אדוניס הוא שמו הספרותי של עלי אחמד סעיד, משורר סורי־לבנוני, מגדולי החדשנים בשירה הערבית המודרנית, ומהוגי הדעות הבולטים במזרח הערבי.

אדוניס נולד בשנת 1930 בעיירה ליד העיר לאדקיה שבסוריה, למשפחה בת הכת המוסלמית־עלווית. לימודיו באוניברסיטה של דמשק, ואח"כ באוניברסיטה הקאתולית של ביירות, התרכזו בהגות ובפילוסופיה מוסלמית, לרבות המיסטיקה שבאסלאם הקלאסי.

כמוהו כרבים מבני הכת הדתית שבחיקה גדל, נטה אדוניס בצעירותו לעבר רעיונות “בלתי־שגרתיים” – אלה של אנטון סעאדה, מנהיג הזרם הלאומי־סורי שדגל בהשבת עטרת “סוריה האמיתית”, ודבק בסיסמאות ובמיתוסים קדמונים, שאינם ערביים, כגון פיניקיים וים־תיכוניים. מסופר שהמשורר אימץ את השם הספרותי “אדוניס” בעצת מנהיגו סעאדה.

ואכן, שירתו המוקדמת (למשל: ‘האדמה אמרה’, 1952), משקפת היטב את רישומן של תפיסות אלה, גם אם רוב שיריו מאז ומתמיד הם בבחינת שירת “היחיד”, הרי לא יחסרו בקבציו הראשונים שירי־תהילה והספד למנהיג, (שהוצא להורג בשנת 1949). סמלים פיניקיים־יווניים לרוב, כגון עוף החול, התחיה, האש, הים – הופיעו תכופות בשירה זו. אדוניס נמלט מארצו והתיישב בבירות מזה חצי יובל שנים, שם הוא מקיים פעילות ספרותית עניפה.

לשיא הפעילות הספרותית־פיניקית הגיע אדוניס בסוף שנות ה־50, כאשר השתתף בעריכתו של הריבעון־לשירה “שיער” (“שירה”). ריבעון זה, לא זו בלבד שנשא אופי “פיניקי” מובהק, אלא אף הקדיש חלק נכבד מעמודיו לתרגום מיטב השירה המודרניסטית המערבית לערבית, וזאת בלשון שאין לה ולא כלום עם לשון השירה הערבית המסורתית. על דפיו של ‘שיער’ הופיעו גלים־גלים של משוררים צעירים חדשנים.

בין שאר פעולותיו במסגרת הריבעון לשירה, נרתם אדוניס לתרגום שירתו של המשורר הצרפתי סן־ז’ון פֶרְס (באחרונה הופיעו בדמשק כל שירי פרס בתרגומו הערבי של אדוניס, בשני כרכים מרשימים). שירה זו הדהימה בזרותה, בקסמה ובריחוקה מצורות השירה הידועות, דור שלם של סופרים וקוראים בלבנון ובשאר ארצות ערב, ולמען האמת השפיעה רבות על כתיבתו המקורית של אדוניס עצמו.¹ בתקופה זו – כלומר סביב שנת 1960 – ומעל דפי ‘שיער’ החל מתגלה המשורר החדשן והאקספרימנטאלי במלוא תנופתו. שוב לא העסיקו אותו דקדוקי־עניות של משקל וחריזה (נושא שבאותם שנים היה במרכז הדיון בחוגי הספרות בארצות ערב), אלא הנהיג בליל של שירה שקולה, של פרוזה פיוטית ושל פרוזה “פרוזאית” בכפיפה אחת. שיריו אלה כונסו בשנת 1961 בקובץ ‘שירי מהיאר איש דמשק’, וכן בקובץ ‘ספר התמורות וההגירה במחוזות היום והלילה’ (1965), ‘הבמה והמראות’ (1968).

באמצע שנות השישים החל אדוניס מגלה נטייה גוברת והולכת להתרחק מהתפיסה הפיניקית, ולהתקרב – לפחות מבחינת ההזדהות הפוליטית – לרעיונות של השמאל הלאומני הערבי. וכך נתפרקה חבילת ‘שיער’ (שהוסיף להופיע, אמנם, אולם בלא תנופתו המקורית), ואדוניס יסד כתב עת ספרותי־פוליטי משלו בשם “מואקף” (“עמדות”), שבו הטיף ל“ייסוד כתיבה חדשה”, אשר, כדבריו, תיצור "יחסים חדשים בין האדם והעצמים, בין עצמים לעצמים, בין מלה למלה – כלומר: “תציג תמונה מחיי האדם”. שירה זו מנותקת כליל ממיגבלות השירה הערבית הקלאסית, אך אינה מתעלמת ממנה, ולעתים “מגיבה” עליה ברוח ההוויה המודרנית.

את בקיאותו הרבה בתרבות הערבית הקלאסית הפגין אדוניס בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – בין השאר ע“י פרסום עבודת הדוקטור שלו שנושאה ‘היציב והמשתנה באסלאם ובתרבות’; וכן – ע”י כך שקיבץ וערך ספר בן שלשה כרכים גדולים ובו מבחר אישי מן השירה הערבית הקלאסית לתקופותיה.

בשנות השבעים לא חדל מניסוייו הפיוטיים ופרסם שני ספרי שירה נוספים – ‘זמן בין האפר’ (1970), ‘קבר בניו־יורק’ (1971, פרי ביקורו בארה"ב).

גדולה השפעתו של אדוניס על השירה ועל ההגות הביקורתית הערבית של העולם הערבי. רבים המשוררים החדשים המתחילים את דרכם בחיקוי שירת אדוניס באחד משלביה. חלק משירתו תורגם לאנגלית, לצרפתית ולשפות אחרות.