הזאת בקרוב ואל נחיה תמיד בצ[י]פי[י]ה

ובק[ו]צר-רוּחַ, וזה שאנו עתידים לסבול, נסבול במוקדם ולא בא[י]חור-זמן ובי[י]חוד בימי-הסת[י]ו והח[ו]רף הקשים.

*

וצרות-הזמן וצער הפרט והכלל לחוד, ועני[י]ני הַנְעוּרים הסוערים לחוּד – – – –:

*

כבר הזכרתי ברשימתי הקודמת כי שלחתי מכתב לה[י]נדא וֵיץ שבה [שבו] שאלתי אותה על ס[י]בת-שתיקתה והבעתי שם את החשד: אולי לא לרצון לה חליפת-המכתבים לְגמרי – אך לא ק[י]בלתי עדיין מענה על מכתבי זה. אם השתיקה הזאת מאשרת את חשדי או לא – הימים הקרובים יגידו…

*

אנ[ו]כי חשבתי כבר את הרשימה לנגמֶרֶת. אך כעבור חצי-שעה או יותר בא מֹשֶה מהחנות ואחרי י[ו]שבו קצת הוציא מכתב שנתקבל בשבילי מאת ה[י]נדא וי[י]ץ. ת[ו]כן המכתב דל מא[ו]ד, ומכיל רק הצטדקות על השתיקה “מפני הזמן הנוכחי והבדידות והבטלה של עכש[י]ו”… אך גם זה לטובה. ובלבד שחליפת-המכתבים לא נפסקה, והחשד שחשדתי [16] את ה. [הינדא] וֵיץ – הוּסָר. ולרצון לי הדבר.

עלי[י] להעיר עוד כי המכתב היה פתוח. כמובן ע"י [על ידי] משה…

* * *

ליל יום א'[,] י“ג [צ”ל: י"ב] אלול בתקופֿה הנוראה, מלינוב [21 באוגוסט 1915].

אנ[ו]כי כל היום לא הייתי בבית, כי טרוד הייתי בקבלת ובתשלום הכסף של עבודת-החפירות. וכמה מצטער אני על זה! בשעה שאנ[ו]כי הייתי בטרוד בשל הבלים שאינם מועילים לי כלום וגורמים לי רק צער – הי[ת]ה פה בביתנו הינדא וֵיץ וגם אִמָה,¹¹⁶ ואנ[ו]כי כמה חפצתי להתראות אתה. כששמעתי מפי משה, בבואי בערב הביתה, כי הי[י]תה פה[,] הצטערתי מא[ו]ד וכעסתי על עצמי על שהשתקעתי והלכתי לתשלום הכסף וישבתי שם כל היום. כל כך כעסתי על עצמי…

*

זה ביום החמ[י]שי של שבוע שעבר עניתי לה[י]נדא על מכתבה האחרון, היא בודאי חשבה את בקורה החושבת היא לענות עליו אחרי שהיתה פה או לא – לא אדעה. ואפֿשר אם מחר יהיה לי פנָ[א]י – אכתוב לה שנית.

* * *

יום ה'[,] ט“ז אלול, בתקופה הנוראה, התרע”ה, מלינוב [26 באוגוסט 1915].

היום שלחתי עוד מכתב לה[י]נדא וֵיץ, לַמְרוֹת מה אם גם עדיין לא ענתה לי על מכתבי הקודם.

*

[17] אצל החפירות עדי[י]ן טרוד אנ[ו]כי. זה של[ו]שה ימים שיהודי-מלינוב חופרים הַרְחֵק מהעי[י]רה אצל הכפר פּודְגַיֶץ¹¹⁷ השייך כבר למחלקה אחרת. לע"ע [לעת עתה] הלכתי שמה בכל הַיָמִים. עבודה שם בשבילי לְסַמֵא העיני[י]ם אָיִן… וככה עוברים הימים, בלי עניין ועבודה מתאימה.

*

המצב נעשה מרֻגז יותר. שמועות אחרי שמועות מתפשטות על קרבת פעולות-המלחמה למקומותינו, עם התקרבותן לעיר לוצק.¹¹⁸ מספרים על התמונות הנוראות של הנמלטים והנשלחים ובז[ו]כרך כי אפֿשר שגם אנו נִמָצֵא במצב כזה – תסמרנה שערות ראשך. נורא, נורא המצב ומה יהיה הסוף?

* * *

ערב שבת, כ“ד אלול, בתקופה הנוראה, התרע”ה, דובנה [3 בספטמבר 1915].¹¹⁹

הה, כמה עבר עלי[י] ועל כ[ו]לנו במשך הימים שלא רשמתי מאומה ביומון! כמה צער ויגון כבר שבענו! חבל שלא יכ[ו]לתי מס[י]בות מפריעות רבות לרשום את הכ[ו]ל בעִתּוֹ. עתה בו[ו]דאי לא אוכל לרשום את הכ[ו]ל שעבר מחֹסֶר-ז[י]כרון פרטי הרשמים. ועוד גם זאת: ההו[ו]ה ישכיח את העבר ורשמי [ההווה] הם ג“כ [גם כן] חזקים כמו רשמי העבר. אך בכל זאת אנסה לרשום עד כמה שיד ז[י]כרוני מגעת: [18] הרעש והמאומה [והמהומה] התחילו עוד ביום החמ[י]שי של שבוע שעבר. התנועה הצבאית הלכה הָלֹך והתגבר. אוֹבּוזִים¹²⁰ אר[ו]כים התחילו לנס[ו]ע מצד לוצק ששם התפרצה מלחמה בין הרוסים והאוסטרים. האובוזים לא חדלו פסקו מנס[ו]ע מהעיר ל. [לוצק] בהוציאם משם את כל הרכוש הצבָאי. ביום השבת כבר נראו נמלטים. ומצב הנפֿש של יהודֵי-העי[י]רה נעשה כבר מדֻכָא. ביום הראשון בב[ו]קר עוד נסעתי לפודגאיֶעץ ע”מ [על מנת] לקבל כסף בעד עבודת-החפֿירות. כסף לא ק[י]בלנו. ובח ובבואנו בחזרה אל העי[י]רה כבר נמצאו שם חי[י]לים רבים. ובה[י]כנסי אל הבית כבר הכרתי בפנים המב[ו]הלים והמפֿ[ו]חדים של ב"ב [בני ביתי] כי שמועות נתפֿשטו כבר שקוזקים באים אל העי[י]רה ויעשו בה כחפֿצם, כי גם במֶרו[ו]יץ כבר היו ושדדו וחמסו שם, ועוד מיני שמועות כָּאֵלו התפשטו שהפילו פחד נורא על בני-העי[י]רה. מאותו היום והלאה התגברה התנועה בעי[י]רה עַד למְאֹד[.] האובוזים והחי[י]לים לא

חדלו לה[י]משך, וגם מגליציה התחילו לב[ו]א חי[י]לים ואובוזים ומחנות, מחנות של נמלָטים התחילו לעבור[.] כל זה התלכד [19] למהומ לשאון מפחיד ונורא העושה ר[ו]שם נורָא על הַלֵב. גם יריות קשות ותכופות התחילו לה[י]שמע. אך רגעים הכי-נוראים היו ביום הראשון בליל יום הראשון. בשעה ששכבנו על משכבנו לבושים בבגדינו פֶן נצטרך לקום באמצע הש[י]נה, שמעה דודתי¹²¹ כי חי[י]לי-האובוז שעמדו

בחצרנו קראו אחד אל השני כי נתקבלה טלגרמה שהאובוז ימהר תיכף לדרכו. והם התחילו להתכונן לנסִיעָה. השאון הִתְגַבֵר. אנחנו קמנו כ[ו]לנו ממשכבנו. ובצאת הדודה ואבא החוצה נכנסו הביתה בבהלה: מרו[ו]יץ כבר בוערת בָאֵש. הדבר הזה הבפחיד אותנו עד מאֹד, מ[י]הרנו כ[ו]לנו החוצה והנה שם בצד מרו[ו]יץ אש נוראה מתלקחת. אך אחר כך נוכחנו כי אלו הם ערמות-הבר הבוערות שהציתו בן החיָלים. אחר כך באו אלינו נמלטים מדימידובקה.¹²² פתא[ו]ם נכנסו חי[י]לים אחדים. ואחד מהם התחיל לדבר קשות ולהבהיל אותנו כי יצית את הבית. המצב נעשה קשה. עוד זה שכחתי לרשום כי ביום הראשון בא דוד וֵיץ ורעי[י]תו והכ[ו]ל מיער פיאן ונאציץ אלינו בתור נמלטים. כי הם ברחו מנאציץ¹²³ מאימת הקוזקים.

[20] יום א'[,] כ“ו אלול, התרע”ה, בתקופה הנוראה, דובנה [5 בספטמבר 1915].

את הרשימה שהתחלתי לכתוב ביום הש[י]שי לא הספקתי לגמור ועתה אני ממשיכה כ בסדר כשלשלת המאורעות:

ביום הרביעי בב[ו]קר (או אולי ביום השלישי) הורע המצב בעי[י]רה מא[ו]ד. השאון גדל שבעָתָיִם, מחנות הנמלטים התרבו לאין ש[י]עור ומראיהן נורא ועושה רושם קשה ומַכְאִיב, התחילו נכנסו לעי[י]רה קוזקים רבים, שעזב שהפילו פחד על כל התושבים היהודים. ופיאן חיים שטרן¹²⁴ וכ[ו]לם החליטו לנס[ו]ע דובנאה וגם אני ומשה החלטנו לה[י]לו[ו]ת אליהם. אחרי רֹב הכנות ופרידות-ילָלָה ובכי יצאנו כ[ו]לנו רגלי אחרי העגלות הטעונות על הדרך דובנאה, בְשַיָרָתֵנוּ היו של[ו]ש עגלות[:] של ח. [חיים] שטֶרֶן [כך!] ודיונץ[,]¹²⁵ עגלתו של פנחסוביץ¹²⁶ ושל לייבוש האַגֶנְט,¹²⁷ נורא [נוראה] הי[י]תה יציאתנו מהעי[י]רה[.] מסביב התאבכֿו תימרות העשן של הערמות הבוערות והכפרים הַנִצָתִים אצל בית משרפות היי“ש [ה’יין שָׂרָף'] בערה ג”כ [גם כן] ערמה גדולה. על הדרך התגוללו ערמות תפוחים[,] אגסים[,] כלים שונים, מכונות ועוד ועוד שעזבו הנמלטים להָקֵל על המשא מעל סוסיהם, [.] כשבאנו קרוב להכפר פודגאיעץ לא יכ[ו]לנו מר[ו]ב הנמלטים לה[י]כנס אל הכפר[,] ואחרי רֹב עמל באנו אל הכפר[,] נחנו שם קצת ונסענו הלאה. הדרך הי[י]תה קשה מפני הב[י]צה. ובשעה האחת עשרה באנו דוּבְנָאָה. את דירתנו קבענו יחד עם כל החבורה פה בבית מר עֶרְדְמן.¹²⁸ [21] עוד בְדְַכְנוּ דובנאה החלטנו לה[י]שאר פה ולבלי לנסע ולחכות לגורל. אך הרבה חליפֿות ותמורות כבר עברו עלינו בימים המעטים האלו שהננו יושבים פה בָעיר. והחלטתנו הנ“ל [הנזכרת לעיל] כבר רפֿתה פעמים אחדות. בי[י]חוד גדלה המהומה אתמול בצהרי[י]ם לרגלי הדבקת המודעות כי הצעירים מבני 17 עד 45 שנה צריכים לצאת מהעיר, אך אחרי כן נודע כי הפק[ו]דה חלה רק על הנוצרים ולא על היהודים. והיריות נשמעות ואינן פוסְקות. והנה עתה בשעה שאני רושם רשימתי הנוכחית קם רעש חדש כי למרות ה”חוץ מיהודים" שבנוגע ליציאת התושבים מן העיר אומרים שתיכף יעברו ויכריחו גם את היהודים לצאת, וכי בשעה הש[י]שית יעלו באש את הגשרים וכו'. ומסביב פחד ודאגה.

*

ובז[ו]כרי את המצב שבו אנו נתונים עתה, תסמרנה שערות ראשי. משפחתנו קרועה לשל[ו]ש [לשלושה] חלקים[,] אבא[,] אמא והדודָה – ד' [השם] יודע היכן הם, ולאן ברחו במהומה הגדולה שקמה במלינוב. (כנראה שהם בוַרְקו-וֵיצָ’ה)¹²⁹ מלכה חנצה וריבה – בברנובקה,¹³⁰ ואנ[ו]כי ומשה פה – ואין יודע את העתיד הנשקף לנו פה בעיר לפני המלחמה העתידה להתפרץ פה. וכ[ו]לנו תועים אנו עתה באין בַיִת, אבד ביתנו. אין לנו כבר בית אבות. הה! מה נורא הרעיון! בז[ו]כרי את חיינו השלו[ו]ים והאמידים, לא אוכל לצי[י]ר בדמיוני כי מעתה נצטרך לסדר לשנות את סדר החיים… ומי יודע את [22] מהות ההסדר… קלים וריקים היינו באֵין כ[ו]ל, רכושנו אבד ומה לעשות עתה? מה נורא בזָכרי את את האוצר הרוחני הם ספרינו שעזבנו במרתף. הה! כמה יקרה הי[י]תה לנו הביבליותיקה ]הספרייה]! ומה נעשה [נעשָׂה] שם בה? מצי[י]ר אני כיצד התפרצו הקוזקים אל המרתף וכשראו את התיבות הסגורות, כיצד שברו אותם [אותן] בחֵמָה וקרעו באכזריות את הספרים העבריים היקרים! הוי מה נורא! הה! מה נעשה בָנו! טוב שהצלתי את כתבי[י] ומחבורתי [ומחברותיי] וכו' – לולא זאת לא איני יודע מה שהייתי עושה! כמד[ו]מני שהייתי משתַגֵעַ, כי ילדי-רוחי הלא הם חלק מחיי, ובלעדם כא[י]לו אָבַד חלק גדול מחיי. אך מי יודע אם רכושי היקר הזה כבר הוּצַל, אם ג המהומה גדלה עתה כל כך ומי יודע מה שי[י]עשה בעוד רגעים ושעות.

* * *

ערב ראש שנת תרע"ו בתקופה הנוראה, דובנה [8 בספטמבר 1915].

ובכן אנו עומדים כבר בראשית שנת תרע"ו! האנסה לְסַכֵם את מָהוּת הש השנה העוברת: תרע“ה? לא! אין לי עתה אותה הסבלנות והכ[י]שרון לעשות לעבודה כג כזאת. אך למה לי לפרט בכל הפרטים של השנה החולפֿת הנוכֿחית? את מהות השנה הזאת אפשר לבטא במ[י]לים קצרות אחדות: הי[י]תה השנה שנת קללה של חרב, רעב ויגון. [23] שנה שבה הלכֿו רבבות נפשות טהורות לכ[י]ליון, שנה שבה סבלה האנושיות עד לאין ש[י]עור. כן, האנושיות[.] אך האנושיות בכלל לא סבלה כל כך כמו שסבל עמנו העם הא[ו]מלל בפרט. נוראה הי[י]תה שנה זו לעמנו. בשנה זו חרבו כמעט כל הקה[י]לות היהודיות בגולה: בגליציה, פולין, ליטא, קורלנדיה¹³¹ ועתה גם בווהלין¹³² הברוכֿה נחרבה ח[ו]רבן קשה היהדות הגלותית, וח[ו]רבן קשה התחולל גם בי[י]שובנו היקר שבארץ-ישראל[.] בראשית המלחמה ב בשעה שכל הע[י]תונים העברי[י]ם הופֿיעו עוד ידענו במקצת מן המצב בארצנו היקרה. אך משעה שהע[י]ותונים העברי[י]ם והיהודיים פסקו להופיע – מאומה לא נדע מן המַצָב שָם, ומי יודע את הנעשה שם?… ובכן, נחר ח[ו]רבן קשה שורר עתה כמעט בכל פ[י]נות העולם העברי. כן, סב[ו]ל סבלה כל האנו האנושיות במלחמה הנוכחית אך יותר מכ[ו]ל סבל העם העברי, כי הוא לא סבל רק מ[ה]מאורעות היש[י]רים של המלחמה כי אם ממאורעות מלחמה צדדיים, הם נ[י]חתו ע”י רציחות, גזלת החי[י]ל הרוסי ועוד ועוד. הה! גדול ונורא שברנו, שבר העם העברי!

*

[24] והנה החג “ראש השנה” ואנו עתה בַנֵכָר באין בית-אבות קרוב ללב ולנשמה… יושב[ים] אני ואחי עתה בדובנה והיום ערב ראש השנה, המ[ו]רגש החג הזה עתה בא[ו]יר כמו בעיר המולדת? הן כל צמח ועלה כומש וצה[ו]ב הביע בעי[י]רתי הטובה כי אלול בעולם ולפני ה“ימים הנוראים” וכא[י]לו תקיעת השופר נמשך באו[ו]יר בדממה. הַה! אַיֵך אַיֵך עי[י]רת-מולדתי השקֵטה? אי[י]כם? איפה תועים אתם הורים יקרים ואהובים?! קר[ו]ע נקרענו לשל[ו]ש [לשלושה] חלקים והאל[ו]הים הטוב יודע מתי נתחבר יחד[י]ו כבראשונה. הה! לבי נקרע לגזרים לז[י]כרון המצב שבהו נמצאת עתה משפחתנו, לגזרים נקרע לבָבִי! ולבבי מלא צער ויגון ואין מנוחה בנפֿשי.

*

והמצב פה בלתי ברור. בימים האחדים האלו כבר נמצאנו ברגעים נוראים מא[ו]ד. עוד בליל יום השני קמה מהומה[.] חילות ואובוזים משכו בלי הרף מהעיר. אז כבר הבינו כי דבר-מה מתרחש וּבָא, וכבר נודע כי חיל האוסטרים נמצאים קרובים לעיר. אתמול [?] בלילה שרפו את כל הגשרים וכל החיל [החַיִל] הרוסי יצא מהעיר. רגעים קשים באו לנו[,] בצפית ברעד-צ[י]פי[י]ה ח[י]כינו לממשמש ובָא, כ[ו]לנו התלבשנו באדרות [25] אזרנו [ארזנו] את החפֿצים הנחוצים מֻכנים לדרך, אך הפחד עבר בשלום. תיכף באו וס[י]פרו כי עשרה חי[י]לים אוסטרים מרגלים כבר מסתובבים בעיר. למשמע זה חשבנו כי בו[ו]דאי נכנס בלילה כל החיל האוסטרי אל העיר. אך הוא לא נכנס עוד עד הנה. כי אם אחדים-אחדים הם מסתובבים ברחובות העיר. ואין איש יכול לפֿתור את החידה הזאת: החיל הרוסי יצא מן העיר והחיל האוסטרי אינו נכנס. אך אומרים שבסורמיץ'¹³³ נמצאים הרבה חי[י]לים רוסיים. בכל אופן הקץ לא בא עדיין ומי יודע מה שיתחולל עוד על ראשינו כ פה בעיר הזאת.

* * *

יום ב‘[,] ה’ תשרי תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, דובנה [13 בספטמבר 1915].

עבר החג ועתה עומדים אנו בעשרת ימי התשובה. אתמול עבר עלינו היום בפחד גדול[.] כל היום לא פסקו כדורי-התותח מלהרעים ולשר[ו]ק על פני העיר[.] היו גם מקרי אסונות. האוסטרים כבר כבשו את העיר, כפי הנראה, כ[י]בוש גמור. אך בשל זאת המצב עודנו אי-בטוח. מפחדים מא[ו]ד שהרוסים לא י[י]כנסו שנית אל העיר ואז – אבדנו כ[ו]לנו. הקומנדנט¹³⁴ דפה איננו נותן עדיין תעודות לצאת מהעיר לבני העי[י]רות [26] שברחו הנה. היום [?] עבר היום כמעט בשקט. אך עתה התחילו עוד הפעם יריות נוראות להת המרעידות את האדמה ועוד הפעם הפחד תוקֵף את הכ[ו]ל.

*

אנ[ו]כי כמעט שמשלים עם המצב בכל מה שנוגע לגופי אבל בז[ו]כרי מצב הורי[י] וביתנו – יגון נורא צובת [כך!] את לבבי, בי[י]חוד בז[ו]כרי את אבא. בז[ו]כרי את מצב רוחו הנורא גם בשעה שלא היה מאומה ורק חששו למאורעות רעים כמה נפלו פניו – ומה גם עתה בשעה שכבר התהווה הסער הנורא הזה – הה! רבש"ע [ריבונו של עולם] מי יודע את מצבו עתה. רר כמעט רק על זאת תאבל ותסב[ו]ל נפשי לאין קֵץ. השעה מא[ו]חרת שעת בין השמשות ואפשר הייתי כותב עוד הרבה ממצב נפֿשי, אך כשאחיה אפשר [?] אכתוב את זה בעת אחרת..

* * *

יום ד‘[,] ז’ תשרי תרע"ו, בתקופֿה הנוראה מלינוב דובנה [15 בספטמבר 1915].

נזכרתי עתה בבתים אחדים משירי שכתבתי זה כבר לפני שנה ואולי יותר:

"כַךְ גָזים הַיַמִים

וְחולפִים הַלֵילוֹת

[27] בְהִרְהוּרֵי תוּגָה,

במַחֲשָבוֹת אֲבֵלוֹת

בְעִנוּיֵי-גוּף

וּבְעִנוּיֵי-נְשָמָה,

לְלֹא זֹהַר-תִקְוַה!

לְלֹא נִיצוֹץ נֶחָמָה."¹³⁵

כן, נזכרתי בדברי השיר האלו מפני שהם מתאימים התאם גמור לימים האלו הנוראים. הה, קשים, קשים ונוראים הם הימים הנוכחיים שבהם אנו נתונים עתה. כל היום מסתובב הנני הנה והנה רו[ו]ה ש[י]עמום נורא ומדכא. אין שום דבר מעניֶנךָ, הכ[ו]ל חסר-עני[י]ן[,] הכ[ו]ל כה חִוֵר וחסר-טַעַם, לעשות אי-אפשר כלום[.] לקר[ו]א, לכתוב – אין סַבְלָנוּת ואין אותה שלו[ו]ת-הנפֿש הַדרושָה בי[י]חוד אל הראשונה (הקריאה)[.] כל דבר לא י[י]קח אֶת הלֵב, ותולעת הש[י]עמום והיגון אינה פוסקת מלכרסם את הלבב, ואי אתה יודע במה להשקיט את כאב הכרסום… – ונורא אמנם הדבר. יושבים אנו בדובנא[,] משפחתנו היקרה – הרחק מפה וקרועה מפה [28] וד' [והשם] היודע את מצבם שם וכמה הם מהרהרים אודות[י]נו ומה יהיה הסוף? הנה עתה ק[י]בלתי פ“ש ]פרישׂת שלום] ממלינוב, פ”ש מכאיבה ומדכאָה מא[ו]ד. את התושבים המעטים שנשארו בעי[י]רה מגרשים האוסטרים לעבודות שונות. א[ו]כל אין בעיר. לא לחם לא צוקר [סוכר], נפט וכל הצרכים הע[י]קריים אי-אפֿשר להשיג בעד כל הון וגוועים פשוט מרעב. כל הבתים מלאים חי[י]לים. בהבית החדש נעשה לקסרקטין, והקלויז – לא[ו]רו[ו]ה. המצב נורא[.] מתפרנסים¹³⁶ בתפוחי אדמה בלבד אך גם אותם אי-אפֿשר להשיג. הבתים עזובים שוממים ושדודים וכו' וכו'. הבשורה הזאת ד[י]כאה את רוחי לאין קץ ומה לעשות. אפשר כי כבר נגיש [נשיג] תעודה לנס[ו]ע הביתה. אך באופֿן כזה איך אפֿשר לנס[ו]ע? לגווע שם ברעב? ואיך נ[י]כנס אל הבתים אשר מלאים הם חיַלים? היניחונו לה[י]כנס? במה נוכיח להם כי לנו הבתים? ואובדי עצות אנו. הה, מה היה לנו. [29] הנה לאיזה מדרגה הגענו. נהרסו החיים השקטים שלנו. וכשאעלה את על ראשי את העתיד הנורא הנשקף לנו – תסמרנה שערות ראשי. אך בכל כ[ו]חי משתדל אני לבלי להעלות את זה על ראשי, כי קש רפה הלב יותר מדי שנסבול כֹה הַרבה.

והעצב והיגון אוכלים את לבבי וי[י]אוש ונהי תוקף את כֻלִי. הנה כי כן!

* * *

יום א'[,] י“א תשרי, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאצ’יץ¹³⁷ [29 בספטמבר 1915]

עוד בערב יום הכ[י]פורים חפצתי לרש[ו]ם ביומון, על שעבר עלינו עד היום ההוא[,] אך מח[ו]סר זמן לא הספקתי לרש[ו]ם ועתה הנה נוספו מאורעות כבירים, או בלשון אחרת יותר מד[ו]יקה: נוספֿו צרות חדשות המשכיחות את הראשונות… “אין לך יום שצרתו לא תהי מרבה משל חברו”,¹³⁸ ביום החמ[י]שי עזבנו כ[ו]לנו את דובנא לנס[ו]ע הביתה, לרגלי המצב כ[י]בוש כל המקומות ע“י האוסטרים והאפשרות לשוב לשם. או למרות יָדְעִי עד כמה אי-נורמַלית וחסרת-תַּכלִית היא נסיעתי הביתה בְכָל זֹאת איזהו מין חמימות קלה וע[ו]נג פנימי הבהבו בתוך לבי הנדכא ורוֵה-הצער. “הביתה”[.] היש ע[ו]נג יותר גדול מזה?… אפ ואם אמנם ידעתי כי חרב הבית כי שערי תסמרנה למראה [30] התמונה שאפֿשג [שאפגוש] שם – אך בכל זאת חפצתי להיות שם ולראות את הכ[ו]ל. ובכן, עזבנו את דובנה ביום החמישי בצהרי[י]ם, הדרך הַי[י]תה קשה והעגלות התנהלו בכבדות. מפה נסענו עד שעה מא[ו]חרת בלילה וחַשֹב חשבו הַכֹל כלומר גם משפחת שטרן, ד. וי[י]ץ, הוכברג ללון במלינוב, אך מפני שהגשרים השרופים עוד לא היו נגמרים ע”י האוסטרים הוכרחנו לנס[ו]ע הלאה. אך אצל החצר כל הגוף המלינובאי [……] לא יכלו הסוסים ללכת הלאה והוכרחנו למרות המקום הרע, חשכת הלילה, והק[ו]ר הנורא ללון באמצע הדרך. […] בצד הדרך שפגשתי אנ[ו]כי […] בנו של חיים שטרן על האדרת על מעיל חם והתפשט[?] מאדרת […] נורא הוד. הקרח והקור לא […] לנוע להגיע ברגלי[י] מר[ו]ב הק[י]פאון שתקף אותן נורא היה הלילה ההוא ונוראה [………] אצל מלינוב היינו ולא יכ[ו]לנו לה[י]כנס ולראות את ביתנו. [……] גדול […] מרה הי[י]תה עלי[י] נפשי אז, מרה עד למות. כל החיים נעשו לי אז לזרא, כל הדרך מדובנא הלכנו ברגל[?] ההורגלנו לזה? – אך בכל זאת הלכנו. הלכנו עם לבבות נדכאים ונשברים לרסיסים.

באמצע הדרך החל ענן ערפל הלילה להתפזר, יצאנו לדרך. [31] לנאציץ[,] לבית חיים שטרן, כשבאנו למרו[ו]יץ פגשנו שם את המלינובאים האחדים שם אחד גם מן המלינובאים שהיו בדובנא ושנסעו גם כן הביתה. אנ[ו]כי כל כך גם כן חפצתי ללכת הביתה, אך משה לא חפץ בשום אופֿן ללכת. באופן [כך!] לרעוב שם, ולאיזה תכלית, למרות התנגדותי לא חפץ לשנות מדעתו, ובכן נסענו מיד עם הכ[ו]ל לנאציץ. לעיר נאציץ באנו ביום הש[י]שי (בערב יוהכ"פ [יום הכיפורים]) ובשעה השתים עשרה. כשנכנסהו בני-שטרן וכ[ו]לם הב לבתיהם מצאו רק ארבע קירות, הכ[ו]ל נשדד[,] נשבר ונשחת, אפשר לצי[י]ר איזה ר[ו]שם עושים מחזות כאלו. אחרי שעשו סדר בבתים ובחבילות שלקחו זעל העגלות התחילו להתכונן לצום יום הכ[י]פורים.

ערב יום כ[י]פורים כזה, כמובן, טעמתי רק פעם אחת בכל ימי חיי. אכלנו בשעה מא[ו]חרת. מרה בכתה נפֿשי לזכר יום הכ[י]פורים בבית-אבא, לזכר הקד[ו]שה המי[ו]חדת ששררה בכ[ו]ל, לזכר הסדר בבית. מרה בכתה נפשי בדֻמי[י]ה לשבר הגדול שה[ו]שברנו. ולפני כל נדרי כשב[י]רכו איש את רעהו בשנה טובה – בכו הכ[ו]ל בכי-דמעות וגם אנ[ו]כי בכיתי, הה, מה נשבר [32] אז לבבי בקרבי, לזכר המצב שבו אנו נתונים עתה. וכך היה הדבר. דוד וֵיץ חשב תיכף אחר יום הכ[י]פורים לנס[ו]ע ליער בוקימה לדעת שלום הוריו¹³⁹ וחשבנו גם אני ומשה לנס[ו]ע עמו הביתה אך הינה אתמול כלומר ביום הכ[י]פורים קרו המאורעות שלא פ[י]ללנו אליהם כלל וכלל. בב[ו]קר עמדנו להתפלל[.] התפללנו. דרך החלון ראינו פַטרולים אוסטריים עומדים בְצדֵי הבתים ומבטיטים נכֿחָם, הכרנו תיכף כי יש דברים בגו. נ נודע לנו מיד שהחיל האוסטרי נסוג אחור, מפני לחיצת הרוסים שק[י]בלו חיל-עזר רַב. הפחד תקף את הכ[ו]ל ור[ו]שם הדבר הזה ידוע – – – כעבור שעות אחדות והנה עגלות טעונות נוסעות על הדרך ללוצק ועליהם [עליהן] יושבים תושבים אשכנזים, שאלנום לאן ולמה הם נוסעים וס[י]פרו כי האוסטרים אמרו להם שיצאו ממקומותיהם לפני שהם נסוגים והרוסים יב[ו]או. זה ח[י]זק כמובן את הפחד שבעתיים. אלעזר שטרן¹⁴⁰ ושמואל הוכברג¹⁴¹ הלכו תיכף ללוצק… וגם אנ[ו]כי חפֿצתי לה[י]ל[ו]וֹת אליהם [33] אבל טרם שהספקתי לחבוש את חָפצַי, הָלכו הם ואנ[ו]כי נשארתי, ולבדי לא חפצתי ללכת יחידי. המני[י]ן כמובן הופר, והתפ[י]לה הופסקָה. אנ[ו]כי הצטערתי מא[ו]ד שלא הלכתי ביחד עִמָהֵם וכן עבר היום בפחד נורא. ויום הכ[י]פורים הושבת השבתה נוראה. ובלילה כבר עברו חי[י]לים רוסיים. ואחדים סרו אל הבית וס[י]פרו על נסיגת האוסטריים. הנה איזה ש[י]נוי נעשה בכמה שָעות! ועתה עוברים הרבה חילות וקוזקים דרך המקום הזה – והפחד נורא אך עד הנה לא נגעו, ת"ל [תודה לאל], בנו ונפשנו תפ[י]לה כי גם להבא יעבור המצב בְשָלום.

*

וכך הוא הדבר. מרים הם החיים עתה. ולאן לפֿנות? יוֹשְבִים אָנו עתה ביער נאציץ, אך מה יהיה התכלית?, ומצי[י]ר אנ[ו]כי לי את נוראות צערם של ההורים וכל בה“ב [בני הבית] היקרים – בדאגם לנו. והחיים נעשו עלי[י] מח[ו]סרי-ת[ו]כן ועני[י]ן. חדלתי להתעני[י]ן בכל דבר. לפנים הייתי מתעני[י]ן במהלך המלחמה אך עתה לא א לא מעני[י]ן זה אותי כלום. כמה[?] תועה אני וסובל, סובל את עול החיים שנעשו כה קשים [34] ומרים. תמיד רק הפחד והדאגה, ואיך אפשר לסב[ו]ל את הכאב הזה[.] עתה נודע לנו כי אובוז של גדוד קוזקים שלוח ויועמד פה[?] – והנה פחד חַדש. וכך הוא הדבר. חפצתי לרשום עוד ממצבֿ נפֿשי, אך כשאחיה איה”ש [אם ירצה השם] ארש[ו]ם את זה בעת אחרת.

* * *

יום ג'[,] י“ג תשרי, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאציץ [21 בספטמבר 1915].

כי אשב לרשום בימים האלה את רשימותי[י] לא אדע בעצמי במה להתחיל, הלב מלא תמיד על כל גדותיו, הראש נדהם תמיד מֵרֹב מחשבות – אך בשעה שיושב אני מול הש[ו]לחן לרשום ביומון – כמעט שלא אדע מה לרש[ו]ם…

ופחד נורא יתקפֿני בעשותי בשעת הרהורי[י] “סך הכ[ו]ל” למַצָבֵנו הנוכחי, עד כמה ירדנו פלָאים, בי[י]חוד נורא צערי בז[ו]כרי את ספרינו היקרים שהשקענו בהם את כל כוחות[ינו] ועתה – הנשאר מהם דַף שָלם? הָה, נורא, נורא! זוכרני, כמה עמלנו אנ[ו]כי וּמשה שהורדנו בפעם השנית את הספרים אל המרתף, איך ברַרְנו ספר ספר יקר בפני עצמו, ולא [35] עלה בכל זאת אז על רעיוננו כי באמת יהיו למרמס זְאבי-הערבות – – – כן לא וכמה ספרים נשארו עוד מספרי אבא, זוכרני כי ביום האחרון העלינו אל העלי[י]ה מזו[ו]דה שלמה עם ספרי-אבא שנשארו. נדמה כאילו שם הם יותר בטוחים, כא[י]לו שם יד העריץ לא תשיגם, אף על פי שבמעמקי-לבנו ידענו את זה היטב… ועתה נוסף עוד שבר על שברֵנו. בתח[י]לה נשאר אחרי המלחמה הראשונה שהי[י]תה בסביבה ההיא נשארה מלינוב שלֵמָה וכל בתיה לא נשרפֿו, וזה היה מעין ט[י]פת-נחמה בכוס צערנו הגדול כי לכל הפחות ביתנו נשאר מן הח[ו]רבן הכללי. אך עתה במלחמה השני[י]ה בשעה שהאוסטרים נסוגים, לפי השמועות שהגיעו אלינו הקרבות הכי-קשים מתנהלים במלינוב ובמֵרו[ו]יץ, ועַתָּה מי יודע אם י[י]שאר סימָן וָזֵכֶר מכל בתי העי[י]רות הא[ו]מללות האלו.¹⁴²

כמה קשים ונוראים נעשו החיים. חי אתה כצועני. [36] יָשֵן תמיד מלֻבש על החבילות, בתוך אי-סדר נורא לא מְרֻחץ כדבעי כח[ו]דש ימים. גופך כא[י]לו נעשה כבד על עצמך, ואינך סובל את עצמך.

אך יש שאני מהרהר לעצמי, מה הרעש? למה כה אתלונן בלי הרף? הן עוד במשך כל שנת המלחמה בשעה שאנ[ו]כי ישבתי בטח בבית-הורי[י] שָבֵעַ, בָריא – כמה מאחינו סבלו במקומות אחרים? ואנ[ו]כי עד כמה שידעתי אודותיה, בכל זאת הרגשתי את כ[ו]בד-המצב במלואו, והנה עתה נמצאים גם אנו במצב נורא כזה. מילא, כך מהרהר אני לעצמי לפעמים. ואמנם יש שלגבי דידי הריני מקבל את כל זה באהבה, אך בז[ו]כרי צער ב“ב [בני ביתי] – י[י]קרע לבבי לגזרים. ועתה יושבים אני ומשה ביער נאציץ, עד מתי? – ד' [השם] יודע[.] לע”ע [לעת עתה] אי-אפֿשר לנס[ו]ע לשום מקום, וכמו כלואים אנו פה בכלוב. אמנם פה מרגישים אנו את עצמנו בטוב קצת טוב בזה שפה הא[ו]כל טוב יותר מבעיר, תפוחי-אדמה [37] יש פה בגנים למדי גם קמח השנגו [השגנו] ועוד – ואין רעבים פה. אך גדול הפחד לרגלי בדיד[ו]תנו פה. יחידים הם היהודים בכל הקולוניה הזאת. ובראותנו איזה חי[י]ל וקוזק נוקשות הש[י]ני[י]ם מַפַּחַד. מכל זֵד גַס ושָפל – צ[ר]יכים לפחד ולרעוד. ובהתבונני למחזות כאלו – יתפקע הלבב מצער למראה שפֿלותנו אנו העברים בגלות הַנורָאה.

ומדוע, ר[י]בונו של עולם, מדוע א[ו]מלל הוא עם ישראל מכל העמים שעל פני האדמה? צער הפרט וצער הכלל, צערנו א הפרט וצער העם וכל קני[י]ניו, – רבש"ע [ריבונו של עולם], אֵי כֹחַ לסב[ו]ל את כל אלה ולקוות לעתיד יותר טוב? אֵיך? – – –

* * *

יום א‘[,] ב’ [ג', י"ח בתשרי] דחוה"מ [דחול המועד] סֻכות, תרע"ו, בתקופה הנוראה, ביער נאצ’יץ [26 בספטמבר 1915].

חג הס[ו]כות. בכמה ע[ו]נג פנימי[,] בכמה חגיגיות יתֵרָה הייתי חוגג אותו בבית-אבא. הס[ו]כה בנויה ומס[ו]דרה בטוב-טעם, הבית נקי. כל פ[י]נה מבריקה מִטֹהר ונ[י]קיון. [38] באים אנוּ מבית הַכְנֶסֶת, נכנסים אל סֻכתנו, פותחים את מִכֿסֶיהָ. הס[ו]כה מלאה איזה ריח חגיגי וחמימות מי[ו]חדה משתפכת בכל א[י]ברי-הגוף, אנו מקדשים על כוס משקה, ואוכלים מיני תרגימה ומרגיש אתה את עצמך כה קַל וטוב בין

אבותיך אצל[?] נו[ו]ה ביתך ה[…] הולכים לאכ[ו]ל את הארוחה. אבא, משה ואנ[ו]כי נכנסים אל השכנים ושאר בתי […] נוטלים את הידי[י]ם ומובילים [………………]. מִצְטַיֶרֶת לפני[י] תמונת-החג בכל יופי[י]ה והדרה, בכל האידיליות הנשגבה שבה, ויותר שתתבלט התמונה לנגד עיני[י] בדמיוני – תכאב עלי[י] נפשי ולבבי נקרע לגזרים. כבר ב[י]ליתי בנכר בנדודים את “ראש השנה” ו“יום הכ[י]פורים” אך בחגים האלו לא הרגשתי את עצמי כל כך נדכא ושומם כמו ביום הרביעי שעבר ערב חג הס[ו]כות. “לא מצאתי לי מקום” – כמו דאמרי אנשי – איזוה געגועים עזים וצורבים תקפו אותי לחג הס[ו]כות שבבית-אבא, אוי, ופה לא התרחצתי[,] אפילו לא לבשתי שום מלבוש אחר [39] ולא עוד אלא שגם כ[ו]ת[ו]נת לבנה חדשה אין ללב[ו]ש, הגוף נעשה עלי[י] למשא. ואת קרבת-החג לא הרגשתי כלל. הכ[ו]ל היה רק חולין וחולין ואין סימן של זֹהַר חגיגי. כל כך נדכא ושומם הייתי… כמו חתיכֿת-עופֿרת כבדה נָחָה והעיקה על לבבי ולא נָתְנה לי מָנוח. נִזְכַרְתִי באבותי וכל בה"ב [בני הבית] היקרים החוגגים מן הסתם את חג הס[ו]כות בברנובקה, ות[י]ארתי לי את צערם הנורא בדאגם לגורלנו אנו, נזכרתי בכל זה ונַפֿשי הִשְתַפְכָה מרֹב צַעַר וְיגון. “הַצָרות מוצאות להן מקום” (דיא צרות געפינען זיך איין אָררט [אָּרט]")¹⁴³ אומר ההמון, ואמנם אמתיים הם דברי הפתגם ההמוני הזה כפי שרואים אנו בחיים המציאותיים אך אצלי עתה להפך הדבר. בימים הראשונים לפרשת הנדודים שלנו לא היה לבבי כָבד עלי[י] כל כך, המאורעות האלו השכיחו לי את פרטי-הסער הנורא שהתחולל על ראשינו, והיו רגָעים שלבבי נַעשה עלי[י] קצת קל, אך עתה, מיום ליום[,] משעה לשעה ומרגע לרגע יִרֶב צערי שבעתי[י]ם והעופרת שבלבבי הולכת ומכבידה [40] עליו יותר ויותר, עם כל רגע ורגע פרטי-הסער הנורא מתבלטים לפני[י] יותר ויותר וחותכים בלבבי חתיכות. חתיכות. בכל פעם עולה על לבבי בדמיוני ז[י]כרון הספרים היקרים וכמו מאליו עולה לפני[י] חשבון הספרים[,] איזוּ [כך!] היו לי וכמה[,] ובכל פעם עולה בדמיוני קבוצת ספרים אחרת שהי[י]תה עלי[י] כל כך יקרה, מצטי[י]רת לפני[י] בדמיוני כל הכונני[י]ה עם סדר הספרים שעליה. שם ב[…] האולם עמדה לה הכונני[י]ה וכ[ו]לה מלאה ספרים ספרים, זוכרני כי מדי ה[י]כנסי הביתה מן החוץ הי[י]תה דרכי הראשונה – לאולם אל כונניית הספֿרים, [………] וככה [………………]¹⁴⁴ כפֿוף [……………] אל האוצר הרוחני […………] שכל ספר וספר [….]¹⁴⁵ הכ[ו]ל נעשה [41] באוצר הזה? מצי[י]ר אני לי את ערמות העלים הקרועים והפזורים שבמרתף. אהה, האוצר הרוחני היקר הזה שהיה לי למקור-דעת בכל ימי נעורי[י], ושממנו שאבתי עזר לכ[י]שרוני הפיוטי, – מה נעשה עתה באוצר היקר הזה? ובכל רגע ורגע יעלה במוחי ז[י]כרון הספרים היקרים האלו, ונפֿשי מתלבטת מר[ו]ב יגון וצער, ואינה מוצאה מנוחה.

ובז[ו]כרי את ביתנו וכליו בכלל, בז[ו]כרי את “הבעל בתשקייט” [תחושת ‘בעל-ביתיוּת’] – כמו שאומרים – שלנו – איזה תכלית נעשה בו. עשירים היינו ת“ל [תודה לאל] בכ[ו]ל, מה חסר בביתנו? ועתה? וכלי-הפסח שלנו. אהה! כמה מן היופֿי והקסם החגיגי היה בָם, איזו חותם של חג היה על כל הכלים האלו, וכ[ו]לם בלי ספק נשברו, נשדדו ולא נשאר מהם זֵכֶֿר. חָרֹב נחרב הכ[ו]ל, נהרס הכ[ו]ל, בא הקץ לאִידִיליַת-המשפחה שלנו. גזו השלו[ו]ה והא[ו]שר הַבַּיְתִּי [כך!], ועתה, רבש”ע [ריבונו של עולם], אנה אנו באים?!

ככה מענים אותי הרהורים בלי הרף והפסק, ובכל רגע ורגע הם מכבידים עלי[י] יותר ויותר ומוצצים [42] את לשדה של נשמתי[,] כי איך אפֿשר אחרת? בהעלותי במוחי את כל הפרטים של ח[ו]רבננו הנורא – הן יכ[ו]ל הלבב להתפקע מר[ו]ב צער. ועד כמה שמשתדל אני למצ[ו]א תנחומים לעצמי מצדדים שונים – אך אף ט[י]פת-נחמה אחת איני מוצא בכוס התרעלה המרה הזאת. ולפעמים גם כועס אני על עצמי על שמתאונן כ אני כל כך בשעה שלא היחיד אני ורבבות אנשים סובלים עתה בעולם כמוני ואול ובמ[י]דה יותר גדולה, אך גם זה אינו מועיל להָקֵל את צערי במעט.

*

ובתוך ים הצרות והדאגות התוקפות עתה אותי את גופי – איני שוכח חלילה את שאיפֿותי[י] הע[י]קריות ומצב עמי וארצי היקרים בכל מה שאנו סובלים עתה מכל זד וגס – לא אשכח כי המנוחה והחופש אמצא רק שם בארץ-ישראל ואייך לא יתפקע הלב מצער? בכל פעם רועדת בנו הנשמה מפחד בראותנו איזה חי[י]ל או קוזק רוסי, שחפֿצם רק להָציק לנו היהודים. אם אמנם רפתה התקו[ו]ה וגבר הי[י]אוש וטובע אני רק בים צרות ודאגה – אך עוד חולם אני על ארץ-אבותי[י] היקרה, ארץ העבר והעתיד.

*

[43] והנה חדשה. אתמול היה לנו ליל של אי-מנוחה גמור. פתאום נודענו כי החיל הרוסי נסוג אחור מן הסביבה הזאת. קמנו כ[ו]לנו בפחד לקראת המאורעות החדשים. היריות נעשו תכופות, וקרובות[,] מרחוק נשמע נסיעת אובוזים וכו', בפחד גדול עבר הלילה. בב[ו]קר יצאנו החוצה וד[ו]מייה מסביב. אין רוסים ואין אוסטרים. הטלגרף נפסק ע“י חיל רוסי ולע”ע [ולעת עתה] חיים אנו בפחד מבלי לדעת את גורָלנו. הִנה כיצד מְשַוחֵק בנו הגורל ומטַלְטְלֵנו אנה ואנה כמו כדור-שעשועים.

* * *

יום ב‘[,] ג’ [ד', י"ט בתשרי] דחוה"מ [דחול המועד] ס[ו]כות, תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאצ’יץ [27 בספטמבר 1915].

הוי, מה רב הש[י]עמום התוקף אותי בכל הימים האלו. “הבטלה מביאה לידי ש[י]עמום” - אומר הפתגם,¹⁴⁶ ואמנם הש[י]עמום הזה הוא על ידי הבַטָלָה הנוראה שאני נָתון בה. סובב אתה כל היום אנה ואנה בלי כל עבודה ועני[י]ן כל שהם; סובב אתה אנה ואנה וההרהורים והמחשבות השונות על מצבך וכל המצב בכלל – מדכאות את הלב דִכוא נורא, ולוּ לכל הפחות השגתי איזה ספֿר לקריאה להקל קצת את הבטלה ואת הש[י]עמום הבא על ידה, אך איפֿה אפֿשר פה להשיג ספר? [44] לשבת אל ני[י]רותי[י] השונים ולכתוב – אי אפֿשר לי מפני ס[י]בות אלוּ: א) כל ני[י]רותי[י], כתבי[י] ומחברותי[י] חבושים היטב ותפורים בתוך חבילה תפורה כדבעי, ואיני רוצה עתה לפתח¹⁴⁷ את החבילה, באין לי מחט וחוט לסַדְרָה ולת[ו]פרה כמק[ו]דֵם, ומי יודע מה י[י]וָלד בכל רגע ורגע. ולכן אני חפץ שאוצרי הרוחני הזה יהיה תמיד פה במקום הסכנה חבוש ומ[ו]כן לַשָכֶם [לַשָּׁכֶם] או לעגלה; ב) יודע אני בבירור כי מצב-נפשי הנוכחי לא [לא] אנ אינו מ[ו]כשר עתה לכתיבה ואפילו לכתיבת דברים על פי השפעת הזמן הנוכחי. (התקופה הנוראה.) טָפש הלב יותר מדי. מרעה ויגון… מס[י]בות אלוּ איני יכול גם להתעסק באיזו עבודת-כתב, ולָכן סובל אנ[ו]כי ש[י]עמום נורא.

היום, לא סבלתי כל כך מן הש[י]עמום, מפני שהתעסקתי קצת בעבודות שונות, בחפירת תפוחי-אדמה, שאיבת-מים וכו'.

*

את רשימתי האתמולית גמרתי אתמול במאורעות החדשים שנתהוו. עתה נעשה המצב קצת יותר ברור. באו האוסטרים[.] נתיירא אך בתור בעלי-נ[י]סיון לבנו עדיין כֹל כך מפרכס ורועד: אולי? מי יודע?… ועדיין וכבר [45] כל כך חפצתי לה[י]ְמַצֵא במצב אחר, לדעת אנה לפנות. מה חפֿצתי כבר להיות במלינוב להתראות עם ביתנו ולראות אם נשאר עדיין זכר מן הרכוש שנשאר שמה.

*

בכל הימים האלה שאפֿתי דו[ו]קא לנסוע לרוסיה, כלומר למקומות שבידי הרוסים, להתראות עם הורי[י] וב“ב [ובני ביתי] היקרים, ובברנובקה הייתי מוצא לי גם בסיס ח[ו]מרי, כי כמד[ו]מני שהייתי משיג שם ש[י]עורים לשפֿה העברית, או שהייתי יכול ליַסֵד שם בית-ספֿר עברי, אך בז[ו]כֿרי כי אפֿשר שעוד אחרי יָמִים מועָטים יגיע פרקי לצבא חזרתי קצת משאיפתי זו. אך אנכי בין כה וכה אנ[ו]כי יכול לחשוב לי את שלי והמציאות עושה לה את שלה ומנהיגה ומחזיקה את ריתמות-החיים בידיה… לפי המצב הנוכחי כלומר בשעה שהמקומות האלו נמצאים בידי האויב לא אוכל ממילא לנס[ו]ע לרוסיה, ובאופֿן כזה מה לעשות? אנה לפֿנות? אמנם שאלה זו חמורה היא אך בכל אופן עדיין מ[ו]קדמת היא לפי המצב הנוכחי שאינו ברור עוד לגמרי. כשנחיה איה”ש [אם ירצה השם] נראה מה יהיה להבא – ונֵדָעָה.

[46] יום הושענה רבה, [יום ד', כ"א בתשרי] תרע"ו, בתקופה הנוראה, ביער נאציץ [29 בספטמבר 1915].

הושענא רבה העברה [שעברה] בבית אבא.

האו[ו]יר כ[ו]לו ספוג בריח נעים של חַג. בב[ו]קר רבה התכונה. הולכים לבית התפֿ[י]לה[,] שם יש המון רָב, התפ[י]לה מתארכת. באים הביתה ונכנסים בברכת שנה טובה, נכנסים אל הס[ו]כה ומקדישים [ומקַדשים] על משקה איזה שהוא, אחר הולכים לאכ[ו]ל את המאכלים המיוחדים להושענא רבה ואיזה קֶסם חגיגי ונעים שפוך מסביב; ואיזה חמימות מי[ו]חדה נמוגה בלב, והכ[ו]ל כה קרוב ללבך[,] כה נעים.

כן. מצטלם בדמיוני היום הוה בכל פרטיו, וכמה כואבת נפשי עתה בשעה שאני נמצא בחג הזה בנכר, בנדודים[,] נדכא וא[ו]מלל בלי תכלית ומטרה. לו נמצאתי בנכר באופן אחר, היינו: נסעתי מבית-אבא למקום אחר והנני יושב לי בנכר, לא הייתי סובל בכל זאת כל כך בי[ו]דעי כי הרחק בעי[י]רה יש לָנו בית, יש חג[,] יש הכ[ו]ל ורק אנ[ו]כי יושב פה, ובכן אין זה כלום, – אשוב לבית אבא ואז אתענג גם כן, אך עתה בי[ו]דעי באיזה אופן הנני בנכר – תבכה נפשי במסתרים, עתה תועה אני פה מפני שאין לנו כבר בית כי הכ[ו]ל [47] חרב ונשדד וההורים ובה“ב [ובני הבית] היקרים – מבין אני את מצב-נפשם עתה בחגים. על כל זה תבכה נפשי בד[ו]מי[י]ה ולבבי לקרעים לגזרים י[י]קרע. ואת החג אין אני מרגיש פה אפילו במשהו, הכ[ו]ל כה חולין, כה חולין. תמיד אנ[ו]כי בבגד אחד, כ[ו]ת[ו]נת להחליף – אין[.] זה אלו שהיו כבר נתלכֿלכֿו ואין מקום לתת אותן לכביסה, לרחוץ אי-אפֿשר כדבעי, וגופֿך נעשה עליך למשא, וככה אתה בלבב נשבר ונדכא, ועד מתי – ד' היודע. לוּ לוּ יכ[ו]לתי עתה להגיע לרוסיה להיות יחד עם הורינו וב”ב [ובני ביתנו] היקרים ולחיות כאיש מרֻחץ ומל[ו]בש – לא הייתי מדקדק כבר עם העמידה לצבא והייתי נוסע כי נמאסה עלי[י] מא[ו]ד הישיבה הזאת, ולנס[ו]ע הרחק לחַפֵש איזו עבודה בפולין או באוסטריה אני חושב לאי-אפשר, ובכן, מה לעשות. ופה כבר התחלנו בימים האחרונים לסבול גם קצת מהאכֿילה, מפני שהננו אוכלים כבר ביחידות על חשבון עצמֵנו, ואין לנו פשוט מה לאכ[ו]ל, כי הלחם שלנו מַר מא[ו]ד ואי אפֿשר לא[ו]כלו וחוץ מלחם אין לנו, היה [48] חצי-ל[י]טרא חמאה, ועתה עוד מעט ואפֿסה ולע"ע [ולעת עתה] אי-אפשר לקנות אחרת, ולולא אשת חיים שטרן המבקשת אותנו בכל יום לאכ[ו]ל מאכליה – היינו רעבים באמת.

הייתי רושם עוד דברים אחדים, אך השעה מא[ו]חרת כבר וערב יו“ט [יום טוב] היום, אעפ”י שלא בביתי הנני שאני צריך למהר, אך בכ“ז [בכל זאת] עוד שתול בקרבי הרוח של ערב יו”ט…

* * *

יום ב'[,] כ“ו תשרי, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאציץ [4 באוקטובר 1915].

ובכן עברו כבר החגים. החגים הנעימים, חג הסֻכות – חג האסיף, שמיני עצרת, שמחת-תורה[,] שהייתי מבלה אותם בע[ו]נג ובנעימים בבית-הורי[י] – עברו עלינו עתה בנֵכר, ועוד באופֿן נורא כזה. עברו החגים, אך כלום הרגשתי כי חג היה? איזה רוח של חולין שרר על הכ[ו]ל, והצער והדאגה כה ד[י]כאו ומדכאים את הלב באין יכ[ו]לתו להרגיש רוח-של-חג. עברו החגים הנעימים שכה בולט ונעים היה ר[ו]שמם בעי[י]רה בבית-אבא, הבית הטהור והמטר והמקֻשט לכבוד החג, מלבושי-החג, מאכלי החג, בית התפ[י]לה, התפ[י]לה[,] [49] הכ[ו]ל היה כה קרוב, כה קרוב לַלֵב, וזו אצלי הפעם הראשונה בימי חיי שהחגים עברו עלי[י] באופן נורא כזה: לא מרֻחץ, לא מלֻבש, בלב מלא יגון וצער החושב להתפקע מכאב, בנכר, בנדודים[,] בלי תכלית ותקווה, באין יודע אתה מה כל רגע איזו צרה חדשה יכולה כל רגע ורגע להביא עליך, בשעה שהחיים כה מסֻכנים ומרים. הנה כיצד מתֻבלים היו החגים האלו, ובאופן כזה האפשר היה להרגיש גם משהו רוח של חג? ומצב כזה עדיין הולך ונמשך וד' הטוב יודע עד מתי.

*

אתמול נסעו מפה דוד וי[י]ץ ורעייתו, מיכל [מיכְל] הוכברג[,] רעי[י]תו ואחותו. (ראשונ כ[ו]לם נסעו לבורֶמֶל,¹⁴⁸ אך הראשונים י[י]סעו משם להורחוב,¹⁴⁹ אל הוריהם מר אברהם וי[י]ץ וב"ב [ובני ביתו], שנסו לשָם. כמובן שהפרידה עשתה ר[ו]שם קשה. – – – ופה נשארו מר חיים שטרן ומשפחתו ומשפחת והאלמנה הֶנְצִי גאלדבֶרג¹⁵⁰ ומשפחתה. היום נסע חיים שטרן ללוצק להוָעֵץ שם מה לו לעשות אם לה[י]שאר פה או לצאת, עמו נסע גָם משה לה[י]ו[ו]דע אם [50] בני הכפר הובין¹⁵¹ נמצאים על במקומם, ואם כן, אפשר כי נעשה דרכנו לשם, כי די כבר לשבת פה.

________

יום ה'[,] כ“ט תשרי, תרע”ו, בתקופה הנוראה, לוּצק [7 באוקטובר 1915].

שבועות אחדים נחנו קצת בנכר בנדודים על מקום אחד ביער נאציץ ביחד עם משפחת חיים שטרן[,] ד. [דוד] וי[י]ץ, מ. [מיכְל] הוכברג ועוד, ושם מה שגוגע להאכילה, לא חסרנו כלום והיינו שבעים ת“ל [תודה לאל] וגם ישבנו בשקט ובשלו[ו]ה עד כמה שאפשריים הם כמובן בזמן הזה… – אך הנה עזבנו את יער נאציץ והננו נדים הלאה, תועים ונדים עם לבבות נשבָרים, עם נשמות רוויות-כאב נורא. וכה נתגלגל הדבר: ביום ב', כפי שכבר הזכרתי ברש[י]מתי הקודמת[,] נסע משה עם חיים שטרן לוצקאה לה[י]ו[ו]דע ע”א [על אודות] בני הכפר הובין, ונודע לו כי יושבים הם על מקומם, והחליט לנס[ו]ע לשם וחיים שטרן החליט לנס[ו]ע עם ב"ב [בני ביתו] אל הכפר זַטָרִיץ,¹⁵² ומשה אי החליט שגם אנ[ו]כי אסע עמו להיות בתור מורה לילידיו, מפני שגם חיים בעצמו ס[י]פר לו בדרך שהוא חושב [51] ככה, אנ[ו]כי התנגדתי

לזה, מפני שלא חפצתי לה[י]פרד ממשה, כי די כבר שאנו קרועים מהורינו היקרים וכל בה“ב [בני הבית] – ולמה גם לנו לה[י]קרע זה מזה בשעה שלא נדע מה ילד יום? ושנית[,] ידעתי כי גם משפחת שטרן עצמה לא תדע עוד על איזה אופן היא נוסעת אל הכפר, אם תמצא שם דירה לכ[ו]ל ולמה עוד גם לי לה[י]לו[ו]ת אליהם לעול? מפני טעמים אלו ועוד הרבה כאלו התנגדתי להצעת אחי שאסע ביחד עם ח. [חיים] שטרן לזטריץ. אך הנה באנו אתמול בערב לוצקאה, וההצעה נשבתה מאליה, פה הודיעו לחיים שטרן כי בזטריץ המצב רבע מא[ו]ד[,] כל הבתים מלאים חיילים ואופיצירים [קצינים] ואין מקום להניח את הראש[,] ואף מים קשה להשיג. בש[ו]מעם כזאת נ[י]חמו [התחרטו] הם בעצמם שיצאו מנאציץ, ובכן לא יכ[ו]לתי ממילא לנס[ו]ע עמם אעפ”י [אף על פי] שהם נסעו בכ“ז [בכל זאת] לשם. ובכן למקום שמשה ילך אלו[ו]ה אליו ומ וחושבים אנו לעשות דרכנו להובין, אך כמובן שצריך להשיג תעודת-מסע מאת הקומנדנט [המושל] המקומי. ואחרי ר[ו]ב עמל עלה בידינו להשיג [52] תעודת-מסע לכל אחד מאתנו בעד 3,60.¹⁵³ אך כיצד אפשר להשיג עגלה לנס[ו]ע הובינאה? הדרך רחוקה – 30 וירסטאות.¹⁵⁴ וכיצד אפשר לעב[ו]ר רגלי בשעה שיש לנו עוד חפצים. להשאיר את חפצינו פה וללכת רגלי לשם – ג”כ [גם כן] אי-אפשר, כי מה אפשר להשאיר אם כל חפצינו נחוצים המה וע[י]קריים? ואובדי-עצות אנו. אתמול בערב בבואנו ללוצק נכנסו ביחד עם ח.ש. [חיים שטרן] לאותו הבית ששם נמצאים מר חייקיל וֵיץ וישראל לנדר¹⁵⁵ מבורמל ושם לַנו בלילה, אך עתה הבאנו את חפצינו לאיזה בית שבעל[י]ו קרוב לבני-הובין ופה נלון. ופה אני רושם רשימתי זו.

*

ונדמה לי עתה כי כמו שלבבי נשבר ועתה [עתה] ונדכא לא היה עוד למן היום הרע שבו עזבנו את אבותינו ואת ביתינו [בתינו] היקרים. רושם אני רשימתי הנוכחית והדמעות חונקות את גרוני ותולים [ותולות] בריסי-העיני[י]ם להתפרץ אך נקשה הלב כאבן מפגעי-הזמן… ואיך לא אבכה? על מצבי אני לא אבכה, אנ[ו]כי צעיר עדיין ואיך שיהיה נקל לסב[ו]ל[,] [53] אך בוכה אני על הורי[י] היקרים למה שהגיעם לפני זקנותם: הבית חרב בו[ו]דאי וכל מה שבתוכו. ומה יעשו עתה? במנוחה ושלו[ו]ה חיינו, את פרנסת[נ]ו מצאנו ת“ל [תודה לאל] ברו[ו]חה. ועתה מה יהיה התכלית. ואני יודע כי מלבד צערם ויגונם הנורא עוד יש להם צער משנה בד[ו]אגם לנו כי בו[ו]דאי חושבים הם שאבדנו, ואיך יסבלו כ”כ [כל כך] הרבה, אֵי יתאזרו בכ“כ [בכל כך] כ[ו]ח? ולוּ לכה”פ [לכל הפחות] יכ[ו]לנו להודיע להם כי שלום לנו – כמה מא[ו]שרים היינו אָז. ואושר כ“כ גדול, לבבי כה נשבר ונדם עד שלא אוכל לכתוב, והדמעות נושרות על גבי הדפים, כי גדול הכאב מאן[ו]ד. יושבים אנו לע”ע [לעת עתה] בעיר. וזה כ"כ משפיע עלי[י] לרעה, לא אוכל לנש[ו]א את הרעש והמהומה ובי[י]חוד לא אוכל להביט על אנשי המלחמה, כל כך נמאס עלי[י] הכ[ו]ל, א[ו]מלל העולם ומכ[ו]סה הכ[ו]ל בכתם[?]-דם¹⁵⁶ גדול – הוי קשה ללב. אי אפשר לכתוב. – – –

אחר כך נפתח מעי[י]ן דמעותי[י] ושעה ר וזמן רב ישבתי בחשכת הלילה על הספה ובכיתי מרה, הוי כמה בכיתי – – –

[54] ערב שבת [יום ו‘, ל’ תשרי], א' דר"ח חשו[ו]ן בתקופה הנוראה בעיר לוּצק [8 באוקטובר 1915].

אנו יושבים לע“ע [לעת עתה] עדיין בלוצק, וכנראה נשבֹת פה. ואפֿשר כי ביום הראשון איה”ש [אם ירצה השם] תהיה עגלה ונ[י]סע הובינה כי אתמול היה משה אצל אברהם אהר[ו]ן מרֶרְו[ו]יץ[,]¹⁵⁷ הכפר הסמוך להובין, ואמר כי ביום הראשון ישכ[ו]ר עגלה לנס[ו]ע הביתה, ונוכל עמו לנסֹעַ ביחד אבל כיצד עוד י[י]פ[ו]ל הדבר איננו יודעים, כמובן.

וקשה לנו פה הישיבה בלוצק עד מאד, אנו רעבים פה פשוט. את כ[י]כרות הלחם שאפינו לנו עוד ביער נאציץ אנו שומרים כאישון עינינו לבל יכלו מהר, כי פה הלחם ביוקר נורא וכמעט שאינו בנמצא. ומה אנו אוכלים, כוס טה ופרוסת לחם – ודי, ומזה צריכים ואנו רעבים פשוט, ואי-אפשר להחזיק קצת את הגוף הרצוץ והשבור מר[ו]ב יגון ותלאה. הנה למה הגענו!

* * *

יום א‘[,] ב’ חשו[ו]ן, התרע"ו, בתקופה הנוראה, לוצק [10 באוקטובר 1915].

תקו[ו]תנו כי ביום הראשון (כלומר היום) נשיג עגלה לנס[ו]ע הובינאה נכזבה ואנו מ[ו]כרחים לשב[ו]ת עדיין [55] פה בלוצק בג[י]הינ[ו]ם הנורא ולרע[ו]ב פשוט[,] כפשוטו[.] ק[י]ו[ו]ינו גם כן שהיום יב[ו]או הנה מי שהוא מהובין אך גם תקו[ו]ה זו נכזבה. ולא נשאר לנו כי אם לקחת את הילקוט על השכם וללכת, היש לנו ברירה אחרת? ומה נעשה[,] הנשב פה בלוצק בשעה שעם כל יום הנוסף לנו פה שכר-האכסניה הולך וגדל, ומעט הלחם שנשאר לנו מנאציץ הולך וא[ו]זל ועתה נשאר לנו רק כ[י]כר-לחם אחד, ואם נשהה פה עוד יום אחד לא יהיה לנו מה לאכ[ו]ל.

וקשה הלב מברזל אם אינו מתפלץ מכאב בכל שעה ושעה כשצריכים אנו להביט רעבים על פת-הלחם ולבלתי אכ[ו]ל לפי הש[ו]בע כי אם לחשוך ככל האפשר ליום הבא, הה! רבש“ע [ריבונו של עולם]! מה חסרנו על ש[ו]לחן אבותינו היקרים? כה שלו[ו]ים כה נורמליים היו חיי הבית, ומה היה לנו עתה? ושערות ראשי תסמרנה מר[ו]ב צער ויגון בח[ו]ושבי על אודות מצב משפחתנו. והא[ו]מנם לא יוטב המצב הזה? הא[ו]מנם[?] לא אוכל לי לתאר את זה בדמיוני… ומה מא[ו]ד [56] הייתי חפץ לכל הפחות להיות במלינוב ולראות מה נעשה ברכושֵנו. אך האפֿשר הדבר כי נשאר זכר מכל מה שנשאר בבית? ולוּ לכה”פ [לכל הפחות] נשאר הבית שלם שלא ישרפֿו או שלא יהרסו אותו. אוי, מה חפֿצתי לדעת מה נעשה שם! אך אי-אפשר עתה לבוא למלינוב, שם עתה בו[ו]דאי שדה-מלחמה.

*

ומר[ו]ב צער ויגון נהפכתי כמעט לאיש אחר, הכ[ו]ל בעיני[י] חסר-עני[י]ן ות[ו]כן, הכ[ו]ל בלי טעם ובלי לֵחַ, כל רעיונותי[י] נתונים רק באבותי[י] ובה“ב [ובני הבית] היקרים וברכושנו, ובצרתם כל חיי נשבָתים לָנֶצַח. לא על עצמי וגופי אני מצטער, אך בכל צרה וצרה שאני דאגה ויגון שאני מרגיש בו אני נזכר בקשר שיש להם עם חיינו מלפנים, הם[?] במקורם, וכשאני נזכר ע”י זה בחיי ביתנו מאתמ[ו]לה[?] וּבַכֹל – נפשי תִשְתַפֵך מר[ו]ב יגון וצער.

יום ד‘[,] ה’ חשו[ו]ן, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [13 באוקטובר 1915].

ובכן אנו נמצאים כבר פה בכפר הובין. הבה ארש[ו]ם בזה את מאורעות-הדרך עד בואנו הנה.

עוד בליל יום השני של שבוע זה החלטנו לבלי לשהות [57] עוד בלוצק ולרעוב אעפ"י שכסף אנו מוציאים למדי[י], והחלטנו לק בב[ו]קר לצאת מהעיר רגלי עם הצרורות על השכם. באותו הלילה חבשנו את חפצינו, והכינונו את הַכ[ו]ֶל לדרך. באותו הלילה נמוגו העבים מעל פני הרקיע והכוכבים הופיעו מסביב ונקַוֶה כי היום הבא יהיה יום בהיר מה שיָקֵל לנו את הדרך האר[ו]כה והקָשה. אך כשקַמְנו בַבֹקֶר

והנה הגשם יורד וקֹר בַחוץ לג[ו]דל צערנו, אך בכל זאת לא חפֿצנו לשַנות מהחלטתנו בי[ו]דענו כי באותו היום כלומר ביום השלישי י[י]סע גם ר' אהרן מרֶרְוִיץ הביתה, הלכתי לשם לשא[ו]ל אם יוכלו לקחת אתם איזו חבילה, תשובתָם הָיְתָה חִיובית[.] הבאתי לְשָם את חבילתי, חבילת-ני[י]רותי[י] ומחברותי[י], וחבילה אחת [–] את המכסה השמיכה החמה[,] את מעילי הישן ואת המכסה הדק (לַאלעך)¹⁵⁸ [–] השארנו בלוצק[,] ואת שאר החפצים החלטנו לקחת עמנו.

ובכן, באותו ב[ו]קר של יום השלישי, בשעה העשירי[ת] או למול[?] הי[“]א, יצאנו מלוצק. כשבאנו כבר אחרי הגשר לקחתי את חבילתי שהי[י]תה הכי גדולה [58] וקשה שַמְתִי על שכֿמי והלכנו הלאה. הדרך הי[י]תה קשה מא[ו]ד, הגשם יָרַד והרטיבונו [כך!] והב[ו]ץ היה גדול, וקשה הי[י]תה ההליכֿה בו. כל כך קשה הי[י]תה הדרך והחבילה העיקה על שכמי והרטיבתני מזֵעָה, [.] בדרך כשיצאנו מחוץ לעיר נפל אלינו נער אחד מגליציה מעיר למברג¹⁵⁹ ההולך להורחוב[,]¹⁶⁰ וביחד הלכנו הלאה. בכל פעם פעמים אחדות עמדנו לנוח כי קשה ומי[י]געת הי[י]תה הדרך, והלב היה מלא תמרורים וכאב למראה למה שזכינו, והרהר הרהרתי לעצמי [”]לו ראתה אותי אמא במצב כזה…" בר[ו]ב עמל הגענו עד הכפר אִירְקי¹⁶¹ שבע וירסטאות מהעיר לוצק. נכנסנו לבית שבתח[י]לה גרו שם יהודי[ם] ועתה שמם הבית[,] הדלתות והחלונות – אינם[,] הכל שבור הבית ריק[,] רק שברי כלים וזכוכית מתגלגלים מסביב[.] במסדרון של אותו הבית נחנו מעמל הדרך (התבוננתי לבית זה ות[י]ארתי לי את מראה ביתנו אָנו, שעוד טוב היה לוּ היה במצב כזה…) הסרנו את צרורותינו מעל שכמינו וישבנו לסעוד את מעט הלחם וחתיכת הדג המלוח [59] שהיה לנו, עודנו אוכלים והנה רואים אנו את ר' אהר[ו]ן ממררו[ו]יץ נוסע[.] יצאנו לקראתו וב[י]קשנו מאת בעל העגלה שי[י]קח את צרורותינו עמו, ונשלם לו בעד זה, הוא מ[י]לא את בַקשתֵנו וי[י]קח מאתנו את צרורותינו, ואנחנו הלכנו הלאה לדרכנו. קשה, קשה הי[י]תה הדרך והב[ו]ץ גדול

ונורא, לחות הב[ו]ץ חדרה לתוך מגפי[י] והרטיבו [והרטיבה] את רגלי[י] אך בי[י]חוד את רגלי הימנית, אך בכל זאת סבלתי והלכתי הלאה ברגלי[י]ם כושלות ובלב מלא כאב ויגון המביע: אבוי להם לבנים שגלו מעל ש[ו]לחן אביהם ואוי להם לאבות שגלו מעל ש[ו]לחנם"¹⁶² – – – אך אחר כך לא יכ[ו]לתי כבר לסב[ו]ל יותר כי מר[ו]ב הלחות צבת איזו כאב גדול את רגלי ונעשה כא[י]לו מתכַוֵץ. התחלתי לבקש את משה כי י[י]תן לי את מטפחתו האי-טהורה לכר[ו]ך את רגלי הימנית הכרוכה בכריכה קטנה, אך לא חפץ בא[ו]מרו שצר על המטפחת, – אבל האם לא יוכלו לכבס אותה? – אמרתי אליו[,] אך הוא באחת, וצבת-הכאב לחצה את לבבי [–] אחת מכאב-הרגל ושנית מכאב הפולמוּס [60] שהיה בינינו בז[ו]כרי למה הגענו, אם צר לו למשה על מטפחתו בשעה שכאב-רגלי נורא ואפשר לה להצטנן – והתחלתי לבכות בכי גדול – – – והבכי הזה לא היה רק הבכי על הרגל והפולמוס שבינינו כי אם בכי על הכ[ו]ל שקרה אותנו – – – על מה שזכינו, ולמצב שאנו נתונים בו, מצב של נודדים-קבצנים פשוטים. וההורים היקרים הידעו מזה? כן, בכי רב בכיתי, בכי שיצא מתוך תוכו של לבבי.

בראות משה כי התחלתי לבכות, כבר הושיט לי את המטפחת אך אנ[ו]כי הלכתי הלאה ובכיתי. אחרי ע[ו]ברנו איזה מרחק והכאב לא חדל למצ[ו]ץ את רגלי עמדתי מלכת, ומשה חלץ את מגפי, וכרכתי את המטפחת על רגלי והלכנו הלאה, וע"י זה הוקל כמובן כאבי. הי

היום התחיל לנטות, והערב הלך הל[ו]ך וקר[ו]ב ואנו הולכים ברגלי[י]ם כושלות ונופלות בתוך הב[ו]ץ ודרכנו אל הכפר צ’ריקוב¹⁶³ שלפני הכפר רֵרְוִיץ.¹⁶⁴ בר[ו]ב עמל, בשארית כוחותינו ש[י]רכנו את רגל[י]נו עד [61] בואנו לצ’ריקוב ומפני שהב[י]צה בכפר הי[י]תה גדולה ונוראה ירדנו לצדי [ה]דרך על השדות והחלטנו לנוח בכפר בבית-יהודי[.] עודנו הולכים ועוברים על יד איזה אובוז (Обозъ)¹⁶⁵ אוסטרי והנה של[ו]שה אופיצירים [קצינים] אוסטרים עומדים אצלנו. ב[י]רכֿנום לשלום, והם שאלונו לדרכנו מאַין ולאָן, אמרנו להם. והם צ ואחד מהם נ[י]גש אלינו וצ[י]ו[ו]ה להַראות לו את תעודות-הדרך שלָנו. הרא[י]נו לו, והוא צ[י]ו[ו]ה עוד שנפתח לפניו את בגדינו[.] עשינו כמצו[ו]תו כשאנו רועדים מפחד, למאורע החדש שנוסף לנו בתור מכאוב על מכאובנו… הוא עיין בתעודות המסע ומצא בהם איזו ח[י]סָרון וכעס וזָעַף ותיכף צ[י]ו[ו]ה לאיזה אונטר-אופיצר¹⁶⁶ שיובילונו אל הז’נדרמיה¹⁶⁷ כשאנו הולכים לפנים והוא לאחור באופן שאם נחפֹץ לבר[ו]ח יירה עלינו תיכף מאקדחו. ושם בז[‘]נדרמיה י[י]תנו לנו תעודה למחוז חפצנו. באנו אל הז[’]נדרמיה והאונטר-אופיצר הציגנו לפני החי[י]לים דשם [דְשָׁם, שֶׁשָּׁם] וצוה להם וס[י]פר להם את המאורע לא באיזה נוסח אחר באופן כזה [62] שאנו כבר הֻכרנוּ לחוטאים, אך הצלחתנו הי[י]תה שכל החי[י]לים היו אונגרים ]הונגרים] והם לא הבינו לדבריו, ורק אחד מהם היה שהבין קצת את השפה הפולנית-טשֶכִית, ואנו ס[י]פרנו לו את המאורע לאמתו ואת ס[י]בת בואנו אל הז[‘]נדרמיה. האונטר אופיצר הלך לו ואנו נכנסנו אל מן המסדרון אל הבית פנימה. החי[י]לים הדליקו את המנורה, ב[י]קשנו שי[י]תנו לנו לחם ומ[י]לאו את בקשתנו וי[י]תנו לנו לחם. אחר כך בא ראש הז[’]נדרמים והוא לקח ממנו את תעודותינו ורשם אליהם את דברי-הרשאה ללכת למחוז-חפֿצנו, ואמר לנו כי ח[ו]פשי[י]ם אנו ואפֿשר לנו ללכת, אך אנחנו ב[י]קשנו כי מפני שח[ו]שך בחוץ והב[י]צה גדולה ואין אנו יודעים אנה לפנות בחשכת הלילה ירשה לנו לה[י]שאר וללון בבית הז[‘]נדרמיה, הוא מ[י]לא חפצנו, אך לקח מאתנו את תעודותינו. ככה ישבנו כל הלילה אצל הש[ו]לחן אצל [אצל] קצת יושבים קצת שוכבים, אַך ליש[ו]ן לא יכ[ו]לנו בשום אופֿן והלילה וכארך לנו [63] כל כך, כל כך… עד שהאיר הב[ו]קר. אנו ח[י]כינו עד שיקום ראש הז[’]נדרמיה משנתו וישיב לנו את התעודות בכדי שנוכל ללכת הלאה. כשקַם, השיב לנו תיכף את התעודות ואנו יצאנו לדרך לרֶרְוִיץ. השמש יצאה, והשמים היו טהורים[,] לא כמו ביום שלפֿני זה,[.] באנו בשעה העשירית לררו[ו]יץ לבית ר' אהרן שם שתינו טֵה[,] אכלנו, ישבנו ושם קצת ונחנו, חפצנו לקחת את חבילותינו, אך ר' אהרן וביתו יעצונו שטוב יותר אם נשאיר אצלם את החבילות ונלך בלעדם, וכי בו[ו]דאי יהיה אצלם מי-שהוא בהובין ויביאו לנו את חפצינו. וכך עשינו. מררו[ו]יץ באנו אל הכפר אַרִינוב¹⁶⁸ הסמוך מא[ו]ד כבר להובין[,] שם שהינו קצת[,] כי יהודי-ארינוב המכירים אותנו סובבו אותנו ושאלונו לפרטי כל שקרה לנו וכו[‘]. משם הלכנו להובין בלו[ו]י[י]ת נחמן שלם[?] מהובין טוב יודע את השפֿה העברית, קרוב כבר להובין ראינו מרחוק את אברהם בורשטיק¹⁶⁹ ועוד יהודי אחד שעתה כבר יודע אני אותו והוא משה בורטניק’"¹⁷⁰ [64] נוסעים. אנו רצנו לאליהם, כי משה חפץ לבקשם שיביאו לנו את חפציהם. הם פגשו כמובן את משה בפנים יפֿות אך כמובן משתתפות בצערנו הנורא. באנו להובין פה פגשונו בזרועות פתוחות[.]

אלה מסעי שני האחים למדן מלוצק להובין.

*

ועתה הננו בהובין. אנו מרגישים את עצמנו פה בין אנשים קרובים וטובים מא[ו]ד, ופה אפשר לנו לנוח קצת. אך האם זה אפ יכֹל להשקיט את סערת דאגת לבבנו העמ[ו]קה כיָם?…. האם זה אפ יכול להשכיח את הורינו וב"ב [ובני ביתנו] היקירים ואת ביתנו? הָה, לא! גדול ונורא כאב-לבי, ואף לרגע לא אשכח בהורים היקרים ובמצבם בי[ו]דעי כמה דואגים הם לנו, לא אשכח את ביתנו ואת רכושנו שהד' יודע מה שנשאר מהם. אינני שוכח מאומה, ובשום דבר לא אמצא לי תנחומין אף כמלא השערה.

* * *

[65] ליל יום א‘[,] ט’ חשו[ו]ן, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [16 באוקטובר 1915].

אחרי בואנו להובין לא א כאבו לי רגלי[י] ימים אחדים מר[ו]ב הליכה ועי[י]פֿות וגם התחלתי חושש בצו[ו]ארי, כי עוד בשעת ההליכה מלוּצק להובין הרגשתי כי “אקבל” דבר-מה מהליכה זו, מיום ליום גדל כאבי והגיע עד למדרגה עליונה, אך ת"ל [תודה לאל], היום כמעט שכאבי עבר כבר.

ופה במובן הח[ו]מרי לא יחסר לנו כלום, שבעים אנו ונמצאים בין אנשים כה טובים וקרובים אליך כמו קרבת-אחים, וזה משכיח קצת (רק קצת)… את צערנו ודאגתנו הע[י]קריים… אבל הא[ו]מנם אפֿשר לשכ[ו]ח?… האפֿשר? האפֿשר לה[י]רגע בשעה שאנו מתארים לנו כי הורינו וכל ב“ב [בני ביתנו] היקרים כ”כ [כל כך] דואגים ומצטערים לנו בלי י[ו]דעם איפה אנו? ומצי[י]רים להם בדמיונם תמונות- הכי-נוראות עלינו?… נורא, נורא הדבר ועמ[ו]ק צערנו כים.

[66] ליל יום ד', י"ט חשו[ו]ן, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [26 באוקטובר 1915].

לא רשמתי כלום בימים האחרונים, אעפ“י שלו ישבתי לרשום הייתי יכול בו[ו]דאי לכתוב בכל יום עשרה דפים אבל איזו התרשלות נעלמה ואולי איזו ס[י]בה פנימית אחרת מניעה [מניאה] אותי לקחת את עטי בידי ולכתוב, וכך אני דוחה מיום ליום את הרשימה ביומון שאני מרגיש דו[ו]קא בה צ[ו]רך פנימי וחפץ ורצון פנימי, כי לבי הן מלא הוא תמיד על כל גדותיו ואין רגע ואף חצי-רגע כמדומני שכאב וגעגועים, צער ויגון לא יתוססו בקרבי בערבובי[י]ה, וכל הכאב והגעגועים, כל הצער והיגון לא ממקור מצבי ועולמי הם יוצאים ולא אליהם יתכו[ו]נו כמו מלפנים… כי אם כ[ו]לם – דרך אחת להם – להורי[י] היקרים[,] לב”ב [לבני ביתי] היקרים, למצבם, לחייהם, כל נשמתי מסורה עתה רק להם ורק להם.

אפסיק לע“ע [לעת עתה] מן העיקר ואעבור אל [67] הטָפֿל – למצָבי ולחיי לע”ע פה בכפר.

*

אנ[ו]כי נעשיתי למורה פה. מלמד אנ[ו]כי פה את ילדי ח. בורשטאק[,]¹⁷¹ מ. [משה] בורטניק ויעקב בורשטאק[.] בדיעבד שבע-רצון אני מזה, כי אמנם מה כמה אי נעימות וצער היה גורם לי הדבר להסתובב בטל ולאכ[ו]ל ו“לדקור עיני אחרים”… וגם לגופי כמה הי[י]תה קשה הבטלה, וככה הן מסור אנ[ו]כי לעני[י]ן ועבודה, ואעפ"י שבפעם הראשונה כשהציעו לפני[י] את המשרה הזאת – הקכ לא ק[י]בלתיה ברצון, אך עתה עומד אני על טעות[י] זה [זו], ומרגיש כי לטובה הוא לי הדבר.

וגם לאחי משה יש עבודה[.] מסרו לו את הנהלת הספרים של כל העסקים והוא טרוד בזה. ספרים עברי[י]ם למקרָא יש פה, ורוב הספרים הם מאלו שלא קראתי עדיין[.] וכבר קראתי פה את “כתבי י.ד. ברקוביץ” המעני[י]נים.¹⁷² “ספר התשורה” הוצאת “יהודיה”[,]¹⁷³ את הס[י]פור “בוסתְנָאִי”[,]¹⁷⁴ חוברות אחדות מביבליות[יקה] “מוריה”: “חתונות” – מ. סיקו,¹⁷⁵ ו“מס[י]פורי-עם”,¹⁷⁶ “דרמה [68] קטנה”.¹⁷⁷ קראתי גם את הס[י]פור הגדול “כבָלִים” מאת ב. פראדקין,¹⁷⁸ ועתה קורא אני את הס[י]פור “תולדות אהבה אחת” מאת מ. סמ[י]לנסקי.¹⁷⁹ גם האנשים אינם כ"כ [כל כך] רחוקים מרוחי ועם העלם שמואל בורשטאק אני מתרועע באחו[ו]ה כי אני מוצא בו עלם וחבר טוב הקרוב לרוחי וגילי.

אך היוסיפֿו לי כל אלה איזה דבר מה בחיי?…

*

לא! עמ[ו]ק בלבי (אם נ[י]כר הוא על פני[י] מחוץ [מחוּץ] לא אדע לשפוט) טמון צערי הגדול כַיָם, צער בן שגלה מעל ש[ו]לחן אבותיו[,] המצטער לא על שגלה הוא מש[ו]לחן אבותיו כי אם על שאבותיו גלו מש[ו]לחנם הם עצמם[.] וצערם הם בד[ו]אגם לבניהם שאינם יודעים מקומם גדול אולי פי שֶבַע… [שבעה…] כי מי ת[י]כן את רוח ההורים המלאים אהבה רחבה כים לבניהם? אך “לב מַרְגִיש לֵב” – אומר

ההמון[,] ויום ולילה בה[ו]לכי[,] בי[ו]שבי, בקומי[,] בא[ו]כלי[,] בשתותי, בדברי, בח[ו]שבי, בשנתי[–] [69] לא י[י]גוז אותו הצער הנורא מלבבי והוא מוצץ את לשד חיי העלומים שלי, מוצֵץ בלי הרף… ומשתדל אנ[ו]כי לנחם את עצמי, משתדל אני למצוא איזה ט[י]פת-נחמה לשומה בכוס התמרורים שלי, מחפש אני ואיני מוצא, ואם נדמה לי כי לפעמים כי כבר מצאתי – לא אעלה בידי מאומה, גדול צער-לבבי כַיָם – מֵאֵן לְהִנָחֵם. ואיך אוכל לה[י]נחם אם אדע כי צער הורי[י] שם לא יוּקָל?…

ותולעת-הצער מוצצת, מוצצת[,] מרפה את רוחי, אוכלת את כוחותי[י] הרוחניים, ודאגה נוראה שולטת בי: חוששני כי אותו הצער הנורא, אותה הדאגה העמ[ו]קה המוצצים את לשדי בלי הרף יעשוני לבעל-מום לכל ימי חיי, הם יגרו את עצבי[י], וישחיתום לעו השחתה גמורה. הם יאבדו את כוחותי[י] הרוחניים, הם ימצו ממני את לשד עלומי[י]. ומה לעשות? לעצור בעד זה אין בכ[ו]חי. אי-אפשר בשום אופן. חפץ אנ[ו]כי לפ בעצמי [70] להקל את צערי, לנחם את עצמי – ולא יעלה בידי. ולכן יש שרעיון נורא יעלה על לבבי, רעיון שמדי אהגה בו אעמ[ו]ד הלום-ת[י]מהון שאנ[ו]כי העלם המנֻמס בן להו יהודה אריה למדן יכול להגות ברעיון נורא כזה, והוא: בי[ו]דעי כי אי אפשר לי בשום אופֿן לשכ[ו]ח את צערי העמ[ו]ק ודאגתי הנוראה למצב משפחתנו עתה, ובי[ו]דעי כי אם לא הם יכולים לעשות אותי לבעל-מום רוחני לכל ימי חיי כדבררי [כדבריי] לעיל – הייתי עושה אם הי[י]תה ביכ[ו]לתי בתנאי מקום אחרים את הדבר הזה שיקל את צערי ויגוני, והוא – לשתות משקאות חריפים: יין, יי“ש וכמדומה [כך!]. יודע אני כי זה היה משכיח בי ברגעי השתי[י]ה את צערי ויגוני הנוראים שכבד עלי[י] עֻלם לבלתי נשא… הנה רעיון נורא כזה עולה על לבבי, ואעפ”י שרחוק אנ[ו]כי עדיין מרעיון זה בתור רעיון שיצא לפע[י]לות, רחוק מא[ו]ד [71] אך דַי ושלם הוא הר[ו]שם אם כך אנ[ו]כי יכול להרהר ולהגות ברעיון כזה!… שָלם הרֹשם…

*

ובכל לילה ולילה חולם אני כי באנו הביתה, וכ[ו]לנו אנו מתראים בשמחה, מוצאים אנו את ההפסד לא-גדול וכל חפצינו שנשארו בבית – שלמים, הספרים – קי[י]מים במרתף, והכ[ו]ל כה נעים כה טוב, כן יפים הם רגעי החלומות אך בהקיצי ורואה אני את עצמי ישן שוכב על מ[י]טת-זרים בכפר הובין, והורי[י]? הורי[י] היקרים – יודע אני[,] א שנתם נגזלת בלילות בד[ו]אגם לנו – אז תַמַר עלי[י] נפֿשי מא[ו]ד ומרה, מרה תבכה נפֿשי במסתרים…

*

ושלשום בלילה בשעה ששכבתי על משכבי טרם שנרדמתי עלה רעיון נורא על לבבי, רעיון שפלצות אחזתני בהגותי בו. התחלתי להרהר מה יהיה אם חלילה את חג-הפסח נצטרך לחוג בנכר, בל לא אצל הורינו וב“ב [ובני ביתנו]? רעדה אחזתי בצי[י]רי לפני[י] תמונה כזו: [72] צער ההורים וצערנו אנו – – – הוי… נורא! ואעפ”י שרחוק עוד החג מא[ו]ד, עוד ח[ו]רף קשה ואר[ו]ך צריך לעבור עלינו וד' הרחמן יודע מה שתלוי עוד על ראשינו, אך בכל זאת כשאעלה את ז[י]כרון-רעיוני זה על לבבי פלצות ורעדה יתקפוני וכֻלי – צער ומכאובים.

*

השעה מא[ו]חרת בלילה. כל אנשי בית יחזקאל בורשטאק¹⁸⁰ ישנים כבר, ורק אנ[ו]כי בעצמי יושב ורושם רשימתי לאור הנר, ודממה בבית. נשמעות רק דפיקות השאון [השעון], ושריטות עפרוני על גבי דפי-היומון והתסיסה[,] תסיסת הצער והיגון בקרב לבבי אין לשַעֵר. ואני גומר רשימתי, והולך לישֹן. לא ליש[ו]ן בתח[י]לה להרהר הרהורי-צערי הנורא ואח"כ לחלום את חלומותי[י] המרגיזות [המרגיזים] את עֲצַבַי[י] ר[ו]גז נורא – – –

* * *

[73] ליל יום ה‘[,] כ’ מרחשו[ו]ן, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [27 באוקטובר 1915].

לָן אנ[ו]כי בבית שלמה בורשטאק¹⁸¹ כי בבית יחזקאל סיְדוּ היום וקר שם לישֹן, ועתה בשעה שב"ב [שבני ביתו] ישנים כבר ישבתי לי אל הש[ו]לחן ורושם קצת מהרהורי-לבבי.

*

בתח[י]לה נכנס אברהם בורשטאק וקרא אותנו החוצה, בהַראו לנו איזה פַס ארוך על פני השמים, הפס הוא בקָצֶה של שחור-עבים ומן העבר השני שמים טהורים – זה סימן לשלום, לשלום – הבית ואחריו הכ[ו]ל, ובלבי מתגבשת תקו[ו]ה חשאית וחרדה אולי, אולי באמת יגיע השלום מבלי שפ[י]ללנו אליו כלל, הה, לו כבר ר[י]חם האל הטוב והרחמן על בני-האדם הא[ו]מללים ובי[י]חוד על העם העברי הנענעה [הנענה] יותר מכ[ו]ל….. הה, לו כבר בא הקץ לשפיכֿות הדמים הנוראה שלכלכה בכתם מחפיר את שמי-העולם.

*

אולי, אולי יביא השלום קצת מרפא לאלפי, לרבבות לבבות נשברים, לנשמות רצוצות וא[ו]מללות שעבר שעבר [כך!] עליהן שוט המלחמה הנוראה.

*

מביט אני בקנאה ליהודי-הובין, שיכולים לע"ע [לעת עתה] לה[י]קרא “מא[ו]שרים” בי[ו]צאם בשלום מן הסערה [74] הנוראה שעברה עליהם. וכמה לא אסב[ו]ל בש[ו]מעי לפעמים כשהם מתאוננים על על אודות איזה דבר פחות או יותר גדול בשעה שידוע להן [להם] כמה אלפי נפֿשות אֻמללו, ונמצאות בח[ו]סר כ[ו]ל בשעה שהם שבעים וחיים חיי-מנוחה – ועדיין מעיזים הם להתאונן. הוי בני-אדם רעים!…–

ובתור אחד מקהל ה“סובלים” – מרגיש אני היטב בצד האי-צודק של התאוננות מעין אלו [זו] – – – ונפשי תבכה בי במסתָרים… לא בז[ו]כרי בי, כי אם באבותי[י] היקרים… על מצבם תאבל נפשי ות[י]קרע לגזרים… הה, אלי! רחם את בני-עמך העלובים! – – –

* * *

ליל יום ד'[,] כ“ז [כ”ה] מרחשו[ו]ן, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [2 בנובמבר 1915].

מְמַעֵט אני בכתיבת הרשימות ביומוני, אעפ“י שכ”כ [שכל כך] הרבה יש לי לכֿתוב, ולוּ הייתי תמיד כותב ורושם את כל התוסס בלבבי, את כל כאב-געגועי[י] לאבותי[י] ולב"ב [ולבני ביתי] היקרים, את כאב-יגוני וצערי על מצבנו ובי[י]חוד על המצב הטרַגִי הנוכחי כשאנו נמצאים קרועים מאת ההורים ואנו מצוי והם וצערם בו[ו]דאי גדול ורחב כים מבלי י[ו]דעם אנה י איפה אנו נמצאים. הה, הלבב לגזרים י[י]קרע כשאני מתחיל היטב להרהר בדבר [75) בלילה, בלילה בעלותי על משכבי אני מעלה לפני[י], לא מעלה אני כי אם התמונות עולות מעצמן, את מראה אמי כי איך שנתה נודדת בלילות מתהפכת מן הצד אל הצד ומתאנחת, ומהרהרת: בני[י], בני[י] היקרים היכן המה עתה? מצי[י]ר אנ[ו]כי לעצמי תמונת אבא היקר. את קמטי-הצער והיגון שבפ שבלי ספק עלו כל כך הרבה על פניו הטובים, אני רואה אותו יושב שותק דומם וּבְלִבוֹ – ים של יגון; הרכוש אבד הכ[ו]ל אבד אך לך לא יחיד הנהו, מילא מה יש לעשות? אך הבנים, הבנים היכן המה? איפה הם תועים ונדים עתה? והנמצאים הם עוד בחיים? רואה אני בחזיון-רוחי את האחיות היקרות מלכה, חנצה, ריבה והָנִי יושבות יחד בבין השמשות באפֿלה[,] יושבות מתאנחות על הגורל המר שאנו נתונים בו ומתלחשות: הה, מי יודע היכן משה ואיצי¹⁸² נמצאים? הה, כמה נואלנו בת[י]תֵנו להִקָרֵעַ אלו [מ]אלו, ועוד ועוד תמונות כאלו תעלינה לפני[י], ונפשי, הה, נפשי חזקה מברזל אם אינה מתפקעה מכאבכא כשהתמונות האלו תעלינה לפֿני[י], אנ[ו]כי נוכח יותר ויותר מה רב המרחק בינינו ובינם, ומי יודע, הה, מי יודע מתי נתראה, אני מרגיש את זה – ולבבי לגזרים י[י]קרע, ולוּ לא היו עיני[י] במשך הזמן הזה כצחיחי-סלע¹⁸³ הייתי מוריד מבול-מים לפי בִכְיַת-לבבי הנוראה…

[76] ואף לרגע לא ישק[ו]ט לבבי, אף לרגע לא אנוח מעצבי ומררוגזי [ומרוגזי] הקשה אף ט[י]פה קטנה של נחמה לא אֶמצָא לצערי הגָדול, ואני יודע לוּ נמצאתי ביחד [עם] ההורים היקרים ועם כל ב"ב [בני ביתנו] – היו צרותי[י] “מוצאות להן מקום” – כמו שאומר ההמון – אך מפני שאני קרוע מהם יודע אני כי צערי ויגוני על זה לא י[י]שָקְטו עד שאתרָאֶה עִמָהֶם. ושום דבר לא יוכל להרגיע את רוחי, שום דבר.

הכ[ו]ל, הכ[ו]ל אצלי חסר-עני[י]ן שלם[.] בשבילי כל רעיוני[י], הרהורי[י] והגיגי[י] התמידיים סובבים מסביב לנקֻדה אחת והיא: אבותי[י] היקרים, ושלו[ו]ה ונחמה בל אֵדָעָה. הה! אבותי[י] היקרים, לוּ יכלתי להודיע אתכם כי אנו בחיים[,] אוכלים לש[ו]בע[,] שוכבים על משכבים טובים ובריאים, לוּ יכולתי להודיע אתכם את זה – אז מובטחני, גם אתם וגם אנ[ו]כי היינו נרגעים קצת! אבל איך אפשר הדבר? כיצד יכולים לשל[ו]ח לכם איזה מכתב? הה! את כל היקר לי הייתי נותן לוּ ידעתי שאפֿשר להודיע לכם מגורלנו.

ברעיונות כאלו אני מתהלך תמיד וכך אני הוגה ביום ובלילה בש[ו]כבי ובקומי, בא[ו]כלי ובשתותי, /בדברי [.]

*

כן, שום דבר לא יוכל עתה להשקיט את רוחי הסוער מכאב ומצער. אך בכל זאת, הייתי חפץ להשקיע את [?] ביצירה, לכתוב איזה דבר-ספרותי. אעפ"י שאדע [77] כי גם זה לא יוכֿל להשקיט במקצת את רוחי הכואב, אך הייתי מוצא בזה שביעת-רצון מן הצד הספרותי, כי דו[ו]קא עתה אני מרגיש בקרבי איזו נטי[י]ה ליצירה, וד[ו]קא עתה[,] בשעה שהחיים כה קשים ונוראים[,] בשעה שלבבי כה כואב ומצטער[,] דו[ו]קא בתוך החיים הקשים הנוכחיים אני חפץ לרחף בעולמות יותר יפים, בחיים יותר מגֻוָנים ונשגבים והם חיי העבר של עמנו, חייו בשעה שישב על אדמתו. ולכן אני חפץ לטפל דו[ו]קא ביצירות מימי-קדם של עמנו. עתה חושב אנ[ו]כי להתחיל בפואֶמה “מות יואב” שאני הוגה בכתיבת-הפואֶמה הזאת.¹⁸⁴

*

את כל ני[י]רותי כבר ס[י]דרתי בתוך ארגז של מזנון מי[ו]חד שדבורה אשת יחזקאל בורשטאק הקציע[ת]ה בטובה בי[י]חוד בשבילי. בלב מר וברוח נדכאה אביט על “שארית-הפליטה” שלי ואני נזכר עת כל ני[י]רותי[י] אלו היו מ[ו]נחים ב“ארגזי” הנודע ובכל יום ויום הייתי נכנס לחדר-המ[י]טות שנקרא “חדר אמא”[,] העמדתי את הארגז על הכ[י]סא ועל הכ[י]סא השני ישבתי אל הש[ו]לחן הוצאתי ני[י]רותי[י] מן הארגז ויחידי ישבתי וכתבתי, עיינתי[,] ועתה מתגלגל אני בנכר ואף יצירות-רוחי עמי יחד, כמוני כמוהם [ן] אני בנכר אף הם (הן] בנכר.

ולז[י]כרון כל אלה תאבל נפשי ותבכה בדממה. [78] זוכר אני באיזה רחבות ישבתי לי על אצל ש[ו]לחן-כתיבתי, קסת מי[ו]חדה, יד ועט מיֻחדים, סופג טוב וני[י]ר, כמה ני[י]ר היה לי. ועתה צריך לקמץ בכל פ[י]סות-ני[י]ר של ספוג יש וצריך לש[ו]מרם כבבת-העין. וני[י]ר, איפה אקח כשאצטרֵך לו? אך בכ"ז [בכל זאת] לוּ היה זה כבר דאגתי האחרונה. העיקר היא הנקודה היחידה שעליה סובב כל צערי[,] יגוני והגיגי…

*

בתח[י]לה חשבתי כבר את רשימתי לנגמרת, אך כעבור שעה ואנ[ו]כי ישבתי לי וכתבתי וח[י]ברתי שיר קטן, “בנכר”[,]¹⁸⁵ המביע קצת מכאב-לבבי. וצריך לרשום כמובן אודות זה ביומון. בשירי זה אני מביע את זה כי עתה לא יכאב לבבי. לכל שאר הדברים היקרים הבית, העי[י]רה ועוד מיני דברים כאלו[,] רק לאבא ולאמא אתגעגע עתה ולהם נתונה כל אש כאבי עתה נשמתי, העורגת ומתגעגעה אליהם, קטן הוא השיר[,] 3 בתים והוא נגמר:

וְלַיְלָה, לַיְלָה עֵת אַרְטִיבָה ‎

אֶת כַּר מִשְכָּבִי בְדִמְעוֹתַי

עַל דָבָר אֶחָד רַק אֶבְכָּיָה

כִּי נִתְרַחַקְתִי מֵאֲבוֹתַי

* * *

בב[ו]קר יום השישי[,] ה' כסלו¹⁸⁶ התרע"ו, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [12 בנובמבר 1915].

לא חשבתי כלל לרשום עתה בב[ו]קר (בשעה שאיני רגיל “לרשום”) את רשימתי הנוכחית, וכמובן מפני שערב שבת היום לא הייתי כותב היום ביומון כלל מפני חֹסֶר-פנ[א]י, אך הנה נזכרתי [79] בדבר אחד, וזה הכריחני לשבת עתה ולרשום רשימתי זו. כל הלילה לַנְתִּי אצל שלמה בורשטאק מפני שאצל יחזקאל לנו ר' שלמה מילמאן[?] מבריסטיצ’קה. והנה בש[ו]כבי היום בב[ו]קר על משכבי והרהרתי לי הרהורי[י] הנוגים על הבית, ההורים ובכלל על מצבנו המר; אחרי חלומות-הליל שהעציבו את רוחי, בעודני שוכב כה ומהרהר[,] נזכרתי כי היום יום ה' בכסלו חל יום הֻלדתי, כי היום י[י]מָלאו לי שמונה עשרה שנה.¹⁸⁷ עצב כבד תקף אותי, תוגה קשה ירדה ללבבי. בהיותי בבית-הורי[י] שקט ושָלֵו לא שכחתי את זה[.] טהורים [טהורות] היו המחשבות, צלולה הי[י]תה דעתי, והלֵב לא ט[י]פש כל כך מצרות ומכאובים ולא שכחתי, למשל, את יום ה[ו]לדתי, ועתה תועה אני בנכר, בלי בית, רחוק מאבותי[י] היקרים לי כנפֿשי, רחוק מכל הקדוש לי[,] מכל שאיפֿותי[י] ומכל מה שהרה והגה לבבי במשך שנים. והלב טפש מצרות ומיגון, הראש כל כך נדהם מר[ו]ב מחשבות-יגון עד שגם את יום ה[ו]לדתי שכחתי, אך פתא[ו]ם נזכרתי בזה, ובש[ו]כבי כה על משכבי הזר, בכה בקרבי לבבי, בכה במסתרים בכי מָר. ובכן מלאו לי כבר שמונה עשרה שנה.

הייתי חפץ להקדיש ליום הזה דברים אחדים, לדבר להביע קצת מרגשי-לבבי ליום הזה, בי[י]חוד עתה בתוך המצב המיֻחד והקשה, בתוך התקופֿה הנוראה אך מסֻפק אנ[ו]כי אם יעלה זה בידי; כל כך מרֻגזים עצבי[י], כל כך לא סדורות מחשבותי[י], כל כך מבֻלבלות הן – וקשה יהיה לי מפני זה לסָדֵר בכתב את כל סדר מחשבותי[י] בשעה זו.

מָלאו לי היום שמונה עשרה שנה. נכנס אני כבר אל תחום הבחְרות באמת. ימי הנ[ו]ער חלפו כבר ואינם. ונזכר אני בדברי משוררנו ביאליק היפים:

"וִימֵי הַנֹעַר, יֶלֶד טוֹב,

יָעוּפוּ חִישׁ, כִּמְעוּף הָעוֹף"…¹⁸⁸

חלפֿו עפֿו להם ימי הנ[ו]ער שחשבתים בתח[י]לה אולי לרעים[,] למח[ו]סרי-ת[ו]כן, אך עתה בשעה שנָד אני בנכר, בשעה שהמצב הנוכחי כל כך מעיק עלינו – אני מרגיש עד כמה מאֻשרים, שלו[ו]ים, שקטים וטובים, היו ימי נעורי[י] בבית הורי[י] היקרים… עתה מרגיש אני כי רק אז היו חיי מלאי-עני[י]ן, מלאי-שאיפֿות נשגבות, חלומות יפים, ותקוות מַזְהירות. שָלֵו ושוקט הייתי ומַה חָסַר לי על ש[ו]לחן אבא. אכלתי ושתיתי לש[ו]בעה. וידעתי רק את הישיבה השוקטה והשלו[ו]ה. ידעתי רק לשבת אצל תֵ[י]בַת-ני[י]רותי[י] בחדר-אמא ולכתוב או לעמוד אצל כוֹנָנִיַת-הספרים המלאה[,] להרהר ולקר[ו]א מספרי הביבליותיקה הגדולה שלנו. מה חסרתי אז? הה! רק עתה ארגיש את טעמם המתוק וטובם של הימים המא[ו]שרים האלו. רק עתה ארגיש[,] רק עתה אחוש, ומדוע “בא תמיד השכל אחרי השנים” – כמו שאומר [80] ההמון. מדוע רק בהו[ו]ה המר ירגישו את העבר המתוק? ובשעה שאותו העבר המתוק היה גם כן בתור הֹוֶה, יחשבוהו גם כן להו[ו]ה מָר?… מדוע זה? אך כך הוא טבע הַדְבָרִים, ואין לשנות: ההו[ו]ה הוא תמיד לא-טוב ובלתי משביע את הרצון, והעבר הוא תמיד טוב, אעפ"י שבתח[י]לה בהיותו עדיין הו[ו]ה נחשב לרע… וכך עתה הוא גם אצלי…

הילד למשל אינו מרגיש כמה מא[ו]שרים הם חייו הילדותיים, בשעה שראשו קל עליו, דעתו הילדותית צלולה, וכ[ו]לו לא נטמא עדיין מז[ו]המת-החיים, אינו מרגיש הילד את זה והוא מביט בקנאה על ה“גדולים” שהכ[ו]ל רק בשבילם, ושואף גם כן להיות לגדול, להיות ולטפל בכל העני[י]נים הגדולים, כביכול. אך בשעה שהילד נעשה לאיש, הנכנס אל תחום החיים הזועפים, הנסחף עם זרם-גליהם, ובז[ו]כרו את ימי ילדותו, אז ירגיש כמה מאֻשרים וטובים היו הימים ההם, כמה שלו[ו]ים ושקטים ובטוחים מפחד החיים המרים…

כן, זה הוא חֹק-הטבע שלא ישתַנֶה!…

כן, מרגיש אני עתה היטב את הימים הטובים שהיו לי בעי[י]רתי השוקטה בבית-הורי[י] מרגיש היטב, ולבבי, הה, לבבי בוכה בי, בוכה בלי הפֻגות, בוכה כי חלפֿו כבר הימים הטובים האלו, חלפו לעולם – ואינם. בעל-כ[ו]רחי נסחף אני עם זרם-החיים הזועפים השופכים בנו את כל מרירותם[,] את כָל זעמם ואַרסָם…

מלאו לי שמונה עשרה שנה. אך לא אדבר עתה אודות מצבי הרוחני המק[ו]לקל מא[ו]ד אודות ידיעותי[י] המצעָרות מא[ו]ד לגבי דידי בתור עלם בן י“ח. עדיין בלתי-מספיקות ידיעותי[י] העבריות, עדיין צריך אנ[ו]כי הרבה ללמוד לדעת את תורת-היהדות עוד הרבה, הרבה, תלמוד, תנ[”]ך, ספרות, עוד הרבה עלי[י] לשקֹעַ בים הזה. מצערות [מִצְעָרוֹת] וכמעט ככלום הן ידיעותי[י] הכלליות וכו' וכו' – אך לא אדבר עתה אודות זה, כל זה צריך להניח לע“ע [לעת עתה] הצדה מפני “שעת-החירום” הנוראה שאנו נתונים בה ב עתה, בשעה שאי אפ שלא אנו אשמים כי אם המציאות המרה אשמה. ומלבד זה, אֶיגוֹאִיסְמוּס גדול הוא עתה להשתקע עתה ב”פרטיות" מעין אלו, בשעה שהעולם הכללי ובי[י]חוד עולמנו אנו טובע בדם ואש ותמרות עשן… בשעה זו אי-אפֿשר לשבת במנוחה, אפילו לאיש היושב במנוחה בביתו, ולרכוש ידיעות… ובפרט לאנשים כמוני שגלו מש[ו]לחן אביהם ותועים רצוצים ושבורים בנכר…

לא. על אודות זה אין לדבר עתה. אי אפשר.

אך צריך אני להתפלל, כי אם עוד כבתה כ[ו]לה הגחלת המאירה בל[י]בתי, אם עוד לא הועם בי ז[ו]הר-נעורי[י] לגמרי; ואם גם רצוץ אני ושבור, אך בכל זאת עוד הרבה יש בי משאיפות נשגבות, עוד הרבה מתחת ערמת-האפר של החיים הזוהמים [כך!] עוד לוחשים ומתלבים עדיין ניצוצות [81] מזהירים וצריך ולא צריך אני התאונן עתה על מה שאין לי, כי אם צריך אני להסתפק במה שיש לי… כי מי יודע אולי יגיעו חלילה ימים כאלו שההו[ו]ה הנוכחי שהוא כל כך מר ונורא, יהיה לי לעבר-מתוק מפני ההו[ו]ה הנורא – – – –

שמונה עשרה שנה מלאו לי היום. ועתה בתקופה הנוראה הזאת, בשעה שהשבר הכללי כל כך נורא, מה אני כי אתאונן כל כך? הן רק גרגיר קטן אני בים חיינו העבריים? (מדבר אני רק ע"א [על אודות] עולמנו העברי כי לבי מלא שנאה ונקמה להאנושיות המתאכזרת בנו). אך בכל זאת, מדוע כל כך בוכה בי לבי בקרבי? מה הוא העצב הכבד התוקף אותי? שמונה עשרה שנה מלאו לי עתה, בנכר, בתקופֿה הנוראה, רחוק מאבותי[י], ונתון במצב ברור, בתוך סערה שהתחילוה ומתחוללה ומי וד' הטוב יודע אם לא תתחולל עוד? ובאמת, צריך אני להתפלל, כי המעט הנשמר עוד בקרבי לא יאבד בסערה הנוכחית, ולבלתי להתאונן כל כך על זה שאין לי. אך מה אעשה? והלב עושה את שלו ובוכה, בוכה במסתרים…

אבא ואמא היקרים! אני יודע, אני מרגיש את צערכם הגדול, יודע אני כי שנתכם בלילות נגזלת, יודע אני כי מאכלכם לא יערב לחכ[כ]ם בד[ו]אגכם לבניכם שנתרחקו מכם ואינכם יודעים את מקומם. יודע אני ומרגיש את זה כי על כן בנכם אָנִי… אבותי[י] היקרים! לבנכם נוס מלאו היום שמונה עשרה שנה. מי יודע? אולי גם אתם העיפותם היום עין על דף ה“לוח” וראיתם את ה' כסלו וגם אתם נזכרתם[.] היום חל

יום הֻלדתי, והתאנח התאנחתם מרה ובח[ו]שבכם: מי יודע איפה הוא עתה בנינו? אה! לוּ יכ[ו]לתי להרגיע את רוחכם כי חַי אני ובריא ולא יחסר לי פה כלום, רק כואב ומצטער לבבי מגורלכם שגם הוא סתום לי. את הכ[ו]ל שכחתי וכל מעי[י]ני[י] – אך בכֿם. ברכוני הורים יקרים, אחיות יקרות, מרחוק, ברכוני ליום הֻלדתי, שמונה עשרה שנה מלאו לי היום[,] נכנס אני באמת לגבול הבחרות, לתקופֿה חדשה, ברכוני! ודעו כי לֵב בן אוהב יפעם לכם בנכר, ובמסתרים יבכה מרה, ובכ[י]ליון נפש ועיני[י]ם יחכה ליום שנתראה יחד[י]ו – – –

* * *

ליל יום ד‘[,] י’ כסלו, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [16 בנובמבר 1915].

כמה נוראה העצבת המעיקה עתה על לבבי! מה קשה היגון המוצץ עם [כך!] בקרבי פנימה! אין מנוחה, אין נחמה. רבש"ע! [ריבונו של עולם] מדוע אתה נותן לעולמך שיתנַוֵל ככה?!

*

ביום הראשון של שבוע זה נסעה דבורה רעי[י]תו של מר יחזקאל בורשטָק להתראות עם אחיה שבא.¹⁸⁹ ונתנו [וְנָתַנּוּ] ע“י [על ידה] שתי גלויות בח[ו]שבנו כי בלי”ס [בלי ספק] אפשר שע"י אחיה יגיעו גלויותינו לידי הורינו היקרים.

[82] והנה כבר באה דבורה. אחת מהגלויות הכתובה רוסית החזירה לנו, ואחת אפשר שתגיע לתעודתה, אבל הדבר כמובן בסָפֿק גדול. וצער נורא תקף אותי לרגלי זה. כל אלו הימים האחדים השתעשעתי עם התקו[ו]ה כי אפשר שבזמן פחות או יותר קרוב י[י]וָדעו הורינו וכל ב“ב [בני ביתנו] היקרים ע”ד [על דבר] גורלנו וכ[ו]'. אולם עתה כמעט שחלפֿה תקו[ו]ה זו אצלי. ועצבת חזקה לוחצת את לבבי. כשבאה

דבורה, לא חפצתי לשא[ו]לה ע"ד [על דבר] הגלויות מתוך רטט-פחד: אולי לא נשלחו הגלויות? ולא חפצתי לה[י]וָדע תיכף מתוצאות הדבר. אך דבורה בעצמה הגידה לנו.

*

לפני שבוע או שבועי[י]ם עברה איזה שמועת-תקו[ו]ה מסביב כי אפשר שהשלום הולך וקָרֵב, ורטט של שמחה עבר ביצורי-כֹל. נדמה, הנה, הנה עוד מעט וי[י]גאל כל העולם מן המהפכה הנוראה המתחוללת בו, עוד מעט ות[י]פסק הסערה הנוראה המאבידה ומחרבת את הכל [כל] המוצאת על דרכה, עוד מעט, עוד מעט, ויסור הזעם הנוראה [הנורא], תסור הקללה הנוראה השפוכים [השפוכה] על פני העולם. אך עתה כפי הנראה, היה זה אך תקו[ו]ת-שו[ו]א, אין שומעים עוד ע"ד [על דבר] שלום קרוב[,] אין מרגישים עוד בקרבת-השקטת-הסער. ועצב כבד לופֿת את הלב בשעה שנזכר עתה [אתה] שאפשר שהמלחמה הנוראה הזאת עוד תתמשך ותתמשך. וי[י]אוש כָבֵד יורד לתוך נשמתך. ולבבך חושש להתפקע מכאב. כי נוראות נוראות התוצאות שיכולה המלחמה להביא בהמשכתה, היא תוסיף להחריב, להמית, להרוס, לפַרד, לשבר, למגר, לגזור, להשמיד, ולהאביד באין הרף. ולמה לא ירַחֵם האל הרחמן על העולם העלוב הזה? הוי, מה נורא!

*

הנה אני יושב עתה בחדר[,] עוד מעט ואעלה לישֹן על משכב חַם, ואנ[ו]כי שאחד מן הסובלים אני[,] עדיין נחשב אני בין ה“מא[ו]שרים”, רוח חזקה, סערת-שלג מתחוללת עתה בחוץ, וכמה אלפי ורבבות אנשים סובלים עתה מן הסערה הזו תחת כ[י]פת השמים! ולמה? בשביל מה? למה השביתו חיי רבבות נשמות שֶעָרגוּ לחיים? לא השביתו חיי אלפי אנשים שחיו בשלו[ו]ה ובשקט? למה? ואיך מעיזים עוד לאמ[ו]ר כי תקופתנו היא תקופת הקולטורה, הציו[ו]יליזַציה? איך מעיזים? יאמר לי עתה איזה איש כזה ואירק בפניו, אירק בפניו בבוז, שעדיין אמונת-הבל כזו מקננת עדיין בלבבו. לא! בני האדם הכי פראים שלא ידעו אפילו אם יש התפתחות קולטורה בעולם לא היו נותנים לשפיכות-דמים כזו שתתפשט ותתרחב באין מעצור? אֵי היא הרחמנ[ו]ת שבלב האנושיות? איך מחרישים? מדוע לא יתעוררו ויעשו דבר מה לשם הקמת-השלום?

רבש"ע! [ריבונו של עולם] הבט משמים וראה את עולמך שיצרתָ כמה שמם הוא, חרב[,] שטוף דם אנשים אֲנָשִׁים שלבם עוד ע[ו]רג לחיים – לחיים ולעבודה, הבט על עולמך שנתנו[ו]נה [שנתנוון,] שנתנו[ו]ל – ורחם עליו, ושלח מאורך עליו, שלח את קרני-שמיך והפץ אור-שלום על הכ[ו]ל. כי אין כ[ו]ח לסבול! [83] ודו[ו]קא בימים הקשים האלו, ולי ביחוד בשעה שמצב-נפשי הוא כל כך נורא[,] דו[ו]קא עתה נתעורר בי כ[י]שרון היצירה לשירי “בנכר” שהזכרתי ברשימות הקודמות[.] הוספֿתי עוד חלק שני המצי[י]ר את מצבי עתה, איך החיים ר[י]צצוני וד[י]כאוני בשעה שעוד צעיר אנ[ו]כי ומלא כ[ו]ח עלומים. את הַשיר “אלגיה” שעוד כתבתיו במחברת-השירים הקודמת נתתי עתה גם במחברת זו בת[י]קונים קלים, מפני דברי השיר המתאימים עתה למצבי.¹⁹⁰ אך כל אלו טפלים הם לגבי הפואמה: “מות יואב” שאני מטפל עתה בכתיבתה. ומי י[י]תן שאוציאה לפועל והי[י]תה זו נחמתי האחת בחיי המרים הנוכחיים.

* * *

במוצאי-שבת, י“ג [י”ד] כסלו, התרע"ו, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [20 בנובמבר, 1915].

ישנים כבר פה בבית יחזקאל בורשטק. רק אני לבדי יושב לי אצל הש[ו]לחן ולאור העששית אני רושם את רשימתי הנוכחית.

יושב אני ומהרהר: במה להתחיל את רשימתי? ונפלא הדבר, הן כה הרבה אני הוגה ומהרהר. הן כה רבות הן המחשבות המטרידות את מוחי בלי הרף ועתה כשאני יושב וחפץ לצמצם קצת את המחשבות וההרהורים – איני מוצא את ידי[י] ואת רגלי[י]. לוּ עלה בידי לרש[ו]ם את כל מחשבותי[י] והרהורי[י] בפרטות ובמלואן – היו דפי יומוני מכילים בקרבם רשימות נשגבות ויפות לאין קץ, אך אין זהו דבר שאי-אפשר. וידועים, ידועים מכבר “חֶבְלֵי-הַבִיטוּי”…

*

הכ[ו]ל מעידים עלי[י] כי פני[י] הוּטְבוּ מא[ו]ד מיום שבאתי הנה. ואמנם גם אני מרגיש בי ככה. כי גָדַל אצלי מא[ו]ד הת[י]אבון לאכילה ולשתי[י]ה, ות"ל [ותודה לאל] את שתיהן אני מוצא פה ביד רחבה – ולכן הוטבו אמנם פני[י]. אבל נקל הוא לזר לטעות כי ששֵם [כשֵם] שפני[י] הוטבו כך גם מצב-רוחי לא ברע.. הה, לא יבין הזר, כי פנימיותי שונה הרבה, הרבה מחיצוניותי. לא לא ירגישו אחרים כי בלבי תולעת-הדאגה והצער אינה חודלת לכרסם ולמצוץ… כי אין לי רגע של מנוחה, לא ביום ולא בלילה ויגון נורא מעיק בקרבי. את לבבי ממלאים כל מיני דאגות: הדאגה לביתנו ולרוכשנו [ולרכושנו] שנאבד, להורינו היקרים שאיני יודע מה שלומם ומצבם עתה? לצער הנורא שלהם בד[ו]אגם לנוּ, על חיי הפרטיים שבח[ו]מריותם אולי אסור לי להתאונן עליהם, אבל הרוחניות שלהם מכאיבה ומדכאה מא[ו]ד… על עמי הא[ו]מלל הסובל עתה כל כך, על תנועתנו הציונית שכמעט נהרסה עתה כ[ו]לה, על עבודתנו בארץ ישראל שד' הטוב יודע אם יש עוד [ב]קרבה רוח-חיים… במ[י]לים קצרות: דאגת הפרט ודאגת הכלל מצטרפות אצלי לדאגה נוראה אחת המדאיבה תמיד את לבבי ומדכאתו.

[84] כן, אפשר לאחרים לטעות בנקל כי כפני[י] שהוטבו כן גם מצב-רוחי, אבל אחרת, אחרת היא באמת…

* * *

ליל יום ד'[,] י“ז כסלו, התרע”ה, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [23 בנובמבר 1915].

זה לא כבר באתי מבית האלמנה ח. בורשטאק. ישבנו יחד אג[ו]דה שלמה בבית עֵטקי.¹⁹¹ המצב היה קצת שמח. ש[י]חקו בקלפים, קראו ועוד.. אנ[ו]כי מחוץ השתתפתי בכ[ו]ל, אך קצת בבוז וקצת בקנאה הבטתי על הנאספים היכולים עתה לחיות במנוחה אחרי ששוט המלחמה לא עָבַר עליהם. ובעוד אני יושב כה ומשת ומשחק בקלפים וכו' – הרהרתי לעצמי: הנה אנ[ו]כי יושב פה בח[ו]ם עם פנים שוחקות, כביכול, – ושם הרחק יושבים הורי[י] וב"ב [ובני ביתי] היקרים[,] עיניהם דומעות ולבם כואב לבניהם שאָבדו ולא ידעו אנה באו – מעין צביטה נעלמה צבטה את לבבי בחזקה, מעין כעס טמיר נתמאלאתי על עצמי על שהנני מראה את עצמי כעלז, על שהנני נהנה מעֹנג-השעה ולוּ גם כלפי חוץ, לוּ גם כביכול… רגש ממין זה מ[י]לא את לבבי הנדכא.

יום ירדוף יום, שבוע אחר שבוע, והסער הנורא עדיין מתחולל, עדיין נוהם וגועש בלי הרף, ויושבים להם כל רבבות הא[ו]מללים, וּמִצְטַמְצֵם כל אחד בפ[י]נתו ומחכה ומצפה, צועק לבו ישו[ו]ע מרה וי[י]קרע לגזָרים, עיניו הכלות נשואות לכל צד ומצפות: מתי יבֹא הסוף?… והסוף לא יב[ו]א, הקץ רחוק רחוק, הוי רבש"ע [ריבונו של עולם] – מתי י[י]ראה כבר לָעיני[י]ם? מתי כבר ירֻחמו הבריות העלובות?…

*

עודני יושב

עודני יושב ומתכונן לרשום הלאה את רשימתי והנה בא יחזקאל מברסטיצ’קה ואחריו בנו של הירש מילמַן¹⁹² הלָן אצלו והוכרחתי ללכת ללוּן אצל עטקי. והנה כבר יושב אנ[ו]כי פה ורושם את דברי[י].

בתח[י]לה חשבתי לרש[ו]ם את הדברים שיב[ו]או בקטע הבא, אך הנה שמועה שמעתי ואודותה ארשֹם בתח[י]לה: גם אברהם בורשטָק היה בברסטיצ[']קה והנה הוא מספר: כי שמונה מֶשְצַ’נִים בוריסטוצקָאים¹⁹³ שברחו בתח[י]לה לרוסיה שבו עתה בריסטוצקאה אחרי אחרי שק שבק שפ[י]לסו להם דרך בעמל רב המובן מעצמו, ומספרים כי שמה שורר רעב נורא. הי[ו]קר נורא מא[ו]ד ואין להשיג כלום, כי כל הדרכים נפסקו. אלפי נמלטים כבר מתו מר[ו]ב ע[ו]ני ותלאה. רעדה אחזתני לשמע השמועה הזאת. אנ[ו]כֿי, שתמיד חשבתי, כי אם רק יב[ו]או הורי[י] היקרים לברנובקה¹⁹⁴ בשלום או לא יסְבלוּ מרעב ויֹקֶר כמו פֹה, אַך הנה באה השמועה הזאת וד[י]כאתני. הה, אל אדיר, מי יודע מצב הורי[י] וב“ב [ובני ביתנו] היקרים. מי יודע אם הגיעו למחוז חפֿצם לברנו[ב]קה, ומי יודע את מצבם שם? הוי, רבש”ע! [ריבונו של

עולם] תֵן כ[ו]ח לסבול את כל התלאה הזאת! קשה כבר לנש[ו]א! לא עלי[י] תאבל נפשי ולבבי לגזרים י[י]קרע [85] כי אם על גורל הורי[י] וב"ב [ובני ביתנו] היקרים. הָה[,] אלה כי אזכרה (אזכרה ומתי לא אזכ[ו]ר את זה?…) מרה תבכֶה נפֿשי באין הפֻֿגות.

הה, אֵי כֹח וסבלנות לסב[ו]ל כ"כ [כל כך] הרבה!

*

ואיני יודע מדוע (ומתפַּלֵא אנ[ו]כי על זה) כי דו[ו]קא עתה נתעורר אצלי כ[י]שרון היצירה בְרֹב עֹז. כל אֵבָרי[י] קוראים עתה ליצירה, לכתוב, ליצ[ו]ר בלי הרף. מ עשרות תֶּימות מתרוצצות במוחי, וכ[ו]לן נובעות מתוך עֹמֶק הלב, כ[ו]לן בנות המצב הנוכחי הנורא… מתרוצצות התימות זו בזו. מתחיל אני באחת[,] כותב שורה אחת, שתי[י]ם[,] רושם למטה קצת מן התֹכֶן. והנה באה באה תֶימה שני[י]ה, מַבְרִיק בְּרַק-רעיון אחר, ואני רושם, מתחיל בשני[י]ה, עודני רושם את זו ושלישית דוחפת בה, וכן חוזר… ובין כה וָכה עדיין לא כתבתי אף דבר שָלֵם אֶחָד, וזה בי[י]חוד מפני חֹסֶר פְנָ[א]י, כל היום במִילואו אני טרוד בהוראה. ורק בערב ח[ו]פֿשי אני. בג[ו]מרי את הל[י]מודים “עולה” אני לבית האל' [האלמנה] בורשטאק ושם כותב אני מעט אשכנזית [גרמנית], אחרי שהותי שם שעות אחדות חוֹזֵר אני לבית יחזקאל ושם אם אין מכבים את המנורה עדיין יושב אני קורא וכותב מה שיעלה על לבבי שאמצא לנכון. אבל מה אפשר לעשות בעת קצרה? לקר[ו]א יש הרבה וגם לכתוב יש הרבה – ומאומה לא יעלה בידי.

בי[י]חוד אני נמצא בעת האחרונה בין המצָרים. גדלה בקרבי התשוקה להשתלמות כללית (וראה זה פלא גם זה, דווקא בעת נוראה זו! מה זה?) להתו[ו]דע לספרות הכללית ולסופריה, וכו' ספרים רוסיים קלַאסיים ובינוני[י]ם, וגם מספרי הספרות הכללית המת[ו]רגמים לרוסית – יש פה למַדַי ויַסְפּיק לי. אך פה אני נפגש במעצורים גשמיים ורוחניים: העת אינה מַסְפִיקָה וקָשה הוא גם המעצור הרוחני, הרי משתוקק אני לקריאה בספרות הרוסית, אך בל[ו]קחי את הספר הרוסי ובפֹגשי בהחיים הזרים של עם זר המצויָרים שָם, – הר איני יכ[ו]ל להתאפק לבלי להניח את הספר מיד ולעזוב את הקריאה. כל כך העמיק הרוח העברי את ש[ו]רשו בקרבי, הרוח העברי האמתי, כל כך העמיקו החיים העבריים את ש[ו]רשיהם בקרבי, עד שאיני יכול לקר[ו]א ע"א [על אודות] חיים זרים של עם זר הזר לגמרי, לגמרי לרוחי. ויודע אנ[ו]כי עד כמה נחוצה ומֻכרחת היא ידיעת הספרות הכללית בתור עזר לכ[י]שרוני, אך למרות זֶה, אין אני יכ[ו]ל להתגבר על זֶה, ואי-אפשר לי לקר[ו]א את הספרות הזרה.

יש שמתגאה אני ומתענג כי חזק הוא כל כך ש[ו]רשו של הרוח העברי בלבבי, ויש שמצטער אני על אִי-יכ[ו]לתי להתמכר גם להשתלמות כללית הנחוצה לי כל כך. אך אפשר, א[י]לו רק הספ[י]קה לי העת הייתי עוסק, לאט, לאט בהשתלמות כללית עד כמה שיעלה בידי ועד כמה שאוכל להתגבר על המעצור הנ"ל.

[86] ליל יום ג'[,] כ"ג כסלו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [30 בנובמבר 1915].

כבר יָשֵן לָן אנ[ו]כי לא בבית יחזקאל כי בבית שלמה בורשטאק, כי מפני הקור הכניסו בבית יחזקאל את המ[י]טות לחדר הא[ו]כל, ולכן כבר לא אוכל לישֹן שמה, ומ[ו]כרח אנ[ו]כי, למרות האי-נעימות שאולי גורם אני לאחרים, ללון אצל ש. ב. [שלמה בורשטאק.]

והנה כבר עלו בה"ב [בני הבית] על מ[י]טותיהם ואנ[ו]כי לבדי אשב לי אצל הש[ו]לחן ולאור העששית אני כותב את רשימתי הנוכחית.

*

נורא הוא מצב-נפֿשי בימים האחרונים. המצב כל כך מעיק. הגעגועים להורים ולבה"ב [ולבני הבית] היקרים כל כך צובטים ומכאיבים, הצער לאסון שקרנו כל [כה] גדול, עד שאין לשָעֵר.

לילה, לילה עת אעלה על משכבי, ואעמיק הַרְהֵר במצבנו הנוכחי ובמצב כל הסובל [כך!] אותנו, ובי[י]חוד את התרחקותנו מהורינו וב"ב [ובני ביתנו] היקרים – מבלי י[ו]דעם הם מגורלנו, ואנו – מגורלם – פלצות תאחזני, ובמסתרים, במסתרים תבכה נפשי (לא בדמעות, כי יבש מעי[י]ן דמעותי[י]) מרה, תבכה מרה עד שאני נרדָם, ושוכח לכל הפחות לשעת-הש[י]נה את יגוני וצערי הנוראים…

ובימים האלו הקשים לי כל כך ונוראים יש לי רק חברה אחת לצרה והויא: שִירָתִי. עת העצב והיגון מעיקים בכ[ו]בד על לבי הנדכא, אז מוצא אני קצת-נ[ו]חם בשירי[י], בכתיבתי… השירה היא חברתי היחידה שבתוך חיקה אשפ[ו]ך כל נפשי הרצוצה כל ומקצת מיגוני הנורא…. לפני רָשמי רשימָתי הנוכחית העתקתי אל מחברת השירים שלי את השיר “על הח[ו]רבן”,¹⁹⁵ שנכתב עוד במלינוב בבית-אבא היקר, בקיץ, בהוספֿת עוד חלק אחד שנכתב בימים האלו פה בהובין. כידוע, תופסת רק צרת-עמי מקום בחלקו של הראשון של השיר הראשון, כי איך שיהיה הן ישבתי אז בבית-אבא החמים, ועיקר דאגותי[י] היו לעמי הא[ו]מלל, אך פה בנכר, מרֻחק מעמי מאבותי[י] היקרים שמצבם נורא עתה בו[ו]דאי מא[ו]ד, ובדדת אתעה עם לב מר ונדכא: –

…אֶבְכָיָה אָז עַל שְתַים:

עַל גוֹרָלִי מָר, גורל וְעַל גוֹרַל-עַמִי

כִּי מָר עוֹד שִבְעָתָיִים…

[87] כי עד כמה שקשה הוא עתה מצב-נפֿשי הפרטי לא שכחתי גם את צער-עמי הא[ו]מלל וכואב אני כאבו ומצטער בצערו, כי גם עתה בשעת-חירום כללית לעולם סובל העם העברי יותר מכל העמים, כי תחת שכל העמים סובלים באופן ישר ומוּבָן הנה עמי הא[ו]מלל סובל בדרך בעקיפין וממקורות כאלו שאינם סובלים שאר העמים.

"…עֲשָׂרָה קַבִים מְלֵאֵי-זַעם הוֹרִיד אֵל לָאֲדָמָה

מֵהֶם, אַחָד כָּל הַתֵּבֵל לָקָחָה.

וּבְתִשְׁעָה קַבִים מְלֵאִים עַד גְדוֹתֵיהֶם

עַמִּי הָאֻמְלָל וְהָרָצוּץ זָכָה["]

(על החֻרבן II)

ובהתעמקי בטרגדיה הנוראה הזאת של עמי אשו[ו]ע שעות שו[ו]עת-י[י]אוש מתוך ע[ו]מק לבבי ואבך:

…"מה קָשֶׁה מִשְׁפָּטְךָ אֵל אַדִּיר וְזוֹעֵם!

רְחָבָה הַתֵּבֵל וְהָעַמִּים בָה רַבִים,

ולכֻלם קַב אחד נתתָ ולעמי הַדַל וְהַקָטן

בְּבַת-אַחַת נָתַתָּ תִשְעָה קַבִים!["]…

כן, גם עתה במצבי הקשה את מצב-עמי לא שכחתי ורואה ומבין ומשתתף בכל חושי[י] בטרגדיה הנוכחית שלו…..

*

הח[ו]רף כבר מושל בת[ו]קפֿו. הכפור חזק מא[ו]ד, וסובל אני כבר ממנו עד מא[ו]ד. לא דַי לי לק[י]פאון שבא עלי[י] גם בלי הח[ו]רף והנה בא עוד עתה הח[ו]רף הקשה וּמַקְשֵהוּ עוד יותר – – – כי רוח-תוגה ועצב-קשה נוסך עלי[י] טבע-הח[ו]רף, בי[י]חוד, בלילות כשאצא החוצה, והרוח נושב, ח[ו]שך מסביב, הק[ו]ר צורב – צער נורא ותוגה בלתי-ברורה יעיקו על לבבי, מרגיש אז אנ[ו]כי את עצמי כל כך חלש, כל כך פעוט וצערי התמידי יגדל אז שבעתי[י]ם, ובבת-אחת בכל מלואם יעלו לפני[י] פרטי-מצבנו הקשה. וקשה אז לי כל כך, כל כך…

*

הנה פה בהובין כבר שחטו הכ[ו]ל את האו[ו]זים לחג הפסח, כבר צָלוּ אֶת הַשְוִיסָק (גריבֶֿען)¹⁹⁶ ואת השוּמָן, וגראותי את כל ההכנות והטרדות מסביב לעבודה זאת נזכרתי, גם בשעה שאצלנו היה כל זה נעשה. הן בשנה שעברה היה עשינו את העבודה הזאת במנוחה ומי פ[י]לל אָז כי עתה נהיה בצרה כזאת… אהה! מי יודע אעתה את שלום הורינו וב"ב [ובני ביתנו] היקרים? היכינו גם עתה אוז שומָן לְפסח[?]. ויעלו לפני[י] הז[י]כרונות המדאיבות [המדאיבים] את רוחי: [88] ליל ח[ו]רף. במטבח יושבות אמא, הדודה, מלכה, חנצה וכ[ו]לן עסוקות במריטות-הנוצות של האו[ו]זים, סגורות דלתות המטבח. בכדי שלא י[י]כנסו נוצות העופֿות אל הבית פנימה. וב ובתוך אור-המנורה יושבות הן כ[ו]לן מספרות ומשיחות, מחליפים [מחליפות] דברים עמנו משה[,] אני ואבא דרך הדלת וכה טוב וחם…

והנה ערב של הכנת האו[ו]זים וצלִיַת השו[ו]יסָק. במטבח עומדת אמא ועבודתה רבה מנתחת את כל האו[ו]זים על דרגשים וקרשים של פסח מס בסכין של פסח ומסביב כלי-פסח, ואנכ על האח בוער האש, ואנֹכי עומד, כי אוהב אני כה להביט אל עבודת-אמא ולעמוד בחמימות-המטבח ולהריח את הריח הנעים של השוּמָן המבֻשל והשו[ו]יסק הצלוּי. כל אחד ואחד נ[י]גש אל הצנצנת וטועם את השו[ו]יסק ומחו[ו]ה

את דעתו עליו. הנה נ[י]גש אבא היקר, בידיו הטהורות הו הנקיות הוא לוקח את המזלג וטועם גרגרי-שו[ו]יסק אחדים. אחר שמים לארוחת-הערב את השו[ו]יסק אוכלים ונהנים וחם וטוב מסביב.

והלילה שבו העבירו את האו[ו]זים באש זאת הי[י]תה עבודת אבא. שחת מיֻחד כבר הוכן בשביל זה ואחרי שמרטו כבר את האו[ו]זים, ולקחו אותם החוצה הבעירו אש בשחת ואת האו[ו]וזים העבירו באש אחר כך היו תולים אותם על תקרת המזָוֶה (קאמֶער) וגם זו הי[י]תה עבודתו של אבא. הה, כמה קסם-של-מולדת[,] כמה חמימות היו אצורים בכל זה[,] ועתה?… הה! מי יודע את מצבם של הורי[י] וב"ב [ובני ביתי] היקרים?! מי יודע אם אותו הבית, ביתנו היקר שעשרות שנים היה קֵן של אִידִילְיַת-משפחה עודו עומד על תלו? מי יודע אם נשאר[ה] עוד ממנו אף אבן על אבן?

ועולה לפני[י] תמונת אבא שבו[ו]דאי פניו נפלו כל כך מרֹב צרה ויגון, ואמי היקרה המתאנת ואינה יכ[ו]לה ל[י]שון בלילות בדאגה לנו! הוי הורים יקרים מי יודיע לכם כי שלום לנו, מי יודיע לכם וְתֵרָגְעוּ קצת. הוי הורים יקרים מה כואב לבבי, מה גדול צערי, קשה לי כבר לסבול, קשה לי מנשוא. יתפלץ לבבי מר[ו]ב געגועים, מר[ו]ב צרה ויגון.

* * *

ערב שבת[,] יום ראשון [ראשון], [כ"ו כסלו], שֵנִי של חנֻכה, תרע"ו, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [3 בדצמבר 1915].

הכפור החזק ששלט בת[ו]קפֿו ימים אחדים – רפֿה קצת, הגגים [הגגות] מטפטפים ט[י]פות ט[י]פות, השלג הרב נמס, יש שגשם ח[ו]רף ירד ארצה, השמים מע[ו]ננים. מע[ו]ננים השמים מלמעלה ומתחת מעֻנָן לבבי… איזו קדרות שורה על הכ[ו]ל. הכ[ו]ל מתאבל, הכ[ו]ל מקונן על הח[ו]רבן הנורא [89] המתהו[ו]ה מסביב… תשב ביתה – ורעיונות מרים עצובים יעלו זה אחר זה במוחֲך ולא תמצא מרגוע מהם; תצא חוצה ומצב-נפשך יוּרַע עוֹד יותֵר, י[י]אוש נורא תוקף את לבבך למראה הטבע השמם, הרוח ההומָה לפעמים כמי[י]ללת ולפעמים כמְאַיֶמֶת וצוחקת… כל הצער והיגון הנצברים בלבך בכל הימים מתבלטים לפניך בכל נוראותם ברגעים אלו ומר אז ללב וקשה מא[ו]ד…

*

חנֻכה עתה בעולם.

ואיזה כאב נורָא וטמיר צובת את ללבבי [לבבי] צביטה קשה ונוראה. במוחי הולכות וחולפות תמונות אחרי תמונות מימי-החנֻכה בבית-אבא היקר, הולכֿות חולפֿות התמונות והמחזות וכל אחת חותכת חתיכה שורטת שריטה בלבבי הכואב, והתמונות כל כך רבות, ופצעי-לבבִי מה קשים… ולא נורא הוא כל כך צערי על הימים הטובים ההם שאינם לי, כי אם מצטער אנ[ו]כי שהימים האידיליים והשקטים ההם – אינם עתה להורי[י] היקרים ולכל ב"ב [בני-ביתי] החביבים.

נזכר אני בחג-החנֻכה בבית-אבא בעי[י]רת-מולדתי.

מה אהבתי, מה ק[י]דשתי והערצתי את ימי-החג הזה, איזה קסם טמיר וצנוע, איזה שלו[ו]ה קדושה שורה על פני הימים האלו. והימים הן [הם] ימי חול פשוטים, כיתר ימות החול, אך קסם מיוחד ושלו[ו]ה מיוחדה דָרו שכנו עליהם. ליל החנ[ו]כה. המנורה מצ[ו]חצחת ומש[ו]פשפת לכבוד החג והיא עומדת על כ[י]סא אצל פתח בית חדר-המשכב מתחת המקום שהשעון תָּלוי עליו. נ[י]גש אבא ונר בידו ומברך על הנרות בנוסח הידוע אך בקול ובהרמוניה נפלאים,[.] שמעתי כבר רבים מברכים על נרות החנֻכה, אך אף אחד לא שמעתי מברך בניגון ובקול יפים כמו אבי היקר,[.] ב[י]רך על הנרות, יוש[ב] על כ[י]סא מוּל הנרות המָדלקים ואומר בהטעמה ובניגון יפֿים את זמר-החנ[ו]כה “מעוז צוּר ישועתי”… ועוד מזמורים המוקדשים לחנ[ו]כה, ואנ[ו]כי מה אהבתי לשבת ולהביט פעם בפני[ו] היקרים, ופעם בפני נרות-המכבים הצנועים והקדושים, איזו שלו[ו]ה, איזה קסם מ[י]לאו אז את לבבי והרווהו בע[ו]נג ושקט אין קץ ובגעגועים לכל הנשגב והיופי הלאומי… ואחר כך לשבת במסִבַת-משפחה ולצחק [וּלְצַחֵק] בקלפים וכו'… וכמה אידיליות שקטה ונעימה הי[י]תה שפוכֿה על הכ[ו]ל – – –

ועתה? – – –

הוי, לבי נקרע לגזרים בהעלותי על ז[י]כרוני במצב הנוכחי. הה, מי יודע אי איפה ובאיזה אופן מברך עתה אבא היקר על נרות החנֻכה?… כמה דמעות שופך בברכו את הברכה… הה, נורא, נורא: הכ[ו]ל נהרס[,] אין בית, אין רכוש[,] אין כֹל ועל הכ[ו]ל – ההתפרדות שנפרדו אלו מאלו ואין אחד יודע מן השני, ואנו פה בוכים ומצטערים על גורלם [90] שאינו ידוע לנו, והם – שם בוכים ומצטערים על גורלנו שאינו ידוע להם…

היש נֹחַם לצער נורא כזה?

וכך הוא החנ[ו]כה של הָשַתָּא…

* * *

יום ליל שביעי של חֲנֻכָה, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה בכפר הובין [7 בדצמבר 1915].

במצב-נפש נורא עוברים עלי[י] הימים. יום ירדוף יום – ואנ[ו]כי כה נדכא, כה רצוץ, והאם אפֿשר להתנחם? האפֿשר לשכ[ו]ח לרגע את המצב שאנו נתונים בו? כבר העירותי פעם ב[“]יומוני” בחל בין הרשימות שכבר נכתבו בנכר כי הפתגם העממי “דיא צרות געפינען זיך איין אָרט”¹⁹⁷ לא נתקיים אצלי אף במקצת, ולהפך. מיום ליום הולך שְחוֹר רמצבי ומתבלט לפני[י] עוד יותר, מיום ליום אני מכיר יותר אֶת נוראותו; מיום ליום מתחזקים געגועי[י] להורי[י] ולב"ב [ולבני ביתי] היקרים, ועמם הולך וגָדֵל צערי הנורא בי[ו]דעי כמה גדולה וקשה דאגתם בד[ו]אגם לנו האובדים. ובראותי בנים ואנשים שלא נפרדו ויושבים יָחַד אני מקנא במא[ו]שרים האלה קנאה גדולה, ומרגיש עד כמה א[ו]מללים אנו בה[י]קרענו מהורינו היקרים המתגוגגים [המתמוגגים] מצער מבלי י[ו]דעם את גורלנו ואנו – גורָלָם.

קשה, קשה כבר מנש[ו]א את צערי הנורא המוצץ בד[ו]מי[י]ה את לשדי, והנותן ליעף כֹח י[י]תן לי כֹחַ וְעָצְמָה לסבול את הצער הנורא הזה;¹⁹⁸ וגם להורי[י] היקרים ולכל ב"ב י[י]תן כ[ו]ח לסבול את דאגתם לנו, כי מְצַיֵר אני במוחי כי עד כמה [אשר] נורא צערנו פה, צערם הם לָנוּ – נורא שבעָתָי[י]ם…

הוי, מה קשה ללב, מה כבדה האבן המעיקה עליו. לא אוכל לנש[ו]א!

*

שנינו הננו פה[,] משה אחי ואני. אך כמעט שאיננו מחליפים כמעט מ[י]לה בינינו גם בשעה שאנו נמצאים בצו[ו]תָא. אנ[ו]כי משתמט ככל האפֿשר לבלי להחליף עמו בשיחה, בכדי שלא יגיעו הדברים עד מצבנו ולא י[י]זרו מלח על פצעינו האנושים ולא יעוררו את הכאב שבעתי[י]ם… ואפשר שגם אצלו הדבר הוא ככה, רגש האדם מנסה לרמותו כי יוקל לו אם לא ידבר וישוחח על הדבר המציקהו והמצערו… כך הוא הרגש הטבעי של האדם; וזה מניעני גם לב[ו]א בשיחה עם אחי. ורבש"ע, [ריבונו של עולם] באיזה חמלה, באיזה כאב אני מביט על אחי, בכל שעה שאני מביט עליו נקרע לבבי לגזרים[.] [91] יש שאני מביט החוצה דרך החלון ורואה אותו הולך יחידי ובמבט-צער וחמלה אני מְלַוֵהוּ ובלב מלא כאב. ולמה? מדוע? לא אדע בעצמי, איזה רגש של חמלה טמיר מתעורר בלבי בראותי אותו, בי[ו]דעי מה נורא מצב-נפשו, וכמה בוכה בו לבבו במסתָרים… ומי יודע אולי רגשות כאלו תוקפים אותו גם בנוגע אלי[י]?…

*

בלב כואב ומר הבוכה במסתרים אעלה בז[י]כרוני זכרו את הרגעים רגעי-הפרידה בשעה שנפרדנו מאת הורינו היקרים באותו הבֹקֶר הנורא שנסענו ממלינוב עם וֵיץ ושטרן וכו'. הוי כמה בכתה אז אמא היקרה, כמה בכה אז אבא היקר! בכתה אמא בק[ו]ראה מתוך בכי כי למה לה כל חייה עם [אם] בניה אין אתָה? בכתה ואנחנו בכינו מרה אחריה. בכה אבא[,] בלי מ[י]לים בכה – – – ולבבותינו רנשברו מֵרֹב כאב.

בָנַי – קרא אלינו האב – [“]בבקשה שמרו כל מצוָה קלה שבקלה ואל תחטאו ואל והזהרו ואל תשכימו אף פעם מבלי נטילת-הצ[י]פ[ו]רני[י]ם!”… כי גדול הקצף ולרחמים אנו צריכים לזע[ו]ק ולהתחנן.¹⁹⁹ ירדו הדברים הנאמרים בבכי לתוך ע[ו]מק הלב וחתכו ממנו חתיכֿות, חתיכֿות…

הוי אבא יקר ונחמד! לוּ יכ[ו]לתי להודיעך כי חזק אצלי הרגש הדתי, ונתעורר אצלי דו[ו]קא בימים האחרונים. כֻלי – תפ[י]לה ותחנינה [ותחינה] לפני ר[י]בון העולמים, ואם גם הרבה ימים היו שבהם לא התפללתי כלל, אך הלב לא חדל מהתפלל אף רגע וכֻלי אך תפֿ[י]לה הייתי… ופה, אני מתפלל הכל [בכל] יום, בכו[ו]נה אמתית שופך את נפשי לפני אל[ו]הי-ישראל שירחם עלינו ועל כל בית-ישראל כי באו מים עד נפֿש!… בכל יום מתפלל אני ונפשי מש משתפכת בתפ[י]לה!

*

ואמנם חָזַק אצלי הרגש הַדָתִי. חלף השכל היבש והחקירה היבשה, ותחתיו שולט בי רגש חם יְלִיד-מעמקי-הלב, רגש דָתִי טהור המחמם את הלב ומשעבדו לתפ[י]לה ואמ[ו]נה לאל[ו]הי-העולם ויום יום כשאני מתפלל כמו ירו[ו]ח ללבבי, כמו טוב לו בתפ[י]לה.

ברוך יהיה לי רגש זה!

*

ובימים הקשים האלו המדריכים אותי מנוחה, המכאיבים את לבבי ומדכאים אותי עד עפרי – עלה רעיון זה על במוחי: להתחיל ברשימת ספר-ז[י]כרונות מימי ילדותי. [92] כי עתה בימים הנוראים האלו, בשעה שמרגיש אני את מתיקות הימים הטובים ההם בשעה שהייתי ילד בבית-אבא הטוב, וטוב וחם היה לי בימי הילדות, עתה בהרגישי א היטב ובי[ו]דעי את ערכם של הימים ההם – אני חפץ להציב להם שם וזכר על גבי הני[י]ר שלא יאבדו מז[י]כרוני. כי יש שז[י]כרונות הילדות ינחמו קצת את הנפש הרצוצה בהביאם אותה על גבי כנפיהם לרגעים אחדים לאחור לעולם רחוק יפה ומלא-קסם, ומה טוב היה לוּ יכ[ו]לתי להוציא רעיוני זה לפעֻלות, ולהציל את ז[י]כרונות ילדותי מתהום האבדון…

*

כואב הלב יותר מדי, כבר טָפַש²⁰⁰ יותר מדי מר[ו]ב צרה ויגון.²⁰¹ והנה הן צעיר אני, צעיר שכל א[י]ברי[י] קוראים: “לחיים!” והנה כמה קשים ונוראים הם מבחר-יָמַי: רגשות-נעורי[י] התכו[ו]צו להם בפ[י]נה, דבר אין להם כל שאיפֿותי[י], כל געגועי[י] רק להורי[י] היקרים ולב"ב [ולבני ביתי] ואת וחמדות ותאוות-הנעורים רחקו עתה ממוחי אך יש שרגשות הנעורים מנסים להתפרץ, ולנסות את כוחָן, הנה הן מתפרצות, מתפרצות, מתאזרות בגבורה ומצליחות אך לרגע אך תיכף יֻכּו אָחור וכוחותיהן ילכו [הלוך] וְרָפֹה.

…ולא ע"א [על אודות] אהבה אמתית ושלמה – כו[ו]נתי פה. למה נרמה את עצמנו[,] עלם צעיר אוהב כל נערה ונערה אם היא מוצאת חן בעיניו, כל נערה יפה לוקחת את לבו. זה דבר ידוע.

ומתחלה לא לקחה ז.ב.²⁰² את לבי כלל, אעפ"י שאת חִנה וי[ו]פי[י]ה ידעתי. עיני[י]ם יפות שחורות ופנים גלויים וטובים ויפֿים שבת-צחוק של חן מרחפת עליהם[,] לא גבוהה קצת, פֶה יפה אף אם אמנם לא קטן – אך יפה. ובכן, מתח[י]לה לא לקחה לבבי כלל אך מיום ליום הכרתי יותר את חִנָה. מ ואתמול בערב היו לי רגעים נעימים אחדים, שבהם נ[י]סו כנראה רגשות הנעורים להתפרץ…

בשעה מאן[ו]חרת גמרתי אתמול את הל[י]מודים. כבר היה ח[ו]שך בחוץ. ז. ב. וגם אחותה השני[י]ה מרים חפצו “לעלות” לדודתם חיה, והחלטנו ללכת יחד[י]ו. הח[ו]שך היה גדול בחוץ, גשם טפטף ומפני שביום היה נעשה הדרך חלקלקה מא[ו]ד, וקשה היה ללכת. ז. ב. לקחה אתה איזה לבנים להביאם לאיזו נכרית לכביסה. היא לקחה את הלבנים [ו]יצאנו מן הבית. פַנַס לא היה אתנו. ז.ב. כשיצאנו החוצה קשתה עלינו הליכה מא[ו]ד, ובעלותֵנו על הגשר הקטן שאחרי ביתָם, קראה ז. ב. אלי[י]: הב לי את ידך… [93] לדבר כזה לא פ[י]ללתי כלל… ברצון רב הושטתי לה את ח[י]בקתי בידי את זרועה, וכה הלכתי עמה כל הדרך. כשבאנו קרוב לבית חיה נכנסה אחותה הביתה ואני הלכתי אם [עם] ז. הלאה לבית הנכרית לתת לה את הלבנים. אחרי תתה את הלבנים, כבר הי[י]תה ח[ו]פשית יותר, מפני שכל הדרך קשה היה לה משא-הלבנים ובי[ו]צאה מבית הנכרית ח[י]בקנו שנית את זרועותינו עד שבאנו לבית חיה. הרגעים האלו נעמו לי מא[ו]ד. וז. ב. נתעל[ת]ה אצלִהי שבעתיים… וכמה ח[י]בה ארח[ו]ש לה!

*

הנה איך השת ערכו רגשות-נעורי[י] אמש הש[ס]תערות, שהצליחה להם לכאורה, אך באמת, בשעה שאני נזכר רפה מא[ו]ד כֹחַם, לא זה אצלי העיקר, צערי – צער געגועי[י] להורי[י] במקומו עומד, ואיני נותן לרגשות נעורי[י] להתחזק…²⁰³

* * *

ליל יום א‘[,] ה’ טבֿת, התרע"ו, בכפר הובין, בתקופה הנוראה [11 בדצמבר 1915].

הכ[ו]ל כבר ישנים בבית שלמה בורשטָק, ורק אנכי יושב לי יחידי אצל הש[ו]לחן, וכותב לי את שירי “בַנֵכָר”[,] אורג לי את ארג-געגועי[י], המלאים צער כאב וכל כעס וממרורים. הה, יש רגעים כאלו שצערי יעלה למדרגע [למדרגה] הכי עליונה[,] המצב הנוכחי של משפחתנו יתבלט לפני[י] בכל מוראותו – וקשה אז ללבי, קשה לבלתי נשוא…

במצב נורא כזה הייתי אתמול בליל השבת. נורא היה מצב-נפֿשי[.] הרהרתי על ביתנו, על ההורים וכל ב"ב [בני ביתנו], שד' יודע את שלומם – הרהרתי ככה על הכ[ו]ל – והלב התחמץ מר[ו]ב צער ויגון. בלב מלא תמררות שכבתי ליש[ו]ן, וחלמתי כל הלילה חלומות מתוקים: הנה אני במלינוב בבית אבא, הנזק אינו גדול והרבה אנו מוצאים בשלמותם. ואנ[ו]כי קורא למשה: ראה נא פלא, כל מראה הבית עם כל מה שיש בו עתה – נראה לי גם בחלום!…

ומתראה אני [עם] כל בני משפחתנו ושמחים אנו כי זכינו להתראות וכה טוב וחם… אך באה היקיצה – ומטפחת על פניך ומוכיחה לך כי כל אלו רק חלומות, רק חלומות…

ואֵי נֹחַם, אֵי מרג[ו]ע ללב הכואב כל כך ומצטער?… תאמר: תן לרגשות-נעוריך שיתגברו קצת וזה אולי ישכיח קצת את נגעי-לבבך האנושים?

והנה אנ[ו]כי מנסה עתה את זה,²⁰⁴ אני נותן לרגשות נעורי[י] שיתפרצו, משתדל אני לקרב יותר ויותר את הי[י]חוסים שביני ובין ז. ב. באופן שאוכל להשתעשע בחברתה כמה רגעים או שעות בימים הקשים האלו – אך [94] אך פתא[ו]ם אני בוחל גם בזה, רואה את עצמי כה עלוב[,] כה נדכא, ורואה את הדבר כה בִלְתִי-מַתְאִים, כה הבלי וריק, צריך לכרוע לפֿני ח[י]צוניות האִשָה ואֲגב לדבר דברים ולהתעני[י]ן בעני[י]נים שאינם לפי רוחי כלל, ושתבין היא לרוחי, שתהי חברה לדעה באמת – הלא אינה. ידיעתה המעטה בשפֿה לא ת[י]תן לה היכ[ו]לת להבין בספרות ולרדת ולהבין את תעלומות לב המשורר… גם בין הרעים אין לוּ [לי] כאלה, מלבד ירמיהו מיסלֶר²⁰⁵ (וגם ב. [בנציון] גרובֶר במקצת) וע ובין חברות על אחת כמה וכמה. ומלבד זה יש רגעים שחמדת-הנעורים ת[י]ראה לפני[י] כה רֵיקָה כֹה ולבי, לב משורר, תובע יותר נגשׂב [נשׂגב], יותר נעלה, תובע איזה סִפוּק שָלֵם… לב המשורר שואף שואף…

*

אך בכל זאת עוד יש דֵי נ[ו]ער ברגשות הנֹעַר, כי על כן רגשות נֹעַר הֵן [הם] ויש בכ[ו]חן[ם] להתחזק ולהתפרץ בת[ו]קף והן [והם] מאיצים בי: הוי, שְבַע עלם בתוך יַם מבטי הנערה היפה, שב והתענג בחברתה, כי ימי-הנ[ו]ער לעולם לא יעמדו… – –

הן מאיצות בי²⁰⁶ ונותנות בי רוח-נעורים ומשקיע קצת מהרהורי[י], לנערה, ומחליף שיחה לשם רעוּת וידידות עם ז. ב. והיא כנראה, מאירה פנים אלי[י]… חזקים בו[ו]דאי גם גם אצלה רגשות הנעורים, כי אם אצלי הנדכא והרצוץ, הנודד בנכר, רחוק מאבותיו, שבית-הוריו נהרס… אם אצלי הנדכא הזה – הן מראות סי אותות חיים כאלה, אצלה שאינה סובלת מִכֹל זה ואפילו ה ושקטה היא יושבת בבית-הוריה – על אחת כמה וכמה…

* * *

ליל יום ב[,] ו' טבת, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [12 בדצמבר 1915].

כר[י]מון המלא גרעינים, גרעינים כן מלא לבבי רגשות מרגשות, והרהורים מהרהורים שונים, ולא עומדים הם[:] זה עובר וזה בא, זה חולף וזה נכנס, הוֹ ולוּ יכ[ו]לתי את הכ[ו]ל לרש[ו]ם או יותר נכון את הכ[ו]ל לִבַטֵא בכתב – כמה נפלא[ה] הי[י]תה היצירה שהי[י]תה יוצאת אז מתחת עטי…

*

והלב נקלע מתקו[ו]ה לי[י]אוש, מי[י]אוש לתקו[ו]ה.

יש, שבא אחד ומספר ומוכיח לך שהשלום הולך וקרוב [95] ולוכדת אז את לבך תקו[ו]ה חרישית המנחמת אותך: אל תדאג, קו[ו]ה לימים יותר טובים, שיב[ו]או להבא… ורגעים אחדים אתה נותן לתקו[ו]ה הזאת לשעשע אותך; אך יש ובא אחר ושמועה או הוכחה אחרת בפיו, כי המלחמה עוד תתארך ותתארך וקִצָה טרם בא, ונהרות-הדמים לא י[י]פסקו – אז עצב וצער נורא צובת[ט] את לבך ומדכאו ד[י]כוא נורא. תביט מסביבך ותשאל: רבש"ע! [ריבונו של עולם] מה היה לעולמך? אותו העולם היפה למה אתה נותן שֶיִתְנַוֶל ככה?… והבריות האלו העלובים שהיו יכולים לבלות את ימי-חייהן בשלו[ו]ה ושקט – למה מכריעים הם עוד לשבת [לשבט] אלפי אנשים?!

ונזכר אתה בצרותיך הפרטיות, במצב הנורא שמשפחתנו נתונה עתה, ונזכר עתה גם במצב עמך הא[ו]מלל, בעבודתנו בארץ שד' יודע אם נשאר שם עוד איזה סימן של חיים?… ולבך דואג וכואב. והי[י]תה אך דאגה ויגון וצער נורא בלתי פוסק המכ המוצץ את לשד חייך בלי הרף. –––

* * *

במוצאי-שבת, י“א טבֵת [טבֿת], התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפֿר הובין [18 בדצמבר 1915].

אותו המצב-הנפש הנורא השולט אצלי אינו פוסק. וכי אפשר אחרת? יש רגעים שכל אותה התלאה שמצאה אותנו, שכל אותו הצער הנורא המענה אותנו מט מִתְטַשְטֶש קצת, כלומר: אין מרגישים כ“כ [כל כך] בעקיצותם. אך לא לשעות י[י]משך מצב כזה כי אם אמנם רק לרגעים… תיכף אתה נזכר באיזה עולם אתה, ותראה ותוָכַח – מה נורא וקשה מצבך, ת[י]זכר בכל התלאה שמצאה אותך ואת כל ביתךָ-אביך, ובמצב הנורא שהנכם נתונים עתה – ולבבך חושב לְהִתְפקֵעַ מכאֵב… בְזָכְֿרִי כמה רחוקים ונבדלים אנו מהורינו היקרים ומכל ב”ב [בני ביתנו] – וד' יודע עד מתי… ולא נדע מאומה משלומם וחייהם; ובז[ו]כרנו את מצבם הם שם לרגלי דאגתם לגורלנו (אעפ"י שהלו[ו]אי שלא יחסר להם כלום כמו שלנו לא יחסר פה כלום במובן הח[ו]מרי…) – מה נורא הכאב המקו התוקף את הלב, ומה נוראים הצער והדאגה המוצצים את לשד-נשמתך הרצוצה… [96] ובחשכת-הַמֵצַר, בתוך ים-התלאה והיגון; בתוך המים הזדוני[י]ם המגיעים עד הנפֿש; בתוך י[י]אוש קשה ומר, וכאב תמידי הלוחץ את הלב בלי הרף – מַהוי הקרן הבודדה המרמזה לי והרוצָה להַמְתִיק לי לרגעים אחדים בתוך יְמֵי-התלאה הארֻכים?… מַשְמִים ורצוץ אהל אתהלך, נעוּרַי – הרי-י[י]אוש ויגון כִסוּם ובתוך אך תחת מחנק ההרים האלו, התלוננו, קבלו הנעורים העלובים, התמרמרו כי עליהם לִ[י]בֹּל בימי פריחתם, ומה קשה מה נורא היה מצבם בא[ו]מרי להם:

"וַעֲרִירִים בְּאֵין אֲוִיר וָשָמֶש

תִבֹּלוּ בִּימֵי פְּרִיחַתְכֶֿם"…

(בנכר, משירַי)

התלוננו, התמר[מ]רו, רגזו, לא שקטו ולא נחו הנעורים העלובים. וינסו להתפרץ בכל כוחם, נ[י]סו להשליך מעליהם את הרי-הדשן שנערמו עליהם, או אם לא יוכלו להזיז את ההרים הקשים האלו, – להבקיע להם דרך בתוך עבי-ההרים האלו ולצאת לח[ו]פֿשי…

והנה נראו בקיעים ופרצים בהרי-הדשן,²⁰⁷ והנ וניצוצות נעורי[י] התחילו מבצבצים ועולים מתוך הבקיעים האלו… – – – – – כי התי[י]חסותי לז. ב. היא עתה לא התי[י]חסוּת של חבר כי אם התי[י]חסות של אוֹהֵב, עם כל רגע ורגע הקסים יות תקסימֵנִי יותר ויותֵר.

אולי חטא אני חוטא לזמן הנוכחי בכלל, ולמצבנו אנו בפרט, בנ[ו]תני עתה את עצמי – לדון בדברים כאלו… אך האם אנ[ו]כי אשם בזה?… הן כה הם דברי[י] למעלה כי מעצמם הבקיעו להם ניצ[ו]צות-נעורי[י] דרך בתוך ע[ו]בי-מעמקי ההרים… ומה אוכל לעשות, אם היא צודָה את נפֿשי בקסמה?……

יודע אני ולא אכחד את זה (אם אמנם לא עתה היא העת לדון אודות זה, וחטא מוסרי אולי חוטא אני בדברי[י] אלה) כי כל נערה יפה בת-גילי מוצאת-חן בעיני[י] ושובָה את לבבי, כך הוא דרכם של כל בני-הנעורים… ולא נערה אחת כבר מצאה חן בעיני[י], ואפשר כי התי[י]חסותי הנוכחית לז. ב. היא גם כן רק התי[י]חסות זמנית וארעית ואפֿשר כי [97] ואפשר²⁰⁸ כי בה[י]פגשי עוד אם [עם] איזו נערות יפֿות אשכח אותה ואפגש בהן? (הוי מה קשה לי לכתוב “עתה” דברים כאלו…) (אך מיומוני איני חפץ להסתיר מאומה…) אפשר… אך מהו הרגש הטמיר והכביר התוסס בקרב לבבי פנימה בהתי[י]חסותי אליה? וגם אני בעצמי יודע להבדיל בין רֶגֶש לרגש, ועתה מרגיש אני כי הרגשות הממלאים עתה לבבי – הם רק רִגְשֵי-אַהֲבָה… רגשי ח[י]בה כ"כ [כל כך] עזים אני מרגיש אליה, איזה מין ר[ו]ך וקסם, ותמיד אחרי ה[ו]לכי מביתם, – נשאר בלבבי איזו עָקַת-לב טמירה… כן מרגיש אני כי אהבתיה – – –

*

היום ישבתי אצלה כמעט כל היום, קראנו יַחַד, ומה אהבתי להביט לתוך עיניה היפֿות ולכל מראה התמימי והצנוע של בַּת-ישראל כה נעימה… עתה אפשר עלי[י] לאמ[ו]ר כי ברגעים שאני בחברתה אני מרגיש איזה עֹנֶג טמיר פנימי – שנשלל ממנו זה כמה מיום שעזבנו את קֵן-מולדתנו… משתדל אני בכל יכ[ו]לתי לקרבה אלי[י], אם עושה השתדלותי פרי – לא אוכל לע"ע [לעת עתה] לדעת. התי[י]חסותה אלי[י] היא טובה ומאירה, אך לא אדע אם “בי[י]חוד”… או רק התי[י]חסות כזו כמו לכל איש… אך

*

ובחשכת-המצר, בתוך טיט היַוֵן של החיים המרים; בתוך המים הזדוני[י]ם המגיעים עד הנפֿש, בתוך י[י]אוש קשה ומר, וכאב תמידי הלוחץ את הלב בלי הרף – מַהִוי הקרן הבודדה המרמזה לי והרוצָה להמתיק לי רגעים אחדים בתוך ימי-התלאה הארֻכים?…

*

הנה מה גדול כ[ו]חם של הנעורים בתוך ע[ו]בי הרי-התלאה והיגון שכ[י]סוּם, – פ[י]לסו להם נתיבות עקלקלות והם מב מתפרצים ועולים, עולים ומתפרצים…

*

אך אותו הצער הנורא הממלא את הלב לרגלי מצבנו – הוא לא נפחת והוא הולך ומתגבר, ומכרסם את הלב בלי הרף – –

* * *

[98] ליל יום ב'[,] י"ג טבת, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [19 בדצמבר 1915].

כשאני מתבונן ומתעמק היטב בחיי הנוכחיים ובמצבי, הקשורים כמובן ע"י אלפי חוטים בחיי-אחרים ובמצבם – מתגלה לפני[י] איזו ערבוביה נוראה שאי-אפֿשר להביא סדרים בקרבה: איזו תמונה מעציבה שבאמצעיתה חרות “סימן השאלה” גדול: איך נתהַוָה פתאום המהפכה הנוראה הזאת בימי בחיינו? והא[ו]מנם כל זה במציאות?… הא[ו]מנם כל זה שאנו סובלים עתה – קרה באמת?… אי-אפֿשר לי להשלים עם הרעיון כי אמנם ככה הוא הדבר; ואי-אפשר לי לצי[י]ר את זה באופן פשוט. ואני בא לידי התרגזות-עצבים, עצבת כבדה מעיקה בלבבי ושורטת בלי רחמים.

והנה אם חסר מעט היהו לי כל הצער והיגון הקשים המענים אותי יום ולילה בלי הרף – נוסף לי ה עוד צער חדש וכאב חדש: צער-אהבה, וכאב-אהבה… כשאני לעצמי שם לבי לדבר הזה נדמה לי כי לועג אני לעצמי, אבל באמת ככה הוא הדבר. בלי-שום לעג או זיוף… לאט, לאט נהפכו רגשי-לבבי לז. ב. לרגשי אהבה עמֻקים, בדאגתי שֶמָא לא תשיב היא אהבה לחיקי – יגרום לי הדבר צער נורא.

הנה היום בשעת ל[ו]מדי בבית הורי ז. ב. היו לי בערב רגעים קשים מא[ו]ד, הסתבכו והתערבבו במוחי כל דאגותי[י] וצרותי[י] ביחד, מצבי, דאגתי למצב הורי[י] וב"ב [ובני ביתי] ולשלומם, ומצבנו בכלל, הטרגדיה הנוראה השולטת שחלתה עתה בנו ביחד עם צער וכאב-אהבה[,] כל זה נתלכדו אצלי ביחד והיו לאבן קשה ומעיקה שאין להזיזה ממקומה; והנה הכירה ז. במצבי ושאלה לפתר [לְפֵתֶר]²⁰⁹ עצבי, "הה! לוּ הרגשתְּ עַתָה את לְבָבִי! – עניתיה. ודי היה למ[י]לים הקצרים [הקצרות] האלו להגדיל את התעני[י]נותה לדעת את פתר-עצבי, ידעה היא כנראה שיש איזו דברים בגו, או פשוט מתעני[י]נת היא בלב-עלם השואף לרגש לחמְדות-נעורים, וגדלה לכן התעני[י]ונותה, היא הפצירה בי פעמים רבות שאגיד לה כל מה שבלבבי, אך האפשר היה לי להגיד לה?… הבטתי לתוך עיניה היפֿות[,] ראיתי שאכן נוצצות מתוך רצון טמיר לדעת מה שבלבבי, אבל האפשר לי לגלות לה את הסוד[?]. ועל אודות אהבתי החדשה שיר כבר נכתב והיא ראתה בי[ו]שבי אצלם ובר[ו]שמי על פ[י]סות-ני[י]ר את שירי זה, ובא[ו]מרי לה סתם כי שיר מעני[י]ן אני כותב [99] ובה[י]וָדע לה היום כי כבר גמרתי את שירי זה – מה הפצירה בי להראות לה את שירי ז, אך אנ[ו]כי דחיתיה בתירוצים שונות [שונים]. כי האפשר לי להראות לה את שירי זה שהוא מ[ו]קדש דו[ו]קא לה?… ומה לעשות מצד הן הייתי רוצה שתדע סוף סוף את הנעשה שם עמ[ו]ק בלבבי, את סוֹדִי, אך מאידך גיסא חושש אנ[ו]כי מא[ו]ד פן יגרום לי הדבר איזו קטסטרופה רוּחנית חשאית שתגרום לי הרבה אי-נעימות ואולי עוד איזה מובן יותר גרוע מאי-נעימות ואיך אֶסְתַכֵּן ולהראות לה את שירי? לא, לא אראה לה מאומה, לא אספר לה מאומה, יעברו עוד ימים[,] תתברר נא יותר התי[י]חסותנו הידידית, אשתדל נא רק לפעמים לרמוז לה בדברי-רמזים דקים המדודים ושקולים – ואולי מעצמה תתפתח ותב[ו]א שעת-הכ[ו]שר הרצויה שאז אוכל לגלות הכ[ו]ל, ואולי לא אצטרך גם לגלות לה כלל, כי אהבתי אליה תתפתח בעצמה ותרגיש בה בדרך טבעי ובהדרגה מתונה מיום ליום?…

*

ויש שחושב אנ[ו]כי כי היא אוהבת את אחי (מה נלעג אני עתה בעיני[י] ברשימת הרשימה הנוכחית…) איני יודע אם רק נדמה לי כך מפני אהבתי אליה שרוא שנוטה אני לראות התרחקותה מעלי[י] בכל דבר קל, או אם אמנם ככה הוא הדבר, כך נדמה לי מד[י]בורים בודדים ופשוטים ובהרהרי בזה כא[י]לו אהבתי תתגבר אליה שבעתיים, ורגש-אבהבה-כביר יכה גלים בתוך לבבי פנימה. הא[ו]מנם לא אותי תאהב? האם לאחרים ולא לי תאיר פניה? ככה אהרהר, ככה אהגה ברגעים כאלו…

*

ויש שרעיון כזה יעלה במוחי: לא, לא צריך לה לגלות מאומה, עלי[י] לבלתי לסמ[ו]ך על עַצְמִי[,] כבר “חשוד” הנני, אולי באמת ילך לבה אחרי[י], ואנ[ו]כי אשוב אחרי כן ממנה בהתרועעי עם נערות אחרות כי לב העלם נוטה ימין ושמאל – ואז הלא יהיה חטאי זה – חטא מוסרי בלתי מִכֻפר, ואיך אעיז לעשות ככה? אך אולי אהבתי אליה רק מקרית, זמנית ולא יותר, ולמה לי לברוא פרוצס שלם – שסופו יכול לגר[ו]ם לידי אי-נעימות נוראה ומכאוב-לב מוסרי גם לי גם לאחרים… אך תיכף אשוב להרהר: האם את אותה הנערה הנעימה אעזוב? האם את עיניה התמימות אמאס? האפשר הדבר? ואותה שמ[י]הרה לקנות את ל לבבי האן[ו]מנם אחרת תמצא חן בעיני[י] במקומה? הא[ו]מנם? ככה אהרהר לי. ואיך להתנהג – עדיין אי-אפֿשר להחליט.

[100] ליל יום ה'[,] ט“ז טבת, תרע”ו בתקופֿה הַנוֹרָאָה, בכפֿר הוּבין [22 בדצמבר 1915].

עוד תמול ושִלְשוֹם חפצתי לרשום ביומון את הדברים שיב[ו]או להלן אך מפני ס[י]בות ח[י]צוניות לא עלה הדבר בידי, ואני רושם עתה.

*

מעין כעס עָצור על עצמי ולעג-רְצִינִי ממלאים אותי, בקָרְאִי את את [כך!] רשימותי[י] הקודמות ובז[ו]כרי בכלל בהרהורי[י] ששלטו בי בימים הקודמים במ[ו]צאי עני[י]ן חדש לענות בו: והתי[י]חסותי לז. ב. [.] כמה פחזן אני, כמה נִמְהָר! כמה נִבהל אני ברוחי! חרפה ממש תוקפת אותי בהעלותי בז[י]כרוני את קלות-דעתי ופחזנותי, הנה התו[ו]דעתי לז. ב. ובמשך כמה שבועות התפתחה אצלי “אהבה” כביכול. רבש"ע! [ריבונו של עולם] כמה פחזן אני! והרבה הרהרתי בזה ומפני שהייתי בעצמי “חָשוד” בעיני[י] קצת בעני[י]נים כאלו, השתדלתי להתעמק היטב ולדון בדבר אם אמנם התי[י]חסותי היא התי[י]חסות של אהבה או פשוט התי[י]חסות רגילה שבין עלם ועלמה צעירים, הרגילים בלכל התי[י]חסות לקר[ו]א בשם אהבה… התעמקתי בדבר והרהרתי היטב, מפני שנחוץ היה הדבר לדעת שלא להונות את עצמי ואת אחרים; שלא לְשַרֵש בקרבי צער-ח[י]נם, ודאגה מְיֻתֶּרֶת. יגעתי בדבר ומצאתי כי פחזן, קל-דעת נבהל, נבהל ברוחו ונמהר אנ[ו]כי, התי[י]חסותי לז. ב. היא התי[י]חסות פשוטה של ואיך נואלתי לקר[ו]א להם [כך!] בשם אהבה?… אמנם יפה הנערה[,] מלאת-חן ויש בכ[ו]חה למשוך את הלב, אבל כמובן כל זה אין כל זה יכ[ו]ל עוד להשריש את אהבה אמיתית. ובכלל לב העלם אינה אינו נח ושקט ואינו אוהב את החד-גוניות, וכל נערה המוצאת חן בעיניו – אהובה היא לו. זהו כלל גדול בחיי-הנעורים. וכמה נואלתי. כמה פחזתי ברוחי.

וכמה צר לי על הרשימות הקודמות שנכתבו בימי “טעותי” הגדול[ה]; איזה ש[י]כרון-של טעות נסך עָלַי, ולוּ יכלתי והייתי חפץ לקר[ו]ע את הדפים האלו מן היומון; אך לא! יהיו נא הדפים האלה! היומון שהוא ראי של חיי המשתקפים בו, שהוא הד לכל מה המתרחש בקרבי – ימצאו נא גם הימים האחדים האלו שטעיתי בהם טעות גדולה כזו – את הֵדָם הנאמן. הן בשביל זה רק לי ה הוא היומון, ויכול אני למסור בו את הכ[ו]ל, את הכ[ו]ל, לרבות גם דברים כאלה… בכל אופן כבר אדע לה[י]זהר לימים הבאים כשאחיה איה"ש [אם ירצה השם], בעני[י]נים כאלו ולא אסמוך ביותר על רגשותי[י] כי כבר יש חשוד אני בעיני-עצמי….

[101] וגם שיר כבר נכתב בימים האלו לכבוד זה. כמובן ששיר זה הוא חלק מרגשותי[י] אלו שמ[י]לאו את לבבי, רק בימים האחדים האלו, ועתה אין לי בו שום חלק, אך גם את ערכו הספרותי, לגבי דידי, אי-אפשר לי להכחיש, יש בו נ[י]צוצות רבים שחצבתים מלבבי באמת… ושיר כזה רב-ערך הוא, איך שיהיה. כמובן שכל זה איננ אינו מורה על הפסקת היחס בינינו[,] ימשיך הלאה[,] ואשתדל להמשיך את רעותֵנוּ, אבל כמובן שלא אתי[י]חס בצנעת-לבבי אליה כאל אהובה, כי אם כאל חברה פשוטה – – –

כמה פחזן אני! כמה נמהָמר! – – –

*

שעות קשות ומעציבות ישנן אצלי בכל יום ובי[י]חוד בלילה, מרגיש אני בצערי הנורא, וצערי מרגיש בי!… איזו עצבות ממ[ו]שכה וקשה, איזו לאות וי[י]אוש מכ[ו]ל ממלא את לבבי. לבי בוכה בי במסתרים על האסון שקרנו, ועל הטרגדיה הנוראה השולטת עתה בחיינו-משפחתנו; טרגדיה שעתה היא לא האחת, כי על כל צעד ושעל ת[י]מצא כמוה ואולי נוראות ממנה שבעים ושבעיםה, אבל כל אחד ואחד מרגישה בו את עֻקְצָה החד והנורא. והאפשר למצא נ[ו]חם? האפֿשר לו לַלֵב לה[י]רגע? לא! בשום אופן לא! ולכן יבכה לבבי במסתרים בלי הרף, ולכן י[י]קרע לגזרים, לגזרים. –––

* * *

מוצאי-שבת, י“ח טבת, התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [25 בדצמבר 1915].

“בימים ההם” – כשהייתי עדיין בבית-אבָא, כשנמצאתי עדיין בקננו, קן-מולדתנו, קן-האידיליה הצנועה שנתרקמה עשרות שנה – חפצתי להגביל את מהותי הרוחנית, את פרצופי הרוחני במ[י]לים האלה: “הבודד החברותי” – בשתי המ[י]לים האלה חפצתי לבטא פעם בהתחילי לכתוב מעין “דפים אחדים מחיי צעיר ישראלי אחד” מתוך קטע אבטוביאוגרפֿיה; אם אמנם התרכזה כל מהותי הרוחנית בשתי המ[י]לים האלה – לא אדע – יותר מדי שונים ורבים הגו[ו]נים במצבי-נפשי בשעות ורגעים שונים; יותר מדי עשיר שלל צבעיהם, בימי בשעות התעמקות עצמית ופנימית; אבל בלי ספק אין ספק כי המ שתי המ[י]לים האלה מביעים [מביעות] חלק ממצב-נפשי לפעמים תכופֿות [102] כי לכאורה הריני אוהב חברה, אבל מהו המצב הטמיר והמעיק על לבבי לפעמים תכופֿות, בה[י]מצאי בתוך חברה שרחוקה אמנם קצת מעולמי, אבל בכ"ז [בכל זאת] אפשר לבלות בחברתה שעות אחדות? מהו הרגש הפנימי המבדילני משאר האנשים?

תמיד כשאני נמצא בין חברת אנשים עליזים, שָׁרִים, נוגנים, – אנ[ו]כי עצוב, ות למראה האנשים האלה המסתפקים בפעוטיות – חייהם אלו, מתחילה נפשי המרגשת, להרקיע מעלה, הרחק ממעמדם של האנשים האלו ושואף ליותר נשגב ליותר טהור ונעלה, לרגשות יותר עדינים ובלתי מגֻשמים…

אך היש אז מבין ללבבי? לא! ואי-אפשר שיהיה כזה?

*

במצב מעין זה נמצאתי גם היום. הה, לוּ יכ[ו]לתי להביע במ[י]לים את כל מה שהתרחש בו במשך שעות-היום הנוכחי. לא אכחד אתגאה בזה: אבל עתה רואה [אני] כמה עשירה נפש-המשורר, כמה נפלאותים עולמותיו, אם אצלי הפעוט הדל, מעי[י]ן-לבבי מגיר רגשות כל כך נשגבים ונעלים. –

כל היום לא מצאתי מנוח. לא יכ[ו]לתי לשבת על מקום אחד. מבית לבית הלכתי, ובכל פעם נדמה לי: לא פה המקום[,] נחוץ ללכת שמה… וכו' איזה רגש מיוחד במינו מ[י]לא את ישותי, לא יכ[ו]לתי לשבת ולבלות בחברת-האנשים הזרים לרוחי ושאינם מבינים לי גם במקצת… היום הרגשתי כי לבי, לב-משורר פעם בקרבי… יש שהנני נסחף אל תוך החיים הפשוטים, רודף אחרי עני[י]ני-נערות בכל חֹם נעורי[י],… משתדל להתקרב יותר אל החיים המעשיים, לא כן היום איזה רגש של אחר תקפֿני. כל חמדות-נעורים לא משכֿו את לבָבי, יחידי חפֿצתי להיות עם מחשבותי[י], מחשבות משורֵר. כי מה לי ולעני[י]ני-החיים של הפעוטים הללו שחוג מבטם כל כך צר, שח שא[ו]פק דמיונם כל כך צָר?…

איזה רגשות אידיאליים, נשגבים מ[י]לאו את רוחי, רגשי-דָת, רגשי-לאום, וגם רגשות פרטיים על מצב-פרטי אבל נעלים ונשגבים… ואל כל הרמוני[י]ת-הרגשות הא אלו ועוד המון שלא אוכל לכנותם ולזכורם, נלו[ו]תה גם הדאגה העמ[ו]קה הנוקבת למבצ למצב-משפחתנו הנוכחי המר, וכל זה התלכד להרמוניה שלמה, שלא יכלה להתרקם בתוך נפשי בחברת-אנשים, רק בשבתי ובהתהלכי בדד, יחידי. [103] וראה נא פלא, מה רב הש[י]נוי שבא במהלך-נפשי. אין זאת כי אמנם ניצוץ של משורר-מרגיש מהבהב בקרב נפשי פנימה: הן לפני ימים מועטים כבר חליתי במחלת-האהבה, לא עצרתי בעד פחזנותי היתרה והרבה צער גכבר גרמה לי אותה הנערה. והיום היעלה אף צל של רעיון במוחי ע"א [על אודות] התקרבותי לכל [ה]מין היפֿה?… ואם “היא” כנראה התקרבה אלי[י][,] ד[י]ברה על לבי[,] למה כה קודר אני ועצוב, למה לא משכתני אליה? בוהן לפני ימים מועטים הייתי נתון יום אחד במצב-נפשי מדֻכא רק בעבורה?… ולא שמתי היום לב אפילו אליה?… כי שו[ו]א דרך הפחזנות ושומר נפשו י[י]זהר מדרכה…

הנה גם אחי זה הקודר והעצבן התמידי ובפרט במצב כזה הנוכחי, גם הוא ראיתיו נסחף קצת עם זרם החברה המקומית, מראה פנים לעלמות וכו'. הנה גם הוא, ואנ[ו]כי – במריי עמדתי, כל אלה לא לקחו את לבבי. לב שטתי בדמיוני בעולמות אחרים, יותר נעלים.

*

בהרגישי בי את המצב-הנפש הזה, זה ימים אחדים עלה ברעיוני לכתוב שיר בשם: “לַחוֹלְמִים”, שיצי[י]ן את מהותם של החולמים בחברה האנושית הפזורים זעיר שם זעיר שם ובודדים הם וערירי[י]ם, כזרים תועים המה ובקרבם פנימה י[י]שאו עולם עשיר רב-הגו[ו]נים, אך זרים הם לאנשים הסובבים אותם, ואין פוקדם ואין מבינָם,… התחלתי את השיר מחזיקה עדיין רק שתי שורות.²¹⁰

*

התגבר אצלי בימים האחרונים רגש-דָתִי כביר, שלא הרגשתיו עדיין מימַי. איזה שירה קדושה, שירת-תפ[י]לה לאל[ו]הים, אל[ו]הי-ישראל, לאל[ו]הי-ציון, – תוססת בקרבי פנימה.

כל מה שאני מתעמק יותר במהות-נפשי אני שומע יותר את צלילי השירה, שירת-התפ[י]לה הנשגבה לאל[ו]הי-החיים. אוהב אני, לְכַוֵן בתפ[י]לתי בב[ו]קר, בב[ו]קר, ולשפוך שיחי בתפ[י]לה לפני ר[י]בון העולמים, עם ערבית בעצבות אתפלל תפ[י]לת ערבית, ונפשי כ[ו]לה תפ[י]לה, תפ[י]לה, תפ[י]לה זכה טהורה לבורא-העולם[,] לר[י]בון כל היצורים, ולמנהיג העולם שאחד הוא, – ואין שני לו, והוא הפוקד על בריותיו. שירה, שירת-דת נשגבה ממלאה את כל ישותי!… [104] ובי[ו]שבי בדד היום לפנות ערב בבית שלמה בורשטָק, ואכלתי מן הע[ו]גות ששמו לפני[י], וזכרתי כי בשעה [זו] היה אבא היקר מזמר את נ[י]גוני-השל[ו]ש-סעודות הנעימות,²¹¹ והתחלתי גם אני לזמר… חפצתי להציג לפני[י] את הכ[ו]ל, ובלחש זמ נ[י]גנתי לי את הזמירות הנעימות, נ[י]גוני של[ו]ש-סעודות[,] ונפשי נמלאה איזה עצב עוקץ וחרישי, ואיזו עדנת-דת ענ[ו]גה מלפ מלטפת וכאב-ז[י]כרונות צובט… כה ז[י]מרתי לי, ולבי הה! אֵי עט תצי[י]ר את המתרחש בה, אך הנה באו נכנסו לבית שלמה החברה, ונגינותי[י] נפסקו, הפריעו בעדי,[.] עת בדד הייתי, ח[ו]פשי היה רוחי, ועתה באו והפריעו…

הפסקתי, לדאבוני, את נגינותי[י]. נכנסתי אל החדר השני שלא יפריעו לי, אל החדר השני והתפללתי תפ[י]לת-ערבית…והתפ[י]לה כה נעימה מקסימתני מושכת את לבי והנוסח כה עגום ונעים:… "גוֹלֵל אוֹר

מִפְנֵי חֹשֶׁךְ, וְחוֹשֶׁךְ מִפְנֵי אוֹר; מַעֲבִיר יוֹם וּמֵבִיא לָיְלָה

– – ד' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.. אֵל חַי וְקַיָם תָמִיד יִמְלֹךְ עָלֵינוּ

לְעוֹלָם וָעֶד – בָרוּךְ אַתָּה הַד' הַמַעֲרִיב עֲרָבִים".

אל חי וקי[י]ם! מל[ו]ך נא תמיד, תמיד עלי[י], והשפיעה [ה] עלי[י] מהודך הנשגב, הנאצל והנעלה! – –

*

כמה קשים, הוי קשים, הם חבלי הב[י]טוי. הן כה עשיר, כה רב-הגו[ו]נים, היה היום מצב-נפֿשי. והאם מסרתי ממנו אף ברק אחד אף צל חלש? קמ כמה עשיר הייתי היום ברוח! וכמה דלה ובלתי-מספיקה אף במקצת מן המקצת היא רשימתי הנוכחית על מצב-נפשי זה…

* * *

ליל יום ב‘[,] כ’ טבת, תרע"ו, בתקופֿה הנוראה[,] בכפר הובין [26 בדצמבר 1915].

לא חשבתי עתה לרשום כלל. אך הבה וארש[ו]ם את המ[י]לים המעטות הבאות. הן לבי כה מר, כה נדכא. ארש[ו]ם מה שאפשר. מצב-נפשי כמו שכבר הזכרתי ברשימות הקודמות – הולך הלך ורע בימים האחרונים, ואין לך יום שלא [שלא] שצערי ויגוני לא יהיו מרובים [מ]של חברו. מרה שחורה קשה ונוראה נסוכה עלי[י]. נזכר אינ אני, במצב הורינו וכל משפחתנו היקרה – ולבי כלה מר[ו]ב צער. היכן הם? מה שלומם? היש להם מה לאכל? היש להם כ[ו]ח לסב[ו]ל את הצער הנורא לרגלי הפירוד שבינינו שאין יודעים זה מזה? [105] ושבעתי[י]ם יֵרֶב צערי, ושבעתי[י]ם תדֻכָא נפשי, בז[ו]כרי, כמה רחוק עדיין הקץ למלחמת-הדמים, ומי יודע עד מתי כה נחיה ולא נתראה עם כל יקירינו? יום עובר אחר יום, שבוע אחר שבוע, הזמן לא יעמוד, לאט לאט מתחילים להרגיש בהכנות חג הפסח, ובש[ו]מעי את שמע החג הזה – שערות ראשי תסמרנה מפחד ומצער. הה, רבש"ע! [ריבונו של עולם] ואנו? הא[ו]מנם נתגלגל בנכר?! והורינו היקרים? – – – וקץ המלחמה הא[ו]מנם כה יתרחק?! והרהורים קשים ומחשבות נוראות אינם נותנים לי מנוח, וי[י]אוש מר ועוקץ גוזל מנוחתי. הה! אלי, אלי[,] אֵי כ[ו]ח לסב[ו]ל כה הרבה? ואיך לא יתפלץ הלב מר[ו]ב כאב וצער? – –

והנה כתבתי, הלילה, שיר ז[']רגוני²¹² המביע את כל מצב-נפשי הנורא, את געגועי[י] החזקים להורינו ולמשפחתנו, וי[י]אוש מָר ונורא.

אפשר שעוד אשוב לדבר ע"ד [על דבר] שירי זה ביומוני.

* * *

ליל יום ג'[,] כ“ח טבת, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [3 בינואר 1916].

זה כשבוע ויותר שלא רשמתי כלום ביומוני, והיו אצלי דו[ו]קא ימים כאלו, שהרבה היה לי לרשום ממצב-נפֿשי. אך מס[י]בות שונות לא רשמתי כלום.

הנה מן השבוע שעבר בא ש[י]נוי במצב-נפשי בנוגע לרגשות נעורי[י][.] הנה ברשימותי[י] הקודמות כתבתי על רגשות-נעורי[י] המתפרצים, שלמרות החיים הקשים והטפלים, – הם מנסים להתפרץ ותובעים את שלהם, – ובמקומות אחדים צי[י]נתי גם איזה נ[י]צחונות שנ[י]צחו… אבל אחרת אחרת [כך!] הוא עתה מצב-נפשי ובי[י]חוד לפני בימים האחדים הקודמים. איזו רוח אחרת נכנסה. איני יודע אם אמנם תל יד תלאות-הזמן בזה או לא: – נכחד כל רגש-נ[ו]ער בלבי, כָבו, סַפו, תמו כל חמדות-נעורַי[י], התחלתי להתי[י]חס בבוז ובג[ו]על-נפש פשוט לכל מיני נערות ואהבות… הרגשתי בי איזו א[ו]מץ לב מיוחד העומד למעלה מעני[י]נים פעוטים כאלה… פשוט נהפכתי לאחר. וכמו אות-קלון ומזכרת-עו[ו]ן יה תהיינה לי הרשימות האחדות ע"ד [על דבר] התי[י]חסותי לז. ב. שמר[ו]ב פחזנותי, כתבתין ונתתי להם [להן] מקום ביומון ובלבבי, אם אמנם אך לימים אחדים. אך לעולם לא אסלח לי על פחזנותי זאת. אינני מרגיש עתה שום עני[י]ן לת לעני[י]נים שכאלו. בנוגע לזה יכ[ו]לתי אמנם לשיר את דברי-שירי “בַנֵכָר”

וְעַתָּה כְּזָקֵן-בֶן-שִבְעִים הָיִיתִי…

*

[106] רוחי והגיגי[י] – נמשכות [נמשכים] עתה לעבר אחר: להורינו ולכל בני משפחתנו היקרים. געגועים עזים ולוהטים יש לי אליהם. וחושב אני ורק בהם שיחי והגיגי[י] כל הימים. שערות ראשי תסמרנה, י[י]אוש קשה ודאגה נוראתה תוקפים אותי בז[ו]כרי את “הסך-הכ[ו]ל” שלנו. אין בית, אין רכוש, אין כל – אך בכ"ז [בכל זאת] הייתי מוַתר כבר על כל זה, הייתי שבע-רצון לוּ רק זה היה לקרבן וכ[ו]לנו נ[י]שאר חיים, שלמים ובריאים, ולהתראות יחד. אהה. מתי יגיע היום ההוא? יש שיב[ו]א אחד ושמועה בפיו: כי יש תקו[ו]ה לשלום. והלב מתעודד קצת, חלומות ותקוות יתגנבו אליך[,] יעמודו עליך וחרש חריש ינסו לנחמך ולעוררך… והלב מנסה להתעודד ולקוות…

הוי, אבינו שבשמים! רחם כבר על עולמך ובריותיך!…

* * *

ליל יום ד'[,] ערב ר“ח שבט, תרע”ו, בתקופה הנוראה, הובין [4 בינואר 1916].

לא חשבתי כלל לרשום עתה. והרבה התי[י]שבתי אם לרש[ו]ם את הדברים שיב[ו]או להלן או לא. כי קשה לי אפילו לחשוב את הדברים ואכל שכן להרציאם [להרצותם] בכתב. אך ההכרה כי הכ[ו]ל צריך להֵרָשֵם ביומון, בתור ראי נאמן לחיי – נ[י]צחה[,] ואני יושב לרשום את דברי[י] דלהלן.

ברגע זה אני מניח מידי שיר חדש שנגמר שגמרתיו עתה, ושהתחלתיו אעוד אתמול בלילה. השיר נכתב עפ"י השפעת מצב-נפשי בימים האחרונים. יש שאשב לי בדד ואהרהר ואעמיק לצל[ו]ל בחידת-החיים הסתומה, ותוצאות הרהורי[י] אלו הן – “הבל-הבלים, הכ[ו]ל הבל” רואה אני חיים של עמל, תקו[ו]ה, עבודה ותקוות, אך למה כל זה, אם לסוף בא המו[ו]ת ומפסיק את הכ[ו]ל? למה כל החיים, אם המו[ו]ת אורב להם ומנצחם?… ומה יתרון לאדם מן הבהמה?… כמוהָ כן הוא י[י]בֹל באדמה, אך לבהמה טוב יותר בחייה. לא הרגישה מאומה חוּץ מחייה, ועד הרגע האחרון של חייה לא תדע תהרהר על המו[ו]ת ולא תדע מי הוא, והאנוש עמל עובד עָמֵל, בונה, יוצר חושב ומהרהר – ומותו כמות הבהמה… ולב נ[י]תן לו להרגיש ולחוש במו[ו]ת הנורא הזה… ולמה עמל החכמים, היוצרים, הלוחמים, הבונים, עמלם י[י]גוז, הם יבלוּ באדמה, ומעשי-ידם מתחלפים ולובשים צוּרוֹת אחרות. ולמה כל זה?… על קבריהם יח ירקדו חיים אחרים, ואחר כך ירקדו על החיים קברות-החיים האלו, חיים אחרים[,] וכן הלאה הלאה… ומה נוראה הטרגדיה הזאת! ומהו סוד החיים האלו? ואֵי גבול הנצח? הא[ו]מנם הכ[ו]ל כה פשוט, וכה כמוס?….. [כך!] אגוז קשה היא חידת-החיים, כנראה רבים נ[י]סו לפצחו ולא עלתה בידם, ולמה אתעמק אני הפעוט בחידה הנפלאה הזאת? [107] ולמה אני נותן למחשבות השחורות האלו לעלות במוחי? הן רק “מרה שחורה” קשה תתקפֿני על ידן. אך המחשבות בעצמן הולכות ומשתזרות בחוטי מוחי ויש רגעים שאינן נותנות לי מנוח…

עפ"י השפעת-מחשבות אלו נכתב שירי האחרון. בו אני עדין[,] רך[.] בימי הילדות והנֹער הם הימים הכי-מא[ו]שרים בחיי האיש. אז אין רע[,] אין י[י]אוש[,] אין ספק ואין גם מו[ו]ת, רק טוב[,] תו[ו]ם ואמונה וז[ו]הר אין קץ… ואחריהם באים ימי הבחרות ובהם חלומות ותקוות נכזבות, אהבות-שו[ו]א, כ[י]ליון בשרים[,] המכאיבות המחללות [ים] גם את הנשמה וגם את הגו; אחרי שנות הבחרות באים ימי המשיכה בע[ו]ל החיים הקשה, ומלחמת הקיום הכבדה, לבקש לטרף בלי מנוח ולהיות שבוי ברק הכסף המעו[ו]ר באין חלום וחזון רענן למוח וללב היבשים… ואחרי השנים האלו שנות זקנה ושיבה בשעה שאש החיים הולכת ודועכת ומו[ו]ת נורא עומד מ[ו]כן לבל[ו]ע שנות עשרות שנות [שנים]. כך קשים ימי הראדם הקצרים, ורק בראשיתם מהיל שמש ז[ו]הר הם [על] ימי הנֹער והילדות – אך חולפים הם מהר הימים האלו ככוכב הנופל מרקיע לתהום, כברק מבריק וכעשן פורח. זה ת[ו]כן שירי.. – –

*

ומא[ו]ד צר לי על שאני [שאני] נותן לשהרהורים כאלו עולות [עולים] במוחי. ושירים כאלה נכתבים אצלי. אך תרופה אחת יש לזה. וחֵיק אחד יש לה[י]חבא מן המחשבות השחורות האלו והוא – הרגש הַדָתִי. [“]ונ[י]בט מסביב והנה צר ח[ו]שך – ופנה למעלה” –²¹³ כמד[ו]מני שכן הוא פתגמו של ה. צייטלין,²¹⁴ ועד כמה יפים ונכונים הדברים האלו. הבה אי אשתדל גם אני להחביא את ראשי בחיק הרגש הדתי ואז יִרְוַח לי. אך הרבה השתלמות פנימית וטבעית, והצטרפות רבה פנימית והשתכללות – “תשובה” בלשון הדת – אני צריך עד שאגיע למדרגה זו. אך הבה ואחתורנה [ואחתורה] להגיע אלי[ה]!…

* * *

ליל יום ה', ר“ח שבט, התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [5 בינואר 1916].

במצב-נפֿש קשה אני נתון. קשה לי מא[ו]ד. אין כ[ו]ח לסבול. מחשבות שחורות ונוראות חולפֿות בלי הרף במוחי. מחשבות כל כך נוראות, שאיני רוצה אף להעלותן על הַנְיָר. צערי נורא, י[י]אושי קשה. ולא עליו על מצבי אני דואג ומצטער – נפשי ורוחי להורי[י] ולכל משפחתנו היקרים ולמצבם. ר[י]בונו של עולם! תן לי כ[ו]ח לסב[ו]ל את כל הצער והממר[ו]רים! ושים קץ לח[ו]רבן-העולם הנורא! והח[י]ה את כ[ו]לנו. ונתראה נא בשלום, [“]ונודה לשמך הגדול!”²¹⁵

* * *

[108] ערב שבת[,] ב' שבט, תרע"ו[,] בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [7 בינואר 916].

הרפש בחוץ גדול עמ[ו]ק עד מא[ו]ד. גשם יורד, רוח-קרה נושבת, ובלילה חשכת-מצרַיִם מסביב. ואנ[ו]כי הן אוכל אצל יחזקאל, ויָשֵן אצל שלמה, ומפני שאי אפֿשר ללכת בלילה בפֿרט ב בחצאי-ערדלי[י]ם, לכן החלטתי ללכת בעוד יום לבית שלמה וכמובן לאכ[ו]ל אצלו. מפני שלא-נעים לי מא[ו]ד ללון בבית יחזקאל, מפני ששוכבים אצלו ליש[ו]ן במוקדם, ה“נכרית” באה ומכבה את המנורה, וליש[ו]ן איני חפץ ולכן שוכב אני עת רבה על המשכב – ובין כך המחשבות הנוראות שאני כל כך רוצה להשתממט מהן עולות במוחי. אך גם לא נעים היה לי ללכת מבית יחזקאל בערב שבת לבלי לאכ[ו]ל אצל[ו] את סעודת ליל השבת. אך הס[י]בות האמורות ועוד ס[י]בות פנימיות – נ[י]צחו, וכשבא לשם שמואל בורשטאק הלכתי יחד עמו הנה לבית שלמה (במקום שאני רושם עתה את רשימתי) והנה כשבאתי עתה נדמה לי כי (או אולי באמת הדבר ככה) כי הכ[ו]ל מביטים עלי[י] בהתרעמות כי באתי במוקדם להפריע ודבר זה מכאיב את לבבי עד לכאב נורא. – – ונד ואהרהר לי למה הלכתי משם? הן שם היה לי יותר טוב!… ולמה נואלתי לבֹא הנה?… אין מנוחה בקרבי. איני מוצא לי מקום. כשבא אני הנה מצטער אני שהלכתי משם. הולך אני לשם ונדמה לי כי פה יותר טוב. רוחי פזורה ואי-סדורה. כן. “אבוי לו [להם] לבןנים שגלהו מעל ש[ו]לחן אביהם וכו[']”…²¹⁶

אל נא אשכח כי ב“נכר” אני, בנכר! וק ואת הנכר הזה צריך אני עוד לחשוב לטוב – – – ובלב נדכא, וברוח כבדה אבכה במסתרים, ולבבי י[י]קרע לגזרים:

אַיֶךָ [כך!] אִידִילְיַת הַזֹהַר?

אַיֶךָ קֵן מוֹלַדְתֵנוּ?

הֲאֻמְנָם לָנֶצַח כְבָר חֲלָפְֿתֶם

וְשֵׁנִית כְבָר לֹא תִפְקדוּנוּ?²¹⁷

וי[י]אוש נורא תוקף את לבבי. וצבת-היג[ו]ן צובטה את נשמתי בכל ת[ו]קף יכ[ו]לתה. הנה כך הם ערבי-השבתות בנכר. אוי ואבוי לנו!

* * *

ליל יום ה‘[,] ח’ טבת [שבט], תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [12 בינואר, 1916].

כל השבוע לא רשמתי כלום. מדוע? לא אדע בעצמי. הן היו אצלי רגעים כאלו שראויים היה [היו] לה[י]רשם עפ"י [על פי] ת[ו]כנם בכל רגע ושעה. והנה עתה אביא קצת בזה מת[ו]כן שבוע זה.

[109] לא אזכור באיזה יום היה אם הראשון[,] השני או השלישי של שבוע זה, אותו היום ששמעתי פרוסת-שָלום [פריסת-שלום] מעיָרתנו מלינוב מקום מטעו שֶל קן-מולד[ת]נו, ועפ“י פ”ש [פריסת שלום] זו נודעתינו, אם אמנם ידיעה בלתי ברורה כל כך, כי ביתנו, קן-מולדתנו קַיָם עודנו ועומד על תִּלו.

את כל זה שמענו מפי פקיד-צבא שיושב במלינוב. אעפ“י שכלום לא תוסיף לי פ”ש זו, כי עתה לא הבית אצלנו העיקר כי אם בונָיו… כל הגיג[י]נו והרהורינו רק ע“א [על אודות] הורינו וכל משפחתנו היקרים ושלומם; אעפ”י שגם אם אמת בפי השמועה כי ביתנו עדיין קי[י]ם הוא – אך היעמ[ו]ד גם להבא ק, אם עי[י]רתנו נמצאת כ[ו]לה בסערת-מלחמה – אך בכל זאת איזהו חמימות מ[י]לאה את כל קרבי[י] בקבלי

ובש[ו]מעי ע"א [על אודות] עי[י]רת-מולדתי; איזה רֶגֶש-הנאה מיוחד במינו מ[י]לאַני ברגעים האלוּ, חמימות של מולדת התמוגגה בכל אֵבָרַי; אך רק רגעים אחדים[,] רק רגעים נמשך מצב-נפֿש כזה. והאם יכ[ו]ל הוא להתמַשֵך יותר? – – –

*

ושלשום ק[י]בלתי עוד פ“ש מאת רעי לרעיון ולרוח היחידי ירמיה מיסלֶר. וכך היה הדבר: באו הנה יהודים ברסטצקאיים, ובלילה ישבתי ושוחחתי עם אחד מהם, שאלתיו אם יש בברסטיצקה יהודים מלינובאים, והשיבני כי יש שם מקצת, וגם בבורָמָל יש מהם, וכי אצלו היה עלם אחד מלינובאי, שבשנה שעברה היה מביא לו סֻכָר. תכף הבנתי שזהו אֲחִי-ירמיהו – יענק’ל. ואמנם עפ”י הסימנים שנתתי לו וע ליהודי וענה עליהם בחיוב – זהו באמת. והנה הוא מספר לי גכי גם אחיו בא עִמוֹ. שאלתיו אם אחיו צעיר או גדול ממנו וענני כי גדול. אז תכף הבנתי כי זהו ירמיהו.

ומה מא[ו]ד נכספתי להתרָאות עמו! בשעה קשה זו ונוראה, עת הלב דָוֶה וכואב כל כך, הייתי רוצה לשוחח שעות אחדות עם רעים כמוהו. אך איך אפשר עתה לנסֹעַ ולהתראות. ולו לכל הפחות הייתי יכֹל להחליף אתו מכתבים.

הנה ככה נפזרנו, ככה נפ[ו]צ[ו]נו לכל עבר. הה, אל אדיר! עד מתי עוד תהי ידך נטויה על העולם העלוב הזה ולא תרחמֹה (תרחמוֹ]?!

*

והנה גם היום הי[י]תה לי פגישה עם אחד ממכרי[י] הטובים בֶרְגֶר²¹⁸ תלמיד הישיבה האידישאית, הגר סמוך לברסטיצקה, שהתו[ו]דעתי אליו בדובנא בחברת רויטמַן.²¹⁹ עלם צעיר, עברי מעניֵן שמצא מא[ו]ד חן בעיני[י]. וכך הי[י]תה פגישתי עמו היום: – עודני יושב בבית משה בורטניק ומלמד את הילדה נחמה, ודרך החלון עברה עגלה שעמדה אצל יעקב בורטניק, זהבה הביטה בחלון ואמרה כי זוהי עגלה יהודית. הבטתי גם אני בחלון ונדמה לי כי זהו [110] ברודער²²⁰ מברסטיצקאי, ונכנסתי תכף לבית יעקב ב. [בורטניק] להתראות עמו, כשנכנסתי הכרתי ושמעתי את הכרתי תיכף עפ“י הקול כי לא ברודער הוא זהו. וכשהבטתי בפני האיש הכרתי תיכף את מכירי ברגר אעפ”י שאז היה לבוש בחליפֿת-בגדים יפה, ובמגבעת-תבן, ועתה היה מראהו כעגלון פשוט עפ"י בגדיו, בכל זאת הכרתיו תכף אך הוא לא הכירָני. הוא נסע ללוצק. לשוחח עִמי לא היה לו פנַ[א]י ובין כך נתקלקלה אצלו העגלה וצריך היה לעמֹל בת[י]קונה, ויבטיח כי כשיחזור יסור לשעות אחדות אלַי.

וכמה נעימות לי פגישות כאלו, כמה טוב הייתי מרגיש את עצמתי [עצמוּתי?] בין רעים כאלו.

*

פ“ש [פריסת שלום] מעי[י]רתנו; השמועה ע”ד [על דבר] י. [ירמיהו] מיסלר;²²¹ פגישתי עם ברגר, הכ[ו]ל נתארע בשבוע הנוכחי. ואולי כבר יתחילו מעתה הטוב והשלום? אולי הם אלו הנ[י]צנים הראשונים?! ––––

אך אחרת, אחרת לגמרי אחר הוא עתה מצב-נפֿשי. מצב כבד ונורא, י[י]אוש עמ[ו]ק בלי תהום ויגון קורע הלבב לגזרים, יענוני עתה בלי חשך. שמועות רעות מגיעות ממצב-היהודים בר.²²² ומי יודע את הנעשה שם אצל משפחתנו היקרה? הה, מי יודע מה שלומם וחייהם? הוי אל רחמן! תן כ[ו]ח לנו ולהם לסב[ו]ל את הכ[ו]ל בשלום! ושים קץ לח[ו]רבן הנורא! וכצל אני מתהלך קודר, משמים, מע[ו]נה ומד[ו]כא[.] הוי אלי אלי. קשה מנש[ו]א!

ליל מוצש"ק [מוצאי שבת קודש] י“ז שבט, תרע”ו, בתקופה הנוראה, הובין [22 בינואר 1916].

יותר משבוע ימים עברו שלא רשמתי כלום ביומון. ולא מפני שלא היה לי מה לרשום. בכלל בימים האלו, אין אצלי אף יום אחד שלא י[י]תן ח[ו]מר לכתיבה. בלבבי יתוסס תמיד… וּלוי ותמיד אם ישבתי לכתוב היה מה לכתוב. צערי כל כך עמוק, יגוני כל כך גדול, וכאב־געגועי[י] כל כך נורא – שכמה שאני כותב אודותיהם – איני מביע אף את מקצתם, ולא מפני ח[ו]סר־חֹמֶר לא רשמתי, כי אם מתוך עצלות של צער וכאב פנימי, התוקפֿת אותי כמעט בכל הימים האלו[.] כל היום אני טרוד, ובהגיע הלילה אני יכ[ו]ל לקר[ו]א, לכתוב[,] אך איזה מין עי[י]פֿות פנימית נופלת עלי[י], ומשכרת אותי, ומניעה [ומניאה] אותי מעשות דבר, ויושב או שוכב אנ[ו]כי רק [111] ומהרהר, מהרהר, חושב, עובד המ[ו]ח בלי הרף, עובד ועמל… וגם ברצוני לעשות דבר מה – איני יכ[ו]ל להתעורר מעצלותי או מעי[י]פֿותי המש[ו]נה התוקפֿת אותי.

כן[,] זוהי עי[י]פֿות של סובל, נענה ונדכא שאין בו כ[ו]ח…

ומפני סִבָה זו איני ממשיך את שירי הגדול שאני כ שהתחלתי לכתוב מחיי הנוכחי[י]ם (מעין פואימה לירית)²²³ אך מקו[ו]ה אנ[ו]כי להמשיכו ולג[ו]מרו. הנה אשפוך את שיחי ורוחי בליריקה! אם יש בי ניצוץ דַל וקטן של משורר עֲנָק־החיים – הבה אתן ב[י]טוי לרגשותי[י] התוססים בלבבי, ולמחשבותי[י] שאינן נותנות לי מנוח. ואם אי־אפֿשר לי להביע את כ[ו]לן, – אביע את מקצתן.

*

ביום הרביעי או החמישי של ש“שעבר השבוע שעבר שלחתי ע”י השו“ב [השוחט ובודק] הבורמלאי שהיה פה – מכתב לירמיהו, אעפ”י שמסֻפק עדיין אני אם אמנם נמצא הוא בבורמל, אך בכל זאת, אולי באמת ישנו שמה. ומה מא[ו]ד התענגתי לולא [לוּ] ק[י]בלתי את תשובתו, והייתי יכ[ו]ל להחליף אתו מכתבים. רֵע קרוב זה שגם בשנים שעברו הי[י]תה נעימה לי חברתו עת שוחחנו יחד על כל העני[י]נים הקרובים ללבבינו [ללבבנו] – גם עתה היה ממתיק קצת את כוס מרורי[י] המלאה…

*

הוי, כוס המרורים זו! על כל גדותיה היא מלאה, ו אין מפלט[,] אין מחבוא מן הצער והכאב הקשים הלוחצים והמענים אותי בלי הרף; אין מנוס מהמחשבות הנוראות החולפֿות במוחי.

הה! לוּ יכלתי יכ[ו]לנו להודיע להורינו ולכל משפחתנו היקרים משלומנו, והם לנו משלומם!

*

בימים האחרונים התעוררה גם גחלת־אהבתי־הקדומה, אהבתי הקדומה, בת קן מולדתנו ועי[י]רתנו הקטנה; גחלת אהבתי הראשונה וגם האמתית; נזכרתי איזה רגש געגועים טמיר וצנוע מתעורר בלבבי בז[ו]כרי את דבורה הנעימה. בין כל הצרות והדאגות הנוראות הממלאות את לבבי, בין כל מחשבותי[י] הקשות שאני מהרהר וחולם לכל בני ביתנו ומשפחתנו היקרים – הופיעה גם היא לפֿני[י]. החביבה! התדע כמה ח[י]בה ירחש לָה [112] לבבי, פה בנכר[,] למרות כל שהוא סובל, סובל בלי הרף ומנוח… התדע כי אהבתִיה באמת, כי אהבת־שו[ו]א לא תוכל להתקיים זמן רב כל כך, וגחלתה לא תוכל להתלקח בכל פעם אחרי ימי הִבְהוּב וכ[י]בוּי?

התעוררה גחלת־אהבתי הקדומה, אהבתי הראשונה, וכמו שיקר לי וקדוש כל עברי שהיה לי בבית־אבא, בקן־מולדתנו ובעי[י]רתנו השקטה[,] ונפשי כלה ומתגעגע אליו בלי הרף – כך יקר לי וקדוש ז[י]כרון־אהבתי זהו, שהכתה ש[ו]רשים בלבי זה כבר, והם עדיין מתקיימים בע[ו]מק לבבי, – ומתגעגע לה בכל לבי…

התעוררה גחלת אהבתי הקדומה, אהבתי הראשונה!

* * *

ליל יום א'[,] י“ח שבט, התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [23 בינואר 1916].

לרשום לא חשבתי עתה כלל, אבל “יומוני” מֻנָח עתה לפני[י] על הש[ו]לחן, וכשהעיפֿותי עין בדברים האחרונים של הרשומה שלפני הנוכחית – לקחתי עטי בידי, למסור אודות עני[י]ן זה איזוה דברים אחדים.

עם ז[י]כרון־אהבתי הראשונה וכפי הנראה גם האמתית, – זכרתי בחטאי הקשה שאני בעצמי איני מוחל אותי עליו, ושאין לו שום כפרה, לדעתי – זהו חטאי הקשה שחטאתי לנפשי לפני ח[ו]דש ימים מר[ו]ב פחזנות ורוח־שטות, בתתי את עצמי לחשוב ולהאמין במעין אהבה כביכול!

איני חפץ אפילו לכתוב ולהעלות את הדברים ביתר ב[י]אור על דפי־יומוני, כי פני[י] מבושה וחרפה יאדמו בז[ו]כרי, למה יכלה להביא פחזנותי. כן, עתה אני רואה את כל הצד המג[ו]חך שבדבר, ויחד עם זה את הצד הט[י]פשי והאו[ו]ילי. לולא את פני יומוני אני נושא, ונותן ערך רב לכל דבריו בלי שום הבדל, יען כי כ[ו]לם מחיי הם ויכולים לשמש לי בתור ז[י] כרונים [זיכרונות] המנעימים לפעמים רגעים קשים בחיי האנוש – כי אז הייתי קורע מתוך ה“יומון” את הדפים האלה, ויחד עם זה גם את הדף הנוכחי, שאני מזכיר את חטאי זה. רוצה הייתי לע[ו]קרו לגמרי מיומוני ושלא יהיה לו חלק בז[י]כר[ו]נותי[י]… אך גם על זה הייתי מְוַתֵר, לולא יָתֶר [113] הדברים הנמצאים ברשומות הדפים האלה ע“א [על אודות] מצב־נפשי פה בנכר, רחוק מהורי[י] וכל ב”ב [בני ביתי] היקרים ומעֻנה־צער וגעגועים לגורלם וחולה־געגועים אליהם – כל אלה הדברים שהם אצלי בתוֹר “ק[ו]דש ק[ו]דשים” לא אוכל לע[ו]קרים מתוך יומוני, זה יהיה כא[י]לו אני עוקרם מתוך לבבי, ולולא הם, אין אצלי שום ספק, שהייתי קורע את הדפים הנ“ל לגמרי מתוך יומוני. אבל עוד אתי[י]שב בדבר ואפשר כי במקום “מיתת־קריעה” אדון אותם במיתת־”מחיקה",²²⁴ מה שלא יפריע לשאר הדברים. וחבל, חבל! גם לזכור את זה קשה לי…

*

וכל זה עלה עתה ברעיוני[י] בהעיפי עין על דברי הרשימה שלפני זו האחרונים [האחרונה]. בז[ו]כרה [בזוכרי] כי רק לה לדבורתי הנעימה אני מרגיש אהבה טבעית ואמתית ולא למעין אלה רק לה ולא לשום אחרת. ועל פחזנות רגעית וט[י]פשות־לב פשוטה בנות־הרגע – אין משגיחים. הן כל זה כעשן פורח. אך בכ"ז [בכל זאת] קשה זה לי גם בתור דבר רִגְעִי. סלחי לי אהבה טבעית ואמתית! אשמתי! הריני מודה בכל פי כי אשמתי! אנ[ו]כי לא אסלח לי את זה לעולם! אבל אַתְ סלחי לי!…

*

הה! מה שלומכם עתה הורים יקרים? מה שלומכם דודה, אחיות[,] גיסים וילידים [וילידים] יקרים? מה שלומכם כל בני־משפחתנו, קרובינו, יקירנו? ומה שלומך אתְ דבֿורה נעימה ויקרה? לוּ ידעתְ כמה התעוררה בי אהבתי אלי[י]ך!

הה! לוּ יכ[ו]לתי לדעת משלום־כ[ו]לכם, ולוּ יכ[ו]לתם אתם לדעת משלומנו.

* * *

ליל יום ד'[,] כ“ח שבט, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפֿר הובין [1 בפברואר 1916].

זה כשבועי[י]ם שלא רשמתי כלום ביומוני. מדוע? – לא אדע בעצמי. כל היום טרוד אני וכשב וגם בתח[י]לת הלילה עדיין עסוק אנ[ו]כי ואחר כך טרם אפנה [אֶפָנֶה] כהלכה – מגיעה שעת הש[י]נה; ונשארה לך שעות קצרות לאיזו עבודה, וגם בשעות אלו אתה יושב[,] מהרהר וחושב, ואיזה עצלות שוררת עליך ואינה נותנת לך לעשות דבר־מָה.

*

[114] בימים האחרונים התגברה אצלי בדידותי[.] אין לי פה עם פי מי להתחלק עם ר[ו]שמֵי־נַפְֿשִי הפנימיים בפרט ועם רעיונותי[י] השונים – בכלל. אוהב אנ[ו]כי לשוחת בעני[י]נים ספֿרותיים ושאלות שונות המנסרות בעולמנו העברי אך פה אין לי כאלו שאוכל לשוחח אתם בעני[י]נים כאלו, מפני שידיעת השפה גרידא שיש להם, כמובן שאינה יכֹלָה לתת להם גם הבנה בַסַפְרוּת וכו'.

ולָכֵֿן מצטער אני מְאֹד שאחרי הפגישה הראשונה שנ עם מר בֶרְגֶר מליפיצ’יבקה א ואחרי הבטחתו לשוּב ולהשעות אתי שעות אחדות – לא ראיתיו עדיין, ואינו בא הנה;²²⁵ וגם את המכתב ששלחתי ע“י השו”ב [השוחט ובודק] הבורמלאי בשביל ירמיהו – נשאר בלי שום תוצאות. את המכתב שלחתי למיכאל שהוא בו[ו]דאי כבר ידע למי למ[ו]סרו – אך השו“ב [השוחט ובודק] מסר לי שמיכאל אינו יודע את הבעל שאליו המכתב שלוחַ וכפי הנראה שאינו ב”ב [בן־בַּית] ירמיהו בבורמל כלל, כי אם היה שם הא[ו]מנם היה קשה למיכאל למ[ו]צאו ולמס[ו]ר לו את מכתבי? אך הן לפי הסימנים שמסר לי היהודי יעקב גלבמאן²²⁶ מביריסטיצקה [מברסטצ’קה] – הרי אי־אפֿשר שלא י[י]מצא בבורמל, אם לא ירמיהו עצמו אז אחיו יעקב. אך בין כה וכה, מכתבי לא נמסר. וחבל!

*

בשבוע שעבר כתבתי דבר מעני[י]ן, מעני[י]ן בשבילי מצד ת[ו]כֿנו המיוחד. ברשימות “יומוני” הנוכחי בעת האחרונה, כבר הזכרתי פעמים אחדות על רגש הדת שנתחזק אצלי בעת האחרונה, רגש טמיר ונעלה הנוטע בלב הערצה ויקר לדת ולכל ק[ו]דשיה, וע[ו]קר מן הלב תפ[י]לה חמה לאל[ו]הי־ישראל בשעה זו הקשה.

ועל יסוד [זה] כתבתי מעין שיר בפרוזה, בע[ו]מדי לפני הדת ורוצה לחסות בצל כנפיה. הדבר הזה כבר נגמר כמעט. אך דורש הוא עדיין הרבה שכלול וע[י]בוד, ואחרי שאעבדו כראוי, – אפֿשר שאשוב לדבר עליו בתוך דפי יומוני.

כמו כן אני ממשיך לאט לאט את הפואמה הלירית שלי שת[ו]כנה לקוח מחיי הנוכחיים בַנֵכָֿר וממצב־נפֿשי הקשה בה[י]מצאי קרוע מהורי[י], אחרי שנהרס קן־מולדתנו ותועה פה כשה שתעה מן העדר.²²⁷

*

[115] בכלל מרגיש אני כי “עיקר” שלם עדיין אין לי. (מלבד אולי, במה שנוגע לציונותי ולאומיותי) עדיין אני סיר תוסס ורותח שהכ[ו]ל משמש שם בערבוביה זה עולה וזה יורד[,] זה יורד וזה עולה, זה נוטה שמאלה וזה – ימינה, והנה זה שנית שמאלה, וזה – שנית ימינה. מה שנדמה לי אתמול בתור דבר הכרחי, אוי [או] ראוי ומתאים למצבי – נראה לי למחר לט[י]פֿשי, בלתי־ראוי ומתאים, וכן חוזר חלילה. כל הרגשות עדיין רותחות [רותחים] בקרבי בלי סדר ואין העיקר מרגש ביניהם כלל… ולכן, בכ[ו]תבי איזה דבר במשך ימים, אפֿשר למצ[ו]א באותו הדבר המון סתירות ונ[י]גודים כי מה שכתבתי אתמול והיה בעיני[י] לטוב אני שוֹנֶה היום באופֿן אחר…

מה שהיה אתמול כל כך קרוב ללבבי – נתקררה קרבותו ביום המחרת, ואני נמשך אחרי אותו העני[י]ן שאתמול לא חפצתי לדעתו וברחתי ממנו…

והנה ברשימה הקודמת הטחתי דברים קשים כלפי “טעות־מוסרית” שטעיתי לפני כמה שבועות וכמה צער גרם לי חטא טעות זה [זו], הכ[ו]ל הכ[ו]ל כתוב ברשימה הקודמת בכל כך רגש נפֿשי ואמתי והנה עתה בא שנית אותו הרגש שכל כך התנגדתי אליו ברשימה הקודמת וברשימות אחדות שלפני זו. ועוד הפעם התחלתי להרגיש מין קורבה מיוחדת. 5.10.30.1²²⁸ סוף סוף עדיין צעיר אנ[ו]כי ולמרות פגעי הזמן רגשות הנעורים עדיין תוססים בקרבי. ואני יודע כי אפֿשר זה רק לימים מועטים[,] ואחר יתקפֿני רגש אחר המוּאר בכ[ו]ל, ומשיא אותי לעזוב הכ[ו]ל ולירֹק על הכ[ו]ל ולהתעודד עם צער לבבך הקשה.

*

בעת האחרונה נ[י]סינו באופנים שונים לשל[ו]ח מכתבים לב“ב [לבני ביתי] בברנובקה. גלויות אחד[ו]ת נ[י]סינו לשלווח דרך ברסטיצקאה; מכתב אחד דרך איזה “צלב־אד[ו]ם”, ועתה הננו שולחים ע”י חי[י]קיל וֵיץ מכתב ע"י “עזרה”.²²⁹ אם נתקבל או יתקבל אחד מכל אלו הגלויות והמכתבים – מי יודע?

הה! לו ידעו יקירינו משלומנו, ואנו – משלומם!

* * *

[116] ליל יום גב‘[,] ג’ אדר ראשון, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [6 בפברואר 1916].

כ[ו]לי משתומם ומתפלא לעני[י]ן שאני שאני ת מתעני[י]ן עתה בו. ועד כמה בלתי־קבוע רוחי, ואינו עומד על מקום אחד. הנה ברשימו באחת מרשימותי[י] הקודמות הטחתי דברים קשים וחריפֿים מלאים אמת ח[ו]פשית כלפי עצמי, על ח[ו]טאי חטא מוסרי קשה, בתתי לי להאמין ימים אחדים ב“אהבתי” לז. ב. וכמה הצטערתי על חטא זה, כמַה חפצתי לקר[ו]ע את אותם דפי ה“יומון” שנרשמו בימים האחדים של ה“אהבה” ההיא. אך לא יכ[ו]לתי אז לקֹרעם מפני שאר הדברים הנמצאים בדפים ההם, ובתור נקמה העברתי לכל הפחות קו[ו]ים אד[ו]מים בעפרוני האדום על אותם הדברים, כלומר: “לא היו ראוי[י]ם הדברים לה[י]כָתֵב”.

ועתה, ראה זה פלא נאחזתי שנית ברשת אהבה זה [זו] ובאון שבעתיים… עתה הקסימתני באמת ותִשְבְּ את כל לבבי… מרגיש אני ח[י]בה עזה אליה, ח[י]בה עזה כל כך… מבטה הנעים ילטפֿני כל כך… בת־צחוקה הבהירה – כטל על לבבי הכואב וכלה – כל כך נעימה לי כל כך. והיא אמנם כה טובה ונעימה, כה חביבה. והיא גם לי תאיר פנים. לא א[ו]מר, אם בי[י]חוד אלי… אך כמדומני שהיא מרגישה כבר בדבר… ובי[י]חוד מפני זה: אחרי שי[י]חוס[י]נו נתקרבו שנית כל כך, התחלתי לשוחח עמה לעתים יותר תכופות, ולאט לאט ג[י]ליתי לה על דבר שירי “פגישה”²³⁰ שנכתב עוד “אז” (בימי־אהבתי הראשונים) כמובן שלא אמרתי לה שהשיר ה[ו]קדש לה, והיא ב[י]קשתני מא[ו]ד שאראה לה את השיר הזה. אנ[ו]כי כמובן, דחיתי את בקשתה בא[ו]מרי שאת שירי זה אי־אפֿשר לי להראות, אך פעם כשהפצירה בי מא[ו]ד כתבתי לה את המ[י]לים האלו: “אבל אם השיר מ[ו]קדש לך, – הגם באופֿן כזה את מתעני[י]נת לקֹראו ואיך תתי[י]חסי אליו?” תשובתה הי[י]תה חיובית, והמ[י]לים האלו הן כבר הדגישו למדי[י] את מגמת־השיר… וכמ והבטחתי לה להראות את השיר הזה. אך למחרת כשהרהרתי היטב בדבר – נ[י]חמתי כי הבטחתי לה להראות את שירי. ואכתוב לה עוד הפעם כי ס[י]בות פנימיות מניעות [מניאות] אותי מלהראות לה את השיר – אחרי שהרהרתי היטב בדבר ושקלתי[ו] [117] לכל צדדיו ופרטיו. אך הוסיפֿה בכל בזאת ל[ה]פציר בי ובין כה הלך לבי ונמשך יותר ויותר אחריה, והחלטתי לתת לה את השיר הזה. ועתה אני אך רוצה אני לתת לה את השיר בצ[י]רוף הערה לברר לה את תמצית השיר ועפ"י איזה השפעה נכתב. וב[ה]ערהה זו אני עוסק עכשיו.

*

ויש, שאני מהרהר לעצמי: במה אני עוסק עכש[י]ו בשעת־חירום כזו?! ואיך אהין להתעני[י]ן עכש[י]ו בזה? הצרה כל כך גדולה, המחנק כל כך חזק. איך? ולמה?

אך יש אהרהר שדו[ו]קא מפני כל אלה איני צריך לתת שהצער והי[י]אוש יאכלו את לבבי כליל לנה ולמצ[ו]א חוק נאמן לנפשי הרצוצה והנדכאה.

* * *

ליל יום ב‘[,] ט’ [י'] אדר ראשון, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [13 בפברואר 1916].

מעט מא[ו]ד רשמתי בימים האחרונים, אעפ"י שבכל היה יום הייתי יכול לרשום, וגם ח[ו]מר לא חסר לי. אך מפני שבכל השבוע לַנְתִי אצל יחזקאל מפני שרעי[י]תו דבורה לא נסעה, וגם הוא לא היה ברוב ימי השבוע בבית, – לכן לא יכ[ו]לתי לרשום כלום, וגם לכתוב לא כתבתי שם כלום, כי אין הבית ההוא מ[ו]כשר לי לדברים כאלו.

*

את שירי והערתי ה נתתי לה וק[י]בלתי עליהם תשובה חיובית, ובכלל התקרבו י[י]חוסינו מא[ו]ד בימים האחרונים. ויש שדבר זה גורם לי לרגעים שביעת־רצון, ויש שגורם לי איזה צער נסתר ויגון צובט…

[118] הנה למשל היום נמצאתי במצב־נפֿש קשה כל כך. הכ[ול], הכ[ו]ל העיק על לבבי. נוכחתי בערבוביה שהשולטת בקרבי כי תועה אני בין שבילים ודרכים שונים ומש[ו]נים ואיני מוצא דרך. תועה אני בין חידות ופתרונים שונים ונתסתבכתי בהם יותר מדי, ואני כל כך עי[י]ף, והכ[ו]ל בעיני[י] כה חסר־עני[י]ן וחִוֵר, גם האהבה גם הכ[ו]ל, מנוחה – אני רוצה. ולא באלה המנוחה…

אך בכל זאת לא יצאתי מרשתת [מרשת] ־אהבתי האחרונה שנלכדתי בה. ובפ[ו]גשי עִמָה – רגשות נעורי[י] יתעוררו בכל ת[ו]קפֿם …

*

ויש שעוד רגש זה מעיק על לבבי בכל ת[ו]קפֿו: בשעת־חירום נוראה כזו, בימים קשים ונוראים כאלו, עת העולם טובל כֻלו בים של דם ודמעות וצרות אין קץ, עת אני הוא האחד מהסובלים הכי קשים, בה[י]מצאי קרוּע מהורי[י] וכל ב"ב [בני־ביתי] היקרים, “קרע” קשה כזה שלא נדע כלום האחד מהשני – ובמצב כזה איך אָעיז להגות באהבה?

איך אעיז ללח[ו]ץ ידי אהובה?!

ואם גם רגש אחר קורא לי: רצוץ אני, נדכא אני ואני מ[ו]כרח לבקש תנחומים, לבקש קצת מפלט – אם גם רגש זה צודק במקצת[,] כ[ו]חו של הרגש הראשון עדיין גדול הוא.

* * *

[119] ליל יום ד'[,] י“א [י”ב] אדר ראשון, בתקופֿה הנוראה בכפר הובין [15 בפברואר 1916].

“סיר תוסס ורותח אני שהכ[ו]ל משמש שם בערבוביה, זה עולה וזה יורד, זה יורד וזה עולה” – בדברים אלו ומעין אלו צי[י]נתי את תְכוּנָתִי הנוכחית באחת מרשימותי הקודמות,²³¹ ואמנם כך הוא הדבר אצלי, “סיר תוסס ורותח אני”. רגשות שונים וסותרים זה את זה תוססים בקרבי, רעיונות, הרהורים סותרים חולפים במוחי, – ומנוחה אין בקרבִי, כל זה ידכאני, יְעַיְפֵני – וקשה לי. נוסף על צרותי[י] ומצבי הפרטי הקשה, נוסף על דאגתי הידועה והתדירה העוברת כחוט בין כל הרשימות ש“ביומון” הנוכחי – נוספֿותים עלי[י] צער ויגון כלליים, ומה מעיקים [מעיקות] על לבבי שאלות־חיים שונות, שאלות קשות, עוד מעמיק אני גם בחידת־החיים הכללית, ולבי קולט לתוכֿו גם צער זה… וקשה לי מא[ו]ד…

יש רגעים שאני נעשה קשה כצור, כל דבר לא יעני[י]נ[נ]י, לא יזעזעני, ובכ[ו]ל אני מואס, בכ[ו]ל, גם בדברים שהם לי לפעמים יקרים ואהובים, איזה רגש משונה תוקפֿני אז.

במצב מעין זה הייתי גם הלילה ולכֿן גם התי[י]חסותי לז. ב. רופפֿה לרגעים אלו, אך אחר כך יָשבה אצלי ואנ[ו]כי ג[י]ליתי לה קצת ממצב־נפֿשי, ככה ישבנו זמן רב ושוחחנו.

[120] הרבה ג[י]ליתי לה מתכונתי וממצבי, וראיתי והרגשתי כי שיחה זו ק[י]רב[ה] אותי אליה מא[ו]ד.

ואיך אני בעצמי מתי[י]חס לי[י]חוסינו ההדדים? באמת הייתי צריך לענות ולברר לעצמי את זה, אך לא אוכל לעשות את זה. יש שלפעמים כי “ערבוביה” אני[,] “סיר תוסס”… ולפעמים יש שאני מתי[י]חס לדבר זה ברצינות ובהתמכרות ולפֿעמים בב[י]טול ולעג לי לעצמי…

*

קשה נעשה היה אצלי מצבי הח[י]צוני בימים האחרונים והרבה אני סובל מפאת זה. יודע אני כי אשת יחזקאל, דבורה, מתרעמת עלי[י] בלי צדק שבימים שלא הי[י]תה פה לא ישבתי כל היום בביתה. אך מה א[ו]מר אני? – לי לא אין [כך!] מה להגיד, כי אם לבכות ולבכות במסתרים, אך הלב נתאבן, מקור הדמע יבש אצלי, וכך לבבי בוכה בוכה במסתֹר. כמו כן גורם לי הרבה צער הדבר, שבכל פעם כשר' [כְּשֶרַבּ] יחזקאל נוסע לאיזה מקום צריך אני ללון שם[,] מה שלא נעים לי ואיני יכ[ו]ל שם לכתוב ולקר[ו]א כלום.

*

מפני הש[י]נה התוקפֿת אותי אני מפסיק את רשימתי.

* * *

[121] מוצאי־שבת, י“ד [ט”ז] אדר שנ ראשון, תרע"ו[,] בתקופֿה הנוראה, הובין [19 בפברואר 1916].

את הכ[ו]ל הייתי רוצה לרשום, את הכ[ו]ל הייתי חפץ להביע בשלמות ובפרטות אך לבי תוסס בי כל כך, רוחי כל כך נרגזה על עצמי ואיזה רגש משונה כל כך תוקף אותי עד שאיני יכ[ו]ל לצמצם את כל מחשבותי[י] ורגשותי[י] ולהעלותן [להעלותם] על גבי דפי היומון.

*

כפי שנז שהזכרתי ברשימות הקודמות נעשו הי[י]חוסים ביני וביין [ובין] ז. ב. קרובים מא[ו]ד. התחלתי להרגיש אליה באמת רגש אהבה חזק מא[ו]ד, שיחותנו ההדדיות היו מלאות ח[י]בה ורעות, הגיעו הדברים לידי כך שהיא רשמה לי בפנקסי את הדברים האלו: “חביבי! אני אוהבת אותך וכו[']”.

אתמול אמרתי לה כי יש על הדברים שכתבה לי בפנקסי יש לי לשא[ו]ל שאלה אחת. חפצתי לשאלה כי בכדי לנסות אם אמנם י[י]חוסה אלי[י] בלתי מזֻיָף הוא רק לבבי, בי[ו]דעי א כי כי [כך!] לא פעם שמעה דברי־חלקות מפי אוהבים… אם אמנם לא ידעתי איך היא התי[י]חסה אליהם, ובחפצי לדעת את התי[י]חסותה האמתית אלי[י], חפצתי לשאלה שאלה זו: “אם את הדברים שכתבה לי בפנקסי, כתבה בפעם הראשונה בחייה רק לי, ומעולם לא כתבה ככה לאחרים? שאלה זו חפצתי לשאלה, בי[ו]דעי כי אם רק תשיבני, יָפִיץ זה קצת אורה על כל ה”עני[י]ן" בכלל…

והנה היום בצהרי[י]ם בה[ו]לכי אתה בכפר למקום שהצטרכה ללכת, חפֿצתי לשא[ו]ל אותה את זה. אבל להציע לפניה את השאלה פ בבת־אחת, לא מצאתי לנכֿון. וחפצתי בהדרגה ע"ח [עם חילופי?] שיחה להגיע עד השאלה הזאת, בתח[י]לה שאלתיה אם כתבה את דברים בפנקסי מע[ו]מק לבה בלי שום זיוף, – תשובת[ה] הי[י]תה חיובית. אחר כך שאלתיה הצעתי לפֿניה שתענה לי על־השאלה שכבר הצעתי לפֿניה באותהו לפנות הלילה כששיבנו [כשישבנו] יחד ושוחחנו בקרבת־רוח כל כך טובה: “אם התי[י]חסותה אלי[י] כאל כל מכיר, או כ התי[י]חסות של “בי[י]חוד”…[”]

ומפה התחיל הקונפליקט, שהוא מרתיח עתה את כל לבבי ולא בעצמי [ולא אדע] מפני מה, וגורם שאכעס על עצמי ולא אדע גם כן מפני מה.

[122] כשהצעתי לה שתשיב על שאלה זו, אמרה שאינה יודע[ת] מה לענות מפני שדורשת היא את השאלה הזאת לשני פָנִים. זמן רב התו[ו]כחתי עמה כי כו[ו]נתי היא רק אחת וכשתגיד [ושתגיד] לי איזו כו[ו]נות היא חושבת היא, אך היא לא חפצה להגיד לי. סוף סוף אמרה לי את הכו[ו]נה הראשונה: [“]אם מתי[י]חסת היא אלי[י] בתור חבר באותה ההתי[י]חסות כמו לכל חבר, או בי[י]חוד?” ואת הכו[ו]נה האחרת לא חפצה לי לאמ[ו]ר בשום אופֿן, אנ[ו]כי כמובן הבנתי תיכף שהיא חושבת “או לתור [בתור] אוהֵב”, ואחרי שהבטחתי לה כי באמת אני יודע את הכו[ו]נה השני[י]ה, בזה אמנם כו[ו]נתי בשאלתי. אמרה לי שעל זה כבר לא תוכל להשיב מפני שזהו כבר דבר נכבד וקשה. (ובצדק). נכנסנו אחר כך אל חדר המ[י]טות. כבר היה לפנות ערב. ישבנו אצל השלחן. ופה התחילו הרגעים הקשים שלא אצליח לתארם בזה ביומון.

אנ[ו]כי הכרתי תיכף בפקפוקה ובאיזה אי־רצון מאחר שהיה נ[י]כר על פניה החביבים. היא אמרה לי כי זוהי זהו שאלה דבר “נצחית” [“נצחי”] (ובצְדֶק) ואי־אפֿשר לה לענות עליה בחיוב. אמרתי לה אם השאלה הזאת כל כך נכבדה ואם הדבר כל כך יקר ורב־ערך – מדוע אנ[ו]כי לוקחו עלי[י], וענתה לי כי אצלי הדבר יותר קל, אך מצדה קשה הדבר להתגשמות. הגיעו הדברים לידי כך, שאמרתי לה שת[י]תן לי את שירי וההערה שהגשתי לה בחפצתי [בחפצי] לעיין שם באיזה דברים. כשנתנה, אמרתי שאני לוקח, באופֿן כזה, אם היא סרה ממני, את השיר ואת ההערה ממנו. היא התנגדה לזה בא[ו]מרה כי השיר כבר שלה הוא…

קשים מא[ו]ד היו לי הרגעים האלו, אנ[ו]כי ישבתי וד[י]ברתי אליה דברים שונים שלא אזכרם בב[י]רור בכדי להעלותם בזה והיא שתקה אך מתוך עיניה ופניה נ[י]כרו אותות של צער ואובדת־עצות… גם לה כַּנִרְאֶה קשה היה…

ככה נמשכו הרגעים הקשים האלו, שלא הביא[ו] לידי שום תוצאות, אנ[ו]כי ד[י]ברתי והיא החרישה, את שתיקתה לא ידעתי איך לחשב. אחר כך הלכנו שנינו ל“מעלה” אל דודתה חיו' [חיה], וככה אמרתי לה בדרך [123] בתוך שאר דברי[י]: “הלילה אהיה אצליכם [אצלכם], ואתה [ואת/ועתה] בחרי לך את אחת משתי אלו: או שת[י]תני לי את ידך, או שתחזירי לי את שירי והערתי וכו' – והכ[ו]ל עבר… [”]

במשך הערב היו י[י]חוסינו לא רעים, ועתה כשהייתי אצלם, הוטבו עד למא[ו]ד עד שלא הוצרכתי לקחת בחזרה את השיר, אחרי רֹב פקפוק שלא אדע בכל זאת מקורו – הושיטה לי את ידה. עתה כשיצאתי מן הביתה ל[י]ו[ו]תני אל הדלת [ו]הושיטה לי עוד הפעם את ידה, חפ שאלתי ממנה אם מֻתָּר לי לנשק את ידה, והיא ענתה “עד כאן לא”. שאלתיה: ולהבא? – ענתה: אינני יודעת. – ובכן עתה אסור. הגידי מפני שאיני עושה דבר כזה אם אוסרים עלי[י]. – כן, אסור, – ענתה – שלום – ליל מנוחה – וכלך! ²³² נכנסתי הנה ורוחי בי עתה כל כך תוססת ורותחת מכל היום בכלל ומהרגעים האחרונים בפרט.

אני אוהב אותה ובתח[י]לה חשבתי שגם היא אוהבת אותי. אך איזו אהבה היא זו, אם “לפנות ערב זה” ואחרי שחפצתי לנשק את ידה ולא נתנה לי…

ולמה אני משפיל את עצמי כל כך?… למה אני מתרפס?… ולמה אתן לה באמת לחשוב שאנ[ו]כי נכנע לה?… איך זה?… איך אני מעיז להשפיל ככה את עצמי?… אנ[ו]כי יצחק בן יהודה אריה למדן, איך מעיז אני כה להתרפס, ולפני מי? העולה עליה או לא?… איך?… וכועס אני על עצמי שנתתני לעצמי [כך!] להתמכר לעני[י]ן זה בכלל ושיביא לידי תוצאות כאלו, ושיגרום לי צער כ"כ [כל כך] הרבה, כא[י]לו מעט לי צערי התדירי והנורא… ובין כל אותו הכעס ובין כל אותה ההתמרמרות, אני גם מצטער בחשאי שי מפני שאינה אוהבת אותי כמו אני אותה… מצטער בחשאי… ומה לעשות? הלקחת את השיר וההערה ולהפסיק את הי[י]חוסים לגמרי ולמחוק את הכ[ו]ל מלוח לבבי?… אבל זה קשה לי מא[ו]ד לעשות. וכי מה? להמשיך להבא את י[י]חוסי[י] הטובים אליה? אבל איך אפשר לי להתי[י]חס אליה בח[י]בה כזו, אם היא לא אינה [אינה] מתי[י]חסת אלי[י] בקרירות?… איך אשפיל כה את עצמי? לא[.] כבודי [124] וכבוד אבותי[י] לא י[י]תנני לעשות ככה. לא אנ[ו]כי עשיר־הרוח (אם גם עני אני אך למול כ[ו]לם שפה עוד יש לי רב) אתרפס כל כך לפני מי שהיא?…

וככה מתנגשים [מתנגשות] בקרבי רשויות אלו ומצערות אותי כל כך. ומה לעשות? אך סוף סוף הרבה לא י[י]מָשֵך, כמדומני מצב זה, אנ[ו]כי אקרב את קצו של מצב כזה, או ימינה או שמאלה!

* * *

יום ב‘[,] ב[’] דר"ח [דראש חודש] אדר שני, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [6 במרס 1916].

יותר מחצי ירח ימים עבר מיום שלא רשמתי כלום ביומוני. יש פעמים שאני רוצה לכתוב ויש מה לכתוב, אך איני כותב מפני ס[י]בות ח[י]צוניות, למשל: חֹסֶר פנ[א]י, ח[ו]סר דיו או עט, ועוד מעין אלו; ופעמים יש שאיני כותב מתוך איזו עצלות פנימית השורה על נפשי הנכאה והעי[י]פֿה, איזו עצלות הבאה אמנם מתוך עי[י]פֿות רוחנית[,] מתוך התלבטות נשמה בלתי פוסקת, מתוך הרהורים ומחשבות שאינן פוסקות, מתוך נדודי נפֿש נוראים הַמְעַיְפִֿים באמת את כוחך הרוחני.

בלילה, בבית שלמה בורשטָק יש שאיני רוצה עוד לישֹן כלל ושהייתי יכֹל לשבת ולכתוב ביומון או להתעסק בשאר עבודותי[י] הַפִיוּטִיוֹת, – אך עי[י]ף אני עי[י]ף, ואני אומר בלבי: למה לי לשבת שעות אחדות ולעבוד [125] עבודת מחשבה ורֶגֶש מה שיוסיף צער על צערי ועי[י]פֿות על עי[י]פֿותי. טוב לי יותר ללכת לשכב ליש[ו]ן, לה[י]רדם ולשכ[ו]ח הכ[ו]ל, הכ[ו]ל – ולנוח. לנוח! לנוח!…

הנה ס[י]בות כאלו מניעות אותי לרשום[,] לכתוב וכו'!

*

במצב־רוח קשה אני נמצא בימים האחרונים, מצב־נפֿש קשה, שעד כמה אשתדל למס[ו]ר צֵל־צִלוֹ פה על דפי היומון – לא יעלה הדבר בידי גם בחלק קטן. ואיך אפשר הדבר? כל רֶגַע, כל דק²³³ מלא רגשות[,] הרהורים שונים ומלאים מחשבבה [מחשבה] והתעמקות; כל יום הרי הוא בן מחשבות עמ[ו]קות סבוכות ושלובות זהו בזו, מתפַשְטות, מתעמקות ומתרחבות לכל מראה עין, הרהור קַל, ופֹעל ידי[י]ם. ורשת מחשבה ורגשות מס[ו]בכה כזו אפשר להעלות על גבי הַנְיָר?… ולוּ גם צל הרשת אוֹ צל צִלָה?

ואני כבר עי[י]פֿתי מא[ו]ד, עי[י]פֿתי מר[ו]ב מחשבות[,] מר[ו]ב נדידה ותעי[י]ה בדרכים וּבִשְבִילֵי־רוח שונים, עי[י]פֿתי ומנוחה אין בקרבי. חידת־החיים הישנה ושתמיד והחדשה תמיד – אינה נותנת לי מָנוח. שאלת החיים והמו[ו]ת [126] לַכְדָה אותי ברשתָה, וכא[י]לו היא מבקשת פתרונה… הספֿק המלַוֵני על כל צעד וצעד, – מעַנֶה אותי בלי חמלה. בכל מראה, בכל הרהור ורעיון הוא שם את רעלו הַמְסֻכָּן, גם על קרני האור המופיעות לפעמים כנהוג הוא מַטיל צל כבד עליהן עד שי[י]עלמו מעין… ועל כל אלו עוד נוסף גם צער ודאגות פרטיים ההולכים שלובי־זר[ו]ע ביחד עם ע[י]נויי־הנפֿש הנ“ל, וכל זה מצטרף ביחד לערבוביה נוראה לח[ו]מר מ[ו]פֿשט תוסס ורותח, ואינו נח אף לרגע. ובמצב כזה מה הם רגשי הנ[ו]ער כי אשים אליהם לב?… “אהבה?” הבלים! כזו לא הי[י]תה אצלי ואינה גם עַתָּה! נפש שתהי מֻכשרה מצדי לאהבה מֻפֿשטת נשגבה, נעלה – לא מָצאתי עדיין… ו”אהבותי[י]" כביכול שעד הנה, הוי, אלו לצערי אינן אותן שאני מבין וגם אינן ראויות לה[י]קרא בשם זה… אלו הן רק תוצאות ישרות ואולי מָכרחות (למרות הרצון לפעמים…) מלב הגבר, מלב הבשר־ודם…

* * *

ועל דא קא בכינא,²³⁴ ועל זה גדול הוא צערי ברגעי [127] חשבון־הנפֿש… וג[ו]על־נפֿש נורא יתקפֿני לז[י]כרון כל זה – – – – – ואז מואס אני בכ[ו]ל, מואס ושוטה מכ[ו]ל, סולֵד אני… אותו הדבר שהכניס זעזוע בכל א[י]ברי[י], ושהתי[י]חסתי אליו בהתמכרות נפֿשית, ו ועוד יש רגעים שאני מכניסו בצורה נאה הנקראת הבאבה הבהא²³⁵ – הוא מצערני ומדכאני מא[ו]ד ברגעים של חשבון הנפֿש בהתעמקי בו ובה[י]ו[ו]כחי כי [י]וצא הוא מן המקור העכור הידוע – – – – והראיות יְדוּעוֹת….54 40710506 [?].²³⁶ בעל נפֿש, הוש נְזִירוּת מכ[ו]ל, לַעַג לִי לְעַצְמִי, וכו' – כל זה ומעין זה תוקפֿני ברגעים של חשבון־הנפֿש, וביחד עם זה אני ממשיך את זה להבא, ממשיך את זה למרות יָדְעִי את הצפֿון מתחת למסו[ו]ה הַחִיצוֹנִי… “משתעשע אני ולא יותר” – רעיון כזה חולף לעתים תכופֿות במוחי… ואמנם הרבה אמת יש ברעיון זה… משתעשע אני ולא יותר! ושע והשתעשעות זו כא[י]לו היא נעשתה אצלי באיזו מ[י]ן רגש־נְקָמָה פנימית… [כךִ!] נקמה בהחיים העולבים והנוקמים; נקמה באותו המון שחושב את עצמו תמיד [128] להַמכניע, להשולֵט, בתקופֿה ידועה, על הצד שכנגדו – – – אעפ“י שבתח[י]לת הדבר, התחיל זה עפ”י הקו[ו]ים הנ“ל, אך עתה נהפך הדבר – – – – ואם אמנם כבר הגיע הדבר עד לְמַדְרֵגָה רצויה בעני[י]נים כָּאלו (לא לי כמובן) אך הוא אינו יכול כבר לעשות שום ר[ו]שם נעלה וראוי, בי[ו]דעי כי סו”ס [סוף סוף] זה יוצא מעסק מן המקור העכור – – – נשיקות, לטיפֿות – מָה הן מוסיפֿות?… וגם בשעה שאתה נתון ברגעים האלו, ואתה מתוך זעזוע־ע[ו]נג פנימי, – אתה כועס על עצמך אחר כך על כל זה וא וכ[ו]לך תמיד תוהה ותמהה [וְתָמֵהַּ], כועס ולועג[,] מצטער ומתמרמר, על זה. אך

אך כבר די יהיה לי לכתוב על זה. הן סוף סוף גם זה דברים אלו אינם ע[י]קריים תמיד אצלי וקבועים במסמרות, רק בימים האלו שמצב־רוחי קשה מא[ו]ד אני מחזיק בדעות אלו, אבל יש רגעים שאיני שואל[,] איני חושב ואז טוב לי, – – – אך כמעט תמיד באים רגעי־חשבון הנפש ומחריבים את הכ[ו]ל, הכ[ו]ל עד היסוד.

*

[129] ובמצב־רוח קשה כזה אני נמצא. עי[י]ף אנ[ו]כי. אין מנוח. וכבר רוצה אני להאמין שאת המנוחה לא אדעה כבר… מאחרי [מֵאַחֲרֵי] שהספק מענה אותי כל כך על כל צעד וצעד… מאחר שחידת־החיים אינה פוסקת לענות אותי… ואי מנוח? אי מפלט מכל אלו? רגעי עֹנֶג קצרים, הבאים בחיי האנוש – מה הם ומה כוחם כי יוכלו להקל מעלי[י] את עול הי[י]אוש והסָפֵק?… ולהפך,] יש רגעי־ע[ו]נג כזה (ידועים) שימים ששעות אר[ו]כות אחריהן, הצער והנחם צַעַר־נֹחַם נורא והתבטלות עצמית, וכאב גדול, – ממלאים את הלב… ובכן, נוכחתי עוד פעם בימים האלו, כי סוף סוף דרכי היחידה – היא ארצה ישראל, שם אולי המקום היחיד שאוכל למצ[ו]א שם את מנוחתי. זאת אומרת: – איני בטוח כי כי [כךִ!] שמה המנוחה. לא! אבל אפֿשר לחשוב כי שמה אמצאינה ]אמצאנה], ואפשר לקוות כי שם מקומה, בי[י]חוד בעבודה גופֿנית על אדמת־אבות… העבודה היא תשכיח את הכ[ו]ל הכ[ו]ל והיא נוטעת רק חיים בלב האדם, חיים בלי ר טענות ושאלות, בלי הר ספקות ופקפוקים [130] חיים פשוטים, טבעיים ויפים של עובד. ואם גם לא רק בעבודה – המנוחה. בתוך או[ו]יר הארץ, בין הרי הגליל ויהודה, בין סלעיהם, בין ח[ו]רבות־הקדומים והוד־הקסם הקדמוני השפֿוך עליהם, במזרח היפֿה, במזרח, במזרח – בין ערבות החול, בין חורשות הַתְמָרִים, תחת שמי־המזרח – אי־אפֿשר שנפֿש כואבת כְוַת צמאה־למנוחה – לא תמצא מרגוע בין כל אלו ולוּ גם במקצת.

אך, הוי, ר[י]בונו של עולם! כמה רחוק אני מארצי – ארץ האבות היקרה! הוי כמה רחוק! כי מה אני עתה ואיה? ומה כל חיינו? כ[ו]לנו תלויים אנו עתה בין השמים והארץ, כמו חיים חיים זמניים ועראיים. ח[ו]רבנות, ח[ו]רבנות בכ[ו]ל, הרס… שממה… הסער מתחולל ומתחולל בלי הרף ואין להרגיש ולדעת מתי יגיע קצו, הלב כואב. ומה זה?… מה יש?… קשה, קשה מסביב! אין כלום! ולאן ת[י]שא נפֿשך חולם? ואיך ת[י]תן עתה להזיות־שו[ו]א לשחק לפניך?

[131] ליל יום ד‘[,] ג’ אדר־שני, בתקופה הנוראה, הובין [7 במרס 1916].

היום נמצאתי במצב־רוח שונה מהימים הקודמים שהוליד[ו] את הרשימה הקודמת… הייתי קצת עֵר יותר… וקרוב אליה יותר, בח[י]בה עזה והתקרבות – – – והיא אלי[י] כה קרובה, אוהבת אותי מא[ו]ד. כמה מאמינה היא בי!…

*

לפנות ערב כשלִמדתי את נחמה שררה דממה בבית. הילדים הלכֿו. ודממה הי[י]תה. ושעת בין־שמשות ואיזה רגש כמוס דמדומי תקפֿני[.] ברגעים האלו לא התאפקתי ועפ[“]י הרגשה עמ[ו]קה פנימית יצא תיכף מתחת עטי שיר קטן “בין השמשות”²³⁷ המצי[י]ן את מצב־רוחי ברגעים אלו[,] מצב בלתי־ידוע מב שאיני יודע באיזה עולם אני. הנה השירים הדברים הכי טובים ונאים הם אמנם היוצאים מתחת היד עפ”י ה תיכף אם ההשפעה עוד לא עברה ממך וההרגשה השלמה עדיין תוססת בלבבך ואז תספיק לכתוב טרם שעברו הם – יצא מתחת עטך דבר נאה ואמתי.

[132] ליל יום א‘[,] ז’ אדר שני, בתקופֿה הנוראה. הובין [11 במרס 1916].

השעה כבר מאֻחרת עתה. הכ[ו]ל כבר ישנים. גם פה בבית שלמה, וגם שם אצל חיה, ואני יושב לי יחידי לאור העששית ורושם את רשימתי הנוכחית.

*

ערב מעַנְיֵן היה לי הערב הנוכחי.

זה כבר ימים אחדים שהתכוננתי לשוחח קצת עם ז. ב. ולנגוע בנימים הכי־טמירים שבלבה בנוגע ליחוסנו ל להתי[י]חסותה אלי[י] והערב שוחחנו קצת, ונוכחתי כי אמנם קרובה היא אלי[י]; ואוהבת אותי באמת.

תמיד הייתי מסֻפָק אם אהבתה אלי[י] נובעת באמת מע[ו]מק לבָה[.] למרות שהתקרבה אלי[י] ביותר, נדמה לי, כי זה אצלה רק רגש עראי ועובר. מדוע נדמה לי ככה? מפני שאדע כ שכבר התי[י]חסו לה אחדים התי[י]חסות־של־אַהֲבָה, ואנ[ו]כי אעפ"י [אף על פי] שלא ידעתי איך התי[י]חסה היא לאלו, אבל הדבר הזה בעצמו כלומר ידיעתי שכבר הית היו לה התי[י]חס[ו]יות כאלו, הטיל קצ ספק בלבי, אם אוהבת היא אותי באמת, או זה אצלה רק רגש עראי ועובר.

[133] ובחפצי לדעת את זה; בחפֿצי לברר היטב את התי[י]חסותנו ההדדית, נגעתי, הערב, בְשִיחָתֵנוּ בדבר זה. ובשאלה זו פניתי אליה: “אם כבר התי[י]חסה פעם בהתי[י]חסות כזו שהיא מִתְיַחֶסֶת עתה אלי[י]?” היא לא ענתה תיכף, ראיתי כי גדלה התרגשותוה, וגם התרעמה עלי[י] ששאלתיה שאלה זו, אך אחרי הוכיחי לה שאין לה על מה להתרעם וכי אנ[ו]כי הלא רק שואל שואל [כך!] בתור לא יודע – ענתה לי כי היא עונה לי דבר שעוד לשום איש לא אמרה כזה… ואם אמנם הר הרבה כבר אהבוהָ אחדים, אך התי[י]חסותה אליהם לא הי[י]תה התי[י]חסות של אהבה, ולשום איש לא התי[י]חסה כמו אלי[י] – – –

עוד שוחחנו קצת מסביב זה. היא ד[י]ברה בהתרגשות עצומה כל כך, עד שרעדה; ועתה נוכחתי כי אמנם אוהבת אותי, אוהבת אותי באמת.

ושבע־רצון אני משיחתנו הקצרה שבערב זה, כי עתה אופקים חדשים י[י]גָלוּ על שְמֵי ידיד[ו]תֵנו; הערב הזה הוכיחני כי ישנה נפֿשי המוקירה אותי, האוֹהבת [134] באמת. וטוב ככה. טוב כי בשעָה שהלב כואב, בשעה שהצער תוקף את כ[ו]לך ועוצר בעד נְשִימָתְךָ, וקשה, קשה לך כל כך – טוב שיודע אתה שישנה נפֿש מַרְגֶשֶת האוהבת אותך, מביטה עליך בעיני־אחות רחמני[י]ה, ומלוֶָה אותךָ במבטיה בשעה שמרוב צער אתה צועד אנה ואָנָה; טו כן טוב ככה! טוב שיודע אתה כי יש נפֿש קרובה אליך! איפה יש נפֿשות יותר קרובות[,] יותר דואגות וכואבות לגורלך – מההורים היקרים? העלה בידי האמנים הכי גדולים עד הנה לתאר בדיוק את גנזי־לב הָאֵם? העלה בידם עד כמה שצי[י]רו וצי[י]רו לתאר את רגשותיה, כאבה, צערה, רחמיה, שמחתה וכו' לבניה? ורגשות האב? – זה הגבר שאת כל רגשות־אהבתו לבניו הוא שומר עמֹק בלבבו ואינם [ואינו] מוציאן [מוציאם] לאור השמש כמו האם, וכ אך מה רבים ועשירים הם גנזי־לבו השמורים המוצנעים מעין רואה… כן, החיק הכי נאמן וטוב – הוא החיק של ההורים היקרים, והנה עתה בשעת־צרה נוראה כזו [135] שקר[ת]ה את ביתנו, ע"י הסער המתחולל עתה על פני העולם בכללו, בשעת־חירום כזו נתרחקנו מהורינו היקרים ואין הם יודעים מגורלנו, ואנו – מגורלם. וכמה נורא מצב כזה! מה נוראים הצער והכאב[,] הי[י]אוש והמחשבות המרות והרעות שמצב זה מוליד בין שני הצדדים! מה נורא, מה נורא! ובשעה שרחוק אני עתה מחיק הורי[י] היקרים, ואני כל כך מדֻכא, כל כך שבור ורצוץ מהמאורעות האחרונים והנוראים ועל הכ[ו]ל – ההתפרדות שביינינו. בשעה קשה כזו שבודד עתה [אתה] כל כך, בודד בעולמך פ הפנימי, ואין עיני[י]ם של אם יקרה, אב יקר ואחות חביבה מלוות אותך במבטיהן בשעת צרה זו – האם לא טוב הוא כי ישנה נפש האוהבת אותך, אַהֲבת־אָחות? האם לא ארגיש קצת־נחמה בי[ו]דעי, כי ברגעים קשים שהצער והכאב ימלאו את לבבי עד אפס מקום, מבלי י[ו]כלו להכילָם – ישנה נפֿש אחת המהרהרת עלי[י] בחשאי, וטֹוָה לי מַסֶכֶת [136] של מחשבות ודמיונות?…

וגם אני אהבתיה. אהבתיה באמת, כי נוכֿחתי שגם היא אוהבת אותי באמת. אי אפֿשר לי להתי[י]חס אליה בהתי[י]חסות אחרה שהיא מתי[י]חסת אלי[י]; ואי־אפֿשר לה להתי[י]חס אלי[י] בהתי[י]חסות אחרה שאני מתי[י]חס אליה. ואני מרגיש כי הערב הזה קֵרְבָנוּ הרבה מא[ו]ד, קשר חִזֵק יותר את הקשר שבינינו.

הייתי יכול לכתוב עוד ועוד בנידון זה, בכלל, לבי עתה פנוי לזה, רגשותי[י] נוחים, ורגשי־אהבתי שתוססים עתה בלבי בכל ת[ו]קפֿם – היו יכולים לתת לי ח[ו]מר להמשיך את רשימתי הנוכחית. אך אסתפק לעת עתה בדברים אלו, שמביעים כמדומני את עיקר הרגשותי[י] בשעה זו. השעה כבר מאֻחרת.

* * *

ליל יום ב‘[,] ח’ אדר־שני, בתקופֿה הנוראה, הובין [12 במרס 1916].

מצב־רוחי נמצא תמיד כמו במצב של קדחת, יש יום שאני נוח והרגשותי[י] נוחות ואיני מד[ו]כא כל כך, [137] ויש יום שנורא הוא מצב־רוחך. רוח רעה מבעתני. ויש שהיא מרפה ממני ליום, אך למחרת תקפני שנית – ומהי תולעת הכאב המוצצת את לשדי בלי הרף?…

למה כה קודר אתהלך?… ומהו הצער הנורא הממלא את כל חושי[י]?… אני טובע באיזה תהום נורא[,] טובע וטובע ולא אדע כלום…

*

היא אוהבת אותי באמת וגם אני אהבתיה! אהבתיה… וכה קרובים אנו זה לזה, לב מרגיש לב[,] נפש אוהבת את אחותה – מה טוב! אך מהו הכאב הנעלם האוכל את לבבי בלי הרף?… למה תאבל נפֿשי בדומי[י]ה?…הוי אַיֶהָ המנוחה?… מה קשה, מה קשה! – – –

* * *

יום ה', י“א אדר שני, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [16 במרס 1916].

אני יושב מוּל החלון ורושם את רשימתי הנוכחית, ודרך החלון שופֿע אור השמש, שמש־אביב חמימה וטובה… הוי הלב כה כואב, כה מפרכס בחבליו… האביב הולך ומתקרב[.] הוא כבר מראה את אותותיו, הוא קרוב[,] האביב; שכבת [138] הקרח שעל פני האדמה הולכת הלו[ו]ך ונמסָה, ובמקומות אחדים הרפֶֿש כבר הולך וּמִתְיַבֵש, ואיזו רגשות חמימים מתעוררים בלב כשאציג את כף רגלי על האדמה הרכה והמתי[י]בשת, השמש – שמש אביב, לא הוא אותו השמש של החורף, הוא מחמם, הוא מאיר, הוא חודר אל תוך הלב! הוי שמש! שמש! צפצוף צ[י]פ[ו]רים מגיעים [מגיע] כבר לא[ו]זן, צריחות העורבים, המסתובבים מעל פני הגגות ויורדים על זיזי הגגות הבולטים, – מלאות כבר במלודיה נעימה של אביב; קריאות התרנגולים נמסה [נמסות] בלבב כמנגינה נעימה ומבשרת שעת אורה וז[ו]הר. הוי, האביב בא כבר והולך, האביב הוא שומר על תקופֿתו הקבועה, ויוצא בשעתו הקבועה, אינו שם לב לכל מה המתרחש על האדמה שיפר[ו]ש את מרבדי־זהריו, אינו שם לב לנחלות הדמים המפכים, ז[ו]הר שמשהו [שמשו] ישתקף גם בנחלים האלו – – – ח[ו]רבנות, ח[ו]רבנות, נאקת חללים, אנקת [139] א[ו]מללים, מהפכה נוראה שרבבות רבבות בני־אדם נתמעכים בה, שעולמות שלמים מוצאים בה את קברם, יסודי־העולם מתמוטטים, החיים קשים ואין או[ו]יר לנשימה, הכ[ו]ל תלוי על בלימה, מה נורא, מה נורא המצב – והאביב אינו רוצה לדעת מכל זה, הוא בָא ומכונן את ממשלתו על כל עיי החֻרבנות שהָיום וּמִתהָוִים, הוא מפֿיץ את אורו ומאיר את המהפכה הנוראה; הוא בא כא[י]לו מתכו[ו]ן הוא להרכגיז את עוד יותר את מצבי רבבות הא[ו]מללים[,] רבבות הנאנקים, כא[י]לו הוא רוצה לִתְגָר בם…

השמש מחממת, מחממת באורה הנפֿלא, בז[ו]הרה[,] והלב כל כך נרגז, אתה רוצה לֵהָנוֹת מחמדת החיים, אתה רוצה לקלוט אל קרבך את ז[ו]הר שמש האביב, אתה רוצה לחבוק את כל היקום ולחיות[,] לִחְיוֹת – אך הֵעָצֵר, אתה תזכ[ו]ר כי אסור והכבלים קשים[,] חזקים, ואתה יכ[ו]ל רק לצעוק[,] ל[י]אנק מר[ו]ב כאב – ולא יותר.

רוצה אני לשא[ו]ף או[ו]יר, לרוץ כע[ו]פֿר האי[י]לים על פני הרים וגבעות המתכסים דשא רך ולשיר שירת־אביב וחיים, לחיות ולחיות חיים [140] אך לַשָוְא; הייתי רוצה ששמש־האביב תפש[ו]ט ממני את מעטה הסָפֵֿק האוכל את לבָבִי כִי

"קָצְתָה נַפְֿשִי

בְהִרְהוּרַי וּמַחְשְבוֹתַי

בְנַפְֿתֻּלֵי ש

רַעֲיוֹנַי וּסְפַקוֹתַי

וּבַחִידוֹת

קָצְתָה נַפְשי וּבְפִתְרונִיהֶן

גַם בַחֲלוֹמוֹת

גם בתקוות וּבְנִכְֿלֵיהֶן…

הַמָה הוֹגִיעוּנִי

וַיַכּוּנִי הַכֵּה וּפָצֹע!

הוֹי הֵיכָן

הִיא הַמְנוּחָה וְהֵיכָֿן הַמַרְגֹעַ?["]

משירי[י])²³⁸

ומי יודע אולי הייתי מוצא קצת מרג[ו]ע מכל זה בחיק הטבע, בחיק האביב הנעים, אולי נגד מול שמש הז[ו]הר היה כל זה מתנדף לאיזה זמן – אבל – – –

קשה מצָבי הרוחני שבאה בו מהפכה שלמה בָעֵת האחרונה (אולי אבאר את זה ביתר פ[י]רוט ברשימות הבאות) אך קשה אולי שבעתיים מצב חיי בנכר, לא מצבי כי אם המצב בכלל שהביאוני [שהביאני] לידי כך… הוי, אלי, האם לא אשתַגֵעַ מכאב?! הנה הולך ובא האביב, הנה עוד מעט וחג הפסח בא, חג הפסח! כמה חביב[,] [141] כמה נעים היה לנו חג זה! ועתה נצטרך לח[ו]גגו בנכר!… הוי, אלי, אלי! וזה עוד לא הגדיל כל כך את כאבי, לוּ ידעתי כי שלום הורינו וכל משפחתנו היקרה אם חיים הם ושלמים כ[ו]לם, אם הם יודעים משלומנו. הוי, אלי, אלי[,] האוכל לנש[ו]א את כל הצער והכאב?! – –

* * *

מוצאי־שבת, ליל א' פורים, תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [18 במרס 1916].

היום נמצאתי במצב־נפֿש מיֻחד, אפֿשר לומר במצָבי־נפש מיֻחָדִים, כי מצב־[ה]רוח התחלף היום פעמים אחדות כמדומַנִי. קשה היה בתחלה, בב[ו]קר מצבי, כל כך נדכא הייתי[,] מצבנו הכללי כלומר של משפחתנו התבַלט לפני[י] בכל מוראותיו ויהַלך עלי[י] אֵימִים, הוא ד[י]כאני בכל כ[ו]חו… העלה בז[י]כרוני את כל אותם החזיונות, ההרהורים והפרטים הקשים שיש בידם לדכא את הנשמה ד[י]כוא גמור, ומלבדתה [ומלבדה] העיקו על לבבי רעיונות והרהורים כלליים, על חידות שונות[,] על דרכים שונות ושבילים רבים, על תָעיוֹת [תעייות] ונדידות… על תְעִיָתִי אני בהמון שבילים בלי דרך… על ה“עיקר” החסר אצלי, ואני תועֶה [142] ותועה, יש בעיני[י] יתנוצץ הי[י]אוש השחור, בוּז ולעג לכל החיים שכ[ו]לם הֶבֶל; ויש שב[י]טחון ותקו[ו]ה יתקפֿני[,] ב[י]טחון ברוח־האנוש ותקו[ו]ת חיים ורצון חיים חזקים; יש מעיני[י] נשקף קדרות־הצפון ויש שנשקף מהן אור המזרח וז[ו]הרו – – – אני תועה מבלי דרך, השבילים רבים… הספקות מענים את הנפֿש בלי הרף, הרעיונות לא י[י]תנו מנוחה, יש שמלאכי החלומות והתקוות ינסו גם כן למש[ו]ל בך, שאלות שונות מטרידות את המ[ו]ח[,] שאלות־לאֹם, שאלות המכו[ו]נות לעמי: מהותו? עברו? מתי ההו[ו]ה שלו ועתידו? ומה מכתו הנצחית?… ומהו סוד אסונו הנצחי?… והיכן הרפואה?… ובמה?…

הרבה הרבה מעיק על לבבי, הרבה הרבה אני מחפֿש [כך!] ואני תועה, מבֻלבל[,] הכ[ו]ל מתערבב אצלי – ואין מנוחה[,] וגם היום הי[י]תה לי שעה כזו. אחר כך תקפֿה אותי מעין רוח של עליזות, איזהו [כך!] רגשות־נעורים תקפֿוני לחיות, לשאֹף. רוחי נשאַנִי אל שדמות ארץ ישראל והריה לשיר ולעבוד שם[,] לדהור על פני מרחבם [143] על סוסים גאים ואדירים ולשיר לשיר בכל עֹז־החיים. ולקלוט אל קרבי את כל ההוד המזרחי, את כל גַוָנָיו ולשא[ו]ף את כל מל[ו]א א[ו]וירו…

בלילה הייתי אצל ז. ב. ישבתי קצת ושוחחתי עמה. ואלי! אלי! כמה אוהבת היא אותי! למה? מדוע? לא אֵדע בעצמי. אבל ח[י]בתה ומסירותה אלי[י] כל כך עזות ואמתיות.

“אהבה” זוּ צורתה ות[ו]כנה מתחלפים אצלי עשרים פעמים ביום. הנה אני אוהבה כל כך[,] מסור אליה ומבקש כל כך את קרבתה; והנה תוקף אותי רגש אחר[,] רגש בוז ולעג לי לעצמי שאני מתמַכֵּר לדבר זה, בשעה שיודע אֲני כי זה הוא רק מקרי ועראי ואו וגם אותה המקריות והעראיות כל כך פגומה וקלושה ע"י [על ידי] עשרות החליפות והתמורות המתהוות בה בכל יום – – –

רגשות פנימיים, וסתירות כאלו מתנגשים אצלי כמה פעמים בכל יום. ויש שמהרהר אני: מה איכֿפת לי? אשתעשע קצת! כל עוד הנשמה בקרבך, כל עוד היכ[ו]לת בידך – השתעשע! ומה לך להרהר? למה לך לנתֵּחַ [144] את הדבר יותר מדי? למה לך לחקור? דמי־נעורים נוזלים בעורקיך – תן להם משלהם, ולמה החקירה והנ[י]תוח? – – –

אך יש גם שֶמְהַרהֵר אנ[ו]כי: כי חטא מוסרי גדול אני חוטא בזה, כי כקשה עֲוֹני המוסרי מנשֹא בנ[ו]תני לה לאהוב אותי כל כך ולהראות גם לה סימני ח[י]בה כאלו, בשעה שבלבי אני חושב אהבה זו לא לאמתית כי אם לשעשועים גרידא – חטא מוסרי לקשה שאין לו כפרה. ואיך אתה נותן לעצמך לחט[ו]א חטא כזה?… האתה בעל הרגש תעשה ככה?…

נ[י]גודים וסתירות כאלו מתנגשותים בקרבי בלי הרף. – – אך באמת איך אפֿשר לבלי לאה[ו]ב נפש כזו שהיא אוהבת אותי כך כך? איך אפשר לבלי להרגיש קרבת־אָח לזו שמרגשת אלי[י] קרבת אָחוֹת?…

ואמנם הן למרות הסתירות והנ[י]גודים – אני מרגיש אליה מין התי[י]חסות מי[ו]חדה, ורגשות מי[ו]חָדות [מיוחדים]. אך אולי התי[י]ח[סות] זו ורגשות אֵלוּ, הן [הם] כמו אלו שכבר היו אצלי בימים עברו? – – – – וסופֿן[ם] גם כן יהיה כסופן[ם]?

— — — —

[145] אך הן אז לא מצאתי התי[י]חסות כזו אלי[י]! – – ומי יודע[,] אולי אחת היא… אך לא…

איך אפֿשר לבלי לאהוב נפש חביבה כזו האוהבת אותי כל כך?… איך אפֿשר לבלי להרגיש קרבת־אח לזו המרגשת אלי[י] קרבת אחות אוהבת וחביבה?… ולכן – ואהבתיהָ! כַן, אהבתיהָ! – – –

* * *

פורים [י"ד באדר ב']. תרע"ו, בתקופֿה הנוראה. הובין [19 במרס 1916].

הוי, מה קשה לי! מה נורא מצב־רוחי! מחריש אתהלך ותולעת הצער והספק מוצצת שם בקרב נפֿשי פנימה, מוצצת ומוצצת בלי הרף! הוי, מה קשה! נזכר אני איפה אני, ומקומוי אי[י]הו. נזכר אני בהטרגדיה הנוראה השוררת עתה במשפחתנו – ונפשי תבכה, תבכה במסתרים. פורים עתה בעולם. וכמה כואב לבבי[,] כָמָה נורא צערי בז[ו]כרי את החג הזה בבית־אבא… חג של חול, אבל כמה קסם והוד היה שפֿוך עליו, מה עדינים וחֲמימים היה [היו] הרגשות שהיה מחולל בקרב הַלֵב. מה טוב היה וחם בקן־המולדת! ועתה? ועתה? אי[י]כם עתה הורים יקרים? מי ידע את מצבכם? [146] אי[י]כם כל בני משפחתנו היקרים? ומה שלומכם עתה? מי יודע מה מצבכם עתה? לבבי, לבבי לגזרים י[י]קרע, ואני חושב להשתַגֵעַ מכְאב בנסותי לצי[י]ר לי את מצבכם – –

* * *

הוי מה קשה, מה קשה לי, אשתגֵעַ מרֹב כאב! – – – האם לא די לי בכאב וצער זה? ולמה עוד הספקות המרים הכלליִים? למה הרעיונות המטרידים הכלליים? למה באו הם לָצֶקֶת שֶמֶן על המדורה?… למה אני מהרהר כל כַּך הרבה על שאלת־החיים? למה אני ממשיך לצל[ו]ל בתהום אין סופֿי זה?

ואני מרגיש בקרבי מהפכה רוחנית שלמה. איזה אי־ס[י]פוק גדול ממלא את כל תוכֿי. בדברים שהיו לי עד הנה ברורים וקי[י]מים – אני מטיל עתה צל של ספק גדול… התחלתי לחבב את הקריאות קריאת הדברים העוסקים בפילוסופי[י]ת־החיים, בחידותיה וכו'[,] חשק עז תקף אותי לקר[ו]א וללמ[ו]ד את כל ספרי החוקרים והפילוסופים אנשי־השם. לשמ[ו]ע מה בפיהם ע"א [על אודות] החיים, המו[ו]ת וכל השאלות [147] [הטורדות] אותי כל כך ואינן נותנות לי מנוחה. אבל כיצד להגיע לידי זה. תמים הייתי עד הנה וחשבתי כי די לי בזה שאני יודע… אך נוכחתי כי נפֿשי דורשת, דורשת עוד מזון הרבה, הרבה… וכי צריך אני להשתלמות אר[ו]כה ומתמדת, לא השתלמות בל[י]מודים יבשים[,] אריתמטיקה וכיוצא באלו, כי אם בקריאות כל אותם הספרים של אנשי השם שבכל העמים והתקופֿות, ולהגיע אליהם הן צריך לדעת את כל אותן השפֿות שכל הספרים האלו נכתבו בהן – וכעין תוצאות מהמהפכה הרוחנית שהתחוללה אצלי בעת האחרונה – היא מחשׁבתי להתחיל בכתיבת אותן השאלות, ההרהורים, הספקות והמחשבות המטרידים אותי, לתת ב[י]טוי, עד כמה שאפשר[,] לכל מה המעיק על לבבי בעת האחרונה.

ואפֿשר כי בקרוב אגש לעבודה זו.

*

הב[י]צה מתי[י]בשת. אך אורה וז[ו]הר אין בחוץ. השמש אינה יוצאת. העבים האפֿורים מכסים את פני השמַים. וקשה ללב[,] קשה מא[ו]ד. כששמש האביב מזהירה [148] ויוצקת את אורה החביב – אז יוּקַל לַלֵב קצת, למרות ר[י]גוז־העצבים שחמדת־האביב גורמת…, אך עתה אין גם זה וקשה, קשה!…

*

בין השמשות עתה. האפלה מתגברת. כוס־יגוני מלאה על כל גדותיה. הוי, היכן מַרג[ו]ע ללב הרצוץ? מתי י[י]רפֿא הלב ממכת־הזמן שחללה בו ע"י המאורעות האחרונים הקשים? ומתי י[י]רפא מהמכה הרוחנית הקשה שהֻכה בה?! הוי מתי?!

אֵלִי, אֵלִי כְבָר עָיַפְֿתִּי

תְעוֹת וּנְדֹד כְבָר אֵין בִי כֹחַ,

דַרְכִי מַהוּ? וּמְגַמָּתִי

אֵי שְׁבִילִי? אֵי מָנוֹחַ?

(משירי[י] האחרונים)²³⁹

* * *

ליל יום ד'[,] י“ז אדר־שני, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [21 במרס 1916].

לוקח אני את העט ביד לרש[ו]ם אעפ"י שלא ארש[ו]ם עתה כמעט כלום. לא אדע מדוע[,] אם מפני שאין לי מה לרש[ו]ם, או אין שעתי זו מ[ו]כשרה לכך. השעה מא[ו]חרת כבר[,] עוד מעט ואשכב לישֹן. עתה אני מתעסק בהערכת שירים אחדים שאני עוסק בכתיבתם זה שבועות אחדים.

* * *

[149] מוצאי־שבת, כ' [כ“א] אדר שני, תרע”ו[,] בתקופֿה הנוראה, הובין [25 במרס 1916].

במצב רוחי שולטת מעין “קדחת”. הנה למשל היום היו רגעים שנרגעתי קצת[,] נ[י]חמתי קצת את עצמי בכל מיני תקוות וש[י]דולים; והיו רגעים שקשה היה לי עד לכאב נורא[.] כל מצבנו הנורא הֻצג לפני[י] בכל נוראותו! וכמה נורא, כמה קשה!

*

היום הייתי קרובה [קרוב] אליה כל כך, וכל כך אהבתיה. פניה הפיקו היום מין חן וקסם מיוחד, החֻלצה השחורה שלבשה הוסיפה לה גם כן מין חֵן מיוחד. בצהרי[י]ם ישבה לקר[ו]א ואנ[ו]כי ישבתי על ידה להקשיב לקריאתָה. וכה טוב היה לי בקרבתה, והרגשתי שככה גם היא מרגשת ככה את עַצְמָה. כשנמצאנו עפ"י מקרה אחר כך לבדנו בחנות לקחה את ידי ונָשקה לי… ראיתי בפניה עד כמה רגשי־אהבתה אלי[י] עזים וכבירים, חביבה! עד כמה חזקה אהבתה אלי[י]! רואה אני כי כל כך בוטחת בי, כל כך מאמינה בי!

*

בראשית הלילה הנוכחי נמצאתי במצב־רוח לא־טוב מא[ו]ד. אך אחר כך התחלתי פתאֹם כל כך להשתובב – [150] אך הא[ו]מנם מתוך שמחה עשיתי זאת? אוי ואבוי לי! מתוך צער וכאב נורא – הריני משתובב, רוקד, מתאבק, מתעלם ועוד, רוצה אני להשקיע ולהשקיט מקצת את מצבי הקָשֶה ונורא כל כך. וכל כך השתובבתי עם שמואל²⁴⁰ בלילה זה. אך ועתה כבר שכב שמואל לישֹן. אנ[ו]כי עוד ישבתי קְצַת על ידו על משכבו ושוחחנו. עפ"י [על פי] גלגולי־הדברים שהיו בינ[י]נו ס[י]פר לי (מה שזהבה ס[י]פרה לי מק מכבר) כי שרה וֵיץ²⁴¹ ס[י]פרה לברכה²⁴² כי ביני ובין זהבה יש י[י]חוסים קרובים. וכפי רשמי פני[י] ומבטאי[י] הבודדים, כנראה שהבין שמואל כי יש דברים בגו.

* * *

ליל יום ד'[,] כ“ד אדר שני, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, מלי הובין [28 במרס 1916].

כבר קשה מנש[ו]א! אין כ[ו]ח כבר לסב[ו]ל כל כך הרבה. הי[י]סורים הפנימיים כבר עוברים את הגבול. אוי, כבר קשה מנש[ו]א! במצב נורא וקשה נמצאתי היום, עד שגם יום האביב הבהיר והחם – לא י[ו]כל לנחמני ולעודדני קצת…

מצבירוח קשה זה התחיל בב[ו]קר כשבאתי מבית מ. [משה] בורטניק [151] וד[י]ברתי שם עם אחי משה ע“ד [על דבר] אפשרות הנסיעה לו. כלומר, ד[י]ברנו ע”ד השמועה של התנאים הטובים שמציעים, ושרבים כבר נסעו, וכי צריך לפנות למי־שהוא ולה[י]ו[ו]דע פרטי הדברים.

ותיכף אחר כך, נפלה עלי[י] איזה מרה־שחורה נוראה, נדמה לי כי כבר מ[ו]כנים אנו לנס[ו]ע. וקשה[,] מא[ו]ד קשה הנדידה, וקשה לעזֹב את המקום שבו כבר התרגלת בימי־הנד[ו]דים והצרות הנוראות… אך תחת זה באו ההוכחות והצדדים השונים המחייבים את הנסיעה, וכך נמצאתי בטֵרוד פְּנִימִי קָשֶה כָּל כַּך. אך כך הלך מצב־רוחי הקשה הל[ו]ך והתפשט, כל מיני צערי התחיל[ו] לעַנותֵנִי. התחלתי לחשוב על מצבנו אָנוּ הקשה ומר, ועל גורל ועל הח[ו]רבן הכללי המתחולל מסביב. אביב בעולם, הטבע כל כך מתגלה בהדרו הנפֿלא כל כך – והנה באים בני־האדם ומקפחים בידיהם את כל הטובה והא[ו]שר שיכולים לקבל… וקשה, קשה מא[ו]ד היה לי. את ש[י]עורי[י] גמרתי היום בשעה מוקדמת מא[ו]ד, כי מרים בת משה²⁴³ נסעה. בצהרי[י]ם הלכתי אל שמואל, שהיתי קצת, חרשתי קצת במחרשה בגן, אך מנוחה לא מצאתי, הלכתי אל הקרֵיצ’מה,²⁴⁴ אך גם שם קשה, שבתי שנית לשמואל, מפה נסעתי [152] אל היער²⁴⁵ ופה התחילה השעה הכי קשה לי. השמועות הרעות על מאורעות כבירים שאפשר שיתחוללו בקרוב. הדר הטבע שנסך עלי[י] ביחד עם קסמו עצב נורא וכבד, הרהורי[י] הרעים התמידיים, וכו' – כל אלה התמזגו ביחד וינסכו עלי[י] עצבות כבדה מנש[ו]א. איזה אי־ס[י]פוק נורא מ[י]לא את כל לבבי, אי־ס[י]פוק בכ[ו]ל בכ[ו]ל[,] גם בדברים הכי־יקרים שחושב אני שבהם אולי אמצא מנוחה[,] וכשצי[י]רת[ים] לפני[י] בדמיון – מצאתי גם בהם אי־ס[י]פוק נורא וקשה. בדמיון[.] אם בדמיון ככה! – – – – וקשה, קשה היה לי מאד, קשה עד לבלי יכ[ו]לת להביע במ[י]לים יבשות וערֻמות… ובי[י]חוד בהורי[י] בבני ביתנו היקרים נזכרתי ונפשי כמעט כלתה מר[ו]ב יגון. וואמנם לא פעם כבר מהרהר אני בימים האלו: “יהיה כבר אחר כך מה שיהיה, כבר מתי[י]אש אני מעולמותי[י] האציליים ומכל חלומותי[י] והרהורי[י] השונים[.] יהיה כבר מה שיהיה אך תפ[י]לה אחת נ[י]שאת על שפֿתי[י] ותוססת תמיד בלבבי: יהי רצון שנתראה עם הורינו וכל ב”ב [בני ביתנו], וכל בני משפחתנו היקרים[,] כשכ[ו]לנו בריאים[,] חיים ושלמים."

*

ועני[י]ן אהבתי היום? – הוי גם זה ק[י]בל אצלי צורה מש[ו]נה לגמרי: התי[י]חסתי לזה היום גם בלעג[,] [153] גם בצחוק, גם בכעס וגם בכאב־לב… הכ[ו]ל א[י]בד היום את ערכו וחנו בעיני[י]. הכ[ו]ל, הכ[ו]ל – – – קשה כ קשה היה לי כל כך עד שהא שיום האביב הנעים לא יכ[ו]ל לעודדני קצת.

* * *

ליל יום ה[,] כ“ה אדר שני [תרע”ו], בתקופֿה הנוראה, הובין [29 במרס 1916].

אתמול בלילה כתבתי על המצב הקשה שהייתי נתון בו. והנה היום הוקל לי קצת עד הצהרי[י]ם. יום אביב נחמד היה היום והתעודדתי קצת. אך הנה בא בצהרי[י]ם המקרה הזה ועכר את רוחי, ומתוך מקרה פרטי וחצוני ופשוט זה שהיציקני כבר באתי לידי מרה שחורה כללית ומכאיבה עד לש[י]געון. –

כשי[ש]בתי אצל מר יעקב בורטניק ול[י]מדתי את גולדָה,²⁴⁶ בא אחי לשם בשעת הל[י]מוד[.] עפ“י איזו גלגולי־דברים ס[י]פר ר' יעקב לאחי כי אתמול ד[י]בר עלי[י] יחזקאל בבית־אמו, בא[ו]מרו כי “עד כמה שהתלמיד (כלומר: מוּנִיק) אינו רוצה ללמֹד, אי־רצוני [ע]וד גדול שבעָתָ[י]ם”. הדברים האלו כל כך הרגיזוני והכ[אי]בוני, אוי ואבוי לי אם באתי כבר לידי מדרגה כזו להיות לשיחה בפי אנשים כאלה! וגדול הכאב בידעי עוד יותר [ב]י[ו]דעי עד כמה רב הוא הַשֶקֶר בדברים האלו. [154] כי עד כמה שעשה מוניק חיל בלימודיו – זה נראה וידוע לכ[ו]ל. וכי מה אפֿשר יותר מילד בן שש ובי[י]חוד מילד שובָב ועליז שאינו יכ[ו]ל עפ”י נטִי[י]תו הטבעית להתמכר ברצינות לל[י]מודים. והאם לא די בשביל ילד בן שש שעה אחת של ל[י]מוד או אפילו פחות משעה? הן באופֿן אחר הייתי משניא עליו את הל[י]מודים לגמרי ומה הם רוצים שאלמד אותו. את כל התורה על רגל אחדת? ושאשב עמו כל היום ואלמד? האם אין לי ש[י]עורים חוץ מש[י]עורו? ואנ[ו]כי אינני איש? וצריך לשבת כל היום אצל התלמידים ולבלי לשאֹף או[ו]יר ולהחיות קצת את נפשי הנדכאה והרצוצה? והאם מפני החסד שהם עושים לי בנ[ו]תנם לי ארוחה – הריני יכ[ו]ל כבר להיות למדרס ללשונם הגסה והתגרנית ולמטרה למבטי זעמם וכעסם?

ובי[ו]שבי אחר כך אצל זהבה ושפכתי לפניה קצת את רוחי הקשה – התחיל לבי כל כך לכאוב עד שלא התאפקת[י] ודמעות פרצו מעיני[י]. לא יכ[ו]לתי לשבת על מקומי והלכתי אל ושכבתי אל הספה שבחדר השני, שכבתי ככה ובכיתי, בכה בי לבבי הקרוע והשבור, ככה שכבתי עד שנרדמתי קצת. ובהקיצותי ובקומי י[י]אוש קשה וספק עז כמו[ו]ת ק[י]דמוני. לא רק צער של מקרים פעוטים כאלה הכאיבו את לבי, כי אם החיים בכללם[,] החיים המרים והאכזרים הוצגו לפני[י] בכל מוראותיהם[.] ראיתי כי אין לי מנוחה, כי אין ס[י]פוק לנפשי הנדכאה רק ע[י]נויים תמידיים, רק ה כאב־לב בלתי פוסק. ואיה המנוחה? היכן הן [הם] הרגעים המא[ו]שרים של[י]ווני הם ואהבת־חיים אמתית ופשוטה? ועד מתי ילווני רעיוני־הבלהיות הבלהות האלו?

והלך מצב־הרוח הל[ו]ך וקשה, הל[ו]ך וקשה, עד הגיעו למדרגה גבוהה מא[ו]ד… האפֿשר להביע במ[י]לים את כל הכאב והצער האצור שם בקרבי?… האפשר להביע לי את המהפכה הפנימית המתחוללת שם בקרבי… פנימה?… איזה כוחות ענקיים ועזים [?] מתגוששים שם בקרבי… מרגיש אני את החיים ורוצה לחיו[ת] […]²⁴⁷

 

יומן ג: בָּרָנוֹבְקֶה־קִייָב־פְּרִילוּקי־נוֹבוֹגְרָד־ווֹלִינְסְק חשוון תרע"ז    🔗

אייר תרע"ז (נובמבר 1916 – מאי 1917)

[1] […] החדשים, על הכ[ו]ל, על הכ[ו]ל. אחרי הכ[ו]ל […] לרוחי להניח לשעה את ראשי בחיקך ולה[י]רדם לשעה קלה ולשכ[ו]ח את כל הע[י]נויים הסובבים אותי עכש[י]ו. הוי מי יודע יודע [כך!] אם אזכה לה[י]פגש עמה! ²⁴⁸

יום ד', י“ב חשו[ו]ן ]תרע”ז], ברנובקה [8 בנובמבר 1916].²⁴⁹

מאין אותו הא[ו]מץ הנת[ו]ן ללב שאינו מתפוצץ! מאין אותה הסבלנות של ברזל שאינו מתפקע מר[ו]ב כאב?! – לא אדע. המציאות האכזרה [יו]דעת להכות את הלב הכה ופצ[ו]ע פצעים קשים ונוראים, ויחד עם זה היא מחזיקה ומחסמה אותה [אותו] שא[ו]כל לסבול את כל הכאב והיגון, בכדי שתוכל להרבות את ע[י]נוייו שבעתיים – רגעים נוראים כאלו שאנו שיש לנו עכש[י]ו, טרגדיה נוראה כזאת שעוברת עלינו והלב התקשה כברזל – ואינו מתפוצץ, וגם דמעה, דמעה חמה אי אפשר להוריד או בכי־זעקה הפולח לבבות אי אפשר לזעוק, חרב מעי[י]ן הדמעות. אלי! אלי! מה עוללתָ לנו? עד מתי לא תשיב מעלינו את יד־זעמך הקשה? “עמדו פה אצלי אָבִי ובני היקרים, עמדו אצלי ובכֿו, בכֿו לשברכם הגדול, על האבדה הקשה [אש]ר אובדת אצלכם ושלא יהיה לכם תמורתה” – כך קראה אתמול האם²⁵⁰ לי ולאבא כשעמדנו אצל מ[י]טתה, התחיל אבא לבכֿות, ואני? – היוציא אבן דמעות?… הלב עוד מעט, עוד מעט ויתפוצץ, עוד מעט וי[י]קרע לגזרים, אך לא. הוא איתן על מקומו. “ואתה אינך בוכֿה עוד בני” – [2] קראה אלי[י] האם בראותה שאיני בוכֿה, וכאב נורא שאי[ן] דוגמתו צבת את לבי ונכֿון הייתי ברגע זה לקר[ו]ע את לבבי, לק[ו]רעו לגזרים לגזרים, ול[י]פול שדוד ארצה לפני האם היקרה. אך דמעות, דמעות – לא הזילו עיני[י] אף אחת. אך עכש[י]ו כבר [לא] י[ו]כל הלב המאֻבן להתאפק יותר – ובכיתי… “בני – קראה אלי[י] בע[ו]מדי אצלה – שח נא אלי[י] ואגיד לך דבר מה”. עשיתי כמצו[ו]תה ובשפתיה היבשות ד[י]ברה חרש חרש באין אונים: “לך… לך… בני אני מבקש[ת] שתשמר את ה”קדיש" ותלמד בשבילי, אני אומר[ת] לך את זה כי מותי אולי יגיע פתא[ו]ם ולא אספיק לומר לך את זה". כך ד[י]ברה אלי[י] ועוד אמרה לי אך לא הבנתי כבר מה שאמרה וגם את זה ששמעתי, הוא רק לחצאין, וגם עכֿש[י]ו עמדתי כנציב־שיש ולבי… הה! לבי – איך לק[ו]רעו לפני כ[ו]ל ולהראות את המתחולל בו, אך דמעה לא נזלה רק אחר כך, התחילו העיני[י]ם מטפטפות… – גדול ונוראה השבר – ומי יגאָלנוּ [?]

איני יכ[ו]ל להמשיך את הרשימה מפני שאני צריך לעמ[ו]ד אצל האם.

*

מלוצק ק[י]בלתי אתמול גלויה: מרים²⁵¹ כותבת אותה. גם זהבלי כותבת קצת. היא עוד לא ק[י]בלה את מכתבי, עניתי לה אתמול.

ליל י"ג חשו[ו]ן [תרע"ז], יום ה'. בשעה הרביעית [16:00 אחר הצהריים]. ברנובקה [8 בנובמבר 1916].

[…]²⁵² הכ[ו]ל משונה ישן פה משה בן שמעון מהן [?] היא ישנה האם [3] היקרה הא[ו]מללה. ואני יושב (עודני כותב והיא התעוררה ו[חייב] הייתי למהר אליה ועתה אני ממשיך) על יד הש[ו]לחן ורושם את הרשימה הזאת. לבי לבי! תולעת הכאב מוצצת ומוצצת ואיך לא אשתגע מכאב בראותי את אמנו היקרה במצב כזה איך איני משתגע? מבטיה מלאי תח[י]נה א[י]למת וצער עמ[ו]ק יתום, ידיה הפרושות בכל פעם והנאספות מעין: הצילו, אך הצלה אין. ובלשונה המגמגמת, כי כ[ו]ח לדבר כבר אין לה; רבש“ע! [ריבונו של עולם] איך אני יכ[ו]ל לראות בכל זה – ולבלי השתגע?… הזאת היא אמנו היקרה והאהובה?! אלי! אלי! מה עוללת לנו? והלב מתקשה כברזל ודמעה אָיִן, אך נכון אני לנפץ את ראשי אל הסלע בי[ו]שבי אצלה ובהתבונני בה אליה מה שנעשה בה. אם יקרה ואהובה – אוצר יקר ונחמד שאין שכמותו [?] […] […] נלקח ממנו ואנו חדלי־אונים להצילו! אם יקרה שכל חייה הקדישה בשביל בניה, כל חייה טרדה וט[י]פלה בעדם, שכה המעיטה מעיניה מנוחה – ממנוחתה, כמה דמעות שפכֿה, כמה דם הקדישה – ועכש[י]ו, הוי אלי, אלי, עכש[י]ו האם שוכבת אין־אונים באפֿס כל תקו[ו]ה לחיים – וא ועינינו רואות ולפינו אין נחמה לה, ובידינו אין תרופֿה – ובלב […] אבוי להן לעיני[י]ם שכך הן רואות! ואבוי לנו שלכך הגענו. אני מביט על האב הרצוץ ועל השיבה […] […] […] [4]על הדמעות שהוא שופֿך במסתרים, אני מביט מסביבי ושואל: רבש”ע! בעד מה עוללתָ לנו ככה? למה נ[י]חתה בנו יד־זעמך הקשה? למה ככה החשכתָ את עולמנו בעדנו? ח[ו]שך וזו[ו]עה, צרה ויגון, הוי אלי! אלי! מאין הא[ו]מץ לסב[ו]ל את כל זה ולבלי השתגע או להתפקע מכאב?! שוכבת האם היקרה. נרדמת. ובתוך שנתה היא מתאנחת בכל פעם אנחות קשות, הפולחות לב, אנחות של נפש מתאבקת, של נפש מתחננת להצלה – ואין. וממה הוא לבבי מחלמיש או מצור – כשאינו מתפקע לשמען? ושוב עומדת לפני[י] חידת החיים והמו[ו]ת בכל מוראותה [כך!] – ודורשת פתרון; שוב מענות את מוחי מחשבות שונות ושאלות שונות: למה כל העמל? למה הם כל החיים? למה? למה? ומדוע? שוב הכ[ו]ל מתבלט לעיני[י] בכל מוראותו, וי[י]אוש נורא תוקפני, וצער־עולם ילפתני, אני שואל וחי, שואל ועמל – וחידת העולם לנצח סתומה – – – אין כלום! אין כלום! – – אפס, אפס ואפס והמוח מב[ו]לבל, הראש כואב, הלב טובל בים של יגון וצער – ואין מנוחה, אין נ[ו]חם[,] אין תקו[ו]ה – ואני – יצור א[ו]מלל ואובד בין כל המון האובדים והנ[י]דחים בתבל המכ[ו]ערה, ובחיי־האפס המכ[ו]ערים האלו! – – –

ערב שבת[,] י"ד חשו[ו]ן [תרע"ז]. ברנובקה [10 בנובמבר 1916].

[…] קשה. המ[ו]ח מב[ו]לבל, הלב כואב. נמצא אני במצב־רוח [5] נורא לרגלי מחלת האם היקרה, כשאני מוסיף להתבונן ולהעמיק במצבה־מצבנו, – קרוב אני ל[…] […] קשה […] נורא. אלי! אלי! מה היה לנו?… אין אני יכ[ו]ל לכתֹב עוד. יותר מדי כואב הלב וסוער…

יום א', ט"ז חשו[ו]ן [תרע"ז], שבעת ימי האבל על אמי, ברנובקה [12 בנובמבר 1916].

מהב[ו]קר אין לנו אם! מה נורא הדבר! אותה האם היקרה והחביבה[,] אותה האם המסורה והנאמנה – איננה כבר בחיים!! מה גדול השבֿר! ואין אני יכ[ו]ל עוד להשלים עוד עם זה, או יותר נכֿון אין אני יכ[ו]ל להאמין להאסון הנורא הזה: האֻמנם? הא[ו]מנם כבר נפטרה האם היקרה? הן לפני יומי[י]ם ישבתי אצלה, שוחחתי עמה, נתתי לה מים לשתות, ת[י]קנתי את יצועה, עמדתי אצלה כל הלילות, הן אני שומע עוד את אנחותיה המָרות; הן אני רואה עוד את מבטיה רוֻוי תח[י]נה וצער א[י]למים; את פניה הכ הצוחקים, הן היא חיה עוד לפני עיני־דמיוני – אך לא! היא כבר מתה! מתה האם! הא[ו]מנם האם היקרה הזאת כבר שוכבת בקבר ומכֻסה בעפר רך ולח?! אי שמים! איך אפֿשר הדבר?! אני נכנס לחדר המ[י]טות ונדמה לי בכל פעם הנה קוראה האם, הנה מתאנחת האם, – אך המ[י]טה ריקה, אלי, אלי, מה נורא השבר. נדמה לי הנה אגלה את השמיכה – ואראה את האם שוכבת. נדמה, נדמה. אין להשלים, אין להאמין – אך האם איננה כבר, איננה. [א]יננה[.] נטשתנו פה לאנחות ולצער. אין […] וקץ ל[…] [6] נפטרה האם היקרה האהובה בליל שבת, בשעה התשיעית וחצי (י"ד חשו [ו]ן) אחרי ע[י]נוייה הקשים והנוראים…

בערב שבת זה, כמו כבר הרגיש הלב שדבר נורא הולך ומתקרב אל[י]נו, כמו שאומר ההמון “דאס הארץ האט מיר געזאגט”.²⁵³ בערב שבת זה הייתי נדכא, לרגלי מחלת האם, יותר מכל הימים שעד הנה, עצבת נוראה וקשה שאין דוגמתה תקפֿתני וצבטה בלי הרף את לבבי, בכל פעם נ[י]גשתי אל מ[י]טת האם[,] התבוננתי אליה (היא הי[י]תה כבר נרהמה ביום ההוא) איך היא מנושמת בקושי. התבוננתי אליה – ובכל פעם חנקו הדמעות את גרוני והתפרצו מתוך עיני[י], קשה, קשה היה לי ונורא, והרשימה הקצרה שרשמתי באותו היום – תוכיח. והנה בלילה טרם שהלכֿו לאכ[ו]ל נ[י]גשנו אליה אני[,] אבא וחנצה לתת לה מעט מים חלב לשתות, אני שמתי חתיכת סֻכר קטַנְטַנָה בפיה, אך היא כבר הי[י]תה אז כל כך חלשה עד שלא יכלה להחזיק בפיה את החתיכה הקטַנָה הזאת, והיא נפלה לתוך ל[ו]ע הגרון, והתחילה לה[י]חנק, כי מעט מים זרמו מפיה לא יכלו לרדת היטב כי אם אחרי חניקה והתאדמות [?] ובפרט חתיכת־הס[ו]כר. עיניה קמו, וק[י]בלה צורה נוראה, צורת־המו[ו]ת, אני נבהלתי וברחתי לחדר־הא[ו]כל, נדהם[,] אך כעבור רגעים אחדים, פרצתי בבכי־צעקה נורא שגם אני נבהלתי ממנו, איזו געי[י]ה של חיה פצועה […] ונוהמת מעצמת מכאוביה […] […] […] [7] אנשים לקול צעקתנו, ומיד נוכחו כי האם עדי[י]ן חיה. רוחנו חי[י]תה קצת. אבל קצת, כי הלא ידענו את האמת, המרה והנוראה, כי אם לא עכש[י]ו אז אחר כך…

אחר כך התאספֿו האחיות קנט[ו]ר (בנות המחותָן)²⁵⁴

*

אתמול לא גמרתי את הרשימה הזאת מפני ס[י]בות שונות ואני ממשיכה היום[.]

יום ב'[,] שבעת ימי האבל על אמי, י"ז חשו[ו]ן [תרע"ז][,] ברנובקה [13 בנובמבר 1916].

ועוד אנשים שונים, כ[ו]לנו ישבנו בחדר המ[י]טות והקשבנו לנשימות האם היוצאות בתכֿיפות ובק[ו]שי, אנ[ו]כי בהיותי עי[י]ף ונדכא מא[ו]ד, הלכת[י] עפ“י עצת בנות המחותן ליש[ו]ן קצת בביתם, נכנסתי לשם ונרדמתי. אבא נרדם על הספה שבחדר הא[ו]כל, וחנצה על המ[י]טה, והני ישנה ג”כ [גם כן] בבית המחותן, וכך ישנו כ[ו]לנו – ולא עברה וא אף שעה, ונשמת האם יצאה מן הגוף היקר והאהוב – ואני לא ידעתי. בחצי הלילה חפצתי כבר לה[י]כנס הביתה, אך בלוּמה בת המחותן לא נתנה לי ואמרה שהמצב כמו שהיה ויש שם די אנשים, ולכֿן טוב שאשכב עוד, אנ[ו]כי כמובן לא הבנתי את כו[ו]נתה ושכבתי שנית, אך טרם לפנות ב[ו]קר נכנסתי הביתה, ראיתי שחנצה עומדת אצל דלת חדר המ[י]טות בראש מורד ובפנים חמרמרות מבכי, אך לא שמתי כ“כ [כל כך] לב לזה, וראיתי והנה אבא יושב נדכא וגם כן בעיני[י]ם מד[ו]מעות והוא מנענע אלי[י] בראשו כאומר: הכ[ו]ל נגמר כבר – – – אנ[ו]כי כבר הבֿנתי את הכ[ו]ל, י[י]אוש נורא תקפֿני, אך הפעם לא צעקתי ולא בכיתי כמקֹדם, הפעם תקפתני איזו התאבנות נוראה, איזו [8] שתיקה נוראה שצבטה את הלב כבצבת־ברזל, וא בלבי התחוללה סערה נוראה שלא והסתובבתי הנה והנה במטבח ולא ידעתי את נפשי. אבא קרא אלי[י] פעמים אחדים [אחדות] בבכי שאכנס אל חדר המ[י]טות לראות בפעם האחרונה את האם, אבל אני לא יכ[ו]לתי, לא יכ[ו]לתי ללכת ולראות את האם במצב של מיתה, במצב נפש שאינה מרגישה כבר ושוכבת בלי נשמת חיים, לא יכ[ו]לתי לראות את אמי היקרה – כשאינה כבר אותה האם החיה, והנעימה – ולא נכנסתי. בין כה וכה והב[ו]קר האיר, אבא נ[י]גש אלי[י] ואמר לי כי אצטרך ללכת לבית התפ[י]לה לומר “קדיש” – הוא אמר אלי[י] את הדברים האלו בבכי ואני אחריו… “קדיש”[,] קדיש אחרי האם הנפטרה – – – מה נורא! אח”כ נכנסה הֶני [גניה], באין ידעה עוד מכלום, נ[י]גשה אל החדר וכשראתה את האם המכֻסה כבר בסדין – התפרצה בזעקות נוראות ומחרידות, מרטה שערות ראשה, הכתה אותו בארון. נבהלתי וחשבתי שתשתגע או שתשלח ידה בנפֿשה, אבא מ[י]הר אליה להשקיטה והצעקות, הבכיות והזעקות הנוראות של כ[ו]לנו מלאה [מילאו] את חלל הבית – והאם שכבה לה – שכבה מתה ולא שמעה כלום… מה נורא! הגיעה השעה. הלכֿנו לבית התפֿ[י]לה בנפֿש מרה ורצוצה, בדמעות חונקות את הגרון, ובמ[י]לים מק[ו]טעות מא[ו]ד – אמרתי את ה“קדיש” הראשון, ולבי טפטף ט[י]פות ט[י]פות דם, אך איש לא ראה, ותולעת־הכאב מצצה ומצצה – – – [9] בין כה וכה והיום עבר, הוא עבר בבכיות, בצעקות[,] באנחות ובי[י]חוד במחשבות־י[י]אוש נוראות, העולות במ[ו]ח, אמנם, רק בשעה שמת מוטל לפניך – – – ובי[י]חוד אם יקרה ואהובה כזאת. היום עבר. הלכתי לתפ[י]לת המנחה. וכששבנו כבר התחילו להתכונן אל ה“לו[ו]יה” – ומפה התחילו השעות הכי־קשות ונוראות. ובלילה כשהשכיבו את האם על הרצפה לטהרה אז שוב יכ[ו]לתי לה[י]כנס ולראות בפעם האחרונה את פניה, ישבתי לי במטבח בפ[י]נה, ובכיתי, הקשבתי לקינות אחותי ושאר הנשים – ולבבי נקרע לגזרים, נקרע לגזרים ושתת דם. גם הפעם אמר אלי[י] אבא שאכנס לראות את האם אך לא יכ[ו]לתי. אחר כך כשכבר הלבישוה בתכריכים, ואנו נכנסנו בתוך המון הא[ו]מללים והבוכים לקרוע “קריעה” – פה הגיע[ה] סאת היגון למרום קצה[.] לא ידעתי מה לעשות[,] הכיתי באגרופי על ראשי[,] צעקתי[,] נהמתי – וקרעתי “קריעה” ואחר כך הוציאו את הגוף היקר על המ[י]טה החוצה ללו[ו]תה אל בית־העולם, ואני נשאתי הייתי בין הנושאים, נשאתי ובכֿיתי בין כל המון הבוכֿים והצועקים. וכשהגענו לבית־הקרבות [הקברות] – נר [נ]תקפֿתי שתיקה נוראה[,] שתיקה של לב נדכא, של איש, שכבר חרב מעי[י]ן דמעותיו, […] הבאה אחרי י[י]סורים אין קץ, עמדתי דומם, נדהם והתבוננתי למעשה האנשים[,] חפרו באדמה, חפרו קבר בשביל אמי היקרה […] [10] עמדתי ושתָקתי. השכיבוה באדמה ואני שתקתי, מה זה[,] איך אני נותן לאנשים זרים להתעלל ככה באמי היקרה, אך שתקתי שתקתי כא[י]לו נכנעתי, לא כא[י]לו נכנעתי, נכנעתי לפני אותו הדבר הנורא האורב לכל בני־האדם והנקרא בשם מו[ו]ת. המו[ו]ת גזל את אמי היקרה – ואין מפליט מידו. שבנו הביתה בלי אם, האם שוכבת בקבר רענן, האם איננה כבר, הא[ו]מנם? כן, כן איננה כבר. הנה חלצנו הנעלי[י]ם, ישבנו על ספסלים נמוכים ואנו מתאבלים על האם היקרה, הנה אני שוכב כל הלילה ושנתי נדדה, ואנחות האם אינן נשמעות כבר, וקריאותיה בכל פעם אִיצי! אִיצִי! – אינן מגיעות כבר לא[ו]זני[י], ובב[ו]קר מתאספים אנשים ל“מני[י]ן” כן האם כבר מתה! האם היקרה איננה כבר! ועלינו להשלים עם זה? לבכות אי־אפשר כבר. כבר חָרב מעי[י]ן הדמעות, רק בלב מכרסמת ומוצצת תולעת־הכאב. כן. ועולם כמנהגו נוהג והחיים חיים ודואגים לעני[י]ני החיים[,] לשמירת החיים. אלי! אלי! מה מש[ו]נה עולמך, ובמוחי התחילה מנקרת [כך!] השאלות הישנות־החשדשות, על שם שאלות החיים והמו[ו]ת, שכל הפילוס[ופים] וכל המשוררים מראש ועד הנה לא עברו עליה בשתיקה, אך פתרון לא נתן לה אף אחד, והיא מוסיפה לענות [11] את המֹחות ולהרעיל את הלבבות. חידה זאת נשארת סתומה – ופתרון לה אָיִן. אך כל מה שנוכח אתה שאין פתרון לשי לחידה זו – יותר יכאב לבנו יותר נצטער ונשתדל למצ[ו]א את הפתרון הנעלם – – – חיים… מו[ו]ת… מה הם? מה סודם? וכו' וכו' – ודואג הלב, ומצטערת הנשמה ונמקה בחשאי, ובא רצון החיים ומטפח על הפנים ואתה עומד נדהם ותוהה בתוך ערבוביה נוראה ואינך יודע מה אתך, ערבוביה אנדרלמוסיה והחידה נסתרת יותר ויותר.

*

יש רגעים שעם כל ח[ו]פש־דעתך והליכת־מחשבותיך נכון אתה להודות כי יש השגחה מיוחדת עליונה המנהלת את כל עני[י]ני בני־האדם, ושלם אתה עם דעת הדתיים בנידון זה. הנה, אנו בשעה שעברנו לרשות אחרת הקיץ. כמה הצטערנו על שלא הלכנו גם אנו כשאר אנשים אל אוסטריה ובכדי זה ועם זה לה[י]פטר ולה[י]נצל מן הסכנה האורבת לנו עכֿש[י]ו… כמה התחרטנו, וכמה כעסנו על עצמנו שלא החלטנו לעשות ככה, ובשעה שחפצנו לערוך לפני עצמנו דין וחשבון: “מהו אמנ באמת הדבר שהמריצנו לה[י]שאר פה ולדחוק את עצמנו כמו בסכנה אל חוג הסכנה האורבת?” – לא יכ[ו]לנו לענות על התשובה הזאת, אעפ“י שתשובות היו לי די והותר, אך בע[ו]מק לבנו הרגשנו שתשובות אלו אינן מספיקות לנו, ויש איזה דבר נעלם שהכריחנו לזה ושאין [12] יודעים אותו, כן עִוְרים הם בני־האדם, בני־תמותה, ואין הם מרגישים את ההנהלה הנכונה המתהו[ו]ה מעל להם. כך הצטערנו בלי הרף. לא פעם חזרנו על זה על פה זה לפני זה, לא פעם ד[י]ברנו ע”א [על אודות] זה, ולא פעם הוכיחונו על זה – אך עכֿש[י]ו נגלה הדבר, עכש[י]ו רואה אני, כי כך היה צריך להיות, ולו הי[י]תה אחרת, כלומר: לוּאמנם [לוּ אמנם] הלכנו ביחד עם הכ[ו]ל לאו… – היה האסון נורא עוד שבעתי[י]ם משהנהו עכֿש[י]ו.²⁵⁵ עוד טרם שעשו לה לאם נ[י]תוח בקיוב בח[ו]רף שעבר כשאנו הי[י]נו רחוקים ונבדלים מפה, היה רצונה היחידי להתראות עם בניה שאָבדו, היא כבר השלימה אפילו עם רעיון המו[ו]ת אך באופֿן שלפֿניו תתראה עמֶָנו, וכששמעה שיחות שונות שעל פיהם [כך!] שפטה כי לאחר נ[י]תוח אפשר לה לחיות רק שנה אחת אמרה אז במנוחה: [“]טוב! הן במשך שנ השנה אפשר מא[ו]ד שהבנים יב[ו]או ואתראה עוד עמם!”[.] הנה עד היכֿן הגיעה אהבתה העזה וגעגועיה החזקים של אמנו היקרה אלינו. וכך נ[י]הלה כנראה ההשגחה העליונה ואנו נשארנו פה, ויכ[ו]לנו להתראות עם אמנו – לסעֹד את ח[ו]לי[י]ה[,] להשקיט את געגועיה אלינו, לומר קדיש אחרי פטירתה: רצונה היחידי של כל אם בהשאירה הבנים אחריה ואני מצי[י]ר לי: מה היה, למשל, לוּ לא היינו אנו כאן כי אם נ[י]דחים הרחק מעבר לגבול?… ולא היינו [יודעים] [13] מה שנעשה פה, והם לא יודעים מה שאתנו? מה נורא אז המצב! קשים ונוראים היו ענויי אמנו היקרה במשך חד ירחי־ח[ו]לי[י]ה. נוראה הי[י]תה הטרַגֶדיה שלה בי[ו]דעה כי אין לה תקו[ו]ה כבר לחיות, אך הן טרגדיה זו וע[י]נויים אלו היה [היו] נוראים [פי] שבעים ושבעה עוד יותר לולא היינו פה, מה נורא היה לה – לו ידעה שהיא הולכֿת למות, מבלי ראותה את פנינו, ושאנו לא נאמר קדיש – מבלי י[ו]דענו ע“א [על אודות] פטירתה. היש עוד טרגדיה יותר נוראה לאם מזו?… ומה היה נורא צערנו אנו, נורא עוד שבעים ושבעה יותר משהנהו, בבואנו אחר כך הנה – והנה האם איננה ואנו לא אף לא ראינוה לפני מותה ולא מ[י]לאהנו את רצון־האם היחיד שלפני מותה: קדיש אחרי פטירתה! מה נורא מה נורא היה אז המצב! כן, עכֿש[י]ו אנו מבינים שכך צריך היה להיות ש”א[ו]שרנו" היחידי הוא שנשארנו פה ולא עברנו לעבר לגבול. עד עכש[י]ו לא ידענו במה לתרץ את הדבר הזה אך עכש[י]ו אנו יודעים כבר…אמנם עכש[י]ו אנו נמצאים בחוג הסכנה… אך אין אנו מתחשבים עם זה, יותר מדי יקרה הי[י]תה לנו אמנו, יותר מדי קדוש לנו עתה ז[י]כרונה – ואין אנו יכֹלים להתחשב עם זה.

[14] יום ד'[,] כ“ו חשו[ו]ן, תרע”ז, ברנובקה [22 בנובמבר 1916].

מיום הראשון של השבוע שעבר, היום השלישי או השני למות אמנו היקרה והאהובה, שלא רשמתי כלום. נמצאתי במצב מש[ו]נה[,] לא ידעתי את נפשי. הימים עברו בהרהורים פלתי [בלתי] פוסקים[.] כל היום ישבתי על ספסל נמוך חלוץ־נעלי[י]ם[,] התאבלתי על האוצר היקר שנלקח ממנו לעולמים, התאבלתי, הרהרתי על הכ[ו]ל ולכת[ו]ב לא יכ[ו]לתי כלום, איזו עצלות פנימית תקפתני. וכשי[ש]בתי לכת[ו]ב, לא [היה] בי א[ו]מץ לקחת את העט ביד, הכ[ו]ל היה בעיני[י] כמה בלתי־מחו[ו]ר ומש[ו]נה, ועל כל זה נוספה עוד מחלתי שהתחילה מיום החמישי של השבוע שעבר, מחלת אינפלנציה קשה שמיום ליום קשתה ומיום השישי לא הייתי בחוץ, שכבתי כל העת במ[י]טה, ואיני יכול ללכת לבית התפ[י]לה לומר “קדיש” לנשמתה אמנו היקרה והרבה כואב לבי על ידי זה. היום כבר איני שוכב, גם אתמול ישבתי כל היום, ופעמים רבות כבר חפצתי להתחיל הכתיבה לרשום ביומון, לשכלל את שירי שהתחלת שכתבתי בעונה האחרונה, ולגמור את אלו שהתחלתי, אך נדחה הדבר מעצמו מרגע לרגע, עוד הפעם אותה העצלות הרוחנית, העי[י]פֿות הפנימית הקשה. אך סוף סוף ישבתי עכש[י]ו לכתיבה ורושם את הרשימה הנוכחית.

*

[115] איך השפיע עלי[י] מות האם היקרה להבא – כלומר: לימים ה שאחרי ליל י יום רשימתי שבה רשמתי על השבר הנורא הזה, ועד הנה? – האפשר לתת תשובה ברורה עם שאלה כזאת לא! האפשר לקבץ את כל ההרהורים, הרשמים, וברקי־המחשבות? אפשר שלו רשמתי בכל יום הייתי אפשר היה עם קריאת כל הרשימות ביחד לדעת דבר־מה, אך לצערי לא רשמתי רק אלא פעם אחת. אך בקצרה אולי יכל [אוּכל] לתאר: חוץ מבכי[י]תי שבכיתי ביום בליל השבת לפני מותה ואחריו וכן ביום השבת ולפני הלו[ו]יה ובשעתה – לא בכיתי יותר[.] מאז נסתם מעי[י]ן דמעותי[י], ואודה על האמת: איני מוצא צ[ו]רך בדמעות. אני זוכר כי בליל השבת, טרם השחר, כשנכנסתי מבית המחותן הביתה הני²⁵⁶ ונודעתי שאמא אינה כבר – נדהמתי רק אך לבכות לא יכ[ו]לתי בשום אופֿן, ורצוני לבכות היה אז גדול מא[ו]ד, רצון זה שלט בכל א[י]ברי[י] ועורקי[י], חפצתי לבכות ולזעוק על האבדה הנוראה, לזעוק עד כמה שכ[ו]חי מכגיע, אך לא זעקתי ולא בכיתי – נסתם אז מעי[י]ן־הדמעות אבל הרצון לבכות היה חזק מא[ו]ד. לא כן עכש[י]ו! איני בוכה, וצ[ו]רך בדמעות איני מוצא גם כן. אני רק שותק… שותק. ושתיקתי ממ[ו]שכת מא[ו]ד. ונמצא אני במצב־רוח מש[ו]נה שגם אני לא אדע שחרו. אני שותק. אל אנחה. שתיקה. את הלב [16] תקפה שתיקה נוראה, שתיקה בלי הרגשה, בלי כאב, בלי כאב? – לא! שותק הלב ו…דומם. האינו מרגיש? האינו כואב? לא אדע! משער אני שמצב משֻנה זה הגיע לרוחי אך ההרפתקאות האחרונות, אך תלאות החיים הקשות, אחרי הי[י]סורים הנוראים, כל זה הגיע לי ואני נמצא עכש[י]ו במצב של שתיקה של דוממות, מצב שעד כמה אעמ[ו]ל, לא אצליח לתארו, מפני שגם אני לא אדע מהו, ולך צַיֵר אנדרלמוסיה א[י]למת, רשת של צללים מס[ו]בכה…

*

ביום השבת בצהרי[י]ם ק[י]בלתי מכתב מאת זהבה, את המכתב פתחתי רק במוצאי־שבת.²⁵⁷ הנחתי את המכתב בכיס ואמרתי לעצמי: יונח פה עוד כמה שעות מבלי שאדע מה שכתוב שם ותהיה התעני[י]נוּתִי יותר מרֻבה…. בלילה פתחתיו על משכב־ח[ו]ליי ששכבתי עליו, ולא קראתיו כה[ו]גן. למחרת קראתיו כדבעי. המכתב כתוב בטון המיוחד לה: מכל שורה מבצבצת ההשתדלות לבטא ולהביע לפני[י], או לגלות לי עד כמה שאפשר את אהבתה העזה אלָי. במכתבי הקודם רמזתי לה באגב העני[י]ן על חששי[י] השונים שמא עם התהוות מאורעות חשובים ח[י]צוניים נ[י]פרד לגמרי ולא נדע זה מזו כלום וכך כבר נאבד זה מזו – לנצח… על זה באו דבריה אלו: “אל תירא יקירי, היה בטוח [17] שאיפה שאהיה ואיך שאחיה, אני מנשבעת לפניך שאהבתי תהיה כמו שהיא ולא תשתנה לעולמים וככה אני בטוחה גם באהבתך, חביב, שלא תשתנה וכו' “. כנראה, שהי שהחביבה אינה יכ[ו]לה לדעת שם הרחק ממצבי הנורא פה בין בחיי האם ע”ה [עליה השלום] המעֻנים ובין אחרי פטירתה והיא מוסיפה להפציר בי לשל[ו]ח לה משירי[י], ומבטיחה שאם אשלח לה שירים תשלח לי “מתנה יפה כל כך” ואם לא[,] לא תשלח גם היא את המתנה שהיא כל כך “טובה ומקסימה בשבילי” איזו מתנה תוכל להיות? אין זאת כי אם תמונתה! אמנם מתנה מקסימה בשבילי, אך חביבתי תוכרח לסל[ו]ח לי אם גם אחרי זה לא אשלח לה משירי[י]. ידי רועדת גם בכ[ו]תבי את הרשימה הנוכחית, וקשה לי כקריעת ים־סוף לשבת ולערוך אליה את המכתב שאני צריך לשל[ו]ח לה, ועוד להתעסק עכש[י]ו בהעתקת־שירים! לא! זה אי־אפשר עכש[י]ו לי! אי אפשר. היד רועדת, ואני כה חלש ועי[י]ף, חלש מח[ו]ליי, חלש ממאורעות הימים האחרונים, מפטירת האם היקרה ע”ה שד[י]כאתנו עד היסוד, חלש מהרהורים, חלש מכ[ו]ל וכ[ו]ל – ועי[י]ף.

*

אנא נסע אתמול מפה זבהילהּ ליביתו הזמני.²⁵⁸ נפשי בי [18] תשתפך בראותי את האב הרצוץ והנדכא הזה. שקט ושלו, בתוך קן־אידיליה, ישב לו עשרות שנים, והנה הגיעה סערה ותדח אותנו לנכר ומאז צרה אחרי צרה באה עלינו, ומכל השקט של העבר לא נשאר כלום. עכֿש[י]ו יש רק מחסור נורא בכ[ו]ל… צרות נוראות מכל הצדדים ואין כ[ו]ח לסב[ו]ל. לבי לבי למשפחתנו העלובה שהגיעה למצב כזה. משפחתנו? הן כ[ו]לה עכש[י]ו רק בת שתי נפשות רצוצות: אבא והדודה… חנצה יושבת פה אצל הני,²⁵⁹ אנ[ו]כי גם כן פה עד שיתברר מצבי וכשיתברר קרוב לשער שגם כן אֻדח מפ לאיזה פ[י]נה נ[י]דחה, מלכה²⁶⁰ בקיוב מרפאה את ידה השבורה ורעבה… מַשַה²⁶¹ – נ[י]דח הרחק הרחק ותועה… ורק האב הרצוץ והדודה הזקנה העי[י]פֿה שניהם בזבהיל העיר הזרה שאיני סובלה, ואיך הם חיים שם – למותר להעיר… הנה ה“סך־הכ[ו]ל” שלנו! והלב שותק, זועף ודומם. שותק. שתיקה ממ[ו]שכת. אין לי צ[ו]רך בדמעות, אין לי צ[ו]רך בתנחומים. שתיקה ודוממות. ושנאתי לשמ[ו]ע את אחרים. שנאתי את הסובב אותי, את הכ[ו]ל – ושתיקה ודוממות.

יום א'[,] ר"ח [ראש חודש] כסלו, תרע"ז. ברנובקה [26 בנובמבר 1916].

עוד ביום הרביעי של שבוע שעבר, ערכתי מכתב אל זהבה. [19] במכתב זה אני מתנה לפני החביבה את שברנו הגדול והנורא – פטירת אמנו היקרה והאהובה. שום דברים אחרים אינם במכתב זה, חשבתי לשל[ו]ח את המכתב לזבהיל להשליכֿו שם בארגז־הפוסטא, מפני שפה סכנה היא לש[ו]לחו דרך הפוסטא המקומית כי הפקיד המקומי מקפיד בנוגע למכתבים ופותחָם לראות אם כתובים הם בעברית,²⁶² אך עד עכש[י]ו לא עלה בידי לש[ו]לחו לזבהיל, ועדיין מ[ו]נח הוא בכיסי. כנראה, שכבר אשימו בארגז הפוסטא המקומי כי כפי הנראה לא י[י]סעו בקרוב מפה לזבהיל, ואני רוצה כבר שתקבל חביבתי את מכתבי, ולא אפסיק לזמן רב את חליפֿת המכתבים, כי באמת, מה נשאר לי מכ[ו]ל, ומה יכ[ו]ל לחזק את לבבי הכואב אם לא מכתביה החביבים של זהבהלי החביבה והנעימה שלבה לב אחות מרגישה ואוהבת.

*

איזה עצב פנימי עמ[ו]ק אינו פוסק לכרסם בחשאי את לבבי, וכאב־העצב כל כך גדול. הוא מלו[ו]ני כל היום וכל הלילה. במה תלוי עצב זה? – לא אדע לבררו ולנתחו כראוי, אך יודע אני כי אחד מעיקריו הוא: מות אמי היקרה. פטירת האם מכלה בחשאי את כוחותי[י] הפנימיים וצר לי וקשה. והעצב מכרסם ומכרסם בחשאי והכאב גדול, ואני רוצה להעלים עיני ממינ ממנו, להסב את תשומת לבי ממנו, ואני נחבא בערמת [20] ני[י]רותי[י] וכתבי[י], כותב, רושם, חורז וכו' ורוצה למצ[ו]א נ[י]חומים להשקיט את העצב המכַֿרְסֵם; רוצה שזהבה כבר תקבל את המכתב ותוכל לענות לי בקרוב, – אולי יהיה זה לי לנ[ו]חם ומרג[ו]ע – – – וכך אין מנוחה. לוּ ביחד עם זהבה הייתי! – –

יום ב‘[,] ב’ כסלו, תרע"ז. ברנובקה [27 בנובמבר 1916].

קשים פה תנאי־חיי. עוברים הימים חסרי עני[י]ן ועבודה בש[י]עמום וש[י]ממון. עם הב[ו]קר אקום אתרחץ, אתלבש ואלך להתפלל אל הקלויז ולומר “קדיש” לנשמתה של האם היקרה והאהובה שאיננה כבר. איננה!, מה נורא הרעיון!.. בא אני הביתה בשעה התשיעית או אחריה, ובמשך כל היום אני מסתובב בחדר אנה ואנה באפס עני[י]ן ומהרהר וטו[ו]ה את רשת הרהורי[י] השחורה… לשבת ולעשות דבר־מה אי אפשר כמעט עד השעה השתים־עשרה, כי אי־הסדר שבבית גדול מא[ו]ד ואין מקום פנוי ומט[ו]הר, וכשעושים כבר סדרים בבית, כשמכבדים את הרצפה וכו' ואני יושב אל הש[ו]לחן לכתוב: לרשום ביומון, לשכלל את המון הח[ו]מר שיש לי, לרשום ת[ו]כניות חדשות, לשכלל את הדברים שהתחלתי בהם כבר, ולהתחיל בחדשים וכו' – עודני מתחיל בעבודה, שרק היא אולי מנעימה לי רגעים אחדים בימים קשים האלו – והנה יענק’ל בא, זה העלם הפטפטן, שמכיו[ו]ן שהוא נכנס מיד הוא מתחיל לפטפט ופיו פולט בלי הרף להג ודברים [21] בלי שום טעם שאין אני סובלָם כל כך. יושב הוא ופיו המפטפט והצעקני אינו נסגר אף לרגע ואני מ[ו]כרח להפסיק מכל עבודתי, להניח את כל הני[י]רות ולשבת או לצע[ו]ד בחדר אנה ואנה, בכדי להסב את שמיעתי מפטפוטיו ולהגו של הטרדן הזה. כך הוא יושב טרדן זה כשעתי[י]ם והולך. המגיעה שעת הארוחה, ושנית – אי סדר בבית, וכך אחרי הקמת הסדר אפשר לי לחזור לעבודתי, אך גם פה לעתים תכופֿות מופיע הפטפטן – וחסל. בין כה וכל והערב יגיע, ואני ממהר לתפ[י]לות “מנחה־מעריב”יב לומר קדיש, ובלילה אם יש לי דבר מה למקרא – אני קורא, ואם לא אני מוכרח לשבת באפס עני[י]ן ולשמ[ו]ע שיחות שונות שהן כל [כך] למ[ו]רת רוח לי, או לשמ[ו]ע פטפוטיו של יענקל. והליל הולך מיום ליום וגדל, ולעשות אין מה, ויוצא שצריך לשכב לישו[ו]ן בשעה התשיעית, ואיך אפשר ליש[ו]ן לילה אר[ו]ך כזה, ונדודי הש[י]נה מה קשים הם, מה מענים!… כך עוברים הימים! ומה יהיה הסוף? מתי סוף סוף יתברר מצבי – אי אפֿשר לדעת. והימים חולפֿים וגזים ובלב – יגון וחשכֿה. יש רק לעתים קרובות קרובות מא[ו]ד, שעות אחדות ביום, ואולי כל הימים וכל הלילות… שגעגועי[י] לזהבהלי מכניסים רטט פנימי בלב וחמימות קלה. וכי מה נשאר לי עכש[י]ו? חלומותי[י]? שאיפֿותי[י]? [22] היכן הם? ואם הם מהבהבים עדיין בלב הרצוץ – האם נשקף להם איזה עתיד? איזהו תקו[ו]ה? – – אם הי[י]תה לי – ועכש[י]ו – היא בקבר ואנ[ו]כי פה עזוב לאנחות ולשבר. ולאן אפנה? במה אמצא תנחומים? תנחומים? לא! צל של תנחומים, מעט ח[י]זוק, מעט מרפא, והנה שם הרחק יש זהבה יקרה וחביבה, שלבה כ[ו]לו מסור אלי[י], שאהבתה – מ[ו]קדשת רק לי, זהבה יקרה האורגת בסתר מסכת שלמה של דמיונות וחלומות – ות[ו]כן כל הדמיונות והחולומות – הוא אנ[ו]כֿי; שם הרחק יש זהבה יקרה שאני אוהבת [אוהב] אותה בכל לבי ומא[ו]די – וזאת היא נחמתי היחידה, זאת היא הפליטה היחידה מכל רכושי. זהבה היקרה, וערמת הני[י]רות והכתבים שלי, המכתבים ממנה ומכתבי[י] אליה – רק זה מחזקני עוד קצת, רק זה עדיין מחזק את לבבי הפצוע…

*

חבל שמכתבי אליה עדי[י]ן מ[ו]נח אצלי, והיא החביבה בו[ו]דאי כבר כל כך מצפה לקבל דבר־מה ממנהי. האהובה! היא אינה יודעת עדיין את הבש[ו]רה הרעה והנוראה שיבַשֵר לה מכתבי זה! – – –

יום ה‘[,] ה’ כסלו, תרע"ז, ברנובקה [30 בנובמבר 1916].

ביום השלישי של שבוע זה שלחתי את המכתב לזהבה, ודו[ו]קא ע"י הפו[סטא] המקומית, כי לא הי[י]תה לי כבר עוד סבלנות לחכות עד שי[י]סע מי־שהוא לזבהיל, ושאוכל על־ידו לשל[ו]ח את המכתב, לא הי[י]תה לי כבר סבלנות לחכות יותר, כי יודע אני היטב עד כמה היא [23] מצפָה שם למכתבי, והחלטתי לשל[ו]ח את המכתב ומי י[י]תן שיגיע לתעודָתו. אתמול בלילה ערכתי אליה עוד גלויה שבה אני מודיע לה על מכתבי ששלחתי אליה. לא יכ[ו]לתי למצ[ו]א לי מנוחה מן המחשבות וההרהורים הקשים והמטרידים כל כך, ונדמה לי: הבה אשב לכת[ו]ב דבר מה לזהבה, אולי יוקַל לי קצת, ולא נדמה לי ככה, כיאמנם [כי אמנם] כך הוא הדבר, באותם הרגעים שאני כותב אליה כמו איזה נחמה חרישית מלטפת את לבבי חרש, חרש. אותה ההכרה, שדברי[י] שאני כותבם פה יגיעו לידי זהבהלי אחותי היקרה והאהובה, והיא תקראם בכל התעני[י]נותה המר[ו]בה, ותשתתף בצערי או בכל מצב־נפשי שהוא, בכל נפשה ומא[ו]דה, והרבה הרבה תחש[ו]ב עלי[י] ועל דברי[י], והרבה תחל[ו]ם ותהרהר, ולא שעה אחת ביום, ולא פעם אחת בלילה – אנ[ו]כי הוא ת[ו]כן מחשבותיה והרהוריה – הכרה זו יש בכ[ו]חה ללטף קצת את הלב הפצוע וללח[ו]ש לו: הנה אחות נאמנה כזו יש לך במרחקים, מה טוב כשיש נפש מרגשת וערה תמיד למצבך ולרוחך! – – – והלב כה נמשך, כה נמשך אליה!… והגעגועים כה צובטים ואיך לא אתגעגע – אם היא כה טובה, כה נעימה ומרגשת! – – – – * * *

[24] ולא רק לזהבהלי היקרה רבים געגועי[י], לא רק הז[י]כרונות של הימים שהייתי כה קרוב אצלה – נעימים לי כל כך וקדושים בעיני[י] – כי אם הז[י]כרונות מהובין בכלל – מכניסים בקרבי רטט של געגועים נעלמים וטובים. ימי־הח[ו]רף של שנה שעברה שב[י]ליתי בין בני־הובין – מצטי[י]רים אצלי עכש[י]ו בימי־הח[ו]שך האלו כרצועת־אור דקה בתוך ערפֿל עָב. נזכר אני בכל בני־הובין, ובי[י]חוד בשמואל החביב,²⁶³ והם נעשים כה קרובים לי, כה אהובים, כאחי[י], כאחיותי[י][,] כהור[י]… ונפשי כל כך מתגעגעת אליהם. נזכר אני בכל פרט ופרט מחיי הכלליים בין האנשים האלו – וגל אהבת־ידידות נאמנה שוטף את לבבי, גל אהבה לסביבה ההיא ולאנשים ההם שאצלם מצאתי מקלט במשך זמן אר[ו]ך, בערך, בימי הסערות האלו…

*

יש שאני מתהלך ברחוב, ואני רואה מרחוק עומדת איזהו נערה לבושה במין אדרת הדומה לזו של זהבה ומכ[ו]סה במטפחת־ח[ו]רף שחורה – כזו שלזהבהלי, (יש נערה כזו פה בברנובקה) – ולבי מתחיל לדפ[ו]ק בי, וגל ח[ו]ם מתפרץ לתוך הלב… הן אני יודע שזהבה אינה פה, שהיא הרחק הרחק מפה – אבל די גם הדמיון [25] המעט שאני מוצא בין נערה זו – לזהבהלי – שיעשה עלי[י] ר[ו]שם חזק. והמון ז[י]כרונות ותמונות כבר עוברים זה אחר זה לפני דמיוני: הנה, הנה זהבה, לבושה בשמלתה בת צבע השוקולד, והס[י]נור השחור על פני השמלה הזאת, הנה היא יושבת אצל הש[ו]לחן ותופרת דבר־מה, ואני יושב ממולה ומשוחח עמה, היא מביטה על עבודתה, אף בכל חצי רגע ורגע היא מרימה את עיניה, הבלתי־גדולות, אך שחורות ונוצצות כל כך, עלי[י], אומרת דבר מה ובת־צחוק נעימה משתפחת [משתפכת] על פניה העדינים… הנה מתגלגל צחוקה הצלול, צחוק ילדה, שהילדות וכל צליליה הנעימים מוצאים בו את הדם… ותמונה אחר תמונה חולפֿת: הנה אני יושב אצל הש[ו]לחן ושקוע בל[י]מוד עם הילדים והנה פ[ת]א[ו]ם שתי ידי[י]ם נעימות ורכות מכֿסות את עיני[י] – ואני יודע כבר: זאת זהבה היקרה!… אני מסיר את ידיה[,] מביט עליה וצחוק נעים, צחוק של נעורים עליזים משתפך על פניה, והיא כה טובה ונעימה… הנה לילות הח[ו]רף האר[ו]כות [הארוכים] וחשכה בחדר ואנו שנינו יושבים ומשוחחים… הנה לילות־האביב הבהירים… טיולים… שיחות[…] אך היש מקום פה לכל המון הז[י]כֿרונות [26] והתמונות העוברות במהירות נפלאה, כתמונות פנס־קסם²⁶⁴ לפני עיני[י]? – כל זה היה, כל זה שי[י]ך לעבר, אלי! ועכש[י]ו? מה קשה ומר הוא הה[ו]וה, ובצ[י]פי[י]ה וברטט של פחד אני צופה לעתיד: מה יביא הוא בכנפֿיו? ומרטט הלב: עלוב זה כבר רֻמה אלפֿי פעמים, והוא מחכה שנית… אח! מי י[י]תנני עכש[י]ו בקרבת אהובתי זאת, לספר לה הכ[ו]ל, ולשפ[ו]ך לפניה את כָל מה שממלא את הלב. אני מאמין, שנערה תמימה ופשוטה זו, תבין לרוחי, אולי הרבה יותר ממבקרים מומחים, ופסיכולוגים שונים, היא תבין לי יותר מכֻלָם. כן, היא מוכרחת להבין אותי… אני יודע – – –

*

ובכן היום יום חמ[י]שי בכסלו, יום הֻלדתי. וכמה שנים מלאו לי היום? – מלאו לי י“ט שנה.²⁶⁵ כן. עוברים חולפים הימים במהירות הבזק, אינך מספיק לפנות ימין ושמאלה, והזמן מרמז לך: [”]התדע? כך וכך ימים כבר חלפֿו, ואתה זקנתָ עם כך וכך ימים!“… והרגשה מרה תוססת בלב. מתבונן אני מסביב: אֵי אני? במה חולפים [חולפות] שנותי[י]? ומה יהיה עם שאיפֿותי[י]? מה יהיה עם כ[י]סופַי הבלתי פוסקים, ועם רוחי השואף ומתפרץ למעלה, לנשגב? – – – עוברים מיטב־הימים, עוברת [עובר] [27] תור הזהב! עכש[י]ו[,] רק עכש[י]ו עוד יש פנ[א]י להרקיע, לשא[ו]ף, להתפרץ למרחב, לצאת מן החוג הצר ולחפש ס[י]פוקים לנפש התובעת, אם רק יש ס[י]פוקים… או לה[י]מצא ממעל לכל ס[י]פוק, ולהצביע על זה ועל זה: הנה ככה!… הנה ככה! אין זה אלו פנטסיות וחלומות־שו[ו]א, לבי כואב, כואב מא[ו]ד, אני מרגיש כי לא פה מקומי, אני יודע שכל א[י]ברי־רוחי מתפרצים ליותר נשגב[,] ליותר נעלה; אני מרגיש כלי כל הדברים הרגילים והפעוטים שמסביב – אין בכ[ו]חם לספק את צ[י]מאון־נפשי הגדול. והנה ח[ו]שך וזו[ו]עה מסביב, ואין מרחב, אין כלום. ואני נשקע [כך!] בתהום, בטיט היו[ו]ן, וכ[ו]חות נפשי המתפרצים הולכֿים וחלש – ומה יהי הסוף? – – – הן אני צמא לדבר־מה! הן מ[ו]כרח אני למלא בדבר מה את אפס־חיי, שהוא בן האפס הגדול והנורא של כל החיים בכלל… אך הנה הימים עוברים, ואם לא עכש[י]ו – אימתי? האספיק עוד?… ובכאב לב, וביגון עמ[ו]ק אני עושה עורך לי חשבון־הנפש, היום, בימי יום הֻלדתי, וקשים ההרהורים, ומטרידות המחשבות שאני מהרהר לכבוד היום הזה!… הימים חולפֿים, והיכן הוא ה”אני" שלי, שאני חולם עליו שֶיִתְבַלֵט מתוך הרגילות [28] והָחָלָק שמסביב?… היכן הוא?!… היעש הַיִצְמָח עוד דבר־מה מתוך ערמת כתבי[י] ושירי[י]? או כל שאגות־כ[י]וסופי[י] ת[י]כלאנה בתוך הני[י]רות האלו ומקום לא תמצאנה להם בחיים המציאותיים? ומלבד השורות והחרוזותים הכתובות [הכתובים] מאומה לא אֶרק[ו]ם ואברא בחלל החיים? האם ולכֿן כה מצטער אני בהחליפי עין על הימים העוברים והחולפים במהירות, ובראותי שבידי אין עדיין כלום, ומסביבי עדיין שוררת דממה וחלל ריק – – –

יום ד'[,] י“א כסלו, תרע”ז. ברנובקה [6 בדצמבר 1916].

מליל יום השני האתמולי התחיל כאב־ש[י]ני[י]ם נורא לְעַנֵנִי, ונמשך עד הליל האתמולי, בשעה העשירית, בש[ו]כבי על משכבי שקוע בש[י]נה עמ[ו]קה[.] הס אחרי נדודי הש[י]נה של שני לילות מפני כאב שִנַי, הגיע [הגיעה] לא[ו]זני דפיקה בחלון שאצלו אני ישן, התעוררתי ושאלתי מי הוא הדופק, וקול אבא ענה לי. [:]מהרו ופתחו לי, חשבתי כי הוא בא חזר כבר ממלינוב, כי חשבתי שנסע לשם עוד ביום הראשון, לסוף נודע לנו כי הוא נוסע אך זה עכש[י]ו לשם, ונסע דרך פה רק בכדי בשביל הֶנִי, ההוצאות המיֻתרות, וע[י]נויי־הדרך המיֻתרים עושים עליו רֹשם נורא, לא די המצב הכללי והנה עוד נוספים פרטים קשים כאלוּ, הן לו ידע כי הני כבר נסעה לא היה נו[סע] [29] דרך פֹה. לפנות ב[ו]קר השיג עגלה לפולנאה²⁶⁶ אל הרכבת ומ[י]הר לנסֹע, בה[י]פרדו קרא בקול בכי: היה שלום! מי י[י]תן שאצליח לכל הפחות אחרי הע[י]נויים האלה. לבי נשבר בקרבי מר[ו]ב מכאוב וצער, בראותי את האב הרצוץ והנדכא הזה שגורל כל כך מר וקשה נפל בחלקו לעת זקנתו – אלי, אלי, עד מתי נתענה ככה? האם איננה כבר בחיים… בלי בית־מולדת… פזורים ומפ[ו]זרים… המחסור גדול… ולכל מקום שפונים רק צער ויגון. והנה אני כבר נמצא בקרבת הסכנה הידועה, וממהר האב הרצוץ והנדכא הזה לאח[ו]ז באיזה אמצעים ולהצילני מן הסכנה הזאת!… ואיזה יגון כל כך כבד ונורא מעיק על הלב הפָּצוע, ח[ו]ןרבן־משפחתנו ומצבה הקשה – משפיע עלי[י] השפעה מדכאה ונוראה; ולא לח[י]נם אני עוזב את חיי הפרטי[י]ם, כלומר איני דואג כל כך להם – ושם את לבבי למצב משפחתנו המדֻכא. אני כשלעצמי – מה אני? אלחם, אתאבק[,] אקו[ו]ה[,] אתי[י]אש, אבל בשעה שמתעורר אצלי רגש המשפחתי – אז קשה נעשה לי וכואב לבי ומצר ודו[ו]ה עד מא[ו]ד.

*

מאת משה ק[י]בלתי היום מכתב ואתמול כשנסעה הני נתתי לה מכתב שתמס[ו]ר לו.

*

[30] מא[ו]ד מצטער אני שאיני מקבל כלום מאת זהבה’לי[.] כל יום אני מְצַפֶּה – אך לשו[ו]א, ואני הן כבר כל כך חפֿצתי לקר[ו]א את דבריה ולשמ[ו]ע מהרהורי־נפשה.

*

על כ[ו]ח־יצירתי, ועל הח[ו]מר הרב המצטבר אצלי לכתיבה בימים האחרונים – חושב אני להקדיש רשימה מפ[ו]רטת אך עכש[י]ו איני יכ[ו]ל להתחילה, מפני השעה המא[ו]חרת, ואני כבר צריך למהר לבית־התפ[י]לה לומר “קדיש”.

יום ב'[,] י“ז [ט”ז] כסלו, ברנובקה [11 בדצמבר 1916].

כבר מלאו “של[ו]שים” יום משעה שנפטרה אִמנו היקרה והאהובה. כבר עבר ירח ימים. הפצע ההולך ונגלד, מתחיל לטפטף דם שנית, ברגעים מי[ו]חדים בשעה שאני יושב בדד ומתעמק באסוננו זה, אני מעלה בז[י]כרוני את כל מה שהי[י]תה בשביל[י] האם היקרה הזאת, משתדל אני למתוח קו כללי על פני כל חייה, ומה אני רואה? – חיים של אם נאמנה החיה ודואגת רק בשביל בניה, מצטערת רק בצערם, דואג[ת] רק את דאגתם, ממעיטה מנוחה מגופֿה וש[י]נה מעיניה רק בשבילם – ואם יקרה זו אינה לנו. כבר ירח ימ[ים] עבר מעת שאיננה כבר בחיים! היא נפטרה, ומה שמדאיג ומכאיב ביותר – באופֿן טרגי ונורא מא[ו]ד [31] הרחק מבית־המולדת, מעי[י]רת המולדת, מש[ו]ללת אותו השקט המשפחתי שק[י]נן בביתנו; הבנים פזורים ומפ[ו]זרים והכ[ו]ל במצב ירידה ומחסור, והכ[ו]ל במצב של דאגה ופחד מפני זה שיכ[ו]ל לב[ו]א בעוד רגע, בעוד שעה – במצב קשה כזה עזבה אותנו האם היקרה לאנחות, אחרי ע[י]נוייה הקשים והנוראים שג שהסבה לה מחלתה הנוראה. גם בי[ו]דעה כבר כי היא שוכבת על המ[י]טה שכבר לא תרד ממנה, גם אז[,] בשעה שהלב סולד בכ[ו]ל [כך!] ומתי[י]חס בשנאה נוראה לכל החי והעתיד לצמוח ולחיות, לכל מה שמס[ו]גל ל[י]הנות מהחיים יען כי הוא יודע שהוא כבר לא יזכה בכלום – גם אז במצב הטרגי הנורא הזה – עוד הראה לב־האם כמה גדול כ[ו]חו, גם אז אפשר היה לראות מה גדולה מסירותה ונאמנותה של האם היקרה. לא פעם קראה והתפללה שהמ[ו]ות ימהר לגאלה מענותה וביחד עם זה לגא[ו]ל גם אותנו מהאי־מנוחה והטרדה הבלתי־פוסקת לרגלי סע[ו]דת־מחלתה. תמי הרגעים האלו, בש[ו]מעי מפיה מ[י]לים כאלו, היו הכי נוראים וקשים בשבילי[.] לבי חשב להתפוצץ מר[ו]ב יגון – בהרגישי כי כך אמנם יקרה ביום מן הימים [32] וביחד עם זה הייתי מ[ו]כה־ת[י]מהון לג[ו]דל לב־האם[,] שגם בה[י]מצאה במצב כזה, שעד כמה שנשתדל לצי[י]רו בדמיוננו, לא יעלה הדבר בידינו לגמרי, דאגה בשבילנו הבנים, וחפצה כבר למהר ולה[י]פטר מהחיים לא רק מפני ע[י]נוייה הקשים, אלא גם מפני זה שאנו מתענים כל כך לרגלי מחלתה. מה נשגב לב האם! וכמה מרגיש אני את עצמי פעוט, חוטא ואשם מול רוח האם היקרה הזאת! אני יודע כי עם כל מסירותי ואהבתי אליה – כל אלה הם רק כאפס גדול מול קד[ו]שת[ה] שלה, ומסירותה היא. הפצע שלי הולך ונגלד, ואם גם הגלד נקרע לפעמים תכופֿות, אבל סוף סוף עלי[י] לבלי לכסות על האמת המרה, כי הוא נגלד. אני חי, אני מקו[ו]ה[,] אני עובד ודואג, גם אחרי שלא עבר עוד זמן רב מיום שניטל ממני אוצר הכי־יקר כל כך – היא האם היקרה[.] ואני יודע כי לו היה הדבר להיפֿך[,] לו מתי אנ[ו]כי והאם חי[י]תה – אחרת הי[י]תה, לא בזמנן בזמן קרוב כל כך היה פצעה מעלה גלד ואולי לא היה נגלד לגמרי… והכרה זו דַיָה היא שתדכא את הלב, ותגר[ו]ם לו מוסר־כליות נורא ובלתי פוסק – – – והאם היקרה, עליה השלום[,] הרגישה בע[ו]מק טרגדיה זו, היא הרגישה[,] [33] ומי יודע כמה דמעות שפכֿה בחשאי, בשעה שלא ראה איש, על זה, מי יודע כמה הרהורים ומחשבות נטוו במוחה לרגלי זה. ואני זוכֿר מה שאמרה פעמים אחדות בהמשך שיחתה: [“]אֶט, אני יודעת, אנ[ו]כי אמותה, ואתם, יעב[ו]ר זמן־מה ותתנחמו, הכ[ו]ל ישוב לקדמותו, תשובו למלינוב, הבית ישוב לקדמותו והכ[ו]ל יהיה כסדרו – ותתנחמו ותחיו גם בלעדי”[.] כמה כאב נורא, כמה ע[ו]מק טְרַגִי בדברים האלה! איש הולך למות והוא יודע שעם מותו לא הכ[ו]ל ימות, והחיים יתנהלו כסדרם, וגם הקרובים לו בבשר ורוח יתנחמו סוף סוף וישתדלו לתקן מהלך חייהם ולחיות, כמה כאב! איזה תלונה ומחאה! אך ביחד האין אנו מרגישים במ[י]לים האלו גם שלו[ו]ה קדושה ומי[ו]חדת במינה, שלו[ו]ה שלא הרבה זוכים לה, שלו[ו]ה של נפש המקדמת את פני המו[ו]ת בשקט, בלי ומביעה לחיים את האמת הטהורה והמרה. רבש“ע [ריבונו של עולם]! מהיכן השלו[ו]וה הקדושה הזאת ולבני תמותה?! במשך חדשי ימי מחלת האם ע”ה [עליה השלום] ידעתי הרבה ימים[,] בי[י]חוד בח[ו]דשים הראשונים, בשעה שתקו[ו]ה חרישית האירה את לב האם, והיא התנחמה ותקו[ו]ה לה[י]רפא ולחיות, התבוננתי לזה ונוכחתי כי סערה [34] נוראה מתחוללת בקרבה: בין תקו[ו]ה לי[י]אוש. מחתלתה הי[י]תה אז במצב כזה: יום אחד קל היה לה, ובשני הורע המצב, כך נמשך המצב חליפֿות זמן אר[ו]ך, וד[ו]וקא בימים האלו, בשעה שעוד ק[י]ו[ו]תה לה[י]רפא ונמצאה בין תקו[ו]ה לי[י]אוש – דו[ו]קא אז הרבתה לבכות ולקונן על החיים שהיא צריכה לה[י]פרד מהם. היא קוננה, ועט האמן הכי גדול לא תכתוב דברים נוקבים ועצובים כאלה, שקוננה האם את עצמה, את גופֿה! וראה זה פלא[,] דו[ו]קא בח[ו]דשים האחרונים בשעה שהמצב כבר היה ברור לכ[ו]ל[,] בשעה שידעה ג כי אפסה כבר כל תקו[ו]ה, דו[ו]קא בימים האלו, אף דמעה לא הזילו עיניה, ורוב הימים שכבה במנוחה, סבלה בחשאי ע[י]נוייה ובשלו[ו]ה קדושה ומי[ו]חדת צפתה אל האויב הנורא – המו[ו]ת, כא[י]לו כבר נכנעה, כבר השלימה עם זה. אך האפשר לנו להבין פסיכולוגיה דקה כזאת? והמו[ו]ת לא א[י]חר לב[ו]א, בליל השבת שלפני ח[ו]דש ימים גו[ו]עה לה חרש האם היקרה והאהובה, היא שכבה[,] נשמה בכבדות[,] נשמה ונשמה[,] החזה עלה וירד עלה וירד – עד שפסק. ולנצח כבר נלקחה ממנו האם היקרה[,] לנצח, גופה מ[ו]נח בקבר רענן בבית־הקברות שבעי[י]רה [35] הזאת ותם ונשלם ספר החיים של אם יקרה! והרגשה מרה תוססת בלב, וכאב נורא לופת את הנשמה, ומביט אתה מסביבך על כל החיים בכלל ופניך מתעו[ו]תים ואנחה מרה מתפרצת מע[ו]מקו של הלב… אך באים החיים ועושים את שלהם[.] צריך לדא[ו]ג, לקוות[,] ללח[ו]ם, צריך להשלים עם המצב ולו גם יהי נורא כמה שהוא[.] מה שעבר לא ישוב כבר – הכרות אלו עושות בי שמות לעתים תכופות ומביאות אותי לידי מצב־רוח נורא. ופעוט ודל, חוטא ואשם אני מרגיש את עצמי לפני רוח האם היקרה[.] אני יודע לא יצאתי ידי חובתי, אני פעוט ודל, עני אני[,] ורוחי, אם נדמה לי לעתים, שהיא מרקיעה לר[ו]ם – אני רואה נגד מוּל מחזה זה – שהוא חובק תהום… יודע אני כי חוטא אני, אמנם חטא זה הוא חוק הברזל של המציאות אבל זהו “חטא”[.] וביגון קודר, בלב כואב ורצוץ, בהרגשה של שפלות עצמית, ופעיטות[,] אני מזכיר עכש[י]ו את שם אמי היקרה למלא[ו]ת של[ו]שים לפטירתה. ותסלח לי נשמת האם היקרה! אני יודע[,] יותר מדי טמאות ידי[י], יותר מדי מגואלות הן, יותר מדי חוטא אני וטמא מז[ו]המת החיים – בכדי להזכיר את שם אמי היקר והקדוש וטהור כל כך!

[36] איני רוצה לרשום היום על דברים צדדיים אחרים. איני רוצה לערבב ק[ו]דש בחול. הרשימה הנוכחית מ[ו]קדשת אך ורק ליום “השל[ו]שים”.

ובאבל כבד וביגון אין־סוף אני גומר את הרשימה ומתכונן ללכת לבית התפ[י]לה לומר קדיש אחרי לנשמת האם היקרה! וכ ותולעת־הכאב מוצצת ומוצצת…

יום ב'[,] כ"ג כסלו [תרע"ז], ברנובקה [18 בדצמבר 1916].

זה שבוע ימים מיום שלא רשמתי כלום ביומון, מפני ס[י]בות שונות. במצבי לא באו עדיין שום ש[י]נויים, מה שמעציבני מא[ו]ד, כי קשתה כבר עלי[י] הישיבה בברנובקה, ולהיות עם זה למשא לאחותי, בתוך הבית הקטן הזה, ואמנם היש איזו תכלית לישיבה זו? אך לע"ע [לעת עתה] אין לי ברירה אחרת, ולמרות רצוני ורוחי מ[ו]כרח אני עדיין לשבת פה ולחכות עד שישתנה מצבי, אם רק אפֿשר שישתנה… עוד בב[ו]קר יום הרביעי שלפני שבועי[י]ם נסע אבא מפה למלינוב דרך רובנה,²⁶⁷ ונסיעה זו בשבילי היא: אולי ישיג שם במלינוב “דבר־מה” בשבילי… ועדיין לא חזר מנסיעתו ומלבד זה קטנה אמונתי מא[ו]ד מא[ו]ד אם יעלה שם בידו להשיג את חפֿצו. אך מי י[י]תן שחפצו יצליח בי[דו][,] אז חושב אני תיכף ומיד לנס[ו]ע מפה, ומחוז חפצי – [37] כמובן, שאינו ברור עדיין עכש[י]ו.

*

ביום השני של שבוע שעבר, באה הני מנסיעתה. והביאה מכתבים אחדים מאת מ. [משה] רוב הת[ו]כן של המכתבים הוא ע"א [על אודות] עני[י]נים כלליים העומדים עכש[י]ו על הפרק. במכתבו האחרון הוא מראה לי עד כמה מח[ו]סרת־הבנה היא ישיבתי בברנובקה בלי שום עני[י]ן ועבודה, ואם אוכל[,] אחרי שאשיג “דבר מה”, עלי[י] לנס[ו]ע תיכף מפה. תמהני עליו שהוא חושב כי לדידי נעימה לי הישיבה פה בשעה שאני נופל למשא על האחות, כמדומני, שצ שעליו להרגיש היטב עד כמה קשה הדבר לי ובלתי־נעים, ועם ההזדמנות הראשונה אשתדל לה[י]חלץ מן המצב הבלתי־נעים [ה]זה.

*

סוף סוף אחרי צ[י]פי[י]ה ממ[ו]שכה ומח[ו]סרת־סבלנות, אחרי כ[י]ליון עיני[י]ם ולב אר[ו]ך – ק[י]בלתי אתמול מכתב מאת זהבה’לי חביבתי. המכתב הוא עברי והוא היה פתוח אך על פי דרך נס נ[י]צל ונמסר על ידי, בו[ו]דאי לא ראו את הכתב העברי בפוסתא [בדואר] מפני שהיה מכ[ו]רך בכתב רוסי. לשו[ו]א חשדתי את החביבה כי לא כתבה במשך הזמן, מלבד מכתב זה כבר שלחה שני מכתבים אך לא ק[י]בלתים ובלי שום ספק אבדו בפוסתא [38] המקומית, כי פותחים פה את כל המכתבים, וכשרואי[ם] הם כי המכתב כתוב ביהודית – מיד הם קורעים אותו, וכך היה גם גורל מכתבי־חביבתי שלפי דבריה במכתבה האחרון, כל כך הרבה כתבה שם. חבל, חבל! ומבינה חביבתי עד כמה קשה היה לי בשעה שלא ק[י]בלת[י] ממנה שום מכתב או גלויה במשך זמן רב כזה, בערך. “מרגישה אני היטב את מצבך יקירי – כותבת היא – של[ו]שה שבועות רצופים שלא לקבל ממני כלום. האמן חביבי, כשעובר שבוע תמים מעת שמקבלת אני ממך דבר מה ואחר כך איני מקבלת כלום, איני יכ[ו]לה כבר למצ[ו]א מרגוע בנפֿשי, כי מי יכ[ו]ל להרגיש יותר ממך את ערך הרגעים של קבלת מכתביך הנעימים. בשעה ברגעים המא[ו]שרים הללו אני שוכחת שרע לי, האמן שגם היום טוב היה לי בק[ו]ראי את גלויתך, צר היה לי רק עליך, יקירי, שלא ק[י]בלת ממני כלום זאת אומרת את שני המכתבי[ם] שכל כך חפצתי שתקבלם”. החביבה! אין להכחיש, כי בכל המ[י]לים האלה בולטת אהבה הטהורה והנאמנה, והמ[י]לים הן כל כך פשוטות, וכתובות ברוח נכונה, ובדעה צלולה בלתי־מז[ו]יפֿה. [39] “הוי, מי י[י]תן לי כנפֿי[י]ם לעוף אליך לשעה, לראותך, ללח[ו]ץ אותך היטב, היטב אל לבי, שיוקל לי קצת, אוי קשים ומרים הם החיים”[.] קורא אני את המ[י]לים האלה ורואה את החביבה והנה היא יושבת אצל הש[ו]לחן, עיניה השחורות נוצצות מתוך געגועים טמירים, שפתה התחתונה נשוכה על ידי שִנֶיהָ, כדרכה, בשעת עצב לוחץ וקשה, הנה היא כותבת ומפסיקה[,] מרימה את עיניה ומביטה אל תוך נק[ו]דה נעלמה בחלל האו[ו]יר מהרהרת ומתגעגעת, ודמיונה נושאה אותה הרחק הרחק אלי[י][,] אל ת[ו]כן חלומותיה ותקוותיה. – – – “מי י[י]תן לי כנפי[י]ם” [–] עם קריאת המ[י]לים האלו אני מרגיש ושומע את הלמות לבבה מתוך געגועים עזים וצובטים. “יציקיל – כותבת היא – כותבת אני לך כבר בפעם העשירית, ומשביעה אותך אחותך הנאמנה שלא לתת להי[י]אוש המר לנקר במֹחך. צעיר אתה עוד וצריך אתה לעשות למעני, להתחזק שלא להתיָאש אם אתה אוהֵב אותי” כן, משתדלת החביבה בכל כ[ו]חה לחזקני, התמימָה! חושבת היא שא[ו]פק־השקפתי, וחוג מחשבותי[י] צרים ורגילים וי[י]אושי הוא מן הרגילים והשכיחים, היא אינה [40] יודעת כי א[ו]פק השקפתי על החיים בכלל הולך הל[ו]ך והתרחב, כי מחשבותי[י] הולכות ומרקיעות לר[ו]ם וחוג ולאט לאט יוצא אני מחוג הרגילות ושואף ליותר נשגב ונעלה ובלתי נראה לכל עין רגילה… וגם י[י]אושי הוא יהיה אצלי לא יהיה [כך!] כאותו הי[י]אוש החולני שאצל כל אחד ואחד, אלא אחר לגמרי הנהו – – –היא אינה יודעת את כל זה ובתמימותה ובפשטותה היא משתדלת לחזק את רוחי, ולהזהירני מן הי[י]אוש המר. חביבתי! אמנם אוהב אני אותך בכל לבי ומאדי, ויקרה את לי, אך סלחי לי היי בטוחה ושלו[ו]ה בנוגע ליצחק שלך[.] לח[י]נם הם דברי[י]ך אלו, שאמנם יקרים הם לי מפני שיוצא[ים] הם מע[ו]מק לבך רְוֵה־האהבה, אך אינם יכ[ו]לים להיות מכֻוָנים לי, כי כבר נמצא אני מעל להם, מעל להי[י]אוש הפעוט והרגיל שאת מזהירה אותי ממנו – –

*

בימים האחרונים התחילה תקו[ו]ה חרישה לרחף בחללו של האו[ו]יר [ה]ספוג דמעות ודם, ויש לה לתקו[ו]ה זו על מה לסמוך: הממלכות הצנטרליות (המרכזיות) הנלחמות עם ההסכם שלנו, שלחו נוטה²⁶⁸ לארצות הנ[י]טרליות, שבה הן פונות אל הארצות האלו שתמס[ו]רנה [41] את הנוטה לממלכות ההסכם²⁶⁹ הנלחמות ובה הן מביעות את רצונן להתחיל במשא ומתן של השלום. על [ה]נוטה צריכות ממלכות ההסכם לענות “הן” או “לאו”. איך י[י]גמר העני[י]ן – הימים הבאים יגידו. ולע“ע [ולעת עתה] מרחף הלב בין תקו[ו]ה וי[י]אוש ומצפה ברטט לקראת הבאות. אולי? אולי? ועם זה, כבר כל כך טפש [טָפַשׁ]²⁷⁰ מר[ו]ב יגון ומכאובים במשך התקופה הנוראה הזאת, ואינו מאמין כבר בטובה… הה! מי י[י]תן שהטבח הנורא כבר יגיע אל קצו, ואור חדש[,] אור של שלום יופיע על פני הח[ו]רבנות וההריסות הנוראות. כבר יותר מדי הפילה המלחמה, כבר דם רב נשפך, כבר עולמות למי [?] נחרבו, וכמה חיים צעירים ורעננים נקטפֿו – ועד מתי? עד מתי תתחולל עדיין הסערה הזאת? ועיני כ[ו]ל נט[י]ת בפחד כמוס, ולב כ[ו]ל מרטט בצ[י]פי[י]ה: הא[ו]מנם כבר אתחלתא דגאולא?²⁷¹ האלו הם כבר הנ[י]צנים הראשונים המבשרים את ביאת האביב הנעים? מי י[י]תן שכל הלבבות המצפים והמרטטים לא ירמו, והעיני[י]ם המדמעות המביטות וכלות בצ[י]פֿי[י]ה תראינה כבר את ה”התחלה" המא[ו]שרה, – – מי י[י]תן, מי י[י]תן!

[42] יום ד‘[,] יום א’ של חנֻכה [כ"ה כסלו], תרע"ז[,] ברנובקה [20 בדצמבר 1916].

אתמול לפני הצהרין[י]ם בא אבא מנסיעתו למלינוב. הוא עדיין לא הביא עמו כלום בשבילי, אך כבר השיג את הרצוי ואחר השבת חושב הוא לנס[ו]ע שנית ולהביאו. אך הדבר לא עלה באופן שק[י]ו[ו]יתי, כי אשאר גם להבא אותו שהנני באמת… כך אי אפֿשר היה ומ[ו]כרח היה לקנות “בגד”²⁷² אחר. באופן כזה אצטרך כנראה לקחת את מקל הנדודים ולנד[ו]ד הלאה. לפי האופן הראשון חשבתי כי אהיה ביחד עם אבא בזבהיל; אך עכש[י]ו, כמדומני, אי אפשר יהיה הדבר. ולאן אשים את פני[י]? שאלה קשה זו עומדת עכש[י]ו אצלי על הפרק, ועלי[י] להודות כי קשה לי מא[ו]ד לפ[ו]תרה, ולענות עליה. אתמול כשאמרו לי שמבית המחותן נוסעים לפולנאה, החליט [החלטתי] לערוך מכתב עברי לזהבה, שישליכוהו בארגז הפוסתא דשם, אולי יגיע לידה באופֿן כזה, והנה לא נסעו משם והשליכו את המכתב בארגז־הפוסתא המקומית, בלי דעתי,[.] מצטער אני מא[ו]ד, כי בו[ו]דאי שהמכתב לא יגיע לתעודתו מפני שפקידי הפוסתא המקומית יעצרוהו ויקרעוהו. באותו המכתב כתבתי לזהבה שתכת[ו]ב לי איך המצב בלוצק מצד האדמינ[י]סטרציה ואם אפֿשר לי להשיג שם איזה עבודה או ש[י]עורים בשכר הגון, כי אפשר, שאם התשובות חיוביות תהיינה – שאחליט לנס[ו]ע אליהם. כך כתבתי, ובאמת, הייתי רוצה [43] מא[ו]ד להיות קרוב לאותה הנערה־האחות שלבה כל כך מלא אהבה אלי[י], ושאני גם כן כל כך אהבתיה – – –כמדומני כי “מא[ו]שר” הייתי, במ[י]דה ידועה כמובן, לו יכ[ו]לתי להיות קרוב אצלה ולה[י]פגש אתה כפעם בפעם כבשנה שעברה, לשוחח, לספר וכו' – אך יודע אני מראש כי כלום יצא מרצוני זה, העיר ל. [לוצק] נמצאת קרובה לשדה־המלחמה ובו[ו]דאי ה“רצים”[?] שם קשה מא[ו]ד, וגם להסתדר שם אצל איזו עבודה קשה בלי שו בו[ו]דאי, והכניסה לשם לאנשים צעירים בלי ספק גם כן לא בנקל עולה – מפני כל הק[ו]שי הזה, קשה להוציא רצוני לפע[ו]לה, למרות געגועי[י] העזים ואהבתי אל חביבתי הנעימה… כנראה שאצטרך להגלות הרחק הרחק, והמרחק שביני ובין חביבתי יתגדל עוד יותר. אך למה לי להרבות דברים? נחיה ונראה.

*

במצבי הרוחני אני מכיר עם כל יום ויום ש[י]נויים לטובה. אני מרגיש כי התפתחותי הרוחנית צועדת קדימה בצעדים לא קטנים, כ[ו]ח־יצירתי מתגבר עם כל רגע ורגע. כ[ו]חות נרדמים שבנפשי הולכים ומתעוררים וזעים ממקומם… נוכחתי כי הרבה כ[ו]חות נעלמים שלא נתגלו עדיין צפוני עצורים בקרבי; הרבה פנינים ומרגליות טמונות בעמקי לבבי – אך לא העליתים עדי[י]ן, הרבה אוצרות מחשבה, וגנזי־הרהורים ישנם בקרבי וכל זה דוחף אותי ומכריחני להביע את כל זה, ולכֿן כל כך מתרבה הח[ו]מר מרגע לרגע אצלי [44] לכתיבה, מחשבה רודפת מחשבה, הרהור רודף הרהור, וכתמונות הקינופוטוגרף²⁷³ חולפות במוחי המון מחשבות מבריקות, וכל אחת מתחננת הַביעוני ואני רושם את כל המון החומר המצטבר אצלי וגדל מיום ליום, מתחיל לכתוב ועוד טרם אני גומר, עוד אני יושב וכותב, ובא[ה] מחשבה אחרת ודוחפת, ואני מתחיל בה, וכן הלאה. ולכן רבו אצלי כל כך בימים האחרונים יצ ההתחלות[,] בהרבה דברים התחלתי ולא גמרתי. ובהרבה איני מספיק אפילו להתחיל. מקוריות כבירה נתגלה [נתגלתה] בי והרי היא הולכת ומכה גלים בנפשי. ורק זאת נחמתי ועל זאת גאו[ו]תי־העצמית. דברים אחדים גמרתי ואדבר אליהם [עליהם] ברשימה מי[ו]חדת על ערכם בתור תוצאות ממצב־נפשי בעת האחרונה.

*

התקו[ו]ה לשלום עדיין מרחפת באו[ו]יר ומלטפת בח[י]בה את הלבבות הכואבים. הע[י]תונים אינם פוסקים לכת[ו]ב ע“א [על אודות] הנוטה שהגישה גרמניה בהצעה להתחיל במו”מ של שלום. תשובת הממלכֿות לא באה עדיין, כי הנוטה לא הגיעה כבר לידם, אך מתוך דברי הע[י]תונים נ[י]כר כי הכ[ו]ל מתי[י]חסים לזה ברצינות מי[ו]חדה, לא כמו שחשבו בתח[י]לה, ודנים על זה בכ[ו]בד ראש. ובכלל רואים כי אפשר לקוות לתוצאות טובות. וכמה רועדים הלבבות ומצפים וכמה מרטטים הם לכל דבר המביע תקו[ו]ה חרישית, וכמה מתפללים הם חרש לישועה ונחמה קרובה.

*

[45] כמו להכעיס, למרות התפתחות כ[ו]ח־יצירתי המהירה, והמון הח[ו]מר המצטבר אצלי לרגלי זה – איני יכ[ו]ל להקדיש את שעתי הפנויה בימים האחרונים לעבודה. בימים האחרונים שהיתי קצת בחנותה של אחותי,²⁷⁴ וגם קריאת הע[י]תון והשאיפה לדעת מן החדשות הכבירות המתהוות עכש[י]ו בעולם הפוליטי – גזלו ממני את רֹב הזמן. והיום קצר, ובלילה הייתי עובד וקורא, אך מפני י[ו]קר־הנפט שוכבים לישֹן בשעה מֻקדמת. וכך נדחית עבודתי הכבירה מיום ליום. וכמה מצערני דבר זה! ובי[י]ח[ו]ד זה, עמדתי על טעותי המרה ו הקשה שטעיתי בימי ילדותי ונעורי[י], בזה שלא רכשתי לי ידיעה רחבה בספרות האירופיות ושפתיהן, עכש[י]ו רואה אנ[ו]כי שטעות זו ע[י]כבה הרבה בעד התפתחות כ[י]שרוני. ובעת האחרונה כשהתחלתי לקר[ו]א קצת בספֿרות האירופית נוכחתי כמה אוצרות מחשבה מזהירים ופנינים יקרים [יקרות] שלא מצאתי כמוהם בספרותנו, מפ[ו]זרים שם. עכש[י]ו משתדל אני לתקן את המעו[ו]ת אך כפי האמור אין הזמן מספיק. הקריאה ועבודתי המקורית[,] שתיהן חשובות מא[ו]ד[,] ואי אפשר לדחות את האחת מפני השנית[,] ושתיהן צריכות להיות שלובות זו בזו. אך לצערי אני מקדיש בשביל שתיהן שעה קצרה ובלתי מספיקה מא[ו]ד.

יום ב‘, ליל ז’ של חנ[ו]כה, ר"ח טבת²⁷⁵ תרע"ז, ברנובקה [26 בדצמבר 1916].

השאלה לאן? עומדת אצלי עכש[י]ו על סדר היום וכל היום אני הוגה בה ואין אני יכ[ו]ל לפ[ו]תרה. [46] אחד מן המעצורים הכי קשים לפתרון שאלתי הוא: כי צריךכה אני לפתור שאלה זו לא לעצמה כי גם עפ“י התנאים החדשים שבהם אמצא בשעה שאצא לדרך – – – ודבר זה עושה את שאלתי לקשה שבעתי[י]ם. לולא זה אולי הייתי סוף סוף מחליט איזו החלטה גמורה. הנה למשל הייתי מחליט עכֿש[י]ו לנס[ו]ע לוצקאה אך חושש אנ[ו]כי שמא יפריע זה למצבי שבו אמצא אחר כך. כי מא[ו]ד מא[ו]ד איני רוצה להתרחק למקום אחר. קרוב לשער שאם לא אסע לוצקאה, אשים את פני[י] לערי הצפֿון שבלב רוסיה אל העיר סטרוסקול שבפלך קורסק²⁷⁶ במקום שם נמצא נטע שלנו²⁷⁷ ועוד נמלטים מלינובאיים שגרשום מרובנה לשם. ומא[ו]ד, מא[ו]ד איני רוצה לנס[ו]ע שמה. עיר זרה רחוקה, בלי רעים, בלי ידידים. ומה אעשה שם? ופה בלוצק בין אנשים ידידים נאמנים ומכרים טובים, בקרבת זהבה החביבה והיקרה. ובי[י]חוד: אפשר שם לקוות לשיבת האד הבעל הבית הישן, שאשוב אליו שי[י]קחני שנית אליו. והנה ערכתי אתמול מכתב לחי[י]קיל וֵיץ'²⁷⁸ בו ב[י]קשתיו שיכת[ו]ב לי אם אין שום סכנה בדבר לב[ו]א לוצקאה, ואם אוכל להשיג שם עבודה, או ש[י]עורים בשכר מַסְפִיק לכלכלתי. את המכתב כתבתי שלחתי ע”י זהבה, וכתבתי גם לזהבה וב[י]ארתי לה מדוע אני רוצה לב[ו]א לוצקאה, ומדוע כל כך קשה לי לנס[ו]ע הרחק מפה. המכתב הזה לא הראשון הוא בנידון זה, כבר כתבתי מכתב כזה וגלויות אחדות ומקו[ו]ה אני לקבל איזו תשובה בימים אלו. היום ק[י]בלתי גלויה מאת זהבה’לי. אך לא על גלויותי[י] הנ"ל, כי אם על זו שלפֿני אלו. החביבה! היא מזכירה לי את ימי החנ[ו]כה שעברו שבשנה שעברה כמה טובים היו… גם אנ[ו]כי הזכרתי לה את זה במכתבי האחרון שלפני האחרון. וכותבת היא שכל לילה היא חולמת אודותי[י], וכמה קשה לה כשהיא מתעוררה – ואין כלום… אח! לוּ יכ[ו]לתי לראותה, לדבר אִתָה. כמה חפצתי שהתשובה תהי חיובית, ואז כמדומני שאחליט אנסע לשם. אך נחיה ונראה איך יצא הדבר!

*

בימים האחרונים המעטתי בעבודתי המקורית מפני ס[י]בות שונות. מלבד המכתב שלחתי היום גם גלויה לזהבה.[,] וגלויה לברכה בורשטָק,²⁷⁹ על קבלת ה־15 רובלים ששלחה בשביל משה.

[47] יום ה‘[,] ג’ טבת [תרע"ז], ברנובקה [29 בדצמבר, 1916].

הש[י]נויים במצבי השלילי, שלהם אני מצפה כל כך, עדיין לא נתהוו. ביום הראשון של שבוע זה, צריך היה אבא לנס[ו]ע שנית לרגלי העני[י]ן הזה. אך כפי שנודע לי עוד נמצא ביום השלישי בנובוגרד. וואל.²⁸⁰ וכפי הנראה עוד יעברו שבועות אחדים עד שיתהוו איזה ש[י]נויים במצבי. ואני מה חפצתי כבר לה[י]חלץ מפה לא מפני געגועי[י] למקום אחר, או מפני שדמיונותי[י] ותקוותי[י] מציגות לפני[י] איזו תמונות יפֿות במקומות אחרים. לא! להפך[,] קשה לי עכש[י]ו מא[ו]ד הנסיעה לאיזה מקום שהוא ועוד באופֿן כזה… ובי[י]חוד קשה יהיה לי אם אצטרך לנס[ו]ע הרחק הרחק מפה. לא, לא מפני שאני מקו[ו]ה למצב יותר טוב, יהיה המצב הבא שלי איזה שיהיה, אך מן המצב האי־נעים הנוכחי, רוצה אני מא[ו]ד לה[י]חלץ. ועיקר האי־נעימות של מצבי הנוכחי הוא ישיבתי אצל אחותי.²⁸¹ אברר פה את הדברים בקצרה; לא בדברים כאלה אני רוצה למלא את דפי יומוני, בדפי יומונים צריכים למצ[ו]א את הֵדָם דברים יותר חשובים[,] יותר נעלים, יותר פנימיים ועמוקים, דברים שמקורם במסתרי נפשי ומבואיה, ממקור חיי הרוחניים המפכה לי את דרכו… אך בכדי שחיי הרוחניים ימצאו את הדם בין דפי יומוני בשלמותם מ[ו]כרח אני לשלב אותם ביחד עם החיים הח[י]צוניים היום־יומיים כי הם שלובים הם יחד באיזה מ[י]דה שהיא ואי אפשר לפרדם זה ז אלו מאלו ולכן אברר פה בקצרה; לא אדון אם אמנם כך צריך להיות או לא כי מכל ימי[י] נזהרתי מאינטריגות וסכסוכים כאלו, אך איך שיהיה יודע אני כי אנ[ו]כי הייתי למשא על אחותי. טבעה ידוע לי למדי, עמדתי על א[ו]פֿיו במשך הימים שאני שוהה פֹה. זאת היא אחת מט[י]פוסי הנשים הידועות שבטבען מהול הרבה אֶרֶס נְחָשִים, אעפ“י זאת היא אחותי, אבל אצלי אחת היא כבודי הפנימי וה”אני" שלי אינו נפגם אצלי לו אף כמל[ו]א השערה על ידי זה, שבע רצון אני אם עמדתי על אמת זו, ורגש המשפחתי לא יעַוֵר את עיני[י]… אחותי היא כמו שמבטאים בשפה העברית מכבר “א[י]שה רעה” [48] ולט[י]פוסים כאלו כשנוסף עוד המצב הקשה הנוכחי – כבר נקל לשער עד כמה הן מבליטות את אָפְֿי[י]ן. לה נדמה כי רק היא סובלת, כי הכ[ו]ל מא[ו]שרים ורק היא א[ו]מללה… והכ[ו]ל צריכים רק לשים אליה את לבם. הכ[ו]ל צריכים לעזור רק לה, והכ[ו]ל מחויב בעזרתה, והכ[ו]ל טפל הוא לגבי מצבה… ואצל ט[י]פוס רע כזה אני צריך לשבת ולסב[ו]ל במנוחה כי כאמור למעלה, מכל ימי[י] נזהרתי מה[י]ספח לאינטריגות כאלו, וגם עכש[י]ו אני משתדל לה[י]זהר מהם [מהן]. אך כמה קשה לי לראות איך היא “מתנפחת”[,] איך היא אוצרת בקרבה את כל הכעס והמרי ומחפשת שעת־כ[ו]שר לשפ[ו]ך אותה עלינו היתומים והא[ו]מללים, כא[י]לו אנו אשמים במצבה, כא[י]לו אנו רוצים לשבת פה ולהיות עליה למשא. אינה רוצה לדעת ולראות שעד כמה [ש]קשה מצבה היא לא ירדה פלאים כל כך כמו אנו: אין בית, אין מולדת, האם מתה[,] ועכש[י]ו האב הרצוץ והדודה הזקנה עמלים והם בח[ו]סר־פרנסה מספיקה. אינה רוצה לדעת את זה, וכאילו הָרים של מים נערמו עליה בזה שאנו יושבים פה. אנו, לא רק אני היחידי, כי הלא את חנצה היא מעכבה מנסיעתה, כי לולא היא, איני יודע איך הי[י]תה יכ[ו]לה לחיות פה, כי חנצה עכש[י]ו עקרת כל הבית והמביאה סדרים בקרבו. והיא המרשעת אינה רוצה בשום אופֿן להכיר את זה, ומחפשת אחרי כל רגע של כ[ו]שר לשפ[ו]ך עליה את חמתה חמןת־פתָנים. ואני? רבש“ע [ריבונו של עולם] לו רק יכ[ו]לתי לה[י]חלץ מזה, לא הייתי שוהה פה אף רגע! והן היא יודעת כי עד ב[י]רור מצבי איני יכ[ו]ל לנס[ו]ע מפה – ולמה היא מתנפחת? וכי מעטה העזרה שעזרנו לה אחרי שנים רבות שיצאה כבר מרשות־האב? וכי איני ראוי שאהיה פה חצי שנה? אך ה אך אנ[ו]כי שונא אינטריגות כאלו, ולו גם חפצתי להתו[ו]כח עמה[,] היכ[ו]לתי להוכיח ל”נחש" כזה את האמת? אחת היא! אך לי איני דואג הרבה, אנ[ו]כי יודע לבלי להשפיל את כבודי, אנ[ו]כי איני חת מפניה. וסוף סוף הן אחלץ מפה. נפשי הומה רק לחנצה²⁸² האחות הא[ו]מללה [49] שמזלה הרע גרם לה שתהי למרמס לרגלי כ[ו]ל וגם פה בשעה שראויה היא לתודה – הרי היא רק מטרה לחצי־חמתה של הא[י]שה־האחות שבטבעה מהול “ארס של נחש”. מה צר לי עליה ומה תבכה עליה נפשי במסתרים. אך הבה אקו[ו]ה, אם רק אחיה, אז אדע איך להתנהג, אז אדע להיטיב את מצב האחות־האומללה חנצה, אדע איך לתת לה ש[י]לומים בעד ימי חייה הרעים, ואדע איך להתנהג עם האחות־ה“יפה” הזאת הבכורה הזאת, בעד “מעשיה הטובים”. אך הבה אפסיק כבר מעני[י]ן זה! ²⁸³

*

בימים האחרונים כמעט שאיני עושה כלום. ולכן מ הח[ו]מר הרב שנצטבר אצלי שוכב לו כאבן שאין לה הופכין ואיני מעבדו ומשכללו; כל ההתחלות השונות אינן נגמרות. יש הרבה ס[י]בות לדבר ובהרבה אשם אני בעצמי, עצלות רוחנית נפֿלה עלי[י] בימים האחרונים[,] ועל כל תשוקתי לעבודתי המקורית – איני עובד במרוץ הראוי. והרבה זמן בולעים אצלי עני[י]נים אחרים. בע[י]קר אי־אפשר לעבוד מפני האי־סדר שבבית ובשעה האחת־עשרה ממהר אני השוקה לקר[ו]א את הע[י]תונים ולה[י]ו[ו]דע ממהלך המאורעות הפוליטיים הכבירים המתהו[ו]ים עכש[י]ו. אחר כך באה הארוחה. ואני יושב לעבודה בצהרי[י]ם ועוד בטרם שאני מספיק להתחיל בדבר מה – והנה עובר היום ואני ממהר לתפֿ[י]לת ה“מנחה־מעריב”[.] אחר כך הולך אני אל משה גניס²⁸⁴ או אל יוסף זלצמן²⁸⁵ מכרי החדש לשהות קצת אצלם כי כפי האמור כבר, קשה מצב־רוחי כשאני נמצא פה בבית אצלה ואחר כך היא אפשר [אי אפשר] לעבוד מפני האי־סדר, וכשהכ[ו]ל שוכבים ליש[ו]ן גם כן אינני יכ[ו]ל לעשות כלום: מיד נשמעות “נהימותיה” של האחות ה“טובה”, על המנורה הבוערת ועל שאין מקמצים בנפֿט. והרבה זמן בולעת גם הקריאה. ובכֿן, מעט מא[ו]ד אני עובד בימים האחרונים ומא[ו]ד מצטער אני על זה.

ובכל זאת הספקתי להתחיל בדברים חדשים בימים האלו.

[50] ואם בשביל עטי מ[ו]רגש חסרון־פנ[א]י לעבודתה, אך לבבי ומוחי אינם נחים, והם יוצרים בלי הרף. וחומר חדש הולך ומצטבר. בדברים אחדים התחלתי גם בכתב.

בכלל מרגיש אני התפתחות רוחנית כבירה. אך אני מתי[י]חס לכ[ו]ח יצירתי הנוכחי הפורץ בע[ו]ז רק כמו אל התפתחות, יודע אני כי עד כמה שאני מרגיש את עצמי יותר חזק בכ[ו]ח־יצירתי, יותר מקורי – בכל זאת אין זה עדיין ה“עיקר”. “העיקר” צריך לב[ו]א וזאת היא רק התפתחות. אך מתבונן להתפתחות זאת בעיני[י]ם פקוחות ושומר עליה שהעיקר יהיה כראוי. ובלב חרד ומצפה אני עומד ומקשיב אל כל המתהו[ו]ה בעולמי הפנימי – ואני מצטער שאין אני אוחז באמצעים רבים שהיו יכ[ו]לים למהר ולהרבות את התפתחותי עוד יותר ולהכֿשיר את הקרקע הכשרה גמורה לעיקר הבא…

*

לא למותר אחש[ו]ב לרש[ו]ם על המאורעות הפוליטיים המתהו[ו]ים עכש[י]ו ואם גם בק[י]צור. שאלת השלום לא ירדה מן הפרק, ולהפֿך היא הולכת ומתלהבת, והס[י]בות להתגברותה אפשר לחשוב את הנוטה של הפרזידנט האמירקני [האמריקני] ששלח לכל הממלכות הנלחמות, בהצעה של שלום, להפסיק את שפיכֿת הדמים. והרבה רעש עוררה הנוטה הזאת, ומא[ו]ד מתי[י]חסים אליה ברצינות. ואם אמנם הע[י]תונות של ממלכות ההסכם משתדלות להקטין את הר[ו]שם, ומוכיחות על טעויות ושגיאות שונות של וילסון –²⁸⁶ אך נראה ובולט הדבר עד כמה עוררה הנוטה הזאת את תשומת לב כל הממלכות. והנה האם כבר מודיעים הע[י]תונים על הנוטה של שו[ו][י]צריה הפונה אל כל הממלכות בהצעה של הפסקת שפיכֿות הדמים ושהיא נכֿונה לעזור בכוחותיה הדלים לשלום זה. הנוטה היא קצרה אך כתובה ברוח הומני פשוט ובאהבת־השלום.

מי י[י]תן שמכל אלה – יצמח דבר מה!

[51] טו [צ“ל: י”ד] טבת, יום ב', תרע"ז, ברנובקה [8 בינואר 1917].

כמעט שלושה שבועות עברו מיום שלא רשמתי כלום ביומון. היו ב ימים, ד[ו]וקא[,] שחשבתי לשבת אל היומון ולכתֹב, אך מפני ס[י]בות שונות נדחה [נדחתה] הרשימה. במצבי החיצוני לא באו עדיין שום ש[י]נויים. אבא שוהה עכש[י]ו במלינוב, בו[ו]דאי יב[ו]א בימים האלו. עם ביאתו של אבא, מקו[ו]ה אני שיתבר[ר] גם מצבי, אך לע"ע [לעת עתה], שום החלטה נא [לא] ה[ו]חלטה עדיין אצלי בנוגע לנסיעתי. ואיני יודע מה לעשות.

בשבוע שעבר ק[י]בלתי גלויה מאת זהבה, בתור מענה על מכתבי ששם כתבתי לה בפעם הראשונה ע“ד [על דבר] מחשבתי לנס[ו]ע לוצקאה, ואם אפשר לי להסתדר שם, ובי[י]חוד אם אין סכנה בדבר… היא כותבת לי כי מא[ו]ד הי[י]תה רוצה שאב[ו]א לשם, וגם אפשר לי שם להרו[ו]יח היטב, אך ס[י]בה אחת מפֿריעה בעד נסיעתי לשם וע”ד [ועל דבר] הס[י]בה הזאת ועל כל הפרטים תכת[ו]ב לי במכתב מיוחד. ביום השני או השלישי ק[י]בלתי שנית גלויה ממנה, והפעם, בתור תשובה על מכתבי השני, ששלחתי אליה וגם אל ח. [חייקיל] וֵיץ. היא כותבת שתיכף מסרה מרים את מכתבי לה' [להאדון] ח. [חייקיל] וי[י]ץ ומצדה ד[י]ברה עם הקימלמנים²⁸⁷ אודות זה, וגם הם אמרו שאפשר לי להסתדר היטב בעיר ולהרו[ו]יח אך העיקר הוא אם מרגיש אני את עצמי בבריאות גמורה… יכ[ו]ל אני לב[ו]א שמה אך בכל זאת היא כותבת: “התי[י]שב היטב בדבר בכדי שלא תאמר אחר כך בא שאחרים אשמים, מא[ו]ד הייתי רוצה שתב[ו]א אלינו ויוטב לך. אך אנ[ו]כי איני יכ[ו]ל[ה] לכת[ו]ב לך: [”]בא" הן לא נביאה אנ[ו]כי שאדע, ח“ו מה שייך. בלי תעודת־מסע אי אפשר לנס[ו]ע, פה כבר היו משלים [כך!] כאלו, אתה מבין? אך טוב יותר לעשות בלי שום שאלות”. כך היא כותבת לי, אך דבר ברור אין אני יכ[ו]ל להוציא מתכ מדבריה. אין אני יכ[ו]ל לברר אם היא חושבת שחושב אני לב[ו]א לשם בלי שום תעודה בכיסי, או במובן אחר, ואם במ[י]לה תעודת־מסע היא חושבת פספורט או “פְרָאפיסק”²⁸⁸ לכן מ[י]הרתי מיד וכתבתי אליה גלויה שבה כתבתי לה שתכת[ו]ב לי דברים ברורים. ע"א [על אודות] האחריות אין אני רוצה לדבר כלל, כמובן מה שאעשה אעשה על אחריות עצמי והן כתבתי שאני בריא… העיקר הוא רק אם א[ו]ויר העיר לא יזיק לבריאותי זו… על שאלה זו, ב[י]קשתיה, תענה נא תשובה ברורה, ואדע מה להחליט. ביחד עם גלויה זו ק[י]בלתי עוד שתי גלויות מאת מרים ויענקל קראנץ.²⁸⁹ [52] גם מרים כותבת “אנ[ו]כי מא[ו]ד הייתי רוצה שתב[ו]א לכאן, אך לי[י]עץ אתם אותך[,] זה איני יכ[ו]לה, היית יכ[ו]ל פה להרו[ו]יח יפה, ואם אתה מרגיש את עצמך בריא גמור – בֹא הנה”. אך בשום אופֿן איני יכ[ו]ל לדעת את המובן שבמושג “בריאות גמורה” אם בריאות גמורה בלי שום זיוף וחשד כלשהיא [כל שהוא] – אז כמובן לא טוב… אך אם הם חושבים כי אם רק יש דבר־מה בכיס יהיה מה שיהיה – והרי זה כבר “בריאות” – אז טוב. אך דבר זה קשה לי לדעת, ובתשובה הבאה אני מקו[ו]ה לדעת את זה.

יעקב קרַאנץ כותב לי: “שמעתי שאתה חושב לב[ו]א הנה, דבר זה מְשַמְחֵנִי מא[ו]ד. עצתי היא שתב[ו]א הנה. אך זה לא תלוי בי כי אם בך, אם אתה מרגיש בך שיכ[ו]ל אתה לב[ו]א או לא, אך מצד [שני] יכ[ו]ל אני לכת[ו]ב אליך שהיית יכ[ו]ל פה להרו[ו]יח עד מאה רובלים לח[ו]דש”.

על כל התשובות האלו אי אני יכ[ו]ל לסמ[ו]ך הרבה. העיקר אצלי תשובת ח. (חייקיל] וי[י]ץ שאני מצפה לה מא[ו]ד, אך כמו להכֿעיס, לא ק[י]בלתיה עדיין. אתמול כתבתי לזהבה עוד גלויה שבה ב[י]קשתיה שתבקש את ח. וי[י]ץ שיענה לי על מכתבי, ושגם היא תמהר לענות לי תשובה ברורה בכדי שאדע להחליט לאן עלי[י] לפֿנות.

אם לא לוצקאה – אז אין לי דרך אחרת כי אם לסטרוסקול פלך קורסק[,] במקום שם גר עכש[י]ו נטע שלנו. זה אתמול ד[י]ברתי עם יהודי מלינובאי, בנצי הסמרטוּטָר²⁹⁰ שגם הוא היה שם וס[י]פר לי כי המצב הח[י]צוני טוב שם מא[ו]ד. “רזים” אין שם כלל, והכ[ו]ל בני חורים [חורין] בלי פחד ומורא… (וזהו העיקר)[,] ואם אקבל תשובה שלילית בנוגע לנסיעתי לוצקאה – חושב אני לשים את פני[י] לשם.

איזוהי הדרך היותר טובה, לפי ההשערה – אי אפשר לומר. לא ראי זה כראי זה. יתרונות וחסרונות יש לשתיהן. הבה אברר את דברי[י]: יתרונות נסיעתי ללוצק הם אלו: 1) אמצא בקרבת אנשים ידידים וטובים [כך!] שאצלם אוכל לקבל מעון וארוחה טובים, ובנוגע לכביסת־לבנים, ת[י]קון וכו' וכו' – ידאגו בלי ספק בשבילי ולדבר זה יש ערך גדול בי[י]חוד בי[ו]קר הגדול הנוכחי. 2) אמצא בקרבת חביבתי זהבה, באופן שנעורי[י] לא יצטרכו ל[י]בול בלא עת בשעה [53] שאיני יכ[ו]ל למלא ס[י]פוקם במקומות אחרים בשום אופן… 3) האנשים הידידים ידאגו, בלי ספֿק, בנוגע למצבי הח[ו]מרי וישתדלו להשיג בשבילי עבודה או ש[י]עורים בשכר הגון. 4) לא אתרחק הרבה, ממשפחתנו הרצוצה, ואוכל לקוות שישוב הבעל הבית הישן לקחתני שנית תחת חסותו… היתרונות האלו הם החסרונות של נסיעתי לסטרוסקול. וחסרונות נסיעתי לוצקאה הם אלו: א) הפחד הנורא התמידי מפני מצבי הבלתי־נורמלי, ששם יוכל להיות חשוד יותר מדי. אמרתי חסרונות, אמנם זה רק ח[י]סרון אחד אך רב הוא ערכו מא[ו]ד, מא[ו]ד… והיתרונות של נסיעָתי לסְטַרוֹסקוֹל הם אלו[:] א) אפשר לקוות ששם ארגיש את עצמי בטוב בנוגע ל“עיקר”…²⁹¹ ב) ואפשר שגם במצבי הפנימי, הרוחני[,] יב[ו]או ש[י]נויים לטובה לרגל נסיעתי ושהי[י]תי בעולם הגדול והרחוק. איך שהוא, שואף אני יותר לנס[ו]ע לוצקאה, אך, מסופקני, אם שאיפתי זו תתגשם; כי קרוב לשער כי תשובת ח. [חייקיל] וי[י]ץ שלילית תהיה ולא חיובית. ואם אפֿילו תהיה חצי שלילית וחצי חיובית כלומר: “עשה כחפצך, דבר ברור אין אנו יכולים להגיד לך”, גם אז לא אדע אם אחפ[ו]ץ לסכן את עצמי. בכל אופן קשה עכש[י]ו להחליט בנוגע לשתי דרכי[י] אלו.

*

גם מברכה בורשטאק ק[י]בלתי גלויה ביחד עם גלוי הגלויות הנזכרות, בתור תשובה על גלויתי שהזכרתי, כנרא כמדומני, ברשומותי[י] הקודמות. אפשר שאענה לה עכש[י]ו.

*

במשך הימים האחרונים כמעט שלא עבדתי כלום וסביב לכ[ו]ח־יצירתי, למרות זה שהרבה אני יוצר במוחי ובדמיוני, אך כתבתי מעט מא[ו]ד. בי[י]חוד מתחוללת עכש[י]ו בקרבי מלחמה פנימית חזקה, או יותר נכון אם אכתֹב, התנגשות דמונית חזקה. עם כל יום ויום שעובר, עם כל רגע ורגע אני נוכח כי חלפה שעה אחת של שנות־הנעורים שלא תשוב עוד ושאנ[ו]כי לא ידעתי להשתמש בה לטובתי, לטובת חיי, ולטובת גופי ורוחי… ימי הנעורים עוברים, מבלי שא[י]הנה מטובם, בלי קרן־אורה, בלי ע[ו]נג חיים והנאה, ומי האשם בזה? – אנ[ו]כי. וגדולה אשמתי כפליים: יודע אני את מה המעו[ו]ת ואין אני משתדל לתקנו. נבדל אני מכ[ו]ל. יכ[ו]ל הייתי להיות בחברת עלמות ונערים מתעלסים וחיים חיי הרגע, יכ[ו]ל הייתי לבלות איזו שעות לא בע[י]צבון, אך איני יכ[ו]ל. [54] אני משתוקק לזה, משתוקק אני לרגעים של הנאה, לצחוק נערות עליזות, לשכ[ו]ח בחברתן את הכ[ו]ל שיכ[ו]ל להביא לידי יגון וע[י]צבון, להתעלס ולשכ[ו]ח את העבר והעתיד ולחיות רק את חיי הרגע, חיי הרגע שרק הם יכ[ו]לים ל[י]הנות אל הלב[,] הנפֿש והגוף, ולבלי להתחשב עם כל עבר ועתיד כל שהוא. אני משתוקק לזה, והשתוקקות זו אין רחוקה מן התגשמות, יכ[ו]ל הי[י]תי לְהַגְשִימָה בכל שעה ועת שארצה, יכ[ו]ל הייתי – אך איני יכ[ו]ל, איני יכ[ו]ל בשום אופֿן. אם יִקְרֶה רגע אחד שבור אני מַרְאֶה פנים שמחים (לא חלילה מתעלס באמת כי אם רק מראה פנים שוחקות) – אז כא[י]לו אני מרגיש מוסר־כליות נורא ותיכף מתי[י]צבת לפני[י] תמונת אמי היקרה שנפטרה, רואה אני אותה שוכבת על המ[י]טה חולה, בכל המצבים השונים והמומנטים השונים, ובי[י]חוד בימים האחרונים לחייה; רואה אני את מבט עיניה הא[י]לם והמלא תחנונים, צער של אין קץ ומצרים, רואה אני את תנועות ידיה המושטות במקום לשונה שקשה לה להביע, רואה אני הכ[ו]ל ושערותי[י] תסמרנה ואני שואל את עצמי: ראית את כל זה, היית אצל אם יקרה כזו במותָה, ונפשך חשקה בתענוגים ונעורים? זכ[ו]ר נא את כל הימים הנוראים, ודע נא את נוראות הימים הנוכחיים – בשעה שכבר אין לך האם ההיא החביבה והיקרה, זכ[ו]ר נא מה הי[י]תה האם לך, כמה אהבה אותך ודאגה בשבילך, ועכש[י]ו אתה ממהר למח[ו]א [למחות] את רגשי־האבל מלבך ורוצה להתמכר לתענוגים והנאה?! עוד רבע שנה לא עבר ואתה כבר ממהר למח[ו]א [למחות] את ר[ו]שם האסון מלוח לבך ודברי ימיך? הרהורים כאלו עולים במוחי – והם גורמים לי י[י]סורים רוחניים נוראים שאין דוגמתם, ולולא עלה בידי לגרשם – הייתי משתגע מכאב… וכך מתנגשים דמיונות שונים בקרבי רגש־הנ[ו]ע[ר] רגש החיים תובע את שלו, קובל ומתאונן בלי הרף על רפֿיוני, ורגש־מוסרי אחר, רגש של צער ואבל, רגש בן־אפסות החיים, בן ההבל־ההבלים מושכני אליו – ואני קרוע ורצוץ וסובל משניהם…

ובין כה ויום עובר אחר יום, והימים ימי הנ[ו]ער והבחרות הכי־טובים, ונפשי בלה בלי שמש ואור ולח [ולֵחַ]… ואת לבי מחנ[י]ק הצער והיגון ורוח קשה…

אך סוף סוף חושב אני לא ת[י]משך הרבה התנגשות זו, ועם נסיעתי [55] מפה כ[ו]ח אחד ינצח סוף סוף. איזה? ואיך? – הימים הבאים יגידו. מצב זה נתן לי עוד חֹמֶר ליצירה. הח[ו]מר הולך הל[ו]ך ורב ואנ[ו]כי איני […] […] לעבדו ולהוציא דברים שלמים ומת[ו]קנים, בערך.

*

מכל הח[ו]מר המצטבר אצלי בזמן האחרון ומדמיונ[ו]תי[י] והרהורי[י] – הִצְלַחתִי להוָכַח ולהגביל את אָפְיִי במ[י]דה ידועה, בנוגע ליציבותי: קביעות והגבלה – אין ביצירתי או בכ[ו]ח־יצירתי. אין לי תכלית ומגמה קבועות, אין לי דרכים קבועות, אני מרפרף על פני כ[ו]ל. להרבה הרבה דברים אני שואף ולא דרך אחת יש לי, אלא תועה אני בהמון שבילים ודרכים שונים ומחַפֵש. דבר כ[ו]ח אחד אינו יכ[ו]ל להשפיע עלי[י], כלומר: יכ[ו]ל הוא להשפיע עלי[י], אך מיד השפעתו נמחית ע"י השפעת כ[ו]ח אחר וכן הלאה. אני מ[ו]שפע מכל כֹח, כל צל, כל אורה וכו', כאותה הדבורה המעופפת מפרח לפרח ואוספת מיץ בשביל הדבש, כך מוצץ אני ומוציא את הלח [הלֵחַ] מכ[ו]ל וכ[ו]ל הנמצא מסביבי לספק את כ[ו]חי על הבלתי־מס[ו]פק ולשבור את צ[י]מאוני הגדול, הבלתי משֻבר… יכ[ו]ל אני בשעה אחת לרָחף בר[ו]ם תכלת, ותיכף לנוח ולזח[ו]ל בחשכת התהום… לשיר ביחד עם דרור־האביב ותיכף לנגן שירת י[י]אוש וצער. אין אני צועד והולך על מקום בטוח וידוע, אלא תועה ומחפש, מחפש פתרונים, מחפש דרכים[,] מחפש ומחפש… מה שיש אין בכ[ו]חו לספק אותי, מתגעגע אני לעוד, ליותר מאלה ואני מחפש ותועה ואני מס[ו]בך ברשת־דרכים[,] תועה מדרך לדרך, משביל לשביל, פעם עולה מעלה, פעם ב יורד מטה, פעם שר, פעם פועה בוכה, צועק ומתחנן[,] שואג ושר, מתגאה, ומבַטֵל את עצמי, צוחק ובוכה. בקצרה: אין קביעות ברוחי, רוחי תמיד נד, סוער ותוסס – זה קו אופי שבתכונתי, שעליו עמדתי ביתר דיוק, ושמוצא ב[י]טוי בח[ו]מר הרב שנצטבר אצלי בזמן האחרון[,] ושימצא ב[י]טוי ביצירתי [ביצירותיי] העולות מן הח[ו]מר הזה.

יום ד', י"ז [צ“ל: ט”ז] טבת [תרע"ז], ברנובקה [10 בינואר 1917].

את תשובת ה' [האדון] ח. [חייקיל] וי[י]ץ לא ק[י]בלתי עדיין, למרות צ[י]פי[י]תי המר[ו]בה בכל יום ויום. ומא[ו]ד מצטער אני בשביל זה. אתמול שלחתי גלויה, מלבד שתי הגלויות ששלחתי להם[,] אחת ביום הש[י]שי והשני[י]ה ביום ראשון לש“ז לשבוע זה. בגלויה האחרונה אני מבקשה שאם אין פנ[א]י או לחי[י]קיל וי[י]ץ לכתוב או שאינו יכ[ו]ל לכת[ו]ב מס[י]בות אחרות – הבה יביע את דעתו על פה והיא תכת[ו]ב לי את הצעתו. ושנית כתבתי לה על מצבי בריאותי [56] וב[י]קשתיה שתשיב לי הפעם תשובה שלמה וברורה, באופן שלא אצטרך עוד הרבה לצע[ו]ד על שני [שתי] הסעיפים – ולהחליט החלטה גמורה ע”א [על אודות] נסיעתי. אך בין כה וכה ואבא לא שב עדיין מנסיעָתו ומצבי עדיין בכלל בלתי ברור.

יום ג'[,] כ"ג [צ“ל: כ”ב] טבת, תרע"ז. ברנובקא [16 בינואר 1917].

כשבוע ימים לא רשמתי כלום אעפ“י שחפצתי לרש[ו]ם והיה על מה לרש[ו]ם בי[י]חוד בימים האחרונים של השבוע שעבר. אך מפני ס[י]בות שונות לא היה לי זמן מיוחד לרשימה. ביום הש[י]שי וביום השבת – איזו רוח רעה נחה עלי[י], במקום עֹז הרוח ורצון־החיים העז שתקף אותי בימים שלפני אלו, ושמצאו במקצת את ב[י]טויים בשירים אחדים וברשימות מק[ו]טעות. כל היום התהלכתי בדד ומשמים, ובלבי – עצבת קשה ומכֿאיבה. הרבה גרמו לעצבוני – הרהורי[י] על אהבתי לזהבה ועל זהבה עצמה, וגעגועי[י] אליה. ראיתי, כי הנה בימים הקרובים אצטרך לנס[ו]ע והמרחק ביני ובינה – יתגדל עוד יותר. היא ת[י]שאר במקום שהנה עכֿש[י]ו, ויכ[ו]לים לחכות למאורעות ח[י]צוניים שיבדילו בינינו לגמרי: כלומר שלא נוכל אף להחליף מכתבים, ולידע מקטן או גדול אחת מהשני. ובהוסיפי להרהר בנידון זה – תקף עלי[י] עצבוני יותר ויותר, איזה מעי[י]ן־של־אהבה כביר נפתח בלב, ונוכחתי כמה גדולה אהבתי אלי זהבה ומה קשה יהי מצבי בשעה שגם לא אוכל לכת[ו]ב לה, ולדעת מה אתה – ומי יודע אם הפ[י]רוד הח[י]צוני הזה לא יהי כבר הפ[י]רוד הגמור מפני הפ[י]זור הנורא שיכול לקרות בימים הקשים האלו. ובהוסיפי להתבונן אל אהבתנו – נוכחתי כי באמת אהבתיה. כל נערות שאני פוגש לו תצ[ו]דנה את נפֿשי גם בכל ע[ו]ז, אך איני מרגיש אליהן כ[י]סוף ואהבה, שום חוטים דקים ועדינים אינם מקשרים אותי אליהן, יכ[ו]ל אני ל[י]הנות מי[ו]פי[י]ן וע”י זה לבלות עמהן, אבל להתי[י]חס אליהן בהתי[י]חסות ידידות לא אוכל, אתי[י]חס אליהן רק כהתי[י]חסות נער לנערה. לאותה התי[י]חסות ידידות, התי[י]חסות של אהבה עמ[ו]קה – אני [57] רק לזהבה’לי יקירתי. ולכן כה רב היה עצבי בהרהרי ע“א [על אודות] נסיעתי וע”א ההתרחקותי ממנה עוד יותר. והחשש מפני המאורעות שיכ[ו]לים אליהם לחכות – והתוצאות הקשות הקשורות בהן לאהבתנו – העמיק יותר ויותר את עצבי, וקשה, קשה היה לי מא[ו]ד.

וביום הראשון לשבוע זה ק[י]בלתי גלויה מאת חביבתי והיא כותבת לי בתוך שאר הדברים: “יציקיל,²⁹² כת[ו]ב אם תב[ו]א – אַח.. לו באתָ אלינו, מה חפצתי כבר לנשק את פניך הנעימות”. החביבה! כמה די חלומות יפים כבר יצרה לה בדמיונה, ע“א [על אודות] ביאתי אליהם, עומדת היא בו[ו]דאי כל היום וחולמת, חולמת בהקיץ, וחולמת בחלום. כן, ההיא לא תחלום? אותה הנפש רְוַת־הנ[ו]ער, אותו הלב החם השואף לחיים וששון, הפועם מאהבה ונ[ו]ער – ההיא לא תחלום? הן החיים הח[י]צוניים עד כמה שכבר העיקו עליה ועל משפחתה בזמן האחרון – לא הצליחו עדיין להפיג את ח[ו]ם נעוריה ורתיחת דמי־עלומיה, ומספקות ותלאות רוחניים – הן סוף סוף אינה יודעת – ואיך לא תחל[ו]ם, החביבה, איך לא תרק[ו]ם בדמיונה המון חזיונות יפים שהתכן שתן[ו]כנם העיקרי הוא: היא ואנ[ו]כי. [.] איך לא תחלום, מבלי גם שתשים לב לרמאות־הדמיונות והתקוות האלו. איך לא תחלום, בשעה שגם אני, המביט כבר בפני העתיד לא בצ[י]פי[י]ת־תקו[ו]ה, כי אם במבט קר, בי[ו]דעי שכלום לא יביא לי, בי[ו]דעי כי העתיד – אינו מֻשג לעד, וכי לשו[ו]א נקו[ו]ה ונשאף, כי התקוות והשאיפות – הן רק אורות־שו[ו]א המרמזים מרחוק…; בשעה שגם אני, שספקות הרבה כבר מקננים בלבבי ותלאות רוחניות הרבה הוגיעוני כבר, וסערה אחרי סערה מתחוללת בעולמי הפנימי – בשעה שגם אני בח[ו]שבי ע”א נסיעתי ללוצק[,] במקום שם נמצאת זהבה’לי חביבתי, למרות כל הנ"ל, מבלי משים התגנבו אלי[י] דמי[ו]נות שוניתם, וחלומות קלים רפֿרפֿו לפני עיני[י]: ראיתי את עצמי נכנס לביתם, את פגישתי את עם החביבה בלילות… דממה בחדר, המנורה דולקת. ושנינו נשב ונשוחח, אני מספר לה מכ[ו]ל, והיא יושבת אצלי ומבטת עלי[י] בעיניה החודרות והשחורות.. הנה היא מביעה בקולה העדין “חביבי” “איציקל” ומהדקה אותי [אל] לבבה ונשיקה חמה מצלצלת בחלל החדר.. והנה אני רואה אותה עומדת ובעיניה מזהיר ברק ההנאה והא[ו]שר לכבוד בואי…

[58] היא מא[ו]שרה… היא רואה אותי שנית לפניה, אני נמצא שנית קרוב לה, ואני יושב לי מן הצד שקוע באיזה הרהורים ועל פני[י] – ענן עצבת. היא נ[י]גשת[,] כופפה עלי[י], מה טובה היא. ובקולה הרך והמלטף היא שואלת: מה לך חביבי? – – –

אך היש מספר לכל החזיונות שנתרקמו כבר במ[ו]חי? ואם אצלי ככה – איך לא תחלם היא? אך י[י]מ[ו]גו וי[י]עלמו כל החזיונות האלה כלע[ו]מת שבאו: – נסיעתי ללוצק כבר ה[ו]פרה לגמרי, ועמה כל חזיונות־התקו[ו]ה היפים שלי ושל זהבה – ובמקומם יב[ו]או הרהורים שונים וגעגועים עזים שגם בצדם יש חזיונות למדי.

בליל יום הראשון בא הנה אבא מנסיעתו למלינוב. הוא הביא אתו את הנחוץ. ד[י]ברתי עמו על מחשבתי לנס[ו]ע לוצקאה ואמר כי הנסיעה אי־אפשרית היא, מפני הק[ו]שי להשיג תעודת־מסע לשם, וה[ו]חלט שאסע לקיוב ומשם כבר אראה אבחר לאן לשים את פני[י], לפי המצב והתנאים של אז. נסיעה זו יכ[ו]לה להתגשם אחר השבת, בשעה שגם הינדא בת המחותן²⁹³ תסע לקיוב ואסע יחד עמה, כי אנ[ו]כי מימי[י] לא נסעתי ברכבת־הברזל ובעצמי קשה יהיה לי לנס[ו]ע ובי[י]חוד עכש[י]ו בשעה שהנסיעה ברכבת היא כל כך בלתי נורמַלית.

*

נפ[ו]צו שמועות כי הק הפריזה “הקריאה” הבאה תידחה.²⁹⁴ מי י[י]תן והיה ובין כל ה“נושעים” בנידון זה א[י]ו[ו]שע גם אני באופן כזה. לאו [לוּ] התאמתו השמועות האלו – חשבתי בתח[י]לה לבחור אך ורק בדרך לוצקאה, אבל עכש[י]ו בשעה שנודעתי מהק[ו]שי של השגת תעודת־מסע, לא אוכל להוציא רעיוני לפע[י]לות, ובין כה וכה אשים את פני[י] לע“ע [לעת עתה] – קיובה, ומשם למקום בלתי נודע עדיין. וכשבא אבא והָחלטה החלטה זו – נחה עלי[י] שנית רוח עצבת וצער חרישי קשה מעיק עלי[י] – שנסיעתי לוצקאה נשבתה ועלי[י] לנס[ו]ע הרחק לעיר זרה, מ בין אנשים זרים[,] ומי יודע באיזה אופן?… ויודע אני בב[י]רור כי לוּ, למשל [59] החלטתי בתח[י]לה לנסֹע לוּצקאה, גם כן היה צער חרישי מעיק לי, הייתי מוצא הרהורים מתנגדים שהיו מראים לי את כל הצדדים השליליים שבנסיעה זו, ואת המון הצדדים החיוביים של הנסיעה למקומות אחרים. עכש[י]ו כשאני נוסע למקומות אחרים באים הרהורים כאלו ומראים לי את כל הצדדים החיוביים של הדרך ללוצק, ואת השליליים של נסיעתי לקיוב והלאה. כך הוא תמיד: הלב המַרְגִיש אינו מוצא ס[י]פוק ומנוחה ב”יש" ונדמה לו כי לו הי[י]תה אחרת – טוב היה יותר, וכשמגיע הוא אל “האחרת” נדמה לו כי הראשונה טוב הי[י]תה, ובאחרת הוא טועה, וכך, מתלבט הוא בין כוחות שונים באין מנוחה. יודע אני כי לו נסעתי ללוצק היו כל הצדדים החיוביים שאני משער עכש[י]ו אותם בדמיוני – מתנדפֿים מִיַד!! במקומם הי[י]תה באה חרטה מקשה על אשר לא נסעתי למקומות אחרים והדמיון היה מציג לפני[י] את כל הטוב והישר של המקומות האלו. עכש[י]ו כשאני נוסע למקום אחר – לא אחדל מהצטער שלא עלה ביָדִי לנס[ו]ע לוצקאה והדמיון לא יחדל מהציג לפני[י] את כל הצדדים החיוביים של זה[,] לשכללם[,] לי[י]פותם ולהוסיף עליהם… כך הוא הדבר. מצב המרגישים קשה הוא, ולבבם מתלבט תמיד בין מגנטים שונים. ומה מא[ו]ד הייתי רוצה עכֿש[י]ו שאקבל תשובה שלילית גמורה מאת חי[י]קיל וֵיץ. בתח[י]לה כשצ[י]פיתי כל כך לתשובה זו הייתי מתפלל שתענה בחיוב על מכתבי, עכש[י]ו כשנסיעתי לשם היא בלתי־אפֿשרית כבר – הייתי רוצה שתהי שלילית, וזה אולי יקל קצת את ה“ע[י]נויים” הנ"ל, את ההתלבטות[,] רגשי־הצער והנ[ו]חם…

חושב אני לכת[ו]ב היום גלויה לזהבה, ובה אודיע לה ע"א [על אודות] נסיעתי, גם אכת[ו]ב לה שלא תוסיף לכת[ו]ב הנה יותר בכדי שגלויותיה לא תאבדנה בידי אחרים.

*

קשה לי לרש[ו]ם את הדברים הבאים ממש כקריעת ים סוף, בהרהרי ובכ[ו]תבי את הדברים האלו, כא[י]לו אני בעצמי דוקר במדקרות ברזל מל[ו]בנות את לבבי, אך למה אשתמט מכאב זה? למה אשתמט מהמדקרות האלו? אסור לי להשתמט! [60] מרגיש אני ויודע, כי עוד לא חדלה מלבבי אותה הדממה הגדולה והכבירה על פטירתה של אמנו היקרה; עוד לא התפרצה מלבבה [מלבבי] אותה האנחה המרה והחזקה הראויה להתפרץ אחרי אסון נורא כזה; עדי[י]ן לא ב[י]טאתי את כל הצער הממלא את לבבי, את ע[ו]מק היגון שבאסון הזה. ואני א[ו]מלל מא[ו]ד, אני מרגיש את עצמי חוטא נגד זה שעדי[י]ן לא עלה בידי לבטא את כל זה. ומה קשים הרגעים האלו ונוראים.

*

ברגעים האלו, ק[י]בלתי גלויה מאת ריבה²⁹⁵ ובה היא כותבת שאברהם פלדמאן²⁹⁶ היה אצלה וד[י]ברו אודותי[י] ואמר שאב[ו]א אליו ואוכל להסתדר כיאות. ובכֿן עלי[י] תח[י]לה לנס[ו]ע קיובה ומשם אסע עם א. [אברהם] פלדמן אל מחוז חפצנו.²⁹⁷

*

כבר הכינותי כתבתי גלויה אל זהבה ע"א והודעתיה על נסיעתי וכו'.

* * *

יום ג'[,] [ז']²⁹⁸ שבט, תרע"ז. פרילוקי [30 בינואר 1917].²⁹⁹

עוד ביום החמ[י]שי של שבוע שעבר באתי הנה (בב[ו]קר) ולא רשמתי כלום ביומון מחסר שעה מְיֻחָדָה לָזֶה. ביום השני של שבוע שעבר השעה [בשעה] הראשונה נסעתי מברנובקה ובאתי לקיוב ביום השלישי בב[ו]קר. הדרך, אעפ“י שהיה קצת דחק במרכבות, עברה לא רעה כל שכך. בקיוב שהיתי שני ימים, ביום השלישי והרביעי, והתראית[י] שם עם מר פלדמן, וד[י]ברתי עמו ע”א [על אודות] נסיעתי הנה. הבינותי תיכף כי לא כל כך בנקל יעלה לי להסתדר פה, כמו שכתבה לי ריבה אז בגלויתה. ביוּם הרביעי בלילה נסעתי ובין כה ס[י]דרתי איני יודע את אצל האחיות ריבה ומלכה את סדר הדברים בנוגע לח[י]לוף שביני ובין משה. ובליל יום הרביעי נסעתי מכאן[,] וביום החמ[י]שי בב[ו]קר באתי לפרילוקי לבית של [?] מלכה פלדמאן.³⁰⁰ בב[ו]קר מ[י]הרתי מיד לבית התפ[י]לה [?] [61) אל תפ[י]לת שחרית לומר קדיש. תיכף עם ביאתי הנה תקפני רגש של עצב ובדידות. האו[ו]יר של המקום השפיע עלי[י] תיכף לרעה. הא[ו]מנם רעים הם האנשים המקומיים, רעים ואינם מתעני[י]נים עם שום גר, כמו שנדמה לי? הא[ו]מנם הם בעלי נפש גסה ורוח ק גסה וחולונית יותר מדי, מה שמביעים כל תנועותיהם, י[י]חוסיהם ומראיהם, כמו שנדמה לי? מיד בבואי ס[י]פרו לי פה, שיש פה ביבליותיקה גדולה, וחוג רחב של צעירים ציוניים עבריים ואג[ו]דות שונות שתעודתן: התכוננות ארצה ישראל. אבל כל זה כבר אבד ערכו בעיני[י] (את האמת עלי[י] להגיד) ואינו מפתיעני ומביא אותי לידי התפעלות כמו בימים עברו. מהפכות אחר מהפכֿות מתחוללות בקרבי, לרוחי השואפת למרחב אין סופי, למרום בלתי־נראה, ממש – צר מא[ו]ד החוג של הרעיון הלאומי וכו‘, ואין בו ובדומים לו בכדי לספק את תבעונו הגדול [כך!]. בלילה הלכתי עם מאיר אל הבי[ב]ליותיקה, שם יש גם בית־מקרא,[.] הביבלי[ו]תקה היא בלתי־קטנה ואפשר להשיג שם ספרים חשובים רבים מן הספרות העברית, היהודית והרוסית. מתקבלים לשם כל העיתונים הרוסי[י]ם[,] הרוסיים־יהודיים והשבועון העברי החדש “העם”.³⁰¹ נו, הרי זה לגמרי לא רע! נכנס אתה לך בלילה לכמה שעות לשם. קורא אתה בע[י]תונים ממאורעות ההו[ו]ה, או בספרים. יושב אתה קצת מן הצד ומהרהר את הרהוריך; מתבונן אל הט[י]פוסים השונים המבקרים בהמון את הביבליותיקה… כפי הנראה יש פה הרבה הרבה צעירים ציונים באים וגם צעירות הרבה ממין זה, אך אחת היא לי! יודע אני שכל אלו הם בעלי השקפה לאומית צרה, עם רעיונות מ[ו]גבלים וזהים להם בעלי [62] נשמות פעוטות, ואני – הן לא לחברים כאלה אני מכו[ו]ן, אני רוצה לרכ[ו]ש לי חבר בן גילי שרוחו שואף למרום בלתי־נראה, וטובעת במעמקי סודות החיים לכל גוניהם השונים; לחָבר שנפשו ערה ומרגשת יותר מדי, המבחינה את הצלילים הכי דקים ועמ[ו]קים שבשירה, השומעת את הזעזועים הכי־פנימיים של נפש המשורר, החוקר, לחבר התועה תמיד ומחפש, תועה בדרכים שונים ושבילים שונים ומחפש ס[י]פוק לצ[י]מאונו[,] מחפש ומחפש בלי הרף, חבר שלבבו רחב, ורוחו עמ[ו]קה בלי קץ. לחברים כמו אלו הייתי רוצה להתחבר, עמהם הייתי רוצה לחלק את הממלא את כל מלואי, להשפי לשכלל, ולהגביר את הַקָרַת מעין היצירה. אבל הצעירים כמו אלו שאני מוצא פה – כלום יש לי מה לקוות? אמנם, עלי[י] להודות כי חוץ מתעודתי הרוחנית, יש שצריך לפעמים לנטות הצדה, כלומר להתחבר עם אנשים שאמנם אינם בני־גיל, אבל חוץ מזה בעלי־רגש, אנשים טובים, רעים נאמנים ומסורים וכו’ אבל לפֿי סקירתי הראשונה חושש אני שגם הבנוגע לזה, לא אוכל להתחבר עם צעירים אלו. כנראה גאוותנים הם למדי ובעלי נפש בלתי מרגשת כ"כ [כל כך], וחושבים את עצמם לידענים גדולים מן הגדולים, – ואותי השותק תמיד והנושא בקרבי את רעיונותי[י] הגדולים יוכלו לחש[ו]ב רק לאידיוט, או לגולם ותם שאינו יודע כלום. ואם ככה – כבודי העצמי לא י[י]תנני שאשפיל את עצמי ואתחבר עמם באופֿן כזה.

*

בהיותי בקיוב, מסר לי אברהם פלדמן מכתב [63] למסור לאחד דובין³⁰² שמו, והוא יעז[ו]ר לי להסתדר פה. בהיותי בליל יום החמ[י]שי בבי[ב]ליותיקה, מסר לו מאיר את המכתב. הוא התו[ו]עד אלי[י] מיד וד[י]בר עמי אודות זה והבטיח שישתדל בשבילי בכל האפֿשרות. מאז נפגשתי עמו כבר פעמים אחדות אך זה כמעט שבוע מיום שבאתי הנה ואין לי עדיין שום עבודה, ומסופקני אם אמצא לי פה ש[י]עורים בשכר הגון, בערך הימים האלו. דובין זה, אעפ"י שעל א[ו]פֿיו הרוחני לא עמדתי עדיין לגמרי, אך בכל זאת הוא מוצא חן בעיני בישרת לבו וטובו ובמסירותו. כמו כן הייתי גם אצל מורה מקומי אחד גָאלָאד³⁰³ שמו, והוא עשה עלי[י] ר[ו]שם לא־טוב, עם אנשים כאלו איני רוצה שיהיו לי עסקים לא עכש[י]ו ולא להבא. יש פה עוד דוקטור צבאי אחד פֿייגלסון, ראש איזו אג[ו]דה[,] “ישראלים”[,] שמטר[ת]ה – התכוננות לארץ ישראל –³⁰⁴ ואליו אוכל לב[ו]א רק בשבת[,] וגם הוא יוכל לעז[ו]ר לי בנוגע למַצָבי. עם צעירים אחדים כבר התו[ו]עדתי פה, אבל חוץ מן ההתו[ו]דעות לא הי[י]תה לי שום שיחה עמם.

*

כך, כך. מיום שבאתי הנה, רוחי קשה, רוח של יֵאוּש וע[י]צבון שורה עלי[י], אין אני מוצא מנוחה לי. אף לילה אחד לא עבר עלי[י] בלי קושמרים³⁰⁵ קָשים. ואני הֵן ידעתי את זה. והאם לא כתבתי ככה ברשימתי הקודמת? האם לא כתבתי שם שאחת היא להיכן אסע ולאן אשים את דרכי – מנוחה לא אמצא, בהיותי שם – אשאף לכאן, ובהיותי – כאן – אשאף לשם. אין מנוחה לבעלי־המחשבות הגדולות והעמ[ו]קות והחוקרים אחרי כל המקורות של החיים. הן ידעתי את זה, וכך אמנם הדבר. והנה מיד עם [64] ביאתי הנה לא ידעתי את נפשי מרוב י[י]אוש ויגון. כל היותי [?] הסתובבתי הנה והנה אחוז מחשבות־תוגה ובמשך כל הימים הרגשתי את עצמי רצוץ ועי[י]ף והנה אתמול בב[ו]קר בקומי הרגשתי תיכף כי קשה לי לרדת ממ[י]טתי ולאות הרגשתי בכל א[י]ברי[י] וכאב נעלם. בכל זאת התחזקתי, וברגלי[י]ם כושלות הלכתי לבית־התפ[י]לה. בה[י]גמר התפ[י]לה מ[י]הרתי הביתה, שתיתי תה, וישבתי אצל התנור, אך קשה לי הי[י]תה גם הישיבה ושכבתי על הספה וענויים קשים בתח[י]לה נרדמתי קצת אך אחר כך כבר לא יכ[ו]לתי ליש[ו]ן, כאב ראש נורא תקפֿני, כל א[י]ברי[י] כאבו, לא ידעתי באיזה עולם אני, לא ידעתי איפֿה אני וכ[ו]‘, בכאב נורא כזה שכבתי כל היום, אחר כך כשמדדו את חֻמי שעלה קרוב לארבעים, הציעו לי במ[י]טה[,] התפשטתי ושכבתי והב[ו]קר, ת“ל [תודה לאל] הוקל הרבה והח[ו]ם כמעט שעבר כבר כ[ו]לו, וכבר אני מתהלך בבית. ובטוח אני שמחלה זו באה לי מרפיוני הרוחני הפנימי שתקפני בימים האחרונים, מן הי[י]אוש והע[י]צבון הקשים. ומשנה צער בא לי מפני זה שלרגלי מחלתי לא יכ[ו]לתי אתמול בערב והיום בב[ו]קר ללכת לבית התפ[י]לה לומר קדיש, דבר זה מדכאני מא[ו]ד ה”קדיש" זאת היא הקדוּשה היחידה והנשגבה שבז[י]כרון האם היקרה והאהובה, שתמונתה אינה עוברת אף לרגע מעיני[י] והנה כמעט עבר כבר כבר רבע שנה מפטירתה וברוחי אין מאמין עוד אם אמנם כך הוא הדבר, אם אמנם [65] מתה האם היקרה והחביבה, המסורה והנאמנה. וכמה קשה הי[י]תה עלי[י] רוחי טרם נסיעתי מברנובקה[,] כמה גדול ונורא היה צערי, ואת מקורו הן ידעתי. ובי[ו]שבי ככה שקוע בצער ויגון רפרפה ידי על גבי הני[י]ר וחרזה שיר ז[’]רגוני שהציע את צערי ומקורו[,] פטירת האם, מצבנו הקשה הנוכחי וכו[‘] וכ[ו]’[.] על השיר הזה אפשר שאכת[ו]ב עוד.³⁰⁶

*

[…]³⁰⁷

בתור אחת מן התוצאות הכי חשובות ורבות הערך מן מצב־נפֿשי הקשה היא שבימים האחדים האחרונים, היא: הצטננות דמי־נעורי[י], שתבעו את ס[י]פוקם בזמן האחרון בברנובקה. דבר זה, שעליו כתבתי פעמים אחדות ברשומותי[י] בבַרַנוֹבְקָה. [,] ופה עם הרוח הקשה שנחה עלי[י] מיום בֹאִי הנה הכ[ו]ל נשתנה. לע“ע [לעת עתה] אין חֶדמְדוֹת הנֹער מושכֿים [מושכות] את לבי בתֹקֶף כַּזה כמו בתח[י]לה ואין לבי מושך אוֹתִי כלל לחברת נעָרות… אך מול זה הולכת [הולכים] אהבתי וגעגועי[י] לזהבה וגדלים כחוט אור־אורה בערפל עב – נמשכים ומתמתחים געגועי[י] אליה, אעפ”י שהיחסות המינים בכללה, מביאה אותי לידי ג[ו]על נפש בימים האחרונים ובי[י]חוד עם תוצאותיה השונות. אך אין זאת כי אהבתי לזהבה מקבלת צורה יותר עדינה[,] יותר טהורה, ולכן היא יכֿלה להתקי[י]ם גם במצב־נפשי הקשה האחרון. לא כתבתי עדיין כלום לזהבה. רק בקיוב כתבתי לה. הייתי רוצה לכת[ו]ב לה אך טרם שאדע ממצבי איני יודע מה לכת[ו]ב לה מפה. כתבתי רק להני לברנובקה.

[66] יום א‘[,] כ’ [צ“ל: י”ט] שבט, תרע"ז. פרילוקי [11 בפברואר 1917].

את הרשימה הקודמת כתבתי לפני שבועי[י]ם. תיכף עוד באותו היום, שבה אלי[י] מחלתי שאודותה אני כתבתי שם. וזה רק שלשֹם ירדתי ממ[י]טתי. אינפילנציה³⁰⁸ קשה ע[י]נתה אותי. נמצאתי במצב מדכא מא[ו]ד. מ[י]דת הח[ו]ם לא פסק ירדה אף לרגע ובתור נוספֿות לזה הגבירו תנאי־הבית את מחלתי עוד יותר: שכבתי בחדר לח וזה השפיע השפעה קשה מא[ו]ד על מחלתי הכללית. כשראו שמצבי הולך ורע קראו לרופא, שרשם בשבילי תרופות שונות בשביל ש[י]עולי החזק וכו‘, אך כל זה לא הועיל. רצו שנית אל הרופא וצ[י]ו[ו]ה ש“יעמידו לי באנקיס”³⁰⁹ קראו לפלדשר³¹⁰ ובכל יום החמישי האט ער מיר גישטעלט באנקיס,³¹¹ אחר זה הוקל לי וביום הש[י]שי בצהרי[י]ם ירדתי ממשכבי ועכש[י]ו ת“ל [תודה לאל] אני מרגיש את עצמי יותר טוב. בקצרה רשמתי את תולדות מחלתי זו, אך מה קשים היו ע[י]נויי הגופניים והרוחניים. בפעם השני[י]ה כשהלכֿו אל הרופא וס[י]פרו לו אודות מצבי אמר שאני חולה במחלת “אספליעני לוארק [?]”³¹² דבר זה ד[י]כאני מא[ו]ד ומחשבות־דאגה קשות העיקו עלי[י], רעיונות נוראים כבר פרשו עלי[י] את חשר[ת]ם…³¹³ ואני סבלתי מא[ו]ד… הרגשתי את עצמי כה בודד ונעזב[,] הרחק מכל קרוב וידיד נאמן. אלי! אלי! מה קשים היו ע[י]נויי! ועכש[י]ו[,] נו, ת”ל [תודה לאל] ובלבד לבלי להיות חולה! החוצה איני יוצא עדיין. ולוּ גם כבר הבראתי לגמרי[.] [67] כבר לא אוכל לצאת ולב[ו]א בין אנשים: כבר הדביקו את המודעות ע“א [על אודות] הקריאה³¹⁴ ואני מה אעשה? שום ידיעה מקיוב לא ק[י]בלתי עדיין. איני יודע אם כבר מֻכֿן שם הכ[ו]ל, או מי יודע אולי לא התחילו במעשה לגמרי… שלחתי היום מ”ג [מכתב גלוי, גלויה] לקיוב והאצתי בם שימהרו במעשם. כן[,] עכש[י]ו אנ[ו]כֿי כ“אסיר”. אך מי יודע איך י[י]פ[ו]ל דבֿר? בין כה ואני יושב פה באפֿס מעשה ועני[י]ן. הוי רבש"ע! [ריבונו של עולם] איזה שד הביאני הנה? הימים הם עכש[י]ו לפני חג הפסח, וכמובן שבעת הזאת קשה להשיג ש[י]עורים. ובכלל, מה קשה לי ההוראה. צריך אתה לשנות מטבעך הפנימי והרוחני ולרדת לעולם שאיננו שלך, לחזר על רעיונות בנליים וריקים שכבר נתטשטשו מר[ו]ב ש[י]מוש, לדבר על דברים שבמעמקי לבך אינך מודה בהם כלל, וגם מתנגד אתה להם. בכלל, אינני פדגוג ואין בי אף ניצוץ קטן של כ[י]שרון פדגוגי בהוראה! וכי המ [מה] אעשה? ימי נעורי[י] עברו בדמיונות והזיות לעולמות אחריים לגמרי ולא חפצתי להתמכר ולהשתלם למשל בהנהלת ספרים וכו’ וכו'. ועכֿש[י]ו אין לי דרך אחרת חוץ מהוראה. אין אני מתחרט שנעורי[י] עברו בדמיונות והזיות טהורות ונקיות מן הח[ו]מר הגס, לא, גם עכש[י]ו בשעה שדעותי[י] נשתנו מן הקצה אל הקצה, אפשר והשקפֿתי על החיים לגמרי אחרת; גם עכש[י]ו בשעה שרוחי עלי[י] כה קשה, גם עכש[י]ו – לא אתחרט שלא בחרתי לי לדרכי את הדרך הכללית של כל האנשים, לא! גם עכש[י]ו טוב ליייותר בפנים [?] ובשבילי [68] […]³¹⁵

ויהי גם המצב איזה שיהיה!…

בכלל איני מרגיש את עצמי טוב פה בעיר הזאת למרות צעיריה וכו', ומסופקני אם אוכל כבר עכש[י]ו לכונן פה את מצבי. ואפשר מא[ו]ד שבאופֿן כזה אעז[ו]ב את העיר ואסע לקיוב (כמובן אם מצבי ה“נודע”³¹⁶ יהי כת[י]קונו). או שאשתדל להשיג איזו קונדיציה³¹⁷ טובה. קונדיציה – זה כבר יותר מתאים בשבילי. משתוקק אני עכש[י]ו לישיבה שקטה באיזה כפר או עי[י]רה, בלי דאגת־הכלכלה הקשה. וגם אופֿן הל[י]מוד בקונדיציה קל לי יותר מש[י]עורים פרטיים. ובקונדיציה אוכל להתמכר יותר אל יצירתי. פה כמעט שאין תקו[ו]ה לכ[ו]ח יצירתי שיתפתח. עכש[י]ו נוכחתי עד כמה המקום גורם. הנה למשל ברנובקה – קרקע טוב הי[י]תה בשביל כ[ו]ח יצירתי, וכמה הרביתי שם לחש[ו]ב וליצ[ו]ר. ופה כאילו הכ[ו]ל נפסק ולא לח[י]נם אני הוגה שנאה למקום זה.

*

אתמול בלילה כתבתי מ"ג [מכתב גלויה] למשה ולזהבה. היום כתבתי לקיוב ולמשה גניס בברנובקה. כמה חפצתי כבר לקבל דבר־מה מזהבה. הן כבר זה כבר, זה כבר, [כך!] נדמה לי שלא קראתי את מכתביה החביבים…

[…]³¹⁸

במצב־רוח קשה אני נמצא כל העת. בכל[ל] כל המצב, כמה מעציב הוא, ומסביב ח[ו]רף [69] קפדן ומזה ק[ו]ר נורא, אפלת ח[ו]רף קשה ומכאיבה, עד כמה משפיע כל זה לרעה על הנפש הנדכאה גם בלאו הכי. אך הנה היום נשתנה קצת התולדה. הק[ו]ר מירד. הרבה ששמש חמה מאירה – וללב יוקל קצת, אַח השמש השמש מה רב כ[ו]חה ועֻזה! ללב יוקל קצת, אך הת[י]משך ההקלה הזאת? – – –

יום ב'[,] כ"א [צ“ל: כ'] שבט [תרע”ז], פרילוקי [12 בפברואר 1917].

מצב רוחי קשה מא[ו]ד. אמנם השמש זורחת, מאירה, מקילה את העקת העצב אך בכל זאת קשה לי קשה, מן המציאות הקשה להעלים עין אי־אפֿשר. כאסיר גמור הנני עכש[י]ו. כבר מרגיש אני את עצמי בריא לגמרי, תולעת־כאב מוצצת שם פנימה בלי הרף וגורמת לי לצער נורא על שאיני הולך לבית התפ[י]לה לומר “קדיש”[.] נדמה לי כא[י]לו דבר־מה חסר לי; כא[י]לו איני ממלא חובה קדושה, קדושה ורבת־ערך יותר מדי. לא “כא[י]לו”[.] צריך את ה“כא[י]לו” להשמיט לגמרי. והנה וכבר הייתי יוצא החוצה והולך להתפלל והנה נוספֿה צרה חדשה: הקריאה³¹⁹ כבר הוכֿרזה. ומה לעשות? עכש[י]ו לו גם כבֿר נזדמנה לי עבודה, כלומר: ש[י]עורים וכו' – חושש אני להיות יוצא ובא, הכ[ו]ל שאלו לשמי, והרבה כבר יודעים אותו, ואחר־כך אקרא [אֶקָּרֵא] לבשם אחר – ויש סכנה בדבר – וקשה בין המצרים שאני נמצא עכֿש[י]ו בו – ואיך לה[י]חלףץ ממנו. אין עצה ומוצא.

[70] יום ה'],] כ"ד [צ“ל: כ”ג[ שבט, תרע"ז. פרילוקי [15 בפברואר 1917].

ואנ[ו]כי עדיין נמצא ב“בין מצרים” קשה מא[ו]ד. ולע“ע [ולעת עתה] גם אין לי גם שום תקו[ו]ה לְהֵחָלֵץ ממנו. בתח[י]לה ק[י]ו[ו]יתי כי בימים האלו אקבל כבר את “בגדי[י]”³²⁰ ובכל יום צ[י]פיתי לזה בכ[י]ליון עיני[י]ם, והנה לבסוף נתקבלה אתמול גלויה מאת ריבה והיא כותבת שמ. [שמשֶׁה] כותב שהוא מצפה בכל יום לקבלת החבילה ממלינוב וכשיקבלה – ישלח לי תיכף את “בגדי[י]”. ידיעה זו ד[י]כאני [כך!] כבר לגמרי – הוא לא ק[י]בל עדיין את ה”חבילה" ומי יודע מתי יקבלה? ואמה אעשה אני? האשב פה ביתה בטל בפרילוקי, באפס כל מעשה? מה קשה המצב! ונוסף לזה, והוא העיקר, הפחד הגדול התוקף אותי לרגלי מצבי הנוכחי. זהבה כותבת לי שיושבת כל היום בבית. אבל האוכל לעשות ככה? הן לבלי ללכת בכל יום בבֹקר ובערב לבית־הכנסת לומר קדיש – לא אוכל, ואיני רוצה בשום אופֿן. ובכן אני הולך וכמעט אפשר לומר הולך ומסכן את עצמי! נשמת אמי היקרה והקדושה! הגיני על יתומך הנדכא והנענה, הגיני ושמרי עליו מכל פגע וצר! ומה בוכה הלב במסתרים, כמה ישתפך בחשאי בתפֿ[י]לה חרישית, תפ[י]לת נ[י]דח ונענה תפלת מתוך המצר.

אילו כבר היה לי ה“בגד” כבר הייתי יכ[ו]ל להסתדר פה, כבר הייתי משיג פה ש[י]עורים הגונים. [71] אבל עכש[י]ו, כמובן, אין מה לדבר אפֿילו אודות זה. ומה יהי' הסוף? – לא אדע באמת. אתמול בא הנה קוצקי³²¹ מבלגרד [בֶּלגוֹרוֹד].³²² מי יודע, אפשר שעוד אחליט לנס[ו]ע עמו משם – אם אראה כי פה אין לי תקו[ו]ה להסתדר מפאת מצבי. ששם אוכל להיות נוח יותר ב“מובן הידוע”.

במשך הימים שאני שוהה פה לא כתבתי אף שורה אחת מלבד רשומותי[י] ביומון ולא לח[י]נם הֻשנאה עלי[י] העיר הזאת. כבר נוכחתי: כלי במקום ששם כ[ו]ח־יצירתי מתפתח ומתגבר והריני עובד וכותב – המקום הזה מתחבב עלי[י] או יותר נכון אין אני מתי[י]חס אליו באיזו שנאה כבושה פנימית או וס[י]לוד ולהפך – המקום שבה [שבו] כ[ו]ח־יצירה קופא, ועומד על מקום אחד ואיני כותב כלום – המקום נדמה לי כאילו היה עלי[י] למשא ומתי[י]חס אליו כמו בשנאה מס[ו]תרה. כך הוא כמדומני הדבר. בכל אופֿן צריך לעמ[ו]ד ביתר דיוק על אופֿי זה.

*

יש שעות שבהן השמש מאירה בכל ת[ו]קפֿה עד כמה שאפשר בח לשמש־ח[ו]רף. ועכש[י]ו, כשהשמש מאירה, כבר מ[ו]רגש באורה אור שמש האביב החמה והלב מפרכס מתוך איזה רעד פנימי וחמים. איזה כ[ו]ח מי[ו]חד יש לה לשמש, כ[ו]ח נפלא ונעלם המשפיע על הלב השפעה כבירה וגדולה ולוּ יהי נדכא ורצוץ עד כמה שיהי, ולוּ יהי [72] מכ[ו]סה בהרי ח[ו]שך כמה שיהי – מיד כשהיא מפיצה את אורה וחמימותה הוא מתעורר ומתחיל להרגיש ולקוות… אני כותב, ועל דפי היומון שופך השמש את אורו, המצב שאני נתון בו עכֿש[י]ו – פוטרני מלהרבות דברים עליו. ידוע הוא ובולט יותר מדי, והמ[י]לים הכי קשות בנות־י[י]אוש מר וקשה יוצאות ונפלטות מתוך העט הַנִטְבָל בדיו אך גם בדם לבב – אך באותו הרגע שהשמש מאירה מחממת קשה לך, למרות הכרחך לכת[ו]ב את המ[י]לים המרות האלו, השמש אינה נותנת… היא מאירה…

האירי, האירי השמש, את נותנת כ[ו]ח לקוות, אך לקוות הרבה איני יכ[ו]ל כבר[.] בעתיד – כבר חדלתי להאמין, וממילא שאי־אפשר לקוות הרבה, אם אין עתיד, אך תני לי רגע של הו[ו]ה תמים! האירי וחממי את לבבי הנדכא, בהו[ו]ה, ברגע זו [זה] [,] בשעה זו – כי קשה המצב! והמצב נורא, נורא. האירי – הן כשתשקעי, הכ[ו]ל ישוב לקדמותו, אותו הי[י]אוש, אותו היגון ואותו העצב הקשה והמטריד בלי הרף.

יום ד'[,] כ“ט שבט, פרילוקי, תרע”ז [21 בפברואר 1917].

יושב אני לרש[ו]ם וקשה לי לכת[ו]ב. רבה הערבוביה במוחי. קשה עלי[י] רוחי מא[ו]ד, ואין אני יודע במה להתחיל, מה לכת[ו]ב תחילה, ובכלל קשה לי להביע את מצב־ [73] נפשי הקשה עם כל נפתֻליו ועקלקליו, ההולכים ומתפתלים ומשתנים בכל רגע ובכל שעה. מצב־הנפֿש הפושט צורה ולובש צורה מאות פעמים ביום. רוח קשה ונכאה נחה מליל האתמול, אין אני פוסק מלהרהר על מצבי הנוכחי ולבא לידי ס“ה [סך הכול] מעציב, שיש בכ[ו]חו להביא לידי גירוי־עצבים נורא. מה יהיה הסוף? ומה תכלית ישיבתי פה בפרילוקי בבית מלכה…³²³ כמה לא־נעים וקשה הדבר להיות לעול על אחרים (ולו גם קרובים וידידים) בשעת־חירום כזו. הן עבודה אין לי עדיין ואין בידי כסף לשלם בעד כל הזמן הזה שאני יושב פה ואוכל. וכמה צער גורם לי דבר זה. והעיקר[,] עד מתי יִמַשֵך המצב הקשה הזה? עד מתי אוכרח אהיה לשבת ביתה, ולא אוכל לקבל ש[י]עורים וכו‘? הד’ הטוב יודע עד איזה זמן אמצא ב”בין מצרים" זה. ביום השני לשבוע זה שלחתי מכתב מפֹרט אל האחיות ריבה ומלכה בקיוב, אך מה הן יכ[ו]לות לעזֹר לי? וכי הדבר תלוי ביָדָן? בשבוע שעבר ק[י]בלתי גלויה מאת משה ובה הוא כותב כי מחכה הוא בכ[י]ליון עיני[י]ם לחבילה ש העתידה להתקבל ממלינוב, ומיד אחרי קבלו אותה ימהר לי לשלח את מלבושי[י]. מיד עניתי לו. מברנובקה לא ק[י]בלתי עדיין כלום – מה שפלא הוא בעיני[י]. וכך עובר יום אחר יום – ונוסף למצב הקשה הנ"ל [74] הוא מצבי הרוחני הקשה. היכן הוא [היא] הרוח הטובה, רצון החיים והעבודה שמ[י]לאו אותי בברנובקה, ושעל פי השפעתם נוצרו שם השירים האחרונים, המלאים התפרצות למרחב, שאיפֿות־רֹם, ורצון לחיים ולעבודה[.] היכן הוא [היא] הרוח הזאת? ופה רק רוח י[י]אוש ויגון ממלא את כל קרבי[י]. אי־ס[י]פוק נורא שולט בקרבי, ובמבט המלא אי־אמונה וח[ו]סר כל מרץ ותקו[ו]ה אני מעיף מביט על החיים שמסביב. הכ[ו]ל בעיני[י] כה חִוֵר וחסר כל עני[י]ן, אין כל עני[י]ן שימשֹך את לבי ביותר. יש רגעים שמשטמה עזה לכ[ו]ל ממלאה את כל תוכֿי, שנאה כבירה לכ[ו]ל. לכ[ו]ל – ואולי גם לעצמי המוזר והבודד. דומם אני ושותק. ומה לי לדבר? ולפני מי לדבר? בשתיקה אעב[ו]ר, אצא ואב[ו]א בין כ[ו]ל – ובלבי עצבת ודאגה, כפירה בכ[ו]ל ויחד עם זה געגועים נעלמים לאמונה ורצון עליז וכביר לעבודות החיים. הוי אלי! אלי! מה בודד אנ[ו]כי, מה מוזר אני בעיני כ[ו]ל! ולאן אשים את פני[י]? מי יקבלני? מי יבין לרוחי? אין דרך, אין פ[י]נה לבודדים המוזרים, לנשמות הנ[י]דחות וכואבות את כאב החיים מלאי־החידות והנסתרות. הבודדים, הכואבים! בעד כל החיים התמימים העליזים והנהנים – אנו סובלים – ולנו אין אף [75] פ[י]נה שקטה אחת לנוח, ולנו מתי[י]חסים בכל מקום בשנאה, בהתרחקות ובג[ו]על־נפש, ערירים! א[ו]מללים! ומה מטרתי בחיים? מה אש השכר[,] שאקבל מן החיים בתור אחד האדם החי? היכלו כל ימי[י] בבדידות באי־שביעת רצון בכ[ו]ל ומרֻחק מכ[ו]ל? אך, שוטה! מה רוצה אתה לקבל מן החיים? אתה, שיום ולילה אתה חותר במעמקם ורואה את נַוְלוּתָם, זיופֿם, הבלם והאפס הגדול הממלא את כל חללם – מה תְקַוֶה מהם, ומה רוצה אתה לקבל מהם? – – –

נקלע מרעיון לרעיון, ממצב כזה למצב כזה, אני נמצא כל העת וקשה לי מא[ו]ד. קשה מכל הצדדים מבחוץ ומבפנים. והיגון הג מסוכך עלי[י] באברותיו הגדולות. הי[י]משך מצב כזה? כזה? [כך!] מי יודע? אנ[ו]כי התועה והנקלע ע"י רוח נעלמה יכ[ו]ל לקוות לכל מיני הפתעות שונות ומש[ו]נות בכל יום ויום – – –

ערב שבת, ב' דר“ח אדר, [א' באדר] תרע”ז, פרילוקי [23 בפברואר 1917].

שלשום בלילה ק[י]בלתי גלויה מאת ריבה ומלכה בקיוב. הגלויה הזאת העציבתני וד[י]כאתני מא[ו]ד: כותבת מלכה שנתקבלה גלויה מאבא “ולבה שותת דם למקרא דבריו”[.] מתאונן הוא על שאינו מקבל שום מכתב מאנ[“]ש [מאנשי שלומנו] וכו' – כאב נורא צבת את לבי הנדכא למקרא הדברים האלו, לפני עיני[י] מתבלטת בכל מוראותה תמונת המצב הנוכחי של משפחתנו הא[ו]מללה והנדכאה, האב הרצוץ והשבור – הוי רבש”ע [ריבונו של עולם] מה עוללתָ לנו?! [76] וכותבת מלכה שאמהר לכת[ו]ב לאבא, אם לא כתבתי עוד עד כאן. ואני מה חפצתי לכת[ו]ב, מה חפצתי בכל יכ[ו]לתי להרגיע את רוח־האב הנדכא הזה (אם רק אפֿשר להרגיע…) בדברים – והרי לך פגע – אין אני יודע את האדריסה [הכתובת] שלהם לזבהיל³²⁴ וכמה צער ויגון גורם לי דבר זה. כמה נדכא היה הייתי באותו הליל שבו ק[י]בלתי את הגלויה. “באותו הלילה” – אני כותב, כאילו בשעה אחרת רוחי יותר טובה עלי[י]. היש רגעים שבהם מתנערת רוחי מי[י]אושה ויגונה הנוראים? ואיך אפֿשר לה להתנער מהם? במצב כזה? אם לפני עיני[י] עומדת תמיד תמונת הח[ו]רבן וההרס של משפחתנו, אם תמיד אני רואה ומרגיש את מצבנו הנוכחי בכל פרטיו וצדדיו הכי מכאיבים – האפשר לי במצב כזה להתנער מכל מן הי[י]אוש והיגון התוקפֿים אותי? ואם גם השמש מאירה לפעמים באורה הטוב והחם, ולוּ גם מתעוררים בלבי נימים נסתרים ומתחילים לנהם שם דבר מה מנחם. אך הא[ו]מנם יש ערך מיוחד לזה? קשה יותר מדי המציאות האכזרי[י]ה, מע[ו]ננים יותר מדי חיינו הנוכחיים – כבכדי להאמין ולתת ערך למה לברקי־רגע, לברקי השו[ו]א של התקו[ו]ה העי[י]פֿה והחלשה…

*

עד כמה שכבר נוכחתי בשקר־העבר, בזיוף שבו[,] [77] בהכרתי שכל עבר היה בתח[י]לה רק הו[ו]ה קשה ובלתי מספיק לנפש. כן, אותו ההו[ו]ה, שכל כך מתאוננים אנו עליו, בה[י]הפֿכו לעבר, אנו מוצאים בו צדדים חיובי[י]ם, קרני־ז[ו]הר, ואנו מתגעגעים אליו בכל מא[ו]דנו, – למרות י[ו]דעי את זה – אין בכ[ו]חי בכל זאת לשנות מטבע שטבעה בנו התולדה, ויש רגעים שז[י]כרונות העבר מכניסים בקרבי רטט חמים ונעים, רטט של קדֻשה בלב, ופותחים במסתרי הלב מעי[י]ן מתפרץ, ומכה גלים של געגועים עזים וכבירים לאימים שעברו עם מאורעותיהם. במצב כזה נמצאתי אתמול בב[ו]קר. באמת, מצב זה, אפשר לומר, נמשך אצלי גם עכֿש[י]ו ונמשך גם לפני אתמול, בכל ת[ו]קפֿו ובהפתעתו, בכל כֹחו הדמיוני והמוסרי – והתגלה לי רק אתמול בב[ו]קר בה[י]סח הדעת. בבקר כשנמצאתי בבית־התפֿ[י]לה ראיתי נער עלם אחד הדומה כמעט בכל שרטוטי־פניו, תנועותיו וכו' לשמואל בורשטָק.³²⁵ את העלם הזה ראיתי כבר פעם, ותיכף בראותי אותו נתעוררו בלבי איזו געגועים כמוסים לכל עברי בהובין ונזכרתי בשמואל החבר היקר והחביב, אך אתמול קרה זה ביתר ת[ו]קף, התפלל העלם אתי במני[י]ן אחד, והי[י]תה לי האפֿשרות להתבונן אליו, ויחד עם זה לרק[ו]ם את ארג געגועי[י]. אופי זה הן כבר הכרתי בו מאז מכבר עוד מימי ילדותי, אם נמצאתי הרחק מאיזה אנשים שאני שהייתי מחבבם או מעריצם, בי[י]חוד “מחבבם” [78] ובמקרה נזדמן לי לפג[ו]ש באיזה איש אחר הדומה בפניו[,] א בתנועותיו וכו' לחביב־לבי – נדמה לי כי גם האיש הזה קרוב לי, וגם אותו התחלתי לחבב בלבבי. על אופי זה עמדתי הרבה פעמים בי[י]חוד כשאני כשהגעתי לידי מקרה כזה, (מה שקרה אצלי כבר הרבה פעמים). והנה גם עכש[י]ו ככה: תיכף בראותי את אותו העלם הדומה לשמואל בורשטאק – כמו אלפי חוטים נסתרים, חוטי־ידידות וח[י]בה נמשכים אליו מלבבי, ובשום אופֿן לא יכ[ו]לתי להזיז את מבטי ממנו, נדמה לי: הרי זה שמואל, או חלק שמואל, הרי אלו הם [הן] עיניו, תנועותיו, ולמה אני עומד מרחוק? למה איני [ניגש] אליו לדבר[,] לשוחח, הן קרוב הוא לרוחי, ואיזה כ[ו]ח נסתר דחפני לגשת אל העלם הזה להתו[ו]דע אליו. להתועד “להתו[ו]דע” – לא, וכי צריך אני להתו[ו]דעות הן זה כא[י]לו רעי הטוב מכבר, שמואל החביב, ודי רק לגשת אליו כאל מיודע וחבר מכבר… כה דחפני כ[ו]ח נעלם לגשת אליו, אך ביחד זה הן יודע אני כי זר הוא לי העלם הזה ואיך לגשת לאיש שאינו ידוע לי מתמול שלשֹם? וגעגועים עזים כבירים נתעוררו בלבי, געגועים לאותם הימים שעברו, הימים ששהיתי בהובין, ונמצאתי בחברת שמואל החביב, הנער המלבב בטבעיותו, בשובבותו[,] ברעננות־העלומים שבו, ובלב המרגיש ובנפשו הערה והמרגשת, אהבתיו את העלם הטוב, וידעתי גם [79] את אהבתו הכבירה אלי[י], את מסירותו הנפֿלאה, אהבתיו בכל תמורותיו של נפשו הערה ולבבו המרגיש בשובבותו, בטרדותיו וכו' וכו' – וכשראיתי לפני עיני[י] מעין דמותו, בעלם שראיתי אתמול, תקפֿו עלי[י] געגועים קשים ועזים לאותם הימים ולשמואל החביב וְהַמְלַבֵב, לימים שבהם בִלִינוּ יחד בתור ידידים ורעים קרובים זה לזה בלב ונפש. כַּמָה געגועים כמוסים ומתוקים, עזים וצורבים מכניסים בקרבי הז[י]כרונות של השתעתנו³²⁶ יחד, כלומר רק אנו שנינו בבית שלמה בורשטק למשל. בשעה שלא היה איש בבית. אנ[ו]כי, למרות א[ו]פיי הבדידותי, למרות שַתְקָנוּתִי והרוח הנכֿאָה או הדוממה הנחה עלי[י] תָמִיד – הרבה כֹחות של חיים ועליזות, ילדות ושובבות אצורים בקרבי, אך הם מתגלים ומתפרצים רק בחברת רעים המרגישים ומבינים אותי באמת. חבר כזה היה שמואל לי, הוא[,] אם אמנם אפשר [ש]לא הבין לכל רוחי, בנוגע לשאלת ספרות וכו', אבל היה לי חבר לחיים במל[ו]א מובן המ[י]לה. ובכן, רק בחברתו התפרצו ויצאו כֹחות עלומי[י], ילדותי ושובבותי. והנה זוכר אני את הלילות בבית שלמה בורשטאק: איש לא היה בבית, כי לוּ היה איש, לא הייתי מגלה את כ[ו]חותי[י] החתומים האלו, ואני ושמואל יושבים על הספה, ושרים בקול ובהטעמה שירים עצובים, עליזים ומַרְשִים שונים; הנה אנו מתחילים להתאבק, להשתובב [80] ולעשות “מעשי נערות”, והכ[ו]חות החתומים מתפרצים, הנה אני חוטף את המגבעת מעל ראשו עושה עושה [כך!] כמין תֹף ומתופף עליה נ[י]גונים שונים, ושמואל רואה ועושה כמוני, הנה אנו קמים פתא[ו]ם, מתחילים לזמר ניגון של חסידים, ומיד אנו שָׂמִים את ידינו זה על כתף רעהו ויוצאים במחול של חסידים, וקולות־תרועה, וצחוק נעורים וילדות מתפרץ מגרוננו.

וב“התגלות” כזו יכ[ו]לתי לה[י]גלות, אנ[ו]כי הבודד, השתקן, העצבן [כך!] והספקן התמידי – רק בחברת שמואל החביב – ולא לח[י]נם אהבתיו, ועכש[י]ו כל כך מתגעגע אליו. הוי, אי[י]כם, אי[י]כם ימים?!

ולפני עיני רוחי עוברים המון מחזות, אחת אחרי רעותה [אחד אחרי רעהוּ] ואני מתפלא: הא[ו]מנם הייתי אנ[ו]כי מֻכשר למעשי־נערות כאלו? כן, כן, בחברת רע־חיים כזה – התפרצו גם כ[ו]חותי[י] השואפים לחיים וששון. וכמה ערג הלב, כמה צבתוהו הגעגועים העזים, ויחד עם זה כמה רֹך ומתיקות הרגשתי אתמול – בשעה שלפני עיני[י] עמד אותו העלם הדומה לשמואל. הזוכר אותי גם הוא? ובמקום שהוא נמצא עכש[י]ו, הרחק הרחק מעבר לגבול, הגם אותו תוקפֿים געגועים עזים כאלו אלי[י]? – מה חפצתי לדעת את זאת! וראה זה פלא: לאו דו[ו]קא במה שנוגע לשמואל, [81] כי אם גם לאחרים שלא הייתי כל כך קרוב להם והם אלי[י]. הנה, מיום שאני בא לבית־התפֿ[י]לה רואה אני בכל ב[ו]קר אחד, הדומה במראה לאברהם בורשטאק, ואיזה דבר נעלם מקרבני אל האיש הזה ומבדילו אותו [כך!] לטובה ולידידות מכל שאר האנשים שאני פוגש. ונדמה לי כא[י]לו גם הוא מרגיש אלי[י] ידידות וקרבות [כך!], כי איך אפֿשר אחרת, הן דומה הוא לאברהם, שאם אמנם לא בן־גילי הוא בכ[ו]ל אך לכל הפחות נמצאנו קרוב זה לזה וב[י]לינו ביחד בתור ידידים קרובים. וגם זה האיש, מיד כשאני פוגש פה בו, נותן דחיפֿה לכ[ו]ח דמיוני והריני עף וחוזר לימים שעברו, והמון מחזות מחיי בהובין חולפות [חולפים] לפני[י], ולבי מתמוגג מגעגועים אין קץ.

*

אח, כמה זמן עבר כבר, ואני לא ק[י]בלתי כלום מזהבה החביבה. לו נמצאתי במקום אחר, יחידי בחדר, הייתי סובל מא[ו]ד לרגלי זה, אך פה, בשאון התמידי של הילדים, בצחוקם ובהלצותיהם, הם מטמטמים את הרגש הפנימי ואינם נותנים פנאי למחשבה בודדה, אינם נותנים פשוט שלהתעצב ולהתי[י]אש בצחוקם[,] בילדותם ובהלצותיהם התמידיות. מי יודע, אפשר שזה להועיל לי? – – – אבל איך שיהיה, מצטער אני על ההפסק הגדול של חליפת־מכתבינו, ואני הן כבר כל כך חפצתי לדעת מה איתה.. משלומה ומשלום ההובינאים בכלל. ובכ[י]ליון עיני[י]ם ולב אני מצפה למכתביה [למכתבה] הראשון שיגיע הנה לפרילוקי.

[82] יום ב‘, ד’ אדר, תרע"ז, פרילוקי [26 בפברואר 1917].

יושב אני ואוחֵז את העט הטבול בדיו, ואין אני יודע במה להתחיל, או יותר נכֿון אולי: אין אני יודע מה לכתוב. כי הרבה אני חושב, כי הרבה מתחולל בפנימיותי ועולמות וכ[ו]חות שלמים ושונים מתנגשים בקרבי – בזה אין כל ספק, אבל להביע אולי, אין מה, בשביל להביע את כל זה אולי אין צֹרֶך, ואם אני מוצא צ[ו]רך הכרחי בזה – אז קשה מא[ו]ד ההבעה, קשה מא[ו]ד, ואמנם אינה יוצאת תמיד לפ[ו]על בשלמותה, ואולי גם במקצתה

* * *

האם איש הפכפך אנ[ו]כי? לא! הגם אנ[ו]כי אומר ככה. הפפ הפכפך – קוראים רק האנשים הפעוטים והרגילים, לכל בעל מחשבה, לכל תועה דרך ומחפש, לכל חולם חלומות ויוצר עולמות בחשאי – אבל אנ[ו]כי המבין לנפש אלו, אנ[ו]כי שאני חושב את עצמי לאחד מהם, הגם אנ[ו]כי אֹמַר שהפכפך אני? לא. אפשר שלוּ הייתי כשאר האנשים, לו נהניתי מכל פֵרור ונטף, לו הלכתי בדרך הרגילה, והייתי שט עם הזרם – היה מצבי בחיים טוב הרבה יותר, לכל הפחות כמצב הכ[ו]ל. אני יודע את זה. אך איני מתחשב עם זה, מפני שטבעי וא[ו]פייי אינו נותן לי להתחשב עם זה, כמו שלא היו נותנים לי – בשעה שהייתי חפץ לשנות [83] מטבעי ולשוט עם הַזֶרֶם. כך טבעי וא[ו]פיי, כנראה שמובלעים כבר בדמי ואין לשנותם.

* * *

נוכחתי כי כמספַר הרעיונות, השאיפֿות, המחשבות, ההרהורים החולפֿים במוחי בכל רגע ובכל שעה – כך מספר הוא גם מספר הרעיונות, השאיפות, המחשבות וההרהורים המתנגדים להם. כל מחשבה הנוצרת בקרבי אינה נבראת בשקט, אלא מתנגשת היא כ כל עוד שהיא חיה ברוחי, עם מַחְשבה אחרת, המבטלת אותה והמתנגדת לה, ושנוצרה תיכף אחרי ה[י]בראָה היא. וזה הוא כל הק[ו]שי שבמצבי, ואולי אפשר לומר כל הטרגדיה שבו: אין אני מוצא לי מקום לא רק בעולם החיצוני כי אם גם בעולם הפנימי שלי. על מצב קשה זה כבר העירותי עוד לפני שנה ויותר בשירי “באין מנוחה” שכתבתי עוד בהובין הכפר:

כִי מַטְבֵעַת הַחַיִים מִשְנֵי עֲבָרֶיהָ

לִי נִגְלֹה נִגְלָתָה.

להיות שקט ושלֵו למצ[ו]א מנוחה אפשר רק כשמביטים על החיים ועל תוצאותיהם רק על צדם האחד, אבל בשעה שאתה מביט וחוקר לשני צדדיהם – אז כבר אי־אפשר להיות שקט ושָלֵו. מאור השמש אפֿשר ל[י]הנות, רק בשעה שאתה יודע רק רגעי האור ונהנה מהם, אבל בשעה שאתה חוקר ונוכח שאחרי האור יב[ו]א הח[ו]שך, אחרי האביב הח[ו]רף – ההכרה הזאת [84] מכניסה אל קרבך אי־מנוחה ותשבית את רגעי ההנאה הכי טובים. ומוצָא ממצב כזה – אָיִן. כי אֶמָצֵא במצב איזה שֶהוא, ואחש[ו]ב מה שאחש[ו]ב, הן אחדות לא יהיה בהן והשניות כלומר ההתנגשות התמידית לא תִפָּסֵק. האין זה מצב קשה? האין זה קשה שהלב והמ[ו]ח יהיו לשדה־מלחמה של רעיונות ומחשבות המתנגשות ונלחמות תמיד?

הימים עוברים, ימי[י] הטובים הולכים וקרבים, ויש שאני מתחיל לקוות: הנה האביב הולך וקרב, אפשר שעם ביאתו, אתעורר גם אני לתחי[י]ה, גם אני אחדש את כ[ו]חותי וגם מלבבי יתפרצו מעי[י]נות־אביב פורצים חיים. עודני מקו[ו]ה ומתנחם והנה כבר באות המחשבות המתנגדות והמבטלות והופכות את התקו[ו]ה לי[י]אוש, מַרְאוֹת לך על כל ההבל שביסוד התקו[ו]ה הזאת, ולהרוס הן יותר קל מלבנות[,] דבר זה הן ידוע הוא, וערבוב המחשבות כבר בָא וההתנגשות מַתְחִילָה.

ובימים האחרונים, היו שעות, שבהם [שבהן] הגיתי באהבת־נעורי[י] הנוכחית, ואֵי דבר יותר נעים מקסים ומנעים מההרהורים וההזיות על האהבה? – אך גם פה יש מחשבות מתנגדות, כ[ו]חות מבטלים: הלך [הלְךָ] לאהוב? אתה מַבְטִיחַ [85] ובוטח? אתה מֻכֿשר לאהוב? ואתה יכ[ו]ל למצ[ו]א בה ס[י]פוק? אתה החוקר לכל דבר לכל פרטיו, והרואה כל מטבע בשתני עבריה? – – – וכו' – – – –

וככה אתהלך בין האנשים ועולמי – בקרבי, מי ידודע ומי יוכל לדעת ולהבין אותי? והא[ו]מנם נחוץ שיבינוני? לא! שותק אני וְדוֹמֵם – ולאחר [וּלְאַחֵר] היות לא אוכל.

*

מצבי הנוכֿחי, החיצוני[,] הכריחני, שאמסור את כל פְרָטָיו לאחר, לאיזה חבר, אולי יכ[ו]ל להיות לי להועיל. והנה אתמול, אחרי שהבטיחני דוד (קוצקי) כי אין שום סכנה בדבר – הלכתי בב[ו]קר אחרי תפ[י]לתי לביתו של אחד הצעירים אריה לֶוְיַטִין³²⁷ וס[י]פרתי לו את כל הק[ו]שי של מצבי הנוכחי ושאלתיו אולי יכ[ו]ל הוא לי[י]עץ לי דבר־מה. כי מפני כל זה כמובן עדיין שוהה אני ואין אני מקבל שום ש[י]עורים. ואמנם אפשר שיועיל לי במקצת כי אמר לי שש[י]עורים אחדים כבר אפשר לי לקבל ושאלמד בחדרו. אמנם אין הדברים ברורים עוד אך בכל אופֿן יב[ו]ארו בימים אלו. בעת רשימת רשימתי הנוכחית, באה הנה עלמה אחת לשא[ו]ל אותי אם אפֿשר לי לקבל ש[י]עורים. כמובן שתשובתי הי[י]תה שלילית, ועניתי כי בימים הקרובים יב[ו]רר הדבר. [86] בכלל, רואה אני כי הייתי יכ[ו]ל לבסס פה את מצבי הח[ו]מרי באופן לא רע – אך על זה אחרי שאקבל את בגדי החדש, אך מי יודע עד מתי י[י]משך הדבר הזה?

*

חושב אני, כי לכשאבסס פה את מצבי בש הח[ו]מרי בשלמות – לשכ[ו]ר לי חדר מיוחד, כי לגור פה אין אני רואה שום אפשרות. אי אפשר לי להתמכר לעבודתי, בחדרים הכלליים בתוך הרעש והטרוד [והטֵרוּד] התמידי. כבר מרגיש אני צ[ו]רך בנפשי להתחיל בעבודתי, אחרי שהפסקתיה מתוך הכרח זה זמן רב, בערך. כמדומני כי עכש[י]ו אם אתחיל בעבודה אשקיע בה את כל כ[ו]חי ודמי, מפלט אחר מהחיים הריקים – אכן אני מרגיש ורואה.

והנה גם פה מתי[י]צב אותו הלץ, בתבנית מחשבות וכֹחות מתנגדים ומתנגש גם ברעיוני זה: לעב[ו]ד, אך מה תכלית עבודתך? לכמה תביאך? ומה הסוף?… וכי יש מפלט בחיים? ואם יש היש להם ערך?… תתמכר לעבודה שהתמכרו אליה אלפי חושבים, חוקרים ומשוררים בכל דור ודור, תבן אתה מכניס לעפריים? והאם את חידות העולם תפתֹר? וכי יש להן פתרון? רבש"ע! [ריבונו של עולם] מה רוצה ממני הלץ הזה? האין זאת כי זה ניצוץ מתלקח מן הטבע [87] היהודי החוקר לתכלית כל דבר ולעיקר כל דבר ושאינו מוצא ס[י]פוק באמנות בלבד. כל מראות החיים וכל עבודות החיים – רק פרחים הם, ומן הפרחים ואנו נהנה רק מיפי הפרחים; אבל בשעה שנבקש את העיקר שבהם ונקרע את טרפיהם³²⁸ אחד, אחד לראות את הצפֿון, נ[י]ו[ו]כח לג[ו]דל צערנו כי – אין כלום…. אנכי

אנ[ו]כי מכל פרח ופרח אני קורע את טרפיו – והאפס הגדול הולך ומתגלה לפני[י] בכל מוראותו.

יום ד‘. ו’ אדר. תרע"ז. פרילוקי [28 בפברואר 1917].

סוף סוף אחרי צ[י]פי[י]ה ממ[ו]שכה ק[י]בלתי אתמול בערב גלויה מאת זהבה. בע[י]פרון כתובה הגלויה הזאת, ודבריה קצרים מא[ו]ד. כותבת היא שעוד בלילה של אותו היום או למחרתו תכת[ו]ב לי מכתב מפ[ו]רט “כי אינה קשה כבר לה לסב[ו]ל יותר לבלי לכת[ו]ב זמן אר[ו]ך כזה”. אתמול כתב שלחתי לה את הגלויה השלישית ולכֿן לא אענה לה לע"ע [לעת עתה] טרם שאקבל את המכתב.

מחר אני אתחיל כבר ללמד, עם אותם הש[י]עורים, שאפשר לי לקבלם גם למרות מצבי הנוכחי הקשה. הש[י]עור הראשון הוא אצל עלמה אחת מניה פומרנץ;³²⁹ והשני – עם שני בחורים. ע"א [על אודות] המחיר לא אדע עדיין, וחושב אני להיות היום אצל מר אריה לויטין להתי[י]עץ עמו בנידון זה.

[88] יום א‘, י’ אדר, תרע"ז. פרילוקי [4 במרס 1917]. 1917 18/2 [צ"ל: 19/2]³³⁰

אפשר כי בימים הקרובים א[י]חלץ במקצת מן המצב הח[י]צוני הקשה שאני נמצא בו עכש[י]ו. ביום החמישי הרביעי לפֿנות ערב ק[י]בלתי גלויה מאת מלכה מקיוב, ובה היא כותבת, שבא קיובה שמעון ברגר³³¹ והביא אתו את הנחוץ בשביל נ.³³² ואת “שלי” ישלחו לי בימים הקרובים. ביחד עם זה היא מודיעה לי כי ריבה ילדה בן “למזל טוב”. למזל טוב!

ביחד עם עם הגלויה הזאת ק[י]בלתי גלויה גם ממשה, הוא כמובן שאינו יודע עדיין ע"ד כלום. והוא כותב כי בכל יום ויום מצפה הוא בכ[י]ליון עיני[י]ם לקבלת הנחוץ, ואין הוא מקבל. עכש[י]ו, ב[ו]ודאי, שהדבר כבר ידוע לו, כי מלכה כותבת שטלגרפה אליו שיב[ו]א קיובה. מכתביו של משה בכלל עושים עלי[י] ר[ו]שם מדַכֵא. מכל מ[י]לה ומ[י]לה מבצבץ י[י]אוש תהומי ויגון קר ועז, ר[ו]שם קשה עשה עלי[י] הזמן הזה ופגעיו השונים שה[ו]באו עלינו. אנ[ו]כי, כידוע, איני גם כן מן המאמינים והאופטימיסטים הגדולים, אבל יש רגעים שהי[י]אוש מרפה קצת ממני, ובכלל ואצלו – נורא הוא וקשה. אודות א[ו]פיו של אחי וההבדל והדמיון שביני ובינו – חושב אני לכת[ו]ב ביתר ב[י]רור ביומוני ואני דוחה את זה לעת אחרת.

*

[89] ביום הרביעי בערב ק[י]בלתי מכתב עברי מאת זהבה. מכתבה מלא השתפכֿות הנפֿש מתוך אהבה, (אם אמתית או לא, לא אדון עכש[י]ו) מתוך געגועים: “נדמה כי עברה כבר שנה שלמה שלא כתבתי אליך, וכל כך קשה היה עלי[י] הדבר שלא יכ[ו]לתי לשאת. חביבי, בכל פעם אנו מתרחקים יותר ויותר, אבל אל נתיָאֵש יקירי, אהבתנו תקרב אותנו זה אל זו, שלא ישכח איש את אחותו אף לרגע”. להטיל ספק בדברים אלו, אם נכתבו מע[ו]מק הלב או לא, כמעט שאיני יכ[ו]ל, אני הנקרן והמחטט הספקן. פשוט, זרים לה לזהבה, עדיין תעלולי הנערות הידועות והרגילות [?] ועוד הרבה מת[ו]ם הילדות אצור בקרבה, וזי[י]פנית להיות, בכל אופֿן – אינה יכ[ו]לה, ובלי ספק שאת הדברים כתבה מתוך אהבה עמֻקה, טבעית, מתוך געגועים קשים. לא אבטיח בעד העתיד, אבל בהו[ו]ה כך הוא הדבר ולא אחר.

והנה מתגנב ספק וחשד בלבבה בנוגע להתי[י]חסותי אליה: “אמנם מאז ועד עתה, איני יכ[ו]לה כבר לדעת מה שתוסס ומחלחל בלבך, כי הלא כבר עברה עת כל כך ארֻכה שלא ק[י]בלתי ממך שום מכתב”. אך נגמר החשד הזה בתק[ו]וה: “אני מאמינה גם לך יקירי, יודעת אני, יודעת אני שלבך תמיד, תמיד תמים אתי”. בלשונה האחרונה ובעוד הרבה השתפכ[ו]יות והבעות־אהבה כאלו מלא מכֿתב זה. וגם מבמקצת חדשות יש בו: עטקי אשת שלמה בורשטק ילדה בן למז“ט. ועוד שתי ידיעות שעשו עלי[י] ר[ו]שם קשה: [90] עם נחמן ההירונבאי [?] קרה אסון: בנזין נשפך על פניו והתחיל בוער. של[ו]שה שבועות כבר שוכב הוא בבית החולים. עכש[י]ו ת”ל [תודה לאל] כבר הוטב לו, ומתכונן הוא בימים הקרובים לצאת מביה"ח; דבורה בורשטאק³³³ חולה מא[ו]ד והיא נוסעת לקיוב, שיעשו להם [לה] נ[י]תוח. נורא מא[ו]ד! ערירה עם שני ילדיה, הבעל מעבר לגבול ואין יודעים זה מזה כלום, ועכש[י]ו היא במצב מסֻכן כזה. אח, מה נורא זה וקשה.

כבר עניתי לה לזהבה על מכתבי זה, במכתב עברי: כתבתי גם למשה ולברנובקה.³³⁴ לקיוב שלחתי היום מכתב ז’רגוני ]יידי] עם מר אברהם פלדמאן.

*

ביום החמ[י]שי 16/2³³⁵ שעבר התחלתי ללמד את העלמה פומראנץ. ע"א [על אודות] המחיר לא אדע עדיין. עוד חשבתי היא לומדת ג' פעמים בשבוע. גם חשבתי להתחיל ללמד היום שני בחורים – ובֻטל הדבר. עוד חשבה חבורה בת ארבע[ה] אנשים ללמ[ו]ד אצלי ושאלו אותי על התנאים ואמרתי: 20 רובל לחדש[,] 5 רובלים לכל חבר, והם רוצים לתת 16 רוב' ואיני יודע עדיין במה י[י]גמר הדבר.

*

ע“א [על אודות] אהבתי (שם אחר, ב[י]טוי יותר מתאים לא אדע) או ע”א [על אודות] התי[י]חסותי לזהבה, על רשת־מחשבותי[י] [91] ונפתֻלי־רעיונותי[י] מסביב – ה רוצה להקדיש ביומוני דברים אחדים, אם אמנם לא שלמים אך קטעים, קטעים. ממצבי־נפֿשי השונים בימים האחרונים.

כמו שכבר העירותי ברשימותי[י] הקודמות[,] גם בעני[י]ן האהבה מתהו[ו]ה אצלי התנגשות הרעיונות, כפי שב[י]ררתי גם ביתר פרטות. והנה יש ימים, שעות, רגעים שאני מעביר קו אד[ו]ם על כל העני[י]ן הזה, מנתחו בספקנותי הידועה – ומוצא את כל האפס וההבל, את כל הת[ו]הו והאי־ספק שבו – וחסל. עני[י]ן יגע, ככל העני[י]נים היגעים, וגם זה הבל ורעות רוח. הכ[ו]ל לפי מצב־הרוח שבאותו [שבאותה] שעה. כלומר: הצד השלילי שבעני[י]ן לפי מדתה ואיכותו של מצב־ רוחי הקשה זה מתבאר ומתפרש, לפי מ[י]דתהו ואיכֿותו של מצב רוחי הקשה שבאותה שעה, ולפי מקור הק[ו]שי שבמצב – – – –

ויש ימים, שָעות, רגעים, שהדבר להפך הוא. יש שמגיעים רגעים קשים: עָיֵף מכל אשר מסביב, נדכא מהאי מהאי־הס[י]פוק הקשה, במהבדידות, באין מקלט ופ[י]נה לרוחך הדך, באין רע ומבין לרוחך; ברגעים של יאוש ויגון, של הסתכלות שלילית וקשה על החיים בכלל – מתגעגע אני לשעה אחת של קורַת־רוח, לה[י]מָצֵא בקרבת הנפש האוהבת אותך ומעריצתך, לספר הכ[ו]ל, לשפ[ו]ך את הכל כל המרירות שבלב לפניה[,] להחביא את ראשי בחיקה – ודי. רק שעה זו. וכי מה נותר לקוות? ס[י]פוק יותר גדול – אַין.

[92] יֵש שגעגועים עזים יתקפֿוני. צפים במוחי כל ז[י]כרונות־הימים הנעימים של הח[ו]רף וראשית האביב ששל של השנה שֶעָבְרָה. ושוטפים הגעגועים וצובטים צביטה מכאיבה־מתוקה את הלב – ואני שואף שנית לְהִמָצֵא בקרבתה, ולהיות אהובים, ולהשתעשע באהבים. בכלל אפשר לחלק את הגעגועים אלו [כך!] לשני מיני סוגים:

א) געגועים של עלם לעלמה. בחיי הקודרים ההוויים. בימי הנ[ו]ער העוברים וכלים באין ז[ו]הר בלי חמדה, בלי חיים – מתחיל אני להתגעגע אליה, לחבקה, לנשקה, ללטפה ולתנות אהבים, של אהבים של נעורים וחשֶק, של רתיחת־דמי הנ[ו]ער – – – – –

ב) געגועים רַכּים וענוגִים לנפש קרובה לאחות נאמנה. געגועים לא לח[י]בוקים, נשיקות ולטיפֿות שמקורן – מדמי הנ[ו]ער הרותחים בכל ת[ו]קף, אלא בגעגועים ענוגים לפגישה שקטה, להשתפכות־נפש, לסיפור כל התלאות והפגעים ה שהלב מתנסה בהם, לתפֿ[י]לה חרישית על העלבון הקשה של חיינו הקודרים. בלי ניצוץ של תאו[ו]ה וחשק, של התי[י]חסות גבר לא[י]שה, אלא התרפקות רכה, צנועה וענ[ו]גה של אהוב לאהובתו, כאל אחות רחמני[י]ה ונאמנה. [93] געגועי[י] בימים האחרונים, שייכים על פי רוב אל הסוג השני. על פי רוב? כמדומני, שלגעגועים מן הסוג הראשון לא היה בימים האחרונים מקום בלבבי כלל. ותחת השפעת הגעגועים על מצב רו מן הסוג השני – נמצֵאתי אתמול לפנות ערב וכל הלילה. ותחת השפעה זו התחלתי בכתיבת שיר אחד. עוד כתב התחלתי לכת[ו]ב שיר אחר, אם לא בת[ו]כן כזה, אך ברוח הלירי הנוגה, כזה, וע"א [ועל אודות] כל זה, ובכלל על מצבי הרוחני – בפעם אחרת.

ליל פורים [יום רביעי, ג' באדר]. תרע"ז. פרילוקי [7 במרס 1917].

עם חג הפורים של הָשַתָא, מבלי משים עלו ונסתבכֿו במוחי הז[י]כרונות של ימי הפורים בשנה שעברה בכפר הובין, מתוך ערפֿל הז[י]כֿרונות מַצְלִיפִֿים עלו קרני האור של הימים ההם, ואני מרגישם גם בערובת הצללים שבהם.

הנה לפני עיני[י] ליל הפורים, כלומר הליל הראשון של פורים. ואני אבבית הא' [האדון] משה בורטניק אבי זהבה החביבה. את פרטי המ הפרטים של שהותי שם באותו הלילה – כמובן שאין אני זוכר, וגם רשימתי היומונית אינה עומדת עליהם,³³⁶ – אך זוכר אני רק את זה, שטוב מא[ו]ד הרגשתי אז את עצמי, בקרבת הילדה החביבה הזאת; אני זוכֿר שרוח עלומים מ[י]לא את כל קרבי[י] אחרי יום של הר תלאות – [94] נפש קשות המתענה בספקותיה, וסובלת מכל מה הסובב אותה. אני זוכר: שַלְוַת־חג הי[י]תה נסוכֿה בבית, הָרגשה בחללו חמימות של חג, ואורה הפיצה המנורה… וכה טוב היה ללב המד[ו]כא מתלאות, והרגש הרגשתי את קרבותה של האחות הנאמנה זהבה, וטוב היה לי. זוכר אני כי עוד אנשים היו אז שם בבית וכי אנ[ו]כי קראתי (כמדומני עם ברכה וזהבה) באיזה ספרים, ואיך ב[י]לינו אני וזהבה – שנינו באותו הלילה איני זוכר, זוכר אני רק כי טוב ומעֻודד הרגשתי אז את עצמי, אך לפי דברי רשומות יומוני, הרבה שוחחנו וד[י]ברנו בלילה ההוא.³³⁷

עוד שמור בז[י]כרוני מקצת מן * * * *היום* * * * של פורים. זוכר אני כי ישבתי בבית מרת חיה בורשטאק, באותו הבית שחן ושלו[ו]ה אידילית וקסם משפחתי רך היו נסוכים עליו, ושכל כך הרגשתי את עצמי בטוב באותו הבית מפני השלו[ו]ה האידיליית [כך!] וה – Уютносто́ [?]³³⁸ שבו, – ורשמתי את רשימתי, וקשה היה אז לי מא[ו]ד, קשה ונורא. העיקו על לבבי ספקות וחידות־חיים שונות, וצער זה התערב ביחד עם צער בן שנפרד מהוריו ולא ידע מהם מאומה – ותהי למדורת־צער קשה, קשה מא[ו]ד – – – עדיין אני זוכר את הרגשתי אז, ועדה, הרשימה של אותו היום.

[95] קשה היה לי אז ולא [שיערתי] שבפורים הבא, קשה יהיה מצבי שבעתי[י]ם. מי פ[י]לל לי שחזירתנו אל ההורים – תִגָמֵר בטרגדיה נוראה וקשה כזאת?… מי פ[י]לל שבפורים הבא אהיה כבר יתום. יתום! מה נורא הדבר וקשה למחשבה, כלומר גם למחשבה, ולא רק לחיים בכלל. אלי! אלי! מה עוללתָ לנו?! מי פ[י]לל לי שבפורים הבא אחש[ו]ב את הימים ההו[ו]ים – לטובים ולמזהירים בחיי וגם אתגעגע להם? הנה כי כן! כך הוא הדבר! בני־אדם קטנטנים, חלשים, רפֿים, טובעים באוקי[י]נוס הגדול והמכה את גליו בזעף־הזמן, והוא גורפם, סוחפם, מטלטלם ועושה בהם כחפצם [כחפצו]. יש שנדמה לאחד מן היצורים החלשים האלה, בשעה שהאוקי[י]נוס, כלומר חלקת המקום הקטן שבו הוא שט – נח מזעפו, כי הם החותרים. הם המנהיגים את עצמים [עצמם], הם המורים לעצמם את דרכם, ועל והכ[ו]ל מתנהל כפי רצונם, אך הנה יתעורר הקפדן, האוקי[י]נוס האכזר מתרדמתו – ויתגעש – ואז יראה החלש, היצור הקטן, מה חלש הוא, כי ככלום הנהו, בתוך האוקי[י]נוס המתגעש הזה – הזמן.

*

היום עלה ברעיוני דבר חדש. חדש? לא! כבר הרהרתי בנידון זה, זוכרני, בהובין: לרש[ו]ם את ז[י]כרונות חיים חיי מתקופת ילדותי עד העת המאוחרה.

[96] יודע אני כי אי־אפשר לכת[ו]ב את קורות חיי בסדר כלומר מילדותי עד עכש[י]ו בהמשך ובהדרגה, זה אחר זה, כהתפתחותם בחיים אמנם. לזה, חלשים יותר מדי כ[ו]ח־ז[י]כרוני. ואפשר שזה היה עולה בידי אך באופֿן קצר יותר מדי. לכן אני חושב לכת[ו]ב אך פרקים, פרָקִים, מקורות חיי, פרקים מתקופֿות ומומנטים שונים, כלומר לכת[ו]ב כל דבר שיעלה בז[י]כרוני. אם אמנם אתחיל בעבודתי זו בימים הקרובים – איני יודע. עוד הרבה ח[ו]מר נצטבר אצלי והדורש ע[י]בוּד, ושכלול – ולא התחלתי עדיין בזה. והרבה אני מצטער על זה.

*

בכלל, הדאגה לכ[י]שרוני מציק[ה] לי בימים האחרונים. אם רוצה אני למצ[ו]א איזו אחיזה בחיי־האפס הקשים – אז אין לי דרך אחרת (לפחות, כך אני חושב עכש[י]ו, ואולי בשעה זו…) כי אם לשמור על מקוריותי ולבלי לשנות מטבעי. בכ[ו]ח יצירתי נוטה אני לפעמים להאמין קצת (כמובן שהרבה פעמים אני כופר בו לגמרי), אבל מרגיש אני גם שהוא דורש הכשרה ושכלול בלתי פוסק, מה שיוכל להיות בעזרת תנאים מתאימים ועוזרים, מה שבכל אופֿן לא אמצאם פה, כי אם במקום חיים יותר עשיר בגוָנים ובמראות, בחברה יותר מבינה ומבקרת, יותר מרגישה וערה לכל לשמ[ו]ע להמי[י]ת־לב התועה, החולם והמשורר [97] ומקום כזה יוכל לי לשמש במקצת – מוסקבה. מקום אחר אין עכֿש[י]ו. כל הסופרים העברים המעטים התרכזו, כמעט רק שם, שם עכש[י]ו גם המרכז הקטן של הספרות העברית.³³⁹ ושם הייתי יָכֹל להסתדר. אך איך מגיעים לשם? כמובן שגם בהיות לי הנחוץ שאני מחכה לו עכש[י]ו – אין אני יכ[ו]ל לב[ו]א לשם. לשם אני צריך לב[ו]א כמו שאני… ולתכלית זו צריך להשיג סכום כסף ידוע – שא[י]נו בידי, ושאין לי גם תקו[ו]ה לא[ו]ספֿו בזמן לא־גדול. ובכן? יכ[ו]ל אני להגיע למטרה זו רק בעזרת אחרים. כלומר אם י[י]מָצאו כאלו שיואילו בְחסדם להלוות לי את סכֿום הכסף הזה, אבל מי ואיך? קשה הדבר. אך בכל אופֿן צריך להרהר בנידון זה. חושב אני לכת[ו]ב גם לאהרן פִירֶר ממרו[ו]יץ שנמצא במוסקבה ולשא[ו]ל אותו על הכ[ו]ל. לע"ע [לעת עתה] לא עשיתי עוד כלום בנידון זה.

ליל יום ג'[,] י“ט אדר, תרע”ז. פרילוקי [שני בערב, 13 במרס 1917].

ביום הראשון לשבוע זה ק[י]בלתי גלויה מאת משה ובה הוא כותב לי שבימים הקרובים כבר ישלח לי את הנחוץ. למחרת כתבתי אליו מכתב עברי גדול[,] ס[י]פרתי לו בו מקצת ממצבי פה בפרילוקי, גם כתבתי לו על רעיוני לנס[ו]ע למוסקבה (רעיון זה הולך כבר בימים האלה ורפֿה אצלי, בה[י]ו[ו]כחי יותר ויותר על אי־אפשרות של הגשמתו) וב[י]ארתי לו עוד עד כמה נסיעה זו אני אצטרך לנסיעה זו, בתור אמצעי־עוזר לכ[ו]ח כ[י]שרוני.

[98] אתמול ק[י]בלתי מזהבה גלויה, וב בתור מענה על גלויתי ששלחתי עוד לפני קבלי מאתה דבר. גם מיעקב קראנץ,³⁴⁰ אותו הבחו הנער הפליט שאני אוהבו מא[ו]ד דו[ו]קא מפני פשטותו ולבו הנאמן והמסור על ידי זה – ק[י]בלתי גלויה, הוא מודיעני שבקרוב יב[ו]א שנית ה הבעל הבית הישן העירה – ואם רצוני אב[ו]א לשם, והוא מתרעם עלי[י] מא[ו]ד שלמרות כתיבתו אלי[י] כבר פעמים אחדות לא עניתי לו עדיין כלום.

כנראה שהשעה הקשה שאני יראה [ירא] ממנה הולכת ומתקרבת… אותו “החשש” המענה אותי במסתרים לפעמים תכופֿות – הולך וקרב להתגשמות. – כנראה זה מתוך הגלויה של יענקלי [יעקב קראנץ]. וגם בעצמי יכ[ו]ל אני לדעת את זאת. סוף סוף הן האבֿיבֿ לא יחל[ו]ף בלי מאורעות כבירים, וקרוב לשער.. – ומה מא[ו]ד אצטער בחשאי על זה! הנה עכֿש[י]ו, חבל לה[י]כנס בחקירות ובח[י]טוטים עמוקים, הן סוף סוף יש לי עני[י]ן חי וחביב לענות בו – אהבתי. ושנית ואני חוזר ואומר: איני רוצה לחטט הרבה ולהעריך עד כמה אמת יש באהבה זו, אם אי־אפשר עכש[י]ו, – הימים הבאים יוכיחו את זה לצד זה או לצד אחר. אבל בזה הלא אין ספק: כי הַהֲוָי של עני[י]ן אהבתי זאת ממלא מקום לא־קטן בת[ו]כֿן חיי – לע"ע [לעת עתה]. כמה רעיונות, הרהורים, הזיות וחלומות הולכים ונארגים מסביב זה? כמה פעמים מכניס עני[י]ן זה זעזועים טמירים [99] ונעימים בתוך הלב?… כמה פעמים משתפכת נפשי מתוך תפ[י]לה חשאית וטהורה בשעת הרפיון והעי[י]פֿות, לאותו סמל האהבה הרחוק ממני?… וכמה ז[י]כרונות מתוקים צובטי־לב מטפסים במוחי, ז[י]כרונות העבר הבלתי־רחוק של אביב־אהבתנו? וסוף סוף עלי[י] להודות כי אהבה זו, מתגלה לפעמים לפני[י] גם כרצועת־אור הנמתחת בתור ערפל־חיי הקשים. וכי יש לי נפש יותר קרובה (חוץ מאחי ואחיותי[י] ואבי) בעולם – ממנה? הן בודד אני באמת, למרות שאיני מכיר ביותר בבדידותי. הנה אני שוהה כבר יותר מש[י]שה שבועות, ולמרות הצעירים והחוגים הקרובים, כביכול, שיש פה[,] לא רכשתי לי פה אף רע אחד שאוכל לדבר לפניו בהתגלות־לב פשוטה, שיבין לרעי, שיקשיב לדברי[י], – רע נאמן וחביב[,] הכלל[,] אין פה! לא רק שלא רכשתי לי עד כאן – מובטח שגם להבא לא יהיה לי כזה פה. והנה יש נפש יקרה אחת במרחקים, השמה את כל מעי[י]נותיה בי, שאני – הוא ת[ו]כן חיי[ה] ההו[ו]יים והעתידיים; אני – ת[ו]כן חלומותיה ודמיונותיה, ודאגתה לי – כדאגת אחות טובה ורחמני[י]ה – ואיך לא א[ו]הבה? איך לא ירחש לה לבי ח[י]בה עזה? ואמנם יש רגעים שגעגועים עזים כבירים מושכֿים אותי אליה, אליה. ומה נעימים לי הרגעים, כאותם הרגעים כשאני מקבל ממנה [100] מכתב! בק[ו]ראי את דבריה הפשוטים והחביבים, נדמה לי שאני יושב אצלה ושומע את קולה הנעים המדבר אלי[י]. ובק[ו]ראי מכתב זה, כבר רוצה הייתי לקבל את השני[,] השלישי… וכו'. ואמנם חליפֿת־מכתבינו זהו החוט היחידי שיכ[ו]ל עכש[י]ו, בשעה קשה זו, לק[ו]שרינו לבלי נאבד אחד את השני[י]ה. והנה אם הכ חלק חשוב כזה לוקחת חביבתי בת[ו]כן חיי – מה יהא אמנם, כשהמאורעות החיצוניים יפֿסיקו בינינו לגמרי, מבלי שנוכל גם להחליף מכתבים, ולא נדע איש מאחותו כלום, ונאבד, ונ[י]פרד אחד מן השני – – – מה יהא אז? חשש זה מענה אותי מא[ו]ד, כי יודע אני שבהתגשמותו יכ[ו]ל הוא לעשות רֹשם קשה ונ[י]כר על חיי.

כי יודע אני שלו אמנם, חלילה, התגשם החשש הזה הייתי תמיד מהרהר וחושב: “הנה הבריק לי ברק של נחת וע[ו]נג של א[ו]שר – וי[י]עלם, אולי כבר לנצח, ומה טוב היה לי לוּ לא אבדה הזהבה ממני, כמה קלים וטובים היו לי חיי, לוּ יכ[ו]לתי לכר[ו]ת עמה את ברית־אהבתי לנצח – והנה הבריק הא[ו]שר – ונעלם, ועכש[י]ו מה? אם אפילו אמצא בדרכי פיות לוקחות לב ונפש אחרות ואתקשר אליהן בכל לבבי, הנה בשעת־בדידות, לא יו[ו]תר לבי בשום אופן על העבר המזהיר שנעלם, על הזהבה שנעלמה, סוף סוף הי[י]תה היא הכי חביבה וטובה, ואלו מה? ונפשי הי[י]תה משתפכת מצעצ מצער וגעגועי־שו[ו]א אין קץ, אעפ”י, כי יודע הייתי, שלוּ באמת [101] הי[י]תה אהבתי הראשונה מתגשמת – היה גם ז[ו]הר אביבה הולך ומועם לאט, והייתי בוכה ומתאונן חרש: הנה אסרתי את עצמי, הלכתי אחרי ברק מתעה, בשעה שהייתי יכ[ו]ל להיות ח[ו]פשי ולספ[ו]ג אור וז[ו]הר ממקורות רבי אורה אחרים… מפיות בעלות־שפע אחרות…

כן יודע אני כל זה, אך בכל זאת, למרות הידיעה הזאת, אין שום ת[י]קון לזה; למרות הידיעה הזאת אי אפשר בשום [אופן] לגמור את ה“הלל” על הה[ו]וה הבלתי מספיק ולהיות שבע רצון ממנו, ולכפור ולהכיר בזיוּף ובשקר העבר והעתיד… אי אפשר וכך היה[,] הו[ו]ה ויהיה. ולכן גם אצלי אני לא תועיל לי כל “הידיעה” הזאת, ומא[ו]ד מא[ו]ד אצטער ואסב[ו]ל הרבה אם חלילה יתגשם החשש הנ"ל. אחשֹב אז –כי הרבה הרבה אבד לי ואולי גם הכ[ו]ל – בשעה שאפשר מא[ו]ד שלו היה הדבר להפך הייתי נוכח שכלום לא היה אובד לי… כך הוא הדבר ואין לשנותו.

אגב: בלילה האחרון חלמתי והנה אני רואה את החביבה. זה לא היה חלום ברור: זוכר אני רק שראיתי את פניה והם עג[ו]לים ונחמדים כל כך, ואני הבטתי בעיניה, והיא הביטה עלי[י] בעיני[י]ם כל כך טובות, שוחקות, בבת צחוק קלה על שפתותיה וכה מלטף, מנחם, טוב וחביב ורו[ו]ה־אהבה היה המבט הזה! כה מלא שלו[ו]ה ומסירות היה! [102] ותחת השפעת מבט זה השפ השתפכה בכל א[י]ברי[י] עדנת־אהבה חמימה, ש[י]כרון של א[ו]שר ונחת אין קץ… רגעי־א[ו]שר של אהבה, נחת וע[ו]נג, כאלו שהרגשתי ע"י המבט הנעים הזה בחלום – מסופקני אם ישנם במציאות, אמנם רק בחלום יכ[ו]לים לה[י]מצא בתוך רגעים כאלו… מה שקשה ובלי־פתרון במציאות, במה שאתה מענה את מוחך אם אמת זה או לא, אם נכֿון או שקר, בשאלת־האהבה שאתה מתו[ו]כח, ומחטט תמיד – נראה לך בחלום כה ברור ומרגש, הנה רגעי אהבה קדושים מא[ו]שרים, שבמציאות אי אפֿשר גם לשער אודותם.

אכן כל הי[ו]פי והנשגב – רק בחלומות, אבל החלומות – חלומות הן! [הם!]…

*

הנה גם עכש[י]ו, בשעת ר[ו]שמי את הרשימה הנוכחית – מרגיש אני את תסיסת־האהבה. געגועים טמירים אך עזים מכים גלים בלב, וכ[ו]לי – תפ[י]לה, געגועים – אליה.

ועלי[י] לבלי לזלזל בערך רגעים כאלו, ולבלי חק[ו]ר הרבה אם יש ערך לת[ו]כנם גם לעתיד. עכש[י]ו – ככה – וצריך להיות ככה! וההו[ו]ה ערכֿו גדול וחשוב מא[ו]ד, ומי יודע אם, במובן זה, אינו גם מזהיר בערך, וי[י]הפך לימים הבאים למין עבר נפלא [103] ומזהיר מול ההו[ו]ה האפֿל הבא – –.

*

ליעקב קראנץ עניתי מיד בגלויה. גם לזהבה כתבתי היום גלויה. מברנובקה אין אני מקבל כלום, מה שמצערני מא[ו]ד. הייתי כל כך רוצה לדעת משלום אבא והדודה וחנצה היושבים בנובוגרד־וואלינסק. לפעמים תכֿופות אני נ יושב לי בדד בפ[י]נה, מתחיל לשק[ו]ע בהרהורים קשים על ח[ו]רבן משפחתנו – ונפשי תבכה, תבכה בלי הרף במסתרים… לבי חושב להתפוצץ מכאב, בז[ו]כרי את האב הרצוץ והנדכא החי חיים קשים כל כך, חיי דחקות, אחרי הרגל אר[ו]ך של עשרות שנות חיי־שקט ורוַח שת[ו]ם אידיליי שפוך עליהם; הוי, אלי, אלי – מה קשה הח[ו]רבן, ואני יודע[,] הח[ו]רבן הוא כבר ח[ו]רבן־נצח. גם אם, נקו[ו]ה שישובו למלינוב, לביתם[,] שתשוב אליו ח[י]צוניותו הראשונה, אבל ז[ו]הר־המשפחה, שלו[ו]ת־החיים – לעד כבר חלפֿה. אם האם איננה – הכ[ו]ל אָיִן! אין שמש הז[ו]הר השופך את אורו בכל פ[י]נות הבית הגלויות והנסתרות… אין הנפש הרחמני[י]ה, המרגשת וערה לכל זעזוע פנימי וקל שבחיי המשפחה. אוי, לנו יתומים היינו – ואם גם נבכה יומם וליל, לוּ גם לא חרב מעי[י]ן דמעותינו – אין לנו די כ[ו]ח לקונן את האבדה הגדולה והקשה הזאת; אין לנו די מ[י]לים להעריך את ערכה. אֻמללנו לנצח. חיי המשפחה שלנו – ה[ו]שבתו, ניטל אורם וזיוֶם, וצללים ואפלה מסביב וח[ו]שך. הוי אמא, אמא יקרה! – ישו[ו]ע הלב שו[ו]עת־י[י]אוש נוראה – [104] אמא! אמא יקרה וקדושה – איֵך?! אַיֵך? למה עזבת פה אותנו לאנחות, לצער ולע[י]נויים אין קץ? אמא! אמא! אַיֵך יקרה?!

ליל יום ד'[,] כ“ז אדר, תרע”ז[.] פרילוקי. 17 8/3 [שלישי בערב, 20 במרס 1917].³⁴¹

זה יותר משבוע ימים שלא רשמתי ביומון, אעפ"י שהיה שפעמים אחדות א הרגשתי צֹרֶך במשך הימים האלו לרש[ו]ם, אך איזהו עצלות הרגילה אצלי לפעמים תכופֿות תוקפת אותי בימים אלו – ואינה נותנת לי לעשות כלום. כל היום עובר עלי[י] בבטלה, למרות זה שהעבודה הרבה, והר והח[ו]מר הרב שנצטבר אצלי דורש ע[י]בוד ושכלול. כועס ומתמרמר אני על עצמי בשביל זה.

*

ומאורעות כבירים שלא פ[י]ללנו אליהם אף חבחלום נתהוו פה במשך ימים אחדים: התחוללה רב[ו]לוציה ברוסיה ובמשך כמה ימים נ[י]צחה נ[י]צחון גמור את הממשלה הישנה[,] הורידה מכ[י]סאו את המלך, י[י]סדו ממלכה זמנית, קבעו חוקים ומשטרים חדשים, שת[ו]כנם ח[ו]פש[,] יֹשֶר וכו'.³⁴² כמובן שגם הגבלות היהודים תבוטלנה. ויש כבר התחלות בדבר. לע"ע [לעת עתה] הכניסו המאורעות הכבירים והחדשים האלו או[ו]יר חדש בכל מקום. ואין פחד ומורא בנוגע… –³⁴³ כל מכל הפוליציה³⁴⁴ פרקו את כלי הזיין ומי[י]סדים מיליציה עירונית.³⁴⁵ ואותי ותכף [?] אני מתהלך ח[ו]פֿשי לי, ואין שום פחד נגד עיני[י] [105] אך בכלל לא ארבה לדון בעני[י]ן זה, כי עד כמה שדבר זה מעני[י]ן ורב־ערך בנוגע לכלל (לא נגמר)³⁴⁶

ליל יום ה'. כ"ח אדר. פרילוקי. 917 III/9 [21 במרס 1917].

התחלתי את הרשימה הקודמת בלילה של אתמול, ובאמצע בא מי שהיה מורי[,] מאטיל ציזיק,³⁴⁷ ואמר לי שהד“ר פייגלסון³⁴⁸ מסר ע”י סוניה גולדשטיין,³⁴⁹ שאם אני רוצה לבקרו אב[ו]א אליו אחר השעה התשיעית. ומיד הלכתי אליו. אך ע"א [על אודות] זה אולי אכת[ו]ב הלאה ועכש[י]ו אגמ[ו]ר את הרשימה שהפסקתיה באמצע.

… – ובכן כפי לא ארבע [ארבה] לדון הרבה בחזרה במאורעות הכבירים של ההו[ו]ה, כי עד כמה שהם מעני[י]נים ורבי־ערך בנוגע לכלל, הנה במה שנוגע אל הפרט, כלומר הפרט שלי – הביאו אותי לידי מצב־רוח מש[ו]נה שעל־ידו אין אני יודע מה לאמ[ו]ר ומה לדבר. עומד אני תוהה מול מחזה המאורעות האלו, ויש שהרגשה מרה תוססת בלבב כל עם, כל ארץ מתעוררים לתחי[י]ה, צועדים בצעד ענק קדימה; ועמנו? – בני־עמנו עדי־ראי[י]ה ומשתתפים רק בשמחות זרות – ומשלהם אין כלום… וקשה. קשה. אעפ"י שיש, שהרגשה לגמרי אחרת מתעוררה פנימה: “באמת הן עלי[י] לשמ[ו]ח, כי למה עוד אמצא בחוג הלאומי הצר? הן כל זה הוא נ[י]צחון היֹשר והצדק של האנושיות. ובכן – הרי הכ[ו]ל טוב!” – אך חזקה יותר הרגשתי הלאומית – וזו האחרונה בוכה וקובלת במסתרים…

הנה הייתי היום במקום אספה גדולה שערכה מניפסטציה לכבוד השחרור הרוסי החדש, נאמו נאומים [106] קראו הידד וכו' וכו' ואני עמדתי[,] שמעתי[,] ראיתי, ואיזו הרגשה בלתי קשורה תקפה אותי –––

*

ובכן, כמו שרשמתי למעלה נמצאתי אתמול אצל הד"ר פייגלסון[,] הראש של האגודות הציוניות “ארץ־ישראל” פה.³⁵⁰ נכבד הוא האיש הזה בתור ציוני לאומי וכו‘[,] מסור לעבודתו בכל נפשו ואיש אידיאלי –³⁵¹ אך לא מצאתי גם בו, מה שאני מבקש, איש מרגיש ומבין לרוחי האינדיבידואלי, איש יודע ומבין ספרות, במובן העליון של המ[י]להים האלו. הוא אמנה³⁵² נכבד במעלותיו האחרות, אבל זה לא מצאתי אצלו… וכזה פה בפרילוקי אין לי. בכל פעם נדמה לי שכבר קרוב אני הנה אשיג איש כרצוני – אך תיכף אני נוכח בטעותי. עם צעירים רבים התו[ו]דעתי ובכל פעם הרהרתי: אולי זה יוכל להיות לי לרע מרגיש אבל לשו[ו]א, וכך עברו כל היה בהתו[ו]דעותי עם העלם לֵוְיַטִין, פטליוק, שמעוני, בְרֶכֶר (תלמיד הגמנסיה ביפֿו שבא הנה בשבוע שעבר) וכו’. אך בכ[ו]לם לא מצאתי לי רע כנפֿשי. והנה שואלים אותי מדוע איני מתו[ו]דע עם הכ[ו]ל, אינני משתתף בכל העבודות ומדוע אני מתרחק מכל החבורה – ואתה לך ובאר לָהֶם, כי כזר אני מרגיש את עצמי “בחברתם”, כי כלום אין אני רוכש לי בחברתם ורק ש[י]ממון ור[ו]גז קשה משנה [מִשְׁנָה] הם מפילים על רוחי התובעת והצמאה. ואם גם אבאר להם כל זה – היבינו? האם לא [107] אהיה רק לצחוק?

*

החלטתי בימים האחרונים לשל[ו]ח לדפוס אחדים משירי[י] למערכת “העם” או אל הירחון “חיינו” שעתיד להופיע במוסקבה.³⁵³ לפרסם את יצירותי[י] – דבר זה אולי חטא קשה מצדי. כי בתח[י]לה נוכחתי שאין כדאי לפרסם, ובתור מרגיש וכותב דברים לא לשם נוי או פרסום, אלא כותב מפני שאני מרגיש צ[ו]רך טבעי להביע מה שממלא את תוך־תוכֿו של לבבי על הני[י]ר, – בתור יוצר לשם יצירה טבעית, אמתית – עלי[י] לבלי להוציא ולפרסם את יצירותי[י] באופֿן שידי[י]ם ימשמשו בהם[ן] ויחללום[ן]; כל מה שאני כותב – ק[ו]דש הוא בשבילי, ואין לזר חלק בו, – כך נכחתי בתח[י]לה, ולמה החלטתי עכש[י]ו לפרסם? – זאת היא באמת שאלה חשובה. אין זאת כי קללה היא שהמשורר הכי־מרגיש הכי־גדול, השונא את השאון וצו[ו]חת־ההמון – מ[ו]כרח למרות רצונו המוסרי לפעמים, על ידי איזה כ[ו]ח טמא נעלם[,] לפרסם את יצירותיו לפני אלו שמפניהם הוא בורח תמיד ואינו סובל אותם… וקללה זו נחה גם עלי[י]. או אולי ח[ו]ק ברזל הוא של הטבע? וכי רץ אני אחר הפרסום? יודע אני כי שירים אינדיבידואלי[י]ם אחדים לא יביאוני לידי פרסום. בכלל רק אנשים בודדים קוראים אותם, ולא הכ[ו]ל מבינים סוג שירים זה. ואלא מה?

[108] לא אכחד כי יש עוד יסודות זרים לדבר זה, אך הרבה צדדים אי־מוסריים יש לדבר זה, שלא עמדתי עדיין עליהם, אך צד אחד טוב ומועיל בשבילי ובשביל כֹח יצירתי, אני מוצא בזה שאני חושב לפרסם את יצירותי[י], וזהו: רכישת רעים מרגישים ומבינים מתוך קבוצת הסופרים שלנו. כי הלא יודע אני, שאפשר לי למצ[ו]א בחברה הכללית רעים רק לטיול ולשיחה בעלמא – אבל רע שירגישני ויבין אותי באמת – לא אשיג, וכאלו אפשר להשיג רק בין קבוצת הסופרים והמשוררים הצעירים, ומלבד שהם יכולים להיות לי רעים טובים, הנה גם יכ[ו]לים להושיט לי עזרה רוחנית, וע"י פרסומי שירי[י] חושב אני שאפֿשר יהיה להגשים דבר זה.

*

במשך הימים האחרונים ק[י]בלתי מכתב עברי מאת משה; (ביום ו' שעבר), גלויה מאת מלכה מקיוב; מאת שמעון ברגר שכבר נמצא בבלגורוד; מאת ביילה בת אהרן קימלמאן,³⁵⁴ בתור מענה למכתבי הקטנטן ששלחתי בתוך במכתבי העברי לזהבה, כי זהבה כתבה אלי[י] שאכת[ו]ב לה, כי היא רוצה מא[ו]וד שאב[ו]א עמה בכתובים. היא מוסרת לי בגלויתה פ"ש [פרישׂת שלום] מאת זהבה וכותבת כי עסוקה היא מא[ו]ד בימים האחרונים, וכנראה שזאת היא הס[י]בה שלא ק[י]בלתי ממנה מכתב זה זמן רב, ולי הן כה קשה, וכל כך מצפה למכתביה. כה אהבתיה בזמן האחרון וכה המושכים אותי געגועי[י] אליה. זהבהלי, זהבהלי! ובמוח מטפסים [109] ומסתבכים ז[י]כרונות אורה וז[ו]הר של האביב שבשנה שעברה, אולי גם אביב אהבתנו – – – – –

[יום ו', כ“ט אדר, תרע”ז], ערב שבת, ער"ח [ערב ראש חודש] ניסן. פרילוקי [23 במרס 1917].

ביחד עם האביב ההולך ומתקרב בשפֿעת ז[ו]הרו וצלילי החיים, בחדו[ו]ת החיים שבו; ביחד עם המאורעות הכבירים שמתרחשים עכש[י]ו, והמניפסטציות והחגיגות שמסביבן; ביחד עם הא[ו]פקים החדשים המתגלים לפני עמנו ותנועת־תחי[י]תנו – איזו רוח קשה וכבדה נחה עלי[י], בלתי ברוּרָה וידועה.

הנה זה לא כבר באתי מן המניפסטציה הגדולה שנערכה פה בעיר לכבוד השחרור של הארץ והעם שהתהו[ו]ה עתה [?]. קשה היה לי בין ההמון החוגג והסואן, השמח והעליז. מה פשר מצבי זה? היד הרגש הלאומי היהודי, הציוני, הנעלב שבי בזה? המקנן הרגש הזה, שכל עם קם לתחי[י]ה ורק תחי[י]ת־עמנו מס[ו]פקת עדיין מא[ו]ד? או פשוט יד האינדיבידואליות היתרה שבי בזה? הנה מחר מתכוננים לאספה ציונית גדולה, כמובן שאלך לשם. אבל יודע אני כי ב[י]קורי זה באספה ינחיל לי עצב ויגון. אראה את כל השקר והזי[י]פֿנות של הציונים – כביכול – ו“הגדולים” שפה. אדע כי כי [כך!] בחברת האנשים האלו – לא אוכל לדור בכפיפה אחת. כל עוד שהד"ר פייגלסון שוהה פה ק[י][ו]ויתי להיות, אולי, בין בתוך העובדים, כי איך שיהיה, הוא [110] מצטי[י]ן יותר מכל הצעירים והצעירות המקומיים באישיותו, הבנתו והרגשתו. אך הנה, נודעתי, כי בשבוע הבא הוא נוסע לגמרי מכאן בתור אל החזית בתור רופא. וחבל! חבל!

*

גם היום לא ק[י]בלתי כלום מזהבה למרות צ[י]פי[י]תי המרבה..

יום ב‘. ג’ ניסן. פרילוקי. 13/III [26 במרס 1917, על פי הלוח הגרגוריאני].

חשבתי לרש[ו]ם אתמול בלילה, אך לא עלה בידי, וחבֿל, חשבתי לרש[ו]ם בכ[ו]ח הר[ו]שם שהיה עוד חזק אחרי האספֿה שהי[י]תה אתמול בביבליותיקה. כמו כן, לא רשמתי עדיין על האספה הציונית הכללית שנאספה במוצאי־שבת ושהשתתפתי בה. בכלל אפשר לי לצי[י]ן כי הי[י]תי שבע־רצון מהאספה הזאת, כי ראיתי שעוד יש לנו דבר־מה גם במקומות שעד עכש[י]ו ושאפשר גם עכש[י]ו ה“עבריות” הטהורה עדיין זרה היא. ומבלי לה[י]כנס בפרטים שהם כל כך מתנגדים לרוחי ומעוררים התנגדות חזקה בלב כל מרגיש – בכלל עשתה עלי[י] האספֿה הזאת ר[ו]שם נעים בתור אספה ציונית רשמית ראשונה לפני הרבה אנשים שעדיין הרעיון הלאומי בלתי ברור ומחו[ו]ר פחות או יותר [בעבורם][.] היו“ר של האספה היה הד”ר פייגלסון, באספֿה זו הכרתיו יותר, ועמדתי ביתר דיוק על א[ו]פיו הרוחני בתור לאומי־ציוני. ומתוך הכרה [111] ברורה, כמדומני, אפשר לומר, כי אנשים אידיאליים כמוהו מעטים בתוכֿנו; זהו איש עברי נלהב מסור לרעיון התחי[י]ה בכל נפֿשו ומא[ו]דו, וזה האחרון ת[ו]כן כל חייו בה[ו]ה ובעתיד, ולמרות הסביבה הנכרית שהיה נמצא [בה] עד עכש[י]ו, ונמצא גם עתה – הרוח העברי הטהור שולט בו בכל ת[ו]קפֿו. הוא מסור לרעיון־התחי[י]ה ומביע את זה לא רק במחשבה ובד[י]בור אלא גם במעשה. כל החיל הרב שעשה חוג הצעירים המקומיים בהפצת העברית[,] הציונות וכ[ו]' [–] את כל החיל הזה עשה הוא – או יותר נכון אולי: רק בעזרתו צעדה החבורה הלאומית המקומית צעדים רחבים קדימה. ואת ח[ו]זק אידיאלו הממלא את כל חייו הבליט גם בנאומיו באספה הזאת, נאומים שאם אמנם היו אר[ו]כים קצת, אך הצטי[י]נו ברעיונות יפֿים, אם אמנם לא חדשים, אך חדשים לכל הפחות לר אצל הציוניים המקומיים, ובי[י]חוד הצטי[י]נו בזה שיצאו יפים מתוך לב עברי חם ורגש. דברו ונאמו עוד הרב אך קיצוני הוא מר פייגלסון יותר מדי בדעותיו, קיצוני מא[ו]ד, ואין אני מסכים לאחדות מדעותיו הק[י]צוניות, אך ביחד עם זה צריך להודות כי קיצוניות זו באה לו רק מתוך מסירותו היתרה לרעיון. ד[י]ברו ונאמו עוד הרבה וביניהם גם אני – והרבה התחרטתי על זה אחר כך, כי יודע אני שלא ח[ו]ננתי בכ[י]שרון של נואם אף במקצת, ותהיינה נא מחשבותי[י] ורגשותי[י] עשירות כמה שתהי[י]נה, לא תמצאנה את ב[י]טוין הנכֿון בד[י]בור, ועל אחת כמה וכמה [112] בתור נאום לפני נאספֿים. בנאומי זה חפֿצתי להעיר על התנגדותי לאחת מדעותיו של מר פ. [פייגלסון] בחלקו את הציוניים לשתי מפלגות לחיוביים ולשליליים, ובהחליטו שרק הראשונים המשתקעים בא“י כלומר החיוביים רק הם ראויים לשם זה, ואלו שציוניים הם בגולה – אינם ראויים לשם זה. ועוד העירותי על המון הב[י]קרתות [הביקורות] על הציונות בכלל שנשמעו באספֿה בשעה שהאספֿה הזאת הי[י]תה צריכֿה לע”ע [לעת עתה], כלומר בפעם הראשונה להתבטא בתור דמונסטרציה, ועוד יותר: באספֿה השתתפֿו הרבה אנשים שאינם יודעים עדיין כלום מן הרעיון הלאומי, והם צריכים שיבארוהו להם וילמודוהו, ופה שמעו מבקרים ומבקרים על דברים שעדיין בלתי־ידועים להם לגמרי, שמעו דברים הצריכים לה[י]שמע בין בתוך עובדים שומעיים ומבינים, ולא בין המון חדש הבא רק בפעם הראשונה לשמוע, ללמֹד ולהבין. ובכלל אין העבודה פה כל כך מר[ו]בה ורבת־הגו[ו]נים שצריכים ונהיה לב[י]קרתות [לביקורות] כאלו. זה היה ת[ו]כן נאומי הקצר. פה על הני[י]ר הבעתיו, אם בק[י]צור, אך בבהירות יותר נכֿונה, ושם על האספֿה אני מודה, הדבר לא עלה בידי, ובי[י]חוד קלקל את הדבר זה שהד“ר פייגלסון צריך היה לתרגם כל משפט ומשפט שלי שנאמרו בעברית, לרוסית. מה שנ וע”י זה לא יכ[ו]ל היה נאומי לקבל את הצורה השלמה והמא[ו]חדת, ע“י ההפסקות בכל רגע שנעשו ע”י התרגום. [113] השעה מא[ו]חרת. אני צריך למהר לבית הכנסת. וחושב אני לגמור את הרשימה הנוכֿחית בלילה או בפעם אחרת.

יום ג‘[,] ד’ ניסן, פרילוקי, 14/3 [27 במרס 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

אעפ"י שיש לי עכֿש[י]ו עני[י]נים אחרים לרש[ו]ם, אך רוצה אני לגמור את הרשימה שֶבָה התחלתי אתמול לפֿנות עֶרב.

האספה הזאת ארכה עד השעה השתים עשרה בלילה (תח[י]לתה הי[י]תה בצהרי[י]ם בשעה 4־3)[.] היו עוד נאומים שונים, שרו שירים, ומצב־הרוחות היה מרומם. האספֿה הזאת, אפשר לומר, ק[י]רבתני קצת אל העבודה הלאומית המקומית, תחת אשר בתח[י]לה החלטתי לבלי התערב בה לגמרי מטעמים וס[י]בות פנימיים, אינדיבידואליים, כך אני רוצה בעצמי להתקַרֵב, וּלְהִכָּנֵס לחוג העובדים לשם רעיון התחי[י]ה של עמנו, אותו הרעיון שבח[ו]דשים האחרונים התריתי השתדלתי בלי הֶרֶף לְבַקְרוֹ, ושכל כך סבלתי ע“י זה; עכֿש[י]ו, בלי חקירות וח[י]טוטים יתרים, בלי הַבִקֹרֶת המ[ו]נחת וגוזרת את הכ[ו]ל לא[י]ברים א[י]ברים – אני רוצה לאח[ו]ז ברעיון התחי[י]ה בכל כ[ו]חי ולבלי הרפה ממנו, כי רק בעזרתו, עוד אפשר לי להביט בתקו[ו]ה לעתיד ה עמנו – ובלעד[י]ו – אני רואה רק כ[י]ליון וח[ו]רבן והתנו[ו]נות עד הקץ – – – ובכדי להתרחק ולה[י]זהר [114] מפרספקטיבה כזאת, שבכ[ו]חה לדכאך ד[י]כוא גמור – אני רוצה להתמכר כֻּלִי לרעיון התחי[י]ה של עמנו בארץ האבות, וְהחלַטְתִּי לקחת חלק בעבודה המקומית, אם גם אני פוגש מעצורים בדרך זה. והמעצורים אי זה הם? – אנ[ו]כי, אודה על האמת, הנני מן אלו, שכבודם העצמי יקר וחשוב אצלם מְאֹד, כלומר לא הכבוד כשהוא לעצמו כה יקר להם, אלא שקשה ומכאיב להם בשעה שבאים אחרים ומזלזלים בו. פה, אני רואה, שהעובדים הראשי[י]ם המקומיים חושבים את עצמם ל”גבוהים" “ידענים” ו“מומחים” יותר מדי, ומביטים עלי[י] וכא ועוד כא[י]לו מג[ו]בה למטה – ואיך אני יכ[ו]ל להיות שקט, בשעה שאני יודע להיכן, להיכן יַדְעָנוּתָם מומחי[ו]תם מגיעות – עד כמה קשה ומכאיבה הפגישה בשעה שאני רואה שהם עד כמה אני קטן בעיניהם. וכמובן, כי בשעה שאני נכנס אל תוך חוגם לעבוד יחד, אין אני יכ[ו]ל לבלי להתחשב עם זה, אין אני יכ[ו]ל להיות שקט בשעה שאראה שאינם מוצאים לנכֿון להתחשב עם דעתי, וחושבים שכל מה שהם חושבים ועושים – טוב וישר הוא[,] בשעה שאני מבין היטב את כל ה“טוב ו”הישר" שבמעשיהם. [115] אך, למרות זה, אני חושב להצטרף לחבורת העובדים, כמובן שא[ו]חז באמצעים שונים להראות להם שלא יוסיפֿו להתי[י]חס אלי[י] בהתי[י]חסות כזו שהם אוהבים להתיַחֵס; ושידעו שכבודי יקר לי בעיני[י], ואל נא יחשבוני לאיזה “מלמד” בטלן. עוד כבודי חי ת"ל [תודה לאל]!

*

גם ביום הראשון הי[י]תה אספֿה מעַנְיֶנֶת בביבליותיקה המקומית, שהתחילה מן השעה השלישית ונמשכה עַד התשיעית בלי בָעֶרֶב. אספה שהשביעתני רצון. באספֿה זו דנו על העברת הספרים העבריים ש[ב]ביבליותקה אל הקלוב של הציוניים ואג[ו]דת הוש“ע הנוסד בקיוב.³⁵⁵ היו ו[י]כוחים סוערים מא[ו]ד מצד מי[י]סדי הביבליותיקה הזקנים והציוניים, ובקשת הציוניים נדחתה, אך הנה היו רגעים טובים מא[ו]ד, במשך עשרה רגעים נאספֿו בין ק[ו]בץ אנשים כחמשת מאות רובלים והרבה ספַֿרים בשביל יסוד ביבליותיקה עברית חדשה. ומרומם היה מצב הרוחות מא[ו]ד. נשמעו מיד שירי־תחי[י]ה וקולות תרועה וכ” [וכ“ו]. וגם אני הייתי בין המתריעים. גם לבי היה מלא רגש שמחה ותקו[ו]ה, למראה הנ[י]צנים הרכים של התחי[י]ה בין הצעירים והצעירות שבגולה. ואתמול בב[ו]קר ל[י]וו כל הצעירים והצעירות הלאומיים המקומיים את הד”ר פֿייגלסון שכבר נסע מפה, בבית הנתיבות, כ[ו]לנו התאספֿנו שמה, ובכדי לדעת את כל המלווים [116] שמנו כ[ו]לנו פסי תכלת ולבן (הצבע הלאומי) על חזינו. יפים היו הרגעים האלו, עם כ[ו]לנו נפרד העברי החם הזה, בברכות חמות, וכ[ו]לנו עמדנו סביבו, ודממה מסביב. וכשעלה כבר על המרכבה עמד זמן רב מולנו וידו וכפו הימנית לצד ראשו (לאות ברכה ושלום) עד שנעלמה המרכבה מעינינו, ונעים היה להעיף עין על מחנה המלו[ו]ים מקושטי פסי תכלת־לבן, המחנה שכ[ו]לו שַיָך לנו, שכ[ו]לו, אם ברב או פחות או יותר מתמכר אל רעיון התחי[י]ה. לפרט את פרטי כל הדברים האלו, אין עכש[י]ו ביכ[ו]לתי כי פתא[ו]ם נחה עלי[י] רוח קשה, על מה שאככתב להלן.

*

המאורעות האחרונים בכלל הכניסו איזו ערבוביה ב“מצבי” הידוע. כבר הוד הכריז מפקד הצבאות ש שאלו הנמנעים מעבודת־הצבא אם יצאו לעבוד עד הראשון של הח[ו]דש הבא – יסלחו להם. ואומרים שיענשו קשה את אלו שלא יב[ו]או עד הזמן ההוא. ומה לעשות? באיזה אמצעים אוחזים. את החבילה³⁵⁶ מאת משה לא ק[י]בלתי, ואם גם אקבל לא יוכל כבר זה כ"כ [כל כך] להועיל לי הרבה, ובי[י]וחוד אם התעודות תב[ו]טלנה לגמרי (כפי שכותבים עכש[י]ו בע[י]תונים) ואז רק צריכים יהיו לתעודת־לידה. נוּ, ומה יהיה? וחושב אני לכֿתוב לאבא, שישתדל להשיג את תעודת־לידתי[,] אולי יעלה בידי [117] לעשות שם ת[י]קונים נחוצים – – – זאת ההצלה היחידה.

וכל זה גרם לי צער ויגון רב, והייתי רוצה להתי[י]עץ עם הכ[ו]ל, ולכתֹב אודות זה לכ[ו]ל, אך כמו להכעיס אין לי אף פרוטה בכיסי, ואין לי במה לקנות גלויות או מַרקות,³⁵⁷ ולקחת אצל דוד³⁵⁸ אין אני רוצה. כבר די לי גם בזה וזאת. ולי הן כה בלתי־נעים, לפעמים נדמה לי (ואולי אמנם ככה) שמביטים עלי[י] בעין רעה… וכך אני מ[ו]כרח כבר לחכות עד שאקבל את שכר־הל[י]מוד שלי אצל מניה פומרנץ, ואז אוכל לכת[ו]ב לכל מקום שארצה.

*

התקררות במ[י]דה ידועה התהוַה [התהוותה], בימים האחדים האחרונים, באהבתי. ואל נא אכסה על זה, אל נא אעלים מעצמי את זה, אם גם נחשב הד[י]בור לחטא. נערות מקסימות שהסבו תשומת־לבי בימים האחרונ[י]ם העיבו קצת את הזהבה שלי… ואמנם יש פה נערות אחדות שבכ[ו]חן להקסימך, ובי[י]חוד זו האחרונה שהסבה תשומת־לבי במוצאי־שבת בשעת האספֿה, ג[י]מנזיסטית צעירה פלונית[?] זי[י]צ’יק[?], זאת נערה חביבה ומקסימה עד למא[ו]ד. ושעות רבות, רבות (גם עכש[י]ו במקצת) לא חלפה תמונתה המקסימה מעיני[י]. ודבר זה הכניס קצת התקררות באהבתי, והרבה הרהרתי מסביב לזה, הרבה חשבתי [118] מסביב לזה. הנה מה כ[ו]חה של האהבה, שכבר חשבתיה לאמתתית, ואיך יכ[ו]ל אני לבטוח באחרים, ואחרים – בי. מחר אפג[ו]ש אחרת וחסל מה שהיה אתמול. הוי, מה גדול השקר והזיוף שבחיים! אך הא[ו]מנם זה נקרא שקר, זיוף? הא[ו]מנם צריך לגדור בעד ההנאה, הנאת־הנ[ו]ער שהיא אולי הכוכב היחידי שבחשכת החיים? ובמה יעברו חיינו? ואֵי עני[י]ן יותר יפה מעודד ומלבב מעני[י]ן נעורים, אהבות, בגידות והנאות־נ[ו]ער? ובימים אחרונים האלו עברו לפני[י] תמונות מקסימות כאלו[,] לפֿני[י] התלהבה בי אש־נעורי[י] בכל ת[ו]קפה, בכל ת[ו]קפֿה [כך!] (ונכון־היית – תססו בי דמי־נעורי[י] וקראו לחיים, חיי־נ[ו]ער! ––

אך אין זאת אומרת שהתקררה, חלילה אהבתי לגמרי, אמרתי רק “במקצת” אבל עדיין חיה וקי[י]מה הזהבה החביבה בלבי ובכ[י]ליון עיני[י]ם אני מצפה בכל יום למכתביה. ואני מקו[ו]ה, כי למחר או מחרתי[י]ם, אשוב שנית לגעגועי[י] הנוגים והחזקים אליה. הן אצלי העיקר הרגע והשעה. יום יום ועצבו. הן כה הפכפך אני, וכי יכ[ו]ל אני לעמ[ו]ד רק על קַו אחד?! – –

ליל יום ד‘[,] ה’ ניסן [תרע"ז], פרילוקי. 15/9־17 [שלישי בערב, 27 במרס 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

זה ימים אחדים שאני נמצא במצב־רוח חדש, איזו חדשות הולכות ומתהוות בקרבי. חדשות? חכה, יעברו יום יומיים ועל ח[ו]רבות החדשות האלו ת[י]בנינה חדשות אחרות וכן הלאה. בכל פעם אני נתקל בדבר חדש, בכל פעם אני מחזיק באמת או ברעיון אחר. אני תועה ותועה בדרכי עוֹלמי, תועה ומחפש.

*

נמאס עלי[י] ת[ו]כֿן חיי הנוכֿחיים. התחלתי לִשְאֹף להשתלמות, וקשה לי להסתדר פה בתור מורה, וע"י זה להיות בעיני אחרים איזה “בטלן”. או […][…] איש בכל מקום שאני נמצא, בתוך כל סביבה שאני נמצא – אני רוצה שיתי[י]חסו לה [אלי] באותה ההתי[י]חסות שמתי[י]חסים לכל רע ואיש קרוב; באותה ההתי[י]חסות שאני ראוי לה, ולא שאהיה בעיני אחרים מעין בטלן שאין כדאי לב[ו]א עמו בדברים, מלבד העני[י]נים הנוגעים להוראה וכו'; זה מכאיב מְאֹד את לבבי. והרבה אני חושב מסביב לזה, הרבה אני מהרהר.

*

מרגיש אני כי פרץ רחב הולך ומתהו[ו]ה באהבתי, שחשבתיה עד עכֿש[י]ו לחזקה ובצורה כל כך… אין הדבר ברור כל כך, אך כבר מרגיש אני קצת בזה. אתמול ק[י]בלתי שני מכתבים ממנה, מכתבי מסירות ואהבה – אך אני קראתים [120] בק[ו]רת־רוח גמורה, בלי אותה ההתרגשות שאחרי הצ[י]פי[י]ה – שבתח[י]לה. כך, אני מַרְגִיש את זֶה. לפני עיני[י] חולפות “חביבות” אחרות והן מטשטשות את צורתה של החביבה שלי. ואני מתחיל כבר לְנַתֵּחַ וּלְבַקֵר, ומתחיל למצ[ו]א בה כל מיני מגרָעות. ואני מהרהר לי: [“]מה היא? במה תצטי[י]ן? ולמה לי עוד גם להבא להסתבך בה?” ועוד מיני הרהורים כאלו. מה זה? מה היה ע[י]מדי? הא[ו]מנם כל כך חזקה השפעתן של הנערות האחדות שהתו[ו]עד[ת]י אליהן פה הג[י]מנזיסטות ס.צ. ש.פ. וז.? אראה נא מה איך י[ת]ברר דבר זה בימים הקרובים.

ערב שבת, ז' ניסן [תרע"ז], פרילוקי. 17/3 [30 במרס 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

זה עכש[י]ו שמתי במעטפֿה את שירי “עוד טרם עי[י]פֿתי”,³⁵⁹ לשלחו למערכֿת “העם”. הרבה ת[י]קונים עשיתי בו. הרבה פקפקתי[,] הרבה התי[י]שבתי, עד ששלחתי את השיר. סוף סוף נֻצַח הרגש הטהור, הקדוש, הרגש האמתי האינדיבידואלי, וגבר רגש־הזיוף, רגש־הכבוד. חֻלל הרגש האמתי. וחבל! אני מצטער על זה בכל לבי. היו ימים שחשבתי כי כל מה שאני כותב בשביל עצמי אני כותב, יצירה לשם יצירה, כי לא אוציא את דברי[י] לאו[ו]יר העולם הגדול למרמס כל רגל ופה… לח[ו]מר לנ[ו]סחאות מעמקות עק[ו]מות [121] ולב[י]אורי־שו[ו]א. הכ[ו]ל מה שאכת[ו]ב – מחיי האינדיבידואליים נובעים [כך!], ושם י[י]שארו. כך חשבתי, אך הנה אני מתחיל לשל[ו]ח את דברי[י] לדפוס, ומחַלֵל את מחשבתי הטהורה הזאת. עכֿש[י]ו כבר לא אוכל לקר[ו]א, אם אמנם יצירותי[י] מקוריות ונובעות מעמקי חיי ונשמתי, – שיצירתי טהורה מכל טנדנציות, לא! בזה שאני מפרסמה אני חוט[א] הרבה. ישבתי וכתבתי את שירי. ואיזו עגמימות קשה תקפֿתני, והיא נמשכֿת עוד גם עכֿש[י]ו, כה קשה לי.

ומה ימריצני לעשות ככה? – באמת, שלא אוכל לענות על זה. להתפרסמות גרידא, כמדומני, שאין אני שואף כל כך. אלא מה? המפני התי[י]חסות־הב[י]טול שמתי[י]חסים אלי[י] פה, ואני רוצה להראות לכֻלם, כי עולם עשיר יש לי, אוצרות של מחשבה, ואל יזלזל ככה בי?… הזהו? אפשר. ואולי גם הרבה, ע"י זה שכבר רשמתי ברשימות הקודמות, – בחפֿצי לעשות קשר ביני לבין משפחת הסופרים הצעירה, – מה שיונעם לי מא[ו]ד, אחרי ד זה שנוכחתי, כי בחברה הכללית, הרגילית – לא אוכל להתאזרח כראוי… כך, אפֿשר מא[ו]ד כי הרבה ס[י]בות חיוביות גרמו לזה, אך אם כה וכה, – אין אני רוצה ללמד זכות על עצמי, ולהראות על הצדדים החיוביים שבדבר. עכש[י]ו, אני מרגיש כי דבר מה קדוש ח[י]ללתי, כי דבר־מה נפגם בעולמי. כן, [122] עכש[י]ו, אני מרגיש ככה. אפשר שלהבא תשתנה דעתי.

*

אך כמעט שאיני מאמין כלל כי ידפיסו את שירי זה. אפשר שיש שם חסרונות, שעיני לא תפסה אותן עדיין.

*

בתור מענה על מכתביה של החביבה זהבה – עוניתי לע"ע [לעת עתה] רק בגלויה קצרה. המצב החדש שחדר לתוך אהבתי, גרם לזה, שלא כתבתי לה מכתב… אני נמצא במצב בלתי ברור מא[ו]ד. לאמ[ו]ר שפסקתי מלחבבה ולאהבה – אי אפשר לי, עדיין תמונתה החביבה מרחפֿת מול עיני[י], ועדיין כמו מבטיחה[,] ויש שאני מרגיש במבָטָה המתחנן, הקובל על בגידה כזו… לאמ[ו]ר שאני אוהב אותה – כְּמִקֹדֶם – גם כן אי אפֿשר לי, כי מהי התסיסה החרישה שבלבבי בימים האחרונים, אותה התסיסה החרישה החותרת תחת בני[י]ן־אהבתי?… מהי?…

אין זאת, כי הכ[ו]ל לא כשורה… כך, לא אוכל לאמ[ו]ר לא כך ולא כך. אפשר כי בימים הקרובים יתבַהֵר יותר מצבי המעֻרְפָּל, הזה. אבל איך שיהיה – את הקשר שביני ובינה, לא הפסקתי (אעפ"י שאתמול בלילה כבר רשמתי ת[ו]כן של שיר המספר על הפסקת האהבה הגמורה אך עכש[י]ו נרגעתי יותר…) ועדי[י]ן חזק הוא. לאחר השבת, חושב אני גם לכת[ו]ב לה מכתב גדול. סוף סוף הן היא כה אוהבתני, וכה מסורה לי, וגם כה חביבה. הא[ו]מנם העיבו הנערות האחדות שראיתי כאן [123] את זהבה?³⁶⁰ בק[ו]צר־רוח אני מחכה לתמונתה שתשלח לי, אולי תהי תמונה זו מעין “שמירה” מכל “בגידות” ומכשולים השכיחים ורבים כל כך בדרך־הנעורים – –

*

אתמול בלילה נאספו המורים המקומיים לדון על י[י]סוד “אג[ו]דת־מורים” ולדבר על כל העני[י]נים שמסביב למצב־המורים. אנ[ו]כי הייתי בין המשנאספֿים. אך כל זה לא יוכל להשביעני רצון. אנ[ו]כי מרגיש, כי בהשתקעי בהוראה, אני ההתי[י]חסות אלי[י] תורע עוד יותר[,] מה שמכאיבני מא[ו]ד מא[ו]ד… לא יביטו עלי[י] כעל עלם צעיר חי ושואף, מרגיש ומשתתף במחשבה או במעשה בכל תגליות מחזות החיים – אלא כמו על איזה בטלן, שכ[ו]חו רק בהוראה קשה יבשה, ולא לחיות במובן־הנו]ער… קשה לי עכֿש[י]ו מא[ו]ד, ורוח נכֿאה שורה עלי[י].

יום א‘[,] ט’ ניסן, תרע"ז, פרילוקי. 19/3 [1 באפריל 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

קשה לי וצר מא[ו]ד, ורו[ו]ה־יגון אני יושב עכש[י]ו. ביום השישי ק[י]בלתי גלויה מאת מלכה מקיוב, ובה היא כותבת אלי[י], שביום הרביעי לש“ז [לשבוע זה] היא נוסעת הביתה (כלומר לנובוגרד־וואהלינסק) והיא כותבת שגם אני אסע, בלי פקפוקים ות[י]רוצים, כי אם לא למעני אז למען האב הנדכא אני צריך לעשות את זה, ולב[ו]א לקיוב ומשם נ[י]סע ביחד. דברים אלו נכונים מא[ו]ד. כשאני נזכר במצב־החג ³⁶¹ לבי חושב להןישבר מר[ו]ב יגון. רחוק מבית המולדת, [124] יתומים בלי אם, הבנים פזורים נדים ונעים כל אחד עם צרורת־צרותיו, החיים חיי־ח[ו]סר וע[ו]ני, ובלב – ז[י]כֿרון העבר המזהיר וק[ו]שי ההו[ו]ה המר, ובמצב כזה צריכים לחג[ו]ג את חג הפסח, אותו החג הטרד[י]ציוני [המסורתי], שכל השלו[ו]ה המשפחתית, כל אידיליות החיים הפטר[י]ארכֿליים, כל השקט המולדתי והרגש האביבי נספגו לתוכו בימים הטובים – ועכש[י]ו? רבש”ע! [ריבונו של עולם] היש צער גדול מזה? מה נורא, מה קשה, מה כואב הלב וְדָוֶה. והנה, אם אמנם המצב לא יוקל בזה, אך בכל אופֿן, יותר נוח יהיה אם אב[ו]א אני לחג הפסח הבי אל האב, ובלי שום מחשבות הייתי מקבל את הדבר הזה, אך הנה לך מפריע – איך לנס[ו]ע ובידי אין כלום?… באמת, מתרעם אני על משה שעד כאן לא מ[י]הר לשל[ו]ח לי את הני[י]רות הנחוצים – ושע“י זה עכש[י]ו אני מ[ו]כרח לה[י]שאר בנכר בזמן החג, ואיני יכ[ו]ל לנס[ו]ע אל אַבָא. ומיום שק[י]בלתי את הגלויה הזאת עד עכֿש[י]ו ־ איני יכ[ו]ל למצ[ו]א לי מנוחה – ורוח נכאה, רוח של עצב ויגון שפוכֿה עלי[י], ואינה נותנת דמי ללבבי הכואב, ואני מענֶה בלי הרף את מוחי: באיזה אופֿן עלי[י] לאחוז בכדי שאוכל לנס[ו]ע? באיזה אמצעי עלי[י] לאח[ו]ז נגד מצבי הנ”ל? אך מה לעשות? קשה, קשה מא[ו]ד, וללב ככֿה צר, ככָֿה קשה, ובחוץ האביב נותן את אותותיו, השמש הטובה זורחת [125] מאירה, מחממת, השלג והקרח נמסים, ופלגי מים אצים שוטפים, וק[י]לוחם כה נעים, והמי[י]ת־מרוצתם כה מלטפת, מבטיחה, מזכירה… הוי, אלי! ולי כה צר, ואני הן כה חפצתי לשמ[ו]ח בשמחת־האביב, ולשיר את שיר־החיים, כל עוד שאני חי, כל עוד שלא שקעה לגמרי שמש נעורי[י] ובחרותי, כל עוד שזיקי־ילדות מהבהבים בקרבי; ואני הן כה חפֿצתי ל[י]הנות מאורה, מז[ו]הר, – גם למרות הצללים המרֻבים שנכֿנסו לת[ו]כֿן חיי. אמנם אני חוזר על הכ[ו]ל[,] גם על צללים גם אחרי אורה, בכ[ו]ל אני מוצא עני[י]ן, י[ו]פֿי, צער ומזון לנשמה פיוטית, אך האור שובה את לבבי בכל ת[ו]קפֿו [כך!], ואני עוד נכֿסף אליו – ומדוע כה קשה ללבי גם עכש[י]ו, בשעה שפלגי־אור השמש שפוכים מסביב? קשים החיים הנוכחיים, קשה מצב משפחתנו, ואנ[ו]כי הן בן־אני לאבא, בן לאמי היקרה המנוחה ע“ה [עליה השלום] – ועדיין רגש המולדת המשפחתי תקיף בקרבי – ואיך אוכל במצב קשה כזה, לשכ[ו]ח הכ[ו]ל, ולה[י]מס כֻּלִי בידי קרני־האורה? ואני הן עוד רואה אני [כך!] את מבטי־הי[י]אוש האחרונים של אמי הגוססת, הן עדיין מרגיש אני את לב אבא הנדכא (י[י]בדל לחיים אר[ו]כים) האלמן ושומע את המי[י]ת־נשמתו המשתפכת מתוך צער על החיים הקשים שהגיעו לשנות זקנה, הן עדיין רואה אני את פני דודתי הקמוטים, ומרגיש את [126] מצבה הקשה והנורא של אחותי חנצה, ומצבה של מלכה – אלי, אלי[,] הכ[ו]ל מתבלט לפני[י] בכל מוראותו – ואיך אפשר כי השמש תוכל לשבות אותי בשבי, את כֻּלִי כֻּלִי?… הוי, מה חפֿצתי, לנס[ו]ע לחג הפסח לזבהיל! מה חפצתי? לא! אינני רוצה, יודע אני כמה אסב[ו]ל, כמה צער ויגון יר[ו]וה לבבי עם נסיעה זו, אך למרות זה – אני רוצה לנס[ו]ע, כי צריך אני לנס[ו]ע, כי מלבד הטעם הע[י]קרי הנ”ל עוד יש טעם חשוב וע[י]קרי לנסיעתי: כבר הערתי פעמים אחדות ברשימותי[י] האחרונות, עד כמה אני חָס על כבודי המזֻלזל ע"י אחרים, והרבה אני כואב ומצטער על זה, פשוט, לא מתוך אהבת־עצמי, אלא קשה לי לראות בשעה שאני יודע שאנ[ו]כי פלוני בן פלוני, שחי עד כאן חיים נורמליים במובן החברותי בבית־מולדתו ובעי[י]רתו – י[י]מצא בשפֿל המדרגה פה, שבכל אופֿן שהוא יכ[ו]ל הוא לה[י]מצא גם במעלה יותר גבוהה בחברה מאחרים. בשום אופֿן אין אני יכ[ו]ל להסכים כי זהו אגואיסמוס]. לא ולא! אנ[ו]כי איני אוהב לראות את עצמי, ולטוח את עיני עצמי מראות את הנכֿוחה, ובי[י]חוד, בין דפי יומוני אני מודה על האמת תמיד, בכל עת ושעה, אך עכש[י]ו אני חוזר ואומר, כי אין זה אגואיסמוס, זהו רגש משפחתי חזק, רגש של ערך עצמי, של בן נודד שעדיין כל ז[ו]הר העבר המשפחתי חי בקרבו, ואינו יכ[ו]ל [127] בשום אופֿן להשלים עם המצב הקשה. ובאופן כזה, קשה יהיה לפסוח כאן. סוף סוף יביטו עלי[י] כעל נודד ובטלן מלֵידָה (למרות זה ש“פליט” אני) שגם את החג הכי יקר הוא חוגג בנכֿר, ושוב יגרום זה להתי[י]חסות בלתי ידידותית ורעותית… איני יודע אם כך הוא הדבר באמת, אך אבל כך נדמה לי, והדמיון הזה, הרבה כאב וצער, הרבה נדודי־רוח הוא גורם לי…

יום א‘[,] א’ דחוהמ"פ, נובוגרַד־וואלינסק. [ט"ז בניסן,] תרע"ז [8 באפריל 1917].

ביום השלישי לשבוע שעבר נסעתי מפרילוקי – הביתה, כלומר הנה לנובוגרד וואלינסק. קשה הי[י]תה הדרך ומי[י]געת מא[ו]ד. יותר משל[ו]שה ימים עֻניתי בדרך. הדחק במרכבות נורא מא[ו]ד. וע"י תלאות־הדרך הצטננתי, והרגשתי את עצמי רצוץ מא[ו]ד. ובליל הראשון של החג לא הלכֿתי להתפלל ושכבתי כל הלילה. הייתי גם ק בקיוב, בח[ו]שבי אולי אמש לא נסעה עדי[י]ן מלכה ואסע אתה יחד. אך בבואי לשם כבר לא מצאתיה וביום הש[י]שי בערב פסח לפני צהרי[י]ם באתי הנה.

בנ[ו]סעי מפרילוקי, לא חשבתי אחרת, אלא שמיד ביום הראשון אחר החג אשוב שנית פרילוקאה, ולכן עזבתי שם את חפצי רכושי הכי־יקר לי: את אוצר כתבי[י] וני[י]רותי[י] השונים. [128] גם השארתי פתקא בשביל מניה פומראנץ, ושם הודעתי לה כי נוסע אני הביתה לימי החג, ואשוב מיד, וב[י]קשתיה כי תסדר את כל הקבֻצה העתידה ללמ[ו]ד אצלי, בכדי שאוכל מיד אחר שובי להתחיל בל[י]מודים; גם השארתי רשימה בשביל “אג[ו]דת המורים” שנוסדה (לפֿני בלילה לפני יום נ[ו]סעי הי[י]תה אספה כללית ונוסדה “אג[ו]ודת מורים”) ובה כתבתי רשמתי את כל הידיעות אודותי[י] הנחוצות בשביל הו[ו]עד לס[י]דור עבודתי. והנה כן, הכינותי שם את הכ[ו]ל, וחשבתי שבלי כל ספֿק אשוב לשם מיד אחר החג. אך הנה באתי הנה ומהפכה שלמה התחוללה במהלך מחשבותי[י] על ס[י]דור חיי הבאים. בבואי הנה, מצאתי פה מכתבו של משה שנתקבל הנה יום אחד לפֿני בואי, ומה גדו רבה הפתיעתני החלטתו: לה[י]כנס אל הצבא, והולך הוא ומברר את הטעמים והנ[י]מוקים, כי עכש[י]ו אי אפֿשר לוֹ אחרת, עתה בשעה שנ[י]תנה ח[י]רות גמורה לכל היהודים, וזכ[ו]יות שוות כמו לכל תושבי הארץ – עכֿש[י]ו אי אפֿשר לבלי לעשות ככה. ועוד גם זה: כל אלו המון “הַמִתְחַבְּאִים” כמעט כֻּלם, בצאת ההכֿרזה שאם יב[ו]או כל המת[ח]באים למקום הקבוע עד יום 1 לאפריל, [129] ישֻחררו מכל ע[ו]נש, חושבים כ[ו]לם לה[י]כנס אל הצבא, ואיך אפֿשר להוציא את עצמנו מן הכלל? והנה, אחרי כל זה החליט החלטה גמורה לב[ו]א ולעמֹד לצבא, והוא שואל בעצת אבא.

אחרי זה התחוללה מהפכה כזאת גם אצלי. נוכֿחתי שעכֿש[י]ו כמעט שאין לי מוצא אחר, אלא לעמֹד לצבא. רואה אני שכמעט כל “החברים למצב זה” כאיש אֶחָד החליטו את ההחלטה הזאת, ויקי[י]מוה. ואמנם הן סכנה גדולה היא יש בדבר באופֿן אחר זה, כי כפי שאפֿשר לשער יאחזו אחר כך באמצעים שונים לתפ[ו]ש את ה“מתחבאים” – ומי שי[י]תפש אחר כך קשה יהיה ע[ו]נשו מא[ו]ד, כי מלבד השם “דזנטור”³⁶² שהוא נושא עליו עוד י[י]חשב לאחד מע ממעריצי השלטון הישן. ועוד זאת ועוד אחרת: אותה התעודה שאשתמש בה תשמש רק במשך ח[ו]ודשי הקיץ. וכשת[י]משך המלחמה – מה אעשה אחר כך?

ולרגלי כל זה, באה ערבוביה במחשבותי[י], וכבר לא אדע אם מיד אחר החג [אשוב] לפרילוקי. למשה כתבתי בערב החג שיב[ו]א הנה ופה נחליט נתי[י]עץ ונחליט מה לעשות.

ובין כה וכה – המצב מעֻרפל, ואין לדעת עוד במה י[י]גמר.

הש[י]עמום פה קשה מא[ו]ד. לעשות אין מה. להתחבר אין עם מי. [130] אין פה בעיר לא חוגים של צעירים העובדים איזו עבודה כל שהיא, אין פה ביבליותיקה [ספרייה] לה[י]כנס לשם לשעה. אין כלום. וכמעט שומתגעגע אני לפרילוקי אל עהחברה של אנשי־שלומנו ואל חוג העבודה הלאומית־הציונית הרותחת שם בכל ת[ו]קפֿה. ורק דבר אחד מרגיעני פה, כי יושב אני אצל ש[ו]לחן אבא, אם אמנם בנכר, אבל איך שיהיה אצל יותר נעים וטוב.

ואם אמנם צער נורא וקשה יתקפֿך, ונכֿון לבך לה[י]שבר לרסיסים בראותך מה שהיה לנו: בנכר… באין מולדת. האם – בקבר, ואותו החג הטרדיציוני שהיה כה מגו[ו]ן וספוג־ז[ו]הר בבית – מה קשה לח[ו]גגו במצב שכזה – אך בכל זאת, עוד משהו מחמימות המולדת[,] משלו[ו]ת האידיליה אצורה עוד בחדרים השכֿורים האלו, עוד האב היקר הפטריארכלי, עוד הדודה היקרה משרים את שכינתם שכינת השלו[ו]ה והאידיליות על הכ[ו]ל.

ערב שבת, כ"ח ניסן [תרע"ז], נובוגרד־וָלינסק [יום ו', 20 באפריל 1917].

טרוד הנני כל הָעֵת ואין לי פנ[א]י להקדיש איזו שעה לרשימה ביומון. טָרוד – לא בעבודה, חלילה, אלא פשוט במאורעות־השעה. רץ אנ[ו]כי ממקום למקום כל היום לשמ[ו]ע ולשוחח על הכ[ו]ל המעני[י]ן [131] עכש[י]ו את הכ[ו]ל, ובי[י]חוד אותנו הצריכים לעמוד לצבא. מן היום הראשון שאחרי חג הפסח – התנועה הרבה ברחובות העיר אינה פוסקת אף לרגע. המון אנשים באים העירה לעמוד לצבא, והם ממלאים את כל הרחובות. ביום הראשון באו גם כל הברנובקאיים וביניהם משה גֶנִיס³⁶³ ואפרים לייבנזון (מכרי החדש),³⁶⁴ ואני מתהלך עמהם כל העת. ביום הראשון בערב נסעתי לז[']יטומיר,³⁶⁵ על מנת לשא[ו]ל ברופא ע"א [על אודות] ראי[י]תי הקצרה. ובאתי ביום השני בב[ו]קר לשם. ומפני שבימים ההם חל החג הנוצרי, לא עלה בידי לב[ו]א לשום רופא, ורק ביום השלישי הייתי אצל רופאה אחת, אך לצערי לא חפצה לגמור את “הב[י]קור” בא[ו]מרה שאותי צריך לבדוק כחמש שעות, ומפני החג אינה רוצה להמשיך את הב[י]קור, ואם רוצה אני – הבה אשאר בעיר ליום המחרת. אנ[ו]כי לא חפצתי לה[י]שאר ליום המחרת, מפני שחפצתי לב[ו]א הנה ביום הרביעי בב[ו]קר, לאותה השעה שהממֻנה הצבָאי קבע. עמי ביחד בא גם משה גרינשפון³⁶⁶ ויחד אנו מבלים את כל שעות היום בשיחה והליכה בלתי־פוסקת כמעט.

מה שנוגע למצבי – לא אדע עדיין דבר בָרור. יצא חוק חדש שהמתחב שהמשתמטים מחובת־הצבא צריכים לעמוד לצבא עד 15 מאי, ולוּ לא נרשמתי בימים הראשונים הייתי יכ[ו]ל ל[י]הנות מהנחה זו[,] [132] אך מפני שנרשמתי כבר – מסופקני אם אוּכל לה[י]אחר מן המועד הקבוע, וכנראה אצטרך לעמוד לצבא בימים הקרובים.

*

מצטער אני מא[ו]ד שהשארתי את רכושי היקר לי מכ[ו]ל – אוצר כתבי[י] וני[י]רותי[י]³⁶⁷ בפרילוקי, ועכֿש[י]ו איני יודע באיזה אופֿן להשיגם משם. ונדמה לי כא[י]לו חצי־נשמתי כאן, וחצ[י]ה השני – נמצא בפרילוקי… בשבוע שעבר שלחתי מכתב לקוצקי³⁶⁸ וב[י]קשתיו שישמ[ו]ר את רכושי זה, עד שאכתוב לו איך להתנהג. גם לזהבה החביבה שלחתי מכתב, וס[י]פרתי לה בפרטות על המהפכה שהתחוללה בחיי הח[י]צוניים. מכתב זה כבר נ[י]כר עליו חותם־האהבה יותר מבשאר המכתבים כי דו[ו]קא באותם הימים וגם בזמן האחרון בכלל, התגברה רגש־ח[י]בבתי אליה, ותקפֿו הגעגועים. ב[י]קשתיה שתשלח לי תומ"י [תכף ומיד] את תמונתה. אתמול הלכ היינו אנ[ו]כי[,] משה גרינשפון, ומשה גניס, ואפרים לייבנזון והצטלמנו אצל הפוטוגרף.

*

בעולמי הפנימי הרוחני, בא איזה ק[י]פאון, לרגלי השאון התמידי הנוכחי, ואיני יכ[ו]ל להקשיב בדממה להמי[י]ת כ[ו]ח־יצירתי ודפיקתו. ומא[ו]ד, מא[ו]ד אצטער על זה.

[133] יום ד‘, ג’ אייר, תרע"ז. נובוגרַד־וָלינסק [25 באפריל 1917].

ובכֿן לא נבחנתי עדיין, ולא עמדתי עדיין לצבא. בתח[י]לה הצטערתי על שנרשמתי בימים הראשונים לפני הראשון לאפריל אצל ה־Воеенные [צ“ל: Военные],³⁶⁹ בשעה שהבלתי־נרשמים יכ[ו]לים עוד להאחיר את יום ה[י]בחנם לצבא, אך הנה עכש[י]ו נודע לי כי צערי זה לשו[ו]א ל הוא, כי בין כה וכה – אי אפֿשר לי פה להבָחֵן, כי ח[ו]ק יצא מאת ה”מחנה" הצבאי המקומי שכל אלו ה מי השייך למחוז אחר ורוצה לעמוד לצבא פה בעיר, צריך להגיש תעודותיו, וכל מי שאין לו תעודה, אינו יכ[ו]ל לה[י]בחן כאן. ובכן, גם לי אין כל תעודה המעידה על אישיותי, ויש לי כבר פנ[א]י. חושב אני לעמוד לה[י]בחן בזיטָאמיר,³⁷⁰ אם רק שם אינו שורר הח[ו]ק הזה. ומחכה לידיעתו של משה גרינשפון בנידון זה. הוא נסע מכאן אתמול לפנות ערב, ואני מתגעגע אליו מא[ו]ד, בהיותו פה אתי יחד הרגשנו את עצמנו טוב מא[ו]ד וב[י]לינו את רוב ימי־הבטלה האלו בשיחות שונות.

זה שני ימים שאני נושא משקפֿי[י]ם. מי יודע אולי יהיה זה לי לעזר… אעפ"י שתקו[ו]תי רופפה מא[ו]ד. ובאמת, אם חלילה, אמסר לצבא – אין האסון גדול כל כך, בי[י]חוד בשעה הנוכחית[.] [134] שלשום הי[י]תה לי פגישה מפתיעה. הלכתי ברחוב יחד עם משה גרינשפון, פגשתי את אהר[ו]ן מררו[ו]יץ.³⁷¹ נ[י]גשתי תיכף אליו ושאלתיו לשלום כל אחד ואחד מלוצק, ואתמול מסרתי לו שני מכתבים, אחד למסור לבניו, ואת השני – לזהבה. המכתב־לזהבה היה קצר וחסר־תכֿן, כי אחרי מכתבי הקודם אליה לא היה לי מה להוסיף הרבה, ולתשובָתָה אני מצפה בהלמ באי־סבלנות. מְצַפֶּה אני בכ[י]ליון עיני[י]ם לביאתו של משה, כבר רוצה אני לראותו, ולשוחח עמו על הכ[ו]ל.

*

חפֿצתי לרשום עכֿש[י]ו מהרהורי[י] בימים האחרונים. על הק[י]פאון שבא על כ[ו]ח יצירתי, לרגל ימי־הבטלה והשאון האלו, ועל צערי, על קול החזון והשירה שנדם עכֿש[י]ו. אך כל אלו אני חושב לרשום ברשימה הבאה, ועכש[י]ו אין אני מוצא את עצמי מֻכשר לזה.

יום ד‘[,] י’ אייר, תרע"ז. נובוגרַד־וָלינסק 17 19/4 [2 במאי 1917].

כשבוע ימים עבר כבר מיום שלא רשמתי כלום ביומוני, ודו[ו]קא בשעה שבכל יום היה לי דֵי ח[ו]מר בשביל היומון, אחר אך כמו להכעיס לא עלה הדבר בידי, פשוט מפני ח[ו]סר פנ[א]י, ואין אני עסוק, חלילה, באיזה דברים חשובים או [135] רציניים, אלא פשו במלאכה פשוטה: עֲשִיַת סִיגַרוֹת! עוד ביום הש[י]שי שעבר בא אלינו לחי[י]ל[,] ובקש נתן טַבַק וקני־פפירוסות וב[י]קש לעשות לו סיגרוֹת, אנ[ו]כי לא הייתי אז בבית, וק[י]בלו אצלו את הכ[ו]ל על מנת שאנ[ו]כי אהיה העובד במלאכֿה זו, ואני עסוק במלאכה זו כל השבוע, ולא יכ[ו]לתי על ידה לכתֹב כלום. העבודה הזאת כבר הולכת ונגמרת, ומהיום חושב אני לרש[ו]ם בתכיפֿות ביומוני, כי בימים האחרונים מרגיש אני בכל פעם זעזועים אחרים בנשמתי, והרהורים שונים ומגו[ו]נים מתרקמים פנ – וכל זה צריך למצ[ו]א את הדו והשתקפֿותו בדפי יומוני.

*

ביום השבת ק[י]בלתי גלויה מאת קוּצְקי, בתשובה על מכתבי שכתבתי אליו עוד בחולו [בחול] המועד של פסח, גלויה מלאה השתתפֿות בצער נאמנה וטהורה במצבי הקשה הנוכֿחי, וברכה חמה בצדה. ע"א [על אודות] בריאותו לא כתב כלום, ואני חשבתי לי כי בו[ו]דאי כבר נרפא, אך הנה נתקבלה אתמול מכתב־גלוי [גלויה] מאת ריבה מקיוב, ובה היא מודיעה כי מצבו של קוצקי קשה מא[ו]ד, הוא כבר נמצא עכֿש[י]ו בקיוב, והרופאים מצו[ו]ים להובילו מיד לקרים, מה שעולה בסכֿום עצום מא[ו]ד שאין ביכֿ[ו]לת אברהם³⁷² להוציאו. הידיעה הזאת ד[י]כאתני מא[ו]ד. חרד אני מא[ו]ד לשלומו של דוד חביב ומלבב זה.

[136] מי י[י]תן שי[י]רָפֵֿא במהֵרָה רפואה שלמה! וגמ

טרם ק[י]בלנו את הגלויה הזאת מריבה, כתבתי אליו [לדוד] מכתב גדול, ובין יתר הדברים ב[י]קשתיו ב שימהר, בטובו, וישלח לי את כל חפצי[י] הֵנָה. לוּ ידעתי על אודות מצבו הרע, לא הייתי כותב כלל מכתב כזה, ועכש[י]ו בין כה וכה, לא ישלחו לי משם את החפֿצים.

*

סוף סוף אחרי צ[י]פי[י]תי מהַמְמֻשָכָה, ק[י]בלתי ביום הראשון בב[ו]קר מכתב־אחריות (заказное)³⁷³ מאת זהבה החביבה,[.] כשק[י]בלתי את המכֿתב חשבתי כי בלי ספק נמצאת בו גם תמונתה, אך, בפ[ו]תחי אותו, לא נוכֿחתי כי אין שם שום דבר מלבד המכֿתב עצמו, שגם הוא גרם לי הנאה לא מעטה עם החמימות־הא[ה]בה והמסירות המבצבצות מכל שורה ושורָה שבו, עם דפיקת לב־האהבה הנשמעת בכל מ[י]לה ומ[י]לה. הנה למשל קטעים אחדים. “…כל נחמתי הי[י]תה, בז[ו]כֿרי ה כי היה יש לי יצחק ח[ו]פֿשי, ולא במלחמה[,] ועכש[י]ו גם את זה עו רוצים לקחת ממני. הֹד! איך אפשר לסב[ו]ל כה הרבה?”[.] אך לו חפצתי לבַסֵס את דברי[י] הנ"ל – הן הייתי צריך להעתיק את כל המכתב, כי האם רק קטע זה או שני מעיד על זה? כל המכתב מלא צער ויגון, והשתתפות בצער טהורה במצבי הנוכחי.. וכמדומני שלא אגזם בדברי, [137] וכמדומני שלא אגזם בא[ו]מרי: כי מסירותה של זהבהל’י אלי[י] אינה מסירות של נערה לנער או עלם לעלמה… אלא כלומר לא מפני שהיא מתי[י]חסת אלי[י] ביחס קרוב בתור עלם שמצא חן בעיניה, ומפני זה היא עושה לפֿניו את כל הכרכורים וחלקות־הלשון הידועות היוצאות לא ממקור הא[י]שה שבה ולא ממקור האהבה הטהורה שבלבה – לא! אין זהו מסירות כזדומה לזו, זאת היא מסירות של אחות נאמנה ואוהבת בכל נפשה מא[ו]דה [כך!], החרדה לשלום אהובה בכל יצוּרֵי־גו[ו]ה ונפשה ובַצַר לו יכאב לבה בכאב צובת ונורא המתעורר מאליו

* * *

הנדמה לי רק ככה? או המשער אני לי רק את זה? מי י[י]תכן רוח אנוש?…³⁷⁴ אך, נדמה לי, שאין אני מְגַזֵם, ועוד, למה לי לחש[ו]ד בתמימותה ומסירותה של חביבתי? בכל אופֿן שלמה היא באהבתה אלי[י] עוד יותר ממני ורשימות (אעפ"י שמחייה הכי פנימיים רחוק אני מא[ו]ד) ורשימות רבות ש“ביומוני” זה – תוכיחנה… אך הצללים הבודדים והמעטים האלו אינם יכולים סוף סוף להאפיל על ז[ו]הר־אהבתי בכלל, המראה בכל פעם עד כמה כ[ו]חה גדול עדיין… וגם בימים האחרונים אני מרגיש עד כמה עוד חזקים החוטים הנמתחים מלבבי [ל]לבבה, עד כמה חזק ואמיץ הקשר שבינינו. געגועים טמירים, כבירים[,] תקפֿוני אליה, והרבה אני הוגה בה [138] בהקיץ… ומדי הגותי בה, והמון ז[י]כרונות מִיָמִים עָבָרוּ, מן הימים שנמצאתי בקירבתה, סובבים אותי, וכל אחד מזהיר בְגַוָנו המיוחד, וכל אחד מבריק בז[ו]הרו, והמון מחזות־עתיד, תמונות־פנטסיות שונות צצות ועולות בלי משים מלפֿני[י]. הן אלה תולדות אהבת־העלומים. ואחת היא אם ידועה לי מהלכה של ההיסטוריה הזאת או לא; אם ידוע [ידועה] לי ראשיתה וסופה וכ' וכ' [וכולי וכולי] – אחת היא, עם כל הידיעה ועם כל החדירה שאני חודר לע[ו]מק כל זה – לא אני הוא הס[י]בה כי אלא המס[ו]בב, לא אני הוא המנהל והמוביל אלא המֻבָל, המֻבל בידי אותו כ[ו]ח החיים הטמיר השולט בנו, למרות התחכמותנו היתרה…

ואהבתי הן דומה כמעט במהלכה, בדמיונותיה ומחזותיה הפנטסתיים, ובחלומותיה, לכל האהבות־העלומים, אעפ“י ש התמימות והמלאות רק אורה בלי הכרת שום צל או ספק, אעפ”י שלי ידועים היטב היטב ונראים הצללים הקודרים, הר[י]קבון הידוע, וחשכת־המציאות – –

*

שלשום עניתי לחביבתי עַל מכתבה, ועל הרבה דברים כתבתי לה שם, ובי[י]חוד תופס מקום גדול שמכֿתב זֶה אני מַרְבֶה להורות לעוררה ללמ[ו]ד, לקר[ו]א, לכת[ו]ב להוסיף ולרכוש ידיעות, וגם מציג לה פרוגרמה שלמה [139] לזה. העירותי לה גם הֶערות אחדות בנוגע לשפה ולסגנון – שתהיינה לה לתועלת. ומהיום והלאה אשתדל בכל מכתב ומכתב ללמדה פרק במדע ובחיים, להשיב לה על שאלות חשבונ חשובות שונות, ו להאיר ולבאר לה הרבה דברים שאינם מובנים לה וכו'. בי[י]חוד, משתדל אני להמעיט בדברי־האהבה וחלקות, ובפרזות־אהבה שמן הראוי הוא לבלי הביעם במכתבים גם בשעה שהם יוצאים מע[ו]מקא דלבאי – – – ומשתדל אני, שת[ו]כן מכתבי[י] יהיה יותר ידידותי, רציני ומדבר על נושאים שונים, – ולא שיהיו כ[ו]לם מלאים באהבה אהבה ואהבה. כמובן שהרבה מקומות יש במכתבי[י] המעידים על אהבתי אליה, דברים שאין אני יכ[ו]ל להעלימָים בכ[ו]תבי אליה, ושגם צריך אני לכ[ו]תבם, כי סוף סוף הן לבה הַתָּמִים והאוהב אינה [אינו] כה מנתחַ וחוקר כלבבי בעני[י]נים כאלו, והיא מחפשת איזו מ[י]לה חַמָה, קרובה ומעודדת, וחָטֹא אחטא אם אשל[ו]ל ממינ ממנה את הע[ו]נג הזה, ע[ו]נג מכתבי־האהבה, שלפני דבריה, הוא הע[ו]נג היחידי בחייה ההו[ו]יים.

*

מצב־רוחי בכלל בימים האחרונים אינו רע, והוא עפ"י רוב נוח. התרגשות־נעורים כבירה אני מרגיש בקרבי. כ[ו]חות־הנ[ו]ער והחיים שבקרבי מראים בכל פעם עד כמה כ[ו]חם גדול עדיין, ולמרות ההעוקות הח[י]צוניות והפנימיות השונות [140] המעיקות ומכסות עליהם, עוד יש בכ[ו]חן [בכוחם] להתפרץ בשעת הכ[ו]שר… עוד הרבה ח[ו]מר רותֵחַ מע[ו]רב בדמי נעורי[י], המחממם ומרתיחם לעתים תכופֿות – – –

טוב שעין אחר לא תעמיק ברשימותי[י] שביומוני, לולא זה היו חושבים למקרא הדברים האלו, כי אמנם נהנה אני לפעמים משעות־בְּלָיָה עם חברת המין היפה בשיחות טיולים וכו' – כך היו חושבים. אבל אוי ואבוי לדמי־נעורי[י] ולרגשות־נעורי[י]!… ‏ מה שאצל אחרים כה רגיל ותמידי אני קורא אצלי: “רתיחת דמי נעורי[י]”[,] “התפרצות” ועוד… כי האדע, באמת, מחיי־נעורים והנאות־נעורים?… הן כל אותם הזעזועים הפנימיים הַמִתְהַוִים בקרבי (ושאני מעיד עליהם בכל פעם כא[י]לו באמת משאירים גם רֹשֶם ריאלי בחיי) – הן רק במחשבה ובמסתרים הם, ולגבי מעשה – הן אני כה בודד, כה בודד, וכמעט… א[ו]מלל – – –

*

ימי האביב עוברים על פי רוב ברוחות קרות, באו[ו]יר קר, אבל יש גם ימים בהירים וחמים, המכניסים חמימות מי[ו]חדה גם אל הלב. ובי[ו]צאי החוצה וסופג לקרבי את האורה ושומע את סלסול שירי הצ[י]פ[ו]רים המזמרות בגן שמאוחרי [שמאחורי] דירתנו, שומע את [141] העורבים; רואה את ח[ו]פת השמים הכח[ו]לה עם העבים הלבנבנים הנערמים עליה – יעבור זעזוע על פנֵי נימי־לבבי – ומנגינה חשאית רְוַת רְוַת־טל ורעננות, בת רבבות הדים וקולות משתפכת מתוך לבבי, ואני עורג ועורג, נכֿסף ומתאו[ו]ה… חבל, שצלילים אחדים ממנגינת־לבבי אינם מוצאים עדיין את ב[י]טויָם בשורות כתובות,[.] לע"ע [לעת עתה] לא לקחתי עדי[י]ן את העט ביד בשביל זה מפני ס[י]בות שונות, אולי עוד אנסה בימים אלו להתחיל בזה.

בימים האחרונות [האחרונים] שמעתי כי מתכוננים להוציא ע[י]תונים עברי[י]ם חדשים, וגם ה“השלח” יתחיל להופיע שוב, כל זה משמח את לבי מא[ו]ד.³⁷⁵ כי בָעת האחרונה, עת קול החֹפֶש נשמע בארצנו, ורשות נִתְנָה גם למ[י]לה העברית להשמיע את קולה – כאב לבי מא[ו]ד למראה העזובה והשממה שבספֿרות העברית. יוצא איזה שבועון דַל אחד הכהמכיל בקרבו גם ספרות גם מדע גם שאלות הזמן,³⁷⁶ והנה מה שנוגע לשאלות הזמן עוד אפשר למצ[ו]א שם דבר, אך מה שנוגע לספרות – מיֻתר להעיר… וכואב הלב: שממה, ח[ו]רבן אין במה, אין פ[י]נה בשביל הקבֻצה הדלה של משוררינו וסופרינו שיש להם [142] מה להביע, ואין מקום, ואין כלום. עכֿש[י]ו בש[ו]מעי על התכ תכונות שונות למוסָדי־ספרות [למוסדות ספרותיים] חשובים ישמח לבי מא[ו]ד, ומי יִתֵּן שנזכה בקרוב לראות את הכ[ו]ל מ[ו]גשם בחיים. עד כמה שאני מסור וקרוב לספרות, לאמנות “לשמה” – נוכֿחתי בַיָמִים האחרונים הָאֵלוּ. לַמרות “נִתּוּחַי” הקרים והידועים המשתדלים לראות כל דבר משני צְדָדָיו, והרואה [כך!] את “ההֶבל” שבכ[ו]ל, ואת ח[ו]סר־ההשגה, ואת התהום האין־סופֿי, וגם במקצֹע זה הנקרא ספֿרות – בכל זאת אני מסור למקצוע זה באופֿן טבעי, אינסטי[נ]קטיבי[,] שכל מי חקירות הגיוניות ונ[י]תוחים שונים לא יוכֿלו לעמוד לפניו…

יום ג'[,] ט"ז אייר [תרע"ז], נובוגרד־וָלינסק. 17 25/4 [8 במאי 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

טָרוד הייתי כל העת: בימים האחרונ[י]ם אני משתתף באופֿן אַקטיבי בעבודה הציונית המקומית. באופֿן טבעי, אני נכנס לחוג העובדים הציונים, במעמקי לבבי קורא אלי[י] קול פנימי: “עב[ו]ד בעד תחי[י]ת עמך הנדכא, החלש והקרוע לגזרים, גזרים, כבר הגיע [הגיעה] גם שעתו להתעורר, ולשוב לקדמותו ולגדולתו על אדמתו ההיסטורית”! וכ[ו]ח כביר יש לרגש זה. ואם יש פ[י]נות חבויות [143] בלבב, מקום שם תקננה [תְקַנֶּנָּה] דעות ומחשבות אחרות: “אין עמים, אין לא[ו]מים[,] כל האנשים שוים[”] – אינטרנציונל!!! ואמנם אני מקשיב גם לקול זה ומשתדל להבחינו היטב, אך לתפ[ו]ס מקום הגון בעולמי אינו יכ[ו]ל, למרות כל אלה,[.] יותר מדי היהדות ורעיון־התחי[י]ה מֻבלעים בדמי ובעורקי[י], יותר מדי מראה שפלותו ועבדותו של עמנו בתפוצות גָלותו – בולטת מוּל עיני[י] – שאתן ערך גם לזה. זאת ועוד ואחרת. אני מתי[י]חס בכבוד, וכורע ברך לפני הרעיון הסוציאלי הטהור והאמתי, אך ביחד עם זה, אנ[ו]כי בתור איש שאינו אוהב את החדגונות, בתור איש בעל רגש ודמיון האוהב את שלל־הצבעים בכ[ו]ל ושואף לחדשות ולפע[ו]לות כבירים [כבירות] רבי [רבות]־הגו[ו]נים – אין הרעיון הזה יכ[ו]ל לספק את רוחי… כל מה שהפנורמה רבת־גו[ו]נים יותר – היא מצטי[י]נת יותר בי[ו]פֿי[י]ה, החיים הכלליים בעולם יקבלו צורה יותר יפֿה ומעני[י]נת אם יהיו רבי־גו[ו]נים, ואת ר[י]בוי הגו[ו]נים יכ[ו]לים להכֿניס לתוך החיים ר[י]בוי הלאומים ופעולותיהם השונות של כל אחד בחוגו, וביחד יתלכד זה לפנרומה [לפנורמה] נהדרה של כל האנושיות, ולהרמוניה [144] נשגבה. עוד יש לי הרבה עובדות המחי[י]בות את הרעיון הלאומי, והם [והן]: מקור הגזע, שאינו יכ[ו]ל לה[י]כָחֵד, השפעת האקלים, תנאי הארץ.[,] האנטישמ[י]ות, אך אנ[ו]כי לא ארבה לדבר הפעם על זה, וארש[ו]ם על דברים יותר פרטיים אינ[די]בידואליים שר[י]שומָם נִכָּר עכש[י]ו בחיי הפנימיים. ברשימתי הקודמת בכ[ו]תבי שם דברים אחדים הנוגעים לאהבתי אני כותב בין יתר הדברים: “אך הצללים הבודדים והמעטים האלו אינם יכֹלים סוף סוף להאפֿיל על ז[ו]הר־אהבתי בכלל, המראה בכל פעם ופעם עד כמה כ[ו]חה גדול עדיין” – כך, וה אך הצללים הבודדים האלו נגלים בכל פעם, וגם הם משתדלים להראות את כ[ו]חם, ומשתדלים להאפיל על הז[ו]הר של אהבתי… את הרשימה הקודמת כתבתי בשעה שלא היה אצלי מקום לצללים כאלו, ורק ז[ו]הר־האהבה שלט בקרבי, ולכן הי[י]תה הרשימה ההיא כֹה מלאתי־אהבה [כך!] ומסירות, והפעם (Увы [אבוי]) אני כותב את הרשימה הנוכחית, בשעה שצללים כאלו נעצ נראים עכֿשו אצלי (ואוּלַי זהרורים?…) ו מבלי שפ[י]ללתי לזה, ומבלי ש[ו]אפי לזה – הכרתיה… [145] כך היה הדבר: היה ככה: בלילה אחד של השבוע העבר [כך!] (לא אזכֹר בדיוק לילה של איזה יום היה) יצאתי מן הביורָא³⁷⁷ הציונית ופגשתי את מלכה וגיטל הולכות שתיהן. מלכה מ[י]הרה הביתה, ולכן ב[י]קשתני שאלו[ו]ה את גיטל עד חנותָה; כמובן שלא יכ[ו]לתי לבלי לעשות ככה והלכתי עמה יחד עד לחנותה; כשנכנסתי לחנות עמדה אז שם נערה צעירה, על לפי במראה בגדיה גימנזיסטית ושתתה מַים,[.] גיטל הושיטה לה את ידה לשלום, כי היא כבר ממכירותיה הקרובות מכבר, מברנובקה. עפ“י הצעת גיטל התו[ו]עדה גם אלי[י], עפ”י המבט הראשון לא שמתי לב אליה לגמרי*. בע[ו]מדי בחנות פנתה אלי[י] בדברים, שאלתני אם אנ[ו]כי הוא שהייתי בברנובקה, ואמרה לי שראתה אותי שם. כשיצאנו מהחנות ב[י]קשתני גיטֶל שאלו[ו]ה את העלמה הנערה הזאת – לביתה. לא יכ[ו]לתי, כמובן³⁷⁸ [146] להִפָטר מן החובה הזאת והלכתי עמה יחד. בדרך התפתחה שיחה בינינו. עניתי לה על שאלות שונות וס[י]פרתי לה אגב היכן הייתי ובשביל מה אני שוהה עכש[י]ו בנובוגרד, ועל מחשבותי[י] לעתיד[.] וכשנ[י]גשנו למקום דירתה – ב[י]קשתני שאכנס לחדרה, ולשבת קצת אצלה ולשוחח, מ[י]לאתי את רצונה. ישבתי אצלה כשעה או שעתי[י]ם, ושוחחנו על עני[י]נים שונים, היא הקשיבה לדברי[י] בשים לֵב והתעני[י]נה בשיחתנו. כשהלכֿתי משם לוַתְנִי עד הדלת, וב[י]קשַתְני שאָב[ו]א אליה שֵנית למחרת או לא[.] אנ[ו]כי הבטחתיה לה לב[ו]א, כי במשך שעת־שיחתנו הספיקה לרכוש את שימת־לבבי לה… למחרת או למחרתו סִפרה לי גיטל, שהיא שהנערה הי[י]תה אצלה (צַאצְקיס מברנובקה והיא מתלמדת פה בג[י]מנסיה) וס[י]פרה לה על שיחתנו ואמרה לה שאני מוצא מא[ו]ד חן בעיניה, ושאלה אותה את חו[ו]ת־דעתי אני עליה. הא[ו]מנם רכשתי את לבבה? אך בין כה והדבר השאיר ר[ו]שם בקרב[י]. במוצאי ביום השבת הסתובבתי ברחובות ההם במקום ששם נמצא[ת] דירתה, בכדי להכיר את הבית, שאוכל לה[י]כנס אליה בערב. את הבית מצאתי בשובי, פגשתיה[,] ב[י]רכתיה לשלום (היא הי[י]תה כנרגשה ואדמה [וְאָדְמָה]), לא אדע [147] אם ע"י הפגישה, או לא. בערב הייתי בביתה שם, אך לא מצאתיה בבית. אך אנ[ו]כי לא חדלתי מלחשוב אודותה [כך!], וח[י]פשתי איזהו שעת־כֹשֶר, או איזו תואנה לה[י]פגש עמה, או לה[י]כנס לביתה. אֶתְמול ביום בשעת ההתכוננות לאספֿה הציונית שנערכה בָעֶרֶב, בשעה שאנ[ו]כי הייתי בין המשתתפים בהכנה ובח[י]לוק המודעות, החלטתי ללכת אליה ולהודיעה שתב[ו]א לִמְקום האספֿה, ואגב לשוחח אתה קצת, וכך עשיתי, אך גם הפעם בב[ו]אי לביתה אתמול בצהרי[י]ם לא מצאתיה שם, אך כעבור כמה שעות פגשתיה ברחוב אצל הביורָא הציונית, היא עברה במהירות[,] ב[י]רכֿנו זה את זו לשלום, ולא הספקתי להעמידה ולומר ולהציע לה לב[ו]א אל האספֿה, קראתי לה, אך היא לא שמעה ועברה הלאה, בע[ו]ברה מספר כברת דרך לא גדולה חזרה שוב, ולא אדע אם בכדי לה[י]פגש אתי שנית או לא, והפעם העמדתיה כבר והצעתי לה לב[ו]א לאספֿה וגם ס[י]פרתי לה שכבר הייתי בביתה שתי פעמים ולא מצאתיה, היא הודה [הודתה] לי, וּבְלְחִיצַת־יָדַיִם נפרדנו. בערב הלכתי להתפלל מנחה־ומעריב להקלויז הצ’רנובָלי,³⁷⁹ במקום שם הי[י]תה צריכה לה[י]ערך האספֿה הציונית, – [148] אחרי תפ[י]לת המעריב, בשעה שהאנשים החלו להֵאָסֵף, ושעת פתיחת האספֿה

עוד לא הגיעה, באה גם היא, היא נ[י]גשה תיכף אלי[י], אנ[ו]כי הצעתי לה לצאת קצת החוצה לְטַיֵל, יען כי האספה לא ת[י]פתח מִיַד, היא נאותה ברצון לבקשתי ויצאנו החוצה (הפעם לא ע[י]כבוני גם הכנות אספת הציונים…)[.] טי[י]לנו זמן־מה ושוחחנו על עני[י]נים שונים. אחר כך נכנסנו. ובמשך כל שעת האספה עמדנו איש על יד אחותו ושוחחנו לפעמים תכופֿות, שיחתנו ק[י]בלה כבר טוֹן יְדִידוּתִי, והרֹשֶם שעשתה עלי[י] נערה זו (שגם אותה אני קורא בשם “חביבה” באותו המובן הידוע לי, בדברי על ט[י]פוס נערות כאלו). ברור לי שלולא אני הי[י]תה עוזבת את האספֿה באמצעיתה, ורק יען שאנוכי נמצאתי אצלה ח[י]כתה עם גמירָתה. ואגב: כבר כמה פעמים העירה לי מלכה, שהיא (כלומר: צאצקיס) ממש “התאהבה” בי, ואינה פוסקת מלדבר אודותי[י] – – –

כשנגמרה האספֿה והלכנו הביתה, ונפרדנו הצ שאלתיה באיזהו שעה אמצאנה היום בביתה וענתה כי תהיה בבית כל שעות היום והערב, וב[י]קשתני לבוא, ואני חושב בערב לבוא אליה לזמן מה – – – [149] הנה כי כן. וכשאני שואל את עצמי: מה זה?… – אני בא לידי מבוכֿה. כל זה, מלמד אותי את הכלל הזה בחיי: רגשי־נעורי[י] עדיין כה רעננים, כה תובעים ומתפרצים, שאינם מניחים לי עדיין לשים עלי[י] עול “האהבה רק לאחת” – וכל נערה מקסימה [“ח]ביבה” קונה את לבבי… והא[ו]מנם?… וזהבה?… ואהבתי אליה? ואני בא במבוכֿה: הן סוף סוף אני אוהב גם את זהבה – – – כך, מופיעים הצללים בכל פעם ומשתדלים להקדיר את ז[ו]הר הזהבה – – – צללים? הא[ו]מנם “החביבות” צללים הם ולא זהרורים?… אך כל פ[י]רכּוסי־הנפש האלו, וכל מוסר־הכליות הזה, אין בכֹחם לעצור בעד נעורי[י] התובעים חַיִים, והר[ו]שם של “החביבה” האחרונה עדיין חי בלבבי, וכל עוד שתִמָצֵא כַאן בעיר (היא נוסעת בקרוב הביתה לברנובקה) אשתדל לה[י]מצא אתה בי[י]חוסים תכופֿים וקרובים…

ועל יסוד כל האמור למעלה על הצללים והאורה של אהבתי וכי' [וכיוצא בזה] – כתבתי היום שיר אחד שלא נגמר כראוי לא שֻכשלל כהוגן, באותו השיר הנקרא “מֵרָחוק”³⁸⁰ אני קורא לאהובת־[י]: בֹאי, מהרי כי אהבתי בסכָּנה! את ממני כה [150] ואני מספר לה כי בשעה שהיא כה ר[חוקה] ממני, נמצאות כאן אלי[י] הרבה קרובות […] הטומנות רשתות לרגלי[י], ולא אוכל ה[י]מלט […] הנ עיניהן, כי געגועי[י] אליה בלבד לא אינם יכ[ו]לים לספק את רגש נעורי[י] התובעים חיים, ומוחים […] “על אהבה בלי אהובה”, וכ ובאופֿן כזה אהבתי נמצאת בסכנה, ואני נתון בין המצרים[:] מן הצד האחד קשה לי לחַלֵל את האהבה, ומן הצד השני אני חוטא לעצמי, בנָתְנִי לרגשי־נעורי[י] לִבֹל בלי הנאַת־חיים – וקשה לי. זאת היא אמנם הפסיכולוגיה שלי הנוגעת בעני[י]ן זה, בימים האלו. אם אשכלל את שירי זה כראוי – אולי עוד אשוב לדבר אודות[י]ו.

*

ביום הש[י]שי בב[ו]קר בא משֶׁה, וביום הראשון בערב נסע מכאן לרובנה³⁸¹ ומשם לדובנה,³⁸² להְבָחֵן. מפני ששמועות נפוצו שאוסרים את כל מי שאין לו תעודה, מ[י]הרתי היום ל“מחנה הצבאי”, ונרשמתי בין אלו, הצריכים מחר להִבָחֵן, ובכן, אני עומד מחר לצבא.³⁸³

*

אתמול רשמתי עוד כמה שורות לשירי "[…]³⁸⁴

 

יומן ד: לוּצְק – מְלינוֹב – בֶּרֶסְטֶצְ’קָה, שבט תרע“ט – טבת תר”ף (ינואר – דצמבר 1919)    🔗

[…]³⁸⁵ [1] [לא] יעירם השוט, לא יתבוננו ולא ישימו לב למצב העם. מן הצד השני בוגדים ארורים ונמבזים [ונבזים] המכנים את עצמם בשם “סוציאליסטים” ושפרינציפ אחד מתורת מַרקס יקר להם מכל חיי הָעָם ומכל עני[י]ניו וצערו, פרורים פרורים, ש[י]ממון והרס, אֵין מפלט, ובבוא השודד לשודד [לשדוד] והרוצח – להרוג[,] הוא מוצא לפניו עֵדֶר מפ[ו]זר זה בכה וזה בכה. הוא מוצא לפניו אנשים עומדים ומתו[ו]כחים, מתפלפלים. זה מושך הנה וזה – הנה. כן, בשעה נוראה כזו, יושבים ודנים בשאלות־הבל, מתו[ו]כחים ודנים בתורת־מרקס – ומסביב ח[ו]רבנות וְהֶרֶס, השוט מצליף, הכדורים עפים ללב היהודי, ואלו עומדים וקוראים: כך נאה, כך יאה זאת היא דרך הסוציאלי[ס]מ[ו]ס, זאת היא מהפכֿה, מסביב כל צעקות הפראים צמאים לדם, ואך ורק לדם יהודי, ופה התרפסות שפלה ונמבזה [ונבזה] לפני האליל הסוציאליסטי כביכול לאותו האליל שבעטיו באו עלינו הצרות האלה: שפל, ירד פלאים העם הזה! […] […] פני הארץ היה. היש תקו[ו]ה? היש […] […] מְאֹד – והצרות תוכפות ובאות כחתף […] [2] והלב כה עורג למזרח, לאותה הפ[י]נה היחידה בתבל, ששם תוכל להרגיש את עצמך כאיש בעל־ערך, כאיש בין כל האנשים ולא כזבו כשה בין זאבים וכזבוב בידי[י]ם גסות… נורא המצב. האו[ו]יר ספוג כ[ו]לו בחיל של פחד ויראה, וכל יום העובר – יעבור בחרדבה ופחד.

ליל יום ב'[,] י“ט שבט, תרע”ט. לוצק [19 בינואר 1919].

יום קשה היה היום. אנ[ו]כי לא יצאתי אף מפתח חדרי החוצה. עוד בב[ו]קר באו וה[ו]דיעו כי בעיר תופשים החי[י]לים את כל יהודי שפוגשים ברחוב לעבודה. ואני החלטתי לבלי להסתכן, ולבלי ללכת להוראות־השעה. מצב־הרוחות בכלל היה נורא. כל העיר הי[י]תה כמתה. כל החנֻיות היו סגורות. על העיר הטילו קונטריבוציה³⁸⁶ בסכום כסף גדול, ואי[י]מו כי אם לא יכניסו את הסכום עד הזמן הקבוע מראש – ימיתו את ראשי הקה[י]לה היהודית, והכ[ו]ל רק על היהודים, ועל היהודים. דבר זה משפיע על הנפֿש באופֿן מדכא מא[ו]ד. מרגיש אתה את אפסותך, חדלונך ואי־ערכך בתוך בין חי[י]תו־טרף כאלה. […] בפחד וברעדה. הייתי כל היום נרגז מא[ו]ד. […] ישבתי כל היום בבית, לא עשיתי כלום, לא […]³⁸⁷

[3] מוצ“ש, כ”ד [צ“ל: ליל כ”ה] טבת [צ"ל: שבט], תרע"ט. לוצק [25 בינואר 1919].

ימים קשים הגיעו. ימי פחד וזו[ו]עות חי אתה בסביבה הספוגה ח[ו]מר מפוצץ, כמו על הר־געש הנכֿון להתפרץ בכֿל רגע. ובי[י]חוד מרגיש עצמו היהודי כה נדכא, דל־ערך, מי יגין [יגן] עליו? מי יַצְדיקו? מטרה הוא לכל החצים וידי־הרצח שמכל הצדדים. עם כל ש[י]נוי, עם כל התחלפֿות – הוא השעיר לעזאזל[,] הוא נמצא תמיד במצב “נפלה הקדרה על האבן – וַי לקדרה, נפלה אבן על הקדרה – וַי לקדרה”…³⁸⁸ המצב הקשה הזה מביא לידי התרגזות־עצבים נוראה, חייך אינם חיים, חי אתה לא לפֿי רוחך, אלא עפ"י המקרה, ותמיד צופה אתה לחוץ וכל דרכיך מחוץ נחתכים, לא אתה תחר[ו]ץ את גורלך. לא אתה תשכללהו, זרים מושלים בך, וכישר בעינם – יעשו בך. אוי, לך עד־עֵדֶר [עַם־עֵדֶר], עם נפוץ, גוי קו־קו ומבוסה,³⁸⁹ אך א[ו]מלל אתה שבעתי[י]ם, כי גם במחנך פנימה אין שלום, אין משמעת, אין סדר[,] איש לא[ו]הלו ולעני[י]ניו “לא עם לא עדר [עדה] אנו כי אם עדר”…³⁹⁰

*

מצבי בימים האחרונים, לרגלי מצב־הרוחות […] מא[ו]ד. עצבות […] הפחד שולט בכ[ו]ל. אין אני יכ[ו]ל להתמכר לשום עני[י]ן. גם לקר[ו]א איני יכ[ו]ל [4] אני קורא דברים קלים, שיש בכ[ו]חם לשעשע את הדמיון, להסיחהו מן המציאות לרגעים אחדים, כמו את התינוק שרוצים להסיח את דעתו מבכי[י]תו ומפי[י]סים אותו במיני־צעצועים[.] רגע, הוא שם לבו אליהם – אך מיד הוא חוזר לבכֿי[י]תו… גם התחלתי לכתוב דברים חדשים – אך בקושי עולה לי הכתיבה… אעפ"י שכ[ו]ח־היצירה נובע, אלא שקשה לרכז את המחשבות, הפזורות מתוך רֹגֶז־עצבים, חסרה שעת־השל[ו]וה הגמורה שבלעדה אי אפֿשר ליצור כלום…

*

נוסף על הכ[ו]ל, באני צער חדש וצורב; דאגתי לשלום אחי החביב משה ולכל משפחת הני אחותי בכלל הגרים ביקטרינוסלב.³⁹¹ לפני כמה שבועות נכבשה העיר ההיא בידי ה“בולשו[ו]יקים” וערכֿו שם טבח נורא, מספרים על המון הרוגים בכו[ו]נה ושלא בכו[ו]נה, על שרפות ובערות, והנה קרה כבר שהעיר נכבשה שנית לאוקראינה, וכבר הוקם […] השלם [?] שבין יקטרינוסלב וכל הסביבה, אך אנ[ו]כי […]³⁹² איזה מחשבות והרהורים […]³⁹³ והדבר הזה הוא כל כך מדכא, מְאַיֵם[.] יש רגעים שאני מתפלץ ממש מהרהורים כאלו.

[5] ליל יום ב‘[,] ג’ אדר־ראשון, תרע"ט. לוצק [2 בפברואר 1919].

אפטיה גמורה. רפיון ידי[י]ם בכ[ו]ל. זה יותר משבועי[י]ם שלא רשמתי ביומון. יש שחפצתי לכתוב אך חולשת־רוחי היתה כה רבה עד שהרגשתי את עצמי חסר־אונים גם לרשימה פשוטה. בוש אני בצערי, צער־אפֿסותי וחֹסֶר־אוני[י]… המאורעות הח[י]צוניים, מצב התקופֿה, הפחד התמידי, השמועות המרגיזות – ממ[י]תות כל רגש עצמי, כל מקוריות נפֿשית, כל מחשבה פנימית, וכל כך מש[ו]עבד אתה לכ[ו]ח הח[י]צוני שאתה רועד מלפניו כִרְעֹד העלה מפני הסער… וכל גאונך, כל עולמותיך, כל טְוִי־דמיונך נחרב וכלה ברגע אחד מפני נשיבת הרוח הבאה מן החוץ… ואני בוש, נכלם אני בצערי: ולמה כל העמל? וְלָמָה כל שעשועי־הדמיון, למה כל ההתי[י]פחות המזֻיֶפֶֿת (או יותר נכון שהיא מתגלה למזֻיפֿת…) אם כל זה אינו יכ[ו]ל להחזיק מעמד בפני כל רוח ח[י]צונית?… והכרה מכאיבה זו הכניסה סערה קשה בחיי – ואין אני יודע מנוחה, וזה גרם לאפטיה רוחנית, לעצלות פנימית, התי[י]אשות, בחינת לשו[ו]א כל העמל, ואין כל אפֿשרות לכֿתוב, לקרוא, להתמכר לאיזה דבר. הא[ו]זני[י]ם נטויות תמיד החוצה להקשיב… והעיני[י]ם נטויות […] מה נוראה תוגת־לב כזאת, וכמה שפלה […]

[6] בשבוע שעבר ק[י]בלתי מכתב ממלינוב מב“ב [מבני ביתי] היקרים, בצ[י]רוף מכתבו של משה שנתקבל שמה לפני כמה שבועות, אחרי הרעש הידוע ביקטרינוסלב. המכֿתב הזה הרגיעני. כ[ו]לם ת”ל [תודה לאל] יצאו שלמים ובריאים מן הח[ו]רבן הנורא שהתחולל שם על ידי מחנה של רוֹצְחִים וחומסים שקראו לעצמם בשם “בולשו[ו]יביקים”. אך עתה אני חרד ודואג שוב לשלומם, כי כפֿי הנראה נמצאת יקטרינוסלב עתה בידי הבולשביקים – דבר לא נעים למדי…

ליל יום ב‘[,] י’ אדר א', תרע"ט. לוצק [9 בפברואר 1919].

העצב הקשה הח[י]צוני שגורם כל כך לחולשת המצב־הרוח הפנימי – גורם לזה שאני ממעט לרשום בימים האחרונים, חולשת־הדעת ואפֿיסת־האונים כל כך גדולות… ובכלל החיים כה […] חסרי־עני[י]ן. הכ[ו]ל היה לזרא ולמשא, נמאסה עלי[י] עבודת־ההוראה שלי, לערב א[ו]מר מי י[י]תן ב[ו]קר ולב[ו]קר – מי י[י]תן ערב.³⁹⁴ […] למרות שאני רוצה למלא את חובתי […]³⁹⁵ עלו מא[ו]ד ואני עובר על השעות האלו […]³⁹⁶ ש[י]ממון וריקנות, פחד סתום שולט תמיד […]³⁹⁷ האחרונים, חיים אנו באיזה ערפל עב […]³⁹⁸ כלום ואי־ידיעה זו כ“כ [כל כך] מרגזת [7] ובי[י]חוד מכאיבה ההכרה שאין העני[י]נים האלו מובילים אל הטוב ולהפך, כל המאורעות מתפתחים באופֿן שהעתיד יקשה שבעתי[י]ם מן ההו[ו]ה. ואין נחת. אין חיים והנאת־חיים, אין חיים עפ”י דעת־עצמית והכרה עצמית, הרגש העצמי, המקוריות הנפֿשית אבדו לגמרי מחמת הרוחות החזקות הח[י]צוניות הנושבות ומעלות מחנק וצחנה… קשה, קשה… ובתוך הימים הקשים האלו, יש רק שלפעמים רחוקות י[י]גהו שביבי־נהרה בודדים, רגעים מעטים הם הרגעים האלה, רגעי היצירה, רק בשעה שאני יושב ועוסק ביצירה, כלומר: רק בשעה שרוח־היצירה פוקדתני ואני מסור אליה אז שוכח אני את הכ[ו]ל, וכֻלִי מתכ[ו]וץ רק בתוכֿה, אך הן רגעים כאלו לא יִמָשֵכֿוּ, ואחריהם – שוב קדרות, ש[י]ממון, אבלות ועצבות בַכֹל – ואין מקלט ומחסה, ואין מקום אשר לשם ינהה הלב, ותתפלל הנפֿש…

ליל יום ה‘[,] י"ג אדר א’, תרע"ט. לוצק [12 בפברואר 1919].

העננים הכבדים המכסים עתה את שמי כל החיים הולכים ומתעבים ומשחירים יותר ויותר ואִיֻמָם נעשה ליותר נורא וקשה. עלול המצב להשתנות ולהתחלף לרעה עם כל שעה ושעה. יום יום ור[ו]גזו, פחדו ואיומו. כמובן שכל ה[…] מתרכז רק מסביב לראשו של היהודי… [8] עתה מחכים ל“בעלי־הרוב”, ועם יציאתם של “אלו” וכניסתם של אלו – הלב מפרכס מפחד־צ[י]פי[י]ה קשה…³⁹⁹ ובי[י]חוד כואב הלב למראה העזובה, הפ[י]זור והריקנות המבהילה שבין הצ[י]בור היהודי, אין איש שישים אל לבו, אין איש שיערוך לו חשבון־נפש, עומדים על הבירז’ה⁴⁰⁰ ומתפלפלים על דברים של מה־בכך, כל המעי[י]נים – רק באליל־הני[י]ר, אל כל המעו[ו]ת, וכל עוד שלא יצלוף השוט [י]רם הקרדום – אין איש שם על לב, והריהו עומד לו במנוחה ומתלהב בעסקי־הספקולציה שלו, כא[י]לו כל הרעש מסביב אינו נוגע אליו אף במקצת. “לא עם לא עדה אנו כי אם עדר” עדר… עדר… ועדר מ[ו]כשר לתחי[י]ה? ואת העדר הזה יעמידו על הדרך הנכונה?

*

מאורעות העת האחרונה השוטפים לפנינו במל[ו]א מרוצתם, הסתכלותי התמדת[י] והתעמקותי בהם שאונם והמונם – […]⁴⁰¹ להסב מהם את תשומת־הלב אף לרגע – […]⁴⁰² ואכתוב סריה שלמה של שירים תחת השם […]⁴⁰³ ופעם בי[ו]שבי בשעת־הש[י]עור אצל תלמיד אחד מתלמידי[י] […]⁴⁰⁴ הגעתי לכתוב: […]⁴⁰⁵ והנה תוהו ובֹהו ואל השמים – ואין אור[ם]⁴⁰⁶ – הובלט לפני[י] במ[י]לים המעטות והנשגבות [9] האלה כל מוראותו של המצב הנוכֿחי, הארץ הנה תוהו וב[ו]הו וגם לשמים אבד אורם ע“י הת[ו]הו וב[ו]הו של הארץ, כי מִכיו[ו]ן שהקרקע נשמט תחת הרגלי[י]ם, והאדם רואה את עצמו בודד, חסר־אונים, חלש, מטרה לכל רוח וזו[ו]עה שתב[ו]א ותסחפהו בפעם אחת לתהום־הכ[י]ליון, – גזה גם מנוחת נפֿשו, רגש אמונתו[,] וגם אל השמים אין הוא יכ[ו]ל להרים את עיניו כי אורם נפגם באותה השעה. כמה עמקות ורֹחַב במ[י]לים מעטים [מעטות] אלו. ועל ידי [מילים] אלו השגתי בפעם אחת את כל הטרגיות שבמצב־האנושיות הנוכֿחי, וכתבתי את שירי הנ”ל, שכתוב זה מירמיהו משמש בתור מוטו אליו.⁴⁰⁷ ואת חטאי אני מזכיר בזה: לקחתי ושלחתי שיר זה אל הד“ר קלוזנר להדפיסו ב”השלח“, ע”י אחד ממכרי[י] שנסע בשבוע זה לאודֶסה.⁴⁰⁸ הרבה נמלכתי בדעתי אם לש[ו]לחו או לא. כי זה כבר ש“השלח” א[י]בד את חנו בעיני[י]. הוא ירד לגמרי מגדולתו ונתנו[ו]נה⁴⁰⁹ עד המדרגה האחרונה. מפני ההתפוררות של המלחמה נתפזרו כל הסופרים בעלי־הכ[י]שרונות וזה כבר שאין שמקומם נגרע ב“שלח” – ובמקומם באו “פנים חדשות”[,] מדפיסים דברים של מתחילים, אך לא דברים הראויים לתשומת־לב, מדפיסים בו דברים כאלו – שלקריא[ת]ם מתפלא ותמה אתה כיצד [10] וע“י איזה נסים נתפרסמו בדפוס… חושו הספרותי של העורך פגום לגמרי, דברים הראויים באמת לדפוס הוא פוסל, ודברים קלושים, ח[י]קויים, ודברי־בוסר הוא מקבל ברצון. ואנ[ו]כי הייתי עד לכל זה, במשך ימי שהותי באודסה, עמדתי על כל העני[י]ן הזה, יודע אני הרבה שירים מאת חברי שליונסקי⁴¹⁰ המעידים על כ[י]שרון בלתי־מצוי, על ע[ו]מק פיוטי ומחשבה מעמיקה – ואותם פָסַל, ולע[ו]מת זֶה הוא מדפיס שירים מאת פישקין אלשריף⁴¹¹ שכל נפש מרגשת ובעלת טעם סולדת בהם. ואחרי כל זה, כמובן, שאין להתי[י]חס ברצינות לכל עריכתו של “השלח” וכל בעל־טעם, כל מי שהספרות היא אצלו לא מין התגנדרות גרידא – אלא דבר שבלב, יצירת־הכאב של המחשבה[,] בו[ו]דאי שיתרחק ממוסד ספרותי כָּזֶה. ואנ[ו]כי די לי שהדפֿסתי שם את שירי הראשון⁴¹² – אך לא עלתה במחשבתי לשל[ו]ח לשם משירי[י] הליריים האחרונים. אך הנה עתה כשכתבתי את שירי הנ”ל, וכשנזדמנה לי האפֿשרות לש[ו]לחו לאודסה – נמלכֿתי בדעתי […] הריהו ברובו נוגע לַהוֶה ובתור כזה הייתי רוצה להדפיסו דו[ו]קא בשעת רתיחת המאורעות, כי אח“כ ודאי [?] ירד [?] ערכו בעיני[י] לגמרי. ועשיתי מה שעשיתי. [11] במכֿתבי לקלוזנר כתבתי לו שידפיסו מיד, ורמזתי לו שבאופֿן אחר – אין אני מסכים להדפיסו לגמרי… אעפ”י שמסופק אני אם יקבלו לדפוס בכלל, כי מרגיש אני שלא יצא שלם בצורתו במקומות רבים, אך עלול קלוזנר לבלי לשים לב גם ל“קטנות” כאלו בשעה שלפניו דבר “הנוגע לסערות־הזמן” (בלשונן מכתבו אלי[י] שהוא מבקשני לשל[ו]ח לו דברים הנוגעים במאורעות־הזמן…)[.] אגב, נעלמים דרכי־היצירה ואין הם גלויים וידועים גם ליוצר עצמו. כשק[י]בלתי לפֿני כמה ח[ו]דשים מכתב מאת קלוזנר עם בקשתו הנ“ל שאשלח אליו דברים שמקרי־ההו[ו]ה משתקפֿים בהם – צחקתי הרבה בלבי על דבר זה, על התביעה המשונה הזאת על התובע שאינו יכ[ו]ל ואינו רוצה להרגיש את נפֿש המשורר שלא כל דָבָר יוכל לשמש לו ח[ו]מר ליצירה, וגם אנ[ו]כי הרגשתי בי שבשום אופֿן אין אני יכ[ו]ל לשא[ו]ב כ[ו]ח־יצירה מסערות־הזמן ולהסתכל בהם הסתכלות וללמוד מהם דבר מה, הרגשתי שלא לזה תכשר רוחי, וכי לגבי כ[ו]ח־יצירתי זהו דבר בלתי־אפֿשרי – אך הנה ביום בהיר אחד אני יושב וכותב את [”]חזון הימים[“], שהרבה כ[ו]חות־יצירה ש[י]קעתי בתוכֿו וכ[ו]לו – מ[ו]שפע מ”סערות הזמן" – ואני לא ידעתי, אני לא […] נעלמים דרכי היצירה ואינם גלויים גם ליוצר עצמו…

[12] מוצאי־שבת, ט"ו אדר א' [צ“ל: ליל ט”ז אדר א'], תרע"ח. לוצק [15 בפברואר 1919].

היית[י] רוצה לרשום עתה הרבה, אבל אין לי הסבלנות הדרושה לזה. נרגז אני מא[ו]ד, וג[י]רוי־עצבי[י] – במרום ת[ו]קפֿו. היצר כ"כ [כל כך] נסתבך. החיים כה קשים. היכֿריזו שוב מוביליזציה [גיוס]. ומה לי לעשות. אין כ[ו]ח לסבול כבר יותר את קשי ההעקה של המצב הח[י]צוני המחניק כל רגש חי בקרבך ואינו נותן לך לחיות כרוחך וכחפֿצך…

ה הלילה היו בחדרי הרבה חברים[,] צחקו, שרו ושמחו – אבל לבי לא הלך אחרי כל אלה. מפ[ו]זר אני מא[ו]ד בעשת[ו]נו[תיי] ואין לי גם הסבלנות לרשום ביומון, אפשר היה לי גם לכֿתוב […] דבר מה – אבל אין הסבלנות. וחיי־נעורי[י]? הוי אלי, האפשר [..] לדבר על זה? ומה יש לי, מה חיי אני ומה חיי? לא הנאת־נעורים, לא א[ו]שר־רגע, לא הנאת הנהגת־חיים מקורית נפשית, הכ[ו]ל רק למורת רוחך, לנגדך, הכ[ו]ל עונה בשלילה על תהי[י]ת־רעיוניך, ואין מקלט ואין גם אף רגע־הנאה, שבו תשכח את הכ[ו]ל. רק אחת היא: הַשֵנָה, אבל מה טעם במקלט זה אם חסר־הרגשה הוא לגמרי וכ[ו]לו רק ק[י]פאון […] וחסרון כ[ו]ח מניע? – –

ליל יום ב‘[,] י"ד אדר א’, תרע"ט. לוצק [17 בפברואר 1919].

יום קשה היה לי היום. עוד מן הב[ו]קר תקפה עלי[י] הרוח הרעה, [13] אשר לא הרפתה ממני במשך כל היום. ומסביב לאיזו נקֻדה סובבת אותה הרוח הרעה? – תשובה ברורה ושלמה להשיב על ת שאלה זו לא אדע בעצמי, גם אני. ה“מעט” נתפס תמיד על ידי איזה מושג וב[י]טוי מַתְאִים, אבל ה“הכ[ו]ל” – חסר ב[י]טוי נכֿון הוא, מפני שהוא אין־סופֿי, והכ[ו]ל מתמזמז בו, נמוג במרחביו ובמרחקיו, מבלי שתוכל לצמצמו במסגרת בעלת־מ[י]דה ידועה. ולו סבבה “הרוח הרעה” שלי מסביב לנק[ו]דה אחת אפֿשר שעוד שהייתי יכ[ו]ל להראות על מהות הנקודה הזאת ולצי[י]נה בה' הידיעה, אך מכיו[ו]ן, שהיא סובבת מסביב לאלפי נקֻדות – המחשבות מסתבכֿות כָל כַּך – עד שאין ביכ[ו]לתי להוציא מהן מושג בָרור וידוע. מן התלבטות־כאב החיים המפרפרים בצ[י]פ[ו]רני התקופה הנוראה רבת־הדמים, המאַיֶמֶת עליך באכזריותה, הולכות המחשבות ומשתרבבות לצער הפרטי: מה אני? ומה חיי? מה ת[ו]כֿנם? – חיים ללא אורה, ללא הנאת־נעורים[,] ללא השתלמות בהשכלה, ללא סביבה מתאימה, והכ[ו]ל מסביב מעיק לוחץ עד לידי כאב נורא; ומן הצער הפרטי נכנס אני לאט, לאט בכל ראשי ורֻבי – לצער העולמי, צער אפסות החיים בכללם, באיזו צורה ות[ו]כֿן שהם, באין הבדל מקום וּזְמָן, פג ריח כל הבשמים… מתו כל האל[ו]הים… [14] ולפֿני[י] רק תהום איומת־לֹעַ הרובצת לרגלי[י]… וההרהורים הולכים ומסתבכים, מתפתלים וטווים רשת עבה לנשמה – שאין מוצא ממנה, והלב נמק בצערו ומרודו.

כן, מעטים הם רגעי־האורה בחיי, אותם הרגעים שבהירות החיים וששונם המפרכס משתקפֿים בָהֶם, ויש אשר הם באים, מלטפֿים את הנשמה הכואבת – וטוב לך, אך עוד טרם אספיק ללכת לאורם, עוד טרם אספיק להסתכל יפה אל תוך נפֿשי ולראות את פניה הקורנים – והנה עפו, פרחו להם, ואין כלום. וכשאני מעיף עֵינַי על דפי יומוני רואה אני לפֿני[י] רק קטעי־אנחות וגניחות כאב וצער, ללא ברק ששון וחדו[ו]ה טמירה. כי עוד טרם יספיקו רגשות־האור לה[י]גמל בקרבי – ואינם[.] ושוב אני נמצא במעגל הקסם של הצער התמידי ומשרת לפֿניו בדמי, נפֿשי, לבי וְעַטִי… ועוד לפני שנה וארבעה ירחים שרתי:

"… נַחֲשוֹלֵי נְגֹהוֹת הַבֹקֶר כִּי פָרְצוּ, –

לָשִיר חָפַֿצְתִּי עַל שַחֲרִית כַּבִירָה

וְטֶרֶם אַתְחִילָה וְשוֹקְעִים הַנְגֹהוֹת

וְעַרְבִית חֲרִישָה, עֲגוּמָה אַשִירָה…"

וככה הם [?] חיי. מה שכתבתי למעלה על ה“מעט” וה“הכ[ו]ל” – [15] זהו סמל חיי בכלל. מן ה“מעט” התרחקתי “תפסתָ מועט – תפסתָ. תפסתָ מרובה – לא תפֿסתָ”,⁴¹³ ל“מועט” אני בָז, התרחקתי ממנו, ולוּ גם נתן לי דבר מה, כי בכלל איני רוצה ל[י]הנות גם מפריו אך וביען שמועט הוא, וב“כל” תפסתי אך גדול הוא ורחב לאין קץ – וכלום אין עולה בידי…

*

אתמול ק[י]בלתי מכֿתב מביתנו. ובו מודיעים לי שהדודה הי[י]תה חולה, אנושה, וכבר התי[י]אשו ממנה, אך עתה ת“ל [תודה לאל] הוטב מצבה.⁴¹⁴ ידיעה זו מ[י]ררה את רוחי מא[ו]ד. כמה סבלה וסובלת משפחתנו מן השנה השנית למלחמה ועד הנה! ממשה אין כל מכתבים כי יקטרינוסלב היא עתה בידי בעלי ה ה”בולשו[ו]יקים" ומי יודע מה שנעשה שם? אין את נחת לא מחוץ ולא מבית. וכל הנטל הקשה הזה, כל הסבל המעיק נערם על שכם בן־אדם פעוט, חלש ודל, והוא הולך שחוח תחת משאו, […] הוא חַי, ממשיך הוא את הדבר שהתחיל לפֿני ימים שאין יודע ראשיתם, הולך הולך עד שנופֿל… ובאים אחרים ונוטים שכֿמם לסבול. אין כל חדש תחת השמש, אך הפצעים אם גם ישנים הם – כאבם ע"י זה אינו נחלש אף במקצת…

ליל יום ג‘[,] י"ח אדר א’, תרע"ט. לוצק [ 17 בפברואר 1919].

בנפֿש נכאה וברוח קשה, כ[ו]לי עי[י]ף ורצוץ מסבל פנימי […] אתמול על הספה שבחדר השני, ו“הש[י]ל[ו]ח” בידי, קראתי, אבל [16] לא הבנתי, ומוחי לא קלט כלום אל תוכֿו, באופֿן כזה קראתי ונרדמתי, לא ש[י]נה מתוקה שמנוחה בה, לא! בתוך שנתי נדמה היה לי, כא[י]לו גַל שָלֵם של אבנים כבדות הוטל עלי[י], והן מעיקות עלי[י] בכ[ו]בדן עד לְהֵחָנֵק… כה נרדמתי לזמן־מה ואחר כך הקיצותי, כמו בבהלה, הרגשתי את עצמי רצוץ ועי[י]ף אחרי ש[י]נה זו, וידעתי שאין בכ[ו]חי לשבת אל הש[ו]לחן ולעשות דבר־מה, מ[י]הרתי הצעתי את מ[י]טתי – ושכֿבתי לִישֹן, ובידי לקחתי ספר עברי לילדים וקראתי את ס[י]פורי־הילדות, ידעתי שדברים יותר רציניים אין בכ[ו]חי לקר[ו]א, קראתי את ס[י]פורי־הילדים, בקוותי לשכ[ו]ח בכל באותם רגעי הקריאה, בהשתקעי בעולם הילדים, חסר־זו[ו]עות ודאגות קשות, כאותו האיש הבא בשנים היושב לפעמים יחידי, וצולל בים־ז[י]כרונותיו ומעלה לפֿניו את זכר ימי ילדותו, נזכר בשירת־ערש הָאֵם, ובעיני[י]ם עצומות הוא שָר חרש את שירת־הערש, בחפצו ע“י זה לעבור בדמיונו את כל השנים הנמצאות כבר מאחוריו ולהיות שוב תינוק המוטל בעריסה ומקשיב למנגינת־אמו ולחריקת העריסה המתנדנדת… ובעודני שוכֿב כה וקורא – נרדמתי תרדמה קלה שאין בה עוד מן הַשֵנָה הגמורה – ומיד וחלומות משונים התחילו לבעתני, כל מה שעבר עלי[י] [17] בדמיוני במשך כל הַיוֹם, נתערבב ונסתבך בחלומות האלו, זה בזה[,] והיו לאיזוה צללי קושמר:⁴¹⁵ הולך אני בעיר בליל עבות וגשם, נוטה הצדה ונכנס לקרן הרחוב שבו אני גר[,] עובר אני על יד בית ששם חג־חתונה, ומסביב לבית המון אנשים סקרנים, עומד גם אני, אך אנשים אי־יהודים מתחילים לפגוע בי, אני שב ושם פעמי[י] לבית־בורטניק,⁴¹⁶ אך החשכה מבעתתני וחוזר לחדרי, בדרך נשקף אלי[י] בית־הכנסי[י]ה הנוצרי שבעי[י]רתנו מלינוב, נ[י]גש לאיזה גדר ורוצה לעבור עליו, מִתְקָרֵב פרש חַיָל, מטה את סוסו לאחוריו בחפֿצו לקפוץ ביחד עם הסוסה על הגדר, הוא מתפרץ נסוג אחור, אך לא קופץ אלא עובר בצד הגדר במקום פתוח, מעיף עין זועמת עלי[י] ואני נבהל… ועוד מיני ס[י]בוכֿים כאלה, ערבוביות שונות אשר נוצרו על יסוד הרהורי[י] במשך כל היום, ובהקיצי מן התרדמה והחלומות האלו – היה לי כל כך קָשֶה, והרגשה כֹה בלתי־נעימה לפפה את כל הו[ו]י[י]תי, לקחתי סיגרה וע[י]שנתי – אבל היא כ”כ [כל כך] לא נעמה לי. וברוח נכאה התכוַוצְתִי מתחת לשמיכֿה – וישנתי את שנתי.

*

אך קשה לי היום מאתמול, “אין לך יום שלא תהא קללתו מרוּבָה [ְמרובָּה] מִשֶל חברו”.⁴¹⁷ יוצא אני לי היום בב[ו]קר והולך לעבודתי [18] עבודת־ההוראה (שכל כך נמאסה עלי[י] בימים האחרונים מס[י]בת התרגזותי התמידית) והנה מודעות מודבקות חדשות: ע[ו]נש־מָוֶת בעד חטאים שונים אשר י[י]קראו כ[ו]לם בשם, וביניהם גם ההשתמטות מעבודתה בצבא. וזה כשל[ו]שה ימים שהכריזו גיוס חדש על אלו שעבדו כבר בצבא עד עשר כ“ה שנה, וגם אנ[ו]כי ביניהם.⁴¹⁸ ומודעה “נעימה” כזאת, יש בכ[ו]חה לפעול על הנפֿש הנרגזה והבהולה גם בלאו הכי פע[ו]לה “נפלאה”, ולנוסף לכל זה הס[י]פורים והשמועות השונות על מעשי האכֿזריות הנוראים שעושים לכל יהודי הבא לידם… וכך בא לו כל יום עם “השמן המרפא” שלו ומוסיף להבה על מדורת־הפצעים. ומה עלי[י] לעשות? זה כמה, מיום שהזעזועים התכופים והמרגיזים הולכים ונשנים בלי הרף, שהתחלתי לחשוב על דבר נסיעה הביתה למלינוב, במקום שם המצב נוח ביותר, ואין פחד־הזעזועים השונים מ[ו]רגש שם כל כך, אך בכל פַעַם נתבטלה מחשבתי זו בעטי[י]ת איזוה רֶגַע של הרגעה קלושה מן החוץ… כבר ימים שהחלטתי הנ”ל לא הי[י]תה עוד מֻטלת בספֿק, והנה בא איזו ש[י]נוי בן־רגע קל והיא נתבטלה. עתה, נתעורר אצלי שוב רעיון זה בכֿל ת[ו]קפֿו. כי לפֿי דעתי סוף סוף סכנה היא לשבת פה, במקום שבני בעלי השלטונות מר[ו]בים ואפֿשר להן[י]לכד בַפַח, מה שנורא ביותר […] […] הנ"ל [19] ושם הרי המצב לא נתחדד כל כך. ובכֿל אופֿן, הייתי מסכים גם לה[י]כנס אל המחנה – וגם דבר זה נוח לי יותר שם, מביתי, ולא פֹה. אך בשעה שנזכר אני על הש[י]ממון הקשה שבעי[י]רה על הבטלה המעיקה, על ח[ו]סר כל רֵעַ או פשוט איש קרוב במקצת לרוחך, בימים חסרי־כל ת[ו]כֿן שצריך אתה לעמ[ו]ד כל היום אצל החלון ולהשקיף על הרפֿש ועל הק[י]פאון התמידי שמסביב – לחיות בסביבה דלה, פעוטה, באין כל עני[י]ן ומעשה – אני סולד ממש… וקשה לי לצעוד את הצעד הזה. אך הפעם, כנראה, אין מוצא אַחֵר, ולכל היותר הפחות, בדעתי, לסור הביתה לכמה ימים, ולראות איך יפֹל דבר. אולי ישתנה עוד המצב, אך כמו להכעיס, באות הנה, בימים האחרונים, עגלות ממלינוב, לעתים רחוקות מא[ו]ד, וגם אלו הבאות אין אני יודע מקומן. ובאופֿן כזה, מסופקני, אם אוכל להוציא את רעיון־נסיעתי לפעֻלות, אם גם יָחלט כבר הדבר אצלי בהחלטה שלמה וגמורה.

*

עם השתוחחות הנפֿש המפרפרת בכאבה הבלתי־פוסק, עם הצער המכאיב המכרסם את הלב, וסופג ומוצץ את כל לשדו ותוכֿו – אתה נעשה לרך, לטעון־רחמים, למתרפס; לחלש המבקש מחסה, משפלות־מחבואך אתה מרים [20] את עיניך למעלה ורוצה להתפלל, להתפלל… לפֿני אל[ו]הים, לפני כל דבר רך ועדין… חוזר אתה אחר כל דבר שיש בו משהו מן הטהור, הנשגב והאל[ו]היות, – מרבה אני בימים האחרונים להגות בתנ"ך – להתענג על הפיוט שבו, על התפ[י]לות שבו, על העֹצֶם והר[ו]ך שבסגנונו הנפלא, על הכ[ו]ח הַטִבְעִי הנשגב שלו – ורוצה לשאוב משם קטעי תפ[י]לה, תחנונים בשביל הנפש הנכֿאה… והרבה, הרבה יש שם… הרבה מא[ו]ד… והלב, הוי כמה רוצה הוא להתפלל[,] להשתפך ולה[י]מוג רק בתפֿ[י]לה זכה חמה ומכאיבה… גָז גאונך, פרחה יהירותך שנראו הנראים לך רק עתה כה אפֿסיים ובנויים על יסוד רעוע – על שקט החיים, – אך הנה נשבה רוח־הֶרֶס חזקה – ואין כל זכֿר להן, ונג וערו[ו]תך נגלתה, אפסותך נגולה, חל אין־אונים – ועליך להשלים עם הכרת־אפֿסותך זאת? לא! כמה נוראה ההשלמה הזאת! לא! צריך להתפלל! אתה – אפֿס, אבל יש כ[ו]ח אל[ו]הי הגבוה ממך, הנמצא ממעל לְךָ ואתה התפלל לכ[ו]ח זה, הוא גליל־חייך, בזכֿותו אתה מתקיים, אליו התפלל, שפוך כל מרי שיחך, – והוקל לְךָ. והלב עורג, נכסף לתפ[י]לה, לתפ[י]לה – אך עוד טרם התפֿ[י]לה האמתית באה – – –

[21] וכשאתה רואה כנפיך קצוצות ונוצותיהן העלובות נ[י]שאות עם הסופֿה הקשה והאכזרית; גאונך חֻלל ושֻבַר וכ[ו]לך־אפס ות[ו]הו חדל־אונים וחסר כ[ו]ח עצמי מקורי – אתה שב, לעתים, לאותם הרעיונות, השאיפֿות, העצמים, שזה כבר התרחקתָ מהם, השלכתם אחרי גו[ו]ך בְבוּז ובלעג, בית גאונך ורוממותך; אתה מבקש מחסה בא[ו]הלים הישנים שהרסתָ אותם זה כבר ושז[י]כֿרונם כבר נ[י]מח מדמיונך. כשנסתכל בנעשה מסביבנו, נראה שעם נ[י]סיון־ההתקדמות של הכלל, הצ[י]בור[,] החברה – היחיד, הפרט, הבודד, נסוג אחור, עושה רֶגרֶס בעולמו ושוקע במחשבות שנטה מהן זה כבר, ולא מצא בהן כל ערך. אך מי יודע[,] אולי הנסיגה לאחור זו, אינה אלא התקדמות אמתית מקורית, השיבה הטבעית למקור האמתי הטמיר, מקור השלו[ו]ה והא[ו]שר הצנוע והתמים, כמו שהתקדמות־הכלל אינה אלא רק נסיגה לאחור גמורה?…. מי יודע? וכנגד מה מכו[ו]נים הדברים? כנגד זה מצב־רוחי שבימים האחרונים; שנשברה בהם גאו[ו]תי, ואני חוזר ומבקש אחרי תמימות־ילדותית ותפ[י]לַת־רֹך אמתית. ובין כל זה, גם לאהבתי הישנה, לפעמים. לא פעם ושתי[י]ם כבר בימים האחרונים, שזהבה ק[י]בלה בעיני[י] צורה אחרת [22] לגמרי, ורגשי־רוך תקפֿוני, בהתי[י]חסותי אליה. נתעוררה לרגעים בי האהבה השלמה והתמימה, אהבת־נעורים ראשונה, אך בעצמי איני נותן לזה שום ערך, כי יודע אני את נפֿשי רבת־החליפֿות והש[י]נויים – אך מקרה רגעי הוא, אשר יעבור – ולא יותר. אפֿשר שיש להצטער על זה מא[ו]ד. ואפשר לא. אך יודע אני כי כל זה הוא תוצאה ממצב־רוחי בעת האחרונה, בשעה שחסרת־האונים, ושפלות־הרוח מ[ו]רגשות ביותר והוא ואני שואף למחסה, עורג להתפלל ומוציא מתחת מפלות ח[ו]רבן העבר את האלילים המנצפים [המנֻפּצים] ורוצה להזין את נפֿשי בטל־ילדות ואמונה, בחֹם לב זך, וט[ו]הר־תפֿ[י]לה, כל אותם הדברים הנחוצים ללב בשעת כ[י]שלונו וקלקלתו, בשעה שצר לו וכואב לה[י]מצא בג[י]לוי עֶרְוָתוֹ והוא שואף לכסות אותה, ולמצ[ו]א טעם לחייו שעל פי הה[יןגיון וההרגשה הבהירה – אין כל טעם וכל הוד, כל ערך ויסוד להם…

מוצאי־שבת, כ“ח [צ”ל: ל‘] אדר א’. תרע"ט. לוצק [1 במרס 1919].

זה יותר משבוע ימים שלא רשמתי כלום ביומון. היו רגעים שֶנַחְתִי בהם במקצת, כלומר ששכֿ[ח]תי לרגע את כל מה שסובב אותנו, ולבבי נהה קצת אחרי קו־אורה מנחם ומבטיח… ויוצא שוב: שרגעים כאלו אינם מוצאים את ב[י]טויָים ביומוני, ורק עתה מכיו[ו]ן שהרוח הרעה תקפֿתני [23] שוּב – אני רושם ומביע את הכ[ו]ל, וכך מקבל יומוני כ[ו]לו צורה של אנחה ארוכה אחת, בלי הפסקות של קריאות־גיל ודברי־נ[ו]חם… בימים האחרונים הוקל במקצת המצב הכללי בעיר, והפחד נפֿחת קצת, אך באו[ו]יר תלוי מין ערפֿל כבד השומר בקרבו סודות נוראים, והמאי[י]ם בחשכתו… ואני, בצאתי החוצה, בבואי וּבְעָבְרִי ורואה את הפרצופים הנתעבים והגסים של אלו המושלים בנו – כאב נורא לופֿת את לבבי… בנוגע לגיוס – גם כן נרגעתי במקצת, אעפ"י שלמראה הנכֿרים הבאים בהמון לכרוז הגיוס – תוקפני רעד־פחד לבןו]א… והנה עתה באו וידיעה חדשה מספרים, כי ביום השני מתעתדים לערוך ח[י]פושים בכל העיר על כל אלו המשתמטים מן החובה הזאת – ושוב אני נמצא בין המצרים. ביום השני… ולאן אברח? אנה אֶסָתֵר?⁴¹⁹ האומנם אתן את עצמי להוביל לסביבת אותם האנשים השופֿכים את דמינו כמים, ולתת להם סיוע ועזר כלשהם…? והדבר כשהוא לעצמו עם הפרספקטיבה שלו – כמה נורא הוא ואיום! ואני יודֵעַ כי במשך היום המחרת אי־אפֿשר יהיה לי להשיג עגלה למלינוב, ומה לי לעשות? בכלל הסכלתי עשות – בזה שנתתי את עצמי לרמותי על ידי כל רגע־מַרְגֹע, ולא נסעתי מיד אחר ההחלטה הראשונה הביתה, התנהגות זו תוכֿל לְהָמִיט עלי[י] שואה. אמנם יודע אני כי קשה תהיה עלי[י] הישיבה בעי[י]רה השוממה, באין כל רע [רֵעַ], אך לחיות תמיד בפחד ובהתרגזות־עצבים תמידית – גם כן קשה מא[ו]ד… [24] ובכלל עלי[י] לנוח קצת, לנוח לבלי לִשְמֹע ולדעת כַלום מכל מה הסובב הסובב אותנו, לנוח כי הימים האחרונים הניחו את רִשוּמָם עלי[י][,] על נפֿשי ועל בריאותי, באופֿן נורָא מא[ו]ד. לפי עדות הכ[ו]ל הורעו פני[י] עד למא[ו]ד, ואין כל פלא בדבר, מצב קשה זה שנפֿשי נתונה בו זה ימים רבים, בערך, מוצץ מתוכי את כל לשד־בריאותי ומשחית בי כל חלקה טובה. כמה מקנא אני באחרים בראותי שאין כל זה עושה עליהם רֹשֶם נִכָּר, רגע – והם נתונים תחת ההשפעה הזאת, אך ברגע השני – הכ[ו]ל נשכח ועובר, לא כן אצלי, מֻשפע אני יותר מדי, כל דבר ודבר עושה עלי[י] ר[ו]שם נמרץ וכביר, מדריכֿני מנוחה ומדכא אותי עד היסוד… המצב הכללי הוא כָּל כַּך קשה, גורל היהודים הוא נורא ואיום, סגר עלינו המדבר,⁴²⁰ חסרי־אונים ומש[ו]ללי־עזרה הננו, הפקר לכ[ו]ל – והנה אני רואה שאין איש שם על לֵב, כי אין איש חודר למצב זה, אין איש עורך לו חשבון־נפֿש – ואני – נפֿשי תתמוגג מרוב כאב, מרוב צער ויגון־אין־קץ… אני רצוץ ומ[ו]כה־רוח… גם במחשבה אין פ[י]נה אשר בה אנוח. רואה אני את העם והוא פרוע, מח[ו]סר־סדר, מח[ו]סר כל רגש, כל ניצוץ אנושי[,] כל זיק העלול להתלקח, ולהאיר את הדרך המובילה אל התחי[י]ה, לפֿני[י] רק עדר של סרסורים, חֶנו[ו]נים, עקומי־מֹחַ ולב, לבם קהה ולא מרגיש כבר בכלום, עד הנה עוד התקי[י]מה ההשתתפֿות־בצער [25] היהודית, הרוח המא[ו]חד היהודי, עתה – גם זה אָין. הכ[ו]ל שקוע בִיוֵן־קטנוּתו בחוג המעֻפש של עני[י]ניו הפעוטים, עני[י]ני הבירז’ה והסרסרות. והכ[ו]ל משתעבדים בלב, בנפש וּבַגֵו – לאליל־הני[י]ר⁴²¹ (במקום אליל־הזהב הקודם…) שום ידיעה על מעשי־אל[י]מות, פוגרומים שנעשו פה ושם – אינה עושה כל רֹשֶם , וכל עוד השוט לא יַצְלִיף על גבם – לא יתבוננו, ולא יהרהרו במצבם… עדר… עדר… והעדר הזה ־ האם מ[ו]כשר הוא לתחי[י]ה? וכי אפֿשר לקוות לגאולתו? מאין תב[ו]א הגאולה? ואיך תב[ו]א לעדר נפֿוץ כזה? והעדר הזה מ[ו]כה, מָרדף, מע[ו]נה בלי חשך [חשׂך] –והלב כואב, מתמרמר עד מָוֶת – היכֿן הישועה? היכֿן המוצא? בתחי[י]ה קשה להאמין, ומה? צו להשלים עם זה שהמצב כך נִשְאֶר [נִשְאָר] גם להבא? – – – – – –

ובפנים? גם בנפש עצמה אין פ[י]נת־מקלט. היצירה – אמנם היא חלק מרוחי, יסוד־נשמתי, אך עלובה היא כמוני. מהסס הלב, ומרגיש באפֿסותו ובקטנותו מול רוחות־האבדון הח[י]צוניים… איך אמצא ס[י]פוק ביצירה – ואני יודע שסוף סוף גם היא מש[ו]עבדה, או יותר נכֿון תלויה רק במקרי־הזמן הח[י]צוניים, אין היא ח[ו]פֿשית לגבי־עצמה, מקורית שלמה, אין היא נמצאת ממעל לכ[ו]ל, אלא מתחת לכ[ו]ל… באין מפֿריע היא יכ[ו]לה לעשות את דרכה בבטחה, בה בהתפתחות – ומכי[ו]ון שמסביב רק מפריעים היא אובדת [26] את דרכה, ומרגישה בכ[י]שלונה וקלקלתה… ולאן אשא את נפֿשי? אנה אשא את נפֿשי המבקשת ס[י]פוק ונ[ו]חם, מקלט ומחסה? דמיונות מרפרפים במוחי, ערפלי־עולמות רחוקים, רחוקים מא[ו]ד… עולמות או[ו]רירי[י]ם בלי גוף… בעולמות המשונים והשונים האלה שאני אורג לי בסתר אני מנסה למצ[ו]א איזה מסעד, איזו אחיזה בתקו[ו]ה להבא, ביצירה. מזרח… השיבה אל הטבע… התאחדות האדם עם כל היצירה לאחד מבלי לְהַבְדִיל בין אחד לשני… יצירת מין אנושי חדש… התאחדות העמים המזרחיים, ההתפרדות הגמורה מן האירופיות הרקובה והמלחמה אִתָּה, יצירת תרבות חדשה מזרחית… הרי יהודה… סלעי־ההרים, מערות… נקרות ההרים… בקעות… הים… הוד הטבע ופלאי־היצירה וּבָאֶמְצַע: האדם ותפ[י]לה זכה, תמידית על פיו… ואולי: התאחדות עם האלמנטים הק[י]צוניים שבאירופה השואפים למהפֿכה אכזרית של סדרי־ הטבע החיים – הקי[י]מים, כמו “בעלי הרוב” לעקור ולשבר כל שנאה מן הארץ: להרוס את הגבולים שבין עם וארץ וליצור התאחדות ארצית כללית, אך באמת – כל זה זר לנפֿשי, אין זה לפֿי רוחי, אין אני מאמין בתורה זו – שיסודה הח[ו]מר, ולא הרוח הנשגב… סוף סוף כשנתעמק תורת־עבדות חדשה היא… היא מתחילה מכיס האדם ולא מלבבו… וכך ד[ו]אה נפשי בעולמות רחוקים ומבקשה מפלט, מחסה – [27] האמצא לי בין העולמות האלה אף עולם אחד שאשתדל להביאו לידי ב[י]טוי ברעיוני[י], ולהגות בו – וע"י זה למצ[ו]א ס[י]פוק לנפֿשי התועה…? ־ מסופקני… ובין כה והכ[ו]ל כה נמאס עלי[י]. נמאסה עלי[י] ההוראה שאני עוסק בה. מציעים לפֿני[י] ש[י]עורים חדשים, ולמרות מצבי הח[ו]מרי שאינו מזהיר – אני משתדל להשתמט בכל האפֿשר מש[י]עורים חדשים. אין אני שואף לכסף, בז אני למטבעות… אין להם שום ערך לגבי דידי – ואין אני רוצה בעטי[י]ם להשתקע יותר ויותר בעבודת־ההוראה שכה קשתה עלי[י] בימים האחרונים – בק[ו]צר רוח אני מחכה לבא לערוב היום – בלשעה שאני גומר את כל ש[י]עורי[י] ונכנס לחדרי, בורח אני מפני הרחוב המרגיז אותי מא[ו]ד – אך גם בחדרי פנימה אין לי מנוחה – להתמכר לדבר־מה אין לי סבלנות, ואני נמצא שוב ברשת המס[ו]בכֿה של מחשבותי[י] המוצצות מתוכֿי את כל לשד־חיי ורוחי…

*

בערב זה עורכיםת הסתדרות התלמידים הציוניים נשף אינטימי[.] שם כל חברי[י], וממש לא נתנו לי ללכֿת משם, אך אנ[ו]כי התחמקתי מהם והלכֿתי לי… קשה לי לה[י]שאר שם… לשמחה זו מה עושה?⁴²² ובכלל כל השאון כה זר לי עתה. אין אני סובל כל טמטום־מוח [28] כזה והסחת־הלב מכל מה הסובב אותנו… הלכֿתי נכנסתי לד' אמות של חדרי. ופה אני נובל… נובלים נעורי[י] נובלים חיי, באין כל זיק של אורה וגיל…

*

בא היום גנדלר⁴²³ מאודסה, ששלחתי ע“י [על ידו] את “חזון הימים”⁴²⁴ לקלוזנר[,] (ד[י]ברתי ע"ז [על זה] ברשימותי[י] הקודמותן)] – והביא לי תשובה ממנו[,] והנה מה שהוא כותב לי ע”ד [על דבר] השיר הזה: “בחזון הימים שלך יש קטעים נאים וחרוזים בודדים נמרצים אבל בכללו יש בו אריכֿות יתרה[.] אם אפֿשר יהיה לי להוציא מתוכֿו איזה קטע שלם בפֿני עצמו – אדפיס חלק ממנו, ואם לא – אחזירו לך כשיתהו[ו]ה ח[י]בור הדרכים”…⁴²⁵ לא! מר קלוזנר[,] אם השיר לא שָלֵם מצד צורתו בכלל – אני מודה[,] אבל להדפיס קטעים ממנו, ובו[ו]דאי את הגרועים ביותר בעיני[י]… אני איני מסכים. לבסוף הוא מוסיף: “הוסיפֿה לכתוב דברים מעולים”. אבל לא ידע, מר קלוזנר, כי רק את “חזון־הימים” – דבר חסר־ערך ידוע בעיני[י] – אני הסכמתי לשל[ו]ח לו, אבל דברים מקוריים אמתיים, שמקורם – האינדיבידואליות הטהורה שלי – לא אשלח אליו בשום אופֿן להדפיס ב“השלח” במקום שמדפיסים פואמות ממין “חזון־הקרב” של פישקין ועוד כָּאלה. לא! “השלח” נעשה לשלולית כעורה שכל מיני דגי־רקק רוחשים בתוכֿה – ואני לא אתן למעי[י]ן־נפֿשי להתערב בשלולית הזאת.

[29] יום ד‘[,] ג’ אדר־שני, תרע"ט. מלינוב [5 במרס 1919].

בשבוע זה מיד אחרי השמועות המרגיזות בלוצק ע“ד [על דבר] ח[י]פושים וכו' שהזכרתי אודות זה ברשימתי הקודמת – החלטתי לנס[ו]ע הביתה, אולי יעלה בידי כאן ליצור איזה תריס בפני הפורענות. ואתמול לפנות ב[ו]קר נסעתי מלוצק ובאתי הנה אתמול בצהרי[י]ם. מן הרגע שבאתי אין אני מוצא לי מנוחה, ענן־עצב כבד רובץ עלי[י] ומתקדר יותר ויותר. כמה רב הש[י]ממון, מה נורא העצב שמסביב! בחוץ – עי[י]רה שוממה ודלה טובע[ת] ברפֿש, בתים סחופֿים וקודרים, שמים מקֻדָרִים, הרחובות ריקים שומֵמִים, מבית – קדרות נוראה. הוי היכֿן האור האידיליי והז[ו]הר המשפחתי שהיו בימים מקֹדֶם בביתנו שעמד עוד [על] תִלוֹ הנכֿון ובהדרו השלם? היכֿן השלו[ו]ה הקודמת? כנראה שלנצח נג[ו]זו ונקברו ביחד עם מאור־המשפחה: אמנו היקרה והאהובה נ”ע [נוחה עדן]. לנצח נג[ו]זו לבלי שוב עוד. וכה צר וקשה: הדודה כבר כֹה זקנה וחלשה, זה לא כבר קמה ממחלה קשה ואנושה… אבא הולך ומזדקן – ובלאות, הדאגות התכֿופות והתמידיות מחלישות אותו מיום ליום, שערו כ[ו]לו הפך לָבָן, והוא כה סובל במסתרים. במסתרים… כזאת היא כבר ירושת המשפחה, לסבול במסתרים, אין הגה, אין ד[י]בור, רק אנחה המעידה על משא פנימי שקשה להכילו… כזה, גם אנ[ו]כי… וכל הצער הקשה המקנן בלבו של אבא עשה אותו למרוגז־עצבים נורא, ובכלל אין נחת [30] בבית. אותו הענן הכבד השורה עליו – עושה את הכ[ו]ל למרוגזי־עצבים, למח[ו]סרי־סבלנות. ואני – כמה קשה לי פה, עתה רואה אני, שאעפ“י שמצבי הפנימי בלוצק היה כ”כ קשה – בכל זאת הרי היו פעמים שאפֿשר היה לפַכֵּחַ את העצב הכבד, היו רגעים של שִכְּחָה [שִׁכְחָה], של קורת־רוח, ובכלל הן יש חברים, סביבה כל שהיא – ופֹה – אין אני יכ[ו]ל בשום אופֿן לשער לי, כי אוכל להיות פה אף ימים אחדים, אלי! אלי! מה רב פה הש[י]ממון המעיק כנטל־עופרת על כל ישותי! ולמרות זה שסכנה היא עתה לה[י]מצא בעיר, לפי המצב הקשה עתה, – בכל זאת חושבני בימים הקרובים למהר ולבר[ו]ח מכּאן – ומה שיהיה – יהיה. פה אשתגע מש[י]ממון לגמרי, ופה תַּרעילֵנִי ה“מרה־שחורה” לגמרי, באין מרפא. כן[,] אנ[ו]כי אסע מפה[,] אפֿשר עוד לפֿני השבת – ואהיה כמי שיוצא ברצונו הטוב נגד הסכנה הנשקפֿת לו, כי המצב עתה “בלתי־נעים”. “הערלים” מתהוללים בכל ת[ו]קפֿם. גזרת־הגיוס רצינית היא ביותר. על המשתמטים החלו להקפיד. ומה אני יכול לעשות? כן, אך למרות כל זה לא אשגיח לכל בזה ואסע לוצקאה כי נוראה היא פה השהי[י]ה במלינוב – ועלולה היא לי להסב פצעים טריים שלא יעלו ארוכה, כי גם [צע]רי כאבי[י] וי[י]אושי מקבלים פה צורה אחרת […] פה כֹה שחורים, כמוות עצמו דלים, פעוטים ושוממים כעי[י]רה [31] שמלפֿני[י], וכחיים המקומיים. הן גם בעיר אני סובל הרבה, אך שם צערי עשיר יותר, מפרה ופורח… הוי, אלי, כמה א[ו]מלל אנ[ו]כֿי, אין לי מנוחה, שם קשה ואני בורח הנה – וקשה שבעתי[י]ם, ושוב אני נמשך שמה, ובבואי לשם – אצטער שנסעתי מכאן. אנ[ו]כי רק חושב על אחת: היש לי עוד תקו[ו]ה? העוד לא נהרסה כל נפֿשי ויש עוד בכ[ו]חה לקבל דבר מה?… אם יהיה עוד בכ[ו]חי ליצור איזו יצירה נפֿשית שלמה, ואם גם על יסוד הצער־העולמי שאינו מעלה ארוכֿה, ואם גם על כאב־הלב הקשה?… אך, מהו כל הקושמַר בכלל – שבו אנו חיים? הן סוף סוף И жизнь, как посмотришь с холодным вниманьем вокруг, Такая пустая и глупая шутка… – (לרמונטוב)⁴²⁶ הן זהו סו“ס [סוף סוף] הסך־הכ[ו]ל האמתי העיקרי של החיים, וְמה אפשר לקוות, מה אפשר לתבוע מ”ליצנות ריקה ונבערה“? אך יש שאני חושב: כי מהלך־נפֿשי זה הוא גם כן יליד־התנאים, עבד־הזמן,⁴²⁷ הוא לא מושג ח[ו]פֿשי הנמצא ממעל לכ[ו]ל, אלא יוצא הוא כמו כל תוצאה ישרה מתנאי־חיי הקשים. והן סוף סוף יש בחיים הרבה יֹפִי, אור, הנאה, קסם ועדן. הן יש שמי־תכלת מנחמים מלבד העננים הקודרים והאבלים. כן יש ויש, יב[ו]א רגע, תב[ו]א שעה שאנהה גם אחריהם וכמו שדבר ]…] זה היה וכמה פע[מים(?)] [32] אך גם אז הן אהיה עבד לתנאים, עבד לח[י]צוניות, כי הן רק ע”י תנאים ח[י]צוניים נוחים – ישתנה מהלך נפשי. והיכן הוא סו"ס [סוף סוף] הח[ו]פש האמתי, הח[י]רות המוחלטת המרחפה ממעל מכל מקום וזמן. מכל מצב וס[י]בה? היכֿן הן?…

[יום] א‘[,] ז[’] אדר־ב', תרע"ט. מלינוב [9 במרס 1919].

מפני שלא הספקתי עוד להוציא איזו תעודה אצל הסטַרוסטִי⁴²⁸ המקומי – נשארתי כאן ליום השבת – מה שלא נָעַם מא[ו]ד, ראשית: לא נָעִים לי לשהות כַּאן הרבה ולהפֿסיק ע“י זה את ההוראה לכמה ימים, ושנית: הש[י]עמום והש[י]ממון כאן קשים מנש[ו]א, וכבר חפצתי לה[י]חלץ מפה הָעִירָה, אעפ”י ששם מחכים לי ימי־ע[י]נויים נוראים לרגלי הפחד התמידי מפני המפלצת הידועה… ובאמת, הרי אין לי כל תריס שיגן עלי[י] מפני פורענות זו, ואני נוסע לשם על יֹשֶר הגורל. מתחזק אני רק בתקו[ו]ה זו שהמצב סוף סוף עלול להשתנות בימים הקרובים לטובה, ככֿה מבטיחה שמש האביב המאירה בימים אלו ביתר ת[ו]קף וב[י]טחון, וקשה ללב להאמין כי באור יקר ונעים זֶה, המטיף נ[י]חומים בכ[ו]ל – מוסיף לב האנוש לשאוף לרע ולאכֿזריות, לבלי לשוב לטובה… כך – מבטיחה שמש האביב, ולמרות תולעת הַסָפֵֿק המכֿרסמת עמֹק, עמ[ו]ק בלב – אין אתה יכ[ו]ל לבלי להאמין לה. הן כה טובה היא ומנחמת… אך מוחזקה היא זה כבר, שמש האביב, לבדאית. התחזיק בטבעה זה גם עתה?…

*

[33] אין אני יודע מה זה. אך גַחֶלֶת־אהבתי לזהבה, שזה כמה פעמים נחשבה אצלי כבר לדוממה וקרה באין ניצוץ כל שהוא – התעוררה שוב בימים האחרונים ותתחיל להַבְהֵב ולהוציא גִצִים. למרות ההכרה הברורה שגמלה בקרבי זה כבר, ואשר פעמים רבות לא הטלתי בה ספֿק כל־שהוא, – גָנוּז במעמקי לְבָבִי רגש עדין וטהור הרוחש אהבה כל כך כבירה לנֶפֿש חביבה וטהורה זו ששמה “זהבה”, כי אמנם קשה לבלי לאהוב אותה – למרות כל הצדדים הטעמים הח[י]צוניים שאינם יכולים לסַפְקֵני… סוף סוף, כשהשלב אינו אינ משתקע יותר מדי בש[י]כרון, ואינו נמשך אחרי האורות המתעים וברק. עצי־רקיב – הוא נוכח שזהבה זו היא “אַחַת מֵאֶלֶף”.⁴²⁹ לוא [לאו] הרבה זהבות כאלו איכא בשוקא…⁴³⁰ הגם סופֿו של רגש אחרון זה המפעמני עתה – כסוף הרגשותי[י] הקודמות אליה? הַיִתַם גם הוא מִיַד אחרי הצלפת האורה הרבה על פָנַי של המרחב עשיר הגו[ו]נים והמַרְאוֹת, ויתבי[י]ש לפר[ו]ח בחוג צר של פ[י]נה צרה חסרת־א[ו]פק ומרחק? לעתיד – פתרונים. אבל איך שיהיה, אין לבטל את הרגש העדין הזה, כי ראויה היא נפֿש זכה וטהורה זו לאהבה, וחסר־כל רגש ומט[ו]מטם־לב הייתי לוּ הייתי מְוַתר על רגש זה, מבלי להתי[י]חס אליו ביראת־הכבוד הראויה לו בְהתי[י]חסות נפֿשית עמֻקה.

*

[34] באמצע רשימתי באו וס[י]פרו לי, כי לפי השמועות האחרונות נכבשה לוצק על ידי הפולנים. ידיעה, אעפ"י שיש בה להטיל ספק גדול – הרגיזתני מא[ו]ד. עם א[י]שורה של ידיעה זו, אני נכלא כאן במלינוב באין כל מוצָא. עלי[י] אז לשבת פה ול[י]בול בתוך הרפֿש המבאיש ובתוך אטמוספירה ביתית קשה מא[ו]ד, זאת ועוד: כל חפֿצי[י][,] כל ספרי[י] וני[י]רותי[י] נשארו בלוצק[,] וכיצד אביאם הנה! מי י[י]תן ולא תאֻמן שמועה זו!

יום ב‘[,] ח’ אדר־ב', תרע"ט. מלינוב [10 במרס 1919].

יום קשה ונורא היה לי היום האתמולי. התרגזות־עצבי[י] הגיעה למרום־ת[ו]קפֿה, כאב־ראש תקפֿני מרוב הרהורים ומחשבות. מצב הרוחות בכ[ו]ל היה מדֻכא[.] השמועות על ק[ו]שי גזירת הגיוס, והע[ו]נש הקשה לכל המשתַמְטִים – הרגיזוני מא[ו]ד, בראותי כי אין לפֿני[י] כל מוֹצָא. כל תעודה מַתְאִימָה לא עלה בידי להוציא פֹה, ולפֿני[י] נשארו שתי דרכים: או להשתמט ולהתענות בהחָבֵא, דבר נורא בשבילי, או לה[י]כנס אל המחנה – דבר עוד יותר נורְָא, לה[י]כנס אל ה[צבא(?)] העושה שמות ביהודים, שכ[ו]לו הוא חבר מרצחים ושודדים, שתי דרכֿים שגם בשתיהן אין להשתמש – והיכֿן המוצא? מצב זה יכ[ו]ל לדכא את […] עד לכלותו[?], איך […], תקפֿתני הרוח הרעה הפנימית, הי[י]אוש הלאומי הכללי המוצץ את לשדי ומוחי, הצער העולמי האוכל כל חלקה […]⁴³¹ לזה גרמו הרבה הש[י]עמום […]⁴³² [35] בעי[י]רה החשכה והדלה, מצב הרוחות הקשה שבבית: הדודה חלשה, זקנה… אבא סובל כ“כ [כל כך] הרבה, ומתהלך קודר ושחוח תחל [תחת] נטל צערו הכָבֵד, הוא נחלש, נזדקן – הוי, כמה נוראה הפרספ[קטיבה] לעתיד… וכל זה התאחד לצער אחד גדול ונורא לקושמר אחד מעיק ולרשת סבוכֿה של הרהורי־כאב ויגון, שיש בכ[ו]חה להביאני לידי ט[י]רוף־דעת. כל היום התהלכֿתי הנה והנה בביתי בפ[י]זור נפֿש נורא, מדי פעם בפעם עמדתי לקר[ו]א את שירי לרמונטוב, זה המשורר הגדול, בעל הצער העולמי, שהצליח כל כך לְבַטְאוֹ והמדבר כל כך הרבה ללבי, והנותן הבעה נכונה להרבה מהרגשותי[י] התוסס[ות] בקרבי… כך נמשכה התרגזותי עד הערב, בערב בא אבא מבית הכנסת וס[י]פר כי אומרים שהגיוס נתבטל כבר, אנ[ו]כי תליתי מיד הרבה תקו[ו]ה בשמועה, אעפ”י שקלוטה הי[י]תה מן האו[ו]יר – ונרגעתי במקצת, כלומר הוקל במקצת חלק אחד מצערי, הַחֵלֶק הח[י]צוני המ[ו]שפע מן המאורעות הח[י]צוניים. כל היום נמצאתי בסבך הרגשות והרהורים שתבעו את ב[י]טויָים ביצירה, ועד שעה מאֻחר[ת] בלילה ישבתי וכתבתי, קטעים, קטעים מכל הרגשה ומחשבה לחוד, כששכֿבתי לִישֹן הגיעו לא[ו]זני, במשך שעה קצרה עד שנרדמתי, אנחות־הדודה החלשה, ואנחות־אַבָא החלש – אשר היו “כעקיצת עקרבים ללבבי”. שכבתי לִישֹן בהחלט[ה] לנס[ו]ע היום מפה לוצקאה. והיום בב[ו]קר, עודני שוכב על [36] מִטָתִי וחושב על נסיעתי של היום – נכנס נושא המכֿתבים והביא טלגרמה [מִבְרָק] מלוצק מאת זהבה ובה כתוב: “לעת עתה אל תָבוא”, כנראה שהמצב נשתנה שם הרבה לרעה כי כך כך נדברתי עם זהבה לפני נסיעתי מלוצק, כי אם יורע המצב תמהר להודיעני ע“י הטלגרף שלא אָבֹא, ואם לא אקבל כלום במשך ימים אחדים – אות הוא כי אין כל סכנה נשקפֿת. והנה הגיעה היום הידיעה הזאת, והטילה שוב סערה בנפֿשי, כי עם קבלת הטלגרמה הַזֹאת – אין להאמין לשמועה של אתמול ע”ד [על דבר] ב[י]טול־הגיוס. ופגם־צערי נמלא שוּב… עלי[י] עתה לשבת פה במלינוב המרופשת, לשבת באין כל עבודה, ולהתענות בידי הש[י]ממון והש[י]עמום ולחכות לתוצאותיו של הגורל, ולסמוך על חסדו… וזהבה החביבה, מ[י]הרתי היום לכתוב לה מיד, מלבד דברי הטלגרמה [הנ"ל], צ[י]רפה גם מ[י]לה: “כְתֹב”, כמה מסורה היא לי החביבה הזאת, [וכ]מה חרדה היא לשלומי! הוי, זהבה יקרה, דעי כי יש לב מרגיש ומבין את ערכך, את נפֿשך הטהורה והזכה ויודע להעריך אותה! אני שולח לך את נשיקותי[י] החמות, ומלב רו[ו]ה־געגועים אני רוחש לך אהבה כבירה ושלֵמה.

יום ג‘[,] ט’ אדר־ב', תרע"ט. מלינוב [11 במרס 1919].

ימים קשים הם לי הימים האלו. ישיבתי כאן הי[י]תה עלי[י] למשא, אעפ"י שרק שבוע ימים אני שוהה כַאן. מתהלך אני כל היום בבית, באפֿס עני[י]ן [37] ומעשה. החוצה אי אפֿשר לצאת מפני הרפֿש הגדול שסגר עלינו, לקר[ו]א או לכֿתוב איני יכול מרוב התרגזות־עצבים. הש[י]ממון והש[י]עמום קשים מנש[ו]א. לא־נעים לי מא[ו]ד הפסקת ההוראה בלוצק. ומי יודע אם עוד אפֿשר יהיה לי לשוב שמה. המצב הסתבֵך מְאֹד. הפרספקטיבה בלתי מזהירה. תקפֿה גזירת הגיוס, ומי יודע את התוצאות?… עֲמֹד והביט בחלון, על העי[י]רה המרופשה – ותו לא. בר… ר… ר..־

יום ד‘[,] י’ אדר־ב'. תרע"ט. מלינוב [12 במרס 1919].

אין זאת כי האביב כבר בא. יצאה החמה החביבה רבת־החסד והנ[י]חומים, ותפזר את הענן הקודר והאפֿל שנח על הכ[ו]ל, הרפֿש הולך ומתי[י]בש, צורתו השחורה מַלְבִינָה לְאַט, לְאַט, השמים טהורים, רוח אביב חמה נושבת ומבטיחה כל כך הרבה… מרחוק מרמזים השדות העירומים והשוממים, אך צעיף־נ[י]חומים לוטה עליהם, המרחקים הבהירים מושכים את הנפֿש בכ[ו]ח קסמים לעולמות נשגבים ויפֿים, הא[ו]פקים הַכְּחֻלִים מדברים ללבך ומושכים אותך אליהם, על הכ[ו]ל שפוךכה בת־צחוק של אורה נעימה וטובה, כבת־הצחוק של החולה האנוש שקם ממחלתו אחרי ימי מחלה ממֻשכה והכ[ו]ל בעיניו כה טוב, חביב ונחמד, ונכֿון הוא להתנפל אל חיק החיים, לנשק את אַדְמָתָם ולהתפלל ולשיר באין קץ וסוף… עולם יה כמה יפה הוא, כמה נשגב! מה אל[ו]הים! מה רב טובך אשר צפנתָ⁴³³ בעולמך זה, אשרי מי שיכול [38] מהם בנפֿש שלמה ובריאה, בלתי־נדכאה, בלתי־רצוצה ומפ[ו]ררה לפרורים, פרורים. אך מי יודע אולי הנפֿש הבטוחה והשלו[ו]ה – אינה מרגישה את כל זה, אינה מבחינה בע[ו]שר הרב וי[ו]פֿי הנשגב השפֿוך על פני תבל־יָה, ורק אותה הנפֿש העוברת את כל מדורי הגיהינום של המחשבה, שעֻנתה בכל מיני הע[י]נויים הפנימיים – רק היא יכלה להרגיש ולהבין הי את האור, הי[ו]פֿי, והנפֿלא שבעולם. ושילֶר כמדומני הוא שאמר כי את “החלומות הכי־יפים על הח[ו]פֿש חולמים בבית האסורים”,⁴³⁴ כי מי שסבל מן העבדות – זה מרגיש את הח[ו]פֿש, לא כן מי שהוא ח[ו]פֿשי תמיד, לא ירגישהו ויחשבהו לדבר טבעי, לדבר שבהרגל… האביב בא! הוי, אלי, אוצרות, אוצרות שלמים מתגלים בנבכֿי הנפֿש, מעי[י]נות טמירים מתפרצים ושוטפים בעמקי הלב, ומלאכי תקוות צעירים בעלי כנפי[י]ם צחורות, שתו עלי[י] מסביב, צובאים על כל פתחי־לבבי ומתפרצים שמה בשאון ילדים, ובהשתובבות רעננה וקלה, ואני – הַגֵא, מאמין לשקשוק לקשקוש־כנפֿיהם הרך, מקשיב לדברי־נ[י]חומם – ומאמין, מאמין? לא! אני רוצה, אני משתדל להאמין. אני רוצה לה[י]כנע לאור־השמש הנעים, להיות עבדו הנאמן, להקריב על מזבחו את אל־הכפירה והר[ו]ע שלי שהוא אל־האמת, ובלבד שינחיל לי את אל תמים, אל אורה רגעית – אעפ"י שהוא אליל שֶקֶר… מרגיש אני ומבחין בכל הר[ו]ע והכ[י]עור שמסביב – אך משתדל [39] להסיח את דעתי מהם, גם מצבי הח[י]צוני לא הוטב אף במקצת, אך הוא אינו מצר לי כל כך לאור השמש, ואני רוצה להאמין כי לא יְאֻנֶה לי כל רע, לא תמים אני ולא מאמין, אך נדמה לי כי באור נעים וטוב זה – אי אפֿשר שהאנשים ירעו וישחיתו זה לזה, כמה כוזב וריק הוא דמיון זה; אבל הוא שובה את הלב בכָזְבוֹ, נדמה כא[י]לו הכ[ו]ל ישובו מרעתם ויחלו להרגיש את הע[י]דון, את הי[ו]פי ואת הנאצל שבעולם. אני – יודע את הכ[ו]ל, יודע אני את האמת המרה של החיים וההו[ו]יה בכללה, את גשרי־השו[ו]א המתוחים על פני תהומות־החיים הנוראים, את כל האורות המתעים המאירים בחשכה הנצחית – אך בכל זאת יקרתָ לי אביב נחמד וטוב, יקרתָ לי אור־האביב המנחם, יודע אני כי מרמה אתה אותי כמו שר[י]מיתני כבר אלפי פעמים, יודע אני כי שקר בפי מלאכיך הטובים והרעננים, אך נעים לי וחביב שקר זה המלטף את הלב בחבה, יקר־מכ[ו]ל לי שקר זה ואני רוצה, אני משתדל בכל כ[ו]חי להאמין בו. כי מי יודע, אם שקר זה אינו יסוד החיים כֻלָם? ולמה לי לבעוט ביסוד זה? אחזיק נא את מעמדי עליו, אנעץ בו את צ[י]פ[ו]רני[י] להחזיק בו בכל כ[ו]חי כל עוד שהוא אתי, וכל עוד שיגון־הסת[י]ו לא ישללו [ישללו] ממני ולא ישמטו [ישמטו] מתחת רגלי[י] – – – –

[40] ומי יודע, אולי ש[ס]פונים עוד בקרבי הרבה כו[ו]חות־אביב רעננ[ים] שבכ[ו]חם עוד לפעול וליצור דבר־מה, אולי עוד לא אָבַד הכ[ו]ל, ולא הכ[ו]ל היה כבר לשלל לח[י]טוט הספקני, ותולעת־הצער עוד לא הגיעה עד יסוד־נשמתי, ושם בקרקעיתה עוד יש יסוד בריא ושלם, אשר יתגלה בכל יפעתו בממשלת האורה הנצחית, בז[ו]הר־הטבע הנפֿלא שם במזרח, במזרח, בין הוד הטבע ופראיותה? מי יודע? – האביב בָא, אורו החביב מלטף ומנחם – ואני נכֿון להאמין גם בזה…

[יום א‘, י"ד אדר ב’], פורים, תרע"ט. מלינוב [16 במרס 1919].

מיום האתמול נשתנה מזג־האו[ו]יר לרעה, נעכר אור האביב, רוחות קרות נשבו ושלג התחיל לרדת, ושוב חֹרֶף בָאָרֶץ. אלו הם חבלי־האביב הידועים… עתה שלג מכסה על את האדמה, והאו[ו]יר קַר, אך למרות כל [ז]ה מֻרְגָש[ת] בקור הזה רעננות אביבית מתוקה, השמש מתחילה לאט, לאט [להפצ]יע ואורה המנחם כא[י]לו מגחך: רק להתגרות הי[י]תה כו[ו]נתי, אך באמת לא עזבתיכם, אמכם השמש הטובה לא ת[י]תן כבר לח[ו]רף הקפד[ן] לשלוט הרבה בארץ, מראה שמי התכֿלת המתגלים בהיר ביותר, ואין אלו[?] הם שמי התכלת של ח[ו]רף. חבלי־אביב… אך סוף סוף הוא יב[ו]א, כן הוא יבֿ[ו]א, ואין להטיל בזה כל ספֿק…

[41] מצבי עתה הוא בלתי ברור. ביום השישי, יום השוק, שלחתי עוד מכתב אחד לוצקאה (ע"י אנשים משם) אל זהבה, ובו ב[י]קשתיה שתמהר להודיע לי על המצב בעיר, ואם אפֿשר לי כבר לשוּב שָמָה. צרפֿתי למכתב זה גם צ צ[י]רפֿתי עוד מכֿתב אחד לתלמידי[,] אלכסנדר ברונברג,⁴³⁵ וגם אותו ב[י]קשתי כָזֹאת. אפֿשר שהייתי מקבל כבר תשובה מאת זהבה על גלויתי שכתבת[י] אליה בשבוע שעבר, אך מפֿני המאורעות הנוראים המתחוללים עתה בדובנה לא באה הנה הפוסתה אתמול. מי יודע מה שנעשה עתה בעיר הא[ו]מללה הזאת? תושבי העיר ביחד עם יושבי כפרי־הסביבה התקוממו נֶגֶד השלטון העירוני – –אלו צבאות־גליציה שלא נשא[ו] עוד את ע[ו]לם הכבד, ומלחמה עזה התחוללה שם, ומי י[דע] את התוצאות המעציבות אם אלו האחרונים ינצחו, אז הרי אין מפלט וישע לכל יהודי־העי[ר] אשר יהיו מטרה לחמת נקמתם של הערלים הפראים האלה[.] עד מתי, עד מתי י[י]משך עוד המצב הנורא הזה?

*

לפי הידיעות שק[י]בלתי מאת אנשים שונים שבאו מלוצק – המצב שם בימים האחרונים נוחַ ביותר, ואנ[ו]כי, אפשר שאסע לשם [בשבוע?] זה, כי נמאסה עלי[י] כבר הַיְשִיבָה במלינוב, ואראה אם המצב בעיר מֻרגז במובן “הידוע”… [–] אצרור את כל חפֿצתי [חפציי] ואסע הביתה, ואם לא [–] אשאר שם עד חג הפסח.

*

[42] כבר בא אבא מבית הכנסת, וסאמר כי א[י]כר אחד בא בתור [פליט?] מדובנא מספר כי הגליצאיים [הפולנים] התפרצו עוד אתמול העירה, והתחילו להתנקם ביהודים בב[י]זה ובנפֿש… ידיעה זו יש בכ[ו]חה לזעזע את הנפֿש עד היסוד, אם גם לא אֻשרה עדיין, הלב מתכ[ו]וץ מרוב כאב וצער, באך אין לא[ל] ידך להועיל, עליך רק לנש[ו]ך את שפתיך עד זוב דם – ולהחריש… להחריש ולסבול במסתרים. אלי! אלי! הכליה אתה רוצה להביא על העם הא[ו]מלל והנדכא הזה? אבא עמד לקר[ו]א את המג[י]לה ובהגיעו אל הדברים: “להרוג לאבד ולהשמיד את כל היהודים וכ' [וכולי] ביום שלשה עשר לחדש אדר” –⁴³⁶ נחנק קולו מדמעות. נ[י]תכה חמת־אלהים ביום “הנס” הזה על יהודי דובנא, וזה הרי משמש בתור סמל לכל העדר הנפֿוץ והמפֻֿזר, שהכ[ו]ל עושים בו כרצונ[ם] בכל מקום שהוא… והיכֿן המפלט? אֵי מוצא? הא[ו]מנם אין גמול ואין ש[י]לם לדמינו, דְמֵי־חִנָם הַנִשְפָכִֿים כַּמַיִם? או ואבוי לגורָלֵנו, בני עם אֻמלל ונודֵד! ⁴³⁷

[יום ד‘,] **י"ז אדר־ב’. תרע"ט. מלינוב** [19 במרס 1919].

ואתמול הייתי נכון כבר לנסוע לוצקאה. אחרי הידיעות המרגיעות [ש]ק[י]בלתי מאת אנשים שונים בראשונה בֻטלה נסיעתי מפני שהעגלה לא נסעה, ואחר כך […] עצרתי בעצמי, כי שוב נפוצו שמועות על מצב־[…] בלוצק. ואיני יודע מה לעשות. כאן קשה עלי[י] לשהות עוד. ובכלל […]⁴³⁸ לב[ו]א לוצקאה אם גם אראה שאין כל אפשרות לה[י]שאר שמה, [43] […]⁴³⁹ מאת זהבה בתור מענה על גלויתי הראשונה ובו היא כותבת שהמצב הוטב במקצת ושאפֿשר לי לָבֹא, המכתב לא גדול אך גם מבין שורותיו מבצבצת אותה האהבה הכבירה שאינה יודעת גבול, ושלקח[ה] שבי את כל לבבה ונפֿשה. לא אכחד שמשתוקק אני לראותה כבר ולה[י]בחן שוב אם גם מקרוב תהא התי[י]חסותי אליה כב כמו מרחוק. אך מי יודע אם יעלה הדבר בידי? המצב הסתבך מא[ו]ד, ומי יודע מה ילד יום. מצבנו עתה כמצב התושבים על הר־געש, היודעים כי בכל שעה ושעה יָרוק [יירק] ההר מתוכו אש־ג[ו]פרית ולהבות־שרפה. דובנא הי[י]תה כ[ו]לה למש[י]סה. והנה עתה כבית־קברות, אחרי הסערה הקשה שעברה עליה, ומי יודע מה שעתידה עוד לסבול העיר הא[ו]מללה הזאת, ממקומות רבים באות ידיעות נוראות על הרג ביהודים, המצב הולך הל[ו]ך ורע מיום לְיום, ובכל עיר ועי[י]רה מִתְהַוֶה[?] מצב של “אין יוצא ואין בא”, הפרספקטיבה לעתיד הכי־ק[רוב] היא איומה, ואֵי מפלט ומקלט? סגר עלינו המֵצַר, ואין לאל ידנו להועיל ולה[י]טיב אף במקצת. וכשאני מתעמק במצב היהודים הח[יצוני] ובמצבי הפנימי – רעדתה האחזתני [אחזתני], אין נחת לא מחוץ ולא מפנים, “מחוץ תשכל חרב ובחדרים – אימה”.⁴⁴⁰ ובאין מעשה ועני[י]ן אני מתהלך כל היום בביתי אנה ואנה, וראשי כבד עלי[י] מר[ו]ב מחשבה ויגון, והמחשבות השחורות, ההשערות[,] הדמיון, מביאות [44] את ה[…] לידי חרדת־[יד]יעה[?]. והיה, אם גם אצא בשלום מתוך [המה]פכה הזאת ברבות הימים, אם אצא בשלום מתוך כל מדורות הגיהינום הנוראות המוכנות לנו בתור יהודים – מה אביא אל אותו המקום אשר אבוא שמה לנוח, לעבוד, וליצור. למה אביא לאותם החיים אשר יהיו, אולי, יותר בטוחים ושלמים לי בתור יהודי – חוץ מרוח נשברה, נפֿש רצוצה, אכולת־סערות וסדוקת־רעמים, עצבים מ[ו]רגזים וגוף חלש ורעוע מרוב סבל וצרה – אשר לא יעלו כבר ארוכה…

יום ב‘[,] כ"ב אדר־ב’. תרע"ט. מלינוב [24 במרס 1919].

מִנסיעתי לוצקאה על מנת לשהות שם עד ימי הפסח – כמעט שנתי[י]אשתי כבר. המצב הכללי הורע עד למא[ו]ד, והכ[ו]ל חי בפחד וּבאֵימַת היום הבא המאַיֵם במאורעותיו הנוראים, שאפשר לצפות להם… כעלה נ[י]דף לפני רוח סערה רועד ומפרכס לב כל יהודי ומתענה בע[י]נויי פחד נוראים. חמת אל[ו]הים ה[ו]תכֿה על יהודי אוקראינה והרי הם הפקר לכל זד ורוצח, ואין מי שיעז[ו]ר להם בצרתם, ואין כל מפלט, כל מוצא מן הַמֵצַר שבו הם נמצאים עתה, כל עיר ועי[י]רה מס[ו]גרת היא בפני עצמה, ואין כל קשר ביניהן ובין חברותיהן. סגר המדבר עלינו,⁴⁴¹ ואין יוצא ואין בָא, ומה שנעשה במקום אחד – הרי זה כדבר האבוד וכלה בחשאי… ובמצב נורא כזה ירא אני מא[ו]ד לב[ו]א לוצקאה ובי[י]חוד, בשעה שאנ[ו]כי חסר כל תְעוּדָה על [אי]חורי[?] לחובת הצבא. עתה רוצה אני רק לב[ו]א לשם, ולקחת משם [45] את כל חפֿצי[י] ולהביאם הנה והנה כבר התכוננתי פעמים אחדות לנסיעה זו, אך בכֿל פעם נסיעתי זו נדחית לשעה אחרת, ועתה איני יודע מתי יעלה בידי לב[ו]א שמה. אתמול באו והודיעו כי גם לוצקאה באו החי[י]לים הגליצאיים המפֿורסמים בחריצותם הנפֿלאה לעשות פרעות ביהודים – ואני ירא שוב לב[ו]א שָמָה. ביום השבת ק[י]בלתי מכֿתב מאת תלמידי אלכסנדר ברונברג בתור מענה על מכֿתבי אליו. כמובן שמדבריו אי־אפֿשר ללמוד כלום על המצב בלוצק, הוא אינו יודע את טיבו ואינו מתעני[י]ן בו גם כן, וכותב הוא לי רק שאב[ו]א בלי שום ד[י]חוי – ודי, דברים יותר ברורים לא יכ[ו]לתי לקוות מאת נער צעיר ושובב זה, שאינו יודע עדיין כלום מהעקת החיים, ולא טעם עדיין מעֻקצם. בכל זאת, חושבני, שאם אקבל בשבוע זה מלוצק איזו ידיעות מרגיעות אסע שמה להעביר את כל חפֿצי[י] ולגבות את חובותי[י] המעטים בערך של[ו]ש מאות רובלים – ואב[ו]א מיד הַבַיְתָה, מוצא אחר אין לי לעת עתה, ולוּ רק נתנו לי רק לחיות בשלום, ולחכות במנוחה לש[י]נוי המצב הכללי ולפתיחת ההסגר הנורא שמסביב… כן, כן לאט לאט אפֿשר להשלים עם הש[י]ממון והש[י]עמום הנוראים שבעי[י]רה הדלה הזאת, ומה גם עתה בשעת־חירום כזו, מה שיעשה הזמן וכו'…

המצב הכללי הקשה משפיע עלי[י] באופֿן רע מא[ו]ד, אין באפֿשרותי להתמכר לשום דבר, לא לקר[ו]א, לא לכתוב – לא כלום, המוח עי[י]ף מרוב הגה⁴⁴² והרה מחשבות־צער ופרספקטיבות⁴⁴³ שחורות ואיומות…

[46] יום ג‘[,] כ["]ג אדר־ב’, תרע"ט, מלינוב [25 במרס 1919].

נמשכים הימים זה אחר זה אבלים, שוממים וקודרים. עוברים הם וסוחפֿים עמהם את כל הטוב הרב[,] את כל העני[י]ן, את כל החליפות רבות־הגו[ו]נים, שהיו יכולים להכיל בתוכֿם – מבלי שוב עוד… כַך עוברים הם הימים, ואני משמים יושב פה בעי[י]רה השוממה ומצפה – לְמַה?… הש[י]עמום קשה מנש[ו]א, ואין כל אפשרות להתעסק בדבר־מה. בחוץ – ח[ו]רף משמים, שלג יורד, הרפֿש שוב התרבה, רוח קרה ולחה מנשבת, השמים קודרים ומעֻנָנִים – דומה כא[י]לו סת[י]ו עתה בעולם ולא אָבִיב. וצר כל כך מסביב, ואעפ"י שכבר קצה הנפֿש בח[ו]רף הַטַרְחָנִי, והיא מתגעגת לאור האביב – בכל זאת תיתי לו⁴⁴⁴ לאביב שלא ימהר לָבֹא! למה ישחית ז[ו]הרו הרחמן והנדיב על האנשים הזדים והרעים שהשחיתו את הארץ? למה יָבֹא לְחַמֵם בְשִמְשוֹ – והלבבות הקרים מקרח לא יֵחַמוּ על ידו? למה יצהיל את פני הארץ החנפֿה שס הסופגת כל כך הרבה דמי נקיים ולא תאמר עוד: “דַי!”?… לא! אינה ראויה ארץ שוממה וחוטאת זו לאור שמש האביב! תאבד בקרתה ובמראה־ש[י]ממונה, ויהי רֵעָה התמידי הח[ו]רף הקפדן עם קרחו, רוחותיו, שלגיו ושמיו האפֿורים והאבלים!

יום ב'[,] ער"ח [ערב ראש חודש, כ"ט אדר ב',] ניסן, תרע"ט, לוצק [31 במרס 1919].

ביום החמ[י]שי בצהרי[י]ם באתי לוצקאה, נסעתי ממלינוב ביום החמ[י]שי בב[ו]קר ולנתי בנאצ’יץ,⁴⁴⁵ מיראתי לב[ו]א לוצקאה בשעה מאֻחרת בערב.

[47] גם הפעם הולך ונשנה מצב־רוחי התמידי, בהיותי במלינוב ערגתי לה[י]חלץ מן הש[י]ממון אשר שם – הנה, ובבואי הנה – אין אני מוצא לי מקום, ואני רוצה כבר לחזור לשם. נדמה לי פה, כי לשבת שם בעי[י]רה הקטנה, במקום שאין אתה [רואה] לפֿניך את הצורות הגסות והמעוררות ג[ו]על נפֿש מהול בפחד כמוס של החי[י]לים וכל הני בריוני⁴⁴⁶ העלולים להשחית ולְחַבֵּל – יותר טוב. בכְלל, מתהלך אני קודר ומשמים תפֿוש ברוב שרעפי על המצב הקשה הנוכֿחי שאין מפלט ממנו. מה יהי סוף כל זה? המצב כל כך הסתבך, ואין אני מאמין כבר כי יוטב בקרוב, ואמנם אם רק לא נביט בשטחיות על כל מה המתרחש מסביבנו באירופה ובכֿל העולם נבוא לִידֵי הוכֿחה, שכל זה לא מחלה קלה ועוברת, אלא כ[י]ליון חרוץ שבא על כל האנושיות הנוכֿחיית, על כל הדור של זמננו; זהו יום הדין הגדול, יום המשפט מלפני אל[ו]הי העוֹלָם, כל המתרחש, כל הנעשה מוביל לדרך אחד, דרך הכ[י]ליון, זאת היא כמו שאפֿשר לומר ברוסית Ϲмихач [?]⁴⁴⁷ של אבדון וכ[י]ליון, הלועגת לכל מעשי בני־האדם, שאינם יודעים שהם מקריבים את הכ[ו]ל רק על מזבחה. כל זה הוא מעין רעש־אדמה שלא ינוח ולא ישק[ו]ט כל עוד שלא יְנַעֵר ולא יפורר את כל מה שנתגַבֵש במשך דורות שלמים, כל עוד שלא ישוב הכ[ו]ל לת[ו]הו וב[ו]הו – ואולי מן הת[ו]הו וב[ו]הו – תופיע שוב רוח האל[ו]הים המרחפת…⁴⁴⁸ אולי, אחר כך, לעת עתה, אין להבחין ברוח אל[ו]הים, ובכ[ו]ל [48] אנו רואים רק את צורת־האדם שנגלתה הפעם בכֿל כ[י]עורה וְנַוְלוּתַה, שולט הפעם האדם באדם לרַע לו, רגש של השחתה של רצח תקף את הכ[ו]ל, השחתה ורציחה מבלי לדעת לשם מה ולמה, כל זה מתכסה עדיין בצעיף של אידיאליות, כביכֿול, של תנועות לאומיות וכו' אבל לא קשה להבחין בכל זה אינסטינקט גַס של אנשים בוּרִים, ורוצחים השואפֿים לדם. דבר זה נראה לנו גם משני הצדדים, גַם משמאל וגם מִימִין, במה שמצטי[י]נים כל התנועות הסוציאליות אנו יודעים ורואים ומרגישים, חוץ מפרעות[,] רציחות, אנרחיות [אנרכיות] ומעשי־תעתועים – לא נתנו עדיין כלום, ואינן רוצות ויכֿולות לתת, אחרת אי־אפֿשר לקוות מן התורה הסוציאליסטית הח[ו]מרית שיסודה – בשקר החיים והאָדָם, ומן הצד השני בעלי הברית, הממלכֿות האדירות שלכאורה רק אל הסדר ואל השלום האנושי עיני־רצונם – והנה אנו רואים אותן עתה כי רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם,⁴⁴⁹ הפה מְדַבֵּר גְדולות וטובות, מחניף ומשַקֵר, והיד – נטויה לעקור ולהרוס, להשחית את כל מַה שמחוץ לגבולם… הגורל הלועג והצוחק עשה אותם ל“מנַצְחִים” לשַעה קצרה, והשתם משתמשים בנ[י]צחון רגעי זה, ומשתדלים לעקור מש[ו]רש הקיום את כל העמים שנ[ו]צחו על יְדֵיהֶם, באכֿזריות שרק האירופים הגסים, הנוכלים והערומִים מֻכֿשרים לָה הם מכֿבידים את עול נ[י]צחונם על המנֻצָחִים, ואינם שמים לב, כי הפעם אין להם עסק ועני[י]ן [49] עם אותם האנשים היחידים שנ[י]הלו את המלחמה, או שהיו חי[י]בים בהתחלת המלחמה, אלא עם כל העמים שלא רצו במלחמה, ועתה ברצונם לסדר את חייהם באופֿן ח[ו]פֿשי ושקט – לא! הם אינם שמים לב לזה, להם אחת הִיא, “כי להכֿרית להרוג ולהשמיד בלבבם, ולהכֿרית גויים לא־מעט”.[,]⁴⁵⁰ כמבטאו של הנביא, אך כמה נלעג הדבר, לא ידעו הזדים הַלָלוּ, כי הם עצמם כורים להם קבר, כי הם עצמם נותנים חרב ביד מתנגדיהם להכֿריתם ולהשמידם, כי הם בהתנהגותָם ובס[י]דורם את השלום⁴⁵¹ באופן אכזרי גורמים למהפכות חדשות, ולשואה אשר לא מרחוק נשורֶנָה…⁴⁵² “ותמלא הארץ חמס”⁴⁵³ אין מפֿלט, אין מנוס, יצאו מדעתם בני־האדם, ונוראה תהי אחריתם, ימים על שנים תרגז הארץ תחת השתוללות יושביה הרוקדים ומשתוללים על פני התהום הפעורה ואשר תִבְלָעֵם אחד אחד… כל זה ברור לכל עין מעמיקה וחודרת לעֹמֶק הָעִנְיָנִים…

והמאורעות המתרחשים מסביבנו אך כל כך קשה ונורא להשלים עם ההכרה האכֿזרי[י]ה הזאת, כל כך נורא להביט בעיני[י]ם פקוחות בפני העתיד האיום המחכה לנו. נורא! נורא! ולכן לא לח[י]נם משתדלים להשלות את הנפֿש בדמיונות שלא מן המציאות, ובחלומות שהם למעלה מן המקום והזמן, רוצה אני למצ[ו]א בהם מקלט ומרגע, לרגע… ואני בונה מגדלי־או[ו]יר והזיה, כי צר עד למחנק פה בעיר, צר, ואין א[ו]ויר לנשימה בסביבה שבה אנו שקועים, ושאין אנו יכ[ו]לים לה[י]חלץ [50] ממנה. ושוב אני נפֿגש במזרח, במזרח שהוא נבדל מן השאון האירופי, במקום שם עוד יש מקומות למכביר שלא נטמאו עדיין בידי בני־האדם הגסות, במקום שהשמים עוד שוחקים בתכלתם העמ[ו]קה, והוד הטבע עדיין בקדמותו הח[ו]פֿשית והפראית עומד, ולא חֻלַל עדיין במקום שם, ההרים הגבוהים, המישורים הרחבים, חולות המדבריות, סלעי־המגור, העמקים הרחבים, נקיקי הסלעים והמערות, משעולי ההרים ומסתריהם התמ][י]רים הזקופֿים, – מעידים על ההוד והנצחיות שבטבע, מעידים על הי[ו]פי העליון שבהו[ו]יה; במקום שם יצא אור־אמונה לכל העולם, ובאו[ו]יר מ[ו]רגש ריח־הראשית, ריח הנצחיות והענקיות שבכ[ו]ל – שמה י[י]שאני דמיוני ושם הוא תוקע את א[ו]הלי הזיותיו הנפֿלאים, שמה, אני מקו[ו]ה, אמצא את אשר לא פ[י]ללתי למצ[ו]א, לאשר אני עורג ונכֿסף זה כמה, ואת אשר לא אדע לכנות בשם, שם אמצא את גרעין ההו[ו]יה היסודי, את סוד נפֿשי, ואת סוד החיים כ[ו]לם, שבלעדו אין להם כל ערך; וכל יסוד,[.] ואני כואב מרוב געגועים, מרוב כ[י]סוף וערוג למזרח, למזרח[,] לארץ־הקדומים, לאדמת הפלאות ולפ[י]נת־העדן היחידה שעל כדור הארץ. ושם – משיחים הרהורי דמיוני – שם אמצא כר נרחב לפעֻלות נִשְגָבות, לחיים מלאים פֶלֶא והוד, הוד וז[ו]הר. וכשאב[ו]א שמה – מוסיפים דמיונותי לספר – ואמצא לפני[י] את ארץ־הפלא [51] משתרעת בכל קסמה הנפלא, ואראה שאין כל תקו[ו]ה מעם העבר העתיק־יומין לשוב ולחדש את נעוריו על אדמת־הפלאות הזאת, לשוב ולהיות לעם בן־מזרח, ולא לעם שבא מן הקור הצפֿוני, ומחשכת הגולה; כשאראה, שאין האנשים האלה שיב[ו]או שמה כדאים וראויים ששמי המזרח יכניסום תחת כ[י]פתם התכֻלה והעמֻקה; כשאוָכַח שכל הבני[י]ן שיב[ו]או בני־עמנו לבנות שמה רק בשקר החיים יסודו, בשקר החיים הגס כזה שבאירופה החצופֿה והריקה מכל תפארת והוד, ושגם הטוב והרע שבה מחֻסרֵי כל י[ו]פי והוד – אָז כרוז אוֹצִיא לכל איש מצוק ומר נפֿש, לכל נודד עי[י]ף, ושבע נדודי־חלומות, לכל אלו שכ[י]תתו את רגליהם מארץ לארץ, וע[י]נו את נפֿשם בכל מדורי הג[י]הינום של התרבות האנושית המזֻי[י]פֿת, ותמיד שאפֿו לדבר־מה נשגב, עָרגו ל“אשר לא כאן”, ח[י]פשו, ב[י]קשו בכל מקום ולא־מצאו כלום, ובכל מקום פגשו רַק במה שלהוא למורת־רוחם, בכל מקום ראו רק קטנות, שפֿלות, ריקנות וכ[י]עור; בחברה הבנויה רק על יסוד קטנות־החיים ופעוטות המחשבה, המושכת בעול צר ומעיק – לא יכלו לשהות עוד – ואינם יודעים אנה לשים את פניהם – להם אקרא: את הקריאה הקדושה: אל המרחב! לח[י]רות! אל ההרים! ה[י]אספֿו ונב[ו]אה למקום ש[ו]מם מי[י]שוב בני־אדם קטנים, ננסים, שפלי רוח וקטני־המ[ו]ח – ושם נתקע את א[ו]הלינו, שם נחיה חיי־טבע ח[ו]פֿשיים נשגבים; שם נתאחד עם הנצחיות שבהו[ו]ייה ונהיה לחלק בולט [52] *ו* * * מרגיש ממנה… שם נאחד את ההוד[,] הי[ו]פי והשירה שבחיים עם המציאות היום־יומית, ולא יוסיפֿו להיות עוד מופרשים ומובדלים זה מִזֶה, כרחוק ארץ משמים… שמים וארץ יתאגדו יחד[י]ו וביניהם – אנו בני־המרחב, שֻתָּפִים להודם[,] לנצחיותם… נשגבים, רוממים[,] ח[ו]פֿשים [כך!], מכל העקה ח[י]צונית, מכבלים שונים, כבלי החברה המשעבדת, החברה הפעוטה והננסית, יהיו חיינו. רבי־תפארת והוד יהיו חיינו, חיים שאין המו[ו]ת נורא להם ושאין המו[ו]ת מאי[י]ם עליהם, המו[ו]ת יהיה כעין שקיעה נהדרה ורוממה, יפה השמש בזריחתו ופי־שבע בשקיעתו, כך צריכים להיות גם החיים, רוממים[,] נשגבים, מלאים הוד וז[ו]הר[,] עליונים בזריחתם, ונפלאים, נשגבים עוד יותר בשקיעתם – כאלו צריכים להיות החיים והמו[ו]ת של בני־המרחב, פרושי החיים ההבליים והריקים מכל הוד ונשגב. והרבה הרבה ימצאו במזרח כא כאלו אשר י[י]ספחו בכל לבבם אל המחנה, רבות הנשמות העורגות הנושאות בקרבן חלומות עולמות רחוקים, רבים הם במזרח בעלי ההזיות הנפלאות והעדינות – שרק שם תחת שמי המזרח בתוך הי[ו]פי הפראי והנפֿלא של הטבע יכלו לצמ[ו]ח, והם י[י]ספחו אל המחנה. הם יצאו אל המרחב, אל ההרים, ושם יפרח עץ־אדם חָדָש, מובדל ומופֿרש מהאו[ו]יר המ[ו]רעל והמחניק שבכל העולם מסביב… ומי יודע אולי תורות חדשות, ואמונות חדשות תצאנה מִשָם?… ואור חדש יבקע משם להאיר את מאפלי[י]ת־הארץ? [53] כי הא[ו]מנם תצא תורה ואורה מתוך ארבעת כתלים מאפילים שוממים של בתי־מדע, מתוך בתי־ספֿרים וממוחות קרים ודוממים של פרופסורים יבשים וזקנים?… הא[ו]מנם מחוק־הברזל הנעבד על ידי האדם תצא אורה חדשה?… ומהי האורה שאין לה מקור טבעי – מקור אורה? מהי האורה שמקורה ספרים מאֻבָקִים וכ[ו]תלי־אונרבסיטות [אוניברסיטות] אפֿלים?… ולו גם כ[ו]תלי אוניברסיטה שבירושלים…⁴⁵⁴ מקור האורה, מקור כל אמונה ותורה תורת־אמת נשגבת – הוא בנצחיות שבטבע עצמה [כך!], בדומם שבה שלא חֻלַל ולא נשחת ע"י האדם הגס והשפֿל, וכל מי שעומד מחוצה לה, אינו יכ[ו]ל לה[י]מצא ממעל לָה, כל הנבדל מהם – ופורש לשקר ולהבל שבקטנות־החיים, לכלאים [לַכְּלָאִים] שבהם, לכבלים המעיקים שלהם – נעשה לעבד נמבזה [נבזה] ואינו יכ[ו]ל ליצור כלום, חוץ מתורות־עבדות חדשות. הם קוראים לזה בשם פרוגרֶס, התקדמות האנושיות – כמה נבזה פרוגרס זה שאינו אלא התנו[ו]נות. אין התקדמות ופרוגרס בחיים[,] יש רק נצחיות, יש רק הוד נצחי ונשגב שבהו[ו]יה, אליהם צריך האדם להתאחד ולהיות לחטיבה שלמה ולהיות נצחי, יפה ופלאי כמוהם. בני־המרחב יהיו כאלה. ואולי זה יהיה מעין יסוד ק[י]בוץ חדש, עם חדש שיִבָרֵא משלל ט[י]פוסים שונים, משלל דמיונות שונים והזיות שונים [שונות], וזה יהיה מעין ק[י]בוץ של חולמים, מלח־האנושיות והיסוד הכי נשגב שבה?… והאדמה אשר שם בה נתקע את א[ו]הלינו תהי אדמת־החלומות, אדמת הקסמים של בני־החלומות וההזיה[.] [54] הוי, חלומות נפלאים, חביבים ויקרים! עמ[ו]ק עמ[ו]ק בקרבי אני מטפח אתכֿם, ובאותם הרגעים הקדושים שאני שוקע בכֿם – כה טוב לי ונעים, מרפא לרוחי הנדכאה הם לי הרגעים האלו, ואיזה ערך יש לכֿל זה הממלא עתה את עולמי גם הקטנות וגם הגדולות כביכול, מול רגעי החלומות הגדולים והנשגבים האלה? עָמֹק עָמֹק בקרבי אני נושא אתכֿם חלומותי[י], החביבים והיקרים, קדושים אתם וטהורים, רגל זר לא תרמ[ו]ס על אדמתכם, ועין זר לא תשז[ו]ף אתכֿם, לפני מי אגלה אתכם? וכי יֵש בסביבה המקומית א[ו]זן ראויה לקלוט לתוכה צלילי החלומות האלה? לא! אָיִן! רק אחד מבין חברי[י] יש, בעל נֶפֶֿש מַרְגֶשֶת וְערה, המרגישה בכל יֹפִי והוד עליונים, המבחיניםה [המבחינה] בכל רטט קל ופרכוס עדין שבחלל ההו[ו]יה, נשמה מזרחית שלהב־דמיונות וזהר ורגשות בוערת בקרבה וז[ו]הר חלומות ישטפֿוהָ – זהו שמואל בורשטָק⁴⁵⁵ חברי חביבי, רק הוא מוכֿשר לשמוע את המנגינה הנפֿלאה על החלומות האלה, ועל יפי העולמות הרחוקים האלה, רק הוא מ[ו]כשר להתפעל מהם ולהשתעשע עליהם בדמיונו, ואת א[ו]זנו אמנם ג[י]ליתי, היום, על כל אוצר־החלומות האלו שאני מצפין מקרבי [בקרבי], לו ס[י]פרתי על ט[י]פוחי דמיוני, והוא הקשיב לי בכו[ו]נה וברטט קדוש, עיניו השחורות הבריקו, ומיד – והכ[ו]ל מצא את ב[י]ט[י] בדמיונו, ושנינו ישבנו שעה ארוכה וצי[י]רנו לנו את החיים של בני־המרחב בין ההרים על אדמת־המזרח [55] הנפלאה, כל אחד מאתנו הוסיף נֹפֶך משלו, ותהיינה תמונות דמיוננו עשירות, רבות־צבעות [צבעים] ונהדרות בקסמן, ואנו שנינו הרגשנו בכל זה, ורק נפשנו אנו רטטה במסתרים לציור כל החיים הנשגבים והנפֿלאים האלה… הוי, חלומותי[י], הנעימים והיקרים, ברוכֿים היו לי, ואני תפֿ[י]לה: “אל אל[ו]הי החיים, אדון כל בריות, אדון כל הנשמות! זכני, והחייני, העבירני את כל הגיהינום הנורא שהבעירו עתה בני־האדם בזדונם וברשעתם שאין לה קץ, הצילני מים־הדמים השחור והאיום הזה והביאני אל המזרח, אל ממלכת־חלומותי[י] היקרים והחביבים, אלי, אל[ו]הי החיים[,] יהי רצון מלפֿניך, ותהי תפֿ[י]לתי הנאמרת בקדושה ובטהרה, כק[ו]דש וט[ו]הר חלומותי[י] לרצון לפֿניך, ותבקיענה כנפיה הצחורות את רקיעי־השחור הסוככים עתה בעד תכלת שמיך הרחוקים ותב[ו]א לפניך ותקבלנה ברצון”.

הוי חלומותי[י] החביבים והיקרים. ברוכים תהיו לי… תנו לי כֹחַ וא[ו]מץ לסב[ו]ל את היקיצות ואת המציאות המרה והאפֿלה…

*

אין אני רוצה לחלל את קדֻשת־רשימתי הנוכֿחית שבחלומות־ז[ו]הר עליונים יסודה – בעניני[י] הנוכחיים הפעוטים, ואין אני רוצה לכֿתוב עתה אודותם, אעפ"י שרק הודות להם באתי הנה. טוב לי שגם איני יוצא החוצה כל היום, ואני יכול לשמור על מנוחת־נפשי ות[ו]ם חלומותי[י]. יודע אני כי כשאצא החוצה, בשאון הקשה, ולמראה צורות בני־האדם [56] הגסות ואת פני השדים המחבלים ופני הזדים השונים המרעילים את האו[ו]יר – תהי היקיצה נוראה ואיומה יותר מדי – – – – – –

יום ג'[,] ר"ח [ראש חודש] ניסן, תרע"ט. לוצק [1 באפריל 1919].

זה היום השני שאין אני יוצא החוצה, נתתי את התעודה שלי שיעשו לה את “ת[י]קונה”…⁴⁵⁶ ובלעדה – ירא אני להתהלך בעיר, אעפ“י שאין כל סכנה, אך בכל זֹאת… מצב־רוחי הוא כה נורא! לעזאזל, למה עלי[י] להצטער כ”כ [כל כך]?… למדוע הוטל כל כֹבֶד־הצער של המצב הנוכחי רַק על רוחי הנכֿאה? ולמה אהגה, אהרהר יותר מאחרים? אך מה לעשות? אין אני אשם בָזֶה, את טבעי אינני יכ[ו]ל להמיר ולשנות. ובראותי, ובהרגישי את כל מה המתחולל עתה מסביב – אין אני יכול להסב את תשומת־לבי מכל זֶה, וזה פועל פע[ו]לה מדכאה ונוראה על כל מהלך־נפֿשי וגם על בריאותי. כי באמת, הרי על האדם להיות קשה מברזל להכֿיל בקרבו כ"כ [כל כך] הרבה צער ויגון – מבלי שיסב לו כל הפסד. ואני הרי מ[ו]קף מכל הצדדים, מפנים ומחוץ. שמה וש[י]ממון, אנה אפֿנה? החיים הכלליים מכ[ו]ערים כל כך. האנשים רעים, הכ[ו]ל גַס ומז[ו]הם, ובלב־פנימה – אין נחת, כי להיכֿן אסתר [אֶסָּתֵר] אתו אם מסביב רק ש[י]ממון וקדרות. הה, מי י[י]תנני עתה במדבר, באיי ה[ים] מקום שמם הרחק, הרחק מי[י]שוב בני־האדם, במקום שם רַק יפי הטבע ופראיותה, מי י[י]תנני שם עם עוד חבר־רעים מרגישים כמוני. כי אז נַחתִי, כי אז רוח אחרת תקפֿתני…

[57] יום ב‘[,] ז’ ניסן, תרע"ט, מלינוב [7 באפריל 1919].

ביום החמ[י]שי שעבר בערב, באתי הביתה מלוצק הביתה [.] הייתי יכול לשהות שם עוד כשבוע ימים, אך קשה היה עלי[י] לנש[ו]א את השאון וההמולה המעוררים עתה רק פחד כמוס בפֿני העתיד הקרוב… וסכנת־המצב בעיר הרי היא יותר חזקה… ולכֿן מ[י]הרתי לעזוב את העיר – ולבוא אל העי[י]רה במקום שהמצב איך שיהיה, שוקט ביותר ומיַשֵן בדממתו את העצבים הנרגזים… באותו השבוע ששהיתי בלוצק ערכה המיליציה המקומית “ח[י]פוש” בלילה אחד בכל בתי העי[י]רה [מלינוב] על המשתמטים… גם בביתנו היו, וטוב שלא הייתי כאן… אלא שידיעה זו הכניסה בקרבי רעד־פחד לעתיד… אך בכֿל זאת, כאן העצבים נחים ביותר, מסביב שקט ודממה, אין אתה רואה לפֿניך את אותם הפרצופֿים הצבאיים המפילים זו[ו]עה בכל מקום חנותם, ונוסף לכֿל זה, פסקו ימות הגשמים, הקור ששלט עד הנה שלא בזמנו חדל, הב[י]צה נתי[י]בשה, ח[ו]ם נעים ממלא את הא[ו]יר, רוח אביב מנשב ומנחם ומעודד את הרוח הנכֿאה, מסיר את צעיף “המרה השחורה”, ומעורר בלב תקו[ו]ה וחלומות רבי אורה וז[ו]הר, קל[י]פֿות קל[י]פֿות עבות מתפוררות ונופֿלות מעל גבי הנפֿש ומעי[י]נות־חיים רעננים וזכים מתפרצים בשאון ובהשתובבות. הנשימה ח[ו]פֿשית, החזה מתרחב, ואין מרחב למספיק, אין מרחק שיהי דיו להכיל את רוב כ[י]סופֿי[י] והתפרצותי…

הולך ונשנה אותו מצב רוח שבכֿ[ו]ל אביב ואביב – הנצא את חובתנו (58) רק בזה?… וכי רק בזה נמצא ס[י]פוק?… ואחר כך שוב הכ[ו]ל ישוב לקדמותו?… וכל זה רק שעשועי־דמיון ומחזה שו[ו]א ותעתועים?…

יום א'[,] י"ג בח[ו]דש האביב [ניסן], תרע"ט. מלינוב [13 באפריל 1919].

הימים פה לפני חג הרא הח[י]רות, חג הפסח, החג החביב והנעים, החג הכי עשיר בז[י]כרונות־ילדות שטופֿי אורה וחמימות מלטפֿת… חלפֿו לבלי שוב עוד הימים הטובים והנעימים ההם! אבד לא רק הריטמוס הפנימי שלהם, אלא גם הח[י]צוניות שלהם אבדה כבר, אבד כלי־הנגינה שעליו נִמְתַּח אָז מיתר האידיליה הרכה והעשירה… אין זה ביתנו, אין זה אותו הבית שמלפנים, זוהי חורבה של ימי־המלחמה שטֻלאה ותֻקנה במקצת, אין אותם הכלים היפים שספגו לתוכֿם כל כך הרבה חלומות ודמיונות נעימים ושהיו לדוממים חיים, אין אותם כלי הבית, רהיטי־הבית שהיו מקבלים צורה חדשה עם בֹא חג האביב… והיכֿן היא אותה השלו[ו]ה שהי[י]תה נסוכֿה על הכ[ו]ל גם בבית גם בחוץ? אמנם עדיין ימים אלו מלפפים את הלב במין חמימות מיוחדה, עדיין הם מדברים, משוחים הם בשפֿה א[י]למת, שפת החלומות, עדיין מנחמים הם חרש חרש, אך עד כמה רבה אי־הבטחה בכל זה, כמה רִגוּז, אי־מנוחה ורעד סתום בשפֿה הזאת!… והלב – כמה כופֿר הוא, אינו מאמין, וגם ברגע זה שהוא מאמין, הוא יודע ומכיר שהוא מאמין רק לרגע, והאמונה הבאה מתוך הכרה מתוך הכרח[,] מתוך ידיעה שתעבור בקרוב – כמה עלובה היא, וכמה דלה! – –

*

[59] חג הח[י]רות בא… וכמה מרגיז ונורא הדבר. עבדים הננו עדיין, עבדים בגו ובנפֿש. מצב עמנו בגולה הוא כל כך נורא עתה. אי כמה אסונות, כמה פגעים, כמה צרות חָלִים עתה על ראשו הא[ו]מלל, והעם עצמו – אהה, יש שאתה בא לידי הכרה, שגם לרחמים אינו ראוי… כל כך ירד פלאים!… אני אומר “העם” – אך הא[ו]מנם עדיין ראויים אנו לה[י]קרא בשם כולל זה? הן זהו רק עדר, עדר נפוץ ומפורד… והמצב עתה הוא כה מעורר פחד ויראה. אין מפלט ומוצא. נתונים אנו כמו בטבעת־בַרְזֶל ומסורים בידי הגורל, וחי[י]נו תלויים בְי[ו]שרו… עד כמה עוד יֵאָרֵך מצב זה? האל[ו]הים הטוב יודע. אה! לא טוב הנהו האל[ו]הים, אך מי יודע אולי עשוהו האנשים עצמם לאכזר כזה? הן באמת, אין האנשים ראויים עתה לרחמים, כשיש רחמים ואהבה בלב האנשים – אז גם בלב האל[ו]הים יש רחמים ואהבה, אך אם לב האנוש נשחת כ"כ [כל כך][,] הַתְאַבֵּן ויהי לעריץ ואכזר – האל[ו]הים איך ירחם ויאהב?…

*

עד כמה רבה השפעת האביב, השפעת האורה, וג[י]לוי המרחקים הכח[ו]לים, כמה מתרחב הלב, כמה מתרחב החזה והנשימה מתרחבה, וציצי־אמונה צצים בלב, ופרחי־תקו[ו]ה זעירים מגיחים… אך רב וחזק הוא הספק. ובכֿל זאת, כמעט שקשה להאמין גם הפעם בנ[י]צחון הרע, והלב שואל: הא[ו]מנם לא יביא האביב בכנפיו אור וחיים לכל באי־התבל?… הא[ו]מנם לא יביא אתו רוח חדשה לבני־האדם?… איך זה?… לא! אחרת [60] לא תוכל היות!" הוי לב כופר־מאמין, פ[י]כח־תמים!… כמה רבה השפעת האביב, כמה גדולה. איך שיהיה, ברוך יהי האביב! טובים הם הי[י]סורים והע[י]נויים הפנימיים מול אור החמה וז[ו]הר־החיים, מע[י]נויי־הנפֿש במחשכי־סת[י]ו תמידיים הקודרים וזועפֿים…

יום ו‘[,] ב’ [צ“ל: ג'] דחוה"מ פסח, [י”ח ניסן] תרע"ט. מלינוב [18 באפריל 1919].

אמרתי: הנה באתי הביתה לימי החג, חג־האביב, באתי לעי[י]רה השוקטה והשלו[ו]ה בערך, ובטוחה מכ במקצת מכל אותם האיומים הנפגשים על כל שעל וצעד בעיר – ואנוח במקצת, כלומר: ארגע במקצת, כי המנוחה בכלל זרה לי ולרוחי; אמרתי: הנה ימי־אביב בהירים וחמים באו, ימי ז[ו]הר, הנ[י]צנים נראו בארץ, המרחקים נעשו לבהירים וכח[ו]לים והם קוראים אליהם ומושכים במראה־הקסם שלהם, צפצוף־צ[י]פ[ו]רים. נ[י]שא מסביב באו[ו]יר[,] רְוֵי גיל וא[ו]שר־חיים, לעתים י[י]שָמָעו גם סלסולי־הזמיר, וכל המראה שמסביב לעי[י]רה הוא כה מרהיב, כה שוקט בצבעיו העדינים והחדשים, – בלב עולים וצצים נ[י]צנים חדשים, הוא מנער ממנו את האפֿר הרב שנתגבש עליו בימי הח[ו]רף הקודרים, ושוב מעי[י]נות־אורה טמירים בוקעים מתוכו, שוב חלומות־אורה הנוהרים לעולמות־אורה, ל[…] לשקט־תכלת – בימי האביב האלו הטובים והמנחמים (ולוּ גם תהי נחמתם חצי־נחמה) – אֵרָגַע במקצת, אשָקט, מבטי יתבָהֵר במקצת, ואוסיף כ[ו]ח ליצור, לחלום לחלום לא רק לשם החלום גרידא [61] אלא בכדי לקשרו עם המציאות, עם העתיד… – אך כנראה שכך כבר נגזר [ע]לי[י] שלא אשק[ו]ט ולא ארגע גם באותו מקום שאפשר. התרגזותי התמידית לא פסקה גם הפעם, ואם לא די היה בשלי, בע[י]נויי הפנימיים המדריכֿים תמיד את מנוחתי – הנה באו להוסיף עליהם – העינויים הבאים מחוץ, מן הסביבה. וכל זה ממרר את חיי עד היסוד ולה[י]רגע אין אני יכֿול גם לרגע, ושוב אני צריך כבר לחשו[ב] על יציאה קרובה מבית־המולדת, ולה[י]קלט שוב לגיהינום של הטלטולים, והצרות השונות והרבות הַמְחַכּות לי בעתיד הקרוב בעיר, במצב הכללי הנוכחי, שהוא כּה נוֹרָא וּמָלֵא־אִיוּם…

וזה הדבר: זה ימים אחדים שפני אבא הולכים הל ורעים מיום ליום, קודר יתהלך ונראה שבקרבו – מועקה נוראה רו[ו]ת־י[י]סורים פְנִימִיִים קָשִים. בתח[י]לה לא עמדתי על סוד־צערו, חשבתי שז[וֹ]הו הצטננות שגרמה למחלה קלה ועוברת – אך אתמול בלילה נגלה לי סוד זה: באתי בערב הבי[י]תה ומצאתי את אבא והדודה יושבים בבית, ואבא שותק ועצב מא[ו]ד, אחר כך התחילו שוב לדבר, ואבא התמרמר על הספקטטל⁴⁵⁷ שיערכו כאן ושמלכה⁴⁵⁸ משתתפֿת בו בתור ארטיסטית, מה שד[י]ברו בתח[י]לה לא ידעתי, אחר כך ס[י]פרה הדודה, שהוא בכה הרבה ושהבנים ממררים את חייו… ובי[י]חוד אני… אין אני הולך להתפלל[,] אין אני מעיין בספר, בתלמוד וכו' נתפקרתי לגמרי, ובו[ו]דאי שאני [62] גם מעשן בשבת… כָל זה מדכא את רוחו עד היסוד – וזאת היא ס[י]בת־צערו שהשפיע לרעה כל כך על בריאותו ומהלך־רוחו בכלל. דבר זה עשה עלי[י] ר[ו]שם נורא, סהדי במרומים, מה רבה אהבתי הטמירה לאַבָא וכמה חרד אני לשלומו, כמה מעריץ אני את תֹם־לבו[,] את ישרותו שקשה למצ[ו]א כמוהו [כמוהָ] אצל איש אחר, את נפשיותו האמתית, את אמונתו הכבירה והרחבה הטהורה מכל שמץ של זיוף וצביעות, כמו שפוגשים על כל צעד אצל שאר “יראי־השמים” מגיל זה ומי כמוני חודר לתוך כל מערכי־לבבו ויודע לערוך באובי[י]קטיביות גמורה את השקפתו התמימה והשלמה? ומי כמוני מבין לרוחו ל אם גם רחוק אני ממנו כרחוק מזרח ממערב? וכמה גדולה אהבתי לו[,] אהבת־בֵן נאמן ומסור? אך, מה לי לעשות? וכי יכול אני להתאים את מהלך־חיי לרצונו ולהשקפתו, ולוּ גם חפֿצתי בזה והשתדלתי לעשות כּכָֿה? וכי יכול אני להיות כלפי חוץ מה שאיני? בן אני לאבי – וכמוהו שונא אני את הזיוף והצביעות הח[י]צוניים ואין אני יכול להשתמש בהם. ומה הוא רוצה ממני? – הן באמת, לנגד עיניו אין אני עושה כל דבר שאני יודע שהוא למורת רוחו ורצונו, ואני מתנהג, כל עוד שאני בבית[,] בתכלית “ההכשר” – והכ[ו]ל בכדי לשלא ארגיז את [63] רוחו. אלא מה? רוצה הוא שאתנהג עפ“י כל הדקדוקים והפרטים[,] שאלך בכל ב[ו]קר וערב לבית הכנסת. ההליכֿה אינה קשה עלי[י] לגמרי, לג[ו]על נפש לי רק מַרְאֵה האנשים היהודונים הזרים לרוחי לגמרי, אותם גסי־הנפֿש והרוח שאינם ראויים לה[י]קרא בשם אנשים ובשם עברים לא כל שכן, אלו הם חלאת עם־הַעֵדֶר חלאת־חלאתו, סוחרים וספקולנטים מתבזים ושפלים שדבר אין להם להם [כך!] בעולמם חוץ משקר ורמאות והונאת־הבריות, שאין בלבבם לא אל[ו]הים, לא רגש, לא ניצוץ של דת במובן הפשוט והתמים של מ[י]לה, היודעים רַק את מלמול־השפתי[י]ם מתוך תפ[י]לה שנעשת[ה] אצלם לחולין לִצחוק ולדבר שבהרגל ושבית־הכנסת נהפך על ידם למערת־פריצים[,] לקן־הרמאות וההונאה, קן התרמית הפעוטה והגסה של המחס[ו]ר; בית הכנסת נהפך על ידם לבירז’ה – ולפקוד לעתים תכופות מקום כָּזֶה ולה[י]מצא בין אנשים מאוסים כאלה – אין את נפֿשי, אנ[ו]כי זה כבר התרחקתי והשתחררתי מן הסביבה הזאת, ואין אני רוצה ואיני יכול לה[י]]מצא ביניהם גם בקרבת־מקום; כמו כן הדבר בנוגע לל[י]מוד, דבר שאיני יכ[ו]ל בשום אופֿן, אלא רק ע”י הזיוף שזר לי כל כך, יכול הייתי לשבת ולעיין במדרש – דבר המעני[י]ן אותי במ[י]דה ידועה, – אבל יודע אני שלא לזה אבא מְכַוֵן – הוא מכון לל[י]מוד ההלכות והס[ו]גיות שבתלמוד, ואנ[ו]כי בשום אופן לא אוכל לשבת ולהשתעמם על גבי “ביצה שנולדה ביום־טוב” [64] ועוד דברים כאלו שהיו למורת רוחי גם בימי ילדותי, לא כל שכן עתה. כן, איני רוצה ובי[י]חוד איני יכול – אבל בכמה ע[י]נויים קשים ונוראים עולה לי כל זה, מי כמה מתענה אני במסתרים בי[ו]דעי שכל זה משפיע השפעה מדכאת על אבא, מהרסת את בריאותו, ומעכירה את רוחו. כמה נורא הדבר, מיום שנברא שיצאתי לאו[ו]יר העולם הייתי נתון בצבת של הח[י]נוך המָשחת הזה, ח[י]נוך של אב דתי וחרד, וכמה הפסד, כמה אסונות גרם לי אסון ח[י]נוך זה, על ידו נעשיתי לבודד[,] לבעל מרה שחורה, לא הכרתי את ח[י]רות הרצון והטבע למרות נטי[י]תי הטבעית לזה, ולמרות הסביבה המתאימה של הטבע המקומי מ – טֻפַח בי מין פחד “יהודי”, מין מורך־לב גלותי, הה, אלי, לוּ ח[ו]נכתי באופֿן אחר – מי יודע לאיזה מדרגה הייתי יכול להגיע, הן גופי כה שלם בריא בטבעו, קומתי גבוהה, זקופֿה, מראה פני[י] כה מלא־חיים וְנֹעַר, אך הח[י]נוך הארור הזה הכה בי את ש[ו]רשיו לכל ימי חיי, מן הכבלים הח[י]צוניים שלו השתחררתי, אך כבליו הפנימיים מחלידים עוד קרבי[י] פנימה… אמרתי: גם את אלו אשרש מקרבי בכ[ו]ח, במלחמה תכופה, עד שסוף [סוף] א[י]עשה לבן־חורין גא, והנה יצאתי כבר מרשותו של אבא, לא ילד אני עברתי כבר לתח' [לתחילת] העשירית השלישית [העשור השלישי], בן עשרים ושתי[י]ם אנ[ו]כי – ועוד כואב לבבי, עודני מתענה שמלחמתי זו גורמת כאב [65] לאבא… א[ו]מלל! א[ו]מלל! וכי תוכל להגיע לאיזה מרום, אם בכל פעם תסוב את מבטך לאחור, ותצטער על הק[ו]רבנות שמלחמתך השאירה מאח[ו]ריך בעֹמק?… וחוששני, שקלון־הח[י]נוך הזה י[י]שאר לנצח לכתם על חיי עד יום מותי. ארור יהי הח[י]נוך הזה שבעטיו אֹבַד ואגו[ו]ע בלי כל פעולות ומעשים כבירים, בלי כל גבורות־הוד וקרבות־יפעה שהייתי יכול לחולל – לולא אשמתו… ואגב נזכרתי ברעי המשורר הצעיר בעל הכ[י]שרון הנעלה והכביר אברהם שליונסקי,⁴⁵⁹ כמה שונים חייו מחיי בכל הפרטים, כמה פורה היא הקרקע של כ[י]שרונו ויצירתו בכלל, ח[י]רות, ח[י]רות בכ[ו]ל, בח[י]נוך, בחיים, בבית[,] ברחוב ובכל מקום, הוי רֵע, בח[י]רות חֻנכת, בח[י]ורות גדלת ובח[י]רות אתה יוצר ועושה את דרכך בַחַיִים – אשרֶ יך חָבֵר! ע“י כל זה לגדולות תגיע ור[ו]ממות תַשִיג. האזכה גם אנ[ו]כֿי לזה?… מתי?… וכי בן י”ג אנ[ו]כי? אחת לי־י[י]שאר: לקלל. רק הקללה עדיין מרחפת על שפתי[י] ונכונה להתפרץ בזעם…

*

נוסף לכל זה, גם השמועות השונות על מאורעות שונים העתידים להתרחש בקרוב, על גיוסים חדשים, ואני – בַתָוֶך, אני צפוי לכל הסכנות האלה, כי מפלט לא יהי לי כבר באופֿן כזה… כל זה מרגיז את רוחי עד היסוד, ושאלת ארגון עתידי הקרוב עומדת לפני[י] בכל מוראותוה: מה לעשות לי לימי הקיץ? כאן אי אפשר לה[י]שאר[,] [66] בעיר עלול המצב להשתנות לרע בכל רגע ולאין[י]ם עלי[י] באיומיו הכי־נוראים,[.] המצב בכלל באוקראינה הוא כמו לפני התפרצותו של הר־גָעַש, ובי[י]חוד לנו היהודים… לכן עלתה במוחי מחשבה חדשה: לנס[ו]ע לפולין, במקום שם כפי הנשמע הסדר הוקם ושלום ושלו[ו]ה לכל אזרחי־הארץ. ועוד זאת: שמעתי כי הדרך לא“י כבר נפתחה דרך טְרִיאֶסט,⁴⁶⁰ ואם אָמנם נָכֿון הדבר – אז עם האפֿשרות הראשונה אסע שמה. וגם בלי זה, אם רק תאֻשרנה הידיעות על הסדר הגמור שבארץ, ואראה שאין כל סכנה צפויה בדרך – קרוב לו[ו]דאי שאסע שמה. אך כמובן שמוקדם עוד לדון ע”ד [על דבר] זה, בטרם שאבוא לוצקאה וא[י]ו[ו]דע מכל הפרטים.

הוי אלי, אלי והשמש כה מאירה וצוהלת, ואורה כה מנחם ומַבְטִיחַ… רוח אביבי קל מנשב ונגיעתו כנגיעת צלילי מנגינה על ברחשי הלב הנרדמים… גשם אביב ירד שלשום ומיד־אחרי הגשם עלו וצצו עשבים ירוקים־ירוקים ופקעים זעירים נראו על ענפי העצים – מסביב אור ושלו[ו]ה, שלו[ו]ת הפריחה והשגשוג, מסביב אור וצחוק, צחוק מלכת־האביב הנאו[ו]ה, מה רב הטוב הצפון בעולם זה, אפשר לשאוב ממנו מל[ו]א ח[ו]פֿני הנשמה והלב – אך מה רבים מכשולי המציאות, מה רבות הפעוטיות [הפעוטִיוּת] והקטנותות [והקטנוּתוֹת] הארורות והנמבזות שביניהן גם אלו שד[י]ברתי עליהם [עליהן] למעלה, מה רבים האויבים הנ [67] הנכֿונים בכל פעם לקצץ את הכנפֿי[י]ם המוכֿנות להתרומם ולה[י]תפש לרום ולמרחב…

*

הבדידות רבה. רבים הנ[י]גודים והסתירות שבכ[ו]ל. לכאורה הרי טוב לנפֿש בשקט שמסביב, בהדרת־הטבע, אך בכֿל זאת קשה להתהלך בודד ולהשתקע בתוך כל מה הממלא את עולמך – מבלי להביע לפני אחרים כלום, סוף סוף קשה ללב בי[ו]דעו שאין אף נפֿש אחת מסביב שתדע את מהלך־רוחך ואת מקצת מה שממלא את עולמך. בלוצק, אם גם שם מצבי בנידון זה קשה, אך יש שם לכל הפחות אחדים ובי[י]חוד: אחד – והוא שמואל בורשטאק החביב שאתו אני יכול לשוחח ולדבר על הכ[ו]ל[.] הוא גם מבין גם מרגיש, לזה לא כל אחד זוכֿה. אףך פה – ש[י]ממון ושמה, אין אף אחד שאוכל להתרועע אתו פשוט בכד[י] לבלות את העת, במובן יותר עליון – אין כדאי לדבר אפילו, אך גם כזה אָיִן. כ[ו]לם זרים לרוחי, את כ[ו]לם אני שונא. ולכֿן בה[י]וָכְחִי שיש פה אחד המבין ומרגיש במקצת מן המקצת כי בכלל הצעיר, [?] טירון גמור בחיים ובספרות, אך מ[ו]כשר הוא לכל הפחות לאיזו שיחה רצינית – נפֿגשתי אתו בימים האחרונים לפֿעמים תכופֿות בכדי לפֿזר במקצת את ש[י]עמום־בדידותי. לידי אמצעים כאלו אני מ[ו]כרח להגיע במצב כזה, פה בעי[י]רה הגלותית הנוראה הארורה. הו, היכן היא הח[י]רות הגמורה[,] היכן אראה בני־אדם ח[ו]פשיים],] [68] יהודים ח[ו]פֿשיים, חיים ח[ו]פֿשיים ונהדרים?… והקטנות, הקטנות הנמאסה – אי המ[קו]ם שלא תשכֹן בו? ולא תְרַגֵז את העצבים על כל צעד ושעל?

יום ב'[,] כ“ח ניסן, תרע”ט. לוצק [28 באפריל 1919].

ביום הש[י]שי לפֿנות ב[ו]קר נסעתי ממלינוב, הייתי שוהה שם עד אחר השבת אלא שיראתי מפני הח[י]פושים שהתכוננו אליהם לפי השמועות, ולא ידעתי שאני בורח מן “הפחת אל הפח”. באתי הנה בצהרי[י]ם של אותו היום, ומיד הצליף עלי[י] “האו[ו]יר הקשה” של העיר ונוכֿחתי שאין מן הראוי בשבילי להסתדר פה ולחיות תמיד ברֶטֶט של פחד, ופה מסרו לי שאל העי[י]רה הורוחוב⁴⁶¹ דורשים מורה ומציעים תנאים טובים, והחלטתי לנס[ו]ע לשם, אך מיד שבתי מהחלטתי, כי מצאתי שגם שם המצב מסֻכָּן, כפי שכבר הוכיחו העובדות, ועוד: העי[י]רה הנ“ל נעשתה בעת האחרונה לאחד המרכזים הצבאיים, ומן הראוי לבלי לה[י]מצא שם, והנה ביום השבת נפֿגשתי עם ברצטצ’קאי⁴⁶² אחד שבא הנה לדרוש אחר מורה בשביל ביה”ס דשם [בית הספר דְשָׁם – שֶׁשָּׁם], ומיד גמרתי אִתו שאסע בעירו עמו שמה, הנסיעה הי[י]תה מוגבלה לַיום, אך הנה בא המאורע של היום, המכריח אותי לשבת בַיְתָה, ושגרם לי ע[י]נויים קשים ונוראים שגזלו ממני הרבה בריאות, והשפיעה עלי[י] השפעה מדכאה ונוראה. וכך היה הדבר: אתמול בערב באו אלי[י] החברים לַנְגֶר וכָּשֶר⁴⁶³ והודיעו [69] לי שעפ“י שמועות שאפשר לסמוך עליהן, מתכוננים באותו הלילה לערוך ח[י]פושים בכל העיר, והציעו לי שאחזיק באמצעים שיגינו עלי[י] מפני הסכנה הזאת. פעמים אח זמן מרובה ישבנו ודנו בנידון זה, באיזה אמצעים עלי[י] להחזיק שאהיה בטוח ביותר, אך לידי שום החלטה לא באתי, וכמעט שהיה מ[ו]חלט אצלי ללון בבית. אך לא עברה זמן שעה מרובה אחרי הליכתם של חברי[י] הנ”ל, והנה באו שוב והודיעו כי השמועות הנ“ל מא וא[י]שרו ביתר ת[ו]קף את השמועה הנ”ל[.] אחרי רוב י[י]שובי־דעות החלטתי ללכת וללון בחנותו של שַפִיר⁴⁶⁴ הקרובה לבית זה, ובשעה האחת עשרה יצאתי מן הבית בלו[ו]י[י]ת כשר[,] לנגר ושפ[י]ר. לקחתי אתי עוד פרו[ו]ה אחת ומכסה, ובאתי אל החנות, שסגרוה בעדי מחוץ, ואנ[ו]כי נשארתי שמה בח[ו]שך. מצב־רוחי באותה שעה היה נורא, הכרתי כמה רבה חולשתי, ואין אונים אני מול היד הא הח[י]צונית האכזרי[י]ה שהיא כל כך מעיקה עתה עלינו, ומכחידה כל רגש מקורי ועצמי, כל ח[י]רות פנימית ומשעבדת את ה“הכ[ו]ל” שבנו לכ[ו]חה… מר על היה עלי[י] רוחי; ש[י]ני[י] נקשו זו לזו מרוב התמרמרות ופחד מפני התוצאות, מוחי היה מָלֶא הרהורים מבעיתים, ומחשבות שחורות, כל רעד וזיע העיר בי פחד אין־גבולות. לאט, לאט התחלתי לערוך לי את “משכבי” ב“אכסני[י]ת הלילה” הזאת, אך החשכה הי[י]תה מרובה ונתקלתי בחפצים שונים, ובמאז ובמאזני[י]ם שעל ידי הנגיעה בהם הוציאו רעש וקשקוש שהרגיזוני מא[ו]ד, מחששי שמא [70] ישמעו בחוץ שישנו מי שהוא בחנות, התחלתי לטפל בזהירות יותר מרובה, וערכתי לי את משכבי על הרצפה מאחורי ש[ו]לחן החנות העשוי כמין ת[י]בה ארוכה, שכבתי לי והשתקעתי במחשבותי[י] הקודרות שהגדילו מרגע לרגע את הרעד הקשה שתקף את כל א[י]ברי[י], לקחתי פפירוסה והדלקתיה אבל יראתי שמא י[י]ראה מבעד חרכי דלת החנות אור מאש של הסיגרה, והחבאתיה בארג באגרופי החלול… למרות כל זה עוד היה חששי מרובה והשתדלתי לבלי לעשן, ובמשך כל הלילה ע[י]שנתי רק כשל[ו]ש פפירוסות. עת מועטה שכבתי אך מיד קפץ עלי[י] רוגזו של עכבר שהגיח מחורו, וקפץ קרוב למשכבי, ג[ו]על־נפש תקפֿני, לא חפֿצתי לה[י]רדם במקום זֶה, ושהעכֿברים ירקדו מסביבי, וקמתי, לקחתי ספסל גבוה שעמד אצלי[,] הנחתיו לא[ו]רכו על הרצפה ושכבתי עליו, כשראשי תָּמוּך בזרועותי[י], אך שאון גדול שקם קרוב לחנות לא נתן לי לנוח אף לרגע, כל שאון, וכל קול צעדים שנשמע מעבר לדלת בחוץ, עורר בי פחד כמוס קשה ונורא, אך בי[י]חוד גָדַל פחדי אחר כך כשנתאספו הרבה חי[י]לים קרוב לחנותי (לא ידעתי מה שקרה שם) וסאנו וצעקו מבלי הרף, וירו לתכופֿות [כך!], שערותי[י] סמרו, דמיון־הפחד התרחב, ש[י]ערתי כי בו[ו]דאי י[י]ערכֿו פרעות ויפתחו את כל החנויות וימצאוני בפ[י]נה ואז – – – – – כעבור כמה שעות חדל השאון, והוא חזר ונשנה רק לעתים רחוקות, [71] כה ישבתי לי עת מרובה, לה[י]רדם לגמרי לא יכ[ו]לתי עוד, ובכל רגע ורגע – כשעיני[י] התחילו לה[י]סגר – נזכרתי במצב שאני נתון בו והשתדלתי לבלי לה[י]רדם: כי מי יודע אולי י[י]שמע בחוץ קול נחרתי?… אחר כך קפץ עלי[י] רוגזם של יושבי החנות השני[י]ה, (שהם גרים בה גם כמו בבית) שאני חשבתים בתח[י]לה גם כן ל“מתחבאים”[.] בתח[י]לה נשמע קול אנחות, אחר כך קול דברים, דבר זה הרגיזני מא[ו]ד, וכמעט שהייתי מתפרץ מסבלנותי וצועק: [“]החרישו! פן י[י]שָמע בחוץ!”… סוף סוף בשעה מא[ו]חרת בלילה אחרי תלאות קשות וע[י]נויים פנימיים, רעד־פחד שתקף את כל א[י]ברי[י] שרטטו כמו מתוך קדחת קשה – עי[י]פֿתי לשבת על הישיבה הספֿסל הזה ושכבתי על משכבי ונרדמתי, פעמים רבות הקיצותי, כי מפני הקור שֶתָּקְפַֿנִי, אך נרדמתי שנית ולפֿנות ב[ו]קר הקיצותי, וכבר התחלתי לחשוב על מצבי לב[ו]קר זה: כיצד לצאת מן החנות כשיפֿתחוה לפני[י], מבלי שיכירו השוטרים ברחוב בדבר,[.] עת מרובה לא חִכִּיתִי, נ[י]גש שפיר, נשמעה ב חריקת המפֿתח, הדלת נפֿתחה, וכשראיתי שאין איש ברחוב מ[י]הרתי לצאת ולה[י]כנס הביתה, כשכֻלִי רוֹעֵד, מפחד ומקור, בְבִרְכַּיִם כּוֹשְלוֹת. הכ[ו]ל ישנו עוד בבית. אחרי דפיקות לא־מרובות פתחו לי את הדלת, וכבר הייתי נכֿון אחרי הרחיצה לשכוב [לשכב], לנוח ולה[י]רדם, אחרי שהלילה עבר בשלום ושום ח[י]פושים לא היו, אך לא עברו רגעים אחדים ושפיר נכנס [72] והודיע לי שהח[י]פוש הולך ונערך עכש[י]ו, ונודע לו, שמיד אחרי ה[י]כנסי הביתה כבר עמדו לא[ו]רך הרחוב חי[י]לי־המשמר, ולוּ הייתי מאחר לצאת מן החנות ברגעים אחדים – מי יודע אם הייתי יושב עתה פה ורושם את רשימתי הנוכֿחית…. הידיעה שמסר לי שַפיר ד[י]כאתני לגמרי, לא ידעתי מה לעשות, אובד־עצות הייתי לגמרי, הוא יצא, ומיד נכֿנס שוּב והוכיחני שיושב אני בביתי אחרי זה שהם נמצאים כבר בבית שלפני ביתנו ועוד מעט ייכנסו ואני – אתפֿס בכף… אנ[ו]כי יצאתי החוצה, ונכנסתי לבית־הכ[י]סא וישבתי שָם, לא חפצתי להסתתר במקום אחר, במקום שם ברור יהי שכו[ו]נתי הי[י]תה להתחבא, ואז הרי לא תועיל לי התעודה… ובאופֿן אחר הרי עוד היה לי ניצוץ של תקו[ו]ה לה[י]חלץ בעזרת התעודה שישנה אצלי,[.] ישבתי שם שעה קצרה ונכנסתי שוב הביתה, אחר כך נכֿנס שוב שפיר והאיץ בי להסתתר כי הסכנה כבר קרובה הי[י]תה מא[ו]ד. מ[י]הרתי שוב להתחבא במחבוא ה“נעים” הזה, ומכאן והלאה – התחילו ע[י]נויי הנוראים שאין בכ[ו]חי לפרטם ולהרצותם במנוחה על הני[י]ר. כל צעד וקשקוש שנשמע העירו בי חרדת־זו[ו]עה, וכמו להכעיס רבו ה“מבקרים” בכל פעם את המקום הזה, ויראתי שמא יִגָלֶה סודי, לנוצרים שבחצר… וסודי אמנם נגלה, בעודני יושב וכ[ו]לי רועֶד מפחד, ומחכה בק[ו]צר־רוח לתוצאות, בא אל המקום הזה ר' משה בורטניק⁴⁶⁵ [73] ואמר לי שאכנס ל“מחלקה השלישית” של “גן עדן” זה, במקום שם אפשר לסגור את הדלת מבפנים, והוא לא ידע שמעבר למחיצת חדרי יושב נער נוצרי מגָרֵי החָצֵר, אנ[ו]כי רמזתי לו שיחדל מלדבר והוא הבין מיד – והלך לו, אבל כשיצא הנער הציץ אל “מחבואי” כאלו הביע: ידעתי… ידעתי. הפעם – חשבתי – הגיע הקץ, ועוד מעט ויב[ו]או אלי[י] [י]יוקחוני במח[י]לת כבודי, ויורידוני מ“כ[י]סא־הכבוד”,[.] בין כה וכה ואני כבר שמעתי שהמחפשים באו אל החצר ונכנסו הביתה, זמן מרובה שהו בחצר – ושעה זו הי[י]תה בעיני[י] כנצח שלם, לא ידעתי את נפֿשי, הייתי כ[ו]לי מין ברי[י]ה חלשה, פחדנית[,] שא[י]בדה כבר כל תקו[ו]ה לה[י]חלץ מידי רודפיה… ביותר גדלו ע[י]נויי כשנכנסו בכל פעם אנשים אל המקום הזה ולא ידעתי אם שֶלִי הֵם או לצָרַי, לסוף החלטתי לעבור מ“מחלקתי” ל“מחלקה” הבאה[,] אחרי שהראשונה הי[י]תה בחזקת סכנה לרגלי הַדֶּלֶת שלא הי[י]תה סגורה, ואפשר היה להבחין בי… מצאתי רגע־כ[ו]שר כזה, ובמהירות יצאתי, נכנסתי למחלקה האחרונה ונסגרתי. כעבור זמן מועט בא מי שהוא ונ[י]סה לפתוח את מקום מחבואי, משכֿו ומשכֿו בדלת, ואני חשבתי: – הִנֵה את אשר יָגֹרְתִּי באתני, וכבר ח[י]כיתי לפקודה שֶאפֿתח את הדלת אך מיד הלכו ושמעתי שאלו הם ילדים יהודים מבני החצר,[.] אחר כך בא פחד אחר, שמעתי קול צעדים מתקרבים, וצלצול [74] דרבונות [דורבנות]־צבא שעל המגפי[י]ם, הפעם לא הייתי מסֻפק כְּבָר שזה אחד מן המחפשים המתקרב אל צידו… אך גם הפעם טעיתי, זה היה אחד מנוצרי החצר[,] פקיד־צבא שבא לשם לרגלי כו[ו]נה אחרת… בע[י]נויים כאלו ישבתי במשך שעות אחדות,[.] לבסוף שמעתי שכבר יצאו מן החצר, אך עברה עוד שעה מרובה, עד שבאו והודיעו לי שאפֿשר כבר לצאת מן המחבוא, אנ[ו]כי יצאתי משם בברכי[י]ם כושלות מרוב רפיון ופחד ונכנסתי הביתה, ופה נודע לי שהם ערכֿו בביתי ח[י]פוש מרובה ודי[י]קני, אנ[ו]כי הייתי נדכא, עי[י]ף, מרֻגָז[,] כֻלי רועד, ברוח מרה ונכֿאה, נתנו לי כוס טה, אך לא היה די־אונים בידי הרועדת להחזיק בכוס, והתרגזות־עצבי[י] הי[י]תה כה חזקה שלא יכ[ו]לתי גם לאכ[ו]ל, מצב כזה נמשך אצלי עד שעה מא[ו]חרת בב[ו]קר, ועד אחרי זה ששכבתי ליש[ו]ן, ובשעה חצי השלישית בצהרי[י]ם [14:30] קמתי ממשכבי משנתי – הוקל לי במקצת, אבל עדיין התרגזותי גדולה היא, וכל צעד ה שהדו נ[י]שא אלי[י] מן המעלות [המדרגות] שבחוץ, גורם לי דפיקת־לב תכופֿה, וצמרמ[ו]רת־פחד עוקצת וקרה. אלה, בקצרה[,] תולדות ליל האתמול והיום – שעברו עלי[י] בע[י]נויים כאלה, אך איני מתאונן, ואני נותן שבח והודיה לאל שהצילני ברחמיו וברוב חסדיו מן הסכנה שהי[י]תה צפוייה לי, ולמה אתאונן, הן יש כאלו שנתפסו, לצערי ולצערם, ורבים הם ע"כ [עד כאן]. [75] ואני רק תפֿ[י]לה: שיזכנהי האל, לצאת בשלום מן הָעִיר ולב[ו]א בשלום לברסטצ’קה. לנוח קצת מר[י]גוז־עצבי[י] הנורא, ושלא יוסיף מצב כזה לבקרני, כי כשל כבר כ[ו]ח הסֵבֶל.

כל היום ישבתי בבית ולא יצאתי אף מפתחו הבית החוצה. הנה כי כן! כמה א[ו]מללים, חלשים אנו עתה, עבדים לחוץ, עבדים לזרים, באין כל כ[ו]ח עצמי, באין כל ח[י]רות־המעשה והמחשבה, כי גם המחשבה הח[ו]פֿשית הולכת ומתפוררת תחת הפטיש החיןצוני האכֿזרי הזה…. הוי, אלי, אלי, הזהו כל האדם? והיכן גדלותו? הֵיכַן גאונו ועֻזו? והוא הרי רק יליד־התנאים (условие)⁴⁶⁶ וחניך־התנאים, ובעצמו – כְלֹא כלום… נוראה המחשבה הזאת, ונורא הדבר להשלים אִתָּה, ולמרות ההכרה המרה הזאת, סוף סוף אתה רוצה לה[י]חלףץ מן המצר, ושואף אתה לח[י]רות, לגאון ועוז, ומתפלל אתה לתנאים שיכֿשירו את היסוד לכל זה…

*

הייתי רוצה עתה לרשום גם על דברים שביני ובין זהבה החביבה, אך רבים הדברים ואין לאל ידי לרשום אותם עתה; איני מ[ו]כשר עדיין לזה, אחרי מצב כזה שנמצאתי בו, וכשאזכה לבוא במקצת אל המנוחה ארש[ו]ם על הכ[ו]ל. עלי[י] רק לכתוב את זה, ואין אני יכ[ו]ל להתאפק לה[י]מָנַע מִזֶה: רבה, גדולה [76] וכבירה אהבתי אליה, לנפש יקרה וחביבה זו, וכל כך הרבה רוך ועדן היא מעוררת בקרבי, חלומות־אור ותקוות חמימות, זהבה! ברוכה היי לי יקירתי!־

⁴⁶⁷ יצחק[,] זאת היא שעת הדממה, אך לא אכחש שאף על פי שהנני “גימנז[י]סטית” יקרה לי דממה זוֹ, יצחק איני ילדה כבר ולא אֻכל לאמר שהילדות מעו[ו]רת את עיני[י]. לא אני אחראית בעד הכ[ו]ל ז"א [זאת אומרת] בנוגע אלי[י]. יצחק[,] לא רק את הנ[ו]ער שלך אני מבקשת אלא חבר חבר וחבר…⁴⁶⁸

יו ליל יום ה'[,] ט“ו אייר. תרע”ט. ברסטצ’קה [14 מאי 1919].

זה יותר משבועַיִם שאני שוהה כאן בברסטצ’קה⁴⁶⁹ ובמשך כל הימים האלה, לא רשמתי אף פעם ביומון, פשוט מפני ס[י]בות ח[י]צוניות, [–] עד היום השביעי לשבוע זה – גרתי באכסניה המקומית של יצחק מונוסוביץ,⁴⁷⁰ שהיא מטפ כמו כל האכסניות של העי[י]רות[.] אי אפשר היה לי לעשות שם דְבַר־מה. ורק אחר [77] ח[י]פוש רב עלה בידי למצ[ו]א מעון, וזה היום השני שאני שוהה במעוני החדש ואוכֿל כבר להתי[י]חד ולהתמכר לעבודות פרטיות.⁴⁷¹ חסר־סבלנות אני לכתוב עתה על כל הפרטים של ביאתי הנה. בימים הראשונים לבואי לא מצאה העי[י]רה חן בעיני[י], עברתי דרך בּוֹרְמֶל⁴⁷² והעי[י]רה ההיא משכֿה את לבי במראֶהָ הח[י]צוני האידיליי ונמשכתי לשם, אך אחרי רוב ח[י]לופי־דעות נשארתי בזה, בתור מורה בביה"ס העברי המקומי,⁴⁷³ ומעט מעט התרגלתי כבר לחיי העי[י]רה הזאת. קרוב אני כבר לכל “החבריא” ומרגיש את עצמי לא ברע, בז[ו]כרי כי נָח אני במקצת ורחוק אני מכל המאורעות המרגיזים שֶבָעִיר… ואמנם לפֿי עדותם של אחדים הוטבו פני[י] מא[ו]ד במשךֿ הימים האחרונים, ומי י[י]תן שהמצב לא יורע גם להבא – והייתי משלים כבר גם עם הק[י]פאון הזה! בין כה וכה מה אפֿשר לקבל מן החיים הנוכחיים? האם לא תהי ההתאוננות והקובל רק לשו[ו]א? האם לא תהיינה כעלים נ[י]דפים ובלים לפֿני רוח סערה? ולכֿן, הַשְלִים עם המצב ובַרֵך את מנוחת־הרגע והתפלל להמשכתה! כמה עלובים אנו עתה וחלשים.

בבית־הספֿר עסוק אני מן השעה העשירית בב[ו]קר עד [78] של[ו]ש שעות בצהרי[י]ם, אודה ולא אכחד כי ההוראה בביה“ס עני[י]נה אותי במ[י]דה מרובה, אינם דומים ש[י]עורים פרטיים לל[י]מוד בביה”ס, ובכלל עומד [ב]בי“ס סדר על בסיס נכֿון, והסדר הח[י]צוני שבו מצֻיָין הוא באמת, וההוראה בו מעני[י]נת ולפעמים גם נעימה. את שאר המורים אני מכיר כבר יפֿה ועמדתי על א[ו]פֿי[י]ם, האחד פרידמאן תושב מקומי איש בא בשנים, אֶביון, מד[ו]כא ע”י מלחמת־הַקִיוּם, וההוראה היא אצלו רק קרדום לחפור בו, אך כַּנִרְאֶה הוא בעל ידיעות עבריות הגונות, אך כ[ו]לו עושה רושם של מורה עָנִי מן הט[י]פוס הידוע המעורר רק רחמים,[;] השני – מורֶה מודרני, והשואף אמנם להיות לפדגוג מומחה, מס[ו]רבל באיזו ידיעות עלובות ויבשות ותוכֿו ריק ואין בו כלום, ליטָאִי יָבֵש וחסר כל רגש ומקוריות עצמית, אין לו כל טעם, כל חוש ורגש שיוכל לחדור על ידם לתוך איזו עני[י]נים דקים שבחיים ובספֿרות, הוא נחל רק מאיזו “אַוְטוריטָטִים” [בעלי־אוטוריטה] כביכול “הלכות” קבועות שאין להרהר אחריהן ובהן הוא מחזיק ומאמין… והוא משותי מֵי־השופֿכין של “החכם המופלג” ד“ר קלוזנר – זה בעצמו כבר מוכיח על איכותו של כל הט[י]פוס הזה. [79] ואעפ”י שאני עובד אתו יחד[,] בכל זאת לא מצאתי לנכון להתקשר אליו בקשר של רעות אינטימית, אחרי הִוָכֿחי שזהו בר־נש ריק מכל רגש ולחות שבנפֿש, ועל מקוריות ועצמאות מי[ו]חד[ות] כמובן שאין גם להזכיר… וכה, ראיתי שבין כל הצעירים המקומיים לא אמצא אף אחד שיהי קרוב לי, לא מצאתי ביניהם כל “ט[י]פוס מיוחד במינו” כמו שאני אוהב, ובכֿ[ו]תבי בימים הראשונים לבואי הנה מכתב לזהבתי החביבה לוצקאה כתבתי: [“]רעים כשמואל⁴⁷⁴ החביב לא אמצא כאן ועל זה צר לי מאד”. אך הנה גם פה הכרתי בנפֿש רכה ומקורית,[.] בימים הראשונים לבואי, ראיתי בין החברים של ההסתדרות המקומית צעיר אחד שחרחר[,] עיניו חולמות ומבטן רך, פניו ח[י][ו]ורים קצת, ומיד הכרתי שבצעיר זה יש איזה רגש, יש חוש, יש דבר־מה…. ואמנם כשנתו[ו]דעתי אליו ביותר נוכֿחתי שהוא היחידי פה שנושא בקרבו הרגשות ומקוריות עצמית, ובכֿן כבר התקרבתי אליו במקצת. האם גם היום נשתנ

*

היום נתפשטו שמועות שונות בעי[י]רה על חי[י]לים העתידים לב[ו]א – מחר. הפחד גדול מא[ו]ד. אני רועד שוב כדג ברשת. אלי אלי עד מָתַי יבער [תבערן חמתך ולא תרף?…

[80] ליל יום א'[,] כ“ה אייר. תרע”ט. ברסטצ’קה [24 במאי 1919].

זה כמעט שבועי[י]ם שלא רשמתי כלום ביומון, ואלי, אלי, כמה עבר עלינו כבר במשך הימים הקצרים האלה, כמה סבל כל אחד ואחד בתור יהודי, וכמה סבלתי אנ[ו]כי בתור פרט בין הכלל הזה. היו כבר רגעים כאלה שלא ק[י]ו[ו]יתי אולי שעוד אשב עתה לפני הש[ו]לחן וארשום בְיוֹמוֹנִי. נמצאנו בין הפטיש והסדן של שני מחנות של שני אויבים ששניהם – א כו[ו]ונתם להערות חמתם על ראש היהודים האֻמְלָלִים.⁴⁷⁵ מפני ס[י]בה ח[י]צונית אין אני יכ[ו]ל לרשום את הכ[ו]ל בפרטות – אך בין כה וכה כל עוד שאחיה לא י[י]מחו המאורעות האלה מז[י]כֿרוני, אותן הפרעות והקרבנות.⁴⁷⁶ הוי אלי, מה נורא!… עכֿש[י]ו נמצאים אנו תחת שלטון חדש[.] מה שיהיה להבא – מי יודע? אחת נדע: כי מצבנו בתור יהודים נורא וקשה[.] זהו מצב שאין כל מוצא ממנו והי[י]אוש תוקף את כל מערכי־הרוח, ורק עוד זמן־תקו[ו]ה אחד מהבהב [א]ורה: ארץ־ישראל. אך מתי? – אל[ו]הים יודע. בכלל הייתי רוצה הרבה לרשום ולהערות קצת מכל מה שנצטבר בנפשי[,] נפש עברי כואבת[,] במשך הימים האחרונים, אך אין הסבלנות הדרושה לזה. המאורעות, ד[י]כאו והרגיזו את עצבי[י] לגמרי, איני יכ[ו]ל לא לקר[ו]א, לא לכתוב – לא כלום.

[81] רבה ונוראה דאגתי לב"ב [לבני ביתי] היקרים שבמלינוב[,] שלרגלי המאורעות נקרעתי מהם והם ממני, ומי יודע מה נעשה שמה. מי י[י]תן שאקבל בקרוב ידיעות מַרְגִיעות משלומָם.

ליל יום ד'[,] י“ג סיו[ו]ן. תרע”ט. ברסטצ’קה [11 ביוני 1919].

עוד מעט וימלאו של[ו]שה שבועות מיום שלא רשמתי כלום ביומון. אין כל סבלנות ורצון־התמכרות לאיזו עבודה איזו שתה[יה]. בית־הספֿר סגור עדיין, ואני מסתובב כל היום ברחובות העי[י]רה ממקום למקום באפֿס מעשה ועני[י]ן, ואין כל רצון וסבלנות לשבת ביתה אף שעה קלה ולעשות דבר־מה. המצ[ב] בעי[י]רה קשה הוא, תושביה הולכֿים ומתדלדלים מחוסר עבודה ועסקים שירו[ו]יחו בהם, המצב הוא מצב של הסגר[,] אין יוצא ואין בָא. מצב היהודים קשה ונורא. השנאה כבירה במ[י]דה בלתי מ[ו]גבלה, ואין מפלט וישע. הרעיון ע“ד [על דבר] עלי[י]ה לארץ אינו מניחני, ובי[י]חוד אחרי הידיעה בע[י]תונים שהדרך לשם כבר פתוחה היא, אבל כיצד להגיע אליה? הנסיעה עד טריאסט בלתי־אפֿשרית היא לע”ע [לעת עתה], וזה מרגיז את העצבים עד למא[ו]ד. בכלל קשה המצב ונורא. ממלינוב אין אני מקבל שום ידיעות, וכמה כואב לבבי, בחרדי לשלומם ולמצבם הח[ו]מרי, ועוד זאת: בי[ו]דעי כמה [82] דואגים הם שם לשלומי אני, אחרי זה שאין הם יודעים כלום איפה אני ומה נעשה פה, כי השמועות שמה הרי מוגזמות הן בלי ספֿק במ[י]דה מַבהילה. גם מזהבה אין אני מקבל כלום, וכמה מתגעגע אני לנפֿש טהורה ומסורה זו. בשבוע זה שלחתי לה מכֿתב ע"י עלם אחד מקומי ממכרי[י] שנסע לשם, וגם לשמואל החביב⁴⁷⁷ כתבתי. כמה רוצה הייתי שהמכתבים יגיעו אליהם ואקבל את תשובתם.

ביצירה עוד לא עסקתי במשך כל הזמן שאני שוהה פה. עם המאורעות הקשים האחרונים, בשעה שערכנו הפרטי כל כך נתחלל וה[ו]שפל והריהו נרמס ברגלי[י]ם – פסקה ממני לגמרי “רוח הק[ו]דש” של היצירה. הלב נתחמץ.[,] וכל המי[י]תי שקועה במין שתיקה זועמת וקודרת. והנה הגיעו ימים בהירים, ימי הח[ו]דש האחרון של האביב, הלילות הבהירים והקרירים רווי[י]־סודות קסם ונסוכי תעלומות העלומים והחיים – אך אין לנו רשות להשתמש בָהֶם…⁴⁷⁸ חללי־החיים הננוּ, בנים חורגים לאבל ולאנושיות, הכ[ו]ל לועג לנו, וגם [83] הטבע מִתְגָרֶה בָנוּ, הכ[ו]ל רק על אפנו וחמתנו…

ליל יום א'[,] י“ז סיו[ו]ן, תרע”ט. ברסטצ’קה [15 ביוני 1919].

חג זעירא⁴⁷⁹ היה לי היום. ק[י]בלתי מכתב מאת זהבתי החביבה והיקרה, מכתב? לא – מכתבים, זהו צרור של מכתבים שנכֿתבו במשך ימים אחדים ושלא נשלחו אלי[י] מחֹסֶר הזדמנות. הוי, נפש יקרה ומסורה, כמה סובלת היא עתה שם בעיר[,] במקום שהמצב כה נורא והלחץ וההעקה הןם כה נוראים ומבהילים, כמה סובל לבה העברי והאנושי, וכמה סובל לבה לב־האהבה אֵלַי[!] הוי, חביבתי! דעי כי יודע אני להעריך את תֹם לבב[ך] ואת יְקָר אהבתך. כמה מתגעגע אני לנפֿש חביבה זו, לוּ יכ[ו]לתי לה[י]מצא בקירבתה כשעה!… מיד מ[י]הר[תי] ועניתי לה בדברים קצרים, כי לא הספקתי לכתוב לה הרבה. שלום לך, מרחוק[,] אהובתי, קבלי נשיקתי החמה[,] האם אמנם הרבה רגשי־גבר מעורבים בה, אך יש בה גם מִתום האהבה ועדנת־המסירות הטהורה והמצרה.

*

גם משמואל החביב ק[י]בלתי מתנה ביום הש[י]שי. לו עוד לא עניתי, מח[ו]סר הזדמנות.

[84] עלי[י] להוסיף: אף על פי שבימים האחרונים רגש־גַבְרִי מיוחד מפעמני, וחשקי, חשק־עלומים[,] התגבר בי ביותֵר ודורש את ת[י]קונו… ורגש־ז[י]מה פשוט תובע את ס[י]פוקו בחיק הא[י]שה – אך מלאכי הטוב – זהבתי היקרה אינה סובלת מזה אף כמל[ו]א־נימא, גם בהרהורי־התאו[ו]ה עליה, – כל זה מקבל בנוגה [בנוגע] אליה מובן אחר ותמונה מ[ו]פשטת אחרת לגמרי… בקצרה[,] אם נכֿון אני עתה לסַפֵק את גופֿי, נשמתי לא רק שלא תשבע אלא תסב[ו]ל הרבה מזה ב – אך לך זהבתי הנקי[י]ה מכו[ו]נים גם גופֿי ונשמתי ־ שניהם כאחד, כי לאחד בלא השני – הרי אין כל ערך….

ליל יום ד'[,] כ"ח [צ“ל: כ”ז] סיו[ו]ן, תרע"ט. ברסטצ’קה [24 ביוני 1919].

ממעיט אני לרשום. בכלל רב הח[ו]רבן השורר עתה בעולמי הפנימי, זהו מצב של התי[י]אשות, של “אין מה לאבד – אחת היא”, הפרספקטיבה היא כה עכורה, ההרגשה העצמית היא כה נוראה, מסביב רק שחור ושחור – ואיך אפֿשר שאתה מטפח את העולם הפנימי ולשמור עַל יַלְדֵי־רוּחוֹ העדינים שאינָם סובלים כל צִנָה חִצוֹנִית ומכיו[ו]ן שזו האחרונָה פוגעת בהם – הרי הם נובלים [85] ונקפאים… ח[ו]סר־אונים, רפיון התי[י]אשות בכ[ו]ל, למה כל העמל – אם רוח י[י]שאנו? למה הבני[י]ן אם עתיד אין… נורא[,] נורא, אין נחת בכל צד שתפֿנה. מ שמועות מרגיזות מגיעות מעי[י]רת מולדתי[.]⁴⁸⁰ מלחמות שם, והתושבים בורחים, מספרים גם על מעשי־רצח, קשה לי להעלות על הנְי[י]ר את הידיעה הנוראה ששמעתי ושעשתה עלי[י] ר[ו]שם מדכא כי דבורה ברגר⁴⁸¹ נהרגה ע“י [על ידי] רוצחים, אלי אלי האם אמת הדבר? לא! קשה להאמין! ומי יודע מה שנשמע אצל משפחתנו? הן אבא כה חלש[,] מד[ו]כא ורצוץ, והדודה כבר כה חלשה וזקנה[,] ועליהם כה הרבה לסבול ולשאת מהעקת המצב הנורא… ואני יושב פה ולכאורה אוכל שותה ולפעמים גם שוחק שחוק מטוב לב והנאה, רודף אחרי ע[ו]נג־נעורים, נמשך אחרי נערות – אלי! אלי! כמה הכה בנו הזמן, וכמה שמות עשה בָנוּ, הוא אִבֵן את הלבבות, ק[י]הה את ההרגשות, ולג[ו]על נעשיתָ לעצמך… מה נורא הדבר! זהבה זהבה עתה בהובין[,] גם יואל⁴⁸² [ו]שמואל כתבו לי שאבוא־שמה[.] מה מא[ו]ד חפצתי, אלא שאי אפשר מפני שטרוד אני בביה”ס.

מוצ“ש[,] י”ג תמוז [צ“ל: מוצאי י”ד תמוז], תרע"ט. ברסטצ’קה [12 ביולי 1919].

זה כשל[ו]שה שבועות⁴⁸³ שלא רשמתי כלום ביומון. הרבה פע[מים] [86] הרגשתי בזה צ[ו]רך ונחיצות[,] אך העת האחרונה כל כך השפיעה עלי[י], ותרעילני באינדיפרנטיות כל כך מרובה – עד שחסר כל כ[ו]ח אני לשבת לשעה קלה אל הש[ו]לחן ולהתמכר לאיזה עני[י]ן. וכל הימים עוברים בבטלה גמורה, איני קורא, איני כותב, איני מי[י]צר – ח[ו]רבן גמור שולט בעולמי – ואחריתו מי ישורנו?…⁴⁸⁴

טרוד אני רק בביה“ס עד השעה של[ו]ש שעות בצהרי[י]ם [עד 15:00] – ואחר כך אני מתהלך באפֿס עני[י]ן ומעשה עד שָכְֿבִי ליש[ו]ן. נורא, נורא! אך כך הוא הדבר. במשך השבועות האחרונים הספקתי לה[י]רגע קצת בנוגע לדאגתי לב”ב [לבני ביתי], הספקתי לקבל משם ידיעה נכונה שהמצב שם שוקט, שום דבר לא אירע, ועד ובשמועה על דבר דבורה⁴⁸⁵ אין כל יסוד, הכ[ו]ל על מקומם בשלום גם הספקתי כבר לשלוח לשם פ“ש [פרישׂת־שלום] ולקבל כזו מהם בחזרה בהוספֿת הידיעה שממשה נתקבלו שני מכֿתבים, תודה לאל שחי הוא עודנו! ואני הן כה דאגתי וחרדתי לשלומו, אעפ”י שגם עתה לא אדע כלום מחייו. מזהבתי החביבה אני מקבל מכתבים לפעמים [ת]כֿופֿות. לפני שבועי[י]ם או יותר שהתה ימים אחדים בהובין, וגם משם כתבה לי פעמים אחדות,[.] געגועי[י] ואהבתי [87] אליה הולכים וחזקים מיום ליום, יום ולילה אני הוגה בה[,] ואמנם, נפש יקרה ומסורה היא, ומצ[ו]ינת היא בא[ו]פי[י]ה ובר[ו]ך לבבה, לא הרבה זהבות כאלו איכא בשוּקָא! ⁴⁸⁶ ואהבתה אלי[י]? אלי, אלי, הרי זה ים שָלֵם של אהבה ומסירות אין קץ,[.] בשבת שעבר [כך!] שהה אצלי שמואל בורשטאק החביב, הוא בא בכו[ו]נה להתראות אתי, שמחתי מא[ו]ד על ביאתו זאת. את יום השבת ב[י]לינו בטוב ובמוצאי־שבת לנתי ביחד את[ו] בבית גרינשפון?⁴⁸⁷ והוא ס[י]פר לי על הימים שזהבה שהתה אצלם בהובין ועל כל מה שהי[י]תה משוחחת אתו עלי[י], מתוך כל הדברים נראה מה עֲמֻקִים וַחֲזָקִים השָרָשֵי־הָאַהֲבָה שבלבה[.] הרבה, הרבה אני מהרהר בימים האחרונים על עני[י]ן זה, אך אין אני מוצֵא כל מוצָא מן הסבך הזה, כלומר סבך־הרגָשות: מן הצד האחד אני מכיר באהבה הכבירה הזאת ויודע את ערכה הרב ומן הצד השני קשה לי לתאר שאני בן־החליפֿות אוכל להתרכז מסביב לנק[ו]דה אחת… הרבה אני הוגה, מה חפֿצתי להתראות עם החביבה ולדבר אתה על הַכֹּל.

ליל יום ד'[,] כ“ה תמוז, תרע”ט. ברסטצ’קה (22 ביולי 1919].

בחיי לא באו כל ש[י]נויים, קופאים על שמריהם. בעולמי ההוויי אם יתפעל דבר־מה, אם תתעורר איזה שאלה ומפעפע איזה כ[י]סוף, תתגלה איזו הכרה – הכ[ו]ל […] [88] ורבה באין כל ב[י]טוי והבעה, כי אפס רצון היצירה ודועך כֹחה לגמרי… איזו חסרת־אונים מְמַלְאָה את כל קרבי[י] והכרת האפֿסות הָעַצְמִית תקפֿה את כֻלִי, ועוד זאת עוברים ימים שגם איני מתעמק במצבי הקשה זה וחי לי את חיי התפֿלים, כא[י]לו רק כך צריך להיות וכא[י]לו לא איכפת לי לגמרי על שהתבוללתי בין כל בני־העמקים מבלי לשאוף למרומים… אך מכיו[ו]ן שבאים הרגעים של חֶשבון־הנפֿש – כֹחם לדכא את הנשמה ד[י]כוא גָמור. ורגעים כאלו היו אצלי גם היום. התחלתי לחדור לְעָמקו של מצבי הרוחני – ולבי כָאַב ודו[ו]ה על החורבן הנורא שבו… חסרת־אונים, עי[י]פות, לאות, עצלות, ו[י]תור פשרה, התנַוְנוּת, חסרת־מרחב ומעוף, עד כמה ירדתי פלאים!… וכל זה בעטי[י]ת הזמן האחרון ומאורעותיו… אך אם כן, מה כ[ו]חי ומה אוני. אם כה תלוי הוא במר[י]בות הזמן, ורק בהם תלוי קיומי? הן באופֿן כזה עלי[י] לבעוט בו גם בשעת פריחתו בי[ו]דעי עד כמה חלש הוא באין יכ[ו]לתו להתקומם נגד כל מִכְֿשוֹל? גרגיר־חול־עָלוּב הנ[י]שא בסערה, האומנם לא תכיר באפֿסותך ותחשוב כי כ[ו]ח ואון בך, ולמַה תשאפֿה, לְמַה תערוג? – – –

*

מזהבה ק[י]בלתי מכֿתבים בשבוע שעבר, אני כותב אליה בכל שבוע ושבוע. געגועי[י] אליה גדלו. […]⁴⁸⁸ [89] הגיעו לידי תֹקֶף־מרובה… מביתנו לא אדע כלום, מי יודע מה שנעשה שם. יש רגעים שאני זוכֿר בכל זה ונפֿשי עלי[י] תאב[ל][,] בי[י]וחוד בוכֿה לבי במסתרים על משה אחי חביבי, מי יודע מה שלומו. אך למרות כל זה לא אכחד שנתאַבֵן הלב וקהו הרגשות במ[י]דה מרובה, וכועס אני לִפְֿעָמִים ומתמרמר על עצמי, על שו[ו]יון־רוחי לכל זה… הוי, אלי, מה רבה השממה שבנפֿש!…

*

מרבה אני להגות בימים האחרונים בארץ־ישראל, יש תקו[ו]ה כי סוף סוף ת[י]פתח הדרך שמה. אין אני מפקפק אף רגע בהחלטתי הגמורה לנס[ו]ע שמה עם שעת־הכ[ו]שר הראשונה, החלטתי לה[י]רשם בין “החלוצים”,⁴⁸⁹ מי י[י]תן רַק שלא תכזב תקו[ו]ת[י] זו, כאן אי־אפֿשר לה[י]שאר בכל אופֿן, חיי כבר נהרסו, עולמי חרב עלי[י], אולי אמצא במזרח עוד איזה עני[י]ן חדש, איזה ברק חדש אשר יִמְשוֹך אֶת לִבִי ואשר ישַעבֵד את רוחי התועה וְהַנוֹדֶדֶת שֶלֵא [שֶלֹּא] תמצא לה מְנוּחָה… בכלל אין אני יכול בשום אופֿן בעת האחרונה לרכז את מחשבותי[י] וללבנן ולבררן ולהוציא מסקנה והשקפה מיוחדות, הכ[ו]ל מפוזר ומפורד בַלֵב ובמוח, מרחף איזה ערפל אשר יָעִיב על הַכֹל… הה, ארצי מבעד הערפֿל הזה אני שואף אורך ורוצה להניח את ראשי בחיק־הרי[י]ך הגבוה[י]ם… [90] דמי־נעורי[י] לא שקטו ולא נחו במשך העת האחרונה. ובכל זאת נוכחתי כי אין לך דבר העומד בפֿני הרצון התקיף, ואני – אוכיח?… אלא שהנעורים תובעים אחיזה, מחפשים ומוצאים… בלילה יתלבה הניצוץ של הש[י]כרון, באור־יום הוא כבה ואתה מתבי[י]ש בפני עצמך, באמת מתבי[י]ש, אך טרם תספיק לברר לך את הכ[ו]ל והנה מגיע הערב והלילה וכן חוזר חלילה. שחק והבלים, שקר ואמת! זהו שחוק הנעורים! ואני סובל מזה[.] עדיין יש בי הרבה מן הטהרה ומן העדינות ורגשות אלו נפגמות [נפגמים] הרבה ע"י זה לפעמים אלא שאין אני יכול לו[ו]תר גם על לב הבשר רגש־הנ[ו]ער התובע את שלו ושאי אפֿשר לסתום את פיו, ולפֿוטרו בלא כלום. וכך אני נקלע ומצבי תמיד מרג[ז][?] וקשה. מלחמה פנימית תתחולל תָמִיד אֶצְלִי, רק רוגזה יש לי. רק שעכש[י]ו ק[י]פאון גמור ואין ח[ו]מר ל[…] פנימית[.] סוף סוף נפֿש כמוני דורשת זעזועים ופרפורים…

ליל יום א‘[,] ה’ אלול. תרע"ט. בֶרסטצ’קה [30 באוגוסט 1919].

זה כחודש ומחצה שלא רשמתי ביומוני, ובכלל לא לקחתי את העט ביד לכתוב דבר־מה, המשבר הקשה בעולמי [91] הפנימי הולך ונמשך – ומי יודע אחריתו מה הוא? ק[י]פאון נורא שורר בעולמי, אפס כל כֹחַ של יצירה, וכל און דמיון מפרה, ומחשבה פורי[י]ה – הכ[ו]ל מתנהל באופן רגיל יום־יומי וְגַס, אין כל הוד, אין כל תפארת, ואם יש אשר יבריק איזה זיק – הוא כבה מיד בתוך השאון התפלי [התפל] והריק… ובאמת מה נעשה בי? כל סבלנות אפסה בקרבי, אין אני כ הנה זה כמה שלא רשמתי ביומון והיו פעמים שמצאתי נחיצות בזה, הנה כמה שבועות היה אצלי שמואל וד[י]ברתי אתו הרבה באופֿן אינטימי ומעַנְיֵן, הוא הביא אתו תמונתו של זהבה בשבילי… הנה הרעיון התמידי ע"ד [על דבר] ארץ־ישראל עם כל זעזועיו ורטט הקדושה [שב]ו, הנה מכתב מביתנו שנתקבל לפני שבועי[י]ם כתוב בידי אבא היקר – וכל זה הרי מעורר בלב דבר־מה; הרי ה מביא לידי הרהורים ומחשבות שונות – אך הכ[ו]ל הולך וכלה באין ב[י]טוי, באין רשם, ואין ז[י]כרון על גבי הַנְיָר. ומלבד זה יש אשר יתלַבֶה איזה ניצוץ של יְצִירָה – ונדמה לך: הִנה הפעם כבר אתחיל אחרי תקופת־ק[י]פאון ושתיקה ארֻכּה – אך שוב סוחפת אותך העצלות, והרפיון שולט בך – והכ[ו]ל שב לקדמוֹתו, הכ[ו]ל שב למנוחתו, מנוחם מים עומדים המעלים ירקון וצחנה מח[ו]סר שטף ומרוץ…

[92] [י]ש רגעים קשים ונוראים שבהם האפתיה והי[י]אוש מגיעים לִמרום קִצָם, ואתה צונח לתוך איזו תהום עמוקה שאין מוצא ממנה… ואז הכ[ו]ל נמאס עליך, אין כל דבר שיעני[י]ן את רוחך, שיָסֵב את תשומת לבך, על הכ[ו]ל תביט בשו[ו]יון־רוח ובפַכחות ריקה ושוממה, החיים החדגוניים האלה נעשים לְמַשָא, ואתה שואף ומתפלל חרש לחלופֿות ותמורות[,] לכ[ו]ח דוחה ומרכז, לעבודה, ליצירה, ולחיים עשירים בת[ו]כֿנם. עבודתי החדגונית בבית־הספֿר נמאסה עלי[י] לגמרי ותהי עָלַי למשא כָּבד מאֵין נְשֹא. ומתחיל אני לה[י]ו[ו]כח יותר ויותר עד כמה עני[י]ן זה הנקרא הוראה אינו מתאים לא[ו]פֿיי ורוחי בכלל. החיים בכלל הם פה חסרי־עני[י]ן, יש חברים לטיול[,] למעשי־נערות, אבל אין פה חברים אינטימיים הקרובים לרוחך ושיוכלו להרגיש את כל מה שמרטט ומזעזע את לבך… ועל הכ[ו]ל נמאסו בכלל החיים הגלותיים, החיים בסביבה מעיקה הלוחצת אותך מכל צד – באין מפלט, כ[ו]לך תחרוג ותשאף למזרח, לסביבה נוחה, לח[י]רות וח[ו]פֿש, כ[ו]לך – שאיפה כבירה לה[י]חלץ מכאן ולהיות ל“איש” – ועד כמה מרגיז ומדכא את הנפש הרעיון שלא כ"כ [כל כך] מהר⁴⁹⁰ [93] ת[י]ברא האפֿשרות הזאת… כמה כואב הלב בזֹכרי בחורף המר והקשה ההולך ומתקרב… אנה לפנות? במה לטפל? וכיצד?… נורא! ובכיס אין כסף (זה מה שנוגע לח[ו]מר הַגַס) וכמעט שאין לי כבר נעלי[י]ם – כ[ו]לם קרועים – ובמה לקנות חדשים?… מכל עבר אין נחת, לא מחוץ, לא מפנים, רק מחשכים וקדרות מסביב ואני – באמצע – – –

*

געגועי[י] לזהבתי היקרה מתחזקים יותר ויותר בעת האחרונה. איני יודע מה אבל אין זאת כי אמנם כבירה היא אהבתי שאני רוחש אליה. בערב שבת ק[י]בלתי את תמונתה השני[י]ה, שאמנם אינה מ[ו]צלחה דַיָה, אך עיניה החודרות והשחורות, כמה חביבות הן… וכמה מלטפֿות הן את הלב. היום בב[ו]קר שלחתי לה את תמונתי אני שהצטלמתי ביחד עם “חברים” אחדים: האחים מרגָלית, המורה קבֶטְנִי[,] קליבנר ואהרון לֶרֶר.⁴⁹¹

ליל יום א'[,] י“ט אלול. תרע”ט. ברסטצ’קה [13 בספטמבר 1919].

כאורח הנראה רק לעתים רחוקות, אך בלתי מְעַנְיֵן, ושאין לו מה להגיד, ומה לדבר ושום וכל חיים ותנועה – אינו מביא אתו – כך אני בעת האחרונה כשאני נ[י]גש לרשום ביומון: רושם אני בעת האחרונה לפעמים רחוקות מא[ו]ד[,] פעם בח[ו]דש [94] חָדְשַיִם וגם בפעם באותה הפעם – הכ[ו]ל כה ח[י]ו[ו]ר וחסר־דם, נראה כא[י]לו כל תְּנועת־עֵטִי מביעה: “למה לכתוב? ומה לכתוב? אין כדאי לדבר, נחוץ לשתוק להֵאָלֵם – וחסל! אחת היא… אין כל יתרון… כאשר אבָדְתִי, אבדתִי…”[.] ובאמת מה אני עכש[י]ו וחיי מה? אובד עלוב, גרגיר־חול נ[י]שא ברוח ואובד בצי[י]ה. ירדתי פלאים בעת האחרונה בכֿל המובנים. קָטֹנְתִּי ודלותי, ואני מודה על זה בפה מלא, מבלי מְצֹא כל נחיצות לכסות על זה… ללא־איש נעשיתי בח[ו]מר וברוח. יותר מדי הקיפֿו עלי[י] החיים במעגלם המעיק והלוחץ, יותר מדי שתו עלי[י] חומות וח[ו]רבות המעיקות על גבי עד לחניקה… ועתה אין בי כל און, כל כ[ו]ח, כל מעי[י]ן חדש מפכה, הכ[ו]ל יבש, הכ[ו]ל נקפא, דממת ק[י]פאון ושתיקה קודרת וזועמת… היש עוד תקו[ו]ה?… משתדל אני להביט פנים אל פנים בפני המציאות, ולבלי להאמין בכל מיני דמיונות פורחים והבטחות־תקוות כוזבות. כבר היה לעולמים, והא[ו]מנם חסר־נ[י]סיון אני עד כדי שאאמין בכל פעם להבטחות־שָוְא?…

*

בשבוע הבא י[י]גמרו הלןי]מודים בביה"ס, ואני החלטתי לנס[ו]ע מכאן לוצקאה ליום הרב לחג ראש השנה.

[95] שם בבית⁴⁹² ש[י]ממון ועצב, הכ[ו]ל נדחו, נפזרו, משה –⁴⁹³ במרחק[.] אין כל ידיעה משם, מי יודע את הנעשה אתו. מלכה⁴⁹⁴ קרועה גם כן מן הבית… אין כל ידיעה… בבית רק אבא שזקן בלא־עת[,] הדודה הזקנה העי[י]פֿה מרוב טֹרַח ודאגה, האחות חנצה⁴⁹⁵ עלובת־הגורל והא[ו]מללה בחיים, של[ו]שה יושבים הם שם בבית. כמה רב שם הש[י]ממון, והבדידות מה מעיקה וקודרת, ואני הרי צריך הייתי לב[ו]א עתה לשם, ולהכניס תנועה ורוח חדשה לבית זה, לקן שנהרס וצ[י]פ[ו]ריו