יוֹמוֹני

 

יומן א: מְלינוֹב    🔗

ב' תמוז תרע“ד – כ”ד אלול תרע"ד (יוני – ספטמבר 1914)

[1] יום ו‘[,] ב’ תמוז, בצהרי[י]ם, התרע"ד, מלינוב¹

[26 ביוני 1914].

ביום השלישי ערכתי מכתב לא. וי[י]ץ,² ושלחתיו אליו, בו ב[י]קשתיו שיכתוב לי את הנשמע אודות התעודה.³ ב[י]קשתי מאתו סליחה, אם אני מטרידו במכתבי זֶה, ב[י]ררתי לו כמו במכתבים הקודמים, מה גדול ונורא יהיה אסוני, אם לא אוכל לנסוע לא“י. במכתבי זה העירותי עוד דבר אחד שלא העירותיו במכתבי[י] הקודמים וזהוא [וזה הוא]: כי לא יחשוב שאפול עליו למשא בא”י, ושאנ[ו]כי אתאמץ ואשתדל בכל יכ[ו]לתי לה[י]שמר מזה. גם הבעתי את תקו[ו]תי, כי בטח כבר יענה לי על מכתבי זה, ולא ישאירו בלי תשובה כמו את הקודמים. ובלי ספק ק[י]בלו את מכתבי זה וקראוהו והנה שלחו אתמול שליח לקנות פה את צ[ו]רכי־[ה]בית וא[ו]כל וגם מכתב מאת דוד, ובמכתב לא נזכר אף רמז קל ע“א [על אודות] מכתבי, כמובן גָדַל צערי ע”י זה עד למא[ו]ד.

לערוך עוד הפעם מכתב לא יכ[ו]לתי ולא חפצתי, כי למה? ורק בשולי הג[י]ליון של אחד מע[י]תוני “הזמן”⁴ כתבתי את [2] את [כך!] הדברים האלו: “א.נ.! מדוע לא ק[י]בלתי תשובה על מכתבי שאני מצפה אליו בכ[י]ליון עיני[י]ם ונפש?” י.ל. את הדברים האלו כתבתי בכו[ו]נה שיקראו אותם בעת שיחזיקו בידם את הג[י]ליון, אך הנה גם היום שלחו הנה שליח ומאומה לא היה בידו בשבילי… ואי־אפֿשר⁵ לי להבין את ס[י]בת־הדבר. בכלל הלא ידועים הם לאנשים נכבדים וישרים, והא[ו]מנם יהיו כפויי־טובה ולא יחפצו לענות לי על מכתבי? או אולי חפצים הם לְהִשְתַמֵט מתשובה מפני שאין רצונם לצרף אותי לתעודה? הא[ו]מנם? שאלות כאלו וכדומה לאלו עולות במוחי, אך פתרונן מי יודע? קשה לי לעמוד על פשר הדבר. ואף על פי שאיני יודע את פשר־הדבר בכל זאת כועס אנ[ו]כי בלבי עליהם שאינם מוצאים לנכון לענות על מכת[בי] ובין ובין כך וכך ואנ[ו]כי תולה באו[ו]יר, ואיני יודע באיזה עולם אנ[ו]כי. הן העת כבר קצרה כל כך!! וצער גדול ונורא ממלא את חדרי לבבי: מי יודע? [3] מי יודע אם לא אסון גדול אינו אורב לו?…. אהה, ר[י]בונו של עולם, הא[ו]מנם, אפשר הדבר?!… הא[ו]מנם אפשר הדבר שרעיוני הקדוש לי, רעיוני שטפחתיו שאני מגדלו ומפתחו, זה זמן, במבחר רגשותי[י], במבחר דְמֵי־נעורי[י] הנוזלים בעורקי[י]; רעיוני הקדוש לי, שהקרבתי על מזבחו קרבנות ורבי־ערך, רעיוני זה, האֻמנם לא יצא לפעָלה בקרוב?… הא[ו]מנם?… וצער נורא אתה אני מרגיש בשעת הרהורי[י] אלו. קשה. קשה עד למא[ו]ד “תקופת־משבר”,⁶ והנה למה ה“משבר” יכֹל להביא את האדם: בשבוע זה קראתי מודעה ב“הזמן” כי לבי“ס צ[י]בורי ב”אָאָלָאוַיַא" פלך יקטרינוסלב⁷ דרושים של[ו]שה מורים[,] אחד הראשון לל[י]מודים העבריים וכלליים, השני לל[י]מודים עבריים במחלקות ]כלומר בַּכּיתות] הגבוהות והשלישי (לאחרון תעודה לא נחוצה) לל[י]מודים עבריים במחלקת המכינה[.] השכר לראשונים מִ/ 700–600 ולשלישי 600–500 רובל לשנה. והנה בשבוע בשבוע [כך!] זה שלחתי גלויה לשם כי לי אפֿשר [4] [לבוא] לביה“ס בתור מורה לל[י]מודים העבריים אל מחלקת־המכינה, ושיבררו לי את פרטי־התנאים. הנה למה ש”תקופת המשבר" יכולה להביא!!

כל רוחי והגיגי[י] הם שקועים בארץ־ישראל, ארץ־ישראל הִכְתָה כבר ש[ו]רשים כל כך עת[י]קים וחזקים בלבבי ובמוחי עד שאי־אפשר לי אפילו להרהר ע"ד [על דבר] חיים פה בגלות, אך הנה באה “תקופת־המשבר” ומביאה אותי לידי דבר כזה!

את רשימתי הנוכחית עורך אני, בסמטא שמאחורי ביתנו אצל ש[ו]לחני הקטן שהקימותי, בין דשאים, ותחת צל הערבות. יום קיץ חם עתה היום, ומסביבי שפוך הדר הטבע, גנים, עצים, ממול השמים היפים, זבובים ודבורים מזמזמים, וקול זמזומם כל כך מושך את הלב ומקסימו, הכ[ו]ל יפֿה, כה עליז, ואנוכי מביט מסביב, געגועים עזים תוקפים אותי לארץ־ישראל. מתגעגע אנ[ו]כי לשמי א"י הכח[ו]לים, להריה, גניה, [5] שדמותיה ולכל מה שבה, נפשי אינה מוצאת ס[י]פוּק בהדר־הטבע של הגלות וגעגועי[י] נושאים אותי הרחק, הרחק למקום שארצנו החמודה משתרעת שם. גדולים געגוע[י]י וחזקים וגדול גם צער־הספק הממלא את לבבי… הוי לבי בי דַוָי, הספק אוכל אותי… וחמה וכעס עצור ממלא את כל א[י]ברי[י]: מדוע? מדוע לא אינם עונים (ממשפחת וי[י]ץ) על מכתבי[י]? מדוע יהיו כפויי־טובה? עד כמה הם מטרידים אותנו ואותי לפעמים תכופות בכל מיני שליחות ומלוא־בקשותיהם, ולי אינם חפצים לענות על מכתבי[י]? יכול יוכל היות שאני חושדם בכדי, אך בשעה כזאת, בשעה שספקות מרים אוכלים את לבבי כמעט שאי־אפֿשר לי לבלי לכעוס ולהתרעם עליהם.

ואני גומר את רשימתי בצער פנימי גדול, בגעגועים חזקים, וגדולים, ובספק־מר המענה את נשמתי…

[6) יום ב‘[,] ה’ תמוז, בצהרי[י]ם, תרע"ד, מלינוב

[29 ביוני 1914].

אתמול בב[ו]קר בא הנה מלינובאה מר דוד וי[י]ץ, וסר לביתנו. מובן מעצמו, כמה רצויה הי[י]תה לי ביאתו של הלז, עתה – חשבתי אז – הלא כבר אִוָדַע מה הנשמע אודותַי ואודות הנסיעה בכלל. והנה מה שאמר: כי לע“ע [לעת עתה] אינם משתדלים עוד להשגת התעודה, מפני הספק אם י[י]סעו לגמרי לא”י. הנסיעה תלויה עתה באברהם לֶנְדֶר⁸ ואם יִסַע הוא – י[י]סעו גם הם בלי ספק, ואם לא י[י]סע הוא – גם הם לא יִסְעוּ, והדבר צריך כמובן להֵחָלֵט [כך!], בימים הקרובים. ואודותי אמר: כי בכל חפצם ימלאו בקרו[ב] לצרפֿני לתעודתם עד כמה שיהיה הדבר בגבול האפֿשרות, לדבר על לבי שאֵרָגַע. לה[י]רגע לגמרי כמובן, אי־אפֿשר לי לע"ע, אבל, איך שיהיה, הרגיעו דבריו של דוד מעט את רוחי שהי[י]תה מקֹדֶם נדכאה כל כך! [7 ] אבל, רק במקצת, הרגיעו דבריו, של מר דוד, את רוחי. וגם עתה הספק המר עודנו מְקַנֵן בלבבי, חושש אנ[ו]כי, שֶמָא לא י[י]סע מר אברהם וי[י]ץ – ואז… כי, אבא⁹ יסכים לנסיעתי רק אז אם אֶלָוֶה למר וי[י]ץ אבל אם הוא לא י[י]סע – מי יודע אם יניחני אבא לנס[ו]ע?… לזה אני חושש וחָרד, ולכֿן לא ניטל נפגם ולא קהה עֻקְצוֹ החד של הספק המר שמ[י]לא וממלא את לבבי גם עַתָּה.

ועתה, עלי[י] להתפלל בעד אחרים, כמו בעדי… עלי[י] להתפלל, כי וֵיץ יחליט סוף סוף לִנְסֹעַ, כזה הוא עתה מצבי! עודנו בלתי מבֹרָר ומעורפל. ו“תקופת המשבר” עודנה נמשכת!

*

בשבוע שעבר שלחתי מ“ע [מכתב ערוך] להאדמינ[י]סטרציה של “שחרית”¹⁰ בה התאוננתי על לא קבלי את החוברת השלישית של העויותון, אולי ע”י איזה טעות. וב[י]קשתי לש שישלחו לי מיד את החוברת. ולע"ע [ולעת עתה] עתה [כך!] אין תשובה ואין (8] “שחרית”. מהי הס[י]בה?

יום ה' [,] ח' תמוז, לפנות ערב, תרע"ד, מלינוב

[2 ביולי 1914].

זה שני ימים שלא רשמתי כלום, מפני שאין לי מה לרשום, וגם עתה אין לי מה לרשום, אבל נדמה לי שזה זמן רב שלא רשמתי ב“יומון”, ורוצה אנ[ו]כי עתה לרש[ו]ם.

כן. אין לי מה לרש[ו]ם. דברזמה חדש פחות או יותר לא נוסף אצלי בשבוע זה, הכ[ו]ל מתנהג כבתח[י]לה, במצבי לא בא שום ש[י]נוי אפילו קל שבקלים; יוכל היות כי שם אצל וי[י]ץ כבר הָחלטה איזו החלטה ע"ד [על דבר] הנסיעה, אבל לי לא ידוע מאומה. אי־אפשר לי לנבאות דבר־מה לעתידי הקרוב, אי־אפשר לי ואולי אפשר אבל אין רצוני לנבאות… לא! איני חפץ! לבי! דֹם! אל תהרהר מאומה!…

שעת בין השמשות עתה, ודבר מה כבד לוחץ את לבבי[.] [9] איזה עצב לא אדע שחרו שוכן בקרבי, הכ[ו]ל כמו שת[י]ארתי בשירי האחרון: “ברגעי שקיעה”.¹¹

דברים חדשים לא נוספֿו לי לע"ע [לעת עתה]. יש לי אמנם שורה שלמה של דברים לכתוב בפרוזה, אבל מי יודע אם אוציאם מן המוח אל הַנְיָר:

מא[ו]ד, מא[ו]ד מצפה אנ[ו]כי לקבלת החוברת השלישית של “שחרית”, וחוברת “הפרחים” ששם נדפס שירי “גשם אביב”.¹² כבר עברו כשבועי[י]ם ויותר מיום ששלחתי גלויה לאדמינ[י]סטרצי[י]ת ה“שחרית” בתלונה על אי־קבלת החוברת, – ולא ק[י]בלתי לא תשובה, ולא חוברת.

* * *

יום ב' [,] י“ב תמוז, בצהרי[י]ם, תרע”ד, מלינוב

[6 ביולי 1914].

ביום השבת ק[י]בלתי תשובה מאת מנהל ביה“ס החקלאי שבפתח־תקוה,¹³ על גלויתי ששלחתי לו (שרשמתי בשעתו ברשימות הקודמות) והוא כותב אלי[י]: [10] – [דף ריק]; [11] – [דף ריק] [12] “בתשובה על מכתבו אנו מודיעים לו שתלמידינו היותר חרוצים יכולים אמנם להרו[ו]יח איזה סכום (עד 25 פר. [פרנק] לח[ו]דש) בעד עבודתם הקשה, אבל אי־אפשר לתמוך על זה ובי[י]חוד כשעוד לא התמחו בעבודה. על דבר שאלתו בנוגע לזה, אם ידיעותיו מספיקות, אנו מעירים לו שלא הודיע מידיעותיו כלום. כשיודיע נענה לו. בכבוד ד”ר פיקהולץ.”¹⁴

הנה זאת היא התשובה! לפי דברי־התשובה הזאת נקל להבין כי קשה אמנם לסמוך על זה שק[י]ו[ו]יתי אנ[ו]כי, להתפרנס מעבודה אצל אחרים. אבל בכל זאת לא קֵרְרָה התשובה הזאת את רוּחִי.

על שאלתי השני[י]ה בנוגע לידיעות, לא כִוֵן הכותב לדעתי. אני שאלתי אם אם [כך!] אין שום מכשול לה[י]כנס לביה“ס, בנוגע לידיעות הכלליות, ותשובתו אינה מתאימה כלל וכלל לשאלתי. [13] לכתוב עוד הפעם – אני חושב לדבר מְיֻתָּר, כי אִם יעזרני אל[ו]הי־ציון, ויזכני שאעלה לא”י[,] הֵן אעלה לשם בקרוב היינו בעוד חֹדֶש ימים (הוי, מה קשה לכתוב ע"ד [על דבר] זה! אוי! ¹⁵) וגם בלי זֶה חושב אנ[ו]כי הפעם את הכתיבה למיֻתֶרֶת – ולא אכתֹב.

* * *

ומצבי עדיין מעורפל הוא! אין עוד דבר ברור לנגד עיני[י]. החלטת וֵיץ ע“ד נסיעתי – אינה ידועה לי עדיין, ואולי אין עדיין מַה לדעת, מפני שלא החליטו עוד כלום. ואולי לא?… ככה, אני מהרהר בזה ובזה… הייתי חפץ לנס[ו]ע לשם לבוקימה¹⁶ לוי[י]ץ ולדבר עמם ע”ד הזה [זה] בכדי שאדע דבר בָרוּר, ואמנם היום הייתי יכול לנס[ו]ע מפני ששלחו אלינו עצים ע“י עגלה מִשָם, אך חזרתי מדעתי זאת, כי אָמַרְתִי, אולי לא אכו[ו]ן בנסיעתי זו את השעה הנכונה, ואולי [14] אטרידם בנסיעתי אליהם? ולכן מחכה אנ[ו]כי לע”ע [לעת עתה] אולי יב[ו]א הנה דוד בשבוע זה, ואם לא אכתוב לשם מכתב בבקשה שיודיעוני באיזה זמן אפֿשר לי לב[ו]א אליהם, ואם תהיה עגלה פה ממקומם.

הנה כי כן הוא המצב עתה!

* * *

אתמול שלחתי גלויה למערכת “שחרית” בתלונה שלא ק[י]בלתי עוד את החוברת השלישית, למרות זה שכבר פניתי פעם בגלויה שישלחוה לִי – והנה היום ק[י]בלתי את החוברת הזאת. חֲבָל על הגלויה שהוצאתיה לתֹהו[,] הלא למקומות רבים יש לי עתה לכתוב וגלויה זו הי[י]תה מוצאת לה מקום אחר (חַ חַ).

* * *

לעת עתה עוד לא נוסף אצלי דבר חדש בכתב[.] [15] יש לי דֵי חֹמֶר גם לְשִיר וְגַם לפרוזה, – ואפשר לי לקוות שאיזה דברים חדשים י[י]תוספו אצלי בימים הַקְרובִים.

* * *

יום ד' [,] י“ד תמוז, התרע”ד, מלינוב

[8 ביולי 1914].

עתה, כמעט שאין לי מה לרש[ו]ם. כלום לא נִתְהַוֶה במשך שני הימים שלא רשמתי ב“יומון”. במצבי לא בא עדיין אף ש[י]נוי קל. נוכחתי כי לא טוב לי לחכות עד שאציל דבר ברור מפי דוד אם יָבֹא הֵנה (ומלבד זה מי יודע אם יב[ו]א בימים האלו כלל) ואפֿשר גם שאם ישלחו את מי־שהוא הנה[,] אערוך להם מכתב בבקשה שיכֿתבו לי אם אוכל לב[ו]א אליהם ולשוחח עמם ע"ד [על דבר] המצב – ואדע[,] ואולי אציל מפיהם איזה דבר בָרוּר. אבל פה מתעוררת אצלי שאלה חדשה: אם סוף מכתבי שאני חושב לשל[ו]ח אליהם יהיה כסוף כל המכתבים ששלחתי עד הנה – למה כל הכתיבה? תיקו…¹⁷

[16] ובכן, לא אדע עדיין מה אחליט.

איך שיהיה, ורוחות טובות ומבשרות נ[י]חומים – אינן נושבות עתה אצלי, כפי שאני מבין עתידה להכריע אצל וֵיץ, בדבר הנסיעה, החלטה שלילית, ואז – מצבי אינו מזהיר כלל… וקשה, קשה עד למא[ו]ד לְנַצֵחַ מִכְשוֹל כזה – – –

קָשָה “תקופֿת מַשְבֵר” וקשים הם הרהורי־הספק שאני מהרהר עתה בתקופה זו..

* * *

היום ח[י]ברתי שיר חָדָש (אם יהיה בן־שם או בן בלי שם לא אדע לע"ע [לעת עתה]), לע"ע כתבתיו בפעם הראשונה, ועודנו ודורש הוא [כך!] ת[י]קונים רבים. אל המחברת־השירים השיר הזה לא י[ו]עתק…

* * *

ט“ו תמוז, יום ה' אחרי צהרים, תרע”ד, מלינוב

[9 ביולי 1914].

היום נתקבלה גלויה מא"י למר וֵיץ מאת בנו יוסף.

[17] בין יֶתֶר דבריו הוא כותב: “לבי מהסס בנוגע לנסיעתכם הֵנה שלא ת[י]בטל ח”ו [חס ושלום] כדאשתקד. מה יהיה הסוף? שוב נראו סימנים טובים בדבר קני[י]ת האדמה ע“י רחובות ואפֿשר לקוות שעוד בשלהי דקיטא¹⁸ זה תגמר הקני[י]ה. מצדי אעשה כל שאפֿשר שחלקה אחת ת[י]שאר בידי ש”ב [שאר בשׂרנו] מר לנדר. וכבר רשמתי את זה אצל חבר ועד המושבה וכ' [וכולי]

…עושו וחושו מעט בנסיעתכֿם. ממה נפשך[,] אם אתם החלטתם בואו מעט קודם למען ת[י]הנו יותר." הנה ככֿה כותב להם בְנָם מא“י ושביב תקו[ו]ה קטן לוחש לי: אולי יחליטוּ מר וי[י]ץ וגם מר לֶנדר סוף סוף – לִנְסֹעַ? אחרי שכה הם דברי יוסף בנם? אולי? ושביב־תקו[ו]ה זה לוחש [לוחש] ולוחש… רבש”ע [ריבונו של עולם]! האזכה להתראות בקרוב עם ארץ־מאו[ו]יי? האזכה לחונן בקרוב את עפרה?¹⁹ ורעיוני הגדול והנשגב שט[י]פחתיו ומטפחיו [ומטפחו] [18] במיטב דמי־נעורי[י] וכוחותי[י] לא יוּפר? הוי, מה גדולה הסערה המתחוללת בנפֿשי פנימה!… אני מקו[ו]ה! כֵן, מקו[ו]ה אנ[ו]כי, אחרת אי־אפשר לי עַתָּה. אבל, אלי, אנא לבלתי הַשְבֵת את תקו[ו]תי זאת! פורחת התקווה בקרבי, עמ[ו]ק עמ[ו]ק נִשְתַרְשָה בתוך לבבי ונפֿשי, דָמַי הִשְקוּהָ וּמַשְקִים אוֹתָה, מיטב כוחותי[י] היא אוֹצֶרֶת בקרבה, ואם תקו[ו]תי זאת תֵעָקֵר ח“ו [חס ושלום] (הוי מה נורא!) ע”י המציאות המרה – נוראים ונואשים יהיו פְצָעַי עם העקירה הנוראה הזאת! אנא, אֵלִי, לבלתי הָבִיא אוֹתִי לִידֵי מצב זֶה, שמסֻכָן הוא בִשְבִילִי….

קשה עד למא[ו]ד לי לכתוב דברים כאלו שדי שרשמתי עתה למעלה, קשה מא[ו]ד, להעלות הרהורים מעין אלו על מוחי, אבל מה לעשות וההרהורים עולים ומבצבצים מעצמם ואי־אפֿשר לעצור [19] בעדם.

* * *

יום א' [,] י“ח תמוז (שבעה עשר בתמוז נדחה) תרע”ד, מלינוב

[12 ביולי 1914].

“אֵינִי עָלֵז אֵינִי עָגוּם”

(ז. שניאור)

עֵר אֲנִי."²⁰

במצב כזה הנני נמצא בשעה זו[.] איני יודע אם לעלוז או לעצוב, או יותר נכון: – ברגעים אלו איני מכיר את מצבי שהיום הזה נעשה בו ש[י]נוי לא קַל: היום בצהרי[י]ם בע[ו]רכֿי מכתב למר ד. וֵיץ בבקשה שיכתוב לי את הנשמע וְהִתְהַוָה אודות נסיעתם לא“י וכו'[,] עודני עורך את המכתב ואני רואה עגלה מתקרבת לחצר ביתנו. העיפֿותי עין והנה מר אברהם וי[י]ץ יושב בעגלה, מא[ו]ד שמחתי בזה כי עתה – חשבתי – כבר אִוָדַע אודות הנסיעה בפרוטרוט. והנה מה שנודע לי מִפִיו [של] מר א. וֵיץ: הוא בעצמו לא יִסַע כבר בקיץ זה מס[י]בות שונות, רק [20] בתו הינדא ואברהם לֶנְדֶר י[י]סעו אולי בח[ו]דש אלול[.]²¹אלו הפרטים נודעו לי לע”ע [לעת עתה] מפיו. ואיני יודע בשעה זו אם מצבי הוּרַע ע"י אלה או נשאר כְמִקֹדֶם.

* * *

הורי[י] אומרים לי כי בזה שלא י[י]סע וי[י]ץ כבר אבדה תקו[ו]תי לנס[ו]ע – אך אני משיבם כי בזה לא הפֿסדתי כלום, ואחת היא אם י[י]וסעו הם או לא ואני אשתדל להשיג תעודת חו"ל.

ואמנם, אם רק נסיעת בתו של וי[י]ץ ומר לנדר בטוחה, לא אבדה עוד תקו[ו]תי לנס[ו]ע בקיץ זה. אך אם בתו של ו. [וייץ] ולֶנְדֶר לא י[י]סעו – נסיעתי אני מֻטֶלֶת בספֿק גדול. ובכן. ככה הוא מצבי. ואף על פי שהיום נִתְהַוָה בו הש[י]נוי הנ"ל[,] בכל זאת “תקופֿת המשבר” במקומה עומדת ונמשכת עדיין. תקו[ו]ה אני, ולו[ו]אי שיעלה הדבר בידי, לנס[ו]ע [21] לבית מר וי[י]ץ היערה, ושם מקו[ו]ה אנ[ו]כי כבר אִוָדַע כל הפרטים אודות נסיעתם של ה[י]נדא ומר לֶנְדֶר.

ועתה, בשעה זו, מצב־נפשי מְשֻנֶה, עדיין הרגשות הממלאות [ממלאים] עתה את לבבי – אינן ברורות [ברורים] לי. והכ[ו]ל כמה שכתוב בשורה שצי[י]נתי למעלה מאת ז. שניאור. כן: “אֵינִי עָלֵז אֵינִי עָגוּם – עֵר אֲנִי” אך יודע אנ[ו]כי, כי מצב נפשי זה הוא רק “זְמַנִי” ובקרב הימים יתחיל הש[י]נוי שנתהו[ו]ה אצלי היום – להראות את תוצאותיו בנפשי, והתוצאות מה תהי[י]תנה! – כמובן בלתי ידועות לי עתה.

* * *

יום ה'[,] כ“ב תמוז, התרע”ד, מלינוב

[16 ביולי 1914].

את רשימתי הנוכחית עורך אנןווכי עתה בסמטא שמאחורי ביתנו אצל הש[ו]לחן הקטנטן שהקימותי פֹה, בין העשבים [22] תחת צֵל הערבות יושב אנ[ו]כי עתה, ורושם בעט, מסביבי המון זבובים מזמזמים בזמזומם הנעים ומושך את הלב, שמש מפזרת זֹהַר מסביב, ומתחת לעצים רֶשֶת־זהב… צפצוף צ[י]פורים מתנשאה [מתנשא] מקרוב ומרחוק; שריקת חרגולים בתוך העשבים, הכ[ו]ל מסביב כה מלבב, נחמד, הכ[ו]ל מעורר לחלומות־זהב, חלומות נעימים; ואנ[ו]כי? – אשבה לי עתה בזה ורושם ב“יומון”[.] דומם לי אשבה, אך לבי מלא על כל גדותיו, אין מנוחה עתה לא ידע, סוער הוא ותוסס, דבר־מה רוצה להתפרץ החוצה, אך אינו יכול… כן, מנוחה לא תדע עתה נפשי, הרהורי[י] נושאים אותי עתה הרחק, הרחק. מסתכל אנ[ו]כי על כל ההוד השפוך מסביב ואני נהנה, “אני נהנה” לא! כמר [כמה] מָרָה ההנאה הזאת, כמה צובטת היא את לבבי, באין הרף, ואיך אפשר לֵהָנוֹת במנוחה מכל ההוד שמסביב? הע[ו]נג וההנאה נובעים מתוך הנפש [23] והלב ולא מתוך הגוף הממשי, ונפשי ולבי הם לא פה כי אם שם “בַמִזְרָח” ורק גופי הגשמי הוא פה בגלות “במערב” ואי־אפשר להֵנוֹת…²² אי־אפֿשר… הכ[ו]ל פֹה זר לִי ואני זר לכ[ו]ל, פֹה נולדתי, אך אכֿזרי[י]ה היא המולדת ה“זרה” הזאת[,] מְעַנָה היא “אֵם הח[ו]רגת” זו אותנו, דַי כבר לטב[ו]ל ברפֿש־הגלות, ונפֿשי צמאה לקרן־אורה של שמש ארץ־אבותינו, הוי מי יִתְנֵנִי עתה בין הרי ישראל בארץ ישראל! מי י[י]תנני עתה בצל עצי־פרדס שנ[י]טעו בידי הבנים החדשים השבים לגבולם… מי יןיותנני עתה רוֹעֶה בֵין הרי ובקעות ארצנו, מי י[י]תנני עתה רועה צאן ובקר, תחת שמי התכֿלת של ארצנו בתוך א[ו]הל קלוע־ענפים; הוי מה חזקים געגועי[י] עתה לארצנו, מה חפצתי עתה להגיע אליה[,] לחבק את סלעיה מרב ח[י]בה, ח[י]בת בן – שלא התראה [24] עם אמו זה ימים כבירים, כבירים… מה חפצתי עתה לעמוד בין המון הפועלים העברים ולהחזיק במעדר, באת, ובמחרשה, ולעבוד ולשיר, לשיר משמחה, משמחת־הבני[י]ן, מהקמת־החורבות, לשיר את שיר התחי[י]ה בין שדמות, וכרמי ארצנו, הוי מה חזקים הגעגועים לארץ־מולדת!

תאמרו: “כל אלה הם רק הֲזָיוֹת־הֶבֶל!” אך לא, יודע אנ[ו]כי את כל הַמְרִי שבחיים, את המציאות המרה המתנגדת תמיד ומנצחה את דמיונו של האדם; יודע כי מרחוק הכ[ו]ל נוצץ ומתגלה בשפעת־גו[ו]נים, ומזהיר בְיָפְיוֹ, וכשמתקרבים אל המקום עצמו, והנה אין כֹל רק שממה, ושברי־חרס[,]עשבים בודדים, וסלעים קודרים, את הכ[ו]ל אני יודע, את התקו[ו]ת שעפ"י רוב סופן – אבק פורח; את החלומות שסופן שאחריהם באה היקיצה[,] שפשוף העיני[י]ם והנה הכ[ו]ל להפך…

[25] יודע אנ[ו]כי גַם את המציאות המרה שבארצנו – – – – את הכ[ו]ל אני יודע, ובכל זאת אל תאמרו שהרהורי[י] הם נובעים רק מתוך “הזיות־שו[ו]א” לא! את הכ[ו]ל אני יודע, אבל אני שם את לבבי. געגועי[י] לא"י נובעים ממעי[י]ן־טהור בלתי עכור… מתגעגע אנ[ו]כי לארצי, יען כי היא ארץ־מולדת עמי, משתוקק אנ[ו]כי אליה, בחפצי לעזוב את הגלות המר [המרה] ולחיות על אדמת ארצנו החביבה, ולקומם שם את הריסותיה, וגם זה לא הכ[ו]ל הוא, עוד הרבה הרבה חבוי שם במעמקי־נפֿשי, אך קשה לדלות את הכ[ו]ל ולהביא על גבי הַנְיָר. ארצי, ארץ עמי, מושכֿת אותי בקסמה אליה, ואי־אפֿשר אחרת… היא מושכֿת אותי אליה מעלה, כן יהיה! ואל[ו]הי ציון בעזרתי!

* * *

זה ימים אחדים, שנעשה הש[י]נוי, הנזכר ברשומה הקודמת, במצבי. פרטים חשובים ומעני[י]נים אין [26] לי לע“ע [לעת עתה]. ק[י]ו[ו]יתי להתארח אצל מר וֵיץ ביום השבת ולה[י]ו[ו]דע מכ[ו]ל: אם ת[י]סע בתו? ומתי? ואם י[י]סע לנדר? הכ[ו]ל, הכ[ו]ל. אבל מי יודע, אם יעלה בידי לנס[ו]ע אליהם ליום השבת. ואנ[ו]כי הלא כבר כ”כ [כל כך] משתוקק לדעת דבר־מה. ולבבי כ"כ חָרֵד שמא… שמא… אך לא אמשיך לכתוב הרהורים מרים כאלו. הבה אפסיק.

* * *

יום א'[,] כ“ה תמוז, התרע”ד, מלינוב

[19 ביולי 1914].

אתמול כבר ב[י]רכו ר"ח [ראש חודש] מנחם־אב. אהה, כמה אמתי הוא הפתגם העממי: “א מענש טראכט [טראַכֿט] און גאטט [גאָט] לאכֿט”.²³ בתח[י]לת הקיץ הן ק[י]ו[ו]יתי כי בימים האלו כבר אתכונן לנסיעה שהי[י]תה צריכה להיות לפני [לפי] תקו[ו]תי אז בימים אלו, ועתה? כן. אנ[ו]כי ק[י]ו[ו]יתי ק[י]ו[ו]יתי והיושב במרום אחרת חושב עלי[י] – – – ק[י]ו[ו]יתי, והחיים המציאותיים אחרת [27]. גזרו. ככה הם חיי בני־תמותה. התקו[ו]ה ממו[ו]שֶכֶת אר[ו]כה, אר[ו]כה אך ח[ו]רבן

התקו[ו]ה בא לפתע ומתהו[ו]ה ברגע אחד. כן, נעים החלום ויפֿה ומתמשך והיקיצה באה ברגע אחד והנה גז כל זיו החלום והדרו.. קשה גורל האדם, כל צעד וצעד שהוא חושב לצע[ו]ד קדימה עולה בעמל רב ועפ"י הרוב אינו עוצר כֹחַ לצע[ו]ד כלל עם [אם] רב הוא ככה העמל לפניו – והוא מת מיתה רוחנית ולפעמים גם גשמית מכ[ו]בד נטל החיים המרים, ואנסה נא להתעמק ולחדור למצפ[ו]ני הרהורי[י] שעולים לפעמים במוחי בשעות־[י]יאוש: “ואם בא כבר האדם להמטרה המקֻוָה, שחתר אליה בשארית כוחותיו, הכדאי כל העמל? ומה הם כל החיים אם ישנו במציאות “מָוֶת” בעולם והוא גוזל את הכ[ו]ל, וכשיגע האדם ובא למטרתו וכשחייו עברו עליו במעשים כבירים לו ובשביל כל היקר לו [28] מה בצע בכל זה אם המו[ו]ת עתיד סו”ס [סוף סוף] לקחת אותו מארץ־החיים? ויש גם שלפעמים הכ[ו]ל, כל העולם ושאונו, מעשי בני־האדם וילדי־רוחם, הכ[ו]ל, הכ[ו]ל אינו שו[ו]ה בעיני[י] כלום בי[ו]דעי כי ישנו “מָוֶת” בעולם… וכן גם אביט לפעמים רחוקות בעין־לעג על רוב מפלגות שונות בישראל ובעמים על תקו[ו]ת־עם ותחי[י]ת־עם, את הכ[ו]ל הכ[ו]ל, אני שם להבל אם סופו למו[ו]ת. ואם “האמת” הגדולה שצריכה לאמ[ו]ר: “מה הם החיים?” ואיזו אופי שבהם הוא האמתי? ואיזו אמ[ו]נה היא הישרה? וכ[ו]' וכ[ו]'… – אינה בעולם. הנה אלה ההרהורים שעולים ומשתרבבים לפעמים במוחי, אך לבי לא אשים להרהורים כאלו, שהם רק פְרִי־הַרֶגַע; אני יודע כי "בצדק ברא אל[ו]הים את האדם – והוא

ב[י]קש חשבונות רבים"…²⁴ אני יודע כי צריך להתמכר לעבודת־ [29] החיים בשמחה ובצהלה ואם ישנו “מו[ו]ת” – מי יודע אולי לטובה הוא, ולולא הוא גורל האנשים היה מר עד למא[ו]ד?….

כן, הדברים שנכתבו לעיל הם רק הרהורי רגע ולא יותר. לבי נתון עתה באמת רק לרעיון נשגב אחד – לעלות לארץ־ישראל לקומם שם את הריסותיה, ולראות בעיני[י] את עמי חביבי הקם שם לתחי[י]ה אחרי אלפי שנות גלותו, אני רוצה לראות עין בעין את עבודת־התחי[י]ה, את הכ[ו]ל ההולך ומתהו[ו]ה עתה בארץ־אבותינו. אנ[ו]כי שואף למטרתי, מטרת־חיי! ו[ה]הרהורים הנ"ל לא יפֿחידוני.

ואחזור לעני[י]ני. בתח[י]לת הקיץ חשבתי כי עתה כבר אתכונן לנסיעתי באמת, אבל לרגלי הש[י]נוי שנתהו[ו]ה אצל מר וֵיץ גם תקו[ו]תי נשתנתה. ועתה איני יודע עדיין “מצבי מהו?”

[30] ק[י]ו[ו]יתי לנס[ו]ע למר וי[י]ץ ליום השבת, אבל לא הי[י]תה עגלה, ולו גם הי[י]תה לא הייתי יכול לנס[ו]ע מפני שעדיין רגלי השמאלית כואבת וצולעת²⁵ ואולי יהיה מי־שהוא מב[י]נותם היום פה במלינוב? אבל כמד[ו]מני ששום איש לא יהיה. ואנ[ו]כי אינני יודע מה לעשות, כי אם נוסעת בתו של וי[י]ץ בלי ספק, הייתי חפץ כבר להשתדל בקבלת התעודה.

ובכן, צריך אנ[ו]כי להחליט דבר מה בנידון זה.

* * *

על רגלי, וגדול היה כאב ההכאה הזאת. חשבתי כי במהרה ת[י]רפא רגלי אך הנה עברו כבר כתשעה ימים ועודני צולע ואי־אפֿשר לי ללכת לשום מקום, וגדול צערי מזה מאוד.

בשעה שהיה מר אברהם וֵיץ בביתנו ס[י]פר כי בשעה שהיה ברדזנבילוב²⁶ התראה עם הנער שמואל²⁷ מהכפֿר הובין²⁸ ששם כִהן אחי, והנער בכה כל כך על נסיעתו לא“י שנתבטלה, הלא בא לרדזנבילוב על מנת לנס[ו]ע ישר משם ארצה־ישראל, וקרובה הי[י]תה כבר תקוווותו ומשאת־נפשו [31] להתגשם. ופתא[ו]ם חזרו בני־הובין מהחלטתם לשלחו לא”י. והוא נסע בחזרה הכפֿרה. ומר וי[י]ץ מספר – כמה בכה זה הנער וכמה התאונן, ובספר מר ו. [וייץ] את הדברים האלו, כה נכמרו רחמי[י] על העלוב הזה, מרגיש אנ[ו]כי היטב את לבבו, לב העברי־הצעיר הנאמן והמקו[ו]ה, המשתוקק וחולם בלי הרף על העלי[י]ה לארץ־אבות, והוא כבר צועד על דרך התגשמות־רעיונו ופתא[ו]ם והכ[ו]ל נהרס – והוא שב אל הכפר הזר בגלות אל האנשים הזרים במפח נפש, אהה כמה קשה מצב כזה, ומה גדולה הטרגדיה הפנימית שבנפש הנער. הה! רחמי[י] נכמרים עליך, רעי היקר, ודומם גם בי נפשי בוֹכָה במסתרים מיראה שמא לשו[ו]א תקו[ו]תה. אך לא, גם תקו[ו]תי גם תקו[ו]תך לא לשו[ו]א הם [הן], הבה נקו[ו]ה אחא שעל אדמת ישראל עוד נציג את כפות רגלינו.

[32] וארץ־ישראל מושכת ומושכת בקסמה את לבי; והגעגועים צובטים ולוחצים אותו, הוי, מה חזקים הגעגועים, מה כלתה נפשי לארץ האבות ומתי, אלי, כבר אזכה להציג כף רגלי על אדמת ארץ־נושאת־חלומות, מתי כבר אזכה להתראות עם ארץ־ק[ו]דשנו?

מה גדולים וחזקים הגעגועים ובי[י]חוד עתה בשעה שאני יושב ורושם את רשימתי מאחור[י] ביתנו אצל הש[ו]לחן הקטן, בצל העצ הערבות ובין העשבים הירוקים, צובטים הגעגועים, צובטים את לבבי בלי הרף, ואנ[ו]כי חולם וחולם, דמיוני נושא אותי הרחק הרחק ומציג לפני[י] את ארצי־חמדתי את הריה שדמותיה, הריה בקעותיה. הוי מה מושך הלב, מה חזקים הגעגועים.

* * *

יום ג' [,] כ“ז תמוז, התרע”ד, מלינוב

[21 ביולי 1914].

לא חשבתי עתה לכת[ו]ב ב“יומון” כל מפני חֹסֶר־ח[ו]מר[.] [33] אך רוצה אנ[ו]כי לערוך בזה את הרהורי[י] שהרהרתי עתה: שמעון ברגר²⁹ בא מדובנא,³⁰ שנסע לשם בשבוע שעבר, ועתה בא לביתנו, ס[י]פר כי יש לו כַר לעבודה בקני[י]ת כרושתא (Хмель)³¹ בשביל דובנא. ועוד ועוד, וגם מספר הוא כי דרוש לקנטור³² אחד בדובנא של קני[י]ות הכרשותא [כך!] פנקסן, ואפֿשר שאחי משה³³ ישמש במשרה זו, ופתא[ו]ם קרא: לו חפץ הוא (כלומר: אנ[ו]כי) לנס[ו]ע לדובנא ולהתבונן שם לכל העבודות שמסביב הכרושתא אז יכל היה יכול גם הוא “להֵעָשוֹת” לאיש ברוב הימים, והוא – לפלשתינה חפץ לנס[ו]ע[.] מה תעשה שם? תעמול ותעמול וכו'.

כמובן, שאיני שם לב למוכיחים כמר שמעון ברגר… אבל דבריו כשהם לעצמם עוררוני להרהר קצת ע"ד [על דבר] מצבי הנוכחי והעתידי; הרהרתי עתה מה שאני מהרהר לפעמים תכופֿות.

כן אנשים זרים, וגם קרובים אינם יכולים (וחלילה לי לבוא [34] עליהם בטרוניא בשביל זה) להבין ללבי; השקפתם אינה יכולה להשיג את שאיפֿותי[י]; הרהורי[י] ומחשבותי[י] זרים להם כלל. אנ[ו]כי אינני יכול לכהן אצל איזה מחסן או איזה כל־שהוא, – זאת אדע נאמנה – זרה לי בכלל התגרנות וטבעי אינו סובלתה. ומר ורע יהיה גורלי בחיים, עם [אם] המציאות המרה תנפץ את שאיפֿותי[י] ותקו[ו]תי[י] ומ[ו]כרח אהיה, למרות טבעי ורצוני, לְהִדָבֵק בזו האחרונה³⁴.

וכי אשאל את עצמי: “שאיפותי[י] מה הם [הן]?” אמנם שואף, וחולם אנ[ו]כי הרבה, הרבה, אך מהו הסך־הכ[ו]ל של שאיפותי[י] עתה ומה תקו[ו]תי לעתיד? – תקו[ו]תי היא: לצאת מתוך הגלות שְנִוֵל את פני־עַמִי, ולעלות לארץ־התחי[י]ה, ארץ־האבות והבנים; ולעבוד שם על שדה העם וספרותו, לתקוע יתד באדמת ארצנו ולשכון בין הריה, [35] להתענג על ז[ו]הר־שמשה, תכלת־שמיה, ולראות בעיני[י] את תחי[י]ת־עמי המתרקמת שמה.

לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְהָקִים אֶת

חוֹרְבוֹתֶיָה, לַעֲבוֹד שָמָה עַל שְדֵה הַסַפְרוּת וְהָעָם וְלִקְבֹעַ

שָׁם אֶת מִשְכָנִי – זֹאת הִיא בְקִצּוּר תָכְנִית שְאִיפֿוֹתַי.

ותפ[י]לה חשאית עולה ובוקעת מתוך מעמקי הלב לאל[ו]הי־ציון: “אנא, אלי, אל תעזבני וזכני להגשים את שאיפֿותי[י] הנעלות, ואל נא ת[י]תנני לטב[ו]ע פה בגלות בטיט היו[ו]ן וְלִבוֹל לִפְנֵי־עִתִּי”

ותקו[ו]תי חזקה כי אותו האל שהביא את בני ביל"ו וכל חלוצי־התחי[י]ה לאדמת־שאיפֿתם, והקריבו בעדה את חייהם, והרטיבוה בדמם, יְזַכֶה גם אותי, אחיהם הדל, המשתוקק לארץ האבות והנאמן לרעיון התחי[י]ה בכל לב ונפֿש – ויביאני לארץ־נושאת־חלומותי[י].

[36] בימים אלו, כמו בימים הראשונים, מצטער אנ[ו]כי מא[ו]ד, מא[ו]ד שאי־אפֿשר לי לבטא בשירי[י] ב[י]טוי קל מרגשותי[י] וגעגועי[י] לאדמת־ארצנו. לא אחת ושתי[י]ם כבר התחלתי בזה – והדבר לא עלה בידי! אכן, לא־נעים מצב כזה. משל למה הדבר דומה? – לאיש שנִתְאַלֵם באמצע הד[י]בור ויש לו הרבה, הרבה עוד לספר ולדבר והדברים מציקים לו – ואינו יכול להוציא הגה מפיו, והכ[ו]ל, הכ[ו]ל תוסס וסוער בקרבו פנימה…

* * *

יום ד' [,] כ“ח תמוז, התרע”ד, לפנות־ערב, מלינוב

[22 ביולי 1914].

בא אלינו שליח מאת מר וֵיץ, דוד שלח “פתקא” ובה הוא מבקש שיחתמו בשבילם על “הזמן” שכבר פסק להתקבל. הוא טעה ושכח כי זה לפני שני ירחים חתמתי בשבילם על “הזמן” לחצי שנה, ועודו צריך להתקבל ארבעה [37] ח[ו]דשים, ולכן כתבתי אליו והעירותי על טעותו³⁵* אחר זה כתבתי לו: “מה נשמע אודות נסיעתה של אחותו לא”י? אשתדל לבוא ליום השבת אליהם, וּלְהִוָדַע מִכֹל, ואם לא אב[ו]א – בבקשה לכתוב לי מזה."

כי אמנם באה העת, שאדע כבר דבר ברור על אודות מצבי. רוצה אנ[ו]כי לנס[ו]ע אליהם ליום השבת ומחר, ביום השוק, הייתי משיג בנקל עגלה, אך הע[י]כוב הוא: – רַגְלִי הַצָבָה שלא נרפאה עדיין, ואם יעזור ד' ורגלי ת[י]רפֿא אפֿשר שאסע לשם.

*

היום בא משה גרינשפון³⁶ מלינובאה. גם הוא כבר החליט לנס[ו]ע ארצה־ישראל.

נכספים בני[י] – הם [כך!] לחיק המולדת הנעימה!

*

בימים האלו התחיל כבר הקציר, ובכל רגע עוברת עגלה מלאה עמיר ועליה יושב לו הא[י]כר. ואני מתבונן אל המחזה הזה, [38] המעורר בקרבי רגשות שונות [שונים]. יושב לו הא[י]כר וכמה שמחה וא[ו]שר ממלאים את לבבו, עובד הוא כל היום עבודה קשה בשדה, אך תלונה לא ת[י]שמע מפיו, ריח האדמה אינו נותן לו להתאונן, וכשהוא מוביל את היבול אל הַגֹרֶן הוא רְוֵה ע[ו]נג עד אין קץ! ומתי, רבש"ע [ריבונו של עולם], כבר אזכה לראות את הא[י]כר העברי בארצנו? מתי כבר אזכה לראות עין בעין את ט[י]פוס־התחי[י]ה הלז?…. ברגעים האלו שאני עורך רשימתי, מאחורי ביתנו בסמטא אצל ש[ו]לחני, מגיעה לא[ו]זנה [לא[ו]זני] שירת הקוצרות השבות מהשדה הביתה. הוי, מה יופי וע[ו]ז ישנה [ישנם] בשירה זו! כמה שמחה [ו]אֹשֶר היא מכילה בקרבה. ומתי אזכה לשמ[ו]ע את שירת א[י]כרינו, את שירת־התחי[י]ה החדשה רו[ו]ת־האורה משמש אדמת ארצנו וּרְטֻּבַת־הַטַל הנופל על הריה? מתי? מתי אזכה כבר [39] לשמ[ו]ע את צלצול שפֿתנו העברית מדֻברת ומֻשרת בפֿי בנות־ישראל בארץ־האבות? ועד מתי יצרמו את א[ו]זני השפֿה הזרה, הת[ו]כן הזר פה בגלות? מתי אזכה, אלי, לכך?!

ארץ! ארץ! מה כמתה [כמהה] נפשי אלי[י]ך! מה חזקים הגעגועים אלי[י]ך! ארץ! ארץ! אני רואה איך את מרמזת לי מרחוק לבוא אלי[י]ך! אַתְ מושכת ומושכת אותי בקסמך וראי נא התבונני למקום־מעמדי, התבונני וראי מה אבני־נגף מֻנחים [מונחות] על דרכי אלי[י]ך! אך המאמנם [הא[ו]מנם] יעצרוני אלו מבלי לב[ו]א אלי[י]ך, הא[ו]מנם ינצחו אלו, את כֹחך כֹחַ קסמך ואת אהבתי הנשגבה אלי[י]ך? הא[ו]מנם? לא! חזקה תקו[ו]תי באל[ו]קי־ציון כי כזאת לא יאֻנה!

שקעה השמש. מסביב כל כך נחמד ויפֿה הטבע כה מלבב ומקסים, אפֿשר להתענג ולמצ[ו]א ס[י]פוק [40] בחיק־טבע זו! אך לא ככה הוא אצלי הדבר: אי־אפֿשר לי להתענג ועל אחת כמה וכמה שס[י]פוק כל שהוא אינה מוצאה נפֿשי בטבע הגלותי. לבי הוא במזרח הרחק, הרחק, ובארץ־אבותי[י] כל הגיגי[י] ושיחי.

* * *

יום ה' [,] ערב ר“ח מנחם־אב תרע”ד, מלינוב

[23 ביולי 1914].

איזה תוגה מְצִיקָה ממלאה עתה את כל לבבי. חשבתי היום לנס[ו]ע למר וי[י]ץ ולה[י]וָדַע כבר מכל מה הנשמע אודות נסיעתם, כבר קצרה רוחי ב“תקופת המשבר” שלי… כבר אחפ[ו]ץ לדעת איזה דבר ברור, אך לצערי לא היו פה, למרות יום השוק, שום עגלות מהיער, מחר ישלחו את מי־שהוא להביא להם בשר, אך בלי ספק, יבוא איזה פועל מהיער רגלי. ויוצא: כי גם לשבת זו א אצל וי[י]ץ לא אהיה וגם על השבת הבע"ל [הבאה עלינו לטובה] אי־אפֿשר יהיה לי לנס[ו]ע [41] מפני שהשבת ההיא – “שבת חזון”³⁷ ובימי־אבל אלו אין נוהגים לנס[ו]ע להתארח. וככה יעברו שני שבועות ועל אודות מצבי מאומה לא אדע, ודבר זה מַעֲצִיבֵנִי, וזוהי ס[י]בת התוגה הממלאה עתה את לְבָבִי.

זה לא כבר נסע אחי משה הובינאה³⁸ יחד עם אברהם בורשטאק ואחותו ששהו אצלו עוד מאתמול. ערכתי מכתב לשמואל בוּרְשְטָאק[,] זה הנער שרשמתי אודותיו ברשימה קודמת שהיה כבר בדרך לארץ־ישראל והתחרטו שולחיו והחזיר[ו]הו הביתה.

אחותו מסרה לי בשמו כי ב[י]קשני שאבוא אליהם הכפֿרה לזמן־מה. ועל יסוד זה כתבתי לו את מכתבי. כתבתי לו כי אי־אפֿשר לי לבוא מס[י]בות שונות ואחת מהס[י]בות היא: שעתה ב“בתקופֿת המשבר” אצלי צריך אנ[ו]כי לעמוד על המשמר ולהתחקות על כל ש[ו]רשי מצבי וה[י]לוכיו, וכל יום יכול להביא [42] ש[י]נויים כבירים וְנ[י]כָרים, ובשעה כזו אי־אפֿשר לנס[ו]ע, מה שאמנם כן הדבר. עוד יעצתי לו במכתבי שאם דעתו לנס[ו]ע לא“י – י[י]כנס אל הבי”ס החקלאי. כתבתי אליו גם על השתתפֿותי בצערו שלא נסע לא"י, אף נ[י]חמתיו שאל יתי[י]אש ואל י[י]פֹל ברוח.

יושב אצל הש[ו]לחן ורושם את הרשימה, והתוגה כל כך צובטת את לבבי; כל כך חרד אנ[ו]כי למצבי. הייתי חפץ כבר לשמ[ו]ע מפי וֵיץ דברים ברורים ומוחלטים: “האם נסיעתו בטלה לגמרי? הת[י]סע בתו הינדא בלי כל ספק? הי[י]סע גם מר לֶנְדֶר?[”] הייתי חפץ כבר לדעת מהכ[ו]ל השייך במקצת גם לנסיעתי, ולכן גדול מא[ו]ד רצוני להיות בבית וי[י]ץ בימים אלו, כי אם תשובותיו חיוביות תהי[י]נה, הייתי מתחיל תיכף להשתדל בדבר קבלת התעודה, בהכנות הנסיעה, הייתי מביע את החלטתי להוֹרַי וכו', והייתי משוחח עמהם על הכ[ו]ל [43] אודות זה. אבל אם א[י]ו[ו]דע ע"ד [על דבר] תשובותיו החיוביות של וֵיץ בא[י]חור זְמַן – מי יודע אם אפֿשר יהיה לי להכין את הכ[ו]ל לזמן הקבוע?

אֵלִי! אֵלִי! אֲנִי חושב לסלול לי עתה דרך חדשה והיא הדרך לארץ עַמְךָ־עמי שנפֿשי לשמה כ“כ [כל כך] עורגת ונכספֿה, הובילני נא על פני דרך זה בשלום וזכני לחונן בקרוב אדמת־ארץ ישראל בשלום!”

בתפֿ[י]לה זאת הבוקעת עתה ממעמקי־לבבי, ובתוגה חרישית, מציקה[,] אני גומר את רשימתי.

* * *

יום ב' [,] ד' מנחם־אב תרע"ד, מלינוב

[27 ביולי 1914].

היום בצהרי[י]ם ק[י]בלתי פתקא מאת מר ד. [דוד] וי[י]ץ ואלו הם דבריו³⁹: “שלום לך מר יצחק יקירי! מה נשמע אודות “הזמן”[,] האמנם הפס[י]ק לצאת? הק[י]בלת תשובה על גלוי[י]תך? ומה ענו לך? ואם באמת הפסיק לצאת נא לחתום בשבילי על “הצפירה”.⁴⁰ אודות נסיעת אחותי א”י [ארץ־ישראלה] עוד תולה באו[ו]יר[.] שלום לאחיותיו הנכבדות⁴¹ התכבדו דוד.

[44] הנה ככה הוא הדבר: “ע”ד [על דבר] נסיעת אחותי עוד תולה באו[ו]יר“. ובכן, המצב אינו נעים כלל וכלל. אפֿשר לקוות שמר וי[י]ץ יחליט שת[י]סע – אבל רק “אפֿשר” לקוות… ואפֿשר שגם להפך יתהו[ו]ה הדבר… גם הנסיעה ההיא סובלת עתה “משבר” אמנם שונה קצת במובנו הרוחני משֶלִי… “עוד תולה באו[ו]יר” ועד מתי רבש”ע [ריבונו של עולם]? מתי כבר יחליטו החלטה גמורה? כן, לא נעים הוא המצב כלל, האפשר שיוטב? הָה לבי נוקפֿני… ועתה אחרי שנודע לי ממצב הנסיעה של העלמה וי[י]ץ – התגבר אצלי הצ[ו]רֶך עוד יותר – לנס[ו]ע למר וי[י]ץ היערה ולה[י]ו[ו]דע משם פרטים ועני[י]נים על אודות הנסיעה, מתוך [ה]פרטים בלי ספק אִוָדַע הרבה, הרבה ואפשר יהיה לי להבין כיצד לכלכל להבא את העני[י]ן בדבר מצבי.

אך בשבוע זה הלא אי־אפשר לנס[ו]ע מס[י]בת [45] “ימי האבל” הלאומי. אפשר שמבית וי[י]ץ יהיה מי־שהוא בימים האלו בִמְלִינוֹב – אך הרבה לסמוך על זה אי־אפֿשר.

הנה כי כן הוא לעת עתה מצב “המַשְבֵר” שלי!

*

אתמול כתבתי גלויה לאחי שהוא שוהה עתה בהוּבִין. וב[י]קשתיו שיביא לי משם את ספרו של מר סמיליאנסקי: “תולדות אהבה אחת”⁴² והספר של ד"ר מ. רבינזון “תוֹלְדוֹת הַסַפְרוּת הַעִבְרִית הַחֲדָשָׁה.”⁴³

בג[י]ליון האֶתְמולי של “הזמן” ⁴⁴ נדפֿס [כך!] כרוז שנפוץ בין תלמידי “עזרה”⁴⁵ מאת מי שהיו חבריהם לפנים ושעברו בעת המלחמה אל מחננו. הכרוז הזה שכתוב בהתלהבות חרישית כ“כ [כל כך] עצומה, בגאון לאומי, לאלו שנשארו במחנה הבוגדים – פעל עלי[י] הַרְבה מא[ו]ד, בראותי את הח[י]נוך־הלאומי המוצק שמתחנכים התלמידים בבתי הספרים [כך!] שלנו, עד שמצאו חובה לנפשם להוציא כרוז כזה. ואפשר לקוות כי דברי־הכרוז יעשו את הר[ו]שם הדרוש בֵין תלמידי [46] “עזרה”⁴⁶. כי הפצת הכרוז הוא דבר המ[ו]כרח לה[י]עשות – [ב]זה אין להטיל שום ספק. כי איך לא יכאב הלב בי[ו]דענו, כי אלו התלמידים הנחנכים ברוח זר לעמנו, בשפֿה גרמנית ובשנאה לתנועתנו הלאומית – צריכים להיות מחנכים לבני ארצנו, ובמקום שאנחנו עמלים בכל כוחות[י]נו ובזה נבלעה כל האנרגיה שלנו שארץ ישראל תהיה ארץ של תחי[י]ה שלמה, שיגור בה דור־חדש שנוצר ע”י תנועת התחי[י]ה – תהיה בה [כך!] בעתיד מקום של “מתבוללים” ו“בוגדים” כמו בגלות. ובכן הרי צריכים בכל הכוחות לה[י]לחם למען הַצִיל מה שאפֿשר להציל. צריך להחליש ולהפחית בכל האפשר השפעתה של תרבות זרה בארצנו, ואם ההשפעה אמנם תֵחָלֵש – סוף סוף – תמות לגמרי.

*

היום נתקבלה החוברת “הש[י]ל[ו]ח”⁴⁷ הראשונה למחצית השני[י]ה של השנה זו. בין כל הדברים מתחיל לה[י]ְמָשֵך ס[י]פור מאת א.א. קַבַּק: “חידת־הארץ”⁴⁸ ומא[ו]ד שבע־רצון [47] הנני מזה שגם בכרך הזה אתענג למקרא מהחיים הארצי־ישראלים שאני מחבבם ומוקירם כ“כ [כל כך]… כמו בכרך הקודם שנדפֿס [כך!] שם הס[י]פור מחיי ארץ־ישראל “עִלָבון” מאת א. תָּלוּש.⁴⁹ [כל כך] מתענג אנ[ו]כי למקרא דברים כאלו, לזה הלא, מובן, גרם רעיוני לעלות בקרוב לא”י. כ“כ [כל כך] משתוקק אנ[ו]כי לקרוא מהחיים החדשים הַמִתְהַוִים בא”י, עד שאיני יכול לקר[ו]א בתכיפֿות מחיי־הגלות… הה! עד כמה חביבה לי ארצנו וכָל מַה המתרקם מסביב לה!

* * *

יום ד' [,] ו' מנחם־אב, תרע"ד, מלינוב

[29 ביולי 1914].

מצבי הנוכחי נעשה עלי[י] לסבל, כ“כ קשה, אי אפשר לי לשאתו, קַצְתִי כבר ב”משבר" הנמשך. זה זמן רב ועוד לא יצאתי ממנו – ומי יודע מתי יִגָמֵר, אמנם אי־אפֿשר לי להכחיש, כי אם ח“ו [חס ושלום] “המשבר” שלי עתיד לְהִגָמֵר בשלילה (הוי, מה נורא) – טוב יותר [48] שי[י]משך “המשבר” ואתענג לכל הפחות, יותר על התקו[ו]ה… המשעשעת לעת עתה… כן, ככה היא הפסיחולוגיה [כך!] של האדם במצב כזה, אך למרות זה, כבר נִלְאֵיתִי במצבי הנוכחי, וכבר חפצתי לדעת באיזה עולם אני. מָתַי וכיצד אִוָדַע פרטים מפי מר וֵיץ ע”ד [על דבר] הנסיעה – אי־אפֿשר לי לָדַעַת, וככה עדיין תולה אני באו[ו]יר.

*

היום, הלכתי לְמֶרְוִיץ,⁵⁰ להביא חֶמְאָה, כשחזרתי משם הביתה נלו[ו]ה אלי[י] גם בנציון,⁵¹ ובדרך זה עובדים פועלים נוצרים וגם איזה יהודים בת[י]קון הדרך, כשעברנו ע“י שני פועלים נוצרים התחילו ללעוג לנו ולפגוע בנו. (ולולא עבדו אצל קבלן יהודי היינו בלי ספק מקבלים גם מתנות־יד נאמנות) כל דמי[י] רתחו בקרבי, וכ[ו]לי היית[י] רְוֵה־נקמה, לו יכ[ו]לתי הייתי קורע כדגים את הפוגעים בכבודנו, מדוע? הכלבים אנו? שאי אפֿשר לבלתי העליב אותנו? ומי הם העולבים? האם נבזים ושפלים כאלו יעליבו אותנו? [49] ומדוע דמיהם הטמאים לא ינוחו, בראוֹתם כי יהודים עוברים, והם מוצאים לחובה לפגוע ב[נ]ו? אך את הכ[ו]ל צריך לכל[ו]א בקרב הנפש פנימה. אסור לה[ת]קומם – ב”גלות" אנחנו בגלות. מה נורא. וכששכבנו לנוח על הדשא, אחרי איזה מרחק, העירותי את א[ו]זן בנציון על דבר אחד וזהו: בין כל שאיפֿותי[י] האחרות דבר אחד, מושכני לארץ־ישראל, ומקו[ו]ה אנ[ו]כי שהדבר הזה הוא במציאות ולא רק דמיון והזיה וגדול וחשוב הוא הדבר הזה והוא: “הַסְבִיבָה הָעִבְרִית הַחָפֿשִית”; סביבה עברית נמצאת בא"י, שאפֿשר לנו להַרְגִיש את עצמנו ח[ו]פֿשי[י]ם מבלי החוש [לחוש] אֶת כַבְלֵי־הגלות הנוראים.

בא“י מרגיש את עצמו היהודי כאדם העומד ברשותו, אמנם גם בא”י ישנם שונאי־ישראל לא מעט הלא הם הערביים, אבל שם הדבר אחר הוא: פה בגלות אי־אפֿשר לי להתקומם נגד הקמים עלינו[,] (50] הננו תמיד “כשה לטבח יוּבָל”; תמיד אנחנו צריכים כך לכפוף את הראש, ולפשוט את הצו[ו]אר מוּל השכין הנכון לשחוט, אבל שם בארצנו הננו כעם שיש לו ארץ והוא מיגין [כך!] עליה, שם אפשר לנו לה[ת]קומם, ואנו מִתְקומְמִים, אנו נלחמים ואנו מיגינים [כך!] בעד אַדְמָתֵנו וח[י]רותנו. והסביבה העברית בא“י היא חשובה והיא מתפתחת, ורק בה אולי אפֿשר כבר למצוא ס[י]פוק לא־קטן. ומובטחני אם את זה אמצא בא”י – כבר לא אתגעגע לרוסיָה, לארץ גלותנו המדכאתנו, הנוראה.

ומתי[,] מתי אזכה לבלות בסביבה העב[ר]ית בא"י?!.. אהה! מָתַי אֵלִי מתי?!…

* * *

יום א‘, י’ אב “תשעה באב נדחה” תרע"ד, מלינוב

[2 באוגוסט 1914].

זה ימים אחדים שלא רשמתי ב“יומון” כלום – [51] חדשות מיֻחדות פחות או יותר חש[ו]בות על אודות מצ[בי] בפרט וחיי־בכלל – לא התהוו אצלי וע“ד [ועל דבר] המקרים האחרונים חשבתי, עד הימים האחרונים, לדבר מיֻתר בכדי לרש[ו]ם אודותם ב”יומוני".

הנה איזה אנדרלמוסיא באה לעולם בגלל הסכסוך שהתפרץ בין אוסטריה וסרביה[,] בגלל הרצח האחרון של יורש העצר האוסטרי – נשקפֿים עתה חֻרבָן ואבדון לכל יושבי אירופה ואולי גם לכל יושבי כדור התבל, עתידה עתה להתלקח “מלחמה עולמית” ח“ו [חס ושלום].⁵² אעפ”י שאפֿשר שמיותר הדבר בכל זאת ארש[ו]ם בזה את ק[י]צור התפתחות המקרים האחרונים – בח[ו]שבי אולי בימים הבאים, כשאחיה אתענג לז[י]כרון כל הדברים האלו: רוסיה שהיא אפ[ו]טרופסה של סרביה אי־אפֿשר לה לשבת בח[י]בוק־ידי[י]ום בשעה שאוסטריה עולה על סרביה ועושה בה שמות, והיא מ[ו]כרחה לתת לסרביה את [52] עזרתה, וע"י זה תתפרץ מלחמה בין אוסטריה ורוסיה[.] לעזרת הראשונה באים אשכנז, ואיטליה[,] ולעזרת השני[י]ה – צרפת ובריטניה הגדולה[.] אלו הם הג[י]בורים הראשיים של “המלחמה העולמית”[,] אבל עתידה האש לאחוז גם בכל עמי־הבלקן[,] בעמי המזרח הרחוק והקרוב ולסַבֵב את כל כדור הארץ. ולשים שמות בכל יושביה.

וקשה הוא המצב עתה, קשה ונורא עד למא[ו]ד, זה שבוע ימים שהתנועה בעירנו גדולה מא[ו]ד: קראו כבר ל“חיל המ[י]לואים” ועוד ועוד דורשים סוסים, עגלות וכו', והפחד בין התושבים הוא כ“כ [כל כך] גדול כי הלא צפויים אנו כ[ו]לנו ח”ו [חס ושלום] לחרב אם או לגולה עם [אם] תתפרץ המלחמה. קשה גורלנו עתה, ולא רק גורלנו כי אם גורל כל האנשים הנמצאים בתבל הצפויים לחרב, לגולה ולרעב. הה מה נורא הדבר!

[53] רבה התנועה בעי[י]רתנו, כל הימים עומדים בחוצות קבֻצות, קבֻצות אנשים ומשוחחים על המלחמה ועל המצב הנורא [.] בכל פעם באים שמועות [כך!] פורחות חדשות, שמועות כוזבות שאין להם [כך!] כל יסוד כנהוג במצב כזה. ובאו[ו]יר מ[ו]רגש “ריח מלחמה” איזה דבר נורא תוסס ומתרקם בתוכֿו. כשבאה השעה שנושא־המכתבים יוצא מבית־הדואר עומדה כל העי[י]רה ומצפה בכ[י]ליון עיני[י]ם לחדשות שיודיעו הע[י]תונים; וכל איש הבא מדובנא סובבים אותו תיכף בשאלות שונות את הנשמע בעיר: מה המצב שם? וכו' וכו'. הכ[ו]ל חרד, נבהל כל כך ואמנם הלא שערות הראש תסמרנה בהציגנו לנו את התמונה הנוראה העתידה להתגלות עם המלחמה העתידה ח"ו [חס ושלום] להתפרץ.

קשה המצב ונורא ואחריתו – מי ישורנו?!

*

ובמצב כזה האפֿשר לי לחשוב ע“א [על אודות] עני[י]ני [54] הפרטיים; בשעה שענן־צער מכסה כל פנים מר[ו]ב דאגה; בשעה שעל כל פנים עומדת אות [אותה] השאלה: “לאן?” “מה יהיה?” – האפֿשר לי לחשוב ע”א [על אודות] מצבי הפרטי. עתה אובד אנ[ו]כי בין כל האובדים. לארץ ישראל אי־אפֿשר לי לנס[ו]ע משני [משתי] ס[י]בות אלו[:]

א) האפֿשר לי לעזוב את הורי[י] וכל ב"ב [בני ביתי] במצב רע כזה?

ב) עתה ב“מצב המלחמה” קשה להשיג תעודת חו“ל, ולכן אי־אפֿשר לחשוב ע”ד [על דבר] נסיעה לא"י.

וככה מס[ו]בך המצב ונורא עד למאוד!

היום כבר הדביקו מודעות בעירנו כי מעתה עי[י]רתנו ב“מצב מלחמה” – ורע הדבר הזה עד למאוד.

*

משה בהובין. נתקבלה ביום השישי גלויה ממנו ובה הוא כותב שיבוא הנה אחר השבת, אך אינני מקו[ו]ה⁵³ שיבוא. ואנ[ו]כי כ"כ [כל כך] חפֿצתי שיבוא [55] עתה בשעת המצב הנורא חפצתי שנהיה ביחד.

*

ק[י]בלתי היום גלויה מאת משה כ"ץ⁵⁴ ובה הוא מתרעם עלי[י] כי זה שני ירחים שלא עניתי על מכתבו[.]

*

היום הוא “תשעה־באב נדחה” – ואני מתענה. בכל האו[ו]יר מ[ו]רגש, אמנם, עצב גדול לרגלי האמור למעלה[.]האנשים מתהלכֿים כצללים מר[ו]ב היגון.

*

ב“תשעה באב” הנוכחי מלאו אלפי[י]ם וחמש מאות שנה לח[ו]רבן הבית הראשון ולח[ו]רבן הראשון של אומתנו, כן, ועתה נדים ונעים אנחנו בגלות הנורא והגדול לאין קץ.

ואמנם כבר באה [העת] שכבר תתחיל אומתנו לה[י]חלץ מהגלות המר הזה [המרה הזאת], ותחי[י]תה על אדמת ארץ־ישראל ת[י]עשה “לִתְחִיָה שְלֵמָה”. כבר באה העת! “עַד אָנָה בִכְיָה צִיוֹן וּמִסְפֵד יְרוּשָלָיִם”?! ⁵⁵

וירחם נא אל[ו]הי ציון על עמו ויחליצהו [ויחלצהו] מן [56] האסון הנורא המתרגש עתה לבוא לעולם, ויעזרהו להגשים בארצו את “תְחִיָתו השְלֵמָה.”

*

הייתי, אולי, כותב עוד קצת מהרהורי־לבי ברגעים אלו, אבל השעה מא[ו]חרת כבר ואני צריך ללכת לבית־התפ[י]לה להתפלל תפ[י]לת ה“מנחה”[.] אפשר שעוד אמשיך היום את רשימָותי.

* * *

יום ד'[,] י“ג מנחם־אב, התרע”ד, מלינוב

[5 באוגוסט 1914].

אני כותב עתה את רשימתי הנוכחית אחרי השעה השלישית, אחרי נסיעת ריבה ומוטיל⁵⁶ (שבא אתמול בערב) ופעוטתם החביבה והנעימה; קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה הפרידה, דָאב כל כך הלב ובכה, והעיני[י]ם טפטפו בלי הרף… וְהַהִתְיַפחות החניקה את הגרון, קשה, קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה הפרידה, נתפרדנו ומי יודע אם נתראה כבר?!… ח[י]בקנו איש את רעהו והתפללנו שיזכנו הד' להתראות ולשמ[ו]ח זה עם זה! הוי, עד כמה בכינו כֻלנו! הם נסעו [57] [ו]פחד מהֻמות־המלחמה מתגַבֵר; עומדים כבר לב[ו]א הנה למלינוב בימים האלה אנשי־צָבָא, והכ[ו]ל חָרֵד, רוֹעֵד, ועל פני הכ[ו]ל – עִקְבוֹת הצַעַר. ובשעה זו נסעה אחותי וקשה, קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה הפרידה. ואבן־כבדה לוחצת עדיין את לְבָבִי, איזה אִי־מְנוּחָה שולטת בכל א[י]ברי, איזה צער עמ[ו]ק מחטט בקרב הנשמה, וככה, אֵדַע, המצב אצל הַכֹל.

ומלבד זה, בכלל, שולט אצל הכ[ו]ל ערבוביה נוראה לרגלי המקרים האחרונים; הכ[ו]ל תועה בהרהורי־נפֿשו ואין לו איזה דבר מ[ו]חלט, כל איש אינו יודע עתה באיזה עולם הוא נִמְצָא. ואמנם המצב נעשה קשה ביותר, גרמניה כבר הכריזה מלחמה על רוסיה, והמלחמה כבר התפרצה, את הנשמע על מלחמת אוסטריה־סרביה ורוסיה – אין אנו יודעים כלום, מפני הע[י]תונים שאינם מתקבלים לא מו[ו]רשה ולא מערים אחרות, אבל כפי הנראה, ע"י ההכנות של רוסיה התכופות והמבֹהלות – [58] המצב גם שם אינו מְשַמֵח כלל.

וכמו אצל הכ[ו]ל, כן גם בחיי, שולטת ערבוביה נוראה. אין אני מהרהר עתה ע“א [על אודות] מצבי – כי איך אפשר, בזמן זה, להרהר ע”א [על אודות] מצב פרטי? ואיך אפֿשר להרהר על מַצָב רוחני וגשמי נורמַלִי, בעת שעתה דואגים ומהרהרים כיצד לְהַצִיל את הנפֿש מכ[י]ליון… כן, את זה יודע הכ[ו]ל. ובשבוע זה, ביום א['] ובשלישי כשהיה פה מר אברהם וי[י]ץ, קרא אלי[י]: “ומה? הגם עתה חושב אתה ע”ד [על דבר] ארץ ישראל?"…

וקשה הדבר מא[ו]ד להרהר עליו, ולידי י[י]אוש נורא, נורא עד למאוד מביאים ההרהורים על האדם ותקוותיו הנשארים על פי רוב – מעל….

*

באמצע רשימתי הנוכחית, התחיל גשם שוטף יורד[,] גשם חזק עד למא[ו]ד, ורעמים וברקים, ונכנסתי מן המסדרון הביתה, וחתול־ביתנו שהיה בחוץ מ[י]הר מפני הגשם המסדרונה, וברגליו המל[ו]כלכות ברפש, לִכֿלֵך את [59] שני הדפים האלו – ואלו הם הכתמים. – ⁵⁷

*

אני נמצא עתה במצב־נפֿש בלתי נורמַלִי, יש לי עוד לרש[ו]ם דבר־מה מהרהורי לבבי, כמד[ו]מני, אך לעת עתה אני מַפֿסִיק רשימתי. אולי אחר כך אשוב לרשום.

* * *

ליל יום א'[,] ט“ז מנחם־אב, תרע”ד, מלינוב

[8 באוגוסט 1914].

במֶשֶך הימים האחדים שלא רשמתי ב“יומון” – אולי היה לי מה לרש[ו]ם, אך לא רשמתי מאיזו [מאילו] ס[י]בות[,]ימים קשים הם הימים האלו. ובי[י]חוד היום, כשקמתי בב[ו]קר כבר הודיעו כי היום צריכים לה[י]כנס אנשי־צבא רבים העירה*.\ * *

*

ובכן כבר פרצה המלחמה! אוסטריה כבר הכריזה מלחמה על רוססיה [כך!], והמלחמה החלה כבר. ומסביב מהומה ובהלה, מעי[י]רות הקרובות נסים הגרים ורבים באים אלינו מלינובאה. מה מכאיב הלב כשנעיף עין על העגלות הנכנסות העירה [60] עם החפצים השונים הצרורים והמֻנחים עליהן, ועל הנשים עם פעוטותיהן.⁵⁸

*

הרבה אנשי־צבא נכנסו היום אל העי[י]רה, ואיזה פחד נפל על הכ[ו]ל עם כניסתם. התנועה הי[י]תה רבה מא[ו]ד. אופיצירים [קצינים] רצו הנה והנה בלי הרף על סוסיהם. ובכל פעם באו גדודים חדשים. עברו תותחים שהפילו איזו [כך!] מורא על רואיהם… ובתוך כל הרעש סובב אוטומוביל צבָאי וסאן בקולו ועשן הַבֶנְזִין המתפרץ, כל אלה התחברו למין הרמוניה מפחידה ונוראה, שהטילה פחד בלב כל איש. וקשֶה

[דף בלתי־נגמר, המשכו בקטעים הבאים.]

אָמְנָם נעשה הַמַצָב. מה אפֿשר לנו, ולכל האנשים לעשות בְמַצַב כָזֶה? לאן אפֿשר לנוס? ואיך אפֿשר לעזוב פה את הכ[ו]ל? הנה בשעה זו שאני רושם את רשימתי נתקבלה טֶלֶגְרַמָה מאת הָנִי,⁵⁹ “כי שָם הכ[ו]ל על מקומו בשלום, ושנבוא כ[ו]לנו אליה”…

*

[61] הייתי חפץ להמשיך הלאה את רשימתי אבל השעה מא[וּ]חרת קצת. וצריך לאכ[ו]ל את ארוחת־הערב.

* * *

יום א'[,] כ“ג [כ”ד] מנחם־אב, לפנות־ערב, תרע"ד, מלינוב

[16 באוגוסט 1914].

זה שבוע ימים שלא רשמתי כלום. היו שעות שחפצתי לשבת ולרשום, אך לא היה לי שום חפץ לזה, הה! כמה נשתנתה העת במשך הימים הקצרים האלו! טרם שבאה האנדרלמוסיא בעולם ובלבלה את הכ[ו]ל בעת שמנוחה שלטה בתבל, וגם אנ[ו]כי ישבתי לי בפ[י]נת עולָמי וארגתי לי את חלום העתיד… (אוי!) – אז באיזה שמחה פנימית או ע[ו]נג פנימי ישבתי לרש[ו]ם ב“יומון” את כל הנעשה בעולמי ומסביב לעולמי, ועוד.. – ועתה, אחרי שבאה מהומת־המלחמה הנוראה, הכ[ו]ל נשתנה אצלי ביחס עם הש[י]נוי הנורא והקשה שהתהו[ו]ה בכל העולם.

ככה הוא גורל בני־תמותה!

[62]

*

ומהו המצב עתה? – המלחמה התפרצה מכבר, והקיפֿה את כל אירופה וגם מחוצה לה. כל אירופה נלחמת עתה. אמנם מלחמות כבדות לא היו עוד, אבל עתה, אחרי שהמלחמה התפרצה, ועל אודות שלום אין מדברים כלל – הלא כמובן, שסוף סוף תב[ו]א אותה המלחמה הנוראה.

בעי[י]רתנו ישנם הרבה חיָלים. הם אינם נוגעים לרעה בשום איש, להפֿך יש ביניהם הרבה אנשים ישרים, והעי[י]רה מַרְוִיחָה מהם הרבה, מפני שצ[ו]רכי־הא[ו]כל ועוד נצרכים להם הרבה.

במגרש שלפני השוק אצל בית דודי יוסף⁶⁰ כרו “מצוּדָה.”⁶¹ לעת עתה אצלנו בעי[י]רה ת"ל [תודה לאל] הכ[ו]ל על מקומו בשלום, ומי י[י]תן שלא יופֿרע גם להבא, בכלל המצב איננו משמח כלל, ואי־אפֿשר אחרת כי הלא סוף סוף תתפרץ אצל גבולנו מלחמה חזקה, ולאן אפֿשר יהיה לברוח מפחד זה?

[63] אך למרות כל המורא והפחד מצב־הנפֿש אצל כל אחד שקט הרבה יותר מבשבוע שעבר, מפני שכבר התרגלו בכל הדברים האלו.

המצב בכלל פושט צורה ולובש צורה, יש, שלב כל אחד מתחיל לרתֵת מפחד ודאגה איומה שוכנת בלב פנימה ושאלת “הבריחה” מתחילה לנקר במוח, ויש שהלב נרגע, ומתחיל לקוות והפחד עובר. הנה למשל היום. בכל היום היה מצב־הנפש של הכ[ו]ל שקט, אך לפני שעתי[י]ם בשעה שהביאו הנה ארבעה חַיָלִים פצועים –שב הפחד לעבוד את שלו[.] וככה הוא מצב־הנפֿש בימים האלו.⁶²

*

הריני חושב למותר לרש[ו]ם את החדשות הבאות משדה המלחמה שבין רוסיה, גרמניה, ועוד… כל עוד שהן אינן נוגעות במצבנו הפרטי.

*

לרגלי התפרצות המלחמה האחרונה, ושמיעת ההתאוננות והאנחות של החולים, בי[י]חוד של היהודים, וכל המהומה הנוראה [64] שמסביב למלחמה – מתעורר[ת] בלב מחאה נמרצה נגד שפֿיכות דמים זה שע“י המלחמה. בשעת השלום, אי־אפֿשר להכיר ולדעת את ערך השלום הגדול; אי אפֿשר להבין עד כמה הוא נחוץ לבני־האדם, אבל עתה בראותנו עין [ב]עין את הנעשה עתה, אז אנו מכירים היטב בערכו של השלום, וְנִוָכַח עד כמה מרומם ונשגב אידיאלו של נביאנו הגדול ישעיהו: [”]לֹא יִשָא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."⁶³

נביאנו הגדול! זה אלפי שנה מיום שנ[י]באתָ את נבואתך זו הנשגבה – והאנושיות אינה שמה לב עדיין להתחיל בהגשמתה. זה אלפֿי שנה! ועד כמה התקדמה האנושיות! כמה צעדה קדימה! הכ[ו]ל השתכלל, גברה הציו[ו]יליזַצְיָה, ורק בזה כלומר במלחמות־העמים, בשפֿיכת הדמים, לא עשתה שום ש[י]נוי לטובה, ולהפֿך, הציו[ו]יליזציה עוד יצרה ושכללה יותר את כלי המשחית, יצרה כלי־תותח שיש בכוחם להפיל אלפי חללים [65] וכו' וכו'[.] בכל התקדמה האנושיות[,] ובזה?…

אי לך ציו[ו]יליזציה עלובה! מה כ[ו]חך? היכן הוא הודך? אני יורק בפני[י]ך! לועג אני לכם גדולי־הציו[ו]יליזציה, ובוני־הקולטורה! אם שנאת־היהודים ושפֿיכות הדמים אצלכם בתקפֿם [בתוקפן] עומדים [עומדות] – הרי כאין אתם נחשבים בעיני[י] אתם וכל קולטוריַתכֿם. הבוז לכם!

* * *

הנקַוֶה אנו היהודים שעוד יב[ו]א יום ואנחנו נַגשֵם את נבואתו של נְבִיאֵנוּ הגדול, היב[ו]א יום שאנחנו היהודים ניצור את השלום העולמי, שיצא מתוך “היכל השלום” שבארץ ישראל? אולי? חלום נעים… הלא?

וכבר חולם על זה סופר עברי אחד – והוא ר' בנימין במאמרו “היכל השלום” ב"הַתֹרֶן." ⁶⁴

*

יש לי עוד הרבה, הרבה לרש[ו]ם, אך מפני שהשעה מאֻחרת כבר והאפֿלה מתגברת – אני דוחֶה [66] את המשך רשימתי לשעות הלילה.

* * *

לֵיל יום ב'[,] כ“ד [כ”ה] מנחם־אב, תרע"ד, מלינוב

[16 באוגוסט 1914].

אתמול לפנות ערב כשהפסקתי רשימתי חשבתי להמשיכֿה בלילה, אבל מס[י]בות שונות לא המשכתיה. וגם היום לא רשמתי, מפני שבא אלי[י] ב"צ [בן ציון] גרובר וישב אצלי עד לפנות ערב, וגם עתה לא אמשיך את הרשימה (כלומר: את אלו הדברים שהיו בדעתי אתמול לרש[ו]ם) מפני שהשעה מאֻחרת כבר ואני צריך לשכב ליש[ו]ן. אך ארש[ו]ם בזה את מצב השעות הללו. בליל זה הכ[ו]ל מלא־דאגה. האו[ו]יר ספוג בריח של דמים. התפרץ סקנדל בין ישראל ליפא’ס⁶⁵ ואיש־צבא (ת[ו]כנו של הסקנדל ותוצאותיו עדיין בלתי ידועים לי) ומהשאון שקם נפל פחד על הכ[ו]ל והתחילו לסג[ו]ר את החנויות ולבר[ו]ח הביתה. זה לא כבר נשמעו יריות תותחים, – [67] והכ[ו]ל יראים ומפחדים, והמצב בלתי־מרומם כלל.

* * *

יום ג'[,] כ“ה [כ”ו] מנחם־אב, סמוך לפנות־ערב, תרע"ד, מלינוב

[18 באוגוסט 1914].

יושב אנ[ו]כי עתה לפֿני “יומוני” ואיני יודע במה להתחיל. הרבה יש לכתוב, אבל במה להתחיל איני יודע.. כזה יקרה לפעמים תכופֿות. המצב הנוכחי הכללי מסֻבך הנהו ואי־אפֿשר לכֿתוב עליו דברים ברורים, אבל כי קשה הנהו – בזה אין שום סָפֿק, כי אמנם עד הנה לא הי[י]תה עוד עדיין מלחמה קשה בין הלוחמים, וזו רק תִגְרוֹת קטנות, וידוע כי הדממה הנוכֿחית היא דממה לפֿני הסער – ולכֿן רע עד למא[ו]ד, כי מה אפֿשר לעשות בכדי לה[י]חלץ מפחד החרב הנוראה? לאן אפֿשר לנוס? והאם אפֿשר לנוס? האפֿשר לעזוב פה את הכ[ו]ל, את כל הרכוש הבעל־הביתי ולנוס? האפֿשר לצע[ו]ד צעד מסֻכן כזה? ולהוביל מפה את כל החפֿצים? איפֿה אפֿשר להשיג עגלות? וכו' וכו' [68 ריק]; [69 ריק]; [70] בכלל קשה הנהו המצב עד למא[ו]ד, אעפ"י שכבר התרגלו בו, ומי יודע מה צפֿון בחיק הימים הבאים?

*

ומה נשמע בעולמי הפרטי? מה מצבי הפרטי? קשה עתה לחשוב (ואמנם אינני חושב כמעט) ע“א [על אודות] ה”אֲנִי“… בעת ש”הכלל" מצבו נורא עד למא[ו]ד. כמה לבבות נשבָרים ישנם עתה בעולם; לבבות כואבים של הורים שבניהם נִלְקָחוּ אֶל המלחמה; כמה נשמות כואבות נמצאות עתה, נשמות כואבות של האנשים שאֻלְצו לברוח ממקומות המלחמה והם בחֹסֶר כֹל? הֵן המצב הנוכחי לא פסח אף על איש אחד. וכפֿי המצב הנוכְֿחי ההולך וּמִסְתַּבֵך ש“מלחמה עולמית” עומדת להתפרץ – הלא כל התבל תֵּהָפֵךְ למדבר שמָמָה, ומה שבני־אדם יצרו ברוחָם ובגופֿם במשך אַלפֿי שָנה – עתיד להִבָטֵל ולהִשָחֵת מתחת השמים. נורא מא[ו]ד כשחודרים להסתכל בחיק העתיד דֶרך האספקלריא של המצב ההולך עתה וּמִסְתַּבֵך, ולכן עפ“י כל האמור בָזה קשה [71] לחשוב עתה לי ע”א מצבי הפרטי כלומר: הרוחני, אך לַמרות זה עוד לא פָסק גלגל עולמי הָרוּחָני לעבוד את עבודתו. כמובן, שאודות ארץ־ישראל איני חושב עתה, ואמנם הלא רק נִלְעָג הוא לחשוב על זה במצב כָזה. אך עם הרעיון על ארץ־ישראל עוד לא נפרדתי לע“ע [לעת עתה]… לא! עדיין כמק[ו]דם אני אורג לי בחשאי את חלומי על היציאה מן הגלות המרה והעלי[י]ה לארץ האבות. כן אני אורג עדיין את חלומי בלי הפֿסק, אעפ”י שמי יודע מה יֵלד יום? מי יודע אם להט החרב אינה מרחפֿת מעל לראשי?… אהה! מי מִלֵל שלפתע פתאום תקום בתבל מהוּמָה נוראה כָזאת?

כן, עדיין אורג אני את חלומי ע"ד [על דבר] ארץ ישראל, הג[ו]על־נפֿש אל הגלות התגבר אצלי בי[י]חוד בימים האחרונים, בְהִוָכְחִי מכמה עובדות שונות כמה נִבְזֶה ודל הוא היהודי בגלות, וכמה השחיתה וְכִעֲרָה הגלות את היהודי ועשתה אותו לסֵמֶל [72] הלעג והכ[י]עור. ויחד עם זה התגברה אצלי ההתנגדות לשיטתם של “מחייבי הגלות”, איזה עתיד הם יכולים לראות לעמנו בגלות הנוראה הזאת, אפֿילו אחרי עבודות־מֶרֶץ שונות בשבילו? האם אפֿשר שיבנו בָסִיס־חָזָק תחת רגלי עמנו בגלות הנוראה הזאת? הלא אך דור של עבדים נצחיים, דור יהודי החי רק בשביל אחרים, המרים זרים משפֿלותם והוא בשפלותו עומד; הזורע שדות אחרים והוא לא י[י]הנה מפריָם, בקצרה: בגלות אפֿשר לגַדֵל רק דורות של עבדים, ובכל תכונתו הקולטורית י[י]שָאֵר בעיני העמים כקוף המרקד וממלא רצון רואָיו… לא! הגלות – בשבילנו היא רק ע[י]נויים אר[ו]כים ובלתי־נפסקים, שלפעמים המוֶת טוב מהם הרבה יותר…

אולי כַוָנָתָם של מחייבי הגלות שלמה [73] ואת טובת העם הם דורשים, אבל בשיטתם הקיצונית ובהתנגדותם לעבודת־התחי[י]ה – את גאֻלת־עַמֵנו הם מעכבים. הלאה הגלות! בכל כ[ו]חנו ובכל יכ[ו]לתנו צריכים אנחנו להשתדל שעבודת־תחי[י]תנו הלאֻמית תצעַד בצעדים יותר בטוחים וּמהִירִים; נפֿקח את עינינו ונראה כי רק שם בציון תלוי קיומנו הלאומי, שם בארץ העבר והָעתיד נוכל לרַכֵּז את כל כוחותינו ונחיה ככל העמים, ולא עוד נפֿזר כוחותינו המרֻבים על פני שדות זרים. רק שם נוכל להחיות את עמנו תְחִיָה שְלֵמָה. ופה, כל מה שנשתדל להמשיך ולשכלל את הגלות – הגלות תנקם [תִּנַּקֵּם] ממנו נקמות אכזריות. אמנם אי־אפֿשר ואסור להתנגד לעבודה בגלות, במקום שכל עמנו עדיין שקוע בו, אבל העבודה צריכֿה להיות מכוֶנֶת לא בתור עבודה לדורות כי אם להֹוֶה. העבודה בגלות היא בשביל ההֹוֶה אבל בשום אופֿן לא בשביל [74] העתיד…

כן, התגברה אצלי ג[ו]על הנפֿשה אל הַגָלות ותוצאותיו [ותוצאותיה]. התגברה אצלי ההתנגדות לש[י]טת מחייבי הגלות, ובגלל זה אפֿשר (אם רק המצב הנוכחי ירשה…) שאכת[ו]ב “שִבְרֵי־הִרְהוּרִים” על שלילת הגלות וחיובה.

*

כשאני נזכר איזה ת[ו]כן מִלֵא את רשימותי[י] של הימים שעברו, והת[ו]כן הממלא עתה את רשימותי[י] – חודר ללבבי איזה צער חֲרִישי. ת[ו]כן אֶחָד היה לי ברשימותי[י] הקודמות: רעיוני ע"ד [על דבר] ארץ־ישראל וכל המתהו[ו]ה אצלי מסביב לרעיון זה, וכן כל הנעשה בעולמי הרוחני, ועתה באה המהומה והפכה את הכֹל.

ככה הוא גורל האנוש ותקוותיו!

*

חביב לי “יומוני” המכיל בקרבו את כל רגשות־לבי ושהוא הֵד לכל מה הנעשה בעולמי – אך בדבר אחד עוד לא מִלֵא ואינו מְמַלֵא “יומוני” את [75] חובתו. וזוהי הס[י]בה: יש ש“יומוני” זה בא לפעמים לידי אחרים וקוראים בו ו“דבר” זה שאני איני חפץ שי[י]קָרֵא ע“י איש מִלְבַדִי (בכלל, איני חפץ שי[י]קראו גם רשימותי[י] האחרות, כי נעים יותר הדבר שרגשותי[י] והרהורי־לבי י[י]שארו ח חבויים מעין זר כמו בלב פנימה…) וחֲבָל! הן כ”כ [כל כך] חפצתי ש“הַעני[י]ן” [כך!] ההולך ומתרקם אצלי זה מכבר ימצא הד נאמן על דפי “יומוני” הוא וחליפותיו ותמורותיו המביא בנפֿשי פנימה… אך אם יזכני ד', אותי ואת כ[ו]לנו לחיים, חושב אנ[ו]כי בימים הבאים (שהלו[ו]אי שיבואו עלינו לטובה) להתחיל בעריכת ה“עני[י]ן” הזה ב“יומוני”. כי חשוב ונכתב וקרוב ללבי.. הַדבר הזה.

ומא[ו]ד שבע־רצון הנני, שאם ב“יומוני” לא יכול עד הנה הדבר הזה למצוא הֵד, הנה בשִירַי ע"א [על אודות] זה, מצאו את הדם הנאמן… – ⁶⁶

*

מפני השעה המאןו]חרת והאפלה ההולכת ומתרבה אני פוסק את רשימתי.

[76] יום ד'[,] כ“ו [כ”ז] מנחם־אב, בצהרי[י]ם, תרע"ד, מלינוב

[19 באוגוסט 1914].

יושב אנ[ו]כי עתה לרשום את דברי[י] אצל הש[ו]לחן שבבית, ודממה מסביב, הכ[ו]ל שותקים, מתקתק לו השעון ומכניס איזה הרמוניה עגומה (הכ[ו]ל לפי רוח המצב…) אל הדממה. הכ[ו]ל שותקים. על הכ[ו]ל פרוש ענן־יגון ועצב כבד. המצב קשה הנהו עד למא[ו]ד מכל הצדדים. היום לפנות ב[ו]קר יצאו מפה אנשי הצבא שנחו פה כל הָעֵת, הם יצאו למערכות המלחמה.

אתמול לפנות ערב ישבו אצלנו הַחַיָלִים היהודים מקיוב שנכנסו אל ביתנו בכל יום לשתות תה ולאכֿול, וס[י]פרו כי אפֿשר ש“הרוטָה”⁶⁷ שלהם ת[י]שאר פה ולא תלך הלאה… וכמה תקו[ו]ה היו [הייתה] בדבריהם… וכשכ[י]לו בלילה את ארוחתם, צ[י]וו לאמא⁶⁸ שתכין בשבילם ארוחה ליום המחרת כלומר: ליום הנוכחי, כי בלי ספק לא יצאו מפה. [77] וכעבור איזה רגעים אחרי יָצְאָם מביתנו, נכנסו שוב ופניהם חִוְרִים כסיד, ורגליהם משתרבבות וכושלות ובשפֿה רועדת ומק[ו]טעה ס[י]פרו כי בחוץ פגשו בהם ואמרו שילכו ויתכוננו כי בשעה השלישית בלילה יצאו מפה ללכת הלאה. קשה לי לתאר את הר[ו]שם הַמְדַכֵא שעשו דבריהם על כ[ו]ולנו, דמעות עמדו בעינ[י]נו, הם כמובן, במצב נורא כזה יצאו תיכף מהבית בברכי[י]ם כושלות ובפרידה מק[ו]טעה שחצי[י]ה בכי[י]ה. הה! מה נוראים היו הרגעים האלו, מה כאב לבי עליהם. הם יצאו מפה ללכת למערכות המלחמה, לקראת הַמָוֶת הנורא ושם במרחקים אבותיהם, נשותיהם וכל ב"ב [בני ביתם] מתמוגגים⁶⁹ בכאב וצער בלי קץ. הוי, מה נורא הדבר. כמה מתחיל לבי לכאוב בז[ו]כרי כי כל אלו היהודים החביבים שהתו[ו]דענו להם במשך הימים (ובכלל כל האנשים בני־האדם שדם אנוש נוזל בעורקיו [כך!]) יוצאים עתה [78] לקראת החרב… הוי כמה לבבות נשברים לרסיסים! כמה עיני[י]ם כבר עששו מבכֿי! כמה נשמות מ[ו]פקעות מכאב! והכ[ו]ל, בשביל מה ובשביל מי? בשביל סכסוך שבין הממשלות, בשביל סכסוך שבין המושלים, צריך לשפוך דם רבבות אנשים החפים מפשע. אִי שמים!

והיכן הקולטורה? היכן הציו[ו]יליזציה? היכֿן הוא האדם המתקדם? ההתפתחות האנושיות היכן היא? אַיֵכֶם? – אך אין זאת כי מציאותכם בספק מֻטֶלֶת!…

ונורא הדבר נורא עד למא[ו]ד, בני־אדם יוצאים לה[י]לחם עם אחים בני־אדם כמוהם למרות רצונם[,] דמים בדמים נוגעים… דמים צועקים על העו[ו]ל הנורא הנעשה עתה תחת השמש: היכן היושר? כל העולם עומד עתה להַחֲרֵב בשביל סכסוך שבין המושלים. ואותם המושלים האכֿזרים המכריעים [79] עתה רבבות אנשים לטבח והם בארמונותיהם יושבים וחיים חיי־מנוחה – להם עוד נִתְנָה הארץ!

קומה אל[ו]הים עד מתי תחרישָה?! – – –⁷⁰

*

ועל הכ[ו]ל פרוש ענן־יגון. וגדול הפחד מא[ו]ד, ורבה הדאגה, ושאלת “הבריחה” מנקרת במוח בכל ת[ו]קפֿה [כך!]. וכואבי הלב, וכואבים הלבבות רווי[י]ם הם בצער המצב־הפרטי ובצער המצב הכללי.

קשה ונורא, עד אין לשער, המצב ההולך ומסתבך ואחריתו – מי יְשוּרֶנוּ? – –

* * *

יום א‘[,] ב’ דר“ח אלול… [א' אלול], התרע”ד, מלינוב

[23 באוגוסט 1914].

מהו המצב? בימים האלו ק[י]וו⁷¹ שתתפרץ אצל גבולנו מלחמה כבדה, ולא ידוע עדיין אם התפרצה כבר או לא. פה בעי[י]רה הכ[ו]ל נוהג כנ“ל כסדר. עד היום לא נכנסו מחנות חַיָלִים חדשים ורק עתה באו המון עגלות מובילות צידה אל הגבול ועמהן הרבה [80] חיָלים. המלחמה הלא כבר בת[ו]קפֿה⁷² ואי־אפֿשר עתה עדיין לְבָרֵר את המצב אם גרוע הוא או להפֿך, כמובן. אם צבאות־רוסיה יחדרו לאוסטריה וילכו הל[ו]ך וכֶבֹש שמה – מעטה פה הסכנה, אבל אם צבאות־רוסיה יֵהָדְפֿו אחור – נורא המצב עד למא[ו]ד כי באופֿן כזה תֵּהָפֵך כל הסביבה שלנו לִשְדֵה־מלחמה. כמובן שאנו מתפללים להתגשמות האופֿן הראשון. אבל כמה קשה להתפלל לזה, כי כמה יהודים מאחינו היושבים בחו”ל יִנָזְקוּ וגם י[י]הרגו על ידי אנשי־הצבא המקומיים, כי אומרים שהקוזקים עשו שמות ברכוש ובנפֿש בי[י]חוד ביהודים בה[י]כנסם לברוֹדָה,⁷³ וגם בלי זה, הלא יצטרכו לקחת את מקל־הנדודים בידם ולנוד בח[ו]סר כל מבלי דעת לאן.

אמנם כ“כד[”] נחשבנו בית ישראל –אחת היא אם ת[י]פ[ו]ל האבן בכד סופו לה[י]שבר וכן י[י]פול הכד [81] על האבן… א[ו]מללים אנחנו! “שה פזורה ישראל” גלות!! גלות!! עד מתי תתעוללי [כך!] בנו?

*

כן. קשה הגלות ורבות הַטְרַגֶדיוֹת המתהוות בה ועל אחת מהן שבעת האחרונה, ארש[ו]ם בזה קצת:

כשהתחילה רוסיה (כך!] מגי[י]סת את חילותיה ולקר[ו]א ל“חיל המ[י]לואים” – רבו מא[ו]ד היהודים[,] ראשית מפני שקראו לחיל המ[י]לואים מעשרים ושל[ו]ש שנה[,] ושנית מפני שכל הגבולים נחסמו תיכף ולא הספיקו רבים לברוח למקומות אחרים, ובאופֿן כזה מספר היהודים שבצבא הרוסי רב הוא עד למאֹד.

במקומות רבים נערכֿו מניפסטציות יהודיות בעד נ[י]צחונו של הצבא הרוסי, ובתור הבעות רגשות־אֵמוּן לממשלה.

כמו כן ישנם מתנדבים יהודים בצבא הרוסי, כל זה נִצְטַרֵף בְיַחַד, והדפוטט⁷⁴ העברי פרידמַן⁷⁵ [82] נאם בדומה [בַּ’דּוּמָה'] ב“ישיבה הה[י]סטורית” שלהם ע"ד [על דבר] פטריוטותו של ההמון היהודי לרוסיה, וכמה יהודים הולכים עתה להקריב את חייהם בעד רוססיה [כך!]. ועוד….

הממשלה, בהיותה עתה במצב מלחמה נוראה כזאת, חפצה כמובן עתה שבין העמים היושבים על אדמתה ישלטו השלום והשלו[ו]ה, ולכן הביעה גם היא ס[י]מפטיותה ליהודים, הדביקו מודעות בכל מקום שלא יעליבו בן־עם אחר, וגם עשתה איזו הנחות ליהודים: ב[י]טלה את הגזרה ע“ד [על דבר] מניות־הסוחרים; הרשתה למשפחות “חי[י]לי המ[י]לואים” לשבת מחוץ לתחום; פסקה את הגירושים. וכו'. וכמובן שמבטיחים לנו הרבה, הרבה!.. וכל בר־דעת יכול להבין כי כל אלו הנ”ל הם רק לע"ע [לעת עתה] רק בשעת המלחמה…

אך הנה יָצָא הנואוו. וואס.⁷⁶ במאמר “אותות הזמן”⁷⁷ ובו הוא מדבר ע"ד [על דבר] מסירותם ואהבתם הכבירה של היהודים [83] לאדמת־מולדתם (?) [כך!] הזאת, ומדבר על דבר הרוח החדשה שעברה בין מחנה הימניים, רוח המנבאה עתידות מזהירות לעם ישראל ברוססיה [כך].

ואי אפֿשר לדעת אם כותב המאמר הוא תמים כ"כ [כל כך] או יש בזה רק טֻמטום־המוחין [כך!]. קשה לברר את זה, אבל כי עבדות והתרפסות יש פה – בזה אין שום ספק.

הנה כיצד אנשים חשובים הוגי־דעות תועים בַסַנְוֵרִים! “טַחוּ עיניהם מֵראות”!

הרבה מקו[ו]ה הוא בעה“מ [בעל המחבר] מפורישקביץ⁷⁸ הנוכל שזה לא כבר שלח מכתבים למערכות הע[י]תונים היהודי[י]ם ובהם דברי זלזולים גַסִים מלאים רַעַל־שנאה לעם היהודי, דברים שת[ו]כנם הוא: להרוג, לאבד את עם היהודים. פורישקביץ זה, הארור, לבש עתה בשעת חירום זו מסו[ו]ה של ס[י]מפטיה ליהודים, הוא נעשה פתאום לידידֵינו, ומתרעם על “השחורים”⁷⁹ [84] שלא פסקו עדיין להשליך את “רפֿשם” על היהודים. הרבה מקו[ו]ה הוא מגולוביוב הסטודֶנט הקיובי,⁸⁰ זה הארור שהיה הג[י]בור הראשי ב”עני[י]ן בייליס" שהצטי[י]ן לא פעם ב“פוגרומים” ביהודים – גם הוא נעשה עתה “לידידנו” – ומר[ו]ב התלהבות בשעת המניפסטציה [של] היהודים בקיוב ח[י]בק את הרב מטעם – – – כ[ו]לם, כ[ו]לם מטיפֿים עתה לאחדות כל העמים ברוסיה ומבטיחים “הרי־זהב.”

ומחבר המאמר בונה על יסוד כל זה תקוות שלמות לעם ישראל פה.. – ועוד ישנם אנשים שיהיו “מֻכים בסנו[ו]רים” כאלו… כן, כן. אך למה להם כבר לדבר ולכתוב? מעט סבלנות ידידי[י]! חכו עד גמר־המלחמה[,] יסירו נא הארורים שונאינו, את המסו[ו]ת מעל פניהם – ותִרְאו א תקו[ו]תכֿם מה היא? תמימים! “היהפ[ו]ך כושי עורו ונמר חברבורותיו?” ואלו “מחוללי הפוגרומים” “מוצצי דמינו” הכ[ו]ל, הכ[ו]ל, [85] הטובתנו הם דורשים? הם רק מתעללים בנו! ולמה הִתְרַפְסוּת־העבדות? למה לנו להשחית צורתנו יותר משהיא עתה?

“זְכֹר ד' מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִיטָה – וּרְאֵה חֶרְפָתֵנוּ!”⁸¹ שימו אל לבבכֿם, אתם האנשים ההולכים בסנו[ו]רים והמשלים את נפֿשם בשו[ו]א! זכרו, כי עמֻקים הם ש[ו]רשי השנאה לנו, ועוד הם הולכֿים ומתעמקים… אל תבזבזו לריק כ[ו]חֲכם! הלאה ההתרפסות הגָלותית! הקדישו כוחותיכם לתנועת התחי[י]ה בישראל ואל תזרעו אל קוצים – כי זרעכֿם פרי לא יעשה! עוד הרבה, הרבה יש לי לכֿתוב על המחזה המעציב הזה של טרגדיה זו, אך גדול הוא הכאב יותר מדי, כואֵב הלב, וקשה לי עתה לערות את כל הרהורי[י] ע"ד [על דבר] זה, פה בדפי “יומוני.”

*

כבר ב[י]רכו ר“ח [ראש חודש] אלול! נשמעה כבר התקיעה (84) [צ”ל: 86] הראשונה! ⁸² כמעט שהקיץ כבר גָז! ועמו, הוי, כמה חלומות גזו ונעלמו… כבר בֵרכֿו ר"ח אלול, גָז כבר הקיץ ועמו הולֵך ונגמר כבר “יומוני” הנוכחי הוא החלק הרביעי.

“הֲיִזְכֶה “יומוני” הנוכחי לרשימות שת[י]כתֵבְנָה בארץ ישראל נושאת־חלומותי[י]?… היזכה לאצור לתוכֿו הֵד הַלְמוּת לבבי רְוֵה אורה משמש ארץ־אבותינו?… הֲיזְכֶה?”…

ככה כתבתי בהקדמתי לחלק הנוכֿחי של “יומוני”, הרבה ק[י]ו[ו]יתי וחָלַמְתִּי! רבה הי[י]תה תִקְוָתִי כי עתה כבר אהיה בארץ־חֲלוֹמוֹתַי. הוי, כמה חלמתי וק[י]ו[ו]יתי! ועתה?

חרדתי למכשולים שונים שיקומו בדרכי, הרבה ירֵאתי מפני אבני־הנגף שבדרכי, אבל למהומה כזאת לא ק[י]ו[ו]יתי כלל.

הנה כי כן הוא גורל האנוש!

[87]

*

וכמה מתגעגע אני כבר לשעת־שלום! כמה נוראות הן השמועות ע“ד [על דבר] המלחמה, ושפֿיכות־הדמים, כמה קשה לשמ[ו]ע על אודות כל זה! ואני כ”כ [כל כך] מתגעגע לזמן לעת שֶקֶט ושלו[ו]ה, שהכ[ו]ל יבוא על מקומו בשלום, ובין כל הנושעים אשוב גם אנוכי לְפִּנַת־עולמי, לחלומותי[י] ותקוותי[י], שגם עתה לא אבדו אצלי חָלילה, אך הרבה הרבה הפֿסידו על ידי המקרים האחרונים…

*

אולי הייתי כותב עוד קצת, אך שעה זו היא שעת בין־שמשות, והאפלה מתגברת ואני מפֿסיק את רשימתי.

* * *

יום ד‘, ד’ אלול, התרע"ד, מלינוב

[26 באוגוסט 1914].

לרשימתי הנוכחית אני נ[י]גָש בלי רצון מי[ו]חד מפני חֹסֶר ח[ו]מר לרשימה זו, על המצב הכללי אי־אפֿשר לי לכתוב עתה. רבה הערבוביה עד למא[ו]ד, גדולה המהומה ואי־אפֿשר להוציא מכל זה דבר ברור.

[88] אפשר לי לכתוב רק כי המצב הִסְתַבֵך הרבה והורע, ואי־אפֿשר למצוא ס[י]מנים שיוטב בקרוב.

*

וּבְעוֹלָמִי אני? –

הה! מה כואב לבי, בראותי את המהפכֿה הנורָאה שחוללה המהומה האחרונה בעולמי, לא אדבר בזה ע“ד [על דבר] עתידי הקרוב והרחוק, אבל “ההווה” הנו לע”ע [לעת עתה] נורא וּמַר עד למאֹד.

רָפֿו כנפי חלומותי[י] שלפני המקרים האחרונים כ“כ [כל כך] הגביהו לעוף בִשְמֵי דמיוני, כן, רפֿו כנפֿי־חלומותי[י], לא אדע אם תתחזַקנָה בקרוב או לא, אבל לע”ע רָפֿו הרבה, הרבה – – –

גדול החֻרבן שנתהו[ו]ה עתה בעולמי, וגדול כאב־לבי, בשעה שאני מתבונן אֵליו.

אז, לפני המקרים האחרונים, לַמְרוֹת המכשולים הרבים שראיתי בדמיוני, היה בכל זאת רעיוני אצלי קרוב [89] להִתְגַשְמוּתוֹ, הרבה, הרבה אִמְצַתְנִי התקו[ו]ה, לַמרות מעצורים ואבני־נגף הייתי מלא־אֹמֶץ וב[י]טחון ועתה, נשתַּנָה הכ[ו]ל מן הקצה אל הקצה, הִתְרַחֵב התהום המפֿריד ביני ובין מחוז חפֿצִי. המזרח שהיה כ“כ קרוב לי – נתרחק פתאום כ”כ!… מהפכה נוראה הִתְהַוָה [כך!] בעולמי. לא קטן הוא חֻרבנו, הָאָקוּם ואִבָנֶה מח[ו]רבני זה בקרוב?…

*

היום, רבו געגועי[י] מא[ו]ד לארץ־ישראל, זה שבועות (שהנם בעיני[י] כשנים רבות) מיום שפסקה מנגינת־חלומותי[י] על אֶרֶץ־שאיפֿותי[י], מקרי־הזמן הפסיקוה. המהומה הנוראה החרישה גם את הגעגועים החזקים שתססו בקרב לבבי, והיום התעוררו מֵחָדָש, התעוררו בי אותם הגעגועים החזקים לארץ־נושאת־חלומותי[י], הרבה הוספֿתי דעת בימים האחרונים, את הגָלות המרה, שאין קץ [90] להתעלולים הנוראים שהיא מתעללה בנו. הוי, כמה תקפֿו עלי[י] הגעגועים לארץ האבות!

“לִבִי בַמִזְרָח וְאָנֹכִי – בְסוֹף מַעֲרָב” [ריה"ל]

משתפכים הדברים הללו, של משוררֵנו הקַדמוני הציוני הראשון, בתוך כל אֵבָרַי.

*

הרבה רגשות עדיין תוססים עתה בלבבי, מלא לבי על כל גדותָיו אהבה רבה לעמי לארצי, וביחד עם זה הוא כואֵב על הגלות המשחיתה את צורת־עמי, ומתעללה בו בלי הֶרף, אך לא אָמשיך עתה את כתיבתי. שעת בין שמשות עתה, האפֿלה משתרעה, ואני מפֿסיק את רשימתי.

* * *

יום ב‘[,] ט’ אלול, התרע"ד, מלינוב

[31 באוגוסט 1914].

עברו חמ[י]שה ימים מיום שלא רשמתי ב“יומון”, ועתה אני נ[י]גש לרשימה זו. יש לי עתה לרשום רק על ה“מצב” ואיכותו וכל מה שמתהו[ו]ה מסביבו. [91] לא ארש[ו]ם את המצב בכלל והמצב־הנפש שבימים שבמשך הימים שעברו שלא רשמתי ב“יומון”, מחֹסֶר ז[י]כרון, ארש[ו]ם רק את המצב של אתמול והיום.

קשה עד למא[ו]ד הנהו מצב־הנפֿש מיום אתמול. הרוסים חדרו לאַוְסטריה, ובכל הדרך לא מצאו שום כ[ו]ח מִתְנַגֵד, הם הלכו וחדרו בלי שום פחד, אך פתא[ו]ם אצל איזה מקום התחילו להמטיר עליהם גשם – של אש נוראה, והרבה, הרבה אנשים נפֿלו חללים ופצועים בהתנגשות זו, והנה מיום אתמול מובילים דרך פֹה הרבה פצועים.

להביט אל המחזֶה הזה קשה עד למא[ו]ד: אנשים שזה לא כבר התהלכֿו בריאים ושלֵמִים, שזה לא כְבָר אש־החיים הבריקה בעיניהם ועַתָּה הם מוּטָלִים פצועים, מהם אנושים ומהם בלתי־אנושים, וכמה מהם הֻטלו אל תוך האדמה אחרי נ[ו]פֿלם חללים על שדה־המלחמה. וקשה לשמ[ו]ע את [92] ס[י]פורי הפצועים הנוראים; קשה לשמ[ו]ע את אַנְחותיהם מג[ו]דל כאב פצעיהם. ורב הוא הכאב בז[ו]כֿרך כמה יתומים יִתְרַבוּ עתה, כמה הורים שכולים, וכמה אלמנות אן[ו]מללות! – – –

רבש"ע [ריבונו של עולם]! זה הדם הנשפך כמים למה הוא? הא[ו]מנם אי אפֿשר לעולם להתקי[י]ם בלי שפֿיכות־הדמים הנוראה הזאת?!

ורגש־מחאה עזה מתעורר בלבך נגד מלחמות העמים. נגד שפֿיכות־הדמים הנוראה. ובז אתה להתקדמות־האנושיות, לקולטורה ויצירותיה, בז עתה לה בראותך כי שפֿיכות־הדמים בת[ו]קפֿה עומדת, ולהפֿך היא הולכת וּמִתְרַבָה ע"י כלי־המשחית המודֶרניים שיוצֶרֶת הקולטורה.

ומה גדול צערך, וכאבך מה נורא הוא, בז[ו]כֿרך כי כל מה שנעשה עד הנה אין הוא הוא [כךִ!] אלא הקדמה [93] למה שעתיד עוד להֵעָשוֹת. לפי המצב שהולך ומסתבך עתידה להתפרץ “מלחמה עולמית”, וכמה נהרות־דמים ישטפֿו אז וכמה בני־אדם צדדיים צפויים לחרב[,] לרעב ולמָוֶת.

*

ובזמן כזה, בתוך מצב כזה, אי־אפֿשר כבר להעיף עין על הנעשה בעולמךָ הפרטי; אי־אפֿשר להתבונן אליו, לח[ו]רבנו, כי אחת היא, במצב כזה אי־אפֿשר לתקן את הפרצים הנראים בו…

אי־אפֿשר גם לְהִתְמַכֵר במקצת לכל מה המבצבץ על קרקע־הַלֵב, לטפחהו ולגדלהו כיאות… אי־אפֿשר עתה לעשות את זה במצב ובזמן הזה, ולכֿן הכ[ו]ל עזוב בעולמי ונָטוש בעולמי באין אפשרות לשמור, ולטַפֵחַ ולגַדֵל – – –

*

וגדול הצער מא[ו]ד! כל האו[ו]יר ספֿוג בשנאה עזה ליהודים, כל נוצרי חורש עליך רעה, ולו היה ]94] ביכ[ו]לתו היה שם קץ לחייך כרגע – – רבות הן האגדות־המשֻנות, והעלילות המתהלכֿות בקרב עם הארץ על אודותינו היהודים, למשל: “היהודים שלחו לאוסטיריה [כך!] חָבִית מלאה זָהָב, ועליו מ[ו]נחים דגים־מלוחים”… ועוד עלילות משֻנות כאלו, וע"י זה גדולה אֵש־השנאה הבועֶרֶת בלב עם־הארץ נגדנו, וכל האו[ו]יר ספֿוג רעל של שנאה נוראה, ואת הכ[ו]ל צריך לסבול, צריך לסתום את הפה ולשתוק, ולכוף את הראש לפני כל מכה ומגדף.

*

כי על מי נ[י]תכֿת חֲמַת הלוחמים הרוסיים בכ[ו]בשם איזה עיר אם לא על היהודים. היהודי! הוא השה המובל לטבח בכל מקום ובכל שעה, וכמה יהודים כבר נהרגו בראשית מלחמה זו!

ובז[ו]כֿרך את כל אלה מתעוררת בך מחאה נוראה ועזה נגד כל הגַלות ומחייביו [ומחייביהָ]. וכואב לבך, כואבה נשמתך, וגדול הכאב! –

* * *

[95] יום ד', י“א אלול, התרע”ד, מלינוב

[2 בספטמבר 1914].

אתמול בב[ו]קר כשהקיצותי משנָתי, שמעתי כי בבית שָאון. רצו הנה והֵנָה, וקריאות־יגון נשמְעו. ס[י]בת השאון היה [הייתה]: משדה המלחמה שמעבר לגבולנו⁸³ הביאו הנה פצועים במספר קרוב לשתי מאות והניחו אותם בבית הרופֿא המקומי, בבית המרקחת, בבית הגרף ועוד באיזה בתים פרטיים. וכמעט כל אנשי העי[י]רה רצו אל מקומות־חֲנָיַת הפצועים והביאו להם מאכלים ומשקות [כך!] שונים להשיב את נפשם הרצוצה. גם אנ[ו]כי מ[י]הרתי לשם. באתי לבית הרופא, תיכף בה[י]כנסי פנימה ובראותי את הפצועים השוכבים סרוחים על פני הקש שעל הרצפֿה [כך!], בראותי את פניהם שסֵמֶל היגון נשקף עליהם, בש[ו]מעי את אנחותיהם המרגיזות כל לב, – כל זה עשה עלי[י] רֹשֶם מדכא עד למא[ו]ד, ועד כַמָה שתקפֿה מחאתי נגד המלחמות ותוצאותיהן עד הנה – הנה אתמול אחרי ראותי את הפצועים – חזקה הרבה, [96] הרבה יותר. נאקת־מחאה תוססה בקרב לבבי, וחשבה בכל רגע להתפרץ, נאקת־מחאה נגד המלחמות, נגד השפֿיכות־הדמים הנוראה, נגד חֶרֶב־המו[ו]ת זו שאין מעצור לה, ושלא נ[י]סתה עדיין “הקולטורה” ה“נשגבה” לעצור בעדה.

מדכא עד למא[ו]ד היה הר[ו]שם שעשה עלי[י] מחזה־הפצועים, ונשתנה הר[ו]שם בצהרי[י]ם (ג"כ [גם כן] אתמול) בשעה שהובילו מִפֹה את הפצועים.

קשה ומדכא היה הָרֹשֶם, אך היום כבר רפה עֻקצו בְמִקְצַת, אך יודע אנ[ו]כי, כי יֵלֵך הר[ו]שם וִישתַנֶה בכל יום כשיביאו פצועים חדשים, ואולי יתרופף הר[ו]שם קצת מפני ההרגל – –

*

היום דִכְאָה את רוחי ידיעה שהופיעה בע[י]תונים והיא כי בימים הקרובים תכֿריז טורקיה מלחמה על רוססיה.⁸⁴ מה גדולה תהיה המהפכֿה [97] כשיתהַוֶה הדבר הזה. כמה תסב[ו]ל מזה ארץ ישראל, וכמה יסבול הי[י]שוב החדש ובוניו, ומי יודע עד איזה מדרגה יגיע האסון הזה? – – –

קשה ונורָא עד למא[ו]ד יהיה אז הַמַצָב בארץ־ישראל, הרבה יצירות חשובות י[י]הרסו; הרבה מעֲשים שחשבו לְהִתְגַשֵם י[י]חרבו, ומרה ונוראה תהיה הפסקת המעשים, כלומר: הפֿסקת בני[י]ן ח[ו]רבות אַרצֵנוּ.

כמה חלומות נשגבים יגֹזוּ אז, כמה תקוות יפֿות יבֹלוּ אז, ובין כל כל [כך!] החולמים והמקַוִים שֶיִנָזְקוּ מזה – אמנה גם אנ[ו]כי, אנ[ו]כי יִצְחָק לַמְדָן החולם והמקו[ו]ה לעלות ארצה־ישראל לעבוד את עבודת הַתְחִיָה על אַדְמַת־אָבות, לִחְיוֹת חיים עבריים שְלֵמים בסביבָה עברית שלֵמָה, אנ[ו]כי החוֹלֵם לְרַעיוני הַנִשְגָב, הוי הא[ו]מנם לא יִתגַשֵם?… ולכן, מפני זה האמור פֹה – קשה עד למא[ו]ד הי[י]תה לי הידיעה שבקרב הימים תכריז טורקיה מלחמה על רוססיה.

[98] יום ו'[,] י“ג אלול, התרע”ד, מלינוב

[4 בספטמבר 1914].

מהו עתה המצב? מה מִתְהַוֶה במערכֿות המלחמה? רוססיה הולכת וכובשת באוסטריה עמדה אחר עמדה. במלחמתה עם אשכנז נחלה בימים האלו מפלה גדולה, לפֿי ידיעת המצביא הראשי אבדו שני קורפוסים⁸⁵ – – גם במלחמתה עם הממשלות האחרות (צרפֿת, בֶלגיה איטליה⁸⁶ ועוד) מנצחת היא אשכנז. המצב הולך ומסתַבֵך, ממשלות שעמדו עד הנה מן הצד עומדות להתפרץ ולהשתתף במלחמה נוראה זו.

עתידה בימים אלו טורקיה להכֿריז מלחמה, ואחריה בולגריה, רומניה, יָוָן, ועוד ממלכֿות קטנות; וזה ישמש מעין שֶמֶן למדורה המתלקחת עתה.

*

רוססיה הולכת וכובשת באוסטריה מקום אחר מקום, ובכל מקום בואה, חילותיה עושים שמות ביהודים וּבִרְכֿושם, גוזלים, חומסים, מכים, הורגים, הורסים בלי [99] חמלה ורק את “היהודי” הא[ו]מלל – –

מסָפָרים דברים נוראות [נוראים] על הח[ו]רבן השורר עכש[י]ו במקומות שכבשתָם רוססיה. מלבד רכוש היהודים שהיה לבַז, ושנכֿחד לא רק ע“י אנשי־הצבא, כי אם גם ע”י הא[י]כרים הנכֿרים המובילים צ[ו]רכי־א[ו]כל ובשביל החיל, – הנה גם הנפֿש היהודית מצ[ו]ררת מכל צד,: הורגים, מכים בלי חמלה את אַחֵינו, מחללים את ק[ו]דשינו, ספרי־תורה מִתְגוֹלְלִים ברפֿש, או נקרעים ונשרפים, בתי־תפילה נהרסים ונשרפֿים ועמם גם כל הספרים רבי־הָערֶך בכל ח[ו]רבן והֶרֶס נורָא.

כן, בכל מקום היהודי הוא הראשון המֻכן להרג, לח[ו]רבן ואבדון; בכל מקום הוא הראשון שעליו נ[י]תכֿת חמת זרים; א[ו]מללים אנחנו המפ[ו]זרים על פני כל כדור הארץ, והננו הראשונים לכל פגע וצרה, א[ו]מללים אנחנו הנת[ו]נים לבז לכל עריץ ורשע, שהננו הפקר לכל רגלי[י]ם גסות, רומסות.

[100] וגם פה ספוג האו[ו]יר ברעל־שנאה לנו היהודים, דַם כל עם הארץ רותֵח בלי הרף, חמתו בוערת בו והוא נכֿון בכל שעה לעשות בָנוּ שַמוֹת.

כמה אוצרות של זהב כבר הוציאו יהודי־רוססיה בשביל המלחמה, כמה בתי־חולים לאנשי־צבא פצועים מבלי הבדל דת ולאום בנו קה[י]לות ישראל ברחבי רוססיה, וכמה כסף מוסיפים היהודים לנַדֵב, וכמה יהודים נמצאים בחיל הרוסי, וכמה מתנדבים ח[ו]פשיים – והרי זה שכרנו! – שנאה, בוז, ואגרֹף־רשע המֻכן לרדת בכל רגע על ק[ו]דק[ו]דנו – זהו הוא שכֿרנו בעד כל טובותינו.

ולעג־מר יתקפֿנו עת נראה את המסו[ו]ה ששמו שונאינו על פניהם, ועשו את עצמם לאוהבים… את דמינו אנו שופֿכים, אוצרותינו אנו מבזבזים, וגורלנו המר פה – בת[ו]קפֿו [כך!] עומד. ואם עורך־דין מושבע⁸⁷ יהודי שנקרא לצבא, שהוא מחיל המ[י]לואים, ובטרם [101] לכתו למלחמה הוא חפץ לקחת ברכת־הפרידה מאבותיו הגרים בקוּרְסק,⁸⁸ שהיא מחוץ לתחום, – אוסרים לו את הדבר הזה. הֵן יהודי הוא וגרוע הנהו מכֶלֶב זה שהוא “ח[ו]פשי” הרבה יותר ממנו, יהודי אתה ומה לך לצע[ו]ד על האדמה שאנחנו אסרנו לך לשבת שם. יהודי, זה הולך לשפ[ו]ך את דמו בעד הארץ, ואין שמים לב לזה, והרי הוא ככלב, וכשהוא חפץ להתראות עם הוריו אולי בפעם האחרונה, הרי מזכירים לו כי לא כמו כל אנוש הנהו היהודי.

אִי שָמָיִם!! עַד מָתַי?! עַד מָתַי!?

והרי את כל זה יודעים אנחנו כ[ו]לנו היהודים, כ[ו]לנו נדע את גורלנו פֹה⁸⁹, ואיך זה אפֿשר שעוד נמצאים יהודים המתנדבים ללכת ה למלחמה בעד ארץ זו; עוד נמצאים כאלו ההולכים בנפֿש חפֿצה לשפוך את דמם בעד שונאינו הכֿי נוראים, איך זה? הנה מה שעשתה הגלות ממנו, היהודים.

[102] הגלות! הגלות! ראו מה בכֹחָה לעשות! – – –

נת[ו]נים אנחנו פה לבז, לבוז להרג, למכה ולחרפה, ובכ"ז [ובכל זאת] נמצאים עוד “עבדים[”] בעלי נשמות מש[ו]עבדות שהולכֿים לשפוך את דָמָם, בלי כל תועלת ותכלית.

רוחי סוער בקרבי, דמי[י] רותְחים, תוססת בקרבי מחאה נוראה נגד גלותנו ושונאינו הנוראים. רוחי אינו נח אף לרגע. איני יכול למצוא לי מנוחה, בראותי מהו מצב עַמִי בגלות, ואני מרגיש בקרבי חובָה לקום ולעשות דבר־מה לטובתו, ואני חפץ לערות רגשותי[י] על גבי הַנְיָר, חפץ אנ[ו]כי למצ[ו]א ב[י]טוי נכון להתרגשותי, והֵד לכל מה התוסס בלי הרף בקרבי. ומא[ו]ד מא[ו]ד חָרֵד אנ[ו]כי לארץ־ישראל[,] תקו[ו]ת־עמי היחידה, חרד אנ[ו]כי שלא ת[י]ופסק בני[י]נה לאיזה זמן ע“י זה שטורקיה עתידה להכֿריז מלחמה, חרד אנ[ו]כי כ”כ [כל כך] להפסקה כעין זאת שנוראה עד למא[ו]ד תהיה לעמנו.

[103]

יום א'[,] ט“ו אלול, התרע”ד, מלי[נוב]

[6 בספטמבר 1914].

אמנם חשבתי היום לרשום ב“יומון”, אך לא בשעה זו, לפני הצהרי[י]ם, כי בכלל אין דרכי לרש[ו]ם בשעות הב[ו]קר כי אם בצהרי[י]ם, לפנות ערב ובלילה, אך עתה אי־אפֿשר לי להִתְאַפֵק לבלתי לרש[ו]ם בזה את הרהורי[י] שעולים עתה במוחי, ולבלתי שְפֹך פֹה במקצת את התרגשות־לבבי החזקה ברגעים אלו.

אהה, מה קשה להיות במצב זה השולט עתה בעולם, מה קשה להִמָצֵא בסביבתו! אך הֲיֵש מפלט ממנו? ונוראים הדברים המסֻפָרִים על הנעשה עַל מערכֿות המלחמה ומסביבה, נוראים הדברים, ושערות הראש תְסַמֵרְנָה מרב נוֹרוּאָתָן.

נוראים הדברים! נוראה האכֿזריות ושפֿיכות הדמים הַמִתְהַוִים עַתָה [כך!]. וחושב לבך לְהִתְפַלֵץ מכאב עת תשמע את הספורים ע“א [על אודות] כל זה: חללים, חללים נמשכים לא[ו]רך וירסטאות⁹⁰ על שדה המלח[מ]ה; יחד עם המתים נקברים [104] גם פצועים אנושים שעודָם בחיים. והנה זה היום ס[י]פרו על חַיָל יהודי אחד שעבר פה בשובו ממערכֿות המלחמה, והוא לא פסק מלבכות, שאל[ו]הו על מה הוא בוכֶה וענה כי לא יוכל לנש[ו]א את ג[ו]דל כאבו, וכל ימיו עיניו לא תיבשנה מבכי, כִי אחרי תגרת־מלחמה פָקדו עליו לקבור את החללים, ובין החללים נמצא יהודי פצוע־אנוש שלא נמנה בין הפצועים המוּבָלִים לבתי־החולים, וכשנ[י]גש אליו התחיל הפצוע ללטפו ולרמ[ו]ז כי יְרַחֵם עליו ולא יקברהו חיים, החי[י]ל הַמְסַפֵר, מ[י]הר תיכף לאיזה פקיד־צבא וס[י]פר לו את הדבר. זה האחרון נ[י]גש ג”כ [גם כן] אל הפצוע, וגם את הפקיד התחיל ללטף ולבקש כי לא יקברוהו, אך הפקיד אמר לא, הן לקחת אותך מפה אי־אפֿשר, ואת [ואם] לא ת[י]קָבֵר הכלבים יטְרְפוּךָ ויצ[ו] על החי[י]ל לק[ו]ברהו, והוא הוכרח למלא את הפקֻדה ומה נורא היה לו הדבר, עת הניחוהו [105] בבור, והוא לא חדל מלהניע בראשו ולהִתְחַנֵן ברמזים כי יֶרֶף ממנו, ואי־אפֿשר לו לחי[י]ל המספר להֵרָגַע ואינו פוסק מלבכות, ואומר הוא כי לא יוכל לסב[ו]ל את ג[ו]דל כאבו ע"י זה, הס[י]פור הזה ד[י]כא מא[ו]ד את רוחי ואי־אפֿשר לי לה[י]רגע, והלא אלפי מעשים כאלו מִתְחַוִים עתה במערכֿות המלחמה, ומה גדול הכאב מפני זה! וכמה שקשה ונוראה טְרַגֶדְיַת שהולכים למות, הֵן קשה שבעתי[י]ם טרגדי[י]ת של אלו הנשארים בחַיִים, של האלמנות הרבות הנוספות עתה, של היתומים ושל האבות השכולים.

היש מַרְפֵא לאלו אלפי הַלְבָבוֹת הנשברים וְהַיֵש גבול לצערם הנורא והאיום?!

אי שמים! אלו נחלות־הדמים הנשפכים עתה לר[ו]ב בכדי, למה הם? וזה האסון הכללי הנורא שבא עתה לעולם מה תועַלְתוֹ? מה בצע באלו א[ו]מללי־החיים הנוספֿים עתה לאלפים? ואלו המלחמות שתוצאותיהן [106] הֵן רק: שפיכות דמים נוראה, מיתתם של אלפי אנשים החפים מפשע, רביום [רבּוּיָם (?)] של א[ו]מללים בחיים, דלדול־המדינות ויושביה [ויושביהן] ועוד ועוד – למה לא תעבורנה ות[י]בטלנה מן העולם?! הא[ו]מנם ככה צריך להיות?! לא! אִי־אפֿשר[,] הַחֹק הזה מ[ו]כרח לְהִשְתַּנוֹת, שפיכֿות־דמים זו מֻכרחה להִבָטֵל מן העולם, אחרת אי־אפֿשר!

הריני מפסיק לעת עתה רשימָתי, את הרהורי[י] שהרהרתי עתה ע"א [על אודות] כל זה שכתבתי פֹה – כמעט שכבר נכתבו פה, ויֶתֶר הדברים שיש לי לכתוב: הרהורי[י] על היהודים והמלחמה, על מצבי הפרטי וכו[‘], וכו[’] – אני דוֹחֶה לשעות הצהרי[י]ם או לפנות ערב ואולי בלילה.

* * *

יום ד'[,] י“ט [י”ח] אלול, התרע"ד, מלינוב

[9 בספטמבר 1914].

ביום הראשון של שבוע זה בשעות הב[ו]ְקֶר רשמתי רשימתי הקודמֶת, בג[ו]מרי אותָה חשבתי עוד ביום ההוא [107] לְהַמְשִיכָֿה, אך מס[י]בות שונות לא המשכֿתיה אז. ובמשך שני הימים עד היום, אמנם היה לי מה לרשֹם, אבל התרשלתי ולא רשמתי. כבר חלפו הימים האלו והעבר שעבר זה לא כבר, בשעה שנ[י]גשתי לרשימת־ה“יומון” בלב מלא איזה עֹנֶג פנימי, ביָדעי כי השעה היא שעת־געגועים של בן הנכסף לארץ מולדת עמו, הרשימות היו מַנְעִימוֹת את רגעי כתיבתי אותן, יען כי הת[ו]כֿן היה לגמרי אחר משהנהוּ עתה…

בימים האלו מקונן בּלב יֵאוּש מר המקפיא בקרבי את דמי, בשעת הִתְגַבְרוּתוֹ, בעולמי ח[ו]רבן והרס, כמו בכל העולם בכלל… האסון שבא על כל העולם עתה עִם התפרצות המאורעות העולמיים – הֵן הפסיק את דפֿיקת דופקו של כל יצִירֵי־העולם [כך!] למשל: האמנות, הספרות ועוד ועוד, האסון שבא על כל העולם לפתע[,] האסון הזה בא גם עלי[י] ועל חלומותי[י]. וברגעים של חשבון־הנפֿש, בשעה שאני מתבונן למצבי ורואה [108] [מ]ר הוא ורע, אשמע קול קורא ממעמקי לבבי: “בוש וה[י]כלם! אלפֿי ורבבות אנשים נשארו עתה בחֹסֶר כ[ו]ל, מפני המאורעות האחרונים, אלפי אנשים גו[ו]עים עתה מרעב ומצמא; אלפי אנשים נהרגים ודמיהם נשפכים כמים על שדה־הקטל והם נקברים ככלבים; אלפי אלמנות, יתומים[,] אבות שכולים נסו[ו]תפֿו עתה בעולם; כל העולם מתאנח עתה מר[ו]ב כאב הלחץ שהמצב האחרון לוחצהו ואתה עודך דואג למצבךָ הרוחני?! עודך מתאונן על גורלך, על חלומותיך שנכזבו לע”ע [לעת עתה] – בשעה שהעולם הוא עתה במצב ח[ו]מרי קשה ונורא כזה?!"

הנה ככה הד דברי[י][,] הקול העולה ממעמקי לבבי, בשעה שאני מתחיל לדאוג ולהתאונן על מצבי – ואמנם הרבה, הרבה צֶדֶק יש בדברי הקול הזה, ואף רגש אחד משלי אינו מִתְנַגֵד לו – – –

*

[109] אבל איך שיהיה, – והימים האלו קשים ומרים הם למדי, הדאגה הכללית והפרטית נוראה עד למא[ו]וד, וכל זה אינו נותן מנוח לנפשך, והיא מָרָה וְנִדְכְאָה תמיד, ולכן שבע־רצון אנ[ו]כי, אם יבוא אלי[י] בנציון גרובֶר מִמֶרְוִיץ לבלות אצלי קצת בשיחות הקרובים [הקרובות] פחות או יותר ללבָבֵנו. בודד אנ[ו]כי כל היום, אין לי עם מי להחליף שיחָה, הלב רוֶה־תוּגָה ואם משיחים אותו בפני איש קרוב לך, אתה מרגיש מעין עֹנֶג חרישי בקרבך. לפני אחרים אמנם איני יכול לספר את המקצת שמתהו[ו]ה בעולמי, הנה למשל לאחי משה. איני יודע מפני מה אי־אפשר לי לשוחח עמו על עני[י]ני[י] הקרובים ללבבי, המפני התי[י]חסותו המוזרה אלי? או אולי מפני שהוא מַסְתִיר את הכ[ו]ל בקרבו ועל לשונו יעלה דברים שהם למורת רוחי; למשל דברים המתנגדים לק[ו]דשָי לציונות ולעני[י]ניה וכו' וכו'[.]

[110] אי אפֿשר לי לדעת מַדוע – אבל ככה הוא הדבר, ולכֿן שבע־רצון הנני בבוא אלי[י] ב.צ. גרובֶר, ואני משוחח עתו [עמו] על עני[י]נינו. מִבְנֵי־גִילִי הוּא, נער בעל־כ[י]שרון ספֿרותי שיש לו גם חוש ספֿרותי ציוני ועוד, דעותינו כמעט שוות הן, ולכן אשבע רצון בבואו אלי[י] לבלות קצת בימים הנוראים האלו.

*

בשבוע זה נתקבל החוברת השני[י]ה של “הש[י]ל[ו]ח” ממחצית שני[י]ה של ש"ז [שנה זו]. בתח[י]לה חשבתי כי לא יתקבל מפני המאורעות האחרונים, כמו “העולם”,⁹¹ למשל, שאינו מתקבל מיום שהוכֿרזה המוביליזציה [הגיוס].

מערכֿת “הש[י]ל[ו]ח” מודיעה בחוברת זו, כי הוא לא יַפְסִיק לצאת גם “בשעה קשה זו.”

בין כל הדברים הנדפֿסים [כך!] יש גם ההמשך הרשימה של א. א. קַבַּק: “חִידַת־הָאָרֶץ”[.]⁹² הת[ו]כֿן מְיֻסָד על חיי הצעירים בארץ־ישראל. [111] אהה! מה שמחתי בימי העבר הקרוב, עת קראתי איזוה ציור, ס[י]פור, רשימה מחיי ארץ ישראל! ק[י]ו[ו]יתי וחלמתי אז כי בקרוב אהיה גם אנ[ו]כי בארץ־משאת נפֿשי זו, אצטער בצערה, ואשמח בשמחתה. ק[י]ו[ו]יתי וחלמתי והנה עתה – – – עתה בראותי ובק[ו]ראי ציורים וס[י]פורים מחיי הארץ – ידאב לבבי בי[ו]דעי כי כל זה מְגַרֶה רַק את עצבי[י]… וכי הארץ עתה ממני והלאה – – – אני מדגיש את המ[י]לה “עתה” יען כי למרות הי[י]אוש הרב התוקף אותי בימים הקשים האלו, – עוד שביב־תקו[ו]ה מאיר את החשכֿה בלבבי, ולבי עודו מאמין בכ"ז [בכל זאת] כי השעה הקשה תעבור והכ[ו]ל ישוב לקדמותו, ובין כל הנוֹשָעִים אִוָשַע גַם אָנִי.

קשה המצב עתה ומר – ובכ“ז [ובכל זאת] תקו[ו]תי ואמ[ו]נתי עדיין לא נִכֿחָדוּ ח”ו [חס ושלום], והרי הן מחזקות לפעמים את רוחי…

*

היום ק[י]בלנו כבר את הח[ו]מר לס[י]דור הקערות בעיוה“כ [בערב יום הכיפורים] [110] ל”יִשוּב ארץ ישראל.“⁹³ השנה שעברה הכניסה סכום הגון: תשעה [ו]חמ[י]שים אלף וכמה מאות רובלים, ובלי ספק הי[י]תה שנה זו מכניסה, הרבה, הרבה יותר, אך האסון הכללי יָחול גם על עבודה זו, ואם לא יוטב המצב, חוששני, שהסכום של ש”ז [שנה זו] יהיה מצער [מצְעָר] עד למא[ו]ד. חֲבָל!! לידי עצבות מדכאה יכולה להביא ההפסקה הנוראה שתחול עתה בעבודה הציונית ובארץ־ישראל עצמה.

* * *

יום ו‘[,] כ"א [כ’] אלול, התרע"ד, מלינוב

[11 בספטמבר 1914].

אני מרגיש היום לֵאוּת וכאב בכל א[י]ברי[י], ואיני יודע מפני מה. המפני שחפֿרתי אתמול הרבה מאחורי ביתנו בסמטה לקבור את החבית עם הק[י]שואים לימי הח[ו]רף? וכעין הוספה לזה, אני משמים היום עד למא[ו]ד ע"י השפעת המצב הנוכחי הנורא. גדול הוא צערי מא[ו]ד, צער הכלל והפרט; מצטער אנ[ו]כי בצערה [113] של האנושיות בכלל, ובצער עמי הנדכא והסובל בפרט. מה סובל הוא עמי! בכל מקום הנהו “השה המובל לטבח”[,] הנהו ככד זה שאחד הוא גורלו אם י[י]פ[ו]ל האבן בו, או הוא י[י]פֹל על האבן – הוא יִשָבֵר גם בּשני האופֿנים, ככה הוא עתה גם גורל אחי בני ישראל במצב הנוכחי – – –

הנה פה, הולכים רבבות יהודים לשפֹך את דמם על שדה המלחמה, אוצרות־כסף מבזבזים אנחנו למטרות שונות: עורכים בתי־חולים ועוד ועוד… אין ערך למעשינו הרבים שנעשים ע"י היהודים –ומהו יהי שכרנו?…

הנה היו גם בינינו הרבה שהאמינו לדברי “השחורים” [אנשי ‘המאות השחורות’] שנעשו פשוט “אוהבי־ישראל”, אך הא[ו]מנם לא יסירו בִמְהֵרָה מסו[ו]ה זו [זה] מעל פניהם, הנה למשל: הנוֹב. וְורֶמ.⁹⁴ שנעשו [שנעשה] גם הוא ל“אוהב־ישראל” – הדפֿיס בימים האחרונים קורוספונדציה⁹⁵ מורשה שבה מְסֻפָר על יהודים שעשו [114] את עצמָתם כאילו הם נושאים מת בארון לקבורה, ולבסוף נמצאו בארון כסף לש[ו]לחהו לאשכנז.

האין זה אות כי קצה נפש השחורים לשבת במסו[ו]ה על פניהם, והרי הם מנַסים להסירה [להסירו] לאט לאט?…

אהה עמי הא[ו]מלל והנדכא, ראה מה גורלך בגויים בנכר! ועד מתי תחול עלינו חמת אל[ו]הים? עד מתי?! “אל[ו]הים! לָמָה תֶחֱשֶה וּתְעַנֵנו עַד מְאֹד!?”⁹⁶

*

היום הביאו הנה פצוּעים משדה־המלחמה, וכשהלכֿתי למקום חניָתָם, התעוררו ביתר ת[ו]קף בקרבי אותם הרגשות, חלפֿו במוחי אותם ההרהורים על השפיכֿות דמים הנוראה הזאת –שכתבתי כבר פעמים אחדות ב“יומוני” זה. ועצבת כבדה נחה בלבבי לרגלי זה. ככה היה מצב־נפשי גם עם ביאת השבויים האוסטרים אתמול לפֿנות [115] ערב, ועם יציאתם היום בב[ו]קר. מא[ו]ד דאב לבבי לאלו הא[ו]מללים, המעֻנים והנקלים שהרבה, שהרבה הם סובלים.

*

מאומה לא כתבתי במשך הזמן הארוך הזה, איני יכול לכתוב מפני המצב הנוכחי המבלבל את המ[ו]ח. היה לי כבר פעמים אחדות חֹמֶר לכתיבה, אך לא יכולתי לכתוב. הנה למשל עתה בימי אלול, ימי השלכת[,] אני חפץ לכתוב ואני דוחה כתיבתי מיום מיום. הייתי חפץ לכתוב על ימי השלכת החביבים לי ביותר, אנ[ו]כי אוהב מא[ו]ד את הימים האלה ובי[י]חוד כשהם יפים ובהירים, מה א[ו]הב את הַגַוָן הצהבהב השולט בכ[ו]ל, הכ[ו]ל טובע בארגמן, אוהב אני את לחש העלים הכמֻשים הנופלים לארץ, אוהב אנ[ו]כי להתבונן למראה הגנים והשדות המצלצלים שתוגה בהירה וחרישית שפֿוכה עליהם; אוהב [116] להביט אל הנהר ואל הסוף שהפך לכתם. חביבים עלי[י] ימי השלכת! ואני חפץ לכתוב אודותם, אך קשה לי לכתוב בימים הנוראים האלו.

* * *

יום ג'[,] כ“ה [כ”ד] אלול, התרע"ד, מלינוב

[15 בספטמבר 1914].

עוד אתמול חפצתי לרש[ו]ם, אך דחיתי את הכתיבה משעה לשעה מפני הרשלנות שהתגברה בי[י]חוד בימים האלו…

יושב אנ[ו]כי וחושב: “במה להתחיל רשימה זו?” הרבה יש לכתוב ובכ"ז [ובכל זאת] קשה לי ההתחלה, הדברים הצריכים לְהֵרָשֵם בזה מעציבים ומדכאים למדי, והרהור בהרהור מתנגש ורעיון דוחף רעיון, ולכן קשה לי עתה ההתחלה..

כן. קשה הנהו המצב וקשות הן תוצאותיו, אך לא בשביל הכ[ו]ל קשות הן התוצאות, כי אם רק בשבילנו היהודים; אנחנו ההנו [הננו] – כמו שאומר [117] המשל – “תרנגוֹלֶת הכפרה”. עם הארץ הרי לשמ[ו]ח הוא צריך ושמח הוא לנ[י]צחונות רוססיה במלחמה, וגם במקומות הנכֿבשים אין פוגעים ברעה לבלתי־יהודים – אבל לנו קשה ונורא גם פה וגם שָם, כל האו[ו]יר ספוג בשנאה עזה ונוראה ליהודים; במקומות הקרובים למערכות המלחמה (פה בארץ) עושים החי[י]לות שמות ביהודים[,] בוזזים רכושם[,] מַכִים[,] הוֹרְגִים, הנה מספרים כי בחֶלם התאחדו החילות והפולנים שבעיר ועשו שמות ביהודים וברכושם ובני־העיר ברחו ברֹב עמל מן המהפכֿה הנוראה הזאת. ומה שעושים ליהודים במקומות הנכֿבשים – יָדוּע למדי. פחד, חֻרבן, מו[ו]ת ואבדוֹן זהו שכרנו בעד הח[י]בה שמַרְאים עתה היהודים, בשעת המלחמה לממשלה, בעד אוצרותינו שאנו מבזבזים עתה על המלחמה; בעד ההצטי[י]נות [ש]מצטי[י]נים עתה חַיָלִים יהודים בשדה המלחמה.

[118] זהו שכרנו! ואלו הן התוצאות של “אהבת היהודים” כביכול, שהתפשטה בחוגים הגבוהים ובין שונא[י]נו התמידיים וכל החבריא “השחורה”. אלו הן התוצאות שהִנָן ותהי[י]נה מתקוות רַבִים משלנו כי אפֿשר לנבאות לנו עתידות מזהירים פה בארץ, לפי הי[י]חוסים הטובים שמתי[י]חסים עתה ליהודים. תמימים! שורו האין המסו[ו]ה של אהבת ישראל יורדת [יורד] לאט, לאט מעל פני מוצצת דמינו?… ומעשה בנאוו. וורמ. שנעשה גם הוא בעת זו, לאוהבנו, אך קצה עליו לשבת זמן כביר ומסו[ו]ה כזו [כך!] על פניו ובימים האחרונים הדפֿיס קורספונדֶנציה ובה עלילה נמבזה על היהודים (שכבר ס[י]פרתיה ברשימות הקודמות) וכמה שמן מוסיפֿה עלילה זו על מדורת השנאה ליהודים! הנה למשל: הכומר המקומי כבר הרצ[ה] את העלילה הזאת לפני קְהַל עם הארץ.

ולו הייתי חפץ לרש[ו]ם בַזֵה את כל אותה השנ[אה] […]

 

יומן ב: מְלינוֹב-דובנה-נאצ’יץ-לוצק-הובין    🔗

י“ז אב תרע”ה – כ“ה אדר ב' תרע”ו (יולי 1915 – מרס 1916)

[1] “יוֹמָנִי”

יִצְחָק לַמְדָן⁹⁷

שואל אנ[ו]כי: למה אני עורך “יומוני”? המגונים המר[ו]בי-גו[ו]נים הם כל כך חיי פה במלינוב העי[י]רה עד כדי לר[ו]שמם לז[י]כרון? השאלה הזאת דוחקת היא הלא יודע אנ[ו]כי מראש את ת[ו]כן כל הרשימות שארשֹם שימלאו את היומון: רשימות-[י]יאוש המלאים [המלאות] רעל-עצב ותוגה. ואיזה דבר מכריחני לערוך את יומוני זה. הטענות והשאלות האלו אמנם צודקות הן ולולא הס[י]בה דלהלן אמנם לא ערכתי את יומוני זה: ובעת שהנ שנמצא אנ[ו]כי במצב מדכא, ודכדוך-נֶפֶש, עת נשמתי מתלבטהת תועה ומחפשה דבר מה תועה בחללה משכנה, תועה מחפשת מסתור ואין

ועת יד ה[י]יאוש עלי[י] תקפֿה חזקה

ומר לבי כבר כלכל ולסב[ו]ל נלאיתי

ובקש אבקש חיק אחח [אח] נאמן או אחות

לתנות כל רגשותי[י] ולשפוך דמעותי[י]

עת בקש אבקש אך מצ[ו]א לא אמצא – – –

(עם [י]יאוש[,] משירי)

כן לא אמצא חיק לנפשי המד[ו]כאה, ולא בכל עת אוכל לשפוך נפשי לחיק שירתי נחמתי היחידה, לא תמיד נח עלי[י] רוח השיר – ואז החיק היחידי הוא היומון[.] לפנקס לתוך דפי פנקס זה אוכל לתנות ולפרט רגעי מצבי וי[י]אושי במלואם, ואחרי זה מגי מרגיש [מרגיש] את כן רוחי[?] הנסערה שלו[ו]ה מעט, אחרי ש[ו]פכה רגשותיה לחיק יומוני. הנה התשובה על שאלותי[י] והטע[נ]ות הכ שהבאתים לעיל. ביומוני זה עובדותי[?] משמות שישמחו אותה יודע לא ימצאו יוֹדע אנאי [אנוכי] לא

ארש[ו]ם בפנקסי, מפני אי-ישותן ביומוני זה יודע אנ[ו]כי כלכן [כי לכן] ב“יומוני” את

חשבונה תערך לה נשמתי

עם הצללים כי נטה יום

(בפינה, משירַי[)]

[2] ק[י]נה מה חרישית יקלח⁹⁸

את גליו הנחל הקט

ותפ[י]לה לאל השמים

יתפלל וידובב בלאט.

אלי! הוי אלי נא הביטה

כל חברי[י] מתו כבר

כ[ו]לם השחית רמס תחתיו

בלי רחמים הסת[י]ו המר.

נבלו נשלו כבו עלי הערבות

שעל שׂפת[י] פה נט[ו]עות

לא ישירו בין בדיהן

הצ[י]פורים כה הנאות.

גו[ו]עה שמשי האהובה

עם קו[ו]יה הפזיזים

שטבלה אותם תמיד תמיד

בתוך גלי[י] העליזים.

היא נקברה שם במרום

בין העבים כה השחורים

ואנ[ו]כי מתגעגע

לקו[ו]יה קו[ו]י אורים.

כמשו כ[ו]לם פרחי ח[ו]פי

אִיבדו ירקם הָעַשָבִים,

לת לקרבם בלעו העננים

את הירח והכוכבים.

כל חברי[י] כ[ו]לם מתו

המת אלי נא גם א[ו]תי

מחייהם אלו טוב לי מותי.

חולף רוח לנחל קורא

רצה אל תפ[י]לתך

ועם ביאת הח[ו]רף הזועם

תהיה כאחד מחבריך…

רצפת-קרח, שמיכת-שלג

יכסו רחבת מימיך

תשב[ו]ת תסוף נחל מסכן

לחישתם של גליך.

ק[י]נה מה חרישית אט יקלח

אט את גליו נחל קט

וקינה חשאית, שירת-תוגה

יקונן ישיר לו בלאט.

יצחק למדן [חתימתו].

[רשימה:]

מלאכי הח[ו]רף⁹⁹

שר הח[ו]רף

כפוריאל מצייר ציורים, בונה פלטרים

קרחיאל

שלגיאל

סעריאל

קוריאל

חְרַקְיִאֵל (הרי זה[?] אבק לבן, שיחר[ו]ק השלג מתחת הרגלי[י]ם.)

[3] אין סבלנות. ועל מה לכתוב? בכלל אין המצ“ר [המצבי-רוח] שבעירי [?] נתונים בו עתה מַרְשִים למוח לטפל בדברים שמחוץ לה[ם][.] ובכן אין מה לעשות בבית ואת רוב שעות היום אבלה בחנות יושב ומפהק ומקשיב בכו[ו]נה לכל שיחה בְטֵלָה. ומה לעשות? ולכן כשהתחילו מחדש לקרוא לעבודה בעבודת החפירות לא ח[י]כיתי הרבה אם יקראו גם אותי או לא, והיום בבקר קַמְתִּי בשעה מֻקדמת, התפללתי, והתכוננתי שתיתי טֵה, לקחתי צִדָה [כך!] לדרך ואת המעדר – וּכְלַך. ויחד עם כל האנשים שהלכו אל לחפור הלכתי גם אָני [כך!]. כי בכלל אין העבודה אצלי קשה כ”כ [כל כך], ולהפך נעימה היא לי מא[ו]ד בי[ו]דעי שהיא מחזקת את הגוף ומרגילה אותו בכלל לעבודה גופֿנית. הבה אתרגל! מי יודע אולי סוף סוף בעזרת אל[ו]הי-ציון אזכה לעלות לארץ אבותי[י] להרטיב את אדמתה בזֵעַת אַפי, ובאיזה מִין עֹנֶג פנימי הבטתי על ידי[י] השזופֿות קצת מן החמה, ומראה נח[ו]שת-קליל [קָלָל] להן, ועל פני[י] שנשזפו קצת. לפני שבועי[י]ם בשעה ששל[ו]שה ימים הלכתי אל עבודת-החפירות היה היום הראשון קשה מא[ו]ד, וכשקמתי בב[ו]קר יום השני למרות כל א[י]ברי[י] שכאבו התאמצתי ומ[י]הרתי להתכונן והלכתי שוב אל העבודה. [ב]יום השני כבר היה יותר קל לי בשעת העבודה, אך [4] […]¹⁰⁰ אותו היום לא יכ[ו]לתי לישון אף רגע, כל א[י]ברי[י] כאבו לי ואיזה חֹם קשה תקף עלי[י]. לא ישנתי כל הלילה ובב[ו]קר בשעת הקימה לא יכ[ו]לתי להניע ביד וברגל[.] כל א[י]ברי[י] תקף כאב נורא מא[ו]ד, בר[ו]ב עמל ישבתי על המ[י]טה[,] אך למרות כל זה קמתי ויצאתי החוצה עוד הפעם ללכת אל העבודה[,] אך הפעם תפשני מפני שעפ“י [שעל פי] השתדלות יושבי מהעי[י]רה צריכים היו מן היום ההוא והלאה ללכת אל העבודה בכל יום רק של[ו]שים אנשים עפ”י [על פי] מהלך הבתים, לָכֿןֵ לא היה עלי[י] כבר ללכת – ונשארתי בבית, אך לולא זאת מוכן הייתי בכל רצוני ללכת גם בפעם ההיא.

והנה זה כשעתי[י]ם שבאתי מן עבודת-החפירות, העבודה הי[י]תה היום קלה מא[ו]ד. וגם שבנו בשעה מֻקדמת כלומר בשעה השלישית בצהרי[י]ם מפני שהיום יום ראשון ועל פי בקשת הא[י]כרים הנוצרים שהוכרחו ללכת היום אל החפירות – שחררו אותם בשעה מ[ו]קדמת ומן ההקלה הזאת נהנו גם היהודים.

בשעה השתים עשרה בערך נחנו ואכלנו את ארוחתנו שהביא עמו כל אחד מביתו[.] אנ[ו]כי ועוד נער אחד עשינו לנו ב[…] מין א[ו]הל כזה: מן הק ממול על פני ר[ו]חב החפירה הנחנו מעדרים אחדים ועליהם הנחנו הרבה ש[י]ב[ו]לים כמין [5] סכך על גג “הסֻכָּה”. מתחת לצל הצענו ג“כ [גם כן] ש[י]ב[ו]לים עליהם [עליהן] הצענו במעילינו, וכה ישבנו בא[ו]הל הזה ואכלנו את מאכלנו, [.] אחרי הא[ו]כֿל ישב שכבנו לנוּח. בין כה והנער שעמו ישבתי ב”א[ו]הלנו" הלך להביא מים, ואנ[ו]כי נשארתי בדד ב“א[ו]הל”[,] שכבתי והרהרתי לי. וגעגועים עזים תקפֿו אותי לארץ-ישראל, לעבוד על שדמותיה והריה ולהתענג על כ[י]פת שמיה הזכים. חרש, חרש שרתי לי את “משאת-נפשי[”] של מ.צ. מַנֶה. [“]אַיֵך אי[י]ך אדמת-ק[ו]דש?”…¹⁰¹ ואני רואה כי משאת-נפשי היא רחוקה לע“ע [לעת עתה] ממני, פגעי-הזמן טִלְטְלוּהָ טַלְטֵלָה חזקה מני והלאה, התתקרב אַלַי?… אהה, לוּ יכ[ו]לתי כבר לה[י]חלץ ולבר[ו]ח מפה מגיהִנֹם זה של הע[י]נויים לעמֵנוּ. אחת ל[י]מדו אותי המצב והזמן הנוכחי, ואחת החלטתי עפ”י [על פי] השפעתם: לבר[ו]ח מפה, לה[י]חלץ מפה מהגלות הנוראה[,] מהע[י]נויים, מהעלבונות והנוראים וכל הפגעים הרעים הסובבים אותך מכל צד – לארץ האבות, ואל ישיאוּני המחשבות פן אסבֹּל או מכֹל שם הרבה בארץ האבות. לא! טוב לחיות חיי צער ובתוך סביבה עברית וח[ו]פשית מלחיות חיי-רוָחָה בתוך סביבה גלותית מלאה עלבון וע[י]נויים בשבילך בתור עברי.¹⁰²

[6] שם בארץ-האבות[,] במקום שם ארגיש את עצמי ח[ו]פֿשי בסביבה עברית, במקום שם יש לי הערצה עצמית ואוכל להגן עלי[י] בתוקף נגד כל המתנפלים עלי[י] ועל רכושי – שם הוא עתידי ולא פה!

* * *

אני מפסיק רשימתי מפני שאני ממהר עפ"י [על פי] קריאת משה פנחסוביץ¹⁰³ אל הקנצלריה הצבאית¹⁰⁴ לכתוב שם בנידון עבודת־החפירות.

*

יום ד' בב[ו]קר, י“ז מנחם-אב [תרע”ה], בתקופֿה הנוראה, מלינוב [28 ביולי 1915].

לא רשמתי זה כבר ביומון כלום מפני שטרוד הנני בכל הימים האלו, כל היום אני מבלה אצל החפירות בתור כַתְבָן: בכל ב[ו]קר בשעה השמינית אני הולך מהבית ובא לארוחת הצהרי[י]ם בשעה השתים עשרה ושוהה עד השעה השלישית או החצי והולך שֵנית אל החפירות ושוהה עד לפֿנות ערב.

עד הנה ק[י]בלתי רובל אחד ליום. ובשבוע זה לא אדע אם יוסיפֿו לי על השכר הזה אם לא.

*

בשבוע שעבר בשעה שישבתי אצל החפירות שחפרו יהודי מלינוב¹⁰⁵ ומסביבם חפרו נ[ו]כרים והשליכו עלינו אבנים ולעגו לנו ישבתי לי מאחורי ערמה, ועל פ[י]סת-נְיָר רשמתי בשביל יומוני את הדברים האלו:

[7] "והבה אזכור ארשום את זה לז[י]כרון! אולי בעזר

"אל[ו]הי¹⁰⁶ ציון וירושלים, כשמשאת-נפֿשי תהיה קרובה

"להתגשמות: לעלות לארץ אבותינו שאליה כלתה נפֿשי

"ונכֿספֿה – ורוחי ת[י]פ[ו]ל עלי[י] אז קצת, ומֹרֶך יתקפֿני

"לצעוד את הצעד הזה: לעזוב את מולדת-אבותי[י]

"ולעלות לעבר מים [מִיָּם] בי[ו]דעי את המכשולים הקשים שאפֿג[ו]ש

"שם – הבה אזכור אז היטב את ההוכחה שנוכחתי

"עתה בתקופֿה הנוראה, כמה קשה ונוראה היא הגלות

"כמה מכ[ו]ער, דל, בזוי, מעֻנה, מ[ו]רדף, מ[ו]כה מידי כל

"גס וזד הוא היהודי; כמה א[ו]מלל הנהו ובזוי

"הרבה יותר מחיות ומבהמות השדה. הבה אזכור אז

"את זה היטב וידעתי כי טוב יותר לחיות בארץ-אבות

"בסביבה עברית ולהיות בן-חורין ולסב[ו]ל צער ויגון

"מלחיות חיי-רו[ו]חה פה בגלות הנוראה והקשה.

(* י“ח אב תרע”ה [29 ביולי 1915]. אצל החפירות עת הנ[ו]כרים הגסים והנמבזים [נבזים] לועגים לנו ומשליכים אבנים עלינו.

*

ואתמול בב[ו]קר טרם שרשמתי את הרשימה, קרה לי מקרה זה: בלכתי אל הקנֶצְלריה [כך!]¹⁰⁷ להשיב את הרשימה

*) עד הנה כתבתי אתמול בבןו]קר[,] אך מפני שהפסקתי באמצע ומ[י]הרתי אל החפירות אני גומר עתה את רשימתי הנוכחית.

[8] [עם] שמות היהודים החופרים שאנ[ו]כי העתקתיה. בלכתי ברחוב הכפר פגשני חַיָל אחד ובקראו “הנה ז’יד!” השליך עלי[י] אבן שפגע[ה] בראשי, אחריו הלך עוד חי[י]ל וצחק והרים אדרתו החבושה להבהילני[.] אחרי אלו החי[י]לים הלכו נ[ו]כרים אל החפירות ובראותם מעשה החיָלים לעגו גם וצחקו לי. האפֿשר לי לתאר את רגשותי[י] ברגעים כאלו? האפשר לצַיֵר כמה סוֹעֵר ורותֵח בקרבי כל דַּמִי [דַּמִי] אך צריך לנשוך את השפה בקצף ולשתוק, ואינך יכֹל להוציא סערת-לבך החוצה… והייתי יוצא מדעתי מר[ו]ב י[י]אוש וכאב – לו לא זרחה לי קרן שמש אחת מרחוק והיא: ארץ-ישראל. כשיגדל הכאב והצער כל מורשי-לבבי¹⁰⁸ יביעו: “מי י[י]תנני עתה על אדמת-אבות בסביבה עברית!” הה! ארורה, ארורה היא הגלות ואוי לנו הא[ו]מללים המתגוללים בתוכה, ועד מָתַי? עד אנה? ואם במקרים כא קלי-עֵרֶך (קלי ערך, לפי דעתי רק בחציונותם [בחיצוניותם] אבל באמת פועלים הם על הנפֿש פעולה מוסרית גדולה) מעין אלו שנ"ל [שנזכרו לעיל] – רוחי סוער בקרבי ככה – מה יאמרו אלו שסובלים באמת? שהורגים בהם ושורפים, שודדים, רוצחים[,] מגַרְשים ועושים לבהם את כל הע[י]נויים אך ורק מפני שהם יהודים. מה יאמרו הם?

*

[9] ביום תשעה באב כתבתי מכתב לה[י]נדא וֵיץ.¹⁰⁹ ת[ו]כן המכתב היה על הא[ו]מץ-לב המי[ו]חד שהכרתי בה זה מכבר ונבלט עתה ביותר בזה שכל ב“ב [בני ביתה] נסעו מן היער ורק היא עצמה נשארה עם אבותיה. אנ[ו]כי ק[י]בלתי תשובה על מכתבי זה. ועוד ביום החמ[י]שי כתבתי עוד הפעם אליה, אך במוצאי-שבת כתבתי את המכתב מַחָדָש וביום הראשון חשבתי לשל[ו]ח אותו לשם. אך מפני שעלי[י] היה ללכת אל החפירות – נתתי את המכתב למשה בבקשה שהוא ישלחה¹¹⁰ לשם, והמכתב הלא היה מֻכָן כ[ו]לו והיה עם מי לש[ו]לחו, אך מה עשה משה שלי? הוא הן התעני[י]ן הרבה במה שכתבתי לה[י]נדא ובחפצו לדעת את הכתוב שם לא שלחו לשם עם השליח אך פתח אח”כ [אחר כך] את המכתב וקְרָאוֹ… אנ[ו]כי הרהרתי עוד בתחילה כי ככה יעשה מרֹב סקרנוּת והתעני[י]נות… ולכן בהשכימי בב[ו]קר נ[י]גשתי למעילו לראות אם יֶשנו אצלו המכתב או לא, והנה מצאתי את המכתב פתוח, אנ[ו]כי כעסתי מא[ו]ד על זה והעירותי לו אודות זה, אך הוא הצטַדֵק[:] לפני כ[ו]ל לא היה לו פנ[א]י מֵרֹב הדחק שבחנות למסור את המכתב לשליח אך זהו רק תירוץ גרידא, ובאמת לו חפץ היה לשל[ו]ח את המכתב היה יכול למ[ו]סרו תיכף כי הלא היה מ[ו]כן כֻלוֹ. הגם אנ[ו]כי הייתי עושה ככה?

בין כה וכה והמכתב לא נשלח. כי לא היה עם מי לש[ו]לחו [10] כל השבוע. אך אתמול נודעתי מפי אחד כי צריך לב[ו]א אחד מהיער וב[י]קשתי את משה שישתדל לשל[ו]ח את המכתב, כי אנ[ו]כי הן כל היום אצל החפֿירות, ומשה אומר לי כבר [כך] המכתב כבר נשלח. אם אמת בפיו או לא – לא אדע לע"ע [לעת עתה] אך צריך לבדוק בכיסיו…

* * *

ליל יום ד‘[,] א’ אלול, בתקופה הנוראה, תרע"ה, מלינוב [10 באוגוסט 1915].

בעת האחרונה לא רשמתי כלום ביומון מפני שכל היום נמצא אני אצל החפֿירות ואין פְנָ[א]י לרשימה ביומון. בשבוע שעבר השתכרתי עוד חמ[י]ושה רובלים חוץ מאלו ששת הרובלים שק[י]בלתי בעד ששת ימי-השבוע. וזה הדבר: בעד הכתבן הצבאי של עבודת-החפירות אמר לי לרשום ברשימת-העובדים עוד כמה שמות זרים שלא עבדו, אנ[ו]כי עשיתי ככה ובעד ובעד זה ק[י]בלתי ממנו 5 רובל. בשבוע הנוכחי, מצבי הח[ו]מרי י[י]חלש כנראה, באו אופיצר [קצין] חדש וכתבנים חדשים, במקום 1 רובל ליום קבעו 75 קאפ.¹¹¹ הנה כי כן טרוד אני כל הימים במצבי הח[ו]מרי, ואין לי פנ[א]י להתמכר קצת לעבודה רוחנית. שעה קשה!…

*

אך בכל זאת כתבתי בשבוע שעבר שיר חדש בשם: “אין מפֿלט ומנוס מחלומות”¹¹² שהיה בדעתי זה כבר [11] לחַבְרו. בשירי זה מביע אני מְצַיֵן אני קַו אחד מהפסיכולוגיה שלי. כי במצב הכי קשה, בשעה שנמצא אני שבוי כֻלי בידי הי[י]אוש – גם בשעות כאלו חודרים החלומות ומציגים לפני[י] את תמונות-הקֶסֶם שלהם:

"אֵין מִפְלָט וּמָנוֹס מֵחֲלוֹמוֹת וְתִקְווֹת,

מֵעַצְמָם הֵם עוֹלִים בַלֵבָב וּבָאִים.

גַם אִם אֶלְעַג לָהֶם וְאֵדָע כִּי יְרַמוּנִי –

יַצִיגוּ לְפָנַי עֲתִידוֹת כֹה נָאִים".

ולא רק במה שנוגע למצב הפרטי הדבר הוא ככה, כי אם במה שנוגע למצב הכלל, למצב כל העם:

הָעָם נִדְכָּא וְאֻמְלָל מְעֻנֶה, מֻרְדָף בְלִי חָשָׁך

וְרוּחוֹת-כִלָיוֹן מִסְבִיבוֹ מְיַלְלוֹת וְהוֹמוֹת,

חֻרְבָנוֹת, חֻרְבָנוֹת בְּכָל פִנוֹת עוֹלָמוֹ –

וּבְכָל זֹאת אֵין מִפְלָטְ וּמָנוֹס מֵחֲלוֹמוֹת…

*

למרות צ[י]פי[י]תי איני מקבל לא ק[י]בלתי עדיין תשובה על מכתבי השני מאת ה[י]נדא וֵיץ. ובלי ספֿק שלא אקבל כבר. חֲבָל, ואנ[ו]כי כה חפֿצתי להחליף מכתבים אִתָה, כי לצערנו מעטות הבנות בין עמנו היודעות וכותבות עברית ומבינות לרוח הלב [12] העברי, ומכן ובין מכירותי[י] (איזו מכירות יש לי בכלל?) היא היחידה שאפשר לי להחליף אתה מכתבים עבריים תרתי במשמע ולכן מצטער אני שחליפת מכתבינו אינה נמשכֿת. האם חַליה"מ [חליפת המכתבים] אינה לה לרצון?

ביום הראשון לש“ז [לשבוע זה] כת ערכתי מכתב אליה ובה [ובו] שאלתיה את ס[י]בת שתיקתה[.] ובלי ספק הייתי יכול לשל[ו]ח לה את המכתב כי ביום הראשון לא הלכו אל החפירות, אך כל היום, כמו להכעיס ישבתי אצל יצחק הַסְטאַרָאסְטִי [הַסְטאַראָסְטִי]¹¹³ ויחד שויולמנו את שכר העובדים-החופרים, ככה ישבתי שם כל היום והמכתב לא נשלח. וגם באמצע השבוע אפשר להשיג את מי שהוא ולש[ו]לחו לשם, אך אנ[ו]כי טרוד כל היום אצל החפירות, ולתת את המכתב למשה שהוא ימסרו לשליח ג”כ [גם כן] אי-אפשר כי בלי"ס [בלי ספק] היה פותח אותו וקוראו, ובזה איני חפץ כלל…

* * *

ליל יום ה‘[,] ב’ אלול, בתקופֿה הנוראה, מלינוב [11 באוגוסט 1915].

היום באתי מן החפירות בצהרי[י]ם בשעה 12–1 ויותר ושוב לא הלכתי לשָם, כי לא היה לי שם מה לעשות אחרי שהכתבן כבר היה שם. וטוב שהייתי בבית בצהרי[י]ם כי היום בא שליח מבית וֵיץ למלינוב, ואנ[ו]כי שלחתי על ידו את המכתב לה[י]נדא שהזכרתי ברשימה הקודמת.

אראה נָא את תוצאות המכתב הזה…

*

[13] הגולה!.. היא הולכת ונמאסת עלי[י] בכל יום יותר ויותר, עם כל שעה ושעה אני רואה כמה צודקת שאיפת הציוניים וכמה כוזבת ומַתְעָה ש[י]טת “מחייבי-הגלות”. הוי, הגלות, הגלות, כמה נוראה היא וקשה! אין מרחב לנשימה, אין מקום לנוח ואין קץ להע[י]נויים הנוראים ומה יהיה התכלית? מרכז-שאיפֿותינו – ארץ ישראל לא נדע את מצבו לע"ע [לעת עתה]. אין ע[י]תונים עברי[י]ם או ז’רגוניים [יידיים] וידיעות מארץ-ישראל אין. הה, מי יודע את הנעשה שם עתה בארץ אבותינו? אך בכל זאת יהיה שם העצב קשה איך שהוא – אנ[ו]כי הייתי מסכים לסבול הכ[ו]ל, אך בסביבה חופֿשית, מלהיות פה בַגֵהִינֹם הנורא.

* * *  

בערב יום ד‘[,] ח’ אלול, בתקופֿה הנוראה, מלינוב [17 באוגוסט 1915].

בשבוע זה כבר לא חשבתי שאלך אל החפירות מפני שביום השני כבר לא הלכֿו יהודֵינוּ לחפור אך היום התחילו ללכת עוד הפעם וגם אנ[ו]כי הייתי שם בב[ו]קר ושבתי בשעה הראשונה הביתה. זה היום השני או השלישי שהגשם אינו פוסק מרדת והגשם לא גשם קיץ הוא, וריחו – ריח סתָוִי, הקֹר מתגנב לאט, לאט[,] ומַרְעִיד את הַגוף. רוחות קרות מנשבות ומבשרות את קץ הקיץ, גווע כבר דודנו הקיץ. הימים הם כבר ימי אלול. “סְבלָאָזט שוֹין”…¹¹⁴ – כמו שאומר ההמון… הגיעו ימי השלכת, אותם ימי השלכת רְוֵי-התוגה השוקטה והמת[ו]קה, ימי הַכֶתֶם והזהב הַנִגָר בגנים ובש [14] ובכל מקום צומח… אותם ימי השלכת המלאים געגועים טמירים לעולם טמיר ושָלֵו, אך מאחורי הימים האלו אורב סת[י]ו רפשי וקפדן. הרוחות מבשרות את בואו לכ[ו]ל: ושואלות

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶֿם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶֿם?

צְאוּ הָכִֿינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה!…"

(ביאליק)¹¹⁵

כן. צריך לבדוק את הנעלי[י]ם ולטלא את האדרות, אך לא בשביל הישיבה שוקטה ונורמַלית במקום-המגור הקבוע כי אם… לנדידה! מי יודע אם לא בימי הסת[י]ו הקשים, עם ירידת הגשמים הבלתי-פוסקים, עם בשעת הרפש המגיע עד הצו[ו]אר, בשעת הקֹר הלח – לא נצטרך לנוד מפה מפני פחד המלחמה התלוי על ראשינו זה כמה ח[ו]דשים, הה! מי יודע אם לא יגרום מזלנו המר כי דו[ו]קא בימות-הסת[י]ו הקשים נצטרך לה[י]גרש ]כך!] מפה ולנוד למקומות רחוקים אחרים… הה! נורא הדבר הזה כשאתה מעלהו בזכרונ על לבבך.

כן, כן[,] צריך לבד[ו]ק את הנעלי[י]ם ולטלא את האדרות, אך להכין תפוחי אדמה אי-אפֿשר עתה, כי מי יודע אם נזכה לאָכלם…

מצב-המלחמה על החזית הקרובה לנו הוא בלי ש[י]נויים וכמעט ששֶקֶט גמור שולט שמה. אך הא[ו]מנם י[י]שאר ככה הדבר גם [15] להבא, ושום מקרי מאורעות-מלחמה לא יתפתחו פה? ולכן כל אחד נִמְצָא במצב של צִפיָה וקֹצֶר-רוח למאורעות היכולים לָבֹא. ומפי כל אחד י[י]שמעו רק הדברים האלו כי אם נגזר, חלילה, עלינו לסב[ו]ל ממצב זה – תהא נא השעה הזאת בקרוב ואל נחיה תמיד בצ[י]פי[י]ה

ובק[ו]צר-רוּחַ, וזה שאנו עתידים לסבול, נסבול במוקדם ולא בא[י]חור-זמן ובי[י]חוד בימי-הסת[י]ו והח[ו]רף הקשים.

*

וצרות-הזמן וצער הפרט והכלל לחוד, ועני[י]ני הַנְעוּרים הסוערים לחוּד – – – –:

*

כבר הזכרתי ברשימתי הקודמת כי שלחתי מכתב לה[י]נדא וֵיץ שבה [שבו] שאלתי אותה על ס[י]בת-שתיקתה והבעתי שם את החשד: אולי לא לרצון לה חליפת-המכתבים לְגמרי – אך לא ק[י]בלתי עדיין מענה על מכתבי זה. אם השתיקה הזאת מאשרת את חשדי או לא – הימים הקרובים יגידו…

*

אנ[ו]כי חשבתי כבר את הרשימה לנגמֶרֶת. אך כעבור חצי-שעה או יותר בא מֹשֶה מהחנות ואחרי י[ו]שבו קצת הוציא מכתב שנתקבל בשבילי מאת ה[י]נדא וי[י]ץ. ת[ו]כן המכתב דל מא[ו]ד, ומכיל רק הצטדקות על השתיקה “מפני הזמן הנוכחי והבדידות והבטלה של עכש[י]ו”… אך גם זה לטובה. ובלבד שחליפת-המכתבים לא נפסקה, והחשד שחשדתי [16] את ה. [הינדא] וֵיץ – הוּסָר. ולרצון לי הדבר.

עלי[י] להעיר עוד כי המכתב היה פתוח. כמובן ע"י [על ידי] משה…

* * *

ליל יום א'[,] י“ג [צ”ל: י"ב] אלול בתקופֿה הנוראה, מלינוב [21 באוגוסט 1915].

אנ[ו]כי כל היום לא הייתי בבית, כי טרוד הייתי בקבלת ובתשלום הכסף של עבודת-החפירות. וכמה מצטער אני על זה! בשעה שאנ[ו]כי הייתי בטרוד בשל הבלים שאינם מועילים לי כלום וגורמים לי רק צער – הי[ת]ה פה בביתנו הינדא וֵיץ וגם אִמָה,¹¹⁶ ואנ[ו]כי כמה חפצתי להתראות אתה. כששמעתי מפי משה, בבואי בערב הביתה, כי הי[י]תה פה[,] הצטערתי מא[ו]ד וכעסתי על עצמי על שהשתקעתי והלכתי לתשלום הכסף וישבתי שם כל היום. כל כך כעסתי על עצמי…

*

זה ביום החמ[י]שי של שבוע שעבר עניתי לה[י]נדא על מכתבה האחרון, היא בודאי חשבה את בקורה החושבת היא לענות עליו אחרי שהיתה פה או לא – לא אדעה. ואפֿשר אם מחר יהיה לי פנָ[א]י – אכתוב לה שנית.

* * *

יום ה'[,] ט“ז אלול, בתקופה הנוראה, התרע”ה, מלינוב [26 באוגוסט 1915].

היום שלחתי עוד מכתב לה[י]נדא וֵיץ, לַמְרוֹת מה אם גם עדיין לא ענתה לי על מכתבי הקודם.

*

[17] אצל החפירות עדי[י]ן טרוד אנ[ו]כי. זה של[ו]שה ימים שיהודי-מלינוב חופרים הַרְחֵק מהעי[י]רה אצל הכפר פּודְגַיֶץ¹¹⁷ השייך כבר למחלקה אחרת. לע"ע [לעת עתה] הלכתי שמה בכל הַיָמִים. עבודה שם בשבילי לְסַמֵא העיני[י]ם אָיִן… וככה עוברים הימים, בלי עניין ועבודה מתאימה.

*

המצב נעשה מרֻגז יותר. שמועות אחרי שמועות מתפשטות על קרבת פעולות-המלחמה למקומותינו, עם התקרבותן לעיר לוצק.¹¹⁸ מספרים על התמונות הנוראות של הנמלטים והנשלחים ובז[ו]כרך כי אפֿשר שגם אנו נִמָצֵא במצב כזה – תסמרנה שערות ראשך. נורא, נורא המצב ומה יהיה הסוף?

* * *

ערב שבת, כ“ד אלול, בתקופה הנוראה, התרע”ה, דובנה [3 בספטמבר 1915].¹¹⁹

הה, כמה עבר עלי[י] ועל כ[ו]לנו במשך הימים שלא רשמתי מאומה ביומון! כמה צער ויגון כבר שבענו! חבל שלא יכ[ו]לתי מס[י]בות מפריעות רבות לרשום את הכ[ו]ל בעִתּוֹ. עתה בו[ו]דאי לא אוכל לרשום את הכ[ו]ל שעבר מחֹסֶר-ז[י]כרון פרטי הרשמים. ועוד גם זאת: ההו[ו]ה ישכיח את העבר ורשמי [ההווה] הם ג“כ [גם כן] חזקים כמו רשמי העבר. אך בכל זאת אנסה לרשום עד כמה שיד ז[י]כרוני מגעת: [18] הרעש והמאומה [והמהומה] התחילו עוד ביום החמ[י]שי של שבוע שעבר. התנועה הצבאית הלכה הָלֹך והתגבר. אוֹבּוזִים¹²⁰ אר[ו]כים התחילו לנס[ו]ע מצד לוצק ששם התפרצה מלחמה בין הרוסים והאוסטרים. האובוזים לא חדלו פסקו מנס[ו]ע מהעיר ל. [לוצק] בהוציאם משם את כל הרכוש הצבָאי. ביום השבת כבר נראו נמלטים. ומצב הנפֿש של יהודֵי-העי[י]רה נעשה כבר מדֻכָא. ביום הראשון בב[ו]קר עוד נסעתי לפודגאיֶעץ ע”מ [על מנת] לקבל כסף בעד עבודת-החפֿירות. כסף לא ק[י]בלנו. ובח ובבואנו בחזרה אל העי[י]רה כבר נמצאו שם חי[י]לים רבים. ובה[י]כנסי אל הבית כבר הכרתי בפנים המב[ו]הלים והמפֿ[ו]חדים של ב"ב [בני ביתי] כי שמועות נתפֿשטו כבר שקוזקים באים אל העי[י]רה ויעשו בה כחפֿצם, כי גם במֶרו[ו]יץ כבר היו ושדדו וחמסו שם, ועוד מיני שמועות כָּאֵלו התפשטו שהפילו פחד נורא על בני-העי[י]רה. מאותו היום והלאה התגברה התנועה בעי[י]רה עַד למְאֹד[.] האובוזים והחי[י]לים לא

חדלו לה[י]משך, וגם מגליציה התחילו לב[ו]א חי[י]לים ואובוזים ומחנות, מחנות של נמלָטים התחילו לעבור[.] כל זה התלכד [19] למהומ לשאון מפחיד ונורא העושה ר[ו]שם נורָא על הַלֵב. גם יריות קשות ותכופות התחילו לה[י]שמע. אך רגעים הכי-נוראים היו ביום הראשון בליל יום הראשון. בשעה ששכבנו על משכבנו לבושים בבגדינו פֶן נצטרך לקום באמצע הש[י]נה, שמעה דודתי¹²¹ כי חי[י]לי-האובוז שעמדו

בחצרנו קראו אחד אל השני כי נתקבלה טלגרמה שהאובוז ימהר תיכף לדרכו. והם התחילו להתכונן לנסִיעָה. השאון הִתְגַבֵר. אנחנו קמנו כ[ו]לנו ממשכבנו. ובצאת הדודה ואבא החוצה נכנסו הביתה בבהלה: מרו[ו]יץ כבר בוערת בָאֵש. הדבר הזה הבפחיד אותנו עד מאֹד, מ[י]הרנו כ[ו]לנו החוצה והנה שם בצד מרו[ו]יץ אש נוראה מתלקחת. אך אחר כך נוכחנו כי אלו הם ערמות-הבר הבוערות שהציתו בן החיָלים. אחר כך באו אלינו נמלטים מדימידובקה.¹²² פתא[ו]ם נכנסו חי[י]לים אחדים. ואחד מהם התחיל לדבר קשות ולהבהיל אותנו כי יצית את הבית. המצב נעשה קשה. עוד זה שכחתי לרשום כי ביום הראשון בא דוד וֵיץ ורעי[י]תו והכ[ו]ל מיער פיאן ונאציץ אלינו בתור נמלטים. כי הם ברחו מנאציץ¹²³ מאימת הקוזקים.

[20] יום א'[,] כ“ו אלול, התרע”ה, בתקופה הנוראה, דובנה [5 בספטמבר 1915].

את הרשימה שהתחלתי לכתוב ביום הש[י]שי לא הספקתי לגמור ועתה אני ממשיכה כ בסדר כשלשלת המאורעות:

ביום הרביעי בב[ו]קר (או אולי ביום השלישי) הורע המצב בעי[י]רה מא[ו]ד. השאון גדל שבעָתָיִם, מחנות הנמלטים התרבו לאין ש[י]עור ומראיהן נורא ועושה רושם קשה ומַכְאִיב, התחילו נכנסו לעי[י]רה קוזקים רבים, שעזב שהפילו פחד על כל התושבים היהודים. ופיאן חיים שטרן¹²⁴ וכ[ו]לם החליטו לנס[ו]ע דובנאה וגם אני ומשה החלטנו לה[י]לו[ו]ת אליהם. אחרי רֹב הכנות ופרידות-ילָלָה ובכי יצאנו כ[ו]לנו רגלי אחרי העגלות הטעונות על הדרך דובנאה, בְשַיָרָתֵנוּ היו של[ו]ש עגלות[:] של ח. [חיים] שטֶרֶן [כך!] ודיונץ[,]¹²⁵ עגלתו של פנחסוביץ¹²⁶ ושל לייבוש האַגֶנְט,¹²⁷ נורא [נוראה] הי[י]תה יציאתנו מהעי[י]רה[.] מסביב התאבכֿו תימרות העשן של הערמות הבוערות והכפרים הַנִצָתִים אצל בית משרפות היי“ש [ה’יין שָׂרָף'] בערה ג”כ [גם כן] ערמה גדולה. על הדרך התגוללו ערמות תפוחים[,] אגסים[,] כלים שונים, מכונות ועוד ועוד שעזבו הנמלטים להָקֵל על המשא מעל סוסיהם, [.] כשבאנו קרוב להכפר פודגאיעץ לא יכ[ו]לנו מר[ו]ב הנמלטים לה[י]כנס אל הכפר[,] ואחרי רֹב עמל באנו אל הכפר[,] נחנו שם קצת ונסענו הלאה. הדרך הי[י]תה קשה מפני הב[י]צה. ובשעה האחת עשרה באנו דוּבְנָאָה. את דירתנו קבענו יחד עם כל החבורה פה בבית מר עֶרְדְמן.¹²⁸ [21] עוד בְדְַכְנוּ דובנאה החלטנו לה[י]שאר פה ולבלי לנסע ולחכות לגורל. אך הרבה חליפֿות ותמורות כבר עברו עלינו בימים המעטים האלו שהננו יושבים פה בָעיר. והחלטתנו הנ“ל [הנזכרת לעיל] כבר רפֿתה פעמים אחדות. בי[י]חוד גדלה המהומה אתמול בצהרי[י]ם לרגלי הדבקת המודעות כי הצעירים מבני 17 עד 45 שנה צריכים לצאת מהעיר, אך אחרי כן נודע כי הפק[ו]דה חלה רק על הנוצרים ולא על היהודים. והיריות נשמעות ואינן פוסְקות. והנה עתה בשעה שאני רושם רשימתי הנוכחית קם רעש חדש כי למרות ה”חוץ מיהודים" שבנוגע ליציאת התושבים מן העיר אומרים שתיכף יעברו ויכריחו גם את היהודים לצאת, וכי בשעה הש[י]שית יעלו באש את הגשרים וכו'. ומסביב פחד ודאגה.

*

ובז[ו]כרי את המצב שבו אנו נתונים עתה, תסמרנה שערות ראשי. משפחתנו קרועה לשל[ו]ש [לשלושה] חלקים[,] אבא[,] אמא והדודָה – ד' [השם] יודע היכן הם, ולאן ברחו במהומה הגדולה שקמה במלינוב. (כנראה שהם בוַרְקו-וֵיצָ’ה)¹²⁹ מלכה חנצה וריבה – בברנובקה,¹³⁰ ואנ[ו]כי ומשה פה – ואין יודע את העתיד הנשקף לנו פה בעיר לפני המלחמה העתידה להתפרץ פה. וכ[ו]לנו תועים אנו עתה באין בַיִת, אבד ביתנו. אין לנו כבר בית אבות. הה! מה נורא הרעיון! בז[ו]כרי את חיינו השלו[ו]ים והאמידים, לא אוכל לצי[י]ר בדמיוני כי מעתה נצטרך לסדר לשנות את סדר החיים… ומי יודע את [22] מהות ההסדר… קלים וריקים היינו באֵין כ[ו]ל, רכושנו אבד ומה לעשות עתה? מה נורא בזָכרי את את האוצר הרוחני הם ספרינו שעזבנו במרתף. הה! כמה יקרה הי[י]תה לנו הביבליותיקה ]הספרייה]! ומה נעשה [נעשָׂה] שם בה? מצי[י]ר אני כיצד התפרצו הקוזקים אל המרתף וכשראו את התיבות הסגורות, כיצד שברו אותם [אותן] בחֵמָה וקרעו באכזריות את הספרים העבריים היקרים! הוי מה נורא! הה! מה נעשה בָנו! טוב שהצלתי את כתבי[י] ומחבורתי [ומחברותיי] וכו' – לולא זאת לא איני יודע מה שהייתי עושה! כמד[ו]מני שהייתי משתַגֵעַ, כי ילדי-רוחי הלא הם חלק מחיי, ובלעדם כא[י]לו אָבַד חלק גדול מחיי. אך מי יודע אם רכושי היקר הזה כבר הוּצַל, אם ג המהומה גדלה עתה כל כך ומי יודע מה שי[י]עשה בעוד רגעים ושעות.

* * *

ערב ראש שנת תרע"ו בתקופה הנוראה, דובנה [8 בספטמבר 1915].

ובכן אנו עומדים כבר בראשית שנת תרע"ו! האנסה לְסַכֵם את מָהוּת הש השנה העוברת: תרע“ה? לא! אין לי עתה אותה הסבלנות והכ[י]שרון לעשות לעבודה כג כזאת. אך למה לי לפרט בכל הפרטים של השנה החולפֿת הנוכֿחית? את מהות השנה הזאת אפשר לבטא במ[י]לים קצרות אחדות: הי[י]תה השנה שנת קללה של חרב, רעב ויגון. [23] שנה שבה הלכֿו רבבות נפשות טהורות לכ[י]ליון, שנה שבה סבלה האנושיות עד לאין ש[י]עור. כן, האנושיות[.] אך האנושיות בכלל לא סבלה כל כך כמו שסבל עמנו העם הא[ו]מלל בפרט. נוראה הי[י]תה שנה זו לעמנו. בשנה זו חרבו כמעט כל הקה[י]לות היהודיות בגולה: בגליציה, פולין, ליטא, קורלנדיה¹³¹ ועתה גם בווהלין¹³² הברוכֿה נחרבה ח[ו]רבן קשה היהדות הגלותית, וח[ו]רבן קשה התחולל גם בי[י]שובנו היקר שבארץ-ישראל[.] בראשית המלחמה ב בשעה שכל הע[י]תונים העברי[י]ם הופֿיעו עוד ידענו במקצת מן המצב בארצנו היקרה. אך משעה שהע[י]ותונים העברי[י]ם והיהודיים פסקו להופיע – מאומה לא נדע מן המַצָב שָם, ומי יודע את הנעשה שם?… ובכן, נחר ח[ו]רבן קשה שורר עתה כמעט בכל פ[י]נות העולם העברי. כן, סב[ו]ל סבלה כל האנו האנושיות במלחמה הנוכחית אך יותר מכ[ו]ל סבל העם העברי, כי הוא לא סבל רק מ[ה]מאורעות היש[י]רים של המלחמה כי אם ממאורעות מלחמה צדדיים, הם נ[י]חתו ע”י רציחות, גזלת החי[י]ל הרוסי ועוד ועוד. הה! גדול ונורא שברנו, שבר העם העברי!

*

[24] והנה החג “ראש השנה” ואנו עתה בַנֵכָר באין בית-אבות קרוב ללב ולנשמה… יושב[ים] אני ואחי עתה בדובנה והיום ערב ראש השנה, המ[ו]רגש החג הזה עתה בא[ו]יר כמו בעיר המולדת? הן כל צמח ועלה כומש וצה[ו]ב הביע בעי[י]רתי הטובה כי אלול בעולם ולפני ה“ימים הנוראים” וכא[י]לו תקיעת השופר נמשך באו[ו]יר בדממה. הַה! אַיֵך אַיֵך עי[י]רת-מולדתי השקֵטה? אי[י]כם? איפה תועים אתם הורים יקרים ואהובים?! קר[ו]ע נקרענו לשל[ו]ש [לשלושה] חלקים והאל[ו]הים הטוב יודע מתי נתחבר יחד[י]ו כבראשונה. הה! לבי נקרע לגזרים לז[י]כרון המצב שבהו נמצאת עתה משפחתנו, לגזרים נקרע לבָבִי! ולבבי מלא צער ויגון ואין מנוחה בנפֿשי.

*

והמצב פה בלתי ברור. בימים האחדים האלו כבר נמצאנו ברגעים נוראים מא[ו]ד. עוד בליל יום השני קמה מהומה[.] חילות ואובוזים משכו בלי הרף מהעיר. אז כבר הבינו כי דבר-מה מתרחש וּבָא, וכבר נודע כי חיל האוסטרים נמצאים קרובים לעיר. אתמול [?] בלילה שרפו את כל הגשרים וכל החיל [החַיִל] הרוסי יצא מהעיר. רגעים קשים באו לנו[,] בצפית ברעד-צ[י]פי[י]ה ח[י]כינו לממשמש ובָא, כ[ו]לנו התלבשנו באדרות [25] אזרנו [ארזנו] את החפֿצים הנחוצים מֻכנים לדרך, אך הפחד עבר בשלום. תיכף באו וס[י]פרו כי עשרה חי[י]לים אוסטרים מרגלים כבר מסתובבים בעיר. למשמע זה חשבנו כי בו[ו]דאי נכנס בלילה כל החיל האוסטרי אל העיר. אך הוא לא נכנס עוד עד הנה. כי אם אחדים-אחדים הם מסתובבים ברחובות העיר. ואין איש יכול לפֿתור את החידה הזאת: החיל הרוסי יצא מן העיר והחיל האוסטרי אינו נכנס. אך אומרים שבסורמיץ'¹³³ נמצאים הרבה חי[י]לים רוסיים. בכל אופן הקץ לא בא עדיין ומי יודע מה שיתחולל עוד על ראשינו כ פה בעיר הזאת.

* * *

יום ב‘[,] ה’ תשרי תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, דובנה [13 בספטמבר 1915].

עבר החג ועתה עומדים אנו בעשרת ימי התשובה. אתמול עבר עלינו היום בפחד גדול[.] כל היום לא פסקו כדורי-התותח מלהרעים ולשר[ו]ק על פני העיר[.] היו גם מקרי אסונות. האוסטרים כבר כבשו את העיר, כפי הנראה, כ[י]בוש גמור. אך בשל זאת המצב עודנו אי-בטוח. מפחדים מא[ו]ד שהרוסים לא י[י]כנסו שנית אל העיר ואז – אבדנו כ[ו]לנו. הקומנדנט¹³⁴ דפה איננו נותן עדיין תעודות לצאת מהעיר לבני העי[י]רות [26] שברחו הנה. היום [?] עבר היום כמעט בשקט. אך עתה התחילו עוד הפעם יריות נוראות להת המרעידות את האדמה ועוד הפעם הפחד תוקֵף את הכ[ו]ל.

*

אנ[ו]כי כמעט שמשלים עם המצב בכל מה שנוגע לגופי אבל בז[ו]כרי מצב הורי[י] וביתנו – יגון נורא צובת [כך!] את לבבי, בי[י]חוד בז[ו]כרי את אבא. בז[ו]כרי את מצב רוחו הנורא גם בשעה שלא היה מאומה ורק חששו למאורעות רעים כמה נפלו פניו – ומה גם עתה בשעה שכבר התהווה הסער הנורא הזה – הה! רבש"ע [ריבונו של עולם] מי יודע את מצבו עתה. רר כמעט רק על זאת תאבל ותסב[ו]ל נפשי לאין קֵץ. השעה מא[ו]חרת שעת בין השמשות ואפשר הייתי כותב עוד הרבה ממצב נפֿשי, אך כשאחיה אפשר [?] אכתוב את זה בעת אחרת..

* * *

יום ד‘[,] ז’ תשרי תרע"ו, בתקופֿה הנוראה מלינוב דובנה [15 בספטמבר 1915].

נזכרתי עתה בבתים אחדים משירי שכתבתי זה כבר לפני שנה ואולי יותר:

"כַךְ גָזים הַיַמִים

וְחולפִים הַלֵילוֹת

[27] בְהִרְהוּרֵי תוּגָה,

במַחֲשָבוֹת אֲבֵלוֹת

בְעִנוּיֵי-גוּף

וּבְעִנוּיֵי-נְשָמָה,

לְלֹא זֹהַר-תִקְוַה!

לְלֹא נִיצוֹץ נֶחָמָה."¹³⁵

כן, נזכרתי בדברי השיר האלו מפני שהם מתאימים התאם גמור לימים האלו הנוראים. הה, קשים, קשים ונוראים הם הימים הנוכחיים שבהם אנו נתונים עתה. כל היום מסתובב הנני הנה והנה רו[ו]ה ש[י]עמום נורא ומדכא. אין שום דבר מעניֶנךָ, הכ[ו]ל חסר-עני[י]ן[,] הכ[ו]ל כה חִוֵר וחסר-טַעַם, לעשות אי-אפשר כלום[.] לקר[ו]א, לכתוב – אין סַבְלָנוּת ואין אותה שלו[ו]ת-הנפֿש הַדרושָה בי[י]חוד אל הראשונה (הקריאה)[.] כל דבר לא י[י]קח אֶת הלֵב, ותולעת הש[י]עמום והיגון אינה פוסקת מלכרסם את הלבב, ואי אתה יודע במה להשקיט את כאב הכרסום… – ונורא אמנם הדבר. יושבים אנו בדובנא[,] משפחתנו היקרה – הרחק מפה וקרועה מפה [28] וד' [והשם] היודע את מצבם שם וכמה הם מהרהרים אודות[י]נו ומה יהיה הסוף? הנה עתה ק[י]בלתי פ“ש ]פרישׂת שלום] ממלינוב, פ”ש מכאיבה ומדכאָה מא[ו]ד. את התושבים המעטים שנשארו בעי[י]רה מגרשים האוסטרים לעבודות שונות. א[ו]כל אין בעיר. לא לחם לא צוקר [סוכר], נפט וכל הצרכים הע[י]קריים אי-אפֿשר להשיג בעד כל הון וגוועים פשוט מרעב. כל הבתים מלאים חי[י]לים. בהבית החדש נעשה לקסרקטין, והקלויז – לא[ו]רו[ו]ה. המצב נורא[.] מתפרנסים¹³⁶ בתפוחי אדמה בלבד אך גם אותם אי-אפֿשר להשיג. הבתים עזובים שוממים ושדודים וכו' וכו'. הבשורה הזאת ד[י]כאה את רוחי לאין קץ ומה לעשות. אפשר כי כבר נגיש [נשיג] תעודה לנס[ו]ע הביתה. אך באופֿן כזה איך אפֿשר לנס[ו]ע? לגווע שם ברעב? ואיך נ[י]כנס אל הבתים אשר מלאים הם חיַלים? היניחונו לה[י]כנס? במה נוכיח להם כי לנו הבתים? ואובדי עצות אנו. הה, מה היה לנו. [29] הנה לאיזה מדרגה הגענו. נהרסו החיים השקטים שלנו. וכשאעלה את על ראשי את העתיד הנורא הנשקף לנו – תסמרנה שערות ראשי. אך בכל כ[ו]חי משתדל אני לבלי להעלות את זה על ראשי, כי קש רפה הלב יותר מדי שנסבול כֹה הַרבה.

והעצב והיגון אוכלים את לבבי וי[י]אוש ונהי תוקף את כֻלִי. הנה כי כן!

* * *

יום א'[,] י“א תשרי, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאצ’יץ¹³⁷ [29 בספטמבר 1915]

עוד בערב יום הכ[י]פורים חפצתי לרש[ו]ם ביומון, על שעבר עלינו עד היום ההוא[,] אך מח[ו]סר זמן לא הספקתי לרש[ו]ם ועתה הנה נוספו מאורעות כבירים, או בלשון אחרת יותר מד[ו]יקה: נוספֿו צרות חדשות המשכיחות את הראשונות… “אין לך יום שצרתו לא תהי מרבה משל חברו”,¹³⁸ ביום החמ[י]שי עזבנו כ[ו]לנו את דובנא לנס[ו]ע הביתה, לרגלי המצב כ[י]בוש כל המקומות ע“י האוסטרים והאפשרות לשוב לשם. או למרות יָדְעִי עד כמה אי-נורמַלית וחסרת-תַּכלִית היא נסיעתי הביתה בְכָל זֹאת איזהו מין חמימות קלה וע[ו]נג פנימי הבהבו בתוך לבי הנדכא ורוֵה-הצער. “הביתה”[.] היש ע[ו]נג יותר גדול מזה?… אפ ואם אמנם ידעתי כי חרב הבית כי שערי תסמרנה למראה [30] התמונה שאפֿשג [שאפגוש] שם – אך בכל זאת חפצתי להיות שם ולראות את הכ[ו]ל. ובכן, עזבנו את דובנה ביום החמישי בצהרי[י]ם, הדרך הַי[י]תה קשה והעגלות התנהלו בכבדות. מפה נסענו עד שעה מא[ו]חרת בלילה וחַשֹב חשבו הַכֹל כלומר גם משפחת שטרן, ד. וי[י]ץ, הוכברג ללון במלינוב, אך מפני שהגשרים השרופים עוד לא היו נגמרים ע”י האוסטרים הוכרחנו לנס[ו]ע הלאה. אך אצל החצר כל הגוף המלינובאי [……] לא יכלו הסוסים ללכת הלאה והוכרחנו למרות המקום הרע, חשכת הלילה, והק[ו]ר הנורא ללון באמצע הדרך. […] בצד הדרך שפגשתי אנ[ו]כי […] בנו של חיים שטרן על האדרת על מעיל חם והתפשט[?] מאדרת […] נורא הוד. הקרח והקור לא […] לנוע להגיע ברגלי[י] מר[ו]ב הק[י]פאון שתקף אותן נורא היה הלילה ההוא ונוראה [………] אצל מלינוב היינו ולא יכ[ו]לנו לה[י]כנס ולראות את ביתנו. [……] גדול […] מרה הי[י]תה עלי[י] נפשי אז, מרה עד למות. כל החיים נעשו לי אז לזרא, כל הדרך מדובנא הלכנו ברגל[?] ההורגלנו לזה? – אך בכל זאת הלכנו. הלכנו עם לבבות נדכאים ונשברים לרסיסים.

באמצע הדרך החל ענן ערפל הלילה להתפזר, יצאנו לדרך. [31] לנאציץ[,] לבית חיים שטרן, כשבאנו למרו[ו]יץ פגשנו שם את המלינובאים האחדים שם אחד גם מן המלינובאים שהיו בדובנא ושנסעו גם כן הביתה. אנ[ו]כי כל כך גם כן חפצתי ללכת הביתה, אך משה לא חפץ בשום אופֿן ללכת. באופן [כך!] לרעוב שם, ולאיזה תכלית, למרות התנגדותי לא חפץ לשנות מדעתו, ובכן נסענו מיד עם הכ[ו]ל לנאציץ. לעיר נאציץ באנו ביום הש[י]שי (בערב יוהכ"פ [יום הכיפורים]) ובשעה השתים עשרה. כשנכנסהו בני-שטרן וכ[ו]לם הב לבתיהם מצאו רק ארבע קירות, הכ[ו]ל נשדד[,] נשבר ונשחת, אפשר לצי[י]ר איזה ר[ו]שם עושים מחזות כאלו. אחרי שעשו סדר בבתים ובחבילות שלקחו זעל העגלות התחילו להתכונן לצום יום הכ[י]פורים.

ערב יום כ[י]פורים כזה, כמובן, טעמתי רק פעם אחת בכל ימי חיי. אכלנו בשעה מא[ו]חרת. מרה בכתה נפֿשי לזכר יום הכ[י]פורים בבית-אבא, לזכר הקד[ו]שה המי[ו]חדת ששררה בכ[ו]ל, לזכר הסדר בבית. מרה בכתה נפשי בדֻמי[י]ה לשבר הגדול שה[ו]שברנו. ולפני כל נדרי כשב[י]רכו איש את רעהו בשנה טובה – בכו הכ[ו]ל בכי-דמעות וגם אנ[ו]כי בכיתי, הה, מה נשבר [32] אז לבבי בקרבי, לזכר המצב שבו אנו נתונים עתה. וכך היה הדבר. דוד וֵיץ חשב תיכף אחר יום הכ[י]פורים לנס[ו]ע ליער בוקימה לדעת שלום הוריו¹³⁹ וחשבנו גם אני ומשה לנס[ו]ע עמו הביתה אך הינה אתמול כלומר ביום הכ[י]פורים קרו המאורעות שלא פ[י]ללנו אליהם כלל וכלל. בב[ו]קר עמדנו להתפלל[.] התפללנו. דרך החלון ראינו פַטרולים אוסטריים עומדים בְצדֵי הבתים ומבטיטים נכֿחָם, הכרנו תיכף כי יש דברים בגו. נ נודע לנו מיד שהחיל האוסטרי נסוג אחור, מפני לחיצת הרוסים שק[י]בלו חיל-עזר רַב. הפחד תקף את הכ[ו]ל ור[ו]שם הדבר הזה ידוע – – – כעבור שעות אחדות והנה עגלות טעונות נוסעות על הדרך ללוצק ועליהם [עליהן] יושבים תושבים אשכנזים, שאלנום לאן ולמה הם נוסעים וס[י]פרו כי האוסטרים אמרו להם שיצאו ממקומותיהם לפני שהם נסוגים והרוסים יב[ו]או. זה ח[י]זק כמובן את הפחד שבעתיים. אלעזר שטרן¹⁴⁰ ושמואל הוכברג¹⁴¹ הלכו תיכף ללוצק… וגם אנ[ו]כי חפֿצתי לה[י]ל[ו]וֹת אליהם [33] אבל טרם שהספקתי לחבוש את חָפצַי, הָלכו הם ואנ[ו]כי נשארתי, ולבדי לא חפצתי ללכת יחידי. המני[י]ן כמובן הופר, והתפ[י]לה הופסקָה. אנ[ו]כי הצטערתי מא[ו]ד שלא הלכתי ביחד עִמָהֵם וכן עבר היום בפחד נורא. ויום הכ[י]פורים הושבת השבתה נוראה. ובלילה כבר עברו חי[י]לים רוסיים. ואחדים סרו אל הבית וס[י]פרו על נסיגת האוסטריים. הנה איזה ש[י]נוי נעשה בכמה שָעות! ועתה עוברים הרבה חילות וקוזקים דרך המקום הזה – והפחד נורא אך עד הנה לא נגעו, ת"ל [תודה לאל], בנו ונפשנו תפ[י]לה כי גם להבא יעבור המצב בְשָלום.

*

וכך הוא הדבר. מרים הם החיים עתה. ולאן לפֿנות? יוֹשְבִים אָנו עתה ביער נאציץ, אך מה יהיה התכלית?, ומצי[י]ר אנ[ו]כי לי את נוראות צערם של ההורים וכל בה“ב [בני הבית] היקרים – בדאגם לנו. והחיים נעשו עלי[י] מח[ו]סרי-ת[ו]כן ועני[י]ן. חדלתי להתעני[י]ן בכל דבר. לפנים הייתי מתעני[י]ן במהלך המלחמה אך עתה לא א לא מעני[י]ן זה אותי כלום. כמה[?] תועה אני וסובל, סובל את עול החיים שנעשו כה קשים [34] ומרים. תמיד רק הפחד והדאגה, ואיך אפשר לסב[ו]ל את הכאב הזה[.] עתה נודע לנו כי אובוז של גדוד קוזקים שלוח ויועמד פה[?] – והנה פחד חַדש. וכך הוא הדבר. חפצתי לרשום עוד ממצבֿ נפֿשי, אך כשאחיה איה”ש [אם ירצה השם] ארש[ו]ם את זה בעת אחרת.

* * *

יום ג'[,] י“ג תשרי, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאציץ [21 בספטמבר 1915].

כי אשב לרשום בימים האלה את רשימותי[י] לא אדע בעצמי במה להתחיל, הלב מלא תמיד על כל גדותיו, הראש נדהם תמיד מֵרֹב מחשבות – אך בשעה שיושב אני מול הש[ו]לחן לרשום ביומון – כמעט שלא אדע מה לרש[ו]ם…

ופחד נורא יתקפֿני בעשותי בשעת הרהורי[י] “סך הכ[ו]ל” למַצָבֵנו הנוכחי, עד כמה ירדנו פלָאים, בי[י]חוד נורא צערי בז[ו]כרי את ספרינו היקרים שהשקענו בהם את כל כוחות[ינו] ועתה – הנשאר מהם דַף שָלם? הָה, נורא, נורא! זוכרני, כמה עמלנו אנ[ו]כי וּמשה שהורדנו בפעם השנית את הספרים אל המרתף, איך ברַרְנו ספר ספר יקר בפני עצמו, ולא [35] עלה בכל זאת אז על רעיוננו כי באמת יהיו למרמס זְאבי-הערבות – – – כן לא וכמה ספרים נשארו עוד מספרי אבא, זוכרני כי ביום האחרון העלינו אל העלי[י]ה מזו[ו]דה שלמה עם ספרי-אבא שנשארו. נדמה כאילו שם הם יותר בטוחים, כא[י]לו שם יד העריץ לא תשיגם, אף על פי שבמעמקי-לבנו ידענו את זה היטב… ועתה נוסף עוד שבר על שברֵנו. בתח[י]לה נשאר אחרי המלחמה הראשונה שהי[י]תה בסביבה ההיא נשארה מלינוב שלֵמָה וכל בתיה לא נשרפֿו, וזה היה מעין ט[י]פת-נחמה בכוס צערנו הגדול כי לכל הפחות ביתנו נשאר מן הח[ו]רבן הכללי. אך עתה במלחמה השני[י]ה בשעה שהאוסטרים נסוגים, לפי השמועות שהגיעו אלינו הקרבות הכי-קשים מתנהלים במלינוב ובמֵרו[ו]יץ, ועַתָּה מי יודע אם י[י]שאר סימָן וָזֵכֶר מכל בתי העי[י]רות הא[ו]מללות האלו.¹⁴²

כמה קשים ונוראים נעשו החיים. חי אתה כצועני. [36] יָשֵן תמיד מלֻבש על החבילות, בתוך אי-סדר נורא לא מְרֻחץ כדבעי כח[ו]דש ימים. גופך כא[י]לו נעשה כבד על עצמך, ואינך סובל את עצמך.

אך יש שאני מהרהר לעצמי, מה הרעש? למה כה אתלונן בלי הרף? הן עוד במשך כל שנת המלחמה בשעה שאנ[ו]כי ישבתי בטח בבית-הורי[י] שָבֵעַ, בָריא – כמה מאחינו סבלו במקומות אחרים? ואנ[ו]כי עד כמה שידעתי אודותיה, בכל זאת הרגשתי את כ[ו]בד-המצב במלואו, והנה עתה נמצאים גם אנו במצב נורא כזה. מילא, כך מהרהר אני לעצמי לפעמים. ואמנם יש שלגבי דידי הריני מקבל את כל זה באהבה, אך בז[ו]כרי צער ב“ב [בני ביתי] – י[י]קרע לבבי לגזרים. ועתה יושבים אני ומשה ביער נאציץ, עד מתי? – ד' [השם] יודע[.] לע”ע [לעת עתה] אי-אפֿשר לנס[ו]ע לשום מקום, וכמו כלואים אנו פה בכלוב. אמנם פה מרגישים אנו את עצמנו בטוב קצת טוב בזה שפה הא[ו]כל טוב יותר מבעיר, תפוחי-אדמה [37] יש פה בגנים למדי גם קמח השנגו [השגנו] ועוד – ואין רעבים פה. אך גדול הפחד לרגלי בדיד[ו]תנו פה. יחידים הם היהודים בכל הקולוניה הזאת. ובראותנו איזה חי[י]ל וקוזק נוקשות הש[י]ני[י]ם מַפַּחַד. מכל זֵד גַס ושָפל – צ[ר]יכים לפחד ולרעוד. ובהתבונני למחזות כאלו – יתפקע הלבב מצער למראה שפֿלותנו אנו העברים בגלות הַנורָאה.

ומדוע, ר[י]בונו של עולם, מדוע א[ו]מלל הוא עם ישראל מכל העמים שעל פני האדמה? צער הפרט וצער הכלל, צערנו א הפרט וצער העם וכל קני[י]ניו, – רבש"ע [ריבונו של עולם], אֵי כֹחַ לסב[ו]ל את כל אלה ולקוות לעתיד יותר טוב? אֵיך? – – –

* * *

יום א‘[,] ב’ [ג', י"ח בתשרי] דחוה"מ [דחול המועד] סֻכות, תרע"ו, בתקופה הנוראה, ביער נאצ’יץ [26 בספטמבר 1915].

חג הס[ו]כות. בכמה ע[ו]נג פנימי[,] בכמה חגיגיות יתֵרָה הייתי חוגג אותו בבית-אבא. הס[ו]כה בנויה ומס[ו]דרה בטוב-טעם, הבית נקי. כל פ[י]נה מבריקה מִטֹהר ונ[י]קיון. [38] באים אנוּ מבית הַכְנֶסֶת, נכנסים אל סֻכתנו, פותחים את מִכֿסֶיהָ. הס[ו]כה מלאה איזה ריח חגיגי וחמימות מי[ו]חדה משתפכת בכל א[י]ברי-הגוף, אנו מקדשים על כוס משקה, ואוכלים מיני תרגימה ומרגיש אתה את עצמך כה קַל וטוב בין

אבותיך אצל[?] נו[ו]ה ביתך ה[…] הולכים לאכ[ו]ל את הארוחה. אבא, משה ואנ[ו]כי נכנסים אל השכנים ושאר בתי […] נוטלים את הידי[י]ם ומובילים [………………]. מִצְטַיֶרֶת לפני[י] תמונת-החג בכל יופי[י]ה והדרה, בכל האידיליות הנשגבה שבה, ויותר שתתבלט התמונה לנגד עיני[י] בדמיוני – תכאב עלי[י] נפשי ולבבי נקרע לגזרים. כבר ב[י]ליתי בנכר בנדודים את “ראש השנה” ו“יום הכ[י]פורים” אך בחגים האלו לא הרגשתי את עצמי כל כך נדכא ושומם כמו ביום הרביעי שעבר ערב חג הס[ו]כות. “לא מצאתי לי מקום” – כמו דאמרי אנשי – איזוה געגועים עזים וצורבים תקפו אותי לחג הס[ו]כות שבבית-אבא, אוי, ופה לא התרחצתי[,] אפילו לא לבשתי שום מלבוש אחר [39] ולא עוד אלא שגם כ[ו]ת[ו]נת לבנה חדשה אין ללב[ו]ש, הגוף נעשה עלי[י] למשא. ואת קרבת-החג לא הרגשתי כלל. הכ[ו]ל היה רק חולין וחולין ואין סימן של זֹהַר חגיגי. כל כך נדכא ושומם הייתי… כמו חתיכֿת-עופֿרת כבדה נָחָה והעיקה על לבבי ולא נָתְנה לי מָנוח. נִזְכַרְתִי באבותי וכל בה"ב [בני הבית] היקרים החוגגים מן הסתם את חג הס[ו]כות בברנובקה, ות[י]ארתי לי את צערם הנורא בדאגם לגורלנו אנו, נזכרתי בכל זה ונַפֿשי הִשְתַפְכָה מרֹב צַעַר וְיגון. “הַצָרות מוצאות להן מקום” (דיא צרות געפינען זיך איין אָררט [אָּרט]")¹⁴³ אומר ההמון, ואמנם אמתיים הם דברי הפתגם ההמוני הזה כפי שרואים אנו בחיים המציאותיים אך אצלי עתה להפך הדבר. בימים הראשונים לפרשת הנדודים שלנו לא היה לבבי כָבד עלי[י] כל כך, המאורעות האלו השכיחו לי את פרטי-הסער הנורא שהתחולל על ראשינו, והיו רגָעים שלבבי נַעשה עלי[י] קצת קל, אך עתה, מיום ליום[,] משעה לשעה ומרגע לרגע יִרֶב צערי שבעתי[י]ם והעופרת שבלבבי הולכת ומכבידה [40] עליו יותר ויותר, עם כל רגע ורגע פרטי-הסער הנורא מתבלטים לפני[י] יותר ויותר וחותכים בלבבי חתיכות. חתיכות. בכל פעם עולה על לבבי בדמיוני ז[י]כרון הספרים היקרים וכמו מאליו עולה לפני[י] חשבון הספרים[,] איזוּ [כך!] היו לי וכמה[,] ובכל פעם עולה בדמיוני קבוצת ספרים אחרת שהי[י]תה עלי[י] כל כך יקרה, מצטי[י]רת לפני[י] בדמיוני כל הכונני[י]ה עם סדר הספרים שעליה. שם ב[…] האולם עמדה לה הכונני[י]ה וכ[ו]לה מלאה ספרים ספרים, זוכרני כי מדי ה[י]כנסי הביתה מן החוץ הי[י]תה דרכי הראשונה – לאולם אל כונניית הספֿרים, [………] וככה [………………]¹⁴⁴ כפֿוף [……………] אל האוצר הרוחני […………] שכל ספר וספר [….]¹⁴⁵ הכ[ו]ל נעשה [41] באוצר הזה? מצי[י]ר אני לי את ערמות העלים הקרועים והפזורים שבמרתף. אהה, האוצר הרוחני היקר הזה שהיה לי למקור-דעת בכל ימי נעורי[י], ושממנו שאבתי עזר לכ[י]שרוני הפיוטי, – מה נעשה עתה באוצר היקר הזה? ובכל רגע ורגע יעלה במוחי ז[י]כרון הספרים היקרים האלו, ונפֿשי מתלבטת מר[ו]ב יגון וצער, ואינה מוצאה מנוחה.

ובז[ו]כרי את ביתנו וכליו בכלל, בז[ו]כרי את “הבעל בתשקייט” [תחושת ‘בעל-ביתיוּת’] – כמו שאומרים – שלנו – איזה תכלית נעשה בו. עשירים היינו ת“ל [תודה לאל] בכ[ו]ל, מה חסר בביתנו? ועתה? וכלי-הפסח שלנו. אהה! כמה מן היופֿי והקסם החגיגי היה בָם, איזו חותם של חג היה על כל הכלים האלו, וכ[ו]לם בלי ספק נשברו, נשדדו ולא נשאר מהם זֵכֶֿר. חָרֹב נחרב הכ[ו]ל, נהרס הכ[ו]ל, בא הקץ לאִידִיליַת-המשפחה שלנו. גזו השלו[ו]ה והא[ו]שר הַבַּיְתִּי [כך!], ועתה, רבש”ע [ריבונו של עולם], אנה אנו באים?!

ככה מענים אותי הרהורים בלי הרף והפסק, ובכל רגע ורגע הם מכבידים עלי[י] יותר ויותר ומוצצים [42] את לשדה של נשמתי[,] כי איך אפֿשר אחרת? בהעלותי במוחי את כל הפרטים של ח[ו]רבננו הנורא – הן יכ[ו]ל הלבב להתפקע מר[ו]ב צער. ועד כמה שמשתדל אני למצ[ו]א תנחומים לעצמי מצדדים שונים – אך אף ט[י]פת-נחמה אחת איני מוצא בכוס התרעלה המרה הזאת. ולפעמים גם כועס אני על עצמי על שמתאונן כ אני כל כך בשעה שלא היחיד אני ורבבות אנשים סובלים עתה בעולם כמוני ואול ובמ[י]דה יותר גדולה, אך גם זה אינו מועיל להָקֵל את צערי במעט.

*

ובתוך ים הצרות והדאגות התוקפות עתה אותי את גופי – איני שוכח חלילה את שאיפֿותי[י] הע[י]קריות ומצב עמי וארצי היקרים בכל מה שאנו סובלים עתה מכל זד וגס – לא אשכח כי המנוחה והחופש אמצא רק שם בארץ-ישראל ואייך לא יתפקע הלב מצער? בכל פעם רועדת בנו הנשמה מפחד בראותנו איזה חי[י]ל או קוזק רוסי, שחפֿצם רק להָציק לנו היהודים. אם אמנם רפתה התקו[ו]ה וגבר הי[י]אוש וטובע אני רק בים צרות ודאגה – אך עוד חולם אני על ארץ-אבותי[י] היקרה, ארץ העבר והעתיד.

*

[43] והנה חדשה. אתמול היה לנו ליל של אי-מנוחה גמור. פתאום נודענו כי החיל הרוסי נסוג אחור מן הסביבה הזאת. קמנו כ[ו]לנו בפחד לקראת המאורעות החדשים. היריות נעשו תכופות, וקרובות[,] מרחוק נשמע נסיעת אובוזים וכו', בפחד גדול עבר הלילה. בב[ו]קר יצאנו החוצה וד[ו]מייה מסביב. אין רוסים ואין אוסטרים. הטלגרף נפסק ע“י חיל רוסי ולע”ע [ולעת עתה] חיים אנו בפחד מבלי לדעת את גורָלנו. הִנה כיצד מְשַוחֵק בנו הגורל ומטַלְטְלֵנו אנה ואנה כמו כדור-שעשועים.

* * *

יום ב‘[,] ג’ [ד', י"ט בתשרי] דחוה"מ [דחול המועד] ס[ו]כות, תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאצ’יץ [27 בספטמבר 1915].

הוי, מה רב הש[י]עמום התוקף אותי בכל הימים האלו. “הבטלה מביאה לידי ש[י]עמום” - אומר הפתגם,¹⁴⁶ ואמנם הש[י]עמום הזה הוא על ידי הבַטָלָה הנוראה שאני נָתון בה. סובב אתה כל היום אנה ואנה בלי כל עבודה ועני[י]ן כל שהם; סובב אתה אנה ואנה וההרהורים והמחשבות השונות על מצבך וכל המצב בכלל – מדכאות את הלב דִכוא נורא, ולוּ לכל הפחות השגתי איזה ספֿר לקריאה להקל קצת את הבטלה ואת הש[י]עמום הבא על ידה, אך איפֿה אפֿשר פה להשיג ספר? [44] לשבת אל ני[י]רותי[י] השונים ולכתוב – אי אפֿשר לי מפני ס[י]בות אלוּ: א) כל ני[י]רותי[י], כתבי[י] ומחברותי[י] חבושים היטב ותפורים בתוך חבילה תפורה כדבעי, ואיני רוצה עתה לפתח¹⁴⁷ את החבילה, באין לי מחט וחוט לסַדְרָה ולת[ו]פרה כמק[ו]דֵם, ומי יודע מה י[י]וָלד בכל רגע ורגע. ולכן אני חפץ שאוצרי הרוחני הזה יהיה תמיד פה במקום הסכנה חבוש ומ[ו]כן לַשָכֶם [לַשָּׁכֶם] או לעגלה; ב) יודע אני בבירור כי מצב-נפשי הנוכחי לא [לא] אנ אינו מ[ו]כשר עתה לכתיבה ואפילו לכתיבת דברים על פי השפעת הזמן הנוכחי. (התקופה הנוראה.) טָפש הלב יותר מדי. מרעה ויגון… מס[י]בות אלוּ איני יכול גם להתעסק באיזו עבודת-כתב, ולָכן סובל אנ[ו]כי ש[י]עמום נורא.

היום, לא סבלתי כל כך מן הש[י]עמום, מפני שהתעסקתי קצת בעבודות שונות, בחפירת תפוחי-אדמה, שאיבת-מים וכו'.

*

את רשימתי האתמולית גמרתי אתמול במאורעות החדשים שנתהוו. עתה נעשה המצב קצת יותר ברור. באו האוסטרים[.] נתיירא אך בתור בעלי-נ[י]סיון לבנו עדיין כֹל כך מפרכס ורועד: אולי? מי יודע?… ועדיין וכבר [45] כל כך חפצתי לה[י]ְמַצֵא במצב אחר, לדעת אנה לפנות. מה חפֿצתי כבר להיות במלינוב להתראות עם ביתנו ולראות אם נשאר עדיין זכר מן הרכוש שנשאר שמה.

*

בכל הימים האלה שאפֿתי דו[ו]קא לנסוע לרוסיה, כלומר למקומות שבידי הרוסים, להתראות עם הורי[י] וב“ב [ובני ביתי] היקרים, ובברנובקה הייתי מוצא לי גם בסיס ח[ו]מרי, כי כמד[ו]מני שהייתי משיג שם ש[י]עורים לשפֿה העברית, או שהייתי יכול ליַסֵד שם בית-ספֿר עברי, אך בז[ו]כֿרי כי אפֿשר שעוד אחרי יָמִים מועָטים יגיע פרקי לצבא חזרתי קצת משאיפתי זו. אך אנכי בין כה וכה אנ[ו]כי יכול לחשוב לי את שלי והמציאות עושה לה את שלה ומנהיגה ומחזיקה את ריתמות-החיים בידיה… לפי המצב הנוכחי כלומר בשעה שהמקומות האלו נמצאים בידי האויב לא אוכל ממילא לנס[ו]ע לרוסיה, ובאופֿן כזה מה לעשות? אנה לפֿנות? אמנם שאלה זו חמורה היא אך בכל אופן עדיין מ[ו]קדמת היא לפי המצב הנוכחי שאינו ברור עוד לגמרי. כשנחיה איה”ש [אם ירצה השם] נראה מה יהיה להבא – ונֵדָעָה.

[46] יום הושענה רבה, [יום ד', כ"א בתשרי] תרע"ו, בתקופה הנוראה, ביער נאציץ [29 בספטמבר 1915].

הושענא רבה העברה [שעברה] בבית אבא.

האו[ו]יר כ[ו]לו ספוג בריח נעים של חַג. בב[ו]קר רבה התכונה. הולכים לבית התפֿ[י]לה[,] שם יש המון רָב, התפ[י]לה מתארכת. באים הביתה ונכנסים בברכת שנה טובה, נכנסים אל הס[ו]כה ומקדישים [ומקַדשים] על משקה איזה שהוא, אחר הולכים לאכ[ו]ל את המאכלים המיוחדים להושענא רבה ואיזה קֶסם חגיגי ונעים שפוך מסביב; ואיזה חמימות מי[ו]חדה נמוגה בלב, והכ[ו]ל כה קרוב ללבך[,] כה נעים.

כן. מצטלם בדמיוני היום הוה בכל פרטיו, וכמה כואבת נפשי עתה בשעה שאני נמצא בחג הזה בנכר, בנדודים[,] נדכא וא[ו]מלל בלי תכלית ומטרה. לו נמצאתי בנכר באופן אחר, היינו: נסעתי מבית-אבא למקום אחר והנני יושב לי בנכר, לא הייתי סובל בכל זאת כל כך בי[ו]דעי כי הרחק בעי[י]רה יש לָנו בית, יש חג[,] יש הכ[ו]ל ורק אנ[ו]כי יושב פה, ובכן אין זה כלום, – אשוב לבית אבא ואז אתענג גם כן, אך עתה בי[ו]דעי באיזה אופן הנני בנכר – תבכה נפשי במסתרים, עתה תועה אני פה מפני שאין לנו כבר בית כי הכ[ו]ל [47] חרב ונשדד וההורים ובה“ב [ובני הבית] היקרים – מבין אני את מצב-נפשם עתה בחגים. על כל זה תבכה נפשי בד[ו]מי[י]ה ולבבי לקרעים לגזרים י[י]קרע. ואת החג אין אני מרגיש פה אפילו במשהו, הכ[ו]ל כה חולין, כה חולין. תמיד אנ[ו]כי בבגד אחד, כ[ו]ת[ו]נת להחליף – אין[.] זה אלו שהיו כבר נתלכֿלכֿו ואין מקום לתת אותן לכביסה, לרחוץ אי-אפֿשר כדבעי, וגופֿך נעשה עליך למשא, וככה אתה בלבב נשבר ונדכא, ועד מתי – ד' היודע. לוּ לוּ יכ[ו]לתי עתה להגיע לרוסיה להיות יחד עם הורינו וב”ב [ובני ביתנו] היקרים ולחיות כאיש מרֻחץ ומל[ו]בש – לא הייתי מדקדק כבר עם העמידה לצבא והייתי נוסע כי נמאסה עלי[י] מא[ו]ד הישיבה הזאת, ולנס[ו]ע הרחק לחַפֵש איזו עבודה בפולין או באוסטריה אני חושב לאי-אפשר, ובכן, מה לעשות. ופה כבר התחלנו בימים האחרונים לסבול גם קצת מהאכֿילה, מפני שהננו אוכלים כבר ביחידות על חשבון עצמֵנו, ואין לנו פשוט מה לאכ[ו]ל, כי הלחם שלנו מַר מא[ו]ד ואי אפֿשר לא[ו]כלו וחוץ מלחם אין לנו, היה [48] חצי-ל[י]טרא חמאה, ועתה עוד מעט ואפֿסה ולע"ע [ולעת עתה] אי-אפשר לקנות אחרת, ולולא אשת חיים שטרן המבקשת אותנו בכל יום לאכ[ו]ל מאכליה – היינו רעבים באמת.

הייתי רושם עוד דברים אחדים, אך השעה מא[ו]חרת כבר וערב יו“ט [יום טוב] היום, אעפ”י שלא בביתי הנני שאני צריך למהר, אך בכ“ז [בכל זאת] עוד שתול בקרבי הרוח של ערב יו”ט…

* * *

יום ב'[,] כ“ו תשרי, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, ביער נאציץ [4 באוקטובר 1915].

ובכן עברו כבר החגים. החגים הנעימים, חג הסֻכות – חג האסיף, שמיני עצרת, שמחת-תורה[,] שהייתי מבלה אותם בע[ו]נג ובנעימים בבית-הורי[י] – עברו עלינו עתה בנֵכר, ועוד באופֿן נורא כזה. עברו החגים, אך כלום הרגשתי כי חג היה? איזה רוח של חולין שרר על הכ[ו]ל, והצער והדאגה כה ד[י]כאו ומדכאים את הלב באין יכ[ו]לתו להרגיש רוח-של-חג. עברו החגים הנעימים שכה בולט ונעים היה ר[ו]שמם בעי[י]רה בבית-אבא, הבית הטהור והמטר והמקֻשט לכבוד החג, מלבושי-החג, מאכלי החג, בית התפ[י]לה, התפ[י]לה[,] [49] הכ[ו]ל היה כה קרוב, כה קרוב לַלֵב, וזו אצלי הפעם הראשונה בימי חיי שהחגים עברו עלי[י] באופן נורא כזה: לא מרֻחץ, לא מלֻבש, בלב מלא יגון וצער החושב להתפקע מכאב, בנכר, בנדודים[,] בלי תכלית ותקווה, באין יודע אתה מה כל רגע איזו צרה חדשה יכולה כל רגע ורגע להביא עליך, בשעה שהחיים כה מסֻכנים ומרים. הנה כיצד מתֻבלים היו החגים האלו, ובאופן כזה האפשר היה להרגיש גם משהו רוח של חג? ומצב כזה עדיין הולך ונמשך וד' הטוב יודע עד מתי.

*

אתמול נסעו מפה דוד וי[י]ץ ורעייתו, מיכל [מיכְל] הוכברג[,] רעי[י]תו ואחותו. (ראשונ כ[ו]לם נסעו לבורֶמֶל,¹⁴⁸ אך הראשונים י[י]סעו משם להורחוב,¹⁴⁹ אל הוריהם מר אברהם וי[י]ץ וב"ב [ובני ביתו], שנסו לשָם. כמובן שהפרידה עשתה ר[ו]שם קשה. – – – ופה נשארו מר חיים שטרן ומשפחתו ומשפחת והאלמנה הֶנְצִי גאלדבֶרג¹⁵⁰ ומשפחתה. היום נסע חיים שטרן ללוצק להוָעֵץ שם מה לו לעשות אם לה[י]שאר פה או לצאת, עמו נסע גָם משה לה[י]ו[ו]דע אם [50] בני הכפר הובין¹⁵¹ נמצאים על במקומם, ואם כן, אפשר כי נעשה דרכנו לשם, כי די כבר לשבת פה.

________

יום ה'[,] כ“ט תשרי, תרע”ו, בתקופה הנוראה, לוּצק [7 באוקטובר 1915].

שבועות אחדים נחנו קצת בנכר בנדודים על מקום אחד ביער נאציץ ביחד עם משפחת חיים שטרן[,] ד. [דוד] וי[י]ץ, מ. [מיכְל] הוכברג ועוד, ושם מה שגוגע להאכילה, לא חסרנו כלום והיינו שבעים ת“ל [תודה לאל] וגם ישבנו בשקט ובשלו[ו]ה עד כמה שאפשריים הם כמובן בזמן הזה… – אך הנה עזבנו את יער נאציץ והננו נדים הלאה, תועים ונדים עם לבבות נשבָרים, עם נשמות רוויות-כאב נורא. וכה נתגלגל הדבר: ביום ב', כפי שכבר הזכרתי ברש[י]מתי הקודמת[,] נסע משה עם חיים שטרן לוצקאה לה[י]ו[ו]דע ע”א [על אודות] בני הכפר הובין, ונודע לו כי יושבים הם על מקומם, והחליט לנס[ו]ע לשם וחיים שטרן החליט לנס[ו]ע עם ב"ב [בני ביתו] אל הכפר זַטָרִיץ,¹⁵² ומשה אי החליט שגם אנ[ו]כי אסע עמו להיות בתור מורה לילידיו, מפני שגם חיים בעצמו ס[י]פר לו בדרך שהוא חושב [51] ככה, אנ[ו]כי התנגדתי

לזה, מפני שלא חפצתי לה[י]פרד ממשה, כי די כבר שאנו קרועים מהורינו היקרים וכל בה“ב [בני הבית] – ולמה גם לנו לה[י]קרע זה מזה בשעה שלא נדע מה ילד יום? ושנית[,] ידעתי כי גם משפחת שטרן עצמה לא תדע עוד על איזה אופן היא נוסעת אל הכפר, אם תמצא שם דירה לכ[ו]ל ולמה עוד גם לי לה[י]לו[ו]ת אליהם לעול? מפני טעמים אלו ועוד הרבה כאלו התנגדתי להצעת אחי שאסע ביחד עם ח. [חיים] שטרן לזטריץ. אך הנה באנו אתמול בערב לוצקאה, וההצעה נשבתה מאליה, פה הודיעו לחיים שטרן כי בזטריץ המצב רבע מא[ו]ד[,] כל הבתים מלאים חיילים ואופיצירים [קצינים] ואין מקום להניח את הראש[,] ואף מים קשה להשיג. בש[ו]מעם כזאת נ[י]חמו [התחרטו] הם בעצמם שיצאו מנאציץ, ובכן לא יכ[ו]לתי ממילא לנס[ו]ע עמם אעפ”י [אף על פי] שהם נסעו בכ“ז [בכל זאת] לשם. ובכן למקום שמשה ילך אלו[ו]ה אליו ומ וחושבים אנו לעשות דרכנו להובין, אך כמובן שצריך להשיג תעודת-מסע מאת הקומנדנט [המושל] המקומי. ואחרי ר[ו]ב עמל עלה בידינו להשיג [52] תעודת-מסע לכל אחד מאתנו בעד 3,60.¹⁵³ אך כיצד אפשר להשיג עגלה לנס[ו]ע הובינאה? הדרך רחוקה – 30 וירסטאות.¹⁵⁴ וכיצד אפשר לעב[ו]ר רגלי בשעה שיש לנו עוד חפצים. להשאיר את חפצינו פה וללכת רגלי לשם – ג”כ [גם כן] אי-אפשר, כי מה אפשר להשאיר אם כל חפצינו נחוצים המה וע[י]קריים? ואובדי-עצות אנו. אתמול בערב בבואנו ללוצק נכנסו ביחד עם ח.ש. [חיים שטרן] לאותו הבית ששם נמצאים מר חייקיל וֵיץ וישראל לנדר¹⁵⁵ מבורמל ושם לַנו בלילה, אך עתה הבאנו את חפצינו לאיזה בית שבעל[י]ו קרוב לבני-הובין ופה נלון. ופה אני רושם רשימתי זו.

*

ונדמה לי עתה כי כמו שלבבי נשבר ועתה [עתה] ונדכא לא היה עוד למן היום הרע שבו עזבנו את אבותינו ואת ביתינו [בתינו] היקרים. רושם אני רשימתי הנוכחית והדמעות חונקות את גרוני ותולים [ותולות] בריסי-העיני[י]ם להתפרץ אך נקשה הלב כאבן מפגעי-הזמן… ואיך לא אבכה? על מצבי אני לא אבכה, אנ[ו]כי צעיר עדיין ואיך שיהיה נקל לסב[ו]ל[,] [53] אך בוכה אני על הורי[י] היקרים למה שהגיעם לפני זקנותם: הבית חרב בו[ו]דאי וכל מה שבתוכו. ומה יעשו עתה? במנוחה ושלו[ו]ה חיינו, את פרנסת[נ]ו מצאנו ת“ל [תודה לאל] ברו[ו]חה. ועתה מה יהיה התכלית. ואני יודע כי מלבד צערם ויגונם הנורא עוד יש להם צער משנה בד[ו]אגם לנו כי בו[ו]דאי חושבים הם שאבדנו, ואיך יסבלו כ”כ [כל כך] הרבה, אֵי יתאזרו בכ“כ [בכל כך] כ[ו]ח? ולוּ לכה”פ [לכל הפחות] יכ[ו]לנו להודיע להם כי שלום לנו – כמה מא[ו]שרים היינו אָז. ואושר כ“כ גדול, לבבי כה נשבר ונדם עד שלא אוכל לכתוב, והדמעות נושרות על גבי הדפים, כי גדול הכאב מאן[ו]ד. יושבים אנו לע”ע [לעת עתה] בעיר. וזה כ"כ משפיע עלי[י] לרעה, לא אוכל לנש[ו]א את הרעש והמהומה ובי[י]חוד לא אוכל להביט על אנשי המלחמה, כל כך נמאס עלי[י] הכ[ו]ל, א[ו]מלל העולם ומכ[ו]סה הכ[ו]ל בכתם[?]-דם¹⁵⁶ גדול – הוי קשה ללב. אי אפשר לכתוב. – – –

אחר כך נפתח מעי[י]ן דמעותי[י] ושעה ר וזמן רב ישבתי בחשכת הלילה על הספה ובכיתי מרה, הוי כמה בכיתי – – –

[54] ערב שבת [יום ו‘, ל’ תשרי], א' דר"ח חשו[ו]ן בתקופה הנוראה בעיר לוּצק [8 באוקטובר 1915].

אנו יושבים לע“ע [לעת עתה] עדיין בלוצק, וכנראה נשבֹת פה. ואפֿשר כי ביום הראשון איה”ש [אם ירצה השם] תהיה עגלה ונ[י]סע הובינה כי אתמול היה משה אצל אברהם אהר[ו]ן מרֶרְו[ו]יץ[,]¹⁵⁷ הכפר הסמוך להובין, ואמר כי ביום הראשון ישכ[ו]ר עגלה לנס[ו]ע הביתה, ונוכל עמו לנסֹעַ ביחד אבל כיצד עוד י[י]פ[ו]ל הדבר איננו יודעים, כמובן.

וקשה לנו פה הישיבה בלוצק עד מאד, אנו רעבים פה פשוט. את כ[י]כרות הלחם שאפינו לנו עוד ביער נאציץ אנו שומרים כאישון עינינו לבל יכלו מהר, כי פה הלחם ביוקר נורא וכמעט שאינו בנמצא. ומה אנו אוכלים, כוס טה ופרוסת לחם – ודי, ומזה צריכים ואנו רעבים פשוט, ואי-אפשר להחזיק קצת את הגוף הרצוץ והשבור מר[ו]ב יגון ותלאה. הנה למה הגענו!

* * *

יום א‘[,] ב’ חשו[ו]ן, התרע"ו, בתקופה הנוראה, לוצק [10 באוקטובר 1915].

תקו[ו]תנו כי ביום הראשון (כלומר היום) נשיג עגלה לנס[ו]ע הובינאה נכזבה ואנו מ[ו]כרחים לשב[ו]ת עדיין [55] פה בלוצק בג[י]הינ[ו]ם הנורא ולרע[ו]ב פשוט[,] כפשוטו[.] ק[י]ו[ו]ינו גם כן שהיום יב[ו]או הנה מי שהוא מהובין אך גם תקו[ו]ה זו נכזבה. ולא נשאר לנו כי אם לקחת את הילקוט על השכם וללכת, היש לנו ברירה אחרת? ומה נעשה[,] הנשב פה בלוצק בשעה שעם כל יום הנוסף לנו פה שכר-האכסניה הולך וגדל, ומעט הלחם שנשאר לנו מנאציץ הולך וא[ו]זל ועתה נשאר לנו רק כ[י]כר-לחם אחד, ואם נשהה פה עוד יום אחד לא יהיה לנו מה לאכ[ו]ל.

וקשה הלב מברזל אם אינו מתפלץ מכאב בכל שעה ושעה כשצריכים אנו להביט רעבים על פת-הלחם ולבלתי אכ[ו]ל לפי הש[ו]בע כי אם לחשוך ככל האפשר ליום הבא, הה! רבש“ע [ריבונו של עולם]! מה חסרנו על ש[ו]לחן אבותינו היקרים? כה שלו[ו]ים כה נורמליים היו חיי הבית, ומה היה לנו עתה? ושערות ראשי תסמרנה מר[ו]ב צער ויגון בח[ו]ושבי על אודות מצב משפחתנו. והא[ו]מנם לא יוטב המצב הזה? הא[ו]מנם[?] לא אוכל לי לתאר את זה בדמיוני… ומה מא[ו]ד [56] הייתי חפץ לכל הפחות להיות במלינוב ולראות מה נעשה ברכושֵנו. אך האפֿשר הדבר כי נשאר זכר מכל מה שנשאר בבית? ולוּ לכה”פ [לכל הפחות] נשאר הבית שלם שלא ישרפֿו או שלא יהרסו אותו. אוי, מה חפֿצתי לדעת מה נעשה שם! אך אי-אפשר עתה לבוא למלינוב, שם עתה בו[ו]דאי שדה-מלחמה.

*

ומר[ו]ב צער ויגון נהפכתי כמעט לאיש אחר, הכ[ו]ל בעיני[י] חסר-עני[י]ן ות[ו]כן, הכ[ו]ל בלי טעם ובלי לֵחַ, כל רעיונותי[י] נתונים רק באבותי[י] ובה“ב [ובני הבית] היקרים וברכושנו, ובצרתם כל חיי נשבָתים לָנֶצַח. לא על עצמי וגופי אני מצטער, אך בכל צרה וצרה שאני דאגה ויגון שאני מרגיש בו אני נזכר בקשר שיש להם עם חיינו מלפנים, הם[?] במקורם, וכשאני נזכר ע”י זה בחיי ביתנו מאתמ[ו]לה[?] וּבַכֹל – נפשי תִשְתַפֵך מר[ו]ב יגון וצער.

יום ד‘[,] ה’ חשו[ו]ן, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [13 באוקטובר 1915].

ובכן אנו נמצאים כבר פה בכפר הובין. הבה ארש[ו]ם בזה את מאורעות-הדרך עד בואנו הנה.

עוד בליל יום השני של שבוע זה החלטנו לבלי לשהות [57] עוד בלוצק ולרעוב אעפ"י שכסף אנו מוציאים למדי[י], והחלטנו לק בב[ו]קר לצאת מהעיר רגלי עם הצרורות על השכם. באותו הלילה חבשנו את חפצינו, והכינונו את הַכ[ו]ֶל לדרך. באותו הלילה נמוגו העבים מעל פני הרקיע והכוכבים הופיעו מסביב ונקַוֶה כי היום הבא יהיה יום בהיר מה שיָקֵל לנו את הדרך האר[ו]כה והקָשה. אך כשקַמְנו בַבֹקֶר

והנה הגשם יורד וקֹר בַחוץ לג[ו]דל צערנו, אך בכל זאת לא חפֿצנו לשַנות מהחלטתנו בי[ו]דענו כי באותו היום כלומר ביום השלישי י[י]סע גם ר' אהרן מרֶרְוִיץ הביתה, הלכתי לשם לשא[ו]ל אם יוכלו לקחת אתם איזו חבילה, תשובתָם הָיְתָה חִיובית[.] הבאתי לְשָם את חבילתי, חבילת-ני[י]רותי[י] ומחברותי[י], וחבילה אחת [–] את המכסה השמיכה החמה[,] את מעילי הישן ואת המכסה הדק (לַאלעך)¹⁵⁸ [–] השארנו בלוצק[,] ואת שאר החפצים החלטנו לקחת עמנו.

ובכן, באותו ב[ו]קר של יום השלישי, בשעה העשירי[ת] או למול[?] הי[“]א, יצאנו מלוצק. כשבאנו כבר אחרי הגשר לקחתי את חבילתי שהי[י]תה הכי גדולה [58] וקשה שַמְתִי על שכֿמי והלכנו הלאה. הדרך הי[י]תה קשה מא[ו]ד, הגשם יָרַד והרטיבונו [כך!] והב[ו]ץ היה גדול, וקשה הי[י]תה ההליכֿה בו. כל כך קשה הי[י]תה הדרך והחבילה העיקה על שכמי והרטיבתני מזֵעָה, [.] בדרך כשיצאנו מחוץ לעיר נפל אלינו נער אחד מגליציה מעיר למברג¹⁵⁹ ההולך להורחוב[,]¹⁶⁰ וביחד הלכנו הלאה. בכל פעם פעמים אחדות עמדנו לנוח כי קשה ומי[י]געת הי[י]תה הדרך, והלב היה מלא תמרורים וכאב למראה למה שזכינו, והרהר הרהרתי לעצמי [”]לו ראתה אותי אמא במצב כזה…" בר[ו]ב עמל הגענו עד הכפר אִירְקי¹⁶¹ שבע וירסטאות מהעיר לוצק. נכנסנו לבית שבתח[י]לה גרו שם יהודי[ם] ועתה שמם הבית[,] הדלתות והחלונות – אינם[,] הכל שבור הבית ריק[,] רק שברי כלים וזכוכית מתגלגלים מסביב[.] במסדרון של אותו הבית נחנו מעמל הדרך (התבוננתי לבית זה ות[י]ארתי לי את מראה ביתנו אָנו, שעוד טוב היה לוּ היה במצב כזה…) הסרנו את צרורותינו מעל שכמינו וישבנו לסעוד את מעט הלחם וחתיכת הדג המלוח [59] שהיה לנו, עודנו אוכלים והנה רואים אנו את ר' אהר[ו]ן ממררו[ו]יץ נוסע[.] יצאנו לקראתו וב[י]קשנו מאת בעל העגלה שי[י]קח את צרורותינו עמו, ונשלם לו בעד זה, הוא מ[י]לא את בַקשתֵנו וי[י]קח מאתנו את צרורותינו, ואנחנו הלכנו הלאה לדרכנו. קשה, קשה הי[י]תה הדרך והב[ו]ץ גדול

ונורא, לחות הב[ו]ץ חדרה לתוך מגפי[י] והרטיבו [והרטיבה] את רגלי[י] אך בי[י]חוד את רגלי הימנית, אך בכל זאת סבלתי והלכתי הלאה ברגלי[י]ם כושלות ובלב מלא כאב ויגון המביע: אבוי להם לבנים שגלו מעל ש[ו]לחן אביהם ואוי להם לאבות שגלו מעל ש[ו]לחנם"¹⁶² – – – אך אחר כך לא יכ[ו]לתי כבר לסב[ו]ל יותר כי מר[ו]ב הלחות צבת איזו כאב גדול את רגלי ונעשה כא[י]לו מתכַוֵץ. התחלתי לבקש את משה כי י[י]תן לי את מטפחתו האי-טהורה לכר[ו]ך את רגלי הימנית הכרוכה בכריכה קטנה, אך לא חפץ בא[ו]מרו שצר על המטפחת, – אבל האם לא יוכלו לכבס אותה? – אמרתי אליו[,] אך הוא באחת, וצבת-הכאב לחצה את לבבי [–] אחת מכאב-הרגל ושנית מכאב הפולמוּס [60] שהיה בינינו בז[ו]כרי למה הגענו, אם צר לו למשה על מטפחתו בשעה שכאב-רגלי נורא ואפשר לה להצטנן – והתחלתי לבכות בכי גדול – – – והבכי הזה לא היה רק הבכי על הרגל והפולמוס שבינינו כי אם בכי על הכ[ו]ל שקרה אותנו – – – על מה שזכינו, ולמצב שאנו נתונים בו, מצב של נודדים-קבצנים פשוטים. וההורים היקרים הידעו מזה? כן, בכי רב בכיתי, בכי שיצא מתוך תוכו של לבבי.

בראות משה כי התחלתי לבכות, כבר הושיט לי את המטפחת אך אנ[ו]כי הלכתי הלאה ובכיתי. אחרי ע[ו]ברנו איזה מרחק והכאב לא חדל למצ[ו]ץ את רגלי עמדתי מלכת, ומשה חלץ את מגפי, וכרכתי את המטפחת על רגלי והלכנו הלאה, וע"י זה הוקל כמובן כאבי. הי

היום התחיל לנטות, והערב הלך הל[ו]ך וקר[ו]ב ואנו הולכים ברגלי[י]ם כושלות ונופלות בתוך הב[ו]ץ ודרכנו אל הכפר צ’ריקוב¹⁶³ שלפני הכפר רֵרְוִיץ.¹⁶⁴ בר[ו]ב עמל, בשארית כוחותינו ש[י]רכנו את רגל[י]נו עד [61] בואנו לצ’ריקוב ומפני שהב[י]צה בכפר הי[י]תה גדולה ונוראה ירדנו לצדי [ה]דרך על השדות והחלטנו לנוח בכפר בבית-יהודי[.] עודנו הולכים ועוברים על יד איזה אובוז (Обозъ)¹⁶⁵ אוסטרי והנה של[ו]שה אופיצירים [קצינים] אוסטרים עומדים אצלנו. ב[י]רכֿנום לשלום, והם שאלונו לדרכנו מאַין ולאָן, אמרנו להם. והם צ ואחד מהם נ[י]גש אלינו וצ[י]ו[ו]ה להַראות לו את תעודות-הדרך שלָנו. הרא[י]נו לו, והוא צ[י]ו[ו]ה עוד שנפתח לפניו את בגדינו[.] עשינו כמצו[ו]תו כשאנו רועדים מפחד, למאורע החדש שנוסף לנו בתור מכאוב על מכאובנו… הוא עיין בתעודות המסע ומצא בהם איזו ח[י]סָרון וכעס וזָעַף ותיכף צ[י]ו[ו]ה לאיזה אונטר-אופיצר¹⁶⁶ שיובילונו אל הז’נדרמיה¹⁶⁷ כשאנו הולכים לפנים והוא לאחור באופן שאם נחפֹץ לבר[ו]ח יירה עלינו תיכף מאקדחו. ושם בז[‘]נדרמיה י[י]תנו לנו תעודה למחוז חפצנו. באנו אל הז[’]נדרמיה והאונטר-אופיצר הציגנו לפני החי[י]לים דשם [דְשָׁם, שֶׁשָּׁם] וצוה להם וס[י]פר להם את המאורע לא באיזה נוסח אחר באופן כזה [62] שאנו כבר הֻכרנוּ לחוטאים, אך הצלחתנו הי[י]תה שכל החי[י]לים היו אונגרים ]הונגרים] והם לא הבינו לדבריו, ורק אחד מהם היה שהבין קצת את השפה הפולנית-טשֶכִית, ואנו ס[י]פרנו לו את המאורע לאמתו ואת ס[י]בת בואנו אל הז[‘]נדרמיה. האונטר אופיצר הלך לו ואנו נכנסנו אל מן המסדרון אל הבית פנימה. החי[י]לים הדליקו את המנורה, ב[י]קשנו שי[י]תנו לנו לחם ומ[י]לאו את בקשתנו וי[י]תנו לנו לחם. אחר כך בא ראש הז[’]נדרמים והוא לקח ממנו את תעודותינו ורשם אליהם את דברי-הרשאה ללכת למחוז-חפֿצנו, ואמר לנו כי ח[ו]פשי[י]ם אנו ואפֿשר לנו ללכת, אך אנחנו ב[י]קשנו כי מפני שח[ו]שך בחוץ והב[י]צה גדולה ואין אנו יודעים אנה לפנות בחשכת הלילה ירשה לנו לה[י]שאר וללון בבית הז[‘]נדרמיה, הוא מ[י]לא חפצנו, אך לקח מאתנו את תעודותינו. ככה ישבנו כל הלילה אצל הש[ו]לחן אצל [אצל] קצת יושבים קצת שוכבים, אַך ליש[ו]ן לא יכ[ו]לנו בשום אופֿן והלילה וכארך לנו [63] כל כך, כל כך… עד שהאיר הב[ו]קר. אנו ח[י]כינו עד שיקום ראש הז[’]נדרמיה משנתו וישיב לנו את התעודות בכדי שנוכל ללכת הלאה. כשקַם, השיב לנו תיכף את התעודות ואנו יצאנו לדרך לרֶרְוִיץ. השמש יצאה, והשמים היו טהורים[,] לא כמו ביום שלפֿני זה,[.] באנו בשעה העשירית לררו[ו]יץ לבית ר' אהרן שם שתינו טֵה[,] אכלנו, ישבנו ושם קצת ונחנו, חפצנו לקחת את חבילותינו, אך ר' אהרן וביתו יעצונו שטוב יותר אם נשאיר אצלם את החבילות ונלך בלעדם, וכי בו[ו]דאי יהיה אצלם מי-שהוא בהובין ויביאו לנו את חפצינו. וכך עשינו. מררו[ו]יץ באנו אל הכפר אַרִינוב¹⁶⁸ הסמוך מא[ו]ד כבר להובין[,] שם שהינו קצת[,] כי יהודי-ארינוב המכירים אותנו סובבו אותנו ושאלונו לפרטי כל שקרה לנו וכו[‘]. משם הלכנו להובין בלו[ו]י[י]ת נחמן שלם[?] מהובין טוב יודע את השפֿה העברית, קרוב כבר להובין ראינו מרחוק את אברהם בורשטיק¹⁶⁹ ועוד יהודי אחד שעתה כבר יודע אני אותו והוא משה בורטניק’"¹⁷⁰ [64] נוסעים. אנו רצנו לאליהם, כי משה חפץ לבקשם שיביאו לנו את חפציהם. הם פגשו כמובן את משה בפנים יפֿות אך כמובן משתתפות בצערנו הנורא. באנו להובין פה פגשונו בזרועות פתוחות[.]

אלה מסעי שני האחים למדן מלוצק להובין.

*

ועתה הננו בהובין. אנו מרגישים את עצמנו פה בין אנשים קרובים וטובים מא[ו]ד, ופה אפשר לנו לנוח קצת. אך האם זה אפ יכֹל להשקיט את סערת דאגת לבבנו העמ[ו]קה כיָם?…. האם זה אפ יכול להשכיח את הורינו וב"ב [ובני ביתנו] היקירים ואת ביתנו? הָה, לא! גדול ונורא כאב-לבי, ואף לרגע לא אשכח בהורים היקרים ובמצבם בי[ו]דעי כמה דואגים הם לנו, לא אשכח את ביתנו ואת רכושנו שהד' יודע מה שנשאר מהם. אינני שוכח מאומה, ובשום דבר לא אמצא לי תנחומין אף כמלא השערה.

* * *

[65] ליל יום א‘[,] ט’ חשו[ו]ן, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [16 באוקטובר 1915].

אחרי בואנו להובין לא א כאבו לי רגלי[י] ימים אחדים מר[ו]ב הליכה ועי[י]פֿות וגם התחלתי חושש בצו[ו]ארי, כי עוד בשעת ההליכה מלוּצק להובין הרגשתי כי “אקבל” דבר-מה מהליכה זו, מיום ליום גדל כאבי והגיע עד למדרגה עליונה, אך ת"ל [תודה לאל], היום כמעט שכאבי עבר כבר.

ופה במובן הח[ו]מרי לא יחסר לנו כלום, שבעים אנו ונמצאים בין אנשים כה טובים וקרובים אליך כמו קרבת-אחים, וזה משכיח קצת (רק קצת)… את צערנו ודאגתנו הע[י]קריים… אבל הא[ו]מנם אפֿשר לשכ[ו]ח?… האפֿשר? האפֿשר לה[י]רגע בשעה שאנו מתארים לנו כי הורינו וכל ב“ב [בני ביתנו] היקרים כ”כ [כל כך] דואגים ומצטערים לנו בלי י[ו]דעם איפה אנו? ומצי[י]רים להם בדמיונם תמונות- הכי-נוראות עלינו?… נורא, נורא הדבר ועמ[ו]ק צערנו כים.

[66] ליל יום ד', י"ט חשו[ו]ן, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [26 באוקטובר 1915].

לא רשמתי כלום בימים האחרונים, אעפ“י שלו ישבתי לרשום הייתי יכול בו[ו]דאי לכתוב בכל יום עשרה דפים אבל איזו התרשלות נעלמה ואולי איזו ס[י]בה פנימית אחרת מניעה [מניאה] אותי לקחת את עטי בידי ולכתוב, וכך אני דוחה מיום ליום את הרשימה ביומון שאני מרגיש דו[ו]קא בה צ[ו]רך פנימי וחפץ ורצון פנימי, כי לבי הן מלא הוא תמיד על כל גדותיו ואין רגע ואף חצי-רגע כמדומני שכאב וגעגועים, צער ויגון לא יתוססו בקרבי בערבובי[י]ה, וכל הכאב והגעגועים, כל הצער והיגון לא ממקור מצבי ועולמי הם יוצאים ולא אליהם יתכו[ו]נו כמו מלפנים… כי אם כ[ו]לם – דרך אחת להם – להורי[י] היקרים[,] לב”ב [לבני ביתי] היקרים, למצבם, לחייהם, כל נשמתי מסורה עתה רק להם ורק להם.

אפסיק לע“ע [לעת עתה] מן העיקר ואעבור אל [67] הטָפֿל – למצָבי ולחיי לע”ע פה בכפר.

*

אנ[ו]כי נעשיתי למורה פה. מלמד אנ[ו]כי פה את ילדי ח. בורשטאק[,]¹⁷¹ מ. [משה] בורטניק ויעקב בורשטאק[.] בדיעבד שבע-רצון אני מזה, כי אמנם מה כמה אי נעימות וצער היה גורם לי הדבר להסתובב בטל ולאכ[ו]ל ו“לדקור עיני אחרים”… וגם לגופי כמה הי[י]תה קשה הבטלה, וככה הן מסור אנ[ו]כי לעני[י]ן ועבודה, ואעפ"י שבפעם הראשונה כשהציעו לפני[י] את המשרה הזאת – הקכ לא ק[י]בלתיה ברצון, אך עתה עומד אני על טעות[י] זה [זו], ומרגיש כי לטובה הוא לי הדבר.

וגם לאחי משה יש עבודה[.] מסרו לו את הנהלת הספרים של כל העסקים והוא טרוד בזה. ספרים עברי[י]ם למקרָא יש פה, ורוב הספרים הם מאלו שלא קראתי עדיין[.] וכבר קראתי פה את “כתבי י.ד. ברקוביץ” המעני[י]נים.¹⁷² “ספר התשורה” הוצאת “יהודיה”[,]¹⁷³ את הס[י]פור “בוסתְנָאִי”[,]¹⁷⁴ חוברות אחדות מביבליות[יקה] “מוריה”: “חתונות” – מ. סיקו,¹⁷⁵ ו“מס[י]פורי-עם”,¹⁷⁶ “דרמה [68] קטנה”.¹⁷⁷ קראתי גם את הס[י]פור הגדול “כבָלִים” מאת ב. פראדקין,¹⁷⁸ ועתה קורא אני את הס[י]פור “תולדות אהבה אחת” מאת מ. סמ[י]לנסקי.¹⁷⁹ גם האנשים אינם כ"כ [כל כך] רחוקים מרוחי ועם העלם שמואל בורשטאק אני מתרועע באחו[ו]ה כי אני מוצא בו עלם וחבר טוב הקרוב לרוחי וגילי.

אך היוסיפֿו לי כל אלה איזה דבר מה בחיי?…

*

לא! עמ[ו]ק בלבי (אם נ[י]כר הוא על פני[י] מחוץ [מחוּץ] לא אדע לשפוט) טמון צערי הגדול כַיָם, צער בן שגלה מעל ש[ו]לחן אבותיו[,] המצטער לא על שגלה הוא מש[ו]לחן אבותיו כי אם על שאבותיו גלו מש[ו]לחנם הם עצמם[.] וצערם הם בד[ו]אגם לבניהם שאינם יודעים מקומם גדול אולי פי שֶבַע… [שבעה…] כי מי ת[י]כן את רוח ההורים המלאים אהבה רחבה כים לבניהם? אך “לב מַרְגִיש לֵב” – אומר

ההמון[,] ויום ולילה בה[ו]לכי[,] בי[ו]שבי, בקומי[,] בא[ו]כלי[,] בשתותי, בדברי, בח[ו]שבי, בשנתי[–] [69] לא י[י]גוז אותו הצער הנורא מלבבי והוא מוצץ את לשד חיי העלומים שלי, מוצֵץ בלי הרף… ומשתדל אנ[ו]כי לנחם את עצמי, משתדל אני למצוא איזה ט[י]פת-נחמה לשומה בכוס התמרורים שלי, מחפש אני ואיני מוצא, ואם נדמה לי כי לפעמים כי כבר מצאתי – לא אעלה בידי מאומה, גדול צער-לבבי כַיָם – מֵאֵן לְהִנָחֵם. ואיך אוכל לה[י]נחם אם אדע כי צער הורי[י] שם לא יוּקָל?…

ותולעת-הצער מוצצת, מוצצת[,] מרפה את רוחי, אוכלת את כוחותי[י] הרוחניים, ודאגה נוראה שולטת בי: חוששני כי אותו הצער הנורא, אותה הדאגה העמ[ו]קה המוצצים את לשדי בלי הרף יעשוני לבעל-מום לכל ימי חיי, הם יגרו את עצבי[י], וישחיתום לעו השחתה גמורה. הם יאבדו את כוחותי[י] הרוחניים, הם ימצו ממני את לשד עלומי[י]. ומה לעשות? לעצור בעד זה אין בכ[ו]חי. אי-אפשר בשום אופן. חפץ אנ[ו]כי לפ בעצמי [70] להקל את צערי, לנחם את עצמי – ולא יעלה בידי. ולכן יש שרעיון נורא יעלה על לבבי, רעיון שמדי אהגה בו אעמ[ו]ד הלום-ת[י]מהון שאנ[ו]כי העלם המנֻמס בן להו יהודה אריה למדן יכול להגות ברעיון נורא כזה, והוא: בי[ו]דעי כי אי אפשר לי בשום אופֿן לשכ[ו]ח את צערי העמ[ו]ק ודאגתי הנוראה למצב משפחתנו עתה, ובי[ו]דעי כי אם לא הם יכולים לעשות אותי לבעל-מום רוחני לכל ימי חיי כדבררי [כדבריי] לעיל – הייתי עושה אם הי[י]תה ביכ[ו]לתי בתנאי מקום אחרים את הדבר הזה שיקל את צערי ויגוני, והוא – לשתות משקאות חריפים: יין, יי“ש וכמדומה [כך!]. יודע אני כי זה היה משכיח בי ברגעי השתי[י]ה את צערי ויגוני הנוראים שכבד עלי[י] עֻלם לבלתי נשא… הנה רעיון נורא כזה עולה על לבבי, ואעפ”י שרחוק אנ[ו]כי עדיין מרעיון זה בתור רעיון שיצא לפע[י]לות, רחוק מא[ו]ד [71] אך דַי ושלם הוא הר[ו]שם אם כך אנ[ו]כי יכול להרהר ולהגות ברעיון כזה!… שָלם הרֹשם…

*

ובכל לילה ולילה חולם אני כי באנו הביתה, וכ[ו]לנו אנו מתראים בשמחה, מוצאים אנו את ההפסד לא-גדול וכל חפצינו שנשארו בבית – שלמים, הספרים – קי[י]מים במרתף, והכ[ו]ל כה נעים כה טוב, כן יפים הם רגעי החלומות אך בהקיצי ורואה אני את עצמי ישן שוכב על מ[י]טת-זרים בכפר הובין, והורי[י]? הורי[י] היקרים – יודע אני[,] א שנתם נגזלת בלילות בד[ו]אגם לנו – אז תַמַר עלי[י] נפֿשי מא[ו]ד ומרה, מרה תבכה נפֿשי במסתרים…

*

ושלשום בלילה בשעה ששכבתי על משכבי טרם שנרדמתי עלה רעיון נורא על לבבי, רעיון שפלצות אחזתני בהגותי בו. התחלתי להרהר מה יהיה אם חלילה את חג-הפסח נצטרך לחוג בנכר, בל לא אצל הורינו וב“ב [ובני ביתנו]? רעדה אחזתי בצי[י]רי לפני[י] תמונה כזו: [72] צער ההורים וצערנו אנו – – – הוי… נורא! ואעפ”י שרחוק עוד החג מא[ו]ד, עוד ח[ו]רף קשה ואר[ו]ך צריך לעבור עלינו וד' הרחמן יודע מה שתלוי עוד על ראשינו, אך בכל זאת כשאעלה את ז[י]כרון-רעיוני זה על לבבי פלצות ורעדה יתקפוני וכֻלי – צער ומכאובים.

*

השעה מא[ו]חרת בלילה. כל אנשי בית יחזקאל בורשטאק¹⁸⁰ ישנים כבר, ורק אנ[ו]כי בעצמי יושב ורושם רשימתי לאור הנר, ודממה בבית. נשמעות רק דפיקות השאון [השעון], ושריטות עפרוני על גבי דפי-היומון והתסיסה[,] תסיסת הצער והיגון בקרב לבבי אין לשַעֵר. ואני גומר רשימתי, והולך לישֹן. לא ליש[ו]ן בתח[י]לה להרהר הרהורי-צערי הנורא ואח"כ לחלום את חלומותי[י] המרגיזות [המרגיזים] את עֲצַבַי[י] ר[ו]גז נורא – – –

* * *

[73] ליל יום ה‘[,] כ’ מרחשו[ו]ן, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [27 באוקטובר 1915].

לָן אנ[ו]כי בבית שלמה בורשטאק¹⁸¹ כי בבית יחזקאל סיְדוּ היום וקר שם לישֹן, ועתה בשעה שב"ב [שבני ביתו] ישנים כבר ישבתי לי אל הש[ו]לחן ורושם קצת מהרהורי-לבבי.

*

בתח[י]לה נכנס אברהם בורשטאק וקרא אותנו החוצה, בהַראו לנו איזה פַס ארוך על פני השמים, הפס הוא בקָצֶה של שחור-עבים ומן העבר השני שמים טהורים – זה סימן לשלום, לשלום – הבית ואחריו הכ[ו]ל, ובלבי מתגבשת תקו[ו]ה חשאית וחרדה אולי, אולי באמת יגיע השלום מבלי שפ[י]ללנו אליו כלל, הה, לו כבר ר[י]חם האל הטוב והרחמן על בני-האדם הא[ו]מללים ובי[י]חוד על העם העברי הנענעה [הנענה] יותר מכ[ו]ל….. הה, לו כבר בא הקץ לשפיכֿות הדמים הנוראה שלכלכה בכתם מחפיר את שמי-העולם.

*

אולי, אולי יביא השלום קצת מרפא לאלפי, לרבבות לבבות נשברים, לנשמות רצוצות וא[ו]מללות שעבר שעבר [כך!] עליהן שוט המלחמה הנוראה.

*

מביט אני בקנאה ליהודי-הובין, שיכולים לע"ע [לעת עתה] לה[י]קרא “מא[ו]שרים” בי[ו]צאם בשלום מן הסערה [74] הנוראה שעברה עליהם. וכמה לא אסב[ו]ל בש[ו]מעי לפעמים כשהם מתאוננים על על אודות איזה דבר פחות או יותר גדול בשעה שידוע להן [להם] כמה אלפי נפֿשות אֻמללו, ונמצאות בח[ו]סר כ[ו]ל בשעה שהם שבעים וחיים חיי-מנוחה – ועדיין מעיזים הם להתאונן. הוי בני-אדם רעים!…–

ובתור אחד מקהל ה“סובלים” – מרגיש אני היטב בצד האי-צודק של התאוננות מעין אלו [זו] – – – ונפשי תבכה בי במסתָרים… לא בז[ו]כרי בי, כי אם באבותי[י] היקרים… על מצבם תאבל נפשי ות[י]קרע לגזרים… הה, אלי! רחם את בני-עמך העלובים! – – –

* * *

ליל יום ד'[,] כ“ז [כ”ה] מרחשו[ו]ן, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [2 בנובמבר 1915].

מְמַעֵט אני בכתיבת הרשימות ביומוני, אעפ“י שכ”כ [שכל כך] הרבה יש לי לכֿתוב, ולוּ הייתי תמיד כותב ורושם את כל התוסס בלבבי, את כל כאב-געגועי[י] לאבותי[י] ולב"ב [ולבני ביתי] היקרים, את כאב-יגוני וצערי על מצבנו ובי[י]חוד על המצב הטרַגִי הנוכחי כשאנו נמצאים קרועים מאת ההורים ואנו מצוי והם וצערם בו[ו]דאי גדול ורחב כים מבלי י[ו]דעם אנה י איפה אנו נמצאים. הה, הלבב לגזרים י[י]קרע כשאני מתחיל היטב להרהר בדבר [75) בלילה, בלילה בעלותי על משכבי אני מעלה לפני[י], לא מעלה אני כי אם התמונות עולות מעצמן, את מראה אמי כי איך שנתה נודדת בלילות מתהפכת מן הצד אל הצד ומתאנחת, ומהרהרת: בני[י], בני[י] היקרים היכן המה עתה? מצי[י]ר אנ[ו]כי לעצמי תמונת אבא היקר. את קמטי-הצער והיגון שבפ שבלי ספק עלו כל כך הרבה על פניו הטובים, אני רואה אותו יושב שותק דומם וּבְלִבוֹ – ים של יגון; הרכוש אבד הכ[ו]ל אבד אך לך לא יחיד הנהו, מילא מה יש לעשות? אך הבנים, הבנים היכן המה? איפה הם תועים ונדים עתה? והנמצאים הם עוד בחיים? רואה אני בחזיון-רוחי את האחיות היקרות מלכה, חנצה, ריבה והָנִי יושבות יחד בבין השמשות באפֿלה[,] יושבות מתאנחות על הגורל המר שאנו נתונים בו ומתלחשות: הה, מי יודע היכן משה ואיצי¹⁸² נמצאים? הה, כמה נואלנו בת[י]תֵנו להִקָרֵעַ אלו [מ]אלו, ועוד ועוד תמונות כאלו תעלינה לפני[י], ונפשי, הה, נפשי חזקה מברזל אם אינה מתפקעה מכאבכא כשהתמונות האלו תעלינה לפֿני[י], אנ[ו]כי נוכח יותר ויותר מה רב המרחק בינינו ובינם, ומי יודע, הה, מי יודע מתי נתראה, אני מרגיש את זה – ולבבי לגזרים י[י]קרע, ולוּ לא היו עיני[י] במשך הזמן הזה כצחיחי-סלע¹⁸³ הייתי מוריד מבול-מים לפי בִכְיַת-לבבי הנוראה…

[76] ואף לרגע לא ישק[ו]ט לבבי, אף לרגע לא אנוח מעצבי ומררוגזי [ומרוגזי] הקשה אף ט[י]פה קטנה של נחמה לא אֶמצָא לצערי הגָדול, ואני יודע לוּ נמצאתי ביחד [עם] ההורים היקרים ועם כל ב"ב [בני ביתנו] – היו צרותי[י] “מוצאות להן מקום” – כמו שאומר ההמון – אך מפני שאני קרוע מהם יודע אני כי צערי ויגוני על זה לא י[י]שָקְטו עד שאתרָאֶה עִמָהֶם. ושום דבר לא יוכל להרגיע את רוחי, שום דבר.

הכ[ו]ל, הכ[ו]ל אצלי חסר-עני[י]ן שלם[.] בשבילי כל רעיוני[י], הרהורי[י] והגיגי[י] התמידיים סובבים מסביב לנקֻדה אחת והיא: אבותי[י] היקרים, ושלו[ו]ה ונחמה בל אֵדָעָה. הה! אבותי[י] היקרים, לוּ יכלתי להודיע אתכם כי אנו בחיים[,] אוכלים לש[ו]בע[,] שוכבים על משכבים טובים ובריאים, לוּ יכולתי להודיע אתכם את זה – אז מובטחני, גם אתם וגם אנ[ו]כי היינו נרגעים קצת! אבל איך אפשר הדבר? כיצד יכולים לשל[ו]ח לכם איזה מכתב? הה! את כל היקר לי הייתי נותן לוּ ידעתי שאפֿשר להודיע לכם מגורלנו.

ברעיונות כאלו אני מתהלך תמיד וכך אני הוגה ביום ובלילה בש[ו]כבי ובקומי, בא[ו]כלי ובשתותי, /בדברי [.]

*

כן, שום דבר לא יוכל עתה להשקיט את רוחי הסוער מכאב ומצער. אך בכל זאת, הייתי חפץ להשקיע את [?] ביצירה, לכתוב איזה דבר-ספרותי. אעפ"י שאדע [77] כי גם זה לא יוכֿל להשקיט במקצת את רוחי הכואב, אך הייתי מוצא בזה שביעת-רצון מן הצד הספרותי, כי דו[ו]קא עתה אני מרגיש בקרבי איזו נטי[י]ה ליצירה, וד[ו]קא עתה[,] בשעה שהחיים כה קשים ונוראים[,] בשעה שלבבי כה כואב ומצטער[,] דו[ו]קא בתוך החיים הקשים הנוכחיים אני חפץ לרחף בעולמות יותר יפים, בחיים יותר מגֻוָנים ונשגבים והם חיי העבר של עמנו, חייו בשעה שישב על אדמתו. ולכן אני חפץ לטפל דו[ו]קא ביצירות מימי-קדם של עמנו. עתה חושב אנ[ו]כי להתחיל בפואֶמה “מות יואב” שאני הוגה בכתיבת-הפואֶמה הזאת.¹⁸⁴

*

את כל ני[י]רותי כבר ס[י]דרתי בתוך ארגז של מזנון מי[ו]חד שדבורה אשת יחזקאל בורשטאק הקציע[ת]ה בטובה בי[י]חוד בשבילי. בלב מר וברוח נדכאה אביט על “שארית-הפליטה” שלי ואני נזכר עת כל ני[י]רותי[י] אלו היו מ[ו]נחים ב“ארגזי” הנודע ובכל יום ויום הייתי נכנס לחדר-המ[י]טות שנקרא “חדר אמא”[,] העמדתי את הארגז על הכ[י]סא ועל הכ[י]סא השני ישבתי אל הש[ו]לחן הוצאתי ני[י]רותי[י] מן הארגז ויחידי ישבתי וכתבתי, עיינתי[,] ועתה מתגלגל אני בנכר ואף יצירות-רוחי עמי יחד, כמוני כמוהם [ן] אני בנכר אף הם (הן] בנכר.

ולז[י]כרון כל אלה תאבל נפשי ותבכה בדממה. [78] זוכר אני באיזה רחבות ישבתי לי על אצל ש[ו]לחן-כתיבתי, קסת מי[ו]חדה, יד ועט מיֻחדים, סופג טוב וני[י]ר, כמה ני[י]ר היה לי. ועתה צריך לקמץ בכל פ[י]סות-ני[י]ר של ספוג יש וצריך לש[ו]מרם כבבת-העין. וני[י]ר, איפה אקח כשאצטרֵך לו? אך בכ"ז [בכל זאת] לוּ היה זה כבר דאגתי האחרונה. העיקר היא הנקודה היחידה שעליה סובב כל צערי[,] יגוני והגיגי…

*

בתח[י]לה חשבתי כבר את רשימתי לנגמרת, אך כעבור שעה ואנ[ו]כי ישבתי לי וכתבתי וח[י]ברתי שיר קטן, “בנכר”[,]¹⁸⁵ המביע קצת מכאב-לבבי. וצריך לרשום כמובן אודות זה ביומון. בשירי זה אני מביע את זה כי עתה לא יכאב לבבי. לכל שאר הדברים היקרים הבית, העי[י]רה ועוד מיני דברים כאלו[,] רק לאבא ולאמא אתגעגע עתה ולהם נתונה כל אש כאבי עתה נשמתי, העורגת ומתגעגעה אליהם, קטן הוא השיר[,] 3 בתים והוא נגמר:

וְלַיְלָה, לַיְלָה עֵת אַרְטִיבָה ‎

אֶת כַּר מִשְכָּבִי בְדִמְעוֹתַי

עַל דָבָר אֶחָד רַק אֶבְכָּיָה

כִּי נִתְרַחַקְתִי מֵאֲבוֹתַי

* * *

בב[ו]קר יום השישי[,] ה' כסלו¹⁸⁶ התרע"ו, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [12 בנובמבר 1915].

לא חשבתי כלל לרשום עתה בב[ו]קר (בשעה שאיני רגיל “לרשום”) את רשימתי הנוכחית, וכמובן מפני שערב שבת היום לא הייתי כותב היום ביומון כלל מפני חֹסֶר-פנ[א]י, אך הנה נזכרתי [79] בדבר אחד, וזה הכריחני לשבת עתה ולרשום רשימתי זו. כל הלילה לַנְתִּי אצל שלמה בורשטאק מפני שאצל יחזקאל לנו ר' שלמה מילמאן[?] מבריסטיצ’קה. והנה בש[ו]כבי היום בב[ו]קר על משכבי והרהרתי לי הרהורי[י] הנוגים על הבית, ההורים ובכלל על מצבנו המר; אחרי חלומות-הליל שהעציבו את רוחי, בעודני שוכב כה ומהרהר[,] נזכרתי כי היום יום ה' בכסלו חל יום הֻלדתי, כי היום י[י]מָלאו לי שמונה עשרה שנה.¹⁸⁷ עצב כבד תקף אותי, תוגה קשה ירדה ללבבי. בהיותי בבית-הורי[י] שקט ושָלֵו לא שכחתי את זה[.] טהורים [טהורות] היו המחשבות, צלולה הי[י]תה דעתי, והלֵב לא ט[י]פש כל כך מצרות ומכאובים ולא שכחתי, למשל, את יום ה[ו]לדתי, ועתה תועה אני בנכר, בלי בית, רחוק מאבותי[י] היקרים לי כנפֿשי, רחוק מכל הקדוש לי[,] מכל שאיפֿותי[י] ומכל מה שהרה והגה לבבי במשך שנים. והלב טפש מצרות ומיגון, הראש כל כך נדהם מר[ו]ב מחשבות-יגון עד שגם את יום ה[ו]לדתי שכחתי, אך פתא[ו]ם נזכרתי בזה, ובש[ו]כבי כה על משכבי הזר, בכה בקרבי לבבי, בכה במסתרים בכי מָר. ובכן מלאו לי כבר שמונה עשרה שנה.

הייתי חפץ להקדיש ליום הזה דברים אחדים, לדבר להביע קצת מרגשי-לבבי ליום הזה, בי[י]חוד עתה בתוך המצב המיֻחד והקשה, בתוך התקופֿה הנוראה אך מסֻפק אנ[ו]כי אם יעלה זה בידי; כל כך מרֻגזים עצבי[י], כל כך לא סדורות מחשבותי[י], כל כך מבֻלבלות הן – וקשה יהיה לי מפני זה לסָדֵר בכתב את כל סדר מחשבותי[י] בשעה זו.

מָלאו לי היום שמונה עשרה שנה. נכנס אני כבר אל תחום הבחְרות באמת. ימי הנ[ו]ער חלפו כבר ואינם. ונזכר אני בדברי משוררנו ביאליק היפים:

"וִימֵי הַנֹעַר, יֶלֶד טוֹב,

יָעוּפוּ חִישׁ, כִּמְעוּף הָעוֹף"…¹⁸⁸

חלפֿו עפֿו להם ימי הנ[ו]ער שחשבתים בתח[י]לה אולי לרעים[,] למח[ו]סרי-ת[ו]כן, אך עתה בשעה שנָד אני בנכר, בשעה שהמצב הנוכחי כל כך מעיק עלינו – אני מרגיש עד כמה מאֻשרים, שלו[ו]ים, שקטים וטובים, היו ימי נעורי[י] בבית הורי[י] היקרים… עתה מרגיש אני כי רק אז היו חיי מלאי-עני[י]ן, מלאי-שאיפֿות נשגבות, חלומות יפים, ותקוות מַזְהירות. שָלֵו ושוקט הייתי ומַה חָסַר לי על ש[ו]לחן אבא. אכלתי ושתיתי לש[ו]בעה. וידעתי רק את הישיבה השוקטה והשלו[ו]ה. ידעתי רק לשבת אצל תֵ[י]בַת-ני[י]רותי[י] בחדר-אמא ולכתוב או לעמוד אצל כוֹנָנִיַת-הספרים המלאה[,] להרהר ולקר[ו]א מספרי הביבליותיקה הגדולה שלנו. מה חסרתי אז? הה! רק עתה ארגיש את טעמם המתוק וטובם של הימים המא[ו]שרים האלו. רק עתה ארגיש[,] רק עתה אחוש, ומדוע “בא תמיד השכל אחרי השנים” – כמו שאומר [80] ההמון. מדוע רק בהו[ו]ה המר ירגישו את העבר המתוק? ובשעה שאותו העבר המתוק היה גם כן בתור הֹוֶה, יחשבוהו גם כן להו[ו]ה מָר?… מדוע זה? אך כך הוא טבע הַדְבָרִים, ואין לשנות: ההו[ו]ה הוא תמיד לא-טוב ובלתי משביע את הרצון, והעבר הוא תמיד טוב, אעפ"י שבתח[י]לה בהיותו עדיין הו[ו]ה נחשב לרע… וכך עתה הוא גם אצלי…

הילד למשל אינו מרגיש כמה מא[ו]שרים הם חייו הילדותיים, בשעה שראשו קל עליו, דעתו הילדותית צלולה, וכ[ו]לו לא נטמא עדיין מז[ו]המת-החיים, אינו מרגיש הילד את זה והוא מביט בקנאה על ה“גדולים” שהכ[ו]ל רק בשבילם, ושואף גם כן להיות לגדול, להיות ולטפל בכל העני[י]נים הגדולים, כביכול. אך בשעה שהילד נעשה לאיש, הנכנס אל תחום החיים הזועפים, הנסחף עם זרם-גליהם, ובז[ו]כרו את ימי ילדותו, אז ירגיש כמה מאֻשרים וטובים היו הימים ההם, כמה שלו[ו]ים ושקטים ובטוחים מפחד החיים המרים…

כן, זה הוא חֹק-הטבע שלא ישתַנֶה!…

כן, מרגיש אני עתה היטב את הימים הטובים שהיו לי בעי[י]רתי השוקטה בבית-הורי[י] מרגיש היטב, ולבבי, הה, לבבי בוכה בי, בוכה בלי הפֻגות, בוכה כי חלפֿו כבר הימים הטובים האלו, חלפו לעולם – ואינם. בעל-כ[ו]רחי נסחף אני עם זרם-החיים הזועפים השופכים בנו את כל מרירותם[,] את כָל זעמם ואַרסָם…

מלאו לי שמונה עשרה שנה. אך לא אדבר עתה אודות מצבי הרוחני המק[ו]לקל מא[ו]ד אודות ידיעותי[י] המצעָרות מא[ו]ד לגבי דידי בתור עלם בן י“ח. עדיין בלתי-מספיקות ידיעותי[י] העבריות, עדיין צריך אנ[ו]כי הרבה ללמוד לדעת את תורת-היהדות עוד הרבה, הרבה, תלמוד, תנ[”]ך, ספרות, עוד הרבה עלי[י] לשקֹעַ בים הזה. מצערות [מִצְעָרוֹת] וכמעט ככלום הן ידיעותי[י] הכלליות וכו' וכו' – אך לא אדבר עתה אודות זה, כל זה צריך להניח לע“ע [לעת עתה] הצדה מפני “שעת-החירום” הנוראה שאנו נתונים בה ב עתה, בשעה שאי אפ שלא אנו אשמים כי אם המציאות המרה אשמה. ומלבד זה, אֶיגוֹאִיסְמוּס גדול הוא עתה להשתקע עתה ב”פרטיות" מעין אלו, בשעה שהעולם הכללי ובי[י]חוד עולמנו אנו טובע בדם ואש ותמרות עשן… בשעה זו אי-אפֿשר לשבת במנוחה, אפילו לאיש היושב במנוחה בביתו, ולרכוש ידיעות… ובפרט לאנשים כמוני שגלו מש[ו]לחן אביהם ותועים רצוצים ושבורים בנכר…

לא. על אודות זה אין לדבר עתה. אי אפשר.

אך צריך אני להתפלל, כי אם עוד כבתה כ[ו]לה הגחלת המאירה בל[י]בתי, אם עוד לא הועם בי ז[ו]הר-נעורי[י] לגמרי; ואם גם רצוץ אני ושבור, אך בכל זאת עוד הרבה יש בי משאיפות נשגבות, עוד הרבה מתחת ערמת-האפר של החיים הזוהמים [כך!] עוד לוחשים ומתלבים עדיין ניצוצות [81] מזהירים וצריך ולא צריך אני התאונן עתה על מה שאין לי, כי אם צריך אני להסתפק במה שיש לי… כי מי יודע אולי יגיעו חלילה ימים כאלו שההו[ו]ה הנוכחי שהוא כל כך מר ונורא, יהיה לי לעבר-מתוק מפני ההו[ו]ה הנורא – – – –

שמונה עשרה שנה מלאו לי היום. ועתה בתקופה הנוראה הזאת, בשעה שהשבר הכללי כל כך נורא, מה אני כי אתאונן כל כך? הן רק גרגיר קטן אני בים חיינו העבריים? (מדבר אני רק ע"א [על אודות] עולמנו העברי כי לבי מלא שנאה ונקמה להאנושיות המתאכזרת בנו). אך בכל זאת, מדוע כל כך בוכה בי לבי בקרבי? מה הוא העצב הכבד התוקף אותי? שמונה עשרה שנה מלאו לי עתה, בנכר, בתקופֿה הנוראה, רחוק מאבותי[י], ונתון במצב ברור, בתוך סערה שהתחילוה ומתחוללה ומי וד' הטוב יודע אם לא תתחולל עוד? ובאמת, צריך אני להתפלל, כי המעט הנשמר עוד בקרבי לא יאבד בסערה הנוכחית, ולבלתי להתאונן כל כך על זה שאין לי. אך מה אעשה? והלב עושה את שלו ובוכה, בוכה במסתרים…

אבא ואמא היקרים! אני יודע, אני מרגיש את צערכם הגדול, יודע אני כי שנתכם בלילות נגזלת, יודע אני כי מאכלכם לא יערב לחכ[כ]ם בד[ו]אגכם לבניכם שנתרחקו מכם ואינכם יודעים את מקומם. יודע אני ומרגיש את זה כי על כן בנכם אָנִי… אבותי[י] היקרים! לבנכם נוס מלאו היום שמונה עשרה שנה. מי יודע? אולי גם אתם העיפותם היום עין על דף ה“לוח” וראיתם את ה' כסלו וגם אתם נזכרתם[.] היום חל

יום הֻלדתי, והתאנח התאנחתם מרה ובח[ו]שבכם: מי יודע איפה הוא עתה בנינו? אה! לוּ יכ[ו]לתי להרגיע את רוחכם כי חַי אני ובריא ולא יחסר לי פה כלום, רק כואב ומצטער לבבי מגורלכם שגם הוא סתום לי. את הכ[ו]ל שכחתי וכל מעי[י]ני[י] – אך בכֿם. ברכוני הורים יקרים, אחיות יקרות, מרחוק, ברכוני ליום הֻלדתי, שמונה עשרה שנה מלאו לי היום[,] נכנס אני באמת לגבול הבחרות, לתקופֿה חדשה, ברכוני! ודעו כי לֵב בן אוהב יפעם לכם בנכר, ובמסתרים יבכה מרה, ובכ[י]ליון נפש ועיני[י]ם יחכה ליום שנתראה יחד[י]ו – – –

* * *

ליל יום ד‘[,] י’ כסלו, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [16 בנובמבר 1915].

כמה נוראה העצבת המעיקה עתה על לבבי! מה קשה היגון המוצץ עם [כך!] בקרבי פנימה! אין מנוחה, אין נחמה. רבש"ע! [ריבונו של עולם] מדוע אתה נותן לעולמך שיתנַוֵל ככה?!

*

ביום הראשון של שבוע זה נסעה דבורה רעי[י]תו של מר יחזקאל בורשטָק להתראות עם אחיה שבא.¹⁸⁹ ונתנו [וְנָתַנּוּ] ע“י [על ידה] שתי גלויות בח[ו]שבנו כי בלי”ס [בלי ספק] אפשר שע"י אחיה יגיעו גלויותינו לידי הורינו היקרים.

[82] והנה כבר באה דבורה. אחת מהגלויות הכתובה רוסית החזירה לנו, ואחת אפשר שתגיע לתעודתה, אבל הדבר כמובן בסָפֿק גדול. וצער נורא תקף אותי לרגלי זה. כל אלו הימים האחדים השתעשעתי עם התקו[ו]ה כי אפשר שבזמן פחות או יותר קרוב י[י]וָדעו הורינו וכל ב“ב [בני ביתנו] היקרים ע”ד [על דבר] גורלנו וכ[ו]'. אולם עתה כמעט שחלפֿה תקו[ו]ה זו אצלי. ועצבת חזקה לוחצת את לבבי. כשבאה

דבורה, לא חפצתי לשא[ו]לה ע"ד [על דבר] הגלויות מתוך רטט-פחד: אולי לא נשלחו הגלויות? ולא חפצתי לה[י]וָדע תיכף מתוצאות הדבר. אך דבורה בעצמה הגידה לנו.

*

לפני שבוע או שבועי[י]ם עברה איזה שמועת-תקו[ו]ה מסביב כי אפשר שהשלום הולך וקָרֵב, ורטט של שמחה עבר ביצורי-כֹל. נדמה, הנה, הנה עוד מעט וי[י]גאל כל העולם מן המהפכה הנוראה המתחוללת בו, עוד מעט ות[י]פסק הסערה הנוראה המאבידה ומחרבת את הכל [כל] המוצאת על דרכה, עוד מעט, עוד מעט, ויסור הזעם הנוראה [הנורא], תסור הקללה הנוראה השפוכים [השפוכה] על פני העולם. אך עתה כפי הנראה, היה זה אך תקו[ו]ת-שו[ו]א, אין שומעים עוד ע"ד [על דבר] שלום קרוב[,] אין מרגישים עוד בקרבת-השקטת-הסער. ועצב כבד לופֿת את הלב בשעה שנזכר עתה [אתה] שאפשר שהמלחמה הנוראה הזאת עוד תתמשך ותתמשך. וי[י]אוש כָבֵד יורד לתוך נשמתך. ולבבך חושש להתפקע מכאב. כי נוראות נוראות התוצאות שיכולה המלחמה להביא בהמשכתה, היא תוסיף להחריב, להמית, להרוס, לפַרד, לשבר, למגר, לגזור, להשמיד, ולהאביד באין הרף. ולמה לא ירַחֵם האל הרחמן על העולם העלוב הזה? הוי, מה נורא!

*

הנה אני יושב עתה בחדר[,] עוד מעט ואעלה לישֹן על משכב חַם, ואנ[ו]כי שאחד מן הסובלים אני[,] עדיין נחשב אני בין ה“מא[ו]שרים”, רוח חזקה, סערת-שלג מתחוללת עתה בחוץ, וכמה אלפי ורבבות אנשים סובלים עתה מן הסערה הזו תחת כ[י]פת השמים! ולמה? בשביל מה? למה השביתו חיי רבבות נשמות שֶעָרגוּ לחיים? לא השביתו חיי אלפי אנשים שחיו בשלו[ו]ה ובשקט? למה? ואיך מעיזים עוד לאמ[ו]ר כי תקופתנו היא תקופת הקולטורה, הציו[ו]יליזַציה? איך מעיזים? יאמר לי עתה איזה איש כזה ואירק בפניו, אירק בפניו בבוז, שעדיין אמונת-הבל כזו מקננת עדיין בלבבו. לא! בני האדם הכי פראים שלא ידעו אפילו אם יש התפתחות קולטורה בעולם לא היו נותנים לשפיכות-דמים כזו שתתפשט ותתרחב באין מעצור? אֵי היא הרחמנ[ו]ת שבלב האנושיות? איך מחרישים? מדוע לא יתעוררו ויעשו דבר מה לשם הקמת-השלום?

רבש"ע! [ריבונו של עולם] הבט משמים וראה את עולמך שיצרתָ כמה שמם הוא, חרב[,] שטוף דם אנשים אֲנָשִׁים שלבם עוד ע[ו]רג לחיים – לחיים ולעבודה, הבט על עולמך שנתנו[ו]נה [שנתנוון,] שנתנו[ו]ל – ורחם עליו, ושלח מאורך עליו, שלח את קרני-שמיך והפץ אור-שלום על הכ[ו]ל. כי אין כ[ו]ח לסבול! [83] ודו[ו]קא בימים הקשים האלו, ולי ביחוד בשעה שמצב-נפשי הוא כל כך נורא[,] דו[ו]קא עתה נתעורר בי כ[י]שרון היצירה לשירי “בנכר” שהזכרתי ברשימות הקודמות[.] הוספֿתי עוד חלק שני המצי[י]ר את מצבי עתה, איך החיים ר[י]צצוני וד[י]כאוני בשעה שעוד צעיר אנ[ו]כי ומלא כ[ו]ח עלומים. את הַשיר “אלגיה” שעוד כתבתיו במחברת-השירים הקודמת נתתי עתה גם במחברת זו בת[י]קונים קלים, מפני דברי השיר המתאימים עתה למצבי.¹⁹⁰ אך כל אלו טפלים הם לגבי הפואמה: “מות יואב” שאני מטפל עתה בכתיבתה. ומי י[י]תן שאוציאה לפועל והי[י]תה זו נחמתי האחת בחיי המרים הנוכחיים.

* * *

במוצאי-שבת, י“ג [י”ד] כסלו, התרע"ו, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [20 בנובמבר, 1915].

ישנים כבר פה בבית יחזקאל בורשטק. רק אני לבדי יושב לי אצל הש[ו]לחן ולאור העששית אני רושם את רשימתי הנוכחית.

יושב אני ומהרהר: במה להתחיל את רשימתי? ונפלא הדבר, הן כה הרבה אני הוגה ומהרהר. הן כה רבות הן המחשבות המטרידות את מוחי בלי הרף ועתה כשאני יושב וחפץ לצמצם קצת את המחשבות וההרהורים – איני מוצא את ידי[י] ואת רגלי[י]. לוּ עלה בידי לרש[ו]ם את כל מחשבותי[י] והרהורי[י] בפרטות ובמלואן – היו דפי יומוני מכילים בקרבם רשימות נשגבות ויפות לאין קץ, אך אין זהו דבר שאי-אפשר. וידועים, ידועים מכבר “חֶבְלֵי-הַבִיטוּי”…

*

הכ[ו]ל מעידים עלי[י] כי פני[י] הוּטְבוּ מא[ו]ד מיום שבאתי הנה. ואמנם גם אני מרגיש בי ככה. כי גָדַל אצלי מא[ו]ד הת[י]אבון לאכילה ולשתי[י]ה, ות"ל [ותודה לאל] את שתיהן אני מוצא פה ביד רחבה – ולכן הוטבו אמנם פני[י]. אבל נקל הוא לזר לטעות כי ששֵם [כשֵם] שפני[י] הוטבו כך גם מצב-רוחי לא ברע.. הה, לא יבין הזר, כי פנימיותי שונה הרבה, הרבה מחיצוניותי. לא לא ירגישו אחרים כי בלבי תולעת-הדאגה והצער אינה חודלת לכרסם ולמצוץ… כי אין לי רגע של מנוחה, לא ביום ולא בלילה ויגון נורא מעיק בקרבי. את לבבי ממלאים כל מיני דאגות: הדאגה לביתנו ולרוכשנו [ולרכושנו] שנאבד, להורינו היקרים שאיני יודע מה שלומם ומצבם עתה? לצער הנורא שלהם בד[ו]אגם לנוּ, על חיי הפרטיים שבח[ו]מריותם אולי אסור לי להתאונן עליהם, אבל הרוחניות שלהם מכאיבה ומדכאה מא[ו]ד… על עמי הא[ו]מלל הסובל עתה כל כך, על תנועתנו הציונית שכמעט נהרסה עתה כ[ו]לה, על עבודתנו בארץ ישראל שד' הטוב יודע אם יש עוד [ב]קרבה רוח-חיים… במ[י]לים קצרות: דאגת הפרט ודאגת הכלל מצטרפות אצלי לדאגה נוראה אחת המדאיבה תמיד את לבבי ומדכאתו.

[84] כן, אפשר לאחרים לטעות בנקל כי כפני[י] שהוטבו כן גם מצב-רוחי, אבל אחרת, אחרת היא באמת…

* * *

ליל יום ד'[,] י“ז כסלו, התרע”ה, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [23 בנובמבר 1915].

זה לא כבר באתי מבית האלמנה ח. בורשטאק. ישבנו יחד אג[ו]דה שלמה בבית עֵטקי.¹⁹¹ המצב היה קצת שמח. ש[י]חקו בקלפים, קראו ועוד.. אנ[ו]כי מחוץ השתתפתי בכ[ו]ל, אך קצת בבוז וקצת בקנאה הבטתי על הנאספים היכולים עתה לחיות במנוחה אחרי ששוט המלחמה לא עָבַר עליהם. ובעוד אני יושב כה ומשת ומשחק בקלפים וכו' – הרהרתי לעצמי: הנה אנ[ו]כי יושב פה בח[ו]ם עם פנים שוחקות, כביכול, – ושם הרחק יושבים הורי[י] וב"ב [ובני ביתי] היקרים[,] עיניהם דומעות ולבם כואב לבניהם שאָבדו ולא ידעו אנה באו – מעין צביטה נעלמה צבטה את לבבי בחזקה, מעין כעס טמיר נתמאלאתי על עצמי על שהנני מראה את עצמי כעלז, על שהנני נהנה מעֹנג-השעה ולוּ גם כלפי חוץ, לוּ גם כביכול… רגש ממין זה מ[י]לא את לבבי הנדכא.

יום ירדוף יום, שבוע אחר שבוע, והסער הנורא עדיין מתחולל, עדיין נוהם וגועש בלי הרף, ויושבים להם כל רבבות הא[ו]מללים, וּמִצְטַמְצֵם כל אחד בפ[י]נתו ומחכה ומצפה, צועק לבו ישו[ו]ע מרה וי[י]קרע לגזָרים, עיניו הכלות נשואות לכל צד ומצפות: מתי יבֹא הסוף?… והסוף לא יב[ו]א, הקץ רחוק רחוק, הוי רבש"ע [ריבונו של עולם] – מתי י[י]ראה כבר לָעיני[י]ם? מתי כבר ירֻחמו הבריות העלובות?…

*

עודני יושב

עודני יושב ומתכונן לרשום הלאה את רשימתי והנה בא יחזקאל מברסטיצ’קה ואחריו בנו של הירש מילמַן¹⁹² הלָן אצלו והוכרחתי ללכת ללוּן אצל עטקי. והנה כבר יושב אנ[ו]כי פה ורושם את דברי[י].

בתח[י]לה חשבתי לרש[ו]ם את הדברים שיב[ו]או בקטע הבא, אך הנה שמועה שמעתי ואודותה ארשֹם בתח[י]לה: גם אברהם בורשטָק היה בברסטיצ[']קה והנה הוא מספר: כי שמונה מֶשְצַ’נִים בוריסטוצקָאים¹⁹³ שברחו בתח[י]לה לרוסיה שבו עתה בריסטוצקאה אחרי אחרי שק שבק שפ[י]לסו להם דרך בעמל רב המובן מעצמו, ומספרים כי שמה שורר רעב נורא. הי[ו]קר נורא מא[ו]ד ואין להשיג כלום, כי כל הדרכים נפסקו. אלפי נמלטים כבר מתו מר[ו]ב ע[ו]ני ותלאה. רעדה אחזתני לשמע השמועה הזאת. אנ[ו]כֿי, שתמיד חשבתי, כי אם רק יב[ו]או הורי[י] היקרים לברנובקה¹⁹⁴ בשלום או לא יסְבלוּ מרעב ויֹקֶר כמו פֹה, אַך הנה באה השמועה הזאת וד[י]כאתני. הה, אל אדיר, מי יודע מצב הורי[י] וב“ב [ובני ביתנו] היקרים. מי יודע אם הגיעו למחוז חפֿצם לברנו[ב]קה, ומי יודע את מצבם שם? הוי, רבש”ע! [ריבונו של

עולם] תֵן כ[ו]ח לסבול את כל התלאה הזאת! קשה כבר לנש[ו]א! לא עלי[י] תאבל נפשי ולבבי לגזרים י[י]קרע [85] כי אם על גורל הורי[י] וב"ב [ובני ביתנו] היקרים. הָה[,] אלה כי אזכרה (אזכרה ומתי לא אזכ[ו]ר את זה?…) מרה תבכֶה נפֿשי באין הפֻֿגות.

הה, אֵי כֹח וסבלנות לסב[ו]ל כ"כ [כל כך] הרבה!

*

ואיני יודע מדוע (ומתפַּלֵא אנ[ו]כי על זה) כי דו[ו]קא עתה נתעורר אצלי כ[י]שרון היצירה בְרֹב עֹז. כל אֵבָרי[י] קוראים עתה ליצירה, לכתוב, ליצ[ו]ר בלי הרף. מ עשרות תֶּימות מתרוצצות במוחי, וכ[ו]לן נובעות מתוך עֹמֶק הלב, כ[ו]לן בנות המצב הנוכחי הנורא… מתרוצצות התימות זו בזו. מתחיל אני באחת[,] כותב שורה אחת, שתי[י]ם[,] רושם למטה קצת מן התֹכֶן. והנה באה באה תֶימה שני[י]ה, מַבְרִיק בְּרַק-רעיון אחר, ואני רושם, מתחיל בשני[י]ה, עודני רושם את זו ושלישית דוחפת בה, וכן חוזר… ובין כה וָכה עדיין לא כתבתי אף דבר שָלֵם אֶחָד, וזה בי[י]חוד מפני חֹסֶר פְנָ[א]י, כל היום במִילואו אני טרוד בהוראה. ורק בערב ח[ו]פֿשי אני. בג[ו]מרי את הל[י]מודים “עולה” אני לבית האל' [האלמנה] בורשטאק ושם כותב אני מעט אשכנזית [גרמנית], אחרי שהותי שם שעות אחדות חוֹזֵר אני לבית יחזקאל ושם אם אין מכבים את המנורה עדיין יושב אני קורא וכותב מה שיעלה על לבבי שאמצא לנכון. אבל מה אפשר לעשות בעת קצרה? לקר[ו]א יש הרבה וגם לכתוב יש הרבה – ומאומה לא יעלה בידי.

בי[י]חוד אני נמצא בעת האחרונה בין המצָרים. גדלה בקרבי התשוקה להשתלמות כללית (וראה זה פלא גם זה, דווקא בעת נוראה זו! מה זה?) להתו[ו]דע לספרות הכללית ולסופריה, וכו' ספרים רוסיים קלַאסיים ובינוני[י]ם, וגם מספרי הספרות הכללית המת[ו]רגמים לרוסית – יש פה למַדַי ויַסְפּיק לי. אך פה אני נפגש במעצורים גשמיים ורוחניים: העת אינה מַסְפִיקָה וקָשה הוא גם המעצור הרוחני, הרי משתוקק אני לקריאה בספרות הרוסית, אך בל[ו]קחי את הספר הרוסי ובפֹגשי בהחיים הזרים של עם זר המצויָרים שָם, – הר איני יכ[ו]ל להתאפק לבלי להניח את הספר מיד ולעזוב את הקריאה. כל כך העמיק הרוח העברי את ש[ו]רשו בקרבי, הרוח העברי האמתי, כל כך העמיקו החיים העבריים את ש[ו]רשיהם בקרבי, עד שאיני יכול לקר[ו]א ע"א [על אודות] חיים זרים של עם זר הזר לגמרי, לגמרי לרוחי. ויודע אנ[ו]כי עד כמה נחוצה ומֻכרחת היא ידיעת הספרות הכללית בתור עזר לכ[י]שרוני, אך למרות זֶה, אין אני יכ[ו]ל להתגבר על זֶה, ואי-אפשר לי לקר[ו]א את הספרות הזרה.

יש שמתגאה אני ומתענג כי חזק הוא כל כך ש[ו]רשו של הרוח העברי בלבבי, ויש שמצטער אני על אִי-יכ[ו]לתי להתמכר גם להשתלמות כללית הנחוצה לי כל כך. אך אפשר, א[י]לו רק הספ[י]קה לי העת הייתי עוסק, לאט, לאט בהשתלמות כללית עד כמה שיעלה בידי ועד כמה שאוכל להתגבר על המעצור הנ"ל.

[86] ליל יום ג'[,] כ"ג כסלו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [30 בנובמבר 1915].

כבר יָשֵן לָן אנ[ו]כי לא בבית יחזקאל כי בבית שלמה בורשטאק, כי מפני הקור הכניסו בבית יחזקאל את המ[י]טות לחדר הא[ו]כל, ולכן כבר לא אוכל לישֹן שמה, ומ[ו]כרח אנ[ו]כי, למרות האי-נעימות שאולי גורם אני לאחרים, ללון אצל ש. ב. [שלמה בורשטאק.]

והנה כבר עלו בה"ב [בני הבית] על מ[י]טותיהם ואנ[ו]כי לבדי אשב לי אצל הש[ו]לחן ולאור העששית אני כותב את רשימתי הנוכחית.

*

נורא הוא מצב-נפֿשי בימים האחרונים. המצב כל כך מעיק. הגעגועים להורים ולבה"ב [ולבני הבית] היקרים כל כך צובטים ומכאיבים, הצער לאסון שקרנו כל [כה] גדול, עד שאין לשָעֵר.

לילה, לילה עת אעלה על משכבי, ואעמיק הַרְהֵר במצבנו הנוכחי ובמצב כל הסובל [כך!] אותנו, ובי[י]חוד את התרחקותנו מהורינו וב"ב [ובני ביתנו] היקרים – מבלי י[ו]דעם הם מגורלנו, ואנו – מגורלם – פלצות תאחזני, ובמסתרים, במסתרים תבכה נפשי (לא בדמעות, כי יבש מעי[י]ן דמעותי[י]) מרה, תבכה מרה עד שאני נרדָם, ושוכח לכל הפחות לשעת-הש[י]נה את יגוני וצערי הנוראים…

ובימים האלו הקשים לי כל כך ונוראים יש לי רק חברה אחת לצרה והויא: שִירָתִי. עת העצב והיגון מעיקים בכ[ו]בד על לבי הנדכא, אז מוצא אני קצת-נ[ו]חם בשירי[י], בכתיבתי… השירה היא חברתי היחידה שבתוך חיקה אשפ[ו]ך כל נפשי הרצוצה כל ומקצת מיגוני הנורא…. לפני רָשמי רשימָתי הנוכחית העתקתי אל מחברת השירים שלי את השיר “על הח[ו]רבן”,¹⁹⁵ שנכתב עוד במלינוב בבית-אבא היקר, בקיץ, בהוספֿת עוד חלק אחד שנכתב בימים האלו פה בהובין. כידוע, תופסת רק צרת-עמי מקום בחלקו של הראשון של השיר הראשון, כי איך שיהיה הן ישבתי אז בבית-אבא החמים, ועיקר דאגותי[י] היו לעמי הא[ו]מלל, אך פה בנכר, מרֻחק מעמי מאבותי[י] היקרים שמצבם נורא עתה בו[ו]דאי מא[ו]ד, ובדדת אתעה עם לב מר ונדכא: –

…אֶבְכָיָה אָז עַל שְתַים:

עַל גוֹרָלִי מָר, גורל וְעַל גוֹרַל-עַמִי

כִּי מָר עוֹד שִבְעָתָיִים…

[87] כי עד כמה שקשה הוא עתה מצב-נפֿשי הפרטי לא שכחתי גם את צער-עמי הא[ו]מלל וכואב אני כאבו ומצטער בצערו, כי גם עתה בשעת-חירום כללית לעולם סובל העם העברי יותר מכל העמים, כי תחת שכל העמים סובלים באופן ישר ומוּבָן הנה עמי הא[ו]מלל סובל בדרך בעקיפין וממקורות כאלו שאינם סובלים שאר העמים.

"…עֲשָׂרָה קַבִים מְלֵאֵי-זַעם הוֹרִיד אֵל לָאֲדָמָה

מֵהֶם, אַחָד כָּל הַתֵּבֵל לָקָחָה.

וּבְתִשְׁעָה קַבִים מְלֵאִים עַד גְדוֹתֵיהֶם

עַמִּי הָאֻמְלָל וְהָרָצוּץ זָכָה["]

(על החֻרבן II)

ובהתעמקי בטרגדיה הנוראה הזאת של עמי אשו[ו]ע שעות שו[ו]עת-י[י]אוש מתוך ע[ו]מק לבבי ואבך:

…"מה קָשֶׁה מִשְׁפָּטְךָ אֵל אַדִּיר וְזוֹעֵם!

רְחָבָה הַתֵּבֵל וְהָעַמִּים בָה רַבִים,

ולכֻלם קַב אחד נתתָ ולעמי הַדַל וְהַקָטן

בְּבַת-אַחַת נָתַתָּ תִשְעָה קַבִים!["]…

כן, גם עתה במצבי הקשה את מצב-עמי לא שכחתי ורואה ומבין ומשתתף בכל חושי[י] בטרגדיה הנוכחית שלו…..

*

הח[ו]רף כבר מושל בת[ו]קפֿו. הכפור חזק מא[ו]ד, וסובל אני כבר ממנו עד מא[ו]ד. לא דַי לי לק[י]פאון שבא עלי[י] גם בלי הח[ו]רף והנה בא עוד עתה הח[ו]רף הקשה וּמַקְשֵהוּ עוד יותר – – – כי רוח-תוגה ועצב-קשה נוסך עלי[י] טבע-הח[ו]רף, בי[י]חוד, בלילות כשאצא החוצה, והרוח נושב, ח[ו]שך מסביב, הק[ו]ר צורב – צער נורא ותוגה בלתי-ברורה יעיקו על לבבי, מרגיש אז אנ[ו]כי את עצמי כל כך חלש, כל כך פעוט וצערי התמידי יגדל אז שבעתי[י]ם, ובבת-אחת בכל מלואם יעלו לפני[י] פרטי-מצבנו הקשה. וקשה אז לי כל כך, כל כך…

*

הנה פה בהובין כבר שחטו הכ[ו]ל את האו[ו]זים לחג הפסח, כבר צָלוּ אֶת הַשְוִיסָק (גריבֶֿען)¹⁹⁶ ואת השוּמָן, וגראותי את כל ההכנות והטרדות מסביב לעבודה זאת נזכרתי, גם בשעה שאצלנו היה כל זה נעשה. הן בשנה שעברה היה עשינו את העבודה הזאת במנוחה ומי פ[י]לל אָז כי עתה נהיה בצרה כזאת… אהה! מי יודע אעתה את שלום הורינו וב"ב [ובני ביתנו] היקרים? היכינו גם עתה אוז שומָן לְפסח[?]. ויעלו לפני[י] הז[י]כרונות המדאיבות [המדאיבים] את רוחי: [88] ליל ח[ו]רף. במטבח יושבות אמא, הדודה, מלכה, חנצה וכ[ו]לן עסוקות במריטות-הנוצות של האו[ו]זים, סגורות דלתות המטבח. בכדי שלא י[י]כנסו נוצות העופֿות אל הבית פנימה. וב ובתוך אור-המנורה יושבות הן כ[ו]לן מספרות ומשיחות, מחליפים [מחליפות] דברים עמנו משה[,] אני ואבא דרך הדלת וכה טוב וחם…

והנה ערב של הכנת האו[ו]זים וצלִיַת השו[ו]יסָק. במטבח עומדת אמא ועבודתה רבה מנתחת את כל האו[ו]זים על דרגשים וקרשים של פסח מס בסכין של פסח ומסביב כלי-פסח, ואנכ על האח בוער האש, ואנֹכי עומד, כי אוהב אני כה להביט אל עבודת-אמא ולעמוד בחמימות-המטבח ולהריח את הריח הנעים של השוּמָן המבֻשל והשו[ו]יסק הצלוּי. כל אחד ואחד נ[י]גש אל הצנצנת וטועם את השו[ו]יסק ומחו[ו]ה

את דעתו עליו. הנה נ[י]גש אבא היקר, בידיו הטהורות הו הנקיות הוא לוקח את המזלג וטועם גרגרי-שו[ו]יסק אחדים. אחר שמים לארוחת-הערב את השו[ו]יסק אוכלים ונהנים וחם וטוב מסביב.

והלילה שבו העבירו את האו[ו]זים באש זאת הי[י]תה עבודת אבא. שחת מיֻחד כבר הוכן בשביל זה ואחרי שמרטו כבר את האו[ו]זים, ולקחו אותם החוצה הבעירו אש בשחת ואת האו[ו]וזים העבירו באש אחר כך היו תולים אותם על תקרת המזָוֶה (קאמֶער) וגם זו הי[י]תה עבודתו של אבא. הה, כמה קסם-של-מולדת[,] כמה חמימות היו אצורים בכל זה[,] ועתה?… הה! מי יודע את מצבם של הורי[י] וב"ב [ובני ביתי] היקרים?! מי יודע אם אותו הבית, ביתנו היקר שעשרות שנים היה קֵן של אִידִילְיַת-משפחה עודו עומד על תלו? מי יודע אם נשאר[ה] עוד ממנו אף אבן על אבן?

ועולה לפני[י] תמונת אבא שבו[ו]דאי פניו נפלו כל כך מרֹב צרה ויגון, ואמי היקרה המתאנת ואינה יכ[ו]לה ל[י]שון בלילות בדאגה לנו! הוי הורים יקרים מי יודיע לכם כי שלום לנו, מי יודיע לכם וְתֵרָגְעוּ קצת. הוי הורים יקרים מה כואב לבבי, מה גדול צערי, קשה לי כבר לסבול, קשה לי מנשוא. יתפלץ לבבי מר[ו]ב געגועים, מר[ו]ב צרה ויגון.

* * *

ערב שבת[,] יום ראשון [ראשון], [כ"ו כסלו], שֵנִי של חנֻכה, תרע"ו, בתקופה הנוראה, בכפר הובין [3 בדצמבר 1915].

הכפור החזק ששלט בת[ו]קפֿו ימים אחדים – רפֿה קצת, הגגים [הגגות] מטפטפים ט[י]פות ט[י]פות, השלג הרב נמס, יש שגשם ח[ו]רף ירד ארצה, השמים מע[ו]ננים. מע[ו]ננים השמים מלמעלה ומתחת מעֻנָן לבבי… איזו קדרות שורה על הכ[ו]ל. הכ[ו]ל מתאבל, הכ[ו]ל מקונן על הח[ו]רבן הנורא [89] המתהו[ו]ה מסביב… תשב ביתה – ורעיונות מרים עצובים יעלו זה אחר זה במוחֲך ולא תמצא מרגוע מהם; תצא חוצה ומצב-נפשך יוּרַע עוֹד יותֵר, י[י]אוש נורא תוקף את לבבך למראה הטבע השמם, הרוח ההומָה לפעמים כמי[י]ללת ולפעמים כמְאַיֶמֶת וצוחקת… כל הצער והיגון הנצברים בלבך בכל הימים מתבלטים לפניך בכל נוראותם ברגעים אלו ומר אז ללב וקשה מא[ו]ד…

*

חנֻכה עתה בעולם.

ואיזה כאב נורָא וטמיר צובת את ללבבי [לבבי] צביטה קשה ונוראה. במוחי הולכות וחולפות תמונות אחרי תמונות מימי-החנֻכה בבית-אבא היקר, הולכֿות חולפֿות התמונות והמחזות וכל אחת חותכת חתיכה שורטת שריטה בלבבי הכואב, והתמונות כל כך רבות, ופצעי-לבבִי מה קשים… ולא נורא הוא כל כך צערי על הימים הטובים ההם שאינם לי, כי אם מצטער אנ[ו]כי שהימים האידיליים והשקטים ההם – אינם עתה להורי[י] היקרים ולכל ב"ב [בני-ביתי] החביבים.

נזכר אני בחג-החנֻכה בבית-אבא בעי[י]רת-מולדתי.

מה אהבתי, מה ק[י]דשתי והערצתי את ימי-החג הזה, איזה קסם טמיר וצנוע, איזה שלו[ו]ה קדושה שורה על פני הימים האלו. והימים הן [הם] ימי חול פשוטים, כיתר ימות החול, אך קסם מיוחד ושלו[ו]ה מיוחדה דָרו שכנו עליהם. ליל החנ[ו]כה. המנורה מצ[ו]חצחת ומש[ו]פשפת לכבוד החג והיא עומדת על כ[י]סא אצל פתח בית חדר-המשכב מתחת המקום שהשעון תָּלוי עליו. נ[י]גש אבא ונר בידו ומברך על הנרות בנוסח הידוע אך בקול ובהרמוניה נפלאים,[.] שמעתי כבר רבים מברכים על נרות החנֻכה, אך אף אחד לא שמעתי מברך בניגון ובקול יפים כמו אבי היקר,[.] ב[י]רך על הנרות, יוש[ב] על כ[י]סא מוּל הנרות המָדלקים ואומר בהטעמה ובניגון יפֿים את זמר-החנ[ו]כה “מעוז צוּר ישועתי”… ועוד מזמורים המוקדשים לחנ[ו]כה, ואנ[ו]כי מה אהבתי לשבת ולהביט פעם בפני[ו] היקרים, ופעם בפני נרות-המכבים הצנועים והקדושים, איזו שלו[ו]ה, איזה קסם מ[י]לאו אז את לבבי והרווהו בע[ו]נג ושקט אין קץ ובגעגועים לכל הנשגב והיופי הלאומי… ואחר כך לשבת במסִבַת-משפחה ולצחק [וּלְצַחֵק] בקלפים וכו'… וכמה אידיליות שקטה ונעימה הי[י]תה שפוכֿה על הכ[ו]ל – – –

ועתה? – – –

הוי, לבי נקרע לגזרים בהעלותי על ז[י]כרוני במצב הנוכחי. הה, מי יודע אי איפה ובאיזה אופן מברך עתה אבא היקר על נרות החנֻכה?… כמה דמעות שופך בברכו את הברכה… הה, נורא, נורא: הכ[ו]ל נהרס[,] אין בית, אין רכוש[,] אין כֹל ועל הכ[ו]ל – ההתפרדות שנפרדו אלו מאלו ואין אחד יודע מן השני, ואנו פה בוכים ומצטערים על גורלם [90] שאינו ידוע לנו, והם – שם בוכים ומצטערים על גורלנו שאינו ידוע להם…

היש נֹחַם לצער נורא כזה?

וכך הוא החנ[ו]כה של הָשַתָּא…

* * *

יום ליל שביעי של חֲנֻכָה, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה בכפר הובין [7 בדצמבר 1915].

במצב-נפש נורא עוברים עלי[י] הימים. יום ירדוף יום – ואנ[ו]כי כה נדכא, כה רצוץ, והאם אפֿשר להתנחם? האפֿשר לשכ[ו]ח לרגע את המצב שאנו נתונים בו? כבר העירותי פעם ב[“]יומוני” בחל בין הרשימות שכבר נכתבו בנכר כי הפתגם העממי “דיא צרות געפינען זיך איין אָרט”¹⁹⁷ לא נתקיים אצלי אף במקצת, ולהפך. מיום ליום הולך שְחוֹר רמצבי ומתבלט לפני[י] עוד יותר, מיום ליום אני מכיר יותר אֶת נוראותו; מיום ליום מתחזקים געגועי[י] להורי[י] ולב"ב [ולבני ביתי] היקרים, ועמם הולך וגָדֵל צערי הנורא בי[ו]דעי כמה גדולה וקשה דאגתם בד[ו]אגם לנו האובדים. ובראותי בנים ואנשים שלא נפרדו ויושבים יָחַד אני מקנא במא[ו]שרים האלה קנאה גדולה, ומרגיש עד כמה א[ו]מללים אנו בה[י]קרענו מהורינו היקרים המתגוגגים [המתמוגגים] מצער מבלי י[ו]דעם את גורלנו ואנו – גורָלָם.

קשה, קשה כבר מנש[ו]א את צערי הנורא המוצץ בד[ו]מי[י]ה את לשדי, והנותן ליעף כֹח י[י]תן לי כֹחַ וְעָצְמָה לסבול את הצער הנורא הזה;¹⁹⁸ וגם להורי[י] היקרים ולכל ב"ב י[י]תן כ[ו]ח לסבול את דאגתם לנו, כי מְצַיֵר אני במוחי כי עד כמה [אשר] נורא צערנו פה, צערם הם לָנוּ – נורא שבעָתָי[י]ם…

הוי, מה קשה ללב, מה כבדה האבן המעיקה עליו. לא אוכל לנש[ו]א!

*

שנינו הננו פה[,] משה אחי ואני. אך כמעט שאיננו מחליפים כמעט מ[י]לה בינינו גם בשעה שאנו נמצאים בצו[ו]תָא. אנ[ו]כי משתמט ככל האפֿשר לבלי להחליף עמו בשיחה, בכדי שלא יגיעו הדברים עד מצבנו ולא י[י]זרו מלח על פצעינו האנושים ולא יעוררו את הכאב שבעתי[י]ם… ואפשר שגם אצלו הדבר הוא ככה, רגש האדם מנסה לרמותו כי יוקל לו אם לא ידבר וישוחח על הדבר המציקהו והמצערו… כך הוא הרגש הטבעי של האדם; וזה מניעני גם לב[ו]א בשיחה עם אחי. ורבש"ע, [ריבונו של עולם] באיזה חמלה, באיזה כאב אני מביט על אחי, בכל שעה שאני מביט עליו נקרע לבבי לגזרים[.] [91] יש שאני מביט החוצה דרך החלון ורואה אותו הולך יחידי ובמבט-צער וחמלה אני מְלַוֵהוּ ובלב מלא כאב. ולמה? מדוע? לא אדע בעצמי, איזה רגש של חמלה טמיר מתעורר בלבי בראותי אותו, בי[ו]דעי מה נורא מצב-נפשו, וכמה בוכה בו לבבו במסתָרים… ומי יודע אולי רגשות כאלו תוקפים אותו גם בנוגע אלי[י]?…

*

בלב כואב ומר הבוכה במסתרים אעלה בז[י]כרוני זכרו את הרגעים רגעי-הפרידה בשעה שנפרדנו מאת הורינו היקרים באותו הבֹקֶר הנורא שנסענו ממלינוב עם וֵיץ ושטרן וכו'. הוי כמה בכתה אז אמא היקרה, כמה בכה אז אבא היקר! בכתה אמא בק[ו]ראה מתוך בכי כי למה לה כל חייה עם [אם] בניה אין אתָה? בכתה ואנחנו בכינו מרה אחריה. בכה אבא[,] בלי מ[י]לים בכה – – – ולבבותינו רנשברו מֵרֹב כאב.

בָנַי – קרא אלינו האב – [“]בבקשה שמרו כל מצוָה קלה שבקלה ואל תחטאו ואל והזהרו ואל תשכימו אף פעם מבלי נטילת-הצ[י]פ[ו]רני[י]ם!”… כי גדול הקצף ולרחמים אנו צריכים לזע[ו]ק ולהתחנן.¹⁹⁹ ירדו הדברים הנאמרים בבכי לתוך ע[ו]מק הלב וחתכו ממנו חתיכֿות, חתיכֿות…

הוי אבא יקר ונחמד! לוּ יכ[ו]לתי להודיעך כי חזק אצלי הרגש הדתי, ונתעורר אצלי דו[ו]קא בימים האחרונים. כֻלי – תפ[י]לה ותחנינה [ותחינה] לפני ר[י]בון העולמים, ואם גם הרבה ימים היו שבהם לא התפללתי כלל, אך הלב לא חדל מהתפלל אף רגע וכֻלי אך תפֿ[י]לה הייתי… ופה, אני מתפלל הכל [בכל] יום, בכו[ו]נה אמתית שופך את נפשי לפני אל[ו]הי-ישראל שירחם עלינו ועל כל בית-ישראל כי באו מים עד נפֿש!… בכל יום מתפלל אני ונפשי מש משתפכת בתפ[י]לה!

*

ואמנם חָזַק אצלי הרגש הַדָתִי. חלף השכל היבש והחקירה היבשה, ותחתיו שולט בי רגש חם יְלִיד-מעמקי-הלב, רגש דָתִי טהור המחמם את הלב ומשעבדו לתפ[י]לה ואמ[ו]נה לאל[ו]הי-העולם ויום יום כשאני מתפלל כמו ירו[ו]ח ללבבי, כמו טוב לו בתפ[י]לה.

ברוך יהיה לי רגש זה!

*

ובימים הקשים האלו המדריכים אותי מנוחה, המכאיבים את לבבי ומדכאים אותי עד עפרי – עלה רעיון זה על במוחי: להתחיל ברשימת ספר-ז[י]כרונות מימי ילדותי. [92] כי עתה בימים הנוראים האלו, בשעה שמרגיש אני את מתיקות הימים הטובים ההם בשעה שהייתי ילד בבית-אבא הטוב, וטוב וחם היה לי בימי הילדות, עתה בהרגישי א היטב ובי[ו]דעי את ערכם של הימים ההם – אני חפץ להציב להם שם וזכר על גבי הני[י]ר שלא יאבדו מז[י]כרוני. כי יש שז[י]כרונות הילדות ינחמו קצת את הנפש הרצוצה בהביאם אותה על גבי כנפיהם לרגעים אחדים לאחור לעולם רחוק יפה ומלא-קסם, ומה טוב היה לוּ יכ[ו]לתי להוציא רעיוני זה לפעֻלות, ולהציל את ז[י]כרונות ילדותי מתהום האבדון…

*

כואב הלב יותר מדי, כבר טָפַש²⁰⁰ יותר מדי מר[ו]ב צרה ויגון.²⁰¹ והנה הן צעיר אני, צעיר שכל א[י]ברי[י] קוראים: “לחיים!” והנה כמה קשים ונוראים הם מבחר-יָמַי: רגשות-נעורי[י] התכו[ו]צו להם בפ[י]נה, דבר אין להם כל שאיפֿותי[י], כל געגועי[י] רק להורי[י] היקרים ולב"ב [ולבני ביתי] ואת וחמדות ותאוות-הנעורים רחקו עתה ממוחי אך יש שרגשות הנעורים מנסים להתפרץ, ולנסות את כוחָן, הנה הן מתפרצות, מתפרצות, מתאזרות בגבורה ומצליחות אך לרגע אך תיכף יֻכּו אָחור וכוחותיהן ילכו [הלוך] וְרָפֹה.

…ולא ע"א [על אודות] אהבה אמתית ושלמה – כו[ו]נתי פה. למה נרמה את עצמנו[,] עלם צעיר אוהב כל נערה ונערה אם היא מוצאת חן בעיניו, כל נערה יפה לוקחת את לבו. זה דבר ידוע.

ומתחלה לא לקחה ז.ב.²⁰² את לבי כלל, אעפ"י שאת חִנה וי[ו]פי[י]ה ידעתי. עיני[י]ם יפות שחורות ופנים גלויים וטובים ויפֿים שבת-צחוק של חן מרחפת עליהם[,] לא גבוהה קצת, פֶה יפה אף אם אמנם לא קטן – אך יפה. ובכן, מתח[י]לה לא לקחה לבבי כלל אך מיום ליום הכרתי יותר את חִנָה. מ ואתמול בערב היו לי רגעים נעימים אחדים, שבהם נ[י]סו כנראה רגשות הנעורים להתפרץ…

בשעה מאן[ו]חרת גמרתי אתמול את הל[י]מודים. כבר היה ח[ו]שך בחוץ. ז. ב. וגם אחותה השני[י]ה מרים חפצו “לעלות” לדודתם חיה, והחלטנו ללכת יחד[י]ו. הח[ו]שך היה גדול בחוץ, גשם טפטף ומפני שביום היה נעשה הדרך חלקלקה מא[ו]ד, וקשה היה ללכת. ז. ב. לקחה אתה איזה לבנים להביאם לאיזו נכרית לכביסה. היא לקחה את הלבנים [ו]יצאנו מן הבית. פַנַס לא היה אתנו. ז.ב. כשיצאנו החוצה קשתה עלינו הליכה מא[ו]ד, ובעלותֵנו על הגשר הקטן שאחרי ביתָם, קראה ז. ב. אלי[י]: הב לי את ידך… [93] לדבר כזה לא פ[י]ללתי כלל… ברצון רב הושטתי לה את ח[י]בקתי בידי את זרועה, וכה הלכתי עמה כל הדרך. כשבאנו קרוב לבית חיה נכנסה אחותה הביתה ואני הלכתי אם [עם] ז. הלאה לבית הנכרית לתת לה את הלבנים. אחרי תתה את הלבנים, כבר הי[י]תה ח[ו]פשית יותר, מפני שכל הדרך קשה היה לה משא-הלבנים ובי[ו]צאה מבית הנכרית ח[י]בקנו שנית את זרועותינו עד שבאנו לבית חיה. הרגעים האלו נעמו לי מא[ו]ד. וז. ב. נתעל[ת]ה אצלִהי שבעתיים… וכמה ח[י]בה ארח[ו]ש לה!

*

הנה איך השת ערכו רגשות-נעורי[י] אמש הש[ס]תערות, שהצליחה להם לכאורה, אך באמת, בשעה שאני נזכר רפה מא[ו]ד כֹחַם, לא זה אצלי העיקר, צערי – צער געגועי[י] להורי[י] במקומו עומד, ואיני נותן לרגשות נעורי[י] להתחזק…²⁰³

* * *

ליל יום א‘[,] ה’ טבֿת, התרע"ו, בכפר הובין, בתקופה הנוראה [11 בדצמבר 1915].

הכ[ו]ל כבר ישנים בבית שלמה בורשטָק, ורק אנכי יושב לי יחידי אצל הש[ו]לחן, וכותב לי את שירי “בַנֵכָר”[,] אורג לי את ארג-געגועי[י], המלאים צער כאב וכל כעס וממרורים. הה, יש רגעים כאלו שצערי יעלה למדרגע [למדרגה] הכי עליונה[,] המצב הנוכחי של משפחתנו יתבלט לפני[י] בכל מוראותו – וקשה אז ללבי, קשה לבלתי נשוא…

במצב נורא כזה הייתי אתמול בליל השבת. נורא היה מצב-נפֿשי[.] הרהרתי על ביתנו, על ההורים וכל ב"ב [בני ביתנו], שד' יודע את שלומם – הרהרתי ככה על הכ[ו]ל – והלב התחמץ מר[ו]ב צער ויגון. בלב מלא תמררות שכבתי ליש[ו]ן, וחלמתי כל הלילה חלומות מתוקים: הנה אני במלינוב בבית אבא, הנזק אינו גדול והרבה אנו מוצאים בשלמותם. ואנ[ו]כי קורא למשה: ראה נא פלא, כל מראה הבית עם כל מה שיש בו עתה – נראה לי גם בחלום!…

ומתראה אני [עם] כל בני משפחתנו ושמחים אנו כי זכינו להתראות וכה טוב וחם… אך באה היקיצה – ומטפחת על פניך ומוכיחה לך כי כל אלו רק חלומות, רק חלומות…

ואֵי נֹחַם, אֵי מרג[ו]ע ללב הכואב כל כך ומצטער?… תאמר: תן לרגשות-נעוריך שיתגברו קצת וזה אולי ישכיח קצת את נגעי-לבבך האנושים?

והנה אנ[ו]כי מנסה עתה את זה,²⁰⁴ אני נותן לרגשות נעורי[י] שיתפרצו, משתדל אני לקרב יותר ויותר את הי[י]חוסים שביני ובין ז. ב. באופן שאוכל להשתעשע בחברתה כמה רגעים או שעות בימים הקשים האלו – אך [94] אך פתא[ו]ם אני בוחל גם בזה, רואה את עצמי כה עלוב[,] כה נדכא, ורואה את הדבר כה בִלְתִי-מַתְאִים, כה הבלי וריק, צריך לכרוע לפֿני ח[י]צוניות האִשָה ואֲגב לדבר דברים ולהתעני[י]ן בעני[י]נים שאינם לפי רוחי כלל, ושתבין היא לרוחי, שתהי חברה לדעה באמת – הלא אינה. ידיעתה המעטה בשפֿה לא ת[י]תן לה היכ[ו]לת להבין בספרות ולרדת ולהבין את תעלומות לב המשורר… גם בין הרעים אין לוּ [לי] כאלה, מלבד ירמיהו מיסלֶר²⁰⁵ (וגם ב. [בנציון] גרובֶר במקצת) וע ובין חברות על אחת כמה וכמה. ומלבד זה יש רגעים שחמדת-הנעורים ת[י]ראה לפני[י] כה רֵיקָה כֹה ולבי, לב משורר, תובע יותר נגשׂב [נשׂגב], יותר נעלה, תובע איזה סִפוּק שָלֵם… לב המשורר שואף שואף…

*

אך בכל זאת עוד יש דֵי נ[ו]ער ברגשות הנֹעַר, כי על כן רגשות נֹעַר הֵן [הם] ויש בכ[ו]חן[ם] להתחזק ולהתפרץ בת[ו]קף והן [והם] מאיצים בי: הוי, שְבַע עלם בתוך יַם מבטי הנערה היפה, שב והתענג בחברתה, כי ימי-הנ[ו]ער לעולם לא יעמדו… – –

הן מאיצות בי²⁰⁶ ונותנות בי רוח-נעורים ומשקיע קצת מהרהורי[י], לנערה, ומחליף שיחה לשם רעוּת וידידות עם ז. ב. והיא כנראה, מאירה פנים אלי[י]… חזקים בו[ו]דאי גם גם אצלה רגשות הנעורים, כי אם אצלי הנדכא והרצוץ, הנודד בנכר, רחוק מאבותיו, שבית-הוריו נהרס… אם אצלי הנדכא הזה – הן מראות סי אותות חיים כאלה, אצלה שאינה סובלת מִכֹל זה ואפילו ה ושקטה היא יושבת בבית-הוריה – על אחת כמה וכמה…

* * *

ליל יום ב[,] ו' טבת, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [12 בדצמבר 1915].

כר[י]מון המלא גרעינים, גרעינים כן מלא לבבי רגשות מרגשות, והרהורים מהרהורים שונים, ולא עומדים הם[:] זה עובר וזה בא, זה חולף וזה נכנס, הוֹ ולוּ יכ[ו]לתי את הכ[ו]ל לרש[ו]ם או יותר נכון את הכ[ו]ל לִבַטֵא בכתב – כמה נפלא[ה] הי[י]תה היצירה שהי[י]תה יוצאת אז מתחת עטי…

*

והלב נקלע מתקו[ו]ה לי[י]אוש, מי[י]אוש לתקו[ו]ה.

יש, שבא אחד ומספר ומוכיח לך שהשלום הולך וקרוב [95] ולוכדת אז את לבך תקו[ו]ה חרישית המנחמת אותך: אל תדאג, קו[ו]ה לימים יותר טובים, שיב[ו]או להבא… ורגעים אחדים אתה נותן לתקו[ו]ה הזאת לשעשע אותך; אך יש ובא אחר ושמועה או הוכחה אחרת בפיו, כי המלחמה עוד תתארך ותתארך וקִצָה טרם בא, ונהרות-הדמים לא י[י]פסקו – אז עצב וצער נורא צובת[ט] את לבך ומדכאו ד[י]כוא נורא. תביט מסביבך ותשאל: רבש"ע! [ריבונו של עולם] מה היה לעולמך? אותו העולם היפה למה אתה נותן שֶיִתְנַוֶל ככה?… והבריות האלו העלובים שהיו יכולים לבלות את ימי-חייהן בשלו[ו]ה ושקט – למה מכריעים הם עוד לשבת [לשבט] אלפי אנשים?!

ונזכר אתה בצרותיך הפרטיות, במצב הנורא שמשפחתנו נתונה עתה, ונזכר עתה גם במצב עמך הא[ו]מלל, בעבודתנו בארץ שד' יודע אם נשאר שם עוד איזה סימן של חיים?… ולבך דואג וכואב. והי[י]תה אך דאגה ויגון וצער נורא בלתי פוסק המכ המוצץ את לשד חייך בלי הרף. –––

* * *

במוצאי-שבת, י“א טבֵת [טבֿת], התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפֿר הובין [18 בדצמבר 1915].

אותו המצב-הנפש הנורא השולט אצלי אינו פוסק. וכי אפשר אחרת? יש רגעים שכל אותה התלאה שמצאה אותנו, שכל אותו הצער הנורא המענה אותנו מט מִתְטַשְטֶש קצת, כלומר: אין מרגישים כ“כ [כל כך] בעקיצותם. אך לא לשעות י[י]משך מצב כזה כי אם אמנם רק לרגעים… תיכף אתה נזכר באיזה עולם אתה, ותראה ותוָכַח – מה נורא וקשה מצבך, ת[י]זכר בכל התלאה שמצאה אותך ואת כל ביתךָ-אביך, ובמצב הנורא שהנכם נתונים עתה – ולבבך חושב לְהִתְפקֵעַ מכאֵב… בְזָכְֿרִי כמה רחוקים ונבדלים אנו מהורינו היקרים ומכל ב”ב [בני ביתנו] – וד' יודע עד מתי… ולא נדע מאומה משלומם וחייהם; ובז[ו]כרנו את מצבם הם שם לרגלי דאגתם לגורלנו (אעפ"י שהלו[ו]אי שלא יחסר להם כלום כמו שלנו לא יחסר פה כלום במובן הח[ו]מרי…) – מה נורא הכאב המקו התוקף את הלב, ומה נוראים הצער והדאגה המוצצים את לשד-נשמתך הרצוצה… [96] ובחשכת-הַמֵצַר, בתוך ים-התלאה והיגון; בתוך המים הזדוני[י]ם המגיעים עד הנפֿש; בתוך י[י]אוש קשה ומר, וכאב תמידי הלוחץ את הלב בלי הרף – מַהוי הקרן הבודדה המרמזה לי והרוצָה להַמְתִיק לי לרגעים אחדים בתוך יְמֵי-התלאה הארֻכים?… מַשְמִים ורצוץ אהל אתהלך, נעוּרַי – הרי-י[י]אוש ויגון כִסוּם ובתוך אך תחת מחנק ההרים האלו, התלוננו, קבלו הנעורים העלובים, התמרמרו כי עליהם לִ[י]בֹּל בימי פריחתם, ומה קשה מה נורא היה מצבם בא[ו]מרי להם:

"וַעֲרִירִים בְּאֵין אֲוִיר וָשָמֶש

תִבֹּלוּ בִּימֵי פְּרִיחַתְכֶֿם"…

(בנכר, משירַי)

התלוננו, התמר[מ]רו, רגזו, לא שקטו ולא נחו הנעורים העלובים. וינסו להתפרץ בכל כוחם, נ[י]סו להשליך מעליהם את הרי-הדשן שנערמו עליהם, או אם לא יוכלו להזיז את ההרים הקשים האלו, – להבקיע להם דרך בתוך עבי-ההרים האלו ולצאת לח[ו]פֿשי…

והנה נראו בקיעים ופרצים בהרי-הדשן,²⁰⁷ והנ וניצוצות נעורי[י] התחילו מבצבצים ועולים מתוך הבקיעים האלו… – – – – – כי התי[י]חסותי לז. ב. היא עתה לא התי[י]חסוּת של חבר כי אם התי[י]חסות של אוֹהֵב, עם כל רגע ורגע הקסים יות תקסימֵנִי יותר ויותֵר.

אולי חטא אני חוטא לזמן הנוכחי בכלל, ולמצבנו אנו בפרט, בנ[ו]תני עתה את עצמי – לדון בדברים כאלו… אך האם אנ[ו]כי אשם בזה?… הן כה הם דברי[י] למעלה כי מעצמם הבקיעו להם ניצ[ו]צות-נעורי[י] דרך בתוך ע[ו]בי-מעמקי ההרים… ומה אוכל לעשות, אם היא צודָה את נפֿשי בקסמה?……

יודע אני ולא אכחד את זה (אם אמנם לא עתה היא העת לדון אודות זה, וחטא מוסרי אולי חוטא אני בדברי[י] אלה) כי כל נערה יפה בת-גילי מוצאת-חן בעיני[י] ושובָה את לבבי, כך הוא דרכם של כל בני-הנעורים… ולא נערה אחת כבר מצאה חן בעיני[י], ואפשר כי התי[י]חסותי הנוכחית לז. ב. היא גם כן רק התי[י]חסות זמנית וארעית ואפֿשר כי [97] ואפשר²⁰⁸ כי בה[י]פגשי עוד אם [עם] איזו נערות יפֿות אשכח אותה ואפגש בהן? (הוי מה קשה לי לכתוב “עתה” דברים כאלו…) (אך מיומוני איני חפץ להסתיר מאומה…) אפשר… אך מהו הרגש הטמיר והכביר התוסס בקרב לבבי פנימה בהתי[י]חסותי אליה? וגם אני בעצמי יודע להבדיל בין רֶגֶש לרגש, ועתה מרגיש אני כי הרגשות הממלאים עתה לבבי – הם רק רִגְשֵי-אַהֲבָה… רגשי ח[י]בה כ"כ [כל כך] עזים אני מרגיש אליה, איזה מין ר[ו]ך וקסם, ותמיד אחרי ה[ו]לכי מביתם, – נשאר בלבבי איזו עָקַת-לב טמירה… כן מרגיש אני כי אהבתיה – – –

*

היום ישבתי אצלה כמעט כל היום, קראנו יַחַד, ומה אהבתי להביט לתוך עיניה היפֿות ולכל מראה התמימי והצנוע של בַּת-ישראל כה נעימה… עתה אפשר עלי[י] לאמ[ו]ר כי ברגעים שאני בחברתה אני מרגיש איזה עֹנֶג טמיר פנימי – שנשלל ממנו זה כמה מיום שעזבנו את קֵן-מולדתנו… משתדל אני בכל יכ[ו]לתי לקרבה אלי[י], אם עושה השתדלותי פרי – לא אוכל לע"ע [לעת עתה] לדעת. התי[י]חסותה אלי[י] היא טובה ומאירה, אך לא אדע אם “בי[י]חוד”… או רק התי[י]חסות כזו כמו לכל איש… אך

*

ובחשכת-המצר, בתוך טיט היַוֵן של החיים המרים; בתוך המים הזדוני[י]ם המגיעים עד הנפֿש, בתוך י[י]אוש קשה ומר, וכאב תמידי הלוחץ את הלב בלי הרף – מַהִוי הקרן הבודדה המרמזה לי והרוצָה להמתיק לי רגעים אחדים בתוך ימי-התלאה הארֻכים?…

*

הנה מה גדול כ[ו]חם של הנעורים בתוך ע[ו]בי הרי-התלאה והיגון שכ[י]סוּם, – פ[י]לסו להם נתיבות עקלקלות והם מב מתפרצים ועולים, עולים ומתפרצים…

*

אך אותו הצער הנורא הממלא את הלב לרגלי מצבנו – הוא לא נפחת והוא הולך ומתגבר, ומכרסם את הלב בלי הרף – –

* * *

[98] ליל יום ב'[,] י"ג טבת, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [19 בדצמבר 1915].

כשאני מתבונן ומתעמק היטב בחיי הנוכחיים ובמצבי, הקשורים כמובן ע"י אלפי חוטים בחיי-אחרים ובמצבם – מתגלה לפני[י] איזו ערבוביה נוראה שאי-אפֿשר להביא סדרים בקרבה: איזו תמונה מעציבה שבאמצעיתה חרות “סימן השאלה” גדול: איך נתהַוָה פתאום המהפכה הנוראה הזאת בימי בחיינו? והא[ו]מנם כל זה במציאות?… הא[ו]מנם כל זה שאנו סובלים עתה – קרה באמת?… אי-אפֿשר לי להשלים עם הרעיון כי אמנם ככה הוא הדבר; ואי-אפשר לי לצי[י]ר את זה באופן פשוט. ואני בא לידי התרגזות-עצבים, עצבת כבדה מעיקה בלבבי ושורטת בלי רחמים.

והנה אם חסר מעט היהו לי כל הצער והיגון הקשים המענים אותי יום ולילה בלי הרף – נוסף לי ה עוד צער חדש וכאב חדש: צער-אהבה, וכאב-אהבה… כשאני לעצמי שם לבי לדבר הזה נדמה לי כי לועג אני לעצמי, אבל באמת ככה הוא הדבר. בלי-שום לעג או זיוף… לאט, לאט נהפכו רגשי-לבבי לז. ב. לרגשי אהבה עמֻקים, בדאגתי שֶמָא לא תשיב היא אהבה לחיקי – יגרום לי הדבר צער נורא.

הנה היום בשעת ל[ו]מדי בבית הורי ז. ב. היו לי בערב רגעים קשים מא[ו]ד, הסתבכו והתערבבו במוחי כל דאגותי[י] וצרותי[י] ביחד, מצבי, דאגתי למצב הורי[י] וב"ב [ובני ביתי] ולשלומם, ומצבנו בכלל, הטרגדיה הנוראה השולטת שחלתה עתה בנו ביחד עם צער וכאב-אהבה[,] כל זה נתלכדו אצלי ביחד והיו לאבן קשה ומעיקה שאין להזיזה ממקומה; והנה הכירה ז. במצבי ושאלה לפתר [לְפֵתֶר]²⁰⁹ עצבי, "הה! לוּ הרגשתְּ עַתָה את לְבָבִי! – עניתיה. ודי היה למ[י]לים הקצרים [הקצרות] האלו להגדיל את התעני[י]נותה לדעת את פתר-עצבי, ידעה היא כנראה שיש איזו דברים בגו, או פשוט מתעני[י]נת היא בלב-עלם השואף לרגש לחמְדות-נעורים, וגדלה לכן התעני[י]ונותה, היא הפצירה בי פעמים רבות שאגיד לה כל מה שבלבבי, אך האפשר היה לי להגיד לה?… הבטתי לתוך עיניה היפֿות[,] ראיתי שאכן נוצצות מתוך רצון טמיר לדעת מה שבלבבי, אבל האפשר לי לגלות לה את הסוד[?]. ועל אודות אהבתי החדשה שיר כבר נכתב והיא ראתה בי[ו]שבי אצלם ובר[ו]שמי על פ[י]סות-ני[י]ר את שירי זה, ובא[ו]מרי לה סתם כי שיר מעני[י]ן אני כותב [99] ובה[י]וָדע לה היום כי כבר גמרתי את שירי זה – מה הפצירה בי להראות לה את שירי ז, אך אנ[ו]כי דחיתיה בתירוצים שונות [שונים]. כי האפשר לי להראות לה את שירי זה שהוא מ[ו]קדש דו[ו]קא לה?… ומה לעשות מצד הן הייתי רוצה שתדע סוף סוף את הנעשה שם עמ[ו]ק בלבבי, את סוֹדִי, אך מאידך גיסא חושש אנ[ו]כי מא[ו]ד פן יגרום לי הדבר איזו קטסטרופה רוּחנית חשאית שתגרום לי הרבה אי-נעימות ואולי עוד איזה מובן יותר גרוע מאי-נעימות ואיך אֶסְתַכֵּן ולהראות לה את שירי? לא, לא אראה לה מאומה, לא אספר לה מאומה, יעברו עוד ימים[,] תתברר נא יותר התי[י]חסותנו הידידית, אשתדל נא רק לפעמים לרמוז לה בדברי-רמזים דקים המדודים ושקולים – ואולי מעצמה תתפתח ותב[ו]א שעת-הכ[ו]שר הרצויה שאז אוכל לגלות הכ[ו]ל, ואולי לא אצטרך גם לגלות לה כלל, כי אהבתי אליה תתפתח בעצמה ותרגיש בה בדרך טבעי ובהדרגה מתונה מיום ליום?…

*

ויש שחושב אנ[ו]כי כי היא אוהבת את אחי (מה נלעג אני עתה בעיני[י] ברשימת הרשימה הנוכחית…) איני יודע אם רק נדמה לי כך מפני אהבתי אליה שרוא שנוטה אני לראות התרחקותה מעלי[י] בכל דבר קל, או אם אמנם ככה הוא הדבר, כך נדמה לי מד[י]בורים בודדים ופשוטים ובהרהרי בזה כא[י]לו אהבתי תתגבר אליה שבעתיים, ורגש-אבהבה-כביר יכה גלים בתוך לבבי פנימה. הא[ו]מנם לא אותי תאהב? האם לאחרים ולא לי תאיר פניה? ככה אהרהר, ככה אהגה ברגעים כאלו…

*

ויש שרעיון כזה יעלה במוחי: לא, לא צריך לה לגלות מאומה, עלי[י] לבלתי לסמ[ו]ך על עַצְמִי[,] כבר “חשוד” הנני, אולי באמת ילך לבה אחרי[י], ואנ[ו]כי אשוב אחרי כן ממנה בהתרועעי עם נערות אחרות כי לב העלם נוטה ימין ושמאל – ואז הלא יהיה חטאי זה – חטא מוסרי בלתי מִכֻפר, ואיך אעיז לעשות ככה? אך אולי אהבתי אליה רק מקרית, זמנית ולא יותר, ולמה לי לברוא פרוצס שלם – שסופו יכול לגר[ו]ם לידי אי-נעימות נוראה ומכאוב-לב מוסרי גם לי גם לאחרים… אך תיכף אשוב להרהר: האם את אותה הנערה הנעימה אעזוב? האם את עיניה התמימות אמאס? האפשר הדבר? ואותה שמ[י]הרה לקנות את ל לבבי האן[ו]מנם אחרת תמצא חן בעיני[י] במקומה? הא[ו]מנם? ככה אהרהר לי. ואיך להתנהג – עדיין אי-אפֿשר להחליט.

[100] ליל יום ה'[,] ט“ז טבת, תרע”ו בתקופֿה הַנוֹרָאָה, בכפֿר הוּבין [22 בדצמבר 1915].

עוד תמול ושִלְשוֹם חפצתי לרשום ביומון את הדברים שיב[ו]או להלן אך מפני ס[י]בות ח[י]צוניות לא עלה הדבר בידי, ואני רושם עתה.

*

מעין כעס עָצור על עצמי ולעג-רְצִינִי ממלאים אותי, בקָרְאִי את את [כך!] רשימותי[י] הקודמות ובז[ו]כרי בכלל בהרהורי[י] ששלטו בי בימים הקודמים במ[ו]צאי עני[י]ן חדש לענות בו: והתי[י]חסותי לז. ב. [.] כמה פחזן אני, כמה נִמְהָר! כמה נִבהל אני ברוחי! חרפה ממש תוקפת אותי בהעלותי בז[י]כרוני את קלות-דעתי ופחזנותי, הנה התו[ו]דעתי לז. ב. ובמשך כמה שבועות התפתחה אצלי “אהבה” כביכול. רבש"ע! [ריבונו של עולם] כמה פחזן אני! והרבה הרהרתי בזה ומפני שהייתי בעצמי “חָשוד” בעיני[י] קצת בעני[י]נים כאלו, השתדלתי להתעמק היטב ולדון בדבר אם אמנם התי[י]חסותי היא התי[י]חסות של אהבה או פשוט התי[י]חסות רגילה שבין עלם ועלמה צעירים, הרגילים בלכל התי[י]חסות לקר[ו]א בשם אהבה… התעמקתי בדבר והרהרתי היטב, מפני שנחוץ היה הדבר לדעת שלא להונות את עצמי ואת אחרים; שלא לְשַרֵש בקרבי צער-ח[י]נם, ודאגה מְיֻתֶּרֶת. יגעתי בדבר ומצאתי כי פחזן, קל-דעת נבהל, נבהל ברוחו ונמהר אנ[ו]כי, התי[י]חסותי לז. ב. היא התי[י]חסות פשוטה של ואיך נואלתי לקר[ו]א להם [כך!] בשם אהבה?… אמנם יפה הנערה[,] מלאת-חן ויש בכ[ו]חה למשוך את הלב, אבל כמובן כל זה אין כל זה יכ[ו]ל עוד להשריש את אהבה אמיתית. ובכלל לב העלם אינה אינו נח ושקט ואינו אוהב את החד-גוניות, וכל נערה המוצאת חן בעיניו – אהובה היא לו. זהו כלל גדול בחיי-הנעורים. וכמה נואלתי. כמה פחזתי ברוחי.

וכמה צר לי על הרשימות הקודמות שנכתבו בימי “טעותי” הגדול[ה]; איזה ש[י]כרון-של טעות נסך עָלַי, ולוּ יכלתי והייתי חפץ לקר[ו]ע את הדפים האלו מן היומון; אך לא! יהיו נא הדפים האלה! היומון שהוא ראי של חיי המשתקפים בו, שהוא הד לכל מה המתרחש בקרבי – ימצאו נא גם הימים האחדים האלו שטעיתי בהם טעות גדולה כזו – את הֵדָם הנאמן. הן בשביל זה רק לי ה הוא היומון, ויכול אני למסור בו את הכ[ו]ל, את הכ[ו]ל, לרבות גם דברים כאלה… בכל אופן כבר אדע לה[י]זהר לימים הבאים כשאחיה איה"ש [אם ירצה השם], בעני[י]נים כאלו ולא אסמוך ביותר על רגשותי[י] כי כבר יש חשוד אני בעיני-עצמי….

[101] וגם שיר כבר נכתב בימים האלו לכבוד זה. כמובן ששיר זה הוא חלק מרגשותי[י] אלו שמ[י]לאו את לבבי, רק בימים האחדים האלו, ועתה אין לי בו שום חלק, אך גם את ערכו הספרותי, לגבי דידי, אי-אפשר לי להכחיש, יש בו נ[י]צוצות רבים שחצבתים מלבבי באמת… ושיר כזה רב-ערך הוא, איך שיהיה. כמובן שכל זה איננ אינו מורה על הפסקת היחס בינינו[,] ימשיך הלאה[,] ואשתדל להמשיך את רעותֵנוּ, אבל כמובן שלא אתי[י]חס בצנעת-לבבי אליה כאל אהובה, כי אם כאל חברה פשוטה – – –

כמה פחזן אני! כמה נמהָמר! – – –

*

שעות קשות ומעציבות ישנן אצלי בכל יום ובי[י]חוד בלילה, מרגיש אני בצערי הנורא, וצערי מרגיש בי!… איזו עצבות ממ[ו]שכה וקשה, איזו לאות וי[י]אוש מכ[ו]ל ממלא את לבבי. לבי בוכה בי במסתרים על האסון שקרנו, ועל הטרגדיה הנוראה השולטת עתה בחיינו-משפחתנו; טרגדיה שעתה היא לא האחת, כי על כל צעד ושעל ת[י]מצא כמוה ואולי נוראות ממנה שבעים ושבעיםה, אבל כל אחד ואחד מרגישה בו את עֻקְצָה החד והנורא. והאפשר למצא נ[ו]חם? האפֿשר לו לַלֵב לה[י]רגע? לא! בשום אופן לא! ולכן יבכה לבבי במסתרים בלי הרף, ולכן י[י]קרע לגזרים, לגזרים. –––

* * *

מוצאי-שבת, י“ח טבת, התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [25 בדצמבר 1915].

“בימים ההם” – כשהייתי עדיין בבית-אבָא, כשנמצאתי עדיין בקננו, קן-מולדתנו, קן-האידיליה הצנועה שנתרקמה עשרות שנה – חפצתי להגביל את מהותי הרוחנית, את פרצופי הרוחני במ[י]לים האלה: “הבודד החברותי” – בשתי המ[י]לים האלה חפצתי לבטא פעם בהתחילי לכתוב מעין “דפים אחדים מחיי צעיר ישראלי אחד” מתוך קטע אבטוביאוגרפֿיה; אם אמנם התרכזה כל מהותי הרוחנית בשתי המ[י]לים האלה – לא אדע – יותר מדי שונים ורבים הגו[ו]נים במצבי-נפשי בשעות ורגעים שונים; יותר מדי עשיר שלל צבעיהם, בימי בשעות התעמקות עצמית ופנימית; אבל בלי ספק אין ספק כי המ שתי המ[י]לים האלה מביעים [מביעות] חלק ממצב-נפשי לפעמים תכופֿות [102] כי לכאורה הריני אוהב חברה, אבל מהו המצב הטמיר והמעיק על לבבי לפעמים תכופֿות, בה[י]מצאי בתוך חברה שרחוקה אמנם קצת מעולמי, אבל בכ"ז [בכל זאת] אפשר לבלות בחברתה שעות אחדות? מהו הרגש הפנימי המבדילני משאר האנשים?

תמיד כשאני נמצא בין חברת אנשים עליזים, שָׁרִים, נוגנים, – אנ[ו]כי עצוב, ות למראה האנשים האלה המסתפקים בפעוטיות – חייהם אלו, מתחילה נפשי המרגשת, להרקיע מעלה, הרחק ממעמדם של האנשים האלו ושואף ליותר נשגב ליותר טהור ונעלה, לרגשות יותר עדינים ובלתי מגֻשמים…

אך היש אז מבין ללבבי? לא! ואי-אפשר שיהיה כזה?

*

במצב מעין זה נמצאתי גם היום. הה, לוּ יכ[ו]לתי להביע במ[י]לים את כל מה שהתרחש בו במשך שעות-היום הנוכחי. לא אכחד אתגאה בזה: אבל עתה רואה [אני] כמה עשירה נפש-המשורר, כמה נפלאותים עולמותיו, אם אצלי הפעוט הדל, מעי[י]ן-לבבי מגיר רגשות כל כך נשגבים ונעלים. –

כל היום לא מצאתי מנוח. לא יכ[ו]לתי לשבת על מקום אחד. מבית לבית הלכתי, ובכל פעם נדמה לי: לא פה המקום[,] נחוץ ללכת שמה… וכו' איזה רגש מיוחד במינו מ[י]לא את ישותי, לא יכ[ו]לתי לשבת ולבלות בחברת-האנשים הזרים לרוחי ושאינם מבינים לי גם במקצת… היום הרגשתי כי לבי, לב-משורר פעם בקרבי… יש שהנני נסחף אל תוך החיים הפשוטים, רודף אחרי עני[י]ני-נערות בכל חֹם נעורי[י],… משתדל להתקרב יותר אל החיים המעשיים, לא כן היום איזה רגש של אחר תקפֿני. כל חמדות-נעורים לא משכֿו את לבָבי, יחידי חפֿצתי להיות עם מחשבותי[י], מחשבות משורֵר. כי מה לי ולעני[י]ני-החיים של הפעוטים הללו שחוג מבטם כל כך צר, שח שא[ו]פק דמיונם כל כך צָר?…

איזה רגשות אידיאליים, נשגבים מ[י]לאו את רוחי, רגשי-דָת, רגשי-לאום, וגם רגשות פרטיים על מצב-פרטי אבל נעלים ונשגבים… ואל כל הרמוני[י]ת-הרגשות הא אלו ועוד המון שלא אוכל לכנותם ולזכורם, נלו[ו]תה גם הדאגה העמ[ו]קה הנוקבת למבצ למצב-משפחתנו הנוכחי המר, וכל זה התלכד להרמוניה שלמה, שלא יכלה להתרקם בתוך נפשי בחברת-אנשים, רק בשבתי ובהתהלכי בדד, יחידי. [103] וראה נא פלא, מה רב הש[י]נוי שבא במהלך-נפשי. אין זאת כי אמנם ניצוץ של משורר-מרגיש מהבהב בקרב נפשי פנימה: הן לפני ימים מועטים כבר חליתי במחלת-האהבה, לא עצרתי בעד פחזנותי היתרה והרבה צער גכבר גרמה לי אותה הנערה. והיום היעלה אף צל של רעיון במוחי ע"א [על אודות] התקרבותי לכל [ה]מין היפֿה?… ואם “היא” כנראה התקרבה אלי[י][,] ד[י]ברה על לבי[,] למה כה קודר אני ועצוב, למה לא משכתני אליה? בוהן לפני ימים מועטים הייתי נתון יום אחד במצב-נפשי מדֻכא רק בעבורה?… ולא שמתי היום לב אפילו אליה?… כי שו[ו]א דרך הפחזנות ושומר נפשו י[י]זהר מדרכה…

הנה גם אחי זה הקודר והעצבן התמידי ובפרט במצב כזה הנוכחי, גם הוא ראיתיו נסחף קצת עם זרם החברה המקומית, מראה פנים לעלמות וכו'. הנה גם הוא, ואנ[ו]כי – במריי עמדתי, כל אלה לא לקחו את לבבי. לב שטתי בדמיוני בעולמות אחרים, יותר נעלים.

*

בהרגישי בי את המצב-הנפש הזה, זה ימים אחדים עלה ברעיוני לכתוב שיר בשם: “לַחוֹלְמִים”, שיצי[י]ן את מהותם של החולמים בחברה האנושית הפזורים זעיר שם זעיר שם ובודדים הם וערירי[י]ם, כזרים תועים המה ובקרבם פנימה י[י]שאו עולם עשיר רב-הגו[ו]נים, אך זרים הם לאנשים הסובבים אותם, ואין פוקדם ואין מבינָם,… התחלתי את השיר מחזיקה עדיין רק שתי שורות.²¹⁰

*

התגבר אצלי בימים האחרונים רגש-דָתִי כביר, שלא הרגשתיו עדיין מימַי. איזה שירה קדושה, שירת-תפ[י]לה לאל[ו]הים, אל[ו]הי-ישראל, לאל[ו]הי-ציון, – תוססת בקרבי פנימה.

כל מה שאני מתעמק יותר במהות-נפשי אני שומע יותר את צלילי השירה, שירת-התפ[י]לה הנשגבה לאל[ו]הי-החיים. אוהב אני, לְכַוֵן בתפ[י]לתי בב[ו]קר, בב[ו]קר, ולשפוך שיחי בתפ[י]לה לפני ר[י]בון העולמים, עם ערבית בעצבות אתפלל תפ[י]לת ערבית, ונפשי כ[ו]לה תפ[י]לה, תפ[י]לה, תפ[י]לה זכה טהורה לבורא-העולם[,] לר[י]בון כל היצורים, ולמנהיג העולם שאחד הוא, – ואין שני לו, והוא הפוקד על בריותיו. שירה, שירת-דת נשגבה ממלאה את כל ישותי!… [104] ובי[ו]שבי בדד היום לפנות ערב בבית שלמה בורשטָק, ואכלתי מן הע[ו]גות ששמו לפני[י], וזכרתי כי בשעה [זו] היה אבא היקר מזמר את נ[י]גוני-השל[ו]ש-סעודות הנעימות,²¹¹ והתחלתי גם אני לזמר… חפצתי להציג לפני[י] את הכ[ו]ל, ובלחש זמ נ[י]גנתי לי את הזמירות הנעימות, נ[י]גוני של[ו]ש-סעודות[,] ונפשי נמלאה איזה עצב עוקץ וחרישי, ואיזו עדנת-דת ענ[ו]גה מלפ מלטפת וכאב-ז[י]כרונות צובט… כה ז[י]מרתי לי, ולבי הה! אֵי עט תצי[י]ר את המתרחש בה, אך הנה באו נכנסו לבית שלמה החברה, ונגינותי[י] נפסקו, הפריעו בעדי,[.] עת בדד הייתי, ח[ו]פשי היה רוחי, ועתה באו והפריעו…

הפסקתי, לדאבוני, את נגינותי[י]. נכנסתי אל החדר השני שלא יפריעו לי, אל החדר השני והתפללתי תפ[י]לת-ערבית…והתפ[י]לה כה נעימה מקסימתני מושכת את לבי והנוסח כה עגום ונעים:… "גוֹלֵל אוֹר

מִפְנֵי חֹשֶׁךְ, וְחוֹשֶׁךְ מִפְנֵי אוֹר; מַעֲבִיר יוֹם וּמֵבִיא לָיְלָה

– – ד' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.. אֵל חַי וְקַיָם תָמִיד יִמְלֹךְ עָלֵינוּ

לְעוֹלָם וָעֶד – בָרוּךְ אַתָּה הַד' הַמַעֲרִיב עֲרָבִים".

אל חי וקי[י]ם! מל[ו]ך נא תמיד, תמיד עלי[י], והשפיעה [ה] עלי[י] מהודך הנשגב, הנאצל והנעלה! – –

*

כמה קשים, הוי קשים, הם חבלי הב[י]טוי. הן כה עשיר, כה רב-הגו[ו]נים, היה היום מצב-נפֿשי. והאם מסרתי ממנו אף ברק אחד אף צל חלש? קמ כמה עשיר הייתי היום ברוח! וכמה דלה ובלתי-מספיקה אף במקצת מן המקצת היא רשימתי הנוכחית על מצב-נפשי זה…

* * *

ליל יום ב‘[,] כ’ טבת, תרע"ו, בתקופֿה הנוראה[,] בכפר הובין [26 בדצמבר 1915].

לא חשבתי עתה לרשום כלל. אך הבה וארש[ו]ם את המ[י]לים המעטות הבאות. הן לבי כה מר, כה נדכא. ארש[ו]ם מה שאפשר. מצב-נפשי כמו שכבר הזכרתי ברשימות הקודמות – הולך הלך ורע בימים האחרונים, ואין לך יום שלא [שלא] שצערי ויגוני לא יהיו מרובים [מ]של חברו. מרה שחורה קשה ונוראה נסוכה עלי[י]. נזכר אינ אני, במצב הורינו וכל משפחתנו היקרה – ולבי כלה מר[ו]ב צער. היכן הם? מה שלומם? היש להם מה לאכל? היש להם כ[ו]ח לסב[ו]ל את הצער הנורא לרגלי הפירוד שבינינו שאין יודעים זה מזה? [105] ושבעתי[י]ם יֵרֶב צערי, ושבעתי[י]ם תדֻכָא נפשי, בז[ו]כרי, כמה רחוק עדיין הקץ למלחמת-הדמים, ומי יודע עד מתי כה נחיה ולא נתראה עם כל יקירינו? יום עובר אחר יום, שבוע אחר שבוע, הזמן לא יעמוד, לאט לאט מתחילים להרגיש בהכנות חג הפסח, ובש[ו]מעי את שמע החג הזה – שערות ראשי תסמרנה מפחד ומצער. הה, רבש"ע! [ריבונו של עולם] ואנו? הא[ו]מנם נתגלגל בנכר?! והורינו היקרים? – – – וקץ המלחמה הא[ו]מנם כה יתרחק?! והרהורים קשים ומחשבות נוראות אינם נותנים לי מנוח, וי[י]אוש מר ועוקץ גוזל מנוחתי. הה! אלי, אלי[,] אֵי כ[ו]ח לסב[ו]ל כה הרבה? ואיך לא יתפלץ הלב מר[ו]ב כאב וצער? – –

והנה כתבתי, הלילה, שיר ז[']רגוני²¹² המביע את כל מצב-נפשי הנורא, את געגועי[י] החזקים להורינו ולמשפחתנו, וי[י]אוש מָר ונורא.

אפשר שעוד אשוב לדבר ע"ד [על דבר] שירי זה ביומוני.

* * *

ליל יום ג'[,] כ“ח טבת, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [3 בינואר 1916].

זה כשבוע ויותר שלא רשמתי כלום ביומוני, והיו אצלי דו[ו]קא ימים כאלו, שהרבה היה לי לרשום ממצב-נפֿשי. אך מס[י]בות שונות לא רשמתי כלום.

הנה מן השבוע שעבר בא ש[י]נוי במצב-נפשי בנוגע לרגשות נעורי[י][.] הנה ברשימותי[י] הקודמות כתבתי על רגשות-נעורי[י] המתפרצים, שלמרות החיים הקשים והטפלים, – הם מנסים להתפרץ ותובעים את שלהם, – ובמקומות אחדים צי[י]נתי גם איזה נ[י]צחונות שנ[י]צחו… אבל אחרת אחרת [כך!] הוא עתה מצב-נפשי ובי[י]חוד לפני בימים האחדים הקודמים. איזו רוח אחרת נכנסה. איני יודע אם אמנם תל יד תלאות-הזמן בזה או לא: – נכחד כל רגש-נ[ו]ער בלבי, כָבו, סַפו, תמו כל חמדות-נעורַי[י], התחלתי להתי[י]חס בבוז ובג[ו]על-נפש פשוט לכל מיני נערות ואהבות… הרגשתי בי איזו א[ו]מץ לב מיוחד העומד למעלה מעני[י]נים פעוטים כאלה… פשוט נהפכתי לאחר. וכמו אות-קלון ומזכרת-עו[ו]ן יה תהיינה לי הרשימות האחדות ע"ד [על דבר] התי[י]חסותי לז. ב. שמר[ו]ב פחזנותי, כתבתין ונתתי להם [להן] מקום ביומון ובלבבי, אם אמנם אך לימים אחדים. אך לעולם לא אסלח לי על פחזנותי זאת. אינני מרגיש עתה שום עני[י]ן לת לעני[י]נים שכאלו. בנוגע לזה יכ[ו]לתי אמנם לשיר את דברי-שירי “בַנֵכָר”

וְעַתָּה כְּזָקֵן-בֶן-שִבְעִים הָיִיתִי…

*

[106] רוחי והגיגי[י] – נמשכות [נמשכים] עתה לעבר אחר: להורינו ולכל בני משפחתנו היקרים. געגועים עזים ולוהטים יש לי אליהם. וחושב אני ורק בהם שיחי והגיגי[י] כל הימים. שערות ראשי תסמרנה, י[י]אוש קשה ודאגה נוראתה תוקפים אותי בז[ו]כרי את “הסך-הכ[ו]ל” שלנו. אין בית, אין רכוש, אין כל – אך בכ"ז [בכל זאת] הייתי מוַתר כבר על כל זה, הייתי שבע-רצון לוּ רק זה היה לקרבן וכ[ו]לנו נ[י]שאר חיים, שלמים ובריאים, ולהתראות יחד. אהה. מתי יגיע היום ההוא? יש שיב[ו]א אחד ושמועה בפיו: כי יש תקו[ו]ה לשלום. והלב מתעודד קצת, חלומות ותקוות יתגנבו אליך[,] יעמודו עליך וחרש חריש ינסו לנחמך ולעוררך… והלב מנסה להתעודד ולקוות…

הוי, אבינו שבשמים! רחם כבר על עולמך ובריותיך!…

* * *

ליל יום ד'[,] ערב ר“ח שבט, תרע”ו, בתקופה הנוראה, הובין [4 בינואר 1916].

לא חשבתי כלל לרשום עתה. והרבה התי[י]שבתי אם לרש[ו]ם את הדברים שיב[ו]או להלן או לא. כי קשה לי אפילו לחשוב את הדברים ואכל שכן להרציאם [להרצותם] בכתב. אך ההכרה כי הכ[ו]ל צריך להֵרָשֵם ביומון, בתור ראי נאמן לחיי – נ[י]צחה[,] ואני יושב לרשום את דברי[י] דלהלן.

ברגע זה אני מניח מידי שיר חדש שנגמר שגמרתיו עתה, ושהתחלתיו אעוד אתמול בלילה. השיר נכתב עפ"י השפעת מצב-נפשי בימים האחרונים. יש שאשב לי בדד ואהרהר ואעמיק לצל[ו]ל בחידת-החיים הסתומה, ותוצאות הרהורי[י] אלו הן – “הבל-הבלים, הכ[ו]ל הבל” רואה אני חיים של עמל, תקו[ו]ה, עבודה ותקוות, אך למה כל זה, אם לסוף בא המו[ו]ת ומפסיק את הכ[ו]ל? למה כל החיים, אם המו[ו]ת אורב להם ומנצחם?… ומה יתרון לאדם מן הבהמה?… כמוהָ כן הוא י[י]בֹל באדמה, אך לבהמה טוב יותר בחייה. לא הרגישה מאומה חוּץ מחייה, ועד הרגע האחרון של חייה לא תדע תהרהר על המו[ו]ת ולא תדע מי הוא, והאנוש עמל עובד עָמֵל, בונה, יוצר חושב ומהרהר – ומותו כמות הבהמה… ולב נ[י]תן לו להרגיש ולחוש במו[ו]ת הנורא הזה… ולמה עמל החכמים, היוצרים, הלוחמים, הבונים, עמלם י[י]גוז, הם יבלוּ באדמה, ומעשי-ידם מתחלפים ולובשים צוּרוֹת אחרות. ולמה כל זה?… על קבריהם יח ירקדו חיים אחרים, ואחר כך ירקדו על החיים קברות-החיים האלו, חיים אחרים[,] וכן הלאה הלאה… ומה נוראה הטרגדיה הזאת! ומהו סוד החיים האלו? ואֵי גבול הנצח? הא[ו]מנם הכ[ו]ל כה פשוט, וכה כמוס?….. [כך!] אגוז קשה היא חידת-החיים, כנראה רבים נ[י]סו לפצחו ולא עלתה בידם, ולמה אתעמק אני הפעוט בחידה הנפלאה הזאת? [107] ולמה אני נותן למחשבות השחורות האלו לעלות במוחי? הן רק “מרה שחורה” קשה תתקפֿני על ידן. אך המחשבות בעצמן הולכות ומשתזרות בחוטי מוחי ויש רגעים שאינן נותנות לי מנוח…

עפ"י השפעת-מחשבות אלו נכתב שירי האחרון. בו אני עדין[,] רך[.] בימי הילדות והנֹער הם הימים הכי-מא[ו]שרים בחיי האיש. אז אין רע[,] אין י[י]אוש[,] אין ספק ואין גם מו[ו]ת, רק טוב[,] תו[ו]ם ואמונה וז[ו]הר אין קץ… ואחריהם באים ימי הבחרות ובהם חלומות ותקוות נכזבות, אהבות-שו[ו]א, כ[י]ליון בשרים[,] המכאיבות המחללות [ים] גם את הנשמה וגם את הגו; אחרי שנות הבחרות באים ימי המשיכה בע[ו]ל החיים הקשה, ומלחמת הקיום הכבדה, לבקש לטרף בלי מנוח ולהיות שבוי ברק הכסף המעו[ו]ר באין חלום וחזון רענן למוח וללב היבשים… ואחרי השנים האלו שנות זקנה ושיבה בשעה שאש החיים הולכת ודועכת ומו[ו]ת נורא עומד מ[ו]כן לבל[ו]ע שנות עשרות שנות [שנים]. כך קשים ימי הראדם הקצרים, ורק בראשיתם מהיל שמש ז[ו]הר הם [על] ימי הנֹער והילדות – אך חולפים הם מהר הימים האלו ככוכב הנופל מרקיע לתהום, כברק מבריק וכעשן פורח. זה ת[ו]כן שירי.. – –

*

ומא[ו]ד צר לי על שאני [שאני] נותן לשהרהורים כאלו עולות [עולים] במוחי. ושירים כאלה נכתבים אצלי. אך תרופה אחת יש לזה. וחֵיק אחד יש לה[י]חבא מן המחשבות השחורות האלו והוא – הרגש הַדָתִי. [“]ונ[י]בט מסביב והנה צר ח[ו]שך – ופנה למעלה” –²¹³ כמד[ו]מני שכן הוא פתגמו של ה. צייטלין,²¹⁴ ועד כמה יפים ונכונים הדברים האלו. הבה אי אשתדל גם אני להחביא את ראשי בחיק הרגש הדתי ואז יִרְוַח לי. אך הרבה השתלמות פנימית וטבעית, והצטרפות רבה פנימית והשתכללות – “תשובה” בלשון הדת – אני צריך עד שאגיע למדרגה זו. אך הבה ואחתורנה [ואחתורה] להגיע אלי[ה]!…

* * *

ליל יום ה', ר“ח שבט, התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [5 בינואר 1916].

במצב-נפֿש קשה אני נתון. קשה לי מא[ו]ד. אין כ[ו]ח לסבול. מחשבות שחורות ונוראות חולפֿות בלי הרף במוחי. מחשבות כל כך נוראות, שאיני רוצה אף להעלותן על הַנְיָר. צערי נורא, י[י]אושי קשה. ולא עליו על מצבי אני דואג ומצטער – נפשי ורוחי להורי[י] ולכל משפחתנו היקרים ולמצבם. ר[י]בונו של עולם! תן לי כ[ו]ח לסב[ו]ל את כל הצער והממר[ו]רים! ושים קץ לח[ו]רבן-העולם הנורא! והח[י]ה את כ[ו]לנו. ונתראה נא בשלום, [“]ונודה לשמך הגדול!”²¹⁵

* * *

[108] ערב שבת[,] ב' שבט, תרע"ו[,] בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [7 בינואר 916].

הרפש בחוץ גדול עמ[ו]ק עד מא[ו]ד. גשם יורד, רוח-קרה נושבת, ובלילה חשכת-מצרַיִם מסביב. ואנ[ו]כי הן אוכל אצל יחזקאל, ויָשֵן אצל שלמה, ומפני שאי אפֿשר ללכת בלילה בפֿרט ב בחצאי-ערדלי[י]ם, לכן החלטתי ללכת בעוד יום לבית שלמה וכמובן לאכ[ו]ל אצלו. מפני שלא-נעים לי מא[ו]ד ללון בבית יחזקאל, מפני ששוכבים אצלו ליש[ו]ן במוקדם, ה“נכרית” באה ומכבה את המנורה, וליש[ו]ן איני חפץ ולכן שוכב אני עת רבה על המשכב – ובין כך המחשבות הנוראות שאני כל כך רוצה להשתממט מהן עולות במוחי. אך גם לא נעים היה לי ללכת מבית יחזקאל בערב שבת לבלי לאכ[ו]ל אצל[ו] את סעודת ליל השבת. אך הס[י]בות האמורות ועוד ס[י]בות פנימיות – נ[י]צחו, וכשבא לשם שמואל בורשטאק הלכתי יחד עמו הנה לבית שלמה (במקום שאני רושם עתה את רשימתי) והנה כשבאתי עתה נדמה לי כי (או אולי באמת הדבר ככה) כי הכ[ו]ל מביטים עלי[י] בהתרעמות כי באתי במוקדם להפריע ודבר זה מכאיב את לבבי עד לכאב נורא. – – ונד ואהרהר לי למה הלכתי משם? הן שם היה לי יותר טוב!… ולמה נואלתי לבֹא הנה?… אין מנוחה בקרבי. איני מוצא לי מקום. כשבא אני הנה מצטער אני שהלכתי משם. הולך אני לשם ונדמה לי כי פה יותר טוב. רוחי פזורה ואי-סדורה. כן. “אבוי לו [להם] לבןנים שגלהו מעל ש[ו]לחן אביהם וכו[']”…²¹⁶

אל נא אשכח כי ב“נכר” אני, בנכר! וק ואת הנכר הזה צריך אני עוד לחשוב לטוב – – – ובלב נדכא, וברוח כבדה אבכה במסתרים, ולבבי י[י]קרע לגזרים:

אַיֶךָ [כך!] אִידִילְיַת הַזֹהַר?

אַיֶךָ קֵן מוֹלַדְתֵנוּ?

הֲאֻמְנָם לָנֶצַח כְבָר חֲלָפְֿתֶם

וְשֵׁנִית כְבָר לֹא תִפְקדוּנוּ?²¹⁷

וי[י]אוש נורא תוקף את לבבי. וצבת-היג[ו]ן צובטה את נשמתי בכל ת[ו]קף יכ[ו]לתה. הנה כך הם ערבי-השבתות בנכר. אוי ואבוי לנו!

* * *

ליל יום ה‘[,] ח’ טבת [שבט], תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [12 בינואר, 1916].

כל השבוע לא רשמתי כלום. מדוע? לא אדע בעצמי. הן היו אצלי רגעים כאלו שראויים היה [היו] לה[י]רשם עפ"י [על פי] ת[ו]כנם בכל רגע ושעה. והנה עתה אביא קצת בזה מת[ו]כן שבוע זה.

[109] לא אזכור באיזה יום היה אם הראשון[,] השני או השלישי של שבוע זה, אותו היום ששמעתי פרוסת-שָלום [פריסת-שלום] מעיָרתנו מלינוב מקום מטעו שֶל קן-מולד[ת]נו, ועפ“י פ”ש [פריסת שלום] זו נודעתינו, אם אמנם ידיעה בלתי ברורה כל כך, כי ביתנו, קן-מולדתנו קַיָם עודנו ועומד על תִּלו.

את כל זה שמענו מפי פקיד-צבא שיושב במלינוב. אעפ“י שכלום לא תוסיף לי פ”ש זו, כי עתה לא הבית אצלנו העיקר כי אם בונָיו… כל הגיג[י]נו והרהורינו רק ע“א [על אודות] הורינו וכל משפחתנו היקרים ושלומם; אעפ”י שגם אם אמת בפי השמועה כי ביתנו עדיין קי[י]ם הוא – אך היעמ[ו]ד גם להבא ק, אם עי[י]רתנו נמצאת כ[ו]לה בסערת-מלחמה – אך בכל זאת איזהו חמימות מ[י]לאה את כל קרבי[י] בקבלי

ובש[ו]מעי ע"א [על אודות] עי[י]רת-מולדתי; איזה רֶגֶש-הנאה מיוחד במינו מ[י]לאַני ברגעים האלוּ, חמימות של מולדת התמוגגה בכל אֵבָרַי; אך רק רגעים אחדים[,] רק רגעים נמשך מצב-נפֿש כזה. והאם יכ[ו]ל הוא להתמַשֵך יותר? – – –

*

ושלשום ק[י]בלתי עוד פ“ש מאת רעי לרעיון ולרוח היחידי ירמיה מיסלֶר. וכך היה הדבר: באו הנה יהודים ברסטצקאיים, ובלילה ישבתי ושוחחתי עם אחד מהם, שאלתיו אם יש בברסטיצקה יהודים מלינובאים, והשיבני כי יש שם מקצת, וגם בבורָמָל יש מהם, וכי אצלו היה עלם אחד מלינובאי, שבשנה שעברה היה מביא לו סֻכָר. תכף הבנתי שזהו אֲחִי-ירמיהו – יענק’ל. ואמנם עפ”י הסימנים שנתתי לו וע ליהודי וענה עליהם בחיוב – זהו באמת. והנה הוא מספר לי גכי גם אחיו בא עִמוֹ. שאלתיו אם אחיו צעיר או גדול ממנו וענני כי גדול. אז תכף הבנתי כי זהו ירמיהו.

ומה מא[ו]ד נכספתי להתרָאות עמו! בשעה קשה זו ונוראה, עת הלב דָוֶה וכואב כל כך, הייתי רוצה לשוחח שעות אחדות עם רעים כמוהו. אך איך אפשר עתה לנסֹעַ ולהתראות. ולו לכל הפחות הייתי יכֹל להחליף אתו מכתבים.

הנה ככה נפזרנו, ככה נפ[ו]צ[ו]נו לכל עבר. הה, אל אדיר! עד מתי עוד תהי ידך נטויה על העולם העלוב הזה ולא תרחמֹה (תרחמוֹ]?!

*

והנה גם היום הי[י]תה לי פגישה עם אחד ממכרי[י] הטובים בֶרְגֶר²¹⁸ תלמיד הישיבה האידישאית, הגר סמוך לברסטיצקה, שהתו[ו]דעתי אליו בדובנא בחברת רויטמַן.²¹⁹ עלם צעיר, עברי מעניֵן שמצא מא[ו]ד חן בעיני[י]. וכך הי[י]תה פגישתי עמו היום: – עודני יושב בבית משה בורטניק ומלמד את הילדה נחמה, ודרך החלון עברה עגלה שעמדה אצל יעקב בורטניק, זהבה הביטה בחלון ואמרה כי זוהי עגלה יהודית. הבטתי גם אני בחלון ונדמה לי כי זהו [110] ברודער²²⁰ מברסטיצקאי, ונכנסתי תכף לבית יעקב ב. [בורטניק] להתראות עמו, כשנכנסתי הכרתי ושמעתי את הכרתי תיכף עפ“י הקול כי לא ברודער הוא זהו. וכשהבטתי בפני האיש הכרתי תיכף את מכירי ברגר אעפ”י שאז היה לבוש בחליפֿת-בגדים יפה, ובמגבעת-תבן, ועתה היה מראהו כעגלון פשוט עפ"י בגדיו, בכל זאת הכרתיו תכף אך הוא לא הכירָני. הוא נסע ללוצק. לשוחח עִמי לא היה לו פנַ[א]י ובין כך נתקלקלה אצלו העגלה וצריך היה לעמֹל בת[י]קונה, ויבטיח כי כשיחזור יסור לשעות אחדות אלַי.

וכמה נעימות לי פגישות כאלו, כמה טוב הייתי מרגיש את עצמתי [עצמוּתי?] בין רעים כאלו.

*

פ“ש [פריסת שלום] מעי[י]רתנו; השמועה ע”ד [על דבר] י. [ירמיהו] מיסלר;²²¹ פגישתי עם ברגר, הכ[ו]ל נתארע בשבוע הנוכחי. ואולי כבר יתחילו מעתה הטוב והשלום? אולי הם אלו הנ[י]צנים הראשונים?! ––––

אך אחרת, אחרת לגמרי אחר הוא עתה מצב-נפֿשי. מצב כבד ונורא, י[י]אוש עמ[ו]ק בלי תהום ויגון קורע הלבב לגזרים, יענוני עתה בלי חשך. שמועות רעות מגיעות ממצב-היהודים בר.²²² ומי יודע את הנעשה שם אצל משפחתנו היקרה? הה, מי יודע מה שלומם וחייהם? הוי אל רחמן! תן כ[ו]ח לנו ולהם לסב[ו]ל את הכ[ו]ל בשלום! ושים קץ לח[ו]רבן הנורא! וכצל אני מתהלך קודר, משמים, מע[ו]נה ומד[ו]כא[.] הוי אלי אלי. קשה מנש[ו]א!

ליל מוצש"ק [מוצאי שבת קודש] י“ז שבט, תרע”ו, בתקופה הנוראה, הובין [22 בינואר 1916].

יותר משבוע ימים עברו שלא רשמתי כלום ביומון. ולא מפני שלא היה לי מה לרשום. בכלל בימים האלו, אין אצלי אף יום אחד שלא י[י]תן ח[ו]מר לכתיבה. בלבבי יתוסס תמיד… וּלוי ותמיד אם ישבתי לכתוב היה מה לכתוב. צערי כל כך עמוק, יגוני כל כך גדול, וכאב־געגועי[י] כל כך נורא – שכמה שאני כותב אודותיהם – איני מביע אף את מקצתם, ולא מפני ח[ו]סר־חֹמֶר לא רשמתי, כי אם מתוך עצלות של צער וכאב פנימי, התוקפֿת אותי כמעט בכל הימים האלו[.] כל היום אני טרוד, ובהגיע הלילה אני יכ[ו]ל לקר[ו]א, לכתוב[,] אך איזה מין עי[י]פֿות פנימית נופלת עלי[י], ומשכרת אותי, ומניעה [ומניאה] אותי מעשות דבר, ויושב או שוכב אנ[ו]כי רק [111] ומהרהר, מהרהר, חושב, עובד המ[ו]ח בלי הרף, עובד ועמל… וגם ברצוני לעשות דבר מה – איני יכ[ו]ל להתעורר מעצלותי או מעי[י]פֿותי המש[ו]נה התוקפֿת אותי.

כן[,] זוהי עי[י]פֿות של סובל, נענה ונדכא שאין בו כ[ו]ח…

ומפני סִבָה זו איני ממשיך את שירי הגדול שאני כ שהתחלתי לכתוב מחיי הנוכחי[י]ם (מעין פואימה לירית)²²³ אך מקו[ו]ה אנ[ו]כי להמשיכו ולג[ו]מרו. הנה אשפוך את שיחי ורוחי בליריקה! אם יש בי ניצוץ דַל וקטן של משורר עֲנָק־החיים – הבה אתן ב[י]טוי לרגשותי[י] התוססים בלבבי, ולמחשבותי[י] שאינן נותנות לי מנוח. ואם אי־אפֿשר לי להביע את כ[ו]לן, – אביע את מקצתן.

*

ביום הרביעי או החמישי של ש“שעבר השבוע שעבר שלחתי ע”י השו“ב [השוחט ובודק] הבורמלאי שהיה פה – מכתב לירמיהו, אעפ”י שמסֻפק עדיין אני אם אמנם נמצא הוא בבורמל, אך בכל זאת, אולי באמת ישנו שמה. ומה מא[ו]ד התענגתי לולא [לוּ] ק[י]בלתי את תשובתו, והייתי יכ[ו]ל להחליף אתו מכתבים. רֵע קרוב זה שגם בשנים שעברו הי[י]תה נעימה לי חברתו עת שוחחנו יחד על כל העני[י]נים הקרובים ללבבינו [ללבבנו] – גם עתה היה ממתיק קצת את כוס מרורי[י] המלאה…

*

הוי, כוס המרורים זו! על כל גדותיה היא מלאה, ו אין מפלט[,] אין מחבוא מן הצער והכאב הקשים הלוחצים והמענים אותי בלי הרף; אין מנוס מהמחשבות הנוראות החולפֿות במוחי.

הה! לוּ יכלתי יכ[ו]לנו להודיע להורינו ולכל משפחתנו היקרים משלומנו, והם לנו משלומם!

*

בימים האחרונים התעוררה גם גחלת־אהבתי־הקדומה, אהבתי הקדומה, בת קן מולדתנו ועי[י]רתנו הקטנה; גחלת אהבתי הראשונה וגם האמתית; נזכרתי איזה רגש געגועים טמיר וצנוע מתעורר בלבבי בז[ו]כרי את דבורה הנעימה. בין כל הצרות והדאגות הנוראות הממלאות את לבבי, בין כל מחשבותי[י] הקשות שאני מהרהר וחולם לכל בני ביתנו ומשפחתנו היקרים – הופיעה גם היא לפֿני[י]. החביבה! התדע כמה ח[י]בה ירחש לָה [112] לבבי, פה בנכר[,] למרות כל שהוא סובל, סובל בלי הרף ומנוח… התדע כי אהבתִיה באמת, כי אהבת־שו[ו]א לא תוכל להתקיים זמן רב כל כך, וגחלתה לא תוכל להתלקח בכל פעם אחרי ימי הִבְהוּב וכ[י]בוּי?

התעוררה גחלת־אהבתי הקדומה, אהבתי הראשונה, וכמו שיקר לי וקדוש כל עברי שהיה לי בבית־אבא, בקן־מולדתנו ובעי[י]רתנו השקטה[,] ונפשי כלה ומתגעגע אליו בלי הרף – כך יקר לי וקדוש ז[י]כרון־אהבתי זהו, שהכתה ש[ו]רשים בלבי זה כבר, והם עדיין מתקיימים בע[ו]מק לבבי, – ומתגעגע לה בכל לבי…

התעוררה גחלת אהבתי הקדומה, אהבתי הראשונה!

* * *

ליל יום א'[,] י“ח שבט, התרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [23 בינואר 1916].

לרשום לא חשבתי עתה כלל, אבל “יומוני” מֻנָח עתה לפני[י] על הש[ו]לחן, וכשהעיפֿותי עין בדברים האחרונים של הרשומה שלפני הנוכחית – לקחתי עטי בידי, למסור אודות עני[י]ן זה איזוה דברים אחדים.

עם ז[י]כרון־אהבתי הראשונה וכפי הנראה גם האמתית, – זכרתי בחטאי הקשה שאני בעצמי איני מוחל אותי עליו, ושאין לו שום כפרה, לדעתי – זהו חטאי הקשה שחטאתי לנפשי לפני ח[ו]דש ימים מר[ו]ב פחזנות ורוח־שטות, בתתי את עצמי לחשוב ולהאמין במעין אהבה כביכול!

איני חפץ אפילו לכתוב ולהעלות את הדברים ביתר ב[י]אור על דפי־יומוני, כי פני[י] מבושה וחרפה יאדמו בז[ו]כרי, למה יכלה להביא פחזנותי. כן, עתה אני רואה את כל הצד המג[ו]חך שבדבר, ויחד עם זה את הצד הט[י]פשי והאו[ו]ילי. לולא את פני יומוני אני נושא, ונותן ערך רב לכל דבריו בלי שום הבדל, יען כי כ[ו]לם מחיי הם ויכולים לשמש לי בתור ז[י] כרונים [זיכרונות] המנעימים לפעמים רגעים קשים בחיי האנוש – כי אז הייתי קורע מתוך ה“יומון” את הדפים האלה, ויחד עם זה גם את הדף הנוכחי, שאני מזכיר את חטאי זה. רוצה הייתי לע[ו]קרו לגמרי מיומוני ושלא יהיה לו חלק בז[י]כר[ו]נותי[י]… אך גם על זה הייתי מְוַתֵר, לולא יָתֶר [113] הדברים הנמצאים ברשומות הדפים האלה ע“א [על אודות] מצב־נפשי פה בנכר, רחוק מהורי[י] וכל ב”ב [בני ביתי] היקרים ומעֻנה־צער וגעגועים לגורלם וחולה־געגועים אליהם – כל אלה הדברים שהם אצלי בתוֹר “ק[ו]דש ק[ו]דשים” לא אוכל לע[ו]קרים מתוך יומוני, זה יהיה כא[י]לו אני עוקרם מתוך לבבי, ולולא הם, אין אצלי שום ספק, שהייתי קורע את הדפים הנ“ל לגמרי מתוך יומוני. אבל עוד אתי[י]שב בדבר ואפשר כי במקום “מיתת־קריעה” אדון אותם במיתת־”מחיקה",²²⁴ מה שלא יפריע לשאר הדברים. וחבל, חבל! גם לזכור את זה קשה לי…

*

וכל זה עלה עתה ברעיוני[י] בהעיפי עין על דברי הרשימה שלפני זו האחרונים [האחרונה]. בז[ו]כרה [בזוכרי] כי רק לה לדבורתי הנעימה אני מרגיש אהבה טבעית ואמתית ולא למעין אלה רק לה ולא לשום אחרת. ועל פחזנות רגעית וט[י]פשות־לב פשוטה בנות־הרגע – אין משגיחים. הן כל זה כעשן פורח. אך בכ"ז [בכל זאת] קשה זה לי גם בתור דבר רִגְעִי. סלחי לי אהבה טבעית ואמתית! אשמתי! הריני מודה בכל פי כי אשמתי! אנ[ו]כי לא אסלח לי את זה לעולם! אבל אַתְ סלחי לי!…

*

הה! מה שלומכם עתה הורים יקרים? מה שלומכם דודה, אחיות[,] גיסים וילידים [וילידים] יקרים? מה שלומכם כל בני־משפחתנו, קרובינו, יקירנו? ומה שלומך אתְ דבֿורה נעימה ויקרה? לוּ ידעתְ כמה התעוררה בי אהבתי אלי[י]ך!

הה! לוּ יכ[ו]לתי לדעת משלום־כ[ו]לכם, ולוּ יכ[ו]לתם אתם לדעת משלומנו.

* * *

ליל יום ד'[,] כ“ח שבט, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, בכפֿר הובין [1 בפברואר 1916].

זה כשבועי[י]ם שלא רשמתי כלום ביומוני. מדוע? – לא אדע בעצמי. כל היום טרוד אני וכשב וגם בתח[י]לת הלילה עדיין עסוק אנ[ו]כי ואחר כך טרם אפנה [אֶפָנֶה] כהלכה – מגיעה שעת הש[י]נה; ונשארה לך שעות קצרות לאיזו עבודה, וגם בשעות אלו אתה יושב[,] מהרהר וחושב, ואיזה עצלות שוררת עליך ואינה נותנת לך לעשות דבר־מָה.

*

[114] בימים האחרונים התגברה אצלי בדידותי[.] אין לי פה עם פי מי להתחלק עם ר[ו]שמֵי־נַפְֿשִי הפנימיים בפרט ועם רעיונותי[י] השונים – בכלל. אוהב אנ[ו]כי לשוחת בעני[י]נים ספֿרותיים ושאלות שונות המנסרות בעולמנו העברי אך פה אין לי כאלו שאוכל לשוחח אתם בעני[י]נים כאלו, מפני שידיעת השפה גרידא שיש להם, כמובן שאינה יכֹלָה לתת להם גם הבנה בַסַפְרוּת וכו'.

ולָכֵֿן מצטער אני מְאֹד שאחרי הפגישה הראשונה שנ עם מר בֶרְגֶר מליפיצ’יבקה א ואחרי הבטחתו לשוּב ולהשעות אתי שעות אחדות – לא ראיתיו עדיין, ואינו בא הנה;²²⁵ וגם את המכתב ששלחתי ע“י השו”ב [השוחט ובודק] הבורמלאי בשביל ירמיהו – נשאר בלי שום תוצאות. את המכתב שלחתי למיכאל שהוא בו[ו]דאי כבר ידע למי למ[ו]סרו – אך השו“ב [השוחט ובודק] מסר לי שמיכאל אינו יודע את הבעל שאליו המכתב שלוחַ וכפי הנראה שאינו ב”ב [בן־בַּית] ירמיהו בבורמל כלל, כי אם היה שם הא[ו]מנם היה קשה למיכאל למ[ו]צאו ולמס[ו]ר לו את מכתבי? אך הן לפי הסימנים שמסר לי היהודי יעקב גלבמאן²²⁶ מביריסטיצקה [מברסטצ’קה] – הרי אי־אפֿשר שלא י[י]מצא בבורמל, אם לא ירמיהו עצמו אז אחיו יעקב. אך בין כה וכה, מכתבי לא נמסר. וחבל!

*

בשבוע שעבר כתבתי דבר מעני[י]ן, מעני[י]ן בשבילי מצד ת[ו]כֿנו המיוחד. ברשימות “יומוני” הנוכחי בעת האחרונה, כבר הזכרתי פעמים אחדות על רגש הדת שנתחזק אצלי בעת האחרונה, רגש טמיר ונעלה הנוטע בלב הערצה ויקר לדת ולכל ק[ו]דשיה, וע[ו]קר מן הלב תפ[י]לה חמה לאל[ו]הי־ישראל בשעה זו הקשה.

ועל יסוד [זה] כתבתי מעין שיר בפרוזה, בע[ו]מדי לפני הדת ורוצה לחסות בצל כנפיה. הדבר הזה כבר נגמר כמעט. אך דורש הוא עדיין הרבה שכלול וע[י]בוד, ואחרי שאעבדו כראוי, – אפֿשר שאשוב לדבר עליו בתוך דפי יומוני.

כמו כן אני ממשיך לאט לאט את הפואמה הלירית שלי שת[ו]כנה לקוח מחיי הנוכחיים בַנֵכָֿר וממצב־נפֿשי הקשה בה[י]מצאי קרוע מהורי[י], אחרי שנהרס קן־מולדתנו ותועה פה כשה שתעה מן העדר.²²⁷

*

[115] בכלל מרגיש אני כי “עיקר” שלם עדיין אין לי. (מלבד אולי, במה שנוגע לציונותי ולאומיותי) עדיין אני סיר תוסס ורותח שהכ[ו]ל משמש שם בערבוביה זה עולה וזה יורד[,] זה יורד וזה עולה, זה נוטה שמאלה וזה – ימינה, והנה זה שנית שמאלה, וזה – שנית ימינה. מה שנדמה לי אתמול בתור דבר הכרחי, אוי [או] ראוי ומתאים למצבי – נראה לי למחר לט[י]פֿשי, בלתי־ראוי ומתאים, וכן חוזר חלילה. כל הרגשות עדיין רותחות [רותחים] בקרבי בלי סדר ואין העיקר מרגש ביניהם כלל… ולכן, בכ[ו]תבי איזה דבר במשך ימים, אפֿשר למצ[ו]א באותו הדבר המון סתירות ונ[י]גודים כי מה שכתבתי אתמול והיה בעיני[י] לטוב אני שוֹנֶה היום באופֿן אחר…

מה שהיה אתמול כל כך קרוב ללבבי – נתקררה קרבותו ביום המחרת, ואני נמשך אחרי אותו העני[י]ן שאתמול לא חפצתי לדעתו וברחתי ממנו…

והנה ברשימה הקודמת הטחתי דברים קשים כלפי “טעות־מוסרית” שטעיתי לפני כמה שבועות וכמה צער גרם לי חטא טעות זה [זו], הכ[ו]ל הכ[ו]ל כתוב ברשימה הקודמת בכל כך רגש נפֿשי ואמתי והנה עתה בא שנית אותו הרגש שכל כך התנגדתי אליו ברשימה הקודמת וברשימות אחדות שלפני זו. ועוד הפעם התחלתי להרגיש מין קורבה מיוחדת. 5.10.30.1²²⁸ סוף סוף עדיין צעיר אנ[ו]כי ולמרות פגעי הזמן רגשות הנעורים עדיין תוססים בקרבי. ואני יודע כי אפֿשר זה רק לימים מועטים[,] ואחר יתקפֿני רגש אחר המוּאר בכ[ו]ל, ומשיא אותי לעזוב הכ[ו]ל ולירֹק על הכ[ו]ל ולהתעודד עם צער לבבך הקשה.

*

בעת האחרונה נ[י]סינו באופנים שונים לשל[ו]ח מכתבים לב“ב [לבני ביתי] בברנובקה. גלויות אחד[ו]ת נ[י]סינו לשלווח דרך ברסטיצקאה; מכתב אחד דרך איזה “צלב־אד[ו]ם”, ועתה הננו שולחים ע”י חי[י]קיל וֵיץ מכתב ע"י “עזרה”.²²⁹ אם נתקבל או יתקבל אחד מכל אלו הגלויות והמכתבים – מי יודע?

הה! לו ידעו יקירינו משלומנו, ואנו – משלומם!

* * *

[116] ליל יום גב‘[,] ג’ אדר ראשון, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [6 בפברואר 1916].

כ[ו]לי משתומם ומתפלא לעני[י]ן שאני שאני ת מתעני[י]ן עתה בו. ועד כמה בלתי־קבוע רוחי, ואינו עומד על מקום אחד. הנה ברשימו באחת מרשימותי[י] הקודמות הטחתי דברים קשים וחריפֿים מלאים אמת ח[ו]פשית כלפי עצמי, על ח[ו]טאי חטא מוסרי קשה, בתתי לי להאמין ימים אחדים ב“אהבתי” לז. ב. וכמה הצטערתי על חטא זה, כמַה חפצתי לקר[ו]ע את אותם דפי ה“יומון” שנרשמו בימים האחדים של ה“אהבה” ההיא. אך לא יכ[ו]לתי אז לקֹרעם מפני שאר הדברים הנמצאים בדפים ההם, ובתור נקמה העברתי לכל הפחות קו[ו]ים אד[ו]מים בעפרוני האדום על אותם הדברים, כלומר: “לא היו ראוי[י]ם הדברים לה[י]כָתֵב”.

ועתה, ראה זה פלא נאחזתי שנית ברשת אהבה זה [זו] ובאון שבעתיים… עתה הקסימתני באמת ותִשְבְּ את כל לבבי… מרגיש אני ח[י]בה עזה אליה, ח[י]בה עזה כל כך… מבטה הנעים ילטפֿני כל כך… בת־צחוקה הבהירה – כטל על לבבי הכואב וכלה – כל כך נעימה לי כל כך. והיא אמנם כה טובה ונעימה, כה חביבה. והיא גם לי תאיר פנים. לא א[ו]מר, אם בי[י]חוד אלי… אך כמדומני שהיא מרגישה כבר בדבר… ובי[י]חוד מפני זה: אחרי שי[י]חוס[י]נו נתקרבו שנית כל כך, התחלתי לשוחח עמה לעתים יותר תכופות, ולאט לאט ג[י]ליתי לה על דבר שירי “פגישה”²³⁰ שנכתב עוד “אז” (בימי־אהבתי הראשונים) כמובן שלא אמרתי לה שהשיר ה[ו]קדש לה, והיא ב[י]קשתני מא[ו]ד שאראה לה את השיר הזה. אנ[ו]כי כמובן, דחיתי את בקשתה בא[ו]מרי שאת שירי זה אי־אפֿשר לי להראות, אך פעם כשהפצירה בי מא[ו]ד כתבתי לה את המ[י]לים האלו: “אבל אם השיר מ[ו]קדש לך, – הגם באופֿן כזה את מתעני[י]נת לקֹראו ואיך תתי[י]חסי אליו?” תשובתה הי[י]תה חיובית, והמ[י]לים האלו הן כבר הדגישו למדי[י] את מגמת־השיר… וכמ והבטחתי לה להראות את השיר הזה. אך למחרת כשהרהרתי היטב בדבר – נ[י]חמתי כי הבטחתי לה להראות את שירי. ואכתוב לה עוד הפעם כי ס[י]בות פנימיות מניעות [מניאות] אותי מלהראות לה את השיר – אחרי שהרהרתי היטב בדבר ושקלתי[ו] [117] לכל צדדיו ופרטיו. אך הוסיפֿה בכל בזאת ל[ה]פציר בי ובין כה הלך לבי ונמשך יותר ויותר אחריה, והחלטתי לתת לה את השיר הזה. ועתה אני אך רוצה אני לתת לה את השיר בצ[י]רוף הערה לברר לה את תמצית השיר ועפ"י איזה השפעה נכתב. וב[ה]ערהה זו אני עוסק עכשיו.

*

ויש, שאני מהרהר לעצמי: במה אני עוסק עכש[י]ו בשעת־חירום כזו?! ואיך אהין להתעני[י]ן עכש[י]ו בזה? הצרה כל כך גדולה, המחנק כל כך חזק. איך? ולמה?

אך יש אהרהר שדו[ו]קא מפני כל אלה איני צריך לתת שהצער והי[י]אוש יאכלו את לבבי כליל לנה ולמצ[ו]א חוק נאמן לנפשי הרצוצה והנדכאה.

* * *

ליל יום ב‘[,] ט’ [י'] אדר ראשון, בתקופֿה הנוראה, בכפר הובין [13 בפברואר 1916].

מעט מא[ו]ד רשמתי בימים האחרונים, אעפ"י שבכל היה יום הייתי יכול לרשום, וגם ח[ו]מר לא חסר לי. אך מפני שבכל השבוע לַנְתִי אצל יחזקאל מפני שרעי[י]תו דבורה לא נסעה, וגם הוא לא היה ברוב ימי השבוע בבית, – לכן לא יכ[ו]לתי לרשום כלום, וגם לכתוב לא כתבתי שם כלום, כי אין הבית ההוא מ[ו]כשר לי לדברים כאלו.

*

את שירי והערתי ה נתתי לה וק[י]בלתי עליהם תשובה חיובית, ובכלל התקרבו י[י]חוסינו מא[ו]ד בימים האחרונים. ויש שדבר זה גורם לי לרגעים שביעת־רצון, ויש שגורם לי איזה צער נסתר ויגון צובט…

[118] הנה למשל היום נמצאתי במצב־נפֿש קשה כל כך. הכ[ול], הכ[ו]ל העיק על לבבי. נוכחתי בערבוביה שהשולטת בקרבי כי תועה אני בין שבילים ודרכים שונים ומש[ו]נים ואיני מוצא דרך. תועה אני בין חידות ופתרונים שונים ונתסתבכתי בהם יותר מדי, ואני כל כך עי[י]ף, והכ[ו]ל בעיני[י] כה חסר־עני[י]ן וחִוֵר, גם האהבה גם הכ[ו]ל, מנוחה – אני רוצה. ולא באלה המנוחה…

אך בכל זאת לא יצאתי מרשתת [מרשת] ־אהבתי האחרונה שנלכדתי בה. ובפ[ו]גשי עִמָה – רגשות נעורי[י] יתעוררו בכל ת[ו]קפֿם …

*

ויש שעוד רגש זה מעיק על לבבי בכל ת[ו]קפֿו: בשעת־חירום נוראה כזו, בימים קשים ונוראים כאלו, עת העולם טובל כֻלו בים של דם ודמעות וצרות אין קץ, עת אני הוא האחד מהסובלים הכי קשים, בה[י]מצאי קרוּע מהורי[י] וכל ב"ב [בני־ביתי] היקרים, “קרע” קשה כזה שלא נדע כלום האחד מהשני – ובמצב כזה איך אָעיז להגות באהבה?

איך אעיז ללח[ו]ץ ידי אהובה?!

ואם גם רגש אחר קורא לי: רצוץ אני, נדכא אני ואני מ[ו]כרח לבקש תנחומים, לבקש קצת מפלט – אם גם רגש זה צודק במקצת[,] כ[ו]חו של הרגש הראשון עדיין גדול הוא.

* * *

[119] ליל יום ד'[,] י“א [י”ב] אדר ראשון, בתקופֿה הנוראה בכפר הובין [15 בפברואר 1916].

“סיר תוסס ורותח אני שהכ[ו]ל משמש שם בערבוביה, זה עולה וזה יורד, זה יורד וזה עולה” – בדברים אלו ומעין אלו צי[י]נתי את תְכוּנָתִי הנוכחית באחת מרשימותי הקודמות,²³¹ ואמנם כך הוא הדבר אצלי, “סיר תוסס ורותח אני”. רגשות שונים וסותרים זה את זה תוססים בקרבי, רעיונות, הרהורים סותרים חולפים במוחי, – ומנוחה אין בקרבִי, כל זה ידכאני, יְעַיְפֵני – וקשה לי. נוסף על צרותי[י] ומצבי הפרטי הקשה, נוסף על דאגתי הידועה והתדירה העוברת כחוט בין כל הרשימות ש“ביומון” הנוכחי – נוספֿותים עלי[י] צער ויגון כלליים, ומה מעיקים [מעיקות] על לבבי שאלות־חיים שונות, שאלות קשות, עוד מעמיק אני גם בחידת־החיים הכללית, ולבי קולט לתוכֿו גם צער זה… וקשה לי מא[ו]ד…

יש רגעים שאני נעשה קשה כצור, כל דבר לא יעני[י]נ[נ]י, לא יזעזעני, ובכ[ו]ל אני מואס, בכ[ו]ל, גם בדברים שהם לי לפעמים יקרים ואהובים, איזה רגש משונה תוקפֿני אז.

במצב מעין זה הייתי גם הלילה ולכֿן גם התי[י]חסותי לז. ב. רופפֿה לרגעים אלו, אך אחר כך יָשבה אצלי ואנ[ו]כי ג[י]ליתי לה קצת ממצב־נפֿשי, ככה ישבנו זמן רב ושוחחנו.

[120] הרבה ג[י]ליתי לה מתכונתי וממצבי, וראיתי והרגשתי כי שיחה זו ק[י]רב[ה] אותי אליה מא[ו]ד.

ואיך אני בעצמי מתי[י]חס לי[י]חוסינו ההדדים? באמת הייתי צריך לענות ולברר לעצמי את זה, אך לא אוכל לעשות את זה. יש שלפעמים כי “ערבוביה” אני[,] “סיר תוסס”… ולפעמים יש שאני מתי[י]חס לדבר זה ברצינות ובהתמכרות ולפֿעמים בב[י]טול ולעג לי לעצמי…

*

קשה נעשה היה אצלי מצבי הח[י]צוני בימים האחרונים והרבה אני סובל מפאת זה. יודע אני כי אשת יחזקאל, דבורה, מתרעמת עלי[י] בלי צדק שבימים שלא הי[י]תה פה לא ישבתי כל היום בביתה. אך מה א[ו]מר אני? – לי לא אין [כך!] מה להגיד, כי אם לבכות ולבכות במסתרים, אך הלב נתאבן, מקור הדמע יבש אצלי, וכך לבבי בוכה בוכה במסתֹר. כמו כן גורם לי הרבה צער הדבר, שבכל פעם כשר' [כְּשֶרַבּ] יחזקאל נוסע לאיזה מקום צריך אני ללון שם[,] מה שלא נעים לי ואיני יכ[ו]ל שם לכתוב ולקר[ו]א כלום.

*

מפני הש[י]נה התוקפֿת אותי אני מפסיק את רשימתי.

* * *

[121] מוצאי־שבת, י“ד [ט”ז] אדר שנ ראשון, תרע"ו[,] בתקופֿה הנוראה, הובין [19 בפברואר 1916].

את הכ[ו]ל הייתי רוצה לרשום, את הכ[ו]ל הייתי חפץ להביע בשלמות ובפרטות אך לבי תוסס בי כל כך, רוחי כל כך נרגזה על עצמי ואיזה רגש משונה כל כך תוקף אותי עד שאיני יכ[ו]ל לצמצם את כל מחשבותי[י] ורגשותי[י] ולהעלותן [להעלותם] על גבי דפי היומון.

*

כפי שנז שהזכרתי ברשימות הקודמות נעשו הי[י]חוסים ביני וביין [ובין] ז. ב. קרובים מא[ו]ד. התחלתי להרגיש אליה באמת רגש אהבה חזק מא[ו]ד, שיחותנו ההדדיות היו מלאות ח[י]בה ורעות, הגיעו הדברים לידי כך שהיא רשמה לי בפנקסי את הדברים האלו: “חביבי! אני אוהבת אותך וכו[']”.

אתמול אמרתי לה כי יש על הדברים שכתבה לי בפנקסי יש לי לשא[ו]ל שאלה אחת. חפצתי לשאלה כי בכדי לנסות אם אמנם י[י]חוסה אלי[י] בלתי מזֻיָף הוא רק לבבי, בי[ו]דעי א כי כי [כך!] לא פעם שמעה דברי־חלקות מפי אוהבים… אם אמנם לא ידעתי איך היא התי[י]חסה אליהם, ובחפצי לדעת את התי[י]חסותה האמתית אלי[י], חפצתי לשאלה שאלה זו: “אם את הדברים שכתבה לי בפנקסי, כתבה בפעם הראשונה בחייה רק לי, ומעולם לא כתבה ככה לאחרים? שאלה זו חפצתי לשאלה, בי[ו]דעי כי אם רק תשיבני, יָפִיץ זה קצת אורה על כל ה”עני[י]ן" בכלל…

והנה היום בצהרי[י]ם בה[ו]לכי אתה בכפר למקום שהצטרכה ללכת, חפֿצתי לשא[ו]ל אותה את זה. אבל להציע לפניה את השאלה פ בבת־אחת, לא מצאתי לנכֿון. וחפצתי בהדרגה ע"ח [עם חילופי?] שיחה להגיע עד השאלה הזאת, בתח[י]לה שאלתיה אם כתבה את דברים בפנקסי מע[ו]מק לבה בלי שום זיוף, – תשובת[ה] הי[י]תה חיובית. אחר כך שאלתיה הצעתי לפֿניה שתענה לי על־השאלה שכבר הצעתי לפֿניה באותהו לפנות הלילה כששיבנו [כשישבנו] יחד ושוחחנו בקרבת־רוח כל כך טובה: “אם התי[י]חסותה אלי[י] כאל כל מכיר, או כ התי[י]חסות של “בי[י]חוד”…[”]

ומפה התחיל הקונפליקט, שהוא מרתיח עתה את כל לבבי ולא בעצמי [ולא אדע] מפני מה, וגורם שאכעס על עצמי ולא אדע גם כן מפני מה.

[122] כשהצעתי לה שתשיב על שאלה זו, אמרה שאינה יודע[ת] מה לענות מפני שדורשת היא את השאלה הזאת לשני פָנִים. זמן רב התו[ו]כחתי עמה כי כו[ו]נתי היא רק אחת וכשתגיד [ושתגיד] לי איזו כו[ו]נות היא חושבת היא, אך היא לא חפצה להגיד לי. סוף סוף אמרה לי את הכו[ו]נה הראשונה: [“]אם מתי[י]חסת היא אלי[י] בתור חבר באותה ההתי[י]חסות כמו לכל חבר, או בי[י]חוד?” ואת הכו[ו]נה האחרת לא חפצה לי לאמ[ו]ר בשום אופֿן, אנ[ו]כי כמובן הבנתי תיכף שהיא חושבת “או לתור [בתור] אוהֵב”, ואחרי שהבטחתי לה כי באמת אני יודע את הכו[ו]נה השני[י]ה, בזה אמנם כו[ו]נתי בשאלתי. אמרה לי שעל זה כבר לא תוכל להשיב מפני שזהו כבר דבר נכבד וקשה. (ובצדק). נכנסנו אחר כך אל חדר המ[י]טות. כבר היה לפנות ערב. ישבנו אצל השלחן. ופה התחילו הרגעים הקשים שלא אצליח לתארם בזה ביומון.

אנ[ו]כי הכרתי תיכף בפקפוקה ובאיזה אי־רצון מאחר שהיה נ[י]כר על פניה החביבים. היא אמרה לי כי זוהי זהו שאלה דבר “נצחית” [“נצחי”] (ובצְדֶק) ואי־אפֿשר לה לענות עליה בחיוב. אמרתי לה אם השאלה הזאת כל כך נכבדה ואם הדבר כל כך יקר ורב־ערך – מדוע אנ[ו]כי לוקחו עלי[י], וענתה לי כי אצלי הדבר יותר קל, אך מצדה קשה הדבר להתגשמות. הגיעו הדברים לידי כך, שאמרתי לה שת[י]תן לי את שירי וההערה שהגשתי לה בחפצתי [בחפצי] לעיין שם באיזה דברים. כשנתנה, אמרתי שאני לוקח, באופֿן כזה, אם היא סרה ממני, את השיר ואת ההערה ממנו. היא התנגדה לזה בא[ו]מרה כי השיר כבר שלה הוא…

קשים מא[ו]ד היו לי הרגעים האלו, אנ[ו]כי ישבתי וד[י]ברתי אליה דברים שונים שלא אזכרם בב[י]רור בכדי להעלותם בזה והיא שתקה אך מתוך עיניה ופניה נ[י]כרו אותות של צער ואובדת־עצות… גם לה כַּנִרְאֶה קשה היה…

ככה נמשכו הרגעים הקשים האלו, שלא הביא[ו] לידי שום תוצאות, אנ[ו]כי ד[י]ברתי והיא החרישה, את שתיקתה לא ידעתי איך לחשב. אחר כך הלכנו שנינו ל“מעלה” אל דודתה חיו' [חיה], וככה אמרתי לה בדרך [123] בתוך שאר דברי[י]: “הלילה אהיה אצליכם [אצלכם], ואתה [ואת/ועתה] בחרי לך את אחת משתי אלו: או שת[י]תני לי את ידך, או שתחזירי לי את שירי והערתי וכו' – והכ[ו]ל עבר… [”]

במשך הערב היו י[י]חוסינו לא רעים, ועתה כשהייתי אצלם, הוטבו עד למא[ו]ד עד שלא הוצרכתי לקחת בחזרה את השיר, אחרי רֹב פקפוק שלא אדע בכל זאת מקורו – הושיטה לי את ידה. עתה כשיצאתי מן הביתה ל[י]ו[ו]תני אל הדלת [ו]הושיטה לי עוד הפעם את ידה, חפ שאלתי ממנה אם מֻתָּר לי לנשק את ידה, והיא ענתה “עד כאן לא”. שאלתיה: ולהבא? – ענתה: אינני יודעת. – ובכן עתה אסור. הגידי מפני שאיני עושה דבר כזה אם אוסרים עלי[י]. – כן, אסור, – ענתה – שלום – ליל מנוחה – וכלך! ²³² נכנסתי הנה ורוחי בי עתה כל כך תוססת ורותחת מכל היום בכלל ומהרגעים האחרונים בפרט.

אני אוהב אותה ובתח[י]לה חשבתי שגם היא אוהבת אותי. אך איזו אהבה היא זו, אם “לפנות ערב זה” ואחרי שחפצתי לנשק את ידה ולא נתנה לי…

ולמה אני משפיל את עצמי כל כך?… למה אני מתרפס?… ולמה אתן לה באמת לחשוב שאנ[ו]כי נכנע לה?… איך זה?… איך אני מעיז להשפיל ככה את עצמי?… אנ[ו]כי יצחק בן יהודה אריה למדן, איך מעיז אני כה להתרפס, ולפני מי? העולה עליה או לא?… איך?… וכועס אני על עצמי שנתתני לעצמי [כך!] להתמכר לעני[י]ן זה בכלל ושיביא לידי תוצאות כאלו, ושיגרום לי צער כ"כ [כל כך] הרבה, כא[י]לו מעט לי צערי התדירי והנורא… ובין כל אותו הכעס ובין כל אותה ההתמרמרות, אני גם מצטער בחשאי שי מפני שאינה אוהבת אותי כמו אני אותה… מצטער בחשאי… ומה לעשות? הלקחת את השיר וההערה ולהפסיק את הי[י]חוסים לגמרי ולמחוק את הכ[ו]ל מלוח לבבי?… אבל זה קשה לי מא[ו]ד לעשות. וכי מה? להמשיך להבא את י[י]חוסי[י] הטובים אליה? אבל איך אפשר לי להתי[י]חס אליה בח[י]בה כזו, אם היא לא אינה [אינה] מתי[י]חסת אלי[י] בקרירות?… איך אשפיל כה את עצמי? לא[.] כבודי [124] וכבוד אבותי[י] לא י[י]תנני לעשות ככה. לא אנ[ו]כי עשיר־הרוח (אם גם עני אני אך למול כ[ו]לם שפה עוד יש לי רב) אתרפס כל כך לפני מי שהיא?…

וככה מתנגשים [מתנגשות] בקרבי רשויות אלו ומצערות אותי כל כך. ומה לעשות? אך סוף סוף הרבה לא י[י]מָשֵך, כמדומני מצב זה, אנ[ו]כי אקרב את קצו של מצב כזה, או ימינה או שמאלה!

* * *

יום ב‘[,] ב[’] דר"ח [דראש חודש] אדר שני, התרע"ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [6 במרס 1916].

יותר מחצי ירח ימים עבר מיום שלא רשמתי כלום ביומוני. יש פעמים שאני רוצה לכתוב ויש מה לכתוב, אך איני כותב מפני ס[י]בות ח[י]צוניות, למשל: חֹסֶר פנ[א]י, ח[ו]סר דיו או עט, ועוד מעין אלו; ופעמים יש שאיני כותב מתוך איזו עצלות פנימית השורה על נפשי הנכאה והעי[י]פֿה, איזו עצלות הבאה אמנם מתוך עי[י]פֿות רוחנית[,] מתוך התלבטות נשמה בלתי פוסקת, מתוך הרהורים ומחשבות שאינן פוסקות, מתוך נדודי נפֿש נוראים הַמְעַיְפִֿים באמת את כוחך הרוחני.

בלילה, בבית שלמה בורשטָק יש שאיני רוצה עוד לישֹן כלל ושהייתי יכֹל לשבת ולכתוב ביומון או להתעסק בשאר עבודותי[י] הַפִיוּטִיוֹת, – אך עי[י]ף אני עי[י]ף, ואני אומר בלבי: למה לי לשבת שעות אחדות ולעבוד [125] עבודת מחשבה ורֶגֶש מה שיוסיף צער על צערי ועי[י]פֿות על עי[י]פֿותי. טוב לי יותר ללכת לשכב ליש[ו]ן, לה[י]רדם ולשכ[ו]ח הכ[ו]ל, הכ[ו]ל – ולנוח. לנוח! לנוח!…

הנה ס[י]בות כאלו מניעות אותי לרשום[,] לכתוב וכו'!

*

במצב־רוח קשה אני נמצא בימים האחרונים, מצב־נפֿש קשה, שעד כמה אשתדל למס[ו]ר צֵל־צִלוֹ פה על דפי היומון – לא יעלה הדבר בידי גם בחלק קטן. ואיך אפשר הדבר? כל רֶגַע, כל דק²³³ מלא רגשות[,] הרהורים שונים ומלאים מחשבבה [מחשבה] והתעמקות; כל יום הרי הוא בן מחשבות עמ[ו]קות סבוכות ושלובות זהו בזו, מתפַשְטות, מתעמקות ומתרחבות לכל מראה עין, הרהור קַל, ופֹעל ידי[י]ם. ורשת מחשבה ורגשות מס[ו]בכה כזו אפשר להעלות על גבי הַנְיָר?… ולוּ גם צל הרשת אוֹ צל צִלָה?

ואני כבר עי[י]פֿתי מא[ו]ד, עי[י]פֿתי מר[ו]ב מחשבות[,] מר[ו]ב נדידה ותעי[י]ה בדרכים וּבִשְבִילֵי־רוח שונים, עי[י]פֿתי ומנוחה אין בקרבי. חידת־החיים הישנה ושתמיד והחדשה תמיד – אינה נותנת לי מָנוח. שאלת החיים והמו[ו]ת [126] לַכְדָה אותי ברשתָה, וכא[י]לו היא מבקשת פתרונה… הספֿק המלַוֵני על כל צעד וצעד, – מעַנֶה אותי בלי חמלה. בכל מראה, בכל הרהור ורעיון הוא שם את רעלו הַמְסֻכָּן, גם על קרני האור המופיעות לפעמים כנהוג הוא מַטיל צל כבד עליהן עד שי[י]עלמו מעין… ועל כל אלו עוד נוסף גם צער ודאגות פרטיים ההולכים שלובי־זר[ו]ע ביחד עם ע[י]נויי־הנפֿש הנ“ל, וכל זה מצטרף ביחד לערבוביה נוראה לח[ו]מר מ[ו]פֿשט תוסס ורותח, ואינו נח אף לרגע. ובמצב כזה מה הם רגשי הנ[ו]ער כי אשים אליהם לב?… “אהבה?” הבלים! כזו לא הי[י]תה אצלי ואינה גם עַתָּה! נפש שתהי מֻכשרה מצדי לאהבה מֻפֿשטת נשגבה, נעלה – לא מָצאתי עדיין… ו”אהבותי[י]" כביכול שעד הנה, הוי, אלו לצערי אינן אותן שאני מבין וגם אינן ראויות לה[י]קרא בשם זה… אלו הן רק תוצאות ישרות ואולי מָכרחות (למרות הרצון לפעמים…) מלב הגבר, מלב הבשר־ודם…

* * *

ועל דא קא בכינא,²³⁴ ועל זה גדול הוא צערי ברגעי [127] חשבון־הנפֿש… וג[ו]על־נפֿש נורא יתקפֿני לז[י]כרון כל זה – – – – – ואז מואס אני בכ[ו]ל, מואס ושוטה מכ[ו]ל, סולֵד אני… אותו הדבר שהכניס זעזוע בכל א[י]ברי[י], ושהתי[י]חסתי אליו בהתמכרות נפֿשית, ו ועוד יש רגעים שאני מכניסו בצורה נאה הנקראת הבאבה הבהא²³⁵ – הוא מצערני ומדכאני מא[ו]ד ברגעים של חשבון הנפֿש בהתעמקי בו ובה[י]ו[ו]כחי כי [י]וצא הוא מן המקור העכור הידוע – – – – והראיות יְדוּעוֹת….54 40710506 [?].²³⁶ בעל נפֿש, הוש נְזִירוּת מכ[ו]ל, לַעַג לִי לְעַצְמִי, וכו' – כל זה ומעין זה תוקפֿני ברגעים של חשבון־הנפֿש, וביחד עם זה אני ממשיך את זה להבא, ממשיך את זה למרות יָדְעִי את הצפֿון מתחת למסו[ו]ה הַחִיצוֹנִי… “משתעשע אני ולא יותר” – רעיון כזה חולף לעתים תכופֿות במוחי… ואמנם הרבה אמת יש ברעיון זה… משתעשע אני ולא יותר! ושע והשתעשעות זו כא[י]לו היא נעשתה אצלי באיזו מ[י]ן רגש־נְקָמָה פנימית… [כךִ!] נקמה בהחיים העולבים והנוקמים; נקמה באותו המון שחושב את עצמו תמיד [128] להַמכניע, להשולֵט, בתקופֿה ידועה, על הצד שכנגדו – – – אעפ“י שבתח[י]לת הדבר, התחיל זה עפ”י הקו[ו]ים הנ“ל, אך עתה נהפך הדבר – – – – ואם אמנם כבר הגיע הדבר עד לְמַדְרֵגָה רצויה בעני[י]נים כָּאלו (לא לי כמובן) אך הוא אינו יכול כבר לעשות שום ר[ו]שם נעלה וראוי, בי[ו]דעי כי סו”ס [סוף סוף] זה יוצא מעסק מן המקור העכור – – – נשיקות, לטיפֿות – מָה הן מוסיפֿות?… וגם בשעה שאתה נתון ברגעים האלו, ואתה מתוך זעזוע־ע[ו]נג פנימי, – אתה כועס על עצמך אחר כך על כל זה וא וכ[ו]לך תמיד תוהה ותמהה [וְתָמֵהַּ], כועס ולועג[,] מצטער ומתמרמר, על זה. אך

אך כבר די יהיה לי לכתוב על זה. הן סוף סוף גם זה דברים אלו אינם ע[י]קריים תמיד אצלי וקבועים במסמרות, רק בימים האלו שמצב־רוחי קשה מא[ו]ד אני מחזיק בדעות אלו, אבל יש רגעים שאיני שואל[,] איני חושב ואז טוב לי, – – – אך כמעט תמיד באים רגעי־חשבון הנפש ומחריבים את הכ[ו]ל, הכ[ו]ל עד היסוד.

*

[129] ובמצב־רוח קשה כזה אני נמצא. עי[י]ף אנ[ו]כי. אין מנוח. וכבר רוצה אני להאמין שאת המנוחה לא אדעה כבר… מאחרי [מֵאַחֲרֵי] שהספק מענה אותי כל כך על כל צעד וצעד… מאחר שחידת־החיים אינה פוסקת לענות אותי… ואי מנוח? אי מפלט מכל אלו? רגעי עֹנֶג קצרים, הבאים בחיי האנוש – מה הם ומה כוחם כי יוכלו להקל מעלי[י] את עול הי[י]אוש והסָפֵק?… ולהפך,] יש רגעי־ע[ו]נג כזה (ידועים) שימים ששעות אר[ו]כות אחריהן, הצער והנחם צַעַר־נֹחַם נורא והתבטלות עצמית, וכאב גדול, – ממלאים את הלב… ובכן, נוכחתי עוד פעם בימים האלו, כי סוף סוף דרכי היחידה – היא ארצה ישראל, שם אולי המקום היחיד שאוכל למצ[ו]א שם את מנוחתי. זאת אומרת: – איני בטוח כי כי [כךִ!] שמה המנוחה. לא! אבל אפֿשר לחשוב כי שמה אמצאינה ]אמצאנה], ואפשר לקוות כי שם מקומה, בי[י]חוד בעבודה גופֿנית על אדמת־אבות… העבודה היא תשכיח את הכ[ו]ל הכ[ו]ל והיא נוטעת רק חיים בלב האדם, חיים בלי ר טענות ושאלות, בלי הר ספקות ופקפוקים [130] חיים פשוטים, טבעיים ויפים של עובד. ואם גם לא רק בעבודה – המנוחה. בתוך או[ו]יר הארץ, בין הרי הגליל ויהודה, בין סלעיהם, בין ח[ו]רבות־הקדומים והוד־הקסם הקדמוני השפֿוך עליהם, במזרח היפֿה, במזרח, במזרח – בין ערבות החול, בין חורשות הַתְמָרִים, תחת שמי־המזרח – אי־אפֿשר שנפֿש כואבת כְוַת צמאה־למנוחה – לא תמצא מרגוע בין כל אלו ולוּ גם במקצת.

אך, הוי, ר[י]בונו של עולם! כמה רחוק אני מארצי – ארץ האבות היקרה! הוי כמה רחוק! כי מה אני עתה ואיה? ומה כל חיינו? כ[ו]לנו תלויים אנו עתה בין השמים והארץ, כמו חיים חיים זמניים ועראיים. ח[ו]רבנות, ח[ו]רבנות בכ[ו]ל, הרס… שממה… הסער מתחולל ומתחולל בלי הרף ואין להרגיש ולדעת מתי יגיע קצו, הלב כואב. ומה זה?… מה יש?… קשה, קשה מסביב! אין כלום! ולאן ת[י]שא נפֿשך חולם? ואיך ת[י]תן עתה להזיות־שו[ו]א לשחק לפניך?

[131] ליל יום ד‘[,] ג’ אדר־שני, בתקופה הנוראה, הובין [7 במרס 1916].

היום נמצאתי במצב־רוח שונה מהימים הקודמים שהוליד[ו] את הרשימה הקודמת… הייתי קצת עֵר יותר… וקרוב אליה יותר, בח[י]בה עזה והתקרבות – – – והיא אלי[י] כה קרובה, אוהבת אותי מא[ו]ד. כמה מאמינה היא בי!…

*

לפנות ערב כשלִמדתי את נחמה שררה דממה בבית. הילדים הלכֿו. ודממה הי[י]תה. ושעת בין־שמשות ואיזה רגש כמוס דמדומי תקפֿני[.] ברגעים האלו לא התאפקתי ועפ[“]י הרגשה עמ[ו]קה פנימית יצא תיכף מתחת עטי שיר קטן “בין השמשות”²³⁷ המצי[י]ן את מצב־רוחי ברגעים אלו[,] מצב בלתי־ידוע מב שאיני יודע באיזה עולם אני. הנה השירים הדברים הכי טובים ונאים הם אמנם היוצאים מתחת היד עפ”י ה תיכף אם ההשפעה עוד לא עברה ממך וההרגשה השלמה עדיין תוססת בלבבך ואז תספיק לכתוב טרם שעברו הם – יצא מתחת עטך דבר נאה ואמתי.

[132] ליל יום א‘[,] ז’ אדר שני, בתקופֿה הנוראה. הובין [11 במרס 1916].

השעה כבר מאֻחרת עתה. הכ[ו]ל כבר ישנים. גם פה בבית שלמה, וגם שם אצל חיה, ואני יושב לי יחידי לאור העששית ורושם את רשימתי הנוכחית.

*

ערב מעַנְיֵן היה לי הערב הנוכחי.

זה כבר ימים אחדים שהתכוננתי לשוחח קצת עם ז. ב. ולנגוע בנימים הכי־טמירים שבלבה בנוגע ליחוסנו ל להתי[י]חסותה אלי[י] והערב שוחחנו קצת, ונוכחתי כי אמנם קרובה היא אלי[י]; ואוהבת אותי באמת.

תמיד הייתי מסֻפָק אם אהבתה אלי[י] נובעת באמת מע[ו]מק לבָה[.] למרות שהתקרבה אלי[י] ביותר, נדמה לי, כי זה אצלה רק רגש עראי ועובר. מדוע נדמה לי ככה? מפני שאדע כ שכבר התי[י]חסו לה אחדים התי[י]חסות־של־אַהֲבָה, ואנ[ו]כי אעפ"י [אף על פי] שלא ידעתי איך התי[י]חסה היא לאלו, אבל הדבר הזה בעצמו כלומר ידיעתי שכבר הית היו לה התי[י]חס[ו]יות כאלו, הטיל קצ ספק בלבי, אם אוהבת היא אותי באמת, או זה אצלה רק רגש עראי ועובר.

[133] ובחפצי לדעת את זה; בחפֿצי לברר היטב את התי[י]חסותנו ההדדית, נגעתי, הערב, בְשִיחָתֵנוּ בדבר זה. ובשאלה זו פניתי אליה: “אם כבר התי[י]חסה פעם בהתי[י]חסות כזו שהיא מִתְיַחֶסֶת עתה אלי[י]?” היא לא ענתה תיכף, ראיתי כי גדלה התרגשותוה, וגם התרעמה עלי[י] ששאלתיה שאלה זו, אך אחרי הוכיחי לה שאין לה על מה להתרעם וכי אנ[ו]כי הלא רק שואל שואל [כך!] בתור לא יודע – ענתה לי כי היא עונה לי דבר שעוד לשום איש לא אמרה כזה… ואם אמנם הר הרבה כבר אהבוהָ אחדים, אך התי[י]חסותה אליהם לא הי[י]תה התי[י]חסות של אהבה, ולשום איש לא התי[י]חסה כמו אלי[י] – – –

עוד שוחחנו קצת מסביב זה. היא ד[י]ברה בהתרגשות עצומה כל כך, עד שרעדה; ועתה נוכחתי כי אמנם אוהבת אותי, אוהבת אותי באמת.

ושבע־רצון אני משיחתנו הקצרה שבערב זה, כי עתה אופקים חדשים י[י]גָלוּ על שְמֵי ידיד[ו]תֵנו; הערב הזה הוכיחני כי ישנה נפֿשי המוקירה אותי, האוֹהבת [134] באמת. וטוב ככה. טוב כי בשעָה שהלב כואב, בשעה שהצער תוקף את כ[ו]לך ועוצר בעד נְשִימָתְךָ, וקשה, קשה לך כל כך – טוב שיודע אתה שישנה נפֿש מַרְגֶשֶת האוהבת אותך, מביטה עליך בעיני־אחות רחמני[י]ה, ומלוֶָה אותךָ במבטיה בשעה שמרוב צער אתה צועד אנה ואָנָה; טו כן טוב ככה! טוב שיודע אתה כי יש נפֿש קרובה אליך! איפה יש נפֿשות יותר קרובות[,] יותר דואגות וכואבות לגורלך – מההורים היקרים? העלה בידי האמנים הכי גדולים עד הנה לתאר בדיוק את גנזי־לב הָאֵם? העלה בידם עד כמה שצי[י]רו וצי[י]רו לתאר את רגשותיה, כאבה, צערה, רחמיה, שמחתה וכו' לבניה? ורגשות האב? – זה הגבר שאת כל רגשות־אהבתו לבניו הוא שומר עמֹק בלבבו ואינם [ואינו] מוציאן [מוציאם] לאור השמש כמו האם, וכ אך מה רבים ועשירים הם גנזי־לבו השמורים המוצנעים מעין רואה… כן, החיק הכי נאמן וטוב – הוא החיק של ההורים היקרים, והנה עתה בשעת־צרה נוראה כזו [135] שקר[ת]ה את ביתנו, ע"י הסער המתחולל עתה על פני העולם בכללו, בשעת־חירום כזו נתרחקנו מהורינו היקרים ואין הם יודעים מגורלנו, ואנו – מגורלם. וכמה נורא מצב כזה! מה נוראים הצער והכאב[,] הי[י]אוש והמחשבות המרות והרעות שמצב זה מוליד בין שני הצדדים! מה נורא, מה נורא! ובשעה שרחוק אני עתה מחיק הורי[י] היקרים, ואני כל כך מדֻכא, כל כך שבור ורצוץ מהמאורעות האחרונים והנוראים ועל הכ[ו]ל – ההתפרדות שביינינו. בשעה קשה כזו שבודד עתה [אתה] כל כך, בודד בעולמך פ הפנימי, ואין עיני[י]ם של אם יקרה, אב יקר ואחות חביבה מלוות אותך במבטיהן בשעת צרה זו – האם לא טוב הוא כי ישנה נפש האוהבת אותך, אַהֲבת־אָחות? האם לא ארגיש קצת־נחמה בי[ו]דעי, כי ברגעים קשים שהצער והכאב ימלאו את לבבי עד אפס מקום, מבלי י[ו]כלו להכילָם – ישנה נפֿש אחת המהרהרת עלי[י] בחשאי, וטֹוָה לי מַסֶכֶת [136] של מחשבות ודמיונות?…

וגם אני אהבתיה. אהבתיה באמת, כי נוכֿחתי שגם היא אוהבת אותי באמת. אי אפֿשר לי להתי[י]חס אליה בהתי[י]חסות אחרה שהיא מתי[י]חסת אלי[י]; ואי־אפֿשר לה להתי[י]חס אלי[י] בהתי[י]חסות אחרה שאני מתי[י]חס אליה. ואני מרגיש כי הערב הזה קֵרְבָנוּ הרבה מא[ו]ד, קשר חִזֵק יותר את הקשר שבינינו.

הייתי יכול לכתוב עוד ועוד בנידון זה, בכלל, לבי עתה פנוי לזה, רגשותי[י] נוחים, ורגשי־אהבתי שתוססים עתה בלבי בכל ת[ו]קפֿם – היו יכולים לתת לי ח[ו]מר להמשיך את רשימתי הנוכחית. אך אסתפק לעת עתה בדברים אלו, שמביעים כמדומני את עיקר הרגשותי[י] בשעה זו. השעה כבר מאֻחרת.

* * *

ליל יום ב‘[,] ח’ אדר־שני, בתקופֿה הנוראה, הובין [12 במרס 1916].

מצב־רוחי נמצא תמיד כמו במצב של קדחת, יש יום שאני נוח והרגשותי[י] נוחות ואיני מד[ו]כא כל כך, [137] ויש יום שנורא הוא מצב־רוחך. רוח רעה מבעתני. ויש שהיא מרפה ממני ליום, אך למחרת תקפני שנית – ומהי תולעת הכאב המוצצת את לשדי בלי הרף?…

למה כה קודר אתהלך?… ומהו הצער הנורא הממלא את כל חושי[י]?… אני טובע באיזה תהום נורא[,] טובע וטובע ולא אדע כלום…

*

היא אוהבת אותי באמת וגם אני אהבתיה! אהבתיה… וכה קרובים אנו זה לזה, לב מרגיש לב[,] נפש אוהבת את אחותה – מה טוב! אך מהו הכאב הנעלם האוכל את לבבי בלי הרף?… למה תאבל נפֿשי בדומי[י]ה?…הוי אַיֶהָ המנוחה?… מה קשה, מה קשה! – – –

* * *

יום ה', י“א אדר שני, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [16 במרס 1916].

אני יושב מוּל החלון ורושם את רשימתי הנוכחית, ודרך החלון שופֿע אור השמש, שמש־אביב חמימה וטובה… הוי הלב כה כואב, כה מפרכס בחבליו… האביב הולך ומתקרב[.] הוא כבר מראה את אותותיו, הוא קרוב[,] האביב; שכבת [138] הקרח שעל פני האדמה הולכת הלו[ו]ך ונמסָה, ובמקומות אחדים הרפֶֿש כבר הולך וּמִתְיַבֵש, ואיזו רגשות חמימים מתעוררים בלב כשאציג את כף רגלי על האדמה הרכה והמתי[י]בשת, השמש – שמש אביב, לא הוא אותו השמש של החורף, הוא מחמם, הוא מאיר, הוא חודר אל תוך הלב! הוי שמש! שמש! צפצוף צ[י]פ[ו]רים מגיעים [מגיע] כבר לא[ו]זן, צריחות העורבים, המסתובבים מעל פני הגגות ויורדים על זיזי הגגות הבולטים, – מלאות כבר במלודיה נעימה של אביב; קריאות התרנגולים נמסה [נמסות] בלבב כמנגינה נעימה ומבשרת שעת אורה וז[ו]הר. הוי, האביב בא כבר והולך, האביב הוא שומר על תקופֿתו הקבועה, ויוצא בשעתו הקבועה, אינו שם לב לכל מה המתרחש על האדמה שיפר[ו]ש את מרבדי־זהריו, אינו שם לב לנחלות הדמים המפכים, ז[ו]הר שמשהו [שמשו] ישתקף גם בנחלים האלו – – – ח[ו]רבנות, ח[ו]רבנות, נאקת חללים, אנקת [139] א[ו]מללים, מהפכה נוראה שרבבות רבבות בני־אדם נתמעכים בה, שעולמות שלמים מוצאים בה את קברם, יסודי־העולם מתמוטטים, החיים קשים ואין או[ו]יר לנשימה, הכ[ו]ל תלוי על בלימה, מה נורא, מה נורא המצב – והאביב אינו רוצה לדעת מכל זה, הוא בָא ומכונן את ממשלתו על כל עיי החֻרבנות שהָיום וּמִתהָוִים, הוא מפֿיץ את אורו ומאיר את המהפכה הנוראה; הוא בא כא[י]לו מתכו[ו]ן הוא להרכגיז את עוד יותר את מצבי רבבות הא[ו]מללים[,] רבבות הנאנקים, כא[י]לו הוא רוצה לִתְגָר בם…

השמש מחממת, מחממת באורה הנפֿלא, בז[ו]הרה[,] והלב כל כך נרגז, אתה רוצה לֵהָנוֹת מחמדת החיים, אתה רוצה לקלוט אל קרבך את ז[ו]הר שמש האביב, אתה רוצה לחבוק את כל היקום ולחיות[,] לִחְיוֹת – אך הֵעָצֵר, אתה תזכ[ו]ר כי אסור והכבלים קשים[,] חזקים, ואתה יכ[ו]ל רק לצעוק[,] ל[י]אנק מר[ו]ב כאב – ולא יותר.

רוצה אני לשא[ו]ף או[ו]יר, לרוץ כע[ו]פֿר האי[י]לים על פני הרים וגבעות המתכסים דשא רך ולשיר שירת־אביב וחיים, לחיות ולחיות חיים [140] אך לַשָוְא; הייתי רוצה ששמש־האביב תפש[ו]ט ממני את מעטה הסָפֵֿק האוכל את לבָבִי כִי

"קָצְתָה נַפְֿשִי

בְהִרְהוּרַי וּמַחְשְבוֹתַי

בְנַפְֿתֻּלֵי ש

רַעֲיוֹנַי וּסְפַקוֹתַי

וּבַחִידוֹת

קָצְתָה נַפְשי וּבְפִתְרונִיהֶן

גַם בַחֲלוֹמוֹת

גם בתקוות וּבְנִכְֿלֵיהֶן…

הַמָה הוֹגִיעוּנִי

וַיַכּוּנִי הַכֵּה וּפָצֹע!

הוֹי הֵיכָן

הִיא הַמְנוּחָה וְהֵיכָֿן הַמַרְגֹעַ?["]

משירי[י])²³⁸

ומי יודע אולי הייתי מוצא קצת מרג[ו]ע מכל זה בחיק הטבע, בחיק האביב הנעים, אולי נגד מול שמש הז[ו]הר היה כל זה מתנדף לאיזה זמן – אבל – – –

קשה מצָבי הרוחני שבאה בו מהפכה שלמה בָעֵת האחרונה (אולי אבאר את זה ביתר פ[י]רוט ברשימות הבאות) אך קשה אולי שבעתיים מצב חיי בנכר, לא מצבי כי אם המצב בכלל שהביאוני [שהביאני] לידי כך… הוי, אלי, האם לא אשתַגֵעַ מכאב?! הנה הולך ובא האביב, הנה עוד מעט וחג הפסח בא, חג הפסח! כמה חביב[,] [141] כמה נעים היה לנו חג זה! ועתה נצטרך לח[ו]גגו בנכר!… הוי, אלי, אלי! וזה עוד לא הגדיל כל כך את כאבי, לוּ ידעתי כי שלום הורינו וכל משפחתנו היקרה אם חיים הם ושלמים כ[ו]לם, אם הם יודעים משלומנו. הוי, אלי, אלי[,] האוכל לנש[ו]א את כל הצער והכאב?! – –

* * *

מוצאי־שבת, ליל א' פורים, תרע"ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [18 במרס 1916].

היום נמצאתי במצב־נפֿש מיֻחד, אפֿשר לומר במצָבי־נפש מיֻחָדִים, כי מצב־[ה]רוח התחלף היום פעמים אחדות כמדומַנִי. קשה היה בתחלה, בב[ו]קר מצבי, כל כך נדכא הייתי[,] מצבנו הכללי כלומר של משפחתנו התבַלט לפני[י] בכל מוראותיו ויהַלך עלי[י] אֵימִים, הוא ד[י]כאני בכל כ[ו]חו… העלה בז[י]כרוני את כל אותם החזיונות, ההרהורים והפרטים הקשים שיש בידם לדכא את הנשמה ד[י]כוא גמור, ומלבדתה [ומלבדה] העיקו על לבבי רעיונות והרהורים כלליים, על חידות שונות[,] על דרכים שונות ושבילים רבים, על תָעיוֹת [תעייות] ונדידות… על תְעִיָתִי אני בהמון שבילים בלי דרך… על ה“עיקר” החסר אצלי, ואני תועֶה [142] ותועה, יש בעיני[י] יתנוצץ הי[י]אוש השחור, בוּז ולעג לכל החיים שכ[ו]לם הֶבֶל; ויש שב[י]טחון ותקו[ו]ה יתקפֿני[,] ב[י]טחון ברוח־האנוש ותקו[ו]ת חיים ורצון חיים חזקים; יש מעיני[י] נשקף קדרות־הצפון ויש שנשקף מהן אור המזרח וז[ו]הרו – – – אני תועה מבלי דרך, השבילים רבים… הספקות מענים את הנפֿש בלי הרף, הרעיונות לא י[י]תנו מנוחה, יש שמלאכי החלומות והתקוות ינסו גם כן למש[ו]ל בך, שאלות שונות מטרידות את המ[ו]ח[,] שאלות־לאֹם, שאלות המכו[ו]נות לעמי: מהותו? עברו? מתי ההו[ו]ה שלו ועתידו? ומה מכתו הנצחית?… ומהו סוד אסונו הנצחי?… והיכן הרפואה?… ובמה?…

הרבה הרבה מעיק על לבבי, הרבה הרבה אני מחפֿש [כך!] ואני תועה, מבֻלבל[,] הכ[ו]ל מתערבב אצלי – ואין מנוחה[,] וגם היום הי[י]תה לי שעה כזו. אחר כך תקפֿה אותי מעין רוח של עליזות, איזהו [כך!] רגשות־נעורים תקפֿוני לחיות, לשאֹף. רוחי נשאַנִי אל שדמות ארץ ישראל והריה לשיר ולעבוד שם[,] לדהור על פני מרחבם [143] על סוסים גאים ואדירים ולשיר לשיר בכל עֹז־החיים. ולקלוט אל קרבי את כל ההוד המזרחי, את כל גַוָנָיו ולשא[ו]ף את כל מל[ו]א א[ו]וירו…

בלילה הייתי אצל ז. ב. ישבתי קצת ושוחחתי עמה. ואלי! אלי! כמה אוהבת היא אותי! למה? מדוע? לא אֵדע בעצמי. אבל ח[י]בתה ומסירותה אלי[י] כל כך עזות ואמתיות.

“אהבה” זוּ צורתה ות[ו]כנה מתחלפים אצלי עשרים פעמים ביום. הנה אני אוהבה כל כך[,] מסור אליה ומבקש כל כך את קרבתה; והנה תוקף אותי רגש אחר[,] רגש בוז ולעג לי לעצמי שאני מתמַכֵּר לדבר זה, בשעה שיודע אֲני כי זה הוא רק מקרי ועראי ואו וגם אותה המקריות והעראיות כל כך פגומה וקלושה ע"י [על ידי] עשרות החליפות והתמורות המתהוות בה בכל יום – – –

רגשות פנימיים, וסתירות כאלו מתנגשים אצלי כמה פעמים בכל יום. ויש שמהרהר אני: מה איכֿפת לי? אשתעשע קצת! כל עוד הנשמה בקרבך, כל עוד היכ[ו]לת בידך – השתעשע! ומה לך להרהר? למה לך לנתֵּחַ [144] את הדבר יותר מדי? למה לך לחקור? דמי־נעורים נוזלים בעורקיך – תן להם משלהם, ולמה החקירה והנ[י]תוח? – – –

אך יש גם שֶמְהַרהֵר אנ[ו]כי: כי חטא מוסרי גדול אני חוטא בזה, כי כקשה עֲוֹני המוסרי מנשֹא בנ[ו]תני לה לאהוב אותי כל כך ולהראות גם לה סימני ח[י]בה כאלו, בשעה שבלבי אני חושב אהבה זו לא לאמתית כי אם לשעשועים גרידא – חטא מוסרי לקשה שאין לו כפרה. ואיך אתה נותן לעצמך לחט[ו]א חטא כזה?… האתה בעל הרגש תעשה ככה?…

נ[י]גודים וסתירות כאלו מתנגשותים בקרבי בלי הרף. – – אך באמת איך אפֿשר לבלי לאה[ו]ב נפש כזו שהיא אוהבת אותי כך כך? איך אפשר לבלי להרגיש קרבת־אָח לזו שמרגשת אלי[י] קרבת אָחוֹת?…

ואמנם הן למרות הסתירות והנ[י]גודים – אני מרגיש אליה מין התי[י]חסות מי[ו]חדה, ורגשות מי[ו]חָדות [מיוחדים]. אך אולי התי[י]ח[סות] זו ורגשות אֵלוּ, הן [הם] כמו אלו שכבר היו אצלי בימים עברו? – – – – וסופֿן[ם] גם כן יהיה כסופן[ם]?

— — — —

[145] אך הן אז לא מצאתי התי[י]חסות כזו אלי[י]! – – ומי יודע[,] אולי אחת היא… אך לא…

איך אפֿשר לבלי לאהוב נפש חביבה כזו האוהבת אותי כל כך?… איך אפֿשר לבלי להרגיש קרבת־אח לזו המרגשת אלי[י] קרבת אחות אוהבת וחביבה?… ולכן – ואהבתיהָ! כַן, אהבתיהָ! – – –

* * *

פורים [י"ד באדר ב']. תרע"ו, בתקופֿה הנוראה. הובין [19 במרס 1916].

הוי, מה קשה לי! מה נורא מצב־רוחי! מחריש אתהלך ותולעת הצער והספק מוצצת שם בקרב נפֿשי פנימה, מוצצת ומוצצת בלי הרף! הוי, מה קשה! נזכר אני איפה אני, ומקומוי אי[י]הו. נזכר אני בהטרגדיה הנוראה השוררת עתה במשפחתנו – ונפשי תבכה, תבכה במסתרים. פורים עתה בעולם. וכמה כואב לבבי[,] כָמָה נורא צערי בז[ו]כרי את החג הזה בבית־אבא… חג של חול, אבל כמה קסם והוד היה שפֿוך עליו, מה עדינים וחֲמימים היה [היו] הרגשות שהיה מחולל בקרב הַלֵב. מה טוב היה וחם בקן־המולדת! ועתה? ועתה? אי[י]כם עתה הורים יקרים? מי ידע את מצבכם? [146] אי[י]כם כל בני משפחתנו היקרים? ומה שלומכם עתה? מי יודע מה מצבכם עתה? לבבי, לבבי לגזרים י[י]קרע, ואני חושב להשתַגֵעַ מכְאב בנסותי לצי[י]ר לי את מצבכם – –

* * *

הוי מה קשה, מה קשה לי, אשתגֵעַ מרֹב כאב! – – – האם לא די לי בכאב וצער זה? ולמה עוד הספקות המרים הכלליִים? למה הרעיונות המטרידים הכלליים? למה באו הם לָצֶקֶת שֶמֶן על המדורה?… למה אני מהרהר כל כַּך הרבה על שאלת־החיים? למה אני ממשיך לצל[ו]ל בתהום אין סופֿי זה?

ואני מרגיש בקרבי מהפכה רוחנית שלמה. איזה אי־ס[י]פוק גדול ממלא את כל תוכֿי. בדברים שהיו לי עד הנה ברורים וקי[י]מים – אני מטיל עתה צל של ספק גדול… התחלתי לחבב את הקריאות קריאת הדברים העוסקים בפילוסופי[י]ת־החיים, בחידותיה וכו'[,] חשק עז תקף אותי לקר[ו]א וללמ[ו]ד את כל ספרי החוקרים והפילוסופים אנשי־השם. לשמ[ו]ע מה בפיהם ע"א [על אודות] החיים, המו[ו]ת וכל השאלות [147] [הטורדות] אותי כל כך ואינן נותנות לי מנוחה. אבל כיצד להגיע לידי זה. תמים הייתי עד הנה וחשבתי כי די לי בזה שאני יודע… אך נוכחתי כי נפֿשי דורשת, דורשת עוד מזון הרבה, הרבה… וכי צריך אני להשתלמות אר[ו]כה ומתמדת, לא השתלמות בל[י]מודים יבשים[,] אריתמטיקה וכיוצא באלו, כי אם בקריאות כל אותם הספרים של אנשי השם שבכל העמים והתקופֿות, ולהגיע אליהם הן צריך לדעת את כל אותן השפֿות שכל הספרים האלו נכתבו בהן – וכעין תוצאות מהמהפכה הרוחנית שהתחוללה אצלי בעת האחרונה – היא מחשׁבתי להתחיל בכתיבת אותן השאלות, ההרהורים, הספקות והמחשבות המטרידים אותי, לתת ב[י]טוי, עד כמה שאפשר[,] לכל מה המעיק על לבבי בעת האחרונה.

ואפֿשר כי בקרוב אגש לעבודה זו.

*

הב[י]צה מתי[י]בשת. אך אורה וז[ו]הר אין בחוץ. השמש אינה יוצאת. העבים האפֿורים מכסים את פני השמַים. וקשה ללב[,] קשה מא[ו]ד. כששמש האביב מזהירה [148] ויוצקת את אורה החביב – אז יוּקַל לַלֵב קצת, למרות ר[י]גוז־העצבים שחמדת־האביב גורמת…, אך עתה אין גם זה וקשה, קשה!…

*

בין השמשות עתה. האפלה מתגברת. כוס־יגוני מלאה על כל גדותיה. הוי, היכן מַרג[ו]ע ללב הרצוץ? מתי י[י]רפֿא הלב ממכת־הזמן שחללה בו ע"י המאורעות האחרונים הקשים? ומתי י[י]רפא מהמכה הרוחנית הקשה שהֻכה בה?! הוי מתי?!

אֵלִי, אֵלִי כְבָר עָיַפְֿתִּי

תְעוֹת וּנְדֹד כְבָר אֵין בִי כֹחַ,

דַרְכִי מַהוּ? וּמְגַמָּתִי

אֵי שְׁבִילִי? אֵי מָנוֹחַ?

(משירי[י] האחרונים)²³⁹

* * *

ליל יום ד'[,] י“ז אדר־שני, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, הובין [21 במרס 1916].

לוקח אני את העט ביד לרש[ו]ם אעפ"י שלא ארש[ו]ם עתה כמעט כלום. לא אדע מדוע[,] אם מפני שאין לי מה לרש[ו]ם, או אין שעתי זו מ[ו]כשרה לכך. השעה מא[ו]חרת כבר[,] עוד מעט ואשכב לישֹן. עתה אני מתעסק בהערכת שירים אחדים שאני עוסק בכתיבתם זה שבועות אחדים.

* * *

[149] מוצאי־שבת, כ' [כ“א] אדר שני, תרע”ו[,] בתקופֿה הנוראה, הובין [25 במרס 1916].

במצב רוחי שולטת מעין “קדחת”. הנה למשל היום היו רגעים שנרגעתי קצת[,] נ[י]חמתי קצת את עצמי בכל מיני תקוות וש[י]דולים; והיו רגעים שקשה היה לי עד לכאב נורא[.] כל מצבנו הנורא הֻצג לפני[י] בכל נוראותו! וכמה נורא, כמה קשה!

*

היום הייתי קרובה [קרוב] אליה כל כך, וכל כך אהבתיה. פניה הפיקו היום מין חן וקסם מיוחד, החֻלצה השחורה שלבשה הוסיפה לה גם כן מין חֵן מיוחד. בצהרי[י]ם ישבה לקר[ו]א ואנ[ו]כי ישבתי על ידה להקשיב לקריאתָה. וכה טוב היה לי בקרבתה, והרגשתי שככה גם היא מרגשת ככה את עַצְמָה. כשנמצאנו עפ"י מקרה אחר כך לבדנו בחנות לקחה את ידי ונָשקה לי… ראיתי בפניה עד כמה רגשי־אהבתה אלי[י] עזים וכבירים, חביבה! עד כמה חזקה אהבתה אלי[י]! רואה אני כי כל כך בוטחת בי, כל כך מאמינה בי!

*

בראשית הלילה הנוכחי נמצאתי במצב־רוח לא־טוב מא[ו]ד. אך אחר כך התחלתי פתאֹם כל כך להשתובב – [150] אך הא[ו]מנם מתוך שמחה עשיתי זאת? אוי ואבוי לי! מתוך צער וכאב נורא – הריני משתובב, רוקד, מתאבק, מתעלם ועוד, רוצה אני להשקיע ולהשקיט מקצת את מצבי הקָשֶה ונורא כל כך. וכל כך השתובבתי עם שמואל²⁴⁰ בלילה זה. אך ועתה כבר שכב שמואל לישֹן. אנ[ו]כי עוד ישבתי קְצַת על ידו על משכבו ושוחחנו. עפ"י [על פי] גלגולי־הדברים שהיו בינ[י]נו ס[י]פר לי (מה שזהבה ס[י]פרה לי מק מכבר) כי שרה וֵיץ²⁴¹ ס[י]פרה לברכה²⁴² כי ביני ובין זהבה יש י[י]חוסים קרובים. וכפי רשמי פני[י] ומבטאי[י] הבודדים, כנראה שהבין שמואל כי יש דברים בגו.

* * *

ליל יום ד'[,] כ“ד אדר שני, תרע”ו, בתקופֿה הנוראה, מלי הובין [28 במרס 1916].

כבר קשה מנש[ו]א! אין כ[ו]ח כבר לסב[ו]ל כל כך הרבה. הי[י]סורים הפנימיים כבר עוברים את הגבול. אוי, כבר קשה מנש[ו]א! במצב נורא וקשה נמצאתי היום, עד שגם יום האביב הבהיר והחם – לא י[ו]כל לנחמני ולעודדני קצת…

מצבירוח קשה זה התחיל בב[ו]קר כשבאתי מבית מ. [משה] בורטניק [151] וד[י]ברתי שם עם אחי משה ע“ד [על דבר] אפשרות הנסיעה לו. כלומר, ד[י]ברנו ע”ד השמועה של התנאים הטובים שמציעים, ושרבים כבר נסעו, וכי צריך לפנות למי־שהוא ולה[י]ו[ו]דע פרטי הדברים.

ותיכף אחר כך, נפלה עלי[י] איזה מרה־שחורה נוראה, נדמה לי כי כבר מ[ו]כנים אנו לנס[ו]ע. וקשה[,] מא[ו]ד קשה הנדידה, וקשה לעזֹב את המקום שבו כבר התרגלת בימי־הנד[ו]דים והצרות הנוראות… אך תחת זה באו ההוכחות והצדדים השונים המחייבים את הנסיעה, וכך נמצאתי בטֵרוד פְּנִימִי קָשֶה כָּל כַּך. אך כך הלך מצב־רוחי הקשה הל[ו]ך והתפשט, כל מיני צערי התחיל[ו] לעַנותֵנִי. התחלתי לחשוב על מצבנו אָנוּ הקשה ומר, ועל גורל ועל הח[ו]רבן הכללי המתחולל מסביב. אביב בעולם, הטבע כל כך מתגלה בהדרו הנפֿלא כל כך – והנה באים בני־האדם ומקפחים בידיהם את כל הטובה והא[ו]שר שיכולים לקבל… וקשה, קשה מא[ו]ד היה לי. את ש[י]עורי[י] גמרתי היום בשעה מוקדמת מא[ו]ד, כי מרים בת משה²⁴³ נסעה. בצהרי[י]ם הלכתי אל שמואל, שהיתי קצת, חרשתי קצת במחרשה בגן, אך מנוחה לא מצאתי, הלכתי אל הקרֵיצ’מה,²⁴⁴ אך גם שם קשה, שבתי שנית לשמואל, מפה נסעתי [152] אל היער²⁴⁵ ופה התחילה השעה הכי קשה לי. השמועות הרעות על מאורעות כבירים שאפשר שיתחוללו בקרוב. הדר הטבע שנסך עלי[י] ביחד עם קסמו עצב נורא וכבד, הרהורי[י] הרעים התמידיים, וכו' – כל אלה התמזגו ביחד וינסכו עלי[י] עצבות כבדה מנש[ו]א. איזה אי־ס[י]פוק נורא מ[י]לא את כל לבבי, אי־ס[י]פוק בכ[ו]ל בכ[ו]ל[,] גם בדברים הכי־יקרים שחושב אני שבהם אולי אמצא מנוחה[,] וכשצי[י]רת[ים] לפני[י] בדמיון – מצאתי גם בהם אי־ס[י]פוק נורא וקשה. בדמיון[.] אם בדמיון ככה! – – – – וקשה, קשה היה לי מאד, קשה עד לבלי יכ[ו]לת להביע במ[י]לים יבשות וערֻמות… ובי[י]חוד בהורי[י] בבני ביתנו היקרים נזכרתי ונפשי כמעט כלתה מר[ו]ב יגון. וואמנם לא פעם כבר מהרהר אני בימים האלו: “יהיה כבר אחר כך מה שיהיה, כבר מתי[י]אש אני מעולמותי[י] האציליים ומכל חלומותי[י] והרהורי[י] השונים[.] יהיה כבר מה שיהיה אך תפ[י]לה אחת נ[י]שאת על שפֿתי[י] ותוססת תמיד בלבבי: יהי רצון שנתראה עם הורינו וכל ב”ב [בני ביתנו], וכל בני משפחתנו היקרים[,] כשכ[ו]לנו בריאים[,] חיים ושלמים."

*

ועני[י]ן אהבתי היום? – הוי גם זה ק[י]בל אצלי צורה מש[ו]נה לגמרי: התי[י]חסתי לזה היום גם בלעג[,] [153] גם בצחוק, גם בכעס וגם בכאב־לב… הכ[ו]ל א[י]בד היום את ערכו וחנו בעיני[י]. הכ[ו]ל, הכ[ו]ל – – – קשה כ קשה היה לי כל כך עד שהא שיום האביב הנעים לא יכ[ו]ל לעודדני קצת.

* * *

ליל יום ה[,] כ“ה אדר שני [תרע”ו], בתקופֿה הנוראה, הובין [29 במרס 1916].

אתמול בלילה כתבתי על המצב הקשה שהייתי נתון בו. והנה היום הוקל לי קצת עד הצהרי[י]ם. יום אביב נחמד היה היום והתעודדתי קצת. אך הנה בא בצהרי[י]ם המקרה הזה ועכר את רוחי, ומתוך מקרה פרטי וחצוני ופשוט זה שהיציקני כבר באתי לידי מרה שחורה כללית ומכאיבה עד לש[י]געון. –

כשי[ש]בתי אצל מר יעקב בורטניק ול[י]מדתי את גולדָה,²⁴⁶ בא אחי לשם בשעת הל[י]מוד[.] עפ“י איזו גלגולי־דברים ס[י]פר ר' יעקב לאחי כי אתמול ד[י]בר עלי[י] יחזקאל בבית־אמו, בא[ו]מרו כי “עד כמה שהתלמיד (כלומר: מוּנִיק) אינו רוצה ללמֹד, אי־רצוני [ע]וד גדול שבעָתָ[י]ם”. הדברים האלו כל כך הרגיזוני והכ[אי]בוני, אוי ואבוי לי אם באתי כבר לידי מדרגה כזו להיות לשיחה בפי אנשים כאלה! וגדול הכאב בידעי עוד יותר [ב]י[ו]דעי עד כמה רב הוא הַשֶקֶר בדברים האלו. [154] כי עד כמה שעשה מוניק חיל בלימודיו – זה נראה וידוע לכ[ו]ל. וכי מה אפֿשר יותר מילד בן שש ובי[י]חוד מילד שובָב ועליז שאינו יכ[ו]ל עפ”י נטִי[י]תו הטבעית להתמכר ברצינות לל[י]מודים. והאם לא די בשביל ילד בן שש שעה אחת של ל[י]מוד או אפילו פחות משעה? הן באופֿן אחר הייתי משניא עליו את הל[י]מודים לגמרי ומה הם רוצים שאלמד אותו. את כל התורה על רגל אחדת? ושאשב עמו כל היום ואלמד? האם אין לי ש[י]עורים חוץ מש[י]עורו? ואנ[ו]כי אינני איש? וצריך לשבת כל היום אצל התלמידים ולבלי לשאֹף או[ו]יר ולהחיות קצת את נפשי הנדכאה והרצוצה? והאם מפני החסד שהם עושים לי בנ[ו]תנם לי ארוחה – הריני יכ[ו]ל כבר להיות למדרס ללשונם הגסה והתגרנית ולמטרה למבטי זעמם וכעסם?

ובי[ו]שבי אחר כך אצל זהבה ושפכתי לפניה קצת את רוחי הקשה – התחיל לבי כל כך לכאוב עד שלא התאפקת[י] ודמעות פרצו מעיני[י]. לא יכ[ו]לתי לשבת על מקומי והלכתי אל ושכבתי אל הספה שבחדר השני, שכבתי ככה ובכיתי, בכה בי לבבי הקרוע והשבור, ככה שכבתי עד שנרדמתי קצת. ובהקיצותי ובקומי י[י]אוש קשה וספק עז כמו[ו]ת ק[י]דמוני. לא רק צער של מקרים פעוטים כאלה הכאיבו את לבי, כי אם החיים בכללם[,] החיים המרים והאכזרים הוצגו לפני[י] בכל מוראותיהם[.] ראיתי כי אין לי מנוחה, כי אין ס[י]פוק לנפשי הנדכאה רק ע[י]נויים תמידיים, רק ה כאב־לב בלתי פוסק. ואיה המנוחה? היכן הן [הם] הרגעים המא[ו]שרים של[י]ווני הם ואהבת־חיים אמתית ופשוטה? ועד מתי ילווני רעיוני־הבלהיות הבלהות האלו?

והלך מצב־הרוח הל[ו]ך וקשה, הל[ו]ך וקשה, עד הגיעו למדרגה גבוהה מא[ו]ד… האפֿשר להביע במ[י]לים את כל הכאב והצער האצור שם בקרבי?… האפשר להביע לי את המהפכה הפנימית המתחוללת שם בקרבי… פנימה?… איזה כוחות ענקיים ועזים [?] מתגוששים שם בקרבי… מרגיש אני את החיים ורוצה לחיו[ת] […]²⁴⁷

 

יומן ג: בָּרָנוֹבְקֶה־קִייָב־פְּרִילוּקי־נוֹבוֹגְרָד־ווֹלִינְסְק חשוון תרע"ז    🔗

אייר תרע"ז (נובמבר 1916 – מאי 1917)

[1] […] החדשים, על הכ[ו]ל, על הכ[ו]ל. אחרי הכ[ו]ל […] לרוחי להניח לשעה את ראשי בחיקך ולה[י]רדם לשעה קלה ולשכ[ו]ח את כל הע[י]נויים הסובבים אותי עכש[י]ו. הוי מי יודע יודע [כך!] אם אזכה לה[י]פגש עמה! ²⁴⁸

יום ד', י“ב חשו[ו]ן ]תרע”ז], ברנובקה [8 בנובמבר 1916].²⁴⁹

מאין אותו הא[ו]מץ הנת[ו]ן ללב שאינו מתפוצץ! מאין אותה הסבלנות של ברזל שאינו מתפקע מר[ו]ב כאב?! – לא אדע. המציאות האכזרה [יו]דעת להכות את הלב הכה ופצ[ו]ע פצעים קשים ונוראים, ויחד עם זה היא מחזיקה ומחסמה אותה [אותו] שא[ו]כל לסבול את כל הכאב והיגון, בכדי שתוכל להרבות את ע[י]נוייו שבעתיים – רגעים נוראים כאלו שאנו שיש לנו עכש[י]ו, טרגדיה נוראה כזאת שעוברת עלינו והלב התקשה כברזל – ואינו מתפוצץ, וגם דמעה, דמעה חמה אי אפשר להוריד או בכי־זעקה הפולח לבבות אי אפשר לזעוק, חרב מעי[י]ן הדמעות. אלי! אלי! מה עוללתָ לנו? עד מתי לא תשיב מעלינו את יד־זעמך הקשה? “עמדו פה אצלי אָבִי ובני היקרים, עמדו אצלי ובכֿו, בכֿו לשברכם הגדול, על האבדה הקשה [אש]ר אובדת אצלכם ושלא יהיה לכם תמורתה” – כך קראה אתמול האם²⁵⁰ לי ולאבא כשעמדנו אצל מ[י]טתה, התחיל אבא לבכֿות, ואני? – היוציא אבן דמעות?… הלב עוד מעט, עוד מעט ויתפוצץ, עוד מעט וי[י]קרע לגזרים, אך לא. הוא איתן על מקומו. “ואתה אינך בוכֿה עוד בני” – [2] קראה אלי[י] האם בראותה שאיני בוכֿה, וכאב נורא שאי[ן] דוגמתו צבת את לבי ונכֿון הייתי ברגע זה לקר[ו]ע את לבבי, לק[ו]רעו לגזרים לגזרים, ול[י]פול שדוד ארצה לפני האם היקרה. אך דמעות, דמעות – לא הזילו עיני[י] אף אחת. אך עכש[י]ו כבר [לא] י[ו]כל הלב המאֻבן להתאפק יותר – ובכיתי… “בני – קראה אלי[י] בע[ו]מדי אצלה – שח נא אלי[י] ואגיד לך דבר מה”. עשיתי כמצו[ו]תה ובשפתיה היבשות ד[י]ברה חרש חרש באין אונים: “לך… לך… בני אני מבקש[ת] שתשמר את ה”קדיש" ותלמד בשבילי, אני אומר[ת] לך את זה כי מותי אולי יגיע פתא[ו]ם ולא אספיק לומר לך את זה". כך ד[י]ברה אלי[י] ועוד אמרה לי אך לא הבנתי כבר מה שאמרה וגם את זה ששמעתי, הוא רק לחצאין, וגם עכֿש[י]ו עמדתי כנציב־שיש ולבי… הה! לבי – איך לק[ו]רעו לפני כ[ו]ל ולהראות את המתחולל בו, אך דמעה לא נזלה רק אחר כך, התחילו העיני[י]ם מטפטפות… – גדול ונוראה השבר – ומי יגאָלנוּ [?]

איני יכ[ו]ל להמשיך את הרשימה מפני שאני צריך לעמ[ו]ד אצל האם.

*

מלוצק ק[י]בלתי אתמול גלויה: מרים²⁵¹ כותבת אותה. גם זהבלי כותבת קצת. היא עוד לא ק[י]בלה את מכתבי, עניתי לה אתמול.

ליל י"ג חשו[ו]ן [תרע"ז], יום ה'. בשעה הרביעית [16:00 אחר הצהריים]. ברנובקה [8 בנובמבר 1916].

[…]²⁵² הכ[ו]ל משונה ישן פה משה בן שמעון מהן [?] היא ישנה האם [3] היקרה הא[ו]מללה. ואני יושב (עודני כותב והיא התעוררה ו[חייב] הייתי למהר אליה ועתה אני ממשיך) על יד הש[ו]לחן ורושם את הרשימה הזאת. לבי לבי! תולעת הכאב מוצצת ומוצצת ואיך לא אשתגע מכאב בראותי את אמנו היקרה במצב כזה איך איני משתגע? מבטיה מלאי תח[י]נה א[י]למת וצער עמ[ו]ק יתום, ידיה הפרושות בכל פעם והנאספות מעין: הצילו, אך הצלה אין. ובלשונה המגמגמת, כי כ[ו]ח לדבר כבר אין לה; רבש“ע! [ריבונו של עולם] איך אני יכ[ו]ל לראות בכל זה – ולבלי השתגע?… הזאת היא אמנו היקרה והאהובה?! אלי! אלי! מה עוללת לנו? והלב מתקשה כברזל ודמעה אָיִן, אך נכון אני לנפץ את ראשי אל הסלע בי[ו]שבי אצלה ובהתבונני בה אליה מה שנעשה בה. אם יקרה ואהובה – אוצר יקר ונחמד שאין שכמותו [?] […] […] נלקח ממנו ואנו חדלי־אונים להצילו! אם יקרה שכל חייה הקדישה בשביל בניה, כל חייה טרדה וט[י]פלה בעדם, שכה המעיטה מעיניה מנוחה – ממנוחתה, כמה דמעות שפכֿה, כמה דם הקדישה – ועכש[י]ו, הוי אלי, אלי, עכש[י]ו האם שוכבת אין־אונים באפֿס כל תקו[ו]ה לחיים – וא ועינינו רואות ולפינו אין נחמה לה, ובידינו אין תרופֿה – ובלב […] אבוי להן לעיני[י]ם שכך הן רואות! ואבוי לנו שלכך הגענו. אני מביט על האב הרצוץ ועל השיבה […] […] […] [4]על הדמעות שהוא שופֿך במסתרים, אני מביט מסביבי ושואל: רבש”ע! בעד מה עוללתָ לנו ככה? למה נ[י]חתה בנו יד־זעמך הקשה? למה ככה החשכתָ את עולמנו בעדנו? ח[ו]שך וזו[ו]עה, צרה ויגון, הוי אלי! אלי! מאין הא[ו]מץ לסב[ו]ל את כל זה ולבלי השתגע או להתפקע מכאב?! שוכבת האם היקרה. נרדמת. ובתוך שנתה היא מתאנחת בכל פעם אנחות קשות, הפולחות לב, אנחות של נפש מתאבקת, של נפש מתחננת להצלה – ואין. וממה הוא לבבי מחלמיש או מצור – כשאינו מתפקע לשמען? ושוב עומדת לפני[י] חידת החיים והמו[ו]ת בכל מוראותה [כך!] – ודורשת פתרון; שוב מענות את מוחי מחשבות שונות ושאלות שונות: למה כל העמל? למה הם כל החיים? למה? למה? ומדוע? שוב הכ[ו]ל מתבלט לעיני[י] בכל מוראותו, וי[י]אוש נורא תוקפני, וצער־עולם ילפתני, אני שואל וחי, שואל ועמל – וחידת העולם לנצח סתומה – – – אין כלום! אין כלום! – – אפס, אפס ואפס והמוח מב[ו]לבל, הראש כואב, הלב טובל בים של יגון וצער – ואין מנוחה, אין נ[ו]חם[,] אין תקו[ו]ה – ואני – יצור א[ו]מלל ואובד בין כל המון האובדים והנ[י]דחים בתבל המכ[ו]ערה, ובחיי־האפס המכ[ו]ערים האלו! – – –

ערב שבת[,] י"ד חשו[ו]ן [תרע"ז]. ברנובקה [10 בנובמבר 1916].

[…] קשה. המ[ו]ח מב[ו]לבל, הלב כואב. נמצא אני במצב־רוח [5] נורא לרגלי מחלת האם היקרה, כשאני מוסיף להתבונן ולהעמיק במצבה־מצבנו, – קרוב אני ל[…] […] קשה […] נורא. אלי! אלי! מה היה לנו?… אין אני יכ[ו]ל לכתֹב עוד. יותר מדי כואב הלב וסוער…

יום א', ט"ז חשו[ו]ן [תרע"ז], שבעת ימי האבל על אמי, ברנובקה [12 בנובמבר 1916].

מהב[ו]קר אין לנו אם! מה נורא הדבר! אותה האם היקרה והחביבה[,] אותה האם המסורה והנאמנה – איננה כבר בחיים!! מה גדול השבֿר! ואין אני יכ[ו]ל עוד להשלים עוד עם זה, או יותר נכֿון אין אני יכ[ו]ל להאמין להאסון הנורא הזה: האֻמנם? הא[ו]מנם כבר נפטרה האם היקרה? הן לפני יומי[י]ם ישבתי אצלה, שוחחתי עמה, נתתי לה מים לשתות, ת[י]קנתי את יצועה, עמדתי אצלה כל הלילות, הן אני שומע עוד את אנחותיה המָרות; הן אני רואה עוד את מבטיה רוֻוי תח[י]נה וצער א[י]למים; את פניה הכ הצוחקים, הן היא חיה עוד לפני עיני־דמיוני – אך לא! היא כבר מתה! מתה האם! הא[ו]מנם האם היקרה הזאת כבר שוכבת בקבר ומכֻסה בעפר רך ולח?! אי שמים! איך אפֿשר הדבר?! אני נכנס לחדר המ[י]טות ונדמה לי בכל פעם הנה קוראה האם, הנה מתאנחת האם, – אך המ[י]טה ריקה, אלי, אלי, מה נורא השבר. נדמה לי הנה אגלה את השמיכה – ואראה את האם שוכבת. נדמה, נדמה. אין להשלים, אין להאמין – אך האם איננה כבר, איננה. [א]יננה[.] נטשתנו פה לאנחות ולצער. אין […] וקץ ל[…] [6] נפטרה האם היקרה האהובה בליל שבת, בשעה התשיעית וחצי (י"ד חשו [ו]ן) אחרי ע[י]נוייה הקשים והנוראים…

בערב שבת זה, כמו כבר הרגיש הלב שדבר נורא הולך ומתקרב אל[י]נו, כמו שאומר ההמון “דאס הארץ האט מיר געזאגט”.²⁵³ בערב שבת זה הייתי נדכא, לרגלי מחלת האם, יותר מכל הימים שעד הנה, עצבת נוראה וקשה שאין דוגמתה תקפֿתני וצבטה בלי הרף את לבבי, בכל פעם נ[י]גשתי אל מ[י]טת האם[,] התבוננתי אליה (היא הי[י]תה כבר נרהמה ביום ההוא) איך היא מנושמת בקושי. התבוננתי אליה – ובכל פעם חנקו הדמעות את גרוני והתפרצו מתוך עיני[י], קשה, קשה היה לי ונורא, והרשימה הקצרה שרשמתי באותו היום – תוכיח. והנה בלילה טרם שהלכֿו לאכ[ו]ל נ[י]גשנו אליה אני[,] אבא וחנצה לתת לה מעט מים חלב לשתות, אני שמתי חתיכת סֻכר קטַנְטַנָה בפיה, אך היא כבר הי[י]תה אז כל כך חלשה עד שלא יכלה להחזיק בפיה את החתיכה הקטַנָה הזאת, והיא נפלה לתוך ל[ו]ע הגרון, והתחילה לה[י]חנק, כי מעט מים זרמו מפיה לא יכלו לרדת היטב כי אם אחרי חניקה והתאדמות [?] ובפרט חתיכת־הס[ו]כר. עיניה קמו, וק[י]בלה צורה נוראה, צורת־המו[ו]ת, אני נבהלתי וברחתי לחדר־הא[ו]כל, נדהם[,] אך כעבור רגעים אחדים, פרצתי בבכי־צעקה נורא שגם אני נבהלתי ממנו, איזו געי[י]ה של חיה פצועה […] ונוהמת מעצמת מכאוביה […] […] […] [7] אנשים לקול צעקתנו, ומיד נוכחו כי האם עדי[י]ן חיה. רוחנו חי[י]תה קצת. אבל קצת, כי הלא ידענו את האמת, המרה והנוראה, כי אם לא עכש[י]ו אז אחר כך…

אחר כך התאספֿו האחיות קנט[ו]ר (בנות המחותָן)²⁵⁴

*

אתמול לא גמרתי את הרשימה הזאת מפני ס[י]בות שונות ואני ממשיכה היום[.]

יום ב'[,] שבעת ימי האבל על אמי, י"ז חשו[ו]ן [תרע"ז][,] ברנובקה [13 בנובמבר 1916].

ועוד אנשים שונים, כ[ו]לנו ישבנו בחדר המ[י]טות והקשבנו לנשימות האם היוצאות בתכֿיפות ובק[ו]שי, אנ[ו]כי בהיותי עי[י]ף ונדכא מא[ו]ד, הלכת[י] עפ“י עצת בנות המחותן ליש[ו]ן קצת בביתם, נכנסתי לשם ונרדמתי. אבא נרדם על הספה שבחדר הא[ו]כל, וחנצה על המ[י]טה, והני ישנה ג”כ [גם כן] בבית המחותן, וכך ישנו כ[ו]לנו – ולא עברה וא אף שעה, ונשמת האם יצאה מן הגוף היקר והאהוב – ואני לא ידעתי. בחצי הלילה חפצתי כבר לה[י]כנס הביתה, אך בלוּמה בת המחותן לא נתנה לי ואמרה שהמצב כמו שהיה ויש שם די אנשים, ולכֿן טוב שאשכב עוד, אנ[ו]כי כמובן לא הבנתי את כו[ו]נתה ושכבתי שנית, אך טרם לפנות ב[ו]קר נכנסתי הביתה, ראיתי שחנצה עומדת אצל דלת חדר המ[י]טות בראש מורד ובפנים חמרמרות מבכי, אך לא שמתי כ“כ [כל כך] לב לזה, וראיתי והנה אבא יושב נדכא וגם כן בעיני[י]ם מד[ו]מעות והוא מנענע אלי[י] בראשו כאומר: הכ[ו]ל נגמר כבר – – – אנ[ו]כי כבר הבֿנתי את הכ[ו]ל, י[י]אוש נורא תקפֿני, אך הפעם לא צעקתי ולא בכיתי כמקֹדם, הפעם תקפתני איזו התאבנות נוראה, איזו [8] שתיקה נוראה שצבטה את הלב כבצבת־ברזל, וא בלבי התחוללה סערה נוראה שלא והסתובבתי הנה והנה במטבח ולא ידעתי את נפשי. אבא קרא אלי[י] פעמים אחדים [אחדות] בבכי שאכנס אל חדר המ[י]טות לראות בפעם האחרונה את האם, אבל אני לא יכ[ו]לתי, לא יכ[ו]לתי ללכת ולראות את האם במצב של מיתה, במצב נפש שאינה מרגישה כבר ושוכבת בלי נשמת חיים, לא יכ[ו]לתי לראות את אמי היקרה – כשאינה כבר אותה האם החיה, והנעימה – ולא נכנסתי. בין כה וכה והב[ו]קר האיר, אבא נ[י]גש אלי[י] ואמר לי כי אצטרך ללכת לבית התפ[י]לה לומר “קדיש” – הוא אמר אלי[י] את הדברים האלו בבכי ואני אחריו… “קדיש”[,] קדיש אחרי האם הנפטרה – – – מה נורא! אח”כ נכנסה הֶני [גניה], באין ידעה עוד מכלום, נ[י]גשה אל החדר וכשראתה את האם המכֻסה כבר בסדין – התפרצה בזעקות נוראות ומחרידות, מרטה שערות ראשה, הכתה אותו בארון. נבהלתי וחשבתי שתשתגע או שתשלח ידה בנפֿשה, אבא מ[י]הר אליה להשקיטה והצעקות, הבכיות והזעקות הנוראות של כ[ו]לנו מלאה [מילאו] את חלל הבית – והאם שכבה לה – שכבה מתה ולא שמעה כלום… מה נורא! הגיעה השעה. הלכֿנו לבית התפֿ[י]לה בנפֿש מרה ורצוצה, בדמעות חונקות את הגרון, ובמ[י]לים מק[ו]טעות מא[ו]ד – אמרתי את ה“קדיש” הראשון, ולבי טפטף ט[י]פות ט[י]פות דם, אך איש לא ראה, ותולעת־הכאב מצצה ומצצה – – – [9] בין כה וכה והיום עבר, הוא עבר בבכיות, בצעקות[,] באנחות ובי[י]חוד במחשבות־י[י]אוש נוראות, העולות במ[ו]ח, אמנם, רק בשעה שמת מוטל לפניך – – – ובי[י]חוד אם יקרה ואהובה כזאת. היום עבר. הלכתי לתפ[י]לת המנחה. וכששבנו כבר התחילו להתכונן אל ה“לו[ו]יה” – ומפה התחילו השעות הכי־קשות ונוראות. ובלילה כשהשכיבו את האם על הרצפה לטהרה אז שוב יכ[ו]לתי לה[י]כנס ולראות בפעם האחרונה את פניה, ישבתי לי במטבח בפ[י]נה, ובכיתי, הקשבתי לקינות אחותי ושאר הנשים – ולבבי נקרע לגזרים, נקרע לגזרים ושתת דם. גם הפעם אמר אלי[י] אבא שאכנס לראות את האם אך לא יכ[ו]לתי. אחר כך כשכבר הלבישוה בתכריכים, ואנו נכנסנו בתוך המון הא[ו]מללים והבוכים לקרוע “קריעה” – פה הגיע[ה] סאת היגון למרום קצה[.] לא ידעתי מה לעשות[,] הכיתי באגרופי על ראשי[,] צעקתי[,] נהמתי – וקרעתי “קריעה” ואחר כך הוציאו את הגוף היקר על המ[י]טה החוצה ללו[ו]תה אל בית־העולם, ואני נשאתי הייתי בין הנושאים, נשאתי ובכֿיתי בין כל המון הבוכֿים והצועקים. וכשהגענו לבית־הקרבות [הקברות] – נר [נ]תקפֿתי שתיקה נוראה[,] שתיקה של לב נדכא, של איש, שכבר חרב מעי[י]ן דמעותיו, […] הבאה אחרי י[י]סורים אין קץ, עמדתי דומם, נדהם והתבוננתי למעשה האנשים[,] חפרו באדמה, חפרו קבר בשביל אמי היקרה […] [10] עמדתי ושתָקתי. השכיבוה באדמה ואני שתקתי, מה זה[,] איך אני נותן לאנשים זרים להתעלל ככה באמי היקרה, אך שתקתי שתקתי כא[י]לו נכנעתי, לא כא[י]לו נכנעתי, נכנעתי לפני אותו הדבר הנורא האורב לכל בני־האדם והנקרא בשם מו[ו]ת. המו[ו]ת גזל את אמי היקרה – ואין מפליט מידו. שבנו הביתה בלי אם, האם שוכבת בקבר רענן, האם איננה כבר, הא[ו]מנם? כן, כן איננה כבר. הנה חלצנו הנעלי[י]ם, ישבנו על ספסלים נמוכים ואנו מתאבלים על האם היקרה, הנה אני שוכב כל הלילה ושנתי נדדה, ואנחות האם אינן נשמעות כבר, וקריאותיה בכל פעם אִיצי! אִיצִי! – אינן מגיעות כבר לא[ו]זני[י], ובב[ו]קר מתאספים אנשים ל“מני[י]ן” כן האם כבר מתה! האם היקרה איננה כבר! ועלינו להשלים עם זה? לבכות אי־אפשר כבר. כבר חָרב מעי[י]ן הדמעות, רק בלב מכרסמת ומוצצת תולעת־הכאב. כן. ועולם כמנהגו נוהג והחיים חיים ודואגים לעני[י]ני החיים[,] לשמירת החיים. אלי! אלי! מה מש[ו]נה עולמך, ובמוחי התחילה מנקרת [כך!] השאלות הישנות־החשדשות, על שם שאלות החיים והמו[ו]ת, שכל הפילוס[ופים] וכל המשוררים מראש ועד הנה לא עברו עליה בשתיקה, אך פתרון לא נתן לה אף אחד, והיא מוסיפה לענות [11] את המֹחות ולהרעיל את הלבבות. חידה זאת נשארת סתומה – ופתרון לה אָיִן. אך כל מה שנוכח אתה שאין פתרון לשי לחידה זו – יותר יכאב לבנו יותר נצטער ונשתדל למצ[ו]א את הפתרון הנעלם – – – חיים… מו[ו]ת… מה הם? מה סודם? וכו' וכו' – ודואג הלב, ומצטערת הנשמה ונמקה בחשאי, ובא רצון החיים ומטפח על הפנים ואתה עומד נדהם ותוהה בתוך ערבוביה נוראה ואינך יודע מה אתך, ערבוביה אנדרלמוסיה והחידה נסתרת יותר ויותר.

*

יש רגעים שעם כל ח[ו]פש־דעתך והליכת־מחשבותיך נכון אתה להודות כי יש השגחה מיוחדת עליונה המנהלת את כל עני[י]ני בני־האדם, ושלם אתה עם דעת הדתיים בנידון זה. הנה, אנו בשעה שעברנו לרשות אחרת הקיץ. כמה הצטערנו על שלא הלכנו גם אנו כשאר אנשים אל אוסטריה ובכדי זה ועם זה לה[י]פטר ולה[י]נצל מן הסכנה האורבת לנו עכֿש[י]ו… כמה התחרטנו, וכמה כעסנו על עצמנו שלא החלטנו לעשות ככה, ובשעה שחפצנו לערוך לפני עצמנו דין וחשבון: “מהו אמנ באמת הדבר שהמריצנו לה[י]שאר פה ולדחוק את עצמנו כמו בסכנה אל חוג הסכנה האורבת?” – לא יכ[ו]לנו לענות על התשובה הזאת, אעפ“י שתשובות היו לי די והותר, אך בע[ו]מק לבנו הרגשנו שתשובות אלו אינן מספיקות לנו, ויש איזה דבר נעלם שהכריחנו לזה ושאין [12] יודעים אותו, כן עִוְרים הם בני־האדם, בני־תמותה, ואין הם מרגישים את ההנהלה הנכונה המתהו[ו]ה מעל להם. כך הצטערנו בלי הרף. לא פעם חזרנו על זה על פה זה לפני זה, לא פעם ד[י]ברנו ע”א [על אודות] זה, ולא פעם הוכיחונו על זה – אך עכֿש[י]ו נגלה הדבר, עכש[י]ו רואה אני, כי כך היה צריך להיות, ולו הי[י]תה אחרת, כלומר: לוּאמנם [לוּ אמנם] הלכנו ביחד עם הכ[ו]ל לאו… – היה האסון נורא עוד שבעתי[י]ם משהנהו עכֿש[י]ו.²⁵⁵ עוד טרם שעשו לה לאם נ[י]תוח בקיוב בח[ו]רף שעבר כשאנו הי[י]נו רחוקים ונבדלים מפה, היה רצונה היחידי להתראות עם בניה שאָבדו, היא כבר השלימה אפילו עם רעיון המו[ו]ת אך באופֿן שלפֿניו תתראה עמֶָנו, וכששמעה שיחות שונות שעל פיהם [כך!] שפטה כי לאחר נ[י]תוח אפשר לה לחיות רק שנה אחת אמרה אז במנוחה: [“]טוב! הן במשך שנ השנה אפשר מא[ו]ד שהבנים יב[ו]או ואתראה עוד עמם!”[.] הנה עד היכֿן הגיעה אהבתה העזה וגעגועיה החזקים של אמנו היקרה אלינו. וכך נ[י]הלה כנראה ההשגחה העליונה ואנו נשארנו פה, ויכ[ו]לנו להתראות עם אמנו – לסעֹד את ח[ו]לי[י]ה[,] להשקיט את געגועיה אלינו, לומר קדיש אחרי פטירתה: רצונה היחידי של כל אם בהשאירה הבנים אחריה ואני מצי[י]ר לי: מה היה, למשל, לוּ לא היינו אנו כאן כי אם נ[י]דחים הרחק מעבר לגבול?… ולא היינו [יודעים] [13] מה שנעשה פה, והם לא יודעים מה שאתנו? מה נורא אז המצב! קשים ונוראים היו ענויי אמנו היקרה במשך חד ירחי־ח[ו]לי[י]ה. נוראה הי[י]תה הטרַגֶדיה שלה בי[ו]דעה כי אין לה תקו[ו]ה כבר לחיות, אך הן טרגדיה זו וע[י]נויים אלו היה [היו] נוראים [פי] שבעים ושבעה עוד יותר לולא היינו פה, מה נורא היה לה – לו ידעה שהיא הולכֿת למות, מבלי ראותה את פנינו, ושאנו לא נאמר קדיש – מבלי י[ו]דענו ע“א [על אודות] פטירתה. היש עוד טרגדיה יותר נוראה לאם מזו?… ומה היה נורא צערנו אנו, נורא עוד שבעים ושבעה יותר משהנהו, בבואנו אחר כך הנה – והנה האם איננה ואנו לא אף לא ראינוה לפני מותה ולא מ[י]לאהנו את רצון־האם היחיד שלפני מותה: קדיש אחרי פטירתה! מה נורא מה נורא היה אז המצב! כן, עכֿש[י]ו אנו מבינים שכך צריך היה להיות ש”א[ו]שרנו" היחידי הוא שנשארנו פה ולא עברנו לעבר לגבול. עד עכש[י]ו לא ידענו במה לתרץ את הדבר הזה אך עכש[י]ו אנו יודעים כבר…אמנם עכש[י]ו אנו נמצאים בחוג הסכנה… אך אין אנו מתחשבים עם זה, יותר מדי יקרה הי[י]תה לנו אמנו, יותר מדי קדוש לנו עתה ז[י]כרונה – ואין אנו יכֹלים להתחשב עם זה.

[14] יום ד'[,] כ“ו חשו[ו]ן, תרע”ז, ברנובקה [22 בנובמבר 1916].

מיום הראשון של השבוע שעבר, היום השלישי או השני למות אמנו היקרה והאהובה, שלא רשמתי כלום. נמצאתי במצב מש[ו]נה[,] לא ידעתי את נפשי. הימים עברו בהרהורים פלתי [בלתי] פוסקים[.] כל היום ישבתי על ספסל נמוך חלוץ־נעלי[י]ם[,] התאבלתי על האוצר היקר שנלקח ממנו לעולמים, התאבלתי, הרהרתי על הכ[ו]ל ולכת[ו]ב לא יכ[ו]לתי כלום, איזו עצלות פנימית תקפתני. וכשי[ש]בתי לכת[ו]ב, לא [היה] בי א[ו]מץ לקחת את העט ביד, הכ[ו]ל היה בעיני[י] כמה בלתי־מחו[ו]ר ומש[ו]נה, ועל כל זה נוספה עוד מחלתי שהתחילה מיום החמישי של השבוע שעבר, מחלת אינפלנציה קשה שמיום ליום קשתה ומיום השישי לא הייתי בחוץ, שכבתי כל העת במ[י]טה, ואיני יכול ללכת לבית התפ[י]לה לומר “קדיש” לנשמתה אמנו היקרה והרבה כואב לבי על ידי זה. היום כבר איני שוכב, גם אתמול ישבתי כל היום, ופעמים רבות כבר חפצתי להתחיל הכתיבה לרשום ביומון, לשכלל את שירי שהתחלת שכתבתי בעונה האחרונה, ולגמור את אלו שהתחלתי, אך נדחה הדבר מעצמו מרגע לרגע, עוד הפעם אותה העצלות הרוחנית, העי[י]פֿות הפנימית הקשה. אך סוף סוף ישבתי עכש[י]ו לכתיבה ורושם את הרשימה הנוכחית.

*

[115] איך השפיע עלי[י] מות האם היקרה להבא – כלומר: לימים ה שאחרי ליל י יום רשימתי שבה רשמתי על השבר הנורא הזה, ועד הנה? – האפשר לתת תשובה ברורה עם שאלה כזאת לא! האפשר לקבץ את כל ההרהורים, הרשמים, וברקי־המחשבות? אפשר שלו רשמתי בכל יום הייתי אפשר היה עם קריאת כל הרשימות ביחד לדעת דבר־מה, אך לצערי לא רשמתי רק אלא פעם אחת. אך בקצרה אולי יכל [אוּכל] לתאר: חוץ מבכי[י]תי שבכיתי ביום בליל השבת לפני מותה ואחריו וכן ביום השבת ולפני הלו[ו]יה ובשעתה – לא בכיתי יותר[.] מאז נסתם מעי[י]ן דמעותי[י], ואודה על האמת: איני מוצא צ[ו]רך בדמעות. אני זוכר כי בליל השבת, טרם השחר, כשנכנסתי מבית המחותן הביתה הני²⁵⁶ ונודעתי שאמא אינה כבר – נדהמתי רק אך לבכות לא יכ[ו]לתי בשום אופֿן, ורצוני לבכות היה אז גדול מא[ו]ד, רצון זה שלט בכל א[י]ברי[י] ועורקי[י], חפצתי לבכות ולזעוק על האבדה הנוראה, לזעוק עד כמה שכ[ו]חי מכגיע, אך לא זעקתי ולא בכיתי – נסתם אז מעי[י]ן־הדמעות אבל הרצון לבכות היה חזק מא[ו]ד. לא כן עכש[י]ו! איני בוכה, וצ[ו]רך בדמעות איני מוצא גם כן. אני רק שותק… שותק. ושתיקתי ממ[ו]שכת מא[ו]ד. ונמצא אני במצב־רוח מש[ו]נה שגם אני לא אדע שחרו. אני שותק. אל אנחה. שתיקה. את הלב [16] תקפה שתיקה נוראה, שתיקה בלי הרגשה, בלי כאב, בלי כאב? – לא! שותק הלב ו…דומם. האינו מרגיש? האינו כואב? לא אדע! משער אני שמצב משֻנה זה הגיע לרוחי אך ההרפתקאות האחרונות, אך תלאות החיים הקשות, אחרי הי[י]סורים הנוראים, כל זה הגיע לי ואני נמצא עכש[י]ו במצב של שתיקה של דוממות, מצב שעד כמה אעמ[ו]ל, לא אצליח לתארו, מפני שגם אני לא אדע מהו, ולך צַיֵר אנדרלמוסיה א[י]למת, רשת של צללים מס[ו]בכה…

*

ביום השבת בצהרי[י]ם ק[י]בלתי מכתב מאת זהבה, את המכתב פתחתי רק במוצאי־שבת.²⁵⁷ הנחתי את המכתב בכיס ואמרתי לעצמי: יונח פה עוד כמה שעות מבלי שאדע מה שכתוב שם ותהיה התעני[י]נוּתִי יותר מרֻבה…. בלילה פתחתיו על משכב־ח[ו]ליי ששכבתי עליו, ולא קראתיו כה[ו]גן. למחרת קראתיו כדבעי. המכתב כתוב בטון המיוחד לה: מכל שורה מבצבצת ההשתדלות לבטא ולהביע לפני[י], או לגלות לי עד כמה שאפשר את אהבתה העזה אלָי. במכתבי הקודם רמזתי לה באגב העני[י]ן על חששי[י] השונים שמא עם התהוות מאורעות חשובים ח[י]צוניים נ[י]פרד לגמרי ולא נדע זה מזו כלום וכך כבר נאבד זה מזו – לנצח… על זה באו דבריה אלו: “אל תירא יקירי, היה בטוח [17] שאיפה שאהיה ואיך שאחיה, אני מנשבעת לפניך שאהבתי תהיה כמו שהיא ולא תשתנה לעולמים וככה אני בטוחה גם באהבתך, חביב, שלא תשתנה וכו' “. כנראה, שהי שהחביבה אינה יכ[ו]לה לדעת שם הרחק ממצבי הנורא פה בין בחיי האם ע”ה [עליה השלום] המעֻנים ובין אחרי פטירתה והיא מוסיפה להפציר בי לשל[ו]ח לה משירי[י], ומבטיחה שאם אשלח לה שירים תשלח לי “מתנה יפה כל כך” ואם לא[,] לא תשלח גם היא את המתנה שהיא כל כך “טובה ומקסימה בשבילי” איזו מתנה תוכל להיות? אין זאת כי אם תמונתה! אמנם מתנה מקסימה בשבילי, אך חביבתי תוכרח לסל[ו]ח לי אם גם אחרי זה לא אשלח לה משירי[י]. ידי רועדת גם בכ[ו]תבי את הרשימה הנוכחית, וקשה לי כקריעת ים־סוף לשבת ולערוך אליה את המכתב שאני צריך לשל[ו]ח לה, ועוד להתעסק עכש[י]ו בהעתקת־שירים! לא! זה אי־אפשר עכש[י]ו לי! אי אפשר. היד רועדת, ואני כה חלש ועי[י]ף, חלש מח[ו]ליי, חלש ממאורעות הימים האחרונים, מפטירת האם היקרה ע”ה שד[י]כאתנו עד היסוד, חלש מהרהורים, חלש מכ[ו]ל וכ[ו]ל – ועי[י]ף.

*

אנא נסע אתמול מפה זבהילהּ ליביתו הזמני.²⁵⁸ נפשי בי [18] תשתפך בראותי את האב הרצוץ והנדכא הזה. שקט ושלו, בתוך קן־אידיליה, ישב לו עשרות שנים, והנה הגיעה סערה ותדח אותנו לנכר ומאז צרה אחרי צרה באה עלינו, ומכל השקט של העבר לא נשאר כלום. עכֿש[י]ו יש רק מחסור נורא בכ[ו]ל… צרות נוראות מכל הצדדים ואין כ[ו]ח לסב[ו]ל. לבי לבי למשפחתנו העלובה שהגיעה למצב כזה. משפחתנו? הן כ[ו]לה עכש[י]ו רק בת שתי נפשות רצוצות: אבא והדודה… חנצה יושבת פה אצל הני,²⁵⁹ אנ[ו]כי גם כן פה עד שיתברר מצבי וכשיתברר קרוב לשער שגם כן אֻדח מפ לאיזה פ[י]נה נ[י]דחה, מלכה²⁶⁰ בקיוב מרפאה את ידה השבורה ורעבה… מַשַה²⁶¹ – נ[י]דח הרחק הרחק ותועה… ורק האב הרצוץ והדודה הזקנה העי[י]פֿה שניהם בזבהיל העיר הזרה שאיני סובלה, ואיך הם חיים שם – למותר להעיר… הנה ה“סך־הכ[ו]ל” שלנו! והלב שותק, זועף ודומם. שותק. שתיקה ממ[ו]שכת. אין לי צ[ו]רך בדמעות, אין לי צ[ו]רך בתנחומים. שתיקה ודוממות. ושנאתי לשמ[ו]ע את אחרים. שנאתי את הסובב אותי, את הכ[ו]ל – ושתיקה ודוממות.

יום א'[,] ר"ח [ראש חודש] כסלו, תרע"ז. ברנובקה [26 בנובמבר 1916].

עוד ביום הרביעי של שבוע שעבר, ערכתי מכתב אל זהבה. [19] במכתב זה אני מתנה לפני החביבה את שברנו הגדול והנורא – פטירת אמנו היקרה והאהובה. שום דברים אחרים אינם במכתב זה, חשבתי לשל[ו]ח את המכתב לזבהיל להשליכֿו שם בארגז־הפוסטא, מפני שפה סכנה היא לש[ו]לחו דרך הפוסטא המקומית כי הפקיד המקומי מקפיד בנוגע למכתבים ופותחָם לראות אם כתובים הם בעברית,²⁶² אך עד עכש[י]ו לא עלה בידי לש[ו]לחו לזבהיל, ועדיין מ[ו]נח הוא בכיסי. כנראה, שכבר אשימו בארגז הפוסטא המקומי כי כפי הנראה לא י[י]סעו בקרוב מפה לזבהיל, ואני רוצה כבר שתקבל חביבתי את מכתבי, ולא אפסיק לזמן רב את חליפֿת המכתבים, כי באמת, מה נשאר לי מכ[ו]ל, ומה יכ[ו]ל לחזק את לבבי הכואב אם לא מכתביה החביבים של זהבהלי החביבה והנעימה שלבה לב אחות מרגישה ואוהבת.

*

איזה עצב פנימי עמ[ו]ק אינו פוסק לכרסם בחשאי את לבבי, וכאב־העצב כל כך גדול. הוא מלו[ו]ני כל היום וכל הלילה. במה תלוי עצב זה? – לא אדע לבררו ולנתחו כראוי, אך יודע אני כי אחד מעיקריו הוא: מות אמי היקרה. פטירת האם מכלה בחשאי את כוחותי[י] הפנימיים וצר לי וקשה. והעצב מכרסם ומכרסם בחשאי והכאב גדול, ואני רוצה להעלים עיני ממינ ממנו, להסב את תשומת לבי ממנו, ואני נחבא בערמת [20] ני[י]רותי[י] וכתבי[י], כותב, רושם, חורז וכו' ורוצה למצ[ו]א נ[י]חומים להשקיט את העצב המכַֿרְסֵם; רוצה שזהבה כבר תקבל את המכתב ותוכל לענות לי בקרוב, – אולי יהיה זה לי לנ[ו]חם ומרג[ו]ע – – – וכך אין מנוחה. לוּ ביחד עם זהבה הייתי! – –

יום ב‘[,] ב’ כסלו, תרע"ז. ברנובקה [27 בנובמבר 1916].

קשים פה תנאי־חיי. עוברים הימים חסרי עני[י]ן ועבודה בש[י]עמום וש[י]ממון. עם הב[ו]קר אקום אתרחץ, אתלבש ואלך להתפלל אל הקלויז ולומר “קדיש” לנשמתה של האם היקרה והאהובה שאיננה כבר. איננה!, מה נורא הרעיון!.. בא אני הביתה בשעה התשיעית או אחריה, ובמשך כל היום אני מסתובב בחדר אנה ואנה באפס עני[י]ן ומהרהר וטו[ו]ה את רשת הרהורי[י] השחורה… לשבת ולעשות דבר־מה אי אפשר כמעט עד השעה השתים־עשרה, כי אי־הסדר שבבית גדול מא[ו]ד ואין מקום פנוי ומט[ו]הר, וכשעושים כבר סדרים בבית, כשמכבדים את הרצפה וכו' ואני יושב אל הש[ו]לחן לכתוב: לרשום ביומון, לשכלל את המון הח[ו]מר שיש לי, לרשום ת[ו]כניות חדשות, לשכלל את הדברים שהתחלתי בהם כבר, ולהתחיל בחדשים וכו' – עודני מתחיל בעבודה, שרק היא אולי מנעימה לי רגעים אחדים בימים קשים האלו – והנה יענק’ל בא, זה העלם הפטפטן, שמכיו[ו]ן שהוא נכנס מיד הוא מתחיל לפטפט ופיו פולט בלי הרף להג ודברים [21] בלי שום טעם שאין אני סובלָם כל כך. יושב הוא ופיו המפטפט והצעקני אינו נסגר אף לרגע ואני מ[ו]כרח להפסיק מכל עבודתי, להניח את כל הני[י]רות ולשבת או לצע[ו]ד בחדר אנה ואנה, בכדי להסב את שמיעתי מפטפוטיו ולהגו של הטרדן הזה. כך הוא יושב טרדן זה כשעתי[י]ם והולך. המגיעה שעת הארוחה, ושנית – אי סדר בבית, וכך אחרי הקמת הסדר אפשר לי לחזור לעבודתי, אך גם פה לעתים תכופֿות מופיע הפטפטן – וחסל. בין כה וכל והערב יגיע, ואני ממהר לתפ[י]לות “מנחה־מעריב”יב לומר קדיש, ובלילה אם יש לי דבר מה למקרא – אני קורא, ואם לא אני מוכרח לשבת באפס עני[י]ן ולשמ[ו]ע שיחות שונות שהן כל [כך] למ[ו]רת רוח לי, או לשמ[ו]ע פטפוטיו של יענקל. והליל הולך מיום ליום וגדל, ולעשות אין מה, ויוצא שצריך לשכב לישו[ו]ן בשעה התשיעית, ואיך אפשר ליש[ו]ן לילה אר[ו]ך כזה, ונדודי הש[י]נה מה קשים הם, מה מענים!… כך עוברים הימים! ומה יהיה הסוף? מתי סוף סוף יתברר מצבי – אי אפֿשר לדעת. והימים חולפֿים וגזים ובלב – יגון וחשכֿה. יש רק לעתים קרובות קרובות מא[ו]ד, שעות אחדות ביום, ואולי כל הימים וכל הלילות… שגעגועי[י] לזהבהלי מכניסים רטט פנימי בלב וחמימות קלה. וכי מה נשאר לי עכש[י]ו? חלומותי[י]? שאיפֿותי[י]? [22] היכן הם? ואם הם מהבהבים עדיין בלב הרצוץ – האם נשקף להם איזה עתיד? איזהו תקו[ו]ה? – – אם הי[י]תה לי – ועכש[י]ו – היא בקבר ואנ[ו]כי פה עזוב לאנחות ולשבר. ולאן אפנה? במה אמצא תנחומים? תנחומים? לא! צל של תנחומים, מעט ח[י]זוק, מעט מרפא, והנה שם הרחק יש זהבה יקרה וחביבה, שלבה כ[ו]לו מסור אלי[י], שאהבתה – מ[ו]קדשת רק לי, זהבה יקרה האורגת בסתר מסכת שלמה של דמיונות וחלומות – ות[ו]כן כל הדמיונות והחולומות – הוא אנ[ו]כֿי; שם הרחק יש זהבה יקרה שאני אוהבת [אוהב] אותה בכל לבי ומא[ו]די – וזאת היא נחמתי היחידה, זאת היא הפליטה היחידה מכל רכושי. זהבה היקרה, וערמת הני[י]רות והכתבים שלי, המכתבים ממנה ומכתבי[י] אליה – רק זה מחזקני עוד קצת, רק זה עדיין מחזק את לבבי הפצוע…

*

חבל שמכתבי אליה עדי[י]ן מ[ו]נח אצלי, והיא החביבה בו[ו]דאי כבר כל כך מצפה לקבל דבר־מה ממנהי. האהובה! היא אינה יודעת עדיין את הבש[ו]רה הרעה והנוראה שיבַשֵר לה מכתבי זה! – – –

יום ה‘[,] ה’ כסלו, תרע"ז, ברנובקה [30 בנובמבר 1916].

ביום השלישי של שבוע זה שלחתי את המכתב לזהבה, ודו[ו]קא ע"י הפו[סטא] המקומית, כי לא הי[י]תה לי כבר עוד סבלנות לחכות עד שי[י]סע מי־שהוא לזבהיל, ושאוכל על־ידו לשל[ו]ח את המכתב, לא הי[י]תה לי כבר סבלנות לחכות יותר, כי יודע אני היטב עד כמה היא [23] מצפָה שם למכתבי, והחלטתי לשל[ו]ח את המכתב ומי י[י]תן שיגיע לתעודָתו. אתמול בלילה ערכתי אליה עוד גלויה שבה אני מודיע לה על מכתבי ששלחתי אליה. לא יכ[ו]לתי למצ[ו]א לי מנוחה מן המחשבות וההרהורים הקשים והמטרידים כל כך, ונדמה לי: הבה אשב לכת[ו]ב דבר מה לזהבה, אולי יוקַל לי קצת, ולא נדמה לי ככה, כיאמנם [כי אמנם] כך הוא הדבר, באותם הרגעים שאני כותב אליה כמו איזה נחמה חרישית מלטפת את לבבי חרש, חרש. אותה ההכרה, שדברי[י] שאני כותבם פה יגיעו לידי זהבהלי אחותי היקרה והאהובה, והיא תקראם בכל התעני[י]נותה המר[ו]בה, ותשתתף בצערי או בכל מצב־נפשי שהוא, בכל נפשה ומא[ו]דה, והרבה הרבה תחש[ו]ב עלי[י] ועל דברי[י], והרבה תחל[ו]ם ותהרהר, ולא שעה אחת ביום, ולא פעם אחת בלילה – אנ[ו]כי הוא ת[ו]כן מחשבותיה והרהוריה – הכרה זו יש בכ[ו]חה ללטף קצת את הלב הפצוע וללח[ו]ש לו: הנה אחות נאמנה כזו יש לך במרחקים, מה טוב כשיש נפש מרגשת וערה תמיד למצבך ולרוחך! – – – והלב כה נמשך, כה נמשך אליה!… והגעגועים כה צובטים ואיך לא אתגעגע – אם היא כה טובה, כה נעימה ומרגשת! – – – – * * *

[24] ולא רק לזהבהלי היקרה רבים געגועי[י], לא רק הז[י]כרונות של הימים שהייתי כה קרוב אצלה – נעימים לי כל כך וקדושים בעיני[י] – כי אם הז[י]כרונות מהובין בכלל – מכניסים בקרבי רטט של געגועים נעלמים וטובים. ימי־הח[ו]רף של שנה שעברה שב[י]ליתי בין בני־הובין – מצטי[י]רים אצלי עכש[י]ו בימי־הח[ו]שך האלו כרצועת־אור דקה בתוך ערפֿל עָב. נזכר אני בכל בני־הובין, ובי[י]חוד בשמואל החביב,²⁶³ והם נעשים כה קרובים לי, כה אהובים, כאחי[י], כאחיותי[י][,] כהור[י]… ונפשי כל כך מתגעגעת אליהם. נזכר אני בכל פרט ופרט מחיי הכלליים בין האנשים האלו – וגל אהבת־ידידות נאמנה שוטף את לבבי, גל אהבה לסביבה ההיא ולאנשים ההם שאצלם מצאתי מקלט במשך זמן אר[ו]ך, בערך, בימי הסערות האלו…

*

יש שאני מתהלך ברחוב, ואני רואה מרחוק עומדת איזהו נערה לבושה במין אדרת הדומה לזו של זהבה ומכ[ו]סה במטפחת־ח[ו]רף שחורה – כזו שלזהבהלי, (יש נערה כזו פה בברנובקה) – ולבי מתחיל לדפ[ו]ק בי, וגל ח[ו]ם מתפרץ לתוך הלב… הן אני יודע שזהבה אינה פה, שהיא הרחק הרחק מפה – אבל די גם הדמיון [25] המעט שאני מוצא בין נערה זו – לזהבהלי – שיעשה עלי[י] ר[ו]שם חזק. והמון ז[י]כרונות ותמונות כבר עוברים זה אחר זה לפני דמיוני: הנה, הנה זהבה, לבושה בשמלתה בת צבע השוקולד, והס[י]נור השחור על פני השמלה הזאת, הנה היא יושבת אצל הש[ו]לחן ותופרת דבר־מה, ואני יושב ממולה ומשוחח עמה, היא מביטה על עבודתה, אף בכל חצי רגע ורגע היא מרימה את עיניה, הבלתי־גדולות, אך שחורות ונוצצות כל כך, עלי[י], אומרת דבר מה ובת־צחוק נעימה משתפחת [משתפכת] על פניה העדינים… הנה מתגלגל צחוקה הצלול, צחוק ילדה, שהילדות וכל צליליה הנעימים מוצאים בו את הדם… ותמונה אחר תמונה חולפֿת: הנה אני יושב אצל הש[ו]לחן ושקוע בל[י]מוד עם הילדים והנה פ[ת]א[ו]ם שתי ידי[י]ם נעימות ורכות מכֿסות את עיני[י] – ואני יודע כבר: זאת זהבה היקרה!… אני מסיר את ידיה[,] מביט עליה וצחוק נעים, צחוק של נעורים עליזים משתפך על פניה, והיא כה טובה ונעימה… הנה לילות הח[ו]רף האר[ו]כות [הארוכים] וחשכה בחדר ואנו שנינו יושבים ומשוחחים… הנה לילות־האביב הבהירים… טיולים… שיחות[…] אך היש מקום פה לכל המון הז[י]כֿרונות [26] והתמונות העוברות במהירות נפלאה, כתמונות פנס־קסם²⁶⁴ לפני עיני[י]? – כל זה היה, כל זה שי[י]ך לעבר, אלי! ועכש[י]ו? מה קשה ומר הוא הה[ו]וה, ובצ[י]פי[י]ה וברטט של פחד אני צופה לעתיד: מה יביא הוא בכנפֿיו? ומרטט הלב: עלוב זה כבר רֻמה אלפֿי פעמים, והוא מחכה שנית… אח! מי י[י]תנני עכש[י]ו בקרבת אהובתי זאת, לספר לה הכ[ו]ל, ולשפ[ו]ך לפניה את כָל מה שממלא את הלב. אני מאמין, שנערה תמימה ופשוטה זו, תבין לרוחי, אולי הרבה יותר ממבקרים מומחים, ופסיכולוגים שונים, היא תבין לי יותר מכֻלָם. כן, היא מוכרחת להבין אותי… אני יודע – – –

*

ובכן היום יום חמ[י]שי בכסלו, יום הֻלדתי. וכמה שנים מלאו לי היום? – מלאו לי י“ט שנה.²⁶⁵ כן. עוברים חולפים הימים במהירות הבזק, אינך מספיק לפנות ימין ושמאלה, והזמן מרמז לך: [”]התדע? כך וכך ימים כבר חלפֿו, ואתה זקנתָ עם כך וכך ימים!“… והרגשה מרה תוססת בלב. מתבונן אני מסביב: אֵי אני? במה חולפים [חולפות] שנותי[י]? ומה יהיה עם שאיפֿותי[י]? מה יהיה עם כ[י]סופַי הבלתי פוסקים, ועם רוחי השואף ומתפרץ למעלה, לנשגב? – – – עוברים מיטב־הימים, עוברת [עובר] [27] תור הזהב! עכש[י]ו[,] רק עכש[י]ו עוד יש פנ[א]י להרקיע, לשא[ו]ף, להתפרץ למרחב, לצאת מן החוג הצר ולחפש ס[י]פוקים לנפש התובעת, אם רק יש ס[י]פוקים… או לה[י]מצא ממעל לכל ס[י]פוק, ולהצביע על זה ועל זה: הנה ככה!… הנה ככה! אין זה אלו פנטסיות וחלומות־שו[ו]א, לבי כואב, כואב מא[ו]ד, אני מרגיש כי לא פה מקומי, אני יודע שכל א[י]ברי־רוחי מתפרצים ליותר נשגב[,] ליותר נעלה; אני מרגיש כלי כל הדברים הרגילים והפעוטים שמסביב – אין בכ[ו]חם לספק את צ[י]מאון־נפשי הגדול. והנה ח[ו]שך וזו[ו]עה מסביב, ואין מרחב, אין כלום. ואני נשקע [כך!] בתהום, בטיט היו[ו]ן, וכ[ו]חות נפשי המתפרצים הולכֿים וחלש – ומה יהי הסוף? – – – הן אני צמא לדבר־מה! הן מ[ו]כרח אני למלא בדבר מה את אפס־חיי, שהוא בן האפס הגדול והנורא של כל החיים בכלל… אך הנה הימים עוברים, ואם לא עכש[י]ו – אימתי? האספיק עוד?… ובכאב לב, וביגון עמ[ו]ק אני עושה עורך לי חשבון־הנפש, היום, בימי יום הֻלדתי, וקשים ההרהורים, ומטרידות המחשבות שאני מהרהר לכבוד היום הזה!… הימים חולפֿים, והיכן הוא ה”אני" שלי, שאני חולם עליו שֶיִתְבַלֵט מתוך הרגילות [28] והָחָלָק שמסביב?… היכן הוא?!… היעש הַיִצְמָח עוד דבר־מה מתוך ערמת כתבי[י] ושירי[י]? או כל שאגות־כ[י]וסופי[י] ת[י]כלאנה בתוך הני[י]רות האלו ומקום לא תמצאנה להם בחיים המציאותיים? ומלבד השורות והחרוזותים הכתובות [הכתובים] מאומה לא אֶרק[ו]ם ואברא בחלל החיים? האם ולכֿן כה מצטער אני בהחליפי עין על הימים העוברים והחולפים במהירות, ובראותי שבידי אין עדיין כלום, ומסביבי עדיין שוררת דממה וחלל ריק – – –

יום ד'[,] י“א כסלו, תרע”ז. ברנובקה [6 בדצמבר 1916].

מליל יום השני האתמולי התחיל כאב־ש[י]ני[י]ם נורא לְעַנֵנִי, ונמשך עד הליל האתמולי, בשעה העשירית, בש[ו]כבי על משכבי שקוע בש[י]נה עמ[ו]קה[.] הס אחרי נדודי הש[י]נה של שני לילות מפני כאב שִנַי, הגיע [הגיעה] לא[ו]זני דפיקה בחלון שאצלו אני ישן, התעוררתי ושאלתי מי הוא הדופק, וקול אבא ענה לי. [:]מהרו ופתחו לי, חשבתי כי הוא בא חזר כבר ממלינוב, כי חשבתי שנסע לשם עוד ביום הראשון, לסוף נודע לנו כי הוא נוסע אך זה עכש[י]ו לשם, ונסע דרך פה רק בכדי בשביל הֶנִי, ההוצאות המיֻתרות, וע[י]נויי־הדרך המיֻתרים עושים עליו רֹשם נורא, לא די המצב הכללי והנה עוד נוספים פרטים קשים כאלוּ, הן לו ידע כי הני כבר נסעה לא היה נו[סע] [29] דרך פֹה. לפנות ב[ו]קר השיג עגלה לפולנאה²⁶⁶ אל הרכבת ומ[י]הר לנסֹע, בה[י]פרדו קרא בקול בכי: היה שלום! מי י[י]תן שאצליח לכל הפחות אחרי הע[י]נויים האלה. לבי נשבר בקרבי מר[ו]ב מכאוב וצער, בראותי את האב הרצוץ והנדכא הזה שגורל כל כך מר וקשה נפל בחלקו לעת זקנתו – אלי, אלי, עד מתי נתענה ככה? האם איננה כבר בחיים… בלי בית־מולדת… פזורים ומפ[ו]זרים… המחסור גדול… ולכל מקום שפונים רק צער ויגון. והנה אני כבר נמצא בקרבת הסכנה הידועה, וממהר האב הרצוץ והנדכא הזה לאח[ו]ז באיזה אמצעים ולהצילני מן הסכנה הזאת!… ואיזה יגון כל כך כבד ונורא מעיק על הלב הפָּצוע, ח[ו]ןרבן־משפחתנו ומצבה הקשה – משפיע עלי[י] השפעה מדכאה ונוראה; ולא לח[י]נם אני עוזב את חיי הפרטי[י]ם, כלומר איני דואג כל כך להם – ושם את לבבי למצב משפחתנו המדֻכא. אני כשלעצמי – מה אני? אלחם, אתאבק[,] אקו[ו]ה[,] אתי[י]אש, אבל בשעה שמתעורר אצלי רגש המשפחתי – אז קשה נעשה לי וכואב לבי ומצר ודו[ו]ה עד מא[ו]ד.

*

מאת משה ק[י]בלתי היום מכתב ואתמול כשנסעה הני נתתי לה מכתב שתמס[ו]ר לו.

*

[30] מא[ו]ד מצטער אני שאיני מקבל כלום מאת זהבה’לי[.] כל יום אני מְצַפֶּה – אך לשו[ו]א, ואני הן כבר כל כך חפֿצתי לקר[ו]א את דבריה ולשמ[ו]ע מהרהורי־נפשה.

*

על כ[ו]ח־יצירתי, ועל הח[ו]מר הרב המצטבר אצלי לכתיבה בימים האחרונים – חושב אני להקדיש רשימה מפ[ו]רטת אך עכש[י]ו איני יכ[ו]ל להתחילה, מפני השעה המא[ו]חרת, ואני כבר צריך למהר לבית־התפ[י]לה לומר “קדיש”.

יום ב'[,] י“ז [ט”ז] כסלו, ברנובקה [11 בדצמבר 1916].

כבר מלאו “של[ו]שים” יום משעה שנפטרה אִמנו היקרה והאהובה. כבר עבר ירח ימים. הפצע ההולך ונגלד, מתחיל לטפטף דם שנית, ברגעים מי[ו]חדים בשעה שאני יושב בדד ומתעמק באסוננו זה, אני מעלה בז[י]כרוני את כל מה שהי[י]תה בשביל[י] האם היקרה הזאת, משתדל אני למתוח קו כללי על פני כל חייה, ומה אני רואה? – חיים של אם נאמנה החיה ודואגת רק בשביל בניה, מצטערת רק בצערם, דואג[ת] רק את דאגתם, ממעיטה מנוחה מגופֿה וש[י]נה מעיניה רק בשבילם – ואם יקרה זו אינה לנו. כבר ירח ימ[ים] עבר מעת שאיננה כבר בחיים! היא נפטרה, ומה שמדאיג ומכאיב ביותר – באופֿן טרגי ונורא מא[ו]ד [31] הרחק מבית־המולדת, מעי[י]רת המולדת, מש[ו]ללת אותו השקט המשפחתי שק[י]נן בביתנו; הבנים פזורים ומפ[ו]זרים והכ[ו]ל במצב ירידה ומחסור, והכ[ו]ל במצב של דאגה ופחד מפני זה שיכ[ו]ל לב[ו]א בעוד רגע, בעוד שעה – במצב קשה כזה עזבה אותנו האם היקרה לאנחות, אחרי ע[י]נוייה הקשים והנוראים שג שהסבה לה מחלתה הנוראה. גם בי[ו]דעה כבר כי היא שוכבת על המ[י]טה שכבר לא תרד ממנה, גם אז[,] בשעה שהלב סולד בכ[ו]ל [כך!] ומתי[י]חס בשנאה נוראה לכל החי והעתיד לצמוח ולחיות, לכל מה שמס[ו]גל ל[י]הנות מהחיים יען כי הוא יודע שהוא כבר לא יזכה בכלום – גם אז במצב הטרגי הנורא הזה – עוד הראה לב־האם כמה גדול כ[ו]חו, גם אז אפשר היה לראות מה גדולה מסירותה ונאמנותה של האם היקרה. לא פעם קראה והתפללה שהמ[ו]ות ימהר לגאלה מענותה וביחד עם זה לגא[ו]ל גם אותנו מהאי־מנוחה והטרדה הבלתי־פוסקת לרגלי סע[ו]דת־מחלתה. תמי הרגעים האלו, בש[ו]מעי מפיה מ[י]לים כאלו, היו הכי נוראים וקשים בשבילי[.] לבי חשב להתפוצץ מר[ו]ב יגון – בהרגישי כי כך אמנם יקרה ביום מן הימים [32] וביחד עם זה הייתי מ[ו]כה־ת[י]מהון לג[ו]דל לב־האם[,] שגם בה[י]מצאה במצב כזה, שעד כמה שנשתדל לצי[י]רו בדמיוננו, לא יעלה הדבר בידינו לגמרי, דאגה בשבילנו הבנים, וחפצה כבר למהר ולה[י]פטר מהחיים לא רק מפני ע[י]נוייה הקשים, אלא גם מפני זה שאנו מתענים כל כך לרגלי מחלתה. מה נשגב לב האם! וכמה מרגיש אני את עצמי פעוט, חוטא ואשם מול רוח האם היקרה הזאת! אני יודע כי עם כל מסירותי ואהבתי אליה – כל אלה הם רק כאפס גדול מול קד[ו]שת[ה] שלה, ומסירותה היא. הפצע שלי הולך ונגלד, ואם גם הגלד נקרע לפעמים תכופֿות, אבל סוף סוף עלי[י] לבלי לכסות על האמת המרה, כי הוא נגלד. אני חי, אני מקו[ו]ה[,] אני עובד ודואג, גם אחרי שלא עבר עוד זמן רב מיום שניטל ממני אוצר הכי־יקר כל כך – היא האם היקרה[.] ואני יודע כי לו היה הדבר להיפֿך[,] לו מתי אנ[ו]כי והאם חי[י]תה – אחרת הי[י]תה, לא בזמנן בזמן קרוב כל כך היה פצעה מעלה גלד ואולי לא היה נגלד לגמרי… והכרה זו דַיָה היא שתדכא את הלב, ותגר[ו]ם לו מוסר־כליות נורא ובלתי פוסק – – – והאם היקרה, עליה השלום[,] הרגישה בע[ו]מק טרגדיה זו, היא הרגישה[,] [33] ומי יודע כמה דמעות שפכֿה בחשאי, בשעה שלא ראה איש, על זה, מי יודע כמה הרהורים ומחשבות נטוו במוחה לרגלי זה. ואני זוכֿר מה שאמרה פעמים אחדות בהמשך שיחתה: [“]אֶט, אני יודעת, אנ[ו]כי אמותה, ואתם, יעב[ו]ר זמן־מה ותתנחמו, הכ[ו]ל ישוב לקדמותו, תשובו למלינוב, הבית ישוב לקדמותו והכ[ו]ל יהיה כסדרו – ותתנחמו ותחיו גם בלעדי”[.] כמה כאב נורא, כמה ע[ו]מק טְרַגִי בדברים האלה! איש הולך למות והוא יודע שעם מותו לא הכ[ו]ל ימות, והחיים יתנהלו כסדרם, וגם הקרובים לו בבשר ורוח יתנחמו סוף סוף וישתדלו לתקן מהלך חייהם ולחיות, כמה כאב! איזה תלונה ומחאה! אך ביחד האין אנו מרגישים במ[י]לים האלו גם שלו[ו]ה קדושה ומי[ו]חדת במינה, שלו[ו]ה שלא הרבה זוכים לה, שלו[ו]ה של נפש המקדמת את פני המו[ו]ת בשקט, בלי ומביעה לחיים את האמת הטהורה והמרה. רבש“ע [ריבונו של עולם]! מהיכן השלו[ו]וה הקדושה הזאת ולבני תמותה?! במשך חדשי ימי מחלת האם ע”ה [עליה השלום] ידעתי הרבה ימים[,] בי[י]חוד בח[ו]דשים הראשונים, בשעה שתקו[ו]ה חרישית האירה את לב האם, והיא התנחמה ותקו[ו]ה לה[י]רפא ולחיות, התבוננתי לזה ונוכחתי כי סערה [34] נוראה מתחוללת בקרבה: בין תקו[ו]ה לי[י]אוש. מחתלתה הי[י]תה אז במצב כזה: יום אחד קל היה לה, ובשני הורע המצב, כך נמשך המצב חליפֿות זמן אר[ו]ך, וד[ו]וקא בימים האלו, בשעה שעוד ק[י]ו[ו]תה לה[י]רפא ונמצאה בין תקו[ו]ה לי[י]אוש – דו[ו]קא אז הרבתה לבכות ולקונן על החיים שהיא צריכה לה[י]פרד מהם. היא קוננה, ועט האמן הכי גדול לא תכתוב דברים נוקבים ועצובים כאלה, שקוננה האם את עצמה, את גופֿה! וראה זה פלא[,] דו[ו]קא בח[ו]דשים האחרונים בשעה שהמצב כבר היה ברור לכ[ו]ל[,] בשעה שידעה ג כי אפסה כבר כל תקו[ו]ה, דו[ו]קא בימים האלו, אף דמעה לא הזילו עיניה, ורוב הימים שכבה במנוחה, סבלה בחשאי ע[י]נוייה ובשלו[ו]ה קדושה ומי[ו]חדת צפתה אל האויב הנורא – המו[ו]ת, כא[י]לו כבר נכנעה, כבר השלימה עם זה. אך האפשר לנו להבין פסיכולוגיה דקה כזאת? והמו[ו]ת לא א[י]חר לב[ו]א, בליל השבת שלפני ח[ו]דש ימים גו[ו]עה לה חרש האם היקרה והאהובה, היא שכבה[,] נשמה בכבדות[,] נשמה ונשמה[,] החזה עלה וירד עלה וירד – עד שפסק. ולנצח כבר נלקחה ממנו האם היקרה[,] לנצח, גופה מ[ו]נח בקבר רענן בבית־הקברות שבעי[י]רה [35] הזאת ותם ונשלם ספר החיים של אם יקרה! והרגשה מרה תוססת בלב, וכאב נורא לופת את הנשמה, ומביט אתה מסביבך על כל החיים בכלל ופניך מתעו[ו]תים ואנחה מרה מתפרצת מע[ו]מקו של הלב… אך באים החיים ועושים את שלהם[.] צריך לדא[ו]ג, לקוות[,] ללח[ו]ם, צריך להשלים עם המצב ולו גם יהי נורא כמה שהוא[.] מה שעבר לא ישוב כבר – הכרות אלו עושות בי שמות לעתים תכופות ומביאות אותי לידי מצב־רוח נורא. ופעוט ודל, חוטא ואשם אני מרגיש את עצמי לפני רוח האם היקרה[.] אני יודע לא יצאתי ידי חובתי, אני פעוט ודל, עני אני[,] ורוחי, אם נדמה לי לעתים, שהיא מרקיעה לר[ו]ם – אני רואה נגד מוּל מחזה זה – שהוא חובק תהום… יודע אני כי חוטא אני, אמנם חטא זה הוא חוק הברזל של המציאות אבל זהו “חטא”[.] וביגון קודר, בלב כואב ורצוץ, בהרגשה של שפלות עצמית, ופעיטות[,] אני מזכיר עכש[י]ו את שם אמי היקרה למלא[ו]ת של[ו]שים לפטירתה. ותסלח לי נשמת האם היקרה! אני יודע[,] יותר מדי טמאות ידי[י], יותר מדי מגואלות הן, יותר מדי חוטא אני וטמא מז[ו]המת החיים – בכדי להזכיר את שם אמי היקר והקדוש וטהור כל כך!

[36] איני רוצה לרשום היום על דברים צדדיים אחרים. איני רוצה לערבב ק[ו]דש בחול. הרשימה הנוכחית מ[ו]קדשת אך ורק ליום “השל[ו]שים”.

ובאבל כבד וביגון אין־סוף אני גומר את הרשימה ומתכונן ללכת לבית התפ[י]לה לומר קדיש אחרי לנשמת האם היקרה! וכ ותולעת־הכאב מוצצת ומוצצת…

יום ב'[,] כ"ג כסלו [תרע"ז], ברנובקה [18 בדצמבר 1916].

זה שבוע ימים מיום שלא רשמתי כלום ביומון, מפני ס[י]בות שונות. במצבי לא באו עדיין שום ש[י]נויים, מה שמעציבני מא[ו]ד, כי קשתה כבר עלי[י] הישיבה בברנובקה, ולהיות עם זה למשא לאחותי, בתוך הבית הקטן הזה, ואמנם היש איזו תכלית לישיבה זו? אך לע"ע [לעת עתה] אין לי ברירה אחרת, ולמרות רצוני ורוחי מ[ו]כרח אני עדיין לשבת פה ולחכות עד שישתנה מצבי, אם רק אפֿשר שישתנה… עוד בב[ו]קר יום הרביעי שלפני שבועי[י]ם נסע אבא מפה למלינוב דרך רובנה,²⁶⁷ ונסיעה זו בשבילי היא: אולי ישיג שם במלינוב “דבר־מה” בשבילי… ועדיין לא חזר מנסיעתו ומלבד זה קטנה אמונתי מא[ו]ד מא[ו]ד אם יעלה שם בידו להשיג את חפֿצו. אך מי י[י]תן שחפצו יצליח בי[דו][,] אז חושב אני תיכף ומיד לנס[ו]ע מפה, ומחוז חפצי – [37] כמובן, שאינו ברור עדיין עכש[י]ו.

*

ביום השני של שבוע שעבר, באה הני מנסיעתה. והביאה מכתבים אחדים מאת מ. [משה] רוב הת[ו]כן של המכתבים הוא ע"א [על אודות] עני[י]נים כלליים העומדים עכש[י]ו על הפרק. במכתבו האחרון הוא מראה לי עד כמה מח[ו]סרת־הבנה היא ישיבתי בברנובקה בלי שום עני[י]ן ועבודה, ואם אוכל[,] אחרי שאשיג “דבר מה”, עלי[י] לנס[ו]ע תיכף מפה. תמהני עליו שהוא חושב כי לדידי נעימה לי הישיבה פה בשעה שאני נופל למשא על האחות, כמדומני, שצ שעליו להרגיש היטב עד כמה קשה הדבר לי ובלתי־נעים, ועם ההזדמנות הראשונה אשתדל לה[י]חלץ מן המצב הבלתי־נעים [ה]זה.

*

סוף סוף אחרי צ[י]פי[י]ה ממ[ו]שכה ומח[ו]סרת־סבלנות, אחרי כ[י]ליון עיני[י]ם ולב אר[ו]ך – ק[י]בלתי אתמול מכתב מאת זהבה’לי חביבתי. המכתב הוא עברי והוא היה פתוח אך על פי דרך נס נ[י]צל ונמסר על ידי, בו[ו]דאי לא ראו את הכתב העברי בפוסתא [בדואר] מפני שהיה מכ[ו]רך בכתב רוסי. לשו[ו]א חשדתי את החביבה כי לא כתבה במשך הזמן, מלבד מכתב זה כבר שלחה שני מכתבים אך לא ק[י]בלתים ובלי שום ספק אבדו בפוסתא [38] המקומית, כי פותחים פה את כל המכתבים, וכשרואי[ם] הם כי המכתב כתוב ביהודית – מיד הם קורעים אותו, וכך היה גם גורל מכתבי־חביבתי שלפי דבריה במכתבה האחרון, כל כך הרבה כתבה שם. חבל, חבל! ומבינה חביבתי עד כמה קשה היה לי בשעה שלא ק[י]בלת[י] ממנה שום מכתב או גלויה במשך זמן רב כזה, בערך. “מרגישה אני היטב את מצבך יקירי – כותבת היא – של[ו]שה שבועות רצופים שלא לקבל ממני כלום. האמן חביבי, כשעובר שבוע תמים מעת שמקבלת אני ממך דבר מה ואחר כך איני מקבלת כלום, איני יכ[ו]לה כבר למצ[ו]א מרגוע בנפֿשי, כי מי יכ[ו]ל להרגיש יותר ממך את ערך הרגעים של קבלת מכתביך הנעימים. בשעה ברגעים המא[ו]שרים הללו אני שוכחת שרע לי, האמן שגם היום טוב היה לי בק[ו]ראי את גלויתך, צר היה לי רק עליך, יקירי, שלא ק[י]בלת ממני כלום זאת אומרת את שני המכתבי[ם] שכל כך חפצתי שתקבלם”. החביבה! אין להכחיש, כי בכל המ[י]לים האלה בולטת אהבה הטהורה והנאמנה, והמ[י]לים הן כל כך פשוטות, וכתובות ברוח נכונה, ובדעה צלולה בלתי־מז[ו]יפֿה. [39] “הוי, מי י[י]תן לי כנפֿי[י]ם לעוף אליך לשעה, לראותך, ללח[ו]ץ אותך היטב, היטב אל לבי, שיוקל לי קצת, אוי קשים ומרים הם החיים”[.] קורא אני את המ[י]לים האלה ורואה את החביבה והנה היא יושבת אצל הש[ו]לחן, עיניה השחורות נוצצות מתוך געגועים טמירים, שפתה התחתונה נשוכה על ידי שִנֶיהָ, כדרכה, בשעת עצב לוחץ וקשה, הנה היא כותבת ומפסיקה[,] מרימה את עיניה ומביטה אל תוך נק[ו]דה נעלמה בחלל האו[ו]יר מהרהרת ומתגעגעת, ודמיונה נושאה אותה הרחק הרחק אלי[י][,] אל ת[ו]כן חלומותיה ותקוותיה. – – – “מי י[י]תן לי כנפי[י]ם” [–] עם קריאת המ[י]לים האלו אני מרגיש ושומע את הלמות לבבה מתוך געגועים עזים וצובטים. “יציקיל – כותבת היא – כותבת אני לך כבר בפעם העשירית, ומשביעה אותך אחותך הנאמנה שלא לתת להי[י]אוש המר לנקר במֹחך. צעיר אתה עוד וצריך אתה לעשות למעני, להתחזק שלא להתיָאש אם אתה אוהֵב אותי” כן, משתדלת החביבה בכל כ[ו]חה לחזקני, התמימָה! חושבת היא שא[ו]פק־השקפתי, וחוג מחשבותי[י] צרים ורגילים וי[י]אושי הוא מן הרגילים והשכיחים, היא אינה [40] יודעת כי א[ו]פק השקפתי על החיים בכלל הולך הל[ו]ך והתרחב, כי מחשבותי[י] הולכות ומרקיעות לר[ו]ם וחוג ולאט לאט יוצא אני מחוג הרגילות ושואף ליותר נשגב ונעלה ובלתי נראה לכל עין רגילה… וגם י[י]אושי הוא יהיה אצלי לא יהיה [כך!] כאותו הי[י]אוש החולני שאצל כל אחד ואחד, אלא אחר לגמרי הנהו – – –היא אינה יודעת את כל זה ובתמימותה ובפשטותה היא משתדלת לחזק את רוחי, ולהזהירני מן הי[י]אוש המר. חביבתי! אמנם אוהב אני אותך בכל לבי ומאדי, ויקרה את לי, אך סלחי לי היי בטוחה ושלו[ו]ה בנוגע ליצחק שלך[.] לח[י]נם הם דברי[י]ך אלו, שאמנם יקרים הם לי מפני שיוצא[ים] הם מע[ו]מק לבך רְוֵה־האהבה, אך אינם יכ[ו]לים להיות מכֻוָנים לי, כי כבר נמצא אני מעל להם, מעל להי[י]אוש הפעוט והרגיל שאת מזהירה אותי ממנו – –

*

בימים האחרונים התחילה תקו[ו]ה חרישה לרחף בחללו של האו[ו]יר [ה]ספוג דמעות ודם, ויש לה לתקו[ו]ה זו על מה לסמוך: הממלכות הצנטרליות (המרכזיות) הנלחמות עם ההסכם שלנו, שלחו נוטה²⁶⁸ לארצות הנ[י]טרליות, שבה הן פונות אל הארצות האלו שתמס[ו]רנה [41] את הנוטה לממלכות ההסכם²⁶⁹ הנלחמות ובה הן מביעות את רצונן להתחיל במשא ומתן של השלום. על [ה]נוטה צריכות ממלכות ההסכם לענות “הן” או “לאו”. איך י[י]גמר העני[י]ן – הימים הבאים יגידו. ולע“ע [ולעת עתה] מרחף הלב בין תקו[ו]ה וי[י]אוש ומצפה ברטט לקראת הבאות. אולי? אולי? ועם זה, כבר כל כך טפש [טָפַשׁ]²⁷⁰ מר[ו]ב יגון ומכאובים במשך התקופה הנוראה הזאת, ואינו מאמין כבר בטובה… הה! מי י[י]תן שהטבח הנורא כבר יגיע אל קצו, ואור חדש[,] אור של שלום יופיע על פני הח[ו]רבנות וההריסות הנוראות. כבר יותר מדי הפילה המלחמה, כבר דם רב נשפך, כבר עולמות למי [?] נחרבו, וכמה חיים צעירים ורעננים נקטפֿו – ועד מתי? עד מתי תתחולל עדיין הסערה הזאת? ועיני כ[ו]ל נט[י]ת בפחד כמוס, ולב כ[ו]ל מרטט בצ[י]פי[י]ה: הא[ו]מנם כבר אתחלתא דגאולא?²⁷¹ האלו הם כבר הנ[י]צנים הראשונים המבשרים את ביאת האביב הנעים? מי י[י]תן שכל הלבבות המצפים והמרטטים לא ירמו, והעיני[י]ם המדמעות המביטות וכלות בצ[י]פֿי[י]ה תראינה כבר את ה”התחלה" המא[ו]שרה, – – מי י[י]תן, מי י[י]תן!

[42] יום ד‘[,] יום א’ של חנֻכה [כ"ה כסלו], תרע"ז[,] ברנובקה [20 בדצמבר 1916].

אתמול לפני הצהרין[י]ם בא אבא מנסיעתו למלינוב. הוא עדיין לא הביא עמו כלום בשבילי, אך כבר השיג את הרצוי ואחר השבת חושב הוא לנס[ו]ע שנית ולהביאו. אך הדבר לא עלה באופן שק[י]ו[ו]יתי, כי אשאר גם להבא אותו שהנני באמת… כך אי אפֿשר היה ומ[ו]כרח היה לקנות “בגד”²⁷² אחר. באופן כזה אצטרך כנראה לקחת את מקל הנדודים ולנד[ו]ד הלאה. לפי האופן הראשון חשבתי כי אהיה ביחד עם אבא בזבהיל; אך עכש[י]ו, כמדומני, אי אפשר יהיה הדבר. ולאן אשים את פני[י]? שאלה קשה זו עומדת עכש[י]ו אצלי על הפרק, ועלי[י] להודות כי קשה לי מא[ו]ד לפ[ו]תרה, ולענות עליה. אתמול כשאמרו לי שמבית המחותן נוסעים לפולנאה, החליט [החלטתי] לערוך מכתב עברי לזהבה, שישליכוהו בארגז הפוסתא דשם, אולי יגיע לידה באופֿן כזה, והנה לא נסעו משם והשליכו את המכתב בארגז־הפוסתא המקומית, בלי דעתי,[.] מצטער אני מא[ו]ד, כי בו[ו]דאי שהמכתב לא יגיע לתעודתו מפני שפקידי הפוסתא המקומית יעצרוהו ויקרעוהו. באותו המכתב כתבתי לזהבה שתכת[ו]ב לי איך המצב בלוצק מצד האדמינ[י]סטרציה ואם אפֿשר לי להשיג שם איזה עבודה או ש[י]עורים בשכר הגון, כי אפשר, שאם התשובות חיוביות תהיינה – שאחליט לנס[ו]ע אליהם. כך כתבתי, ובאמת, הייתי רוצה [43] מא[ו]ד להיות קרוב לאותה הנערה־האחות שלבה כל כך מלא אהבה אלי[י], ושאני גם כן כל כך אהבתיה – – –כמדומני כי “מא[ו]שר” הייתי, במ[י]דה ידועה כמובן, לו יכ[ו]לתי להיות קרוב אצלה ולה[י]פגש אתה כפעם בפעם כבשנה שעברה, לשוחח, לספר וכו' – אך יודע אני מראש כי כלום יצא מרצוני זה, העיר ל. [לוצק] נמצאת קרובה לשדה־המלחמה ובו[ו]דאי ה“רצים”[?] שם קשה מא[ו]ד, וגם להסתדר שם אצל איזו עבודה קשה בלי שו בו[ו]דאי, והכניסה לשם לאנשים צעירים בלי ספק גם כן לא בנקל עולה – מפני כל הק[ו]שי הזה, קשה להוציא רצוני לפע[ו]לה, למרות געגועי[י] העזים ואהבתי אל חביבתי הנעימה… כנראה שאצטרך להגלות הרחק הרחק, והמרחק שביני ובין חביבתי יתגדל עוד יותר. אך למה לי להרבות דברים? נחיה ונראה.

*

במצבי הרוחני אני מכיר עם כל יום ויום ש[י]נויים לטובה. אני מרגיש כי התפתחותי הרוחנית צועדת קדימה בצעדים לא קטנים, כ[ו]ח־יצירתי מתגבר עם כל רגע ורגע. כ[ו]חות נרדמים שבנפשי הולכים ומתעוררים וזעים ממקומם… נוכחתי כי הרבה כ[ו]חות נעלמים שלא נתגלו עדיין צפוני עצורים בקרבי; הרבה פנינים ומרגליות טמונות בעמקי לבבי – אך לא העליתים עדי[י]ן, הרבה אוצרות מחשבה, וגנזי־הרהורים ישנם בקרבי וכל זה דוחף אותי ומכריחני להביע את כל זה, ולכֿן כל כך מתרבה הח[ו]מר מרגע לרגע אצלי [44] לכתיבה, מחשבה רודפת מחשבה, הרהור רודף הרהור, וכתמונות הקינופוטוגרף²⁷³ חולפות במוחי המון מחשבות מבריקות, וכל אחת מתחננת הַביעוני ואני רושם את כל המון החומר המצטבר אצלי וגדל מיום ליום, מתחיל לכתוב ועוד טרם אני גומר, עוד אני יושב וכותב, ובא[ה] מחשבה אחרת ודוחפת, ואני מתחיל בה, וכן הלאה. ולכן רבו אצלי כל כך בימים האחרונים יצ ההתחלות[,] בהרבה דברים התחלתי ולא גמרתי. ובהרבה איני מספיק אפילו להתחיל. מקוריות כבירה נתגלה [נתגלתה] בי והרי היא הולכת ומכה גלים בנפשי. ורק זאת נחמתי ועל זאת גאו[ו]תי־העצמית. דברים אחדים גמרתי ואדבר אליהם [עליהם] ברשימה מי[ו]חדת על ערכם בתור תוצאות ממצב־נפשי בעת האחרונה.

*

התקו[ו]ה לשלום עדיין מרחפת באו[ו]יר ומלטפת בח[י]בה את הלבבות הכואבים. הע[י]תונים אינם פוסקים לכת[ו]ב ע“א [על אודות] הנוטה שהגישה גרמניה בהצעה להתחיל במו”מ של שלום. תשובת הממלכֿות לא באה עדיין, כי הנוטה לא הגיעה כבר לידם, אך מתוך דברי הע[י]תונים נ[י]כר כי הכ[ו]ל מתי[י]חסים לזה ברצינות מי[ו]חדה, לא כמו שחשבו בתח[י]לה, ודנים על זה בכ[ו]בד ראש. ובכלל רואים כי אפשר לקוות לתוצאות טובות. וכמה רועדים הלבבות ומצפים וכמה מרטטים הם לכל דבר המביע תקו[ו]ה חרישית, וכמה מתפללים הם חרש לישועה ונחמה קרובה.

*

[45] כמו להכעיס, למרות התפתחות כ[ו]ח־יצירתי המהירה, והמון הח[ו]מר המצטבר אצלי לרגלי זה – איני יכ[ו]ל להקדיש את שעתי הפנויה בימים האחרונים לעבודה. בימים האחרונים שהיתי קצת בחנותה של אחותי,²⁷⁴ וגם קריאת הע[י]תון והשאיפה לדעת מן החדשות הכבירות המתהוות עכש[י]ו בעולם הפוליטי – גזלו ממני את רֹב הזמן. והיום קצר, ובלילה הייתי עובד וקורא, אך מפני י[ו]קר־הנפט שוכבים לישֹן בשעה מֻקדמת. וכך נדחית עבודתי הכבירה מיום ליום. וכמה מצערני דבר זה! ובי[י]ח[ו]ד זה, עמדתי על טעותי המרה ו הקשה שטעיתי בימי ילדותי ונעורי[י], בזה שלא רכשתי לי ידיעה רחבה בספרות האירופיות ושפתיהן, עכש[י]ו רואה אנ[ו]כי שטעות זו ע[י]כבה הרבה בעד התפתחות כ[י]שרוני. ובעת האחרונה כשהתחלתי לקר[ו]א קצת בספֿרות האירופית נוכחתי כמה אוצרות מחשבה מזהירים ופנינים יקרים [יקרות] שלא מצאתי כמוהם בספרותנו, מפ[ו]זרים שם. עכש[י]ו משתדל אני לתקן את המעו[ו]ת אך כפי האמור אין הזמן מספיק. הקריאה ועבודתי המקורית[,] שתיהן חשובות מא[ו]ד[,] ואי אפשר לדחות את האחת מפני השנית[,] ושתיהן צריכות להיות שלובות זו בזו. אך לצערי אני מקדיש בשביל שתיהן שעה קצרה ובלתי מספיקה מא[ו]ד.

יום ב‘, ליל ז’ של חנ[ו]כה, ר"ח טבת²⁷⁵ תרע"ז, ברנובקה [26 בדצמבר 1916].

השאלה לאן? עומדת אצלי עכש[י]ו על סדר היום וכל היום אני הוגה בה ואין אני יכ[ו]ל לפ[ו]תרה. [46] אחד מן המעצורים הכי קשים לפתרון שאלתי הוא: כי צריךכה אני לפתור שאלה זו לא לעצמה כי גם עפ“י התנאים החדשים שבהם אמצא בשעה שאצא לדרך – – – ודבר זה עושה את שאלתי לקשה שבעתי[י]ם. לולא זה אולי הייתי סוף סוף מחליט איזו החלטה גמורה. הנה למשל הייתי מחליט עכֿש[י]ו לנס[ו]ע לוצקאה אך חושש אנ[ו]כי שמא יפריע זה למצבי שבו אמצא אחר כך. כי מא[ו]ד מא[ו]ד איני רוצה להתרחק למקום אחר. קרוב לשער שאם לא אסע לוצקאה, אשים את פני[י] לערי הצפֿון שבלב רוסיה אל העיר סטרוסקול שבפלך קורסק²⁷⁶ במקום שם נמצא נטע שלנו²⁷⁷ ועוד נמלטים מלינובאיים שגרשום מרובנה לשם. ומא[ו]ד, מא[ו]ד איני רוצה לנס[ו]ע שמה. עיר זרה רחוקה, בלי רעים, בלי ידידים. ומה אעשה שם? ופה בלוצק בין אנשים ידידים נאמנים ומכרים טובים, בקרבת זהבה החביבה והיקרה. ובי[י]חוד: אפשר שם לקוות לשיבת האד הבעל הבית הישן, שאשוב אליו שי[י]קחני שנית אליו. והנה ערכתי אתמול מכתב לחי[י]קיל וֵיץ'²⁷⁸ בו ב[י]קשתיו שיכת[ו]ב לי אם אין שום סכנה בדבר לב[ו]א לוצקאה, ואם אוכל להשיג שם עבודה, או ש[י]עורים בשכר מַסְפִיק לכלכלתי. את המכתב כתבתי שלחתי ע”י זהבה, וכתבתי גם לזהבה וב[י]ארתי לה מדוע אני רוצה לב[ו]א לוצקאה, ומדוע כל כך קשה לי לנס[ו]ע הרחק מפה. המכתב הזה לא הראשון הוא בנידון זה, כבר כתבתי מכתב כזה וגלויות אחדות ומקו[ו]ה אני לקבל איזו תשובה בימים אלו. היום ק[י]בלתי גלויה מאת זהבה’לי. אך לא על גלויותי[י] הנ"ל, כי אם על זו שלפֿני אלו. החביבה! היא מזכירה לי את ימי החנ[ו]כה שעברו שבשנה שעברה כמה טובים היו… גם אנ[ו]כי הזכרתי לה את זה במכתבי האחרון שלפני האחרון. וכותבת היא שכל לילה היא חולמת אודותי[י], וכמה קשה לה כשהיא מתעוררה – ואין כלום… אח! לוּ יכ[ו]לתי לראותה, לדבר אִתָה. כמה חפצתי שהתשובה תהי חיובית, ואז כמדומני שאחליט אנסע לשם. אך נחיה ונראה איך יצא הדבר!

*

בימים האחרונים המעטתי בעבודתי המקורית מפני ס[י]בות שונות. מלבד המכתב שלחתי היום גם גלויה לזהבה.[,] וגלויה לברכה בורשטָק,²⁷⁹ על קבלת ה־15 רובלים ששלחה בשביל משה.

[47] יום ה‘[,] ג’ טבת [תרע"ז], ברנובקה [29 בדצמבר, 1916].

הש[י]נויים במצבי השלילי, שלהם אני מצפה כל כך, עדיין לא נתהוו. ביום הראשון של שבוע זה, צריך היה אבא לנס[ו]ע שנית לרגלי העני[י]ן הזה. אך כפי שנודע לי עוד נמצא ביום השלישי בנובוגרד. וואל.²⁸⁰ וכפי הנראה עוד יעברו שבועות אחדים עד שיתהוו איזה ש[י]נויים במצבי. ואני מה חפצתי כבר לה[י]חלץ מפה לא מפני געגועי[י] למקום אחר, או מפני שדמיונותי[י] ותקוותי[י] מציגות לפני[י] איזו תמונות יפֿות במקומות אחרים. לא! להפך[,] קשה לי עכש[י]ו מא[ו]ד הנסיעה לאיזה מקום שהוא ועוד באופֿן כזה… ובי[י]חוד קשה יהיה לי אם אצטרך לנס[ו]ע הרחק הרחק מפה. לא, לא מפני שאני מקו[ו]ה למצב יותר טוב, יהיה המצב הבא שלי איזה שיהיה, אך מן המצב האי־נעים הנוכחי, רוצה אני מא[ו]ד לה[י]חלץ. ועיקר האי־נעימות של מצבי הנוכחי הוא ישיבתי אצל אחותי.²⁸¹ אברר פה את הדברים בקצרה; לא בדברים כאלה אני רוצה למלא את דפי יומוני, בדפי יומונים צריכים למצ[ו]א את הֵדָם דברים יותר חשובים[,] יותר נעלים, יותר פנימיים ועמוקים, דברים שמקורם במסתרי נפשי ומבואיה, ממקור חיי הרוחניים המפכה לי את דרכו… אך בכדי שחיי הרוחניים ימצאו את הדם בין דפי יומוני בשלמותם מ[ו]כרח אני לשלב אותם ביחד עם החיים הח[י]צוניים היום־יומיים כי הם שלובים הם יחד באיזה מ[י]דה שהיא ואי אפשר לפרדם זה ז אלו מאלו ולכן אברר פה בקצרה; לא אדון אם אמנם כך צריך להיות או לא כי מכל ימי[י] נזהרתי מאינטריגות וסכסוכים כאלו, אך איך שיהיה יודע אני כי אנ[ו]כי הייתי למשא על אחותי. טבעה ידוע לי למדי, עמדתי על א[ו]פֿיו במשך הימים שאני שוהה פֹה. זאת היא אחת מט[י]פוסי הנשים הידועות שבטבען מהול הרבה אֶרֶס נְחָשִים, אעפ“י זאת היא אחותי, אבל אצלי אחת היא כבודי הפנימי וה”אני" שלי אינו נפגם אצלי לו אף כמל[ו]א השערה על ידי זה, שבע רצון אני אם עמדתי על אמת זו, ורגש המשפחתי לא יעַוֵר את עיני[י]… אחותי היא כמו שמבטאים בשפה העברית מכבר “א[י]שה רעה” [48] ולט[י]פוסים כאלו כשנוסף עוד המצב הקשה הנוכחי – כבר נקל לשער עד כמה הן מבליטות את אָפְֿי[י]ן. לה נדמה כי רק היא סובלת, כי הכ[ו]ל מא[ו]שרים ורק היא א[ו]מללה… והכ[ו]ל צריכים רק לשים אליה את לבם. הכ[ו]ל צריכים לעזור רק לה, והכ[ו]ל מחויב בעזרתה, והכ[ו]ל טפל הוא לגבי מצבה… ואצל ט[י]פוס רע כזה אני צריך לשבת ולסב[ו]ל במנוחה כי כאמור למעלה, מכל ימי[י] נזהרתי מה[י]ספח לאינטריגות כאלו, וגם עכש[י]ו אני משתדל לה[י]זהר מהם [מהן]. אך כמה קשה לי לראות איך היא “מתנפחת”[,] איך היא אוצרת בקרבה את כל הכעס והמרי ומחפשת שעת־כ[ו]שר לשפ[ו]ך אותה עלינו היתומים והא[ו]מללים, כא[י]לו אנו אשמים במצבה, כא[י]לו אנו רוצים לשבת פה ולהיות עליה למשא. אינה רוצה לדעת ולראות שעד כמה [ש]קשה מצבה היא לא ירדה פלאים כל כך כמו אנו: אין בית, אין מולדת, האם מתה[,] ועכש[י]ו האב הרצוץ והדודה הזקנה עמלים והם בח[ו]סר־פרנסה מספיקה. אינה רוצה לדעת את זה, וכאילו הָרים של מים נערמו עליה בזה שאנו יושבים פה. אנו, לא רק אני היחידי, כי הלא את חנצה היא מעכבה מנסיעתה, כי לולא היא, איני יודע איך הי[י]תה יכ[ו]לה לחיות פה, כי חנצה עכש[י]ו עקרת כל הבית והמביאה סדרים בקרבו. והיא המרשעת אינה רוצה בשום אופֿן להכיר את זה, ומחפשת אחרי כל רגע של כ[ו]שר לשפ[ו]ך עליה את חמתה חמןת־פתָנים. ואני? רבש“ע [ריבונו של עולם] לו רק יכ[ו]לתי לה[י]חלץ מזה, לא הייתי שוהה פה אף רגע! והן היא יודעת כי עד ב[י]רור מצבי איני יכ[ו]ל לנס[ו]ע מפה – ולמה היא מתנפחת? וכי מעטה העזרה שעזרנו לה אחרי שנים רבות שיצאה כבר מרשות־האב? וכי איני ראוי שאהיה פה חצי שנה? אך ה אך אנ[ו]כי שונא אינטריגות כאלו, ולו גם חפצתי להתו[ו]כח עמה[,] היכ[ו]לתי להוכיח ל”נחש" כזה את האמת? אחת היא! אך לי איני דואג הרבה, אנ[ו]כי יודע לבלי להשפיל את כבודי, אנ[ו]כי איני חת מפניה. וסוף סוף הן אחלץ מפה. נפשי הומה רק לחנצה²⁸² האחות הא[ו]מללה [49] שמזלה הרע גרם לה שתהי למרמס לרגלי כ[ו]ל וגם פה בשעה שראויה היא לתודה – הרי היא רק מטרה לחצי־חמתה של הא[י]שה־האחות שבטבעה מהול “ארס של נחש”. מה צר לי עליה ומה תבכה עליה נפשי במסתרים. אך הבה אקו[ו]ה, אם רק אחיה, אז אדע איך להתנהג, אז אדע להיטיב את מצב האחות־האומללה חנצה, אדע איך לתת לה ש[י]לומים בעד ימי חייה הרעים, ואדע איך להתנהג עם האחות־ה“יפה” הזאת הבכורה הזאת, בעד “מעשיה הטובים”. אך הבה אפסיק כבר מעני[י]ן זה! ²⁸³

*

בימים האחרונים כמעט שאיני עושה כלום. ולכן מ הח[ו]מר הרב שנצטבר אצלי שוכב לו כאבן שאין לה הופכין ואיני מעבדו ומשכללו; כל ההתחלות השונות אינן נגמרות. יש הרבה ס[י]בות לדבר ובהרבה אשם אני בעצמי, עצלות רוחנית נפֿלה עלי[י] בימים האחרונים[,] ועל כל תשוקתי לעבודתי המקורית – איני עובד במרוץ הראוי. והרבה זמן בולעים אצלי עני[י]נים אחרים. בע[י]קר אי־אפשר לעבוד מפני האי־סדר שבבית ובשעה האחת־עשרה ממהר אני השוקה לקר[ו]א את הע[י]תונים ולה[י]ו[ו]דע ממהלך המאורעות הפוליטיים הכבירים המתהו[ו]ים עכש[י]ו. אחר כך באה הארוחה. ואני יושב לעבודה בצהרי[י]ם ועוד בטרם שאני מספיק להתחיל בדבר מה – והנה עובר היום ואני ממהר לתפֿ[י]לת ה“מנחה־מעריב”[.] אחר כך הולך אני אל משה גניס²⁸⁴ או אל יוסף זלצמן²⁸⁵ מכרי החדש לשהות קצת אצלם כי כפי האמור כבר, קשה מצב־רוחי כשאני נמצא פה בבית אצלה ואחר כך היא אפשר [אי אפשר] לעבוד מפני האי־סדר, וכשהכ[ו]ל שוכבים ליש[ו]ן גם כן אינני יכ[ו]ל לעשות כלום: מיד נשמעות “נהימותיה” של האחות ה“טובה”, על המנורה הבוערת ועל שאין מקמצים בנפֿט. והרבה זמן בולעת גם הקריאה. ובכֿן, מעט מא[ו]ד אני עובד בימים האחרונים ומא[ו]ד מצטער אני על זה.

ובכל זאת הספקתי להתחיל בדברים חדשים בימים האלו.

[50] ואם בשביל עטי מ[ו]רגש חסרון־פנ[א]י לעבודתה, אך לבבי ומוחי אינם נחים, והם יוצרים בלי הרף. וחומר חדש הולך ומצטבר. בדברים אחדים התחלתי גם בכתב.

בכלל מרגיש אני התפתחות רוחנית כבירה. אך אני מתי[י]חס לכ[ו]ח יצירתי הנוכחי הפורץ בע[ו]ז רק כמו אל התפתחות, יודע אני כי עד כמה שאני מרגיש את עצמי יותר חזק בכ[ו]ח־יצירתי, יותר מקורי – בכל זאת אין זה עדיין ה“עיקר”. “העיקר” צריך לב[ו]א וזאת היא רק התפתחות. אך מתבונן להתפתחות זאת בעיני[י]ם פקוחות ושומר עליה שהעיקר יהיה כראוי. ובלב חרד ומצפה אני עומד ומקשיב אל כל המתהו[ו]ה בעולמי הפנימי – ואני מצטער שאין אני אוחז באמצעים רבים שהיו יכ[ו]לים למהר ולהרבות את התפתחותי עוד יותר ולהכֿשיר את הקרקע הכשרה גמורה לעיקר הבא…

*

לא למותר אחש[ו]ב לרש[ו]ם על המאורעות הפוליטיים המתהו[ו]ים עכש[י]ו ואם גם בק[י]צור. שאלת השלום לא ירדה מן הפרק, ולהפֿך היא הולכת ומתלהבת, והס[י]בות להתגברותה אפשר לחשוב את הנוטה של הפרזידנט האמירקני [האמריקני] ששלח לכל הממלכות הנלחמות, בהצעה של שלום, להפסיק את שפיכֿת הדמים. והרבה רעש עוררה הנוטה הזאת, ומא[ו]ד מתי[י]חסים אליה ברצינות. ואם אמנם הע[י]תונות של ממלכות ההסכם משתדלות להקטין את הר[ו]שם, ומוכיחות על טעויות ושגיאות שונות של וילסון –²⁸⁶ אך נראה ובולט הדבר עד כמה עוררה הנוטה הזאת את תשומת לב כל הממלכות. והנה האם כבר מודיעים הע[י]תונים על הנוטה של שו[ו][י]צריה הפונה אל כל הממלכות בהצעה של הפסקת שפיכֿות הדמים ושהיא נכֿונה לעזור בכוחותיה הדלים לשלום זה. הנוטה היא קצרה אך כתובה ברוח הומני פשוט ובאהבת־השלום.

מי י[י]תן שמכל אלה – יצמח דבר מה!

[51] טו [צ“ל: י”ד] טבת, יום ב', תרע"ז, ברנובקה [8 בינואר 1917].

כמעט שלושה שבועות עברו מיום שלא רשמתי כלום ביומון. היו ב ימים, ד[ו]וקא[,] שחשבתי לשבת אל היומון ולכתֹב, אך מפני ס[י]בות שונות נדחה [נדחתה] הרשימה. במצבי החיצוני לא באו עדיין שום ש[י]נויים. אבא שוהה עכש[י]ו במלינוב, בו[ו]דאי יב[ו]א בימים האלו. עם ביאתו של אבא, מקו[ו]ה אני שיתבר[ר] גם מצבי, אך לע"ע [לעת עתה], שום החלטה נא [לא] ה[ו]חלטה עדיין אצלי בנוגע לנסיעתי. ואיני יודע מה לעשות.

בשבוע שעבר ק[י]בלתי גלויה מאת זהבה, בתור מענה על מכתבי ששם כתבתי לה בפעם הראשונה ע“ד [על דבר] מחשבתי לנס[ו]ע לוצקאה, ואם אפשר לי להסתדר שם, ובי[י]חוד אם אין סכנה בדבר… היא כותבת לי כי מא[ו]ד הי[י]תה רוצה שאב[ו]א לשם, וגם אפשר לי שם להרו[ו]יח היטב, אך ס[י]בה אחת מפֿריעה בעד נסיעתי לשם וע”ד [ועל דבר] הס[י]בה הזאת ועל כל הפרטים תכת[ו]ב לי במכתב מיוחד. ביום השני או השלישי ק[י]בלתי שנית גלויה ממנה, והפעם, בתור תשובה על מכתבי השני, ששלחתי אליה וגם אל ח. [חייקיל] וֵיץ. היא כותבת שתיכף מסרה מרים את מכתבי לה' [להאדון] ח. [חייקיל] וי[י]ץ ומצדה ד[י]ברה עם הקימלמנים²⁸⁷ אודות זה, וגם הם אמרו שאפשר לי להסתדר היטב בעיר ולהרו[ו]יח אך העיקר הוא אם מרגיש אני את עצמי בבריאות גמורה… יכ[ו]ל אני לב[ו]א שמה אך בכל זאת היא כותבת: “התי[י]שב היטב בדבר בכדי שלא תאמר אחר כך בא שאחרים אשמים, מא[ו]ד הייתי רוצה שתב[ו]א אלינו ויוטב לך. אך אנ[ו]כי איני יכ[ו]ל[ה] לכת[ו]ב לך: [”]בא" הן לא נביאה אנ[ו]כי שאדע, ח“ו מה שייך. בלי תעודת־מסע אי אפשר לנס[ו]ע, פה כבר היו משלים [כך!] כאלו, אתה מבין? אך טוב יותר לעשות בלי שום שאלות”. כך היא כותבת לי, אך דבר ברור אין אני יכ[ו]ל להוציא מתכ מדבריה. אין אני יכ[ו]ל לברר אם היא חושבת שחושב אני לב[ו]א לשם בלי שום תעודה בכיסי, או במובן אחר, ואם במ[י]לה תעודת־מסע היא חושבת פספורט או “פְרָאפיסק”²⁸⁸ לכן מ[י]הרתי מיד וכתבתי אליה גלויה שבה כתבתי לה שתכת[ו]ב לי דברים ברורים. ע"א [על אודות] האחריות אין אני רוצה לדבר כלל, כמובן מה שאעשה אעשה על אחריות עצמי והן כתבתי שאני בריא… העיקר הוא רק אם א[ו]ויר העיר לא יזיק לבריאותי זו… על שאלה זו, ב[י]קשתיה, תענה נא תשובה ברורה, ואדע מה להחליט. ביחד עם גלויה זו ק[י]בלתי עוד שתי גלויות מאת מרים ויענקל קראנץ.²⁸⁹ [52] גם מרים כותבת “אנ[ו]כי מא[ו]ד הייתי רוצה שתב[ו]א לכאן, אך לי[י]עץ אתם אותך[,] זה איני יכ[ו]לה, היית יכ[ו]ל פה להרו[ו]יח יפה, ואם אתה מרגיש את עצמך בריא גמור – בֹא הנה”. אך בשום אופֿן איני יכ[ו]ל לדעת את המובן שבמושג “בריאות גמורה” אם בריאות גמורה בלי שום זיוף וחשד כלשהיא [כל שהוא] – אז כמובן לא טוב… אך אם הם חושבים כי אם רק יש דבר־מה בכיס יהיה מה שיהיה – והרי זה כבר “בריאות” – אז טוב. אך דבר זה קשה לי לדעת, ובתשובה הבאה אני מקו[ו]ה לדעת את זה.

יעקב קרַאנץ כותב לי: “שמעתי שאתה חושב לב[ו]א הנה, דבר זה מְשַמְחֵנִי מא[ו]ד. עצתי היא שתב[ו]א הנה. אך זה לא תלוי בי כי אם בך, אם אתה מרגיש בך שיכ[ו]ל אתה לב[ו]א או לא, אך מצד [שני] יכ[ו]ל אני לכת[ו]ב אליך שהיית יכ[ו]ל פה להרו[ו]יח עד מאה רובלים לח[ו]דש”.

על כל התשובות האלו אי אני יכ[ו]ל לסמ[ו]ך הרבה. העיקר אצלי תשובת ח. (חייקיל] וי[י]ץ שאני מצפה לה מא[ו]ד, אך כמו להכֿעיס, לא ק[י]בלתיה עדיין. אתמול כתבתי לזהבה עוד גלויה שבה ב[י]קשתיה שתבקש את ח. וי[י]ץ שיענה לי על מכתבי, ושגם היא תמהר לענות לי תשובה ברורה בכדי שאדע להחליט לאן עלי[י] לפֿנות.

אם לא לוצקאה – אז אין לי דרך אחרת כי אם לסטרוסקול פלך קורסק[,] במקום שם גר עכש[י]ו נטע שלנו. זה אתמול ד[י]ברתי עם יהודי מלינובאי, בנצי הסמרטוּטָר²⁹⁰ שגם הוא היה שם וס[י]פר לי כי המצב הח[י]צוני טוב שם מא[ו]ד. “רזים” אין שם כלל, והכ[ו]ל בני חורים [חורין] בלי פחד ומורא… (וזהו העיקר)[,] ואם אקבל תשובה שלילית בנוגע לנסיעתי לוצקאה – חושב אני לשים את פני[י] לשם.

איזוהי הדרך היותר טובה, לפי ההשערה – אי אפשר לומר. לא ראי זה כראי זה. יתרונות וחסרונות יש לשתיהן. הבה אברר את דברי[י]: יתרונות נסיעתי ללוצק הם אלו: 1) אמצא בקרבת אנשים ידידים וטובים [כך!] שאצלם אוכל לקבל מעון וארוחה טובים, ובנוגע לכביסת־לבנים, ת[י]קון וכו' וכו' – ידאגו בלי ספק בשבילי ולדבר זה יש ערך גדול בי[י]חוד בי[ו]קר הגדול הנוכחי. 2) אמצא בקרבת חביבתי זהבה, באופן שנעורי[י] לא יצטרכו ל[י]בול בלא עת בשעה [53] שאיני יכ[ו]ל למלא ס[י]פוקם במקומות אחרים בשום אופן… 3) האנשים הידידים ידאגו, בלי ספֿק, בנוגע למצבי הח[ו]מרי וישתדלו להשיג בשבילי עבודה או ש[י]עורים בשכר הגון. 4) לא אתרחק הרבה, ממשפחתנו הרצוצה, ואוכל לקוות שישוב הבעל הבית הישן לקחתני שנית תחת חסותו… היתרונות האלו הם החסרונות של נסיעתי לסטרוסקול. וחסרונות נסיעתי לוצקאה הם אלו: א) הפחד הנורא התמידי מפני מצבי הבלתי־נורמלי, ששם יוכל להיות חשוד יותר מדי. אמרתי חסרונות, אמנם זה רק ח[י]סרון אחד אך רב הוא ערכו מא[ו]ד, מא[ו]ד… והיתרונות של נסיעָתי לסְטַרוֹסקוֹל הם אלו[:] א) אפשר לקוות ששם ארגיש את עצמי בטוב בנוגע ל“עיקר”…²⁹¹ ב) ואפשר שגם במצבי הפנימי, הרוחני[,] יב[ו]או ש[י]נויים לטובה לרגל נסיעתי ושהי[י]תי בעולם הגדול והרחוק. איך שהוא, שואף אני יותר לנס[ו]ע לוצקאה, אך, מסופקני, אם שאיפתי זו תתגשם; כי קרוב לשער כי תשובת ח. [חייקיל] וי[י]ץ שלילית תהיה ולא חיובית. ואם אפֿילו תהיה חצי שלילית וחצי חיובית כלומר: “עשה כחפצך, דבר ברור אין אנו יכולים להגיד לך”, גם אז לא אדע אם אחפ[ו]ץ לסכן את עצמי. בכל אופן קשה עכש[י]ו להחליט בנוגע לשתי דרכי[י] אלו.

*

גם מברכה בורשטאק ק[י]בלתי גלויה ביחד עם גלוי הגלויות הנזכרות, בתור תשובה על גלויתי שהזכרתי, כנרא כמדומני, ברשומותי[י] הקודמות. אפשר שאענה לה עכש[י]ו.

*

במשך הימים האחרונים כמעט שלא עבדתי כלום וסביב לכ[ו]ח־יצירתי, למרות זה שהרבה אני יוצר במוחי ובדמיוני, אך כתבתי מעט מא[ו]ד. בי[י]חוד מתחוללת עכש[י]ו בקרבי מלחמה פנימית חזקה, או יותר נכון אם אכתֹב, התנגשות דמונית חזקה. עם כל יום ויום שעובר, עם כל רגע ורגע אני נוכח כי חלפה שעה אחת של שנות־הנעורים שלא תשוב עוד ושאנ[ו]כי לא ידעתי להשתמש בה לטובתי, לטובת חיי, ולטובת גופי ורוחי… ימי הנעורים עוברים, מבלי שא[י]הנה מטובם, בלי קרן־אורה, בלי ע[ו]נג חיים והנאה, ומי האשם בזה? – אנ[ו]כי. וגדולה אשמתי כפליים: יודע אני את מה המעו[ו]ת ואין אני משתדל לתקנו. נבדל אני מכ[ו]ל. יכ[ו]ל הייתי להיות בחברת עלמות ונערים מתעלסים וחיים חיי הרגע, יכ[ו]ל הייתי לבלות איזו שעות לא בע[י]צבון, אך איני יכ[ו]ל. [54] אני משתוקק לזה, משתוקק אני לרגעים של הנאה, לצחוק נערות עליזות, לשכ[ו]ח בחברתן את הכ[ו]ל שיכ[ו]ל להביא לידי יגון וע[י]צבון, להתעלס ולשכ[ו]ח את העבר והעתיד ולחיות רק את חיי הרגע, חיי הרגע שרק הם יכ[ו]לים ל[י]הנות אל הלב[,] הנפֿש והגוף, ולבלי להתחשב עם כל עבר ועתיד כל שהוא. אני משתוקק לזה, והשתוקקות זו אין רחוקה מן התגשמות, יכ[ו]ל הי[י]תי לְהַגְשִימָה בכל שעה ועת שארצה, יכ[ו]ל הייתי – אך איני יכ[ו]ל, איני יכ[ו]ל בשום אופֿן. אם יִקְרֶה רגע אחד שבור אני מַרְאֶה פנים שמחים (לא חלילה מתעלס באמת כי אם רק מראה פנים שוחקות) – אז כא[י]לו אני מרגיש מוסר־כליות נורא ותיכף מתי[י]צבת לפני[י] תמונת אמי היקרה שנפטרה, רואה אני אותה שוכבת על המ[י]טה חולה, בכל המצבים השונים והמומנטים השונים, ובי[י]חוד בימים האחרונים לחייה; רואה אני את מבט עיניה הא[י]לם והמלא תחנונים, צער של אין קץ ומצרים, רואה אני את תנועות ידיה המושטות במקום לשונה שקשה לה להביע, רואה אני הכ[ו]ל ושערותי[י] תסמרנה ואני שואל את עצמי: ראית את כל זה, היית אצל אם יקרה כזו במותָה, ונפשך חשקה בתענוגים ונעורים? זכ[ו]ר נא את כל הימים הנוראים, ודע נא את נוראות הימים הנוכחיים – בשעה שכבר אין לך האם ההיא החביבה והיקרה, זכ[ו]ר נא מה הי[י]תה האם לך, כמה אהבה אותך ודאגה בשבילך, ועכש[י]ו אתה ממהר למח[ו]א [למחות] את רגשי־האבל מלבך ורוצה להתמכר לתענוגים והנאה?! עוד רבע שנה לא עבר ואתה כבר ממהר למח[ו]א [למחות] את ר[ו]שם האסון מלוח לבך ודברי ימיך? הרהורים כאלו עולים במוחי – והם גורמים לי י[י]סורים רוחניים נוראים שאין דוגמתם, ולולא עלה בידי לגרשם – הייתי משתגע מכאב… וכך מתנגשים דמיונות שונים בקרבי רגש־הנ[ו]ע[ר] רגש החיים תובע את שלו, קובל ומתאונן בלי הרף על רפֿיוני, ורגש־מוסרי אחר, רגש של צער ואבל, רגש בן־אפסות החיים, בן ההבל־ההבלים מושכני אליו – ואני קרוע ורצוץ וסובל משניהם…

ובין כה ויום עובר אחר יום, והימים ימי הנ[ו]ער והבחרות הכי־טובים, ונפשי בלה בלי שמש ואור ולח [ולֵחַ]… ואת לבי מחנ[י]ק הצער והיגון ורוח קשה…

אך סוף סוף חושב אני לא ת[י]משך הרבה התנגשות זו, ועם נסיעתי [55] מפה כ[ו]ח אחד ינצח סוף סוף. איזה? ואיך? – הימים הבאים יגידו. מצב זה נתן לי עוד חֹמֶר ליצירה. הח[ו]מר הולך הל[ו]ך ורב ואנ[ו]כי איני […] […] לעבדו ולהוציא דברים שלמים ומת[ו]קנים, בערך.

*

מכל הח[ו]מר המצטבר אצלי בזמן האחרון ומדמיונ[ו]תי[י] והרהורי[י] – הִצְלַחתִי להוָכַח ולהגביל את אָפְיִי במ[י]דה ידועה, בנוגע ליציבותי: קביעות והגבלה – אין ביצירתי או בכ[ו]ח־יצירתי. אין לי תכלית ומגמה קבועות, אין לי דרכים קבועות, אני מרפרף על פני כ[ו]ל. להרבה הרבה דברים אני שואף ולא דרך אחת יש לי, אלא תועה אני בהמון שבילים ודרכים שונים ומחַפֵש. דבר כ[ו]ח אחד אינו יכ[ו]ל להשפיע עלי[י], כלומר: יכ[ו]ל הוא להשפיע עלי[י], אך מיד השפעתו נמחית ע"י השפעת כ[ו]ח אחר וכן הלאה. אני מ[ו]שפע מכל כֹח, כל צל, כל אורה וכו', כאותה הדבורה המעופפת מפרח לפרח ואוספת מיץ בשביל הדבש, כך מוצץ אני ומוציא את הלח [הלֵחַ] מכ[ו]ל וכ[ו]ל הנמצא מסביבי לספק את כ[ו]חי על הבלתי־מס[ו]פק ולשבור את צ[י]מאוני הגדול, הבלתי משֻבר… יכ[ו]ל אני בשעה אחת לרָחף בר[ו]ם תכלת, ותיכף לנוח ולזח[ו]ל בחשכת התהום… לשיר ביחד עם דרור־האביב ותיכף לנגן שירת י[י]אוש וצער. אין אני צועד והולך על מקום בטוח וידוע, אלא תועה ומחפש, מחפש פתרונים, מחפש דרכים[,] מחפש ומחפש… מה שיש אין בכ[ו]חו לספק אותי, מתגעגע אני לעוד, ליותר מאלה ואני מחפש ותועה ואני מס[ו]בך ברשת־דרכים[,] תועה מדרך לדרך, משביל לשביל, פעם עולה מעלה, פעם ב יורד מטה, פעם שר, פעם פועה בוכה, צועק ומתחנן[,] שואג ושר, מתגאה, ומבַטֵל את עצמי, צוחק ובוכה. בקצרה: אין קביעות ברוחי, רוחי תמיד נד, סוער ותוסס – זה קו אופי שבתכונתי, שעליו עמדתי ביתר דיוק, ושמוצא ב[י]טוי בח[ו]מר הרב שנצטבר אצלי בזמן האחרון[,] ושימצא ב[י]טוי ביצירתי [ביצירותיי] העולות מן הח[ו]מר הזה.

יום ד', י"ז [צ“ל: ט”ז] טבת [תרע"ז], ברנובקה [10 בינואר 1917].

את תשובת ה' [האדון] ח. [חייקיל] וי[י]ץ לא ק[י]בלתי עדיין, למרות צ[י]פי[י]תי המר[ו]בה בכל יום ויום. ומא[ו]ד מצטער אני בשביל זה. אתמול שלחתי גלויה, מלבד שתי הגלויות ששלחתי להם[,] אחת ביום הש[י]שי והשני[י]ה ביום ראשון לש“ז לשבוע זה. בגלויה האחרונה אני מבקשה שאם אין פנ[א]י או לחי[י]קיל וי[י]ץ לכתוב או שאינו יכ[ו]ל לכת[ו]ב מס[י]בות אחרות – הבה יביע את דעתו על פה והיא תכת[ו]ב לי את הצעתו. ושנית כתבתי לה על מצבי בריאותי [56] וב[י]קשתיה שתשיב לי הפעם תשובה שלמה וברורה, באופן שלא אצטרך עוד הרבה לצע[ו]ד על שני [שתי] הסעיפים – ולהחליט החלטה גמורה ע”א [על אודות] נסיעתי. אך בין כה וכה ואבא לא שב עדיין מנסיעָתו ומצבי עדיין בכלל בלתי ברור.

יום ג'[,] כ"ג [צ“ל: כ”ב] טבת, תרע"ז. ברנובקא [16 בינואר 1917].

כשבוע ימים לא רשמתי כלום אעפ“י שחפצתי לרש[ו]ם והיה על מה לרש[ו]ם בי[י]חוד בימים האחרונים של השבוע שעבר. אך מפני ס[י]בות שונות לא היה לי זמן מיוחד לרשימה. ביום הש[י]שי וביום השבת – איזו רוח רעה נחה עלי[י], במקום עֹז הרוח ורצון־החיים העז שתקף אותי בימים שלפני אלו, ושמצאו במקצת את ב[י]טויים בשירים אחדים וברשימות מק[ו]טעות. כל היום התהלכתי בדד ומשמים, ובלבי – עצבת קשה ומכֿאיבה. הרבה גרמו לעצבוני – הרהורי[י] על אהבתי לזהבה ועל זהבה עצמה, וגעגועי[י] אליה. ראיתי, כי הנה בימים הקרובים אצטרך לנס[ו]ע והמרחק ביני ובינה – יתגדל עוד יותר. היא ת[י]שאר במקום שהנה עכֿש[י]ו, ויכ[ו]לים לחכות למאורעות ח[י]צוניים שיבדילו בינינו לגמרי: כלומר שלא נוכל אף להחליף מכתבים, ולידע מקטן או גדול אחת מהשני. ובהוסיפי להרהר בנידון זה – תקף עלי[י] עצבוני יותר ויותר, איזה מעי[י]ן־של־אהבה כביר נפתח בלב, ונוכחתי כמה גדולה אהבתי אלי זהבה ומה קשה יהי מצבי בשעה שגם לא אוכל לכת[ו]ב לה, ולדעת מה אתה – ומי יודע אם הפ[י]רוד הח[י]צוני הזה לא יהי כבר הפ[י]רוד הגמור מפני הפ[י]זור הנורא שיכול לקרות בימים הקשים האלו. ובהוסיפי להתבונן אל אהבתנו – נוכחתי כי באמת אהבתיה. כל נערות שאני פוגש לו תצ[ו]דנה את נפֿשי גם בכל ע[ו]ז, אך איני מרגיש אליהן כ[י]סוף ואהבה, שום חוטים דקים ועדינים אינם מקשרים אותי אליהן, יכ[ו]ל אני ל[י]הנות מי[ו]פי[י]ן וע”י זה לבלות עמהן, אבל להתי[י]חס אליהן בהתי[י]חסות ידידות לא אוכל, אתי[י]חס אליהן רק כהתי[י]חסות נער לנערה. לאותה התי[י]חסות ידידות, התי[י]חסות של אהבה עמ[ו]קה – אני [57] רק לזהבה’לי יקירתי. ולכן כה רב היה עצבי בהרהרי ע“א [על אודות] נסיעתי וע”א ההתרחקותי ממנה עוד יותר. והחשש מפני המאורעות שיכ[ו]לים אליהם לחכות – והתוצאות הקשות הקשורות בהן לאהבתנו – העמיק יותר ויותר את עצבי, וקשה, קשה היה לי מא[ו]ד.

וביום הראשון לשבוע זה ק[י]בלתי גלויה מאת חביבתי והיא כותבת לי בתוך שאר הדברים: “יציקיל,²⁹² כת[ו]ב אם תב[ו]א – אַח.. לו באתָ אלינו, מה חפצתי כבר לנשק את פניך הנעימות”. החביבה! כמה די חלומות יפים כבר יצרה לה בדמיונה, ע“א [על אודות] ביאתי אליהם, עומדת היא בו[ו]דאי כל היום וחולמת, חולמת בהקיץ, וחולמת בחלום. כן, ההיא לא תחלום? אותה הנפש רְוַת־הנ[ו]ער, אותו הלב החם השואף לחיים וששון, הפועם מאהבה ונ[ו]ער – ההיא לא תחלום? הן החיים הח[י]צוניים עד כמה שכבר העיקו עליה ועל משפחתה בזמן האחרון – לא הצליחו עדיין להפיג את ח[ו]ם נעוריה ורתיחת דמי־עלומיה, ומספקות ותלאות רוחניים – הן סוף סוף אינה יודעת – ואיך לא תחל[ו]ם, החביבה, איך לא תרק[ו]ם בדמיונה המון חזיונות יפים שהתכן שתן[ו]כנם העיקרי הוא: היא ואנ[ו]כי. [.] איך לא תחלום, מבלי גם שתשים לב לרמאות־הדמיונות והתקוות האלו. איך לא תחלום, בשעה שגם אני, המביט כבר בפני העתיד לא בצ[י]פי[י]ת־תקו[ו]ה, כי אם במבט קר, בי[ו]דעי שכלום לא יביא לי, בי[ו]דעי כי העתיד – אינו מֻשג לעד, וכי לשו[ו]א נקו[ו]ה ונשאף, כי התקוות והשאיפות – הן רק אורות־שו[ו]א המרמזים מרחוק…; בשעה שגם אני, שספקות הרבה כבר מקננים בלבבי ותלאות רוחניות הרבה הוגיעוני כבר, וסערה אחרי סערה מתחוללת בעולמי הפנימי – בשעה שגם אני בח[ו]שבי ע”א נסיעתי ללוצק[,] במקום שם נמצאת זהבה’לי חביבתי, למרות כל הנ"ל, מבלי משים התגנבו אלי[י] דמי[ו]נות שוניתם, וחלומות קלים רפֿרפֿו לפני עיני[י]: ראיתי את עצמי נכנס לביתם, את פגישתי את עם החביבה בלילות… דממה בחדר, המנורה דולקת. ושנינו נשב ונשוחח, אני מספר לה מכ[ו]ל, והיא יושבת אצלי ומבטת עלי[י] בעיניה החודרות והשחורות.. הנה היא מביעה בקולה העדין “חביבי” “איציקל” ומהדקה אותי [אל] לבבה ונשיקה חמה מצלצלת בחלל החדר.. והנה אני רואה אותה עומדת ובעיניה מזהיר ברק ההנאה והא[ו]שר לכבוד בואי…

[58] היא מא[ו]שרה… היא רואה אותי שנית לפניה, אני נמצא שנית קרוב לה, ואני יושב לי מן הצד שקוע באיזה הרהורים ועל פני[י] – ענן עצבת. היא נ[י]גשת[,] כופפה עלי[י], מה טובה היא. ובקולה הרך והמלטף היא שואלת: מה לך חביבי? – – –

אך היש מספר לכל החזיונות שנתרקמו כבר במ[ו]חי? ואם אצלי ככה – איך לא תחלם היא? אך י[י]מ[ו]גו וי[י]עלמו כל החזיונות האלה כלע[ו]מת שבאו: – נסיעתי ללוצק כבר ה[ו]פרה לגמרי, ועמה כל חזיונות־התקו[ו]ה היפים שלי ושל זהבה – ובמקומם יב[ו]או הרהורים שונים וגעגועים עזים שגם בצדם יש חזיונות למדי.

בליל יום הראשון בא הנה אבא מנסיעתו למלינוב. הוא הביא אתו את הנחוץ. ד[י]ברתי עמו על מחשבתי לנס[ו]ע לוצקאה ואמר כי הנסיעה אי־אפשרית היא, מפני הק[ו]שי להשיג תעודת־מסע לשם, וה[ו]חלט שאסע לקיוב ומשם כבר אראה אבחר לאן לשים את פני[י], לפי המצב והתנאים של אז. נסיעה זו יכ[ו]לה להתגשם אחר השבת, בשעה שגם הינדא בת המחותן²⁹³ תסע לקיוב ואסע יחד עמה, כי אנ[ו]כי מימי[י] לא נסעתי ברכבת־הברזל ובעצמי קשה יהיה לי לנס[ו]ע ובי[י]חוד עכש[י]ו בשעה שהנסיעה ברכבת היא כל כך בלתי נורמַלית.

*

נפ[ו]צו שמועות כי הק הפריזה “הקריאה” הבאה תידחה.²⁹⁴ מי י[י]תן והיה ובין כל ה“נושעים” בנידון זה א[י]ו[ו]שע גם אני באופן כזה. לאו [לוּ] התאמתו השמועות האלו – חשבתי בתח[י]לה לבחור אך ורק בדרך לוצקאה, אבל עכש[י]ו בשעה שנודעתי מהק[ו]שי של השגת תעודת־מסע, לא אוכל להוציא רעיוני לפע[י]לות, ובין כה וכה אשים את פני[י] לע“ע [לעת עתה] – קיובה, ומשם למקום בלתי נודע עדיין. וכשבא אבא והָחלטה החלטה זו – נחה עלי[י] שנית רוח עצבת וצער חרישי קשה מעיק עלי[י] – שנסיעתי לוצקאה נשבתה ועלי[י] לנס[ו]ע הרחק לעיר זרה, מ בין אנשים זרים[,] ומי יודע באיזה אופן?… ויודע אני בב[י]רור כי לוּ, למשל [59] החלטתי בתח[י]לה לנסֹע לוּצקאה, גם כן היה צער חרישי מעיק לי, הייתי מוצא הרהורים מתנגדים שהיו מראים לי את כל הצדדים השליליים שבנסיעה זו, ואת המון הצדדים החיוביים של הנסיעה למקומות אחרים. עכש[י]ו כשאני נוסע למקומות אחרים באים הרהורים כאלו ומראים לי את כל הצדדים החיוביים של הדרך ללוצק, ואת השליליים של נסיעתי לקיוב והלאה. כך הוא תמיד: הלב המַרְגִיש אינו מוצא ס[י]פוק ומנוחה ב”יש" ונדמה לו כי לו הי[י]תה אחרת – טוב היה יותר, וכשמגיע הוא אל “האחרת” נדמה לו כי הראשונה טוב הי[י]תה, ובאחרת הוא טועה, וכך, מתלבט הוא בין כוחות שונים באין מנוחה. יודע אני כי לו נסעתי ללוצק היו כל הצדדים החיוביים שאני משער עכש[י]ו אותם בדמיוני – מתנדפֿים מִיַד!! במקומם הי[י]תה באה חרטה מקשה על אשר לא נסעתי למקומות אחרים והדמיון היה מציג לפני[י] את כל הטוב והישר של המקומות האלו. עכש[י]ו כשאני נוסע למקום אחר – לא אחדל מהצטער שלא עלה ביָדִי לנס[ו]ע לוצקאה והדמיון לא יחדל מהציג לפני[י] את כל הצדדים החיוביים של זה[,] לשכללם[,] לי[י]פותם ולהוסיף עליהם… כך הוא הדבר. מצב המרגישים קשה הוא, ולבבם מתלבט תמיד בין מגנטים שונים. ומה מא[ו]ד הייתי רוצה עכֿש[י]ו שאקבל תשובה שלילית גמורה מאת חי[י]קיל וֵיץ. בתח[י]לה כשצ[י]פיתי כל כך לתשובה זו הייתי מתפלל שתענה בחיוב על מכתבי, עכש[י]ו כשנסיעתי לשם היא בלתי־אפֿשרית כבר – הייתי רוצה שתהי שלילית, וזה אולי יקל קצת את ה“ע[י]נויים” הנ"ל, את ההתלבטות[,] רגשי־הצער והנ[ו]חם…

חושב אני לכת[ו]ב היום גלויה לזהבה, ובה אודיע לה ע"א [על אודות] נסיעתי, גם אכת[ו]ב לה שלא תוסיף לכת[ו]ב הנה יותר בכדי שגלויותיה לא תאבדנה בידי אחרים.

*

קשה לי לרש[ו]ם את הדברים הבאים ממש כקריעת ים סוף, בהרהרי ובכ[ו]תבי את הדברים האלו, כא[י]לו אני בעצמי דוקר במדקרות ברזל מל[ו]בנות את לבבי, אך למה אשתמט מכאב זה? למה אשתמט מהמדקרות האלו? אסור לי להשתמט! [60] מרגיש אני ויודע, כי עוד לא חדלה מלבבי אותה הדממה הגדולה והכבירה על פטירתה של אמנו היקרה; עוד לא התפרצה מלבבה [מלבבי] אותה האנחה המרה והחזקה הראויה להתפרץ אחרי אסון נורא כזה; עדי[י]ן לא ב[י]טאתי את כל הצער הממלא את לבבי, את ע[ו]מק היגון שבאסון הזה. ואני א[ו]מלל מא[ו]ד, אני מרגיש את עצמי חוטא נגד זה שעדי[י]ן לא עלה בידי לבטא את כל זה. ומה קשים הרגעים האלו ונוראים.

*

ברגעים האלו, ק[י]בלתי גלויה מאת ריבה²⁹⁵ ובה היא כותבת שאברהם פלדמאן²⁹⁶ היה אצלה וד[י]ברו אודותי[י] ואמר שאב[ו]א אליו ואוכל להסתדר כיאות. ובכֿן עלי[י] תח[י]לה לנס[ו]ע קיובה ומשם אסע עם א. [אברהם] פלדמן אל מחוז חפצנו.²⁹⁷

*

כבר הכינותי כתבתי גלויה אל זהבה ע"א והודעתיה על נסיעתי וכו'.

* * *

יום ג'[,] [ז']²⁹⁸ שבט, תרע"ז. פרילוקי [30 בינואר 1917].²⁹⁹

עוד ביום החמ[י]שי של שבוע שעבר באתי הנה (בב[ו]קר) ולא רשמתי כלום ביומון מחסר שעה מְיֻחָדָה לָזֶה. ביום השני של שבוע שעבר השעה [בשעה] הראשונה נסעתי מברנובקה ובאתי לקיוב ביום השלישי בב[ו]קר. הדרך, אעפ“י שהיה קצת דחק במרכבות, עברה לא רעה כל שכך. בקיוב שהיתי שני ימים, ביום השלישי והרביעי, והתראית[י] שם עם מר פלדמן, וד[י]ברתי עמו ע”א [על אודות] נסיעתי הנה. הבינותי תיכף כי לא כל כך בנקל יעלה לי להסתדר פה, כמו שכתבה לי ריבה אז בגלויתה. ביוּם הרביעי בלילה נסעתי ובין כה ס[י]דרתי איני יודע את אצל האחיות ריבה ומלכה את סדר הדברים בנוגע לח[י]לוף שביני ובין משה. ובליל יום הרביעי נסעתי מכאן[,] וביום החמ[י]שי בב[ו]קר באתי לפרילוקי לבית של [?] מלכה פלדמאן.³⁰⁰ בב[ו]קר מ[י]הרתי מיד לבית התפ[י]לה [?] [61) אל תפ[י]לת שחרית לומר קדיש. תיכף עם ביאתי הנה תקפני רגש של עצב ובדידות. האו[ו]יר של המקום השפיע עלי[י] תיכף לרעה. הא[ו]מנם רעים הם האנשים המקומיים, רעים ואינם מתעני[י]נים עם שום גר, כמו שנדמה לי? הא[ו]מנם הם בעלי נפש גסה ורוח ק גסה וחולונית יותר מדי, מה שמביעים כל תנועותיהם, י[י]חוסיהם ומראיהם, כמו שנדמה לי? מיד בבואי ס[י]פרו לי פה, שיש פה ביבליותיקה גדולה, וחוג רחב של צעירים ציוניים עבריים ואג[ו]דות שונות שתעודתן: התכוננות ארצה ישראל. אבל כל זה כבר אבד ערכו בעיני[י] (את האמת עלי[י] להגיד) ואינו מפתיעני ומביא אותי לידי התפעלות כמו בימים עברו. מהפכות אחר מהפכֿות מתחוללות בקרבי, לרוחי השואפת למרחב אין סופי, למרום בלתי־נראה, ממש – צר מא[ו]ד החוג של הרעיון הלאומי וכו‘, ואין בו ובדומים לו בכדי לספק את תבעונו הגדול [כך!]. בלילה הלכתי עם מאיר אל הבי[ב]ליותיקה, שם יש גם בית־מקרא,[.] הביבלי[ו]תקה היא בלתי־קטנה ואפשר להשיג שם ספרים חשובים רבים מן הספרות העברית, היהודית והרוסית. מתקבלים לשם כל העיתונים הרוסי[י]ם[,] הרוסיים־יהודיים והשבועון העברי החדש “העם”.³⁰¹ נו, הרי זה לגמרי לא רע! נכנס אתה לך בלילה לכמה שעות לשם. קורא אתה בע[י]תונים ממאורעות ההו[ו]ה, או בספרים. יושב אתה קצת מן הצד ומהרהר את הרהוריך; מתבונן אל הט[י]פוסים השונים המבקרים בהמון את הביבליותיקה… כפי הנראה יש פה הרבה הרבה צעירים ציונים באים וגם צעירות הרבה ממין זה, אך אחת היא לי! יודע אני שכל אלו הם בעלי השקפה לאומית צרה, עם רעיונות מ[ו]גבלים וזהים להם בעלי [62] נשמות פעוטות, ואני – הן לא לחברים כאלה אני מכו[ו]ן, אני רוצה לרכ[ו]ש לי חבר בן גילי שרוחו שואף למרום בלתי־נראה, וטובעת במעמקי סודות החיים לכל גוניהם השונים; לחָבר שנפשו ערה ומרגשת יותר מדי, המבחינה את הצלילים הכי דקים ועמ[ו]קים שבשירה, השומעת את הזעזועים הכי־פנימיים של נפש המשורר, החוקר, לחבר התועה תמיד ומחפש, תועה בדרכים שונים ושבילים שונים ומחפש ס[י]פוק לצ[י]מאונו[,] מחפש ומחפש בלי הרף, חבר שלבבו רחב, ורוחו עמ[ו]קה בלי קץ. לחברים כמו אלו הייתי רוצה להתחבר, עמהם הייתי רוצה לחלק את הממלא את כל מלואי, להשפי לשכלל, ולהגביר את הַקָרַת מעין היצירה. אבל הצעירים כמו אלו שאני מוצא פה – כלום יש לי מה לקוות? אמנם, עלי[י] להודות כי חוץ מתעודתי הרוחנית, יש שצריך לפעמים לנטות הצדה, כלומר להתחבר עם אנשים שאמנם אינם בני־גיל, אבל חוץ מזה בעלי־רגש, אנשים טובים, רעים נאמנים ומסורים וכו’ אבל לפֿי סקירתי הראשונה חושש אני שגם הבנוגע לזה, לא אוכל להתחבר עם צעירים אלו. כנראה גאוותנים הם למדי ובעלי נפש בלתי מרגשת כ"כ [כל כך], וחושבים את עצמם לידענים גדולים מן הגדולים, – ואותי השותק תמיד והנושא בקרבי את רעיונותי[י] הגדולים יוכלו לחש[ו]ב רק לאידיוט, או לגולם ותם שאינו יודע כלום. ואם ככה – כבודי העצמי לא י[י]תנני שאשפיל את עצמי ואתחבר עמם באופֿן כזה.

*

בהיותי בקיוב, מסר לי אברהם פלדמן מכתב [63] למסור לאחד דובין³⁰² שמו, והוא יעז[ו]ר לי להסתדר פה. בהיותי בליל יום החמ[י]שי בבי[ב]ליותיקה, מסר לו מאיר את המכתב. הוא התו[ו]עד אלי[י] מיד וד[י]בר עמי אודות זה והבטיח שישתדל בשבילי בכל האפֿשרות. מאז נפגשתי עמו כבר פעמים אחדות אך זה כמעט שבוע מיום שבאתי הנה ואין לי עדיין שום עבודה, ומסופקני אם אמצא לי פה ש[י]עורים בשכר הגון, בערך הימים האלו. דובין זה, אעפ"י שעל א[ו]פֿיו הרוחני לא עמדתי עדיין לגמרי, אך בכל זאת הוא מוצא חן בעיני בישרת לבו וטובו ובמסירותו. כמו כן הייתי גם אצל מורה מקומי אחד גָאלָאד³⁰³ שמו, והוא עשה עלי[י] ר[ו]שם לא־טוב, עם אנשים כאלו איני רוצה שיהיו לי עסקים לא עכש[י]ו ולא להבא. יש פה עוד דוקטור צבאי אחד פֿייגלסון, ראש איזו אג[ו]דה[,] “ישראלים”[,] שמטר[ת]ה – התכוננות לארץ ישראל –³⁰⁴ ואליו אוכל לב[ו]א רק בשבת[,] וגם הוא יוכל לעז[ו]ר לי בנוגע למַצָבי. עם צעירים אחדים כבר התו[ו]עדתי פה, אבל חוץ מן ההתו[ו]דעות לא הי[י]תה לי שום שיחה עמם.

*

כך, כך. מיום שבאתי הנה, רוחי קשה, רוח של יֵאוּש וע[י]צבון שורה עלי[י], אין אני מוצא מנוחה לי. אף לילה אחד לא עבר עלי[י] בלי קושמרים³⁰⁵ קָשים. ואני הֵן ידעתי את זה. והאם לא כתבתי ככה ברשימתי הקודמת? האם לא כתבתי שם שאחת היא להיכן אסע ולאן אשים את דרכי – מנוחה לא אמצא, בהיותי שם – אשאף לכאן, ובהיותי – כאן – אשאף לשם. אין מנוחה לבעלי־המחשבות הגדולות והעמ[ו]קות והחוקרים אחרי כל המקורות של החיים. הן ידעתי את זה, וכך אמנם הדבר. והנה מיד עם [64] ביאתי הנה לא ידעתי את נפשי מרוב י[י]אוש ויגון. כל היותי [?] הסתובבתי הנה והנה אחוז מחשבות־תוגה ובמשך כל הימים הרגשתי את עצמי רצוץ ועי[י]ף והנה אתמול בב[ו]קר בקומי הרגשתי תיכף כי קשה לי לרדת ממ[י]טתי ולאות הרגשתי בכל א[י]ברי[י] וכאב נעלם. בכל זאת התחזקתי, וברגלי[י]ם כושלות הלכתי לבית־התפ[י]לה. בה[י]גמר התפ[י]לה מ[י]הרתי הביתה, שתיתי תה, וישבתי אצל התנור, אך קשה לי הי[י]תה גם הישיבה ושכבתי על הספה וענויים קשים בתח[י]לה נרדמתי קצת אך אחר כך כבר לא יכ[ו]לתי ליש[ו]ן, כאב ראש נורא תקפֿני, כל א[י]ברי[י] כאבו, לא ידעתי באיזה עולם אני, לא ידעתי איפֿה אני וכ[ו]‘, בכאב נורא כזה שכבתי כל היום, אחר כך כשמדדו את חֻמי שעלה קרוב לארבעים, הציעו לי במ[י]טה[,] התפשטתי ושכבתי והב[ו]קר, ת“ל [תודה לאל] הוקל הרבה והח[ו]ם כמעט שעבר כבר כ[ו]לו, וכבר אני מתהלך בבית. ובטוח אני שמחלה זו באה לי מרפיוני הרוחני הפנימי שתקפני בימים האחרונים, מן הי[י]אוש והע[י]צבון הקשים. ומשנה צער בא לי מפני זה שלרגלי מחלתי לא יכ[ו]לתי אתמול בערב והיום בב[ו]קר ללכת לבית התפ[י]לה לומר קדיש, דבר זה מדכאני מא[ו]ד ה”קדיש" זאת היא הקדוּשה היחידה והנשגבה שבז[י]כרון האם היקרה והאהובה, שתמונתה אינה עוברת אף לרגע מעיני[י] והנה כמעט עבר כבר כבר רבע שנה מפטירתה וברוחי אין מאמין עוד אם אמנם כך הוא הדבר, אם אמנם [65] מתה האם היקרה והחביבה, המסורה והנאמנה. וכמה קשה הי[י]תה עלי[י] רוחי טרם נסיעתי מברנובקה[,] כמה גדול ונורא היה צערי, ואת מקורו הן ידעתי. ובי[ו]שבי ככה שקוע בצער ויגון רפרפה ידי על גבי הני[י]ר וחרזה שיר ז[’]רגוני שהציע את צערי ומקורו[,] פטירת האם, מצבנו הקשה הנוכחי וכו[‘] וכ[ו]’[.] על השיר הזה אפשר שאכת[ו]ב עוד.³⁰⁶

*

[…]³⁰⁷

בתור אחת מן התוצאות הכי חשובות ורבות הערך מן מצב־נפֿשי הקשה היא שבימים האחדים האחרונים, היא: הצטננות דמי־נעורי[י], שתבעו את ס[י]פוקם בזמן האחרון בברנובקה. דבר זה, שעליו כתבתי פעמים אחדות ברשומותי[י] בבַרַנוֹבְקָה. [,] ופה עם הרוח הקשה שנחה עלי[י] מיום בֹאִי הנה הכ[ו]ל נשתנה. לע“ע [לעת עתה] אין חֶדמְדוֹת הנֹער מושכֿים [מושכות] את לבי בתֹקֶף כַּזה כמו בתח[י]לה ואין לבי מושך אוֹתִי כלל לחברת נעָרות… אך מול זה הולכת [הולכים] אהבתי וגעגועי[י] לזהבה וגדלים כחוט אור־אורה בערפל עב – נמשכים ומתמתחים געגועי[י] אליה, אעפ”י שהיחסות המינים בכללה, מביאה אותי לידי ג[ו]על נפש בימים האחרונים ובי[י]חוד עם תוצאותיה השונות. אך אין זאת כי אהבתי לזהבה מקבלת צורה יותר עדינה[,] יותר טהורה, ולכן היא יכֿלה להתקי[י]ם גם במצב־נפשי הקשה האחרון. לא כתבתי עדיין כלום לזהבה. רק בקיוב כתבתי לה. הייתי רוצה לכת[ו]ב לה אך טרם שאדע ממצבי איני יודע מה לכת[ו]ב לה מפה. כתבתי רק להני לברנובקה.

[66] יום א‘[,] כ’ [צ“ל: י”ט] שבט, תרע"ז. פרילוקי [11 בפברואר 1917].

את הרשימה הקודמת כתבתי לפני שבועי[י]ם. תיכף עוד באותו היום, שבה אלי[י] מחלתי שאודותה אני כתבתי שם. וזה רק שלשֹם ירדתי ממ[י]טתי. אינפילנציה³⁰⁸ קשה ע[י]נתה אותי. נמצאתי במצב מדכא מא[ו]ד. מ[י]דת הח[ו]ם לא פסק ירדה אף לרגע ובתור נוספֿות לזה הגבירו תנאי־הבית את מחלתי עוד יותר: שכבתי בחדר לח וזה השפיע השפעה קשה מא[ו]ד על מחלתי הכללית. כשראו שמצבי הולך ורע קראו לרופא, שרשם בשבילי תרופות שונות בשביל ש[י]עולי החזק וכו‘, אך כל זה לא הועיל. רצו שנית אל הרופא וצ[י]ו[ו]ה ש“יעמידו לי באנקיס”³⁰⁹ קראו לפלדשר³¹⁰ ובכל יום החמישי האט ער מיר גישטעלט באנקיס,³¹¹ אחר זה הוקל לי וביום הש[י]שי בצהרי[י]ם ירדתי ממשכבי ועכש[י]ו ת“ל [תודה לאל] אני מרגיש את עצמי יותר טוב. בקצרה רשמתי את תולדות מחלתי זו, אך מה קשים היו ע[י]נויי הגופניים והרוחניים. בפעם השני[י]ה כשהלכֿו אל הרופא וס[י]פרו לו אודות מצבי אמר שאני חולה במחלת “אספליעני לוארק [?]”³¹² דבר זה ד[י]כאני מא[ו]ד ומחשבות־דאגה קשות העיקו עלי[י], רעיונות נוראים כבר פרשו עלי[י] את חשר[ת]ם…³¹³ ואני סבלתי מא[ו]ד… הרגשתי את עצמי כה בודד ונעזב[,] הרחק מכל קרוב וידיד נאמן. אלי! אלי! מה קשים היו ע[י]נויי! ועכש[י]ו[,] נו, ת”ל [תודה לאל] ובלבד לבלי להיות חולה! החוצה איני יוצא עדיין. ולוּ גם כבר הבראתי לגמרי[.] [67] כבר לא אוכל לצאת ולב[ו]א בין אנשים: כבר הדביקו את המודעות ע“א [על אודות] הקריאה³¹⁴ ואני מה אעשה? שום ידיעה מקיוב לא ק[י]בלתי עדיין. איני יודע אם כבר מֻכֿן שם הכ[ו]ל, או מי יודע אולי לא התחילו במעשה לגמרי… שלחתי היום מ”ג [מכתב גלוי, גלויה] לקיוב והאצתי בם שימהרו במעשם. כן[,] עכש[י]ו אנ[ו]כֿי כ“אסיר”. אך מי יודע איך י[י]פ[ו]ל דבֿר? בין כה ואני יושב פה באפֿס מעשה ועני[י]ן. הוי רבש"ע! [ריבונו של עולם] איזה שד הביאני הנה? הימים הם עכש[י]ו לפני חג הפסח, וכמובן שבעת הזאת קשה להשיג ש[י]עורים. ובכלל, מה קשה לי ההוראה. צריך אתה לשנות מטבעך הפנימי והרוחני ולרדת לעולם שאיננו שלך, לחזר על רעיונות בנליים וריקים שכבר נתטשטשו מר[ו]ב ש[י]מוש, לדבר על דברים שבמעמקי לבך אינך מודה בהם כלל, וגם מתנגד אתה להם. בכלל, אינני פדגוג ואין בי אף ניצוץ קטן של כ[י]שרון פדגוגי בהוראה! וכי המ [מה] אעשה? ימי נעורי[י] עברו בדמיונות והזיות לעולמות אחריים לגמרי ולא חפצתי להתמכר ולהשתלם למשל בהנהלת ספרים וכו’ וכו'. ועכֿש[י]ו אין לי דרך אחרת חוץ מהוראה. אין אני מתחרט שנעורי[י] עברו בדמיונות והזיות טהורות ונקיות מן הח[ו]מר הגס, לא, גם עכש[י]ו בשעה שדעותי[י] נשתנו מן הקצה אל הקצה, אפשר והשקפֿתי על החיים לגמרי אחרת; גם עכש[י]ו בשעה שרוחי עלי[י] כה קשה, גם עכש[י]ו – לא אתחרט שלא בחרתי לי לדרכי את הדרך הכללית של כל האנשים, לא! גם עכש[י]ו טוב ליייותר בפנים [?] ובשבילי [68] […]³¹⁵

ויהי גם המצב איזה שיהיה!…

בכלל איני מרגיש את עצמי טוב פה בעיר הזאת למרות צעיריה וכו', ומסופקני אם אוכל כבר עכש[י]ו לכונן פה את מצבי. ואפשר מא[ו]ד שבאופֿן כזה אעז[ו]ב את העיר ואסע לקיוב (כמובן אם מצבי ה“נודע”³¹⁶ יהי כת[י]קונו). או שאשתדל להשיג איזו קונדיציה³¹⁷ טובה. קונדיציה – זה כבר יותר מתאים בשבילי. משתוקק אני עכש[י]ו לישיבה שקטה באיזה כפר או עי[י]רה, בלי דאגת־הכלכלה הקשה. וגם אופֿן הל[י]מוד בקונדיציה קל לי יותר מש[י]עורים פרטיים. ובקונדיציה אוכל להתמכר יותר אל יצירתי. פה כמעט שאין תקו[ו]ה לכ[ו]ח יצירתי שיתפתח. עכש[י]ו נוכחתי עד כמה המקום גורם. הנה למשל ברנובקה – קרקע טוב הי[י]תה בשביל כ[ו]ח יצירתי, וכמה הרביתי שם לחש[ו]ב וליצ[ו]ר. ופה כאילו הכ[ו]ל נפסק ולא לח[י]נם אני הוגה שנאה למקום זה.

*

אתמול בלילה כתבתי מ"ג [מכתב גלויה] למשה ולזהבה. היום כתבתי לקיוב ולמשה גניס בברנובקה. כמה חפצתי כבר לקבל דבר־מה מזהבה. הן כבר זה כבר, זה כבר, [כך!] נדמה לי שלא קראתי את מכתביה החביבים…

[…]³¹⁸

במצב־רוח קשה אני נמצא כל העת. בכל[ל] כל המצב, כמה מעציב הוא, ומסביב ח[ו]רף [69] קפדן ומזה ק[ו]ר נורא, אפלת ח[ו]רף קשה ומכאיבה, עד כמה משפיע כל זה לרעה על הנפש הנדכאה גם בלאו הכי. אך הנה היום נשתנה קצת התולדה. הק[ו]ר מירד. הרבה ששמש חמה מאירה – וללב יוקל קצת, אַח השמש השמש מה רב כ[ו]חה ועֻזה! ללב יוקל קצת, אך הת[י]משך ההקלה הזאת? – – –

יום ב'[,] כ"א [צ“ל: כ'] שבט [תרע”ז], פרילוקי [12 בפברואר 1917].

מצב רוחי קשה מא[ו]ד. אמנם השמש זורחת, מאירה, מקילה את העקת העצב אך בכל זאת קשה לי קשה, מן המציאות הקשה להעלים עין אי־אפֿשר. כאסיר גמור הנני עכש[י]ו. כבר מרגיש אני את עצמי בריא לגמרי, תולעת־כאב מוצצת שם פנימה בלי הרף וגורמת לי לצער נורא על שאיני הולך לבית התפ[י]לה לומר “קדיש”[.] נדמה לי כא[י]לו דבר־מה חסר לי; כא[י]לו איני ממלא חובה קדושה, קדושה ורבת־ערך יותר מדי. לא “כא[י]לו”[.] צריך את ה“כא[י]לו” להשמיט לגמרי. והנה וכבר הייתי יוצא החוצה והולך להתפלל והנה נוספֿה צרה חדשה: הקריאה³¹⁹ כבר הוכֿרזה. ומה לעשות? עכש[י]ו לו גם כבֿר נזדמנה לי עבודה, כלומר: ש[י]עורים וכו' – חושש אני להיות יוצא ובא, הכ[ו]ל שאלו לשמי, והרבה כבר יודעים אותו, ואחר־כך אקרא [אֶקָּרֵא] לבשם אחר – ויש סכנה בדבר – וקשה בין המצרים שאני נמצא עכֿש[י]ו בו – ואיך לה[י]חלףץ ממנו. אין עצה ומוצא.

[70] יום ה'],] כ"ד [צ“ל: כ”ג[ שבט, תרע"ז. פרילוקי [15 בפברואר 1917].

ואנ[ו]כי עדיין נמצא ב“בין מצרים” קשה מא[ו]ד. ולע“ע [ולעת עתה] גם אין לי גם שום תקו[ו]ה לְהֵחָלֵץ ממנו. בתח[י]לה ק[י]ו[ו]יתי כי בימים האלו אקבל כבר את “בגדי[י]”³²⁰ ובכל יום צ[י]פיתי לזה בכ[י]ליון עיני[י]ם, והנה לבסוף נתקבלה אתמול גלויה מאת ריבה והיא כותבת שמ. [שמשֶׁה] כותב שהוא מצפה בכל יום לקבלת החבילה ממלינוב וכשיקבלה – ישלח לי תיכף את “בגדי[י]”. ידיעה זו ד[י]כאני [כך!] כבר לגמרי – הוא לא ק[י]בל עדיין את ה”חבילה" ומי יודע מתי יקבלה? ואמה אעשה אני? האשב פה ביתה בטל בפרילוקי, באפס כל מעשה? מה קשה המצב! ונוסף לזה, והוא העיקר, הפחד הגדול התוקף אותי לרגלי מצבי הנוכחי. זהבה כותבת לי שיושבת כל היום בבית. אבל האוכל לעשות ככה? הן לבלי ללכת בכל יום בבֹקר ובערב לבית־הכנסת לומר קדיש – לא אוכל, ואיני רוצה בשום אופֿן. ובכן אני הולך וכמעט אפשר לומר הולך ומסכן את עצמי! נשמת אמי היקרה והקדושה! הגיני על יתומך הנדכא והנענה, הגיני ושמרי עליו מכל פגע וצר! ומה בוכה הלב במסתרים, כמה ישתפך בחשאי בתפֿ[י]לה חרישית, תפ[י]לת נ[י]דח ונענה תפלת מתוך המצר.

אילו כבר היה לי ה“בגד” כבר הייתי יכ[ו]ל להסתדר פה, כבר הייתי משיג פה ש[י]עורים הגונים. [71] אבל עכש[י]ו, כמובן, אין מה לדבר אפֿילו אודות זה. ומה יהי' הסוף? – לא אדע באמת. אתמול בא הנה קוצקי³²¹ מבלגרד [בֶּלגוֹרוֹד].³²² מי יודע, אפשר שעוד אחליט לנס[ו]ע עמו משם – אם אראה כי פה אין לי תקו[ו]ה להסתדר מפאת מצבי. ששם אוכל להיות נוח יותר ב“מובן הידוע”.

במשך הימים שאני שוהה פה לא כתבתי אף שורה אחת מלבד רשומותי[י] ביומון ולא לח[י]נם הֻשנאה עלי[י] העיר הזאת. כבר נוכחתי: כלי במקום ששם כ[ו]ח־יצירתי מתפתח ומתגבר והריני עובד וכותב – המקום הזה מתחבב עלי[י] או יותר נכון אין אני מתי[י]חס אליו באיזו שנאה כבושה פנימית או וס[י]לוד ולהפך – המקום שבה [שבו] כ[ו]ח־יצירה קופא, ועומד על מקום אחד ואיני כותב כלום – המקום נדמה לי כאילו היה עלי[י] למשא ומתי[י]חס אליו כמו בשנאה מס[ו]תרה. כך הוא כמדומני הדבר. בכל אופֿן צריך לעמ[ו]ד ביתר דיוק על אופֿי זה.

*

יש שעות שבהן השמש מאירה בכל ת[ו]קפֿה עד כמה שאפשר בח לשמש־ח[ו]רף. ועכש[י]ו, כשהשמש מאירה, כבר מ[ו]רגש באורה אור שמש האביב החמה והלב מפרכס מתוך איזה רעד פנימי וחמים. איזה כ[ו]ח מי[ו]חד יש לה לשמש, כ[ו]ח נפלא ונעלם המשפיע על הלב השפעה כבירה וגדולה ולוּ יהי נדכא ורצוץ עד כמה שיהי, ולוּ יהי [72] מכ[ו]סה בהרי ח[ו]שך כמה שיהי – מיד כשהיא מפיצה את אורה וחמימותה הוא מתעורר ומתחיל להרגיש ולקוות… אני כותב, ועל דפי היומון שופך השמש את אורו, המצב שאני נתון בו עכֿש[י]ו – פוטרני מלהרבות דברים עליו. ידוע הוא ובולט יותר מדי, והמ[י]לים הכי קשות בנות־י[י]אוש מר וקשה יוצאות ונפלטות מתוך העט הַנִטְבָל בדיו אך גם בדם לבב – אך באותו הרגע שהשמש מאירה מחממת קשה לך, למרות הכרחך לכת[ו]ב את המ[י]לים המרות האלו, השמש אינה נותנת… היא מאירה…

האירי, האירי השמש, את נותנת כ[ו]ח לקוות, אך לקוות הרבה איני יכ[ו]ל כבר[.] בעתיד – כבר חדלתי להאמין, וממילא שאי־אפשר לקוות הרבה, אם אין עתיד, אך תני לי רגע של הו[ו]ה תמים! האירי וחממי את לבבי הנדכא, בהו[ו]ה, ברגע זו [זה] [,] בשעה זו – כי קשה המצב! והמצב נורא, נורא. האירי – הן כשתשקעי, הכ[ו]ל ישוב לקדמותו, אותו הי[י]אוש, אותו היגון ואותו העצב הקשה והמטריד בלי הרף.

יום ד'[,] כ“ט שבט, פרילוקי, תרע”ז [21 בפברואר 1917].

יושב אני לרש[ו]ם וקשה לי לכת[ו]ב. רבה הערבוביה במוחי. קשה עלי[י] רוחי מא[ו]ד, ואין אני יודע במה להתחיל, מה לכת[ו]ב תחילה, ובכלל קשה לי להביע את מצב־ [73] נפשי הקשה עם כל נפתֻליו ועקלקליו, ההולכים ומתפתלים ומשתנים בכל רגע ובכל שעה. מצב־הנפֿש הפושט צורה ולובש צורה מאות פעמים ביום. רוח קשה ונכאה נחה מליל האתמול, אין אני פוסק מלהרהר על מצבי הנוכחי ולבא לידי ס“ה [סך הכול] מעציב, שיש בכ[ו]חו להביא לידי גירוי־עצבים נורא. מה יהיה הסוף? ומה תכלית ישיבתי פה בפרילוקי בבית מלכה…³²³ כמה לא־נעים וקשה הדבר להיות לעול על אחרים (ולו גם קרובים וידידים) בשעת־חירום כזו. הן עבודה אין לי עדיין ואין בידי כסף לשלם בעד כל הזמן הזה שאני יושב פה ואוכל. וכמה צער גורם לי דבר זה. והעיקר[,] עד מתי יִמַשֵך המצב הקשה הזה? עד מתי אוכרח אהיה לשבת ביתה, ולא אוכל לקבל ש[י]עורים וכו‘? הד’ הטוב יודע עד איזה זמן אמצא ב”בין מצרים" זה. ביום השני לשבוע זה שלחתי מכתב מפֹרט אל האחיות ריבה ומלכה בקיוב, אך מה הן יכ[ו]לות לעזֹר לי? וכי הדבר תלוי ביָדָן? בשבוע שעבר ק[י]בלתי גלויה מאת משה ובה הוא כותב כי מחכה הוא בכ[י]ליון עיני[י]ם לחבילה ש העתידה להתקבל ממלינוב, ומיד אחרי קבלו אותה ימהר לי לשלח את מלבושי[י]. מיד עניתי לו. מברנובקה לא ק[י]בלתי עדיין כלום – מה שפלא הוא בעיני[י]. וכך עובר יום אחר יום – ונוסף למצב הקשה הנ"ל [74] הוא מצבי הרוחני הקשה. היכן הוא [היא] הרוח הטובה, רצון החיים והעבודה שמ[י]לאו אותי בברנובקה, ושעל פי השפעתם נוצרו שם השירים האחרונים, המלאים התפרצות למרחב, שאיפֿות־רֹם, ורצון לחיים ולעבודה[.] היכן הוא [היא] הרוח הזאת? ופה רק רוח י[י]אוש ויגון ממלא את כל קרבי[י]. אי־ס[י]פוק נורא שולט בקרבי, ובמבט המלא אי־אמונה וח[ו]סר כל מרץ ותקו[ו]ה אני מעיף מביט על החיים שמסביב. הכ[ו]ל בעיני[י] כה חִוֵר וחסר כל עני[י]ן, אין כל עני[י]ן שימשֹך את לבי ביותר. יש רגעים שמשטמה עזה לכ[ו]ל ממלאה את כל תוכֿי, שנאה כבירה לכ[ו]ל. לכ[ו]ל – ואולי גם לעצמי המוזר והבודד. דומם אני ושותק. ומה לי לדבר? ולפני מי לדבר? בשתיקה אעב[ו]ר, אצא ואב[ו]א בין כ[ו]ל – ובלבי עצבת ודאגה, כפירה בכ[ו]ל ויחד עם זה געגועים נעלמים לאמונה ורצון עליז וכביר לעבודות החיים. הוי אלי! אלי! מה בודד אנ[ו]כי, מה מוזר אני בעיני כ[ו]ל! ולאן אשים את פני[י]? מי יקבלני? מי יבין לרוחי? אין דרך, אין פ[י]נה לבודדים המוזרים, לנשמות הנ[י]דחות וכואבות את כאב החיים מלאי־החידות והנסתרות. הבודדים, הכואבים! בעד כל החיים התמימים העליזים והנהנים – אנו סובלים – ולנו אין אף [75] פ[י]נה שקטה אחת לנוח, ולנו מתי[י]חסים בכל מקום בשנאה, בהתרחקות ובג[ו]על־נפש, ערירים! א[ו]מללים! ומה מטרתי בחיים? מה אש השכר[,] שאקבל מן החיים בתור אחד האדם החי? היכלו כל ימי[י] בבדידות באי־שביעת רצון בכ[ו]ל ומרֻחק מכ[ו]ל? אך, שוטה! מה רוצה אתה לקבל מן החיים? אתה, שיום ולילה אתה חותר במעמקם ורואה את נַוְלוּתָם, זיופֿם, הבלם והאפס הגדול הממלא את כל חללם – מה תְקַוֶה מהם, ומה רוצה אתה לקבל מהם? – – –

נקלע מרעיון לרעיון, ממצב כזה למצב כזה, אני נמצא כל העת וקשה לי מא[ו]ד. קשה מכל הצדדים מבחוץ ומבפנים. והיגון הג מסוכך עלי[י] באברותיו הגדולות. הי[י]משך מצב כזה? כזה? [כך!] מי יודע? אנ[ו]כי התועה והנקלע ע"י רוח נעלמה יכ[ו]ל לקוות לכל מיני הפתעות שונות ומש[ו]נות בכל יום ויום – – –

ערב שבת, ב' דר“ח אדר, [א' באדר] תרע”ז, פרילוקי [23 בפברואר 1917].

שלשום בלילה ק[י]בלתי גלויה מאת ריבה ומלכה בקיוב. הגלויה הזאת העציבתני וד[י]כאתני מא[ו]ד: כותבת מלכה שנתקבלה גלויה מאבא “ולבה שותת דם למקרא דבריו”[.] מתאונן הוא על שאינו מקבל שום מכתב מאנ[“]ש [מאנשי שלומנו] וכו' – כאב נורא צבת את לבי הנדכא למקרא הדברים האלו, לפני עיני[י] מתבלטת בכל מוראותה תמונת המצב הנוכחי של משפחתנו הא[ו]מללה והנדכאה, האב הרצוץ והשבור – הוי רבש”ע [ריבונו של עולם] מה עוללתָ לנו?! [76] וכותבת מלכה שאמהר לכת[ו]ב לאבא, אם לא כתבתי עוד עד כאן. ואני מה חפצתי לכת[ו]ב, מה חפצתי בכל יכ[ו]לתי להרגיע את רוח־האב הנדכא הזה (אם רק אפֿשר להרגיע…) בדברים – והרי לך פגע – אין אני יודע את האדריסה [הכתובת] שלהם לזבהיל³²⁴ וכמה צער ויגון גורם לי דבר זה. כמה נדכא היה הייתי באותו הליל שבו ק[י]בלתי את הגלויה. “באותו הלילה” – אני כותב, כאילו בשעה אחרת רוחי יותר טובה עלי[י]. היש רגעים שבהם מתנערת רוחי מי[י]אושה ויגונה הנוראים? ואיך אפֿשר לה להתנער מהם? במצב כזה? אם לפני עיני[י] עומדת תמיד תמונת הח[ו]רבן וההרס של משפחתנו, אם תמיד אני רואה ומרגיש את מצבנו הנוכחי בכל פרטיו וצדדיו הכי מכאיבים – האפשר לי במצב כזה להתנער מכל מן הי[י]אוש והיגון התוקפֿים אותי? ואם גם השמש מאירה לפעמים באורה הטוב והחם, ולוּ גם מתעוררים בלבי נימים נסתרים ומתחילים לנהם שם דבר מה מנחם. אך הא[ו]מנם יש ערך מיוחד לזה? קשה יותר מדי המציאות האכזרי[י]ה, מע[ו]ננים יותר מדי חיינו הנוכחיים – כבכדי להאמין ולתת ערך למה לברקי־רגע, לברקי השו[ו]א של התקו[ו]ה העי[י]פֿה והחלשה…

*

עד כמה שכבר נוכחתי בשקר־העבר, בזיוף שבו[,] [77] בהכרתי שכל עבר היה בתח[י]לה רק הו[ו]ה קשה ובלתי מספיק לנפש. כן, אותו ההו[ו]ה, שכל כך מתאוננים אנו עליו, בה[י]הפֿכו לעבר, אנו מוצאים בו צדדים חיובי[י]ם, קרני־ז[ו]הר, ואנו מתגעגעים אליו בכל מא[ו]דנו, – למרות י[ו]דעי את זה – אין בכ[ו]חי בכל זאת לשנות מטבע שטבעה בנו התולדה, ויש רגעים שז[י]כרונות העבר מכניסים בקרבי רטט חמים ונעים, רטט של קדֻשה בלב, ופותחים במסתרי הלב מעי[י]ן מתפרץ, ומכה גלים של געגועים עזים וכבירים לאימים שעברו עם מאורעותיהם. במצב כזה נמצאתי אתמול בב[ו]קר. באמת, מצב זה, אפשר לומר, נמשך אצלי גם עכֿש[י]ו ונמשך גם לפני אתמול, בכל ת[ו]קפֿו ובהפתעתו, בכל כֹחו הדמיוני והמוסרי – והתגלה לי רק אתמול בב[ו]קר בה[י]סח הדעת. בבקר כשנמצאתי בבית־התפֿ[י]לה ראיתי נער עלם אחד הדומה כמעט בכל שרטוטי־פניו, תנועותיו וכו' לשמואל בורשטָק.³²⁵ את העלם הזה ראיתי כבר פעם, ותיכף בראותי אותו נתעוררו בלבי איזו געגועים כמוסים לכל עברי בהובין ונזכרתי בשמואל החבר היקר והחביב, אך אתמול קרה זה ביתר ת[ו]קף, התפלל העלם אתי במני[י]ן אחד, והי[י]תה לי האפֿשרות להתבונן אליו, ויחד עם זה לרק[ו]ם את ארג געגועי[י]. אופי זה הן כבר הכרתי בו מאז מכבר עוד מימי ילדותי, אם נמצאתי הרחק מאיזה אנשים שאני שהייתי מחבבם או מעריצם, בי[י]חוד “מחבבם” [78] ובמקרה נזדמן לי לפג[ו]ש באיזה איש אחר הדומה בפניו[,] א בתנועותיו וכו' לחביב־לבי – נדמה לי כי גם האיש הזה קרוב לי, וגם אותו התחלתי לחבב בלבבי. על אופי זה עמדתי הרבה פעמים בי[י]חוד כשאני כשהגעתי לידי מקרה כזה, (מה שקרה אצלי כבר הרבה פעמים). והנה גם עכש[י]ו ככה: תיכף בראותי את אותו העלם הדומה לשמואל בורשטאק – כמו אלפי חוטים נסתרים, חוטי־ידידות וח[י]בה נמשכים אליו מלבבי, ובשום אופֿן לא יכ[ו]לתי להזיז את מבטי ממנו, נדמה לי: הרי זה שמואל, או חלק שמואל, הרי אלו הם [הן] עיניו, תנועותיו, ולמה אני עומד מרחוק? למה איני [ניגש] אליו לדבר[,] לשוחח, הן קרוב הוא לרוחי, ואיזה כ[ו]ח נסתר דחפני לגשת אל העלם הזה להתו[ו]דע אליו. להתועד “להתו[ו]דע” – לא, וכי צריך אני להתו[ו]דעות הן זה כא[י]לו רעי הטוב מכבר, שמואל החביב, ודי רק לגשת אליו כאל מיודע וחבר מכבר… כה דחפני כ[ו]ח נעלם לגשת אליו, אך ביחד זה הן יודע אני כי זר הוא לי העלם הזה ואיך לגשת לאיש שאינו ידוע לי מתמול שלשֹם? וגעגועים עזים כבירים נתעוררו בלבי, געגועים לאותם הימים שעברו, הימים ששהיתי בהובין, ונמצאתי בחברת שמואל החביב, הנער המלבב בטבעיותו, בשובבותו[,] ברעננות־העלומים שבו, ובלב המרגיש ובנפשו הערה והמרגשת, אהבתיו את העלם הטוב, וידעתי גם [79] את אהבתו הכבירה אלי[י], את מסירותו הנפֿלאה, אהבתיו בכל תמורותיו של נפשו הערה ולבבו המרגיש בשובבותו, בטרדותיו וכו' וכו' – וכשראיתי לפני עיני[י] מעין דמותו, בעלם שראיתי אתמול, תקפֿו עלי[י] געגועים קשים ועזים לאותם הימים ולשמואל החביב וְהַמְלַבֵב, לימים שבהם בִלִינוּ יחד בתור ידידים ורעים קרובים זה לזה בלב ונפש. כַּמָה געגועים כמוסים ומתוקים, עזים וצורבים מכניסים בקרבי הז[י]כרונות של השתעתנו³²⁶ יחד, כלומר רק אנו שנינו בבית שלמה בורשטק למשל. בשעה שלא היה איש בבית. אנ[ו]כי, למרות א[ו]פיי הבדידותי, למרות שַתְקָנוּתִי והרוח הנכֿאָה או הדוממה הנחה עלי[י] תָמִיד – הרבה כֹחות של חיים ועליזות, ילדות ושובבות אצורים בקרבי, אך הם מתגלים ומתפרצים רק בחברת רעים המרגישים ומבינים אותי באמת. חבר כזה היה שמואל לי, הוא[,] אם אמנם אפשר [ש]לא הבין לכל רוחי, בנוגע לשאלת ספרות וכו', אבל היה לי חבר לחיים במל[ו]א מובן המ[י]לה. ובכן, רק בחברתו התפרצו ויצאו כֹחות עלומי[י], ילדותי ושובבותי. והנה זוכר אני את הלילות בבית שלמה בורשטאק: איש לא היה בבית, כי לוּ היה איש, לא הייתי מגלה את כ[ו]חותי[י] החתומים האלו, ואני ושמואל יושבים על הספה, ושרים בקול ובהטעמה שירים עצובים, עליזים ומַרְשִים שונים; הנה אנו מתחילים להתאבק, להשתובב [80] ולעשות “מעשי נערות”, והכ[ו]חות החתומים מתפרצים, הנה אני חוטף את המגבעת מעל ראשו עושה עושה [כך!] כמין תֹף ומתופף עליה נ[י]גונים שונים, ושמואל רואה ועושה כמוני, הנה אנו קמים פתא[ו]ם, מתחילים לזמר ניגון של חסידים, ומיד אנו שָׂמִים את ידינו זה על כתף רעהו ויוצאים במחול של חסידים, וקולות־תרועה, וצחוק נעורים וילדות מתפרץ מגרוננו.

וב“התגלות” כזו יכ[ו]לתי לה[י]גלות, אנ[ו]כי הבודד, השתקן, העצבן [כך!] והספקן התמידי – רק בחברת שמואל החביב – ולא לח[י]נם אהבתיו, ועכש[י]ו כל כך מתגעגע אליו. הוי, אי[י]כם, אי[י]כם ימים?!

ולפני עיני רוחי עוברים המון מחזות, אחת אחרי רעותה [אחד אחרי רעהוּ] ואני מתפלא: הא[ו]מנם הייתי אנ[ו]כי מֻכשר למעשי־נערות כאלו? כן, כן, בחברת רע־חיים כזה – התפרצו גם כ[ו]חותי[י] השואפים לחיים וששון. וכמה ערג הלב, כמה צבתוהו הגעגועים העזים, ויחד עם זה כמה רֹך ומתיקות הרגשתי אתמול – בשעה שלפני עיני[י] עמד אותו העלם הדומה לשמואל. הזוכר אותי גם הוא? ובמקום שהוא נמצא עכש[י]ו, הרחק הרחק מעבר לגבול, הגם אותו תוקפֿים געגועים עזים כאלו אלי[י]? – מה חפצתי לדעת את זאת! וראה זה פלא: לאו דו[ו]קא במה שנוגע לשמואל, [81] כי אם גם לאחרים שלא הייתי כל כך קרוב להם והם אלי[י]. הנה, מיום שאני בא לבית־התפֿ[י]לה רואה אני בכל ב[ו]קר אחד, הדומה במראה לאברהם בורשטאק, ואיזה דבר נעלם מקרבני אל האיש הזה ומבדילו אותו [כך!] לטובה ולידידות מכל שאר האנשים שאני פוגש. ונדמה לי כא[י]לו גם הוא מרגיש אלי[י] ידידות וקרבות [כך!], כי איך אפֿשר אחרת, הן דומה הוא לאברהם, שאם אמנם לא בן־גילי הוא בכ[ו]ל אך לכל הפחות נמצאנו קרוב זה לזה וב[י]לינו ביחד בתור ידידים קרובים. וגם זה האיש, מיד כשאני פוגש פה בו, נותן דחיפֿה לכ[ו]ח דמיוני והריני עף וחוזר לימים שעברו, והמון מחזות מחיי בהובין חולפות [חולפים] לפני[י], ולבי מתמוגג מגעגועים אין קץ.

*

אח, כמה זמן עבר כבר, ואני לא ק[י]בלתי כלום מזהבה החביבה. לו נמצאתי במקום אחר, יחידי בחדר, הייתי סובל מא[ו]ד לרגלי זה, אך פה, בשאון התמידי של הילדים, בצחוקם ובהלצותיהם, הם מטמטמים את הרגש הפנימי ואינם נותנים פנאי למחשבה בודדה, אינם נותנים פשוט שלהתעצב ולהתי[י]אש בצחוקם[,] בילדותם ובהלצותיהם התמידיות. מי יודע, אפשר שזה להועיל לי? – – – אבל איך שיהיה, מצטער אני על ההפסק הגדול של חליפת־מכתבינו, ואני הן כבר כל כך חפצתי לדעת מה איתה.. משלומה ומשלום ההובינאים בכלל. ובכ[י]ליון עיני[י]ם ולב אני מצפה למכתביה [למכתבה] הראשון שיגיע הנה לפרילוקי.

[82] יום ב‘, ד’ אדר, תרע"ז, פרילוקי [26 בפברואר 1917].

יושב אני ואוחֵז את העט הטבול בדיו, ואין אני יודע במה להתחיל, או יותר נכֿון אולי: אין אני יודע מה לכתוב. כי הרבה אני חושב, כי הרבה מתחולל בפנימיותי ועולמות וכ[ו]חות שלמים ושונים מתנגשים בקרבי – בזה אין כל ספק, אבל להביע אולי, אין מה, בשביל להביע את כל זה אולי אין צֹרֶך, ואם אני מוצא צ[ו]רך הכרחי בזה – אז קשה מא[ו]ד ההבעה, קשה מא[ו]ד, ואמנם אינה יוצאת תמיד לפ[ו]על בשלמותה, ואולי גם במקצתה

* * *

האם איש הפכפך אנ[ו]כי? לא! הגם אנ[ו]כי אומר ככה. הפפ הפכפך – קוראים רק האנשים הפעוטים והרגילים, לכל בעל מחשבה, לכל תועה דרך ומחפש, לכל חולם חלומות ויוצר עולמות בחשאי – אבל אנ[ו]כי המבין לנפש אלו, אנ[ו]כי שאני חושב את עצמי לאחד מהם, הגם אנ[ו]כי אֹמַר שהפכפך אני? לא. אפשר שלוּ הייתי כשאר האנשים, לו נהניתי מכל פֵרור ונטף, לו הלכתי בדרך הרגילה, והייתי שט עם הזרם – היה מצבי בחיים טוב הרבה יותר, לכל הפחות כמצב הכ[ו]ל. אני יודע את זה. אך איני מתחשב עם זה, מפני שטבעי וא[ו]פייי אינו נותן לי להתחשב עם זה, כמו שלא היו נותנים לי – בשעה שהייתי חפץ לשנות [83] מטבעי ולשוט עם הַזֶרֶם. כך טבעי וא[ו]פיי, כנראה שמובלעים כבר בדמי ואין לשנותם.

* * *

נוכחתי כי כמספַר הרעיונות, השאיפֿות, המחשבות, ההרהורים החולפֿים במוחי בכל רגע ובכל שעה – כך מספר הוא גם מספר הרעיונות, השאיפות, המחשבות וההרהורים המתנגדים להם. כל מחשבה הנוצרת בקרבי אינה נבראת בשקט, אלא מתנגשת היא כ כל עוד שהיא חיה ברוחי, עם מַחְשבה אחרת, המבטלת אותה והמתנגדת לה, ושנוצרה תיכף אחרי ה[י]בראָה היא. וזה הוא כל הק[ו]שי שבמצבי, ואולי אפשר לומר כל הטרגדיה שבו: אין אני מוצא לי מקום לא רק בעולם החיצוני כי אם גם בעולם הפנימי שלי. על מצב קשה זה כבר העירותי עוד לפני שנה ויותר בשירי “באין מנוחה” שכתבתי עוד בהובין הכפר:

כִי מַטְבֵעַת הַחַיִים מִשְנֵי עֲבָרֶיהָ

לִי נִגְלֹה נִגְלָתָה.

להיות שקט ושלֵו למצ[ו]א מנוחה אפשר רק כשמביטים על החיים ועל תוצאותיהם רק על צדם האחד, אבל בשעה שאתה מביט וחוקר לשני צדדיהם – אז כבר אי־אפשר להיות שקט ושָלֵו. מאור השמש אפֿשר ל[י]הנות, רק בשעה שאתה יודע רק רגעי האור ונהנה מהם, אבל בשעה שאתה חוקר ונוכח שאחרי האור יב[ו]א הח[ו]שך, אחרי האביב הח[ו]רף – ההכרה הזאת [84] מכניסה אל קרבך אי־מנוחה ותשבית את רגעי ההנאה הכי טובים. ומוצָא ממצב כזה – אָיִן. כי אֶמָצֵא במצב איזה שֶהוא, ואחש[ו]ב מה שאחש[ו]ב, הן אחדות לא יהיה בהן והשניות כלומר ההתנגשות התמידית לא תִפָּסֵק. האין זה מצב קשה? האין זה קשה שהלב והמ[ו]ח יהיו לשדה־מלחמה של רעיונות ומחשבות המתנגשות ונלחמות תמיד?

הימים עוברים, ימי[י] הטובים הולכים וקרבים, ויש שאני מתחיל לקוות: הנה האביב הולך וקרב, אפשר שעם ביאתו, אתעורר גם אני לתחי[י]ה, גם אני אחדש את כ[ו]חותי וגם מלבבי יתפרצו מעי[י]נות־אביב פורצים חיים. עודני מקו[ו]ה ומתנחם והנה כבר באות המחשבות המתנגדות והמבטלות והופכות את התקו[ו]ה לי[י]אוש, מַרְאוֹת לך על כל ההבל שביסוד התקו[ו]ה הזאת, ולהרוס הן יותר קל מלבנות[,] דבר זה הן ידוע הוא, וערבוב המחשבות כבר בָא וההתנגשות מַתְחִילָה.

ובימים האחרונים, היו שעות, שבהם [שבהן] הגיתי באהבת־נעורי[י] הנוכחית, ואֵי דבר יותר נעים מקסים ומנעים מההרהורים וההזיות על האהבה? – אך גם פה יש מחשבות מתנגדות, כ[ו]חות מבטלים: הלך [הלְךָ] לאהוב? אתה מַבְטִיחַ [85] ובוטח? אתה מֻכֿשר לאהוב? ואתה יכ[ו]ל למצ[ו]א בה ס[י]פוק? אתה החוקר לכל דבר לכל פרטיו, והרואה כל מטבע בשתני עבריה? – – – וכו' – – – –

וככה אתהלך בין האנשים ועולמי – בקרבי, מי ידודע ומי יוכל לדעת ולהבין אותי? והא[ו]מנם נחוץ שיבינוני? לא! שותק אני וְדוֹמֵם – ולאחר [וּלְאַחֵר] היות לא אוכל.

*

מצבי הנוכֿחי, החיצוני[,] הכריחני, שאמסור את כל פְרָטָיו לאחר, לאיזה חבר, אולי יכ[ו]ל להיות לי להועיל. והנה אתמול, אחרי שהבטיחני דוד (קוצקי) כי אין שום סכנה בדבר – הלכתי בב[ו]קר אחרי תפ[י]לתי לביתו של אחד הצעירים אריה לֶוְיַטִין³²⁷ וס[י]פרתי לו את כל הק[ו]שי של מצבי הנוכחי ושאלתיו אולי יכ[ו]ל הוא לי[י]עץ לי דבר־מה. כי מפני כל זה כמובן עדיין שוהה אני ואין אני מקבל שום ש[י]עורים. ואמנם אפשר שיועיל לי במקצת כי אמר לי שש[י]עורים אחדים כבר אפשר לי לקבל ושאלמד בחדרו. אמנם אין הדברים ברורים עוד אך בכל אופֿן יב[ו]ארו בימים אלו. בעת רשימת רשימתי הנוכחית, באה הנה עלמה אחת לשא[ו]ל אותי אם אפֿשר לי לקבל ש[י]עורים. כמובן שתשובתי הי[י]תה שלילית, ועניתי כי בימים הקרובים יב[ו]רר הדבר. [86] בכלל, רואה אני כי הייתי יכ[ו]ל לבסס פה את מצבי הח[ו]מרי באופן לא רע – אך על זה אחרי שאקבל את בגדי החדש, אך מי יודע עד מתי י[י]משך הדבר הזה?

*

חושב אני, כי לכשאבסס פה את מצבי בש הח[ו]מרי בשלמות – לשכ[ו]ר לי חדר מיוחד, כי לגור פה אין אני רואה שום אפשרות. אי אפשר לי להתמכר לעבודתי, בחדרים הכלליים בתוך הרעש והטרוד [והטֵרוּד] התמידי. כבר מרגיש אני צ[ו]רך בנפשי להתחיל בעבודתי, אחרי שהפסקתיה מתוך הכרח זה זמן רב, בערך. כמדומני כי עכש[י]ו אם אתחיל בעבודה אשקיע בה את כל כ[ו]חי ודמי, מפלט אחר מהחיים הריקים – אכן אני מרגיש ורואה.

והנה גם פה מתי[י]צב אותו הלץ, בתבנית מחשבות וכֹחות מתנגדים ומתנגש גם ברעיוני זה: לעב[ו]ד, אך מה תכלית עבודתך? לכמה תביאך? ומה הסוף?… וכי יש מפלט בחיים? ואם יש היש להם ערך?… תתמכר לעבודה שהתמכרו אליה אלפי חושבים, חוקרים ומשוררים בכל דור ודור, תבן אתה מכניס לעפריים? והאם את חידות העולם תפתֹר? וכי יש להן פתרון? רבש"ע! [ריבונו של עולם] מה רוצה ממני הלץ הזה? האין זאת כי זה ניצוץ מתלקח מן הטבע [87] היהודי החוקר לתכלית כל דבר ולעיקר כל דבר ושאינו מוצא ס[י]פוק באמנות בלבד. כל מראות החיים וכל עבודות החיים – רק פרחים הם, ומן הפרחים ואנו נהנה רק מיפי הפרחים; אבל בשעה שנבקש את העיקר שבהם ונקרע את טרפיהם³²⁸ אחד, אחד לראות את הצפֿון, נ[י]ו[ו]כח לג[ו]דל צערנו כי – אין כלום…. אנכי

אנ[ו]כי מכל פרח ופרח אני קורע את טרפיו – והאפס הגדול הולך ומתגלה לפני[י] בכל מוראותו.

יום ד‘. ו’ אדר. תרע"ז. פרילוקי [28 בפברואר 1917].

סוף סוף אחרי צ[י]פי[י]ה ממ[ו]שכה ק[י]בלתי אתמול בערב גלויה מאת זהבה. בע[י]פרון כתובה הגלויה הזאת, ודבריה קצרים מא[ו]ד. כותבת היא שעוד בלילה של אותו היום או למחרתו תכת[ו]ב לי מכתב מפ[ו]רט “כי אינה קשה כבר לה לסב[ו]ל יותר לבלי לכת[ו]ב זמן אר[ו]ך כזה”. אתמול כתב שלחתי לה את הגלויה השלישית ולכֿן לא אענה לה לע"ע [לעת עתה] טרם שאקבל את המכתב.

מחר אני אתחיל כבר ללמד, עם אותם הש[י]עורים, שאפשר לי לקבלם גם למרות מצבי הנוכחי הקשה. הש[י]עור הראשון הוא אצל עלמה אחת מניה פומרנץ;³²⁹ והשני – עם שני בחורים. ע"א [על אודות] המחיר לא אדע עדיין, וחושב אני להיות היום אצל מר אריה לויטין להתי[י]עץ עמו בנידון זה.

[88] יום א‘, י’ אדר, תרע"ז. פרילוקי [4 במרס 1917]. 1917 18/2 [צ"ל: 19/2]³³⁰

אפשר כי בימים הקרובים א[י]חלץ במקצת מן המצב הח[י]צוני הקשה שאני נמצא בו עכש[י]ו. ביום החמישי הרביעי לפֿנות ערב ק[י]בלתי גלויה מאת מלכה מקיוב, ובה היא כותבת, שבא קיובה שמעון ברגר³³¹ והביא אתו את הנחוץ בשביל נ.³³² ואת “שלי” ישלחו לי בימים הקרובים. ביחד עם זה היא מודיעה לי כי ריבה ילדה בן “למזל טוב”. למזל טוב!

ביחד עם עם הגלויה הזאת ק[י]בלתי גלויה גם ממשה, הוא כמובן שאינו יודע עדיין ע"ד כלום. והוא כותב כי בכל יום ויום מצפה הוא בכ[י]ליון עיני[י]ם לקבלת הנחוץ, ואין הוא מקבל. עכש[י]ו, ב[ו]ודאי, שהדבר כבר ידוע לו, כי מלכה כותבת שטלגרפה אליו שיב[ו]א קיובה. מכתביו של משה בכלל עושים עלי[י] ר[ו]שם מדַכֵא. מכל מ[י]לה ומ[י]לה מבצבץ י[י]אוש תהומי ויגון קר ועז, ר[ו]שם קשה עשה עלי[י] הזמן הזה ופגעיו השונים שה[ו]באו עלינו. אנ[ו]כי, כידוע, איני גם כן מן המאמינים והאופטימיסטים הגדולים, אבל יש רגעים שהי[י]אוש מרפה קצת ממני, ובכלל ואצלו – נורא הוא וקשה. אודות א[ו]פיו של אחי וההבדל והדמיון שביני ובינו – חושב אני לכת[ו]ב ביתר ב[י]רור ביומוני ואני דוחה את זה לעת אחרת.

*

[89] ביום הרביעי בערב ק[י]בלתי מכתב עברי מאת זהבה. מכתבה מלא השתפכֿות הנפֿש מתוך אהבה, (אם אמתית או לא, לא אדון עכש[י]ו) מתוך געגועים: “נדמה כי עברה כבר שנה שלמה שלא כתבתי אליך, וכל כך קשה היה עלי[י] הדבר שלא יכ[ו]לתי לשאת. חביבי, בכל פעם אנו מתרחקים יותר ויותר, אבל אל נתיָאֵש יקירי, אהבתנו תקרב אותנו זה אל זו, שלא ישכח איש את אחותו אף לרגע”. להטיל ספק בדברים אלו, אם נכתבו מע[ו]מק הלב או לא, כמעט שאיני יכ[ו]ל, אני הנקרן והמחטט הספקן. פשוט, זרים לה לזהבה, עדיין תעלולי הנערות הידועות והרגילות [?] ועוד הרבה מת[ו]ם הילדות אצור בקרבה, וזי[י]פנית להיות, בכל אופֿן – אינה יכ[ו]לה, ובלי ספק שאת הדברים כתבה מתוך אהבה עמֻקה, טבעית, מתוך געגועים קשים. לא אבטיח בעד העתיד, אבל בהו[ו]ה כך הוא הדבר ולא אחר.

והנה מתגנב ספק וחשד בלבבה בנוגע להתי[י]חסותי אליה: “אמנם מאז ועד עתה, איני יכ[ו]לה כבר לדעת מה שתוסס ומחלחל בלבך, כי הלא כבר עברה עת כל כך ארֻכה שלא ק[י]בלתי ממך שום מכתב”. אך נגמר החשד הזה בתק[ו]וה: “אני מאמינה גם לך יקירי, יודעת אני, יודעת אני שלבך תמיד, תמיד תמים אתי”. בלשונה האחרונה ובעוד הרבה השתפכ[ו]יות והבעות־אהבה כאלו מלא מכֿתב זה. וגם מבמקצת חדשות יש בו: עטקי אשת שלמה בורשטק ילדה בן למז“ט. ועוד שתי ידיעות שעשו עלי[י] ר[ו]שם קשה: [90] עם נחמן ההירונבאי [?] קרה אסון: בנזין נשפך על פניו והתחיל בוער. של[ו]שה שבועות כבר שוכב הוא בבית החולים. עכש[י]ו ת”ל [תודה לאל] כבר הוטב לו, ומתכונן הוא בימים הקרובים לצאת מביה"ח; דבורה בורשטאק³³³ חולה מא[ו]ד והיא נוסעת לקיוב, שיעשו להם [לה] נ[י]תוח. נורא מא[ו]ד! ערירה עם שני ילדיה, הבעל מעבר לגבול ואין יודעים זה מזה כלום, ועכש[י]ו היא במצב מסֻכן כזה. אח, מה נורא זה וקשה.

כבר עניתי לה לזהבה על מכתבי זה, במכתב עברי: כתבתי גם למשה ולברנובקה.³³⁴ לקיוב שלחתי היום מכתב ז’רגוני ]יידי] עם מר אברהם פלדמאן.

*

ביום החמ[י]שי 16/2³³⁵ שעבר התחלתי ללמד את העלמה פומראנץ. ע"א [על אודות] המחיר לא אדע עדיין. עוד חשבתי היא לומדת ג' פעמים בשבוע. גם חשבתי להתחיל ללמד היום שני בחורים – ובֻטל הדבר. עוד חשבה חבורה בת ארבע[ה] אנשים ללמ[ו]ד אצלי ושאלו אותי על התנאים ואמרתי: 20 רובל לחדש[,] 5 רובלים לכל חבר, והם רוצים לתת 16 רוב' ואיני יודע עדיין במה י[י]גמר הדבר.

*

ע“א [על אודות] אהבתי (שם אחר, ב[י]טוי יותר מתאים לא אדע) או ע”א [על אודות] התי[י]חסותי לזהבה, על רשת־מחשבותי[י] [91] ונפתֻלי־רעיונותי[י] מסביב – ה רוצה להקדיש ביומוני דברים אחדים, אם אמנם לא שלמים אך קטעים, קטעים. ממצבי־נפֿשי השונים בימים האחרונים.

כמו שכבר העירותי ברשימותי[י] הקודמות[,] גם בעני[י]ן האהבה מתהו[ו]ה אצלי התנגשות הרעיונות, כפי שב[י]ררתי גם ביתר פרטות. והנה יש ימים, שעות, רגעים שאני מעביר קו אד[ו]ם על כל העני[י]ן הזה, מנתחו בספקנותי הידועה – ומוצא את כל האפס וההבל, את כל הת[ו]הו והאי־ספק שבו – וחסל. עני[י]ן יגע, ככל העני[י]נים היגעים, וגם זה הבל ורעות רוח. הכ[ו]ל לפי מצב־הרוח שבאותו [שבאותה] שעה. כלומר: הצד השלילי שבעני[י]ן לפי מדתה ואיכותו של מצב־ רוחי הקשה זה מתבאר ומתפרש, לפי מ[י]דתהו ואיכֿותו של מצב רוחי הקשה שבאותה שעה, ולפי מקור הק[ו]שי שבמצב – – – –

ויש ימים, שָעות, רגעים, שהדבר להפך הוא. יש שמגיעים רגעים קשים: עָיֵף מכל אשר מסביב, נדכא מהאי מהאי־הס[י]פוק הקשה, במהבדידות, באין מקלט ופ[י]נה לרוחך הדך, באין רע ומבין לרוחך; ברגעים של יאוש ויגון, של הסתכלות שלילית וקשה על החיים בכלל – מתגעגע אני לשעה אחת של קורַת־רוח, לה[י]מָצֵא בקרבת הנפש האוהבת אותך ומעריצתך, לספר הכ[ו]ל, לשפ[ו]ך את הכל כל המרירות שבלב לפניה[,] להחביא את ראשי בחיקה – ודי. רק שעה זו. וכי מה נותר לקוות? ס[י]פוק יותר גדול – אַין.

[92] יֵש שגעגועים עזים יתקפֿוני. צפים במוחי כל ז[י]כרונות־הימים הנעימים של הח[ו]רף וראשית האביב ששל של השנה שֶעָבְרָה. ושוטפים הגעגועים וצובטים צביטה מכאיבה־מתוקה את הלב – ואני שואף שנית לְהִמָצֵא בקרבתה, ולהיות אהובים, ולהשתעשע באהבים. בכלל אפשר לחלק את הגעגועים אלו [כך!] לשני מיני סוגים:

א) געגועים של עלם לעלמה. בחיי הקודרים ההוויים. בימי הנ[ו]ער העוברים וכלים באין ז[ו]הר בלי חמדה, בלי חיים – מתחיל אני להתגעגע אליה, לחבקה, לנשקה, ללטפה ולתנות אהבים, של אהבים של נעורים וחשֶק, של רתיחת־דמי הנ[ו]ער – – – – –

ב) געגועים רַכּים וענוגִים לנפש קרובה לאחות נאמנה. געגועים לא לח[י]בוקים, נשיקות ולטיפֿות שמקורן – מדמי הנ[ו]ער הרותחים בכל ת[ו]קף, אלא בגעגועים ענוגים לפגישה שקטה, להשתפכות־נפש, לסיפור כל התלאות והפגעים ה שהלב מתנסה בהם, לתפֿ[י]לה חרישית על העלבון הקשה של חיינו הקודרים. בלי ניצוץ של תאו[ו]ה וחשק, של התי[י]חסות גבר לא[י]שה, אלא התרפקות רכה, צנועה וענ[ו]גה של אהוב לאהובתו, כאל אחות רחמני[י]ה ונאמנה. [93] געגועי[י] בימים האחרונים, שייכים על פי רוב אל הסוג השני. על פי רוב? כמדומני, שלגעגועים מן הסוג הראשון לא היה בימים האחרונים מקום בלבבי כלל. ותחת השפעת הגעגועים על מצב רו מן הסוג השני – נמצֵאתי אתמול לפנות ערב וכל הלילה. ותחת השפעה זו התחלתי בכתיבת שיר אחד. עוד כתב התחלתי לכת[ו]ב שיר אחר, אם לא בת[ו]כן כזה, אך ברוח הלירי הנוגה, כזה, וע"א [ועל אודות] כל זה, ובכלל על מצבי הרוחני – בפעם אחרת.

ליל פורים [יום רביעי, ג' באדר]. תרע"ז. פרילוקי [7 במרס 1917].

עם חג הפורים של הָשַתָא, מבלי משים עלו ונסתבכֿו במוחי הז[י]כרונות של ימי הפורים בשנה שעברה בכפר הובין, מתוך ערפֿל הז[י]כֿרונות מַצְלִיפִֿים עלו קרני האור של הימים ההם, ואני מרגישם גם בערובת הצללים שבהם.

הנה לפני עיני[י] ליל הפורים, כלומר הליל הראשון של פורים. ואני אבבית הא' [האדון] משה בורטניק אבי זהבה החביבה. את פרטי המ הפרטים של שהותי שם באותו הלילה – כמובן שאין אני זוכר, וגם רשימתי היומונית אינה עומדת עליהם,³³⁶ – אך זוכר אני רק את זה, שטוב מא[ו]ד הרגשתי אז את עצמי, בקרבת הילדה החביבה הזאת; אני זוכֿר שרוח עלומים מ[י]לא את כל קרבי[י] אחרי יום של הר תלאות – [94] נפש קשות המתענה בספקותיה, וסובלת מכל מה הסובב אותה. אני זוכר: שַלְוַת־חג הי[י]תה נסוכֿה בבית, הָרגשה בחללו חמימות של חג, ואורה הפיצה המנורה… וכה טוב היה ללב המד[ו]כא מתלאות, והרגש הרגשתי את קרבותה של האחות הנאמנה זהבה, וטוב היה לי. זוכר אני כי עוד אנשים היו אז שם בבית וכי אנ[ו]כי קראתי (כמדומני עם ברכה וזהבה) באיזה ספרים, ואיך ב[י]לינו אני וזהבה – שנינו באותו הלילה איני זוכר, זוכר אני רק כי טוב ומעֻודד הרגשתי אז את עצמי, אך לפי דברי רשומות יומוני, הרבה שוחחנו וד[י]ברנו בלילה ההוא.³³⁷

עוד שמור בז[י]כרוני מקצת מן * * * *היום* * * * של פורים. זוכר אני כי ישבתי בבית מרת חיה בורשטאק, באותו הבית שחן ושלו[ו]ה אידילית וקסם משפחתי רך היו נסוכים עליו, ושכל כך הרגשתי את עצמי בטוב באותו הבית מפני השלו[ו]ה האידיליית [כך!] וה – Уютносто́ [?]³³⁸ שבו, – ורשמתי את רשימתי, וקשה היה אז לי מא[ו]ד, קשה ונורא. העיקו על לבבי ספקות וחידות־חיים שונות, וצער זה התערב ביחד עם צער בן שנפרד מהוריו ולא ידע מהם מאומה – ותהי למדורת־צער קשה, קשה מא[ו]ד – – – עדיין אני זוכר את הרגשתי אז, ועדה, הרשימה של אותו היום.

[95] קשה היה לי אז ולא [שיערתי] שבפורים הבא, קשה יהיה מצבי שבעתי[י]ם. מי פ[י]לל לי שחזירתנו אל ההורים – תִגָמֵר בטרגדיה נוראה וקשה כזאת?… מי פ[י]לל שבפורים הבא אהיה כבר יתום. יתום! מה נורא הדבר וקשה למחשבה, כלומר גם למחשבה, ולא רק לחיים בכלל. אלי! אלי! מה עוללתָ לנו?! מי פ[י]לל לי שבפורים הבא אחש[ו]ב את הימים ההו[ו]ים – לטובים ולמזהירים בחיי וגם אתגעגע להם? הנה כי כן! כך הוא הדבר! בני־אדם קטנטנים, חלשים, רפֿים, טובעים באוקי[י]נוס הגדול והמכה את גליו בזעף־הזמן, והוא גורפם, סוחפם, מטלטלם ועושה בהם כחפצם [כחפצו]. יש שנדמה לאחד מן היצורים החלשים האלה, בשעה שהאוקי[י]נוס, כלומר חלקת המקום הקטן שבו הוא שט – נח מזעפו, כי הם החותרים. הם המנהיגים את עצמים [עצמם], הם המורים לעצמם את דרכם, ועל והכ[ו]ל מתנהל כפי רצונם, אך הנה יתעורר הקפדן, האוקי[י]נוס האכזר מתרדמתו – ויתגעש – ואז יראה החלש, היצור הקטן, מה חלש הוא, כי ככלום הנהו, בתוך האוקי[י]נוס המתגעש הזה – הזמן.

*

היום עלה ברעיוני דבר חדש. חדש? לא! כבר הרהרתי בנידון זה, זוכרני, בהובין: לרש[ו]ם את ז[י]כרונות חיים חיי מתקופת ילדותי עד העת המאוחרה.

[96] יודע אני כי אי־אפשר לכת[ו]ב את קורות חיי בסדר כלומר מילדותי עד עכש[י]ו בהמשך ובהדרגה, זה אחר זה, כהתפתחותם בחיים אמנם. לזה, חלשים יותר מדי כ[ו]ח־ז[י]כרוני. ואפשר שזה היה עולה בידי אך באופֿן קצר יותר מדי. לכן אני חושב לכת[ו]ב אך פרקים, פרָקִים, מקורות חיי, פרקים מתקופֿות ומומנטים שונים, כלומר לכת[ו]ב כל דבר שיעלה בז[י]כרוני. אם אמנם אתחיל בעבודתי זו בימים הקרובים – איני יודע. עוד הרבה ח[ו]מר נצטבר אצלי והדורש ע[י]בוּד, ושכלול – ולא התחלתי עדיין בזה. והרבה אני מצטער על זה.

*

בכלל, הדאגה לכ[י]שרוני מציק[ה] לי בימים האחרונים. אם רוצה אני למצ[ו]א איזו אחיזה בחיי־האפס הקשים – אז אין לי דרך אחרת (לפחות, כך אני חושב עכש[י]ו, ואולי בשעה זו…) כי אם לשמור על מקוריותי ולבלי לשנות מטבעי. בכ[ו]ח יצירתי נוטה אני לפעמים להאמין קצת (כמובן שהרבה פעמים אני כופר בו לגמרי), אבל מרגיש אני גם שהוא דורש הכשרה ושכלול בלתי פוסק, מה שיוכל להיות בעזרת תנאים מתאימים ועוזרים, מה שבכל אופֿן לא אמצאם פה, כי אם במקום חיים יותר עשיר בגוָנים ובמראות, בחברה יותר מבינה ומבקרת, יותר מרגישה וערה לכל לשמ[ו]ע להמי[י]ת־לב התועה, החולם והמשורר [97] ומקום כזה יוכל לי לשמש במקצת – מוסקבה. מקום אחר אין עכֿש[י]ו. כל הסופרים העברים המעטים התרכזו, כמעט רק שם, שם עכש[י]ו גם המרכז הקטן של הספרות העברית.³³⁹ ושם הייתי יָכֹל להסתדר. אך איך מגיעים לשם? כמובן שגם בהיות לי הנחוץ שאני מחכה לו עכש[י]ו – אין אני יכ[ו]ל לב[ו]א לשם. לשם אני צריך לב[ו]א כמו שאני… ולתכלית זו צריך להשיג סכום כסף ידוע – שא[י]נו בידי, ושאין לי גם תקו[ו]ה לא[ו]ספֿו בזמן לא־גדול. ובכן? יכ[ו]ל אני להגיע למטרה זו רק בעזרת אחרים. כלומר אם י[י]מָצאו כאלו שיואילו בְחסדם להלוות לי את סכֿום הכסף הזה, אבל מי ואיך? קשה הדבר. אך בכל אופֿן צריך להרהר בנידון זה. חושב אני לכת[ו]ב גם לאהרן פִירֶר ממרו[ו]יץ שנמצא במוסקבה ולשא[ו]ל אותו על הכ[ו]ל. לע"ע [לעת עתה] לא עשיתי עוד כלום בנידון זה.

ליל יום ג'[,] י“ט אדר, תרע”ז. פרילוקי [שני בערב, 13 במרס 1917].

ביום הראשון לשבוע זה ק[י]בלתי גלויה מאת משה ובה הוא כותב לי שבימים הקרובים כבר ישלח לי את הנחוץ. למחרת כתבתי אליו מכתב עברי גדול[,] ס[י]פרתי לו בו מקצת ממצבי פה בפרילוקי, גם כתבתי לו על רעיוני לנס[ו]ע למוסקבה (רעיון זה הולך כבר בימים האלה ורפֿה אצלי, בה[י]ו[ו]כחי יותר ויותר על אי־אפשרות של הגשמתו) וב[י]ארתי לו עוד עד כמה נסיעה זו אני אצטרך לנסיעה זו, בתור אמצעי־עוזר לכ[ו]ח כ[י]שרוני.

[98] אתמול ק[י]בלתי מזהבה גלויה, וב בתור מענה על גלויתי ששלחתי עוד לפני קבלי מאתה דבר. גם מיעקב קראנץ,³⁴⁰ אותו הבחו הנער הפליט שאני אוהבו מא[ו]ד דו[ו]קא מפני פשטותו ולבו הנאמן והמסור על ידי זה – ק[י]בלתי גלויה, הוא מודיעני שבקרוב יב[ו]א שנית ה הבעל הבית הישן העירה – ואם רצוני אב[ו]א לשם, והוא מתרעם עלי[י] מא[ו]ד שלמרות כתיבתו אלי[י] כבר פעמים אחדות לא עניתי לו עדיין כלום.

כנראה שהשעה הקשה שאני יראה [ירא] ממנה הולכת ומתקרבת… אותו “החשש” המענה אותי במסתרים לפעמים תכופֿות – הולך וקרב להתגשמות. – כנראה זה מתוך הגלויה של יענקלי [יעקב קראנץ]. וגם בעצמי יכ[ו]ל אני לדעת את זאת. סוף סוף הן האבֿיבֿ לא יחל[ו]ף בלי מאורעות כבירים, וקרוב לשער.. – ומה מא[ו]ד אצטער בחשאי על זה! הנה עכֿש[י]ו, חבל לה[י]כנס בחקירות ובח[י]טוטים עמוקים, הן סוף סוף יש לי עני[י]ן חי וחביב לענות בו – אהבתי. ושנית ואני חוזר ואומר: איני רוצה לחטט הרבה ולהעריך עד כמה אמת יש באהבה זו, אם אי־אפשר עכש[י]ו, – הימים הבאים יוכיחו את זה לצד זה או לצד אחר. אבל בזה הלא אין ספק: כי הַהֲוָי של עני[י]ן אהבתי זאת ממלא מקום לא־קטן בת[ו]כֿן חיי – לע"ע [לעת עתה]. כמה רעיונות, הרהורים, הזיות וחלומות הולכים ונארגים מסביב זה? כמה פעמים מכניס עני[י]ן זה זעזועים טמירים [99] ונעימים בתוך הלב?… כמה פעמים משתפכת נפשי מתוך תפ[י]לה חשאית וטהורה בשעת הרפיון והעי[י]פֿות, לאותו סמל האהבה הרחוק ממני?… וכמה ז[י]כרונות מתוקים צובטי־לב מטפסים במוחי, ז[י]כרונות העבר הבלתי־רחוק של אביב־אהבתנו? וסוף סוף עלי[י] להודות כי אהבה זו, מתגלה לפעמים לפני[י] גם כרצועת־אור הנמתחת בתור ערפל־חיי הקשים. וכי יש לי נפש יותר קרובה (חוץ מאחי ואחיותי[י] ואבי) בעולם – ממנה? הן בודד אני באמת, למרות שאיני מכיר ביותר בבדידותי. הנה אני שוהה כבר יותר מש[י]שה שבועות, ולמרות הצעירים והחוגים הקרובים, כביכול, שיש פה[,] לא רכשתי לי פה אף רע אחד שאוכל לדבר לפניו בהתגלות־לב פשוטה, שיבין לרעי, שיקשיב לדברי[י], – רע נאמן וחביב[,] הכלל[,] אין פה! לא רק שלא רכשתי לי עד כאן – מובטח שגם להבא לא יהיה לי כזה פה. והנה יש נפש יקרה אחת במרחקים, השמה את כל מעי[י]נותיה בי, שאני – הוא ת[ו]כן חיי[ה] ההו[ו]יים והעתידיים; אני – ת[ו]כן חלומותיה ודמיונותיה, ודאגתה לי – כדאגת אחות טובה ורחמני[י]ה – ואיך לא א[ו]הבה? איך לא ירחש לה לבי ח[י]בה עזה? ואמנם יש רגעים שגעגועים עזים כבירים מושכֿים אותי אליה, אליה. ומה נעימים לי הרגעים, כאותם הרגעים כשאני מקבל ממנה [100] מכתב! בק[ו]ראי את דבריה הפשוטים והחביבים, נדמה לי שאני יושב אצלה ושומע את קולה הנעים המדבר אלי[י]. ובק[ו]ראי מכתב זה, כבר רוצה הייתי לקבל את השני[,] השלישי… וכו'. ואמנם חליפֿת־מכתבינו זהו החוט היחידי שיכ[ו]ל עכש[י]ו, בשעה קשה זו, לק[ו]שרינו לבלי נאבד אחד את השני[י]ה. והנה אם הכ חלק חשוב כזה לוקחת חביבתי בת[ו]כן חיי – מה יהא אמנם, כשהמאורעות החיצוניים יפֿסיקו בינינו לגמרי, מבלי שנוכל גם להחליף מכתבים, ולא נדע איש מאחותו כלום, ונאבד, ונ[י]פרד אחד מן השני – – – מה יהא אז? חשש זה מענה אותי מא[ו]ד, כי יודע אני שבהתגשמותו יכ[ו]ל הוא לעשות רֹשם קשה ונ[י]כר על חיי.

כי יודע אני שלו אמנם, חלילה, התגשם החשש הזה הייתי תמיד מהרהר וחושב: “הנה הבריק לי ברק של נחת וע[ו]נג של א[ו]שר – וי[י]עלם, אולי כבר לנצח, ומה טוב היה לי לוּ לא אבדה הזהבה ממני, כמה קלים וטובים היו לי חיי, לוּ יכ[ו]לתי לכר[ו]ת עמה את ברית־אהבתי לנצח – והנה הבריק הא[ו]שר – ונעלם, ועכש[י]ו מה? אם אפילו אמצא בדרכי פיות לוקחות לב ונפש אחרות ואתקשר אליהן בכל לבבי, הנה בשעת־בדידות, לא יו[ו]תר לבי בשום אופן על העבר המזהיר שנעלם, על הזהבה שנעלמה, סוף סוף הי[י]תה היא הכי חביבה וטובה, ואלו מה? ונפשי הי[י]תה משתפכת מצעצ מצער וגעגועי־שו[ו]א אין קץ, אעפ”י, כי יודע הייתי, שלוּ באמת [101] הי[י]תה אהבתי הראשונה מתגשמת – היה גם ז[ו]הר אביבה הולך ומועם לאט, והייתי בוכה ומתאונן חרש: הנה אסרתי את עצמי, הלכתי אחרי ברק מתעה, בשעה שהייתי יכ[ו]ל להיות ח[ו]פשי ולספ[ו]ג אור וז[ו]הר ממקורות רבי אורה אחרים… מפיות בעלות־שפע אחרות…

כן יודע אני כל זה, אך בכל זאת, למרות הידיעה הזאת, אין שום ת[י]קון לזה; למרות הידיעה הזאת אי אפשר בשום [אופן] לגמור את ה“הלל” על הה[ו]וה הבלתי מספיק ולהיות שבע רצון ממנו, ולכפור ולהכיר בזיוּף ובשקר העבר והעתיד… אי אפשר וכך היה[,] הו[ו]ה ויהיה. ולכן גם אצלי אני לא תועיל לי כל “הידיעה” הזאת, ומא[ו]ד מא[ו]ד אצטער ואסב[ו]ל הרבה אם חלילה יתגשם החשש הנ"ל. אחשֹב אז –כי הרבה הרבה אבד לי ואולי גם הכ[ו]ל – בשעה שאפשר מא[ו]ד שלו היה הדבר להפך הייתי נוכח שכלום לא היה אובד לי… כך הוא הדבר ואין לשנותו.

אגב: בלילה האחרון חלמתי והנה אני רואה את החביבה. זה לא היה חלום ברור: זוכר אני רק שראיתי את פניה והם עג[ו]לים ונחמדים כל כך, ואני הבטתי בעיניה, והיא הביטה עלי[י] בעיני[י]ם כל כך טובות, שוחקות, בבת צחוק קלה על שפתותיה וכה מלטף, מנחם, טוב וחביב ורו[ו]ה־אהבה היה המבט הזה! כה מלא שלו[ו]ה ומסירות היה! [102] ותחת השפעת מבט זה השפ השתפכה בכל א[י]ברי[י] עדנת־אהבה חמימה, ש[י]כרון של א[ו]שר ונחת אין קץ… רגעי־א[ו]שר של אהבה, נחת וע[ו]נג, כאלו שהרגשתי ע"י המבט הנעים הזה בחלום – מסופקני אם ישנם במציאות, אמנם רק בחלום יכ[ו]לים לה[י]מצא בתוך רגעים כאלו… מה שקשה ובלי־פתרון במציאות, במה שאתה מענה את מוחך אם אמת זה או לא, אם נכֿון או שקר, בשאלת־האהבה שאתה מתו[ו]כח, ומחטט תמיד – נראה לך בחלום כה ברור ומרגש, הנה רגעי אהבה קדושים מא[ו]שרים, שבמציאות אי אפֿשר גם לשער אודותם.

אכן כל הי[ו]פי והנשגב – רק בחלומות, אבל החלומות – חלומות הן! [הם!]…

*

הנה גם עכש[י]ו, בשעת ר[ו]שמי את הרשימה הנוכחית – מרגיש אני את תסיסת־האהבה. געגועים טמירים אך עזים מכים גלים בלב, וכ[ו]לי – תפ[י]לה, געגועים – אליה.

ועלי[י] לבלי לזלזל בערך רגעים כאלו, ולבלי חק[ו]ר הרבה אם יש ערך לת[ו]כנם גם לעתיד. עכש[י]ו – ככה – וצריך להיות ככה! וההו[ו]ה ערכֿו גדול וחשוב מא[ו]ד, ומי יודע אם, במובן זה, אינו גם מזהיר בערך, וי[י]הפך לימים הבאים למין עבר נפלא [103] ומזהיר מול ההו[ו]ה האפֿל הבא – –.

*

ליעקב קראנץ עניתי מיד בגלויה. גם לזהבה כתבתי היום גלויה. מברנובקה אין אני מקבל כלום, מה שמצערני מא[ו]ד. הייתי כל כך רוצה לדעת משלום אבא והדודה וחנצה היושבים בנובוגרד־וואלינסק. לפעמים תכֿופות אני נ יושב לי בדד בפ[י]נה, מתחיל לשק[ו]ע בהרהורים קשים על ח[ו]רבן משפחתנו – ונפשי תבכה, תבכה בלי הרף במסתרים… לבי חושב להתפוצץ מכאב, בז[ו]כרי את האב הרצוץ והנדכא החי חיים קשים כל כך, חיי דחקות, אחרי הרגל אר[ו]ך של עשרות שנות חיי־שקט ורוַח שת[ו]ם אידיליי שפוך עליהם; הוי, אלי, אלי – מה קשה הח[ו]רבן, ואני יודע[,] הח[ו]רבן הוא כבר ח[ו]רבן־נצח. גם אם, נקו[ו]ה שישובו למלינוב, לביתם[,] שתשוב אליו ח[י]צוניותו הראשונה, אבל ז[ו]הר־המשפחה, שלו[ו]ת־החיים – לעד כבר חלפֿה. אם האם איננה – הכ[ו]ל אָיִן! אין שמש הז[ו]הר השופך את אורו בכל פ[י]נות הבית הגלויות והנסתרות… אין הנפש הרחמני[י]ה, המרגשת וערה לכל זעזוע פנימי וקל שבחיי המשפחה. אוי, לנו יתומים היינו – ואם גם נבכה יומם וליל, לוּ גם לא חרב מעי[י]ן דמעותינו – אין לנו די כ[ו]ח לקונן את האבדה הגדולה והקשה הזאת; אין לנו די מ[י]לים להעריך את ערכה. אֻמללנו לנצח. חיי המשפחה שלנו – ה[ו]שבתו, ניטל אורם וזיוֶם, וצללים ואפלה מסביב וח[ו]שך. הוי אמא, אמא יקרה! – ישו[ו]ע הלב שו[ו]עת־י[י]אוש נוראה – [104] אמא! אמא יקרה וקדושה – איֵך?! אַיֵך? למה עזבת פה אותנו לאנחות, לצער ולע[י]נויים אין קץ? אמא! אמא! אַיֵך יקרה?!

ליל יום ד'[,] כ“ז אדר, תרע”ז[.] פרילוקי. 17 8/3 [שלישי בערב, 20 במרס 1917].³⁴¹

זה יותר משבוע ימים שלא רשמתי ביומון, אעפ"י שהיה שפעמים אחדות א הרגשתי צֹרֶך במשך הימים האלו לרש[ו]ם, אך איזהו עצלות הרגילה אצלי לפעמים תכופֿות תוקפת אותי בימים אלו – ואינה נותנת לי לעשות כלום. כל היום עובר עלי[י] בבטלה, למרות זה שהעבודה הרבה, והר והח[ו]מר הרב שנצטבר אצלי דורש ע[י]בוד ושכלול. כועס ומתמרמר אני על עצמי בשביל זה.

*

ומאורעות כבירים שלא פ[י]ללנו אליהם אף חבחלום נתהוו פה במשך ימים אחדים: התחוללה רב[ו]לוציה ברוסיה ובמשך כמה ימים נ[י]צחה נ[י]צחון גמור את הממשלה הישנה[,] הורידה מכ[י]סאו את המלך, י[י]סדו ממלכה זמנית, קבעו חוקים ומשטרים חדשים, שת[ו]כנם ח[ו]פש[,] יֹשֶר וכו'.³⁴² כמובן שגם הגבלות היהודים תבוטלנה. ויש כבר התחלות בדבר. לע"ע [לעת עתה] הכניסו המאורעות הכבירים והחדשים האלו או[ו]יר חדש בכל מקום. ואין פחד ומורא בנוגע… –³⁴³ כל מכל הפוליציה³⁴⁴ פרקו את כלי הזיין ומי[י]סדים מיליציה עירונית.³⁴⁵ ואותי ותכף [?] אני מתהלך ח[ו]פֿשי לי, ואין שום פחד נגד עיני[י] [105] אך בכלל לא ארבה לדון בעני[י]ן זה, כי עד כמה שדבר זה מעני[י]ן ורב־ערך בנוגע לכלל (לא נגמר)³⁴⁶

ליל יום ה'. כ"ח אדר. פרילוקי. 917 III/9 [21 במרס 1917].

התחלתי את הרשימה הקודמת בלילה של אתמול, ובאמצע בא מי שהיה מורי[,] מאטיל ציזיק,³⁴⁷ ואמר לי שהד“ר פייגלסון³⁴⁸ מסר ע”י סוניה גולדשטיין,³⁴⁹ שאם אני רוצה לבקרו אב[ו]א אליו אחר השעה התשיעית. ומיד הלכתי אליו. אך ע"א [על אודות] זה אולי אכת[ו]ב הלאה ועכש[י]ו אגמ[ו]ר את הרשימה שהפסקתיה באמצע.

… – ובכן כפי לא ארבע [ארבה] לדון הרבה בחזרה במאורעות הכבירים של ההו[ו]ה, כי עד כמה שהם מעני[י]נים ורבי־ערך בנוגע לכלל, הנה במה שנוגע אל הפרט, כלומר הפרט שלי – הביאו אותי לידי מצב־רוח מש[ו]נה שעל־ידו אין אני יודע מה לאמ[ו]ר ומה לדבר. עומד אני תוהה מול מחזה המאורעות האלו, ויש שהרגשה מרה תוססת בלבב כל עם, כל ארץ מתעוררים לתחי[י]ה, צועדים בצעד ענק קדימה; ועמנו? – בני־עמנו עדי־ראי[י]ה ומשתתפים רק בשמחות זרות – ומשלהם אין כלום… וקשה. קשה. אעפ"י שיש, שהרגשה לגמרי אחרת מתעוררה פנימה: “באמת הן עלי[י] לשמ[ו]ח, כי למה עוד אמצא בחוג הלאומי הצר? הן כל זה הוא נ[י]צחון היֹשר והצדק של האנושיות. ובכן – הרי הכ[ו]ל טוב!” – אך חזקה יותר הרגשתי הלאומית – וזו האחרונה בוכה וקובלת במסתרים…

הנה הייתי היום במקום אספה גדולה שערכה מניפסטציה לכבוד השחרור הרוסי החדש, נאמו נאומים [106] קראו הידד וכו' וכו' ואני עמדתי[,] שמעתי[,] ראיתי, ואיזו הרגשה בלתי קשורה תקפה אותי –––

*

ובכן, כמו שרשמתי למעלה נמצאתי אתמול אצל הד"ר פייגלסון[,] הראש של האגודות הציוניות “ארץ־ישראל” פה.³⁵⁰ נכבד הוא האיש הזה בתור ציוני לאומי וכו‘[,] מסור לעבודתו בכל נפשו ואיש אידיאלי –³⁵¹ אך לא מצאתי גם בו, מה שאני מבקש, איש מרגיש ומבין לרוחי האינדיבידואלי, איש יודע ומבין ספרות, במובן העליון של המ[י]להים האלו. הוא אמנה³⁵² נכבד במעלותיו האחרות, אבל זה לא מצאתי אצלו… וכזה פה בפרילוקי אין לי. בכל פעם נדמה לי שכבר קרוב אני הנה אשיג איש כרצוני – אך תיכף אני נוכח בטעותי. עם צעירים רבים התו[ו]דעתי ובכל פעם הרהרתי: אולי זה יוכל להיות לי לרע מרגיש אבל לשו[ו]א, וכך עברו כל היה בהתו[ו]דעותי עם העלם לֵוְיַטִין, פטליוק, שמעוני, בְרֶכֶר (תלמיד הגמנסיה ביפֿו שבא הנה בשבוע שעבר) וכו’. אך בכ[ו]לם לא מצאתי לי רע כנפֿשי. והנה שואלים אותי מדוע איני מתו[ו]דע עם הכ[ו]ל, אינני משתתף בכל העבודות ומדוע אני מתרחק מכל החבורה – ואתה לך ובאר לָהֶם, כי כזר אני מרגיש את עצמי “בחברתם”, כי כלום אין אני רוכש לי בחברתם ורק ש[י]ממון ור[ו]גז קשה משנה [מִשְׁנָה] הם מפילים על רוחי התובעת והצמאה. ואם גם אבאר להם כל זה – היבינו? האם לא [107] אהיה רק לצחוק?

*

החלטתי בימים האחרונים לשל[ו]ח לדפוס אחדים משירי[י] למערכת “העם” או אל הירחון “חיינו” שעתיד להופיע במוסקבה.³⁵³ לפרסם את יצירותי[י] – דבר זה אולי חטא קשה מצדי. כי בתח[י]לה נוכחתי שאין כדאי לפרסם, ובתור מרגיש וכותב דברים לא לשם נוי או פרסום, אלא כותב מפני שאני מרגיש צ[ו]רך טבעי להביע מה שממלא את תוך־תוכֿו של לבבי על הני[י]ר, – בתור יוצר לשם יצירה טבעית, אמתית – עלי[י] לבלי להוציא ולפרסם את יצירותי[י] באופֿן שידי[י]ם ימשמשו בהם[ן] ויחללום[ן]; כל מה שאני כותב – ק[ו]דש הוא בשבילי, ואין לזר חלק בו, – כך נכחתי בתח[י]לה, ולמה החלטתי עכש[י]ו לפרסם? – זאת היא באמת שאלה חשובה. אין זאת כי קללה היא שהמשורר הכי־מרגיש הכי־גדול, השונא את השאון וצו[ו]חת־ההמון – מ[ו]כרח למרות רצונו המוסרי לפעמים, על ידי איזה כ[ו]ח טמא נעלם[,] לפרסם את יצירותיו לפני אלו שמפניהם הוא בורח תמיד ואינו סובל אותם… וקללה זו נחה גם עלי[י]. או אולי ח[ו]ק ברזל הוא של הטבע? וכי רץ אני אחר הפרסום? יודע אני כי שירים אינדיבידואלי[י]ם אחדים לא יביאוני לידי פרסום. בכלל רק אנשים בודדים קוראים אותם, ולא הכ[ו]ל מבינים סוג שירים זה. ואלא מה?

[108] לא אכחד כי יש עוד יסודות זרים לדבר זה, אך הרבה צדדים אי־מוסריים יש לדבר זה, שלא עמדתי עדיין עליהם, אך צד אחד טוב ומועיל בשבילי ובשביל כֹח יצירתי, אני מוצא בזה שאני חושב לפרסם את יצירותי[י], וזהו: רכישת רעים מרגישים ומבינים מתוך קבוצת הסופרים שלנו. כי הלא יודע אני, שאפשר לי למצ[ו]א בחברה הכללית רעים רק לטיול ולשיחה בעלמא – אבל רע שירגישני ויבין אותי באמת – לא אשיג, וכאלו אפשר להשיג רק בין קבוצת הסופרים והמשוררים הצעירים, ומלבד שהם יכולים להיות לי רעים טובים, הנה גם יכ[ו]לים להושיט לי עזרה רוחנית, וע"י פרסומי שירי[י] חושב אני שאפֿשר יהיה להגשים דבר זה.

*

במשך הימים האחרונים ק[י]בלתי מכתב עברי מאת משה; (ביום ו' שעבר), גלויה מאת מלכה מקיוב; מאת שמעון ברגר שכבר נמצא בבלגורוד; מאת ביילה בת אהרן קימלמאן,³⁵⁴ בתור מענה למכתבי הקטנטן ששלחתי בתוך במכתבי העברי לזהבה, כי זהבה כתבה אלי[י] שאכת[ו]ב לה, כי היא רוצה מא[ו]וד שאב[ו]א עמה בכתובים. היא מוסרת לי בגלויתה פ"ש [פרישׂת שלום] מאת זהבה וכותבת כי עסוקה היא מא[ו]ד בימים האחרונים, וכנראה שזאת היא הס[י]בה שלא ק[י]בלתי ממנה מכתב זה זמן רב, ולי הן כה קשה, וכל כך מצפה למכתביה. כה אהבתיה בזמן האחרון וכה המושכים אותי געגועי[י] אליה. זהבהלי, זהבהלי! ובמוח מטפסים [109] ומסתבכים ז[י]כרונות אורה וז[ו]הר של האביב שבשנה שעברה, אולי גם אביב אהבתנו – – – – –

[יום ו', כ“ט אדר, תרע”ז], ערב שבת, ער"ח [ערב ראש חודש] ניסן. פרילוקי [23 במרס 1917].

ביחד עם האביב ההולך ומתקרב בשפֿעת ז[ו]הרו וצלילי החיים, בחדו[ו]ת החיים שבו; ביחד עם המאורעות הכבירים שמתרחשים עכש[י]ו, והמניפסטציות והחגיגות שמסביבן; ביחד עם הא[ו]פקים החדשים המתגלים לפני עמנו ותנועת־תחי[י]תנו – איזו רוח קשה וכבדה נחה עלי[י], בלתי ברוּרָה וידועה.

הנה זה לא כבר באתי מן המניפסטציה הגדולה שנערכה פה בעיר לכבוד השחרור של הארץ והעם שהתהו[ו]ה עתה [?]. קשה היה לי בין ההמון החוגג והסואן, השמח והעליז. מה פשר מצבי זה? היד הרגש הלאומי היהודי, הציוני, הנעלב שבי בזה? המקנן הרגש הזה, שכל עם קם לתחי[י]ה ורק תחי[י]ת־עמנו מס[ו]פקת עדיין מא[ו]ד? או פשוט יד האינדיבידואליות היתרה שבי בזה? הנה מחר מתכוננים לאספה ציונית גדולה, כמובן שאלך לשם. אבל יודע אני כי ב[י]קורי זה באספה ינחיל לי עצב ויגון. אראה את כל השקר והזי[י]פֿנות של הציונים – כביכול – ו“הגדולים” שפה. אדע כי כי [כך!] בחברת האנשים האלו – לא אוכל לדור בכפיפה אחת. כל עוד שהד"ר פייגלסון שוהה פה ק[י][ו]ויתי להיות, אולי, בין בתוך העובדים, כי איך שיהיה, הוא [110] מצטי[י]ן יותר מכל הצעירים והצעירות המקומיים באישיותו, הבנתו והרגשתו. אך הנה, נודעתי, כי בשבוע הבא הוא נוסע לגמרי מכאן בתור אל החזית בתור רופא. וחבל! חבל!

*

גם היום לא ק[י]בלתי כלום מזהבה למרות צ[י]פי[י]תי המרבה..

יום ב‘. ג’ ניסן. פרילוקי. 13/III [26 במרס 1917, על פי הלוח הגרגוריאני].

חשבתי לרש[ו]ם אתמול בלילה, אך לא עלה בידי, וחבֿל, חשבתי לרש[ו]ם בכ[ו]ח הר[ו]שם שהיה עוד חזק אחרי האספֿה שהי[י]תה אתמול בביבליותיקה. כמו כן, לא רשמתי עדיין על האספה הציונית הכללית שנאספה במוצאי־שבת ושהשתתפתי בה. בכלל אפשר לי לצי[י]ן כי הי[י]תי שבע־רצון מהאספה הזאת, כי ראיתי שעוד יש לנו דבר־מה גם במקומות שעד עכש[י]ו ושאפשר גם עכש[י]ו ה“עבריות” הטהורה עדיין זרה היא. ומבלי לה[י]כנס בפרטים שהם כל כך מתנגדים לרוחי ומעוררים התנגדות חזקה בלב כל מרגיש – בכלל עשתה עלי[י] האספֿה הזאת ר[ו]שם נעים בתור אספה ציונית רשמית ראשונה לפני הרבה אנשים שעדיין הרעיון הלאומי בלתי ברור ומחו[ו]ר פחות או יותר [בעבורם][.] היו“ר של האספה היה הד”ר פייגלסון, באספֿה זו הכרתיו יותר, ועמדתי ביתר דיוק על א[ו]פיו הרוחני בתור לאומי־ציוני. ומתוך הכרה [111] ברורה, כמדומני, אפשר לומר, כי אנשים אידיאליים כמוהו מעטים בתוכֿנו; זהו איש עברי נלהב מסור לרעיון התחי[י]ה בכל נפֿשו ומא[ו]דו, וזה האחרון ת[ו]כן כל חייו בה[ו]ה ובעתיד, ולמרות הסביבה הנכרית שהיה נמצא [בה] עד עכש[י]ו, ונמצא גם עתה – הרוח העברי הטהור שולט בו בכל ת[ו]קפֿו. הוא מסור לרעיון־התחי[י]ה ומביע את זה לא רק במחשבה ובד[י]בור אלא גם במעשה. כל החיל הרב שעשה חוג הצעירים המקומיים בהפצת העברית[,] הציונות וכ[ו]' [–] את כל החיל הזה עשה הוא – או יותר נכון אולי: רק בעזרתו צעדה החבורה הלאומית המקומית צעדים רחבים קדימה. ואת ח[ו]זק אידיאלו הממלא את כל חייו הבליט גם בנאומיו באספה הזאת, נאומים שאם אמנם היו אר[ו]כים קצת, אך הצטי[י]נו ברעיונות יפֿים, אם אמנם לא חדשים, אך חדשים לכל הפחות לר אצל הציוניים המקומיים, ובי[י]חוד הצטי[י]נו בזה שיצאו יפים מתוך לב עברי חם ורגש. דברו ונאמו עוד הרב אך קיצוני הוא מר פייגלסון יותר מדי בדעותיו, קיצוני מא[ו]ד, ואין אני מסכים לאחדות מדעותיו הק[י]צוניות, אך ביחד עם זה צריך להודות כי קיצוניות זו באה לו רק מתוך מסירותו היתרה לרעיון. ד[י]ברו ונאמו עוד הרבה וביניהם גם אני – והרבה התחרטתי על זה אחר כך, כי יודע אני שלא ח[ו]ננתי בכ[י]שרון של נואם אף במקצת, ותהיינה נא מחשבותי[י] ורגשותי[י] עשירות כמה שתהי[י]נה, לא תמצאנה את ב[י]טוין הנכֿון בד[י]בור, ועל אחת כמה וכמה [112] בתור נאום לפני נאספֿים. בנאומי זה חפֿצתי להעיר על התנגדותי לאחת מדעותיו של מר פ. [פייגלסון] בחלקו את הציוניים לשתי מפלגות לחיוביים ולשליליים, ובהחליטו שרק הראשונים המשתקעים בא“י כלומר החיוביים רק הם ראויים לשם זה, ואלו שציוניים הם בגולה – אינם ראויים לשם זה. ועוד העירותי על המון הב[י]קרתות [הביקורות] על הציונות בכלל שנשמעו באספֿה בשעה שהאספֿה הזאת הי[י]תה צריכֿה לע”ע [לעת עתה], כלומר בפעם הראשונה להתבטא בתור דמונסטרציה, ועוד יותר: באספֿה השתתפֿו הרבה אנשים שאינם יודעים עדיין כלום מן הרעיון הלאומי, והם צריכים שיבארוהו להם וילמודוהו, ופה שמעו מבקרים ומבקרים על דברים שעדיין בלתי־ידועים להם לגמרי, שמעו דברים הצריכים לה[י]שמע בין בתוך עובדים שומעיים ומבינים, ולא בין המון חדש הבא רק בפעם הראשונה לשמוע, ללמֹד ולהבין. ובכלל אין העבודה פה כל כך מר[ו]בה ורבת־הגו[ו]נים שצריכים ונהיה לב[י]קרתות [לביקורות] כאלו. זה היה ת[ו]כן נאומי הקצר. פה על הני[י]ר הבעתיו, אם בק[י]צור, אך בבהירות יותר נכֿונה, ושם על האספֿה אני מודה, הדבר לא עלה בידי, ובי[י]חוד קלקל את הדבר זה שהד“ר פייגלסון צריך היה לתרגם כל משפט ומשפט שלי שנאמרו בעברית, לרוסית. מה שנ וע”י זה לא יכ[ו]ל היה נאומי לקבל את הצורה השלמה והמא[ו]חדת, ע“י ההפסקות בכל רגע שנעשו ע”י התרגום. [113] השעה מא[ו]חרת. אני צריך למהר לבית הכנסת. וחושב אני לגמור את הרשימה הנוכֿחית בלילה או בפעם אחרת.

יום ג‘[,] ד’ ניסן, פרילוקי, 14/3 [27 במרס 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

אעפ"י שיש לי עכֿש[י]ו עני[י]נים אחרים לרש[ו]ם, אך רוצה אני לגמור את הרשימה שֶבָה התחלתי אתמול לפֿנות עֶרב.

האספה הזאת ארכה עד השעה השתים עשרה בלילה (תח[י]לתה הי[י]תה בצהרי[י]ם בשעה 4־3)[.] היו עוד נאומים שונים, שרו שירים, ומצב־הרוחות היה מרומם. האספֿה הזאת, אפשר לומר, ק[י]רבתני קצת אל העבודה הלאומית המקומית, תחת אשר בתח[י]לה החלטתי לבלי התערב בה לגמרי מטעמים וס[י]בות פנימיים, אינדיבידואליים, כך אני רוצה בעצמי להתקַרֵב, וּלְהִכָּנֵס לחוג העובדים לשם רעיון התחי[י]ה של עמנו, אותו הרעיון שבח[ו]דשים האחרונים התריתי השתדלתי בלי הֶרֶף לְבַקְרוֹ, ושכל כך סבלתי ע“י זה; עכֿש[י]ו, בלי חקירות וח[י]טוטים יתרים, בלי הַבִקֹרֶת המ[ו]נחת וגוזרת את הכ[ו]ל לא[י]ברים א[י]ברים – אני רוצה לאח[ו]ז ברעיון התחי[י]ה בכל כ[ו]חי ולבלי הרפה ממנו, כי רק בעזרתו, עוד אפשר לי להביט בתקו[ו]ה לעתיד ה עמנו – ובלעד[י]ו – אני רואה רק כ[י]ליון וח[ו]רבן והתנו[ו]נות עד הקץ – – – ובכדי להתרחק ולה[י]זהר [114] מפרספקטיבה כזאת, שבכ[ו]חה לדכאך ד[י]כוא גמור – אני רוצה להתמכר כֻּלִי לרעיון התחי[י]ה של עמנו בארץ האבות, וְהחלַטְתִּי לקחת חלק בעבודה המקומית, אם גם אני פוגש מעצורים בדרך זה. והמעצורים אי זה הם? – אנ[ו]כי, אודה על האמת, הנני מן אלו, שכבודם העצמי יקר וחשוב אצלם מְאֹד, כלומר לא הכבוד כשהוא לעצמו כה יקר להם, אלא שקשה ומכאיב להם בשעה שבאים אחרים ומזלזלים בו. פה, אני רואה, שהעובדים הראשי[י]ם המקומיים חושבים את עצמם ל”גבוהים" “ידענים” ו“מומחים” יותר מדי, ומביטים עלי[י] וכא ועוד כא[י]לו מג[ו]בה למטה – ואיך אני יכ[ו]ל להיות שקט, בשעה שאני יודע להיכן, להיכן יַדְעָנוּתָם מומחי[ו]תם מגיעות – עד כמה קשה ומכאיבה הפגישה בשעה שאני רואה שהם עד כמה אני קטן בעיניהם. וכמובן, כי בשעה שאני נכנס אל תוך חוגם לעבוד יחד, אין אני יכ[ו]ל לבלי להתחשב עם זה, אין אני יכ[ו]ל להיות שקט בשעה שאראה שאינם מוצאים לנכֿון להתחשב עם דעתי, וחושבים שכל מה שהם חושבים ועושים – טוב וישר הוא[,] בשעה שאני מבין היטב את כל ה“טוב ו”הישר" שבמעשיהם. [115] אך, למרות זה, אני חושב להצטרף לחבורת העובדים, כמובן שא[ו]חז באמצעים שונים להראות להם שלא יוסיפֿו להתי[י]חס אלי[י] בהתי[י]חסות כזו שהם אוהבים להתיַחֵס; ושידעו שכבודי יקר לי בעיני[י], ואל נא יחשבוני לאיזה “מלמד” בטלן. עוד כבודי חי ת"ל [תודה לאל]!

*

גם ביום הראשון הי[י]תה אספֿה מעַנְיֶנֶת בביבליותיקה המקומית, שהתחילה מן השעה השלישית ונמשכה עַד התשיעית בלי בָעֶרֶב. אספה שהשביעתני רצון. באספֿה זו דנו על העברת הספרים העבריים ש[ב]ביבליותקה אל הקלוב של הציוניים ואג[ו]דת הוש“ע הנוסד בקיוב.³⁵⁵ היו ו[י]כוחים סוערים מא[ו]ד מצד מי[י]סדי הביבליותיקה הזקנים והציוניים, ובקשת הציוניים נדחתה, אך הנה היו רגעים טובים מא[ו]ד, במשך עשרה רגעים נאספֿו בין ק[ו]בץ אנשים כחמשת מאות רובלים והרבה ספַֿרים בשביל יסוד ביבליותיקה עברית חדשה. ומרומם היה מצב הרוחות מא[ו]ד. נשמעו מיד שירי־תחי[י]ה וקולות תרועה וכ” [וכ“ו]. וגם אני הייתי בין המתריעים. גם לבי היה מלא רגש שמחה ותקו[ו]ה, למראה הנ[י]צנים הרכים של התחי[י]ה בין הצעירים והצעירות שבגולה. ואתמול בב[ו]קר ל[י]וו כל הצעירים והצעירות הלאומיים המקומיים את הד”ר פֿייגלסון שכבר נסע מפה, בבית הנתיבות, כ[ו]לנו התאספֿנו שמה, ובכדי לדעת את כל המלווים [116] שמנו כ[ו]לנו פסי תכלת ולבן (הצבע הלאומי) על חזינו. יפים היו הרגעים האלו, עם כ[ו]לנו נפרד העברי החם הזה, בברכות חמות, וכ[ו]לנו עמדנו סביבו, ודממה מסביב. וכשעלה כבר על המרכבה עמד זמן רב מולנו וידו וכפו הימנית לצד ראשו (לאות ברכה ושלום) עד שנעלמה המרכבה מעינינו, ונעים היה להעיף עין על מחנה המלו[ו]ים מקושטי פסי תכלת־לבן, המחנה שכ[ו]לו שַיָך לנו, שכ[ו]לו, אם ברב או פחות או יותר מתמכר אל רעיון התחי[י]ה. לפרט את פרטי כל הדברים האלו, אין עכש[י]ו ביכ[ו]לתי כי פתא[ו]ם נחה עלי[י] רוח קשה, על מה שאככתב להלן.

*

המאורעות האחרונים בכלל הכניסו איזו ערבוביה ב“מצבי” הידוע. כבר הוד הכריז מפקד הצבאות ש שאלו הנמנעים מעבודת־הצבא אם יצאו לעבוד עד הראשון של הח[ו]דש הבא – יסלחו להם. ואומרים שיענשו קשה את אלו שלא יב[ו]או עד הזמן ההוא. ומה לעשות? באיזה אמצעים אוחזים. את החבילה³⁵⁶ מאת משה לא ק[י]בלתי, ואם גם אקבל לא יוכל כבר זה כ"כ [כל כך] להועיל לי הרבה, ובי[י]וחוד אם התעודות תב[ו]טלנה לגמרי (כפי שכותבים עכש[י]ו בע[י]תונים) ואז רק צריכים יהיו לתעודת־לידה. נוּ, ומה יהיה? וחושב אני לכֿתוב לאבא, שישתדל להשיג את תעודת־לידתי[,] אולי יעלה בידי [117] לעשות שם ת[י]קונים נחוצים – – – זאת ההצלה היחידה.

וכל זה גרם לי צער ויגון רב, והייתי רוצה להתי[י]עץ עם הכ[ו]ל, ולכתֹב אודות זה לכ[ו]ל, אך כמו להכעיס אין לי אף פרוטה בכיסי, ואין לי במה לקנות גלויות או מַרקות,³⁵⁷ ולקחת אצל דוד³⁵⁸ אין אני רוצה. כבר די לי גם בזה וזאת. ולי הן כה בלתי־נעים, לפעמים נדמה לי (ואולי אמנם ככה) שמביטים עלי[י] בעין רעה… וכך אני מ[ו]כרח כבר לחכות עד שאקבל את שכר־הל[י]מוד שלי אצל מניה פומרנץ, ואז אוכל לכת[ו]ב לכל מקום שארצה.

*

התקררות במ[י]דה ידועה התהוַה [התהוותה], בימים האחדים האחרונים, באהבתי. ואל נא אכסה על זה, אל נא אעלים מעצמי את זה, אם גם נחשב הד[י]בור לחטא. נערות מקסימות שהסבו תשומת־לבי בימים האחרונ[י]ם העיבו קצת את הזהבה שלי… ואמנם יש פה נערות אחדות שבכ[ו]חן להקסימך, ובי[י]חוד זו האחרונה שהסבה תשומת־לבי במוצאי־שבת בשעת האספֿה, ג[י]מנזיסטית צעירה פלונית[?] זי[י]צ’יק[?], זאת נערה חביבה ומקסימה עד למא[ו]ד. ושעות רבות, רבות (גם עכש[י]ו במקצת) לא חלפה תמונתה המקסימה מעיני[י]. ודבר זה הכניס קצת התקררות באהבתי, והרבה הרהרתי מסביב לזה, הרבה חשבתי [118] מסביב לזה. הנה מה כ[ו]חה של האהבה, שכבר חשבתיה לאמתתית, ואיך יכ[ו]ל אני לבטוח באחרים, ואחרים – בי. מחר אפג[ו]ש אחרת וחסל מה שהיה אתמול. הוי, מה גדול השקר והזיוף שבחיים! אך הא[ו]מנם זה נקרא שקר, זיוף? הא[ו]מנם צריך לגדור בעד ההנאה, הנאת־הנ[ו]ער שהיא אולי הכוכב היחידי שבחשכת החיים? ובמה יעברו חיינו? ואֵי עני[י]ן יותר יפה מעודד ומלבב מעני[י]ן נעורים, אהבות, בגידות והנאות־נ[ו]ער? ובימים אחרונים האלו עברו לפני[י] תמונות מקסימות כאלו[,] לפֿני[י] התלהבה בי אש־נעורי[י] בכל ת[ו]קפה, בכל ת[ו]קפֿה [כך!] (ונכון־היית – תססו בי דמי־נעורי[י] וקראו לחיים, חיי־נ[ו]ער! ––

אך אין זאת אומרת שהתקררה, חלילה אהבתי לגמרי, אמרתי רק “במקצת” אבל עדיין חיה וקי[י]מה הזהבה החביבה בלבי ובכ[י]ליון עיני[י]ם אני מצפה בכל יום למכתביה. ואני מקו[ו]ה, כי למחר או מחרתי[י]ם, אשוב שנית לגעגועי[י] הנוגים והחזקים אליה. הן אצלי העיקר הרגע והשעה. יום יום ועצבו. הן כה הפכפך אני, וכי יכ[ו]ל אני לעמ[ו]ד רק על קַו אחד?! – –

ליל יום ד‘[,] ה’ ניסן [תרע"ז], פרילוקי. 15/9־17 [שלישי בערב, 27 במרס 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

זה ימים אחדים שאני נמצא במצב־רוח חדש, איזו חדשות הולכות ומתהוות בקרבי. חדשות? חכה, יעברו יום יומיים ועל ח[ו]רבות החדשות האלו ת[י]בנינה חדשות אחרות וכן הלאה. בכל פעם אני נתקל בדבר חדש, בכל פעם אני מחזיק באמת או ברעיון אחר. אני תועה ותועה בדרכי עוֹלמי, תועה ומחפש.

*

נמאס עלי[י] ת[ו]כֿן חיי הנוכֿחיים. התחלתי לִשְאֹף להשתלמות, וקשה לי להסתדר פה בתור מורה, וע"י זה להיות בעיני אחרים איזה “בטלן”. או […][…] איש בכל מקום שאני נמצא, בתוך כל סביבה שאני נמצא – אני רוצה שיתי[י]חסו לה [אלי] באותה ההתי[י]חסות שמתי[י]חסים לכל רע ואיש קרוב; באותה ההתי[י]חסות שאני ראוי לה, ולא שאהיה בעיני אחרים מעין בטלן שאין כדאי לב[ו]א עמו בדברים, מלבד העני[י]נים הנוגעים להוראה וכו'; זה מכאיב מְאֹד את לבבי. והרבה אני חושב מסביב לזה, הרבה אני מהרהר.

*

מרגיש אני כי פרץ רחב הולך ומתהו[ו]ה באהבתי, שחשבתיה עד עכֿש[י]ו לחזקה ובצורה כל כך… אין הדבר ברור כל כך, אך כבר מרגיש אני קצת בזה. אתמול ק[י]בלתי שני מכתבים ממנה, מכתבי מסירות ואהבה – אך אני קראתים [120] בק[ו]רת־רוח גמורה, בלי אותה ההתרגשות שאחרי הצ[י]פי[י]ה – שבתח[י]לה. כך, אני מַרְגִיש את זֶה. לפני עיני[י] חולפות “חביבות” אחרות והן מטשטשות את צורתה של החביבה שלי. ואני מתחיל כבר לְנַתֵּחַ וּלְבַקֵר, ומתחיל למצ[ו]א בה כל מיני מגרָעות. ואני מהרהר לי: [“]מה היא? במה תצטי[י]ן? ולמה לי עוד גם להבא להסתבך בה?” ועוד מיני הרהורים כאלו. מה זה? מה היה ע[י]מדי? הא[ו]מנם כל כך חזקה השפעתן של הנערות האחדות שהתו[ו]עד[ת]י אליהן פה הג[י]מנזיסטות ס.צ. ש.פ. וז.? אראה נא מה איך י[ת]ברר דבר זה בימים הקרובים.

ערב שבת, ז' ניסן [תרע"ז], פרילוקי. 17/3 [30 במרס 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

זה עכש[י]ו שמתי במעטפֿה את שירי “עוד טרם עי[י]פֿתי”,³⁵⁹ לשלחו למערכֿת “העם”. הרבה ת[י]קונים עשיתי בו. הרבה פקפקתי[,] הרבה התי[י]שבתי, עד ששלחתי את השיר. סוף סוף נֻצַח הרגש הטהור, הקדוש, הרגש האמתי האינדיבידואלי, וגבר רגש־הזיוף, רגש־הכבוד. חֻלל הרגש האמתי. וחבל! אני מצטער על זה בכל לבי. היו ימים שחשבתי כי כל מה שאני כותב בשביל עצמי אני כותב, יצירה לשם יצירה, כי לא אוציא את דברי[י] לאו[ו]יר העולם הגדול למרמס כל רגל ופה… לח[ו]מר לנ[ו]סחאות מעמקות עק[ו]מות [121] ולב[י]אורי־שו[ו]א. הכ[ו]ל מה שאכת[ו]ב – מחיי האינדיבידואליים נובעים [כך!], ושם י[י]שארו. כך חשבתי, אך הנה אני מתחיל לשל[ו]ח את דברי[י] לדפוס, ומחַלֵל את מחשבתי הטהורה הזאת. עכֿש[י]ו כבר לא אוכל לקר[ו]א, אם אמנם יצירותי[י] מקוריות ונובעות מעמקי חיי ונשמתי, – שיצירתי טהורה מכל טנדנציות, לא! בזה שאני מפרסמה אני חוט[א] הרבה. ישבתי וכתבתי את שירי. ואיזו עגמימות קשה תקפֿתני, והיא נמשכֿת עוד גם עכֿש[י]ו, כה קשה לי.

ומה ימריצני לעשות ככה? – באמת, שלא אוכל לענות על זה. להתפרסמות גרידא, כמדומני, שאין אני שואף כל כך. אלא מה? המפני התי[י]חסות־הב[י]טול שמתי[י]חסים אלי[י] פה, ואני רוצה להראות לכֻלם, כי עולם עשיר יש לי, אוצרות של מחשבה, ואל יזלזל ככה בי?… הזהו? אפשר. ואולי גם הרבה, ע"י זה שכבר רשמתי ברשימות הקודמות, – בחפֿצי לעשות קשר ביני לבין משפחת הסופרים הצעירה, – מה שיונעם לי מא[ו]ד, אחרי ד זה שנוכחתי, כי בחברה הכללית, הרגילית – לא אוכל להתאזרח כראוי… כך, אפֿשר מא[ו]ד כי הרבה ס[י]בות חיוביות גרמו לזה, אך אם כה וכה, – אין אני רוצה ללמד זכות על עצמי, ולהראות על הצדדים החיוביים שבדבר. עכש[י]ו, אני מרגיש כי דבר מה קדוש ח[י]ללתי, כי דבר־מה נפגם בעולמי. כן, [122] עכש[י]ו, אני מרגיש ככה. אפשר שלהבא תשתנה דעתי.

*

אך כמעט שאיני מאמין כלל כי ידפיסו את שירי זה. אפשר שיש שם חסרונות, שעיני לא תפסה אותן עדיין.

*

בתור מענה על מכתביה של החביבה זהבה – עוניתי לע"ע [לעת עתה] רק בגלויה קצרה. המצב החדש שחדר לתוך אהבתי, גרם לזה, שלא כתבתי לה מכתב… אני נמצא במצב בלתי ברור מא[ו]ד. לאמ[ו]ר שפסקתי מלחבבה ולאהבה – אי אפשר לי, עדיין תמונתה החביבה מרחפֿת מול עיני[י], ועדיין כמו מבטיחה[,] ויש שאני מרגיש במבָטָה המתחנן, הקובל על בגידה כזו… לאמ[ו]ר שאני אוהב אותה – כְּמִקֹדֶם – גם כן אי אפֿשר לי, כי מהי התסיסה החרישה שבלבבי בימים האחרונים, אותה התסיסה החרישה החותרת תחת בני[י]ן־אהבתי?… מהי?…

אין זאת, כי הכ[ו]ל לא כשורה… כך, לא אוכל לאמ[ו]ר לא כך ולא כך. אפשר כי בימים הקרובים יתבַהֵר יותר מצבי המעֻרְפָּל, הזה. אבל איך שיהיה – את הקשר שביני ובינה, לא הפסקתי (אעפ"י שאתמול בלילה כבר רשמתי ת[ו]כן של שיר המספר על הפסקת האהבה הגמורה אך עכש[י]ו נרגעתי יותר…) ועדי[י]ן חזק הוא. לאחר השבת, חושב אני גם לכת[ו]ב לה מכתב גדול. סוף סוף הן היא כה אוהבתני, וכה מסורה לי, וגם כה חביבה. הא[ו]מנם העיבו הנערות האחדות שראיתי כאן [123] את זהבה?³⁶⁰ בק[ו]צר־רוח אני מחכה לתמונתה שתשלח לי, אולי תהי תמונה זו מעין “שמירה” מכל “בגידות” ומכשולים השכיחים ורבים כל כך בדרך־הנעורים – –

*

אתמול בלילה נאספו המורים המקומיים לדון על י[י]סוד “אג[ו]דת־מורים” ולדבר על כל העני[י]נים שמסביב למצב־המורים. אנ[ו]כי הייתי בין המשנאספֿים. אך כל זה לא יוכל להשביעני רצון. אנ[ו]כי מרגיש, כי בהשתקעי בהוראה, אני ההתי[י]חסות אלי[י] תורע עוד יותר[,] מה שמכאיבני מא[ו]ד מא[ו]ד… לא יביטו עלי[י] כעל עלם צעיר חי ושואף, מרגיש ומשתתף במחשבה או במעשה בכל תגליות מחזות החיים – אלא כמו על איזה בטלן, שכ[ו]חו רק בהוראה קשה יבשה, ולא לחיות במובן־הנו]ער… קשה לי עכֿש[י]ו מא[ו]ד, ורוח נכֿאה שורה עלי[י].

יום א‘[,] ט’ ניסן, תרע"ז, פרילוקי. 19/3 [1 באפריל 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

קשה לי וצר מא[ו]ד, ורו[ו]ה־יגון אני יושב עכש[י]ו. ביום השישי ק[י]בלתי גלויה מאת מלכה מקיוב, ובה היא כותבת אלי[י], שביום הרביעי לש“ז [לשבוע זה] היא נוסעת הביתה (כלומר לנובוגרד־וואהלינסק) והיא כותבת שגם אני אסע, בלי פקפוקים ות[י]רוצים, כי אם לא למעני אז למען האב הנדכא אני צריך לעשות את זה, ולב[ו]א לקיוב ומשם נ[י]סע ביחד. דברים אלו נכונים מא[ו]ד. כשאני נזכר במצב־החג ³⁶¹ לבי חושב להןישבר מר[ו]ב יגון. רחוק מבית המולדת, [124] יתומים בלי אם, הבנים פזורים נדים ונעים כל אחד עם צרורת־צרותיו, החיים חיי־ח[ו]סר וע[ו]ני, ובלב – ז[י]כֿרון העבר המזהיר וק[ו]שי ההו[ו]ה המר, ובמצב כזה צריכים לחג[ו]ג את חג הפסח, אותו החג הטרד[י]ציוני [המסורתי], שכל השלו[ו]ה המשפחתית, כל אידיליות החיים הפטר[י]ארכֿליים, כל השקט המולדתי והרגש האביבי נספגו לתוכו בימים הטובים – ועכש[י]ו? רבש”ע! [ריבונו של עולם] היש צער גדול מזה? מה נורא, מה קשה, מה כואב הלב וְדָוֶה. והנה, אם אמנם המצב לא יוקל בזה, אך בכל אופֿן, יותר נוח יהיה אם אב[ו]א אני לחג הפסח הבי אל האב, ובלי שום מחשבות הייתי מקבל את הדבר הזה, אך הנה לך מפריע – איך לנס[ו]ע ובידי אין כלום?… באמת, מתרעם אני על משה שעד כאן לא מ[י]הר לשל[ו]ח לי את הני[י]רות הנחוצים – ושע“י זה עכש[י]ו אני מ[ו]כרח לה[י]שאר בנכר בזמן החג, ואיני יכ[ו]ל לנס[ו]ע אל אַבָא. ומיום שק[י]בלתי את הגלויה הזאת עד עכֿש[י]ו ־ איני יכ[ו]ל למצ[ו]א לי מנוחה – ורוח נכאה, רוח של עצב ויגון שפוכֿה עלי[י], ואינה נותנת דמי ללבבי הכואב, ואני מענֶה בלי הרף את מוחי: באיזה אופֿן עלי[י] לאחוז בכדי שאוכל לנס[ו]ע? באיזה אמצעי עלי[י] לאח[ו]ז נגד מצבי הנ”ל? אך מה לעשות? קשה, קשה מא[ו]ד, וללב ככֿה צר, ככָֿה קשה, ובחוץ האביב נותן את אותותיו, השמש הטובה זורחת [125] מאירה, מחממת, השלג והקרח נמסים, ופלגי מים אצים שוטפים, וק[י]לוחם כה נעים, והמי[י]ת־מרוצתם כה מלטפת, מבטיחה, מזכירה… הוי, אלי! ולי כה צר, ואני הן כה חפצתי לשמ[ו]ח בשמחת־האביב, ולשיר את שיר־החיים, כל עוד שאני חי, כל עוד שלא שקעה לגמרי שמש נעורי[י] ובחרותי, כל עוד שזיקי־ילדות מהבהבים בקרבי; ואני הן כה חפֿצתי ל[י]הנות מאורה, מז[ו]הר, – גם למרות הצללים המרֻבים שנכֿנסו לת[ו]כֿן חיי. אמנם אני חוזר על הכ[ו]ל[,] גם על צללים גם אחרי אורה, בכ[ו]ל אני מוצא עני[י]ן, י[ו]פֿי, צער ומזון לנשמה פיוטית, אך האור שובה את לבבי בכל ת[ו]קפֿו [כך!], ואני עוד נכֿסף אליו – ומדוע כה קשה ללבי גם עכש[י]ו, בשעה שפלגי־אור השמש שפוכים מסביב? קשים החיים הנוכחיים, קשה מצב משפחתנו, ואנ[ו]כי הן בן־אני לאבא, בן לאמי היקרה המנוחה ע“ה [עליה השלום] – ועדיין רגש המולדת המשפחתי תקיף בקרבי – ואיך אוכל במצב קשה כזה, לשכ[ו]ח הכ[ו]ל, ולה[י]מס כֻּלִי בידי קרני־האורה? ואני הן עוד רואה אני [כך!] את מבטי־הי[י]אוש האחרונים של אמי הגוססת, הן עדיין מרגיש אני את לב אבא הנדכא (י[י]בדל לחיים אר[ו]כים) האלמן ושומע את המי[י]ת־נשמתו המשתפכת מתוך צער על החיים הקשים שהגיעו לשנות זקנה, הן עדיין רואה אני את פני דודתי הקמוטים, ומרגיש את [126] מצבה הקשה והנורא של אחותי חנצה, ומצבה של מלכה – אלי, אלי[,] הכ[ו]ל מתבלט לפני[י] בכל מוראותו – ואיך אפשר כי השמש תוכל לשבות אותי בשבי, את כֻּלִי כֻּלִי?… הוי, מה חפֿצתי, לנס[ו]ע לחג הפסח לזבהיל! מה חפצתי? לא! אינני רוצה, יודע אני כמה אסב[ו]ל, כמה צער ויגון יר[ו]וה לבבי עם נסיעה זו, אך למרות זה – אני רוצה לנס[ו]ע, כי צריך אני לנס[ו]ע, כי מלבד הטעם הע[י]קרי הנ”ל עוד יש טעם חשוב וע[י]קרי לנסיעתי: כבר הערתי פעמים אחדות ברשימותי[י] האחרונות, עד כמה אני חָס על כבודי המזֻלזל ע"י אחרים, והרבה אני כואב ומצטער על זה, פשוט, לא מתוך אהבת־עצמי, אלא קשה לי לראות בשעה שאני יודע שאנ[ו]כי פלוני בן פלוני, שחי עד כאן חיים נורמליים במובן החברותי בבית־מולדתו ובעי[י]רתו – י[י]מצא בשפֿל המדרגה פה, שבכל אופֿן שהוא יכ[ו]ל הוא לה[י]מצא גם במעלה יותר גבוהה בחברה מאחרים. בשום אופֿן אין אני יכ[ו]ל להסכים כי זהו אגואיסמוס]. לא ולא! אנ[ו]כי איני אוהב לראות את עצמי, ולטוח את עיני עצמי מראות את הנכֿוחה, ובי[י]חוד, בין דפי יומוני אני מודה על האמת תמיד, בכל עת ושעה, אך עכש[י]ו אני חוזר ואומר, כי אין זה אגואיסמוס, זהו רגש משפחתי חזק, רגש של ערך עצמי, של בן נודד שעדיין כל ז[ו]הר העבר המשפחתי חי בקרבו, ואינו יכ[ו]ל [127] בשום אופֿן להשלים עם המצב הקשה. ובאופן כזה, קשה יהיה לפסוח כאן. סוף סוף יביטו עלי[י] כעל נודד ובטלן מלֵידָה (למרות זה ש“פליט” אני) שגם את החג הכי יקר הוא חוגג בנכֿר, ושוב יגרום זה להתי[י]חסות בלתי ידידותית ורעותית… איני יודע אם כך הוא הדבר באמת, אך אבל כך נדמה לי, והדמיון הזה, הרבה כאב וצער, הרבה נדודי־רוח הוא גורם לי…

יום א‘[,] א’ דחוהמ"פ, נובוגרַד־וואלינסק. [ט"ז בניסן,] תרע"ז [8 באפריל 1917].

ביום השלישי לשבוע שעבר נסעתי מפרילוקי – הביתה, כלומר הנה לנובוגרד וואלינסק. קשה הי[י]תה הדרך ומי[י]געת מא[ו]ד. יותר משל[ו]שה ימים עֻניתי בדרך. הדחק במרכבות נורא מא[ו]ד. וע"י תלאות־הדרך הצטננתי, והרגשתי את עצמי רצוץ מא[ו]ד. ובליל הראשון של החג לא הלכֿתי להתפלל ושכבתי כל הלילה. הייתי גם ק בקיוב, בח[ו]שבי אולי אמש לא נסעה עדי[י]ן מלכה ואסע אתה יחד. אך בבואי לשם כבר לא מצאתיה וביום הש[י]שי בערב פסח לפני צהרי[י]ם באתי הנה.

בנ[ו]סעי מפרילוקי, לא חשבתי אחרת, אלא שמיד ביום הראשון אחר החג אשוב שנית פרילוקאה, ולכן עזבתי שם את חפצי רכושי הכי־יקר לי: את אוצר כתבי[י] וני[י]רותי[י] השונים. [128] גם השארתי פתקא בשביל מניה פומראנץ, ושם הודעתי לה כי נוסע אני הביתה לימי החג, ואשוב מיד, וב[י]קשתיה כי תסדר את כל הקבֻצה העתידה ללמ[ו]ד אצלי, בכדי שאוכל מיד אחר שובי להתחיל בל[י]מודים; גם השארתי רשימה בשביל “אג[ו]דת המורים” שנוסדה (לפֿני בלילה לפני יום נ[ו]סעי הי[י]תה אספה כללית ונוסדה “אג[ו]ודת מורים”) ובה כתבתי רשמתי את כל הידיעות אודותי[י] הנחוצות בשביל הו[ו]עד לס[י]דור עבודתי. והנה כן, הכינותי שם את הכ[ו]ל, וחשבתי שבלי כל ספֿק אשוב לשם מיד אחר החג. אך הנה באתי הנה ומהפכה שלמה התחוללה במהלך מחשבותי[י] על ס[י]דור חיי הבאים. בבואי הנה, מצאתי פה מכתבו של משה שנתקבל הנה יום אחד לפֿני בואי, ומה גדו רבה הפתיעתני החלטתו: לה[י]כנס אל הצבא, והולך הוא ומברר את הטעמים והנ[י]מוקים, כי עכש[י]ו אי אפֿשר לוֹ אחרת, עתה בשעה שנ[י]תנה ח[י]רות גמורה לכל היהודים, וזכ[ו]יות שוות כמו לכל תושבי הארץ – עכֿש[י]ו אי אפֿשר לבלי לעשות ככה. ועוד גם זה: כל אלו המון “הַמִתְחַבְּאִים” כמעט כֻּלם, בצאת ההכֿרזה שאם יב[ו]או כל המת[ח]באים למקום הקבוע עד יום 1 לאפריל, [129] ישֻחררו מכל ע[ו]נש, חושבים כ[ו]לם לה[י]כנס אל הצבא, ואיך אפֿשר להוציא את עצמנו מן הכלל? והנה, אחרי כל זה החליט החלטה גמורה לב[ו]א ולעמֹד לצבא, והוא שואל בעצת אבא.

אחרי זה התחוללה מהפכה כזאת גם אצלי. נוכֿחתי שעכֿש[י]ו כמעט שאין לי מוצא אחר, אלא לעמֹד לצבא. רואה אני שכמעט כל “החברים למצב זה” כאיש אֶחָד החליטו את ההחלטה הזאת, ויקי[י]מוה. ואמנם הן סכנה גדולה היא יש בדבר באופֿן אחר זה, כי כפי שאפֿשר לשער יאחזו אחר כך באמצעים שונים לתפ[ו]ש את ה“מתחבאים” – ומי שי[י]תפש אחר כך קשה יהיה ע[ו]נשו מא[ו]ד, כי מלבד השם “דזנטור”³⁶² שהוא נושא עליו עוד י[י]חשב לאחד מע ממעריצי השלטון הישן. ועוד זאת ועוד אחרת: אותה התעודה שאשתמש בה תשמש רק במשך ח[ו]ודשי הקיץ. וכשת[י]משך המלחמה – מה אעשה אחר כך?

ולרגלי כל זה, באה ערבוביה במחשבותי[י], וכבר לא אדע אם מיד אחר החג [אשוב] לפרילוקי. למשה כתבתי בערב החג שיב[ו]א הנה ופה נחליט נתי[י]עץ ונחליט מה לעשות.

ובין כה וכה – המצב מעֻרפל, ואין לדעת עוד במה י[י]גמר.

הש[י]עמום פה קשה מא[ו]ד. לעשות אין מה. להתחבר אין עם מי. [130] אין פה בעיר לא חוגים של צעירים העובדים איזו עבודה כל שהיא, אין פה ביבליותיקה [ספרייה] לה[י]כנס לשם לשעה. אין כלום. וכמעט שומתגעגע אני לפרילוקי אל עהחברה של אנשי־שלומנו ואל חוג העבודה הלאומית־הציונית הרותחת שם בכל ת[ו]קפֿה. ורק דבר אחד מרגיעני פה, כי יושב אני אצל ש[ו]לחן אבא, אם אמנם בנכר, אבל איך שיהיה אצל יותר נעים וטוב.

ואם אמנם צער נורא וקשה יתקפֿך, ונכֿון לבך לה[י]שבר לרסיסים בראותך מה שהיה לנו: בנכר… באין מולדת. האם – בקבר, ואותו החג הטרדיציוני שהיה כה מגו[ו]ן וספוג־ז[ו]הר בבית – מה קשה לח[ו]גגו במצב שכזה – אך בכל זאת, עוד משהו מחמימות המולדת[,] משלו[ו]ת האידיליה אצורה עוד בחדרים השכֿורים האלו, עוד האב היקר הפטריארכלי, עוד הדודה היקרה משרים את שכינתם שכינת השלו[ו]ה והאידיליות על הכ[ו]ל.

ערב שבת, כ"ח ניסן [תרע"ז], נובוגרד־וָלינסק [יום ו', 20 באפריל 1917].

טרוד הנני כל הָעֵת ואין לי פנ[א]י להקדיש איזו שעה לרשימה ביומון. טָרוד – לא בעבודה, חלילה, אלא פשוט במאורעות־השעה. רץ אנ[ו]כי ממקום למקום כל היום לשמ[ו]ע ולשוחח על הכ[ו]ל המעני[י]ן [131] עכש[י]ו את הכ[ו]ל, ובי[י]חוד אותנו הצריכים לעמוד לצבא. מן היום הראשון שאחרי חג הפסח – התנועה הרבה ברחובות העיר אינה פוסקת אף לרגע. המון אנשים באים העירה לעמוד לצבא, והם ממלאים את כל הרחובות. ביום הראשון באו גם כל הברנובקאיים וביניהם משה גֶנִיס³⁶³ ואפרים לייבנזון (מכרי החדש),³⁶⁴ ואני מתהלך עמהם כל העת. ביום הראשון בערב נסעתי לז[']יטומיר,³⁶⁵ על מנת לשא[ו]ל ברופא ע"א [על אודות] ראי[י]תי הקצרה. ובאתי ביום השני בב[ו]קר לשם. ומפני שבימים ההם חל החג הנוצרי, לא עלה בידי לב[ו]א לשום רופא, ורק ביום השלישי הייתי אצל רופאה אחת, אך לצערי לא חפצה לגמור את “הב[י]קור” בא[ו]מרה שאותי צריך לבדוק כחמש שעות, ומפני החג אינה רוצה להמשיך את הב[י]קור, ואם רוצה אני – הבה אשאר בעיר ליום המחרת. אנ[ו]כי לא חפצתי לה[י]שאר ליום המחרת, מפני שחפצתי לב[ו]א הנה ביום הרביעי בב[ו]קר, לאותה השעה שהממֻנה הצבָאי קבע. עמי ביחד בא גם משה גרינשפון³⁶⁶ ויחד אנו מבלים את כל שעות היום בשיחה והליכה בלתי־פוסקת כמעט.

מה שנוגע למצבי – לא אדע עדיין דבר בָרור. יצא חוק חדש שהמתחב שהמשתמטים מחובת־הצבא צריכים לעמוד לצבא עד 15 מאי, ולוּ לא נרשמתי בימים הראשונים הייתי יכ[ו]ל ל[י]הנות מהנחה זו[,] [132] אך מפני שנרשמתי כבר – מסופקני אם אוּכל לה[י]אחר מן המועד הקבוע, וכנראה אצטרך לעמוד לצבא בימים הקרובים.

*

מצטער אני מא[ו]ד שהשארתי את רכושי היקר לי מכ[ו]ל – אוצר כתבי[י] וני[י]רותי[י]³⁶⁷ בפרילוקי, ועכֿש[י]ו איני יודע באיזה אופֿן להשיגם משם. ונדמה לי כא[י]לו חצי־נשמתי כאן, וחצ[י]ה השני – נמצא בפרילוקי… בשבוע שעבר שלחתי מכתב לקוצקי³⁶⁸ וב[י]קשתיו שישמ[ו]ר את רכושי זה, עד שאכתוב לו איך להתנהג. גם לזהבה החביבה שלחתי מכתב, וס[י]פרתי לה בפרטות על המהפכה שהתחוללה בחיי הח[י]צוניים. מכתב זה כבר נ[י]כר עליו חותם־האהבה יותר מבשאר המכתבים כי דו[ו]קא באותם הימים וגם בזמן האחרון בכלל, התגברה רגש־ח[י]בבתי אליה, ותקפֿו הגעגועים. ב[י]קשתיה שתשלח לי תומ"י [תכף ומיד] את תמונתה. אתמול הלכ היינו אנ[ו]כי[,] משה גרינשפון, ומשה גניס, ואפרים לייבנזון והצטלמנו אצל הפוטוגרף.

*

בעולמי הפנימי הרוחני, בא איזה ק[י]פאון, לרגלי השאון התמידי הנוכחי, ואיני יכ[ו]ל להקשיב בדממה להמי[י]ת כ[ו]ח־יצירתי ודפיקתו. ומא[ו]ד, מא[ו]ד אצטער על זה.

[133] יום ד‘, ג’ אייר, תרע"ז. נובוגרַד־וָלינסק [25 באפריל 1917].

ובכֿן לא נבחנתי עדיין, ולא עמדתי עדיין לצבא. בתח[י]לה הצטערתי על שנרשמתי בימים הראשונים לפני הראשון לאפריל אצל ה־Воеенные [צ“ל: Военные],³⁶⁹ בשעה שהבלתי־נרשמים יכ[ו]לים עוד להאחיר את יום ה[י]בחנם לצבא, אך הנה עכש[י]ו נודע לי כי צערי זה לשו[ו]א ל הוא, כי בין כה וכה – אי אפֿשר לי פה להבָחֵן, כי ח[ו]ק יצא מאת ה”מחנה" הצבאי המקומי שכל אלו ה מי השייך למחוז אחר ורוצה לעמוד לצבא פה בעיר, צריך להגיש תעודותיו, וכל מי שאין לו תעודה, אינו יכ[ו]ל לה[י]בחן כאן. ובכן, גם לי אין כל תעודה המעידה על אישיותי, ויש לי כבר פנ[א]י. חושב אני לעמוד לה[י]בחן בזיטָאמיר,³⁷⁰ אם רק שם אינו שורר הח[ו]ק הזה. ומחכה לידיעתו של משה גרינשפון בנידון זה. הוא נסע מכאן אתמול לפנות ערב, ואני מתגעגע אליו מא[ו]ד, בהיותו פה אתי יחד הרגשנו את עצמנו טוב מא[ו]ד וב[י]לינו את רוב ימי־הבטלה האלו בשיחות שונות.

זה שני ימים שאני נושא משקפֿי[י]ם. מי יודע אולי יהיה זה לי לעזר… אעפ"י שתקו[ו]תי רופפה מא[ו]ד. ובאמת, אם חלילה, אמסר לצבא – אין האסון גדול כל כך, בי[י]חוד בשעה הנוכחית[.] [134] שלשום הי[י]תה לי פגישה מפתיעה. הלכתי ברחוב יחד עם משה גרינשפון, פגשתי את אהר[ו]ן מררו[ו]יץ.³⁷¹ נ[י]גשתי תיכף אליו ושאלתיו לשלום כל אחד ואחד מלוצק, ואתמול מסרתי לו שני מכתבים, אחד למסור לבניו, ואת השני – לזהבה. המכתב־לזהבה היה קצר וחסר־תכֿן, כי אחרי מכתבי הקודם אליה לא היה לי מה להוסיף הרבה, ולתשובָתָה אני מצפה בהלמ באי־סבלנות. מְצַפֶּה אני בכ[י]ליון עיני[י]ם לביאתו של משה, כבר רוצה אני לראותו, ולשוחח עמו על הכ[ו]ל.

*

חפֿצתי לרשום עכֿש[י]ו מהרהורי[י] בימים האחרונים. על הק[י]פאון שבא על כ[ו]ח יצירתי, לרגל ימי־הבטלה והשאון האלו, ועל צערי, על קול החזון והשירה שנדם עכֿש[י]ו. אך כל אלו אני חושב לרשום ברשימה הבאה, ועכש[י]ו אין אני מוצא את עצמי מֻכשר לזה.

יום ד‘[,] י’ אייר, תרע"ז. נובוגרַד־וָלינסק 17 19/4 [2 במאי 1917].

כשבוע ימים עבר כבר מיום שלא רשמתי כלום ביומוני, ודו[ו]קא בשעה שבכל יום היה לי דֵי ח[ו]מר בשביל היומון, אחר אך כמו להכעיס לא עלה הדבר בידי, פשוט מפני ח[ו]סר פנ[א]י, ואין אני עסוק, חלילה, באיזה דברים חשובים או [135] רציניים, אלא פשו במלאכה פשוטה: עֲשִיַת סִיגַרוֹת! עוד ביום הש[י]שי שעבר בא אלינו לחי[י]ל[,] ובקש נתן טַבַק וקני־פפירוסות וב[י]קש לעשות לו סיגרוֹת, אנ[ו]כי לא הייתי אז בבית, וק[י]בלו אצלו את הכ[ו]ל על מנת שאנ[ו]כי אהיה העובד במלאכֿה זו, ואני עסוק במלאכה זו כל השבוע, ולא יכ[ו]לתי על ידה לכתֹב כלום. העבודה הזאת כבר הולכת ונגמרת, ומהיום חושב אני לרש[ו]ם בתכיפֿות ביומוני, כי בימים האחרונים מרגיש אני בכל פעם זעזועים אחרים בנשמתי, והרהורים שונים ומגו[ו]נים מתרקמים פנ – וכל זה צריך למצ[ו]א את הדו והשתקפֿותו בדפי יומוני.

*

ביום השבת ק[י]בלתי גלויה מאת קוּצְקי, בתשובה על מכתבי שכתבתי אליו עוד בחולו [בחול] המועד של פסח, גלויה מלאה השתתפֿות בצער נאמנה וטהורה במצבי הקשה הנוכֿחי, וברכה חמה בצדה. ע"א [על אודות] בריאותו לא כתב כלום, ואני חשבתי לי כי בו[ו]דאי כבר נרפא, אך הנה נתקבלה אתמול מכתב־גלוי [גלויה] מאת ריבה מקיוב, ובה היא מודיעה כי מצבו של קוצקי קשה מא[ו]ד, הוא כבר נמצא עכֿש[י]ו בקיוב, והרופאים מצו[ו]ים להובילו מיד לקרים, מה שעולה בסכֿום עצום מא[ו]ד שאין ביכֿ[ו]לת אברהם³⁷² להוציאו. הידיעה הזאת ד[י]כאתני מא[ו]ד. חרד אני מא[ו]ד לשלומו של דוד חביב ומלבב זה.

[136] מי י[י]תן שי[י]רָפֵֿא במהֵרָה רפואה שלמה! וגמ

טרם ק[י]בלנו את הגלויה הזאת מריבה, כתבתי אליו [לדוד] מכתב גדול, ובין יתר הדברים ב[י]קשתיו ב שימהר, בטובו, וישלח לי את כל חפצי[י] הֵנָה. לוּ ידעתי על אודות מצבו הרע, לא הייתי כותב כלל מכתב כזה, ועכש[י]ו בין כה וכה, לא ישלחו לי משם את החפֿצים.

*

סוף סוף אחרי צ[י]פי[י]תי מהַמְמֻשָכָה, ק[י]בלתי ביום הראשון בב[ו]קר מכתב־אחריות (заказное)³⁷³ מאת זהבה החביבה,[.] כשק[י]בלתי את המכֿתב חשבתי כי בלי ספק נמצאת בו גם תמונתה, אך, בפ[ו]תחי אותו, לא נוכֿחתי כי אין שם שום דבר מלבד המכֿתב עצמו, שגם הוא גרם לי הנאה לא מעטה עם החמימות־הא[ה]בה והמסירות המבצבצות מכל שורה ושורָה שבו, עם דפיקת לב־האהבה הנשמעת בכל מ[י]לה ומ[י]לה. הנה למשל קטעים אחדים. “…כל נחמתי הי[י]תה, בז[ו]כֿרי ה כי היה יש לי יצחק ח[ו]פֿשי, ולא במלחמה[,] ועכש[י]ו גם את זה עו רוצים לקחת ממני. הֹד! איך אפשר לסב[ו]ל כה הרבה?”[.] אך לו חפצתי לבַסֵס את דברי[י] הנ"ל – הן הייתי צריך להעתיק את כל המכתב, כי האם רק קטע זה או שני מעיד על זה? כל המכתב מלא צער ויגון, והשתתפות בצער טהורה במצבי הנוכחי.. וכמדומני שלא אגזם בדברי, [137] וכמדומני שלא אגזם בא[ו]מרי: כי מסירותה של זהבהל’י אלי[י] אינה מסירות של נערה לנער או עלם לעלמה… אלא כלומר לא מפני שהיא מתי[י]חסת אלי[י] ביחס קרוב בתור עלם שמצא חן בעיניה, ומפני זה היא עושה לפֿניו את כל הכרכורים וחלקות־הלשון הידועות היוצאות לא ממקור הא[י]שה שבה ולא ממקור האהבה הטהורה שבלבה – לא! אין זהו מסירות כזדומה לזו, זאת היא מסירות של אחות נאמנה ואוהבת בכל נפשה מא[ו]דה [כך!], החרדה לשלום אהובה בכל יצוּרֵי־גו[ו]ה ונפשה ובַצַר לו יכאב לבה בכאב צובת ונורא המתעורר מאליו

* * *

הנדמה לי רק ככה? או המשער אני לי רק את זה? מי י[י]תכן רוח אנוש?…³⁷⁴ אך, נדמה לי, שאין אני מְגַזֵם, ועוד, למה לי לחש[ו]ד בתמימותה ומסירותה של חביבתי? בכל אופֿן שלמה היא באהבתה אלי[י] עוד יותר ממני ורשימות (אעפ"י שמחייה הכי פנימיים רחוק אני מא[ו]ד) ורשימות רבות ש“ביומוני” זה – תוכיחנה… אך הצללים הבודדים והמעטים האלו אינם יכולים סוף סוף להאפיל על ז[ו]הר־אהבתי בכלל, המראה בכל פעם עד כמה כ[ו]חה גדול עדיין… וגם בימים האחרונים אני מרגיש עד כמה עוד חזקים החוטים הנמתחים מלבבי [ל]לבבה, עד כמה חזק ואמיץ הקשר שבינינו. געגועים טמירים, כבירים[,] תקפֿוני אליה, והרבה אני הוגה בה [138] בהקיץ… ומדי הגותי בה, והמון ז[י]כרונות מִיָמִים עָבָרוּ, מן הימים שנמצאתי בקירבתה, סובבים אותי, וכל אחד מזהיר בְגַוָנו המיוחד, וכל אחד מבריק בז[ו]הרו, והמון מחזות־עתיד, תמונות־פנטסיות שונות צצות ועולות בלי משים מלפֿני[י]. הן אלה תולדות אהבת־העלומים. ואחת היא אם ידועה לי מהלכה של ההיסטוריה הזאת או לא; אם ידוע [ידועה] לי ראשיתה וסופה וכ' וכ' [וכולי וכולי] – אחת היא, עם כל הידיעה ועם כל החדירה שאני חודר לע[ו]מק כל זה – לא אני הוא הס[י]בה כי אלא המס[ו]בב, לא אני הוא המנהל והמוביל אלא המֻבָל, המֻבל בידי אותו כ[ו]ח החיים הטמיר השולט בנו, למרות התחכמותנו היתרה…

ואהבתי הן דומה כמעט במהלכה, בדמיונותיה ומחזותיה הפנטסתיים, ובחלומותיה, לכל האהבות־העלומים, אעפ“י ש התמימות והמלאות רק אורה בלי הכרת שום צל או ספק, אעפ”י שלי ידועים היטב היטב ונראים הצללים הקודרים, הר[י]קבון הידוע, וחשכת־המציאות – –

*

שלשום עניתי לחביבתי עַל מכתבה, ועל הרבה דברים כתבתי לה שם, ובי[י]חוד תופס מקום גדול שמכֿתב זֶה אני מַרְבֶה להורות לעוררה ללמ[ו]ד, לקר[ו]א, לכת[ו]ב להוסיף ולרכוש ידיעות, וגם מציג לה פרוגרמה שלמה [139] לזה. העירותי לה גם הֶערות אחדות בנוגע לשפה ולסגנון – שתהיינה לה לתועלת. ומהיום והלאה אשתדל בכל מכתב ומכתב ללמדה פרק במדע ובחיים, להשיב לה על שאלות חשבונ חשובות שונות, ו להאיר ולבאר לה הרבה דברים שאינם מובנים לה וכו'. בי[י]חוד, משתדל אני להמעיט בדברי־האהבה וחלקות, ובפרזות־אהבה שמן הראוי הוא לבלי הביעם במכתבים גם בשעה שהם יוצאים מע[ו]מקא דלבאי – – – ומשתדל אני, שת[ו]כן מכתבי[י] יהיה יותר ידידותי, רציני ומדבר על נושאים שונים, – ולא שיהיו כ[ו]לם מלאים באהבה אהבה ואהבה. כמובן שהרבה מקומות יש במכתבי[י] המעידים על אהבתי אליה, דברים שאין אני יכ[ו]ל להעלימָים בכ[ו]תבי אליה, ושגם צריך אני לכ[ו]תבם, כי סוף סוף הן לבה הַתָּמִים והאוהב אינה [אינו] כה מנתחַ וחוקר כלבבי בעני[י]נים כאלו, והיא מחפשת איזו מ[י]לה חַמָה, קרובה ומעודדת, וחָטֹא אחטא אם אשל[ו]ל ממינ ממנה את הע[ו]נג הזה, ע[ו]נג מכתבי־האהבה, שלפני דבריה, הוא הע[ו]נג היחידי בחייה ההו[ו]יים.

*

מצב־רוחי בכלל בימים האחרונים אינו רע, והוא עפ"י רוב נוח. התרגשות־נעורים כבירה אני מרגיש בקרבי. כ[ו]חות־הנ[ו]ער והחיים שבקרבי מראים בכל פעם עד כמה כ[ו]חם גדול עדיין, ולמרות ההעוקות הח[י]צוניות והפנימיות השונות [140] המעיקות ומכסות עליהם, עוד יש בכ[ו]חן [בכוחם] להתפרץ בשעת הכ[ו]שר… עוד הרבה ח[ו]מר רותֵחַ מע[ו]רב בדמי נעורי[י], המחממם ומרתיחם לעתים תכופֿות – – –

טוב שעין אחר לא תעמיק ברשימותי[י] שביומוני, לולא זה היו חושבים למקרא הדברים האלו, כי אמנם נהנה אני לפעמים משעות־בְּלָיָה עם חברת המין היפה בשיחות טיולים וכו' – כך היו חושבים. אבל אוי ואבוי לדמי־נעורי[י] ולרגשות־נעורי[י]!… ‏ מה שאצל אחרים כה רגיל ותמידי אני קורא אצלי: “רתיחת דמי נעורי[י]”[,] “התפרצות” ועוד… כי האדע, באמת, מחיי־נעורים והנאות־נעורים?… הן כל אותם הזעזועים הפנימיים הַמִתְהַוִים בקרבי (ושאני מעיד עליהם בכל פעם כא[י]לו באמת משאירים גם רֹשֶם ריאלי בחיי) – הן רק במחשבה ובמסתרים הם, ולגבי מעשה – הן אני כה בודד, כה בודד, וכמעט… א[ו]מלל – – –

*

ימי האביב עוברים על פי רוב ברוחות קרות, באו[ו]יר קר, אבל יש גם ימים בהירים וחמים, המכניסים חמימות מי[ו]חדה גם אל הלב. ובי[ו]צאי החוצה וסופג לקרבי את האורה ושומע את סלסול שירי הצ[י]פ[ו]רים המזמרות בגן שמאוחרי [שמאחורי] דירתנו, שומע את [141] העורבים; רואה את ח[ו]פת השמים הכח[ו]לה עם העבים הלבנבנים הנערמים עליה – יעבור זעזוע על פנֵי נימי־לבבי – ומנגינה חשאית רְוַת רְוַת־טל ורעננות, בת רבבות הדים וקולות משתפכת מתוך לבבי, ואני עורג ועורג, נכֿסף ומתאו[ו]ה… חבל, שצלילים אחדים ממנגינת־לבבי אינם מוצאים עדיין את ב[י]טויָם בשורות כתובות,[.] לע"ע [לעת עתה] לא לקחתי עדי[י]ן את העט ביד בשביל זה מפני ס[י]בות שונות, אולי עוד אנסה בימים אלו להתחיל בזה.

בימים האחרונות [האחרונים] שמעתי כי מתכוננים להוציא ע[י]תונים עברי[י]ם חדשים, וגם ה“השלח” יתחיל להופיע שוב, כל זה משמח את לבי מא[ו]ד.³⁷⁵ כי בָעת האחרונה, עת קול החֹפֶש נשמע בארצנו, ורשות נִתְנָה גם למ[י]לה העברית להשמיע את קולה – כאב לבי מא[ו]ד למראה העזובה והשממה שבספֿרות העברית. יוצא איזה שבועון דַל אחד הכהמכיל בקרבו גם ספרות גם מדע גם שאלות הזמן,³⁷⁶ והנה מה שנוגע לשאלות הזמן עוד אפשר למצ[ו]א שם דבר, אך מה שנוגע לספרות – מיֻתר להעיר… וכואב הלב: שממה, ח[ו]רבן אין במה, אין פ[י]נה בשביל הקבֻצה הדלה של משוררינו וסופרינו שיש להם [142] מה להביע, ואין מקום, ואין כלום. עכֿש[י]ו בש[ו]מעי על התכ תכונות שונות למוסָדי־ספרות [למוסדות ספרותיים] חשובים ישמח לבי מא[ו]ד, ומי יִתֵּן שנזכה בקרוב לראות את הכ[ו]ל מ[ו]גשם בחיים. עד כמה שאני מסור וקרוב לספרות, לאמנות “לשמה” – נוכֿחתי בַיָמִים האחרונים הָאֵלוּ. לַמרות “נִתּוּחַי” הקרים והידועים המשתדלים לראות כל דבר משני צְדָדָיו, והרואה [כך!] את “ההֶבל” שבכ[ו]ל, ואת ח[ו]סר־ההשגה, ואת התהום האין־סופֿי, וגם במקצֹע זה הנקרא ספֿרות – בכל זאת אני מסור למקצוע זה באופֿן טבעי, אינסטי[נ]קטיבי[,] שכל מי חקירות הגיוניות ונ[י]תוחים שונים לא יוכֿלו לעמוד לפניו…

יום ג'[,] ט"ז אייר [תרע"ז], נובוגרד־וָלינסק. 17 25/4 [8 במאי 1917 על פי הלוח הגרגוריאני].

טָרוד הייתי כל העת: בימים האחרונ[י]ם אני משתתף באופֿן אַקטיבי בעבודה הציונית המקומית. באופֿן טבעי, אני נכנס לחוג העובדים הציונים, במעמקי לבבי קורא אלי[י] קול פנימי: “עב[ו]ד בעד תחי[י]ת עמך הנדכא, החלש והקרוע לגזרים, גזרים, כבר הגיע [הגיעה] גם שעתו להתעורר, ולשוב לקדמותו ולגדולתו על אדמתו ההיסטורית”! וכ[ו]ח כביר יש לרגש זה. ואם יש פ[י]נות חבויות [143] בלבב, מקום שם תקננה [תְקַנֶּנָּה] דעות ומחשבות אחרות: “אין עמים, אין לא[ו]מים[,] כל האנשים שוים[”] – אינטרנציונל!!! ואמנם אני מקשיב גם לקול זה ומשתדל להבחינו היטב, אך לתפ[ו]ס מקום הגון בעולמי אינו יכ[ו]ל, למרות כל אלה,[.] יותר מדי היהדות ורעיון־התחי[י]ה מֻבלעים בדמי ובעורקי[י], יותר מדי מראה שפלותו ועבדותו של עמנו בתפוצות גָלותו – בולטת מוּל עיני[י] – שאתן ערך גם לזה. זאת ועוד ואחרת. אני מתי[י]חס בכבוד, וכורע ברך לפני הרעיון הסוציאלי הטהור והאמתי, אך ביחד עם זה, אנ[ו]כי בתור איש שאינו אוהב את החדגונות, בתור איש בעל רגש ודמיון האוהב את שלל־הצבעים בכ[ו]ל ושואף לחדשות ולפע[ו]לות כבירים [כבירות] רבי [רבות]־הגו[ו]נים – אין הרעיון הזה יכ[ו]ל לספק את רוחי… כל מה שהפנורמה רבת־גו[ו]נים יותר – היא מצטי[י]נת יותר בי[ו]פֿי[י]ה, החיים הכלליים בעולם יקבלו צורה יותר יפֿה ומעני[י]נת אם יהיו רבי־גו[ו]נים, ואת ר[י]בוי הגו[ו]נים יכ[ו]לים להכֿניס לתוך החיים ר[י]בוי הלאומים ופעולותיהם השונות של כל אחד בחוגו, וביחד יתלכד זה לפנרומה [לפנורמה] נהדרה של כל האנושיות, ולהרמוניה [144] נשגבה. עוד יש לי הרבה עובדות המחי[י]בות את הרעיון הלאומי, והם [והן]: מקור הגזע, שאינו יכ[ו]ל לה[י]כָחֵד, השפעת האקלים, תנאי הארץ.[,] האנטישמ[י]ות, אך אנ[ו]כי לא ארבה לדבר הפעם על זה, וארש[ו]ם על דברים יותר פרטיים אינ[די]בידואליים שר[י]שומָם נִכָּר עכש[י]ו בחיי הפנימיים. ברשימתי הקודמת בכ[ו]תבי שם דברים אחדים הנוגעים לאהבתי אני כותב בין יתר הדברים: “אך הצללים הבודדים והמעטים האלו אינם יכֹלים סוף סוף להאפֿיל על ז[ו]הר־אהבתי בכלל, המראה בכל פעם ופעם עד כמה כ[ו]חה גדול עדיין” – כך, וה אך הצללים הבודדים האלו נגלים בכל פעם, וגם הם משתדלים להראות את כ[ו]חם, ומשתדלים להאפיל על הז[ו]הר של אהבתי… את הרשימה הקודמת כתבתי בשעה שלא היה אצלי מקום לצללים כאלו, ורק ז[ו]הר־האהבה שלט בקרבי, ולכן הי[י]תה הרשימה ההיא כֹה מלאתי־אהבה [כך!] ומסירות, והפעם (Увы [אבוי]) אני כותב את הרשימה הנוכחית, בשעה שצללים כאלו נעצ נראים עכֿשו אצלי (ואוּלַי זהרורים?…) ו מבלי שפ[י]ללתי לזה, ומבלי ש[ו]אפי לזה – הכרתיה… [145] כך היה הדבר: היה ככה: בלילה אחד של השבוע העבר [כך!] (לא אזכֹר בדיוק לילה של איזה יום היה) יצאתי מן הביורָא³⁷⁷ הציונית ופגשתי את מלכה וגיטל הולכות שתיהן. מלכה מ[י]הרה הביתה, ולכן ב[י]קשתני שאלו[ו]ה את גיטל עד חנותָה; כמובן שלא יכ[ו]לתי לבלי לעשות ככה והלכתי עמה יחד עד לחנותה; כשנכנסתי לחנות עמדה אז שם נערה צעירה, על לפי במראה בגדיה גימנזיסטית ושתתה מַים,[.] גיטל הושיטה לה את ידה לשלום, כי היא כבר ממכירותיה הקרובות מכבר, מברנובקה. עפ“י הצעת גיטל התו[ו]עדה גם אלי[י], עפ”י המבט הראשון לא שמתי לב אליה לגמרי*. בע[ו]מדי בחנות פנתה אלי[י] בדברים, שאלתני אם אנ[ו]כי הוא שהייתי בברנובקה, ואמרה לי שראתה אותי שם. כשיצאנו מהחנות ב[י]קשתני גיטֶל שאלו[ו]ה את העלמה הנערה הזאת – לביתה. לא יכ[ו]לתי, כמובן³⁷⁸ [146] להִפָטר מן החובה הזאת והלכתי עמה יחד. בדרך התפתחה שיחה בינינו. עניתי לה על שאלות שונות וס[י]פרתי לה אגב היכן הייתי ובשביל מה אני שוהה עכש[י]ו בנובוגרד, ועל מחשבותי[י] לעתיד[.] וכשנ[י]גשנו למקום דירתה – ב[י]קשתני שאכנס לחדרה, ולשבת קצת אצלה ולשוחח, מ[י]לאתי את רצונה. ישבתי אצלה כשעה או שעתי[י]ם, ושוחחנו על עני[י]נים שונים, היא הקשיבה לדברי[י] בשים לֵב והתעני[י]נה בשיחתנו. כשהלכֿתי משם לוַתְנִי עד הדלת, וב[י]קשַתְני שאָב[ו]א אליה שֵנית למחרת או לא[.] אנ[ו]כי הבטחתיה לה לב[ו]א, כי במשך שעת־שיחתנו הספיקה לרכוש את שימת־לבבי לה… למחרת או למחרתו סִפרה לי גיטל, שהיא שהנערה הי[י]תה אצלה (צַאצְקיס מברנובקה והיא מתלמדת פה בג[י]מנסיה) וס[י]פרה לה על שיחתנו ואמרה לה שאני מוצא מא[ו]ד חן בעיניה, ושאלה אותה את חו[ו]ת־דעתי אני עליה. הא[ו]מנם רכשתי את לבבה? אך בין כה והדבר השאיר ר[ו]שם בקרב[י]. במוצאי ביום השבת הסתובבתי ברחובות ההם במקום ששם נמצא[ת] דירתה, בכדי להכיר את הבית, שאוכל לה[י]כנס אליה בערב. את הבית מצאתי בשובי, פגשתיה[,] ב[י]רכתיה לשלום (היא הי[י]תה כנרגשה ואדמה [וְאָדְמָה]), לא אדע [147] אם ע"י הפגישה, או לא. בערב הייתי בביתה שם, אך לא מצאתיה בבית. אך אנ[ו]כי לא חדלתי מלחשוב אודותה [כך!], וח[י]פשתי איזהו שעת־כֹשֶר, או איזו תואנה לה[י]פגש עמה, או לה[י]כנס לביתה. אֶתְמול ביום בשעת ההתכוננות לאספֿה הציונית שנערכה בָעֶרֶב, בשעה שאנ[ו]כי הייתי בין המשתתפים בהכנה ובח[י]לוק המודעות, החלטתי ללכת אליה ולהודיעה שתב[ו]א לִמְקום האספֿה, ואגב לשוחח אתה קצת, וכך עשיתי, אך גם הפעם בב[ו]אי לביתה אתמול בצהרי[י]ם לא מצאתיה שם, אך כעבור כמה שעות פגשתיה ברחוב אצל הביורָא הציונית, היא עברה במהירות[,] ב[י]רכֿנו זה את זו לשלום, ולא הספקתי להעמידה ולומר ולהציע לה לב[ו]א אל האספֿה, קראתי לה, אך היא לא שמעה ועברה הלאה, בע[ו]ברה מספר כברת דרך לא גדולה חזרה שוב, ולא אדע אם בכדי לה[י]פגש אתי שנית או לא, והפעם העמדתיה כבר והצעתי לה לב[ו]א לאספֿה וגם ס[י]פרתי לה שכבר הייתי בביתה שתי פעמים ולא מצאתיה, היא הודה [הודתה] לי, וּבְלְחִיצַת־יָדַיִם נפרדנו. בערב הלכתי להתפלל מנחה־ומעריב להקלויז הצ’רנובָלי,³⁷⁹ במקום שם הי[י]תה צריכה לה[י]ערך האספֿה הציונית, – [148] אחרי תפ[י]לת המעריב, בשעה שהאנשים החלו להֵאָסֵף, ושעת פתיחת האספֿה

עוד לא הגיעה, באה גם היא, היא נ[י]גשה תיכף אלי[י], אנ[ו]כי הצעתי לה לצאת קצת החוצה לְטַיֵל, יען כי האספה לא ת[י]פתח מִיַד, היא נאותה ברצון לבקשתי ויצאנו החוצה (הפעם לא ע[י]כבוני גם הכנות אספת הציונים…)[.] טי[י]לנו זמן־מה ושוחחנו על עני[י]נים שונים. אחר כך נכנסנו. ובמשך כל שעת האספה עמדנו איש על יד אחותו ושוחחנו לפעמים תכופֿות, שיחתנו ק[י]בלה כבר טוֹן יְדִידוּתִי, והרֹשֶם שעשתה עלי[י] נערה זו (שגם אותה אני קורא בשם “חביבה” באותו המובן הידוע לי, בדברי על ט[י]פוס נערות כאלו). ברור לי שלולא אני הי[י]תה עוזבת את האספֿה באמצעיתה, ורק יען שאנוכי נמצאתי אצלה ח[י]כתה עם גמירָתה. ואגב: כבר כמה פעמים העירה לי מלכה, שהיא (כלומר: צאצקיס) ממש “התאהבה” בי, ואינה פוסקת מלדבר אודותי[י] – – –

כשנגמרה האספֿה והלכנו הביתה, ונפרדנו הצ שאלתיה באיזהו שעה אמצאנה היום בביתה וענתה כי תהיה בבית כל שעות היום והערב, וב[י]קשתני לבוא, ואני חושב בערב לבוא אליה לזמן מה – – – [149] הנה כי כן. וכשאני שואל את עצמי: מה זה?… – אני בא לידי מבוכֿה. כל זה, מלמד אותי את הכלל הזה בחיי: רגשי־נעורי[י] עדיין כה רעננים, כה תובעים ומתפרצים, שאינם מניחים לי עדיין לשים עלי[י] עול “האהבה רק לאחת” – וכל נערה מקסימה [“ח]ביבה” קונה את לבבי… והא[ו]מנם?… וזהבה?… ואהבתי אליה? ואני בא במבוכֿה: הן סוף סוף אני אוהב גם את זהבה – – – כך, מופיעים הצללים בכל פעם ומשתדלים להקדיר את ז[ו]הר הזהבה – – – צללים? הא[ו]מנם “החביבות” צללים הם ולא זהרורים?… אך כל פ[י]רכּוסי־הנפש האלו, וכל מוסר־הכליות הזה, אין בכֹחם לעצור בעד נעורי[י] התובעים חַיִים, והר[ו]שם של “החביבה” האחרונה עדיין חי בלבבי, וכל עוד שתִמָצֵא כַאן בעיר (היא נוסעת בקרוב הביתה לברנובקה) אשתדל לה[י]מצא אתה בי[י]חוסים תכופֿים וקרובים…

ועל יסוד כל האמור למעלה על הצללים והאורה של אהבתי וכי' [וכיוצא בזה] – כתבתי היום שיר אחד שלא נגמר כראוי לא שֻכשלל כהוגן, באותו השיר הנקרא “מֵרָחוק”³⁸⁰ אני קורא לאהובת־[י]: בֹאי, מהרי כי אהבתי בסכָּנה! את ממני כה [150] ואני מספר לה כי בשעה שהיא כה ר[חוקה] ממני, נמצאות כאן אלי[י] הרבה קרובות […] הטומנות רשתות לרגלי[י], ולא אוכל ה[י]מלט […] הנ עיניהן, כי געגועי[י] אליה בלבד לא אינם יכ[ו]לים לספק את רגש נעורי[י] התובעים חיים, ומוחים […] “על אהבה בלי אהובה”, וכ ובאופֿן כזה אהבתי נמצאת בסכנה, ואני נתון בין המצרים[:] מן הצד האחד קשה לי לחַלֵל את האהבה, ומן הצד השני אני חוטא לעצמי, בנָתְנִי לרגשי־נעורי[י] לִבֹל בלי הנאַת־חיים – וקשה לי. זאת היא אמנם הפסיכולוגיה שלי הנוגעת בעני[י]ן זה, בימים האלו. אם אשכלל את שירי זה כראוי – אולי עוד אשוב לדבר אודות[י]ו.

*

ביום הש[י]שי בב[ו]קר בא משֶׁה, וביום הראשון בערב נסע מכאן לרובנה³⁸¹ ומשם לדובנה,³⁸² להְבָחֵן. מפני ששמועות נפוצו שאוסרים את כל מי שאין לו תעודה, מ[י]הרתי היום ל“מחנה הצבאי”, ונרשמתי בין אלו, הצריכים מחר להִבָחֵן, ובכן, אני עומד מחר לצבא.³⁸³

*

אתמול רשמתי עוד כמה שורות לשירי "[…]³⁸⁴

 

יומן ד: לוּצְק – מְלינוֹב – בֶּרֶסְטֶצְ’קָה, שבט תרע“ט – טבת תר”ף (ינואר – דצמבר 1919)    🔗

[…]³⁸⁵ [1] [לא] יעירם השוט, לא יתבוננו ולא ישימו לב למצב העם. מן הצד השני בוגדים ארורים ונמבזים [ונבזים] המכנים את עצמם בשם “סוציאליסטים” ושפרינציפ אחד מתורת מַרקס יקר להם מכל חיי הָעָם ומכל עני[י]ניו וצערו, פרורים פרורים, ש[י]ממון והרס, אֵין מפלט, ובבוא השודד לשודד [לשדוד] והרוצח – להרוג[,] הוא מוצא לפניו עֵדֶר מפ[ו]זר זה בכה וזה בכה. הוא מוצא לפניו אנשים עומדים ומתו[ו]כחים, מתפלפלים. זה מושך הנה וזה – הנה. כן, בשעה נוראה כזו, יושבים ודנים בשאלות־הבל, מתו[ו]כחים ודנים בתורת־מרקס – ומסביב ח[ו]רבנות וְהֶרֶס, השוט מצליף, הכדורים עפים ללב היהודי, ואלו עומדים וקוראים: כך נאה, כך יאה זאת היא דרך הסוציאלי[ס]מ[ו]ס, זאת היא מהפכֿה, מסביב כל צעקות הפראים צמאים לדם, ואך ורק לדם יהודי, ופה התרפסות שפלה ונמבזה [ונבזה] לפני האליל הסוציאליסטי כביכול לאותו האליל שבעטיו באו עלינו הצרות האלה: שפל, ירד פלאים העם הזה! […] […] פני הארץ היה. היש תקו[ו]ה? היש […] […] מְאֹד – והצרות תוכפות ובאות כחתף […] [2] והלב כה עורג למזרח, לאותה הפ[י]נה היחידה בתבל, ששם תוכל להרגיש את עצמך כאיש בעל־ערך, כאיש בין כל האנשים ולא כזבו כשה בין זאבים וכזבוב בידי[י]ם גסות… נורא המצב. האו[ו]יר ספוג כ[ו]לו בחיל של פחד ויראה, וכל יום העובר – יעבור בחרדבה ופחד.

ליל יום ב'[,] י“ט שבט, תרע”ט. לוצק [19 בינואר 1919].

יום קשה היה היום. אנ[ו]כי לא יצאתי אף מפתח חדרי החוצה. עוד בב[ו]קר באו וה[ו]דיעו כי בעיר תופשים החי[י]לים את כל יהודי שפוגשים ברחוב לעבודה. ואני החלטתי לבלי להסתכן, ולבלי ללכת להוראות־השעה. מצב־הרוחות בכלל היה נורא. כל העיר הי[י]תה כמתה. כל החנֻיות היו סגורות. על העיר הטילו קונטריבוציה³⁸⁶ בסכום כסף גדול, ואי[י]מו כי אם לא יכניסו את הסכום עד הזמן הקבוע מראש – ימיתו את ראשי הקה[י]לה היהודית, והכ[ו]ל רק על היהודים, ועל היהודים. דבר זה משפיע על הנפֿש באופֿן מדכא מא[ו]ד. מרגיש אתה את אפסותך, חדלונך ואי־ערכך בתוך בין חי[י]תו־טרף כאלה. […] בפחד וברעדה. הייתי כל היום נרגז מא[ו]ד. […] ישבתי כל היום בבית, לא עשיתי כלום, לא […]³⁸⁷

[3] מוצ“ש, כ”ד [צ“ל: ליל כ”ה] טבת [צ"ל: שבט], תרע"ט. לוצק [25 בינואר 1919].

ימים קשים הגיעו. ימי פחד וזו[ו]עות חי אתה בסביבה הספוגה ח[ו]מר מפוצץ, כמו על הר־געש הנכֿון להתפרץ בכֿל רגע. ובי[י]חוד מרגיש עצמו היהודי כה נדכא, דל־ערך, מי יגין [יגן] עליו? מי יַצְדיקו? מטרה הוא לכל החצים וידי־הרצח שמכל הצדדים. עם כל ש[י]נוי, עם כל התחלפֿות – הוא השעיר לעזאזל[,] הוא נמצא תמיד במצב “נפלה הקדרה על האבן – וַי לקדרה, נפלה אבן על הקדרה – וַי לקדרה”…³⁸⁸ המצב הקשה הזה מביא לידי התרגזות־עצבים נוראה, חייך אינם חיים, חי אתה לא לפֿי רוחך, אלא עפ"י המקרה, ותמיד צופה אתה לחוץ וכל דרכיך מחוץ נחתכים, לא אתה תחר[ו]ץ את גורלך. לא אתה תשכללהו, זרים מושלים בך, וכישר בעינם – יעשו בך. אוי, לך עד־עֵדֶר [עַם־עֵדֶר], עם נפוץ, גוי קו־קו ומבוסה,³⁸⁹ אך א[ו]מלל אתה שבעתי[י]ם, כי גם במחנך פנימה אין שלום, אין משמעת, אין סדר[,] איש לא[ו]הלו ולעני[י]ניו “לא עם לא עדר [עדה] אנו כי אם עדר”…³⁹⁰

*

מצבי בימים האחרונים, לרגלי מצב־הרוחות […] מא[ו]ד. עצבות […] הפחד שולט בכ[ו]ל. אין אני יכ[ו]ל להתמכר לשום עני[י]ן. גם לקר[ו]א איני יכ[ו]ל [4] אני קורא דברים קלים, שיש בכ[ו]חם לשעשע את הדמיון, להסיחהו מן המציאות לרגעים אחדים, כמו את התינוק שרוצים להסיח את דעתו מבכי[י]תו ומפי[י]סים אותו במיני־צעצועים[.] רגע, הוא שם לבו אליהם – אך מיד הוא חוזר לבכֿי[י]תו… גם התחלתי לכתוב דברים חדשים – אך בקושי עולה לי הכתיבה… אעפ"י שכ[ו]ח־היצירה נובע, אלא שקשה לרכז את המחשבות, הפזורות מתוך רֹגֶז־עצבים, חסרה שעת־השל[ו]וה הגמורה שבלעדה אי אפֿשר ליצור כלום…

*

נוסף על הכ[ו]ל, באני צער חדש וצורב; דאגתי לשלום אחי החביב משה ולכל משפחת הני אחותי בכלל הגרים ביקטרינוסלב.³⁹¹ לפני כמה שבועות נכבשה העיר ההיא בידי ה“בולשו[ו]יקים” וערכֿו שם טבח נורא, מספרים על המון הרוגים בכו[ו]נה ושלא בכו[ו]נה, על שרפות ובערות, והנה קרה כבר שהעיר נכבשה שנית לאוקראינה, וכבר הוקם […] השלם [?] שבין יקטרינוסלב וכל הסביבה, אך אנ[ו]כי […]³⁹² איזה מחשבות והרהורים […]³⁹³ והדבר הזה הוא כל כך מדכא, מְאַיֵם[.] יש רגעים שאני מתפלץ ממש מהרהורים כאלו.

[5] ליל יום ב‘[,] ג’ אדר־ראשון, תרע"ט. לוצק [2 בפברואר 1919].

אפטיה גמורה. רפיון ידי[י]ם בכ[ו]ל. זה יותר משבועי[י]ם שלא רשמתי ביומון. יש שחפצתי לכתוב אך חולשת־רוחי היתה כה רבה עד שהרגשתי את עצמי חסר־אונים גם לרשימה פשוטה. בוש אני בצערי, צער־אפֿסותי וחֹסֶר־אוני[י]… המאורעות הח[י]צוניים, מצב התקופֿה, הפחד התמידי, השמועות המרגיזות – ממ[י]תות כל רגש עצמי, כל מקוריות נפֿשית, כל מחשבה פנימית, וכל כך מש[ו]עבד אתה לכ[ו]ח הח[י]צוני שאתה רועד מלפניו כִרְעֹד העלה מפני הסער… וכל גאונך, כל עולמותיך, כל טְוִי־דמיונך נחרב וכלה ברגע אחד מפני נשיבת הרוח הבאה מן החוץ… ואני בוש, נכלם אני בצערי: ולמה כל העמל? וְלָמָה כל שעשועי־הדמיון, למה כל ההתי[י]פחות המזֻיֶפֶֿת (או יותר נכון שהיא מתגלה למזֻיפֿת…) אם כל זה אינו יכ[ו]ל להחזיק מעמד בפני כל רוח ח[י]צונית?… והכרה מכאיבה זו הכניסה סערה קשה בחיי – ואין אני יודע מנוחה, וזה גרם לאפטיה רוחנית, לעצלות פנימית, התי[י]אשות, בחינת לשו[ו]א כל העמל, ואין כל אפֿשרות לכֿתוב, לקרוא, להתמכר לאיזה דבר. הא[ו]זני[י]ם נטויות תמיד החוצה להקשיב… והעיני[י]ם נטויות […] מה נוראה תוגת־לב כזאת, וכמה שפלה […]

[6] בשבוע שעבר ק[י]בלתי מכתב ממלינוב מב“ב [מבני ביתי] היקרים, בצ[י]רוף מכתבו של משה שנתקבל שמה לפני כמה שבועות, אחרי הרעש הידוע ביקטרינוסלב. המכֿתב הזה הרגיעני. כ[ו]לם ת”ל [תודה לאל] יצאו שלמים ובריאים מן הח[ו]רבן הנורא שהתחולל שם על ידי מחנה של רוֹצְחִים וחומסים שקראו לעצמם בשם “בולשו[ו]יביקים”. אך עתה אני חרד ודואג שוב לשלומם, כי כפֿי הנראה נמצאת יקטרינוסלב עתה בידי הבולשביקים – דבר לא נעים למדי…

ליל יום ב‘[,] י’ אדר א', תרע"ט. לוצק [9 בפברואר 1919].

העצב הקשה הח[י]צוני שגורם כל כך לחולשת המצב־הרוח הפנימי – גורם לזה שאני ממעט לרשום בימים האחרונים, חולשת־הדעת ואפֿיסת־האונים כל כך גדולות… ובכלל החיים כה […] חסרי־עני[י]ן. הכ[ו]ל היה לזרא ולמשא, נמאסה עלי[י] עבודת־ההוראה שלי, לערב א[ו]מר מי י[י]תן ב[ו]קר ולב[ו]קר – מי י[י]תן ערב.³⁹⁴ […] למרות שאני רוצה למלא את חובתי […]³⁹⁵ עלו מא[ו]ד ואני עובר על השעות האלו […]³⁹⁶ ש[י]ממון וריקנות, פחד סתום שולט תמיד […]³⁹⁷ האחרונים, חיים אנו באיזה ערפל עב […]³⁹⁸ כלום ואי־ידיעה זו כ“כ [כל כך] מרגזת [7] ובי[י]חוד מכאיבה ההכרה שאין העני[י]נים האלו מובילים אל הטוב ולהפך, כל המאורעות מתפתחים באופֿן שהעתיד יקשה שבעתי[י]ם מן ההו[ו]ה. ואין נחת. אין חיים והנאת־חיים, אין חיים עפ”י דעת־עצמית והכרה עצמית, הרגש העצמי, המקוריות הנפֿשית אבדו לגמרי מחמת הרוחות החזקות הח[י]צוניות הנושבות ומעלות מחנק וצחנה… קשה, קשה… ובתוך הימים הקשים האלו, יש רק שלפעמים רחוקות י[י]גהו שביבי־נהרה בודדים, רגעים מעטים הם הרגעים האלה, רגעי היצירה, רק בשעה שאני יושב ועוסק ביצירה, כלומר: רק בשעה שרוח־היצירה פוקדתני ואני מסור אליה אז שוכח אני את הכ[ו]ל, וכֻלִי מתכ[ו]וץ רק בתוכֿה, אך הן רגעים כאלו לא יִמָשֵכֿוּ, ואחריהם – שוב קדרות, ש[י]ממון, אבלות ועצבות בַכֹל – ואין מקלט ומחסה, ואין מקום אשר לשם ינהה הלב, ותתפלל הנפֿש…

ליל יום ה‘[,] י"ג אדר א’, תרע"ט. לוצק [12 בפברואר 1919].

העננים הכבדים המכסים עתה את שמי כל החיים הולכים ומתעבים ומשחירים יותר ויותר ואִיֻמָם נעשה ליותר נורא וקשה. עלול המצב להשתנות ולהתחלף לרעה עם כל שעה ושעה. יום יום ור[ו]גזו, פחדו ואיומו. כמובן שכל ה[…] מתרכז רק מסביב לראשו של היהודי… [8] עתה מחכים ל“בעלי־הרוב”, ועם יציאתם של “אלו” וכניסתם של אלו – הלב מפרכס מפחד־צ[י]פי[י]ה קשה…³⁹⁹ ובי[י]חוד כואב הלב למראה העזובה, הפ[י]זור והריקנות המבהילה שבין הצ[י]בור היהודי, אין איש שישים אל לבו, אין איש שיערוך לו חשבון־נפש, עומדים על הבירז’ה⁴⁰⁰ ומתפלפלים על דברים של מה־בכך, כל המעי[י]נים – רק באליל־הני[י]ר, אל כל המעו[ו]ת, וכל עוד שלא יצלוף השוט [י]רם הקרדום – אין איש שם על לב, והריהו עומד לו במנוחה ומתלהב בעסקי־הספקולציה שלו, כא[י]לו כל הרעש מסביב אינו נוגע אליו אף במקצת. “לא עם לא עדה אנו כי אם עדר” עדר… עדר… ועדר מ[ו]כשר לתחי[י]ה? ואת העדר הזה יעמידו על הדרך הנכונה?

*

מאורעות העת האחרונה השוטפים לפנינו במל[ו]א מרוצתם, הסתכלותי התמדת[י] והתעמקותי בהם שאונם והמונם – […]⁴⁰¹ להסב מהם את תשומת־הלב אף לרגע – […]⁴⁰² ואכתוב סריה שלמה של שירים תחת השם […]⁴⁰³ ופעם בי[ו]שבי בשעת־הש[י]עור אצל תלמיד אחד מתלמידי[י] […]⁴⁰⁴ הגעתי לכתוב: […]⁴⁰⁵ והנה תוהו ובֹהו ואל השמים – ואין אור[ם]⁴⁰⁶ – הובלט לפני[י] במ[י]לים המעטות והנשגבות [9] האלה כל מוראותו של המצב הנוכֿחי, הארץ הנה תוהו וב[ו]הו וגם לשמים אבד אורם ע“י הת[ו]הו וב[ו]הו של הארץ, כי מִכיו[ו]ן שהקרקע נשמט תחת הרגלי[י]ם, והאדם רואה את עצמו בודד, חסר־אונים, חלש, מטרה לכל רוח וזו[ו]עה שתב[ו]א ותסחפהו בפעם אחת לתהום־הכ[י]ליון, – גזה גם מנוחת נפֿשו, רגש אמונתו[,] וגם אל השמים אין הוא יכ[ו]ל להרים את עיניו כי אורם נפגם באותה השעה. כמה עמקות ורֹחַב במ[י]לים מעטים [מעטות] אלו. ועל ידי [מילים] אלו השגתי בפעם אחת את כל הטרגיות שבמצב־האנושיות הנוכֿחי, וכתבתי את שירי הנ”ל, שכתוב זה מירמיהו משמש בתור מוטו אליו.⁴⁰⁷ ואת חטאי אני מזכיר בזה: לקחתי ושלחתי שיר זה אל הד“ר קלוזנר להדפיסו ב”השלח“, ע”י אחד ממכרי[י] שנסע בשבוע זה לאודֶסה.⁴⁰⁸ הרבה נמלכתי בדעתי אם לש[ו]לחו או לא. כי זה כבר ש“השלח” א[י]בד את חנו בעיני[י]. הוא ירד לגמרי מגדולתו ונתנו[ו]נה⁴⁰⁹ עד המדרגה האחרונה. מפני ההתפוררות של המלחמה נתפזרו כל הסופרים בעלי־הכ[י]שרונות וזה כבר שאין שמקומם נגרע ב“שלח” – ובמקומם באו “פנים חדשות”[,] מדפיסים דברים של מתחילים, אך לא דברים הראויים לתשומת־לב, מדפיסים בו דברים כאלו – שלקריא[ת]ם מתפלא ותמה אתה כיצד [10] וע“י איזה נסים נתפרסמו בדפוס… חושו הספרותי של העורך פגום לגמרי, דברים הראויים באמת לדפוס הוא פוסל, ודברים קלושים, ח[י]קויים, ודברי־בוסר הוא מקבל ברצון. ואנ[ו]כי הייתי עד לכל זה, במשך ימי שהותי באודסה, עמדתי על כל העני[י]ן הזה, יודע אני הרבה שירים מאת חברי שליונסקי⁴¹⁰ המעידים על כ[י]שרון בלתי־מצוי, על ע[ו]מק פיוטי ומחשבה מעמיקה – ואותם פָסַל, ולע[ו]מת זֶה הוא מדפיס שירים מאת פישקין אלשריף⁴¹¹ שכל נפש מרגשת ובעלת טעם סולדת בהם. ואחרי כל זה, כמובן, שאין להתי[י]חס ברצינות לכל עריכתו של “השלח” וכל בעל־טעם, כל מי שהספרות היא אצלו לא מין התגנדרות גרידא – אלא דבר שבלב, יצירת־הכאב של המחשבה[,] בו[ו]דאי שיתרחק ממוסד ספרותי כָּזֶה. ואנ[ו]כי די לי שהדפֿסתי שם את שירי הראשון⁴¹² – אך לא עלתה במחשבתי לשל[ו]ח לשם משירי[י] הליריים האחרונים. אך הנה עתה כשכתבתי את שירי הנ”ל, וכשנזדמנה לי האפֿשרות לש[ו]לחו לאודסה – נמלכֿתי בדעתי […] הריהו ברובו נוגע לַהוֶה ובתור כזה הייתי רוצה להדפיסו דו[ו]קא בשעת רתיחת המאורעות, כי אח“כ ודאי [?] ירד [?] ערכו בעיני[י] לגמרי. ועשיתי מה שעשיתי. [11] במכֿתבי לקלוזנר כתבתי לו שידפיסו מיד, ורמזתי לו שבאופֿן אחר – אין אני מסכים להדפיסו לגמרי… אעפ”י שמסופק אני אם יקבלו לדפוס בכלל, כי מרגיש אני שלא יצא שלם בצורתו במקומות רבים, אך עלול קלוזנר לבלי לשים לב גם ל“קטנות” כאלו בשעה שלפניו דבר “הנוגע לסערות־הזמן” (בלשונן מכתבו אלי[י] שהוא מבקשני לשל[ו]ח לו דברים הנוגעים במאורעות־הזמן…)[.] אגב, נעלמים דרכי־היצירה ואין הם גלויים וידועים גם ליוצר עצמו. כשק[י]בלתי לפֿני כמה ח[ו]דשים מכתב מאת קלוזנר עם בקשתו הנ“ל שאשלח אליו דברים שמקרי־ההו[ו]ה משתקפֿים בהם – צחקתי הרבה בלבי על דבר זה, על התביעה המשונה הזאת על התובע שאינו יכ[ו]ל ואינו רוצה להרגיש את נפֿש המשורר שלא כל דָבָר יוכל לשמש לו ח[ו]מר ליצירה, וגם אנ[ו]כי הרגשתי בי שבשום אופֿן אין אני יכ[ו]ל לשא[ו]ב כ[ו]ח־יצירה מסערות־הזמן ולהסתכל בהם הסתכלות וללמוד מהם דבר מה, הרגשתי שלא לזה תכשר רוחי, וכי לגבי כ[ו]ח־יצירתי זהו דבר בלתי־אפֿשרי – אך הנה ביום בהיר אחד אני יושב וכותב את [”]חזון הימים[“], שהרבה כ[ו]חות־יצירה ש[י]קעתי בתוכֿו וכ[ו]לו – מ[ו]שפע מ”סערות הזמן" – ואני לא ידעתי, אני לא […] נעלמים דרכי היצירה ואינם גלויים גם ליוצר עצמו…

[12] מוצאי־שבת, ט"ו אדר א' [צ“ל: ליל ט”ז אדר א'], תרע"ח. לוצק [15 בפברואר 1919].

היית[י] רוצה לרשום עתה הרבה, אבל אין לי הסבלנות הדרושה לזה. נרגז אני מא[ו]ד, וג[י]רוי־עצבי[י] – במרום ת[ו]קפֿו. היצר כ"כ [כל כך] נסתבך. החיים כה קשים. היכֿריזו שוב מוביליזציה [גיוס]. ומה לי לעשות. אין כ[ו]ח לסבול כבר יותר את קשי ההעקה של המצב הח[י]צוני המחניק כל רגש חי בקרבך ואינו נותן לך לחיות כרוחך וכחפֿצך…

ה הלילה היו בחדרי הרבה חברים[,] צחקו, שרו ושמחו – אבל לבי לא הלך אחרי כל אלה. מפ[ו]זר אני מא[ו]ד בעשת[ו]נו[תיי] ואין לי גם הסבלנות לרשום ביומון, אפשר היה לי גם לכֿתוב […] דבר מה – אבל אין הסבלנות. וחיי־נעורי[י]? הוי אלי, האפשר [..] לדבר על זה? ומה יש לי, מה חיי אני ומה חיי? לא הנאת־נעורים, לא א[ו]שר־רגע, לא הנאת הנהגת־חיים מקורית נפשית, הכ[ו]ל רק למורת רוחך, לנגדך, הכ[ו]ל עונה בשלילה על תהי[י]ת־רעיוניך, ואין מקלט ואין גם אף רגע־הנאה, שבו תשכח את הכ[ו]ל. רק אחת היא: הַשֵנָה, אבל מה טעם במקלט זה אם חסר־הרגשה הוא לגמרי וכ[ו]לו רק ק[י]פאון […] וחסרון כ[ו]ח מניע? – –

ליל יום ב‘[,] י"ד אדר א’, תרע"ט. לוצק [17 בפברואר 1919].

יום קשה היה לי היום. עוד מן הב[ו]קר תקפה עלי[י] הרוח הרעה, [13] אשר לא הרפתה ממני במשך כל היום. ומסביב לאיזו נקֻדה סובבת אותה הרוח הרעה? – תשובה ברורה ושלמה להשיב על ת שאלה זו לא אדע בעצמי, גם אני. ה“מעט” נתפס תמיד על ידי איזה מושג וב[י]טוי מַתְאִים, אבל ה“הכ[ו]ל” – חסר ב[י]טוי נכֿון הוא, מפני שהוא אין־סופֿי, והכ[ו]ל מתמזמז בו, נמוג במרחביו ובמרחקיו, מבלי שתוכל לצמצמו במסגרת בעלת־מ[י]דה ידועה. ולו סבבה “הרוח הרעה” שלי מסביב לנק[ו]דה אחת אפֿשר שעוד שהייתי יכ[ו]ל להראות על מהות הנקודה הזאת ולצי[י]נה בה' הידיעה, אך מכיו[ו]ן, שהיא סובבת מסביב לאלפי נקֻדות – המחשבות מסתבכֿות כָל כַּך – עד שאין ביכ[ו]לתי להוציא מהן מושג בָרור וידוע. מן התלבטות־כאב החיים המפרפרים בצ[י]פ[ו]רני התקופה הנוראה רבת־הדמים, המאַיֶמֶת עליך באכזריותה, הולכות המחשבות ומשתרבבות לצער הפרטי: מה אני? ומה חיי? מה ת[ו]כֿנם? – חיים ללא אורה, ללא הנאת־נעורים[,] ללא השתלמות בהשכלה, ללא סביבה מתאימה, והכ[ו]ל מסביב מעיק לוחץ עד לידי כאב נורא; ומן הצער הפרטי נכנס אני לאט, לאט בכל ראשי ורֻבי – לצער העולמי, צער אפסות החיים בכללם, באיזו צורה ות[ו]כֿן שהם, באין הבדל מקום וּזְמָן, פג ריח כל הבשמים… מתו כל האל[ו]הים… [14] ולפֿני[י] רק תהום איומת־לֹעַ הרובצת לרגלי[י]… וההרהורים הולכים ומסתבכים, מתפתלים וטווים רשת עבה לנשמה – שאין מוצא ממנה, והלב נמק בצערו ומרודו.

כן, מעטים הם רגעי־האורה בחיי, אותם הרגעים שבהירות החיים וששונם המפרכס משתקפֿים בָהֶם, ויש אשר הם באים, מלטפֿים את הנשמה הכואבת – וטוב לך, אך עוד טרם אספיק ללכת לאורם, עוד טרם אספיק להסתכל יפה אל תוך נפֿשי ולראות את פניה הקורנים – והנה עפו, פרחו להם, ואין כלום. וכשאני מעיף עֵינַי על דפי יומוני רואה אני לפֿני[י] רק קטעי־אנחות וגניחות כאב וצער, ללא ברק ששון וחדו[ו]ה טמירה. כי עוד טרם יספיקו רגשות־האור לה[י]גמל בקרבי – ואינם[.] ושוב אני נמצא במעגל הקסם של הצער התמידי ומשרת לפֿניו בדמי, נפֿשי, לבי וְעַטִי… ועוד לפני שנה וארבעה ירחים שרתי:

"… נַחֲשוֹלֵי נְגֹהוֹת הַבֹקֶר כִּי פָרְצוּ, –

לָשִיר חָפַֿצְתִּי עַל שַחֲרִית כַּבִירָה

וְטֶרֶם אַתְחִילָה וְשוֹקְעִים הַנְגֹהוֹת

וְעַרְבִית חֲרִישָה, עֲגוּמָה אַשִירָה…"

וככה הם [?] חיי. מה שכתבתי למעלה על ה“מעט” וה“הכ[ו]ל” – [15] זהו סמל חיי בכלל. מן ה“מעט” התרחקתי “תפסתָ מועט – תפסתָ. תפסתָ מרובה – לא תפֿסתָ”,⁴¹³ ל“מועט” אני בָז, התרחקתי ממנו, ולוּ גם נתן לי דבר מה, כי בכלל איני רוצה ל[י]הנות גם מפריו אך וביען שמועט הוא, וב“כל” תפסתי אך גדול הוא ורחב לאין קץ – וכלום אין עולה בידי…

*

אתמול ק[י]בלתי מכֿתב מביתנו. ובו מודיעים לי שהדודה הי[י]תה חולה, אנושה, וכבר התי[י]אשו ממנה, אך עתה ת“ל [תודה לאל] הוטב מצבה.⁴¹⁴ ידיעה זו מ[י]ררה את רוחי מא[ו]ד. כמה סבלה וסובלת משפחתנו מן השנה השנית למלחמה ועד הנה! ממשה אין כל מכתבים כי יקטרינוסלב היא עתה בידי בעלי ה ה”בולשו[ו]יקים" ומי יודע מה שנעשה שם? אין את נחת לא מחוץ ולא מבית. וכל הנטל הקשה הזה, כל הסבל המעיק נערם על שכם בן־אדם פעוט, חלש ודל, והוא הולך שחוח תחת משאו, […] הוא חַי, ממשיך הוא את הדבר שהתחיל לפֿני ימים שאין יודע ראשיתם, הולך הולך עד שנופֿל… ובאים אחרים ונוטים שכֿמם לסבול. אין כל חדש תחת השמש, אך הפצעים אם גם ישנים הם – כאבם ע"י זה אינו נחלש אף במקצת…

ליל יום ג‘[,] י"ח אדר א’, תרע"ט. לוצק [ 17 בפברואר 1919].

בנפֿש נכאה וברוח קשה, כ[ו]לי עי[י]ף ורצוץ מסבל פנימי […] אתמול על הספה שבחדר השני, ו“הש[י]ל[ו]ח” בידי, קראתי, אבל [16] לא הבנתי, ומוחי לא קלט כלום אל תוכֿו, באופֿן כזה קראתי ונרדמתי, לא ש[י]נה מתוקה שמנוחה בה, לא! בתוך שנתי נדמה היה לי, כא[י]לו גַל שָלֵם של אבנים כבדות הוטל עלי[י], והן מעיקות עלי[י] בכ[ו]בדן עד לְהֵחָנֵק… כה נרדמתי לזמן־מה ואחר כך הקיצותי, כמו בבהלה, הרגשתי את עצמי רצוץ ועי[י]ף אחרי ש[י]נה זו, וידעתי שאין בכ[ו]חי לשבת אל הש[ו]לחן ולעשות דבר־מה, מ[י]הרתי הצעתי את מ[י]טתי – ושכֿבתי לִישֹן, ובידי לקחתי ספר עברי לילדים וקראתי את ס[י]פורי־הילדות, ידעתי שדברים יותר רציניים אין בכ[ו]חי לקר[ו]א, קראתי את ס[י]פורי־הילדים, בקוותי לשכ[ו]ח בכל באותם רגעי הקריאה, בהשתקעי בעולם הילדים, חסר־זו[ו]עות ודאגות קשות, כאותו האיש הבא בשנים היושב לפעמים יחידי, וצולל בים־ז[י]כרונותיו ומעלה לפֿניו את זכר ימי ילדותו, נזכר בשירת־ערש הָאֵם, ובעיני[י]ם עצומות הוא שָר חרש את שירת־הערש, בחפצו ע“י זה לעבור בדמיונו את כל השנים הנמצאות כבר מאחוריו ולהיות שוב תינוק המוטל בעריסה ומקשיב למנגינת־אמו ולחריקת העריסה המתנדנדת… ובעודני שוכֿב כה וקורא – נרדמתי תרדמה קלה שאין בה עוד מן הַשֵנָה הגמורה – ומיד וחלומות משונים התחילו לבעתני, כל מה שעבר עלי[י] [17] בדמיוני במשך כל הַיוֹם, נתערבב ונסתבך בחלומות האלו, זה בזה[,] והיו לאיזוה צללי קושמר:⁴¹⁵ הולך אני בעיר בליל עבות וגשם, נוטה הצדה ונכנס לקרן הרחוב שבו אני גר[,] עובר אני על יד בית ששם חג־חתונה, ומסביב לבית המון אנשים סקרנים, עומד גם אני, אך אנשים אי־יהודים מתחילים לפגוע בי, אני שב ושם פעמי[י] לבית־בורטניק,⁴¹⁶ אך החשכה מבעתתני וחוזר לחדרי, בדרך נשקף אלי[י] בית־הכנסי[י]ה הנוצרי שבעי[י]רתנו מלינוב, נ[י]גש לאיזה גדר ורוצה לעבור עליו, מִתְקָרֵב פרש חַיָל, מטה את סוסו לאחוריו בחפֿצו לקפוץ ביחד עם הסוסה על הגדר, הוא מתפרץ נסוג אחור, אך לא קופץ אלא עובר בצד הגדר במקום פתוח, מעיף עין זועמת עלי[י] ואני נבהל… ועוד מיני ס[י]בוכֿים כאלה, ערבוביות שונות אשר נוצרו על יסוד הרהורי[י] במשך כל היום, ובהקיצי מן התרדמה והחלומות האלו – היה לי כל כך קָשֶה, והרגשה כֹה בלתי־נעימה לפפה את כל הו[ו]י[י]תי, לקחתי סיגרה וע[י]שנתי – אבל היא כ”כ [כל כך] לא נעמה לי. וברוח נכאה התכוַוצְתִי מתחת לשמיכֿה – וישנתי את שנתי.

*

אך קשה לי היום מאתמול, “אין לך יום שלא תהא קללתו מרוּבָה [ְמרובָּה] מִשֶל חברו”.⁴¹⁷ יוצא אני לי היום בב[ו]קר והולך לעבודתי [18] עבודת־ההוראה (שכל כך נמאסה עלי[י] בימים האחרונים מס[י]בת התרגזותי התמידית) והנה מודעות מודבקות חדשות: ע[ו]נש־מָוֶת בעד חטאים שונים אשר י[י]קראו כ[ו]לם בשם, וביניהם גם ההשתמטות מעבודתה בצבא. וזה כשל[ו]שה ימים שהכריזו גיוס חדש על אלו שעבדו כבר בצבא עד עשר כ“ה שנה, וגם אנ[ו]כי ביניהם.⁴¹⁸ ומודעה “נעימה” כזאת, יש בכ[ו]חה לפעול על הנפֿש הנרגזה והבהולה גם בלאו הכי פע[ו]לה “נפלאה”, ולנוסף לכל זה הס[י]פורים והשמועות השונות על מעשי האכֿזריות הנוראים שעושים לכל יהודי הבא לידם… וכך בא לו כל יום עם “השמן המרפא” שלו ומוסיף להבה על מדורת־הפצעים. ומה עלי[י] לעשות? זה כמה, מיום שהזעזועים התכופים והמרגיזים הולכים ונשנים בלי הרף, שהתחלתי לחשוב על דבר נסיעה הביתה למלינוב, במקום שם המצב נוח ביותר, ואין פחד־הזעזועים השונים מ[ו]רגש שם כל כך, אך בכל פַעַם נתבטלה מחשבתי זו בעטי[י]ת איזוה רֶגַע של הרגעה קלושה מן החוץ… כבר ימים שהחלטתי הנ”ל לא הי[י]תה עוד מֻטלת בספֿק, והנה בא איזו ש[י]נוי בן־רגע קל והיא נתבטלה. עתה, נתעורר אצלי שוב רעיון זה בכֿל ת[ו]קפֿו. כי לפֿי דעתי סוף סוף סכנה היא לשבת פה, במקום שבני בעלי השלטונות מר[ו]בים ואפֿשר להן[י]לכד בַפַח, מה שנורא ביותר […] […] הנ"ל [19] ושם הרי המצב לא נתחדד כל כך. ובכֿל אופֿן, הייתי מסכים גם לה[י]כנס אל המחנה – וגם דבר זה נוח לי יותר שם, מביתי, ולא פֹה. אך בשעה שנזכר אני על הש[י]ממון הקשה שבעי[י]רה על הבטלה המעיקה, על ח[ו]סר כל רֵעַ או פשוט איש קרוב במקצת לרוחך, בימים חסרי־כל ת[ו]כֿן שצריך אתה לעמ[ו]ד כל היום אצל החלון ולהשקיף על הרפֿש ועל הק[י]פאון התמידי שמסביב – לחיות בסביבה דלה, פעוטה, באין כל עני[י]ן ומעשה – אני סולד ממש… וקשה לי לצעוד את הצעד הזה. אך הפעם, כנראה, אין מוצא אַחֵר, ולכל היותר הפחות, בדעתי, לסור הביתה לכמה ימים, ולראות איך יפֹל דבר. אולי ישתנה עוד המצב, אך כמו להכעיס, באות הנה, בימים האחרונים, עגלות ממלינוב, לעתים רחוקות מא[ו]ד, וגם אלו הבאות אין אני יודע מקומן. ובאופֿן כזה, מסופקני, אם אוכל להוציא את רעיון־נסיעתי לפעֻלות, אם גם יָחלט כבר הדבר אצלי בהחלטה שלמה וגמורה.

*

עם השתוחחות הנפֿש המפרפרת בכאבה הבלתי־פוסק, עם הצער המכאיב המכרסם את הלב, וסופג ומוצץ את כל לשדו ותוכֿו – אתה נעשה לרך, לטעון־רחמים, למתרפס; לחלש המבקש מחסה, משפלות־מחבואך אתה מרים [20] את עיניך למעלה ורוצה להתפלל, להתפלל… לפֿני אל[ו]הים, לפני כל דבר רך ועדין… חוזר אתה אחר כל דבר שיש בו משהו מן הטהור, הנשגב והאל[ו]היות, – מרבה אני בימים האחרונים להגות בתנ"ך – להתענג על הפיוט שבו, על התפ[י]לות שבו, על העֹצֶם והר[ו]ך שבסגנונו הנפלא, על הכ[ו]ח הַטִבְעִי הנשגב שלו – ורוצה לשאוב משם קטעי תפ[י]לה, תחנונים בשביל הנפש הנכֿאה… והרבה, הרבה יש שם… הרבה מא[ו]ד… והלב, הוי כמה רוצה הוא להתפלל[,] להשתפך ולה[י]מוג רק בתפֿ[י]לה זכה חמה ומכאיבה… גָז גאונך, פרחה יהירותך שנראו הנראים לך רק עתה כה אפֿסיים ובנויים על יסוד רעוע – על שקט החיים, – אך הנה נשבה רוח־הֶרֶס חזקה – ואין כל זכֿר להן, ונג וערו[ו]תך נגלתה, אפסותך נגולה, חל אין־אונים – ועליך להשלים עם הכרת־אפֿסותך זאת? לא! כמה נוראה ההשלמה הזאת! לא! צריך להתפלל! אתה – אפֿס, אבל יש כ[ו]ח אל[ו]הי הגבוה ממך, הנמצא ממעל לְךָ ואתה התפלל לכ[ו]ח זה, הוא גליל־חייך, בזכֿותו אתה מתקיים, אליו התפלל, שפוך כל מרי שיחך, – והוקל לְךָ. והלב עורג, נכסף לתפ[י]לה, לתפ[י]לה – אך עוד טרם התפֿ[י]לה האמתית באה – – –

[21] וכשאתה רואה כנפיך קצוצות ונוצותיהן העלובות נ[י]שאות עם הסופֿה הקשה והאכזרית; גאונך חֻלל ושֻבַר וכ[ו]לך־אפס ות[ו]הו חדל־אונים וחסר כ[ו]ח עצמי מקורי – אתה שב, לעתים, לאותם הרעיונות, השאיפֿות, העצמים, שזה כבר התרחקתָ מהם, השלכתם אחרי גו[ו]ך בְבוּז ובלעג, בית גאונך ורוממותך; אתה מבקש מחסה בא[ו]הלים הישנים שהרסתָ אותם זה כבר ושז[י]כֿרונם כבר נ[י]מח מדמיונך. כשנסתכל בנעשה מסביבנו, נראה שעם נ[י]סיון־ההתקדמות של הכלל, הצ[י]בור[,] החברה – היחיד, הפרט, הבודד, נסוג אחור, עושה רֶגרֶס בעולמו ושוקע במחשבות שנטה מהן זה כבר, ולא מצא בהן כל ערך. אך מי יודע[,] אולי הנסיגה לאחור זו, אינה אלא התקדמות אמתית מקורית, השיבה הטבעית למקור האמתי הטמיר, מקור השלו[ו]ה והא[ו]שר הצנוע והתמים, כמו שהתקדמות־הכלל אינה אלא רק נסיגה לאחור גמורה?…. מי יודע? וכנגד מה מכו[ו]נים הדברים? כנגד זה מצב־רוחי שבימים האחרונים; שנשברה בהם גאו[ו]תי, ואני חוזר ומבקש אחרי תמימות־ילדותית ותפ[י]לַת־רֹך אמתית. ובין כל זה, גם לאהבתי הישנה, לפעמים. לא פעם ושתי[י]ם כבר בימים האחרונים, שזהבה ק[י]בלה בעיני[י] צורה אחרת [22] לגמרי, ורגשי־רוך תקפֿוני, בהתי[י]חסותי אליה. נתעוררה לרגעים בי האהבה השלמה והתמימה, אהבת־נעורים ראשונה, אך בעצמי איני נותן לזה שום ערך, כי יודע אני את נפֿשי רבת־החליפֿות והש[י]נויים – אך מקרה רגעי הוא, אשר יעבור – ולא יותר. אפֿשר שיש להצטער על זה מא[ו]ד. ואפשר לא. אך יודע אני כי כל זה הוא תוצאה ממצב־רוחי בעת האחרונה, בשעה שחסרת־האונים, ושפלות־הרוח מ[ו]רגשות ביותר והוא ואני שואף למחסה, עורג להתפלל ומוציא מתחת מפלות ח[ו]רבן העבר את האלילים המנצפים [המנֻפּצים] ורוצה להזין את נפֿשי בטל־ילדות ואמונה, בחֹם לב זך, וט[ו]הר־תפֿ[י]לה, כל אותם הדברים הנחוצים ללב בשעת כ[י]שלונו וקלקלתו, בשעה שצר לו וכואב לה[י]מצא בג[י]לוי עֶרְוָתוֹ והוא שואף לכסות אותה, ולמצ[ו]א טעם לחייו שעל פי הה[יןגיון וההרגשה הבהירה – אין כל טעם וכל הוד, כל ערך ויסוד להם…

מוצאי־שבת, כ“ח [צ”ל: ל‘] אדר א’. תרע"ט. לוצק [1 במרס 1919].

זה יותר משבוע ימים שלא רשמתי כלום ביומון. היו רגעים שֶנַחְתִי בהם במקצת, כלומר ששכֿ[ח]תי לרגע את כל מה שסובב אותנו, ולבבי נהה קצת אחרי קו־אורה מנחם ומבטיח… ויוצא שוב: שרגעים כאלו אינם מוצאים את ב[י]טויָים ביומוני, ורק עתה מכיו[ו]ן שהרוח הרעה תקפֿתני [23] שוּב – אני רושם ומביע את הכ[ו]ל, וכך מקבל יומוני כ[ו]לו צורה של אנחה ארוכה אחת, בלי הפסקות של קריאות־גיל ודברי־נ[ו]חם… בימים האחרונים הוקל במקצת המצב הכללי בעיר, והפחד נפֿחת קצת, אך באו[ו]יר תלוי מין ערפֿל כבד השומר בקרבו סודות נוראים, והמאי[י]ם בחשכתו… ואני, בצאתי החוצה, בבואי וּבְעָבְרִי ורואה את הפרצופים הנתעבים והגסים של אלו המושלים בנו – כאב נורא לופֿת את לבבי… בנוגע לגיוס – גם כן נרגעתי במקצת, אעפ"י שלמראה הנכֿרים הבאים בהמון לכרוז הגיוס – תוקפני רעד־פחד לבןו]א… והנה עתה באו וידיעה חדשה מספרים, כי ביום השני מתעתדים לערוך ח[י]פושים בכל העיר על כל אלו המשתמטים מן החובה הזאת – ושוב אני נמצא בין המצרים. ביום השני… ולאן אברח? אנה אֶסָתֵר?⁴¹⁹ האומנם אתן את עצמי להוביל לסביבת אותם האנשים השופֿכים את דמינו כמים, ולתת להם סיוע ועזר כלשהם…? והדבר כשהוא לעצמו עם הפרספקטיבה שלו – כמה נורא הוא ואיום! ואני יודֵעַ כי במשך היום המחרת אי־אפֿשר יהיה לי להשיג עגלה למלינוב, ומה לי לעשות? בכלל הסכלתי עשות – בזה שנתתי את עצמי לרמותי על ידי כל רגע־מַרְגֹע, ולא נסעתי מיד אחר ההחלטה הראשונה הביתה, התנהגות זו תוכֿל לְהָמִיט עלי[י] שואה. אמנם יודע אני כי קשה תהיה עלי[י] הישיבה בעי[י]רה השוממה, באין כל רע [רֵעַ], אך לחיות תמיד בפחד ובהתרגזות־עצבים תמידית – גם כן קשה מא[ו]ד… [24] ובכלל עלי[י] לנוח קצת, לנוח לבלי לִשְמֹע ולדעת כַלום מכל מה הסובב הסובב אותנו, לנוח כי הימים האחרונים הניחו את רִשוּמָם עלי[י][,] על נפֿשי ועל בריאותי, באופֿן נורָא מא[ו]ד. לפי עדות הכ[ו]ל הורעו פני[י] עד למא[ו]ד, ואין כל פלא בדבר, מצב קשה זה שנפֿשי נתונה בו זה ימים רבים, בערך, מוצץ מתוכי את כל לשד־בריאותי ומשחית בי כל חלקה טובה. כמה מקנא אני באחרים בראותי שאין כל זה עושה עליהם רֹשֶם נִכָּר, רגע – והם נתונים תחת ההשפעה הזאת, אך ברגע השני – הכ[ו]ל נשכח ועובר, לא כן אצלי, מֻשפע אני יותר מדי, כל דבר ודבר עושה עלי[י] ר[ו]שם נמרץ וכביר, מדריכֿני מנוחה ומדכא אותי עד היסוד… המצב הכללי הוא כָּל כַּך קשה, גורל היהודים הוא נורא ואיום, סגר עלינו המדבר,⁴²⁰ חסרי־אונים ומש[ו]ללי־עזרה הננו, הפקר לכ[ו]ל – והנה אני רואה שאין איש שם על לֵב, כי אין איש חודר למצב זה, אין איש עורך לו חשבון־נפֿש – ואני – נפֿשי תתמוגג מרוב כאב, מרוב צער ויגון־אין־קץ… אני רצוץ ומ[ו]כה־רוח… גם במחשבה אין פ[י]נה אשר בה אנוח. רואה אני את העם והוא פרוע, מח[ו]סר־סדר, מח[ו]סר כל רגש, כל ניצוץ אנושי[,] כל זיק העלול להתלקח, ולהאיר את הדרך המובילה אל התחי[י]ה, לפֿני[י] רק עדר של סרסורים, חֶנו[ו]נים, עקומי־מֹחַ ולב, לבם קהה ולא מרגיש כבר בכלום, עד הנה עוד התקי[י]מה ההשתתפֿות־בצער [25] היהודית, הרוח המא[ו]חד היהודי, עתה – גם זה אָין. הכ[ו]ל שקוע בִיוֵן־קטנוּתו בחוג המעֻפש של עני[י]ניו הפעוטים, עני[י]ני הבירז’ה והסרסרות. והכ[ו]ל משתעבדים בלב, בנפש וּבַגֵו – לאליל־הני[י]ר⁴²¹ (במקום אליל־הזהב הקודם…) שום ידיעה על מעשי־אל[י]מות, פוגרומים שנעשו פה ושם – אינה עושה כל רֹשֶם , וכל עוד השוט לא יַצְלִיף על גבם – לא יתבוננו, ולא יהרהרו במצבם… עדר… עדר… והעדר הזה ־ האם מ[ו]כשר הוא לתחי[י]ה? וכי אפֿשר לקוות לגאולתו? מאין תב[ו]א הגאולה? ואיך תב[ו]א לעדר נפֿוץ כזה? והעדר הזה מ[ו]כה, מָרדף, מע[ו]נה בלי חשך [חשׂך] –והלב כואב, מתמרמר עד מָוֶת – היכֿן הישועה? היכֿן המוצא? בתחי[י]ה קשה להאמין, ומה? צו להשלים עם זה שהמצב כך נִשְאֶר [נִשְאָר] גם להבא? – – – – – –

ובפנים? גם בנפש עצמה אין פ[י]נת־מקלט. היצירה – אמנם היא חלק מרוחי, יסוד־נשמתי, אך עלובה היא כמוני. מהסס הלב, ומרגיש באפֿסותו ובקטנותו מול רוחות־האבדון הח[י]צוניים… איך אמצא ס[י]פוק ביצירה – ואני יודע שסוף סוף גם היא מש[ו]עבדה, או יותר נכֿון תלויה רק במקרי־הזמן הח[י]צוניים, אין היא ח[ו]פֿשית לגבי־עצמה, מקורית שלמה, אין היא נמצאת ממעל לכ[ו]ל, אלא מתחת לכ[ו]ל… באין מפֿריע היא יכ[ו]לה לעשות את דרכה בבטחה, בה בהתפתחות – ומכי[ו]ון שמסביב רק מפריעים היא אובדת [26] את דרכה, ומרגישה בכ[י]שלונה וקלקלתה… ולאן אשא את נפֿשי? אנה אשא את נפֿשי המבקשת ס[י]פוק ונ[ו]חם, מקלט ומחסה? דמיונות מרפרפים במוחי, ערפלי־עולמות רחוקים, רחוקים מא[ו]ד… עולמות או[ו]רירי[י]ם בלי גוף… בעולמות המשונים והשונים האלה שאני אורג לי בסתר אני מנסה למצ[ו]א איזה מסעד, איזו אחיזה בתקו[ו]ה להבא, ביצירה. מזרח… השיבה אל הטבע… התאחדות האדם עם כל היצירה לאחד מבלי לְהַבְדִיל בין אחד לשני… יצירת מין אנושי חדש… התאחדות העמים המזרחיים, ההתפרדות הגמורה מן האירופיות הרקובה והמלחמה אִתָּה, יצירת תרבות חדשה מזרחית… הרי יהודה… סלעי־ההרים, מערות… נקרות ההרים… בקעות… הים… הוד הטבע ופלאי־היצירה וּבָאֶמְצַע: האדם ותפ[י]לה זכה, תמידית על פיו… ואולי: התאחדות עם האלמנטים הק[י]צוניים שבאירופה השואפים למהפֿכה אכזרית של סדרי־ הטבע החיים – הקי[י]מים, כמו “בעלי הרוב” לעקור ולשבר כל שנאה מן הארץ: להרוס את הגבולים שבין עם וארץ וליצור התאחדות ארצית כללית, אך באמת – כל זה זר לנפֿשי, אין זה לפֿי רוחי, אין אני מאמין בתורה זו – שיסודה הח[ו]מר, ולא הרוח הנשגב… סוף סוף כשנתעמק תורת־עבדות חדשה היא… היא מתחילה מכיס האדם ולא מלבבו… וכך ד[ו]אה נפשי בעולמות רחוקים ומבקשה מפלט, מחסה – [27] האמצא לי בין העולמות האלה אף עולם אחד שאשתדל להביאו לידי ב[י]טוי ברעיוני[י], ולהגות בו – וע"י זה למצ[ו]א ס[י]פוק לנפֿשי התועה…? ־ מסופקני… ובין כה והכ[ו]ל כה נמאס עלי[י]. נמאסה עלי[י] ההוראה שאני עוסק בה. מציעים לפֿני[י] ש[י]עורים חדשים, ולמרות מצבי הח[ו]מרי שאינו מזהיר – אני משתדל להשתמט בכל האפֿשר מש[י]עורים חדשים. אין אני שואף לכסף, בז אני למטבעות… אין להם שום ערך לגבי דידי – ואין אני רוצה בעטי[י]ם להשתקע יותר ויותר בעבודת־ההוראה שכה קשתה עלי[י] בימים האחרונים – בק[ו]צר רוח אני מחכה לבא לערוב היום – בלשעה שאני גומר את כל ש[י]עורי[י] ונכנס לחדרי, בורח אני מפני הרחוב המרגיז אותי מא[ו]ד – אך גם בחדרי פנימה אין לי מנוחה – להתמכר לדבר־מה אין לי סבלנות, ואני נמצא שוב ברשת המס[ו]בכֿה של מחשבותי[י] המוצצות מתוכֿי את כל לשד־חיי ורוחי…

*

בערב זה עורכיםת הסתדרות התלמידים הציוניים נשף אינטימי[.] שם כל חברי[י], וממש לא נתנו לי ללכֿת משם, אך אנ[ו]כי התחמקתי מהם והלכֿתי לי… קשה לי לה[י]שאר שם… לשמחה זו מה עושה?⁴²² ובכלל כל השאון כה זר לי עתה. אין אני סובל כל טמטום־מוח [28] כזה והסחת־הלב מכל מה הסובב אותנו… הלכֿתי נכנסתי לד' אמות של חדרי. ופה אני נובל… נובלים נעורי[י] נובלים חיי, באין כל זיק של אורה וגיל…

*

בא היום גנדלר⁴²³ מאודסה, ששלחתי ע“י [על ידו] את “חזון הימים”⁴²⁴ לקלוזנר[,] (ד[י]ברתי ע"ז [על זה] ברשימותי[י] הקודמותן)] – והביא לי תשובה ממנו[,] והנה מה שהוא כותב לי ע”ד [על דבר] השיר הזה: “בחזון הימים שלך יש קטעים נאים וחרוזים בודדים נמרצים אבל בכללו יש בו אריכֿות יתרה[.] אם אפֿשר יהיה לי להוציא מתוכֿו איזה קטע שלם בפֿני עצמו – אדפיס חלק ממנו, ואם לא – אחזירו לך כשיתהו[ו]ה ח[י]בור הדרכים”…⁴²⁵ לא! מר קלוזנר[,] אם השיר לא שָלֵם מצד צורתו בכלל – אני מודה[,] אבל להדפיס קטעים ממנו, ובו[ו]דאי את הגרועים ביותר בעיני[י]… אני איני מסכים. לבסוף הוא מוסיף: “הוסיפֿה לכתוב דברים מעולים”. אבל לא ידע, מר קלוזנר, כי רק את “חזון־הימים” – דבר חסר־ערך ידוע בעיני[י] – אני הסכמתי לשל[ו]ח לו, אבל דברים מקוריים אמתיים, שמקורם – האינדיבידואליות הטהורה שלי – לא אשלח אליו בשום אופֿן להדפיס ב“השלח” במקום שמדפיסים פואמות ממין “חזון־הקרב” של פישקין ועוד כָּאלה. לא! “השלח” נעשה לשלולית כעורה שכל מיני דגי־רקק רוחשים בתוכֿה – ואני לא אתן למעי[י]ן־נפֿשי להתערב בשלולית הזאת.

[29] יום ד‘[,] ג’ אדר־שני, תרע"ט. מלינוב [5 במרס 1919].

בשבוע זה מיד אחרי השמועות המרגיזות בלוצק ע“ד [על דבר] ח[י]פושים וכו' שהזכרתי אודות זה ברשימתי הקודמת – החלטתי לנס[ו]ע הביתה, אולי יעלה בידי כאן ליצור איזה תריס בפני הפורענות. ואתמול לפנות ב[ו]קר נסעתי מלוצק ובאתי הנה אתמול בצהרי[י]ם. מן הרגע שבאתי אין אני מוצא לי מנוחה, ענן־עצב כבד רובץ עלי[י] ומתקדר יותר ויותר. כמה רב הש[י]ממון, מה נורא העצב שמסביב! בחוץ – עי[י]רה שוממה ודלה טובע[ת] ברפֿש, בתים סחופֿים וקודרים, שמים מקֻדָרִים, הרחובות ריקים שומֵמִים, מבית – קדרות נוראה. הוי היכֿן האור האידיליי והז[ו]הר המשפחתי שהיו בימים מקֹדֶם בביתנו שעמד עוד [על] תִלוֹ הנכֿון ובהדרו השלם? היכֿן השלו[ו]ה הקודמת? כנראה שלנצח נג[ו]זו ונקברו ביחד עם מאור־המשפחה: אמנו היקרה והאהובה נ”ע [נוחה עדן]. לנצח נג[ו]זו לבלי שוב עוד. וכה צר וקשה: הדודה כבר כֹה זקנה וחלשה, זה לא כבר קמה ממחלה קשה ואנושה… אבא הולך ומזדקן – ובלאות, הדאגות התכֿופות והתמידיות מחלישות אותו מיום ליום, שערו כ[ו]לו הפך לָבָן, והוא כה סובל במסתרים. במסתרים… כזאת היא כבר ירושת המשפחה, לסבול במסתרים, אין הגה, אין ד[י]בור, רק אנחה המעידה על משא פנימי שקשה להכילו… כזה, גם אנ[ו]כי… וכל הצער הקשה המקנן בלבו של אבא עשה אותו למרוגז־עצבים נורא, ובכלל אין נחת [30] בבית. אותו הענן הכבד השורה עליו – עושה את הכ[ו]ל למרוגזי־עצבים, למח[ו]סרי־סבלנות. ואני – כמה קשה לי פה, עתה רואה אני, שאעפ“י שמצבי הפנימי בלוצק היה כ”כ קשה – בכל זאת הרי היו פעמים שאפֿשר היה לפַכֵּחַ את העצב הכבד, היו רגעים של שִכְּחָה [שִׁכְחָה], של קורת־רוח, ובכלל הן יש חברים, סביבה כל שהיא – ופֹה – אין אני יכ[ו]ל בשום אופֿן לשער לי, כי אוכל להיות פה אף ימים אחדים, אלי! אלי! מה רב פה הש[י]ממון המעיק כנטל־עופרת על כל ישותי! ולמרות זה שסכנה היא עתה לה[י]מצא בעיר, לפי המצב הקשה עתה, – בכל זאת חושבני בימים הקרובים למהר ולבר[ו]ח מכּאן – ומה שיהיה – יהיה. פה אשתגע מש[י]ממון לגמרי, ופה תַּרעילֵנִי ה“מרה־שחורה” לגמרי, באין מרפא. כן[,] אנ[ו]כי אסע מפה[,] אפֿשר עוד לפֿני השבת – ואהיה כמי שיוצא ברצונו הטוב נגד הסכנה הנשקפֿת לו, כי המצב עתה “בלתי־נעים”. “הערלים” מתהוללים בכל ת[ו]קפֿם. גזרת־הגיוס רצינית היא ביותר. על המשתמטים החלו להקפיד. ומה אני יכול לעשות? כן, אך למרות כל זה לא אשגיח לכל בזה ואסע לוצקאה כי נוראה היא פה השהי[י]ה במלינוב – ועלולה היא לי להסב פצעים טריים שלא יעלו ארוכה, כי גם [צע]רי כאבי[י] וי[י]אושי מקבלים פה צורה אחרת […] פה כֹה שחורים, כמוות עצמו דלים, פעוטים ושוממים כעי[י]רה [31] שמלפֿני[י], וכחיים המקומיים. הן גם בעיר אני סובל הרבה, אך שם צערי עשיר יותר, מפרה ופורח… הוי, אלי, כמה א[ו]מלל אנ[ו]כֿי, אין לי מנוחה, שם קשה ואני בורח הנה – וקשה שבעתי[י]ם, ושוב אני נמשך שמה, ובבואי לשם – אצטער שנסעתי מכאן. אנ[ו]כי רק חושב על אחת: היש לי עוד תקו[ו]ה? העוד לא נהרסה כל נפֿשי ויש עוד בכ[ו]חה לקבל דבר מה?… אם יהיה עוד בכ[ו]חי ליצור איזו יצירה נפֿשית שלמה, ואם גם על יסוד הצער־העולמי שאינו מעלה ארוכֿה, ואם גם על כאב־הלב הקשה?… אך, מהו כל הקושמַר בכלל – שבו אנו חיים? הן סוף סוף И жизнь, как посмотришь с холодным вниманьем вокруг, Такая пустая и глупая шутка… – (לרמונטוב)⁴²⁶ הן זהו סו“ס [סוף סוף] הסך־הכ[ו]ל האמתי העיקרי של החיים, וְמה אפשר לקוות, מה אפשר לתבוע מ”ליצנות ריקה ונבערה“? אך יש שאני חושב: כי מהלך־נפֿשי זה הוא גם כן יליד־התנאים, עבד־הזמן,⁴²⁷ הוא לא מושג ח[ו]פֿשי הנמצא ממעל לכ[ו]ל, אלא יוצא הוא כמו כל תוצאה ישרה מתנאי־חיי הקשים. והן סוף סוף יש בחיים הרבה יֹפִי, אור, הנאה, קסם ועדן. הן יש שמי־תכלת מנחמים מלבד העננים הקודרים והאבלים. כן יש ויש, יב[ו]א רגע, תב[ו]א שעה שאנהה גם אחריהם וכמו שדבר ]…] זה היה וכמה פע[מים(?)] [32] אך גם אז הן אהיה עבד לתנאים, עבד לח[י]צוניות, כי הן רק ע”י תנאים ח[י]צוניים נוחים – ישתנה מהלך נפשי. והיכן הוא סו"ס [סוף סוף] הח[ו]פש האמתי, הח[י]רות המוחלטת המרחפה ממעל מכל מקום וזמן. מכל מצב וס[י]בה? היכֿן הן?…

[יום] א‘[,] ז[’] אדר־ב', תרע"ט. מלינוב [9 במרס 1919].

מפני שלא הספקתי עוד להוציא איזו תעודה אצל הסטַרוסטִי⁴²⁸ המקומי – נשארתי כאן ליום השבת – מה שלא נָעַם מא[ו]ד, ראשית: לא נָעִים לי לשהות כַּאן הרבה ולהפֿסיק ע“י זה את ההוראה לכמה ימים, ושנית: הש[י]עמום והש[י]ממון כאן קשים מנש[ו]א, וכבר חפצתי לה[י]חלץ מפה הָעִירָה, אעפ”י ששם מחכים לי ימי־ע[י]נויים נוראים לרגלי הפחד התמידי מפני המפלצת הידועה… ובאמת, הרי אין לי כל תריס שיגן עלי[י] מפני פורענות זו, ואני נוסע לשם על יֹשֶר הגורל. מתחזק אני רק בתקו[ו]ה זו שהמצב סוף סוף עלול להשתנות בימים הקרובים לטובה, ככֿה מבטיחה שמש האביב המאירה בימים אלו ביתר ת[ו]קף וב[י]טחון, וקשה ללב להאמין כי באור יקר ונעים זֶה, המטיף נ[י]חומים בכ[ו]ל – מוסיף לב האנוש לשאוף לרע ולאכֿזריות, לבלי לשוב לטובה… כך – מבטיחה שמש האביב, ולמרות תולעת הַסָפֵֿק המכֿרסמת עמֹק, עמ[ו]ק בלב – אין אתה יכ[ו]ל לבלי להאמין לה. הן כה טובה היא ומנחמת… אך מוחזקה היא זה כבר, שמש האביב, לבדאית. התחזיק בטבעה זה גם עתה?…

*

[33] אין אני יודע מה זה. אך גַחֶלֶת־אהבתי לזהבה, שזה כמה פעמים נחשבה אצלי כבר לדוממה וקרה באין ניצוץ כל שהוא – התעוררה שוב בימים האחרונים ותתחיל להַבְהֵב ולהוציא גִצִים. למרות ההכרה הברורה שגמלה בקרבי זה כבר, ואשר פעמים רבות לא הטלתי בה ספֿק כל־שהוא, – גָנוּז במעמקי לְבָבִי רגש עדין וטהור הרוחש אהבה כל כך כבירה לנֶפֿש חביבה וטהורה זו ששמה “זהבה”, כי אמנם קשה לבלי לאהוב אותה – למרות כל הצדדים הטעמים הח[י]צוניים שאינם יכולים לסַפְקֵני… סוף סוף, כשהשלב אינו אינ משתקע יותר מדי בש[י]כרון, ואינו נמשך אחרי האורות המתעים וברק. עצי־רקיב – הוא נוכח שזהבה זו היא “אַחַת מֵאֶלֶף”.⁴²⁹ לוא [לאו] הרבה זהבות כאלו איכא בשוקא…⁴³⁰ הגם סופֿו של רגש אחרון זה המפעמני עתה – כסוף הרגשותי[י] הקודמות אליה? הַיִתַם גם הוא מִיַד אחרי הצלפת האורה הרבה על פָנַי של המרחב עשיר הגו[ו]נים והמַרְאוֹת, ויתבי[י]ש לפר[ו]ח בחוג צר של פ[י]נה צרה חסרת־א[ו]פק ומרחק? לעתיד – פתרונים. אבל איך שיהיה, אין לבטל את הרגש העדין הזה, כי ראויה היא נפֿש זכה וטהורה זו לאהבה, וחסר־כל רגש ומט[ו]מטם־לב הייתי לוּ הייתי מְוַתר על רגש זה, מבלי להתי[י]חס אליו ביראת־הכבוד הראויה לו בְהתי[י]חסות נפֿשית עמֻקה.

*

[34] באמצע רשימתי באו וס[י]פרו לי, כי לפי השמועות האחרונות נכבשה לוצק על ידי הפולנים. ידיעה, אעפ"י שיש בה להטיל ספק גדול – הרגיזתני מא[ו]ד. עם א[י]שורה של ידיעה זו, אני נכלא כאן במלינוב באין כל מוצָא. עלי[י] אז לשבת פה ול[י]בול בתוך הרפֿש המבאיש ובתוך אטמוספירה ביתית קשה מא[ו]ד, זאת ועוד: כל חפֿצי[י][,] כל ספרי[י] וני[י]רותי[י] נשארו בלוצק[,] וכיצד אביאם הנה! מי י[י]תן ולא תאֻמן שמועה זו!

יום ב‘[,] ח’ אדר־ב', תרע"ט. מלינוב [10 במרס 1919].

יום קשה ונורא היה לי היום האתמולי. התרגזות־עצבי[י] הגיעה למרום־ת[ו]קפֿה, כאב־ראש תקפֿני מרוב הרהורים ומחשבות. מצב הרוחות בכ[ו]ל היה מדֻכא[.] השמועות על ק[ו]שי גזירת הגיוס, והע[ו]נש הקשה לכל המשתַמְטִים – הרגיזוני מא[ו]ד, בראותי כי אין לפֿני[י] כל מוֹצָא. כל תעודה מַתְאִימָה לא עלה בידי להוציא פֹה, ולפֿני[י] נשארו שתי דרכים: או להשתמט ולהתענות בהחָבֵא, דבר נורא בשבילי, או לה[י]כנס אל המחנה – דבר עוד יותר נורְָא, לה[י]כנס אל ה[צבא(?)] העושה שמות ביהודים, שכ[ו]לו הוא חבר מרצחים ושודדים, שתי דרכֿים שגם בשתיהן אין להשתמש – והיכֿן המוצא? מצב זה יכ[ו]ל לדכא את […] עד לכלותו[?], איך […], תקפֿתני הרוח הרעה הפנימית, הי[י]אוש הלאומי הכללי המוצץ את לשדי ומוחי, הצער העולמי האוכל כל חלקה […]⁴³¹ לזה גרמו הרבה הש[י]עמום […]⁴³² [35] בעי[י]רה החשכה והדלה, מצב הרוחות הקשה שבבית: הדודה חלשה, זקנה… אבא סובל כ“כ [כל כך] הרבה, ומתהלך קודר ושחוח תחל [תחת] נטל צערו הכָבֵד, הוא נחלש, נזדקן – הוי, כמה נוראה הפרספ[קטיבה] לעתיד… וכל זה התאחד לצער אחד גדול ונורא לקושמר אחד מעיק ולרשת סבוכֿה של הרהורי־כאב ויגון, שיש בכ[ו]חה להביאני לידי ט[י]רוף־דעת. כל היום התהלכֿתי הנה והנה בביתי בפ[י]זור נפֿש נורא, מדי פעם בפעם עמדתי לקר[ו]א את שירי לרמונטוב, זה המשורר הגדול, בעל הצער העולמי, שהצליח כל כך לְבַטְאוֹ והמדבר כל כך הרבה ללבי, והנותן הבעה נכונה להרבה מהרגשותי[י] התוסס[ות] בקרבי… כך נמשכה התרגזותי עד הערב, בערב בא אבא מבית הכנסת וס[י]פר כי אומרים שהגיוס נתבטל כבר, אנ[ו]כי תליתי מיד הרבה תקו[ו]ה בשמועה, אעפ”י שקלוטה הי[י]תה מן האו[ו]יר – ונרגעתי במקצת, כלומר הוקל במקצת חלק אחד מצערי, הַחֵלֶק הח[י]צוני המ[ו]שפע מן המאורעות הח[י]צוניים. כל היום נמצאתי בסבך הרגשות והרהורים שתבעו את ב[י]טויָים ביצירה, ועד שעה מאֻחר[ת] בלילה ישבתי וכתבתי, קטעים, קטעים מכל הרגשה ומחשבה לחוד, כששכֿבתי לִישֹן הגיעו לא[ו]זני, במשך שעה קצרה עד שנרדמתי, אנחות־הדודה החלשה, ואנחות־אַבָא החלש – אשר היו “כעקיצת עקרבים ללבבי”. שכבתי לִישֹן בהחלט[ה] לנס[ו]ע היום מפה לוצקאה. והיום בב[ו]קר, עודני שוכב על [36] מִטָתִי וחושב על נסיעתי של היום – נכנס נושא המכֿתבים והביא טלגרמה [מִבְרָק] מלוצק מאת זהבה ובה כתוב: “לעת עתה אל תָבוא”, כנראה שהמצב נשתנה שם הרבה לרעה כי כך כך נדברתי עם זהבה לפני נסיעתי מלוצק, כי אם יורע המצב תמהר להודיעני ע“י הטלגרף שלא אָבֹא, ואם לא אקבל כלום במשך ימים אחדים – אות הוא כי אין כל סכנה נשקפֿת. והנה הגיעה היום הידיעה הזאת, והטילה שוב סערה בנפֿשי, כי עם קבלת הטלגרמה הַזֹאת – אין להאמין לשמועה של אתמול ע”ד [על דבר] ב[י]טול־הגיוס. ופגם־צערי נמלא שוּב… עלי[י] עתה לשבת פה במלינוב המרופשת, לשבת באין כל עבודה, ולהתענות בידי הש[י]ממון והש[י]עמום ולחכות לתוצאותיו של הגורל, ולסמוך על חסדו… וזהבה החביבה, מ[י]הרתי היום לכתוב לה מיד, מלבד דברי הטלגרמה [הנ"ל], צ[י]רפה גם מ[י]לה: “כְתֹב”, כמה מסורה היא לי החביבה הזאת, [וכ]מה חרדה היא לשלומי! הוי, זהבה יקרה, דעי כי יש לב מרגיש ומבין את ערכך, את נפֿשך הטהורה והזכה ויודע להעריך אותה! אני שולח לך את נשיקותי[י] החמות, ומלב רו[ו]ה־געגועים אני רוחש לך אהבה כבירה ושלֵמה.

יום ג‘[,] ט’ אדר־ב', תרע"ט. מלינוב [11 במרס 1919].

ימים קשים הם לי הימים האלו. ישיבתי כאן הי[י]תה עלי[י] למשא, אעפ"י שרק שבוע ימים אני שוהה כַאן. מתהלך אני כל היום בבית, באפֿס עני[י]ן [37] ומעשה. החוצה אי אפֿשר לצאת מפני הרפֿש הגדול שסגר עלינו, לקר[ו]א או לכֿתוב איני יכול מרוב התרגזות־עצבים. הש[י]ממון והש[י]עמום קשים מנש[ו]א. לא־נעים לי מא[ו]ד הפסקת ההוראה בלוצק. ומי יודע אם עוד אפֿשר יהיה לי לשוב שמה. המצב הסתבֵך מְאֹד. הפרספקטיבה בלתי מזהירה. תקפֿה גזירת הגיוס, ומי יודע את התוצאות?… עֲמֹד והביט בחלון, על העי[י]רה המרופשה – ותו לא. בר… ר… ר..־

יום ד‘[,] י’ אדר־ב'. תרע"ט. מלינוב [12 במרס 1919].

אין זאת כי האביב כבר בא. יצאה החמה החביבה רבת־החסד והנ[י]חומים, ותפזר את הענן הקודר והאפֿל שנח על הכ[ו]ל, הרפֿש הולך ומתי[י]בש, צורתו השחורה מַלְבִינָה לְאַט, לְאַט, השמים טהורים, רוח אביב חמה נושבת ומבטיחה כל כך הרבה… מרחוק מרמזים השדות העירומים והשוממים, אך צעיף־נ[י]חומים לוטה עליהם, המרחקים הבהירים מושכים את הנפֿש בכ[ו]ח קסמים לעולמות נשגבים ויפֿים, הא[ו]פקים הַכְּחֻלִים מדברים ללבך ומושכים אותך אליהם, על הכ[ו]ל שפוךכה בת־צחוק של אורה נעימה וטובה, כבת־הצחוק של החולה האנוש שקם ממחלתו אחרי ימי מחלה ממֻשכה והכ[ו]ל בעיניו כה טוב, חביב ונחמד, ונכֿון הוא להתנפל אל חיק החיים, לנשק את אַדְמָתָם ולהתפלל ולשיר באין קץ וסוף… עולם יה כמה יפה הוא, כמה נשגב! מה אל[ו]הים! מה רב טובך אשר צפנתָ⁴³³ בעולמך זה, אשרי מי שיכול [38] מהם בנפֿש שלמה ובריאה, בלתי־נדכאה, בלתי־רצוצה ומפ[ו]ררה לפרורים, פרורים. אך מי יודע אולי הנפֿש הבטוחה והשלו[ו]ה – אינה מרגישה את כל זה, אינה מבחינה בע[ו]שר הרב וי[ו]פֿי הנשגב השפֿוך על פני תבל־יָה, ורק אותה הנפֿש העוברת את כל מדורי הגיהינום של המחשבה, שעֻנתה בכל מיני הע[י]נויים הפנימיים – רק היא יכלה להרגיש ולהבין הי את האור, הי[ו]פֿי, והנפֿלא שבעולם. ושילֶר כמדומני הוא שאמר כי את “החלומות הכי־יפים על הח[ו]פֿש חולמים בבית האסורים”,⁴³⁴ כי מי שסבל מן העבדות – זה מרגיש את הח[ו]פֿש, לא כן מי שהוא ח[ו]פֿשי תמיד, לא ירגישהו ויחשבהו לדבר טבעי, לדבר שבהרגל… האביב בא! הוי, אלי, אוצרות, אוצרות שלמים מתגלים בנבכֿי הנפֿש, מעי[י]נות טמירים מתפרצים ושוטפים בעמקי הלב, ומלאכי תקוות צעירים בעלי כנפי[י]ם צחורות, שתו עלי[י] מסביב, צובאים על כל פתחי־לבבי ומתפרצים שמה בשאון ילדים, ובהשתובבות רעננה וקלה, ואני – הַגֵא, מאמין לשקשוק לקשקוש־כנפֿיהם הרך, מקשיב לדברי־נ[י]חומם – ומאמין, מאמין? לא! אני רוצה, אני משתדל להאמין. אני רוצה לה[י]כנע לאור־השמש הנעים, להיות עבדו הנאמן, להקריב על מזבחו את אל־הכפירה והר[ו]ע שלי שהוא אל־האמת, ובלבד שינחיל לי את אל תמים, אל אורה רגעית – אעפ"י שהוא אליל שֶקֶר… מרגיש אני ומבחין בכל הר[ו]ע והכ[י]עור שמסביב – אך משתדל [39] להסיח את דעתי מהם, גם מצבי הח[י]צוני לא הוטב אף במקצת, אך הוא אינו מצר לי כל כך לאור השמש, ואני רוצה להאמין כי לא יְאֻנֶה לי כל רע, לא תמים אני ולא מאמין, אך נדמה לי כי באור נעים וטוב זה – אי אפֿשר שהאנשים ירעו וישחיתו זה לזה, כמה כוזב וריק הוא דמיון זה; אבל הוא שובה את הלב בכָזְבוֹ, נדמה כא[י]לו הכ[ו]ל ישובו מרעתם ויחלו להרגיש את הע[י]דון, את הי[ו]פי ואת הנאצל שבעולם. אני – יודע את הכ[ו]ל, יודע אני את האמת המרה של החיים וההו[ו]יה בכללה, את גשרי־השו[ו]א המתוחים על פני תהומות־החיים הנוראים, את כל האורות המתעים המאירים בחשכה הנצחית – אך בכל זאת יקרתָ לי אביב נחמד וטוב, יקרתָ לי אור־האביב המנחם, יודע אני כי מרמה אתה אותי כמו שר[י]מיתני כבר אלפי פעמים, יודע אני כי שקר בפי מלאכיך הטובים והרעננים, אך נעים לי וחביב שקר זה המלטף את הלב בחבה, יקר־מכ[ו]ל לי שקר זה ואני רוצה, אני משתדל בכל כ[ו]חי להאמין בו. כי מי יודע, אם שקר זה אינו יסוד החיים כֻלָם? ולמה לי לבעוט ביסוד זה? אחזיק נא את מעמדי עליו, אנעץ בו את צ[י]פ[ו]רני[י] להחזיק בו בכל כ[ו]חי כל עוד שהוא אתי, וכל עוד שיגון־הסת[י]ו לא ישללו [ישללו] ממני ולא ישמטו [ישמטו] מתחת רגלי[י] – – – –

[40] ומי יודע, אולי ש[ס]פונים עוד בקרבי הרבה כו[ו]חות־אביב רעננ[ים] שבכ[ו]חם עוד לפעול וליצור דבר־מה, אולי עוד לא אָבַד הכ[ו]ל, ולא הכ[ו]ל היה כבר לשלל לח[י]טוט הספקני, ותולעת־הצער עוד לא הגיעה עד יסוד־נשמתי, ושם בקרקעיתה עוד יש יסוד בריא ושלם, אשר יתגלה בכל יפעתו בממשלת האורה הנצחית, בז[ו]הר־הטבע הנפֿלא שם במזרח, במזרח, בין הוד הטבע ופראיותה? מי יודע? – האביב בָא, אורו החביב מלטף ומנחם – ואני נכֿון להאמין גם בזה…

[יום א‘, י"ד אדר ב’], פורים, תרע"ט. מלינוב [16 במרס 1919].

מיום האתמול נשתנה מזג־האו[ו]יר לרעה, נעכר אור האביב, רוחות קרות נשבו ושלג התחיל לרדת, ושוב חֹרֶף בָאָרֶץ. אלו הם חבלי־האביב הידועים… עתה שלג מכסה על את האדמה, והאו[ו]יר קַר, אך למרות כל [ז]ה מֻרְגָש[ת] בקור הזה רעננות אביבית מתוקה, השמש מתחילה לאט, לאט [להפצ]יע ואורה המנחם כא[י]לו מגחך: רק להתגרות הי[י]תה כו[ו]נתי, אך באמת לא עזבתיכם, אמכם השמש הטובה לא ת[י]תן כבר לח[ו]רף הקפד[ן] לשלוט הרבה בארץ, מראה שמי התכֿלת המתגלים בהיר ביותר, ואין אלו[?] הם שמי התכלת של ח[ו]רף. חבלי־אביב… אך סוף סוף הוא יב[ו]א, כן הוא יבֿ[ו]א, ואין להטיל בזה כל ספֿק…

[41] מצבי עתה הוא בלתי ברור. ביום השישי, יום השוק, שלחתי עוד מכתב אחד לוצקאה (ע"י אנשים משם) אל זהבה, ובו ב[י]קשתיה שתמהר להודיע לי על המצב בעיר, ואם אפֿשר לי כבר לשוּב שָמָה. צרפֿתי למכתב זה גם צ צ[י]רפֿתי עוד מכֿתב אחד לתלמידי[,] אלכסנדר ברונברג,⁴³⁵ וגם אותו ב[י]קשתי כָזֹאת. אפֿשר שהייתי מקבל כבר תשובה מאת זהבה על גלויתי שכתבת[י] אליה בשבוע שעבר, אך מפֿני המאורעות הנוראים המתחוללים עתה בדובנה לא באה הנה הפוסתה אתמול. מי יודע מה שנעשה עתה בעיר הא[ו]מללה הזאת? תושבי העיר ביחד עם יושבי כפרי־הסביבה התקוממו נֶגֶד השלטון העירוני – –אלו צבאות־גליציה שלא נשא[ו] עוד את ע[ו]לם הכבד, ומלחמה עזה התחוללה שם, ומי י[דע] את התוצאות המעציבות אם אלו האחרונים ינצחו, אז הרי אין מפלט וישע לכל יהודי־העי[ר] אשר יהיו מטרה לחמת נקמתם של הערלים הפראים האלה[.] עד מתי, עד מתי י[י]משך עוד המצב הנורא הזה?

*

לפי הידיעות שק[י]בלתי מאת אנשים שונים שבאו מלוצק – המצב שם בימים האחרונים נוחַ ביותר, ואנ[ו]כי, אפשר שאסע לשם [בשבוע?] זה, כי נמאסה עלי[י] כבר הַיְשִיבָה במלינוב, ואראה אם המצב בעיר מֻרגז במובן “הידוע”… [–] אצרור את כל חפֿצתי [חפציי] ואסע הביתה, ואם לא [–] אשאר שם עד חג הפסח.

*

[42] כבר בא אבא מבית הכנסת, וסאמר כי א[י]כר אחד בא בתור [פליט?] מדובנא מספר כי הגליצאיים [הפולנים] התפרצו עוד אתמול העירה, והתחילו להתנקם ביהודים בב[י]זה ובנפֿש… ידיעה זו יש בכ[ו]חה לזעזע את הנפֿש עד היסוד, אם גם לא אֻשרה עדיין, הלב מתכ[ו]וץ מרוב כאב וצער, באך אין לא[ל] ידך להועיל, עליך רק לנש[ו]ך את שפתיך עד זוב דם – ולהחריש… להחריש ולסבול במסתרים. אלי! אלי! הכליה אתה רוצה להביא על העם הא[ו]מלל והנדכא הזה? אבא עמד לקר[ו]א את המג[י]לה ובהגיעו אל הדברים: “להרוג לאבד ולהשמיד את כל היהודים וכ' [וכולי] ביום שלשה עשר לחדש אדר” –⁴³⁶ נחנק קולו מדמעות. נ[י]תכה חמת־אלהים ביום “הנס” הזה על יהודי דובנא, וזה הרי משמש בתור סמל לכל העדר הנפֿוץ והמפֻֿזר, שהכ[ו]ל עושים בו כרצונ[ם] בכל מקום שהוא… והיכֿן המפלט? אֵי מוצא? הא[ו]מנם אין גמול ואין ש[י]לם לדמינו, דְמֵי־חִנָם הַנִשְפָכִֿים כַּמַיִם? או ואבוי לגורָלֵנו, בני עם אֻמלל ונודֵד! ⁴³⁷

[יום ד‘,] **י"ז אדר־ב’. תרע"ט. מלינוב** [19 במרס 1919].

ואתמול הייתי נכון כבר לנסוע לוצקאה. אחרי הידיעות המרגיעות [ש]ק[י]בלתי מאת אנשים שונים בראשונה בֻטלה נסיעתי מפני שהעגלה לא נסעה, ואחר כך […] עצרתי בעצמי, כי שוב נפוצו שמועות על מצב־[…] בלוצק. ואיני יודע מה לעשות. כאן קשה עלי[י] לשהות עוד. ובכלל […]⁴³⁸ לב[ו]א לוצקאה אם גם אראה שאין כל אפשרות לה[י]שאר שמה, [43] […]⁴³⁹ מאת זהבה בתור מענה על גלויתי הראשונה ובו היא כותבת שהמצב הוטב במקצת ושאפֿשר לי לָבֹא, המכתב לא גדול אך גם מבין שורותיו מבצבצת אותה האהבה הכבירה שאינה יודעת גבול, ושלקח[ה] שבי את כל לבבה ונפֿשה. לא אכחד שמשתוקק אני לראותה כבר ולה[י]בחן שוב אם גם מקרוב תהא התי[י]חסותי אליה כב כמו מרחוק. אך מי יודע אם יעלה הדבר בידי? המצב הסתבך מא[ו]ד, ומי יודע מה ילד יום. מצבנו עתה כמצב התושבים על הר־געש, היודעים כי בכל שעה ושעה יָרוק [יירק] ההר מתוכו אש־ג[ו]פרית ולהבות־שרפה. דובנא הי[י]תה כ[ו]לה למש[י]סה. והנה עתה כבית־קברות, אחרי הסערה הקשה שעברה עליה, ומי יודע מה שעתידה עוד לסבול העיר הא[ו]מללה הזאת, ממקומות רבים באות ידיעות נוראות על הרג ביהודים, המצב הולך הל[ו]ך ורע מיום לְיום, ובכל עיר ועי[י]רה מִתְהַוֶה[?] מצב של “אין יוצא ואין בא”, הפרספקטיבה לעתיד הכי־ק[רוב] היא איומה, ואֵי מפלט ומקלט? סגר עלינו המֵצַר, ואין לאל ידנו להועיל ולה[י]טיב אף במקצת. וכשאני מתעמק במצב היהודים הח[יצוני] ובמצבי הפנימי – רעדתה האחזתני [אחזתני], אין נחת לא מחוץ ולא מפנים, “מחוץ תשכל חרב ובחדרים – אימה”.⁴⁴⁰ ובאין מעשה ועני[י]ן אני מתהלך כל היום בביתי אנה ואנה, וראשי כבד עלי[י] מר[ו]ב מחשבה ויגון, והמחשבות השחורות, ההשערות[,] הדמיון, מביאות [44] את ה[…] לידי חרדת־[יד]יעה[?]. והיה, אם גם אצא בשלום מתוך [המה]פכה הזאת ברבות הימים, אם אצא בשלום מתוך כל מדורות הגיהינום הנוראות המוכנות לנו בתור יהודים – מה אביא אל אותו המקום אשר אבוא שמה לנוח, לעבוד, וליצור. למה אביא לאותם החיים אשר יהיו, אולי, יותר בטוחים ושלמים לי בתור יהודי – חוץ מרוח נשברה, נפֿש רצוצה, אכולת־סערות וסדוקת־רעמים, עצבים מ[ו]רגזים וגוף חלש ורעוע מרוב סבל וצרה – אשר לא יעלו כבר ארוכה…

יום ב‘[,] כ"ב אדר־ב’. תרע"ט. מלינוב [24 במרס 1919].

מִנסיעתי לוצקאה על מנת לשהות שם עד ימי הפסח – כמעט שנתי[י]אשתי כבר. המצב הכללי הורע עד למא[ו]ד, והכ[ו]ל חי בפחד וּבאֵימַת היום הבא המאַיֵם במאורעותיו הנוראים, שאפשר לצפות להם… כעלה נ[י]דף לפני רוח סערה רועד ומפרכס לב כל יהודי ומתענה בע[י]נויי פחד נוראים. חמת אל[ו]הים ה[ו]תכֿה על יהודי אוקראינה והרי הם הפקר לכל זד ורוצח, ואין מי שיעז[ו]ר להם בצרתם, ואין כל מפלט, כל מוצא מן הַמֵצַר שבו הם נמצאים עתה, כל עיר ועי[י]רה מס[ו]גרת היא בפני עצמה, ואין כל קשר ביניהן ובין חברותיהן. סגר המדבר עלינו,⁴⁴¹ ואין יוצא ואין בָא, ומה שנעשה במקום אחד – הרי זה כדבר האבוד וכלה בחשאי… ובמצב נורא כזה ירא אני מא[ו]ד לב[ו]א לוצקאה ובי[י]חוד, בשעה שאנ[ו]כי חסר כל תְעוּדָה על [אי]חורי[?] לחובת הצבא. עתה רוצה אני רק לב[ו]א לשם, ולקחת משם [45] את כל חפֿצי[י] ולהביאם הנה והנה כבר התכוננתי פעמים אחדות לנסיעה זו, אך בכֿל פעם נסיעתי זו נדחית לשעה אחרת, ועתה איני יודע מתי יעלה בידי לב[ו]א שמה. אתמול באו והודיעו כי גם לוצקאה באו החי[י]לים הגליצאיים המפֿורסמים בחריצותם הנפֿלאה לעשות פרעות ביהודים – ואני ירא שוב לב[ו]א שָמָה. ביום השבת ק[י]בלתי מכֿתב מאת תלמידי אלכסנדר ברונברג בתור מענה על מכֿתבי אליו. כמובן שמדבריו אי־אפֿשר ללמוד כלום על המצב בלוצק, הוא אינו יודע את טיבו ואינו מתעני[י]ן בו גם כן, וכותב הוא לי רק שאב[ו]א בלי שום ד[י]חוי – ודי, דברים יותר ברורים לא יכ[ו]לתי לקוות מאת נער צעיר ושובב זה, שאינו יודע עדיין כלום מהעקת החיים, ולא טעם עדיין מעֻקצם. בכל זאת, חושבני, שאם אקבל בשבוע זה מלוצק איזו ידיעות מרגיעות אסע שמה להעביר את כל חפֿצי[י] ולגבות את חובותי[י] המעטים בערך של[ו]ש מאות רובלים – ואב[ו]א מיד הַבַיְתָה, מוצא אחר אין לי לעת עתה, ולוּ רק נתנו לי רק לחיות בשלום, ולחכות במנוחה לש[י]נוי המצב הכללי ולפתיחת ההסגר הנורא שמסביב… כן, כן לאט לאט אפֿשר להשלים עם הש[י]ממון והש[י]עמום הנוראים שבעי[י]רה הדלה הזאת, ומה גם עתה בשעת־חירום כזו, מה שיעשה הזמן וכו'…

המצב הכללי הקשה משפיע עלי[י] באופֿן רע מא[ו]ד, אין באפֿשרותי להתמכר לשום דבר, לא לקר[ו]א, לא לכתוב – לא כלום, המוח עי[י]ף מרוב הגה⁴⁴² והרה מחשבות־צער ופרספקטיבות⁴⁴³ שחורות ואיומות…

[46] יום ג‘[,] כ["]ג אדר־ב’, תרע"ט, מלינוב [25 במרס 1919].

נמשכים הימים זה אחר זה אבלים, שוממים וקודרים. עוברים הם וסוחפֿים עמהם את כל הטוב הרב[,] את כל העני[י]ן, את כל החליפות רבות־הגו[ו]נים, שהיו יכולים להכיל בתוכֿם – מבלי שוב עוד… כַך עוברים הם הימים, ואני משמים יושב פה בעי[י]רה השוממה ומצפה – לְמַה?… הש[י]עמום קשה מנש[ו]א, ואין כל אפשרות להתעסק בדבר־מה. בחוץ – ח[ו]רף משמים, שלג יורד, הרפֿש שוב התרבה, רוח קרה ולחה מנשבת, השמים קודרים ומעֻנָנִים – דומה כא[י]לו סת[י]ו עתה בעולם ולא אָבִיב. וצר כל כך מסביב, ואעפ"י שכבר קצה הנפֿש בח[ו]רף הַטַרְחָנִי, והיא מתגעגת לאור האביב – בכל זאת תיתי לו⁴⁴⁴ לאביב שלא ימהר לָבֹא! למה ישחית ז[ו]הרו הרחמן והנדיב על האנשים הזדים והרעים שהשחיתו את הארץ? למה יָבֹא לְחַמֵם בְשִמְשוֹ – והלבבות הקרים מקרח לא יֵחַמוּ על ידו? למה יצהיל את פני הארץ החנפֿה שס הסופגת כל כך הרבה דמי נקיים ולא תאמר עוד: “דַי!”?… לא! אינה ראויה ארץ שוממה וחוטאת זו לאור שמש האביב! תאבד בקרתה ובמראה־ש[י]ממונה, ויהי רֵעָה התמידי הח[ו]רף הקפדן עם קרחו, רוחותיו, שלגיו ושמיו האפֿורים והאבלים!

יום ב'[,] ער"ח [ערב ראש חודש, כ"ט אדר ב',] ניסן, תרע"ט, לוצק [31 במרס 1919].

ביום החמ[י]שי בצהרי[י]ם באתי לוצקאה, נסעתי ממלינוב ביום החמ[י]שי בב[ו]קר ולנתי בנאצ’יץ,⁴⁴⁵ מיראתי לב[ו]א לוצקאה בשעה מאֻחרת בערב.

[47] גם הפעם הולך ונשנה מצב־רוחי התמידי, בהיותי במלינוב ערגתי לה[י]חלץ מן הש[י]ממון אשר שם – הנה, ובבואי הנה – אין אני מוצא לי מקום, ואני רוצה כבר לחזור לשם. נדמה לי פה, כי לשבת שם בעי[י]רה הקטנה, במקום שאין אתה [רואה] לפֿניך את הצורות הגסות והמעוררות ג[ו]על נפֿש מהול בפחד כמוס של החי[י]לים וכל הני בריוני⁴⁴⁶ העלולים להשחית ולְחַבֵּל – יותר טוב. בכְלל, מתהלך אני קודר ומשמים תפֿוש ברוב שרעפי על המצב הקשה הנוכֿחי שאין מפלט ממנו. מה יהי סוף כל זה? המצב כל כך הסתבך, ואין אני מאמין כבר כי יוטב בקרוב, ואמנם אם רק לא נביט בשטחיות על כל מה המתרחש מסביבנו באירופה ובכֿל העולם נבוא לִידֵי הוכֿחה, שכל זה לא מחלה קלה ועוברת, אלא כ[י]ליון חרוץ שבא על כל האנושיות הנוכֿחיית, על כל הדור של זמננו; זהו יום הדין הגדול, יום המשפט מלפני אל[ו]הי העוֹלָם, כל המתרחש, כל הנעשה מוביל לדרך אחד, דרך הכ[י]ליון, זאת היא כמו שאפֿשר לומר ברוסית Ϲмихач [?]⁴⁴⁷ של אבדון וכ[י]ליון, הלועגת לכל מעשי בני־האדם, שאינם יודעים שהם מקריבים את הכ[ו]ל רק על מזבחה. כל זה הוא מעין רעש־אדמה שלא ינוח ולא ישק[ו]ט כל עוד שלא יְנַעֵר ולא יפורר את כל מה שנתגַבֵש במשך דורות שלמים, כל עוד שלא ישוב הכ[ו]ל לת[ו]הו וב[ו]הו – ואולי מן הת[ו]הו וב[ו]הו – תופיע שוב רוח האל[ו]הים המרחפת…⁴⁴⁸ אולי, אחר כך, לעת עתה, אין להבחין ברוח אל[ו]הים, ובכ[ו]ל [48] אנו רואים רק את צורת־האדם שנגלתה הפעם בכֿל כ[י]עורה וְנַוְלוּתַה, שולט הפעם האדם באדם לרַע לו, רגש של השחתה של רצח תקף את הכ[ו]ל, השחתה ורציחה מבלי לדעת לשם מה ולמה, כל זה מתכסה עדיין בצעיף של אידיאליות, כביכֿול, של תנועות לאומיות וכו' אבל לא קשה להבחין בכל זה אינסטינקט גַס של אנשים בוּרִים, ורוצחים השואפֿים לדם. דבר זה נראה לנו גם משני הצדדים, גַם משמאל וגם מִימִין, במה שמצטי[י]נים כל התנועות הסוציאליות אנו יודעים ורואים ומרגישים, חוץ מפרעות[,] רציחות, אנרחיות [אנרכיות] ומעשי־תעתועים – לא נתנו עדיין כלום, ואינן רוצות ויכֿולות לתת, אחרת אי־אפֿשר לקוות מן התורה הסוציאליסטית הח[ו]מרית שיסודה – בשקר החיים והאָדָם, ומן הצד השני בעלי הברית, הממלכֿות האדירות שלכאורה רק אל הסדר ואל השלום האנושי עיני־רצונם – והנה אנו רואים אותן עתה כי רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם,⁴⁴⁹ הפה מְדַבֵּר גְדולות וטובות, מחניף ומשַקֵר, והיד – נטויה לעקור ולהרוס, להשחית את כל מַה שמחוץ לגבולם… הגורל הלועג והצוחק עשה אותם ל“מנַצְחִים” לשַעה קצרה, והשתם משתמשים בנ[י]צחון רגעי זה, ומשתדלים לעקור מש[ו]רש הקיום את כל העמים שנ[ו]צחו על יְדֵיהֶם, באכֿזריות שרק האירופים הגסים, הנוכלים והערומִים מֻכֿשרים לָה הם מכֿבידים את עול נ[י]צחונם על המנֻצָחִים, ואינם שמים לב, כי הפעם אין להם עסק ועני[י]ן [49] עם אותם האנשים היחידים שנ[י]הלו את המלחמה, או שהיו חי[י]בים בהתחלת המלחמה, אלא עם כל העמים שלא רצו במלחמה, ועתה ברצונם לסדר את חייהם באופֿן ח[ו]פֿשי ושקט – לא! הם אינם שמים לב לזה, להם אחת הִיא, “כי להכֿרית להרוג ולהשמיד בלבבם, ולהכֿרית גויים לא־מעט”.[,]⁴⁵⁰ כמבטאו של הנביא, אך כמה נלעג הדבר, לא ידעו הזדים הַלָלוּ, כי הם עצמם כורים להם קבר, כי הם עצמם נותנים חרב ביד מתנגדיהם להכֿריתם ולהשמידם, כי הם בהתנהגותָם ובס[י]דורם את השלום⁴⁵¹ באופן אכזרי גורמים למהפכות חדשות, ולשואה אשר לא מרחוק נשורֶנָה…⁴⁵² “ותמלא הארץ חמס”⁴⁵³ אין מפֿלט, אין מנוס, יצאו מדעתם בני־האדם, ונוראה תהי אחריתם, ימים על שנים תרגז הארץ תחת השתוללות יושביה הרוקדים ומשתוללים על פני התהום הפעורה ואשר תִבְלָעֵם אחד אחד… כל זה ברור לכל עין מעמיקה וחודרת לעֹמֶק הָעִנְיָנִים…

והמאורעות המתרחשים מסביבנו אך כל כך קשה ונורא להשלים עם ההכרה האכֿזרי[י]ה הזאת, כל כך נורא להביט בעיני[י]ם פקוחות בפני העתיד האיום המחכה לנו. נורא! נורא! ולכן לא לח[י]נם משתדלים להשלות את הנפֿש בדמיונות שלא מן המציאות, ובחלומות שהם למעלה מן המקום והזמן, רוצה אני למצ[ו]א בהם מקלט ומרגע, לרגע… ואני בונה מגדלי־או[ו]יר והזיה, כי צר עד למחנק פה בעיר, צר, ואין א[ו]ויר לנשימה בסביבה שבה אנו שקועים, ושאין אנו יכ[ו]לים לה[י]חלץ [50] ממנה. ושוב אני נפֿגש במזרח, במזרח שהוא נבדל מן השאון האירופי, במקום שם עוד יש מקומות למכביר שלא נטמאו עדיין בידי בני־האדם הגסות, במקום שהשמים עוד שוחקים בתכלתם העמ[ו]קה, והוד הטבע עדיין בקדמותו הח[ו]פֿשית והפראית עומד, ולא חֻלַל עדיין במקום שם, ההרים הגבוהים, המישורים הרחבים, חולות המדבריות, סלעי־המגור, העמקים הרחבים, נקיקי הסלעים והמערות, משעולי ההרים ומסתריהם התמ][י]רים הזקופֿים, – מעידים על ההוד והנצחיות שבטבע, מעידים על הי[ו]פי העליון שבהו[ו]יה; במקום שם יצא אור־אמונה לכל העולם, ובאו[ו]יר מ[ו]רגש ריח־הראשית, ריח הנצחיות והענקיות שבכ[ו]ל – שמה י[י]שאני דמיוני ושם הוא תוקע את א[ו]הלי הזיותיו הנפֿלאים, שמה, אני מקו[ו]ה, אמצא את אשר לא פ[י]ללתי למצ[ו]א, לאשר אני עורג ונכֿסף זה כמה, ואת אשר לא אדע לכנות בשם, שם אמצא את גרעין ההו[ו]יה היסודי, את סוד נפֿשי, ואת סוד החיים כ[ו]לם, שבלעדו אין להם כל ערך; וכל יסוד,[.] ואני כואב מרוב געגועים, מרוב כ[י]סוף וערוג למזרח, למזרח[,] לארץ־הקדומים, לאדמת הפלאות ולפ[י]נת־העדן היחידה שעל כדור הארץ. ושם – משיחים הרהורי דמיוני – שם אמצא כר נרחב לפעֻלות נִשְגָבות, לחיים מלאים פֶלֶא והוד, הוד וז[ו]הר. וכשאב[ו]א שמה – מוסיפים דמיונותי לספר – ואמצא לפני[י] את ארץ־הפלא [51] משתרעת בכל קסמה הנפלא, ואראה שאין כל תקו[ו]ה מעם העבר העתיק־יומין לשוב ולחדש את נעוריו על אדמת־הפלאות הזאת, לשוב ולהיות לעם בן־מזרח, ולא לעם שבא מן הקור הצפֿוני, ומחשכת הגולה; כשאראה, שאין האנשים האלה שיב[ו]או שמה כדאים וראויים ששמי המזרח יכניסום תחת כ[י]פתם התכֻלה והעמֻקה; כשאוָכַח שכל הבני[י]ן שיב[ו]או בני־עמנו לבנות שמה רק בשקר החיים יסודו, בשקר החיים הגס כזה שבאירופה החצופֿה והריקה מכל תפארת והוד, ושגם הטוב והרע שבה מחֻסרֵי כל י[ו]פי והוד – אָז כרוז אוֹצִיא לכל איש מצוק ומר נפֿש, לכל נודד עי[י]ף, ושבע נדודי־חלומות, לכל אלו שכ[י]תתו את רגליהם מארץ לארץ, וע[י]נו את נפֿשם בכל מדורי הג[י]הינום של התרבות האנושית המזֻי[י]פֿת, ותמיד שאפֿו לדבר־מה נשגב, עָרגו ל“אשר לא כאן”, ח[י]פשו, ב[י]קשו בכל מקום ולא־מצאו כלום, ובכל מקום פגשו רַק במה שלהוא למורת־רוחם, בכל מקום ראו רק קטנות, שפֿלות, ריקנות וכ[י]עור; בחברה הבנויה רק על יסוד קטנות־החיים ופעוטות המחשבה, המושכת בעול צר ומעיק – לא יכלו לשהות עוד – ואינם יודעים אנה לשים את פניהם – להם אקרא: את הקריאה הקדושה: אל המרחב! לח[י]רות! אל ההרים! ה[י]אספֿו ונב[ו]אה למקום ש[ו]מם מי[י]שוב בני־אדם קטנים, ננסים, שפלי רוח וקטני־המ[ו]ח – ושם נתקע את א[ו]הלינו, שם נחיה חיי־טבע ח[ו]פֿשיים נשגבים; שם נתאחד עם הנצחיות שבהו[ו]ייה ונהיה לחלק בולט [52] *ו* * * מרגיש ממנה… שם נאחד את ההוד[,] הי[ו]פי והשירה שבחיים עם המציאות היום־יומית, ולא יוסיפֿו להיות עוד מופרשים ומובדלים זה מִזֶה, כרחוק ארץ משמים… שמים וארץ יתאגדו יחד[י]ו וביניהם – אנו בני־המרחב, שֻתָּפִים להודם[,] לנצחיותם… נשגבים, רוממים[,] ח[ו]פֿשים [כך!], מכל העקה ח[י]צונית, מכבלים שונים, כבלי החברה המשעבדת, החברה הפעוטה והננסית, יהיו חיינו. רבי־תפארת והוד יהיו חיינו, חיים שאין המו[ו]ת נורא להם ושאין המו[ו]ת מאי[י]ם עליהם, המו[ו]ת יהיה כעין שקיעה נהדרה ורוממה, יפה השמש בזריחתו ופי־שבע בשקיעתו, כך צריכים להיות גם החיים, רוממים[,] נשגבים, מלאים הוד וז[ו]הר[,] עליונים בזריחתם, ונפלאים, נשגבים עוד יותר בשקיעתם – כאלו צריכים להיות החיים והמו[ו]ת של בני־המרחב, פרושי החיים ההבליים והריקים מכל הוד ונשגב. והרבה הרבה ימצאו במזרח כא כאלו אשר י[י]ספחו בכל לבבם אל המחנה, רבות הנשמות העורגות הנושאות בקרבן חלומות עולמות רחוקים, רבים הם במזרח בעלי ההזיות הנפלאות והעדינות – שרק שם תחת שמי המזרח בתוך הי[ו]פי הפראי והנפֿלא של הטבע יכלו לצמ[ו]ח, והם י[י]ספחו אל המחנה. הם יצאו אל המרחב, אל ההרים, ושם יפרח עץ־אדם חָדָש, מובדל ומופֿרש מהאו[ו]יר המ[ו]רעל והמחניק שבכל העולם מסביב… ומי יודע אולי תורות חדשות, ואמונות חדשות תצאנה מִשָם?… ואור חדש יבקע משם להאיר את מאפלי[י]ת־הארץ? [53] כי הא[ו]מנם תצא תורה ואורה מתוך ארבעת כתלים מאפילים שוממים של בתי־מדע, מתוך בתי־ספֿרים וממוחות קרים ודוממים של פרופסורים יבשים וזקנים?… הא[ו]מנם מחוק־הברזל הנעבד על ידי האדם תצא אורה חדשה?… ומהי האורה שאין לה מקור טבעי – מקור אורה? מהי האורה שמקורה ספרים מאֻבָקִים וכ[ו]תלי־אונרבסיטות [אוניברסיטות] אפֿלים?… ולו גם כ[ו]תלי אוניברסיטה שבירושלים…⁴⁵⁴ מקור האורה, מקור כל אמונה ותורה תורת־אמת נשגבת – הוא בנצחיות שבטבע עצמה [כך!], בדומם שבה שלא חֻלַל ולא נשחת ע"י האדם הגס והשפֿל, וכל מי שעומד מחוצה לה, אינו יכ[ו]ל לה[י]מצא ממעל לָה, כל הנבדל מהם – ופורש לשקר ולהבל שבקטנות־החיים, לכלאים [לַכְּלָאִים] שבהם, לכבלים המעיקים שלהם – נעשה לעבד נמבזה [נבזה] ואינו יכ[ו]ל ליצור כלום, חוץ מתורות־עבדות חדשות. הם קוראים לזה בשם פרוגרֶס, התקדמות האנושיות – כמה נבזה פרוגרס זה שאינו אלא התנו[ו]נות. אין התקדמות ופרוגרס בחיים[,] יש רק נצחיות, יש רק הוד נצחי ונשגב שבהו[ו]יה, אליהם צריך האדם להתאחד ולהיות לחטיבה שלמה ולהיות נצחי, יפה ופלאי כמוהם. בני־המרחב יהיו כאלה. ואולי זה יהיה מעין יסוד ק[י]בוץ חדש, עם חדש שיִבָרֵא משלל ט[י]פוסים שונים, משלל דמיונות שונים והזיות שונים [שונות], וזה יהיה מעין ק[י]בוץ של חולמים, מלח־האנושיות והיסוד הכי נשגב שבה?… והאדמה אשר שם בה נתקע את א[ו]הלינו תהי אדמת־החלומות, אדמת הקסמים של בני־החלומות וההזיה[.] [54] הוי, חלומות נפלאים, חביבים ויקרים! עמ[ו]ק עמ[ו]ק בקרבי אני מטפח אתכֿם, ובאותם הרגעים הקדושים שאני שוקע בכֿם – כה טוב לי ונעים, מרפא לרוחי הנדכאה הם לי הרגעים האלו, ואיזה ערך יש לכֿל זה הממלא עתה את עולמי גם הקטנות וגם הגדולות כביכול, מול רגעי החלומות הגדולים והנשגבים האלה? עָמֹק עָמֹק בקרבי אני נושא אתכֿם חלומותי[י], החביבים והיקרים, קדושים אתם וטהורים, רגל זר לא תרמ[ו]ס על אדמתכם, ועין זר לא תשז[ו]ף אתכֿם, לפני מי אגלה אתכם? וכי יֵש בסביבה המקומית א[ו]זן ראויה לקלוט לתוכה צלילי החלומות האלה? לא! אָיִן! רק אחד מבין חברי[י] יש, בעל נֶפֶֿש מַרְגֶשֶת וְערה, המרגישה בכל יֹפִי והוד עליונים, המבחיניםה [המבחינה] בכל רטט קל ופרכוס עדין שבחלל ההו[ו]יה, נשמה מזרחית שלהב־דמיונות וזהר ורגשות בוערת בקרבה וז[ו]הר חלומות ישטפֿוהָ – זהו שמואל בורשטָק⁴⁵⁵ חברי חביבי, רק הוא מוכֿשר לשמוע את המנגינה הנפֿלאה על החלומות האלה, ועל יפי העולמות הרחוקים האלה, רק הוא מ[ו]כשר להתפעל מהם ולהשתעשע עליהם בדמיונו, ואת א[ו]זנו אמנם ג[י]ליתי, היום, על כל אוצר־החלומות האלו שאני מצפין מקרבי [בקרבי], לו ס[י]פרתי על ט[י]פוחי דמיוני, והוא הקשיב לי בכו[ו]נה וברטט קדוש, עיניו השחורות הבריקו, ומיד – והכ[ו]ל מצא את ב[י]ט[י] בדמיונו, ושנינו ישבנו שעה ארוכה וצי[י]רנו לנו את החיים של בני־המרחב בין ההרים על אדמת־המזרח [55] הנפלאה, כל אחד מאתנו הוסיף נֹפֶך משלו, ותהיינה תמונות דמיוננו עשירות, רבות־צבעות [צבעים] ונהדרות בקסמן, ואנו שנינו הרגשנו בכל זה, ורק נפשנו אנו רטטה במסתרים לציור כל החיים הנשגבים והנפֿלאים האלה… הוי, חלומותי[י], הנעימים והיקרים, ברוכֿים היו לי, ואני תפֿ[י]לה: “אל אל[ו]הי החיים, אדון כל בריות, אדון כל הנשמות! זכני, והחייני, העבירני את כל הגיהינום הנורא שהבעירו עתה בני־האדם בזדונם וברשעתם שאין לה קץ, הצילני מים־הדמים השחור והאיום הזה והביאני אל המזרח, אל ממלכת־חלומותי[י] היקרים והחביבים, אלי, אל[ו]הי החיים[,] יהי רצון מלפֿניך, ותהי תפֿ[י]לתי הנאמרת בקדושה ובטהרה, כק[ו]דש וט[ו]הר חלומותי[י] לרצון לפֿניך, ותבקיענה כנפיה הצחורות את רקיעי־השחור הסוככים עתה בעד תכלת שמיך הרחוקים ותב[ו]א לפניך ותקבלנה ברצון”.

הוי חלומותי[י] החביבים והיקרים. ברוכים תהיו לי… תנו לי כֹחַ וא[ו]מץ לסב[ו]ל את היקיצות ואת המציאות המרה והאפֿלה…

*

אין אני רוצה לחלל את קדֻשת־רשימתי הנוכֿחית שבחלומות־ז[ו]הר עליונים יסודה – בעניני[י] הנוכחיים הפעוטים, ואין אני רוצה לכֿתוב עתה אודותם, אעפ"י שרק הודות להם באתי הנה. טוב לי שגם איני יוצא החוצה כל היום, ואני יכול לשמור על מנוחת־נפשי ות[ו]ם חלומותי[י]. יודע אני כי כשאצא החוצה, בשאון הקשה, ולמראה צורות בני־האדם [56] הגסות ואת פני השדים המחבלים ופני הזדים השונים המרעילים את האו[ו]יר – תהי היקיצה נוראה ואיומה יותר מדי – – – – – –

יום ג'[,] ר"ח [ראש חודש] ניסן, תרע"ט. לוצק [1 באפריל 1919].

זה היום השני שאין אני יוצא החוצה, נתתי את התעודה שלי שיעשו לה את “ת[י]קונה”…⁴⁵⁶ ובלעדה – ירא אני להתהלך בעיר, אעפ“י שאין כל סכנה, אך בכל זֹאת… מצב־רוחי הוא כה נורא! לעזאזל, למה עלי[י] להצטער כ”כ [כל כך]?… למדוע הוטל כל כֹבֶד־הצער של המצב הנוכחי רַק על רוחי הנכֿאה? ולמה אהגה, אהרהר יותר מאחרים? אך מה לעשות? אין אני אשם בָזֶה, את טבעי אינני יכ[ו]ל להמיר ולשנות. ובראותי, ובהרגישי את כל מה המתחולל עתה מסביב – אין אני יכול להסב את תשומת־לבי מכל זֶה, וזה פועל פע[ו]לה מדכאה ונוראה על כל מהלך־נפֿשי וגם על בריאותי. כי באמת, הרי על האדם להיות קשה מברזל להכֿיל בקרבו כ"כ [כל כך] הרבה צער ויגון – מבלי שיסב לו כל הפסד. ואני הרי מ[ו]קף מכל הצדדים, מפנים ומחוץ. שמה וש[י]ממון, אנה אפֿנה? החיים הכלליים מכ[ו]ערים כל כך. האנשים רעים, הכ[ו]ל גַס ומז[ו]הם, ובלב־פנימה – אין נחת, כי להיכֿן אסתר [אֶסָּתֵר] אתו אם מסביב רק ש[י]ממון וקדרות. הה, מי י[י]תנני עתה במדבר, באיי ה[ים] מקום שמם הרחק, הרחק מי[י]שוב בני־האדם, במקום שם רַק יפי הטבע ופראיותה, מי י[י]תנני שם עם עוד חבר־רעים מרגישים כמוני. כי אז נַחתִי, כי אז רוח אחרת תקפֿתני…

[57] יום ב‘[,] ז’ ניסן, תרע"ט, מלינוב [7 באפריל 1919].

ביום החמ[י]שי שעבר בערב, באתי הביתה מלוצק הביתה [.] הייתי יכול לשהות שם עוד כשבוע ימים, אך קשה היה עלי[י] לנש[ו]א את השאון וההמולה המעוררים עתה רק פחד כמוס בפֿני העתיד הקרוב… וסכנת־המצב בעיר הרי היא יותר חזקה… ולכֿן מ[י]הרתי לעזוב את העיר – ולבוא אל העי[י]רה במקום שהמצב איך שיהיה, שוקט ביותר ומיַשֵן בדממתו את העצבים הנרגזים… באותו השבוע ששהיתי בלוצק ערכה המיליציה המקומית “ח[י]פוש” בלילה אחד בכל בתי העי[י]רה [מלינוב] על המשתמטים… גם בביתנו היו, וטוב שלא הייתי כאן… אלא שידיעה זו הכניסה בקרבי רעד־פחד לעתיד… אך בכֿל זאת, כאן העצבים נחים ביותר, מסביב שקט ודממה, אין אתה רואה לפֿניך את אותם הפרצופֿים הצבאיים המפילים זו[ו]עה בכל מקום חנותם, ונוסף לכֿל זה, פסקו ימות הגשמים, הקור ששלט עד הנה שלא בזמנו חדל, הב[י]צה נתי[י]בשה, ח[ו]ם נעים ממלא את הא[ו]יר, רוח אביב מנשב ומנחם ומעודד את הרוח הנכֿאה, מסיר את צעיף “המרה השחורה”, ומעורר בלב תקו[ו]ה וחלומות רבי אורה וז[ו]הר, קל[י]פֿות קל[י]פֿות עבות מתפוררות ונופֿלות מעל גבי הנפֿש ומעי[י]נות־חיים רעננים וזכים מתפרצים בשאון ובהשתובבות. הנשימה ח[ו]פֿשית, החזה מתרחב, ואין מרחב למספיק, אין מרחק שיהי דיו להכיל את רוב כ[י]סופֿי[י] והתפרצותי…

הולך ונשנה אותו מצב רוח שבכֿ[ו]ל אביב ואביב – הנצא את חובתנו (58) רק בזה?… וכי רק בזה נמצא ס[י]פוק?… ואחר כך שוב הכ[ו]ל ישוב לקדמותו?… וכל זה רק שעשועי־דמיון ומחזה שו[ו]א ותעתועים?…

יום א'[,] י"ג בח[ו]דש האביב [ניסן], תרע"ט. מלינוב [13 באפריל 1919].

הימים פה לפני חג הרא הח[י]רות, חג הפסח, החג החביב והנעים, החג הכי עשיר בז[י]כרונות־ילדות שטופֿי אורה וחמימות מלטפֿת… חלפֿו לבלי שוב עוד הימים הטובים והנעימים ההם! אבד לא רק הריטמוס הפנימי שלהם, אלא גם הח[י]צוניות שלהם אבדה כבר, אבד כלי־הנגינה שעליו נִמְתַּח אָז מיתר האידיליה הרכה והעשירה… אין זה ביתנו, אין זה אותו הבית שמלפנים, זוהי חורבה של ימי־המלחמה שטֻלאה ותֻקנה במקצת, אין אותם הכלים היפים שספגו לתוכֿם כל כך הרבה חלומות ודמיונות נעימים ושהיו לדוממים חיים, אין אותם כלי הבית, רהיטי־הבית שהיו מקבלים צורה חדשה עם בֹא חג האביב… והיכֿן היא אותה השלו[ו]ה שהי[י]תה נסוכֿה על הכ[ו]ל גם בבית גם בחוץ? אמנם עדיין ימים אלו מלפפים את הלב במין חמימות מיוחדה, עדיין הם מדברים, משוחים הם בשפֿה א[י]למת, שפת החלומות, עדיין מנחמים הם חרש חרש, אך עד כמה רבה אי־הבטחה בכל זה, כמה רִגוּז, אי־מנוחה ורעד סתום בשפֿה הזאת!… והלב – כמה כופֿר הוא, אינו מאמין, וגם ברגע זה שהוא מאמין, הוא יודע ומכיר שהוא מאמין רק לרגע, והאמונה הבאה מתוך הכרה מתוך הכרח[,] מתוך ידיעה שתעבור בקרוב – כמה עלובה היא, וכמה דלה! – –

*

[59] חג הח[י]רות בא… וכמה מרגיז ונורא הדבר. עבדים הננו עדיין, עבדים בגו ובנפֿש. מצב עמנו בגולה הוא כל כך נורא עתה. אי כמה אסונות, כמה פגעים, כמה צרות חָלִים עתה על ראשו הא[ו]מלל, והעם עצמו – אהה, יש שאתה בא לידי הכרה, שגם לרחמים אינו ראוי… כל כך ירד פלאים!… אני אומר “העם” – אך הא[ו]מנם עדיין ראויים אנו לה[י]קרא בשם כולל זה? הן זהו רק עדר, עדר נפוץ ומפורד… והמצב עתה הוא כה מעורר פחד ויראה. אין מפלט ומוצא. נתונים אנו כמו בטבעת־בַרְזֶל ומסורים בידי הגורל, וחי[י]נו תלויים בְי[ו]שרו… עד כמה עוד יֵאָרֵך מצב זה? האל[ו]הים הטוב יודע. אה! לא טוב הנהו האל[ו]הים, אך מי יודע אולי עשוהו האנשים עצמם לאכזר כזה? הן באמת, אין האנשים ראויים עתה לרחמים, כשיש רחמים ואהבה בלב האנשים – אז גם בלב האל[ו]הים יש רחמים ואהבה, אך אם לב האנוש נשחת כ"כ [כל כך][,] הַתְאַבֵּן ויהי לעריץ ואכזר – האל[ו]הים איך ירחם ויאהב?…

*

עד כמה רבה השפעת האביב, השפעת האורה, וג[י]לוי המרחקים הכח[ו]לים, כמה מתרחב הלב, כמה מתרחב החזה והנשימה מתרחבה, וציצי־אמונה צצים בלב, ופרחי־תקו[ו]ה זעירים מגיחים… אך רב וחזק הוא הספק. ובכֿל זאת, כמעט שקשה להאמין גם הפעם בנ[י]צחון הרע, והלב שואל: הא[ו]מנם לא יביא האביב בכנפיו אור וחיים לכל באי־התבל?… הא[ו]מנם לא יביא אתו רוח חדשה לבני־האדם?… איך זה?… לא! אחרת [60] לא תוכל היות!" הוי לב כופר־מאמין, פ[י]כח־תמים!… כמה רבה השפעת האביב, כמה גדולה. איך שיהיה, ברוך יהי האביב! טובים הם הי[י]סורים והע[י]נויים הפנימיים מול אור החמה וז[ו]הר־החיים, מע[י]נויי־הנפֿש במחשכי־סת[י]ו תמידיים הקודרים וזועפֿים…

יום ו‘[,] ב’ [צ“ל: ג'] דחוה"מ פסח, [י”ח ניסן] תרע"ט. מלינוב [18 באפריל 1919].

אמרתי: הנה באתי הביתה לימי החג, חג־האביב, באתי לעי[י]רה השוקטה והשלו[ו]ה בערך, ובטוחה מכ במקצת מכל אותם האיומים הנפגשים על כל שעל וצעד בעיר – ואנוח במקצת, כלומר: ארגע במקצת, כי המנוחה בכלל זרה לי ולרוחי; אמרתי: הנה ימי־אביב בהירים וחמים באו, ימי ז[ו]הר, הנ[י]צנים נראו בארץ, המרחקים נעשו לבהירים וכח[ו]לים והם קוראים אליהם ומושכים במראה־הקסם שלהם, צפצוף־צ[י]פ[ו]רים. נ[י]שא מסביב באו[ו]יר[,] רְוֵי גיל וא[ו]שר־חיים, לעתים י[י]שָמָעו גם סלסולי־הזמיר, וכל המראה שמסביב לעי[י]רה הוא כה מרהיב, כה שוקט בצבעיו העדינים והחדשים, – בלב עולים וצצים נ[י]צנים חדשים, הוא מנער ממנו את האפֿר הרב שנתגבש עליו בימי הח[ו]רף הקודרים, ושוב מעי[י]נות־אורה טמירים בוקעים מתוכו, שוב חלומות־אורה הנוהרים לעולמות־אורה, ל[…] לשקט־תכלת – בימי האביב האלו הטובים והמנחמים (ולוּ גם תהי נחמתם חצי־נחמה) – אֵרָגַע במקצת, אשָקט, מבטי יתבָהֵר במקצת, ואוסיף כ[ו]ח ליצור, לחלום לחלום לא רק לשם החלום גרידא [61] אלא בכדי לקשרו עם המציאות, עם העתיד… – אך כנראה שכך כבר נגזר [ע]לי[י] שלא אשק[ו]ט ולא ארגע גם באותו מקום שאפשר. התרגזותי התמידית לא פסקה גם הפעם, ואם לא די היה בשלי, בע[י]נויי הפנימיים המדריכֿים תמיד את מנוחתי – הנה באו להוסיף עליהם – העינויים הבאים מחוץ, מן הסביבה. וכל זה ממרר את חיי עד היסוד ולה[י]רגע אין אני יכֿול גם לרגע, ושוב אני צריך כבר לחשו[ב] על יציאה קרובה מבית־המולדת, ולה[י]קלט שוב לגיהינום של הטלטולים, והצרות השונות והרבות הַמְחַכּות לי בעתיד הקרוב בעיר, במצב הכללי הנוכחי, שהוא כּה נוֹרָא וּמָלֵא־אִיוּם…

וזה הדבר: זה ימים אחדים שפני אבא הולכים הל ורעים מיום ליום, קודר יתהלך ונראה שבקרבו – מועקה נוראה רו[ו]ת־י[י]סורים פְנִימִיִים קָשִים. בתח[י]לה לא עמדתי על סוד־צערו, חשבתי שז[וֹ]הו הצטננות שגרמה למחלה קלה ועוברת – אך אתמול בלילה נגלה לי סוד זה: באתי בערב הבי[י]תה ומצאתי את אבא והדודה יושבים בבית, ואבא שותק ועצב מא[ו]ד, אחר כך התחילו שוב לדבר, ואבא התמרמר על הספקטטל⁴⁵⁷ שיערכו כאן ושמלכה⁴⁵⁸ משתתפֿת בו בתור ארטיסטית, מה שד[י]ברו בתח[י]לה לא ידעתי, אחר כך ס[י]פרה הדודה, שהוא בכה הרבה ושהבנים ממררים את חייו… ובי[י]חוד אני… אין אני הולך להתפלל[,] אין אני מעיין בספר, בתלמוד וכו' נתפקרתי לגמרי, ובו[ו]דאי שאני [62] גם מעשן בשבת… כָל זה מדכא את רוחו עד היסוד – וזאת היא ס[י]בת־צערו שהשפיע לרעה כל כך על בריאותו ומהלך־רוחו בכלל. דבר זה עשה עלי[י] ר[ו]שם נורא, סהדי במרומים, מה רבה אהבתי הטמירה לאַבָא וכמה חרד אני לשלומו, כמה מעריץ אני את תֹם־לבו[,] את ישרותו שקשה למצ[ו]א כמוהו [כמוהָ] אצל איש אחר, את נפשיותו האמתית, את אמונתו הכבירה והרחבה הטהורה מכל שמץ של זיוף וצביעות, כמו שפוגשים על כל צעד אצל שאר “יראי־השמים” מגיל זה ומי כמוני חודר לתוך כל מערכי־לבבו ויודע לערוך באובי[י]קטיביות גמורה את השקפתו התמימה והשלמה? ומי כמוני מבין לרוחו ל אם גם רחוק אני ממנו כרחוק מזרח ממערב? וכמה גדולה אהבתי לו[,] אהבת־בֵן נאמן ומסור? אך, מה לי לעשות? וכי יכול אני להתאים את מהלך־חיי לרצונו ולהשקפתו, ולוּ גם חפֿצתי בזה והשתדלתי לעשות כּכָֿה? וכי יכול אני להיות כלפי חוץ מה שאיני? בן אני לאבי – וכמוהו שונא אני את הזיוף והצביעות הח[י]צוניים ואין אני יכול להשתמש בהם. ומה הוא רוצה ממני? – הן באמת, לנגד עיניו אין אני עושה כל דבר שאני יודע שהוא למורת רוחו ורצונו, ואני מתנהג, כל עוד שאני בבית[,] בתכלית “ההכשר” – והכ[ו]ל בכדי לשלא ארגיז את [63] רוחו. אלא מה? רוצה הוא שאתנהג עפ“י כל הדקדוקים והפרטים[,] שאלך בכל ב[ו]קר וערב לבית הכנסת. ההליכֿה אינה קשה עלי[י] לגמרי, לג[ו]על נפש לי רק מַרְאֵה האנשים היהודונים הזרים לרוחי לגמרי, אותם גסי־הנפֿש והרוח שאינם ראויים לה[י]קרא בשם אנשים ובשם עברים לא כל שכן, אלו הם חלאת עם־הַעֵדֶר חלאת־חלאתו, סוחרים וספקולנטים מתבזים ושפלים שדבר אין להם להם [כך!] בעולמם חוץ משקר ורמאות והונאת־הבריות, שאין בלבבם לא אל[ו]הים, לא רגש, לא ניצוץ של דת במובן הפשוט והתמים של מ[י]לה, היודעים רַק את מלמול־השפתי[י]ם מתוך תפ[י]לה שנעשת[ה] אצלם לחולין לִצחוק ולדבר שבהרגל ושבית־הכנסת נהפך על ידם למערת־פריצים[,] לקן־הרמאות וההונאה, קן התרמית הפעוטה והגסה של המחס[ו]ר; בית הכנסת נהפך על ידם לבירז’ה – ולפקוד לעתים תכופות מקום כָּזֶה ולה[י]מצא בין אנשים מאוסים כאלה – אין את נפֿשי, אנ[ו]כי זה כבר התרחקתי והשתחררתי מן הסביבה הזאת, ואין אני רוצה ואיני יכול לה[י]]מצא ביניהם גם בקרבת־מקום; כמו כן הדבר בנוגע לל[י]מוד, דבר שאיני יכ[ו]ל בשום אופֿן, אלא רק ע”י הזיוף שזר לי כל כך, יכול הייתי לשבת ולעיין במדרש – דבר המעני[י]ן אותי במ[י]דה ידועה, – אבל יודע אני שלא לזה אבא מְכַוֵן – הוא מכון לל[י]מוד ההלכות והס[ו]גיות שבתלמוד, ואנ[ו]כי בשום אופן לא אוכל לשבת ולהשתעמם על גבי “ביצה שנולדה ביום־טוב” [64] ועוד דברים כאלו שהיו למורת רוחי גם בימי ילדותי, לא כל שכן עתה. כן, איני רוצה ובי[י]חוד איני יכול – אבל בכמה ע[י]נויים קשים ונוראים עולה לי כל זה, מי כמה מתענה אני במסתרים בי[ו]דעי שכל זה משפיע השפעה מדכאת על אבא, מהרסת את בריאותו, ומעכירה את רוחו. כמה נורא הדבר, מיום שנברא שיצאתי לאו[ו]יר העולם הייתי נתון בצבת של הח[י]נוך המָשחת הזה, ח[י]נוך של אב דתי וחרד, וכמה הפסד, כמה אסונות גרם לי אסון ח[י]נוך זה, על ידו נעשיתי לבודד[,] לבעל מרה שחורה, לא הכרתי את ח[י]רות הרצון והטבע למרות נטי[י]תי הטבעית לזה, ולמרות הסביבה המתאימה של הטבע המקומי מ – טֻפַח בי מין פחד “יהודי”, מין מורך־לב גלותי, הה, אלי, לוּ ח[ו]נכתי באופֿן אחר – מי יודע לאיזה מדרגה הייתי יכול להגיע, הן גופי כה שלם בריא בטבעו, קומתי גבוהה, זקופֿה, מראה פני[י] כה מלא־חיים וְנֹעַר, אך הח[י]נוך הארור הזה הכה בי את ש[ו]רשיו לכל ימי חיי, מן הכבלים הח[י]צוניים שלו השתחררתי, אך כבליו הפנימיים מחלידים עוד קרבי[י] פנימה… אמרתי: גם את אלו אשרש מקרבי בכ[ו]ח, במלחמה תכופה, עד שסוף [סוף] א[י]עשה לבן־חורין גא, והנה יצאתי כבר מרשותו של אבא, לא ילד אני עברתי כבר לתח' [לתחילת] העשירית השלישית [העשור השלישי], בן עשרים ושתי[י]ם אנ[ו]כי – ועוד כואב לבבי, עודני מתענה שמלחמתי זו גורמת כאב [65] לאבא… א[ו]מלל! א[ו]מלל! וכי תוכל להגיע לאיזה מרום, אם בכל פעם תסוב את מבטך לאחור, ותצטער על הק[ו]רבנות שמלחמתך השאירה מאח[ו]ריך בעֹמק?… וחוששני, שקלון־הח[י]נוך הזה י[י]שאר לנצח לכתם על חיי עד יום מותי. ארור יהי הח[י]נוך הזה שבעטיו אֹבַד ואגו[ו]ע בלי כל פעולות ומעשים כבירים, בלי כל גבורות־הוד וקרבות־יפעה שהייתי יכול לחולל – לולא אשמתו… ואגב נזכרתי ברעי המשורר הצעיר בעל הכ[י]שרון הנעלה והכביר אברהם שליונסקי,⁴⁵⁹ כמה שונים חייו מחיי בכל הפרטים, כמה פורה היא הקרקע של כ[י]שרונו ויצירתו בכלל, ח[י]רות, ח[י]רות בכ[ו]ל, בח[י]נוך, בחיים, בבית[,] ברחוב ובכל מקום, הוי רֵע, בח[י]רות חֻנכת, בח[י]ורות גדלת ובח[י]רות אתה יוצר ועושה את דרכך בַחַיִים – אשרֶ יך חָבֵר! ע“י כל זה לגדולות תגיע ור[ו]ממות תַשִיג. האזכה גם אנ[ו]כֿי לזה?… מתי?… וכי בן י”ג אנ[ו]כי? אחת לי־י[י]שאר: לקלל. רק הקללה עדיין מרחפת על שפתי[י] ונכונה להתפרץ בזעם…

*

נוסף לכל זה, גם השמועות השונות על מאורעות שונים העתידים להתרחש בקרוב, על גיוסים חדשים, ואני – בַתָוֶך, אני צפוי לכל הסכנות האלה, כי מפלט לא יהי לי כבר באופֿן כזה… כל זה מרגיז את רוחי עד היסוד, ושאלת ארגון עתידי הקרוב עומדת לפני[י] בכל מוראותוה: מה לעשות לי לימי הקיץ? כאן אי אפשר לה[י]שאר[,] [66] בעיר עלול המצב להשתנות לרע בכל רגע ולאין[י]ם עלי[י] באיומיו הכי־נוראים,[.] המצב בכלל באוקראינה הוא כמו לפני התפרצותו של הר־גָעַש, ובי[י]חוד לנו היהודים… לכן עלתה במוחי מחשבה חדשה: לנס[ו]ע לפולין, במקום שם כפי הנשמע הסדר הוקם ושלום ושלו[ו]ה לכל אזרחי־הארץ. ועוד זאת: שמעתי כי הדרך לא“י כבר נפתחה דרך טְרִיאֶסט,⁴⁶⁰ ואם אָמנם נָכֿון הדבר – אז עם האפֿשרות הראשונה אסע שמה. וגם בלי זה, אם רק תאֻשרנה הידיעות על הסדר הגמור שבארץ, ואראה שאין כל סכנה צפויה בדרך – קרוב לו[ו]דאי שאסע שמה. אך כמובן שמוקדם עוד לדון ע”ד [על דבר] זה, בטרם שאבוא לוצקאה וא[י]ו[ו]דע מכל הפרטים.

הוי אלי, אלי והשמש כה מאירה וצוהלת, ואורה כה מנחם ומַבְטִיחַ… רוח אביבי קל מנשב ונגיעתו כנגיעת צלילי מנגינה על ברחשי הלב הנרדמים… גשם אביב ירד שלשום ומיד־אחרי הגשם עלו וצצו עשבים ירוקים־ירוקים ופקעים זעירים נראו על ענפי העצים – מסביב אור ושלו[ו]ה, שלו[ו]ת הפריחה והשגשוג, מסביב אור וצחוק, צחוק מלכת־האביב הנאו[ו]ה, מה רב הטוב הצפון בעולם זה, אפשר לשאוב ממנו מל[ו]א ח[ו]פֿני הנשמה והלב – אך מה רבים מכשולי המציאות, מה רבות הפעוטיות [הפעוטִיוּת] והקטנותות [והקטנוּתוֹת] הארורות והנמבזות שביניהן גם אלו שד[י]ברתי עליהם [עליהן] למעלה, מה רבים האויבים הנ [67] הנכֿונים בכל פעם לקצץ את הכנפֿי[י]ם המוכֿנות להתרומם ולה[י]תפש לרום ולמרחב…

*

הבדידות רבה. רבים הנ[י]גודים והסתירות שבכ[ו]ל. לכאורה הרי טוב לנפֿש בשקט שמסביב, בהדרת־הטבע, אך בכֿל זאת קשה להתהלך בודד ולהשתקע בתוך כל מה הממלא את עולמך – מבלי להביע לפני אחרים כלום, סוף סוף קשה ללב בי[ו]דעו שאין אף נפֿש אחת מסביב שתדע את מהלך־רוחך ואת מקצת מה שממלא את עולמך. בלוצק, אם גם שם מצבי בנידון זה קשה, אך יש שם לכל הפחות אחדים ובי[י]חוד: אחד – והוא שמואל בורשטאק החביב שאתו אני יכול לשוחח ולדבר על הכ[ו]ל[.] הוא גם מבין גם מרגיש, לזה לא כל אחד זוכֿה. אףך פה – ש[י]ממון ושמה, אין אף אחד שאוכל להתרועע אתו פשוט בכד[י] לבלות את העת, במובן יותר עליון – אין כדאי לדבר אפילו, אך גם כזה אָיִן. כ[ו]לם זרים לרוחי, את כ[ו]לם אני שונא. ולכֿן בה[י]וָכְחִי שיש פה אחד המבין ומרגיש במקצת מן המקצת כי בכלל הצעיר, [?] טירון גמור בחיים ובספרות, אך מ[ו]כשר הוא לכל הפחות לאיזו שיחה רצינית – נפֿגשתי אתו בימים האחרונים לפֿעמים תכופֿות בכדי לפֿזר במקצת את ש[י]עמום־בדידותי. לידי אמצעים כאלו אני מ[ו]כרח להגיע במצב כזה, פה בעי[י]רה הגלותית הנוראה הארורה. הו, היכן היא הח[י]רות הגמורה[,] היכן אראה בני־אדם ח[ו]פשיים],] [68] יהודים ח[ו]פֿשיים, חיים ח[ו]פֿשיים ונהדרים?… והקטנות, הקטנות הנמאסה – אי המ[קו]ם שלא תשכֹן בו? ולא תְרַגֵז את העצבים על כל צעד ושעל?

יום ב'[,] כ“ח ניסן, תרע”ט. לוצק [28 באפריל 1919].

ביום הש[י]שי לפֿנות ב[ו]קר נסעתי ממלינוב, הייתי שוהה שם עד אחר השבת אלא שיראתי מפני הח[י]פושים שהתכוננו אליהם לפי השמועות, ולא ידעתי שאני בורח מן “הפחת אל הפח”. באתי הנה בצהרי[י]ם של אותו היום, ומיד הצליף עלי[י] “האו[ו]יר הקשה” של העיר ונוכֿחתי שאין מן הראוי בשבילי להסתדר פה ולחיות תמיד ברֶטֶט של פחד, ופה מסרו לי שאל העי[י]רה הורוחוב⁴⁶¹ דורשים מורה ומציעים תנאים טובים, והחלטתי לנס[ו]ע לשם, אך מיד שבתי מהחלטתי, כי מצאתי שגם שם המצב מסֻכָּן, כפי שכבר הוכיחו העובדות, ועוד: העי[י]רה הנ“ל נעשתה בעת האחרונה לאחד המרכזים הצבאיים, ומן הראוי לבלי לה[י]מצא שם, והנה ביום השבת נפֿגשתי עם ברצטצ’קאי⁴⁶² אחד שבא הנה לדרוש אחר מורה בשביל ביה”ס דשם [בית הספר דְשָׁם – שֶׁשָּׁם], ומיד גמרתי אִתו שאסע בעירו עמו שמה, הנסיעה הי[י]תה מוגבלה לַיום, אך הנה בא המאורע של היום, המכריח אותי לשבת בַיְתָה, ושגרם לי ע[י]נויים קשים ונוראים שגזלו ממני הרבה בריאות, והשפיעה עלי[י] השפעה מדכאה ונוראה. וכך היה הדבר: אתמול בערב באו אלי[י] החברים לַנְגֶר וכָּשֶר⁴⁶³ והודיעו [69] לי שעפ“י שמועות שאפשר לסמוך עליהן, מתכוננים באותו הלילה לערוך ח[י]פושים בכל העיר, והציעו לי שאחזיק באמצעים שיגינו עלי[י] מפני הסכנה הזאת. פעמים אח זמן מרובה ישבנו ודנו בנידון זה, באיזה אמצעים עלי[י] להחזיק שאהיה בטוח ביותר, אך לידי שום החלטה לא באתי, וכמעט שהיה מ[ו]חלט אצלי ללון בבית. אך לא עברה זמן שעה מרובה אחרי הליכתם של חברי[י] הנ”ל, והנה באו שוב והודיעו כי השמועות הנ“ל מא וא[י]שרו ביתר ת[ו]קף את השמועה הנ”ל[.] אחרי רוב י[י]שובי־דעות החלטתי ללכת וללון בחנותו של שַפִיר⁴⁶⁴ הקרובה לבית זה, ובשעה האחת עשרה יצאתי מן הבית בלו[ו]י[י]ת כשר[,] לנגר ושפ[י]ר. לקחתי אתי עוד פרו[ו]ה אחת ומכסה, ובאתי אל החנות, שסגרוה בעדי מחוץ, ואנ[ו]כי נשארתי שמה בח[ו]שך. מצב־רוחי באותה שעה היה נורא, הכרתי כמה רבה חולשתי, ואין אונים אני מול היד הא הח[י]צונית האכזרי[י]ה שהיא כל כך מעיקה עתה עלינו, ומכחידה כל רגש מקורי ועצמי, כל ח[י]רות פנימית ומשעבדת את ה“הכ[ו]ל” שבנו לכ[ו]חה… מר על היה עלי[י] רוחי; ש[י]ני[י] נקשו זו לזו מרוב התמרמרות ופחד מפני התוצאות, מוחי היה מָלֶא הרהורים מבעיתים, ומחשבות שחורות, כל רעד וזיע העיר בי פחד אין־גבולות. לאט, לאט התחלתי לערוך לי את “משכבי” ב“אכסני[י]ת הלילה” הזאת, אך החשכה הי[י]תה מרובה ונתקלתי בחפצים שונים, ובמאז ובמאזני[י]ם שעל ידי הנגיעה בהם הוציאו רעש וקשקוש שהרגיזוני מא[ו]ד, מחששי שמא [70] ישמעו בחוץ שישנו מי שהוא בחנות, התחלתי לטפל בזהירות יותר מרובה, וערכתי לי את משכבי על הרצפה מאחורי ש[ו]לחן החנות העשוי כמין ת[י]בה ארוכה, שכבתי לי והשתקעתי במחשבותי[י] הקודרות שהגדילו מרגע לרגע את הרעד הקשה שתקף את כל א[י]ברי[י], לקחתי פפירוסה והדלקתיה אבל יראתי שמא י[י]ראה מבעד חרכי דלת החנות אור מאש של הסיגרה, והחבאתיה בארג באגרופי החלול… למרות כל זה עוד היה חששי מרובה והשתדלתי לבלי לעשן, ובמשך כל הלילה ע[י]שנתי רק כשל[ו]ש פפירוסות. עת מועטה שכבתי אך מיד קפץ עלי[י] רוגזו של עכבר שהגיח מחורו, וקפץ קרוב למשכבי, ג[ו]על־נפש תקפֿני, לא חפֿצתי לה[י]רדם במקום זֶה, ושהעכֿברים ירקדו מסביבי, וקמתי, לקחתי ספסל גבוה שעמד אצלי[,] הנחתיו לא[ו]רכו על הרצפה ושכבתי עליו, כשראשי תָּמוּך בזרועותי[י], אך שאון גדול שקם קרוב לחנות לא נתן לי לנוח אף לרגע, כל שאון, וכל קול צעדים שנשמע מעבר לדלת בחוץ, עורר בי פחד כמוס קשה ונורא, אך בי[י]חוד גָדַל פחדי אחר כך כשנתאספו הרבה חי[י]לים קרוב לחנותי (לא ידעתי מה שקרה שם) וסאנו וצעקו מבלי הרף, וירו לתכופֿות [כך!], שערותי[י] סמרו, דמיון־הפחד התרחב, ש[י]ערתי כי בו[ו]דאי י[י]ערכֿו פרעות ויפתחו את כל החנויות וימצאוני בפ[י]נה ואז – – – – – כעבור כמה שעות חדל השאון, והוא חזר ונשנה רק לעתים רחוקות, [71] כה ישבתי לי עת מרובה, לה[י]רדם לגמרי לא יכ[ו]לתי עוד, ובכל רגע ורגע – כשעיני[י] התחילו לה[י]סגר – נזכרתי במצב שאני נתון בו והשתדלתי לבלי לה[י]רדם: כי מי יודע אולי י[י]שמע בחוץ קול נחרתי?… אחר כך קפץ עלי[י] רוגזם של יושבי החנות השני[י]ה, (שהם גרים בה גם כמו בבית) שאני חשבתים בתח[י]לה גם כן ל“מתחבאים”[.] בתח[י]לה נשמע קול אנחות, אחר כך קול דברים, דבר זה הרגיזני מא[ו]ד, וכמעט שהייתי מתפרץ מסבלנותי וצועק: [“]החרישו! פן י[י]שָמע בחוץ!”… סוף סוף בשעה מא[ו]חרת בלילה אחרי תלאות קשות וע[י]נויים פנימיים, רעד־פחד שתקף את כל א[י]ברי[י] שרטטו כמו מתוך קדחת קשה – עי[י]פֿתי לשבת על הישיבה הספֿסל הזה ושכבתי על משכבי ונרדמתי, פעמים רבות הקיצותי, כי מפני הקור שֶתָּקְפַֿנִי, אך נרדמתי שנית ולפֿנות ב[ו]קר הקיצותי, וכבר התחלתי לחשוב על מצבי לב[ו]קר זה: כיצד לצאת מן החנות כשיפֿתחוה לפני[י], מבלי שיכירו השוטרים ברחוב בדבר,[.] עת מרובה לא חִכִּיתִי, נ[י]גש שפיר, נשמעה ב חריקת המפֿתח, הדלת נפֿתחה, וכשראיתי שאין איש ברחוב מ[י]הרתי לצאת ולה[י]כנס הביתה, כשכֻלִי רוֹעֵד, מפחד ומקור, בְבִרְכַּיִם כּוֹשְלוֹת. הכ[ו]ל ישנו עוד בבית. אחרי דפיקות לא־מרובות פתחו לי את הדלת, וכבר הייתי נכֿון אחרי הרחיצה לשכוב [לשכב], לנוח ולה[י]רדם, אחרי שהלילה עבר בשלום ושום ח[י]פושים לא היו, אך לא עברו רגעים אחדים ושפיר נכנס [72] והודיע לי שהח[י]פוש הולך ונערך עכש[י]ו, ונודע לו, שמיד אחרי ה[י]כנסי הביתה כבר עמדו לא[ו]רך הרחוב חי[י]לי־המשמר, ולוּ הייתי מאחר לצאת מן החנות ברגעים אחדים – מי יודע אם הייתי יושב עתה פה ורושם את רשימתי הנוכֿחית…. הידיעה שמסר לי שַפיר ד[י]כאתני לגמרי, לא ידעתי מה לעשות, אובד־עצות הייתי לגמרי, הוא יצא, ומיד נכֿנס שוּב והוכיחני שיושב אני בביתי אחרי זה שהם נמצאים כבר בבית שלפני ביתנו ועוד מעט ייכנסו ואני – אתפֿס בכף… אנ[ו]כי יצאתי החוצה, ונכנסתי לבית־הכ[י]סא וישבתי שָם, לא חפצתי להסתתר במקום אחר, במקום שם ברור יהי שכו[ו]נתי הי[י]תה להתחבא, ואז הרי לא תועיל לי התעודה… ובאופֿן אחר הרי עוד היה לי ניצוץ של תקו[ו]ה לה[י]חלץ בעזרת התעודה שישנה אצלי,[.] ישבתי שם שעה קצרה ונכנסתי שוב הביתה, אחר כך נכֿנס שוב שפיר והאיץ בי להסתתר כי הסכנה כבר קרובה הי[י]תה מא[ו]ד. מ[י]הרתי שוב להתחבא במחבוא ה“נעים” הזה, ומכאן והלאה – התחילו ע[י]נויי הנוראים שאין בכ[ו]חי לפרטם ולהרצותם במנוחה על הני[י]ר. כל צעד וקשקוש שנשמע העירו בי חרדת־זו[ו]עה, וכמו להכעיס רבו ה“מבקרים” בכל פעם את המקום הזה, ויראתי שמא יִגָלֶה סודי, לנוצרים שבחצר… וסודי אמנם נגלה, בעודני יושב וכ[ו]לי רועֶד מפחד, ומחכה בק[ו]צר־רוח לתוצאות, בא אל המקום הזה ר' משה בורטניק⁴⁶⁵ [73] ואמר לי שאכנס ל“מחלקה השלישית” של “גן עדן” זה, במקום שם אפשר לסגור את הדלת מבפנים, והוא לא ידע שמעבר למחיצת חדרי יושב נער נוצרי מגָרֵי החָצֵר, אנ[ו]כי רמזתי לו שיחדל מלדבר והוא הבין מיד – והלך לו, אבל כשיצא הנער הציץ אל “מחבואי” כאלו הביע: ידעתי… ידעתי. הפעם – חשבתי – הגיע הקץ, ועוד מעט ויב[ו]או אלי[י] [י]יוקחוני במח[י]לת כבודי, ויורידוני מ“כ[י]סא־הכבוד”,[.] בין כה וכה ואני כבר שמעתי שהמחפשים באו אל החצר ונכנסו הביתה, זמן מרובה שהו בחצר – ושעה זו הי[י]תה בעיני[י] כנצח שלם, לא ידעתי את נפֿשי, הייתי כ[ו]לי מין ברי[י]ה חלשה, פחדנית[,] שא[י]בדה כבר כל תקו[ו]ה לה[י]חלץ מידי רודפיה… ביותר גדלו ע[י]נויי כשנכנסו בכל פעם אנשים אל המקום הזה ולא ידעתי אם שֶלִי הֵם או לצָרַי, לסוף החלטתי לעבור מ“מחלקתי” ל“מחלקה” הבאה[,] אחרי שהראשונה הי[י]תה בחזקת סכנה לרגלי הַדֶּלֶת שלא הי[י]תה סגורה, ואפשר היה להבחין בי… מצאתי רגע־כ[ו]שר כזה, ובמהירות יצאתי, נכנסתי למחלקה האחרונה ונסגרתי. כעבור זמן מועט בא מי שהוא ונ[י]סה לפתוח את מקום מחבואי, משכֿו ומשכֿו בדלת, ואני חשבתי: – הִנֵה את אשר יָגֹרְתִּי באתני, וכבר ח[י]כיתי לפקודה שֶאפֿתח את הדלת אך מיד הלכו ושמעתי שאלו הם ילדים יהודים מבני החצר,[.] אחר כך בא פחד אחר, שמעתי קול צעדים מתקרבים, וצלצול [74] דרבונות [דורבנות]־צבא שעל המגפי[י]ם, הפעם לא הייתי מסֻפק כְּבָר שזה אחד מן המחפשים המתקרב אל צידו… אך גם הפעם טעיתי, זה היה אחד מנוצרי החצר[,] פקיד־צבא שבא לשם לרגלי כו[ו]נה אחרת… בע[י]נויים כאלו ישבתי במשך שעות אחדות,[.] לבסוף שמעתי שכבר יצאו מן החצר, אך עברה עוד שעה מרובה, עד שבאו והודיעו לי שאפֿשר כבר לצאת מן המחבוא, אנ[ו]כי יצאתי משם בברכי[י]ם כושלות מרוב רפיון ופחד ונכנסתי הביתה, ופה נודע לי שהם ערכֿו בביתי ח[י]פוש מרובה ודי[י]קני, אנ[ו]כי הייתי נדכא, עי[י]ף, מרֻגָז[,] כֻלי רועד, ברוח מרה ונכֿאה, נתנו לי כוס טה, אך לא היה די־אונים בידי הרועדת להחזיק בכוס, והתרגזות־עצבי[י] הי[י]תה כה חזקה שלא יכ[ו]לתי גם לאכ[ו]ל, מצב כזה נמשך אצלי עד שעה מא[ו]חרת בב[ו]קר, ועד אחרי זה ששכבתי ליש[ו]ן, ובשעה חצי השלישית בצהרי[י]ם [14:30] קמתי ממשכבי משנתי – הוקל לי במקצת, אבל עדיין התרגזותי גדולה היא, וכל צעד ה שהדו נ[י]שא אלי[י] מן המעלות [המדרגות] שבחוץ, גורם לי דפיקת־לב תכופֿה, וצמרמ[ו]רת־פחד עוקצת וקרה. אלה, בקצרה[,] תולדות ליל האתמול והיום – שעברו עלי[י] בע[י]נויים כאלה, אך איני מתאונן, ואני נותן שבח והודיה לאל שהצילני ברחמיו וברוב חסדיו מן הסכנה שהי[י]תה צפוייה לי, ולמה אתאונן, הן יש כאלו שנתפסו, לצערי ולצערם, ורבים הם ע"כ [עד כאן]. [75] ואני רק תפֿ[י]לה: שיזכנהי האל, לצאת בשלום מן הָעִיר ולב[ו]א בשלום לברסטצ’קה. לנוח קצת מר[י]גוז־עצבי[י] הנורא, ושלא יוסיף מצב כזה לבקרני, כי כשל כבר כ[ו]ח הסֵבֶל.

כל היום ישבתי בבית ולא יצאתי אף מפתחו הבית החוצה. הנה כי כן! כמה א[ו]מללים, חלשים אנו עתה, עבדים לחוץ, עבדים לזרים, באין כל כ[ו]ח עצמי, באין כל ח[י]רות־המעשה והמחשבה, כי גם המחשבה הח[ו]פֿשית הולכת ומתפוררת תחת הפטיש החיןצוני האכֿזרי הזה…. הוי, אלי, אלי, הזהו כל האדם? והיכן גדלותו? הֵיכַן גאונו ועֻזו? והוא הרי רק יליד־התנאים (условие)⁴⁶⁶ וחניך־התנאים, ובעצמו – כְלֹא כלום… נוראה המחשבה הזאת, ונורא הדבר להשלים אִתָּה, ולמרות ההכרה המרה הזאת, סוף סוף אתה רוצה לה[י]חלףץ מן המצר, ושואף אתה לח[י]רות, לגאון ועוז, ומתפלל אתה לתנאים שיכֿשירו את היסוד לכל זה…

*

הייתי רוצה עתה לרשום גם על דברים שביני ובין זהבה החביבה, אך רבים הדברים ואין לאל ידי לרשום אותם עתה; איני מ[ו]כשר עדיין לזה, אחרי מצב כזה שנמצאתי בו, וכשאזכה לבוא במקצת אל המנוחה ארש[ו]ם על הכ[ו]ל. עלי[י] רק לכתוב את זה, ואין אני יכ[ו]ל להתאפק לה[י]מָנַע מִזֶה: רבה, גדולה [76] וכבירה אהבתי אליה, לנפש יקרה וחביבה זו, וכל כך הרבה רוך ועדן היא מעוררת בקרבי, חלומות־אור ותקוות חמימות, זהבה! ברוכה היי לי יקירתי!־

⁴⁶⁷ יצחק[,] זאת היא שעת הדממה, אך לא אכחש שאף על פי שהנני “גימנז[י]סטית” יקרה לי דממה זוֹ, יצחק איני ילדה כבר ולא אֻכל לאמר שהילדות מעו[ו]רת את עיני[י]. לא אני אחראית בעד הכ[ו]ל ז"א [זאת אומרת] בנוגע אלי[י]. יצחק[,] לא רק את הנ[ו]ער שלך אני מבקשת אלא חבר חבר וחבר…⁴⁶⁸

יו ליל יום ה'[,] ט“ו אייר. תרע”ט. ברסטצ’קה [14 מאי 1919].

זה יותר משבועַיִם שאני שוהה כאן בברסטצ’קה⁴⁶⁹ ובמשך כל הימים האלה, לא רשמתי אף פעם ביומון, פשוט מפני ס[י]בות ח[י]צוניות, [–] עד היום השביעי לשבוע זה – גרתי באכסניה המקומית של יצחק מונוסוביץ,⁴⁷⁰ שהיא מטפ כמו כל האכסניות של העי[י]רות[.] אי אפשר היה לי לעשות שם דְבַר־מה. ורק אחר [77] ח[י]פוש רב עלה בידי למצ[ו]א מעון, וזה היום השני שאני שוהה במעוני החדש ואוכֿל כבר להתי[י]חד ולהתמכר לעבודות פרטיות.⁴⁷¹ חסר־סבלנות אני לכתוב עתה על כל הפרטים של ביאתי הנה. בימים הראשונים לבואי לא מצאה העי[י]רה חן בעיני[י], עברתי דרך בּוֹרְמֶל⁴⁷² והעי[י]רה ההיא משכֿה את לבי במראֶהָ הח[י]צוני האידיליי ונמשכתי לשם, אך אחרי רוב ח[י]לופי־דעות נשארתי בזה, בתור מורה בביה"ס העברי המקומי,⁴⁷³ ומעט מעט התרגלתי כבר לחיי העי[י]רה הזאת. קרוב אני כבר לכל “החבריא” ומרגיש את עצמי לא ברע, בז[ו]כרי כי נָח אני במקצת ורחוק אני מכל המאורעות המרגיזים שֶבָעִיר… ואמנם לפֿי עדותם של אחדים הוטבו פני[י] מא[ו]ד במשךֿ הימים האחרונים, ומי י[י]תן שהמצב לא יורע גם להבא – והייתי משלים כבר גם עם הק[י]פאון הזה! בין כה וכה מה אפֿשר לקבל מן החיים הנוכחיים? האם לא תהי ההתאוננות והקובל רק לשו[ו]א? האם לא תהיינה כעלים נ[י]דפים ובלים לפֿני רוח סערה? ולכֿן, הַשְלִים עם המצב ובַרֵך את מנוחת־הרגע והתפלל להמשכתה! כמה עלובים אנו עתה וחלשים.

בבית־הספֿר עסוק אני מן השעה העשירית בב[ו]קר עד [78] של[ו]ש שעות בצהרי[י]ם, אודה ולא אכחד כי ההוראה בביה“ס עני[י]נה אותי במ[י]דה מרובה, אינם דומים ש[י]עורים פרטיים לל[י]מוד בביה”ס, ובכלל עומד [ב]בי“ס סדר על בסיס נכֿון, והסדר הח[י]צוני שבו מצֻיָין הוא באמת, וההוראה בו מעני[י]נת ולפעמים גם נעימה. את שאר המורים אני מכיר כבר יפֿה ועמדתי על א[ו]פֿי[י]ם, האחד פרידמאן תושב מקומי איש בא בשנים, אֶביון, מד[ו]כא ע”י מלחמת־הַקִיוּם, וההוראה היא אצלו רק קרדום לחפור בו, אך כַּנִרְאֶה הוא בעל ידיעות עבריות הגונות, אך כ[ו]לו עושה רושם של מורה עָנִי מן הט[י]פוס הידוע המעורר רק רחמים,[;] השני – מורֶה מודרני, והשואף אמנם להיות לפדגוג מומחה, מס[ו]רבל באיזו ידיעות עלובות ויבשות ותוכֿו ריק ואין בו כלום, ליטָאִי יָבֵש וחסר כל רגש ומקוריות עצמית, אין לו כל טעם, כל חוש ורגש שיוכל לחדור על ידם לתוך איזו עני[י]נים דקים שבחיים ובספֿרות, הוא נחל רק מאיזו “אַוְטוריטָטִים” [בעלי־אוטוריטה] כביכול “הלכות” קבועות שאין להרהר אחריהן ובהן הוא מחזיק ומאמין… והוא משותי מֵי־השופֿכין של “החכם המופלג” ד“ר קלוזנר – זה בעצמו כבר מוכיח על איכותו של כל הט[י]פוס הזה. [79] ואעפ”י שאני עובד אתו יחד[,] בכל זאת לא מצאתי לנכון להתקשר אליו בקשר של רעות אינטימית, אחרי הִוָכֿחי שזהו בר־נש ריק מכל רגש ולחות שבנפֿש, ועל מקוריות ועצמאות מי[ו]חד[ות] כמובן שאין גם להזכיר… וכה, ראיתי שבין כל הצעירים המקומיים לא אמצא אף אחד שיהי קרוב לי, לא מצאתי ביניהם כל “ט[י]פוס מיוחד במינו” כמו שאני אוהב, ובכֿ[ו]תבי בימים הראשונים לבואי הנה מכתב לזהבתי החביבה לוצקאה כתבתי: [“]רעים כשמואל⁴⁷⁴ החביב לא אמצא כאן ועל זה צר לי מאד”. אך הנה גם פה הכרתי בנפֿש רכה ומקורית,[.] בימים הראשונים לבואי, ראיתי בין החברים של ההסתדרות המקומית צעיר אחד שחרחר[,] עיניו חולמות ומבטן רך, פניו ח[י][ו]ורים קצת, ומיד הכרתי שבצעיר זה יש איזה רגש, יש חוש, יש דבר־מה…. ואמנם כשנתו[ו]דעתי אליו ביותר נוכֿחתי שהוא היחידי פה שנושא בקרבו הרגשות ומקוריות עצמית, ובכֿן כבר התקרבתי אליו במקצת. האם גם היום נשתנ

*

היום נתפשטו שמועות שונות בעי[י]רה על חי[י]לים העתידים לב[ו]א – מחר. הפחד גדול מא[ו]ד. אני רועד שוב כדג ברשת. אלי אלי עד מָתַי יבער [תבערן חמתך ולא תרף?…

[80] ליל יום א'[,] כ“ה אייר. תרע”ט. ברסטצ’קה [24 במאי 1919].

זה כמעט שבועי[י]ם שלא רשמתי כלום ביומון, ואלי, אלי, כמה עבר עלינו כבר במשך הימים הקצרים האלה, כמה סבל כל אחד ואחד בתור יהודי, וכמה סבלתי אנ[ו]כי בתור פרט בין הכלל הזה. היו כבר רגעים כאלה שלא ק[י]ו[ו]יתי אולי שעוד אשב עתה לפני הש[ו]לחן וארשום בְיוֹמוֹנִי. נמצאנו בין הפטיש והסדן של שני מחנות של שני אויבים ששניהם – א כו[ו]ונתם להערות חמתם על ראש היהודים האֻמְלָלִים.⁴⁷⁵ מפני ס[י]בה ח[י]צונית אין אני יכ[ו]ל לרשום את הכ[ו]ל בפרטות – אך בין כה וכה כל עוד שאחיה לא י[י]מחו המאורעות האלה מז[י]כֿרוני, אותן הפרעות והקרבנות.⁴⁷⁶ הוי אלי, מה נורא!… עכֿש[י]ו נמצאים אנו תחת שלטון חדש[.] מה שיהיה להבא – מי יודע? אחת נדע: כי מצבנו בתור יהודים נורא וקשה[.] זהו מצב שאין כל מוצא ממנו והי[י]אוש תוקף את כל מערכי־הרוח, ורק עוד זמן־תקו[ו]ה אחד מהבהב [א]ורה: ארץ־ישראל. אך מתי? – אל[ו]הים יודע. בכלל הייתי רוצה הרבה לרשום ולהערות קצת מכל מה שנצטבר בנפשי[,] נפש עברי כואבת[,] במשך הימים האחרונים, אך אין הסבלנות הדרושה לזה. המאורעות, ד[י]כאו והרגיזו את עצבי[י] לגמרי, איני יכ[ו]ל לא לקר[ו]א, לא לכתוב – לא כלום.

[81] רבה ונוראה דאגתי לב"ב [לבני ביתי] היקרים שבמלינוב[,] שלרגלי המאורעות נקרעתי מהם והם ממני, ומי יודע מה נעשה שמה. מי י[י]תן שאקבל בקרוב ידיעות מַרְגִיעות משלומָם.

ליל יום ד'[,] י“ג סיו[ו]ן. תרע”ט. ברסטצ’קה [11 ביוני 1919].

עוד מעט וימלאו של[ו]שה שבועות מיום שלא רשמתי כלום ביומון. אין כל סבלנות ורצון־התמכרות לאיזו עבודה איזו שתה[יה]. בית־הספֿר סגור עדיין, ואני מסתובב כל היום ברחובות העי[י]רה ממקום למקום באפֿס מעשה ועני[י]ן, ואין כל רצון וסבלנות לשבת ביתה אף שעה קלה ולעשות דבר־מה. המצ[ב] בעי[י]רה קשה הוא, תושביה הולכֿים ומתדלדלים מחוסר עבודה ועסקים שירו[ו]יחו בהם, המצב הוא מצב של הסגר[,] אין יוצא ואין בָא. מצב היהודים קשה ונורא. השנאה כבירה במ[י]דה בלתי מ[ו]גבלה, ואין מפלט וישע. הרעיון ע“ד [על דבר] עלי[י]ה לארץ אינו מניחני, ובי[י]חוד אחרי הידיעה בע[י]תונים שהדרך לשם כבר פתוחה היא, אבל כיצד להגיע אליה? הנסיעה עד טריאסט בלתי־אפֿשרית היא לע”ע [לעת עתה], וזה מרגיז את העצבים עד למא[ו]ד. בכלל קשה המצב ונורא. ממלינוב אין אני מקבל שום ידיעות, וכמה כואב לבבי, בחרדי לשלומם ולמצבם הח[ו]מרי, ועוד זאת: בי[ו]דעי כמה [82] דואגים הם שם לשלומי אני, אחרי זה שאין הם יודעים כלום איפה אני ומה נעשה פה, כי השמועות שמה הרי מוגזמות הן בלי ספֿק במ[י]דה מַבהילה. גם מזהבה אין אני מקבל כלום, וכמה מתגעגע אני לנפֿש טהורה ומסורה זו. בשבוע זה שלחתי לה מכֿתב ע"י עלם אחד מקומי ממכרי[י] שנסע לשם, וגם לשמואל החביב⁴⁷⁷ כתבתי. כמה רוצה הייתי שהמכתבים יגיעו אליהם ואקבל את תשובתם.

ביצירה עוד לא עסקתי במשך כל הזמן שאני שוהה פה. עם המאורעות הקשים האחרונים, בשעה שערכנו הפרטי כל כך נתחלל וה[ו]שפל והריהו נרמס ברגלי[י]ם – פסקה ממני לגמרי “רוח הק[ו]דש” של היצירה. הלב נתחמץ.[,] וכל המי[י]תי שקועה במין שתיקה זועמת וקודרת. והנה הגיעו ימים בהירים, ימי הח[ו]דש האחרון של האביב, הלילות הבהירים והקרירים רווי[י]־סודות קסם ונסוכי תעלומות העלומים והחיים – אך אין לנו רשות להשתמש בָהֶם…⁴⁷⁸ חללי־החיים הננוּ, בנים חורגים לאבל ולאנושיות, הכ[ו]ל לועג לנו, וגם [83] הטבע מִתְגָרֶה בָנוּ, הכ[ו]ל רק על אפנו וחמתנו…

ליל יום א'[,] י“ז סיו[ו]ן, תרע”ט. ברסטצ’קה [15 ביוני 1919].

חג זעירא⁴⁷⁹ היה לי היום. ק[י]בלתי מכתב מאת זהבתי החביבה והיקרה, מכתב? לא – מכתבים, זהו צרור של מכתבים שנכֿתבו במשך ימים אחדים ושלא נשלחו אלי[י] מחֹסֶר הזדמנות. הוי, נפש יקרה ומסורה, כמה סובלת היא עתה שם בעיר[,] במקום שהמצב כה נורא והלחץ וההעקה הןם כה נוראים ומבהילים, כמה סובל לבה העברי והאנושי, וכמה סובל לבה לב־האהבה אֵלַי[!] הוי, חביבתי! דעי כי יודע אני להעריך את תֹם לבב[ך] ואת יְקָר אהבתך. כמה מתגעגע אני לנפֿש חביבה זו, לוּ יכ[ו]לתי לה[י]מצא בקירבתה כשעה!… מיד מ[י]הר[תי] ועניתי לה בדברים קצרים, כי לא הספקתי לכתוב לה הרבה. שלום לך, מרחוק[,] אהובתי, קבלי נשיקתי החמה[,] האם אמנם הרבה רגשי־גבר מעורבים בה, אך יש בה גם מִתום האהבה ועדנת־המסירות הטהורה והמצרה.

*

גם משמואל החביב ק[י]בלתי מתנה ביום הש[י]שי. לו עוד לא עניתי, מח[ו]סר הזדמנות.

[84] עלי[י] להוסיף: אף על פי שבימים האחרונים רגש־גַבְרִי מיוחד מפעמני, וחשקי, חשק־עלומים[,] התגבר בי ביותֵר ודורש את ת[י]קונו… ורגש־ז[י]מה פשוט תובע את ס[י]פוקו בחיק הא[י]שה – אך מלאכי הטוב – זהבתי היקרה אינה סובלת מזה אף כמל[ו]א־נימא, גם בהרהורי־התאו[ו]ה עליה, – כל זה מקבל בנוגה [בנוגע] אליה מובן אחר ותמונה מ[ו]פשטת אחרת לגמרי… בקצרה[,] אם נכֿון אני עתה לסַפֵק את גופֿי, נשמתי לא רק שלא תשבע אלא תסב[ו]ל הרבה מזה ב – אך לך זהבתי הנקי[י]ה מכו[ו]נים גם גופֿי ונשמתי ־ שניהם כאחד, כי לאחד בלא השני – הרי אין כל ערך….

ליל יום ד'[,] כ"ח [צ“ל: כ”ז] סיו[ו]ן, תרע"ט. ברסטצ’קה [24 ביוני 1919].

ממעיט אני לרשום. בכלל רב הח[ו]רבן השורר עתה בעולמי הפנימי, זהו מצב של התי[י]אשות, של “אין מה לאבד – אחת היא”, הפרספקטיבה היא כה עכורה, ההרגשה העצמית היא כה נוראה, מסביב רק שחור ושחור – ואיך אפֿשר שאתה מטפח את העולם הפנימי ולשמור עַל יַלְדֵי־רוּחוֹ העדינים שאינָם סובלים כל צִנָה חִצוֹנִית ומכיו[ו]ן שזו האחרונָה פוגעת בהם – הרי הם נובלים [85] ונקפאים… ח[ו]סר־אונים, רפיון התי[י]אשות בכ[ו]ל, למה כל העמל – אם רוח י[י]שאנו? למה הבני[י]ן אם עתיד אין… נורא[,] נורא, אין נחת בכל צד שתפֿנה. מ שמועות מרגיזות מגיעות מעי[י]רת מולדתי[.]⁴⁸⁰ מלחמות שם, והתושבים בורחים, מספרים גם על מעשי־רצח, קשה לי להעלות על הנְי[י]ר את הידיעה הנוראה ששמעתי ושעשתה עלי[י] ר[ו]שם מדכא כי דבורה ברגר⁴⁸¹ נהרגה ע“י [על ידי] רוצחים, אלי אלי האם אמת הדבר? לא! קשה להאמין! ומי יודע מה שנשמע אצל משפחתנו? הן אבא כה חלש[,] מד[ו]כא ורצוץ, והדודה כבר כה חלשה וזקנה[,] ועליהם כה הרבה לסבול ולשאת מהעקת המצב הנורא… ואני יושב פה ולכאורה אוכל שותה ולפעמים גם שוחק שחוק מטוב לב והנאה, רודף אחרי ע[ו]נג־נעורים, נמשך אחרי נערות – אלי! אלי! כמה הכה בנו הזמן, וכמה שמות עשה בָנוּ, הוא אִבֵן את הלבבות, ק[י]הה את ההרגשות, ולג[ו]על נעשיתָ לעצמך… מה נורא הדבר! זהבה זהבה עתה בהובין[,] גם יואל⁴⁸² [ו]שמואל כתבו לי שאבוא־שמה[.] מה מא[ו]ד חפצתי, אלא שאי אפשר מפני שטרוד אני בביה”ס.

מוצ“ש[,] י”ג תמוז [צ“ל: מוצאי י”ד תמוז], תרע"ט. ברסטצ’קה [12 ביולי 1919].

זה כשל[ו]שה שבועות⁴⁸³ שלא רשמתי כלום ביומון. הרבה פע[מים] [86] הרגשתי בזה צ[ו]רך ונחיצות[,] אך העת האחרונה כל כך השפיעה עלי[י], ותרעילני באינדיפרנטיות כל כך מרובה – עד שחסר כל כ[ו]ח אני לשבת לשעה קלה אל הש[ו]לחן ולהתמכר לאיזה עני[י]ן. וכל הימים עוברים בבטלה גמורה, איני קורא, איני כותב, איני מי[י]צר – ח[ו]רבן גמור שולט בעולמי – ואחריתו מי ישורנו?…⁴⁸⁴

טרוד אני רק בביה“ס עד השעה של[ו]ש שעות בצהרי[י]ם [עד 15:00] – ואחר כך אני מתהלך באפֿס עני[י]ן ומעשה עד שָכְֿבִי ליש[ו]ן. נורא, נורא! אך כך הוא הדבר. במשך השבועות האחרונים הספקתי לה[י]רגע קצת בנוגע לדאגתי לב”ב [לבני ביתי], הספקתי לקבל משם ידיעה נכונה שהמצב שם שוקט, שום דבר לא אירע, ועד ובשמועה על דבר דבורה⁴⁸⁵ אין כל יסוד, הכ[ו]ל על מקומם בשלום גם הספקתי כבר לשלוח לשם פ“ש [פרישׂת־שלום] ולקבל כזו מהם בחזרה בהוספֿת הידיעה שממשה נתקבלו שני מכֿתבים, תודה לאל שחי הוא עודנו! ואני הן כה דאגתי וחרדתי לשלומו, אעפ”י שגם עתה לא אדע כלום מחייו. מזהבתי החביבה אני מקבל מכתבים לפעמים [ת]כֿופֿות. לפני שבועי[י]ם או יותר שהתה ימים אחדים בהובין, וגם משם כתבה לי פעמים אחדות,[.] געגועי[י] ואהבתי [87] אליה הולכים וחזקים מיום ליום, יום ולילה אני הוגה בה[,] ואמנם, נפש יקרה ומסורה היא, ומצ[ו]ינת היא בא[ו]פי[י]ה ובר[ו]ך לבבה, לא הרבה זהבות כאלו איכא בשוּקָא! ⁴⁸⁶ ואהבתה אלי[י]? אלי, אלי, הרי זה ים שָלֵם של אהבה ומסירות אין קץ,[.] בשבת שעבר [כך!] שהה אצלי שמואל בורשטאק החביב, הוא בא בכו[ו]נה להתראות אתי, שמחתי מא[ו]ד על ביאתו זאת. את יום השבת ב[י]לינו בטוב ובמוצאי־שבת לנתי ביחד את[ו] בבית גרינשפון?⁴⁸⁷ והוא ס[י]פר לי על הימים שזהבה שהתה אצלם בהובין ועל כל מה שהי[י]תה משוחחת אתו עלי[י], מתוך כל הדברים נראה מה עֲמֻקִים וַחֲזָקִים השָרָשֵי־הָאַהֲבָה שבלבה[.] הרבה, הרבה אני מהרהר בימים האחרונים על עני[י]ן זה, אך אין אני מוצֵא כל מוצָא מן הסבך הזה, כלומר סבך־הרגָשות: מן הצד האחד אני מכיר באהבה הכבירה הזאת ויודע את ערכה הרב ומן הצד השני קשה לי לתאר שאני בן־החליפֿות אוכל להתרכז מסביב לנק[ו]דה אחת… הרבה אני הוגה, מה חפֿצתי להתראות עם החביבה ולדבר אתה על הַכֹּל.

ליל יום ד'[,] כ“ה תמוז, תרע”ט. ברסטצ’קה (22 ביולי 1919].

בחיי לא באו כל ש[י]נויים, קופאים על שמריהם. בעולמי ההוויי אם יתפעל דבר־מה, אם תתעורר איזה שאלה ומפעפע איזה כ[י]סוף, תתגלה איזו הכרה – הכ[ו]ל […] [88] ורבה באין כל ב[י]טוי והבעה, כי אפס רצון היצירה ודועך כֹחה לגמרי… איזו חסרת־אונים מְמַלְאָה את כל קרבי[י] והכרת האפֿסות הָעַצְמִית תקפֿה את כֻלִי, ועוד זאת עוברים ימים שגם איני מתעמק במצבי הקשה זה וחי לי את חיי התפֿלים, כא[י]לו רק כך צריך להיות וכא[י]לו לא איכפת לי לגמרי על שהתבוללתי בין כל בני־העמקים מבלי לשאוף למרומים… אך מכיו[ו]ן שבאים הרגעים של חֶשבון־הנפֿש – כֹחם לדכא את הנשמה ד[י]כוא גָמור. ורגעים כאלו היו אצלי גם היום. התחלתי לחדור לְעָמקו של מצבי הרוחני – ולבי כָאַב ודו[ו]ה על החורבן הנורא שבו… חסרת־אונים, עי[י]פות, לאות, עצלות, ו[י]תור פשרה, התנַוְנוּת, חסרת־מרחב ומעוף, עד כמה ירדתי פלאים!… וכל זה בעטי[י]ת הזמן האחרון ומאורעותיו… אך אם כן, מה כ[ו]חי ומה אוני. אם כה תלוי הוא במר[י]בות הזמן, ורק בהם תלוי קיומי? הן באופֿן כזה עלי[י] לבעוט בו גם בשעת פריחתו בי[ו]דעי עד כמה חלש הוא באין יכ[ו]לתו להתקומם נגד כל מִכְֿשוֹל? גרגיר־חול־עָלוּב הנ[י]שא בסערה, האומנם לא תכיר באפֿסותך ותחשוב כי כ[ו]ח ואון בך, ולמַה תשאפֿה, לְמַה תערוג? – – –

*

מזהבה ק[י]בלתי מכֿתבים בשבוע שעבר, אני כותב אליה בכל שבוע ושבוע. געגועי[י] אליה גדלו. […]⁴⁸⁸ [89] הגיעו לידי תֹקֶף־מרובה… מביתנו לא אדע כלום, מי יודע מה שנעשה שם. יש רגעים שאני זוכֿר בכל זה ונפֿשי עלי[י] תאב[ל][,] בי[י]וחוד בוכֿה לבי במסתרים על משה אחי חביבי, מי יודע מה שלומו. אך למרות כל זה לא אכחד שנתאַבֵן הלב וקהו הרגשות במ[י]דה מרובה, וכועס אני לִפְֿעָמִים ומתמרמר על עצמי, על שו[ו]יון־רוחי לכל זה… הוי, אלי, מה רבה השממה שבנפֿש!…

*

מרבה אני להגות בימים האחרונים בארץ־ישראל, יש תקו[ו]ה כי סוף סוף ת[י]פתח הדרך שמה. אין אני מפקפק אף רגע בהחלטתי הגמורה לנס[ו]ע שמה עם שעת־הכ[ו]שר הראשונה, החלטתי לה[י]רשם בין “החלוצים”,⁴⁸⁹ מי י[י]תן רַק שלא תכזב תקו[ו]ת[י] זו, כאן אי־אפֿשר לה[י]שאר בכל אופֿן, חיי כבר נהרסו, עולמי חרב עלי[י], אולי אמצא במזרח עוד איזה עני[י]ן חדש, איזה ברק חדש אשר יִמְשוֹך אֶת לִבִי ואשר ישַעבֵד את רוחי התועה וְהַנוֹדֶדֶת שֶלֵא [שֶלֹּא] תמצא לה מְנוּחָה… בכלל אין אני יכול בשום אופֿן בעת האחרונה לרכז את מחשבותי[י] וללבנן ולבררן ולהוציא מסקנה והשקפה מיוחדות, הכ[ו]ל מפוזר ומפורד בַלֵב ובמוח, מרחף איזה ערפל אשר יָעִיב על הַכֹל… הה, ארצי מבעד הערפֿל הזה אני שואף אורך ורוצה להניח את ראשי בחיק־הרי[י]ך הגבוה[י]ם… [90] דמי־נעורי[י] לא שקטו ולא נחו במשך העת האחרונה. ובכל זאת נוכחתי כי אין לך דבר העומד בפֿני הרצון התקיף, ואני – אוכיח?… אלא שהנעורים תובעים אחיזה, מחפשים ומוצאים… בלילה יתלבה הניצוץ של הש[י]כרון, באור־יום הוא כבה ואתה מתבי[י]ש בפני עצמך, באמת מתבי[י]ש, אך טרם תספיק לברר לך את הכ[ו]ל והנה מגיע הערב והלילה וכן חוזר חלילה. שחק והבלים, שקר ואמת! זהו שחוק הנעורים! ואני סובל מזה[.] עדיין יש בי הרבה מן הטהרה ומן העדינות ורגשות אלו נפגמות [נפגמים] הרבה ע"י זה לפעמים אלא שאין אני יכול לו[ו]תר גם על לב הבשר רגש־הנ[ו]ער התובע את שלו ושאי אפֿשר לסתום את פיו, ולפֿוטרו בלא כלום. וכך אני נקלע ומצבי תמיד מרג[ז][?] וקשה. מלחמה פנימית תתחולל תָמִיד אֶצְלִי, רק רוגזה יש לי. רק שעכש[י]ו ק[י]פאון גמור ואין ח[ו]מר ל[…] פנימית[.] סוף סוף נפֿש כמוני דורשת זעזועים ופרפורים…

ליל יום א‘[,] ה’ אלול. תרע"ט. בֶרסטצ’קה [30 באוגוסט 1919].

זה כחודש ומחצה שלא רשמתי ביומוני, ובכלל לא לקחתי את העט ביד לכתוב דבר־מה, המשבר הקשה בעולמי [91] הפנימי הולך ונמשך – ומי יודע אחריתו מה הוא? ק[י]פאון נורא שורר בעולמי, אפס כל כֹחַ של יצירה, וכל און דמיון מפרה, ומחשבה פורי[י]ה – הכ[ו]ל מתנהל באופן רגיל יום־יומי וְגַס, אין כל הוד, אין כל תפארת, ואם יש אשר יבריק איזה זיק – הוא כבה מיד בתוך השאון התפלי [התפל] והריק… ובאמת מה נעשה בי? כל סבלנות אפסה בקרבי, אין אני כ הנה זה כמה שלא רשמתי ביומון והיו פעמים שמצאתי נחיצות בזה, הנה כמה שבועות היה אצלי שמואל וד[י]ברתי אתו הרבה באופֿן אינטימי ומעַנְיֵן, הוא הביא אתו תמונתו של זהבה בשבילי… הנה הרעיון התמידי ע"ד [על דבר] ארץ־ישראל עם כל זעזועיו ורטט הקדושה [שב]ו, הנה מכתב מביתנו שנתקבל לפני שבועי[י]ם כתוב בידי אבא היקר – וכל זה הרי מעורר בלב דבר־מה; הרי ה מביא לידי הרהורים ומחשבות שונות – אך הכ[ו]ל הולך וכלה באין ב[י]טוי, באין רשם, ואין ז[י]כרון על גבי הַנְיָר. ומלבד זה יש אשר יתלַבֶה איזה ניצוץ של יְצִירָה – ונדמה לך: הִנה הפעם כבר אתחיל אחרי תקופת־ק[י]פאון ושתיקה ארֻכּה – אך שוב סוחפת אותך העצלות, והרפיון שולט בך – והכ[ו]ל שב לקדמוֹתו, הכ[ו]ל שב למנוחתו, מנוחם מים עומדים המעלים ירקון וצחנה מח[ו]סר שטף ומרוץ…

[92] [י]ש רגעים קשים ונוראים שבהם האפתיה והי[י]אוש מגיעים לִמרום קִצָם, ואתה צונח לתוך איזו תהום עמוקה שאין מוצא ממנה… ואז הכ[ו]ל נמאס עליך, אין כל דבר שיעני[י]ן את רוחך, שיָסֵב את תשומת לבך, על הכ[ו]ל תביט בשו[ו]יון־רוח ובפַכחות ריקה ושוממה, החיים החדגוניים האלה נעשים לְמַשָא, ואתה שואף ומתפלל חרש לחלופֿות ותמורות[,] לכ[ו]ח דוחה ומרכז, לעבודה, ליצירה, ולחיים עשירים בת[ו]כֿנם. עבודתי החדגונית בבית־הספֿר נמאסה עלי[י] לגמרי ותהי עָלַי למשא כָּבד מאֵין נְשֹא. ומתחיל אני לה[י]ו[ו]כח יותר ויותר עד כמה עני[י]ן זה הנקרא הוראה אינו מתאים לא[ו]פֿיי ורוחי בכלל. החיים בכלל הם פה חסרי־עני[י]ן, יש חברים לטיול[,] למעשי־נערות, אבל אין פה חברים אינטימיים הקרובים לרוחך ושיוכלו להרגיש את כל מה שמרטט ומזעזע את לבך… ועל הכ[ו]ל נמאסו בכלל החיים הגלותיים, החיים בסביבה מעיקה הלוחצת אותך מכל צד – באין מפלט, כ[ו]לך תחרוג ותשאף למזרח, לסביבה נוחה, לח[י]רות וח[ו]פֿש, כ[ו]לך – שאיפה כבירה לה[י]חלץ מכאן ולהיות ל“איש” – ועד כמה מרגיז ומדכא את הנפש הרעיון שלא כ"כ [כל כך] מהר⁴⁹⁰ [93] ת[י]ברא האפֿשרות הזאת… כמה כואב הלב בזֹכרי בחורף המר והקשה ההולך ומתקרב… אנה לפנות? במה לטפל? וכיצד?… נורא! ובכיס אין כסף (זה מה שנוגע לח[ו]מר הַגַס) וכמעט שאין לי כבר נעלי[י]ם – כ[ו]לם קרועים – ובמה לקנות חדשים?… מכל עבר אין נחת, לא מחוץ, לא מפנים, רק מחשכים וקדרות מסביב ואני – באמצע – – –

*

געגועי[י] לזהבתי היקרה מתחזקים יותר ויותר בעת האחרונה. איני יודע מה אבל אין זאת כי אמנם כבירה היא אהבתי שאני רוחש אליה. בערב שבת ק[י]בלתי את תמונתה השני[י]ה, שאמנם אינה מ[ו]צלחה דַיָה, אך עיניה החודרות והשחורות, כמה חביבות הן… וכמה מלטפֿות הן את הלב. היום בב[ו]קר שלחתי לה את תמונתי אני שהצטלמתי ביחד עם “חברים” אחדים: האחים מרגָלית, המורה קבֶטְנִי[,] קליבנר ואהרון לֶרֶר.⁴⁹¹

ליל יום א'[,] י“ט אלול. תרע”ט. ברסטצ’קה [13 בספטמבר 1919].

כאורח הנראה רק לעתים רחוקות, אך בלתי מְעַנְיֵן, ושאין לו מה להגיד, ומה לדבר ושום וכל חיים ותנועה – אינו מביא אתו – כך אני בעת האחרונה כשאני נ[י]גש לרשום ביומון: רושם אני בעת האחרונה לפעמים רחוקות מא[ו]ד[,] פעם בח[ו]דש [94] חָדְשַיִם וגם בפעם באותה הפעם – הכ[ו]ל כה ח[י]ו[ו]ר וחסר־דם, נראה כא[י]לו כל תְּנועת־עֵטִי מביעה: “למה לכתוב? ומה לכתוב? אין כדאי לדבר, נחוץ לשתוק להֵאָלֵם – וחסל! אחת היא… אין כל יתרון… כאשר אבָדְתִי, אבדתִי…”[.] ובאמת מה אני עכש[י]ו וחיי מה? אובד עלוב, גרגיר־חול נ[י]שא ברוח ואובד בצי[י]ה. ירדתי פלאים בעת האחרונה בכֿל המובנים. קָטֹנְתִּי ודלותי, ואני מודה על זה בפה מלא, מבלי מְצֹא כל נחיצות לכסות על זה… ללא־איש נעשיתי בח[ו]מר וברוח. יותר מדי הקיפֿו עלי[י] החיים במעגלם המעיק והלוחץ, יותר מדי שתו עלי[י] חומות וח[ו]רבות המעיקות על גבי עד לחניקה… ועתה אין בי כל און, כל כ[ו]ח, כל מעי[י]ן חדש מפכה, הכ[ו]ל יבש, הכ[ו]ל נקפא, דממת ק[י]פאון ושתיקה קודרת וזועמת… היש עוד תקו[ו]ה?… משתדל אני להביט פנים אל פנים בפני המציאות, ולבלי להאמין בכל מיני דמיונות פורחים והבטחות־תקוות כוזבות. כבר היה לעולמים, והא[ו]מנם חסר־נ[י]סיון אני עד כדי שאאמין בכל פעם להבטחות־שָוְא?…

*

בשבוע הבא י[י]גמרו הלןי]מודים בביה"ס, ואני החלטתי לנס[ו]ע מכאן לוצקאה ליום הרב לחג ראש השנה.

[95] שם בבית⁴⁹² ש[י]ממון ועצב, הכ[ו]ל נדחו, נפזרו, משה –⁴⁹³ במרחק[.] אין כל ידיעה משם, מי יודע את הנעשה אתו. מלכה⁴⁹⁴ קרועה גם כן מן הבית… אין כל ידיעה… בבית רק אבא שזקן בלא־עת[,] הדודה הזקנה העי[י]פֿה מרוב טֹרַח ודאגה, האחות חנצה⁴⁹⁵ עלובת־הגורל והא[ו]מללה בחיים, של[ו]שה יושבים הם שם בבית. כמה רב שם הש[י]ממון, והבדידות מה מעיקה וקודרת, ואני הרי צריך הייתי לב[ו]א עתה לשם, ולהכניס תנועה ורוח חדשה לבית זה, לקן שנהרס וצ[י]פ[ו]ריו יְצָאוּהוּ – אחרי הסער להתראות אתם[,] אחרי ימי־עמל כאלה שעברו על כֻּלָנוּ – אך לא כן עושה אני, אנ[ו]כי נוסע בתח[י]לה לוצקאָה להתראות עם זהבה, הריני מבכר את לוצק על מלינוב – וכך עושה לא־אדם, חסר רגש ולב (מה שבכל אופֿן אין אני כזה) כן עשו בנו שמות הימים הארוכים והקשים של החיים האחרונים. נתאבן הלב, או שֶאֻכָּל לגמרי… וכך הוא הדבר. בָאֹפֶל, ביו[ו]ן־הטיט, בין המצרים, בתהום נוראה אני מתלבט ומפרפר. נתנו[ו]נה הנשמה, דלל מקור־הלב. יש לפעמים מנצנצת הרגשה נפֿשיית בהירה, יפֿה, – אך מיד ת[י]סחף, תֵחָנֵק בֵין גלי הרשעה והאבדון השולטים עתה מסביבנו.

[96] ליל יום ד‘[,] ז’ תשרי. תר"ף. ברסטצ’קה [30 בספטמבר 1919].

ביום השלישי של השבוע שעבר נסעתי מכאן לוצקאה לחוג שם את חג ר“ה [ראש השנה], ושלשום[,] כלומר ביום השלישי בערב[,] שבתי הֵנָה. הימים ששהיתי בלוצק עברו עלי[י], בכלל, במצב־רוח קשה, פשוט מפני שבמשך ימות הקיץ התרגלתי ביותר לחיי העי[י]רה השקטים,⁴⁹⁶ והעיר במצבה עכֿש[י]ו עשתה עלי[י] ר[ו]שם קשה. אותן הבריות מכסות את עין הארץ…⁴⁹⁷ קשה האו[ו]יר לנשימה… אתה מרגיש העקה באו[ו]יר… החיים הם בתוך מסגרת, דבר זה בולט בעיר ביותר אעפ”י שהחיים שם רועשים ושוטפֿים ביותר, אך גם הנאת־רוח הי[י]תה לי משהי[י]תי בלוצק בה[י]מצאי כל כך קרוב לחביבתי זהבה־הנעימה. מפני הס[י]בה האמורה לעיל כמעט שנמצאתי כל היום בבית ולא טי[י]לתי ברחובות העיר, ובאופֿן כזה נמצאתי תמיד בקורבתה, ישבנו שעות שלמות על מעקה הקומה השני[י]ה שלמולה משתרע היאור⁴⁹⁸ ואופק השמים ושוחחנו, בכלל הולכת מסירותה אלי[י] ורבה משעה לשעה ומרגע לרגע, ואין אני יכול לכסות גם על אהבתי הפנימית והחזקה אליה. עם כל פעם ופעם שאני שוהה אצלה – אני נוכח יותר עד כמה מצ[ו]ינה נערה חביבה זו ברוחה, ועד כמה מרֻבים יותר [97] יתרונותיה – כל זה ביחד גָרַם לי שאתעמק יותר ויותר במהות אהבה זו שק[י]בלה כבר את הצורה הכי־רצינית… כבר מ[ו]כרח אני עכש[י]ו להתעמק יותר ויותר בשאלה זו בהתאם להלך־רוחי ולמצבי־נפֿשי השונים, כי רואה אני ששאלה זו כבר נוגעת כֻלָה בעיקר חייה וקיומה בחיים… מן הצד השני רואה אני גם עד כמה גם בלבי כבר השתרשה אהבתי אליה, ומה רבים החוטים הנעלמים המקשרים אותי אליה. כי הרי נפֿלא הדבר: זה כחמש שנים שאני יודע את הנערה החביבה הזאת, חמש שנים אלו היו הכי רבות־[…] בחיי בין במובן הפנימי ובין במובן הח[י]צוני, באלו השנים היתה נתהו[ו]תה עיקר התפתחותי, ונתבררה הכרתי בחיים ונתפתחה ידיעתה את העולם והחיים, וכמה חליפֿות ותמורות כבר עברו במשך תקופֿת השנים הללו בעולמי הפנימי, חליפות מיקריות ומהפכֿות יסודיות, ולמרות כל הזעזועים האלו ולמרות גם זה שלא פעם ושתי[י]ם, כבר חשבתי את י[י]חוסי[י] הקרובים אליה לנחלת העבר, וכבר בטוח הייתי שאני חוֹתֵם את הפרק הזה בספר חיי – למרות כל זה עדיין סוף סוף מֻשרָש יפה יפה בע[ו]מק חיי רגש־אהבתי אליה, ולא עוד אלא שבמשך הימים האחרונים התחיל ש[ו]רש זה להוציא [98] פרחים, ולא פעם ושתי[י]ם כבר התרקמו בדמיוני תמונות מתמונות שונות על חיי־עתיד מש[ו]תפֿים… ואני תוהה ומתפלא: מה זה? הא[ו]מנם מ[ו]כשר אני לזה?… האומנם אפֿשרי דבר זה לבן־חליפֿות ואוהב תמורות כָּמוני?… האין בזה כל סכנה?… ובעוד אני שואל ותוהה – האוהב שבי עושה את שלו ומפתֵחַ יותר [י]תר את חוג י[י]חוסיו… קרובים קרובים מא[ו]ד איש לאחותו כבר הננו עַתָּה, קרובים בכ[ו]ל, היחס האינטימי חזק הוא, כבר יש דברים המש[ו]תפים לשנינו… יש כבר איזו קורבה רוחנית גמורה, והרגשה הדדית נפשית פנימית, שהתבלטה ביותר אצלנו, בפעם הזאת בשה[י]יָתִי בלוצק – ואנ[ו]כי בכל זאת עדיין עומד תוהה, מתפלא ושואל… ראוי לְצַיֵן: כי פעם בשעת שיחתנו ג[י]ליתי לה משאלותי[י] וספקותי[י] אלו, והיא החביבה שאינה יודעת גבול לאהבתה ומסירותה עונה לי: “אנ[ו]כי לא אפריע בעד מהלך־חייך, לא אהיה לך למכֿשול, תוכל לשוט לך ולהתהלך בארץ, כחפץ רוחך, ולחיות בחליפֿותיך ותמורותיך – אלא שבכל פעם תב[ו]א לבקרני”. דברים אמנם תמימים ביותר ומעידים עדיין על בֹסֶר ידיעת־החיים, – אך כמה [99] מסירות מבצבצת מתוכם, וכמה אופיים (כך!] הם לנערה חביבה זו ולטוב לבה!…

*

ראש השנה שנת תר“ף גרם לי בלוצק, הרהורים נוגים ומדכאים מא[ו]ד, התחלתי להשקיף על חיינו עד כאן, ועל הפרספקטיבות לעתיד ־ וצמרמ[ו]רת תקפֿתני… למה נקו[ו]ה? ולמי ני[י]חֵל? קשה וטרגי מצבו של עמנו, אין כל תק[ו]וה לישועה, התקדרו כל האופקים, סֻגרו כל השערים, ואין מפֿלט ומוצא, כ[י]ליון מרחף על ראש העם הא[ו]מלל הזה, בכל ארצות פזוריו, ואין אף שמץ־נחמה לעודד את הלב בשעת י[י]אושו… כדרך־רמי[י]ה נראתה כל תקו[ו]תנו לעתיד בנוגע לארצנו, רואים אנו רק את זה כי כל זרועות העולם פתוחות לְחַנקֵנוּ, כי הכ[ו]ל רוצים להתרחץ בדמינו ולגרום ע”י זה רפֿואה לעצמם… כי הכ[ו]ל שואף רק לכ[י]ליוננו, ההבדל הוא רק בזה שזה עובד לתכלית זו באופן גלוי, בלי כל מסו[ו]ה, והשני – עושה את זה בערמה[,] בה[י]עלם[,] באין רואה, ובגלוי הוא מעמיד פנים רציניים, ומשתתפים בצער, כביכול. ובכלל מה אפֿשר לקוות מעולם מל[ו]כלך בְדָם ושאוֹת־הרצח חרות על מצחו? ומה תקו[ו]תנו[,] מה כ[ו]חנו – כי ניַחֵל? שנה חדשה הגיעה, אך שרוח נכאה וקשה תקדמה בלי תקו[ו]ה, בלי ב[י]טחון ואמון, אין למה לקוות ואין כל תקו[ו]ת־עתיד בכלל לעמנו.

[100] ובחיי הפרטיים? – היחיד הרי נעלם לגמרי ונבלע בגלי־הסערה האיתנים, ומה ערכו?… ומה מרגיש עכש[י]ו היחיד חוץ, מעבדות[,] שפלות, וח[ו]סר־אונים?…

בהיותי בלוצק ק[י]בלתי ידיעה ע“ד [על דברן אחיותי[י] שבזואהיל,⁴⁹⁹ מאת אחד שבא משם, שראה אותם [אותן] נוסעים [נוסעות], כלומר: בורחים [בורחות] משם, וקצת נרגעתי אחרי זה שחשבתי כי אפשר שאי[נ]ן כבר בחיים, והנה בבואי הנה ק[י]בלתי מכתב מהן ממלינוב, הן הספיקו כבר לב[ו]וא לשם, מה שאמנם נ[י]בָא לי לבי בלוצק. ת”ל [תודה לאל] שנ[י]צלו מן הטבח הנורא הזה. כמה טְרַגִי הדבר, טבח היה שם, ואנו קוראים על זה ומקבלים את הכ[ו]ל בשו[ו]יון־רוח ובקֹר־נפֿש – כ"כ [כל כך] נתאבן הַלֵב וקהו רגשות־האנוש שבנו…

ערב שבת, ערב יוה"כ [ט' תשרי], תר"פ. ברסטצ’קה [3 באוקטובר 1919].

השעה מאֻחרת. בעי[י]רה הקטנה ממהרים הכ[ו]ל ומתכוננים לליל יום הכ[י]פורים. הה, כמה ז[י]כרונות מעורר בי היום הזה, מן הימים הקדמונים… אותו הפחד הטמיר מהול באיזו הדרת קדושה. הפעם לבי בי חלל לגמרי, מה ני[י]חל ולמה נק[ו]וה? עם שלם עומד עתה בבתי־כנסיותיו ובבתי־מדרשיו ומתפלל. היש לו תקו[ו]ה? פה מקבצים נדבות “לי[י]שוב ארץ־ישראל”[.] קבצו, קבצו את נדבותיכֿם, הה, האומנם יש עוד תקו[ו]ה שנחדל להיות קבצנים [101] אוספֿי נדבות? מה נקו[ו]ה לשנה חדשה זו שכל כך הרבה חֹמֶר מפוצץ צפון בה בשבילנו?… ובלב מועקה קשה כל כך, ותולעת טמירה מכרסמת ומכרסמת בלי הרף, ובעולמך כי תביט – הרס ושממה[:] “הה, הביטה בכ[ו]ל ובלבבי מחשכים ידידי, מחשכים”.⁵⁰⁰

* * *

עוד מעט וי[י]שמע אותו הנ[י]גון העגום והקורע לב בעצבותו, ניגון “כל נדרי” – אותו הניגון המר[ו]וה דם ודמעות של אלפי שנות גלות ומצוקה – ובאו נחלי הדם והדמעות של הימים האחרונים והוסיפו פי שבע… ואיך להתפלל? אן נ[י]שא עינינו? מי יער[ו]ך את טרגדי[י]ת היהודי המרגיש הנוכחי? לשמים אינו מרים את עיניו בתפ[י]לה – פסקה האמונה מלבו, בארץ אינו מאמין, כופר הוא באנשים בכלל, ולאן י[י]שא את נפֿשו האומלל? והיכן ימצא טעם לחייו ולחיי עמו הנדכא? – – –

ליל יום ג'[,] י“ג תשרי, תר”ף. ברסטצ’קה [6 באוקטובר 1919].

נרגז אני עתה מא[ו]ד. החלט החלטתי לנס[ו]ע לחג הס[ו]כות הביתה, ואחרת הן אי אפֿשר, זה חצי־שנה שלא התראיתי ב“ב [בני ביתי] – והדרך כּה קרובה – ואיך זה אחוג את החג בנכֿר?… אך הנה לג[ו]דל צערי והתמרמרותי הונחו מכשולים ח[י]צוניים על דרכי, וקרוב כבר לו[ו]דאי שאת ימי החג הראשונים אצטרך לבלות פה בברסטצ’קה בסביבה שנמאסה עלי[י][,] בי[י]חוד בימים האחרונים, מפני ס[י]בה שתב[ו]א להלן. [102] המכשול הוא, ח[ו]סר תעודת־מסע, זה של[ו]שה ימים שאני משתדל להשיג את התעודה הזאת, אך מפני נסיעתו של הפקיד המקומי – אי אפֿשר לי להשיגה, ואם גם יש תקו[ו]ה שיב[ו]א מחר ואשיג את התעודה – בו[ו]דאי שלא תהי לא לי כבר כל עגלה (וגם הפעם אין עגלה ישר למלינוב אלא לדובנא) וכל כך קשה יהיה לי לחוג כאן את ימי החג הראשונים, ביָדעי, שצריך הייתי להיות בבית בחוג ב”ב [בני ביתי], להתראות עם האחיות והגיס שברחו ממקום־הפרעות וכו' – ובכלל הרי יש געגועים למולדת[,] לא למקום המולדת אלא לאנשי־המולדת: לאבא, לדודה ולכל בה“ב [בני הבית]. ומלבד זה: התי[י]חסותי אל אנשי הסביבה המקומית נשתנתה הרבה לרָעָה ואני מתרחק מעט מהם – ולכן קשה בש[י]עמומו יעבור עלי[י] החג הזה, והרבה, הרבה אֶסבול. והתי[י]חסותי מדוע נשתנתה? פשוט, כי רואה אני עתה את פרצופם האמתי שנתגלה לי הפעם בכל זיופו וכ[י]עורו. הרי עתה מתחילה שנת־ל[י]מודים חדשה בביה”ס, ולרגלי ס[י]בות ח[י]צוניות מעיקות צריך להכניס כמה ש[י]נויים בביה“ס. והנה הלכֿו ופ[י]טרו את המורה פרידמָן שאינו מוצא חן בעיניהם, נו, נגד מעשה זה אין לי עליהם ולא כלום. [103] מצאו, כי מורה גרוע הוא – ופ[י]טרוהו, אך היכן היֹשֶר שלהם? הן יודעים הם כי בעל־משפחה הוא, ואביון גדול, ולכל הפחות הן צריכים הֵם לפֿי[י]סו בדבר־מה, אך הנה החליטו לשלם רק מחצית־המשכ[ו]רת בעד ח[ו]דש תשרי האחרון… כמה נבזה ושפֿל מעשה זה!… וכך עושים אנשים המתי[י]מרים להיות בוני החיים העבריים החדשים, החושבים על עצמם שהם ס[ו]לתה ושמנה של האומה, ומוצאים לנחוץ להדגיש פעמים תכופות כי הם[,] רק הם וכדומה להם – יכולים להיות בין העולים הראשונים לא”י, רק להם יש הרשות ולא לאחרים שאינם שלמים ברעיון הציוני וכו'… אוי ואבוי תהי להב לאומה שאלו או כדומה לאלו יהיו קברניטיה, ואבוי לארץ – שאלו יהיו בוניה… המורה קבטני רוצה הוספֿה על משכֻּרתו, לא הסכימו לזה, הלך זה האחרון ויצא להורחוב⁵⁰¹ לקבל שם משרת־מורה בביה“ס, והיום לפנות ערב בא באיזו החלטה? – לא אדע עדי[י]ן. את המורֶה זחרניצקי פ[י]טרו לגמרי, כי את השפֿה הרוסית לא ילמדו לגמרי, ושפת ההוראה של הל[י]מודים הכלליים – תהי השפה העברית. ואני? – אודה על האמת: כי שטות הי[י]תה מצדי שדחיתי [104] את כל הבקשות וההפֿצרות שהעתירו עלי[י] מצדדים שונים בלוצק לה[י]שאר שָם לימות הח[ו]רף, ולולא היה הע[י]כוב מצדי כי אז גם כבר התקבלתי אל הגימנסיה היהודית הלוצקאית.⁵⁰² אך אנ[ו]כי בהתי[י]חסותי השלילית עתה אל העיר, כמו שכבר כתבתי ברשימתי שלפני הקודמת – דחיתי את כל ההצעות האלו, אם אמנם לא לגמרי, למרות זה ששם בכל אופֿן, כמה שלא יוסיפֿו לי כאן על משכ[ו]רתי הקודמת, משכ[ו]רתי תהי מרֻבָה יותר,[.] והנה באתי הנה, והמצב פה בלתי־ברור לגמרי. אין אני יודע אם גם חושבים הם להוסיף על שכֿרי, ואם גם יוסיפֿו הרי זה בתנאי שעלי[י] לעבוד יותר משעבדתי עד הנה. אנ[ו]כי הצעתי לפניהם את תביעותי[י] הכי־מינימַליות: שֵש מאות רובלים לח[ו]דש בהוספת מָעוֹן, ושעלי[י] לקבל את משכ[ו]רתי מן הח[ו]דש הראשון של שנת הל[י]מודים, אם גם פתיחת־ביה”ס תתעכב לזמן בלתי־קָבוע טרם שיקבלו את הר[י]שיון הדרוש לפתיחתו. לתביעותי[י] אלו הוספתי הערה זו: אם אחד מן המורים שעבדו אתי יחד עד הנה יקבל סכום יותר גדול – כל תנאי[י] הנ“ל – בטלים ומבוטלים, כי כאן בזה רואה אני עלבון ופגיעה בכבודי, שמעלים את ערכו של מורה זה על ערכי אני, בראותם בי[ו]דעי שאינו עולה בשום אופֿן על ידיעותי[י] ועל אופֿן [105] הוראותי[י]. אלו הן התביעות שהן הכי־מינימליות, שהצעתי לפניהןם. תשובתם הי[י]תה כי בחוה”מ⁵⁰³ ישיבו לי תשובה ברורה ומ[ו]חלטת. מזה נראה כי בכלל התי[י]חסותם אלי[י] עדיין רופֶפת הִיא, והתקבלותי מחדש בתור מורה לבית־ספרם מוטלת בספק, ודבר זה, כמובן פועל עלי[י] לרעה. בי[י]חוד מרגיזני דבר זה [–] אחדים מחברי הו[ו]עד הצעירים המתרועעים אתי בקורבה גמורה כמו הֶקה[?] מרגלית,⁵⁰⁴ אהרן לרר והנמצאים אתי תמיד בי[י]חוסים כה קרובים, הנה עַתָה רואה אני ומבחין כי בא איזה ש[י]נוי בהתי[י]חסותם, דומה הדבר כא[י]לו הרבה טינא יש בלבבם על המורים ש“העזו” “למרוד” ב“תביעות” חדשות נגד חברי הו[ו]עד “רָמֵי המעלה”. דבר זה מרגיז אותי מא[ו]ד, כמה שפלות, זיוף וח[ו]סר הבנה ורגש יש בכל זה, וכמה טרגיות יש במצבי כשעלי[י] לה[י]מצא בסביבה של ננסים ושפלי־רוח כאלה… ואיך תהי הרגשתי־העצמית פה בימי החג?…

*

עודני יושב ועורך את רשימתי, והנה גשם התחיל לרדת, שומע את את [כך!] שקשוק המים ודפיקתו בגג. עד הנה נמשכֿו ימי־שלכת בהירים ויפֿים, אותם הימים האחרונים של הקיץ המצטי[י]נים באיזה רוך של פיוס וחסד, ימי־השלכת הח[י]ו[ו]רים והמ[ו]זהבים. עתה גשם יורד, בדיוק: בערב החג.

[106] ואם עוד הבהב זיק־תקו[ו]ה אצלי שעוד אפֿשר שאוכל לנס[ו]ע מָחָר הביתה, אך גשם זה, כמדומני, מכבה גם את זיק־תקו[ו]ה זה האחרון.⁵⁰⁵

יום ג‘[,] ד’ [צ"ל: ה‘] דחוהמ"ס. [כ’ תשרי,] תר"פ. מלינוב [14 באוקטובר 1919].

לפנות ב[ו]קר בשעה החמ[י]שית פחות או יותר באתי הנה מבֶרסטצ’קה. באתי הביתה. הביתה… היש עוד במ[י]לה הזאת אותו הצלצול היחיד והמיוחד שהיה לה קודם?… היש עוד בכ[ו]ח המ[י]לה הזאת לזעזע את נימי הלב הטמירים, ולעורר בו געגועים עזים ורגשי־כ[י]סופֿים?… לא! רגש המולדת נכֿחד לגמרי ממני. היו ימים שבנכֿר ערגתי בכל נפשי ומא[ו]די לעי[י]רת־מולדתי זאת, ומרחוק צי[י]ורתיה בכל מיני צבעים אידיליים נעימים – עכש[י]ו כבר עברה העת הזאת, עי[י]רה זו לא רק שאינה מעוררת בי בנכר רגשי־געגועים, אלא שכ[ו]ח דוחֶה יש לשמָה כשאני מעלו הפעם בז[י]כֿרוני… כלום, כלום אין פה, מה שיקשרני הנה, ושי[י]קח שבי את לבבי. הכ[ו]ל אפֿור, זועם[,] מעורר ס[י]לוד ולפעמים גם ג[ו]על, עכֿש[י]ו כבר בן־בלי מולדת אנ[ו]כי, יען כי אין בי כבר געגועי־מולדת אף במקצת מן המקצת. הכ[ו]ל עבר ופרח לבלי שוב עוד… זהו מה שנוגע למולדת בכלל, כלומר: לעי[י]רת־מולדתי, ואיך התי[י]חסותי עַתָה לבית־המולדת, לגזע־מולדתי? – גם ממנו גז כ[ו]ח־המושך הקודם, ]107] יש איזה רֶגֶש־רחמים וכאב המכריח אותך להתחקות על שלום כל אחד מבה"ב [מבני־הבית] – אך אין אותם הגעגועים האציליים הטמירים, המרעידים את מיתרי־הנפֿש החשאיים… באתי הנה. ח[ו]שך, קדרות, רוח־אבלות שורה על הכ[ו]ל, העקה ח[י]צונית ופנימית. או[ו]יר נחנק מאנחות נעלמות, אבא זָקַן בלא־עתו. בבית אין נחת, בָאהוּ האחו[ת] וילדיה והגיס בתור פליטים מנובוגרד־ו[ו]לינסק,⁵⁰⁶ נ[י]צלו מן הבטיח הטביחה הנוראה שנערכה שמה על יהודים. ופה? מה להם לעשות? כל זה משפיע השפעה מדכאת על הלך־הנפֿש הכללי, ויש בכ[ו]חו להביא את האיש לידי שִגָעוֹן, ונוסף לכל זה הפרספקטיבה הנוראה והקודרת לעתיד המעֻרפל, המכיל בקרבו אוצרות שלמים של ח[ו]מר מפוצץ… גשם סת[י]ו מטפטף, הב[י]צה מִתרבָה, עננים אפֿורים וקודרים תולים על הכ[ו]ל, הכ[ו]ל סחוף, עזוב שומם ומעורר אבל וש[י]ממון, האויר רו[ו]ה־ש[י]עמום וש[י]ממון־מו[ו]ת, מלא־רקב,[.] עוד אתמול בנ[ו]סעי מברסטצ[']קה, עוד הי[י]תה יַבָשָה, ולילה בהיר נח על הכ[ו]ל – ועתה, הכ[ו]ל קודר ומלא עצבות וש[י]ממון אין קץ… בר…ר…ר… מבלי משים עולים בז[י]כֿרוני דברי משוררנו ביאליק בשירו “בתשובתי”: “קחונִי, אַחִים, אֶל חֶבְרַתְכֶֿם. יַחַד נִרְקַב עַד נִבְאָשָה”…⁵⁰⁷ יחד נרקב, איש לא י[י]נקה, בין כה וכה אין עתה בשום מקום או[ו]יר לנשימה, ויסוד־הפראה, בכל מקום שלא נהיה, ולא ננוד – נ[י]רקב, נ[י]רקב עד נבאָשָה – – –

*

[108] אפֿורים, שוממים ללא־תק[ו]ןה, ללא נחת וגיל הם עתה חיינו – האומנם כבר אין כלום בשבילי גם ברגעי־ההוה הנוכחיי [כך!]?… יש דבר מה… יש… יש נקודה אחת שמסביבה מתרכזים מעט מרגשותי[י] העדינים, הרכים, נטו[ו]ים מסביבה חוטי דמיוני – זהבתי החביבה והיקרה! בכל פעם לוקח אני את תמונתה, ומרכז את מבטי במבט עיניה המלטף והחביב! זהו אוצרי היחיד שנשאר לי מכל רכושי, זאת היא הנפֿש היחידה, הקרובה והמסורה אלי[י] מכ[ו]ל, ואני כורע ברך לפניה, החביבה והטהורה, ולא פעם אבקש סליחה ממנה במעמקי לבבי, כי יש, שאני מחלל את אהבתי אליה, הטהורה והקדושה, ברגשות גסים, טמאים לנפֿש, יש שאני מבדיל מחלק את ה“אני” שלי לשני[י]ם: “אני” גברי, ו“אני” אוהב. וקשה חטא זה לפעֿמים, ואני מוצא את עצמי שפֿל, קטנטן, ואני כורע ברך לפניה, בהסתר־לבבי, ומבקש סליחה ממנה הטהורה, והיא הרי תסלח לי, תסלח לי. וכי יכ[ו]לה נפש טובה ועדינה כזו לבלי סְלֹחַ?

*

כנראה שגם לימי הח[ו]רף נשאר אני בברסטצ’קה, אחר מו“מ ארוך, הסכמתי סוף סוף לה[י]שאר בביה”ס גם להבא, עפ“י תנאים אלו: שש מאות רובלים לח[ו]דש, בעד שש שעות ל[י]מוד ביום, ועם האפֿשרות הראשונה יוסיפו לי עוד מאה רובלים לח[ו]דש, והוספה זו כמובן תֵחָשֵב לכל ח[ו]דשֵי זמן־החוזה. כמובן, שאני מצדי סומך הרבה על [ה]הבטחה וחושבה לו[ו]דאית, ללא זאת לא הייתי מסכים בשום אופֿן לה[י]שאר כַּאן. כי בכלל איני רוצה שבמשכורתו [109] יעלה עלי[י] המורה קבטני, אותו בר־נש הריק מכל ידיעות מקוריות[,] חסר כל־רגש והבנה בר, ה”בטלן" ובן הישיבה שתוכֿו ריק לגמרי… אך בכלל רוצה אני דו[ו]קא לה[י]שאר לימות הח[ו]רף בביה“ס, בכדי להסיר את הלוט על פני קבטני, ושעל ידו חשבוהו עד כאן לידען גדול, באמת, עכש[י]ו הגיעה השעה שאוכיח ע”י עבודתי את זיופֿו ותרמיתו ועד כמה שהוראותו [כך!] במחלקה העליונה⁵⁰⁸ היא למטה מכל ב[י]ק[ו]רת.

ליל יום ג'[,] כ“ז תשרי. תר”פ. ברסטצ’קה [20 באוקטובר 1919].

ביום השני לפֿנות ב[ו]קר נסעתי ממלינוב, ובאתי הֵנה בשעה 1־12 בצהרי[י]ם. את האמת עלי[י] להגיד שהאו[ו]יר המקומי יותר נעים מאו[ו]ירה של מלינוב. מדוע? – יען שאיני בביתי? – איני יודע אבל כך הוא הדבר, אפשר שבכלל מפני שרגש המולדת נכחד מקרבי לגמרי… הפרידה כשהיא לעצמה כה קשה הי[י]תה לי, הכ[ו]ל עוד שכֿבו על משכביהם, כי השעה הי[י]תה עדיין מוקדמת מא[ו]ד, נ[י]גשתי אל אבא לה[י]פרד[,] נשקנו איש את רעהו, ונשיקתו הי[י]תה כה חמה רוויה אהבת־אב עצומה וְכָּבִירָה[,] ומ[י]ליו הקצרות: “שלום לך בני היקר והחביב[,] סַע לשלום וכו' " – חתכֿו את לְבָבִי בכאב נורא… לבי, לבי לאבי המצ[ו]ין הצנוע, התמים והכשר הזה, הוא כה חָלַש וזָקַן, פניו כה רעים, וסובל הוא בסתר כה הרבה… מצב הבית אינו מזהיר… תקפֿו הצרות לאין נש[ו]א… אינו רגיל לעסקים החדשים של זמן זה הדורשים רק צביעות, הונאה, תרמית וזיוף, ישר היה וישר נשאר, ומפני ישרותו היתרה [110] הוא סובל כל כך הרבה בַחֹמֶר. ולבי בי בוכה וקובל במסתרים על הח[ו]רבן הנורא שהתהו[ו]ה על המשפחה העלובה שלנו… לולא הי[י]תה העי[י]רה מלינוב כה שוממה וחרבה[,] עלובה ודלה, חסרת כל סביבה נאותה פחות או יותר, עד שאפֿשר ממש לְהֵרָקֵב בקרבה עד היסוד, – כי אז הייתי נשאר בבית בכדי לתמוך עד כמה שאפֿשר בכל הסכום שהייתי מַרְוִיח את כל ב”ב [בני ביתי]. אך דבר זה הוא בלתי־אפשרי מפני הטעם האמור למעלה, וגם לא דרשו ממני כזֹאת, הרי סוף סוף צריך אני לרחם על שנותי[י] הצעירות, ואין אני יכ[ו]ל למסור את עצמי בידי הָרִקָבוֹן הגמור שיעשה בי כָלָה… אך בֵין כה וכה – ומנוחה לא אדע בנפֿשי, ולבבי בי בוכה, בוכה במסתָּרִים…

*

כאן הל[י]מודים לא התחילו. מתי יתחילו אין לדעת בב[י]רור. לעת עתה לא בא עוד כל מורה חָדָש, וגם לא השיגו עדיין. מפני ס[י]בה זו לא התחילה עוד גם ההכנה לשנת־הל[י]מודים החדשה מצד המורים (ס[י]דוּר פרוגרמה וכו' וכו') ואני פָנוי לע"ע [לעת עתה] לגמרי, מלבד הש[י]עור שאני מורה את התלמיד מרגלית העומד להבָחֵן בכדי להכנס אל המחלקה העליונה.⁵⁰⁹

מזג האו[ו]יר הוא רע מא[ו]ד. אתמול עוד לא היה גשם ועוד אפֿשר היה ללכת ולטי[י]ל בחוצות, אבל היום התחיל לרדת אותו גשם־הסת[י]ו המיוחד במינו… השמים והארץ – מראה אחד להם… הש[י]ממון רב, וללב כה קשה במזג־או[ו]יר כזה… ונוסף לכל זה הב[י]צה הגדולה שנעשתה מחמת הגשם, ואי־אפֿשר לי עתה כמעט לָצֵאת החוצה, בנעלי[י]ם החדשות הרי אי־אפשר להתהלך בב[י]צה הקשה הזאת – הן תִשָחֵתְנָה מִיַד, והמגפיִם שלי קרועים, ובהתהלכי בהם ברפֿש הם משמיעים קול זמרה… צריך לתקנם – דבר זה יעלה לי במאתי[י]ם רובל לערך, אך מה לעשות, זהו דבר הכרחי שאי־אפֿשר לדחותו, בכלל יגרום לי הח[ו]רף המ[מ]שמש ובא הוצאות מרובות. בתח[י]לה חשבתי לשל[ו]ח הביתה את הכסף שאקבל בקרוב בעד ש[י]עור־הוראתי את מרגלית, אך הפעם כבר לא אדע אם לא יעלה הדבר בידי, לרגלי ההוצאות החדשות שלי.

*

עם בֹא ימות הסת[י]ו והח[ו]רף הקצרים ולילותיהם הארוכים, עת האדם נעשה ליושב־בָיִת – מקו[ו]ה אני להתחיל שוב בעבודת־יצירה תכופֿה וחרוצה. אמנם רב הח[ו]רבן שבנפֿש והלב מהסס… אינו מאמין… הכ[ו]ל נראה עתה כה דל וחסר־ערך – אך הן זהו המקלט היחידי שלי, ויהי שהמקלט הזה הוא מזֻיָף, חסר כל יְסוֹד – אך הן לפעמים הן טוב גם לחיות בטָעוּת, טוב ליַשֵן את הַלֵב בשעשועים, ולפעמים השעשועים האלה – הם כל החיים, העיקר שלהם, שבזכותו אנו מתקיימים… ובכֿן חושב אני להתחיל בעבודת־יצירה תכופֿה, יש אצלי הרבה ח[ו]מר יָשָן בלתי נעבד, בלתי נִגְמָר, וגם חֹמֶר חדש, שעדיין לא התחלתי עד כַאן בע[י]בּודוֹ. בכלל אני מתגעגע לאיזו סביבה ספֿרותית. כאן הרי אין אף איש אשר אוכל לפֿנות אליו, לחלק אתו את רשמי[י] הספרותיים, וכן הלאה… אולי יעלה בידי ליצור איזה קשר עם ורשה. אעפ"י שאין שם כל מוסד ספרותי עברי הגון [112] מלבד “הצפֿירה”[,] השבועון שאין כדאי לקחתו בַיָד, ושגם במקצוע הפובליציסטי וגם בבלטריסטי – הוא עומד למטה מכל ב[י]ק[ו]רת.⁵¹⁰ אך בכל זאת חושב אני שנעשים שם איזה נ[י]סיונות ספֿרותיים ומא[ו]ד מא[ו]ד הייתי רוצה להשתתף בהם, למרות הכרתי הספֿרותית הלוקה עתה כל כך – – – –

ליל יום ה'[,] ער"ח [ערב ראש חודש] [כ"ט תשרי] חשו[ו]ן. תר"פ. ברסטצ'קה [22 באוקטובר 1919].

בא הנה מורה חדש מהעי[י]רה פוצַ’יֶב.⁵¹¹ הוא היה חניך הג[י]מנסיה היפואית.⁵¹² אנ[ו]כי כבר הספקתי לשהות אתו שעות שלמות, אמנם על א[ו]פֿיו ברר בב[י]רור עוד לא עמדתי עדיין, אך הוא עשה עלי[י] ר[ו]שם לא רע, כנראה הוא בעל־ידיעות, בקי בספרות ומבין בה – וכמדומני שאמצא חבר לא־רע, ואוכל לשוחח אתו לפעמים קרובות על נושאים רציניים – מה שלא יכ[ו]לתי עד כאן פשוט מח[ו]סר איש כזה, כאן בסביבה הברסטצ’קאית.

הנה הפעם אני בא מבית חַרַש⁵¹³ במקום שהוא שוהה לע“ע [לעת עתה], ואמנם השעות האחדות ששהיתי שם היו מעני[י]נות קצת, ד[י]ברתי אתו על עני[י]נים חשובים שונים והשיחה הי[י]תה מעני[י]נת ומושכת את הלב והרגש, אחר כך השתתפו בשיחות גם אנשים צדדיים[.] הא[י]שה הצעירה מלבוב[,] חַרַש[,]⁵¹⁴ ס[י]מפטית למדי, ט[י]פוס מזרחי־יהודי מלבב[,] עיני[י]ם שחורות וחיות, תמימות ופ[י]קחות ביחד של בת־ישראל ונפֿשיות [ונפשיוּת]. וכן גם אחד מגליציה גם כן מלבוב[,] מר כ”ץ.⁵¹⁵ בכלל שבע רצון אני משעות ־בְלָי [בילוי] כאלו, ובי[י]וחוד עתה אחרי שזמן רב כמעט שאיני יודע מהם [מֵהֵן] אף במקצת.

[113] לפנות ב[ו]קר. בשעה החמ[י]שית [5:00]. יום א‘[,] ב’ חשו[ו]ן, תר"פ. ברסטצ’קה

[26 באוקטובר 1919].

זה לא כבר באתי מהתיאטרון. הציונים דהכא הציגו את המחזה “האל[ו]הים, האדם והשטן” של גורדין,⁵¹⁶ ואני ביחד עם כל המורים ב[י]קרנו את המחזה הזה עפ"י הזְמָנָה מיוחדה.⁵¹⁷ למרות זה של שֶהָיִיתי ער כל הלילה, אין אני רוצה עדיין לישון עכֿש[י]ו ולו גם חפֿצתי לישון גם אז לא הייתי שוכֿב, כי רוצה אני לרשום הפעם על עני[י]ן חדש אחד, זעזוע אחד שעבר במצב עולמי הקפוא בעת־האחרון, ודו[ו]קא לרשום עתה, כל עוד שהרשמים רעננים ומשתשמרים [ומשתמרים] בַלֵלב בכל יפעתם…

ברשימתי הקודמת הִזְכַּרְתִי את הא[י]שה הצעירה חַרַש מלבוב, אשר ב[י]ליתי בחברתה ביחד עם שאר אנשים במשך של שעות אחדות, בשיחות מעני[י]נות. א[י]שה זו משכה את תשומת לבבי בעוד אחר שעת ההתו[ו]דעות הָרִאשוֹנָה. לגמרי יש בה איזה חן מיוחד, איזה כ[ו]ח־קסם טמיר שבו היא יכ[ו]לה לשבות את הלב שבי[י]ה גמורה, אותן העיני[י]ם השחורות, החיות והמרציות, מבטה המלא גם עמקות וגם רפרוף על כל מה שמסביב, בת־צחוקה הֶעָדִין, הצנוע וגם חצוף קצת, מבנה גו[ו]ה היפֿה, עור פניה השחרחר וורוד־אדמימות[,] ועל כל ח[י]צוניותה זו המלבבת הנראה רק למביני־טעם ומרגישים מה זה יופי, – פנימיותה, מהלך־רוחה שהוא גם כן מקורי ועשיר – כל זה העיר את תשומת לבבי אליה באופֿן רצינין.]

[114] בב[ו]קר, אחרי הלילה ההוא שב[י]ליתי בבית חַרַש, מָסְרוּ לי (נחמיה מרגלית⁵¹⁸ מכירה מלבוב) שאנ[ו]כי מא[ו]ד, מא[ו]ד מצאתי חן בעיניה והתבטאה באופן כזה: “לולא הייתי נשואה לאיש כי אז הייתי הולך ומת מתאהבת והולךכת אחרי צעיר זה”. אחרי זה התראיתי אתה עוד פעמים אחדים [אחדות], לא הספקתי לדבר אתה, אך מבטה החם והמלטף שנראה היה מתוכֿו דבר־מה – שִכְּרָנִי. והנה הלילה, בשעת המחזה, הי[י]תה לי היכ[ו]לת להתו[ו]דע אליה יותר, ושיחתנו הפעם הי[י]תה אינטימית מא[ו]ד. היא שפכֿה לפני[י] את מרי־לבה, ואמנם טרגית למא[ו]ד היא הא[י]שה הצעירה והנחמדה הזאת, היא נ[י]שאה לאיש (לאחיו של משה חרש⁵¹⁹ המקומי בלב) בהיותה בת שמונה עשרה צעירה, רעננה ומלאה חיים ושואפת ומתפרצת בכל ח[ו]ם עלומיה לחיים הרבגוָניים, כנראה שא שהרבה ח[י]זרו אחריה, ובכלל ימי־נערותה היו סוערים ומלאים עני[י]ן, והנה לבסוף נ[י]שאה לאיש שאינה [שאינו] מתאים לה לגמרי, שהיא עוֹלָה עליו בכל המובנים, ושאינו לפי רוחה ומהלך־נפֿשה, והפעם ה וגם כבר ילדה לו ילד, והפעם היא סובלת באופֿן נורא מא[ו]ד, לה[י]חלץ מן המצר אין היא יכ[ו]לה, ואינה דֵי חזקה לזה, להתפשר עם המצב גם כן אי אפֿשר לה בשום אופֿן, גם אֵם אינה יכ[ו]לָה להיות עדיין, כ[ו]לה עדיין נערה, ורגשי־נערות – תוססים ורותחים בקרבה, ובכֿן – לפי דבריה – [115] המוצא היחידי שלה הוא – לאבד את עצמה לדעת,[.] אנ[ו]כי ד[י]ברתי על לבה, ובכל מיני חקירות “פילוסופיות” השתדַלְתִי לְהוכֿיח לָה שהאדם צריך בכלל להתחזק תמיד ולבלי לבר[ו]ח ממערכֿת־החיים כפחדן, ושגם הצער דבר חיובי הוא, והריהו מֶלַח־החי[י]ם ופלפלם, ורק האיש חסר־הרגש אינו סובל ואינו מצטער, אבל מי שלב רגש בו מֻכרח לסבול, וגם הפסימיות היא עני[י]ן־רב־ת[ו]כן בשביל החיים, ועוד בכל מיני חקירות ודברים השתדלתי לדבר על לבה ולהקל את מכאובי־לבה, הִרְפָה הַרְבֶה פעמים בכתה ורטטה ברטט־קדחתי, תחת השפעת דברי[י], וזה הוכיח לי כי לְפָֿנַי אמנם נפֿש סובלת שלא כל עָמְקָה נֶחשַף כבר לפָנַי… בכלל נוכחתי שהיא גלוית־לב, ושלפֿני[י] היא מגלה הרבה, הרבה, מה שאינה יכ[ו]לה ואינה עושה בו[ו]דאי לפֿני שאר האנשים. אחר כך ד[י]ברה אתי הרבה אודותי[י], וס[י]פרה לי כי באמת “התאהבה” בי, אך לאהוב עתה באופֿן ריאלי אינה יכ[ו]לה, והיא מוכֿנה עתה לאהוב אהבה־אפלטונית, אעפ“י שאינה מאמינה בה… ס[י]פרה לי, כי בשעה שהייתי בפעם הראשונה אצל [משה] חרש לבקר את המורה החדש רבינוביץ, ישנה היא בחדר השני, ושמעה את דברי[י] שד[י]ברתי אז עם רבינוביץ על נושאים ספרותיים, על פאוסט וכו' ואז התעני[י]נה, לדעת מי הוא המדבר, וב[י]קשה את אחות חַרַש [116] שתפֿתח קצת את דלת־החדר בכדי שתראה מי הוא המדבר, ומן הרגע הראשון שראיתיני [שראתני] – נמשכה תשומת־לבבה המיוחדה אלי[י], והתעני[י]נותה בי רבתה מרגע לרגע, מחשבותיה בי נעשו יותר ויותר רציניות עד שהאגואיסמוס שלה (כמבטאה היא) הכתי הִכְרִיחַ אותָה לחקור ולדרוש אם כבר תָּפוס לבי או לא… דבר זה היה חשוב לה מא[ו]ד לדעת, להאגואיסמוס שלה, והיא ס[י]פרה לי שנודע לה שיש לי כבר כַלה בלוצק ושלפֿני החג נסעתי לשם ורק אח”כ נסעתי הביתה… דבר זה עורר מא[ו]ד את התעני[י]נותי [התעניינותה] בכל העני[י]ן הזה, והיא ב[י]קשתני שאספר לה על כל זה, ואת התי[י]חסותי האמתית לאהובתי, הרבה ד[י]ברתי אתה בנידון זה, ומ[ו]רגש היה בכל דבריה הַטוֹן המיוחד… אחר כך הפגיעה בי הרבה שאצא אתה במחולות, אך אנ[ו]כי סֵרַבְתִי. כשהלכֿנו זה לא כבר הביתה, הלכֿנו ביחד, כי במשך כל הלילה ב[י]קשתני שלא אעזבה, ולא אלך בלעדה, ושלובי־זרוע הלכֿנו ושוחחנו במשך כל הדרך, על העני[י]ן האינטימי הזה, על אהבתי וכו'. עם פרידתנו לחצה את ידי באהבה וב[י]רכה אותי בש[י]נה נעימה וחלומות נעימים וגם לחלום אודותיה, (אם זה נעים לי – הדגישה)… בקצרה מסרתי כאן את הכ[ו]ל. אנ[ו]כי שם לב בי[י]חוד[?] לעובדה[?] כי אחרי [117] תקופֿה ממושכֿה של התנ[ו]ונות, ק[י]פָאוֹן וש[י]ממון בחיי הפנימיים[,] עבר זעזוע זה וַיְמַלֵא בְתֹכְֶן את עולמי, בת[ו]כן זְמַנִי יפֿה. כיצד אני מתי[י]חס לכל זה? למה אכחד? הא[י]שה הצעירה הזאת בת עשרים שנה, מושכת את לבבי, וקסמתני בכ[ו]חה הטמיר שיש בָה, קסמתני באופֿן מיוחד במינו ו אך אעפ“י שכבר עמדתי במקצת על א[ו]פֿי[י]ה, רואה אני בה ישרה, גְלוּיַת־לֵב ולבלתי־מז[ו]יפֿה, אך לא אאמין עדיין בה, בכלל עי היא בת־הכרך הכרך, וכבר רגילה לחיים הסואנים, ולכל מיני מאורעות־עלומים, וגם תצטי[י]ן בו[ו]דאי בהקסמה מיוחדה, כלומר היא יודעת מזה והיא מתשמשת [משתמשת] בה – ואפֿשרה שכבר רִמְתָה הרבה הרבה… ודבר זה לע[ו]נג הוא לה, וגם הפעם היא רק רוצה לפרושׂ את רִשְתָה וכשרק בכדי להבליט בזה את “ישותה”. כך אפֿשר הדבר, אך איני מחליט זה. לע”ע [לעת עתה] אנ[ו]כי מ[ו]קסם כ[ו]לי, ונתון תחת השפעתה. נראה נא. היא ב[י]קשה ממני שאראה לה את תמונת אהובתי. זעזוע מעני[י]ן. אנ[ו]כי עי[י]ף הפעם כבר מא[ו]ד, במשך כתיבת הרשימה התבלטה עי[י]פֿותי זו, עפעפי עיני[י] מתדבקות [מתדבקים], ואני הולך לישון.

ליל יום ג‘[,] ד’ חשו[ו]ן. תר"פ. ברסטצקה [27 באוקטובר 1919].

של[ו]שה ימים [צ“ל: יומיים] עברו מן השעה שכתבתי את רשימתי הקודמת, ועל העני[י]ן החדש שנ[י]תן לי לענות בו, על הרטט החדש אשר עבר בנפשי הקופאת בעונה האחרונה. הרשמים עדיין חזקים [118] ומושרשים בלבבי יפה, יפֿה, והרי גם חדשים נוספֿו על אלו שנתרשמו בקרבי במוצאי־שבת. וצר לי מא[ו]ד שלא רשמתי ביומוני את הכ[ו]ל בזמנו וברגעו, אך לא יכ[ו]לתי לעשות את זה מפני ס[י]בות ח[י]צוניות: בליל יום הראשון לנתי את חַרַש, ובליל יום השני לַנְתִי אצל מרגלית, מפני הישיבה של הו[ו]עד הציוני שנערכה בהשתתפֿות המורים, אשר דנו בה על שאלות ביה”ס, ושנמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, ועכש[י]ו אני רוצה לרשום את הכ[ו]ל, עד כמה שהדבר יעלה עתה בְיָדִי.

במשך יום רִאשוֹן, הייתי כֻלִי תוֹסֵס מן העני[י]ן החדש, פעמים אחדות נכנסתי לבית חַרַש, בסתר לבי הייתי שבע־רצון, ששם משכנו הזמני של המורה החדש רבינוביץ, כי ע“י זה אני יכ[ו]ל לה[י]כנס לשם ולהתראות עם חַרַש המלבבת והמקסָמת, בערב באתי לְשָם, ובמשך של שעות אחדות ישבתי ושוחחתי שם עִם רבינובִיץ וגם אם מַר משה חַרַש, על עני[י]נים שונים, והיא ישבה כל הזמן בבית ושמעה לשיחתנו, וגם השתתפה בהן תכופֿות. כך ישבתי עד שעה מאוחרת, וכשכבר חפֿצתי ללכת נודע לי שגשם יורד בחוץ, וברחוב חשכה וּבִצָה, ולי לא הָיוּ ערדלי[י]ם, ובכֿן נשארתי שם ללון עפ”י הצעתם ובקשתם. כל הלילה ד[י]ברה אתי באופֿן מקוטָע על העני[י]נים הקרובים [119] ללבות שנינו… גם הראיתי לה, עפ“י בקשתה, את תמונתה של זהבה שמצאה חן בעיניה, ושעל פיה השתדלה גם לעמוד על א[ו]פֿי[י]ה הפנימי. הכרתי שקצת היא סובלת מזה שראתה בעיניה כבר את תמונת אותה הנערה האהובה לי, והבנתי למדי את הַטוֹן של שאלתה שחזרה עליה פעמים אחדות: “אבל אתה אוהב אותה באמת?” היה בו בטון הזה מֵעֵין צער על שהאיש שהסב את תשומת־לבה, אינה [אינו] יכ[ו]ל אולי להקדיש גם לה תשומת־לב מיוחדת ע”י זה שלבו אינו פנוי עוד… וגם מעין קנאה… (אם איני טועה). במשך השיחות שבערב ההוא, נתגלגלו הדברים על דבר אָפְיָה היא, ואמרה שאין אף איש אֶחָד, אשר יַדַע את א[ו]פֿי[י]ה האמתי, ואשר יבינה בכלל, אנ[ו]כֿי אמרתי לָה כִי הכרתִיהָ כבר, והיא השתדלה להוכיח לי שטועה אני, אז אמרתי לה שאפֿשר מא[ו]ד, וגם בֶטַח הדבר שעל כל א[ו]פי[י]ה לא עמדתי לי עדי[י]ן אבל מה שכבר ידוע לי הוא למעלה מכל ספֿק, ואני נכֿון לכת[ו]ב לה את זה בכתב,[.] בש[ו]מעה את זה ב[י]קשתני פעמים אחדות שאעשה את הדבר הזה, ואני הבטחתי לה את זה.

בשעה שהכ[ו]ל כבר הלכֿו לִישֹן עוד ישבה אתי ושוחחה עד שעה מא[ו]חרת מא[ו]ד בלילה, למרות זה שהי[י]תה צריכֿה לקום בב[ו]קר הַשְכֵּם ולנס[ו]ע מכאן. של[ו]ש או ארבע פעמים כבר נפרדה ממני ולחצה את ידי באהבה, אך בכל פעם שבה שוב והמשיכֿה את [120] שיחתה… את השיחות בפרטן, אין אני זוכֿר עכֿש[י]ו, למרות זה שכ[ו]לן היו מלאות־עני[י]ן מיוחד… זוכר אני רק אחדות מהן שחותמן הוא – ג[י]לוי־לב גמור וטון אינטימי בְּכֻלָן… היא ג[י]לתה לי הרבה מן הרשמים שלה, אחרי התו[ו]דעותה אלי[י], את התעני[י]נותה בחיי, אם לבי פנוי עדיין… וס[י]פרה לי את הר[ו]שם שעשה שק[י]בלה באותה שעה כששמעה שיש לי כבר אהובה, – היא ס[י]פרה לי, כלומר, לא ס[י]פרה אלא ג[י]לתה בטון המיוחד לדברים כאלה, שחקירת הדבר הזה נגע הרבה ברוחה, הנה – כך הם דבריה בק[י]רוב – חושב אתה על דבר זה ונדמה לך כי אמנם אתה יכ[ו]ל לחשוב עליו באיזה אופן שתרצה… אך פִּתְאֹם והנה נפסק הכ[ו]ל, אך לא[,] דבר[י]ה בק[י]רוב היו כאלה: אמנם הרגשתי שכל העני[י]ן הזה בנוגע לי תולה על בלימה, אך בכל זאת כששמעתי שאמנם יש לך כבר נפֿש אוהבת ואהובה – והבלימה הזאת נפֿסקה – גדולה הי[י]תה ההתי[י]אשות, או במבטא הרוסי היותר הולם למושג זה paзoчapoaвaниe⁵²⁰. עוד אמרה לי שבכלל חפצה לדעת את זה ולכֿן חקרה כ“כ [כל כך] הרבה והלכֿה מאיש אחד אל השני (כעשרה אנשים אמרה לי) לשא[ו]ל ע”ד [על דבר] זה, בחפצה לדעת מי היא זאת אשר זכתה לאהבתי…

ובשעת שיחתנו זו, נודע לי, שהיא יודעת את זהבה, הִיא [121] הי[י]תה פעם בהובין (אצל דבורה בורשטאק⁵²¹ שגם היא מגליציה) ושם ראתה אותה, והפעם הכירה אותה עפ"י התמונה…. עוד אמרה לי שעוד בלבוב הרגישה שלבה מושך אותה לברסטצ’קה, ולא ידעה מהו… כשבאה הנה הרגישה את עצמה במצב־רוח קשה, והרגישה את עצמה פה בעי[י]רה באופֿן, אך עתה היא מְבִינה כְּבָר שצריכֿה הי[י]תה להיות כַּאן; וכי אמנם יש בברסטצ’קה דבר אשר מושך אותה אהנה. בכל פעם אמרה לי שקשה לה מא[ו]ד לעזוב הפעם את העי[י]רה… בהבטיחי לה לתת לה בכתב את הכרקטריסטיקה שלה, שאלתיה – מַה ת[י]תן היא לי בתור זִכָרוֹן, ושאלה אותי במה אני רוצה, הבעתי לפֿניה את רצוני שת[י]תן לי את תמונתה לז[י]כרון, אך היא אמרה שאינה יכלה לתת לי את תמונתה שבו[ו]דאי אשימה כדבר אין חפץ בו באיזה אַרְגָז, ולא אזכור בה, ורק כשאפשפש באיזה זמן מן הזמנים בין ני[י]רותי[י], ואראה את התמונה אז אזכרה… – אני הבלחתי [הבטחתי] לה שדבר כזה אי־אפֿשר שיהיה אצלי והפעם ג[י]לתה לי צד סִבָה אחרת שעל ידה אין היא יכ[ו]לה לתת לי את תמונתה: כי בכלל אינה נותנת מתמונתה לשום איש משום מעשה שהיה בשעת א[י]רוסיה עם חַרַש, כי בבואו לקראקו [קראקוב] שאל[ו]הו אם כבר יש לתו ארוסה, והוא הראה את התמונה הזאת, וגם לשני (שהיה מחזר אחריה) שאלו את זֶה [122] באותו מקום, וגם הלז הראה את תמונתה, ושהיא ארוסתו, אז אמרו לו האנשים: כנראה שלא חתן אחד יש לה לעלמה זו… טעיתי⁵²², הדבר היה להפֿך[,] דברים אלו נאמרו אמנם לאישה הנוכחי חַרַש, ומאז הִיא נזהרת בנתינת־תמונות… אך היא נכֿונה לתת לי איזה חפֿץ אחר, – ספר וכו'. כך ישבנו ושוחחנו עד שעה מא[ו]חרת בלילה. אני שכבתי לישֹן אחרי הפרידה בבית הכללי⁵²³, לפֿנות ב[ו]קר קמו היא ואחות חרש⁵²⁴ לנסיעה, ומפני שנסיעתן נדחתה לכמה שעות – עמדה כל הזמן בבית וד[י]ברה אתי, כשאני שוכב על מִשְכָבִי – ולפֿני נסיעתה נפרדה ממני שוּב, וכמה חזקה הי[י]תה לחיצת ידה, ומה נפֿשיים היו דברי ברכתה. היא אמרה שתשתדל בכל האפֿשר לב[ו]א הנה עוד פעם, אף על פי שקשה הדבר כי זה יהיה בו[ו]דאי למרות רצונן אישה… וכך נסעה לה הא[י]שה המלבבת והמקסמת הזאת. נסעה. פרחה לה – ואיננה. ואני עדיין נמצא כ[ו]לי תחת השפעת ר[ו]שם הימים האחרים האלו שב[י]ליתי הרבה שעות בקורבתה, נוכחתי כי היא ש[י]כרתני בקסמה הנפלא המיוחד במינו… ולא פעם כשנזכרתי בה – התחיל לבי פועם חזק, הכה ופע[ו]ם בח[ו]זקה, מרוב כ[י]סוף כמיה [כַּמֵהַּ] וכ[י]ליון־אהבה חזקה. – – –

אמנם דֵי פִקֵחַ אני בכדי להאמין באמונה גמורה בא[י]שה זו, [123] ובאהבתה, ובכלל אין אהבה זו יכ[ו]לה לה[י]כנס לפרוצֶס⁵²⁵. אך בכל זאת ירטט ויפעם לבי… מ[ו]כן הייתי לאהו הא[י]שה הזאת שבתה את לבי… והרגשתי אליה יוצאת מגדר הרגשה כללית… גם הפעם הרגשתי (כמו שהרגשתי פעמים אחדות אצל זהבה) ואולי ביתר ת[ו]קף, שאמנם יש אהבה שהיא למעלה מאהבת־הגוף, הא[י]שה הזאת משכה את לבי ברוחה עוד אולי יותר מבגופֿה הגמיש והחי, ואמנם נכון הייתי, נדמה לי עתה, להתקשר אתה בי[י]חוסים קרובים רעותיים, ולאהבה אהבה עזה מבלי שאמצא כל צֹרֶך [ב]קישור גוּפְֿנִי – ובלבד שאדע שהיא חברה לי… לא אכחד: ר[ו]שם נמרץ, נמרץ עד למא[ו]ד עשתה עלי[י], היא נעשתה עתה אצלי לסמל היופי, העדינות, החיים, העליזות, ההפֿכפכנות שבא[י]שה – היא מושכהת את לבי בכל מה שיש בה… בכל הו[ו]י[י]תה… מהפכֿה שלמה הכניסה לתוך עולמי, ושבע רצון אני מזה, יותר מדי נקפאתי בעונה האחרונה, יותר מדי שוממים, חד־גוניים וחסרי כל ת[ו]כן ועני[י]ן היו חיי בתקופֿה האחרונה, ועלי[י] היה לֵיבוֹש עם זה, וכי נאה כך לבן־חליפֿות ונודד־רוח כמוני? מהיא הביאה אתה לי רֵיח יפעת החיים בִשלל־גוניהם וחליפֿותיהם, היא הביאה אתה אלי[י] את בשורת הסערות וההתגוששות התמידית [124] של הרגשות וכ[ו]חות חיים… היא הביאה אתה לי ת[ו]כן, ריח עולמות־אורה ונֹעַר, ותחת השפעה זו כבר התחלתי בכתיבת שיר אחד שבו אני מביע קצת מכל מה הממלא את נפֿשי בימים האחדים האחרונים ע"י המהפכה שהקימה בי הא[י]שה המקסימה הזאת…

וכיצד אנסֵחַ את כל העני[י]ן הזה בנוגע לזהבתי הטובה? מרגיש אני שאהבתי לזהבה עדיין לא סבלה כלום ע"י זה, כאן אהבה אחרת, וכאן – אַחֶרֶת… בזהבה אני רואה את סמל הדממה, הר[ו]ך והשקט התמידיים, בזה היא מושכת את לבבי, ובָה – בחרש אני רואה את סמל ששון החיים הרועשים, חליפותיהם וסערותיהם[,] היא אצלי סמל האהבה הסוערת האוהבת קרבות ומרד. שתי ק[י]צונ[ו]יות אלו ממ[ו]זגים [ממוזגות] אצלי גם יחד, בכלל מרגיש אני שמ[ו]כשר אנ[ו]כי להתרחב בהרגשתי, וצר לי המקום מסביב לנק[ו]דה אחת… רוחי רחבר [רחבה] שואפת לחַבֵק מרחבים, ויש בכֹחָה להכיל בקרבה אהבות אחדות…

אתמול כתבתי לזהבה מכֿתב וכתבתי לה על סערה שהתחוללה אצלי בימים האחרונים, ועל עני[י]ן חדש, על על [כך!] מקור כל זה לא כתבתי לה – ובו[ו]דאי יהיו דברי[י] סתומים [125] לה לגמרי. אך בו יָב[ו]א יום ואגלה לה את הכ[ו]ל – – –

*

בביה“ס לא התחילו עדיין הל[י]מודים מח[ו]סר ר[י]שיון מיוחד מאת השלטון, ולע”ע [ולעת עתה] אני עוד באפֿס מעשה. מתי יתחילו? – אֵין לדעת עדיין.

ליל יום א‘[,] ט’ חשו[ו]ן. תר"פ. ברסטצ’קה [1 בנובמבר 1919].

עדיין מוסיף אני להגות בקלָרָה שקסמתני בכל ע[ו]ז… כנראה שעמ[ו]ק, עָמֹק יותר מדי נשתרש בלבבי הר[ו]שם שעשתה עלי[י] בכללה, ר[ו]שם אשר לא במהרה יִמָחֶה, ועד כַּמָה השפיעה על כל מהלך רוחי ומצבי הפנימי והכניסה בי מהפכֿה שלמה – נראה מזה: בעונה האחרונה נ[י]טשטשה הרבה צורתי האינדיבידואלית הפנימית. למרות האינדיבידואליות הק[י]צונית שלי, נסחפה נשמת־היחיד שבי בזרם הכללי הנוכחי, היא לא יכלה להצטמצם בתוך קל[י]פתה בשעה שעלילות כבירות התחוֹללו מסביב, והארץ נוע תנוע, ושעת־משבר הגיעה לאנושיות בכלל ולעם העברי בפרט, מ[ו]כרחה הי[י]תה לצאת מקל[י]פתה ולהמתזג [ולהתמזג] בערבוביה הכללית. אחרת אי־אפֿשר היה. ועוד: כבר ד[י]ברתי על זה כמה פעמים, כי בתקופה הרת־עולם כזו, היחיד מרגיש את עצמו חלש ורפה־אונים ביותר מול הרוחות האיתנים, המשחיתים והמכלים המנשבו [המנשבים] מסביב, רואה הוא כי ערכו הוא כאבעבועת־קצף קלה בין הגלים הזדונים והסואנים בת[ו]קפם וגאונם, אין היחיד האינדיבידואלי יכול לבטוח במקלטיו השונים בהרגישו שהם כאפֿס וכאין מול הסערה הגאיונה ההורסת עולמות שלמים, ויצירתו, עולמו וחלומותיו אובדים בכלל את עֶרְכָּם בעיניו. במצב כזה נמצאתי בעונה האחרונה, והכרה זו אמנם ד[י]כאתני, והשפיעה לרעה על כל מהלך־רוחי, נוכחתי בבת אחת כי נתדלדלתי וירדתי מכל נכֿסי[י], או יותר נכֿון: נוכחתי כי כל ע[ו]שרי אין לו כל ערך, ואינה [ואינו] שָוֶה כלום, הייתי דומה לאיש שהלך בחשכת הליל וראה חפץ מבריק על האדמה, חשב שזהו זהב, הניחו בכיס ומ[י]הר לביתו, ומחשבה עליזה וי פרפרה במוחו כי מטמון נפל לידו, ובה[י]כנסו הביתה והוציא את ה“מטמון” מכיסו לב[ו]דקהו – ני ראה שזהו רק חתיכת עץ־רקב… כך הרגשתי את עצמי גם אני. והנה באה א[י]שה מלבבת זו אשר קלרה שמה והכניסתני שוּב לעולמי אני, טלטלתני שוּב לפ[י]נת־הו[ו]י[י]תי העצמית, שוב התעוררה נשמת־היחיד שלי שהסביבה וכל בה – טפל לה, והעיקר – שאיפותיה ומאו[ו]ייה הפרטיים… מן היום שהתו[ו]דעתי לקלרה זו וי[י]חוסים קרובים נוצרו בינינו – הכרתי שוב בהו[ו]י[י]ת ה“אני” האינדיבידואלי שלי, ומסביב לו סובבים כל הגיונותי[י], הרהורי[י] ומהלך־רוחי.

[127] וכנראה גם ביצירה הי אני מרגיש התעוררות, עם תחי[י]ת ה“אני” שלי רעדו מיתרי־לבבי וצלילים אני מַבְחִין. וכבר כתבתי הרבה מסביב לזה, כבר יוצר אני… וכנראה שגם אני עשיתי עליה ר[ו]שם מְיוּחָד. של[ו]ש פריסות־שלום כבר ק[י]בלתי ממנה: בראשונה ע“י נחמיה ומרגלית שבא מלבובה; בפעם השני[י]ה” ע“י כּ”ץ⁵²⁶, ובשלישית: ע"י ישראל ושואלב⁵²⁷, וכל הפריסות האלו כה חמימות ומלבבות… שואלב מסר לי שהתראה אתה בבית מסחר ספרים, שקנתה שם איזה ספֿרים עברים, ומיד נוכחתי ש שאת הספרים האלה היא קונה בשבילי כְּהַבְטָחָתָה… עוֹד ב[י]קשה את מרגלית שימסור לי בשמה: שאם לא תב[ו]א הנה – אשלח לה את זה שהבטחתי לה, כו[ו]נתה בזה: לכרקטריסטיקה… אנ[ו]כי כבר כתבתִיהָ ותרגמתיה מעברית ליהודית, ועוד כָתַבְתִי אגדה המוקדשת לה בתור ז[י]כרון ממני בשם “הכוכב הנופֿל”[.]⁵²⁸ רעיון האגדה הוא: כי היא ואני, היא בתור כוכב נופֿל אשר חשק לרדת ממרומיו ארצה, וברדתו – נכזבה תקו[ו]תו ויתענה על האדמה השחורה באין מבין לצערו, ולבסוף הכירו משורר אחד שהוא כוכב נופֿל וי[י]לו[ו]ה אליו ויהי לו לרע… ויהי לנ[ו]חם לכוכב, כי יצר לו שמים ח[ו]פשיים גם על האדמה השחורה… בתור מוֹטוֹ לאגדה זו אני נותן את המ[י]לים הללו: לאחרים – זאת אגדה, [128] ובשבילך – אמת…

*

ביום הש[י]שי ק[י]בלתי מכתב מאת זהבתי הטובה מהובין, הם נמצאים כבר כ[ו]לם בכפֿר. את המכתב קראתי רק פעם אחת… הא[ו]מנם אפֿשר לבאר את זה בזה שכל תשומת־לבי הֻסְבָה לצד אַחֵר?… קשה עדיין לומר ככה. עדיין זהבה לא א[י]בדה אצלי את ערכה הרב, אבל סוף סוף צריך להודות שקלרה זו גזלה הרבה תשומת־לב, הרבה מא[ו]ד…

*

היום כבר התחילו הלימודים בבית־הספר, אם אמנם לא במלואָם. בחיי הח[י]צוניים יב[ו]או כנראה איזה ש[י]נויים: רוצה אני לעבור לדירה אחרת כי בדירתי הנוכחית קַר מא[ו]ד, מפני שהיא חסרת־תנור, והקור כבר שולט בחוץ בכל ת[ו]קפֿו וא ומפני שהיא רחוקה יותר מדי מִבֵית הספֿר וקשה ללכת בח[ו]רף מרחק כזה בצ[י]נה, בגשם ובב[י]צה. ועוד: כנראה שכבר אחדל לאכול אצל מנסוביץ'⁵²⁹, כי דורשם הוא הוספֿה של מאה רובלים, מה שקשה לי למלאות, ואצל הא[י]שה שַפִירָא, יכול אני להתארח במחיר נמוך הרבה יותר….

ליל יום ד'[,] י“ט חשו[ו]ן, תר”פ. ברסטצ’ה [12 בנובמבר 1919].

זה כעשרה ימים שלא רשמתי כלום ביומוני, למרות זה שהיו ימים אשר בהם מצאתי לנחוץ לרשום על [129] כל הנעשה והנשמע בעולמי⁵³⁰, אלא שמפני ס[י]בות ח[י]צוניות לא עלה הדבר בידי. בי[י]חוד הכניסה אי־נורמליות במצבי הח[י]צוני שאלת־הדירה: זה כשבוע ימים שאין אני נמצא בחדרי כלל מפני הקור השולט שמה, ואני לן בבית ה' [הֶקָה?] מרגלית⁵³¹, מיד כשהתחיל[ו] הימים הקרים התחלתי לחפש אחר דירה חדשה, ומצאתיה אצל הֶנזיל⁵³², אבל עד כאן עוד לא יכ[ו]לתי להעתיק לשם את משכני כי עורכים שם עתה ת[י]קון בבדק הבית, ות[י]קון זה יִמָשֵך עוד ימים אחד[י]ם, וכנראה שרק אחר השבת אפֿשר יהיה לי לעבור לשם, ולע"ע [ולעת עתה] אני סובל הרבה מזה, אין אני יכול להתמסר לשום עבודה, ואין לי כל אפֿשרות לשבת ביתה כמה שעות ולהתעַסֵק באיזו עבודה שהיא.

*

בשבת שעברה חל ה“יאהרצייט” [יום־שנה לפטירה] של אמי היקרה נ"ע [נוחה עדן]⁵³³. הלכתי לבית הכנסת לומר “קדיש” ומ[י]לאתי אחרי כל מנהגי הטרדיציה הזאת, בח[ו]שבי את זאת לחובתי שאין לשנותה כי יותר מדי יקר לי ז[י]כרונה של האם, ואת מצו[ו]תה לא אחלל. צר לי מא[ו]ד שהיום הקדוש הזה עבר עלי[י] לא כה[ו]גן. כלומר: לא יכ[ו]לתי להקדישו להתבודדות, לחשבון נפֿש, ולז[י]כרו[ן] על האם היקרה הזאת שנלקחה ממנו בלא־זמנה.

*

[130] מזהבה לא ק[י]בלתי כלום במשך הימים האחרונים. מתפלא אני מא[ו]ד על זה. אין זאת כי זהו רק מח[ו]סר הזדמנות שאפשר היה לה על ידה לשל[ו]ח מכתבים. ע“ד [על דבר] קלרה עדיין לא פסקתי עדיין לחשוב. יש רגעים שגעגועים קשים תוקְפִֿים אותי… אין אני פוסק מלקבל ממנה פ”ש [פרישׂות שלום]. ביום הש[י]שי שעבר ק[י]בלתי ברכת־שלום ממנה ע“י ה' [האדון] כ”ץ⁵³⁴ ומסר לי שבשבוע זֶה תָּבֹא. אנ[ו]כי כבר הכינותי את הכרקטריסטיקה וגם אגדה סימבולית שיצרתי לשמה וחשבתי לשל[ו]ח את אלו ע“י נחמיה מרגלית שנסע לשם בשבוע זה, אך אחרי קבלי את הידיעה שתב[ו]א הנה בקרוב[,] החלטתי למסור לה את כל זה לידה ממש, והסתפקתי רק בכתיבת מכֿתב אליה. המכתב היה קצר[,] הודעתי לה רק שהכ[ו]ל מוכֿן כבר ואמסור לידה, כי מסרו לי שתב[ו]א הנה בקרוב. עוד שלחתי מכתב ע”י נ. [נחמיה] מרגלית למשורר הצעיר בלבוב א.צ. גרינברג⁵³⁵ בבקשה שיודיעני אם נערכים עתה בגליציה ובפולין איזה קובצים ספרותיים שאפֿשר יהיה לי להשתתף בהם. בכלל, מחכה אני בק[ו]צר־רוח לב[י]אתו של נ. מרגלית מלבוב ושיביא לי תשובות על שני מכתבי[י] הנ"ל. וביותר אני מחכה [131] לה, לקלרה בעצמה. אין להכחיש: היא קסמתני, ומשכה את תשומת לבבי ביותר… וגם למכתביה של זהבתי אחכה בק[ו]צר רוח[.] רואה אני עד כמה שהעני[י]ן החדש שלי אינו מפריע בעד רגש־אהבתי החזק לִזהבה חביבה ונעימה זו… נוכח אני לדעת יותר ויותר עד כמה מ[ו]כשרה נפֿשי רבת־החליפֿות להכיל בקרבה כ[ו]חות והרגשות ק[י]צוניים הצורר[ים] זה לזה, או יותר נכֿון: שנפֿשי נצרכת רק למין מצב כזה כלומר שבה יש מקום רק להרמוני[י]ת כ[ו]חות ולשלל הרגשות ואין היא סובלת את החדגוניות ואת החדצדדיות…

זהבתי – סמל הדממה שבחיי יקרה לי, אך האם רק הדממה שלטת בעולמי, הן יש עוד כ[ו]חות והרגשות שונים המתנגשים בה, והיא התלבטה במשך כל העת וח[י]פשה ת[י]קונה בכל עניני צבעי החיים. הפעם מצאה את גם הס גם את הַסַעַר, קלרה – היא סמל הַסַעַר שבַחיי… ואעפ“י שהדברים לא הגיעו עוד לידי מדרגה כזו כמו אצל זהבה, אך לא זהו העיקר, העיקר הוא: מה שרואה אני גם מרחוק, ומה שמבחין אני עפ”י הרשמים החזקים הראשונים…

[132] ליל יום ג'[,] כ“ה חשו[ו]ן. תר”פ. ברסטצ’קה [17 בנובמבר 1919].

אורח אני ב“יומוני” בימים האחרונים, לא מפני שקשה לי הכתיבה בו מפני ס[י]בות פנימיות, אלא שהתנאים הח[י]צוניים מפריעים ואין בידי לעשות כלום. עדיין, מבלה אני את לילותי[י] בבית ה' [הֶקָה] מרגלית⁵³⁶ מח[ו]סר דירה חמה, כל חפֿצי[י] נמצאים עדיין בדירתי הישנה, אך אָנֹכִי כמעט שאין אני בא לְשָם, עד מתי י[י]משך מצב זה לא אדע. היום ד[י]ברתי עם מ[שה] הֶנזיל⁵³⁷ ואמר לי כי בשבוע זה יתברר המצב של הדירה, אך אני כמעט שכבר לא אסמוך על דבריו, ולו מצאתי דירה אחֶרֶת לא הייתי מחכה הרבה והייתי עובר אליה, אך כמו להכעיס אין להשיג הפעם שום דירה. ובין כה וכה ואני סובל מזה מא[ו]ד. כבר מתגעגע אני לעבודה תכופה, ואני מרגיש שיש לאל ידי למלאותה, אך הִנה באות ס[י]בות ח[י]צוניות פעוטות כל כך ומפריעים [ומפריעות] בעד עבודה טובה ונַפֿשית כזאת.

*

ברשימתי הקודמת חזרתי ע“ד [על דבר] המכתבים ששלחתי ע”י נ. [נחמיה] מרגלית ללבוב אל המשורר א.צ. גרינברג ואל קלרה. מאת הראשון לא ק[י]בלתי כל תשובה, כי המכתב לא השיגו בלבוב, כי נסע לו[ו]רשה, והמכתב נשלח לשם ע"י מַכִּירוֹ, ומן השני[י]ה – לא יכ[ו]לתי לקבל תשובה – כי בעצמה באה הנה. מיד אחרי בואה ועוד[?] [133] […] מצפוניה⁵³⁸, אחרי שלא נמצא אף איש אחד שעלה דבר זה בידו למרות נ[י]סיונות מרובים, והפעם היא רואה דבר־פֶלֶא שאחרי ימים סְפוּרים אחדים, הצלחתי כל כך לחדור לע[ו]מק הפסיכולוגיה שלה ולהַבְלִיטָה באופֿן כָּזֶה, והיא שאלתני, איך זה מ[ו]כשר אני לחדור כל כך לנפֿש אחרים. היא אמרה לי שקראה את כתבי[י] אלו הרבה, הרבה פעמים, ואחרי כל פעם לא יכֿלה להתאפק לבלי לקר[ו]א שוּב, ובכֿדי לבלי לעורר תשומת לב אנשי הבית מ[ו]כרחה הי[י]תה להצפינָם יפה, יפה, בכדי שלא תוכל בכל פעם להגי להשיגם ולקר[ו]א אותם.

אחר כך ס[י]פרה לי הרבה מתולדות חייה הטרגיים ואיך הגיעה למצבה הקשה הנוכֿחי, ס[י]פורה באמת מרעיד את הלב, צר, צר מא[ו]ד על נפֿש עשירה זו שהֻטלה לתו לתוך שפלות החיים וז[ו]המתם… וכמה קשה הפעם התלבטותה והתאבקותה עם הגורל!… חיה היא עם איש כזה, שרק עפ"י ההכרח נ[י]שאה לו ושאין היא סובלת אותו ושונאה אותו שנאה גמורה, ומשתדלת תמיד לה[י]מָצֵא הרחק ממֶנו. היא שאלתני אם אמנם רוצה אני להיות לה ידידה האמתי כמו שאני כותב באגדה “הכוכב הנופֿל”?… ובכלל, ד[י]ברה הרבה דברים המוכיחים על הר[ו]שם החזק שעשיתי עליה, ועל המהפכה שהכנסתי לתוך חייה… היא אומרת שחושבת את עצמה למאושרה שנמצא אני בברסטצ’קה. לולא זאת אינה יודעת אם יכלה [134] לשבת כאן… כך טי[י]לנו וד[י]ברנו כל העת על הכ[ו]ל באופן אינטימי ונעימיםות היו לי שעות־הטיול הָאֵלוּ. השפעתה עלי[י] גדולה מא[ו]ד, רואה אני לפני[י] נפש מקורית ויפֿה ממֻזגת מרשויות שונות, בעלת־גו[ו]נים מרובים, יש בה הרבה מן הט[ו]הר והאידיאליות וגם מאפלולית הדִמְי[ו]נות. הרבה עני[י]ן אני מוצא בה, וחיי ולחיי הפנימיים נוסף גַוָן חָדָש, הלב כה עורג וכלה… הנפֿש נכֿספֿת… ההרגשות מפכר מפרכסות… ברוכה תהי הא[י]שה המקסימה והנעימה הזאת שידעה להתרועע אתי, להתחַבֵב עלי[י] באופֿן כָזֶה, ולהכניס זעזועי־דמיון וחיים במצבי הקפוא… ברוכה תהי הנפֿש שאני מרגיש את לטיפתה המתוקה־כואבת בשעות־הזיה ידועות…

*

היום ק[י]בלתי מכתב מאת זהבה, אמנם מאוחָר מא[ו]ד, את המכתב קיבלתי מהורחוב⁵³⁹, במקום שכתבה אותו בשעות בשעת־שְהִיָתָה שָם. בין שאר דבריה היא כותֶבת לי כי מסרו לה בהורחוב, שנעשיתי בברסטצ’קה לשובב גָדול ושאין אני מתנהג כראוי, ודבר זה אינו מוצא חן בעיניה כלל. דברים אלו אמנם אמורים בשחוק והלצה אך הרבה רציניות יש בהם. מי הוא שמָסַר לה על חיי כאן באופֿן פרובוקַטוֹרי כזה? – אין אני יכ[ו]ל להבין. בו[ו]דאי אשאל אותה ע"ד [על דבר] זה במכֿתבי[י] הבאים. הזהבת הנעימה! היא כל כך חרדה לשלומי ולמוסריותי ביחד. הוי, חביבתי הנעימה הֵן אַתְ כה חביבה וטְהורה וטרם תדעי עדַיין [135] את יצחקך ההפכפך…

ליל יום ה'[,] כ“ז חש[ו]ן. תר”פ. ברסטצ’קה [19 בנובמבר 1919].

“ברוכה תהיה הנפֿש הא[י]שה המקסימה והנעימה הזאת שידעה להתרועע אתי[,] להתחבב עלי[י] באופן כזה, ולהכניס זעזועי־דמיון וחיים במצבי הקפֿוא” כך כתבתי אתמול ברשימתי, וכך אני חושב גם עכֿש[י]ן, מברך אני עתה את הַשָעָה שֶל פְּגִישָתֵנו, כי הרבה עני[י]ן הכניסה לחיי הא[י]שה (אך לא אקראה בשם בַּנַלִי זֶה יותר) היקרה וההפכפ[כ]נית הזאת, אך מי יודע אם לא יָבֹא יום ואני אקלל את השעה הזאת… מי יודע את התוצאות הכרוכות בעקבות התו[ו]דעותנו והתפתחות הידידות בינינו… היא הכתה בלבבי ש[ו]רשים עמ[ו]קים ורחבים, ומסֻבָכִים, ושב לקחה שבי את רגשותי[י]… כבר מרגיש אני באופֿן מוחשי שחץ “האַמוּר”⁵⁴⁰ פ[י]לח את לבבי ולא החטיא המטרה… ואין אני יכ[ו]ל להתחשב עם כל הכרה ונ[י]סיון־חיים קודם, עשיר אני בנ[י]סיונות[,] בהכרות פ[י]כחיות אשר באו עלי[י] במשך השנים האחרונות, אך לחיות עפ“י הוראותם איני יכ[ו]ל עדיין, הָרֶגַע – הוא העולם שלי, השפעת הרגע תֹכן חַיַי… יגיד לו השכל הקר והשופט מה שיחפֹץ, יגיד לו כי גם הפעם לפֿני[י] רק חזון מתעה אור־שָו[ו]א כאורות הקודמים, ברק נוצץ רק לרגע ושיכֿבה במהרה, דו[ו]י־לֵב בִכְדִי, יגיד לו מה שיחפ[ו]ץ – ברגע זה אין אני רוצה ואין אני יכ[ו]ל לשמֹעַ בקולו, יותר מדי תוססות בי ההרגשות וסוערות בי[,] יותר מדי מרטט הלב מִתוך כ[י]סופים וערגון בלתי־שבע. לשא מנסה אנ[ו]כי להתפכח במהרה, אך יותר נוח אני להתרשמות, נוח אני [136] ללכת אחרי כל דבר שיש בו מהשה משהו בשבילי היכול להכניס זעזועים לתוך נפשי הצמֵאָה והעורגת, יותר כל מה שאני מתְפַּכֵּחַ ביותר עלול אני ביותר לש[י]כרון חדש. ביחד עם לרמונטוב המרגיש א[ו]מר גם אני: “_R нe могу, что знaчит отдьІxaть _и понять”⁵⁴¹. לנוח, לקפוא על נקודת־מרכז אחת אין אני יכ[ו]ל, למרות זה שנדידת־הרוח גורמת לי ע[י]נויים אין קץ, אבל כך הוא הדבר… ועתה? עתה עומד אני לפֿני עני[י]ן חדש בחיי, והרבה, הרבֵה אני מוצא בו, אך לבי מנבא לי לא טובות, יותר מדי כלה הלב, יותר מדי יערוג יכסוף… חזק יותר מדי הר[ו]שם שעשתה עלי[י] קלרה קלה זו, יש רגָעים שלבי מתחיל לדפוק ולפעֵם תכופות מר[ו]ב עֵרָגוֹן… אוהב אני אותה בכל נפֿשי, בכל עֹז רגשותי[י] המתפרצות, בכל און נפֿשי הנודדת וההפכֿפכֿנית, והפעם כמדומני לא בָרָק רגעי, אור עובר וכבה מיד, אלא השפעה יותר מתמדת ותכופֿה שר[ו]שמה לא יעבור כ”כ [כל כך] מהר – ומי יודע את התוצאות?… כל כך מפחד אני… מי יודע לאיזה ע[י]נויים צפוי אנ[ו]כי בעתיד הכי־קרוב?… וזהו אשר אמרתי, מי יודע אם לא אקלל את אותה שעת הפגישה שלנו, כמו שאני מברכֿה עתה… חושש אני…

גם היום טי[י]לתי אתה שעות אחדות מחוץ לעי[י]רה וגם היום ד[י]ברנו על הכ[ו]ל בהת בהתגלות־לב גמורה ובאופֿן אינטימי. ס[י]פרנו זה לזו את הרשמים שכל אחד ק[י]בל מחברו, רואה אני בה את א כי הר[ו]שם שלי עליה חזק כר[ו]שמה היא עלי[י], אלא שמרובת־חליפֿות היא [137] יותר מדי, ואין אני יודע עדיין ע"י מה יִשְתַּמֵר אצלה ר[ו]שם זה… בכל אופֿן, רואה אני מצדה התי[י]חסות ידידודית [ידידותית] ואינטימית אלי[י], ורגש־אהבה חזק שהתבטא כבר על ידה בקטעי דברים ושיחות שונים…

*

עוד פעם עלי[י] להדגיש כי אין אני מרגיש שע“י העני[י]ן החדש נפגמה אהבתי לזהבתי החביבה, עדיין בשלמותה וטהרתה היא, וכבר כתבתי שאין בידי האחת לקלקל לשני[י]ה כי שתיהן יקרות לי בדרך אחר, זאת חביבתי זהבתי – סמל הדממה, השקט שלי, והשני[י]ה – סמל הסער ו[”]עֹז החיים". ושוב עלי[י] להדגיש: למרות כל זה שללה האחרונה הרבה הרבה תשומת־לב, ודבר זה הרי הכרח הוא כמעט בתור עני[י]ן־חיים חדש…

*

מצב חיי הח[י]צוניים מְדַכְּאֵנִי מא[ו]ד. דירה אין לי וכנראה שכבר לא אשיגה אצל הָנזיל⁵⁴², ועוד מוסיף אני ללון בבית ה' [הֶקָה] מרגלית, ואין אני יודע מה לעשות. בכלל נמאסם עלי[י] אופֿן־חיי. ההוראה – קצתה נפֿשי בה. וב[י]חוד אחרי שאני מרגיש את עצמי כה בודד בין המורים שכל כך זרים הם לרוחי ושאין לי שום כל יחס או קשר רוחני ביני וביניהם. על קבטני – אין כדאי להרבות בדברים, על המורָה זחרניצקיה – אין כדאי גם להטביל את העט בדיו, ומה שנוגע למורה החדש רבינוביץ – הנה אין הוא נראה כט[י]פוס שלם, אין בו ולא כלום מן האישיות הבולֶטֶת. ממוזמָז⁵⁴³ הוא, בלי כל גַוֶן וצבע, לא קרירא ולא חמימא⁵⁴⁴, אין כל עני[י]ן בו. ואני כה בודד ביניהם, ואיך זה אפֿשר לבלי לקוץ בסביבה כזאת?

* * *

[138] במוצאי־שבת. ער“ח [ערב ראש־חודש] כסלו. ברסטצ’קה. תר”פ [22 בנובמבר 1919].

כל היום נמצאתי בחוץ. היום היה יום־שלג יפה, בהיר ולא קַר. ובכֿן טי[י]לתי כל היום, למה דו[ו]קא כל היום? הרי רגלי[י] כל כך כואבות הפעם ואני כה עי[י]ף ויגע, אלא שהדבר ידוע: הכ[ו]ל לשם קלרה… רוצה הייתי לה[י]פגש אתה ולטי[י]ל אתה, אך לא עלה הדבר בידי כל היום, גם היא טי[י]לה כמעט כל היום, וגם היא טי[י]לה רק לשם זה בכדי שתוכל לה[י]פגש אתי אך לה לא עלה הדבר, גם אני וגם היא טי[י]לנו עם אנשים שונים ולא יכ[ו]לנו ע“י זה לה[י]בַדֵל מן החבריא, דבר זה הרגיזני ביותר, הנה עובר אני בכל פעם והיא שולחת בי את מבטה העמ[ו]ק, הצוחק, החי והמלא־תֹכן, ואין אנו יכ[ו]לים לדבר זה עם זה. כך נמשך הדבר כל היום, וכבר התי[י]אשתי לטי[י]ל אתה היום, מה שהרגיזני מְאֹד, אך הנה לפֿנות יצ[י]אתי שוּב לבקש לנסות את אָשְרִי, כמו דאמרי אנשי⁵⁴⁵, הסתובבתי הנה והנה – והנה היא הולכת לְבַדָה, יצאה, החביבה, גם היא לנסות את א[ו]שרה. הפעם נפגשנו יחד, ומיד ס[י]פרה לי שהפעם היה לה הנ[י]סיון האחרון והחליטה: אם לא יעלה בידה גם הפעם לה[י]פגש אתי לבדי – תִכָּנֵס כבר הביתה. וכך טִיַלְנוּ שָעות אחדות עַד הִתְעַבוּת החשכה, שיחתנו גם הפעם הי[י]תה מעני[י]נת מְאֹד, עם כל שיחה וטיול התקרבותנו נעשית אינטימית [139] יותר ויותר. אין לי עתה הסבלנות מרוב עי[י]פות למסור את כל פרטי שיחתנו, אמסור בזה רק קו[ו]ים אופֿיים אחדים מִמֶנָה. בהמשך שיחתה שאלתני אם אין לי בברסטצ’קה איזו נערות שאני מתעני[י]ן בהם [בהן] ושאני מבלה בחברתן, כשעניתי לה על שְאֵלָתָה זו בשלילות (כמו שהדבר הנהו באמת) ב[י]ארה לי את מטרת שאלתה זאת, היא חפֿצה את זה לדעת, בכדי שתדע אם תצטרך לקנאות (ревность)⁵⁴⁶ או לא… עוד הרבה הרבה שוחחנו וכל מאמר ומאמר שלה הוכיח עד כַּמָה פצועה גם היא מחִצוֹ של האַמוּר העושה־נפֿלאות… היא מדברת לפֿני[י] בג[י]לוי־לב גָמוּר כי השפעתי עליה גדולה מא[ו]ד, ואין היא יכ[ו]לה לצי[י]ר לה איך תוכל לשוב לחייה הקודמים בלבוב, אחרי התו[ו]דעותה אֵלַי, ומה יהיה? מי יודע את התוצאות הבאות? הן אנ[ו]כי כבר סובל כל כך… הן ע[י]נויי־האהבה שלי כבר כל כך קשים, כי הרי איני יכול לשכ[ו]ח שאני אוהב הפעם א[י]שה נשואה וְאֵם לילד. הוי אלי, כמה טרגית היא נפֿש זו, צעירה, בת עֶשְרִים מלאה חיים ושואפֿת לח[י]רות ומש[ו]עבדה באופֿן גס כָּזֶה, והגורל גָרַם, שאנ[ו]כי אפגש עם א[י]שה זו וא[ו]הבה אהבה עזה כזאת. אמנם רק אנ[ו]כי אולי האחד מרבים היודע להעריך את עֹשֶר נפֿשה, נפתולי רגשותיה הרבגוניים של א[י]שה זו. אנ[ו]כי מבין[,] מרגיש ויודע את ערכה. ואני אוהב אותה. אך מי יודע כמה ע[י]נויים תגרום לי אהבה זו… לזהבה, גמרתי זה לא כבר לכתוב [140] מכתב גדול בן י”ב עמודים, גם הפעם כמובן לא ג[י]ליתי לה עדיין ע“ד [על דבר] זה, אני מרגיש כי לא באה עדיין השעה, ובכלל צריך לכתוב לדבר על זה פא”א [פנים אל פנים], ולא בכתב, אך כבר רמזתי לה: כי היא מלכת־הדממה שלי, והפעם באה לקראתי גם “הסערה”… ועוד רמזים כאלו. את הכ[ו]ל אגלה לה, כי היש עוד נפֿש מסורה לי כמו זהבתי זו? והרי אהבתי אליה לא נפֿגמת בכלום. היי שקטה זהבתי! יצחק ההפכפך שלך למרות חליפֿותיו יודע לשמור על אוצרותיו הנושנים היקרים גם במ[ו]צאו אוצרות חדשים…

ליל יום א'[,]⁵⁴⁷ ר“ח [ראש־חודש] כסלו. תר”פ. ברסטצ’קה [22 בנובמבר 1919].

גם היום טי[י]לתי אתה עד הִתְעַבוּת חֶשְכַת הערב. לפנות ערב יצאה מביתי לקראתי והלכֿנו לטי[י]ל. השיחה של היום הי[י]תה בתח[י]לה רגילה. אחר כך תְּקָפָה מצב־רוח קשה, נָחַה עליה הרוח הרעה. כנראה שהרבה הרבה התחולל אז בלבבה. עם כל פעם ופעם מכיר אני יותר ויותר, כמה עשיר הוא העבר של הא[י]שה הצעירה הזאת (וגם ההו[ו]ה)[.] הרבה, הרבה מאהבים היו לה, ולא לב אחד הקסימה, ולא ללב איש אחד גרמה ע[י]נויים נוראים, וגם היא, מה רבים האנשים אשר לבה נטה אחריהם, בכלל היא כל כך עשירה בחליפֿות, ועוברת במהירות כל כך מר[ו]שם לרֹשֶם, ואינה יכ[ו]לה לקפ[ו]א זמן רב על נק[ו]דה אחת. אך זאת היא הפֿכפכנית וכשפֿנית!… ועתה עלי[י] לאהוב א[י]שה מקסימה זו, הא[י]שה־הילדה, [141] ועלי[י] להיות אהוב גם על יָדָה. ואני כה יודע כבר, הן כה מבחין אני ומכיר לדעת את א[ו]פֿי[י]ן של נשים כאלו (הן את כל זה אני רואה בי[,] בגבר) ולמרות הכרה זו – אין אני יכ[ו]ל בשום אופֿן להשתחרר מנטי[י]תי החזקה אחריה. אני אוהב אותה אהבה עזה וסוערת ־ ודי. הוי, יצחק, ה[י]זהר שלא ת[י]משך יותר מדי בְרִשְתָּה, תִסְתֵַבך ברשת מסובכֿה זו, ונוראים יהיו פרפורי־ע[י]נוייך בין חוטיה המסובכֿים!…

ליל יום ב‘[,] ב’ כסלו. תר"פ. ברסטצ’קה [23 בנובמבר 1919].

היום היה יום מעונן. השלג נמס והאו[ו]יר בלתי־נעים. את הארוחה אכלתי בשעה מאוחרת, והייתי צריך למלא אח“כ איזו עבודות אחדות: לקחת לבנים מחדרי לבית מרגלית שאני לָן בו, ללכת אל פיהרר⁵⁴⁸ לראות את הספרים שהביא מו[ו]רשה (לראותם לא עלה בידי) וכו' ובין כה ויעב[ו]ר היום, ולא עלה בידי להפָגֵש עם קלרה. לפנות ערב, בשעה מאוחרת, פגשתיה עוברת עם עוד א[י]שה צעירה אחת, ב[י]רכֿנו זה את זו לשלום, היא שאלה אותי מתי אתחיל להורותה והלכה. הגיע הערב ואני כבר התי[י]אשתי לה[י]פגש אתה ולשוחח אתה. אך בלכֿתי לאכול ארוחת הערב, ובדרכי זה אני צריך לעבור על ביתו של חַרַש, ראיתיה יושבת על גדר הבית. ואח”כ [ואחר כך] ס[י]פרה לי כי באופֿן אינסטי[נ]קטיבי הרגישה כי נמצא אני בחוץ, ויצאה החוצה כדי שת[י]פָּגֵש אתי. כך עמדתי אצלה ושוחחנו קצת. במשך דבריה ס[י]פרה לי, כי בהתעוררה בשעה מוקדמת מא[ו]ד משנתה, הרהרה וחשבה: כיצד לכֿנות את ההרגשה שהיא מרגישה [142] אלי[י], לכנותה בשם רגיל ובנלי אינה רוצה… לכנות את זה בשם “ידידות” והיא יודעת שזה יותר מ“ידידות” – – – כך עמדתי ושוחחתי אתה. אחר כך כשהלכתי מאתה לחצה את ידי בשתי ידיה, ולחיצה זו הגידה לי כל כך הרבה… לחיצה זו נשנתה שוב. כך, אני יודע, שגם היא מרגישה אלי[י] את אותו הרגש שאני מרגיש אליה, בזה אין כל סָפֵֿק. אך כה צר לי וקשה, בז[ו]כרי כי עתידה בת־חליפֿות זו לנס[ו]ע מכאן, ואולי לשכ[ו]ח אותי, ולהטות לבבה אחרי אחרים… עד כמה כביר וחזק רגש הקנאה. הוי כשפנית! עד כמה מוקסם אני ממנה. ואני באחת: מי יודע את התוצאות?… כל כך חושש אני לעתיד…

ליל יום ג‘[,] ג’ כסלו. תר"פ. ברסטצקה [24 בנובמבר 1919].

היום לִמַדְתִּי את קלרה את הש[י]עור העברי הראשון. התעש חיל בל[י]מודה זה? מסופקַני… כנראה שלא לתכלית זו הִתְחִילָה לִלְמוֹד אֶצלי… לפני שעה ויותר טי[י]לתי אתה בחוץ. היא ג[י]לתה לי עוד הרבה ממצפוני לבבה, אעפ"י שכל מה שהיא מגלה לי אין בו מן ההפתעה והחדש לי, כי בהכירי אותה יפֿה, הכ[ו]ל מובן וברור לי מראש. אני יודע היטב את הט[י]פוס הנעלה הזה, ומבין את הפסיכולוגיה שלה. והא[י]שה הזאת, החיים הקשים עוד לא ד[י]כאוה אף במקצת, אפֿ היא מש[ו]עבדת רק למראית [143] עין, אבל ח[ו]פֿשית היא באמת, ומְזִימַת־חֵרות כבירה היא שוחרת במצפוני לבבה, ולא יארכֿו הימים והיא תתפרץ, העול שהושם עליה י[ו]כה לשברים מכ[ו]ח מְחִי־ההתפרצות והח[י]רות, והיא תצא לח[ו]פֿש, תצא בלי כל ספֿק, נפֿש כזאת אינה יכ[ו]לה להיות מש[ו]עבדת הרבה, או שֶתְנַצֵּחַ לגמרי או שת[י]פ[ו]ל שדודה. ואני, אלי, אלי, מה רבה, כבירה, סוערה אהבתי אליה, הן היא הביאה אלי[י] שוב ריח מרחקים, ריח עולמות רחוקים שהם למעלה מעוֹלְמַנו מעולם שפֿל זֶה, היא הביאה לי את ריח הארצות הח[י]רות הבלתי־מָגבלת, את רֵיחַ הַסְעָרָה, סערת־החיים המתחלפֿים והמשתברים לרבבות גו[ו]נים וְהֵדִים, אני מרגיש כי מתענה אני תחת יד האהבה החזקה הזאת, אני סובל ומתענה מרוב ערגון, כִסוּף, ומרוב צער בי[ו]דעי שאוהב אני סְעָרָה הבאה וחולפֿת מַהֵר ומשאירה רַק את הד התפרצותה, להכאיב את הלב, בדממה הקופֿאת והחדגונית. זאת היא נפֿש מקורית בעלת־רגשות כבירות [כבירים] וסוערות [סוערים] שאין להן [להם] גְבוּל, היא כל כך הרבה מרגישה, מבינה ומחבקת את כל מרחב־החיים בזרועות רוּחָה, כמה עִנְיָן ורטט־נפשי היה בדבריה האלה: “אני כ[ו]לי אהבה, אוהבת אני הַכֹל, הכ[ו]ל, רוצה אני להיות ח[ו]פֿשית ולספק את נפֿשי הצמאה רק לאהבה, ולמות באותו רגע שבו אחדל לאהוב, ושלא אהיה מ[ו]כֿשרה כבר לאהוב”.

נפֿש מקורית עשירה כזו לא פגשתי עוד מימי[.]

[144] כּמה צַר, כמה קָשֶה. נפֿש זו עלי[י] לאהוב. וכמה א[ו]מללה אהבה זו, היא יכולה למֵרר את חיי האנוש, ולעשותו לא[ו]מלל גמור. לאהוב צ[י]פור־דרור שזַר לה כל עול, העפה ממרחק למרחק, מעץ לעץ, מפרח לפרַח, משפ משמיעה שירתה – ופורחת. ומשאירה לעץ רק כאב־געגועים נוראה [כך!] על השירה הצ[י]פור הנחמדה ושירתה המקסימה שבאה לפתע וחלפֿה כה מהר… יודע אני כי גם היא אוהבת אותי בזה כבר אין להט[י]ל כל ספֿק, אך זה עוד עלול להרגיז, לוּ ידעתי שאין היא חושבת עלי[י] לגמרי, לוּ ידעתי שאין היא שמה לב אלי[י] לגמרי אז אולי לא היה פרוצס־אהבתי מגיע לי מדרגה כזו, ובכֿלל, לולא שמה היא לב אלי[י], כי אז לא הייתי יודֵע אותה לגמרי, כי הרי היא היתה הַמַתְחִילָה בדבר, אבל עתה מכיו[ו]ן שיודע אני כי גם [היא] אוהבת אותי בח[ו]ם־לבה הער והמרגיש וע“י זה בו[ו]דאי שפרוצֶס אהבתנו יגיע לידי נק[ו]דה קיצונית – אז נורא באמת הדבר, מי יודע את התוצאות הנוראות בשבילי?… בלכֿתנו כבר מן הטיול לפֿני הכנסה הביתה, שאלתני בין “המ[ו]כשר אתה לאהוב?” הה, ידעתי למה הי[י]תה שאלה זו מכו[ו]נה. אנ[ו]כֿי לא עָנִיתִי לה באופֿן ישר על שאלתה, הַ”כֵן" הַבַנַלִי לא התאים הלם את רגשותי[י] כְלָל, רק את זה אמרתי לה: נַפְֿשִי היא […]⁵⁴⁹ והיא הביעה חֶרֶש ובקול נפשיי [כך!]: כן, אני [145] מבינה ומרגישה את נפשו זה [זו], ובדברה את דבריה, כל כך לחצה את ידי פעמי[י]ם, ובה[ו]לכי מאתה, עוד עמדה לפני הבית והביטה אחרי[י], זמן רב הרגשתי את מבטה…

ליל יום ה‘[,] ה’ כסלו. תר"פ. ברסטצ’קה [26 בנובמבר 1919].

אתמול לא רשמתי ביומון, חזון בלתי־נפֿרץ הוא בעת האחרונה, מיום שקלרה החביבה, אין אף יום אחד שלא אֶמסור את רשָמָיו ביומון. הס[י]בה היא: עי[י]פֿותי. גם אתמול טי[י]לתי אִתָה ושוחחנו. גם היום נפֿגשתי אתה. את הש[י]עור החסרתי אצלה הַיוֹם, מפאת יום הֻלדתי שֶחָל הַיוֹם⁵⁵⁰, הלכֿתי והודעתי לה את זה, וטי[י]לנו כשעה או יותר. בראשית שיחתנו ד[י]ברה באופֿן חַי ולבבי כמו תָמִיד, אח“כ נתגלגלה השיחה בעקיפֿין על דבר זהבה, היא שאלה אותי לשמה, בין כך שאלה אותי איך אני יכ[ו]ל לאהוב עת ארוכה כזו, עוד שאלתני שוּב אחרי כמה פעמים אם אוהב אני אותה. אחרי ששמעה מפי תשובות חיוביות – נשתנה טעמה לגמרי, היא הי[י]תה לעצובה, הכרתי בה שסערה קשה מתחוללת [ב]קרבה, גם הכרתי[?] אותה בוכֿה, נשכה שפתיה, לא יכלה ללכת מהר מרוב דפיקות־הלב, וכ[ו]לה הי[י]תה כה נדכאה וביחד עם זה מָרְגֶזֶת, רעה… זאת הי[י]תה סערת־הַקִנְאָה… ובכֿן עכֿש[י]ו – אמרה – אני יכולה לברך אותך באֹשֶר, מצב נפֿשה זה שכל כך התבלט לפני[י] עפ”י מראה פניה השפיע עַלַי לרעה מא[ו]ד, הכרתי עד כמה סובלת נפֿש נשגבה זו, עד כמה אוהבת היא [146] […] כמה קנאית היא באהבתה, בלשון שה“ש [שיר השירים] אפשר לומר עליה כי “עזה כמו[ו]ת אהבתה וקשה משאול שנאתה”⁵⁵¹. היא עקצה[,] הטילה מרה, פלטה אמרות־קטועות מלאות התמרמרות וקנאה, […] – שבלבה קטסטרופֿה שלֵמָה. ואנ[ו]כי נדכאתי מא[ו]ד ע”י זה. רואה אני בזה עד כמה אמנם יודעת היא לאהוב, ועד כמה היא יודעת את ערך האהבה, הן כל העני[י]ן הזה שבינינו הוא נגד נגד [כך!] השכל והה[י]גיון, ומח[ו]סר כל יסוד של עָתִיד, כי אין תנאי־חייה וא[ו]פי[י]ה המתחלף הכללי מתאים לגמרי לזה, לאהבה תכליתית (אם אפשר לכנות בשם כזה) אך למרות כל זה – ברגע שהיא אוהבת, היא רוצה שתהי האהבה מקפֿת, שלמה וְכַבִירָה…

נדכא אני מא[ו]ד ע“י זה ודואג מא[ו]ד להרהוריה בלילה זה, מי יודע מה שתחשוב, ואיך ישפיע הדבר עליה, ולי הרי כ”כ [כל כך] צר על זה. גם אנ[ו]כי רוצה שבאותה השעה שאנו ביחד – תהי אהבתנו כבירה שלמה בלי כל כֶּתֶם ופגם צדדיים… בהמשך דבריה אמרה אֵלַי: “אולי יותר טוֹב היה לוּ נסעתי מכאן?” – – – הה, כמה סובל אני כבר מאהבה – אך כמה יקרה היא לי, ע[י]נוייה – נעימים למרות כאבם הנורא. אך מי יודע מה שאֹמַר להבא? מי יודע עד איזו מדרגה אגיע בדרך אהבה זו?…

*

ובכֿן, חגגתי היום את יום ה[ו]לדתי, כל תלמידי ביה“ס, ב[י]רכֿוני [147] בחֹם, הגישו לי טלגרמות של ברכֿה ונטעו עצים ביער הרצל על שמי,[.] מאת תלמידי המחלקה העליונה ק[י]בלתי בתורת תשורה את הספר “אינגבורג” תרגום מאשכנזית הוצאת שטיבל⁵⁵². ובלילה קראתי לחברים אחדים לבלות בדירתו של המורה רבינוביץ. באו: של[ו]שת האחים [יצחק, נחמיה ויוסף] מרגלית, [אהרון] לרר, המורים: [צבי] קבטני, זחרניצקיה, [יוסף(?)] קליבנר, חַנִיס⁵⁵³, [ו]שפירא,[.]⁵⁵⁴ ב[י]לינו עד השעה העשירית, הכ[ו]ל ב[י]רכֿוני וק[י]בלתי תשורות[,] ושבע־רצון אני מזה שהספקתי לרכוש אהבתם של אחדים מהחברים המקומיים, בי[י]חוד נקשרה נפֿשי בנחמיה מרגלית, עלם כה טוב ולבבי, וגם נפֿשי נקשרה בנפֿשו, רע כה טוב ומָסוּר. שבע־רצון אני, אך רוחי הי[י]תה עכֿורה כל הלילה, ע”י התקרית הנ"ל – מצב־רוחה של קלרה. כך, את כל חושי[י] והרגשותי[י] בלעה […] עתה אהבתי הכבירה את בת־הסערה – קלרה הכשפֿנית.

ליל שבת, ו' כסלו. תר"פ. ברסטצ’קה [28 בנובמבר 1919].

את קלרה לא לִמַדְתי היום, הלכֿתי אליה והנה יצאה מביתה וב[י]קשתני שאלו[ו]ה אליה, בדרכה שהיא רוצה ללכֿת, ובכֿן הלכֿתי אתה ביחד ובשובנו מן הפרוָר עוד טי[י]לנו עד שעה מאוחרת בעֶרֶב. השיחה הי[י]תה מעני[י]נת מא[ו]ד, הערב הזה היה מעין המשך לערב האתמולי הקשה. נוכֿחתי עד כמה התאהבה בי, ועד כמה אהבתה כבירה ועַזָה. קנאתה עדיין לא חלפֿה ועדיין היא משתדלת להבליט בכל פעם שאין אני חושב אפֿילו אודותיה, ושכל לבי מסור לאחרת. [148] בְמָסְרִי לה את התרעמותי על זה שלא השתתפֿה אתמול בחג יום הֻלדתי ענתָה לי, כי לשבת וּלהשתַּתֵף כמו שאר המשתתפֿים אֵין היא יכולה, ולהבליט את רגשותיה הפנימיות בפני אחרים – הרי היא ג"כ [גם כן] אינה יכ[ו]לה, ולכֿן לא יכלה לָבֹא…

קשה לי לזכור את כל דבריה שד[י]ברה אלי[י] כ[ו]לם היו מלאים עני[י]ן והוכיחו על סערות רוחה ואהבתה החזקה, אצי[י]ן רק אחדים מהם. עד כמה הבליטה את קנאתה, וכו[ו]נתה שאין אני אוהב אותה אפֿשר לראות מדבריה אלו, היא אמרה לי, כי שתי הרגש[ו]ת ביחד אינן יכ[ו]לות לדור בכפֿיפֿה אחת, ואם הלב מסור לאחד אין הוא יכול להיות מָסור גם לשני… ובאופֿן כזה (היוצא מדבריה) הרי אין אני אוהב אותה[,] כי לוּ אהבתיה הרי לא הייתי אומר לה שעדיין אני אוהב את זהבה… עוד אמרה לי כי היא מרגישה אלי[י] רגש אמתי, רגש של אהבה כבירה, ואני מתי[י]חס אליה כאל רֵעַ טוֹב ומעני[י]ן וְלֹא יותר. אמנם היא אהבה כבר הרבה, הרבה, אבל מרגישה היא כי אף פעם לא אהבה בעֹז ובח[ו]ם כאלו כמו הפעם, אף פעם לא הרגישה לשום איש רגש־אהבה אידיאַלִית כמו הפעם אֵלַי. אנ[ו]כי נתתי לה את הכ[ו]ל, נתתי לה אפֿשר[ו]יות חדשות וג[י]ליתי לה א[ו]פֿקים חדשים. עד כאן כשהי[י]תה חושבת ע"ד [על דבר] הסרת־הכְבָלִים שֶלָה ולהשתַחרר, משב היה הדבר בדמיונה כה קשה להוציא לפע[י]לות [149] והק[ו]רבנות כה מרובי־ערך, אך הפעם הפ הכ[ו]ל כה נקל בעיניה וכה מובן, עד שלא תשַעֵר לה אחרת, אהבתה ומסירותה לילדה הולכֿות ורפֿות מיום ליום, ותשומת־לבה אליו הולכת ונשללת כ[ו]לה… אתה – היא אומרת לי – הייתָ המורה הכי טוב שלי, ועל כל זה עלי[י] להודות לְךָ. בכל דבריה השתדלה להבליט הדברים מעורפלים ב[…] את אהבתה אלי[י], והתי[י]חסותי הלויאלית אני אליה. היא אמרה לי שהיא מרגישה שזאת היא אהבתה האחרונה[,] שיותר אינה מ[ו]כשרה כבר לאהוב, והאהבה הזאת, יש בכ[ו]חה להזין ולספק את נפֿשה ימים רבים. היא טשטשה לגמרי את צורתן של כל האהבות הקודמות, הרבה אנשים אשר הרגישה אליהם איזו נטי[י]ה – א[י]בדו עכֿש[י]ו את ערכּם בעיניה לגמרי. כ[ו]לה התרגזה מסביב לאחד – מסביבי־אני…

דבריה העוקצים בנוגע לאי־אהבתי אליה, גרמו לי הרבה צע[ר] ואנ[ו]כי נִדְכֵּאתי מְאֹד, היא הרגישה במצב־רוחי הקשה והשתדלה לעודדני, ב[י]קשתני שלא אמצא במצב כזה כי זה פועל עליה […][.] הא[ו]מנם לא תדע עוד עד כמה שכבר הספיקה לרכוש את לבבי? הא[ו]מנם לא תרגיש עוד את הסערה המתחוללת בלבי? והיא הן כה מֵטִיבָה להרגיש.

*

נחוץ לצי[י]ן, כי בהיותה בפעם הראשונה כאן בעי[י]רה, אי וב[י]קשתי ממנה את תמונתה, ענתה על זה בשלילה גמורה. הפעם רציתי לבקש[?] [150] לקבל את תמונתה ליום ה[ו]לדתה… עד כמה התפתחה במהירות רג אהבתה אלי[י], ועד כמה נשתנתה מהר התי[י]חסותה… כן היא נאחזה ברשתי, ואני – ברשתה. לא לח[י]נם נמשכתי כ“כ [כל כך] גם בח[ו]רף זה לברסטצ’קה. אעפ”י שיכול הייתי להסתדר באופן יותר הגון במקומות אחרים. נסעתי הנה – מדוע? לא ידעתי בעצמי. הפעם מובן לי. הגורל דחף אותי הנה…

מוצאי־שבת. ז' [צ"ל: ח'] כסלו. תר"פ. ברסטצ'קה [30 בנובמבר 1919].

כמובן, בהיותי ח[ו]פֿשי כל היום, יום השבת, כמעט שכל היום, התראיתי עם קלרה, והרבה טי[י]לנו. וככלות הכ[ו]ל טי[י]לנו גם בערב. השיחה הי[י]תה מְעַנְיֶנֶת, היא הבליטה גם הפעם בדבריה את אהבתה הכבירה אלי[י], והדגישה על אי־אהבתי אליה. דבריה הפעם כבר היו הפעם כֹּה בְרוּרִים[,] היא הראתה על השפעתי המרובה עליה, עד שהתחילה לחשוב באופן כה רציני, כי ת[י]סע גם היא לא"י, מה שלא עלה אפֿילו על דעתה עד כאן, והפעם נראה לה שאין שאחרת, בכלל, אי אפֿשר שתחיה⁵⁵⁵. והכ[ו]ל מפני מה? מפני שיודעת היא שאנ[ו]כי אסע להתם… שוּב הדגישה: כי אף פעם לא אהבה שום איש, [(]למרות זה שרבו אוהביה ואהוביה,) רגש עז ועמ[ו]ק כזה, ואין היא יכ[ו]לה לצי[י]ר לעצמה כיצד תוכל לה[י]פרד ממני, וכיצד תוכל לשוב לחייה הקודמים. היא אינה יודעת מה שתעשה כאן באותם הימים האחדים, שאשהה בלבוב, לרגלי [151] נסיעתי להתם בְתוֹר צִיר אל וְעידת “החלוץ”⁵⁵⁶. מצב רוחה היה כה סוער מרוב כ[י]סוף וערגון אהבה. בה[י]פרדי מאתה כל כך קשה היה לה, ראיתי שנכֿונה היא להתנפל על צו[ו]ארי, ודבריה היו כה סוערים: "אלי, אלי, מחר שוב צריך לחכות על של[ו]ש שעות בצהרי[י]ם [לשעה 15:00] ואני מה אענה איחריה? יש לי הרבה, הרבה מה לומר, אך הפעם, השעה כבר מא[ו]חרת בלילה, מחר עלי[י] לקום בב[ו]קר השכם, והריני מפסיק את רשימתי.

ליל יום ב'[,] ח' [צ"ל: ט'] כסלו. תר"פ. בֶרסטצ'קה [30 בנובמבר 1919].

מפוזר אני ברוחי, ואין אני יודע הסדר בהרהורי[י] ורגשותי[י]. חסר דבר־מה, מרגיש אני איזו הִתְפָרְקוּת בפנימיותי אך לא אדע מה עדיין. אין אני יכול להַגְבִיל את הָרֹשֶם הַכְּלָלִי אשר [קלרה] עשתה עלי[י] באהבתה. עדיין הכ[ו]ל מטושטָש וחסר גו[ו]נים ברורי[ם]. אני אוהב אותה, אך בכֿל זאת, בידעי אין אני אומר את […]⁵⁵⁷ עדיין סוף סוף […] אני מה שהלם[?] ברוחי […]⁵⁵⁸ ואפסיק עתה את מחשבתי. […] [אוהב(?)] אני אותה מעל[?] […] לגמרי אשר לא אוכל […]⁵⁵⁹ הועד הציוני וועד ביה“ס […] אני את עצמי […] מא[ו]ד, אעפ”י שלא אדע עוד מפרטים אך עפ"י קטע […]⁵⁶⁰ הנ[י]שואים אלי[י] מן החדר השני שבבית ה' [הֶקה] מרגלית […]⁵⁶¹

[152] יום ב'[,] ט' כסלו. תר"פ. ברסטצ’קה [1 בדצמבר 1919].

[…]⁵⁶² “ספר לי, ספר דבר־מה, אני מדבר[ת] תמיד ואתה שוֹתֵק”… כך היא פונָה בכל פעם ופעם בשעת טיולנו. והיא מספרת עובדות שונות מחייה, מהרגשותיה, ואני עפ“י רוב שותק, מחריש, מפליט מ[י]לים מעטות בשיחה. כך הוא הדבר. בטיולנו הפעם היא פונה אלי[י] ואומרת לי איזה דברים בשפֿ[ה] האונגרית [ההונגרית] ושואלת ממני שאמצא את כו[ו]נת דבריה, ואני עפ”י הטון של הדברים מקַשר[?] מיד. היא אמרה לי: “אני אוהבת, הגם אתה?”

ליל יום ג‘[,] י’ כסלו. תר"פ. ברסטצ’קה [בדצמבר 1919].

כאשר רק נכנסתי לביתה אל הש[י]עור, הכרתי כי היא במצב־רוח קשה מא[ו]ד. כשהתחילה ללמוד, לא יכלה לא לכתוב ולא לדבר. הדמעות לא חדלו לרדת מעיניה החודרות… ידיה רעדו. עד כה היה רוחה נרגז וסוער. בערב טי[י]לנו קצת ושפכֿה לפֿני[י] את כל מרי־לבה, את י[י]אושה המר, את גורלה הקשה שאין מוצא ממנו, את כפירתה בעתיד, אין היא רואה כבר כל מוצא מחייה הנוראים. אך סוף סוף אמרה שהיא מחכה עוד כאותה בת־המלכה שישנה וח[י]כתה לפרש שיב[ו]א וי[י]קחנה. גם היא מחכה. מי הוא הפרש?… על זה כ[י]סתה, אך מ[י]ליה באופֿן ערפלי… וב[י]אורים מיותרים. [153] שוב הדגישה על אהבתה הכבירה, שהיא כמעט הראשונה בימי חייה. אך זאת היא נפֿש טרגית, אך כה עשירה וְרַבַת־גַוָנִים! עד כמה היא סובלת ומתענה – אך כמה א[ו]מץ־רוח וגבורה יש בה, שלמרות הרגשתה היתרה והמר[ו]בה – היא סובלת וביחד עם זה, שואפֿת לה[י]לחם, וחולמת את חלום־שחרורה. נפֿש עשירה ומקורית!

יום ב'[,] כ“ג כסלו. תר”פ. ברסטצ’קה [15 בדצמבר 1919].

זה כשל[ו]ש־עשרה ימים [כך!] שלא רשמתי כלום ביומוני, במה שלא רגיל הייתי בעונה האחרונה[,] שלא עבר אף יום בלי רשימה. נסיעתי ללבוב הפסיקה את רשימותי[י] ביומון. נסעתי לשם בתור ציר “החלוץ” המקומי לכנסי[י]ת [לוועידת] החלוצים של גליציה המזרחית שנתאספֿה בלבוב בשמיני ובתשיעי של ירח זה⁵⁶³. מברסטצ’קה נסעתי במוצאי־שבת ושהיתי בלבוב של[ו]שה ימים (בשבוע שעבר)[,] ביום השלישי בערב נסעתי מלבוב ובאתי הנה ביום הרביעי לפנות ערב. הכנסי[י]ה [הוועידה] לא עשתה עלי[י] ר[ו]שם מיוחד, חסרת־עני[י]ן הי[י]תה ובי[י]חוד היה חסר בו [בה] הַחֹם המיוחד, אי[י]הו הטמפרמנט של הצעירים שלנו. ואולי זהו א[ו]פי[י]ם של צעירי גליציה. אחרת לגמרי ברוסיה. ר[ו]שם יפה עשתה עלי[י] העברית אשר שלטה בפֿי כֹל, רואים שמהפכה שלמה התחוללה בעולם היהודי הגליצאי שעד כאן היו מן האחרונים לכל מה שנוגע לעבודת־התחי[י]ה שלנו⁵⁶⁴. למרות כל זה הרגשתי על כל צעד ושעל את ההבדל שבין גליציה לרוסיה. הרגשתי את עצמי זר במקצת, סוף סוף צעירי רוסיה עולים בכ[ו]ל על צעירי שאר הארצות[.] [154] גם אנ[ו]כי השתתפתי באופן הגון בכנסי[י]ה זו, וגם ק[י]בלוּ החלטה אחת משלי והיא: לפנות בדרישה נמרצה למרכז הציוני שבלונדון להשתדל ולפתוח במוקדם האפֿשרי את שערי א“י! הרי כ”כ [כל כך] כבר נלאינו במחול־הסחור שלנו, לדבר ולהתוכח על א“י[,] להרבות בפלפולים ובדרישות אין קץ – בשעה שא”י היא כל כך רחוקה מאתנו. וזה הרי יכול להביאנו לידי התי[י]אשות גמוּרה. ר[ו]שם יפה עשו עלי[י] גם צעירים רבים שראיתי שהם מסורים בכל נפֿשם ומא[ו]דם לרעיון “החלוץ” והכרתי שיש בכ[ו]חם לגַשְמוֹ בחיים. ראיתי מהם סבלנות, ת[ו]קף ומסירות עקשנית לעבודה. אלא שלא פעם: שאלתי את עצמי: ומה לי ביניהם? הא[ו]מנם יכול גם אני לה[י]מנות בין החלוצים האלו? הא[ו]מנם יכול אני לה[י]מצא בחוג אנשים שדרכם ישרה וקבועה מראש ושאינם נוטים ימין ושמאל, והם מרכזים את מבטם רק לנק[ו]דה אחת? ואני, הן תועה אנ[ו]כי, הן אינני יכ[ו]ל להתמכר בשום אופֿן לעני[י]ן אחד, ולדבר אחד, ואיך זה אני עושה שקר בנפֿשי ונכנס לעולם שאינו שלי, הן כה כתבתי בשירי שהוקדש לחלוצים, בח[ו]רף שעבר:

"אֲנִי לֹא זָכִֿיתִי הִמָנּוֹת בֵּינֵיכֶֿם

בִּנְטוֹתִי מּדֶרֶך הַחַיִים הַכְּבוּשָה,

כִּי תוֹעֵי הָעוֹלָם מִימוֹת כָּל הַדוֹרוֹת

מֵרוּחָם וְנַפְֿשָם לִי ע נָתְנוּ בִּירוּשָה"…

[155] ואיך זה אני נמנה עתה (ולו גם באופֿן ח[י]צוני) בֵין שורות האנשים יודעי דרך אחת האלו? איך זה? כך, כך הוא כבר הדבר אצלי. מתמזמז אני ברבבות דרכֿים. מרגיש אני כי לא כאן הוא מקומי, אך ביחד עם זה אין אני יכ[ו]ל להסב את מבטי ממחזה כבי ממחזה נהדר זה – אין אני יכ[ו]ל להוציא את עצמי מאותו המחנה ההולך לכבוש חיים יותר טובים ויפֿים לעמי הַנִדְכָּא. איככה זה לא אכנס אל שורות החלוצים – והמה למזרח פניהם מועדות? למזרח! לאותו המזרח שהוא אחד מיקר־חלומותי[י] וגליל־דמיונותי[י]… אך בכל זאת מרגיש אני כי לא כאן מקומי, אני נמצא ביניהם, אך לא בלב שלם, ניצוץ קט אחד משלי נמצא שם ושאר הניצוצות שלי מפוזרים זה בכה וזה בכה באלפי רבבות דרכים ושבילים נעלמים מעין…

*

בבואי מלבוב, סרתי מיד אל קלרה כי אישהּ בלבוב מסר על ידי אליה דברים וחפצים שונים. אגב: עובדה מעני[י]נת הי[י]תה לי בלבוב, התו[ו]דעתי היטב לבעלה יהושע חרש, והוא ח[י]זר תמיד אחרי[י] והתמכר אלי[י] באופֿן ידידותי כביר, האאמין כי יש כאן הרגשה אינסט[י]נקטיבית נעלמה?… כי מסור היה אלי[י] מפני שאני כה קרוב לרעי[י]תו קלרה?… וכל זה הוא למרות אי־ידיעתו, אלא מתוך הרגשה אינסט[י]נקטיבית? פעם, כאשר הביא לי איזה חפֿצים למ[ו]סרם לרעי[י]תו, הוציא מכיסו מכתב ופנה אלי[י] בג[י]חוך: כתב יד זה שלו הוא? המכיר אתה? [156] אנ[ו]כי מיד הכרתי את מכֿתבי ששלחתי לקלרה כשהי[י]תה בלבוב, וכמובן שמיד אמרתי לו שזה הוא באמת מכֿתבי. כשבאתי הנה מיד הראיתי לה את המכֿתב והוכחתיה שאינה יודעת לשמור על צפֿונות כאלה, או שֶפָשוט לא מצאה לנחוץ לשמור את המכֿתב הזה, היא הצטדקה לפני[י] והוכיחָה לי בעובדות שלא בה האשם, ושבמקרה נעשה הדבר. יהי כּכֿה. מיום בואי כבר הספקתי לטי[י]ל אתה הרבה, בליל השבת וביום השבת[,] והיא הרבתה לספר לי על געגועיה אלי[י] כשלא הייתי כאן. עכֿש[י]ו כבר אחת היא לי, תהי התי[י]חסותה אלי[י] איזו שתהי – היא כבר לקחה שבי את כל רגשותָי, כבר מכיר אני שאני אוהבה, אוהבה באמת ובלב תָמִים, קלרה – שם זה נעשה אצלי לת[ו]כן העיקרי שבחיי התפֿלים של עַכְשָיו; ציר שמסביבו מתרכזות[ים] כל מחשבותי[י] ודמיונותי[י]. ונפֿלא: “בת הסערה”, כמו שכבר כ[י]נ[י]תיה[.] לא. אינה מעוררת בי לגמרי רגשות־סערה, אני מחבבה ואוהבה אהבה כה שקטה[,] רכה רכה וענו[ו]תנית, וחולם אודותיה באופֿן כה רך ומלטף, שמה מלטף את לבבי, אבל אינו מרתיח את דָמי. בת־הסערה! אבל הסערה מנגדי, ולא בתוכי, סמל הסערה ולא הסערה עצמה. ואולי עוד ישתנה הדבר. ואולי עוד לא עמדתי בפ[י]רוט [157] על א[ו]פֿי[י]ה הכללית [הכללי] של הת[י]חסותי אליה? אפֿשר.

ביום הראשון הש[י]שי ק[י]בלתי מכֿתב מאת זהבה החביבה, מכֿתב גדול אבל חסר ת[ו]כֿן עשיר. היא רק מפצרת בי שאגלה לה את סוד כל הסערה שהתחוללה אצלי בעונה האחרונה⁵⁶⁵. תמהני. הא[ו]מנם לא עמדה מדברי מכתבי על מהותה של סערה זו? הן שם היה הכ[ו]ל כה בולט ומובן… הא[ו]מנם אינה מומחה לגמרי לקר[ו]א בין הש[י]טין? והרבה פעמים הן הראתה לי לדעת כי מומחה היא לזה. אין זאת כי אינסטינקט השמירה העצמית באמצע…

*

מיום השבת התחיל כאב ש[י]ני[י]ם נורא לענותני. כאב זה עבר למחלת־גוף כללית. למרות זה הלכֿתי אתמול לביה“ס וזה הביא לידי תוצאות רעות. מצבי אתמול בלילה היה קשה אך החזקתי באמצעים שונים, מרחו את גופֿי בח[ו]מץ, בלעתי אספ[י]רין, הזעתי היטב בלילה ועכֿש[י]ו אני מרגיש את עצמי יותר טוב, כמובן שלביה”ס לא הלכֿתי היום. קלרה באה לבקרני גם אתמול גם היום, אך אין לי האפֿשרות לדבר אתה כי הרבה מבקרים נמצאים אצלי בשעות האלו. חבל.

*

אגב שכֿחתי את העיקר: כשטי[י]לנו פעם בלילה אחר בואי מלבוב, מסרה לי כי הי[י]תה כאן אחת מלוצק אשר ס[י]פרה [158] לה ע“ד [על דבר] התי[י]חסותי לזהבה, כי כמעט שמאורשים אנו, וכי שנינו אוהבים זה את זה אהבה עזה וכבירה. דבר זה עשה עליה ר[ו]שם מְדַכֵּא, ונוכחה כי כל מה שאנ[ו]כי השתדלתי להביע לה בנידון זה אינו אמת… הה, הקנאה, הקנאה! במ[י]לים קצרות הבעתי לה במקצת את רעיוני ע”ד [על דבר] הדממה והסערה[.] כמדומני שנרגעה אחרי זה. ואפֿשר שלא. מי יחדור לע[ו]מק נפֿשה של בת־חו[ו]ה נפֿלאה זאת?…

יום ב'. ר“ח [ראש־חודש] טבת. תר”פ. ברסטצ’קה [22 בדצמבר 1919].

ביום החמישי של שבוע שעבר יצאתי כבר החוצה אחר מחלתי הקלה. הלכתי אל ביה“ס, כי רבה הי[י]תה העבודה להכֿין את התלמידים לנשף־החנ[ו]כה שערכו במוצ”ש בליל החמ[י]שי של חנ[ו]כה. אתמול והיום לא היו ל[י]מודים בביה"ס, כי המורים והתלמידים עי[י]פֿים מא[ו]ד מעבודת־הנשף שהי[י]תה כה מי[י]געת.

*

זה ימים אחדים שרוח רעה תקפֿתני ואינה מרפה ממני. אין אני יודע בעצמי במה לברר את מצב־רוחי זה, באיזה שם לכנות מצב זה […] יוצא מן הכלל וקשה לי מא[ו]ד לצמצמו ולהוציא את נק[ו]דת הכֹבד שבו מתוכו. רוח זו תקפֿתני מיום הש[י]שי, פתא[ו]ם קפצה עלי[י] רֻגזה של זו האחרונה. זה היה […] [159] הרגַשְתִי שאין שלום בקרבי, שדבר־מה־בכך זע במעַמַקַי, אך לא ידעתי מה. הכ[ו]ל היה לי לזרא, הכ[ו]ל היה בעיני[י] כה ח[י]ו[ו]ר, אפֿור וחסר כל ת[ו]כן ועני[י]ן. התחלתי לצלול במעמקי חיי, וראיתי רק […] ואפסות באין כל אחיזה, באין כל מוצא, דפדפֿתי ביומו[ן] […] עברתי על הכ[ו]ל – ואין כלום, אין כלום… כל הדברים שהיו בתח[י]לה כה יקרים לי, כל המאו[ו]יים והשאיפות, שהיו ל[ב] העניין שלי – א[י]בדו את ערכם בבת אחת, וראיתי לפני[י] את עצמי כה דַל ומחֻסר־כ[ו]ל… מה אני? והיכן אני? וחיי מה טִיבָם? ולא רק במה שבי – לא מצאתי כל עני[י]ן, גם כל מה שסובב אותי, הכ[ו]ל הכ[ו]ל מה שמסביב לי – כֹה דַל ומעורר ג[ו]על, כל התקוות, כל השאיפֿות, כל העני[י]נים, עבודת־הצ[י]בור ועני[י]ני התחי[י]ה כביכול בר… בר… בר… הכ[ו]ל מעורר בי רק ג[ו]על על בזיוף שבו[,] בתרמית ובשקר שבו, איזה רעל […] נורא הוזל בכל קרבי[י] וכל רעיון, כל עני[י]ן הנוגע בי מָרְעָל מיד ע"י הרעל הזה. ומצב זה עדיין נמשך והולך. מתי[י]חס אני לכ[ו]ל באיזה שו[ו]יון רוח כא[י]לו אוֹמָר: “אחת היא לי אם כה ואם כה”. והאהבה? גם היא א[י]בדה את ערכה בעיני[י]. כבר אין אני [רוא]ה בקלרה מה שראיתי בה בתחילה, התי[י]חסותי אליה נתקררה לגמרי. [160] והיו רגעים אשר כל העני[י]ן עורר בי רק צחוק. וזהבה? אליה הרגשתי בתוך מצבי המו[ו]רעל הזה איזה זעזועים טהורים נעלמים… אך בכלל מה כ[ו]חם בש[י]ממון־המדבר שתקפני הפעם. יש שאני מהרהר לעצמי: אין זאת כי איזו יד נעלמה ש[י]נתה בתוך מוחי את סדר מערכת העצבים שלי, ובב[ו]קר אחתד בקומי – והנה השקפֿה אחרת, מחשבות אחרות והרהורים אחרים לגמרי. יודע אני סוף סוף כי גם מצב זה יעבור במהרה, כמו שכבר קרה אצלי לא פעם ושתי[י]ם, הן כבר יודע אני מעט את עצמי את ההפכפך המשונה ורב החליפֿות, אך בכל זאת, כמה אני סובל ומתענה. ועוד: וכי יכ[ו]ל אני לחשוב את זה לטובה שמצב קשה זה יעבור? להפֿך[,] מרגיש אני שצריך וצריך אני למין מצב כזה, צריך אני לח[י]טוט ה תמידי במעמקי־נשמתי להתעצבות תמידית, אין דבר, אם מגיע אני לידי סך הכ[ו]ל מעציב, הב[י]ק[ו]רת העצמית ערכה רב וחשוב לת[י]קון החיים הפרטיים. אבל אם זה יעבור, שוב תגיע ההתפשרות הארורה וזרם החיים הפושר והנוח, ואני אחשוב לי שכך צריך להיות וכך יהיה… הוי כמה נוראה [נורא] הדבר.

[161] אמת, מה אני עתה ומי? מורה בביה"ס העברי בברסטצ’קה עוסק בעבודה שאין אני ראוי לגמרי ושאינה לפֿי רוחי לגמרי, איני עושה כלום, איני מטפל בכלום, מפטר את שעותי הפנויות בלא כלום, חַי בלי שום חשבונות והערכות, מעי[י]ן היצירה דלל אצלי לגמרי, עצלות נוראה תקפֿתני, ואין לי אותו הרצון העז והטמיר של יצירה. גם לקר[ו]א אני ממעיט, וכה חולפים הימי[ם] ומה יהיה הסוף? עוברים הימים, רובם בטיולים גרידָא, ושותה בהסתר מכוס האהבה, חַ חַ, האהבה, לפעמים איהן זה כה מגוחך, כך יש שהכי נשגב ורציני נעשה לרגעים כמה מגוחך ודל. מתפרנס מפרורים… הס. הן זאת היא הסערה שהתפללתי אליה, שתב[ו]א לתוך עולמי הדומם והקופֿא. הזאת היא? ואולי?… כך כסערה אמנם באה, אבל הסערה היא תמיד רגעית וקצרה וזה כ[ו]חה, אם נמשכֿת היא יו[תר] מדי תאבד את ערכה… אבל הן אני כה התפללתי אליה! נוּ טוב! כשיעבור מצב־רוחי הקשה הנוכֿחי, אז כבר אדע איך להשתמש ברוח הסערה שפקדתני. קלרה [ה]אהובה, אני יודע, תהיה אצלי עוד הרבה שעות וימים לפלפל החלום שלי ואני אדע איך לסדר את העני[י]ן. סערה אם באה אל חיי – תהיה ראויה לשם זה, ואם לא – תלך לָה.

[162] הרגשה חמימה וטובה, הרגשת אהבה הרגשתי אל קלרה במוצ“ש בשעת פגיש[תנו][?]. מצב־רוחה היה אז קשה מא[ו]ד ואני הכרתי את זה עפ”י מראה פניה ואז כה אהבתיה, כה אהבתיה, והרבה מן הרחמים היו באהבה זו. בָא אליה בעלה לימים אחדים (היום כבר נסע) והיא כה סבלה בימים האחדים האֵלו, נורא! אין [אין] היא אינה אוהבת אותו[,] לא מכבדת, לא מחבבת, לא כלום, ממש שונאה אותו, והיא צריכה לחיות באופֿן כזה, וגם עליו רחמי[י] נכמרים, א[ו]מלל, לא עד כמה חייו מנֻפָצִים כבר!… הרבה פעמים בימי שהותו כאן התחילה לדבר לפני[י] ולהתאונן על גורלה ולספר לי על התי[י]חסותה הרעה אליו – אך אנ[ו]כי השתמטתי בכל פעם מלשמ[ו]ע את דבריה אלו, כי רוחִי הנוחה אינה יכ[ו]לה לסב[ו]ל טרגיות כזו, לבי לפעמים כה רך ונוח, והוא כה כואב למראה צער נורא כזה של אנשים א[ו]מללים, לא יכ[ו]לתי לשמ[ו]ע את דבריה, כי רחמי[י] נכמרו על בעלה הא[ו]מלל שאינו יודע עדיין לגמרי – כמה ע[י]נויים וצרות צפויים לו בעתיד…

*

ביום השישי ק[י]בלתי מכתב מאת זהבה. היא מתאוננת על שלא כתבתי לה בשבוע שעבר. אך הן לא בי האשם. [163] זה היה מיד אחרי בואי מלבוב, ועם התחלת מחלתי. כתבה לי שכבר החליטה לב[ו]א לשבת זו לברסטצ’קה, אך ברגע האחרון נשבתה החלטתה זו. האשמח על זה או לא? כן ולא. אך את האמת עלי[י] להגיד כי כמעט שבע־רצון אני מזה שלא באה. ראשית הן היה מצב־רוחי בשבת כה נורא וקשה ועם בואה הי[י]תה מקלקלת עוד יותר, ובכלל הן כה לא טוב להיות נעכל בפי הסקרנים הפרובינציאליים הנמבזים [הנבזים] למראה זהבה והתי[י]חסותנו ההדדית. כן, טוב שלא באה. טוב בכל המובנים.

הרבה, הרבה קשה[?] לה[י]רדם[?] בלילה, שלטת בלב הי[י]תה הריקנות זהבלה[?] אֵין […] שמחת תורה הקופעניו, מיטן פיס אַ קומפעניו על מיטן צונג אַ קנַאקֶעלע, און אין הארץ א[…]… וכך הוא הדבר!…⁵⁶⁶

בלילה של אותו יום.

היום עברתי לדירה חדשה, לבית שמחה מזוריק⁵⁶⁷, החדר לא־רע, מרֻוָח ונקי. לכבוד זה חפצתי במעין חגיגה לחברים אחדים. לכבוד זה? לא מיניה ולא מקצתיה. מפני מצב־רוחי המשונה והקשה, חפֿצתי לבלבל קצת את מוחי בדברים של מה בכך, ק[י]ו[י]יתי לשתות קצת […] טעימה כדבעי מן הט[י]פה [164] המרה וע“י זה […] קצת מתוך ש[י]כרון על כל מה שמעיק כאבן מעמסה בלבבי פנימה, כי באופן ישר אין אדם יכול לעשות את זה, קשה לי לספר לפני מִי־שהוא על הכ[ו]ל, ובכלל […] מ[י]לה בלשוני, ולפֿני מי אשיח את מרי לבבי? אין איש. ובכֿן ק[י]ו[ו]יתי ע”י זה להקל לכמה שָעות את מצבי – אך לא עלה הדבר בידי. התאספֿו אלי[י]: של[ו]שת האחים מרגָלית, קליבנר, לֶרֶר וזינגֶר⁵⁶⁸, הבאתי רֶבַע ליטרא י"ש ומטעמים, באופֿן שכל אחד שתה רק כוס אחת (קטנה כמובן) ואם גם אני שָתִיתִי שתי כוסות כאלו (כזאת⁵⁶⁹ בתבנית מ[ו]גדלת) – הרי לא יכלו שתי כוסות להשפיע עלי[י] אף במקצת, ולא נודעו כי באו אל קרבי, ומשמים מסֻרבל־צערי הקודם ישבתי כבתחילה ומשחק הקלפֿים שבא אחר זה לא השפיע עלי[י] אף במקצת, וכל התו[ו]כנית שלי עלתה בת[ו]הו, אף לשעה קלה לא יצאתי מחוג הרוח הרעה שתקפֿתני בימים האחרונים.

*

איך הי[י]תה התי[י]חסותי היום אל קלרה? לפֿנות ערב באתי אליה ללַמְדָה. היום לא למדה בשקידה, מחשבותיה נשאו אותה לעולם אחר לגמרי. היא מכירה במצב־רוחי המשונה, והיא מציקה לי בדברים שאספר לה על [165] כל מה שמעיק על לבי, אך מה איפא [אפוא] אספר לה? הן לא אוכֿל לבאר את הכ[ו]ל גם לעצמי? למרות כל זה, הי[י]תה עלי[י] חביבה היום, ראיתי בה עוד היום את בת־הסערה, מבטה המלא התפרצות וקסם ומגרה את העצבים בתוכך ופלא הדבר, דו[ו]קא בת־סערה זו אינה מולידה בקרבי [?] רגשות־סערה עזים, ולהפך יש שבשעה […] יושב בקרבתה מתעוררים בקרבי רגשי־רך ורחשי־אהבה [י] וענוגים כ"כ [כל כך], אני רוצה רק לנשקה, רק לנשקה אבל לא לחבקָה ברגשות תאו[ו]ה וע[ו]ז… נפלא הדבר… בת־הסערה כה בכ[ו]ל ככה כ[י]נ[י]תיה – ובכל זאת…

אך בין כה ואני שוכֿח: איפֿה אני? בחדרי החדש[.] ומה אני עושה? – רושם ביומון. מה לי פה ומי לי […] מה חיי כאן ומה טיבעָם? למה אני שואף? ואיזה […] י[י]ראה לי כאן לעתיד? כלום וכלום. אין כ[ו]ל. אפורים, אפֿורים ימי[י], באין כל ח עני[י]ן. ובת־הסערה?… יש שאמנם חובר גם הנשגב אל החול […]⁵⁷⁰ ממש […] לעצמי בלעג את אותו הפתגם הגס והפשוט: “לאהוב – זאת אומרת לְאַבֵד זְמָן”… וגם אני מאבד בזה זמן לח[י]נם – ולא יותר. וכך אני חושב העתיד… לא. חלילה וחלילה!

[166] אך במצב־רוחי המשונה האחרון יש רגעים שכך אני מדבר לעצמי […] ולמי אני לועג? לי לעצמי, כמובן. עכֿש[י]ו, בשעות קשות אלו, אין לי מטרה יותר מתאימה מחצי־לעגי – משאני בעצמי…

*

זה לא כבר הלכה החבריא מחדרי. ההיו שבעי־רצון מ“חגיגה” קטנה זו? אנ[ו]כי אוהב תמיד שהאנשים המבלים בחברתי, ויהיו איזה שיהיו, ישבעו רצון אחר כך בחזרתם[?] הביתה, אנ[ו]כי איני שבע־רצון משעות־הבְּלָי האחדות אצלי. מה יהיה מחר? מחר שוב עלי[י] לקום בב[ו]קר השכֿם, ולחיות עפ“י שעות קבועות וקצובות, ללכת לביה”ס, להורות ולמשוך בעול ההוראה, ושוב ושוב… הו, אלי, מה קצתי בעבודה זו, ובי[י]חוד במצב־רוחי הנוכחי… מחר, שוב הכ[ו]ל כמק[ו]דם! בר… ר… ר… ר… ועלי[י] לבכות, למשוך, משוך ברי[י]ה פעוטה וחלשה בעֻלך! אינך רוצה? נו, נַסֵה לשַנוֹת את הדבר. נַסֵה! נַסֵה! אפשר שראוי אני לזה, אם אמנם כה חלש אני. אך האם בזה מתבטאת כל חֻלשתי? דַי! מחר שוב לעבודה! וכך הוא הדבר. אני הולך לישון.

[167] ליל יום ד‘[,] ב’ טבת. תר"פ. ברסטצ’קה [23 בדצמבר 1919].

מצבי הקשה והרוח הרעה שתקפֿוני בעת האחרונה, עדיין לא הרפו ממני, והם מוסיפֿים לענותֵנִי. נדמה לי כא[י]לו תועה אני בסביבה שאינה שלי, ואין אני מכיר את האנשים שמסביבי, אין אני מכיר את עצמי. כ“כ [כל כך] קשה לי. הכ[ו]ל כה נמאס עלי[י], היה לי לזרא, כל העני[י]נים מעוררים בי ג[ו]על־נפֿש, ההוראה נמאסה עלי[י] באופֿן מבהיל, אין אני יכול לסבול את חברת המורים עם עני[י]ניהם. הנה עכש[י]ו לעני[י]ן חדש, נותנים מציעים אנו דרישה חדשה לפני ועד ביה”ס להוסיף על שכֿרנו מפאת הי[ו]קר ההולך ורב – אך לי כל העני[י]ן כה זר ולא לפי רוחי, ובכלל כשהם מתחילים להרעיש ולדבר ע“ד [על דבר] עני[י]ני ביה”ס – כה קשה לי, הייתי רוצה לברֹח מן הסביבה המ[ו]רעלת[?] הזאת, אין אני סובל את האנ[שים] האלו ושונאם, שונאם. מובטחני, כי לולא קלרה שעדיין מקו[ו]ה אני ממנה הרבה, ושהספיקה לרכוש את תשומת לבבי – כי אז הייתי מתפטר עכש[י]ו ממשרתי בבית־הספֿר, כי כבר באו המים עד נפֿש, ולחיות באופֿן כזה איני יכול. אך קלרה זו היא המעצור היחידי לצעדי לצעד זה.

אך למרות זה עדיין איני בטוח, כי לא אעשה את הצעד הזה.

[168] קשה הוא יותר מדי המשבר הרוחני המתחולל עתה בעולמי – ואם י[י]משך הריהו מוכרח לגרום לידי תוצאות מעשיות, לידי מהפכֿה ח[י]צונית בסדר חיי, וראשית: התפטרות ממשמרתי בביה"ס, ההוראה – היא העני[י]ן הכי נמאס ובזוי עתה בעיני[י] ואני מביט עליה כעל אוֹיַבְתִי הנוראה אשר הרבה הרבה גזלה ממני, ועוד ידה נטויה… ולכן מְכַוֵן אני את מַכַּת־השתערותי הראשו[נה] נֶגְדָה. נראה איך יש מה שיגידו הימים הבאים.

ליל יום ה‘[,] ג’ טבת[.] תר"פ. בֶרסטצ’קה [24 בדצמבר 1919].

ועדיין אני נמצא במצב־רוחי הקשה, עדיין הרוח הרעה לא הרפְתָה ממני. באיזה התמרמרות פנימית אני מביט עתה […][,] הכ[ו]ל נתנו[ו]נה בעיני, בכ[ו]ל אני רואה רק התנגדות לי, רק נִגוד לרצוני ורוחי. הכ[ו]ל מעורר בי גֹעַל ושִנאה, בי[י]חוד ביה“ס וסביבתו. הָה, זהו בעוכרי[י], את כל עני[י]ני ביה”ס, את המורים ועני[י]ניהם הפעוטים, את שיחותיהם – לא אֶסְבול אֶת כֻלם[?], הם עושים שמות בנפֿשי, הם גורמים לי גֹעַל ובוּז. אָן אברח מפניהם? לבר[ו]ח? כן, אפֿשר, אמנם רק מן הפחת אל הפח, כי להיכֿן אלך עתה באופֿן שמצבי הרוחני יוטב יותר? אך בכל זאת [169] הייתי הולך מכאן, אך הרי כבר כתבתי אתמול[?] […] עצרתני מן המעשה הזה – וזאת היא קלרה, יודע אני כי היא תחסר לי, כי לא יהיה לי אחר כך במה למַלֵא את אותו החלום […] בחיי שיתרקון עם חסרונה. היו פעמים שלעגתי [ל]כל זה, שהתי[י]חסתי לזה בקלות־ראש, אך אין לזלזל בי[י]חוסי [עמה], קלרה נעשתה לאחד מעיקרי־חיי, לאחת הנקודות המרכזיות על שמסביבם[ן] מתרכזים הרהורי[י] ומחשבותי[י], והרבה הרבה יש בי[י]חוסי אליה, אין לבטל אותו באיזו מ[י]לים בנליות וידועות, יש כן הרבה מן הנשגב והמרומם, מן היוצא מגדר הרגילות היום־יומית. אין זה רק משחק־נעורים רגעי, יש כאן עני[י]ן שלם, עני[י]ן נפֿשי, יש כאן כְּאֵב צער, וחבלי־דמיון[,] יש קְרָב־פנימי והתנגשות הרגשות.

זה לא כבר באתי מן החוץ. טי[י]לתי איתה כשעות אחדות. שיחתנו הי[י]תה הפעם רצינית ובעלת־ת[ו]כן. הרבה ד[י]ברנו על התי[י]חסותנו זה לזה. אין היא יכ[ו]לה לעצמה לצי[י]ר לה את העתיד בשעה שתצטרך לה[י]פרד מעלי[י], דבר זה לא יְצֻיָר אצלה כלל, היא ד[י]ברה הרבה על הפלא שיש בדבר, על פלאי הגורל, שגרם לפגישתנו ולהתו[ו]דעותנו, […] [170] לה כלל. ובשעות אלו הרגשתי אליה כל כך הרבה אהבה, כל כך הי[י]תה קרובה לי…

*

כל העני[י]ן והרעש שהוקם עתה ע“י המורים ע”ד [על דבר] הוספת שכר המורים – כמה זר לי לי וכמה לא אסבול אותו, מי לי ולהם? מה לי ולעני[י]ן הזה בכלל? וכמה כואב לבי בשעה שרואה אני שמֻכרח אני למרות רצוני לְהִלָו[ו]ת לכל עני[י]ניהם, ולהיות כאחד מהם, אלי, אלי, כמה קשה לי בסביבה הפעוטה הזאת!

מה זה היה לי? הנה בשעה האחרונה כ“כ [כל כך] התגברה הרוח הרעה, והיא מענה אותי כל כך! יושב אני לי בחדרי, והנה באו לבקרני לרר, זינגר ושְלָין ואני יושב מחריש סר וזעף, מה מֵציק לי? מה המרה־השחורה הנסוכה בכל בי? לא אדע, מרגיש אני רק שרע לי, שקשה לי ונורָא, שחָסֵר לי כ”כ [כל כך] הרבה? שחסר לי? לא! שאין לי כלום, שהכ[ו]ל כה קודר בשבילי, אלי אלי היכן אני? מה אִתִי? זה שבוע ימים שאני חַי במצב כזה, ועדיין לא אוכל להשיג את הנק[ו]דה המרכזית של מצבי זה, את המקור, את הס[י]בה הנכונה. איזו ערבוביה במוחי, רע, קשה, צר לי. מתקתק לו השעון על הקיר ושר לו את פזמונו התפל והמונוטוני והקודר כחיי. כה צר ורע לי! אי מקלט? אֵי מָנוֹס. רוצה אני לשבת לכתוב [171] דבר מה, ואיני יכ[ו]ל, עצלות, אפטיה בכל א[י]ברי[י], בכל דמיונותי[י] והרהורי[י], חושב אני לשבת עתה לכתוב מכתב לרעי נחמיה מרגָלית, רע טוב הוא, למרות זה שאינו רֵעַ לרוחי, אך כ"כ [כל כך] מחבב אני אותו. עלם פשוט הוא, אך לבו לב־זהב ומרגיש הוא, שונה הוא משאר העלמים המקומיים, בח[י]רותו[,] בהשקפתו הנפשית והאמתית על הכ[ו]ל, בלי כל הזיופֿים והתרפס[ו]יוֹת שהם נחלת כל צעיר מקומי בתור פרובינציאלי תָמים, החושב כי אָמנם הכ[ו]ל ידוע לוֹ ונהיר. כן, איך אכתוב לו. מה אכתוב לו? וכי איני יכול לדבר אתו? לא! קשה לי הפעם הד[י]בור, אכתוב לו שרק לפניו אני יכול לדבר ולספר את מרי־לבבי, אך איני יכ[ו]ל במצב של פ[י]כחות, אני רוצה להשתכר ולספר לו מקצת מסערותי[י] הפנימיות. אכתוב לו. אני מפסיק את רשימתי ויושב לכתוב לו את המכתב, כשאגמור לכתוב אעתיקו ליומון. (אחרי זמן מה): אכן, את המכתב כתבתי, אך להעתיקו ליומון אין לי כל רצון. גדול הוא יותר מדי, אפֿשר שאביא את מקצתו[?] ביומון בפנים[?][.]

במוצ“ש[,] ה' [צ”ל: ו'] טבת[.] תר"פ. ברסטצ’קה [27 בדצמבר 1919].

את המכֿתב לחברי נחמיה מרגלית מסרתי מיד אתמול ביום הש[י]שי בב[ו]קר. הוא כבר היה אצלי ע“ד [על דבר] זה [ולא] [172] ד[י]ברנו עדיין, בכלל משתמט אני מלדבר על זה, עד כאן לא עלה בידו לב[ו]א אלי[י] יחידי, ושאוכל לערוך את לֵיל הש[י]כרון שלי, ביום בליל שבת בא, אך באה כל החבריא והפֿריעה. הלילה אי אפֿשר היה, כי צריך הייתי להשתתף בישיבת הו[ו]עד של ביה”ס. מחר הוא נוסע לבובהּ, וכך נדחה העני[י]ן לזמן בלתי־קבוע. וחבל.

*

הזכרתי כאן ע“ד [על דבר] ישיבת הו[ו]עד שצריך הייתי להשתתף בה הליל[ה][.] הוי, העני[י]ניים הנמבזים [הנבזים] האלה! הרבה צער וע[י]נויים כבר גרמו לי עכֿש[י]ו במצב־רוחי הקשה עלי[י] למרות רצוני ונטי[י]תי להיות שקוע בהם. בכלל מצבי ע”י זה היה מצב של בין המצרים. מוכרח הייתי לחתום על דרישת כל המורים בנוגע להוספֿה, בכדי שלא להיות בעיניהם כבוגד, בשעה שהעני[י]ן עצמו הוא כה רחוק עתה מלבבי, והוא מעורר בי רק ג[ו]על־נפש ותו לא. בכלל אין אני יכול לערוך שקלא וטרי[י]א בעני[י]ני־ממון גם בשעה שהמצב הח[ו]מרי מציק לי עַד מא[ו]ד, אני שומר תמיד על כבודי וה“אני” שלי ואין אני רוצה שאחרים ידעו מה שנעשה אצלי, ואין אני מ[ו]כשר, לדרוש או להתרפס בעני[י]נים תפלים כאלו, במובן זה אני שומר על גאו[ו]תי הח[י]צונית. והנה נשקעתי בעני[י]ן זה למרות רצוני, ועוד חשבו, שאני הוא הראש [173] ב“מרד” זה. לתכלית זו לכן מוכרח הייתי לָגֹל מעלי[י] אשמה זו, כי אין אני יכול להרשות שיחשבו אחרים שאני מרכז את תשומת־לבי מסביב לעניין כזה, בשעה שרחוק אני ממנו כ"כ [כל כך]. וכתבתי הודעה חשאית לו[ו]עד, שבה ב[י]ררתי את כל העני[י]ן, והתי[י]חסותי הניטרלית אליו, את ההודעה קרא רק ה' [הֶקָה] מרגלית, ואחרי שהתי[י]שבתי שזה יכול להזיק הרבה, שמא י[י]ו[ו]דע הדבר – נמנעתי להגיש הודעה זו. הוי, אלי, כמה שפל ונמבזה [נבזה] כל זה, ואני מוכרח לה[י]מצא במצב כזה ולהתלכלך באופן כזה. עד כמה ירדתי פלאים, ועד כמה אני הולך ומתנו[ו]נה⁵⁷¹ ושוקע בקטנות־החיים, ומה יהיה הסוף? מתי סוף סוף כבר אתחיל לחיות חיים אחרים ולהבליט את ישותי הרוחנית באופֿן אחר? כבר כל כך קשה לי, כה נורא מצבי הפנימי עכֿש[י]ו.

*

על זהבה אני מתרעם. היא כנראה ג[י]לתה לכל חברותיה ע“ד [על דבר] י[י]חוסינו ההדדיים ודבר זה גלוי לכ[ו]ל, יש לה חברה כאן בברסטצ’קה וגרינשפון שמה⁵⁷², והיא מגלה את זה בע[ו]נג לכ[ו]ל, ־ כמה לא נעים לי דבר זֶה, גם זה מעורר בי ג[ו]על־נפש – ותו לא… וקלרה זו שהיא [174] כל כך מקנאה, באה בכל יום ומספרת לי חדשות, שג[י]לו לה כאן, ומוכיחה לי שאמנם אוהב אני אחרת, ואי אפֿשר הדבר שאֹהַב אותה. כמה מגוחך זה. אין היא רוצה להבין את הרגשתי לזהבה – הדממה, ואליה – הסער. נוּ יהי ככה. אבל הרי סוף סוף אוהב אני את קלרה זו. איזה שם לתת איך לכנות את לאהבה זו, ומה דמות אער[ו]ך לה? – לא אדע, לע”ע [לעת עתה] אני נמצא תחת השפעתה, אני נמשך אליה, וכמה לא־נעים בשעה שיש מפריעים לרגש האהבה כשהוא מתפתח בת[ו]קפֿו [כך!], והוא צריך בכל פעם לה[י]כשל[.]

ליל יום א' [צ“ל: ב‘][,] ו’ [ז'] טבת. תר”פ. ברסטצקה (לפני הַשֵנָה) [28 בדצמבר 1919].

קלרה – היא הי[י]תה היום כה חביבה. כל היום לא ראיתיה, רק בשעת הש[י]עור, מבטה החי והמרצי היה כה חודר ומביע כה הרבה… לחיצת־ידה כה חזקה ומדברת הרבה… הי אחרי הש[י]עור שוחחנו, קמתי וחפֿצתי ללכֿת, אך היא לא נתנה לי, כה טובה הי[י]תה היום, ראיתי שלבה מלא אהבה אלי[י] והיא אמרה לי כי אוהבת היא אותי כמו שהנני, […]⁵⁷³ הבדילה אותי משאר הגברים, שאין היא סובלתם. היום בא אליה בעלה מלבוב. אלי, אלי – כמה אינה סובלת אותו, ואיך היא מתרחקת ממנו, ואמנם, טרגי מצבה, איך זה נפלה לידי איש כזה שאינהו מתאים אליה אף במקצת, ושהוא כה פעוט ואפֿסי מולה בכל המובנים?– – –

[175] ליל יום ג‘[,] ח’ טבת. תר"פ. [ברסטצ’קה] [29 בדצמבר 1919][.]

אתמול מלבד ש[י]שה[…]⁵⁷⁴

[…] והי[י]תה אצלי […]

[…] הכפֿור היה צור[…]

[….] אך אני […]

כה הי[י]תה קרובה אלי[י], […]תה הי[י]תה כה בולט […]

באתי היום אליה, זה היה מיד אחרי חל[…]

עם בעלה, היא התמרמרה מא[ו]ד, ישבה ללמו[…]

סערת־רוחה וגדולה, חזה התרומם בלי הפסק. […]

חנקו את גרונה. נורא וקשה מצבה. אח"כ […]

למדנו, שוחחנו וכו'. כשהלכֿתי משם […]

ושאלה אם תלך הלילה לטי[י]ל או ל[…]

[…]כי עוד אֶתראה אִתָּה, והנה ב[…]

וקורא בדממת חדרי – והיא באה הנעימה […]

באה לשאול לקלפֿים בה[ו]לכה לטי[י]ל עם שפירא⁵⁷⁵, א[…]

הודתה שלא לקלפֿים כונ[ו[תה… וכך החזיקה בידי […]

ועיניה, אלי, עיניה הן כה הרבה הביעו… הה, […]

המקסימה הזאת – לא לח[י]נם הסבה את תשומת לבי! […]

ואני [־] אני אוהב אותה. אני כותב אוהב אעפ"י שלא אד[ע] אם אפֿשר לכנות את י[י]חוסי אליה בשם זה…

[176] […] קרא אותי לטייל

[…] איזו עבודה ומתנה

[…]גה של[…] זאת, יושב אני לי כה וכות[ב]

[…]מומה בחלון, אני פ[ותח] מיד את הדלת והנה

[…]ולף מבטה המבריק והחם, עומדת היא לה

[…]בֿנו מתוך סערת־לב פנימית, חשאית אני

[…]חכה מעט"… ומוסיפֿה להביט. הוי אלי

[…]הן אפשר לטב[ו]ע בְיַמָן העמ[ו]ק וחסר־תְּה[ום]

[…]ת השיחה לנשיקות על נשיקות, והוא

[…]כמה עשירה היא בעובדות כּאלו

[…]ה כמה שלא נשקה לאיש מתוך רֶגֶש, והיא

[…]נשיקות, “שוקלת אותן” כמבטאה היא, ואגב:

[…]אתמול בה[י]כנסה לחדרי, הרגישה כה הרבה, היא

[…]ות לי דבר־מה “לא לנשק” – אומרת היא – אלא…

[…]בעצמה לא תדע מה… כן ואני הכרתי בה

[…]סערת־אהבה קשה… וגם הלילה כשנדברנו ככה

ואני ד[י]ברתי אליה מ[י]לים ספורות על הרגשתי אליה,

ג[י]ל[י]תי כי סערה בקרבה, היא לחצה ידיה אל לבה

[177] כה פָעַם והָלַם… ואמרה לי: כן אנשק אותך בה[י]פרדי ממך. ומבטה הביע כה הרבה, כה הרבה, איך אפֿשר לה[י]זהר מקסם א[י]שה נפֿלאה זו? ואני אם אמנם מרגיש אני שלא נלכדתי לגמרי ברשתה, אך מרגיש אני כי הרגשתי אליה כה עמ[ו]קה ולבבית, וחפ[ו]ץ חפצתי לה[י]מצא תמיד בקרבת הא[י]שה הנפֿלאה הזאת!

לֵיל יום ה‘[,] י’ טבת, תר"פ. ברסטצ’קה [31 בדצמבר 1919].

בָא זה עכֿש[י]ו מן הטיול, ועם מי אני מטַיֵל? כמובן עם קלרה הכשפנית[.] גם היום הי[י]תה שיחתנו מעני[י]נת. שוחחנו? לא! כי הרי במשך כל הטיול רק היא מדברת ומספרת, אני מצדי רק אעיר על איזה דברים במ[י]לים קצָרות. כך הוא טבעי, הרבה לדבר איני יכול במצבים כאלו, שתקן אני. אחד מן הקו[ו]ים המעני[י]נים והאופֿיים של שיחתה הלילה הוא זה: היא ס[י]פרה כמו תָּמיד על […] שונות בחייה (צעירה כזו וכמה עשירה היא באֶפיזודות). וס[י]פרה לי כי היו פעמים בחייה שחפֿצה לסבול בשל האהבה, חפצה יֵמַר לה, כי איזה דבר חזק ירגיז את רוחה, יגרה את […] ויגר[ו]ם לה כאב, והנה פעם כשח[י]זר אחריה אוהב אחד שגם היא אהבה אותו אז אהבה רגעית, חפצה לטעום אז מטעם הקנאה (אייפרזוכט)⁵⁷⁶ בכדי שדבר זה יגרום לה את אותו [178] הכאב אשר שאפֿה לו, והנה הכֿריחה את אוהבה זה, שינשק את חברתה, אשר ח[י]זרה אחריו, הוא לא חפֿץ לעשות את זה בשעה שהיה מסור רק לה, אך כשאמרה כשאי[י]מה עליו באיומ[ים] שונות [שונים] – עשה כמצו[ו]תה, היא עמדה מאחורי הדלת וראתה שהו[א], לא רק שנשק לה פעם אחת, אלא הרבה, הרבה פעמים, ובחֹם אמת[י][,] ואח"כ כששאלה אותו: ומה? איך הרגשתָ את עצמך[?][,] ענה לה: כי נשק לה רק פעם אחת, ובכלל לא נעם לוֹ הדבר, אז נוכחה בזיוף ובשקר שבו, ודבר זה מֵרַר באמת את רוחה, וסוף סוף טעמה מכאב הקנאה, אשר שאפה אליו. גם הפעם – אמרה לי – היא רוצה לטעום טעם־כאב זה, ולכן היא מפצירה בי שאפ[נה] לזהבה שתָבֹא בִּכְדֵי שֶתְקַנֵא גם באהבתה הפעם ו[…] מין כאב כזה. והיא כבר מצי[י]רת לה במוחה את כל התמו[נה] הזאת: כי פעם תסור לחדרי, והנה היא יושבת, זהבה, והיא תתו[ו]דע אליה בתור מַדַם חַרַש… וכו' וכו' כא[י]לו כלום לא היה. היא אומרת לי, כי לא תחדל מלחשוב על זה וסוף סוף מקו[ו]ה היא כי ברעיונה תמשוך אותה הנה. ואני, ־ כבר הכינותי מכֿתָּב שלא תָבֹא, כי שמעתי מפי גרינשפון⁵⁷⁷ שהיא תכננה לָבֹא, ולא מפני זה, אלא מפני הרכילות הפרובינ[ציאלית][.] גם הוכחתיה יפֿה במכֿתב זֶה על שס[י]פרה לחברתה א[…]⁵⁷⁸

בכתב־יד יומן ד: כתב ידה של זהבה בורטניק בתוך יומנו של יצחק למדן

 

יומן ה: בֶּרֶסְטֶצְ’קָה־מְלינוֹב־לְבוּב־ הוּבִּין־ לוּצְק־וִינָה טבת תר“ף – תמוז תר”ף (ינואר – יולי 1920)    🔗

יום ג', ט“ו טבת תר”פ. ברסטצ’קה [6 בינואר 1920].

החידה שביני ובין קלרה, כלומר המשחק אשר התחלנו בו לא יצא לפעולות. מבלי להתראות שבוע תמים – זהו דבר קשה, רק ביום הראשון לא התראינו, ואתמול ביום הראשון התחלתי לְלַמְדָה שוּב. אנ[ו]כי לא פ[י]ללתי לזה, וגם אתמול לא חשבתי לב[ו]א אליה, אלא שהיא בעצמה הפרה את ה“חוזה”, ואתמול בצהרי[י]ם בהתהלכֿי בחוץ פגשתיה, היא עמדה לדבר אתי, וגם התהלכֿה אתי קצת ואמרה לי שאבוא, ובכֿן הי[י]תה היא עצמה האיניציטורית⁵⁷⁹ הראשית, היא הי[י]תה הראשונה שנכנעה – ולא אני. וסוף סוף יש שאני מתגאה בקרבי פנימה שא[י]שה נפֿלאה זו שיש בכ[ו]חה להדביר תחתה מאות גברים, והדבירה אומנם, ושעבדה את כל תשומת־לבם עד כדי השתעבדות גמורה – הנה אצלי, היא יותר משועבדת לי משאני אליה… אך הבה ואחדול לע“ע [לעת עתה] מזה… אתמול בערב בבואי אליה הכרתי מיד שמצב־רוחה הוא שונה הרבה, היא הי[י]תה עצובה ורעת־רוח, אנ[ו]כי לא יכ[ו]לתי להבין את הס[י]בה, במשך שהי[י]תי הפליטה מפיה איזה מ[י]לים, אשר חשבתי שהם [שהן] מכו[ו]נים [מכוונות] בע[ו]קצם [בעוקצן] אֵלַי, וחשדתיה בהשתנות י[י]חוסה אלי[י], ולכֿן מ[י]הרתי והתלבשתי ואמרתי לה: “ענטשולדיג!”⁵⁸⁰ כלומר: סלחי לי שאני מפריע לך – והלכתי לה, היא ג”כ [גם כן] העמידה פנים זועפים ורציניים [2] וכמעט שלא הפֿנתה גם את מבטה אֵלַי, לא אמרה לי כלום ורק הושיטה לי את ידה בקרירות, דבר זה פעל עלי[י] לרעה עוד יותֵר, הלכֿתי לי, אך מיד אחרי ה[ו]לכֿי ממנה היה לי כה קשה, כה צַר… נדמה היה לי כא[י]לו איזה דבר פקע בקרבי, כא[י]לו איזה דבר־מה התפורר ונֻפַץ… בלב מָר הלכֿתי לאכול ארוחת הערב, אח“כ טי[י]לתי כרגעים אחדים, לראות אם תּטי[י]ל, ואומנם מִיַד שמעתי את צחוקה ברחוב וראיתיה מטי[י]לת, בצחוק הכרתי כי מלאכותי הוא, כי היא רוצה להראות לי שאין הדבר נוגע לה כלל… התמרמרותי וכאב־לבבי גדלו עוד יותר, ומיד מ[י]הרתי לחדרי, לה[י]סתר בתוך ארבעת כתליו, להריק את מרי־נפֿשי בדפי יומוני ובשירתי, ומתוך כאב לטפל בדבר־מה, ובעודני יושב בחדרי ומתכונן לעשות דבר־מה – והנה אני שומע דפיקה בחלון־חדרי, לבי הלם בִי… מ[י]הרתי ופתחתי את הדלת והנה – קלרה! והיא אומרת לי “התלך?” מ[י]הרתי, התלבשתי והלכֿתי והנה חדשה שמעתי מפיה: כי בעיר מרבים לְרַנֵן עלינו, והכ[ו]ל מסיחים על טיולינו והתרועעותנו… אומרים: כי היא אוהבת אותי, וע”י זה נשתנה י[י]חוסה לבעלה לרעה, וגם חדלה לאהוב את ילדה וכו' – אז הבנתי את מצב רוחה שהי[י]תה נתונה בו בשעה שב[י]קרתיה, ומצאתי את הס[י]בה הנכונה, ונוכחתיה כי לשו[ו]א [3] חשדתיה במה שאין בה. אבל החדשה שג[י]לתה לי לא נעמה לי לגמרי… הוי אלי, עד כמה מְעִיקָה ומלאה־צחנה סביבה זו שבעי[י]רה! עד כמה קשה לחיות באו[ו]יר כזה, בשעה שאתה יודע שעָשרות עיני[י]ם סקרניות אורבות לכל מנהגיך ודרָכֶיךָ! אך האומנם צריך לה[י]כנע לפני הסביבה הזאת הנמבזה? [הנבזה] לא! יורק אני על כל אלו האנשים הקטנטנים, הגמדים הנמאסים והבזויים האלו, יורק אני עליהם, לא איש כמוני י[י]בהל מהם ומהמונם, ובדרך המוצאת חן רק בעיני[י] אני – בה אלך! בכאב־לב ארכין ראש רק לפני גל־ים כביר חזק וסוער, אבל לא לפני גלי שלוליות מַעֲלוֹת יֵרָקוֹן… ידברו מה שידברו, יאמרו מה שיאמרו – מה לי ולהם? אני עפ"י רגשותי[י] חַי, ובי[י]חוד אין אני ירא עתה מפני ד[י]בת רבים, בשעה שאדע שרק רגש־אהבה כביר וטהור עדיין ממלא את לבי לקלרה זו, ועדיין זה לא יצא מגבול הרגש… לא נעים לי רק שרגָשַי הכי־טובים הם למרמס לרגלי גמדים בזויים אלו… אך יורק אני עליהם בבוז!

*

אתמול בערב, והלילה טי[י]לנו זמן רב, והרבה ד[י]ברנו על י[י]חוסנו זה לזה. העצב התחדד, אהבתנו הולכֿת ומתגברת. רואה אני בה אהבה כבירה וּמְלֵאָה, מדברת היא אתי ע"ד [על דבר] נסיעתי אתה יחד, כשת[י]סע מכאן, ובכלל נעשה מצב י[י]חוסנו אינטימי יותר ויותר (במובן הרוחני), ואני כבר מַרְגִיש את הכאב־ [4] האהבה[,] הטמיר התוסס עמ[ו]ק בקרבי… כאב מתוק, מלטף ועוקץ… ויש שאני מהרהר בעצב קשה: ומה אומנם יהיה? הולך אני הָלֹך והסתבך ברשת אהבה זו, והיא גוזלת ממני את מבחר רעיונותי[י], זְמַנִי ותשומת לבי – וכי כדאי הדבר? ומי יודע את התוצאות? הן מרגיש אני כי י[י]חוסי אליה הוא כבר כה עמ[ו]ק ולבבי, ואין לאל ידי כבר לחשוב על חסרונה. ומה יהיה? מרגיש אני כי קלרה נפלאה זו היא כבר דבר־מָה בשבילי, היא ממלאה משבצת במסגרת־חיי, וקשה לי כבר לחשוב על חסרונה. ומה יהיה? איך יתפתח הדבר? הה, כן[,] יש שהרהורים כאלו גורמים לי הרבה צער ויגון, וביחד עם זה אני מוסיף לאהבה, קלרה זו היא עתה לי יקרה, היא בת־הסערה שלי. הה, עיניה אֵלוּ מי יביט בהן ולא ישתכר? והיא? – והיא סובלת… סובלת מתוך אהבתה הכבירה אלי[י], וזה עוד מוסיף שמן על המדורה, בזה שגם אהבתה כבירה אלי[י] (עוד יותר) – יכול הדבר להביא לידי תוצאות בלתי צפויות מראש…

ליל יום ה'[,] י“ז טבת. תר”פ. ברסטצ’קה [7 בינואר 1920].

מצב רוחי אתמול היה קשה ובי[י]חוד אחרי מיד כשנכֿנסתי אל קלרה, מיד הרגשתי בכאב נורא פנימי. הרגשתי את כאב־האהבה… לא אדע מה, אך יש רגעים בהביטי על א[י]שה נפֿלאה [5] [זו] יתקפֿוני רגשות־כאב עזים וביחד עם זה גם רגשי חמלה לי ולה גם יחד… בכלל מביט אני על כל העני[י]ן ורואה כמה טרגי הוא. אוהב אני א[י]שה צעירה שיש לה ילד ובעל… וא[י]שה זו, אוהבת אותי בכל לבבה ונפֿשה במצב כזה. הן זה כ"כ [כל כך] קשה. כבר מתחיל אני לסבול ולה[י]ענות הרבה… היא הרגישה במצבי, וגם לה קשה… טי[י]לנו קצת, והיא ד[י]ברה לפני[י] דברים קצרים אך כה עמ[ו]קים ויוצאים מע[ו]מק הלב… היום אמרה לי חרש: “הה, לוּ התי[י]חסתי לאחרים כמו שאני מתי[י]חֶסֶת אליך, לוּ אהבתי את האחרים כמו שאני אוהבת אותך” וכמה סערה הי[י]תה במ[י]לים האלו. הפעם הוקל לי. אך בכלל מרגיש אני כי כבר קשה לי כי האהבה הזאת נכֿנסה הפעם לתקופה חדשה. כבר מרגיש אני את ראשית תוצאותיה… כאב־לב פנימי…יָגון… אין נחת. אך ברוכֿה תהי לי הא[י]שה הנחמדה והנפלאה הזאת! – – –

ליל יום א'[,] י"ח [צ"ל: כ'] טבת. תר"פ. ברסטצ'קה [10 בינואר 1920].

לא רשמתי כלום בשני הימים האחרונים, אעפ“י שהימים האלו היו כה מעני[י]נים באהבתנו. בהם התבלט יותר י[י]חוסנו ההדדי עד כמה הוא חָזָק. נוכֿחתי לדעת, כי עני[י]ן זה יצא זה כבר מגבול “שעשוע” ונכֿנס לגבול הסבל והרגש העמ[ו]ק, עמ[ו]ק, מא[ו]ד… ואני מפרפר בכאבי, ונלחם מלחמה פנימית קשה. יש כי יתעורר בי רגש ה”מוסר“, כלומר רגש המוסר הפשוט הכללי, [6] הפעוט, החברותי, ואני שואל את עצמי: היש לי רשות לאהוב א[י]שה זו, אם לילדה וא[י]שה לבעלה? הֲיֵש לי לסכסך לסבֵך את העני[י]ן הזה בשעה שאדע מראש כי סוף סוף יעלה בת[ו]הו ולא ישאיר אחריו כלום מלבד י[י]אוש, צער וריקניות?… ולמה אחטא לנפֿשי ולנפֿש אחרים? כן, יש שכך אשיח לעצמי, ויש שאני אומר להפך: איך אני יכול לכלוא בקרבי רגש כביר זה? איך זה אחטא לנפֿשי ואכפה עליה את שכלי היבש כגיגית וא[ו]מר לה: שטי [סטי] לך מן הדרך שאת שואפת אליה! היש לי רשות־נפשית לעשות כך? ומה לי ולד[י]בת־רבים? ומה לי ולמוסר הפעוט של הננסים הנבזים? רגש הוא באדם – וחטא יחטא האיש לנפֿשו חֵטא אשר לא יכֻפַּר אם יעק[ו]ר מקרבו רגש זה, ואם ישתדל לְחַנְקוֹּ!” ויש כי רגש תְהִיָה יאחזני בכלל: מהו כל העני[י]ן הזה? האם לא צחוק? במה אני מסתַבֵך? אולי אין זה אלא מעשה־סכֿלות[,] אולי היא רוצה רַק להשלות את נפֿשי בשו[ו]א ולהשתעשע קצת (כמו שאני מרגשים [מרגיש] לפעמים גם מצדי אני…) מי יודע? ולמה זה?… אך לא[,] זהו דבר שאי־אפֿשר! בכלל הרי איני מן המתפלאים ביותר וממֻכי־הסנו[ו]רים, ואני מכיר היטב בַּשֵּׁנִי את מצב־רוחו מתי יזי[י]ף ומתי ידבר וירגיש אמת, ובה בקלרה הנפֿלאה אני מכיר הכרה ברורה, [7] אהבה עמוקה וחזקה, אשר תתבלט לפֿני[י] בכל פעם ופעם, בסימנים נפֿשיים, טבעיים ואמתיים. לא! אחרת אי־אפֿשר. אך בכלל א[ו]מללה היא אהבתנו, א[ו]מללה מא[ו]ד, ובי[י]חוד רגש עכור יתקפֿני בראותי את הרכילות הסובבת אותנו מכל צד, אותו [אותה] הרכילות הפרובינציאלית הנמבזה [הנבזה], היכולה לנדות לגמרי את האיש המתנגד לחייה, והיוצא מגבולה המעֻפש, מבטים סקרניים ט[י]פשיים אורבים לנו על כל צעד ושעל, ורכילות, רִנוּן ואגדות מתרקמות [מתרקמים] בין אנשי העי[י]רה על י[י]חוסנו ההדדי… הוי, כמה מכאיב זה. אמנם יורק אני על כֻלם בבוז, ויותר מִדַי ולא לכבוד הוא לי לפחוד מפני אנשי־שוק נמבזים [נבזים] אלו, אך בכל זאת צר לי וכואב הדבר, כי רגשותינו הכי יפים ועזים הם למרמס רגל גסה וללעיסת־שִנֵי שפלים ובזויי־אדם. ובזה אני מכו[ו]ן דו[ו]קא לס[ו]לתה ושמנה של ברסטצ’קה[,] ל“אינטיליגנציה” כביכול שלה, שגם שם [שֵׁם] עמי־הארצים⁵⁸¹ גבוה בשבילם… ולכֿן נמאסה עלי[י] הסביבה הזאת עם אנשיה הבזויים, נמאסו עלי[י] שיחם והגיגם ולא אוכל עמוד בד' אמותיהם. ורק ג[ו]על־נפש קשה הם מעוררים בקרבי, וקללה מתפרצת מפי בי[ו]דעי כמה צער הם גורמים לי ולקלרה הנעימה בגסוּתָם ובחוצפתם ההדיוטית, כי הרבה, הרבה סובלת [8] קלרה בעטי[י]ת [מחמת] זה.

*

בשבוע זה שלחתי מכֿתב לזהבה. ממנה קיבלתי פתקה קצרה. היא מתרעמת עלי[י] בו[ו]דאי ולח[י]נם. אנ[ו]כי שמתי את מכתבי אליה במכֿתב שמואל,⁵⁸² והנה שמואל נסע, ולכֿן לא נפֿתח המכֿתב, וחשבה כי רק לשמואל כתבֿתי. ובכֿן בו[ו]דאי שהי[י]תה לה הזכֿות להתרעם. אבל אני מרגיש כי נקי אני מחטא, מרגיש אני כי אהבתי הנוכחית עוברת גם בצד אחר מבלי לנג[ו]ע באהבתי לזהבה לרעה. התי[י]חסותי אליה לא נשתנתה אף במקצת, זהבה נשארה בשבילי אותה האהובה, הטובה והמסורה, בת־הדממה החרישית והרכה כמקודם. כך אני מרגיש. המרמה אני את עצמי? כמדומני שלא.

ליל יום ג'[,] כ"ג [צ“ל: כ”ב] טבת. תר"פ. ברסטצ’קה [12 בינואר 1920].

עוד אתמול כשבאתי אליה ללמדָה, לא הרגישה את עצמה יפֿה[,] והנה היום בערב כשבאתי – כבר מצאתיה שוכֿבת במ[י]טה חולה באמת, חֻמָה עלה, ובכלל היא מרגישה את עצמה חולה. שעות אחדות ישבתי אצלה, ישבו שם עוד איזה אנשים. וכמה אהבה הרגשתי אליה, כמה ח[י]בה עדינה וענו[ו]ה! וכמה רו[ו]ה־אהבה היה מבטה אלי[י], היא ס[י]פרה לי כמה ח[י]כתה לי, וכמה קשה הי[י]תה לה הצ[י]פי[י]ה [9] אלי[י], כמה עזים היו געגועיה! לדבר אתה הרבה לא יכ[ו]לתי, כי ישבו שם עוד אנשים, אך המבטים כ“כ [כל כך] הרבה הביעו… וכשנשארנו לבדנו לרגעים אחדים לחצה את ידי, ולחיצות אלו כך כל כך הרבה ס[י]פרו וד[י]ברו… פעמים אחדות ישבה על מ[י]טתה והביטה אלי[י] במין התרכזות מיוחדה, ובקרבי אז – מעי[י]ן־אהבה כביר אך צלול וזח [וזך] זורם ומפעפע… כשהלכתי, לחצנו פעמים אחדות איש אֶת יד רֵעֵהו, הילא לקחה את ידי ולחצה אל פניה הלוהטים מֵחֹם, וכ”כ קשה הי[י]תה עלי[י] ההליכֿה משם, כ"כ קשה. מה נפלאה הא[י]שה הזאת! ומה רב הוא קסמה! הן יש פעמים שאין אני מאמין באהבה זו, אך לפעמים ואני רואה כי היא כה אמתית, כבירה ונובעת מתוך מעמקי הלב…

מוצ“ש[,] כ”ז טבת, תר"פ. ברסטצ’קה [17 בינואר 1920].

כל השבוע מיום השלישי של השבוע האחרון עד הנה לא רשמתי כלום ביומון, לַמרות זה שחפֿצתי לרשום, אלא שמפני ס[י]בות שונות – לא עשיתי את זֶה. כל השבוע הי[י]תה קלרה חולה, (וגם עכֿש[י]ו עדיין) בכֿל ערב בא אני לבקרה, ומשוחחים במקצת. בכלל, הרי אני מרגיש את עצמי במצב־רוח קשה לרגלי עני[י]ן זה. סובל אני מא[ו]ד, הרגשות שונות מתרוצצות בקרבי ואינן נותנות לי מנוח. מרגיש אני כי [10] אוהב אני אותה והתי[י]חסותי אליה שונה היא מהתי[י]חסות רגילה, וביחד עם זה הריני לועג לעצמי ואומר: האין זה רק הונאה עצמית ותו לא? וכי לא הרגש הגַבְרִי המושך אותך אליה – מחולל האהבה הזאת?… ויש שרואה אני באמת כי אוהב אני אותה אהבה עדינה, אך מי[י]ד אני נזכר בזהבה, באותה הנפֿש הטהורה והמסורה – ואני כועס ומתמרמר על עצמי, מיד חושב אני: אבל הרי זהבה אהובה לי כמק[ו]דם, אך מיד לועג אני לעצמי: כן, כן[,] אתה אוחז את החבל בשני ראשיו, רו משתדל אתה לבלי לאבוד את אהבתה של קלרה, ואומר לה כי רק היא אהובה באמת, וביחד עם זה שומר על אהבת־זהבה, איזו הונאה! איזו תרמית! אך מרגיש אני כי גם זו וגם זו אהובה, אלא שאת זו אני אוהב אהבה אחרת, וזו אחרת… ויש כי אהרהר: למה לך כל העני[י]ן הזה, עני[י]ן האהבה השולל ממך עת מרובה ורוח מרובה, ובין כה וכה הרי י[י]גמר העני[י]ן בלא כלום, גם תנאי־חיי הח[י]צוני[י]ם גם רוחי מתנגדים לכל העני[י]ן, ותהום עמ[ו]קה מפֿרידה בינינו, נדמה לי כי בכלל אני מרמה אותה והיא אותי, הננו מרמים שנינו איש את אחותו, ולמה משחק זה? אך ביחד עם זה מרגיש אני כי אין זה תלוי ברצון, בה[י]גיון וצו ובצ[י]וויים, כי רגש [11] זה נשתרש בלב באמת, וכי הרגשתי אליה עולה וצומחת מע[ו]מק הלב. ומה זה? כן, יש שאני חושב: הנה זאת היא אהבה אמתית אפלטונית (חַ חַ אפלטונית) יודע אני כמה עמ[ו]קה התהום הח[י]צונית המפֿרידה בינינו אשר לא תִסָתֵם בשום אופֿן, וגם הנאת־עלומים אין לי, י[י]חוסנו כה ק צנוע, אף באצבע קלה לא אגע בה – וכך תעבור ל י[י]מָשֵך עד שנ[י]פָרֵד – היש לך אהבה יותר ובכן מהו הדבר המושך אותי אליה? – אין זאת כי אם אהבה אמתית וכבירה? האומנם? והן יש הרהורי־חטא, הן יֵש חטא במחשבה, הוי אלי, אלי[,] על דא קא בכֿינא! ⁵⁸³ אני כ“כ [כל כך] מתגעגע עתה לרגשות⁵⁸⁴ עדינות וטהורות, צנועות ורכות וחפֿצתי לאהוב בלי שום העקה של תאו[ו]ה, וכמה שמח אני בהרגישי לפעמים שי[י]חוסי הפנימי אליה טהור ועדין, אך כמה מתמרמר אני על עַצְמִי כשארגיש בי הרהורי־חֵטְא. הרבה ט[ו]הר עדינות יש בקרבי, אך גם הרבה אש זרה, טֻמאה של כל בן־אדם, באשר הוא אדם, ואת אותה הטומאה הייתי רוצה להוציא מקרבי, לע[ו]קרה שלא ת[י]שאר [יישאר] ממנה זֵכֶֿר. וכה אני סובל, מתענה אין קֵץ, יש פעמים שאני משתפך כ[ו]לי בתפ[י]לה, תפ[י]לת־אהבה עדינה וקדומה, אך מיד אני [12] נרתע לאחורי[י], בהרגישי כי שפתי[י] טמאות לתפֿ[י]לה כזאת… אני רואה שאני מרמה, משקר הרבה, מרמה את עצמי ואת אחרים, זי[י]פֿנות, שקר, צביעות, הונאה – הוי, אלי, מה קשה לי בעבורם, אך הן יש בי גם לב טהור ורגש־עדין, הן הרבה קֹדֶש עוד אָצוּר בקרבי. הא[ו]מנם בכדי הוא? וכה אפרפר בכאבי ובע[י]נויי, כה אֵעָנֶה ע”י מצוקותי[י] הנפֿשיות, וסובל, סובל עד בלי קץ וגבול. חותֵך אני את בְשַר עצמי ורוצה לרפא את עַצְמִי, פוצע את נפֿשי ומתעלל אחר כך בפצעי[י] אלו. ומה יהיה? היכֿן המוצא? והחיים בכלל כה קשים, הסביבה מעיקה, הכ[ו]ל היה לזרא, ההוראה – נמאסה, ובי[י]חוד ע"י “חברי[י]” לעבודה, לה[י]מצא שש שעות בכל יום בקירבת המורה זחרניצקיה[,] א[י]שה זקנה ארורה זו, וקבטני הבטלן – גיהינום בשבילי… ואין עבודה אחיזה, אין תקו[ו]ה, הכ[ו]ל נתדלדל, נתח אין מרחקים, ואין מרחב להלך־נפש. מרגיש אני כי המים כבר הגיעו עד נפֿש – ואין הצלה. אני מושך בעול – עוד מעט ואפ[ו]ל אין אונים, מתבוסס בדמי פצעי[י] הנפֿשיים במצוקותי[י] שעטו עלי[י] מכל צַד להַרְעִילֵנִי ולהשחית את כל רגשותי ולערער את מצבי הרוחני והגופֿני – נורא! נורא!

*

[3ו] אתמול ק[י]בלתי מכֿתב מאת זהבה היקרה. אנ[ו]כי עניתי לה כבר, אך המכֿתב לא נשלח עדיין. במכתבי זה שפֿכתי לפניה במקצת את מְרִי־רוחי הכואבת, ורמזתי לה: “קבל[י] את נשיקות יצחק מרחוק, אותו יצחק שלמר שבכל הסערות והחליפֿות אינו שוכח כי יש לו נפש־קרובה ומסורה”. הוי, לבי בוכֿה, בוכה בקרבי בלי הֶרֶף, בוכה על הכ[ו]ל, על קְרעַי הנפֿשיים, על הטרגיות שבכל פרט ופרט בחיי – ונפֿשי מרה עלי[י][,] מרה…

ליל יום א' [צ"ל: ב',] כ"ח טבת. תר"פ. ברסטצ'קה [18 בינואר 1920].

יום קשה היה לי היום, מצב־רוחי הרע נמשך עוד מאתמול, ועל רוחי הרעה האתמולית הן תעיד הרשימה של אמש, כה בודד הרגשתי את עצמי היום. ו“חברי[י]” המו לעבודה המורים כה נבזים היו בעיני[י], הוי מה קצתי בסביבה זו. מה חפֿצתי לברוח ולהיות בתוך חוג אנשים לגמרי אחר… בערב ב[י]ליתי כמה שעות בחברתה של קלרה. קטעי שיחות – ותו לא. היא מרגישה, אוהבת… נלכדה. ואני?… מה אני יודע, רוחי הפכֿפך – ותו לא… פעם כך, ופעם כך. הַשֵד יודע.

את מכתבי לזהבה היקרה שכתבתי עוד בליל השבת לא שלחתי עדיין, כי ספֿרא⁵⁸⁵ נוסע להובין ביום השלישי, והפעם הוספֿתי [14] עוד כמה דברים אליה. סוף סוף היא היחידה אשר מסורה אלי[י] באמת ומרגישה אותי באמת ודואגת לשלומי כאחות נאמנה. ונעים לי לשפוך את מרי־לבבי לפניה. זהבה נעימה. סוף סוף – אותה אני אוהב באמת. וממנה לא אשתחרר כבר כמדומני.

ליל יום ג'[,] ער"ח [ערב ראש־חודש] שבט,⁵⁸⁶ תר"פ[,] ברסטצ’קה, [19 בינואר 1920].

היום לא הלכתי ללַמֵד את קלרה, או יותר נכֿון אם אֹמַר, היום לא ב[י]קרתי את קלרה, כי הרי לא הל[י]מוד אצלנו העיקר… מדוע? כך החלטתי עוד אתמול בערב. ומעשה שהיה כך היה; אתמול בערב הכרתי בה שהיא נרגשה ביותר. אהבתה אלי[י] התבלטה באופֿן חזק מא[ו]ד, עפ“י מראה פניה, ברק עיניה המיוחד, ודבריה המקוטעים, היא כתבה על פ[י]סת ני[י]ר כמה דברים בשפֿה האונגרית, שאנ[ו]כי לא הבינותים, לא ידעתי מה שכתבה, אך הן את זה ידעתי שהדברים האלו הביעו מה שהרגישה ברגעים ההם, כלומר: את אהבתה הכבירה. בשעת ד[י]בורהנו, פלטה שאלה בעברית: “אמור, את מי אני אוהב?” ואני פלטתי כלאחר־יד תשובה כזאת: “לא את הראשון ולא את האחרון”, היא הבינה מיד את המ[י]לים ונעלבה מא[ו]ד, דברי[י] אלו השפיעו עליה מא[ו]ד לרעה, וְהָמְמו אותה, ומיד מצב רוחה נשתנה, ראיתי כי היא סובלת הרבה, ע”י זה שאני מקל משפיל כ“כ [כל כך] את [15] ערך אהבתה הכבירה. לשו[ו]א נ[י]סיתי להרגיעה, ר[ו]שם דברי[י] לא נמחוה. האם אמרתי את הדברים ברצינות? – איני יודע בעצמי. אפשר שכן ואפֿשר שלא. אפֿשר שאמרתי אותם פשוט בתור הלצה ומשובה גרידא, ואפֿשר שאמרתי אותם מתוך הכרתי הברורה, מתוך ידיעתי אותה, את הא[י]שה שכבר צדה לבות מאות אנשים, ושכמובן גם היא לא פעם התאהבה… אין אני יודע איזה טון הכנסתי בדברי[י]. בעצמי לא אדע. בכ אך זאת אדע כי עשו דברי[י] עליה ר[ו]שם קשה ומכֿאיב, ולא נרגעה בשום אופֿן. בכל זאת כשניסיתי ללכֿת, בא[ו]מרי, שבזה היא גורמת לי הרבה צער בח[ו]שבה אותי למשפיל ערך־אהבתה, לא נתנה לי ללכֿת, אך בקומי ללכֿת סוף סוף והושטתי לה את ידי לא חפֿצה לתת לי את ידה, וכך הלכֿתי משם. ואח”כ החלטתי שלא אב[ו]א היום אליה. למה? מדוע? לא אדע בעצמי. לתכלית מה? כך החלטתי – וְדַי. אומנם צר לי, יודע אני כי ע“י זה שלא ב[י]קרתִיהָ היום סבלה הרבה. אך מהחלטתי לא חפֿצתי לשוב. אפֿשר שהחלטה זו היא תוצאת רגש היהירות שֶבִי: אם לא חפֿצה לתת לי את ידה, אַל תחשוב שאני אכנע ולא אבוא יום אחד? לא אדע. כמדומני שלא. בכל אופֿן אין זאת הס[י]בה הע[י]קרית. כך החלטתי. למה? – לא אדע. [16] מצב רוחי הקשה לא עבר עדיין. עדיין אני מתהלך כצל, בי[י]חוד בשעה שאני בבית־הספר, כי סביבת המורים שנמאסה עלי[י] משפיעה עלי[י] לרעה עוד יותר. היום מכיו[ו]ן שהחלטתי לבלי לבקר את קלרה, מיד אחרי בואי לביה”ס באתי אל חדרי, בתח[י]לה פשפשתי קצת בניָרוֹתַי, אח"כ שכבתי על הספה, סגרתי את עיני[י] והתעמקתי במצב־רוחי הקשה. הרהורים, הרהורים… הוי אלי הם מוצצים לשַדִי. כך שכבתי עד שחשכת הערב העבה כ[י]סתה על הכ[ו]ל, הכרתי בשעה המא[ו]חרת כבר, לא חפֿצתי להדליק את המנורה. והלכֿתי העירה.

ליל יום ד'[,] ר"ח [ראש־חודש] שבט. תר"פ. ברסטצ’קה [20 בינואר 1920].

היום בבואי אל קלרה הכרתי שהיא מִשְתַדֶלֶת להעמיד פנים לו[י]אליים ורציניים, כא[י]לו היא מתי[י]חסת אלי[י] בקורת־רוח, בתור ע[ו]נש על זה שלא באתי אתמול, כי אומנם היא סבלה ע“י זה. אך לא עברה אף שעה קלה, ומיד כבר הבריקו עיניה היפֿות באורן המיוחד, פניה צהלו לקראתי, וחֹם־אהבתה הָיָה פעפע בכל תנועותיה… הייתי אצלה כשתי שעות ויותר. למדנו קצת. ושוחחנו. ובאמת אהבתה אלי[י] כ”כ [כל כך] כבירה. גם אני הרגשתי אליה הלילה רגש נעים ומחבב, ואיך אפֿשר לבלי לחבב אישה צעירה ונפֿלאה זו?

מוצ“ש[,] ה' טבת שבט, תר”פ. ברסטצ’קה [24 בינואר 1920].

כל היום טי[י]לתי עם קלרה. אהב היא מבליטה אלי[י] את אהבתה [17] יותר ויותר. עד העת האחרונה עוד הי[י]תה מסתירה הרבה מרגשותיה, אך הפעם היא מביעה את הכ[ו]ל לפֿני[י] בג[י]לוי־לב גמור. וכמה אוהבת היא אותי! ואני? – הן גם אני אוהב אותה, אך אין אני יכול להודות על זה בלב שָלֵם. יכול אני לומר כי אוהב אני אותה, אך ביחד עם זה אין אני יכול לשכ[ו]ח בשום אופֿן כי כבר חיבתי לאחת, ואין אני יכ[ו]ל בשום אופֿן להסב את תשומת לבבי מזהבה שהיא סוף סוף היחידה המסורה אלי[י] באמת, סוף סוף נוכֿחתי כי הרבה מן המוסריות עדיין שמורה בלבבי. ואולי אני חושב כֿכֿה [כך!] מפני שאני יודע כי לפֿני[י] רק אהבה זמנית גרידא, וכי בין כה וכה אין אני יכ[ו]ל לחשוב ע“ד [על דבר] קלרה כי נשואה היא ואם לילד?… אולי מתי[י]חס אני כך לעני[י]ן זה, מפני שאני יודע כי סוף סוף י[י]מוג ע”י התנאים הח[י]צוניים האלו וסוף סוף אצטרך לשוב לתחתנתי [לתחנתי] הישנה? ואם כן, יש כאן רק אגואיזמוס גַס, ורגשות גסים?… ואני הן סוף סוף אוהב את קלרה, כן… נכֿון… אבל היכול אני להכחיש גם את הכְמִיָה [כך!] הבשרית שיש לי לפעמים, ואולי רק בזה צפֿונה האהבה שלי?… האומנם?… וסוף סוף הרי יקרה היא לי, קלרה הנעימה, אך למה אני מרמה אותה, ומבטיח לה שלבי כה שלם, בשעה שיש אצלי ספקות כאלו? למה אני מכחש לה [18] כי רק היא אצלי העיקר, בשעה שאני מהרהר עדיין בזהבה? האם זה רק משחק אגואיסטי?… האומנם?… והרי יש לפעמים שרגשותי[י] אליה כה עדינות וטובות! והיא הרי כה עשירה ברוח, ברגשותיה, בהתחלפֿות מצבי־נפֿשה המקוריים, הרי זאת היא א[י]שה נפֿלאה. וראה זה פלא: א[י]שה בת עשרים אשר הספיקה לשבות את לבות מאות אנשים, אשר הספיקה לשב[ו]ר את א[ו]שרם של עשרות אנשים ע“י זה שלא השיבה להם אהבה; א[י]שה אשר צעדה [צעדהּ] בטוח ביותר ומרגישה כי היא תמיד השלטת על לבות אחרותים, ולפתע – הנה נפֿגשה אתי – ותִכָנע… ואין היא השלטת והמצו[ו]ה, אלא הַסָרָה למשמעת, אין היא המכֿניעה אלא הנכֿנעה, ודו[ו]קא בפעם שמצאה את אהבתה האמתית (ואולי, דו[ו]קא מפני זה…) והיא אוהבת בכל חֹם לבה, סובלת ע”י זה כי חוששת היא שמא אין אני אוהב אותה… בת־כרך היא, בת סערות־החיים ואין היא רגילה לחיי־שקט וק[י]פאון, והנה הפעם היא יושבת כאן בעי[י]רה הנ[י]דחה ואינה רוצה לחזור העירה – מפני שאני כַּאן… שם בעיר עָשרות אוהביה – וכאן אהובה היחידי… והיא יושבת כאן… ועם כל יום ויום היא מבליטה לפני[י] את אהבתה יותר ויותר. אתמול בטי[י]לנו בערב בהמשך דבריה אמרה לי: “הוי מדוע הנך – אַתָה?” ובדברים [19] האלו נשמעה אהבה כבירה וביחד עם זה ח[ו]סר־אונים כלפי הגורל שהביאה לידי אהבה זו. ביום החמ[י]שי בערב אמרה לי כי תמיד בח[ו]שבה ע"ד [על דבר] אהבה אמתית שתמצא, ד[י]מתה שתהיה כבירה, רועשת[,] מלאת־עֹז וכ[ו]ח נעורים כמו שהיא אוהבת, ולבסוף היא האהבה הפעם כה שקטה, צנועה בלי שום זעזועים, והיא מצטערת על זה. סוף סוף בת־הסערה היא.

ולמרות כל זה שאמרתי לעיל – אני כבר קשור אליה. כי לולא זאת כי אז הייתי עוזב כבר את ברסטצ’קה, כי הפעם מצבי הח[ו]מרי הולך הל[ו]ך ורע, היוקר מאמיר, וכנראה שמשכורתי לא תַסְפִיק לכל הוצאותי[י], ולולא – קלרה, זאת היקרה היחידה המזהירה לי בעי[י]רה נ[י]דחה ומאוסה עלי[י] – כי אז בו[ו]דאי שהייתי עוזב כבר את העי[י]רה הזאת. ובכן, הרי אני רואה כי קשרתני כבר בכמה חוטי־אהבה נעלמים ואין לאל ידי לנתקם ולע[ו]זבה…

ליל יום ה[,] י' [צ“ל: ט'] טבת [צ”ל: שבט]. תר"פ[.] ברסטצ’קה [28 בינואר 1920],

קר לי מא[ו]ד. אין לי החפץ והיכ[ו]לת לרשום עתה. של[ו]שה ימים ישבתי בבית מפני מחלתי הפתאומית שתקפֿתני ביום השני בב[ו]קר. למרות זה עוד הלכתי באותו יום לביה“ס, אך מיד אחרי הש[י]עור הראשון הרגשתי כי אין ביכ[ו]לתי ללמד להמשיך ל[י]מודי[י][.] [20] מ[י]דת חֻמי עלתה עד למא[ו]ד, והיו צריכים כבר להוביליני החדרה. כל היום שכבתי ומ[י]דת ח[ו]מי הי[י]תה במשך כל היום עד שעה מא[ו]חרת בלילה 39,6, אנ[ו]כי נבהלתי, חשבתי שזאת היא מחלת הטיפוס שנתפשׁטה עכֿש[י]ו כל כך, והרהורים קשים ומחשבות שחורות לא חדלו להטרידני, אך ת”ל [תודה לאל], ביום השני הוטב מצבי, וכשבא הרופא כבר מצאני באופֿן נורמלי. היום כבר הלכתי ללַמֵד בביה"ס. אך אני מרגיש את עצמי כל כך רצוץ ונדכא. איני יודע בעצמי מפני מה. אין לי כל העתענינות [התעני[י]נות], הכ[ו]ל מסביבי אפֿור וקודר. אין דבר שימשוך את לבבי. ריקניות ופכחות נוראה בקרבי. גם רשימה זאת אני רושם כמו מתוך הכרח, כלאחר יד, בכדי למלאות איזו חובה – ותו לא. צריך אני להכין איזה כתבים לשל[ו]ח לו[ו]רשה–⁵⁸⁷ אך אין אני יכֹל – אפטיה נוראה. הכ[ו]ל א[י]בד את ערכו בעיני[י] ברגעים אלו. איני מאמין, איני מקו[ו]ה, איני שואף, רק פכחות, פכחות נוראה ועכֿורה. הוי אלי, הזהו אנ[ו]כי? היום ק[י]בלתי שני[י]ם [שתיים] שלוש מ[י]לים כתובות בידי אבא על פ[י]סת ני[י]ר קטנה שבה והוא מתפלא שאיני כותב – הוי אבא יקר, לוּ ידעתָ כמה הרחיק כבר בנך להסתבך בע[ו]בי יער החיים[,] כמה מתענה הוא וסובל, וכמה נטה כבר מדרכך ומנטיות רוחך! בודד נעזב הוא, חסר רגש־ [21] מולדת וחסר־כ[ו]ל. מה לו? מה לו? וק

*

וקלרה? גם היא לא עני[י]נה אותי היום. הרבה לא ישבתי אצלה. הלכתי לי ולבי ריק, ריק ורו[ו]ה פַכְּחוּת… ומחר, אפשר אקבל מכֿתב מונוטוני מאת זהבה, והכ[ו]ל ריק, ריק ולנפש – אין כלום.

מוצ“ש י”א [צ“ל: י”ב] טבת [צ"ל: שבט]. תר"פ[.] ברסטצ'קה [31 בינואר 1920].

מצב־רוחי הפכחי הקשה עדיין הולך הוא ונמשך. כל היום לא יצאתי החוצה אך גם בחדרי לא נמצאתי מפני הקור השורר בו. נמצאתי בבית מרגלית. רוחי עלי[י] מרה. ריק אני מכ[ו]ל, אין לי לא אמונה, לא תקו[ו]ה, לא שאיפֿה ולא גגעגועים. כלום אין לי, הכ[ו]ל חסר עני[י]ן ות[ו]כֿן, והכפֿירה גדלה. רק דאגות וצרות. עם קלרה לא התראיתי כל היום. לזהבה איני כותב למרות זה שק[י]בלתי היום מכֿתב. מה אכתוב? ממלינוב ק[י]בלתי מכתב והוא מבשר רעה: אבא היה חולה שני שבועות, הדודה הלכה, נפֿלה ושברה את ידה. יגון על יגון[,] כאב על כאב, והולך הי[י]אוש ומתעַמֵק, הצער הולך וקשה – ואני – אנ[ו]כי אַיִן ואפֿס[.] אין לי כלום, ריק אני ומשמים[.] פ[י]כח אני מבלה את ימי[י] התפלים. הוי, אלי מה רב הוא הח[ו]רבן שבעולמי!

[22] ליל יום ד', חמ[י]שה עשר [ט"ו] בשבט, תר"פ. ברסטצ'קה [3 בפברואר 1920].

לא רשמתי כל השבוע ביומון. מדוע? לא היה על מה לכֿתוב? לא ולא! ומדוע? – בעצמי איני יודע. אותו מצב־הרוח המשונה, בעל הפכחות האפֿורה, כמדומני שכבר עבר אצלי. עוד אתמול הרגשתי את זה, הרגשתי כי שוּב אין הריקניות בלב כל כך נוראה כשהי[י]תה, אומנם לא הרגשתי בשום ת[ו]כֿן מיוחד, אבל נוכֿחתי כי רוח אחרת הי[י]תה אתי, ושוב אינה אותה הפַּכּחות הנוראה אשר מצצה את לְשַדִי, ובי[י]חוד הרגשתי את זה היום, בשעה שהייתי (ועדיין הנני גם עכֿש[י]ו) כה נרגז וסוער בשל עני[י]ן־חיים, בשל דבר הנוגע לנפֿש ולקיומה, ובכֿן אות הוא שיש כבר איזה ת[ו]כֿן, יש דבר־מה המזעזע את לבבי ומביאו לידי הסתערות: היום, בשעה שאנו, כל המורים, הלכֿנו מבית־הספֿר לארוחת־הצהרי[י]ם, מן החגיגה לכבוד ט“ו בשבט שערכֿנו עם התלמידים, באו והודיעו לנו כי משפחת מרגָלית כבר ק[י]בלה את הר[י]שיון הדרוש לנס[ו]ע ארצה־ישראל, הייתי באותו רגע כאיש שנפֿל “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”⁵⁸⁸ – כמדומני שמימי[י] עוד לא תקפתני קנאה כל כך עזה וקשה כמו בשעה זו, לבי כל כך התמרמר, בראותי בשעה שמשאת־נפֿשי הכֿי יקרה קרובה להתגשם אצל אחרים, בשעה שאצלי היא כה רחוקה, כה רחוקה… [23] הייתי כה נדהם ועלוב, הארוחה לא נעמה לגמרי לחכי, וכ[ו]לי הייתי סוער ונרגז, לא מצאתי לי מקום, נכֿון הייתי להתנפל אָז אל איזה מקום שהוא ולבכות, לבכות בלי הרף. לבכות על הגורל האכֿזר המרחיק מאתנו את משאת־נפֿשנו, בשעה שהוא מקרבה לאחרים. אפֿשר כי לא כך צריך להיות. כי כל זה יוצא ממקור הרגש האיגואיסטי הקיצוני – אבל כך הוא הדבר, ואפֿשר, שאסור לזלזל ברגש איגואיסטי זה. אלי! אלי! המזרח, ארץ־ישראל, – הן זהו עוד המקום היחידי שאליו אשא את נפֿשי, אשר משם אני מקו[ו]ה עוד להשיג דבר מה, הן זהו המקום היחידי אשר עדיין מסך־הפלאים סוכך עליו, הק[ו]דש־ק[ו]דשים אשר עוד לא נכֿנסתי אליו ושאני מתכונן כל ימי[י] להגיע לשם, הן זהו הינ הניצוץ הנפשיי היחידי אשר לא הועם עדיין, ועדיין הוא מהבהב ולוחש תנחומים, למרות כל הכפירה, הפַכּחות וההתי[י]אשות. ואיך זה לא ירטט לבבי, איך לא יתמרמר, יכאב ויבכה, בשעה שרואה אני שאחרים הולכים ומתקרבים אל כל זה – ואני עדיין שוקע ביוֵן־הגלות הפנימית והח[י]צונית? הרי זה כל כך נוגע עד הנפֿש, הרי יש בכ[ו]ח זה לשַבֵר [24] לדכא ולרוצץ האיש עד עפֿר! וקשה, נורא ואיום הוא מצבי לרגלי האפיזודה היומית הזאת. והשאר – כבר לא עִנְיֵן אותי לגמרי, מה שהיה מסביב לי – כבר לא הכניס בי שום התעני[י]נות, הכו[ו]ל התרכז אצלי רק מסביב לנקודה זו – המזרח. ובטי[י]לי זה לא כבר עם קלרה – כמעט לא שמעתי מה שד[י]ברה אלי[י], לבי – היה מעוניָן בעולמות אחרים, לא ל[י]מדתִיהָ היום, מפני איזה קטטה שנפֿלה שם בבית בינה ובין שאר בני־הבית, וכשבאתי לא מצאתיה בביתה – הלכֿתי משם ולא חזרתי, וגם כשס[י]פרה לי כי לרגלי העני[י]ן הביתי היא רוצה לנס[ו]ע מכאן בקרוב – גם כן לא היה הר[ו]שם חזק – אני הייתי כֻלִי תחת השפעת הידיעה ע”ד [על דבר] הנסיעה לא"י – ומצבי אני בנידון זה, ושום עני[י]ן אחר לא יכ[ו]ל למשוך את לבי. אין זאת כי רב עוד ערך ארץ־ישראל בשבילי, רב מא[ו]ד וחשוב, ומה אני ומה חיי באין תקו[ו]ה זו?…

ליל שבת[,] י"ז טבת [צ"ל: שבט] תר"פ. ברסטצ'קה [6 בפברואר 1920].

אתמול בערב חפצתי לרשום, גם היה לי על מה לרשום, אך לא עלה הדבר בידי מח[ו]סר פנ[א]י, עד שעה מא[ו]חרת בלילה, הייתי טרוד בעבודה, כי מעתיק אני עתה אחדים משירי[י] לש[ו]לחם לו[ו]רשה להדפיסם. וכך נדחתה רשימתי, ויודע אני כי הפעם כבר לא אוכל לרשום [25] על הרשמים של אתמול. מצב־רוחי בשני הימים האחרונים קשה הוא עד מא[ו]ד ע“י זה שנתעוררו בי בכֿל ת[ו]קפם הגעגועים לארץ־ישראל לרגלי קבלת הר[י]שיון לה' [להאחים] מרגלית לנס[ו]ע שמה, והרבה, הרבה אני סובל עתה לרגלי זה. כל מחשבותי[י] מתרכזות עתה מסביב לזה – אך אֵי המוצא? והרי כ”כ [כל כך] קשה להגשים חלומי זה, ולא בכדי אני סובל.

וקלרה מתכוננת לנס[ו]ע מכאן. אם אמנם תִסַע – מסופקני עדיין, אך לע“ע [לעת עתה] מוחלט אצלה הדבר שת[י]סע ביום הראשון. וכמה קשה לה הדבר. אתמול בערב כשהייתי אצלה הי[י]תה כה נדכאה ע”י זה, אין היא יכולה לתאר לעצמה – כך היא אומרת – איך תוכל לשוב לחיי הכרך שהם זרים לה עתה כל כך ואיך תוכל לחיות בשעה שאין אני קרוב לה, אין היא יכולה לתאר לה איך תוכל לסבול את צער־הגעגועים. ודבר זה בולט אומנם אצלה, רואה אני עד כמה עזה אהבתה אלי[י], וכמה קשה לה הפרידה. זה לא כבר בא אני מן הטיול אתה. אך הפעם קרה מקרה בלתי־נָעִים, היא התחילה לדבר איזה דברים זרים לרוחה, התחילה באופֿן קַר לדון על י[י]חוסֵנוּ, ועל זה איך שתשתדל לשכֹח אותי, נ[י]כר היה כי זה רק דברים בעלמא, [26] או אמצעי להשתיק את תולעת־הכאב המכרסמת פנימה, או כמו שהיא עצמה בֵאָרָה, אין היא יכולה לדבר מה שהיא מרגישה באמת אלי[י], הרי זה יהי כֹה רגיל ובנלי, ובכֿן היא מדברת את ההפֿך, אך בכֿל זאת פעלו עלי[י] הדברים לרעה ועניתי גם אני עליהם באופֿן קריר מעושה, ובכעס מעושה, נעלבה – ואמרה: כן, כך אנו נפרדים[,] וחפֿצה כבר ללכת הביתה, בא[ו]מרה שהפעם היא כבר דנה על כל העני[י]ן באופן אחר יותר ריאלי, הפעם היא נמצאת כ[ו]לה תחת שלטון השכל,[.] הדברים נגעו עד לבי, כאן כבר נתעוררה [נתעורר] רגש־אהבתי החי עמ[ו]ק בלבי, ושהכה שם ש[ו]רשים מַפְֿרִים, – וע[י]כבתיה וסוף סוף הלכֿה אתי, וממש הי[י]תה אתה רוח אחרת, שוּב ראיתי לפֿני[י] את קלרה הטובה, החביבה והאהובה לי, וכמה נעימים היו הרגעים האלו של טיולנו, כה קרובים, כה מסורים ואוהבים… עוד מעט עוד מעט והנשיקה הראשונה הי[י]תה מתפרצת. ועיניה!… אלי[,] עיניה המבריקות, החיות והמלאות חֹם־אהבה. האומנם ת[י]סע? ואנ[ו]כי שוּב אשאר כאן בודד ונעזב?

ליל יום א' [צ"ל: ליל יום ב']⁵⁸⁹ [,] י"ט שבט. תר"פ[.] ברסטצ'קה [8 בפברואר 1920].

וקלרה לא נסעה. היא נשארה כאן. סוף סוף נ[י]צחה אהבתה אלי[י] [27] את רעיונה לנס[ו]ע מכאן מפני שאינה יכולה לדור בכפֿיפה אחת עם חומתה [חמותה]⁵⁹⁰ ושאר בה“ב [בני הבית]. אתמול כל היום חשבתי שת[י]סע, וכך אומנם הי[י]תה החלטתה. ומד[ו]כא ושומם התהלכֿתי כל היום כצל, סוף סוף פעל עלי[י] דבר זה, הרי לקלרה יש איזה ערך בשבילי, והכניסה הרבה ת[ו]כֿן בחיי כאן, ובנ[ו]סעה – הרי שוב היה המקום נעשה כאן ריק, וחיי פה – שוממים בלי כל ת[ו]כן ונקודה כל־שהיא אשר מסביבה יתרכזו הרהורי[י] והגיגי־נפֿשי. אך אתמול בערב, מכיו[ו]ן שהי[י]תה צריכה להחליט – נ[י]צחה אהבתה ונשארה. זמן קצר טי[י]לנו, וברגעים האלה כ”כ [כל כך] הובלטה אהבתה! ואי־אפשר לומר שמצדי לא הי[י]תה כזאת. סוף סוף הייתי שבע־רצון גם אני. אעפ"י שמצב־רוחי הקשה אתמול לא היה רק לרגלי זה, אלא גם לרגלי רעיוני שנתעורר אצלי בעונה האחרונה בנוגע לאֶרֶץ־ישראל.

אך היכֿול אני להגדיר באמת את י[י]חוסי לקלרה? לא! האין אני מרמה אותה ואת עצמי – בא[ו]מרי לה שאני אוהב אותה? היש אהבה בי[י]חוסי אליה הנובע, כמדומני, מִלֵב הגבר החושק ומתאוֶה – ולא מלב מ[ו]פשט ונאצל הנובע רגשות נאצלות ומ[ו]פֿשטות? האין זה רק משחק בעלמא, משחק נעורים? האומנם? והרי יש בזה גם איזה [28] טהורים, ניצוצות קדושים… הה, לבי לבי עלי[י], מתמרמר אני על עצמי שאין אני שונה מאחרים, שגם בי רותחים אותם הדמים הטמאים, ושלדמים האלו יש השלטון, וכ[ו]חם רב יותר מכ[ו]חות הנפֿש הטהורים והצנועים. קובלַנִי! קובלני! רוצה הייתי שנפֿשי תהי טהורה וזכה, שדברי־פי יתאימו למהלך־נפֿש טהור ועדין, או שלא אדע שקר לגמרי, ואם תוכי אינו כ הגון וטהור אז גם ברי [בַּרי, חיצוניותי] היה צריך להיות ככה, אך אני משקר, פנימיותי בעני[י]ן זה – טמאה, ומבחוץ אני מתחסד ועושה את עצמי לקדוש וטהור. הוי, אין אני סובל את זה! מתענה אני ע“י זה. יש לי מוסר כליות נורא. קובלני! קובלַני! ויש שאני רוצה להתאמץ, רוצה בכחות להשליט בי בכ[ו]ח, ע”י מעשה ואמצעים שונים, את הט[ו]הר בקרבי, ולזה חפצתי להשתמש דו[ו]קא בי[י]חוסי אל קלרה היפֿה והמקסימה, כבר הי[י]תה לי הרבה פעמים היכ[ו]לת לנשק אותה, אך נמנעתי מזה עד כאן, חפֿצתי שתהיה לי ל קלרה טובה ונעימה מחוץ לגדר משחקי־התאו[ו]ה, חפצתי לאהוב אותה אהבה טהורה שאין הח[ו]מר הח הגברי מעורב בָה, חפֿצתי ליצור, לברוא לי את האהבה האמתית הנשגבה, המ[ו]פֿשטה – למרות זה שאין לה מקום, ושאין אני [29] מאמין בָה. אך עדיין לא עלה הדבר בידי, וגם לא יעלה בידי… וכֿי אפֿשר ליצור, לברוא דבר כזה אם אינו בטבע הַנֶפֶֿש?… והאם הרהורי־החטא אינם נראים להיו כמעשי החטא עצמם? וכי לא אחת היא?… אומנם יש רגעים (אבל רק רגעים, וחבל!) שבהם אני מרגיש בקרבי אליה איזה רגש רך, עדין, לבבי, טהור וזך – אך המתמידים רגעים כאלו? הבאים הם תכופֿים זה אחר זה? הה, צר לי וקשה. סובל אני ע“י זה. נפֿשי בוכה בי במסתרים, על נ[י]וול זה[,] על התנו[ו]נות־רוח כזאת. היכֿן הנפֿש? היכֿן הרוח העליונה הנשגבה? וכי כל זה הוא ה”אנ[ו]כי" שלי?… צר לי, צר מא[ו]ד, מתגעגע אני לט[ו]הר ולק[ו]דש – ושוקע במ“ט שערי הט[ו]מאה⁵⁹¹ שהכ[ו]ל שוקעים בהם, ובמה אני נבדל מאחרים?… ועוד יותר מתמרמר אני על עצמי, על השקר שֶבִי, אין לי און וא[ו]מץ להיות מה שאני באמת, או לבלי לרמות לגמרי את אחרים לגלות את צורת העני[י]נים האמתית – ואני מוסיף לשקר ולסַבֵך עני[י]נים. קובלני! קובלני! אך במקום שיש געגועים ושאיפֿה יושג דבר מה. אם יש הרגשה – תב[ו]אנה עובדות. צריך לצרף את הנפֿש ולהכניס בה [30] איזו קדושה. צריך לה[י]לחם בט[ו]מאה, בכ[ו]ח הטהרה והקד[ו]שה. אם אי־אפֿשר לנצח לגמרי, אבל להציל אפֿשר דבר מה… “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”[,] את הח[ו]ק הטבעי לא אמיר, לא השנה [אֲשַׁנְּה], אבל לשפרו, לרככֿו אפֿשר – הבה אשתדל, הבה אדרוך את כל כ[ו]חותי[י] הנפֿשיים הטהורים ואלחם, הבה אלחם מלחמת־הק[ו]דש בעד נפֿשי וטהרתה, את הט[ו]מאה להשמיד לגמרי אי־אפֿשר, ואולי אי אפֿשר לחיים בלעדה, היא מכֿניסה הרבה ת[ו]כֿן ועֹשֶר, אבל אל תהי היא השלטת, תהי נבלעת וממוזגגת [וממוזגת] בטהרה, תהיה בי רק אחוז עשירי [אחת מעשר] – ואז יוטב לי. אנסה. אך האפֿשר הדבר? האין זה רק רעיון רוח?… וקלרה הרי סוף סוף טובה, חביבה[,] ומלבד שהיא מקסימה את חושי[י] הגבריים, הרי היא לוקחת גם את לבבי, את לבבי, הוי אלי, הרי יש בי עוד גם לֵב, לב רגיש ורך, ואותו הלב הרי כ”כ [כל כך] נמשך אליה! הוי מה רבים הם פרפורי־הנפֿש, מה רבים הסתירות והנגורידים [והנ[י]גודים]. אין קביעות. מע[ו]רפל הכ[ו]ל, ערבוביה, רשת הרגשות ושלל הרהורים, והיכֿן אני? ה[י]כן ה“אני” האמתי, העיקרי? ואולי כ“כ זה ביחד יוצר את ה”אני" שלי? לא אדע את נפֿשי.

ליל יום ג'[,] כ“א שבט. תר”פ. ברסטצ’קה [9 בפברואר 1920][.]

מן היום הראשון ואילך נעשה איזה ש[י]נוי בי[י]חוסי קלרה אלי[י], [31] מהו הש[י]נוי? – לא אדע בעצמי, לא אדע אם לטובה הוא או לרעה, אך רואה אני כי פניה אלי[י]ה אינם כתמול שלשום. כל השבוע לא טי[י]לתי עמה. היום הצעתי לה ללכת ולטי[י]ל והשיבה את פני[י], ולא ב[י]ררה לי את הס[י]בה, ואח“כ פגשתיה מטי[י]לת והיא טי[י]לה בכל השבוע. העדיין שמור אצלה הר[ו]שם של מוצ”ש? או הסובלת היא בכלל מאהבתה, כשהיא מס[ו]פקה באהבתי ומשתדלת לשרש את זה, ולעשות קץ לכל העני[י]ן הזה? יש הרבה השערות, אך גם באחת מהן אין אני יכול לבטוח. כשבא אני ללמדה, אין פניה מאירים אלי[י] כמו תמיד, אומנם לרגעים, שוב מתגלה אותו הברק המיוחד שבעיניה, והיא שוב לוחצת את ידי באהבה ולוחשת לי את לחשה הידוע והתמידי: “יספר לי דבר־מה” או כמו בלשונה היא בפולנית: “פָאוֶיץ מְנֶי ציוֹס פַּאן”,⁵⁹² אך מיד זה חולף והיא מתחילה לדבר דברי־עקיצות המכו[ו]נים נֶגְדִי. העושה היא את זה בכו[ו]נה? בהלצה? או ברצינות או אולי רוצה היא בזה להשתיק את תולעת־כאבה היא המכרסמת עמ[ו]ק בלבה[,] ו כאב־האהבה שאין לה ש[י]לומים? מי יכול לרדת לתוך ע[ו]מקה של נפֿש [32] מסובכֿה זו, מרובַת הנפֿתולים והחליפֿות? חידה היא בעיני[י] קלרה זו, חידה היא בעיני[י], למרות יָדְעִי אותה היטב, ולמרות הצלחתי לרדת לתוך עֹמֶק הפסיכולוגיה שלה – סוף סוף חידה היא בעיני[י]. זאת היא נפֿש בעלת רגשות מסובכות ונפתלות [מסובכים ונפתלים] יותר מִדַי, וכל מה שאתה יודע אותה יותר – אתה מכיר שאין אתה יודע אותה לגמרי, אתה מסתבך יותר בסבך־חליפֿותיה, ושוּב לא תוכל למצ[ו]א את העיקר שבה. גם אני חשבתי שלמרות זה שבת־הסערה היא, עכשו מכיו[ו]ן שמתלוננת⁵⁹³ היא בצל האהבה־הדממה, נהפֿכה לבת־הדממה, וטוב לה במשכן הדממה, כך חשבתי, אך כמדומני שטועה אני, עדיין אינה בת־דממה, אני מכיר בה כי סוף סוף בת הסערה ורַעַת חליפותיה והתפרצותה, אני מכיר את זה בש[י]נוי שהתהַוָה אצלה בימים האחרונים. ואולי אין כל ש[י]נוי אצלה כלל? הרי יכולה א[י]שה כזאת גם לכסות על רגשותיה האמתיות [האמיתיים] באופֿן נפֿלא מבלי שנכיר כלום, אולי סובלת היא רק, וש[י]נוי זה הוא רק מסו[ו]ה ח[י]צוני בכדי לככסות על מצב־נפֿשה הכואב לרגלי אהבתה הכבירה? מי יודע? בכֿל אופֿן, נוגע הדבר ללבבי [33] וש[י]נוי זה – שאומנם לא אדע עדיין מהו – גורם לי צער, ומעכיר את רוחי… סוף סוף קשה לי, כשאני רואה שאין היא מתי[י]חסת אלי[י] באותו החֹם, ובאותה הלבביות הקודמת… קשה לי. בק[ו]צר־רוח אחכה כל היום לשעה שאב[ו]א אליה – וברגש מר אני הולך אל ממנה. כן[,] יש רגש אגואיסטי בלב האדם, רגש זה אומר: “לי הכ[ו]ל מֻתָר, ולך אסור, אלך אסור להרע לי” ולי לך – מותָר“… אם אני משתעשע ולפעמים לועג לכל העני[י]ן הזה – אין רע, מ[ו]תר לרמות ולשקר, ואם אחרים היא אינה מאירה לי פנים, ואם הדבר באמת הוא כך, הרי הוא יותר נכֿון כי כאן יש לכה”פ [לכל הפחות] התגלות־לֵב ישרה בלי כל זיוף ושקר – הריני מתמרמר וכועס וקובל… הוי, על נפֿש האדם הגסה! וראשית כ[ו]ל: על נפֿשי אָני. אך בכל זאת יש שאני מרגיש מין עני[י]ן מיוחד גם בזה, כלומר במין מצב־נפֿש כזה שביני ובין קלרה עכֿש[י]ו: תתרעם… תשנא… תבגֹד… יש איזה עני[י]ן… צובט הַלֵב וכואֵב – נעים גם זה. נפת[ו]לי הנפֿש!… נפֿש השונאה מישורים ואוהבת רק את הרכסים, עלי[י]ה וירידה בלתי פוסקת. איך שיהיה – וחוששננ וחוששני, כי דבר מה חדש צפֿון בש[י]נוי זה של קלרה, בנוגע אלי[י]…

[34] ליל יום ד'[,] כ“ב טבת שבט. תר”פ. ברסטצ’קה [10 בפברואר 1920].

עגום ומשמים מתהלך אני כל הַיוֹם, ובקרבי – מועקת־יגון קשה. לא אדע מה לי, אך הכ[ו]ל מצטבר אצלי ביחד ומעיק, מעיק בלי הרף, וגדול הכאב וקשה. אין נחת בעולמי. הכ[ו]ל זועם וקודר, אין במה להזין את הלב, אין נחמה, אין לחישה ללחוש בה על פצעי־הלב האנושים. מה לי? מה מעיק על לבי? וכי אפֿשר להראות, להצביע על נק[ו]דה עיקרית? אני מרגיש רק אחת: צר לי וקשה, כל מה שסובב אותי מבחוץ ומבפנים גורם כאב. ובשעה זו שאני רושם את רשימתי הנוכֿחית, כל כך קשה ללבי, חזי מתרומם עלה ויר[ו]ד בתכיפות, תולעת נעלמה שוכנת שם עמ[ו]ק ומוצצת בלי הרף…

*

לא הכ[ו]ל שטחי ופשוט כמו שחושבים. לכאורה, הרי חשבתי כבר הרבה פעמים שי[י]חוסי שביני ובין קלרה סוף סוף רק משחק־נעורים ותו לא; אבל לא כך הדבר, יש כאן ש[ו]רשים יותר עמ[ו]קים ומקורות יותר נפֿשיים. יודע אני שאחד מן הגורמים הראשיים למצב־רוחי הקשה – הוא עכש[י]ו קלרה וש[י]נוי־י[י]חוסה אלי[י] בימים האחרונים. דבר זה משפיע עלי[י] לרעה, והוא מדכאני הרבה, הרבה… גם היום הי[י]תה כמו שהי[י]תה במשך כל השבוע, אומנם אין אני יודע מה אתה, אם ש[י]נוי זה שחל בה הוא דו[ו]קא לרעה לגב לִי – אבל העובדה עצמה גורמת לי צער. [35] אומנם מתחת למסו[ו]ה הש[י]נוי, מתחת לקרירות המעוּשָה עדיין מבחין אני בהמי[י]ת־לֵב עמוקה, ברחשי־אהבה כבירים מצדה אלי[י], עדיין מושיטה היא בכל פעם את יָדִי [כך!] לי, עדיין פולטת היא מ[י]לים הדומות למ[י]ליה הקודמות, אך בכלל, בכלל י[י]חוסה אחר, אחר לגַמְרִי [לגמרֵי]. אפשר מא[ו]ד, שהיא סובלת מא[ו]ד ע"י אהבתה, וזה גרם לה שתשנה רַק את י[י]חוסיה הח[י]צוניים אלי[י], אבל בקרבה היא מתי[י]חסת אלי[י] כבתח[י]לה, דבר זה קרוב לו[ו]דאי, כפֿי שכבר הספקתי להכיר, עוד קרוב לשער, שש[י]נוי זה נעשה מתוך קנאת־אהבה, אחרי שהיא חושבת שסוף סוף אין אני יכֹל לאהוב אותה באמת, כי מסור אני בלבבי לאחרת… אבל איך שיהיה – וש[י]נוי־י[י]חוסה אלין[י] גורם לי הרבה כאב וצער – וחותם כל זה אני מרגיש הפעם בכל ת[ו]קפֿו בקרבי… לי קשה וָצַר. כן, לא פשוט הדבר, כמו שחשבתי לפעמים, – אחרת היא אחרת, ומי יודע כמה שאסבול עוד… יש לי כאן עני[י]ן עם בת־סערהסערה, הוי אותן הסערות, אשר כבר גרמו לי לא מעט צער ויגון, רודף אני אחרי הסערות ומתאו[ו]ה למעופֿן. נוטש אני את הדממה, קָץ בשלו[ו]תה ובצניעותה, בקנה החם והלבבי, אך בעד זה אני משלם במיטב דָמַי [36] וכ[ו]חות־נפֿשי. וחוששני שגם הפעם יהיה ככה, גם הפעם הלכתי אחרי הסערה, נטיתי מן הדממה, בת־הסערה שנבתני וקסמה – ועתה? האלו הם כבר הַנִצָנִים הראשונים של התשלומים? היום הנקמה הגיע? ואני, חפצתי להאמין כי לבת־דממה נהפכֿה, חִמַמְתִּי גוזל בחיקי והנה היה לְעַיִט – בעודני משתעשע עם הדמיון שבת־סערה לפֿני[י] אשר הי[י]תה לבת־הדממה – והנה התפרצה פתאום, ואת הוללות־הסערה אני מרגיש בעולָמִי, מפלות בני[י]ני־רוח, הֶרֶס עולמות: הסערה התחילה במשחקה המסֻכָּן… האומנם זאת היא? האומנם כך יהיה?… הוי, מדוע כה צר ללבבי, מדוע כה קשה לי, היגון לופֿת את כ[ו]לי בצבתו – ואני כה מתענה וסובל.

*

והנה קפֿץ עלי[י] גם רֻגְזוֹ של הח[ו]מר הגס. עד כאן לכל הפחות, לא דאגתי ביותר למצבי הח[ו]מרי, הפעם גם זה מסב את תשומת לבבי, ואני מוכרח לסבול גם ע“י זֶה. ועכֿש[י]ו לא אדע מה לעשות. כבר אין המשכ[ו]רת שאני מקבל בעד עבודתי בביה”ס מספקת להוצאותי[י], מקבל אני שבע מאות רובלים לח[ו]דש, וכבר משלם אני בעד המזון שש מאות, ולטבק עצמו אני מוציא מאה רובלים [37] לח[ו]דש. ובכֿן רק למזון ולע[י]שון תספיק לע"ע [לעת עתה] (אני מדגיש לע"ע כי בו[ו]דאי יוסיפו לי שוב על המחיר…) משכורתי[,] ולשאר ההוצאות ההכֿרחיות כבר אין לי כסף. ומה יהיה? הרי יכול אני להגיע ע“י זה לידי משבר ח[ו]מרי בלתי־נעים. הייתי נכֿון כבר עכֿש[י]ו לקבל איזה ש[י]עור פרטי, למרות זה שהשתדלתי עד כאן בכל מאמצי כ[ו]חי להשתמט מזה כי כחלודה הם לרוחי הש[י]עורים הפרטיים[,] ובי[י]חוד אחרי עבודת שש שעות בביה”ס, ומה גם שגם אנ[ו]כי איש אני לעצמי, וגם ל ויש לי די עבודה פרטית. אך הפעם הרי אין מוצא אחר “והע[ו]ני גם את הברזל יָרוֹע”⁵⁹⁴ – אמרי אנשי,⁵⁹⁵ אך כמו להכֿעיס אין מזדמן עכֿש[י]ו כָל ש[י]עור, ואני נמצא במצב קשה, וגם זה גורם לי צער לא מעט.

כא[י]לו לא די היה לי במה שיש לי – ונוספֿו צרות חדשות.

*

והרעיון ע"ד [על דבר] ארץ ישראל. כמה סובל אני מזה. הגעגועים למזרח, השאיפֿה להגיע סוף סוף לידי איזה חֹף ולוּ גם מדומה וח[י]צ[ו]ני – כל זה מוצץ את לשדי, מי[י]בש את מוחי. מכף רגל ועד ראש – אין בי מת[ו]ם. הכ[ו]ל ביחד ס[ו]בבני ומענני. הוי צרות[,] “סבבוני כדבורים דועכֿים כאש קוצים”.⁵⁹⁶ הוי יצחק עלוב, בן־האדם העלוב והא[ו]מלל!

[38] ליל יום ה'[,] כ“ג שבט. תר”פ[.] ברסטצ’קה [11 בפברואר 1920].

זה לא כבר באתי מן הטיול. ועם מי טי[י]לתי? עם עם קלרה החביבה והמקסימה. אחרי הפסקה של ארבעה ימים. ארבעת הימים האלו אשר העכירו את רוחי וגרמו לי הרבה צער ע“י ש[י]נוי י[י]חוסה אלי[י] – היום הגיע המשבר. מה שהיה לה במשך הימים האחדים האלה – לא אדע גם עתה. בכל אופֿן בבואי הכרתי מִיַד שהיא נשתנתה לטובה בי[י]חוסה אלי[י], אפֿשר שהשתדלה במשך הימים האלו, מר[ו]ב צער־אהבה, לשנות בכ[ו]ח את י[י]חוסה הקרוב אלי[י], ומכיו[ו]ן שראתה שאין הדבר עולה בידה וסוף סוף כבירה אהבתה אלי[י] – קצה נפשה במשחק מלאכותי זה, ושבה להיות למה שהיא באמת. אפֿשר מא[ו]ד דבר זה. ובכֿן, הציעה לי, בשעת הש[י]עור שנטי[י]ל היום, ונדברנו כי תב[ו]א לחדרי לק[ו]ראני. מיד אחרי ארוחת־הערב הלכֿתי אל חדרי. העליתי את המנורה. ישבתי לקר[ו]א. וח[י]כיתי שתב[ו]א. וכעבור שעה קלה, באה. אך לא יכֿלה לעזוב מיד את חדרי[.] היא ישבה. לחצה את ידי. אח”כ כשקמה כבר ונ[י]גשה אל הדלת לצאת, הכרתי במצב־רוחה הסוער והמתרגש. היא קראה אלי[י]: “ינשק לי מַר” והפעם, אחרי שנזהרתי ונמנעתי מזה ימים, נשקתִּיהָ, חלשה הי[י]תה הנשיקה הראשונה שלי, כי לא נועזתי עוד לנשקה נשיקה כבירה, כחושש [39] וּמִתְיָרֵא… ואחרי נשיקה זו באה השני[י]ה, השלישית[,] הרביעית, כל אחת על פי בקשתה, וגם היא נשקה לי פעמים אחדות. אך אומרת היא, שאין אלו נשיקותיה הטבעיות והאמתיות עדיין, לה יש מסגנון־נשיקה מיוּחָד שאת טעמו עוד ארגיש להבא… אחר כך כשיצאנו לטי[י]ל, ד[י]ברנו במקצת. היא שאלתני אם אוהב אני אותה באמת. מה אענה? וכי אפֿשר לי להכחיש את אהבתי. הן סוף סוף מרגיש אני כי קשור אני באלפֿי נימים לבת לנחמדה זו, וכי אין זה משחק בעלמא, הרי היא בשבילי תֹכֶֿן רציני בחיי. בכלל, הכרתי בה הערב, כי לפֿני[י] שוּב אותה הקלרה הנחמדה האוהבת עם כל קסמה המיוחד במינו, עם ברק עיניה החודרות והמלבבות המלאות אהבה וכ[י]ליון־געגועי אהבה… ובשעת הטיול, נשקתיה שוב, עפ“י בקשתה[,] וגם היא נשקתני. לא ארך הטיול שלנו[.] טי[י]לנו שעה קלה, כי מפני ס[י]בה ח[י]צונית, צריכה הי[י]תה למהר הביתה. אבל נעים היה לי הערב הזה. קלרה היא שוּב הקלרה הטובה והנפֿלאה שֶלִי, כלומר החיה במחשבותיה עלי[י], והמאירה אלי[י] את פניה היפֿים. [40] ונטל צער קשה הוסר עתה מלבבי. אעפ”י שלא אדע עדיין מה צפֿון בחיק הימים הקרובים. כי מצד בת־חליפֿות כזאת אפֿשר לחכֿות להפתעות שונות… ובכֿן היום נשקתיה בפעם הראשונה, וגם היא נשקה לִי. אהבתנו כבר נתקדשה בנשיקות. הנשיקות הראשונות באהבה – הן המודיעות כּי האהבה נכנסת לתוך תקופֿהתה האחראית ביותר. בכל אופֿן כך הוא הדבר אצלי. הנשיקות מטילות עלי[י] חובות מוסריות ידועות. אין אני גַס עדיין כ"כ [כל כך] שתהיינה הנשיקות שלי רק בנות־התאו[ו]ה והחשק, בשעה שבלבי אני מרמה ומשקר ואין אף קורטוב של אהבה אמתית, לא! הנשיקות שלי (בי[י]חוד הפעם) הן יותר נשגבות ונעלות – וכמכיו[ו]ן שהפעם כבר הגיע זמנן – אני מרגיש את עצמי אחראי יותר באהבתי. ושבע אגב, שבע־רצון אני שנשיקותי[י] הפעם היו, כמדומני, באמת לבָבִיוֹת, אמתיות, טהורות מצרבת־החשק, אלו היו נשיקות־אהבה. ומה נעימה הי[י]תה שהוצקה בנפֿשי כשנגעו שפֿתי[י] בשפתיה הרכות והחַמוֹת!… הנשיקה הראשונה. מיד־אחריה, הייתי כֹה נרעש ונדהם. הרגשתי כי דבר מה חדש, נפלא וגדול אִירַע [אֵירע] ברגע זה – והייתי נרעש ונפחד. ואז לא יכ[ו]לתי לרכז את [41] כל הרגשותי[י] ולתפוס את הכ[ו]ל. הפעם בשעת כ[ו]תבי, מרגיש אני ומבין כי את ערך הנשיקות האלו, ורגש חם מלטף את לבבי, וקל לי קל ברגעים האלו, ולבבי מלא אהבה לקלרה הנפֿלאה והמקסימה הזאת.

*

היום באה לאה מרגלית⁵⁹⁷ מלבוב. כשנסעה מסרתי על ידה מכתב לד“ר הויזנר ראש המשרד הא”י שָם,⁵⁹⁸ אשר בו, הרביתי עליו בהפצרותי[י] הרוויות מדם לבי שישתדל בעדי שאוכל לנס[ו]ע ביחד עם משפחת מרגלית לא“י. והנה מסרה לי שמח[ו]סר פנ[א]י לא יכ[ו]ל באותו מעמד לקר[ו]א את המכֿתב, ובכלל אמר, אי אפֿשר הדבר לרשום לרשימת המשפחה עוד איזה אנשים. כנראה שאין מה לי לתלות כל תקו[ו]ה ביסוד זה – ושוב ואני – אובד־עצות, משמים וזעף, ומה יהיה? עד מתי אֶבֹל כאן? מי יודע מתי שתהי האפֿשרות הנורמלית לנס[ו]ע א”י [אַרְצָה ישראל], כי באופֿן אחר קשה כנראה הדבר ובלתי־אפֿשרי. דבר זה ידכאני עד עפֿר, כי חיי כאן אין להם באמת כל טעם וכל עני[י]ן ואם לא תקו[ו]ת המזרח וחיים חדשים שם – מה לי?

ליל יום ב'[,] כ“ז שבט. תר”פ. ברסטצ’קה [16 בפברואר 1920].

בשבוע שעבר כשנסעו לבובה, מסרתי מכתב לד“ר הויזנר[,] [42] המנהל הראשי של עני[י]ני ארץ־ישראל בלבוב, אשר בו ב[י]קשתיו שיעשה כל מה שאפֿשר לו, שאוכל לנס[ו]ע יחד עם משפחת מרגלית לא”י, כמובן שהמכֿתב נכֿתב מרוב הִתְרַגְשות, והדברים היו נפֿשיים יותר מדי, דבר בלתי־מובן ומ[ו]רגש לאנשי הקבינט האופיציאליים, אך בטון אחר לא יכ[ו]לתי לכֿתוב ע“ד [על דבר] רעיוני זה. והנה ביום הש[י]שי באו מלבוב ומסרו לי, כי הד”ר הויזנר שם לב למכתבי זה, ושלח לונדונה את בקשתי שישלחו לי משם ר[י]שיון לנס[ו]ע א“י. (כי לה[י]ספח לר[י]שיון־מרגלית אי אפֿשר בשום אופֿן) ההקל דבר זה במקצת את מצבי? וכי יכול אני לתלות איזו תִקְוָה בזה? קשה מא[ו]ד. בכלל כבר כ”כ [כל כך] הרבה התי[י]אשתי, עד שאין כל זה יכ[ו]ל להכניס בקרבי אַף זיק של תקו[ו]ה. מקטני־האמ[ו]נה נעשיתי, ודבר זה לא עשה עלי[י] ר[ו]שם מיוחד, האומנם אפֿשר שיצא דבר מה מזה? ואולי?… מי יודע?…

*

זה לא כבר באתי מן הטיול, טי[י]לתי כשעה עם קלרה החביבה, ההפכפכנית, והמקסימה. הוי, עד כמה זו כבר יקרה לי, עד כמה היא תופסת חלק חשוב מרוחי והגיגי[י]!… עד כמה אהובה היא לי סוף סוף. אין אני רוצה כבר לחקור יותר מדי על מהות־הרגש הזה, אם כ[ו]לו טהור הוא או [43] לא, אם באמת אפשר לקר[ו]א את זה בשם אהבה או לא? למה לי כל זה ואני אחת אדעה: כי השם “קלרה” הוא לי כצליל מנגינת־פלאים מעולמות רחוקים־רחוקים אך קרובים לשאיפת־הלב, צליל מנגינת־פלאים שע[ו]ז וגם ר[ו]ך בה יתמזגו וכ[ו]לה היא טוויה מנפתולי־הנפש העמ[ו]קים וחליפֿות הסערות, מיגון הלב הטהור הרך, מצער הנפֿש העמ[ו]ק והכואב, מנהמת־הלב החשאית, ומתקוות מרטטות עדינות. מנגינת פלאים – שהכ[ו]ל בה מְמֻזָג, וצלילי רֹך וע[ו]ז בה י[י]שמעו; אני רק אחת יודע שעיניה[,] עיניה הנפֿלאות – הן עולם מלא בשבילי, עולם עמ[ו]ק רָחָב אשר הא[ו]שר והאסון צפֿונים שם – אך אלי, עיני[י]ם אלו מה נפלאות הן ומה נפֿלא מבטן! קלרה זו הנעימה המקסימה היא אוהבת אותי בכל ח[ו]ם לבה, ואני אוהב אותה – איך אפֿשר לבלי לא[ו]הבה? ואוהב אני אותה יותר מאהבת־איש לא[י]שה, יש בהתי[י]חסות זו דבר יותר עליון ונשגב, יותר חזק ועז, וגם רך ועדין. קלרה המקסימה! באהבה זו אַתְ כל שֶלִי. אנו רחוקים [44] זה מזה, במציאות, אך באותו הרגש העליון, באהבתנו המיוחדה – שלי אַתְ ואני – שלך. אנו מח[ו]ברים ברוח, ברגש.

*

היום הלילה נשקתיה הרבה פעמים? וכמה חֹם נודפות שפתותיה. מן הח[ו]ם הזה שפתַי מתי[י]בשות אחר הנשיקה… גם היא נשקתני, אך עדיין לא בנשיקתה האמתית. רק אחר כך נשקתני במקצת עפ"י הנוסחא האמתית שלה – וזאת לא הי[י]תה נשיקה אלא – נשיכֿה, נשיקה באמת מיוחדת במינה, נשיקה טבעית[,] פראית, אך קדושה[,] עמ[ו]קה[,] נפֿשית, היא נושכֿת ולא נושקת – אך מה נעימה ונשגבה נשיכה זו… ברוכה תהי לי, נפלאה!

ליל יום ג‘[,] ה’ אדר. תר"פ. ברסטצ’קה [23 בפברואר 1920].

היום לפנות ערב נסעה קלרה לימים אחדים לבובה. נסעה לה לה [כך!] הנעימה, אשתעמם קצת בלעדה ימים אחדים. יחסרו לי מבטיה הנפֿלאים, שכה א[ו]הבם. סוף סוף הרי היא ממלאה איזו חלל ריק בעולמי באיזה ת[ו]כן. לע“ע [לעת עתה] מכיו[ו]ן ששעתי פנויה יותר אשתדל לבלי לשעמם [להשתעמם]. עורך אני ע[י]תון ליצני לפורים. כותב אני במקצת כלומר עוסק ביצירה וכו'. – ומחכה לביאתה של קלרה הנפֿלאה. אעפ”י שאת האמת עלי[י] להגיד – מה? לא אדע בעצמי איזה אמת. – – – –

[45] ליל שבת. טח' אדר. תר"פ. ברסטצ[']קה [27 בפברואר 1920].

רוחי קשה עלי[י] עכֿש[י]ו מא[ו]ד. סבבוני צרות רבות.⁵⁹⁹ באמת הכ[ו]ל כל כך קודר וקשה מסביב, ואין תקו[ו]ה, ואין מוצא. חודר אתה לתוך מצב עולמך ורעדה תאחזך, ואל העתיד כי תשתדל לחדור – כל נ[ו]חם לא יעלה לפניך ממנו…

הרעיון ע“ד [על דבר] ארץ־ישראל אינו פוסק מלנקר במ[ו]ח, אך באיזה אופֿן אפשר לגשמו? ולחכות כל כך קשה, ובין כה ומיטב הכ[ו]חות הולכֿים וכלים, המרץ הולך הלך ואָפֹס, והי[י]אוש כובש לו בלב עמדה אחר עמדה. הנה כתבתי בנוגע לזה ללבוב למרכז החלוצים, אך תשובה בכתב לא ק[י]בלתי אך הודיעו לנו ע”י נ. [נחמיה] מרגלית, כי אם רוצים אנו לנס[ו]ע, ואיננו רוצים לחכות עד ההג[י]רה הנורמלית,⁶⁰⁰ – אז יכולים אנו לנס[ו]ע כמו שאומרים “על ק[י]דוש השם” באופֿן “שמוקלֵרי”⁶⁰¹ והם מצדם יתמכֿו בנו עד כמה שאפֿשר בידם, בכסף ובתעודות רק עד וינה, ובכֿן איך אפֿשר להחליט דבר כזה? איך אפֿשר לעשות צעד מסֻכָּן כזה – אשר תוצאותיו מי ישֻרַן?⁶⁰² ולבלי לצעד את הצעד הזה? ואיך אפֿשר לה[י]שאר במצב כזה ולצפות בלי הרף וקץ?… וכה באתי עד משבר – ואיני יודע מה לעשות. “קשה לשאת וצר לעזוב”[.] מה לעשות? מה לעשות? וכל זה משפיע [46] באופֿן מדכא, נורא[,] על כל מהלך־הרוח, ויש רגעים שבהם מצב־הנפֿש המדכא הזה מגיע עד לידי מדרגה קיצונית ואז כ“כ [כל כך] קשה וצר – כרגעים האלו, הם גם אצלי עכֿש[י]ו, אנ[ו]כי מרגיש את עצמי כֹה מדֻכָא ורצוץ! ולזה נוספֿים עוד הגעגועים לקלרה, באמת כ”כ אתגעגע לה, לחביבה, חסרה היא לי כל כך, חסר לי מבטה הנפֿלא והחודר, שיחותיה המיוחדות במינן, לחיצות ידה, חסרה היא לי כ[ו]לה, כ[ו]לה – החביבה, המקסימה והנפֿלאה. היום חשבתי כי כבר באה. והנה באתי בערב לבית ה' [האדון] [משה] חרש – ומה מא[ו]ד הצטערתי כאשר לא מצאתיה, ונוכֿחתי כי עדיין לא באה מלבוב – הכ[ו]ל היה אז בעיני[י] כה חסר עני[י]ן ות[ו]כֿן בלעדיה! וגם הפעם אני מרגיש מין ריקניות קשה בקרבי, ריקניות אשר קלרה הי[י]תה ממלאת תמיד ברוחה ובכל הו[ו]י[י]תה. אכֿן, רגש הוא בקרבי, ולא רק רגש גברי גַס ופשוט, אלא רגש יותר עדין, נאצל ורך אני מרגיש אליה – וברגש זה אין לזַלְזֵל. ובק[ו]צר־רוח מצפה אני לביאתה של היקרה והנפֿלאה. אולי תקל היא לי במקצת את מצב־רוחי הקשה אשר תוקף אותי בימים האחרונים.

[47] ליל יום א‘[,] י’ אדר, תר"פ. ברסטצ[']קה [28 בפברואר 1920].

והרי לך גם חדשה! בית־הספֿר נסגר ע“י הרשות. עוד ביום הש[י]שי ידעו ע”ד [על דבר] הפקודה שנתקבלה בנידון זה, אבל האמינו עדיין לבטל את הגזרה, אך כלום לא יצא – וביה“ס סגור לע”ע [לעת עתה] והיום לא היו ל[י]מודים. חושבים לנס[ו]ע דובנאה [לדובנה] ולהשתדל. אך מי יודע אם ההשתדלות תעשה פרי? עני[י]ן זה עשה עלי[י] ר[ו]שם קשה, ואיזה רחמים וכאב נתעוררו בקרבי למראה מבוכֿות אותם תינוקות של בית־רבן שלא חטאו… למרות כל זה ההכֿנות לנשף־פורים שי[י]ערך ע“י תלמידי ביה”ס – לא נפֿסקו, אך כל העני[י]ן־הנשף הוא עכֿש[י]ו למורת־רוחי. אין מצב־רוחי מתאים לחגיגה פומבית כזו, אומנם הייתי רוצה לבלות קצת בפורים, אבל בחוג מכרים צָר שאפֿשר להרגיש מין חמימות של כאב, מין התעוררות ולוּ גם מלאכותית – מעין ש[י]לומים לנפֿש הכואבת, אבל לרעש חגיגה פומבית אין אני משתוקק עכש[י]ו כלל וכלל.

*

מכאיבים הם גם הגעגועים לקלרה, מכאיבים מא[ו]ד!… ק[י]ו[ו]יתי שתב[ו]א היום – אך תִקְוָתִי נכֿזבה. היום ראיתי עובר ברחוב את יעקב חרש⁶⁰³ שבא היום מלבוב וחשבתי [48] כי גם היא באה אתו יחד[י]ו, אך מה גדל מפח־נפֿשי כאשר באתי לשם בערב – ולא מצאתיה… היא כל כך חסרה לי, חסר לי מבטה החד והמלא אוצרות־חיים וחליפֿות נפֿש עשירה, חסרה לי קורבתה, שיחותיה[,] היא הכֿניסה איזה עני[י]ן בעולמי, גרמה לזעזועי־נפֿש, להרגשות סבוכות, מתפתלות ומתחלפֿות – והפעם אני מתהלך בדד ושומם – כאיש הקם מש[י]נה נעימה – ועקבות החלום עוד לא נמחו מפניו[,] אך המציאות האפֿורה כבר בולטת לפני עיניו בהקיץ… מתי תב[ו]א החביבה? מחר? אפֿשר. קשה להאמין. ואם גם תב[ו]א, חוששני, שתעזוב מיד את ברסטצ’קה[,] כי כפי ששמעתי ת[י]סע מכאן לגמרי עוד לפֿני חג הפסח, ובירושה תנחיל לי רק מפח־נפֿש ותהי[י]ה, חלום יפה קצר – שפתרונו הפכחי כה ארוך ושומם…

*

מזהבה לא ק[י]בלתי זה שני שבועות כל מכֿתב. ואין אני יכ[ו]ל להבין את ס[י]בת הדבר שתיקתה. מח[ו]סר שע פנ[א]י, או יותר נכֿון שעה קבועה[,] לא יכ[ו]לתי לכתוב לה בשבוע זה. בת־הדממה שלי! כאשר איעף ואר[ו]צץ [וְאֲרוֹצָץ] – אצלה אמצא מקלט, כשאצא רצוץ מתוך התאבקות־הסערות תסוכך היא עלי[י] בכנפֿיה – כנפֿי הדממה…

[49] ליל יום ג'[,] י“ב אדר. תר”פ. ברסטצ’קה [1 במרס 1920].

היא באה היקרה! היום לפנות ערב נודע לי הדבר במקרה, ובערב כשהלכֿתי מבית־הא[ו]כל –⁶⁰⁴ פגשתיה בחוץ מדברת עם נחמיה מרגלית – וכמה רטט בי הלב למראהָ! כמה פר פרכֵּס ופרפר! אך מיד הכרתי בה איזה ש[י]נוי, כה מד[ו]כאה ורצוצה, ואומנם מיד נודע לי כי הס[י]בה חדשות מפֿתיעות קרו אֶצְלָה, בלבוב. כבר קרוב היה הדבר לפ[י]רוד גמור עם אישהּ – (וקרוב הוא גם עכֿש[י]ו) וכבר לא הי[י]תה צריכֿה לב[ו]א הנה לגמרי – אך געגועי[ה] אלי[י] גברו על הכ[ו]ל – ובאה, ובזה הקריבה ק[ו]רבן גדול מא[ו]ד! ק[ו]רבן שאין ערך לו, ולגָדלו. את הפרטים לא אדע עוד את כֻלָם, אך בכלל, מצב־רוחה הקשה עשה גם עלי[י] ר[ו]שם מדכא, כמה כבירה הי[י]תה האהבה שהרגשתי ומרגיש אני עתה אליה. אהבה טהורה מהולה ברחמי־אנוש אמתיים. טי[י]לנו הרבה, והיא היתה כה מד[ו]כאה, גם בכֿתה, וכמה ח[י]בה רחש לי מבטה האילם! היי לי ברוכה, קלרה נעימה וא[ו]מללה! דעי שיש לב המרגיש את כאבך ויודע להעריך את סבלך וצערך – וגם האוהב אותך אהבה כבירה, אם אומנם מל[ו]כלכה היא לפעמים – אך סוף סוף כבירה היא! השעה מא[ו]חרת. מחר או מחרתי[י]ם אמשיך את רשימתי.

[50] ערב שבת, ט“ו אדר (שושן פורים). תר”פ. ברסטצ’קה [5 במרס 1920].

בשני הימים האחרונים לא רשמתי כלום, למרות זה שהיה לי הרבה, הרבה מה לרשום. הס[י]בה היא: מפני חג הפורים והנשף שנערך ע“י תלמידי בית־הספֿר. נשף זה שלל מאתנו הרבה עמל ופנָ[א]י. וגם אמש ערכו נשף בזעיר אנפין, כל אלו שערכֿו ועזרו בעריכת הנשף בבית שַפִירא, הנשף הזה ארך עד אור הב[ו]קר ועדיין עי[י]ף אני מא[ו]ד, כי שכבתי ליש[ו]ן בשש שעות [ב־6:00] וקמתי בתשע שעות בב[ו]קר. כל זה בא פשוט בכדי לבלות את הזמן[,] לבלי להשתעמם ולתת להרהורים הנוגים זמן לטוות את רשתָם הסבוכה… עכֿש[י]ו אני יושב לי בחדרי ומחכה לקלרה שהבטיחתני אתמול בערב לב[ו]א אלי[י] בשעה זו. כמה נשתנתה קלרה החביבה זאת מיום בואָה מלבוב. מצב־רוחה מדֻכא מא[ו]ד. מרגישה היא את עצמה ברוח אחרת לגמרי, פרחה כל עליצותה, פג כל ששונה המלא נ[ו]ער וחיים ולוּ גם למראית עין, שוממה היא עתה וזועפת ומרת־רוח מא[ו]ד. נמצאת היא עכֿש[י]ו בתקופֿת [בתקופה] רבת־אחריות בחייה, קרובה היא לשעה שבה תשים קֵץ למצבה הבלתי־נורמלי בתור א[י]שה לבעל בלתי־אהוב לה ובתור אם לילד, אך תקופֿה זו הכניסה בקרבה בכלל התי[י]אשות ומפח־נפש קשים[.] [51] אין היא מאמינה בכל עתיד פחות או יותר טוב, הכ[ו]ל אצלה חסר־עני[י]ן ושומם, יותר מדי התאכֿזר בה הגורל, וטעמה מנה גדולה יותר מדי ממרירות־החיים – וברגעים כאלו אין לה דֵי א[ו]מץ־רוח להאמין ולקוות, והריהי מדוכאה ורצוצה מא[ו]ד מא[ו]ד, עקבות־מצבה זה נ[י]כרים גם על פניה שענן־התוגה אינו יורד מעליהם, ובכלל הורעו פניה עד מא[ו]ד, אך ביחד עם זה התחזקה מא[ו]ד אהבתה אלי[י], אהבתה כבר ק[י]בלה צורה חריפה, ואני הנני בעדה – המסעד האחרון, הנקודה האחרונה שמסביבה יתרכזו כל מחשבותיה ומהלך חייה, לולא אני כי אָז אולי כבר שמה קץ בשבוע שעבר למצבה בתור א[י]שה לבעל, אך געגועי[ה] אלי[י] תקפֿו עליה, והיא מוכֿרחה הי[י]תה לשוב לברסטצ’קה[.] אתמול בערב טי[י]לנו קצת, היא ס[י]פרה לי, איך שלא מצאה לה מקום ומרג[ו]ע בלבוב, עד כמה שמראה העיר בכלל נמאס בעיניה, ביחד עם כל אנשיה ומכיריה – הכ[ו]ל היה מק לה שם חסר־עני[י]ן ות[ו]כֿן, והיא התגעגעה רק הֵנָה. עכֿש[י]ו היא חושבת רק ע”ד [על דבר] הנסיעה ארצה־ישראל, למעבר לים, כי גם אני נוסע שמה, (כך מקו[ו]ה אנ[ו]כֿי) ונפֿלא הדבר, [52] קלרה זו שהי[י]תה כה רחוקה מכל רעיון עברי בכלל.[,] וע“ד א”י – לא חשבה מימיה, ולא ידעה כלום, הפעם – מבחר תקו[ו]תה לבר[ו]ח רק שמה… איזו השפעה היא זו? ואני הן לא נ[י]סיתי בכל הימים האלו שאני יודע אותה לדבר אתה ע“ד [על דרך] הציונות וכו' – אלא שלא הרעיון בעיקרו הוא העיקר כאן, אלא נסיעתי אני לארץ־ישראל, כלומר: רצון־נסיעָתי אני. ואני? ביחד עם הש[י]נוי ר שהתהו[ו]ה אצלה, תקף גם אותי מצב־רוח מיוחד במינו, לפני[י] הפעם קלרה נעימה וטובה האהובה לי עד מא[ו]ד, ואוהב אני אותה הפעם באהבה כֹה טהורה, רכה שקטה וחרישית, אָח אני לצרת־נפֿשה, משתתף אני בכאב־רוחה. וכה קרוב אני מרגיש את עצמי אליה. רואה אני עכֿש[י]ו עד כמה אומנם קרובה היא אלי[י] וגם אלני אליה. יש כאן י[י]חוסי־אהבה אמתיים, והתקשרות נעלמה שיסודה בעמקי הַלֵב הזכּים. במשך הימים האחרונים מיום ששבה מלבוב ־ אני מרגיש את עצמי במצב־רוח מיוחד. נמצא אני כֻלִי תחת השפעת־מצב־רוחה הקשה הִיא. משתתף אני בצערה כאח נאמן וקרוב – אך מצב זה כל כך [53] קֵרְבַנִי אליה. אני מרגיש עכש[י]ו כאב־כיאהבה עז בקרבי[,] אך כה מתוק הוא כאב זה, ומלטף את הלב, למרות כל הקֹשִי שבו. ברוכה היי לי קלרה יקרה. אכֿן מעי[י]ן־אהבה כביר וטהור יש בנפֿשי – ואנ[ו]כי לא ידעתי. אנ[ו]כי הייתי מסופק במציאותו. אהבתיך, יקירה, למרות זה שאהבה זו בָאָה בלו[ו]י[י]ת פרפורי־נפֿש אחרים השייכים לאהבה אחרת, אך חזקה היא אהבתי אלי[י]ך. ברגע זה נזכרתי בדברי משורר א”י [ארץ־ישראלי] צעיר אחד בעל־כ[י]שרון, כנראה ח.ל.ב.[,] “חִיַבְתִי לָאַחַת וָאֹהַב הַשְנִיָה”…⁶⁰⁵ כן, סובל אני הרבה מא[ו]ד ע"י זה, סובל ומתענה בע[י]נויים נפשיים קשים, אך היכ[ו]ל אני להסתיר להעלים עין מאהבתי הכבירה אלי[י]ך, ולבלי לראות בה הפעם את העיקר והנק[ו]דה המרכזית של חיי הנוכחיים כאן?…

מוצאי־שבת, ט“ז [צ”ל: י“ז] אדר, תר”פ. ברסטצ’קה [6 במרס 1920].

כל היום לא הי[י]תה לי היכֿ[ו]לת לה[י]פגש עם קלרה האהובה. פגשתיה בחוץ כמה פעמים אך לא יכֿ[ו]לתי לדבר אתה, ולא לטי[י]ל קצת מפני שטרוד הייתי קצת היום בעני[י]נים כלליים קצת בישיבת הו[ו]עד ע“ד [על דבר] עני[י]ני בית־הספר, [54] להוציא תעודות־כשרות⁶⁰⁶ וכו', ובי[י]חוד מפני מחלת־הא[י]צטומכא⁶⁰⁷ שלי אשר נמשכֿת כבר כשל[ו]שה שבועות, והציקה לי בי[י]חוד היום, ומפני שק[י]בלתי היום תרופֿה – לא חפצתי להתהלך ברחוב. אך בערב פגשתיה וטי[י]לנו כשעה. במשך כל היום, כ”כ [כל כך] התגעגעתי אליה, לשיחתה, למבט עיניה הנפֿלא, וצר היה לי מא[ו]ד כשלא יכ[ו]לתי לה[י]פגש אתה! כ“כ התחזק בקרבי רגש־אהבתי אליה, כ”כ נתעמק ונשתרש בקרבי. וסובל אני בימים האחרונים מצער מכאב־אהבה בלתי־פוסק, איזה כ[י]ליון־נפֿש קשה אני מרגיש, מרגיש אני כי עני[י]ן זה נוגע כבר בנפֿשי… כי התי[י]חסותי לקלרה נפֿשיית היא וממלאה בחיי תפקיד חשוב ורב־ערך; רואה אני כי אהבתי כבר יצאה מגדר הרפרוף והשטחיות ונכנסה לתקופֿת הנפֿשיות העמוקה, אהבה היונקת מל[ו]א הלב ומזֻבֶלֶת כאב וצער עמ[ו]קים ואמתיים. אני אוהב אותה, וקלרה היא עכֿש[י]ו אצלי הת[ו]כֿן העיקרי שבחיי התפֿלים והנוכחיים בברסטצ’קה. לולא היא ל מה לי פה ומי לי פה? מה לי כאן בסביבה מעיקה זו, בין אנשים זרים לרוחי, בין חברים לעבודה – שאין אני סובלם [55] מפני קַטנותם, ושכל כך רחוק אני ברוחי מהם.

*

ביכמן⁶⁰⁸ בא מדובנא⁶⁰⁹ וק[י]בל שם ר[י]שיון להמשיך את הל[י]מודים בבית־הספֿר. ומחר יתחילו שוּב הל[י]מודים. שוּב לעבודה!

*

גם הפעם לא ק[י]בלתי כל מכֿתב מזהבה. אתמול פגשתי את מר ספֿרא⁶¹⁰ ושאלתיו אם הביא מכֿתב בשבילי אך הוא ענני: הייתי שָם ולא נתנו לי כלום. אין אני יכול להבין את ס[י]בת־שתיקתה?[?.] האומנם יש כאן איזה דברים בגו? המתרעמת היא עלי[י]? האם הלשינו עלי[י] לפניה ע"ד [על דבר] התרועעי עם קלרה? אם אומנם מתרעמת היא מפני זה – צר לי מא[ו]ד. לוּ ידעה והבינה את יסודות הנפֿש בשבענין [שבעניין] זה – לא הי[י]תה מתרעמת כמדומני.

ליל יום ג'[,] י“ט אדר, תר”פ. ברסטצ’קה [8 במרס 1920].

זה לא כבר הי[י]תה אצלי היקרה. כשהייתי הערב אצלה נדברנו שת[י]כנס אלי[י] לרגעים אחדים. כי לטַיֵל לא יכֿלה היום. והנה באה. עמדה מחרישה ומביטה עלי[י] בעיניה הנפֿלאות, כמה עמקות יש בהן, מה חודר ומקסים מבטן! מה רבה בהן האהבה הכבירה! בחֹם־לב נשקתיה פעמים אחדות, והיא – נשקה באותהן [56] הנשיקות בעלות ה“סגנון” המיוחד, ה“סגנון” המקורי שלה…

שקטה, רבת־צער וכאב, רְוַת לֵחוּת נַפְֿשִית ופרפורי לב מתנהלת אהבתנו בימים האחרונים. בתח[י]לה היו ימים שבאו איזה חליפות של ספקות, לעג, אירוניה, אי־אמונה באהבתי – לא כן עכֿש[י]ו – הכ[ו]ל כה אמתי וכביר, וכ[י]ליון הנפֿש האוהבת כה גדול וחזק! היא כבר השליכה בלבבי עמ[ו]ק עמ[ו]ק את ש[ו]רשיה. ולא אין כאן לא קלות־ראש, משחק־נעורים בעלמא וסתם מעשי־שטות, יש כאן הרגשות חיות אמתיות, פרפורי לב אוהב וכואב, ע[י]נויי־נפֿש באהבתה הכבירה… היקרה! הרי כל כך אוהב אני אותה. היא סובלת הרבה בימים האחרונים. קשה גורלה. עמ[ו]ק הוא וגדול צערה – אין רבים יודעים את זה כמוני, אך דו[ו]קא צערה זה, כל כך קֵרְבַנִי אליה, כה קרובה היא עכֿש[י]ו לרוחי, וכה אֹהַב ואעריץ אותה.

*

לזהבה שלחתי מכֿתב בשבוע זה ע"י מר ספֿרא, ובו הבעתי לפֿניה את התפלאותי שאין אני מקבל ממנה זה של[ו]שה שבועות כל מכֿתב, ושואל אותה אם מתרעמת היא עלי[י] בעד דבר־מה או בכלל ברוגז היא?…

*

רע רע מא[ו]ד אני מרגיש את עצמי בסביבה המקומית בימים האחרונים, כשאני כותב בסביבה המקומית, כו[ו]נתי היא בי[י]חוד [57] לסביבת המורים שבחברתם אבלה את רוב שעות היום בבית־הספֿר, כל כך נמאסה עלי[י] חברתם! כל כך רחוק אני מהם, וזר לי כל מהלך־חייהם, אין שום דבר שיתאים לרוחי, ממש אין אני סובלם ממש, ולפעמים התי[י]חסותי זו נהפכֿת למין שנאה כבושה להם. יודע אני כי לולא עבודתי בביה“ס – לא הייתי נמצא בחוג אנשים כאלו הזרים כ”כ [כל כך] לרוחי, ומפני עבודתי זו מֻכרח אני לבלות את רוב ימי[י] ביניהם – וזה כל כך מכֿאיב. בי[י]חוד אין אני סובל את המורה לשפֿה הרוסית זחרניצקיה. ט[י]פוס משֻנה זה, האשה המכשפֿה הזקנה הזאת, שגם מראה החיצוני גם א[ו]פֿי[י]ה הפנימי מעוררים ג[ו]על־נפֿש – ועלי[י] לה[י]מצא בחברתה! לפעמים מצב זה מביאיני לידי דכדוך־רוח גמור. וכך הוא הדבר אצלי גם בימים האחרונים. הה, מתי אתחיל באיזה חיים אחרים, יותר יפים? כאן – אין תקו[ו]ה, ומתי תגיע השעה שאעלה למזרח לחפש שם את דרכי?… מתי?…

מוצ“ש, כ”ג [צ“ל: כ”ד] אדר. תר"פ. ברסטצ’קה [13 במרס 1920].

מצב רוחי, בכלל, בימים האחרונים בלתי־מזהיר הוא. סובל אני הרבה מא[ו]ד, מכל הצדדים. הרעיון ע“ד [על דבר] העלי[י]ה לארץ ישראל [58]⁶¹¹ אינו פוסק מלנקר במוחי אף לרגע, ואיך, ובאיזה אופן לגשם את הרעיון הזה? זאת היא שאלה כל כך קשה. מרגיש אני כי אסור לי לחכות הרבה ולשהות בגולה – אך ביחד עם זה רואה אני כמה קשה לעשות את הצעד מר[ו]בה־האחריות הזה, כמה מכשולים קשים ופגעים מ[ו]נחים על דרכי בכדי להוציא לפע[ו]לות את רעיון העלי[י]ה. השעה, היא שעת־חירום כ”כ [כל כך] נוראה – ואם לנס[ו]ע – אז צריכים פשוט להסתכן, ואיך אפשר להחליט לצעוד את הצעד המס[ו]כן הזה? בכל אופן צריך להחליט עוד קודם החג, לתכלית זו שולח אני מכתב למרכז החלוצים אשר בה בלבוב, ומציע לפניהם כמה שאלות[,] ובקבלי תשובות ברורות על כל השאלות הללו, אחליט דבר ברור: הן או לאו. ובין כה מי יודע מה שהאביב יביא לנו בביאתו?… רוחות מבשרות־רעה כבר התחילו מנשבות, ומי יודע את הצפוי לנו כאן?…

*

מיום אתמול נרגז ונרגש אני מא[ו]ד. אין אני מוצא לי מקום. וזהו הדבר: אתמול בבואי אל קלרה, הכרתי כי יש לה דבר־מה לספר לי, אך קשה לה, וסוף סוף ס[י]פרה לי מה שס[י]פרו לה עלמות מקומיות אודותי[י], ראשית ס[י]פרו, כי ביום החמ[י]שי שעבר בשעת נשף־החברים שעוּרך [שנערך] ע"י מסדרי הנשף הפורימי, בשעה שאחרים אמרו: “לו הי[י]תה כאן גם קלרה”[,] אז אמרתי אני: “וכי למה היא להכא?⁶¹² ולמי היא חסרה כאן?” כך ס[י]פרו לה שאמרתי אני. ושנית ס[י]פרו לה: כי אנ[ו]כי כתבתי לידידתי, בתור תשובה על זה שכתבה לי כי מספרים עלי[י] שאני מתרועע כאן עם איזה מַדַם קלרה חרש, ועניתי על זה: “כי זהו שקר וכי בכלל אני מבקש לבלי להזכיר את שם הא[י]שה הזאת ביחד עם שמי וכי לפחיתות כבוד י[י]חשב דבר זה”. אנ[ו]כי ממש נדהמתי למשמע שתי העלילות המת[ו]עבות והנמבזות [והנבזות] האלו, ולא מצאתי מ[י]לה בלשוני איך להכחישן. כי כל כך פחותות הן ונמבזות [ונבזות], עד שלא היה בכ[ו]חי להכחישן באופן רגיל. דבר זה הרגיזני מא[ו]ד. מקור הרכ העלילות כמובן ידוע לי: העלמות המקומיות כועסות עלי[י] מא[ו]ד זה מכבר על שאין אני מתרועע אתן[,] ובי[י]חוד גדלה התרגזותן עלי[י] אחרי שהוצאתי ע[י]תון הומוריסטי לפורים,⁶¹³ אשר בו נגעו בכבוד אחדות מהן, וג[י]לו את פרצופן האמִתי. [60] והן החליטו להתנקם בי, ואלו הןם האמצעים הראשונים שלהם [שלהן] בכדי להגיע למַטָרָתָםן. אך לא העלילות כשהן לעצמן גרמו להתרגזותי, לא ולא! בכלל, המעלילות האלו כל כך נבזות ושפלות־רוח שאין כדאי גם להתחשב אִתָן, אלו הן חֶלְאַת החיים הפרובינציאליים, אבל על מה אני מצטער ומתרגז? על זה שקלרה הטובה והיקרה האמינה לעלילות האלו. לזה לא פ[י]ללתי לגמרי. העלילות האלו הכֿניסו בלבבה אי־אֵמון גדול אֵלַי, וש[י]נוי־י[י]חוסיה אֵלַי, ועל זה אני מתפלא ותוהה באמת. קלרה זו שכבר יודעת אותי פחות או יותר – אינה צריכֿה להאמין לעלילות כאלו[,] והי[י]תה צריכה מיד להכיר את הטֶנְדֶנְצִיוּת⁶¹⁴ הכמוסה בעלילות הבדויות והשפלות האלו. ואיך זה לא הרגישה? איך יכֿלה להאמין לכל זה? דבר זה ממרר את רוחי מא[ו]ד, ואתמול בי[ו]שבי אצלה הייתי כֹה נרגז ונרגש, עד שלא יכ[ו]לתי לדבר אפילו, ועד היום נמשכֿת התרגזותי זאת. כמובן שאנ[ו]כי מיד הוכחתי לה – כמה שקר נבזה ומת[ו]עב [61] בדברים האלו שס[י]פרו לה, והיא כמדומני שהודתה לי בזה ונוכחה לדעת כי אומנם כך הוא הדבר. אך ביחד עם זה הכרתי כי עוד לא פָג כל החשד מלבה, ועדיין בהיא מוסיפֿה להאמין בזה בַסֵתֶר – ועל זה צר לי, צר לי מא[ו]ד, מא[ו]ד. המקור העיקרי של העלילות האלו ידוע לי והוא כמובן: העלמה שפֿלת הרוח והגסה אסתר רבקה גרינשפון, אשר רוצה להתנקם בי יען אשר שחדלתי לב[ו]א לביתם, והוקעתי את חרפתה לעיני הכ[ו]ל בע[י]תון הפורימי, על סקרנותה הנמבזה [הנבזה] לפתוח מכתבי־זרים ולספר לאחרים מה שכתוב בהם. ודבר זה מרגיזני מא[ו]ד. וסוף סוף חושב אני – אכנס אליה באחד הימים, ואחרפֿה יפֿה, יפֿה כְּיָאוּת למען תֵדַע שאין לה עני[י]ן כאן עם איזה פרחח, וסוף סוף אם תוסיף לנהל גם להבא את תועבותיה אלו – אדע באיזה אמצעים להחזיק נגדה[,] השפלה והנמבזה [והנבזה] שבאדם.

*

היום ק[י]בלתי מכֿתב מאת זהבה החביבה, אחרי שתיקתה הממושכֿה, וגם שם אני רואה חדשות [62] אודותי[י], שלי לעצמי אינן ידועות… כותבת היא לה [לי] שס[י]פרו לה, שכבר עזבתי את בית־הספֿר ואני נוסע לו[ו]ינא [לווינה], או לקרקא [לקרקוב], ומתרעמת היא עלי[י] שלא כתבתי כלום אודות זֶה – וחוששת שמא כבר לא ישיגֵנִי מכתבה בברסטצ’קה. כמה מג[ו]חך כל זה! מי הוא המפֿיץ ממני ידיעות משונות כאלו אודותי[י]? אנ[ו]כי כמובן מיד עניתי לה, כמה בדויות כל הידיעות הללו[,] וכתבתי על המצב כמו שהוא.

ליל יום א' [צ“ל: ב][,] כ”ד [צ“ל: כ”ה] אדר, תר"פ. ברסטצ’קה [14 במרס 1920].

אתמול כל היום, כלומר ביום השבת[,] לא התרַאיתי עם קלרה, הייתי טרוד כל היום בעני[י]ני בית־הספֿר, והיום כשבאתי אליה הכרתי מיד שפניה אינם אלי[י] כבתח[י]לה, ועדיין הר[ו]שם של ליל יום הש[י]שי טבוע עליהם, והיא מתי[י]חסת אלי[י] במין קרירות מכֿאיבה ומדכאת. אנ[ו]כי שהייתי כל העת נרגז ומשמים לרגלי העלילות שכבר כתבתי עליהן ברשימתי הקודמת – גם כן הייתי עצוב וקודר־רוח. כל השעה החרשנו ולא ד[י]ברנו זה אל זו מאומה מלבד קטעי דברים השייכים לל[י]מודים. אח“כ לא יכ[ו]לתי להתאפק כבר והתחלתי לדבר על עני[י]נינו האינטימיים, [63] על העלילות וכו‘[.] היא השתדלה להוכֿיח לי שאין היא מאמינה בכל זה וגם לא האמינה, ואם אומנם מכיר אני בש[י]נוי י[י]חוסיה אלי[י], – אז אין עלי[י] לחפש את מקור הס[י]בה בעלילות אלו… ובדברה ד[י]ברה גם כן בטון קריר שאין בו כבר אותה החמימות התמידית, ובכלל כל מראה הוכֿיח לי שאין היא מרגישה כבר אלי[י] את זה שהרגישה קודם. היא אמרה לי שבין כה וכה היא כבר נוסעת מכאן והכ[ו]ל כבר י[י]גמר, כשהושטתי לה את ידי, נתנה לי גם את ידה היא, אך מיד הוציאתהה אותה מידי בחזרה במין תרעומת, שאלתיה: “האינך רוצה לתת לי את ידך”? והשיבה: “לא”[.] שאלתיה: “מדוע?” ותען: “יען כי איני מרגישה”… “מדוע?” – שאלתי, ותען: “כבר הגיעה השעה”… אומנם מיד אמרה: לא, לא! זה שקר, אך הרגשתי שֶלֹא שקר הדבר, וכי מהפכה שלמה התחוללה בי[י]חוסָה אלי[י]. אחר־כך ב[י]קשתיה ללכֿת –⁶¹⁵ ולא חפֿצה, וכשנ[י]אותה כבר במקצת אמרה כי כעבור חצי שעה אולי תהיה בחוץ. אחר שעה פגשתיה עם המורה הפולנית החדשה [64] מאני זובר קרובתי⁶¹⁶ ועם ב’ חַנִיס.⁶¹⁷ כל טי[י]לנו כשעה, אך בכל הדרך לא שמה אלי[י] לב, צחקה, רעשה, ואתי לא החליפֿה אף מ[י]לה, וגם השתמטה ממני לגמרי. מהו פשר כל זה? אומנם לפי דבריה אין לחפש את מקור ש[י]ונוי י[י]חוסה אלי[י] בעלילות שס[י]פרו לה עלי[י], אך לי סוף סוף נדמה כי אך ורק בהן המקור האמתי, והיא מאמינה בכל זה, וצר לי וקשה מא[ו]ד. מרגיש אני הפעם, כי אובד אני את קלרה הנפֿלאה, כי היא עוברת כבר וסרה ממני, ולבי כואב עלי[י] ומתמרמר במסתרים, אין אני מוצא לי מנוחה, נרגז אני ונרגש מא[ו]ד. מרגיש אני כמה כבר השתרשה אהבתי אליה, כמה רוב עני[י]ן ות[ו]כֿן הכֿניסה לעולמי – והפעם כשהכ[ו]ל ילך לו ויפרח – מה י[י]שאר לי? כאב־לב ומפח־נפֿש קשה. קשות קשות תהי[י]נה התוצאות של המהפכֿה הזאת, כבר מרגיש אני בי התמוטטות נפֿשית כבירה, הכ[ו]ל שוקע ואובד. לאו מ[י]לתא זוטרתא היא! ⁶¹⁸ ביחד עם קלרה ההולכת ממני הולכים מבחר כ[ו]חותי[י] ורגשותי[י], ואובד אני עולם שלם – אשר את כאב־חסרונו ארגיש על נפֿשי הנדכאה ימים רבים. אני רושם את רשימתי הנוכֿחית, וכל כך נרגז [65] אני ונרגש עד שאין אני יכ[ו]ל להעביר במנוחה את עטי על גבי הני[י]ר. האומנם ככה י[י]גמר אותו החלום הנעים של שארך ירחים אחדים ושהשקעתי בו את מבחר הגיגי[י] ורוחי? האומנם? כל כך צר לי וקשה! כל היום הייתי נרגז לרגלי השמועות הקשות המנסרות באו[ו]יר עם התפתחות מאורעות חדשים וקשים לזמן האביב – אך המקרה האחרון דִכְאַנִי כבר יותר מכ[ו]ל, רצוץ אני הפעם לגמרי, וכאב נורא תוקף את כל ישותי הפנימית. הבטתי על קלרה נעימה זו, ולבי בכה והתרגז בי במסתָרִים: אלי, אלי מה היה אתה? מדוע היא מעלימה את אור חסדה ממני? מדוע לא תאיר לי פנים? הזאת היא קלרה האוהבת אותי אהבתה בלי מצרים, אהבה כבירה ואמתית? הזאת היא קלרה אשר ג[י]לתה לפני[י] את כל לבבה והי[י]תה כה קרובה אלי[י], כה קרובה ואוהבת? וה ואיך זה היא יכולה פתא[ו]ם להתרחק כ”כ? [כל כך] איך זה היה הדבר? מה קרה? ואולי לא אהבה לגמרי? אולי היה זה רק רגע אחד בחייה מרובי־החליפֿות והש[י]נויים?… מי יודע? אך בין כה וכה ולבי כואב, ואני קודר ועצב – וצער קשה מענה אותי בלי הרף – – – – – – –

[66] ליל יום ב' [צ“ל: ג'] [,] כ”ה [צ“ל: כ”ו] אדר. תר"פ. ברסטצ’קה [15 במרס 1920].

היום בבואי אל קלרה מצאתיה שוב במצב התי[י]חסות כזה כמו אתמול ושלשום, י[י]חוסה הקר והזר אלי[י] לא נשתנה, הכרתי מיד שאין זה מקרה בלבד, וכי דבר־מה ממשי התחולל בקרב לבבה בהתי[י]חסותה אלי[י]. כל אותן השעות אשר ישבתי אצלה התי[י]חסתה אלי[י] כאל איש זר לגמרי שאין שום דבר קרוב בינינו. רוחי הי[י]תה עלי[י] מרה מא[ו]ד, ונפֿשי בכֿתה בקרבי במסתרים על הע[י]נויים החדשים אשר קָמו לענותני. במשך שעות שהותי אצלה פלטה אגב־אורחא מ[י]לים כאלו שדקרו בי כמדקרות חֶרֶב. ראיתי שאין ביאתי אליה משביעה אותה רצון לגמרי, וכי רוצה היא שאלך כְּבָר. וברוח מדכאה כזאת צריך הייתי לשבת ולהרהר: מה קרה? איך זה נהיה הדבר? ומהי הס[י]בה האמתית? סוף סוף לא יכ[ו]לתי להתאפק ורשמתי לה על פ[י]סת־ני[י]ר את המ[י]לים הללו בקירוב: “סובל אני, קלרה, הגידי לי את האמת מדוע נשתנה י[י]חוסך אלי[י]? האומנם אינך מרגישה כיצד מתענה אני? האומנם חושבת אַתְ שזה עבר עלי[י] בלי כל רֹשֶם?” במקום תשובה מספקת פלטה שוב מִלִים אשר צ[י]ערוני וד[י]כאוני, ואמרה: ששקר הדבר אשר כותב אני שסובל אני ומתענה וכו'. [67] ועוד אמרה שבין כה וכה נוסעת היא בקרוב מִכַּאן, ובלי כל ספֿק, כאשר אבוא הנה אחר חג הפסח כבר לא אמצאה כאן – והכ[ו]ל יִגָמֵר, הכ[ו]ל יהיה אצלי רק כחלום – וַחֲסָל. מֵררוני וד[י]כאוני הדברים האלה, וחסר אונים הייתי לענות עליהם מה שהרגשתי, ומה שהתחולל בקרב נפֿשי ברגעים האלה. אמרתי לה עד כמה שאני סובל, ועד כמה שאין אני מֵבִין את ש[י]נוי י[י]חוסה אֵלַי ושאין אני ראוי להתי[י]חסות כזו, אחרי שיודעת היא ומרגישה יפֿה, כמה נפֿשית ואמתית, טהורה בלי כל שמץ של טנדנציות זרה – היא התי[י]חסותי אליה, אך כל דברי[י] לא הועילו אף במקצת לשנות את יחסה הקר והזר, ומבטה אלי[י] היה כה קופא וְזָר, כא[י]לו הביע: “חסל! מיֻתָּרִים הם הדברים, אין כבר כלום, הכ[ו]ל נגמר!” כאשר התכוננתי כבר ללכֿת שאלתיה אם רוצה היא לטי[י]ל קצת, ידעתי שהיא צריכֿה ללכֿת למרת ב. חניס למסור לה מכֿתב ללבוב, ושאלתיה, אם רוצה היא שאלך אתה. היא ענתה לי בשפֿה רפה, ואמרה אפֿשר שתלך. אחר כך אָמְרָה שכעבור עשרה רגעים אחכה לה בחוץ, ותלך, והוסיפֿה: גם מַנִי זובֶר תלך, מהיום והלאה לא נלך כבר שנינו לבדנו, כי אם בלו[ו]י[י]ת מאני [כך!] זובֶר. הדברים האלה מחצו [68] כבר לגמרי את לבבי הכואב, כלום לא יכ[ו]לתי להגיד לה אחר זה, קמתי והלכֿתי וכאשר הושטתי לה את ידי, וגם היא נתנה לי את ידה, נתנה לי כלאחר־יד, בלי כל א[ו]מץ וחיים, בלי כל לחיצה כל שהיא, כא[י]לו מ[ו]כרחה הי[י]תה רק לצאת את ידי חובתה. אחרי רגע קשה זה, כמעט שכבר החלטתי לבלי לחכות לה לגמרי, וללכת אחרי ארוחת הערב, מיד הביתה[,] כלומר: אל חדרי. אך סוף סוף לא יכ[ו]לתי לעשות ככֿה, ובי[ו]צאי מבית שפירא יצאה אז גם היא מביתה והלכֿנו יחד לבית חַניס, בדרך אמרה לי: אומנם הולכֿים אנו כב ביחד כבתח[י]לה, אבל אלפי מילים כבר מבדילים [כך!] עכֿש[י]ו בינינו, וזרים אנו זה לזה לגמרי. עניתי לה: כי ככה חושבת רק היא, אבל אנ[ו]כי לא אחשוב ככֿה בשום אופֿן, והרהרתי לי במרירות: אלי, אלי[,] מה היה אתה עם קלרה הנעימה הזאת?

אחרי שהלכנו לבית חניס ולא מצאנוה בביתה, הלכֿנו אל ההכר הכ[י]כר שאצל המנזר לטַיֵל, שם הוספֿתיה לשא[ו]ול מה היה אתה, איזה דבר ש[י]מש אצלה בתור יסוד עיקרי לש[י]נוי־י[י]חוסה אלי[י]? ואז התחילה ברצינות ובטון אמתי בלתי־מעושה להתוַדוֹת, ולספר לי את הכ[ו]ל. [69] היא צי[י]רה לפֿני[י] את מצבה הקשה הנוכֿחי, מצבה המשפחתי הנורָא, עד כמה שחייה הריאליים קודרים הם ונוראים, בעלה בלתי־אהוב לה, והיא יושבת כאן, בשעה שאינה צריכֿה להיות כַּאן, היא צריכֿה עכֿש[י]ו להתחיל באיזו עבודת־הכֿנה להשתחררותה. בזה שהיא נמצאה כאן ובעלה – בלבוב, הלך כל הונם לטמיון, ואין שום יסוד להיותה כאן, והיא עשתה את כל זה רק בכדי שתהיה קרוב אלי[י], ולתכֿלית זו הקריבה כל כך הרבה קרבנות ח[ו]מריות ורוחניות [חומריים ורוחניים]. היא סובלת כאן מא[ו]ד, ועכֿש[י]ו בראותה את כל זה ובהִוָכְחָה כמה מרה וקשה המציאות המקיפֿה אותה, ונוכֿחה כי אין כל יסוד ריאלי לאהבתה אלי[י] וכי מביאה לה רַק שברון־רוח וי[י]אוש לכל ימי חייה, והיא יודעה שסוף סוף נ[י]פרד בקרוב והיא תצטרך שוב לחזור לחייה התפֿלים לסב[ו]ל ולהתענות עוד פי שבעה ע“י מפח־הנפֿש שיהיה לה כשלא תוכל להיות קרובה אלי[י] – לכֿן החליטה לעקור בת[ו]קף למרות רצונה והרגשתה הטבעית והאמתית, את רגש אהבתה אלי[י], ולהתרגל לאט, לאט לרעיון שאנ[ו]כי זר לה לגמרי, בכדי שלא תצטרך אחר כך לסבול ולהתענות כל כך. כך החליטה, ואחרת אי אפֿשר שתהיה, [70] אין היא יכולה כבר להמשיך גם להבא את יחס־אהבתה אֵלַי – כי יותר כבר אין בכֹחה לסבֹל והיא רוצה באופֿן מלאכֿותי להתרחק מעלי[י], בכדי שתעלה [שיעלה] בידה לגמור לאט, לאט את העני[י]ן שיכול להביא בחייה רק צער, ע[י]נויים וי[י]אוש. לתכֿלית זאת, כבר חפֿצה להודיע לי היום שלא אוסיף לב[ו]א אליה וללמדה, בכדי שלא ת[י]פגש אתי יותר, אמנם – הוסיפֿה – מכיו[ו]ן שהעי[י]רה קטנה, הרי מן הנמנע הוא שלא תראֵני ולא ת[י]פגש אתי לעתים, אך סוף סוף תהי רחוקה יותר ממני, וזה יועיל לה לתכֿליתָה להפסיק בכל ת[ו]קף את כל הקשרים בינה וביני. עוד הרבתה לדבר מסביב לכל זה, מרוב התרגשות אין אני יכול לזכור את כל פרטי דבריה, אנ[ו]כי שמעתי להם בלב כואב ומפרפר בע[י]נוייו הקשים ובנפֿש דואבת ונכֿאה, שמעתי לו[ו][י]דויה, ולהתגלות־לבה – והבנתי, הבנתי והרגשתי, כי כך הוא הדבר, וזהו אומנם היסוד העיקרי של הש[י]נוי שהתהו[ו]ה אצלה בי[י]חוסה אלי[י] – ונפשי אבלה ובכתה בי בסתר. היא אמרה לי כי אנֹכי פחות רַגְשָנִי ובעל טמפרמנט חם ממנה, אנ[ו]כי אֵדַע מהר להסתגל למצב חדש זה, ומה יהיה שהיה בינינו – יהיה לי רק לחלום יפֿה וקצר [71] שחלף מהר – וחסל! ושוּב אתרגל לחיי היום־יומיים ואשכח לאט, לאט את הכ[ו]ל, ולכֿן האומנם יכולה היא לטובת שלום־חלומי הקצר להאריך את ע[י]נוייה הקשים, ולהמשיך גם להַבָא את יחס־אהבתה אלי[י]? אנ[ו]כי אמרתי לה, כי מבין אני את כל זה ומרגיש, אך אם אומנם אהבתה אלי[י] אמתית, הרי אי אפֿשר להעבירה ולהכחידה באמצעים מלאכֿותיים, ואם אפֿשר לכלותה באמצעים מלאכֿותיים – אז כבר אין כל צ[ו]רך באמצעים ומאליה תעבור. והיא הוכֿיחה לי שוּב שלא כך הדבר, ושהיא מוכרחה לאחוז באמצעים כאלה – ואין לפֿניה מוצא אחר. אמרתי לה שאם אומנם סובלת היא על ידי אז נכון אני לטובת שלום־נפֿשה לעשות את הכ[ו]ל בכדי שלא תוסיף לסבול כי יותר מדי יקרה היא לי, אז אמרה לי: ובכֿן אם אומנם רוצה אתה להקל את ע[י]נויי – בבקשה לבלי לב[ו]א מחר אלי[י] ולהתרחק מעלי[י] לגמרי. עניתי לה שאין אני יכֿול לקחת עלי[י] את האיניציאטיבה⁶¹⁹ הזאת, ושרק אז אעשה את זה, אם היא תדרוש את זה ממני בת[ו]קף, אך אנ[ו]כי בעצמי איני יכול לעשות ככה, כל עוד שאני יודע שהיא נמצאת כאן בקורבתי. [72] שפֿכתי לפֿניה את כל מרי־שיחִי, כי אהבתי אליה היא שונה לגמרי מאותן האהבות שהי[י]תה רגילה,[;] בהן עד כה. היא ש[י]משה אצלי לאידיאל נאצל העליון מכל מה שסובב אותי מלמטה, ולאור זה הלכתי לי תמיד בדרך אהבתי אליה, אנ[ו]כי השתדלתי תמיד שהעולם אשר יצרה אהבתי אליה, יהיה העליון על כל עליונים, ושלא אביאו במגע עם כל הריאלי והקשה שבחיים המציאותיים, היא ידעה תמיד כי אין באהבתי אליה כל כו[ו]נה זרה ובלתי־טהורה ונפֿשית, ולאהבה כזאת אין כל מפֿריעים גם להבא, ואין כל צ[ו]רך לע[ו]קרה מש[ו]רשה ולה[ו]רסה באכֿזריות כָזוֹ, להרוס את זה שנוצר ונבנה על יסוד כל הנשגב, הקדוש והטהור שבנפֿש. דברי[י] אליה היו כה אמתיים, כה טבעיים ויוצאים מע[ו]מק לבבי הכואב, ס[י]פרתי לה על הצער והע[י]נויים שבאנ שאני נִידון בהם, מאותו היום שנוכחתי שהיא נשתנתה בי[י]חוסה אלי[י], ס[י]פרתי לה על מהות־אהבתי, על הרהורי[י] ומחשבותי[י] אודותיה, ופעמים אחדות השתדלתי להוכֿיח לה, שאין כל מקום להריסה טרגית זו שהיא עורכֿת עכֿש[י]ו על בני[י]ן־אהבתנו הזה. הרבה ד[י]ברננו על זה, היא ד[י]ברה [73] בהתגלות לב ובטון נפֿשיי ורציני, ואני הבעתי לה את כל מה שיכֿול הייתי לבטא רק מתוך כאב והתרגשות וסערת־רוח קשה שתקפוני באותם הרגעים הקשים, אשר הרגשתי בהם, כי ח[ו]רבן שלם מתה[ו]וה עכֿש[י]ו בעולמי, ח[ו]רבן אשר את כאבו מרגיש אני עמ[ו]ק בנפֿשי, ואין גבול לצערי וליגוני. ראיתי אומנם, שאין היא עושה את זה מתוך רפרוף גרידא ושטחיות וקלות־דעת, סובלת היא מא[ו]ד ומתעַנָה קשה במצב כזה, בשעה שהיא צריכה ומ[ו]כרחה להרוס מה שיקר לה וקדוש, בידי עצמה, ואומנם במשך של[ו]שת ימים אלו נפֿלו פניה, ועקבות־ע[י]נוייה הפנימיים נִכָרוֹת עליהם. אך מה גדול היה כאבי, וקשה – צערי, בהרגישי – כי הכ[ו]ל הולך וכלה, ואנ[ו]כי נשאר משמים, בוֹדֵד ונעזב באין כל קשר רוחני, ביני ובין קלרה נעימה ונפֿלאה זאת! דברי[י] שנאמרו בלב כואב, כאב אמת וצער נפשיי עמ[ו]ק, פעלו כנראה עליה, הרבה הרבה עבר בנפֿשה הכואבת ומרובת־החליפֿות ברגעים ההם, ולאט לאט הכרתי שהיא הולכֿה ומשתַנָה, שהיא מכירה יותר ויותר, כי אי אפֿשר לה לעשות [74] כּכֿה, ושאומנם כבירה אהבתה אלי[י], ואהבתי – אליה. היא נלחצה אלי[י], ב[י]קשתני לנשק לה – ונשקתיה, וכן הרבה פעמים, וגם היא נשקה לי בְחֹם־לב ובאהבת־נפֿש כבירה. ושפתיה דובבו: “הוי כמה אוהב [אוֹהַב] אני אותך! הוי מדוע זה א[ו]הבך כה?” ושוב שאלתני: “הגידה[,] האוהב אתה אותי?” ומה אענה? עניתי מה שהרגשתי אז: לוּ יכלתי לקר[ו]ע את סגור לבבי – לא ולהראות לך את לבבי – אז לא היית צריכֿה לשאול את זה, ובפרזות ראמות [רמות] ויפֿות איני יודע להשתמש, אבל את צריכֿה להרגיש את זה, ועדים הם ע[י]נויי וי[י]סורי[י] הפנימיים”. לאט, לאט שבה אליה רוחה הקודמת, והיא נעשתה שוּב כה קרובבהה אלי[י] וטובה, שוּב הרגשתי את חמימות־אהבתה הנעימה, ואת לטיפֿת־מבטיה הנפלאים. קלרה – שאלתי – בקול רועד – לבוא מחר? “כן.” ענתה לי, ומבטה היה כה טוב ונעים ברגע זֶה. קלרה – דובבתי – הֲיִי שוּב לאותה קלרה שהייתְ בתח[י]לה, וזכרי תמיד, כי שונה אני לגמרי מאותם האנשים אשר פגשתְ עד כאן, שונה לגמרי. והיא נעשתה שוב לקלרה זאת האוהבת הטובה והנעימה. טי[י]לנו הנה והנה – והיא כה הי[י]תה [75] טובה. “התב[ו]א מחר?” שאלתני, וקולה היה כאותו הקול החמימי והנעים אשר ה[ו]רגלתי אליו עוד מקודם. כן, עניתי, והיא כה הי[י]תה טובה… כה טובה… ונשיקותיה החמות המוצצות שהיא משקיעה בהן את כל ח[ו]ם אהבתה ועֹשֶר רוחה, את כל עֹז נעוריה ושאיפֿת־מעופם והד מרחבם, הוי הנשיקות האלו, מה חמות וחזקות הָיוּ!

וכך נשתנתה שוב קלרה הנעימה במשך שעה אחת, ונהפכה שוב לקלרה האוהבת ואינה מבקשת ומחטטת באופֿן ריאלי ואכֿזרי בנפשה. נפֿרדנו אוהבים וקרובים כבתח[י]לה, לחיצת ידה הי[י]תה כה חזקה ומביעה הרבה. וללבבי הוקל הרבה, כאלו משא כבד גלל ממנו,[.] שאפֿתי רוח, קלרה היא שוּב הטובה והנעימה, והיא מוסיפֿה להתקיים בשלמות־אהבתה בעולמי. אך ספֿק מתגנב: בת־חליפֿות זה [זו] – מי ירד ויחדור לכל נפתֻלֵי־רוחה? היארך זה הרבה? האם לא תשוב מִיַד ותשוב לפרפורי חליפֿותיה, ותתחיל שוּב לענות את עצמה ואותי?… מי יודע? אך ברגע זה יותר קל לי וטוב, באתי היום אל קלרה ומצאתיה זרה לי לגמרי, נפרדתי ממנה, – והיא קרובה לי, אוהבת בכל ח[ו]ם לבה ושלובת־רוחי… [76] הרבה דברים אמתיים, בעלי־אמת מרה ג[י]לתה לי היום, מרגישה היא קלרה ומבינה הרבה, חודרת לע[ו]מק כל עני[י]ן דק שבדקים, מבינה ועומדת באופֿן מצוין ונפֿלא על הפסיכולוגיה האנושית הריאלית, אך, וכי יכ[ו]לתי להרגיש אחרת משהרגשתי? וכי לא התעניתי קשה בימים האחרונים לרגלי המשבר הזה? וכי לא בכיתי במסתרים כל הימים, על הח[ו]רבן הזה אשר אִיֵם עלי[י] בנוראותו? וכי לא נדכאתי על ידי זה ורֻצצתי עד היסוד? קלרה נעימה! ברוכה תהי א[י]שה נפֿלאה! אל תרחקי ממני! האירי לי כמו שהאירות עד עכֿש[י]ו, את לי – שאיפֿה עליונה נשגבה, בך מצאתי עולם בלתי מחֻלל על ידי מגמות גסות ופשוטות, בך צרפֿתי אהבה טהורה ונשגבה, שעד הנה כמעט לא האמנתי בה – אל תתרחקי, אל תהרסי את היצירה הנפֿלאה הזאת אשר בעצם נפֿשנו המרגשת יְצַרְנוּהָ, ותהי יצירה זו כאבן טובה ומזהירה בעטרת־הקוצים אשר עוטרת את ראשינו. תהי זאת נחמתנו בחיים האפֿורים, הקודרים והקשים כל כך, אל נא ת[י]תני לאור־מרגלית זה שיכבה! יָאִיר לו, – כי באורו – טוב לָנוּ, טוב לנו למרות כל הע[י]נויים [77] והיגונים שהוא מביא לנו בקרניו… “קלרה!!” שם זה שאני מביע – כולל את הכ[ו]ל, הוא מבֻטָא על ידי במין כ[י]ליון נפֿש מיוחד, ברגש־לב מיוחד, הכ[ו]ל, הכ[ו]ל אני שָׂם ומשקיע בשם זה, את הכ[ו]ל אני כולל בקרבו, מה שמתחולל בקרבי, כל הסערות, היגונים, הע[י]נויים, התקוות, הי[י]אוש, כל זעזועי־נפֿשי[,] כל אהבתי הכבירה – הכ[ו]ל הכ[ו]ל אצור במ[י]לה זו שאני מביע: “קלרה!”

ליל יום ג' [צ“ל: ד'][,] כ”ו [צ“ל: כ”ז] אדר, תר"פ. ברסטצ’קה [16 במרס 1920].

היום לפֿני לכֿתי אל קלרה רטט בי לבבי: מה יהיה היום? האמצא היום את קלרה הטובה והאוהבת בעלת הרגש והאהבה הכבירה כמו שהלכה אתמול ממני אחרי הטיול, או אולי אמצאנה שוב קרה וזרה אלי[י], חקרנית, ומשתדלת בת[ו]קף להפֿסיק את הכ[ו]ל, כמו שמצאתיה אתמול בבואי אליה? מי יודע – הרהרתי לעצמי – אולי חשבה בדבר אתמול בלילה, ומצאה שוב כי אומנם אינה יכ[ו]לה להמשיך גם להבא את יחס־אהבתה אלי[י], והיא מ[ו]כרחה להתרחק מעלי[י]? מי יודע? ומי יחקור את נפתֻלי־רוחה של בת־חליפֿות זו? והנה באתי היום אליה, אך מיד אחרי בואי באה גם חברתה המורה החדשה זויבֶר, ואח“כ באו עוד אנשים, ואנ[ו]כֿי [78] לא יכ[ו]לתי מפני זה לעמוד על טיב י[י]חוסה אלי[י] היום. אח”כ כשכבר הלכֿו הכ[ו]ל וישבנו ללמוד, באו שוּב אליה לרגלי עני[י]נים שונים, וגם למדנו היום והלכֿתי משם, מבלי דעת כלום. אומנם לפֿי מראה פניה נראה לי, שהש[י]נוי לטובה את [כך!] נתהו[ו]ה אצלה אתמול בשעת טיולנו, עדיין נמשך אצלה, ופניה אלי[י] מאירות וטובות. אך מי יודע, אולי טעיתי?… כבר חושש אני להחליט דבר ברור בנדון זֶה… נראה יום מחר מה יגיד.

*

בשורות בלתי משמחות מנסרות בחלל האו[ו]יר… האביב ההולך ומתקרב מביא אתו רוחות בלתי מנחמות. איזה ענן קודר הולך ומתקרב ומאפֿיל על הכ[ו]ל, וגורם לידי י[י]אוש קשה ומפח־נפֿש. צר נעשה מסביב וקשה, הא[ו]ויר מִתְעַבֶּה וקשה לנשום… מי יודע מה שצפון בחיק הימים הקרובים? וכל התקוות אשר נתרקמו במשך הח[ו]דשים האחרונים, תקוות־הגא[ו]לה והעלי[י]ה למזרח – מה תהא עליהן?… האומנם ככה נאבד כבר? ואין כל מוצא. אין כל תקו[ו]ה לגא[ו]לה? כה קשה וצר. וברגעים הקשים האלה, אני חושב רק: איך לה[י]חלץ מן המצר? כיצד לצאת ולבר[ו]ח? לעלות לארץ ישראל, לב[ו]א לאותה כברת הארץ – שארגיש את עצמי ח[ו]פֿשי בתור [79] אדם ויהודי. כיצד מגשמים את הרעיון הזה? ומסביב מתרבים המכֿשולים, ננעלים כל השערים, ועוד מעט וכל מוצא י[י]סָגֵר ונ[י]שאר כצ[י]פ[ו]רים שבויים בכלוב צַר צפויים לכל אסון ופגע. קשה, קשה ונורא הוא המצב. מי י[י]תן שי[י]מוג הענן הזה המתקדר עכֿש[י]ו, ויתבהר הא[ו]פֿק, ואור חדש יתחיל כבר להופֿיע על הכ[ו]ל, כי עד מתי, עד מתי עוד יטבעו מעשי ידי הקדוש־ברוך־הוא במבול של דָם, ועד מתי לא יתבונן האדם להיטיב את דרכו, ולמצ[ו]א את הדרך האמתית המובילה לא[ו]שר ולחיים, באשר הוא אדם, א[ו]שר וחיים במובן הנורמלי והפשוט של המ[י]לים האלו, במובן הכללי, במובן השלום, הצדק והאחו[ו]ה האנושית.

ליל יום ד' [צ“ל: ה'][,] כ”ז [צ“ל: כ”ח] אדר. תר"פ. ברסטצ’קה [17 במרס 1920].

כמו אתמול כן גם הַיוֹם בבואי אל קלרה לא יכ[ו]לתי לעמוד בב[י]רור על טיב י[י]חוסה עלי[י], ואם נשתנה כ[ו]לו לטובה אחרי המשבר הקשה האחרון, אומנם פניה לא העידו על התי[י]חסות קרה כמקודם, והיו מאירים, אך בכֿל [זאת] נדמה היה לי כא[י]לו חסר דבר מה… חסר איזה קו שהיה קודם, והפעם אינו… ניטל איזה ברק שהאיר והבריק בתח[י]לה, והפעם כבה… ובכֿן, לא יכ[ו]לתי לעמוד [80] בהחלט על טיב י[י]חוסה אלי[י]. אך הנה ביש בי[ו]שבי כה אצלה הגידה לי פתאם מ[י]לות קצרות אחדות שג[י]לו את הכ[ו]ל: “איזה דבר מפֿריד בינינו, מרגישה אני כי דבר־מה פָקַע, איני יודעת בעצמי מה זה”… כך, אומנם כמו שנדמה לי גם בטרם שג[י]לתה היא לי את זאת, אך הוטבו הי[י]חוסים, נשתנתה לטובה אלי[י], אבל ביחד עם זה חסר דבר מה, או כמו שהיא עצמה הביעה את זה “פקע דבר־מה”… פקע איזה מיתר טמיר ונעלם, פקע בשעת ההתמתחות העצבים בימי המשבר, וזה מ[ו]רגש ובולט למרות הדקוּת והמ[ו]פשט שבו… ואת זה הרגשתי מיד, ומה יהיה?… הפקע המיתר הזה ולא יתמתח שנית? מי יודע?… בכלל, אם פקע מיתר נפשיי – קשה, קשה לתקנו… דבר זה ידוע הוא לעדיני־נפֿש, ולמרגישים… אחר כך טי[י]לנו בחשכת הלילה, ושוּב ד[י]ברנו על זה, ושוּב הדגישה את זה, בא[ו]מרה כי מוכֿרחה הי[י]תה להגיד לי את זה, כי אחרת אינה יכ[ו]לָה, ולהסתיר את האמת קשה לה. אבל ביחד עם זה טובה הי[י]תה וּנעימה, והבליטה סוף סוף את אהבתה אלי[י], ואת הקרבנות המרֻבים שכבר הקריבה על מזבח־אהבתה זה, והכי־חשוב, – שהי[י]תה כאן בברסטצ’קה. עוד אמרה לי, כי למרות נ[י]סיונותיה המרובים, נ[י]סיונות־ [81] אהבה ונעורים, שבכֻּלָם אם החליטה לשנות איזה התי[י]חסות עלה הדבר בידה בכ[ו]ח תקיפֿות דעתה המרובה, ורצונה הכביר – למרות זה הנה הפעם, בשעה שכבר הי[י]תה כה תקיפֿה בהחלטתה להפסיק את הקשר בינה וביני – הנה סוף סוף מוכרחה הי[י]תה לשוב מהחלטתה, ולבהיות שוּב למה שהי[י]תה. מבין אני ומרגיש את זה, ובולט הדבר. אך ביחד עם זה: “דבר מה פָקַע, אינני יודעת בעצמי מה זה”[,] כך אמרה לי היום – והרבה, הרבה יש בזה…

ליל יום א‘[,] ב’ בניסן. תר"פ. ברסטצ’קה [21 במרס 1920].

את הרשימה הקודמת כתבתי לפני חמ[י]שה ימים, חפֿצתי כבר לרשום פעמים אחדות, אך לא יצא הדבר, פעם מתוך עצלות גרידא שתקפֿתני בימים האחרונים, ופעם מתוך ח[ו]סר שעה קבועה לזה. אי התי[י]חסותה של קלרה אלי[י] נשתנתה כ[ו]לה לטובה. ברשימה הקודמת חשבתי בהחלט, שאמנם אם שבה שוב בכל לבבה לאהבתה הקודמת, אך בכֿל זאת, אין זאת כבר ההתי[י]חסות הקודמת החמה והלבבית, כמו שהיא עצמה הביעה לפני[י] אז[,] ביום השביעי של השבוע שעבר: “דבר־מה נקרע ופקע”… ואנ[ו]כי כתבתי אז: “אם פקע מיתר נפֿשיי – קשה, קשה לתקנו”, כלומר: לא האמנתי כי הכ[ו]ל ישוב לקדמותו, אך הנה [82] אך באו העובדות וטפחו על פני מחשבתי זאת. קלרה היא עכֿש[י]ו, אותה קלרה הקודמת[,] האוהבת[,] הלבבית והטובה. פניה אלי[י] מאירים תמיד וטובים, דבריה כה נוחים, וכ[ו]לה מביעה אהבה ומסירות. בכל ערב וערב תטי[י]ל אתה [אתי], ותאֲציל לי מנשיקותיה־נשיכותיה המקוריות. סובלת הרבה לרגלי אהבתה הכבירה, חוששת שמא אעזוב את ברסטצ’קה לימות הקיץ, והיא תהי מוכֿרחה לה[י]פרד מעלי[י], וכבר החליטה לה[י]שאר כאן גם לימי הקיץ, אם רק אנ[ו]כֿי אֶשָאֵר כַאן. מדברת היא על לבי ומפֿצרת בי שאשתדל להסתדר בלבוב, בכדי שאהיה ביחד עמה, קרוב אליה (אם אני רוצה לעזוב את ברסטצ[']קה). בכלל, נראה כי חלשה היא יותר מדי בכדי לנצח ולהדביר בת[ו]קף את רגש אהבתה אלי[י], שהוא חזק הרבה יותר משכֿלה והגיונה הפ[י]כחים, והיא נמצאת עכֿש[י]ו כ[ו]לה ברשות רגש־אהבתה. ואני? מבלי משים נזכר אני בדברי ז. שניאור:

"בִלְעָדֶיהָ – עֶבֶד נִרְצָע, [/] מֶלֶךְ גֵא ועָרִיץ –

אִתָּה“…⁶²⁰ ודו[ו]קא בשעה שאהבתה אלי[י] מתגברת ובולטת ביותר, אצלי היא לא־כל־כך כבירה… ולפעמים שאני רואה בו סבך מיותר שנסתבכֿתי בו, ושאמנם יכֿול אני לצאת מתוכו אלא Держи фасон,⁶²¹ שחוק הגורל!… אומנם בלעדיה – עבד נרצע, מלך גא ועריץ אתה, אלא שיש להוסיף [83] כי במצב הראשון הדבר אצלי גם בפנימיותי וגם בח[י]צוניותי, ובמצב השני – רק בפנימיותי… ואני מצטער גם כן, שלרגלי “סבך” זה וההכרח שיש לי הפעם בסיסמה ובתכֿסיס Держи фасон אין אני יכֿול לנס[ו]ע ולבקר את זהבה החביבה והנעימה, המסורה אלי[י] כ”כ [כל כך], ושהיא היחידה האוהבת אותי אהבה תמימה עמוקה ובלתי משתנה ומתחלפֿת, ושגם אני יודע להעריך את תֹם לבבה העדין ואוהבה במסתרים –, לולא זאת כי אז הייתי יכֿול לנס[ו]ע עוד היום או מחר ולשהות שם כל ימות השבוע – ועכֿש[י]ו? חבל! חבל!

*

בית הספֿר כבר נסגר לגמרי מטעם השלטון. היום כבר לא היו ל[י]מודים, רק קראנו לתלמידים לצוות להם על הסדר והמשמעת בבית ובחוץ ונפֿרדנו מהם. היו רגעים קשים אשר נגעו עד הלב. תינוקות של בית רבן שלא חטאו, כל כך קשורים הם לביה“ס ולסביבה החמה אשר נוצרה בין כתליו, צר להם לה[י]פרד ממנו. ובכֿן כבר ח[ו]פֿשי האני, ועוד היום הייתי יכֿול לנס[ו]ע הביתה לחג הפסח, או לנס[ו]ע להובין אל זהבתי החביבה. ומדוע לא נסעתי לא לכאן, ולא לכאן? הרי בנסיעתי זאת יכול אני לחשוך להכֿניס לי כמאתי[י]ם רובל, שהם כה צריכֿים לי… תשובה לשאלה [84] זו כבר נתתי לעיל: קלרה שמה. וגם מפני שמחכה אני לידיעות ע”ד [על דבר] החלוץ ונסיעתנו לא“י, הצריכֿות להתקבל מלבוב בשבוע זה. כי היום נסע לשם ה' [הֶקֶה] מרגלית ושלחתי ע”י [על ידוֹ] מכתב לשם, אשר בו ב[י]קשתי להשיב לנו תשובה ברורה[.] הרעיון של הנסיעה לא"י – הוא המנסר עכֿש[י]ו ביותר בחללו של עולמי בפרט ועולם הצעירים המעטים – החלוצים – בכלל. יש שאיפֿה, יש רצון, כבר נמאסו חיי־הגולה, אין כאן תקו[ו]ה, אין משען, אין יסוד, אין תפארת, הלב מתגעגע להתם –⁶²² למזרח. היעלה הדבר בידינו לגשם [לְגַשֵּׁם] את רעיוננו? לפעמים מוכֿן אני להקריב את הכ[ו]ל לתכלית זאת, ולפעמים מרגיש אני את עצמי חלש יותר מדי לצעד חשוב, רב־אחריות ומסֻכָן כזה, ואז צר לי, צר מא[ו]ד. נפֿגש אני פנים אל פנים עם הקריעות והשניות הכואבת שבחיי, ואם [ועם] התחלפֿות מהלך־נפֿשי התכופֿה.

______

ליל יום ה‘[,] ו’ ניסן. תר"פ. ברסטצ’קה [24 במרס 1920].

כלום לא רשמתי במשך ימות השבוע הנוכחי. הבטלה הכללית שלי וח[ו]סר העבודה בבית הספֿר מפאת סגירתו, גורמת עוד יותר בטלה, ואין אני עושה כלום במשך כל היום. מסתובב אני הנה והנה, בלי כל עני[י]ן. וכך עובר לו כל היום. [85] בכלל תקפני ש[י]עמום נורא בימים האחרונים, ש[י]עמום שבא מתוך התי[י]אשות גמורה. הכ[ו]ל מסביב קודר ומשמים. בשורות בלתי־משמחות מגיעות אלינו מארצנו ממזרח, תנועתה אנטי־יהודית־ציונית כבירה מתחוללת שם. מושבותינו בגליל העליון סובלות מא[ו]ד. המושבות מתולה [מטולה], תל־חי נשרפֿו ע“י הבדו[ו]ים, יש קרבנות משלנו וביניהם האיש הנלבב ג[י]בור־הזמן והג[י]בור בכלל במובן הלאומי העברי יוסף טרומפלדֶר,⁶²³ כל אלו יש הידיעות יש בכ[ו]חן לדכא את הנשמה העברית המתלבטת בי[י]סוריה ובשכאיפֿתה לגאֻלָה. מתבונן אני מסביב ורואה כמה רע ומר מצבנו בתור עברים, כמה מכשולים נוראים מ[ו]נחים על דרך תְּחי[י]תנו, ובשעה ששם בארץ תנועה כבירה כזאת נגדנו, בשעה שנחוצה עזרתנו, עזרת צעירי־העם וטובי בניו – אנו שוקעים כאן ביו[ו]ן הגולה, הולכים ומתנו[ו]נים, הולכֿים ונובלים, וקיר ברזל מפריד בינינו ובין אחינו מהתם, ואין אנו יכ[ו]לים לבא לעזרתם, ולחזק את עמ[י]דתנו בארץ. ארץ־ישראל סגורה ומס[ו]גרת בעדנו. ע”י מי?… מי האשם בסגירתה? יש הרבה לדבר בנידון זה, יש הרבה להתאונן ולקבול, אך מי יודע אם כל האשם [86] תלוי במנהיגינו? אולי יש מפריעים זָרִים… בכל אופֿן לפֿי דעתי, אין מנהיג[י]נו נמצאים על הג[ו]בה הדרוש, אין הם ראויים לעמוד בראש תנועה כזאת. בכל פעם ופעם באים הם אלינו בתקוות מזהירות, בהבטחות של הרי־זהב, מבטיחים ומבטיחים[,] מתריעים בכל השופֿרות: הגא[ו]לה הולכֿת ובאה! הגא[ו]לה כבר באה! ומלבד פרזות ודברים בעלמא – אין אנו רואים ושומעים כלום. ואיך זה הם מעיזים להשלות את נפֿשנו בשו[ו]א? למה הוא המשחק המסֻכָן הזה? מדוע לא ידברו אלינו כדבר איש אל רעהו, ולא יגלו לנו את כל האמת שבמצב ובעבודה? אין משתעשעים בתקו[ו]ת־עם יחידה, ואין בוחרים בנשמת־העם בתור כלי משחק בידי דיפלומטים ופוליטיקאים. עבדו בת[ו]ם־לבב, ודברו בת[ו]ם־לבב. הלאה השקר והצביעות! טובה האמת המרה מן השקר המתוק. הראו את המצב כמו שהוא – ואז נדע מה לעשות, ואל תְשַכְּרוּ אותנו בתקוות והבטחות שָו[ו]א המבלבלות את חושינו, ואין אנו יודעים ע“י זה איפה אנו ובאיזה מצב. והע[י]תונות שלנו? הוי, ר[י]בונו של עולם, מה עלובה היא ודלה, מה מז[ו]יפת וצבועית הִנֶהָ. מגלים מה שראוי וכשר בעיניהם, מדברים בשפֿת־חלקות, מפטמים את הקוראים [87] במאמרים מֵימִיִים, בת[ו]כניות, בהצלחות שלא היו ולא נבראו, בידיעות מרגיעות כביכֿול – ואת האמת משתדלים להסתיר בכל האמצעים, ומפני מראה המצב האמתי נזהרים. וכי על יסודות כָאֵלוּ אפֿשר לבנות דבר מה? האם לא יהיה לנו תכֿסיס זה אח”כ למכשול הכי עיקרי בחיינו ועבודתנו? זה כמה שקורא אני את “הצפירה” – והכ[ו]ל בו טוב וכשר, טוב ונעים[,] הכ[ו]ל מזהיר ונוצץ, מביאים קטעים מן הע[י]תונות הא“י, אבל איזה? אותָם הנוחים והמרגיעים, אבל אין מדפיסים משם את אותם הדברים המגלים את המציאות הא”י כמו שהיא. ורק עכֿש[י]ו, כשנזדמן לידי הע[י]תון “החלוץ” קראתי בו ידיעות מא“י – שלא ידענון עד כַּאן, מפני האמת המרה שבהן. הנה, כיצד מייסדים אצלנו אורגַנִים⁶²⁴ הסתדרותיים, וכיצד עורכים וכותבים באורגנים האלו! וכל זה מדכא את הַלֵב, ומביא לידי הרהורים קשים, קשים עד למא[ו]ד. והנה בא כבר ה' [הֶקֶה] מרגלית מלבוב, והביא תשובה מאת מרכז החלוצים בלבוב, על מכתבי מכתבי בנוגע לנסיעתנו א”י. – התשובה שלילית היא לגמרי. ובכֿן, אין לקוות לחשוב כבר ע"ד [על דבר] עלי[י]ה בקרוב. ומה יהיה?… התקו[ו]ה האחרונה היפֿה נגזלה [88] מאתנו – ואנה אנו באים? עלובים הם צעירינו, צעירי העם העברי המרגישים, בודדים הם, תועים הם מבקשים את דרכם, מחפשים ת[י]קון לנשמתם הפגומה השואפֿת לשלמות, עיניהם כלות, לבבם נמשך ועורג, אך בודדים הם וערִירים, עלובים א[ו]מללים הֵם, והם תועים ומתנו[ו]נים, יורדים ומתנו[ו]נים, מדחי אל דחי, נקלעים בכף הקלע בין תקו[ו]ה וי[י]אוש, מתלבטים בספקותיהם – ואין מוצא. אה, עלובי־הדור! צעירים עברים א[ו]מללים! מי ידע את צערכֿם וכאבכֿם? מי ינוד לכם? מדוע כה א[ו]מללים אנו? מדוע ארורים אנו מכל אשר על פני האדמה? היכֿן הם חיינו? היכֿן יסוד חיינו? מה אנו ומה חיינו בתור עברים ואנשים? הנה יתלהב הניצוץ שבנשמתכֿם ויהיה ללהבה, נשמתכֿם תתפרץ לגא[ו]לה, תחשבו הנה הנה החוף המקו[ו]ה, כנפי עלומיכם תתרחבנה ותתכונינה לעוף – אך הנה נפגשים אתם עֲמֹד! אסורים אנו! מקצצים כנפינו, הלהבת הולכת הל[ו]ך וכבה – קיר ברזל מסביבנו – אין מוצא. ואנו שוּב עלובים, דלים א[ו]מללים, מתי[י]אשים, תועים ומחפשים וקללת־נצח על שפתינו ומארת־נצח על חיינו.

[89] ואנ[ו]כי כלי רצוּץ ומדֻכָּא מכל מה שסובב אותי. אין מוצא. אין תקו[ו]ה. ומה לעשות עכֿש[י]ו? הלהסכים ולנס[ו]ע לעבודה חלוצית לגליציה? ומה? מב[ו]לבל אני עכֿש[י]ו ואיני יודע כלום.

וקלרה שוב אינה מעני[י]נת אותי כל כך. אמנם יש דבר־מה אבל חלש… חלש… עני[י]ן זה ירד למדרגה השני[י]ה או השלילשית. אעפ"י שחושש אני לפעמים שמא ת[י]סב היא ממני. אך היא מסורה אלי[י] כ[ו]לה בימים האחרונים. ואהבתה אלי[י] בולטת למדי. לזהבה יש געגועים. מתגעגע אני באמת. סוף סוף אחות מסורה וטובה, וסוף סוף היא היחידה היכולה לאהוב אותי[,] ושאני יכול לאהוב אותה. מתי אתראה אתה?

ליל יום א‘[,] ט’ ניסן. תר"פ. ברסטצ’קה [27 במרס 1920].

מתכונן אני לנס[ו]וע הביתה לימות חג הפסח. אפֿשר שמחר כבר אסע מִכַּאן. וחושב אני לשוב מיד אחר החג הנה, כי משאיר אני כאן את רוב חפֿצי[י]. מה יהיה להבא? איני יודע, ועד כמה שאני מהרהר וחושב – איני בא לידי החלטה ברורה. ביה"ס עדיין סגור, ומי יודע אם י[י]פתח. ואם גם י[י]פתח – מהרהר אני – הטוב לי לה[י]שאר כאן גם להבא? או אולי לנס[ו]ע לוצקאה? להובין? ואולי לעבור לגליציה לעבוד עבודה חקלאית ביחד עם החלוצים? לא אדע מה להחליט.

[90] כשאני נפגש עם קלרה, מיד היא מתחילה להתאונן עד כמה מצטערת היא כבר בז[ו]כֿרה כי לא תרא[י]ני שני שבועות רצופים, וכמה תסב[ו]ל מרוב געגועים עזים. אהבתה אלי[י] היא כל כך בולטת וכבירה ועוברת כבר את הגבול הרגיל. בערב זה כשטי[י]לנו נתגלגלה שיחתנו ע"ד [על דבר] מחלתי שאני סובל ממנה זה כשני ח[ו]דשים, מחלת הא[י]צטומכא, ושנחלשתי על ידה מא[ו]ד, מפני אי־האכֿילה, והנה העירה חרש: “כשתב[ו]א הביתה מקוָה אני כי מחלה זו תעבור. ואמנם בזה אני מתנחֶמֶת עם נסיעתך מִכַּאן, וזה מקיל לי [מקל עליי] את צערי,[.] בכלל[,] התי[י]חסותי אליך לא התי[י]חסות א[י]שה לגבר, אלא כמו אֵם”[.] הדברים האלו נאמרו בטון כה רך ועדין, וכמה אהבה חרישית וכבירה ביחד נבעה מהם…

*

מזהבה ק[י]בלתי מכֿתב ביום הש[י]שי. היא מפֿצרת בי לב[ו]א אליהם. מי[י]עצת לי להסתדר בלוצק לימי הקיץ. עניתי לה היום, וגם כתבתי לשמואל,⁶²⁵ וגם ליואל לנדר⁶²⁶ כתבתי ושאלתיו בנוגע לאפֿשרות הסתדרותי בלוצק.

יום ו'[,] ערב חג הפסח. [י“ד ניסן] תר”פ[.] מלינוב [2 באפריל 1920].

ביום השלישי בלילה [ב]יום השלישי של שבוע זה באתי הביתה. עזבתי את ברסטצ’קה, במצב בלתי־ברור. כלום לא [91] היה ידוע עדיין ע“ד [על דבר] פתיחת בית־הספֿר, ובכלל ע”ד התנאים להבא של המורים; בנידון זה ת[י]ערך שם ישיבת הו[ו]עד ביום השבת, כלומר מָחָר. אני כשאני לעצמי ג“כ [גם כן] לא החלטתי עדיין כלום, בנוגע למצבי להבא, איני יודע אם לתלות מעט בתשובה העתידה להגיע מלבוב, על מכֿתבי האחרון, אולי יש עוד איזו תקו[ו]ה לעלי[י]ה ארצה ישראל… אך כמעט שאין לתלות לגמרי בזה. ומה? לא אדע בעצמי. עם קלרה נפֿרדתי שתי פעמים לפני נ[ו]סעי. פעם בבית ופעם בחוץ, וגם בשתי פעמים אלו, לא עלה בידיתנו לדבר דבר־מה, מפני שהיו עוד אנשים, היא רק לחצה את ידי ומבטה כ”כ [כל כך] התחנן וכא[י]לו הביע: “מה קָשֶה לה[י]שאר כַּאן בלעד[י]ך.” וכאן? כאן רוח עצב וש[י]ממון שורה עלי[י]. החיים נמאסים בסביבה הקפואה, המתה והנובלה הזאת. הַכֹל בעיני[י] נמאס וחסר־עני[י]ן, קץ אתה פשוט בחיים. כבֿר אין כל קשר רוחני כל שהוא ביני ובין עי[י]רה זו, עי[י]רת־מולדתי. כלום אין כבר. תלוש אני לגמרי מקרקע זה [זו]. ולקרקע אחר[ת] איני מחֻבָר עדיין, אבל בנדודים, בנכֿר קל לי ביותר… כּאן איני יכֿול כבר [92] לשבת. ולאן? גם להבא בברסטצ’קה? נראה מה שימים יבֹאוּ יגידו. בכלל מצב־רוחי נדכא ומפֻֿזר. הכ[ו]ל שמסביב – מצעֵר ומדַכֵא. ומוצא לא נראה עדיין. הכ[ו]ל אפֿור. גם בטבע – ש[י]ממון. חבלי האביב קשים הם. יבשה ישנה. אבל הקֹר שולט עדיין. קר בגוף ובנשמה. וקר גם בחוץ. קֹר וָקֹר, ואין אורה להתחמם, אין אורה וח[ו]ם פנימיים, ואין ח[י]צוניים. בר… ר… ר… לעזאזל אין כלום… אין כל נֹחַם ותקו[ו]ה. וכה קשה לחיות במצב־רוח כזה. יש רגעים שאני מתחיל כבר להרהר ע"ד [על דבר] א[י]בוּד עצמי לדעת. חַ חַ. לעזאזל! אין כדאי… באמת אין כדאי… אבל מעציבה היא העובדה כשהיא לעצמה שהרהורים כאלו מנקרים לפעמים בַמֹחַ, ואם גם אינם מוצאים להם מקום שם.

ליל יום ד‘[,] ג’ דחוהמ“פ [דחול־המועד פסח]. [י”ט ניסן], תר"פ. מלינוב [6 באפריל 1920].

ביום השני בב[ו]קר, כלומר ביום הראשון של חול המועד פסח,⁶²⁷ נסעתי דובנאה. תקף עלי[י] כאן הש[י]ממון, והש[י]עמום לא חדל להציק לי. אין כאן כלום אשר ימשוך את לבי ויהנה אותי אף במקצת, ובכֿן חפֿצתי להפיג קצת את הש[י]ממון ונסעתי דובנאה. והיום בב[ו]קר באתי משם.

[93] אך גם שם לא הוקל לי. הש[י]ממון לא חדל. גם שם אין כלום. העיר בכלל מעירה בי הפעם רק ג[ו]על־נפֿש ותו לא. לא היה לי עם מי לה[י]פגש ולבלות במקצת. אותן השעות אשר שהיתי בבית האחות ריבה –⁶²⁸ עברו ללא עני[י]ן ורק בהרהורים סתם, או הרהורי ש[י]ממון כבדים. כמעט שנסעתי בעיקר להתראות עם דוד (קוצקי) פלדמן ידידי,⁶²⁹ עלם חביב זה אשר כל כך אהבתיו, והרבה השפעתי עליו בכֿל המובנים. גם הפעם שהיתי אתו כמעט כל שעות־שהותי בדובנא, אלא שתהום עמ[ו]קה מפרידה בינינו ואינה נותנת לאהבה ולרעות הקודמת להתמזג שוב. הוא נחשב הפעם למתנגד ציוני אדוק קיצוני, יודישיסטי⁶³⁰ וכ[ו]לו ספוג ברוח רברביא…⁶³¹ ולכן זר היה לי הפעם לגמרי, אף על פי שלפנים השתדלתי לכסות על רגש פנימי זה שבקרבי והשתדלתי להראות לו פנים שוחקות, פני חבר ורֵעַ שאחת היא לו אם דומה הוא אלי[י] בדעותיו או לא. אך באמת לא סבלתיו, ואיזו טינא⁶³² טמירה תססה בי אליו. אנ[ו]כי אשר שקוע אני בזמן האחרון ראשי ורובי ברעיון התחי[י]ה, וארץ־ישראל היא המרכז ונק[ו]דת הכ[ו]בד שבחיי, ולבי עֵר לכל מה שמתרחש ונעשה שָם; אנ[ו]כי אשר עם כל יום ויום [94] כל מה שאני מתעמק יותר בפרובלימת היהודים ורואה שרק ארץ־ישראל היא המוצא היחידי, הדינר האחרון של אוצרנו, ובלעדי רעיון התחי[י]ה[,] תחי[י]ת העם והארץ – אין לנו כלום; אנ[ו]כי המתחיל בעת האחרונה לכפור בתֹקֶף בכל אותן השיטות והאידיאות הרוצות לְהַאֲפִֿיל על הרעיון הלאומי ולע[ו]קרו מש[ו]רשו, ורואה בהן רק אסון לָנוּ והפֿסד נוֹרָא, ורוא[ה] בהן רק את הבְרַק־הר[י]קבון הַחִצוֹנִי, אבל מש[ו]לל כל מקור ויסוד אמתי; אנ[ו]כי המתעמק בזה יותר ויותר ונוכח כי אין בכ[ו]ח אף שום שיטה ואידיאה מאלו לב[ו]א לעזרתנו במקצת ולהקל את העקת שאלת היהודים, וכי באו אלו רק בכדי להרבות ביותר את חבלי הגא[ו]לה שלנו – אנ[ו]כי בתור כזה לא יכ[ו]לתי בשו[ו]יון־רוח להתייחס הפעם לקוצקי החביב, ולהפֿך[,] הוא גרם לי שאשהא בקרבי שנאה קשה ואכזרי[י]ה לכל אלו המהרסים, והגדיל וח[י]זק בקרבי את ההכרה, כי צריכים אנו בכֿל כ[ו]חותינו לה[י]לחם בהם בכל האמצעים איזוה שהם, ולבַעֵר אותם מאתנו. כי קוצים הם ודרדרים על שדותינו, ואין דרכם אלא להזיק ולהשחית.

[95] וביחד עם זה כמה הרהורים מרים מתרקמים במ[ו]ח. רואה אני שכה דלים אנו, “ראיתי בני עלי[י]ה והמה מועטים”[.]⁶³³ מעטים, מעטים מא[ו]ד הם הצעירים והכ[ו]חות הפוריים בכלל אצלנו, יש לנו הרבה צעקנים, דרשנים, מריעים וקוראים, מתלהבים, ומכנים את עצמם בשם ציוניים נלהבים – אך אנשים בעלי רגש ולב, אשר יבינו וירגישו את המצב, אשר נשמתם תהי ספוגה באמת בצער היהודי וְמטֻלָלָה בְטַל שאיפֿת הגא[ו]לה הטמירה, העתיקה והצנועה, אנשים אשר ירחפֿו ממעל לקטנות החיים היום־יומיים ויתרוממו על גביהם, בכדי להרחיק ולחדור במבטם במצבנו; אנשים אשר לבבם ירעד במסתרים לכל זיע קַל, ונחיריהם יתרחבו לכל ריח עבודה וקרב הבא מתוך המחנה והתנועה, אנשים אשר ארץ־ישראל תהי להם הגיגם יומם וליל, הס[ו]לת, העיקר שבחייהם, היסוד לכל מעשיהם וציוּן הדרך העיקרי שלהם – אנשים כאלו מעטים, מעטים אצלנו – ולכֿן כה קשה, וכה מכֿאיב דבר זה… “ראיתי בני עלי[י]ה והמה מועטים” והעבודה כה מרובה, והארץ קוראת, והשעה שעה כבירה, שעת הרת־עולם.⁶³⁴

[96] הנוכֿל לעמוד בנ[י]סיון? הלב מהסס… ויש אשר יתקוף אותי י[י]אוש גָמוּר, מתי[י]אש אני לגמרי מן העצמות היבשות הללו, כופֿר אני לגמרי בכ[ו]חות היצירה של הדור הזה, וגוזר גזרת־ר[י]קבון וכליה על רוב העם הע[י]קש והנפֿתל הזה,⁶³⁵ ומהרהר: נתחיל מן האל["]ף, ניצור עם חדש, ק[י]בוץ חדש, הכ[ו]ל מחדש, נשליך אחרי גו[ו]נו את כל ההמונים האלו[,] המתים[־]החיים[,] וניצור עם קטן בכמותו אבל גדול ורב באיכֿותו, נתחיל מן הק[י]בוץ הַקָטָן אשר יתרכז בארצנו. נַתְחִיל הכ[ו]ל מבראשית. יש מיני הרהורים כאלו המתרקמים ברגעי התי[י]אשות במוח ומסתבכות ומתפתלות וגורמות [כך!] כאב וצער.

*

מצבי להבא כה מע[ו]רפל הנהו. אתמול עוד בהיותי בדובנא משעת הצהרי[י]ם הייתי נדכא ורצוץ מא[ו]ד. עוד בב[ו]קר שמעתי על החדשה ע“ד [על דבר] גיוס העתיד לָבֹא. אח”כ באה מלכה וא[י]שרה ידיעה זו מכַאן, בתור עובדה קי[י]מת. ואני? מה לי לעשות הפעם? באיזה אמצעים אֹחַז? בכל אופֿן חושב אני כי עם מצב חדש זה, אי־אפֿשר יהיה לי לה[י]שאר בברסטצ’קה להַבָא, ולאן? [97] לא אדע לשית עצות בנפֿשי.⁶³⁶ חושב אני על נסיעה לחו"ל, אבל איך ובאיזה אופֿן? אבל ואולי לבובה? התג

*

התגברו עלי[י] הגעגועים לקלרה. נדמה לי שאני יושב כאן זה זמן מרובה וזה כבר אשר לא התראיתי עם פֵיָה מקסימה ונפֿלאה זו. ואיך היא? געגועיה בו[ו]דאי גם כן קשים ואולי שבעתי[י]ם מגעגועי[י] אני, הרי לבה כה ער ומרגיש. והנה ימים בָאִים, וקרוב לו[ו]דאי שנצטרך לה[י]פרד, ולהתרחק זה מזו – וכך י[י]גמר הדבר? וזה שִלוּם של רגשות־לב כבירים וסוערים כאלו היוצאים מגדר הרגיל? לא יאֻמַן! אך מי יודע אולי סוף סוף מצעָרֶָה⁶³⁷ ופעוטה המקוריות או האמיתות באהבה זו מוּל הצביעות והשקר אשר בה – והיא תִבָלַע סוף סוף בהם במשך זמן קצר. שוב, לא יאֻמַן! הן סוף סוף מרגיש הלב וכמה [וְכָמֵהַּ], מרגיש ומרטט במסתרים מול רגש זה שהוא כה כביר וסוער וביחד עם זה גם עדין וזך ונעים.

*

וּמָתַי אתראה עם זהבה? כתבתי לה לפֿני החג, שאשתדל אחרי שובי לברסטצ’קה לב[ו]א אליהם, ואומנם הרי כבר הגיעה השעה, אחרי פ[י]רוד מרובה כל כך, להתראות עם חביבה זו. ואיך? בכלל, לא אדע אם יהי סיפק [98] בידי, לחזור ושוב למק לעבור לנס[ו]ע ולעבור למקומות שונים, בשעה שאֶצלי הולך ונוצר מצב חדש מעֻרפל וקשה, ושהותי להבא בברסטצ’קה מֻטלת בספֿק גדול. וצר לי מא[ו]ד, אך ר[י]איוני עם זהבתי הנעימה לא יֵצא לפֹעַל.

*

העקה קשה בלב. עצב טמיר צובת את הלב עד לידי כאב. הכ[ו]ל מסביב כה קודר. באיזה עולם אני? פחד כמוס וקשה מפני העתיד הקרוב המאי[י]ם עָלַי בפגעים חדשים. כמִיָה [כמיהה] כבירה לה[י]חלץ מן מכאן ולעלות למזרח, להתחיל בחיים חדשים, ולהיות לאיש, לאָדָם, ליוֹצֵר ולמשתתף בפעֻלות החיים, כְמִיָה [כמיהה] כבירה ותוססת ההולכת הל[ו]ך והִדָכֵּא על ידי המציאות המתנגדת לה; מצב נפשיי אינדיבידואלי קשה, ש[י]ברון־רוח אחרי סערות חרישיות שהתרקמו בעולמי בעונה האחרונה, סערות־אהבה וקרב בין שתי רשויות, עי[י]פֿות ותהִיָה. שאלות על שאלות המנקרות במֹחַ – ופתרון אָיִן. אי־ידיעה לאן לפֿנות ואנה? איך ומה? התי[י]אשות ודכדוך־נפֿש תמידי. מה קשה ונורא! והנה ערב אביב עגום, קריר, עננים על קצה האֹפֶק, אדמימות וכחלחלות פזורות [99] והיָגוֹן כה צובט והנפש קובלת ומִשְתַּפֶכֶֿת בחשאי. ותולעת־העצב מוצצת ומוצצת בלי הֶרֶף. זמרה נוגה עולה מן הלב ומתפרצת בצלילים כואבים מן הפה – ונאלמת. רב הוא היגון, והעצב קשה – וקשה לנגן ולזַמֵר.

ושוב הש[י]ממון המלינובאי מחבקני ומענה אותי בכל ת[ו]קפֿו. הנה ככה הם חיי עכֿש[י]ו. “טוב ונעים!”.

ליל יום ד'[,] כ“ו ניסן. תר”פ. ברסטצ’קה [13 באפריל 1920].

אתמול בצהרי[י]ם או לפני צהרי[י]ם באתי הנה מביתנו ממלינוב. כ“כ [כל כך] כבר קשתה עלי[י] הישיבה במלינוב אחר החג[,] בי[ו]דעי שכאן מצפה לבואי בכ[י]ליון עיני[י]ם ולב נפֿש עשירה, אוהבת, ערה, מרגשת [מַרְגֶשֶת] ונפֿלאה אשר געגועי[י] אליה תקפֿו עלי[י] מא[ו]ד. וכמה התמרמרתי והצטערתי כשנודע לי שנסעה ביום השני עגלה לברסטצ’קה – ואנ[ו]כֿי לא ידעתי. לא מצאתי לי מקום מרוב התרגשות והתמרמרות, וכמה שמחתי כאשר השגתי ביום השלישי בערב עגלה הנוסעת הנה. והנה באתי. מיד התראיתי עם כל מכירי[י], חברי[י] ומיודעי[י], אשר ק[י]בלוני בשביעת [כך!] רצון גלויה, ואחדים מהם התגעגעו אלי[י] באמת ובלב שלם, וצ[י]פו לבואי בק[ו]צר־רוח. באתי. [100] יצאתי אל הרחוב. מבטי[י] ננעצו בכל פעם לעבר בית חרש,⁶³⁸ מקום מגוריה של קלרה הנעימה, הלכתי הנה והנה מול בית זה, אך קלרה לא נראתה לי. ר[י]כזתי את מבטי לשמשות החלונות, והשתדלתי לחדור בו דרך מרחוק דרך הזכוכיות ולראות אם נמצאת היא בבית, אך היא לא נראתה. ספק מר וכואב התגנב אל לבבי: ואולי כבר נסעה? אולי אחרי זה שח[י]כתה לבואי שני ימים אחר החג וראתה שאין אני בא – קמה ונסעה לה לבובה? וכה כאב הלב והתמרמר! יראתי שאול את מי־שהוא ע”ד [על דבר] זה, ראשית בכדי שלא לעורר את סקרנותם של אחרים הגדולה גם בלאו הכֿי ביחס לידידות שביני ובין קלרה, ושנית מתוך איזה פחד טָמִיר, פחד מפני הפתעה מרה וכואבת הכזו אשר תוכֿל להממני בבת־אחת,[.] הייתי כאיש היודע העומד לפני הו[ו]ילון הפרוש אשר הוא צריך להרימו אך אין בו די הָעֹז והא[ו]מץ לעשות את זה מתוך פחד שמא לא יראה את זה שהוא רוצה ושואף אליו. הלכתי ממקום למקום, אך במוחי נ[י]קרה השאלה: היכֿן קלרה? והלב כה פרכס והמה מרוב פחד: אולי נסעה כבר? אולי? אך והנה כעבור כמה שעות, מסר לי נחמיה [101] מרגלית מכֿתב, ובמ[ו]סרו לא הגיד לי ממי הוא מכֿתב זה. אנ[ו]כי הבנתי מיד שמכֿתב זה מקלרה הוא, ואז כבר היה כמעט הדבר לו[ו]דאי שאומנם נסעה היא מכאן, והשאירה מכֿתב בשבילי,[.] את המכֿתב הנחתי בכיס מעילי, ולא מ[י]הרתי לק[ו]ראו, כאיש שאוצר יקר ונפֿלא טָמון אצלו, ודוחה מיום ליום לראות אותו מרוב שמחה ומאריך את צ[י]פי[י]תו בכו[ו]נה הגורמת לו כאב מתוק ורגשות נעימים… אחר כך מצאתי לי שעה קלה של יִחוּד בקר בחדרי, מ[י]הרתי וקראתי את המכֿתב, ונדמה לי בפעם הראשונה גם מתוך מכֿתב זה שאומנם נסעה לה כבר קלרה הטובה והאהובה – ולבי בכה בי באמת על זה. והמכתב? אלי! כמה כביר היה הר[ו]שם אשר עשה עלי[י]. הוא נכֿתב בז[‘]רגונית⁶³⁹ כי ידעה שלא אבין בשפֿה אחרת[,] בכפולנית או אשכנזית, אך הז[’]רגון הוא מאֻשכנז כ[ו]לו, והאורטוגרפֿיה היא עברית, והכתב מנֻקָד, ואני מוצא לנחוץ למסור כאן את כל דברי המכֿתב בתרגום… [.]⁶⁴⁰

ליל יום ה'[,] כ“ז ניסן. תר”פ. ברסטצ’קה [14 באפריל 1920].

ואלו הם דברי המכתב: "מַר למדן! מאמינה אני שאתה [102] יודע מהו שם זה בשבילי. לא כך? איני יודעת אם טוב הדבר או רע, יפה או מכֹעָר שמוּכרחה אני לחַלֵק אתך את רגשותי[י] ומאורעותי[י] בחיים בין שמחה ובין יגון ועצב, כי הרי מוכרח אתה להרגיש, שאתה הנך ידידי היחידי בעולם הגדול[,] הרע והיפֿה בכל זאת הזה. אין אני יכולה להבין איך חָיִיתִי עד כאן בלי רגש זה, וכמה אפורים היו חיי להבא, לולא הי[י]תה לי ידידותך אשר בה מתרכזות כל הרגשותי[י] והזיותי[י], חיי (כאן מ[י]לה בלתי מובנה)⁶⁴¹ ק[י]בלו שוּב ברק ועִנְיָן, למרות זה שמוכרחה אני לשלם בעד זה בהרבה כאב וע[י]נויים, כי חזקים הם החיים ותקיפֿים ואינם מתחשבים עם עם [כך!] הרגשות אנשים יחידים. דומים הם לסערה חזקה העוקרת עצים חזקים וגדולים מש[ו]רשיהם ומשברת את ענפֿיהם והם מונחים נשחתים ומתים, ובכל זאת אחרי זה שהטבע נרגע, הסערה חדלה, השמש מופיעה השמש והיא מאירה בקרניה החמים והיפֿים [החמות והיפות] על העולם, והכ[ו]ל שקט ונרגע אחרי הסערה הנוראה, אבל אלו שאבדו בסערה, אינם יכולים כבר לֵהָנוֹת ולהרגיש את זה. כך הוא הדבר גם אתנו בני־האדם, העולם נשאר אותו כשהיה, אבל אנו ה בני־האדם, אותם [103] בני־אדם בעלי נפש מרגשת – אנו מתים כשעוברת עלינו סערה כזאת……….⁶⁴²

מה שעבר עלי[י] במשך הימים האחרונים אי אפשר בשום אופן למסור בכתב, רק אחת אוכל להגיד לך כי בשעה שכל אחד נמצא תחת השפעת החג, ובשעה שאצל כל היהודים מצב־רוח חגיגי – בשעה זו סבלתי אנ[ו]כי ועֻנֵיתִי עד למא[ו]ד. שַעֵר לך כי שיצאתי [ְכך!] לדרך בלי כסף ובגדים רגלי לרדזיחוב.⁶⁴³ נחמיה לא חפץ לתת להלוות לי כסף, כי לא נתן לי ללכת רגלי ובי[י]חוד עוד לפני החג, כי דבר זה היה ביום הש[י]שי בשעה 12, ולמרות כל זה, הלכֿתי… וכשעברתי פרסאות אחדות⁶⁴⁴, ולא מצאתי כל עגלה ואיש, ועי[י]פֿתי מא[ו]ד מרוב הליכה ובכֿיָה, וביחד עם זה לא היה לי כסף, ושכחתי גם את הלג[י]ט[י]מציה⁶⁴⁵ שלי בבית – מוכרחה הייתי לשוב העירה. הביתה לא הלכתי, הלכתי אל משה,⁶⁴⁶ אל הַמִזְפָּתָה,⁶⁴⁷ שם ס[י]פרתי לו את הכ[ו]ל, את כל מה שהביאני לידי הליכה זו לפני חג הפסח, בכל זאת יָעַץ לי שאלך אתו הביתה. ומה היה לי לעשות? רצוצה הייתי מא[ו]ד בגוף וברוח מכל מה שעבר עלי[י]. בלילה לא נ[י]גשתי אל הש[ו]לחן, רק שכֿבתי ובכיתי, רגש אחד היה לי כי בין זרים אני, וזרה אני ביניהם, [104] ואני החרדתי את שלום חייהם ואת השקט שבהם והם מביטים עלי[י] בזעם. מה שהיה אחר כך – מוכרחה אני לספר לך על פה – אך היוצא מכל זה שמוכרחה אני לנס[ו]ע מכאן לבובה מיד אחר הפסח. אבל אנ[ו]כי כ"כ [כל כך] הרביתי לסבך את העני[י]ן עד שהגיע לזה שאמצא כאן עד בואך הנה. למדן, אין אתה מרגיש עד כמה סובלת אני… ולזה אינך נמצא כַּאן, ואני מרגישה את עצמי כה בודדה, אין איש מרגיש אותי, ואין איש מבין אותי. מביטים עלי[י] כעל פתיה היכולה לחיות ואינה רוצה, אומנם כך הוא, אבל האפֿשר אחרת? היכולה אני לשנות את הדבר? האלך אחרי השכל? והרגש? האם יחֲריש הרגש? אולי טוב היה לוּ הי[י]תה אחרת, אבל הרי יודעת אני שהרגש מושל בי, אין אני יכולה להיות ריאַלית, יש לי עולם מיוחד והזיות בו, אשר בלעדו לא אוכֿל לחיות. אין נשמתי מתאימה לחיים היום־יומיים של א[י]שה רגילה. נשמתי שואפֿת לח[י]רות, מלאה הרגשות סותרות זו את זו ואינה יכולה להתחשב עם הרגיל והיום־יומי בחיים. אנ[ו]כי והשכל שלי הם עבדים לרגש, ולכֿן סובלת אני, ויודעת אני שאסבול כך תמיד! למדן, המבין אתה אותי? אם כן, אין אני צריכה לכתוב יותר…

[105] אם אפֿשר בוא מיד אחר חג הפסח, בכדי שאוכל לה[י]פרד ממך, ואולי לנצח… הוי אלי, מה תגיד כשתקרא את מכתבי זה, שאגואיסטית קיצונית אני, מדברת אני אך ורק אודותי[י] – ותו לא. אין אני שואלת אפילו מה על שלומך, ואיך חי אתה בבית־המולדת? וכיצד תבלה את שעתך. שכחתָ כבר ב[ו]ודאי ק את קלרה. כך? אפשר שכך[,] אבל אני לא אאמינה שבמשך עת קצרה כזו אפֿשר לשכ[ו]ח מכירים כאלו… ענה לי אם אפֿשר. יש לי הפעם רק בקשה אחת: להתראות אתך לפני נסיעתי. מאמנינה אני כי כך יהיה. ובכן להתראות, התברך [הִתְבַּרֵךְ] בחג שמח כברכת ידידך [ידידתך] קלרה."

אלו הם דברי המכתב. לברר ולפרש את הדברים – זהו עני[י]ן מיותר לגמרי, כל מ[י]לה ומ[י]לה מביעה את ההרגשה הטבעית, החיה והכואבת המפרפרת בקרבה, ומבליטה את האהבה הכבירה, העמוקה והאמתית של נפש יקרה זו אלי[י]. לא, נפשות כאלו אינן נפגשות לעיתים תכופֿות[,] ככוכבים בודדים מזהירים הם זעיר שם וזעיר שם בין ההמונים האפורים שעל פני האדמה העלובה.

מיד אחרי ק[ו]ראי את המכֿתב הזה, נדמה לי ע“י קריאתו הקריאה הראשונה, כי היא כבר נסעה והיא מפצרת בי שאָבֹא [106] לבובה להתראות אתה. דבר זה ד[י]כאני מא[ו]ד, ולא מצאתי לי מרג[ו]ע. אח”כ כשיצאתי החוצה ופגשתי בנחמיה מרגלית שאלתיו מתי מסרה לו את המכֿתב הזה בשבילי, ונודע לי מפיו כי עדיין קלרה נמצאת כאן. משא כָּבֵד התגולל מעל לבבי, והרגשה נעימה ל[י]פפה את כֻלִי, הרגשה נעימה שנחמה חשאית מפעפעת בקרבה בקרבה: עדיין כּאן היא היקרה והנעימה, ועוד אתראה אתה. כעבור כמה שעות התראיתי אתה בחוץ, ראיתיה[.] היא הופיעה לעיני[י], והי[י]תה אצלי ברגע זה כמלאך מרום[,] כיחידת מאו[ו]יי אשר באה להמתיק את שעות־חיי התפלות[,] כידידת־נפשי היחידה אשר יחד אתה אתע [אֵתַע] במדבר החיים השמם והמדַכֵא. בערב הלכֿתי אל הנשף הפולני שנערך אז, כלומר בליל יום השלישי. ככלות המחזה והתחילו המחולות טי[י]לנו שנינו הרבה בחוץ, ושוחחנו[.] היא ס[י]פרה לי על הכ[ו]ל שעבר עליה, בימי החג, בשעה שבעלה היה כּאן, ואיך שחפצה לעשות קץ לכל העני[י]ן הזה המקשר אותה אל בעלה זה שנוא־נפֿשה, ולולא אני שהייתי צריך לבוא הנה, הי[י]תה כבר עכֿש[י]ו בלבוב, והי[י]תה כבר ח[ו]פֿשית מעולה. וכה קרובה הי[י]תה אלי[י], ואהבתה [107] החמה, הלבבית, הטבעית והאמתית הי[י]תה כה בולטת. וכמה חמות לבביות היו נשיקותיה אשר השתדלה להשקיעה [להשקיע] בהם [בהן] את כל העֹז והמסירות שבאהבתה אֵלַי. היא ס[י]פרה לי על געגועיה החזקים אלי[י] בכל ואלו [ואלו] הימים שלא הייתי כאן, את בדידותה פה. בערב יום הרביעי, כלומר אתמול בערב גם כן טי[י]לנו שנינו, והרבה הרבה ד[י]ברה לפני[י], היא שפכה לפני[י] את כל רוחה ורגשותיה, עד כמה שיכלה להביע ברגעים רציניים כאלו. קשה לי זכור את הַכֹל, בכל אמרה ואמרה היה איזה ברק ועני[י]ן מיוחד שהעיד על ההרגשה הפורי[י]ה של נפֿש עשירה ורוממה ומרובת־גו[ו]נים, ועל אהבה כבירה ונשגבה. אחת היא לי – אמרה לי – אם תרמסני ברגלי[י]ם או תרוממני למרומים ולוּ רק מידך היא לי זאת, את הכ[ו]ל שלי [כך!] הקדשתי לך, ואחת היא לי איך תתי[י]חס לכל זה, אהבתי ומסירותי אליך לא תוכל להשתנות. אהבתי אליך – אמרה לי – היא כל כך נוראה, לא חזקה וגדולה אלא נוראה. היא התי[י]אשה כבר מכ[ו]ל, כופֿרת היא בכ[ו]ל ואינה מאמינה בכלום ובכ[ו]ל [ובכל]. משבר קשה מתחולל בקרבה, הדבר היחידי שנשאר לה הוא: אהבתה אלי[י], ואם גם זה יחלף אצלה, אם אבגֹד בה – אז תשים קץ לחייה או שתמיט קלון וחרפה על עצמה ותתנו[ו]נה לגמרי.

[108] היא ס[י]פרה לי על געגועיה הקשים אלי[י]. הימים ששהיתי במלינוב כעשרות שנים נחשבו אצלה והפעם מוכרחה היא בעוד ימים אחדים לה[י]פרד ממני ואין היא יכולה לצי[י]ר לה בשום אופֿן כיצד תוכל לחיות שם בלעדי[י]. אב[ו]אה אל הכרך – אומרת היא לי – אך הכ[ו]ל זר יהיה לי כי אנ[ו]כי כ[ו]לי שלךָ. ואיך תוכל לחיות שם? היא אמרה לי כי הפעם מעולם לא האמינה בעצמה שרגש כביר של אהבה כזה, רגש־אהבה טבעי, מקורי[,] לבבי ועז כזה ישכן בקרבה, והפעם תתחיל כבר לחיות באופֿן אחר לגמרי, כשתב[ו]א אל הכרך, תתרחק מכ[ו]ל, ותהיה תעזוב את השאון ואת דרך החיים הח[י]צוניים של הכרך ותהיה רק בעולם דמיונותיה והזיות אהבתה אשר בו הרי לא יוכל איש לנג[ו]ע לרעה… כך הוסיפֿה לספר ולשוחח לפני[י], דבריה נגעו עד עֹמֶק לבבה [כך!], כי מע[ו]מק לבבה העשיר והנפֿלא יצאו, הרגשתי שלפני[י] נפש נפֿלאה ועשירה שרכשתי לי את אהבתה הנשגבה וראיתי, כי בנפש נפלאה וכואבת זו מפרפרת נשמתי אֲנִי… הרגשתי כי הרבה מן הצער, היֹפי, הר[ו]ך, העז והנשגב שברוחי נמסר לה, ושאנו קשורים זה בזו בחוט [109] זהב אחד, שאמנם דוקר הוא ומכאיב, אך גם כה נעים! גם בערב זה טי[י]לנו יַחַד. באפלת הערב הרגשתי בכל פעם במבטיה המת[ו]קים והחודרים המלאים יגון ואהבה ולפעמים ברק־נפלא יזהיר בהן. גם הפעם הרבתה לדבר על הק[ו]שי שבפרידה. כמה קשה יהיה לה. וכמה תחנונים, צער ויגון היו בכל דבריה. וכששאלתיה מה אתן לה לפני נ[ו]סעה לז[י]כרון אשר יהי תמיד לנגד עיניה, נגע הדבר עד לבה בז[ו]כרה את כל הנוראות שבפרידה וקראה אלי[י]: חדל לדבר על זה, כי עוד מעט ואתי[י]פח בבכֿי. ואומנם מיד התחילה לבכות. נפש עשירה וכואבת! וגם בערב זה הדגישה על זה שאמרה אתמול שאם גם אבגוד אני באהבתי, אם גם אמצא באיזה אופֿן שהוא – בעדה אהיה תמיד אותו האיש שהיא יודעת ואוהבת עכש[י]ו בכל הרגשותיה ולאחר לא אהפֿך באצלה. היא אמרה לי כי ששת הירחים האלו אשר בהם רכשה לה את אהבתה אלי[י] נתנו לה חיים חדשים, כ[ו]חות חדשים ועני[י]ן חדש, אשר בכ[ו]חם תמשיך את חייה המח[ו]דשים להבא. את השם “למדן” לא תמצא כבר (גם את השם) [–] שם זה הוא הראשון והאחרון בשבילה. [110] לבי, לבי… אשרַי שזכיתי להגיע לשעה כזאת אשר בה רואה אני אהבה כזאת, רואה לפני[י] עני[י]ן נשגב, המרומם מכל השפֿל והריק שבעמק החיים, ונוכֿח לדעת כי אומנם יש דבר מה נשגב ויפה בנשמת האנוש, כי לא הכ[ו]ל גַס וחולין, יש איזה קֹדָש, יש ניצוצות קדושים, יש דבר מה עליון בחיים ומרומם, וצריך למצ[ו]א את זה בז[ו]המה הרבה אשר נתגבשה על פני האדמה העלובה. כן, צריך להאמין בזה, כי הרי עני[י]ן זה משפיע עלי[י] במ[י]דה כל כך מרובה. משתדל אני לזַכֵך ולצרף את נשמתי מכל פְגָם וְסִיג, מכל רגש טמא ומכ[ו]ער, מכל רעיון מז[ו]הם, רוצה אני להתקדש ולה[י]טהר שאהיה ראוי לאהבה כבירה ורוממה זו, שאוכל לענות עליה גם כן באופֿן עליון ונשגב כזה. אהבה זו גרמה לי שאתעמק יותר בנפֿשי ובחיים בכלל, שאצטרף ואתקדש ואשאף לט[ו]הר ולהוד אמתי שבנפֿש האדם. אהבה זו הביאה לי [את] ריח המרחב הטהור ואת קולות השמים הבהירים, את העדנה הזכה שברקיעים ואת תֹם הכרובים. קלרה! מה רב האוצר הצפֿון באהבתך אלי[י], אין ערוך לערכו, מה נפלאה ונשגבה את קלרה!

*

[111] השעה מא[ו]חרת כבר. ולמה עוד אכתוב כאן על עני[י]נים תפלים מעין עבודתי להבא בביה“ס ועל וכל אותו אותו [כך!] השאון הריק שמסביב לעני[י]ן המורים וביה”ס? אין כדאי לשתף עני[י]נים כאלו עם עני[י]ן נשגב ונעלה כזה שכתבתי עליו עכשיו. על כל זה אכֿתוב בפעם אחרת.

ליל שבת. כ“ח ניסן. תר”פ[.] ברסטצ’קה [16 באפריל 1920].

קשה לי להרבות הפעם בכתיבה. כל כך נרגז אני. כל היום הייתי רצוץ ונדכא. למה נשארתי כאן? הרי אין אני יכול לסבול את אלו המורים הקטנוטנים בעלי נפש פעוטה ומכ[ו]ערה, שאני צריך להיות ביניהם? אין זאת כי נשארתי רק בשביל אחת[,] בכדי שאוכל להחליף מכֿתבים עם קלרה הנוסעת מִכַּאן.⁶⁴⁸ כה קשה לי וצר. אני שוטם כל כך את הסביבה שאני נמצא בה. ואת קלרה אני אוהב עד לידי כאב. היא ת[י]סע מכאן ביום השלישי כננר כנראה, אך אפשר שאנ[ו]כי מוכֿרח אהיה לנס[ו]ע מכאן ביום א' ללבוב לרגלי עני[י]ן החלוץ⁶⁴⁹ ועלי[י]תנו לא"י – ואז כבר אצטרך לה[י]פרד ממנה, ומה קשה יהיה לי. כה נרגז אני. אני כבר צריך לנס[ו]ע מאת קלרה יקירתי והטובה [והטובה] הנפלאה והנשגבה. נרגז אני מא[ו]ד, רצוץ אני ונדכא, לבי כואב ודו[ו]ה. הוי קלרה נעימה. אין אני יכול לכתוב יותר. קשה לי לרכז את הדברים.

[112] יום א'[,] ר"ח [ראש חודש] אי[י]ר. תר"פ. ברסטצ’קה [18 באפריל 1920].

חשבתי כי עוד היום אסע לבובה לרגלי עני[י]ני קבוצתנו “החלוץ” לדון שם עם המרכז בדבר האפשרות של עלי[י]תנו⁶⁵⁰ הקרובה לא“י. אך מפני ס[י]בות ח[י]צוניות נדחתה יציאתי למחר. גם קלרה צריכֿה הי[י]תה לנס[ו]ע היום, וגם היא ת[י]סע מחר, קלרה! מה קרוב ונעים היה נעשה לי השם הזה! הן בו אני שומע ומבחין כל כך הרבה… וכי מה אין בצליל שם נעים זה? אך הנה היא נפֿרדת הפעם ממני. בשאון הכרך תצטמצם בעולמה החדש אשר יצרה לה אהבתה אלי[י] ותתגעגע עד לידי כאב אלי[י], תתגעגע ותסבֹל ות[י]שא בקרבה את חלום־אהבתה הנשגב, ואני בודד אשאר כאן, בודד בסביבה זרה לי ומעוררת בקרבי רק ג[ו]על ומשטמה. הן לסבול לא אוכל את חברי[י] לעבודה המורים ובי[י]חוד את המורות אלו הנשים מט[י]ופוס ה”מכשפֿות" או כמו שקוראות [שקוראים] להן ברוסית “Баба Яга”⁶⁵¹ כי יודע אני שאין כל יחס ביני וביניהם, ועולמי לא עולמם והרגשותי[י] לא הרגשתם, ובכלל, מס[ו]פק אני אם יש אצלם בכלל הרגשה הראויה לשם זֶה. ומה עלי[י] לעשות כאן? הן כה אסבֹל ואתגעגע. הן נוכחתי כבר כי אהבתי הכבירה אל קלרה נשתרשה עמ[ו]ק עמ[ו]ק בלבי, ואין בכ[ו]ח כל רוח ח[י]צונית להזיזה ממקומה, אין זאת יחס פשוט וגס של גבר לא[י]שה, יש כאן [113] י[י]חוסים יותר עדינים ונאצלים שמקורם בעמקי הלב המרגיש. בימים האחרונים נרגז ומד[ו]כא אני מא[ו]ד לרגלי נסיעתה של קלרה, וסובל הרבה ומתענה מכאב־אהבתי החזקה. ואין אני מוצא לי מנוחה. וברגעים שאני נפֿגש עם יקירה ונעימה זו ושומע את דבריה היוצאים מע[ו]מק לבבה המרגיש והמפרכס תמיד מרוֹב הרגשה ועֵרוּת יותרה, בש[ו]מעי ובה[י]ו[ו]כחי עד כמה מסורה היא אלי[י] ומה רבה השפעתי עליה, כִי כ[ו]לה, כל חיי־רוחה מ[ו]קדשים עכש[י]ו רק לי – ארגיש כי אלך לימין נֶפֶֿש קרובה ומסורה אשר בקורבתה טוב לי, ונעים, והיא מגינה עלי[י] בפני הרבה פגעי־רוח, ומה אעשה כשתצא מכאן? כה קשה יהיה לי. ואיך אנהל כאן את חיי באופֿן כזה? לפני מי אשיח את דאגתי? קלרה תהי רחוקה, רחוקה. הוי קלרה נעימה, מה קשה הפרידה!…

יום ג‘[,] ג’ [צ"ל: ב'] אייר. תר"פ. ברסטצ’קה [20 באפריל 1920].

במשך כל הימים האחרונים האלו, מיום בואי הנה ממלינוב, עברתי בשתיקה על דפי יומוני ע“ד [על דבר] מצבי כאן ביחס לביה”ס וכו'. כל העני[י]ן הזה היה אצלי מעין עני[י]ן־חול שאין כדאי לערבבו בק[ו]דש אשר מצא את ב[י]טויו, ולו גם החלש[,] בדפי יומוני בימי האחרונים. [114] כו[ו]נתי בזה לרחשי־האהבה הכבירים והחרישיים גם יחד אשר כל כך תקפֿו עלי[י] בעת האחרונה.

ומהו מצבי כאן? כ“כ [כל כך] קשה לי לחשוב אודותיו, כה מעֻרפל ובלתי ברור הנהו, וכה מרגיז הוא את רוחי. מיום שבאתי הנה עדיין לא היה לי כל משא ומתן עם ועד ביה”ס בנוגע לעבודתי בביה“ס להבא, אעפ”י שעם שכל שְאָר המורים כבר נגמר כל המו“מ. אלא שידוע לי, כי נשאר אני כאן גם להבא עפ”י התנאים של המורה קבטני,⁶⁵² כלומר בעד אלף ושל[ו]ש מאות רובלים לח[ו]דש. מספר זה שהוא כה גדול לכאורה, אולי יספיק לי בצמצום למחייתי. ומדוע נשארתי כאן, בשעה שבמקומות אחרים הציעו לפני[י] תנאים יותר נוחים ומתאימים? בכלל לא חפצתי הפעם לנוד למקומות חֲדָשִים, כי מצאתי שמקומי הפעם רק בברסטצ’קה[,] במקום שאני קשור ל“החלוץ” אשר י[י]סדתי כאן ושאני עומד בראשו,⁶⁵³ ושאני צריך לעמוד על המשמר ולחכות, אולי תגיע סוף סוף השעה המחֻכה, שעת העלי[י]ה לא“י, דבר זה ע[י]כבני לצאתי מכאן. הרי העבודה בבי”ס מקומי הלא סוף סוף מעני[י]נת יותר מבמקום אחר, אך עוד ס[י]בה רצינית ורבת־ערך ע[י]כבתני לצאת מברסטצ’קה, וס[י]בה זו “קלרה” שמה. יקרים היו לי הימים האחדים אשר אמצא בקורבתה לפני נסיעתה. [115] וגם האפֿשרות להחליף אתה מכתבים להבא, השכיחה רק פה בברסטצ’קה, ובאופֿן כזה החלטתי גם להבא לה[י]שאר כַּאן. אך הפעם מצב הדברים אצלי הולך ומשתנה לאט, לאט, ואני כשאני לעצמי מסֻפק מא[ו]ד אם אשאר כאן גַם להַבָא, והס[י]בות רבות הן. ראשית כ[ו]ל: מה שנוגע ל“חלוץ” והעלי[י]ה לא“י. הנה כבר צריך הייתי אתמול לנס[ו]ע לבובה לדון עם מרכז החלוצים ע”ד [על דבר] עלי[י]תנו, אך הנה חדשה נוצרה: נסגר לפתע פתא[ו]ם הגבול לגליציה⁶⁵⁴ ואין כל אפשרות לָבוא שמה, ובשורות חדשות בלתי־מרגיעות מרחפֿות באו[ו]יר, וקרוב לשער שהמצב הכללי כל כך ישתנה, עד שלא תהי כל אפֿשרות לחשוב על עלי[י]ה לא“י. ביחד עם השתַּנוּת המצב זה הכללי לא תהי לי כל אפֿשרות לה[י]שאר כַּאן מפני האמצעים אשר אחזתי נגד סכנת מפני הגיוס. ואחרון אחרון הכֿי חָשוּב: אי־יכ[ו]לתי בשום אופֿן להסתגל לסביבת “חברי[י]” לעבודה – הָמוֹרִים, אלו נעשו בימים האחרונים כה זרים לרוחי! אין אני סובלם. ז[י]כה הקב”ה את המורה זַחַרניצקיה[,] אותה האשה הזקנה המנֻוֶלֶת ה Баба Яга [באבה יאגה] ושלח לה א בת־זוג מתאימה לה[,] את המורה לפולנית זויבר, קרובתי במשפחה⁶⁵⁵ אך ר“ל [רחמנא ליצלן], גם כן טיפוס “נעים” כזה, הולכת־רכיל, סקרנית נמבזה [נבזה], וחושבת שאין דומה לה, ט[י]פוס זה מעורר בי ג[ו]על נפֿש, נוסף להם המורה ה”נכבד" הצבוע, היודע לכסות [116] בע[ו]רמה ליטאית, ובפר[א]זות רמות על הרגשותיו המכ[ו]ערות, ועל טבעו הנמבזה [הנבזה], המלא כ[ו]לו שֶקֶר והונאה. וע“ד “הפ[י]קח” קבטני – הרי אין מה לדבר, זהו “בחור־ישיבה” שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, ולכל אשר תחפץ תַטֵהוּ, שאין בו לא רגש, לא הכרה, לא מקוריות – ולא כלום. וחבריא “יפֿה” זו, כפי שכבר נוכחתי ויודע, כשהיא מתחברת יחד על מה הם מדברים? שוב השיחות שכבר קצו עלי[י] עד להקאה ע”ד [על דבר] חברי הו[ו]עד והעני[י]נים אתם וכו' וכו' וביחד עם זה רכֿילות, רכֿילות ורכֿילות, ואיזה נושא יותר חביב על הולכֿי רָכִיל כאלו אם לא עני[י]נים אינטימיים של אחרים, רואים הם שאני מטי[י]ל עם קלרה – ובכן יש להם דֵי ח[ו]מר לשוחח ולהתלוצץ ולהרבות בהשערות ע“ד י[י]חוסנו ההדדיים, מלבד זה שאין מרבות שהם מרבים בשיחה עלי[י] בפרט, ומשתדלים להבאיש את ריחי אצל אנשים שונים עד כמה שאפֿשר, בי[י]חוד אצל אלו שאינם יודעים אותי, כי תודה לאל, אלו היודעים אותי פחות או יותר, מתי[י]חסים אלי[י] בח[י]בה ובידידות גמורה נפשיית. אחרי כל זה, כמובן הרי זאת אין אני יכול לה[י]פגש עם חבריא זו, בשעה שאני יכול לעשות כֿכֿה, ואין אני מוכרח, מפני שלא התחילו עוד הל[י]מודים בביה”ס, עוד לה[י]מצא ביניהם, כי אם אפגש ואשתדל לה[י]מצא בחברתם, הרי זה [117] יהי רק פחיתות הכבוד וצביעות מצדי, ולעשות שקר בנפֿשי, ולהונות את אחרים, להתחנף – זאת לא אוכל, כי עדיין זיק הנפֿשיות, הלבביות או искренность⁶⁵⁶ כמו שקוראים לזה ברוסית עדיין לא כָבָה אצלי. ואני משער לי כבר מה הם מדברים ביניהם בראותם כיצד אני מתרחק מהם… אך מה איכֿפת לי? אותו ה“עני[י]ן” הרב שאני רוכש לי בקורבתם לא יאבד חלילה… ובכֿן, מפני הג[ו]על הנורא התוקף אותי בסביבת אנשים כאלו אשר צריך אני לעבוד אתם יחד במוסד אחד, אי־האפֿשרות מצדי להסתגל לסביבתם בשום אופן – גורם לי שאתחיל עוד ביתר ת[ו]קף (מלבד שאר הס[י]ובות החשובות שמניתי לעיל) לחשוב ע“ד יציאה מִכַּאן, כי דבר זה עצמו יש בכ[ו]חו לאלצני להחלטה כָּזוֹ. אך חליפֿת המכֿתבים עם קלרה מה תהא עליה? הן בשביל דבר זה עצמו כדאי להקריב כמה ק[ו]רבנות. ולכן, חושב אני, אם שאר הס[י]בות לא יאלצוני לצאת מכאן – אשאר פה, אך ורק לשם האפֿשרות של חליפֿת המכתבים… ואם לא – אסע מפה ואשתדל להשתקע באיזה מקום הקרוב לברסטצ’קה, בכדי שהאפשרות של חליפֿת המכֿתבים לא תבֻטַל. אך יוכל היות⁶⁵⁷ שעל ההחלטה הגמורה ישפיע מקרה אחר, וזהו: עדיין לא ידוע אם יַרְשוּ לפת[ו]ח את ביה”ס, ובמקרה ואם לא י[י]פתח – מ[ו]כרח אהיה לעזוב את מקומי. [118] אתמול בערב כבר נמצאתי במצב קשה של בדידות. קלרה, למרות סגירת הגבול נסעה אתמול בח[ו]שבה שיעלה בידה להגיע לבובה, ואני כה בודד נשארתי[,] וקודר ומשמים התהלכתי כל הערב, ובלב מר ורוח נכֿאה שבתי הביתה – אך עוד בלילה נודע לי, כי כל הנוסעים שבו – מפני שלא נתנו להם לעבור. ובכן תהי לי האפשרות לה[י]מצא בקורבתה עוד מספר ימים:[.] החביבה! היא כל כך צריכה הי[י]תה למהר הביתה, ועכֿש[י]ו אין לה האפֿשרות. האין אני אשם בזה?… הרי לוּלֵא אני כי אָז נסעה כבר מכאן לפני שבוע. האומנם עלי[י] לסבול בשל זה? אם היא סובלת מזה – בו[ו]דאי שאסבֹל גם אני…

בליל אותו יום [20 באפריל 1920][.]

במצב־רוח קשה נמצא אני בימים האחרונים, סובל אני הרבה מכאב אהבתי החזקה, ולרגלי נסיעתה של קלרה. עוד אתמול מיד אחרי נ[ו]סעה הרגשתי כמה מ[ו]רגש חסרונה, נוכחתי עד כמה בודד אני בלעדיה, ואין לי כל [כל] כאן כל ס[י]פוק כל שהוא, אשר על ידו יוקל לי במקצת. מכיו[ו]ן שקלרה נמצאת כַּאן, הרי אותם הרגעים והשעות שאני נמצא בקורבתה ומשוחח אתה, מכסים על כל אי־הנעימות של מצב רוחי בשעות כל היום, אבל אם היא ת[י]סע מכאן – במה אמצא ס[י]פוק ונחמה? ואתמול [119] בערב הרגשתי את מצב־בדידותי הקשה לאין נְשֹׂא. כ“כ [כל כך] עי[י]ף הייתי ונדכא. לפנות ערב כשהייתי בחוץ, נדמה לי בכל פעם: הנה קלרה הולכֿת! וכך פעמים אחדות, וזה כ”כ הִרְגִיזַנִי. בלילה כאשר נודע לי כי העגלה עם כל נוסעיה, וגם קלרה בתוכם שבה בחזרה מפני סגירת הגבול – שמחתי, כי תהי לי האפֿשרות לראותה עוד כמה ימים, אבל גם הצטערתי בהרגישי, עד כמה מ[ו]כרחה היא הפעם לשוב לבובה, מפני שכאן ישיבתה היא בלתי־אפֿשרית, כאן בבית חומתה [חמותה]⁶⁵⁸ מציקים לה מא[ו]ד ומדריכֿים את מנוחתה, הם הריחו כי יש בינינו י[י]חוסים קרובים, וזה מעלה את התרגזותם לידי מדרגה קיצונית, מדברים אתה כבר על זה בגלוי, ורוצים שת[י]סע מכַאן במוקדם האפשרי ובלבד שתתרחק מֵעָלַי, ואין נותנים לה מַרְגֹעַ, הגיעו כבר הדברים בו[ו]דאי מפה גם לבעלה ולאמה ומשם “יורים” במכתב אחר מכתב שתמהר לב[ו]א בלי כל כי ומהי באמת תכלית ישיבתה כאן בברסטצ’קה – כל הדברים הללו כבר גרמו לי כאב מרובה יותר, האטמוספירה כאן בשבילה היא כבר לאין נש[ו]א, והיא מ[ו]כרחה לנס[ו]ע, אך היא דחתה את נסיעתה מיום ליום בחפֿצה לה[י]מצא קרוב אלי[י] עוד כמה יָמִים, והפעם כבר אינה יכולה לדחות יותֵר, והנה נסעה ושבה לרגלי [120] הס[י]בות הח[י]צוניות אשר נוצרו זה עכֿש[י]ו, ובכֿן כאשר שמעתי כי שבה, הצטערתי גם כן בהרגישי כי אנ[ו]כי אשם בע[י]כוב־נסיעתָה, והדבר הזה הציק לי. אך האומנם תַטִיל קלרה היקרה את האשם עלי[י] באמת? –

עוד בצהרי[י]ם התראיתי אתה. והיא כה נעימה ומלבבת. אלי! אלי! מה נפֿלאה הא[י]שה הזאת, אותו היֹפִֿי הַטִבְעִי הרענן שאין למצ[ו]א דוגמתו, אותן העיני[י]ם ומבטן הנפֿלא המלא מרץ, עֹז ואון־נעורים, אותן העיני[י]ם המביעות בשפֿה א[י]למת את כל שהיא מרגישה בלבה בכל רגעי חליפֿותיה השונים! אותם הפנים הצוחקים תמיד והיודעים לכסות בפני זרים את הרגשתה האמתית. אותה עשירות־הנפֿש לשלל גו[ו]ניה, ידיעת החיים שלה, הבנתה העמ[ו]קה בכ[ו]ל, ועל הכ[ו]ל הרגשתה החדה, הדקה והערה. מה נפֿלאה היא א[י]שה זו! ונפלאה זו אוהבת אותי בכל חֹם לבבה, בכל נפֿשה ומא[ו]דה, כ[ו]לה ברוחה היא מסורה אלי[י] – האין אחר במקומי היה חושב ע"י [על ידה] את עצמו למאֻשָר? המא[ו]שר אני בָזֶה? אך הן אהבה זו אינה מקבלת אצלי צורה פשוטה כזאת, בכדי שאוכל להגדירה ולומר: “אם כך הדבר, הרי מא[ו]שר אני”, הרי אצלי המושג של אהבה זאת הוא יותר עָמֹק ונשגב, [121] הרי זה מִתְמַזֵג בכל נטיות־נפֿשי, בכל האינדיבידואליות שבי, בצערי, ביגוני ובכאבי, זה נספג בי ונעשה חלק מרוחי ונפשי, ואין זה דבר שהוא מחוץ ממני מחוצה לי… שלשום נתנה לי, האהובה, לז[י]כרון את פריפֿתה⁶⁵⁹ היפֿה, פריפת הכסף בעלת השם Klara באותיות לטיניות, וכמה יקרה לי מתנה זו! צר לי רק שכל עוד אני נמצא כאן בברסטצ’קה אין אני יכול לשאתה על לוח לבה [לבי] ואני מ[ו]כרח להצפינה מעין רואה… לפני נסיעתה אתמול השאירה לי פ[י]סות ני[י]ר אחדות אשר עלי[י] להדביק על גבי הספרים אשר נתנה לי במתנה עוד בראשית הח[ו]רף מיד אחרי התו[ו]דעותנו, ועליהן רשומים דברים אחדים לז[י]כרון.

לפנות ערב טי[י]לנו שנינו. היא ס[י]פרה לי על מצב־רוחה הקשה בנ[ו]סעה מכאן, ועד כמה הי[י]תה שבעת־רצון כשמוכרחה הי[י]תה לשוב, ושוב ס[י]פרה לי עד כמה מציקים לה כַּאן… והיא כה חביבה, כה נעימה. אך המביעות מ[י]לים אֵלוּ את השמות ההולמים לה? לא. אין אני יודע שאין באוצר המ[י]לים שם מתאים לא[י]שה נפלאה זו.

*

בשבוע זה שלחתי מכֿתב לזהבה. המכֿתב הוא גדול, ונכתב מתוך התרגזות־עצבים ופ[י]זור־נפֿש, כמו אותם הרגעים ורבה בו הערבוביה, כתבתי [122] על מצבי המשונה, על ה“ת[ו]הו וב[ו]הו” שאני נמצא עכֿש[י]ו בו. הרבה מכאבי וצערי ש[י]קעתי במכתב זה, אך סוף סוף לא הביע כלום.

*

הרעיון לעזוב את ברסטצ’קה מפני הס[י]בות אשר כתבתי ברשימתי ביום [בַּיּוֹם]⁶⁶⁰ הולך ומתפתח א[צ]לי. יש רגעים שאין אני יכֹל גם לצי[י]ר לעצמי כיצד אוכל לה[י]שאר כאן ולשוב לעבודתי בביה“ס ביחד עם האנשים שהם כ”כ [כל כך] שנואים עלי[י], ושכה רחוק אני מהם. נראה מה שיגידו הימים הקרובים!

יום ד‘[,] ד’ [צ"ל: ג'] אייר. תר"פ. ברסטצ’קה [21 באפריל 1920].

מהלך אני בלי כל עני[י]ן ומעשה קודר ומשמים[,] במצב־רוח קשה. אין אני יודע באמת מה עלי[י] לעשות? הל[י]מודים בביה“ס טרם התחילו כי לע”ע [לעת עתה] לא נתקבל עדיין הר[י]שיון הגמור. אנכי ואם גם יב[ו]או היום או מחר ויביאו את הר[י]שיון – היכֿול אני לגשת לעבודתי? וכי יכול אני להמשיך גם להבָּא את עבודתי בביה“ס ביחד עם “חברי” הנכב הנעימים” לעבודה? מסופקני. ומלבד זה: אותן שְאָר הסִבות החשובות…

ובין כה וכה וימי האביב הם כה נפֿלאים. הח[ו]ם הוא נעים אעפ"י שהוא מֵצִיק במקצת. הפריחה והלבלוב מסביב. הכ[ו]ל מקדים לפר[ו]ח, הכ[ו]ל מקדים לשוב לתחי[י]ה. חג הטבע הנעים! נאה והדור העולם בשלל גו[ו]וניו וברבבות יציריו, אלא… אלא, שאין הלב יכֿול [123] להתענג ולההנות [וליהנות], הוא מרגיש את ההעקה הח[י]צונית הקשה… וכה צר… עולם יפה ונאה עד להפֿליא, שכל יציר מוצא בו את מקומו ועבודתו, ורק האדם הארור אינו יכול לשבת בו בשלו[ו]ה, והוא במעשיו מחלל את קד[ו]שת־עולם זה ומתאכזר על הודו…

*

ובשורות רעות הולכות ומגיעות אלינו מארצנו. הפרעות וההפגנות נגד היהודים מצד הערביים הולכים ומתרבים [הולכות ומתרבות]. בירושלים היו מהומות כדבעי בנוסח הפרעות באירופה. יש פצועים למאות, חנויות שדודות, בתי כנסיות שרופים, וכו' וכו' –⁶⁶¹ הנה איך הוא המצב בארצנו. והרי זה מדכא גם את שארית התקו[ו]ה המהבןהןבת בַלֵב. ואנו יושבים כאן, יושבים ונובלים, שוקעים בִיוֵן הגולה, ואין לאל ידינו לב[ו]א ולחַזֵק את עמדותינו בארץ, ולעמוד בת[ו]קף מול שונאינו. הי כל הי[י]שוב החדש שלנו בארץ הוא עכֿש[י]ו בסכנה גמורה, ומועט יהודים זה אם לא י[י]תוספו עליו רבבות רבבות יוכל לה[י]כחד במשך זמן קצר, והנה הכריזו יהודי א“י מחאה נמרצה נגד סגירת שערי א”י לפני ההג[י]רה היהודית.⁶⁶² דורשים הם בת[ו]קף כי השערים י[י]פתחו,[.] מחאתם מכו[ו]נת בעיקרה כלפי חברי הו[ו]עד הפועל הגדול⁶⁶³ שלא עשו כלום לטובת ההג[י]רה, ולהפך הם עצמם דחו את השאלה הזאת מִיוֹם ליום. וכמה כואב הלב ודו[ו]ה! אבוי לו לדור שאלו הם קברניטיו! רצו המנהיגים [124] שלנו וזכרו וז[י]וכו אותנו בדיפלומטיה, באותו התכסיס הנמבזה [הנבזה] והקבוע של עמי אירופה. ודיפלומטיה זו הי[י]תה בעוכרתנו [בעוכרנו]. לא אל המי[י]ת נשמתו של העם הקשיבו מנהיג[י]נו, לא אל מצבו האמתי כמו שהוא שמו לב, הם לא פנו לגמרי אל המוני היהודים לראות ולדעת את מצב הרוחות בכל אתר ואתר, שם בבירות אירופה בהוטלים המפ[ו]ארים ישבו להם ונ[י]הלו דיפלומטיה ומשם[,] מלמעלה למטה[,] הריקו עלינו מבול של הבטחות ותקוות לעתיד לָבֹא, בעזרת “אוהבינו בנפֿש” הממלכות האדירות… וע"ד [ועל דבר] הג[י]רה כל שהיא לא חפצו אפילו לדבר ולהשתדל, פרינציפּ כזה הי[י]תה [כך!] לה לדיפלומטיה של המנהיגים שלנו, ובין כה וכה הספיקו אויב[י]נו במזרח להכין את פעולתם המתנגדת לעבודתנו, ובכ[ו]חות כבירים הסת הם משתערים עתה על הי[י]שוב הפעוט שלנו מכל צד – ועוד מעט ויכלה כליל. וכאן אלפים ורבבות צעירים עומדים[,] עיניהם נטויות למזרח בתח[י]נה א[י]למת, לבבם שואף לעבודה ומעשה על אדמת ארצנו – ואין עונה, והשערים סגורים, ובאות רוחות־גולה אחרות, רוחות רעות ומשחיתות וסוחפֿות את כ[ו]חותינו הצעירים לגיהינום של הגולה ובו הם נ[י]דונים בשריפֿה…⁶⁶⁴ ומי האשם בכל זה? אם לא האשם [הָאָשָׁם] בכללו, הנה הרבה חלק באשם זה לוקחים מנהיג[י]נו, הם אחראים בעד הדם הנשפך [125] עכֿש[י]ו בארצנו, ובעד א[ו]בדן כ[ו]חותינו פה בלי כל תועלת. הם אחראים בעד כל זה, כי בדיפלומטיה שלהם עצרו אותנו, ולא נתנו לרבבות הצעירים החלוצים לעלות לארצנו ולחזק את עמדתנו הרפֿה שם כל כך. הם, הם המנהיגים סמכו על “משענת קנה רצוץ” זה – הדקלרציה,⁶⁶⁵ ונמנעו מפעולות ממשיות מצדנו ברגע הנוכחי. ומי יודע – אם יש מוצא הפעם מן המצב הזה? קשה הפעם המצב, הלב בוכֿה במסתרים על גורלנו המר. אך מי י[י]תן לי הפעם דרך בכל זאת ואבקיע מזרחה לב[ו]א ולעמוד בין שורות אחינו היוצרים, הבונים[,]] הלוחמים שָם.

בליל אותו יום [21 באפריל 1920].

לוקח אני את העט ביד ומתחיל לכֿתוב, אך היש לאל ידי לכתוב עכש[י]ו בסערת־רוח כזאת המתחוללת עכֿש[י]ו בקרבי? היעלה בידי למסור כַּאן מקצת מן ההרגשות הסוערות עכֿש[י]ו בקרב לבבי הדו[ו]ה והכואב? – מסופקני, ואנ[ו]כי עכשו כה רצוץ, חַלָש, עָיֵף! כל היום לא התראיתי עם קלרה, אך מפני שבימות הבטלה האלו מוקיר אני את רגלי[י] מלהסתובב בחוץ, ולהתחבר לכנופיות⁶⁶⁶ כדרך הבטלנים, ובוחר לשבת בחדרי ולקר[ו]א או לכתוב, או לה[י]מצא מחוץ לעיר ולנוח על הדשא האביבי [126] הרענן. אך לפֿנות ערב משתדל אני להתראות עם קלרה ולשוחח אתה, וכך היה גם היום. אך מטיולנו היום צָצוּ במקרה תוצאות כה מרגיזות[,] כה נוראות. בעטי[י]ת המ[י]לים הנבובות הרוצות להביע הרבה ואינן מביעות כְלוּם ולפעמים נדמה כי נשמע בהן ההפך מן הכ[ו]ונה האמתית – נוצרה עכש[י]ו איזו אטמוספירה בלתי־נעימה ביני ובין קלרה, כלומר, מצדה. היא ס[י]פרה לי כי מליל האתמול היא נרגזה מא[ו]ד לרגלי שיחת ליפא שפירא⁶⁶⁷ אִתָּה,[.] הוא ס[י]פר לה שיודע הוא על מצב כל העני[י]נים, על י[י]חוסיה הרעים לאשה [לְאִישָהּ], על אהבתה אלי[י] וכו' והוא מי[י]עץ לה כידיד גמור שתהי ריאלית יותר, ואל תשגה בדמיונות והבלים. ואם תעשה איזה צעד מסֻכָן במובן זה – הרי בנפֿשה הוא. צריכה היא לשכ[ו]ח הכ[ו]ל ולשוב לחיי משפחה שלו[ו]ים ושלמים וכו' וכו'. רגש קשה תקפֿני בש[ו]מעי את כל זה, גדול היה צערי ועמ[ו]ק בהרגישי כמה סובלת קלרה יקרה זו, ועד כמה סבבוה הפעם מכל צד להציק לה, ואמרתי לה הבעתי לה את צערי זֶה, ואמרתי לה שאפֿשר אשם אני הרבה בצערה, אך הרי יודעת היא כמה עמוקה אהבתי אליה ושום כו[ו]נה זרה לא הי[י]תה לי ביחס אליה, ואין לה להאשים אותי ברגעים ידועים, כי סובל אני כמֹהָ ובצרתה לי צר.

[127] אך היא מרוב סערת־רוח הכניסה כו[ו]נה אחרת בדברי[י] אלה, בח[ו]שבה שאני משתדל לָגֹל מעלי[י] את כל האשמה ולומר: “נקי אני”[.] זה הרגיז אותה והתחילה לדבר אלי[י] דברים קשים, כי אם אנ[ו]כי חושב כך, אז מו שבעת־רצון היא שנוכחה בזה, ועכֿש[י]ו ת[י]סע מכאן במצב־רוח אַחֵר. שוּב לא תדבר אתי, לא תתראה אתי, לא תחליף אתי מכתבים. עד כמה שהשתדלתי להניח את דעתה ולהוכיחה שלא הבינה את דברי[י] – והיא באחת. אך האומנם לא השפיעו עליה דברי[י] שיצאו מע[ו]מק לבי הכואב? האומנם אבד [כך!] את אהבתה? ואני הן רק אהבה אני רוצה ממנה, ביחס אליה הרי אני רוצה לה[י]מצא בעולם נשגב, יפה וטהור שהוא למעלה מעלמא הָדֵין,⁶⁶⁸ רק רגש מ[ו]פֿשט של אהבה אני רוצה אבל קַיָם וחי – וזה לא יהיה לי כבר? מה גדול יהי אָז ח[ו]רבני! הנה, מכל צד אפפוני הפעם הפגעים והצרות – והפעם תהי תהי כבר תבוסת נפשי שלמה! רדוף, עי[י]ף ונדכא אשאר. האומנם כך יהיה?… צר לי וקשה לי עד למחנק, אין בכ[ו]חי לרשום הלאה. הכאה פתאומית כזו! ראשי כואֵב, כאב קשה צובט את הלב המפרפר בעניייו בע[י]נוייו. באיזה עולם אני? –

ליל יום ה' [צ"ל: ו'][,] ה' אייר. תר"פ. ברסטצ'קה [22 באפריל 1920].

בא אני עכֿש[י]ו מן הטיול עם קלרה האהובה. כל היום [128] לא התראיתי אִתָּה. מה שעבר עלי[י] בליל האתמול והיום – קשה לי להביע בדברים. ע[י]נויים נפֿשיים כאלו יכולים להביא את האדם לידי שִגָעוֹן ממש. כששכבתי אתמול במ[י]טה, לא יכ[ו]לתי זמן רב לה[י]רדם בשום אופן, חשבתי שלבי יתפוצץ מרוב כאב ומוחי יתבקע מרוב מחשבות קשות ומדכאות, לא מצאתי לי מרג[ו]ע, התהפכֿתי מצד אל צד והתעניתי קשה. הרגשתי עולם שלם חרב עלי[י], ורפה־אונים אני לשאת את כְּאֵב־הַחֻרְבָן הַזֶה, במצב כזה קמתי גם בב[ו]קר, ראיתי כי לפני[י] – יום אר[ו]ך של ע[י]נויים אין קץ, נוכֿחתי כי במשך היום אִדָכֵא ואפול תחת משא צערי הרב והקשה; ראיתי כי ריקם נשאָרְתִּי, עולם יפֿה ונשגב יצרתי לי בחיי התפֿלים, ובו מצאתי את הד נפֿשי המשתוקקת תמיד לאיזה עליון ונשגב שהוא שהם מחוץ לגבולות הנטיות והמאו[ו]יים הרגילים – והנה הולך וחרב עולם זה. באשמת מה? ומי? לא מצאתי לי מרג[ו]ע[,] כהלום־רעם משמים[,] קודר, סר וזעף התהלכתי, נפֿשי בכתה, קוננה במסתָּרים על ח[ו]רבנה, לוּ יכ[ו]לתי לבכות כי אָז הייתי מתנפל ארצה ובוכֿה, בוכֿה בלי הרף, בוכֿה ומתי[י]פֵחַ עד אין קץ. ראיתי אז בחוש את כל הנוראות [הַנּוֹרָאוּת] המתהו[ו]ה [129] בחיי, ביחד עם הח[ו]רבן של עולמי היפֿה והנשגב שנוצר במשך ירחי הח[ו]רף האחרון. וקשה היה לי לשער כיצד אוכל לשאת קשי־גורל כזה. במצב נדכא כזה התהלכתי כל היום, מ[ו]רעליםות היו שעות היום הזה לי ונוראות אכזריות היו לי. וקלרה? לא ראיתיה מכל היום. רק פעם מרחוק ראיתיה, ב[י]רכֿתיה לשלום, אך נדמה היה לי שתשובתה היא רק כלאחר־יָד, ולבי כה כאב… כה בכה… לפֿנות עֶרֶב יצאתי אל הכ[י]כר, אולי אפגוש אותה, איזו תקו[ו]ה חלשה עוד הבהבה בלבי, שעוד אוכל לעצור בעד הסכנה, הנשקפת לי, ועדיין החֻרבן אינו שלם, ויש עוד תקו[ו]ת־תחי[י]ה ותקומה. אנ[ו]כי טי[י]לתי עם יוסף מרגלית, והנה נראתה לי קלרה מטי[י]לת עם נחמיה מרגלית, לבי התחיל לפעם בי בחזקה… סערת רוחי גדלה… וכאב קשה תקפֿני. בכל פעם כשנפגשתי כשעברתי עליה, בְטַיְלֵנוּ הָלֹך וָשוֹב נעצתי בה את מבטי שבו[ו]דאי היה רְוֵה־כאב, צער ותחנונים, אך לשו[ו]א, מבט זה לא מצא את הֵדוֹ, היא אף לא הפנתה את מָבטה אלי[י]. דבר זה צ[י]ערני וד[י]כאני עוד יותר, ראיתי כי הכ[ו]ל הולך ומתמוטט ואני נופֿל, נופֿל וצונח לתוך תהום עמֻקָה… מתוך כו[ו]נה לה[י]פגש אתה פנים אל פנים, נ[י]גשתי אל נחמיה לקחת אצלו פפירוסה,⁶⁶⁹ אך היא חלפה עברה הלאה, בשעה שנחמיה עמד מלכֿתו לתת [130] לי את הסיגרה [כך!] ולהצית בה אש… הָה, מה נוראים היו לי הרגעים האלו! בכאב־לב נורא הלכֿתי לבית מנוסוביץ, לסעוד סעודת־הערב, אעפ“י שכל תיאבון לא היה לי לאכילה. מיד אחר הסעודה, יצאתי לי לבדי אל הכ[י]כר בתקו[ו]ה[,] אולי יעלה בידי לה[י]פגש אתה לבדה ולשוחח אתה קצת ולשאלהּ: על מה ולמה? מדוע כה עלובים וא[ו]מללים הם רגשותי[י] האמתיים והטהורים שהם נענשים באופֿן אכֿזרי כל כך? פגשתיה שוּב מטי[י]לת עם נחמיה, התחברתי אליהם, וכעבור כמה זמן הלך לו נחמיה ואנו נשארנו לבדנו בטיול. ברגעים הראשונים לא יָכ[ו]לְתִי לדבר מרוב כאב־לב, אח”כ הבלגתי על כאבי, ושאלתיה: מדוע לא הפנתה אפֿילו את מבטה אַלַי כשנפֿגשנו בתח[י]לה. היא ענתה לי “הרי ראיתיךָ”. לאט, לאט אחרי רגעי שתיקה ממ[ו]שכים, נוראים ומכאיבים, אחרי ראותי שפניה אלי הם כה רציניים וקרים, התחלתי לדבר אליה ולשאלה מדוע זה נשתנה י[י]חוסה אלי[י] כ“כ [כל כך] לרעה. היא שוּב הדגישה כי לא פ[י]ללה לשמ[ו]ע מפי דברים כאלו ששמעה אתמול, היא לא פ[י]ללה לראות בי קטנות־נפֿש כזאת[,] שאני מֵגִין על עצמי, ורוצה לה[י]חלץ כביכול, מן האשם, כביכול, אשר אפֿשר להטיל עלי[י] שאני אשם [131] במצבה הַטְרַגִי. דברי[י] אלו הרסו לגמרי את הכ[ו]ל מה שנבנה במשך הזמן, ועכש[י]ו הכ[ו]ל נִגְמָר. הרבה, הרבה ד[י]ברתי, ד[י]ברתי לפניה בכאב־לב, בְרֶטֶט־נֶפֶֿש, השתדלתי להוכיח לה עד כמה בלתי־מתאימים אומנם היו דברי[י], אך הם לא הביעו מה שהרגשתי, ולמה כו[ו]נתי באמת, וכי טועה היא בח[ו]שבה כי כך חשבתי באמת. לשו[ו]א! לא יָכֹלְתִי להשפיע עליה, ולשנות את דעתה – היא באחת. כך טי[י]לנו ושוחחנו שעה מרובה, אך דברי[י] אשר נדברו בכאב־לב מיוחד, בנפֿשיות כה עמוקה[,] אי אפֿשר היה שיעברו עליה בלי ר[ו]שם, וי[י]חוסה נשתנה מרגע לרגע, סוף סוף הרי היא אוהבת אותי כל כך, ואיך היא יכולה לבלי להפֿסיק את הכ[ו]ל בבת אחת? היא הרגישה, הבינה, הרגישה את הנפֿשיות שבדברי[י] – ושוב ראיתי לפֿני[י] את קלרה הטובה והאוהבת. אך כמה מסֻכָּנָה היא קלרה זו, היא יכולה להביא את האדם האוהב אותה לידי ש[י]געון, או א[י]בוד לדעת, יש בה איזה כֹחַ נורא טֶָמִיר!… ובלכתי ממנה זה כבר מצאתי בה שוּב את קלרה הקודמת. היא הציעה לי, ללכֿת מחר לְטַיֵל. כמו אבן־מעמָסָה כבדה נגֹלָה מעל לְבָבִי הפעם, אחרי ע[י]נויים נפשיים כאלו של לילה ויום, אחרי כאב נורא כזה – כּה הוקל לי הפעם, כמו האיש החולה, המרגיש [132] כי מחלתו הוקלה, והוא ישוב בקרוב לאיתנו… הה, מה הוקל לי עכֿש[י]ו!… כמה טוֹב צפון לנפֿש ברגעים האלה! חזי מתרומם, ואני נושם ונושם אחרי מחנק ממֻשָך של לילה ויום. הה, כמה סבלתי, כמה עֻנֵיתִי, מה נורא היה מצב־נפֿשי!… אך האהבה האמתית – סו”ס [סוף סוף] תמצא את הדה! יש שצריך ומ[ו]כרחים להאמין בכ[ו]ח האמת. ורגשות אם הֵם אמתיים ונכונים, אם הם נובעים ממקור נפֿשי טהור, אם הם אומנם א[ו]מללים, כי משתדלים להחניקם בז[ו]המה וברפֿש ולכסות עליהם, אך סו"ס – הם מקבלים את תשלומם, באשר ממקור האמת יצאו – הנפֿש…

*

כמעט שכבר מ[ו]חלט הדבר שאני עוזב את ברסטצ’קה. לאן אשים את פני[י]? – לא אדע עדיין. דבר זה י[ו]חלט אצלי אחרי נסיעתי לבובה אם חלילה, לא תהי כל אפשרות לנס[ו]ע בקרוב ארצה־ישראל.

*

ומי יודע?… אולי טעיתי, אולי רק לכאורה נשתנה י[י]חוסה של קלרה אלי[י], אולי בפנימיותה כבר התרחקה מעלי[י]. מי יחדור לתוך נפֿש עמ[ו]קה זאת? הרי היא כה מרובה בחליפֿות וש[י]נויים ברוחה. אחך זאת היא א[י]שה מסכנה! אך מה נוראה וחזקה אהבתי אליה!

[133] מוצ“ש. ז' ניסן אייר. תר”פ. ברסטצ’קה [24 באפריל 1920].

גם אתמול וגם היום טי[י]ולתי הרבה עם קלרה היקרה והנפֿלאה. פגה ונמחתה לגמרי מלבבה הטינא שנשאה בלבבי [בלבבה] במשך כמה שעות, ואשר חשבתי כי על ידה אני אובד אותה. לא! אהבתה אלי[י] חזקה אלי יותר מדי ואינה יכולה לע[ו]זבני. והיא כה טובה ונעימה! היא מדברת לפני[י] על געגועיה אלי[י] שתסב[ו]ל מהם בלבוב, עד כמה שתרגיש תמיד בחסרוני. היום אמרה לי: “יש שאני כועסת עליך, מתרעמת וגומרת בלבבי להתרחק ממך – אך די רק מבט אחד משלך שאתה מעיף עלי[י] – והכ[ו]ל חולף כצל”… לא! אין קלרה נפֿלאה זו יכולה להתגבר בשעות התפכחות ידועות על אהבתה. ומה טוב לי כשנפֿש עשירה כזו מסורה לי ואוהבת אותי אהבה כבירה כזאת! ועל ידי [כך] גם מצב־רוחי הקשה הוקל הרבה. קל לי יותר[,] טוב לי יותר, כי אהבה שלמה, נשגבה[,] חופפת עלי[י]…

*

הייתי רוצה לרשום הפעם עוד על הרבה דברים, אבל השעה מא[ו]חרת מא[ו]ד ועלי[י] לשכוב לישֹן, כי רוצה אני לקום מחר בשעה מוקדמת.

ליל יום א' [צ"ל: ב'][,] ט"זו אייר. תר"פ. ברסטצ'קה [2 במאי 1920].

ביום החמ[י]שי בצהרי[י]ם באתי מלבוב לברסטצ’קה. צר לי מא[ו]ד שעד כאן לא עלה בידי לרשום כלום ביומון, למרות הזעזועים אשר עברו [134] בנפשי בימים האחרונים. תוצאות נסיעתי ללבוב הן: כי קבוצתנו המקומית [הברסטצ’קאית] של “החלוץ” עומדת בשורה הראשונה לה[י]שלח ע“י המרכז לא”י,⁶⁷⁰ שום ע[י]כובים מצד המרכז אָיִן, העיקר הוא הפעם: השגת התעודות הנחוצות. ולתכלית זאת אני יוצא שוּב ללבוב, ואם י[י]גמר העני[י]ן בכֿי טוב אפשר לקוות כי בקרוב – נעלה. הלב מהסס: האומנם?

*

כל ימי שהי[י]תי בלבוב ב[י]ליתי את רוב שעות היום בקרבתה של קלרה הנפֿלאה, היא הלכֿה אתי למרכז החלוצים, טי[י]לה אתי בגן העיר, וכה הי[י]תה קרובה אלי[י], אהבתה אלי[י] כ“כ [כל כך] התבלטה. מיד אחרי בואי ללבוב, כעבור שעה, הודיעו לי כי היא ב[י]קשתני לעלות לביתה. הלכתי לשם, והיא ס[י]פרה לי כי בעלה ואמה⁶⁷¹ אינם. הם נסעו לרגלי מסחָרָם. היא הראתה לי על דירתם ואמרה לי: הנה[,] בין הכתלים האלה אני שבויה ומפרפרת בכאבי. כמה צער ויגון היו במ[י]לים האלו. אח”כ הלכה אתי אל המרכז[,] שם ח[י]כתה לי במסדרון שעות אחדות רצופֿות. בערב בא בעלה, מהכרת פניו הבינותי הכרתי את המשטמה הטמירה אשר הוא נושא בלבבו אלי[י], כי כידוע, נגלה לו כי יש איזה י[י]חוסים קרובים ביני ובין קלרה. [135] הלכֿנו אל התיאטרון היהודי.⁶⁷² הציגו שם מחזה המעורר רק ג[ו]על־נפש, ושכל נפֿש יפֿה סולדת בו, כנהוג להציג בתיאטרון היהודי…. אנ[ו]כי הרגשתי את עצמי רע מא[ו]ד בסביבת תיאטרון זה, ובי[י]חוד בכֿה בקרבי לבבי, בי[ו]דעי שאל מקומות כאלו מוביל מובלה תמיד קלרה ע“י אישה [אישהּ], וכמה רע לה במצב כזה, יחידָה גלמודה הִיא בתוך השאון הריק הזה. לבבה ורוחה – בעולמות אחרים יותר יפים ונעלים, והיא עצמה שקועה בִיוֵן החיים התפֿלים האלה, והיא הי[י]תה נרגזה עוד פי שבעה, הכרתי עד כמה רוחה סער בקרבה. ביום המחרת טי[י]לנו הרבה בגן העיר. וכמה הרבתה לדבר לפֿני[י][,] עד כמה הבליטה את רוב מסירותה אלי[י]. כשצריך הייתי לנס[ו]ע לִיוַתְנִי לבית־הנתיבות ושם טי[י]לה אתי שעות אחדות. נכנסה אתי אל הרכבת ושוחחה ביגון לב כה רַב, היא צי[י]רה לי באיזה מצב קשה היא נשארת כַּאן, את בדידותה הבאה, געגועיה[.] “אנ[ו]כי – אמרה לי – אינני כבר כשאני לעצמי, הכ[ו]ל משלי שי[י]ך לך[,] כל מה שבקרבי שקוע רק בך, וכבר אמרתי לך, אחת היא לי אם תרומם את נשמתי או תרמסנה ברגלי[י]ם, היא שלך בין כה וכה”… ועוד אמרה לי פתא[ו]ם אחרי נצנוץ רעיון במ[ו]חה: “אנ[ו]כי אב[ו]א קודם לא”י”… כך עמדה ושוחחה. ונשיקותיה מה [136] חמות ועזות הָיוּ. והרבה, הרבה בכתה. עוד אמרה לי: הגידה לי באיזה שם אפשר לכנות את י[י]חוסך אלי[י]? – הוקרה? יש שמתגנב רעיון במוחה: אולי אין זאת אהבה מצדו… לבה מהסס. וגם כשצלצל כבר הפעמון והרכבת הי[י]תה צריכה לזוז ממקומה, עוד עמדה לפֿני חַלוֹן הרכבת ולא יכלה ללכֿת מִשָם והמשיכֿה את שיחתה, ולא שמה לב לזה שמסביבי ישבו כמה אנשים מברסטצ’קה. לא! אהבתה כבירה אלי[י] יותר מדי, בכדי שתשים לבה לכל זה. והפעם הנני בברסטצ’קה. אבל פה כה חסר־עני[י]ן וריק בלעדה. ולרגעים געגועים כה קָשִים צובטים אֶת הלֵב. אכֿן רב וחזק הוא הקשר שביני ובין א[י]שה צעירה נפֿלאה זו. כשבאתי הנה ביום ה' של שבוע שעבר מלבוב, מצאתי כאן את [דָּוד] קוצקי⁶⁷³ החביב שבא הנה מדובנא להתראות אתי, וח[י]כה לי כַּאן כשל[ו]שה יָמִים. החביב! הוא היחיד המבין לרוחי, המעמיק חקר ורגש באהבתה ואהבתי ברצינות, הרגשתו כה דקה והבנתו כה מלאה. וצר לי היה כשנסע מכאן מיד.

*

מבית הספר כבר התפטרתי לגמרי. הפעם מתכונן אני לנסיעתי א“י [ארץ־ישראלה]. ובכֿן לע”ע [לעת עתה] אני הורס כאן לגמרי את [137] מצבי מצבי הח[ו]מרי. מי י[י]תן שכל זה לא יהיה לשו[ו]א.

יום ג‘[,] ח’ סיו[ו]ן. תר"פ. הובין [25 במאי 1920].

כמעט עבר כירח ימים מיום שלא רשמתי ביומון, למרות זה שהיה הרבה עני[י]ן בחיי הפנימיים בעת האחרונה. לא רשמתי מפני ס[י]בות ח[י]צוניות, כל אותה העת נמצאתי בדרך ממקום למקום ולא יכ[ו]לתי לרשום. אחרי נס זה שבאתי מלבוב בפעם הראשונה נסעתי שוּב לשם כעבור שבוע יָמִים להשתדל ולהוציא דרכיות⁶⁷⁴ בשביל קבוצת “החלוץ” בברסטצ[']קה. לתכֿלית זו שהיתי בלבוב כשני שבועות וגם נסעתי לסמבור,⁶⁷⁵ אך לא עלה כלום בידי, כי עוד צריך הייתי לשוב לברסטצ’קה ולשאול בעצת החברים בהרבה עני[י]נים. כל אותם הימים אשר שהיתי בלבוב נמצאתי בקורבת קלרה, אשר הוסיפֿה להבליט את אהבתה אלי[י] ביתר שאת. הטיולים התכופֿים, הפרידה, כל זה השאיר בקרבי ר[ו]שם עז וחָזָק. נוכחתי שהיא קשורה אלי[י] בקשר אהבה חזק יותר מדי, והרבה כבר הקריבה על מזבח אהבתה. חַייה הפעם דֻכאו לְגַמְרֵי, בעלה אשר כל הענין הֻבְלַט לו, ונודע לו בב[י]רור[,] מֵצִיק לה מא[ו]ד, והגיעו הדברים עד לידי איומים עליה וגם עָלַי (בדבריו אליה, לי לא הגיד עדיין כלום), אך היא אינה שמה לב לכל זֶה, בהרגישה, כי רק באהבתה צפֿונים כל חייה [138] ועיקר קיומה, ומלבדה – אין לה כלום.

*

אחרי בואי לברסטצ[‘]קה מלבוב ראיתי שהחברים אינם רוצים להוציא דרכיות באופֿן כזה שהודעתי להם, ולכן החלטתי להשתדל ולהוציא בעצמי דרכיה בשבילי, אך מפני ח[ו]סר כסף החלטתי בתח[י]לה לעבור בערים אחדות לקר[ו]א הרצאות ולאסוף סכֿום כֶּסֶף. בין כה נקראתי פתא[ו]ם להורחוב⁶⁷⁶ ע"י מ’ [מר] דוד וֵיץ.⁶⁷⁷ חשבתי כי זה נוגע לנסיעתי ומ[י]הרתי לשם אך לסוף נקראתי שמה לנהל אתי מו“מ לה[י]שאר בתור מורה בביה”ס דשם.⁶⁷⁸ אנ[ו]כי כמובן לא אוכל להסכים לזה. עכֿשו לא אחפ[ו]ץ להתקשר לשום עני[י]ן. עבודה אחת יש לי: לעבוד בעד נסיעתי לא"י. בהורחוב שהיתי כיומי[י]ם ולחג השבועות נסעתי הנה להובין. באתי הנה – וכאן מע[ו]נה נפֿשי במדורות־צער נוראות. באתי אל זהבה. אך נוכֿחתי שקשה לי להמשיך את העני[י]ן כמו עד עכֿש[י]ו. אבי סובל ואחרים סובלים על ידי. זהבה, קלרה[,] אשר שניהם [שתיהן] נֻצץ נֻפץ לרגלי[י] ואנ[ו]כי הגורם לע[י]נוייהן, ומה יהיה? אהבתי את קלרה ואני אוהב אותה, אבל איך יכ[ו]ל אני לפסֹחַ על זהבה הנעימה, התמימה וטהורת־הנפֿש המסורה אלי[י] בכֿל נשמתה? אני סובל. בכלל דֻכאתי לגמרי. יודע אני שגם בארץ ישראל לא אמצא מנוחה. בן־חלופֿות אני ותמורות. אני עושה את אחרים לא[ו]מללים, ובעצמי אני א[ו]מלל.

[139] אני שואף לגדולות. ואם לא אשיגן שם – מה יהיה? לקטנות לא אשעבד רוחי. צריך אני לפעול, לחולל דבר־מה. ואם לא – מי ידע את התוצאות? – – – –

*

קשה לי לכתוב, נרגז אני מא[ו]ד. רגשותי[י] סוערים יותר מדי. מכאן אני נוסע לוצקאה. אוציא כמה תעודות מההסתדרות הציונית[,] אולי אשיג גם כסף. משם אסע להורחוב. רוצה אני לקר[ו]א שם הרצאה. ומשם לברסטצ[']קה, ומברסטצ’קה – ללבוב. מה רוצה אני כבר להתראות עם קלרה!

יום ב'[,] י“ב תמוז. תר”פ. לוצק [28 ביוני 1920].

יותר מירח ימים עבר כבר מיום שלא רשמתי ביומוני. והח[ו]ודש הזה הן היה כה עשיר במאורעות ובמעשים, בנ[ו]דדי ממקום למקום. הרי עֻנֵיתִי בכל מקום ומקום, הרי הייתי בלבוב כלפני של[ו]שה שבועות, והתראיתי עם קלרה, וכל הטרגיות שבמצב־אהבתנו הרי נבלטה לפני[י] אָז ועוד ועוד ועוד – ואני לא רשמתי כלום, זהו מפני הנדידה הבלתי־פוסקת השוללת ממך את היכ[ו]לת והפנ[א]י לכתוב ולהתמכר לאיזה דבר בכלל.

זה כשני שבועות שאני שוהה כבר בלוצק. באתי הנה לרגלי נסיעתי לא“י, שלחתי מכאן תעודות לו[ו]רשה להשיג תעודת חו”ל.⁶⁷⁹ וכמה כבר עבר עלי[י] בימים האלו. לפני נ[ו]סעי מברסטצ’קה הנה כתבתי לקלרה שני מכתבים ובהם כתבתי לה שאני נוסע לוצקאה, וגם [140] הוריתי לה את הכת[ו]בת שעל פיה תכתוב לי הנה. והנה עברו ימים אחדים ואומנם ק[י]בלתי מכתב ממנה, אך על פי ח[י]צוניות המכתב הכרתי שדבר־מה נורא צפון בקרבו בשבילי. והנה היא כותבת לי שהיא מחכה בק[ו]צר־רוח לתשובתי על מכתביה ששלחה לי ע“י נחמיה מרגלית, כי בתשובה הזאת תלויה קרוב אופי י[י]חוסה אלי[י]… וע”ד [ועל דבר] הס[י]בה או[ו]דע ע"י המכֿתב,[.] אנ[ו]כי לא יכ[ו]לתי להבין מה זה, אך כהלום־רעם הייתי אך ק[ו]ראי (כך!] את הדברים האלה. נוכחתי כי גם הפעם יד אנשים זרים באמצע, המשתדלים באמצעי עלילה ורכילות להפריד בינינו. כמעט בכל יום [י]ם כתבתי לה, ובכל מכתב ומכתב שפֿכתי לפניה מרי שיחי ותלונתי הי[י]תה על המשבר הזה המתחולל אצלה לחִנָם, והגורם לי כל כך הרבה י[י]סורים וצער. כל מכתב ומכתב הוא ספוג דמעות וכאב. אך מי יודע אם היא הולכת לקבלם? ואם היא בכלל שמה לב אלי[י], ועוד זוכרת אותי? כמה נורא הדבר.

[יום רביעי,] כ“ח תמוז. תר”פ. ויען⁶⁸⁰ [14 ביולי 1920].⁶⁸¹

זה זמן רב מיום שלא רשמתי כלום ביומון.⁶⁸² אלי, אלי כמה עבר עלי[י] במשך הימים האלו. והנה הפעם אני רושם את רשימתי הנוכחית בלוצק בויען. לוצק – וינה – איזה מרחק, וכמה מאורעות ח[י]צוניים ופנימיים בין שני המקומות הללו.⁶⁸³ אין לי הסבלנות הנחוצה הפעם לרשום את הכ[ו]ל כסדרו. כֻלִי עכש[י]ו במין מצב משונה שאי אפֿשר לעשות בו כלום. בקצרה: לפתע פתא[ו]ם נתקבלו הדרכיות מו[ו]רשה, ולפתע פתא[ו]ם נצרכנו לעזוב את לוצק, מפני הסכנה [141] שהעיר הי[י]תה בה, ל[י]פול בידי ה“רברביא”⁶⁸⁴ במשך ימים אחדים, והמצב הקשה בכלל. מוכרחים היינו לעזוב את הכ[ו]ל[,] לקחת את החבילות על השכם וללכת רגלי מלוצק עד צ[']רוקוב,⁶⁸⁵ כפר רחוק 22 וירסטאות⁶⁸⁶ מן העיר, משם נסענו בעגלות עד הורחוב. בהורחוב נחנו כמה שעות ומשם נסענו בעגלות עד סטוינוב⁶⁸⁷ ומשם במה“ב [במהירות הבזק] ללבוב. כשבאנו ללבוב חשבנו לה[י]נפֿש שם ימים אחדים, אך הנה הודיעו לנו מו[ו]עד העלי[י]ה שהמצב בעיר גרוע ועלינו לצאת משם. צר היה לי מא[ו]ד לצאת ולבלי להתראות עם קלרה היקרה. אך היציאה נדחתה עד יום המחרת, ובערב הלכֿתי לבית־קלרה, והנה עליתי על המעלות ומצאתיה עומדת אצל על מעקה הבית ומעי[י]נת בע[י]תון. היא הי[י]תה שקועה בקריאה ולא שמעה בביאתי. כרגע הב עמדתי והבטתי בה. אחר כך אמרתי: שלום לך קלרה, היא הסבה את פניה בבהלה ופרצה בקריאה, היא היתה נרעשה מא[ו]ד לביאתי הפתאומית, וגם אני כמעט שנפלתי מרוב התרגשות. נכנסתי הביתה [ו]ד[י]ברתי אתה. אך האוכל עכֿש[י]ו למסור את קדושת הרגעים ההם? הוי, כמה ע[ו]שר, כמה נפֿש וקד[ו]שה! אח”כ טי[י]לנו קצת. בערב נכנסה לאכֿסניה שלי, שהתה שם רגעים אחדים [ו]נפרדה ממני בנשיקות חמות. למחרת הי[י]תה אתי כל היום, ואל כל אשר הלכתי הלכה גם היא עד שנפרדה ממני בבית הנתיבות בנ[ו]סענו מלבוב לב לביגומין[?].⁶⁸⁸

נסענו[,] הדרך הי[י]תה לא קשה[,] בי[י]חוד מקרקא,⁶⁸⁹ נסעו הרבה חלוצים, שרו[,] שמחו. באנו וינאה. וכאן אנו יושבים כבר בבַרַק⁶⁹⁰ זה שבוע, ואין לנו עוד היכ[ו]לת לנס[ו]ע מכאן, ראשית כי חסר לנו עדיין ויזום⁶⁹¹ אנגלי[,] ושנית כי לא נתקבל עוד הכסף שהשארנו בלבוב. ואני? אני כל כך מלא צער ומכאובים, תקפֿו עלי[י] מא[ו]ד הגעגועים לקלרה חביבתי. אי אפֿשר לי לחיות כבר בלעדיה. קשה לי להכיר ולדעת שאני נמצא כה רחוק ממנה ומי יודע מתי נתראה. לא! בטרם נ[ו]סעי ס[י]פרה לי ע“ד [על דבר] החלטתה לב[ו]א לא”י. אך מתי? איך אחיה בלעדיה זמן רב כזה? וכאן – בודד אני בין כל הקבוצה[.] כ[ו]לם בר־נשים ריקים בלי כל רכוש נפֿש. מה לי ומי לי בתוכֿם? מי י[י]תן שאגיע כבר לארצנו – ואז אמהר לה[י]חלץ מקבוצה זו שהיא כה למורת רוחי!

ערב שבת. כ"ט תמוז [צ"ל: א' אב]. תר"פ. וינה [16 ביולי 1920].

מצב־רוחי כאן קשה מא[ו]ד. הגעגועים הקשים לקלרה הנפֿלאה והטובה – אין להם קץ וגבול, כל היום אני מתהלך בדד ומשמים, הסביבה: כלומר הקבוצה שאני נמצא בה היא לי למורת רוח –⁶⁹² קשה לי לה[י]מצא בין ט[י]פוסים שאני כה רחוק מהם ברוחי ובכ[ו]ל. ומה לי ולהם? ועני נשארתי. את כל רכושי הרוחני השארתי בלוצק: [142] את רוב כתבי[י], את כל היומנים שלי, שירים רבים וביניהם גם שירי[י] המוקדשים לקלרה אהובתי.⁶⁹³ מי יודע להיכֿן יתגלגלו ומה יהא עליהם? איזה ידי[י]ם ימשמשו בהם ומי יהא הקורא שלהם?… לזכר כל זה – לבי יבכה בי במסתרים בלי הרף. יושבים אנו כאן. הכסף מלבוב עוד לא נתקבל – ואין לנו עוד האפֿשרות לנס[ו]ע ארצה־ישראל. קצה כבר נפֿשי בישיבה כַּאן. לע"ע [לעת עתה] ב[י]קרתי כאן את גן־החיות, המוזיאום וכו' אך את האמת אגיד: כי אין דבר מעני[י]ן אותי עכֿש[י]ו – כ[ו]לי נתון רק לקלרה. קלרה זהו הגיגי התמידי. ואני – במצב כה נורא – מתי אוכל לראותה? והמצב שם כה נורא – ומי יודע אם אוכל להחליף אפילו מכתבים אתה?…

יום א‘[,] י’ אב (תשעה באב נדחה) [,] וינה. תר"פ [25 ביולי 1920].

הוי אלי כמה נמאסה כבר עלי[י] הישיבה בו[ו]ינה הרועשת. אין אני סובל כבר את או[ו]ירה, ואין לי כל רצון ושאיפֿה ל[י]הנות ולראות את פלאותיה, כביכֿול. רק דבר אחד מלטף ומנחם את הלב בצרתו היה לי בימי[י] הקשים והאפֿורים כאן בו[ו]ינה. זה היה בשבוע שעבר בשעה שבאה קבוצה אחת מגליציה.[,] ואני הייתי אז ב“ועד העלי[י]ה”,⁶⁹⁴ רוב חברי הקבוצה היו עלמות. הן הכירו אותי, כי ראוני בכנסי[י]ת החלוצים בלבוב, ואחת מהן מסרה לי מכתב מאת קלרה הנעימה שלי. המכתב כבר היה כתוב לא“י – והנה פגשתני כאן. וכמה שמחתי. המכֿתב – הוא קצר אך כמה מה רב ת[ו]כנו שהוא מכיל בקרבו. היא כותבת לי שאין היא צריכֿה להרבות לפני[י] בדברים עד כמה היא סובלת, דבר זה ידוע ומ[ו]רגש לי למדי. היא חושבת בקרוב לבוא לא”י. כך לזה מכריחים [כך!] אותה ס[י]בות ח[י]צוניות ופנימיות. הרבה פעמים קראתי את המכֿתב, קראתי את דבריה החביבים והיקרים לי, וכהם [וְכָּהֵם?] לנ[ו]חם לנפֿשי המפרפרת ביגונה. מכתב זה הזיל טל של נחמה ותקו[ו]ה על לבבי הכואב מרוב געגועים לקלרתי הנעימה[,] ותקו[ו]ה חרישית אבל כבירה מתרקמת בקרבי: לא יארכֿו הימים וקלרה שלי הנפֿלאה תב[ו]א אלי[י] לארץ…. – – – אך יותר מדי קדושה תקו[ו]ה זו ואין לחללה בדברים….

*

סובל אני בלי קץ. קשים ע[י]נויי הפנימיים. מימי שהותי בו[ו]ינה התבוננתי לח[ו]מר האנושי העולה עכֿש[י]ו לארצנו. וכמה מעציבים הרעיונות התוקפֿים אותי למראה הט[י]פוסים המשונים האלה: רוב העולים מהרסים הם ולא בונים. זהו עדר של אנשים עקומי־מ[ו]ח וחסרי רגש, נ[י]צני גלות מכוערה – המהם נ[י]בנה [נִבָּנֶה]?… וי[י]אוש מר תוקפֿני: לא, אנו היהודים, כלום לא ניצור כי כ[ו]ח־יצירה אין לנו… וצר עד למחנק בנפֿש. ואין מפֿלט ומוצא. אין מקלט בחברה. אין נ[ו]חם בזרמיה השונים. [143] בכ[ו]ל רואה אתה את האדם רק בצורתו המנֻוֶלֶת – ואתה שואף רק להתבודדות מן החברה, למצ[ו]א ס[י]פוק כל שהוא באיזו פ[י]נת־מקלט, ולברוח מן השאון הכללי – שהוא כה מציק לי וזר לרוחי. האמצא מנוח בארצנו?… הוי כמה ירעד לבבי לשאלה זו… כמה סובל אני. מפרפר אני בע[י]נויים קשים, נמצא בין כ[ו]חות שתי רשויות[,] מצד אחד כ[ו]ח החברה, בני[י]ן עם וארץ וכד' ומצד שני הכוח האינדיבידואלי המואס בכל דבר כללי שיש בו מן ההבל והשאון. ואני עכֿש[י]ו בדרך לארץ־ישראל…. ואני כה סובל ומתענה!….

 

יומן ו: סֶגֶ’רָה־יבנאל־שָׂרוֹנה סיוון תרפ“א – אדר תרפ”ב (יוני 1921 – מרס 1922)    🔗

חוברת י"ד

[יום שישי,] י“ח סיו[ו]ן. תרפ”א. סג’רה [24 ביוני 1921].⁶⁹⁵

[כריכה פנימית]⁶⁹⁶

מא' חשו[ו]ן התחחלתי [התחלתי] לעבוד ברשות עצמי. 2 לנויאבר[.]⁶⁹⁷

בה' חשו[ו]ן התחלתי ללַמֵד את ילדי שרונה. 6 לנויאבר.

[1] ליל שבת. י"ח סיו[ו]ן [תרפ"א], סג’רה [24 ביוני 1921].

סוף [ס]וף, כמעט אחרי התאמצות קשה ומי[י]געת־נפש, נ[י]גש אני שוב כמו באותם הימים הקודמים בגולה לרשום את כל מהלך חיי הפנימיים והח[י]צוניים ביומון. עד עכֿש[י]ו לא עלה הדבר בידי. ההפסקה הי[י]תה אר[ו]כה, כמעט שנה. מה גרם לזה? אי־קביעות, ח[ו]סר הנורמליות הח[י]צונית שבחיי כאן בא“י, או ח[ו]סר כל חלקי היומון שלי, שנשארו בגולה ושע”י זה כאילו נחתך [נחתכה] ראשיתה של השלשלת ואין סבלנות ורצון להמשיכה כשהיא חצויה וחתוכה? הרבה סיבות ישנן. העיקר וחבל, כמה מהפכֿות נפשיות, כמה פרפורים פנימיים כבר עברו עלי[י] במשך ימי שהותי בארץ, וכל זה הלך ונ[י]טשטש בלוע הזמן, בלי שמצא את ב[י]טויו בין בדפים העלובים, אשר בכל כך מסירות ט[י]פלתי בהם שם בגולה, וכל כך הרבה השקעתי בהם משיח נפשי והגיגה. נפשי תהמה בקרבי, מדי אזכור בדפים היקרים ההם, בחוברות יומוני שנים עשר [שתים־עשרה] במספר,⁶⁹⁸ שנשארו שם, והרי הן כא[י]לו אבדו לי לגמרי. מי יודע יד מי מעלעלת במג[י]לות־חיי היקרות ההן אשר ספגו לתוכן כל כך הרבה, כל כך הרבה.

*

עוד מעט ות[י]מלא שנה מיום בואי לא“י ביחד עם הקבוצה בלוצק איתי. [2] קשה לי לעבור על כל הפרטים של חיי במשך הזמן הזה, ועל אחת כמה וכמה שקשה לי לגולל את לעבור על כל מיני מצבי נפשי במשך הזמן הזה[.] מכיו[ו]ן שהתחלתי שוב ברשימת יומון, רוצה אני הפעם לעבור בק[י]צור על כל הגלגולים שהתגלגלתי עד כאן, להגיע עד פרשת חיי שבימים האחרונים[.] תיכף אחרי בואי, לא ידעתי לאן לפֿנות, לא ידעתי מה שאני רוצה, ואיך להסתדר, אם בעבודה גופֿנית או לא. נלחמו בי שני כ[ו]חות. מצד אחד חפצ[תי] לשנות את ת[ו]כן חיי שבגולה ולנסות את כ[ו]חי בעבודה, אולי אמצא בה בשבילי דבר מה חדש, מעודד, ומלבד זה הן מוסר כליותי[י] לא נתן לי בשום אופן להסתדר בעבודה אינטליגנטית מיד אחרי בואי לארץ בתור חלוץ; ומן הצד השני יראתי מפני העבודה, יראתי שמא לא אעמוד בנ[י]סיון, והיא תקשה ממני, ובכלל הפילה עלי[י] העבודה את פחדה הידוע לכל אחד ואחד שמעו[דו] לא נ[וּ]סה בשום עבודה גופנית[.] הקבוצה הלכה לכביש, ואני מיד נפרדתי מהם. לכביש לא הסכמתי ללכת.⁶⁹⁹ נסעתי ירושלימה. לשם מה? בעצמי ל[א] ידעתי. חשבתי אולי משם תב[ו]א לי הרו[ו]חה. מובן שכלום לא יצא. שב[תי] ליפו, וזה היה לחג ראש השנה. ראיתי שאני נמצא בין המצרים. מס[תובב] בלי שום עני[י]ן ועבודה. ופניתי ליוסף וי[י]ץ.⁷⁰⁰ ההוא נתן לי מכתב לסג’רה [3] עם בקשה שיצרפוני בתור פועל באג[ו]דת הנטעים.⁷⁰¹ אבל החלטתי לנס[ו]ע ליבנאל⁷⁰² במקום שם נמצא ח. [חיים] צימרמן⁷⁰³ וחשבתי להסתדר על ידו בעבודה. באתי לשם, ונשארתי עפ”י בקשתם אצלם לימות החג. בינתיים חליתי במחלת החַרַרַה,⁷⁰⁴ והקדחת, מחלתי נמשכה כח[ו]דשי[י]ם ויותר, כ[ו]לי הייתי מלא פצעים, לא יכ[ו]לתי לא ללכת, לא לשכוב, ומוכרח הייתי לה[י]שאר שם עד ה[י]רפאי, ההרגשה שלי במצב כזה – על זה כבר לא אזכיר. זה מעורר בי ממש גם עכש[י]ו רגש של זו[ו]עה וחרדה. כשנראפאתי החלטתי מיד ללכת ולחפש לי מקום עבודה. פרוטה בכיס לא הי[י]תה בנמצא כלל. הלכתי לסג’רה. באתי לחו[ו]ה והנה הפקיד איננו, הוא ביהודה ומי יודע מתי ישוב. מוכרח הייתי לשוב ליבנאל. זה היה בשבת. והחלטתי למחרת ללכת שוב ולחפש, לאן? לא ידעתי. גם ידוע היה לי שאין לי כל אפֿשרות לנס[ו]ע לאיזה מקום מח[ו]סר כסף, אך הרגשתי שמוכרח אני כבר ללכֿת מיבנאל – כי מה לי שם לעשות? יצאתי. באתי לקבוצת הרי כ[י]נרת⁷⁰⁵ [ו]שהיתי שם יום. אחר כך לדגניה⁷⁰⁶ ומה היה מכל זה? אין כסף, אין עבודה – ולאן? שבתי להר כ[י]נרת.[,] שם החבריא ממכירי[י], ברוב קושי עלה בידי להשיג אצלם חצי פונט,⁷⁰⁷ ונסעתי לחיפה [4] במגמה לב[ו]א אל הכביש ולהתחיל בעבודה בתוך הקבוצה.⁷⁰⁸ באתי לכביש. מצאתי את הקבוצה מס[ו]דרה, והרבה ש[י]נויים לטובה כמעט בכל חבריה. החלט[תי] לה[י]שאר אצלם. הצעתי לפניהם את רצוני. ענו לי כי הדבר טעון א[י]שור ההנהלה והקבוצה. ח[י]כיתי כמה ימים. לבסוף נודע לי שיש אחדים בקבוצה המתנגדים לכניסתי לקבוצה, והם שומרים בלבם טינא עלי[י].⁷⁰⁹ מיד כשנודע לי הדבר – הלכֿתי מהם. באתי לגדוד העבודה “שומריה”.⁷¹⁰ התחלתי שם לעבוד. עבדתי שבועות אחדים. נמאסה עלי[י] העבודה הזאת והסביבה ההיא. הלכתי משם לחיפה. מכרתי שם ח[ו]לצה, ובכסף נסעתי שומרונה.⁷¹¹ הייתי בבת־שלמה⁷¹² כיומי[י]ם, משם הלכתי לז[י]כרון.⁷¹³ נכנסתי לקבוצה שעבדה שם בכביש ז[י]כרון־שוני.⁷¹⁴ עבדתי יום אחד. ראיתי את אלמנט הפועלים הגרוע ושהוא, צעירים בסרבים, גסים עמי־ארצים – ומיד יצא הלכתי מהם. ק[י]בלתי אצל אחד בז[י]כרון עבודה בקבלנות[,] חפירת בורות בשביל זיתים, עשרים גרוש⁷¹⁵ הבור. האדמה – אדמת אבן. עבדתי יומי[י]ם, ראיתי שיותר מבור אחד לא אעשה ביום. עזבתי את העבודה הזאת, והלכתי הלאה. כסף לא היה לי, הלכתי לקבוצת זרגוניה[,]⁷¹⁶ ראיתי ששם אין לי מה לעשות, והלכתי לקבוצת אֻם־על[אל]־עלק⁷¹⁷ [5] במחשבה לעבוד שם כמה זמן בכדי להרו[ו]יח להוצאות־הדרך ולנס[ו]ע לאיזה מקום לחפש שוּב. התחלתי שם לעבוד, הימים היו ימי גשמים. ראיתי שאני מרו[ו]יח רק לא[ו]כל, ואין מה לקוות להרו[ו]יח במזומנים. השגתי שני נודדים־חלוצים כמוני והחלטנו ללכת לכביש חיפה[,] הליכה הגונה. אך מה לעשות? הלכנו עד עט[ת]לית,⁷¹⁸ משם השגנו עגלות ונסענו לחיפה. באתי לכביש. לגדוד “שומריה”. לא ק[י]בלו פועלים שעזבו. במחנה הגדול⁷¹⁹ לא ק[י]בלו חדשים. והתחלתי שוּב לנדוד. השגתי הלו[ו]אה ועם עוד אחד נסעתי הגלילה על מנת לב[ו]א לסג’רה[,] אולי יעלה בידי להסתדר שם. עברתי את יבנאל. באתי לסג’רה וק[י]בלוני. ופה אני נמצא עד עכש[י]ו. כאלה הם בק[י]צור תולדות גלגולי[י] בא"י. קשים ורעים היו לי הימים ההם. נתנו[ו]נתי לגמרי. הדחקות, הע[ו]ני והנדודים כקבצן ממקום למקום השיבוע השביעוני תמרורים[?] וכעש. הנעל[?] בלה ויקר[?] עלי[?], נעשיתי ליחף ממש, וכל זה השפיל אותי בעיני עצמי, ונמאס הייתי עלי[י] ולמשאת כבד. התחלתי לשא[ו]ף לאיזה מקום קבוע שבו אוכל לנוח, מר[ו]גזי ומעצבי ולהתאושש קצת. להשתובב כה[ו]גן ולחיות כבן־אדם. וכך התחלתי לעבוד בסג’רה. בחו[ו]ת אג[ו]דת הנטעים. בימי החרף [6] למרות המחיר הנמוך[,] 25 גרוש ליום, ולמרות ימות הגשמים המרובים, התחילו חיי בכל זאת, מיד אחרי בואי הנה[,] לקבל צורה פחות או יותר נורמלית. עבודה קבועה, שעות קבועות, דירה, וגם מעט גרושים שחשכתי [שחסכתי] מן המשכ[ו]רת הדלה. נעלי[י]ם חדשות וכו'. לא רע בערך. והנה עבר הח[ו]רף בא האביב[,] הקיץ. אני דו[ו]קא חשבתי למצ[ו]א מקום אחר, אך בראותי שאין מקום אחר מזדמן לי נשארתי שוב פה, לנדוד שוב ולחפש ולה[י]מצא במצב כזה כמו בשנה שעברה – כבר לא היה לי רצון. לעבודה התרגלתי. מרגיש אני כבר את עצמי בתור פועל בכל המובנים.

*

איך היא הארץ בעיני[י]? והעבודה? כיצד אני מרגיש את עצמי פה? ההכניסו החיים החדשים איזה ש[י]נוי ברוחי? ובכלל מה הוא הסך־הכ[ו]ל שאני יכול לע“ע [לעת עתה] להוציא אחרי שהי[י]ה בארץ כמעט שנה? קשה לי לענות תשובות ברורות ושלמות על השאלות האלה, יותר מדי מס[ו]בכות הן, ובכלל לא המצאתי עדיין תשובות להן. הכ[ו]ל אצלי עדיין כה מע[ו]רפל, מס[ו]בך וחסר קביעות. יכול אני אמנם להראות על כמה צדדים וש[י]נויים בולטים פחות או יותר. במובן בתור יהודי מצאתי פה הרבה, הרבה מא[ו]ד, למרות כל השליליות הבולטת פה בכ[ו]ל. הריחותי פה את ריח הח[ו]פֿש, המרחב – הוקל קצת ללב הכואב והד[וו]ה שספג לתוכו כל כך הרבה חרפה וב[י]זיון במצוקות הגולה, מרגיש אני עכֿש[י]ו כי בשום אופֿן לא אוכל כבר שוּב להסתגל לסביבה שבחו”ל, לסביבה הזרה, וגם לסביבה היהודית אשר שָם. יש פה איזו מקוריות, איזה דבר המתהו[ו]ה ונוצר על יסודות עצמיים, בכ[ו]חות עצמיים, והסביב יש פה איזו שלמות (אם גם לא מבֻגרה) טמירה, והסביבה הזרה המר[ו]חקה, עם כל השניות שבה, וההפכים והסתירות שבה[,] אינה יכולה כבר שוב לקלוט אותי לתוכֿה. אבל אין זאת אומרת כי מצאתי פה את הַסִפוק לנפשי אני, אותה הנפש שנשארה עדיין תועה ומחפשת דבר־מה מי[ו]חד בשבילה…

במובן זה הכ[ו]ל עוד הולך ונמשך כבתח[י]לה. אני מפרפר תמיד בע[י]נויי[,] מתלבט מתוך כאב ברשת נדודי[י] ותעיותי[י] – ואין מוצא. והעבודה? הרבה מצאתי גם בה, ראשית כ[ו]ל נ[י]טעה בי הכרה, שהיא היא היסוד הכי יָשָר[,] הכי נכֿון שהאדם יכול להתקיים עָלָיו, שרק היא, היא הנותנת זכות לאדם, לחיות ולהתקי[י]ם, שרק היא הנותנת את הח[ו]פש האמתי לאדם לחיות על פי רצונו והשקפתו, מבלי שיגרום [8] בזה הפסד או קלקלה לאחרים, ומבלי לעבור תמיד מתחת לב[י]קרת של אחרים. אבל הכבר מצאתי את עצמי בעבודה? הנותנת היא לי את הס[י]פוק הרצוי? המשמשת היא לי בתור בסיס לעתיד? עוד לא, ואולי לצערי הגדול[.], עוד בכל זאת מתבלטים לפני[י] בכל פעם צדדיה השליליים ביחס אלי[י]. אפשר מא[ו]ד שזאת היא רק תוצאה מהפסיכולוגיה העקמומית שנשתרשה אצלי בגולה, אבל עובדה היא: שהרבה פעמים אני מבחין שהעבודה מנו[ו]נת אותי, מפריעה לי בהרבה, שוללת ממני את הח[ו]פש של התפתחותי הרוחנית, ואת היכ[ו]לת להתמכר ליצירה. יש ואני שואל את עצמי: ומי יוכיח לי שאותם הדברים שהעבודה שוללת ממני הם החשובים, ולא העבודה שהיא אולי למעלה מכ[ו]לם? – כך אני שואל, ובכל זאת – אני מתאונן על כל זה שהעבודה גוזלת ממני. אור וצל הרי משתמשים אצלי תמיד בערבוביה, ובקרב נפשי תמיד מצב של התאבקות ומלחמה. רגעים. הם הם שבהם גנוז עיקר החיים, התמצית שלהם, ההם, הם הנותנים כֹח וא[ו]מץ לאדם לסבול ולהתקיים בעקשנות, ולשרך את דרכו, בחולי.

של הימים הזוחלים והפושרים. רגעים כאלה ישנם בא"י, [9] ובי[י]חוד בסביבת העבודה. לבלות בחבריא, לשתות עד לשכרה, ולרקוד “הורה” עד כדי נפֿילה מתוך עי[י]פות,⁷²⁰ ושירי ההתלהבות שנוצרו מתוך החיים המיוחדים פה, כמה כל זה מרומם את הנפֿש, כמה כל זה משכיח את כל מה שאתה נושא בקרבך, וסובל בדממה – מה יפים פה הרגעים האלה. וההתפכחות? הרי היא תמיד באה אחרי זה. הרי היא תמיד נמשכת ומשתתפת בחיי יום יום…

*

וקלרה? כשבאתי לא"י כבר מצאתי בלשכת “הפועל הצעיר”⁷²¹ עשרות מכתבים ממנה בשבילי,⁷²² היא כתבה לי כמעט יום יום, בהם במכתביה התבלטה כל מסירותה, כל אהבתה הכבירה אלי[י]. חשבתי כי תָבֹא מיד אחרי[י]. אך לא קל הדבר. התנאים הקשים, תנאי המשפחה ככבלים כבדים אוסרים אותה והיא מש[ו]עבדה, וקשה הדרך לח[ו]פֿש. ממכתב למכתב קשתה הפסימיות שלה יותר ויותר. כי באמת – קשה המצב. אנ[ו]כי התרחקתי מעבר לים, והיא נשארה בודדה, סובלת בכלאה המחניק. ומה הסוף? להמשיך חיי־ע[י]נויים כאלה אי אפֿשר. אני, געגועי[י] אליה – כזרם מעי[י]ן המכה גלים ואינו פוסק. זה הכוכב היחידי המזהיר לי בשמי[י], והוא כה קרוב, כה ברור[.] [10] כוכב יחידי. כוכב יקר. קרה פעם וחלתה [וחלה] הפסקה אר[ו]כה, אר[ו]כה יותר מדי בחליפת־מכתביה – ואני לא מצאתי לי מקום, צר היה לנפֿשי. ח[ו]שך ומצוקה. חשך [חָשַׁךְ] דרכי – באין כוכב מזהיר, ומבטיח. אך הנה שוּב נתקבלו מכתביה. א[י]גרות־תנחומים ותקו[ו]ה לנפֿש תועה וכואבת מאת נפש אשר כל אונה ש[י]קעה באהבתה אלי[י].

*

וזהבה? היא באה הנה לפני הפסח. בפסח הייתי אצלם בסרפנד.⁷²³ היא עובדת בקבוצה. שם בגולה הספיקה לקר[ו]א את כל יומוני[י] שנשארו בלודג'.⁷²⁴ הכ[ו]ל התחו[ו]ר לה. היא סובלת. נפש מלאה כאב ותמרורים. עזובה. מה רבה וכבירה אהבתה – ואיך נכזבה. נורא. לדבר קשה לה על זה. הפצעים יותר מדי אנושים וכל נגיעה מגדילה את כאבם עוד יותר. והיא שותקת, מחכה לדברי[י], והשתיקה ספוגה כאב וצער אין־סוף. ואני – מה אדבר? נפש צנועה ויקרה זאת יקרה לי, אהובה לי – אך ז[ו]הר אהבה כבירה[,] עמ[ו]קה כתהום ורחבה כים העיבה את האור הצנוע הזה. והעובדה היא: עזבתי[.] עכש[י]ו יש לי רק קלרה בעולם. וקשה ללב. נפשי פצועה וקרועה לגזרים. הורס אני עולם ובונה עולם, ובהריסות כל עולם [11] אני משאיר מנפשי[,] מדמי[,] מכֹחי ואוני. באחד ממכתביה האחרונים אלי[י] היא כותבת לי: “שלום לך יצחק!” ומוסיפה: [“]לא בפעם הראשונה אין אני כותבת חָבִיב, חביב הייתָ לפנים אך לא עכש[י]ו”…. כמה צער וכאב סבלה נפש זו בטרם שהחליטה לכתוב את הדברים האלה. צָדַקתְ, צדקתְ, זהבה, יש לך הרשות לכתוב כך, אך עוד מסובכים הדברים – ואכן אני כל כך חוטא.

*

המכתב האחרון של קלרה הכניס מהפכה שלמה בחיי.⁷²⁵ הדברים ברורים: אי אפשר להמשיך יותר קיום עלוב וקשה כזה. היא מתכונת לב[ו]א, טרם בואה היא תקבל גט־פ[י]טורין מבעלה (כך דורשים ממנה) אך הכ[ו]ל תלוי בי, היא רוצה לָבֹא ישר אלי[י] ולהיות אצלי ולהתחיל אתי את חייה החדשים, ואם אני מסכים ומרגיש בי די אהבה אליה בכדי להתקשר אתה תָבֹא תיכף. מובן שעניתי לה מיד בחיוב. אחרת אי אפֿשר, גם אני רוצה לשים קץ לחיי המרוסקים. אך מה לעשות? המצב הח[ו]מרי כפי שהוא עכש[י]ו אצלי הן לא ירשה לי לחיות חיי־משפחה. העבודה בשום אופֿן הרי לא ת[י]תן לי את היכ[ו]לת [12] לזה. וחוץ מזה: עדינה היא קלרה ואני מפחד להכניסה לתוך תנאי־דחקות וצמצום מינימלי. ומה לעשות? לעזוב עבודה ולקבל משרה אינטליגנטית קשה מא[ו]ד. יש כ[ו]ח בעבודה שאינו נותן לע[ו]זבה ולהתחיל שוב בחיים ה“אינטליגנטיים” עם כל השלילות שבהם. ואני נלחם בנפֿשי. וקשה המלחמה. אני סובל מא[ו]ד ואין עוד מוֹצָא. נוסף לזה באו המאורעות המעציבים האחרונים שבא“י. פוגרומים.⁷²⁶ ד[י]כאו את רוחי. רוח של י[י]אוש ירדה עלי[י]. התחלתי לחשוב ע”ד [על דבר] חו"ל… איך אפֿשר הדבר?…

זאת היא תקופת־משבר בחיי, תקופה רבת־ערך ומרובת־אחריות לכל העתיד שלי, ואני מתלבט ברשת של שאלות – ולידי נק[ו]דת מוצא לא באתי עדיין. מי ייעץ לי דבר מה? מי יעזור לי[?]. הן נמצא אני עכש[י]ו במצב קטסטרופַלי. מרוב אהבתי הולך אני בעיני[י]ם סגורות לקראת עתידי – אך מה יהיה אם סוף אב[ו]א עד ירכתי התהום?

עוד רבים הדברים. אין לי הסבלנות להמשיך. אמשיך בפעם אחרת.

[13] כ“א סיו[ו]ן (ליל יום ב') תרפ”א. סג’רה [26 ביוני 1921].

בשבת ב[י]קרני שמואל.⁷²⁷ הוא בא אלי[י] ברכיבה מיבנאל. כמה שמחתי לבואו. כתבתי לו על מצבי הקשה, על בין המצרים שאני נמצא בהם וב[י]קשתיו שיב[ו]א אלי[י] להתי[י]עץ אתו. הוא בָא. זהו חברי האמתי, היחידי שיש לי פה. אנ[ו]כי כל כך אוהבו, כל כך קרוב הוא לי. אין דבר מחיי נעלם ממנו, והוא הכ[ו]ל מבין. מרגיש. חברי היחידי. אך מה יכול לי[י]עץ לי? גם דעתו היא שעלי[י] לפנות לחיים,⁷²⁸ והוא יכול לי[י]עץ לי הרבה במובן המעשי. בכל אופן חושב אני לחכות עד שאקבל מכתב חדש מקלרה, ואראה איך לכלכל דבר, והפעם אין כדאי לפרסם את הכ[ו]ל, ולספר לאחרים עני[י]נים כאלו, אשר בו[ו]דאי יעברו מפה לא[ו]זן בנוסח של הרכילות הא“י הידועה. הוי הרכילות הא”י, השונה היא הרבה מזו אשר בעי[י]רה קטנה יהודית שבגולה?

*

לרגלי זה שאני מרגיש שש[י]נויים כבירים מתקרבים להתוהוות במהלך חיי – הולכת סג’רה ונמאסת עלי[י] מיום ליום. סג[']רה, קרי: הסביבה המקומית, האנשים הסובבים אותי, ה“חצר” על כל הזוהמה והרפש החברותי שבו. ובכלל עוברים פה הימים ללא־[14] עני[י]ן. אין אף איש אחד הגון שאפֿשר לבלות אתו כה[ו]גן. כל היום אני נמצא בשדה, בעבודה, ולפנות ערב בשובי הביתה עי[י]ף ורצוץ, ובודד אני ומשמים, גם ספרים לקריאה אין. גם לכתוב אי אפֿשר מפני אי־הנ[י]קיון שבחדר, שכל כך איני סובלו, ושכמה אני משתדל לנקות, ולפנות – כל עמלי לשו[ו]א, החבר לדירה שלי לגמרי אינו מקפיד בעני[י]נים שכמו אלה… וכל זה כל כך מרגיזני. בשבת, שכשנסע מפה שמואל, ל[י]וויתיו מרחק הגון כשאני רוכב על סוסתו, ואחר כך כשנסע ממני, ושבתי למושבה, הרגשתי ביתר מוחשיות את חלל הריקניות שמסביבי, את הסביבה המקומית שהיא כל כך זרה לי ושאין אני מוצא לי מקום בתוכה. הייתי כה נרגז ורב היה הכאב שתסס בלבי.

*

מן הבית ק[י]בלתי במשך כל זמן שהותי בא"י רק כשני[י]ם־של[ו]שה מכתבים. מדי אזכרה בבני ביתנו היקרים – ענן תוגה וצער אין קץ יורד עלי[י]. מצבם [כ]מובן לא מזהיר. אבא היה חולה הרבה זמן. הוי אלי[,] כמה סובל הוא. בו[ו]דאי נזדקן כבר במ[י]דה כזאת שלא הייתי מכירו. ואני כל כך רחוק מהם – מה חפצתי להתראות אתם, לנחמם, הן גם לא הספקתי לפני נ[ו]סעי לקחת מהם את ברכת־הפרידה[.]

[15] ליל יום ה'[,] כ"ד סיו[ו]ן [תרפ"א]. סג’רה [29 ביוני 1921].

ענן של תוגה מרחף עלי[י] בימים האחרונים. רוחי מדֻכאה. אין במה להתנחם, ואין במה להפיג את הרוח הקשה והנכֿאה. סובל אני הרבה. נתון אני כ[ו]לי בעולם של מחשבות, דמיונות, הזיות. כל כך מרבה אני לחשוב, להזות, תמיד תמיד. בשעת עבודתי, בע[ו]מדי כפוף בעבודת האינז’יל,⁷²⁹ בחטטי באדמה למצ[ו]א את ש[ו]רש הצמח העקשני הזה, מחטט אני בלי הרף גם בנפֿשי וחושב והוזה; בש[ו]כבי לנוח בשדה, בבואי הביתה ובש[ו]כבי על המ[י]טה – רק מהרהר אני וחולם, רק חושב ומרחף בדמיונות, וזה מבליט עוד יותר את הק[ו]שי שבמציאות היום־יומית ההווית. ומבלב ומלבד זה הרי המחשבות מעמיקות, חותרות לע[ו]מק ולר[ו]חב כל העני[י]נים וסוף סוף אני בא לידי מסקנאות⁷³⁰ בלתי־משמחות כלל. לאור המאורעות האחרונים המעציבים שבא"י התחלתי להתעמק במצבנו בכלל, ולבדוק, לאור כל הנעשה מחוץ לו ובתוכנו, את מ[י]דת כ[ו]חנו ויכ[ו]לתנו ועד כמה שהם נותנים תקו[ו]ה לעתיד, ליצירת דבר־מה, סוף סוף [16] אחרי ע[י]נויינו ופרפורינו בחבלי הלידה, ואם בכלל החבלים האלה הם חבלי־לידה ולא חבלי־רוח. הרבה אני מתעמק וחושב בנידון זה – והמסקנאות כל כך מעציבות, כל כך מרבות־י[י]אוש ומדכאות רוח ונפֿש. האמונה הולכֿת ופוחתת, הולכת וכבה, וכשאין אמונה – איך תקווה לקוות? היו ימים אשר האמנתי בעם, בכ[ו]ח העם – ועכש[י]ו?… הא[ו]מנם עם לפנינו? לוּ באמת היינו עַם – אחרת הי[י]תה. ואותה החלקה שבינינו אשר לכאורה שואפת, נלחמת וחותרת לח[ו]ף – האין זוהי להבה אשר מתלקחת לפתע לרגלי נשיבה מן החוץ – וגוססת מַהֵר במהלך החיים ובזר[י]מתם הרגילה? הן כה משונה טבענו, וכה בלתי־פורה להתרכזות תמידית וליצירה ממ[ו]שכה ועקשנית. אני רואה לפני[י] רק ח[ו]רבן עָם שאין יכ[ו]לת לבנותו, אין עם ואין מנהיגים, אלו האחרונים הם סוף סוף ק[י]בוץ של שואפי כבוד ונלחמים בעד “כ[י]סאות־כבוד”, ואבוי לו לדור שאלו הם קברניטיו!… כדור כמנהיגיו … ואותם היחידים, המעפילים⁷³¹ העקשנים פה בארץ, הממשיכים את מלחמתם בעקשנות [17] נמרצה – מה כ[ו]חם? הן נלחמים הם, כל עוד שמאמינים שיש מאחוריהם איזה כ[ו]ח – האם לא ייעפו ויתי[י]אשו סוף סוף בה[י]ו[ו]כחם – כי אין כלום? ומסביב לנו? הן הכ[ו]ל אורבים לנו, הכ[ו]ל פותח פיהו לבלענו, כל יד שלוחה להרוס ולהפריע – ובמה נבטח? על יסוד מה נק[ו]וה? – קשה, קשה מא[ו]ד, א[ו]פל וערפל ינכסו את הכ[ו]ל מסביבנו – ואנו מגששים חסרי־אונים ותועים ללא אחיזה… נורא, נורא! – – –

*

ואני מחכה למכתב מקלרה. כתבתי לה שתב[ו]א, אך הפעם נלחם אני בנפֿשי, הן המצב בארץ כל כך לא בטוח, רעוע ועלול לגרום לי הפתעות מרעישות בכל רגע, ואיך זה תב[ו]א במצב כזה? ומה יהיה אם תָבֹא לתוך אי־הנורמליות הזאת ואני לגמרי לא אהיה מסֻדר – הרי זה יגרום לידי קטסטרופה שלמה. ובכלל, הרי קשה לי מא[ו]ד לעזוב את העבודה וחיי־העבודה, אמנם עוד לא מצאתי בה כל ס[י]פוק, אך הרי יותר נורא יהיה אם אעבור לידי עבודה אינטל[י]גנטית – המעוררת בי רק ג[ו]על־נפש ותו לא. וכבר מהרהר אני [18] ויש בי מחשבה כזאת: “או לה[י]שאר בא”י ולעבוד, ואם לא לעבוד לעזוב את הארץ“… כי מוסר־כליותי[י]לא ירשני לבלי לעבוד פה. ולרגלי כל זה, יש שאני מהרהר כבר, לכתוב לה ולתאר לה את כל המצב בפרטות ולי[י]עץ לה שלא תב[ו]א לע”ע [לעת עתה]. ומה יהיה הסוף? שוב דחי[י]ה, ושוב ע[י]נויים, היא – שם ואנ[ו]כי פה. ולכֿן יש שאני חושב: לנס[ו]ע אליה ושם להחליט. כה נלחם אני בנפֿשי. קשה המלחמה – ואני נענה וסובל.

ופה בכלל? הוי כמה סובל אני. בודד אני ויחידי לגמרי, הסביבה המקומית האנטיפטית הי[י]תה לי לזרא, איני סובלה, וזה שעלי[י] עוד לגור בחדר אחד עם איש כל כך זר לרוחי – זה מדכאני שבעתי[י]ם על כל צעד ושעל, כי מלבד זה שהוא זר לגמרי לרוחי, הנה גם במובן הח[י]צוני קשה לי לחיות אתו, בעטיו אין אני יכול לשמור על הנ[י]קיון ועל הסדר שבחדר, להגיד לו איני יכול, ראש[ית] מפני שמכיר אני כבר יותר מדי את הט[י]פוס הזה, ושנית קשה לי, במובן זה ותרן ונוח אני מטבעי, ואיני רוצה להעלות את כעסם של אחרים, ובפרט שאני דר אתו בכפיפה אחת[.] [19] ואם כך המצב כל כך קשה[,] אם גם או[ו]יר החדר י[ו]רעל גם ברעל של סכסוכים ושנאה – על אחת כמה וכמה. ואני מ[ו]כרח לשתוק, וסובל בדממה. וחושב אני הרבה לעזוב כבר את המקום הזה שכל כך קשה נעשה עלי[י] בימים האחרונים – אבל איך ולאן?

[יום שישי,] ב' תמוז [תרפ"א]. סג’רה [8 ביולי 1921].

בב[ו]קר יום השלישי שעבר נסעתי לחיפֿה. נזדמנה לי במקרה עגלה מפה – ונסעתי. קודם פקפקתי קצת אם כדאי לבטל ימים אחדים אבל אח“כ החלטתי לנסוע – פשוט בכדי להחליף קצת את או[ו]ירה של סג’רה שנעשה לי מחניק ביותר בימים האחרונים. ואמנם אח”כ לא התחרטתי לגמרי על שנסעתי. בחיפה שהיתי שעה קצרה. שבתי מיד לכביש במקום שהחברה שלנו עובדת ושם ב[י]ליתי את כל יום הרביעי. הרגשתי את עצמי לא רע בחברתם. ביום החמ[י]שי לפנות ב[ו]קר נסעתי ברכבת מחיפה לצמח,⁷³² ומשם סרתי לדגניה ב' לבקר את אהרן לרר,⁷³³ אח“כ סרתי ליבנאל לשמואל, ושם ב[י]ליתי עד השבת בצהרי[י]ם, ואח”כ שבתי לסג’רה. כשבאתי הנה מצאתי פה שנית מכתבים בשבילי, אחד – מהבית ממלינוב[,] ואחד – מקלרה. שני המכתבים גם יחד ד[י]כאוני מא[ו]ד, ומצב רוחי נעשה קשה שבעתיים מאשר קודם. הייתי כנדהם. התחלתי להרגיש עלי[י] כ[ו]בד נורא של נטל מצוקות ויגון שאין למהם מוצא. הוי אלי, אלי, כנראה שכבר נגזר עלי[י] לסבול ולסבול תמיד ולהיות חבר תמידי לכאב ולצער שדבקו בי ואינם מרפים ממני. קראתי קודם את המכתב שנתקבל מהבית. זהו רק המכתב השלישי שק[י]בלתי פה במשך כל הזמן שאני שוהה בא“י. שמחתי מא[ו]ד בראותי את כתב־ידו של אבא היקר, אך מה כאב לבי ובכה במסתרים אחרי ק[ו]ראי את דברי המכתב, ה”כתוב בדמעות ובט[י]פות דמים מע[ו]מק הלב" כמבטאו של אבא עצמו במכתבו. אלי, אלי כמה סובל הוא ומתענה בחשאי, מרי[ם] [20] וקשים הם י[י]סוריו – והוא מחריש, הרי מכיר אני אותו היטב, לדבר לא יוכל הרבה, הוא רק שותק וסובל במסתרים, כך לילה, לילה ת[י]דד שנתו מעיניו, ובדממת הבית תתפרצנה מלבבו הכואב אנחותיו העמ[ו]קות שכבר נלאו להֵחָנֵק במעמקיו… כותב הוא לי כי סובל הוא הרבה עבורנו, והוא דואג לי מא[ו]ד על שאני עובד עבודה שלא הסכנתי בה, וחושב כי סובל אני פה דחקות וע[ו]ני. הפעם הוא סובל שבעתי[י]ם, כי גם מלכה⁷³⁴ מתכוננת כבר לנסיעת[ה] הנה – ולא ברצונו. מובן, כי באמת הרי זה נורא, הכ[ו]ל עזבוהו והוא נשאר ערירי עם נטל יגונו הכבד, הוי אלי מה נוראה הטרגדיה שלו. ואני מה אעשה? במה אנחמו? ואני הרי מרגיש ומבין אותו כל כך יפה – וביחד עם זה היש בידי להועיל? בנוגע למלכה – מצטער אני מא[ו]ד, מתנגד אני לנסיעתה התנגדות גמורה, כי יודע אני שפה לא תסתדר בשום אופֿן. לעבודה לא תכשר בכלל, ובי[י]חוד כשידה חולה, ואח“כ – בטח תתחרט על ביאתה הנה. מובן שאנ[ו]כי אשתדל עד כמה שאפשר להשפיע עליה במכתבי הבא שתתעכב בנסיעתה – אך חוששני שאאחר כבר את המועד. ואם באמת תָבֹא – תהי זאת כמכת־רעם בשבילי. כותבת גם מלכה. וגם ריבה.⁷³⁵ במכתבה מדגישה ריבה [21] על צערו הקשה של אבא, ואני כבר מקבל צורה שלמה ממצבו הנורא – ואני? נוספה לי דאגה זו דו[ו]קא בשעות הכי קשות שבחיי בזמן שאני מפרפר ומתלבט בע[י]נויי – לאין כל מוצא, בזמן שאבד לי כל דרך, לפני[י] רק – תהום איומה פעורת לֹע… והמכתב של קלרה? המכתב הזה כשאר המכתבים ספוג כ[ו]לו באהבתה הכבירה והחזקה[,] במסירותה הנפֿלאה, והרי יכול עוד בזה לעודד את רוחי, כי מה יש לי עכש[י]ו מכ[ו]ל – אם לא קלרה ואהבתה? אבל איני יודע מדוע זה – גם המכתב הזה השאיר בי ר[ו]שם מדכא, מצער. למה? מפני מה? וכי יש בו יסוד לזה? – איני יודע, אבל מרגיש אני כי יותר מדי נמשכים ע[י]נויי־אהבתנו, ואין כ[ו]ח לסבול כבבר, רואה אני כי מעטה מא[ו]ד התקו[ו]ה להתראות ולה[י]פגש בקרוב, אין יסוד לתקו[ו]ה כזאת בשעה קשה כזאת – ומי יודע את התוצאות? ואני – כבר אין כ[ו]ח[,] אני עי[י]ף ורצוץ כבר. ומה יהיה? ביחד עם זה, מדכאות אותי שאהשאלות שלה ההולכות ונשנות בכל מכתב ומכתב שלה, עוד פעם: המוכן אתה לצעד כזה? התרגיש את עצמך די חזק באהבתך? עוד פעם: התחש[ו]ב היטב, אולי, לא תהיה מ[ו]כשר [22] לחיות אתי, כת[ו]ב האמת. ואני כבר נלא[י]תי נש[ו]א שאלות כאלו[.] חושד אני שמתחת לשאלות כאלו מסתתר איזה ספק, איזה פחד ואי־אמון, ואולי גם ח[ו]סר אהבה או רצון להשתמט מכל העני[י]ן. הוי עד כמה מפחידות אותי שאלות כאלו! וסוף≠סוף מה יהיה? הנה עכֿש[י]ו ה[ו]גבלה ההגירה לא”י,⁷³⁶ ואני יודע כי קשה וגם בלתי אפשרית היא נסיעתה הנה, ומלבד זה, לוּ גם עלה בידה לבֹא – איך אוכל לקבלה אלי[י] בשעה שאני נמצא בתנאים ח[ו]מריים כאלו, שאינם מספיקים בשום אופֿן לשתי נפֿשות – ולהסתדר בעבודה אחרת, אינטליגנטית[,] אין לי רצון לגמרי, וגם אי אפֿשר להשיגה – ובמצב כזה – מה יהיה סוף סוף? לתת לעני[י]נים שי[י]משכֿו כך גם להבא? לפרפר בלי הרף בע[י]נויי־אהבה, בלי תקו[ו]ה, בלי גמול ושלם?⁷³⁷ לא! קשה כבר לסבול? ומה לעשות? מה המוצא? אובד־עצות אני לגמרי, בכל פעם יעלה ברעיוני[י] הרהור אחר מאין החלטה[,] אך מיד, אני מסתבך שוב ברשת מחשבות וח[י]פושי־מוצא – ואין לע[י]נויים קץ וסוף. הרבה, כבר חשבתי על נסיעה לחו"ל בי[י]ח[וד] לשם זה, לב[ו]א לקלרה ולגמור ולעשות קץ לע[י]נויינו. [23] אך מלבד זה, שמיד אני מתחיל להתעמק בהחלטה זאת ורואה עד כמה שזה קשה ומסֻכָּן בשבילי, כי סוף סוף קשה לי לעזוב את הארץ ולוּ גם לתקופֿה קצרה – הנה עומדת לפני[י] שאלת־הכספים[:] לממן נסיעה כזאת, מאין אני יכול לרכוש לי סכום הגון כזה הנצרך לי לנסיעה? – ומה לי לעשות? מה לכֿתוב לה? מה נורא הוא המצב שאני נמצא בו עכש[י]ו.

*

בדרכי מצמח ליבנאל בשבוע שעבר בנ[ו]סעי מחיפֿה, סרתי לקבוצת הרי־כ[י]נרת, נפגשתי שם עם מכירי מחו"ל – אבטיחי⁷³⁸, בהמשך שיחתנו רמז לי כי רצונו שאכנס לקבוצה [י]כל להיות שיעלה הדבר בידי, אם אשתדל בנידון זה. דבר זה היה אצלי מעין ע[ו]גן־הצלה, כי אחרי שסג’רה כל כך נמאסה עלי[י], מח[ו]סר חברה מתאימה, ומפני הסביב[ה] הגרועה המקומית – הרי החלטתי מכבר ללכת מפה באפֿשרות הראשונה אם רק יזדמן לי מקום־עבודה אחר מתאים לרוחי, ולמרות זה שהתנאים בהרי־כ[י]נרת לא ידועים לי כל כך – בכל זאת הייתי מסכים לעבור לשם. אנֹכי שלחתי לשם שני מכתבים, אחד לקבוצה בכלל, שבו אני מציע להם להכניסני בתור חבר לקבוצה, ואת השני – לאביטיחי, [24] שבו אני מבקשו שישתדל בכל האפשרות שבידו שהשאלה ת[י]פתר בחיוב. לתשובתם אני מצפה יום יום. ואם תהי חיובית – אעזוב את סג’רה בהקדם האפֿשרי.

ט' תמוז [תרפ"א] (ערב שבת)[,] סג’רה [15 ביולי 1921].

בזמן האחרון התכוננתי לעזוב את סג’רה באפֿשרות הראשונה מתוך רצון, והנה עתה – עוזבה אני מתוך הכֿרח. באו ש[י]נויים במצב המקומי. בליל יום הרביעי קרא הפקיד סודרי לכל הפועלים והודיע לכ[ו]לנו כי עפ“י פק[ו]דה מהנהלת אג[ו]דת הנטעים⁷³⁹ מ[ו]כרחים עכש[י]ו לרגלי המשבר הנוכח[י] לקמץ בהוצאות העבודה והציע לפנינו שני מיני תנאים, או שינכו מן המשכ[ו]רת שק[י]בלנו עד עכש[י]ו כ”ה אחוזים, או שישלמו לנו בכל ח[ו]דש רק חצי המשכ[ו]רת ואת השאר יחזירו לנו לכשיוטב המצב – מתי יוטב – מובן לא ידוע. מובן שלא יכ[ו]לתי להסכים אף לאחד מן התנאים האלו, ואני מ[ו]כרח לעזוב את המקום. כי אין אני רואה שום אפֿשרות להתקיים כה[ו]גן בתנאים כאלו. את העבודה הפסקתי עוד אתמול, ואני חושב אחר השבת לנס[ו]ע מכאן. לאן? חושב אני לסור לקבוצת הרי־כ[י]נרת, ואם שם לא יקבלוני אולי אסע לכביש,⁷⁴⁰ לזה [25] האחרון אין לי רצון ללכת,[.] ראשית, אין העבודה לפי רוחי, ושנית קשה לי לב[ו]א לקבוצה ולהציע להם שיכניסוני אליהם, בז[ו]כרי עוד את המקרה של הקיץ שעבר… בכל אופֿן עומד אני עכש[י]ו לפני מצב לא־נעים, מי יודע אם לא צפוי אני לגלגולים כמו של אשתקד, ואני לגמרי איני מ[ו]כשר עכש[י]ו לזה.

שבת, כ"ד תמוז [תרפ"א]. יבנאל [30 ביולי 1921].

זה יותר משבוע ימים שאני שוהה פה ביבנאל. ביום השלישי של שבוע שעבר עזבתי את סג’רה ונסעתי לטבריה, משם סרתי בסירה לכ[י]נרת והלכתי לקבוצת הר כ[י]נרת בח[ו]שבי שיצא דבר מה מהבטחתו של אבטיחי, אבל בבואי לשם נוכֿחתי כי אין כל יסוד לכל זה, וכי רק לשו[ו]א כבר בניתי בדמיוני כמה דברים לעתיד בקבוצה זו. וגם איני מצטער על זה, עכֿש[י]ו בהיותי אצלם ראיתי עד כמה גם שם החברה היא בלתי מתאימה לרוחי ובכלל עד כמה שם תנאי העבודה והחיים שונים הרבה מאשר חשבתי קודם מרחוק. מהקבוצה סרתי הנה ליבנאל, להתראות פה עם שמואל ולשמ[ו]ע מפיו מה שהוא חושב לעשות לעתיד הקרוב אחרי שהחליט ללכת מיבנאל.

[26] באתי הנה בשעה שקטיף השקדים התחיל פה, ואני כבר נשארתי פה אצל חיים צימרמן לַעֲבוֹד בקטיף. מה יהיה אחר כך? שאלה זו מתעוררת אצלי בכל פעם ודורשת את פתרונה. אני חותר בכל פעם – (לא נגמר)⁷⁴¹

שבת, ב' תמ באב [תרפ"א]. יבנאל [6 באוגוסט, 1921].

אנ[ו]כי עדיין ביבנאל ועובד עבודת הקטיף. העבודה הולכֿת ונגמרת[.] כל הזמן הי[י]תה אצלי החלטה מיד אחרי העבודה פה ללכת לחבורה שבכביש ולה[י]כנס שם לעבודה. אבל עכש[י]ו איני יודע אם אעשה כך. בכלל חושש אני כי י[י]מצאו שם כאלו אשר יתנגדו לזה, ואם אפילו יהיה אחד כזה – אז גם כן לא אסכים לה[י]שאר שם, ומלבד זה יש עוד ס[י]בות המעכבות בעדי לעבוד בכביש. חיי החברה שם הם די מעני[י]נים ויפֿים אבל סוף סוף הרי לא תמיד אפשר להסתפק בחיי הצ[י]בור ועני[י]ניו וביחד ויבחד ובי[י]חוד אנ[ו]כי, הדורש מזמן לזמן אפשרות להתי[י]חד עם עצמי, להתחמק לכתוב[,] מה ששם אי אפֿשר. בכל אופ בימים האחרונים עלה רעיון [27] ללכת לגליל העליון ולחפש שם עבודה בשבילי. למה דו[ו]קא לשם? פשוט, עוד לא הייתי בגליל העליון ורוצה הייתי לשהות גם שם איזה זמן, להרגיש את האו[ו]יר הטוב וכו' – בכֿל אופֿן עוד לא ק[י]בלתי שום החלטה – ואיני יודע איך שאסדר את העני[י]נים.

*

והימים פה עוברים להם במהירות[,] חולפים בלא עני[י]ן בלי רוח חיים ויש שאיני מרגיש כבר כמעט בכל זה. כא[י]לו כך צריך להיות. אבל יש שבאים רגעים קשים של חשבון הנפֿש ואתה מתחיל לחדור לע[ו]מק מצב חייך ומתחיל לשא[ו]ל: וסוף סוף מה יהיה? אי גבול? אֵי מטרה? היכֿן הוא העני[י]ן בחיים אשר ירכז מסביבו כ[ו]חות נפש, התמכרות לב ומרץ? והפרספקטיבה מהי? וקשה קשה ללב, והתוצאות של חשבון הנפש של ההתעמקות העצמית כל כך מעציבות ומדכאות.

*

היה זה בליל שבת שעבר.⁷⁴² את הדברים הבאים להלן רשמתי בע[י]פרון על פ[י]סת ני[י]ר מח[ו]סר סבלנות וגם מח[ו]סר… דיו לרשום ביומון:

יש רגעים והם נפלאים־מוזרים בפתאומיות שבהם, בהפתעת הדמיון המיוחד ובברקם הפלאי, מבלי שפ[י]ללתָ להם. [28] ברק דמיון… הפתעת־ח[י]זיון ברגע… והרגעים חולפים כחלוף הברק, ואחרי ע[ו]ברם, למרות כל השתדלותך והתאמצות דמיונך לתאר לפניך אותו המראה שנגלה לפניך ברגע הנפֿלא, ולמרות זה שהמראה כבר ידוע לך – אין הדבר עולה בידך לתארו לך עם כל ברקו, י[ו]פיו ורטט הפלא שהיה בו קודם. ישבתי לי בחשכה על המרפסת. לחברה לא יצאתי, רוחי הי[י]תה עלי[י] קשה ונפשי עלי[י]ה – מרה. על מה? על הכ[ו]ל. על הכ[ו]ל שבי ומסביבי. ישבתי לי כך כשעיני[י] עצומות וחושב חושב על הכ[ו]ל שעבר עלי[י], שעובר עכש[י]ו, ומי יודע על זה שיעבור עוד, ולפתע מבלי שפ[י]ללתי לזה ומבלי שחשבתי על זה כשעוד עיני[י] עצומות, והנה – קלרה לפני[י] בכל י[ו]פי[י]ה וקסמה המיוחדים בכל העדנה והמ[ו]פלא שבה, הוא מופיע [היא מופיעה] לצדי[,] מביטה עלי[י] בעיניה העמ[ו]קות שבתהומן צולל ומשתקף הכ[ו]ל, הכ[ו]ל[,] ובת־צחוק מלאת־קסם על פניה[,] ועל זרועותיה תינוק… מחזה־ברק, דמיון־רגע שבא וחלף במהירות נפלאה כתמונה קינומוטוגרפית.⁷⁴³ ואתה רוצה שוב לראות את זה עם כל יפי־ההפתעה, אך הרגע עבר ושוב אינך [29] רואה מחזה זה בכל קסם הודו וי[ו]פיו וכל רטט־הפלא שבו… רגעים… רגעים נפלאים־מוזרים… והרי לא ישנתי, לא חלמתי[,] ובהקיץ היה הפלא הזה… האין בזה איזה מסתורין מן החיים, אותו המסתורין שהוא תמיד צפון בכל עורק ועורק של ההו[ו]יה אלא שאנו לא מכירים בו ולא רואים ומרגישים אותו מפני שמטמטמים אנו יותר מדי את חושינו במראות יום־יום שהם בולטים יותר מדי לעינינו ושבצעם ושבצעם דוקר את העיני[י]ם. ומהו מחזה זה שראיתי? הבא להזכיר לי דבר מה? להורות לי? האין בזה יד הפ[י]טום[?] והגורל שהטה אותי משאר דרכי מחשבתי והרהורי[י] והביאני לדרך היחידי, למקור היחידי שממנו נובעים תמיד עני[י]ן, ת[ו]כן וחיים? מחזה זה כבר לא נתן לי נתן מנוחה ואח"כ הלכתי ליש[ו]ן על הג[ו]רן. לא נרדמתי הרבה זמן וחשבתי רק על המחזה הנפלא הזה ועל נושאו העיקרי – קלרה המ[ו]פלאה והיקרה שלי…

*

[30] ואחרי כל אותו הי[י]אוש המציק והמדכא שהוא בן לו[ו]י[י]תי ברוב הימים, לכל אשר אלך, ובכל אשר אהרהר ואחשוב – הנה יש רגעים (ואולי גם ימים) אשר אחרי התעמקות, אחרי ב[י]רור נפשי – מבחין אני בהרבה, הרבה נק[ו]דות־אורה וכוכבי ז[ו]הר הפזורים זעיר שם זעיר שם בי ומחוץצה לי ושאין אני מבחין בהם ברעש בתפלות הימים, כשעיני[י] בודקות רק את שטח הדברים והעני[י]נים ולא את הע[ו]מק שבהם[.] רגעים כאלו היו לי באיזה יום שבשבוע שעבר[,] התחלתי לחשוב על מצבי בארץ, על כל מה שהארץ נתנה לי ובכלל על הארץ ועל כ[ו]חה וטבעה לגרים בה. ולמרות כל הי[י]אוש אשר אינו מרפה ממני בי[י]חוד בזמנים האחרונים כשהמצב מסביב כל כך מעציב ומח[וּ]סר כל פרספקטיבה טובה ו – למרות העצב[,] היגון והח[ו]רבן שבקרבי – באתי גם לידי תוצאות חיוביות, נגלו לפני[י] גם נק[ו]דות די מאירות ומנחמות. הרי סוף סוף יש דבר־מה חדש… לא רגיל. יש הרי מלחמה ויצירה ויש עני[י]ן. באים אנשים ומחוללים ש[י]נויים כבירים בגופם[,] ברוחם[,] [31] ונלחמים בעד זה בח[י]רוף נפש. יש כאן ח[ו]פֿש אישי לאומי ולמרות הכ[ו]ל הריהו בולט ומראה על מקוריות וכ[ו]ח־פנימי. יש דבר־מה נסתר המקשר אותך לחלקת אדמה זאת הנקראת א"י וששום מקום בעולם לא יחליפוה – ו ויש הרי גם ת[ו]כן. ת[ו]כן מיוחד בחיים אלו. יש עצמיות אופיית מיוחדת בחיים הא“י. ואני? הא[ו]מנם כל כך חסר־רגש וכ[ו]ח מעמיק אני שלא ארגיש גם בחיוביות שנתנה לי א”י מלבד השליליות? וכי זה לא כלום בשבילי התועה ונודד־הרוח המחפש דרכים ומוצא – שאני יכ[ו]לתי לשנות תכלית ש[י]נוי את כל מהלך חיי, ולה[י]כנס לעולם חדש לגמרי, לעולם של עבודה ועייני ועני[י]ני־חיים חדשים? האין זה נ[י]צחון? האין חיים אלו תקופה חשובה ורבת־ערך בחיי מרובי־הנ[י]סיון וברוחי השואפת לש[י]נויים וחליפות? ובמובן הלאומי? היש די ערך להרגשה נעלה זו שאני בן־חורין גמור, שאני מרגיש קרקע תחת רגלי[י] ובין אחי[י] אני יושב, ויש איזה התהוות של שלמות, של עצמיות, – דבר שלא ידענו את טעמו [32] אף בחלום?

*

אתמול ק[י]בלתי מכתב מקלרה הנפלאה, תשובה על מכתבי הגדול מסג’רה. מכתב נפלא, מעודד, מאיר באהבתו הכבירה. מנחם בצוק הימים. אך ללבי כל כך קשה… ומה יהיה סוף סוף! הרי כמעט שאין כל תקו[ו]ה לפגישתנו. המצב הולך וקשה מיום ליום. ההגבלה של ההגירה קשה מא[ו]ד, ואין כל אפשרות שבמצב כזה תוכל לב[ו]א, עכש[י]ו יש מכשול חדש: אין נותנים ליהודי א"י לב[ו]א לשאר ארצות אירופה לאיטליה, אוסטריה ופולניה, ואם יכ[ו]לתי לקוות שאני אב[ו]א אליה – והנה עכש[י]ו גם תקו[ו]ה זו נכזבה – ואי המוצא? האם אפשר לחיות בתקו[ו]ה ממ[ו]שכה כזאת? ובי[י]חוד קלרה שמצבה האמתי האישי[?] הולך וקשה מיום ליום – והיא מוכרחת כבר לצאת מן המצב הזה. ואני אובד־עצות ושוקע בצערי.

*

אתמול באה זהבה הנה מן הכביש. התראיתי אתה בערב כרבע שעה. עד עכש[י]ו לא באה הנה ולא אני לשם (היא אצל שמואל צימרמן)⁷⁴⁴ מי יודע את [33] המתחולל בקרב נפֿשה! אני מתכונן לדבר אתה הרבה. את האמת להגיד: אין אני יכ[ו]ל עוד להשלים עם טרגדיה זו. ואני כה מחבבה… ועכש[י]ו יגון הפרידה צער־אהבה שנכזבה מרחף עליה – ואני? כמה חטאתי נגדה. אך א[ו]מלל אני יותר ממנה. לוּ יכ[ו]לתי ללחצה ללבי כמו בימים ההם ולספר לה הכ[ו]ל, הכ[ו]ל שתרגישני, שתבינני – אך היש לי רשות לזה? – –

שבת[,] ט' אב. תרפ"א. יבנאל [13 באוגוסט 1921].

ואני עוד ביבנאל. עבודת הקטיף והק[י]לוף נמשכה גם במשך כל השבוע האחרון. אני החלטתי עוד קודם שמיד אחרי ה[י]גמר העבודה העונתית הזאת לנס[ו]ע מפה, אך הנה בא מכשול חדש המעכב אותי; חיים לו[ו]ה אצלי את כל כספי, ובמצב הכספי הדחוק עכש[י]ו אצל כל הא[י]כרים בכלל וגם אצלו – אין לי לקוות שאוכל לקבל את החוב בימים הקרובים. וזה לא נעים לי מא[ו]ד. ראשית, איך אפֿשר לי לשבת פֹה בלי שום עבודה קבועה ולחכות עד שיהיה לו כסף להחזיר, ובכלל הרי אני צריך סוף סוף לשים קץ למצב הבלתי־נורמלי הנוכחי, ולבלי להיות [34] תלוי בחיים[?] הן אי אפשר לה[י]שאר במצב כזה, עלי[י] למצ[ו]א סוף־סוף מקום עבודה. אך מה לעשות? לאן פונים? אנה ללכת? השאלה הזאת מציקה לי בכל ת[ו]קפה ומרירותה בימים האחרונים – אך אין לי כל יסוד לפתרונה. בשבוע שעבר עלה ברעיוני לנס[ו]ע לגליל העליון וכמעט שדבר זה ה[ו]חלט אצלי החלטה גמורה, אבל במשך הימים האחרונים התחשבתי שלא כדאי הדבר, כל הנסיעה הזאת תעלה לי רק בהוצאות מרובות, ואוציא את כל הפרוטות הספורות שלי ולבסוף מוכרח אהיה לשוב כי קרוב לו[ו]דאי שלא יעלה בידי להשיג שם עבודה בכלל, ומקום עבודה מתאים לרצוני ורוחי – בפרט. ובכן: לְאָן? לכביש, לחבורה? עד כמה ששקלתי כבר בדבר זה – אין אני יכול לבֹא לידי שום תוצאות והחלטה. כאן בולטים לפני[י] הצדדים החיוביים והשליליים גם יחד שבכביש ובי[י]חוד ב“חבורה” – ואין כל צד יכול להכריע את הכף לידי החלטה גמורה. החיים החברותיים שם בו[ו]דאי שמעני[י]נים הם ורבי־ערך יותר מאשר במקומות אחרים, יש שם ק[י]בוץ של צעירים הגונים, יש סביבה טובה, אפשר לבלות יפה בכל המובנים, וחיי־חברה אלו שתמיד הם סואנים, שמחים וצוהלים [35] יפים הם לשעה זו כשכל אחד ואחד כשהוא לעצמו מתלבט תמיד בי[י]ואושו ובמפח־נפֿשו, אבל מאידך גיסא חיים אלו הם לא תמיד, ואולי עפ“י רוב לא לרצון לי, אעפ”י שאני כל כך אוהב את החברה הצוהלת והעליזה ואני שונא את הבחורים שהעבודה משעבדת ומכניעה אותם שעבוד גמור ומחניקה בקרבם כל רגש של צהלת־חיים ויפי־השמחה, אך בנוגע לי אני מוכרח להודות שחיים כאלו הזורמים תמיד במהלכם הכללי והצעקני בלי שום הפסקות של דממה והקשבה לנפש הצפונה במעמקיה, אינם יכולים עפ“ר [על פי רוב] להפרות את מחשבתי, את נפשי ואת רגשותי[י], ולהפך[,] הם גורמים לי הפסד מרובה, הם שוללים ממני עולמות שלמים, אשר לולא הם ורעשם המחריש תמיד, היו יכולים לה[י]ו[ו]צר ולה[י]בנות ברשות היחיד. ובלעדי כל זה, – מהו כל העני[י]ן שבחיי? אי מקום הנותן ס[י]פוק־מה לנפֿשי הצמאה, העורגת והרצוצה תמיד מפרפוריה התמידיים ברשת צרכיה? ההתעמקות, פוריות המחשבה, וח[י]פוש הדרכים, ההסתכלות במה שבי ושמסביבי – כשאני משתקע ברשות היחיד שלי ועומד באותה שעה מן הצד מכל הגלים העוברים וזורמים [36] מסביב – זה מנחמני קצת, עד כמה שיש בכלל יסוד של נחמה בזה, דומה אני אז לאיש המתהלך בארמונו ששום איש מלבדו לא השתתף בבני[י]נו, ואם אמנם אפלה שוררת בכל אולמו, ויְלֵל־היגון והצער של כל החיים נמשכת ועוברת [נמשכים ועוברים] ביללה נוראה בכל חללו, והכ[ו]ל מכביד ומפחיד, מאי[י]ום וקודר, והחדרים רבים ומס[ו]בכים, ואין מוצא – בכל זאת יש לו ההרגשה כי ארמון זה ידיו בנו, ויותר טוב לו לתעות בעולמו הנורא שלו מאשר ל[י]הנות מהקל והטוב שבעולמות אחרים. חיי הכביש, התנאים המיוחדים אשר שם לא י[י]תנו לי את היכ[ו]לת לחיות את חיי אני – כשארגיש הכרחיות בזה, לא י[י]תנו להתמכר ליצירה – י היש הפסד מרובה לנפשי כהפסד זה? אני מרגיש צ[ו]רך הכרחי בתנאי־חיים כאלו אשר י[י]תנו לי את היכ[ו]לת להתמכר באופן תכוף ליצירה – ושם על הכביש יוכלו לעבור ח[ו]דשים שלמים, שלא אוכל בהם לעשות כלום למרות רצוני וההכרחיות שבזה שארגיש בזה. ומלבד כל זה יש עוד דבר שאני מוכרח להתחשב א[י]תו ושהוא מוסיף עוד לכל האמור לעיל. החלטתי להסתדר באופֿן נורמלי פחות או יותר על במקום קבוע, ולהשתדל לקבל מאת [37] הממשלה דרישה⁷⁴⁵ בשביל קלרה שתוכל לב[ו]א הנה, ושתהי האפשרות בידי לחיות יחד. במובן זה הכביש לא יוכל לתת לי כלום. כיסי יהיה שם תמיד ריק מכל פרוטה אשר אצטרך לה בכל פעם לתכלית האמורה לעיל, ולא תהיה לי כל אפשרות לעשות דבר־מה בנידון זה. ומלבד זה: אין הרי שום ה[י]גיון בדבר שקלרה תָבֹא אלי[י] לכביש ושת[י]כנס לחיי הכביש. דבר זה הרי הוא בלתי אפֿשרי ואני לא אוכל להסכים לו בשום אופֿן. אבל מתעורר אצלי החשש מצד אחר: מי יודע אם לא מוכרח אהיה למרות כל זה, לב[ו]א לכביש מפני שלא תהיה לי היכ[ו]לת להשיג עבודה במקום מתאים. ובמשך כל הימים האחרונים אני מרבה לחשוב בשאלת־מצבי זאת, וזה מדכא אותי מא[ו]ד ומרבה לי צער וי[י]סורים. הלנסות לב[ו]א ליהודה? והן התק[ו]וה להסתדר שם כ”כ [כל כך] מעטה. בקשר עם שאלת ביאתה של קלרה אלי[י], התחילו שוב לענות אותי המחשבות ע"ד [על דבר] עזיבת העבודה והשגת משרה אחרת אשר תוכל להיטיב יותר את מצבי הח[ו]מרי – ומחשבות אלו כך כל מענות, מציקות…

*

[38] זהבה שהתה פה כל ימי השבוע. האם חשבה כבר לנס[ו]ע מפה אך מפני ס[י]בות ח[י]צוניות נשארה פה עד לאחרי שבת. ימים מרובי־ערך, ימים קשים, ימים של פרפורי־נפש וע[י]נויים היו לי כל יְמֵי השבוע. עם ביאתה של זהבה התעוררה אצלי איזו נימה נסתרה בלב ותתחיל לי[י]בֵב ולהגות נכאים. מה שעבר, מה שהיה – לא אבד בתהום הנשי[י]ה ללא עקבות בנפֿשי עכש[י]ו, הכ[ו]ל עוד מפעפע ותוסס בלב כרעל אשר מרעיל את ימי חיי. אהבתי הראשונה, אהבתי לזהבה, זאת אשר התגלתה בימים ההם בכל הי[ו]פי והתפארת שבאהבה, בכל העדנה והר[ו]ך. ואשר התקי[י]מה והתפתחה זמן רב כל כך, למרות כל הספקות, הסערות אשר עברו עלי[י] במשך כל השנים האלו, למרות כל ההפסקות של מפחי־נפש והתי[י]אשות בה [ממנה][,] שמרה בכל זאת על צורתה העיקרית, על הגרעין העיקרי והפורה שלה. זאת הי[י]תה תקופה נהדרה רבת־ערך ומגו[ו]נה בחיי, תקופֿה אשר ספגה לתוכה מבח[ר] חלומותי[י], ורגשות נעורי[י], ואמנם כל זה השריש בלבבי ש[ו]רשים עמ[ו]קים, אש[ר] לא בנקל אפשר לע[ו]קרם. באה קלרה והציפה את כ[ו]לי בזהר בשפע ז[ו]הרה ובים־אורה, הציפה ושטפה את כל העולם העדין [39] הזה אשר פָרַח כפרח עדין ורך שאינו סובל סערה חזקה וגאיונית. ובה, בקלרה – מצאתי את כֻלי, יש בה מתכונות נפשי השואפת, העורגת[,] המתפרצת בת הסער והדממה גם יחד והגורל הפַֿטַלִי קשר את שנינו באופֿן נפלא, דומה היה כאילו נשמותינו ר[י]חפֿו זמן רב בחלל החיים ללא־ס[י]פוק בהרגשת חסרון דבר־מה, וח[י]פשו אחר ת[י]קונם [תיקונן] כל הזמן, ח[י]פשו ולא ידעו מה הם מחפשים ואת מי הם מחפשים, ולפתע פתאום והנה נפגשו שתיהן ומיד הוברר להן כי רק זו את זו ח[י]פשו כל הזמן, וכי רק בהיותן יחד ת[י]ו[ו]צר אותה השלמות שלה הם [הן] שואפים [שואפות], ושבהיותן נפרדות – לא תוכל לב[ו]א בשום אופן. וכך התקשרנו בקשר־אהבה כביר[,] חזק, נשגב[,] אשר התחזק מרוב ספוג לתוכו צער כאב, ע[י]נויים ומבחר הרגשות וכ[ו]חות־נפֿש. אך במשך כל הזמן הרגשתי שאהבתי זאת לא דחקה את רגלי אהבתי הראשונה. אהבתי לזהבה לא נשתנתה בהרבה, היא כל הזמן הי[י]תה לי אותה התמה, החביבה, הפשוטה, הבת־ישראל, האחות המסורה והטובה, שלבבה לב־אם מלטף וּמְחַמֵם[,] שזרים [שזרות] לה כל סערות־השאון ואשר מקשיבה רק [40] להמי[י]ת הנפֿש החרישית, הביתית, והפשוטה. בתור כזאת מ[י]לאה תפקיד נעלה בחיי ובכל מהלכֿם, ובתור כזאת נשארה אצלי חביבה ויקרה, וכאן לא נעשתה בגידה מצדי במובן הרגיל או עזיבה, לא! לא בגדתי בה, כי לא חדלתי מלחבבה ולאהבה, כ[ו]ח חדש, כביר ועז כבש את לבי, ואותה הפ[י]נה השקטה אשר שם הי[י]תה תמיד זהבה נמצאת נשארה שלמה ובלתי הרוסה. זה קצת בלתי ריאלי, מתנגד למהלך החיים ולאופן הטבעי שלהם, אבל כך מרגיש אני. אבל מובן שלא כך יכול היה העני[י]ן לה[י]שאר. אחרי כל זה, לא יכלה זהבה להתי[י]חס אלי[י] באהבתה הכבירה כבתח[י]לה, היא הבינה שאין לה כל תקו[ו]ה להתקשר אתי לכל ימי חייה, אחרי ששבתני אחרת –, ואינ והתחילה להשתדל בכל האפשרות ולמרות כל הק[ו]שי והנוראות [והנורָאוּת] שבדבר לעקור מלבבה את כל אהבתה הכבירה אלי[י] ולמצ[ו]א נחמה בחיים היום־יומיים ולשכ[וח] כל מה שהיה, וכל מה שנתן לה כל כך הרבה בחיים, מוכרחה הי[י]תה לעשות כך לשם חייה, לשם קיומה, כי באופֿן אחר ת[י]שאר א[ו]ומללה ונדכאה לכל ימי חייה. ופה מתבלטת כל הטרגיות הנוראה [41] שבכל העני[י]ן הזה: התרחקות והתבדלות בשעה ששני הלבבות מרגישים את רגש האהבה שלא נכחד עדיין וקשה שי[י]כחד, פרידה הכרחית הבאה שלא ברצון משני הצדדים[.] כמה זה נורא! בכל לילה ולילה א[י]חרתי לָשֶבֶת אתה ולדבר על כל העני[י]ן הזה. היא מדברת לפני[י] ואני מרגיש כי מתאמצת בכל יכ[ו]לתה להוכיח לי שאין היא מרגישה עכש[י]ו אלי[י] לא כלום, כי היא הפֿסיקה את הכ[ו]ל, אהבתה[,] הכ[ו]ל הכ[ו]ל שמ[י]לא את נפשה בנוגע אלי[י] עד עכש[י]ו – כל זה נחלת העבר הוא – ותו לא. אני מתקי[י]ם בשבילה בתור יצחק של השנים הקודמות, עכש[י]ו אני בשבילה כשאר כל האנשים הנפגשים לה יום יום. זה לא נכון. אני יודע את זה. אבל אחת ידוע לי שהיא משתדלת לרכוש לה בכל האפֿשרות את ההרגשה הזאת, והדבר עולה בידה לפי דבריה. ואני [–] נפשי בוכה בקרבי[.] מרגיש אני כי עולם שלם ויפה חרב עלי[י], חרב מבלי לה[י]בנות שוּב, וח[ו]רבן גם בנפשי, בכל אשר בי… ככה נגזר כבר עלי[י] לסבול ולסבול תמיד, לבנות בכל פעם עולמות חדשים מבלי להשתחרר מרגש הח[ו]רבן של הקודמים להם…

[42] תמיד אני מביט לפנים קדימה וביחד עם זה אין אני מסיר את מבטי מאחור[,] ממה שעברתי וממה שהשאיר בנפֿשי רשמים קשים, ואת הקרבנות והחללים אשר פסעתי מעליהם בדרכי קדימה[,] והשאיפה לפנים שהיא אצלי תמיד כבירה וחזקה אינה יכולה בכל זאת להחליש את צַעַר העזיבה שאני עוזב בדרכי במשך של כל מה שיקר לי שאני עוזב ועובר עליו במשך דרכי הקשה וספוגת־ע[י]נויים אין קץ. הא[ו]מנם יש פה גם מן האגואיסמוס שלי שאיני יכול בשום אופֿן להשלים עם זה שאנשים אשר אהבו א[ו]תי – י[י]הפך לבבם אלי[י], אחרי שאני גרמתי לזה ואחרי שאני ממני לא דורש כזה… הא[ו]מנם?… יש פה דבר מה יותר נעלה. סוף סוף מה יש לי מזה? הרי מרגיש אני כי כאן פועל את פע[ו]לתו רגש אהבה עמ[ו]ק[,] רך[,] שקשה לו לאבד, ל[י]בול, ושאינו יכול לוַתֵּר על קיומו. וכמה סבלתי במשך השבוע הזה בהרגישי כי הנה בא העני[י]ן אל קצו, כי באה החתימה הגמורה לתקופת־אהבה נשגבה יפה ונִשְגָבָה. ועתידי כה מע[ו]רפל, ומי יודע הצפון לו… אני מהלך על חבל וכל מכשול קל יכול לגרום לנפילה אל ע[ו]מק התהום…

[43] שבור.[,] רצוץ[,] כ[ו]לי כואב ומע[ו]נה אני נפרד ממנה ועוזבה ללכת בדרכי החדשה לאור הכוכב החדש שנגלה לי…

ליל יום ד'[,] י"ב [צ“ל: י”א] אלול [תרפ"א]. שרונה⁷⁴⁶ [13 בספטמבר 1921].

זה יותר מח[ו]דש ימים שלא רשמתי כלום ביומון. הס[י]בה היא, כי במשך כל הח[ו]דש כמעט עברתי ונדדתי ממקום למקום, למצ[ו]א לי איזה פ[י]נה אשר אוכֿל להמשיך את קיומי, קיום של צער, התלבטות תמידית וי[י]סורים פנימיים. מיד אחרי ע[ו]זבי את יבנאל שמתי את פני[י] לחיפה, כו[ו]נתי הי[י]תה אז או להסתדר בכביש בחבורת “סלע” במקום שעבדה שם קבוצת לוצק⁷⁴⁷ או לנס[ו]ע ליפֿו ולחפש (“לחפש”[,] מ[י]לה כל כך שכיחית, ומושג כל כך שכיח בא"י)[.] באתי לחיפה, והנה נודע לי שהקבוצה התפזרה כמעט כ[ו]לה ועזבה את הכביש, זה בכה, וזה – בכה. לה[י]כנס סתם לכביש באין שם אותם החברים היחידים והטובים שבקבוצה – לא הסכמתי, ואגב אבד אצלי כל רצון לנס[ו]ע ליהודה[,] בי[ו]דעי שזה יספיק להוציא מכיסי את פרוטותי[י] האחרונות, והנס[י]עה עצמה תהיה בלי שום תוצאות ממשיות, ובכלל היה מצב־רוחי בחיפֿה אז מד[ו]כא מא[ו]ד. והחלטתי לעלות לגליל [44] העליון, ובי[י]חוד לראש פ[י]נה בתקו[ו]ה אולי אסתדר שם בעבודה הממשלתית. שבתי לצמח, ומשם דרך טבריה נסעתי לגליל העליון, התעכבתי איזה יומי[י]ם במחנה הכביש שבמגדל, ואח“כ נסעתי לראש פ[י]נה, אבל כשבאתי לר”פ [לראש פינה] – מיד היה “או[ו]ירה” לי למחנק, איזה ש[י]ממון, איזו ריקנות בכ[ו]ל – אין כלום, בכלל היה אז מצב רוחי כך – אין כלום, הכ[ו]ל ריק וחסר־עני[י]ן, ואמנם בגם במציאות אין שם כלוּם, אין חברה, אין איזה דבר שימשוך שם את לבך, הא[י]כרים – גסים, מ[ו]שחתים, המושבה – יותר ערבית מאשר עברית, ובאופֿן כזה גם לא חפצתי להתחיל בהשתדלות להסתדר שם, החלטתי לשוב לגליל התחתון שהוא סו“ס [סוף סוף] המקום הכי נעים והיותר קרוב לרוח[י],[.] שבתי, ושוב התעכבתי במגדל ליום.⁷⁴⁸ בינתי[י]ם נודע לי שבשרונה יש מקום לפועלים, ואני החלטתי למהר תיכף לשם בתקו[ו]ה שאוכל לסדר שם אחדים מחברי קבוצת לוצק ואפשר יהיה ליצור פה פ[י]נה פחות או יותר אינטימ[ית –] פ[י]נת־רעים טובה, כי אנ[ו]כי מזמן נ[י]הלתי מו”מי [מו“מ] עם מנהל [45] האחוזה⁷⁴⁹ ע”ד [על דבר] סידור קבוצה בשׂרונה. שבתי ומצאתי את שמואל [דגן] בדגניה בדרך [בְּדרך] נ[ו]סעו לחיפה אחרי ע[ו]זבו את יבנאל. התי[י]עצנו והחלטנו שנינו לסור לשרונה ולהתחיל בדבר. אך בבואנו א[י]חרנו את המועד: קבוצה אחרת הקדימתנו, בכל זאת הסכים לקבל את שנינו,[.] קודם לא הסכמנו לה[י]שאר. נסעתי שוב לכביש חיפה, למה? לא אדע בעצמי. סתם נדידה לשם פ[י]זור רעיונות מציקים, ולשם החלשת התרגזות העצבים,[.] ביחד עם זה חשבתי להביא חבר אחר [א]ל הקבוצה במקום שמואל שלא הסכים לה[י]שאר פה. באתי לשם ולא מצאתי מן הבחורים את אף אחד. שבתי לגליל התחתון ובאתי תיכף הנה לשרונה ונתקבלתי לעבודה. נכנסתי לקבוצה שהסתדרה פה, כי ליחידי קשה פה להתקי[י]ם מפני הק[ו]שי שיש בהשגת צ[ו]רכי הא[ו]כל וס[י]דורו. וזה כשבועי[י]ם שאני עובד פה במקומי החדש.

*

נוּ[,] וְאֵיך? מקום חדש, – ומה יש לי עכש[י]ו? מקום עבודה לא רַע, שקט, נוח, חיים לא רעים. בחורי הקבוצה יש ביניהם כאלו בחורים שאפשר לה[י]מצא בחברותם; אך בכלל, אצלי מצב־ [46] רוחי עפ“י רוב כמו שאומרים פה ממֻזמז⁷⁵⁰ מא[ו]ד. סובל אני ע[י]נויים פנימיים נוראים – ואין קץ לסבל, ואין שום תקו[ו]ה להקלתו[.] מיום ליום נעשה לי יותר קשה. פוקדות אותי בלי הרף שעות חשבון הנפש וההתעמקות בעצמי והח[י]טוט הבלתי פוסק במה שמסביבי בכ[ו]ל, בכ[ו]ל. והשאלה “ומה להבא?” לא פוסקת מלמֹץ את לשד נפֿשי וכ[ו]חות רוחי. אני עובד, יש רגעים ואני מוצא איזה ס[י]פוק ידוע בעבודה ובחיי העבודה בכלל, אך רק רגעים ת[י]משך הרגשה זו ועפ”י רוב אני מרגיש שהעבודה היא האויבת הכי קשה ונוראה לכל ה“אני” שלי, איני מוצא כלום, איני מקבל ממנה כלום, מתבלטים לפני[י] רק הצדדים השליליים, רואה אני רק את ההפסדים הקשים שהיא גורמת לי. ומה לעשות? לה[י]שאר במצב כזה, להשתעבד לעבודה – כל כך קשה, קשה… לעזוב את העבודה? קשה! ראשית – אין שום אפשרות להסתדר באופֿן אחר, ושנית[,] כל כך קשה לי לעזוב, ולחיות בא"י חיים אחרים… בשעה שיש כן דבר מה בחיי העבודה המושך א[ות]ך אליהם והקונה את לבך… וכאן באה שוּב [47] אותה ההתלבטות הידועה והרגילה אצלי תמיד, לה[י]קלע בע[י]נויים וי[י]סורים נוראים מצד אחד לשני, לראות את הרע בזה – ולה[י]קלע לשני, ותיכף מן השני לתפוס את הטוב שבראשון, ולה[י]קלע בחזרה, וכן חוזר חלילה, וזה כואב, זה מעי[י]ף, מדכא – וצר, צר עד למחנק־נפש… וההתעמקות ב“אני” שלי[,] בתוך תוכי[,] מתהו[ו]ה באיזו אכזריות נוראה: ומה סוף סוף יהיה אתי? מה אני? ומי אני? ומה תפקידי בחיים? אֵי מְקומי? אֵי עולמי? ואני רואה את עצמי כה דל וחסר־אונים. נחמתי היחידה בחיים: היצירה[,] במובן הספרותי[,] שבה אני משקיע את כ[ו]לי, את עצמי, ושבה אני שם את נפשי ולבבי – היש לה תקו[ו]ה? היש לי תקו[ו]ה לה[י]בנות מזה באיזה אופֿן שהוא? העבודה גוזלת ממני את כל הזמן – אין לי האפשרות לכתוב דבר־מה, למרות זה שיש לפעמים קרובות ורעיונות חשובים מר[ו]בי ערך עוברים במוח, הרגשות מיוחדות במינן פוקדות אותי – והכ[ו]ל נשאר בלי ב[י]טוי[,] בלי הבעה, ואובד בתהום הנפש… וצר, צר – עד כדי בכי[י]ה… רחוק אני מכל סביבה [48] ספרותית ואין לי היכֹלֶת להתפתח ולרכוש דבר־מה בנידון זה. ומה לעשות? אובד־עצות אני, וצר לי עד למחנק. והעיקר: חַיַי אֻמללים[,] מ[ו]רעלים ע“י אהבתי. מה סוף סוף יהיה? אני פה מתמוגג בגעגועי[י] ובכמיהתי הבלתי פוסקת, וקלרה – שם בחו”ל בעצב כזה – ומתי יקיץ הקֵץ למצב כזה? מתי נתראה? מתי נתחיל את חיינו? ק[י]בלתי לפני שבועי[י]ם את מכתב ממנה ובו היא מגלה לי כי הס[י]בה העיקרית לע[י]כוב נסיעתה הנה: הוא: ח[ו]סר הכסף. מסכנה! והיא לא יודעת שעכש[י]ו יש מעצורים חדשים וקשים עוד יותר, ולא הכסף הוא העיקר, כנראה שלא ידעה עדיין אז ע“ד [על דבר] ההגבלות החדשות בהגירה לא”י. ואני מה אענה לה? במה אנחמה? מה אגיד לה? מצב כזה הן אסור שי[י]משך יותר מדי – הוא יגרום לידי קטסטרופה גמורה. ומה לי לעשות? ולוּ גם יכלה לב[ו]א הנה – איך אפשר הדבר, בשעה שאני נמצא במצב ח[ו]מרי בלתי מב[ו]סס ורעוע כזה – איך אפשר לסדר את חיינו במצב כה? נורא, נורא הדבר! אצלי יש עכש[י]ו מעין [49] החלטה כזאת שמ[ו]כרח אהיה לנס[ו]ע אליה ולגמור את העני[י]ן באיזה אופֿן שהוא. לנס[ו]ע לשם. לע“ע [לעת עתה] אין לי מוצא אחר, כי ביאתה להנה היא לע”ע בלתי אפֿשרית לגמרי, אבל גם נסיעתי לשם היא לע"ע בלתי אפֿשרית. ולא כדאי לי להרבות דברים בנידון זה מפני טעם זה.

*

וזהבה? – לא כלום – וחלס.⁷⁵¹ מה היה אתי אז שגרם לזה שאכתוב דברים כאלו שברשומתי הקודמת ביבנאל? איני יודע. עכש[י]ו לא ארגיש כלום, אין בנפשי כל הד[,] וכל עקבה של העבר ההוא ושל אהבתי ההיא, הכ[ו]ל נמחה, הכ[ו]ל עבר – ודי. עכש[י]ו – לפני עיני[י] רק כוכב מזהיר אחד, שרק אליו עיני[י] תמיד תלויות ובו אחפש מקור נ[י]חומים ותשלומים, כוכב זה – קלרה שלי. רק היא – יותר אין לי כלום, לא בי, ולא בעולם. בעולם הכ[ו]ל ריק בשבילי, מביט אני על הכ[ו]ל כעל משחק־גורל, איני מאמין בשום פתרונות המצויים לאנוש – הכ[ו]ל טבע, – ואין לשנוֹת, וטבעו של האדם, […] עיקר[?], לחפש – והוא לא ידע כי זה לשו[ו]א, כי מציאתו [50] שהוא משקיע בה את הכ[ו]ל ורואה בה חזות הכ[ו]ל, תאבד כל חנה [חִנָּהּ] בעיניו – לאחר שעה[,] ויחפש אחרת – וכן הלאה, ואין קץ, אין גבול, אין פתרון, יש רק משחק־גו[ו]נים, ושעשועי־גורל, ואי־הבנה תמידית, ותמימות תמידית. כל הדרכים, כל השבילים ממקור אחד יצאו ולמקור אחדים [אחד] ילכו – ואין יודע.

*

זה היה באחד הימים של ח[ו]דש ימים זה שלא רשמתי בו כלום. ואני נרדמתי פעם, והנה אני במקום גבוה ומלמטה מופיעה לפני קלרתי הנחמדה עם בת־צחוקה הנפלא והמקסים. וזרועותיה פתוחות לקראתי ואני ממרומים נופל למטה אל תוך זרועותיה הפתוחות לחבקני… קלרה! קלרה! מה צר לי פה בלעדך! אַיֵך חמדתי? תקוות־חיי היחידה!… עד מתי נהיה רחוקים כל כך זה מזה? – – – –

* * *

מוצ“ש[,] כ”ה [צ“ל: כ”ט] אלול. תרפ"א. שרונה [1 באוקטובר 1921].

הולכים ונמשכים הימים זה אחר זה, משעממים, יום יום שו[ו]ה לקודם לו. בב[ו]קר השכם תצא לעבודה, תעבוד[,] תחכה לשעת [51] הצהרי[י]ם; בצהרי[י]ם – תאכל, תשכב – אח"כ שוב לעבודה ושוב צ[י]פי[י]ה – לערב; בערב – אתה בא[,] אוכל[,] יושב איזה זמן אצל הש[ו]לחן, משמים סתם או מפטפט מח[ו]סר עני[י]ן עד שהולך אתה לישון, וכסדר זה יום יום. איני כותב, איני קורא, החברה לגמרי לא מעני[י]נית, לא קרובה לרוחי – חברי “השומר הצעיר”[,] אותם הבחורים הגליצאיים אשר רכֿשו להם איזה גרימַסִים⁷⁵² משונים ומתגנדרים בהם, עשו להם באופן מלאכותי איזו קוקֶטִיוּת⁷⁵³ רוחנית ומתהדרים בתור יחידי סג[ו]לה – וכל זה מעורר בי ג[ו]על, שאט נפֿש, אין פה אותם הבחורים משלנו, הבחורים המבינים, המרגישים באמת. שהכ[ו]ל אצלם באופן טבעי לא קוקֶטי וזי[י]פני.

*

אצלי כל הזמן מלחמה פנימית קשה, הנפֿש נקלעת תמיד. אינה מוצאת לה מקום. אני מהרהר עכש[י]ו הרבה על דבר תפיסת איזו עמדה רוחנית קבועה בחיים, לקחת חֵלֶק באיזו עבודה חברותית, שאני מרגיש לפעמים נטי[י]ה לזה, לה[י]כנס למפלגת הפוה"צ [הפועל הצעיר] וכו' – אך קשה הדבר, מרגיש אני כי אין אני מ[ו]כשר לזה בא[ו]פיי האינדיבודאלי [האינדיבידואלי], [52] כי המפלגה בכלל – היא סם־מו[ו]ת בשבילי, וכה אני נלחם בנפֿשי – והמלחמה היא כל כך קשה…

*

סובל אני מא[ו]ד ע"י השביתה הגמורה שבעבודתי הספרותית בימים האחרונים. יש ואני מ[רג]יש בי כ[ו]ח, רצון ויכ[ו]לת[,] דבר־מה ליצור – ואין אפֿשרות בתנאי[י] הנוכחיים.

מוצ"ש[,] ו' [צ"ל: ז'] תשרי תרפ"ב,⁷⁵⁴ שרונה [8 באוקטובר 1921].

ואני עדיין בשרונה. עדיין בשרונה. כי באמת היו רגעים אצלי אשר הייתי מוכן ומזומן להגיד פה לכ[ו]לם “שלום!” – וללכֿת, כי מרגיש אני את עצמי פה לא טוב לגמרי, מפני ס[י]בה שכבר העירותי עליה ברשימתי הקודמת, כי סוף סוף אין לי פה חברים, אפילו במובן הרגיל והפשוט שבמושג זה – אין אלו בחורים שלפֿי רוחי, ואף לשיחת־חולין אין בינֵי לי מקום ביניהם, לגמרי לא לפי רוחי. וביחד עם זה אין לי פה שום פרספקטיבה ח[ו]מרית, אשר אמנם אינה תופסת מקום חשוב אצלי ואף פחות מחשוב, אלא שעכש[י]ו מוכרח אני להתחשב גם עם זה, בקשר [53] עם מחשבתי לנס[ו]ע לקיץ הבא לחו“ל, לשם קלרה שלי, ולשם זה הרי אני מוכרח כבר עכשו לדאוג לאמצעים הח[ו]מריים בשביל נסיעה זו, ובעני[י]ן זה קשה מא[ו]ד שיעלה בידי דבר־מה, כי החיים השותפֿניים בקבוצה בולעים את כל הכסף, ואי אפשר שבמשך הח[ו]רף יעלה בידי לחשוך [לחשׂוך] את הסכֿום הדרוש לנסיעה ואף את החצי ממנה. אך ביחד עם כל זה – אין אני רואה לע”ע [לעת עתה] שום טַעַם ויסוד לעזוב את המקום, באין תקו[ו]ה למקום יותר מַתְאִים.

*

מקלרה היקרה כבר לא ק[י]בלתי שום מכֿתב זה כח[ו]דש וחצי או יותר – וזה גורם לי הרבה צער. גם מן הבית לא ק[י]בלתי מכתבים זה זמן רב.

*

ובכן נכנסנו כבר לשנה החדשה[,] שנת תרפ"ב.

*

משעממים ונוגים נמשכֿים הימים ללא־גיל וללא עני[י]ן מיוחד[.] משתדלים לפעמים ליצור “מצב רוח” כמו שרגילים להתבטאות [כך!] פה – אך סוף סוף זה מלאכותי. בר"ה [בראש השנה] ב[י]ליתי בימה [בַּיַמָּה]⁷⁵⁵ – ומה? – לא כלום! היה נשף. ר[י]קודים. רקדתי. [54] אך סוף סוף העיקר חסר… אין נעורים, אין סערת־נ[ו]ער, והימים חולפים. קשה. כך, כך הוא הדבר, הנושא עיניו לדינר המבריק ממרחקים, מאבד בין כֹה את הפרוטות המתגוללות לרגליו… מאבד אתה את הו[ו]דא[ו]יות הקטנות לטובת “השמא” הגדול המוטל רֻבוֹ בספֿק…

ליל א[י]סרו חג הס[ו]כות [ראשון בערב, כ"ב תשרי,]⁷⁵⁶ תרפ"ב. שרונה [23 באוקטובר 1921].

את רוב ימי חג הסֻכּות ב[י]ליתי ביפֿו או יותר נכֿון בתל־אביב. ב[י]ליתי לא בעני[י]ן רב ביותר, חפצתי קצת לטעום טעם עירוני – אך לא עלה הדבר בידי, מלבד עלה בידי רק לבקר הצגה אחת של “התיאטרון העברי”⁷⁵⁷ וקונצרט, מובן ששניהם לא נתנו לי אף ס[י]פוק כל שהוא במצבם האמנותי הנמוך, מלבד ג[י]רוי־עצבים בהזכיר[ם] לי את הע[ו]נג השלם בנידון זה שם… שם… במקום שהתרחקתי ממנו ושתהום נוראה מבדילה ביני ובינו… היו לי אמנם בקונצרט גם רגעים נעלים, בשעה שנ[י]גנו האח והאחות ברנדמן,⁷⁵⁸ הכ[י]נור [55] עורר בי הרבה מא[ו]ד, כמו תמיד… מעי[י]ן כביר נבקע ונפתח במעמקי הלב… ואופקי הדמיון והמחשבה כל כך מתרחבים…

*

אך כמה שבע רצון אני מנסיעתי האחרונה ליפֿו, אשר ז[י]כתני בפגישה כל כך נעימה וכל כך מפתיעה. לזה לגמרי לא פ[י]ללתי. וכך היה הדבר: בערב הצגת המחזה “שדות ירוקים” של הירשביין,⁷⁵⁹ טי[י]לתי מסביב לבני[י]ן התיאטרון “עדן”⁷⁶⁰ בטרם התחלת ההצגה, בהתהלכי הנה והנה ראיתי שצעיר אחד שישב על הגדר מתבונן בי בסקרנות מרובה. אני לא שמתי לב לזה, כי פני הצעיר הזה הי נראו לי זרים לגמרי,[.] אחר כך בע[ו]ברי שוב על פניו העמידני ואמר לי: “אני מכיר אותך!” אנ[ו]כי התבוננתי בפניו בהשתוממות, ואחרי שלא הכרתי בו שום מכר קרוב או רחוק – אמרתי לו שבו[ו]דאי הוא טועה, אך הוא עמד על שלו[.] לבסוף גלה לי ואמר [ואמר] לי: ההייתָ ביקטרינוסלב? הזוכר אתה שהייתָ נכנס לביתנו לשליונסקי? בש[ון]מעי את השם שליונסקי נ[י]תרתי ממקומי מרוב התפעלות, הכרתי בו תיכף את אחי רעי הטוב, רע לעט ולמחשבה אברהם שליונסקי,⁷⁶¹ תיכף נודע לי שגם אברהם [56] ביפֿו ושהם באו לפֿני יומי[י]ם בא[ו]ני[י]ה האחרונה,[.] לשמחתי לא היה גבול בה[י][ו]ודעי מזה, תיכף מ[י]הרתי להתראות עם אברהם אשר טי[י]ל לא רחוק מהתיאטרון,[.] הוא תיכף הכירני, התנפלנו איש על צו[ו]אר רעהו בהתרגשות עצומה, כי הוא חשבני כבר בין המתים… ואני? אני הרי לא פעם חשבתי עליו כי בטח אבד בערבוביה שברוסיה[,] ‘אבד’ [–] אם בגוף אם בנפֿש – והרי לך פגישה כזאת!… פגישה זאת היא אצלי “מאורע” חשוב בחיי – ולא לח[י]נם. בא לא“י חבר כל [כך] קרוב, שבחברתו ובחברת שאר בני “החברה” ב[י]ליתי ימים די נעימים ומעני[י]נים מלאי־ת[ו]כן ופוריות מחשבה ויצירה.⁷⁶² איזה זרם חדש ורענן הציף את כ[ו]לי אחרי הפגישה הזאת; זרם אשר נתן בי כ[ו]ח חדש ומרץ חדש לפע[ו]לה ויצירה אחרי י[ו]דעי כי אין אני בודד פה, וחבר בעל־כ[י]שרון כביר נמצא בקירבתי, כי משורר הוא אברהם. משורר במובן האמתי של המושג הזה. הספקתי גם לעיין קצת בכתביו בשיריו אשר כתב במשך כל הזמן, עיון [57] אמנם שטחי ומהיר מא[ו]ד, אך למרות זה הספקתי להכיר את ההתפתחות וההתקדמות המרובה שבכ[י]שרונו וביצירתו בכלל, הוא כ[ו]לו חדש ומקורי, בצורה ובת[ו]כן, אמנם נ[י]כרת ובולטת השפעה מרובה של הדיקדנטיות⁷⁶³ אשר בספרות הרוסית מן התקופה האחרונה – אך יש גם גרעין עצמי, נפשיי, ובי[י]חוד: כ[י]שרון, כ[י]שרון בעל־יכ[ו]לת והרגשה כבירה ועמ[ו]קה. אחרי אחרי שהספקנו לדבר על מצב הספרות פה בארץ, על הק[י]פאון הנורא השולט פה בנידון זה, על ח[ו]סר זרם חדש כביר ורענן אשר יזעזע את הק[י]פאון הזה, על ח[ו]סר המקום בשביל הכ[י]שרונות הצעירים לפעול וליצור, – באנו, על פי הצעתי, לידי החלטה כי “עת לעשות”… שצריך לרכז את כל הכ[ו]חות החדשים והצעירים שיש ביצירתם דבר מה מן החדש והדינמי שיכול לעורר את הק[י]פאון שמסביב, להתרכז ולהתחיל בפע[ו]לה ספרותית עצמית ובולטת, עלינו ליצור במה מי[ו]חדת אשר תבליט את דמותנו ומגמתנו, ולא להתבזבז ולה[י]טמע באופן [58] בלתי נ[י]כר בע[י]תונים וז’ורנלים שונים. הדבר הראשון הוא: הוצאת קובץ מיוחד אשר בו ישתתפו כל אלו שיש בהם דבר מה חדש ומקורי, קובץ אשר יבליט את הזרם החדש של היוצרים הצעירים, אמנם כ[ו]חות כאלו הם עוד מעטים מא[ו]ד בארץ, אך ע”י ר[י]כוז הגון הם יכולים הרבה לפעול, העיקר הוא ההתחלה, הרמת הדגל. מן הכ[ו]חות שישנם אתנו פה כעת אפשר לְצַיֵן את אביגדור פ[ו]ירשטֵין,⁷⁶⁴ ש. צמח,⁷⁶⁵ טַל (אני מוצא בו כ[י]שרון מקורי יפה וחדש)⁷⁶⁶ שליונסקי ואנ[ו]כי ואחד שוַיגר אשר ס[י]פר לי עליו אברהם, זה האחרון בא בימים האחרונים לא“י ולפי דברי אברהם הוא בעל כ[י]שרון הגון.⁷⁶⁷ לפי הצעתי י[י]מסר הדבר[,] כלומר הוצאת הקובץ[,] לידי ש. צמח, אשר כבר התחיל פעם בנ[י]סיון כזה באודסה בהוציאו את הק[ו]בץ “ארץ” (שלא הצליח ולא התאים למגמתו).⁷⁶⁸ אני מוצא בצמח סופר בעל־טעם ספרותי, וראוי לדבר זה[,] בנטי[י]תו החזקה להכניס זרם חדש בספרותנו, וכבר ד[י]ברתי אתו קצת [59] בנידון זה, בחג הפסח בהיותי ביפו, זמן קצר אחרי בואו מרוסיה. החלטנו: שעלי[י] לפנות במכתב לצמח ולברר לו את כל העני[י]ן. אברהם יודיע לי[,] מיד אחרי שיסתדר באיזה מקום, את כת[ו]בתו – ונתחיל בעבודה. הדבר הזה מעורר בי עני[י]ן רב, ואני הוא הראשון המתחיל בזה לע”ע [לעת עתה] ברעיון, אך מתעתד אני להקדיש לרעיון זה הרבה כ[ו]חות ומרץ בכדי לגשמו. ואין להכחיש: רעיון זה הוסיף לי הרבה מרץ ורעננות ומתכונן להתמכר אליו בכל ח[ו]ם לבי ומרצי.

*

לפני החג ק[י]בלתי מכתב מאת קלרה היקרה שלי. סוף סוף. זה יותר מח[ו]דשי[י]ם שלא זכיתי לזה. ומה השתוממתי, מה גדל צערי וכאבי בק[ו]ראי את דברי המכתב, בדם ובדמעות היא כותבת ומתחננת לפני[י] בצעקת לב רו[ו]ת־כאב: איך [אַיֶּךָּ]? מדוע אינך כותב? מה אתךָ? מהי ס[י]בת שתיקתך הממ[ו]שכה? היא מספרת לי במכתבה בכאב שזה זמן רב שאינה מקבלת ממני שום מכתב, ואני לא אבינה את זאת, כי בעת האחרונה אני מרבֶה [60] לכתוב כמעט מדי שבוע ושבוע, ועוד: היא לפי דברי מכתבה היא כותבת לי כמעט מדי יום ביומו – ואני הרי במשך כל הזמן לא ק[י]בלתי כלום – ומהי הס[י]בה? לא אבינה! ובמכתבה האחרון: שוב מצבה קשה, היא מתכוננת לָבֹא, אך מתעוררים אצלה הספֿקות הישנים: אולי? מי יודע? אולי אין אהבתי שלמה – ואחרי זמן קצר אעזוב אותה, – אולי תִּמָאֵס עלי[י] ולא ארצה לחיות אתה – ואחרי זה – אנה היא באה? ושוב היא מציעה לפני[י] את שאלותיה, ושוּב היא מבקשת שאענה לה על כל השאלות והספקות – ואם לחיוב – אז תוכל לב[ו]א. עלי[י] להגיד את האמת, כי השאלות האלו, הס שכבר נשאלו כמה פעמים גורמות לי אי־נעימות מרובה, הא[ו]מנם אין היא מרגישה באהבתי הכבירה? היא, היודעת לאהוב באופן חזק כל כך, באופן נורא כל כך, היא[,] כפירת־האהבה הבוערת, העזה[,] אשר נובעת מתוך מעמקים תהום – הא[ו]מנם לא תרגיש את אהבתי אני? ואני הן כה סובל בעת [61] האחרונה, סובל מתוך רוב אהבה וגעגועים עזים, אני מרגיש את עצמי בודד בלעדה [כך!], אני מרגיש את חסרונה, אני רואה בה את מטרת־חיי, ציר־מאוויי, בלעדה – אין לי כלום, אין אני יכול כבר להמשיך זמן רב את חיי באופן כזה, אין אני יכול להמשיך חיי רו[ו]קות בצורה כזאת כמו עכֿש[י]ו, איני יכול כבר להיות יחידי, והא[י]שה היחידה שעלי[י] להתקשר אתה היא קלרה, אשר בה מצאה נשמתי את בת זוגה, היא, היא אשר דמיוני ח[י]פש בחלל העולם – ובלעדה – מרים וקשים הם חַיַי. חשבתי קודם, וכמעט החלטתי לנס[ו]ע לאביב לחו"ל להתראות אתה ולהביאה הנה, עכש[י]ו שבתי מהחלטה זו, עכש[י]ו אני מקדיש את כל מחשבותי[י] איך להעבירה הנה, איך לקרב את שעת פגישתנו. הדאגה הח[ו]מרית אינה מציקה לי כל כך כבתח[י]לה, אני מקו[ו]ה כי גם בעבודה פיזית אוכל לכלכל את שנינו ולוּ גם לא ברו[ו]חה, אני מקו[ו]ה כי נוכֿל להתקי[י]ם, העיקר הוא שתבֹא. בהיותי ביפֿו, עניתי לה על מכתבה. כתבתי לה על הכ[ו]ל[,] [62] עניתי שוב על שאלותיה באופן נמרץ וברור, וב[י]ררתי לה כי היא מוכרחה לאחוז בכל האמצעים להקדים את זמן נסיעתה. בימים אלה אכתוב לה בו[ו]דאי עוד פעם. כמעט רוב מחשבותי[י] מתרכזים [מתרכזות] עכש[י]ו מסביב לה[,] ליקרה. געגועי[י] חזקים וכבירים – ממלאים את נפשי עד כדי עצירת הנשימה.

*

בקשר על כל הכתוב למעלה בנידון הרעיון הספרותי וקלרה – נעשה מצב פה בקבוצה קשה ביותר. עלי[י] עכש[י]ו להיות יחידי בכדי שאוכל להיות ח[ו]פשי יותר ולהתמכר ליצירה, מה שאי־אפֿשר לי בהיותי בקבוצה, ובכלל אין לי שום עני[י]ן בבחורים הגליצאיים האלו שהם עלי[י] עפ"י רוב לטֹרַח ולמורת־רוחי, ולמה לי כל זה? למה לי להיות קשור בכבלים של חובות וח[ו]קים אשר הם לפעמים נגד רצוני שאני מ[ו]כרח למלאותם אך ורק מפני היותי בחברתם? וגם מצבי הח[ו]מרי יוטב יותר בצאתי מן הקבוצה[,] וזה יועיל לי הרבה בהשתדלותי להביא את קלרה. כל זה מכריח אותי לחשוב הרבה [63] בימים האחרונים לצאת מן הקבוצה ולחיות פה בשרונה בפני עצמי; המכשול היחידי הוא שקשה לסדר פה את החיים מכיו[ו]ן שצריך את הכ[ו]ל להביא מן החוץ מבית גן⁷⁶⁹ או מיבנאל, וזה מקשה מא[ו]ד; אם רק מכשול זה יֻסַר – אצא תיכף מן הקבוצה, ואם לא – אפשר מא[ו]ד שבהזדמנות הראשונה, כשי[י]קרה לפני[י] מקום ענודה טוב בתנאים מתאימים – אלך מכאן. בי[י]חוד טוב היה בשבילי לוּ יכ[ו]לתי להסתדר ביהודה, זה מתאים מא[ו]ד למצבי החדש, הן ברעיון הר[י]כוז של הסופרים הצעירים והוצאת הק[ו]בץ, והן בנוגע לקלרה.

ליל ז' חשו[ו]ן. תרפ"ב. שרונה [7 בנובמבר 1921].

נכנסתי למעין “תקופֿה” חדשה בשרונה. נמצא אני עכֿש[י]ו ברשות עצמי. יצאתי מן הקבוצה. זה מזמן שחשבתי על זה, אך עכֿש[י]ו עלה הדבר בידי לסדר את העני[י]ן אעפ“י שלא פעם חשבתי על זה. בכל זאת בטוח אני כי לולא הגורמים השונים הייתי נשאר בקבוצה גם להבא. הדחיפֿה לזה נתנה לי נסיעתי ליפֿו לס[ו]כות ופגישתי עם אברהם שליונסקי, ואחרי שהחלטנו להתחיל בפע[ו]לה ספרותית חשובה ואחראית, ושכחתי כי בתנאים הקבוצה, [64] לא יעלה בידי לפעול כלום, התחלתי לחפֿש אמצעים איך להשיג פה עמדה עצמית. ע”י זה מוכרח הייתי לקבל את הצעתו של מנהל החוה ה' [האדון] בורמן⁷⁷⁰ ולקבל את ההוראה פה לילדים, ידעתי כי ע“י זה אוכל להשיג את מבוק[ש]י הנ”ל. השגתי חדר מיוחד ומס[ו]דר. חצי יום עד הצהרי[י]ם אני מלַמֵד, ובחצי היום השני – עובד, מקבל אני שכר ח[ו]דשי. התנאים בכלל טובים ונוחים. יש לי עכש[י]ו האפֿשרות להתמכר לעבודה וליצירה, ואם אמנם ההוראה פה קשה מא[ו]ד – בכֿל זאת כדאי הדבר. לאכול אני ממשיך במטבח הקבוצה.

*

מקלרה כמעט שאיני מקבל מכתבים. ברור לי שכל מכתביה הולכים פה לא[י]בוד באיזה מקום. המכתב האחרון שלה שק[י]בלתי כלפני עשרה ימים גרם לי הרבה צער וי[י]סורים, בו היא מתמרמרת, מתחננת לפני[י] בדמעות ובכאב־לב כי שאכתוב לה, כי זה כמה ח[ו]דשים שאינה מקבלת ממני שום מכתב. ואני הרי כותב לה בזמן האחרון כמעט בכל שבוע, ולפעמים פעמי[י]ם בשבוע – ואיך זה? אלא, שעמדתי על הדבר: בטח מקבל בעלה יהושע את כל מכתבי[י] באיזה אופֿן שהוא, ובאופן כזה מכתבי[י] אינם מגיעים לידה. וכמה כואב לבי, על שהיא סובלת כ"כ [כל כך] חָנֶם [65] וחושבת שאני לא כותב לה במשך כל הזמן. עכש[י]ו התחלתי שוב לכתוב לה על כת[ו]בתו של מינצר.⁷⁷¹ אם גם לא ידוע לי עוד כמה כת[ו]בת זו יותר בטוחה – אבל היש לי ברירה אחרת? אנ[ו]כי כל הזמן מחכה להודעתה כיצד לכתוב פה את הדרישה בשבילה, אני מתרגל למחשבה כי ביאתה של[ה] אלי[י] היא שאלת העתיד הקרוב – – – – –

*

בשבת הייתי בטבריה. נסעתי לשם ברכיבה בתור בא־כ[ו]ח שרונה לאספת ועד ההגנה. הנסיעה בכלל גרמה לי ע[ו]נג מרובה. הרכיבה אצלי אחד מן הדברים הכי נעימים. אגב נודע לי שם שגם זהבה בטבריה. לא יכ[ו]לתי לדעת איפה היא, ולפני נ[ו]סעי נפגשתי אתה במקרה. הופעתה הפתאומית, עם צחוקה הטוב והנחמד – העירו בי כל כך הרבה רגשות יפים ועדינים… הפגישה הזאת עוררה בי את מיתרי לבבי ומנגינה חרישית התפרצה השתפכה בכל מעמקַי… מה זה? אבל כל כך הרבה, כל כך הרבה העירה בי הפעם – ועדיין אני נמצא עכש[י]ו תחת הר[ו]שם של הפגישה הזאת. אני נעשיתי לפתאום כה רך ומתחטֵא כילד תמים, לא רגשות צורבים, קשים[,] עזים, – לא, רק המי[י]ת־נפש עדינה, נדיבות לב, עדנת סליחה ואהבה לכ[ו]ל, לכ[ו]ל… נעשה לי ברור לפתא[ו]ם, [66] והרגשה חמה מלטפת נ[י]חמתני, כי אפֿשר לאהוב, אפשר לאהוב גם נפֿשות שאינך מתקשר אתן, ושחוטי־חסד ואהבה נמתחים מלב ללב. גם בלאו הכי, נוכחתי לפתע כי אין אהבתי [ו]מסירותי לנפש אחת – מונעות בעד אהבה לנפש אחרת – והרי כל כך טוב, נעים לנפֿש לאהוב[,] להביט על הכ[ו]ל מתוך בת־צחוק של עדינות[,] טוב־לב ואהבה. והיא הי[י]תה לי כל כך חביבה ברגעים ההם; וראיתי כי היא לא עזובה – כי בלבבי עדיין היא חיה טובה ונחמדה כבתח[י]לה. פגישה קצרה וכל כך הרבה נתנה לי, ומאותה שעה רגש נעים מלפף אותי כל הזמן ולא מרפה ממני – וככה נעים וטוב ללב הכואב והמתגעגע. אתמול אמש כתבתי לה. זה זמן רב שלא מצאתי לנחוץ לכתוב לה אף על דברים הכי רגילים ויום־יומיים, והפעם מצאתי בי צ[ו]רך נפֿשי הכרחי לכתוב לה הרבה, הרבה, לא[,] זה לא היה מכתב. זאת הי[י]תה תפ[י]לה, התחטאות[,] השתפכות־לב לחיק אחות טובה.

*

בכלל נמצא אני בימים האחרונים (אפשר להגיד משעת פגישתי הקצרה עם זהבה) במין מצב נפֿש מיוחד. איזו שלו[ו]ת־תפ[י]לה מפעפעת בכל [67] א[י]ברי[י], וכה טוב לי… אני מוצף באור הכרה עליונה, באור עליון טהור וזך – ומחזות שדי אחזה, אני מודה גם על הטובה גם על הרעה… אני כורע ומתפלל לפני אל[ו]הי־החיים… אני רואה בכ[ו]ל אוצרות־ע[ו]שר ואני שוקע בים ע[ו]שר זה… נשמתי תבֻזבז לאלפי דרכים – אך אודך אל[ו]הים גם בעד זה – יש עני[י]ן בחיים, ויש ע[ו]נג טמיר גם בצער ובכאב, ויפים הם גם הי[י]סורים ומעלים את הנפֿש… שעת רחמים ורצון עכש[י]ו אצלי – – – –

[יום ראשון,] י“ב חשו[ו]ן תרפ”ב. שרונה [13 בנובמבר 1921].

אתמול בשבת הייתי ביבנאל. ומצאתי שם את משפחת מרגלית שבאה בימים האחרונים לא“י. פגישה די נעימה. סוף סוף היה לי ביתם בברסטצ’קה המקום היחידי שב[י]ליתי שם את השעות הכי נעימות בערך לחיי העי[י]רה ההיא. בכ[י]ליון עיני[י]ם ח[י]כיתי לבואם, כי לפי דברי מכתבה האחרון של קלרה, היה נחמיה [מרגלית]⁷⁷² צריך למסור ממנה פרטים[?] חשובים. ד[י]ברתי אתו אודות זה. הוא ת[י]אר לי את מצבה עד כמה שהוא ידוע לו, ועד כמה שס[י]פרה לו במשך כל פגישותיו אתה. מדבריו נוכחתי כי כמעט כל המכתבים המרובים שלי לא הגיעו לידה, ולכן היתה היא נמצאת תמיד באי־ידיעה ובספקות [68] בנוגע לי[י]חוסי המוחלט אליה. והיא חושבת שאני משתמט לכתוב לה על הכ[ו]ל בב[י]רור בהחלט. חוץ מזה ס[י]פר לי גם על הפחד הנעלם המקנן בלבבה, הפחד מפני העתיד. היא יראה שמא אבגוד בה אחרי זמן קצר ואעזבה, ופחד זה גורם לה הרבה צער וי[י]סורים, ומפריע בעד[ה] לעשות את הצעד המוחלט והאחרון במלחמתה בעד ח[י]רותה. גם הדגיש לי, על אחת הס[י]בות הכי חשובות העוצרות בעד נסיעתה הנה והגורמות לה מלחמה פנימית חזקה: – הילדה. קשה לה לעזוב את הילדה. הרי לב־אם לה. ויהושע בטח שלא יו[ו]תר על הילד[ה]. זה ברור ודאי וודאי, ושום אמצעים לא יועילו. אמנם חדשות לא ג[י]לה לי הפעם נחמיה, כל מה שס[י]פר לי ידוע לי, מרגיש אני ומבין את הכ[ו]ל, וגם את זה שלא כתבה לי ידוע היה לי ומ[ו]רגש. היא למשל לא כתבה לי במשך כל זמן היותי פה ע”ד [על דבר] הילדה.⁷⁷³ ומובן הדבר: קשה היה לה לנג[ו]ע בפצע אנוש זה ולעורר את כאבו הקשה. אך לי היה תמיד הדבר ידוע. אך בכל זאת חשובים לי מא[ו]ד הדברים שמסר לי נחמיה. אחריהם ערכתי לה אמש מכתב גדול שבו הדגשתי על [את] כל הדברים שנכתבו על ידי אליה במשך כל הזמן, ב[י]ררתי לה עד כמה שאי־אפשר שי[י]משך עוד מצבנו הקשה [69] ושסוף סוף היא מוכרחה להתאזר בכ[ו]חות ולנתק בבת אחת את כבליה, להשתחרר מכל מיני ספקות ופחדים – ולב[ו]א אלי[י], ושום מעצורים לא יכולים להפריע בעדה. וכי יכולה היא לשם הילדה להקריב את כל חייה וח[י]רותה ולה[י]שאר בתהום הי[י]סורים בלי זיק של תקו[ו]ה לגא[ו]לה. הרי אי אפֿשר כך. אם גם ת[י]פרד מילדהּ – הרי יש לה תקו[ו]ה להתראות אתה בזמן מן הזמנים, אבל איזו תקו[ו]ה נשקפֿת לה אם ת[י]שאר במצבה הנוכחי גם להבא לכל ימי חייה? – – – הרי שנינו נעמוד אז על עברי פי האבדון… היא ב[י]קשה מנחמיה שיכתוב לה תיכף אחרי שידבר אתי. מובן שנחמיה יכתוב לה, ואני מקו[ו]ה שמכתבו יועיל הרבה לה שתחיש את החלטתה הגמורה, ויכריע את כף מלחמתה הפנימית. אני בימים האחרונים חי בתקו[ו]ה משעשעת ויפֿה – כי לא רחוקים הם הימים שבהם נ[י]פגש ונחֹג את חג האהבה הכבירה שי[ו]צאת בזר נ[י]צחון על ראשה ממלחמתה העקשנית מרובת־הצער והי[י]סורים.

*

כ[ו]חות חזקים נובעים בי. כ[ו]חות חדשים ליצירה. אני מרגיש בי התנערות כתפי[י]ם אמיצות ורחבות. כ[ו]חות כבירים. א[ו]פקים חדשים. הולך ומתהו[ו]ה דבר מה. – – –

[70] ליל יום ד'. כ“ב חשו[ו]ן. תרפ”ב. שרונה [22 בנובמבר 1921].

אין אני מבין מדוע עוד לא ק[י]בלתי שום מכתב מאברהם שליונסקי, – אני הייתי רוצה כבר להתחיל בעני[י]ן ההכנותה לי[י]סוד הבימה הספרותית החדשה של הכ[ו]חות הספרותיים החדשים. עד כמה שהשעה הנוכחית מ[ו]כשרה לזה, ועד כמה שיש בזה צֹרֶך טבעי – בזה אני נוכח מיום ליום. בק[י]פאון הנורא ובשלו[ו]ה הבעל־ביתית השוררים עכֿש[י]ו בספרות מוכרחים להכניס זרם חדש של כ[ו]חות חדשים, וק[י]לוחי־דם חדשים. אי־אפֿשר שהכ[ו]ל י[י]שאר במצב כזה. כל החיים הולכים ומשתנים, לפנינו – זעזועי־עולם, התמוטטות יסודות ישנים, ועריגה כבירה לש[י]נויים, לחליפֿות[,] לבקשת אידיאלים חדשים, – ואצלנו הכ[ו]ל קופא על שמריו. צריך להעמיק את המחשבה, לגלות מעמקים חדשים, להעמיק מבט, הנשמה האינדיבידואלית צריכה להתגלות בכל מעמקיה ותהומותיה בתור חוליה בשלשלת־העולם, עליה לקבוע צורתה החדשה, בחיים הכלליים ההולכים ומשתנים.

*

בשבת שעברה ק[י]בלתי שני מכתב של[ו]שה מכתבים מהבית[,] [71] אחד – ממלכה⁷⁷⁴ מהזמן האחרון ושני[י]ם – שנכתבו מזמן ושנמצאו עד עכשו ביפֿו. בשני המכתבים האלו שק[י]בלתי בא[י]חור זמן – מצאתי דבר איום בין הש[י]טין, יש בהם איזה רמזים שההמוני [שהממוני] ושהביאוני לידי מצב־רוח נורא, רמזים אלו ישנם גם במכתבו של אבא וגם במכתבה של מלכה, כפי שנדמה לי ק[י]בלו איזו ידיעה ע“ד [על דבר] משה,⁷⁷⁵ אין אני רוצה אפֿילו להעלות על הני[י]ר את המחשבה האיומה הזאת. זה נורא! אני מנחם את עצמי בזה שאפֿשר שטועה אני. תיכף ומיד שלחתי מכתב לריבה⁷⁷⁶ על כת[ו]בת יוסף בּרגֶר[,]⁷⁷⁷ שתכתוב לי את כל האמת ולע”ע [ולעת עתה] אני משתדל עד כמה שאפֿשר להרגיע את עצמי שכל חששי הוא דמיון־שו[ו]]א. הה, לוּ נתבדה דמיוני – כי הרי נורא הוא.

*

למרות זה שההוראה שק[י]בלתי עלי[י] פה אינה כל כך לפֿי רוחי, התרחקתי כבר לגמרי מזה, ואחרי התרחקות זו – העני[י]ן עלי[י] למשא – בכל זאת איני מתחרט, כי יש לי עכֿש[י]ו האפֿשרות להתמכר ליצירה, והרבה באמת הספקתי במובן זה בימים האחרונים. וביחד עם זה אני נמצא גם בעבודה – שקשה עלי[י] לעזבה.

*

[70] מקלרה לא ק[י]בלתי שום מכתב במשך כל הזמן. וזה מצערני מא[ו]ד. אני כותב לה לפעמים תכופֿות מא[ו]ד[,] כפעמַיִם בשבוע. בזמן האחרון אני חַי ושואף כֹחַ וא[ו]מץ רק בדמיונותי[י] היפֿים, ובתקו[ו]תי שהיא תב[ו]א בקרוב אלי[י]… אלַי… איזה עולם חדש רומז לי מרחוק, תקופֿה חדשה מזהירה לפניה באורותיה ורזיה הכמוסים… ורב הוא כ[י]סוף הנפֿש, ורטט־צ[י]פי[י]ה – בלב, ועיני נ[י]שאת לערפל המרחקים, ומערפלי החלומות אני מושיט את ידי לקראת היחידה, הנפֿלאה, לקראת פלא־חיי: – קלרה!

[יום ראשון,] כ“ו חשו[ו]ן. תרפ”ב. שרונה [27 בנובמבר 1921].

הבין לא אוכל את ס[י]בת שתיקתה הממ[ו]שכה של קלרה. שתיקתה זו גורמת לי עכֿש[י]ו הרבה צער וי[י]סורי־נפֿש, ומחשבות זרות מתרקמות במוחי דו[ו]קא בימים אלו שהתקו[ו]ה להתראות אתה בקרוב משעש[ע]תני, ושאני מחכה שכל מכתב ומכתב שלה יבשרני את ביאתה הקרובה אלי[י] – דו[ו]קא עכש[י]ו אין אני מקבל ממנה שום ידיעה. ורב הוא הצער. אני כותב לה לעתים קרובות מא[ו]ד, פעם ופעמי[י]ום בשבוע – ואין כל עונה. מה אתה שם? מה שלומה? מה היא חושבת[?] [73] מצב זה לא נותן לי מנוחה.

*

משליונסקי ג"כ [גם כן] לא ק[י]בלתי כל מכתב במשך כל הזמן, למרות הבטחתו לכתוב לי מיד, וכך הולך ונדחה עני[י]ננו, שאני תמיד מוכן להקדיש לו את כל מרצי ועבודתי.

*

רוח רעה תקפתני הערב. במקרה נזכרתי כי עוד מעט וי[י]גמר ח[ו]דש חשו[ו]ן, אשר בי“ד בו חל ה”יארצייט" של אמי היקרה ע“ה. והיום ההוא לגמרי עבר עלי[י] בלי כל ז[י]כרון, ובשכחה גמורה[,] כי באותו יום קרנוּ אותו האסון הנורא, בה[י]לקח ממנו אמנו היקרה והאהובה – כאב לבי נפצע לזכר השכחה הזאת, וקשה לי לסלֹחַ לעצמי את זה. כי מדי אעלה על ז[י]כרוני את ז[י]כרון אמי היקרה[,] המסורה, אשר כ”כ [כל כך] סבלה ודאגה לשלום בניה, ואשר גו[ו]עה כששמי על שפתיה – לבי, לבי בכה בקרבי. אם נאמנה, מסורה כזאת – ואני שוכח את יום פטירתה, אשר הוא צריך להיות אצלי יום קדוש, יום ז[י]כרון אשר נפשי תתרכז כ[ו]לה מסביב לז[י]כרונה – והנה עבר עלי[י] בשכחה גמורה. לבי נוקפני על זה. וחטא קשה כבד[,] אני מרגיש[,] יעיק עלי[י].

[74] ליל כ“ח חשו[ו]ן. תרפ”ב. שרונה [28 בנובמבר 1921].

התאו[ו]ה בוערת בי כאש. אני מתגעגע לא[י]שה. יותר מדי חי אני בבדידות כל הזמן. כנזיר. ופה אין כלום. אין א[י]שה… הרו[ו]קות הנמבזה [הנבזה] הזאת – היא בעוכרותי [בעוכריי]. צעיר אני ומלא כ[ו]ח עלומים – וכ[ו]חותי[י] אלו הולכים ונ[י]דפים. בי נ[י]עור פריץ־החיים הדורש טרף… מצב זה בולט אצלי למדי[י] ביצירותי[י] של הזמן האחרון. המרכז של דמיונותי[י][,] מחשבותי[י] והגיגי[י] במשך כל הזמן האחרון הוא – הא[י]שה. אני בא לידי התעמקות מחשבה והשגת מעמקים בנידון זה. מבטי התרחב, התעמק[,] ואני מכיר הרבה מן היצרי. ובכ[ו]ל – כ[ו]ח הא[י]שה, או יותר נכון, כ[ו]ח האהבה, היצר, החשק הרודה בכ[ו]ל.

[יום שישי,] ליל ב' כסלו. תרפ"ב. שרונה [2 בדצמבר 1921].

ומקלרה לא ק[י]בלתי עוד כלום. בא לא אבינה מה נהי[י]תה. איזה רגש קשה מעיק עלי [עֲלֵי] לבבי. עד עכש[י]ו חשבתי אולי מקרה הוא. אבל עכש[י]ו כבר לא אדע מנוחה בנפֿשי. רעיונות שונים וקשים מסתבכים במוחי. אני כותב וכותב לה בלי הרף – ואין עונה. מה קרה שם אתה?

[75] לא אדע מנוחה בנפֿשי. כ[ו]חות־עד נובעים בי. זרועותי[י] פשוטות לא[ו]פק מרחב עולם. ואני מחבק, מגיע[,][?] מעמיק. מעי[י]נות חיים פורצים בקרבי[,] ואני כ[ו]לי שואף לסערה – אך אני נובל באין מרחב בפ[י]נה הצרה, אני מחפש[,] מבקש מקום להתפרצות־כ[ו]חות אלו[,] ואין. תאו[ו]ת־עז בי בוערת, תאו[ו]ה יפֿה נשגבה – אי [אֵי] החיק בו תתפרץ. אי העלומים? אי סערות־הנעורים? כ[ו]לי לסערה – ופה פ[י]נה צרה חסרת כ[ו]ל – והסערה נחנקת. אין מנוחה בנפֿשי.

[יום רביעי,] ו' כסלו. תרפ"ב. שרונה [7 בדצמבר 1921].

ואני שוב עי[י]ף… דממה קשה שאחרי סער. לפני אור שקיעת הלהבה – אני עומד ועורך את חשבון נפֿשי הנוגה וספוג־צער וי[י]סורים. הי[י]תה סערה בנפֿשי – עוד ארגיש בי עקבותיה – ושוב ריקם הֻצגתי. אני מרגיש שדבר־מה חזק עבר בקרבי – אבל עבר. למה בא? כך יהיה אצלי לעולם. בנפֿשי עולות להבות ושוקעות, קמות סערות – ואחריהן דממה נוגה – זהו מחזור נפֿשי התמידי, מחזור בלי תוצאות, בלי פע[י]לות, הכ[ו]ל הולך ונקבר במעמקי הנפֿש כלע[ו]מת שבא. עכש[י]ו אני עי[י]ף… עי[י]פתי עד מו[ו]ת… וקשה לי…

[76] עברו עלי[י] איזה שבועות של עני[י]ן נפֿשי, סער־חיים ועלומים כביר תקפֿני, ולִבֵן את נפֿשי, תחת פטישו התחזקתי, למרות הכרת־האפסות הפנימית, הכ[ו]ל התמזג אצלי לעני[י]ן חיים כביר[,] גם הרע וגם טוב, גם, הי[ו]פי והכ[י]עור, הט[ו]מאה והקד[ו]שה, ואני יצרתי הרבה. מעי[י]ן יצירה כביר נפתח בי והוא זרם בזרמו החזק והפורץ, ובמשך הימים כתבתי דברים חזקים – וחשבתי הנה פה מצאתי גרעין נפֿשי, הנה הציר העיקרי, הנה המרכז – ועכש[י]ו? הכ[ו]ל עבר ואי[י]הו גרעין נפֿשי? אי[י]הו הציר? אני שוב תועה בערפלי־עולמי הכבדים באין מוצא, ועי[י]ף אני. שוקק למנוחה ומואס בה כאחת, אני פִכֶּח [פכֵּח], ושואף לש[י]כרון חדש, אך נדמה לי כא[י]לו התערטל הכ[ו]ל, כאלו הורק [הוּרָק] הכ[ו]ל, – ומה לתת לה לנפֿשי העי[י]פֿה, הרצוצה והשואפת בכל זאת למרחקים?… ויש רגעים שאני מתפלל, מתחטא ובוכה, למי? היכֿן אלי? לפני מי אתחטא? כפירה אכזרי[י]ה ממלאת את כ[ו]לי? ומהו רגש־התפ[י]לה המבעבע בקרבי? אני מבֻזבז, אני מפ[ו]זר ומפ[ו]רד – היכן אני? מי אני? – הוי רגש הכרַה – המביא אותי לידי הזדעזעות [77] העצבים – אפֿשר להשתגע!… ואין עני[י]ן, אין שכחה – בדידות ושפל מסביב – אני יושב פה כמו באי שומם, כל יום דומה למשנהו – בעל רגילות וחדגוני[וּ]ת המביאות לידי בחילה[,] לידי ש[י]געון נפשיי…

ובימים האחרונים כבר לא אכ איני כותב כלום. הכ[ו]ל כמו נפסק. עי[י]פֿתי. ובהגיע הערב – ש[י]עמום, אין מקום, אין במה למלאות את השעות, ובבואי לחדרי – הריני מתלבט בו כשבוי באסורו – ולאן? אנה לפנות? אי הקלה? אֵי הצלה פורתא? כן. יש רגעים ואני מוכן אפילו לשב[ו]ר את רעבוני בפרורים, פרורים שאני כל כך שונא אותם – וגם אותם הפרורים אינם. מצב כזה מביאני לידי התרגזות, התמרמרות ורגש של כעס – הייתי תופס במה שהוא ומזעזע, מזעזע… לעזאזל! ונוסף לכל זה – שתיקתה של קלרה, זה כבר הביאני לגמרי לי התרגזות פנימית יוצאת מן הכלל, שתיקה זו תולה על ראשי כענן שחור כבד המבשר זו[ו]עות… אין זאת [אלא] שדבר מה חשוב בגו. או שאסון קרה לה ואינה יכולה לכתוב, או שהיא לא רוצה כבר לכתוב, שכבר הפֿסיקה את הכ[ו]ל, רעיון כזה התחזק אצלי אחרי סבך הסתבכות רעיונות במשך הח[ו]דשים האחרונים אני כבר לא כותב לה יותר. ובאמת, מה אכתוב, הרי יש בי דבר מה מההכרה העצמית [78] ושמץ גאו[ו]ה פנימית. קודם החלטתי לבלי כתוב לגמרי יותר, עכש[י]ו אולי אכתוב לה עוד פעם – ואחדול, כל עוד שלא אקבל ממנה איזה מכתב. ובמכתבי האחרון אודיע לה שלא אוסיף לכתוב. הכ[ו]ל אכתוב לה על מה שאני חושב – אני נרגז עכש[י]ו, עי[י]ף־סער ודכוא־דממה. אני מטתמרמר ונרגז… אך רגש מכאיב[,] קשה[,] ימצֹץ את לשד לבבי. חשש טמיר ונורא – ומה יהיה אם באמת גם זה עבר בלא־כלום – אנה אני בא?… לעזאזל! כבר אין לי כ[ו]ח להתענות!… נורא עכש[י]ו מצבי. וביחד עם זה כמו מאֻבָן הנני. אך אני מפרפר, וחי, חי בי[י]סורי[י], ישן וער – אני… השד יודע… מה אני ומה אתי – – –

[יום חמישי,] ז' כסלו. תרפ"ב. שרונה [8 בדצמבר 1921].

ביום שלישי של שבוע זה בה' כסלו חל יום ה[ו]לדתי. איני יודע כמה שנים לי[,] אם עשרים וארבע או עשרים וחמש.⁷⁷⁸ הנה כך חולפות השנים… ואיפה אני? מה יש אתי? אי[י]הו הסלע שהצגתי בשטף השנים החולפות אשר נוצק ועמד וגלי הזמן ל[י]חכו רגליו? Барнаевй [?]⁷⁷⁹

[79] [שבת,] ט' כסלו. תרפ"ב. שרונה [10 בדצמבר 1921].

ביום הש[י]שי שוב כתבתי שלחתי מכתב לקלרה. כמדומני שלא אוסיף לכתוב, כל עוד שלא אקבל ממנה איזה מכתב. סוף סוף הרי יש בי איזה הכרת־ערך עצמית. ואיני יכול לעשות את עצמי לנכנע כל כך. כי אם באמת הפסיקה במתכו[ו]ן את כל הקשר – למה לי לכתוב ולהשפיל את עצמי? כותב אני את הדברים האחרונים האלו, בטון כזה הדומה לטון של קרירות־רוח גמורה, כאלו לא איכפת לי הדבר לגמרי, אבל… אבל מה מתחולל [ב]קרבי?… הן סוף סוף אני חי עוד בתק[ו]וה גמורה ששתיקתה נובעת מתוך איזו ס[י]בה ח[י]צונית, ולוּ באמת ידעתי שהכ[ו]ל י[י]גמר – הוי, אל אחשוב אפילו על מצב כזה – – – אנה אני בא אז? כתבתי גם לה' מינצר בלבוב, שעל כת[ו]בתו שלחתי הרבה מכתבים, בבקשה שיודיעני אם המכתבים נמסרו לידה. גם לנחמיה מרגלית בדגניה ב' כתבתי שיודיע לי ויגלה לי את הכ[ו]ל מה שידוע לה [לו] אודותיה ועל מחשבותיה בכלל עפ"י פגישתו האחרונה אתה. כי אין מנוח בנפֿשי, ולא אדע מה לעשות.

[יום ראשון,] י' כסלו. תרפ"ב. שרונה [11 בדצמבר 1921].

למה אני דומה עכש[י]ו? – לאדם שדבר מה מפחיד תלוי מול עיניו, והוא מסב את מבטו הנה והנה ומשתדל לבלי לפגוש בו את אותו הדבר [80] המפחידו והמאיים עליו… עובר יום אחר יום, ושום מכתב מקלרה – אין. ההרגשה המפחידה והמאי[י]מת מתחזקת אצלי יותר ויותר… החשש מתגבר, ומקבל צורה ממשית יותר ויותר… ואני מתחיל כבר לחשוב: ומה יהיה אם באמת הכ[ו]ל י[י]גמר כבר? – אך תיכף אני משתדל להשתמט משאלה נוראה זו, ומסב את תשומת לבבי לעני[י]נים שונים אחרים… זה מפחיד ומאי[י]ם יותר מדי, ואין בי עוד הא[ו]מץ לע“ע [לעת עתה] להביט בזה פנים אל פנים… אך בכל זאת אין שאלה זו מרפה ממני, ויש רגעים שהיא תוקפת אותי בכל נוראותה ומכריחתני לחשוב עליה. ומה אני חושב? הה, הרבה, הרבה. יש שאני רואה את עצמי ע”י זה א[ו]מלל, שבור ורצוץ לגמרי, חסר כ[ו]ל, נקי מכל נכֿסי[י], ע[י]רום לגמרי בלי שום תקו[ו]ה, בלי שום יסוד ואחיזה – אפס הכ[ו]ל, אין כלום… ויש שאני רואה את עצמי גֵא, עַז[,] עובר על זה בב[י]טחון עצמי: אין דבר! [“]כאלה כאלה ישכל הגורל, עוד יש רָב בחיים” ויש שאני רואה את עצמי שואף לנקמה במה שאפֿשר רק, אבל לה[י]נקם; ויש שאני רואה את עצמי משלים עם המצב ועובר לסדר הימים הרגילים, ומחפש חיק אחר… הוי אותו החיק כמה אני נכסף לו עכֿש[י]ו. אחת ברורה וידועה לי, להמשיך חיי־רו[ו]קות קשה לי. סוף סוף לא טוב לי היות לבדי. אני צמא, אני עורג לא[י]שה… [81] רגש החיים תובע את זה ממני בכל ת[ו]קפֿו. למצ[ו]א ס[י]פוק־תאו[ו]ה בזונות פה, בחדר זה[?] המז[ו]הם – איני יכול, אפֿשר לה[י]דבק על נקלה במחלות הכי מסֻכָנות. ושאלת ההתקשרות לא [י]שה דורשת ממני את הפתרון הכי מהיר…

[יום שלישי,] י“ב כסלו. תרפ”ב. שרונה [13 בדצמבר 1921].

קשה. לשו[ו]א אצפה יום יום למכתביה. אין כלום. מה סוף סוף יהיה מזה? העוד מקו[ו]ה אני? – אָח, בעצמי לא אדע מה אתי עכש[י]ו?

*

אני עכש[י]ו כ[ו]לי – תְּהִיָה. מה יש? ערפלים יכסוני, ת[ו]הו וב[ו]הו נפֿשי. מה אני מתפלל? מקשיב? יוצר? מה נעשה בי עכש[י]ו? אני מפנה את מבטי מסביב – מה אני רואה? מבטי יעמיק, יחדור ויחפש. הס… לא אדע מה אתי עכש[י]ו. ואי אני? כמדומני שאני מחריש ומתבונן, ואולי אני מחכה מחכּה? סערות עברו, עכש[י]ו לא אדע מה בנפשי, דממה או סערה בחשאי.

[יום חמישי,] י“ד כסלו, תרפ”ב. שרונה [15 בדצמבר 1921].

כשנוסעים מפה לטבריה מתחזקת אצלי התקו[ו]ה שאקבל מכתב מקלרה – וכשהתקו[ו]ה נכזבת, הולכת ההתי[י]אשות שלי בכל פעם ומתגברת. היום היה ה' [האדון] בורמן⁷⁸⁰ בטבריה. וק[י]ו[ו]יתי. הנה בא. יצאתי לחצר וק[י]דמתיו עוד טרם שנכנס לביתו. מפיו נודע לי שיש לו מכתבים בשבילי, ומה גדל צערי בקבלי מכתבים לגמרי אחרים, [82] מכתבים לא מעני[י]נים אותי כלל. מה לי לעשות? הא[ו]מנם קם ונהיה אותו הדבר האיום והמפחיד אותי בכל ימי שתיקתה? הא[ו]מנם? אין אני מוצא מנוחה בנפֿשי. אך ביחד עם זה עוד אקו[ו]ה, ואולי גם שתיקתה מנחמתני עוד, כל עוד שהשתיקה גמורה היא עוד יש לחשוב שיש לה ס[י]בות ח[י]צוניות[,] כי לוּ באמת הפסיקה את כל י[י]חוסיה אלי[י] – הרי הי[י]תה כותבת על זה. כן, בשעשועי־דמיון כזה אני משתדל לנחם את עצמי ולהחזיק ולהחזיק בתקו[ו]תי התולה על בלימה.⁷⁸¹

*

שתיקתה של זהבה אחרי ש[ו]לחהי לה את מכתבי (לפני ח[ו]דש ימים ויותר)[,]⁷⁸² אותו המכתב שנכתב בעצב נפשי מיוחד, ברטט של קדושת נפשות והתעלות נשמה – מרגיזתני מא[ו]ד. הא[ו]ומנם קראה את המכתב הזה בעיון וברגש – ולא מצאה לנחוץ לענות עליו אפילו? הא[ו]מנם אין בכ[ו]ח מכתב כזה להסיר הצדה את כל הפניות הזרות ונטירות האיבה שנוצרו לרגלי ע[ו]זבי אותה – שתוכל לענות עליו באופן אובי[י]קטיבי נפשיי? אפשר רק שלא נתקבל המכתב לידה, אבל אם ק[י]בלתו – ולא מצאה לנחוץ לענות – עברתי תהי שמורה לה בעד זה. ולע"ע [ולעת עתה], הסתפקתי בכתיבת מכתב קצר אליה, שתודיעני רק אם נתקבל המכתב לידה או לא. אם לענות אינה רוצה – אל תענה, [83] אבל עליה למלאות בקשה זאת להודיעני אם ק[י]בלה את מכתבי ההוא, רוצה אני לדעת אם המכתב ההוא שיש לו ערך רב בשבילי הלך לא[י]בוד או לא. רק זה כתבתי לה – ותו לא. אף מ[י]לה אחת מיותרה ממה שנוגע לחיי ולחייה. ואת הק[י]צור הזה תבין.

[יום ראשון,] י“ז כסלו. תרפ”ב. שרונה [18 בדצמבר 1921].

גם מחר נוסעים מפה לטבריה. אני כבר כמעט שאיני מקו[ו]ה שהפעם יביאו לי מכתב מקלרה. נדמה לי כבר שזה בלתי־אפֿשרי ואחד מן הדברים הבלתי מושגים. ובכל זאת, ובכל זאת… הרי עוד מהבהבת בלב איזה תקו[ו]ה, הרי עוד רועד הלב מחרדת צ[י]פי[י]ה – כי לולא זאת – הרי הכ[ו]ל היה כבר מקבל אצלי צורה אחרת לגמרי…

*

והכ[ו]ל מסביבי עכש[י]ו ריק, ריק לגמרי, אין מקום להחביא את הנפש לאיזה זמן, אין ח[ו]מר לאיזה לבני[י]ן איזה מקלט מסביבי – אפסות, אין משען ואחיזה… והכ[ו]ל כה מאוס, כה רגיל, ואין סבלנות. ש[י]עמום אוכל ומכרסם בכל פה. ק[ו]צר־רוח בלתי נפסק למַה? אין שום פרספקטיבה, כי הכ[ו]ל מח[ו]סר גו[ו]ן, מח[ו]סר עני[י]ן לענות בו… יש בחיים זהרורים מאירים, מנחמים. [84] יש פ[י]נות חבויות אמנם צרות[,] קטנות – אבל אפשר לנוח בהן לרגעים, יש פ[י]נות מרגיעות – אך עכש[י]ו הן נסתרות מעיני[י], או שהן גלויות, אבל כלום לא אומרות לנפֿשי, כלום לא מעוררות בי – והכ[ו]ל מח[ו]סר עני[י]ן. והכ[ו]ל ריק, ריק לגמרי… וכל כך קשה, ואני שואל: ובכן מהו היסוד? מהו העיקר? איפה הציר?… לע"ע אין תשובה…

[יום חמישי,] כ“א כסלו. תרפ”ב. שרונה [22 בדצמבר 1921].

היום בא ה' בורמן מטבריה, ברעד צ[י]פי[י]ה [נ]תקפתי תיכף לבואו, צ[י]פי[י]ת־פחד! היש לי מכתב מקלרה? ומכתב ק[י]בלתי כן, ק[י]בלתי אבל לא ממנה, שתיקתה נמשכת. ואני – אני איני מוצא לי מנוחה. אני שוב מפרפר בי[י]סורי וע[י]נויי נפש נוראים. עכש[י]ו, כמדומני, כבר אפסה אצלי כל תקו[ו]ה, כנראה שדבר מה התרחש אצלה, או שאסון קרה לה אתה, או שהעלילו לפניה שוב איזו עלילה עלי[י] והיא מאמינה בזה ובשתיקתה היא מרמזת לי מרחוק, כי הכ[ו]ל בינינו נפֿסק, או שבכלל בא התחוללה מהפכֿה בנפֿשה והשלימה עם מצבה ועם בעלה ומשתדלת לשכ[ו]ח את הכ[ו]ל, או שלבה נשבה ע“י אחר. אם כה אוו [או] כה – אך דבר מה התרחש אצלה (כך כמעט שבטוח אני [85] עכש[י]ו) ואני, כמדומני[,] נשארתי בודד… הוי, אלי, הא[ו]מנם? הא[ו]מנם קרה כדבר הזה בחיי? הא[ו]מנם זהו פתרון החלום? הזהו סופהו של עולם פלאים זה אשר נרקם בחשאי בשפעת גו[ו]נים, בחוטי־זהב במסתרי חיי? הא[ו]מנם כבר נגמר הכ[ו]ל? כן לבי ינבא לי את הזו[ו]עה הזאת. עד עכש[י]ו התאפקתי, ולא העליתי את המחשבה הזאת במלואה על עטי ומחשבתי, אבל עכש[י]ו אני חושב וכותב [את] זה בהתאמצות חדורת־כאב קשה. קשה לכתוב ולחשוב על זה – אבל כנראה שכך היא, ומן העובדה המרה הזאת אין להשתמט; אין לברוח מפני צל מחשבה נוראה זאת, כמו שאיני יכול לברוח מצל עצמי… נוּ, ועכש[י]ו? מה יהיה? לאן לפנות? אני בכלל נקלע עכש[י]ו ככדור־משחק בחשכת תהום אפלה באין מוצא. אי־הס[י]פוק השוכֿן תמיד בקרבי, ואשר יש הנה שהוא נרדם לאיזה זמן תחת תחת צלילים מרגיעים ומשכרים לרגעים – התעורר בי שוב בכל תקפֿו [תוקפו], והוא מוצץ לשד־חיי. אני מתלבט בריקנות נוראה, ואני מבקש תוכן ומ[י]לואים לחיי העורגים וחסרי־המנוחה וביחד עם זה אני נלחם מלחמה נפשית [86] חזקה ונוראה[,] בין כ כּ[ו]חות שונים נלחמים בי. וכל האחד מושך את נפשי לצדו, ונפשי נקרעת, נקרעת לגזרים. הה, ימים קשים הגיעוני. מה לי לעשות עכש[י]ו? כל עוד שק[י]ו[ו]יתי שקלרה תב[ו]א אלי[י] הנה – חלמתי וק[י]ו[ו]יתי וטוב היה לנפֿש בחלומה, יצרתי בדמיוני חיים יפים פה בארץ – וראיתי כבר את עצמי מ[ו]שרש פה בארץ עד כדי יכ[ו]לת להתחיל פה את חיי החדשים וליצור פה את סביבת עולמי,[.] עכש[י]ו הכ[ו]ל נשתנה. ביחד עם המחשבה שאבדה לי כבר קלרה – אני מרגיש פה את עצמי שוב תלוש ותולה באו[ו]יר, בלי אחיזה, בלי התקשרות, אני שוב נמשך מר[ו]גז־עצבי הנפש למרחקים אחרים במקום שאוכל למלא בדבר־מה חדש את כוס נשמתי הרצוצה והעורגת, ולהדהים את חיי שהם כה א[ו]מללים, כה נוראים וקשים. ובכלל כבר חשבתי על זה בימים האחרונים, אחרי שכ[ו]ח היצירה התגבר בקרבי, וראיתי שבתנאי־העבודה איני יכול בשום אופן להרחיב את פע[ו]לת יצירתי – ושאני צריך למרחב של הלך־נפש, למראות חיים חדשים – ופה הרי הכ[ו]ל עני כה ודל, פעוט ומצומצם – ובכן התחלתי שוב לחשוב ע”ד [על דבר] חו“ל. כי באמת, הרי [87] אין שום יסוד להמשך חיי בא”י באופן כזה כנוכחי. הרי סוף סוף איני מוצא את המנוחה לנפשי בעבודה (עד כמה שלא אכיר ברוב ערכה) ולא אסתגל אליה באופֿן כזה שאוכל לה[י]שאר בה, ולחיות בא“י מחוץ לעבודה, כלומר לקבל איזה משרה במוסד, הרי זה מעורר בי ג[ו]על־נפש, לא אוכל, וביחד עם הסביבה הדלה והצרה פה, מה ת[י]תן לנפשי ולכ[ו]ח יצירתי? ואני, הן סוף סוף היצירה זאת היא נחמתי האחרונה, זהו ע[ו]גן ההצלה היחידי שלי[,] בלעדה מה יש לי, ובמה אני יכול להשתיק לרגעים את שו[ו]עת־חיי חַיי [כך!] הצועקת לעזרה – שאיננה? כן, הנה שוב הרעיון ע”ד עזיבת הארץ מנקר במוחי – אך כמה מרובים הכ[ו]חות המתנגדים – והמלחמה נטושה… ואני מתלבט בי[י]סורי[י], וצר לי וקשה עד למחנק. הסערות אשר פקדוני לפני זמן מה עברו וכלו, ועכש[י]ו קֹר קֹר בעולמי, קר לי – ולא אדע אנה אשא את נפשי המִטרֶפֿת. היו סערות עלומים אשר שאפֿו להרוג את רֻחות הת[ו]ם בכל מה אשר על דרכם – עכש[י]ו הכ[ו]ל עבר – פ[י]כחות אכזרי[י]ה. קלרה, קלרה רק תעני[י]ני, היכן היא? היכן היא יחידת־מאו[ו]יי? לא לא אמצא מנוחה בש[י]כרון ובחזירה אחרי אחרות, כי במקום שהאהבה איננה – התאו[ו]ה עצמה אינה שו[ו]ה כלום, [88] ואינה יכולה להזין את הנפש… והרבה חשבתי בעת האחרונה על זהָבָה, היא עוד מעוררת בי לפרקים דבר מה נעלם בלב, היא עוד מאירה לי לפעמים בחשכת נפשי באורה הרך והצנוע. אך למה לי לחשוב על זה, הן הכ[ו]ל כבר נגמר בֵינינו, הא[ו]מנם אהיה כ"כ [כל כך] פעוט ודל שאשתדל לב[ו]א אליה ולבקש אהבה? הה, עדיין אני די חזק ועשיר מלבד אהבות־נדבה, מזאת אשר הלכתי ממנה בלכתי אחרי אור כוכב יותר מאיר ומזהיר באלפֿי גו[ו]נים… כן, אך זה לחוד. זה לגמרי לא נוגע לעצם הדבר שהיא זהבה העדינה והחביבה יקרה לי ושמה מעורר בי הרגשות נרדמות, ופרידתנו מעוררת בי צלילי יגון חשאיים, חשאיים[,] בוכים ומתי[י]פחים במעמקי הלב…

בשבוע זה ק[י]בלתי תשובתה על מכתבי ששלחתי לה לפני ח[ו]דשים וחצי בערך,⁷⁸³ והמכתב הזה הוא די נבון ואמתי, בו היא משתדלת להראות את עצמה כחזקה היכולה לעמוד בנ[י]סיון, ולעשות את עצמה כא[י]לו היא בקֹר־לב משתדלת לשכ[ו]ח את הכ[ו]ל, ולשוב לחייה ולסדרם, בלי צַעַר וכאב. מה שהיה עבר – עכש[י]ו לא ארמֶה יותר. כל מכתבה כתוב בטון לבבי ורך, מכירים בה את הטון הנפשיי [כך!] של האוהבת עדיין, אשר לא יכלה להזדי[י]ף, אך בכל פעם [89] היא משתדלת לרמ[ו]ז לי כי היא חיה כבר בהכרה שלמה שאין ביני ובינה ולא כלום – והיא משלימה עם זה בק[ו]רת־רוח גמורה. כן, אני בטוח[,] היא עוד תאהבני במסתרי לבה, אך סוף [סוף] הן הכ[ו]ל כבר נגמר, ובאמת מה אני רוצה עוד? מה אני בא בכל פעם לזרות מלח על פצעיה? הן אני החרבתי את כל עולמה – ולמה אני מטרידה שוב? דַי! ידעתי, סוף לכ[ו]ל, – אני בודד, גֵא, ורצוץ בפנים, רצוץ לגמרי. אָח, – לעזאזל!

לפני שבועי[י]ם שלחתי את מכתבי האחרון לקלרה, והחלטתי לבלי לכתוב לה יותר, כל עוד שלא אקבל ממנה את מכתביה היא, אך קשה לי לעמוד בנ[י]סיון, ועכש[י]ו אני מתכונן לכתוב לה שוּב, וביחד עם זה עוד פעם לה' מינצֶר, שיודיע לי אם מסר מכתבי[י] לידיה. סוף סוף הרי על העני[י]ן להתברר!…

[יום חמישי,] כ“ח כסלו. תרפ”ב. שרונה [29 בדצמבר 1921].

שלשום ק[י]בלתי תשובה מאת נחמיה מרגלית על מכתבי שכתבתי לו לפני שבועי[י]ם בערך. הוא מנסה להרגיעני כי הס[י]בה שעל ידה איני מקבל מכתבים מקלרה היא הפו[ס]תא הבלתי נורמלית. אבל באמת זאת היא הרגעת־שו[ו]א. לא פה הס[י]בה. מי יודע מה שקרה שם אתה? אם איזו מהפכה התחוללה אצלה בי[י]חוסה אלי[י]?….

[90] אמש חלמתי חלום קשה מא[ו]ד. וזה היה לא אחרי שעניתי לנחמיה. בכלל אין אני חולם כמעט לגמרי על דברים שאני חושב הרבה עליהם, ועכֿש[י]ו דו[ו]קא אחרת היָתָה. חלמתי כי ק[י]בלתי מכתב אר[ו]ך מא[ו]ד מקלרה, כמעט חוברת שלמה, ותיכף בקחתי את המכתב ביד – חשכו עיני[י]. במקום שמות הח[י]בה והמסירות שהיא רגילה לקרא לכתוב לי בראש המכתב מצאתי איזה שם חריף, עוקץ.[,] לועג, מבטל ומשפיל, שעכש[י]ו לא אזכרו, גם דברי המכתב לא אזכרה, זוכר אני רק שבו הודיעה לי בפרוטרוט על הפסקת י[י]חוסיה אלי[י] ועל הגורמים לזה, ומצבי בחלום הזה היה נורא – תהום נפתחה לרגלי חיי וראיתי את עצמי אובד לגמרי, וכל כך קשה ונורא נעשה לי עד למות…

מי יודע אם זה רק חלום?…

[יום שני,] ב' שבת. תרפ"ב. שרונה [2 בינואר 1922].

ואני שוּב כתבתי לקלרה. זהו כבר המכֿתב השני מזמן שהחלטתי שלא אוסיף לכתוב לה, כל זמן שלא אקבל מכתבה היא. איני עומד בנ[י]סיון זה, כי יש רגעים שבהם מגיעים עינויי למרום קצם, ואני מפרפר בכאב געגועי־אהבה לה ליחידה, ואין אני יכול לה[י]מנע לבלי למלכתוב לה, ולשפוך לפניה מרי שיחי.

[91] ועדיין אני מצפה יום יום למכתב ממנה, ומקו[ו]ה: אולי היום, אולי מחר. ויש רגעים שבהם אני מתי[י]אש כבר לגמרי לקבל ממנה תמונת־אות. כמעט כל פוסתא מביאה לי מכֿתבים, ובשעה שמודיעים לי מראש כי יש מכתבים בשבילי – יודע אני מראש כי בטח ממנה אין כלום. ומה היה אתה? מה קרה? אי הידיעה הזאת גורמת לי י[י]סורי־ג[י]הינום, לוּ לכל הפחות ידעתי את הס[י]בה, לוּ ידעתי אם יש לי עוד תקו[ו]ה או לא – אולי יותר טוב היה לי. ואולי לא? כי אם באמת אבדה לי כבר קלרה יחידה זו – אולי יותר טוב שא[י]ו[ו]דע מזה כעבור ימים רבים, ובין כה עוד אשתעשע בתקוות, ולא אתנ אפגש פנים אל פנים עם התהום החדשה הנפתחת לרגלי[י]…

*

בשבוע שעבר הי[י]תה לי הפתעה. פעם בבואי לפנות ערב מהעבודה, מצאתי אצלי בחדר את חברי משה הופינסקי מיקטרינוסלב,⁷⁸⁴ שבא בימים האחרונים לא"י. הוא לָן אצלי. והנה עוד אחד מן החבריא פה. טוב בכל זאת שכ[ו]לם מתלקטים שוב.

*

בשבת ואתמול היה אצלי אַרְכִּי,⁷⁸⁵ שמחתי לקראתו, הוא בחור כה טוב וקרוב.

*

במוצאי שבת ערכֿו פה נשף חנ[ו]כה. לקפלן הילדים, התלמידים שלי[,] “הציגו” – [92] קפלן⁷⁸⁶ ערך נשף מיוחד לכבוד יום ה[ו]לדת בנו הבכור. אני השתכרתי כַהֹגֶן. וחי נפשי, טובות היו שעות הש[י]כרון: נשתחררתי מהרבה מועקות, וחזק הייתי וכביר, חזק. כביר. הי[י]תה הבחורה הסימפטית א. מ. אשר ישבה כל הזמן אצלי – – ועוד… ועוד… ואחרי כך. ביום המחרת. אין דבר.

אני מחכה שוב לרגעים כאלו.

[שבת,] ז' טבת. תרפ"ב. שרונה [7 בינואר 1922].

זה כשבועי[י]ם שאצלי נמשך מין מצב מש[ו]נה; ערבוביה נוראה שוררת בקרבי. בערב אין אני נ[י]גש אפילו לש[ו]לחן לעשות דבר־מה. יש שאני יושב שעות רצופֿות ושוקע בהרהורי[י] הקשים מנשו[ו]א, ובכלל אני ממהר לשכוב [כך!] לישון, במקום שעד עכש[י]ו הייתי מאחר שבת בלילה. מה אתי? מה נעשה אצלי? קשה מא[ו]ד למסור אף מקצת מן המקצת. ואם אני משתדל לנסות את זה – אחטא חטא קשה, כי סוף סוף מה שמתחולל עכש[י]ו בקרבי אינו עלול לְהתבַטֵא ולה[י]מסר במ[י]לים אף בצל צלם.

נתערטלתי. התערערתי. אין לי נק[ו]דת משען. הכ[ו]ל התמוטט מסביב לי ואני מתלבט ושוקע לתוך תהום אפלה, אפלה… באין מוצא… [93] צולל אני בים של מושגי־אין[־]סוף וראשי כואב… אין סוף נִגלה לרוחי ואני שואף לכל מעמקיו, וסוף סוף הרי אני כל כך פעוט; רוחי חורגת ממסגרותיה למרחקים בלתי־נודעים, למקורות חדשים – וסוף סוף הרי סגורה היא… וביחד עם זה אני מביט פנים אל פנים בפני האפסות ־ ואני מאבד פתאום את הכ[ו]ל. וריק אני… הכ[ו]ל הוא למורת רוחי, הכ[ו]ל מעורר בי ג[ו]על – ואין לי מקום… התפכחתי[,] וביחד עם זה אש־געגועים לוהטת וצורבת בי – למה? אין אני רואה לפני[י] שום חֹ[ו]ף, שום מגמה – בשביל מה אני חי? למות? אין הא[ו]מץ! ומלבד זה: איזה רגש יחזקני ולוחש: חפש, חפש, ואולי סוף סוף יהיה דבר מה?… וכך מתלבט אני בע[י]נויי ואני בודד… אין סביבה, אין פ[י]נה להתחמם בה – הכ[ו]ל קר, מג[ו]אל ומעורר בחילה. אנה אפנה? איפֿה אתחבֵא? וכמו להכעיס, כל המעי[י]נות התדלדלו בבת־אחת. קלרה? איֶה? אין מכתב, אין ידיעה – היא הי[י]תה יכולה לשמש אצלי הפעם תריס בפני הפורענות המקרקרת עכשו את כל יסודות עולמי – לבסוף גם היא לוקחת חלק הגון – בשתיקתה – בפורענות זו… [94] ומה עוד? למה אני עוד מתלבט מחוץ לי? למה איני נסגר בחדרי ומשו[ו]ע ומשו[ו]ע עד כדי אפיסת הכ[ו]חות, עד כדי התעלפֿות? מדוע אני מראה את פני[י] לחוץ? מה אני רואה עוד? ומה אוכל לראות – שלא יעורר בי ג[ו]על? למה הלכתי היום ליבנאל ולבית־גן? למי? לבלות עם הגננת? חַ חַ איזו קטנות, איזו שטות, או עם א. מ.?⁷⁸⁷ כמה זה מג[ו]חך? למה אני הולך? למה אני מתגלה בחוץ? שב ודֹם, ה[י]נשא, נוד לבדך – כי אין בשבילך עכש[י]ו כלום מסביב. ולמה כתבתי לזהבה? למה? הרי זאת היא נו[ו]לות! מה לי ולה? מה לי ולקטנויות שאני למעלה מהן? האין אני משתפל? למה ההונאה? Зря![?]⁷⁸⁸ לעזאזל! מה אתי? אנה אפֿנה? איפה להתחבא? עכש[י]ו.[,] אולי עוד אקרא מעט להשתכר במקצת, אך עוד מעט ואתנפל אל המשכב, לישֹן, לישון… ארדם… אח, לו ק[י]בלתי מכתב טוב מקלרה – בידה לשנות את כל פני המצב לטובה – ובאין זה – – умаено[?]⁷⁸⁹ – – – – –

[95] [יום ש[י]שי,] י“ג טבת תרפ”ב[.] שרונה. 1922 13/1 [13 בינואר 1922]

הכ[ו]ל מתערער אתי… אבני מפ[ו]לת הנ[י]תקות מנדבכן נופלות עלי[י] בכ[ו]ח ומרוצצות את א[י]ברי[י]… ערמות־ח[ו]רבן מעיקות עלי[י] – אני הולך ונחנק… עד אפס נשימה; ויש רגעים אשר אשאל כבר את עצמי: במה אני נושם? איך אני מתקי[י]ם? מאיזה ח[ו]מר אני סופג עדיין רוח־חיים? הא[ו]מנם הכ[ו]ל עוד על יסוד המחר? חַ חַ, איזה מחר? הא[ו]מנם עוד יש בי חֻצפה או תמימות להאמין באיזה מחר? הבלים! ובכן – אדרא קושיא לדוכתיה.⁷⁹⁰ מה אני? על מה ולמה אני חי? עכש[י]ו אפֿשר שאני חי רק בשביל האב הרצוץ והחלש[,] עמוס י[י]סורים, ונושא משא סבלו הכבד, בשביל אחיות הדואגות לי[,] אשר מכ[ו]לםן אני עכש[י]ו רק אַח יָחִיד… כן[,] רק יחיד, אוי ואבוי לנו, כנראה שהנפש הטהורה, הזכה[,] האח היקר והנחמד שלנו – משה [–] איננו כבר בחיים, כך כותבת לי אחותי ריבה⁷⁹¹ במכתבה שק[י]בלתי היום. אבדו עקבותיו – הא[ו]מנם חי עוד ולא יודיע כלום מחייו? משה, משה שלנו הנעים – הא[ו]מנם אינך כבר – וק ובעיני[י] אין אף דמעה, אֶח, לא אוכל לבכות, אבן אינני – אבל מה שאני[,] אינני יודֵעַ. עכש[י]ו מלכה⁷⁹² רוצה לב[ו]א הנה. אמנם צדקה ממני,⁷⁹³ אני משתדל שלא תָבֹא – [96] מה יהא שם בסופה? היא הולכת ומתנו[ו]נת. פה הי[י]תה יכולה לחיות עוֹד ולטעום טעם חיים בסביבת עובדים. אבל איך אפשר לי לעזור לזה? על מי ישאירו את אבא החלש והדודה הזקנה? הן מרוב צער יגו[ו]עו כגו[ו]ע שלהבת הנר בריקניות החדר… ומה לי לעשות?

והכ[ו]ל תקף עלי[י] בבת אחת מכל הצדדים. ואני מפרפר בין סבכי י[י]סורי[י] פצוע וזב דם ושו[ו]עתי קופאת על שפתי[י], אין למי לשו[ו]ע, אין למי לזעוק. אפס הכ[ו]ל. הכ[ו]ל התערער. ואני עוֹמד ותוהה: למה? הכדאי כל זה? אי מבול של רֹק בו אירק על עצמי ואטביע את עצמי ברֹקִי, לה[י]טבע בר[ו]ק מסֹאָב, ר[ו]ק של מ[ו]כה־רֵיאת –⁷⁹⁴ וחסל. כלו הקצין. אין כ[ו]ח. אין לי כ[ו]ח עכש[י]ו לשום דבר. איני יודע איפה לשים את עצמי, מה לעשות בי – לך והשלך את עצמך לעזאזל! לאן? אבל שכחתי: אני צריך לחיות בטוֹב בנעימים בשביל – נְפשוֹת נדכאות רצוצות הדואגות לשלומי, ואשר אני – שארית נחמתם בחיים.

בריאותי מתמוטטת. כנראה שע[י]שון־שנים על ריאה חולה נותן כבר את אותותיו… הש[י]עול תקפני ומענני. אתמול ירדתי מהמ[י]טה. קר [97] לי. קר. קר. ובמה אחמם? כבו גם הגחלים. בנפשי גלי אפר קרים, במרחבי עולמי לא רחש של גחלים לוחשות, אין עוד[?] זיקים מהבהבים… קלרה שותקת. כנראה שלא ת[י]פסק שתיקה איומה זו. ומה לי לחשוב? הא[ו]מנם עוד יש תקו[ו]ה? תועה אני באי־ידיעה במובן זה. אך לאט לאט אי־הידיעה הזאת נהפכת לידיעה ברורה שהכ[ו]ל נפסק[,] שהעולם חשך לגמרי, חָשָׁך… חָשַׁך, וכמו באופֿן פַטַלִי בא החלום והביא לי פתרון לאי־ידיעתי. לפני מחלתי זה היה: חלמתי והנה הנה אני עובר ברחוב ונתקל במבט נפלא, נודע, מיד עמדתי על טיבו של מבט זה: שלקלרה הוא[.] הסתכלתי בפרצוף המקסים – כן זוהי. – קלרה? שאלתי ועמדתי – כן – נשמעה התשובה – – – והלאה טשטוש־חלום. והלאה: אני בין אנשים ונפגש פתא[ו]ם עם משה אחי היקר והנחמד – ומה רב הא[ו]שר, וכי יש לאדם א[ו]מלל א[ו]שר יותר גדול מזה? והנה אני יושב עם אחי רחימאי⁷⁹⁵ ומשוחח[,] אין אני יכול לשבוע את רֹב הא[ו]שר של ה[י]מצאו בקורבתי – והנה היא נ[י]גשת אלי[י] כותבת איזה דברים בפתקא – אני לא מבין, אני עוזב את אחי, מבקש את אחד מן היושבים שלא יתפסו את מקומי שאצל אחי היקר [98] והולך אתה לטי[י]ל בין שדרות; שואל אותה: ק[י]בלתְ כל מכתבי[י]? כן, – היא עונה – ומדוע לא ענית? – עניתי – היא עונה, אבל מתוך תשובתה בולט שזה לא נכון, ואחר כך[,] זוכר אני[,] היא מתחילה לבאר לי מדוע הכ[ו]ל נפסק כבר, ומודיעה שאין כבר כלום, הכ[ו]ל שי[י]ך לירושת העבר – – וטשטושי־חלום… קמתי רָצוּץ, שבור[,] באין מתום בגופי ובנפשי – ונפשי עלי[י] מרה עד כדי התפקעות – ואין מקום להתחבא, ואין מקלט לנוס – שב במקומך, דֹם וה[י]חנק בי[י]סוריך, הֵחָנק במאורתך, והפיץ צנ צחנת נבלתך מסביב!….

ובכל זאת ואני כתבתי לה שוב. היום נשלח המכתב. הרי זהו המשען האחרון. אם אין זה – אָפַס הכ[ו]ל, לפתח ביתי רובץ הכ[י]ליון ואורב וכ[ו]לי – – –

וכתבתי לנחמיה. בחור ק טוב זה אני יודע כי קרוב הוא לי, יותר מאחרים אשר יש להם אולי כביכול הזכות לזה באשר הם דוגלים בשם איזה בַגַז'⁷⁹⁶ רוחני. הוא קרוב לי. לפניו שפחכתי קצת מרע מט[י]פות רעלי לדמי. אולי יב[ו]א אלי[י] ויונח לי קצת בקורבתו, כי הבדידות מחניקתני. כ[ו]תלי חדרי – טבעות ברזל של שלשלת. ומה אני [99] יכול לדרוש מהם? א[י]למים. דוממים. זנחתי הכ[ו]ל. לג[ו]על היו לי כל הנ[י]סיונות הפעוטים לשכ[ו]ח על ידם את סערת־רוחי ולהפיג בדידות הברזל שלי. מה לי בבית־גן, מה לי בימה?⁷⁹⁷ מה לי שיחות תפלות ולאות עם איזו צעירות – בחילה!… ואני בודד, עזוב.

עלה כבר בידי לכבוש את הסוסה הפראית אשר פה בשרונה, ואני התלמדתי לרכוב עליה,[.] ובכן היה בזה מקצת מן הש[י]כרון בשבת להפיג בערת־הלב ברכיבה, בסערת־מרוץ, והנה התחילו לעבוד בה – וגם זה נלקח. הסיגרה – היא מוצצת לשד חיי. העשן מחניקני, הש[י]עול מחניק, ובכל זאת איני יכול לו[ו]תר עליה. הבקבוק והכוס – כן.. חברים יחידים, אך איפה החבר אשר ישתה אתי? אני פה בודד! עזוב לאנחות!…

ק[י]בלתי היום מכתב מאברהם שליונסקי היקר שלי – כותב הרבה. מפרפר כמוני בי[י]סורי־נפש. ועל רעיוננו הספרותי הוא כותב. משו[ו]ע אלי[י] לעזרה[.] כן. אני אענה. בצ[י]פ[ו]רני[י] אדבק ברעיון זה, א[י]אחז בו כבע[ו]גן־הצלה יחידי בנחשול חיי. אכזרי. הכ[ו]ל אעשה. צריך ליצור[,] לפעול, העיני[י]ם הקמות מביטות לתהום הפעורה – וצריך לה[י]נעץ, לה[י]נעץ כֻלי באיזה קוֹץ[,] [100] באיזו בליטה חדה – ולהזיל דם, דם־חיים, דם פצעי־חיים, כי חיים אנחנו, חיים את חיינו המשונים, האכזרים, העשירים, הדלים, הריקניים והמש[ו]געים. שליונסקי – תן ידך אלחצה אל לבי, אפ[ו]ל על צ[ו]וארך אשט[ו]פך בדמעותי[י], דמע[ו]ת אח כואב ונענה, הדמעות סוף סוף תתפרצנה, ניצור[,] נפעל דבר מה, נקים איזה סלע בנחשולי חיינו[,] סלע אשר בו נדבק, אשר נחבקנו, ונהדקה בו בצ[י]פ[ו]רנינו[,] נלפתו בגופינו ובנשימתנו ונשו[ו]ע: בנחשולים אנו! אבל גם סלע לנו בנחשול, סלע אשר יעיד על הו[ו]י[י]תנו, על קיומנו והתאבקותנו התמידים במשברים. תן ידך יקירי.

[ש[י]שי בערב,] ליל י“ד טבת. תרפ”ב. שרונה [13 בינואר 1922].

נכנס אני לחדרי. קר לי. מה לי פה ומי לי פה? ולמה אני פה? ואיפה? קשה לי לעשות דבר־מה. קשה לקר[ו]א. קשה לכתוב. יש רגעים וכל זה, גם זה ואולי רק זה לא יותר מהבל, הבל שטות ותו לא… ובכלל קשה, קשה. יש אשר כמה שעות אח“כ אלך לישֹן, אתהפך בי[י]סורי[י] כמה שעות על משכבי ולא אוכל לה[י]רדם. סו”ס [סוף סוף] א[י]רדם. ומחר? הוי המחר!… דומה יהיה ליום. שעות הוראה. יהיה לי לתת לתינוקות האלו? מה אני עושה? [101] אח"כ אולי גם חצי יום עבודה וכי אפשר שכבר אצא לעבוד. אחרי מחלתי וגם העבודה נמאסה עלי[י]. אין בכ[ו]חה להשתיק את י[י]סורי[י]. הכ[ו]ל נמאס. נמאסו הימים והלילות. זוחלים הם, נועצים בי את צ[י]פ[ו]רניהם ושורטים[,] שורטים – נוצה מרוטה, תלושה נ[י]שאה לאן? למה? בשביל מה? יש רצון להתגולל על האדמה, להתפלש באפֿר ולזעוק זעקה גדולה ומרה – ולחדול… ואף דמעה איננה. אין דמעות. לוּ היו… כנראה שכבר אינני ראוי לזה. וגם זה הבל. הה, היתעורר דבר־מה בחלל הימים הריקים, הקשים, הנוראים האלה – לעזרתי?… עכש[י]ו אני מרגיש כי אובד אני, אובד… נתערטלתי. נטרפתי בנחשולי חיי, סערות רוחי החריבוני, אש נפשי אכלתני. עכשו הגיעוני פג פגעים אלו: אחי איננו; (המ[י]לה הנוראה – אותה עוד לא אעיז לכתוב)[,] קלרה שותקת – סימן לל[י]קוי המאור האחרון; מצב משפחתנו – הנה אלו נתנו לי את המכה האחרונה. בודד אני. בודד ובבדידות אני גווע לאט לאט והימים הדומים זה לזה קורעים ממני חתיכות חתיכות – אבדתי…

ובמצב כזה עוד עלי[י] לצאת ולבוא בין אנשים, ובי[י]חוד גם בין אלו שגם לפניהם מעוררים בי בחילה – כאילו כלום לא קרה. לעזאזל. מה זאת? – –

[יום ראשון,] ט“ו טבת [תרפ”ב]. שרונה [15 בינואר 1922].

כל הרשימות שלי בלילות נכתבים [נכתבות]. אור השמש רחוק, רחוק אז ממני. מה לי מענה חשכת תהומות ושחור זו[ו]עות־לילה ולאור שמש. בלילה, בלילה – כל האיום שבי ובחיי עולה וצף בחדרי הדומם, שטני ח[ו]שך וזו[ו]עה יס[ו]בוני, ואני מפרפר ומתאבק… עכש[י]ו אני רושם ביום. צהרי[י]ם. צהרי־ח[ו]רף ארצישרל ארצישראלי בהיר ונחמד הדומה לאביב המקסים שבאוקראינה. צחוק שמש נדיבה… ברק ירק רענן שטוף נ[ו]גה, שדות משחירים אחרי ס[ו]פגם גשמים מרובים. אור. חֹם. חממיני שמש, חממיני גם אותי הרצוץ, אולי עוד יש ביכ[ו]לתך לחממני וללקק קצת באורך את פצעי[י] האנושים… אולי… אני לא פעם קמצתי את אגרופי למולך, “בלה”, “זקנה” קראתיך[,] שכלום מהחדש והמעודד כבר אין בך, אני חולה… סלחי לי – כנראה שעוד הרבה יש בזיו[ו]ך ובשעפת ובשפעת נ[ו]גהך – ואם אין ביכ[ו]לתך לרפאני – במה אשמה אַתְ, יותר מִדַי עֻנֵיתִי כבר בזו[ו]ועות־חשכה ובשחור־תהומות[,] וקשה, קשה לי לה[י]רפא. אנוּש אנוּש אני. אך אין דבר. חממי כמה שתוכלי. חממי שמש נדיבה. אם מזור אין לפצעי[י], ידעו נא לפחות, מלטיפ[ו]ת חֹם רכּות כמה רגעים, ומי י[י]תנם לי עכש[י]ו [103] אם לא את. כי מי לי ומה לי עכש[י]ו? חממיני שמש, האירי האירי, לטפֿי! ואני אראה בצהרי ח[ו]רף הנפלאים האלו את ימי האביב הרחוקים שם במולדתי הראשונה, ואני יֶלֶד! אני לא יודע אנה לשים את נפֿשי שספגה לתוכה כ"כ [כל כך] הרבה ז[ו]הר וגיל אביב מאפס הכיל, והיא צוהלת[,] מרננת, וגם הוגה נכאים בחשאי מעצב געגועים טמירים המעיקים בלב שלא ידעתי שחרם… אזכור כל זה. הה, הגעגועים ההם כנראה היו הגרעין לסבך קוצי חיי הנוכחי המפ[ו]תל מסביבי[,] ואני דקור על ידו עד זוב דם… חממי, חממי, שמש, לטפי! – – – –

[יום רביעי,] י“ח טבת [תרפ”ב]. שרונה [18 בינואר 1922].

הס. ואחרי סערת־הכאב ואש־הצער הדולקת בסערה – אֵדֵי־יגון רובצים עלי[י], עטפוני – והס. אל תוך קל[י]פתי אני מצטמצם, מתכו[ו]ץ יותר ויותר… מתבודד אני – מה לי ומי לי מסביב? מחניק, מחניק אני את עצמי. בעצמי, בי, בי במסגרתי אני, מחניק, מחניק, הס… קופאות עומדות לפני[י] צורות פגעי[י] שכל כך רבו בזמן האחרון. ואני מביט בנוראותון [בנוראותן]… מביט ושותק… אלם, הס. אני מחניק [104] את עצמי בדממה, מחניק, מחניק… הס…! ורק לתכֿופות אני מפליט בעצבנות ובש[י]געון־נפשיי איזה חרוזים על הני[י]ר. שורות־כאב, צער וח[י]דלון – והס… אני בפ[י]נה – מה לי ומי לי מסביב?

[יום ראשון,] כ“ב טבת [תרפ”ב]. שרונה [22 בינואר 1922].

אני בודד, בזמן האחרון, ומתבודד, כי הכ[ו]ל שמסביב לא עני[י]ן אותי, וגם עובר[ת] בי בחילה לפעמים תכופֿות, ואני התכנסתי לתוך עצמי, התי[י]חדתי לחטט שעה בלי הרף בפצעי[י] הנואשים ולהגדיל את כאבם יותר ויותר, איזה רגש אכזרי תקפני להתנקם בעצמי, להתאכזר על עצמי, ושורות דוקרות, איומות[,] נוצרו אצלי במשך הימים האלה. אך קשה בדידותי והתבודדותי זאת, קשה, מרה – אין כ[ו]ח לשאתה, על עצמי אמָאֵס, וגם זה מעורר בי בחילה[,] לחטט תמיד בפצעי[י] ולהתאכזר על עצמי, בלי שום תוצאות – כי סוף סוף הרי אני חי ורוצה עוד לחיות, ולמה אני מאַיֵם בלי הרף על חיי אלו שעוד יקרים לי סוף סוף? ולמה אני מוסיף לקללם – כשאני עוד מחכה לברכתם?

ולאט, לאט הצער הנוקב נהפך לכאב מתוק חרישי, מתפנק ומתחטא, [105] ובימי האורה האלו, עת שמש הח[ו]רף כה נדיבה וטובה – עוד ירעד הלב מכאב־בגעגועים מתוקים, געגועי־חיים וא[ו]שר, וזה מוזר, אבל זה כה רך ועדין… ופגעים החיים אשר מצאוני בזמן האחרון – עכשו יש שאני [שאני] שכאבם יעבור בי חרש, חרש[,] כנחל מים מסתתר בע[ו]בי יער והומה בחשאי, לא אשו[ו]ע, לא אצעק – נפשי הומה במסתרים… ככה הם החיים. אין הרגשה מתמדת ועומדת בעינה כל הזמן, ק[ו]דם בסערה דרכה ואחר כך היא נחלשת קמעא, קמעא[,] ועוברת לדממה רכה ונעלמה… הוי, מוזרים, הפכפכים הם חיים כאלו. והן סוף סוף יתעורר הכ[ו]ל שוב וירתית את כֻלִי ואותו הצער האכזרי יאחזני בציציות ראשי ויטלטלני – טלטלות חזקות עד כדי התפרקות א[י]ברים. אך השמש כֹה טובה, והנפש כלה לפרורי־אורה, לרגעי־חמדה וא[ו]שר רג[ו]עים. כמה כל זה משונה ואו[ו]ילי, – וכמה כל זה טבעי, הכרחי – – –

מקלרה – אין כלום. מה לי להגיד? הן גם כאב זה השמש הפכה לפעמים למתוק, חרישי והומה בחשאי – ולא יותר. אך יש שנקֹב י[י]ק[ו]ב את נפשי עד עמקי עמקיה, עד תוך תוכה – ואז אוי ואוי לי.

*

[106] ואחר אשר איננו – הגם כאן ישלוט כאב רך ומתוק? הוי, כמה קשה הסבל – וכמה קשה לא לסבול!… אל[ו]הי החיים! מה דבר נפתל הוא הסבך אשר בו ס[י]בכתָ אותי ואני מפרפר בו באין מוצא!…

*

ומה הפרספקטיבה שלי? על יסוד מה אבנה את חיי? חַ חַ, וכי יש תשובות לאלו – ובכל זאת שאלות אלו מנקרות במֹחַ, מדריכות מנוחה, ודורשות פתרון. טוב, תדרֹשנה – הפתרון מאין י[י]לָקָח? איפה אחפשנו? לפעמים אני מרגיש, כי עלי[י] שוב לנוד בתבל הרחבה, להשקיע את נפשי הא[ו]מללה בגלי חיים שונים הזורמים במרחב העולם בין עמים וארצות שונות, – כי עלי[י] עוד לקבל הרבה מהחיים, עלי[י] עוד להסתכל הרבה באדם ובחברה – וכל זה הוא במרחב העולם, ולא לי לה[י]שאר פה, בחוג הצר של א"י; ולפעמים הרי מרגיש אני כי כאן[,] דו[ו]קא כאן המקום, פה עלי[י] להשתָרֵש וד[ו]וקא בין העובדים, פה לי להיות בין היוצרים את החברה החדשה, פה עלי[י] לסבול ולשיר את בסביבת העובדים את שיר החיים ולצאת אתם במחול, פה, רק פה, הרי יש מרחב יצירה, הרי דבר מה חדש תוסס ודורש תן[י]קון, הרי יש גנזי יֹפִי [107] צריך לגלותם, פה צריך להתחדש[,] להיות לאדם חדש, בין אנשים מתחדשים. וגם חֹף [–] רעיון מרמז: בֹאו הנה יסוד ואבן פ[י]נה! ובאה גם המפלגה ומרמזת: הטה שכם, יד אל יד, נבנה ניצור, יצור [יְצוֹר] קרקע, יסוד[,] תחת רגליך ומצא את המנוחה, את הס[י]פוק, או מצא את הדרכים המובילים [המובילות] אליהם; ובא גם רעיון: על היצירה הספרותית תחיה! לא לך לבזבז כח[ו]תיך במקומות שלא תפעל כלום ושהם לפעמים למורת רוחך – שב ויצור [וִיצוֹר] את יצירות רוחך! ולהפך: הן כל זה בטלנות, אין זאת יצירה, זה יהיה ש[י]עמום אר[ו]ך, בטלנות גמורה – לעבודה! עבוד ורק עבוד[,] בידי[י]ם עבוד – ומן העבודה תב[ו]א לחדרך ותיצור, ואל ת[י]הפך לאיש־ני[י]ר, לגולם־ני[י]ר!… יש לפעמים… ויש לפעמים… ומה התוצאות? גם לא לאן לי ללכת? ולאן אני הולך? ואי פ[י]נה? אי משען? מס[ו]בכים [מסובכות] דרכי חיי – הה, מי יראה לי את הדרך? ולפעמים הן אוּאָר באור ההכרה האכזרי[י]ה: אבדתי. הן אדע את עצמי – ומי כמוני יודע – שננעלו השערים לפני[י], ולח[ו]ף, לדרך[,] לא אגיע לעולם – – – ונורא…, נורא…

[108] [יום שלישי,] כ“ד טבת [תרפ”ב]. שרונה [24 בינואר 1922].

זה רק שלשום כתבתי ברשימתי הקודמת “…והן סוף סוף יתעורר הכ[ו]ל שוּב וירתיח את כֻלי, ואותו הצער האכזרי יאחזני בציציות ראשי ויטלטלני טלטלות חזקות עד כדי התפרקות א[י]ברים”. זה אך שלשום כתבתי כך, ותיכף ביום השני אחרי כ[ו]תבי הדברים האלה – נהיה הדבר. שוּב הכ[ו]ל התעורר. ואני לא מתמוגג בצער מתוק ונוח, בכאב חרישי וענוג – לא, אני נלחץ שוּב בצבת אדירה וגדולה, אני נקלע בכף־קלע אכזרי[י]ה, ואני מתפלץ, מתפלץ ונקרע לגזרים. קמה הסערה. והיא מתחוללת. אתמול בצהרי[י]ם ק[י]בלתי מכתב מהבית מאת האחיות ריבה ומלכה, מכתב שלא פ[י]ללתי לכזה. בין באחד ממכתבי[י] האחרונים כתבתי למלכה כי לע“ע [לעת עתה] אין אני יכול לשל[ו]ח לה דרישה, כי אני צריך קודם לשלח דרישה בשביל אהובתי שבחו”ל.⁷⁹⁸ ודבר זה הטיל שם רעש נורא. הם כנראה ידעו מזמן ע“ד [על דבר] י[י]חוסי[י] ביני ובין קלרה. ודברי[י] האחרונים שהראו על החלטה גמורה להביא אותה אלי[י] – הממו אותם כרעם פתאֹם; ריבה כותבת לי מכתב ארוך מא[ו]ד, ובו היא קובלת קודם על גורל משפחתנו המר, אשר אסון אחרי אסון באים עליה, והנה גם אני [109] בָא להוסיף שמן על מדורת הע[י]נויים, כי סופי בו[ו]דאי יהיה מר ונורא בלכתי שולל אחרי א[י]שה מסֻכָנָה כזאת… והיא מתחילה לגולל לפני[י] את כל הביוגרפיה שלה כפי שנודע לה ממקורות רבים ונאמנים, כי היא גדלה בבית מרזח וק[י]בלה ח[י]נוך מ[ו]שחת מאמה המ[ו]שחתה[,] ובהיותה עוד בת 14 התאהבה בנוצרי אחד, ועכל הזמן תפשה ברשתה אנשים רבים, והשחיתה את דרכיה, היא נ[י]שאה לש. חרש⁷⁹⁹ רק מפני זה שחפצה שיהיה לה בעל עם הון שתוכל לנצל אותו אכ כרצונו [כרצונה] ושתוכל להשתמש בכספו לחיי הוללותה. ילדה⁸⁰⁰ נולד של[ו]שה חדשים אחרי נ[י]שואיה[,] וכששאל אותה רופא אחד: של מי הילד? ענתה איני יודעת[,] כי רבים הם ה”הויז־פריינד“⁸⁰¹ שלי, וכשבאה לברסטצ’קה ושאלה: מי ומי יש פה בעי[י]רה זו, אמרו לה כי יש פה מורה אחד, איש מעני[י]ן, אבל הוא אינו מתעני[י]ן בנשים, ראשית כי אידיאליסט הנהו ושנית הוא כבר עסוק, אז התערבה שהיא תצוד אותו ברשתה, ואני אכרע לרגליה – וככה נתפשתי. ועוד: אבי חרש שמת, מת רק מרוב צרות שבנו נשא א[י]שה כזאת. עכש[י]ו היא מספרת לכ[ו]ל ע”ד [על דבר] אהבתי אליה, ומראה לכ[ו]ל את מכתבי[י] המתגלגלים בכל פ[י]נה שבבית, ועל כל זה היא מדברת בפני האנשים מתוך “גוטמוטהיגקייט”⁸⁰² כשבעלה שומע. [110] ועכשו וריבה מזהירה אותי מפני האסון הנורא הנשקף לי אם אוסיף להגות בא[י]שה זו ואם אסכן את עצמי להתקשר לה. ומלכה מכתבה מלא שקרים[?], היא כותבת לי כי 3 ימים רצופים הי[י]תה במצב של היסטריקה בה[י]ו[ו]דע לה הדבר ופשוט היא כבר לא יכולה לכתוב, אחרי כל זה, והיא רק מבקשת מאל[ו]הים שיפקח את עיני[י]. בכלל אין לי הסבלנות לפרט בזה את כל פרטי המכתב הזה. תיכף אחרי ק[ו]ראי את דברי המכתב – צחקתי. צחקתי על כל העלילות הנמבזות האלו, ועד כמה שאין המבינים אותי, ורוצים שאמשיך את שלשלת החיים הידועה והרגילה ומזהירים אותי בפני כל התפרצות ופרץ־גדר. אבל לאט, לאט התחיל כל זה להַטִיל סער בנפֿשי. ומי יודע? אולי באמת נתעיתי בשו[ו]א? אולי באמת נכונו כל הדברים האלה? אבל באה גם הרגעה: אין דבר, אם כל זה נכֿון ־ מה טוב, אֵדַע שהיא כזאת וכזאת ואינחם תיכף, ואהבתי תעבור לגמרי, ואשכח הכ[ו]ל, כי אני אוהב הן אותה הקלרה שאני מכיר ויודע, ואם היא אחרת – אין אהבה. גדול הוא האסון ונורא רק אז, אם אותה הקלרה שאני יודע ומכיר בוגדת באהבתה, אבל אם עוזבת אותי אותה הקל[ר]ה ג[י]בורת כל המעשיות האלו – יעלה בידי להחניק את הכ[ו]ל ולהשלים אחרי זמן קצר עם המצב. [111] אבל כעבור כמה שעות שוב נשתנה הכ[ו]ל. לא! איך שיהיה ואיך שהיא קלרה זאת אם אני היא נאבדת ממני – אני צפוי לי[י]סורי־גיהינום בלתי פוסקים, לתהום שאין ממנה מוצא, לכ[י]ליון נפֿשי, ולהרעלת חיים גמורה. כי רב מדי שקעה נפֿשי באהבתי אליה, ואני יודע כי לא אמצא כבר עוד א[י]שה אשר אוכל לאהבה כך, – ואנה אפנה? אהבתי לזהבה א[י]בדתי בידי[י] – ולחזור אליה איני יכול, לא! זה יהיה רק תכסיס של מנֻצָח אשר מחֹסֶר יכ[ו]לת להעפיל הוא משלים עם מפלתו ומחפש לו איזו פ[י]נה שהיא ובלבד שימצא מרגעה כל שהיא – לא, זאת לא תהי גם מרגעה אלא פ[י]נת־ג[י]הינום חדשה, אני רַק אעשה אותה לא[ו]מללה לכל ימי חייה, ואני, אני אשר כל הזמן תרחף לפני[י] רק זאת אשר בה ש[י]קעתי את כ[ו]לי, את כֻלי, מה אקבל מחיים כאלו עם נפש,[,] תמימה[,] שקטה וחסרת מעוף? לא, אין דרך; אני אבוד אם קלרה אינה אתי. והא[ו]מנם כל זה נכון מה שנכתב עליה במכתב? האפֿשר כי לפני[י] רק לילית הרוצה למשוך אותי לרשתה ואחרי שִתִּרְאֵנִי מ[ו]רעל לגמרי ברעלה – תתפרץ בצחוקה, תבעט בי ותלך? הא[ו]מנם? והן כל ימי[י] אשר ב[י]ליתי אתה הוכיחו אחרת. היא אשר במסירות כל כך נעלה התמכרה אלי[י], היא אשר כ“כ [כל כך] הרבה דמעות שפכֿה [112] בחיקי, דמעות דם ולב; היא, אשר כל מכתביה חדורים בי[י]סורי אהבתה הנוראים; היא אשר כ”כ הרבה סבלה על יָדִי מבעלה אשר הי[י]תה צריכה לה[י]זהר מפניו; היא אשר כ[ו]לה, כל הו[ו]י[י]תה הוכיחה רק אחת: אהבה נאמנה ומסורה אלי[י] – האפשר שכל זה יהיה רק תרמית ואחיזת עיני[י]ם? הא[ו]מנם בן אדם יכול להזדַיֵף במ[י]דה כזאת? הה, זה אי אפשר! אני רק מעלה בז[י]כרוני כמה פרטים, והפרטים האלה מוכיחים עד כמה אין כל יסוד לזה. אני זוכר: היא ל[י]ו[ו]תה אותי לרכבת בנ[ו]סעי מלבוב לברסטצ’קה, כל הזמן לא יכלה לה[י]פרד ממֶני, ובשעה שהרכבת כבר זזה לא יכלה לצאת מהתא שאני ישבתי בה [בו], וכמה חמות היו נשיקותיה, וכשהתחילה הרכבת לזוז – פרצו דמעות מעיניה[,] והיא עמדה והביטה אחרי[י] עד שהרכבת נעלמה מן העין. ועוד: בפעם האחרונה[,] לפנ בנ[ו]סעי לא"י, בשעה שהיא לא פ[י]ללה לגמרי לראותני, אני נכנסתי לביתה חרש חֶרֶש והיא עמדה ועי[י]נה בע[י]תון ולא שמעה שאיש בָא, ופתא[ו]ם הפנתה ראשה ותראני, היא כמעט שנפלה מתעלפת, היא התנפלה עלי[י] וח[י]בקתני בח[ו]ם כזה[,] בעֹז אהבה כזה[,] ואותם הרגעים בבית שם – אלי, הא[ו]מנם כל זה משחק? וביום נסיעתי משם, החזירה⁸⁰³ אחרי[י] כל היום רעבה ורצוצה, ל[י]ו[ו]י[י]תה לרכבת, [113] הכ[ו]ל היה כה נפשיי. אמתיי – מה זה, הא[ו]מנם זה היה שקר? לא!!!!!! והימים בברסטצ’קה וסבלה שם – אַח, ה[י]אלמו הולכי רכיל נבזים, הסירו ידיכם המז[ו]המות מפנינת־חיי זאת!

אבל – אוי לי. קלרה שותקת. אין מכתב. עכש[י]ו התחלתי לחשוש חשש חדש. מי יודע, אולי יד ב“ב [בני ביתי] בזה, אולי הם ערכו איזה מכתב אליה בנוגע לי וזה גרם להפסקת הכ[ו]ל. אולי? איך שהוא, ואפֿשר מא[ו]ד שאהבתי שאין לי כבר קלרה, אבדה לי, ודו[ו]קא אותה הקלרה הנפלאה, הנשגבה שאני מכיר ויודע, ולא קלרה זאת שמשליכים עליה ש[י]קוצים. ואנה אני בא? הרי אובד לגמרי אהיה. אנה אשא נפשי הפצועה עד מו[ו]ת? אי אמצא לי מנוחה? לאהוב שוב אהבה כזאת לא אוכל. לא אמצא כבר נפש כזאת שתהי ראויה לאהבה הזאת, וגם לא אהיה מ[ו]כשר כבר לזה, כי כל נפשי שקעה כבר בה – ולא י[י]שאר לי כלום, אני רק אוכל לשק[ו]ע בב[י]צת־הזִמָה לשכר את עצמי בנָשִים בבשרן; ש[י]כרון־תֹפֶת אשר ימשוך אותי לשאול תחתיה רצוץ ושבור במצב נתעב, אבל אהבה לא ות [ות] אדע כבר; הנה כזאת הפרספקטיבה ה”נהדרה" שלי, אם קלרה אין לי כבר בעולמי. הוי, מה יהיה בסופי? אנה אב[ו]א? אי אתחבא?… [114] הה, לוּ יכולתי לבכות, לבכות ובדמעות להוריק את כל שפעת י[י]סורי[י] הצורבים והיוקדים. אין דמעות – ואני נחנק. אתמול בערב כשישבתי במטבח, חברי הקבוצה замуление⁸⁰⁴ איזה שירה, ואני השתפכתי חרש חרש באיזו שירה נוגה – אז עמדו כבר הדמעות להתפרץ – אך בכֹה לא בכיתי וכך היה גם הערב. הוי, אלי, קשה לי, נורא לי – אני אובד בע[ו]וניי, מאין יב[ו]א עזרי? אלי? – אי אֵלִי? חַ חַ, אני אין לי כלום, אין לי כלום. הוי, רק המנגינה, רק הזמרה[,] הן היו יכולות לנשא אותי על גליהם [כך!] המ מפכי־קסם, בהםן הייתי יכול לכל הפחות לגווע לאט, לאט בצער נשגב ואל[ו]היי [כך!]. ורעיון הבריק במוחי: לעזוב הכ[ו]ל, וללכת לשרת בתור משרת באיזה בית־ספר לנגינה או מקום מנגינה חסידי. לעזוב את הכ[ו]ל, ולגווע לאט לאט תחת צלילי הזמרה והמוסיקה. ורעיון זה כבר מנקר במוחי…

*

על מכתבה של ריבה עניתי. המכתב מונח עוד אצלי. עניתי בת[ו]קף, ביהירות[.] ב[י]טלתי את כל דבריהן. הדגשתי על האמת שלי[,] שרק זאת היא האמת שלי ואחרות לא אקבל. כך עניתי. אך באמת הרי בנפשי – שמה ושאיה. וזה רק פוזה – ותו לא. לא! אתמול בכ[ו]תבי את זה [115] אמנם חשבתי כך, והרבה דברים שם כה נכונים, נפשיים…

מוצ“ש. כ”ח [צ“ל: כ”ט] טבת [תרפ"ב]. שרונה [28 בינואר 1922].

זרם הסבל נ[י]תך עלי[י] בכל מוראותו. מדורת־הע[י]נויים מתלקחת ומשתלהבת ואני נצלה חי על גחליה הבוערות ויוקדות. י[י]סורים פנימיים ממלאים את כ[ו]לי במחטיהם הדוקרים [הדוקרות] וכ[ו]לי מתבוסס בדם פצעי[י]. כ[ו]לי מפרפר בע[י]נויי. אין רוח. אין גם הקלה כל שהיא. מיום ליום ומשעָה לשעה אני מבחין יותר ויותר בתהום האיומה שעל עברי פיה אני עומד – ואני מתפלץ מרוב פחד… מה הם חיי? מה ת[ו]כנם? מה יסודָם? ואני, הרי מזמן מפרפר כבר בחבלי הכרת־האפסות, אך אמרתי: ואעפ“כ, צריך לחיות, ולא סתם לחיות, אלא שצריך לפעול, צריך למלאות את אותו החלל הריק בדבר מה משַכֵּחַ, יפה! אל י[י]אוש פסיבי, צריך שהי[י]אוש י[י]הפך לכ[ו]ח מפרה ויוצר, מפרה ושורד בהכרה האכזרי[י]ה, ושה ושה”א[ע]פי“כ” [ושה“אף על פי כן”] יוכל לסַמֵא לרגעים את עיני ההכרה המפחידה הזאת ויגרום לנפש רגעים, רגעים של חיים, י[ו]פי, מלחמה, פע[ו]לה, אשר בהם תתדַבֵק [116] כ[ו]לה ותספוג ותינֹק מתוכם לשד־נחמה וש[י]כרון.⁸⁰⁵ ובקרנ ובקירות התהום הנוראה שהי[י]תה תמיד גלויה לפני[י] ח[י]פשתי תמיד אחיזות ובליטות אשר יכ[ו]לתי לה[י]אחז בהן לבלי לצנוח ולשקֹעַ בחשכת התהום, כי אין רצון לצלול בה… ובקרנות מזבח אחזתי לה[י]נצל, לה[י]נצל מצפר מצרפ מצ[י]פָרנֵי האפסות האורבת לחַיַי – והנה אחת, אחת נשמטות כל האחיזות מיָדַי – ואני צונח ונופל, צונח ושוקע התהומָה, קרנות המזבח גם הן נשמטות מידי – ואנה אני בָּא?…

אֵי אשקיע את נפשי השסועה? איפה אחביא את ראשי העי[י]ף והכואב? הלהטיל את עצמי בתוך ים שם [של] הוללות, ז[י]מה וש[י]כרון, לספוג ולספוג עד כדי התפקע, או למצ[ו]א איזה חור, איזו מאורה אפלה ונ[י]דחה ובה להתחבא, להתכו[ו]ץ כ[ו]לי, ולִדֹם, לִדֹם, דומי[י]ת־אימים? כן, אני מרגיש כי האסון, אסון חיי הנורא קם והיה. אין מכתב. קלרה לא כותבת. לוּ הי[י]תה עוד קלרה עוד אותה קלרה המסורה אלי[י] האוהבת בכל נחשולי הרגשותיה הכבירים כבתח[י]לה – לא הי[י]תה שותקת. הרי שתיקתה נמשכת כבר כחמ[י]שה ח[ו]דשים. ואף פעם [117] עוד לא קרה בחליפת מכתבינו כזאת. ומי יודע, אפשר מא[ו]ד שהגורם של האסון הזה הוא איזו רכילות חדשה מצד מי שהוא, איזו עלילה חדשה (כמו שקרה כבר לא פעם) – וזה הרי אפֿשר לתקן; אך מח[ו]סר ידיעה – אין באפשרותי לפעול כלום. ובין כה עוברים הימים – ואח“כ לא תואיל כבר כל התאמצות להשיב את צורת הדברים לקדמותה. כל מכתבי[י] שנכתבו במשך כל הזמן באופֿן תכוף כ”כ [כל כך] – כא[י]לו צללו בים. והנה בא המכתב של ריבה והוסיף שמן על המדורה, הרגיזַנִי והרתיחני החשד שלי מכֻוָן כבר על ידי זה לצדה, ולצד כל אלו הדואגים לי, ובדאגתם לי אפֿשר, אולי, יוצרים בשבילי גיהינום ע[י]נויים בלתי פוסקים. כתבתי השבו לנחמיה אולי הוא כבר ק[י]בל תשובה. אך הוא לא ענה עוד. חוששני שכבר נודע לו דבר־מה, שהיא כתבה לו כבר את האמת, והוא משתמט לגלותה לי. חוששני. ואני שוּב פעם כתבתי לו. היענה הפעם? והנה התחיל שוב לנקר במוחי הרעיון לנס[ו]ע לחו"ל לימי הקיץ. כי מוכרח אני לראותה. מוכרח אני לראות את זֹאת אשר [118] הֵזִינָה את חַיַי במשך זמן הגון, ואשר נטעה בי את הפרחים הכי נפלאים. ומה יהיה אם אֶרְאֶה? לא אדע. כאן יש מקום לפע[ו]לות נוראות, וגם לח[ו]סר פע[ו]לה גמור, לראי[י]ה בלבד אשר תרעיל אותי לנצח, ולפרידה אשר ת[י]תן לי את המכה האחרונה… אבל לראותה מ[ו]כרח אני. מוכרח!! ואיך להשיג את האמצעים הנחוצים לנסיעה? והגע והנה עד היכן הגיעו הדברים: סח לי החבר היסינסקי⁸⁰⁶ שיש לו אם ואחות באמריקה הנכונות לשלח לו כסף, אלא שהוא לא זקוק לו לגמרי, ואינו רוצה בו. ואני כתבתי לו, אולי יוכל לכתוב לשם שישלחו לו סכום ידוע, ושילוֵהו לי להוצאות הדרך. הוא הבין והעריך את בקשתי. מצב שהוא אמנם לא ידוע לו – אבל העיר בו את הרגש הראוי. אך אין ביכ[ו]לתו לעזור לי. היום ק[י]בלתי תשובתו בצ[י]רוף מכתב־אמו מאמריקה שאין ביכ[ו]לתה, לצערה, לתמוך בו בכסף, אם גם אין רצונו בכך. ובכן עכש[י]ו מה? אנה לפנות? הא[ו]מנם רק כסף נבזה זה יעכבני?

*

והנה ק[י]בלתי היום מכתב גם מאברהם שליונסקי.⁸⁰⁷ הוא בנוריס.⁸⁰⁸ [119] והוא מבשר לי כי יש תקו[ו]ה להגשמת רעיוננו. אפשר בסכום קטן מא[ו]ד להדפיס את הק[ו]בץ בחו"ל[,] והוא מאיץ בי: מהר! מהר! שלח לי משלך כי צריך למהר! ואני לא יודע הח[י]פזון למה, ופה הרי צריך להתכונן לזה ברצינות ראויה ולהוציא דבר לא מקרי, לא ארעי שנעשה בח[י]פזון. ואני עכש[י]ו בכלל לא מ[ו]כשר לטפל בכל פ[י]סות הני[י]ר השלי, ולהכין ח[ו]מר בשביל הק[ו]בץ. אין סבלנות לזה. אין כ[ו]ח. ויש רק התב התבטלות עצמית, לעג ארסי לי, לעצמי ולכל שלי, ואין כבר כֹחַ לחטט בי[י]סורים, ולסחוט, לסחוט עד כדי עו[ו]ית־כאב את מֻגלת־פצעי[י] הנואשים. אין כ[ו]ח…י[י]סורי[י] הולכים ומשתקפים כבר גַם בבריאותי. ראשי עי[י]ף, כבד. אני נחלש. הה, רק זה לא! לסב[ו]ל, לסב[ו]ל, לה[י]צלות במדורת הע[י]נויים, – אבל להיות בריא, חזק “להכעיס”. להיות שלם. אל יתנוֶן גם הכלי. הכלי תמיד צריך להיות שלם… צריך להיות חזק, חזק – כי מרובה הסבל. הוי כמה מרובה הוא. אני נחנק תחת כן[ו]בדו. ובמצב כזה אני כֹה מש[ו]עבד. מורה אני בשרונה. כמה זה טפשי, ומג[ו]חך. אני וההוראה: התאמה יפֿה…

[120] [יום שני,] א' שבט [תרפ"ב]. שרונה [30 בינואר 1922].

אתמול והיום. שני ימים דומים זה לזה. שני ימים שאינם דומים לימים שקדמו להם, ואשר צל צִלָם[,] צל־הזו[ו]עות מעיב את דפי פנקסי האחרונים. ומה היה? השקט קם בנפשי ודממה? אין זה שקט אין זה דממה, הה, לו היו אלו עם גרעין הפלא החבוי בקרבם, עם העדינות הבהירה, המנחמת שלהם, לוּ היו אלו, אבל אין זה שקט, אין זה [זו] דממה. זאת היא אולי איזו אפטיה נמבזה [נבזית] (ואול וגם זה לא מדֻיָק)[,] איזו חלודה המכסה את נפשי אחרי הֻצרפה [הֻצַרְפָה] והתלבנותה בכור הי[י]סורים הבוער. חלודה אוכלת, משעממת, מטמטמת. הה, טובים נוח לי הרבה יותר לה[י]דון בגיהינום י[י]סורי[י] מאשר להעלות חלודה כזאת. להכיר את הכ[ו]ל, לדעת את הכ[ו]ל[,] להבין את כל המורא שבמצב, לראות את כל הנפתֻּלים וע[י]קולי־החיים, את ההתאבקות התמידית, את החליפות השונות – ולא כלום – יהיה כך! אני קופא, אני מ[ו]חלד! – הה, מצב כזה הוא מָוֶת חַי בשבילי. הכ[ו]ל כא[י]לו כבר לא אכפת לי, כלומר, כן אכֿפת – אבל… אבל אין זה מרתיח ומרעיד את כֻלי, [121] ואת זה אני כל כך שונא, לא סובל. ובינתי[י]ם כא[י]לו ש[י]עמום קשה תוקפֿני. אני בוחל בכ[ו]ל מתוך ריקנות נפשית קרה, פכחית, ואין לי פשוט מה לעשות, ניטל כל זיק, כל שמץ־כ[ו]ח של דמיון[,] של יצירה של רצון. כ[ו]לי כאילו מביע: אם כך, יהי כך… בטלה[,] ש[י]עמום. נ[י]גשתי לכתבי[י]ם לסדרם, למצ[ו]א דבר מה בשביל הק[ו]בץ – לא מצאתי כלום. לעג פכחי לעצמי, חסר־אונים. על שורות רעלי וב[י]טויי י[י]סורי[י] אני מביט במנוד־ראש: הבלים! זה לא מעלה, ואולי מוריד. ולמה כל זה? לשם מה? והרי אני מביט על זה (ברגעים אלו) כעל שטויות שאני פולט בה[י]תממי, בשעה שאני חושב שזה דבר מה שאני מביע, שלגלי חיי יש איזה מהלך – אבל הרי זאת היא שטות!… הוי מה נורא מצב־רוח כזה. אין מכתב מקלרה? אולי אין לי כבר קלרה בעולמי? כן, אני יודע. ומה? אני משיג את זה. ובכן? אין רתיחה. אין תסיסה. קפאתי. חלודה. ש[י]עמום. לעזאזל! מה זה? מה זה? אוי ואבוי לי[,] לבר־נש כזה! ה]נה אלך מיד לישֹן, אין לי מה לעשות כשאני עֵר. לילה־טוב. ליש[ו]ן. הוי, אל יהיה יום המחרת דומה להיום. יב[ו]א דבר־מה ולו גם נורא ויטלטלני, ויזעזעני עד [122] עד [כך!] תוך תוכי, ירעיד את כֻלִי – אבל אל תרבץ עלי[י] חלודה נמבזה [נבזית] זו, אל אקפָא, אל נא א[י]הפֿך לאידיוט!…

[יום שלישי,] ט' שבט [תרפ"ב]. שרונה [7 בפברואר 1922].

תשע כתשעה ימים שלא נ[י]גשתי לרשום ביומוני. שלא שוחחתי עם עצמי קצת על כל זה שממלא את ימי[י] ולילותי[י]. היו הימים האלו אמנם לא שווים זה לזה, וכמה מעברים עברתי מהם, ואולי גם כמה עולמות, אך כמדומה לי שבמובן ידוע איזה קו אחד עובר ביניהם, בין כֻלָם, לא אדע לכנות את הקו הזה בשמו הנכֿון, או יותר נכון: איני יודע לעמוד גם על כל מהותו הפנימית ועל ת[ו]כנה השלם. ואם אגיד השלמה עם מצבי הקשה, אפטיה, מנוחת־נפש מרגזת – לא אגיד בזה כלום, כי בזה הקו הזה כולל בתוכו עוד ועוד[,] אין הוא קבוע כל כך ואין הוא חדגוָני כל כך. איני יודע בב[י]רור מה זה, אבל נדמה לי שהיו ימים כא[י]לו השלמתי עם כל הפגעים אשר באוני בזמן האחרון ואשר הכניסו סערה כ“כ [כל כך] נוראה וחזקה בעולמי והתי והתי[י]חסתי אליהם אולי בקֹר רוח; הנה קרו כל הדברים האלה – וכך זה נהייתה נהיה – ומה לעשות? י[י]סורים ממרקים, מחשלים ומחזקים [123] והאדם שב לדרכו הרגילה היום יומית ומלאך השכחה מלו[ו]הו… בי[י]חוד התבלט זה לגבי חוץ. שוב לא התכנסתי כבר בין כ[ו]תלי חדרי. ונדמה לי כי פני[י] הקודרים והמע[ו]ננים תמיד לא נראו החוצה כבר. ולא פעם לא יכ[ו]לתי לסל[ו]ח לעצמי “התאבנות” כזאת, בי[י]חוד במה שנוגע לאסון הנורא לה[י]עדר אחינו. ומה שנוגע לקלרה, חשבתי: הא[ו]מנם אני גומר כבר את הכ[ו]ל? הא[ו]מנם אקשיב להד העולם הזה הגווע – ולא כלום? ואין אחרי זה שום התעמקות מיוחדה, ואין פע[ו]לה כבירה שתכסה על הת[ו]הו, על הריקנות שבאה אחרי א[ו]בדן עולם זה? ושוב התלבה הזיק לכמה רגעים, ושוב השגתי את הכ[ו]ל בכל נוראותו; וברגעים כאלו כתבתי בשבוע זה ארבעה מכתבים: לאחותי ריבה, לנחמיה, לשמואל וזגגי.⁸⁰⁹ לרִיבה: – כתבתי לה על החשד שנשתרש במוחי, שהיא ומלכה ערכו איזה פרובוקציה נסתרה לקלרה בכדי להביאה לידי בגידה בי – ולהציל אותי באופֿן כזה מן הפח השמור לי, ומלא תוכחה ומרירות היה המכתב הזה, הוכחתי וזרקתי מרה,⁸¹⁰ על שמתערבים בעני[י]ני האינטימיים והפנימיים, בשעה שאין להן כל הבנה וכל מושג מא[ו]פיי ומדרישותי[י] [124] האינדיבידואליות, איך יכלו לקחת על עצמן אחריות כזאת ולעשות דבר החותר תחת יסודות עולמי וחיי, אם גם זה נעשה מתוך מסירות ואהבת־אחיות, אבל מסירות ואהבה כזאת יכולה להביא לידי תוצאות דומות לאלו שבמשל הידוע “הדֹב והנזיר”.⁸¹¹ ואני התריתי בן: אם לא יתקנו מה שע[י]ו[ו]תו בהתערבותן זאת, או אם כבר מאוחר לתַקֵן ומקור אסוני, אסון ח[ו]רבן אהבתי – מהן ומהתערבותן נובע – עליהן לדעת כי משַכלים הם [משכלות הן] גם את אחיהם [אחיהן] השני ואני יותר לא אכתוב להן כל עוד שחשד זה לא יבֻטל ע”י הוכחות ברורות ואמתיות. אכתוב רק לאבא. ואם הן באמת אשמות בזה – אפסיק את כל י[י]חוסי־האח שביני וביניהן. לנחמיה כתבתי: כי הייתי בשבת ביבנאל[,] ולמרות הפצרתי במכתבי האחרון אליו, לא בא לשם להתראות אתי. אי־ביאתו זאת, ע[ו]ברו בשתיקה על שני מכתבי[י] האחרונים מוכיחים לי כי לו כבר ידוע הכ[ו]ל, כי ק[י]בל כבר תשובה על מכתבי – והוא משתַּמֶט [משתמֵט] לגלות לי את האמת, אינו רוצה להיות מבשר רָע. כתבתי לו שאעשה הפעם אית את הנ[י]סיון האחרון: קובע אני שוב את השבת הבאה לפגישה ביבנאל [125] ואם גם הפעם לא יב[ו]א, וגם או שלא אקבל ממנו תשובה ברורה ונכונה על הכ[ו]ל – אדע כי איני צריך לפנות אליו יותר במכתבי[י]. לשמואל⁸¹² כתבתי דברים קצרים המצי[י]נים את מצבי הנורא הנוכחי בדרך כלל, בלי שום כ ג[י]לויים בולטים, כי בכלל קשה לי לנג[ו]ע בנק[ו]דת העני[י]נים הע[י]קרית, בשם הנכֿון. סחור, סחור – ובעיקר איני נוגע. רק על אחת כתבתי לו (וקשה היה לי לכתוב את זה), כי לבן יחיד נעשיתי…⁸¹³ ומלבד זה: התמרמרות על שתיקתו; רואה אני כי אינו מ[ו]כשר להיות רע קרוב ואמתי, הוא אדיש, דומֶה: פלֶגמטי לגמרי, ואני כה מחבבו, ואפשר שאין כבר שמואל זה שאני מחבב, יש כבר אחר, אחר לגמרי, הזר לרוחי. לזגגי כתבתי. אך לא תשובה על מכתבו האחרון הגדול. לענות על מכתב זה לא יכ[ו]לתי. הוא דורש פתרונים ברורים, תשובות ברורות – ומהיכן לי לקחתם? ואני וכל מה שבי הן ההפך הגמור מהברור והמ[ו]חלט. דנתי רק על אי הבנתו, וח[ו]סר הסתכלותו באפיי בִי, וכי בעצם בא[ו]פיינו רחוקים אנו זה מזה. הוא בעל השכל והה[י]גיון הקבוע ומ[ו]חלט ואני ההפך מזה; אך מחפש אני נק[ו]דות קשר והבנה בינינו, כי רע [רֵעַ] טוב הנהו, ואני עכש[י]ו כה שואף לסביבת אנשים קרובים מסורים, רעים־אחים.

[126] היו ימים במשך הימים האחרונים שגו[ו]ן מא[ו]חד להם, ימים אשר בהם שקעתי כ[ו]לי ברעיון אחד, בהתעמקות אחת, בהתעמקות ברוח בן־דורנו, הדור שהגיע לידי עד קצה כל הדרכים – ועומד תוהה וריק, מורד בכ[ו]ל, מואס בכ[ו]ל וכופר בכ[ו]ל – ואין לו שוב מקום ודרך. שהכ[ו]ל נחרב עליו והוא רואה את מיתתו בחייו – והוא שואל ושואל; הדור אשר הגיע עד הקצה של נפת[ו]ליו והוא נופל חלל – כשעל קברו מבבצ מבצבצים נ[י]צנים מבשרי חדשות: מה הן החדשות? הבאמת גא[ו]לה בפיהן, ולו גם גא[ו]לה זמנית, האפשר להאמין להםן? מי יודע? לנשמת בן־הדור הזה חדרתי, התעמקתי והמשכתי לכתוב את הסריה “בן־הדור” שהתחלתי בה לפני כמה ח[ו]דשים.⁸¹⁴ ואני עוד באמצע. הרבה אני משקיע ביצירתי גם מה“אני” שלי, אותו האני אשר בלי ספק יש בו הרבה מהמהות של דורנו ההפכפך והתועה. ואני כ[ו]לי שקעתי בזה עד כדי שכחה מה שמסביבי, מה שמתחולל בעולמי, ביצירתי זאת חפצתי לתת איזה ב[י]טוי מתאים למהפכה האנושית הנוכחית, לסערה המתחוללת ולערפל הכבד הרובץ עכש[י]ו עלינו. והנה זה ימים אחדים שהפסקתי את זה. באו הרגשות חדשות. ואולי גם תקופֿה נפֿשית חדָשָה [127] והרגשות חדשות אלו כ“כ [כל כך] שונות ממה מאלו שקדמו להן לפני כמה ח[ו]דשים וגם לפני כמה יָמִים. לפני כמה ח[ו]דשים סערות תאו[ו]ה והפקר, שאיפה להוללות[,] לחיי־תענוגות וכל אותם הדברים שראשם נעוץ באירופה, ואשר בזמנים שונים שָם רדפתי אחריהם להשקיע בם את כֻלִי; לפני כמה שבועות, ימים – התי[י]אשות גמורה, הכרת האפסות, בחילה בכ[ו]ל, סבל קשה מנש[ו]א, הרהורים על מָוֶת, על ח[י]דלון: אין כלום ואין כלום, והכ[ו]ל לא כלום, ולמה כל הרע? למה כל הסבל? – צריך לה[י]הפך באמת ללא כלום. רק זיקים מהבהבים… רק צחוק של לֵיצן ה”בעל כ[ו]רחך“, אבל בעיקר הדבר: אין כדאי! ואין הכ[ו]ל שו[ו]ה בצער ובי[י]סורים המרובים. ועכש[י]ו? עכש[י]ו במשך היומַיִם האחרונים הרגשות לגמרי שונות: איזה אור נעלם מאיר, אם אמנם לא בבטחה, אבל לאט לאט, את מחשכי נפשי, ואני התחלתי להתעמק בעֹמֶק אחר לגמרי: צריך למצ[ו]א את הגרעין הפלאי שבהו[ו]יה, צריך להשתחרר מכל כבלי הקטנויות הנחשבות אולי עפ”י טעות לגדולות. צריך להתרומם מעל לי[י]סורים הקטנים לג[ו]בה מוסרי ואנושי, להתחבר עם ליסוד האהבה, ליסוד הצדק שבחיים, לשאוף לשלֵמוּת נפשית, אנושית, [128] צריך להתחדש. למצ[ו]א ת[י]קון לחיים הפגומים, לנשמה הפגומה – תוצאות תַרבות־שו[ו]א, הרגלי־דורות מכ[ו]ערים, התקדמות נפוחה אשר רעל בה; להתרחק מכל הדרישות הח[י]צוניות אשר העניקה לנו התרבות של דורנו, ולשוב לנשמה, לנפֿש, לחפש את הדרך אשר בה יחיה האדם חיים שלמים, פנימיים, מוסריים, חיי אהבה, אחו[ו]ה, צדק וי[ו]שר[,] במובן הכי תמים ועליון של מ[י]לים אלו. לתקן את האדם שבנו. לחיות על עמל כפי[י]ם, להתקרב לחברה קרובה, לחיות חיים מא[ו]חדים ומש[ו]תפֿים בכ[ו]ל, ולה[י]נזר מההרגלים הנבזים שנשתרשו ב“פרט” הקטנוני והשפֿל, להיות מן היוצרים חברה חדשה אשר בשורת הגא[ו]לה בה לאנושיות המפרפרת בכאבה מח[ו]סר דרך וגא[ו]לה. ולעזוב את כל השקרים הח[י]צוניים המק[ו]שטים ולחיות חיים שלמים, תמימים, חיים בהם מלחמה תמידית נגד כל מה שיכול להרעיל ולהרוס את האדם. פשטות ח[י]צונית, ודרישות מר[ו]בות נפשיות מעצמנו, שכלול תמידי של האדם שבנו המ[ו]כרח להתחדש. חיי־תֹם ואחו[ו]ה, חיים ישרים וח[ו]פשיים. חיים של אמונה[,] של פע[ו]לה תמידית ויוצרת בלי כל תערֹבת יסודות ההפכפכנות אשר הביאה [129] אותנו לידי משבר נורא כזה. וככה שוקע רעיוני בעולם חדש. אך דא [דע] עקא, שבוע שבעוד אני מרגיש וחושב ברעיון חדש שיש בכ[ו]חו לחדש את הנפֿש, דוקרת בי מן הצד הרגשה אחרת: הן זה יעבור בקרוב, בעוד יום או יומי[י]ם, כמו שעברו כל התקופֿות והסערות אצלך ושוב אינך רואה בהם [בהן] כלום. הן זאת היא רק תמורה רגעית בשלשלת התמורות הארוכה שלך – ותו לא. הה, לולא הרגשה דוקרת זו, אפשר היה באמת למצ[ו]א דבר־מה, אפשר היה באמת לאיזה רעיון להזין את נפֿשי ולג[ו]אָלה!…בכלל],] הסתכלתי התחלתי בזמן האחרון להתעמק במהות החיים בכלל, בשאלות החברה[.] זה אמנם בגדר בקשר עם ח[י]פושי[י] אני, אבל רחבים הגבולים ורב המרחב –

* * *

אני מחפש אחרי מעי[י]נות משיבי נפש ומבטיחי־חיים. מתגלים בכל פעם מעי[י]נות חדשים, מביט בהם, צולל בהם כמה ימים – ושוב הכ[ו]ל כש כמו שהיה ושוב תהי[י]ה ותעי[י]ה וערפל, ערפל וחשכה.

*

על ח[ו]רבן אהבתי אני מביט כבר כמו על עובדה ברורה שאין להטיל בה ספק, למרות זה שאין לי כל הוכחות מצ ריאליות לזה. אבל ההרגשה הפנימית אומרת לי כך. ומלבד זה: שתיקת נחמיה והשתמטותו, ושתיקת קלרה עצמה – גם בזה [130] שאמנם בא הדבר. אמנם, עם כל פוסתא ופוסתא עוד יעבור רטט נעלם בלבבי, רטט צ[י]פי[י]ה, אולי נתקבל מכתב ממנה. אך בכלל התי[י]אשתי כבר. ומהי תשובתי על זה בימים האחרונים? – נמנע אני מלתת תשובה לע“ע [לעת עתה]. אולי תב[ו]א התשובה כשהכ[ו]ל יהיה ברור ומוחוָר [כך!] לי באמת, אבל לע”ע – הכ[ו]ל עוד כה מע[ו]רפל וכלום לא אדע לענות. כבר היו רגעים ג[ג] אשר הי[י]תה לי תשובה כזאת: לה[י]נקם במצבי הקשה הזה, להכעיסו בחיי הפֿקר, לשכר את י[י]סורי[י] הצורבים ביין תענוגות וחשק. אבל עכש[י]ו תשובה זאת לא אומרת לי כלום, ואולי גם אני בוחֵל בה, אני שואף עכש[י]ו ליותר יפה ונעלה[,] ליותר עמ[ו]ק, נפשיי וגואל. וגם הרעיון לנס[ו]ע לחו"ל לימי הקיץ התרופף אצלי לגמרי: למה לי שוב להשליך את עצמי לים־רעל זה? לתת לי שוב לה[י]פגש עם חיים נבזים אלו אשר ההונאה והשקר יסודם, אשר ברק הח[י]צוניות מכסה על פנימיות רקובה ומסריחה? פה, פה לי להיות, פה לנוד ולחפש, לחפש מקלט, מרג[ו]ע – ואם אינם בשבילי לסבול, לסבול את לחץ החליפות והתמורות התכופות הבאות עלי[י] – אבל רק פה, רק פה. מה יגידו הבאים בנידון זה?

קשה לי לדעת.

[131] החושב אני ע"ד [על דבר] זהבה? היא לא ענתה על מכתבי ששלחתי לה מזמן.⁸¹⁵ ואני מתחרט על מכתבי זה, מכתב ט[י]פשי – ותו לא. לכתוב לה איני רוצה יותר. בכלל אני רוצה לטשטש את הכ[ו]ל, לכבות את הניצוצות שאולי עוד מהבהבים בקרבי (הא[ו]מנם?)[.] אמנם יחסי אליה – הרבה מן הח[י]בה היתרה יש בו – אבל שאלות עתידי אינן קשורות בה לגמרי. ואיני רוצה אפילו לחשוב על זה. ממה שהתרחקתי – אין להתקרב יותר, לסגת אחור – אי אפֿשר. ואין אני רוצה לדעת אם זה אסון בשבילי או לא. כך הוא הדבר – מה שהיה – עבר, ועכש[י]ו איני רוצה להתקשר בשום קשר לעבר ההוא ובכלל הרי זה מגוחך. מה היא כבר יכולה לתת לי. במקלט־סתם איני רוצה. איני רוצה במנוחת־ש[י]עמום שיש בה מבחינת: הכ[ו]ל נגמר כבר. הגיעו ימי החוק וחולין. ואם אין פה משום ח[י]דוש, ברק הפתעה, ז[ו]הר נפשיי ומעי[י]ן מכה גליו בח[ו]זקה, אם אין פה אהבה סוערת כבירה, ויש רק אודים עשנים – מה לי ולזה. אודים עשנים, בכל אופן, לא לי הם. אין אני רוצה עוד להניח את כלי נשקי. אני פצוע זב־דָם, מכותי[י] אנושות – אבל את המערכה לא אעזוב. להמשיך המלחמה בעד כ[י]בושים חדשים, ולא לה[י]חבא בחיק כ[י]בושים [132] נושנים שטעמם כבר פָג ושאין בהם שום כֹחַ להפרות את הנפֿש, הם רק יכולים בכל פעם להרגיזה בהוכיחם לה את ירידתה, את הכנעתה – וללא תועלת כבר, בא[י]חור זמן… לא, לא לשוב, לא לסגת אחור, ויהיה מה שיהיה!

[יום רביעי,] י' שבט [תרפ"ב]. שרונה [8 בפברואר 1922].

ואולי זאת היא רק לאות פנימית, עמ[ו]קה[,] רבת־ת[ו]כן המשתפכת עכש[י]ו בכל תאי נפֿשי ומחשבותי[י], לאות שבאה אחרי זעזועים קשים ומדכאים, אחרי סערות מטרידות, חזקות, אחרי ימים של י[י]סורים נוראים? אך הרי אין זאת לאות. לא. לא זה השם למצב נפֿשי הקשה כעת.

אני מרגיש כי איזה אור של הכרה, עליונה, נשגבה[,] האירה עלי[י] לפתע, והאור הזה הכניס הרים אותי לג[ו]בה לא־נחקר, ומשם אני משקיף על הכ[ו]ל, משם אני רואה שכל אלו הדברים אשר כל כך הרג[י]זוני, הסעירוני ויבלבלו את חושַי, וילקו את נפשי בפולסין דנורא⁸¹⁶ ויגזרו עלי[י] את גזרת י[י]סוריהם הנוראים – כל אלו הדברים הם כה פעוטים וקטנים, ושיסודם הוא רַק – סַנְוֵרִים אשר אינם מ[ו]כשרים לתפוש את הג[ו]בה ואת הע[ו]מק שבכל…

[133] החזירה⁸¹⁷ אחרי “הח[י]צוניות”, “הקל[י]פה”, מבלי הבין ודעת את ה“תוך”[,] את ה“מקור”[,] את הנשמה שבכ[ו]ל. והנה עכש[י]ו אני משיג כל כך הרבה. תופס אני ע[ו]מק לא נחקר באמת. מעין ג[י]לוי שכינה יש עכש[י]ו בי. הי[י]תה עלי[י] רוח אל[ו]הים. אל[ו]הי החיים ג[י]לה לפני[י] את אפס קצהו – ואני רואה עכש[י]ו מה שאין העין רואה בהבלי יום יום. איזו טהרה עליונה ירדה עלי[י] – ותצרפני. ומכיר אני בהרבה טע[י]ת חיים שהאדם שוגה בהן שלא מדעת, מח[ו]סר הכרה והתעמקות מח[ו]סר רוח אל[ו]הים. ונדמה לי כאילו אחדים מסודות החיים נגלו לי – ואני רואה דרך אשר בה יחיו, אשר בה צפונה השלמות העליונה, האל[ו]הית. ואין זה רגש נזירות או דומה לזה. לא. זאת היא ההבנה הישרה, הפשטות שבכ[ו]ל וביחד עם זה ע[ו]מק כל המעמקים, נצח־הנצחים. על האדם להיות שלם, עליו להתרחק מכל הבלבולים הח[י]צוניים, מכל ברקי־השו[ו]א המכים אותו בסנו[ו]רים ומעלימים ממנו את האמת[,] את הנשמה של החיים, הקורעים את נפֿשו לגזרים ולא נותנים לו לא לחיות ולא למות. הוא צריך לשכלל את עצמו ע“י התקרבות אל יסוד כל היסודות, ע”י צ[י]רוף נפשו והתעמקות פנימית בפצר במהות פרצופו, צלם האל[ו]הים. [134] הוא צריך להרחיק את כל התפל והפס[ו]לת אשר נערמו על נפשו ערמות ערמות עד כדי מחשבה שתפל זה הוא העיקר, עד כדי העלמת עין מן הנפֿש לגמרי. הוא צריך לה[י]תמם ע“י הכרה עליונה שהגא[ו]לה צפֿונה בנפשו הוא – ובה ימצאנה. תֹם, פשטות, הבנה, הרגשה ערה. חיים מוסריים. היסוד: יֹשֶר, צדק נפֿשי וח[י]צוני, לגאול את עצמו וע”י זה לא יביא אף פעם שום הפסד ונזק לשני ולחברה בכלל. התרחקות ממותרות הטורפים את דעתו. חיי עבודה, ומנוחה עילאית אחריה. לא להשתכר ע“י קצף חיים העולה ונמוג מיד, להיות תמיד פִכֵּחַ, אבל לא פַכְּחות מתה[,] קפואה[,] אַפַתִּית, אלא פכחות שיש בה גם נפש[,] אש אל[ו]הים, הרגשה עמ[ו]קה, הבנה עליונה והכרה נשגבה, הסתכלות בטוחה, ישרה בַכ[ו]ל, ושאיפה לשלמות פנימית[,] ח[י]צונית. לא ללכת שולל אחרי נפתֻלי נאפופים וחמדת הא[י]שה. למצ[ו]א א[י]שה הקרובה ברוח, האהובה עליך ולחיות אִתָּה חיים תמימים, נעלים, משפחתיים, להָבין את רגש־תאו[ו]ת־הבשרים שבנפֿש האדם שאיננו גורם למשחקים, לתעלולים, להוללות אשר מָוֶת בהן, לקלקול הגוף והנפש, לז[ו]המת חיים תמידים, להשחתת [135] האדם, לקלקול ההרמוניה, אלא לב[ו]א לידי הבנה עליונה אחרי התעמקות מרובה וצ[י]רוף נפשיי [כך!], שהתאווה היא גורם נשגב באדם בהו[ו]יה, זה יסוד החיים וקיומם, זהו זרע הנצחים שממנו עולה וצומח הכ[ו]ל הכ[ו]ל, ועלינו להבינה[,] לדעתה מצד העליון, הקדוש, האל[ו]היי אשר בה, ואל לנו לראות בָה או כ[י]עור, או רגש של הוללות ופריצות. ואני עכש[י]ו כ”כ [כל כך] הרבה משיג ומבין, אני חדרתי עכש[י]ו לע[ו]מק כל כך עָמֹק[,] והא[ו]מנם זוהי לאות? לא… איזה מנוחה אל[ו]הית השתפכה בי, איזו הכרה עליונה. הה, אל[ו]הי החיים, אם באמת יש בנ[י]צני ההכרה הַזֹאת מבשורת השלמות הנפשית, המנוחה האמתית (ולא אפתיה קפואה וחסרת־גו[ו]ן) תלו ומן יסוד האשר, לא א[ו]שר של הנאה, של שביעה, אלא א[ו]שֶר עליון של הבנת־כ[ו]ל והשגת הכ[ו]ל, וממילא יהיה זה א[ו]שר, כי אז לא תהיה שום שליטה לשום בלבולי־חיים ח[י]צוניים לעכור את הנפֿש ולהביאה לבין המצרים; אם באמת גא[ו]לה בהכרה זאת – תלו[ו]ני תמיד באורה, ואמצא את החֵיק היחידי והאמתי, ואדע גם לעורר את אחרים לחיים אמתיים [יו]תר[,] ואולי אקל לעוד שבורים, תועים ורצוצים כמוני! –

[136] לא כתבתי כלום במשך הימים האחרונים. אין אני יכול כבר עכש[י]ו במהלך־רוח כזה להמשיך את יצירותי[י] אלו, או את רוח היצירות האלו שהן תוצאות מהרגשות לגמרי אחרות ושונות מאלו המקננות בי עכש[י]ו. ביחד עם מהלך־מחשבתי ורוחי החדש, יש לי עכש[י]ו גם השקפֿה אחרת על הספרות ומגמותיה. הכ[ו]ל בא לקצו, כל הזיוף והשקר שבתרבות החדשה. הספרות עד עכש[י]ו הי[י]תה רק נושאת הכלים של תרבות זו והיא הוסיפה לבלבל עוד יותר את מוחו של האדם, ולהעכיר את רוחו ומחשבתו, גזלה ממנו את הכ[ו]ל, וכלום לא נתנה לו. ועכש[י]ו כשהאדם נושא את עיניו לגא[ו]לה חדשה אשר תב[ו]א ותוציאהו מן המצר למרחב חיים חָדש, שתוציאהו מהמצוקה, מהכ[י]עור[,] מהשפלות ששקע בָּה, אז צריכה גם ספרות זו לפנות את הדרך למ[י]לה חדשה, מבשרת, אמתית[,] אשר בכנפיה צרורות בשורות גא[ו]לה, ולא ח[י]טוטים חדשים, ולא שוּב לזרוק אבק בעיני האדם ולסַמְאוֹ שלא ימצא את דרכו. ומה שחשבתי עד עכש[י]ו כי בספרותנו מוכרחה להתחולל מהפכה, כי המצב כעת אין בו כלום, אין ספרות ואין סופרים, יש רק מכֿונה ומכינאים⁸¹⁸ ואין גם נשמה[,] [137] אין שכינה. והכ[ו]ל דורש ח[י]דוש. והכ[ו]ל מחכה למאמר חדש הרוצה לבנות עולם חדש. אך תעיתי וטעיתי בשו[ו]א בח[ו]שבי קודם, כי רק למ[י]לה חדשה, חדשה[,] מפאת צורתה יש כבר הרשות לה[י]קרא לח[י]דוש, לש[י]נוי־ערכין. לא! מה זה י[י]תן? לא לצורה חדשה אנו צריכים עכש[י]ו! לנשמה חדשת, לת[ו]כן חדש, אנו צריכים. מה ת[י]תן לָנוּ המ[י]לה המח[ו]דשת מפאת צורתה הח[י]צונית אם היא שוּב תביא לנו את החולניוּת שבנפש, את הרקב הפנימי שאין לו תרופֿה, את הפרפורים האינדיבידואליים הישנים, את הריקנות הנפשית, את הכפירה הפכחית, ויהירות־השו[ו]א הבלתי־פורָה, העקרה והיבשת. מה זה י[י]תן? הן בזה שבענו די, וזה כבר הספיק דַיוֹ להשחית בנו כל חלקה טובה ופורי[י]ה; זה הספיק כבר דַיוֹ לבלבל אותנו, להכניסנו באדי רַעַל, בחשכת אין־מוצָא, ובי[י]סורים שאין בהם כבר מכ[ו]ח היצירה והפע[ו]לה, ולמה כל זה יב[ו]א שוּב, הוא כבר עשה שלו, הוא כבר רצח וחָמַס דַיוֹ. ואם בקרב אלו ישנם כאלו שהרגשות כאלו עוד תוססות בהם, והם מבטאים את זה רק בצורה חדשה, הרי רק שקר הם עושים בנפֿשם ברצותם לפרסם את זה בדפוס. להם להם [138] הרי אין כלום מן החיוב, ואם אין חיוב אז למה הפרסום, מה הם נותנים לאחרים בזה? יוצא שפה שולט רק חשק ההתפרסמות, שאיפה לכבוד ריק, באין שום יסוד – והאין זה חטא נורא? האין זה עוון פלילי. לא עבר כבר הזמן לכרכורים מודרניים אלו. אם אתה רצוץ, שבור לגמרי, אם אין בך כלום מן החיוב – כתוֹב לך, יצור [יְצוֹר] לך כאוות נפשך בשבילך[,] בשביל עצמך – אבל משאר בני האדם הרפה! מה לך ולהם? אם יש בך מ[י]לה מבשרת, חדשה, שיש בה מיסוד הגא[ו]לה והחזון – מ[י]לה זאת הגיד לפניהם ואם לא, שתוק! ובספרותנו עכש[י]ו הדורשת ח[י]דוש וש[י]נוי צריכה לב[ו]א מ[י]לה חדשה שיש בה חיוב, שיש בה הנחת אבן פ[י]נה לבני[י]ן, ליצירה, לח[י]פוש דרכים חדשות, דרכי גא[ו]לה לעברי ולאדם. ח[י]דוש כזה צריך לָבֹא. האדם מְשַוֵע לעזרה, הוא תועה, הוא אובד בעָנְיוֹ, אבדה דרכו בחשכה, קשה הסבל ואין גואל, אין פתרון. צריך להאיר, צריך להקל הסבל, צריך לנחם[,] לעודד, צריך למצ[ו]א מוצא של הקלה, וגם על הספרות לקחת עליה בנידון זה אחד התפקידים הע[י]קריים, ואם לא – שלמה היא דורשת את זכות־הקיום? על יסוד מה? לא למשחקי־אמנות חדשים [139] [אנו] שואפים, ולא לסופרי כבוד, נוחלי שם ותה[י]לה. ג[י]לוי נפש האדם [אנו] רוצים, ג[י]לוי הפצעים והרעפת־טללי־תחי[י]ה על הפצעים האלו, סופרים־אנשים סובלים, כואבים, מרגישים אשר ללב האדם יבינו [ויר]גישו ואשר לנחמו יב[ו]או, ואשר בסבלו יסבלו ולפניו ילכֿו, ילכו [ב]אמת, ולא ישבו כקבינטים⁸¹⁹ מפ[ו]ארים ולכתוב ג[ו]למי מ[י]לים בלי הד ש[ל] ברק־יצירה ובלי חרדת לב ונפֿש. אנשים סובלים, מגלים הסבל, [מ]בקשים להקילו; אנשים כואבים, מגלים הכאב ומשתדלים לרפאו; אנשים כֵנִים, אחים, ולא אצילים, יהירים ושואבי כבוד. ח[י]דוש, ח[י]דוש גמור באדם[,] בספרות ובנושאי־הספרות – זה צריך לב[ו]א!

[יום חמישי,] י“א שבט [תרפ”ב]. שרונה [9 בפברואר 1922].

הנה אמש נגלתה אלי[י] בחלום. ראיתיה. זאת היא כמדומני בפעם השלישית. [זה] זמן שאני מרגיש באופן אינסטינקטיבי, – שאין לי כבר קלרה אוהבת, שהיא נגלית אלי[י] בחלום, ובכל אחת מהפעמים האלו, החלום מאשר את הרגשתי זאת. אמש ג“כ [גם כן] ראיתיה, החלום הוא די מט[ו]שטש ומס[ו]בך. אך זוכר אני [140] אי אלו ק[ו]וים פחות או יותר ברורים. פניה – הנפלאים והמקסימים, אותם הפנים הנגלים כעין חידה פלאית למבט הנתקל בהם; הפנים האוצרים בתוכם עֹשֶר שרטוטי־י[ו]פי והשתקפות גוני־נפש גנוזים. אך מבטה[,] אותו המבט הנפלא[,] היה קודר, מתרעם וְרוגז אלי[י]. אף סימן של בת־צחוק, אף ניד של הֶאָרָה, כ[ו]לו הביע: הכ[ו]ל נגמר!… ואנו ד[י]ברנו. מכל הדברים אני זוכר רק את אלו. בדמע שאלתיה: אבל הגידי לי מדוע לא ענית על כל מכתבי[י] המרובים שנשלחו זה אחר זה? – אני אגיד לך – ענתה, בקול קַר, קפדני… – זהו הכ[ו]ל מה שזוכר אני מדברי החלום. ובקומי בב[ו]קר – הרגשתי שהכ[ו]ל הכבד והמאַיֵם הזה של אסוני זה – רובץ שוב על שמי[י] בכל כ[ו]בדו ונוראותו ומאי[י]ם, ומאי[י]ם… אכֿן, אין להטיל כנראה ספק בדבר שאמנם קם ונהיה הדבר, וכא[י]לו החלומות באים בכל פעם להוציאני מכל צל ספק שעדיין מרפרף לעתים בנפֿשי, ולהכניסני לו[ו]דאות שבדבר, לעובדה הנוראה הַקַיֶמֶת. ובכלל האין רמז פַטַלִי לזה, ע”י החלום השני, אשר בה ראיתיה ביחד עם אחי היקר אשר איננו כבר…

[141] למה ראיתיה דו[ו]קא בשעה שנפגשתי בחלום עם אחי שעזב כבר את העולם הזה? הא[ו]מנם אין בזה רמז כי גם קלרה אינה קי[י]מת כבר בעולם בשבילי?.. – הה, נורא, נורא הדבר! ומדי את שם אָחִי אעלה במחשבתי – – – – – – נבל אני, נבזה, מנֻוָל, שפל ומזֹהם – אחי, אחי הנענה והנעלה אשר כה היה קשור לי ולחיי, ואשר כה היה חזק קשר־האחו[ו]ה בינינו – ועכש[י]ו – לא כלום. אני כמעט שהשלמתי עם האסון הזה. וגם לא התאבלתי עליו כראוי. הוי, כמה נבזה אני!

*

ומה שנוכחתי בימים האחרונים: הארת־דרך, ג[י]לוי עולמות־אמת לפני עיני האדם, זה אינו בא ע“י אמצעים ח[י]צוניים כגון: ל[י]מוד, קריאה[,] התעני[י]נות. זה לא יכול לב[ו]א ע”י הטפה של עיקרים מפלגתיים ע"י ש[י]נויים המשנים רק איזה גורמים ח[י]צוניים – לא! זה בא לפתע פתא[ו]ם כעין ג[י]לוי שכינה בבחינת “הי[י]תה עלי[י] רוח אל[ו]הים”… ובמהלך־רוחי בימים האחרונים התחלתי להבין ולהרגיש מה שהיה סתום לי תמיד, או שבכלל לא עורר בי תשומת־לב ראויה. עכש[י]ו אני רואה (מבשרי אחזה זאת) שאמנם ישנן [142] בחיים הופעות נעלמות אשר השכל היום יומי הקלוש אינו יכול לתפוס אותן בשום אופן והוא רק לועג לבעלי הדמיונות אשר מדברים עליהן כעל עובדה… כן. וגם אני לא האמנתי, לא הבנתי, זה היה בעיני[י] “הבלים”[,] שטויות[,] דמיונות־כזב, אך עכש[י]ו אני רואה שיש נפלאות בהו[ו]יה, יש נסים. אז עכש[י]ו אני מעריך היטב את כל מיני הג[י]לויים השונים שנגלו ליחידים בכל הדורות. אני אזי[?] רואה את זאת מבשרי – גם עלי[י] הי[י]תה הרוח הנעלמה, הפלאית הזאת – ואני השגתי, תפסתי דבר־מה. וכמו שנפקחו עיני[י] בבת־אחת, כאילו אור עליון האיר לי לפתע את החשכה אשר הייתי נתון בה. העוד נמשך אצלי הג[י]לוי הזה? החלום של אמש – כבר הטיל עליו צֵל… ומי יודע אם יארכו עוד גם רגעיו?…

[יום רביעי,] י“ז שבט [תרפ”ב]. שרונה [15 בפברואר 1922].

הי[י]תה “לנו” חגיגה בליל חמ[י]שה עשר בשבט. הנהלת האח[ו]זה⁸²⁰ ערכה נשף לכבוד גמר הנטיעות. כל הנשף עם כל הטַרַרַם שלו[?] לפניו ובו – כל כך היה למורת רוחי במצב של הזמן האחרון, ורצון כביר היה בי ללכת מכאן ולבלי [143] להשתתף בו, אך זה היה בלתי־אפֿשרי, כי סוף סוף הייתי צריך להתחשב עם הסביבה שהי[י]תה דנה אותי קשה בעד זה, ולא חפצתי בזה כי סוף סוף פה כמעט כל האנשים כה נוחים וישרים בי[י]חוסם, ומעשה כזה היה מעליב אותם בלי ספֿק. וככה נשארתי. אך כה רע הרגשתי את עצמי במשך כל הזמן. לא יכ[ו]לתי להשתחרר מצללֵי חיי הנוכחיים המאפילים על נפשי, ולא יכ[ו]לתי ל“השתכֵּחַ”[,] וגם לא רציתי. לא, איני רוצה עכש[י]ו לה[י]טַמטֵם וגם לא להשתַּכֵר. ואחר הנשף הלכתי לי לישֹן בשעה מא[ו]חרת בלילה כשהרהורי[י] הקשים מלוים מי[י]געים את מוחי[,] עד שתקפתני הש[י]נה. אך בש[י]נה הזאת של הלילה ההוא חלום־ קושמר ב[י]עותים חלמתי, חלום נורא וקשה.[,] אשר חרת בנפשי רֹשֶם עמ[ו]ק ומדכא. והנה – – – – והנה אני בבית ביחד עם כל בני משפחתנו. פתאום מודיעים: הם באים כבר הפורעים (מצב של פרעות בגולה) הנה הם הקיפו כבר את הבתים, הרוצחים. בהלה, יללות, בכיות – צ[י]פי[י]ת־זו[ו]עות לבוא המָוֶת. בתוך פתא[ו]ם נכנסת מתגלָה אמא ע“ה [עליה השלום] בבית. באה מעולם האמת. וצעקת־תמיהה מתפרצת מלב ופי כ[ו]לנו: “הנה אִמָא באה!” וזה היה לנו או לסמל רע של המו[ו]ת הקרוב לנו, או לסמל התקו[ו]ה, כלומר שהיא באה להגין [144] עלינו. מיד מרגישים שהיא באה להגין, להציל, ובכ[ו]חה הרב שלא מעלמא הדין לפלֵט את חיינו מש[י]ני החיות הטורפות. אך הנה היא מתחילה לבחון את כל אחד ואחד מאתנו האם הוא ראוי להצלה, אם חייו הם די ישָרִים וראויים שתגין עליהם, וכל אחד עובר בתור, לכל אחד היא מאירה פנים, את כל אחד היא מְזַכָּה ומוציאה את משפטו לחיים, והנה בא אני האחרון, הצעיר בבנים, אני נ[י]גש לב[י]ק[ו]רתה, אך מס[י]בה את פניה ממני וקוראת: “לך ממני! אותך אין אני רוצה להכיר!” שו[ו]עת־י[י]ואוש מתפרצת מפי, אני יודע כי אני מכ[ו]לם – דיני למָווֶת; אני יודע כי אמא אף לא רוצה להביט עלי[י]; בעד חַטָאַי הכבדים, בעד חַיַי ספוגי־עוונות (אבגד בגִידָתִי, אהבתי וכו[‘] וכו’) ואני נופל לרגליה בוכה ומתחנן שתסלח לי, שתשיב את גזר דינה הקשה, ואני מיַלֵל ומבטיח כי אשוּב מדרכי הרעה, כי אחזור בתשובה. באות גם ההפצרות של כל בני הבית, והיא סוף סוף מקרבתני אליה, עושה איזה נ[י]סיונות נעלמים, – וסוף סוף מזכה גם אותי ומוציאה גם את משפטי לחיים[.] ואחר כך מתפרצים הפורעים, אך לא יכולים לעשוות [לעשות] כלום. נשמת־אִמָא [145] מגינה… וטשטושי־חלום. בקומי למחרת בב[ו]קר, הייתי רצוץ ושבור ע”י חלום־ב[י]עותים מש[ו]נה זה. אולי באמת יש בו הרבה מהסמליות לחיי ולמהותם, ולכל מהלכי־נפשי בכלל? אולי באמת אני חוטא בן־מו[ו]ת, ועלי[י] לתקן את דרכי? אולי באמת בא החלום הזה בכדי ללמד אותי דבר־מה? אך בעיקרו איזה פחד מסתורי נורא תוקף אותי לזכר החלום בכלל – ואני, פשוט, מתפלץ לפני מראה מסתורי זה[,] ספוג פחדים ורזים…

*

בימים האחרונים התחיל לְענותֵנִי הרעיון על ש[י]נוי “דֶקורַצְיָה”⁸²¹. מיום ליום אני נוכח יותר שעלי[י] למהר ולעזוב פה את ההוראה לילדים, שאינה לפי רוחי, ושאין אני לי נטי[י]ה לה לגמרי. כאן שני צדדים לדבר: הצד המוסרי: אני פשוט סובל מזה בי[ו]דעי שאין אני מצליח לגמרי בתפקידי בתור מורה לילדים קטנים, איני מ[ו]כשר לזה, איני מסֻגל לזה מפאת א[ו]פֿיי, ואני סובל ממוסר כליות נורא, בי[ו]דעי שאני משתמש בזה רק מפני התועלת הפרטית שאני שואב מההוראה הזאת, ואין אני בשעה שלעצם העני[י]ן איני מביא שום תועלת. ומהצד השני: ההוראה הזאת משעבדתני, היא זרה לי לגמרי, מתנגדת לכל מהלך־נפשי, והיא עלי[י] לט[ו]רח ולמשא. איך שיהיה ועלי[י] לה[י]פטר מזה. ובקרוב. אך מתי[י]צבת עכש[י]ו לפני[י] שאלה קשה: איך [146] לסדר להבא את חיי הח[י]צוניים באופן שלא יתנגדו נ[י]גוד גַמוּר לדרישותי[י] הפנימיות. מובן, שאני חושב גם להבא לה[י]שאר בעבודה. על אופן חיים אחר איני חושב. אבל ביחד עם זה גלוי לי וידוע כי אסור לי למשוך בעול העבודה יומם ולילה. עבודתי, עבודתי המחשבתית היצירתית היא סוף סוף (למרות שאני מבטלה ומבזה בלבבי) חלק חשוב בחיי, והיותר חשוב, מעין נחמה נפשיית ברגעים ידועים[.] אותן השעות שבהן אני יכול לשבת ולכתוב, להוציא כמה ממחשבותי[י] ומפרפורי נפשי וס[י]בוכיה על הני[י]ר – הן סוף סוף היותר חשובות בחיי, למרות הנוראות שבהן[,] ואין אני יכול לו[ו]תר עליהן בשום אופֿן. ואני יודע כי בתנאי־עבודה ממ[ו]שכה וקשה במשך יום שלם, שעות כאלו בחיי תחסרנה לגמרי. כי הרי כבר מל[ו]מד נ[י]סיון אני מחיי בסג’רה, בכביש[,] וגם פה בזמן הראשון. ומזמן שאני עובד רק חצי יוֹם – נשתנו לגמרי פני כל הדברים. אמנם מצבי הפנימי קשה שבעתי[י]ם אבל סוף סוף יש איזה תֹכֶן, איזה מרחב לנפֿש, יש התעמקות. ובשעה שאני חושב על חיי הח[י]צוניים אחרי שאעזוב את ההוראה, מוכרח אני רק לחשוב על אופן חיים כזה: חצי יום עבודה. זה יוכל לצאת לפ[ו]על רק אז אִם [147] יעלה בידי להסתדר באיזו קבוצת פועלים בתור מורה לגדולים. להורות לגדולים – שאני.⁸²² וכאן דו[ו]קא לא הוראה. לא, אני לא רוצה להורות, להיות מורה, אלא פשוט מתוך החיים בין חברים־עובדים, להאיר את מחשבות כ[ו]לנו, לשוחח, לקר[ו]א אתם, להרצות להם על עני[י]נים שונים, לתת דחיפה למחשבה[,] לרגש, והכ[ו]ל מתוך מקור של רעות של חיים מא[ו]חדים. לוּ השגתי חוג כזה!

*

ק[י]בלתי היום שני מכתבים: מנחמיה ומשמואל. מכתבו של נחמיה מא' שבט,⁸²³ ובכן זאת היא כנראה תשובה על מכתבי השני. מדבריו נראה שכתב לי כבר, אך אני לא ק[י]בלתי מכתבו. הוא מכחיש את אשמתי שהוא “משתַמֵט”. “יקירי – הוא כותב – לוּ ידעת איך אני סובל מזה, ועוד, שאיני יכול לעזור לך בנידון זה אף במעט”[.] והוא כותב לי כי היה אצלו בדגניה ב' יעקב רסלר[,]⁸²⁴ שבא זה עכש[י]ו לא“י[,] והוא ס[י]פר לו בין שאר דבריו כי לפני נסיעתו היה בבית יהושע חרש בלבוב וקלרה ב[י]קשה אותו שימסור לי “שהיא מוכרחה להיות אתי וגם תהיה, היא מחכה בכ[י]ליון עיני[י]ם לאותו היום המאֻשָר שתוכל להגיד ולהראות לכל העולם שהיא שלי ואני שלה”. ולפי דעתו והבנתו של רסלר הס[י]בה הע[י]קרית שאינה יכולה לָבא היא: חֹסר הוצאות־הדרך. “גם היא התאוננה שבזמן האחרון חדלה מלקבל ממך ממני [148] מכתבים והיא לא יודעת מה לחשוב, וגם היא חושבת שמי שהוא מקבל את מכתביה”. הידיעות האלו [–] למרות הערפליות שבהן וח[ו]סר ההגיוניות – קצת עודדוני, כמדומני. איני יודע, אבל אחרי מכתבו זה של נחמיה – כא[י]לו האיר לי דבר מה… כאלו נטפי נחמה חדשים הֻזלו בכל פנימיותי. הא[ו]מנם יש עוד תקו[ו]ה? אבל מי יודע כמה מן האמת יש בס[י]פוריו של רסלר, ובי[י]חוד כמה מן האמת יש בדבריה של קלרה (פה, כן, אני כבר מתחיל לפקפק)[.] נניח, שהיא אמנם לא ק[י]בלה את כל מכתָבַי מפני שאחר מקבלם, אבל לו מדוע אין אני מקבל את מכתביה? לוּ כתבה הרי הייתי מקבלם בו[ו]דאי, כי מי יקבל את המכתבים הנשלחים עפ”י הכת[ו]בת של Sarona? קשה, קשה לי למצ[ו]א מוצא בסבך זה… ואני עומד שוּב לפני חידה סתומה. איני מכיר ויודע כלום. ואיני יודע את מקור כל הסבך הזה. אך יש מקצת התעודדות ותקו[ו]ה: אולי באמת הקדמתי להוציא גזר דין קשה על כל העני[י]ן, ולח[י]נם התי[י]אשתי לגמרי. ולח[י]נם חדלתי כבר לכתוב אליה. מי יודע? מי יודע? אך מה לעשות? באיזה אמצעים להשתמש בכדי להתיר את כל הסבך הזה? בכדי לפזר את הערפל הזה [149] המבדיל בינינו, ולהכיר סוף סוף את מצב הדברים כמו שהוא?

*

ושמואל עונה על מכתבי האחרון. חביבי ויקירי זה מבכה ביחד אתי, בלב שלם את האבדה הגדולה, היקרה[,] א[ו]בדן אחי הנעלה והטהור: “רטט עובר בגופי כשאני נזכר באותו האדם: החבר שלי, הראשון שעורר בי מחשבות נשגבות אודות חיי האדם, וגרם לח[י]טוטים פנימיים המזככים את הנפֿש, אפילו אתה, יצחק, לא יכול לדעת מה ש”הוא" היה בשבילי. לא ד[י]ברתי אתך “אודותיו” כי אתה הנך לגמרי אחר. גם אתה ג[י]לית לי לעתים אופקים לא ידועים, אבל אלו “שלו” הצטי[י]נו יותר בשפעת אורם הזך והטהור. אסוני הוא גדול! לא פעם ברגעי י[י]ואוש חשבתי: יש עוד אדם אחד בעולם, והוא אמנם רחוק, רחוק[,] שיכול בנשמתו הזכה להוציאך מן הכ[י]עור היום־יומי[.] ועכשיו?… בוא אלי[י] יצחק! ושנינו נבכה את גורלנו המר. אין אני רוצה ואיני יכול להמשיך יותר, כי גדול הוא הכאב ואין בכ[ו]חם [בכוחן] של מ[י]לים להקל אותו. רק אחת עוד אוסיף: נדעכה בשבילי קרן אור בחשכת חיי"…

כך הוא כותב לי[,] שמואל היקר לי וחביב, הוי יקרי יקירי, אתה מצאת את המ[י]לים הנכונות המעריכות את אבדתנו הגדולה, אתה יודע מי היה [150] [מש]ה. אתה יודע להתאבל עליו! אתה מרגיש אבל. אתה. אתה. והרבה יותר ממני. אני קראתי. אני [–] גם להתאבל עליו כראוי איני יודע. אני חוטא ארור. נוקשתי. נסתבכתי יותר מדי בסבך החיים. אבדה לי ההרגשה התמימה והישרה. לבי טמא, אני כ[ו]לי מש[ו]קץ וטָמֵא – ו“הוא” היה כה נעלה, כה טהור וזך – ואיך יכול אני גם להזכירו? אוי לי ואבוי! אתה, אתה אחא מרגיש ומעריך. ואני, מה אני? ומי אני?

[שבת,] כ' שבט [תרפ"ב]. שרונה [18 בפברואר 1922].

והרי אפֿשר להשתגע, לעזאזל. הח[י]טוט הזה בי ובכל החיים בכלל, בכ[ו]ל בכ[ו]ל – הרי הוא יכול להוציאני מדעתי. הרי אין כל מוצא מן הסבך, כל מה שאני חושב יותר, יותר מה שאני מתעמק יותר – אני מסתבך יותר, נוכח באפסות האיומה העורבת [האורבת] לי מזמן, אין פתרון לשאלות. אין מנוחה. אין מה למצ[ו]א. אני, האדם, ההו[ו]יה הכ[ו]ל, הכ[ו]ל – חידה מרגיזה שפתרונהן אין לה. הכ[ו]ל הבל ורעות רוח. הכ[ו]ל לא כלום. אין טעם, אין מנוחה, אין א[ו]שר – אלי, אלי, – קשה לי, נורא! אי אחבא? אנה אברח? ולמה אני חושב[,] למה אני מתעמק? הה, לוּ יכ[ו]לתי [151] לה[י]מנע מזה! לוּ יכ[ו]לתי לה[י]טמטם! ולמה אני כותב? למה אני מחטט? מה אני מוסיף? הן כל זה שנוצר ונכתב דורות דורות רק להו[ו]ת[ו] של האדם נוצר, זה רק הכביד על נטל גורלו ולא הקיל אף פעם! ולמה כל הספרות בכלל? בשביל מה בני האדם מסתובבים מסתובבים במעגל הקסם, והרי ידוע שאין ממנו מוצא. מה מוסיפים? מה מועילים? מה רוצים מבן־האדם המסכן? ואני, למה בא גם אני להוסיף? ואין כבר מה להוסיף, והכ[ו]ל רק רעות־רוח! הוי קשה, נורא, אני נחנק, אני נחנק תחת נטל הצער אשר כָּבַד כל כך, כל כך… אי מוצָא – המו[ו]ת! הוי, ולמות אין רצון. ה“בעל כ[ו]רחך” של החיים אוחז בציציות [בשערות] ראשי ומשלֵנִי ומשלני… לא, לא למות, אבל ככה לחיות כה קשה. אל[ו]הי החיים! לחיות אני רוצה, תן לי, תן לי “משהו”[,] משהו מעט שיטמטמני, שישכרני וי[י]תן בי רוח אחרת, קלה שאין עליה נטל מכביד ומחניק זה! – – –

[יום שני,] כ“ב שבט [תרפ”ב]. שרונה [20 בפברואר 1922].

ק[י]פאון? דממה? אפטיה? – מה אתי במשך הימים האחדים האחרונים? [152] […]רי⁸²⁵ בחדרי אין אני יודע מה לעשות. כא[י]לו אפסה כבר בשבילי כל התעני[י]נות בדבר מה. אך לא, גם זה לא, איני יודע[:] מה אתי? האם זוהי ריקנות גמירא?⁸²⁶ או אולי שחיי וכל הו[ו]י[י]תי כל כך ממלאים, שהכ[ו]ול התוסס בי כל כך הממני, שהדהים אותי לגמרי? מה? מה אתי? מרבה אני לחשוב על קלרה, ולפעמים תכופות עם כל הצער המר והנורא שבמחשבות האלו. עדיין עומד אני לפני חידה: עוד טרם אדע מה קרה. הנה אני מרגיש שהכ[ו]ל כבר נחרב, כי אין לי כבר קלרה בחיי, אך אני מרגיש מיד – כי עדיין לא השלמתי עם זה, כי עדיין אני מצפה לדבר מה… בי[י]חוד התבלבלתי אחרי מכתבו האחרון של נחמיה שבו מ הוא מוסר לי את ידיעותיו של רסלר. אך הא[ו]מנם יש איזה יסוד לידיעות אלו הנובעות ממקור “נאמן” כזה? אך למרות כל זה הרי השפיעו עלי[י] ידיעות אלו במ[י]דה ידועה, הטובע הרי י[י]אחז גם בש[י]ב[ו]לת, ואני עכש[י]ו שלא מדעת ושלא מתוך כו[ו]נה שואב מעט תקו[ו]ה מידיעות הנמסרות מברנש כזה כרסלר. ואני שואל עכש[י]ו בלי הרף: מה לעשות? איך למצ[ו]א את האמת שבכל העני[י]ן הזה. כיצד לה[י]ו[ו]כח אם עוד יש [153] לי תקו[ו]ה או לא. באיזה [אופן] להגיע לזה? לכתוב לה שו[ב?] לא! בזה אין כבר שום טעם. בין אם כל מכתבי[י] נופלים ל[ידי] אחרים ולידה לא מגיעים, בין אם היא מקבלת את מכתבי[י] ולא רוצה אפילו לענות – אם כך או כך – הרי אין שום טעם להמשיך את מכתבי[י]. ובכֿן, מה יהיה? קודם חשבתי לנס[ו]ע לחו"ל בשביל זה, אך עכש[י]ו הרי גם רעיון זה התנדף כ[ו]לו, ואין לי כל אפֿשרות גם לחשוב על זה. כי מלבד הרגשות פנימיות המונעות אותי מנסיעה זו, הרי אין לי כל אפֿשרות ח[ו]מרית בשביל נסיעה זאת. ואֵיך? אֶח, לעזאזל! אלך לישֹן! אין כֹחַ לשבת ולכתוֹב, ־ אין כלום. לישֹן. לישֹן!

[יום ראשון,] כ“ח שבט [תרפ”ב]. שרונה [26 בפברואר 1922].

בשבוע שעבר נתקבל ק[י]בלתי מכתב מאברהם שליונסקי, מכתב גדול וכמו תמיד מלא עומק, בו הוא מודיע לי על הרעיון החדש[,] שהוא ושני השותפים החליטו להוציא חוברות “צנועות אינטימיות”[,] טרפים רק בשביל עַצמנו אשר בוהם נוכל לדעת ולהכיר האחד את השני, ואשר בהם אולי יונח היסוד, אותו היסוד אשר צריך לשמש למפעלנו הבא[,] הוצאת הק[ו]בץ ה“עיקרי”. [154] […]ץ⁸²⁷ בי לשל[ו]ח מיד דבר מה לטרפים. שלחתי, ושלחתי טרפים. [א]ך יודע אני שזה כה דל. ובכלל יש ואני מרגיש כי לא אוכל לה[י]לוות אליהם, איני ראוי, הם אולי סוף סוף יש להם מה להבליט מעצמם, יש להם סלעים מוצקים בנפשם – ואני מה? – רק גלים: גלים, גלים עוברים ובאים.⁸²⁸ ימים ושנים אני מתלבט בח[י]פוש ה“אני” שלי – ולשו[ו]א! א[י]בדתי את עצמי בתוך הת[ו]הו וב[ו]הו שלי, והנ ואני נקלע מגל לגל ואין יסוד, ואין קרקע, אין גזע – שאגת־חיי מתפוררת לרבבות קולות שונים. – ואיני יודע איפה אני. ולפעמים, לפעמים הריני רוצה לירֹק על הכ[ו]ל בבוז, לירֹק על עצמי – וחסל ל! ולפעמים תכופות בא אותו הבוז, מתפרץ ממחבואו[,] תופש בסנטרי ומאלצני להביט ישר בפניו אשר בלי כל עקיפין, מטלטלני ושואלני: ט[י]פש, מה אתה עושה? ומה אענה לו – האיננו צודק? אך מה היא אותה האש הפנימית הצורבת המכריחתני המכריחתני לה[י]טפש? מה?

ק[י]בלתי גם מכתב מזגגי. עם כל מכתב ומכתב מרגיש אני יותר את הקורבה הלבבית המתרקמת בינינו. וטוב! טוב כשנוצרת מסביבך סביבת [155] אחים־רעים סובלים, עובדים, ושאתה יכול להרגיע […]⁸²⁹ לחיצת ידם החמה, האחות. בני־אדם הרי כ“כ [כל כך] סובלים מאו[…]⁸³⁰ אחד את השני וצריך למצ[ו]א את אותם הקו[ו]ים הנפשיים המשֻתפים, המקרבים, וחבוקי צער אחד למשוך, למשוך בעול, לסבול וע”י זה גם להקל במקצת את כ[ו]בד הגורל הנצחי באכזריותו.

[יום] חמישי,] ב' אדר [תרפ"ב]. שרונה [2 במרס 1922].

––– זה כארבע שעות או יותר אני יושב לי אצל ש[ו]לחני. יושב. מה לי לעשות? מה יש מסביבי? במה יש לי לטפל – הרי הכ[ו]ל התרקונן [התרוקן], הרי התדלדלתי מכ[ו]ל, ואני יושב, יושב ושוקע בים הארס של מחשבותי[י] הנמשכות להן, נמשכות ועוברות בלי קץ וסוף הצו כמלַוִים מדֻכָאִים ההולכים אחרי מ[י]טתו של המת. “הלוָיָה” – – – “אחרי הכ[ו]ל” – כן, באמת אחרי הכ[ו]ל. ומה עוד? ולא לח[י]נם, כמעט שאין אני חושב על איזה ס[י]דור בעתיד הקרוב, אחרי שאצטרך בו[ו]דאי לעזוב את שרונה. לא. זה לא מעני[י]ן אותי כלל. וכי מה איכפת לי איך שיהיה, וכי לא אחת היא אם כה אלך או כך? גַשֵש, גַשֵש, בן אדם, באפלה, אפלת־הנצחים, גַשֵש, גַשֵש, הג[י]שוש זה הכ[ו]ל, [156] […]⁸³¹ מגבולי פע[ו]לת הג[י]שוש לא תצא, לא תצא! […]⁸³² יש, כי יתעורר דבר־מה, כי יתפרץ ויזנק מאיזה מעמקים נפשיים נעלמים מעי[י]ן חדש, כביר – גם הוא יעבור, רגע יזעזֶך [יזעזעךָ] – ויעבור[,] ות[י]וָכַח – שגם הוא רק תוצאת הג[י]שוש הנהו, ג[י]שוש שאין לפניו לא כלום ולא כלום.

*

הייתי יומי[י]ם בטבריה. בשהותי כמה שעות בבית משפחת מרגלית, שמעתי מהצד השני של הכ[ו]תל כל זמן שהותי מנגינות כ[י]נור ופסנתר, וזה זעזע[,] הרתיח את כֻלִי, שוּב ט[ו]לטלתי לעולמות אשר רחוקים, רחוקים, אשר נעלמ[ו] ממני זה כמה וכמה בסביבה החדגונית והפרימיטיבית, ושוּב התעוררה בלב תשוקה צורבת, בוערת[,] להפליג, להפליג רחוק, רחוק, להשליך את עצמי ברעש נחשולים כבירים, סוערים[,] ולה[י]מוג בקצפם; ונוראות, נוראות וקשות היו לי השעות הללו – הוי כמה משפיעה עלי[י] המנג הנגינה! את נפשי לא אדע – עת הצלילים יתֻכו [יותכו] עליה – וכ[ו]לי עומד תוהה[,] נסער ונרגש לפני מאו[ו]יים, וכ[י]סופים שלא אדע שחרם… הו, לוּ [ני]גנו לפני[י] תמיד, תמיד… לוּ נ[י]גנוּ לפני[י]!…

[157] וקלרה? – נוּ[,] כנראה שלבבי שוטה הולך ומתפכח יותר ויותר. הולכת וגוועת האמונה הטמירה המהבהבת כל הזמן במעמקיו. הֵן סוף סוף היה הכ[ו]ל תוחלת ממ[ו]שכה ועכש[י]ו היגיע היא מגיע[ה] כבר לקצה. על יסוד מה עוד להאמין ולקוות? אין מכתבים, אין שום ידיעה, ואם עד כאן נמשך כך – הא[ו]מנם יתרחש נֵס בעתיד? – הכ[ו]ל אבד! הכ[ו]ל! כמו באיזה אופֿן פטלי נלקחו ממני כל הפרוטות האחרונות זו אחרי זו, אצבע הגורל היא המרמזת: “הנה יצאתָ “נקי” מכ[ו]ל, מכ[ו]ל, לא נשאר אף משהו אשר יוכל עוד לעכֵּב ולעצור את מבטך בפני התהום הפתוחה[,] ועכש[י]ו: הטח ראשך לקיר, או… או… שֵב בזו[ו]יתך, שב ודֹם לך! מה עוד יש לך להגיד? ובין כה וכה מה שתגיד יהיה הכ[ו]ל רק בכדי להפריע את הדממה המחניקה – והיא הרי לא תֻפרע, לא, לא תֻפרע!”..

[158] [כיתוב על גבי כריכה אחורית:]

י“ח סיו[ו]ן תרפ”א – ב' אדר תרפ"ב 2/III/1922 [2 במרס 1922]

 

יומן ז: שָׂרוֹנָה – בן־שמן – תל־אביב אדר תרפ“ב – אייר תרפ”ד (מרס 1922 – מאי 1924)    🔗

הַפנקס החמ[י]שה־עשר 4/11/1922 ]צ"ל: 4 במרס

[1] [שבת,] ד' אדר. תרפ"ב. שרונה [4 במרס 1922].

הוי, מה זאת? מה זאת? מה היה אתי? ומה יהיה? – הקפאתי? הנרדמתי? מהו, אותו המצב המש[ו]נה אשר בו אני נמצא זה ימים אחדים? מתהלך אני וחי באופֿן אבטומטי לגמרי. וכלום הכ[ו]ל מסביבי כה התרוקן[,] כה חסר עני[י]ן. ואין אני מפנה תשומת־לבי לשום צד. שַרֵך [שָׂרֵךְ], שרך לך את דרכך התפלה, אותה הדרך הידועה לך מכבר, מכבר – ושתוק. מה למצ[ו]א? מה לחפֹש [לַחְפּשׂ]? הרי אין כלום, וזה שישנו – הכ[ו]ל הבלים! לא כדאי! לא כדאי! שרך, שרך לך בדממה – וחסל! זהו כל העני[י]ן! אך קשה, קשה להשלים עם מצב שכזה. אין לי מקום, ואין לי כלום. ואיני יודע מה לעשות אתי. החברה – מע (וזאת בשרונה בי[י]חוד) מעוררת בי אך בחילה, אני מרגיש צ[ו]רך להתרחק מהם, מכ[ו]לם[,] ולהתבודד, ואני מתבודד, אך קשה לי, אני רֵיק. אני אֶפֶס, ואין לי במה למלא את השעות הקשות[,] שעות הבדידות. בפעם אחת נתדלדלתי. מה קשה! מה קשה! גם לקחת ספר ביד אין סבלנות ואין עני[י]ן. אשב על יד הש[ו]לחן ומהרהר, מהרהר, מהרהר בלי סוף וקץ. עד שאיעף ואלך לישֹן. לעזאזל! לוּ הי[י]תה הא[י]שה בחיי הנוכחיים, אשר הי[י]תה יכולה להרתיח את כ[ו]לי לכל הפחות שעה קצרה. אך גם היא אינה! ולאידך: הרי אחת היא; תוצאות־רתיחה זו – וכי לא ידועות לי? ושוב: הרי הבל הבלים! והכ[ו]ל לעזאזל! אָח, לוּ היה אֹמֶץ להכות פעם בראש זה בקיר, פעם – ולחדול!…

[2] [יום ראשון,] ה' אדר. תרפ"ב. שרונה [5 במרס 1922].

בב[ו]קר ובצהרי[י]ם אמרתי: (יום יפה ובהיר ושמש כה טובה, חמימה, מלטפת) צריך סוף סוף למצ[ו]א איזו חיוב, איזה גרעין פורֶה אשר יציץ ציץ בש[י]ממון זה, והלאה הספקנות התמידית, החטטנות האכזרית שלא מניחה כל דבר טרם הפכה אותו לגל אפר, אנו חיים – וצריך למצ[ו]א טעם יחיד ומיוחד לחיים, צריך לנע[ו]ץ את הצ[י]פ[ו]רני[י]ם באיזה רֶגֶב מיוחד ולקר[ו]א: כאן, כאן אנו – ויהיה מה שיהיה, ולא לחיות מתוך הכרח ה“על כ[ו]רחך”, ולא לעמוד מצד הכ[ו]ל ולהביט על הכ[ו]ל מתוך פ[י]כחות, ב[י]טול, בחינת: הכ[ו]ל אחת! עני[י]ן! עני[י]ן למצ[ו]א, טעם וחיוב, אילן לאחוז בענפיו, ולחסות בצלו, לא צל־הונאה, אל[א] צל שמנוחה בו באמת ושמחסה תחת[י]ו באמת; כך אמרתי בב[ו]קר ובצהרי[י]ם, כנראה ששמש טובה ונפלאה זו היא בק[ו]וי ז[ו]הרה חרתה בי מחשבות אלו; ועכש[י]ו בערב[,] בלילה – אני אומר אחרת לגמרי: חיוב? – מני[י]ן? ומה זה חיוב בכלל? וכי אין כל זה רק הגדרה או[ו]ילית שאין בה ממש. ומי זה בכלל יכול להגדיר ולהגיד שכך הוא? הן זה מג[ו]חך?! ובסבך החיים והעולם – מי יכול להראות מוצא? ואם מראים – האין זאת תמימות, או זי[י]פנות גרידא? מי זה יכול להראות על גן גו[ו]ן ידוע – ולפנינו רק שלל צבעים מתחלפים במהירות כזאת שאין בכלל לתפוש כל גו[ו]ן? ולמה ההונאה? למה התרמית? למה זה להצטמצם בתוך קל[י]פה אשר מלכתח[י]לה ידוע לך שאין בה ממשות קבועה, שאין בה מהיסוד הקי[י]ם באמת, ושהיא רק קל[י]פה, קל[י]פה אחת בתוך ים־חידות, או תהום־נצחים? ולמה לקבוע מסמרים באו[ו]יר? חיה, חיה איך שאתה רוצה, ואיך שנעים לך ומתאים לך ביותר – הן הכ[ו]ל אחת היא, בין כה וכה הרי רק משחק אתה!

[3] [יום שני,] ו' אדר [תרפ"ב]. שרונה [6 במרס 1922].

וסוף סוף מה? רואה אני נסתבכתי. הרחקתי לשוט… [!…]⁸³³ ושוּב ושוב אין אני מוצא את ידי[י] ורגלי[י] בתוך הערבוביה אשר ה[ו]קלעתי לתוכה. רואה אני ס[י]בות, אך מיד באות ס[י]בות־הס[י]בות, וס[י]בות ס[י]בות־הס[י]בות ואין קץ ותכלה לח[י]טוט ולהתעמקות ומתגלה כל אי היכ[ו]לת, כל חֹסֶר ההשגה, ואתה מתעי[י]ף ורובץ פצוע לרגלי תהומות – ואין אתה יודע מה אתך? ולמה כל זה? ולשם מה? אין קץ לס[י]בות, ואין קץ לס[י]בות הס[י]בות, והסתירות והנגידות שעל כל צעד ושעל במציאות, בדמיון, בהכרה השכלית וברגש קורעים אותך לגזרים, ושוב אתה רואה כי אין שלמות, ושוּב אתה רואה כי ט[י]פשות היא כל מלחמתך בעד שלמות, אחרי שזאת אינה בגדר המציאות, בגדר ההו[ו]יה בגשם ובמ[ו]פשט שלה, וכי כל מלחמתך היא מלחמה דון קישוטית גרידא, מג[ו]חכת, מג[ו]חכת למרות כל הצער שבה, למרות כל הסבל שבה. וגם אחרי כל הכרה, הרי סוף סוף באות ההרגשות ותובעות את שלהן. רגע, רגע והרגשתו המיוחדת. רגע, רגע ותכלית־מבוקשו. ואתה שוב תוהה ואינך יודע מה אתך. הן טעות היא ואם תרצה לירֹק על הכ[ו]ל, להעלים עין מכ[ו]ל, וללכת, ללכת בעיני[י]ם סגורות לא מבקשות, לא חודרות – הרי גם זה לא תוכל, תוכל רק לרגע, ואחריו – שוב הפכפכים וחלופות, שוּב ערגה וכמיה[ה] שאין להן סוף. ובַכ[ו]ל הרי שוקע משקיע אתה את דָמְךָ ואת נפשך, בעד כל צעד ושעל הרי אתה מקריב עשרות קרבנות בכל רגע. [4] והגיעו הדברים לידי כך שאין אני מבקש כבר כלום ואין אני שואף כבר לשום מוצא מכיו[ו]ן שאין מוצא ואין תכלית[,] וטלטול־נצח זה הוא הרודה בנו, ואם גם “מוצאים” (“מוצָאִים”] ו“דרכים” בחיים הרי הן רק או הונאה גרידא או אי ידיעה של תמימי־לֵב[,] של קצרי־ראות. ומה אני רוצה? הה, הייתי רוצה להיות שָלֵם במחשבה ובמעשה לפי הקראתו של כל רגע ורגע, הייתי רוצה להיות בכ[ו]ל, מה שאני מרגיש עכש[י]ו, ומה ולהיות אחר כך זה – מה שאחשוב, בעת שאחיה אח"כ במחשבה. ואולי גם זה לא. כי הרי גם ברגע שאינו עומד על מקומו כי אם טס וחולף[,] הרי שברירים, שברירים, ח[י]לופי גו[ו]נים, ונ[י]צוּחַ ברקים, ומי יכיל את כ[ו]לם בב[י]טוי ח[י]צוני?… ולמרות כל זה האמור לעיל – הרי הנפש, נפש האדם כמו שהיא במערומיה את על שְׂלָוָהּ אינה מְוַתֶרֶת ולא על סיר הבשר שלה – ואני בָזֶה, בָזֶה, ואני עם כל נטיותי[י], עם כל חושי[י][,] נגרר אחרי כל קרן־אור, אחרי כל עני[י]ן קטן שבחיים, אחרי כל פרט ופרט, למרות שש[ו]רשי[י] או גזעי (לא ברור לי עוד מה) נעוצים באין סוף של תהומות בלתי צפויות…

*

ובעולמי – קדרות. ש[י]ממון. וקשה, קשה. אגב: הייתי רוצה לראות את זהבה. אותה הכשרה והטובה. לדבר אתה[,] להרגיש את מֶבָטָה. כמה פעמים הוצאתי כבר גזר־דין קשה גם על הרהור קל עליה – ובכל זאת מדי אזכרֶהָ – דבר מה מיוחד מתעורר בי. נו, מילא. הרי בין כה וכה – הכ[ו]ל חלף ורק, ורק טוב היה לשבת על ידה ואחרי ככלות הכ[ו]ל לשוט בגלי הז[י]כרונות הטובים ולבכות, לבכות בחשאי, בַלֵב על הכ[ו]ל, על הכ[ו]ל אשר מסביבנו ובנו…

*

[5] וזהו האסון. אין לי אף דבר אחד בחיי שהזנחתי לגמרי בלי תשומת לב כל שהיא, בכל אני צעד אני משקיע חלק מנפשי, ולמרות כל התרחקותי, לא פעם אני מציץ לאחורי[י] – ולבי בוכה והומה על זה שנעזב ואשר נֻצַח על ידי ורֻמַס. כי את המרגעה לא מצאתי, ולא אמצָאָה. ואותה הרי מפני זה גם לא אחפש.

[יום רביעי,] ט“ו אדר [תרפ”ב]. שרונה [15 במרס 1922].

קשה לי לכתוב ולרשום. וזה יותר משבוע [י]תר מדי רבה ההעקה בלב. ונורא הוא הלחץ, יותר מדי מבולבל אני מכל אשר עיני[י] קולטות מהחיים וההו[ו]יה בכלל, מתוך אשר מכביד ומציק עלי[י] בלי הקלה כל שהיא, בלי מרג[ו]ע. וגם מכתב קשה לי לכתוב, זה כשבוע או יותר שק[י]בלתי את מכתבו של שליונסקי אשר אחרי שק[י]בל את טרפַי האחדים אשר שלחתי לו⁸³⁴ בשביל הטרפֿים אשר לפי דבריו “טרפו יפה, יפה את שלכתו” ואשר “אינו רוצה להגאיל במ[י]לים את אשר מצה מעסיסם הסתָיוִי [הַסְּתָוִי] של טרָפַי” והוא כותב שעלינו לגשת להגשמת רעיון הק[ו]בץ, ק[ו]בץ ה“סתם” – מחשבה אשר נתחזקה אצלו “הֹדות למה ששלחתי לו”.⁸³⁵ – ואני עד עכש[י]ו עוד לא עניתי לו. קשה לי לכתוב. זה עכשיו גמרתי לכתוב לשמואל במקו[ו]ה⁸³⁶ ולולא העני[י]ן הדורש שאינו סובל ד[י]חוי ואשר מכריחני לכתוב – לא הייתי כותב גם לו הפעם. וזה הדבר: אחרי שהחלטתי לעזוב את שרונה אחרי הפסח, דבר [6] המוכרח לב[ו]א, כי איך זה אני יכול לה[י]שאר פֹה בתור מורה, הרי זה מג[ו]חך, נבזה ושפל. אני מורה לילדים! וגם בתור פועל לג שָלֵם לא אוכל לה[י]שאר פה מח[ו]סר עבודה פה בקיץ, ולו גם הי[י]תה אפשרות זאת גם כן אז לא הייתי נשאר כאן, כי קשה, קשה לי להמשיך חיים כאלו. אין אני יכול אני מרגיש שאני מוכרח לרוץ, לרוץ ולברוח, ואני יודע שלא אמצא מאורה לראשי הבוער בשום מקום עבודה, ושוּב התחלתי לחשוב את מחשבתי אשר נצנצה בי לפני שבועות אחדים: לה[י]כנס בתור משרת לבית ספר לנגינה. וע“י זה תהיה לי האפֿשרות להקשיב לנגינה. זאת תהיה המאורה היחידה אשר אולי לרגעים אנצל על ידה מתהום הזו[ו]עות שאני שוקע בה. הנגינה כֹחה מרובה והיא משפיעה עלי[י] הרבה מא[ו]ד. וכתבתי לשמואל שישתדל ע”י מכיריו השונים בתל אביב שיקבלוני בתור משרת לבית הספר לנגינה “שולמית”.⁸³⁷ היצא דבר מה מזה? ובכלל, האוסיף להחזיק במחשבתי זאת? ולא תב[ו]א אחרת ותבַטְלָה?…

*

אתמול (בפורים)⁸³⁸ הייתי כל היום ביבנאל. בבית חיים.⁸³⁹ הסתובבתי הנה והנה, שותק. קשה היה לי כל היום. ובי[י]חוד לפנות ערב עם חשכה ירדה עלי[י] תוגה כֹה קשה ונוראה… בצהרי[י]ם כשהכ[ו]ל עוד מאיר בבטחה וחיים – עדיין הלב מובל שולל ע“י כזבי־אור שונים, אך עם הדמדומים – אני נקלע לתוך תהום צער איומה אשר ההתלבטות בה יכולה לטרוף את הדעת. וכל כך חסר־אונים, א[ו]מלל וחסר־כ[ו]ל הרגשתי את עצמי אתמול לפנות ערב. כל הנוראות, הזו[ו]עה שבחיי ובחיים בכלל – ה[ו]בלטו [7] לפני[י] בבת אחת, וכ[ו]לי ה[ו]עמדתי לפני תהום שאין מפניה מפלט. ואח”כ בא הנשף[,] נשף־הפורים ביבנאל. ואני הלכתי. אני חי ורודף אחרי כל מה שיש בו מהחריף והמגרה, המשַכֵר והמביא לי שכחָה, אחרי כל זהרור חיים, נע ותזוסס. והיה קהל גדול ובתוכֿו, פני צעירות, פני המין היפֿה המשַכֵּר והמטלטל אותך לעבר אחר לגמרי. ראשי צעירות נחמדות, ראשים גזוזי שער, בלוריות מתבדרות וזעות, זעות ומזעזעות הלב, ופנים, פנים שלו[ו]ים, ח[י]ו[ו]רים[,] טובים, פנים עליזים[,] צוחקים, פנים מר[ו]כזי מחשבה, ועיני[י]ם, עיני[י]ם עמ[ו]קות, מעמיקות־מבט, עיני[י]ם שוחקות, עיני[י]ם בוערות, תובעות – וכל זה כה משכר, כה מלטף, לא, לא מלטף[,] מצליף[,] מצליף ומכה בסנו[ו]רים, דורש ממך דבר מה, מרתיח את כֻלךָ, ואתה נכסף, ואתה מוכֿן ל[ו]ותר על הכ[ו]ל בשל רגעי־מאו[ו]יים קצרים אשר בהם תריק את כל שפעת החיים הרותחת בך, בכל זאת, ולמרות הכ[ו]ל… ובאו אח"כ ר[י]קודים, ושירה, בחורים אמיצים, בחורים סובלים, עובדים, הוי, מי יודע מה שעובר על כל אחד ואחד מהם בחשאי, במסתרי לבו, ובכל זאת מורדים בכ[ו]ל, מורדים מתוך ר שמחה, ור[י]קודים, מצהלת־שירה עד כדי אפיסת הכ[ו]חות, עד כדי עיל אתה נסחף בזרם נהדר וכביר זה וגם אתה בין הרוקדים, מְרוד, מְרוד בגורל[,] מְרוד ב ו מתוך שמחה, מתוך ש[י]כרון מתוק, לך עמוֹ בקֶרי! אם הוא כה אכזרי, מעיק, לוחץ – הכעיסו והראה לו שלמרות כ[ו]ל אתה חַי, חַי ורוקד וצוהל וקורא: לחיים! על כוס יַיִן משכרת!

[8] הוי, רגעים נהדרים אלו! אבל ההתפכחות באה סוף סוף, ואתה שוב מ[ו]שלך לתוך היום יום שלך, לתוך ים ההכרה הנוראה, הכרת הגורל בכל נוראותו וזו[ו]עת־הנצח שלו.

[יום רביעי,] כ“ב אדר [תרפ”ב]. שרונה [22 במרס 1922].

קשה לי לקחת את העט ביד. אין שום רצון, ואין שום יכ[ו]לת לכתוב. אני רק מהרהר, וחושב, וכל רגע – הריהו עולם שלם בפני עצמו, שאין לו, לפעמים תכופות, אפילו קשר כל שהוא, עם זה הבא אחריו ברגע שאחרַיו. נבוך אני. איני יודע מה אתי. וכמה מג[ו]חך אני לפעמים בעיני עצמי כשאני מתחיל לחשוב על חיי בימים הבאים, כלומר באיזה אופן לסדרם. הרי איך שיהיה, לא יהיה זה לפי רצוני ולפי נטי[י]תי, הרי כל רגע דורש ב[י]טוי ממשי בחיים, ואני לא מבַטֵא את זה, ואחיה כך באופן כזה שאיני רוצה בו, אופן קבוע, מתמיד. הוי בר…ר…ר…

וקשים הם הימים האחרונים. קשים ונוראים. האם זהו הש[י]ממון? לא! אך איני יודע איך לכנות מצב כזה. אין רצון לשום דבר (מפני, אולי, שהכ[ו]ל כה רגיל ולמורת רוחי)[.] משמים, אני בשעות הפנויות. הא[ו]מנם ריקניות גמורה?… ועל הכ[ו]ל אני משקיף לפעמים בבחינת “ככלות הכ[ו]ל” – ושוב לא איכפת לי כלום… אבל יש דבר מה תוסס: לחיות עפ“י דרישת הרגעים. לא לעמוד, לא לקפ[ו]א, לספוג את הכ[ו]ל, ולהקיא את הכ[ו]ל, למצוץ ולירוק, לירוק, לירוק, אבל לא לקפוא. למלא את דרישות כל הש[י]נויים והחליפות המתהו[ו]ים בקרבי כל רגע ורגע. בזה עוד יש עני[י]ן, כי בכל צורה קבוּעה ומתמדת – הרי אין בשבילי [9] כבר עני[י]ן בכל אופֿן. ללכת, ללכת, לרוץ ולברוח בלי הרף[,] בלי סוף לה[י]קלע, לה[י]קלע, להחריש, להטביע את עצמי, לחול תמיד בלי הרף מסביב לשלהבת בלי עי[י]פות, עד הרגע האחרון – וזה יהיה הכ[ו]ל, למלא את ה”הכ[ו]ל" הזה – למַלֵא – ולא לעמוד ולהביט עליו בעיני[י]ם הבולטות מחוריהן מרוב זו[ו]עה.

*

מכתבים איני מקבל בזמן האחרון. ואני סובל ע"י זה. המכתבים מעודדים אותי מזמן לזמן. אוהב אני שיחות רעים, וזה נותן לי את האפשרות לשיח לפני אנשים קרובים מעט מהצפון והמציק בי – והנה עכש[י]ו אין כל מכתב. וכל כל⁸⁴⁰ קשה. ומקלרה? – ממנה, אין אני מצפה שוב לשום מכתב[,] “הָיֹה הָיָה, היה היה – הן כך מתחילה כל בדיה” – זאת הי[י]תה בדיה, בדיה. ועכשו כמעט שאין בי אותו הצער הצורב ושורף הגוף והנפֿש, זוכר אני לפרקים באסון חיי זה – אבל רק זוכר: “היה היה” – וחסל. כי באה תיכף ההכרה האכזרי[י]ה שנעשתה לי בזמן האחרון למלו[ו]ת־הדרכים שלי ואומרת: “האמינה[,] כל זה רק בדותא ט[י]פשית, כי צי[י]ר לך לוּ התגשמה אהבתך זו – וכי אחר כך אחרי התגשמותה – לא הייתָ נסוג ממנה בבוז – כדרכך תמיד? ובכֿן צי[י]ר לך שכבר הי[י]תה ההתגשמות – ועכש[י]ו כבר התקופה שלאחריה, וכי לא אחת היא בשבילך, איך אם כה או ככה?”…

[10] [יום ראשון,] כ“ו אדר [תרפ”ב], שרונה [26 במרס 1922].

שתיקה. ואולי ק[י]פאון? אני מביט מסביב, מביט בי ובכ[ו]ל, ובלי זעזועים יתרים, בלי חרדה – זהו הכ[ו]ל – וחלס! שתיקה. ולפעמים: כא[י]לו אין מה לעשות. ובאמת איני עושה כלום. ואעפ"י שהרבה, הרבה אני חושב, והמחשבות מה מס[ו]בכות, מה מר[ו]בות – ובכל זאת – הכ[ו]ל כא[י]לו התאבן בי. יש רק הרגשה אחת: צריך ללכת, ללכת[,] לשוט ולשוט בלי סוף, לא מתוך שאיפה למצ[ו]א דבר מה, לא מתוך ח[י]פוש (כמה זה הבל ושקר מיסודו!) – אלא סתם – זה הכ[ו]ל. זה הגרעיין [הגרעין][,] היסוד: אל לעמוד! ובזה אולי גם כל העני[י]ן.

מכתבים איני מקבל, ומשום מקום. ואני מתמרמר וכועס.

[שבת,] ג' ניסן [תרפ"ב]. שרונה [1 באפריל 1922].

אני לא הרביתי לחשוב בזמן האחרון איך, איפה להניח את הבינטעל ביינער⁸⁴¹ שלי – אחרי שהחלטתי לעזוב את שרונה. לי ברורה רק זאת: עלי[י] ללכת מפה – ומה שיהיה אחר כך… נוּ[,] מה אני יכול לחשוב ולעשות? ואם גם “אחר כך” זה כל כך סתמי, ואולי וגם מפחיד (כי איני יכֹל לגמרי לסובב על פתחי קבוצות וכו' בתור מחוסר־עבודה) – הרי אין הוא יכול למנוע אותי בכל זאת מהבריחה מפה, הן את הצ[ו]רך הזה אינו יכול לנצח בשום אופֿן. וככה ידועה הי[י]תה לי רק זאת: ללכת מכאן, ועל ה“להבא” – הרבה לא חשבתי. ואמנם לסת מילא – הרהרתי – אמצא אולי איזו פ[י]נה חדשה בשבילי, אשר אתלבט ואפרפר בה כמו בפ[י]נה הישנה. כי סוף סוף הרי אין אני מקו[ו]ה לשום רו[ו]ח והצלה בש[י]נוי [11] מקום, אינני תמים להאמין בבדיה כזאת. רוָח והצלה – לא לי הֵם, לא לי הם, י[י]סורי[י] עברו כבר את הגבול אשר בו יש עוד תרופה ומזור להם – אָה, אָה, הרחקתי, הרחקתי Длеко У[д]ал[я]ть! ⁸⁴² וככה כבר יהיה, ככה, ככה… וע“ד [ועל דבר] חוץ לארץ לגמרי לא חשבתי כבר, רעיון זה נתנדף ממוחי עד תֻמו, מבלי שי[י]שאר ממנו אף ק[ו]רטוב, משהו היכול להתעורר לפרקים. ידעתי וחשבתי רק זאת: פֹה… פֹה… פֹה… ודַי! אך הנה היום, בהיותי ביבנאל, ובע[ו]מדי בחוץ לבדי, עומד וחושב ברוח נכאה על הכ[ו]ל, על הכ[ו]ל, חלפתני לפתע המחשבה: “עלי[י] לנס[ו]ע! עלי[י] להתראות עם ב”ב [בני ביתי]! ועלי[י] להתראות עם קלרה! כן אני צריך, אני מ[ו]כרח לנס[ו]ע, ואיך זה יכ[ו]לתי לעקור את המחשבה הזאת ממוחי לגמרי?” איני יודע איך זה נתקעה בי פתא[ו]ם מחשבה זאת, אך היא נתקעה באופן חזק, שאין להרהר אחריה, שאין לבטלה. ואני בטוח, כי לוּ נמצאו עכֿש[י]ו בכיסי כעשרים וחמ[י]שה פונטים⁸⁴³ –הייתי מחר כבר מתחיל לטפל בעני[י]ן הפספורט. כי אני תקפני לפתאם בזמן האחרון מ[י]טמטם בכלל, מרגיש ותופס את הכ[ו]ל שבי ומסביבי, חודר לכל המעמקים, אך בלי זעזועים קשים, בלי דֳכי־סערות, והנה היו אין אני מטיל, למשל, כבר אף צל של ספק בזה שאין לי כבר קלרה אוהבת בעולם, וכל הזמן אני נושא רעיון זה בקרבי עם כל נוראותו – ובכל זאת איני מז[ו]עזע עד היסוד, איני מתפלץ מרוב זו[ו]עה בכל רגע ורגע. אפשר שזהו מפני זה, שהגעתי עכש[י]ו למדרגה כזאת, אשר משם אני משקיף על הכ[ו]ל מתוך פַכחות אכזרית, פכחות שג[י]לתה [12] את הכ[ו]ל, שקרעה מעל את כל הצעיפים והו[ו]ילונות והיא מחי[י]כת חיוך קר, מר[,] אכזרי: “אם כך או כך – אחת היא!” והנה עכש[י]ו היום תקפני רגש כביר, מטַלְטֵל. לא! כך לא יעבור העני[י]ן! עלי[י] שוב, עוד פעם אחת לראות את קלרה, אותה קלרה אשר כל כך הרבה הכניסה לחיי, וכל כך הרבה החריבה עכש[י]ו (והפכחות אומרת: הן אחת היא, איזה הבדל אם כך או כך…)[.] אני מוכרח לראותה, לראותה ולהגיד לה דבר־מה. מה? איני יודע[,] אבל דבר מה אני מוכרח עוד להגיד לה, איזה מ[י]לה אחרונה לפני הפרידה האחרונה, והיא, גם היא מוכרחה לראות אותי, מוכרחה כי אולי היא לא רוצה, אבל היא תהי מוכרחה לראותני, ויהיה מצבה אז איך שיהיה, ותהי גאו[ו]תה כבירה כמה שתהיה, ולוּ גם תהיה ריקה מכל הרגשה נפשית אמתית – אבל מבטי אשר אנעוץ בה ברגע הר[י]איון ההוא – סוף סוף יפצע אותה, יפַלַח את לבה, יזרוק בה ט[י]פת־רעל אשר תחלחל בה ותאכל את חייה הרבה זמן, מבטי ינק[ו]ם בה, והיא לא ת[י]נצל ממנו הרבה זמן. אני עכש[י]ו בטוח בזה, ואני רוצה ומ[ו]כרח לראותה. מ[י]לים אחדות, הצלפת־מבט אחת – וחסל! אבל אותו המבט – כרוח רעה ירד[ו]ף אחריה וירעיל את חייה, ירעיל, ירעיל, והנקמה תבו[ו]א! לא! לא יעבור עני[י]ן זה בהשלמה גמורה, האפילוג חסר עדיין, ועלי[י] עוד ליצור אותו. אני מוכרח ליצור אותו!

ואני כבר שוּב התחלתי לחשוב ע"ד [על דבר] נסיעה. מובן, שעכש[י]ו אין לי כל אפֿשרות לזה מח[ו]סר הוצאות הדרך. ואני רק חושב באיזה אופן אוכל לרכוש לי את הסכום הנצרך. איך?

*

[13] מב[ו]לבל אני ותוהה. הן אני הוא לא אני באמת. מה שאני ברגע זה מפני ס[י]בות ותנאים ידועים בזמן ובמקום, הרי יכול אני להיות לגמרי אחר בס[י]בות ותנאים אחרים במקום ובזמן אחר. ומה שאני עכש[י]ו במעשה במציאות – הרי אינני זה שאני בדמיון שלי[,] במחשבה שלי[,] ברצון שלי ברגע זה. ואין מוצא מהסבך הזה! אין מוצא! הן אני לא חי כמו שאני רוצה, מבין ומרגיש, אין אני חי במציאות לפי הכרתי. ולכל רגע יש הכרה שלו, ובכל רגע עלי[י] להיות אַחֵר גם במעשה, גם במציאות, וכזה אינני. ובכן, ובכן – איפה אני? ומי אני? איפה? אני ואשר מסביב לי. מסביב לי? מה? הכ[ו]ל נתפס בכל פעם באופן אחר, בצורה אחרת. בכ[ו]ל – גוֹני גו[ו]נים, וצורות צורות, זה מתחלף בזה, ואיך שאתה רוצה אתה יכול לנַסֵחַ – ובכֿן אי[י]הו סוף סוף הגרעין, העיקר, הפתרון. איֶהָ האחיזה האחרונה? חַ חַ חַ הן כל זה אין, אין, אין במציאות לגמרי – וככה הדבר, ולוּ גם שבע פעמים תצא מדעתך למראה ותפיסת ה“חאוס”⁸⁴⁴ הזה – הרי כלום לא יועיל לך – ככה הדבר – ואין לשנות. הנך רק א[ו]מלל שהרחקתָ לזחול, הרחקתָ לטפס – ועכש[י]ו – ברעך דעם קארעק! ⁸⁴⁵ ולכן אמרתי לא פעם: צריך לה[י]טמטם! אם מתפלץ אתה, אם אינך מוצא את ידיך ורגליך, את עצמך בערבוביה של העולם, החיים – ההו[ו]יה – תפוש בזה שאתה אוחז, או שאתה מביט עליו ברגע זה ואל תרפהו, אל תרפה ממנו, הִדָבֵק בוֹ, ה[י]טמטם וחשוֹב שזה הכ[ו]ל, שזה הוא העיקר, שזה הגרעין [14] ויונח לך אולי ולוּ גם במקצת. אבל אי אפֿשר, אי אפשר, יַ חַבִּיבִּי יצחק למדן, אי אפשר לה[י]טמטם, אי אפשר לה[י]דבק ולאח[ו]ז בדבר שאני רואה או אוחז ברגע זה – לתמיד, אי אפשר, הכאוס[,] הערבוביה לפני עיני[י] תמיד תמיד, ואני תמיד מ[י]טלטל, מ[י]טלטל ונ[י]שא בבלוריתי על כ[ו]רחי, או לא על כ[ו]רחי, איני יודע איך, אבל אחת ידועה, אחת מ[ו]רגשה: אני נקלע תמיד, אני מ[י]טלטל בלי מנוח[,] בלי קץ – ובכן, ובכן – מוזסטי טאקי ברעכען דעם קארעק און גי שרַיי חי וקי[י]ם! ⁸⁴⁶ הוי, שליונסקי אחא, אתה אומר “סתם” סתם – זהו הגורל אשר אין ממנו מפלט ומנוס והמחניקני בכפותיו, כהחניק ילד שובב זבוב חלש – כן, מצאת אולי את הב[י]טוי הנכון, את המושג הכולל – אבל ב[י]טוי זה לא מפיג את הצער והכאב החותכים אותנו לגזרים שעה, שעה ורגע רגע, בלי השם הנכון או עם השם הנכון – לנו אחת היא, אין הקלה, אין הצלה!

[יום שלישי,] ליל ז' ניסן [תרפ"ב], טבריה [4 באפריל 1922].

אני עכש[י]ו בטבריה. עזבתי את שרונה עד אחרי החגים.⁸⁴⁷ מה לי פה? לא כלום. באתי הנה סתם ואולי אך ורק לשמ[ו]ע את קריאת ה“מועדין” [המואזין] מעל ראש הצריח בדממת הלילה, ואת מנגינת הכ[י]נור והפסנתר שבבית השני מאחורי הקיר של דירת משפחת מרגלית. זה מזעז[ע]ני, מטלטלני ו… ו… מרתיחני עוד יותר. אהיה פה איזה ימים. אסתובב. מה לי כאן מה לי התם?⁸⁴⁸ הכ[ו]ל אחת היא. ולהיכן שאני [15] בא אני נחנק, נחנק, נחנק. מפה לדגניה ג‘.⁸⁴⁹ שם זהבה. ובכן מה? למה לי זה ולשם מה? השד יודע. אוהב אני לפשפש ולחטט בערמות דֶשֶן של אודים אכ[ו]לים, משלי ומשל אחרים. ולמה? הוי, למה? למה? ומה שלא אעשה ולאן שלא אביט – הכ[ו]ל נהפך לקוצים ממאירים ודוקרים, הכ[ו]ל מחזק את ההכרה הנוראה והאכזרי[י]ה השואלת אותי רגע רגע: [“]נוּ[,] נו מה אתה רוצה? ולשם מה כל זה? הֵחָנֵק!”. ומדגניה ב’ [כך!] אסע לאברהם⁸⁵⁰ לעין חרֹד.

היום ק[י]בלתי ממנו מכתב. הוא מחכה לי. והרהרתי עד עכש[י]ו על ביאתי אליו בהרהורי־נחמה, תקו[ו]ה ואורה – ועכש[י]ו? – הוי, למה כל זה? לשם מה אני נוסע? מה אני רוצה לעשות? לשם מה אנו מתכוננים? “ספרות?” בר… ר… ר… מדוע איני יכול לשתוק? לה[י]חנק בי, בי בעצמי? מה אני יכול לתת? ולשם מה בכלל לתת? ואני הרי את עצמי לא אדע, אני הרי כ[ו]לי קרוע לגזרים, לגזרים… לעזאזל, לעזאזל! קשה! קשה!

[יום שלישי,] י“ג ניסן. תרפ”ב. דגניה ג' [11 באפריל 1922].

ביום שני בצהרי[י]ם עזבתי את טבריה, אחרי שהסתובבתי בה איזה ימים ללא תכלית ומטרה. באתי משם לדגניה ב', לתחנה.⁸⁵¹ חפצתי להתראות עם נחמיה ולדבר אתו על הכ[ו]ל. כן. ואנו ד[י]ברנו. וכפי שהוברר לי רַק [16] לשו[ו]א חשדתיו שק[י]בל תשובה מקלרה והוא לא רצה להודיע לי על זה. זה היה רק חשד־שו[ו]א. הוא ס[י]פר לי שכתב למכר אחד והוא בו[ו]דאי יענה לו בקרוב. אך הא[ו]מנם לא אחת היא לי כבר עכש[י]ו אם כך או כך? הא[ו]מנם עוד יש דבר מה בחיים אשר אתלה בו דבר מה – אחרי שנגלה

לי אותו הסוד הנורא והאיום[,] סוד ה“לא כדאי”, אשר בנפשי ודמי ש[י]למתי בעדו, בעד ה[י]גלותו לי?

עכש[י]ו אני בדגניה ג'. באתי הנה. למה? רק לראות את זהבה? כן. אולי רק לשם זה[.] והיו אמנם רגעים אשר דבר־מה תליתי בר[י]איון הזה, רק דבר־מה, דבר מה, ולא נפלאות וגדולות חלילה (הללו הן שטויות, שטויות): חפצתי עוד פעם להביט, להרהר קצת על מה שעבר, להרהר סתם מתוך נכא־לב, מתוך ו[י]דוי־נפש המכירה כבר את הלפני[י] והלפנים שבכ[ו]ל, ואין לה בחיים אלא השתפכות פנימית זאת, הנכאים החשאיים התוססים בה ברעלם האוכל ושורף בלי הרף, בלי הרף. וחשבתי: אולי אדבר אתה קצת, קצת אספר לה, קצת אתו[ו]דה לפניה, סוף סוף נפש תמימה וטהורה הנה. אך הנה באתי.[,] והכ[ו]ל שוּב נראה לי כה מח[ו]סר טעם, כה הבלי. למה? למה זה? למה? ואני סוף סוף רואה שאני כבר עומד מחוץ לכל זה, למה לי לטפל בשברי כלים, למה לי לחטט בגלי מפֹלֶת – כלום הרי אין למצ[ו]א, והכ[ו]ל עבר, הכ[ו]ל, ואם יש דבר מה מפעפע בלב, הרי אין זה אלא מפני שעודך חי, וכל מה שאפ שנספג לתוכך עדיין מעלה לפעמים אדים, אדים מתי[י]פפים, אדים, רק אדים…

לא! צריך ללכת וללכת. כך. סתם. אין כבר מה ל הכ[ו]ל כבר גלוי [17] וברור: אין כבר שום דבר שאוכל לנט[ו]ע בקרבו התמכרות, התמסרות הר[ו]אית מתוך אמונה כל שהיא – מתוך תקו[ו]ה כל שהיא. הורם המסך, נגלתה המסכה מעל נפשי המב[ו]לבלה. נגלה לי הסוד האיום של החיים וההו[ו]יה: סוד אין טעם, אין כלום, יש רק אחיזת עינינם [עיניים] על ידי הגורל הרודה בָנוּ, בכ[ו]ח סנו[ו]רים אלו אנו חיים – אך טעם אין ואין קשר ואין יסוד, הכ[ו]ל תלוי על בלימה, ועל בלימה אנו תלויים כל ימי חיינו. רואה אני אנשים עובדים, סובלים ושמחים – אני מקנא בהם, אשריהם: (אעפ"י, שמי יודע מה שמתחולל בקרבם פנימה) אבל מה לי לעשות ואני לא יכ[ו]ל להיות כך. מה לי לעשות ותמיד מציקה [מציק] לי מחזה המפלצת שאני רואה בכ[ו]ל ומסביבי. ואני בכל זאת ממשיך. כן. ללכת צריך. צריך לתפוש את הרגעים, רגעים מע[ו]לים ומ[ו]שכחים בחיים. וזהו אולי העיקר. לברוח בכל אופֿן לא צריך.

אני הולך ומתבונן בכל צורות חיינו, דואה ברוחי מחיים לחיים, מעולם לעולם, מדדה אני ממקום למקום – ובכל פעם מתרחבת יותר עין ההכרה האכזרי[י]ה והזועמת: “אין כלום. הכ[ו]ל התדלדל – הטח ראשך לקיר, או התכו[ו]ץ בפ[י]נתך ושתוק!”[.] כל הופעות החיים והטבע מתבלטות מול עיני[י] והכ[ו]ל מחי[י]ב רק את השלילה הגדולה, את מאשר את השגיאה הנוראה.

ובכלל. ובכלל הרי קשה לי לכתוב עכש[י]ו, אין אני יכול אפילו לצרף רעיון לרעיון – הא[ו]מנם לא כדאי לי יותר להשליך ממני והלאה את העט ולחדול? –––

[17ב]⁸⁵² [יום רביעי,] ליל פסח ליל א' של פסח. דגניה ג'. תרפ"ב [12 באפריל 1922].

למה באתי הנה? מה לי ומי לי פה? זה ה אתמול בב[ו]קר באתי ועד עכש[י]ו אני מתהלך פה יחידי ואיזה משא כבד, כבד מעיק עד בלתי הכיל רובץ על כֻלי. שותק. מחניק בקרבי רבבות הרגשות תוססות ומתפרצות. מביטי [מביט] בעיני[י]ם אילמות המתפרצות מחוריהן על כל זו[ו]עת חיי, חיים ללא־תקו[ו]ה וללא־מוצָא, חיים של הכרה אכזרי[י]ה מענת [מְעַנה], שאמנם אני מוסיף ללכת, ואולי גם לחפש (לא, כמדומני שזה כבר לא!) ואולי גם לוחם, אבך בלי שום תכלית[,] בלי צל של הָכרָה של זמ טַעַם של כ[י]ווּן כל־שהוא, כי ברור לי: במה שאני נוגע, במה שאני מעיף את מבטי נהפך [ביע]ף[?] לגל של רמץ של דשן א[ו]כל, אשר מתוכו מבצבצות עיני[י]ם לועגות, עיני הגורל האיום: הנה כי כן, הנה זה הכֹל! וכך יהיה תמיד! וְכַך וזאת תהיה התוצאה התמידית שלך, ואחרת אי אפֿשר, ואם ברצונך – הטח ראשך אל הקיר! ואם לא – לך, לך כמו שהלכתָ עד הנה, ולך והוסף להיות מר[ו]מה, לך והתפלש בערמות־הדשן שאתה […]⁸⁵³ אני מתבלבל, איני יכול לכתוב[,] באים וקוראים לי לסדר,⁸⁵⁴ איני יכול, איני יכול ללכת. מה לי פה? זהבה? לא! יש ואני אומר גם עכש[י]ו, אולי לדבר לפניה קצת, אולי… ו כי מה הוא זה המחלחל בקרבי, מהו הרגש שבכל זאת תובע ותובע ממני, בנוגע לה, ומהו הרגש אשר הנחני לב[ו]א הנה? אך הנה אני יושב פה. למַה? מה מזה? כמדומני שאף מ[י]לה לא החלפתי אתה. היא טרודה כל היום. בא־תבא [בוא תבוא] של אין אף אפשרות לרגע להזדמן ביחד ולדבר. אך וכי לא אמת היא? ולוּ גם אפשר היה, מה לי להגיד לה. ובכלל למה להגיד לה? היא, היא כבר נמצאת פה, אולי מוצאת ס[י]פוק בעבודתה, בחברה, ולמה לב[ו]א להרגיז[,] לחטט? לָמָה ובכלל מה לי עכש[י]ו ולה? למה? אני שואל – עדי[י]ן מחטט אני בערמת דשן זו? וכי יש פה עוד מה למצ[ו]א? וְכִי עוד עוד רוצה אני לאחוז בזה? וכי בכלל יש, או תהיה לי איזה אחיזה כל שהיא?⁸⁵⁵

[18] שרונה. [יום שני,] כ“ו ניסן [תרפ”ב] [24 באפריל 1922].

ובכן, אני שוב בשרונה. ביום השבת בב[ו]קר באתי שבתי הנה מטיול החג שלי. הרי לך טיול, כביכול, – הוי חג נשבת, נשבת היה לי החג הזה. ומתחרט אני, מתחרט בכל לבבי שהלכתי לדגניה ג'[,] שב[י]ליתי שם את ליל הסדר, שלוּ ב[י]ליתיו במקום אחר היה עובר בשכחה ובש[י]כרון – וחסל. הה, מה נורא היה לי הלילה הוהוא. מה היה אתי? הוי, התעוררו, התעוררו פצעים אנושים, נקרע הקרום אשר העלו במשך הימים, והדם שתת, שתת, ואני התפלשתי בדם זה, התפלשתי ופרפרתי, פרפרתי – ולא יאֻמן – וגעיתי בבכי[י]ה, לֹא[,] זאת לֹא הי[י]תה בכי[י]ה, זאת הי[י]תה גְעיָה, געי[י]ת שוֹר אשר המאכלת על צו[ו]ארו; שאגות חנוקות ומר[ו]סקות אשר התפרצו בין לפתע בין כ[ו]תלי הצריף, פרפרתי, התלבטתי על גבי המ[י]טה – וגעיתי־בכיתי, שאגתי־זעקתי ובכיתי. הוי, כמה פעמים התפללתי לדמעה גואלת מקילה, לדמעת־ילד, לדמעה אשר תגאלני מהמחנק התמידי – ותצא סוף סוף ותָקֵל את המחנק הזה – והיא לא באה הדמעה, לא באה. והנה, לפתע פתאֹם – והתפרצה הגעי[י]ה־הבכי[י]ה, געי[י]ת־הַשוֹר – ואחרי זה? הוי, גם הקלה זאת נ[י]טלה ממני ע"י גורלי, אחרי זה עוד הורע לי שבעתי[י]ם והמחנק הפנימי התחזק פי שבע. גם הקלת־הדמעה אין לי.

ואיך זה היה? קשה לי בכלל לכתוב על כל זה, ואין לי האפֿשרות. אבל באותה הגעי[י]ה[,] כמדומני, השתקפה כל זו[ו]עת חיי בני החיים [19] בכלל. וזה אירע לי לי [כך!] בדגניה ג'. כן, שם. וזהבה הי[י]תה אחת מן הגורמים? כן. אפֿשר. איזו רוח אחרת תקפתני שם. ועין בעין ראיתי את מפלת חיי. מפלה שבאה אחרי תהלוכת־הנ[י]צחון שלי, אחרי תקופת־הגבורה שלי. מפלה, מפלה. ראיתי שם כי נוקשתי. נכשלתי, נפלתי מבלי קום. היא, כן, היא זהבה נפש יקרה, שאולי רק עכש[י]ו עמדתי על א[ו]פי[י]ה הנשגב, הרי בה באמת מצאו להם מקום הת[ו]ם, הט[ו]הר, האהבה, המסירות[,] העדינות[,] וכל אותן המ[י]דות הנפשיות הנאצלות שאין למצ[ו]א אותן בשוק של דורנו. ובה הכ[ו]ל התמַזֵג ביחד ויצר את הנפש הנעימה והטובה הזאת. והרי סוף סוף לא חשוב לגמרי פה הצורה. הרי העיקר הנפש הקרובה בחיים, המרגישה[,] המסורה – האהבה, האהבה, שסוף סוף איננה, כנראה בדי[י]ת־שו[ו]א. והנה אני דחיתי מפני[י] את הנפש היקרה הזאת, דחיתי – ואין להשיב את הנעשה. דחיתי את הז[ו]הר השקט הנעים הזה בפני ברק מְעַוֵר, מקסים ושובה… ועכשי[ו][,] עכש[י]ו מנ[ו]דה אני משני העולמות גם יחד: שִכָלְתִּי ושֻכֹלתִי… ובהיותי שם הרגשתי בחוש את האבדה הזאת. התבלטה לפני[י] מפלת־חיי. וזה אולי גרם, שכל זו[ו]עת החיים בכלל התבלטה לפני עיני[י] בכל מוראותה – ואפ[ו]ל על פני[י] – ואשאג, ואבך… לא, לא זה הכ[ו]ל, את ת[ו]כן הרגעים ההם, אי אפשר לי בשום אופֿן למסור.

[20] ושם הכרתי, כי זהבה, זהבה כבר מצאה את “א[ו]שרה” החדש. הנפֿש האוהבת הזאת, כבר מצאה לה שוּב את אחיזתה. וקשה היה להכיר את זה. וגם נורא, אולי. ומה זה – רק קנאה? הרגשה איגואיסטית גרידא, שגם אחרי שעזבתיה, היא מוכרחה ד[ו]וקא לאהוב אותי? או, שזה באמת, עדי[י]ן אותו רגש־אהבתי הנושנה? – לא אדע מה זה.

אבל עכֿש[י]ו לגמרי־שקט אני במובן הזה, כי דומני נסעתי הלכתי משם, ושוּב הכ[ו]ל עבר. שוּב איני מרגיש כלום. כל זה – הבל. לא,[,] זהו מְקוֹמִי. כל זה הוא עני[י]ן העבר – ואל לי לסגת לאחור ולהתבונן בו. כלום איני מרגיש עכש[י]ו…

ושוב התחלתי לנסות ולכֿתוב לקלרה. עני[י]ן זה, הוי לעזאזל, סוף סוף הריהו מוכרח להתברר. מה כּאן נהי[י]תה? הייתי אצל נחמיה. הרבה ד[י]ברנו על זה. אותו לשו[ו]א חשדתי. הוא לא ק[י]בל כל תשובה על מכתביו, והוא כתב שוב לאחד ממכיריו הטובים בלבוב, אולי על ידו י[י]ו[ו]דע דבר־מה, אך טרם ק[י]בל תשובה. ועל כת[ו]בת אותו החבר של נחמיה, כתבתי גם אני הפעם אליה. היצא דבר מה מזה?

הוי, למה אני אוחז עדי[י]ן בשבלות [בשאלות] אלו – הטרם הכרתי שאין הצלה, אין אחיזה בנחשול זה שאני טובע בו? הוי, בן־אדם פותה! צחוק הגורל: להכיר, לדעת, להעמיק – וסוף סוף לחיות נגד כל ההכרה הזאת, ולִינֹק תמיד מלשַד כל זה שאתה הכרתָ מזמן שהוא הבל והונאה…

[21] הבל והונאה, ובכל זאת, ובכל זאת… ובכל זאת הרי קשה לחיות כך, ואני חי, אני מורד ורוצה לחיות, ואני הרי חוטא לעצמי, הרי את נפֿשי אני קובע, בהחניקי את רגשותי[י] הטבעיים, בזה שאינני חַי, שאינני ממלא את תפקיד החיים. הרי גבר אני, ואיפה הא[י]שה אשר אני צריך לב[ו]א אליה? “לב[ו]א”, במובן המיני, התנ"כי. איפה הגבר שלי? והרי ת דמי[י] תוססים, והתאו[ו]ה, התאו[ו]ה הגדולה, היפה (כן, היפֿה!) הרי בוערת בי – ואני לא מספק את תביעתה. וכדי ב[י]זיון. לא בי האשם. איני יכול פה לחזור אחרי זונות, פה במזרח המז[ו]הם[,] מדובק המחלות. פה לא אירופה… ובכלל[,] סולד אני בזנות. (ואולי מפני זה שפה אני מפחד מפנֶיהָ)[.] ובכן, ובכן מה הסוף? אבל לא[י]שה הרי צריך אני. כן, היא הכרחית לי. ואין לגשם [לְגַשֶּׁם] את ההכרח הזה. אי אפֿשר לחיות עם א[י]שה שאינך אוהבה. אי אפֿשר. ומה לי לעשות, איני יכול להתקשר למי־שהיא – והיא בשבילי לא כלום, ליחידה[,] ליחידה אני שוֹאֵף. והיכֿן היא קלרה? הוי, הא[ו]מנם אבדה לי כבר לגמרי? ואנה אב[ו]א? הא[ו]מנם ת[י]מצא מי שתחליף את מקומה? לא! ואנה, הוי, אנה אבוא בלעדיה? ואגב: לח[י]נם, חשדתי באחיותי[י] היקרות במלינוב, שהן לקחו חלק אקטיבי בזה שקלרה זו אבדה לי פתא[ו]ם. ק[י]בלתי מהםן מכתבים. הוי, כמה נואלתי בחשדי זה. וכמה צער וי[י]סורים גרמתי להן בזה [22] והן הרי נקיות מכל חטא. הוי, כמה נואלתי. ואני לא כתבתי להן זמן הגון. אבל עכש[י]ו התחלתי שוב לכתוב להן. וסליחה, סליחה אני מבקש מהן, על אשר צ[י]ערתין לח[י]נם.

שרונה, כ"ו ניסן⁸⁵⁶

וכמה ח[י]כיתי לר[י]איון⁸⁵⁷ שלי עם שליונסקי, ומה נעימה הי[י]תה הצ[י]פי[י]ה לפגישה הזאת. כל כך הרבה תליתי בפגישה זאת. והנה באתי אליו לעין חר[ו]ד. ורק יום שהיתי אצל[ו]. גם משם יצאתי בפחי־נפש… קללת גורלי גם כאן מצאתני.⁸⁵⁸ והמכתבים שלו כמה ד[י]ברו ללבבי, וכל כך הרבה מצאתי בהם, וראיתי בו נפש קרובה, סובלת, מתפלשת כמוני בצער הגדול, הגדול והנורא. ולמה אכחד? בה[י]פגשי בו הפעם פנים אל פנים הכ[ו]ל כמו התנדף וראיתי לפני[י] איש אחר לגמרי. אָמָן, בעל יכ[ו]לת, בעל הבעה, מפליא לכתוב, מפליא לבַטֵא, אבל נדמה שכל זה רק מסו[ו]ה ח[י]צוני יפה[,] ומתחת למסו[ו]ה – משחק־במה יפה. באמת, איני רוצה לחשוב כך, ואיני קובע הלכה למ[י]לים אלו, כי מי כמוני מרגיש שאסור לדון על אדם על פי ההתרשמות הח[י]צונית, השטחית? כי כמוני, מרגיש, מה רבים הלבושים שבהם מעטף האדם את נשמתו, את תוך־תוכֿו, ושאף פעם לא נגיע ל“עירום ועריה” שלו האמתי, הנפשיי? אך בכל זאת, בכל זאת – קשה היה לי אחרי הפגישה הזאת. גם הרבה דברים שקראתי משלו עשו עלי[י] רֹשם לא נעים. לא את הנפש מצאתי, רק צורות מס[ו]לסלות, גנדרניות. הוי, הוי מי י[י]תן[,] [23] מי י[י]תן ואֶתְבַדֶה!… כלום לא נתנה לנו הפגישה הזאת גם במובן המעשי, לג[י]שומו של רעיוננו. אני, עכש[י]ו, איני מאמין כבר לגמרי שנוכל לפעול דבר־מה. ובכלל, הרי אין לי כל עני[י]ן בכל העני[י]ן הזה. כי מה זה סוף סוף? האין נפשי בוחלת במסתרים לכל עני[י]ן זה הנקרא “ספרות” – מה זה י[י]תן? ומהו בכללו? תרמית, הונאה, קַטנות. משחק, מין משחק ככל המשחקים לשעשע בו את עצמנו. הוי, מה כואב הלב. גם זה נשמט. גם נחמה זו כבר איננה. היו זמנים אשר זה נ[י]חמני בצערי. ועכש[י]ו?

*

ואני עכש[י]ו בשרונה. אחרי שנוכחתי כמה קשה יהיה לי למצ[ו]א מקום חדש לתחוב בו את ה“בשר ודם” שלי, שהוא תובע ודורש כל כך הרבה – התחלתי כבר כמעט לפקפק אם כדאי לי לעזוב את שרונה, בשעה שיש לי היכ[ו]לת הגמורה לה[י]שאר פה גם להבא, בתנאים הח[י]צוניים הטובים אשר פה. אך חטאתי בפקפוקי זה. לא! אי אפשר לי לה[י]שאר פה, לא אני הוא האיש שמותר לו להיות מורה לילדים. אי אפשר, עלי[י] ללכת מפה. החלטתי לה[י]שאר פה לשבוע זה ולחכות לתשובתו של שמואל ממקו[ו]ה ישראל, כי כתבתי לו שברצוני לה[י]כנס לשם בתור פועל, ושהוא ישתדל שהדבר יעלה בידי.⁸⁵⁹ אם במשך השבוע לא אקבל תשובה – אסע גם בלאו הכי. ומה יהיה אם לא יקבלוני [24] לשם? יהיה מה שיהיה – ופה אי אפשר לי לה[י]שאר!

*

במכתב האחרון שק[י]]בלתי אתמול מהבית אבא כותב לי בסוף מכתבו: “כן בני אבקשך אותך כשיעזור השי”ת [השם יתברך], כשיגיע ליל ש[י]מורים⁸⁶⁰ שתזכור אותי כא[י]לו אני יושב אצלך, ואני אי“ה אזכיר אותך בכל לב גם בדמעות”. הוי מה הומה וכואב הלב למקרא דברים כאלו הספוגים בדם לב כואב ונאמן, לב אב נשבר – הוי אבא יקר וטוב, לוּ ידעתָ, לוּ ידעתָ, מה א[ו]מלל הוא בנך, מה א[ו]מלל, תועה וחוטא – הוי, עפראני תחת כפות רגליך אבא גדול, ישר[,] אוהב ומסור! כן, יודע אני כי בי[ו]שבך בליל הפסח לסדר, העליתָ בדמיונך את כל הח[ו]רבן הנורא של משפחתנו. שני בניך חסרו אצל הש[ו]לחן. אחד – מי יודע אנה בא, ולהיכן התגלגלו עצמותיו היקרות? והשני – השני תועה ללא תכלית, ללא־תקו[ו]ה בארץ ישראל, ואמא ז"ל – איננה, מה נורא? אתה התחלתָ לקר[ו]א את ההגדה – ואני לא שאלתי את ארבע הקושיות (הן גם בהיותי גדול ומבֻגָר לא ו[י]תרתָ על זה!) ואתה בכיתָ, בכיתָ[,] שפכתָ דמעות. ואז, אז בלילה הוא⁸⁶¹ – התלבטתי אני על מ[י]טה אחת בצריף אחד וגעיתי בבכי, שאגתי ובכיתי. לוּ ידעתָ, לוּ ידעתָ, אבא יקר מה א[ו]מלל הוּא בנך, מה א[ו]מלל!…

[25] [יום שני,] ג' אייר [תרפ"ב]. שרונה [1 במאי 1922].

לעזאזל, אני שוּב נשארתי בשרונה. איך זה קרה הדבר? כיצד נכנעתי? איך זה הסכמתי להשליך את עצמי לגיהינום של י[י]סורים בלתי פוסקים? – עובדה, עובדה היא. כל תשובה ממקו[ו]ה ישראל לא ק[י]בלתי. לעזוב סתם את שרונה וללכת בלי כל תקו[ו]ה למצ[ו]א מקום עבודה אחר, בזמן שהמצב בארץ כה קשה ומאות אנשים מתהלכים, מחפשים עבודה – ואין – לא יכ[ו]לתי. ידוע לי היפה [יפה] מצבו של מח[ו]סר העבודה המסתובב הנד ממקום למקום, משפיל את עצמו על כל צעד ושעל וכו' וכו', ובהתחשבי עם כל זה – החלטתי לה[י]שאר פה. ונורא, נורא הדבר. הבדידות והש[י]ממון כאן נוראים. ועלי[י] עוד לשמש פה גם בתור מורה בשעה שעצבי[י] כל כך מר[ו]גזים ואני כה נחלשתי. האוכל לשאת? מי יודע? אם במשך הימים יזדמן לי מקום אחר מתאים ביותר – חושבני שסוף סוף אלך מפה. קשה לחיות באופֿן כזה, הרי מדעתי אֵצֵא! ומה יהיה אם אקבל בימים אלו תשובה משמואל ודו[ו]קא חיובית? נסתבכתי, לעזאזל, יותר מדי, ואיך אוכל עכש[י]ו לשוב ולהגיד כי אין אני מסכים לה[י]שאר פה? הוי, כמה נסתבכֿתי!

[יום שני,] י' אייר [תרפ"ב]. שרונה [ 8 במאי 1922].

בהיותי בשבת ביבנאל ק[י]בלתי את תשובתו של שמואל ממ“י [ממקווה ישראל] על מכתבי שכתבתי לו בפסח מדגניה ג'. הוא כותב כי ד[י]בר עם צמח, אשר הבטיח [26] הבטחה קרה אמנם להשתדל שאתקבל למקו[ו]ה ישראל, וגם הוא שמואל יעשה מה שבאפשרותו. אבל עכש[י]ו כא[י]לו הדבר אינו מעני[י]ני כבר כלל וכלל, כמעט שגזרתי כבר שלא אלך מכאן לקיץ, ואמנם בימים האחרונים אני מרגיש פה את עצמי לא רע בערך⁸⁶² להשערתי הקודמת. ומאידך גיסא: מפחד אני מפני קורבת המקום לתל־אביב, במקום שאפגש פנים אל פנים עם כל השחצנות והנו[ו]לות שבחיינו ועם בכלל ובי[י]חוד עם ה”פני[ם]" של ספרותנו אשר לא י[י]מנע שאב[ו]א אתם באיזו מו"מ [משא ומתן] – וזה יוכל לדכאני לגמרי.

פה לע“ע [לעת עתה] – ההוראה קצת יותר נעימה מאשר קודם, הילדים כבר מבינים יותר ואין הק[ו]שי כל כך מרובה, והעבודה ג”כ [גם כן] נעמה עלי[י] בזמן האחרון, עכש[י]ו בי[י]חוד בזמן הקציר. יוצא אני לעבודה בכל יום ברצון, בחשק[,] ועובד בשקדנות[,] וזה מכניס בי לפעמים מין שלו[ו]ה מיוחדת, שלא של[ו]ות אדם שקם אחרי מחלה קשה ומסֻכנת… לא נרפאתי עדיין… וכי א[י]רפא? אבל ימים אחרונים אלו יש בהם קצת מן ההחלמה. רגעים. הרי הם היסוד. וכאלו ישנם עכש[י]ו מעט. מעט מא[ו]ד. אבל, בכל זאת, הרי ישנם.

[יום שישי,] כ“א אייר [תרפ”ב]. שרונה [19 במאי 1922].

הימים האחרונים – אם אין בהם מן השלו[ו]ה ומנוחת־העצבים, אבל אין בהם גם מן המזעזע[,] מן המטלטל והמרעיד, עוברים להם זה אחר זה בשכחה, ואולי גם בטמטום, בהרהורים בשעות מיוחדות. [27] בשע עובד אני הרבה, קם משכים בשל[ו]ש או בחצי ארבע⁸⁶³ לפנות ב[ו]קר ועובד בהובלת השעורה עד הצהרי[י]ם – ואחר כך הוראה, כביכול, ועי[י]פות, רצון לישֹן. שעות פנוית מעטות – והן רק בָעֶרֶב, ועפ“י רוב הש[י]עמום תופס בהן המקום הראשון. מתגעגע אני לאיזה עני[י]ן איזה שהוא שירתיחני קצת. אך מאין? הרגשות זמניות שונות. לפעמים: במקום מצב־הרוח הסוער, השואג, המתריס וקורא ת[י]גר – באה הרגשת־געגועים מתפנקת.[,] רכה ושקטה בדמדומי בין ערבי[י]ם, בשעת השקיעה. ממעיט אני לכתוב. והמכתבים שהם תמיד מכניסים עני[י]ן בחיי – מעטים אצלי בזמן האחרון. ק[י]בלתי בשבוע שעבר מכתב מאברהם, הוא עכש[י]ו בתל־אביב. ובמכתב – דברי כ[י]בושין על מכתבי האחרון אליו. וצדק בדבריו. מהיר הייתי ב”משפטי" שם. ולא הייתי צריך לכתוב כך על א. פ.⁸⁶⁴ ועוד על כמה עני[י]נים באופֿן כזה. ובינתיים הריהו מודיע לי שהראה את שירי לפ. גינצבורג⁸⁶⁵ והלה לא הרפה ממנו ורק באחת: הבה, ואדפיסַם. והוא, מובן, לא נתן בשעה שאינו יודע אם אסכים לזה. גם בַרַש⁸⁶⁶ הפציר בו שיראה לו את שירַי והוא שואלני אם למסור אותם ל“הדים”, אם ברש יסכים. עניתי: הן.⁸⁶⁷ בכלל, אודה, רוצה אני להדפיס עכֿש[י]ו. אחת משתי אלה: או לנפץ את העט – וחסל! (וזה הרי בלתי־אפשרי) או להדפיס וליצור לכל הפחות איזה עני[י]ן (הא[ו]מנם זה יכניס עני[י]ן?)[.] [28] ובכלל חושב אני כי ההדפסה הזמנית במקומות שונים תועיל הרבה להתגשמותו של רעיוננו[,] שלי ושל אברהם.

לנחמיה כתבתי תיכף אחרי זה שהחלטתי לה[י]שאר גם להבָא בשרונה. ולא ענה לי עדיין. כנראה שעדיין לא ק[י]בל שום תשובה מ־K [?].⁸⁶⁸ ובכלל, נדמה לי כא[י]לו פגה כל חריפותו של עני[י]ן זה. השכחתי? ואם גם אזכור – רק לרגעים. העדיין מקו[ו]ה אני לש[י]נויים? – לא! כמעט לא. ובכל זאת, כא[י]לו לא איכפת לי. הא[ו]מנם, השלמתי כבר?

[יום שישי,] כ“ח אייר [תרפ”ב]. שרונה [26 במאי 1922].

כן, יש הבנת המצב והרגשת מהמצב, ואיזו תהום מפרידה ביניהן! הנה אתה מבין, יודע ומעריך את כל מה שהתהו[ו]ה ומתהו[ו]ה בך או מסביבך – ותו לא, אין כל זה מזעזע את כ[ו]לך עד תוך תוכך, אין זה מטלטלך טלטלה גדולה וחזקה עד כדי ר[י]סוק־א[י]ברים; מובן, ידוע – ואתה נשאר על ע[ו]מדך; לא כן ההרגשה ותפיסתה היא – פכאן, אתה מ[ו]שלך לנחשול זועף שאתה נטרף בין גליו לפרורים, פרורים. הנה במשך הימים הזמן האחרוןנים כמעט שהשלמתי עם הרעיון של עזיבת־קלרה, ולא נזדעזעתי, לא קפצתי ממקומי, ידעתי, הבנתי[,] הערכתי את ג[ו]דל האסון – ובכל זאת כא[י]לו שקט נשארתי על שמרי[י], אך הנה היום בצהרי[י]ם בע[ו]בדי יחידי בע[י]דור הנטיעות, תקפתני ההרגשה, וזאת תפסה את המצב – הכ[ו]ל התבלט לפני[י] בכל מוראותו. כן, [29] אין להשלות כבר את עצמי בתקוות־שו[ו]א. הכ[ו]ל עבר, הכ[ו]ל נחרב, אי אפֿשר[,] אי אפֿשר שקלרה עדיין קלרתי היא ושלא אקבל ממנה שום מכתב. הכ[ו]ל נחרב, ואנה אני בא? – ולפני[י] הֻצגָה תמונת־זו[ו]עות זאת בכל נוראותי [נוראותה] – והתפלצתי… הוי, היום תקפתני ההרגשה… אני מרגיש הפעם את הח[ו]רבן הזה, ואני שואג ושואג במסתרים: “אנה אני בָא עתה?!”..[.]

[יום רביעי,] י“א סיו[ו]ן [תרפ”ב]. שרונה [7 ביוני 1922].

ביום החמ[י]שי בשבוע שבער [שעבר] בערב חג השבועות יצאתי לי משרונה ברגל לטבריה. ק[י]ו[ו]יתי, אולי יעלה בידי לנס[ו]ע לימי החג לתל־אביב, במקום שם נמצא עכש[י]ו אברהם ש. [שלונסקי.] חפצתי מא[ו]וד להתראות אתו ולשוחח על כל העני[י]נים הקרובים לנו[,] וביחד עם זה לב[ו]א בדברים עם היחידים־המעטים המרגישים, המצטערים וכואבים בחשאי בכאב ספרותנו שכבר שכה ירדה והתנו[ו]נה

בזמן האחרון ואשר כה ישחיתוה כל מיני שועלים קטנים, מחבלים⁸⁶⁹ וסתם בטלנים סריסי־טעם ורגש, סריסי נשמה וחיים, ולהתכונן לאיזה פע[ו]לה חדשה, מטהרת האו[ו]יר של עולמנו אשר ס[י]רחון כה קשה תקפהו,[.] בקצרה, חפצתי מא[ו]ד לנס[ו]ע לתל־אביב, אבל לא עלה הדבר בידי, אםי אפֿשר היה לעזוב את עבודתי כאן לכמה ימים[,] ונסיעתי לת"א דרשה לכל הפחות 5–6 ימים. ובכֿן, החלטתי, ללכת לטבריה לימי החג, כי פה הש[י]עמום כה קשה, ולמה ולאן אלך? איפה איזו זו[ו]ית בסביבה זו אשר אוכל שם לבלות או בכלל לשבת ישיבה פחות או יותר נעימה במשך יומי[י]ם? ושם בטבריה, [30] חשבתי לבלות ימי החג בבית משפחת מרגלית, משפחה אשר התקרבה מא[ו]ד אלי[י] קרבת ידידים ממש, ואשר אני מרגיש בהיותי אצלם רגש ביתי מולדתי חָמִים אשר לפעמים, למרות כ[ו]ל, אני כה מתגעגע לו. והבנים – בי[י]חוד נחמיה ויוסף [–] הרי כה התקרבו אלי[י] ומסורים לי, צעירים פשוטים, שטחיים, אבל בעלי־נפֿש, בעלי־לֵב מסור ומַרְגִיש, ואני – יקרות לי נפֿשות פשוטות אבל מרגישות מבני־אדם שאין כ[ו]חם אלא בפה ובק[י]שוט התרבותי הח[י]צוני שלהם. ולכֿן, אמרתי, אלך אליהם לימי החג. יצאתי מכאן בערך באחת עשרה לפני הצהרי[י]ם, היום היה חַם, הלכתי דרך ההרים אשר ותעיתי קצת בדרך, והח[ו]ם הציק מא[ו]ד, וכמעט שהתחרטתי על כל הליכה זו.⁸⁷⁰ ובי[י]חוד כשבאתי לטבריה, והליל הראשון של החג היה כה עגום, מעיק – חשבתי לי: למה באתי הנה, ואני רגעי־שכחה ב[י]קשתי, רגעי שמחת חג – ופה שוב אותה הרוח התמידית אשר בשרונה היא חברתי התמידית? אבל אחר כך, נוכחתי כי צריך הייתי ללכת לטבריה, “אצבע אל[ו]הים”, צריך הייתי ללכת בכדי שא[י]ו[ו]דע על עני[י]ן חָשוּב ורב־ערך שהתחולל בחַיַי, ואשר לוּ ישבתי כַאן, היה נודע לי אולי אחרי זמן רַב. הייתי צריך ללכת לטבריה, בכדי לטעום בליל השני של החג⁸⁷¹ טעם־גיהינום, ואשר אותו טעם זעזעני עד היסוד והעלה אותי ביחד עם זה להשתובבות כבירה, לשמחת־שכחה עליונה על כוס יין ושירה־שאגה, מתי[י]פחת וזועקת. [31] ביום הש[י]שי לפנות ערב ואני, יוסף, אהרו[ו] וישעיהו⁸⁷² מטי[י]לים לנו בגן־העיר שבטבריה, מתי[י]שבים על ספסל אחד, והנה אני רואה נכנס לגן, עזוּז, בחור אחד מקבוצת דגניה ג',[.] אנו נפגשים, אני מתחיל לשוחח אתו שיחה ארעית, קלה, והלז אגב שיחה מספר לי: “אתמול אמש הי[י]תה אצלנו מעין חתונה”,

– מה זה “מעין” חתונה?

– נוּ, חתונה, חתונה, באמת.

– של מי?

– של משה תמרלין,⁸⁷³ עם צעירה אחת זהבה – אולי אתה מכירה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –⁸⁷⁴

מה שברגע אחד התרחש בקרבי, לא ה[ו]בלט החוצה, כמדומני,[.] לולא חשכת בין השמשות, אולי אפֿשר היה להכיר כי חו[ו]רתי במקצת. אבל אנ[ו]כי אינני “סנטימנטלי” במובן זה, ותמיד חָזָק כלפי הפתעות. אבל, פקע דבר־מה בלב באותו רגע ואני הרגשתי שדבר־מה נפל תחתי[י], ואני שוקע ושוקע.

ובשובנו מהטיול, קנינו תיכף עפ“י האינצ[י]אטיבה שלי – יַיִן, האד[ו]ם האד[ו]ם הזה – חסר, חסר היה לי מא[ו]ד באותה שעה. ועוד הרגשתי כי הכ[ו]ל כה מעיק בי עד כדי לה[י]חנק, עד כדי להתפקע, והרגשתי, שמוכרח אני לפני מי להשיח מעט מן המעט המתחולל בקרבי[,] שיוקל לי במקצת. לקחתי את יוסף[,] בחור פשוט זה, אבל מרגיש, קרוב – התהלכתי אתו אצל הבית, בדממת הלילה, וד[י]ברתי[,] ד[י]ברתי לפניו על התהום שאני שוקע בה – על גורלי, גורלי מעני, על הרבה, על הרבה. [32] ואחר כך – הסע[ו]דה ושתי[י]ת הַיין, ואני שמחתי, שרתי[,] וכל מה שההעקה הפנימית קשתה יותר – שמחתי הח[י]צונית התגברה יותר, השתפכתי בכל מיני שירי־חסידים, ואגב הכנסתי רוח צהלה בכל המס[ו]בים, והיו שעות “נעימות”[,] שמחות[,] ככתוב.⁸⁷⁵ ואח”כ – שוב לא יכ[ו]לתי לישֹן, ולא נתתי לאחרים לישֹן, השתובבתי, צהלתי, ומרוח זו אצלתי על כל החב[ו]רה, ואח"כ, שכבתי לי לצדו של נחמיה, ושוב ד[י]ברתי וד[י]ברתי, – – – ולאור הב[ו]קר בשעה חמש בערך – נרדמתי… ולמחרת, בשבת[,] כצל התהלכתי, צל קודר, קודר עד לזו[ו]עות. חפצתי כבר למה להחיש זמן לכתי מטבריה, בכדי שאוכל להתי[י]חד לי בפני עצמי ולהעמיק בח[ו]רבן־חיי ובכל מוראותם בכלל; שבתי דרך כ[י]נרת⁸⁷⁶ ודבר החתונה כבר צלצל ונשמע מסביב. “היה שמח מא[ו]ד” “היו הרבה אנשים”[,] “אורחים מכל הסביבה”[,] “רקדו, שמחו, שתו” וכו' וכו' ואני את הכ[ו]ל הקשבתי וגם שאלתי לפרטים, וכמו כן ס[י]פרתי לאחרים שלא ידעו, שהיתה “איזו” חתונה בדגניה ג'… וכאילו כל זה לא נוגע בי…

כן. אכן קם הדבר ונהיה! אמנם, עוד בהיותי שם בדגניה ג' בימי הפסח, הכרתי תיכף את הי[י]חוסים הקרובים שבין תמרלין וזהבה – אבל אנ[ו]כי לא פ[י]ללתי לפרי שי[י]חוסים אלו יקדימו כל כך לתת פרי. ובכן, ספר זה אני יכ[ו]ל כבר לסגור[,] הגעתי כבר לדף האחרון[,] דף־החתימה. ואני עומד ומביט על ח[ו]רבן זה. מביט על הבערה [33] אשר תקפה את עולמותי[י] אשר בעצם ידי[י] ונפשי בניתים, ואני בעצמי ש[י]לחתי בהם אש, אני, אני הייתי המבעיר: ו“שלם ישלם המבעיר את הבערה”⁸⁷⁷ – ואני משלם, כן משלם, בדמי ובנפֿשי – משלם, משלם הכ[ו]ל. את ח[ו]רבן חיי אני רואה, אשר אני[,] רק אני הייתי הגורם לו, את מפלתי אני מרגיש, אשר אני בנ[י]צחונותי[י] גרמתי לביאתה. פסחתי על גופות ק[ו]רבנותי[י], ק[ו]רבנות מזבח, ואני לגמרי לא ראיתי, כי ביחד עם הק[ו]רבנות את נפשי אני מעלה לעולה… לא ראי הכרתי לדעת, כי את דם ק[ו]רבנות אלו, בדמי[י] אני, בדמַי אני אכפר…. התנקמתי, לא בצדי[י]ה⁸⁷⁸ באחרים, עכש[י]ו אחרים מתנקמים בי ג“כ [גם כן] לא בצדי[י]ה… ועכש[י]ו? עכש[י]ו, יצחק, עכש[י]ו מה? על גלי ח[ו]רבנות אני עומד, מרֻמֶה, מנ[ו]צח – ועכש[י]ו? וכך יהיה? ולהשלים עם המפלה? להשלים עם ח[ו]סר נ[י]צחוני? לא! ללכת, לה[י]לחם – קדימה לפנים! – להחלם לה[י]לחם בעד לתשלומים חדשים, לנ[י]צחונות חדשים. לא לעמוד! אך…. אך… ואני הרי יודע, כי ככה כבר נגזר עלי[י] – רק ללכת ולא להגיע לשום ח[ו]ף, או להגיע ולהשיג וע”י ההשגה הזאת לה[י]נצח… לא לי המנוחה, ולא לי תֻפים, רק ללכת, רק לנוד – כך נגזר עלי[י], לנַצֵחַ ולה[י]נצח ע"י נ[י]צחונותי[י], לרדוף אחרי כל מיני “אֹשר”[,] ובת[ו]פשי אותם, לבעוט בהם ולהשליכם מעל פָנַי בבוז, בבחילה, ואחרי זה שאני משליכֿם – להצטער על שהשמטתים מידי[י] ולא החזקתי בהם. כך הוא, כך הוא גורלי.

[34] והנה עכש[י]ו לפני[י] פרט אחד מרבים. – זהבה, א[י]בדתיה, בידי[י] א[י]בדתיה, נפש נאמנה ויקרה זאת הי[י]תה מסורה לי בכל נפֿשה ודמה, בכל עורק־חייה, אני הייתי – תקו[ו]ת העתיד שלה היחידה, ואני יכ[ו]לתי לזכות בה, וחשבתי אמנם, שהיא תהיה שלי, אך לא, בראותי שהדבר קרוב להתגשם – עזבתיה, עזבתיה, למרות זה שלא חדלתי לא[ו]הבה, עזבתיה – והלכתי הלאה. קלרה נפגשה לי בדרך. וזהבה בארץה אחרי[י] ארצה ישראל. עדיין ק[י]ו[ו]ותה: אולי? אולי? ונוכחה כאן: לשו[ו]א! הכ[ו]ל עבר ואבד! ואני, כל הזמן הגיתי בזה והוספתי לא[ו]הבה, אך ידעתי: כי את הנעשה אין להשיב, לשוב לזהבה כבר אי־אפֿשר. אי אפשר. לסגת אַחור איני יכול. ושקר עשיתי בנפֿשי, גם אז בפסח כשהצעתי לפניה שוּב את ידי (הה, לוּ ידעתי כי א[י]חרתי כל כך, לא הייתי עושה את זה, וחבל!) כי מה הייתי עושה לוּ הי[י]תה מקבלתה – הא[ו]מנם הייתי יכול לשוב אליה ולהתקשר אתה? ועכש[י]ו, לבי, לבי בוכה בי על גורלי הקשה. ומה בוכה לבי, על מה? העל זה שאני רואה כי קרבנותי מפרפרים עוד, ואני חשבתי כי שחטתים לגמרי? העל זה י[י]צר לי, כי זה שנהרס על ידי נבנה שוב כמו להכעיסני? הה, יש יש רגש־חיה באדם, רגש־אכזרי והוא לא סובל את הפרפור של טרפו, אשר לא עלה בידו לט[ו]רפו כליל. הזה איכפת לי? ואולי. כן[,] גם זה בלי ספק. זהבה נ[י]שאה לאיש אחרי שאהבה אותי, ואחרי שעזבתיה אני, ואיך זה עוד יש בקרבה א[ו]מץ כזה? איך זה עדיין מ[ו]כשרה היא [35] לקום לתחי[י]ה אחרי ח[ו]רבן כזה? ונדמה לי כא[י]לו מתעללים בי; הנה חלש אַתָּה, אתה חשבתָ כי נ[י]צחתָ את אחרים, ולבסוף נֻצחְתָ אתה. וזה מרגיזֵני, מרתיחני, ומטלטלני בי[י]סורי־קדחת נפֿשית נוראה. קנאת־כבודי תאכלני. כן, גם זה. אבל זה עוד לא הכ[ו]ל, ולא העיקר. אני מרגיש גם כי באמת מרגלית אחת הי[י]תה בבית גנזי[י] ואני השלכתיה בבוז, ואחרים זכֿו בה, ועכש[י]ו אני מרגיש שא[י]בדתי – ואין להשיב, בעֹשֶר זה יכ[ו]לתי להתעשר בעצמי – ולא ידעתי. כמה זהבות כאלו איכא בשוקא?⁸⁷⁹ והנה היא הי[י]תה שלי, ואני א[י]בדתיה, א[י]בדתיה בידי עצמי! ונורא ביותר וגם מצחיק כי דומה אני לאותו הצי[י]ד אשר רדף אחרי שתי ארנבות בבת אחת… נשארתי ק[י]רח מכאן ומכאן.⁸⁸⁰ את זהבה א[י]בדתי, וגם קלרה, כנראה, בגדה בי. התנקם בי גורלי, על “הוללותי” היתרה. ומי יודע את הס[י]בה? אפֿשר מא[ו]ד שס[י]בת בגידתה של קלרה היא בזה שהיא מאמינה, על יסוד דברי מעלילים, שאני חי פה עם זהבה… אפשר מא[ו]ד. הן גם לאירוניה כזאת מ[ו]כשר הוא הגורל המתעלל.

וככה, התדלדלתי מכ[ו]ל. וריקם, ריקם אני עומד על עברי פי תהומות, אשר אמרתי ז[ו]הרי חיים יגשרו את ע[ו]מקםן⁸⁸¹ הַמְאַיֵם, עכש[י]ו נעלמו כל הז[ו]הרים, וכל חשכתן וע[ו]מקן מול עיני[י] – ולאן? אנה אברח לזה? אין דרך.

יש ומתגלה בי יצחק הפ[י]כח שבי (ואולי גם היותר צודק ונכון) והוּא [36] מרגיעני: שטויות! לח[י]נם אתה מצטער כל כך, לח[י]נם את[ה] מתפלש ונאנק בכאב י[י]סוריך, לא כדאי לגמרי כל הכאב הנורא הזה, לא כדאי, ואתה תאר לך כשהנך בעל אותם הנכסים שאבדו לך, – האן[ו]מנם חושב אתה שערכם יהיה בעיניך כה חשוב אז, כמו שהוא חשוב בעיניך עכש[י]ו כשאינם לך? – טועה אתה! (נכון מא[ו]ד!) תאר לך למשל, והנה זהבה שלך היא, הא[ו]מנם חושב אתה כי הייתָ מוצא בזה איזה “ת[י]קון” כלשהו לחייך? להפך: ג[ו]על, ג[ו]על ובכי[י]ה תמידית על ח[י]רות ששלה ששֻללה ממך בבת אחת, על כנפי[י]ם מק[ו]צצות, ועל עול מטריד, משעבד, ועל כל זה: אי־ס[י]פוק נורא, מכאיב[,] בחיים אלו. ובכן, למה הצער? למה הצעקה![?] הכדאי? אולי זה נכון. אבל אני הרי לא תמיד פ[י]כח אני, ולא יכול לה[י]רגע על ידי “נ[י]חומים” כאלו שיסודם ב“תאר לך”[,] בהיקש דמיוני – ותו לא! ואני, איש אני, בשר ודם, הבוכה וקובל על העובדות, על המציאות כמו שהיא. ומה עכש[י]ו? וח[ו]רבן חיי כה גדול. ומי יודע אם עוד אדע אהבה? ומי יודע אם ת[י]מצא לי עוד נפש אוהבת יפה? וככה, ככה אשרך את דרכי הקשה ערירי, ערירי עד לדמעות, רצוץ ושבור עד לזִקנה.

ותקו[ו]תי היחידה, עכש[י]ו, סוף ססוף – רק קלרה, עדיין תקו[ו]ה זאת מהבהבת בקרבי למרות כ[ו]ל: אולי? ואולי? רק קלרה, רק היא יכולה להשיב לי את הכ[ו]ל, את הכ[ו]ל, כי הרי אותה אהבתיה עד כדי בגידה בנפש כה יקרה כזהבה. אבל האין אני דומה בתקו[ו]תי זאת לטובע האוחז בש[י]ב[ו]לת?… [37] כי הא[ו]מנם יש עוד תקו[ו]ה? האפשר עוד לי לקוות אחרי שתיקתה במשך 9–10 ירחים רצופים? הוי, יצחק, אל תשגה בהבלים, ואל תקו[ו]⁸⁸² לשו[ו]א! הכ[ו]ל אבד, הכ[ו]ל, הכ[ו]ל, עליך להכיר את זה הכרה ברורה, איומה, להביט בזה פנים אל פנים, ואל תוסיף להשלות את נפשך לח[י]נם. ואנה, הוי, אנה אשא את נפֿשי הקרועה והשסועה לגזרים? אן אפנה ואלך? וללכת מוכרחים, הוי, רק לא לעמוד, אבל משא־הי[י]סורים כה כבד, ומכביד כה את ההליכה… אך יכביד המשא פי־שבע – אסור לעמוד! הה, זרועותי[י] עודן פתוחות לרו[ו]חה לקראת כל המבואות, עדיין לא גמרתי, ואכן ה“סך הכ[ו]ל” ידוע לי מכבר[,] אבל את החשבונות טרם גמרתי, עוד טרם, טרם! עוד אצא, עוד אָבֹא! ⁸⁸³ אל[ו]הי־החיים! לך עוד יהמה לבי, מתוך כל מצוקי וענותי [מְצוֹקִי וֶעֱנוּתִי], עוד יהמה ויתפלל, ועוד יתפרץ למרחב, למלחמה, לנ[י]צחון ולקרב, עוד לא הֻכָה כליל, שטוף־דם הוא כֻלוֹ, אך טרם קפא מכאב־פצעיו, אל[ו]הי החיים! לקראתך אני הולך עוֹד שר ושואג, קובל ומרנן, ונש[ו]א אשא את זר־קוצי[י] הממאירים ואֵלֵך, “הבל הבלים” אקרא ואֵלֵך, ויהי מה – וזרועותי[י] עוד פתוחות לרו[ו]חה לפני כ[ו]ל! – – –

ואת ברכתי שלחתי לזהבה: “קבלי את ברכתי הנאמנה לנ[י]שואי[י]ך עם משה תמרלין. דרך צלחה!” ב[י]רכתיה.⁸⁸⁴ אפשר מא[ו]ד, שלוּ [38] ידעתי את יום נ[י]שואיה – הייתי בא גם אני להשתתף, אם כי שלא הזמינוני, ומתוך כו[ו]נה, מובן.

קשה, קשה ונורא עד לזו[ו]עות היה מצבי בשני הימים הראשונים אחרי שנודע לי על נ[י]שואי זהבה. אבל עכש[י]ו, אין זה מציק לי כל כך. בשקט אני מביט על זו[ו]עת־חיי זאת – ולא מזדעזע כל כך. אבל יודע אני כי לפתע פתא[ו]ם שוב תתקפני קדחת־הי[י]סורים. עוד נכונו לי רגעים קשים על יסוד מאורע־חיים זה.

כן. הנה הדף האחרון שבספר בפרק אחת [ראשון] מספר חיי. חסל! זהבה, זהבה – אָ, אָ, היא כבר כה רחוקה, רחוקה… זהבה אחרת כבר, הכ[ו]ל עבר – אפשר רק לזכור, לזכור ולצלול בימים עברו – וזה הכ[ו]ל. כיצד אתי[י]חס אליה להבא? איני יודע. אפשר מא[ו]ד שידיד קרוב אשאר לה לתמיד. בכל אופֿן איני יודע אם אוכל לראותה בקרוב. אשתדל למנוע בעד כל פגישה. סוף סוף היא גם ירדה בעיני[י] במ[י]דה מרובה. ידיד רוחש־טובה וברכה אני לה בכל לבבי. תצליח בדרכה! אפשר מא[ו]ד, כי בדרכה זה נ[י]צלה מי[י]סוריהחיים לא מש[ו]ערים… לא בשבילי היא יונת־אלם⁸⁸⁵ זו. ואפשר מא[ו]ד כי בתמרלין זה, בבחור העובד הישר, הפשוט[,] מצאה את ת[י]קון חייה האמתי. אך מי יודע את המתחולל בקרבה פנימה? מי יודע? מי יודע?…

[39] [יום חמישי,] י“ב סיו[ו]ן [תרפ”ב]. שרונה [8 ביוני 1922].

אמש בכ[ו]תבי את רשימתי הקודמת כא[י]לו שלו הייתי, שלו ושקט הבטתי, כמדומני[,] לא רק על מאורע־חיי הקשה, האחרון, אלא גם על ה“הכ[ו]ל” בכלל. והיום לפנות ערב (עכש[י]ו, מובן, לילה – וכי אימתי כותב אני ביום?) הזדעזעתי… ומלאה, מלאה עכש[י]ו ההרגשה עד כמה א[ו]מלל אני, א[ו]מלל בכ[ו]ל, בכ[ו]ל. כן, ההרגשה מלאה בכל איומתה [כך!] וזע וזו[ו]עותיה. ולא למאורע האחרון אני מִתְכַוֵן, לא, לא זה, ה“הכ[ו]ל” – אותו אני מרגיש עכש[י]ו בכל נוראותו בשבילי. וה“אני”[,] ה“אני” כ[ו]לו[־] כ[ו]לו לכל פרטיו, לכל כלליו, לכל הו[ו]י[י] תו – הוא הוא המשו[ו]ע לעזרה ממצרים שאין מהם מוֹצָא. בפי שדים צוחקות חסרות־הלב, ואין לינוק, ואין במה להרטיב, אפילו, את החב החֹרֶב הנפשי הצורֵב. אין[,] אין. הכ[ו]ל נתערטל, ואני עומד ומביט, מביט מתוך תהי[י]ה: “למה?” הוי, קרן־שמש, קרן־שמש אשר תחמם, תאיר, תפזז ותבריק בחיי העמומים – היא איננה. ורק קרן־שמש חסרה לי, רק קרן שמש, דו[ו]קא של השמש, שתוציא אותי מאפלת־תהומותי[י], שתגשר את לועָן המאַיֵם – והיכן היא? היכֿן? בדד, בדד אני עד לזו[ו]עות – ונחנק נחנק מח[ו]סר נשימה, מח[ו]סר או[ו]יר, כי הכ[ו]ל[־]הכ[ו]ל כא[י]לו מסריח, הכ[ו]ל מעורר בחילה. ואין נשימה, ח[ו]פֿשית. אין.

[יום רביעי,] כ“ה סיו[ו]ן [תרפ”ב]. שרונה [21 ביוני 1922].

כשבועי[י]ם שאני לא נ[י]סיתי אפילו לרש[ו]ם בפנקסי, ובכלל, אינני כותב כלום, מלבד מכתבים[,] שלהם, יש לי כמעט ההתעוררות והרצון הדרושים לזה. [40] ומלבד המכתבים כמעט שאיני כותב כלום. איני יודע בכלל מה אתי בזמן האחרון, כלומר, בימים האחרונים. למה אני מצפה? ומה אני רוצה? איזה ערפליות, ואולי גם קהות או טמטום וק[י]פאון? זה בכל אופן לא, אך אין ר[י]כוז ואין ציר עיקרי. “ממֻזמָזִ”⁸⁸⁶ ובלי שום הזדעזעות יסודית, מלבד ברגעים קצרים.

בשבת שעברה הייתי ביבנאל, כי עוד בשבועות נדברתי עם נחמיה לה[י]פגש שם. והנה הודיעו לי כי בצמח בפוסתא [בדואר] יש מכתב בשבילי, מכתב אחריות⁸⁸⁷ ובו[ו]דאי מחו“ל. שנינו ש[י]ערנו כי מכתב זה הוא בו[ו]דאי איזו תשובה על מכתביו אחד ממכתביו ששלח ללבוב בנוגע ל”עני[י]ני". תשובה או ממכירו, או מקלרה עצמה. הוא הבטיח לי לכתוב תיכף אחרי בואי לדגניה, על המכתב הזה אם כזה הוא

באמת או לא, ואני כל השבוע מצפה בכ[י]ליון עיני[י]ם ממש למכתבו, כי מי יודע[,] אפֿשר שמכתב זה יברר לי הפעם את כל העני[י] ן ויחתוך את גורלי בנידון זה “לשבט או לחסד”, אך כמו להכעיס למרות צ[י]פי[י]תי המרובה והעצבנית לא ק[י]בלתי עדיין ממנו כלום.

משמואל ק[י]בלתי תשובה על מכתבי בשבוע שעבר, הוא לגמרי לא ידע מהתחתנותה של זהבה, ואני הייתי לו המבשר הראשון. אין זאת כי זהבה רואה בשמואל איזה “חלק” ממני, ולכן לא מצאה לנכון להודיע לו על נ[י]שואיה, ומכל שכן להזמינו.

[41] ומאברהם אני גם כן מקבל מכתבים לתכופֿות. מכתבו האחרון ד[י]כאני לגמרי. הוא הנמצא בת"א במרכזנו, כביכול, רואה ומכיר שם את מצב העני[י]נים ועושי העני[י]נים בספרותנו, ואת כל הר[י]קבון, הדלדול, ההתנו[ו]נות והז[ו]המה אשר בכ[ו]ל. ובמצב כזה איך אפֿשר לגשת לאיזו פע[ו]לה, אם אין אף אחד שירגישך, אם אין תשומת לב כל־שהיא, ואין דואג ואין כואב בכאב הירידה הנוראה של ספרותנו. הה, יש רגעים, שלוּ רק הי[י]תה היכ[ו]לת, הייתי מוכן לעקור מתוכי את ש[ו]רש הצרבת הזאת – ולה[י]אלם, לה[י]אלם ולנפץ את העט לרסיסים[,] כי למה, לשם מַה?

[יום שישי,] ד' תמוז [תרפ"ב]. שרונה [30 ביוני 1922].

בשבוע זה ק[י]בלתי את מכתבו של נחמיה. זה היה בערב ואני מתכונן לכתוב לו ולמרקו⁸⁸⁸ יפה־יפה על אשר לא הודיעני עוד במשך שבוע ימים ויותר, על ת[ו]כן המכתב אשר ק[י]בל וממי ק[י]בלו – והנה מביאים לי את המכתב, והמכתב מלא וכבד, ואני, לבי מרטט בי כבר: בו[ו]דאי כאן כבר נמצא המפתח לא לכל הסבך שאני מסתבך בו זה ח[ו]דשים־ח[ו]דשים. כאן בו[ו]דאי מצ[ו]רף מכתב מקלרה או ממכרו של נחמיה אשר ממנו י[י]ו[ו]דע באיזה “עולם” אני, ואשר עפי“ו [על פיו] י[י]חתך גורלי. והנה אני פותח את המכתב ו… ו… לעזאזל! מצ[ו]רף היה המכתב אשר שלחתי בחג הפסח [42] מדגניה לקלרה על כת[ו]בתו של מכר־נחמיה, והמכתב הזה נשלח בחז[ר]ה מחו”ל. איזה מפח־נפש! הנה, כיצד ילעג לי הגורל ויתעלל בי על כל צעד ושעל! מדוע נשלח המכתב בחזרה? מהו הגורם? – לא אדע. בין כה וכה – ואני שוב נמצא באותו המצב הקודם, שוב מפרפר בסבך הזה – באין מוצא, באין מוצא. ומה לעשות? איך, סוף סוף להגיע לכדי ב[י]רור העני[י]ן הזה? כיצד לברר מה כאן נהי[י]תה ומה יש כאן?

[שבת,] שרונה. י“ב תמוז [תרפ”ב] [8 ביולי 1922].

לפעמים רחוקות אני רושם עכש[י]ו בפנקסי. התדלדלתי לגמרי, אין להמצות להתמצות, איזו בַצֹרֶת קשה ה שולטת עכש[י]ו בעולמי. יש רק רגעים ובי[י]חוד בלילות[,] על מ[י]טתי[,] כשאני מתהפך מצד אל צד מתוך אי־יכ[ו]לת לה[י]רדם – ובהם אני תופס ומבין את הכ[ו]ל אשר בי ומסביבי, אך גם זה נשאר בלי כל ב[י]טוי. לגמרי נאלמתי. ולי זה קשה מא[ו]ד, לחיות בלי ב[י]טוי כל שהוא – זה מכאיב ומדכאני מא[ו]ד. האם זהו הרגל או דרישה טבעית באמת? – איך שיהיה וימי בצ[ו]רת כאלו קשים,[,] לי[,] קשים מא[ו]ד.

מנחמיה לא ק[י]בלתי עדיין כל תשובה על מכתבי האחרון. ואני למרות כל מחשבותי[י] המרובות איני יודע [–] מה לעשות בנוגע לקלרה? לכתוב [43] שוב, אבל מה מזה? ומה לעשות? מה לעשות?

זה מזמן שאין אני מקבל מכתבים מאברהם. ואין אני יכול להבין את ס[י]בת שתיקתו. אני כבר כתבתי לו של[ו]ש פעמים מזמן במשך זמן שתיקתו – ואין עונה. אני מרגיש את עצמי נעלב מא[ו]ד ע"י זה. אין זאת – כך יש שנדמה לי – כי הוא לא מוצא לכדאי אפילו לאבד זמן ולכתוב לי. – ואני במכתבי הקצר האחרון כתבתי לו את זה. יענה, ונראה! אם לא יענה – מוטב! אני בכל אופֿן לא אוסיף לו לכתוב לו יותר כל זמן שלא אקבל ממנו תשובה.

ובינתיים. ועכש[י]ו אנו בא“י במצב של לפני סערה. כנראה בימים הקרובים מחכים לא[י]שור המנדט הא”יי [הארץ־ישראלי],⁸⁸⁹ ובתור מחאה נגד זה מתכוננים הערביים להתנפל ולערוך פרעות ביהודים, ובארץ עכֿש[י]ו האו[ו]יר כ[ו]לו ספוג אימת צ[י]פי[י]ה, והכנה חשאית. הֲגנה! הֲגנה! הנה זאת היא המ[י]לה המרחפת עכש[י]ו בחלל עולָמֵנוּ. שוּב עננים מתקבצים ומבשרים לא־טובות. נוּ, עלינו להיות מוכנים לַכֹּל, ואם אנו המעט – אבל הרי לקרקע מולדת אנו עומדים, וכאן אין חשבונות…

[יום שני,] כ“א תמוז [תרפ”ב]. שרונה [17 ביולי 1922].

קשה. הישיבה בשרונה הי[י]תה עלי[י] למשא. כלכל לא אוכל כבר. ההוראה – הוי אלי, מתי כבר אפטר מצרה זו? אין לי כבר [44] סבלנות, עצבי[י] כ“כ [כל כך] מר[ו]גזים, בהתאמצות כ[ו]חות יוצאת מן הכלל אני ממשיך את חצי היום הראשון עד צאתי לעבודה. והש[י]עמום כל כך גדל בימים האחרונים. ואיזו ריקנות! בלי חֶברה, בלי כל סביבה. ויום דומה לחברו. אח[,] לעזאזל כמה זה מדכא! וגם דלדול פנימי. בצ[ו]רת־מחשבה, בצ[ו]רת־יצירה – ש[י]עמום, וזה גרוע מכלו [מכול]. ממשיך אני רק לאט, לאט את “סוף הפרק האחד”⁸⁹⁰ שלי – וגם זה יוצא עכש[י]ו ח[י]ו[ו]ר, קלוש[,] לא כמו שחשבתי קודם. וגם מכתבים איני מקבל – לעזאזל! אברהם – איני יודע[,] מה היה אתו? חושב אני שנעלב על ידי אחד ממכתבי[י] האחרונים אשר בו הרציתי לפניו מעט דברי־כ[י]בושין על אשר הוא מוסיף להדפיס ב”החיים“⁸⁹¹ את שיריו – אבל הא[ו]מנם מ[ו]כשר הוא לה[י]עלב ע”י ס[י]בה כזאת? אם כך הוא הדבר – סימן רע הוא לו. ושתיקתו כל כך מכאיבתני, כל כך מעליבַתני! גם נחמיה לא ענה לי על מכתבי האחרון שכתבתי לו כח[ו]דש לפני כן – Прахвсем! –⁸⁹² הוא מרגיז אותי בזה. ובי[י]חוד כשהדבר נוגע ב“אישון” חיי – בקלרה. חשבתי אולי יָעוץ לי עצה, אולי יש בידו איזה אמצעים אשר על ידם א סוף סוף אברר את העני[י]ן – והוא שותק. אַח, כמה זה מרגיזני!

*

קלרה, קלרה, הוי אלי, אני הט[י]פש חושב כי עוד יש תקו[ו]ה, מהרהר עוד: “אוּלַי”. אינני רוצה עוד להשלים עם העובדה, שאמנם [45] ס[י]בותיה לא ידועות לי, אבל העובדה הרי עובדה היא. עוד מעט ותמלא שנה תמימה לשתיקתה של קלרה – והאין זה מוכיח בעליל – על ח[ו]רבן עולמי זה? העודני צריך לראיות ברורות? כן, – קלרה[,] קלרה אינה חיה כבר בשבילי – וזאת היא מכה נצחית, מכה אנושה לחיי, מכה אשר לא תֵרפֿא. היא הא[י]שה היחידה, אשר אולי יכלה להיות שלי לכל חיי, – וכמוה לא אמצא כבר, תב[ו]אנה אחרות ותקסימנה אותי, אבל רק לרגעים, לימים, לכל היותר לח[ו]דשים, אבל לא לתמיד, קלרה שני[י]ה לא אמצא כבר – ואנה אני בא?

מזגגי⁸⁹³ ק[י]בלתי מכתב בשבוע שנסגר. הוא בבן שמן.⁸⁹⁴ נכנס בתור חבר לקבוצה העובדת שם, ואתו שם גם יואל.⁸⁹⁵ במכתבו הוא מפתיעני בידיעה: “ארכי עומד לצאת את הארץ.” הנה כי כן! אַ־רְ־כִּ־י, עוזב את הארץ.⁸⁹⁶ הא[ו]מנם? כן, כן. עובדה היא זאת! ועובדה זאת גורמת להרבה הרבה מחשבות.

אחרי הפסקת כמה שעות.

כן, יש שהאדם למרות הכירו את מצבו וצורת־חייו לא ירגיש, ולא יתפוש אותם תמיד לכל ע[ו]מקם, עד שבא מקרה מן הצד, הערה ממקום לא צפוי – והם נגלים לו, ומבליטים לפניו את העני[י]ן כמו שהוא. ישבתי עד עכש[י]ו וכתבתי, ממשיך אני את “סוף פרק אחד”. [46] ביניתים [בינתיים] צמאתי. עזבתי את הכתיבה, ונכנסתי למטבח לשתות מים. שולמית, הצעירה המבשלת במטבח, השפיל שואלת אותי: מה זה, למדן, שאתה מאחר לשבת בלילה וקם בב[ו]קר השכם? ואני עונה לה אגב: “אני חי רק בלילה”. – “מן האו[ו]יר אתה חי” – העירה היא. כן, נכון, היא תפשה את כל התמצית הטרגית של מצבי עכש[י]ו פה בשרונה. כי באמת איזה חיים כאן? בבדידות וש[י]עמום כזה[,] בח[ו]סר־כ[ו]ל מסביב, מאין לינוק חיים? מאין לשאוב? האין זה עָוֹן פלילי מצדי לשבת כַּאן ולרקוב ממש? לרקוב! האינני קובע את נפשי בזה שנותן לימים היותר טובים, ימי הבחרות לעבור ככה? הן אני אתרגל, לרקב כזה, אתרגל לחיות רק במחשבה[,] רק בדמיון, ואני – הוי אלי, הרי זה ההפך מכ[ו]לי, אני הרוצה לקבוע כל רגע ורגע שלי בדפוס החיים, בב[י]טוי מציאותי – אני וחיים כאלו? ההשתגעתי שמסכים אני לר[י]קבון כָּזֶה? לא! אסור, אי אפשר להמשיך עוד כך הרבה זמן! צריך להתנער, להתרַחֵב, להרחיב את הגבולות! עלי[י] לדרוש את עלבוני מעצמי, אני המעליב, את עצמי המעליב אני[,] וקשה הוא העלבון ואין לו כפרה!

[יום חמישי,] ב' אב [תרפ"ב]. שרונה [27 ביולי 1922].

ק[י]בלתי מכתבים. ומכתב מאברהם. סוף סוף! ואני לשו[ו]א חדשתי [חשדתי] בו כי לא רצה לכתוב וכו‘, ועל דעתי לא עלתה אפילו כי חֹסר חצי גרוש לבול הוא המעכב את מכתביו. מכתבו עשה עלי[י] ר[ו]שם מדכא. הוא סובל מא[ו]ד. מצבו הח[ו]מרי יותר מקשה. הוא עובד קשה. ומצב־רוחו – ביש. ואגב הוא מגלה לי את כל המציאות המכ[ו]ערה של “מרכזנו” בתל־אביב. וכו’. אין נחת! הלב שטוף דם וכאב, החיים קשים, ואין אף ניצוץ של נחמה, של קורת רוח. ומכתב משמואל. לזה לא פ[י]ללתי. ואני חשבתי לא כל כך מהר יענה. ואיזה מכתב! אין זאת [זה] מכתב[,] זאת היא תפ[י]לה[,] המי[י]ת נפֿש עדינה ומרגשת. הוי, כמה קרוב הוא לי, כמה רואה אני בו את חברי היחיד, את אחי למחשבה, להרגשה ולהתלבטות־חיים. אחי ורעי הטוב, מה חפצתי ללח[ו]צך לח[ו]ץ היטב ללבי, לנשקך ולהריק עליך את שפעת אהבתי הרבה!

ימים קשים עוברים עלי[י]. בדידות ושכ[ו]ל. הקבוצה כבר הלכה. וריקניות בכ[ו]ל. הלכה כבר שולמית הנחמדה. בחורה נעימה זו אשר כה התקרבתי אליה והיא אלי[י], אשר כה יפה מרגישה ומבחינה לכל לב מרגיש, ואשר כל כך הרבה אהבה נשגבה היא מכילה בקרבה לכל אחד ואחד הראוי לזה. הרי מאום לא ד[י]ברנו. אבל לא נחוצים היו הדברים. וכי לא די בשתיקה המביעה כה הרבה? וכי לא די בלטיפות ענוגות על גבי הָרֹאש? וכה ישבנו בלילות ושתקנו. ועוד עכש[י]ו אני מרגיש על ראשי את עקבות [48] ידיה המלטפות זורעות ברכה ונחמה. כמה אהבה יפה הי[י]תה בלחיצת ידה בליל הפרידה! ולמחר ־ ולמחר – הכ[ו]ל נעשה כה ריק ומע[ו]נן. גזה בת הצחוק המאירה כשמש בֹקֶר אשר בה היינו פוגשים זו את זה בכל פעם כשנפגשנו, בכל ב[ו]קר כשנכנסתי למטבח לאכול. ובאות כמה רב מעי[י]ן האהבה אשר ג[י]לתה בי בחורה נפלאה זו. ובאותו יום שנסעה הייתי כ[ו]לי גדוש אהבה כה עדינה וכה כבירה[,] ח[י]בקתי את כל הילדים, ובבת צחוק של מסירות ואהבה ל[י]מדתים, והכ[ו]ל, הכ[ו]ל שפע באהבה, רחמים אין קץ.

עם התרוקנותה של שרונה מכל איש שאפֿשר לפעמים להחליף שיחה [עמו], לבלות וכו' – הרגשתי שאי אפֿשר לי לה[י]שאר כאן להבא. ובי[י]חוד אחרי שחצי היום של הוראה החלישני מא[ו]ד והרגיז את עצבי[י] לאין שיעור[,] והתחלתי לחשוב על הליכה מכאן. הרבה נלחמתי בנפֿשי, אם כדאי הדבר לעזוב לפני סוף הקיץ, בזמן שהכסף נחוץ לי ורוצה אני לחשוך [לחסוך] לשם מטרות ידועות, אבל בהתחשבי עם בדידותי העלובה כאן, וכי מ[ו]כרח אני לצאת קצת למרחב – החלטתי סוף סוף ללכת. ובשבוע הבא אעזוב את שרונה. רוצה אני לנוח איזה זמן, לטי[י]ל.[,] ואח"כ לחשוב על מקום עבודה חדש. מצב קשה קצת. אבל עלי[י] סוף סוף לא לסגת אחור מהחלטתי.

[49] ק[י]בלתי מכתב מהבית. ואוי ואבוי. צרות צרורות מכל הצדדים. נתקבל מכתב מהניה⁸⁹⁷ ביק־רב,⁸⁹⁸ הם כ[ו]לם חולים ורעבים ללחם ומבקשים עזרה שיוציאו אותם משם. ומלכה⁸⁹⁹ רוצה לב[ו]א הנה. מצבה קשה. ומה יהיה שם בסופה? וכל זה מוסיף שמן על מדורת ע[י]נויי התמידית. ואני – הה, אי כֹחַ, אי א[ו]מץ ברזל לשאת את הַכ[ו]ל?

טבריה. [יום שני,] כ' אב [תרפ"ב] [14 באוגוסט 1922].

לפני שבועי[י]ם עזבתי את שרונה. באתי לטבריה להשאיר פה את חפצי[י][,] וליום השבת שעבר נסעתי לנוריס לראות את הצגת “הד[י]בוק” ע"י “השומר הצעיר”, ובינתי[י]ם חליתי שם, ושכבתי שם בבית החולים אשר בעין חרֹד עד השבת, משם באתי שוב לטבריה. בהיותי הפעם בנוריס הספקתי להתבונן קצת לחיי הגדוד ולתהות על מהותו. ימים קשים עברו עלי[י] שם. ראיתי כי אין כל מקלט בשבילי. גם בגדוד לא אמצא לי מקום, ואולי דּו[ו]קא שם. מיום ליום הולך מצבי וקשה. הכרת חיי האיומה הולכת ונוראה. לאן ללכת? איך לחיות? אין או[ו]יר לנשימה. אני פשוט הולך ונחנק. הכ[ו]ל ניטל טעמו, הכ[ו]ל רֵיק, ואיך לחיות? בי[י]חוד בולטת לפני[י] הריקניות כאן בארץ. ומה לעשות? ואין מקום אחר בשבילנו. אני מוכרח להפסיק. לילה והיתושים לא נותנים מנוחה. הם אוכלים אותי כנבלה.

[50] בן שמן. [יום רביעי,] כ“ט טבת, תרפ”ג [17 בינואר 1923].

כש[י]שה ח[ו]דשים שיומוני נח לו בחבילתי ואף פעם לא הוצאתיו לרשום בו דבר מה.⁹⁰⁰ הס[י]בות לא ידועות גם לי. אפשר שעבודתי המרובה כאן בבן־שמן גרמה לזה ואפשר ס[י]בות אחרות. וחבל! במשך ששת הח[ו]דשים האחרונים הרי כל כך הרבה הריתי והגיתי בי, וכל כך הרבה מים עברו ונזלו בעולמי – וכל זה הלך לשו[ו]א[?] כלע[ו]מת שבא, חסר כל ב[י]טוי, ומשולל כל ציון. ידעתי, כל זה הבל, “ב[י]טוי” “ציון” ובלאו הכי ובלי זה אי אפשר? – אלא מה? כך הוא כפי הנראה ההרגל, וכזאת היא הנטי[י]ה – ומה יועיל לך אם תהרהר אחריהם? סוף סוף מחזיק אתה בהבלים אלו – וט[י]פש מטֻפָש אתה נשאר לכל ימי חייך, ולא עוד אלא שלפעמים אתה חושב עוד את עצמך לחכם מחֻכָּם. אָח, אָח! […]⁹⁰¹

*

בבן שמן אני נמצא כבר ארבעה ח[ו]דשים רצופים [י]תר. תולדות ה[י]כנסי לבן־שמן לעבודה? לא כדאי לחזור על כל זה, אם היו בזה איזה פרטים הראויים לז[י]כרון, יפים היו לה[י]רשם בזמנם, אבל עכש[י]ו בכל אופֿן לא כדאי. אני בבן־שמן, עובד בקבוצת־הי[י]עור, לא בתור חָבֵר (לזה לא חפצתי להסכים) אלא בתור פועל ח[ו]פֿשי היכול לעזוב את המקום בכל זמן כשירצה. בן־שמן! נו. ומה פה? – סדנא דא"י חד הוא.⁹⁰² וגם למקום הזה חיוביו ושלילותיו. הגם על זה הכדאי לפרט? לעזאזל! [51] ולי אין כל סבלנות לזה. חיי החברה כאן (בנ[י]גוד לבדידותי בשרונה) השפיעו עלי[י] לטובה ולרעה גם יחד. לטובה כיצד? פחות דאגה, פחות חָשֹב – ועל ידי זה הבריאות הולכת הל[ו]ך וטובה [כך!]. ולרעה כיצד? – טמטום הַבָא בעטי[י]ת ה[י]מצאי תמיד בין החברה, טשטוש האני, ואי האפשרות לחשוב את חשבון־עצמי, וסתם דברים צדדיים, אי־שביעת רצון, אנטיפטיה לאנשים ידועים, אי־הסתגלות וכו'. – אבל למה לי לפרט עכש[י]ו כל זה? – –

* * *

לבן שמן נכנסתי לעבוד. בדעתי היה לשהות כאן עד לפני חג הפסח, בערך, ואחר כך לנס[ו]ע לחו“ל לאיזה זמן. תכלית נסיעתי: לקלרה, ולהתראות עם בה”ב [בני הבית]. עכש[י]ו הכ[ו]ל התבטל. לפי הידיעות האחרונות הכניסה לפולניה היא קשה מא[ו]ד, ולכן איני מוצא לכדאי לסכן את “התושב” הא“י שבי מתוך חשש לה[י]סגר בפולניה מח חסר יכ[ו]לת לשוב. ועכש[י]ו – איני יודע – איך י[י]פ[ו]ל דבר. חושב אני על נסיעה בֶרלינה. למה? – סתם. לא לקפֹא על מקום אחד. קשה להשלים עם השנים והימים החולפים בחד־גוניות כזאת. ושם? שם אהיה איזה זמן. אספוג קצת לתוכי. ואולי גַם אתחיל באיזה ל[י]מודים בשפות וכו' – – אבל לא קל הוא הדבר. המלחמה הפנימית נטושָה. א”י – לא כל כך מהר ולא כל כך קל לה[י]פרד ממנה ולו גם לזמן־מה. היא דוחה – אבל ביחד עם זה כ“כ [כל כך] מקַשֶרֶת, כ”כ מקָרֶבֶת. ואיך י[י]פֹל דבר? טרם אֶדָע.

[52] וקלרה? הרי לך הפתעה! באו הנה מחו“ל בנות קליבנר ואתן קבטני המורה והוא מסר לי ד”ש ממנה. ד"ש – מעציבה מא[ו]ד. היא מד[ו]כאה, חסרת כל חיים. אינה מבינה מדוע חדלתי לכתוב. הכ[ו]ל להפך ממה שחשבתי אני, וזה עורר א[ו]תי שוב לכתוב לה. וכתבתי. של[ו]שה מכתבים. שתבו שתָבֹא. נראה אם תענה. בכל אופן הפעם, כמדומני, אגמור עם עני[י]ן זה. לכשיהיה נחוץ אוכל להתגבר גם על אהבתי החזקה אליה. ובלבד שלא להשלוות יותר את נפֿשי בשָוְא. ושאל

ושאלת־הָאִשָה מציקה לי מא[ו]ד, סוף סוף… נו, ולחיות ככה א אי־אפֿשר. אי אפשר בשום אופן. לה[י]נשא? – למי? סתם לשם נ[י]שואין מיניים – לא כדאי. לך אל זונה בשוק ואל ת[י]נשא באופן כזה,[;] מתוך נטי[י]ה לבבית, למה שקוראים “אהבה” (?) – היכן היא זאת, וכזאת? היכן? ומה? והסוף? וקשה… והפרובלימה מציקה. ובכלל לה[י]נשא – ז.א ז.א. [זאת אומרת] להשתַעבֵּד, ולהשתעבד, או להִתְמַשְצֵ’ן (“[…]⁹⁰³”), אין רצון, אין יכ[ו]לת, ולא לה[י]נשא – קשה כך לחיות, ודו[ו]קא כאן במקום ש“שביל הזהב” הוא כה נחוץ, דו[ו]קא כאן – איננו. והיכֿן ישנו? – דו[ו]קא במקומות שהוא מיותר לגמרי. לעזאזל!

אבל הפתרון הרי מוכרח לב[ו]א! מוכרח!

[53] [יום רביעי,] ליל א' שבט, תרפ"ג. על המ[י]טה. [17 בינואר 1923].

מאתמול הריני כמט[ו]רף בדעתי, איני מוצא לי מקום. גורלי הקשה התבלט לפני[י] בכל מוראותו, ואי מוצא? להמשיך ככה אי אפשר, החיים באופן כזה נעשים למעמסה. ומה יהיה הסוף? זקנת הרוח כמדומני זה כבר באה ולאט לאט נכנסים גם לזקנת־הגוף, זקנת־שנים, – וככה הכ[ו]ל יעבור? ומה לעשות? וככה ארקב וא[י]עשה לרוָק זקן? ובמה אתלה את קיומי בחיים? הרי רואה אני שלא אוכל מח[ו]סר כ[ו]חות פיזיים ורוחניים לה[י]שאר בעבודה גופנית[.] ובכן? מה? מה? רבש"ע [ריבונו של עולם]! אַח, לעזאזל! לנס[ו]ע? כן, מוכרח אני לחפש דבר־מה בכדי ששוב תחול בי איזה דחיפה למרחבים חדשים, צריך להוסיף שמן[,] למשוח את הגלגלים המ[ו]חלדים. אבל לאן? לגרמניה? ובמה אתקיים שם? לאמיריקה? [לאמריקה] – אולי? אבל איך להגיע שמה? והכדאי?

[54] בן־שמן. [יום רביעי,] ז' שבט. תרפ"ג [24 בינואר 1923].

הוי, ימים, ימים קשים, ימים של ח[ו]סר־כ[ו]ל, של התלבטות בלתי פוסקת, של תהִיָה בתֹהוּ, של שקיעה בב[ו]ץ שאין ממנו מוצא, ימים ללא תכלית, ללא תקו[ו]ה, ללא הבטחה, – הכ[ו]ל סתם ככה לדח[ו]ף יום ביום, לג[ו]רפם אחד אחר השני לתהום השנים העוברות, העוברות, כמי־אביב המת[נ]דפים לאור השמש, ולא משאירים כל סימן, כל עקבה אחריהם; הוי, ימים קשים, ימים של מלחמה, של התנגשות הרגשות סותרות זו את זו, ולמה המלחמה? בעד מה אני נלחם? במה עוד יש לאחוז? היכן הַדַין? אהיכן קרנות המזבח? נֻתְּצוּ המזבחות, ונ[ו]פצו הקרנות. ואני – ידי[י] פשוטות לחלל־הת[ו]הו – את מה אפשר עוד לְחַבֵּק? את מה עוד ארצה למצ[ו]א? – אין כלום, כבוש ראשך העי[י]ף והמצר בין ברכיך הכושלות, כן, הכושלות – והוריד את דמעתך בחשאי, בחשאי, שאיש לא יראה, לא כדאי לבכות בקול רם, לא כדאי לגלות פצעים, אין למי, ואין לשם מה – ה[י]חנק בסבלך – וחסל! “לא כדאי לגלות פצעים?” – ואני הרי מגלה, וכי מהי כל אות ואות שבשירי[י], שאני התחלתי להדפיסם בזמן האחרון ושמתכונן להדפיס, אם לא ג[י]לוי פצעים – ולמה? – השד יודע? מהו הכ[ו]ח הנעלם הדוחף אותי לזה? מהו? – לעזאזל!

[55] ואני[,] בבקשי מוצא (כא[י]לו ישנו באמת) חשבתי: אני זקוק לדחיפות חדשות אשר תמריצנה אותי לאיזו פע[ו]לות חדשות אשר תכריחנה אותי לאיזו התאמצויות חדשות, ולשם זה צריך להתאור [להתאוורר] קצת, צריך שוב לנדוד, לצאת למרחב; ואני חשבתי אצא לזמן מה לחו“ל (לזמן־מה, כי יודע אני שאני כבר מקֻשָר לארץ־ישראל קשר אמיץ)[,] אעמוד שם בפני נ[י]סיונות חדשים – וזה אולי יכניס בי כ[ו]חות חדשים,[;] חשבתי קודם לנס[ו]ע לפולניה ולתהות על עני[י]ן־קלרה – לדעת מה סו”ס [סוף סוף] יצא מכל זה, ואגב גם לסור הביתה לזמן קצר להתראות עם אבא היקר, אותו האדם הסובל כל כך, כל כך, ואשר כל כך נשבר ורֻצַץ מרוב פגעים ותלאות, ועל הכ[ו]ל מרוב דאגתו לבניו – והוא הרי היה מרגיש את עצמו למאֻשר לוּ התראה עם בנו יחידו, (כן, יחידו) – אך לפי הידיעות על הק[ו]שי בכניסה לפולניה – ב[י]טלתי מיד את מחשבתי זאת ואמרתי: אסע בֶרלינה, אולי יעלה בידי גם ללמוד, אך הנה באו המאורעות האחרונים באירופה, מאורעות צרפת־גרמניה,⁹⁰⁴ המבשרים קטסטרופה חדשה[,] והנסיעה לשם במצב כזה היא בלתי־אפֿשרית, מובן. ובכן, מה יהיה? עלי[י] כנראה לה[י]שאר כאן גם להבָא, נו, מילא, אין אני רוצה להרהר על גזרת גורל זו, אולי כך יותר טוב, אולי כך צריך להיות, ואולי צדק הגורל שס[י]בב את המקרים באופן כזה שעלי[י] לה[י]ושאר פה, בכדי [56] שלא אצטרך לעזוב את הארץ, ולו גם לזמן מה. אבל מה לי לעשות פה להבא? איך לסדר את חיי? לה[י]שאר גם לקיץ להבא בבן־שמן? ולהוסיף לעבוד בבן־שמן? אין אני מרגיש בכ[ו]חותי[י] לה[י]שאר בעבודה, אמנם המלחמה דַי־חזקה, יש רְגָעים נהדרים בעבודה שבהם אתה משיג ותופס את כל היתרון הנאדר של העבודה לגבי כל אופני־חיים אחרים, אלא שאני בכל זאת, אינני מרגיש את עצמי דֵי־חזק להמשיכֿה, ובי[י]חוד בקיץ – איני יכוֹל, אני כבר מתחיל לחשוב על עזיבת בן־שמן. ואיך? ולאָן? וכי כיצד אוּכַל לחיות פה בארץ באופֿן אַחֵר? ואני הרי לא אלך להיות לבלר באיזה משרָד, לא! כזאת לא תהיה! ואיז[ו]הי העבודה אשר תתאים לרוחי פחות או יותֵר, ואשר לכה"פ [לכל הפחות] לא ארגיש בה את עצמי שפל ונבזה. איך? אֵיך אסדר את חיי כַאן ברגע שאני עוֹזֵב את העבוֹדָה? – מַה לִי, מה לִי לעשות? – –

נצנץ רעיון במוחי לפני זמן מה: אמריקה. מה זה? הא[ו]מנם בשבילי אמצא שם דבר־מה ולוּ גם לזמן מה? אפֿשר, לכל הפחות אולי מעט רחבות, מעט נוחות־חיים; דבר שלא ידעתי ממנו כמעט בכל ימי־נדודי[י], ואולי גם פתרון לשאלה המציקה ביותר… (ובי[י]חוד כאן בארץ). כן. הייתי מנַסֶה, הייתי נוסע לשם לראות, אך באיזה אופן? איך אפשר להגיע לשם? זה מזמן שאני רוצה לכתוב על זה [57] לתַ למי שהי[י]תה תלמידתי, לאסתר רוטבליט⁹⁰⁵ – ואני דוחה את זה מזמן לזמן – קשה עלי[י] דבר זה. והכדאי? – –

מוצ“ש[,] י' [צ”ל: י“א] שבט. בן־שמן. תרפ”ג [27 בינואר 1923].

אַח, אותה התולעת הארורה המוצצת ומוצצת בלי הרף את לשד הלב והמ[ו]ח, העלוקה הזאת המוציאה ממך את כל אונך – לעזאזל! קשה, קשה! Неумехο! ⁹⁰⁶ שבת. היה היום שבת. נדמה לך: יום פָנוי, תּהיה ביכ[ו]לתך לעשות דבר־מה – אבל לא ד[ו]בים ולא יער – אין ביכ[ו]לתך לעשות כלום, מסתובב אתה הנה והנה במין אפטיה גמורה לכ[ו]ל, בלי שום עני[י]ן וסו"ס [וסוף סוף] היום עובר, במה? בשתי[י]ה! אָח, הט[י]פה המרה – אליה מֻכְרחים לפנות מתוך המצוקה הנוראה הזאת! ושותים, ושותים, שותים, שתינו אמש[,] שתינו היום כל הוים היום, שותים שתינו הלילה – ובלב מועקה, מועָקָה נוראה. לעיזאל [לעזאזל][,] אין אפילו רצון להמשך “השתפכות” זאת. השעה מא[ו]חרת. לישֹן! לך ליש[ו]ן[,] ט[י]פש מטֻפש!

בן־שמן, ח' אדר (שבת). תרפ"ג [24 בפברואר 1923].

ח[ו]דש ימים עבר כבר מיום שלא רשמתי כלום, ודו[ו]קא ח[ו]דש זה כמה טלטולים נפשיים מטֻלטלתי בו, וגם “עשיר” במאורעות היה, ואני דו[ו]קא חפצתי פעמים אחדות לשבת ולרשום תחת השפעת הרשמים הטריים – אבל לא עלה הדבר בידי, לא עלה.

[58] זה היה בח[ו]דש שעבר, בימות הגשמים, בשעה שכ[ו]לנו היינו שקועים בשתי[י]ה, הוי, כמה שתינו בימים ההם, הריקונו לתוכנו בקבוקים שלמים, איזה פולמוס [בולמוס] נורא של ש[י]כרון תקפני, – ובאחד מהימים האלו, באה הנה בחורה חדשה אחת (חברתה של שרה⁹⁰⁷ העובדת בקבוצה) מ שבאה זה אך מוִינָה, נוּ, מילא[,] בחורה – תשומת לב מיוחדה לא שמתי לה, אעפ“י שמן הרגע הראשון רא הבחנתי בה קו מעני[י]ן ומושך במקצת, ואחר כך, אחר כך, עשיתי לי בדיחה ובראותי שאחד הבחורים שלנו הט[י]פוס יעקב התקר משתדל להתקרב אליה יותר מדי – אמרתי לי: הבה ואראה את כֹחִי – והראיתי, הרבה עמל לא השקעתי בזה, היא תיכף נמשכה אלי[י], וכל ימות שהותה כּאן על ידי הי[י]תה, ואחר כך בנ[ו]סעה מכאן, נסעתי גם אני ליבנאל, בלילה סרתי לא[ו]הלה שבמחנה העולים, ושם – שָם נוכחתי עד כמה שהבדיחה נהפכה לרציניות, אָח, אוֹתָן השעות הרצופות בחשכת הא[ו]הל… ואני הלכתי לי, למחרת נסענו שבנו לבן שמן, והיא נסעה ירושלימה להסתַּדֵר שָם, כתבתי לה, אעפ”י שדבר־מה זר דחה אותי ממנה מצד אחד, הנה מצד שני, דבר מה ק[י]רבני אליה, יש בה בבחורה הזאת, במריָם, עמקות והבנה כבירה וביחד עם זה נקביות מרובה, אִשָה היודעת את נשיותה, וינאית. מיד ק[י]בלתי מכתב ממנה[,] והמכתב הזה הראני לדעת שאצלה הכ[ו]ל כבר ברור: אני שלה… בימים האחרונים הרביתי להגות בה, כן[,] והרבה [59] דמיונות קמו בי שוב לתחי[י]ה. החלטתי גַם לנס[ו]ע אליה בקרוב ירושלימה… – – והנה באחד הימים של השבוע שעבר, ק[י]בלתי בחזרה את ג[י]ליון האחריות⁹⁰⁸ ששלחתי ביחד עם מכתבי לקלרה בלבוב; קשה היה לי להכיר עם [אם] החתימה היא חתימת ידה או לֹא, בכל זאת ח[י]כיתי אולי אקבל כבר גם תשובה במשך הימים, עבר שבוע ויותר – ומכתב אין, חשבתי שכבר לא תָבֹא התשובה – וזה גרם שארבה להגות במרים יותר ויותר, והנה לפתע פתאום (הוי, הפתעה!) בשבוע זה מקבל אני שני מכתבים באחריות מקלרה!! שני מכתבים אחרי שתיקה של שנה וחצי! – קראתי – והנה קלרתי שוּב נמצאה לי, שוּב נפגשתי אתָה, והיא שוב כֻלה שלי, כ[ו]לה שלי… במכתביה אלוּ היא מספרת לי על הכ[ו]ל, על ס[י]בת שתיקתה, על ע[י]נוייה, על אהבתה הכבירה. קלרה, קלרה היחידה שלי – ואני כבר חשבתי כי אותו המקום שתפשתְ בלבבי, י[י]שאר ריק ושומם לעולם, לעולם; לא פ[י]ללתי, לא, לא פ[י]ללתי שאת שוב ת[י]מָצאי לי, ששוב אקרא את מכתבי[י]ך, מכתבי קלרה הידועה לי – והנה באו המכתבים – ועיני[י] שוּב אוֹרו: אכן מאורע הוא זה, מאורע גדול בחיי הנוכחיים. ואתמול – ק[י]בלתי מכתב שני. ממרים… נוּ, מה להגיד לזאת?… לע"ע [לעת עתה] עוד לא עניתי… ולקלרה כבר עניתי… – – –

והפעם הסתבך מצבי הכללי יותר ויותר, ובי[י]חוד אחרי הסיטואציה [60] החדשה שנוצרה אצלי עם קבלת מכתביה של קלרה.

זה שבועות אחדים שאני כבר החלטתי לעזוב את בן שמן בעתיד הקרוב וביחד עם זה גם את העבודה, אין כ[ו]חותי[י] הפיזיים וגם הרוחניים מספיקים לה, איני יכול להמשיכה, ובי[י]חוד עכש[י]ו עם מחלת רגלי[,] שהעבודה מזיקה לה יותר [י]תר. חשבתי ראשית כ[ו]ל להשתדל עד כמה שאפשר ולהוציא לפע[י]לות את רעיון נסיעתי לחו"ל, המקו והחלטתי – לברלין. לתכלית זאת כתבתי ליהודה יובלי.⁹⁰⁹ והחלטתי לחכות לתשובתו, ובינתי[י]ם כל מחשבותי[י] הסתובבו מסביב לציר זה: הנסיעה ברלינה. עכש[י]ו כבר איני יודע מה לעשות. לעזוב את בן־שמן והעבודה – בזה אין להטיל ספֿק, את העבודה לא אוכל להמשיך בשום אופֿן, – אב אלא שהתחלתי להטיל לפקפק בנסיעתי ברלינה, כי השאלה העיקרית אצלי עכש[ו]: שקלרה תב[ו]א אלי[י] בהקדם האפשרי, ואני יודע כי כְּשאהיה בבֶּרלין לא יוכל הדבר לצאת לפֹעַל, איך, באיזה אופן תב[ו]א היא לשם, והאם תהיה באפשרותי לכלכל את שנינו שם? ובכן – אי[י]הו המוצא? לה[י]שאר כַּאן גם להבא? ומה לעשות פה? הרי בין כה וכה אם הנסיעה לברלין לא תצא לפ[ו]על מתוך סו[י]בות אחרות – מוכרח^II הרי^{I 910} אהיה לחפש לי איזו עבודה (לא גופנית, מובן) פֹה. ובכֿן – מה לעשות? – קשה לי עוד לענות אף תשובה חלקית, דמיונית[,] על שאלה זו; אני חושב לשם זה לנס[ו]ע ליפֿו ולהתי[י]עץ עם מי שהוא, – בינתי[י]ם – העבודה [61] קשתה עלי[י] מא[ו]ד והריני רוצה כבר לע[ו]זבה בימים היותר קרובים.

בן־שמן. [יום שלישי,] י“א אדר. תרפ”ג [27 בפברואר 1923].

יושב אני עכש[י]ו בבית. לעבודה לא יצאתי היום, הדבר היה למעלה מכ[ו]חותי[י]. הָעִדוּר השפיע באופן נורא על מחלת רגלי, והיום לא יכ[ו]לתי לצאת לעבודה. בכלל, רואה אני כי מוכרח אהיה בימים הקרובים לעזוב את העבודה לגמרי. ואנה אפנה? – אין לי פתרון כל שהוא על שאלתי קשה זאת. אני נקרע לגזרים מרוב דאגות ומחשבות לגורלי למצבי עכש[י]ו, שנסתבך כל כך בי[י]חוד אחרי מכתבי קלרה היקרה. חושב אני לנס[ו]ע בקרוב לתל־אביב, ולה[י]ו[ו] דע שָם אם יש לי תקו[ו]ה לקבל איזו משרה בו[ו]עדת התרבות של הסתדרות העובדים. אבל, מסופקני, אם אקבל עלי[י] משרה כזאת אם גם תהיה, רעיון הנסיעה לברלין אינו מרפה ממני, ואפֿשר מא[ו]ד כי האחרון ינַצֵחַ, כי סוף סוף כדאי לי כעת, במצבי הנפשי הנוכחי, לנס[ו]ע לאיזה זמן לחו"ל. לה[י]שאר פה גם להבא – ת[ו]קף לרעיוני זה נותנת רק התקו[ו]ה שאפשר יהיה לי להביא הנה את קלרה – אבל סוף סוף תקו[ו]ה זו קלושה היא מא[ו]ד לפי מכתבה האחרון, אבל גם רעיון נסיעתי ברלינה סובל מפקפוקים קשים, ראשית כֹל המצב כעת בגרמניה דֵי מסֻבך וקשה,⁹¹¹ ואפשר ששטות היא מצדי לנס[ו]ע לשם בשעת חירום כָזו, ומי יודע עם⁹¹² יעלה בידי להשיג שם איזו עבודה שהיא. וקשה, קשה מא[ו]ד. אני נתון עכש[י]ו בסבך שאין ממנו כל מוֹצָא. [62] ומצב רוחי בכלל – אָח, בִיש, בִיש מאד. תקפתני הרוח הרעה. כורע אני תחת משא סבלי הפנימי. חיים המלאים רעל וארס חשאי המפעפע בכל הא[י]ברים. כענבל חסר פעמון מ[י]טלטל אני בתוך חלל רֵיק – הפעמון, הפעמון, אַיֵהו? ואני בפעמונים הן מאסתי, מאסתי בקירות הצרים, אבל המרחב הוא מרחב־ת[ו]הו, ריק, חלל אי־סוֹפִי, ת[ו]הו וב[ו]הו, והענבל מ[י]טלטל הנה והנה בלי תכלית ומטרה, ללא הד וצליל… אָח, לעזאזל, קשה, קשה!Неумехο.⁹¹³

[יום רביעי,] ד' ניסן [תרפ"ג]. בן־שמן [21 במרס 1923].

אָ, אָ, כמה החסרתי!… ח[ו]דש שלם ואני במשך הח[ו]דש כמה “הספקתי” חַ, חַ[,] הספקתי, כן “הספקתי”. נוּ יצחק, אתה נוסע ברלינה? מובן, וכי חשבתי אחרת, ביום בהיר אחד אני קם ונוסע לתל־אביב (זה היה לפני שבועי[י]ם) שוהה בתל־אביב יומי[י]ם, ומשם – ישר לירושלים, ושם בירושלים אני מתחיל ב־хοдатайство⁹¹⁴ לקבל פספורט לחו“ל: כלומר ברלינה, לגרמניה, ריצה והליכה בלתי פוסקת ממקום למקום, ממוסד למוסד, כסף וכסף, ואני כבר מואס בכל העני[י]ן, אך כמו להכעיס את עצמי, את קפריזַי⁹¹⁵ המשונים, אני ממשיך לרוץ וללכת ממקום למקום, עד שסוף סוף מסתדרים כל העני[י]נים, ואומרים לי לב[ו]א ליום הרביעי הבא (כלומר: יום רביעי של שבוע זה) ולקבל את הפספורט, ולי בכלל ירושלים נמאסת, מצב־רוחי בה נורא, אני [63] ממש קרוב ליציאה לצאת מדעתי מרוב ר[ו]גז עצבים ומרה שחורה, ואני לא רוצה לחכות עד יום הרביעי ומבקש ממי־שהוא שהוא יקבל בעדי את הפספורט. מבטיחים לי, ואני שב ביום ש[י]שי שעבר לתל אביב, ושֶָם שומע אני ידיעות רעות מגרמניה בכלל ומברלין בפרט, על המצב הדחוק והקשה שם בכל המובנים[,] ובי[י]חוד ליהודים, ובי[י]חוד לגרים, ידיעות מעציבות מא[ו]ד, ואני מחליט מיד: לא לנס[ו]ע! לא! – וחסל! ובינתי[י]ם התבזבזו ארבעה פונטים,⁹¹⁶ שהיו כל כך נחוצים לי ברגע זה. ושוּב מתחילה סדרה חדשה: ומה לעשות? את בן שמן הרי אני עוזב בקרוב וביחד עם זה את העבודה הגופנית – ובכן – מַה? ולאן? – עבודה מתאימה לי בתל־אביב – אין. ברש⁹¹⁷ הבטיח לחקור ולדרוש – אבל [–] וכי התוצאות לא ידועות מראש? וכי לא ידועות מראש עד כמה מועטות ודלות האפשר[י]ת? ולע”ע [ולעת עתה] עכש[י]ו אני בבן־שמן, עובד מתוך התאמצות, עובד וכואב, כואב בגוף ובנפש – ואין נחת, הוי, אין נחת – הגיעו מַיִם – – נוּ, יצחק, אתה נוסע ברלינה? חַ, חַ!

כן, ובינתי[י]ם, הרי הייתי בירושלים, ושם: מרים. הה, זאת השפיעה הרבה מא[ו]ד על מצב רוחי הנורא שָם. נקשר בי לב הבחורה הזאת, ולאהבתה אין גבול, ואני גבר נענה לאהבתה בתור גבר, והיא הרי כה טוֹבָה, – וסובל… סובל כי אין לאל ידי להגיד לה בגלוי: עזביני! סכנה נשקפת לך, כי אין לבי פנוי לך, מ[ו]כשר אני, כמו כל נבל, להשלות בשו[ו]א נפשך – ולע[ו]זבך אחר כך – אך [64] אני לא אמרתי לה כזאת, אמנם גם להפך לא אמרתי, אבל שתקתי לגמרי – ונשקתיה, נשקתיה וח[י]בקתיה – וכי זה לא מספיק בשביל מחשבתה שאני אוהב אותה באמת? ובאמת, הריהי כה טובה, כֹה מבינה ומרגישה – בחורה נהדרת! אוי, לעזאזל[,] איך רשמתי:

“וּבְשמְלַת אִשָה – סְמַרְטוּט נוֹשָן – לִסְתוֹם לֹעַ הַבְלי כֹּל”…

ואני נסעתי – וכתבתי, וכתבתי לה דו[ו]קא: למה תאהביני? דעי כי עם אחרי איש הפכפך וחוטא הולך לבך, אבל היא ענתה כבר במכתבה: כי לה לא איכפת, כי היא נכונה לסבֹל, וכי שאלתי [שְׁאֵלָתִי]: למה תאהב אותי? היא כשאלה [כַּשְׁאֵלָה]: למה תזרח השמש?….

כן[,] התפתחות־עני[י]נים די מבֻגרה, ובינתי[י]ם וטרגדיה הולכת ונוצרת כבר, וקטסטרופה קרובה, ומה חושש אני לק[ו]רבנות ח[י]נם שמא י[י]פלו באשמתי…

אתמול ק[י]בלתי שני מכתבים מקלרה, ועיני[י] חשכו. חשכו, כי שתו עלי[י] פתע הצרות מסביב – ואין מוצא. היא כותבת שהיא מוכרחה לנס[ו]ע לזמן קצר למקום מרפא, אחרי מחלתה הקשה, – בעלה רוצה שת[י]סע להוריו והיא לא רוצה, ולכן אינו רוצה לתת לה כסף והיא בכלל כבר לא רוצה לקבל ממנו, והיא מבקשת ממני שאשלח לך [לה] עשרה פונט, שתוכל לנס[ו]ע לשבועות אחדים בכדי [65] להבריא לגמרי ממחלתה, ואחר כך לב[ו]א תיכף אלי[י] לא“י. ומצבי כעת כה קשה, עכש[י]ו, בכלל, אין לי כסף, ואם אקבל את כל כספי המגיע לי מהקבוצה, הרי אצטרך לו אז בה[י]שארי בלי כל עבודה, ומי יודע כמה זמן עלי[י] יהיה לשבת בטל. אך אין להקשות. מובן, כי אשתדל בימים הקרובים ביותר לשלֹחַ לה את הסכום הנחוץ לה, בכדי שתוכל לָבֹא, ולשים קץ לרו[ו]קות שלי, אולי בכלל יקבלו חַיַי צורה אחרת? אולי, בכלל יוקל לי ע”י זה, באיזה מובנים, וקלרתי, הרי זאת היא קלרה, אשר כה אהבתיה, וכה הרבה שֻקעה בה מנפשי ומהו[ו]י[י]תי בכלל. אבל אין מפלט מדאגות מי[י]בשות המֹחַ, שאלת־ס[י]דורי להבא עומדת לפני[י], בקשר עם מכתביה האחרונים של קלרה, בכל מוראה, ופתרון אין. אין לקוות כי אשיג עבודה כזאת אשר אוכל להתכלכל בָּה וביחד עם זה גם לדאֹג לביאתה של קלרה, ולהתכונן לחיינו המשֻתפים, אין לקווֹת. ומה, באמת, אעשה? הא[ו]מנם יקרה לי נס? ולו[ו]תר על ביאתה של קלרה – הרי איני יכול בשום אופן, להוסיף ולחיות ככה במצב מרֻסָק כזה[,] אי אפשר יותר. ומה יהיה, מה יהיה? לעזאזל! וכי לא מעטים הם לי הי[י]סורים הפנימיים, העמ[ו]קים[,] אלה הנדלים מתהום ההו[ו]יה בכלל ושמקורם מְקוֹר הצער בכלל[,] הצער בלי שום תנאים וס[י]בות – כי באוּ גם י[י]סורים אֵלוּ נבזים? ולהיות תחת נֵטֶל כבד כזה – אַח רבש"ע [ריבונו של עולם] – כשל כ[ו]חי!

[66] לא! אינני מצטער לגמרי שבטלה נסיעתי לחו“ל. וכאן קרה דבר מה מעני[י]ן בשבילי: הפעם הראשונה, בחיי, כמעט שאין אני מצטער על דבר שרציתי בו ושלא בָא. להפך, עם ב[י]טול נסיעתי מרגיש אני בי קשר יותר אמיץ לארץ: סוף סוף אנה תלך? לאן ת[י]שא פניך? וכי באיזה מקום תמצא מנוחה בתור אדם ויהודי? כאן, כאן המקום היחידי – אין אחר. הדרך האחרון.⁹¹⁸ התחנה האחרונה. כאן שב [שֵב] והסתכל פנים אל פנים בפני תהום חידת־חיינו, חיי עָם משֻנֶה מסֻבָך־חידות. כַּאן תשב, אל תלך לשם, ובאל [וּבַל] תהיה גם אתה בין אותם ה”אמנים" שכל גבורתם היא בישיבת בתי־קפה ובשיחות בטלניות […]⁹¹⁹ על כוס קפה, כאן, איך שלא באיזה אופן שתחיה, תהיה יותר אנושי, ישר בחייך מאשר שָם; ופה, פה – הרי סוף סוף הדרך האחרונה, ולאן תברח? שב והסתכל ודרוש – אם יש תקו[ו]ה או לא, כאן סוף סוף מ[ו]כרחים נהיה לב[ו]א לידי פתרון, יהיה שלילי או חיובי, אבל כאן הוא אפשרי, כאן הנ[י]סיון הגדול, האחרון נעשה, היה גם אתה בשעת נִסָיוֹן זו. כי גדולה השעה, גדולה וכבירה, אם גם הלב כֻּלוֹ לעצמו לעצ נתון, אם גם כל כך כל כך כ[ו]לך שקוע באין־סוף הכללי, אם גם כל כך כ[ו]לך נמס באפסות הגדולה – מ[ו]כרח אתה לראות ולהכיר בַבְלִיל הזה הנעוץ בחלל זה [67] הנקרא: יהודים וארץ, ומ[ו]כרח אתה לשים לו לב. שים לב, שים לב, ורק פה, רק כאן!…

ואני שם לב, הוי כמה כואב הלב כבר מרוב תשומתו! שוקע אני יותר ויותר בתהום חידתנו המשֻנה, מתלבט אני בסבך הנורא הזה ששמו: יהודים, ותהו ותוהה: מה פה? היכן פה איזה מוצָא? היכן כאן ס[י]בה, פתרון? מתבונן אני למטבע זו שלא שני צדדים בה, אלא מאות אלפים, וכל צד אחר ושונה ממשנהו, ואחד סותר את הַשֵנִי – ואני תוהה ונָבוֹך – והא[ו]מנם אפשר להגיע לידי פתרוֹן ולוּ גם דמיוני? ולע"ע [ולעת עתה] – ואני מלא תהי[י]ה[,] צער וכאב נוראים, י[י]סורים צורבים – וזה דורש ב[י]טוי – האוכל סוף סוף לכתוב את “הפואמה” שלי – “יהודים”?

תל־אביב. [יום ראשון,] ז ח' ניסן. [תר]פ"ג [25 במרס 1923].

זה היום הרביעי שאני יושב כאן. באתי ביום החמ[י]שי שעבר לסדר כאן את משלוח הכסף לקלרה. ביום השבת (אתמול) ק[י]בלתי את הכסף שנשלח לי ע“י יואל⁹²⁰ והיום הייתי בבנק, קניתי צ’יק [שֵׁיק] ושלחתי לה ע”י הפוסתא. בינתי[י]ם, ואני התחלתי לדבר עם פלוני ואלמוני ע"ד [על דבר] ס[י]דורי כאן בתל־אביב, ד[י]ברתי עם רבינוביץ,⁹²¹ בַרַש, וכו' – אבל אין כל תוצאות. כל המקורות סתומים, אוֹ יותר נכון: אין כל מקורות, ואין שום אפשרויות. מצבי? – אין אני מקנא בי בעצמי. להמשיך את העבודה בבן־שמן גַם [68] להבא – אין אני מרגיש לזה שום יכ[ו]לת גופנית ונפשית גם יחד. אני מוכרח לנוח. אני כֻּלי שבור ורָצוץ. אבל, מה אעשה? ובי[י]חוד נורא מצבי עכש[י]ו אחרי ששלחתי לקלרה עשרה פונט. ובידי כמעט שלא נשאר כלום[,] ואם יהיו לי פונטים אחדים – לכמה יספיקו? לוּ נמצאתי במצב אחר הייתי נוסע לאיזה זמן הגלילה, הייתי נָח שָם, וגם מתמַכֵר ליצירה. יש עכש[י]ו בדעתי לכתוב הרבה מא[ו]ד. אבל גם זה הוא בלתי אפשרי: מוכרח אני עכש[י]ו להיות כאן, ולקבל בזמנם את כל המכתבים מקלרה, ולהיות בכלל מוכֿן לביאתה. אין נחת, אין נחת, וז[ו]הי דו[ו]קא בזמן שהייתי יכול למצ[ו]א רגעי קורת־רוח בצ[י]פי[י]ה עצמה לקלרה הנפלאה, אבל הדאגה המפרכת של: מה יהיה? איך אסתדר? – מוצצת מתוכי את כל נפשי ודמי, זה כבר משפיע גם על בריאותי, עיָפתי, רֻצצתי ואין כֹחַ. כשל כ[ו]ח הסֵבֶל, אם לכל י[י]סורי[י] הפנימיים התמידיים בכלל (שהם אצל[י] כנר תָּמיד) נוספוּ עכש[י]ו דאגות אלו – הרי אני באמת כבר עוד מעט כחרס נשבר. עם אפשרות ביאתה הקרובה של קלרה – תקפָתני ק[ו]צר־רוח קָשֶה הצובט את לבי בלי הרף והמחלחל בי כרַעַל שורף, רבו וחזקו הגעגועים, במצב נפשי, בהתלבטותי התמידית, ובאי־מנוחתי הבלתי־פוסקת – לוּ הי[י]תה היא על ידי, לוּ יכ[ו]לתי להרגיש על גבי את משק כנפי־אהבתה – אולי רו[ו]ח לי אז במקצת, אולי ידעתי גם אני רגעים של שלו[ו]ת־לב, [69] ומרג[ו]ע עצבים.⁹²² אולי… הוי, נפש נענה וסובלת! היגיע גם תורֵךְ לה[י]שקט, לרג[ו]ע בחֵיק צליל מנגינת־חיים מַרְגַעַת? –

ערגה נפשי למנוחה – כי כָּשַל, כָּשַל כֹחַ הסֵבֶל – התב[ו]א? ולוּ גַם לרגע, ולוּ עד כדי החליף כֹחַ מעט, שתהי היכ[ו]לת שוּב ללכת, לשאת ולסבוֹל…

* * *

בן־שמן. [יום ראשון,] כ“ב ניסן. תרפ”ג [8 באפריל 1923].

עבר כבר חג הפסח. ומה אתי? הוי, הרבה הרהורים והתחבטויות עברו ועוברים עלי[י], ועדיין אני מתלבט בח[ו]סר מוצָא.

קודם חשבתי, מילא, אתאמץ עד כמה שאפשר ואמשיך לעבוד בבן־שמן, לפחות עד שת[י]גמר עבודת הי[י]עור על ההר, אבל בימים האחרונים הרגשתי שאני הולך ונחלש מיום ליום, והעבודה במצב כזה היא בלתי אפשרית. וביניתים [ובינתיים], ואני הייתי בשבוע שעבר בתל־אביב, וברש אמר לי כי [70] כמדומה לו שיש כבר מעט עבודה בשבילי, וביחד עם זה החלטתי מיד אחרי החג להודיע לקבוצה על ע[ו]זבי את העבודה. בערב החג (יו"ט [יום טוב] שני)⁹²³ חליתי (מלבד החולשה הגופנית ע"י מחלת רגלי) בכאב ש[י]ני[י]ם ובמחצית היום השני לא עבדתי, סבלתי מכאב זה כל החג וגם והיום יום ראשון לשבוע לא יצאתי לעבודה, ומסופקני אם אוסיף כבר לצאת. חושב אני לנוח איזה יומי[י]ם, עד שתרד הנפיחות מפני[י] ואחר כך אסע לתל־אביב לה[י]ו[ו]דע על מהות העני[י]ן, ואם יש בו ממש, אשתדל להשיג לי חֶדֶר ולעבור באפשרות הראשונה מכַּאן. איך שיהיה והפרספקטיבה היא בלתי מזהירה, יודע אני כי ימים קשים גם קשים י[י]כונו לי, המשכ[ו]רת תהיה זעומה בתכלית דחקות וגם רעב במקצת[,] וכל הני מילי מעלייתא –⁹²⁴ אבל רוצה אני בבת אחת לשים קץ למצבי הנוכחי ולהרהורים הקשים[.] [71] כבר אין לי כ[ו]ח להתאבק יותר ולה[י]לחם בנפשי. הדברים די ברורים, את העבודה קשה לי להמשיך, זאת בעוכרותי[י] בכל המובנים, אלא שקשה לי, הוי קשה, גם לו[ו]תר עליה ולה[י]כנס עכש[י]ו אחרי של[ו]ש שנים של חיי עבודה לסוג חיים אחרים שהם סוף סוף לא נעימים לי בהחלט. אבל הרי יודע אני שאחרת אי־אפשר[,] שגם כ[ו]חותי[י] הפיזיים וגם הפנימיים אינם מ[ו]כשרים ומספיקים לעבודה גופנית, אני סובל ממנה על ידה בכל המובנים, הולך ונעשה אני לאינבָליד⁹²⁵ גָמור, ובינתי[י]ם והשנים עוברות וגם בפ[י]נה זו שאני השקעתי כבר הרבה מחַיַי ודמי איני יכול להתחבא: אין לי האפשרות הגמורה להתעסק בדברי־ספרות וליצור כחפצי ורצוני[.] וחוץ מזה הרי יודע אני שאני לא אוכל להיות חקלאי לעולם, חסרה לי הנטי[י]ה הטבעית לזה [–] המשיכה לקרקע וההשתרשות בה – ובכן עוד שנה, ועוד שנה – ולמה אכלה את כ[ו]חותי[י]? – בעבודה לא אתקדם, ובמה אקדם את פני עתידי, עתיד בר־נש הצריך להתקי[י]ם על [72] איזה בסיס ח[ו]מרי? ובכן, עלי[י] לגמור, למרות כל המלחמה הפנימית הקשה, למרות הנוראות המבצבצת לפני[י] מתוך הימים הבאים, עלי[י] לצַיֵן ולשרטט את קַו הסכום: עד כאן! וככה, כמדומני[,] אעשה. אין לי ברירה אחרת. יודע אני כי על יסוד זה רגעים נפשיים קשים צפונים לי[.] לא אחת אכה על לבי: אשמתי! לא אחת אתמרמר על עצמי ואצעק חמס על עצמי – אבל הדבר מוכרח לה[י]עשות – ואין רחמים בדין! ורוצה אני, יצחק, שתזכור את זה. שתזכור היטב, באותם הרגעים כאשר תתק[ו]פך הרוח הרעה ואתה תתגעגע למה שעבר, ותכעס על עצמך על אשר עזבתָ למשל את בן־שמן וחייה[,] חיי העבודה[,] ואז הרי תמצא די נ[י]מוקים יפים, ושברירי־אורה לקשט את העבר הזה, (כנהוג) רוצה אני שתזכור אז היטב את הימים האלו, בי[י]חוד את האחרונים לעבודתך בבן־שמן, את חולשתך הגופנית [73] שגדלה מיום ליום בעבודה, את הרגשתך הפנימית הרעה, את ח[ו]סר יכ[ו]לתך להתעסק ביצירה כחפצך, את החדר שלך עם של[ו]שת השכנים, עם אי־הנ[י]קיון שבו, את ח[ו]סר היכ[ו]לת להתכנס אף פעם לעולמך אתה, מפני הפרעת אחרים, את הימים האר[ו]כים הקשים שאחריהם שֵנָה, ואחריה – קימה בהשכמה בגוף רצוץ, ואף רגע אין להתבוננות עצמית, להסתכלות בבדד, ולפעמים גם את היחס של ב[י]טול מצד אחרים (אם גם לא ה[ו]בלט ולא נשנה תכופות)[.] זכור תזכור את כל הפרטים ופרטי־הפרטים אשר עשו את חייך בבן שמן ובעבודה לכה קשים וכבדים מנשֹא – זכור תזכור את כל זה – אָז תדע להתגבר על הק[ו]שי החדש, ותדע, אולי, גם לה[י]פטר מאותו הצער המיותר והקשה ביותר, צער על לשעבר… זכוֹר תזכוֹר!

[74] זה היה בפעם הקודמת בהיותי בתל־אביב לרגלי ס[י]דור משלוח הכסף לקלרה – מקצת ממצב־רוחי אז בולט ברשימת יומוני שרשמתי אז –⁹²⁶ אבל מה הבעתי שם? – לא כלום כמעט. היה לילה. אחרי ששבתי מביתו של ברש, ישב שם גם רבינוביץ, פטפטו, שוחחו על הכ[ו]ל, אני שתקתי, רוחי הי[י]תה עלי[י] מרה מא[ו]ד, לא סבלתי את כל השיחות אשר מסביבן סובבו הפיות. סוף סוף ראיתי בכ[ו]ל רכילות, קנאה, צרות־עין, אינטריגה. ואני? – ואני? – מה היה לי ולכל זה[,] ובכל[ל] מה לי ובין כל בני־אדם אלו, ובי[י]חוד בשעה שאני מתכונן להתאחד לקהלם. מר, מר היה לי בכלל, המוח – גוש של י[י]סורים, הלב – פקעת־כאב מסֻבכה, וכֻלי, חֹמֶר בוֹער שהתחיל לתסוס וקרוב להתפוצצות, וס[י]בת הכ[ו]ל – כל מה שממלא אותי ומה שסובב אותי – קרוב, קרוב מא[ו]ד הייתי ברגעים ההם למוצא היחידי…. ובמצב כזה ישבתי שם וכתבתי מכתב לאברהם שלוינסקי,[.]⁹²⁷ מה שכתבתי אז – איני זוכר בב[י]רור[.] [75] רוח של ש[י]געון תקף אותי אָז, רוח־מוֶת, פשוטו כמשמעו, ולא ידעתי מה אתי, מה שהעלה הלב והמ[ו]ח ברגע זה כתבתי, ולב[ו]קר נמסר לו המכתב. יודע אני כי התבטאתי באופן חריף כלפי “הדים” ועורכיהם וגם כלפי שלוינסקי עצמו,[.] בכלל[,] ברגעים כאלו כשבן־אדם מביט ישר לעיני המו[ו]ת – היש לו בשבילו אז גבולים? ואח“כ בבואי לבן־שמן – וכשֹ[ו]ך הסער, ואני שוּב נכנסתי ל”דרך", דרך המשיכה והסחיבה בעול, וראיתי: מה עשיתי? למה כתבתי? ועל מי כתבתי? – ומי יודע מה שכתבתי שם?… מ[י]הרתי וכתבתי שוב לשלונסקי. ס[י]פרתי לו את הכ[ו]ל, ב[י]קשתי סליחה, ב[י]קשתיו שאם היה במכתבי מעֻוָת שישתדל לטשטשו, לתקנו, אבל גם על מכתבי הראשון, וגם על השני, לא ק[י]בלתי כל תשובה[.] אם הוא מתרעם או לא – לא אדע. בכל אופן[:] שתיקתו, היא עובדתית, וסימן רע לו, רע מא[ו]ד. אני[,] כל זמן שלא אדע [76] את ס[י]בת שתיקתו הנכונה (אם בכלל תהי גם מספיקה) לא אסלח לו. משורר – זה לא מספיק, בן־אדם הֱיֵה – זהוּ הכלל שלי!

* * *

גם בשבוע שעבר הייתי בתל־אָבִיב. סרתי לשם לכמה שעות, ק[י]בלתי את הקובץ “הדים”,⁹²⁸ ובינתי[י]ם מסר לי ברש שנמצאה כבר איזו עבודה בשבילי, אם כי זה עוד לא בטוח לגמרי, בהוצאת שטיבֶּל, רבינוביץ – אמר – צריך היה לכתוב לי על זה מפתח־תקו[ו]ה, אבל אני עד עכש[י]ו לא ק[י]בלתי עוד שום דבר. ואני חושב לסור השבוע לתל־אביב, ואם אמנם יש כבר איזה יסוד לעבודה, לסדר עני[י]ני הדירה וכו', ואחרי שבת לעבור מכאן לגמרי.

* * *

ומרים? היא באה הנה לחג, ל“סדר”, ושהתה כאן כמה ימים. אני בכלל השתדלתי להתרחק ממנה ככל האפשר, (ולא תמיד עלה הדבר בידי) לא חפצתי לה[י]כנס לדון ז[']ואניות גמורה,[.] היא כנראה הרגישה בזה – והצטערה מא[ו]ד, מצב־רוחה היה קשה.

[77] לספר לה את כל האמת – לא יכ[ו]לתי, פחדתי שמא זה ישפיע יותר מדי ויגרום לתוצאות קטסטרופליות… וככה עבר הכ[ו]ל, מבלי ה[י]גלות והבלט דָבָר, זאתה בכל אופן לא יצאה מתוך כו[ו]נה רעה, או מתוך רצון להמשיך את המשחק – לזה לגמרי כבר לא היה לי חשק, אך בינתי[י]ם – ואני נמשך ככה הדבר במצוקה רבה לשנינו, והיא נסעה. אם תכתוב אענה[,] ולא – אני לא אכתוב. חלס. אהבה בו[ו]דאי שאין בי בשבילה.

* * *

תל־אביב. [יום רביעי,] כ“ה ניסן. תרפ”ג [11 באפריל 1923].

אתמול באתי הנה מבן־שמן, לשם מה? – הוי, יצחק, יצחק, ענבל מ[י]טלטל, מה יהיה בסופך? חַ, חַ. בסופי, יודע אני מה שיהא בסופֿי, הסוף ידוע, ידוע למדי, אבל עד הסוף, עד הסוף…

את העבודה שלי בבן־שמן הפסקתי מראשית שבוע זה, אין כֹחַ להמשיך, והלב כוֹאֵב, כואב וכה עלוּב, צר, צר מא[ו]ד על העבודה שאני עוזבה – אלא, אלא מה לעשות? אין כֹח, אָיִן. ובאתי הנה, על יסוד זה שה[ו]בטחה לי כבר איזו עבודה. חשבתי כבר לשכור חֶדֶר. והנה רבינוביץ מודיע לי, שאמנם כך, ואמנם ככה, – ישנה עבודה בהוצאת שטיבל המקומית⁹²⁹ בעני[י]ן הוצאת כתבי ברנר –⁹³⁰ והכ[ו]ל כמעט כבר בטוח ומוכן – אלא? אלא שמחכים לתשובה מחו“ל,⁹³¹ ואחר התשובה – תהיה העבודה. ואימתי זה תגיע התשובה? – כעבור שבועַיִם, שלֹשה – כן, נעים, נעים מאד לחכות. ובינתי[י]ם? [78] בינתי[י]ם מה לעשות? לשבת בבן־שמן, ולהמשיך שם לעבוד, עד שתתקבל התשובה – אין כֹחַ, שוּב ושוּב אין כֹחַ, החֹם גדול, ואני כה נחלשתי. ואני גם אמרתי להם שם שאחרי שבת אני נוסע משם, ועכש[י]ו לב[ו]א ולהגיד אחרת? – לא! אי אפֿשר; ובכן, ובכֿן, מוכרחים כבר ככה לסבול, חושב אני לע”ע [לעת עתה] למצ[ו]א לי חדר ביחד עם נחמיה – ואם תתחיל העבודה שלי בימים הקרובים – מוטב, ולא – אפשר שאסור בינתי[י]ם לגליל להתראות עם יבנאל, שרונה. ובכֿן, “אתאזרח” בתל אביב? – כן, כן, נכונו לי כַאן “ימים טובים ונעימים” פה באו[ו]יר המחניק, הצחנה הא“י שכאן הגיעה למרום ת[ו]קפה, עד כדי אי אפשרות גם לסתום את נחירי האף. מרגישים, מרגישים בין כה וכה, מוכרחים להרגיש, וכל הנוראות, כל הק[ו]שי שבחיינו – כאן כ”כ [כל כך] בולטים, כך כך [כך!] דוקרים את אישוני העין, ומוחצים את הלב. הסגלות [הסתגלות]? – אינני מאמין שאוכל להסתגל אלא מאי?⁹³² – י[י]סורים, נכונו לי כאן י[י]סורים בלתי־פוסקים,[.] מילא, אני בלעדם – מה אני? הרי הם האינז’יל⁹³³ שלי, אשר אין בכ[ו]חי כבר לשרשו מתוכי, וסוף סוף בי[י]סורים אי אפשר לה[י]טמטם, הגוף נהרס? – נוּ ומה לעשות, אבל הנשמה, הנשמה מתענה. כן, כן, הנשמה חַ חַ, הנשמה. הוי, יצחק, יצחק, אוי ואבוי, אוי ואבוי, ולוּ לכל הפחות ידעתי כבר: הנה קלרה [79] באה, הנה באה היחידה אשר לאל ידה להקל לי במקצת, להכניס רגע מרג[ו]ע בחיי המצוקה שלי. הוי[,] לוּ כבר באה האהובה. אבל לע"ע [לעת עתה] – ואני כבר זה של[ו]שה שבועות שלא ק[י]בלתי הימנה שום מכתב. הכסף נשלח לה, ומי יודע מתי תקבלו? היום כתבתי לה שוב. הוי, קלרה, קלרה, רק היא, רק היא עוד יכולה לתת לי זריקה שאוכל בכ[ו]חה להמשיך, להמשיך ולהחליף כֹחַ קצת להבא, להבא, רק היא, ובלעדה?, בלעדה – מה?

* * *

תל־אביב, מוצ“ש[.] ה' אייר. תרפ”ג [21 באפריל 1923].

לרשום עכש[י]ו יש הרבה. ואין סבלנות. את בן־שמן עזבתי כבר. כל השבוע אני כאן. יושב בחדר ששכרתי ביחד עם נחמיה מרגלית. עבודה – מפיש.⁹³⁴ מה יהיה? הכסף נמוג. קשה. ובכלל קשה. קשה מסביב. מחנק. י[י]סורים. הצטערתי שלא ק[י]בלתי כבר במשך ח[ו]ודש שום מכתב מקלרה. היום ק[י]בלתי. אח, אין סבלנות להרבות בכתיבה,[.] והנה המכתב שכתבתי עכש[י]ו למרים. אתמול ק[י]בלתי ממנה מכתב. עכש[י]ו כתבתי לה: – – – ⁹³⁵ “אני יושב עכש[י]ו לכתוב לך, אבל נדמה לי שבגורלו של מכתב זה לא עלתה שעה יפה לכך, שעה זו נוחה לי יותר לשתוק שתיקה אכזרית, קשה, שתיקה של ח[י]רוק ש[י]ני[י]ם ונשיכת בָּשר עד זוֹב דָם, או לרוץ כמש[ו]גע ברחובות ולצעוק, להכריז: בני אדם מנו[ו]לים, נבזים, קרעו בגדיכם וקראו לאבל [80] לאבל! [כך!] כי בני אדם אנו!…” – – והנה אני יושב בשעה זוּ לכתוב. כן, אני לא אעשה ככה, אנו הרי “דז’נטלמנים” אנו, אנשים לבושים קורסט⁹³⁶ צר תרבותי צר ומעיק, לפע[ו]לה ממשית, פראית, איננו מ[ו]כשרים כבר, לכל היותר אנו מוכשרים לנש[ו]ך את השפתי[י]ם מרוב כאב ולהריק את כל שפעת יגוננו הכבד ושאגותינו החנוקות על גבי הני[י]ר העלוב, ומזה יוצא – “משוררים” – ובני אדם אחר כך, כמחנות זבובים באים וצובאים מחנות מחנות על גבי היצירות האלו ומטנפים אותן, מטנפים ומלכלכים כזבובים… ובזה כל העני[י]ן נגמר.

כן, קשה לי עכש[י]ו, אבל, אבל, – אין דבר! תאכל, תשר[ו]ף, תכרסם ותצר[ו]ב אותה הצרבת הדולקת שם פנימה – אין דבר, כך יאה, כך טוב! אתה נחנק? – יש ברשותך לעַנֵב את החבל עד הקצה, ואם לא, אם אין רצונך בכך – פרפֵר, פרפר בפרפורי חניקה ממ[ו]שכים – כזה הוא הגורל! * * *

כן, אין דבר, מרים, מוטב היה לוּ יכ[ו]לתי עכש[י]ו לשבת במס[י]בתך⁹³⁷ על גבי כוס יין חריף, משכר, משכר באמת, ולשיר את שירת הי[י]סורים הנצחית. כן, באמת טוב היה לוּ היית עכש[י]ו [81] על ידי,⁹³⁸ אני מרגיש עכש[י]ו צ[ו]רך נפשיי חזק בחברת א[י]שה כמוךְ. מה? את מעמידה פנים שואלים? כן זהו המשחק,

"עַל צֵל מֵיתַרִים פְרֹט בְשִׁיר

וּבְיַד עֲמֵלָה הַכוֹת וְתָקֹעַ

מַסְמְרִים בָאַוִיר…

חָרֹז בוּעוֹת־בוֹרִית מַבְרִיקוֹת

עַל חוּטֵי חוֹל,

וּבְשִמְלַת אִשָה – סְמַרְטוּט בְלוּי־יָשָן –

לִסְתוֹם אֶת לֹעַ הַבְּלִי־כֹּל"…⁹³⁹

הן זהו המשחק האו[ו]ילי אשר אנו משקיעים בו את דמנו ולשד־נפשנו. לא כך? – אולי לא כך – אבל ככה הוא בו[ו]דאי ברגע זה – [82] ותסלחי. ושוב: אין דבר, מרים, יהיה זה משחק, העיקר הוא שנהיה נאמנים לעצמנו, ושבמשחק יהיה טבוע חותם נפשנו לכל גו[ו]ניה וחליפותיה, ועירומים, עירומים נהיה, ואל נכסה על ערו[ו]תנו, כי ערו[ו]ת האדם היא – ולמה יכסֶהָ? אני שוּב בפילוסופיה בא – האין זה נמאס לך? הגידי את האמת, זה כבר המכתב השני, שאני מתפלסף – תסלחי מרים, את האמת אגלה לך, גם כאן כמעט שאין אני מדבר עם איש בג[י]לוי־לב כמו אלי[י]ך, חוץ מאשר על עני[י]נים ידועים, וגבולות ידועים.

מה אצלי את רוצה לדעת? – לע“ע [לעת עתה] – אין כל חדש, טרם התחלתי לעבוד, וזה מצערני לא מעט, הייתי רוצה כבר [83] להתחיל בעבודה – אך מי יודע עד אימתי מצבי זה י[י]משך? לע”ע אני יושב לי בחדרי ושקוע ב“א[ו]שר הגדול” – כדברי[י]ך – ביצירה. אבל היודעת את מרים שזה עֹנש אל[ו]הים יותר מאֲשר אֹשר? – נוּ, אבל אחדל מזה הפעם!

ואת? את, חביבה, במה אתְ עסוקה בשעות הפנ[א]י? המתגעגעת את אלי[י]? הגידי את האמת! אם את מתגעגעת, אולי תוכלי לסור אלי[י] ביום מן הימים ונבלה כאן קצת, אֶח, מרים, אולי באמת כדאי שֶ־запечьем⁹⁴⁰ כמו שאומרים ברוסית, באיזה רגעים קצרים אבל יפים וחזקים? אַה? לעזאזל! הרי את החבל אין אנו מענבים עד הקצה, ובכן – נפרפר[,] נפרפר! לחיות – זהו פרפור, הנדע למוץ מי[י]סורים קשים אלו את תמציתם, התמצית החריפה שבכ[ו]חה אנו חיים?… [84] אח, מרים, מדוע זה דו[ו]קא ברגעים האלו הוטל עלי[י] לשבת בדד בחדרי? אֶח, לוּ יכ[ו]לתי לתפ[ו]ש בידי עצמי בבלורית ראשי ולטלטל אותו טלטלה חזקה ורחוקה – לעזאזל!… ואולי אחדל כבר לכתוב? הן עוד מעט ותחשבי כי קנדידט אני לאותו בית אשר בו את עובדת בתור אחות… לא, לא אלך לשם, אם קנדידט כזה אני בעיני[י]ך, אז בבקשה, אחות רחמני[י]ה, לב[ו]א אֵלַי הֵנָה ולרפאֵנִי… אל תצחקי, מרים, ואולי צריך לכתוב, אל תתרעמי, – הרי אַתְ מכירה בי, נוּ, עכש[י]ו אני פַרוּע – אֶח, חבל שאין אני יושב עכש[י]ו במס[י]בת “בני־לוט” שלנו, חבל, אֶח, מרים, בת־לוט נאמנה, בואי הנה ונערוך ה[י]לולא מיני[א]טורית “לוֹטִית”, אני המלך, ואת – המלכה! את רוצָה? אגב: נזכרתי [85] ב“בני לוט” ונזכרתי באריה שהיה כאן היום, טי[י]לנו ושוחחנו אר[ו]כות, מסכן! לו יש עכש[י]ו ה“פּעקיל”⁹⁴¹ שלו, והוא נ[י]דון עכש[י]ו בי[י]סורי גיהינום, מבלי למצ[ו]א מוצא.

נוּ, מרים, אני גומר כבר, כתבי מיד והרבה, כי באמת אַתְ כותבת מעט מא[ו]ד, הג[י]ליון אצלך תמיד גדול ורחב ידי[י]ם, אבל הדברים קצרים ומעטים מא[ו]ד. את מבטיחה לכתוב יותר? את מבטיחה אולי גם לב[ו]א, ומתי? שלום לך, השעה מא[ו]חרת וכו' שתקבלי בתור “דוקומנט” מהרגעים האלו שהמכתב נכתב בהם"….

עד כאן דברי המכתב.

* * *

תל־אביב. [יום ראשון,] ו' אייר. תרפ"ג [22 באפריל 1923].

כן, אני בתל־אביב, ואוי ואבוי! אני מתבטל – ומה הסוף? אין כל תק[ו]וה להשגת עבודה שהיא בימים הקרובים, ובינתי[י]ם והפרוטות האחרונות הולכות וכלות – ורעיון זה הרי יש בידו לדכא [86] את הנפש ד[י]כוא גמור, והד[י]כוא הרי ישנו גם בלוא [בלאו] הכי, בימים קשים ושחורים אלו, כשאין מסביבך אף זהרור אחד אשר תוכל לתלות בו את מבטך לרגע – והכ[ו]ל כה קודר, כה מיַאֵש ומעורר רעד זו[ו]עות, וכל כך – מתיחת עצבים נוראה – הוי[,] קשים הי[י]סורים, ואני, ואני מתוך י[י]סורים אלו יונק את כל עצם הו[ו]י[י] תי – לעזאזל!

יש חדר, החדר כבר מסֻדר, אך אין ביכ[ו]לתי לשבת ולכל הפחות לעבוד, והרי רוצה אני ליצֹר ולכתוב עכש[י]ו – אך אין סבלנות, אין התרכזות, אין כֹח – רצוץ, חלש אני עתה, אין אונים, אין אונים! ומה? ומה באמת לעשות לי עכש[י]ו? לנסֹע לזמן־מה הגלילה? אין כסף בידי עכש[י]ו, ואם גם ישלחו לי מעט מבן־שמן – הכדאי? מקלרה ק[י]בלתי אתמול מכתב. מכתב שבו היא מבליטה את רֹב מסירותה ואהבתה. היא עוד חלשה ממחלתה הקשה. כותבת על נסיעתה הנה. אבל מי יודע אם יש לה שם אפשרות [87] לקבל את הו[ו]יזום⁹⁴² האנגלי בלי ר[י]שיון ודרישה⁹⁴³ מכאן – ואני[,] אין אני מרגיש עכש[י]ו בכ[ו]חותי[י] להתחיל בהשתדלות לקבל דרישה, חוּץ מזה שזה גם

* * *

המצב בארץ מחנק. זו[ו]עות. נדמה שנ[י]טלה הנחמה האחרונה ונסתם כל מוצא. אין העין רואה מאין תב[ו]א העזרה. ונורא הדבר. מקרי הא[י]בוד לדעת – מן דבר [דְבַר] יום־יום. והחיים, נראים הם לך כקו שח[ו]ר אכזרי ונורא – והכ[ו]ל חסר־טעם, הכ[ו]ל.

כא[י]לו מושיט לשון לועגת ומתגרה – ואתה, אתה אנה תב[ו]א? אנה תפנה? אי מפלט? אתה, כא[י]לו ט[ו]לטלת לגיא־הינום ונ[י]דון במדורות י[י]סורים שא[י]שן הולכת ומתגברת, הולכת ומשתלהבת – ושאגתך נחנקת, אין למי לשא[ו]ג, אין על מי לקב[ו]ל, א[ו]מללים, א[ו]מללים אנחנו, ויד הגורל אוחזת בצו[ו]ארך ומחניקה, ומחניקה…

* * *

[88] תל־אביב. [יום ראשון,] י“ג אייר. תרפ”ג [29 באפריל 1923].

הכ[ו]ל כמק[ו]דם. תקו[ו]ה לעבודה קרובה – אין. האמצעים הולכים ופוחתים מיום ליום. עוד מעט ולא יהיה לי במה לשלם בעד לחם־עֹני זה שאני בולע יום יום מבלי־לשב[ו]ע. והלאה? – מה יהיה? – טרם אדע. כל העני[י]ן, עני[י]ן העבודה כאן בסניף שטיבל – חוששני – פרה שהמליטה ביצה. לך וחכה עד שירחמו שם בו[ו]רשה ויואילו לכתוב ולמלא את משאלות הלב כאן. ואם לא זה – מה? מה בְאֶמֶת? ואני הרי איני יכול, איני מ[ו]כשר ללכת ולחפש, ללכת ולחזור על כל מיני פתחים. יכול אני לדבר עם אנשים הקרובים לי פחות או יותר, אבל סתם – לא! ומה יהיה? – הד' [השם] הטוב יודע, ואני שבכלל הטוב כה רחוק, כה רחוק ממני – מָה אֵדָעָה?

* * *

הביתה איני כותב, ואני כבר כח[ו]דש ימים שלא כתבתי לשם[.] [89] הם יצטערו, ידאגו קשות, ואני, אני מה אכתוב להם במצבי כעת, לשקר קשה לי, ולכתוב להם את האמת – קשה שבעתי[י]ם, כי הם יתארו להם את המצב קשה עוד יותר ויחשבו כי ערום אני ויחף ומזה־רעב. וכה אני דוחה מיום ליום את הכתיבה לשם, וצר לי[,] צר לי עד למחנק בשל ד[י]חוי זֶה. ורוב הימים במה עוברים? קודם חשבתי כי אוכל לשבת בחדר ולטפל בדבר־מה, אך אבל קשה עלי[י] הישיבה בחדר, ועד חצי היום מסתובב אני בחוצות (הוי, כמה זה קשה לי, כמה זר לרוחי) בָא לברש[,] יושב שם ומשתעמם איזו שעה, אח"כ שב לחדר, ועד הערב – הוי – מחניק, מחניק, קשה, אין נשימה, אין נשימה!

* * *

תל־אביב. [יום חמישי,] כ“ד אייר. תרפ”ג [10 במאי 1923].

סוף סוף נתקבל המכתב המקֻו[ו]ה מוַרשה, ובו[ו]דאי אגש בימים הקרובים לעבודה. העבודה, כפי הנראה, תהיה מעטה, שעתי[י]ם או של[ו]ש ביום, וגם השכר מצער [מִצְעָר][,] שש לירות לח[ו]דש. סכום פעוט זה יספיק בק[ו]שי לקיום, אבל, מילא, בעידנא זו,⁹⁴⁴ במשבר הקשה – גם זה לטובה. ואל להתאונן על עני[י]נים כגון אלו. לחם אפשר לאכול. חרפת־רעב לא לסבול – ומה יתאונן גבר במצב כזה! ⁹⁴⁵ ובכלל אם קשה, אם מחניק עד למו[ו]ת, אם אין כלום, אין נשימה והנשמה מפרפרת בכאבה – הן זהו לא על יסוד הלחם. הוי, יש די, יש די!…

* * *

בשבוע שעבר ק[י]בלתי את החזרה הקבלה החוזרת של מכתבי אשר בו שלחתי לקלרה את 10 הלירות. ח[י]כיתי בכ[י]ליון עיני[י]ם לתשובתה, והנה אתמול נתקבלו ע“ש [על שמו] [90] של ברש שני מכתבים ממנה, בשבילי. את הכסף ק[י]בלה. המכתבים בכלל עשו עלי[י] ר[ו]שם מדכא. היא שופכת לפני[י] את כל מרי שיחה. המצב קשה. עני[י]ן הנסיעה כרוך במכשולים קשים ונוראים. אין היא יודעת באיזה אופן תוכל להשיג פספורט וויזה אנגלית. יש לה הרבה חפצים יקרי ערך שצר לה מא[ו]ד להשאירם או למכרם (וחוץ מזה הרי כאן היו יכולים לשמש עזרה בכל צרה שלא תב[ו]א…) ולא נותנים לה ר[י]שיון להעבירם הנה. אבל השאלה היותר קשה ומכאיבה היא: הילד. היא הרי אֵם… ולבבה – לב אם. קשה לה לה[י]פרד מהילדה האהובה והאוהבת.⁹⁴⁶ היא שואלת בעצתי. ממכתבה, נדמה, כא[י]לו אני באמת בתשובתי יכול להכריע, ואינה כותבת כלום על יחסו של בעלה לעני[י]ן זה. ואני – אם כך אין כל הפרעה מצדי, ואם הוא נותן לה לקחת אתה את הילדה, הריני מוכן לקבלה באהבה, ומה לעשות? אמנם יודע אני את כל הק[ו]שי שבדבר, הרי זה יהיה כבר מצב של משפחה לכל פרטיה. אבל אם רק הדבר תלוי בי, וכי א יכול אני לפקפק אף רגע. כתבתי לה היום את כל זה. והוספתי שאם אין “הוא” מסכים בשום אופן לתת לה את הילד – היא מ[ו]כרחה לע”ע [לעת עתה] לה[י]פרד ממנה, כי באופן אחר היא נשארת שוב בכלאה, ומאבדת בזה את חיי שנינו.

ובינתי[י]ם – קשה, קשה עד לזו[ו]עות. ההכנות האלו ת[י]משכנה, ות[י]משכנה[,] ומי יודע עד אימתַי, והפרספקטיבה בכלל – הוי, איני רוצה אפילו לחדור לאותה הנוראוּת שבעני[י]ן זה. ואני, הרי סו"ס [סוף סוף] מח[ו]סר כל יסוד [91] לכלכלת משפחה. אבל ביחד עם זה הרי אסור לשקול ולעשות חשבונות, ואי אפשר לוּ גם חפצתי. כאן הרגש הוא המושל ולא הה[י]גיון. כאן הכרחית היא הקפיצה הנחשונית. מקום לפקפוקים אין – ולוּ גם תדע שמלמטה מחכה לך התהום הפעוּרָה…

* * *

[יום חמישי,] ט' סיו[ו]ן. תל־אביב. תרפ"ג [24 במאי 1923].

כשל[ו]שה שבועות עברו כבר מיום שנתק[ב]ל “אותו” המכתב המדומה “המק[ו]וה”. ועבודתי טרם התחילה. בימים האחרונים כבר נעשו אי־אלו צעדים להתחלת העבודה, ואני כבר ק[י]ו[ו]יתי: הנה, הנה! – והנה היום – חדשה מחֻדשה, אשר ד[י]כאתני לגמרי. קרוב לשער שיבֹא ש[י]נוי גדול בכל עני[י]ן ההפצה של כתבי ברנר: ועדת התרבות רוצה לקבל עליה את כל העני[י]ן, לחתום על כל 500 האקסמפלַירים, ובאופן כזה האפוטרופסות משתחררת מכל עבודה, והמזכירות והאדמינ[י]סטרציה היא לגמרי לא נחוצה – ואני נשאר, באופן כזה, שוּב בלא כלום. בימים אלו יתברר העני[י]ן. ואם באמת ועדת התרבות תקבל את כל העני[י]ן – מה יהיה לי אז לעשות? הרי אפֿשר ממש להשתגע. בינתי[י]ם – ואני כבר נכנסתי בחובות: מזון, דירה וכו' – ואיך אצא? – לעזאזל! ודוקא ומצב כזה הולך ונוצר אצלי דו[ו]קא בשעה חמורה כזֹאת כשאני מצפה לבואה של קלרה, ואני ע"י [על ידו] קשור לתל־אביב. [92] והמ[ו]ח, ממש, מתפקע מרוב דאגה ומחשבות, וכל זה גם בשעה שאתה בכלל כה “ממֻזמז” ושאתה עומד בכלל מעבר לכ[ו]ל, ותולעת הכפירה מכרסמת ומכרסמת ובך אין כלום, אין כלום, ואתה עומד על יד קערת החיים ומריח את צחנת־הבלה וכ[ו]לך הרי רק “ענבל ללא פעמון” – “מחוץ לכל פעמון וצלצול או[ו]ילי”⁹⁴⁷ ובמצב כזה עליך, בכל זאת, לסבול י[י]סורים כאלה – פוּ[,] לעזאזל!

*

והכ[ו]ל, הכ[ו]ל מעורר בך בחילה, הכ[ו]ל למורת רוחך, והכ[ו]ל שוב מטביע בך את חותם הכפירה, הי[י]סורים, ההתלבטות באין מוצָא: לאן? הכ[ו]ל מסביב – הרי מגלה את הטלפי[י]ם, ופרצוף פרצוף אלהים אדם, צלם אל[ו]הים – הרי אינך רואה, ולרגלי טלפי[י]ם מגֻלות אלו עליך להתפלש, להתפלש בפצעיך האנושים – ולהמשיך. הכ[ו]ל הכ[ו]ל – ג[ו]על־נפש – הסופרים, הספרות, הכ[ו]ל, הכ[ו]ל – ואין קֹרַת־רוח, אין נֹחַם, אין מַרְגֹע.

* * *

הייתי בשבועות בירושלים. נסעתי לבקר את זגגי⁹⁴⁸ שנכנס לבית־החולים לנ[י]תוּחַ רציני. בינתי[י]ם – מרים. והכ[ו]ל התבלט לפני[י] בכל אפסותו, בכל הדחי[י]ה שיש בו לגבי דידי. לא, מוזרה, מוזרה, היא לי מרים זאת[.] יש בה דבר־מה דוחה אותי. והיא, היא חשבה – שאיננ שאני [93] כבר שלם אתה. כן. הפעם, כמדומני, כבר גמרתי אתה. יותר לא “אשתעשע”, המשחק הזה בכלל הוא מסוכן בשבילה. לדבר ולספר לה הכ[ו]ל לא יכ[ו]לתי ומה עשיתי? – הקראתי לפניה את יצירתי האחרונה “ענבל ללא פעמון”⁹⁴⁹ והיא הבינה – שָתְקָה, ותִדָכֵא (הה, כמה קשה היה לי לראות בצערה!) ובה[י]פרדנו – כבר לא אמרה כלום. מי יודע איך זה ישפיע עליה להבא? בכל אופן – נגמר. את המשחק שלי לא אשנה יותר בשום אופֿן!

*

אחרי שני המכתבים האחרונים (שהזכרתים ברשימתי הקודמת) לא ק[י]בלתי עוד מכתבים נוספֿים מקלרה. מהי הס[י]בה? ומה יהיה באמת? הה, באיזה מצב מסֻבָך ומש[ו]נה אני נמצא עכש[י]ו. מאין יבןו]א עזרי?⁹⁵⁰ מאין? – –

* * *

[יום שני,] ליל כ“ח סיו[ו]ן. תרפ”ג. ת"א [תל־אביב] [11 ביוני 1923].

אין אפילו סבלנות וא[ו]מץ לשבת אל הש[ו]לחן (אגב, יש רק מעין ש[ו]לחן בחדר) ולרשום ביומון, דבר שהיה אצלי כה קבוע והכרח נפשי תמיד בעטף ע בהתעטף עלי[י] רוחי.⁹⁵¹ עכש[י]ו – לא כלום. אין מרץ, אין כֹחַ, אין אותו היחס, הכ[ו]ל בבחינת – “איזה הבדל? מה לי כך או כך?” נתערטלתי. מה ומי לי? נ[י]טל הטעם מכ[ו]ל, רק טעמו של הכאב הצורב תמיד לא הופחת במשהו, ההוא הולך וחזק, וצורב, [94] וצורב עד אין בלתי נש[ו]א. יום, יום[,] אני תוהה ושואל: רבש“ע [ריבונו של עולם] (מי?) מה אני וחיי מה? לאן אני הולך? מה מסביבי? ואני כלום לא אראה – לא כלום? היכן חיקי, היכן זו[ו]יתי – ואני בכ[ו]ל מאסתי, והכ[ו]ל למורת רוחי? – קשה, קשה, מחניק – וא[ו]ויר לנשימה אין, אין – מתלבט אני במחנק שאין ממנו כל מוצא – כי הכ[ו]ל, הכ[ו]ל – רק מחנק לי – ובמה לנש[ו]ם? רבש”ע (ושוב: מי?) במה לנש[ו]ם? – – – –

* * *

כאילוסטרציה למצב־רוחי, המרפה את מצבי בכלל הוא – ח[ו]סר ס[י]דורי בעבודה. טרם התחלתי לעבוד. חשבתי: הנה, הנה, והנה קפץ עלי[י] ר[ו]גזה של ועדת התרבות, ההיא רצתה לקבל עליה את כל עבודת ההפצה של כתבי ברנר – והנ ושוב התחילו מו“מ, וחליפות־דברים וישיבות בלי סוף, – והעני[י]ן נמשך בלי סוף, והעבודה טרם התחילה. קודם נשקפה לי סכנה של ח[ו]סר עבודה גמור, כי בקבל ועה”ת [ועדת התרבות] עליה את עני[י]ן ההפצה – אנ[ו]כי למה?⁹⁵² – אלא שרמזו להם על זה והם הסכימו לקבלני “תחת חסותם” ושאעבוד בעני[י]ן זה אצלם. ובינתי[י]ם עבר ח[ו]דש, ח[ו]דש שבו הייתי צריך כבר לעבוד – ואני בלי פרוטה, עמוס חובות[,] טרם ש[י]למתי בעד דירה ומזון. וזה מכביד עלי[י] וגורם לי י[י]סורים נוספֿים, כי י[י]סורי־גיהינום סובל אני בשעה [95] שחי[י]ב אני כסף לאחרים. נדמה לי כא[י]לו מביטים עלי[י] בעיני[י]ם זועמות ותובעות: נו? מתי תפרע את החוב? כבר אמרתי לרבינוביץ, ההוא הבטיח שישלחו לי בעד ח[ו]דש זה (סיו[ו]ן) אבל הוא, בינתי[י]ם, נסע, השאיר פתקה לפוזננסקי⁹⁵³ שישתדל לתת לי כסף, וזה מ[י]תמם: “באיזה אין דרך להשיג” – ומה לי לעשות עכש[י]ו? – לא אדע. כמו שלא אדע בכלל מה לעשות?[.]

* * *

הביתה, כמעט שאיני כותב – מה אכתוב? קשה עלי[י] הכתיבה במצב כזה. לשקר קשה לי כקריעת ים־סוף, ומתוך זה – שותק אני לגמרי. והם, הם – משער אני לי את דאגתם. ואני, למרות זה – שותק – איני יכול לכתוב – קרעוני לגזרים – במצב כזה הכתיבה הביתה היא למעלה מכ[ו]חותי[י].

* * *

והימים – ע[י]נויים. יום יום – גיהינום בשבילי. הח[ו]ם מכביד ולא נותן לי גם את השכחה האחרונה: – לשבת ולכתוב, גם זה קשה עלי[י], ולמרות התסיסה הפנימית – אין כ[ו]ח לקחת את העט ביד – ושוב: מה זה יוסיף? איזה נפקא מינה?⁹⁵⁴ – בחיי, וכי לא כך הוא הדבר? – ובערב, ערב, ערב – הבדידות נוראה – למי? לאן? תעבור את הרחוב – לא, הרי אי אפשר להסתובב ברחוב – ולאן? – החדרה, צונח על המ[י]טה, קורא מעט (אין גם כֹחַ וסבלנות לקר[ו]א) – ונרדם. ובב[ו]קר – לאן? נשרך לו הזמן עד הצהרי[י]ם, הולך לאכ[ו]ל, ואח“כ – לברש, ושם? – הוי, [96] מה נוראות שם שעות־הש[י]עמום והשתיקה. ולמה אני הולך לשם? הרי לזרא היו כל השיחות ה”ספרותיות" האלו התפלות, הרי לזרא היא הי[י]תה כל הרכילות הזאת, הפעוטה והשפלה. ואמנם, בשבוע האחרון, אני מוקיר את רגלי[י] מבוא לשם. בא לעתים רחוקות, אבל לאן? – לשבת בחדר ג"כ [גם כן] קשה – יש חשק לברוח מעצמי – לצאת מכֵּלָי, לברוח ולה[י]טלטל – השד יודע לאן.

* * *

ומה היה אתי? התחלתי לשנ[ו]א את הכ[ו]ל, משטמה כבירה בוערת בי לכל האנשים הנפגשים לי, מבטי – מלא שנאה כבושה ומגלה רק את הצדדים המכ[ו]ערים, הנבזים שבכ[ו]ל, ואין לי כאן אף איש קרוב לי באמת. שנאתי את כ[ו]לם, את כ[ו]לם. מראשון עד אחרון, אינני סוֹבְלָם. ונוח לי לא לה[י]פגש עם איש מאשר לראות רק את פרצופיהם. ובאמת, מי ומה יש לי כאן? – שלונסקי שהיה לי פעם חבר טוב ל? אָהֹב לא אהבתיו אף פעם, זר הוא לרוחי, ועכש[י]ו אני שונאו, שונאו באמת, כי הצדדים השליליים שבו התחילו בולטים יותר, פעם ראיתי בו נשמה, ראיתי בו בעל־נפש, עכש[י]ו הוא הולך ונאכל ע“י ה”ספרות“[,] ע”י ה“מליצה” (זו שנגדה הוא נלחם כביכול)[,] הוא הולך ונהפך ל“ספרותי” – הצורה אוכלת אותו בכל פה – ומכאן לגֹלם־ני[י]ר בלי נשמה – רק צעד קטן, ובמצב כזה מובן שיש לו [97] גם הב[י]טחון המתרברב בעצמו, ההכרה “המלאה” שהוא, הוא ואין בלתו, שהוא, הוא המשורר, ודו[ו]קא בה' הידיעה, מה שהיה עד הופיעו – אפס, העיקר מתחיל בו ורק בו. (ואיני מגזים) ומובן שבא כבר גם הטון האוטוריטטי החורץ משפטים על דברים ידועים ולא ידועים, והכ[ו]ל בתנופת־יד אחת, בלי מחשבה קודם חלילה, כי הרי ככה נוהגים גם יסֶנין⁹⁵⁵ או משורר רוסי חדש אחר, וכאן באה גם המליצה הנפוחה, זו שהופכת עולמות על גבי הני[י]ר – ובחיים היא חסרת־אונים כזבוב, זו שלא תהרהר אף פעם: “אולי זה לא נכון, ואין צ[ו]רך לכתוב סתם?” הוי, וכמה הוא מרבה לכתוב – הרי “המליצה” (אמנם ממין חדש) תמיד מוכנה לשרתהו – אם ש[ו]רש לה בנפש, בהרגשה – מי זה חושב על זה? הרי אלו רק הבלים. כן, אני שונאהו עכש[י]ו, אינני סובלו, למורת רוחי הוא, ושוב אחרת אי אפשר, את האדם שבו איני רואה, הוא הולך ונבלע בסופר, ובמצב כזה איני מ[ו]כשר בשום אופן לאהֹב אותו, אני – לאדם, ולא לסופר שבו[?], והוא: בטוח אני כי עוד מעט ונפשו ת[י]הפך לג[י]ליון ני[י]ר נבזה – הבלורית של המשורר הרי מזמן מתבדרת על ראשו, והוא לא מרגיש עד כמה זה מעורר ג[ו]על־נֶפֶש, עד כמה זה מעורר בחילה, ואם הוא לזה לא־ישים לֵב – הרי זה סימן מובהק לכל מהותו.

ולמה הארכתי בו – אני שונא עכש[י]ו את הכ[ו]ל, את הכ[ו]ל.

[98] וקשה לי לה[י]מצא במחיצת מי שהוא. וגם בא שמואל מבן־שמן. חלה בא[ו]זנו ובא לת“א להתרפאות. הריהו נמצא בחדרי. ואני עכש[י]ו לא סובלו, הוי רבש”ע [ריבונו של עולם] יודע אני כמה שפלות ביחס כזה – אבל מה לי לעשות ואני שונאהו עכש[י]ו. כשבא אני לחדרי – ואני רואה שהוא נמצא בו – הריני תוסס מרוב שנאה, עצבי[י] נרגזים ומתוחים עד כדי להשתגע – אני רוצה בחדרי להיות יחידי – ומה הוא עושה בקירבתי ואני שונאהו עכש[י]ו? ושכני נחמיה? אותו הרי איני סובל מזמן – למה? רבש"ע למה – איך אפשר לחיות במשטמת־ח[י]נם כזו? – אבל מה לי לעשות? אני זה לא מרצוני – זה למרות רצוני, ובמצב כזה מובן שאני נתלה ([…]⁹⁵⁶) בכל פגם ופגם הכי קטן שבקטנים בכדי למצ[ו]א טעם וס[י]בה לשנאתי ולהלהיבה עוֹד יותר. אני שומר־נ[י]קיון מטבעי ואוהב־סדר, והוא[,] כשאני רואה שהוא משליך את האפר ואת הסיג שי[י]רי הסיגרות על הרצפה ולא לק[ו]פסה – כ[ו]לי רותח מכעס (ובי[י]חוד כשאני צריך מחניק את כעסי בקרבי, כי להגיד לו איני יכול); רגליו מזיעות – ובלילה כשהוא מתפשט וחולץ את נעליו – מתחניק אותי הריח המסריח ושוב אני רותח ותוסס ממשטמה. ובשום אופן איני יכול להגיד לו: “שמע, בחור, קנה לך אבקה כלפי ז[י]עת הרגלי[י]ם, ואל תמלא את או[ו]יר החדר בס[י]רחון הנורא הזה!” [99] הוי, משטמה, משטמה נוראה – והעצבים כה חלשים, כה נרגזים. הוי, אלי, אלי, כיצד אפשר לחיות כך? ובלבי הרי גם אהבה, רחמים – היכן הן [הם]? הוי, קשה, קשה המשטמה שתקפתני – ואיך להחץ להֵחָלֵץ מצ[י]פ[ו]רניה הטורפות?

* * *

וקלרה? מה קלרה? – נתערטלתי, ושוב לא אכפת לי קלרה. אינן אוֹתן ההרגשות שפקדוני קודם. אין הגעגועים לשלפני ח[ו]דש או שבועי[י]ם אפילו. ק[י]בלתי לפני שבועי[י]ם מכתב ממנה, ובמכתב: שאשלח לה דרישה ועוד עשרה לפונט. ושואלת אם תשיג כאן משרה שתכניס לה כעשרה פונט לח[ו]דש בכדי שתוכל לשל[ו]ח סכום כזה לבתה הקטנה מדי ח[ו]דש, כי בלעדי זאת לא תוכל להיות כאן, ושוב שאֵלות: הא[ו]מנם אני מרגיש את עצמי מ[ו]כשר לחיות אתה וכו' וכו' – ולי נמאס, נמאס הכ[ו]ל, שְלַח לה כסף ודרישה, חושבת שזה כה קל כלא־כלום, הבטיח [לְהַבְטִיחַ] לה הבטחות. נמאס, נמאס. כתבתי לה קשות. ועכש[י]ו, עכש[י]ו כמעט שאיני חושב על זה כלום. למה? עם כל מצבי הנורא – עוד יש לי נחמה אחת היכולה לחלוץ אותי, אולי, פעם מצרה – שהיא: החֹפֶש. ולמה לרצ[ו]ע אותי ברְ במרצע־עבדות זאת? למה לי העול? להביאה הנה לארץ? ואני הרי גם את הארץ אשנא עכש[י]ו תכלית שנאָה; ולָמָה? ואני [100] הרי שוב התחלתי לחשוב על נדודים חדשים לארצות חדשות, אם כי אני יודע – אין מקום בעולם בשבילי. אֵעָנֶה, אתלבט באין מוצא לכל מקום אשר לשם אָבֹא, ואשר בו אמצא, אין מנוחה לי – אין, אָיִן. ובכלל איך לצאת? ולאן? ובמה? – בכיסי הריק מריק? כן, ואני כמעט חד[ו]ל חדלתי להגות בה בקלרה. אני אומר: “עול”[,] “קשירת ידי[י]ם”[,] “הרצעת־עבד” – ולמה לי כל זה? לא, אני לא אשלח לא דרישה ולא כסף (כי בלאו הכי, לוּ גם רציתי הרי זה למעלה מאפשרותי) – אם תוכל בכֹחות עצמה לבֹא – תָבֹא, ולאו – לא צריך – אני ענבל ללא פעמון בין כה וכה – והיא שוב לא תהיה לי לפעמון. לעזאזל הכ[ו]ל, התערטלתי לגמרי, לגמרי. ואין כלום, אין, אָיִן.

* * *

זגגי חלה כל הזמן. שוכב בירושלים. עשו לו נ[י]תוח קשה. הוא הולך ומבריא כבר. אתו חפצתי להתראות, וגם לדבר. ואותו אהבתי. האם מפני שלא אראהו? – לא, לא; אהבתיו. וכ[ו]לם – אשר מסביבי פה – שנאתי[,] שנאתי.

* * *

נתערטלתי לגמרי, לגמרי, ואין לי כלום, כלום; אַין. אָין[.] עוד מעט אשכב. אקרא קצת וארדם. ומחר – גיהינום, גיהינום – אלי, אלי רחם עלי[י], רחם[,] אני מתמוגג בצערי[.] [101] הה, לוּ יכ[ו]לתי לעצום את עיני[י] מתוך כו[ו]נה, מתוך ט[ו]הר לב[,] ולכסותן בידי הימינית, ומתוך אמונה ותקו[ו]ה כאבותי[י] ואבות אבותי[י] לקר[ו]א בכו[ו]נה ולהתפלל בלב שלם: “שמע ישראל הד' [השם] אל[ו]הינו הד' אחד!” אלי, אלי – רחמני, רחמני, כי קשה לי וצר.

הוי, כה קשה וצר! מן המצר, מן המצר: – – – –

* * *

[מוצ"ש,] ליל ג' תמוז. ת"א [תל־אביב], [תר]פ"ג [16 ביוני 1923].

ומה? הכ[ו]ל כנהוג אצלי וכמ[ו]רגש… אלא (וְטוב!) לַהֲבַת המשטמה הקשה התחילה לשק[ו]ע לאט, לְאַט, הולכת ונעלמת. אין אני מרגיש כבר את צָרַבְתָּה, צרבתה הממארת.

אתמול ב[י]קרתי את שמואל בביה"ח. לוּ הרגיש וידע, כמה הרגשתי את עצמי חוטא ואשם כלפ[י]ו על שנאתי הקשה אליו (בכלל הכ[ו]ל שהיה כשנוא עלי[י]) לפני כמה ימים.

הערב נפגשתי לפתע עם יואל.⁹⁵⁷ הוא בא מירושלים. מסר לי ידיעות משלום זגגי היקר ההולך ומבריא, וגם מכתב מסר לי ממנו, מכתב יקר של אח מסור ויקר.

היום הרגשתי את עצמי כל היום עי[י]ף ורצוץ, ולא אדע מדוע, ושכבתי בצהרי[י]ם מרוב עי[י]פות לישֹן. ישנתי שעות אחדות. וחלום ראיתי והנה אני פתא[ו]ם בביתי, במלינוב. באתי מא“י. גם כן פתא[ו]ם. לא הספקתי אפילו לקחת אתי את בגדי[י]. הכ[ו]ל שמחים. וגם אני משתובב ושמח, כמו בהיותי ילד לפני כמה שנים בבית. ואני מרגיש את עצמי אמנם כילד. ואמא שמחה לי, כה שמחה. (ונפלא: [102] תמיד בחלום אמא חיה.) זה ערב שבת. אבא הולך לביה”מ [לבית־המדרש] להתפלל ואני נשאר בבית. משתובב, רץ באולם ומתהפך מרוב השתובבות. ובמטבח, כמדומני, אני נתקל באיזה מין יהודי מש[ו]נה, המעורר פחד במראהו המכ[ו]ער, הוא יושב לו[,] וכשהוא רואה אותי, הוא צוחק, צחוק הנאה לפגישה: אָה, שלום עליכם, אני משיב לו שלום בצחוק, אם כי איני יודע מי הוא, ויודע אני כי אין במלינוב יהודי כזה. ובהל ובלכתי מפניו, אני מרגיש בי איזה רטט של פחד מפני הפגישה המש[ו]נה עם היהודי המש[ו]נה הזה: בעל זקן צה[ו]ב, אד[ו]ם מפ[ו]תל ואר[ו]ך. עיני[י]ם שטופות־מוגלא מחי[י]כות, קטנות, ש[י]ני[י]ם דלילות – בר…ר…ר…

וכשהתעוררתי ונזכרתי בחלום בכלל וביהודי הזה בפרט, תקפה אותי הרגשה כה לא טובה, כה רָעָה –––

* * *

כ עבודתי טרם התחילה. היום הי[י]תה כבר הישיבה הגדולה, המכרעת, נגמר המו"מ עם ועדת התרבות, ואני עובר אליה לעבוד. חושבני אולי השבוע להתחיל כבר בעבודה.

*

לפני שבת ק[י]בלתי מכתב משימק,⁹⁵⁸ הוא כוֹתֵב לי שמ[י]לא את כל דברי[י]. נפגש עם קלרה. ס[י]פר לה על הכ[ו]ל, ובמה שיוכל יעזור. ואני? אני? – – – מקלרה לא ק[י]בלתי כלום. וגם אני לא כתבתי לה. מה אני מרגיש עכש[י]ו? – – – לא אדע בעצמי…..

*

[103] ובכלל? – “בפנים מולטים אעמוד על יד אשנב חיי, אעמוד, אקשיב לצעדי אֹרחַת־ימי[י]” מתבונן אני בכל שמסביבי וּבִי. צר, צר… אני רואה שאין מוצא. נתערטלתי. תֻעֵיתי. וככה, ככה אנוד לי. הכפירה נעצה בי את צ[י]פ[ו]רניה החדות, והרעילה את הכ[ו]ל, את הכ[ו]ל, ואני “בפנים מולטים” – אעשה לי את חשבון חיי הנוגים ומר[ו]בי הסבל. “בפנים מולטים” – זהו שם הציקלוס שירי⁹⁵⁹ שאני כותב בזמן האחרון.

* * *

תל־אביב. [יום רביעי,] ליל כ“ח תמוז. תרפ”ג [11 ביולי 1923].

בהתאמצות יוצאת מהכלל אני יושב עכש[י]ו לרשום את שורותי[י] הקצרות, “שורותי[י] הקצרות” – כי יודע אני שלא אוכל להמשיך הרבה, אין סבלנות, אין יכ[ו]לת.

*

קשה לי – ודַי. קשה בכ[ו]ל ומסביב. חניקה תמידית. ואין כל אפשרות להתמכר לדבר־מה. עבודתי מעטה, וזה מצערני. ברוב שעות היום ח[ו]פשי אני – ואין במה למלאותן – איני מדבר מֵרוֹב שו[ו]יון נפש לכ[ו]ל. וכה אני בא בכל יום בצהרי[י]ם לבית ברש – וכמה זה נמאס עלי[י]! כמה קשות עלי[י] השעות הללו! אתמול היה אצלי זגגי, הוא בא עם חנה. ס[י]פרו שהיה שמח בבן־שמן, הזמינוני גם לשבת זו שמתכוננים לערוך בה “שמחה” עוד יותר גדולה. אבל אני את ההזמנה לא [104] ק[י]בלתי. איני יכול לָבֹא לְשָם. מה שם אעשה? קשה לי עכש[י]ו בכל מקום, ולשמחה הזאת בו[ו]דאי שלבי לא מושכני, יודע אני כי אשב כאבל בין השמחים. כי בזמן האחרון גם היין, אין בכ[ו]חו להוציאני ממצב־רוחי הקשה[,] עד כמה שלא אשתהו.

*

שלשום נפגשתי במקרה עם חיים צימרמן⁹⁶⁰ והוא מסר לי את אותו המכתב שחשבהו לאבוד אצלו, שנתקבל בשבילי מרוסיה הסובי[י]טית. המכתב מהֶני –⁹⁶¹ כתוב כבר לא ביקטרינוסלב, אלא בברנובקה, ואוי ואבוי, המכתב הזה שם קץ לכל האילוזיות שעדיין הבהבו קצת בי בנוגע לאחי האבוד, היקר. כן[,] משה – איננו, איננו! הפצע נורא, שותת דם – ואני כבר כה קהה־הרגשה, סובל, מתענה אבל סוֹף סוֹף הֻקהיתי.

ומדוע אינני כותב להני? מדוע? הה, סהדי במרומים – איני יכול, קשה לי, הם צדקו ממני, אני מ[ו]כרח לכתוב, צריך להתאמץ, אבל מה אעשה ואיני יכול?

* * * 

וקלרה? ק[י]בלתי מכתב בשבוע שעבר. מסכנה, א[ו]מללה! קשה, קשה לה לה[י]חלץ, מעצורים, על גבי מעצורים. ואני? אני לגמרי מש[ו]לל כל אפשרות לעזרה. ובכלל, ובכלל… מה בכלל – בכלל – וכי יודע אני היכן אני, ומה אני – ומה אני רוצה? –

ל –ע – ז – א – ז – ל! –––

[105] ת"א, [תל־אביב] [יום רביעי,] י“ב אב, תרפ”ג [25 ביולי 1923].

ככה, ככה נמשכים הימים ובלשון המליצים – “ללא חמדה”, כן, ללא חמדה[,] ללא עני[י]ן, שעות העבודה מועטות מא[ו]ד, והשאר – אין לך כל מרץ, כל רָצון להתעסק בדבר־מה, גם לקר[ו]א ספר קשה. שוב לה[י]כנס בכל צהרי[י]ם לברש – וזה כה נמאס, כה היה לג[ו]על, ואני משתדל עד כמה שאפשר, מבלי לב[ו]א שמה תכופות יום יום, ובערבים, הוי הערבים, הערבים – אפשר לצאת מן הדעת, בערבים הללו, הבדידות כה מציקה, לב[ו]א לחדר – אין כל אפשרות, בזמן שהאו[ו]יר בחוץ הוא כה קריר ומשיב־נפש אחרי חֹם היום הקשה, ולהסתובב יחידי ברחובות גם כן אי־אפשר, ולכן כה מציקה הבדידות, ואני מרגיש את עצמי כה א[ו]מלל, כה ערירי בערבים הללו. וע“י זה מתגברים, מתחזקים הגעגועים לקלרה, לחיק א[י]שה אשר תנחמך בבדידותך וביגונך, אבל היא כה רחוקה, כה רחוקה – ומי יודע מתי תָבֹא אותה השעה המקֻוָה שבה נ[י]פגש ונחיה יחד? מי יודע? לע”ע [לעת עתה] – אינני רואה קץ לעני[י]ן, כספי ששלחתי לה אזל אצלה מזמן, גם פספורט טרם השיגה, ואם גם תשיג, לא תוכל לנס[ו]ע בלי ויזום אנגלי שתוכל להשיגו רק על יסוד דרישה מכאן, והרי לך שוב עני[י]נים – מי יודע אם יעלה בידי להשיג את הדרישה הזאת, ואם גם אשיגה ואשלחה לה – הרי כל זה יע יוכל לה[י]עשות (אם בכלל יֵעָשֶה) במשך זמן מרובה – ומי יודע?

[106] מי יודע? אתמול ק[י]בלתי ממנה מכתב. היא עכש[י]ו יושבת בקי[י]טנה הסמוכה ללבוב, ומחכה, מחכה לקץ הע[י]נויים, מחכה ליום “המא[ו]שר”, יום הנסיעה. ואני פה? מה אני פה? בודד, נדכא, חסר־עני[י]ן, חסר־עבודה קבועה, וחסר בכלל בסיס ח[ו]מרי פחות או יותר מבֻסָס, וככה, ככה נשרך אני במדבר־הימים השומם ונפשי עלי[י] מתעלפת, מתעלפת משרב, מחֹרֶב [מיובש] – היב[ו]א הטל? התב[ו]א רוּחַ־הגשם ותפריח, ותשיב נפש? אח, מי פתי ויאמין לנסים כאלו? קשה, קשה לע"ע, והגעגועים? מה הם נותנים? ולי[,] לערירי[,] הם כבר לא מוסיפים כלום, מתאוששת לפרקים הנפש, מתנערת מפכחותה ומריחה בריח מרחקים נעים, מריחה בא ריחות אביב – אבל זה נמשך רק רגע, רק רגע – ומיד – והכ[ו]ל שוב כמק[ו]דם ואין כלום, אין כלום, אחרי כל העקיפין והקפנדראיות,⁹⁶² אחרי כל הפרפורים ורגעי ההתעוררות הרי סוף סוף

…"הִנֵה אֲנִי הַפִתְרוֹן

מִצְחִי מַחֲנָק אֱלֵי הַתֹּהוּ

אֲטֻלְטַל טִלְטוּל אַחֲרוֹן

אֲנִי – הַעִנְבָל ללֹא פַעֲמוֹן".⁹⁶³

כן, כן, אחרי הכ[ו]ל – אפסו הפעמונים, נשברו לרסיסים, ואני – ענבל מתרוצץ הנה ושוב, הלום ושוב בללא פעמון, ללא פעמון… “ענבל ללא פעמון” – סריה שירים זאת תב[ו]א בחוברת “הֵדִים”, [107] העתידה להופיע בימים הקרובים.⁹⁶⁴ וגם זה הבל ורעות־רוח: מה זה יוסיף? וגורע זה הרבה מא[ו]ד, הרבה מא[ו]ד… אבל אין אֹמץ, אין כֹחַ לקום פעם ולנפץ את העט לרסיסים – ולחדול. אין כ[ו]ח!… יש רק אחת: הנה ברגעים אלו שאני יושב וכותב – מהבית השני נ[י]שאים צלילי פסנתר – וזה כה קרוב ללב, ומוכן אתה כל כך כֻלך להתנפל לתוך גלי צלילים אלו שי[י]שאוך ויטלטלוך לאן שהם רוצים – לך[,] אחת היא לאן. רק המנגינה יכולה עוד לתת דבר־מה לנפש, רק היא יכולה עוד לי[י]שן, להרגיע, לעורר, להחיות, רק היא – הה, מי י[י]תנני כשאול בשעתו – ויהיה מנגן אשר ינגן לפני[י] בכל שעה כאשר תנוח עלי[י] הרוח הרעה! הוי, הרוח הרעה – הא[ו]מנם תסור מעלי[י] פעם? העוד יש לי תקנה? הוי, לוּ באה קלרה, אולי בקרבתה היה מצב־רוחי משתנה במקצת – והא[ו]מנם? אֵח. ושוב אני מ[ו]כרח לגמור באמרה הקצרה והנוזפת בכ[ו]ל, בכ[ו]ל, ומה? בן־אדם שכמותי התוהה ותועה, ואשר חסד אל[ו]הים סר מעליו זה כבר, ואשר המשטמה רבה בו פי שבע מאשר האהבה[,] מה יעשה ולא יפלֹט קצרות בקצף על השפתי[י]ם לו ולכ[ו]ל, לכ[ו]ל שמסביבו ובו – – –

ל –ע – ז – א – ז – ל!

אָח […]⁹⁶⁵

[108] ת"א. [תל־אביב] ו' אלול (שבת) תרפ"ג [18 באוגוסט 1923].

שבת בב[ו]קר. ואני לגמרי את “יומוני” לא זכרתי, ולא פ[י]ללתי לגמרי לרשום, ובי[י]חוד עכש[י]ו כשאינני יושב עדיין בחדרי המיוחד ששכרתי לי אשר טרם תֻקַן, אלא שנתגלגלה לי זכות ע“י חלומי בלילה זה – וכיצד לא לרשום? וכי אפשר לא להזכיר כאן את חלומי זה אשר עדיין אני נמצא תחת השפעתו, ואשר בבחינה ידועה הכניס בי “מהפכה” שלמה. ובחלומי: והנה הנ אני נתקל פתא[ו]ם בקלרה, – כן[,] זאת היא, בחיי, זאת היא קלרה, היא באה כבר – כן באה, ואני מתנפל אליה, נושקה[,] חובקה, כן, אלו הן עיניה הנפלאות, זהו מבטה, מבטה המשכר היכול להוציא את האדם מדעתו. זאת היא קלרה, קלרה הטובה, המקסימה, הנפלאה – והיא כבר אצלי, כאן, ומסביב רֵעים טובים, חברים, ידידים. וקלרה אצלי, אצלי. תמיד כשאני חולם, ישנה בי איזו הרגשה עמומה שזה הוא רק חלום. והרגשה זאת אומרת לי: הנה עוד מעט תתעורר – והכ[ו]ל יחל[ו]ף. לא כן הפעם, הפעם היה לי הב[י]טחון הגמור, שזה לא חלום, שככה הוא הדבר – ולא אחרת. קץ הע[י]נויים בא – וקלרה אצלי, אצלי, הנֶהָ, הנה על ידי – וכי יש חלום בעולם? קלרה אצלי, היא באה כבר, באה… ופתא[ו]ם קרירות עברה בי, דרך הדלת הפתוחה חדר רוח־הַיָם ויעוררני – והקיצותי – ואין כלום… ולא האמנתי, לא האמנתי שבאמת רק חלום חלמתי, כבשתי את פני[י] בכר… כן, אני ראיתי את עצמי, יחידי, בודד כמו שהייתי – וקלרה איננה, איננה. וכאב מר וצובט לפת את לבבי – – – אין קלרה! היא רחוקה, רחוקה – ואני לבדי… [109] וגברו בי הגעגועים, רק לא עכש[י]ו לאחר זמן מרובה אני מרגיש את כאבם החריף והמענג, רק עכש[י]ו, רק עכש[י]ו, כי לא אכחד, במשך הזמן האחרון שוב הכ[ו]ל טֻשטָש אצלי, כל מחשבותי[י] על קלרה היו כה יגעות, ככה, מתוך אינרציה גרידא, בלי השתתפות־לב גמורה, בלי זיעַ־לֵב ופרפורים פנימיים – חסרה אותה האהבה המאירה והמחממת באמת – חסר העיקר הנפשיי והלבביי. רק עכש[י]ו הרגשתי בכל זה, רק עכש[י]ו עלתה וצפתה מעל לערבובי[י]ת־חיי, מעל לד[י]כוא־רוחי וכפירתי בכ[ו]ל – האהבה הגדולה, רק עכש[י]ו אני חוזר בכל פעם במחשבתי על השם “קְ–לָ–רָ–ה!” והוא מוצץ את לשדי הפנימי בכאב מתוק וצורב כאחד, כמוסיקה נפלאה… רק עכש[י]ו אחרי שראיתיה בחלום, ראיתיה – ואני כבר לא יכול להשתחרר מר[ו]שם זה – והנה אני רואה כי עד עכש[י]ו חייתי – נוּ, לא כמו שצָריך, טֻשטשתי, נִוַלְתִּי את עצמי בכפירה אכזרית – והנה הרי יש עוד קלרה בעולם, הרי עוד יש בי אהבה כה כבירה – וחסד אל[ו]הים טמיר נח עלי[י], וזכות נתגלגלה לי על ידי החלום הזה[,] ואני – כֻלי כאב, צער־געגועים, כ[ו]לי כואב־אהבה. וקלרה, כה רחוקה, כה רחוקה – הי[י]עלם בקרוב המרחק? ומתי אראנה באמת? ישבתי עכש[י]ו וכתבתי לה מכתב. את מרי שיחי, את געגועי[י] וצערי הקשה שפכתי לפניה. ממנה לא ק[י]בלתי זה כח[ו]דש ימים כל מכתב – מדוע? מדוע? גם אני איני כותב לה לפעמים תכופות, רק כשמקבל אני מכתב ממנה – אני עונה – ותו לא, כך התנהגתי עד עכש[י]ו מפני שעד עכש[י]ו נמצאתי במצב הנ”ל, אהבה לא הציקה לי, געגועים נפשיים לוחצים לא פקדוני – ובמצב [110] נפשי כזה לא יכ[ו]לתי לכתוב לה גם מבלי קבל מכתב ממנה. עכש[י]ו בבת אחת הכ[ו]ל נשתנה – אינני אותו יצחק אשר מתמול שלשום – אני יצחק שיש לו קלרה בעולם, ושהוא אוהב, אוהב עדיין אותה בכל חֹם לבו. הא[ו]מנם זה רק דמיון־שו[ו]א? הא[ו]מנם גם כאן תשנה [תִּשָּׁנֶה] ההיסטוריה הישנה שלי של א “אהוב, חשוק – ועזוב?!”… וכמה כבר חשקתי במשך הזמן האחרון – וזה הרי לא כלום, מרחוק נדמה לי: הנה הבחורה שכדאי לנשק ולאהוב – אני מתקרב לה ומיד היא נמאסת, נמאסת עלי[י] עד לג[ו]על נעמי נעמי התמה, העדינה, הילדה הח[י]ו[ו]רה בעלת העיני[י]ם החודרות והתמימות – היא קרבני [קרבתני] בזמן האחרון. מסכנה! ואני עריץ, רשע, למה אני שובר לבבות ומנפצם כלאחר־יָד, כא[י]לו אני משבר זכוכיות מתגוללות ברחוב? למה? הרי יש לי קלרה נפלאה. הוי, קשה לי עכש[י]ו, קשה. אני כ[ו]לי עכש[י]ו אהבה וגעגועים, ובבחינת “חוזר בתשובה”… כן, קלרה, קלרה! מבטא אני את השם זה אחר זה בדמיוני – והלב נלחץ, נלחץ[,] והכאב כה חריף, כה קשה ונעים כאחד. קלרה! קלרה!

* * *

ת"א, [תל־אביב] [יום רביעי,] י“ז אלול, תרפ”ג [29 באוגוסט 1923].

ימים קשים הם לי הימים האחרונים. למה? – קשה לי לעמוד על הס[י]בה העיקרית, וס[י]בה עיקרית אולי אין לגמרי – אבל כה קשה. הרבה מדכאתני שתיקתה האחרונה של קלרה. יותר מח[ו]דש ימים עבר – ואין מכתב, ואין כל ידיעה. מה זה? מה זה? וקשה היא הבדידות – בדידות תקפה אותי בזמן האחרון – ובאמת מי לי פה ומה לי פה? היום – עובר [111] לוֹ היום איך שהוא ובמה־שהוא (קשה!) ובא הערב, אותו הערב הא“י [הארץ־ישראלי] שבא בכלל כמנחם ומרגיע את אחרי יום הקיץ הארוך והמטריד – והנה אני ערירי, ערירי.. – אנה ולמי לפנות? הידועַ – שָנוּא, והבלתי ידוע – מושך את הלב מרחוק… אלא שישנה ההכרה האכזרי[י]ה שגם [”]לא ידוע[“] זה [–] לוּ ידוע היה – היה ג”כ [גם כן] שנוא, – כְּדַרכי… אלא שההכרה הזאת עם כל צלילותה ואכזריותה, אינה יכולה לנחמני. לגמרי לא… והלב נמשך בכל זאת, נמשך… ואני ס[ו]ף סוף ערירי, גלמוד… – – –

ואז בא, בכלל הסך־הכ[ו]ל שֶל חַיַי, של הכ[ו]ל אשר בי ומסביבי – ועגום עגום הוא הס"ה [הסך־הכ[ו]ל] – ואין בו כדי לשמח ולהרגיע כלל בוכלל!…

וקלרה, עֹגן וקלרה – עֹגֶן ההצלה היחידי שלי – שותקת, שותקת היא, ובינתי[י]ם הקיץ עובר כבר. היו ימים ואני ק[י]ו[ו]יתי: “עוד הקיץ תב[ו]א” – והנה הנה – איֶהָ? ומי יודע? מי יודע אם נצא פעם ממעגל קסמים זה? מי יודע עד היכן זה י[י]מָשֵך? – איני רוצה לנבאות לעצמי רעות – אבל, בכלל – רעות? – וכי מה יש לי חוץ מזה? אָח, ורוח הק[ו]דש נסתלקה, נסתלקה לגמרי בזמן האחרון, ורבה הריקנות בנפֿש, ורב הש[י]ממון האוכל אותך בכל פֶּה, ואתה בא לחדרך – הַטַח ראשך לקיר מאפס עני[י]ן ומעשה ומע[ו]צר רעה ויגון.. וחדר – הרי יש לי – “נחמד”[,] כדאמרי אינשי א"י⁹⁶⁶ [112] חדר לי לחוד, נעים, […]⁹⁶⁷ מבוא מיוחד, חלון לים – והים כֻלו לפני[י], רוח קרירה נושבת תמיד ואין כאן חֹם, אין אָבָק, אין מחנק – אבל גם בחדר טוֹב זה מתלבט אני ממכאוב ויגון, ועדיין לא הרגשתי כה[ו]גן את נוחיותו…

*

מוסרים עכש[י]ו לדפוס את “הדים” – י“א־י”ב – וכמה פעמים כבר דרשו ממני: “כתוב!” – אבל איני יכול בזמן האחרון. נ[י]טל הכ[ו]ל ממֶני. כאב־ראש. זה יש לי, וח[ו]לשה בכ[ו]ל. כנראה שבבריאותי יש פגם – אשר אני עוד בעצמי לא אדע כמה נורא הוא – – – אבל, – לב לא אשים עוֹד, ואני מוסיף עוד לעשן את הסיגרות המחניקות – וכי אפֿשר בלעדן?

* * *

בעצם, הרי לא את כל זה הנ“ל חפצתי לכתוֹב, חפצתי לכתוב אחרת על אשר בי עתה – ולא יצא. לא צריך. לעזאזל[,] ולי נמאס כבר לשבת זה כ10 רגעים ולהעביר בקולמוס ימ”ש [יימח שמו]!

תּוּף!!!⁹⁶⁸

* * *

יהודים נודדים! ואחרי הרעש, למאות יוצאים עכש[י]ו את הארץ[,] מי לכאן ומי לכאן[,] והעיקר – לאמריקה. יש מי־שהוא מתמרמר, קובל, מתאנח, ואת העיקר לא רואים: – – אין כי אין על מי לקבול ולהתאנח! כי בעצם אין אנו [113] עם, ולא ק[י]בוץ, ולא חברה – ולא כלום… שבט נודד “[…]⁹⁶⁹” ומה עוד? עוד כמה יתרונות וכמה וכמה מגרעות – אבל בעיקר אין זה ק[י]בוץ שייצר דבר מה לעצמו, שיבנה דבר־מה, כזה לא היה ולא יהיה – וי[י]קח השד את הכ[ו]ל! ואין למי לעמול! ולא כדאי כל העני[י]ן, ולא כדאיתם כל הסבל והצער – אֵין כלום, והכ[ו]ל – בועות־בורית⁹⁷⁰ – ובי[י]חוד אצלנו – הכ[י]עור הוא השולט, הוא היושב־ראש, וביצה נפוחה וריקה – כל התנועות שלנו החל מ[ה]הסתד' הציונית וזרמיה וגומר בכל ה“פרולטריים” עם הציוניות־סוציאליות ועם הכ[ו]ל בכל המג[ו]חך, המכ[ו]ער, השפל והט[י]פשי שבהן. עֵדֶר, עֵדֶר, ובעדר אנשים מכ[ו]ערים, שפלים – – –

תּוּף!!…

ובכל זאת אתה – במעגל, ובכל זאת אתה קשור לכ[ו]ל וכואב עם הכ[ו]ל – ובכל זאת – אוי ואבוי ל“בכל זאת” זה – ומה? אולי תאמרו לי שיש נחמה, שיש י[י]עוד, כביכול, ב“בכל זאת” זה? שוּב תעמידו פנים מיסטיים – ידעתיכם! יש “בכל זאת” – ובכן מה? ובכן מפני זה אין כל האפסות, כל ח[ו]סר הבסיסיות בולטת? ובכן, אין מתחת לעור המלאכותי שלכם בולט השלד כןו]לו וש[י]ניו הלטושות הצוחקות?… חדלו לכם, חדלו לכם כ[ו]לכם, שפלים אתם – – כי על כן מעם שפל ונבל יצאתם, וגם אני ביניכם, גם אני!

[114] כד תל־אביב, [יום שלישי,] כ“ד אלול, תרפ”ג. (בלילה) [4 בספטמבר 1923].

אוּף. שבוע, שבוע היה לי, היה לי שבוע, לעזאזל! – – – ובעצם הרי זה נמשך עד עכש[י]ו, ועד בכלל; עד בכלל[,] כן – ן! ובנוסף למצב־רוחי ה“מזהיר” – הרגשתי את עצמי כה חלש וחולה גם במובן הפיזי, כה רצוץ ושבור – לעזאזל! (שוב!) ממה? מָה, מי ידע[?] – למה להראות על פרטים? – הכ[ו]ל, הכ[ו]ל התבלט והציק; הציק והחניק, הוי כמה החניק, והוי, הוי כמה מַחֲניק… סר וז סר וזעף, קודר ונוגה התהלכתי כל הימים האחרונים, ואיזה כאב־בדידות! איזה ש[י]ממון מח[ו]סר יכ[ו]לת כל שהיא, לעשות מה שהוא! וכמה הטרידו אותי השאלות של רבינוביץ: “למדן, למדן מה לך?” הוי כמה זה הטריד והרגיז! ובאמת, למה התראיתי כמ אתם במצב שכזה, למה היה לי לה[י]כנס לברש, בשעה שישבתי שם שעות שלמות ושותק שתיקה קשה ומדכאת? – למה?

נערכת החוברת י“א־י”ב של “הדים” ובכל פעם הם מאיצים בי: “כתֹב דבר־מה בשביל החוברת” – ואתה לך וסַפֵּר לָהֶם, מה שעובר עליך, עד כמה שהכ[ו]ל נמאס עליך, עד כמה שאתה נחנק מכ[ו]ל וכ[ו]ל, ועד כמה שזה מג[ו]חך [115] לב[ו]א אליך בשעה כזאת בדרישה: כתוב! – לך וספר להם, בזמן שאצלם הרי זהו בבחינת מקצֹעַ, מלאכה, שֵב וסחוט מתוכך דבר־מה, שֵב והזיע, וכתוב, “עשה” דבר־מה. כמה זה מג[ו]חך ומכאיב גם יחד!

* * *

נוּ, וקלרה שותקת. שתיקתה ב“ה נמשכת ונמשכת, כבר יותר מש[י]שה שבע שבועות שלא ק[י]בלתי הימנה צורת־אות. ואני מה לי להגיד על זאת? הנה ישבתי עכש[י]ו ושוּב כתבתי לה. לא הרבה. כבר אין ביכ[ו]לתי לכתוב הרבה. לחזור שוב על כל התאני[י]ה? – לעזאזל, מתי, מתי י[י]תם כבר המשחק הזה? היש מוצא ממעגל קסמים זה? הנה נשחַט כבר גם הקיץ, בעוד ימים מספר ואנו נכנסים לתרפ”ד, הרי לך תרפד־ערפד חדש, נו. ומה? ואני בודר, וכה קשה ואתה הולך ומזדקן, פשוט, כן מזדַקֵן, ואין אף רגע של נחת, של קורת־רוח, אין רגע של מרג[ו]ע, אויה, אויה,

על יד ["] בפנים מולטים על יד אשנב חיי

הנשקף מערבה

אעמֹד אקשיב

[116] לצעדי א[ו]רחת ימי[י] השורכה דרכה

עי[י]פה וטעונת סבל,

עי[י]פה א[ו]רחת ימי[י] –

הה, מי יבריכנה לרגע על מעי[י]נות־מנוחה

ומעל דבשותיה משאה מי יפָרֶק?"⁹⁷¹

מי יפרק לרגע את הנטל הכבד, מי יקל לָרֶגַע, רק לרגע, כי מי כמוני יודע שאין הקלה לשעות ולימים?…. אין מקיל, אין מפרק – והנטל כה כבד, ואני מקשיב, מקשיב לצעדי א[ו]רחת ימי[י] השורכה דרכה עי[י]פה וטעונת סבל בדרכי־הת[ו]הו. הוי, כמה קשה הנטל. והאשנב נשקף מערבה, מערבה!…

* * *

ת"א [תל־אביב], [יום רביעי/חמישי,] ר"ח [ראש חודש] חשו[ו]ן, [ל' תשרי/ א' חשוון] תרפ"ד

[11/10 באוקטובר 1923].

מזמן רב שלא רשמתי כלום. חסרה הסבלנות! והימים ימי מצוקה, ימִים ללא אוֹר[,] ללא תוחלת כל־שהיא. החגים, החגים שעברו – גיהינום היו בשבילי. בדידות אכזרי[י]ה. ובכלל נמשכו הימים האחרונים אכזרים, קשים, מענים – והעצבים התפרקו לגמרי. והשבועות האחרונים הכבידו את המשא עד לאין נש[ו]א. בשבוע שעבר ק[י]בלתי של[ו]שה מכתבים אשר הוסיפו שמן חדיש [117] וטרי על מדורַת ע[י]נויי. מהבית: – חנצה התחתנה התארשה.⁹⁷² ומצבם שם קשה – ולאבא אין כל אמצעים בכדי למלאות את התחי[י]בותיו כלפי החתן. הוא מתחנן לפני[י] ומבקש עזרה, מבקש שאשלח לו סכום כסף כחמש־שש לירות. מסכן, לוּ ידע את מצבי “המזהיר”. ואני נפשי יצאה בק[ו]ראי את מכתבו. אלי, אלי, מה רב הח[ו]רבן ואני כה רחוק, וגם לעזור במה־שהוא איני יכול. המכתב השני מהֶני בפולונאה,⁹⁷³ ובמכתב – א[י]שוּר גמוּר על א[ו]בדן אחינו היקר והטהור משה. הפרטים הם די בולטים. העובדה – עובדה. משה איננו. ובבת אחת התבלט לפני[י] האסון בכל מוראותו – ואתפלץ.

המכתב השלישי מקלרה.⁹⁷⁴ אחרי עשרה שבועות של שתיקה. מכתב נורא. כבר אין לה כֹחַ לסבול. היא כבר חושבת לשל[ו]ח יד בנפשה. ובמכתב – קו[ו]צת שערותיה, ריחנית, שחורה – לחצתיה ללבבי הדו[ו]ה – ובכיתי. רע. קשה. אין מוצא. מסביב – זו[ו]עות. בי ובכ[ו]ל. הנחמה האחרונה – וגם היא איננה, גם היא רחוקה, רחוקה. ומה אני יכול לעשות? ובידי אין כלום בכדי לעזור לה. וכך אי אפשר לחיות יותר. את קלרה אהבתי – ואם היא איננה – מה לי עוד ומי? כן, כזה הוא הַמַצָב, ואני כה נד ונע ואיני יודע למה ולשם מה? ואיני יודע למה כל הי[י]סורים, ואין שמים, אין אל[ו]הים, ואין תכלית[,] [118] ואתה שואל מה לך פה ומי לך פה? – ותמיד, תמיד הנפש בתוך המועקה – ואין אף דמעה מקילה. אָין. ת“א, ר”ח חשו[ו]ן, תרפ"ד[.]⁹⁷⁵

קצת נחמה מכניסה הרעות עם שלונסקי, הוסרו המחיצות ואנו עכש[י]ו כה קרובים זה לזה. עפ“י הצעתי התחלנו להחליף מכתבים. כי קשים עלי[י] הד[י]בור והשיחה, ועפ”י רוב בה[י]פגשנו אנו שותקים, והמכתבים ח[י]זקו את הקֶשֶר, ושני אחים משוחחים.⁹⁷⁶ והקורבה כה נעימה, כה מנחמת, אפילו. לפרקים.

* * *

ועכש[י]ו, בשעה זו, קָשֶה. אתמול שאלני וילנסקי⁹⁷⁷ שהיה כַּאן: “ומה אתה חושב לעשות?” – סטירה שכזאת! מה אני חושב לעשות? ננעץ המחט דו[ו]קא בפצע המסֻכן… ומה אני יודע? רצוץ, רצוץ ושבור ואכול־צער. וכה קשה, כה קשה. אבל קשה לי עכשו גם לרשֹם. אין כלום, המֹחַ רופס. אחדול.

* * *

[שבת,] ט“ז כסל[י]ו, תרפ”ד. ת"א [תל־אביב] [24 בנובמבר 1923].

קשה עלי[י] בזמן האחרון הר[י]שום ביומן [כך!]. חו חוץ מחֹסר־פנ[א]י שהוא אצלי תושב במשך כל הזמן האחרון (כי עבודתי עכש[י]ו מרובָה) אין גם כל סבלנות, וכל התעודדות לכך. יהי כך – מה לי כך או אחרת? – והימים – ימים שונים ומשונים. לפעמים כך, ולפעמים אחרת. [119] מרוב העבודה המחשבה על פי רוב מתטמטמת לגמרי, ובשרך [וּבְשָׂרְךָ] – נחושה, אינך מרגיש במחטים המלֻבָנִים, הננעצים בו יום יום. אבל לילה, לילה, יתעורר הכאב, ופה נ[י]תן לנשמה – ויללת־הצער מתפרצת ונחנקת באין שמע בין הכתלים של החדר, או ברחובות־העיר. כי מה התקנה? – אין אתה יודע מה ומי אתה? – לאן תלך ולמה? הכ[ו]ל נעשה באופן א[ו]טומטי. וכא[י]לו חדלת כבר גם לשאול. הכ[ו]ל נעשה והולך מאליו – ועל א[ו]טומטיות נבזה זו אני בוכה וקובל ברגעים המיוחדים, ברגעי התעוררות הכאב ותחושת־הראש על הכתפי[י]ם.

הכ[ו]ל טֻשטש. ה את הגבולות אינך מסַמֵן יותר. כי אחת היא לך. הכפירה תקעה יתד־נאמן, ויריעות א[ו]הלה פרושות על הכ[ו]ל, ודרך סדקי היריעות הללו אתה מסתכל על הכ[ו]ל, על הכ[ו]ל. ומה רואה בן־אדם מתוך א[ו]הל־כפירה תקוע ביתדות נאמנים? ידוע…. ידוע – אבל לא ידוּעַ – למה כל ההסתכלות הזאת? ולמה תביאך?… מכיו[ו]ן – שהכ[ו]ל אָזַל, ופרוטת־מה לא שָׂרְדָה בכּיס הנשמה – לְמַה תחכֶּה עוד? למה תחכה, ונפשך קצה גם בנדבות הנזרקות לך מדי פעם בפעם מתוך איזה חלון־עלי[י]ה, אשר גם את עיניך אינך רוצה להרים לשם – כי יד[ו]ע ידעת היטב את טיב “חלונות העלי[י]ה” הללו… הוי ידֹעַ ידעתָ!… [120] ולמה תחכה עוד? מה תשא עוֹד את תרמיל־הנדבות על השכם? הטרם תדע כי זה יגיש פרוסה, זה פרור, וזה אסימון – הטרם ידעתָ? – כן ידעתָ – ואתה כבר ממאן לקבל – ידעתָ את הנקלה בכל זה, את הנבזה, ידעת כי הנותן והמקבל – שניהם דלים ואביונים – ולמה תחכה עוד?

עומד העני על הפתחים, לקבל אינו רוצה כלום, וכל מה הנזרק אליו – בבוז, ישליכהו מעל פניו הלאה, והוא בכל זאת עומד על הפתחים, עומד ועומד, מה הוא רוצה? למה הוא מחכה. מִי שעבדהו לסף הפתחים האלו? מדוע לא יעזֹב? – – –

הה, לוּ ידע לענות על התשובות הללו! לוּ ידע. הכ[ו]ל הוא יודע – חוץ מתשובה על השאלות האלו – – –

* * *

וכה נמשכים הימים. הכ[ו]ל כמדומני כבר היה לבער. אלא שאודים מעשנים עדיין, ובתוך ערפל העשן הקשה לעיני[י]ם, נדמה לך לפעמים שדבר־מה עוד מסתתר בערפל הזה – וכדאי לחפשו…

מקלרה לא ק[י]בלתי מכתבים זה קרוב לח[ו]דשי[י]ם. נשתתקה שוב. ה“משחק” הזה חוזר חלילה. כנהוג. ולי נמאס זה עד כדי התפרקות עצבי[י] הנרגזים. אני ממשיך לכתוב מדי שבוע בשבוע, פעם בטון חריף, הזדע גר רַגָז, בפ פעם בתחנה של כאב[,] [121] פעם מתוך התמרמרות עצורה, כותב וכותב. לאחרונה כתבתי רק מ[י]לים אחדות. לכאורה שקטות אבל חריפות ועוקצות במשמעותן. כותב אני וכותב – מה התוצאה מכל זה? חדלתי כבר להאמין במוצא מ“מעגל קסמים” זה, אבל, חושבני, שקסם המעגל יעבור גם מאין כל מוצא, או יותר נכון הוא י[י]גלה לך פתאום, מצד אחר לגמרי… ואז[,] מה י[י]שאר אָז, הבזה י[י]תַּמוּ כל האודים המעשנים? ומי יתמר אז את השע העשן ויהַוֶה ערפל מרַמֶה? מי? האם לא בבת אחת אשפוך את כל הצוננים מכדי־הבחילה שלי ואחניק, ואכבה את כל האודים בבת־אחת – וחסל?! והנה בא מי־שהוא ואומר “מַרג[ו]ע!” והלב כמדומני חוזר מרגן[ו]ע! מרג[ו]ע! לעזאזל תלכו כ[ו]לכם עם המרג[ו]ע שלכם, מי ב[י]קש מידכם לחזור ולחזור על בדיות תמיד?! הא[ו]מנם חושבים אתם כי בדָיוֹת לנצח יעמֹד בהן קסמן המרמה? הא[ו]מנם אימנכם יודעים כי לעין נראית זנב הכזב המסתתר בין כפלי הַבְּדָיוֹת שלכם? חדלו, חדלו לכם לַהַגָנִים! אבל קלרה שותקת, שותקת, והלב נצבט, נצבט במסתרים[,] בוכה ושואג – הבדיה הרעילה את הדם! הרעילה! והריהו חוזר אחרי הכ[ו]ל: “הָיֹה, הָיָה היה הָיָה”, ועכש[י]ו? עכש[י]ו מה? בדיה, בדיה, למה הרעלתְ את דמי? [122] כי הגיעו השנים עד גבול ידוע – גבול אשר בו הערירות נעשית למעמסה. למעמסה? – מי יודע? ידוע רק אחת[,] כי קשה ככה – קשה יהיה גם אם תהי אחרת – אבל כאן הרי המעשי[י]ה נושנה־נושנה – ואין תקנה…

* * *

המכתבים מן הבית – את שארית דמי הם מוצצים. לפני איזה זמן עלה בידי להלוות מבורמן⁹⁷⁸ אשר בירושלים חמש לירות ושלחתי להם. מתי יעלה בידי לפרוע את החוב הזה? מי יודע. לע"ע [לעת עתה] אני מעלים עוד עין מזה, אבל ליום ליום מצטרף – וזה הרי סוף סוף יעיק עלי[י] – ומאין אֶקַח?

* * *

ואני עובד בלשכת ועדת התרבות. נתקבלתי בתור עובד קבוע. עבודתי כפולה: עני[י]ן הוצאת כל כתבי י. ח. ברנר, ועבודה במזכירות הכללית. העבודה בזמן האחרון מרובָּה מא[ו]ד. ואין פנ[א]י. אני מרגיש תכופות גם התטמטמות מרוב עבודה זאת. לא פעם אני שואל את עצמי: נוּ, וזה הכ[ו]ל? ומה להבא? איך לחשוב את הדרך בת[ו]הו הזה, בת[ו]הו לא־דרך?⁹⁷⁹ איך? מנקרת המחשבה במֹחַ, לנס[ו]ע בקרוב, לנס[ו]ע, ולהביא לידי ב[י]רור וגמר את העני[י]ן. לדעת באיזה עולם אני, לה[י]ו[ו]כח אם קלרה לי היא – אוֹ לֹא. הרי סוף סוף אין להסתובב במעגל הקסמים בלי הרף כח[ו]לדת הסנאים. אבל איך אפשר לחשוב עַל נסיעה? במה? ואיך להוציא את זה לפע[י]לות [123] בכלל? – ככה, ידוע, כי אין כל אפשרות, אבל המחשבה אינה מרפה בכל זאת; ב [ב] היא מנקרת ומנקרת בלי חשך [חָשָׂךְ].

* * *

נתקבל הק[ו]בץ “פֶּרֶט” זה אשר ח[י]כו לו כשנה תמימה בצ[י]פי[י]ה ובק[ו]צר־רוח מיוחדים.⁹⁸⁰ שופמַן⁹⁸¹ העורך – אטו מילתא זוטרתא.⁹⁸² ובו[ו]דאי – שופרא דשופרא.⁹⁸³ ובאמת איך אפשר היה לחשוב אחרת? סוף סוף… וחבלי הלידה היו ממ[ו]שכים, והקהל מְצַפה, וחבלי־ילידה אלו עוד הגדילו יותר את הדמיון: אין זאת כי נסיך יִוָלֵד!… והנה הַוְלָד – נפל. נפל ממש. וזהו פשוט מכאיב. ק[ו]בץ כה דל וחסר־כל צורה, בלי נשמה. רבים חשבו: המשך ה“שלכת”.⁹⁸⁴ זכרו את חסד הק[ו]בץ ההוא. אבל מוטב שלא היה בא “המשך” מעין זה. בראש החוברת “אשת איוב” – של שמעונוביץ⁹⁸⁵ פואמה המשו התופשת את שליש הק[ו]בץ. – ויותר שמזה שזה מעורר צחוק, הרי זה מעורר ת[י]מהון פשוט, כיצד מעיז בן־אדם לפרסם “סמרטוט” כזה. לי אין כל יחס לשמעונוביץ, אין בי אמונה בו בזמן האחרון. נ[י]כר שהאיש צֻמַק לגמרי, ומה שהוא מוציא הוא רק סוֹחֵט מקרבו, ט[י]פות אחרונות, לא של לשַד, אלא מַיִם שעמד שנשארו עומדים שם בקרקעית… ובכל זאת – לוּ באו והראו לי את כתב־יד זה ואמרו לי: זו י יצירתו של שמעונוביץ – הייתי יורק בפני אותו האיש, מין ח[ו]סר טעם ולהגנות תפֵלָה [124] כָזֹאת לא פ[י]ללתי גם אני משמעונוביץ למרות זה שיחסי אליו הוא שלילי. ודבר ודבר כזה נ[י]תן בראש הק[ו]בץ. זה קובע את הצורה והתוך! בפרוזה – אין אף דבר אחד שעליו נוכל ה להצביע באצבע לאמ[ו]ר: “הנה בשביל זה כדאי היה להוציא את כל הקֹבץ!” אָיִן! ישנם רק שירים אחדים של שלונסקי ופוגל שהם ממש מצילים את הק[ו]בץ מ“מוקצה מחמת”… ושירים אלו חבל שנדפסו שם – מקומם ב“הדים”. ובכלל תוהה אתה: הכדאים היו כל ההכנות הללו, כל הצ[י]פי[י]ה הזאת וכל חבלי הלידה – בשביל ק[ו]בץ דל זה? איזה מהדברים שם לא היו יכולים לה[י]כנס ל“התקופה”[,] “השלח” ואפילו “התּ[ו]רן” –⁹⁸⁶ מבלי להרגיש גם כל זרות בזה…. והאם בשביל ל[י]קוט דברים כאלו וצ[י]רופם יחד כטלאי על גבי טלאי, בלי כל יריעה יסודית יסודית מתחתם – כדאי היה להוציא ק[ו]בץ מיוחד? – – לשופמן פתרונים. הייתי רוצה רק לדעת אם ידוע לו גם הפתרון של מהות הק[ו]בץ בכלל… אבל אין דבר, הב[י]ק[ו]רת המושבעת וה“קזיונית”⁹⁸⁷ שלנו הרי לא תאחר לב[ו]א ולשיר את הסירנדות שלה. הוי, ישירו, ישירו ובטוח אני, כי על נֵס יָרִימוּ את “פְּאֵר” הק[ו]בץ[,] את “אשת איוב”, ידעתי, ידעתי!

ואין כל יכ[ו]לת לברֹחַ ולה[י]חלץ מתוך ב[י]צה זאת!

* * *

[125] תל־אביב, כ' טבת (ליל שבת) תרפ"ד [28 בדצמבר 1923].

סוף סוף הרי גם זה מוכיח דבר־מה! זה שבא אני לרשום לפעמים כה רחוקות, כנראה שהרבה, הרבה גזל ממני במשך הימים האחרונים, והגיע כּ[י]שלון גמור, ר[י]שוּל ואפטיה, אין א[ו]מץ, אין סבלנות, ואין גם התאמצות כל שהיא להתגבר על ההתרשלות הרוחנית הזאת. ולהתעודד ולהתחזק – אין כֹחַ. הטבעת הלופתת את הצו[ו]אר הולכת הל[ו]ך וצרה הלך וחָנֹק – ואין גם כֹחַ לפרפר ולהתאבֵּק. והוא הדין לא רַק ברשימות היומן אלא בכלל, בכלל. קשה עלי[י] הכתיבה בכלל והתרכזות כל שהיא איננה כעת אצלי. התחלתי בדברים אחדים – ואין כח להמשיך למרות התסיסה הפנימית והרצון הפנימי להמשיך. אין כֹחַ. איזה כֹבֶד מֵעִיק ורובץ על כֻלְךָ ואין אתה מנסה אפילו להשתחרר מכָבְדוּ [מכָבְדוֹ], באה איזו הכנעה נוראה, הכנעת רצוץ ושבור, הכנעה בבחינת: – הכ[ו]ל אחת, הכ[ו]ל אחת!… שב בא אני בלילה לחדרי ברצון ובתקו[ו]ה לעשות דבר־מה, ובי[ו]שבי לש[ו]לחן – ידי[י] רפות, ויש שאני יושב שעות שלמות על־יד הש[ו]לחן, יושב וחושב ומהרהר, ומרגיש אני באותן השעות שהכ[ו]בד הולך וכבד, הולך ומֵעִיק, וכל כך בכור־ברזל הלוחץ אותך עד כדי אפיסת נשימה – ואני יושב ככה[,] יושב שותק ומהרהר…

[126] ורבה הבדידות והערירות זוללת את הנשמה – ואין כבר כ[ו]ח לה[י]חנק בשאגה הגדולה והנוראה שסתמה את גרונך. וככה ממשיכים, ואילו לפחות יכ[ו]לתָ לה[י]חנק לך בחשאי ולא להיות מוקע תמיד ברשות הרבים, לוּ, לפחות, לא באו הַכִּנָם היום יומי לזחול על גבי פצעיך האנושים ולהרגיזם. הה, רבש"ע [ריבונו של עולם], כיצד לצאת מב[י]צה סרוחה זו המקיפה אותך מכל עבר, ושאתה מתפלש בז[ו]המתה? כיצד? ה הרי לך תל־אביב עם החוג הידוע שלה, עם סופריה ועני[י]ניהם [–] ואתה הולך, ונסחף בזֶרֶם שופכין זה ומזדַהֵם ומתלכלך, – כידוע… עני[י]נים, רכילות, קנאה, שנאה, צרות־עַיִן – “ספרות”. ואין הא[ו]מץ להתרחק[,] אין הא[ו]מץ לקום ולהחליט: אל אב[ו]אה בקהלם. אל אנגע בנגע הממאיר הזה שמכיו[ו]ן שדבק בך – הרי אין לו תרופה, אין א[ו]מץ. השעבוד שלם. הא[ו]זן נרצעה כבר. סגרתי את עצמי במעגל ארור זה ואת המפתח השלכתי הימה… אכן, נגזרה כבר הגזרה ואין להשיבה. ועכש[י]ו – הַפְקֵר את עצמך לזֻהמה הזאת הזוללת אותך בכל פה – אין הצלה.

במשך זמן מרובה צ[י]פינו אני ושלונסקי לבואו של אורי־צבי גרינברג⁹⁸⁸ לא“י. ק[י]ו[ו]ינו שביאתו תהיה לטובה, עוד אחד י[י]תוסף ואפשר [127] יהיה להתחיל באיזו פעֻלה, פע[ו]לה שלה אנו משתוקקים זה כמה. והנה בא, בזרועות פתוחות, בח[י]בה[,] ברצון ובהתעוררות פגשנוהו – אך מיד באה האכזבה. לא באה מצדו כל השתוקקות להצטרפות[,] להתרועעות, להתי[י]דדות. ובעיקר: להתאגדות לשם פע[ו]לה כל שהיא. הוא בא בהכרת “אני” מיוחדה, ובהבטה מגב[ו]ה למטה לכל שמסביבו ולמרות כל השיחות אתו[,] למרות כל ההשתדלויות וההתאמצויות לקרבו, להבינו – באה מצדו רק תשובה אחת – אי־הבנה ואי־הקשבה והתנשאות גרידא. ח[י]כינו אולי ישתנה. אך הנה בימים האחרונים – באה האכזבה הגמורה, ויחד עם זה בחילה נוראה לכל העני[י]ן. בליל יום רביעי ישבנו אני, ברש[,] וגרינברג והרברג⁹⁸⁹ במסעדת חכמוביץ[.]⁹⁹⁰ התחילה שיחה ספרותית שנהפכה לו[ו][י]כוח חם בין גרינברג וברש, הורמו הקולות כדבעי, והו[ו][י]כוח התפתח כהלכה. בין שאר דבריו נגע גרינברג בחוברת “הדים” שבה באו רשימות על ביאליק ליובלו[,]⁹⁹¹ ואמר כי רשימתי ורשימת שלונסקי הן שקר גמור באשר אין לנו כל יחס לביאליק וכתבנו מה שכתבנו רק מתוך אֹנֶס ומתוך השפעת המערכת שרצתה לצאת גם היא ידי חובתה כלפי יובלו של ביאליק, והוסיף שאת הדברים הללו אמר גם לשלונסקי והוא הודה לו שככה הוא באמת הדבר, אני שתקתי, אבל בש[ו]מעו את כל הדברים הנ”ל – נרתח [128] כ[ו]לו, קם והתחיל להכות בידיו על גבי השֻלחן וכו' וכו'. הו[ו][י]כוח סוף סוף נגמר. שקעה הלהבת והתפזרו. אני אמנם ידעתי שהרבה, הרבה דברים נכונים השמיע גרינבֶרג, דברים שאנו לא פעם ושתי[י]ם חזרנו וחוזרים עליהם ושהוא חושב את עצמו לראשון שבא וג[י]לה אותם, אבל מרובה הי[י]תה הס אי־ההבנה הגמורה ביחס להרבה דברים, ובי[י]חוד ההצגה למופת את הספרות האידישיסטית כלפי ה“פגירה”⁹⁹² העברית, ועוד ועוד דעות שונות. בעיקר, לא יכ[ו]לתי להבין כיצד זה הודה לו שלונסקי שכל מה שכתב על ביאליק לא מתוך יחס כתב רק מתוך חובה, השפעה ואֹנֶס, – ביום השני בה[י]פגשי עם שלונסקי שאלתיו מיד אם נכון הדבר – והנה להד“ם [לא היו דברים מעולם]! הדבר הרגיזהו – והוא שאל את גרינבֶרג כיצד זה טפל עליו עלילה שכזאת. וגרינבֶרג שדבר זה לא נעם לו לגמרי, נעלב מִיַד והתמרמר על אשר הדברים נמסרו לשלונסקי, אנ[ו]כי אמרתי לוֹ שאני מסרתים פשוט מתוך רצון לדעת אם באמת הודה בכל מה שכתב על ביאליק כתב מתוך א[ו]נס וחסר כל יחס, והנה הוא בא ואומר שהוא לגמרי לא אמר ששלונסקי הודה לו. ראיתי שלא נעים לה[י]תפש בַיָד…⁹⁹³ ובכל זאת הדבר הזה הדהימני, פשוט להכחיש דבר שלא רק אני [129] שמעתיו מפרש בפיו אלא גם הרברג וַבַרַש ונ[י]סיתי להוכיח לו במ[י]לים קצרות שככה אמנם אמר, אבל מיד ראיתי שאין כבר למי לדבר ושהשנאה הפעוטה והשפלה כבר יוקדת בקרבו – והפסקתי. והנה עתה התרחק לגמרי, ואינו מדבר אתי. מילא, יהיה כך, לא על זה אני מצטער, קובל אני ובוכה במסתָּרִים על כל הדקורציה⁹⁹⁴ בכלל שבה אני נתון, על כל החלאה הזאת שאי־אפשר בלעדה, כמעט[,] בזמן שאתה בא במגע ובמשא עם סביבה ספרותית. שואל אני: רבש”ע [ריבונו של עולם]! הגזירה היא שאין לקי[י]ם את הספרות אלא מתוך צחנה ושפלות כאלו? האם בכדי לרכוש לי זכות ב[י]טוי והבעה – עלי[י] לרכוש לי קודם שנאה[,] קנאה ונבזות ללא גבול? כן, זאת היא הערו[ו]ה שנחשפה באופן מכ[ו]ער כזה! כזה הוא מצב הדברים. ואין לה[י]חלץ. הא[ו]זן נרצעה כבר, והשעבוד ללא תקנה. לבר[ו]ח? – לאן? לְמַה? אלמלא הל[י]קויים בבריאותי – היית יורק בכל מל[ו]א פי ולבבי על כל הסביבה והעני[י]נים האלו והייתי שב לשדה, לעבודה, – אבל זה כבר אי־אפשר, וכאן, כאן עלי[י] לרקוב ר[י]קבון־רוח. אָיוֹם. כאן עלי[י] למכור את נשמתי לשטן־האינטריגה הזולה והשפלה! ולזה י[י]קרא ספרות!

* * *

[130] מקלרה ק[י]בלתי מכתב בשבוע זה. ובמכתב זה המכתב השני שק[י]בלתי במשך הח[ו]דשי[י]ם האחרונים. המצב – בלי כל ש[י]נוי. כואבת, מתגעגעת – ואין מוצא. והיא גם לא מזכירה כבר אפילו ע"ד [על דבר] הנסיעה – כנראה שאין כדאי לה אפילו כבר לכתוב על זה. ומה יהיה? היכן המוצא ממעגל קסמים זה? – השד יודע. מה אֹמר ואדבר כבר? ומה יש לעשות, הרי זה בָא רַק להוסיף על י[י]סורי[י], י[י]סורים ללא תוחלת להקלהה ולר[י]פוא. אַח, לעזאזל – נורא הדבר! – –

* * *

ובינתי[י]ם – והדמים שואגים לילה, לילה. מה לעשות לדמים ששואגים? ואני הרי צועד כבר בצעדים גסים בשנתיב העשירי[י]ה השלישית[,] באמצע הנתיב.⁹⁹⁵ ומה לעשות לדמים השואגים את שאגתם האחרונה, שאגה הבאה לפני השקיעה? – מה לעשות? – הָיֹה לנָבָל. וכזה הרי הנני. קלרה אוהבת וסובלת במרחקים, וכאן בכל פעם בחורה אחרת לח[י]בוקי־לילה ולערגת תאו[ו]ה כבירה. הפעם – ל.–ן. בחורה כארז ויפה ומלאת כ[ו]חות נעורים – קרבן ומשכתיה. עד שת[י]מאס גַם זו. נבל, נבל – אבל מה לעשות והדמים שואגים, שואגים?

[131] [מוצ“ש,] י”ד שבט, [תר]פ"ד. תל אביב. (בלילה) [19 בינואר 1924].

רבות רבות עוברות עלי[י] בשבועות האחרונים, הרבה למדתי במשך הימים האחרונים, רבות הערווֹת אשר נחשפו לעיני[י] בכל כ[י]עורן המדכא עד כדי פלצות – ואני לא [לא] עד עכש[י]ו לא רשמתי כלום. אין סבלנות. בכלל איני עושה כלום בזמן האחרון. אפטיה לכ[ו]ל. רפיון ידי[י]ם, כי ההתעוררות וההתעודדות מאין ת[י]מצא? מסביב – ר[י]קבון גמור, שנאה וקנאה, שפלות שאין דוגמתה, קטנות מכ[ו]ערה של אנשים קטנטנים מכ[ו]ערים – ובסביבה שכזאת – כל רגש חי וער מת בקרבך בטרם ה[י]ו[ו]לדו, וכל התעוררות פנימית נחנקת טרם התחילה להראות סימני חיים, ויחיד אתה. ואין למי לפנות. אין אמון אף באחד. בדידות קשה וקודרת. שב אני לחדר בלילה, רצוץ־יום, ומה אעשה לעצמי? – אין כל און פנימי, היום לא הזִין את הנפש אף בשמץ התעוררות, אף במשהו מַחוֶה – ואני רצוץ ושבור ואין כל כֹח וסבלנות לעשי[י]ה ופע[ו]לה בלילות. יושב אני כה על יד ש[ו]לחני שעות שלמות, יושב ומהרהר, והישיבה הזאת מוצצת מתוכי את כל אוני, ישיבת־זו[ו]עות היא הנמשכת שעות שלמות עד נ[ו]פלי למטה עַיֵף – שתיקת זו[ו]עות וחסר־יכ[ו]לת־פע[ו]לה נורא – ונרדם. וכה נמשכים הימים, וכה נמשכים [132] אחריהם לילות־הע[י]נויים, וכה עוברות השנים – אֵל אל[ו]הים! מה קשה, מה קשה!

והעני[י]נים – הוי, העני[י]נים הנמבזים [הנבזים] הממלאים את חלל הימים הללו, רקמת האינטריגות והכזב בכ[ו]ל. ואין אתה מוצא את עצמך בכל זה. רוצה אתה לקום ולקר[ו]א לכ[ו]לם: לעזאזל כ[ו]לכם, מנֻוָלִים, שפָלִים! לקר[ו]א, לירוק – ולנוס מפניהם לאשר י[י]שאך הרוח, רק לא כאן בסביבתם – אבל לא! מרגיש אתה בכל הג[ו]על והבחילה הזאת, עיניך פקוחות לכל הכ[י]עור הזה המתבלט בכל שפלותו –

ולברוח אינך יכול, כי אכן, כבר נרצעתָ גם אתה, יצחק, נרצעתָ, ועבד־עולם אתה לכל זֶה המעורר בְּךָ גֹעַל והתמרמרות. זה מכבר הגשתָ את א[ו]זנך למזוזת הבית, בית הספרות, כביכול, – ונרצעה[,] כי אמרתָ: “אָהַבְתִּי” – – –⁹⁹⁶ ועכש[י]ו, א[י]חרתָ להתחרט, דרך לשוב אין כבר, כאן בר[י]קבון המסריח הזה גם עליך לרקוֹב!

אכן, מרגיש אני בכל ישותי את הנורא שבהכרה האכזרית הזאת: – “אֵחַרְתִּי”.

* * *

בזמן האחרון, בהכירי יותר ויותר עד כמה התנו[ו]נה הספרות העברית, עד כמה נתדלדלה, ללא חוות חיות[,] [133] ללא התעוררות[,] ללא כל תנועה וחיים – התחלתי לדבר מפעם לפעם עם רבינוביץ על כל מחשבותי[י] בנידון זה ובעיקר, על ה“הדים” שבשעת ירידה נוראה כזאת בספרותנו אין הם ממלאים את תפקידם שהיו יכולים למלאות באשמת העריכה וטעמה והשקפתה שהם סוף סוף לא משנים כלום מהסדרים שעד עכש[י]ו, ולא משתדלים או מתאמצים אפילו לשאוף לש[י]נוי־סדרים זה. כאלה וכאלה שוחחתי אתו לא פעם. חשבתי כי כל דברי[י] נשמעים בהקשבה ובעיקר בכו[ו]נה ובמחשבה ראויה ונקי[י]ה מכל שמץ של חשד וכולי. ועוד: חשבתי כי יעזור לי בזה גם שלונסקי[,] ואשר לא פעם שוחחנו בינינו על כל זה ודעתותי ודעותינו כמעט תָמִיד השתוו, ובטוח הייתי: כי יש לי על מי לסמוך, ושאם נצטרך גם לצאת מגדרי שיחה ארעית סתם – הרי בו[ו]דאי שלא יחידי אהיה. ובעו ועוד: הרי בא גם אורי צבי גרינבֶרג, ואם נרגיש כי עלינו להתחיל בפעֻלה מיוחדת, וגם במלחמה – הרי כבר של[ו]שה אנו – סוף סוף כ[ו]ח דמינכר.⁹⁹⁷ ומה היו התוצאות? – רבינוביץ הקשיב אמנם לשיחותי[י], ומה שענה ענה אלא שאח“כ מסר אותן לברש, בטוֹן אחר מובן, ונפש ומהות כל הדברים הרי רק בטון תלויה, ואם ולוּ גם מסר את ת[ו]כנן כראוי ורק ש[י]נה במקצת [134] את הטון, הרי מובן שאפשר היה ללמוד את ההפך ממה שרציתי בדברי[י]. וע”י מה הכרתי את זה? – פשוט, עפ“י צורתו של ברש, הרגשתי מדי בפעם בה[י]כנסי שמה כי פניו אלי[י] אינם כתמול שלשום,⁹⁹⁸ ולא חסרו, מובן, עקיצות שונות נֶגְדִי, שמפיהן נוכחתי כיצד ובאיזה אופן נמסרו לו דבריי. בש[י]נוי־יחס זֶה הרגשתי יותר ויותר עם כל כניסה וכניסה שלי לשם: ביניתים בינתי[י]ם, התחילו לערוך את החוברת החדשה “הדים” לדפוס. ולי לא אמרו אף מ[י]לה בנוגע להשתתפותי, בראותי זאת מובן שהחלטתי גם אני לא לבלי לתת כלום, וביחד עם זאת באה אצלי ההחלטה הגמורה לבלי להוסיף להשתתף ב”הדים“, אשר בכלל חדלו לספק לרוחי ובעיקר מתנגדים לכל עצם השקפותי[י] על הספרות דהאידנא,⁹⁹⁹ ואשר במשך כל זמן קיומם ראיתי מצד העורכים יחס רע אֵלַי, אלא שעד עכש[י]ו ו[י]תרתי על כבודי מתוך תקו[ו]ה לש[י]נויים – והפעם ראיתי כי אין לו[ו]תר יוֹתֵר ושביחס כזה – מוטב לי להפסיק לגמרי את השתתפותי. החלטתי זֹאת התגברה בי[י]חוד אחרי מקרה מעליב זה.[:] בשבוע שעבר, פעם בערב נכנסתי לברש לשאול למכתבים בשבילי, ראיתי ישב שם בן־אדם אחד, אשר לפי השערתי ולפי ראות־עיני[י] [135] הבינותי שזהו מרדכי טמקין,¹⁰⁰⁰ אלא שפקפקתי בכל זאת, וחשבתי לי: הא[ו]מנם? לוּ באמת היה זה טָמקין היה בו[ו]דאי ברש מועד מְוַדַעַ אותנו זה לזה, ואם אין הוא עושה ככה – הרי אפשר שטעות היא בידי. ישבתי שם כעשרה רגעים – והלכתי[,] וברש – אף מ[י]לה. למחר נודע לי, כי באמת לא טעות הי[י]תה בידי. וזהו באמת טמקין היה. אָז הבינותי, ונוכחתי כי מתוך “להכעיס” ויחס ידוע אלי[י] לא רצה ברש להציגני לפני טמקין. מובן, שהעני[י]ן, כשהוא לעצמו אינו נוגע אף בקצה נעלי – ואותו העני[י]ן הרב שיש לי בטמקין אינו סובל ע”י זה שלא הכרתיו… אבל אותה הכו[ו]נה הפעוטה של ברש, אותה ההתחשבות השפלה וְהַהִתְנַקְמוּת של פשפש – זה העליבני. והחלָטָתִי לא להוסיף ולהשתתף ב“הדים” – גמלה. הם, מובן, בהכִירם את יחסי ששִנה זוקפים את זה עם – על חשבון אורי צבי גרינבֶרג, וחושבים שהוא ודאי השפיע עלי[י] להתרחק מֵהֶם וכו' – כי הם ראו אותי מתהלך ונפגש אתו – מה שלא נעם להם לגמרי. רוצים היו שאהיה כמוהם שאשנא ואטור על לא דבר ושאהיה מ[ו]כשר להתרחק מבן־אדם אשר לא אשם [אָשַׁם] נגדי ולא עשה לי דבר[,] ועוד יותר המשתדל דו[ו]קא להתקרב אלי[י]. ויחד עם זה לא יֵדעוּ כי דו[ו]קא אני, היחידי, שנוכחתי שאין כל אפשרות [136] של פע[ו]לה יחד עם אורי צבי, כי השקפותיו על השפה והספרות וא[ו]פיו בכלל אינן מְאַפְשְרוֹת את הדבר, ובכל זא אלא שלמרות כל זה לא נשתנה אליו יחסי בתור אָדָם, ובתור צעיר שהוא מרגיש וער וכואב הרבה. ושלונסקי? –הפעם ראיתי מה שלא פ[י]ללתי לראות, מצדו ראיתי פוליטיקניות פעוטה ושפלה אשר ג[י]לתה לי בבת־אחת את כל פרצופו. מצד אחד שיחות אתי ועם אורי צבי על הנחיצות לפעול ולעשות וכו' וכו' ומצד שני – הכ[ו]ל נמסר אצל ברש ורבינוביץ, ובאותו זמן נמסרים גם שירים בשביל ה“הדים” החדשים, רוצה הוא להרו[ו]יח מכל הצדָדִים, ושיהיה הזאב שבע והכבשה שלמה. וכאשר אני נ[י]סיתי להעיר לו על זה – נוכחתי מיד, כי אין כבר עם מי לדַבֵר – כל השקר התבלט בכל כ[י]עורו. נ[י]סיתי אליו דברים לגשת לפע[ו]לה אנו שנינו, אם גם בלי אורי צבי, מובן שלא יכול לענות בשלילה גמורה, התפתל לכאן ולכאן[,] ענה חצאי־תשובות[,] עד שנוכחתי כי אין ברצונו לגמרי לפעול ולעשות דבר־מה ומוט ונוח לוֹ יותר לנוח בשלום במערכת ה“הדים” ולקבל טפיחות על גבי השכם מאת בַּרַש, ולהיות כלי שרת בידיהם, וגם בצנעא לקוות ל“גדולות” ע“י מאמר ב[י]ק[ו]רת עליו של אחד מהם[,] והם הרי בו[ו]דאי שמחים על זה. [137] הזאב הטורף והמרגיז נהפך לאט, לאט לחי[י]ת־בית שקטה וצי[י]תנית ע”י ח[י]נוך ערמומי, ולאט ולאט יקהו צ[י]פ[ו]רניו – ואז לא יהיה ממי לפחד – והכ[ו]ל יב[ו]א על מקומו בשלום, ובינתי[י]ם – הרי יוצאים גם ידי חובת “מודרניות”[:] נותנים שירים של שלונסקי – והכ[ו]ל אתי שפיר,¹⁰⁰¹ וה“רֶנוֹמֶה”¹⁰⁰² כלפי חוּץ – כפתור ופרח.

ואני, הרגשתי מקודם, כי על ידי רצוני לקום סוף סוף ולהתחיל בפע[ו]לה ובמלחמה כשרה ולא אישית פרטית – אשאר לבד.

ועכש[י]ו רואה אני את התוצאות. אכן, טוב לאלו האוחזים בשתי קצוות המקל, ונזהרים, ומכלכלים את העני[י]נים כסדר ובטעם, ושומרים על עצמם שלא ימ ינסו חלילה לה[י]לחם בזרם (בזרם השופכין, קרי) בכדי שלא לה[י]נזק חלילה. כן, אני נ[י]סיתי לצאת מגדר הפוליטיקה הנבזה והשפלה הזאת – וכעת אני רואה את שכרי: מצד אחד אין אני יכול בשום אופן להתחבר עם גרינברג לשם פע[ו]לה ספרותית כי אין דעתי כדעתו, ובוּזוֹ לשפה ולספרות העברית זר הוא לי ולמורת רוחי, ויודע אני שמלחמתו תהי מלחמת ג[י]דופים וחרפות ואני לזה לא אוכל להסכים בשום אופן, ומצד שני רואה אני כי על שלונסקי אין לבטוח ואין להאמין לו אף רגע, איש לא ישר, לא יפה ולא כשר הוא בתכלית. [138] והוא בב[ו]חנו את מצב המערכה הכיר כי נוח יותר לחיות בשלום ולהמשיך ב“הדים” מאשר לפעוֹל באופן ממשי לטובת איזה רעיון וכו', ורואה אני כי הוא יחוסו יחסו להצעתי שלילי לגמרי. וה“הדים” – נוּ, את הגשר אליהם שרפתי ואיני מתחרט על זה. וככה בדד נשארתי.

אכן, גם זהו תמונה אופי[י]נית מא[ו]ד מא[ו]ד מהמצב ה“נהדר” של ספרותנו כָעֵת.

וזהו הרפש אשר בו אני מוכרח להתפלֵש במדוַי הגדולים. וכמה זה מדַכֵא וממרר את החיים המרים גם בלואו בלאו־הכי – אין להאריך.

* * *

מקלרה אני מקבל בזמן האחרון מכתבים תכופים, מדי שבוע בשבוע. המצב לא השתנה. נסיעתה – עדיין חלום רחוק, ואני כאן מתענה בי[י]סורי[י], בבדידותי, בגעגועי[י] – ומה יהיה הסוף של מצב כזה? – אין יֶשַע. ותקו[ו]ה אין למוצא קרוב. וככה אני חי ומתעַנֶה, ובכ[ו]ל ומסביב – לחץ וג[ו]על, ג[ו]על. ומהיכן לשאוב כ[ו]חות, שמחה, הִתְעוֹרְרוּת? ובמה להתנחם? וגם בארץ בכלל – מועטה הנחמה, או יותר נכון – איננה. מיום ליום מתבשלת יותר ויותר ההכרה האכזרי[י]ה והנוראה שאין כל עם, אין כ[ו]ח פורה בָעָם ואין היחידים [139] מ[ו]כשרים לשום יצירה שהיא, כ[ו]חות ההרס מרובים, אין כל כ[ו]ח, אין כ[י]שרון, אין מעשה. הקללה רובצת בכל מעשי ידינו, ועל הכ[ו]ל הקללה העילאית[,] קללת־עם ללא ארץ, חסר כָּל כֹחַ ויכ[ו]לת של בני[י]ן והיודע רק להרוס ולהזיק. ובי[י]חוד לעצמו. ואין תקו[ו]ה כי יקום ישראל, אין אמונה כי יקום לתחי[י]ה, מה וכל מה שאתה מתבונן ומתעמק יותר – אתה רואה יותר את הזו[ו]עה שבה אנו חיים, זו[ו]עת־עם שאין לו תקנה.

[יום רביעי] י“ח שבט, [תר]פ”ד. ת"א. [תל־אביב] ([רביעי] בלילה) [23 בינואר 1924].

קשה. הבדידות זוללת את נשמתי. היום – עובר הוא בעבודה לא מעני[י]נת, מטרידה ומרגיזה, ובבא הערב ואחריו הלילה – מרגיש אני מצוקה נפשית נוראה. החדר מעיק. ארבעת הכתלים מחניקים. לפע[ו]לה כל שהיא – איני יכול לגשת זה כח[ו]דשַיִם כְּבָר. העצבים נרגזים. נוסף על כל זה – האינטריגות האחרונות “הספרותיות” כביכול אשר ד[י]כאוני לגמרי. בבת אחד ה[ו]עמדתי לפני כל הנקלה והכעור שבכל זה. לברוח מכל זה – מאֻחָר כבר, לה[י]סחף בזרם המר[ו]פש הזה – אי אפשר, ובאופן כזה – באה בדידות איומה, מחניקה[,] הממררת את רגעי הפנאי ומחשיכה את עולמי. משתדל אני להתרחק עד כמה שאפשר גם מאורי צבי גרינבֶּרג [140] למרות יחוס יחסו הער והטוב אלי[י]. יודע אני: הוא חושב אותי על ידי זה כאחד מהם[,] לשקרן ולזי[י]פן ולפוליטיקני, יחשוֹב כי יש לי אחת בלב ואחת בפּה, אבל אין זה מונעני בכל זאת מלהתרחק ממנו. אין אני מסכים לדעותיו השונות, אשר עליהן הוא מדבר תמיד, זר לי הקצף שלו על העברית וספרותה, ומרירותו וג[י]דופיו על כל מה שיש בספרות העברית, זר לי ה“דחילו ורחימא”¹⁰⁰³ שלו בפני האידיש וספרותה, ובכלל: רואה אני כי אתו אי־אפשר יהיה לפעול כלום, דרכיו – לא דרכי[י]. וחוץ מזה: אין הוא אני רוצה להתחבר אתו בי[ו]דעי כי יחשוב שיש לו המונופוליין¹⁰⁰⁴ עָלַי, ושאהיה לו לכלי־שרת לכל האקספרימנטים שלו, ועוד: ראיתי בזמן האחרון כי הוא עושה את טיולַיי אתו בכל צהרי[י]ם ולילה לדבר שבקבע, ואני חָס על זמני, עובד אני יום תמים ואי־אפֿשר לי לבלות את שעותי[י] הפנ[י]ת בטיולים סתם ובדברי הבאי, לו ומוּטָב לי שיתרעם עלי[י] על לא דָבָר מאשר עַקְרוּת הקרבה הזאת. אם חכם הוא יבין את זה, ואם לא יבין – מה לי לעשות?

ובכלל, בכלל – בְּדידות. ונ[י]טל הטעם מכ[ו]ל. וקדרות נסוכה על ימי[י] ולילותי[י]. וזהו הכ[ו]ל? רבש"ע [ריבונו של עולם] – ואלו הם חיי?¹⁰⁰⁵

[141] ת“א. [תל־אביב] [יום שלישי[,]] כ' אדר ב', [תר]פ”ד (בלילה) [25 במרס 1924].

כח[ו]דשיים כבר שלא רשמתי כלום. קשה עלי[י] הדבר וחוץ מזה: כמעט שאין לי גם שעה לכך. ובינתי[י]ם – ו“מרובים המים שעברו”… נו, מילא, בעצם, כל העני[י]ן א[י]בד את טעמו, ואין זה – אלא, ככה, סתם… ולעזאזל! מה עוד אפשר להגיד?

שבועות של תקו[ו]ה (איזו מ[י]לה “נחמדה”!) ו“דמיונות” (“נחמדה” שבעתי[י]ם!) שהנה עוד מעט וקלרה תב[ו]א, קלרה תב[ו]א – ואולי י[י]מלא איזה פגם, אולי יורכן פעם הראש לרגע בש[י]כרון־מנגינה ללטיפת יד מנחמת, מנחמת פורתא.¹⁰⁰⁶ על יסוד מה באו כל ה“תקוות” וה“דמיונות” הללו? בעצם לא אדע. אבל לפתע פתא[ו]ם התעוררו ור[י]עננו קצת את הימים המתעלפֿים לְלֹא־טַל ויֵין־מרגֹעַ. קצת גרם לזה מכתבה האחרון שנתקבל לפני 3 שבועות, בערך ובו כתוב: “עכש[י]ו אגש שוב במרץ לקבלת התעודות הנחוצות לנסיעה וכו[']”, וקצת גרם גם המצב החדש: ההקלה הידועה שבאה עכש[י]ו בעלי[י]ה לא“י.¹⁰⁰⁷ ואני מכתב אחר מכתב כתבתי לה במשך השבועות האחרונים[,] ובכל מכתב: – בואי! בואי! עכש[י]ו היא השעה הנכונה, המ[ו]כשרת ביותר, עכש[י]ו סוף סוף הגיעה השעה! לחכות יותר אי־אפשר! כשל כֹחַ הסבל! ואין להמשיך יותר. אין כל אפשרות פיזית ונפשית להמשיך… [142] והלב המה בחשאי וק[י]ו[ו]ה: עוד מעט ויתקבל מכתב־הבשורה: אני באה! ובמכתבה האחרון כתבה: מעטה מעתה אכתוב מדי שבוע בשבוע בדיוק. ואני האמנתי. ח[י]כיתי. וח[י]כיתי לא למכתב סתם – הלב לחש לי: את הבשורה תקבל! הבשורה המחֻכָה 4 שנים רצופות, ארבע שנים א[ו]מללות, מתבוססות בדֶָם ובי[י]סורים. והנה עברו כבר 3 שבועות מזמן שק[י]בלתי את מכתבה האחרון – ושתיקה. ובמצב כזה, כשהלב רטט מתקו[ו]ה ומצ[י]פי[י]ה – כשאין מכתב – “מצב הרוח” ־ הוי אל[ו]הים! ואתמול אחרי שנוכחתי כי גַם בד[ו]אר שנתקבל השבוע מחו”ל אין כלום בשבילי מחכה – ישבתי וכתבתי לה מכתב כזה אשר כמדומני עוד לא כתבתי כמוהו במשך כָּל הזמן. את כל אשר הקריא לי לבי שבע התמרורים והצער שפכתי במכתב הזה, קשות ד[י]ברתי, וקשות התו[ו]דיתי, נ[ת]דרדרו המ[י]לים זו אחר זו כגושי־מלח הנערמים על גבי פצעים דו[ו]ים ואנושים. והיום נשלח המכתב. תקרא. ומי יודע? אפשר שבמכתבי זה אעמוד על דמה הנִגָר והמשו[ו]ע לרחמים, ואפשר – שתקרא בלי כל תשומת־לב מיוחדה? מי יודע? אני כבר איני יכול לצי[י]ר לי כלום… איני יודע כבר אם לחשוד, או לנוד, הכ[ו]ל נ[י]טשטש. י[י]סורי[י] מעבירים אותי על הגיוני, לגמרי, לגמרי.

[143] כי לרגלי[י] תהום מאי[י]מת[.] אני רובץ ומפרפר בכאבי – ואם הצלה יחידה זוּ ת[י]גָזֵל ממני – איני יודע מה יהיה בסופי? כלומר: – מה יהיה בי עדי סופי… אין אני רואה כל אפשרות להמשיך את חיי באופן כזה, ואין גם כל מוצא להתנערות ושכחה, אין כל אפשרות לנדודים ולש[י]כרון־הלך. אין כל תנאים לאלו. ולחיות ככה – אין כֹחַ. פשוט אין כֹחַ. תולעת מוצצת בפנים, מוצצת, ואני הולך ונזלל בכל פה… וכשאני מנסה להעלות בדמיוני שאמנם מצב כזה י[י]משך עוֹד – צמרמ[ו]רת תמחצני – אל[ו]הים! אל[ו]הים רַחֵם!!

נורא היה הכאב אשר תקפתני [כך!] אמש בכ[ו]תבי את מכתבי הנ"ל לקלרה, הלב נלחץ כבמלחצי־ברזל מלֻבָּנות, ועל כתפי[י] – לא ראש הרגשתי אלא גוש עופרת רותֵחַ… ובצו[ו]אר – מחנק, מחנק הַלוֹחֵץ את שפת העיני[י]ם – אָח, לבכות ולבכּות, להתפלש בי[י]סורַי ולגְעוֹת, לגעות, בלי סוף, כי גדול הכאב, ומא[ו]ד מא[ו]ד גדול הוא!

וכל זה עד עפר ידכאני, ואת שריד־לשדי יַמֹץ מתוכי, ויציגני רֵיק ושומם כלפי חיי הימים והלילוֹת. ואין כל יכ[ו]לת להתגַבֵר, להַבְלִיג – ולפעול דבר־מה. אין יכ[ו]לת.

[144] וכלום איני עושה לעצמי כרוחי. יום תמים טרוד אני ועסוק למעלה מראש בעני[י]ניים שונים שבעבודתי והעני[י]נים עפ"י רוב מי[י]געים, מטמטמים ומַלְהִים¹⁰⁰⁸ אותך עַד אפס אונים. ובלילה – הנך רצוץ שבור, וכמה־מנוחה [וּכְמַהּ־מְנוּחָה] או שאיפת־אֲוִיר אחרי מחנק יום, ובינתי[י]ם – ואתה נסרח אחרי שֹבֶל הימים החולפים בידי[י]ם שטוחות ורֵיקות ובלבב בוכה ומתי[י]פח. רחמים! רחמים! הה, אל אל[ו]הים אדירים!

* * *

ולכן, אין כל התעוררות, אין כל תנועה חיה, אין ¹⁰⁰⁹Размахגם בזמן שיש אולי יסודות לכך כי והנה הפעם כשיש אפשרות להתחלת פעולה ספרותית עצמית אשר כה התפללנו לה – כי הנה בא אברהם וילנסקי ורוצה לעזור לרעיון זה בכסף. ואפשר שבאמת הדבר יתגשם בקרוב – אך אֵי תשובת־הדָמִים הראויה? אי הפגישה החיה והתוססת למאורע זה? – כי מצ[ו]ץ ימצצו היןי]סורים התמידיים כל ט[י]פת לשד רעננה ומפרה וסָחוּט הציגוני כלפי כֹל.

…"כִּי קֵרְחִים יָמַי, קֵרְחִים¹⁰¹⁰

לְלֹא שֹׁרֶשׁ וּלְלֹא שִׂיחַ

וַעֲלֵיהֶם – לֵילוֹת־דַחֲלִילִים שׁוֹמְרִים

עֲלֵי קָרְחוֹת הַצְחִיחַ."…¹⁰¹¹

ימים ק[י]רחים ולילות דחלילים – הושע אל[ו]הים!

[145] ת“א, [תל־אביב] [יום ראשון[,]] כ”ה אדר ב' [תר]פ"ד (בלילה) [30 במרס 1924].

היום באה הפוסתה מחו"ל, ואני בחשאי ק[י]ו[ו]יתי: – הן אי־אפשר שגם דֹאר השבוע לא יביא לי כלום מקלרה, אבל – בא הדֹאר, ולי לא הביא כלום, ככה זה – חֹדֶש ימים עבר ומקלרה אין קול וקשב. זאת היא, כנראה התשובה המלאה, הבהירה, לצ[י]פי[י]תי בזמן, לצ[י]פי[י]ת־הדמים שלי, שהנה, הנה ואקבל את בשורתה: “אני באה!”[.]

כן, שתיקתה זו במשך ח[ו]דש ימים ויותר (אחרי שבמכתבה האחרון הבטיחה כבר לכתוב מדי שבוע בשבוע) אחרי מכתבי[י] האחרונים אשר דרשו פתרון מיַדִי לשאלתנו הארורה, אשר ש[י]ו[ו]עו למוצא־תכוף ממעגל־הקסמים הארור שאנו נתונים בו זה ארבע שנים רצופות – שתיקתה זו של קלרה על כל זה – זאת היא התשובה. אנ[ו]כי עד עכש[י]ו התנהגתי לכתוב לה מדי שבוע בשבוע וגם פעמַיִם בשבוע, מבלי שים לב אם מקבל אני מכתב הימנה אם לאו, הייתי נוהג לגלות לפניה בכל מכתב את מדו[ו]י־חיי האנושים, ולשו[ו]ע לרחמים, למכתב, לתשובה. הפעם לא אוסיף. ואת זה כתבתי לה במכתבי האחרון, הקשה, כתבתי לה שיותר לא אגש לש[ו]לחן להרצות לפניה את טענותי[י] ולהתחנן לפניה שתכתוב, ויותר לא א[ו]סיף לכתוב לה כל עוד שלא אקבל את מכתבה. ואני יודע [–] יעברו עוד שבוע־ [146] שבועי[י]ם, ואולי ירח־ירחַיִם ואני אקבל מכתב הימנה ובמכתב תצדטק [תצטדק] על אשר לא כתבה כמה שבועות מפני ס[י]בה פלונית־אלמונית, ותבטיח כי מהיום והלאה תכתוב כבר בכל שבוע ושבוע, כן, אני יודע שככה יהיה, אבל במקום שעד עכש[י]ו האמנתי לדברי מכתבים כאלו והתפי[י]סתי מיד – הפעם, כמדומַנִי, לא אוסיף לשוב לכסלה. יותר מדי כבדו עלי[י] י[י]סורי[י], יותר מדי אנוש פצעי – ו“לחשים” כאלו, אין בידם לגרום להם גם רפאות של רגע. הפעם מוכרח לב[ו]א קץ לכל העני[י]ן. ואין להסתפק יותר בדחיות ובתוחלות ממֻשכות – הפעם יוטל הגורל: קלרה, או שתב[ו]א בזמן הקרוב, או – שיושם קץ למשחק הזה. כי אם לא תב[ו]א בקרוב – הרי זה רק משחָק, ולהוסיף לה[י]גרר אחרי משחק אשר כבר גזל ממני את כל כֹחִי, ומצץ את כל לשדי – אין כֹּחַ! ואין אני עכש[י]ו מ[ו]כשר כבר להאמין לכל תירוץ ואמתלאה, לכל “ס[י]בה” ו“ע[י]כוב” – במשך הזמן הארוך הזה אפשר היה לרכוש את היכ[ו]לת של הנסיעה, לוּ רק היה הרצון הכביר, ואם רצון זה איננו – לא אתן יותר שעל חללו יכַסוּ עלי־תאנה בצורת מכתבים מצטדקים ותירוצים שונים המעמיקים את פצעי[י] יותר ויותר, ואשר רק מתגרים בי ובי[י]סורי[י]. כי אני את שלי תמיד עשיתי, בשנה שעברה דרשה כסף ושלחתי לה 10 פונט וכו' וכו' – וכל זה לא הועיל. ומה אני יכול להוסיף? [147] ובינתי[י]ם – מצבי: גיהינום יום־יומי, בדם אני כותב עכש[י]ו את רשימתי הנוכחית, ולבי מכֻוָץ מרוב כאב, כאב מַמָש, הוי אלי, אלי אנה אני בָּא? אנה אוביל את חַיַי הרצוצים והמרֻסקים? אנה תב[ו]א שו[ו]עתי הנחנקת, וי[י]גרו דמי[י] האפלים והמי[י]בבים? קשה כ[ו]ח הסבל, ולי אין כֹח, אין־אונים, אל[ו]הים, אין־אונים! – – – – – –

ת“א, [תל־אביב] [יום שני,] ד' ניסן (בלילה, מובן) תרפ”ד [7 באפריל 1924].

היה היום יום פוסתא [דואר] מחו"ל, וגם הפעם לא ק[י]בלתי מכתב מקלרה. אדגיש שוב: לא ק[י]בלתי. כלומר: למעלה מח[ו]דש שתיקתה נמשכת. קשה היה לקבל את העובדה הזאת. אבל בצערי התהו[ו]ה משהו אכזרי ורע וזה הפכהו מצער של אהבה וגעגועים להתמרמרות זועמת ואכזרית. רעל־רֶשַע הוצַק בו – וכ[ו]לי מוכן ליריקת־בוז וארס גדולה, ואין אני רוצה אפילו לחשוב אולי גרמו לשתיקתה ס[י]בות חשובות שאינן תלויות בָּה, אין בי כל הרגשת־נחיצות לדונה לכף זכות. כי כשל כֹחַ סבלי, ונדמה לי כא[י]לו כל העני[י]ן הוא רק משחק המתגרה בי והמתעלל בי[י]סורי[י], כא[י]לו כל זה מהתלה אכזרי[י]ה שנוצרה אך ורק בכדי למרר את חַיַי ולגזול מהם כל אפשרות של מרגֹעַ.

[148] אנ[ו]כי – אחרי מכתבי האחרון ששלחתי לה לפני שבועי[י]ם בערך, – לא כתבתי לה יותר ולא אכתוב. די! מספיק להרצות את קובלנותי[י], ולהוקיע את מַדְוַי במכתבים שאין כל תשובה עליהם. נשוך שפתיך, יצחק, וקפוֹץ את אגרופך דרוך־החרון! ובזמן הצ[ו]רך – נַפֵץ לסלעי־גורלך הקודרים את הצעצוע המרגיז והמשלה הזה ברגע שתראה שכל תכלית־קיומו הוא רַק להשלות את נפשך בשו[ו]א ולמצוץ ממך את ט[י]פות־לשדך האחרונות. עליך, יצחק, להיות מוכן לירוק את היריקה הגדולה ולוּ גם עם מרֵרָתך ודמך יחד תֻפלט! –

ת“א, [תל־אביב] [יום ראשון[,]] י' ניסן, [תר]פ”ד (בלילה) [13 באפריל 1924].

“וגם השבוע לא ק[י]בלתי מכתב מקלרה” (כנוסח הידוע, הוי, כמה ידוע ומנוסֶה!) זה יותר מש[י]שה שבועות ששתיקתה נמשכת. הה, זה כבר לא רק מצַעֵר ונוקב בפצעים כמסמר חָלוּד – זה מַרְגִיז מרַתֵת עד כדי קצף מפעפע ומרעיל (קצף־אֵין־אונים). אני מרגיש שאני הולך ונהֱרס, בריאותי הולכת ומתמוטטת. וכ[ו]לי הולך ונעשה לשבר־כלי. גלמוד, גלמוד – ורחוקה נחמה כל־שהיא – רחוקה! – ואנה אני בא, אל אל[ו]הים!?

[149] אני איני מוסיף לכתוב לה. יש רצון לכתוב, לשפוך במכתב את כל כעסי ויגוני, את כל מרירותי וקצפי, – אבל אחת אמרתי לבלי להוסיף לכתוב – כל עוד לא אקבל את מכתבה היא, מבלי לחזור על מנהגי מאז ולהרבות במכתבים בה בשעה – ששתיקתה נמשכת. ואבדה האמונה, אפסה אותה התקו[ו]ה אשר כה נ[י]חמתני בזמן האחרון – שוב הוטלתי לתוך גיהינום י[י]סורי[י] הלוהט ונצרב וצלוי בו – אל אל[ו]הים, קשה! קשה! – – – והחג – בינתי[י]ם בא. מורגש כאן הפעם בארץ ערב החג ותכונותיו.¹⁰¹² חיים ותנועה. באים תי[י]רים. והם מרובים. באים אנשים שונים. באו מגליציה – וקלרה איננה. (לעזאזל! זה חותך ושורט את בשרי, זה מרגיז ומרתיח!) בת"א נערכה תערוכה של תוצרת־הארץ. ההופעה כ[ו]לה מרנינה את הלב. היצירה דוקרת גם את העין השתומה. ולילה, לילה לאור החשמל הרב, לצלילי התזמֹרֶת – החגיגיות כא[י]לו היא הולכת וצ[ו]מחה, הולכת וגאה כגאות מַיִם, והלֵב מרגיש: אכן יש דבר מה, אכן יש תקו[ו]ה, [י]ם יב[ו]א… אָח, אלי, אבל הלב שותת־דָם[,] הלב מ[ו]רעל – הבדידות, השכֹל[,] אכלה [אכלו] אותו – גלמוד אני, כאן בעולם, עולמי אני עלי[י] נהרס, ואנה, אב[ו]א, אל[ו]הים, אן אפנה?

[150] מוצ“ש. כ”ט [צ“ל: ל'] ניסן. [תר]פ”ד. תל־אביב [3 במאי 1924].

ובעודי שוקע ושוקע בתהום־אין־מוצא, בי[י]אוש אשר חתכני חתיכות חתיכות וע[י]נה אותי עד אפיסת־כ[ו]חות (פשוטו כמשמעו!) – והנה שני מכתבים מקלרה! שני[י]ם בבת אחת. אחרי ח[ו]דשַיִם של שתיקה.¹⁰¹³ שתיקה אשר הרעילה בי את כל דָמִי, ושהכניסה אותי למצב של אפשרות־יציאה־מדעת. כן, בשבוע שעבר ביום שני נתקבלו המכתבים. ובאחד מהמכתבים – תמונתה! והתמונה – אותה הקלרה היקרה, אותו המבט המקסים והמיוחד! קלרה, קלרה! התמונה תלויה בחדרי, ובכל פעם אעמוד על ידה, וחרש אתפלל ולבי בי בוכה, בוכה בי הלב הצבוט בצבת־געגועים, עד כדי להתפקע! התמונה – זוהי עכש[י]ו בשבילי תמונת קֹדש, איקונין אשר לפניה אשפוך שיחי המר והקשה בלי מ[י]לים… ובמכתביה – תקו[ו]ה לגאולה קרובה. היא הולכת ומסדרת עכש[י]ו את התעודות, ומקו[ו]ה לצאת בקרוב לדרך. הא[ו]מנם, אלי הא[ו]מנם? המכתבים האלו החיוני, השיבו אותי לתחי[י]ה, או יותר נכון: יצרוני מחדש, הם מצאוני במצב נורא, בהתמוטטות־בריאות מרוב סבל וי[י]אוש־אין־מוצא, הֵם הצילוני. ואת בשרי בש[י]ני[י] נשכתי מרוב כעס וצער על מכתבי הקשה, הקשה ביותר שכתבתי לה לפני ח[ו]דש ימים, ואשר בלי ספק [151] גרם לה י[י]סורים נוראים, ובעיקר, בעיקר אין אני יכול להשלים עם העובדה הנוראה והמדכאת – שזה יותר מחודש ימים שלא כתבתי לָה, וזה באותה שעה ששם כה צ[י]פתה למכתבי, באותה שעה שהיא מכינה את עצמה לדרך! אללי! אללי! מה עשיתי? אבל מה היה לי לעשות? האשם – לא בי הוא! שתיקתה הממושכה גרמה לכך – אך בין כה וכה ואני איני יכול לה[י]רגע בזכ בי[ו]דעי את י[י]סוריה אחרי מכתבי הקשה וי[י]סוריה הנוראים פי־שֶבָע כשלא ק[י]בלה ממני כל מכתב במשך חודש, אחרי שהי[י]תה רגילה לקבל מדי שבוע בשבוע. אני מ[י]הרתי וכתבתי לה שני מכתבים זה אחר זה, ועכש[י]ו כתבתי את השלישי. ובינתי[י]ם – יחד עם התחי[י]ה שמכתביה האחרונים גרמו לִי הכניסו אותי גם לי[י]סורי־געגועים נורָאים. יומם ולילה בלי הרף אני מרגיש צביטת־לֵב נוראה, כל מעי[י]ני[י] – בָּה וברעיון ביאתה הקרובה, מתהלך אני כנדהם, קשה לי העבודה, כי המוח אינו יכול לתפוס שום דבר, חושב אני רק על קלרה היחידה. מרגיש אני אפיסת־כ[ו]חות נוראה מרוב מצוקת־לֵב וכאב־געגועים, מרגיש כי מיום ליום אני הולך וחלש. מצב כזה אם י[י]משך – לא אדע מה יהא בסופי. רק ביאתה הקרובה־קרובה יכולה להחיש לי נחמה, ושיבה לאיתני. והתמהר לבֹא? התב[ו]א כבר הפעם ישועתנו באמת? [152] היושם כבר הפעם באמת קץ לי[י]סורים הנוראים? הה, קלרה, קלרה אהובה ויחידה שלי! – –

*

את חג הפסח ב[י]ליתי בגליל ובעמק. אך לא בהצלחה. בריאותי הי[י]תה קשה, ומצב נפשי המיואש של[י]ו[ו]ני לדרך ד[י]כאני לגמרי. קלרה! קלרה! מהרי והחישי לי מעט נֹחַם ומרג[ו]ע – אַתְּ עֹגֶן־ההצלה שלי האחרון! ולא – טב[ו]ע תטבע ספינתי הטרופה והא[ו]מללה! קלרה! קלרה! החייתיני במכתבי[י]ך – וכ[ו]לי בוער צ[י]פי[י]ה ותקו[ו]ה ליום שאוכל ליפול על צו[ו]ארך ולבכות את ענותי, ענות גיהינום במשך ארבעת [ארבע] השנים האחרונות, ארבע שָנִים של נ[י]פוץ ק[ו]דק[ו]ד לסלעי־גורל אפורים וקודרים, ארבע שָנִים של התפלשות באפר מדורות כבות כשפצעי[י] האנושים זבים דַם, דם אחרון של פצָעִים אחרונים. כי אנה אלך ואָן אפנה בלעדי[י]ך? מה עוד לי? ואני את הכ[ו]ל הרסתי מאחורַי, אין לאן לשוב, ומלפני[י] – ת[ו]הו, ת[ו]הו! חלל ללא אֹפַקִים, וללא ציוני־דרך, ואם לא אַתְ – את קלרה אשר ספגתְ את מחצית־חיי ואשר בידך להחזירם לי בתור שַי־אהבה – אנה אני בָּא? כי בידך לשפוך אור־נחמה על השֶטַח השומם שאליו הגעתי, בְיָדֵך מפתח הזהב של ה“בכל זאת” הגדול – סוד החיים וקיומם!

[153] ת“א. [תל־אביב] שבת. ו' אייר, תרפ”ד [10 במאי 1924].

קשה היה השבוע. מכתב נוסף מקלרה לא נתקבל. ואני כמה צ[י]פיתי למכתבה אשר בו עלי[י] לקבל את הידיעה ע“ד [על דבר] נסיעתה – התב[ו]א באמת או אולי מקסם־כזב הוא זה אשר לא פעם כבר השלה את נפשי הדָוָה. וכאב־הגעגועים וצער הצ[י]פי[י]ה עשו את שלהם, את כל מוחי ולשד־לבבי מָצצו עד כדי כְּאֵב־לאֵין־נשוֹא. ושוב אני מצפה לדואר הבא. ומה יהיה אם גם הפעם תכזב תוחלתי? ומה יהיה אם גם אקבל מכתב, אבל אלא שאת בשורת ביאתה לא יביא לי? קשה לי עכש[י]ו לשער את התוצאות. אני עכש[י]ו בכלל במצב כה מרֻסָק[,] מצב של ת[ו]הו וב[ו]הו – שאין כל כֹחַ לחשוב על הבאות. בכלַל הגיעה התאמצותי לנק[ו]דתה האחרונה – ויש חשש התפקעות. מצבי, בכללו, לאין פרספקטיבה של מוצא. ביאתה של קלרה יכולה עלולה להכניס זרם־חיים חדש בעולמי. ולא – איני יודע אנה אני בא! בינתי[י]ם – הכ[ו]ל נעשה טפל, הכ[ו]ל, וחסר־טעם כל שהוא. אם קלרה לא תב[ו]א – מ[ו]כרח אהיה שוּב לחשוב על נסיעה לחו”ל. באופן אחר, אין אני יודע איך אמשיך פֹּה ובאיזה כּחַ. אבל מפחד אני מפני אי־האפשרות שבּדָבָר. מפחד מא[ו]ד. לעזאזל [ו]קשה עלי[י] הפעם הכתיבה – הבה אחדל!

[154] ת“א, [תל־אביב] [יום ראשון,] ט”ו אי[י]ר, תרפ"ד. בערב [18 במאי 1924].

בשבוע שעבר נתקבל (בח' אייר) מכתב מקלרה. מכתב – אשר העמידני ריק וקטן לעֻמת קלרה הנפלאה, הג[י]בּוֹרָה והנאדרה. המכתב בכללו – לגזרים חתך את בשרי בכאבי ובשאגת הי[י]סורים המחלחלת בי. המכתב – תשובה הוא על מכתבי “ההוא” החריף והקשה, קשה עד לידי אכזריות ק מחרידה והתעללות קהה מרוב צערינו שבאותה שבעה שעה שכתבתיו, וראה – מה כבירה ונאצלה אהבתה – אף מ[י]לה קשה אין בתשובתה, אַף צל של כעס ורֹגֶז כל־שהוא, יש בו רק תהי[י]ה ות[י]מהון: כיצד יכ[ו]לתי אני, אני שכבר צריך להכיר אותה, לכתוב לה דברים כאלו? כיצד לא ר[י]חמתי עליה והוצאתי עליה משפט אכזרי כזה? וכיצד לא יכ[ו]לתי להבין שמכתב כזה עלול להעמיק את פצעיה האנושים גם בלאו הכי ולהכביד את מצבה הטרגי? ואני בק[ו]ראי את דבריה – ראיתי כי גדולה ונעלה היא ממני בסבלה, באהבתה ובגבורת י[י]סוריה. היא מספרת בקצרה מה שעובר עליה שם, כיצד היא נרדפת ונשמרת על כל צעד ושעל, כיצד מתעללים בה בדברים ומציקים לה, את ואת הרגשת הכאב־הנוראה בז[ו]כרה כי עליה לעזוב את הילד¹⁰¹⁴ ולנסוע יחידה – – – ובכל זאת היא מזדי[י]נת בסבלנות – וסובלת בחשאי, סובלת מתגברת [155] על כל הנוראוּת שבחייה ומקו[ו]ה ונלחמת בתקו[ו]ה לשחרורה, ואני – אני (כה היא כותבת) שמצבי הוא בהרבה מובנים הרבה יותר נוח וטוב כי ח[וופשי אני באהבתי, ביחסי[י][,] וח[ו]פשי בכלל מכל שמירה וסביבת אנשים אורבים – אני נופל כה ברוחי וידי[י] רפות. והיא משביעה אותי במכתבה זה ומתחננת לפני[י] שלא אתן לעצמי ל[י]פ[ו]ל לתוך זרועות ההתי[י]אשות, שאבליג, שאתחזק ואסבול עד בוא מועד גא[ו]לתנו, אשר בקרוב־קרוב יבוא. היקרה והנאדרה! אכן לא ידעתי מה מרובים כ[ו]חותיה הנפשי[י]ם, ומה עצומה אהבתה – ואני כּה קט[ו]נתי לעומתה, כה קט[ו]נתי. וכמה צער נצטערתי, מה נשכתי את בשרי בשיןני[י] על “אכזריותי” זאת שבמכתבי “ההוא”, ובי[י]חוד על שתיקתי במשך ח[ו]דש ימים, ח[ו]דש תמים – והיא, המסכנה, הי[י]תה צריכה לצפות במצב כָּזה ח[ו]דש שלם למכתבי, ובי[י]חוד במצב־נפש כזה שמכתבי “ההוא” גרם לה! אללי, אללי, מה עשיתי, מה עשיתי?

בכלל היא כותבת לי שהיא מקו[ו]ה שנסיעה קרובה להתגשם. פרטים חסרים. ואני – מוחי כואב עלי[י] מרוב מחשבה: כיצד? כיצד יעלה הדבר בידה? – אם גם לא לקחת בחשבון את המכשולים הפנימיים: עצם הנסיעה – שהיא מעין בריחה, לעזוב את הילד וכו'. הרי הדבר הוא בלתי־מובן ממש מצדו הטכני: כסף אין לה. [156] דרישה מכאן לקבלת ויזום אנגלי אין לה, והיא יחידה, ואינה יודעת למי ולאן לפנות – ואיך תוכל להתגבר על כל זה? שאלות אלו מוצצות את לשד־חַיַי, בהעלותי במחשבתי את ההשערה שעני[י]ן נסיעתה עלול שוב לה[י]דחות ולה[י]דחות – ואני כבר חסר אוֹנים לגַמרֵי להמשיך מצב־חיים כזה, מצב זה מדלדל ממש את בריאותי והורס את עצבי[י] ומשבר את כֻלִי. הלב תמיד צבוט ומכֻוָץ וכואב… כואב ממש. המֹחַ כואב ומר[ו]כז רק בנק[ו]דה אחת: קלרה. ההתאמצות הנפשית נמתחה עלד הקצה – ומה יהיה אם כל זה שוּב יוכזב – ואני שוב א[ת]טלטל לתהום של אפס־תקו[ו]ה ומוצא? הה, ש[ו]מרני, ש[ו]מרני אל[ו]הים מנ[י]סיון נורא שכזה! אני יודע שלא תהיה לי ברירה אחרת מאשר להחליט על נסיעה לשם – וזה הרי כה קשה וכמעט בלתי־אפשרי. וכיצד י[י]עשה הדבר? בינתי[י]ם – אני כותב לה כמעט מדי יום ביומו, מספר לפניה את כל ע[י]נויי וי[י]סורי[י] שאני נ[י]דון בהם יום ולילה, יום ולילה… בזמן שאיני כותב לה – דבר־מה חסר לי, אני מרגיש שאני מוכרח לשפוך לפניה את מרי חיי הנוכחיים; בכל פעם כשאני בא החדרה עומד אני על יד תמונתה ומביט – – מביט – אח קלרה אהובה ויקרה, מה יקרתְ לי, מה יָקרתְ.

[נספח: מכתב לזהבה בורטניק לאחר חתונתה, עמ' 1]

I¹⁰¹⁵ כן, אפֿשר מא[ו]ד שכלום לא הייתי צריך להגיד לך, המ[י]לים שנאמרו על ידי לפני[י]ך ברטט של כאב צורב וצער האוכל את הנפש וטורפו לגזרים – אפשר, שהייתי צָריך לעצור בעדן ולהחניק אותן בקרבי.¹⁰¹⁶ את לא הרגשת אותי, ולא הקשבתְ לדברי[י] בהקשבה הראויה. מילא, א אותה הבכי[י]ה כבר לא יכ[ו]לתי לעצור – היא התפרצה וז[י]נקה ממעמקי נפשי, בגְעיָה ונהמת חיה פצועה אשר למרות גבורתה ות[ו]קפה לא יכלה כבר ברגע ההיא להבליג על צָרֶבֶת הכאב הנוראה, לא יכ[ו]לתי לעצור בעד הגעִיָה הזאת[,] בעד השאגה הזאת אשר חפצה להריק את הכ[ו]ל את הכ[ו]ל, לא עצרתיה – היא התפרצה – אך זה לא הועיל לי בכלום, לא הוקל לי, ולהפך קשה נעשה לי שבעתי[י]ם אחרי הרגע הנורא ההוא.

– – – – ובה[י]כנסי לרכבת בצמח, נפלתי אין אונים, ודמה דמיתי שלא ארד כבר בעצמי, על אלא שאחרים יורידוני. הוי, אבל, הא[ו]מנם הייתי צריך לדבר לפני[י]ך את הכ[ו]ל בשעה שאת לגמרי טֻמטַמת, טֻמטַמת? עד עכש[י]ו לא שאלתי לעצמי את השאלה הזאת, אבל עכש[י]ו בהרגישי, בהִוָכְחִי ב“עיקָר” הנעוץ בָך – חבל לי, חבל מא[ו]ד!

נוּ תסלחי לי[,] אני לא ידעתי, אני חשבתי שעדי[י]ן את נמצאת על הגֹבַה של האהבה הגדולה כמוני, כן, כן, אל תתפלאי אם אני אומר כמוני, כן, כן, כמוני הבוגד, כמוני החוטא, כמוני הנבזה, כמוני המָשחת אבל למרות כל מ[י]דותַי אלו – הנה רַק אני יכ[ו]לתי להַצִיל את אהבתי, אחרי שזה עלה לי בדמי בנפשי, אחרי התאבקות כאב וי[י]סורים – אבל הצלתִיהָ – והבאתִיהָ אלי[י]ך, אלי[י]ך שלא באתְ אלי[י] לעזרה, שלא באת לעזור לי יען וביען שֶא שלא הרגשת, הבאתיה אלי[י]ך – נו, והתוצאות הרי ידועות לך.

אבל עכש[י]ו אני מבין ורואה את הכ[ו]ל. ולכֿן, חבל, חבל לִי על הכ[ו]ל שד[י]ברתי לפני[י]ך, על הנ[י]סיון האחרון הזה – לא ידעתי כי בזה אני בָא ורוצה לשלול את א[ו]שרם של אחרים. לא ידעתי וגם את א[ו]שרך אַתְ אשר מצאתיו כבר בינתי[י]ם. לֹא

[נספח, עמ' 2]

II ידעתי כי כבר מצאת בדגניה ג' את האיש שאת מוצאת בו את ס[י]פוקך ס[י]פוק האהבה,¹⁰¹⁷ ואשר הוא חוזר אחרי[י]ך בדחילו ורחימו. לוּ ידעתי את זה – כלום לא הייתי מדבר כבר, בחשאי, במסתרים הייתי חוגג את נ[י]צחוני, נ[י]צחוני הגדול נ[י]צחון אהבתי, אשר יכ[ו]לתיה להַצִיל מערבובי[י]ת נפשי ועולמי, והייתי רואה כי סוף סוף הוכחתי בזה לעצמי לדעת כי עוד יש בי כ[ו]חות מנצחים, איתנים. כן, בחשאי, בקרבי הייתי חוגג את נ[י]צחוני זה – ולא הייתי מגלהו לך (שבין כה וכה, כנראה, לא תביניהו ולא תרגישיהו) לוּ ידעתי שאת לא פנויה כבר, ושיש בזה מעין רצון להתנקש בא[ו]שרך “החדש” ובא[ו]שרו של אַחֵר אשר את ידו המושטה ק[י]בלת ולא תרפֶהָ.

תסלחי, חביבה! ואני מברכך בהצלחה. רְדִי לָך לדרך אָשרך החדש והֲיִי בטוב! אני כותב “רדי”, כי אני רואה בזה ירידה גדולה, גדולה לצֹרֶך עלי[י]ה פעוטה, פעוטה… ממרומים הושטה לך יד־איש רחבה, והאיש בּאמנם הפכפך הוא ברוחו אך בכל זאת ידע האיש הזה לחום קשה, לסבול ולה[י]ענות בעד יצירת אהבה גדולה, רחבה – ונִצַח, כן, נִצַח. והיד ב שלו הושטה בנ[י]צחון ברחבות בהכרה חגיגית – אך היא הושבה רֵיקַם, קצרה יָדֵך לקבלה!

כן, חביבה: מוכרח אני להגיד לך: את הייתְ השופטת!… ומי י[י]תן שלא יב[ו]או בחייך רגעים כאלו אשר תכירי בהכרה ברורה ותרגישי בהרגשה שלמה מה נורא וקשה המשפט שהוצאתְ על עצמך, ואתְ לא ידעתְ! מי י[י]תן, שלא תכירי את זה… כי נורא יהיה הדבר… השופט יהיה הזמן […]¹⁰¹⁸

את דברי[י] הקצרים האלו מצאתי לצ[ו]רך פנימי להגיד, לך, ו ויש, יש עוד הרבה הרבה להגיד, עוד ועוד – אך למה?

לי יש עלי[י] רק לברך אותך: הצליחי בדרך אהבתך החדשה!

ועוד רק זה: עוד לא א[י]חרת את המועד! היד עוד מושטה, ואם תוכלי להתרומם, ולהתעלות – תשיגֶהַ! [כך!] וגדול יהיה נ[י]צחונך! ¹⁰¹⁹

 

יומן ח: תל־אביב אייר תרפ“ד – סיוון תרפ”ד (מאי – יוני 1924)    🔗

[עמוד שער]: הפנקס הש[י]שה־עשר

[1] תל־אביב, י“ז אייר, תרפ”ד. ([שלישי] בערב) [20 במאי 1924].

ודו[ו]קא בזמן שאני מצפה עד כלות עיני[י]ם ונפש לידיעות נוספות מאת קלרה היקרה – הפוסתה מפולניה מאחרת לב[ו]א; כרגיל היא מגיעה הנה בכל שני בשבוע; והנה הפעם עבר כבר יום רביעי – ואיננה. ואני כמט[ו]רף מרוב מחשבות ומרוב התמתחות־עצבים: “מה יביא לי מכתבה הבא של קלרה? היביא לי את בשורת נסיעתה הקרובה או – – –?” אל אל[ו]הים – עי[י]פתי. עי[י]פתי! אין־אונים אני להמשיך ככה, ואם עלול מצב כזה להמשיך עוד באכזבה כזאת כמו עד הנה – אנה אני בא? אנה אני בא? אל אל[ו]הים! געגועי[י] – כל כאבי[י] וי[י]סורי[י] התרכזו בהם, והרי הם מוצצים את כל כ[ו]חי, – הכ[ו]ל, הכ[ו]ל א[י]בד את טעמו אצלי, אין דבר אשר יהיוה בעני[י]נו בשביל[י] מטעם ראשון, מה ומי לי מסביב – ואני לקלרה, אני כֻלי, כ[ו]לי רק בה הוגה, וכל דָמַי, נשמתי, כל ימי ולילותי[י] רק אליה ישאגו: אַיֵךְ, אי[י]ך יקירה? מה ולוּ ק[י]בלתי כבר את הבשורה המקֻוָה, את בשורת־גאולתָה היא ונ[י]חומי[י] אני! אלי, אלי הושע, כי ככה כֹה קשה, כֹה קשה!

[2] [מוצ“ש,] ת”א [תל־אביב]. כ“א אייר, [תר]פ”ד. (בערב) [24 במאי 1922].

הפוסתא מפולניה לא הגיעה הנה בשבוע שעבר. תגיע ודאי בשבוע זה. למכתב מקלרה – אני מצפה, וכ[ו]לי – מתיחה. התאמצות הכ[ו]חות הגיעה עד האפשרות האחרונה; הסבל התגבש עד “אֶפס מקום” – מכתבה או מכתביה הבאים יחרצו במ[י]דה ידועה את הגורל: “היש תקו[ו]ה או לא?” מרגיש אני כי הכ[ו]חות דֻלו [נדלו] כ[ו]לם, רֶזרביים אינם. לחיות באכזבה כזאת ובתוחלת ממ[ו]שכה ומעַנָה כמו עד כה – אין אני רואה כל אפשרות. ומה יהיה, מה יהיה אם העני[י]ן שוב י[י]שָרֵך ויזחל כמו עד עכשיו? מה יהיה? – החלטתי, באופן כזה, לנסוע שמה. אבל כשאני מהרהר: “באיזה אופן?” – תאחזני פלצות. איך? במה? וכיצד אקבל ר[י]שיון לה[י]כָּנס? לא! התקו[ו]ה היחידה: שקלרה תמהר לב[ו]א – ברטט של פחד אני מחכה לידיעות מכתביה הבאים. הה, לוּ הגיעתני הבשורה המקֻוָה! כי קשה נעשה לי בזמן האחרון, אני שוּב מרגיש בהתערערות כל היסודות, אני שוב מגשש בתֹהוּ הגדול, קלרה, קלרה רק היא עוֹד תוכל להביא לי מעט שכּחָה [שיכחה] ונחמה. ובלעדיה – מר לי מָר –¹⁰²⁰ ולרגלי[י] התהום.

[3] ת“א [תל־אביב], כ”ב אייר, [תר]פ"ד ([ראשון] בערב) [25 במאי 1924].

הגיעה היום הפוסתה [הדואר] מפולניה. ומכתב מקלרה, אללי, לא ק[י]בלתי, לא־ק[י]בלתי! כלומר: אחרי שבועַיִם – ואין מכתָּב! זה המם אותי. עד עפר נדכאתי. אין כ[ו]ח. במוח – עופרת רותחת יצוקה – וקשה. הלב צבוט ומכֻוָץ. ההרגשה של אֻמללות. בדידות נואשת וחנוקת־שאגה. אֶח, לבכות ולגעות – לוּ יכולתי! מה זה יהיה? מדוע אינה כותבת? – אין זאת כי המצב שוּב הורע. אללי, אללי[,] אנה אני בָא במצוקה כזאת אשר עד נפש עד תוך־תוכה הגיעה? אנה אני בא? אל[ו]הים, הושע! רַחֵם!

ותמונתה – לפני[י], מדי ה[י]כנסי לחדר, בב[ו]קר לפני לכתי לעבודה, בצהרי[י]ם ובערב בבואי, בלילה לפני ש[ו]כבי לישון – עליה אביט, ונפשי עלי[י] תשתוחָח ותמרר בבכי – כי רב הוא הכאב ונורא, ומציקה הבדידות וטבעתה הולכת הל[ו]ך וצרה, אלי, אלי עוד מעט ואֵחָנֵק! קלרה, קלרה שלי – אנה אב[ו]א, אן אלך בלעדך? על מה יכלו ימי[י] ולילותי[י]!

אל[ו]הים! קשה! מחניק! – – – – – –

[4] ת“א [תל־אביב], כ”ה אייר, [תר]פ"ד ([רביעי] בלילה) [28 במאי 1924].

טלגרפתי היום לקלרה: “מכתבים לא ק[י]בלתי. הודיעי מיד על מצב הנסיעה”.

למה הטלגרמה? מה תועיל? – את זה בעצמי לא אֵדַע. אבל בתוֹך עקת הימים הללו, בתוך אותה הצרבת התמידית שבלב, צרבת־הצער והגעגועים[,] ח[י]פשתי איזה ב[י]טוי שימסור לה את מצבי כאן ואת גיהינום־חיי ובדידותי. ביום שני לשבוע זה כשלא ק[י]בלתי ממנה כל מכתב – מ[י]הרתי וכתבתי לה רק שורות אחדות. יותר לא יכֹלתי. על מה לכתוב עוד ולא כתבתי עד הנה? ובי[י]חוד – כשממנה אין כל ידיעה נוספת ואין לי כל מושג על מצב־נסיעתה. אבל מכתב זה לא ס[י]פקני. מכתב שיגיע לידה רק כעבור חֹדש יָמִים – עצם הכרה זו מדכאת. וטלגרפתי. בעוד יומי[י]ם־של[ו]שה הטלגרמה תגיע לידה – ותדע, האהובה, את התפלשותי כאן בין גחלי־ע[י]נויים לוהטות…

* * *

ובכלל – יש בה על יסוד מצבי הקשה, והמעיק שבזמן האחרון – כא[י]לו בא ש[י]נוי בכל מהלך חַיַי. משתדל אני להתרחק מכ[ו]ל וכ[ו]ל. את שעותי[י] הפנויות אני מבלה עפ"י [5] רוֹב בחדרי, אין אני בא לבית ברש[,] כלומר: למערכת “הדים” – שנאתים. ואין לשם מה לא[ו]הבם. בחילה, בחילה יעוררו בי. מעט אני עובד בשעותי[י] הפנויות. שעות שלמות אשב גם ואסתכל בתמונת קלרה הנפלאה והלב נצבט ונצבט. וכה קשה. בכלל – בדידות קשה, מדכאת. אבל אין כל נטי[י]ה לש[ו]ברה באותם האמצע[י]ם השכיחים בסביבה כאן. ואם איני מבקר בבית? – הרי זה גם מחוסר כל נטי[י]ה וצֹרֶך בזה, אדראב אדרבא, נוח לי בּכַך, הב[י]קורים האלו נראים עכש[י]ו כה פעוטים וחסרי כל־עִנְיָן. וטוֹב שאין לי עכש[י]ו גם כל טינא על א.צ.ג. אין אנו מדברים איש עם רעהו. אחרי המקרה ההוא, וההתנגשות הקשה –¹⁰²¹ אין מה לדבר על פגישה שוב. אבל אין לי כל טינא. ועוד יותר: מרגיש אני כי סובל הוא בכל המובנים, סובל ומתענה, ומה אני כי אטור לו שנאה? יהי האל[ו]הים הטוֹב אתו = באשר הוא שָם!

* * *

אלי, אלי! ומה יהיה סוף־סוף? ומה יביא לי מכתבה הבא של קלרה? הא[ו]מנם שוב תתחיל בשתיקה?

[6] ת“א [תל־אביב], ב' סיו[ו]ן, תרפ”ד. ([שלישי] בערב) [3 ביוני 1924].

גם הפוסתה שהגיעה השבוע מפולניה לא הביאה לי כל מכתב מקלרה. מ[י]לים אלו מצי[י]נות עובדה. אבל היכן המ[י]לים אשר תדלינה את הנורא העובר עלי[י] בימים אלו לרגלי שתיקתה של קלרה ולרגלי אי־ידִיעָתִי הגמורה מה אתה ועם נסיעתה? עובדה זו – אי־קבלת כל מכתב וידיעה זה השבוע השלישי – ד[י]כאה אותי לגמרי. הפעם הגיעו י[י]סורי[י] לנק[ו]דת אין־מוצא ממש. התרחבה השפעתם גם על בריאותי הגופנית. נחלשתי מרוב דאָגָה והתפַּלשות בבדידותי ובהתיאושתי ובהתי[י]אשותי. כאב־ראש נורא אינו מרפה ממני, עצבי[י] רֻגזו והתערערו עד היסוד. אלי, אלי, ומה יהיה אם תכָזֵב תקו[ו]תי לבואה הקרוב של קלרה? אנה אלך, אֵי אסָתֵר באסונִי? קודם הבהבה בי מחשבה: אם בואה של קלרה לא יצא לפועל – אסע אני שמה. הפעם גם מחשבה זו היא חסרת כל יסוד, ואינה באה בחשבון כלל: המצב בפולניה כה הוּרַע שזה ש[י]געון ממש לחשוב על נסיעה לשם, וחוץ מזה – הכניסה שמה היא בלתי־אפשרית [7] בהחלט. לא, אם קלרה לא תבוא – אין כל מוצא מהמצב הטרגי הזה. הטח ראשך לקיר – אין לפעול יותֵר ואין לאל השערתי לשער לי מצב איום כָּזֶה. מרגיש אני כי אפס כל עני[י]ן בעולמי ובחיים בכלל בלעָדָה, ואין לאל כל דבר לנחמני. לפני[י] תרבץ תהום אֲיוּמָה – אשר כל גשר לא יוכל לגַשרָה. א[ו]מלל ואבוד אהיה וצפוי לערירות שכולה תמידית. אלי, אלי, האומנם יבואני אסון־חיי זה? האומנם תכזב תקו[ו]תי האחרונה? הייגזל ממני המסעד האחרון?… הושע, אל[ו]הים, כי בצרה גדולה אני!

* * *

היום שלחתי לה מכתב. ושוב מכתב קשה. אין במצבי כעת אין אני יכול לשלוט בי[י]סורי[י] – ואת אשר הם יַקריאו לי – אותה אכתוב, כי יותר מדי רע ומר עלי[י] לִבִּי, כי יותר מדי קשה לי.

ומה יכולה להיות ס[י]בת שתיקת[ה]? אל־אל[ו]הים – דו[ו]קא בשעה שאני מחכה לבשורתה על ביתה – מה השתיקה לפתע? אין זאת כי מצב־הנסיעה רע הוא. תנועת היציאה מפולניה גברה לאין ערוך – ובמצב כזה קשה לה בו[ו]דאי להשיג את כל התעודות הדרושות. ולמה היא שותקת?

[8] לוּ הודיעה לי על כל פרט ופרט בזמנו – הייתי יכול אולי לבוא לעזרה, אבל כשהיא שותקת – מה אדע אני לעשות? אפשר גם שחוסר הכסף בעוכריה – ולוּ הודיעה לי את זה בפֿירוש – הייתי מאמץ את כל כ[ו]חותי, וגם למעלה מהם, והייתי משיג בשבילה את הסכום הנחוץ – את הכ[ו]ל הייתי עושה, הייתי משתמש בכל האמצעים. אבל מה לי לעשות ואנ[ו]כי לא אדע במה ואיך לעזור כי כל ידיעה ממנה אין לי. אללי! אללי! ואני כצל אֶתְהַלֵךְ וכ[ו]חותי מתמוטטים וכלים מיום ליום – אל[ו]הים! צר לי קשה – הוֹשַע!

* * *

[יום חמישי,] י' סיו[ו]ן, תרפ"ד [12 ביוני 1924].

קשים הם הימים העוברים עלי[י] הפעם. “ימי[י] ולילותי[י] – פצעים הפותחים את פיהם שטוף־דם בשאגה למרפא כי אינו”…¹⁰²² קשים בכ[ו]ל, בכ[ו]ל – את אשר בי ומסביבי מחניק, מדכא, משפיל ומרוצץ עד היסוד. ונורא היה השבוע שעבר. אחרי שלא ק[י]בלתי אז כל מכתב מקלרה – יסוד־חיי האחרון. זה היה ביום ש[י]שי שעבר. ישבתי בלשכת ועדת התרבות על־יד עבודתי. והנה נכנס אסף¹⁰²³ בל[ו]ו[י]ית אחותו שבאה באותו יום מחו“ל, והוא מספר לי על המצב [9] הקשה עכשו בפולניה ועל קֹשִי הַיְצִיאָה משם – ואני[,] מצבי ומצב קלרה – התבלט לפני[י], התבלט [התבלטו] לפני[י] כל האימות וח[ו]סר התקו[ו]ה – וקשה נעשה עד למחנק – והתפרצתי סו”ס [סוף סוף] בבכי – ושוב לא יכ[ו]לתי לה[י]רגע, קשה נעשה לי מרגע לרגע. הלכתי הביתה לשכב, שכבתי[,] התפלשתי במ[י]טה וכך ביום השני־בשבת.¹⁰²⁴ בצהרי־השבת נסעתי לבן־שמן – לא רציתי, אבל לקחוני “החברה” בח[ו]זקה. שתיתי הרבה. השתכרתי לעזאזל. הרגעים האלו הם סו“ס הכי מקילים. ובכלל – ביש, ביש – וקשה ומחניק. בשבוע זה ק[י]בלתי סו”ס מכתב מקלרה אחרי שתיקה של חֹדש כמעט.¹⁰²⁵ היא מצטדקת על שתיקתה, מתוך זה: שהיא מחכה עד שיהיה לה להודיעני דבר מה ברור ושמח על נסיעתה. מכתבה אמנם מלא תקוות ונ[י]חומים לנסיעה ולפגישה קרובה – אלא שאני לבי כבר לא נותנני להאמין… כל כך עֻניתי ונדכאתי! ביום הש[י]שי שעבר[,] באותו יום נורא – טלגרפתי לה שוּב – ולע"ע [ולעת עתה] לא ק[י]בלתי כל תשובה על שתי הטלגרמות יחד. שתיקה זו – סימן רע הוא. אין זאת, כי אין לה דבר־משמח לענות – ולכן היא שותקת. ובינתי[י]ם – ומיום ליום מצבי הולך וקשה. [10] ואין גם במה להתנחם, במה להשכיח ולהשקיע את הכאב התמידי המכרסם את הלב – כי הכ[ו]ל מסביב בזוי עלי[י] ומאוס. התרחקתי מכ[ו]ל. מרירות קשה הצטברה בי כלפי כל האנשים שעד עכש[י]ו נמצאתי בחברתם. כ[ו]לם שנואים עלי[י] הפעם ובלבי – משטמה קשה אליהם. כי עכור עכרוני –¹⁰²⁶ וזה דו[ו]קא בשעה שמצבי בכלל הוא קשה, בימים כאלו לא מצאתי בהם לא סעד, לא עזר ולא התעני[י]נות. בדידות איומה מענה אותי וממררת את ימי[י] ולילותי[י]. וקשה, קשה. מתוך התרגזות פנימית תמידית – קשה לי גם לעשות דבר־מה, ואני דו[ו]קא באמצע יצירות כה חשובות כמו ‘מסדה’[,]¹⁰²⁷ ‘ערירים’[;]¹⁰²⁸ אין כ[ו]ח להמשיך, המרירות המפעפעת בא[י]ברים גוזלת ממני כל יכ[ו]לת של התרכזות וסבלנות, ואללי, אללי קשה, קשה עד למחנק! – – – –

נספחים

 

נספח 1 – הָאָבִיב    🔗

השיר ‘האביב’ – לא ידוע אם מחברו הוא אכן למדן. ראו יומן א, הערה. השיר נדפס בתוך: הפרחים, שנה שביעית (תרע"ד, 1914), חוברת 11, בעמוד השער (הניקוד במקור).

מִי זֶה צוֹעֵד שָׁם? – – –

אָבִיב־מֶלֶךְ שָׁם בִּגְאוֹנוֹ

צוֹעֵד הוֹלֵךְ הוּא מִמְעוֹנוֹ; –

אָבִיב־רַךְ מִשְׁנָתוֹ קָם.

מַה מִשְׁתַּקְשֵׁק שָׁם? – – –

אֶל הַנָּהָר לִרְחֹץ יָרַד,

גַל אֶל גַל לִקְרָאתוֹ חָרַד;

שׁוֹטֵף נָהָר שָׁם בַּעְיָם.

מַה הַנוֹגַה שָׁם? – – –

עָלָה עָדִין מִן הַמַיִם,

אוֹר מְפִיצוֹת הָעֵינַיִם;

מֵאִיר הוּא וְאוֹרוֹ חַם.

מַה הַשִׁירָה שָׁם? – – –

לוֹ צִפָּרִים הִתְכַּנָסוּ

וּבְמַקְהֵלָה קוֹלָן נָשְׂאוּ

פִּיהֶן מָלֵא שִׁיר כַּיָם,

מַה הַתְּכֵלֶת שָׁם? – – –

אֶל כְּבוֹד מֶלֶךְ הִבִּיט מָטָה

שַׁחַק זַךְ, – וּתְכֵלֶת עָטָה;

מַה גָבוֹהַ הוּא וָרָם!

מַה הַיֶרֶק שָׁם? – – –

 

נספח 2 [שירים] מתוך: יומן (1914 – 1924)    🔗

ראו את השירים בדף יוצר: יצחק למדן, סוגה “שירה” – פרויקט בן־יהודה.

 

ביבליוגרפיה    🔗

מקורות בעברית    🔗

אביגור (מאירוב) שאול ‘שלושה שבועות בהגנת תל־חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור’, מערכות, 359 (סיוון תשנ"ח), עמ' 97־84.

אוחנה דוד – ‘ז’אן ז’אק רוסו – האדם המודרני הראשון’, בתוך: ז’אן ז’אק רוסו, הווידויים (תרגום: אירית עקרבי), ירושלים: כרמל, 1999, עמ' 603־580.

אופז אביבה – (מבוא והארות) ספר הקבוצה: קבוצת השרון תרפ“ב־תרצ”ו, הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשנ"ו.

תעודה ויצירה, בין יומנים קבוצתיים וסיפורת העלייה השלישית, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996.

(מבואות והארות), ספר החיים, יומנה של קבוצת קרית ענבים: תר“ף־תרפ”ט, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2001.

אופנהיים ישראל – תנועת החלוץ בפולין 1939־1929, באר־שבע: אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, המרכז למורשת בן גוריון, 1993.

אפטרמן אדם – כוונת המברך למקום המעשה: עיוניס בפירוש קבלי לתפילות מהמאה הי"ג, לוס אנג’לס: כרוב, 2004.

ארליך חגי – מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ה: אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תש"ן, עמ' 109־108.

ארנון יוחנן – ‘תלוש: נווד מגדות הוולגה שיישר חולות בתל־אביב’, עת־מול, יא, 4 (ניסן תשמ"ו), עמ' 9־8.

אשל ראובן – הכנת כתבי־יד והתקנתם לדפוס, ירושלים: האקדמיה הלאומית למדעים,החטיבה למדעי הרוח, 1976.

ביגר גדעון – ‘הקונסוליה האמריקנית בירושלים ומאורעות תר“פ־תרפ”א (1921־1920)’, קתדרה, 49 (ספטמבר 1988), עמ' 159־133.

בית־אריה מלאכי – ‘פרק שירה: מבואות ומהדורה ביקורתית’, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור של האוניברסיטה העברית, ירושלים: [תש"ד].

בכטין מיכאל – צורת הזמן והכרונוטופ ברומן (תרגום: דינה מרקון), באר־שבע: דביר־הקשרים ואוניברסיטת בן־גוריון, 2007.

בלאושילד תמרה – ‘עלייתה ונפילתה של הפואימה “מסדה” ליצחק למדן’, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת תל־אביב, תשמ"ו.

– בלאס שמחה – מי מריבה ומעש, רמת־גן: מסדה, 1973.

בן־אשר שמואל – ‘עלילת בייליס’, מחניים, קיא (תשרי־חשוון תשכ"ז), עמ' קלב־ קמז.

בקון גרשון – (עורך), פולין: פרקים בתולדות יהודי מזרח־אירופה ותרבותם, כרך ה, יחידה 8, תל־אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ח, עמ' 153.

ברזל הלל – שירת ארץ־ישראל: אקספרסיוניזם נבואי, אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו שוהם, תל־אביב: ספרית פועלים, 2004.

י“א בר־לוי (וייסמן) – ‘קמיניץ־פודולסק’, בתוך: אברהם רוזן, חיים שריג וי' ברנשטיין (עורכים), קמיניץ פודולסק וסביבתה, תל־אביב: ארגון יוצאי קמיניץ פודולסק וסביבתה בישראל, תשכ”ה, עמ' 39־38.

– ברנר יוסף חיים – כל כתבי, תל־אביב: שטיבל, תרפ“ד־תר”ץ.

גורדון אהרון דוד – מבחר כתבים, ירושלים: הספריה הציונית על־יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ג.

גינוסר פנחס – הספרות העברית ותנועת הפועלים הארץ ישראלית בתקופת העלייה השלישית (תרע“ח־תרפ”ג), כרכים א־ג, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור של אוניברסיטת תל־אביב, 1987.

– הספרות העברית ותנועת העבודה, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 1989.

גירץ קליפורד – עבודות וחיים: האנתרופולוג כמחבר (תרגום: אהוד זהבי), תל־ אביב: רסלינג, 2005.

גלבוע יהושע – לשון עומדת על נפשה: תרבות עברית בברית־המועצות, תל־ אביב: ספרית פועלים, 1977.

גלבוע מנוחה – לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, תל אביב: מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל־אביב, תשנ"ו.

גנסין אורי ניסן – כל כתבי, כרך א (עורכים: דן מירון וישראל זמורה), תל־אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב.

גרבוז אריה – רובנה: ספר זכרון, ארגון יוצאי רובנה בישראל, תשי"ז.

גרינברג אורי צבי – ‘עלי קרקע כאן’, קונטרס, כרך ח, גיליון י (קנג) (ו' בטבת תרפ"ד, 14 בדצמבר 1923), עמ' 5־4.

– אימה גדולה וירח, תל־אביב: הדים, תרפ"ד.

– ‘ואלו יסודות למשורר כאן’, הפועל הצעיר, 22־21 (ז' באדר ב' תרפ"ד, 13 במרס 1924), עמ' 18.

– ‘מונטנגרו אינה מלכות’, הפועל הצעיר, 25 (ז' בניסן תרפ"ד, 11 באפריל 1924), עמ' 12־11.

גריס זאב – הספר כסוכן תרבות בשניס 1900־1700, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002.

גרץ נורית – ספרות ואידיאולוגיה בארץ ישראל בשנות השלושים, תל־אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1988.

דובנוב שמעון – דברי ימי עם עולם, כרך י (תרגום: ברוך קרוא), תל־אביב: דביר, תשי"ח.

הופמן חיה – ‘ה“אף על פי כן” הברנרי בשירת יצחק למדן’, בתוך: פנחס גינוסר (עורך), הספרות העברית ותנועת העבודה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 177־158.

הלפרין בן וריינהרץ – הציונות: יצירתה של חברה חדשה (תרגום: עדה פלדור), יהודה ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ס.

הלפרין חגית – המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, תל־אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ אוניברסיטת תל־אביב, 2011.

הלקין שמעון – ‘על שירת יצחק למדן’ כל שירי יצחק למדן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ג, עמ' יא־לה.

הרכבי צבי וגולדבורט (עורכים), ‘מתוך שיחה של אברהם שלונסקי’, ספר

יעקב יקאטרינוסלאב־דנפרופטרובסק, ירושלים ותל־אביב: ארגון יוצאי יקאטרינוסלאב־דנפרופטרובסק, תשל"ג.

הררי אהרון – ‘המתגייסים’, בתוך: יצחק זיגלמן (עורך), ספר מלינוב־מרוויץ, חיפה: ועד יוצאי מלינוב־מרוויץ בישראל, 1970, עמ' 187־186.

הרשב בנימין – התרבות האחרת: יידיש והשיח היהודי, ירושלים ותל־אביב: כרמל והמכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה על שם פורטר, תשס"ו.

לשון בימי מהפכה: המהפכה היהודית המודרנית ותחיית הלשון העברית, ירושלים ותל אביב: כרמל ומכון פורטר, תשס"ח.

וייץ יוסף צבי – ‘משפחת מנדל הובינר’, בתוך: זינגר צבי מנדל (עורך), הייתה עיירה… ספר זיכרון לקהילות ברסטצ’קה ברמליה והסביבה, חיפה: ארגון יוצאי ברסטצ’קה בישראל, תשכ"א, עמ' 209־207.

וילנאי זאב – אריאל: אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך א, תל־אביב: ספריית השדה, תש“ל (מהדורת 1986); כרך ז, תל־אביב: ספריית השדה, תשל”ט.

יצחק זיגלמן – (עורך), ספר מלינוב־מרוויץ, חיפה: ועד יוצאי מלינוב־מרוויץ בישראל, 1970.

זינגר מנדל – (עורך), הייתה עיירה… ספר זיכרון לקהילות ברסטצ’קה ברמליה והסביבה, חיפה: ארגון יוצאי ברסטצ’קה בישראל, תשכ"א.

זר־ציון שלי – ‘התיאטרון הארצישראלי (התא"י): תנועה בין פריפריות תרבותיות’, זמנים: רבעון להיסטוריה, 99 (קיץ 2007), עמ' 25־16.

חבר חנן – ‘גורו לכם מן הגליצאים: ספרות גליציה והמאבק על הקאנון בספרות העברית’, תיאוריה וביקורת, 5 (סתיו 1994), עמ' 77–55.

חלמיש אביבה – מבית יהודי למדינה בדרך: הישוב היהודי בארץ־ישראל בין מלחמות העולם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה.

טוכמן ברברה – אוגוסט 1914, תל־אביב: דביר, 1999.

יערי מאיר – ‘סמלים תלושים’, הדים, כרך ב, חוברת א (ניסן תרפ"ג), עמ' 106־93.

ירושלמי דורית ולוי – (עורכים), ‘אל נא תגרשוני’: עיונים חדשים בהדיבוק, תל־אביב:

שמעון – ספרא, 2009.

כהן בני – מ’קרלטון' עד ‘תנובה’: רשמים וזיכרונות מראשית המסעדנות בתל־אביב, קיבוץ דליה: מערכת, תש"ע.

כהן סטיוארט – היסטוריה דיפלומטית של המאה ה־20, כרך ב, תל־אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1997, עמ' 58־54.

כץ יוסף – ‘מפעלם ההתיישבותי של ציוני מוסקבה האמידים: אחוזת מגדל, 1921־1910’, קתדרה, 42 (ינואר 1987), עמ' 129־152.

לביא חיה – המקהלה בארץ ישראל: מתקופת העלייה הראשונה ועד קום המדינה, אוניברסיטת תל־אביב, החוג למוזיקולוגיה, 1980.

להב אמנון – התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב: החברה להגנת הטבע, 1982.

לחובר פישל – חיי שלמה מימון, רמת־גן וירושלים: מסדה, תשי"ג.

ליטבק יוסף – ‘בית ליטבק’, בתוך: יצחק זיגלמן (עורך), ספר מלינוב־מרוויץ, חיפה: ועד יוצאי מלינוב־מרוויץ בישראל, 1970, עמ' 414־413.

‘ר’ יהודה לייב למדן ז"ל‘, בתוך: יצחק זיגלמן (עורך), ספר מלינוב־מרוויץ, חיפה: ארגון יוצאי מלינוב־מרוויץ בישראל, 1970, עמ’ 243־242.

לינדנבאום שלום – אורי צבי גרינברג: קווי מתאר, תל־אביב: הדר, 1984.

ליפסקר אבידֹב – (עורך), אגרות יצחק למדן, תל־אביב: ‘גנזים’ וקרן ישראל מץ, תשנ"ח.

– לעמל יולד: שירת אברהס ברוידס, תרעייט־תשלייד, חיפה ושדה בוקר: אוניברסיטת חיפה והמרכז למורשת בן־גוריון, 2000.

– שירת יצחק עֹגן: אקולוגיה של ספרות בשנות השלושים והארבעים בארץ ישראל, ירושלים: מאגנס, 2007.

למדן יצחק – ברתמה המשולשת, ברלין־תל־אביב: שטיבל, תר"ץ.

מסדה: פואימה, תל־אביב: שטיבל, תרצ"ג.

כל שירי יצחק למדן (מבוא: שמעון הלקין), ירושלים: מוסד ביאליק, 1973.

אגרות יצחק למדן (עריכה, הערות ומבוא: אבידב ליפסקר),

לנדוי בצלאל – ‘הנצי"ב מוואלוזין במערכה למען ישוב ארץ ישראל וקדושתה’, ניב המדרשיה, יא (תשל"ד), עמ' 277־251.

לרר־רוזן חנה – ‘בית הספר בעיירה’, בתוך: זינגר מנדל (עורך), הייתה עיירה… ספר זיכרון לקהילות ברסטצ’קה ברמליה והסביבה, חיפה: ארגון יוצאי ברסטצ’קה בישראל, תשכ"א.

מוסקונה־לרמן בילי – ‘אהבה עם רספקט’, מעריב, סופשבוע (י“ב באב תש”ן, 3 באוגוסט 1990), עמ' 32־30.

מזור יעקב – ‘מן הניגון החסידי אל הזמר הישראלי’, קתדרה 115 (ניסן תשס"ה), עמ' 128־95.

מיכלי בנימין יצחק – י' למדן, ‘יומוני’, מאזנים, חוברת 3, כרך מח־נ (שבט תשל“ט־טבת תש”ם), עמ' 192־177.

מינץ מתתיהו – ‘הנוסחה החבויה של לנין בשאלה היהודית ונוכחותה בשיח הסובייטי־יהודי’, עיונים בתקומת ישראל, 16 (2006), עמ' 547 533.

מירון דן – בודדים במועדם: לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, תל־אביב: עם עובד, 1987.

' “טורא בטורא, אינש באינש”: יחסי ביאליק־אצ"ג כמפגש היסטורי וכמודל פואטי‘, בתוך: דן מירון, האדם אינו אלא…: חולשת־הכוח, עוצמת החולשה, עיונים בשירה, תל־אביב: זמורה־ביתן, 1999, עמ’ 196־87.

אקדמות לאצ"ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ג.

מנדלקורן שמואל – ‘יעקב יוסי נוסע לארץ ישראל’, בתוך: יצחק זיגלמן (עורך), ספרמלינוב־מרוויץ, חיפה: ועד יוצאי מלינוב־מרוויץ בישראל, 1970, עמ' 213־206.

‘המהפכה ברוסיה ויחסם של היהודים אליה’, בתוך: יצחק זיגלמן (עורך), ספר מלינוב־מרוויץ, חיפה: ועד יוצאי מלינוב־מרוויץ בישראל, 1970, עמ' 119־118.

נוה חנה – סיפורת הווידוי, הז’אנר ובחינתו, תל־אביב: פפירוס, 1988.

נרקיס מרדכי – (מאסף), החלוצים: לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור אריה בלווית שירי חלוצים, ירושלים: בני־בצלאל, תרפ"ה.

סלוצקי יהודה – ‘העתונות היהודית ברוסיה בשנים 1938־1914’, בתוך: יהודה גוטהלף (עורך), עיתונות יהודית שהיתה, תל־אביב: האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, תשל"ג, עמ' 356־341.

– העיתונות היהודית־רוסית במאה העשרים (1918־1900), תל־אביב: אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ח.

ספקטור שמואל – (עורך), פנקס הקהילות: פולין, כרך ה, ווהלין ופולסיה, ירושלים: יד ושם, תש"ן.

עזריאל אורי – ‘קצת זכרונות על יצחק למדן’, הפועל הצעיר (30 בדצמבר 1960.)

עמר זוהר – ‘מהו השחין בלשון חז"ל’, אסיא, יט, ג־ד (תשס"ה) עמ' 69־65.

פוקו מישל – הטרוטופיה (תרגום: אריאלה אזולאי), תל־אביב: רסלינג, 2003.

סדר השיח (תרגום: נועם ברוך), תל־אביב: בבל, 2005.

פורוש איריס – נשים קוראות: יתרונה של שוליות בחברה היהודית שבמזרח אירופה המאה התשע־עשרה, תל־אביב: עם־עובד, תשס"א.

פינקל שמעון – במה וקלעים, תל־אביב: עם עובד, תשכ"ח.

פישקין אהרון – ‘חזון קרב: פואמה לירית’, השִׁלֹח, כרך לה, חוברת רי (טבת תרע"ט), עמ' 506־500.

פפר ישראל – ‘עסקנות ציבורית ומפלגתית’, בתוך: יעקב עדיני (עורך), דובנא: ספר זכרון, תל־אביב: ארגון יוצאי דובנה בישראל, תשכ"ו, עמ' 200.

פקלמן הניה – חיי פועלת בארץ, באר־שבע: הקשרים־דביר־אוניברסיטת בן־ גוריון, 2007.

פרידמן ישעיהו – ‘חברת “עזרה”, משרד־החוץ הגרמני והפולמוס עם הציונים, 1918־1901’, קתדרה, 20 (יולי 1981), עמ' 122־97.

צור מוקי – (מבואות והארות), קהליתנו: הגות לבטים ומאוויי חלוצים, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1988.

צייטלין הילל – כתבים נבחרים, כרך א, ורשה: תושיה, תרע"א.

קוויטני־פרח צבי מנדל – ‘יצחק למדן ז"ל וברסטצ’קה’, בתוך: זינגר (עורך), הייתה עיירה… ספר זיכרון לקהילות ברסטצ’קה ברמליה והסביבה, חיפה: ארגון יוצאי ברסטצ’קה בישראל, תשכ"א, עמ' 437־431.

קורצווייל ברוך – בין חזון לבין האבסורדי: פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים, תל־אביב: שוקן, 1966.

קרנץ יעקב – כתבי המגיד מדובנה (ערך ועיבד: אליעזר שטיינמן), כרך א, תל־אביב: כנסת, תשי"ב.

קרסל גצל– לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך ב, מרחביה: ספרית פועלים והקיבוץ הארצי, תשכ"ז.

קשת שולה – נקודת הבראשית: גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.

רבינוביץ יעקב – ‘בגליל ובעמק’, הדים, כרך ג, חוברת ד (תרפ“ד־תרפ”ה), עמ' 25־ 24.

רבינזון מרדכי – ספרותנו החדשה: תולדות ספרותנו העברית החדשה בתקופה של חמשים שנה (תר“י־תר”ס) (למן א. מאפו עד מ. ז. פיערבערג), וילנה: רוזנקרנץ ושריפטזטצר, תרע"ג.

רגב יואב – בית גן: מושבה בגליל התחתון, נתניה: אחיאסף, 2005.

רדלר־פלדמן יהושע – ‘היכל השלום’, התֹּרֶן, שנה א, חוברת א (תרע"ג), עמ' 39־37.

[ר' בנימין]

רובינשטיין ראובן – ‘קובנה’, מחניים, קכ (תשכ"ט), עמ' 128־123.

רוזן ברוך ורשף אברהם – ‘תזונה בארץ־ישראל: מחקר ומעשה לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה’, קתדרה, 69 (תשרי תשנ"ד), עמ' 178־175.

שאנן אברהם – (עורך), מילון הספרות החדשה העברית והכללית, תל־אביב: יבנה, תשי"ט.

שביט זהר – החיים הספרותיים בארץ ישראל 1933־1910, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון פורטר, תשמ"ג.

שביט עוזי – ‘השיר הפרוע: קווים לסגנונה ולאקלימה הספרותי של השירה הארץ־ישראלית’, תעודה, ה, אוניברסיטת תל־אביב 1986, עמ' 183־165.

שביט עוזי ושגיב גליה – 'חליפת מכתבים

שלונסקי־למדן־המאירי: שבט תרפ“ב־ניסן תרפ”ג‘, בתוך: ישראל לוין (עורך), ספר שלונסקי: מחקרים על אברהם שלונסקי ויצירתו, כרך א, תל־אביב: מכון כץ, אוניברסיטת תל־אביב וספרית פועלים, תשמ"א, עמ’ 234־170.

שיינטוך יחיאל – ‘ועידת צ’רנוביץ ותרבות יידיש’, חוליות, 6 (2000), עמ' 285־255.

שלונסקי אברהם – ‘יצחק למדן’, ילקוט אשל, תל־אביב: ספרית פועלים, 1960, עמ' 60.

שמיר זיוה – ‘לפתרון חידת ראיתיכם שוב בקוצר ידכם’, בתוך: פנחס גינוסר (עורך), הספרות העברית ותנועת העבודה, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשמ"ט, עמ' 223־178.

שניאור זלמן – שירים, כרך א, תל־אביב: דברי, תשי"ח.

תדהר דוד – אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, תל־אביב: ספרית ראשונים, 1971־1947.

תמרי (טייטלמן) משה – ‘במחיצתו במלינוב’, גליונות, לא, יב (תשט"ו), עמ' 293־290 [נדפס בשנית: ‘במחיצת יצחק למדן במלינוב’, ספר מלינוב־מרוויץ, חיפה: תש"ל, עמ' 37־32].

[ללא שם] – ‘אגודת נטעים, מסחר ותעשיה’, דואר היום (3 במרס 1921).

[ללא שם] – ‘היחסים בין תושבי חיפה בשעת הסכנה’, הצפירה (6 ביוני 1920).

[ללא שם] – בעליה: סקירה כללית [חוברת], וינה: ההתאחדות העולמית של הפועל הצעיר' ו’צעירי ציון', משרד העלייה הראשי, תרפ"א.

מקורות בלועזית    🔗

Abbott H. Porter – Diary Fiction: Writing as Action, Cornell University Press, 1984.

Aronson Alex – Studies in Twentieth־Century Diaries: The Concealed Self, Lewiston, New York: E. Mellen Press, 1991.

Bewick Thomas (ed.) – ‘The Hermit and The Bear’, Bewicks Select Fables of Aesop and Others, London: Bickers & Son, 1871, part I, pp. 18־19.

Field Trevor – Form and Function in the Diary Novel, Barnes & Nobles Books, New Jersey: 1989.

Golovin Nicholas – ‘The Great Battle of Galicia, 1914: a Study in Strategy’, Slavonic Review, Vol. 5, No. 13 (June 1926), pp. 25־47.

Hundert Gershon D. (ed.), The Yivo Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, New Haven & London: Yale University Press, 2008.

Johnson Alexandra – Leaving a Trace: On Keeping a Journal, Back Bay Books, 2002.

Johnson Douglas Wilson – ‘The Great Russian Retreat’, Geographical Review, Vol. 1, No. 2 (February, 1916), p. 87.

Kazovsky Hillel (Gregory) – The Artists of the Kultur־Lige, Jerusalem and Moscow: Gesharim, 2003.

Kirschke James J. – Willa Cather and Six Writers from the Great War, University Press of America, 1990.

Kossoy Edward– The Feldshers: Medical, Sociological and & Ohry Abraham Historical Aspects of Practitioners of Medicine with Below University Level Education, Jerusalem: Magnes Press, 1992.

Laqueur Walter – Black Hundred: The Rise of the Extreme Right in Russia, New York: Perennial, 1994.

Mallon Thomas – A Book of Ones Own, People and Their Diaries, St. Paul, MN: Hungry Mind Press, 1995.

Martens Lorna – Diary Novel, Cambridge University Press, 1985.

Rosenblatt Paul C. – Bitter, Bitter Tears: Nineteenth־Century Diarists and Twentieth־Century Brief Theories, University of Minnesota Press, 1983.

Schiller Friedrich – Plays (ed. by Walter Hinderer, Foreword by Gordon A. Craig), New York: Continuum, 1983, ‘Letters on Don Karlos’, p. 310.

Sinor Jennifer – Extraordinary Work of Ordinary Writing: Annie Rays Diary, University of lowa Press, 2002.

Rabinowitz Sol & Harrison – ‘Guide to the Papers of Peretz Hirschbein (1880־1948),

Rachel S. – 1900־1971’, YIVO, Institute for Jewish Research, in: http://digifindingaids.cjh.org/?pID=1358887.

Wade Rex A. – The Russian Revolution, 1917, Cambridge University Press, 2005, chap. II, pp. 29־52.

 

יצירות ספרות וקבצים ספרותיים הנזכרים ביומן¹⁰²⁹    🔗

א. תָּלוּש (איסר מוסלביץ'), ‘העלבּון’ [סיפור בהמשכים], השִׁלֹח, 1914.

אחד העם וקלוזנר יוסף (עורכים), השִׁלֹח, ברלין וירושלים, 1927־1896.

אייזנשטדט שמואל (עורך), שחרית: עיתון מוקדש לענייני הצעירים הלאומיים בתפוצות הגולה, אודסה: תרע“ג־תרע”ד.

אלשריף י‘, ‘על־יד האח’ [שיר], השִׁלֹח, כרך לד, חוברת רד, עמ’ 524.

‘אל החלום’, השִׁלֹח, כרך לה, חוברת רה, עמ' 35.

‘נטע זר’ [רשימת ביקורת על שירת טשרניחובסקי], השִׁלֹח, כרך לה, חוברת רו, עמ' 170־168.

‘נר הנשמה’ [שיר], השִׁלֹח, כרך לה, חוברת רי, עמ' 500.

ביאליק חיים נחמן, ‘בערוב היום’ [שיר], בתוך: חיים נחמן ביאליק: השירים (עורך: אבנר הולצמן), אור יהודה: דביר, תשס“ה, עמ' 70) נדפס לראשונה בתוך: שירים/ ח. נ. ביאליק, ורשה: תושיה, תרס”ב 1901).

‘בתשובתי’ [שיר], בתוך: חיים נחמן ביאליק: השירים (עורך: אבנר הולצמן), אור יהודה: דביר, תשס"ה, עמ' 22.

“הַקַּיִץ גֹּוֵעַ' [שיר], בתוך: חיים נחמן ביאליק: השירים (עורך: אבנר הולצמן), אור יהודה: דביר, תשס”ה, עמ' 330 (נדפס לראשונה בתוך: שירים/ ח.נ. ביאליק, קרקוב: הוצאת חובבי השירה העברית, תרס"ח).

‘כוכבים מציצים וכבים’ [שיר], בתוך: חיים נחמן ביאליק: השירים (עורך: אבנר הולצמן), אור יהודה: דביר, תשס"ה, עמ' 185.

ר' בנימין (יהושע רדלר־פלדמן), ‘היכל השלום’, התֹּרֶן, חוברת א (תרע"ג), עמ' 39־37.

בן עמי מרדכי, דרמה קטנה (תרגום: בר טוביה), אודסה: מוריה, תר"ע (יצא לאור בסדרת ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים ולעם’, קבוצה א, כב).

ברקוביץ' יצחק דב, כתבי י"ד ברקוביץ', מהדורת קרקוב: דפוס יוסף פישער, תר“ע 1910; מהדורת אודסה, מוריה, תר”ע 1910.

ברש אשר ורבינוביץ' יעקב, הדים, תל־אביב: תרפ“ב־תר”ץ.

גורדון יהודה ליב, ‘עדר ה’ ' [שיר], כל שירי יהודה ליב גארדאן, ורשה: דפוס הצפירה, תרס"ה, כרך א, ספר ב, שירי היגיון, אדם דו־פרצופין, סימן לד.

‘בין שיני אריות’ [שיר], כל שירי יהודה ליב גארדאן, ווילנה: מ. קאצענעלענבאגען, תרס"ה, כרך ב, ספר ג, שירי עלילה: קורות ימים ראשונים, סימן פ'.

גוֹרְדִין יעקב, האלהים, האדם והשטן: חזיון בארבע מערכות ופרולוג (יידיש) (תרגום: ר' קלונימוס) (קדיש יהודה סילמן), ירושלים: סנונית, תרע"ה.

גינצבורג פסח (עורך), החיים: שבועון מצויר לספרות ואמנות, ירושלים: בית המסחר ‘תרבות’, תרפ"ב.

הירשביין פרץ, ‘בין ילדי השדה’ (נודע בשם ‘שדות ירוקים’) [מחזה], דרמות: ספר ראשון (תרגום: המחבר), ורשה: שטיבל, תרפ"ב (1921), עמ' 114־6.

הַתֹּרֶן: ירחון למדע, לספרות ולציונות, ניו יורק: ‘הסתדרות אַחיעבֶר’ ו’ספרות', תרע“ג־תרפ”ו (עורכים שונים).

כ“ץ בן ציון (עורך), הזמן: ירחון לעניני החיים, הספרות, האמנות והמדע, וילנה: דפוס האלמנה והאחים ראם (ואחרים?), תרס”ה־תרע"ו.

כ"ץ בן ציון, גליקסון משה, קליינמן משה ואחרים (עורכים), העם [שבועון ויומון עברי], מוסקבה 1918־1916.

לוין טוביה, קובץ שירים, פינסק 1917.

להמן מאיר, בוסתנאי: ספור מימי הגאונים (תרגום [מכתב העת "דער איזראעליט']: שמואל יוסף פיין), וילנה: דפוס ש“י פין, א”צ ראזענקראנץ ומ“מ שריפטזעטצער, תרמ”א 1881.

מנה מרדכי צבי (המציֵ"ר), ‘מַשְׂאַת נַפְשִׁי’ [שיר], כל כתבי מרדכי צבי מאנע, ורשה: תושיה, תרנ"ז, עמ' 149־148.

מספורי עם (חיים נחמן ביאליק, יום ששי הקצר; שלום עליכם, מעשה כשפים), אודסה: מוריה, תר"ע 1910 (יצא לאור בסדרת ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים ולעם’, קבוצה א, כה).

סיקו מאיר, חתונות: שני ספורים (קדושים; בליל חתונה), אודסה: מוריה, תר"ע 1910 (יצא לאור בסדרת ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים ולעם’, קבוצה א, יז).

סלונימסקי חיים זליג וסוקולוב נחום, הצפירה: מכתב עתי מדיני מדעי וספרותי, ורשה: הצפירה, 1931־1862.

סמולנסקין [סמילנסקי] משה, תולדות אהבה אחת, ורשה: ספרות, תרע"א.

ספר התשורה: אנתולוגיה מצויירה לבני הנעורים, ורשה: ספרות, תרע"ב 1911 (ללא שם העורך).

פישקין אהרון, ‘חזון־הקרב’ [פואמה לירית], השִׁלֹח, כרך לה, חוברת רו, עמ' 505־501.

‘ממעמקים’ [שני שירים], השִׁלֹח, כרך לד, חוברת רד, עמ' 441.

פרדקין בנציון, הכבלים: סיפור בשני חלקים, ורשה: תושיה, תרע"ב.

פרישמן דוד, ואחרים (עורכים), התקופה [רבעון ספרותי], מוסקבה, ורשה, ברלין, ניו יורק ותל־אביב: שטיבל, תרע“ח־תש”י.

צמח שלמה ושטיינמן אליעזר (עורכים), ארץ: מאסף לספרות יפה ולביקורת, אודסה: ארץ, תרע"ט.

צמח שלמה, אליהו מרגלית, ורשה: יהודיה, 1921.

קבק אהרון אברהם, ‘חידת הארץ’ [סיפור בהמשכים], בתוך: השִׁלֹח, 1914.

קלרמן ברנרד, אינגבורג (תרגום: דוד צמח), ורשה: שטיבל, תרע“ט [הדפסה שנייה תר”ף, הדפסה שלישית תרפ"א].

רבינזון מרדכי, ספרותנו החדשה: תולדות ספרותנו העברית החדשה בתקופה של חמשים שנה (תר“י־תר”ס) (למן א. מאפו עד מ. ז. פיערבערג), וילנה: רוזנקרנץ ושריפטזטצר, תרע"ג.

שופמן גרשון (עורך), שלכת: מאסף ספרותי, לבוב: רביבים, תרע"א.

(עורך), פֶּרֶט: סיפורים ושירים, וינה: שטיבל, תרפ"ד.

שמעוני (שמעונוביץ) דוד, ‘אשת איוב’ [פואמה], בתוך: גרשון שופמן )עורך), פֶּרֶט: סיפורים ושירים, וינה: שטיבל, תרפ"ד.

שניאור זלמן, שירים ופואימות: [19]13־1900, ז. שניאור, אודסה: ‘מוריה’, תרע"ד.

(שניאור זלקינד), ‘בְּחֶדְרִי’ [שיר], בתוך: זלמן שניאור, שירים, כרך א, תל־אביב: דביר, תשי"ח, עמ' 42.

‘עתה אדע כי אהבתי’ [שיר], כתבי זלמן שניאור,

תל־אביב: דביר, תש"ך, כרך א, עמ' ל (נדפס לראשונה בתוך: שירים ופואימות

1913־1900 / ז. שניאור, אודסה: מוריה, תרע"ד).

Schiller Friedrich, Plays (ed. by Walter Hinderer, Foreword by Gordon A. Craig), New York: Continuum, 1983, ‘Letters on Don Karlos’ (Briefe über Don Karlos, 1788).