סיפורת

יוסל בירשטיין גשם

יהודית הנדל הכוח האחר דפים לא גמורים

יצחק אורפז מסיפורי הטוֹמוֹזֶ’נה ארבעה סיפורים

עמוס עוז המחבר נפגש עם ציבור קוראיו

יצחק בשוויס־זינגר מעשה טִישֶׁוויץ מיידיש: מנחם פרי

יצחק בשוויס־זינגר יונים מיידיש: יהודה מלצר

יוסל בירשטיין מִקרים מיניאטורות. רישומים: נורית ענבר

בנימין תמוז אדון ז’ורז'; האלמן וראש העיריה

חנוך לוין גֶבֶר’ל

יעקב שביט שני פרקים הפרק הפאריסאי; הפרק האחרון

א.ת.א. הופמן איש החול מגרמנית: נילי מירסקי

יונת ואלכסנדר סנד כבר ארץ נושבת

שירה

ישראל פנקס ארבעה שירים כל מה שלמדנו; העין כל הזמן; הדרך להודו; קולון

דן פגיס ההתקנה

אורי ברנשטיין שישה שירים מ’עמק השווה'

אבות ישורון סליחה סליחה: יכעסו עליי; עורב בנובמבר; ריק נשקתי; האזדרכת פתאום; בין שמשות; סע; מכאן ולאחר מכאן; הכוחות הפועלים; החומרים העיקרייים; סליחה סליחה תנו לעבור

יאיר הורביץ משקל הרוח (מחזור) ועוד ארבעה שירים

יוסף שרון שיר והורוסקופ; שדה; תפילה?; נגר, באוגוסט

אורי צבי גרינברג במלכות הצלב פואמה. מיידיש: ה. בנימין

שארל בודלר האלבאטרוס מצרפתית: ה. בנימין

אסתר שומיאצר אלבאטרוס מיידיש: ה. בנימין

אורי צבי גרינברג מתוך עולם עם הראש במורד פואמה. מיידיש: ה. בנימין

דן פגיס תרגילים בעברית שימושית

אדוניס העת הסדוקה מערבית: ששון סומך

יונה וולך שישה שירים כסאות ריקים; בורגני; בורגני אחר; “הוא ממלא את החזיה”; עברית; מלך מר

יוסל ברשטיין

שמעון הלקין מעין סיוט מתוך סיכומים באין חשבון

גבריאל פרייל ושתי; תחומי שיר וראִיה

אהרן שבתאי החמור שני פרקים

מרדכי גלדמן תוּת הכלב הדֶני

משה דור שני שירים עם ליזה הכלבה

לאה אילון ארבעה שירים

מרדכי גלילי זמן גזור; לפני החופה, כשהמשפחה מצטופפת מדי

גיום אפולינר ארבעה שירים. מצרפתית: עוזי בהר ויוסף שרון

מאיאקובסקי ענן במכנסיים פואמה. מרוסית: ה. בנימין

יצחק לאור שירים על מעבורת; “איש מאכיל אישה”

פרץ בנאי ארץ זבת שעטנז

אלי הירש ארבעה שירים

אילה אסם ארבעה שירים

רן פרידנשטיין שישה שירים

קטעים על השירה העברית המתהווה (2)

מנחם פרי העונה המאוזנת על מבנה־העומק של שירי פרייל

התוודעות אל חוברות ‘אלבאטרוס’ שבעריכת אורי צבי גרינברג

ה. בנימין שירה ופרוזה מן האלבאטרוס כל הטקסטים במדור תורגמו על־ידי ה. בנימין

אורי צבי גרינברג במלכות הצלב פואמה

שארל בודלר האלבאטרוס

אסתר שמויצאר אלבאטרוס

אורי צבי גרינברג הכרזה

אורי צבי גרינברג מאניפסט אל מתנגדי השירה החדשה

אורי צבי גרינברג מתוך עולם עם הראש במורד פואמה

אוריאלי האדם זועק

אורי צבי גרינברג אורי צבי לפני הצלב

מוסטפה זהיב תפוחים אדומים של עצי הדווי

אורי צבי גרינברג לעת נעילה: מולדת הדווי על אדמת הסלאווים

דפדוף בשירה הרוסית המודרניסטית 1

ה. בנימין מלות מבוא ל“ענן במכנסיים”.

מאיאקובסקי ענן במכנסיים טטראפטיך. מרוסית: ה. בנימין

את הפואמה מלווים 11 עמודים שערכה תמר גטר, ובתוכם ארבע תוכניות במה לערב הקראת שירי מאיאקובסקי מאת תמר גטר ויאיר גוטמן

רומאן יאקובסון על דור שביזבז את משורריו על מאיאקובסקי

סיפור מתוכו

לאה הדומי “שתיקותיו המקובצות של ד”ר מורקה" מאת ה. בֶּל

מחקר, מסה

רומאן יאקובסון על דור שביזבז את משורריו

נעמי תמיר שירת החלונות לקראת סמיוטיקה של חלונות ראווה

נורית גרץ ספרות, חברה, היסטוריה אספקטים אקטואליים בסיפורת של א.ב. יהושע

בימים האחרים

משה דור “פייטנים עתידים לבוא” ימי ‘לקראת’

שבתי טבת השנים הנעלמות בחיי דוד בן־גוריון

מתרגמים על תרגום (2)

גבריאל צורן סגנון “קלאסי” ו“בארוקי” והעברית של שנות השבעים עוד משהו על התרגום הספרותי

רשימות

ששון סומך בין פניקיות לערביות על אדוניס ושירתו

יהודה מלצר חמש דקות עם יצחק בשביס־זינגר

בית מערכת

נורית גוברין דיוקן: הקובץ הספרותי ‘פֶּרֶט’ בעריכתו של ג. שופמן

בסימן קריאה מדור רצנזיות

חנן חבר מבטים מחושבים יוסף שרון, ‘דיבור’

אילנה המרמן על חוויות שהפכו למלים ועל מלים שהן חוויה יותם ראובני, ‘בעד ההזיה’

נילי מירסקי טקסט המשקף את עצמו פטר וייס, ‘הצל של גופו של העגלון’

אהרון שבתאי על הצל של גופו של העגלון

אילנה המרמן “אני מדבר על חרב העץ…” דן עומר, ‘אנתולוגיה לשירה גרמנית חדשה’

דן צלקה אנתולוגיה עברית ראשונה של שירה סינית ‘41 שירים סיניים’ בתרגום דן דאור

ישראל פנקס

ילקוט לאומנות

נילי נוימן שיחה עם תמר גטר עם תערוכתה במוזיאון ישראל

נילי נוימן פאריז – ברלין: 1900–1933

חמש מעבודותיה של תמר גטר; עמודים לתערוכת פאריז־ברלין

המדור של פרוזה רוסית מן המאה העשרים יבוא בחוברת 10.

במדור פרוזה מאת אולישה, זאמיאטרין, זושצ’נקו, מנדלשטאם, פילניאק, פלאטונוב, פסטרנק, צבטאייבה, רמיזוב. גם חלקו השני של המדור “דפדוף בשירה הרוסית המודרניסטית” יופיע בחוברת 10 (שירים של מנדלשטאם, אחמטובה, אסייב, באגריצקי).

כתב יד של המשורר

השלום זה ככה

“היזהר מהם, מיין קינד”, אומרת אמא.

“הם טמאים. יש להם רגלי תיש בתוך הנעליים”, אומר אבא.

“הם” – זה הבית שמעבר לרחוב, ביתו של קאצאפ, ושמו אנטיפ. ילדו פיטוסי¹, היה זורק אבנים בחלונות ביתנו, כשהוא תלוי על שער הברזל של חצרם. כשהוא זורק אבן, הגדר מזדעזעת, והצלב שעל השער רועד ומתבהק בשמש. בטוח הייתי שזה החרב המתהפכת.

מה זה החרב המתהפכת. שאלתי את דודי נחום, והוא אמר לי: החרב המתהפכת, זה חרב, דהיינו כמו כל חרב, וזה שהיא מתהפכת, דהיינו נורא ואיום, לפי שהיא מוחזקת בידי שרף.

שאלתי מה זה שרף.

אמר לי, מלאך שהוא בוער כמו אש.

לא ראיתי שום מלאך. אבל את פידוסי ראיתי, זה שיש לו רגלי תיש והוא זורק אבנים אל חלונות ביתנו. לא הבנתי. רציתי לגשת ולראות, והתפללתי לשלום. אימנתי את ידי לפסק אצבעות כדרך הכוהנים ולחשתי שלום שלום בעוברי לפני ביתם. ללא הועיל, השקץ הקטן הטיל אבנים, וקילל, וירק. אמרתי לדודי נחום, שמוחזק היה במשפחה כאיש חכם, כי אינני מבין. אולי יאמר לי מה זה שלום.

אמר דודי נחום: “שלום זה ככה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואין מחריד. וזה בתרגום חופשי”, אמר,“צווישן לימענעס און פומעראנצן”.

שאלתי אותו, מה זה פומעראנצן.

אמר לי: “זה מין פרי כזה, שכשאתה מריח אותו, אתה חש באפס קצהו”.

שאלתי מה זה אפס קצהו.

“אפס קצהו”, אמר הדוד נחום, “אפס קצהו פירושו ככה, אם הוא יתברך יראה לך קצה של קצה של קצה של קצהו, אפילו עשב קטן על הארץ ישיר הלל”.

חציתי את מטר האבנים, ועמדתי לפני השקץ הקטן פידוסי, בתוך השער פנימה.

“תזרוק!”, אמרתי והיבטתי בעיניו.

הוא הוריד את היד ובה האבן, ולא זרק.

“תוריד את הנעליים”, אמרתי. רציתי לראות את רגלי התיש שלו.

“תוריד אתה את הכובע קודם. תראה את האוזן־חזיר שלך”, אמר.

הורדנו אני את הכובע והוא את הנעליים, והבטנו זה בזה משתאים. אחר־כך צחקנו והתגלגלנו על הארץ והעפנו באוויר חילזונות לבנים כשלג, שכיסו את השיחים אחרי הגשם. ופידוסי הרים אפרוח מקצה השלולית, שעמד שם והרעיד בתוף פלומתו הצהבהבה. הוא החזיק אותו בין כפיו ואני נשפתי עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות. זה זמן רב שלא היו ציפורים בין שני בתינו. האבנים הניסו אותן. עכשיו החזקנו אפרוח בין כפות ידינו והשבנו עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות.

“איך נקרא לו?” שאל פידוסי.

“אפס קצהו”, אמרתי.

“'שתגעת!” – פרץ פידוסי בצחוק מצלצל של שקץ, ולא הבין.

ולא קראנו לו בשם.

עד כאן הסיפור.

יצחק אורפז

הקבצן השביעי

אל הקבצן השביעי של הברצלבי

הקבצן השביעי, תגמור את הסיפור!

אנחנו אחרוני שומעיו.

יהודים כה רבים לא זָכו,

וּלְמה תחכה עכשיו?

הקבצן השביעי, אתה מנמנם, אתה שותק,

והולכים וכבדים עננים.

מחַכִּים, סַפֵּר. שלא יהיה מאוחר,

מי יהיו המאזינים?

איציק מאנגר

איך תאמר ביידיש “עמוד דום!”, שאל ראש הממשלה את באשוויס־זינגר בפגישתם בניו־יורק. מה שהטריד את ראש־הממשלה בשיחתו זו עם באשוויס־זינגר על אפשרויותיו של הדיבור בייידיש במדינת ישראל (ולדבר במדינת ישראל פירושו, פשוט, לתת פקודות למסדר כבוד: “עמוד־דום”), עשוי להעלות על דעתי מחקר קטן שעסקתי בו לפני שנים: איך התקשה מנדלי מו"ס לתרגם לעברית דווקא, “מונחים צבאיים” של מסדרים בצבא הצאר הרוסי, שביידיש כתב אותם בלא קושי; ומה היו עקרונות הפתרון שלו. כך, למשל, לא ידע איך לומר בעברית “מארש”, ולכן, בְּמָקום שהיה בו ביידיש “סנדריל, כמו חייל, הרים את רגליו הקטנות והלך אחריו במארש”, כתב בעברית תחילה (כתב היד שמור) “וסנדריל מרים פעמי רגליו כאיש החיל, יגוד עקב והולך אחריו”; אבל נוסח זה לא נראה לו בסופו של דבר, והפתרון הסופי היה יֶתֶר ניפוח: “וסנדריל מתמתח, מרים פעמי רגליו כאיש־חיל, יגוד עקב ופוסע והולך אחריו קומממיות”. ומאז ועד היום (כבר עברו שמונים שנה) – אנחנו עדיין מתמתחים ומדברים עברית קוממיות.

יש ספר בעריכת נחום סטוטשקאָוו, ‘דער אוצר פון דער יידישער שפראך’, שהוא, פשוט, תזאורוס של יידיש: מלות השפה מסודרות בו לפי תחומים. לאותו נחום סטוצ’קוב יש גם ‘אוצר’ עברי, מקביל; וקיים גם ‘אוצר המלים’ של רבין ורָדַי. והנה, בעוד הקריאה בספר הראשון היא קריאה מרתקת, משעשעת, והיא לפעמים פגישה עם “פיסות שירה” – הקריאה בשני האחרים משמימה; בעוד הקריאה בראשון היא מפגש עם מציאות חיה ונושמת (עדיין) ומאות צירופים מילויים מאפשרים הסתכלות חודרת ומרעננת בבני־אנוש חיים, כמו מטאפורה טובה המחדשת את ההסתכלות – ההליכה בתזאורוסים העבריים היא בפסגות מדבר ריקות מאיש וקלושות אוויר. הנה, אני פותח עתה את הספר היידי במקום מקרי לגמרי. הערך: “נוליקייט”. ובתוכו: קדָחת אין אַ קליין טעפעלע; קדָחת מיט כשרע פאָדעם; אַ פייג מיט עסיק; אַ פייג אונטער אַ דעכל; צען פינגער מיט אַ פייג; אַ פייג אין קעשענע; אַ פייג אונטער דער נאָז; אַ לאָך פון אַ בייגל; פון אַ שטיין די ווייכע; פון אַ קנעפל א רעשטע; פיר וואָכן פאַר אַ חודש; ועוד ועוד. לא רק הומור בלי סוף (אני מחפש את האדם שיצחק ולו פעם אחת בקריאת תזאורוס עברי, או אפילו את האדם שמסוגל לקרוא תזאורוס כזה להנאה) – אלא גם צירוף שקורא שירה יעצור בו: “הרך של האֶבֶן”. העברית, במקום מקביל, אינה יכולה להציע לי, כתמורה ל“קדחת בסיר קטן” או ל“פייג בכיס” אלא רק מיני אַיִן ואפס ותוהו ותהומיות של האַין ו“כלתה החררה” ו“עלה בעשן” ואולי גם “מַלְטָה יוֹק”. כלומר, היא מציעה בעצם לא־כלום. קדחת עם חוט כשר. עודף מכפתור.

חשבתי שרק אני, כצבר שיידיש אינה שפתו (אם כי היא שפת אמו), מגיב כך. והנה התברר לי יום אחד כי גם מי שהוא סופר ביידיש, ויידיש היא שפתו – יוסל בירשטיין, נתון למיני הנאות משונות של קריאה בסטוטשקאָוו.

לשון היא לא רק ביטוי ל“רוחו” של עם; היא גם מעצבת את דורותיו הבאים. מציאותנו

העילגת, המנופחת והדלה במימדים כה רבים, היא גם תוצאת מצב־הלשון.

מבחינת הספרות היהודית ה“החלטה” להמית את הייידיש היתה קאטאסטרופאלית. לא רק בשירה (בה כתבו גלאטשטיין, לעייעלעס, משה לייב האלפרין, מארקיש, גרינבערג) אלא גם בפרוזה (וכוונתי גם לסופרים שאיש בארץ לא שמע עליהם, כמו פרלה, או ראבּוֹן), עולה המודרניזם ביידיש בכמה וכמה מונים על העברי המקביל לו. אלתרמן ושלונסקי הם משוררים עלובים בהשוואה לנ"ל; ועגנון מחוויר ומקליש ומתחנחן בקונטקסט של פרוזאיקון יידי ממוצע. הרושם המדהים שעוררו אצל קהל הקוראים העברי תרגומי גלאטשטיין ב’סימן קריאה' 8 אינו מקרי.

שפה היא תרבות. והנה עם וגודע במו ידיו חלק אדיר מתרבותו, משליך לסל ספרות מעולה, תמונות מן המציאות, וכלים להסתכלות במציאות, עולם רגשי… הסיטואציה בה כל זה נעשה ידועה. הסיבות ידועות. אבל פחות נותנים את הדעת לתוצאות. עבר אינו רק אברהם אבינו ואלוני־מורה. עבר הוא גם ווארשה של שנות העשרים ורחוב טלומצקה 13.

אנו עם של שלוש שפות (אני יודע רק מעט של לַדינו. האם מורשתה כמורשת יידיש?). ועתה כבר כמעט־מאוחר, ואולי מאוחר. את הדיבור ביידיש לא נחזיר, אבל משהו ממה שאפשר לספוג ממנה אל תוך תרבות היום־יום שלנו אולי עוד נוכל להציל. ואת זה נוכל לעשות רק דרך ספרות.

המצב הגרוטסקי הוא, שלא רק שהשערים אל יידיש נסגרו, אלא אוצרות ספרותה פשוט אינם מתורגמים (להוציא סופר אחד, שלא את מיטבו מתרגמים, ולא מיידיש! אלא מן האנגלית המשוטחת של מתרגמיו לאנגלית, ושגם הוא היה צריך לזכות מהכרת הגויים כדי שיגיע אל הישראלים). הסיסמאות האדולסצנטיות של תנועת הנוער הכנענית ושל הציונות המתנערת מן הגולה (והכנענות אינה אלא פלג של הלאומנות הציונית הפשטנית, היא היפרבּּולה של הציונות) – כבר עבר זמנן. המגע עם ספרות יידיש – המגע עם עצמנו – ייעשה דרך מפעלי תרגום מקיפים. לא פחות ממה שהושקע בארכיאולוגיה ובחשיפת קירות חרבים וריקים – יש להשקיע בחשיפת העבר הקרוב שעודו נושם. אבל המגע ייעשה גם בדרך של לימוד. יהיו נא לשונות היהודים שפות חובה בבתי־הספר (ויבחר כל תלמיד בלשון שיבחר). אני יודע שידידי יאמרו כי “נפלתי על הראש”. גם את זה אפשר לומר טוב יותר ביידיש. רְאו מה קרה לכתיבתם של יהודית הנדל ויצחק אורפז כשנפתחו לרִיתְמִים של יידיש; לראיית מציאות דרך “עולם של יידיש” (עולמו של מאירוביץ‘, וראה גם את שיריו ב’סימן קריאה’ 7) או דרך עיניו של ילד שבעיירה, שהיה בבחינת טאבו בפרוזה העברית השרירית, המזיעה, המריחה מטחינה. יידיש אינה רק עבר. היא דרך הסתכלות. הפרוזה הישראלית ביותר נכתבת היום על־ידי יוסל בירשטיין, וביידיש. החיים היו הרבה יותר נסבלים אם בגין וארליך היו נאלצים לנאום לאומה ביידיש, אומנם כן.

מ.פ.

דוסטוייבסקי של באחטין, אבל באחטין של מי?

אין מזל לתורת הספרות. רופא־אלילים אסור לו לרפא לפי חוקי מדינת ישראל. לפסיכולוג דרוש רשיון ותואר. אבל תרגומי ספרות יפה וספרות עיונית הם הפקר, שהמו“לים מתפרנסים ממנו. הוצאת ספרו של באחטין על דוסטוייבסקי זכתה להילולת שבחים בביקורת, למרות שמשפטים רבים אינם מובנים כלל לקורא. הצצה מועטה בלבד תספיק כדי לראות שיש פה אחיזת עיני הציבור על־ידי ספריית פועלים. מי שתירגם לא ידע רוסית כהלכה, לא הבין את מושגי היסוד של תורת הספרות הרוסית מיסודם של הפורמאליסטים ואינו יודע את המינוח של תורת הספרות בארץ. קשה לדעת מי אחראי לכך: מרים בוסגנג (שצויינה ב“מֵרוּסית”), דה”ן (ה“משתתף”), יעל הרוסי (האחראית לעריכה מדעית, מינוח וביאורים), או העורך לדפוס והמהדיר (ד. פנימי).

נפתח במשפט הראשון: “ההיכרות עם הספרות העניפה של דוסטוייבסקי יוצרת את הרושם, כאילו מדובר לא במחבר־אמן אחד”. אבל ברוסית כתוב “על דוסטוייבסקי”. סליחה. כדאי לחזור להקדמה מאת המחבר. היא מתחילה במלים: “המחקר שלפנינו מוקדש לסוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי”: ברוסית כתוב: “העבודה הנוכחית” (אפשר לתרגם אולי: “עבודה זו”). שנות העשרים ברוסיה היו תקופה שבה ציירים, משוררים וחוקרים דיברו על עבודות שהם עושים (כפי שאומרים ציירים היום), וברחו מן הניפוח הרומנטי. באחטין וודאי לא התימר לכתוב כאן “מחקר” אלא מסה הגותית. ברוסיה מדובר על בעיות הפואטיקה וכך גם נקרא הספר: ‘בעיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי’. אין המחקר דן באספקטים, סוגיות, אלא מנסה להתמודד עם הבעיות המרכזיות של פואטיקה זו. אפשר להמשיך בניתוח הטקסט אבל די בזה.

באחטין מדבר בעברית על “טיפוס חדש לחלוטין של חשיבה אמנותית אותה כינינו – בדרך תנאי – פוליפונית”. באיזה תנאי? ברוסית המילה היא “אוּסלובנוֹ”. זו מלת מפתח של הפורמאליזם הרוסי. כבר דה־סוסיר דיבר על שרירותיות הסימן הלשוני. שקלובסקי בספרו המפורסם ‘מהלך הסוס’ שואל למה הולך הסוס בשח עקום, ועונה: “ככה בגלל שרירותיות”. (אפשר לתרגם זאת גם קונבנציונאליות). שרירותיות האמנות היתה סיסמת מפתח של הפורמאליסטים, ומי שמתרגם ספר כזה ואינו מבין את המונח, הריהו כמתרגם את המילה שרירותי לאנגלית muscular (מלשון שרירים). גורל דומה עלה במושג מפתח אחר: בתרגום שלנו חוזר ונשנה הביטוי “רב־תוכניתית” או “רב־תוכניתני” כתכונת הרומאן. כידוע תפסו הפנומנולוגים את היצירה הספרותית כרב־שכבתית, ומהם קיבל זאת ולק. בבלשנות מדברים על רבדים או מישורים (בין שהם מישורים בלשון ובין שהם מישורים של ניתוח). מקור הטעות פשוט: ברוסית המילה פלַאן משמת גם לתוכנית וגם למישור (בדומה לצרפתית או אנגלית). המתרגמים והעורכים לא זו בלבד שאינם מבינים רוסית, אלא שלא תפסו אחד ממושגי המפתח של הספר. הנה לדוגמא משפט פנינה: “טענות הדיאלוג הדראמאטי אינן מבקיעות את העולם המתואר, אינן הופכות אותו לרב־תוכניתני”. לאיזה טענות הכוונה? טענות פילוסופיות או טענות הגיבורים זה כלפי זה? וברוסית פשוט כתוב “רפליקות”. אבל איך יכולות רפליקות להבקיע את העולם המתואר? וברוסית כתוב: “הרפליקות של הדיאלוג הדראמאטי אינן מנתקות את העולם המתואר, אינן הופכות אותו לרב־מישורי”.

היסטוריה משונה אבל טיפוסית היתה לספרו של באחטין בארץ. תחילה הגיבו על כל איזכור שלו בעויינות. עוד לפני שנים רבות, כשסיפרתי על באחטין ללאה גולדברג (שהיתה משוררת הרבה יותר טובה משנוטים לחשוב היום) התברר שלא זו בלבד שהיא לא ידעה על קיומו, אלא טענה כנגדי: “אני מבינה בעצמי את דוסטוייבסקי ואינני זקוקה לקרוא מה שהבינו אחרים”. עוינות זו כלפי מחקר ופואטיקה היתה כמובן אופיינית גם לאלה שהפכו את דוסטוייבסקי לגיבור אקסיסטנציאליסטי. רק תחיית העניין בבאחטין הודות לתרגומים לפולנית, צרפתית ואנגלית נתנה הכשר לתרגומו לעברית (דבר דומה קרה ליאקובסון: כאשר חוגי תורת הספרות הושפעו ממנו ותרגמו מדבריו לוּוה הדבר בשנאה ולגלוג, אבל כשעיתונאית יהודיה ממצרים הביאה מצרפת את השם ג’ייקובסון הוא הוזכר באור חיובי מעל דפי ‘הארץ’).

בתורת הספרות, בבלשנות ובמדעי האדם תופסים היהודים מקום מרכזי אצל הגויים. אבל בארץ הזאת יש הסתה מתמדת נגד כל חשיבה חדשה ומדוייקת בתחומים אלה, אלא אם כן היא באה באיחור של דור ובהכשר של הגויים שלעיתים קרובות גם הם יהודים.

ב.ה.

בספריית ' ספרי סימן קריאה' בעריכתו הכללית של מנחם פרי ראו אור 73 ספרים מאז ספטמבר 1972 (עת יצא ‘חפץ’ של חנוך לוין – הספר הראשון בספריה) ועד ינואר 1979 (בממוצע – כְּסֵפר לחודש). הספרים המסומנים להלן בכוכב ראו אור במסגרת הוצאת הקיבוץ המאוחד. כל האחרים ראו אור בשיתוף עם “מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור”. הספריה נערכת בהשתתפות חבר יועצים, חברי “אגודת סימן קריאה”. לא נביא כאן דברים על עקרונותיה של הספריה ועל מקומה בתמונת הספרות המתהווה בשנים האחרונות. ניתן לרשימה לדבר בעד עצמה:

שירה (מקור ותרגום)

* ברטולט ברכט, גלות המשוררים בתרגום ה. בנימין

גבריאלה אלישע, כשפתיים נשפתי חושך לגוף

אוֹרי ברנשטיין, כולם מעשים בודדים

מרדכי גלדמן, ציפור

מרדכי גלילי, שירים 1972–1976

יאיר הורביץ, שירים 1960–1973

יאיר הורביץ, בשבתי לבדי

יונה וולך, שירה

מאיר ויזלטיר, קח

מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי – עשׂיַת שירים

* מאיר ויזלטיר, פגימות לקט תרגומים ועיבודים משירת העולם

אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני

אבות ישורון, קפֶּלה קולות

דן ערמון, ליד השדה

ישראל פנקס, אל קו המשוה

* ישראל פנקס, בתוך הבית

דן צלקה, צהריים

אבהרם רגלסון, שירותיים

אהרון שבתאי, הפואמה הביתית

* יוסף שרון, דיבור

מיהאי בביטש, ספר יונה בתרגום מרדכי אבי־שאול

סיפורת מתורגמת

ג’ון אפדייק, רוץ שפן בתרגום דבורה שטיינהרט

ג’ון בארת, סוף הדרך בתרגום אביב מלצר

*אונורה דה בלזק, סרזין בתרגום יהושע קנז

סמואל בקט, מולוי בתרגום הלית ישורון

הרמן ברוך, הסהרורים בתרגום גבריאל צורן

וירג’יניה וולף, אל המגדלור בתרגום מאיר ויזלטיר

*פטר וייס, הצל של גופו של העגלון בתרגום אילנה המרמן

אנדרה ז’יד, מזייפי המטבעות בתרגום יהושע קנז

* אוּוֶה יונסון, שתי פנים בתרגום גדעון טורי

* פטריק מודיאנו, שני רומאנים בתרגום יהושע קנז ואביבה ברק

ז’אן־פול סארטר, הבחילה בתרגום הדרה לזר

פורד מדוקס פורד, החייל הטוב בתרגום גדעון טורי

פ. סקוט פיצג’ראלד, גטסבי הגדול בתרגום גדעון טורי

סיפורת – מקור

נפתלי יבין, ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת

הדרה לזר, ששה פרקים על איה

יעל מדיני, קווים וקשתות

יוסף מונדי, יומן נוכחות

* ראובן מירן, ציפור העופרת

דוד פוגל נוכח הים

דן צלקה, פליפ ארבס

ישעיהו קורן, לוויה בצהרים

יעקב שבתאי, זכרון דברים

ספרים לנוער

* יאיר הורביץ, פרקים מספר החלום

* דן צלקה, המסע השלישי של האלדֵבָּרן

מחזות

נסים אלוני, אדי קינג

יוסף בר יוסף, אנשים קשים

אהרן וולפסון, קלות דעת וצביעות

חנוך לוין, חפץ

חנוך לוין, יעקבי ולידנטל

חנוך לוין, נעורי ורדה’לה

חנוך לוין, שיץ

חנוך לוין, קרום

חנוך לוין, סולומון גריפ/ פופר

ארתור מילר, כולם היו בני בתרגום גדעון טורי

אנטון צ’כוב, שלוש אחיות בתרגום עזה צבי

סידרת מתח ופשע (בעריכת יעל שורץ)

דיק פרנסיס, שבר עצמות בתרגום רונית לנטין

מחקר: ספרות, משמעות, תרבות

סידרה של המכון לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל־אביב, בשיתוף עם ‘סימן קריאה’ ו’הספרות'.

* אורי צבי גרינברג, כלפי תשעים ותשעה

יוסף האפרתי, המראות והלשון

* בנימין הרושובסקי, ריתמוס הרחֲבוּת

גדעון טורי, נורמות של תרגום

מנחם פרי, המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק

עדי צמח, מבוא לאסתטיקה

תומאס ס. קוּן, המבנה של מהפכות מדעיות

חנא שמרוק, ספרות יידיש: פרקים לתולדותיה

חוברות סימן קריאה 9־1 (חוברות 8, 9 – בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד)

למר אלטמן האלמוני שלום,

בגליון “מעריב” מיום 9.4.79 הגבת על רשימה פרי עטו של המשורר משה דור. בריתחתך האמוציונאלית נזקקת לצירוף לשוני בוטה, בו מצאת לנכון להשוות את כתיבתו של משה דור עם כתיבה בנוסח “שטירמר” הנאצי. הדיון העומד לפנינו, אם־כן, הוא בסוגיית נקיון הלשון וטוהר הרוח. בטרם אעיר הערותי בנושא זה, הרשה לי הערת־וידוי.

כידוע לך, שטף אותנו מאז אותו מהפך פוליטי, גל עכור שניפץ את מחסום הנבלה, ובין השאר נשא עמו הטחה זדונית, שעיקרה: “מאפיה שמאלנית” שומו שמיים, השתלטה על המדינה. ברשותך אצהיר הצהרה בה אקבע: אינני שמאלן, ויתרה מזו: אינני בקי ברזי התורה המארכסיסטית על עיקריה, נספחיה וגוניה השונים. נכון, יש לי השקפת־עולם, שיש והיא בעלת קווים מקבילים לתורה החברתית המכונה בפינו “סוציאליסטית”. אם זאת,¹ על־פי כל כללי הסיווג והשִיוּךְ המקובלים בטרמינולוגיה של האדונים צבי שילוח את משה שמיר, הריני, לכל הדעות, איש “הכנופיה השמאלנית”. (אגב, ככל שידיעתי מגעת, שני האדונים הנכבדים אמונים על תורת תנועת־העבודה, שאינה נוגדת ברוחה את השקפתי. עם זאת, כמחוור לך, אני “רפש־אדם” ומוקצה מחמת מיאוס, והם, הריהם טובלים בזוהר הרקיע). גם לך ברור, שהמתרס המפריד בינינו (מן הסתם, לא רק הוא) הוא עמדתנו השונה במהותה כלפי “ארץ־ישראל השלמה” והוא שמציב ומסווג אותי ברובריקה המיועדת ל“עוכר־ישראל” שכמותי. אם־כן, ודאי למד אתה, שעניין ה“מאפיה השמאלנית” הוא פרי המצאה מעוותת וחולנית של ציבור אנשים שקשריהם השכליים רופפים. על־אף האמור לעיל, תחושת־גאווה אופפת אותי על שנמצא מי שנמצא, ושִייך אותי ל“כנופיה”, אלא שלצערי אותה “כנופיה”, בהיותה פרי דמיון, אינה קיימת כלל, וחבל. לאור הפגיעה הקולקטיבית בציבור רחב של אמנים, אני רואה ככורח בל־יידחה את התארגנותה, ללא שהיות. עד כאן הווידוי.

המושג “כנופיה שמאלנית” איננו המושג הערטילאי היחיד העושה לו כנפיים בחלל עולמנו. מושג רוֹוֵח אחר, לדוגמא, הוא “הציונות האמיתית”. לא מעט אנשים, כידוע לך, מתיימרים לדבר בשמה של אותה “גברת” ומסתתרים מאחרי מסכו המעורפל של המושג. תמהני, אם יש, ולוא אחד, מבין הדוברים בשמה של אותה ציונות, היודע אל נכון את פירושה המדוייק. מה שיודעים אותם דוברים היא פרשנותם. גם קולה הבכייני־היסטרי של הגב' גאולה כהן, וגם פיו הקמוץ (ניגוד חמור לנדיבות שהוא מגלה כלפי חבלי ארץ) ועיניו השוקעות מטה־מטה בכיסי עיניו של הח' חנן פורת, לא יוסיפו תוקף ומשקל למושג. אך לא אלאה אותך בשמות נוספים, שהאחריות לטיפול בהם שמורה לאנשים שתחום עיסוקם הוא תחום שונה. מכל מקום, זכותי כאזרח, שפרשנותם תהיה מקובלת עלי כשם שזכותי לדחותה. המרתיע בתופעה, הוא הנסיון הדמאגוגי של העושים שימוש בצירוף בכוונת מכַוֵן. שכן, הם מודעים היטב לתהודתו ונהיר להם שהוא “נשמע” בציבור כדבר “הגון וטוב”, שאין לערער אחריו. עלי לבשר לך, שצירוף זה, על תוכנו והמשתמע ממנו, איננו “מקודש” על־ידי, כשם שלא “מקודש” על־ידי שום צירוף אחר או מושג אחר זולת אחד. את התואר “קדוש” אני מוכן להחיל ולהצמיד כשם נרדף אך ורק לחיים עצמם, וכל השאר, עם כל חשיבותם, הם בבחינת תנאים, אמצעים או מקדמים של אותו “קודש” ששם לו חיים. אסכם ואומר: תורת־חיים האומרת לי, זה ראה וקדש אינה מקובלת עלי וכאדם חושב הריני נכון בפתיחות לקבל ולדחות, אך לקבל דברים כמצוות אנשים מלומדה איני מוכן.

אדון אלטמן נכבד,

כפי שהינך רואה לשוני נקייה וברורה. אודה על האמת, דברים חמורים רבים לי לומר לך ולשכמותך, אלא שבניגוד לך, ששמורה לך הזכות לפרסם דברים בלשון חשופה וגלוייה (ולמותר לציין, ברגל גסה), את דברי שלי עלי איש לא יפרסם. לוא אני הייתי מטיח באי־מי שסגנון כתיבתו מזכיר את ה“שטירמר” הנאצי, או לוא הייתי מעלה על כתב ומכנה סופר בישראל “נער אוקאמוטו”, כפי שכונה חנוך לוין ברשימה פריט עטו של בנימין גלאי מעל דפי “מעריב”, הייתי נזרק מכל המדרגות ולא היה חס על מפרקתי. ובאשר לניירותי – אל דאגה, מקומם יכירם בסל האשפה (סלח לי על אזכור מילה נפסדת זו, אשפה). ידידי שלי, כדי לומר את דברם (כן, אותם “שמאלנים צעקניים”, “רעשניים”), מסתתרים מאחרי לשון מתוחכמת, ולא אחת מבליעים את דעותיהם ברשימה צדדית, כגון ביקורת על סרט קולנוע. כל זאת, משום שאיש לא היה מאפשר את פרסום דעותיהם. בעלי אמצעי־התקשורת דעתם רוֹוָה נחת מאותה מקהלת תוכיים המצייצת בקול חדגוני ומשים (התאזר נא ידידי בסבלנות, גם אני יודע, שכל עיתון מעסיק “עלה תאנה” בודד כדי לכסות על אותה ערווה טורדנית הקרויה בפינו “חופש ביטוי”. אם תציץ מבעד לחלון, ודאי גם אתה תוכל לראות את אותם “עלי תאנה” מתנפנפים ככבסים על החבל. כן, אל תשכח את החבל והמחנק. אם לא ראית, אל לך להאשים את עיניך). כל דברי אלה, לא באו אלא כדי לקבוע עובדה בלתי־נעימה: מי שבאמת שולט על אמצעי־התקשורת הוא גם הוגה אותו רצח־אופי קולקטיבי ביוצרו את אותו “גולם” מפלצתי הקרוי “המאפיה השמאלנית”, דהיינו: “המאפיה הימנית”.

בהערת אגב צנועה, הרשה לי ללחוש לך, שעל־פי קריטריונים הנהוגים בחברתנו כל דעה חריגה בעלת גוון “תבוסתני” (עוד דוגמא להשחתה לשונית), סיווגה האוטומאטי הוא “שמאלנות”. אין לי ספק, שגדולי האומה העברית, שאולי מקובלים גם עליך, בהיותך על־פי עדותך אדם דתי, כירמיהו ויחזקאל הנביאים, כמנחם מנדל מקוצק ורבי נחמן מברסלב (שמת לבך, שאיני מאזכר את שפינוזה), וודאי שהיו משוייכים ל“כנופיה השמאלנית”. כתבתי אולי, שכן ידוע לי, שלא מעט אנשים דתיים מקדשים את ההלכה, אך אל נפש הנאמר וניב לשון הכתובים אין לבם (בהקשר זה מן הראוי להזכיר את יחזקאל ג' ה': “כי לא אל־עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל־בית ישראל”). האם שמת לב, כמוני, שהלשון השגורה בפיהם ועטם של לא מעט דוברים דתיים, כפי שהם משתקפים במאמר ובאומר (בטלוויזיה) – רצוצה. לוא היית מבין חשיבותה של שפה לעם, או אם לדייק, לוא היית מוצא את קו־השווה בין עם ללשונו, ודאי היית עומד על רמז דק זה שלי. אלא שלפי מיטב הבנתי, בעיניך יש לקדש דברים שונים, ואת הזהות הרגשית, כפי שהיא מוצאת ביטויה בניב הלשוני של הכתובים המקודשים, אפשר להשליך כלאחר־יד. ובעצם, מה אני מבלבל מוחו (?) של אדם הבקי במכמני ה“שטירמר”, עד שמצא להסמיך סגנונו ללשון משורר בישראל.

לאחר שהבהרתי לך, שבקושי רב עוד שמורה אי־פה אי־שם חלקה נידחת בה יוכל ציבור גדול לפצות פה, מי, אם־כן, הם אותם “שמאלנים רעשניים וצעקניים”, אשר קול צעקתם הבלתי־מושמע נשמע למרחוק? צר לי לאכזב אותך – כל נסיון של אימוץ אזניים לא ידלה דבר. האמת העירומה היא, שהצעקניים והרעשנים הם לא אחרים מאשר אנשי “המאפיה הימנית”. אל יטעה אותך לבך, גם אני מכיר את עברו של מר משה שמיר. הוא, לא אני, האיש המכנה ממשלה זו “ממשלת בגידה לאומית” ואת ראשה “פיגורה של שטיחים ונשיקות”. למרבה האירוניה, אותה דבקות בה ניסה לשכנע את הציבור לדגול בעבר בשמאל, היא אותה דבקות שאיפיינה אותו בנסיונו לשכנע את הציבור לתמוך בליכוד בבחירות האחרונות. כיום, נקעה נפשו מממשלה זו ומראשה והוא, כידוע לך, משלח בה חיצי רעל. אך הוא, הטועה המקצועי – כשר למהדרין, אבל אנחנו שלא טעינו ולא סטינו מדעותינו הרינו עוכרי־ישראל נתעבים. שמא חשבת שנזכה ממנו ללחישת וידוי האומרת “סליחה טעיתי”. האלימות הטבועה בו והמטילה רפש בכל שמחוצה לו, משוכנעת בצידקתה. מכל־מקום, נסה להתעלם מהערת־סטייה זו שלי ולענייננו, הבה וצא בעקבותי ובדוק בפני מי פתוחים דפי עתונינו. מדי יום ששי ובשאר ימות חול מלעיטים אותנו בעמודים שלמים, שהם מודעות פרסומת ללא תשלום לדברי בלה־בלה לעוסים. הנה־כי־כן, תמצא בגליון אחד עמוד מוקדש למר גרשון שפט איש גוש־אמונים, כשבצילו חוסה עמוד ראיון עם השר חיים לנדאו. בעיתון מתחרה תוכל למצוא הגיגים תפלים של אחד צבי שילוח, ובשכנות לו את דברי עורכו הראשי של אותו עיתון, ד“ר הרצל רוזנבלום (אני יודע גם יודע, שאתה מתחנן על ברכיך, לבל אזכיר אוויל משריש זה, שכן הכללתו מוציאה כל רוח הגיונית ממפרשי הדיון). אם לא תרחיק, תוכל לעיין בעיתון השכן בעיוניו השבועיים של מר ש. שניצר ובנבכיו של הנעלב־מתפטר שמואל כץ. כן, גם מקומם של השר זבולון המר והפרופ' היהיר יובל נאמן לא קופח. גם את ציוצי “קן־הקוקיה” של הרבנים קוק, דרוק ודרוקמן לא חסרנו. בקיצור, עמוד אחר עמוד מקהלה מתרוננת אחת, שההבדל הדקיק שבין קולותיה הוא כהבדל שבין מודעת פרסומת של מרגרינת “תלמה” לבין מודעת פרסומת של מרגרינת “בלו־בנד”. היכן, אם־כן, מסתתרת אותה “כנופיה שמאלנית נתעבת?” לא, איני בא לעשות שקר ולהתעלם מאותו עמוד הקרוי בפי בעליו (“ידיעות אחרונות”) עמוד “המצחיקים”, הכולל רשימות פרי עטם של ח. חפר, ע. קינן, ז. יריב, ס. קשת, ב. עברון, א. בכר ואי־אלו אורחים בלתי צפויים. לא, לא שכחתי אותם, כפי שלא שכחתי את מר אליהו עמיקם ואת ד”ר ישראל אלדד, המלמדנו שלתומו חשב, בניגוד לראש־הממשלה, ש“בשורת־הבשורות” היא הגאולה הכוללת שלום, שאותה אמור להביא אליהו (איזו גאולה??? ריבונו של עולם, האם את בעיות הדיור וסל־המזון כבר פתרנו, או שמא גם בעיות כגון אלה תמצאנה פתרונן בימות־המשיח הבאים עלינו לטובה?). לא, לא שכחתי גם את יהונתן גפן, אך האם שמת לבך, שמערכת העיתון המעסיקה אותו הצמידה לו שני “מוקשים” – מאיר עוזיאל ומירית שם־אור. נכון, אתה אומר, אך אותם אין שומעים, ורק אותו שומעים. מה שאתה בעצם בא לומר, ש“הכנופיה” פשוט יותר מוכשרת. הרשה לי לתקן אותך, יותר מוכשרת מ – – – צר לי לאכזב אותך – פשוט אין עם מי להשוות, שכן “הכנופיה” האמיתית, הימנית, אינה מציבה במטווחי אופק כישרון, כמעט אף לא כישרון, ליתר זהירות. ההיסטוריה, כפי שאתה מבין, מלמדת שהכישרון נסוג ממרחב מחייתו של עם התוכיים (בלי לפגוע, חס וחלילה, באותו בעל־חי חביב). אם חשקה נפשך בפושטי רגל רוחניים, הרי יש לך מן המין הזה בשפע. יבושם לך.

מה עושים, אם־כן, כדי לדרוס את הכישרון המרתיע והמפחיד? הו, לכך יש אמצעים רבים, שאחד מהם הוא הטבעת כינויים ושמות גנאי, מתוך תקווה ששימוש מדכא זה בלשון יכה שרשים. טול דוגמא: האם כדי להכפיש את שמו של חנוך לוין נחוץ להתעמק במחזותיו, סיפוריו או שיריו, לנסות להתמודד עם תכניהם וכלי אמנותם? לא! די לעשות שימוש זדוני, כפי שעושה עוד “כנופייר ימני”, אחד אורי פורת, ולכנות אותו “מלך האמבטיה”. ודוק: עד היום הוכיח אותו מר פורת, שכל כשרונו מתמצה בבועת־סבון, אך את מלאכתו, הנעשית מגבהי קומת העשב בה הוא שרוי, הוא סבור שעשה, ועתה לאחר ש“ליכלך” יוכל בלב קל לרחוץ כפיו ב“קלין”. כן, ידידי, זו הדרך. די בעטיפת ספר – עמודיו הפנימיים הם בבחינת בלתי־נחוצים.

ולסוף הערה עניינית, אשר בגינה בזבזתי עליך שעה מאוסה: המאמר שהבעיר חמתך והעלה קיצפך, עיקר עניינו עסק בשאלה: האם על רוב בניינו ומניינו של העם לקבל את תדריכי החינוך שאותם מנסה להכתיב ולכפות עלינו שר־החינוך. בלשון פשוטה: איני כופר ואין איש, כמדומני, הכופר בזכותו של חובש־הכיפה לכהן בתפקיד שר החנוך והתרבות. הצגת השאלה כך, היא מן הסתם הונאה. השאלה הניצבת בפנינו – האם זכותו של שר־החינוך, שהוא שליחו של ציבור מוגדר ובעל דעת מיעוט, לכפות דעתו של דעת הרוב ולהפר את הסטאטוס המאפשר בחירה בין הזרם הדתי לזרם הממלכתי? זו השאלה. בינינו לבין עצמנו, הרשה לי הערת כפירה: עם כל חשיבותו וכבודו של הרמב"ם, נראה לי שתרומתו המחשבתית של עמנואל קאנט, למשל, אינה פחותה. לא הייתי רוצה שיהיה מחסום שימנע מנער ישראלי גם ידיעה בהגותו. על־כן, כפי שחשוב שידע נער ישראלי את שירת אבן־גבירול (הנפלאה בעיני) ראוי לו שיכיר וידע משירי ג’ון קיטס, למשל. חשד מתגנב ללבי, שמה שהרתיח אותך ועוד רבים אחרים, אינם תארי־השם, אייטוללה וליצן־הליצנים (שיש להסתייג אף מהם), שהצמיד משה דור לשר הנכבד, אלא האמת המבצבצת משורות אותו מאמר. אל מדרגת אטימות וכהות־חושים שכזו גם אתה, מן הסתם, לא הגעת.

מנסיון ידידי למדתי, שבעקבות דברי “כפירה” שכאלה אנשים בלתי־מאורגנים, ניפצו את שמשותיהם, הציפו אותם במכתבי גידופים ואיומים, חיבלו במכוניותיהם, הטרידו מנוחתם בלילות. תמהני, מה כתובתה של “מאפיה” זו.

יאיר הורביץ

א

וּמִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּאן,

הַסְּפָרִים, הַמַּאֲפֵרָה

הַשֻּלְחָן,

יֵשׁ לְהִפָּרֵד כְּבָר

עַכְשָׁו.

הַדְּבָרִים שֶׁלּ‎א נָגַעְנוּ בָּהֶם,

שֶׁאֵין כְּלָל

לָגַעַת בָּם, כְּמוֹ

הֶעָנָן הַזֶּה, הַלָּבָן,

הַמִּתְאַרְגֵּן שׁוּב

כְּצֶמֶר־סֻכָּר (יַד מִי

נָהֲגָּה בּוֹ?)

וְהוּא עֲדַיִן

מִיתִי, עָנָן. דְּבַר־מָה

צָפוּן בּוֹ.

כָּל מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים,

עַל הַהִתְהַוּוּת, הַהִשְׁתַּנּוּת, הַפְשָׁרַת

הַשְּׁלָגִים, הִקָּווּת הַמַּיִם, הָאֵד, הֶחֳמָרִים

הַשּוֹנִים, הַ’נֶּבּוּלָאֶה' הָאֵלֶּה אֶת־זֶה

אֵינָם מְפַזְּרִים.

הַמִּשְׁפָּט שֶׁל תַּלֶּס גַּם הוּא

אֵינֶנּוּ מֵאִיר.

הֶעָנָן הַזֶּה עוֹדֶנּוּ

נוֹכְחוּת שֶׁאֵין לְהַסְבִּיר,

לְהָבִין, לְהַעֲבִיר,

אַף שֶׁנִּדְמֶה כִּי אַתָּה,

אוֹתוֹ, יוֹדֵעַ שָׁנִים.

וּלְהַגִּיד יֵש כְּבָר

עַתָּה: הֶעָנָן הַזֶּה כְּלָל אֵינוֹ

‘הוּא’, הֶֶעָנָן מִן הַשָּׁנָה־שֶׁעָבְרָה,

וְאַף לֹא זֶה

מֵאֶתְמוֹל, אוֹ מִן הַיּוֹם בּוֹ

אִמָּא הָלְכָה.

שֶׁהִשְׁקִיף עַל

הַנַּעֲשֶׂה בַּחֶדֶר, הִתְבַּלְבֵּל בִּפְרָטִים, תָּהָה

עוֹד רֶגַע אֶחָד וְנָסַע.

הֶעָנָן הַזֶּה אֵין,

לֹא הָיְתָה בּוֹ, דֵּעָה.

אַךְ גַּם זֹאת: הַאִם

הָאִישׁ מֵאֶתְמוֹל, זֶה

מִן הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

שֶׁהִבִּיט

אַף הוּא,

וְאֶת הֶעָנָן,

מִבַּעַד לַחַלּוֹן

רָאָה,

הַאִם הוּא

הָיִּיתָ אַתָּה?

ב

כֵּן, אֲבָל מָה

יָדַעְנוּ עָלָיו?

וַדַּאִי, לָבָן

וְשַׁתְקָן.

מוֹצָאוֹ, כָּךְ נִדְמֶה,

מִן הַיָּם.

דּוֹמֶה

לְעֵץ־הַצַּפְצָפָה הָרָזֶה, רָם־

הַמַּעֲלָה, הַגָּבוֹהַּ, זֶה

שֶׁהַגֶּזַע שֶׁלּוֹ מִתְקַלֵּף

וְחוֹזֵר לְעֵינֵינוּ, מְלַבְלֵב.

וְהָרוֹשֵׁם שָׁם, לְמַעְלָה,

בִּכְתָב מְאֹהָב,

מַשֶּׁהוּ עָנָו.

לֹא נוּכַל לִקְרֹא

אֶת הַכְּתָב.

אֲנִי חוֹשֵׁב, זֶה

מַה שֶּׁיָּדַעְנוּ עָלָיו

ג

וְהָאִשָּׁה הַצְּעִירָה הַיּוֹם, בְּבֵית־הַקָּפֶה,

שֶׁהִנִּיחָה אַף הִיא

אוֹר דַּק, רִבּוּעַ־קֶסֶם שִׁכּוֹר,

וְאַף אוֹתוֹ אֵין כְּלָל

לִמְסֹר. הַיָּכוֹל רַק,

גַּם הוּא,

לִשְׁהוֹת רֶגַע אֶחָד, אַחַר לַעֲבֹר,

שֶׁנָּגַע אֵי־שָׁם

בָּרַקָּה,

בְּאִזְמֵל חַד,

כָּל הַמַּרְאוֹת, הַפָּנִים,

הַנּוֹפִים,

הַמִּצְטָרְפִים שׁוּב לְנוֹף, מַרְאֶה

וּפָנִים, אֲבַק כַּנְפֵי פַּרְפָּרִים,

חִידָה מֻפְלָאָה,

שֶׁמֵּעֵבֶר לָרְאוּת הַמְאַדָּה

אוֹתָהּ, הַקַּו וְהַצּוּרָה,

הַחֹמֶר שֶׁלָּהֶם

מָה?

וְהַמִּלִּים שֶׁסִּנֵּן פֹּה

הַפֶּה, שִֶּׁבִּקֵּשׁ לְהִפָּרֵד

בָּזֶה, הֲנָּתְנוּ לָנוּ מַרְפֵּא?

הַאִם הָאִשָּׁה, הַצַּפְצָפָה,

הֶעָנָן, מַשֶּׁהוּ

מֵהֶם,

הַמַּאֲפֵרָה,

הַשֻּׁלְחָן, הָעַיִן הַמְדַמָּה

אוֹתָם,

הַשָּׁנָה,

לָנוּ,

מַשֶּׁהוּ עֲלֵיהֶם,

יוֹתֵר לָנוּ מוּבָן?

"לֶךְ־לְךָ נַעַר, עִם נִשְׁקְךָ

הַיָּפֶה, וְאַשְׁפַּת־הַחִצִּים שֶׁלְךָ,

תִּפְאֶרֶת הָאִי

כְּרֶתָה,

לֹא לִי, כִּי אֶל־צִלִּי הַנָּמוֹג אַתָּה מִתְנַכֵּל."

הבית האחרון הוא פראפרזה לשורות שיר של פרופרטיוס “Quicumque ille fuit puerum qui pinxit Amorem” (Liber II/XII) השורה האחרונה מובאת כאן כמעט כלשונה במקור

הָעַיִן כָּל הַזְּמַן מְרַמָּה, מַקְטִינָה

וּמַגְדִּילָה, צוֹבַעַת, מַזִּילָה

מַיִם וְרֻדִּים, תְּכֻלִּים,

מְהוּלִים, כְּדֵי

לְהֲגִּיד יוֹם, לְצַיֵּר נוֹף

אַחַר־צָהֳרַיִם אָדֹם, אָדָם

לְיַד מַיִם, חַלּוֹן, נוֹטָה

קַו, שָׁמַיִם,

רִחוּק, אַךְ

מָה הַמֵּמָד הַמָּחְלָט, לֹא

הָאִוּוּי, הַדִּמּוּי, צוּרַת

הַדָּבָר הָאֶחָד, הַדְּבָרִים, בְּדִיּוּּק?

וְהַשִּׁירִים, בְּתָאֵיהֶם הַצָּרִים,

הֵם צוֹמְחִים וְצוֹמְחִים

לְגֹבַהּ מַחְרִיד.

רְזוֹנָם מְעוֹרֵר דְּאָגָה.

מַחֲלָתָם לֹא בְּרוּרָה. אִי־שְׁלֵמוּתָם,

גִּדּוּלָם, יְכוֹלִים לְהַזִיק.

וַאֲנַחְנוּ מַה שֶּׁאֲחֵרִים חוֹשְׁבִים עָלֵינוּ,

וַאֲשֶׁר, בְּאַהֲבָתָם, חָשְׁבוּ עָלֵינוּ הוֹרֵינוּ,

מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים עָלֵינוּ יְלָדֵינוּ,

וְקָרוֹב אוֹ רָחוֹק, אַף זָר

דָּבָר הוּא לֹא יָדַע עָלֵינוּ,

וּמוּבָן, מַה שֶּׁחָשַׁבְנוּ, חוֹשְׁבִים הָיִּינוּ

עַל עַצְמֵנוּ, אַךְ

מָה, מִי הָיִינוּ

בֶּאֱמֶת?

אֵיפֹה אֲנַחְנוּ בְּכָל הַדְּבָרִים?

דֶּרֶךְ אַחַת לְהָבִין

מַשֶּׁהוּ אוֹדוֹתֵינוּ,

הִיא לְהַגִּיד אוּלַי שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹבְרִים.

כָּל־כָּךְ מַהֵר

הַכֹּל נִגְמָר.

וְהַדָּבָר הַזֶּה,

הַמְעַט,

שֶׁלֹּא נֶּאֱמַר,

מַהוּ בִּכְלָל, הֵיכָן

הוּא גָר?

הַדָּבָר הַמּוֹשֵׁךְ אֶת

הַצֶּמַח,

הַמְעַגֵּל אֶת הַפְּרִי,

מַעֲלֶה אֶת מִפְלַס־

הַכִּנֶּרֶת, הַמַּיִם בַּדְּלִי,

מַה שֶּׁמָּשַׁךְ

אֶת קוֹלוֹמְבּוּס,

וְאֵצֶל דֵּה־גַּאמָה אָבַד

מִיָּד לְאַחַר הַסִּבּוּב

בְּכֵף־הַתִּקְוָה,

הַדָּבָר הַמּוֹפִיעַ

כְּכֶתֶם שָׁפוּי בַּמַּפָּה,

צֶמַח אוֹ עוֹף, עֲלֵה

הַטַּבָּק הַטּוֹב,

הַמְרַשְׁרֵשׁ וְרוֹעֵד,

עֲדַיִּן בָּנוּ רוֹעֵד

גַּם הַיּוֹם,

וּלְעֵין הַסַּפָּן, מְגַלֵּי־

אֲרָצוֹת,

בְּאָזנֹו

הָעֵרָה שֶׁל מַגֶּלַּאן,

הַמִּתְכַּוֵּץ וְלוֹחֵש

מִלִּים מוּזָרוֹת.

חָשַׁבְתִּי הַיּוֹם

עָלֵינוּ.

עַל הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ, עַל חַיֵּינוּ,

הַנֶפֶשׁ וְהַגּוּף,

כְּעַל הַדֶּרֶךְ

לְהֹדּוּ.

א

כְּרִיסְטוֹבָּל

קוֹלוֹן,

אַדְמִירַל

נְעוּרֵינוּ הַנְּעוֹרִים,

תַּרְדֵּמָתְךָ

הִתְאָרְכָה בָּנוּ

מֵעַל לְכָל

שִׁעוּר אֱנוֹשִׁי.

חִלְּשָׁה בָּנוּ

דַּעְתֵּנוּ

אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ פָּרְעָה

דָּג מְעוֹפֵף, קִלְּשׁוֹן

מְשֻׁלָּשׁ, אַסְטְרוֹלָב, פּוֹל

הַקָּקָאוֹ הַחוּם.

כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן

נֶעְדַּרְתָּ מִכָּאן.

מַה זֶּה הָיָה לְךָ? אֵיפֹה

אַתָּה?

מְדַבֵּר אַלְפְרַגַּאן.

נָא בֹּא

וְהָטֵל בָּנוּ, שׁוּב,

אֶת צֵל־הַקּוֹנְדוֹר שֶׁלְּךָ,

מַבָּט הַחֻמְרָה,

שְׁרֹק לַלִּוְיָתָן

וְלַּזּבוּב.

עוֹד פַּעַם אַחַת תֵּן,

לַ‘נִּינְיָה’ שֶׁלְךָ,

רוּחַ מִזְרָח,

הַטֶּה לַמָּחְלָט

מְחוֹגֵי רְצוֹנוֹתֵינוּ.

וְלָעַיִן הָבֵא

מְנוּחָה.

טֶרְרָה פִירְמָה

לִמְשׁוּגוֹתֵינוּ.

וְדַבֵּר, כִּי עָצוּב.

סַמֵּן,

בְּמַפּוֹתֵינוּ הָעַתִּיקוֹת,

כֶּתֶם צֶבַע עַלִּיז,

כִּבּוּשִׁים נוֹסָפִים

לְפֶרְדִּינַנְד וְאִיזַבֶּלָּה.

גֶּ’נוֹבָה, לַה סוּפֶּרְבָּה,

מוֹלַדְתְּךָ,

גַּם הִיא קוֹרֵאת לְךָ.

ב

הַבֹֹּקֶר, לָרִאשׁוֹנָה,

הָיָה לָנוּ נִדְמֶה: אֲדָמָה.

הָעֵינַיִם, הַצּוֹפִים

הָעֵרִים שֶׁל מֹחֵנוּ,

וּקְצִין־הסִּפּוּן עָלֵינוּ, הָרֹאשׁ,

הֶעֱבִירוּ אֶת הַיְּדִיעָה

בִּמְהִירוּת אֶל לִבֵּנוּ.

זֶה הוּא הַשָּׂמֵחַ עַכְשָׁו, צוֹחֵק וְשָׂמֵחַ,

כְּיֶלֶד שָׂמֵחַ.

יֶלֶד מְגֻדָּל וְעִוֵּר. הַבֹּקֶר,

בֶּן אַרְבָּעִים־וְשָׁלשׁ.

ג

לֹא הָיתָה זוֹ

לֹא הֹדּוּ, לֹא סִין,

חֲלוֹם־אֲלֶכְּסַנְדֶּר חִוֵּר,

לֹא גַּם צִיפַּאנְגוּ.

הַמַּפּוֹת טָעוּ

וְהִטְעוּ.

וְטָעָה אַלְפְרַגַּאן.

אַךְ טָעֻיּוֹתֶיךָ, בְּמִילִין,

אֵינָן חֲשׁוּבוֹת.

חַשׁוּבִים הָרָצוֹן, הַיְכֹלֶת

לָתֵת בְּיָדֵינוּ כֵּלִים,

לְהַצִּיב עַל־כַּנָּם דְּבָרִים עֲגֻלִּים,

להַמְצִיא אֲפִלּוּ מִלִּים.

שֵׁמוֹת לִקְרֹא לָאִיִּים.

גַּם אֲנַחְנוּ, כָּמוֹךָ,

בִּתְנוּעָה תָּמִיד מַעֲרָבָה,

הַתִּקְוָה לְהַגִּיעַ

מִזְרָחָה.

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵבַנּוּ.

שֶׁמַּשֶּׁהוּ, מִמֶּרְחַק־הַשָּׁנִים

וּמִמְּךָ, לָמַדְנוּ.

להלן וישראל סילמאן

שמואל סוֹלוֹמיר נפטר כשהוא צוחק בבאנק שלנו. הלוי בישר לו בשורה בעניין המניות והוא צחק ומת. הלוויה היתה קטנה, ביום חם. הקבצנים המועטים סביב שער בית־הקברות נמנמו בַּחום והתעצלו בביקוש הנדבות. אחד מהם היה יותר חיוּני. בזרועות פתוחות, קופסא בכל־יד, הקביל את פנינו כמו בעל־שמחה היוצא לקראת אורחיו וקרא בקול חזני: “שלום, מקוננים!”

שמו היה יהושע רִימֶר. הוא היה לקוח בבאנק שלנו. הוא בא מפולין, כאן בארץ היה מוכר כעכים ברחוב, ובגלל מחלת האסטמה ממנה סבל, חיפש ומצא לו פרנסה באוויר הצח, מחוץ לעיר. בטרם פרש לבית־הקברות, הביא אלינו את כספו. בערב חורפי אחד – כבר עמדו לסגור את הבאנק – עמד ליד השולחנות שלנו, בחן במבטו את הלוי ואותי, בחר בהלוי ואמר:

“אל תכעס עלי, איש צעיר, אם אשאל אותך שאלה אינטימית”, והתיישב, כשסל הכעכים ליד רגליו, מרפקיו על השולחן, הסתיר בידו את פיו, ושאל כמה למשל הבאנק ישלם לו אחוזים אם יכניס למספר שנים את כל הכסף.

הוא לא הקשיב לַתשובה. לפני שהלוי הספיק למנות את שלל האפשרויות שיש בידי הבאנק להציע, הניח יהושע רימר את סלו על השולחן וביקש שהלוי ינחש מה מוסתר שם. גם אותי כיבד בניחוש. למרות שתחילה לא מצאתי חן בעיניו. כשקירבתי את הכיסא לשמוע את שיחתם, כִּיוון אלי בוהן:

“ומי הטיפוס החדש הזה?”

ליהושע רימר, היה אף שטוח, ואניצי שיער צמחו מאוזניו. בשעות הצהריים, כשהבאנק היה סגור ואני הייתי מסתובב ברחובות העיר, הייתי פוגש בו בקרן רחוב הבאנק שלנו. כשמרפקו מורם באוויר, ישב על המדרגות הרחבות של הקולנוע, החביא במרפקו את פניו ונמנם. בשעות אלה היה יהושע רימר פורש מטפחת בתחתית קופסת הפדיון בכדי שצלצול המטבעות לא יפריע לו בנמנומו. הסל ניצב על מדרגה נמוכה יותר, קצת מאחורי גבו, והכעכים הבהיקו בשמש. בתוכו, בתוך קרקעית־כפולה, החביא את הכסף. ואת זה רצה שננחש. הוא היה מרוצה מהמצאתו זו, כי אף־אחד לא גנב ממנו, אבל הלוי לא התפעל. בשעה שהכסף היה מונח בסל נהיה היוקר בארץ וערך הכסף ירד. ליהושע רימר היה חשבון אחר. הוא מנע מעצמו הוצאות אחרות ויכול היה להרשות לעצמו הפסד. ערך הכסף ירד, אבל הסכום נשאר שלם.

מפיו של שמואל סולומיר נודע לנו מה היו ההוצאות הנחסכות. יהושע רימר – סיפר לנו – אסף “קַדִּישים”. הוא אמר “קַדִּיש” לזכר עצמו וכך חסך כסף. שמואל סולומיר שלח אלינו את יהושע רימר. היה הסכם בינינו, שהוא ישלח אלינו אנשים בעלי־כסף, ואנו, מצידנו, נסייע לו להרוויח כסף קל בבורסה בתל־אביב. הוא שלח אלינו לקוחות מבית־האבות בו היה שומר־לילה. בעירנו השתקע כשבתוכניתו להקים מוזיאון, אותו הביא מצפת, ולהשאיל ספרי־קריאה ביידיש, אך הוצאותיו היו גדולות משחישב, וכך נותר תקוע בחובות, אף־כי ספרי היידיש שאסף לא עלו לו ולא כלום. הוא קיבל אותם בבתיהם של אנשים שבאו מפולין או מרוסיה ונפטרו. כששמע שמישהו מת, היה הולך אל יורשיו ושואל אם נשאר אחריו איזשהו ספר יידי שאין להם צורך בו. עוד בצפת ראה איך השליכו יורשים מן הבית ספרי־יידיש, ומכלל זה למד שגם בבתים אחרים ינהגו כך במקרים דומים.

כשסר אלינו לבאנק לבקש הלוואה, התעניין בכתובותיהם של לקוחות מתים. כתובות קיבל, אך לא הלוואה. סולומיר ביקש לדעת את הסיבות לדחיית בקשתו, והלוי, מנהל המחלקה שלנו, מָנָה אל תוך פניו את הסיבות. תחילה ביקש את סליחתו, קרא לו יקירי אדון סולומיר, ותוך כדי כיפוף אצבע אחר אצבע אמר לו איך מסתכל עליו הבאנק: זקֵן, בלי מקצוע, בלי קרוב (שמואל סולומיר סיפר שאיבד את משפחתו אצל הגרמנים וכאן בארץ התחתן שוב, אלא שאשתו ברחה ממנו), בלי פרוטה על נשמתו, אדם שאינו יכול להמציא שני ערֵבים להלוואה. לשם מה? למה שהבאנק יתן לו כסף? מי ישלם את החוב אם הוא ימות לו לפתע? למה שהבאנק יסבול? היו להלוי עוד שאלות להציב, אבל הוא כבר הספיק לכופף את כל אצבעותיו, ולפיכך נענע עתה בלחייו הרפות. שמואל סולומיר לא מצא־חן בעיניו.

שמואל סולומיר הקשיב בסבלנות לכל חסרונותיו, ועתה בא בהצעה חדשה: אם לא הלוואה – שהבאנק ייעשה שותף בעסק שלו. הוא חישב ומצא שחמש מאות קוראים יוכלו לתת לו פרנסה. הבאנק ישקיע את הכסף, הוא ישקיע את הספרים, וברווחים – יתחלקו. באנקים – כך שמע – עושים עסקות כאלה, ועסק שאין בו הוצאות, בטוח שלא יכשל. הלוי טפח בידו על ראשו כמה פעמים בַּמקום בו החלה מסתמנת צַלחוֹנֶת קרחת, ורצה להבין את הלוגיקה:

“למה שאנשים ישלמו כסף על קריאת ספרים שמתגלגלים ברחובות?” שאל, “מה ההגיון בזה?” הוא סקר את שמואל סולומיר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ומאוחר יותר, מאחורי גבו של סולומיר, ליגלג על מה שראה: סנדלים קשורים סביב רגליו בחבלים, מכנסיים עם חנות חצי־פתוחה, הכפתורים והלולאות לא התאימו, ומפיו היכה ריח בצלים.

“לו אני הייתי צריך לחיות לפי ההגיון”, השיב שמואל סולומיר, “באמת הייתי נראה יפה מאוד”.

הוא חבש את המגבעת היפה שלו: שוליים צרים, סרט דק, שתי נוצות ססגוניות, והתכונן לצאת. אלא שהלוי עצר אותו ושאל אותו מדוע עזב את צפת והשתקע בעירנו.

“בגלל זְקֵנים”, השיב סולומיר.

“אין כבר זְקֵנים בצפת?” התפלא הלוי.

שמואל סולומיר סיפר שבצפת החלו הזקנים למות. העיר שלנו, כך מצא, נעשתה מקום־מקלט לזקנים מן הארץ ומחוצה לארץ. פנסיונים ובתי־מלון שינו פניהם והפכו לבתי־אבות. כמה רחובות של בתים דלים הוקצו למטרה זו. בעלי־הכסף חיו בפנסיונים, וחסרי־הכסף שכרו לעצמם דירונֶת בבתים הדלים. יהודי מאוסטרליה קנה מן הממשלה את כל הגוש, ותנאי הותנה עימו, שישכיר את הדירות בזול. סולומיר שכר שם צריף שלם בזיל־הזול, כדי להקים בו את המוזיאון שלו, לפתוח את הספריה, ואז יהיה לזקנים לאן ללכת, מה לקרוא, ולא יחושו עצמם כה בודדים.

גם הלוי היה מסתובב כשהוא נושא בחובו רעיון לסייע לַזקנים. להעיר בהם, בעזרת הבורסה, אמביציות חדשות לחיים. הרעיון לא היה שלו. באמריקה ייסד בחור בשם קֶנארד בֶּרנזוֹן חברה ששָׁמה לה למטרה להעשיר את אומות העולם. גם בארץ אפשר היה להעשיר את העם בעזרת הבורסה. עניים יהפכו להיות בעלי מניות וכך יִפָּטרו מרעב־ומחסור.

“עניים נשארים עניים”, אמר הלוי לסולומיר, “כי חסרה להם האמביציה לרצות להיות עשירים”.

שמואל סולומיר השתוקק לרשום את שמו בַּחברה. כל השנים היה עסוק ברוחניות, ועכשיו היה מסַכן קצת כסף, העיקר שיתעשר.

“כמה זה צריך לקחת?” שאל.

“תלוי עם כמה מתחילים”.

“אני לא צריך הרבה”, אמר סולומיר. סכום קטן ועגלגל, כדי שלא יצטרך לסבול לעת זקנה, יהיה יותר ממספיק.

“מינימום חמש שנים”, אמר הלוי.

“איך מתחילים?”

“צריכים לקנות מניות”, השיב הלוי.

לסולומיר לא היה כסף לקניית מניות והוא ביקש הלוואה. הוא הבטיח לשלוח אלינו אנשים בעלי־כסף והלוי פעל כדי שיקבל הלוואה.

עם יהושע רימר נפגש סולומיר ברחוב. הוא התוודע אליו בגלל שערוריה, שהאשה מן הקיוסק שמול הקולנוע, הקימה ליהושע רימר באמצע היום. היא עצרה כמה עוברים־ושבים וסיפרה שכלב הגיח, התעכב ליד סל הכעכים, הרים רגל ועשה שם מה שעשה. יהושע רימר נטל את קופסת הפדיון, הוציא ממנה את המטבעות וניער את המטפחת. כששמואל סולומיר הגיע, ראה איך כיסה יהושע רימר את הסל במטפחת וישב כפוף על המדרגות. עתה היה עסוק בהעברת דברים מכיס אחד לאחר, ועל טענות האישה לא השיב. הוא משך החוצה חבילת שרוכים, קופסת טבק־הרחה שהחזיק בה מלח, נר עם פתיל בשני קצותיו, וביצה קשה. את הביצה גילגל בין ידיו כדי לסדוק את קליפתה. הוא בירך בלחש ונגס בביצה עם הקליפה. הוא שפך קמצוץ מלח ישר אל־תוך פיו. את הקליפה ירק מבין שיניו.

שמואל סולומיר הטיל כמה מטבעות אל־תוך הקופסא, הפשיל את המטפחת, נטל שני כעכים, התיישב ליד יהושע רימר על המדרגה, והחל אוכל. יהושע רימר צידד אליו מבט, מן הסנדלים עם החבלים ועד למגבעת עם הנוצות. הוא פלט מפיו קליפות ואמר:

“צרה חדשה על ראשי”.

העוברים־והשבים המועטים התפזרו. האישה מהקיוסק חצתה את הרחוב, והצלם הצנום, שהיה מצלם תמונות על אותן מדרגות של הקולנוע, חזר אל המצלמה שלו – תיבה על רגליים גבוהות, מכוסה באריג שחור. מוקדם יותר רכן הצלם אל הסל ורחרח את הכעכים. עתה השעין את מצחו על קצה התיבה ועצם את עיניו כדי לנמנם. זה היה בשעות־ההפסקה של היום. החנויות היו סגורות, התריסים מוגפים והעוברים ברחוב מועטים. האישה מהקיוסק הציצה החוצה מעבר לדלפק שלה. היא עדיין המשיכה לדבר, אבל הרחוב לא ענה. סולומיר סיים את אכילת שני הכעכים, התרומם, ניער את הפירורים מעל חולצתו, ופנה ללכת. כשעבר כבר כמה בתים צעק אחריו יהושע רימר:

“תקנה פייס, בחור, יהיה לך מזל”.

שמואל סולומיר שמע בקולו. מידי שבוע היה מופיע כשבידו כרטיס חדש והיה תובע מיהושע רימר מזל.

בעניין ה“קדישים” סיפר שמואל סולומיר, שתחילה תיכנן יהושע רימר לקבל את כספי הפיצויים מן הגרמנים ולרכוש לעצמו אומר־“קדיש”, שיאמר אחריו “קדיש” לכשימות. שכן, כל בני־משפחתו נִספו. הוא חיכה לבוא הכסף וחיכה שאולי יתגלה איזשהו קרוב־משפחה נעלם. אבל הימים חלפו, הכסף לא הגיע, שום קרוב לא נתגלה, וגם האסטמה שלו החמירה. מחשש שימות עוד בטרם יגיע הכסף, החל אומר “קדיש” אחר עצמו. תחילה היה מנהל את חשבון ה“קדישים” בראשו, אך כשגדל מספרם והחשבון הסתבך, קנה מחברת והחל מנהל רישומים. וכשהגיע הכסף, כבר היה עשיר ב“קדישים”, ושוב לא הטיל עליו המוות מורא. הוא המיר את הכסף בלירות ישראליות, חילק אותו לחמש חבילות, עטף כל חבילה בנייר־אריזה צהוב, והסתיר את החבילות בתוך הקרקעית־הכפולה של סל הכעכים שלו. לו המתין עם אמירת ה“קדיש” עד שהגרמנים יפרעו לו את כספו, לא היה נשאר מן הכסף ולא כלום, שכן היוקר נהיה בארץ גם אצל אומרי־“קדיש”.

הבאנק היה כבר ריק וסגור כשהוציא יהושע רימר את חבילות הכסף והניחן על השולחן. בחוץ היה חושך, והמנורות מעל לשולחנות שבאולם הבאנק כובו. מלבדנו נותר בבאנק רק פקיד אחד, שסָחַר במניות בבורסה וחיכה להלוי, כדי לבשר לו כמה הרוויח באותו יום. בינתיים היה פוסע הלוך ושוב לאורך שולחנו המואר, מקטרת בידו, ומשקפיו משתלשלות כשזרוען תקועה בין שפתיו.

ליהושע רימר לא נראה האופן בו ספרתי את כספו.

“הוא איכשהו עשה לי את זה מהר מִדי”, אמר.

אכן למדתי לספור כסף מהר מאוד. בשתי אצבעות של אותה יד עצמה, שבה אחזתי את חבילת השטרות, עלעלתי וספרתי.

“הוא איכשהו עשה לי צחוק מהכסף”, קרא יהושע רימר.

“העיקר שהסכום מתאים”, אמר הלוי מרוצה.

אך יהושע רימר נשאר יושב מדוכא. הוא הביט בניירות הצהובים, במגדל הכסף שבניתי בהניחי את החבילות זו על גב זו, שתי־וערב, ונתקף חרטה על כל העסק. אלמלא הסולומיר הזה, לא היה יושב כאן בבאנק. גם הוא עצמו היה סופר לפעמים כסף. לשוב ולספור חבילה אחת לקח לו ערב שלם. בערב קר, כשנעשה לו עגום על נשמתו, היה סותם בצמר־גפן את הסדקים סביב החלונות, מקרב את עששית־הנפט לכתפו, מוציא מן הסל חבילת שטרות, וסופר, כדי להעביר את הזמן. פעם, באחד הערבים, ישב אל המחברת וערך סיכום של דף “קדישים”. שמואל סולומיר לימד אותו לכתוב ברור, כדי שיֵקל לערוך את החשבון.

ערב אחד הופיע בלתי צפוי, לבשר ליהושע רימר שההסתדרות אירגנה טיול לפנסיונרים של העיר כדי שיראו את הארץ, וכי הוא רשם את שניהם לַטיול. הוא מצא את יהושע רימר יושב ליד המחברת ומחשב. כתב־ידו היה ברור, אבל האותיות הסתבכו זו בזו, שורה הסתכסכה באחרת, והספרות התפזרו על מלוא שטח הדף. במטבחון מצא סולומיר נֶסֶר־עץ קטן והוא הראה ליהושע רימר כיצד לחלק את הדף לטורים ואיך שלא יתערבבו השורות זו בזו. טור לתאריכים, טור לפרשת השבוע, טור לבית־הכנסת בו התפלל. היו ימים בהם אמר יהושע רימר “קדיש” לזכר עצמו שלוש פעמים ביום. סולומיר העתיק את הדף אֶל־נקי. הוא ראה שגם הדפים הקודמים במחברת אינם רשומים ברור, והתנדב לבוא אל ביתו של יהושע רימר משך כמה ערבים כדי להעתיק הכל מחדש. יהושע רימר לא היה מוכן לכך. כלל לא היה איכפת לו שהקודמים ישארו כפי שהם. אם התגנבה לה איזושהי טעות אל תוך החשבון – מילא. יתגלגל לו בשמיים “קדיש” מיותר. לאיבוד הוא לא ילך.

יהושע רימר סיפר באותו ערב לסולומיר על כספו המוחבא. שאת מחייתו הוציא מן הכעכים ובכסף של הגרמנים לא השתמש. אולי יזדמן יורש? כשם שהוא סופר עתה “קדישים” כך הוציא פעם חבילת שטרות וסָפר. וזה עזר לו לסלק געגועים, מצב־רוח.

שמואל סולומיר הביט על סביבותיו בצריפון ומבטו חיפש סימן כלשהו למקום מחבואו של הכסף. הוא עצמו היה מוכן להיות היורש. גם הוא קיבל פעם כסף מהגרמנים, אך האישה שברחה ממנו, הפיצה אותו לכל רוח. קירות הצריף היו ריקים ומסויידים בלבן. אפילו מסמר לא היה תקוע בהם. שמואל סולומיר חיפש סדק כלשהו, סימן לדלת סתרים, ובלבו היה בטוח שכספו של יהושע רימר יִגָנב. לא היה לו ספק בכך. במיוחד בסביבה בה גר יהושע רימר. צריפון בסימטה צרה, דחוק בין בתים עזובים אחרים, ומוקף כלבים, חתולים ושכנים מן העולם־התחתון.

שמעו על גנבות כאלה וגם העיתונים כתבו על כך. הוא היה מספר ליהושע רימר את סיפור הגניבה שאירעה אצל משפחתו שלו עצמו. שמואל סולומיר נעמד והחל פוסע הלוך ושוב לאורך החדר. הוא חש במרצפת רפויה בריצפה ונעצר. לא היה רהיט מיותר בבית. משקוף בלי דלת הוליך לחדרון קטן יותר. שם היו בית־השימוש, מקלחת וכיור. יהושע רימר לא בישל לעצמו תבשילים חמים. על פתיליה הרתיח תה. בחורף חימם כוס חלב. מדי יום קנה לעצמו במכולת דבר־מה לאכול.

המיטה היתה צרה מאוד. סולומיר התיישב עליה ומישש את דפנותיה. נראה לו שהמיטה היא חפץ עתיק. יהושע רימר מצא אותה בדירה כשנכנס לגור בה לפני שנים.

“המיטה בכל זאת צרה מאוד”, אמר סולומיר.

“מספיקה בשבילי. אני באמת רחב, אבל אני לא מתהפך בשינה”, השיב רימר.

“ומה בעניין אשה?” לא התאפק סולומיר ושאל.

יהושע רימר חיטט באצבע באוזנו והתכונן לענות. השאלה החלה לא למצוא־חן בעיניו, והוא לא השיב. שמואל סולומיר לגם בקול וסיפר כיצד נגנב כספו של סבו פעמיים.

תחילה הפליג בסיפור על גניבה שקרא עליה בעיתונים. איך התפרצו גזלנים לביתם של זוג־זקנים וגנבו משם כסף ותכשיטים. הזקנה התחננה בפניהם שאת הכסף יקחו אבל אותה ישאירו בחיים. כי יש לה עוד, כך אמרה, אמא זקנה, אולי בת מאה, והיא אינה יכולה להשאיר אותה לבדה. בעלה, כולו שיער־לבן, עמד על המיטה וצעק אל הגזלנים: “תהיו בריאים! תהיו בריאים”. מי יודע מה היה קורה, אלמלא אירע נס והשמש הגיע עם עלות השחר, הקיש בחלון וקרא: “יעקב שמחיוף, קום לעבודת הבורא!” הגזלנים נבהלו, ברחו עם הכסף, ואת הזקנים השאירו בחיים.

אבל לא תמיד היה הסוף טוב. ושמואל סולומיר סיפר על קבצן זקן שחי לבדו ונדקר למוות, אף כי את כספו לא מצאו הרוצחים. המשטרה מצאה מתחת לריצפה סירי־לילה מלאים במטבעות. הושיבו שלושה שוטרים כדי לספור את הכסף, אבל הספירה הוגיעה אותם לחלוטין – סירי־לילה כה רבים הצליח הקבצן למלא – ולפיכך שפכו את הכסף לתוך שקים והובילו אותו לבאנק ישראל. שם היתה מכונת־ספירה שספרה מטבעות.

שמואל סולומיר ביקש שיהושע רימר ינחש כמה כסף היה בסירי־הלילה, אבל הסיפורים הללו לא הרשימו אותו. ספק אם בכלל שמע מה שדיברו אליו, אף כי שמואל סולומיר ישב כבר שוב ליד השולחן ואילו יהושע רימר, מצידו, הפגין את כל סימני ההקשבה: מרפקים על השולחן, פנים משוכות קדימה, פה פעור.

יהושע רימר שכח את אוּמנות ההקשבה. במשך כל שנותיו בישראל לא התחבר עם איש ולא נזדמן לו לשמוע בבת אחת דיבורים כה רבים. לפעמים היה עובר־ושב ברחוב נעצר, ובשעת קניית כעך גם היה מציג שאלה. האישה מהקיוסק שמול הקולנוע היתה בימים הראשונים רוצה לדעת מי הוא ומניין בא? בימים חמים היתה מגישה לו שתיה קרה. וגם הצלם, הבולגרי עם עניבת־הפרפר השחורה, היה פוצח לעיתים בתריסר מלים מהירות בשפתו, והוא לא היה מבין מלה. פעם אחת בא אליו הבולגרי בחלום, יחד עם המצלמה שלו מן־הנוסח־הישן, והשתחווה בפניו כמו בפני פריץ כל־יכול. הוא כופף את ראשו עד ברכיו, ותוך כדי הנעת ידו בתנועת ‘פַּנוּ דרך’, שאל:

“להצטלם, אדוני?”

"אבל יהושע רימר לא ענה. לא היו לו שאיפות להצטלם, וגם זמן לא היה לו. באפרוריות השחר היה יוצא למאפייה לקנות כעכים. עד לחשיכה־של־ממש היה עומד למכור אותם, ואחר־כך היה עליו עוד לסכם את הפדיון היומי. הוא היה עסוק מאוד, ולא נותר לו זמן לשום דבר אחר. היה עליו גם לשרת את עצמו לבדו. לכבס חולצה. לתקן גרב. ועל־כן לא אירח איש בביתו. שעתו לא היתה פנויה לאורחים ולתצלומים.

וגם הופעתו הפתאומית של שמואל סולומיר בערב זה בביתו היה בה טוב, וגם רע. שניהם. הוא שמח על שיכול היה לשבת שעה ולשתות תה בצוותא, והוא רגז על שעליו להיות ער. אחרת היה כבר ישן. ועכשיו ישב לו הסולומיר הזה ובכלל לא העלה בדעתו הליכה הביתה. הוא סיפר־וסיפר סיפורים על גניבות, שתה תה, הסתובב בחדר ומישש את הקירות. הוא לא הבין מה יש לו נגדם. שהם יותר מדי לבנים, ריקים, ושהם נראים ערומים. למה שקיר יצטרך למצוא־חן בעיני מישהו? קיר הוא כלה? אולי אם היה מזדמן משהו מועיל הוא היה תולה אותו על הקיר. פעם, בביתו, היו תמונות על הקיר. הוא זכר תמונה של חתן־וכלה, של דוד־כבאי, קופסת רבי מאיר בעל נס; אבל מכל אלה לא נותר זכר.

יהושע רימר סקר במבטו את סולומיר עם מגבעת הנוצות שלו, ולא הבין מה רע בקירות לבנים. מי זה מביט סביב־סביב על קירות לבנים? מה זה משנה? אולם סולומיר העביר ידיו על הקירות ואמר שיביא לכאן תמונות מן המוזיאון שלו. המוזיאון שלו, סיפר ליהושע רימר, מורכב משני חלקים. הומוֹר ואבנים עתיקות. האבנים היו עדיין מונחות בחוץ, ולא לכל תמונות ההומור נמצא מקום במוזיאון. הוא יביא לכאן כמה תמונות, הוא יתלה אותן בעצמו, והן תפזרנה קצת הומור.

“קירות לבנים מפזרים מלאנכוליה”, אמר שמואל סולומיר.

לאחר שמישש את הקירות ולא מצא שום סימן לכסף, מזג לעצמו שמואל סולומיר עוד ספל תה וסיפר על סבו, שהחביא כסף בְּקיר וגנבו אותו ממנו. היה זה הלילה השבועי החופשי שלו והוא לא היה צריך להתייצב לשמירה בבית־האבות, ולפיכך סיפר שסבו היה שמש עני בבית־התפילה הקובריני, והיה עליו לחתן בת, בתולה זקנה. את הכסף אסף מאחורי לבנה בקיר בית־התפילה, בכדי שאם יזדמן חתן תימצא הנדוניה בו במקום, ויוכלו להעמיד חופה.

פעם, כשבאו לבשר לו שנמצא חתן, הוציא את הלבנה מן הקיר, תקע את ידו אל תוך החור, והכסף לא היה שם. התחננו לפניו שלא ישוב לאסוף כסף מאחורי הלבנה, אלא שהסבא טען שגנב לא יבוא לגנוב פעמיים באותו מקום. הוא החל אוסף שוב נדוניה חדשה, וגולדה, הבת, החלה מצפה לחתן חדש. כשנמצא חתן שני, שוב נעלמה הנדוניה. הסבא טען שלא היה זה אותו גנב.

לא הסיפורים על הגניבות, אלא הטיול שאירגנה ההסתדות הוא שהשפיע על יהושע רימר שיכניס את כספו לבאנק. הנסיעה היתה באוטובוס ששכרה ההסתדרות על חשבונה, וסולומיר ישב ליד יהושע רימר. הטיול נמשך כשלושת־רבעי יום. נכנסו לנמל לראות אוניות. עלו על הר להתבונן בים. טיילו בגן נאה שהיה שייך לעם בעל דת זרה, וארוחת צהריים אכלו בְּקיבוץ.

בעיני יהושע רימר מצא־חן יותר מכל בית־הקברות. עד כה לא הזדמנה לו שעת־כושר לבקר שם. בני־אדם נפטרו, אך לא כאלה שהכיר. כל אותן שנים לא יצא מן העיר, ועתה, בטיול, שעה שנעצרו ליד בית־הקברות העירוני בגלל הלוויה, עלה בזכרונו שבנערותו שימש כמשורר אצל חזן, ובדרך חזרה שב והרהר בדבריו של הקבצן שליד השער.

המקום מצא־חן בעיניו ממבט ראשון. שָׁקֵט, ירוק ורענן. האוטובוס נעצר למשך רבע־שעה וניתנה רשות לצאת ולהתבונן סביב. הוא חטף שיחה עם הקבצן שליד השער. הקבצן אמר לו שבית־הקברות גדול למדי. למרות שאין הוא מגיע לקרסולי זה התל־אביבי – פרנסה יש. שש־שבע לוויות נחשבות ליום טוב. יש גם ימים שקטים יותר. ימים של ימי־שלושים, ימי־שנה, או של סתם לוויונֶת שמגיעה, משמיעה ציוץ, לא משאירה פרוטה, ושוב נעשה הכל שׁקט.

כמה ימים לאחר הטיול ניסה יהושע רימר את קולו בשעת התפילה, לבדוק אם לא אבד, ואחר־כך בא לידי החלטה שעליו לוותר על הכעכים, להפקיד את כספו בבאנק ולהיות לחזן לוויות בבית־הקברות העירוני.

הסל כבר לא היה על השולחן. יהושע רימר שב והניח אותו ליד רגליו. עתה הרגיש שהסל נעשה קל יותר. הוא עצמו עדיין ישב שחוח. הפרידה מן הכסף העכירה את רוחו. את הקבלה שכתב לו הלוי הכניס לכיסו. פתקה דקה בסך הכל, נייר לניגוב. הלוי ביקש אותו שישמור את הקבלה מכל משמר, אבל בכיס היא לא תאבד. מכיסיו מעולם עוד לא אבד דבר.

בינתיים הכנסתי את הכסף לכַסֶפֶת הקטנה שלידינו. הפקיד עם המשקפיים הנעוצות בשפתיו ניגש אל שולחנו של הלוי. הלוי הציג אותו:

“אדון ברוך אנארכין. הוא סוחר במניות”.

“שמעת על מניות?” שאל את יהושע רימר. יהושע רימר כבר שמע פעם על מסחר ממין זה. הרחוב דיבר. פעם אפילו בחשו בעניין כזה ברעש ליד מדרגות הקולנוע, אבל הוא אפילו לא הכניס אצבע. גם הפרידה מן המדרגות לא היתה כה קלה ליהושע רימר. אף כי לא היה לו אל מי להתגעגע. לאשה מן הקיוסק? אלמנה מרומניה. בתחילה היה מתחתן אתה, אילו היתה נותנת סימן מתאים. היא נישאה לבעל שמאוחר יותר יצא מדעתו ועתה ציפתה שימות. ולכן היתה כה מרירה והקימה צעקות בעניין הכלב. היא יכלה לצעוק לה. גם לאחר שבעלה המשוגע ימות לא יתחתן אִתה. קודם כל, היא היתה מגלה את הכסף וטוענת שהוא שלה. בגלל הכסף ובגלל הכלב לא יתחתן אִתה.

הכלב דווקא מצא־חן בעיניו. אלמלא היה מנמנם היה מסלק אותו. כלב אריסטוקראטי כזה, עם עור חום וזנב מסורק יפה. והצלם רחרח את הכעכים. לא הבין מלה ביידיש, ולהריח – התחשק לו. פעם ביום היתה נערה צעירה מביאה לו אוכל חם. יהושע רימר לא יכול היה לקבל ממנו תשובה ברורה – האם זו אשתו, או בתו, או סתם זונה? הוא יאמר לו, לבולגרי מן־הנוסח־הישן הזה: אל תהיה לי חכם ואל תבוא לי בחלומות. מי אני בשבילך? הוא לא יתגעגע לרחוב הזה, בעוד חודש, כשיבואו ימים חמים יותר, יבוא גם הוא אל בית־הקברות לעשות “אל־מלא־רחמִים”ים.

עוד באוטובוס, בדרכם חזרה, שאל את שמואל סולומיר לדעתו על חזנות בבית־הקברות ואם אפשר להוציא מכך פרנסה. שמואל סולומיר ראה בזה עסק. אפילו עסק טוב. ואפשר היה לסמוך עליו, כי ככל שהדבר נוגע לבתי־קברות, הוא היה מומחה, והוא סיפר ליהושע רימר שמחצית מן האבנים העתיקות שאסף למוזיאון שלו, הביא מבתי־קברות בצפת. יהודיים, נוצריים, וגם אצל הערבים לקח. ההעברה עצמה עלתה לו הון תועפות.

אלמלא הסולומיר הזה לא היה יוצא לטיול ולא היה צריך להיבהל מחיים חדשים. כמימים ימימה היה יוצא בשחר עם הכעכים, סופג בהנאה את ריחם הטרי, והכסף היה מונח לו במקומו ולא בארגז הברזל שליד שולחנו של הלוי.

“שמואל סולומיר נכנס לעיתים קרובות לבאנק?” שאל לפתע יהושע רימר.

הלוי קם ממקומו. כבר נהיה מאוחר. עוד היה עליו לנסוע לבית־החולים לבקר לקוח חולה ובדרך לקנות תרנגולת לשבת. הלוי רמז לברוך אנארכין ולי שיש לצאת לדרך, וליהושע רימר השיב בשאלה:

“אתה מכיר אותו טוב, את שמואל סולומיר?”

גם יהושע רימר קם, הוא לקח את הסל בידו וענה:

" 'ני יודע, סתם יהודי, נודניק".

יהושע רימר יצא לאיטו מן הבאנק והלוי החל מנקה את שולחנו. הוא הבחין באותיות כתובות על הניירות בהם היה קודם ארוז כספו של יהושע רימר. על כל חבילה צויין שמה בְּטוּש. הלוי קרא:

“השלג”.

“הגרמני”.

“הרגליים הנפוחות”.

גם אני התכופפתי וקראתי:

“חוטבי העצים”.

“הנער התלוי”.

הלוי כיבה את המנורה שמעל השולחן והאולם החשיך עוד יותר. רק ליד הקופה דלקה מנורת־לילה קטנה. הלוי השליך את הניירות לסל־הניירות שמתחת לשולחנו, והתחלנו פוסעים אל הדלת.

“די עם הגלות!” אמר הלוי לפתע.

הלכנו לאור מנורת־הקופה.

“יקנו מניות!” ענה ברוך אנארכין.

בטרם יצאנו מן האולם הגיעו המנקות. הן הדליקו מחדש את כל המנורות, החליפו בגדים והחלו מנקות את הבאנק בזריזות.

בחוץ ירד גשם, והטיפות הדקיקות השתקפו בשמשות המוארות של הבאנק. ברוך אנארכין נלווה אלינו לבית־החולים. הוא פרשׂ את מטרייתו, הלוי זקף את צווארון מעילו, ובדרך לתחנת האוטובוס פנינו לסימטא צדדית שהוליכה לָאטליז. ברוך אנארכין סיפר על רווחיו באותו יום בבורסה שבתל־אביב, והלוי דיבר על כספו של יהושע רימר. חבל היה לו, הכסף היה מונח זמן ארוך כל־כך ולא הכניס כלום. מן הדין, אמר, שישקיעו אותו בחברת המניות של קֶנארד ברנזון ותינתן למוכר הכעכים העני הזדמנות לראות מה אפשר לחולל בכסף. למניות של קנארד ברנזון היו סיכויים טובים לעלות, והלוי חזה להן עתיד גדול. הוא העריץ את הצעיר היהודי מברוקלין, אשר לחם במלחמת־העולם השניה בשדות הקטל של אירופה, וכששב הביתה הקים בניו־יורק אימפריה חובקת עולם.

הלוי שאף להיעשות נציגו של קנארד ברנזון בישראל. הוא קרא את ספריו והוא זכר מה שיעץ איש־הפינאנסים הגאון לשלוּחיו כשיצאו לדרך לעבור ארצות וערים ולהפיץ ברבים את מניותיו. תשאלו אם רוצים להתעשר, אמר להם. הלוי ראה עצמו כשלוּחו של קנארד ברנזון, וניסה שיטה זו על ברוך אנארכין, כשהלה קָרַב פעם, בשעת בוקר, אל שולחנו של הלוי, בידיו צמח שבור, ושאל את הלוי אם ראה מי שבר אותו.

הלוי, כמנהגו בבקרים, היה שקוע בקריאת דוחות הבורסה, ועתה הרים פניו מן העיתון, הזדקף בכסאו, ושלח מבט אל חלקי הקאקטוס שנחו על תלולית עפר קטנה בתוך שתי כפות־ידיו המוצמדות, הגדולות, של אנארכין. אנארכין עצמו היה גבוה ורחב־מידות. ראשו היה קרח למשעי וגם על פניו – מלבד הגבות – לא ניתן היה למצוא ולוּ גם שערה אחת.

הלוי התרעם על שהפסיקוהו באמצע הקריאה. הוא הביט באנארכין, בידיו שרעדו כאילו החזיק שם בכפותיו נפש־חיה, ונד בראשו על כך שפקיד מבוגר כמוהו, אין לו מה לעשות אלא רק להיעמד לו בבוקר לא־עבות אחד ולקונן על צמח שבור. הוא היה פותח בפניו מגירה עם ניירות והיה מראה לו, לאנארכין, כמה עבודה נערמת עליו, ושממש פשע לבזבז את זמנו לריק. שֶיִרְאה אנארכין את המכתבים שלא ענו עליהם, את התלושים שלא נתלשו, את המלווֹת־הממשלתיים שמועד פדיונם כבר חלף ולא נפדו. כל מגירותינו היו גדושות במסמכים דומים. מדי יום היה הלוי נדבר אתי, שלמחרת היום, כשאך נגיע לבאנק, ניקח את המגירות בידיים. נמיין, נוציא את הדרוש ונסלק קצת ניירות מיותרים. אך בבוקר היה הלוי כולו להוט לקרוא את שערי המניות של היום הקודם. קורה היה, שבכל זאת היינו שולפים מגירה, מגביהים מעט באצבע קצה של מסמך, מרכינים ראש ומתבוננים, מרחרחים נייר־ערך עם תלוש, אבל מיד היינו מהדקים ותוחבים הכל פנימה, עמוק יותר, מכניסים את המגירה בחזרה, דוחים הכל למחר ומתיישבים לקרוא את הדוחות.

הלוי לא היה קורא שָקט. הוא היה צוחק ומגרד לעצמו בבטן; היה מכה באגרוף בשולחן ומקנח את אפו; נושך שפה, נושם בכבדות, סוטר־קלות בראשו ומנפח את לחייו הרפות. הוא לא היה שווה־נפש אל המניות. היו לו בבורסה אהבותיו וגם שנאותיו. יש שמְניה היתה מדגדגת לו דִגדוּגוֹן ואז היה מחייך. הוא הכיר את תולדותיה של כל מניה וידע איך הן מתנהגות שם. מניה ששכבה לה שקטה, כמו עכבר בחורו, ובמשך כל השנה לא השמיעה אפילו ציוץ. מניות שלא ידעו מרגוע. קפצו למעלה ולמטה והקימו רעש מדי יום.

הלוי התבונן באנארכין שעמד עם הצמח בידיו, והבין שידע הרבה יותר על הפחוּתה במניות הבורסה בתל־אביב, מאשר על הפקיד הנשכח שיחד עימו כילה שנות עבודה רבות באותו באנק. מה ידע על אנארכין? שהתעסק בחשבונות מסובכים. שבבקרים היה מלטף את הקאקטוס שגידל בעציץ קטן בקצה שולחנו. שבמשך שנים הצטברה אצלו שורה של מעשים שהיה צריך להוציאם לפועל לפני שניגש לעבודה בבאנק. ובאלה גם נכלל הפינוק היומי באצבע רומזת של הקוצים הדקים של הקאקטוס. הלוי נזכר שאנארכין דיבר אליו פעם בעניין מקרה־עוול כלשהו בבאנק ובדרך־אגב גם סיפר משהו על עצמו. על ערכן של מקלחות קרות השכם־בבוקר בחורף. על החשיבות של הליכה לקולנוע פעמיים בשבוע. פעם אחת יחד עם אשתו. ובפעם השניה, לגמרי לבד. על קריאת שני עיתונים ביום, מהחל ועד כלה, ועל שפעם היה שחקן־שח שרוף.

יותר מזה לא ידע הלוי על אנארכין. ועתה עמד ליד שולחנו, פניו מודאגות, וחיכה לתשובה. עד שהגיע אל הלוי כבר הספיק לעבור ליד שולחנות אחרים וגם שם שאל כל אחד מן הפקידים:

“מי שבר את הקאקטוס שלי?”

הלוי קם ממקומו. קומתו והיקפו דמו לאלה של אנארכין. הוא התכופף קמעה אל מעבר לשולחנו ודיבר הַיְשֵׁר אל תוך פניו של אנארכין:

“ברוך אנארכין, אולי היית רוצה להתעשר?”

ברוך אנארכין התיישב על כסא שהוזח וחיוך רחב הסתמן על שפתיו החתומות. הלוי התכופף עוד יותר, נעץ את שלושת חלקי הצמח בתלולית העפר – שברוך אנארכין, אפילו כשישב עדיין היה מחזיקהּ בידיו הפתוחות – זרק כמה מלים על טבעו של הקאקטוס, שאפילו אם שוברים אותו הוא ממשיך לצמוח, אם הוא תקוע באדמה, והוא התיישב על כסאו ונתן לאנארכין את השיעור הראשון בסַחַר המניות.

“אמביציות לחיות, אדוני, אמביציות לחיות,” חזר הלוי.

צעדנו לאורך סימטא חשוכה אל האיטליז, ורוח חותכת הטיחה את הגשם אל־תוך פנינו. ברוך אנארכין התרונן. באותו יום עשה רווחים גדולים. לא שהרוויח כסף. הוא לא השקיע כספים בבורסה. לא היה לו כסף. כשיֵצא לפנסיה התכונן לקבל מחברת ביטוח־חיים סכום כסף גדול ורק אז יכנס לסַחַר המניות האמיתי. על־כן לימד אותו הלוי לסחור במניות על־הנייר, בכדי שכאשר יצא לפנסיה, ויהיה בידיו הכסף, כבר יהיה מומחה. אנארכין נעשה מומחה הרבה קודם. מהר מאד למד את סַחַר המניות. קנה בזול, מכר ביוקר, ועל הנייר היה עורך חישובים של קרן ורווחים. הרווחים עודדו את רוחו. עסקיו עלו יפה והוא החל חש עצמו עשיר. גם חיצוניותו השתנתה. נודע לו שהולנד היתה ערש־הבורסה בעולם, ולפיכך גידל לו זקן עשוי־היטב ובביתו תלה על הקיר את מפת אמסטרדאם.

פתחנו את דלת האיטליז ונכנסנו פנימה. הלוי ניער את הטיפות ממגבעתו ואנארכין טִלטל את מטרייתו. אפשר היה לקנות כאן תרנגולות בלבד. הקצב עמד בְּפינה מאחורי הדוכן וחרך מעל להבה של סְפִּירְטִיָה את קְנֵי־הנוצה הקטנטנים־כחלחלים, ששׂרדו על תרנגולת מרוטה. בידיים פתוחות, מחזיק את התרנגולת כשהיא מתוחה לאורכה, מראש ועד רגל, הסתובב כשפניו אל הקונָה, ותוך כדי שהוא מנענע את ראשו לשלום לקראתנו, שאל:

“טוב? גברת?”

האישה הקטנה עטתה על ראשה רדיד־צמר מחורר. ככל שגלשו בגדיה כלפי מטה כן הלכו והתרחבו. היא שלחה יד, מיששה את התרנגולת ואמרה:

“אין שומן?”

“את רוצה קצת שמנה יותר?” שאל הקצב.

“אני לא רוצה תרנגולת ממחנה־ריכוז”, אמרה האישה.

מאנקולים שעל הקירות השתלשלו עופות מרוטים, והקצב שלח ידו והוריד משם תרנגולת שמנה יותר. הוא הוריד תרנגולות אחדות. האישה מיששה, ואף אחת מהן לא היתה טובה בעיניה. לבסוף לא קנתה דבר. היא פנתה לצאת מן האיטליז. הקצב התעסק בתרנגולת על אנקול וכשראה שהאשה כבר ליד הדלת קרא אחריה:

“גברת תתפסי בחלק הרחב שלך מאחורה ויהיה לך שָׁמֵן!”

לרגע נלכד באשה הקטנה מראֶהָ של דוגרת חומה, שכל נוצותיה עדיין עליה.

“אני אקח את התרנגולת הרזה”, אמר הלוי.

הכרנו את הקצב. הוא היה לקוח שלנו, והוא מכר להלוי את התרנגולת בהנחה. האור באיטליז היה כמו קפוא. הצווארון הזקוף של מעילו של הלוי היה משופשף. לא היה לו כסף כדי לקנות לעצמו מעיל חדש. בקושי עלה בידו להסתדר עם המשכורת, ולפני תום החודש היה קונה מצרכים בהקפה. גם אצלי לווה כסף כשהתחלתי לעבוד בבאנק. תמהתי על כך, והוא אמר לי שגם אשתו שואלת אותו לעיתים קרובות, איך זה שאחרים הוא מעשיר ואת עצמו אינו זוכר.

היינו משוחחים על־כך לעיתים קרובות בבאנק. אני עצמי חייתי באותה תקופה בתחושת חיפזון. נשאתי בחובי הרגשה שעלי להזדרז, שאם לא כן אלך לאיבוד. עזבתי את הקיבוץ, השתקעתי בעיר הררית ונעשיתי פקיד בבאנק. הלוי השתדל שאקבל את המשׂרה.

כך היה המעשה: ביום הראשון הושיבו אותי ליד ברוך אנארכין, כדי שיבחן את ידיעותי. הוא הניח בפני גיליון עם מספרים, קירב מכונת־חישוב והורה לי לחשב. קצת שוחחנו על עצמנו ואחר־כך הוא עצמו נעלם. החישוב נגע לכסף איטלקי. חברת האוניות לוותה בבאנק כמה מאות מיליונים לירטות איטלקיות לתקופה של רבע שנה ועלי היה לחשב את הריבית בכספים ישראליים. מדי חודש השתנה שער הרבית. חודש אחד – אחד עשר אחוזים ועוד שבע־שמיניות האחוז; בחודש השני – שמונה אחוזים ועוד חמש־שישיות האחוז; ובשלישי – שוב אחוז שונה. הבטתי על גליון־הנייר, על מכונת־החישוב. היו שם כפתורים, ידית בצד, וכאשר לחצו על הכפתורים וסובבו את הידית, היו קופצים מספרים אל מאחורי האשנבים הקטנים. לחצתי על הכפתורים, סובבתי בידית, כל האשנבים הקטנים התמלאו מספרים והמכונה נתקעה. התבוננתי סביבי באולם, מחפש פנים לא־זרות שיעזרו לי. לא הכרתי איש. כשהיה מישהו עובר הייתי מרכין ראשי, עושה עצמי מחשב, ובזכרוני עלו מבחנים אחרים שהייתי צריך לעמוד בהם בחיי. באוסטראליה עמדתי פעם במבחן של תפירת כיסים למעילי חיילים, ובביָאלָא־פּוֹדלִיאסק נבחנתי בתפירת בתי־שוקיים של מגפיים. ועדת־האוּמנים פסקה שאני תַפָּר־בתי־שוקיים מדופלם.

פישפשתי בזכרוני אחר בחינות נוספות, כשהלוי התעכב לידי וכמה דפים בידו. מאחר שראה שאני יושב ואיני עושה דבר, ביקש לדעת אם אני יכול לכתוב במכונת־כתיבה ולתקתק לו מכתב קצר. נטלתי מכונת כתיבה, הדפסתי את המכתב בשביל הלוי, והאחוזים האיטלקיים התערבבו בזכרוני בכיסים ובבתי־שוקיים.

עד מהרה ראיתי שתקתקתי מכתב ללקוח מת. הבאנק ביקש ממנו להיכנס, בהזדמנות, ולקבל איגרת־חוב מתקופת מלחמת תש“ח. האיגרת היתה רשומה על־שמו בלבד. כתבתי גם את הכתובת: לכבוד ד”ר יצחק ברנע ז"ל. הרחוב, המספר והעיר. כשהלוי ניגש לקבל את המכתב כבר ישב אנארכין אל שולחנו. הוא הצביע עלי והתלונן על מצבם של הבאנקים בימינו. פעם באנק היה באנק, ואילו היום באנקים כבר אינם באנקים. רואים זאת לפי סוגי האנשים שנשלחו להיות פקידים, ואת אצבעו המצביעה לא הסיר ממני. אנארכין לגלג עלי. הוא סיפר להלוי שחייתי בקיבוץ ושלְחַשֵׁב אינני יודע.

הלוי קרא את המכתב לנפטר ושיבח את הכתיבה בלי טעויות.

“בקיבוץ? כמה זמן?” שאל.

“שתים־עשרה שנים רועה־צאן”, עניתי.

פיניתי את כסאי, הלוי התיישב במקומי, תיקן את מכונת־החישוב, חישב את חשבון האחוזים, ואמר שאעבוד במחלקה שלו. הבורסה בתל־אביב עדיין היתה צעירה, קרקע־בתולה, ולו היה נחוץ אלמנט חלוצי שיסייע לו לפתח את המסחר־במניות בארץ.

הקצב כיבה את הלהבה הכחולה של הספּירטִיָה והחל אורז את התרנגולת. הוא קיפל את הצוואר אל הרגליים, שם תוספת של חופן כבדים שהוציא מקערה, ועטף הכל יחד בעיתון.

“בחינם, גראטיס”, אמר.

השתלם לו לנהוג כך. הוא ידע מיהו הלוי, למרות שהפעם שכח את שמו וקרא לו “אדון באנק”. לו עצמו קרא פנחסיק, והוא בא לבאנק כדי להקניט את אשתו. הוא שמע על מסחר המניות בבורסה ורצה לקנות מניות ולהפסיד כסף. אשתו ירדה לחייו, תמיד צעקה, והוא רצה לתת בידה סיבה לצעקותיה.

הלוי קנה בשבילו מניות ספקולאטיביות, אך במקום ששערן יֵרֵד הוא עלה. פנחסיק מכר אותן ורכש מניות אחרות, שבהן היה הסיכון גדול עוד יותר, וגם הפעם עלו המניות וכספו של פנחסיק הוכפל. הקצב לא הבין מה קורה כאן. הוא בא להפסיד כסף והוא דווקא מרוויח. הוא לא בא אלינו מתוך כוונה לגרום הנאה לאשתו. היא גמלה לו רעה וברחה, והוא ישלם לה במטבע גרועה עוד יותר. הלוי הציע שיקנו בכל כספו של הקצב מניות ששערן גבוה מאוד, אך הן עצמן אינן שוות אפילו את הנייר שעליו הן מודפסות. והוא הסביר לו איזה סחורה זו. מניות המבטיחות כל־טוב: נפט וניקל וזהב; אבל אין הן יותר מאשר חלומות־שווא.

גם מניות אלה עלו. הפעם גם הלוי לא התחיל להבין מה קורה פה. הדבר לא נתן לו מנוח והוא סיפר על־כך לאנארכין. אנארכין היה סבור כי מן־הסתם טמון בקצב מזל מיסתורי. הלוי לעג לו. הוא גם לגלג על אשתו שלו עצמו, ששוב לא סמכה עליו שאי־פעם יעשיר אותה, ועל־כן קנתה בעצמה אגרות־ממשלתיות וחלמה על אוצרות. ככל שמדובר בבורסה, היה על הלוי להיות קר ומחושב ולשמור על הגיון בריא. למרות זאת, חיקו שניהם את הקצב. הם קנו את המניות שלדעת הלוי היו חלומות־שווא. הלוי – בכסף. אנארכין – על הנייר. אנארכין התקנא בהלוי ובקצב, וכעבור יום, כשהמניות עלו, סיכן גם הוא מעט כסף.

“הבה נראה מה כוחו של הקצב”, אמר בשעה שהלוי רשם עבורו את הקנייה.

הקצב פנחסיק בא לבאנק ובשומעו שהמניות עלו שוב, התרגז ומכר הכל. לאחר יום נפלו המניות. יום אחר יום נמשכה נפילתן, קונים בבורסה לא היו, עד שנתייצב מחירן בשפל המדרגה. אנארכין כעס על הלוי, מדוע לא אמר לו מיד באותו יום שהקצב מכר את מניותיו, והלוי טען לעומתו שגם הוא הפסיד כסף. משכורת של חודש שלם. אך אנארכין לא הירפה ממנו. זו הפעם הראשונה שסחר בכסף בבורסה, והנה נכשל. הבושה העכירה את רוחו, וכשאך היה רואה שהלוי פנוי ליד שולחנו, היה מתיישב לידו לעשן ולחזור על טענתו. מדוע לא סיפר לו הלוי בַּזמן על פעולתו של הקצב. גם להלוי היתה תשובה מוכנה. הוא לא האמין במזל העיוור. הוא לא היה חסידם של כוחות נסתרים.

אנארכין לא סלח לעצמו. הוא רצה להעיף מבט בקצב. איך הוא נראה. אבל פנחסיק לא בא לבאנק. עתה נלווה אלינו אנארכין לאיטליז להביט בקצב. אולי יבחין בו באיזשהו סימן. פנחסיק היה עגלגל וחלק, כאילו זה עתה שרף גם את עורו שלו בתוך הלהבה הכחלחלה של הספּירטִיָה.

כשסיים פנחסיק את עטיפת התרנגולת בעיתון, התרוממה מאחורי הדוכן אשה קטנה, זקנה, ששערה צבוע ואפה עקום. היא ישבה שם בשקט, על שרפרף, וקודם לא הבחנו בה ולא שמענו אותה. הקצב דיבר אליה:

“חותנת, ימינה”, אמר והצביע באצבעו על הפינה באיטליז שם רצה שתעמוד כדי שלא יצטרך להסתכל עליה. היא צייתה לו, וכאשר הסתובב ופניו אלינו, כדי למסור להלוי את התרנגולת ולקבל את הכסף, והיא שוב נכנסה לתוך שדה־הראייה שלו, אמר:

“חותנת, שמאלה”.

כך היה שולח אותה שמאלה וימינה עד שפנינו לצאת מן האיטליז. היינו כבר כמעט בחוץ כשקרא אחרינו:

“אשתי בחופש”.

גם האישה שסירבה לקנות את התרנגולת היתה לקוחה שלנו. היא ובעלה באו לפתוח חשבון משותף. כששאלתי אותם אם כל אחד מהם לחוד יוכל למשוך כסף, אמר הוא כן והיא אמרה לא.

“למה לא, יקירתי”, תמה.

הוא היה גבוה, בעלה, והיא הרימה עיניה אליו וענתה: “שכחת כבר, יקירי?”

כעבור חצי שעה חזרה לבדה לבאנק ואמרה שהיא מוכרחה לספר לי מה שכח בעלה.

“הוא קנה לעצמו חתיכת בשר חדשה”, אמרה.

לא תפסתי למה כוונתה. ואז הוסיפה:

“הוא רכש לו אהבה חדשה”. והלכה.

הגשם נמשך ואני נשאתי מתחת לבית־שחיי את התרנגולת של הלוי. היא לא נכנסה אל־תוך תיקו, ואת סל הפלאסטיק המחורר השאיר בבאנק. הוא תכנן לקנות לאחר העבודה מצרכים בשוק, אך במקום זה התגלגל הביקור בבית־החולים.

יצא לו להלוי לבקר לקוחות בבתיהם. פעם הלך אל ביתו של גוסס לדבר על מניות כדי לעודד את רוחו לחיים. המשפחה ביקשה שיבוא, ואני ליוויתי אותו. אל הסאלון הגדול, בו התאסף חלק מן המשפחה, הובילו על מיטת־גלגלים את האב הזקן, ואחד מן הבנים המבוגרים רכן ודיבר אליו אל־תוך פניו. הוא בישר לו שאדון הלוי מן הבאנק בא, ושהוא הביא אתו את הפקיד החדש, עוזרו. הבן הרחיק עצמו, חזר כמה צעדים אחורנית, וחיפש מרחוק, במותחו את ראשו קמעא קדימה, סימן כלשהו בפניו של הזקן שהמלים התקבלו.

הריהוט שבסאלון היה דֶנִי. שטיח מיאפאן היה תלוי על הקיר. כנף הפסנתר היתה מורמת, ודרך החלון ניבט הגן היפה שהשתפל אל חורש קטן, ועוד יותר למטה, הרחק־הרחק באופק, מעל לצמרות העצים, החל הים.

עיני הזקן היו מזוגגות, פניו משוקעות, ובבת־אחת השמיע אנחה כאדם הבוכה בחלום. הבן המבוגר התקרב שוב אל המיטה, התכופף, ותוך כדי שסימֵן בידו שייעשה שקט־גמור בסאלון, הציב אוזן לשמוע בכבוד רב מה שאביו מבקש לומר. רגע או שניים עמד כך, ואחר־כך מסר מה ששמע מפי החולה. החולה ביקש שיסלחו לו על שיוצא לו לקבל אורחים במצב שכזה, ואת כולם ביקש שירגישו עצמם בנוח.

בינתיים הובילו פנימה על שולחן־גלגלים תיקי קרטון גדולים, אורכו של כל תיק היה למעלה ממטר ורוחבו מטר, ואותו בן עצמו קירב את השולחן אל מיטת החולה ופתח את אחד התיקים כדי שיראו המסובים כמה עבה היתה שיכבת הגליונות שהיו מושחלים על שרוך וקשורים בלולאה. הבן סיפר שכל השנים היה האב רושם ביד צלולה, את תולדות המניות שקנה, את האחוזים שהן הכניסו, את ההטבות השנתיות ואת הרווחים. אפילו כשכבר היה חולה, אמר הבן, היה האב יושב מִספר שעות ביום ומשרטט את הטבלאות, והבן הגביה את הכרך כדי שגם האנשים הצעירים יותר שבבית יראו את הטורים, ויתרשמו מן השורות הישרות ומן הצבעים השונים של הדיו שבלטו לעין.

אפשר היה למצוא בספרים מתי שילמו מניות מסויימות דיבידנדות, כמה אחוזים, אפילו כשהדבר קרה לפני שנים רבות. הבן שיבח את הזיכרון של אביו וסיפר שכאשר האב היה עדיין צעיר ביותר, עוד בהאמבורג, גילה כשרונות מסחר גדולים. ואכן, הוא נעשה עשיר מופלג. היטלר לקח ממנו הכל. סמוך למלחמה יצא מגרמניה, התרוצץ עם יהלומים על־פני סין, עד שבא לישראל, וכאן צבר עושר מחדש.

הבן סגר את התיק וסיפר שעוד עשרה כרכים דומים ניצבים בארון הזכוכית בחדר העבודה של האב. על הכריכה רשום היה באותיות דפוס גדולות השם: וילי שטיינר־אבני.

כשהיה וילי שטיינר־אבני בריא, והיה נכנס לבאנק, היה נוהג נימוס אפילו בפחוּת שבפקידים. גבוה, כפוף קמעה, לא מתוך הכנעה אל מתוך עדינות, היה שותק בחיוך וממעט לדבר. פעם אחת, כשהלוי היה עסוק, ואני הייתי עדיין פקיד חדש לגמרי, התיישב וילי שטיינר־אבני ליד שולחני וביקש לדעת מה חדש. הייתי גאה מאוד על פנייתו אלי והשבתי לו מה שיום קודם קראתי בעיתון: שמדברים על שלום והמניות בארץ יעלו.

“מאוחר מִדַי”, היתה תשובתו.

יותר לא דיבר, ואני לא מצאתי בי עוז לשאול לְמה מתייחסת תשובתו. מאוחר מדי למניות? מאוחר מדי לשלום בארץ? ואולי בכלל מאוחר מדי לשניהם.

וילי אבני החל להתהפך מצד אחד לצד אחר. הוא הרים רגל עירומה והפיז’אמה היתה מופשלת עד מעל לְסוֹבֶך השוק, אחר־כך הגביה כתף והוליך את ראשו לאט־לאט עד שנמצא שוכב כשפניו אלינו. הוא ניסה והצליח להגביה עצמו מעט, והוא דיבר בקול שהיה סדוק במקומות רבים:

“אדון הלוי, מה נשמע שם עם המניות שלי?”

האנשים בבית נשמו לרווחה. לשם כך הזמינה אותנו המשפחה, כדי להביאו לידי דיבור ולשלוף אותו מתוך היאוש. שכן, הוא שכב־ושכב ימים, ודבר לא נגע לו. הרופאים הרימו ידיהם ויעצו לסמוך על אלוהים. אבני הזקן היה זקוק לרחמים, אמרו. אכן, מראהו היה מעורר רחמים, כשנכנסנו והובילו אותו לסאלון. עתה התעוררה בשׂורת־חיים בעיניים המזוגגות, והבן המבוגר אחז בזרועו של הלוי, הוליך אותו למיטה וביקש ממנו לענות.

“דבר אליו. דבר אליו”, אמר ורמז לנאספים בבית, כשנים־עשר – שלושה־עשר איש, שיאמצו את ידי הלוי לדבר עם החולה. מכל הסאלון נשלחו אל הלוי סימנים אילמים שיתעשׁת וידבר אל החולה. אבל הלוי לא נזקק שיאמצו את ידיו. כשהגיעו הדברים לידי מניות גם הוא עצמו קם לתחיה. הוא התכופף אט־אט, כפי שקודם עשה הבן המבוגר, חיפש בעיניו מקום לדבר לתוכו ולבסוף צעק אל־תוך אוזן:

“טוב מאוד! טוב מאוד!”

ראשו של וילי שטיינגר־אבני צנח חזרה אל הכרית ונותר קפוא. הלוי היה מרוצה. הוא שב למקומו הקודם, התיישב בכורסא ועתה, לראשונה, הירשה לעצמו לגימה מספל הקפה בו נתכבד קודם. פה ושם עוד שלחו אליו כמה אנשים מבטי הערכה, והבן המבוגר נעמד שוב ליד החולה וחיכה שיתנועע. אבל החולה לא זע ולא נע. הוציאו אותו מן הסאלון וגם את השולחן עם כרכי הקרטון הוציאו. שתו קפה, טעמו עוגיות, והחלה שיחה שקטה בזוגות ובחבורות. דיברו על נסיעה לחו"ל, הזכירו שֵם של מלון בהאמבורג, את מחירה של שמלה, את יום הולדתו של איזה מלך באירופה. מישהו נתן הוראות כיצד לאפות עוגת־ספוג, עד שיצא הבן המבוגר אל הנאספים ובישר שהאב נפטר.

לאחר ה“שבעה” הגיע אל הלוי מכתב מן המשפחה, והעתק של המכתב נשלח למרכז־הראשי בתל־אביב, ובו שיבחו את הלוי והודו לו על הביקור. המשפחה סיפרה בקצרה מי היה אביהם. שהוא אסף את שׂרידי המשפחה הענֵפה לישראל והעניק להם עתיד. שבנים, נכדים ונינים גרמו לו נחת, וכָאב להם, לכולם, על שבזיקנותו המופלגת, לאחר חיים ארוכים של פעילות גדולה, נגזר עליו בימיו האחרונים להיות שקוע במלאנכוליה ולגווע בתוגה. אולם הלוי בא והעירו מעצבותו. והם סיפרו איך אביהם מת; איך דיבר אליו הלוי, ושהמלה אחרונה ששמע אביהם בשעה שנפרד מעולמנו בדרכו לעולם האמת, היתה קריאתו של הלוי:

“טוב מאוד! טוב מאוד!”

חזרנו לרחוב הראשי להמתין לאוטובוס. כמה טוב שהייתי לבוש במעיל הגומי הארוך שהבאתי אתי מאוסטראליה ושבו השתמשתי בימים הגשומים כשהייתי רועה בקיבוץ והיה עלי לצאת עם הכבשים למרעה. אנארכין נשא את המטריה נמוך מעל לראשים של הלוי ושלו כדי שהרוח לא תניס טיפות גשם אל תוך פניהם. אני הייתי נמוך מהם בראש, וחבילתו של הלוי מתחת לבית־שחיי החלה להיות רטובה. הגשם מבחוץ והכבדים הרטובים מבפנים הספיגו את הנייר ביסודיות. פיסות עיתון החלו מתקלפות ואני הייתי מודאג שמא לא יחזיק העיתון מעמד עד לבית־החולים. שלא אגיע לשם פעם עם הכבדים החיים בידיים ועם התרנגולת המרוטה בחוץ.

הלוי קרא ואמר שכאשר ניכנס לבית־החולים נעמיד פנים שמחות, כדי שחיים ציפורי לא יכיר בפנינו את האמת.

חיים ציפורי עדיין לא היה לקוח שלנו. הוא היה אמור להיעשות לקוח, אך בדרך לבאנק הוכה במחלה פתאומית, נפל משותק ברחוב ויותר לא שב לאיתנו. הוא נחטף לבית־החולים, ומאוחר יותר באה אלינו אשתו, כדי לדרוש־ולחקור פרטים ולטַכֵּס עצה. לפי חשבונה נשא בעלה על גופו כסף מזומן בסכום עגול שהגיע לכדי שש ספרות, וכשהחזירו לה בבית־החולים את צרור־בגדיו כדי שתיקח אותם הביתה, מצאה בכיסים ובמקומות תפורים אחרים, רבע מן הסכום בלבד. נשאלת השאלה: איפה השאר? עם כל זה באה אלינו. לשאול את בעלה לא היה טעם. הוא שכב שם במסדרון על מיטה, עירום, נאלם, בפה פעור ובעיניים עצומות. במגירת השולחן הקטן שלמראשותיו מצאה, כשפתחה אותה, את שיניו התותבות, את הטבעת, את חַפְתוֹרֵי־הזהב, את שעון־היד ואת המצית. במסדרון לא היה שום חלון ואור־הניאון החשמלי הגיה באמצע היום את פניו ואת רכושו.

כשגילתה כל זאת התבלבלה וצעקה לאורך כל המסדרון:

“איפה הכסף?”

לשושנה ציפורי היה קול ביתי, צרוד, שיער צהוב, והיא היתה הבְּעָלים של בית־האבות שבו היה שמואל סולומיר שומר־לילה. מבית־החולים הביתה לקחה את רכושו של בעלה, פרט לשיניים התותבות. בבית חיפשה שוב בצרור־המלבושים ובמקומות־הסתר שבבית, אשר חיים ציפורי היה נוהג לטמון בהם כסף. נמצא עוד סכום קטן. עתה הגיע הסכום לכדי רבע ומשהו. היא ישבה ליד שולחנו של הלוי, מסרה את כל הפרטים הללו ומתוך הֶרגל הסתירה באצבעה שוּמה חוּמה על צווארה.

הלוי הכיר את חיים ציפורי והיה סקרן לשמוע על התכונה להסתובב עם כסף מזומן. שושנה ציפורי אמרה שלבעלה היו אך ורק שתי תאוות בחייו. פאנטאזיה וכסף. הוא החביא כסף במקום סתר וכעבור חודש או חודשיים היה מוציאו מחדש ומדמיין לעצמו שמצא אותו.

שושנה ציפורי הכירה את מקומות־המסתור של בעלה, ואפילו כאשר נזקק בית־האבות לכסף כדי לסלק חוב, התאפקה, למרות שהיה בה רצון להוציא מאחד המקומות חבילת שטרות. היא לא רצתה שבעלה יגלה כי ריגלה אחריו כל אותן שנים וידעה את סודותיו. היא גם חששה לקחת את הכסף שמא יחפש לעצמו מקומות־מסתור חדשים, והיא לא תדע היכן הוא מחביא את הכסף.

ברצון היתה מסדרת שישלמו רק לה את הכספים, אבל היא התביישה לדבר על כך. היא רמזה רמזים, אך את האמת ואת הצער טמנה עמוק בלבה. לו נודע הדבר לזקנים, היו עוזבים אותה ונפוצים והיא היתה מאבדת את פרנסתה. מספיק סבלה בַּשנים שהבית היה פנסיון, אורחים חדלו לבוא והחדרים עמדו ריקים. תמיד ליווה אותה החשש שבאחד הימים יקרה כך לבעלה. הוא יצנח פתאום ברחוב ואיש לא ידע לאן נעלם הכסף. זה היה צריך לקרות דווקא ביום בו הבטיח להפסיק להחביא כסף והיא הוסיפה לו סכום גדול כדי שיפקיד אותו בחשבונם. היא קיוותה שהוא יביא את הכסף לבאנק ויפסיק לפַנְטֵז.

הלוי האזין לה, ועצתו היתה:

“להמשיך לחפש”.

גם הלוי הצטער על שחיים ציפורי נכשל על סיפו של הבאנק. השקיעו בו בלי־סוף דיבורים שיתחיל לנהוג כבן־אדם ויהיה ללקוח בבאנק. וכאשר נדמה היה שכבר עלה על דרך הישר – ראה את הבאנק מנגד ואת סיפו לא עבר. שושנה ציפורי קיוותה כי הבנק ירפא את מחלתו. כך חשבה: הוא ייעשה לקוח, יסחר במניות, ואט־אט יהפוך להיות אדם מעשי. גם הלוי האמין כי הבאנק יסייע לחיים ציפורי למצוא תוכן חדש בחייו.

הלוי עצמו אמר לי פעם, כי אלמלא היה מאמין בכוחו של הבאנק, בחופש המסחר, בעתיד הבורסה ויחד עם הבורסה בעתידו של המצב הכלכלי בארץ, היה קם והולך לו מביתו ומעירו כדי לחיות בקיבוץ. בקיבוץ שבו חייתי אני, בילון. הוא היה גר לו שם בביקתה ליד השדות ובזמנו הפנוי היה זורע לו, בגינתו הפרטית שסביב ביקתתו, גזר, בצל, נוטע עץ־קפה, כדי שיוכל לשתות קפה טרי מגינתו הפרטית. גם לאשתו היה טוב שם. היא היתה גומרת לה שם את שמונה השעות שלה ביום בַּתרנגולות או בַּמטבח, ואחר־כך היתה אדם חופשי.

דניאלה הלוי היתה מופיעה לפעמים בבאנק. לבושה כמו אדוקה, בבגדים כהים, שערה משוך לאחור, היתה נעמדת מאחורי גבו של הלוי וחמורת־סבר כמו דובר, היתה מחכה שיתפנה. היא היתה קונה איגרות מלווה־עממי, שהיו משתתפות, שלוש פעמים בשנה, בהגרלה, והיו בתוקף זמן ארוך; מדי פעם, לאחר הגרלה, היתה באה לבדוק אם אחת מאיגרותיה זכתה בזכיה גדולה.

מאחורי גבה היה הלוי מלגלג על אגרותיה, וסולח לה על אמונתה בגורל העיוור. הוא עצמו היה מחסידי ההגיון הבריא. למשל, קאנט. הפילוסוף עמנואל קאנט. הוא גם היה חסיד של מעשים תכליתיים בתחום הכלכלי. והמודל שלו היה קֶנארד ברנזון. הלוי היה עושה מהם צֶמֶד. הוא היה מזווג את הפילוסוף מן המאה הקודמת, הגאון מפרוסיה, עם הצעיר היהודי מאמריקה, גאון הפינאנסים שחי בשווייץ. היה טוב בעיניו שקנארד ברנזון התכוון לבקר בישראל. במכתב שכתב לו הזכיר את הנקודה היהודית. שמדינת ישראל מצפה לו והעם זקוק לו. בין אם יבוא ובין אם ישלח שליח, בין אם כך ובין אם כך, יעלה הלוי בַּפגישה את שאלת ייצוג החברה בארץ. הוא ירמוז על נכונותו לקבל על עצמו משרה זו. הוא יספר כיצד הפיץ את הרעיון של החברה ומכר את מניותיה.

גם חיים ציפורי עדיין אינו מקרה אבוד. הוא יבריא ויקנה מניות. לפי מה שסיפר שמואל סולומיר, חיים ציפורי לא היה כלל מן החלשים, הוא היה נושא שקים או ארגזים בבית־האבות וחס על כל פרוטה.

הלוי נפגש עם ציפורי בפארק העירוני. נלוויתי להלוי לחפש חייט שיהפוך מכנסיים גבריים למכנסיים נשיים, ובדרכנו חזרה התיישבנו על ספסל לנוח. היום היה יום חם, ואנחנו הלכנו ברובע העני של העיר, בסמטאותיו הצרות והתלולות, בְּבָתִים עם גרמי־מדרגות, לחפש את החייט בן־עירו של הלוי. בנו של הלוי צמח אל מחוץ למכנסיו, ויתכן שאפשר היה להתאים את המכנסיים לבתו. היא היתה זקוקה לזוג מכנסי חאקי. החייט היה פנסיונר ומחיריו זולים. הוא היה כבר זקן מאוד, והוא חי בדירה קטנה באיזור העני של העיר עם אשתו השניה. אבל לא פגשנו אותם בביתם, ובדרכנו חזרה נכנסנו לפארק.

כשחיים ציפורי עבר ונעצר לידינו, הוא הסיר את כובע הקש שלו, בעל השוליים הרחבים. שערות ארוכות ירדו על עורפו לבנות ודלילות.

“רבותי הבאנקאים”, אמר ורצה לדעת מה מעשינו ביום חם באמצע השבוע בפארק העירוני.

הלוי סיפר לו על החייט והציג בפניו את המכנסיים הגבריים. חיים ציפורי חבש שוב את מגבעת הקש שלו ואמר שראשו מלא בבגדים נשיים. הוא הלך אחר אשתו לקנות לה שמלה מחנות לחנות ברחוב שכולו חנויות. בחנות אחת אירע מקרה שטרד את מנוחתו והוא בא לכאן, לפארק, כדי להכניס סדר בזכרונותיו.

שמואל סולומיר סיפר על חיים ציפורי, שבחצר בית־האבות שלו הוא היה מסתובב כשמגבעת הקש שלו שמוטה על מצחו, השרוכים מידלדלים ממנה לצדדים, ואם היה נתקל בזקן על כסא־נוח, היה פוסע הלוך ושוב ושולח אל תוך הזקן דיבורים ארוכים ומהירים, עד שהלה היה נרדם.

גם כאן, בפארק, החל חיים ציפורי פוסע הלוך ושוב לאורך הספסל, וסיפר על חנות גדולה ובה שדרות של שמלות שנשים טיילו בהן ונעלמו בהן כבתוך יער־עד. כשגם אשתו נעלמה שם, התיישב לו מיוגע על מדרגה אחרונה, קרוב מאוד למעקה, כדי שלא ידרכו עליו. את ידיו הניח בין רגליו, כופף את ראשו אל ברכיו, וכשכובעו מוזח אל מתחת למצחו התבונן ברגליהן של הנשים שנכנסו ויצאו. אם נזדמנו רגליים שמצאו חן בעיניו היה מסיט למעלה את המגבעת ומרים קצת את מבטו. לא בכל פעם השתלם הדבר. אבל כאשר עברה הנערה עם הרגליים הארוכות הסיר כליל את המגבעת מראשו, ולא התאכזב.

חיים ציפורי עצר ובשתי ידיו צייר את דמותה של הנערה הגבוהה. מאחוריו, במרחקים, התיקה עצמה אוניה מן המזח ופתחה במהלכה האיטי אל תוך הים הרחוק.

הלוי הניח על הספסל את המכנסיים שהחזיקם קודם על ברכיו, וחיים ציפורי המשיך לספר כיצד הביט בנערה שנעמדה בטרקלין וראה שפניה עצובים. הוא רצה שתחייך, ואילו היתה מבחינה בו היה כבר עושה משהו כדי לסלק את העצב מעל פניה. בינתיים ירדו במדריגות אם וילדתה, והילדה העבירה את אצבעה לאורך כל המעקה ועם תום המעקה גם על ראשו. כשהילדה הגיעה עם אצבעה עד למצחו כבר ידע חיים ציפורי שנפגש פעם עם הנערה ושמה היה מירל.

הדבר אירע לפני שנים רבות. הוא היה אז נער כבן ארבע־עשרה ומירל היתה בת־גילו. במשך הזמן הזדקן, אבל מירל – לא. נשארה נערה בת שמונה־עשרה. באותם ימים לא ישב על מדרגות בחנות ולא נראה מעורר־רחמים. כשנכנס לחנות לקנות חוטים ופגש שם את מירל לראשונה, די היה במבט אחד בין שניהם כדי לדעת שמכאן תצמח אהבה.

הוא בא לאותה חנות כדי לחסוך כסף. כל אימת ששלחו אותו לקנות חוטי־תפירה שילם גרוש אחד פחות. את הגרושים אסף כדי להתעשר. בעל החנות הזהיר אותו, כי אם ימשיך להפחית לו כל פעם גרוש, יבוא יום שהוא לא יְוותר לו יותר וישליך אותו בבושה ובחרפה מן החנות.

ביום בו פגש את מירל והחליף עמה מבטים מאוהבים נאבק בתוך עצמו: להוריד גרוש ולסַכּן אהבה, או לשלם מחיר מלא ולזכות במירל.

חיים ציפורי הסיט למעלה את מגבעת הקש שלו וניגלו פניו השטוחות. הוא פסע הלוך ושוב ואמר שחבל היה לו על האהבה וגם חבל היה לו על הגרוש.

האוניה שבים עברה עץ בפארק, וחיים ציפורי אמר שכל זה היה מספר למירל הגבוהה בחנות הבגדים, כדי לשמח את לבה. אבל מירל הגבוהה לא השגיחה בו למרות שהסתכלה עליו. היא הושיטה רגל קדימה, קירבה שולי שמלה תלויה אל בִּרְכָּה, ראתה שזה מתאים, וחייכה.

כשחיים ציפורי ראה שלא הוא אלא איזה שוליים של שמלה הם ששימחו את מירל שלו, חבש את המגבעת, הזיח את שוליה עד מתחת למצח, ונותר יושב מבוייש, כפוף, נפול ורך. הוא לא חיכה עד שתצא אשתו מן היער. הוא ברח מן החנות ובא לכאן, אל הגן, כדי לגרש את מירל הגבוהה מזכרונו. הוא חדל מהליכתו ואמר:

“גם אז יצאתי מפסיד. בחרתי בגרוש ואיבדתי את האהבה”.

וחיים ציפורי הלך לו. גם אנחנו קמנו והחילונו לצאת מן הגן. הלוי נשא את המכנסיים מתחת לבית־שחיו. הוא הצטער על ההליכה לריק לחייט, ואמר שבתו תצטרך לחכות שבוע נוסף עד שנוכל לבקר שוב אצל החייט. לקנות מכנסיים חדשים לא בא בחשבון. החודש לא יכול היה הלוי להרשות לעצמו הוצאה מיותרת.

“הוא יפול אל תוך ידינו”, אמר הלוי לאחר כברת דרך, והוא הצביע בידו אל הכיוון שבו נעלם חיים ציפורי.

שושנה ציפורי נשמעה להלוי, והיא חזרה לביתה לחפש את הכסף בבית־האבות. כעבור כמה ימים באה לפתע שוב לבאנק כדי לבשר בשמחה שנמצא עוד רבע מן הסכום. לא היתה לה סבלנות לחכות בתור והיא ביקשה רשות לספר בחיפזון את הפרטים. את הכסף מצאה בתוך שעון הקיר הישן. מקום אהוב על חיים ציפורי להחביא בו כסף.

היא ידעה אֵילו מקומות אהב פחות ואֵילו יותר. שובך־היונים הישן בחצר על העץ, למשל, שפעם היו בו יונים והיום מתגוררים בו עכבישים. חיים ציפורי היה מחביא שם כסף לעיתים קרובות מאוד. בכלב החרסינה החלול החביא לעיתים רחוקות מאוד. היא ידעה את מקומותיו בעל־פה. אבל חיים ציפורי החליף את אהבותיו וזה בלבל אותה. כי בשעון חיפשה, אבל תחילה לא מצאה שם כלום. מכך למדה שעליה לחפש כשהיא רגועה. היא הכינה רשימה של כל המקומות. אבל כסף נוסף לא מצאה. היא נסעה עם הרשימה לבית־החולים לשאול את בעלה. עתה כבר לא שכב במסדרון. העבירו אותו לחדר קטן יותר ומאוּורר יותר, והוא כבר החל לחזור במקצת לאיתנו. אבל הדיבור לא שב אליו. היא התיישבה לידו, החזיקה את הרשימה לנגד עיניו וחיכתה שייזכר. היא נטלה אצבע שלו והוליכה אותה לאט־לאט על־פני הרשימה, ממקום למקום. היא החזירה לו את השעון, את הטבעת ואת המצית. בעיניו ניגלה ברק, ומיד נעלם. הוא לא נתן שום סימן היכן החביא את יתרת הכסף. לכן באה לבקש את הלוי שיקח את הרשימה, יסע אל בית־החולים ויוציא ממנו תשובה, היכן החביא את יתרת הכסף.

הלוי לקח את הרשימה והבטיח לנסוע לבית־החולים. כמה שבועות היה דף הנייר מונח על שולחנו. מדי בוקר קבע שלפנות־ערב יסע אל בית־החולים, ולפנות־ערב היה דוחה זאת למחר. שושנה ציפורי האיצה בו דרך הטלפון. היא חששה שמא יאחרו את המועד. הכסף ייגנב או שבעלה יאבד את זכרונו. הוא כבר הרגיש טוב יותר. הלך נוקשה וסחב רגל. גבנון על שכמו התיישר. אבל הדיבור שחזר אליו לא היה כה עליז. הוא גימגם ודיבר שלא לעניין. ובעניין הרשימה היה שותק כמקודם.

בבקרים, בשעה שהיינו ניגשים לפעמים למיין מגירה עם מסמכים, היינו שמים את הרשימה בין הניירות הדחופים שבהם היה עלינו לטפל. פרט לכל המגירות שהיו גדושות בניירות, היה לנו גם ארון ברזל ובו כמה חבילות של איגרות־מלווה מתקופת מלחמת תש“ח, והיה עלינו לשלוח את כל התעודות הללו ללקוחות שהממשלה לקחה אצלם כסף באותן שנים. מדי בוקר היינו נוטלים חבילת אגרות־מלווה, קוראים את השמות ומחפשים כתובות. רבים מן הבעלים כבר לא היו בחיים. אחרים היגרו מן הארץ. פעם, בלוויה של פקיד מן הבאנק, הראה לי הלוי פה וָשָם שמות שהיו מצויינים על מציבות, ואמר שהאיגרות של האנשים האלה מונחות אצלנו בארון הברזל. ללקוח כזה כתבתי את המכתב ביומי הראשון בבאנק. עתה כבר ידעתי את הנוסח בעל־פה. לאחר מיון מגירת ניירות, לאחר דחיית כל העניינים למחר, בשעה שהלוי היה ניגש – עד שיפתחו את הבאנק – לקרוא את דוחות הבורסה, הייתי נוהג לכתוב מכתבים אחדים לאנשים מתים. תוכנו של כל מכתב היה אחיד. שיבואו לקבל את איגרת החוב הרשומה על־שמם. מלווה שנקרא %¼3, מלווה מלחמה, שנת תש”ח.

כשנכנסנו לרחוב הראשי היו עוד החנויות פתוחות ומוארות. אנשים מועטים הלכו בגשם. לאורך החנויות התמשך גג וברוך אנארכין ניער את הגשם ממטרייתו והחזיקה פתוחה למחצה. כל הדרך לא אמר דבר. היה לו יום טוב בבורסה ויכול היה להרשות לעצמו לשתוק. הלוי רצה שאנארכין ירכוש מניות שהוא כינה אותן בראשי־התיבות מק"ב, אך אנארכין השיב לו בשפתיים חתומות. משך מפעם לפעם מ–מ–מ–מ ארוך. מאז מקרה הקצב לא הלך יותר אחר הלוי בעיניים עצומות. תחילה כך אכן היה: הלוי הוביל והוא הלך אחריו. הוא לא היה ההולך היחיד בעקבותיו. הזדמן לו פעם לשמוע כיצד לקוחה צעירה, בלונדינית ויפה, בתספורת נערית, אמרה להלוי, שֶׁמַּה שהוא יעשה – היא תעשה, ומה שהוא יקנה – היא תקנה, ושהיא תלך אחריו בעיניים עצמות. הלוי חייך, לובני עיניו זרחו והוא אמר לה, לאשה הצעירה: מה אני? משה רבנו, שילכו אחרי בעיניים עצומות? משה רבנו הוביל את העם לארץ כנען, ואני אוביל לתל־אביב, אל הבורסה? לעיתים קרובות, כשהזדמן, היה הלוי חוזר על כך. משה רבנו נותר תקוע בראשו.

אלא שברוך אנארכין כבר ידע לבדו את הדרך לבורסה. הוא יכול היה לומר על עצמו שהוא מומחה בשטח זה. הוא הכיר את סחר המניות, ידע את אופיין, זכר בעל־פה את תולדותיהן, צפה בהתנהגותן, ידע למה ניתן לחכות מהן, ובאילו מן המניות צפון עתיד.

לאמריקה עוד לא היה אנארכין מוכן. הוא לא הניח לשכנעו להשקיע כספים במניות מק"ב. נכון שנרשמה במניות אלה עליה גדולה, החברה היתה לאימפריה, אבל אימפריה צעירה, ועדיין לא היה ידוע מה יהיה עתידה. מה שכתבו העיתונים עדיין לא היה בו די בשבילו. וחוץ מזה, הקנארד ברנזון הזה כבר בכלל לא מצא חן בעיניו. התנהג כמו משיח צעיר. שילח מיסיונרים אל כל ארצות תבל, ובעצמו חי לו בשווייץ, מוקף נשים צעירות יפות וסוסי מירוץ זריזים.

גם הוא, ברוך אנארכין, היה פעם צעיר וחי בפאריז. הוא שיחק שם בשח. עוד לא היה לו אימון באותו קנארד ברנזון. והקצב לימד אותו לקח. לא ראו עליו, שם באטליז, כלום. אבל בסבתא־החותנת הקטנה, עם השיער הבלונדי והמבט העקום, רחרח אנארכין משהו. היא כישפה את הקצב, שלא יוכל לעשות צרות לאשתו, לבִתה.

יצאנו מאיזור הגג ונכנסנו שוב אל תוך הגשם. אנארכין פרש את מטרייתו והלוי תקע מתחתיה את ראשו. התחנה כבר לא היתה רחוקה. הלוי החליט לנסוע בערב זה לבית־החולים בגלל הבטחתה של שושנה ציפורי שהדבר ישתלם לו. שאם יגלה היכן החביא בעלה את יתרת הכסף, היא תקנה בכל הסכום מניות מק"ב. הלוי חישב ומצא שאם יצליח עם חיים ציפורי יגיע כספו, ביחד עם כספו של יהושע רימר, לסכום ניכר מאוד, והוא יוכל לומר שהיה לו היום יום ממוזל.

קודם־כל – הכנסה לבאנק. ושנית – סיפוק שהיום לא עבר לריק. הבאנק יעריך זאת. גם עקשנותו של אנארכין והִמְ–מ–מ–מהוּמוֹ בשפתיים חתומות לא עצבנו אותו.

אנארכין התרגל להַמְהֵם בשנים בהם מיעט לדבר. בגלל מיעוט דיבור שכח מלים. עד שנזכר במלה היה אומר מ–מ–מ–מ. כשהצליח במניותיו ושינה את חזותו גרר עימו את ההרגל הזה. בעבר היה מבטא את ה מ–מ–מ–מ בצניעות, עתה עשה זאת בגאווה. הלוי היה גאה על יוּהרתו של ברוך אנארכין. הוא הבחין בפוטנציאל שבו בגלל קאקטוּסוֹן שבור, ובמשך הזמן הוליך אותו אל יורשיו העשירים של וילי שטיינר־אבני, להתבונן בחדר בו ניצבו הכרכים הגדולים על סַחַר־המניות.

הספרים סיפרו תולדות חיי אדם. ממסחרו במניות אפשר היה ללמוד על חיבותיו, על טינותיו, ועל הצלחותיו וכשלונותיו. גם ברוך אנארכין החל מנהל ספרים כאלה. הוא ביקר בחדר כמה פעמים, הפסיק לשחק שח וּויתר על אחת הפעמים של הליכה לקולנוע באמצע השבוע. הלוי עודד אותו. אם יבוא קנארד ברנזון לישראל, הוא יראה לו את ספריו של אנארכין. הם יעשו רושם עצום.

כשאני התחלתי לעבוד בבאנק – כבר היה אנארכין נכבד מאוד בעיני עצמו. ביום בו בחן אותי וחקר פרטים על חיי, נודע לנו שפעם, במשך כמה שנים, היינו שכנים בעולם. הוא – בסינגאפור, ואני באוסטראליה. אפילו גילינו ידיד משותף מאותם זמנים. שר בדימוס בממשלת סינגאפור. אני התכתבתי עם השר בתקופת המלחמה וביקשתי ממנו כתובות של חיילים יהודיים בסינגאפור, ואנארכין התפלל יחד אתו באותו בית־כנסת.

השר מסינגאפור קירב אותנו, את אנארכין ואותי, ולמחרת, כשנכנסתי לאוטובוס בדרכי לעבודה, ופגשתי את אנארכין יושב כשעתון פרוש בין ידיו, שמחתי על שהיינו שכנים גם באותה עיר. עוד לפני ששילמתי את דמי הכרטיס לנהג נפגשו מבטינו ואני רמזתי לו שישמור בשבילי את המקום הפנוי שלידו. אך ברוך אנארכין הרים עד מעל לפניו את העתון הפרוש, ואני חלפתי לידו כשגבי מופנה אליו.

גם אני לא אהבתי לדבר בבקרים. באותם ימים, כשתחושת החיפזון אחזה בחיי, הרהרתי הרבה במוות. מצאתי לי מקום ליד חלון, הסתרתי בידי את פי, הצצתי החוצה אל הדרך ודיברתי אל עצמי.

מאותם ימים נותרה בזכרוני מרפסת ישנה של בית ריק שחלונותיו היו חסומים בקרשים. קבצנית, ארוכה וצנומה, שהיתה מזהה אותי על־פי הצל שלי. היא היתה כה כפופה עד שכדי לראות את פניה היה צורך להתכופף ולהביט כלפי מעלה. בבקרים, כשמיהרתי לבאנק, היתה עוד השמש נמוכה, וצִלי – ארוך.

זכרתי גם אשה זקנה בעלת פנים קטנות ושיער לבן, שהיתה מחפשת בחלונות האוטובוס. כשהאוטובוס היה נעצר כדי להוריד ולהעלות נוסעים, היתה האישה מתרוממת ממקום שיבתהּ ליד הקוּבָּה של הפחח, מקיפה את האוטובוס ומציצה אל תוך חלונותיו.

“היא מחכה לאיזשהו קרוב”, אמר פעם הנהג. ישבתי מאחוריו והוא דיבר אלי אל תוך הראי שהיה תלוי בחזית, מעליו. כמעט עשר שנים שהוא נוסע בדרך זו, והיא מחפשת בחלונות כמעט מדי יום. היא היתה צנומה וחלשה, והיתה הולכת לאט. אם היו עולים או יורדים נוסעים מעטים בלבד, היה הנהג מעכב קצת את האוטובוס וממתין כדי שתספיק להציץ פנימה דרך כל החלונות. כששמואל סולומיר הביא פעם את האישה אלינו לבאנק נודעו לי פרטים נוספים. מעשה בשקיק זהב בבית־קברות במוסקבה.

בבקרים, לפני שנכנסתי לאוטובוס, הייתי שולח מבט אל חלונותיו ומחפש שם את ברוך אנארכין. רציתי למנוע את מבטינו, כדי שלא יצטרך להסתיר את פניו בעתון הפרוש. עם הזמן למדנו להביט האחד באחר ולא לראות זה את זה. ככל שרבו הימים בהם היינו מביטים זה על זה ולא רואים זה את זה, כן נעשו אדיבוֹת יותר ברכות הבוקר שלנו, כשהיינו נפגשים ליד הדלת האחורית של הבאנק. לפעמים הייתי אני הראשון לקרוא בשמו, ולפעמים היה הוא משיג אותי:

“בוקר טוב, אדון יוסף”, והוא היה נותן משיכה, בקייץ – בכובע הקש שלו, בחורף – בכובע פרווה, דומה לשטריימל.

בתחנה חיכו אנשים נוספים לאוטובוס. היה גגון, ולא היינו צריכים לעמוד בגשם. אנארכין סגר את מטרייתו והלוי פתח את תיקו כדי לפנות מקום לתרנגולת הרטובה. הוא הוציא משם ניירות, מכתבים, וגם אני קילפתי שיכבה של עיתון רטוב מן החבילה. הלוי חיפש את רשימתה של שושנה ציפורי. בתיק – הרשימה לא היתה. לקחתי מידו את התיק ואת הניירות, כדי לשחרר את ידיו, שיוכל לחפש בכיסים. גם שם לא מצא את הרשימה. הוא החל בודק מה כאן, ונזכר שהשאיר את הרשימה בבאנק.

נועצנו זה בזה מה לעשות. שנחזור לבאנק, או שנרכיב, מן הזכרון, רשימה חדשה? זכרנו בעל־פה כמה מן המקומות. זה כמה שבועות שהיינו אוחזים ברשימה מדי יום, מניחים, מרחיקים, ובכל פעם מריצים, אני או הוא, את מבטנו על שמות־המקומות. פעם אחת החל אפילו הלוי לספור, אך הוא לא הגיע בספירתו עד לסוף הרשימה, כי הרשימה היתה יותר מדי ארוכה. כשהביע, פעם, את פליאתו על אורכה של הרשימה, אמרה לו שושנה ציפורי שביתה אינו איזה ביקתת־עניים של קבצן, אלא בית־אבות גדול ויש שם די והותר מקומות להחביא בהם כסף.

חשבנו להכין בדרך רשימה חדשה, וחזרנו בקול על המקומות שזכרנו בעל־פה. הלוי הכריז בקול:

“עששית־הנפט השבורה”.

“תיבת הנפטלין”.

“הנברשת שתלויה במחסן”.

גם אני הצטרפתי וקראתי:

“הנעל־בית הישנה”.

“קופסת־הירושה מכסף”.

לא זכרנו די מקומות בעל־פה. וחוץ מזה, דעתו של הלוי היתה, שאם כבר נוסעים לבית־החולים, יש לבוא לשם עם הרשימה המקורית ביד.

הלכנו חזרה לבאנק. אבל ברוך אנארכין נסע הביתה. הוא לא רצה להתמהמה. ממילא היה חסר סבלנות. הוא נמשך הביתה, לספרים שכתב. היה עליו לרשום את המסחר היומי. הלוי אמר שברוך אנארכין עשה עבודה חשובה. הוא גם שיפר את שיטתו של וילי אבני המנוח. קודם כל, הוא הקטין את הגודל. שיהיה קל יותר להחזיק ספר ביד. וגם את הדיאגראמות עשה כך שהעין תתפוס במבט ראשון את הריתמוס של הכוונה.

ברוך אנארכין הביא פעם כרך לבאנק, כדי שהלוי יראה מה ביצע. גם אני עצמי הצצתי פנימה, אבל עדיין הייתי אז פקיד חדש, ולא ידעתי להעריך כראוי את ערכו של הספר. עילעלתי פה ודפדפתי שם, והקשבתי לחוות־דעתו המומחית של הלוי. הוא שם את ידיו על בטנו הגדולה והשמיע את סברתו, שאם יתמיד ברוך אנארכין בעבודתו זו, ויהיו לו הכוח והסבלנות לסיים תקופה של עשרים שנה, ישאיר אחריו דוקומנט היסטורי בעל חשיבות עילאית.

הגשם נעשה דקיק עוד יותר ובקושי נראה באור הקלוש של פנסי־הרחוב ושל המכוניות החולפות. התעכבנו במעבר־חצייה והלוי הילל את מעיל הגומי שלי, שהיה ארוך מדי עלי. אמרתי לו שבאוסטראליה לבשו מעילים כאלה אנשי משטרה בלבד, והם היו כולם גברים גבוהים. מי שגובהו לא הגיע לשש רגליים, לא נתקבל שם למשטרה, ואני הייתי נמוך יותר בראש. גובהו של הלוי היה כגובהו של שוטר אוסטראלי. גם ההיקף התאים. כתפיים. הבטן, התכונה ללכת לאט. באוסטראליה היו מקבלים אותו למשטרה. הלוי אמר שלא היה איכפת לו להיות שוטר באוסטראליה. היו לו מלאכות רבות בחייו. בשנותיו הראשונות בארץ היה מבעיר כסף ישן בבאנק ישראל. לבוש בחלוק לבן היה, תחת השגחת עיניים זרות, משליך אל־תוך התנור חבילות של שטרות משומשים. זה לא התאים לאופיו, אבל הוא היה זקוק לפרנסה. הוא שרף כסף ובבית צעקו, אבא תן לירה, ולא היה לו. גם עתה לא היה יותר מדי כסף בבית. המשכורת היתה נגמרת מהר יותר מאשר החודש. דניאלה הלוי לא עבדה והיה עליהם להחזיק בן ובת באוניברסיטה.

הלכנו קרובים זה לזה, מקפצים פה־ושם מעל לשלולית מים. טיפות הגשם נעמוּ לַפָּנים. עובר־ושב בירך לשלום. האישה מן האיטליז התגלגלה לה על פנינו עם חבילה בסלהּ ולהלוי התחשק לעצור אותה ולשאול אם הצליחה לקנות תרנגולת שמנה.

“שמה גאולה מינץ”, אמרתי להלוי וסיפרתי לו את תולדות החשבון שלהם. גם בעלה חזר לאחר־מכן לבאנק, ואחרי שחקר־ושאל על התנאים של חשבון משותף, פתח חשבון נפרד על שמו. הוא היה נהג, בעל אוטו־משא, ושמו היה צבי מינץ.

הגנן של בית־האבות עצר אותנו והתלונן על נעליו הרטובות. היה לו זוג־נעליים אחד, והוא התעניין אם הייתי יכול להשיג אצל מישהו מידידי זוג־נעליים משומשות בשבילו. הוא היה זקן וצנום, אך רגליו היו גדולות מאוד. הנחתי את רגלִי ליד רגלוֹ, כדי להשוות את מידותיהן. גם הלוי עשה כך. מידתו היתה כשל הלוי, ואני הבטחתי להתעניין אצל בעלֵי רגליים גדולות מבין ידידי, אולי יִמָצא אצל אחד מהם זוג־נעליים משומשות.

גם מחלק הנפט בירך אותנו לשלום. לא בעל־העגלה עצמו, שישב על הדוכן הגבוה של העגלה, אלא הבחור הערבי שהיה הולך מאחורי העגלה, יחף־למחצה, ובשעת הליכתו היה ראשו מתנדנד כמו ראשו של הסוס שמלפנים.

“שלום, אדון הלוי”, קרא הלה.

“שלום, אדון נֶאַרַאנִי!” החזיר לו הלוי.

“מה נשמע?” אמרו שניהם יחד.

“באנק”, ענה הלוי, ובידו הצביע בכיוון הבאנק.

“נפט”, ענה נֶאַרַאנִי והצביע על החבית ועל המשפך שהתנדנד על וו מאחורי העגלה.

ליווינו במבטינו את העגלה. נִגלו עקביו היחפים של נֶאַרַאני. הלוי ניסה לומר דבר־מה. נשמע מלמול מכוון בטנו, והוא הניע בידו כמו כדי לדבר על נֶאַרַאני, אך הוא דיבר על עצמו. שאילו היה לו קצת כסף, היה מתאוורר לו זמן־מה בחו“ל. כדי לשנות את החיים. הוא קיווה שהשינוי יבוא עם ביקורו של קנארד קרנזון בארץ. הוא כבר ניסה לקחת דברים עם אנשים חשובים במרכז של הבאנק, ורמזו לו שבבוא הזמן, כשיהיה העניין אקטואלי, לא יפריעו לו בקאריירה שלו. אם חברת מק”ב תרצה בו כנציגה בארץ, לא יעמוד הבאנק בדרכו. ישאילו אותו למשך כמה שנים.

הלוי חישב־ומצא שעם המשרה החדשה תגדל משכורתו אולי פי ארבע, וישלמו לו בדולארים. קודם כל, יקח את אשתו ויתנו קפיצה לחו“ל. אולי גם לאוסטראליה. מגיע לה, לאשתו. והיא תראה שהוא זוכר גם את משפחתו שלו. יהיה עליו לקחת את עצמו בידיים ולמכור מניות מק”ב רבות ככל האפשר. זו תהיה ההמלצה הטובה ביותר. והלוי שמח על שלא השארתי אותו באמצע הדרך, כמו אנארכין, אלא חזרתי עמו לבאנק כדי לקחת את הרשימה ולנסוע לבית החולים.

“רק כשמתעקשים יכולים להקים משהו ולהגיע למשהו”, אמר. כשיש צורך, היה הוא רץ מבית לבית להכריז על סחורתו, והוא הציע שאשוחח עם הגנן של בית־האבות שיקנה מניות מק"ב אחדות.

“וֶגֶר? לא וֶגֶר. לא אִתו”, קראתי.

“למה לא? מה יש? אי אפשר לדבר אתו על מניות?”

הלוי היה סבור שוֶגֶר יכול להמיר את המארקים הגרמניים שלו, שהיו מופקדים בבאנק שלנו, ולהשקיע את הכסף במניות מק"ב. מן המארקים לא ירוויח כלום. המניות יכניסו לו רווחים. ואולי יתעשר ולא יצטרך לקבץ נעליים משומשות.

“וֶגֶר לא רוצה להתעשר”, אמרתי.

“מה, הוא לא אוהב כסף?” התפלא הלוי.

וֶגֶר היה ידידי, ואני עזרתי לו לקבל את המשרה בבית־האבות. שושנה ציפורי עיקמה תחילה באפה ולא רצתה לשמוע על כך, כשהצעתי לה שתקבל את וֶגֶר לעבודה. היא שמעה שפעם היה דוקטור לכימיה, ולא מצא חן־בעיניה דוקטור גנן. אבל מאוחר יותר שיכנע אותה יושר־לבו של וֶגֶר, והיתה דווקא מרוצה מכך שהוא מתהלך לו עם מגרפה בגנה.

“אני עוד צריך לפגוש את האדם שלא אוהב כסף”, ציין הלוי.

“וֶגֶר שונה”, אמרתי.

“מיהו? מהו? הוא לא יותר ולא פחות מאשר עוד פנסיונר אחד, שהשתקע כאן, כי החיים פה זולים”, אמר הלוי ונימה רוגזת היתה בקולו.

זה היה נכון. וֶגֶר השתקע בעירנו בגלל שכר הדירה הנמוך וגם משום שהוצאות המחיה היו נמוכות יותר מאשר בגרמניה. הוא חישב־ומצא שעם הפנסיה שהוא מקבל מן הממשלה הגרמנית ישתלם לו יותר לגור אצלנו.

הכרתי את וֶגֶר עוד מאותן שנים בהן שירתנו יחד בצבא האוסטראלי, ואחר כך חיינו זמן־מה ביָלון. השפעתי עליו שיכניס את כספו לבאנק שלנו, ואם היה צריך להסדיר עניין כלשהו היה בא אלי. עברית לא ידע. כמה פעמים רמז לי הלוי שלא אבזבז עליו זמן כה רב. עתה סיפרתי לו כמה פרטים על וֶגֶר. אדם בודד, מעולם לא התחתן וגם בארץ לא הכיר כמעט איש. מלבד איזשהו קרוב רחוק, ואיש ואשה מקיבוץ ילון, עימם התחבר כשחי שם. אלמן מאוסטריה, שקרא לעצמו בשם אמיל ברגסון, ואשה מאמריקה, אנה זוֹנטאג. היא חיה ביָלון כמו נזירה במנזר.

“מה זאת־אומרת מעט ידידים? כמה בן־אדם צריך? כמה ידידים יש לי?” שאל הלוי.

אבל הקרוב לא היה קרוב. עם האלמן מאוסטריה הסתכסך וֶגֶר, ואנה זוֹנטאג לא רצתה שוֶגֶר יבוא לראותה.

היה עלינו לחצות רחוב והתעכבנו. אורה של מכונית חולפת סינוור את עינינו. המכונית עברה, ועד שהיגענו לבאנק, סיפרתי להלוי על וֶגֶר. שהקרובים אשר קשרו את וֶגֶר אל קרובו כבר לא היו בחיים. הקירבה בין וֶגֶר לבין הקרוב השתלשלה דרך שבעה מתים.

ועם אמיל ברגסון הסתכסך וֶגֶר עוד כשהיה ביָלון. לאחר שנסע וֶגֶר לגרמניה התפייסו השניים בהתכתבות. כששב ארצה נסע וֶגֶר ליָלון כדי להתראות עם האלמן מאוסטריה, ומצא אותו שוכב משותק במיטה. הם ישבו ונזכרו בדברים שאירעו לפני שנים; אולם התיאטרון ביָלון, הפסנתר, המוזיקה ששניהם ניגנו בצוותא, וֶגֶר בפסנתר וברגסון בכינור, ותוך כדי העלאת העבר פרץ ביניהם מחדש אותו ריב עצמו בגלל אותן סיבות שעליהן כבר רבו פעם.

הפגישה עם אנה זונטאג היתה שונה במקצת.

לפני שוֶגֶר נסע לראותה, כתב אליה מכתב והיא ענתה לו שלא יבוא. היא גם הסבירה לו מדוע. כבר קרוב לחמש שנים שהיא לא רצתה יותר בשום שינוי בחייה. על כל יום היה להיות דומה לחברוֹ, ועל כן סידרה לה סדר־יום שלא יוותר בו אפילו סדק למשהו חדש. היא היתה מפורטת למדי בהסבריה. וֶגֶר נתן לי לקרוא את מכתבה. היא פירטה במדוייק את השעות בהן היא הולכת, שלוש פעמים ביום, לאכול; שעת קריאת העיתון, זמני קריאת ספר, והמועד המדוייק שבו היא משקיפה החוצה דרך חלון חדרה ואינה עונה על ברכות השלום של העוברים בחוץ.

היא מסרה גם את השעות המדוייקות בהן עבדה במטבח, ואת שעת קימתה מן השינה. היא לא רצתה שוֶגֶר יבוא לבקרה גם משום שביקשה לשמור על עברה כפי שהוא, מבלי שיחול בו שינוי.

וֶגֶר החזיק במכתב כמה שבועות ואחר־כך נסע לראותה. בשעת אחר צהריים, כשאנשי יָלון נחו, התדפק וֶגֶר על דלתה של אנה זונטאג. היא פתחה חלון וכאשר ראתה אותו קראה:

“הרי כתבתי לך שלא תבוא לראות אותי. לא קיבלת את המכתב?”

לפני שנעלמה מן החלון הספיק לרמוז לה בידו שהוא צמא. היה חם מאוד, והוא לבש בגדים חמים. דלתה נפתחה והיא הושיטה לו משקה קר. רק את ידה שלחה החוצה. וידה נותרה בחוץ עד אשר סיים את שתייתו.

עובדה זו סיפר וֶגֶר בהנאה מרובה, שכן, היא הגישה לו את המשקה האהוב עליו. היא זכרה מה אהב לשתות בשנים בהן חי ביָלון והיה אורח תדיר בדירתה. סודה קרה מומתקת בהרבה מיץ־פטל.

היינו כבר קרובים לבאנק. הלוי עצר אותי ואמר:

"מכל מה שסיפרת על וֶגֶר, אני עוד לא מבין למה הוא צריך לקבץ נעליים ישנות. הוא לא יכול לקנות לעצמו?

“וֶגֶר קמצן”, עניתי והמשכתי ללכת בגלל הגשם.

“קמצן ולא אוהב כסף?” שאל הלוי.

כבר עמדנו ליד הבאנק. האולם עדיין היה מואר והמנקות עדיין ניקו שם. שפשפנו את נעלינו במרבד שלפני הדלת, והלוי אמר:

“שתביא לוֶגֶר זוג נעליים ישנות והוא יקנה מניות מק”ב".

נכנסנו פנימה. ריח נייר ישן עמד באוויר. שתי המנקות הביטו לעברנו בחשד. הן נפנפו בידיהן וקראו שנצא, כי הבאנק כבר סגור ואין קבלת קהל. הלוי קרא לאחת מהן בשמה:

“גברת רחל! גברת רחל!”, כדי שלא תיבהל ותדע מי אנחנו. אך בלי תוצאות. רק כשנעצרה: רחל מבוהלת ליד הלוי – היא השעינה על שולחן את המקל עם מגב הגומי, ובידיים מורמות ופתוחות, כמו לִבְרָכָה, נפלה על חזהו של הלוי ופרצה בצחוק.

הלוי הסתכל עליה מלמעלה, היא היתה נמוכה ושמנה, ודיבר אליה לאט, כמו אל ילד:

“חסכת כסף החודש?”

כשהיא צוחקת, התכופפה רחל ומשכה מגרביה כמה שטרות של לירה. הלוי לא רצה לקבל את הכסף. הוא הורה לה לשמור את הכסף אצלה עד מחר, כשהקופה תהיה פתוחה. אבל רחל תחבה את הכסף אל ידו. היא חששה להחזיקו במשך הלילה בביתה. בנה, ההולך־בטל, יקח אותו ממנה.

הנחתי את התרנגולת ספוגת־המים של הלוי על השולחן, פשטתי את מעיל הגשם, הורדתי מן השולחן כיסא שהיה מונח עליו כשרגליו כלפי מעלה, ורשמתי קבלה על הכסף.

“שתהיה בריא, אדון הלוי, שתהיה בריא. תקח את הכסף ותהיה בריא”, בירכה אותו רחל.

הלוי לימד אותה לחסוך כסף כדי לקנות את מניות מק"ב. כשקרא לה פעם אליו ושאל אם היתה רוצה להתעשר – פרצה בבכי. כאילו נגע הלוי בשאלתו בפצע ישן. ובאותה הזדמנות כבר בכתה גם על הצרות האחרות בחייה. בן בבית־הסוהר. בת מפגרת. הבן ההולך־בטל חולה כליות. בעלה, משה, עוד נסחב לו בבתים לאסוף סמרטוטים, אבל הוא כבר הולך ונעשה עיוור.

הלוי לא הניח לה לבכות. הוא ציווה עליה להיות חזקה. אף אחד לא הניח לה לבכות. לא בבאנק ולא בבית. בלווית אם־סבתהּ היא בכתה חופשית כמו רוח בשדה. עוד בבית, במארוקו, כבר אמרו שהיא בת מאה. כשאך הביאו את הזקנה ארצה רצתה למות מרוב שמחה. כשמתה בכתה רחל ואיש לא הפריע לה. היא נוכחה לדעת, שאם לבכות, אז רק בבית־הקברות. שם לא יפריע לה איש. ואז התחילה לחפש לוויות.

גם היא ניצלה את העובדה שזקנים מכל הארץ באו לחיות בעירנו. עם הזמן התמכרה ללוויות והיתה זקוקה לבכי מידי יום. לוויות היו – אבל היא לא יכלה לקרוא את המודעות שהודבקו על הקירות ועל העצים ברחובות. לכל לוויה הוצמד אוטובוס של אגד, טיול בחינם, הלוך וחזור. במודעות נכתב מי מת ומהיכן יוצאת הלוויה, אבל רחל לא ידעה קרוא־וכתוב. לשאול אחרים היה נראה לה מסובך.

קירבתי את הקבלה אל רחל, כדי שתחתום. היא נטלה ממני את העט ורשמה את שמה המלא. הלוי לקח את הקבלה וקרא:

“רחל אוֹחנה”.

הוא שכח שחזרנו לבאנק כדי לחפש את הרשימה, והחל מעתיר שבחים על רחל אוחנה. כיצד שלח אותה הבאנק לאולפן, שתלמד לחתום את שמה. כיצד ביקרה שם חמש שנים ולא למדה דבר, אבל כשרק היתה צריכה, בגלל הבכיה, למצוא הלוויות, מיד למדה לקרוא ולכתוב עברית.

לאחר שרחל אוחנה למדה קרוא־וכתוב לא פחדה יותר מהתעשרות והחלה חוסכת כסף. עד שתאסוף מספיק כסף כדי לקנות מניות מק"ב יעבור זמן רב מדי. לכן השיג לה הלוי שותף. את עוזר־מחלק־הנפט היחף, אחמד נֶאַרַאני. שניהם היו שותפים במניה אחת.

הלוי ונֶאַרַאני באו בדברים בגלל צ’ק שהיה מוכתם בנפט. בבוקר חורף אחד עמד נֶאַרַאני באולם כשצ’ק בידו. בחוץ ירד גשם, הבאנק היה ריק מלקוחות, והפקיד סירב לפרוע את הצ’ק של נֶאַרַאני. הצ’ק היה שקוף מנפט ואי אפשר היה לקרוא את הכתוב. הלוי סידר את העניין. הוא הדליק את מנורת־השולחן שלו, הצמיד את הצ’ק אל הזכוכית, פיענח את הפרטים, והשגיח ליד הקופה עד שהכסף שולם לנֶאַרַאני.

נֶאַרַאני ספר את הכסף ליד הקופה ואחר־כך התרחק אל אחת הפינות, התיישב על עקביו, וספר שוב. הוא ישב שעה או שעתיים וספר שוב־ושוב את הכסף. עד שהלוי הטריח עצמו וביקש לדעת מה אינו כשורה. הסכום מדוייק או לא? הסכום היה מדוייק ולכן לא פסק נֶאַרַאני מלספור. הפליא אותו שהבאנק יודע בדיוק כמה חייב לו מעבידו עבור עבודה של חודש ימים.

נֶאַרַאני לא ידע קרוא־וכתוב ולא שמע מעולם על צ’קים. הוא גם מעולם לא היה בבאנק. עתה קם ודחף אל־תוך ידו של הלוי חצי־לירה כשכר־טרחה. הוא היה צנום וגרמי. מתחת לאפו הסתמן שפם דקיק כשערה. מכנסיו היו קצרים מדי. כפות הרגליים היחפות היו כחולות וקפואות. הלוי החזיר לו את החצי־לירה ופתח בשבילו את דלת הבאנק.

בחודש הבא כבר הביא נֶאַרַאני את הצ’ק המוכתם ישר להלוי. הפעם ניכה הלוי עשירית מן הסכום, ופתח בשבילו חשבון חסכון, כדי שיחסוך כסף לקניית מניות. הוא הניח יד על כתפו של נֶאַרַאני ודיבר אליו בקול רם מן הרגיל:

“להיות עשיר”.

גם בערבית דיבר אליו, ונֶאַרַאני סייע בידו כמו במקהלה:

“אַקוּן רְהֶאַנִי!”

מהר מאוד חדלו צ’קים להפליא את נֶאַרַאני, הוא למד את עסקי הבאנק, חתם באצבע וחסך כסף כדי לקנות מניות אמריקאיות. הוא הרגיש בבאנק כבן־בית, ובשעה שהיה מביא כסף היה קורא יחד עם הלוי:

“להיות עשיר”, והיה צוחק בשיניו הדלילות.

גם המנקה השניה חסכה כסף לקניית מניות. הלוי מצא לה שותף, פנסיונר שסבל ממחלת פרקינסון. היא עצמה היתה אלמנה, ואת שני בניה הגדולים מסרה כדי שיתחנכו בקיבוץ. היא הוציאה מארנקה כמה לירות וגם בשבילה הכינותי קבלה. שמה היה חנה קליינמן, ואת הכסף אספה למען ילדיה.

“החיים בקיבוץ”, אמרה להלוי, “די יפים – אבל עתיד זה לא”.

הלוי מצא במגירה את הרשימה. הוא עטף את התרנגולת בעיתונים ישנים עם דוחות הבורסה בתל־אביב, הכניס את החבילה לסלו ויצאנו מן הבאנק כדי לנסוע אל חיים ציפורי בבית־החולים.

מיידיש: מנחם פרי

“גשם” הוא חטיבת הפתיחה של הרומאן “המוּטָבים”. חטיבה נוספת מן הרומאן תופיע ב’סימן קריאה' 10. נוסח אחר, מוקדם ושונה מאוד, של כמה עמודים מן הפתיחה הופיע ב’סימן קריאה' 6, והקורא יוכל לתת דעתו על התמורות המרתקות שחלו בין הנוסחים של פרוזה מעולה זו. (המערכת)

אֶת מַַסֶּכֶת הַמָּוֶת מַתְקִינִים מִנֶּגָטִיב שֶׁל הַפָּנִים.

אַתָּה עוֹטֵף, עִם צֵאת הַנְּשָׁמָה,

אֶת הַפָּנִים בְּסוּג שֶׁל חֹמֶר רַךְ,

הַמְצֹרָף בָּזֶה, וּמְקַלֵּף:

כָּךְ תְּקַבֵּל גֻּּמָּה גְּדוֹלָה, וּבָהּ

בִּמְקוֹם הָאַף, חוֹר,

בִּמְקוֹם הָאֲרֻבּוֹת, גַּבְשׁוּשִׁיוֹת.

אַתָּה יוֹצֵק תְּמִסָּה שֶׁל גֶּבֶס פְּנִימָה,

מַמְתִּין שֶׁתִּתְקָרֵש,

מְַפִריד, מֵסִיר: בַּפּוֹזִיטִיב חוֹזֵר

הָאַף לִבְלֹט, הָאֲרֻבּוֹת לִשְׁקֹעַ.

עַכְשָׁו אַתָּה נוֹטֵל אֶת פְּנֵי הַגֶּבֶס

וּמְכַסֶּה בָּהֶם אֶת בְּשָׂר פָּנֶיךָ

וְחַי

שישה שירים מ"עמק השווה"

מאת

אורי ברנשטיין

---

רוח פתאום

מאת

אורי ברנשטיין

רוּחַ, הַמּוֹפִיעָה פִתְאֹם, מְשִׁיבָה

זָרֻיּוֹת מְרֻבּוֹת לִמְמַדָּן הָאֲמִתִּי:

פְּרָטִים חֲלִיפִים בָּאוֹר חֲסַר הַפְּנִיּוֹת.

וְעִם זֹאת יֵשׁ בְּלִבּוּטָהּ הֶחָָטוּף

תֹּאַר מַבְעִית שְֶל חַיִּים בַּהֲזִיזָהּ

אֶת הַבֻּבּוֹת הַתּוֹלוֹת בְּפַאֲתֵי הַשָּׂדֶה

לְסַלֵּק צִפָּרִים. וַאֲנַחְנוּ,

בַּדְּמָמָה הַכְּבֵדָה, עַל אֵיזוֹ מִרְפֶּסֶת

מְכֻסָּה בְּחָצָץ, מֻרְגָּלִים בַּחֲשָׁד

הֶעָצוּר בְּתוֹכֵנוּ. בַּשְּׁקִיפוּת

חוֹבְרִים עֲצָמִים זְעִירִים זֶה לָזֶה,

סָבִיב לְמַה שֶׁהָיִינוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת,

מְעִזִּים אוֹתָנוּ לְהִצְטוֹפֵף, מַקְנִים

שׁוּלַיִם מְפֹרָשִׁים לְמַעֲשֵׂינוּ. שִׂיחָה,

שֶׁאֵינֶנּוּ זוֹכְרִים מָתַי הִתְחִילָה,

עִם מִישֶׁהוּ שֶׁפָּנָיו לֹא פֹּרְטוּ, מַסְבִּירָה

אֶת הַמְּאוֹרָעוֹת, טוֹב יוֹתֵר מִתָּמִיד.

---

חיים סדירים

מאת

אורי ברנשטיין

חַיִּים סְדִירִים יִהְיוּ, כְּכָל הָאָדָם.

רְאֵה אוֹתָם בִּשְׁלֵמוּתָם כְּמוֹ שֶׁצִּפּוֹר

מִמֶּרְחַקִּים נִדְמֵית לְלֹא תְּנוּעָה.

וְהָאִשָּׁה בַּחֶדֶר הַפְּנִימִי,

שֶׁעֲבוּרָהּ לֹא הָיָה כָּל הָעִנְיָן,

חֲתוּלָה בְּתַחְבּוֹשׁוֹת לְבַל

יִתְּנוּ בָּהּ הַשָּׁנִים אוֹתוֹת.

נוֹתִיר אַחֲרֵינוּ, בַּפִּנָּה,

סִימָן שֶׁל חֲרִיכָה קַלָּה,

כְּמוֹ בּוֹלֵעַ הָאֵשׁ שֶׁעָזַב

אֶת הַכִּכָּר הַמִּתְרוֹקֶנֶת.

---

התחוורות

מאת

אורי ברנשטיין

הַיּוֹם בּוֹ הַדְּבָרִים מִתְחַוְּרִים

אֵינוֹ נָהִיר מֵאֲחֵרִים.

וּמֵעַל לָעֵמֶק, בִּתְנוּעָה חֲסוּדָה,

שָׁמַיִם שׁוּב בְּמִדָּה.

תָּאֵי הַגּוּף מֵתִים, לִבְלִי הָשֵׁב,

כְּהִסֶתַּתְּמוּת טְעָנוֹת יְדוּעוֹת הֵיטֵב.

נוֹפִים מְצוּיִים שְֶאֵינָם חוֹרְגִים

מִבֵּין הָעֵצִים הַמְיֻצָּגִים.

סְבִירוּת הַשִּׁנּוּי מוּעֶטֶת בָּרֹגַע.

בָּעֶרֶב יֵרֵד, כְּתָמִיד, אֵיזֶה נֹגַהּ.

הָרֶגַע בּוֹ הַדְּבָרִים נֶחְתָכִים

חֲסֵר כָּל צִיּוּן, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹכְחִים.

---

חליפות הגשם

מאת

אורי ברנשטיין

אַחֲרֵי חֲלִיפֹות הַגֶּשֶׁם הָיוּ צִפָּרִים,

וְלֹא כְּפִי שֶׁהֻרְגַּלְנוּ: בַּחֲמַת זַעַם,

מְַקַשְּׁרוֹת בֵּין הָעֵצִים הַנִּפְרָדִים,

מְנַסּוֹת לְהַצִּיל. דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ

אֵינָם מַנִּיחִים לִישֹׁן בַּמָּקוֹם הַזֶּה

שֶׁיֻּעַד תְּחִילָּה לְשֵׁנָה: בַּבְּאֵר

הִסְתּוֹפְפוּ פָּנִים שֶׁלֹּא הֵצִיצוּ בָּהּ,

וּמִן הַמַּמְּגוּרָה בָּא קוֹל מֻפְקָר,

רַחַשׁ שֶׁל גַּרְעִינִים הַמְשַׁנִּים אֶת מְקוֹמָם

אַחֲרֵי חֲלִיפֹות הַגֶּשֶׁם חִכִּינוּ לִמְנוּחָה,

אַךְ סָבִיב לְמַה שֶּׁהֻשְׁחַת בָּנוּ

תְּנוּעַת הַבְּנִיָּה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת.

וּמַאֲזִינִים לַהַשְׁלָמָה הַמִּתְעַתֶּדֶת,

שְׁנֵינוּ, מַשֶּׁהוּ קְלוֹקֵל בְּפַאֲתֵי הַג^ַּּיא,

עֵרִים, עִם כָּל הַחַיּוֹת הַזְּעִירוֹת.

---

כל זה זמני

מאת

אורי ברנשטיין

כָּל זֶה זְמַנִּי. אֵין שָׁהוּת לְהִצְטַיֵּר. לֹא יִסְתַּמֵּן

אַחֲרֵי שָׁנִים גָּוָן אַחֵר

בִּמְקוֹם עָמְדֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁמִּסְתַּמֵּן

כְּשֶׁמְּזִיזִים רָהִיט, בַּעֲקִירַת מָקוֹם. אֲנַחְנוּ

חֲטוּפִים. וּכְמוֹ בְּמַיִם מֻפְרָעִים

אָחֲזָה בָּנוּ צְמַרְמֹרֶת בְּלִי סִבָּה,

וְלֹא נוּכַל עוֹד לְהַשְׁלִים אֶת תָּאֳרֵנוּ.

רַק לפְרָקִים מֻקְנֵית לָנוּ קְשִׁיחוּת,

בַּעֲצִירָה, בְּמַעֲבָר מִפֹּה לְשָׁם,

צֶלֶם זְמַנִּי שֶׁמַרְבִּיתוֹ סָפֵק, צוּרָה

שֶׁל נְפִילָה. נִדְמֶה לָנוּ, וּלְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה,

שֶׁאֲחֵרִים רָאוּ אוֹתָנוּ, בִּמְקֻטָּע,

כְּפִי שֶׁאָנוּ, כְּפִי שֶׁעוֹד נִהְיֶה,

כְּפִי שֶׁנְּסֻפָּר, אִם נְסֻפָּר.

---

באין רואה

מאת

אורי ברנשטיין

וַאֲנִי עָזַבְתִּי, בְּאֵין רוֹאֶה,

אֶל מַה שֶּׁכְּפֶסַע בֵּינִי לְבֵינוֹ,

גַּם בַּשָּׁעוֹת הַמְבֻקָּרוֹת הֵיטֵב.

בַּשְּׁבִיל אֲשֶׁר נָטוּעַ בְּשִׁוְיוֹן

אֲנִי הוֹלֵךְ, לִבְסוֹף, לַמֶּרְחַקִּים

שֶׁאֵין עִמָּם בְּשׂוֹרָה, הוֹלֵךְ

וּמִתְמַעֵט, בִִּמְהִירוּת, מִכָּל רוֹאַי.

וִימָמָה, בְּעִרְטוּלָהּ הַמְבֹאָר,

עַל חֲלָקֶיהָ, יוֹמִיִּים וְלֵילִיִּים,

נִפְרֶדֶת, מְנֻתֶּקֶת, בְּמִקְרֶה,

כֻּלָּהּ לִי נְגָעִים מְקֻבָּלִים.

וְהָעֶרֶב יֵרֵד גַּם עָלַי, מִסְתַּבֵּר,

כְּעַל כָּל הָאָדָם, בְּמָקוֹם

שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּרֵד.

דפים לא גמורים

צבי מאירוביץ: “הבודדה”, שמן על בד, 60/ 81 ס"מ

הוצג בתערוכת “אפקים חדשים” 1955, מוזיאון תל אביב

לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במלים. צבי מאירוביץ

תמונה עם אור צהוב

את שיער הזהב של אמו, שנגזז באכזריות, מצא צבי יום אחד במטפחת משי סגולה בתוך הארון ליד המטבח, ועשר עשרים שנה אחרי שנגזז עדיין החזיק את ריח גופה. בן שש היה. זה היה שיער ממשי, חזק, חי, והוא מדד אותו על עצמו, ארוך מעצמו, מהבהב עליו כמו להבה ארוכה. אחר כך קיפל והחזיר למטפחת. אבל שום דבר לא קרה, וזאת זכר יותר מכל, ששום דבר לא קרה, והוא נצמד לתנור, מסוגל לחשוב רק מה מתרחש שם, בתוך ערימת השיער הגזוז, הנושם חסר תנועה במטפחת. ולא הצליח לשכוח את זה.

קטנה, מתנועעת ככספית, הסתכל עליה אחר־כך, עם הפאה שעל ראשה, שדהתה והאפירה, ובעיני רוחו סמר העור שעל ראשה. הוא ליטף את עורה הסומר, הכתם הצהוב התפוגג בתוכו, יחד עם אהבתו אליה ועלבון נעוריה, ולא השנים ולא התלאות לא היה בכוחם עוד להפיג את זוהרו.

צבע שקשה למחוק, אמר לי פעם והתפלא כששאלתי מה. הצהוב, אמר. אבל צבי, שאהב לספר סיפורים והיה חוזר עליהם פעמים רבות, בשמחת חיים פראית ולא מרפה, את סיפור חבילת השיער של אמו סיפר לי מאוחר מאוד, אחרי הרבה סיפורים אחרים, ולא כשצייר צהוב. צבי השתמש מעט בצהוב, ומעולם לא כצבע חיצוני. רק פנימי, בתוך החלונות, הפָנים, הכתלים והאבן. סגור ומסוגר, עירום בטהרתו, היה כעולה מהצד השני של הבד, צבע שברירי, פגיע, שהתפוררותו מתחילה ברגע שמתחילים חייו. אבל שברירי, פגיע, לא פגום, לא שייך, צובר חיוּת כה רבה שסירב להתמזג עם הירוק והכחול, ומנותק מן הירוק והכחול, נשאר לא פגום ולא שייך.

חשבתי על זה לראשונה כשצייר את התמונה שקרא לה “הבודדה”, ולא הבנתי תחילה למה קרא לה “הבודדה”. אבל כשהוציא אותה, אחרי שנים, אמר שוב: אה, הבודדה, – והצהוב שעל פניה, בוטה, גזור רע, פָרַח כה זרחני שהיה קשה לעמוד ולהביט. עם פנים צהובות וידיים כבדות היא ישבה ליד שולחן שחור והפרחים שעל ידה היו כחול. התמונה היתה גדולה והכתם הצהוב קטן, אבל קרוע מתוכה, מתוך פניה וידיה השחור והכחול, היתה התמונה יותר ויותר קטנה והצהוב יותר ויותר גדול, ומופקע מתוך עצמו, לא מסתדר, בער בתוך פני המסיכה.

כתמים שאינך שוכח, כמו משפטים שאינך שוכח, מוצאים את דרכם לבדם. הסגולה המכאיבה שלהם, קרינתם ופרישותם, זו המעניקה לכתם פשוט משהו של אי־מציאות, היא אולי העושה אותם למה שהם באמת, כלומר: יותר ממה שהם באמת. והוא התופס בגרון.

כתם כזה מבודד עד אחרון עצביו, היה לי במשך שנים הצהוב שעל פני “הבודדה”. מסרב להתגלות ומסרב להישכח אבל מכיר את האפשרות להישאר צלול וקר – עורר בי תמיד את ההרגשה שמקומו איננו כאן אבל פה הוא ישאר, קבוע לתמיד. ואחר כך היו “שלושה גזעים בצהוב” ו“דומם עם שולחן צהוב” ואחר כך צבי עבד עם הרבה אוֹקֶר, הרבה אפור, וכמעט לעולם לא עבד עם צהוב. והצהוב חזר אחרי שנים (עם סכין ומקלוני פסטל דקים), ביום קייץ חמסיני אפור, כאשר את הקיר מול חלון האטלייה צבעו לבן וצבי הכריז שיותר כבר לא יוכל לצייר לעולם. על הכן עמד אז, זה ימים אחדים, דף של מטר על מטר, חציו האחד לבן – ממאן להתמלא, וחציו השני אפור – ממאן להתרוקן, והוא אמר שזה דף עיקש ובלתי נסבל, מחזיר כל צבע וכל קו. “עושה גלים” בחמסין. מרשרש ומתעקל בקצוות, היה כיצור חי, מתעוות, והוא הוריד אותו והחזיר אותו והוריד אותו והחזיר אותו, אבל סירב להחליף אותו ורק הפך אותו מצד אל צד, לא מוסיף ולא מוחק. הקיר הלבן סימא את עיניו, מיחושי הראש שלו התגברו והקיר הלבן סימא עוד יותר את עיניו, והופך אותו מצד אל צד הכריז שוב שיותר כבר לא יוכל לצייר ואחר־כך הכריז שאפשר לחיות גם בלי לצייר ותענוג לחיות בלי לצייר ואחר־כך שמעתי אותו מזמזם את “דאָליע מיַיַנע דאָליע” וידעתי שהוא מצייר.

את “דאָליע מיַיַנע דאָליע” זמזם אז כל הקייץ, נמוך, קטוע, משבש את השורות ומבלבל את החרוזים, וכשהגיע ל“דער בלאָנדער קאָפ פון מיַיַן מיידל טוט מיר מסוכן וויי” – היה ה“מסוכן וויי” הופך לחרוז חוזר, אינסופי, לא מתחיל, לא נגמר, בלי הפסקות ובלי הדגשות, ורק מסוכן וויי מסוכן וויי. ואחרי שעה כבר לא שמעו את החרוז ורק את המונוטוניות שלו, המלים מגיעות מאוחר, מעורבבות כפקעת, ושומעים כבר רק את הטון המלווה. מין צליל עמום, שיורד ויורד יורד ויורד, והפעימות הסמויות שלו – אלה הנובעות לא רק מהלמות לב אלא מחשיבה בלתי פוסקת, רואה הכל בבהירות חדה – הן השתחררות של אותו חומר אשר בדומה להר געש מתפרץ כידוע, בהינתקויות של אבנים קטנות, המושלכות, מפורקות, בעוצמה בלתי נמנעת, ככל שהריתחה יותר עמוקה.

צבי עדיין ישב, מותח את הגב ושוב מותח את הגב, ראשו מורכן למטה אבל כתפיו מאוד זקופות, ואם כי כל הזמן זימזם היה נדמה שהוא לא מזמזם ורק שומע, ואי אפשר היה לנחש אם מיחושי הראש שלו התגברו או חדלו. לרגעים הפסיק פתאום, וישב, שקוע, נותן עיניו בקיר הלבן ממול ומניע את ידו כאילו יש לו טעות בידו.

הוא נראה עייף מאוד כשקם.

נדמה לי שעשיתי משהו, אמר, והביט בי, קצת זר, כמו באדם שלא התראו אתו שנים. אחר־כך קצת חייך, באלכסון, כנתפס בקלקלתו, לוחץ את שיער הזהב שלו אל קודקודו כאילו מבקש להקטין את קודקודו. – תמונה עם אור צהוב, אמר.

רגע לא הבנתי מה קרה, כי הדף היה כמו שהיה, כמו קודם המישטח הלבן למטה היה ריק והמישטח האפור למעלה היה מלא, ובכל זאת היה זה דף אחר, שונה לחלוטין, מלא לא רק צבע אלא גם בקשה חזקה. ואז ראיתי את קריעות העיפרון, קטועות, בעופרת שבורה, על הלבן הריק, ובתוך האפור מצאתי את הצהוב, מהבהב, כאילו כל רגע פורצת שם איזו שריפה.

צבי עוד עמד, מביט בתמונה, ומתופף באצבעותיו על הצבע הלח מרח אותו באצבעותיו כה לאט שאצבעותיו נראו לכודות בצבע הלח. הוא חייך, בעיניים מתנצלות, אותו חיוך קטן, עדין מאוד, החותך רגע את הפנים. – כמו שיער הזהב של אמא, אמר.

רק למחרת ראיתי בצד, למעלה, את הסגול. אני יכולה לתאר לעצמי איך היה צוחק לו אמרתי לו את זה. שטויות, היה אומר וחוזר ל“דאָליע מיַיַנע דאָליע”, הפעם בקול רם.

הפנדה הריקה

במשך שלושה או ארבעה ימים עמד דף הנייר הגדול ריק באטלייה, ואם כי היה לבן, בלי צבע ובלי קו, באופן מוזר היה נדמה שהוא משתנה לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה – אי אפשר להתקרב אליו, צבי אמר, והתקרב כל הזמן, הוא היה מתקרב בחשאי, מאחור, מהצד, מביט ונסוג ושוב מביט ונסוג, ובכל פעם שהוא נסוג הוא יוצא מהאטלייה. מיד שוב חוזר, שוב יוצא, מודד את הפרוזדור, עובר בחדרים, רוחץ לו את הידים, משפשף את הפנים, פורש לייבש על הריצפה את המכחולים המסופגים, רוטן שהם קשים ובלתי אפשריים, מרכך אותם בסבון, שוטף בהרבה מים, ממשש בהנאה את השיער שנתרכך, סוחט ומלפף בפיסות עיתונים, וזריז תמיד כשד מהלך פתאום לאט כאילו מהלך על קביים.

“תמונה עם אור צהוב”. שמן, פנדה, רישום עיפרון וגרפית, על נייר, מטר על מטר

ימים אחדים, בלי שנגע בו כלל, נמשך התהליך המוזר. ואחרי שלושה או ארבעה ימים, בלי שנגע בו כלל, כבר אי אפשר היה להחליפו, ואפילו שלא היה בו אף צבע ואף קו – נשתנו פניו והפכו חיות, אחד מאותם הדפים המכילים, לפני הידים הנוגעות בהם, את מה שהם מיועדים להיות.

עד היום, אם כי חלפו שנים, בכל פעם שאני מוציאה את התמונה נדמה לי שתמונה זו ניתן היה לצייר רק על הדף הזה ולא על שום דף אחר, ועד היום, אם כי חלפו שנים, עובר לי רעד קל בגב כאשר אני רואה אותו מתקרב ונסוג, מתקרב ונסוג, מביט בו כאילו היה מלא כאשר זה עוד היה ריק.

אני רוצה לעשות משהו, חזר מדי פעם כשהוא מניע את אצבעותיו כאילו זה חומק לו ממש בין אצבעותיו.

צבי עבד בדרך כלל על דף פעמים רבות, שינה. מחק. עזב. אחרי שחתם צייר על החתימה, עושה בדים אדומים לירוקים וירוקים לאדומים, כשהוא מסובב, מותח, מרפה, אוהב אותם בתנועה, עד שיום אחד, גם כשהיו ברורים מאוד, הפכו מין פקעת סבוכה שאין להתירה. אבל את הדף הזה צייר בבת־אחת. איש שמפוצץ את עצמו – דווקא כשהיה יושב שקט ניכר טבעו הסוער. ואותו בוקר הוא ישב מאוד שקט. השתהה שעות בקפה. טילפן הביתה מאוחר וביקש שארד אליו קצת. כשירדתי אמר שאין לו כל חשק לצייר היום ויותר טוב נלך לקפה אחר והלכנו לקפה אחר. ושם הוא שוב אמר שאין לו כל חשק לצייר היום ונלך לעוד קפה והלכנו לעוד קפה. וככה הקפנו את הרחובות ושוטטנו מקפה לקפה והוא סיפר הרבה מעשיות והתבדח הרבה והרבה צחק, וכשהגענו לרחוב בלפור פנה פתאום והתחיל מהר לעלות כשאני מפגרת הרבה אחריו, ואף על פי שהעלייה כאן חדה המשיך לעלות מהר, בצעדים קטנים מהירים, ושכח בכלל שאני מפגרת הרבה אחריו, וכשהגעתי הביתה כבר עמד באטלייה לחוץ בין שני שולחנות הציור ושקט עוד יותר.

היה יום של חום מעיק, הוא שתה הרבה תה, רותח, כוס אחרי כוס, מרוקן אותה עד הקרקעית, עם כוויות על שפתיו. האוויר היה סמיך, וככל שהתקרב הצוהריים האור היה מונח עליו יותר אפור, שיכבה על שיכבה. פניו הבהירים הגדולים היו תפוסים כל הזמן, ורק ידיו תועות מקצה הדף אל קצה הדף, בזיגזאג, כיודעות את ההתחלה והסוף בלבד.

כבר שעה ארוכה כולנו גמרנו לאכול כאשר שמעתי אותו מסיט את הכן.

עשית משהו? אמרתי כיוון שהוא לא אמר דבר.

כן, אמר, פנדה ריקה.

הוא חייך, חיוור מאוד עייף. כן, אמר, פנדה ריקה, – וכבר שמונה שנים, כשאני מוציאה את התמונה, בכל פעם מכה לי בעיניים מין נהרה.

אינני יודעת אם הוורוד הוא צבע ארסי או עדין ואם התכול הוא של פריחה או לענה, ומאירוביץ לא אהב פירושים. הוא נתן לתמונות שלו שמות פשוטים ואמר: פה מצוייר בדיוק מה שפה מצוייר, ומצלצלים לי באוזניים קולו ודבריו ופה מצוייר בדיוק מה שפה מצוייר: פה מצוייר שירבוט קודח בוורוד ושירבוט קודח בתכול מעל לכתמי מים שחורים וספריי שחור מלוכלך, והרבה קווים לבנים שסועים, הרבה נייר ריק, וקשת גדולה פתוחה. וכבר שמונה שנים כשאני מוציאה את התמונה, הקשת יותר נמתחת מעלי. הוורוד נראה לי יותר וורוד והתכול יותר תכול. יותר חזק ויותר מר. והכל צלול מאוד. הכל בהיר. ואני מאוד מתקשה.

צבי צייר אותה בקייץ של שבעים, כמעט לעיני, ואני זוכרת את היום ואפילו את השעה. אך בכל פעם שאני מוציאה את התמונה תוקפת אותי הרגשה משונה שהיא נעשתה לפני הרבה מאוד שנים, הרבה לפני שהיכרתי אותו או הייתי בכלל בחיים. וזו הרגשה כמו קריעה. אבל גורל זר כזה שמור בוודאי להרבה דברים שמאריכים ימים עד כי נדמה שהיו קיימים תמיד. האיש שעשה אותם רק הוציא אותם מתוך עצמם, כיוון שהוא היחיד שמצא בדיוק, בסבך המעברים המפותלים, את היציאה האחת הנכונה.

“מראה בהיר”, 1970. שמן, פנדה, רישום עיפרון וספריי שחור, על נייר, מטר על מטר

בבית קראנו לה “הפנדה הריקה”. י.ה.

שוין נענטער ווי וויַיַטער¹

במוצאי שבת טילפן אלינו פעם איציק מאנגר ואמר שהוא בחיפה אצל הקוזינה שלו ברחוב “אורלוזורוב”, ושנבוא לראות איך הוא מתגלגל שם לבדו במיטה הגדולה הכפולה. צבי התרגש, חיכך יד ביד ואמר שבאים. השעה היתה 11 בלילה וכשהיגענו כבר היה קרוב לחצות. איציק מאנגר ישב במיטה, זקוף, שקוף, לבוש כותונת לבנה ופניו לבנים יותר מהכותונת הלבנה. על גופו הצר היו תלויים מכנסיים צרים שחורים, שהיו גם כבדים, ועשו גלים קטנים שחורים על הגוף הדק שלו. כיוון שהיו קצרים יצאו מתוכם שתי רגליו החיוורות, עם שתי גרביים לא תואמות, גרב אחת שחורה וגרב אחת לבנה, וזה היה סימן שהוא “התלבש” לכבודנו, כי מאוד אהב להתקשט בגרביים לבנות (ער האָט זיך אויסגעפיצט מיט ווַיַיסע סקאַרפעטקאַלעך, צבי אמר), אלא שאיכשהו זה לא הסתדר לו מעולם שהגרביים יהיו תואמות ותמיד רק אחת היתה לבנה. משראה אותנו קפץ ועמד, נטוי קדימה, צווארו רועד עליו, והצמיד את פניו, באמצע, אל שתי הפנים שלנו, לחייו לחוצות בינינו, קרות, ופורש את שתי ידיו חיבק את שנינו כאחד בשתי ידיו, בתנועה משונה, כאילו תוך חיבוק הן נשברות, מקבל אותנו צוחק.

איר זענט געקומען, אמר לאט, כאומר משפט מאוד ארוך ומאוד מסובך, ואצבעותיו הקישו לנו על הגב עד שאפשר היה להרגיש את הצליל של תשישות וסבל בתוך הגב.

איר זענט געקומען, אמר שוב, מצליח קצת לפתוח את ידיו, שנשארו תלויות באוויר, באותה תנועת חיבוק משונה, וצבי ביקש אותו לחזור לשכב. הוא חייך בעגמומיות ואמר שזה אי אפשר, ואז הוחלט שיישב במיטה אבל גם זה כמובן היה אי אפשר והוא שוב חייך בעגמומיות. ס’זיצט זיך נישט, אמר, וכשהתיישב סוף סוף, מתוח, שעון למעקה, לא מצא לו מקום על הכר.

לקחנו שני כיסאות וישבנו על ידו. היה לו מצח גדול ועיניים צפופות, ובשעה שדיבר ציפף אותן עוד יותר, כעין תעלה צרה אפלה שחצתה את פניו, מתנועעת כל הזמן ומשנה צורה. וכיוון שכל הזמן דיבר, התעלה הזאת כל הזמן התארכה והתכווצה, עם שני הפנסים שלה מקפצים מאמצע הפנים אל הצדדים ונדלקים מיד שוב באמצע הפנים. הוא כבר סיפר אז על אחיו נטע השניידער־יונג, שכידוע מאוד אהב אותו, לשונו מתבלבלת בפיו ומסכסכת את הדברים ושברון־הלב שלו חותך את המשפטים ואת המלים, וצבי, שעד אז ישב שותק, לא מפסיק אותו גם בדיבור אחד – התחיל עכשיו לספר על אחיו חצקל אתו ישן שתים־עשרה שנה במיטה אחת.

איציק מאנגר, שני הפנסים שלו מצופפים, הקשיב. ופתאום, אינני זוכרת באיזה סיפור, נתן בצבי מבט שבהיסח הדעת, מורעב, מותח את צווארו גבוה עד שנראה מנותק מכתפיו, ובצוואר מתוח, כאילו היה חבל ולא גוף, התכופץ וחיבק אותו לוחץ אותו ממש אל עצמותיו, ומגרונו עלה משהו מעין יבבה.

צבי כנראה נבהל, מצחו נשטף זיעה, ולא יודע מה לעשות, צמוד אל חזהו של איציק מאנגר, התחיל לנהם את דאָליע מיַיַנע דאָליע, מאוד בשקט, כממשיך את הסיפור מקודם בקול שיחה נמוך. איציק מאנגר הוציא ממחטה, ניגב את עיניו, את לחייו, את סנטרו ואת אפו, אחר־כך קם ועמד במיטה, גבוה פתאום, לבן עוד יותר באור החזק של המנורה, והתחיל גם הוא לנהם את דאָליע מיַיַנע דאָליע אבל בניגון אחר. וזה היה מעמד מוזר למדי, כי צבי גם הוא קם והם שניהם ככה עמדו, איציק מאנגר על המיטה וצבי על יד המיטה, מנהמים זה את זה ביחד אבל כל אחד בניגון אחר, ושני הניגונים חילחלו זה בתוך זה מנקבים זה את זה. מדי פעם הם היו מפסיקים אבל גם אז לא ביחד, והיה מוזר עוד יותר לשמוע את הניגון הבודד, מנותק.

זה נמשך ואינני זוכרת את הניגון רק את ההפסקות שלו, או ליתר דיוק, את האלם הפתאומי בין שני הניגונים, ואיך הוא עמד, המשורר היהודי האחרון שנותר, עם עור פנים מתוח ולבן, נראה כמת אם לא היה מתנועע כל הזמן על המיטה המוגבהת.

צבי – איזה חיוך של פחד חצה את פניו והוא עבר בבת אחת לשיר את זיבן מייזלעך מיט אַ מויז בקול רם, כמעט מוגזם. איציק מאנגר, שפתיו הדוקות, עוד המשיך רגע את הגרויסער־שבעה־פויגל, אך בלי להסב את ראשו או לשנות את קפאון פניו התחיל גם הוא לשיר את זיבן מייזלעך וגם לזה היה לו ניגון אחר. הוא שר עכשיו מהר, בשמחה, עם כתמים אדומים שפשטו לו על פני הרפאים, וככל ששר יותר מהר הכתמים הללו הפכו יותר סגולים.

צבי הציע שנלך.

איציק מאנגר הצמיד את ידיו אל גופו, נדהם. אפשרות כזאת לא עלתה אולי על דעתו. הוא התקפל והתיישב במיטה.

כ’האב קיינמאָל נישט מורא געהאַט פון די נאַכט, אמר. הוא שאל איך אני. אמרתי לו שאני פוחדת מהחושך. הוא חייך את החיוך העגמומי שלו.

כן, אבל את צעירה, אמר והביט בי. אחר כך הביט ברגליו מסתיר אותן בחיפזון מתחת לסדין.

שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר, והזדקף, נותן עיניו בקיר ממול. קולו היה צרוד כאילו הוא בא לא מפיו אלא מצווארו ואפשר היה להרגיש את הפחדים יוצאים מגופו וממלאים את החדר הקטן. זה היה חדר מטופח למדי, עם טאפטים פרחוניים מסולסלים על הקיר, אבל עדיין אני רואה שם את איציק מאנגר, יושב חיוור, זקוף, מביט בקיר עם הטאפטים הפרחוניים.

עיני־הנווד שלו בערו עכשיו.

יא, שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר ואת המשפט הזה צבי לא שכח. הוא עבד אז על פנדה גדולה, הפנדה הראשונה הגדולה. ואם כי תחילה הוא נרעש מעצם האפשרות לעבוד על דף כזה גדול – מהר מאוד נקלע למבוי סתום, מחק, שינה, הפך, ונואש סילק את הדף שכבר היה מלא צבע ומאוד מפוייח, עם תייל שחור כבד באמצע הדף. למרות שחזרנו מאיציק מאנגר מאוחר, ב־6 בבוקר צבי כבר היה ברחוב. אינני יודעת איפה שוטט, אך כשחזר, קרוב לצוהריים, נראה עייף והצעתי לו לא לצייר היום. כן, אמר, באמת, אבל במקום להיכנס לחדר נכנס לאטלייה, הוציא את הדף, שם אותו על הכן, וישב מביט בו, כמו אחרי היעדרות ממושכת, שעה ארוכה, בלי לזוז. היה יום אביך ורוח קשה, חסרת תנועה, עברה מדי פעם מן החלון אל הדף, מנפנפת בו בקצוות שהזדקרו נוקשים, עושים קו גבול שבור מסביב לדף. צבי עדיין ישב. עשן סמיך מכיוון בתי הזיקוק בא במהירות מעבר לחלון, מעבר לבתים, נערם על הגגות בגושים גדולים מעוּותים, שנראו נעים בכיוון אחד, כשלדים של בניינים בתהלוכה. ואחרי שהעשן עבר נשארו הצורות האפלות של החלונות והדלתות, בלי קולות של בני אדם, כאילו היתה העיר ערימה של גגות מסויידים לבן, עם הזפת הרוחשת מתחת, מבקעת את הקליפה הדקה. צבי עדיין ישב, מתופף בלי משים ברגליו על הריצפה, כשהוא מרים מדי פעם את ראשו אל הדף, בלי להסתכל בו באמת. ולא לומד לחיות עם זה, מורט לעצמו את הלחי, פניו היו לובשים לרגעים מבע נכלם. הוא הרחיק קצת את הכיסא, מכוון מחשבתו ביתר דיוק, משרבט משהו על הכן. אחר כך התחיל לצייר לאט, מערים סביבו את כל מקלוני־האפור, מכל הקופסאות, בוחר את הקצרים, המושחזים, ראשיהם מותזים, מפזר אותם על הדף עד שהם נדבקים אליו. ומפורָרים, אפורים, עם אותו פיגמנט ההופך את הכאב לחימה, הם נראו על הדף כנשורת־עץ חיה, – והוא הרחיק שוב את הכיסא, מסיט אליו קרוב מאוד את הדף, כמו לא חלים עליו חוקי המרחק, מצייר במרפקים כפופים. אחר־כך קם והמשיך לצייר בעמידה, בלי לשנות את קצב התנועות, ידו כל רגע ניתקת מהקווים. ומפסיק בבת אחת, כאילו בבת אחת הכל נשתבש, שלא כהרגלו אפילו חתם.

חתמתי, אמר, אבל התמונה לא גמורה.

זה הביך אותי קצת ושאלתי מה עשה.

הוא הסתובב אלי בתנועה מאוד קטנה, כמו מישהו עומד לו מאחורי הגב ומחזיק בו בגב.

שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר וחייך בהקלה.

תמונה - דף סרוק 8

“ציפור בעיגול”, 75/109 ס"מ. שמן, פנדה, רישום עיפרון וגרפית, על נייר

בבית קראנו לה “שוין נענטער ווי וויַיַטער”. י.ה.

אינני זוכרת מתי גמר את התמונה אבל אני זוכרת שעבד עליה פעמים רבות, גם כשהאפור כבר היה גוש ענק, כזה שבחשבון אחרון לא ניתן לחלוקה, הוא עבד רק באמצע, בצדדים לא נגע, ונשאר תמיד התייל באמצע הדף. ובוקר אחד, מקרב אליו, עד גופו ממש, את גוש הצבע האפור כאילו היה בית שנופל עליו או גוש אדמה – עשה שם ציפור אדומה בעיגול עם קו שחור שהולך וצר עד קצה התמונה והתחיל לזמזם את שוין נענטער ווי וויַיַטער, במקצב מוזר, כמו נקישה, מה שאימץ לו אחר כך כנעימה. ותמונות רבות שצייר אחר כך הצמיד להן את המשפט הזה ואפילו אמר שאם יציג אותן פעם זה יהיה השם. כמו רוב האחרות לא הציג אותן מעולם וכשאיציק מאנגר מת לא נסע ללוויה, ברח לרחוב וחזר לא מוציא מלה. היה כבר אחרי הצוהריים אבל הוא לא הרגיש שזה אחרי הצוהריים. הכן היה ריק והוא התיישב ליד הכן הריק, שורט שם משהו בקצה־העץ של המכחול, ומסב מדי פעם את הראש כאילו קראו לו בשם. מאז חדל לזמזם את שוין נענטער ווי וויַיַטער ורק לפעמים, בשנים הקשות, כשהיה מנהם לעצמו איזה נעימה לא ברורה – ידעתי מה הוא מנהם. לא תלינו אז על הקיר את התמונה ואני תליתי אותה רק אחר־כך. אך לפעמים, בשנים הקשות, ביקש שאוציא אותה ואעמיד אותה מולו על הריצפה, ותוך שהיה יושב וקורא על הכורסה, אסיר של עצמו, של סבלו, מבטו היה עט עליה, בכיוון ההפוך, בגניבה, ומעולם לא ידעתי איזה צד שלה הוא רואה, את האפל או המאיר הנענטער או הוויַיַטער ואולי יש עוד תקווה. ועכשיו כשאני עוברת על פניה כל יום עשרות פעמים, אני מרגישה את התייל שלה דוקר לי את הפנים. היא תלויה אצלי עכשיו בכניסה ליד הדלת, ובכל פעם שאני פותחת את הדלת ענן כבד רובץ על הדלת, וציפור לכודה, אדומה, בעיגול. המשפט מאותו ערב רחוק – שמשלושתנו רק אני נשארתי לזכור אותו – ודאי כבר נעלם מזמן בתוך התמונה. אבל לי נדמה ששם הוא עוד נידח, בתוך הוורוד ובתוך האפור, ושלא אוכל להוריד אותה מן הקיר.

סליחה סליחה

מאת

אבות ישורון

---

יִכְעֲסוּ עָלַי [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

זֶה שֵׁשׁ שָנִים אֲנִי מְכַּהֵן

אֵצֶל צְעִירֵי סִימַן קְרִיאָה

כְּזָקֵן. וּבָטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה, שֶׁלּוּלֵא הַזִּקְנָה

לֹא הָיְתָה לִי זִקְפָּה.

כֵּוָן שֶׁהִתְעַקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד

בְּרֹאש כָּל חוֹבֶרֶת בְּרֹאש,

אוֹמֵר לִי הָעוֹרֵך מ. פֶּרִי:

“הֲלֹא יִשְׂנְאוּ אוֹתְךָ!”

אוֹמֵר אֲנִי: יְכַסּוּ עָלַי

אֲגָדוֹת וְסִפּוּרִים עַל

כָּבוֹד, וְאַל יְכַסּוּ

עָלַי נְיָרוֹת.

כג תשרי תשלט, 24 אוקטובר 1978

---

עֹרֵב בְּנוֹבֶמְבֶּר [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

כְּמוֹ מַחֲזוֹרִיּוּת בַּטֶּבַע

בָּא בְּחָדְשֵׁי חֹרֶף עֹרֵב

אֶל הָאִזְדָּרֶכֶת. עֹמֵד. מִסְתַּכֵּל.

הֹפֵךְ לְצַּד הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ יוֹנַת בָּר.

אָבָל כַּאֲשֶׁר עֹרֵב עֹשֶׂה זֹאת, זֶה

אַחֶרֶת. בֹּלֵט יוֹתֵר. מְחֻשָּׁב.

אַחֵר. הִנֵּה הוּא עלֶה עַל

עָנָף לְמַעְלָה. מִסְתַּכֵּל לְצָפוֹן. וְהֹפֵךְ

לְדָרוֹם. אוֹתוֹ דָּבָר. אָבָל, כְּשֶׁעֹרֵב

עֹשֶׂה זֹאת, הוּא חוֹשֵׁב. לֹא

מוֹרִיד אֶת כְּתֵפָיו כְּיוֹנַת

בָּר. לֹא מוֹרִיד עַל עַצְמוֹ מַזְלוֹגוֹת

גֶשֶׁם. אֶלָּא בְּטֶרֶם כָּל הוּא

נִמְלָךְ. פֹּרֵשׂ אֶת הַבָּשָׂר הַקָּר וְהַיָּבֵשׁ,

חָשׁ חָשׁ אֶת הַמֶּרְחָב,

דָּשׁ דָּשׁ אֶת הָאֲוִיר, וְנֶעֱלָם.

סוֹלוֹ? תָּמִיד הוּא מוֹפִיעַ

לְבָד. מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ, אֶת

הָעֹרְבָה. כְּמוֹ אֵצֶל הַיּוֹנָה, שֶׁתָּמִיד

מְעֹרֶבֶת בְּעִסְקֵי הַקֵּן. בַּאֲשֶׁר הִיא –

שָׁם הוּא. אֲבָל אֶת הָעֹרֵב

רָאִיתִי בְּחֶבְרַת נִקְבָּתוֹ, וְלֹא

רָאִיתִי בֶּן עֹרְבִים, וְלֹא רָאִיתִי

זִוּוּג עֹרְבִי, וְלֹא רָאִיתִי יֶלֶד עֹרְבִי.

יט חשון תשלט, 19 נובמבר 1978

---

רֵיק נָשַׁקְתִּי [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

קֹדֶם שֶׁבָּרָא הקב"ה

הָעוֹלָם לֹא הָיָה

רַק הָאֵין סוֹף

שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהֲשָׂגָה.

(קדושת לוי)

הֵבֵאתִי לַחֲבֵרִי מַתָּנָה,

אָנוּ אֲנִי וַחֲבֵרִי.

אִישׁ לֹא הָיָה בַּבַּיִת.

נָתַתִּי לַשָּׁכֵן שֶׁיִּתֵּן.

בַּחֲזָרָה פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה.

– “מַר אָבוֹת יְשׁוּרוּן מַה עוֹשֶׂה פֹּה?”

– נָשָׂאתִי מַתָּנָה לִידִידִי,

וּבַדֶּרֶךְ רָקַדְתִּי עָלַצְתִּי.

אֲבָל בַּחֲזָרָה כָּל אָשְׁרִי חָלַצְתִּי, כִּי

לְאַחַר שֶׁהֵנַפְתִּי אֶת הַמַּתָּנָה, בַּחֲזָרָה רֵיק רָקַדְתִּי.

וְאוּלָם הָיָה בִּי עוֹד מִשִׂמְחַת הַקְּדֻשָּׁה,

וְאֶת פְּנֵי הָאִשָּׁה נָשַׁקְתִּי.

ב סיון תשלז, 19 מאי 1977

---

הָאִזְדָּרֶכֶת פִּתְאֹם [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

בְּלַיְלָה הָאִזְדָּרֶכֶת כְּבֵדָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

בַּיּוֹם. אֲנִי מַבִּיט עַל הָעֲנָפִים, פִּתְאֹם

מִתְנֹעֵעַ. אָז הִיא כְּמוֹ אֳנִיָּה בַּיָּם.

וְטוֹב שֶׁעֵינַי יוֹשְׁבוֹת לַבֶטַח וְלֹא נוֹפְלוֹת.

כג תמוז, 9 יולי 1977

---

בֵּין שִׁמְשוֹת [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

בֵּין שִׁמְשׁוֹת הוּרְמָה יָד לִי

לְשָׁלוֹם. בֵּין אוֹתוֹתַיִם זְגוּגִיּוֹת.

הַפָּנִים בִּבְלִיטְלוּטִים. בְּמֶבָּטְבּוּטִים וּמִשֶּׁנִּגַּשְׁתִּי

קָרוֹב, לְמִבְּעַד לַחַלּוֹן, לֹא שָׁמַעְתִּי קוֹל.

כָּךְ יוֹם יוֹם אֲנִי עוֹבֵר חַלּוֹנוֹת

רַאֲוָה לַעֲנִיבוֹת, צַוְארוֹנים לְצַוָּארִים,

נַעֲלַיִם לְרַגְלַיִם וְלִפְעָמִים אִישׁ

בַּחַלּוֹן רַאֲוָה אַךְ לֹא שׁוֹמֵַע קוֹל.

ו אלול תשלז, 20 אוגוסט 1977

---

סַע סַע [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

סַע סַע.

הָהֵפֶךְ הָהֶגֶה.

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ בָּרֶגַע

שֶׁבּוֹ נָע הַמָּחוֹג.

כא אלול תשלז, 4 ספטמבר 1977

---

מִכָּאן וּלְאַחַר מִכָּאן [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

אֶת כִּכַּר דִּיזֶנְגּוֹף, הַיְחִידָה, הֶעֱרִימוּ הֶחֱרִימוּ הֶהֱרִיסוּ וְהֶעֱבִירוּ

דֶּרֶךְ מִלִּפְנֵי הַכִּכָּר – לְאַחֲרֵי הַכִּכָּר.

וּמֵאַחַר וּמִמֵּילָא הָיוּ עוֹשִׂים זֹאת בֶּעָתִיד,

אָז אֲנִי בֶּעָבָר וַאֲנִי בֶּעָתִיד.

יח חשון תשלח, 30 אוקטובר 1977

---

הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

מֵהַתְחָלָה, וְעוֹד יוֹתֵר מֵהַתְחָלָה.

מִתְּחִלָּה זֶה מַתְחִיל בֶּעָנָף קִדְמִי.

עָלִים מְלֻפָּפִים בַּעֲגִילוּת, כְּמוֹ פְּרִי מָתוֹק,

אַךְ סָגוּר, כִּי אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ עוֹד מַה יִּהְיֶה וְאִם יִהְיֶה.

הַטְּרָפִים עֲדִינִים. וְחַס לְמִי שֶׁנּוֹגֵעַ בָּאֹכֶל

בַּבֹּקֶר עִם טָמֵא’עֶ יָדַיִם. הַטְּרָפִים

שֶׁבְּפִי הֶעָנָף הַקִּדְמִי אֲדֻמִּים, שֶׁעוֹד

לֹא רֻחֲצוּ מִן הַלֵּדָה.

בְּאֶמְצַע בָּאוּ, שֶׁלֹא בְּטוֹבָה, יְמֵי קָרָה. וְכָאן

מֻכְרָחִים לִצְמֹחַ. וְיוֹנֵי קַארְנַאוַאל מַחֲזִיקוֹת

בְּסוֹדִיּוּת אַקוֹרְדְּיוֹן בְּשֶׁחְיָן, מְרַחֲפוֹת עַל גַּבֵּי

הָאִזְדָּרֶכֶת. מַמְשִׁימוֹת בְּחִפָּזוֹן בְּעֶצֶב

נֶגֶן סֵתֶר. לְחַפֵּשׂ יֵחָפֵזוּן קִנּוּן.

לְהַדְבִּיק לְהַסְפִּיק נִיצוֹצוֹת שֶׁל נוֹצִיּוֹת וּמְחָטִים, עִם

חָרָא בְּלֶבֶּן. לַשְׁלֶשֶׁת מִתְקַרֶשֶׁת. זֶהוּ.

בְּעֵרֶךְ זֶה מַצַּע הַיּוֹנִים בִּפְרוֹס.

לִפְנֵי שְׁיִּוָּדְעוּ לַשְּׁכֵנִים קִנֵּי הַדְּגִירָה

עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת וּבְחַגְוֵי הַתְּרִיסִים, שֶׁיַּסְפִּיקוּ

לַהֲרוֹס. זֶהוּ, בְּעֵרֶךְ.

עַד כָּאן הַדִּוֻּחַ.

יד–כד אדר־ב תשלח, 27 מארס – 2 אפריל 1978

---

הֶחֳמָרִים הָעִקָּרִיִּים [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

קִבַּלְתִּי שָׁעוֹן. הַלּוּחַ צֶבַע בְּאֵר עִם

עֵין הָרָע. בְּרוּטַלִי לְפִי

רְאוּתוֹ. וּמוֹרֶה הֲאָרָה אַחֶרֶת. אֵין

אוֹר בֵּין שְׁנֵים עָשָׂר סְפֹרָיו. בַּלַּיְלָה אֵין גַּם אוֹתָם.

הַזְּמַן הוּא הַמָּקוֹם. כְּיַרְחֵי

לֵדָה אֲנִי נוֹלַדְתִּי. אֲנִי הוּא

וְלֹא אַחֵר. כִּי אַחֵר

בְּמָקוֹם אַחֵר.

הַשָּׁעוֹן הַזָּקֵן מֻנָּח בִּמְגֵרַת

הַשֻּׁלְחָן. וְכַאֲשֶׁר אֲנִי מֵצִיץ

בַּשְּׁעוֹנְיָד הַנַּיָּד אֲנִי רוֹאֶה בַּמְגֵרָה

מְדֻיָּק הַשָּׁעָה

לֵךְ לִרְאוֹת מַה יִקְרֶה כָּל שְׁנִיָּה.

לֹא יוֹצֵאת אַחַת וְנִכְנֶסֶת אַחַת.

נְמָלָה אַחַת מִסְתֹּבֶבֶת עם סַכִּין סֶקּוּנְדָה

בַּלֵּב. חָרָק עִוֵּר עַל כָּל הַחַיִּים.

עַל הֶעָפָר וְעַל הָאֲדָמָה בַּיִת עוֹזֵב

דִּירָה וְדִירָה עוֹזֶבֶת סַנְדְּלָר וְזוֹרֶקֶת אַחֲרָיו

מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת אֶת הַפְּצִירָה וְאֶת הַמַּרְצֵעַ וְאֶת

הָאִמּוּם הֶעָדִין שֶׁל הָאִשָּׁה. – שֶׁיֵּלֵךְ עִם זֶה.

תְּנוּ לִי לְדַבֵּר

כְּפִי שֶׁאֲנִי עָלוּל

בְּלִי לִלְמוֹד

לְהִתְבַּטֵּא.

אֵינֶנִּי מִתְאַבֵּל לָדוּן מִי. וּמָתַי.

אֲנִי הִנְנִי מוּצָר

וְהָעוֹלָם מוּגְמָר

וְנִגְמַר הָעִנְיָן.

ל ניסן תשלח, 7 מאי 1978

---

סְלִיחָה סְלִיחָה תְּנוּ לַעֲבֹר [גרסת 'סימן קריאה']

מאת

אבות ישורון

הֵם מַבִּיטִים עִם הַשְּׁקַעְרוּרִי

לְמַעְלָה וְעִם הַקִּמּוּרִי לְמַטָּה.

יֶלֶד קָטָן אָמַר בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת

הַשְָׁמַיִם גְּבוֹהִים עַד הַשְָּׁמַיִם.

הָאָרֶץ מִתְהַפֶּכֶת

וְהַכּוֹס עוֹד עוֹמֶדֶת.

הַמֶּרְחָק קָפַץ לָאֲוִיר וְאֵינֶנּוּ

מִמֶּנָּה לְבֵינְנִי.

הָיָה לִי סַל נְצָרִים מֵהַבַּיִת,

מַה שֶׁנָתְנוּ לִי לְחַיִּים.

זֶה הַסַּל זְמַן רַב לִי מוֹלֶדֶת

שֶׁמַּחֲזִיקִים בָּהּ חֻלְצָה, מִכְנָסַיִם, כְּמוֹ מִטָּה בִּפְנִים.

הַסַּל הַזֶּה הָלַךְ אִתָּנוּ כַּאֲרוֹן הַבְּרִית, כְּשֶׁהָיִינוּ

פְּלִיטִים בַּמִּלְחָמָה. הַסַּל, אִם אַתָּה בִּפְנִים –

אַתָּה מֻגָּן. לֹא נִשְׁבַּר וְהֶחֱזִיק אֶת הַכֹּל.

אֶת הַסַּל הַזֶּה נָתְנוּ לִי לְחַיִּים.

סְלִיחָה אוּלַי לֹא אֲרוֹן הַבְּרִית.

אֲבָל מִי שֶׁהִשְׁלִיך אֶת כָּל הַחֲלִיפוֹת בְּשׁוּק הַכַּרְמֶל,

מֵהַבַּיִת, וְנִשְׁאֲרָה לוֹ כָּזֹאת טְרַאנְטֶה,

שֶׁבָּאָה עִמּוֹ וְנֶאֱמָנָה לוֹ וַאֲפִלּוּ הָלְכָה לוֹ לְאִבּוּד – בְּהֶחְלֵט. בֶּאֱמֶת.

כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ הַסַּל אֶל הַחֲבִילוֹת בָּאֳנִיָּה,

מִי מִן הַבַּאגַאזִ’ים יָדַע

שֶׁפֹּה אָרְזָה מַאמֶע רִיקֶלֶה

דְּבָרִים חַמִּים לְאַרְצוֹת חֹם.

הָמוֹן חוֹגֵג

וַאֲנִי עוֹד בָּאֶמְצַע.

עִם הַמִּטָּה שֶׁלִּי

אֲנִי עוֹבֵר בָּאֶמְצַע.

לָהּ לוֹמַר מִי יָכוֹל: אֲנִי חוֹזֵר.

לֹא לִצְרִיף.

לֹא לְהַחֲלִיף.

אֶלָּא לִקְרַאסְנִיסְטַאוו.

מִי מֵהַכּוֹכָבִים הִיא?

יָכוֹל מִי לוֹמַר לָהּ: אֲנִי חוֹזֵר. תָּבֹאִי.

לִרְאוֹת אוֹתִי, זֶה כְּמוֹ לִרְאוֹת כְּאִלּוּ

בְּחַיִּים אֶת תְּחִיַּת הַמֵּתִים?

כְּשֶׁהָיָה לִי לַעֲבֹר. כְּשֶׁהָיָה לִי צָרִיך לְהַחְלִיף אֶת הַצְּריף,

הֶעֱבַרְתִּי קָדִימָה מְלֵאָה גְּלוּיָה חַמָּה מִטָּה עִם הַשְּׂמִיכָה וְעִם הַכָּר הַמְּקֻמָּט,

הֶעֱבַרְתִּי אֶת הַסַּל מֵרְחוֹב מִגְדָּל

לִרְחוֹב בּוֹגְרַשּׁוֹב בָּאֶמְצַע הָרְחוֹב.

כְּשֶׁעָזַבְתִּי בַּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה,

הָיְתָה לִי הָעִיר שֶׁקֶט הָעִיר.

עַכְשָׁו,

אִם שֶׁקֶט הָעִיר?

כְּשֶׁעָזַבְתִּי בַּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הָעִיר

יֶלֶד שֶׁקֶט. עַכְשָׁו שַׁאֲלוּ בֶּאֱמֶת שַׁאֲלוּ, אִם וְאֵי־

מָה וְאֵימָתַי יֵשׁ בָּעִיר יוֹם פָּנוּי, וְלֹא הָמוֹן חוֹגֵג,

כִּי יֵש לִי לַעֲבֹר.

עַכְשָׁו הִגַּעְתִּי. עַתָּה הִתְבָּרֵר הַחֲשָׁשׁ, שֶׁמָּא

לֹא רָאוּ אוֹתִי בִּלְבוּשׁ.

כָּל הַדֶּרֶךְ הַמִּכְנָסַיִם נָפְלוּ לִי.

אָז הֵרַמְתִּי אֶת הַמִּכְנָסַיִם.

יח סיון תשלח, 13 יוני 1978

רחוב הטומוזֶ’נה

אבא היה מגלף בעץ. אבא עשה בני־אדם קטנים מעץ, ואלה היו מתהפכים ומתגלגלים במהירות עצומה על חוט שהיה עובר בטבורם. לפעמים היו קדים ומשתחווים, ואחר־כך מתהפכים. כשהברנשים הקטנים היו מתגלגלים באוויר, היו מבהירים החטטים על מצחו של אבא ועל שפתיו היה מבצבץ כמין חיוך.

חוץ מזה היו לאבי אולי העיניים הטרוטות ביותר שראיתי מעודי. טרוטות בגון אפור. הייתי בטוח שזה מהאש בה היה שורף בכל יום א' בשבוע, בשעה שפעמוני הכנסיה של הכומר סֶרַאפִים צלצלו למיסה, את העכברים שלכד במשך השבוע במלכודות העץ מעשה ידיו.

אבי נהנה לראות אותי מוקסם, והיה צוחק. בלי קול כדי שאמא לא תשמע. הוא היה מגלף את הבריות המשונות שלו בחדר הכניסה – מעין קיטון עשוי עץ בו נערמו בצפיפות עצי ההסקה וחבית המים וערדלי הבוץ וסולם שטיפס אל עליית הגג. ראש הסולם נעלם בתוך פתח מרובע וחשוך לגמרי. מעולם לא עברתי את הפתח החשוך. הסולם היה הולך וצר והשלב העליון חסר היה.

אבי הזניק לאוויר מין בריה שדרדסיה גדולים מכל גופה, וזה נמוג באוויר. הוצאתי קריאת התפעלות.

“אל תרעיש”, לחש אבי. “ששש – אמא, אתה יודע”.

קולה של אמא הגיע מן החדרים הפנימיים. היא שרה משהו עצוב.

"הדוקטור – " – אמר אבא ככובש עמי סוד גדול.

ידעתי. דודה בליומצי, שתמיד היתה עומדת בגמר קשירת הצמה הענקית שלה שעה שפיה הקטן היה מדבדבן לכאן ולכאן כבדרך אגב פיסות מידע אחרונות, מזעזעות ככל האפשר, בנעימה של סיפורי צדיקים, גילתה לי בסוד:

“אמא שלך… כשבא האביב מתחיל לבוא הדוקטור שלה…”

אמא קלטה אותי בזרועותיה הענקיות. כמעט טבעתי, עד ששמעתי אותה שרה. עכשיו שוב היתה רחוקה. כל העת פידררה עצמה מול הראי. פניה היו לבנות כפני ליצן. עיניה הענקיות חגגו.

“אל תלך רחוק, מיין קינד. הוא יכול לבוא כל רגע”.

“מי, אמא?”

“קח”, אמרה. מרחה שכבה עבה של שומן אווזים על פרוסת לחם ודחפה לידי. “קח. תאכל. שתהיה בריא וחזק. כשיבוא”.

אחר־כך חזרה אל השיר שלה: אט קומט ער מיין דוקטורל / זיי וועלן אים נישט זעהן / זיי וועלן אים נישט זעהן / די בלימאַלעך וועלן בליען / און מיין דוקטורל וועט פליען / מיט מיר קיין ארצישרול / מיט מיר קיין ארצישרול. (הנה הוא בא הדוקטור שלי / הם לא יראו אותו / הם לא יראו אותו / כל עץ ועץ ילבלב / והדוקטורל שלי יעופף / אתי לארץ־ישראל / אתי לארץ־ישראל.).

כך בקירוב שרה אמא. אולי הוספתי או גרעתי איזו מילה, אבל הדוקטורל והניגון הם שלה.

יצאתי מן החלון בקפיצה והתחלתי לרוץ. העדר חזר מן המרעה וריח הגללים נמהל בריח הלילך שהצית בין לילה את גדרות העץ של רחוב הטומוז’נה. תלשתי אשכול ולעסתי. הניצה היתה בשרית וערבה כטעם הדם שקלח אותה שעה מאפי לתוך פי. במרוצתי, ניגפתי בפשפש העץ. לעסתי, והתנשמתי כמו חיה.

בצד השני של הרחוב, פורחוי, קובע את שלבי העץ האחרונים לשער ביתם החדש של הוישניצרים, ועיניו כמו בסדקים, אורב. ריח זר, ריח קטורת, נדף ממנו, כמו הבוסתן של הכומר סראפים שתמיד עמדו בו אפלולית וקול כלבים. הבוסתן של הכומר סראפים היה סוגר על העיירה מצד צפון, ואדם חייב היה לעקוף את הבוסתן ואת הכלבים ואת הכנסיה כדי להגיע אל תחנת הרכבת. בדרך הזאת למדנו לעצור את הנשימה, להלך על ראשי אצבעות, לבדוק זה לזה את השרירים.

לא ידענו היכן בתיהם. אבל פתאום היו מופיעים, בתהלוכות, עם ניסים וצלבים, הולכים בנחת רכוני־ראש, כובעיהם בידיהם. ופתאום נעלמים. הריח נשאר ברחוב.

הם היו מעטים ברחובותינו. קצת הבנאים בעץ, פה ושם משרת או משרתת בביתו של גביר, השיקסות החוזרות עם ערב מן השדה צוחקות ושרות שירי זימה, ואותו פורחוי עצמו, חרש מומחה המתקן את מזווי העץ וגדרי העץ של היהודים, עיפרון נגרים כבד על אוזנו, ועיניו כמו בסדקים, אורב. כשהיה נותן בי את עיניו היה הדם מחלחל מאפי לתוך גרוני.

ואמא, כך הרגשתי, מסיטה מעט את הווילון, ועיניה בעיניו.

פרצתי לחצרם של הוישניצרים. בערב שלפני־כן, ליד הבאר, סיפר הירשל נסים ונפלאות על מה שקורה לראשים שמאבדים את צווארם. לראיה הצביע על פני המים בבאר, שם צף אחד מהם בצורת ירח. אותו ערב, על מיטתי, אמרתי בכוונה גדולה את קריאת־שמע ושמתי עלי שומרים מארבע הרוחות את אריאל וגבריאל ומיכאל ורפאל, ולמרות זאת חלמתי כל הלילה בוסתנים אפלים וחומות לפנים מחומות. לקראת בוקר התחלפו החומות בווילונות נפשלים זה אחר זה ופני אמא נסוגים מהם והם לבנים כמו בהקיץ ולא בחלום.

“מה קרה?”, קידם הירשל את פני. קולו של אביו, ר' יקיר, נשמע מבמבם משהו מן החדרים הפנימיים.

“בוא”.

יצאנו. הבאתי כיסים מלאי אגוזים, ושיחקנו. היתה לו יד זריזה וקליעה מדוייקת, והפסדתי את הכל.

“מנין לך שיש אלהים”, שאלתי. הייתי נפחד מאד.

“הרי כתוב בתורה”, אמר הירשל. הוא אסף את האגוזים בביטחון שקט, כדבר המובן מאליו.

זה היה אחר־כך שראיתי את לולייניו של אבא ואת עיניו הטרוטות ואת פניה הלבנות־חוגגות של אמי ופרצתי במרוצה, אפי שותת דם, מבעד לגדרות בהמות ואדם אל בקעת הנהר, ושם דהרתי בעשב הלח פולט קולות סוס, עד לפינת הבוסתן.

ובניצב לפינת הבוסתן, על רקע האופק המערבי, נישאו שני עצי ברוש יפים ושוקטים. כמו בין אב ואם נפלתי ביניהם על גבי, עוקב אחר צִליהם ההולכים ומתארכים שעה שהשמש שמאחורינו שוקעת והולכת, וקדחת בראשי: איה קצה העולם. ראיתי חומה מסביב לחומה מסביב לחומה מסביב לחומה. וילונות לא ראיתי. פנים ראיתי לבנים כפני אמא נסוגים מחומה לחומה. ובסופם הפתח המרובע השחור הזה אל עליית הגג לשם מעיף אבא את כל ליצני העץ שלו.

וזה קצה העולם!

אחר־כך נשמעה יבבת הכלבים מתוך הבוסתן של הכומר סראפים, ושני עצי הברוש קמו ממקומם, מגורשים וגאים, מימיני ומשמאלי. לוקחים שתי ידי בידיהם, להעביר אותי בתוך מי נהר הבוג הגואים. כל שנה בימי פסח הם מציפים את הבקעה, והם עתידים, כדברי אבא – ועיניו הקטנות בוקעות מתוך חוריהן במין תאווה משונה – להציף את העולם. לתמיד.

ואין חזרה. החרב המתהפכת. מה זה החרב המתהפכת? אבא לא ידע, ומלמדי ר' שקולניק השיב לי בערך כך: החרב המתהפכת זה חרב, דהיינו כמו כל חרב, וזה שהיא מתהפכת, דהיינו נורא ואיום, לפי שהיא מוחזקת בידי שרף.

שאלתי מה זה שרף.

אמר לי, מלאך שהוא בוער כמו אש.

שאלתי אם הוא לא נשרף.

אמר לי, הוא בוער ולא נשרף, דהיינו כמו הסנה שבוער ואינו נשרף.

סובבתי ראשי לאחור, וראיתי את השמש כבר נוגעת בפינת הבוסתן של הכומר סראפים, והיא כמו שרף, אש בוערת וחרב מתהפכת, דהיינו נורא ואיום. והתחלתי לרוץ.

השקיעה היתה איטית במקומותינו. אבל צריך הייתי להגיע אל מאחורי בית המדרש הקטן עוד לפני חושך גמור, שם, כך הבטיח לי דודני שמיל, הוא יראה לי דבר שלא ראיתי בחיים שלי. וגם אוכל לטעום ממנו. “טעם גן עדן!” – קרא אלי ממרומי הסוס עליו עבר בדהירה ברחוב הטומוזֶ’נה. והייתי מלא ציפיה.

ובינתיים, העיירה שוקקת אנשים ומעשים. עוד לא שקע אבק העדר, מופיע אנטיפ עם מקל ארוך וחבל. לוכד ראש כלב ולוחצו במקל, והכלב גורר ומשפשף בטנו באדמה ביבבה נחנקת. אותה שעה עונים לה בקול בוכים כל הכלבים של העיירה, מבית הקברות של הגויים דרך “הר הזהב” של הטוחנים היהודיים וסימטת השוק ופרבר הקאצאפים ועד לרחוב הטומוזֶ’נה של טובי העיר, פרנסיה ומורי בית־ספר תרבות שלה. ואנטיפ מניף את הבריה המייבבת תנופה כלפי מעלה ובאחת מטיל אותה לתוך כלוב הסורגים. הסוסים בטשו פרסותיהם באי־שקט, הם הריחו את המוות. והכלבים, דוחקים את עיניהם בין הסורגים, בהולים לתפוס איזה אוויר אחרון. מרוכזים מאד, חדלו לייבב, נשמו מהר. למחרת כבר הרחנו את נבלותיהם ברוח הערב מכיווּן נהר הבוג.

ואני הייתי מלא חג. הציפיה חידדה את חושי, כמו הכלב, בהסתר זחלתי, טיפסתי על גדר העץ הגבוהה של הוישניצרים וקפצתי בגבורה אל החרות מן הכלוב הדמיוני.

אחר־כך שיפשפתי את סנדלי ומשכתי בחגורת מכנסי הקצרים כדי להחזיר את האבזם לפנים. ומדדתי בשעל יד ימינה ושמאלה לוודא שהאבזם, חבצלת צופים יצוקה בעופרת, כל תפארתי וכוחי, ייראה היטב מצד הרחוב בו עתידה לעבור קוּקה היפה. הכל ידעו שקוּקה היפה היא זונה, אך איש לא יכול היה להכחיש שהיא יפה ולבושה בצניעות כמעט עד האוזנים הקטנות והעדינות שלה, ועיניה מלאות איזה חלום, ועל זרועה תלוי ניוּמה, צעיר שחפן הולך למות עם מטפחת לבנה נצחית על הפה וספר עבה (אומרים ‘הקפיטאל’ של מארקס) פתוח לפניהם. והם הולכים בתוך קהל המטיילים של הטומוזֶ’נה כאילו הם לבדם, קוראים ומתווכחים, והם עוברים על פני ביתו היפה של אביו של ניומה השחפן, הגביר זילברמן, שנסגר חצר דלתות וחלונות שלא להיגלות לחרפה הזאת, והם עוצרים למול הבית כאילו הם לבדם, קוראים ומתווכחים בקול על המהפכה הסוציאלית, ורק מדי פעם ניומה מכחכח לתוך המטפחת ((“דם! דם!” לוחשת אמא מאחורי הווילון הנצחי שלה) וקוּקה מוחה את פניו באהבה.

הם מתקרבים. הדם הלם באוזני. קטפתי אשכול פרחי לילך והתעטשתי נורא. כל פרח יפה וריחני גורם לי להתעטש, אבל לא יכולתי שלא לתת לקוּקה היפה את הפרח היפה והמתוק ביותר. רציתי להציע לה לטעום, להגיד לה שהוא מתוק, שהוא טוב לכל דבר. לא איכפת היה לי שידברו עלי כמו על ניומה, ורציתי לצעוק כדי שהכל יגנו אותי וקוּקה תאהב אותי, שאין אלהים, שהשמים זה חור שחור בתקרה שאבא מעיף לשם את כל בריות העץ שלו, ולפעמים הן שורקות משם כמו עכברים בוערים, וקצה העולם זה רק עוד חומה ועוד חומה כמו כלא אחד גדול, ואני יודע שכל מה שאומרים עליה שהיא עושה עם קציני המכס בעד גרבי משי מפאריז זה הכל שקר וכזב, וגם אני אחלה בשחפת וכבר יוצא לי דם מהאף.

היתה לי תחבולה קטנה: כשמישהו נטפל אלי, צובט או נושך, או כשדוד נחום מתחיל לחקור אותי מה למדתי אצל ר' שקולניק, או כשאמא מתחילה לשיר את שירי הדוקטור שלה, אני מכה ידי באף ומוציא דם.

אותם לא ראיתי אותו ערב. יענקלה הצולע, הקדים אותם. הוא תפס אותי בידי ולא הניח לי עד ששרתי לו משהו שאהב. אף פעם לא ידעתי מה בדיוק הוא אוהב והייתי מנסה קצת מכל דבר. אולי אהבתי לשיר, אינני בטוח. אולי פחדתי לשיר, אינני בטוח. לא פחדתי מיענקלה, אבל לא אהבתי שמישהו מחזיק בי, ביד או בכל אבר או בגד אחר. ושרתי ברצון. אם לא שרתי מה שרצה, היה מסובב את כובע הקאסקט שלי עם המצחה לאחור, וזה חרה לי, כי הוא חשב שאני חובש קאסקט מפני שסבא שלי הוא רב ושייך לעדת הצבועים ההם, הציונים וכלי־קודש. הוא היה בוּנדאי נלהב, סמוק־פנים, קולו עובר מקצה הרחוב לקצהו, קול רך ותקיף כאחד, מעולם לא שמעתי קול כזה. מכובדים בדרכם לבית העם לאסיפה ציונית עצרו על ידו משתאים, ולא מנסים לחלוק עליו. “עדת רמאים וצבועים” קרא להם, ה“בייטש” (שוט) של חנא בעל עגלה יפה והגון מכם. הפה שלכם מלא תורה והלב שנאה. פושטי נבלות בסתר. בכלל רגלו הכפופה והתפוסה בברך ללא תקנה היה בגובה אחד אתי, אבל פניו היו מזהירים בדברו כך. הייתי מוקסם, לו רק היה משחרר את ידי מאחיזת ידו. הייתי בטוח שהצדק אִתו, אבל שנאתי אותו על שהוא חושב שהוא רשאי להחזיק בי כאילו אני שבוי שלו. הייתי שבוי שלו, כמובן. הלא זה הוא שכתוב עליו “ויקע כף ירך יעקב”. ר' שקולניק התקשה מאד להסביר את זה ולבסוף אמר כמו “יענקלה דער קרומער”. הייתי בטוח ששָׂרָה עם המלאך, ועכשיו הוא מלא תוקף ועוז, והצליעה היא אות הגבורה שלו.

שרתי לו “על נהרות בבל” והוא השתיק אותי וסובב לי את הקאסקט עם המצחה לאחור: תיכף עוד תתחיל לשיר “ובא לציון גואל” – גועל נפש – טפו צבועים מדושני קישקה וטשולנט וטוחני פני עמך.

אז שרתי לו משירי חורף וכפור ושלג צונח כמו יונים מתות. ועל גיטל רוכלת הנוצות משוחת העץ שנהר הבוג הגואה הרים אותה ונשא אותה על מיטת העץ לאורך כל הרחוב והיא צורחת: “יידן העלפט” – עד שזרם המים הגועש ומתערבל כמו הסמבטיון שטף אותה לתוך הנקיק השקט.

כאשר שגיתי בבחירת השיר, גער בי יענקלה והזכיר לי: סבא שלך כלי־קודש. ואז שרתי משירי לייזער שטיינבארג מָגֵן העניים, שהלחין יענקלה הצולע. “עוד הפעם!” צרח עלי ואני שרתי עוד הפעם ועוד הפעם, ובכיתי, ואני מוכרח להודות, נהניתי. אולי מן המלים, אני לא בטוח. או מהניגון של יענקלה. הידיים שלי היו לאגרופים, ולא טפחתי על האף, להוציא דם. אבל יכולתי. לא הייתי חסר־אונים. איימתי עליו שאוציא דם. “טוב”, צרח יענקלה: דם שיצא “פון זייערע קישקאלעך”. לא ידעתי בדיוק למה דווקא קישקאלעך, אבל בכיתי משמחה ושרתי על בעלי־מלאכה פשוטים שהם “כתם במשפחה / וחלף חד יש לו הצלחה / הוא גם שוחט, וגם עושים עליו ברכה”.

אחר־כך רדפתי את סבי לאורך כל רחוב הטומוזֶ’נה וצעקתי ר' שרול ר' שרול, והוא אלי לא סובב את פניו, עד שקפצתי לתוך שלולית והיתזתי מי בוץ על מכנסיו וגם אז לא סובב את פניו אלי.

מחומם, וכמעט רועד מציפיה והתלהבות הגעתי אל מאחורי בית־הכנסת הסדיגורי שהיה קרוי גם “בית המדרש הקטן”.

“סיגריה מארץ ישראל”, לחש שמיל, נשען על הקיר האחורי של בית־הכנסת. הקיר היה מלא כתמים כהים, משִתְנָם וליחם של המתפללים.

רעדתי. ראיתי שגם שמיל רועד. הוא הביא שתיים. הנה כתוב, אמר. קראתי, או מדמה הייתי שקראתי, כי איך ניתן לקרוא בחושך, וכבר היה חושך. אבל בטוח הייתי שקראתי “ציון” ועוד משהו. פחדתי להריח שלא יפרוץ הדם. הוא לא נתן, רק הדליק אחת ומשך ועצם עיניו ושתק ולא הוציא את העשן והבנתי שאת העשן הזה אי־אפשר להוציא. אחר־כך נתן לי למצוץ מתוך ידו. חשבתי על הדוקטור של אמא, פתאום התחלתי לראות את כנף בגדו ואת קצה זקנו הפרוע. ידעתי שאין הוא יכול להיות דוקטור כמו דוקטור פרוזדורוב שעובר מחולה לחולה בכרכרה רתומה לשני סוסים אמוצים ובידו תיק קונצרטינה אפור עם אבזמי ניקל. מצצתי ועצמתי עיני, וחשבתי, מה צורתו של הדוקטור, מה צורתו של הדוקטור.

העשן חתך את גרוני ואפי ונחנקתי.

התעוררתי במיטה בבית. אמא הביטה רגע עלי ורגע על אותו פורחוי, הגוי הפרא הזה הצובט אחוריהן של השיקסות ומקפיץ את דדיהן. הוא עמד שם, כובעו בידיו, וידיו לפניו, מתאר איך הרים אותי ונשא אותי אחרי שנפלתי, ועיניו נעוצות בפניה הלבנים כואבים של אמי.

“תודה”, לחשה אמי.

בעיניה עמד המבט ההוא שמאחורי הווילון.

הנעליים של סבא

אותה שעה היו רוב הנשים במשפחה מתרוצצות מסביב לכיסא הגדול של סבא, והיתה מהומה גדולה. המזנון נגרר לפינה ותיבת צדף עם החנוכיה הענקית לפינה השניה, ובמקום שהתפנה הציב אבריימל פינס הצלם את המצלמה שלו – ראש גדול ומרובע על רגליים דקות. הינומת קפלים שחורה השתלשלה מן הראש ומתוך הקפלים הבהיקה עין.

“לסובב את הראש – קצת – יותר, לא יותר מדי – והכתף, במחילה, קצת לאחור – אוי אוי נשים!”

ההתנצחות בין דודה אוֹדל לדודה חנה הגיעה לשיאה: דודה אוֹדל מושכת את הכתפה הימנית של הבגד העליון של סבא לצד ימין ולאחור, ודודה חנה מושכת את הכתפה השמאלית של הבגד העליון של סבא לצד שמאל ולאחור. דשי הבגד כמעט נתלשו מן הכפתור העליון.

וסבא, המהומה כאילו אינה נוגעת לו, יושב זקוף על כסאו כמו מלך. לא מלך, כי אם מלך מלכי המלכים, לא מזיז אצבע וכבודו מלא את החדר. והשקט בעיניו.

“אתה לא מתבייש!” גער בי הדוד נחום ומשך בידי לקום. "כורע על ברכיו כמו אחד משלהם – "

“עזוב את הילד”, חשה לעזרתי דודה בליומצי בעלת הצמה הכי גדולה במשפחה. אהבתי את הצמה שלה. בחלומי היא נהיית כנף, והכנף מכסה את פני, מנוחה. לא ידעתי הרבה מנוחה בהקיץ, עכשיו פחות, אחרי שביתנו התחלק לשני בתים, אחד של אמא ואחד של אבא. “אתה לא רואה שהוא נפל, הילד, על ברכיו?”

דודה בליומצי שובבה את שפתיה באותו חיוך שלה, פרא וערמומי, אחד ויחיד במשפחה שהיה מצליח, לעתים, להפיק כמעין בת־שחוק על פניו חמורי הסבר, פני שופט עליון יושב לדין, של סבא.

הסמקתי. לא ידעתי שאני על ברכי, והרי בסך הכל אמרתי תפילה, שניומה השחפן לא ימות. בלבי הייתי בעצמי ניומה, חיוור וצהוב ולפעמים כחול שקוף, וקוּקה היפה מנגבת את הדם משפתי, ואני אומר בקולו של ניומה מלים קסומות כמו “צדק סוציאלי” ו“עולם חדש נקימה”. בטוח הייתי שיש לזה קשר עם אמא שם מאחורי הווילון. והתפללתי שאבין, כאשר אחזה בי ידו של הדוד נחום וצמתה של דודה בליומצי באה להושיעני.

שאלתי איך הוא נראה. בטוח הייתי שדודה בליומצי תבין שאני שואל על הדוקטור של אמא. רציתי לדעת איך הוא נראה.

“הוא בא מרחוק. מרחוק מאד”, אמרה.

“מראדוויץ?”

ראדוויץ זה המקום משם באים הצוענים עם הסוסים הקטנים, וגינגו הקוסם, והקירקס, ומשם כל סחורה גנובה או מוברחת כמו גרבי המשי של קוּקה היפה. זה בצד השני של היער.

דודה בליומצי תלשה את הפריפה מן הצמה והכניסה אותה בין שיניה וגמרה לקלוע את הצמה – אצבעותיה פיכו כמו צפורים.

“עוד יותר רחוק”, אמרה.

"שיהיה שא! מצלמים – "

חילק שַמָש התרוצץ מאיש לאיש מחלק כוסיות יי"ש ועוגות דבש, וכולו אש להבה:

“שמח שיהיה, יהודים!”

ומדי פעם מעיף מבט לעבר הכסא המרובע והרם בו ישב ר' ישראל רוֹזנר, זקוף ועתיק, לבוש חגיגית ושותק. כל כך שותק, שחילק שמש מתחיל לחפש את אצבעו של ר' ישראל, זו האצבע שר' ישראל מרים אותה לאט ובאדנות של פריץ, כשאומר:

“חילק. נו!”

וחילק נדלק באש, באש ממש, והוא משחק ומכרכר ושר לפני ר' ישראל פטרונו ומיטיבו.

וכי ברירה יש כנגד אצבעו של ר' ישראל, חושב חילק שמש. הנה המקרה שאירע את מר שטיפלמן המלמד שחצה את דרכו של ר' ישראל ור' ישראל הרים את אצבעו כלפי זקנו ואמר “נו!”, ודינו של מר שטיפלמן נחרץ. וכי למה זה יאמר לו ר' ישראל “נו!” בדרכו מתפילת שבת, ודווקא בימי הסליחות של סוף אלול? זה היה מיד אחרי השטפון הגדול שכמעט הוריד את העיירה כולה לתוך הבוג, כשמצאו את מר שטיפלמן תלוי על חגורת מכנסיו, ובכיסו בקשת מחילה.

דבר לא זע עכשיו על כסאו של ר' שרול, מלבד ידיהן הטרחניות של דודה אודל ודודה חנה, עכשיו רק של דודה אודל. הקרב הוכרע, כמצופה, לטובתה של דודה אודל הקטנה והנמרצת. זה לא היה מצחיק בכלל: הכתפה השמאלית קפצה כלפי מעלה והדש אחרי הכתפה, וזה כופף את זקנו של סבא כמו איזו רוח פרא והעיניים הביטו מתוך זקנו שאננות כל כך, שהתחלתי לרעוד.

“זה בשביל הלאנדסמאנשאפטים באמריצ’קה”, אמרה דודה בליומצי ופיזרה כשליש הצמה הפקר, לעיני כל, להבה אדומה, וזה עשה אותה דומה לקוּקה של ניומה, כמעט. “הם צריכים תמונה שלו כדי לקשט את האלבום שלהם. מי יודע אם מחר יוכל לשבת, אלהים ישמור. אפילו את היציאות שלו כבר הוא לא עושה בלי עזרה. תסתכל על הנעליים שלו”.

ראיתי. לא היה בהן שום דבר מיוחד, נעלי לֶבֶד רגילות, עם אוזני משיכה זקופות ובלי שרוכים. שום קלות דעת. ישבו על הרצפה כאילו לרוחב. אם ירים את רגליו, חששתי, יצאו מן הנעליים. אבל לא היה שום חשש. הוא היה דומם כל כך.

הדוד נחום הסביר לצְעיר האחים, מי שעתיד לבייש את שם המשפחה כשיתחפש בנשף פורים למצחצח נעליים, הדוד מלך: "זה יביא דולרים טובים. ולאבא זה כבר לא יזיק – ". הדוד נחום לא חיכה לתשובה. הוא היה הבכור. הוא סקר את כסאו של סבא ויישר את כובעו כמודיע “העניין סודר”, ויצא. הדוד מלך יצא אחריו.

"חת – שתיים – רגע – "

אבריימל פינס הצלם הסתער על החלונות, הסיט וילון ופרש וילון ושוב הסיט וילון, גרר כסא והחזירו, וראשו נעלם בתוך הפרוכת השחורה וכשיצא משם מיצמץ בעיניו כמי שמצא. חילק התפתל כתולעת ויבב “רחם נא אדוישם אלוקינו”, שתוי עד צפורניו. משוחרר סוף סוף מאימת האצבע של סבא, תופף על החזה שלו בכל כוח אגרופיו וצעק: “ראשי אתן למען האצבע הקטנה שלו, יהודים! אתם שומעים, יהודים!”

האור שיחק כמטורף בין הווילונות והעיניים, הפקוחות, של סבא. ראיתי את הצבע שלהן. חוּם בהיר, או ירוק עמום, שקוף בכל אופן, ומשהו בפינות, עכשיו אינני בטוח. אף פעם לא ראיתי את עיניו פקוחות עלי. הייתי מתגנב ופתאום עומד לפניו, והוא לא רואה אותי. הגבות כיסו את עיניו. שנאתי אותו.

זה התחיל בנעליו.

יום אחד הוא קם, ולא התכופף עוד. החוליות נתפסו לו. זה עשה אותו ישר כמו ברוש. בטוח הייתי שאם סבא יתכופף, הבית ישבר לשניים בדיוק באמצע. חילק שמש, סבתא מירלה, לפעמים בן זה או אחר ובמיוחד בנו הבכור הדוד נחום, שכבר אז היה המוציא ומביא בעסקי סבא, תמכו בו, לשבת, לקום, לשכב.

לבסוף נשאר שוכב. אבל גם בשוכבו סירב להיפרד מנעליו וממקלו. הוא אסר להסיר את נעליו מרגליו, מלבד לרחיצת רגליים והחלפת גרביים, אחת לשני ימים. ומקלו, מקל הליכה פשוט וכפוף ראש, הניח ליד מיטתו.

“לְמַה הוא מחכה, אתה שואל?”, גילגלה דודה בליומצי את עיניה היפות כלפי מעלה בחסידות וכל גופה הקטן מרטיט עד קרסוליה הנעים כמו שני כפתורי צדף, “לביאת המשיח”.

“נו. די. ארטיסטקע!” התריסה כלפיה סבתא מירלה כמעט בלא קול, מחמת כבודו של סבא.

במבט מבֵּין נעליו, בניגוד לכל כללי הפרספקטיבה, הלכה המיטה והתרחבה כלפי זקנו של סבא, שהתנשא כמו הר, ומאמצעו, בין שערות כסף יחידות, היה בוקע ועולה זמזום דק, כמעין המיה. ידעתי כמובן שסבא מנהל שיח ושיג עם בריות שאיני יכול לראותן. הגבות נעו בכבדות, הנעליים לא זעו.

“אל תפריעו לילד”, האיצה בי סבתא מירלה, “זו מצווה גדולה”.

“זו מצווה גדולה”, אמר אבא.

אמור הייתי לחלוץ את נעליו של סבא מרגליו, ולהחליף את גרביו ולהחזיר את נעליו לרגליו. זה היה טכס דו־יומי שכובדו בו הנכדים, בתורם. והגיע תורי. שמיל, בנו הפרא של הדוד נחום, הביט לתוך ידי. דודה בליומצי נשכה את קצה הצמה, וידו של אבא הזיעה על ידי. אינני זוכר מה בא קודם. בזבזתי את ההזדמנות שלי. ממילא לא היה לי כל סיכוי להגיע אל הר הברכה הזה. חשבתי על אמא, חשבתי על יענקלה שנשבע לי שנעלי סבא עשויות מעור חזיר. נבל! לו אמר לפחות מעורם של עניים. לא האמנתי לו. אבל ידעתי שהם אסורים בנגיעה, הנעליים. ופחדתי. מן החושך השותק שבהם, ממה שיבקע משם. אפילו שרוך לא היה עליהם לשרוך אותם.

הייתי קר. ידו של אבי הזיעה על ידי כאילו מונח שם מת, ברגע זה, בין שתי הידיים. לא היה מה שיעצור בעדי, הייתי לרוח, בריחוף עברתי את המדרגות, השער, בית העם, רחוב קרפיפי העצים, שניים שלושה גדרות, ורק במקום בו נפתח רחוב הטומוזֶ’נה על עמק הבוג, הרגשתי שוב את האדמה מתחת לרגלי.

ושם ראיתי דבר נפלא: אדם גבוה ורזה עם שפם קטן כמודבק וכובע ירוק עם נוצה ורובה צייד תלוי לו על כתפו ומיטלטל ברישול קנהו כלפי מטה. כלב גדול ושחור פסע בעקבותיו, ארוך מאד וראשו צר ומחודד ורגליו דקות והוא הולך בנחת אחרי בעל הכובע הירוק, כאילו אינו יודע על קיומו של אנטיפ משמיד הכלבים. הם נראו, האיש והכלב, כאילו יצאו מאחת הגלויות המצוירות הנעוצות בפתח חנות כלי הכתיבה של מר זיסקינד. צריך היה לנגוע כדי להאמין שזה ממשי, אבל איך נוגעים בכלב או בבעל כובע הנוצה? הזעקתי את הירשל, שקבע תיכף ומיד:

“זה איש צייד שבא מן ההרים. מכל מקום. אין לו בית”.

הייתי כוּלי פליאה ולא יכולתי להאמין. מוכרח הייתי לנגוע. היה לזה איכשהו קשר עם נעליו של סבא.

“איי, אתה הזר!” קרא אליו חליפוב המוכס, הדוּר בתוך מדיו הירוקים עם כפתורי הזהב וכובע השרד, ומקל קצר בידו לחבוט במוקיו המבריקים כשתי מראות. זמן מה, כך עברה השמועה, שימש כפטרונה של קוּקה היצאנית היפה וספק ראשי של כל גרב משי שגרבה אשה על רגליה מכאן ועד בעלז במזרח ועד סדגורה במערב, ועכשיו מטייל לו לרוח הצהריים ברחוב הטומוזֶ’נה לנקר את עיניהם של היהודים וללכוד את עיניהן של בנות היהודים.

“נראה אותך, הזר!”, התגרה בבעל הכובע הירוק. “תוריד אחת מלמעלה ואתה מקבל עשירייה. בזהב”. הוא הכניס מטבע בין שיניו.

שעת צהריים מנומנמת, והשמיים כנגובים, בלי ענן, בלי צבע, בלי ציפור. שום דבר לא נע בהם.

פתאום חבטה – ועוד לפני שראיתי את בעל הכובע הירוק נוטל את הרובה ומכוון, כבר נשא הכלב בפיו ברווז פרא צעיר, שמוט כנף ומטפטף.

לא ראינו דבר כזה במקומותינו. מכל החצרות פרצו ילדי השכונה והלכנו אחרי האיש עם הכובע הירוק והשפם והרובה העשֵן המיטלטל ברישול עלוב על כתפו, בעצם על זרועו, כמו העכברים אחר חליל הקסם שבסיפור. חליפוב המוכס הגנדרן נעלם כלא היה.

האיש גילגל לו סיגריה והדביק. וירק. אפילו גרר רגל, את העוף שילשל לתוך שק משונץ שהיה קשור לאבנטו, אבנט בד באלף צבעים. נעליו היו עקומות ומרופטות, שרוך נגרר מאחת מהן ומן השנייה ביצבץ הבוהן. ליווינו אותו בשתיקה ובפחד עד הבוג. בסירה הסיר את נעליו וקשר אותן על כתפו, ובצד השני הלך ונעלם על האופק, הוא וכלבו, נעליו, כובעו. הנוצה היתה הדבר האחרון.

“סתם צייד אחד”, אמר הירשל.

“והציפור? מאיפה?”

“הוא ראה אותה. מפני שהוא גבוה ממך”, פסק הירשל.

זה עשה אותי כופר נורא. בטוח הייתי שיש לזה קשר עם הנעליים שלו, עם הבוהן המבצבצת מתוך הנעל. עם הפתח השחור בתקרה לשם היה אבא מעיף את בריות העץ שלו, כולן נעלי סירה של איכרים לרגליהן, רכים ומשתנצים ונהיים לאלף קפלים מתחת לקרסול. כל אומנותו השקיע אבא בקפלים אלה, אצבעותיו רטטו וחטטי פניו הכעורים הבהירו. אלה היו שעותיו היפות של אבא.

הירשל נכנס לביתו יחף וחזר בנעליו.

“רוצה לראות משהו?”

הוא שלף רגל מן הנעל, ואחרי הרגל נמשך נחש. “שמע ישראל” לחשתי כדי להפקיע את השרץ מכוחו. בשעה זו היה נחש אמיתי גח ויוצא מתוך עורו של נחש הגומי, והיתה בו סכנה.

“עצום את העיניים”, אמרתי.

הירשל עצם ומילמל משהו, אולי השבעה.

“עכשיו פקח”

חלצתי נעל. השנייה השארתי בבית, שהרי לא הייתי זקוק אלא לאחת.

“עכשיו תביט. פנימה”.

את הנעל החזקתי הפוכה סולייתה אל השמש, כדי שיהיה בה צל, כדי שאפשר יהיה לראות בה כל אותם דברים מופלאים ואסורים היוצאים מתוך החושך. כמו ריח הלבונה שמפיץ הכומר סראפים בתהלוכות הניסים והצלבים, כמו האפלולית הנצחית בבוסתן שלו עם יבבת הכלבים והחרב המתהפכת.

“אני לא רואה כלום”, אמר הירשל.

“מטומטם!”

אחר כך השתופפנו מאחורי הפשפש לראות את יענקלה הפיסח עושה את הטיול היומי שלו על ידיו. הוא היה עובר על ידיו מן המשחטה שליד רחוב הקאצאפים שם התגורר, דרך סימטת העורות ולאורך כל הטומוזֶ’נה וחזרה, עושה חנייה מול בית העם כדי לקרוא שתיים שלוש סיסמאות בקולו האדיר נגד גוזלי העם הפשוט ונושאי כליהם הציונים וחוזר על ידיו אל בית אמו האלמנה, ללמד את בני הבונדאים קרוא וכתוב אידיש נקיה מהברֶאיזמים, על פי משליו של לייזער שטיינבארג. ביתם בית טיט שגגו פחים ורצפתו טיט ועל הרצפה מיכל ענק מכוסה טיט עם ברז נחושת והמיכל מלא תה, תה אמיתי, אדום וחם, ואמו האלמנה של יענקלה מוכרת אותו קומקום בשתי אגורות. הציונים אומרים, מה הפלא שיענקלה רואה את העולם הפוך אם הוא הולך הראש למטה והרגליים למעלה! ויענקלה חוגג את העולם על ידיו ומשפיל את רחוב הגבירים. מי שלא ראה את יענקלה עובר את העיירה על ידיו לא ראה כובש מימיו. אותה שעה היה צומח לגובה, בעצמי ראיתי, אפילו הרגל־ככרע שלו כאילו מתיישרת וכובשת גובה. ועיניו אין לפניהן מסתור, מבעד לפשפש העץ הוא צועק אלי: “הנה יום יבוא על ר' ישראל הגדול סבא שלך! והוא לא רחוק! כחטף יבוא! וסבא שלך יפול! כארז קצוץ יפול!”

דבריו דקרו את אפי – התהפכתי על גבי עד שיקרש הדם – ונעמו לאוזני. ראיתי את גבות עיניו של סבא, נשברות. היו לו הגבות הגדולות ביותר שראיתי מימי. כשהיה זוקף אותן, הן היו מזדקרות כמו שתי קרני איל ממצחו. אבל סבא זקף גבותיו לעתים נדירות. בדרך כלל נחו על עיניו וכיסו אותן ורק הוא עצמו ראה דרכן, האם ראה. מה לא עשיתי כדי לראות את עיניו. ליתר דיוק, לגרום לכך שיזקוף את גבותיו ואראה אם הוא רואה אותי. ירקתי בקול, נבחתי, קפצתי לתוך שלולית על ידו כבר סיפרתי. הנחתי לכובע שיפול מראשי ועמדתי לפניו גלוי ראש. ללא הועיל, גבותיו נעלו את עיניו. אשמתי, לא היה ספק בכך. רציתי שיאמר לי. שיגער בי. אהבתי את יענקלה אוחז בידי ומגדף את סבא ואינו מניח לי עד שניקיתי עצמי לפניו בשיר המשור והחלף, או איזה שיר אחר הצועק את צרת העניים. סבא לא מחל לי את עניין הנעליים, בטוח הייתי בכך. שלא חלצתי אותן מרגליו. הן היו נעלי לבד רכות, בלי שרוכים ועם אוזני משיכה, וסבא כל כולו הוא וזקנו וגבותיו נעוצים בתוך נעליו.

אותו לילה –

לא סיפרתי. אחי חלה בטיפוס המעיים וסבתא אספה אותי אל ביתה. בבקרים עם שחר היה מעיר אותי זמזומו של סבא. הוא היה מתהלך בחדר, גבותיו נעולות על עיניו, טליתו על כתפיו, ומזמזם תפילת שחרית בניגון. המצאתי תחבולה נגד הפיתוי שבקולו – עלי להודות, קולו אפף אותי במין מתיקות – קישחתי את רגלי הימנית בערך כמו רגלו של יענקלה, במקופל, וזה שמר אותי ער. בסתר אצבעות היד ראיתי אותו סב פתאום אל החלון ומרים ראשו אל האור, שהחל זה עתה מלבין בחלון, ואוסף אליו את כנף טליתו וקובר בה את פניו, ונחנק הניגון.

הוקסמתי. ממש כפי שציירתי לי את השכינה אוספת את כנפה השבורה. כמובן, ידעתי מיד שיש כאן שקר נורא, קישחתי כנגדו את הרגל השמאלית בברך לאחר שקיפלתי אותה שוק על ירך ־ ־ והתעוררתי.

עכשיו לא ידעתי כלום. בלילה שלאחריו פרצתי לחדר השינה של סבא וסבתא ותפסתי נעל והתחלתי למולל אותה ולצבוט אותה ולמרוט אותה ולהכות בה על הרצפה ולקרוע אותה בין שיני, היה קר וחושך ופירכסתי כמו דג ושום דבר לא יצא מן הנעל. מלבד סבתא שאספה אותי בזרועותיה והשכיבה אותי במיטה:

“נדמה לי שהילד קודח”.

ביום בו ישב סבא ר' ישראל על כסאו ישיבת מלך לפני הארגז המכוסה פרוכת שחורה של אבריימל פינס הצלם, רגליו במנעליו, גבותיו זקורות ומבטו שאנן ורחוק, ביום ההוא עמדתי בחדר, אני הילד, בין חמש בנותיו המתרוצצות סביבו, וכך אמרתי:

“דודה אוֹדל, מותר לי לנגוע בנעליו?”

“רק אתה היית חסר כאן”, גערה בי דודה אוֹדל. ביד זהירה אך בוטחת הניחה את ידו של סבא על מקלו, שלא יפול.

אחר־כך, בחלומי, מהלך בין שני עצי הברוש הזקופים עצבא ועצמא, ידַי בידיהם ופנינו אל נהר הבוג, ראיתי את כסאו של סבא עומד על נהר הבוג, ואין יושב עליו.

שעון הכיס של אבא

שעון הכיס של אבא הוא אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי מעודי.

בפעם האחרונה ראיתי אותו בקרון הרכבת, לפני שנפרדנו. אבא שלף את השעון בתנועה נהדרת, וכיוון אותו לאט ובקפידה על פי שעון התחנה.

“הגיע הזמן ללכת”, אמר וקם ללכת.

לא היו בו מחוגים כלל, אבל על מכסה הכסף מצדו הפנימי חרוט היה דקל ומשני צדי הדקל כעין שתי בובות ערומות.

“אבא”, אמרתי. “תן לי את השעון”.

,אתה לא צריך אותו שם", אמר. “אתה יוצא אל ארץ בריאה עם אנשים בריאים”.

הקטר צפר. אני לא זוכר אם צחקתי. כמובן צחקתי. נשארתי עם תנ“ך שהשאיר בידי. חדש לגמרי, בכריכת עץ זית עיצוב בצלאל, שהביא הדוד נחום מנסיעתו לארץ־ישראל. טוב שלא מסר לידי את התנ”ך הישן שם רשם בדיו ירוקה מתחת לגימטריות של סוף דברי הימים את כל השמות של האילן המשפחתי של אמא עד הבעש"ט.

במבט לאחור, דומה ששתי הבובות, שחרט אבא בצדו הפנימי של מכסה הכסף של שעון הכיס המצחיק שלו, היו אמא.

מכל מקום, בלי שעון הכיס של אבא, ועם תנ"ך שכל דף ודף שבו חדש ומרשרש, יצאתי נקי. אבל לא על עצמי באתי לספר.

אין צריך לומר ששעון הכיס קשור היה בשרשרת עבה שהיתה חוצה נכבדות את תת־כרסו (שכן רזה היה וכרסו קעורה) של אבא מימין לשמאל עד לכיס החזיה שם היתה ננעצת באבזם מוזהב.

“במחילה, מה השעה?”, שואלים אותו, בעוברו ברחוב, חנוונים יושבי בטל לפני חנויותיהם ומגלגלי מפתחות בידיהם.

“עוד לא מאוחר” – אומר אבא, תוך שמציץ בשעון הכיס שלו.

הם לא צוחקים. כבוד למקום הוא חולק, ראשו נזקף, מצחו הצר מתארך, וחטטי פניו מתבהרים. אם הוא בתנועה הוא עוצר, אם הוא יושב הוא קם, והאצבעות הקצרות מתעדנות. וכשהוא מסובב את השעון ומייצבו כלפי האור, נאצל עליו משהו מדמותו של ר' בונים קיטל (הקרוי קיטל על שום הקיטל שאינו יורד מכתפיו בימים הנוראים) בשעה שזה מסובב את ראשו כלפי החלון ודרכו כלפי שמיים לראות ההגיעה השעה לתקיעה הגדולה.

חיפשתי את הצחוק על פניו של אבא. הוא לא צחק. אולי בלבו, קיוויתי.

פעם אמר לי: “כזאת צורה יש לנו. שעון מפוצפץ”.

אבל השעון לא היה מפוצפץ כלל. הלב שלו תיקתק נהדר, וראש בריא ומחורץ היה לו, עימו היה אבא ממלא את השעון, כשהוא שולפו ומחזירו בנקישה, ואז היה מגיש את השעון לאוזנו ואחר כך לאוזני. אצבעותיו היו יפות באותם רגעים, ובלי הריח של דבק נגרים ישן שעתיד היה לחזור אלי לאחר שנים בתור ריחם של אנשים גלמודים.

ומכסה הכסף הקופץ. ומתחת לדקל, אמא את אמא.

מעריץ גדול הייתי של השעון של אבא. בטוח הייתי שסוד גדול טמון בתוכו, מאחורי המחוגים החסרים. עקרתי חישורים מאופניו הישנים של דודני שמיל, ולא ראיתי הרבה. ורק הגלגלים היו נפחסים מעתה בשעת רכיבה. עם כידון חופשי, כשידי באוויר, חציתי את רחוב הטומוזֶ’נה, החלקתי במורד הבוג, פרצתי מבעד לשערי המנסרה, ובלמתי בשבירת צד מסוכנת.

“הגלגלים שלך כמעט בלי חישורים”, אמר אבא. “למה אתה לא מתקן?”

“ולמה השעון שלך?”

לא הבנתי למה שאלתי. הצטערתי.

“אמא שואלת לשלומך”, מיהרתי להוסיף.

זו היתה השליחות שלי. יום יום. כוזבת כמובן. בלבי ביקשתי מחילה מהמלאך מטטרון, מגינם של העניים. חגגתי. הדרך בין שני הבתים היתה מלאת הפתעות. זה עשה אותי ציפור דרור, כמעט. אבא הציע לי כסף לקניית אופניים משומשים. אמא הציעה לי כסף לקניית אופניים משומשים. שניהם לא היו משופעים בכסף, ומה אעשה בשני אופניים? מחיתי, דחיתי. חייב הייתי לשמור על איזון נכון. לבסוף שאלתי משמיל בנו של הדוד נחום, גביר ופרנס ושותפו של סבא במנסרה שעבד בה אבי, את אופניו הישנים, ושיברתי כמה מחישוריו. איך? באבן. אין הרבה במקומנו, שאדמתו אדמת עמק דשנה. אבל האבן היתה. שרתי עליה לפני שידעתי, עלענד ווי א שטיין / זיץ איך מיר און וויין. במחשבה שנייה, לא אני שרתי, אמא שרה, באוזני, אבל אולי הייתי שר את השיר עם אמא ביחד, בזרועותיה, מאחורי הוילונות הכפולים.

ואחר־כך יצאתי לחפש את האבן.

ליד הבאר שלרגלי “הר הזהב”, בואכה בית הקברות של הנוצרים, היתה אבן גדולה ועגולה. בטוח הייתי שיענקלה הוא שהסיר אותה מפי הבאר. ועוד היתה שם אבן קטנה ממנה, עליה היו השואבים מעמידים את דלי השאיבה הכבד, לפני שהיו מריקים אותו לתוך דליי הפח שלהם. והיו עוד כמה אבנים עליהן היו השואבים יושבים לנוח לפני צאתם לדרך. בלילות יש שישבו עליהן דוידל וזליג רייניש זכרונם לברכה, ומנגנים זה על הכינור וזה על הבטנון. הם טבעו שניהם בנהר הבוג ביום היבקע הקרח – זה היה בפורים לפני שנתיים – הם וכלי נגינתם, בעת שהיו בדרכם לחתונה בראדוויץ שמעבר לנהר. בלילות חורף, בעת שהרוח נופלת ביבבה מקפיאה מן ההר אל רחובותינו, ניתן לשמוע אותם בבירור. לעיתים אני שומע את קולם בקולה של אמא בשעה שהיא שרה על געגועים ועל לב הנושא את כאבו בשתיקה, כמו אבן. אילו יכולתי, הייתי נושא עלי אבן תמיד, כמו יענקלה מן החומש את האבן שלו. אבל הייתי קטן. תקעתי אותה בין החישורים ומשכתי לכאן ולכאן עד שנעקרו. כששטפתי לאחר־מכן במורד רחוב חנויות הבדים, רגלי על הכידון וידי באוויר והגלגלים נראים כסובבים על ריק, נבהלו הבריות ונמלטו אל הפתחים ועיניהם בוהות:

“להם מותר הכל! שבט הרוֹזנרים!” –

אל גשרון העץ שבקצה הרחוב נמחצנו, אופני ואני. בעצם לא הייתי בדיוק אחד הרוֹזנרים. אבא שלי בא ממקום אחר ושמו אחר, אך לא הספקתי לגמור מחשבה זו עד הסוף. הגלגל האחורי התעקל למשהו הדומה לסיפרה 8, ואני קרעתי לי את עור הירך עד המפסעה.

היה סתיו. העלים עוד התעופפו זהובים וחופשיים, לפני שבא עליהם הגשם והדביק אותם לרפש הבלתי־נמנע. קוּקה הזונה היפה באה לטפל בי. אמא, בלעדיה, היתה אבודה לגמרי. היא לא קראה לקוּקה. היא שברה את ידיה העדינות זו בזו וטפחה בהן על הקיר. ובין יפחה ליפחה (“ויי לי! הוא הרג את עצמו, הילד!”) לחשה לחשים. אולי קראה למלאך גבריאל, או לר' ישראל אבא שלה, הקרוי על שמו של הבעש"ט, ואולי לדוקטורל, אוי הדוקטורל, שיבוא סוף־סוף מקצווי ארץ ויאסוף אותה כאסוף אפרוח.

מכל־מקום, כל אלה לא שמעו. קוּקה שמעה מעבר לקיר, ובאה.

אלה היו ימים גדולים. כשניתך סוף־סוף המבול מעורב בברד כבד, והחלונות החלו להתכסות בכפור, כבר עמדתי על רגלי, בריא ונפחד ומאוהב עד לאוזני בקוּקה היפה, ועם צלקת גברית בכף הירך. אז החלה אותה צליעה קלה שלי הנמשכת עד עצם היום הזה.

אחר־כך היה פורים. אמא לא סיפרה לי. בזה אחר זה חדלו לבוא אליה. תחילה נשי אגודת תלמוד־תורה לילדי עניים. אחר־כך פעילות אירגון צדקה של הדודה אוֹדל. אחר־כך נשות הבעלי־בתים לתנות צרתו של קרוב שעסקיו התמוטטו והוא הגיע עד פת לחם, כדי שאמא, מכוסה עד העיניים ברדיד שחור, תופיע בביתו של אותו איש, ובלי אומר תשאיר שם מעטפה ובה שטר כסף מקופת הצדקה הפרטית של סבא. הכל ידעו כמובן את הסוד, מלבד אמא, אולי. אפופת מיסתורין, הסירה את הרדיד בשובה, תיקנה את האיפור הלבן בכרית פוך ענקית, ויצאה אל בין הווילונות לדווח לדוקטורל שלה. היה זה סוד כמוס.

דומה שאפילו קבצני יום שישי חדלו לפקוד את ביתנו. אמא לא סיפרה לי. פניה כרגיל, בלובן של כלה נצחית. לאחרונה החלה לפדרר גם את השפתיים והגבות, מה שעשה אותה כְּעוּרָה ומלכותית עד אימה. אבא, תחילה נפלו כתפיו, אחר־כך ראשו. לא דיבר, לא הגיב, פחד לנגוע. אמא לא היתה יפה, היא היתה מלכה. לא היה קו אחד מושלם בפניה, עיניה צפופות, גבותיה קצוצות וקפוצות כלפי מעלה כמו בחלום, ושפתיה דומה שהן קטנות מרוחב אפה, שגם הוא לא היה גדול במיוחד, ואך פלא הוא איך נשאו עליהן אותה בת־שחוק אוורירית, בוחנת וחכמה, הגם פצועה, במין תוקף מלכותי. והמבט הזה! פתאום, כשהביטה בי, הרגשתי כאילו מישהו עומד מאחורי. עכשיו אני בטוח, הוא עמד שם. בעצם, תמיד. הדוקטורל.

סבא בחר לו מסלול חדש, דרך סימטת הסבלים, כדי שלא יצטרך לעבור ממול לחלונה של אמא. סבתא מירלה ניסתה לדבר על לבו של סבא, ללא הועיל. הא־כיצד. תחילה מגרשת את אישהּ, שהוא עצמו ר' ישראל הביא אותו מפודוליה שמעבר לנהר. ועכשיו גורמת לו בושת־פנים ומתרועעת עם יצאנית העיירה.

אמא לבשה את מיטב מלבושיה, פרוות שועל על צווארה ואוזניה, ובתוכה הפה הקטן שלה, סגור ותקיף, וכך אצה, ידי בידה, אל משרדו של הדוד נחום, בנו בכורו ואיש סודו של סבא. “ילדה מסכנה”, שמעתי דברי אמי מאחורי הדלת. “יתומה. ומי ידאג לה. אולי ניומה של הזילברמנים. בעצמו יורק דם. ודאי ימות, כל יום מת קצת”, כאילו דיברה בעד עצמה, "והם אוהבים, נחומקה. כל כך אוהבים – "

אינני יודע אם אמא מחתה דמעה. הדוד נחום שתק. החומרה כבר חרצה חריץ מאונך, סמכותי, על מצחו – סימן־ההיכר של הרוֹזנרים. גם כשיצאו, עדיין לא דיבר. ורק שלף שעון כיס דומה לזה של אבא, אבל עם מחוגים, וקימט את מצחו. ואז טפח בידו על ידה הנתונה בכפפת תחרים שחורה של אחותו.

“בוא”, אמרה בתוקף. אפילו הקרה לא הוציאה סומק על פניה הלבנים ורק הפה שלה נהיה קטן וחיוור עוד יותר.

עכשיו, ידעתי, היא מחליפה דברים עם הדוקטורל שלה.

אותו לילה דלק האור במטבח עד הבוקר, והאש בכיריים.

ולמחרת, זה היה ערב פורים, בשעת אחר־צוהריים מאוחרת, כאשר דלתות בתי הטומוזֶ’נה נפתחות לרווחה ובני ישראל יוצאים משפחות משפחות בדרכם אל בתי הכנסת, וכנופיית ילדי הטומוזֶ’נה המכונה “חֵיל מרדכי” כבר נערכת לקראת מלחמת השמד בכנופיית סימטת הסבלים המכונה (בפי ילדי הטומוזֶ’נה) “חֵיל המן הרשע”, ואלה ואלה עוקרים את המטאטאים מידי מכשפות השלג – שמסורת היא בעיירה להקימן בכל פינת רחוב וסימטא ובית שלושה ימים לפני פורים – בשעה סואה והומה זו, שמה אמי בידי טס גדול למשלוח־מנות ועליו עוגת דבש ואוזני המן וסופגניות ומרקחת שושנים ועלה חסה ענק טבול בדבש לכסות. ועל העוגה באותיות קצפת – לקוּקה באהבה – וציוותה עלי להתערב בין הבריות ברחוב ומי שישאל להשיב לו “זה מאמא לידידה הטובה שלה קוּקה”. אנשים צחקו או הנידו ראש או התעלמו. אחרים הקניטו או נפלו עלי. הסופגניות התפזרו בשלג, התאומים של פלונטיג חטפו מה שיכלו, וגם שארית הפליטה התפזרה על הרצפה, כאשר מצאתי את עצמי בתוך זרועותיה של קוּקה, בתוך ביתה, נחנק מגאווה.

אחרי בא ניומה. השמועה שטפה את העיירה והביאה את ניומה השחפן, לאור היום. ואולי ניומה הוא שבא קודם. מכל־מקום פציעתי התחילה את הכל, בטח.

לילה אחד חדלה תהלוכת האופיצירים בביתה של קוּקה, ולמחרת, לאור היום, ניתן היה לראות את ניומה בנו של הגביר זילברמן עומד בפתח ביתה של קוקה ומכחכח דם לתוך מטפחת.

“רחב הזונה הצילה את יריחו”, אמר לי הירשל בסוד, כמכריז: אני לצדך!

“איך הצילה? יריחו נפלה”.

“מידי הגויים הצילה”, קבע הירשל.

הגענו אל בית הקברות של הנוצרים. היה זה מקום אחד ויחיד שניתן היה לקטוף שם ברקנים, המכונים “בייראלעך”, בלא להיעקץ קשות על ידי הסירפדים הארסיים. בחודש אב היינו קוטפים אותם לאשכולות וטומנים את האשכולות בין אבני חומת בית הקברות לפורים. הבייראלעך נועדו אמנם לזקנו של ר' בונים קיטל, כמנהג, בתשעה באב. ואולם, כדברי הירשל, אם בתשעה באב שהוא יום אֵבל מותר להשתעשע, אז על אחת כמה וכמה בפורים שהוא יום שמחה. ואין לך דבר משעשע יותר בעת קריאת המגילה מלהסתתר מאחורי הקפוטה של אחד המתפללים ולהתיז אותם בזקנו האדום של ר' בונים הקורא. ר' בונים קיטל קורא ומסלסל קולו ובהמן הרשע מסתבכת בייראלע בזקנו, וכך בעשרת בניו ובאשתו זרש וכיוצא־בזה כל מקום בו רועשים הרעשנים. ור' בונים גומר לקרוא וזקנו האדום כולו בייראלעך עולה באש צהובה כמו הסנה, מראה שמיימי. ור' בונים קיטל הולך הביתה, דוקא בשופי, ולוויה של ילדים אחריו, ובתוך ביתו כל בני ביתו סוגרים עליו ופולים את זקנו מפורים ועד שושן פורים.

“קוקה זונה! קוקה הזונה!” – שמעתי קול מאחורי. זה היה יענקלה הקטן.

מעטים הגיעו לכאן השנה. מוראו של המקום; שני בתי הקברות, זה של הגויים וזה של היהודים, היושבים זה מול זה על ההר, לא בישרו טובות. סופות פברואר – מכאן הן נופלות על רחובותינו למטה ומצטווחות, כאילו כל עדרי הכלבים של אנטיפ משמיד הכלבים עלו מתוך עצמותיהם ושבו לתחיה. גדולים אטמו אוזניהם ליד התנור החם, שתו תה וסיפרו מעשיות ונפלאות. אנחנו יצאנו להתגרות, דווקא, חזה נגד הרוח ופנים נגד צליפות הכפור. כפירים היינו בקן התנועה ולפסח אמורים היינו לקבל סיכות רעמה.

ובכן היה לילה וחושך מסביב ויללת אימים כשנתקלנו בנעל, ורגל בתוכה. למחרת נמצאה גופה מרוטשת ומבותרת ליד הבאר, חלקיה קפואים, ומתחת לשכבת הקרח נראו בבירור סימנים של צלב שקצותיו כפופים. אימה נוראה נפלה על רחובותינו. הרב ר' יוסף בהרב חיבר תפילה על דמי נקיים. זה היה אַנשל הקצב, אומרים גנב בהמות, בחגים מחזיק את הסידור הפוך, בשאר הימים קורע בהמה כשרה שוק מירך בידיים ריקות. והכילף בידו מנגן. ידינו נקיות, אומרים אנשי רחוב הקאצאפים, ומצטלבים. בתהלוכת הניסים של חג המולד הלכו גלויי ראש בשלג, כבדים ואדומי פנים. וגם עכשיו הלכו ודפקו ידידוּת על תריסי חנויות היהודים ולא הבינו. אולי מישהו מילא כרסו יי"ש, ועשה מעשה שטות. הלא כאן כולם עם כולם בשלום, ודאי איזה שד, ישמור אלהים, או מישהו מן החוץ ולא מבני המקום. ומי יחשוד באיש המכובד הזה, אדון גרהרד פרום, הגרמני המלמד את בני הגבירים לנגן בכינור על פי תווים. אומרים, הסית. לא יאומן, איש שקט ואינטליגנטי. הבלים. החבורה של קאלב, פרחי קצבים, סבלי טחנות־הקמח וסתם בני עגלונים עברו על חנויות היהודים חנות חנות דפקו על התריסים ואילצו את הבעלי־בתים לפתוח. “למען הכבוד היהודי”. “שיראו!” “אנחנו נגן!”

וכשם שקודם הסתגרו, כך החל עכשיו הכל לקדוח ולרתוח והרחובות מלאו אנשים. “אנחנו נראה להם!” – חגגו את הגאווה החדשה. והציונים של זילברמן ושטרנברג מבית־הספר תרבות הפיצו קול קורא “למען ירושלים לא אחשה” והזכירו את המאורעות בארץ־ישראל וגזרו גזירה שווה בין שם וכאן. אך מה רב השוני, כי פה במה אתה נחשב, כל אחד יורק עליך. במקרה הטוב “משמן את גלגלי ההיסטוריה” של האחרים. “למה הדבר דומה, לשעון בלי מחוגים. אבל שם” וכו' וכו'. ולפיכך תהיה סיסמתנו: “אף על פי כן ולמרות הכל!”

אף־על־פי־כן, מעטים הגיעו לכאן לאסוף את הבייראלעך, ודוקא יענקלה הקטן המכונה יענקלה מזיק, הגיע.

“סתום את הפה המלוכלך שלך!”

“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”

“נראה אותך כאן, גיבור אחד!”

האגרוף שלי חתך את האוויר. יענקלה מזיק כבר היה במקום אחר, גמיש כמו חתול והפלצור שלו כמעט קרע את זרועי בצליפה. זה היה חוט קשירה באורך של כשני מטרים עם טבעת עופרת קטנה בקצהו. הוא גילגל אותו באוויר כמו פלצור. את העופרת תלש מן הפרוכת שעל הארון בבית־הכנסת של סבא. כל אחד יכול להתקין לו פלצור, אבל לא כל אחד ישלח ידו בפרוכת, ומלבד זאת לא הכרתי אדם שידע לעשות בפלצור מה שידע לעשות בו יענקלה הקטן.

צעקתי מכאב ורצתי אחריו.

עלי להבהיר, אין יענקלה דומה ליענקלה. אין בין יענקלה מזיק לבין יענקלה שקולו כארי ועל כפות ידיו יהלך ברחובות העיירה לעורר אי־שקט ולהפיץ את דבר המהפכה, מלבד השם. יענקלה מזיק עושה לך תעלול וחומק כמו לטאה. הוא שהדביק את זקנו הקצרצר של ר' איציק שקולניק לשולחן בדבק נגרים ואת קופסת הדבק טמן בילקוטו של הירשל. מלבד זאת היה אביו מר רכציג מנהל ספרי החשבונות של עסקי המשפחה, ובתוקף זה, בין תה לתה, כבדרך־אגב, היה מוריד על אבא שאלה בדבר משלוח קורות שנראה כאילו יצא מנהר הבוג ואל המנסרות מעולם לא הגיע. בקיצור, כאב כן בנו. זה נחש גדול, וזה נחש קטן.

“עזוב אותו”, אומר הירשל. “פישפש!”

“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”, קרא יענקלה ולא הירפה והוא רץ ומגלגל את הפלצור באוויר, ואני אחריו. רציתי לקרוע אותו לגזרים, לתלוש לו את היד עם הפלצור ולהביא אותה אל קוקה על אותו הטס עליו נשאתי את חרפת אמי לעיני העיירה כולה. “חרון אף”, פירש ר' שקולניק “זה כשהכעס יוצא מן האף כמו אש”. הדם זרם מאפי כמו אש. החלקנו מן ההר על הישבנים בשלג. חצינו את הביב בככר השוק וכמעט תפסתי ברגלו כאשר שרק הפלצור על גבי והוא עלה באוויר כמו קפיץ. לא חשתי עוד כאבים. שכחתי את הצליעה, את הדם. דהרתי כמטורף. חצינו את כיכר העגלונים, רחוב העורות, חצר בית־הכנסת הגדול. על המדרגות העולות לבית סבא כרע נפל יענקלה לבסוף באפיסת כוחות ולא זז עוד.

“אני נכנע. עשה בי מה שאתה רוצה”, מילמל. הוא נראה קטן וחלוש כמו אפרוח.

לא ידעתי מה לעשות. היססתי. ברגע זה עלה יענקלה באוויר כמו להבה, ובטרם ידעתי מה, כבר שרק אותו דבר ונחת על ראשי וכמעט קרע את אוזני.

“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”

הדם קרש באפי. עתה ידעתי, הוא לא ימלט עוד. ולא יהיו רחמים. שוב לא מיהרתי, רצתי בקצב אחד עימו, בטוּח בנקמתי, אחריו, אל סימטת בתי הכנסת ומשם אל בית המדרש הקטן של סבא, שם נפל הישר אל בין ברכיו של הדוד נחום.

“עזוב אותו”, אמר הדוד נחום. “הוא קטן ואתה ילד מגודל. אתה לא מתבייש. וכבוד המקום”.

סבא, ממקומו הנסתר מאחורי הארון, הרים את אצבעו לאות “נו!”

ר' בונים קיטל שעמד בקריאת המגילה חדל מקריאתו, והרעשנים השתתקו, ואני פרצתי כאחוז דיבוק אל כרסו הנאה והקמורה של הדוד נחום – יענקלה רבץ כמו תרנגולת בין נעליו – שם מלכה בהדר שרשרת הזהב, ומשכתי בה בכל כוחי. רציתי לעקור את המחוגים משעון הכיס של הדוד נחום, ואולי גם, באותה הזדמנות, לנתץ את השעון עצמו להרבה רסיסים קטנים. לא היה כל סיכוי, כמובן. נהדפתי. אחזו בי כאילו הייתי חיה רעה. נשכתי בשיני והכיתי ברגלי על ימין ועל שמאל והשתחררתי וקפצתי על הפרוכת שעל ארון הקודש, ותלוי עליה התנדנדתי כמו מין קוף. רציתי לצעוק, יענקלה קרע את הפרוכת ולא אני, אבל לא היה לי קול.

“הבן שלך”, שלח הדוד נחום נזיפה אל אבא מבעד לראשי הקהל. “ואתה מחריש?”

“הבן שלו והוא מחריש!”

“כבוד המקום!”

“מה השעה?” כבר ליגלג אחד הנערים, אולי מצפה לראות את אבא שולף את שעונו המפורסם.

“אף פעם לא מאוחר”, ציפצף קול מאחורי התנור.

הצחוק נקטע. ידו של סבא עשתה זאת. הוא אותת להמשיך בקריאת המגילה.

אבא, כמין עוף נפחד, עשה תנועות בכיוונים רבים. הטלית התעופפה בין ידיו, ובעודו מנסה לקפל אותה, שמט הסידור ונפל על הריצפה. התכופף להרים את הסידור, התבלבלו ידיו בטלית, ולבסוף טמן את הטלית יחד עם ידיו בתוך הנרתיק ובקושי שיחרר משם את ידיו. החטטים על מצחו השחירו, עיניו הקטנות קטנו עוד יותר, שעון הכיס קפץ מכיסו והוא כמעט פתחו אבל לא פתחו, ואך שפתיו הן שנפתחו במעין גיחוך מבויש וטוב לב, שעה שאחז בידי ומשך אותי החוצה מבית־הכנסת.

“לא צריך סתם להרגיז”, אמר אבי. “מה גם דודך נחום הלא הוא דודך אחי אִמך והוא איש, כלומר. אין לנו חס ושלום במה להתבייש, והלא כתוב, אדם א מענטש הוא תמיד א מענטש, אבל. יש עליונים ויש תחתונים, למשל. נו בלי משל, עיניך הרואות, בני. אגב, האם ידעת שהדוד שלך נחום ממנה את ראש העיר?”

אחר־כך שלף את שעון הכיס שלו בהדר, כתמיד, וכבודו הוחזר לו.

התרנגול של ר' נויח שׁוּ"בּ

ביום הראשון של חול המועד פסח, לקראת רדת הלילה, נשמעו קולות פיצוח עמומים, כעולים מן האדמה. אנשי ליפקייב המנוסים זיהו מיד את גאוּת הבוג. עכשיו הוא בוקע את הסכר הקטן, שוטף את המנסרה, שופך את מימיו בגעש לתוך אפיק הבוג הקטן. לבוקר כבר היו אדי גופרית פגרים עולים בחלונות, והמים שקטו.

אחר־כך התנקזו האדים. האוויר היה צלול ושקוף מאופק עד אופק, והשמש זכה ויכולת להביט בה בלי זכוכית מפוייחת. ורוח לא היתה.

בריצה הגעתי אל ר' נויח שׁוּ"בּ. היה מבול על הארץ, ור' נויח, שהוא צדיק בדורותיו, ודאי יודע.

“קרה משהו? אמא שלך, חלילה?”

“לא. המבול”.

“הה, כן. מבול כהלכה!”

את ראשו הפך כלפי החלון, למעלה, מחפש קשת בענן. לא היה ענן. לא היתה קשת.

“אין. אין מחילה!”

יהודי גוץ שזקנו צהוב ופרוע וקולו רך ועיניו במקום אחר. בשעת שחיטה היה מברך בחשאי וקולע את העוף המפרפר אל המסמר הפנוי ואינו מחטיא. תחילה חשבתי שהוא מחביא עיניו שלא לראות את הדם, אחר־כך ראיתי שהוא מביט כך גם באִמי ובי ובשתי בנותיו התאומות וב“קויטל” השווה פרוטה שהיה מקבל בשכר שחיטתו. מעולם לא הצלחתי ללכוד את אישוניו.

"הכלב – "– התחלתי.

“הכלב?” – קירב אלי את אוזנו הימנית ואת השמאלית סתם בנוצת סופר – בשחיטה עבד בימי שישי בלבד, בשאר הימים כתב מזוזות ותפילין – ושערות אוזנו דיגדגו את פני: “כלב אמרת, בני?”

קולו היה שקט, ומלא כפרה.

"כלב בוכה – " –

השיטפון לכד אותו. המים סחפו מגנה של הטשרפוכבה גדיש, ועל הגדיש כלבלב שחור ומייבב. פגרי בהמות וסוסים צפו בתוך המים העכורים. לא ראיתי סוס ורוכבו, ראיתי מים עכורים וגועשים מלוא כל העמק עד האופק ובתוכם פגרים נפוחים צפים וביניהם גדיש ועליו כלבלב מייבב. והקול נשמע כמו תחנון.

“בוא נקפוץ”, אמרתי להירשל.

“הוא ינשוך”, אמר הירשל. הירשל היה שחיין טוב ממני. במִשְׂחֵי הנהר היה נעלם מתחת לדוברה בצד אחד ויוצא בצד השני. אבל הוא האמין שכלב הוא כלב ושונא יהודים, ובמיוחד כשהוא כלבהּ של הטשרפוכבה, שלפעמים בלילה נמשכות מתוך גנה זמירות משונות. חוץ מזה, אמר, כל אחד יודע שהסיטרא־אחרא מתחפש לכלב ומוציא קולות של תינוק.

נימוקיו לא שיכנעו אותי. לבסוף גייס את אנטיפ־משמיד־הכלבים.

“אנחנו נציל אותו, ואנטיפ יהרוג אותו”.

“ילמדנו רבנו”, פתחתי את דברי כשהיצגתי לפני ר' נויח את הבעיה. אנטיפ יהרוג אותו? בטח יהרוג אותו. לכן הוא גוי. וגם הנהר אינו בדיוק נהר הירדן. זה הנהר בוג, נהר טמא ימח שמו. והסוסים הטבועים הם עיזיהם ופרותיהם של יהודים".

הוא דיבר בזעם דהוי, בלי אשליות ובלי הכנעה. כמו הירוק המימי הזה שהוא עיניו. מים ללא מוצא. צבע המבול שלעתיד לבוא.

קשה היתה פרנסתו של ר' נויח שׁוּ"בּ. במעות השחיטה של ימי שישי קנה לחם שחור של איכרים. בעד תיקונו של כתב מחוק במזוזה ישנה קיבל חריץ גבינה או ספל חלב מבעלי העזים. ועתה טבעו העזים. ועוד שתי תאומות לו בבית. ואשתו פסיה. וכשבא אל ביתו עני מחזר על הפתחים אינו יכול לסרב לו, והוא נותן לו את פרוטתו האחרונה.

בריצה חזרתי אל המים. הירשל לא היה, אבל היבבה היתה, עכשיו חלושה כשל אפרוח. גדיש התבן שט לו כמין אי, בשופי ונחת, והמבול נראה כאילו עצר סופית. המים ליחכו את המדרגות של הסדיגורי והשטפנשטי, שני בתי הכנסת הקטנים שעל שפת המדרון, ושקטו. ראשו המחודד של הכלב הצביע עלי, וכשסובב הגדיש בתנועת המים סבב עליו הכלב, כך שראשו נשאר שלוח אלי, אלי מכל הבריות שבעולם.

חשבתי לקפוץ, אבל הכלב הקדים אותי. פתאום התפרק הגדיש והכלב נבלע במים.

מרחתי את פני בבוץ אדום והדבקתי לראשי שתיים שלוש נוצות שתלשתי מזנב התרנגול של ר' נויח ופניתי הביתה בדרך החצרות, כמתגנב. על גדר ביתנו, ממש לפני הקפיצה, מבעד לבוץ ולנוצות, דומה היה שאני שומע את קול הכלב, עכשיו כמו פעייה של תינוק.

“אתה שומע?”, שאלתי את אבי.

“ששש – ש” –

אבא רכון היה על חלון המרתף. באצבע קרא לי להביט. ידעתי מה אראה שם בתוך האפלולית, בין חביות הכבושים וערימות העצים להסקה – מלכודות. המלכודות הקטנות של אבא, הן פירפרו מלאות חיים, בכל הפינות והגומחות, וכן על אדן החלון הקטן שבעדו היבטנו. את המלכודות התקין אבא במו ידיו, סורג חוטי ברזל על בסיס של עץ, עם חוט ברזל כפוף כעין קרס, בקצהו האחד מחזיק בסגר ובשני – לחם הפתיון. נגיסה בלחם והסגר משתחרר וסוגר. ואז מתחיל הפרפור היפה. המלכודות הקטנות נראו כאילו הן חיות קטנות מפרפרות.

“נהדר!”, אמרתי. עכשיו ביקשתי את שכרי:

“אתה שומע?”

נדמה היה לי שאני שומע את קול הכלב.

“למה לך משחקים אלה באינדיאנים דמיוניים, כאשר פה יש לך חיות של ממש!”, אמר אבא והוליך אותי אל חבית המים בקיטון ורחץ את פני מן הבוץ האדום, שהתקשה כמו קליפה. זה החימר ממנו לבנו לבנים לבתיהם של יהודים עניים כגון ר' נויח שׁוּ"בּ, שאפילו ריצפתו היא של חימר אדום ועליה יושבות שתי הבנות התאומות שלו אלקה ואטקה וסורגות וצוחקות. תמיד צוחקות. זה מחמם. הן סורגות להן סוודרים, אבל אין להן צמר כדי שני סוודרים שלמים. ולכן הן סורגות זו מסוודרה של זו, פורמות וסורגות, וצוחקות.

“אנחנו סורגות סוודר”, הן עונות ביחד, למי שמתעניין. הן גם הולכות ביחד, יד ביד, אף שכבר גמלו ויש אומרים מתקרבות (“נשמות עלובות! מה סיכוי יש להן!”) לגיל חופה.

“סוודר למי, טעכטארלעך?”

“סוודר לאטקה”, אומרת אלקה.

“סוודר לאלקה”, אומרת אטקה.

ושתיהן צוחקות. יוצא חורף ובא קייץ, יוצא קייץ ובא חורף והסוודרים כמעט גמורים, אך בשום אופן אינן מוכנות לגמור את האחד לפני השני, ולפי שאין די צמר לשניים, אחת פורמת ואחת סורגת ושתיהן מתגלגלות מצחוק.

ואמא שלהן פסיה מוחה דמעה ומעמידה פנים שמחים:

“אימֶרצֶשם עד החתונה יהיה מוכן”.

ור' נויח בשלו, מתנת בשר ודם לא יקח, לא בגלוי ולא בסתר. ולא גמילות־חסד.

אבא מקלף ומקרצף את החימר מפני ואני שומע את קול הכלב כקולו של ר' נויח בתיקון חצות. ריגלנו אחריו, הירשל ואני. מכורבל בתוך תכריך לבן, אם לא זקנקנו שריטט מול אור הנר התלוי, לא היינו יודעים אם אדם הוא או רוח. – קולו דק ונמשך ומתרפק כשל אותן נשמות ערטילאיות המרחפות בעולם התוהו ואינן מוצאות להן מקום. אבא סיפר לי עליהן בסוד כמוס. גם הנוצות היו שלו, ליתר דיוק של התרנגול שלו, ועתה לקח אותן אבי, שטף אותן היטב ותקע אותן בנעלי סירה ענקיות של יציר העץ האחרון שלו שברכיו רחבות ממותניו וראשו מכתפיו. מן הפה הפעור שלו, כשל דג, שמעתי את קול הכלב.

“והיה מחנך טהור”, אמר אבא וניגש למלאכה.

במרץ מפתיע, עיניו בורקות ושפתיו לבנות, היה אוסף ועורך את המלכודות בשורות ישרות. היו כתריסר, רוטטות כולן ומצוויחות. לפעמים נשמעו כציוצים. אם לא הייתי רואה אותם, מדמה הייתי שדרורים סגורים במלכודות. העבודה היתה רבה. בימים של גאות הנהר היו העכברים עולים מחנות מחנות מן הרחובות הנמוכים אל הרחובות העליונים, ממש מכת עכברים. חתולים אסורים היו בביתנו – אמא התחלחלה, אסור היה לומר מלה טובה על חתול בנוכחותה. בעונת החתולים סגרה את החלונות. אבל בסתר הווילונות היתה אמא עוקבת אחר חתוליה השניים של השכנה שלנו, קוקה היפה, ועיניה היו מעלות עליהן מין סגוֹל של חטא. בביתנו נפל כל המעמס על אבא, העכברים היו שלו, והוא בנה להם מוקד על הכיריים.

טרוד היה בזה כבר מהבוקר. קמתי עם חלום – התאומות של ר' נויח. כולנו עקבנו אחר צמיחת השדיים שלהן, כל יום קצת, כמו מדרגות. חלמתי, יצור־מדרגות כזה תלוי על אם הדרך, ופניו יפות כשל מלכה. לא בדיוק יפות אבל פני מלכה באותו מובן שפני אמא היו פני מלכה. אבל ידעתי שזו אלקה או אטקה. טיפסתי עליה בהשעיני את רגלי על ראשי המסמרות התקועים ברגליה, משם על ברכיה משם על בטנה, משם על שדיה וכתפיה, משם על ראשי היתדות הבולטים מידיה והרגשתי שאני מגיע והיתה מתיקות אסורה. כשהתעוררתי שמעתי את צחוקן של אלקה ואטקה בבירור כמו בהקיץ. בוא – קרא אלי קול מחשכת הפתח אל עליית הגג – ותראה משהו שלא ראית אף פעם בחייך! פחדתי, אבל טיפסתי ודחפתי איזו דלת ומיד התחלתי ליפול. עד שהתעוררתי. בצעקה.

אמא רכנה עלי וליטפה ראשי:

“זה שום דבר. חלמת משהו. ספר לאמא”.

“חלמתי, אוניה על הים”, אמרתי.

אמא עלתה על כיסא בין הווילונות. משם ראתה את המים הרבים שמילאו את העמק, עד האופק. היער לא נראה עוד. ראשיהם המחודדים של עצבא ועצמא, שני הברושים הזקופים שלי, בקעו מן המים. אבל לא סיפרתי עליהם דבר לאמא. אמא סככה בידה על מצחה.

“אני רואה אוניה. ידעתי שהוא יבוא מן הים. שתהיה לי בריא איך שאתה חכם, ילדי”.

חזרתי אל ר' נויח שׁוּ"בּ בדרך הארוכה, על פני גנה של הטשרפוכבה. היא עמדה שם בשער הברזל יחפה ופרועת שיער, קורצת בעינה, ובשתי ידיה שוקלת ומטלטלת את שני שדיה הענקיים הערומים ומצויירים בכחל קעקע. הטשרפוכבה, אלמנה גאה וכבוּדה עם צלב ענק על לבה, לעת שריפה או שיטפון היתה נתקפת תזזית ומשתוללת כמו מופקרת.

נפחד, ולבי צוהל ציפיות, סיפרתי לתאומות מה שראיתי. משכתי בשערותיהן ואמרתי שעכשיו מותר. לא סיפרתי להן את החלום. בשום אופן לא יכולתי לתאר לי אותן על הצלב בדרך הרכבת. הן צחקו ושיניהן נקשו. התחפשתי לאחד נופל ומתנבא והתנבאתי שהחתנים שלהן בדרך הרכבת יבואו, אחרי המבול. זה חימם אותן קצת. אומנם פסח, והשלג נמס כבר אפילו על ההרים, אבל חצי מצה ותה עם כפית ריבה במקום סוכר פעמיים ביום אינם מחממים אפילו בפסח. היינו שלישיה עליזה.

“הוא אוהב אותךָ”, אמרה פסיה. “תבקש ממנו שישחט את התרנגול. רחמנות על הילדות. התעקש כמו תיש: רוצים בו, אז בבקשה – משכורת בגלוי ועל דעת הקהל. מתנות – בשום אופן. שונא מתנות יחיה. אבל, צדיק שלי, גמילות חסד, עד שירחיב, זה נורא? ובינתיים הילדים שלו גוועים. התרנגול יקר לו מן הילדים שלו. יסלח לו אלהים”.

ר' נויח הרים את ראשו מן הקלף שעמד בתיקונו, ונתנו בחלון ונראה היה כמגחך למראה המים הרבים.

“התרנגול יחכה לשעתו”.

שעתו היתה שעת כפרות. מדי שנה בחול המועד פסח היה ר' נויח שׁוּ"בּ קונה תרנגול ומפטמו בקייץ ושוחטו בימים הנוראים. הכל הכירו את התרנגול של ר' נויח ולא נגעו בו לרעה. באשר הלך הלך ובאשר ניקר ניקר. אפילו גויים ראו בו תרנגול קדוש, והצטלבו. ילדים קראו לתרנגול בשמו של בעליו ר' נויח. ור' איציק שקולניק, בטוב לבו בהלצה, היה נוזף ואומר, אל תביט בי כמו ר' נויח בבן־אדם.

“ספר. דוֹד נויח” – קראתי לו דוֹד, אבל הוא לא היה בדיוק דוֹד, הערצתי את האיש – “ספר עוד על מעשי ידיו מגיד רקיע. והאגדה על הזבוב והעכביש ודוִד המלך”. – ור' נויח מספר בנחת ואת ראשו מנענע לצד אחד ואת היד האוחזת בחלף כל יום שישי לשחוט צווארם של עופות לצד שני, וכך אין הראש רואה את היד.

“וכל אשר נשמה באפו”, גומר ר' נויח ושב ומתכנס בקלף וקולו הומה, ואיני יודע אם ניגון או אנחה בקולו.

אבא הכין הכל, האש והכיריים והעכברים במלכודות. הבעיה היתה אמא. אומנם האוניה הולכת וקרבה, אבל ריח בשר חרוך די בו לקרוע אפילו את אמא מן החלומות שלה. מצאתי תחבולה.

אצל ר' נויח המצב נורא, אמרתי לאמא. התרנגול אומנם שלם, אבל אלקה ואטקה מקיאות את הנשמה, לא אכלו לפחות שלושה ימים.

זה הספיק. אפילו האוניה לא היתה חזקה די להחזיק בה. מהר התפדרה, ותוך כדי כך ביקשה סליחה מהאוניה. היא גדשה שני סלים מכל דבר מאכל שהיה בבית ומשכה את הסוּדר השחור עד עיניה ואצה לדרך.

ואבא ניגש לערוך את המוקד. העכבר הראשון בער בלהבה מהירה, יפה להפליא. לרגע נראה שקוף, העכבר הפיצפון, כמעט גבישי. ואז נשמע אותו שְרִיק מצמרר. ואחר־כך, כרגיל, ריח שיער חרוך ואבא מגרד את השאריות בסכין.

“והיה מחנך טהור”, אמר אבא.

סגולתה הגדולה של המלכודת שלו, לעומת מלכודות של אחרים שקונים אותן שתיים בפרוטה, היא בכך שאינה נשרפת. הסורג והסגר הם ברזל והבסיס אלון עמיד באש. וכך ניתן לשימוש חוזר. פני אבא הזהירו באש הקטנה. ככוהן בקודש טיפל במנגנון הקטן. בשאתו אותו כמנחה ובגרדו אותו מן השרידים, בסבלנות אין קץ, ושפתיו נעות כבתפילה. לבדו. הקול של אמא בשיריה לא עלה מן החדרים הפנימיים. ורק הוא לבדו, לבדו לפני אלהיו, הוא וקורבנו. ודווקא גלוי ראש, ושערו הקצוץ, ואוזניו הכנוסות לבנות כשלג מצרעת ישנה, ופניו המזהירות וידיו קצרות האצבעות, אך הזריזות בקודש.

הייתי מלא עד פקיעה ריח מחנק של בשר חרוך ושערות.

“אבא!” צעקתי בקול. לא היכרתי את הקול, לא שלי. ואולי כן. צעקתי בנביחה. “הבוג עולה. שוב. הוא – הוא נשפך. על העיר!”

בצד צפון־מערב, מעל למשטח המים, צנח החושך כמו מסך. זה נמשך רגעים – שבר ענן. אחר־כך עלתה השמש רחוצה ויפה, והאוויר הצטלל, ולא היה בשעה זו פרח שלא נתן את ריחו והמים הרבים נהרו מסוף העולם ועד סופו, כלומר מאיזור בתי־הכנסת ובתי־המדרש ועד לאופק המערב והיער בואכה ראדוויץ.

ואז ראו הכל שהמים עולים –

אבא שכח את עכבריו ורץ אחרי לחזות בסוף העולם. וגם שאר יהודים טובים הגיעו בוססים ברפש הכבד, כובעים ומצנפות וירמולקות וטליתות בעטרות זהב וכסף. ונשים במיטב כובעיהן, שנצים וסרטים ססגוניים עם נוצה או שתיים בגאון. ואחדים מהבעלבתים כבר ספרי תורה בידיהם. חילק שַמָש, שעליו נאמר שבאצבעו הוא חש מי ומי האיש שהוא מקיש על חלונו להעירו לסליחות בלילות חושך, בוסס עתה ברפש, מקיש על הדלתות בבהלה ואומר בקול פרקי תהילים.

בקיצור, באו והתכנסו טובי העיר ונגידיו ובעלבתיו ופרנסיו, ובתוכם סבא ר' ישראל בכבודו ובעצמו ולצדו הדוד נחום, ועמדו כה והשקיפו על המים הגואים, נדהמים, ואין עצה בפיהם.

וכבר היו המים מלחכים את מדרגות בית המדרש הסדיגורי, ולא ניכר בהם שהם מוסיפים וגואים. יפים המים ושוקטים והשמש רוחצת בם בעונג משיב נפש, והנפש מתפעלת ומתעוררת מאליה לשורר מה נפלאו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית – ואך פני המים מוסיפים ועולים, והנה כבר הם מטלטלים את דלת הכניסה של בית המדרש הסדיגורי, כאילו מישהו דוחף אותם מלמטה. משלחות הגיעו מפרבר הקאצאפים, זקניהם סוערים ואדומים, שהיהודים הארורים יעשו משהו כי כוחם על השטן גדול. את הכומר סראפים כבר העמידו על ברכיו לפני המזבח בכנסיה.

ג' פעמים אמרו את שירת הים, והים הוסיף לגאות. ילדים קטנים טיפסו על הגדרות והגגות. ואז השגיחו שהדיין הישיש ר' יוסלה אינו אתם וגם ר' נויח שׁוּ“בּ איננו. יצאו במשלחת אל הראשון וזה אמר להם, צדקה ותפילה. עמדו ועשו רשימות למי מעניי העיר לתקן את הגג הדולף ולמי להשיא את בתו, וכן להגדיל את קיצבת בית תלמוד תורה ומי שאיבד עז במבול יקנו לו פרה ומי שאיבד פרה יקנו לו שתיים, ולבסוף – והמים כבר מלחכים את ברכיהם – נמנו וגמרו, ואין מעז להתנגד, שהקהל ישלם שכר חודשי נאה וגלוי לר' נויח שׁוּ”בּ.

אני ששמעתי כל זאת לאחר־מכן מפי אבא, לא אוכל לומר מה עצר לבסוף את גאות הבוג. השארתי את אבא מביט כמהופנט במשטח המים האינסופי, ושעון הכיס שלו פתוח בידו, ורצתי הביתה, ופתחתי את המלכודות של אבא וראיתי את העכברים הקטנים בנוסם לחופשי. את המלכודות היטלתי למימי הבוג ואז כמדומה חדלו המים לעלות, אבל אינני בטוח. יבבת הכלב, דקה מאד, כמו קול של נשמה, אני שומע עוד היום, לפעמים. אבל יתכן שאני טועה, וזו פעיה של תינוק, בסביבה. הירשל אמר שאולי שכנה באותו כלבלב נשמה של צדיק, והוא שדחף את המים מלמטה. האמנתי לו. מאז התחלתי להסתכל אחרת על לטאה ועל זבוב ועל חתול. ואפילו על תולעת.

אינני פטור מלספר את סוף המעשה. אמא חזרה, כמצופה, עם הסלים הגדושים, כבצאתה. ר' נויח שׁוּ"בּ בשלו, דוחה מתנת בשר ודם. והיא עלתה על כיסא וראתה את המים מגיעים אליה, ואת האוניה, וצחקה צחוק פתוח, מעולם לא ראיתי אותה צוחקת כך, בשמחה גדולה. היא שמעה את האוניה צופרת, וגם אני, ואז הלבישה אותי חליפת מלחים לקראת בואו.

המים ירדו, ואמא לא היתה טינה בלבה. דומה שאף השתחררה מאיזו מועקה. ושוב, כדרכה, כילתה יום ועוד יום בשיר עצוב ומלא געגועים, או בשיר מלא ביטחון שקט כי בוא יבוא הדוקטורל שלה.

דברים יפים החליטו האנשים שם אל מול המים. נרעשים היו ויפים. נראו כמו בציור שצייר אותם הצייר לרנר, לאחר זמן, מן הזכרון. כששככו המים ופנו איש איש לעסקיו, נטרדו ושכחו מה שהחליטו. והתאומות אלקה ואטקה חלו שתיהן ביום אחד וזיידה הפעלדשער אומר שזה לא מזבוב שבא מן הפגרים והמים העומדים שהותיר הבוג בעמק, כי אם מרעב. לקח ר' נויח שׁוּ“בּ את התרנגול ר' נויח, תרנגולו יחידו, זה שבירכו והכינו לכפרות ביו”כ, ושחטו באחד מימי סיוון היפים.

ואין יודע מה קרה לחלף של ר' נויח שוּ“בּ ואולי ליד האוחזת בחלף, ואולי דבר אחר. התרנגול נעלם. והיו שראו אותו בליל לבנה אחד עומד בראש הצלב של הכנסיה הגדולה ותוקע תקיעה גדולה, כדרך תרנגול, וטיפת דם כבדה תלויה בצווארו. גויים הצטלבו, יהודים ירקו, והיו בין הבעלבתים שאמרו שדבר זה לא קרה, אלא משום גאוות לבו של ר' נויח שׁוּ”בּ.

משקל הרוח

בעריכת

מנחם פרי

---

נגינה מוחקת

מאת

יאיר הורביץ

אָדָם מְטַיֵּל עִם רוּחַ עֶרֶב

בְּמַעֲלֵה שְׂדֵרָה וּלְאֹרֶךְ רְחוֹב,

פָּנָיו אֶל הַיָּם וְרֹאשׁוֹ נָקִי

מִטִּרְדָּה, נוֹשִׁים, חֱלִי

אֵינוֹ מֵפֵר בּוֹ נְגִינָה

וְהוּא מְבָרֵךְ בְּלִבּוֹ: כִּי טוֹב,

בִּנְגֹעַ רִשְׁרוּשׁ עָלִים בִּרְעָשָׁיו הַדַּקִּים.

אֲבָל אָדָם מְטַיֵּל עִם רוּחַ עֶרֶב

לְאֹרֶךְ רְחוֹב, בְּמַעֲלֵה שְׂדֵרָה,

צִלְצוּל מַקִּישׁ בּוֹ וְהוּא נִפְתָּח

כִּפְרוֹזְדוֹר לְטִרְדָּה, בַּעֲלֵי־חוֹב,

חֳלִי מֵחִישׁ בֹּו צַעַד בְּרֶדֶת

עָלָיו רִשְׁרוּש עָלִים כִּצְרִימָה

הָאוֹמֶרֶת לוֹ: כִּי רַע.

אָדָם מְטַיֵּל עִם רוּחַ עֶרֶב

בְּמַעֲלֵה רְחוֹב וּלְאֹרֶךְ שְׂדֵרָה

חִקְרֵי צִפּוֹר, יְרִיעַת הַשָּמַיִם

וְרַעַש הַיָּם שׁוֹקְלִים עֶדְנָה

עַל שׁוּלָיו הַהוֹמִים בְּבוֹא

יְדִיעָה וְהַנְּגִינָה מוֹחֶקֶת

בּוֹ טוֹב גַּם רַע.

---

אַיֶּכָּה

מאת

יאיר הורביץ

מִצְּלִיל לְגוֹן פְּרִי בְּמֶזֶג הַגָּן אָדָם מִתְהַלֵּךְ

לָדַעַת אֶת טַעַם הַזֹּהַר הַמְפַתֶּה.

בַּיָּמִים הָהֵם טַלְטֵלָה

וְהָרוּחַ עַל עֵץ הַפַּחַד כְּסַיִף,

מַכֶּה בַּפְּרִי לְמִינֵהוּ.

בַּיָּמִים הָהֵם טַלְטֵלָה

וְהָעֵץ מִצְטוֹפֵף, כֻּלּוֹ בַּשָׂדֶה כְּאֶבֶן זְנוּחָה.

אֶבֶן הַשָׂדֶה בְּחַלּוּק הַנְּחָלִים נִתְקַנְּאָה.

בִּגְאוֹת לִבָּהּ אָמְרָה לִגְבֹּהַּ כְּדֵי סֶכֶר רוּחַ,

מַחְסוֹם לִהְיוֹת אָמְרָה בְּשָׂדֶה חוֹסֵם.

כִּי בַּיָּמִים הָהֵם טַלְטֵלָה

וְהַמָּוֶת רוֹעֵד בָּעֲנָפִים.

אָדָם מִתְהַלֵּךְ בְּמֶזֶג הַגָּן אֶבֶן בְּרֹאשׁוֹ,

אוֹרֶה אֶת צוּף הָאֶבֶן.

הִנֵּה נָוֶה וּכְבָר נַחַל וְזֹהַר רָקִיעַ

כֻּלּוֹ מָלֵא אֶת הַשָׂדֶה.

אָדָם לְאָדָם בְּרֹאשׁוֹ אֶבֶן לְאֶבֶן כְּמַחֲרוֹזֶת,

סְדוּרִים בְּקַשְׁתוֹת הַמַּקְהֵלָה.

אָדָם בְּרֹאשוֹ אֶבֶן כְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינֵהוּ.

מִשָּׁרְשֵׁי צְלִיל לְגוֹן לֵב מֵפִיק אֶת

הַטַּעַם הָעַתִּיק, כְּאָדוֹן בִּלְתִּי

נֶחְפָּז אֶל תַּפְנִיּוֹת הַפָּנִים.

שָׁבוּי בְּאוֹתוֹ פֶּלִיא מוֹנוֹטונִי.

---

קפלים

מאת

יאיר הורביץ

נִיחוֹחַ בָּשׂוּם נוֹשֵׁב מִן הַגָּן,

מְחוֹלֵל עַל כָּנָף בִּשְׂפַת הֲגָאִים.

הַאִם זוֹ אַהֲבַת הָרוּחַ?

הָעַיִן הָעִוֶּרֶת מַמְרִיאָה, נְצוֹדָה

בְּרֶשֶׁת הַמְאֻבָּן, הֶחָקוּק שֶׁלֶד רוּחַ

הַאִם עָפָר דּוּמָה, אוֹ

פְנֵי מוֹלָד הִיא רוֹאָה?

הָאֹזֶן הַחֵרֶשֶׁת לְמִשְׁבַּר הַסֶּלַע

בְּהִתְנַפֵּץ אֵלָיו רוּחַ כְּחָלָל קוֹרֵא יְשׁוּעָה.

הַאִם אֶת הַיַּהֲלוֹם

הַנִּפְקָח מְפַכֶּה הִיא שׁוֹמַעַת?

בְּעִקְבוֹת הַחוּט הַקּוֹשֵׁר הַר לְעֵץ, שָׁמַיִם

לְמִדְבָּר, הַמִּשְׁתַּנֶּה מְמֻזָּג בַּחֲלִיפוֹתָיו,

אֶת טַעַם הַמַּהוּת נִלְמַד מִשִּׁעוּר הָרוּחַ,

הַקָּם בְּגִלְגוּל מִן עוֹלָם־הַבָּא

אֶל מוֹלָד נִיחוֹחַ, מְשַׁיֵּר

נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת בִּקְפָלָיו שֶׁל מָסָךְ עַתִּיק.

---

עוד מעט

מאת

יאיר הורביץ

הַתֹּאַר הַמּוֹפִיעַ בְּקִדְמַת הָעַיִן

הוֹלֵך וְנֶעְלָם, הוֹלֵך וְנֶעְלָם,

כְּכֶתֶם שְׁקִיעָה עוֹד מְעַט

יִצְלֹל בַּיַּרְכָתַיִם, יוֹתִיר

רַק תֹּאַר, לֹא נִרְאֶה בָעַיִן.

בַּחֶדֶר, רָהִיט מְפַנֶּה מָקוֹם לְרָהִיט

כְּצַעַד בִּתְזוּזָה אִטִּית, מְשַׁנֶּה

צֵל, מַשְׁכִּיחַ. בַּחוּץ,

רוּחַ נִשְׁבָּר אֶל בַּיִת כְּאֶל סֶלַע,

מְגַלֶּה לְהֶרֶף תַּדְמִית, וְהַלֵּב,

הַשּׁוֹאֵל לָהּ, מִתְפַּשֵּׁט, אֵינוֹ

יוֹדֵעַ אֶת הָרוּחַ

אֶלָּא לְפִי תְּנוּעַת הָעֲצָמִים וְהַגּוּף

הָרוֹעֵד עַל הָאֲדָמָה הַקּוֹרֵאת.

---

רוח אזרחית

מאת

יאיר הורביץ

רוּחַ אֶזְרָחִית הַצָּפוֹן, כְּצִפּוֹר

הַנּוֹשֶׁבֶת אֶל מוֹשְׁבוֹת חֹם, יָרְדָה

בְּאֶחָד מִבָּקְרֵי הַקֹּר, אֶל גָּלוּת

בִּתְהום הַדָּרוֹם.

בֵּינָתַיִם, בַּנְּדוּדִים, הִתְעַכְּבָה כְּצִפּוֹר

הַנּוֹפֶשֶׁת בָּעַלְוָה בַּאֲוִירִים רְדוּדִים

בְּאַרְצוֹת הַבֵּינַיִם.

קוֹרְאֵי כְּתַב הַשָּׁמַיִם

רוֹאִים בָּה מָחוֹג וְסִימָן:

שָנָה חָלְפָה, בְּרוּכָה הָעוֹנָה.

אֲבָל הָרוּחַ בְּצֵאתָהּ מִן הָרוּחַ

אֶל נֵכַר הָאָדָם

נוֹשֵׂאת אֶת מִטְעַן

גּוּפָיו. בְּעֵינֵי אָדָם,

בַּמְּרוֹמִים יוֹשֵׁב מֶטְרוֹנוֹם וּמוֹנֶה

אֶת הַמַּיִם וְהַמַּשָּׁב.

רוּחַ אֶזְרָחִית הַצָּפוֹן חָמְדָה

אֶת תְּהוֹם הַדָּרוֹם וְהַמַּשָּב

בִּכְנָפֶיהָ כְּצִפּוֹר מַשְׁאִירָה בָּעַלוָה

רוּחַ רִגְעִי, עוֹבֵר וָשָׁב,

וְהֶעָלֶה, לְרֶגַע, נָע

וּכְבָר שָׁכַח אֶת בּוֹא הָעוֹנָה. בְּעֵינֵי

אָדָם, הִיא תַּגִּיעַ, כְּצִפּוֹר,

אֶל מַעֲבֵה הַחֹם, תַּשְׁאִיר

סִימָן. הַמֵּתִים, חֲשֵׁכָה וְאוֹר

יוֹדְעִים כָּאָרִיג בְּגוֹן זְמַן

שֶׁאֵינֶנּוּ, אֲפִלּוּ לֹא רֶקַע לְצִפּוֹר,

אוֹ רוּחַ שֶׁהוּא אֶזְרָח, וּכְבָר שָׁכַח.

---

סורגי רוח

מאת

יאיר הורביץ

הָיִינוּ סַסְגּוֹנִיִּים כָּרִקְמָה הָיִינוּ.

בַּכְּלִיל הַהוּא גּוֹן לְגוֹן מַעֲשֵׂה גַּלִּים.

הַשְּׁתִי יָנַק מִשֶּׁמֶשׁ

וְסוֹרְגֵי הָרוּחַ סָגְרוּ עָלָיו סְבָכָה.

מְתִינוּת רָשְׁמָה בָּנוּ אֶת הַדְּיוֹקָן הַהַרְמוֹנִי.

הָיִינוּ סַסְגּוֹנִיִּים כָּרִקְמָה הָיִינוּ.

שָׁנִים חוֹלְפוֹת שֵׁנָה הֵעִירוּ בָּנוּ

כַּחֲלוֹם אֶל אוֹר יוֹם. כְּאֵב

עָבַר בָּנוּ וְשִׁנָּה אֶת פְּנֵי הַבָּשָׂר.

גּוֹן בְּגוֹן בַּדְּיוֹקָן הַהַרְמוֹנִי הִסְתַּכְסֵךְ.

סַסְגּוֹנִיִּים הָיִינוּ הָיִינוּ כָּרִקְמָה.

חוּט שׁוֹאֵף חַיִּים בִּסְבַךְ חוּט

חָרַשׁ עִוּוּת. יָדַעְנוּ חֲלוֹם

וְהַכְּאֵב כִּתְנוּעָה הִבְשִׁיל אֶת

פְּרִי רוּחֵנוּ, רָעֵב. אֲנַחְנוּ,

שֶׁהָיִינוּ בַעֲלֵי שֵׁם בְּסוֹרְגֵי רוּחַ, הִנֵּה אֲנוֹנִימִיִּים.

---

רקוויאם

מאת

יאיר הורביץ

קַו הָרָקִיעַ

הוּא כֹּחַ הַהַגְבָּהָה שֶׁל הַדִּמְיוֹן

שֶׁסְּבִיבָיו חָג מֶרְחַף הַחֲשֵׁכָה.

חֶזְיוֹנוֹת הַדִּמְיוֹן

הֵם פְּרִיחָה

בַּאֲגַרְטַל הַמַּחֲשָׁבָה.

הַמַּלְאָכִים הַמְרַחֲפִים

הֵם אֲגַרְטְלֵי הָרוּחַ שֶׁל

הַדִּמְיוֹן הַמַּגְבִּיהַּ.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל הַמַּלְאָךְ הָאֵינְסוֹפִי.

קַו הָאֲדָמָה

הוּא כֹּח הַמְּשִׁיכָה שֶׁל הָעֻבְדָּה

הַמּוּאֶרֶת בַּאֲגַרְטַל הַחֲשֵׁכָה.

גוּף הָעֻבְדָּה

הוּא אֲגַרְטַל הָאוֹר

שֶׁל הָאֶפְשָׁרוּת.

הַזַּעֲזוּעִים הַחוֹרְצִים

הֵם הַחֲשֵׁכָה הַמַּבְקִיעָה

אֶת שַׁלְוַת הָאֲגַרְטָלִים.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל יְשׁוּעַת הַזַּעֲזוּעַ.

הַקִּיּוּם פֵּרוּשׁוֹ

הַדִּמּוּי הַסִּמְבְּיוֹזִי הַטָּהור

שֶׁל הָאֲגַרְטָלִים.

כֹּחַ הַדִּמְיוֹן

הוּא אֶפְשָׁרוּת הַנִּתּוּק

מִכֹּחַ מְשִׁיכַת הַזַּעֲזוּעַ.

הַיִּסּוּרִים הֵם כֹּח

הַהַתְמָדָה שֶׁל הִתְחַכְּכוּת

הַכֹּחַ הַמַּגְבִּיהַּ בְּכֹחַ הַמְּשִׁיכָה.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל מַגַּע הָאֲגַרְטָלִים.

הַמָּוֶת הוּא

כֹּחַ הַבִּטּוּי שֶׁל חֹמֶר

הַשֶּׁלֶד בְּתוֹרַת עַצְמוֹ.

הַמָּוֶת הוּא

חֶדְלוֹן תּוֹדַעַת הַפֶּרַח

בַּאֲגַרְטְלֵי הַמַּחֲשָׁבָה.

הַמָּוֶת הוּא

יְדִיעַת חֶדְלוֹן דִּמּוּי

הַמַּלְאָכִים בְּתוֹרַת גּוּפֵי רוּחַ.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַמֻּפְשָׁט

וְהַטָּהוֹר שֶׁל הָאָדָם.

הַקִּיּוּם הוּא

גּוּף לְגוּף

נוֹשְׂאֵי מֶשֶׁך הָרוּחַ.

הַמָּוֶת הוּא

חֶדְלוֹן הַגּוּפִים

בְּתוֹרַת נוֹשְׂאֵי הַמֶּשֶׁךְ.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל הַכֹּחַ.

---

[לך דבר אל העולם]

מאת

יאיר הורביץ

לֵךְ דַּבֵּר אֶל הָעוֹלָם,

לֵךְ מִן הָאָפֹר לִתְמֹהַּ זֹהַר.

שֶׁמֶשׁ כַּמִּנְהָג שָׁב וְנֶעְלָם,

מְתַעְתֵּעַ בִּנְעוּרִים שֶׁל רֹעַ.

אֲנִי אִישׁ יָמוּת־מָחָר.

חָבֵר חָסֹן הָיָה פֹּה.

חָבֵר חָסֹן שׁוֹכֵב עָפָר,

בַּגֻּמּוֹת צְמָחִים מַקְפִּיא.

לֵךְ דַּבֵּר בְּדֶרֶך אֶרֶץ,

אֲנִי יָמוּת־מָחָר.

יָמִים מִכָּאן עַד קֵצֶה,

מַבִּיטִים מִמְקוֹם שׁוֹכֵב עָפָר.

---

[הסימנים, לקראת היציאה]

מאת

יאיר הורביץ

הַסִּימָנִים, לִקְרַאת הַיְצִיאָה,

מְטִילִים בּוֹ מוֹרָא.

בַּפְּרוֹזְדוֹר רֵיחוֹת, גְּוָנִים,

מוֹלִיכִים אֶל אֶרֶץ קָרָה.

הַלֵּב מְסַפֵּר אֶת שֶׁיּוֹדֵעַ הַלֵּב

לִקְרַאת הַשָּׁעָה.

יֵש יָרֵא יְצִיאָה.

יֵש יָרֵא סִימָנִים

הַחוֹנִים כְּכִתַּת בִּזָּה.

אָדָם בְּבוֹא הַמּוֹעֵד,

שׁוֹאֵל שָׁעָה כִּשְׁעַת הַכְּנִיסָה.

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר שַׁלְוָה

וְתַאֲוַת מְנוּסָה.

וּבְעֶצֶם, הַשִּׁיר הַזֶּה כֻּלּוֹ מוֹרָא.

אָדָם מְבַקֵּשׁ מוֹצָא מִן הָרַאֲוָה

וְהַגְּסִיסָה, לְעֵת תָּבוֹא

הַשָּׁעָה שְׁאֵין בָּהּ עֶזְרָה,

הוּא מְבַקֵּשׁ אֶת הַסְּעָרָה

שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו כְּחֻפַּת שַׁלְוָה.

“בדרכם לאלסו התקרבו העברים כנראה עד מרחק קטן מארץ ונגרה המסתורית. איש לא ראה מעודו תושב מתושבי ונגרה ואיש אינו יודע היכן שכנה ארץ זו”

מתוך “יציאת מצרים – השקפות חדשות”, ‘מעריב’ 21.4.78

לְמָה הִתְאַוּוּ הַמִּתְאַוִּים הַקְּבוּרִים בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה?

שְׁאֵרֵי בְּשָׂרֵנוּ, בְּבַקְּשָׁם

לְהַצִּיל אֶת שְׁלַל הַגְּאֻלָּה

הִשְׁפִּילוּ אֶת צִלָּם, וְהָאוֹר,

מֵחֲרִיצֵי הָרוּחַ הַטְּבוּעִים בְּגוּפָם, פָּנָה

לִקְרַאת לִינַת הַלַּיְלָה. כָּאן, זָרִים,

בְּאֶרֶץ מוֹתַחַת צְלָלִים עַד שִׁכְחָה,

נִפְרְדוּ מִזַּעֲזוּעֵי הַשֶּׁמֶש וְהַגֶּשֶׁם,

וְתַאֲוָתָם, גַּם הִיא, שָׁקְעָה בַּחוֹל כְּעָלִים נִכְסָפִים

בְּזִכָּרוֹן עַתּיק.

מִשָּׁם אֶל אֶרֶץ וַנְגָּרָה, נַחֲלָה מִסְתּוֹרִית, שֵׂרַכְנוּ מַהֲלַך מִדְבָּר.

הַנָּהָר הַמֵּצִיף, שָׁנָה שָׁנָה, מַשְׁקִיעַ זָהָב

בְּקַרְקָעִית הָאִי. הַתּוֹשָׁבִים, בִּלְתִּי־נִרְאִים וִירֵאִים,

נוֹטְלִים מִכָּל שֶׁחָנַן הָאֵל.

אֶת הַזָּהָב נוֹטְלִים וְאֶת תַּאֲוָתָם לֹא הִגִּידוּ.

בִּלְתִּי־נִרְאִים הָיוּ הַתּוֹשָׁבִים הָהֵם.

אַנְשֵׁי וַנְגָּרָה אֶת הַזָּהָב הִצְפִּינוּ וְאֶת פְּנֵיהֶם.

הַסּוֹחֲרִים, בְּבוֹאָם, אֶת שְלַל מִסְחָרָם הִנִּיחוּ

עַל גְּבוּלוֹת הנַּחֲלָה.

תֻּפִּים וּכְלֵי נְגִינָה הָלְכוּ לִפְנֵיהֶם,

מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ אֶת מְקַבְּלֵי דְּבָרָם.

כָּאֵלֶּה הָיוּ אַנְשֵׁי הַנְּגִינָה בְּאֶרֶץ רֵיקָה,

בְּמִסְחָרָם, וְכָאֵלֶּה אַנְשֵׁי הַזָּהָב בְּצֵאתָם.

עִם לֵיל, בְּהִתְגּנְּבָם, דָבָר לֹא הֵאִיר

אֶת דַּרְכָּם מִלְּבַד כּוֹכָבִים וְזָהָב.

אַנְשֵׁי הַמִּדְבָּר יָדְעוּ מָה עוֹשֶׂה מִדְבָּר לָאָדָם,

מַבְדִּיל בֵּין זָהָב לְאָפֵל, דָּבָר לֹא

הֵאִיר אֶת פְּנֵיהֶם רַק זָהָב בּוֹעֵר וּתְשׁוּקָה.

מִנַּחֲלַת וַנְגָּרָה הֵאִירָה בְּשׂוֹרָה: הַזָּהָב,

בַּחֲלִיפוֹת גּוֹנָיו וּצְבָעָיו, מֵאָז יְמֵי הַנְּדוּדִים,

יְמֵי הָרָעָב וְהָרָעָב לְמִשְׁאָלָה, לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הָאָדָם, בִּלְתִּי־נִרְאֶה, הַחַי לְאוֹרוֹ

מְקַוֶּה וּמִתְאַוֶּה, רוֹקֵם בְּסֵתֶר חֲשֵׁכָה,

שׁוֹאֵל דָבָר אַחֵר, אֲפִלּוּ בִּלְתִּי־נִרְאֶה,

נוֹתַר לְלֹא הֶכֵּר.

ל"ז שָנִים,

מַחֲצִית חַיֵּי־אָדָם, מֵאֲחוֹרַי. יָבוֹא יוֹם,

אִם יָבוֹא, וְאֶרְצֶה לָשֵׂאת אוֹתָהּ, מִכָּאן,

כְּתֵבַה חֲתוּמָה, עַל כָּל הַטּוֹבָה

וְהָרָעָה, אֶל יָמִים אֲחֵרִים,

וְלֹא אוּכַל. וְאֶת הַמַּחֲצִית

הַמְזֻמֶּנֶת לִי, אֶחֱצֶה,

אִם אֶחֱצֶה, מִתּוֹךְ אוֹתָה תְּבוּנַת אֹרֶךְ

הַמְכַלְכֶּלֶת אוֹתִי לֶחֶם,

הַמֵּזִין בְּהִסְתַּכְּלוּת שֶׁקְּפָלֶיהָ מַצְפִּינִים

אֶת חוּט הַזָּהָב וְאֶת הַכֹּח

הַדּוֹחֵף. אֲבָל,

כָּךְ וְכָך מֲחֲלָה וְאוֹתוֹת הַיָּמִים, כָּךְ

וְכָך מְצוּקַת גּוּף מְמַתְּנִים

אֶת הַמִּקְצָב, וְנִינוֹחַ

מַבְשִׁיל בִּי חֲלוֹם הַשַּׁלְוָה

הַמַּפְקִירָה עַצְמָהּ לְיוֹם הַקַּבָּלָה. אֲבָל,

הַפַּרְנָסָה הַדּוֹחֶקֶת, הַסֵּדֶר הַבִּלְתִּי־מְתֹאָם

שֶׁל הַתְּשׁוּקָה הַמְבֻזְבֶּזֶת, גַּלְגַּל

הַצְּרָכִים־מָמוֹנוֹת־צְרָכִים,

מְעִירִים בִּי לִשְׁכֹּחַ צִלְצוּל מִתְקוֹמֵם

וּמַמְרִיץ,

וְהַגַּעְגּוּעִים, וְחֶסֶד הַזָּהָב וְהָאוֹר הָרַךְ,

נִמְחָצִים.

ואלה הן השאלות העיקריות: למה אתה כותב סיפורים. מה המניע שלך. ולמה אתה כותב אותם בצורה כזאת. איזה תפקיד ממלאים סיפוריך ואיזו תועלת הם מביאים. למה אתה מרבה לעסוק בצדדים השליליים ולמה הכל קודר אצלך. מה אתה בעצם רוצה להגיד. מדוע באתה הנה הערב.

יש תשובות יפות ויש תשובות שונות. תשובה פשוטה וישרה אין.

על כן יתעכב המחבר בבית־קפה צדדי, מקום נמוך ולא־נקי, וישתדל להתרכז מעט בשאלות האלה. לשווא תתאמץ מלצרית בחלוק מוכתם למחות למענו במטלית את טבלת שולחנו: המִשטח יישאר דביק. אל המחבר יגיע בינתיים ריח זיעת המלצרית, ריח נשיות עייפה, היא תבחין במבטיו על חזה, על מותניה, על רגליה, ותתנשף בסלידה גסה. כמו בתחנונים שלאחר־יאוש: הלא אלף פעם כבר הסתכלתם עלי ככה ואלף פעם אמרתי לכם מספיק כבר, מה יש לכם אתם גם־כן, הלא אלף פעם כבר עשיתם לי ככה וגם ככה ואפילו ככה ועוד לא מספיק לכם ממני אבל אני אין לי כבר כוח אליכם תרדו ממני אולי תתנו כבר מנוחה תרדו ממני משוגעים מספיק כבר נמאס נמאס.

בנימוס יסלק איפוא המחבר את מבטיו. יזמין חביתה עם לחמניה וכוס קפה. ישלוף מחפיסתו סיגריה וכבויה יחזיקנה בין אצבעות שמאלו התומכות את לחיו: ארשת של הגות עם שרעפים טמירים.

אל שולחן סמוך יושבים שני אדונים שאינם ממהרים, כבני חמישים שניהם. האדון העיקרי הוא עבה, תקיף וקירח לגמרי. דומה לעושה־דְברָם של נבלים בסרטי הקולנוע. האדון הקטן נראה משומש ואף מרופט, מנהגו רעשני, פניו נוטים להעניק הערצה או רחמנות לכל מי שצריך להן ובלי חשבונות יתירים. המחבר מניח שזהו מתווך זעיר או אולי סוכן של חברה המפיצה מכונות־כביסה. השניים משוחחים, כמדומה, על ההצלחה באופן כללי. עוזר־הנבלים אומר: “וחוץ מזה עד שאתה מגיע לאיזה דבר רציני בחיים בין כה החיים נגמרים לך”.

והאדון המשני:

“זה מאה אחוז נכון מר בגדדי ואני בשום אופן לא אחלוק עליך בנקודה הזאת. רק מה? אתה בטח תסכים אתי שלחיות זה לא הכל בחיים כי הבן־אדם מוכרח שיהיה משהו בשביל הנשמה שלו גם כן. זה באופן הגיוני”.

“הדיבורים שלך”, מציין האדון העיקרי בקרירות, “הדיבורים שלך הם יותר מדי תעמולתיים. יותר טוב תתן פה איזה דוגמא מהחיים, שנדע מה ההתכוונות שלך”.

“טוב למה לא”, מציית האדון הקטן, " הנה תיקח למשל את עובדיה חזאם מחברַת ישראטֶכּס: אתה מכיר אותו. התגרש, התפרפר, לקח הלוואות משוגעות, שם פס על כל העולם, גם כן נכנס במפד“ל, חי כמו מלך, מה מלך. לורד. בסוף חטף סרטן בכבד והתאשפז באיכילוב במצב קריטי”.

האדון הראשי עיווה את שפתיו במיאוס ואמר כמשתעמם:

“בטח. איזה שאלה שאני מכיר אותו. רחמנות עליו. אבל מה, יותר טוב תעזוב אותו בצד. הוא לא דוגמה בשבילך. סרטן, חביבי, לא בא מהרגלים רעים. סרטן היום המדענים כבר יודעים שהוא בא מליכלוך. אפילו נתנו על זה לא מזמן הסברה של פרופסור בראדיו. זה הכל שטויות מה שאתה מדבר, כוהן, תסלח לי מאוד. עובדיה חזאם פה לא קשור בכל העסק. תרד ממנו ותדבר לעניין בבקשה”.

המחבר מציץ בשעונו. קם. משלם למלצרית הזועפת ומודה בנימוס על העודף. פונה לצאת וחוזר בו ויורד בשתי המדרגות אל בית־הכיסא המעופש. נורה שרופה, טיח קלוף וצחנת שתן ישן בחושך מזכירים לו כי בעצם אין הוא מוכן לַפגישה ומה ישיב על שאלות הציבור.

בצאתו אל הרחוב הוא מדליק לו סיגריה. תשע ועשרים. זהו ערב קייץ חם ולח ונודף אדי בנזין שרוף. אין רוח. נורא הדבר בעיני המחבר, להיות חולה חשוך־מרפא בין סדינים מיוזעים בערב אשר כזה. לשווא פתחו לרווחה את כל חלונות בית־התרבות: האוויר הרע עומד קרוש במקומו. הקהל שטוף זיעה. אנשים פוגשים מכרים ומתיישבים בעייפות על כיסאות קשים, צעירים עם צעירים, ותיקים בחבורות קטנות, בגדיהם דבוקים אל גופם, איש־איש וריחו וריח שכניו באוויר הרע. מחליפים בינתיים דעות על חדשות־הערב ועל המצב הכללי. שלושה מאוורים ישָנים ועייפים מסתובבים לשווא מעל ראשי הקהל ואינם מביאים רווחה. חם מאוד. אל תוך הצווארון נדחקים חרקים חצופים כאילו היתה זו אפריקה הטרופית. מבחוץ ממרחק שני רחובות עולה ויורדת ושוב עולה עד דכא צפירת אמבולאנס ממהר או מכבי־האש. האם ישמיע המחבר הערב איזו מילה חדשה. האם יוכל לגלות לנו כיצד הגענו עד כדי כך או מה עלינו לעשות כדי להיחלץ מציפורני מצבנו? האם הוא רואה דבר־מה שנסתר מעינינו? האם יבוא ויגיד?

יש שהביאו עימם לכאן את הספר שבו ידונו הערב, ולפי שעה הם משתמשים בו – או בגליון ‘מעריב’ – כבמניפה. לשווא. וכבר יש איחור ועדיין אין סימן לבואו. אבל ממילא אין הטלביזיה מציעה הערב אלא משחק־חידון נדוש. וכאן נכללים בתוכנית דברי־פתיחה מפי מומחה ידוע לענייני ספרות, קריאת קטעים מתוך היצירה עצמה, דבר המחבר, שאלות, פולמוס, תשובות ודברי־נעילה. הכניסה היא חופשית ומחבר זה מעורר, כידוע, סקרנות ציבורית מסויימת.

והנה הוא מגיע סוף־סוף.

זה חצי שעה ממתין לו בחוץ לרגלי המדרגות התרבותניק המקומי, איש מבוגר כפליים מן המחבר, איש אדמדם ומדולדל שלחייו מרושתות נימים כחולות חולות עד להבהיל אך נפשו עודנה שוחרת כמימים־ימימה חן וחסד והתלהבות חברתית. בלי דיחוי יפתח התרבותניק ויקשור אל המחבר קשרי חיבה עם הוקרה עליזה, מעין אינטימיות מבודחת: הלא אנחנו שנינו כוהני־הרוח מסורים בהחלט לאותו רעיון עצמו ואילו הם שם יושבים ומייחלים למוצא־פינו. ובכן, ובכן, ובכן, ברוך הבא ידידי. איחרת. לא נורא. כולם מאחרים אצלנו. שלום עליכם. ואנחנו כבר חששנו שמא המוזות השכיחו אותנו מליבך. אבל לוותר לא ויתרנו, חביבי. לא אנחנו. אנחנו עקשנים גדולים.

המחבר, מצידו, ימלמל איזו התבדחות רופסת: הלא יכולתם להתחיל בלעדי.

“חִי־חִי, בלעדיך, זה מוצלח”, יצחק התרבותניק צחוק רוסי, “נא, והלא גם אתה עלול היית להתחיל בלעדינו באיזה מקום אחר לגמרי. ואגב”, ישאל התרבותניק בעודם מתנשפים במעלה המדרגות, “–מה לפי דעתך ישיג השועל הזה קיסינג’ר אצל הרוסים? ישיג משהו?” ובעצמו ישיב על שאלתו:

“שום דבר. רק צרות חדשות בשבילנו. מיץ או לימונאדה או משהו תוסס? נא אל תתלבט בזה. משהו תוסס בשבילך. יהיה בסדר”.

וייכנסו שניהם לאולם.

התלחשות מהירה תעבור בקהל. אולי מפני שהמחבר לובש מכנסי חאקי פשוטים עם חולצת גולף כחולה־בהירה ונעול סנדלים. אין לו בכלל צורה של אמן, יגידו, אבל אומרים שבאופן אישי הוא דווקא בחור די נחמד, יגידו, ותסתכלי איזה סיפורים מתוסבכים אחד כזה כותב. בחיים אי אפשר לדעת שום דבר לפי החיצוניות של אנשים. ובתמונות הוא בכלל נראה אחרת לגמרי.

את המחבר יושיבו בין רוחלה רזניק לבין המומחה לספרות, באמצע. ילחצו ידיים. התרבותניק יפתח. יבקש שקט. יתנצל על האיחור. לשווא יתחנן בעליצותו הדהויה על חיבת הקהל, ואף יחזור בפומבי על בדיחת־הכסילות ששמע מפי המחבר בכניסתם: אומנם האורח שלנו השתומם לשמוע שאנחנו מחכים לו ולא התחלנו בלעדיו, אבל יש שורה כזאת בשיר מאת מתניה שטארקמן בספרו חוכמת־החיים, שכתוב בה בערך כך: אין כלה בלי חתן ואין משא בלי מתן. נא. ברשותכם אנחנו ניגשים אל סדר־היום. ערב טוב.

לשמע הדברים האלה יחליט המחבר שלא לחייך. ידליק לו סיגריה חדשה. יראה מהורהר וכמעט גם עצוב. כל הקהל יביט רק בו והוא, מעודן ורחוק, ינעץ בכוונה את עיניו בתמונת ברל כצנלסון על הקיר מנגד.

ברל נראה בתמונתו זו ערמומי וטוב־לב, כאילו ממש בזה־הרגע עלה בידו להוציא אל הפועל מעשה יפה ואצילי אם גם בדרכים שנונות ועקלקלות במקצת הידועות רק לו. היום הוא מלך, מהרהר המחבר בלבו, מה מלך, לורד.

וכך, באיחור קל, יופיע סוף־סוף סביב שפתי המחבר חיוך דק שהקהל ציפה לו עוד בעת שהתרבותניק השמיע את דברי־הפתיחה.

בו־ברגע מדמה המחבר לשמוע באולם מעין ציחקוק לא־נקי. אבל הכל כשורה. איש לא גיחך. ודאי אוזניו הטעוהו. הוא יניח איפוא את שני מרפקיו על השולחן, באגרופיו יתמוך את סנטרו, יתעטף ענווה ועמקות בעוד המומחה הספרותי עומד ומותח בקול נַצחני השוואות והקבלות, חושף מירקמי־מוטיבים סמויים, מצביע על התחבולות הספרותיות הנקוטות בידי המחבר, מטיל ספק בלגיטימיות של אמצעי אמנותי מסויים אך אינו כופר ברלוואנטיות העקרונית של מימד־האירוניה ביצירה וכו', עד שיגיע סוף־סוף אל בעיית המַשמעות הפנימית.

לשווא. הלא כבר בנקודה זו יהיה המחבר שקוע עד למעלה־ראש במעשה־הנכלים הקבוע שלו: יחדל כליל להקשיב וישלח את מבטיו לשוטט באולם ולגנוב פה ושם גניבות פעוטות, ארשת־פנים מרירה או מטופשת, שוקיים יפהפיות שלובות, בלורית־שיבה חלוצית, פרצוף קשוב בחסידוּת, ריחות הגוף באוויר הרע. כאילו את ארנקיהם מכייס לו המחבר הזה בעוד הם שקועים היטב בסתרי יצירותיו בהדרכת המומחה לענייני ספרות. הנה יושבת מולו בפיסוק רגליים עבות אשה רחבה, מבוגרת, את כל ההשתדלויות והדיאטות כבר זנחה מזמן, מה לה ולנָשיותה, גופה רך ותפוח כעגבניה שעבר זמנה. זה־כבר ויתרה על הבלי־הצורה והעפילה לספֵירות נשגבות הרבה יותר ועכשיו עיניה נעוצות במחבר המפורסם ועל פניה פרושה הבעת מתיקות תרבותית עילאית. והנה ממש מאחורייה נער ענוג אחד כבן שש־עשרה, ודאי משורר נכלם, עור־פניו מקולקל בפצעונים מכוערים, נער מורעב ונכמר. שערותיו הקשות מקורזלות וכמו מאובקות, מבעד למשקפיו הוא ממעמקים אוהב את המחבר הזה אהבה חשאית מיוסרת, נשמתי נשמתך סבלותיך סבלותי אתה ורק אתה תוכל להבין הלא אני אני הוא הנפש הקסומה שבסיפוריך.

לעומת הנער הזה מבחין המחבר בדמותו הזועפת של אדם בעל צורה מפא"יית ודאי מחנך ותיק ותקיף ואכוּל־אידיאלים בבית־ספר עממי בשכונה מבוססת ואולי אף סגן־מנהל. הוא בלי ספק בא לכאן בכוונה לומר אחת־ולתמיד את דעתו השלילית הנחרצת על אודות הספרות העברית הצעירה שאין בה ולא כלום ממה שאנחנו צריכים ויש בה מה שאין אנו צריכים כלל ועיקר.

המחבר, מצידו, מחליט לייחס לדמות זו את השם דוקטור פסח יִקְהַת. המלצרית מבית־הקפה תהיה ז’אקלין. האדונים בגדדי וכוהן יוכלו לשמור על שמותיהם. הנער המשורר יהיה יובל דויטש או יובל דותן. הגברת צמאַת־התרבות תיקרא בשם מרים נהוראית. סיפור־המעשה עיקרו שערוריה: הגברת והנער. זימה, חרטה וזעם. השפלת הבשר, נמיכות הרוח, התחסדות החברה ומוסכמותיה, חוכמת־המסכנים, התבוסָה ולעג־הגורל. ואולי כל זה בגוף ראשון מנקודת מבטו של התרבותניק המרופט השוכב לו גלמוד בלילות־נדודיו בדירתו בת חדר אחד נזירי בשיכון פעילי ההסתדרות וזומם לחשוף בבוא היום בלי רחמים את פרצופם האמיתי והנורא של החיים מאחורי כל המסכות. אפשר ואפשר להשקיע בו כמה קוים שיילקחו בגניבה מאת המומחה לענייני ספרות: למשל, שיער־השיבה הקלוש שמעטר בחצי־סהר את קרחתו המנומשת. חיתוך־דיבורו הנצחני כמי שהטיחו בו בזה־הרגע טענה ניצחת והוא בחרונו הרך לא נכנע אלא מצא להשיב טענה ניצחת כפליים. המחבר נוטה להניח דמות זו בשולי העלילה, בתפקיד הנפש הנמוכה שהמאורעות פגעו בה באכזריות יתירה.

כאלה וכאלה יעולל המחבר בעוד המרצה הולך ומגיע אל העיקר בהצביעו על הראיה הפאראדוקסאלית המופעלת בדרך כלל בתיאורי־הטבע של מחבר זה. ושוב נשמע אי־כאן מין גיחוך או צחקוק חנוק עד שהמחבר מתחיל לזוע בכסאו, מתמלא אי־שקט, בשאט־נפש ידליק לו סיגריה חדשה עד שיסיים המומחה את דבריו במשפט שנון שיש לו פנים לכאן ופנים לכאן, שבח שאיננו בלתי־מסוייג ולו גם בעקיפין.

עתה יגיע תורה של רוחלה רזניק לקרוא באוזני הקהל שני קטעים מתוך הספר החדש. יפָה ומבויישת, יפה ולא־מושכת, נערה כבת שלושים בנוסח ישָן ולה צמה עבותה אחת ושמלה עדינה וצנועה עם הדפסי רקפות קטנות בסגול. והיא קוראת כאילו לא היו בספר אלא רוך ורחמים, כאילו המדובר הוא בכיסופים טמירים, כאילו בא הסיפור מלב רגָש ואל לבבות כאלה הוא מבקש להיכנס.

בו־ברגע יתמלא המחבר בושה וכלימה. למה באת הנה הערב. הלא היה עליך לשבת בבית. חדר בחדר. מה בעצם, מסוגל אתה להגיד לכל האנשים האלה. למה אינך מהנדס מתכנן מסילות־ברזל בתוואי־קרקע קשים כאשר חלמת להיות בימי ילדותך. וכי לעולם שקר. כשטופת געגועים קוראת רוחלה רזניק מתוך ספרך החדש והיא כמעט נערה יפה להפליא ואך בלתי־מושכת.

יש בקהל בחור – לא אין זה בחור כי אם איש זקוף ורזה כבן שישים וחמש, איש מחודד, מוזר, דומה לעסקן מפלגתי נדוש שגורש ממזכירות הסניף שלו מפני שמסר אי־אילו פרטים חסויים לעסקני מפלגה יריבה. וכי אפשר הדבר שזה הוא הטיפוס הבזוי שהשמיע כרגע, זו הפעם השלישית לפחות, מין צחקוק או גיחוך חנוק? ומה פשר הדבר הזה, ישאל המחבר את עצמו בתדהמה, וכי זדון כאן, או טמטום קטנוני, או קינאה, או מיאוס, ואולי הם־הם היסורים עצמם?

כל אלה ימלאו את לב המחבר. וכך בבוא תורו לדבר, הוא יופיע במיטבו: ישיב בשנינות ובהומור על שאלות הקהל. ישתמש פה ושם במשלים קטנים מן החיים. יטיל ספיקות. דק־דק יעקוץ היטב את המומחה לענייני ספרות. פה ושם יחשיד את הספרות בכללה ואת כתיבתו־שלו בפרט במניעים אפלים ואף מגוּנים במובן ידוע. יפרוש באוזני הקהל את השקפתו הידועה שעל פיה יש לראות את מצבנו (האנושי, הלאומי, האקטואלי, האישי) ראיה שלאחר־יאוש ואז, אולי, תתאפשר עמדה חייכנית. בתוך דבריו אלה יתחרט המחבר מרה על שבא לאסיפה הזאת, על שניאות לדבר, כל שפלותו־שלו, על שמעולם לא עלה בידו לכתוב מה שהיה עליו לכתוב באמת, על שאיננו יודע מי בתוך הקהל יושב וצוחק לו חרש ועל שהלעג אכן מוצדק, על שלטש מבט אל המלצרית העייפה בבית־הקפה.

הכל לשווא.

הוא ישתתק לרגע. יסתור את בלוריתו בידו. רוחניות, בדידות ותוגה יירשמו על פניו והוא ישוב לדבר וישקר כפליים.

אחר כך יקיפוהו המעריצים. חתום יחתום בקלילות על כמה עותקים של ספרו האחרון. בענווה ישמע את שבחו בפניו. יעודד את הנער הענוג־הנכלם לשגר אליו בדואר את ביכורי נסיונותיו בכתיבת שירה. מן המומחה הנזוף ייפרד המחבר בלחיצת־יד חמה וכמו קריצת־עין: יודעים, יודעים. אחר כך יודה לתרבותניק המודה לו שנעתר לבוא. במדרגות בדרכם החוצה יקדיש כמה מילים חמות לרוחלה רזניק לבדה.

ויילך לדרכו.

שעה או שעה וחצי ישוטט לבדו ברחובות חשוכים. לשווא. יעשן שלוש או ארבע סיגריות ויסכם בלבו: שמונה או תשע כבר עישנתי מתחילת הערב. בחורים ובחורות יעברו חבוקים על פניו בדרכם מן הבילויים אל המיטה, שותקים או צוחקים בקול, ואחת הבחורות אף תגעה בצהלת־פלצות כאילו אל תוך אוזנה לחשו לה אפשרות פרועה ביותר. ליד בנין לא־גמור יעמוד שומר־לילה מהרהר ומשתין בלי ניע. אחריו רק שורת פנסי־רחוב, מדרכה ריקה, קירות שותקים. אחר כך קצה העיר והשדות העזובים. סןף סוף אתה תהיה לבדך.

על ארגז הפוך תשב בחושך. תראה צל הרים. כוכבים. אין רוח. אתה שא עיניך וראה. ככלות שתיקתך סליחה תבקש בלחש. מה מעט ביקש לעצמו המומחה לענייני ספרות ואתה את המעט הזה עשקת ביד יהירה. מה מעט נחוץ היה כדי לשמח את האיש התרבותניק שאירח אותך בחיבה ולא חס על כבודו. לבדה מול הראי בחדרה רוחלה רזניק מתפשטת עכשיו ובתוגתה היא את נפשה מנחמת לו רק היו לי שדיים כל חיי היו משתנים לטובה. צדק המורה הותיק או סגן־המנהל שקם וטען כנגדי כי יעוד הספרות הוא להביא קצת נחמה ועידוד והנה דווקא בדבר הזה כל המחברים החדשים לרבות חתן־הערב נכשלו כשלון חרוץ. טעות עצומה טעה המשורר שטארקמן בכתבו שאין משא בלי מתן ואין כלה בלי חתן. אדרבא, יואיל ויטרח נא להרהר מעט בפרשת חייו של מר עובדיה חזאם, למשל: הוא הגבר אשר התגרש, התהולל, לווה כספים בלי חשבון, נכנס בלהט אל תוך חיי הפוליטיקה, לורד ומלך היה בעמיו, והנה ככלות הכל חלה בסרטן־הכבד, שב אל אשתו הראשונה, וכעת ער בין כל הנרדמים הוא שוכב במסדרון הלח והלוהט בבית־החולים איכילוב וגוסס לבדו בחושך ואולי כפעם בפעם הוא משמיע צחקוק או גיחוך חנוק וגם אלו לשווא.

הלא איש אפסי הוא המחבר הזה.

אני על עצמי אל עצמי אני צריך לדבר. ואם יבוא איזה חסד, הנה בדַבּרי אל עצמי על עצמי אולי יתרחש הדבר ותצא ממני שמועה טובה, סימן־קרבה לאבודים ריגוש חולף לשוממים חצי נחמה לאילו בעלי־ייסורים. ז’אקלין הנעלבת. דוקטור פסח יקהת. עוזר־הנבלים מר בגדדי וחברו הזוטר המשומש. הנער המשורר יובל דותן דויטש. האיש המומחה לשאלות הספרות. הגברת מרים נהוראית. עובדיה חזאם האומלל. החבר התרבותניק ירוחם שדמתי והקריינית רוחלה רזניק. לילה עכשיו, ובאה שעת שינה. את גליון העיתון ‘מעריב’ עלי לסלק בזהירות מבין אצבעותיהם העייפות. סיפור־ערש אני יודע, ואותו אספר לכולם כדי לנסות לעזור להם להירדם אם אפשר בשלום ולחלום חלומות שלום. ערמומי וטוב־לב היה ברל כצנלסון שידע להוציא אל הפועל מעשה טוב ונכון ולו גם בדרכים עקלקלות: ביש, משונה ומכאיב הוא ענייננו כאן.

ועדיין חם ולח בתוך חדרי וחושך גמור בכל הארץ. אתה, האם שמעת פעם את שמו של משורר עברי ותיק וצנוע, מתניה שטארקמן? אכן זה המשורר שטעה בשאלת החתן והכלה. והנה עכשיו בעיתון שליד מיטתי אני מוצא כתוב כי אתמול לפנות־בוקר, במושבה רעננה, בגיל שבעים ושבע ומהתקף־לב, נפטר המשורר. הלא מדי פעם מחוייבים לעשות חשבון פשוט. ובינתיים הנה השעה כבר שלוש לפנות בוקר. ליל־מנוחה לכולנו.

1

הָיִית שׁוּב צְעִירָה, צְעִירָה מִדַּי

בְִשְׁבִיל אֲרֶשֶׁת פָּנִים מְדֻיֶּקֶת כָּזֹאת, עֲיֵפוּת־שֶׁל־וִתּוּר;

“נִמְאָס”, אָמַרְתְּ, “לִשְׁכַּב סְְתָם, סְתָם בִּגְלַל צֹרֶךְ בְּמִין”, אָמַרְתְּ

כְּמוֹ אוֹתָהּ אִשָּׁה קְטַנָּה, בְּעִיר קְטַנָּה,

שֶׁמוֹשֶׁכֶת אֶלֶיהָ קַיְטָנִים.

בְּרָגִיל הָיִית מִתְעַטֶּפֶת לָךְ

בִּשְׂמִיכָה קַלָּה, מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּסְתִּיר

אֶת אֶצְבְּעוֹת־הָרַגְלַיִם שֶׁלָּךְ, אֲפִלּוּ

סַנְדָל קָטָן שֶׁפִּתְחוֹ פּוֹנֶה לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ

מֻצְנָע בְּשֹׁבֶל שִׂמְלָתֵך,

וּבְלִי לְהִנָּזֵק.

וְהַשָּׁנִים לֹא שִׁנּוּ אוֹתָךְ, בִּכְלָל לֹא; רַק

עֵינַיִךְ הָפְכוּ צָרוֹת יוֹתֵר בְּשֵׂעָר־אָסוּף,

אִישׁוֹנִים דַּקִּים שֶׁל חָתוּל־

מְבֻיָּת, שֶׁחוֹשֵׁב שְׁתֵּי מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.

בַּחֲדָרִים הַמְרֻוָּחִים וְהַגְּבוֹהִים,

בְּאֵזוֹר מְגוּרִים חֲצִי־עָזוּב, חֲצִי־

אֶכְּזוֹטִי, הַיְחִידָה כִּמְעַט שֶׁבָּחַרְתְּ

לָגוּר כָּאן מִרְצוֹנֵךְ, בְּאִי

שֶׁל בְּנֵי תִּשְׁחֹרֶת – אֲנַחְנוּ

בּוֹהִים שׁוּב, כְּמוֹ לִפְנֵי

שָׁנִים, בִּשְׁתִיקָה אָפְיָנִית

לְזוּג בְּהֶכֵּרוּת מְמֻשֶּׁכֶת…

2

אָדָם בִּמְנוּסָה, שֶׁמַּחֲוִיר בָּרִיצָה שֶׁלּוֹ, נוֹטֶה לִקְשֹׁר אֲחֵרִים

בִּמְנוּסָתוֹ; וְעָלֵינוּ, יְלִידֵי־סְקוֹרְפִּיּוֹ, הוֹסִיפוּ גַּם, כִּי

הַמַּזָּל שֶׁלָּנוּ שׁוֹקֵע לְאַט, עַד שֶׁהַטִּיט, בְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ,

אוֹטֵם אֶת הַצְּעָקָה; הַדָּבָר הַפַּתֶּטִי הַזֶּה, מַפְתֵּחַ לְהַתָּרַת

קֶשֶׁר מְסֻבָּך? כּוֹכָב לֹא בַּמָּקוֹם, בִּלְבּוּל בִּשְׁעַת־לֵדָה,

וּוֶנוּס חוֹגֶגֶת עַל קָדְקֹד מַרְס? אֲבָל תָּמִיד

קִוִּיתִי שֶׁאַחֲרֵי הָעֹנֶשׁ הַקָּטָן הַזֶּה אֶזְכֶּה בְּמַשֶּׁהוּ.

וְאִם מְדֻבָּר בְּמַזָּל שֶׁשּׁוֹקֵעַ, אִם אֵי פַּעַם יַגִּיעוּ עָמֹק,

יְגַלּוּ כַּף יָד עַל יְרֵכֵךְ.

הוֹלֵך וְרוֹמֵס אֶת יֶרֶק־הַשָּׂדֶה,

בִּבְלִי דַּעַת מֵישִׁיר פִּתְאֹם מַבָּט

וּמְגַלֶּה: שָׂדֶה עֲנָק שֶׁל חַרְצִיּוֹת.

וְהָלְאָה, נְוֵה־אֲבִיבִים, פּוֹרַחַת בְּסַגְרִיר.

מִגְדָּלִים וְשָׂדֶה פָּרוּשׂ לְצִדָּם, וְאֵין אִישׁ מִלְּבַדִּי.

מַתְחִיל לֶאֱסֹף חַרְצִיּוֹת, כְּמוֹ

אָדָם שֶׁנִּבְהַל מִמַּשֶּׁהוּ, מַהֵר,

לָרוּץ עִם צְרוֹר חַרְצִיּוֹת בַּיָּד,

כְּמוֹ בְּיַלְדוּתִי, לְאִמִּי. (הִיא

קִבְּלָה זֹאת בְּאִפּוּק, כְּאִלּוּ,

בְּאֶמֶת, אֶפְשָׁר הָיָה גַּם בְּלִי).

הַמַּנְגָּנוֹן הָעִוֵּר הָחוֹלָנִי,

שֶׁהוֹפֵך אֶת הַזִּכָּרוֹן הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר שֶׁלְּךָ

לְמַרְאֵה בִּעוּתִים, – פְּסֹלֶת בִּקְצֵה הַתְּמוּנָה

שֶׁלֹּא נִתֶּנֶת עוֹד לְגֵרוּד. יוֹם אֶחָד אַתָּה מְגַלֶּה

שֶׁהִתְחַלְתָּ לְפַגֵּר בַּזְמַן,

וְאַתָּה מְגֻחָךְ כָּל כָּך, וְרַק אַתָּה יוֹדֵעַ.

מְנַסֶּה בְּכָל כֹּחֲךָ לֶאֱחֹז בְּאוֹתָה שְׁאֵרִית

לא נְגוּעָה, לֹא נִכְזֶבֶת.

נִתְקָל בְּקִיר, בְּמִטָּה, בְּאִישׁוֹן חַיְּכָן

שֶלֹא מֵבִין אֶת הַמַּבָּט שֶׁלְּךָ,

וְחוֹלֵם לִנְקֹם שוּב בַּעֲמָלֵק.

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ מְגֻחָךְ יוֹתֵר

כְּמוֹ בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל בַּקָּשַׁת הַקֵּץ:

אַתָּה לֹא מַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ אֵיךְ

עָפִים מִמְּךָ הַבְּגָדִים, וְאֵיךְ הֻזְמַנְתָּ לְהֵרָדֵם וְלִשְׁכֹּחַ.

בְּצֵל מוּסָךְ, בְּצֵל פִּסְגָּה כְּחַלְחַלָּה שֶׁל

פִּגּוּם בֵּית־מָלוֹן, הוֹלֶכֶת וְנִמְלֵאת

גּוּף־אֶבֶן, צָצָה פִּסַּת שָׁמַיִם

חַפָּה, וְדַרְכָּהּ, נִשְׁקָף בְּבֵרוּר

הַיוֹם הֶהָפוּך שֶׁלָּנוּ, –

אָבָק שֶׁמַּדְבִּיק עַפְעָף לְעַפְעָף.

רֵיחַ הָעֵץ, אוּלַי, הֵבִיא אוֹתִי לְָכאן

אוֹ הַזְּמַן וְהַחֻלְשָׁה, הֵבִיאוּ

לְהַחְלָטָה אַחַת, בַּת־רֶגַע, תַּרְגִּיל־

מְנוּסָה מִשֻּׁלְחַן הַכְּתִיבָה

הַמַּבְחִיל.

וּבְכֵן, נַגָּר, לִהְיוֹת נַגָּר

לְרוֹקֵן נְסֹרֶת בַּוָּאדִי מִמּוּל,

וּמֵעָלָיו גֶּשֶׁר וַאֲנָשִׁים־הוֹלְכִים,

בִּתְנוּדוֹת קַלִּילוֹת שֶׁל מְטֻטֶּלֶת.

התוודעות – שירה ופרוזה מן "האלבאטרוס" בתרגום ה. בנימין

בעריכת

מנחם פרי

---

שירה ופרוזה מן האלבאטרוס

מאת

בנימין הרשב

“‘אלבאטרוס’: כתב־עת לביטוי החדש בשירה ובאמנות. עורך: אורי צבי גרינברג”. אחד מכתבי־העת החדשניים שהופיעו בגל האקספרסיוניסטי שהתסיס את שירת יידיש אחרי מלחמת העולם הראשונה. בסך־הכל שלוש חוברות בפורמאט גדול, שהופיעו ב־1922–1923. שתי הראשונות – בווארשה בירת פולין. החוברת השניה הוחרמה והמשורר נאלץ להימלט לברלין, ששם הופיע מס' 3–4. הרבה נכתב על־ידי גרינברג עצמו, בכינויים שונים (ראה, למשל, אוריאלי ומסטפה זהיב, שלהלן). השתתפו גם אחרים מחשובי היוצרים של הדור: פרץ מארקיש, פרץ הירשביין, בר הורוביץ, מאקס עריק, עוזר וורשבסקי. וכן ציירים בולטים, חדשניים, אקספרסיוניסטיים או אבסטרקטיים. בצד יצירות ופובליציסטיקה הופיעו גם מאמרים על “הסרט האבסטרקטי־דינאמי”, על הלשון ולשון האקספרסיוניזם היהודי, וכן כרוניקה המכילה תגובות חריפות של גרינברג לאירועי היום בעולם הספרותי.

ל’אלבאטרוס' מקום של כבוד בהתהוותו של המודרניזם היהודי. יתר־על־כן, אין להבין את התפתחותו הרעיונית והשירית של גרינברג העברי ביצירתו הארץ־ישראלית בלי שלב מהותי זה, שבו גיבש את תודעתו הספרותית ועבר דרך ארוכה מניהיליזם קיצוני לפרידה מאירופה על סף העליה לארץ. נבואת החורבן, התפיסה “הקאטאסטרופאלית” של עזיבת הגולה (שפותחה אחר־כך על־ידי ז’בוטינסקי), שנאת הגויים שב’רחובות הנהר' – כל אלה מצויים כבר כאן, הרבה שנים לפני היטלר.

האלבאטרוס המופיע גם בציור השער הראשון, הוא ציפור מלכותית נדירה, המהלכת חסרת־אונים ומגוחכת כשהיא על הקרקע, ושאליה המשיל את המשורר הבודד שארל בודלר. מעניין המהלך שעבר אורי צבי מדמות האלבאטרוס (המוזכרת במאניפסט שבראש החוברת הראשונה – כניגוד להמוני הגראפומאנים) דרך “עוף־הילל” ועד הנביא הבודד שבשירתו הפוליטית.

מובא להלן שירו של בודלר, שעמד ביסוד התפיסה של המשורר־כאלבאטרוס: וכן שירה של אסתר שומיאצ’ר, שנדפס בחוברת הראשונה של ה’אלבאטרוס'.

---

האלבאטרוס

מאת

שארל בודלר

עִתִּים, לְשַׁעֲשׁוּעַ, בַּיָּם אַנְשֵׁי־הַצֶּוֶת

תּוֹפְסִים אַלְבַּאטְרוֹסִים, עִנְקֵי־הַצִּפֳּרִים,

הַמְלַוִּים הָעֲצֵלִים, הֵם בִּגְלִישָׁה עוֹקֶבֶת

רֵעֵי סְפִינָה גּוֹלֶשֶׁת עַל תְּהוֹמוֹת מָרִים.

עֵת מַנִּיחִים אוֹתָם, מַלְכֵי הַתְּכֵלֶת,

עַל הַסִּפּוּן, מְגֻשָּׁמִים וּמְבֻיָּשִׁים,

שׁוֹמְטִים הֵם עֲלוּבוֹת כַּנְפֵי־הַצְּחוֹר הָאֵלֶּה,

הַנִּגְרָרוֹת לְצִדֵּיהֶם כִּמְשׁוֹטִים.

נוֹסֵעַ מְכֻנָּף, מַה מְסֻרְבָּל, חִוֵּר הוּא!

אַך תְּמוֹל יָפֶה, עַתָּה הוּא קוֹמִי וּמוּבָס!

מַלָּח מַרְגִּיז אֶת מַקּוֹרוֹ בִּקְצֵה־מִקְטֶרֶת,

אוֹ מְחַקֶּה צוֹלֵעַ, נָכֶה שֶׁפַּעַם טָס!

רוֹדֵף הַסְּעָרָה, לוֹעֵג לְכָל אִישׁ־קֶשֶׁת,

הַמְשׁוֹרֵר דוֹמֶה לִנְסִיך הָעֲנָנִים;

גּוֹלֶה עַל הַקַּרְקַע, סְבִיבָה שֶׁבּוּז רוֹחֶשֶׁת,

כַּנְפֵי־עֲנָק אוֹתוֹ מֵהֲלִיכָה מוֹנְעִים.

---

אלבאטרוס

מאת

אסתר שומיאצר־הירשביין

אַלְבַּאטְרוֹס,

אַלְבַּאטְרוֹס,

גּוּפְךָ – אֵם־פְּנִינִים,

כְּנָפֶיךָ אָרָד,

מַיִם וְשָׁמַיִם – עֵינְךָ.

אַלְבַּאטְרוֹס,

גַּלִּים מִתְפַּלְּשִׁים –

מִשְׂחָקְךָ.

קֶצֶף נִשְׁבָּר –

יוֹמְךָ.

גוֹרָלְךָ – נָע־וָנָד:

צוֹלֵב אֶת הָרוּחַ

בְּעִקְבוֹת

אֳנִיּוֹת שֶׁל פְּלָדָה.

בְּמַעֲגָּלִים,

רַעֲבוֹנְךָ מְרַגֵּל

שְׁיָרֵי הַיַּבֶּשֶׁת.

אַלְבַּאטְרוֹס!

וּכְשֶׁאוֹר

טוֹבֵע בָּאֹפֶל –

הַגַּלִּים

הֵם בֵּיתְךָ,

הַגַּלִּים

מִטָּתְךָ.

אַלְבַּאטְרוֹס,

אַלְבַּאטְרוֹס!

---

במלכוּת הצלב (מתוך 'אלבאטרוס')

מאת

אורי צבי גרינברג

*

יַעַר־עַד שָׁחֹר גָּדֵל עָבֹת כָּזֶה בַּמִּישׁוֹרִים,

עֲמָקִים שֶׁל דְּוַי וְאֵימָה כֹּה עֲמֻקִּים בְּכָל אֵירוֹפָּה!

לָעֵצִים רָאשֵׁי־מַכְאוֹב אֲפֵלֵי־פֶּרֶא, אֲפֵלֵי־פֶּרֶא.

וְעַל עֲנָפִים תְּלוּיִים מֵתִים עוֹד שוֹתְתֵי־פְּצָעִים.

(לַמֵּתִים הַשְּׁמֵימִיִּים פָּנִים־שֶׁל־כֶּסֶף לְכֻלָּם,

לְבָנוֹת יוֹצְקוֹת פֹּה שֶׁמֶן כֹּה זָהֹב עַל הַמֹּחוֹת – – )

הַזּוֹעֵק מִמַּכְאוֹבִים קוֹלוֹ הוּא אֶבֶן לְתוֹך מַיִם,

וּתְפִלָּה שֶׁל הַגּוּפִים – שַׁלֶּכֶת־שֶׁל־דְּמָעוֹת לַתְּהוֹם.

אֲנִי הָאֹחַ, עוֹף־הַיְלֵל, מִיַּעַר־דְּוַי שֶׁבְּאֵירוֹפָּה.

בַּעֲמָקִים שֶׁל דְּוַי וְאֵימָה, חֲצוֹת סוּמָא תַחַת צְלָבִים.

לוּ נָשָׂאתִי נְהִי־אַחִים אֶל עַם־עֲרָב אֲשֶׁר בְּאַסְיָה:

– הוֹבִילוּנוּ לַמִּדְבָּר, כֹּה עֲנִיִּים כְּמוֹ שֶׁהִנֵּנוּ!

אַךְ כְּבָשַׂי מְפַחֲדוֹת הֵן, כִּי גוֹהֵר חֲצִי־הַסַּהַר

כְּחֶרְמֵשׁ עַל גְּרוֹנוֹתֵינוּ – –

אֲקוֹנֵן סְתָם מֵאֵימָה פֹּה, לֵב־חוֹצֶה־עוֹלָם בְּאֵירוֹפָּה,

בִּגְרוֹנוֹת פְּשׁוּטִים שׁוֹכְבִים עֶדְרֵי־טְלָיִים בְּיַעַר־דְּוַי – –

דָּם אִירַק מֵעַל צְלָבִים חוֹצֶה־כְּפֶצַע־בָּעוֹלָם, פֹּה בְּאֵירוֹפָּה. – –

(נַעְנְעוּ, זְקֵנִים וָנֹעַר, רָאשֵׁי־מַיִם בְּיַעַר־דְּוַי!)

שְׁנֵי אַלְפֵי שְָנִים בּוֹעֶרֶת הַשְּׁתִיקָה תַחַת עֵצִים פֹּה,

סַם שֶׁנֶּאֱגָר בַּתְּהוֹם – וְלֹא אֵדַע מָה הַמַּשְׁמָע:

שְׁנֵי אַלְפֵי שְָנִים נִמְשָׁך פֹּה הַדִּמּוּם, שְׁתִיקָה נִמְשֶׁכֶת,

וְשׁוּם פֶּה עוֹד לֹא יָרַק מֵחֵךְ אֶת רְקִיקַת־הָרַעַל.

בַּסְּפָרִים מְסֻפָּרוֹת כָּל הַמִּיתוֹת בִּידֵי גוֹיִים,

אַךְ תְּשׁוּבָה אֵינָהּ כְּתוּבָה שָׁם: תְּשׁוּבָתֵנוּ לַמִּיתוֹת.

כֹּה גָדוֹל כְּבָר יַעַר־דְּוַי וְלָעֵצִים רָאשֵׁי־מַכְאוֹב

אֲפֵלֵי־פֶּרֶא; אֵיזוֹ אֵימָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה בָּאָה לִרְאוֹת זֹאת!

הַזּוֹעֵק מִמַּכְאוֹבִים קוֹלוֹ הוּא אֶבֶן לְתוֹך מַיִם,

וְדִמּוּם שֶׁל הַגּוּפִים – הִנּוֹ כְּטַל בְּיָם־אוֹקְיָנוֹס – –

רַבַּת־אֵירוֹפָּה! מַלְכוּת הַצְּלָב!

חַג־שָׁחֹר אָחֹג בַּשֶּׁמֶש בְּיוֹם־א' לִכְבוֹדֵך,

יַעַר־מַכְאוֹבִים אֶפְתַּח, אֶת כָּל הָאִילָנוֹת אַרְאֶה לָךְ,

עֲלֵיהֶם תְּלוּיִים מֵתַי עִם הַגּוּפִים הַנִּרְקָבִים.

תֵּהָנִי, מַלְכוּת־הַצְּלָב!

בּוֹאִי, רְאִי בַּעֲמָקַי:

שׁוֹמְמוֹת בְּאֵרוֹתַי עִם הָרוֹעִים שֶׁסְּבִיבֵיהֶן שָׁם,

עַל בִּרְכֵּי רוֹעִים מֵתִים רָאשִׁים צְחֹרִים שֶׁל הַכְּבָשִׂים.

כִּי מִזְּמַן אֵין מַיִם שָׁמָּה בַּבְּאֵרוֹת. רַק מְאֵרָה.

*

לֹא תִתְּנוּנוּ לֵילֵךְ אֶל הַשְֶּׁמֶשׁ. תַּהַרְגוּ פֹּה כָּל הֵלֶךְ,

עוֹד בְּטֶרֶם חֲלוֹם־הַזָּהָב מִתְנַעֵר מֵרִיסִים.

עוֹד בְּטֶרֶם תְּפִלָּה לִזְרִיחָה נְמוֹגָה בֶּחָלָל.

רָצִים הָרְבָבוֹת חַזָרָה אֶל־תּוֹך יַעַר־הַדְּוַי

וּבוֹהֶה הַנּוֹבֶמְבֶּר מִתּוֹךְ עֵינֵיהֶם־שֶׁל־כְּבָשִׂים

בְּבֹהַק־חַלָּף.

וּפֹה בֵּין עֲצֵי־הַמַּכְאוֹב נוֹלָדִים תּינוֹקוֹת.

שֶׁכְּבָר בְּדָמָם יֵשׁ חֻמְרָה שֶׁכָּזֹאת: כִּי נוֹבְלִים הֵם

עוֹד לִפְנֵי שׁוֹשַׁנִּים.

לֹא אֶשְׁתֹּל פֹּה עֵצִים שֶׁיָּבִיאוּ פֵּרוֹת בִּשְׁבִילְכֶם,

עַרְטִילָאִים יַעַמְדוּ־נָא עֲצֵי־הַמַּכְאוֹב שֶׁלִי כָּכָה

אֶצְלְכֶם פֹּה, בְּכֶתֶר־הַצְּלָב.

עִם־שַׁחַר, לְעֵת־עֶרֶב, מִתְנַדְנְדִים פַּעֲמוֹנִים

עַל מגְדְּלֵיכֶם.

וְהֵם מְשַׁגְּעִים וְקוֹרְעִים אתֶ בְּשָׂרִי־הַנִּכְאָב

כְּפִיּוֹת שֶׁל חַיּוֹת.

וְאֶתְלֶה עַל עַנְפֵי הָעֵצִים אֶת מֵתַי עֲרֻמִּים,

אַשְׁאִירֵם כְּהֶפְקֵר, יֵרָקְבוּ לְעֵינֵי מַזָּלות

שֶׁהוֹלְכִים בַּשָּׁמַיִם – –

וְאֶפֹּל בַּלֵּילוֹת שֶׁלִּי פֹּה לְתוֹך בְּאֵר חֲשׁוּכָה.

וְאֶרְאֶה בַּחֲלוֹם יְהוּדִים הַתְּלוּיִים עַל צְלָבִים.

וְאֶרְאֶה אֵיך יוֹשִׁיטו רָאשִׁים נִדְהָמִים בַּשְּׁמָשׁוֹת

שֶׁל בָּתִּים שֶׁלָּכֶם

וִיהַמְהֲמוּ נִכְאָבִים בְּעִבְרִית: אַיֵּהוּ פִּילַאטוּס?

אֵיפֹה פִּילַאטוּס?

לֹא תֵדְעוּ שֶׁאוֹרֶבֶת לִמְרַאֲשׁוֹתֵיכֶם הָאֵימָה.

הַנְּבוּאָה הַשְּׁחֹרָה יוֹצְקָה־סַם לִשְׁנַתְכֶם – – לֹא תֵדְעוּ;

שֶׁהֲרֵי פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיּוֹת מַשְׁכִּיחִים הֶחָזוּת

מֵעֵינַיִם, עִם שַׁחַר.

אַךְ אֲנִי אַגִּידְכֶם נְבוּאָה, – הַנְּבוּאָה הַשְּׁחוֹרָה:

מֵעֲמָקֵינוּ פֹּה יַעַל עַמּוּד־הֶעָנָן,

מִנְּשִׁימוֹת אֲפֵלוֹת אֲשֶׁר לָנוּ, מֵ“אֲבוֹי־לִי” מָרִים!

וְאֶת הַזְּוָעָה לֹא תַכִּירוּ בְּגוּפותֵיכֶם.

עוֹד תַּמְשִׁיכוּ פִּטְפּוּט לְגַבֵּב מֵחֵכִים חֲרוּכִים:

הַיְּהוּדִים! הַיְּהוּדִים!

כְּשֶׁהַגַּז הַמַּרְעִיל כְּבָר יַחְדֹּר אֶל־תּוֹךְ הֵיכָלוֹת

וּלְפֶתַע בְּיִידִיש פֹּה יִזְדַּעֲקוּ הָאִיקוֹנוֹת.

*

אֵין אִישׁ עוֹמֵד, רוֹעִים רוֹבְצִים קְפוּאִים לְיַד עֵצִים

וְדֹק־צִבְעֵי־הַקֶּשֶׁת נִפְרָש עַל הָרִיסִים…

אֻרְווֹת דוֹלְקוֹת. שׁוֹאֵג טֵרוּף הָעֵדֶר. דְּלֵקָה גְבוֹהָה.

וּמִכָּל־עֵבֶר אֲנָשִׁים נוֹשׂאִים עֵצִים לַמְּדוּרָה.

לִצְלָב כָּסוּף קָטָן תְּשׁוּקָה כָּזֹאת: אֵשׁ! אֵשׁ!

נוֹפֵל הָעֵדֶר בַּשָּׂדֶה וּמֵת נִכְנָע כָּל־כָּךְ!

גּדוֹלִים, גְּדוֹלִים לָבְנֵי־עֵינַיִם – כַּלְּבָנוֹת הָיוּ:

כִּי סַם בָּעֵשֶׂב הַיָּרֹק, בְּמֵי בְּאֵר – כִּי דֶבֶר!

שׁוּב יוֹם אַחֲרֵי לֵיל־לֶהָבוֹת,

שׁוּב לַיְלָה שֶׁל שַׁלְוָה – –

(וְהָרוֹעֶה הַחַי, אֲנִי, פֹּה מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ־מֶפִיסְטוֹ…)

בְּעֵינֵיהֶם מְנֻפָּצוֹת עוֹמְדִים בָּתִּים מְלֵאֵי־אֵימָה,

בְּפִצְעֵיהֶם זָבֵי־הַבֶּכִי, בְּעָרֵי־מַכְאוֹב שֶׁל צְלָב – –

שְׁאֵרִית־כְּבָשִׂים חַיָּה, מִמִּי בַּקֵּשׁ: רַחֲמִים,

כְּשֶׁדִּירֵיכֶם עוֹמְדִים עַל אֶרֶץ־כְּאֵב שֶׁלְּפִּילַאטוּס

וְכָּרֵיכֶם (הַלֶּחֶם וְהַמָּיִם) עַל הַר־אֶתְנָה!

*

הַטַּלִּית הַקְּרוּעָה עַל הַגּוּף הַפָּצוּעַ – – לַגּוּף

טוֹב בְּטַלִּית יְהוּדִית – – אַ, טוֹב בַּטַּלִּית:

לֹא תִּשֹּׁב עוֹד הָרוּחַ חוֹלוֹת עַל פְּצָעִים הַנּוֹטְפִים.

פַּעֲמוֹן כְּנֵסִיָּה מצַלְצֵל, וְקוֹדְחִים הַזְּקֵנִים וְהַנֹּעַר – –

אַל תִּקְדְּחוּ יְהוּדִים! אֲנִי עוֹמֵד וְשׁוֹמֵר בֵּית־עָלְמִין

שֶׁקְּבָרִים בּוֹ פְּתוּחִים.

וְחוֹתַם הַפְּצָעִים הַיְּהוּדִי לִי אָדֹם עַל הַמֵּצַח.

אוֹהוֹ, מֶלֶךְ אֲנִי בְּטַלִּית מִפְּצָעִים וּמִדָּם!

אֲרַצַּח וְאַצִּית אֶת כָּל שְכֶם עַל הַדָּם שֶׁנִשְׁפָּךְ

בְָבִצּוֹת,

בִּרְחוֹבוֹת,

בְּאֻרְווֹת,

עַל סִפֵּי כְּנֵסִיּוֹת.

כִּי לָמָּה אַפִּים חֲדוּדִים לָהֶם, וְעֵינֵי יְרֹק־דֶּשֶׁא?

כִּי לָמָּה שִׁנַּיִם בְּפִי וְאֶגְרוֹפִים גַּרְמִיִּים?

וְאֹדֶם נִשְׁפָּךְ עַל חוֹמוֹת שֶׁל הָעִיר הַזֹּאת – – אַבָּא,

מַה תִּרְצֶה לְהַשִּיג בַּשְּׁתִיקָה שֶׁלְּךָ, אַבָּא?

הֲרֵי עֵת־מִנְחָה.

עֵת צֵאת־כּוֹכָבִים כְּבָר פֹּה… אַבָּא,

תַּגִיד, הֲשָׁכַחְתָּ?

שֶׁאֱלֹהִים הוּא שוֹמֵר, שֶׁאֵינְךָ מְרַטֵּט אֶת גּוּפְךָ עוֹד?!

עֵת־מִנְחָה… בּוֹעֲרִים הַשָּׁמַיִם… רַחֲמִים בַּקֵּש, אַבָּא!

הַשָּׁמַיִם צְרִיכִים רַחֲמִים… אֲפִלּוּ שָׁמַיִם!

הֲתַּחְשֹׁב, שֶׁאֵינָם חָשִׁים כְּאֵב כְּפִי שֶׁחָש הַבָּשָׂר

שֶׁל גּוּף מִשֶּׁלָּנוּ?

אַתָּה מֵת? – – אַגִּיד אֵיזֵה שֵׁם, וְיַתְחִילוּ לִשְׁקֹעַ

הַגְּבוֹהִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, שֶׁמֵּהֶם צִלְצִלוּ

פַּעֲמוֹנֵי שִׁגָּעוֹן, וְאַתָּה אָז רָעַדְתָּ כָּל־כָּךְ.

וְרַק יִוָּתְרוּ לְשֵׁם זֵכֶר (כְּדֵי לְסַפֵּר)

הַצְּלָבִים עַל גַּגּוֹת־שֶׁל־פְּלָדָה, כְּמוֹ עַל קְבָרִים – –

וּמִכָּל בָּתֵּי־הַקְּבָרוֹת, אוֹהוֹ, מִן הָאֶלֶף,

הַחַיִל יֵצֵא הַיְּהוּדִי עִם הַנֶּשֶׁק שֶׁלּוֹ

וְיִקְרַא בִּתְרוּעָה לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת.

כִּי לָמָּה זוֹרֵחַ בַּבֹּקֶר גַּלְגַּל־פָּז עָגֹל?

כִּי לָמָּה הָאֹדֶם נִשְׁפָּךְ עַל בָּתִּים שֶׁל הָעִיר? – –

*

גּוּף שֶׁקָּפָא בַּשְּׁקִיעָה – – יְהוּדִי בְּאֵירוֹפָּה,

בִּנְיָן בְּעִיר־דְּוַי. עִיר כֻּלָּהּ פַּעֲמוֹנִים וּצְלָבִים.

פַּעֲמוֹנִים וּצְלָבִים.

הַפָּרֹכֶת אֵינֶנָּה. הַדֶּלֶת תְּלוּיָה בַּאָרוֹן:

דֻבְלְלָה כַּכָּנָף הַשְּׁבוּרָה שֶׁל צִפּוֹר הֲדוּרָה.

וְרֹאשׁ הַצִּפּוֹר הַמְדַמְדֵּם – – בַּקְּדֵרָה שֶׁל הָאֵפֶר.

נֵר־שֶׁל־חֵלֶב אָדֹם עוֹד דּוֹלֵק בָּאָרוֹן הֶחָשׁוּךְ,

דּוֹלֵק בְּחִכּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהֶחְשִׁיךְ פֹּה כָּל־כָּךְ.

אָבִי עוֹד יוֹשֵׁב כֹּה קָפוּא אֶל־מוּל פְּנֵי מַעֲרָב,

מְחַכֶּה לִגְדוֹלוֹת: לִתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר מִמַּעֲרָב:

שֶׁמָּשִׁיחַ־בֶּן־דָּוִד כְּבָר הִגִּיעַ וְרוֹמִי עוֹמֶדֶת בְּאֵשׁ.

(עַל־כֵּן בּועֲרוֹת הַשְּׁמָשׁוֹת, מִן־הַסְּתָם, וְחֻדֵּי הַצְּלָבִים.)

וְטוֹב לְךָ כָּכָה, אָבִי, אָבִי הַקָּפוּא.

פָּנֵיךָ פּוֹרְחוֹת בָּאָדֹם שֶׁל שְׁקִיעַת־הַחַמָּה,

אָתָּה הַדּוֹמֶה־לְחַמָּה.

אֲבָל בַּחוּץ, בְּסִמְטָה שֶׁל גּוֹיִים, עַל הַבְּאֵר,

עוֹמֶדֶת אִמִּי וְצוֹעֶקֶת אֶל־תּוֹךְ בּוֹר־הַמַּיִם:

הַחְזִירוּ נָא לִי אֶת רֹאשִׁי, הוּא טוֹבֵעַ בַּמַּיִם!

מַה קָּרָה, שֶׁרֹאשִׁי כֹּה יָקָר לָכֶם, הָהּ רְשָׁעִים!

צִפֱּרִים מְזַמְּרוֹת לְהַכְעִיס. הָעֵץ עַל הַבְּאֵר

תַּפּוּחָיו בְּשֵׁלִים. הוּא צָמַח מִצְּעָקוֹת שֶׁל אִמִּי

מֵרֵאשִׁית הַשַּׁחֲרִית – –:

מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הַפְּרָאִים, חַיָּלִים פָּרָשִׁים

אֲשֶׁר גָּרְרוּ לַכְּפָרִים אֲחָיוֹת נֶחְשָׁקוֹת? – –

וּבַלַּיְלָה קִינַת נְהָרוֹת וְסִפּוּר שֶׁל גּוֹיִים:

כִּי זְרָמִים מְבִיאִים אֶל הַחוֹף פֹּה נָשִׁים עֲרֻמּוֹת.

*

לֹא רַק הָעֵץ עַל הַבְּאֵר, בְּכָל מָקוֹם הֵם צוֹמְחִים,

עֵצֵינוּ־שֶׁל־דְּוַי; לֹא אֲנַחְנוּ אוכְלִים הַפֵּרוֹת;

תַּפּוּחִים אֲדֻמִּים שֶׁהִבְשִׁילוּ מִשֶּׁתֶת־דָּמֵנוּ.

הַסְּתָו שֶׁחָדַר לְכָל אֵבֶר שֶׁל עַם יְהוּדָה.

לֹא יִזְעַק עוֹד גֶּוַאלְט לְרָקִיעַ רָחוֹק־מְרֻחָק.

זַעֲקַת עֲמָקִים שְׁחֹרָה בְּעַצְמוֹתָיו לוֹהֲטָה.

הָרָקִיעַ חֵרֵש וְכָחֹל. לֹא עַד־אֵל בָּא הַזַּעַק.

אַךְ הָאֲדָמָה מַרְגִּישָׁה הָאָסוֹן מֵרַגְלֵינוּ,

טוֹבָה הִיא כָּל־כָּךְ, וְאוֹמְרָה לְרַגְלֵינוּ שֶׁלָּנוּ:

חִפְרוּ מִשְׁכָּבִים בִּי, הַנִּיחוּ בִּי אֶת הַגּוּפוֹת,

מַה תְּחַכּוּ לְאַחַר־כָּךְ.

אַך בַּלַּיְלָה עוֹמְדָה חֲבוּרָה כּוֹכָבִית מְזַמֶּרֶת

וְרַךְ הָרָקִיעַ. יֵשׁ הַרְבֵּה רַחֲמִים בַּכְּאֵב.

אַך אָדֹם הַיָּרֵח כָּל־כָּךְ, כְּמַזַּל מַאֲדִים.

כָּךְ קַיִן נוֹפֵל עַל פָּנָיו עַל מִפְתַּן גַּן־הָעֵדֶן.

וְרֵיחַ שֶׁל אוֹפְּיוּם נֶעֱשָׁן, שֶׁל דָּם וַעֲצֵי־עֲרָבָה.

וֵאלֹהִים מִתְרוֹצֵץ בַּשְּׁלָגִים בְּרָקִיעַ שְׁבִיעִי

וְשׁוֹאֵג כְּאַרְיֵה בַּחֲלַל הָרָקִיעַ הָרֵיק.

מִמַּלְכוּתוֹ הוּא לִבְרֹחַ רוֹצֵה – – כָּל־כָּךְ גַּלְמוּד הוּא.

*

אַבָּא, עֲדַת יְהוּדִים שֶׁכָּזֹאת – מַה נוּכַל לַעֲשׂוֹת,

אִם עָזַב אֱלִהִים אֶת בָּנָיו, הָרוֹעֶה אֶת עֶדְרוֹ.

אִם סְתָו בְּגַנֵּינוּ יָרַד, עֲרָפֶל בְּדָמֵנוּ.

הַבַּיִת שׁוֹמֵם בַּמִּזְרָח. הוּא בֵּיתָם שֶׁל תַּנִּים.

וְשֶׁלָּנוּ פֹּה בַּמַּעֲרָב אָהֳלֵי־צוֹעֲנִים,

הֵם קַשׁ לְאִשֵּׁי הַדְּלֵקָה וְדַיִשׁ לַסַּעַר.

הַיָּמִים פֹּה יֶשְׁנָם רַק כְּדֵי לְהַרְאוֹת: שֶׁחִלַּלְנוּ

כּדֵי שֶׁנִּפְגֹּשׁ זֶה אֶת זֶה בְּעֵינַיִם תְּפוּחוֹת.

בַּלַּיְלָה הוֹלֶכֶת בַּבַּיִת אֵימָה: צִפּוֹר חֲשׁוּכָה.

מַה נּוּכַל לַעֲשׂוֹת פֹּה, עֲדַת יְהוּדִים מְבֹהֶלֶת,

כְּשֶׁצָּמַח וְעָלָה עַל רָאשֵׁינוּ מִגְדָּל רוֹמָאִי,

וְהֻכְרַחְנוּ לִשְׁמֹעַ פַּעֲמוֹנִים בִּבְקָרִים, לְעֵת־עֶרֶב,

בַּשַּׁבָּתוֹת הַשְּׁחֹרוֹת, בַּחַגִּים הַשְּׁחֹרִים אֲשֶׁר לָנוּ.

אַי מְאֵרָה הִיא לִחְיוֹת כָּךְ יָמִים וְלֵילוֹת:

שֶׁכָּל רֶגַע תִּפְרֹץ הַדְּלֵקָה, אֵשׁ מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,

מִתַּחַת בָּתֵּינוּ, –

מַה נּוּכַל לַעֲשׂוֹת פֹּה, עֲדַת יְהוּדִים מְבֹהֶלֶת

עִם נָשִׁים וְעִם טַף, הַנּוֹהִים: שֶׁאֲבוֹי לְחַיֵּינוּ!

וְאֹדֶם כָּזֶה מִשְׁתַּפֵּךְ עַל גַּגּוֹת וּשְׁמָשׁוֹת.

אַי אֵיזֶה פַּחַד הוּא כָּכָה לִגְדֹּל לְהֶפְקֵר

כְּאֶבֶן בְּאֶמְצַע עוֹלָם, אַךְ הַגּוּף אֵינוֹ אֶבֶן.

הַגּוּף הוּא מִדָּם וּבָשָׂר וַעֲצָמוֹת, הֶחָשִׁים

חֲתָך שֶׁל סַכִּין – –

אֵין לָנוּ, אַבָּא, גְּבוּרָה לַעֲלוֹת עַל מִגְדָּל

וְלִקְרֹעַ מִשָּׁם פַּעֲמוֹנִים, מוֹצִיאִים־מִן־הַדַּעַת.

לִקְרֹעַ מִשָּׁם אֶת הַצְּלָב, הַדּוֹקֵר כְּבָר שָׁמַיִם,

שֶׁהֵם לָנוּ נְחֹשֶׁת –

אָז, אַבָּא, נִשְׁפַּל וְנֵרֵד אֶל הַמַּעֲמַקִּים

וְנַחְפֹּר חֲפִירוֹת בָּאֲדָמָה, תַּחַת כָּל הַיְסוֹדוֹת,

שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל הָרַעַל נַזְרִיק בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַגְּלוֹבּוּס…

*

אֲנִי שׂוֹנֵא, וַדַּאי, עַד־קְצוֹת־אֶצְבְּעוֹתַי־שׂוֹנֵא־אֶתְכֶם!

בַּאֲבָרַי לוֹהֵט הָרַעַל – אֶמֶת־שְׁחֹרָה־שֶׁלֹא־נֶאֱמְרָה:

אַלְפַּיִם־שְׁנוֹת־לִהְיוֹת־אַהַסְוֶר־וְלֹא־לְהַאֲמִין־בַּצְּלָב.

מְשֻׁלָּשׁ הוּא צֵל פְּחָדַי פֹּה כָּל אַלְפַּיִם הַשָּׁנִים.

וּמְשֻלָּשׁ הוּא חֹד סַכִּין, שֶׁבַּבָּשָׂר חוֹתֵךְ הַכְּאֵב.

אֲרֻכּוֹת בַּמַּעֲמַקִּים הִרְהַרְתִּי: אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן,

שֶׁהַלָּלוּ, כּוֹרְעֵי־בֶּרֶך לְבֵית־לֶחֶם בְּאֵירוֹפָּה,

הַמְקַדְּשִׁים סִפְרֵי הַבִּיבְּל – הֵם אוֹתָם, אוֹתָם פְּרָאִים

הַחוֹלְמִים עַל הַשְׁמָדַת הַיְּהוּדִים עַד אַחֲרוֹן?

כִּי זִקְנֵי הָעָם הֵבִינוּ טוֹב יוֹתֵר מִצְּעִירָיו:

כּוֹכָבִים הֵם זוֹהֲרִים, וְהָעֵינַיִם אֲפֵלוֹת:

" – כִּי חָיִינוּ עַל־פִּי־נֵס פֹּה בְּמַלְכוּת הָאֲרָיוֹת…"

אוֹ אֱמֶת־אֱמֶת־אֱמֶת שֶׁהַזְּקֵנִים שֶׁלִּי אוֹמְרִים:

שֶׁהַמֵּת בַּכְּנֵסִיָּה אֵינוֹ אָחִינוּ, אֶלָּא יֶזוּס.

Bethlehem הוּא שֵׁם לַאטִינִי, לֹא כְּפַר־אֲבוֹתַי בֵּית־לֶחֶם.

וּMaria Magdelena לֹא מִרְיָם הַמִּגְדָּלִית הִיא

בִּצְעִיפִים שֶׁל צֶמֶר־תְּכֵלֶת, וְעִם כַּד שֶׁל שֶׁמֶן־זַיִת.

אֶלָּא מָה, מֵאָה מִילְיוֹנִים שׁוֹאֲגִים פֹּה Allelujah!

וְשִׂמְחָה בָּרְחוֹבוֹת, כִּי נוֹשְׂאִים אֶת הַגְּלִילִי, –

בָּא אֶחָד מִיהוּדֵי־פֶּרֶא, אֵלֶּה שֶׁנָּמֹץ־דָּמָם,

שֶׁבְּטַלִּיתוֹת קְרוּעוֹת וּבִרְצוּעוֹת עַל הַזְּרוֹעוֹת,

בָּא אֲנִי בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם בְּשִׁירַי לִשְׁפֹּךְ מָרָה:

חַי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶקֶר הוּא הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַמִּילְיוֹנִים!

כְּפָר שֶׁל יְהוּדִים בֵּית־לֶחֶם!

וִיהוּדִי הוּא בֵּן־יוֹסֵף!

יְהוּדִים גָּרִים בְּאֵירוֹפָּה.

*

הַעֲנִישׁוּ אוֹתָם, אֶת ט"ו הַמִּילְיוֹנִים,

הַשּׁוֹתְקִים וְחוֹלְפִים בְּעֵינַיִם קוֹדְרוֹת.

הֵם נוֹשְׂאִים מִלַּת־סַם מִדּוֹרוֹת בְּדָמָם

וְלֹא יֹאמְרוּ לָכֶם כְּלוּם – –

אֹמַר זֹאת אֲנִי:

מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי בַּמַלְכוּת שֶל הַצְּלָב.

רַבִּים הַיּוֹרְקִים בְּדָמָם מֵרֵאוֹת

מִלַּת־דְּוַי, הַקְּלָלָה, וְאֵינָם רוֹאִים שֶׁמֶשׁ,

רַק רוֹאִים לְבָנוֹת לְבָנוֹת בְּמֵי־תְכֵלֶת.

אַךְ רַבִּים הַהוֹלְכִים־וְהוֹלְכִים־וְהוֹלְכִים

בְּיָם וְיַבֶּשֶׁת, וְעַמּוּד אַחְרֵיהֶם בָּא:

קָשׁוּר בּוֹ אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ בְּחֶבֶל,

זוֹעֵק: אֵלִי, אֵלִי, בְּרִיק הֶחָלָל – –

הַעֲנִישׁוּ אוֹתָם, הַיְּהוּדיִם הַשּׁוֹתְקִים

שֶׁלָּכֶם לֹא אוֹמְרִים מַה שֶׁאֲנִי פֹּה אָמַרְתִּי!

*

הֲרֵי גַם אֲנִי פֹּה נוֹלַדְתִּי, פֹּה בְּאֵירוֹפָּה,

גָּדַלְתִּי בְּכֶתֶר־הַצְּלָב: עֲרָבָה עֲלוּבָה

עַל הַתְּהוֹם שֶׁל עַצְמִי,

עַל בֵּית־לֶחֶם שָׁמַעְתִּי רַק אֵיזֶה סִפּוּר מְסַפְּרִים,

רָחוֹק,

וְכָּחֹל.

הַאֻמְנָם כָּל אֶחָד פֹּה פּוֹחֵד אֶצְלְכֶם בַּלֵּילוֹת:

פֶּן יָבוֹאוּ בַּלֵּיל גַּזְלָנִים בַּמַחְשָׁךְ

עִם גַּרְזֶן וְסַכִּין

אֶל מִטָּה לְבָנָה,

אוֹ שֶׁמָּא נִדְמֶה לִי, רַק לִי – לְאָדָם שֶׁכָּזֶה?

הַאֶשְׁמַע בַּחֲלוֹם

אוֹ הָיוּ בְּהָקִיץ

צְעָקוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה עַד לֵב הַשָּׁמַיִם!

תְּשַׁלְּחוּנִי לַתְּחוּם, וּמִשָּׁם לְיַמִּים,

וּמִיָּם לַמִּדְבָּר, שָׁם גָּרִים עֲרָבִים,

עִם הַסַּהַר הַדַּק שֶׁהוּחַד כְּחֶרְמֶשׁ

לִגְרוֹנוֹת־הַכְּבָשִׂים – –

תְּשַׁלְּחוּנִי לַהוֹדְסוֹן – גָּרִים שָׁם אַחִים,

אוֹגְרִים הֵם דוֹלַארִים: מַטְבֵּעַ שֶׁל זִ’ידִים,

כְּדֵי לְאֵירוֹפָּה לָבוֹא וְלִקְנוֹת

אֶת כֶּתֶר הַסְּלַאוִים…

לַשְּׁכֵנִים תְּשַׁלְּחוּנִי: לְבֵיתִי בְּסוֹבְדֶפְּיָה,

מוֹלֵך שָׁמָּה אָח, לֹא יֵדַע פּוֹלַנִית,

וְכוֹתֵב מַנִיפֶסְטִים לָעָם בְּזַ’רְגוֹנִית – –

אוֹ אֶרֶץ־מַכְאוֹב בַּמַּלְכוּת שֶׁל הַסְּלַאוִים!

בָּךְ סִימָן מֵאִתָּנוּ: בָּתֵּי הָעָלְמִין,

הָעִבְרִים הַמֵּתִים שָׁם רוֹקְבִים מִדּוֹרוֹת

וְהֵם יְנִיקָה לִשְׁרָצִים וְעֵצִים…

אֵי־אָנָּה אֵלֵךְ וַאֲחַפֵּשׂ לִי מָקוֹם,

לֹא לִשְׁמֹע מִשָּׁם אֶת צִלְצוּל פַּעֲמוֹנַיִךְ,

אֶת הַתַּהֲלוּכוֹת לֹא לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם – –

חָפְשִׁי בִּשְׁבִילִי רַק עוֹד בֵּית תְּהוֹמוֹת,

הָרֶמֶז נוֹצֵץ עַל מֵימִים עֲמֻקִֹּים – –

אַךְ תְּהוֹמָה לָרֶדֶת אֵינֶנִּי רוֹצֶה

כָּל עוֹד יֵשׁ יַבָּשָׁה וְאוֹרִים מַזָּלוֹת.

אַךְ – – אֲבוֹי לֵדָתִי בַּמַּלְכוּת שּׁל הַסְּלַאוִים

בַּצֵּל שֶׁל הַצְּלָב!

*

לִקּוּי־הַחַמָּה אֶצְלְכֶם בְּאֵירוֹפָּה

וַאֲנִי נֶהֱנֶה, שֶׁלִּקּוּי־הַחַמָּה פֹּה.

וְכָך גַּם הַדָּם הַזּוֹרֵם בָּעוֹרְקִים,

וְרֵיחַ שְׁקִיעָה הָעוֹלָה מִבְּגָדִים – –

אָדֹם יִהְיֶה לַיְלָה בְּכֶתֶר־הַצְּלָב!

שָׂנֵאתִי רָקִיע גּוֹהֵר עַל צְלָבִים פֹּה,

הוּא לָנוּ נְחֹשֶׁת לְרָאשֵׁי־הַמַּכְאוֹב,

מַשָׂא שֶׁל נְחֹשֶׁת:

כִּי לָנוּ אֵין גֶּשֶׁם.

הַקְּלָלָה נֶאֶחְזָה בְּשָׂדוֹת עֲרֻמִּים – –

לָכֵם שֶׁיִּקְרֶה מַה שֶׁלָּּנוּ קָרָה!

*

כִּי נֹאכַל הַקְּלָלָה שֶּׁל הַסְּתָו עִם תְּבוּאַת הַשָׁדוֹת

כִּי נִשְׁתֶּה הַיֵּאוּש הָאָפֵל עִם מֵימֵי בְּאֵרוֹת.

וּבַלַּיְלָה לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁכַּב הַפַּחַד נוֹסָף לָאֲרוּחָה.

כֹּה הוֹלְכוֹת יְמָמוֹת. וְרֵיחָן – שֶׁל עֲצֵי עֲרָבָה

שֶׁעַל נְהָרוֹת אֲפֵלִים בַּזְּוָעָה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר.

בַּלַּיְלָה בָּאִים הָאֹחִים, לְבַכּוֹת הַתַּמּוּז – –

כִּי רוֹעֵינוּ יוֹשְׁבִים שָׁם מֵתִים עַל הַחוֹף

מִתְרוֹצְצִים הַכְּבָשִׂים בְּלֵילוֹ שֶׁל מִדְבָּר

עִם גְּרוֹנוֹת חֲרוּכִים וְאֵינָם מוֹצְאִים עַיִן – –

הָעוֹלָם הוּא עוֹלָם שֶׁל תְּשׁוּקוֹת בַּבְּקָרִים וּבָעֶרֶב.

לַשַּׁחַר יֵשׁ נֵס לְהַרְאוֹת וְלָעֶרֶב יֵש פֶּלֶא.

בַּלֵּיל אֲדָמָה וְהַגּוּף נֶהֱנִים בַּשַּׁלְוָה.

אַךְ אֶצְלֵנוּ עַתָּה הַזְּקֵנִים מַשְׁכִּימִים מִמִּטּוֹת

וְלַיְלָה אָפֵל בְּלִבָּם, כַּעֲצֵי עֲרָבָה

בַּזְּוָעָה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר.

בַּדְּוַי שֶׁל חֻרְבָּן.

*

אִמָּא מִרְיָם מִגְדָּלִית, כּוֹאֵב לִי כָּךְ שֶׁגְּרָרוּך פֹּה

בִּרְחוֹבוֹת בְּלֵב אֵירוֹפָּה,

בְּאֵירוֹפָּה הַמְחֻלֶּלֶת,

וּמְמַלְמְלִים דְּרָשׁוֹת פֹּה בְּלַאטִינִית לִכְבוֹדֵךְ.

לוּ נִכְנַסְתִּי, לְמָשָׁל, בְּתַהֲלוּכָה כָּזֹאת בָּאֶמְצַע,

אֶת שְׂפָתַיִךְ לְנַשֵּׁק כְּשׁוֹשַׁנִּים מִן הַשָּׁרוֹן,

וּלְסַפֵּר לָךְ,

כִּי גָרִים

פֹּה

יְהוּדִים,

יְהוּדִים פְּרָאִים,

וְנָשִׁים לָהֶם

וְטַף,

פֹּה בָּעִיר,

בְּעִיר הַדְּוַי – –

אָז הָיְתָה גֻלְגֹּלֶת זוֹ לִי מִתְבַּקַּעַת וְשׁוֹפֶכֶת

מֹחוֹתֶיהָ פֹּה בָּרְחוֹב

וְהַקָּהָל מַמְשִׁיך לָלֶכֶת – –

דָּם־שׁוֹתֵת, אֲנִי עוֹבֵר פֹּה, לֹא תֵדְעִי זֹאת, אִמָּא מִרְיָם,

וּמְמַלְמְלִים דְּרָשׁוֹת פֹּה בְּלַאטִינִית לִכְבוֹדֵךְ!

*

צִפֳּרִים עָפוֹת – גָּלוּת הִיא. הַגָּלוּת הַמֻּפְלָאָה:

לְעוֹלָם גָּדוֹל יֵשׁ לֵב כָּזֵה פָּתוּחַ וּמֵאִיר:

עוֹפְפוֹת הַצִּפֳּרִים פֹּה בֵּית־דֶּרֶךְ־הָעוֹלָם;

רָץ גַּלְגַּל־שֶׁל־פָּז מִשַּׁחַר

אֶל רַגְלֵינוּ מְדַבְּרוֹת נַהֲרוֹתֶיהָ שֶׁל בָּבֶל:

(לֵיל מַכְּכִיב. בָּאֲוִיר תָּלוּי הָעֲרָפֶל מָלֵא־דְמָעוֹת)

יְתוֹמִים. קִרְבוּ אֵלֵינוּ. בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת. דְּוַי לָכֶם הוּא.

כִּי עֲיַפְתֶּם מִן הַנְּדוֹד. וְהַדְּרָכִים הוֹלכוֹת עוֹד הָלְאָה.

הַיַּבֶּשֶׁת כֹּה גְדוֹלָה הִיא – – תִּשְׁכְּבוּ לִשְׂחוֹת בַּזֶּרֶם,

עַד נַגִּיעַ אֶל הַבַּיִת שֶׁל כֹּל עֹמֶק וְאִי־שֶׁקֶט:

יָם־גָּדוֹל שֶׁבַּמֶּרְחָק.

מַה תַּגִּיד אָבִי יָבֵשׁ? מַה תָּעוּצִי, אִמָּא־כְּשֵׁרָה?

שֶׁמָּא נִשָּׁמַע. כִּי עֶרֶב. עֲרָפֶל מָלֵא־דְמָעוֹת.

שֶׁמָּא כֹּה נִשְׁכַּב לִשְׂחוֹת עִם גַּבּוֹתֵינוּ עַל הַזֶּרֶם

עַד לְיָם־גָּדוֹל רָחוֹק – –

אֶלָּא מָה, רוֹצוֹת עֵינַיִם עַל זְרִיחוֹת־וְרָדִים לִתְמֹהַּ,

עַל שְׁקִיעוֹת שֶׁמֻּפְלָאוֹת הֵן, עַל בְּנוֹתֶיהָ שֶׁל יַבֶּשֶׁת? –

אֲבָל בַּיִת לְכֻלָּם, שַׁלְוָה, יֵשׁ רַק בְּיָם־גָּדוֹל…

שֶׁמָּא נִשָּׁמַע.

כִּי עֶרֶב.

עֲרָפֶל מָלֵא אֵימָה – –

*

לֶחֶם־קֹדֶשׁ אָדֹם, תַּפּוּחִים שֶׁבָּשְׁלוּ מִן הַדָּם,

כָּכָה שׁוֹכְבוֹת הַלְּבָנוֹת בְּלִבּוֹת הַמַּיִם.

כָּכָה שׁוֹכְבוֹת לְבָנוֹת עֵת הַחֹדֶשׁ מָלֵא:

כִּי בְּשֵׁלָה הַנַּצְרוּת.

וגְדוֹלָה הַמַּלְכוּת שֶׁל הַצְּלָב עַל יַבֶּשֶׁת וְיָם.

לְמִי זֶה אִכְפַּת עַל גְּדוֹת נְהָרוֹת בַּבְלִיִּים

שֶׁנֶּחְתָּך מֶרֶר־בֶּכִי עַל־יְדֵי שֶׁטֶף־דָּם

בְּחֵךְ מִשֶּׁלָּנוּ?

אִם הַגּוּף אֶל הַמַּיִם נוֹפֵל, אִם קוֹבְרִים אֶת הַגּוּף –

לְמִי זֶה אִכְפַּת, שֶׁעוֹמְדִים הַגּוּפִים הַקּוֹדְחִים,

בְּעַצְמָם גּוּשֵׁי מָוֶת חַי, בִּבְגָדִים אֲפֵלִים

סְבִיב בּוֹר־שֶׁל־חֵמָר, בְּתוֹכוֹ רֹאש־אִשָּׁה מְנַתֵּר? – –

כְּנֵסִיָּה פַּעֲמוֹנִים לָה כְּדֵי לְצַלְצֵל בִּשְׁעַת הַלְוָיָה,

בִּשְׁעַת יְלָלָה.

כְּנֵסִיָּה, גַּם עוּגָב לָה אֲשֶׁר מְנַגֵּן הַלְלוּיָהּ,

עֵת שַׁבָּת־שְׁחֹרָה בַּרְחוֹבוֹת, וּמְסַמֵּן הַמַּשְׁחִית

בְּדָם עַל דַּלְתוֹת בָּתֵּינוּ

אוֹת קַיִן.

*

אוּלַי זוֹ הַשְּׁחֹרָה בַּנְּבוּאוֹת הַשְּׁחֹרוֹת,

אַךְ כָּכָה בְּכָל עַצְמוֹתַי אֲנִי חָש.

כָּך כּוֹאֵב־מִתּוֹכיִ אֲנִי אֶת הַנְּבוּאָה

כָּל יָמַי שֶׁעַל אֶרֶץ־הַדְּוַי שֶׁל נוֹצְרִים.

יָרְדָה יְרִידָה בִּשְׁלַבֵּי הַסֻּלָּם

שֶׁאֲנַחְנוּ הֵקַמְנוּ פֹּה: רוּחַ בְּאֵירוֹפָּה.

אַהֲבָה לְכֻלָּם – אֲפִלּוּ לְאוֹיְבִים.

מַלְכוּת שֶׁל שָׁמַיִם לְכָל הַנְּפָשׁוֹת.

אָדֹם בָּעֵינַיִם, שְׁקִיעָה שֶׁכָּזֹאת:

עֲלוּ מְדוּרוֹת בִּלְהָבוֹת, רָצִים

אָנֶה וָאָנֶה יְהוּדִים, שֶׁאֵינָם

יוֹדְעִים שׁוּם־דָּבָר לְהַגִּיד: כִּי אָבַדְנוּ.

לֹא רוֹאִים הַשְּקִיעָה, לֹא רוֹאִים אֶת הַתְּהוֹם.

הֵם רוֹאִים טַחֲנַת־רוּחַ הָעוֹשָׂה בַּכְּנָפַיִם

אֶל־מַטָּה־וָעַל בֶּחָלָל הַמֻּרְעָל.

טוֹחֶנֶת הִיא רוּחַ, וּבָרוּחַ הָרֵיחַ

שֶׁל בָּתֵּי־הָעָלְמִין עַתִּיקִים בְּחֶשְׁוָן.

אֵיךְ הֵלֶךְ כָּמוֹנִי יָכוֹל – מִתְבּוֹדֵד,

עִם דָּם מְזֻוָּע וְאֵימָה יְהוּדִית

מִלֵּיל־אֹנֶס סוּמָא: הַשְּׁחִיטָה שֶׁל כְּבָשִׂים,

אֵיךְ יָכוֹל לְהָעִיר הַחֵילוֹת הַמֵּתִים

בִּשְׁטָחִים רוּסִיִּים, בִּכְּבִישִׁים פּוֹלַנִים,

שֶׁיָּקוּמוּ, יֵלְכוּ, וְיַרְאוּ אֶת עַצְמָם

כְּמוֹ שֶׁהִנָּם וְיַגִּידוּ: רְאוּנוּ,

כָּזֶה יִהְיֶה סוֹף שֶל כֻּלָּם, שֶל כֻּלָּם.

*

עֲשָׂרָה יִוָּתְרוּ יְהוּדִים־שֶׁל־פְּצָעִים, שְׂרִיד־הַפְּלֵיטָה שֶׁל דִָּמִים,

כְּדֵי לְהַרְאוֹת: שֶׁהָיְתָה כָּאן אֻמָּה עַל אֶרֶץ־הַדְּוַי שֶׁל נוֹצְרִים.

אַךְ הֵם לְעוֹלָם שׁוֹתְתִים לֹא יָבוֹאוּ אֶל שְׁעָרֶיהָ שֶׁל רוֹמִי: פִּתְחוּ!

מִסְתּוֹרִין שֶׁכָּזֶה: שֶׁמַּלְכוּת־בֵּית־דָּוִד עָבְרָה לְדָמֵנוּ שֶלָּנוּ.

לַמַּלְכוּת יֵשׁ קַרְקַע בַדַּלּוּת שֶׁבְּלִיטָא:

הִיא חוֹלֶמֶת חֲלוֹם יְהוּדִי מַאֲפִיל

עַל לִבְנִים קְטַנִּים וּלְבָנוֹת גְּדוֹלוֹת,

הַצְּמוּדִים לַקַּרְקַע וּנְמוֹגִים לִמְרַאֲשׁוֹת…

לַמַּלְכוּת עָרֵי־דְּוַי וּכְפָרִים בְּפוֹלִין,

(לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת מִשֵּׁנָה הִיא זוֹעֶקֶת…)

לַמַּלְכוּת אֶרֶץ־דְּוַי רְחָבָה בְּאוּקְרַאיְנָה

וְהַרְבֵּה נְהָרוֹת, בָּם שׁוֹחֲטִים הַכְּבָשִׂים…

וְהָלְאָה וְהָלְאָה, עַל יַבֶּשֶׁת גְדוֹלָה

הַרְבֵּה אַדְמַת־דְּוַי: קְבָרִים בָּהּ לַחְפֹּר,

וְגַם טַחֲנַת־רוּחַ, שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת לָהּ.

רַחֲמִים לְבַקֵּשׁ בְּתַחְתִּית הֶעָבִים,

וּבוֹנִים צוֹעֲנֵי־יְהוּדָה אֹהָלִים – –

וְעוֹבֶרֶת מַלְכוּת זוֹ מֵעֵבֶר לַיָּם, כְּמוֹ לְמַעְלָה גַלְגַּל הַחַמָּה – –

עֲשָׂרָה יִוָּתְרוּ עִם גְּרוֹנוֹת־שֶׁל־כְּבָשִׂים, עֵינֵיהֶם צִפֳּרִים בָּעֲרָפֵל,

וְאֵלֶּה יִחְיוּ, לָנֶצַח יִחְיוּ, וּבְפַחַד יוֹלִידוּ בָּנִים:

עִם גְּרוֹנוֹת־שֶׁל־כְּבָשִׂים, עִם עֵינֵי צִפֳּרִים, עִם דָּם כִּוְרָדִים לְעֵת־עֶרֶב.

בַּלַּיְלָה יִתְקַע שָׁם קָדְקֹד מֵחַלּוֹן: –

זַעַק בּוֹלֵט אֶל רָקִיעַ.

*

אֵיזֶה מַאֲדִים אֶעֱצֹר שֶׁיַּעֲמֹד דֹּם בַּשָּׁמַיִם,

כְּשֶׁלִּקּוּי־חַמָּה גָדוֹל בַּחֲלָלָם שֶׁל הַדּוֹרוֹת.

שֶׁאֵלֵךְ כֹּה בַּדְּרָכִים, אֶרְאֶה אֶת אִמּוֹתַי יוֹשְׁבוֹת,

מְנַעַנְעוֹת בְּחֵיקֵיהֶן אֶת יַלְדֵיהֶן, אֶת הַמֵּתִים,

טְלָיַי מֵתַי,

הַצִּפֳּרִים,

בִּדְרָכֶיהָ שֶל אֵירוֹפָּה.

מִזְרָח־מַעֲרָב־צָפוֹן־דָּרוֹם – אֵימָה כָּזֹאת תַּחַת צְלָבִים!

מָה אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּאֵלֶּה זְרוֹעוֹתַי סְפוּגוֹת־הַבֶּכִי?

הַאֵשֵׁב פֹּה בַּדְּרָכִים מִתַּחַת לִצְלָבִים שְׁחֹרִים

וַאֲנַעֲנֵעַ אֶת טְלָיַי,

אֶת צִפֱּרַי,

עַל הַבִּרְכַּיִם?

אוֹ אָקוּם, אָחֵל לַחְפֹּר פֹּה בֵּית־עָלְמִין בְּלֵב אֵירוֹפָּה

לִטְלָיִים מֵתִים שֶׁלִּי,

לְצִפֳּרִים מֵתִים שֶׁלִּי?

*

יֵשׁ כִּנּוֹר־נוֹהֵם־הַדְּוַי אָדֹם כָּזֶה בָּעֲנָנִים – –

לִתְפִלַּת־מִנְחָה עִמְדוּ־נָא בַּפִּנּוֹת שׁוּב, אַבָּא־אִמָּא.

עָלַי בַּקְּשׁוּ גַם, אַבָּא־אִמָּא.

כִּי בִּנְכֶם בַּמַּלְבּוּשִׁים שֶׁל הַנּוֹצְרִים שֶׁבְּאֵירוֹפָּה,

יְהוּדִי הוּא נָע־וָנָד,

עִם פֵּאוֹת עֵל הַצְּדָעַיִם;

אִם נוֹצְרִים אֵינָם רוֹאִים זֹאת – אוֹת הוּא כִּי צוּרַת פָּנַי

אֲפוּפָה בָּעֲרָפֶל – –

מַנְדּוֹלִינָה עֲמֻקָּה כָּזֹאת הֻנְּחָה בָּעֲרָפֶל –

אוֹי־לִי מְנֻגָּן כָּזֶה, לְעֵת צֵאתָם שֶׁל כּוֹכָבִים.

יְהוּדִי כֹּה אֶלֶגַנְטִי

מִסְתּוֹבֵב בֵּין הַנּוֹצְרִים

וְנִגּוּן הוּא מְזַמְזֵם פֹּה מִשַּׁבָּת־בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת.

לֵיל כָּזֶה שֶׁל אִזְמָרַגְדִּים. בֶּחָלָל עָשָׁן פָּרוּשׂ שֶׁל

אוֹפְּיוּם תְּכֵלֶת וְשֶׁל מֶנְתָּה, בֹּשֶׂם תַּפּוּחִים וְסַהַר – –

יַעַר־דְּוַי לִי, אִמָּא־צְמוּקָה, בָּא יָרֵחַ לְהָאִיר בּוֹ

אֶת מֵתַי עַל הָעֵצִים – –

קָתֶדְרַאלוֹת עַל הַגַב עִם בְּנֵי־יוֹסֵף קְפוּאֵי־הַגּוּף

וּמְנוֹרוֹת לָהֶם שֶׁל כֶּסֶף – –

*

הַלְבִּישׁוּנִי עַבָּאיַת־עֲרָב רְחָבָה, וְהַשְלִיכוּ טַלִּית עַל כָּתֵף לִי,

כִּי לְפֶתַע נִצַּת הַמִּזְרָח הַכָּבוּי לֶהָבָה בְּדָמִי הֶעָני.

קְחוּ לָכֶם אֶת הַפְרַאק עִם פַּרְפָּר, נַעֲלֵי־לַכָּה

שֶׁקָּנִיתִי לִי פֹּה בְּ־אֵי־רוֹ־פָּה.

הוֹשִׁיבוּנִי עַל סוּס וְצַוּוּ: שֶׁיָּרוּץ, יִשָּׂאֵנִי הַרְחֵק לַמִּדְבָּר.

חוֹלוֹתַי לִי הַחְזִירוּ. אַשְׁאִיר הַבּוּלְוַארִים. אֵצֵא לְחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

יֵשׁ עַם שֶׁכָּזה, בַּחוּרִים־שֶׁל־אָרָד, גּוּפִים עֲרֻמִּים בִּצְרַב־שֶׁמֶשׁ.

(שָׁם אֵין פַּעֲמוֹן הַתָּלוּי עַל רָאשִׁים, עַל רָאשִׁים מַזָּלוֹת רַק הוֹלְכִים.)

עֵת בָּחוּר שֶׁכָּזֶה מֵאַנְשֵׁי־הָאָרָד פּוֹעֵר פִּיו בְּרַחְבוּת הַמִּדְבָּר

וְלוֹהֵט אַהֲבָה (לְעֵת צֵאת כּוֹכָבִים)… וּמַזְעִיק כּוֹכָבִים: אַהֲבָה,

עוֹנָה גֵאוּת מַיִם, דַּם־תְּכֵלֶת צִבְעָם, בְּשׁוּלֵי הַמִּדְבָּר:

אַהֲבָה.

---

הכרזה

מאת

אורי צבי גרינברג

רצפּה, ארבעה קירות ותקרה למשוררים־יחידים חסרי הבית, בנדודי הנכר שלהם במרכזים השונים של אֵינמולדת העם־היהודי התפזרות ספרותית.

אין כוונתי: כשרונות. משוררים־להבא. ולא לכתביהם ה“ראויים לדפוס”. אין זה הזמן לנסיונות ספרותיים. דור שלם שותת־דם מגרונו, שותת־מרתו מֵהַלָך־רוחו. דור שלם עומד בגוף פצוע, רץ או שוכב בעוויתות (חבלי־לידה או חבלי־גסיסה). הזדעזעות במעמקים. תמרות־עשן על פני השטח. וכשרונות הם ניצוצות. אינם נראים בשעת הדליקה. הם יחידים־של־דל"ת־אמות. אבל אינם היחידים אשר בגרו ברוחם בתוך הסער והפרץ וגדלו אידיאית עד לאוניברסאלי:

אדם־אתה־קיים־במיליונים – –

כאן מכריז על היותו האינדיווידואליזם בעל מיליוני־ראשים־ולבבות: פצע־איש הירואי, העומד ברמ"ח איבריו, גדול כעולם, קרוע־עיניים־ואוזניים־ושפתיים. המחדיר לחיים הזורמים את דופק הדם של שלוש־מאות־שישים־וחמישה עורקיו, הַעמֵק, הַעמֵק – –

יחידים ממין זה הם הביטוי הבולט ביותר של העווית. גופותיהם מפַכות בעווית ונושאות על גביהן העירומים את דוַי־הגלובוס האפל. השקפת־עולם לוהטת. פקעת־אידיאות: אדם, עולם – בהתגלויות־כל־הדורות – –

ויש הרי כאלה אצלנו. משוררים שלמים, מושלמים, שראשיהם מלוהטים וכבדים, והלך־רוחם – מרחבים מזעזעים. בני־אדם משוררים, שמעצמותיהם גילפו עצמות לביטוי הסלעי בשביל אוצר שנערם עמוק־עמוק בפנימיותם של נסיונות־ימים־ולילות, בכל דרכי העולם.

– – דלתות ושערים פתוחים לארבע־רוחות־העולם, שם צוענים עולי־הרגל הנצחיים, בנים של אי־שקט, של חברה טהורה בכלל־העולם – כלל־האדם. האלבאטרוסים של השירה היהודית הצעירה. מזון רוחני: בשרם־שלהם; עורקים; עצבים. המשקה בגביעי עצמותיהם של עצמם: הדם הפועם בדופק. ופת־קיבר־לשַבָּת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו: סבל. – – מה עוד חסר במלכות העוני הקדוש? אנחנו, השיירה המזמרת של אנשים עניים לאלוהים. אלבאטרוסים.

משוררים – –

ברכה לאִמותינו העצובות, אשר הרו אותנו לעולם זה ולדור זה! אם כי רע־ומר לו לעולם זה ולדור זה באינסוף הפוער־את־לועו, אשר לשונו לוהטת בצלב־הדרכים הסאהארי: אלדוראדו – נירוואנה.

*

התחדשות. פריצה. מהפכה של הרוח. התרוממות – ועוד. ודאי. ככה זה. כך אצלם, כך אצלנו. כבר הורטטו־בזוועות כל הספרויות בפיגורן הקלאסי. בחולמנות האידילית ובשלווה־השירית האלגית נכנסה רוח־סופה: בְּרָה! הענק שכולו־שפתיים, האדם, במיליון־ראשים נשתאג (לפי גרוס: נשתאג כמכונה. תקופת־הטכניקה!) וגורל הספרים הישנים הוא כגורל הכנסיות הגוטיות והמגדלים הרומיים: נושנות קפואות. פחד להביט. הכבישים עוברים על פניהם. העולם והמאה האדומה עומדים ופניהם למורד־ההר. האופטימיסטים מרכיבים משקפות על עיניהם, ומנסים באינטואיציה (לעת־עתה) לכשף חתיכת מולד לוהטת אי־שם בקצה האופק. ובינתיים – שקיעה, והעולם גורר את המרכבה האדומה והחורקת של המאה שותתת־הדם אל השקיעה. במורד־ההר, עמוסה פקעות־הרקב: הישארות הדורות –

---

ככה זה. אם נרצה, ואם לא. אנחנו עומדים כפי שהננו: בפצעים שסועי־שפתיים, בעורקים נפרשים ועצמות מבורגות, לאחר הרעשות־תותחים וקריאות “הורא”, לאחר התקפות־גזים: לאחר קערות של מרה ואופיום ומי־יום: גועל. וקצף־של־שקיעה על השפתיים.

לכן האכזרי שבשיר.

לכן הכאוטי שבתמונה.

לכן הזעקה של הדם.

אכזרי. כאוטי. שותת־דם. בינתיים – שקיעה. במגדלי־העולם שלנו ערוך השולחן במזון הרוחני לדור־האובדים. ופת־קיבר־לשבת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו. בין השמשות, למרגלות עולם־העבר, עורך הדור שלוש־סעודות אדומות לשבת־השחורה של העולם. מאחורי גבותינו – עמודי־צלבים שחורים.

מזמורים כאלה כורח הוא לזמר. אכזריים. כאוטיים. שותתי־דם. – –

אולי שונה יהיה השיר שלאחר היוולד המולד, והילות־של־תהילה ינוחו על ראשי־האלבאטרוסים של משוררים־בריונים. אבל בינתיים אנחנו עירומים. מדובללים. נפרשים. אוונגליון־של־זעזוע־וחרפה, כולו עורקים ועצמות של דור־חסרי־השקט, דור־תוהו־ובוהו, העומד בצלב־הדרכים אלדוראדו – נירוואנה.

*

הוכרז בשבעים לשון: הלאה השאבלונות ו – העיקר – צימצום ביצירה. תפיסה אינטרוספקטיבית. התעמקות. למען ביטוי־האדם העירום והחופשי – יצאו בזחילה בכל־מקום – גם אצלנו – אלה, המחפשים תמיד שעת־חירום, ואשר תפסו־בידם את החבלים של פעמוני־העבודה־הזרה, והנה מצלצלת בחלל הבשורה של שירה כמו שגעון – –

יצורים כאלה ערמומיים הם, שנונים: “האם ככה לִכתוב נקרא: מודרני?” “אז גם אנחנו כותבים מודרנית”: לטפס על הקירות! להסיר את הגג! לצאת ברגל על־פני הים, גשרים של קורי־עכביש! ומדוע לא? אדרבא! הדברים יוצאים מבולבלים? ככה צריך להיות! האדם!… כך רואה אני את הדברים… אומרים אל הראש: ראש, המצא־נא דברים מגושמים. אבסורדיים ככל האפשר. דברים־אשר־לא־יתכנו. חשוב, ראש: יש לי פרסות על רגלי. ובכן אני (לפי ההגיון) אדם־סוס. וגורר אני (לפי ההגיון) את מי גורר אני? חשוב ומצא משהו, ראש שכמותך! חושב הראש: עגלה עם ברזל – – וכי מדוע לא? אדרבא!

וכן הלאה והלאה. חיקוי. פסוידו־אקספרסיוניזם. חיקוי זול־שבזולים, מחלל־הקודש, לאחד מאתנו. לאחד מאתנו כואב הדבר לאין־גבול. והתוצאה: כמעט כל־הדור, נוער־העיר ונוער העיירות “חולה” בספרותיות. חולה מודרניזם. ולאיזה צעיר הגון אין צרור שירים או רעיונות אקספרסיוניסטיים?

די לשאול בחורצ’יק:

– מה זאת, בעצם, אֶקסְפְּרֶסְיָה?

עונה הבחורצ’יק דבר מצחיק:

– אקספרסיה, אתה שואל? אקספרסיה, אתה מבין, זה… ממ… כותבים על דברי־פרא, אתה מבין… מותר לומר הכל… רק לא כנהוג… יוצא משונה… צריך להבין… זו רֶ־בוֹ־לוּציה, מהפכה, אתה מבין…

אינך מבין כלום. אתה מבין רק שמהיום ולהבא:

שולחן הוא מיטה. יד היא חוטם. נעל היא שעון ובטן היא קרש־הקצבים – – מדוע לא? אדרבא! הפקרות כזאת אני רוצה לעצור. נגד חילול זה של האקספרסיוניזם, אשר בשבעים לשון הרו אותו בדם־ולשד־העצם, אצא למלחמה בכל הנימים של בניין־אברי.

נגד החיקוי המביש: פסוידו־אקספרסיוניזם. נגד השקר הסמוי של העדר־הכשרון, המתכסה באצטלת־הכוכבים הקדושה של שירה מודרנית. נגד כל נחיל־הכוכבים של מביעי־דעות בלתי־קרואים, עם מומחיותם המשכילית־אפיקורסית: מה כן חדש ומה לא חדש. ובעד: ביטוי־האדם העירום, החופשי, הגואה־בגלי־הדם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

---

מאניפסט – אל מתנגדי השירה החדשה

מאת

אורי צבי גרינברג

אל מתנגדי השירה החדשה

נגעתם בשוליים של הרבה אמיתות. וכואב לנו, בימינו ובלילותינו כואב…

בשירה היהודית החדשה יש הרבה עשבים שוטים, עשבי־רעל.

בשירה היהודית יש דברים באנאליים, אבסורדים, דברים לא מקוריים, שנקלטו באקראי, אכן: יש נעדרי־כשרון, שרכשו להם את קיומם רק הודות לצורת־צלילים־חדשים מכונפת של איזה איזם ולסינווּר עיניים־ואוזניים בפראזיאולוגיה ובמילים לועזיות.

בשירה היהודית החדשה יש גראפומאנים־נגררים, בשפת אנשי־מקצוע: סחטנים. יחידי סגולה מריחים מרחוק את אי־כנותם. תאמרו, רואים את ערוותם. בקיצור: בשירה היהודית הצעירה מתרחשים דברים, החורגים מעבר לכל גבול של ליצֶנְציה פואֶטיקה – –

יתכן! אך לא פחות מכך סובלות גם ספרויות גדולות אחרות, ספרויות של עמי־תרבות בריאים אשר יש־להם־בית־אחד. ובכן מה הרעש אצלנו דווקא, בספרות העומדת על כרעי־תרנגולת של עם שאינו־שייך־למזרח ואינו־שייך־לאירופה. השותת־דם מצידו האחד, חולם־הוזה בצידו השני, וסוחר־מוכר בצד שלישי?

אם דבר זה, הנזכר לעיל, חוש הכנות שלכם, הוא אשר דוחה אתכם מאיתנו – נוכל להושיט לכם את ידנו! הדבר אכפת לנו יותר. פוגע בנו עמוק יותר. כי שלנו היא השירה: פרי ההכרה והכאב, אשר אנחנו הרים במאתיים־ארבעים־ושמונה אברינו הרותחים בחוסר־הבית היהודי־אנושי שלנו. אבל אם תזרקו בוץ במעיינות־הסלע החדשים שנפרצו־בעמל־ובאלימות בשממת היובש, ותדברו בשפת תנ"ך: “ויהי לעת הערב, ובאתם בכדיכם לשאוב מים, וראיתם והנה מורעלים המים – – " אזי נחריש אתכם בקריאתנו הלא־תנ”כית, הנַוודית: הסתלקו! אל תבואו בכדי החרס שלכם אל המעיינות, הניחו!

אמת הדבר. אמת (ואמת זו מכאיבה לנו, בימים ולילות – מכאיבה). אבד לנו הבארומטר של שלוות־הנפש, אבד ספר־חוקי־הטרקלין המסורתיים: “כך מדברים משוררים־נאצלים…” אבל איך ידברו (ידברו אמת! אם שירה היא אמת!), אלה, שהסופה הבקיעה אותם בהתרוצצות העולמית, בזעקת־הקרביים העולמית? איך תנגנה הבַּנְדוּרוֹת הישנות והשחורות מגָלוּת־בבל, על נהרות־הדווי שותתי־הדם־היהודי שמן הדְניֶפּר ועד ארץ־הוֹדסוֹן מעשנת־בארובותיה?

לא אנחנו אשמים שמכל עורותיו – הדורות – התקלף הטיטאן: עצב־עולם־ומלואו, שגודלו כגודל כדור־העולם, ואשר גדל לדחליל־מפלצת למרחקים, צלב־פחדים לעיניו של היחיד; האם אשם מישהו, אם שואפים אותו בכל החושים הלוהטים עמוק־עמוק יותר. מהשמש ומהלבנה; מכל כוכב בודד; מגושי עננים מחניקים ומכרכובים של בתי־אבן; ולבסוף – מפרצופי אנשים?

לא אנחנו אשמים, שהגילוי – הקריעה – של פרוכות, החשיפה של ארונות־קודש ריקים, אשר דורות שמרו אותם, היא כה מחרידה, כה אובדת־מלים־לבטאה.

אתם נחרדים מפני “הרואים את הכל”, אשר תגא וטלית, צעיף ובגד־שבת כיסו; הייתם מעדיפים: להעלים־בשתיקה. בבחינת “שידמה שאין רואים…” ובכל זאת – – אנחנו איננו אשמים אם זועק הדם ההולם בדופק. עצמות מזועזעות וסבך־עורקים נחשפו; והרוח נשאה כל כיסוי, אי־שם אל שבעת הימים – –

הזדעזעו־נא ודעו: לא אנחנו אשמים, אם ילל־המיליונים שהתעוררו החריש את השתפכויות־הנפש של נסיכי־שבת נאצלים:

איננו רוצים לשאת את הגלובוס האפל על גבינו עוד ששת אלפים שנה.

לא אנחנו אשמים שאלף נקבות־הפקר בלילות אדומי־ארגמן, שיכורות־עד־שגעון, שרות־עד־שגעון, חשפו את אשר בגדי־משי־לשבת הסתירו לפנים!

לא אנחנו אשמים, שהעיירה ירקה אותנו עם דם־גרונה, והשליכה אותנו, נרעדים, אל חֵך אי־השקט – לערי חשמל, ־גשרים, ־בתי־קומות, ־בתי־קפה, ־מתעתעים, ־קלון, ואופיוּם! יהי: אשם הוא המסובב את גלגל העולם. הלא אתם מאמינים! אבל ככה זה. זו דרך ארוכה ומגושמת. מסביב בער וסער בשעת הליכה. הריתמוס ישנו בשירינו, בתמונותינו, מן הסתם סתמתם את אזניכם בצמר־גפן ועצמתם את עיניכם (עד יעבור זעם… אולי). וכשאינכם יודעים, מזדעזעים אתם – שהדברים הם אחרת, אחרת, אחרת.

איש אינו אשם בכך. אבל סוסים, כלבים, ציפורים, אפילו הדומם הקר – יודעים, שהדברים הם אחרת, אחרת. הם נסחפו איתנו אל ההתרוצצות העולמית. הם חשים, שאחרת, אחרת – – ולכן עיני הסוסים כה עצובות לאין קץ, אבני־אודם־של־דווי לוהטות ערב ערב.

על כן צמוקים ומעוררי־רחמים הם חוטי־השדרה של כלבי־הרחוב, שבנבחם בלילה נביחת יתומים־ואובדי־עולם – נדמה: בכי ילדים הוא – –

על כן נזכרות לי ציפורים שנשארו תלויות, ראשיהן מטה, על חוטי־התיל בשדות סֶרביה, ליד מימיה של הסאווה – – ושוב: הכלב שרץ בין־השמשות, בימי הרעב של סאראיֶבו, במעלה ההר, נעמד על יד הסלעים, והטיח בהם את ראשו – –

וכי אני, למשל, בנה של משפחת קדושים נאצלה (במכתב־ירושה הכתוב באותיות זהב נמשך היחוס עד מלכות־בית־דוד), וכי אני אשם, אם איננו זוכר את שירת “ידיד נפש” הקדושה של אבא ואת “אודה לאל לבב חוקר” של סבי הכסיף, מפני ששש־מאות תותחים מילאו את ראשי; וברקי־הכחול של זרקורים בעיניי, מפני שנתבשמתי בכוהל, בניקוטין, בשירת־מלחים אֶקזוטית, בשאון־חילות־פרא ושירי הגוּסְליות של בוסְניה, ההמויות על הגס במיתרים? –

---

איש אינו רוצה ללבוש את כותנות־השעטנז. האברים היו רוצים: משי. אין רצון להיות נע־ונד. שלווה, שלווה עמוקה. רוצים האברים. הגוף רוצה לנוח בהיכלות. אבל מי אשם אם אין רואים עוד את הדרך העולה להיכל?

על כן האכזרי שבשיר.

על כן הכאוטי שבתמונה.

על כן זעקת הדם הפרועה, המכאיבה.

אלה אשר אינם מבינים אותנו – בשבילם איננו קיימים. רק הדי־קולותינו מבעיתים אותם – –

הגיפו דלתות וחלונות: בל יצא לבבכם מרוב פחד.

אנו חולפים על־פני סִפֵּיכים, ומניחים לכם.

הדרך ארוכה, ארוכה.

אל סוף העולם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

---

עולם עם הראש במורד [קטע]

מאת

אורי צבי גרינברג

תִּפְרְשׂוּ אֶת סִפְרִי – אֲבָרַי – אֵבֶר־אֵבֶר, גִּיד־גִּיד.

הוּא כְּבָר מִמֵּילָא מְשֻׁסָּע, וְאֵין לוֹ כְּרִיכָה עוֹד.

וְקִרְאוּ אֶת הָאֶוַנְגֶּלְיוֹן־שֶׁל־חֶרְפָּה מִגּוּפִי,

אֶת אֶוַנְגֶּלְיוֹן־הַחֶרְפָּה שֶׁל הַדּוֹר, שֶׁל מְאַת־הַגְּסִיסָה!

וְהָרִיחוּ בִּנְחִירֵיכֶם אֶת דָּמַי הָרוֹתְחִים;

תִּשְׁאֲפוּ

אֵל רֵאוֹתֵיכֶם נִיחוֹחַ־זְוָעָה, יֵין־הַסַּם,

הַחֲשִׁישׁ,

רֵיחַ עֵשֶׁב־יָרֹק שֶׁל שִׂנְאָה, מֵי־יוֹם: אֶת הַגֹּעַל!

מָה אוּכַל לְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן? הַלָּשׁוֹן בָּרְחוֹבוֹת

נְקֵבָה־שֶׁל־הֶפְקֵר:

כָּל אֶחָד כְּבָר שָׁכַב אִתָּהּ כָּאן.

הַיּוֹם הִיא עִוֶּרֶת עֵינַיִם, חֵרֶשֶׁת אָזְנַיִם,

וְדָמָהּ בְּעוֹרְקֶיהָ הוֹרִיק כֶּחָלָב שֶׁהֶחְמִיץ,

מוּטָב הָיָה: מָוֶת…

הָעֵינַיִם יוֹצְאוֹת מֵחוֹרִים – – צִפֳּרִים בְּהוּלוֹת.

בָּעֵינַיִם תָּרוּצוּ. צִפֳּרִים בְּהוּלוֹת יַעַקְבוּ־נָא

אַחֲרֵי כָּל הַשּׁוּרוֹת – אֲבָרִים שֶׁבָּרְחוּ בְּזִיגְזַאגִים:

הִלּוּכֵי־הַחֶרְפָּה, הִלּוּכֵי־נְחָשִׁים בְּיִשּׁוּב אֱנוֹשִׁי –

שֶׁלִּי וְשֶׁל עוֹד כָּזֶה הֵלֶך־הֶפְקֵר, כְּמוֹ רוּחַ

מִמִּזְרָח – לַמַּעֲרָב

אֶל עַרְבּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

רְאִיתֶם? מֵיתָרִים מְתוּחִים הֵן שׁוּרוֹת הַשִּׁירִים

כְּחוּטֵי טֶלֶגְרַאף עוֹטֵי־כְּפוֹר בַּבְּקָרִים:

צִפֳּרִים נִתְפְּסוּ בָּם, תְּלוּיוֹת הֵן, מֵתוֹת וּקְפוּאוֹת,

רָאשֵׁיהֶן אֶל הָאֹרַח לְמַטָּה; וְהָאֹרַח מוֹשִׁיט

אֶת שְׂפָתָיו הָרוֹקְבוֹת, בּוֹצִיּוֹת, לְעַרְבוֹת אֶרֶץ־סְתָו.

הֵי, הַעֲמִידוּ אוֹתִי מִמּוּלָהּ שֶׁל יַבֶּשֶׁת בּוֹעֶרֶת

בְּלִי כֻּתֹּנֶת לַגּוּף, אֲבָרִים לוֹהֲטִים נִפְרְשׂוּ –

וְסוֹמְרוֹת יִזְדַּקְּפוּ שַׂעֲרוֹתַי עַל־שְׂפַת מֹחַ פָּתוּחַ.

וְלֵילוֹת – אִזְמָרַגְדִּים־שֶׁל־רַעַל יוֹרִיקוּ, יַבְרִיקוּ.

וְגוּפִים יְרַקְּדוּ בְּאֵדֵי אַדְמוּמִית עֲשֵׁנָה.

וְרָאשֵׁי־פַּנָּסִים – רָאשֵׁי־סוּס פְּשׁוּטֵי־עוֹר – כֹּה יָנוּעוּ:

לֶהָבוֹת שׁוֹתְתוֹת עַל מְאֻבָּנֵי רְחוֹבוֹת – –

דַּרְכִּי רְחוֹבוֹת בְּפַסֵּי־הַטְּרַאמְוַי בַּבִּירוֹת.

דַּרְכִּי, דֶרֶךְ כָּל אֶבְרֵי־גּוּף, כְּנוּפְיוֹת־צְלָב שְׁחֹרוֹת.

בִּימֵי שִׁטְפוֹנוֹת־הַיָּגוֹן שֶׁל יֵאוּשׁ: הַלְוָיוֹת־יְהוּדִים…

דַּרְכִּי, מֵחוֹף־בֶּטֶן, מֵאֶמְצַע אֶל־מַעְלָה עַד מֵצַח,

עַמּוּד יֵשׁ, שָׁחֹר וְגָשׁוּם, עִם בַּרְזֶל־שֶׁל־יֵשׁוּעַ.

אִשָּׁה מְעַרְטֶלֶת שָדֶיהָ לְנַעַר בָּרְחוֹב.

(עִם פַּנָּס, הַבּוֹעֵר כְּטֵרוּף:

כְּשַלְהֶבֶת הַמֹּחַ…)

תְּלִיָּה. וְאָדָם שֶׁהִכְּחִיל. הַחַמָּה – כֶּתֶם־דָּם.

חֲפִירוֹת. גֶּדֶר־תַּיִל. שְׂדֵה־קְרָב. לְבָנָה. וְרָאשֵׁי־

חַיָּלִים. רֹאשׁ אֶחָד כְּמוֹ שֶׁלִּי. מְדֻבְלָל וּבוֹצִי.

דָּם שֶׁל בֵּית־מִטְבָּחַיִם. עֵינֵי־שׁוֹר־שֶׁל־זְגוּגִית: רַחֲמִים!

וְיָד גַּלְמוּדָה, צְהֻבָּה, וּבָהּ בְּרַאוּנִינְג אָפֵל.

וְגִשְׁרֵי־רַכָּבוֹת. וְהוֹלְכִים: פַּעֲמוֹנִים בָּרַקּוֹת.

בְּרָאשִׁים־כְּלַפֵּי־מַטָּה־גּוּפִים־צוֹלְלִים לְתוֹךְ מַיִם.

יְהוּדִים נִבְהָלִים, עִם פֵּאוֹת וְשׁוּלַיִם בָּרוּחַ – –

בְּפִנָּה, חֲצִי־אוֹר חֲצִי חֹשְֶׁךְ, יוֹשֶׁבֶת אִמִּי

עַל חֻמָּש־בְּתַרְגּוּם. הַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק לִמְרַאשׁוֹת.

וְעַל הַקְּרָבַיִם יוֹשֵׁב לִי קַבְּצָן בְּלִי־רַגְלַיִם

וְשָׁר מַנְגִּינוֹת עַל לֵילוֹת־הַמַּכְאוֹב שֶׁל כֻּלָּנוּ,

וְנוֹפְלוֹת מַטְבְּעוֹת.

*

עָרֵי־קֹדֶשׁ לָכֶם בַּאֲרָצוֹת מְכֻסּוֹת־כְּנֵסִיּוֹת

וְאוֹגוּסְט עַכְשָׁו. חַג לִכְבוֹד שִׁלְהֵי־קַיִץ.

וְעָלִים זְהֻבִּים בַּדְּרָכִים – כִּסְמָלִים: מַטְבְּעוֹת.

וְעָלִים אֲדֻמִּים – כְּמָשָׁל: שֶׁרוֹתְחִים דְּמֵיכֶם.

וְיוֹצְאוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּכֶם, וְיוֹצְאוֹת הַבְּתוּלוֹת,

יוֹצְאוֹת לַכְּפָרִים, לְבַכּוֹת אֶת מוֹתוֹ שֶׁל תַּמּוּז.

וְאִתָּן בַּחוּרִים־כְּמוֹ־יֵשׁוּ, מֵימִיּוֹת הָעֵינַיִם,

הַמְנַגְּנִים עַל כָּל כְּלֵי־נְגִינָה יְגוּנים: אֲבֵלוּת,

אַחֲרֵיהֶם צִפֳּרִים, וְשָׁמַיִם כְּחֻלֵּי־אַדְמִימוּת,

וּמַבַּט כְּנֵסִיּוֹת – פַּעֲמוֹנִים אַדִּירֵי־נִדְנוּדָם – –

אַך אֶצְלֵנוּ מַחְשִׁיךְ בֶּחָזֶה מִשְּׁקִיעוֹת אֲדֻמּוֹת.

עָגֹל: הַמַּזָּל שֶׁל הוֹוֶה־מְיֻלָּל אֲשֶׁר לָנוּ.

וְהוּא כְּעֵינוֹ שֶׁל הַפַּחַד: מֵהֶרְיוֹן הַשָּׁמַיִם.

עָלָיו בֵּינָתַיִם תְּבַלוּל, אֲבָל הוּא יִתְפַּקֵּעַ –

וְתִבְהֶה עַל כֻּלָּנוּ, בְּרֶדֶת־עוֹלָם־בַּמּוֹרָד,

עַיִן, אֲשֶׁר תַּקְפִּיא אֶת הַדָּם בָּעוֹרְקִים

וְתַחְשִׁיך אֶת הָאֹדֶם. – –

עֲרֻמּוֹת נְשׁוֹתֵינוּ וְאֵין לָהֶן דֶּמַע לִבְכּוֹת.

אֵין יוֹדְעוֹת אֵיזֶה יוֹם, מָה הַחֹדֶשׁ עַכְשָׁו.

הֵן כְּמֵהוֹת לִשְׁקִיעָה אֲדֻמָּה – נִמְשָכוֹת לַמַּזָּל

הַהוּא, הַמְצֹעָף בִּתְּבַלּוּל – כְּתִינוֹק בְּשִׁלְיָה.

הֵן רוֹצוֹת לְהַרְגִּישׁ בְּוָּלָד בְּבִטְנָן הָרֵיקָה,

וְעֵינַיִם דּוֹלְקוֹת וְדוֹלְקוֹת, מִתְִּשׁוּקָה וְקִנְאָה,

דַּם־תַּמְצִית לָהֶן – קֶצֶף־שְׁקִיעָה עַל שְׂפָתַיִם רוֹתֵחַ – –

לָנוּ אֵין בְּתוּלוֹת. אִישׁ אֵינֶנּוֹּ רוֹצֶה בְּתוּלוֹת!

אֲבָרִים עֲרֻמִּים וּפְצָעִים הַנּוֹטְפִים – לְכָל־עַיִן;

אִישׁוֹנִים לוֹהֲטִים, שְׂעַר־מֶשִׁי בִּשְׁבִיל לְהַתִּיר.

וּמי שֶׁרוֹצֶה בְּאִשָּׁה־לְשָׁעָה – יְקַבֵּל, יְקַבֵּל!

וּבִלְבַד שֶׁאֵינֶנּוּ בַּעַל־מוּם, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְעִישׁ!

וּבִרְחוֹבוֹתֵינו לֹא עוֹד יִהְיֶה חַג מֵעַתָּה.

בְּאוֹרְחֵי אֲדָמָה רְחָבִים אֲשֶׁר פֹּה חֻלְּלוּ,

שָׁם הָלַכְנוּ כֻּלָּנוּ הוֹלְכֵי־הָעוֹלָם־בַּמּוֹרָד.

לֹא עוֹד יַעַבְרוּ תְּכֻלֵּי־עַיִן זְקֵנִים נהִירִים,

בִּקְטִיפַת־חֲלוּקִים, בְּפִרְפּוּר־טַלִּיתוֹת עֲטוּפִים,

וְעַל עָרְפֵיהֶם הַכְּתָרִים הַכְּסוּפִים בּוֹהֲקִים – –

וְנַהֲרוֹתֵינוּ עַל מִישׁוֹרֵיהֶם לֹא יִשְׂאוּ עוֹד

תְּכֵלֶת־חֵן שֶׁל שָׁמַיִם, אֶת גּוּשֵׁי־הַחַמָּה – זֹהַב־לַהַט

שֶׁל שַׁחֲרִית־שֶׁל־תְּפִלָּה

וְעַרְבִּית־שֶׁל־תְּפִלָּה.

בִּתְהוֹמוֹתֵיהֶם מֻנָּחִים שְׁיָרֵינוּ: תַּשְלִיךְ.

כְּמוֹ רַעַל בָּעֹמֶק מוֹרִיק, וִירַק־רַעַל לְמַעְלָה.

וְהוֹלְכֵי־בְּמוֹרַד־הָעוֹלָם פֹּה פְּרוּמֵי־הַחֻלְצוֹת

מַגִּיעִים:

זְכָרִים,

נְקֵבוֹת –

(עַל־פְּנֵי כּוֹכָבִים חֲרוּטִים הָאוֹתוֹת: חִ – לְּ – ל – וּ)

הֵם רָקְדוּ פֹּה מְחוֹל־שִׁכָּחוֹן נוֹהֲמֵי־מִמַּכְאוֹב,

כְּשֶׁאַחֲרֵי גַּבֵּיהֶם לָהַבוּ אֲחֻזּוֹת־יְרֻשָּׁה:

רְכוּשָׁם וְחָטְפָּם שֶׁל דוֹרוֹת. גְּרָנוֹת, מִגְדָּלִים.

וְהֵם יִרְקְדוּ מְחוֹל חֻרְבָּן, מֻקְצְפֵי הַשְּׂפָתַיִם,

יִרְקְדוּ אֶל־תּוֹך־לַיְלָה עִם רַעַל –

בְּלֵיל־מוֹרַד־הָר שֶׁל עוֹלָם.

תּוֹךְ־רִקּוּד יִצְנְחוּ, יְחִידִים – כּוֹכְבֵי־לֶכֶת

לְרַגְלֵי הָעוֹלָם –

קֻפַּת כּוֹכְבֵי־לֶכֶת,

וְיִגְהַר הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם עִם חֶרְפָּה עַל הַמֵּצַח:

רָקִיעַ אָרוּר. – –

*

חוֹלֶה הוּא הַדָּם בְּאֶבְרֵי הַנָּשִׁים שֶׁל אֵירוֹפָּה.

הֵן אֵינָן מַפִּילוֹת תִּינוֹקוֹת עוֹד מִתּוֹךְ רַחְמֵיהֶן.

עֲקָרוֹת הֵן עַתָּה, לֹא מֻפְרוֹת, לֹא קוֹלְטוֹת הֵרָיוֹן,

הַזִּכּוּר: שִׁכָּרוֹן הוּא שֶׁל לַהַט בֶּן־לַיְלָה־אֶחָד.

הַנִּקּוּב: תַּאֲוָה מִתְהוֹלֶלֶת בַּת־לַיְלָה־אֶחָד.

וּמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת בְּכוֹרָה, בְּלֵיל־רַעַל אֵירוֹפִּי

רוֹאָה שׁוֹשַׁנַּת־הַחֶרְפָּה בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַבְּכוֹר,

הַיּוֹנקֵ חֲלֵב־רַעַל שֶׁלָּהּ בִּתְשׁוּקָה חַיָּתִית

וּבֵין חֲנִיכָיו הוּא סוֹחֵט אֶת פִּטְמַת הֶחָזֶה,

כְּבַעַל־תַּאֲוָה מְבֻגָּר, לֹא כְּיֶלֶד־יוֹנֵק – –

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה בְּאִשָּׁה־לְחֻפָּה. אֶקַּח לִי

זוֹנָה לַיְלָה לַיְלָה, אֲדָמָה עֲרֻמָּה לִי מִטָּה.

הַכְּלָבִים מִזְדַּוְּגִים בְּחָלְפָם. כַּלְבָּה מַפִּילָה.

וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי לֹא אוֹלִיד אֵיזוֹ נֶפֶשׁ –

בִּדְמוּתִי וְצַלְמִי: אֶת הוֹמוּנְקוּלוּס. פְּרִי שֶׁל תְּסִיסָה.

*

הוֹ כָּמְרֵי־נוֹצְרִי קֵרְחִים, בְּנֵי־בְּלִי־אִשָּׁה!

עַד לְאָזְנַי בְּלֵילוֹתַי הָאֲטוּמִים

בָּא בְּכִי־שֶׁל־רַע־וָמַר־כָּזֶה מִכֶּם – – וְעֵר אֲנִי

לְמַרְגְּלוֹת עוֹלָם בְּמוֹרָדוֹ, אִיּוֹב בְּלִי גַּג אֲנִי,

וּבְלִי חֲלוֹם, וּבְלִי נִיצוֹץ, יָרֹק – הָעֹבֶשׁ רַק בַּדָּם.

בִּשְׁתֵי יָדַי קפוּאוֹת אֹחַז פֹּה אֶת הַגְּלוֹבּוּס אֲשֶׁר לִי,

אֶת רֹאשׁ־הַזַּעַם, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שִׁנַּיִם לוֹ חוֹרְקוֹת,

וַאֲנִי טוֹרֵף בְּדִמְיוֹנִי נִתְחֵי בְּשָׂרִי בְּכַעַס – –

…לָכֶם אִישׁ לֹא חָתַךְ עוֹד הַוְּרִידִים שֶׁבַּיָּדַיִם.

אִישׁ לֹא תָּקַע אֶת צִפָּרְנָיו בִּגְרוֹנֵיכֶם.

אִישׁ לֹא הֵבִיא אֶחָד מִשֶּׁלָּכֶם אֶל גָּלְגָּלְתָּא

וְלֹא תָּלָה אוֹתוֹ עָרֹם עַל עֵץ פּוֹרֵחַ – –

אִם כָּל הַכְּנֵסִיּוֹת שֶׁלִּי הֵן – מַה כּוֹאֵב לָכֶם?

אִם שָׁם תְּלוּיִים אַחַי שֶׁלִּי, דָּמָם נִגְלָד,

רָאשֵׁי־יָגוֹן עַרְטִילָאִים – שֶׁל מִי אָז הַיְלָלָה?!

הִלּוֹת הַזּוֹהֲרוֹת־בְּזֹהַב נִקְרַע מִן הָרָאשִׁים,

בְּלֹא־קְדֻשָּׁה נַשְׁאִיר אָחִינוּ־אֱלֹהִים עַל הַעַמּוּד,

רַק גּוּף עָרֹם, פָּצוּעַ, עִם דַּם־אָדָם צוֹנֵן,

יֵלְכוּ שְׁלִיחָיו לִלְעֹס קַשׁ בְּאֻרְוָה – –

לֹא יִלְלַתְכֶם! הַדְּוַי שֶׁלָּנוּ, דְּוַי־שֶׁל־יְהוּדָה־נוֹצְרִי הוּא!

לֹא עִנּוּיְכֶם! הַפֶּצַע שֶׁלָּכֶם – רַק בְּהִיפְּנוֹזָה.

הִתְבּוֹנְנוּ עֵרִים עַתָּה: פֹּה מְחֻלָּל דָּבָר שֶׁלִּי:

קְדֻשָּׁה־שֶׁל־יְהוּדָה־נוֹצְרִי – אַתֶּם הֳיִיתֶם עֲבָדִים!

הַזְגוּגִיּוֹת דּוֹלְקוֹת בְּאֹדֶם בְּעָרִים וּבִכְפָרִים – בְּעֶרֶב הָעוֹלָם.

זֶה עֶרֶב שֶׁל שַׁבָּת־שְׁחֹרָה – רְאוּ: דְּלֵקָה, נוֹפְלִים

עַמּוּדֵי־סֵבֶל, עַמּוּדֵי־הָאֱלֹהִים, ועַמּוּדֵי־הַגֹּעַל,

וְאָנוּ – גַּם חָדַלְנוּ לְצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹנִים: שְׂרֵפָה!

כִּי כָּל הַפַּעֲמוֹנִים כְּבָר בְּעָפָר כְּמוֹ סִירֵי עוֹפֶרֶת – –

שֶׁלָּנוּ הַמָּדוֹנוֹת הַיּוֹצְאוֹת אֶל הַהֶפְקֵר,

נוֹשְׂאוֹת לִמְכֹּר חָזֶה לֹא־אִמָּהִי פֹּה בֶּעָרִים,

כִּי נִרְקָבִים עַל כָּל עַמּוּד הַבֵּן־פֹּרָת־יוֹסֵפִים.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

יוסף אַבּו הגלילי: חיתוך לינוליאום (מתוך ‘אלבאטרוס’ 3)

---

האדם זועק

מאת

אורי צבי גרינברג

(פורסם בחתימה “אוריאלי”)

הימים זועקים עד־צרידות בשיגעונם המאיר, ונחנקים בסוף בשמשותיהם המדמדמות. באים הלילות נובמבריים, וגוהרים עליהם כחוֹלי־אסטמה אפלים, מחרחרים מגרונם את המעמקים, מנענעים בָעצים ובוהים סוּמים דרך זגוּגיות השמשות: בדירות אורב הפחד. אימת הלילות. בחלל מְזוגה שֵינה ובשינה סובבות טבעות־לבָנָה מאירות. נחשים ירוקים באים מנקיקי־הסלע של הרי־הקדם, המוני נחשים זוחלים דרך השינה – ומערכת העצבים נרטטת. עצבים הופכים לפסי־רכבת. מכל המרחקים באים במרוצה קטרים. והדמים גולשים מכל העורקים: נעשים נהרות. הנהרות – נעשים ימים. עליהם – אוניות עם מפרשים מפרפרים ודגלי כל אומות־העולם… וכשהעיניים מביטות לאחור, רואות הן גוף על משכב בלילה. בשר ודם כלוּאִים בעוֹר, סתם: גוּף, והכאב הוא על־אנושי. מזדעקות אפילו אצבעות־הרגלים – –

על־פני כל כדור־העולם מהלכת שאגה, כביום־המכאוב הראשון של אדם. בן־האדם עומד עירום ורואה את עצמו: בלי עלי־תאנה. לא לב, נחל קטן משמאל, הוא מערת הגעגועים, מערת הרגש, רק עצמות, כל העצמות. מתגעגעות, מרגישות, כמהות. להן קול פנימי של צחוק ושל בכי. עורקים זועקים דרך הגוף. דם רותח. לָמַד את הריתמוס מִיַּמִּים. בַּמוחות זרח העולם־הקדמון השקוע. שואג הוא, האדם של קדם, נתח מן הכאוס:

אשתי־מחוּפָּה היתה לזונה. רוצה שאֶת הזרע המוליד־ילדים אשפוך על כרסה, שלא יופרה רחמה.

לגברים אחרים היא אומרת אותו דבר, אחרים נשמעים לה…

בוכה עולם של תינוקות־שלא־נולדו בלילות־הדווי שלי.

התוכיים במרזחים מפטפטים לי זאת בימַי ימי־הנדוד.

חָבר שיגעון (המלַווה אינקוֹגניטוֹ) מלמלם זאת לתוכי, מפַעֵם בפעמונו בראשי.

קצף על שפַתי, אכוּלות החטא; איני נוגע בהן בשמיים. אינני מנשק פרוכת.

עם כל נגיסת לחם אני זולל את אלוהים.

עם כל לגימת מיים אני שותה שואה.

בכל נשימת אוויר בא גועל לחכי.

וְ

לאן ההליכה בימים ולאן ההליכה־לישון־על־משכבים־בלילות?

וראש על כתפיים לוהט. בשום־אופן אי אפשר להסירו מן הכתפיים ולהשליכו כקדרה עם מוח על אבני הרחוב.

מגדל האייפל מתייבש, הנוראה בזעקות־הדומֵם זועקת. אינו רוצה לעמוד כך: מוקפא ומתוח.

ליפול הוא רוצה! להיות לעפר! וכך רוצים מגדלים אחרים.

גלגל־הענק שבווינה נאנק. וינה ישנה בלילה. וינה מְזַנָּה בלילה.

כל בוקר הומות הארובות של ניו־יורק, זועקות עשן, והעננים תובעים: עוד. כך זועקות הארובות בכל מקום.

וכמה אמות עמוק יותר באדמת כל כדור־העולם מונחות מיליוני־מיליונים נבלות: בניו של אדם, בנותיה של חוה; ולתולעים יש מזון לשנות נצח, והתולעים רוחשות. ומעליהן פרושׂה הפזורה השחורה. אדמה, ואדם הולך, האדם הערום הולך, בקצף על שפתיו, להבות בעיניים. לפניו הולכת הזעקה ההירואית אל סף העולם – –

אדם מאמין, שאֶת הכאב חשות מיליוני עצמות באדמה.

כה מחתרתי הוא.

כה חשוך הוא.

וְ

כה אינסופית האדמה.

האדם זועק: מה קורה לי פה?

---

לפני הצלב

מאת

אורי צבי גרינברג

INRI

– – שַׁלָּמָה אני אחד משיירת

הנכאבים, שאיננו תלוי

לצדךָ על עמוד כפרי

בצלב־דרכים. שמש תייבשני,

הלילה יגהר עלי? | אחיך,

ראה, עצמות גופי, חוט־השדרה

שלי: באור־העולם־עִם־שחר אני שָׁ

קוּף. יסורים מזַהַרים. | היום אָרָד, הלילה

דיו. אילם כמוך אני ביום (אינני יכול לשאת את

משא הארד על הראש ועל העיניים.) אבל בלילה מושכת אותי רמיזת המים העמוקים: לרדת בהם, אַ – עד מעל לראש. מסביב קירות. בניין שלוש־קומות ורחובות מתים של עיר־כנסיות. מתכרבל אני, אחי ישו, עור־ועצמות יהודי מתכרבל (אלפיים שנה אחריך, זקֵן!) ושפתותַי מתבקעות: פצע אדום באפלה – – הולך קולי כנחש, הבזקים־הבזקים: אבוי! מתוך הדם – – | אתה, רוצה להינתק מן העמוד, כשגשם מזמר יורד, עצים משליכים עלים. אתה מיילל בקול־רם. יערות מזדעקים. העולם תולה את עצמו למענך – ואתה – על לילות־המכאוב של כולם – זועק, זועק, זעקת אסון יהודית – – | התזכור אחי, את הכפר בית־לחם הקדוש? התזכור את פגישתך עם מרים בדרך־שדות גלילית: כד שמן־משיחה. התל

תלים שלה על רגליך. מעטה־עִברים לבן על גופך

ואיזור של תכת על מותניך? אֶך־אֶך ייתכן:

אינך זוכר עוד. כל־כך הרבה אלפי פע

מונים־פעמונים מצלצלים. כל־כך

הרבה קולות־מתפללים מטו

רפים – וְ INRI של דם בלָא

טינית מעל למוח. – – אבל

מדוע פונה מבטך עדיין

לשמיים ולהיאנחחח אתה

רוצה: אלי, אלי, למה עזב

תנו? – אבל לפעמים עומד

אני לעת מנחה־של־ורדים,

שקיעת החמה. אך, אבי רו

טט אז בחלוּק רטט־שבקדו

שה ושואב בעיניו הצמאות

את צער יום־עולם־שוקע.

אבל אבי מחכה לעליית כוכ

בים. לקידוש־לבנה. אני –

לא. אני עומד: ענן, שקיעה

בגופי, וחושב כשקיעה אל

תוך דמי הבוכה, כשהוא זורם כה: נעשית של אֱדום. אחי ישו. יש לך אלפיים שנות שלווה על הצלב. מסביבך אפס עולם. אֶך. שכחת הכל. מוחך הקפוא אינו חושב: למראשותיך מגן־דוד, מעל למגן־דוד – ידיים מברכות. מתחתן בוסתני־תמרים־זיתים־ואתרוגים. | – עיניים קפואות אינן רואות: למרגלותיך: קופת ראשי־יהודים כרוּתים. טליתות קרועות. גווילים דקוּרים. בדים צחורים עם כתמי דם.

ומכל לכל אלה – שיכור ושיכורה. חכים רקובים להם. פיות נוזלי־רוק – גועל מגעיל.

שלג. כפור. קיפאון. צער־עברים קפוא. כאב־יהודים־עתיק. את גולגלתא, אחי, אינך רואה. גולגלתא כאן: סביב־סביב. פילאטוס חי. וברומי אומרים תהלים בכנסיות – –

הייתי מביא לך גחלים לוחשות ברצפת־אש: בגולגולת מרוקנת של ראש־יהודי. כדי להחם את רגליך, את הקפואות – – אבל מחשבה עולה בי: יש לי אחים שחוטים. יש לי אחים בצבא־הבריונים האדום. ויש לי אחים צעירים מהם, השותלים אקליפטוסים בביצות חדרה. קדחת אוכלת אותם. נהי־תנים. אבל ים יש להם. הרים יש להם. והכּנרת הרי – כּנרת. לא ויסלה – –

אֶך־אֶך. יש לי אחים ליד הוויסלה… מה אספר עליהם? ירח על הוויסלה. סירות עוגנות ליד החוף. ספינות מפליגות. לא ספינותַי – על כל מימי העולם מובילות ספינות את אחַי – –

שלג. כפור. קיפאון. צער־עִברים קפוּא. דווי־יהודים־עתיק. אתה היית לדומם, יש לך שלווה על הצלב. לי – לא. לי לא – –

שַׁלָּמָה אני אחד המתבודדים הנכאבים הללו, שאינו תלוי לצדךָ על עמוד כפרי בצלב־דרכים? – –

למה אין ליקוי־חמה? – –

הנריק בֶּרלֵוי: חיתוך לינוליאום (מתוך 'אלבאטרוס 3)

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

---

תפוחים אדומים של עצי־הדווי

מאת

אורי צבי גרינברג

(פורסם תחת השם “מוּסטָפָה זָהיבּ”)

בשם זה קראה לי האנוּמא מתחת לעצי־המכאוב – אני נותן זאת לאסתר שומיאצ’ר

אודם־שקיעה זורם הַלְהֵט־אל־תוך־העבים. או: מַאֲרג־חוטים זהוב־התכלת. סיפור אגדה: פעם היה. רומנטיקאי, פנים משולשות, עיניים גדולות של עגל שגנבוהו מתחת לבטן אמו הפרה – פוער את פיו כשפתיים של פצע.

זגוגיות־השמשות בוערות באודם. הראש חייב להיות שחוח: פעם זה היה (בסוף הסיפור יחרקו שיניים).

"…שמש זרחה על שביל־פרחים. לבבות ופרחים טבלו בטללים, ובתפילות־של־שחר נוצצות ערגו אל השמיים. האולימפוס נשא את השחר – מלכות – על־ראשו. הר הרטיט על כתפיו יערות־אשוחים. מלאכים ירדו מטה, עין לא ראתה, וטוו מיתרים־של־משי בלב העולם. נשמות וציפורים פרחו באוויר. רוח קלילה הרעידה את המיתרים – ומתחת לשמיים חולמים, מפוזרי שושנים מוזהבות, הקשיב הנצח לזמירות עמוקות. הקשיב לזמירות על עצמו. ועם שחר פעמונים – פעמונים צלצלו ועוגבים ניגנו לנשיות הקדושה – תהילת מרים. תהילת־רחמים, תהילת־אמא־של־העולם – – "

עד כאן.

האיש עם הפנים המשולשות מותח גבותיו כלפי־מצח. עיניים גדֵלות: ערב־סתיו בהן. חוטי־דם דקים מתפזרים בלבנת־העין.

– נו?

– "עד שעמוד־האש יָצא מן האדמה. השדות שמסביב לערים העלו אֵדים. עשן. אדום. אלוהים הצית את העולם. צפורים צנחו. נשמות – נתקעו בזוויות. ההר מסר את יערות־האשוחים שעל כתפיו לסופה. הנצח היה שואל מפי השמש והירח את פשר הסוד, הסוד על עצמו – – "

עצור.

האיש עם הפנים המשולשות מביט כלפי מטה (עץ בלי עלים עומד שחוח לעת־חשוון, הרוח תוכל לבוא לנגן על הענפים…). זגוגיות־השמשות אדומות. כנראה: השמש שוקעת. והדבר חוזר בדם:

השמש שוקעת. אמא!

*

אודם בלהט אפֵל. דמדומים כאובים. עולם־גולגולתא. עומדת טחנת־רוח ריקה, תשו כנפיה. בריית־כאב עזובה. הירוגליף של לשון־פחדים. בלב השדה. שדה עצוב. לפני שנה פרח השיפון. וממילא: תמוז זהוב (על אורח לבן מושכות מן הכפר תהלוכות מזמרות…) קוצרות שריריוֹת. הו, איזה צחוק וציוּץ עד אל־תוך הערב האדום! ציוּץ… הו! זריחות־כוכבים מיוּהלָמות מעל לראשים החושקים של קוצרות אֶרוטיות. – –

אבל בינתיים, אֶך, מלחמה עלי אדמות. בשמיים אין רואים את האות. אבל הרכה שבבכיות־העיניים, העמוק שבאבלים ניכר בעננים. מבארות השינה שואב אני תפוחים אדומים: תפוחי מאדים־של־מזל. גדולים כגלגל העולם. – –

אַך, אוֹך.

*

איכר יורק על כף־ידו ומשפשף יד ביד. הֶפּ! מלחמה עלי אדמות, מה משמע… ככה המלך ציווה! לז’נדרמים כפתורים מבריקים ומדים חדשים. טסט… ומראֶה אָבֵל לכיכר הלחם. אֶך, אֶך, עדיין חיה הפונדקית החיננית, יכנס הרוח ב – – – היהודי שלה… אֶך! והיי"ש רוצה לגלוש בחך – – אֶך, אֶך! הֶה! חיננית, אַת! מה את אומרת על המלחמה – הה? חַאיִימ הזקן שלך יעשה, ככה: פּיף… חֶה־חֶה, מה משמע… למה לא?! – –

מתַקתֵק, מתקתק האורלוגין הישן. לפונדקית שפתיים יבשות. שותקת. דַנִיליוּק האיכר מביט. המקטרת מעשנת. ובאורח צועד הצבא. תרועת־חצוצרות, אַך.

*

אבא העווה פניו. נעשו צרים. התארכו. בתוך החלוּק קדח רק חוט־שדרה עם טבעות־צלעות. ראש, הראש שלי, צנח על כתפי אבי. יותר לא ראיתי. אבא בכה. הסימן: על עורפי נפל משהו חם ונעשה קר. יכולתי לחוש: עומד אדם שחוח. לאמא עלה הדם מכל העורקים לפָּנים. להטה. גוש שקיעה. והשקיעה אמרה:

– הרבה לילות רצופים ראיתי בחלום תפוחים אדומים ושקיעות־השמש…

שכחתי: מלחמה עלי אדמות, רציתי לומר לשקיעת־הדמדומים:

– אמא קדושה, האם בית־לֶחֶמית את?

אולי שמי יֵשו?…

אמרתי זאת בדמי, זגוגיות־השמשות בערו אדוּמות, כי הסתכלתי בהן.

– – –

גוף התיישב אל אדן־החלון, בפרופיל. לבכות בקול־רם אל תוך הלילה.

משמי־העננים הממורטטים מביטה עין נזוּלה: מכאוב עלי אדמות. קדחת בדם. נשים יושבות ליד החלונות ובוכות אל תוך הלילה.

*

היו לילות אחרים. לילות סתם. גוּף היה מתגלגל על מִטה צחורה. שינה לא יכלה לכבוש את הגוף. התהרהר: אֶך, ניצוצות נשפכו על הים. מנורות. מנורות. גשרים. טלפון עֵר. רמזורים. רכבות רצות עד צרידות. אוניות מוּארות נאבקות בים הגבוה. ואתה, שוכב, שוכב. סתם כך. מכיוון שלילה שוכב אתה עד ששינה תחטוף. לישון לילות ולהשכים בבקרים עם האזרחים שנשים להם… אֶך, אֶך –

עכשיו גוף בכל־מקום. רץ. מיליון־ראשים־לו. מיליון־עורקים־לו, הוּ – הַה. פוחת ופוחת הקהל בכנסיה. גופות של ישו נרקבות על עמודים בכל־מקום. מוות הוא מוות. בבית־המדרש מקמץ השמש הזקן בעצים והתנור לא יתחמם מחמִשּה צרורות עצים. – – אֶך, אֶך. אברמ’ל ישיש מושך בתאווה טבק־הרחה בנחיריו, נאנק: א, ואינו יכול להתגבר לשים את הטלית ולברך על “להתעטף בציצית”…

שכלל אין ראש לזה!

*

נרות־באגורה על ארגזי חיילים מצובעים באדום־כהה וירוק־כהה. דמויות מכוּפפות: גוּשי כאב־בשׂרים. גלמוד חי בכותנות מזוהמות, וראשים קשים, מגולחים. אֶך. ליד הנרות־באגורה. היד שכחה איך לחרוט בעט על הנייר. הולכת בקושי לַרוחב. אולי זה מפני שהֵנָה אל תוך הקסרקטינים אל ארגזי החיילים, באים בתי־המולדת הרחוקים; אמהות יושבות ובוכות. ישישים אומרים: אין מניחים תפילין… הפקר, רחמנא־ליצלן… ולבתולות שדיים מלאות יותר והשערות צומחות ארוכות, ארוכות.

אפשר להשתגע. – –

העט הולך בקושי לרוחב; צ־צ־צ… פנים אדומות. בתי־מולדת רחוקים עומדים בדמדומים. להרבה גופים סיגריות בפה. גופים סתם. מעשנים.

– אינני יכול לכתוב… ואילו יכולתי – לשם מה? ממילא לא יגיעו המכתבים לבתים. ודאי, האויב הגיע לשם. כלבים מתים שוכבים על הספים. אין לחם. ובבית אין רואים את אמא, לא את האחות, אולי מתו. הכל מת. מלחמה עלי אדמות – – תיכנס הרוח בעצמותַי!

*

אבל אמא’לה וולגה בוכה, אני יודע, ואבא דניֶפֶּר נאנק בלילות. הרוח יודע, כי מלחמה עלי אדמות… והבנים בגאליציה… רק האל בעבי־הכבשים יודע את גורלם שם – אֶך־אֶך. בגאליציה יש הרים. קללה עליהם. ומבצר כמו פירמישל – –

ובינתיים סתיו. מתקלפות האוזניים כי גשם נופל. ובבתים רועדים הבהובי־המנורות, מישהו בלתי־נראה עושה בפיו: ההָה… זקנים מתעוררים פעמים אחדות, בלילה: אֶך! מזל שבוערת המנורה הקטנה ליד האיקונין. מרים הטובה עם בנה בזרועה עומדת על המשמר בלילות. אבל הלב דופק.

בגאליציה יש הרים, קללה עליהם – –

בגאליציה יש מבצר פירמישל – –

*

במקום הפיאוֹת – שני פעמוני־כנסיה מתנדנדים. כאילו לא היתה מגבעת ומעליה תקרה: המוח פתוח. השערות סומרות. מעל למוח מתנדנד פעמון גדול יותר. ומעל לפעמון רץ עגול גלגל־המזלות המשוגע. שופך מתכת לוהטת. הרגליים ברוח. עיוורות. ניתעות. העיניים מפוזרות (לכל הרוחות אפילו.) בולעות את הצלליות, את התוואי של המִמוּל המרטט. אֶך, אֶך. המלך ציווה את הבית לעזוב. שתי אצבעות אל־מעלה להרים וְ: “נשבענו באש ובמיים”… אחדים נשבעים בשם האוויר: אוויראים. טסט! רוצים מן האדמה לברוח. על כן מהבהבת חדווה בעיניים. דאלמאציה לוהטת. באכסניות רותח. אנשי מים ואוויר: אוויראים, מלחים. מחול אחד של לא־על־האדמה: מיים, אוויר. תזמורת מנגנת. מי צריך יסוד מתחת לרגליים. מיים, אוויר. ונערות דאלמאציה מביאות פרחים ויין, פרחים ויין וקורעות מגופיהן את כותנות־הנערות שלהן בלילה –

אוּךְ־אַךְ!

*

אדריה בָרוחב, הרחק מן העבר ההוא של ההרים. נַשקי לגדות־השדות הכאובים של דאלמאציה. דאלמאציה אוהבת רק שירה של אקזוטיקאים שמשיים, של מלחים לוהטים בערבים סגולים, השרים את שבחי ונציה המופלאה על היכלותיה עם מדרגות־השיש, הגונדולות, ואיטלקיות משחקות – –

אדריה, אדריה – – אוניות מובילות לאלבניה, שם החילות קודחים ובספאלאטו השמשית הרגליים לא תוכלנה לדרוך – –

אדריה, אדריה! – –

*

וסתיו פתאום. אני רואה: תליות גשוּמות. כל עץ־השדה הוא תליה. על כל ענף אפשר לתלות אדם. כמה הם: אלפים על כל עצי־השדות.

הרומנטיקאי עם הפנים המשולשות, עדיין שלהי־הקייץ בראשו. והתחילו האוזניים להתקלף בשל נפילת־הגשם הסתווית. מגמגם המסכן: קצף של מרה־צהובה… כאב דמים… אילו ראו זאת אמהות.

אומר אני: סיגריה… קטורת היא סגולה לשיכחת יגון־העולם על הכתפיים… מוצאת־חן בעיניו לשון הרומנטיקאי שלי. הולך חיוּך מתחת ללחיים. סימן לך: על הפנים, מסביב לזוויות־הפה, תנועה. רק תנועה: עור רותת.

מעשן, מעשן המסכן. אדם של שבת־שבתון כזה, ופתאום עם כלי־נשק ושעטנז על הגוף. מזה יומיים רובץ לפני ריסיו הים (המון מלחים שוכבים על האדמה), גלים צונחים אליו, רוצים לבקוע את מצחו והולמים בראש: בוּככךְ. מגמגם הוא מזה יומיים: ים… ים… זהו הים… אֶך־אֶך. טאלאטה, טא־לא־טה… (היינריך היינה שלי!) – –

הסיגריה לוהטת. הלחיים מצטמקות. ההמון (חיילים) העלה עיניים אחרות: ים־ים… והאוניות היוצאות לסקוטארי אינן חוזרות… ספַלַטו ישנה. שנתה של ספלטו מריחה מאֵרוטיות שתויה של נערות־כרמים פראיות ויין־ענבים אדום־כהה ומריח המים האלמוגי של אדריה לעת־אור־כוכבים – –

– האם קודחים בסקוטארי? וכשנוסעים בים מקיאים בלי־הרף? נכון?

נרתת האדם של שבת־שבתון אחרי השאלות. נרתת. התגשמות של אינאונים עומדת בְּמדים של חייל. רוצה להתחמם אלי: אה… אני מתפחד לי… (מפחד – חזק מדי בשבילו!) ואני ארסי כמפיסטו. מושך אני את גבותי כלפי־מצח – ומפיסטו אומר: כ־מו־בבן… בסקוטארי קודחים… ובים כשנוסעים מקקקיאים בלי־הרף – – אמא!

אז מזיז אני את עינַי ימינה, בפרופיל: לים. זריחת עבי־כבשים. אֶך. אולי מגיעות האוניות המפליגות לסקוטארי, אל אחַי־הקודחים?

*

לתפוס רגע עליז. לילה. כוהל, עשן, סבון וריח־בושם. נערות ערומות עם קצות־צפורניים בלַכָּה, עם ברק בעיניים. החצוצרן, שאינני רואה אותו בעין, עומד ליד הגדר כלפי האורַח ותוקע תקיעה גדולה בליל־הכרמים הריחני. וזו מוצצת עמוק, הולכת רחוק. פוגעת במיתרים באוויר, מְוַמְוֶמֶת: וויממם… ומבליחה. הנערה הערומה יורדת מברכַּי. אֶך. החצוצרן ניצב עם חצוצרה בפיו. טרה־אַ־טה. אֶך. – – ומה יהיה על הנערות החושקות בלילה, כשלילה בוכה יפול אל תוך עיניהן כאל תוך נהרות־של־נובמבר?

בקתות הכפרים זזו הצידה מן הדרך התכווצו מרוב פחד ובענווה הצטעפו בין העצים. אֶך. להכעיס, שום כוכב אינו מאיר. רק הולכות שיירות שיירות עננים־שייטים. בלי דִין־דון פעמונים. סתם. האוויר מריח בָרֵיח הארוטי ההוא של כרמים. וטוב לשכב באחת הבקתות, על משכב משַחַת ולהקשיב לאחד, חייל רחוק תוקע בחצוצרה: טרה־טה. כל־כך מכאיב בגעגועי־הפרא. אפשר להשתגע. אַ – –

*

פקודה היא נייר. הולך אוטומטית שיר־העייפות מאות מילין. נושם בסוגסטיה פראית: מלכוּת! אנחנו נסוגים. ספלטו שמשית! עוד פעם אחת: טאלאטא, טא־לא־טא. עוד פעם אחת הבט, אחא, אל הים. תגיד: ים. זהו הים… ים – – כולנו הפכנו לרומנטיקאים: ים. מאה קרונות־משא שחורים: בולעים. נושמים קור ממרחקים: הה… אל היבשת הרחוקה לשוב! אֶך. אל מערות־האדמה. ומעל לראש יריעה הלוהטת־על־כל־האטלס עם ניצוצות גחליליות־עפות וצפורי־ברקים. חגיגות אדומות של לילות ורקיקת־הדם של העולם אל תוך אמא אדמה. מכאובי אמא… אפשר להשתגע. קְחֶה. לפתוח את הפה וכבר אף פעם, אף פעם לא לסגור. עובש יעלה על הלשון. קחֶה. שַלָמָה נושאים עדיין את אמא מרים זהובה בלב תהלוכה בישוב אי־שם ושלג לבן מעל לארץ?

שַלָמָה עוד דולקות מנורות ונרות דוקרים עיניים קמות של אחַי הגליליים, הערומים? קחֶה. קחה. – –

צעידה. כיוון מערב עם הגב למזרח. שם מתחיל להאדים סלמנדר. דווקא להיפך. לכל הרוחות! צועדים למערב. יער משחיר… פטרול חולף. מוביל הולך־רגל עֵרום־למחצה. הגוף מראש עד כף־רגל – רזון. אבל הערווה מתארכת כֹה משונֶה. מתבלבלת מעל לארנק־בשר נפוח. העירום־למחצה הולך. מתנדנד. מן־הסתם ענד פעם משקפיים. הולך. בוודאי קודח. רוצה לבקש ומפחד: סיגריה… שותק.

*

הַכו בחזה־הלילה. התפרצו כבדי־משקל דרך הערפלים. קרעו: ואו־ואו! קולו של הגלובוס הנכאב, לא של כלבים תת־קרקעיים – – ואוּוּוּ – וואוּוּוּ

אני – אחרַי הולכים רבים, רבים. – הולך לשם, שם פסי־הברזל מסתיימים. עצוֹר. מכאן ואילך – לילה. קלוע בתיל, אני עולה הֶרה: גשר כבד ומת, יצור שחור קָלוּע־פָּרוּם, אבל מת. מימין ומשמאל זרם רותח, יורה ברקים מדי רגע: צ – ר – ר – אלומה עם עיני אדם. רובה, עם כידון: ק – ר – ר… רק זה: חייל על משמר. אדם לשעבר. (היה קטן, ינק משד, אַך), עכשיו: שלא מן הישוב. צמח מן הגשר: גולם של לילה.

זרקור מחפש בלילה – אותי. (אני חש: אותי.) מי יודע כמה נפלאות זוהרות עינַי. אבל דמי קופא. לא עוד אדום הוא. סתיו, צבע־פלדה לוֹ. עופרת אולי. הו, אילו השכבתי אשה, היה גולם נולד לשם תליה על עמודים. מתכת אפלה. והיה מילל: ואוּ – ו – אוּ (אשה היתה פוחדת לתת לו את שדה. – – )

*

… הגורן בוער. הגורן שולח את האש לאורווה. שרפה נהדרת בלילה. היום לא יצלצל עוד פעמון־הכפר: הצילו!! אבל הבהמות שואגות באורווה שאגה מיוללת. איש אינו בא לפתוח, והשמיים בולעים, בולעים. הרחם הפראית הרעבה של הנשיוּת העולמית נפתחת. בולעת, בולעת אדמימוּת. העיניים הרואות זאת בוודאי מופלאות. כי ריתמוס הדם בעורקים מפכּה וחש באותו תענוג של זוועה מאירה. א, בוער! איש אינו רץ להציל, טוב כך!

שלושה פרשים רצים אל תוך האודם. שותים שַלְהָב בעיניהם. הסוסים משתעלים: קחחה… בדהירה. דהירה אל תוך הלהבות.

הרוח מצווה על האש אל השדות לצאת. והיא יוצאת!

שלושה רוכבים ורוכבים.

*

כָּבְדָה עלי חבילת אגרות־האהבה מאשתי בבית. רציתי לים להשליכה. לא הייתי ליד הים. אשליכה לשלהבות. בערי! שם בבית, הנקרא: ביתי, שוכב גוף אשה, ושדיה מלאות דם אדום. וצער גופה: צמאון פראי אל גברוּת, יַרְוֶנוּ אחד משלנו, אחד כמונו באחד הלילות. (הוא יגיד לאשתי: כמה בודדה אַת, וכמה יפה את… חבל עלייך! אך. אילו שלי היית, שלי. פה – ליטוף על הראש. קדוש אֶך! אחר־כך – אינטרמצוֹ לירי כמה חיוורת הלבנה!… כמה שלוו בחדר פה… המ… לבנים מבהיקים… אוֹך! כמה גמישה אַת! עוד אף פעם לא היה לך ילד? – – אה – – אקט…) באחד הלילות של אֶקסטאזה נשיית. – – (טבעת־הקידושין על היד, רק מחר, ברחצה, היא תרגיש בה ותביט בראי – –: שובע־הסיפּוּק).

מילא, מה יש! כשאגיע לישוב (כך נאמר), אכנס לתוך בית. הה. אוריד את התרמיל. אציב את הרובה ליד הדלת. ואשליך את הגוף. אשחק ברגליים. אמשוך חיוך לרוחב: אשה… ארבע דלתות… רצפה. בלי ליריקה, סתם, אשים ידיים מסביב לגוף… – תשכבי! כוולט וויטמן: קבלי את הזרע שלי למען קיום־העולם. אשה! יוולד ישו. אל־תחששי. ישו יוולד… המ… אַכככך… אַכככך… על אֶתיקה ידבר מישהו אחר עם אשתי בביתי… בוודאי כומר עם קרחת על הראש (כמרים אינם יוצאים למלחמה)… – – אכככך. עוד־פעם. אקט שני.

שוב חזית. בין הקרבות. סבך התיל. תותחים זרקורים. קופסאות ריקות. קבקבים־מוצהבים. המוני תולעים שורצים. תולע על תולע – הפריה־ורביה היחידה. מה זה משנה, היום או מחר. היינו הך יהיה לי (אני מחייך). תינוקות שפכתי על כרסֵי נשים בלילות הצעירים, אז לא עשיתי. ואם כן הפריתי, הלא הם שקצים מלוכלכים. מתרוצצים על המדרכות אֵי בערים הגדולות וצועקים בגויית: גפרורים – קנו גפרורים! ואין מיטה־למת בחזית (החברה נושאי־כתף כולם לחיילים היו, נושאים רובים!)

לילה. תאוּרת לבנה. אור כסף מת. משמר־שדה. הס.

בינתיים אור כסף מת. פרפר בהזיה: התפשטות־של־אטלאס מעל לראש: חגיגת־תותחים! יריעה רצה אדומה־עמוקה־אפלה. עם ניצוצות זיקוקים וצפורי־ברקים – – בינתיים הס. הססס… הס עמוק־עמוק – – שוכבות הבתולות הזכות על המיטות עכשיו. אכן עכשיו. הס. והרבה לבנות מתגלשות על השדיים הערומים החלקים, על התלוליות – – הס, הה־סס… הייתי הולך בדרך־יער רכה, שלכת. ז – ז – ז. אור־לבנה, יער־חשוון שקוף־אפל, על כפות־ידיים כסוּפות הייתי נושא לקראת השמיים גושי לב נגוּסים. המ. גושי געגוע יהלומי. אדוות רוח נרעדת, סתם ככה, כי רוצה לומר: הנני… ריח אדמה שתויה, ריח נובמבר, שלכת, רקבון… ההַה… הולך־סובב בחלל חולה־אסטמה בלתי־נראה. ה – ה – ה…

*

חולם שכני חלום לפעמים.

אמא מזמן לא קיבלה מכתב. יושבת היא עם שחר ליד החלון ומתופפת בידה על האדן: בן, בן, בן… יותר אינה אומרת דבר. יושבת אמא בחלון בלילה ומתופפת בידה מול הלבנה ההולכת: לכי־לכי־לכי… כשהלבנה נעלמת, מגיעים לאורח מתוך הלילה הולכי־רגל לבנים וראשיהם שחוחים. באים לומר לאמא: ערב־טוב, גברת! שואלת אמא: למה שחוחים ראשיכם? עונים הולכי־הרגל: גרונותינו כרוּתים, על כן ראשינו שחוחים…

אומרת אמא: אני רוצה לראות!

עושים זאת הולכי־הרגל: והראשים נופלים מעל העורף, צונחים מן הכתפיים. ונשארים הלבנים עומדים בלי ראשים. – –

אמא קורעת את שערותיה, מיללת כמו כלבה. היללה חוזרת אליה. – –

שכני צועק מן החלום לפעמים.

בבוקר פולט אני: צעקת בלילה, ראית את אמך.

צוחק שכני, חִי. בוודאי היה זה החלום שלך.

*

---

לעת – נעילה: מולדת־הדווי על אדמת הסלאווים

מאת

אורי צבי גרינברג

לא כל־כך בקלות עוזבים אפילו מולדת־מכאובים כזאת, כמו זו שנולדתי וגדלתי בה, ונוסעים למרחקים עם כל צרור דלוּת־היהודים ועם המהוּת הנכאבת של מין בן־אדם כזה, כפי שהנני. שום מזל חדש לא יקבל את פניך, כי צלו של להיות־אהסוור רובץ על ראשך עד יום־מותך: תהילתו השחורה של קין. אבל מולדת־המכאובים על אדמת הסלאווים יורקת את תושביה היהודיים, לאחר ששורת אירועים שחורים ניצבה מאחורי גבנו ומוצצת את לשד־העצמות בחוט־השדרה של העם. רוב הנודדים הולכים לאמריקה. שיירה קטנה של הולכי־אל־השמש מושכת אל ההרים שמהם כל השמשות באו. אני הולך עם השיירה הקטנה. בכלל: ציבור יהודי הולך. כל הישוב היהודי על אדמת הסלאווים פרוּץ ומבוּקע. מסתכלים מעבר לכל הגבולות. מי שהולך – בשבילו אי־אפשר שישאר.

חשבון שחור חייב שייעשה עכשיו. אם אחרים לא יעשו אותו – אעשהו אני.

קללה היתה לי הידיעה, שאני אחד־יחידי המתהלך ורואה את התהליך הגדול של התפוררות והירקבוּת העם. הרגליים דורכות על מדרגות־סחרחרה והרבה מים בגולגלות, הזעיר־בורגנות יונקת מהשפלת העם: החום עולה עם תעריף הדולר. לא ארץ שלווה הוא החלום, אלא ארץ־המטבע־הקשה: אמריקה. אין לו ד' אמות אחרות לרוח, אין שדה לחריש, בשבתות הציבור מתמוגג בחדשות, ענייני־העולם־הגדול. יחס – אין. האינטלגנציה אכולה מהיותה ללא־אלוהים, מפראזות על מהפכה בבקבוק מים, משנינות משוננת, נודף ממנה ריח של מאמרי־עיתונים ופרסומות־ספרות, ועזובת הנוער עוברת על כל המושגים: הפקר. הנוער בשל עוד לפני שרואים חתימת־זקן. החיוך על הפרצוף המנוּוון, הסיגריה בין השפתיים, תסרוקת “הסימרוּר” – הכל, הכל סימנים של ירידה. ירידה עממית כזאת, שאין לה אח ודוגמא בהיסטוריה: גלוּת, דווקא במקום הנקרא: מרכז החיים העממיים היהודיים (תנועות המוניות, הישגי־תרבות) ושלשם מסתכלים מעבר לים: פולין. ואף יחיד אחד אינו תופס: זה קשקושה של המטבע העיוורת השחוקה האחרונה בקופסת־ההלוויה של העם אחרי המלכות המתה: חי – חיים לעשות! זה, אחינו היקרים שמעבר לים, נקרא לח־יות… בכל זאת, מדינה עצמאית – יהודה – אין לנו, אבל בארצות־השותפות שיש לנו עם שבעים אומות (נקודת־מבט ידועה שלנו: מהאי טעמא הדרישה: אוטונוניה לאומית…) טוּפחה וצמחה דיפלומטיה משלנו, חבורה של מיניסטרים: a.D. dir=“rtl”, ושל כאלה שיש להם כישורים ותקווה להיות… ו – גלגל־היהודים הגדול בארצות־השותפות מסתובב – (רכבת ה־D המהירה טסה אֶקספרס על־פני יבשת אירופה ובאוניות היוצאות לאמריקה יש מחלקה ראשונה…) העיתונות היהודית מנהלת פוליטיקה גבוהה מאוד־מאוד. (המומחיות היהודית: לעילא ולעילא!) העיתונאים היהודיים הם אירופיאים וכתיבתם נטולת־דאגה־לעצמנו. ההמונים היהודיים (עליהם מסתכלים מלמעלה), הרי חייבים לדעת על נקודת־המבט הממלכתית: סתם על אירועים בקוסמוס… אלא מה, שפה ושם קורה משהו (סטיות), הרי לשם כך יש משטרה והמדינה… (המשותפת, בהחלט). העיתונות היהודית, כמו הלא־יהודית – קובעת עובדות “מצערות”. היא רק קובעת, או שמזכירה בתמימות, שבעצם, צריכה המדינה להתנגד ולהגן… כאילו מעשי־התעתועים הללו אינם נובעים מסיבות עמוקות יותר. לגמרי, לגמרי אחרות, שעליהן אפילו אין חושבים. העיתונות היהודית התרגלה לכרוניקה השחורה של פוגרומים, הפרזות, התנפלויות בריונים, רדיפות נגד מוסדות־תרבות יהודיים, כמו שהיא רגילה שיש בה פלייטון בכל גליון. והנורא מכל: איש אינו מזדווע עוד, מילא: רגילוּת. האנשים שהיו בורחים היום למרתפים בעת פוגרום, היו מסוגלים היום לשבת כך כל הלילה הארוך מרב־פחד ולדבר על נקודת־מבט המדינה, על ציוניסטים, “בונד”, פועלי־‏ציון, ועל עליית מחיר המטבע־הזר…

יש בפולין מפלגת־ציוניסטים ענקית, ורובצת עליה קללת־העם: אַל תזוז. העיקר שאתה קיים. רק טחנת־הרוח עומדת ומסובבת כנפיה: מזרח־מערב־צפון־דרום ו – השמש עולה והשמש שוקעת… החלוצים רובצים כמשיחים שבויים ליד שעריהן של כל ערי־רומי ומחכים עד שיבוא אליהו. יש “בונד” גדול. תנועה המונית, גלגול של אותם הגליליים: אוכלים לחם עם לחם, יש אגרופים, שיניים, יודעים לתת סטירה, יודעים לבנות ולחרוש, אבל האשמדאי המשכילני רובץ בפתח, הוא מצווה על ההמון שישאב את יניקתו משנאה ולהכעיס. במקום לעמוד בשתי רגליים על הקרקע, אם לא ציון היא – ויכולה להיות – ביתו של העם, אלא פולין זאת של כל ימות השנה Der Mensch ist gut… אילו האמינו בזה בכנות, הרי חייבים לבצר את הבית הזה, יש לעצור לחלוטין את זרם־המהגרים ולנהל תעמולה: ציבור־יהודים! תיעשו אזרחים של הארץ הזאת, פֹה היא יהודה, ולא בשום מקום אחר. והיו צריכים להעמיד שומרים, כדי שהבתים שנבנו יישמרו בטרם יבוא המצית הסלאווי… אבל הבנה זאת אינה קיימת, חסרה הכנות של האידיאה, חיים חיי יום. למפלגות מועדונים שלהם במעגלי־כישוף, וסביב סביב טשטוש ועירפּוּל.

אין נקודת־פלא מאירה אחת בטשטוש הזה הנמשך יממות. אין ראש בהיר אחד. הציבור מסתובב בהיפנוזה. כל אחד מושך את סרט־האשליה שלו. המפלגה שלו: מארג כזה לפני העיניים, והביצה לפני הרגליים גדלה וצומחת, וזה נקרא עם, חיי־עם. אל אלוהים!

והללו, האלפים והרבבות שגופיהם לא נאכלו משגעון־המפלגות, יהודי כל השנה, מסובבים את הגלגל בישוב. בעת חירום בורחים למחבוא, בעת שלווה הרי העולם שוב עולם הוא, ועולם כמנהגו נוהג. כך חי העם את חייו, מחנך, מחתן ושוב עולה דור־אובד חדש: דור יהודי על אדמת הסלאווים. בכל אדמת־הסלאווים המזרחית צומחת הזוועה. אני רואה אותה אדירה. מתחת לכל זוג רגליים יהודיות מונח הר־געש אֶתֶנה. פורץ מדי פעם. משמיד חלקים שלמים של העם: הולכים, בריאים, מבוססים. והס. וכשמשתרר הס, שוב מתחילות לסובב טחנות־המים: מפלגות וחצאי־מפלגונות. יבול של תחנות־הצלה חדשות לגמרי, יחידי־הסגולה מסתלקים ברכבת־הD המהירה, אקספרס לכל בירות אירופה. רדיו בכל הפיות: העם במצוקה… (היום כבר אומרים: אוכלוסיה יהודית, לא עם, כי השפתיים איכשהו אינן מסוגלות לכנות צרור אנשים אלה בשם עם). נכון: אוכלוסיה יהודית – לא עם. האוכלוסיה היהודית, לא אומה. כי לאומה יש תביעות לאומיות, אבל אף פעם לא שמעו באירופה על אומה כלשהי, שעליה למחות על שמקצצים זקָנים יחד עם עור־הלחיים באמצע היום. אומה לעולם אינה דורשת זכויות־אדם, זכויות אנושיות פרימיטיביות ביותר, כפי שאנו עושים זאת יום יום. אוכלוסיה יהודית, אותו עדר־נְדוד, שכל אחד בו מחזיק דרכון של־שוחד או כשר ומצטמק באולמות־ההמתנה של הקונסולטים, כדי לקבל ויזה – הרי זו אינה אומה, זה רק עדר כבשים משוחרר עם הטירוף הנוצץ בעיניים: לרוץ! לרוץ!

(אבל שערי־הרחמים נעולים. שום ארץ אינה פותחת את שעריה. טראגיקה אדירה. קללה זו אינה כתובה אפילו בתוכחה. איש אינו תופס זאת. מרוב יאוש הפכנו לקוסמופוליטיים… חולמים אנו: צריך להיות אחרת… ונותנים במתנה את העולם כולו… אנו – הקבצנים, הולכי־ההפקר…)

*

צלצלה שעתנו השלוש־עשרה. הנוראה בשעות. שעה זו, כשהיא באה, משפילה את ראשה המוכתר אפילו אומה כרומי. איננו מודעים לעצמנו. הציבור נתפס בחיי־שעה, ברגע זה איש אינו מסתכל עמוק יותר בבעיה: כל אירופה צמחה מעלינו, ניצבת בצלביה, ובצל זה של הפחד חיים אנו. אני מכיר את כל התיאוריות: שצריך להיות אחרת, ושחייבים להיאבק… אני מסוגל אפילו להאמין בנכונות של כל התיאוריות הללו, אבל עובדה היא עובדה: בכל האדמה האירופית דרים עמי־מולדת מקוריים של הצלב, ורק אנחנו היחידים לפי החוק והמושג המקובלים היום על מאות מיליונים תושבי־האדמה: זרים, אנשי תחנת־רכבת, וגם זה: מדרגה שניה. ככה זה. שיש לנו דעה שונה בראש – כלל אינו חשוּב, חשוב הוא הבהקיץ: הפטיש על האבן: אתם אינכם כָּאניים. אנחנו היום קבוצת־האנשים (עם בלע"ז) היחידה, שנולדנו וגדלנו עם כל האחרים באירופה ומדברים שפה גרמנית שקל מאוד להבינה, ואין מבינים אותנו כי אין רצון להבין. איננו קיימים כצליל או כצבע בקומפוזיציה העשירה של היות־באמצע אירופה. כל הזמן עלינו להתאים את עצמנו לדרישות ולשינויים, כי לא אנחנו הגורמים לשינויים. אנחנו פסיביים ותלויים במפגשים, כי ברירה אין לנו. ככה זה. (ושוב: לפי השקפתי צריך להיות אחרת…) ואין רואים אותנו אפילו בראשינו המאירים. כמשל יכולה לשמש שירת יידיש הצעירה החפה־מפשע. אני מכיר עד־כדי־כך שאוכל לומר: השירה הגרמנית הצעירה נחותה במהותה בהרבה לעומת שירת יידיש הצעירה, ובכל־זאת מי יודע על שירתנו? מתרגמים שירים הונגריים, שירה טטרית, לכל דיאלקט שיהיה יש גואלים – לנו אין. כי היא יהודית וכתובה באלף־בית העברי ולא בלאטינית. איש אינו מתקרב אל המעגל המכושף: יהדות. (ושוב, צריך שיהיה אחרת…) אני יחידי ומדבר (לכל הדיעות…) סובייקטיבית, כך יגידו. כמובן שאני מדבר סובייקטיבית, כמו מתבודד. מאחורי עומדים קוראי־שירה, לא המוני־עם עם אגרופים קמוצים. אני חסר־אונים. אני יודע. אבל יש לי חשק לומר את האמת הנכאבת שבי, במידה שאני יכול: ואני אומר זאת ביני לבינכם, מעט היהודים־של־כל־השנה, שעוד אין מבול בראשם, ויכולים עוד לשמוע את האמת השחורה: אמת־היהודים. בוודאי שטוב לאותו בשר־ודם עירום ברחוב, המאמין שהוא קיסר כדור־הארץ. נימוקים להוכחת ההיפך מיותרים. פשוט אינם חודרים לראשו. טוב לאלה אצלנו בתחום העני, שהעירוב כבר נקרע שם, החולפים ליד אסונות־העם שפוקדים אותו וממשיכים לטוות את האשלייה: Der Mensch ist gut… צריך להיות אחרת… אבל לי מר, כי אינני שייך לאלה. אני רואה את הבהקיץ: התפוררות ורקבון וחוסר־ראש. הישוב היהדי המבוסס: פולין, מקים את מוסדותיו בדולרים של אותם מהגרים מעבר־לים… בכל תחנות־הרכבת חוטמי־נשר אחרים עם עיני־הפחדים שלנו וצרורות־הדלוּת. ליד כל הגבולות העדרים שלנו, וכל “המחנות” שלנו, בכל מקום שלנו. הציבור הולך והולך! השד יודע מה קורה פה אתנו. אז למי האוטונומיה הלאומית, למי התביעות, איפה אנחנו באמת אזרחים ללא־דרכון (מוכן לעת־צרה) כדי לצאת לחוץ־לארץ?

וזהו העם? וזה פירושו לעשות־חיים?

*

שני קטבים קיצוניים יש ברחוב היהודי: ציונות, קומוניזם. הראשון מובן וקרוב לי בראותו בעיניים פקוחות את התהום כאן ובשאיפתו להתקבצות כל חלקי־העם על אדמת־העם.

הדבר לא הולך לו. אולי כבר מאוחר מדי. מקשקשת המטבע השחוקה האחרונה בקופסת־העם היהודית. לא הולך לו, כי העם איבד את ראשו (הדולר עולה ויש לשדך את הילדים…) לא הולך לו בגלל השקר המונח בכל מפלגה יהודית כשהיא יוצאת בשער־בת־רבים לזכות בהמונים… לא הולך לו, כי במזרח גרים ערבים, גר עם, האוהב את ציון יותר מן היהודים. והקללה חלה על השדות היהודיים שם. אסון, לנצח להיות־אהסוור. עולם שלם הוא נגד הקיום היהודי. נגד שאנחנו מסתובבים על האדמה. יד עשיו האחת. הצלב עלה במזרח – “תסביך־הרדיפה” שלנו.

הסהר הוא חרמש. הערבים הם אחים לנוצרים. לא לנו. אנחנו הבודדים היחידים של העולם – “עם־מתבודדים”. נשאר קומוניזם. הוא הפתרון הנראה־לעין, הנאמר בגלוי, לבעיית־היהודים: שקיעה כייחוד, עליה במשפחת הפועלים הגדולה, המדברת במקרה רוסית, אומרים אנו. אני מבין זאת. אבל אינני רוצה לשקוע. אינני סלאווי. בעורקַי זורם דם־עברים, דם מזרחי, דם־שועלים. בוודאי שאינו סלאווי. כשהמוּז’יק הרוסי הולך לכנסיה בבוקר, עומד גופו השקוף של אבי בטלית ומכסה את ראשו בכתר התפילין. ככה זה. דם כזה הוא. פעם אהבתי מוסיקה כנסייתית וציור כנסייתי, היום נעשיתי שמרן. כשאני מביט לאחור במערות הפחד שלנו, דרך בתי־המטבחיים האדומים של הדורות עד למגורים המוּצלים של העם (לא עם, אלא הללו המדברים אותה שפה שאני, ויש להם אותה דמות) על אדמת־אמא־חורגת הסלאווית ואל בתי־הקברות של העברים המתים (לא העבריתניקים) על ידי הכהונה המברכות על מצבות והכתב הנשחק של מלכות־בית־דוד (במובן הרוחני של המלה) רועד אני בדיוק כמו אבי הפשוט, כמו כל אבא־אמא יהודיים והטף היהודי המחוויר כשהפעמונים מצלצלים. חגא־של־גויים ברחוב. תהלוכות צועדות והפחד עולה כגאות עם עליית־הלבנה. לבנה־של־נוצרים בשלה ומלאה. אינני רוצה לשקוע דווקא בשל זה! אני רוצה להתקיים, להכעיס כל הרוחות! אני רוצה שילדי יקרא “מאמע” לא “מאטושקא”, שידבר כמוני: יידיש נכאבת. שיהיה אומר־הלאו החי כנגד הצלב־של־אירופה. שיהיה המפלצת במשפחת־העמים, אם נועד לו להיות כאחד מאתנו היום. אני רוצה שיידע לקרוא את הגווילים השמורים של העם (כאשר היה פעם עם…) כן, את הגווילים המאובקים. את ספר כל הספרים, שאנו כל היהודים־האובדים אינם קוראים. (הספר עבר לרשות הגויים והתנ"ך נקרא כבר ביבל) ושיקרא כפי שאני קורא היום בשנת תרפ"ג 1923 לישו הנוצרי בברלין הנוכרית, שבה ריתמוסי־ההתפרצות של השירה הלאטינית המודרנית עייפו אותי.

אינני רוצה לחדול להיות אפילו הצל הזה באירופה שהנני: עם אף־הנשר שלי. עם בהק־החלף בעיניים, עם דם־הפחדים המזווע העובר בירושה שני אלפי שנים. מי שיכול – שיקפוץ למים. אני אינני יכול.

ופה אני בא על פרשת־דרכים (שתי דרכים). אינני מאמין בהמשך קיומנו על אדמת הסלאווים, אינני מאמין באפשרות שמירת ייחודנו באירופה בכלל. ההיסטוריה מלמדת אותי זאת והבהקיץ הגדול: אירופה עד היום לא קיבלה את היהודים, ואינה יכולה לשאת על אדמתה יהודים, אנשים חיים בעלי צורה משלהם, שאינה־נוצרית. (השינוי יבוא כאשר ייבנו גשרים על הים הגדול… לא קודם.) שכחתי את הייחוס שלי. אבל אירופה מכחישה את לידתי כאן. היא מחזיקה עדיין את מכתב־היוחסין שלי: מזרח, מילא! בעורקַי זורם דם־עברים, דם־ערבים, דם־מצרי. מילא! אני מחזיר לאירופה את הפראק, את העניבה, את נעלי־הלקה. כל זה מן המתנות שלה. כן, גם בתי־הקברות שלי אני מחזיר. בחינם. עבור אלה שילמתי בראשים. בחתיכות של מזרח, בדם – –

רציתי לגור באירופה, שבה נולדתי – ולא ניתן. אולי יקבל אותי המזרח בחזרה. אבל אתם, שאתם כן מאמינים בחיי העם על אדמת הסלאווים, היו כנים, תבנו! תציבו שומרים ליד החומות לפני שהמצית יבוא, כדי שתפצחו את ראשו על הספים היהודיים.

כך נקרא עם. עם אירופאי. לא אחרת. ואולי אתם תנצחו. אבל לי אין שום ברכה בשביל מולדת הדווי שלי על אדמת הסלאווים.

מעל לראשי כולנו תלוי המזל הגדול מאדים.

הזוועה אוכלת לתוך ריאותַי: – –

אני לבדי.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

  “הֲשָׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתְָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?”

  (דוגמה למשפטי שאלה בספר לימוד לבית־הספר התיכון)

1

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם. בְּעִבְרִית יֵשׁ עָבָר וְעָתִיד,

אֲבָל אֵין הוֹוֶה, רַק בֵּינוֹנִי.

עַכְשָׁו נַעֲבֹר לַמִּשְׁפָּט.

2

אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ.

אוֹהֲבֶיהָ אוֹכְלִים אֶת אוֹהֲבֶיהָ.

הֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לְעָתִיד.

3

אֲרָצוֹת זָבוֹת חָלָב וּדְבַשׁ. זֶה חִוּוּי.

אִם תִּרְאֶה אוֹתָם, מְסֹר לָהֶם דַּ"שׁ. זֶה צִוּוּי.

וְעַכְשָׁו מִשְׁפַּט שְׁאֵלָה: מֶה חָדָש?

4

אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר.

אֱמֹר מַה כָּאן מִשְׁפָּט עִקָּרִי וּמַה טָּפֵל שֶׁל תְּנַאי?

5

חִבּוּר קָצָר. יָצָאנוּ לְטַיֵּל בַּסְּבִיבָה.

בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד שְׂמֹאל.

בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד יָמִין.

אֵיפֹה תָּעִינוּ?

תּוֹדָה רַבָּה.

6

שִׂיחוֹן. שֶׁל מִי אַתָּה, יֶלֶד?

שֶׁל אַבָּא, הַזֵּר הַשֵּׁנִי מִשְׂמֹאל.

7

בְּרָכוֹת וְדִבְרֵי נִימוּסִין.

בֹּקֶר טוֹב, עֶרֶב טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה, מַזָּל טוֹב,

בְּקָרוֹב אֶצְלְכֶם. לְעוֹלָם לֹא מְאֻחָר.

סְלִיחָה, הַאִם זֶה הַמָּקוֹם? תָּבוֹא מָחָר.

8

דַּיֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ. אַל תֹּאמַר: זֶה הָיָה לְחִנָּם.

הֲרֵי כְּבָר שִׁלַּמְתָּ.

אֱמֹר: לַשָּׁוְא.

9

מִלִּים נִרְדָּפוֹת. בֹּשֶׁת, בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה, בִּזָּיוֹן,

כְּלִמָּה, קָלוֹן, קִיקָלוֹן, קֶלֶס, קַלָּסָה,

דֵּרָאוֹן, שִׁמְצָה, נְאָצָה דֹּפִי,

אוֹי לָאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת,

גְּנוּת, גְּנַאי, גִּנּוּי, נִבּוּל, נַבְלוּת,

זֻלּוּת, הִתְבַּזּוּת, זִלְזוּל, זִילוּתָא,

וְשֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ!

10

עַטֵּר לְשׁוֹנְךָ בְּנִיבִים.

אַל תְּהִי מָתוֹק פֶּן יִבְלָעוּךָ.

אֵין הַבָּשָׂר מַבְאִישׁ אֶלָּא מִתּוֹכוֹ.

הֱוֵי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים וְלֹא זָנָב לָאֲרָיוֹת,

הַכֹּל הוֹלֵך אַחַר הָרֹאשׁ,

כָּאן קָבוּר הַכֶּלֶב!

הִגַּעְתָּ, דַּע מַה שֶׁתִּדְרֹשׁ.

הֲאִם נָאֶה דָרַשְׁתָּ?

הֲשָׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?

11

וְעַכְשָׁו עוֹד תַּרְגִּיל קָטָן לְסִיּוּם.

שְׁתֵּי מִלִּים בּוֹ. הַבְחֵן יָפֶה

בַּהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלִּים:

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם.

אדוניס הוא שמו הספרותי של עלי אחמד סעיד, משורר סורי־לבנוני, מגדולי החדשנים בשירה הערבית המודרנית, ומהוגי הדעות הבולטים במזרח הערבי.

אדוניס נולד בשנת 1930 בעיירה ליד העיר לאדקיה שבסוריה, למשפחה בת הכת המוסלמית־עלווית. לימודיו באוניברסיטה של דמשק, ואח"כ באוניברסיטה הקאתולית של ביירות, התרכזו בהגות ובפילוסופיה מוסלמית, לרבות המיסטיקה שבאסלאם הקלאסי.

כמוהו כרבים מבני הכת הדתית שבחיקה גדל, נטה אדוניס בצעירותו לעבר רעיונות “בלתי־שגרתיים” – אלה של אנטון סעאדה, מנהיג הזרם הלאומי־סורי שדגל בהשבת עטרת “סוריה האמיתית”, ודבק בסיסמאות ובמיתוסים קדמונים, שאינם ערביים, כגון פיניקיים וים־תיכוניים. מסופר שהמשורר אימץ את השם הספרותי “אדוניס” בעצת מנהיגו סעאדה.

ואכן, שירתו המוקדמת (למשל: ‘האדמה אמרה’, 1952), משקפת היטב את רישומן של תפיסות אלה, גם אם רוב שיריו מאז ומתמיד הם בבחינת שירת “היחיד”, הרי לא יחסרו בקבציו הראשונים שירי־תהילה והספד למנהיג, (שהוצא להורג בשנת 1949). סמלים פיניקיים־יווניים לרוב, כגון עוף החול, התחיה, האש, הים – הופיעו תכופות בשירה זו. אדוניס נמלט מארצו והתיישב בבירות מזה חצי יובל שנים, שם הוא מקיים פעילות ספרותית עניפה.

לשיא הפעילות הספרותית־פיניקית הגיע אדוניס בסוף שנות ה־50, כאשר השתתף בעריכתו של הריבעון־לשירה “שיער” (“שירה”). ריבעון זה, לא זו בלבד שנשא אופי “פיניקי” מובהק, אלא אף הקדיש חלק נכבד מעמודיו לתרגום מיטב השירה המודרניסטית המערבית לערבית, וזאת בלשון שאין לה ולא כלום עם לשון השירה הערבית המסורתית. על דפיו של ‘שיער’ הופיעו גלים־גלים של משוררים צעירים חדשנים.

בין שאר פעולותיו במסגרת הריבעון לשירה, נרתם אדוניס לתרגום שירתו של המשורר הצרפתי סן־ז’ון פֶרְס (באחרונה הופיעו בדמשק כל שירי פרס בתרגומו הערבי של אדוניס, בשני כרכים מרשימים). שירה זו הדהימה בזרותה, בקסמה ובריחוקה מצורות השירה הידועות, דור שלם של סופרים וקוראים בלבנון ובשאר ארצות ערב, ולמען האמת השפיעה רבות על כתיבתו המקורית של אדוניס עצמו.¹ בתקופה זו – כלומר סביב שנת 1960 – ומעל דפי ‘שיער’ החל מתגלה המשורר החדשן והאקספרימנטאלי במלוא תנופתו. שוב לא העסיקו אותו דקדוקי־עניות של משקל וחריזה (נושא שבאותם שנים היה במרכז הדיון בחוגי הספרות בארצות ערב), אלא הנהיג בליל של שירה שקולה, של פרוזה פיוטית ושל פרוזה “פרוזאית” בכפיפה אחת. שיריו אלה כונסו בשנת 1961 בקובץ ‘שירי מהיאר איש דמשק’, וכן בקובץ ‘ספר התמורות וההגירה במחוזות היום והלילה’ (1965), ‘הבמה והמראות’ (1968).

באמצע שנות השישים החל אדוניס מגלה נטייה גוברת והולכת להתרחק מהתפיסה הפיניקית, ולהתקרב – לפחות מבחינת ההזדהות הפוליטית – לרעיונות של השמאל הלאומני הערבי. וכך נתפרקה חבילת ‘שיער’ (שהוסיף להופיע, אמנם, אולם בלא תנופתו המקורית), ואדוניס יסד כתב עת ספרותי־פוליטי משלו בשם “מואקף” (“עמדות”), שבו הטיף ל“ייסוד כתיבה חדשה”, אשר, כדבריו, תיצור "יחסים חדשים בין האדם והעצמים, בין עצמים לעצמים, בין מלה למלה – כלומר: “תציג תמונה מחיי האדם”. שירה זו מנותקת כליל ממיגבלות השירה הערבית הקלאסית, אך אינה מתעלמת ממנה, ולעתים “מגיבה” עליה ברוח ההוויה המודרנית.

את בקיאותו הרבה בתרבות הערבית הקלאסית הפגין אדוניס בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – בין השאר ע“י פרסום עבודת הדוקטור שלו שנושאה ‘היציב והמשתנה באסלאם ובתרבות’; וכן – ע”י כך שקיבץ וערך ספר בן שלשה כרכים גדולים ובו מבחר אישי מן השירה הערבית הקלאסית לתקופותיה.

בשנות השבעים לא חדל מניסוייו הפיוטיים ופרסם שני ספרי שירה נוספים – ‘זמן בין האפר’ (1970), ‘קבר בניו־יורק’ (1971, פרי ביקורו בארה"ב).

גדולה השפעתו של אדוניס על השירה ועל ההגות הביקורתית הערבית של העולם הערבי. רבים המשוררים החדשים המתחילים את דרכם בחיקוי שירת אדוניס באחד משלביה. חלק משירתו תורגם לאנגלית, לצרפתית ולשפות אחרות.

העת הסדוקה

בעריכת

מנחם פרי

---

גבר ואשה: דו־שיח, 1967

מאת

אדוניס

– מִי אַתָּה?

– לֵיצָן, לְלֹא מָקוֹם

מֵאַבְנֵי הֶחָלָל, מִזֶּרַע הַשָׂטָן.

– מִי אַתְּ?

הַאִם נָסַעַתְּ בְּתוֹךְ גּוּפִי?

– תְּכוּפוֹת.

– מָה רָאִית?

– רָאִיתִי אֶת מוֹתִי.

– שָׁעַטְתְּ אֶל דָּמִי, יָשַָבְתְּ, הִתְפַּשַׁטְתְּ

רָחַצְתְּ, לָבַשְׁתְּ אֶת פָּנַי?

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי כְּצֵל,

וְרָאִית אֶת הַצֵּל שֶׁלִּי כְּשֶׁמֶשׁ,

יָרַדְתְּ מִתַּחַת לְמִטָּתִי, גִּלִּית אוֹתִי?

– הַאִם גִּלִיתָ אוֹתִי?

– גִּלִּית לִי? בְּטוּחָה הָיִית?

– לֹא.

– נָטַלְתְּ מִמֶּנִּי מְלוֹא הַחֹפֶן, וְנוֹתַרְתְּ פּוֹחֶדֶת?

– אָכֵן.

– יָדַעַתְּ אוֹתִי?

– יָדַעַתָּ אוֹתִי?

---

שני שירים על הגבר ועל האשה ושלושה חלומות

מאת

אדוניס

1. שיר לגבר

בִּמְצֻדָּד

את פָּנַיִךְ רָאִיתִי עַל גֶּזַע שֶׁל עֵץ חֲרוּטִים

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ רָאִיתִי שְׁחֹרָה בְּיָדַיִךְ

גַּעְגּוּעַי אָז רָתמְתִּי לְכַף הַתְמָרִים. אֶת הַלַּיְלָה נָשָׂאתִי בְּסַל.

אֶת הָעִיר גַּם נָשָׂאתִי.

הִתְפַּזַּרְתִּי סָבִיב לְעֵינַיִךְ, חָקוֹר אֶת פָּנַי –

דְּיוֹקְנֵך גַּם רָאִיתִי רָעֵב כְּתִינוֹק.

הִקַּפְתִּיו הַשְׁבָּעוֹת

וְזָרִיתִי עָלָיו צִיץ יַסְמִין.

2. שיר לאשה

בִּמְצֻדָּד

אֶת פָּנֶיךָ רָאִיתִי זְקֵנִים

חֲטָפוּם הַיָּמִים, הַתּוּגוֹת.

בָּא אֵלַי מְחַבֵּק צִנְצָנוֹת יְרֻקּוֹת אֲשֶׁר לוֹ, אָץ לָהוּט לסְעֻדָּה אַחְרוֹנָה

כָּל צִנְצֶנֶת – מִפְרָץ, חֲגִיגָה שֶׁל מִפְרָץ וְסִירָה

שָׁם שׁוֹקְעִים הַיָּמִים וְטוֹבְעִים הַחופִים

שָׁם חוֹקְרִים שַׁלְדָּגִים עֲבָרָם וּקְבַרְנִיט מְמַשֵּׁשׁ הַמָּחָר

בָּא אֵלַי רָעֵב. אַהֲבָתִי הוֹשַׁטְתִּי לוֹ:

כִּכַּר לֶחֶם, כַּד מַיִם, מִטָּה –

וּפָתַחְתִּי דְלָתוֹת מוּל רוּחַ, מוּל שֶׁמֶש, וְסָעַדְתִּי עִמּוֹ בִּסְעֻדָּה אַחְרוֹנָה.

עובדי־אש

חלום לגבר

בְּפָנַיִךְ הַנּוֹסְעִים, בְּפָנַי

כּוֹכָב. וְהַלַּיְּלָה שׁוֹטֵט לוֹ.

נִפְגְּשׁוּ שְׁתֵּי יָדֵינוּ

נִפְגְּשׁוּ צְעָדֵינוּ

נִפְגְּשׁוּ רוֹאוֹתֵינוּ.

יָרַדְנוּ, רָאִינוּ, נֶעְלַמְנוּ

הוֹפַעְנוּ נֶעְלַמְנוּ

וְעוֹבְדֵי־הָאֵשׁ בָּאוּ אַחֲרֵינוּ.

פני אשה

חלום לגבר

שָׁכַנְתִּי בִּפְנֵי אִשָּׁה

הַשּׁוֹכֶנֶת בְּגַל.

הַגֵּאוּת תַשְׁלִיכֶנָּה לְחוֹף

שֶׁנְּמֵלוֹ אתֶ צְדָפָיו אבֵּד.

שָׁכַנְתִּי בִּפְנֵי אִשָּׁה

הַמְּמִיתָה אוֹתִי, הַשּׁוֹאֶפֶת לִהְיוֹת

בְּדָמִי הַמַּפְלִיג עַד לִקְצֵה הַטֵּרוּף

מִגְדַּלּוֹר כָּבוּי.

הדרך

חלום לגבר

הַדֶּרֶךְ הִיא אִשָּׁה

שֶׁהִנִּיחָה כַּף־יַד הַנּוֹסֵעַ בְּיַד הַמְאַהֵב

שֶׁנָּתְנָה לַמְאַהֵב מְלוֹא־הַחֹפֶן

גַעְגּוּעִים וּצְדָפִים

אִשָּׁה

חֲלוֹם שֶׁאִשָּׁה הֲפָכַתּוֹ

לִסְפִינָה כְּחוּשָׁה כְּכָנָף

הָעוֹטָה שׁוֹשַׁנַּת־רוּחוֹת

הַשּׁוֹכַחַת אַיֵּה נְמֵלּהּ.

א

אני שֵׁד, מֵעִיד, שאין יותר שֵׁדים. למה שדים, כשהבן־אדם בעצמו הוא עכשיו שֵׁד? למה לפתות לדברים רעים כשהמפותה בין כך מוכן מראש? אני אולי האחרון בין הלא־טובים. אני גר לי בְּבוֹידֶם בטישֶׁוויץ וחי על ספר־סיפורים ביידיש, שנשאר לו כאן עוד מלפני החורבן. הסיפור בעצמו הוא גללי־עזים בחלב־ברווזים, אבל לְאות יהודית יש הלא כוח. איך כתוב שם? אותיות מחכּימות. לא צריך להגיד לכם שאני יהודי. אלא מה אני – גוי? אומרים שיש גם שדים גויים, אבל אני לא מכיר אותם, וגם לא רוצה להכיר אותם. יעקב ועשיו הם לא שום מחותנים.

לכאן באתי מלובלין. טישֶׁוויץ היא מקום זרוק, שאדם הראשון לא היה נעצר בו אפילו כדי להשתין. העיירה כל־כך קטנה, כשנִכְנֶסֶת פנימה עגלה – הראש של הסוס כבר בשוק והגלגלים האחוריים עוד לא נכנסו דרך השער. עונת הבוץ היא מסוכות עד הרבה אחרי שבועות. כשהעזים של טישֶׁוויץ לועסים את הקש מהגגות, הן לא צריכות להרים את הזקנקנים שלהן. תרנגולות יושבות על ביצים באמצע הרחוב. ציפורים בונות קינים בַּמיצנפות של הנשים. התייש הציבורי הוא העשירי לְמניין בבית־הכנסת החייטי. אני מדבר בְּהווה, כי הזמן עומד אצלי.

איך מצאתי את הנקודה הזאת שזבוב השאיר בסידור קטן, אל תשאלו אותי. אבל כשאשמדאי שולח – הולכים. עד זאמושץ' מרגישים בדרך כמו בבית. משם הלאה – אתה בַּידים של עצמך. נתנו לי סימן: על הגג של בית־המדרש ניצב כמו מגדל, תרנגול מברזל, ועל הכרבולת שלו עומד כל פעם עורב. פעם היה התרנגול מסתובב ברוח, אבל כבר שנים שהוא לא זז מהמקום, אפילו רעמים וברקים לא משפיעים עליו. בטישֶׁוויץ גם תרנגול מברזל יכול להתפגר.

הגעתי. אבל לא רואים אפילו קצה של מישהו מהחֶברֶה שלנו. בית־הקברות ריק. אין בניין בית־שימוש. הלכתי למרחץ, אבל לא שומעים שום רשרוש. אני יושב על הספסל העליון, מסתכל למטה, על האבן ששופכים עליה את הדליים ביום ששי, ומתפלא: מה, למשל, צריכים אותי פה. ואם צריך איזה חתיכת שֵׁד, צריכים להביא ממש מלובלין? כבר חסרים פגעים־רעים בזאמושץ'? בחוץ זורחת השמש (עוד מעט ימי־תמוז) ופה חושך וקר. מעל לראש שלי תלויים קורי־עכביש, ועכביש מנדנד רגל, אולי טווֶה אולי לא. זבוב לא רואים, אפילו לא קליפה של זבוב. מה הוא אוכל, אני שואל, את המעיים של עצמו? פתאום אני שומע איך שהוא עונה בניגון תלמודי:

– אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו.

פרצתי בצחוק.

– ככה? מה התחפשת לך פתאום לעכביש?

– כבר הייתי פה תולעת, פרעוש, צפרדע. אני כבר יושב פה מאתיים שנה ואין לי טיפת עבודה. אבל ללכת מפה בלי רשות אסור.

– לא חוטאים פה, הָא?

– אנשים קטנים חטאים פּיצפּונים. היום מתחשק מטאטא של מישהו אחר. מחר צמים מרוב חרטה ושמים אפונה בנעלים. מאז שאברהם־זלמן הכניס לעצמו לראש, שהוא משיח־בן־יוסף, הדם אצל האנשים התקרש. אני במקום השטן לא הייתי מחזיק כאן אפילו שֵׁד מתלמד.

– זה עולה לו ביוקר, הָא?

– מה נשמע בעולם? – הוא שואל.

– אצל הסיטרא אחרא? העסקים לא פורחים מי יודע מה.

– מה קרה? היצר־טוב התחזק?

– התחזק? רק בטישֶוויץ הוא עוד קְנָקֶר. בערים הגדולות הוא כבר לשעבר. אף אחד לא שמע עליו. אפילו בלובלין הוא כבר לא מתהלך עם נוצות.

– נו, אז בטח טוב.

– בכלל לא – אני אומר. – ‘כולו חייב’ – בשבילנו יותר גרוע מ’כולו זכאי'. הגענו כבר לזמנים טובים, שאנשים רוצים לחטוא יותר ממה שיש להם כוח. הם מקריבים את עצמם על חתיכת עבירה. ואם ככה – אז למה צריכים אותנו? לא מזמן אני עף לי ברחוב לֶוארטוֹב, ועובר לו יהודי עם זקן שחור, פיאות מסולסלות, מעיל מפרוַת חולד, עם מחזיק־סיגריות מעִנבר בפה שלו. ממול מטיילת זונה. בא לי ואני אומר: מה אתה אומר, דוד, על המציאה? לא חיכיתי ליותר מהרהור. פחדתי שהוא לא יצעק או יירק עלי. כבר הכנתי ביד את הממחטה שלי. אבל הוא אומר לי בכעס: מה אתה מדבר אלי? מצדי זה בסדר, לך דבר איתה…

– איזה מין עסק־ביש זה?

– השכלה. במאתיים השנה שאתה יושב לך פה וממלא את הימים בשום עם כלום היצר־הרע בישל במרץ דייסה חדשה. צצו אצל היהודים כַתְבָנִים שמחברים סיפורים בעברית, ביידיש, והם חטפו לנו את העבודה. אנחנו צריכים להוציא את הגרון עם כל חמור בן־ציפור לחוד, אבל הם מדפיסים את הקשקושים שלהם בהרבה עותקים ומפיצים בכל־תפוצות־ישראל, כמו שאומרים. הם מכירים את כל הנכלוּלים שלנו: דקירה, אהבת־תורה, יש להם מאה נימוקים למה רגל של חזיר, אם רק ממליחים אותה, היא כשרה. הם רוצים, לא פחות ולא יותר – להביא גאולה לעולם. למה נתנו לך לשבת פה מאתיים שנה, אם עוד מעט כבר לא תוכל לקלקל שום דבר? ואם במאתיים שנה אתה לא יכול להשחית אף אחד, איזה לכלוך אני יכול לסדר בשבועיים?

– אומרים: אורח לרגע – יכול לסַדֵר כל פגע.

– מה יש פה לסדר?

איזה רבי התגלגל לכאן מבּוֹזשיץ. איש צעיר, עוד לא בן־שלושים, אבל מלא־וגדוש, כמו שאומרים. את כל הש"ס הוא מחזיק בראש. בקבלה אף אחד בכל פולין לא מתקרב אליו. צם כל שני וחמישי. מטביל את עצמו במים קפואים. אי אפשר לדבר אליו. ואם זה לא מספיק, אז יש לו גם רבנית יפה – פת בְּסַלוֹ. איך אפשר לנסות אותו בכלל? לֵך תזיז חומות ברזל. אם היו שואלים אותי, אז את כל הטישֶׁוויץ הזאת צריך למחוק מהרשימות שלנו. אם אתה יכול להוציא אותי מכאן – תציל אותי לפני שאני משתגע!

– קודם אני מוכרח לחטוף כמה מלים עם הרבי. איך מתחילים, הא?

– תגיד אתה לי. עוד לפני שאתה פותח את הפה, הוא כבר שופך לך מלח על הזנב.

– אני מלובלין. לא כל כך מהר יכולים להבהיל אותי.

ב

בדרך אומר אני לשֵׁדון:

– מה ניסית?

– מה לא ניסיתי? – הוא עונה.

– נקבה?

– הוא לא מסתכל.

– אפיקורסות?

– על כל דבר יש לו תשובה.

– כסף?

– הוא לא יודע איך זה נראה.

– כבוד?

– הוא עניו כמו עשב.

– לא מסתכל אחורה?

– בכלל לא מזיז את הראש.

– איזה נקודה חלשה יש לכל אחד.

– איפה היא תקועה אצלו?

החלון בבניין הבית־דין פתוח. אנחנו עפים פנימה. ארון־קודש, ארון־ספרים, מזוזה בתיבה מעץ. הרב, איש צעיר עם זָקָן בלונדי, עיניים כחולות, פיאות צהובות, מצח גבוה עם זוויות־קמטים עמוקות, יושב על כסא הרב, מסתכל לתוך הגמרא. הוא יושב בציוד־קרב מלא: כיפה, אַבְנֵט, טלית־קטן, ציצית של כפול־שמונה. אני מקשיב לראש שלו – מחשבות נקיות. הוא מתנענע נענוע ומתחיל לנהום: רחל טעונה וגזזה, והוא מתרגם ליידיש: כבשה עם הרבה צמר והוא גזז במספריים…

– רחל, אני אומר, גם כבשה וגם בחורה.

– נו, אז מה?

– לכבשה יש צמר ולבחורה יש שערות.

– ואז?

– אם היא לא אנדרוגינוס, אז יש לה סימנים של בחורה צעירה, ניצנים.

– אל תבלבל! תן ללמוד! – הוא אומר בכעס.

– חכה רגע – אני אומר. – התורה לא תתקרר. יעקב באמת אהב את רחל, אבל כשנתנו לו את לאה, הוא גם כן לא קפץ מהגג; וכשלאה הגישה לו בתור פילגש את זילפה, אז רחל, כדי לסדר אותה, העבירה לו את בילהה.

– לפני מתן תורה.

– ומה עם דוד המלך?

– לפני חרם דרבנו גרשום.

לפני החרם, אחרי החרם, זָכָר הוא זָכָר.

– לכלוך! שדי קרע שטן! – נותן הרבי צעקה. הוא אוחז לעצמו בפיאות ומתנער כמו מחלום רע. – מה נתקעים בדעתי פתאום שְׁטוּתִים כאלה! – הוא מתפלא. הוא תופס לעצמו בתנוּכֵי האוזניים וסותם בהם את אוזניו. אני מדבר, אבל הוא לא שומע. הוא מתעמק בחתיכת מהרש"א קשה ואין כבר עם מי לדבר. השֵׁדון שלי משמיע קול:

– שברת את השיניים, הא? מחר הוא יצום ויתגלגל על קוצים. יחלק את הגרוש האחרון לצדקה.

– בימינו מאמין כזה?

– חזק כמו סלע.

– והרבנית?

– עולָה תמימה, כמו שנאמר.

– הילדים?

– קטנטנים.

– אולי יש לו חותנת?

– היֹה היתה.

– ריב?

– אין לו אפילו חצי שונא.

– מאיפה לוקחים צעצוע כזה?

– אצל יהודים מונח, לפעמים.

– אני מוכרח לנצח אותו. זה התפקיד הראשון אצלי. הבטיחו שאם יצליח לי, שולחים אותי לאודיסה.

– מה המציאה בזה?

– גן עדן בשביל החֶברֶה שלנו. אתה יכול לישון עשרים־וארבע שעות ביממה. כולם חוטאים, ואתה לא צריך להכניס אפילו אצבע.

– אז מה עושים שם ימים שלמים?

– משחקים עם השֵׁדוֹת.

– פה אין אף שֵׁדה – נאנח השֵׁדוֹן. – היתה כלבה זקנה אחת, אבל גם היא כבר עצמה עין.

– אז מה אתה עושה?

– מאונן.

– זה לא עתיד. תעזור לי, ואני נשבע לך בזקן של אשמדאי, שאני אשחרר אותך מפה. אתה תעבוד אצלי במדור־מרור. תעבוד רק פעם בשנה. בפסח.

– עוד לא אבדה תקוותנו. אבל חליפה אני עוד לא תופר לי.

– כבר החזירו לדֶרֶך־הישר, אני אומר, יותר גדולים ממנו…

ג

כשעבר שבוע וכלום לא זז נעשה לי עגמומי. שבוע בטישֶוויץ הוא כמו שנה בלובלין. השדון הטישֶוויצי הוא שדון די נחמד, אבל כשתקועים מאתיים שנה במקום כזה, נעשים פרובינציאליים. אומר בדיחות מימי מתושלח. צוחק לבדו כמו פרא־אדם. קורא בשמות מההגדה. לכל סיפור כבר יש זקן. אני רוצה לברוח מכאן מה שיותר מהר. אבל לחזור בלי כלום – זו חוכמה קטנה מאוד. יש לי אויבים בין חברינו ותתחיל בחישה. אולי שלחו אותי לכאן בכוונה, כדי שאשבור את המפרקת. כששדים מפסיקים להילחם עם בני־אדם הם מתחילים לשים רגל אחד לשני.

מנסיוני אני יודע: מבין המלכודות שחברינו שׂמים יש שלוש שעובדות תמיד: ניאוף, כסף, גאווה. אף אחד לא מבוטח נגד כל השלוש, אפילו אם הוא השטריימל של אלוהים בכבודו ובעצמו. מן השלוש – גאווה היא גשר של ברזל. לפי הדין מותר לתלמיד חכם שמינית־שבשמינית גאווה, אבל יהודי למדן יש לו תמיד טיפ־טיפה יותר. כשראיתי שהרבי הטישֶוויצי מתעקש והימים רצים – בחרתי בגאווה.

– רבי טישֶוויצי, אני אומר, אני לא נולדתי אתמול. אני בא מלובלין. אצלנו בְּפֵירושים מרַצפים את הרחובות. בחיבורים מסיקים את התנור. העליות מתמוטטות מרוב קבלה. אבל גדול כמוך לא מוצאים אפילו בלובלין. איך זה קורה, אני שואל, שאף אחד לא יודע עליך. נכון, צדיק צריך להיות נסתר, אבל שתיקה לא תביא את הגאולה. אתה צריך להיות מנהיג הדור, קורע גגות, ולא סתם איזה רב קטן בקַ"ק טישֶוויץ. כבר זמן שתתגלה. לאחד כמוך מחכים כל העולמות. משיח בכבודו ובעצמו יושב בקן־ציפור ומוציא את העיניים למצוא צדיק־תמים. אבל מה אתה עושה? יושב על הכיסא ופוסק בעניינים של סיר וקיר. תסלח לי על ההשוואה, אבל זה כמו למשוך פיל בריתמה מקש.

– מי אתה? מה אתה רוצה? – הוא שואל אותי מבוהל. – למה אתה לא נותן לי ללמוד?

– עת לעשות לה' הפרו תורתך – אני נותן צעקה. – ללמוד תלמוד, יכול כל עוזר־מלמד פשוט!

– מי שלח אותך?

– שלחו אותי ואני פה. מה אתה חושב, לא יודעים שם למעלה מי אתה? בפמליא־של־מעלה יש רוגז גדול עליך. כשנתנו לך גב – אתה צריך לסחוב. עניו מתחרז עם זנב. הם יודעים, שר' אברהם־זלמן היה משיח בן־יוסף ואותך הכינו להביא את משיח בן־דוד. אבל אל תישן. אזור חלציך. העולם שקוע במ"ט שערי טומאה. אבל אתה בוקע רקיעים. בכל ההיכלות שומעים רק צעקה אחת: הטישֶוויצי, הטישֶוויצי. השָׂר של אדום העמיד נגדך את כל כנופיית החיצוניים. השטן אורב לך. אשמדאי כורה בור מתחת לרגליים שלך. לילית ונעמה רובצות על־יד המיטה שלך. אתה לא רואה אותם, אבל שַׁבְרִיִרי וּבְּרִירִי מטיילים לך על כפות־הרגליים. אם המלאכים לא היו שומרים עליך, הקליפות היו עושים ממך אבק ואפר. אבל אתה לא לבדך, כבוד הרב הטישֶוויצי, השר סנדלפון שומר את צעדיך. מטטרון משגיח עליך מעולם הצחצחות, הכל עומד על שיווי־משקל. טישֶוויצי! אתה יכול להכריע את כף־המאזניים.

– מה אני צריך לעשות?

– תקשיב לי, כל מה שאני אגיד לך. אפילו אם אומר לך לעבור עבירה.

– מי אתה? מה השם שלך?

– אליהו התשבי. השופר־של־משיח מוכן אצלי. בך, טישֶוויצי, תלוי אם תבוא הגאולה או אם כולנו נשקע לעוד תרפ"ט אלפים בחושך מצריים.

זמן ארוך שתק הרבי הטישֶוויצי. פניו נעשו לבנים כמו פיסת הנייר שעליה הוא כתב חידוש.

– מִנַין אני צריך לדעת שדבריך אמת? – הוא שאל ורַעַד בקולו. תסלח לי מלאך קדוש, אבל אני רוצה סימן.

– אתה צודק. הנה סימן!

ועשיתי רוח כזאת בבניין בית־הדין עד שהנייר עם החידוש התרומם והתחיל עף לו כמו יונה. הדפים של הספר התחילו לרוץ לבד. הפרוכת התנפחה. הכיפה של הרבי נקרעה מראשו, זינקה עד התקרה ונפלה מחדש על הקרקפת של הרב.

– זה טבעי? שאלתי.

– לא.

– עכשיו אתה כבר מאמין?

הרבי הטישֶוויצי היסס.

– מה אתה אומר לי לעשות?

– מנהיג הדור, ארז הלבנון, צריך להיות מפורסם.

– איך נעשים מפורסם?

– סע מסביב לעולם.

– מה אעשה בעולם?

– תגיד דרשות. תאסוף כסף.

– בשביל מי לאסוף?

– קודם תאסוף. מה לעשות עם הכסף אני כבר אראה לך.

– מי יתן לי?

– כשאני אומר, יהודים נותנים.

– ממה אֶחיה?

– לשליח מותר להוריד חלק לעצמו.

– האשה, הילדים…

– יספיק לכולם.

– מה לעשות עכשיו?

– תסגור את הגמרא.

– אוי, אבל אצלי עכשיו הרי בבחינת נפשי חשקה בתורה! נאנח הטישֶוויצי.

בכל־זאת, הוא אחז בכריכת הספר, מוכן לסגור. אם היה עושה את זה – הוא היה גמור. מה בסך־הכל עשה יוסף דילה ריינה? הושיט לסמאל קמצוץ טבק. כבר צחקתי בלב: רבי טישוויצי, אתה כבר יושב אצלי! השדון מן המרחץ, שעמד בְּפינה והקשיב בשקט, נעשה ירוק מקינאה. נכון, הבטחתי לעשות לו טובה, אבל התכונה הכי חזקה אצל החֶברֶה שלנו היא לא לפַרְגֶן. פתאום אמר הרבי:

– תסלח לי, אדוני, אבל אני דורש עוד סימן.

– מה אתה דורש, שאני אעצור את השמש?

– תַרְאֶה לי את הרגליים.

– ברגע שביטא מלים אלה ידעתי שהכל אבוד. אנחנו יכולים להסוות את כל האיברים, חוץ מהרגליים. הרגליים של כולנו – מן המזיק הקטן ועד לקֶטֶב מְרִירִי – הם רגליים של אווזים. מהפינה של השדון הקטן נשמע צחקוק. בפעם הראשונה באלף שנים, אני עם הלשון הארוכה, נשארתי אילם.

– את הרגליים אני לא מראה! – אמרתי בכעס.

– אם ככה אז אתה רוח!

והוא נותן צעקה: פִּיק, צא מפה. הוא ניגש בריצה לארון־הספרים, חטף את ספר־יצירה והתחיל להניף אותו עלי כמו רוצח. נגד ספר־יצירה אף אחד מאיתנו לא יכול לעמוד. בקושי יצאתי מבית־הדין במפח־נפש.

מה יש פה הרבה להאריך? נשארתי תקוע בטישֶוויץ, שלום לובלין! שלום אודיסה! ברגע אחד נעשו כל הנוכלויות שלי הר של אפר. צו בא מאשמדאי בכבודו ובעצמו: תישאר בצרות קצוצות בטישוויץ ולך תמשש קירות. אל תזוז מחוץ לתחום־שבת.

כמה זמן אני כבר פה? נצח ועוד חצי שבוע. עברתי הכל: חורבן טישֶוויץ, חורבן פולין. אין יותר יהודים. אין יותר שדים. לא שופכים יותר את מי החבית בטבת, בלילה הארוך של השנה. לא נזהרים יותר ממספרים זוגיים. לא דופקים יותר השכם־בבוקר בדלת חדר־הכניסה של בית־הכנסת. לא מזהירים אותנו יותר לפני ששופכים עביט־שופכין. הרב מת על קידוש השם ביום ששי, בחודש ניסן. את הקהילה טבחו, את הספרים שרפו, את בית־הקברות חיללו. ספר יצירה חזר אל יוצר העולם. במרחץ מְנַתְזוֹת יונים. מהמבנה על קבר אברהם־זלמן עשו דיר חזירים. אין יותר יצר־הרע, אין יותר יצר־הטוב, אין עוונות, אין נסיונות. הדור כבר כולו חייב כפול שבע, אבל משיח לא בא. אל מי יבוא? כשמשיח לא בא אל היהודים, הלכו היהודים אל המשיח. לא צריכים יותר שדים! גם אותנו חיסלו. אני נשארתי לבדי, פליט. עכשיו אני כבר יכול ללכת לכל מקום שארצה, אבל לאן יכול שד כמוני ללכת? לרוצחים?

על הבוידֶם שהיה שייך פעם לוועלוול עושה החביות, בין שתי חביות מבוקעות, מצאתי ספר תועבה ביידיש. שם אני יושב, השד האחרון. אני אוכל אבק, אני ישן על נוצות לניקוי אבק. אני קורא את פטפוטי הספר. הכתיבה היא כמו שלנו: פשטידה לשבת בשומן חזיר. פיגולים עטופים ביראת־השם. גלגול עיניים. מוסר ההשכל: להד“ם. אבל האותיות בכל זאת יהודיות. את הא”ב לא יכלו לבזבז. מזה אני יונק. בזה אני נאחז. אני סופר את המלים, קולע חרוזים, וקורא אל־תוך כל נקודונת תילי־תילים. אָלף – ארנבת, ארנבת בורחת; בֵּית – בָּנים, לא יביאו כבר נחת; גימל – גנב, על פניו יש מטפחת; דָלֶת – דליקה, הדליקה דולקת; הא – הלצה, כנופיה צוחקת; וו – ויקרא, אך תורה שותקת; זין – זה זד, שרעה חורש; חית – חזיר, החזיר מתעטש; טית – טירוף, מטירוף לא נחים; יוד – יהודי, יהודים שוכחים…

כן, כל זמן שיש מלה יהודית יש לי אחיזה. כל זמן שהעש לא אכל עדיין את הדף האחרון – יש עוד עם מה לשחק. מה שיקרה אחר־כך אינני רוצה להעלות על השפתיים.

בלי אותיות של יהודים –

אין עתיד גם לשדים…

1

אחרי מות אשתו נשארו לפרופסור וולדיסלאוו אייבשיץ רק הספרים והציפורים. מן המחלקה להיסטוריה של האוניברסיטה של ורשה התפטר בגלל הסטודנטים האנטישמיים, שהיו באים לשיעורים עם מקלות עבים ובכובעי־מיסדר רקומים זהב, מוכנים כל יום להצית התגרויות חדשות. וולדיסלאוו אייבשיץ לא הצליח אף־פעם להבין מדוע, אבל משום־מה כמעט לכולם היו פנים אדומות, צווארים של אבעבועות, אפּים סולדים, לסתות מרובעות, כאילו שהשנאה ליהודי הפכה אותם למשפחה אחת. אפילו קולותיהם, כשהיו צועקים שהסטודנטים היהודיים צריכים לשבת על ספסלי גֶטו, היו אותם הקולות.

וולדיסלאוו אייבשיץ יצא לגימלאות עם פנסיה קטנה. זה הספיק לו בקושי לשכר־דירה ולאוכל, אבל מה עוד צריכים בזמן הזיקנה? המשרתת, טֶקלא, היתה חצי־עיוורת. אייבשיץ כבר מזמן הפסיק לשלם לה משכורת. היא היתה מבשלת לעצמה ולוֹ גריסים ומאכלים שאין צורך בשבילם בשיניים. לא אייבשיץ ולא טֶקלא היו צריכים לקנות מלבוש חדש או אפילו זוג נעליים. מן הימים ההם נשארו חליפות, מעילים, פרוות אכולות־למחצה, וכן המלתחה של הגברת אייבשיץ – הכל ארוז בנאפטאלין, נגד העש.

עם השנים צמחה הספריה של אייבשיץ כל־כך עד שבכל הקירות שבדירה היו מדפים מן הרצפה ועד לתקרה. ספרים וכתבי־יד התגוללו להם בארונות־הבגדים, בארגזים, במרתף, על העליה. כל זמן שחיתה הגברת אייבשיץ, היתה נוהגת מזמן לזמן לעשות סדר. היו מוציאים את הספרים לאיוורור, אלה שאיבדו את הכריכה או הגב היתה נותנת לכרוך מחדש. כתבי־יד שיצאו מן השימוש היתה שורפת בתנור.

מאז שמתה תמרה אייבשיץ הוזנחה הנהלת־הבית. נוסף לזה עכשיו עוד היו לאייבשיץ יותר מעשרה כלובים עם ציפורים – תוכים למיניהם, קנריות. מאז ומתמיד היתה לו אהבה לציפורים. הדלתות של הכלובים היו פתוחות. הציפורים היו עפות מסביב בחופשיות. טֶקלא התאוננה שהיא אינה יכולה לנקות את הלכלוך, אך אייבשיץ טען כנגדה – טפשונת, כל מה שבא מבריותיו של הקב"ה הוא טהור…

ואם לא די בזה, עוד היה פרופסור אייבשיץ מאכיל יונים. בבוקר ולפנות־ערב היו השכנים רואים אותו יוצא החוצה עם תרמיל מלא גרעינים – איש קטן עם גב כפוף, זָקָן צמוּק, שהחל שוב להצהיב לאחר שהיה לבן, אף עקום, פה שמוט, וזוג משקפיים בעלות זגוגיות עבות שדרכן היו העיניים החומות נראות מוגדלות ופוזלניות, מתחת לגבות־המברשת הפרועות. תמיד היה הולך באותה אדרת ירוקה־אזובית ובמין נעלי־מגפיים מן הסוג שכבר אין מוצאים בחנויות־הנעליים. על הראש היה מונח כובע עגול, דומה לכיפה, ומתחתיו נתלו להן קווצות של שיער לבן.

כשרק היה הפרופסור יוצא מן הדלת, עוד קודם שהתחיל לקרוא דוש־‏דוש־דוש (שהוא סימן אצל יונים, כשם שציפ־ציפ־ציפ הוא אצל תרנגולות). היו יונים מתחילות לעוף מכל הצדדים, מחנות מחנות. הן היו מחכות על גגות־הרעפים ובתוך העצים שמסביב לבית־החולים למחלות־עוד. הרחוב הצר שבין “שדרות העולם החדש” (“נָאווִי שוויאַט”) ובין הווִיסלָה התמשך לו בשיפוע. בקיץ היה עשב צומח לו כאן בין אבני המדרכה. רק לעיתים רחוקות היתה נוסעת פה עגלה, חוץ מעגלת־המתים הבאה לקחת מישהו שמת בבית־החולים מעגבת או מִזָּאֶבֶת. מפעם לפעם הביאו הנה בתוך קרון־משטרה עם חלונות משורגים חבורה של זונות שסבלו ממחלות־מין. בחלק מן החצרות עוד היו שואבים מים במשאבות־יד, בדירות גרו על־פי־רוב זקנים וזקנות שהיו יוצאים החוצה לעיתים רחוקות. כאן מצאו להן היונים מפלט משאון העיר.

פרופסור אייבשיץ היה יום־יום טוען כנגד היונים, שאין שום טעם להידחף כולן יחד. את התערובת של גרעיני קנבּוס ודוחן היה משליך כך שלא תיווצר שם התנפלות. אלא שהיונים לא הוכיחו את עצמן בעניין הזה הרבה יותר נבונות מן האנשים שאת תולדותיהם למד אייבשיץ בחמישים וכמה השנים האחרונות – הן היו כולן נדחקות בפקעת אחת.

אייבשיץ נהג לומר לטֶקלא, כי בשבילו האכלת היונים היא מה שלאחרים ההליכה לכנסיה או לבית־הכנסת. אלוהים אינו רעב לתפילות, אבל היונים, מאז זריחת השמש הן מחכות לארוחתן רעבות. איך יכול בן־אדם להודות לבורא על חסדו בדרך טובה יותר מאשר על־ידי עשיית־חסד עם בניו האחרים של אלוהים?

נוסף על ההנאה שהיתה לפרופ' אייבשיץ מהאכלת היצורים הרעבים, הוא גם למד מהם הרבה. פעם קרא אייבשיץ באיזו אנתולוגיה של תלמוד, שהיהודים משולים ליונים, ורק לאחר שנים עמד על המשמעות של המלים. יונים אין להן שום תאווה ושום כלי־נשק למלחמת הקיום. הן מחזיקות את עצמן בעזרת השיירים שאנשים זורקים להן. הן רועדות מכל רעש, בורחות מפני הקטן שבכלבים, אינן רודפות אחרי הדרורים כשהם מסלקים חלק מן האוכל שלהן. היונה כמו היהודי, זקוקה לשלום, שלווה, רצון־טוב. נו, אבל כל כלל יש לו היוצא־מן־הכלל שלו. בין יונים, כמו בין יהודים, אפשר למצוא דוגמאות־של־אופי־מלחמתי, המכחישות כאילו את התורשה שלהן. אייבשיץ כבר הכיר אותן. הן היו מסלקות הצידה יונים אחרות, דוחפות אותן במקור, חוטפות מהר מכולן.

הוא, פרופ' אייבשיץ, הוצרך לעזוב את הקאתדרה לא רק בגלל הסטודנטים האנטישמיים, אלא גם מפני שיהודים קומוניסטים ניצלו את השיסויים נגד יהודים לעשות תעמולה לסטאליניזם.

במשך השנים שבהם למד פרופ' אייבשיץ, לימד אחרים, חיטט בארכיונים, כתב ספרים ומאמרים לכל מיני עיתונים מדעיים, הוא לא חדל לחפש איזה סך־הכל, פילוסופיה של ההיסטוריה, נוסחה: לאן הולך האדם? מה מריץ אותו אל כל מלחמותיו?

היה זמן שבו נטה אייבשיץ למאטריאליזם. הוא העריץ את לוקרציוס, דידרו, ווגט, פוירבאך. הוא אפילו האמין איזה זמן בקארל מארקס. אבל תקופת נערוּת זו עברה מהר. פרופ' אייבשיץ עבר לקיצוניות שניה. לא צריך להיות מומחה במדעי־הטבע בכדי לראות את כוחות החיים, את המזיגה התכליתית שבבניין האברים, את האמת שבטלאולוגיה, הפסולה כל־כך בשיטה המדעית. כן, ישנה תוכנית ביצירה, גם אם לנו היא נראית לפעמים כתוהו־ובובו. איפשהו צריך היה שיהיו יהודים, נוצרים, מוסלמים, אלכסנדר מוקדון, שארל הגדול, נפוליאון, אפילו היטלר. אבל למה ומדוע? מה כבר יכולה האלוהות להשיג בכך, שהיא מניחה לחתולים שיזללו עכברים, ניצים יתנפלו על שפנים, ושקצים יכּו יהודים?

בזמן האחרון למעשה כמעט עזב וולדיסלאוו אייבשיץ את לימוד ההיסטוריה. עכשיו, כשהוא באמת זקן, לקראת הסוף ממש, הוא הגיע למסקנה שעיסוקו צריך היה להיות ביולוגיה, זואולוגיה. בבית־מסחר הספרים גֶּבֶּטְנֶר את ווֹלף הוא קנה כל מיני ספרי־לימוד אודות חיות וציפורים. למרות שסבל מבַּרקית ובעינו האחת כבר כמעט לא יכול היה לראות, רכש לעצמו מיקרוסקופּ ישן. הוא לא עסק בלימוד כבעל־מקצוע, אלא למד לו לעצמו, כדרך שהבחורים החרדים משננים גמרא בבתי־המדרש ובבתי־הכנסת. היה תולש שערה אחת מן הזקן, מניח אותה בין שתי חתיכות זכוכית, מביט עליה ארוכות, מתנודד וממלמל. איך קוראים ללימוד כזה אצל יהודים? תורה. באמצע השׂערה היתה מין רשת, עשויה נימים כאלה שדרכם היא מפרנסת את עצמה מן הלחי. כל שערה היה לה מבנה מסובך משלה. עלה של עץ, קליפה של בצל, קצת אדמה רטובה מעציץ־הפרחים של טֶקלא, כל אלה היו תחת המיקרוסקופּ מיני יופי והארמוניה משובבי־נפש. היה יושב אל המיקרוסקופ, והקנריות היו שרות, התוכים היו מצייצים, מפטפטים, מתנשקים, או שהיו צועקים זה לזה וקוראים האחד לשני קוף, בְּני־שלי, זללן, נשמה שלי – בדיוק כפי שהיתה טֶקלא אומרת את המלים האלה במבטא הכפרי שלה. בחסדו של אלוהים צריך להאמין, אבל חוכמתו של אלוהים היתה מאירה מכל עלה־עשב, מכל זבוב, קרצית, יתוש.

נכנסה טֶקלא – אשה קטנה, מבועבעת, בעלת שיער נשור־למחצה, בין אפור לקש, בשמלה דהויה ונעלי־בית ממורטות. מעל לעצמות־הלחי הגבוהות ניבטו שתי עיניים מלוכסנות, ירוקות כשל חתול. טֶקלא היתה מושכת רגל. היא סבלה מכאבים בפרקים, היתה משתמשת בשמנים ומשחות שקיבלה ממכשפים, בכנסיה היתה מדליקה נרות בשביל קדושים. היא אומרת:

– הרתחתי חלב.

– הא? אני לא רוצה חלב.

– להכניס טיפה קפה?

– לא, טֶקלא, תודה. אני לא רוצה כלום.

– הגרון נהיה יבש אצל אדון הפרופסור.

– איפה כתוב שגרון צריך להיות רטוב?

טקלא לא ענתה, אבל גם לא יצאה. לפני מיתתה של הגברת אייבשיץ היא נתנה לה שבועה, שהיא תשגיח על הפרופסור. אחרי איזה זמן קם הפרופסור מן הכסא, שעליו היתה מונחת כרית־סגולה נגד טחורים.

– את עוד עומדת, טקלא? את עקשנית ממש כמו אשתי המנוחה, עליה השלום…

– האדון הפרופסור צריך כבר לקחת את הרפואה.

– איזו רפואה? טפשונת, הלב אינו יכול לפעום לעולם…

2

פרופסור אייבשיץ הניח את הזכוכית־מגדלת על הספר ‘ציפורי פולין’ וחזר לחטוף מבט על הציפורים שלו עצמו.

כמובן שהאכלת יונים היא הנאה. אלא שהחזקת אחד־עשר כלובים עם ציפורים בבית, ועוד עם דלתות פתוחות כדי שהציפורים תעופנה בחופשיות מסביב – כל זה כרוך בטרחה רבה ובאחריות. טקלא היתה מתאוננת כל יום, שבגלל הציפורים היא אינה יכולה לשמור את הבית נקי. הן מלכלכות, מאבדות נוצות, משליכות קליפות וגרעינים וגורמות כך להתאספות של תולעים ומקקים ובכלל הן עושות שמחה ומהומה. לא עבר יום בלי אסון. תוכי נתעופף לו אל מתחת לארגז־ספרים וצריך לחלצו. הזכרים התקוטטו. הנקבות איבדו ביצים. פרופ' אייבשיץ העמיד את הכלובים בחדרים נפרדים ואירגן שיטה שלפיה לא ייפגשו יחדיו מינים שונים, אבל טקלא שכחה לסגור את הדלתות. וחוץ מזה, עכשיו, בקיץ, אי־אפשר היה לפתוח חלון, או אפילו אשנבון. האוויר נהיה עבש ומתקתק.

בדרך כלל ישנים בעלי־כנף בלילה, אולם לפעמים קרה שציפור התחילה באמצע הלילה לעוף לה מסביב בסחרור – התעוררה כנראה מחלום־בלהות ציפורי – וצריך היה לעשות בשבילה אור, כדי שלא תהרוג את עצמה.

נו, אבל איזה נחת גרמו לו היצורים, לאייבשיץ, בעבור כמה הגרעינים שאכלו! הקנריות היו שרות מזריחת־השמש ועד שקיעתה. התוכים היו מדברים. אחד מהם למד עשרות מלים ואפילו משפטים שלמים. הוא התיישב לו אצל אייבשיץ על חתיכת־קרחת, מנקר בתנוך האוזן, מטפס באמנות על המשקפיים שלו, אפילו מתעמד לו על אצבעו של הפרופסור – מעשה אקרובט – כשזה כותב.

בשנים שבהן התעסק פרופ' אייבשיץ בציפורים, הוא למד לראות עד כמה מסובכות הן הבריות האלה, כמה עשירות באופי, בייחוד. אפשר היה לִצְפּוֹת בציפור שנים על גבי שנים ולאחר הכל להיות מופתע מן התעלולים שלה.

בעיקר מצא חן בעיני אייבשיץ זה שליצורי אלוהים אלה אין חוש להיסטוריה. מה שהיה היה. כל המאורעות נשכחו מיד. כל יום הוא התחלה חדשה. נו, אלא שאפילו זה אינו חוק. אייבשיץ יכול היה להבחין כיצד “הוא” הולך ונגמר מגעגועים לאחר ש“היא” מתה. הוא ראה אצל ציפורים התנהגות של אהבה, קנאה, כל מיני הפרעות נפשיות, אפילו רצח ואיבוד־לדעת. הוא יכול היה לשבת שעות ולהתבונן בהן. נראה בהן בעליל שישנה תוכנית אלוהית. איזה כוח היה פועל למזג לפי תכלית את מיקומם ותפקידם של החושים והאינסטינקטים, היה משפיע על בניין הכנפיים, על דגירת הביצים, על החלפת הנוצות ושינוי הצבעים, על כל סלסול־קול, על כל ציוץ. אבל כיצד כל זה עובד? מה הם בעצם, תאי־התורשה, הכרומוזומים, או כמו שלאחרונה החלו לקרוא להם: הגֶנים?

לאחר מות אשתו קנה לו הפרופסור הרגל לדבר אל עצמו או אל כאלה שכבר מזמן אינם בעולם. כך הוא מדבר לו אל דארווין:

– לא, צ’ארלס, התיאוריות שלך אינן פותרות את התעלומה… לא שלך ולא של לאמארק…

באותו אחר־צוהריים, אחרי שטקלא נתנה לו את הרפואה, מילא פרופ' אייבשיץ תרמיל בקנבוס, דוחן, אפונים, ויצא אל היונים. בחודש מאי מזג־האוויר כבר חם, אלא שהיום ירד גשם ורוח קרה נשבה מן הוויסלה. עכשיו כבר פסק הגשם, ושמש חדה היתה חותכת דרך העננים כמו גרזן שמימי. אייבשיץ רק יצא מן הדלת, ומיד התחילו היונים עפות מכל הכיוונים, כביכול ארבו וחיכו כל הזמן בדיוק לרגע הזה. כמה מהן היכו במעופן את כובעו של הפרופסור, וכמעט הפילו אותו לארץ. פרופסור אייבשיץ ראה מיד שהפעם לא לקח אתו די מזון. את החופנים של הגרעינים היה זורה לכל הצדדים, כדי שהיונים לא תצטרכנה להידחף יחד, אבל בין־כך ובין־כך נוצר דוחק. היו מהן שעלו על גבי האחרות, מחפשות פתח. הרחוב היה צר מדי בשביל מחנה כזה. מסכנות רעֵבות! – אמר פרופ' אייבשיץ לעצמו. הוא ידע יפה שמתן האוכל לעופות לא יפתור את בעייתן. היצורים האלה אינם מכירים את הפיקוח על הילודה. כשמזינים אותם הם פרים ורבים. אייבשיץ קרא באיזה מקום, שבעיר אוסטראלית אחת היונים התרבו בקצב כזה, עד ששברו גגות במשקלן. אף אחד אינו יכול להתחכם לחוקי הטבע. נו, אבל לעזוב את היצורים האלה רעבים הרי אייבשיץ אינו יכול גם כן…

פרופ' אייבשיץ נכנס למסדרון, שבו החזיק שק עם גרעינים, ומילא שוב את התרמיל, בכף גדולה. שרק לא תברחנה היונים – ביקש מן הכוחות העליונים. הוא יצא, והיונים מחכות לו. נו, תודה לאל, מילמל, מבויש מפני הדתיות של עצמו. הוא התחיל להשליך את הגרעינים, אבל היד פתאום רעדה לו, והוא פיזר אותם קרוב אליו. יונים היו עכשיו עפות לו על הכתפיים, על הידיים, מנפנפות בכנפיים, מנקרות אותו במקורים. אחת אפילו ניסתה לנחות על הפתח של התרמיל.

פתאום נפלה אבן. לרגע לא תפש פרופ' אייבשיץ מה קרה. אבן כבדה הכתה בו במצח. תיכף אחרי־זה נפלו עוד שתי אבנים. אחת פגעה בו במרפק, השנייה בצוואר. היונים התרוממו כולן בבת־אחת. פרופ' אייבשיץ גרר עצמו הביתה ברגלים כושלות, לעיתים קרובות קרא בעיתונים על יהודים שהיו מותקפים על־ידי חוליגאנים פולניים בגן הסאקסוני, בכל מיני פארקים וברחובות שבפרברי־העיר, אבל עד עכשיו זה עוד אף־פעם לא קרה לו. ברגע הראשון הוא בעצמו לא ידע מה חזק יותר, הכאב בגולגולת או הבזיון. נו, לאן שכבר הגענו! – מילמל. – זהו הסוף!…

נראה שטקלא ראתה מהחלון את מה שנתרחש. היא באה למולו רועדת כולה, ירוקה מכעס, בזרועות פשוטות. היא קיללה, נשפה, רצה להביא מגבת עם מים קרים. פרופ' אייבשיץ הסיר את הכובע, מישש את החבּוּרה, טקלא הובילה אותו לחדר־השינה, הסירה מעליו את המעיל, השכיבה אותו על המיטה. היא רק הניחה לו את הרטייה ומיד הרביצה את הקללות:

– תעניש אותם אלוהים!… תעניש אותם, אבא שבשמיים! שתיקח אותם אש! שישרפו להם המעיים!… דֶבֶר שחור!… נקמה נוראה!…

– די, טקלא, די!

– אם זאת היא פולין שלנו, שתישרף!

– ישנם בפולין הרבה אנשים הגונים…

– נבלות, זונות, כלבים מצורעים!…

טקלא יצאה החוצה, כנראה להזמין משטרה. אייבשיץ שמע איך שהיא צועקת שם בחוץ, מדברת אל השכנים. אחרי איזה זמן נהיה שקט. נראה שלא מצאה משטרה, מפני שאייבשיץ שמע אותה באה בחזרה. היא הסתובבה לה במטבח, רטנה, קיללה. בגלל הכעס העצור בה שברה צלחת. פרופ' אייבשיץ סגר את העפעפיים. במוקדם או במאוחר אתה מרגיש את הכל על עורך שלך, הוא לחש או הגה. – במה אני טוב משאר הקורבנות?… הנה זוהי היסטוריה… בזה הייתי חוקר במשך כל השנים…

פתאום נזכר פרופ' אייבשיץ במלה עברית ששכחה מזמן: רשעים. הרשעים הם אותם שעושים את ההיסטוריה…

פרופ' אייבשיץ נשאר לשכב משותק מהתרגשות. ברגע האחד הזה הוא מצא את הנוסחה שחיפש כל השנים. כאותו התפוח שניוטון ראה נופל מן העץ. כך האבן שהשקץ השליך היום עליו, על אייבשיץ, גילתה לו חוק שהוא תקף בכל הזמנים, בכל הדורות. הכל ברור לחלוטין, בדיוק כמו שכתוב בתנ"ך. בכל דור ישנם רשעים, אנשים רעים. אנשי דמים ומרמה. “והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל”. אם הם עושים מלחמה או מהפכה, אם הם נלחמים תחת דגל זה או אחר – מטרתם תמיד אחת: להפיץ את הרשעות, לגרום כאב, לשפוך דם. מניע אחד מְקַשר את אלכסנדר מוקדון והאמילקר, ג’ינג’יס חאן ושארל הגדול, חמילניצקי וגונטה, רובספייר ולנין. פשוט מדי? חוק המשיכה פשוט גם הוא. דווקא משום כך כל־כך הרבה זמן לא גילו אותו…

הערב עמד לרדת. וולדיסלאוו אייבשיץ התחיל לנמנם. הוא דיבר אל עצמו: כל־כך פשוט, אין זה יכול להיות, בכל־זאת…

3

בערב השׂיגה טקלא קרח, והכינה לאייבשיץ רטייה טריה. היא רצתה לקרוא לרופא, אך פרופ' אייבשיץ הזהיר אותה שלא לעשות זאת. הוא התבייש מפני הרופא, מפני השכנים. לארוחת־הערב בישלה טקלא שיבולת־שועל. כרגיל היה פרופ' אייבשיץ בודק בעצמו את הכלובים לפני השינה, מכין לציפורים לקראת בוקר אוכל, מים טריים, חול חדש, ירקות. הפעם מוכרח היה לסמוך על טקלא. היא כיבתה את המנורה ונהיה חושך. חלק מן התוכים נשארו בכלובים. אחרים בילו את הלילה על המוט של הווילון. פרופ' אייבשיץ היה עייף, אבל הוא לא נרדם מיד. על הגבה של העין הבריאה היתה תלויה לה מורסה. הוא כמעט שלא יכול היה להניע את העפעף. שרק לא אהיה עיוור גמור – ביקש מן הכוחות המושלים על העולם. – ואם כן, המוות כבר טוב יותר.

אייבשיץ נרדם ובחלומו עברו לפניו ארצות זרות, נופים שלא ראה מעולם, הרים, עמקים, גנים של עצים ענקיים, ערוגות פרחים אקזוטיים. איפה אני פתאֹם? – שאל את עצמו. באיטליה? בפרס? באפגאניסטאן? האדמה זזה מתחתיו כאילו הוא טס במטוס. אולם הוא לא נמצא בשום מטוס. הוא כאילו היה תלוי לו בחלל. האם אני מחוץ למשיכת האדמה? אבל כיצד? כן, אני איפשהו באמצע המרחב, מעבר לסטראטוספירה. אבל כאן הרי אין אוויר. שרק לא איחנק… הוא נתעורר, ולרגע אחד לא זכר מה קרה לו. הוא מישש את הרטייה. מי חבש לו את הראש? – הוא תמה. – ומדוע? – פתאום נזכר בכל. כן, ההיסטוריה נעשית בידי רשעים, בכל הזמנים, בכל הדורות… מצאתי את הנוסחה הניוטונית של ההיסטוריה… אני אהיה מוכרח לכתוב היסטוריה עולמית בנויה על הנוסחה הזאת… שרק לא יהיה מאוחר מדי…

לפתע הרגיש אייבשיץ כאב בצד שמאל. זה הלב. כן, הלב! התקפה? עווית רגילה? הוא שכב והקשיב לכאב של עצמו. היו לו גלולות מיוחדות כנגד אנגינה פקטוריס, אבל הקופסה היתה מונחת במגירה בחדר־העבודה. סְטֶפָנִי, אשתו עליה השלום, סידרה בשבילו פעמון קטן לצלצל למשרתת במקרה שירגיש רע בלילה. אבל פרופ' אייבשיץ נמנע מלהשתמש בו. הוא אפילו לא רצה להדליק את מנורת־העמידה. הציפורים נבהלות מרעש ומאור. טקלא עייפה לאחר יום עבודה ארוך והמאורעות של אתמול. ההתנפלות עליו החלתה אותה יותר מאשר אותו, את אייבשיץ. מה כבר יש לה נוסף לכמה שעות שינה? לא בעל, לא ילדים, לא קרובים, לא חברים. הוא, אייבשיץ, כתב לה את רכושו בצוואה. אבל כמה שווים המטלטלים שלו? נו, וכתבי־היד… והנוסחה…

לרגע נדמה היה לאייבשיץ שהדקירות בחזה נחלשות. פתאום באה דקירה נוראה שעברה בלב, בכתף, בזרוע, בצלעות. הוא פשט את היד אל הפעמון, אבל היא נשמטה בחזרה. אף־פעם לא העלה על דעתו שכאב כזה יתכן. כאילו מישהו ממעך לו את הלב באגרוף. הוא התחיל להרגיש מחנק וחירחר. רעיון אחרון חלף את מוחו במעוף: מה יהיה על היונים?…

למחרת מוקדם בבוקר, כאשר נכנסה טקלא לראות את הפרופסור, היא גילתה דמות משונה. זה לא היה הפרופסור, רק איזה מין גולם, צהוב כמו טיט, נוקשה כמו עצם, עם פֶּה ריק קרוע־לרווחה, אף מעוקם, הזקָן פרוע כלפי מעלה, עין אחת סגורה־מעוכה, השנייה פתוחה־למחצה וכמו בחיוך שלא־מן־העולם. יד עם אצבעות שעווה היתה תלויה בחוסר־אונים על הכרית.

טקלא התחילה לצרוח בקול מחריד. השכנים באו בריצה. מישהו טילפן לעזרה הראשונה. תיכף נשמע הצופר של האמבולאנס, אלא שהרופא, או האח, נתן מבט אל המיטה ועשה תנועה של יאוש בידו:

– כבר אי־אפשר לעזור.

– הם הרגו אותו, הרגו! – יללה טקלא. – אבנים זרקו עליו… שיתפגרו הרוצחים! אסון שחור! חולירע ממארת! שאראה אותם רועדים נכפים!… רשעים!… רשעים!…

– מיהם אותם ההם?

– פרחחים פולנים שלנו, חוליגאנים, שדים, רוצחים…

– יהודי, הא?

– כן, יהודי…

– נו…

כשם שהיה פרופסור אייבשיץ שָׁכוח בחייו, כך נתגלתה תהילתו לאחר המוות. התחילו לבוא משלחות מן האוניברסיטה, מן ה“אוניברסיטה החופשית”, מן החברה ההיסטורית, מכל מיני ארגונים פטריוטיים, קבוצות, חוגים. מן המחלקות להיסטוריה בקראקוב, לבוב, ווילנה טלפנו לחכות עם הקבורה, מפני שהם שולחים נציגים. חדר־השינה היה מלא זרי־פרחים. נרות דלקו. פרופסורים, סופרים וסטודנטים שמרו על המת. מכיוון שהפרופסור נשאר יהודי, שלחה החברה “חסד־של־אמת” שני שומרי־המת שיאמרו תהילים. הציפורים המבוהלות התעופפו מקיר אל קיר, מארון־ספרים לארון־ספרים, ניסו להיתלות במנורות, במדפים, בתקרה. טקלא רצתה להסות אותן אל תוך הכלובים, אבל הן ברחו ממנה. כמה מהן כבר יצאו דרך הדלתות והחלונות הפתוחים. תוכי אחד היה כל הזמן צווח וחוזר על אותה מלה עצמה בקול צירצורי, מלא איום ואזהרה. הטלפון לא חדל מלצלצל. פקידי הקהילה דרשו כסף בשביל הקרקע, וקצין אחד, תלמיד־לשעבר של אייבשיץ, איים עליהם בפוגרום…

למחרת בבוקר נסעה בפעם הראשונה ברחוב הגויי עגלת־לוויה יהודית, הסוסים מכוסים במטפחות שחורות עם פתחים רק בשביל העיניים. כאשר הנושאים עמסו את המיטה והלוויה החלה לנוע במורד הגבעה, בדרך לשדרות טאמקי ול“מקום”, התעופפו בבת־אחת המון יונים, כל־כך רבות במספר, עד שכיסו את השמיים, האפילו את האור כמו בליקוי־חמה. הן עפו בעקבות הלוויה, נשארו כאילו תלויות באוויר, עשו הקפות.

המשלחות עם הסרטים ועם הזֵרים הגביהו את המבטים בפליאה. השכנים והשכנות, האינוואלידים שיצאו החוצה לחלוק לפרופסור את הכבוד האחרון, הצטלבו. נס נתרחש לעיני כולם, כמו בימי המקרא. טקלא נשאה את ידיה מתוך הצעיף השחור, ונתנה צעקה קורעת: ישו!…

להקות היונים המשיכו לעוף עד שהעגלה יצאה לרחוב בראוורנה. לאור השמש היו הכנפיים שלהן משתנות, פעם היו אדומות כדם, פעם שחורות כעופרת. אפשר היה לראות בעליל כיצד היונים מתמרנות כדי לא לעוף קדימה ולא להישאר מאחור. הן עשו רוח כזאת, שסרטי־הייצוג של המשלחות נתנועעו. היונים היו לרגע נעלמות, באות בחזרה, נוחתות להן קצת, ממריאות, הכל בקצב, מותאם למטרה אחת: להמשיך יחד עם התהלוכה שלמטה. ברגע שהגיעה העגלה אל הצטלבות הרחובות פורמאנסקה–מאריֶנשטאט, ערכו כולן ביחד סיבוב אחד אחרון ובמהירות נתנו טיסה בחזרה – מחנה מכונף שליווה את מיטיבו למנוחת עולמים.

ביום שלאחר־מכן עלה הבוקר סתווי־עכור. השמיים רבצו נמוכים וחלודים. העשן מן הארובות חזר והנמיך עצמו אל הרעפים. ירד גשם דק, דוקר כמו מחטים. בלילה מרח מישהו צלב־קרס על דלת הפרופסור. טקלא יצאה עם תרמיל מזון, אבל רק יונים אחדות באו לאכול, נָקרו את הגרעינים בהיסוס, זורקות בחשאי מבט לאחור, כאילו הן מפירות איזה חֶרֶם יוֹני… ברחוב הקטן עלה ריח של שרפה, ריקבון ומרירות של עיר־עתיקה ערב חורבן…

מן הרגע שנעשה מוסד, היה ברור כי לא יהיה קל לתפוס את בשביס. ידידתי ממשרד המו"ל הניו־יורקי הנכבד שלו, Farrar. Straus. Giroux, מבטיחה לי שעומס הנסיעות והראיונות שבו הוא נתון בימים אלה היה מספיק כדי לגמור עם איש צעיר. בשביס הוא צעיר בן 77, ולאחר שהוא מגלה לי את רגע שובו מוושינגטון, אני מתקשר, מארגן תירוץ, ואם אבוא “ביום שני בשלוש וחצי, אבל בדיוק”, ישמח לראותני “לכמה דקות”.

בכניסה לבית שברחוב 86 בוֶוסט־סייד של מנהטן, בין תיבות המכתבים אני רואה “לעצטע נייעס” אחד – אבל דווקא לא בשביל בשביס; ובפנים, למרות שבאתי “בדיוק”, יושב גוי אחד מטומטם ומראיין אותו לעיתון אחד מטומטם, ובשביס עונה בפעם המאה אותן חוכמות. ממתי אתה צמחוני? “איזה שש־עשרה שנים, אבל גם קודם הרגשתי תמיד רע, אשם, כשאכלתי בשר. גם ירקות, בעצם, יש להם נשמה. למשל שום ובצל, מאד passionate”. אתה מתכוון – כך הגוי – נותנים תאווה לאוכליהם? – “לא, לא, הם בעצמם passionate”. הגוי מסתכל עלי בבקשת תמיכה, אבל אני קשוח, מקווה שיסתלק, ובשביס מסתכל עליו באבהות “בעיניו הבוערות”, כמו שאומרים, עיניים נעריות, חמות, עיני בַּאזֶדוֹף של נואף, ופשוט מתפלא עליו: “אתה לא רואה?”

אתה רוצה לחזור לוורשה לביקור? עזבת אותה ב־1935. “לא, בכלל לא רוצה, היום זאת לא וארשה ההיא, שעליה אני כותב. ההיא איננה. מה לי ולווארשה של היום?” ולאחר רגע של שתיקה ארוכה, הֶסבֵּר לגוי: “תראה, זה כמו דאבּלין בשביל ג’וֹיס, הא, זה לא אותה דאבּלין. שמע, שלא תחשוב שאני מעלה על דעתי השוואה עם ג’ויס, רק נתתי לך דוגמה, כזאת שיהיה לך קל להבין”.

עוד כמה דברים ידועים, על הנרי מילר שהוא הכי טוב, וש“חוג הסרטן” זה הכי טוב שלו, שהוא כתב המון ולא ערך את עצמו, אבל בעצם יכול היה להרשות לעצמו שלא לערוך את עצמו, ובאמת ידע מה זה סקס, “אם כי אצלי הרי יש הרבה סקס, אבל אתה יודע שאני לא משתמש במלות זימה (four letter words)”: והגוי מסתלק.

ה“כמה דקות” שלי בעצם נגמרו כבר. לפני עשר שנים ישבתי עם בשביס על אותה ספה ועברנו על תרגום – הוא מתקשה קצת ב“עברית הספרדית הזאת”, אנחנו משוחחים באנגלית – ובדיוק כמו אז גם היום, פתאום הוא ממהר, ומאותה סיבה: צריך לפגוש “a lady in a restaurant”. מה התירוץ לבואי? מדברים על הצורך לתרגם את מה שאני חושב אולי לַטוב שבספריו, ‘מַיין טאטנס בית־דין־שטוּבּ’, מיידיש, כי הנוסח האנגלי מקוצר, וגם כרגיל, מתורגם רע. בשביס מאוד מרוצה, ואומר: “אם אבא שלך יסכים לתרגם, אִיט וִויל בִּי אֵ גְרֵייט סַקְסֶס. אתה בחור פיקח, איך ידעת שגם הם הזכירו לטובה את הספר הזה?” – מי הם? אני מיתַמם: אתי הוא לא יתחכם כך. “נוּ, אלה, הועדה”. – איזה ועדה? “הועדה הזאת”. – הועדה השוודית? “כן, אלה שנתנו לי עכשיו, אתה יודע” – בסוף אני נשבר ראשון: אלה שנתנו לך את פרס נובּל? “כן, כן, אני שוכח. בכלל, הרי כל העניין בא לי כהפתעה גמורה…”

הפתעה גמורה: שתי דקות לפני כן הסביר לגוי כמה אדמונד וילסון היה איש גדול, "הוא הראשון שהמליץ עלי לפרס נובּל וכו' ", ובמנהטן הבירה כבר חודשים מדברים עליו כעל מועמד רציני. לֵך תשווה בין הפתיחה של ‘השׂטן בגוֹריי’ ובין הפתיחה של ‘אורח נטה ללון’ – שני סיפורי חורבן. ההבדל הגדול בסגנון, ברמת התיחכום, מתגלה גם בדרך שהסופר מנסה להתערמם עליך. את עגנון היה קשה לתפוס.

בשביס כבר כמעט מוכן לצאת. אשתו, עדיין יפה, עדיין חוזרת אחה"צ מבּלוּמינגדייל, מתעקשת לתת לי כוסית לפני שהיא שמה עליו את המעיל לקראת פגישתו עם הליידי ברסטוֹראנט. הוא מציג אותי לפניה ברחמים גלויים: “הצעיר הזה מתעסק בפילוסופיה”. הם רוצים ממני שֵמות של פילוסופים ממש גדולים, שפּינוֹזאים, היום. אני אומר, שפּינוזה אין, אבל מזכיר שם או שניים מהארווארד. אבל בשביס רוצה יהודים. חומסקי? “כן, אני יודע, אותו לא אוהבים, כי הוא שמאלני. קְריפּקֶה? באמת? כזה עילוי? ממשפחת רבנים? מעניין. לא האמנתי שהיום איש גאון יכול עדיין להתעסק בפילוסופיה טהורה”.

בדרך למסעדה אני מנסה לעניין אותו, כך שאולי לא ירגיש וניכנס יחד למסעדה – להציץ אל עולם תאוותיו. יש לי המון שאלות, אבל זה לא קל. אני מספר לו על ידידה שלי ממונטריאול שמנסה להתמחות ביצירות של סופר יידיש ידוע. “ההוא? מה כבר יש אצלו שצריך בשביל זה להיות מומחה?”… אני מנסה מצד אחר: מדוע אין הוא מתעניין יותר ברצינות באיכות התרגומים? אני רוצה להראות לו כיצד קלקלו לו את “יונים”, למשל, בתרגום ב־Esquire. “קלקלו? דווקא שילמו יפה”… ובברודווי פינת שמונים ושניים הוא עוצר בבת־אחת. “נוּ, שלום, אתה תאחר לשדה־התעופה ואני כבר מאחר לפגישה”. הוא נעלם במסעדה, אפילו לא הספקתי לשאול: אתה עוד מאכיל יונים?

לָמָּה לֹא לַחְשֹׁב עַל מַשֶּׁהוּ נָעִים

בַּכִּסֵּא הָרֵיק בַּדֶּשֶׁא מַשֶּׁהוּ אָיֹם

מִישֶׁהוּ אָיֹם צֶנְזוֹר אַכְזְרִיּוּת

מַשֶּׁהוּ אָיֹם קוֹרֶה יִקְרֶה קָרָה

אֶפְשָׁרוּת רָעָה מֻצְּתָה עַד תֹּם

מַשֶּׁהוּ נָעִים כָּעֵת מִישֶׁהוּ נָעִים

מִישֶׁהוּ נָעִים יָפֶה עַל כִּסֵּא רֵיק בַּדֶּשֶׁא

מִישֶׁהוּ אוֹהֵב נֶאֱהָב אָהוּב יָפֶה

יוֹשֵׁב לְבַד עַל כִּסֵּא רֵיק בַּדֶּשֶׁא וּמְחַכֶּה

כָּל הַצִּפִּיּוֹת מִתְגַּשְּׁמוֹת יוֹדְעִים לָמָּה

דָּבָר לֹא הוֹלֵךְ לְאִבּוּד רַק בְּמִדָּה

מַשֶּׁהוּ נָעִים לְהַפְלִיא קוֹרֶה, לָמָּה לֹא

גַּם זֶה יִתָּכֵן אֵיפֹה אֵיפִֹה גַּם פֹּה

הִנֵּה נֶאֱהָבִים לוֹאֲטִים דִּבְרֵי נֶאֱהָבִים

כָּאן מַמָּשׁ מִמּוּל בַּכִּסְאוֹת הָרֵיקִים בַּדֶּשֶׁא

כְּמוֹ כָּל בּוּרְגָנִי קָטָן

אַתָּה פּוֹחֵד לְהִתְנַשֵּׁק בִּכְנֵסִיַּת הַקֶּבֶר

סוֹגֵר לִי כַּפְתּוֹר סִמְלִי

וּבְפַרְצוּף מְפֻחָד מַבִּיט לַצְּדָדִים

אוּלַי מִישֶׁהוּ לֹא רָאָה

כַּמָּה שֶׁאַתָּה בְּסֵדֶר

כֹּמֶר סִימְפָּטִי מְחַיֵּךְ אֵלַי

סֶכְּסִי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאַתָּה

עִם כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ

וֶאֱנוֹשִׁי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאַתָּה

אֱנוֹשִׁי זֶה סֶכְּסִי

אֲנִי מְרִימָה חֲצָאִית בָּעַיִן

וּמַרְאָה לוֹ הַכֹּל

לא נָכוֹן

סְתָם יוֹם יָפֶה

בַּכְּנֵסִיָּה מֻתָּר וּבְבֵית כְּנֶסֶת אָסוּר

אֲנִי אַגִּיד מַשֶּׁהוּ עַל אַשְׁלָיוֹת

בְּעַד וְנֶגֶד

וְאַתָּה תְּכַּפְתֵּר הַכֹּל

יֵשׁוּ שֶׁלִי הַמָּתוֹק

יַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁי וְסַלְחָן

לַמְרוֹת הַכֹּל

כְּדֵי שֶׁלֹּא אַפְסִיד דָּבָר

נִסְתּוֹבֵב בְּמִסְדְּרוֹנוֹת מוּצַלִּים קְרִירִים

בְּתוֹךְ אַשְׁלָיוֹת שֶׁל פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה שֶׁאַרְכִיטֶקְטוּרָה יוֹצֶרֶת

מִי מִתְיַחֵס לְאַשְׁלָיוֹת בְּאַרְכִיטֶקְטוּרָה

אֵיפֹה שֶׁהַכֹּל מְצִיאוּתִי חֹמֶר וְחֹמֶר וְכוּ'

רוּחַ תְּרַחֵף מֵעַל מַיִם

אָנוּ נְטַיֵּל בְּגוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּ

נֵלֵךְ בְּתוֹךְ מִפְלְסֵי חַיָּיו הַדּוֹמְמִים

בְּתוֹךְ אַשְׁלָיוֹת שֶׁפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה אַרְכִיטֶקְטוֹנִית יוֹצֶרֶת

נַדְלִיק נֵרוֹת אֹשֶׁר לְזֵכֶר אוֹ בְּעַד דָּבָר יָפֶה

וְנַעֲשֶׂה אַהֲבָה הֵיכָן שֶׁצָּרִיך לְדַעְתְּךָ

כְּמוֹ כָּל בּוּרְגָנִי קָטָן אַתָּה מְפַחֵד לֶאֱהֹב

חַי בְּמוּסָרִיּוּת כְּפוּלָה בְּדוּ־עֲרָכִים

אֲנִי לֹא

אָלֶף כֹּל הָיִיתִי מִשְׁתַּגַּעַת שׁוּב

כְּרוּבֵי זָהָב קְטַנִּים הָרְתוּמִים לְרַגְלֵי רוּחִי

נוֹשְׂאִים אוֹתִי הַרְחֵק גָּבוֹהַּ לַשָּׁמַיִם

בְּחַיֶּיךָ תַּתְחִיל לְהַרְגִּישׁ אוּלַי

חַמֵּם לֵב קַר בְּרֶגֶשׁ

קְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ הַטּוֹב רֶגֶשׁ רֶגֶשׁ

דְּחַס אוֹתוֹ בְּכַמָּה אַשְׁלָיוֹת שֶׁל פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה בַּמָּקוֹם

אֲבָל מַה יַּעֲשֶׂה בּוּרְגָנִי קָטָן לַמָּקוֹם

יַבְדִּיל בֵּין מָקוֹם לְמָקוֹם

וְיַעֲסֹק בַּחֵטְא הַקַּדְמוֹן שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם

יִגְנֹב דְּבָרִים קְטַנִּים אֲבָל לֹא נְשִׁיקוֹת

וְלֹא יִגְנֹב אֶת כָּל הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁצָּרִיך

בּוֹא נַעֲשֶׂה תָּכְנִית וְנִגְנֹב אֶת כָּל הַחַיִּים

אֲבָל אַף בּוּרְגָנִי שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין מְקוֹמוֹת

לֹא יוּכַל לְהַצְלִיחַ בְּכָךְ

הוּא תָּמִיד יִרְצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה

בְּמָקוֹם אַחֵר.

בּוּרְגָנִי סוֹטֶה

הוּא דַּוְקָא יִתְנַשֵּׁק בִּכְנֵסִיַּת הַקֶּבֶר

בְּכַוָּנָה בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה

מִתּוֹךְ

דַּחַף

שֶׁאֵין לַעֲמֹד בְּפָנָיו

בְּמֵזִיד

לְפִי תְּוַאי

מֵרֹאשׁ

יְבַיֵּם אֶת עַצְמוֹ

לְקַלְקֵל בְּאוֹתָהּ צוּרָה

אֶת תֹּאַר הַבּוּרְגָנוּת

לְהַשְׁחִית אֶת פָּנֶיהָ

תָּמִיד

עַד לַסוֹף הַמַּר הָאַנְטִי בּוּרְגָנִי כִּבְיָכוֹל

פְּרָט לְמִקְרִים יוֹצְאֵי דֹּפֶן

שֶׁמִּישֶׁהוּ סִדֵּר לוֹ

סוֹף יוֹתֵר מָתוֹק

כְּמוֹ בֻּבָּה בְּיָדַיִם שֶׁל אַחֵר

בְּמַבָּט בֻּבָּתִי מֵכָנִי

בְּכַוָּנָה

אוֹ שֶׁלּא בְּכַוָּנָה –

אוֹ שֶׁלּא בְּכַוָּנָה

הוּא מְמַלֵּא אֶת הֶחָזִיָּה שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ

בְּצֶמֶר גֶפֶן סְמַרְטוּטִים גַּרְבַּיִם, וַאֲנִי

עוֹזֶרֶת לוֹ מַלְבִּישָׁה אוֹתוֹ בַּחֲצָאִית

כּוֹרֶכֶת סֶרֶט מִסָּבִיב לְרֹאשׁוֹ, וְהוּא

לוֹקֵחַ צְדָפָה וְשָׂם אוֹתָהּ כְּפֹת בֵּין

הָרַגְלַיִם הָעֲטוּיוֹת גַּרְבֵּי נַיְלוֹן דַּק

וְהוּא בּוֹכֶה, הוּא אוֹמֵר שֶׁפַּעַם הָיָה

לוֹ אֶת כָּל זֶה בֶּאֱמֶת וְהוּא בּוֹכֶה

אֲנִי אוֹנֶסֶת אוֹתוֹ בְּחֹסֶר תַּאֲוָה אוֹ

בְּתַאֲוָה חַלָּשָׁה, בִּכְלָל עוֹד מְעַט לֹא

אַרְגִּישׁ יוֹתֵר, יֵשׁ לִי רָצוֹן לַחְדֹּל

אֲבָל אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה אוֹסֶפֶת אֶת

הָאֲבִיזָרִים לַפַּעַם הַבָּאָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה

דָּבָר כָּזֶה חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ פַּעֲמַיִם

בַּחַיִּים, פַּעַם אַחַת בַּדִּמְיוֹן, וְאַחַת, כֵּן,

מַמָּשׁ לְרֶגַע הָאַשְׁלָיָה מֻשְׁלֶמֶת, תַּחַת הֶ

חָלָק רַגְלַיִם הַלֹּא שְׂעִירוֹת פִּתּוּי הַ

מְּעוֹרֵר אֲפִלּוּ תָּאֲוָה מְשֻׁתֶּקֶת כְּמוֹ זוֹ

שֶׁלִּי, אָז אֲבָל שׁוּב הַכִּעוּר מִשְׁתַּלֵּט הַ

גּוּף הַשָּׂעִיר שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לִסְבֹּל

וַאֲנִי מִתְפַּתָּה לַחְשֹׁב עָלָיו מַה שֶׁהוּא

חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ, הֲרֵי חוֹשְׁבִים עַל אָדָם

מַה שֶׁהוּא חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ, אֲנִי עוֹשָׂה

עַצְמִי לֹא מְבִינָה כְּמוֹ כָּל אֶחָד, אוּלַי

טוֹב יוֹתֵר מִכָּל אֶחָד אַחֵר, אֲנִי גַּם

חוֹשֶׁבֶת עַל כָּל אֶחָד פִּתְאֹם מַה שֶּׁהוּא

חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ, אֵיזוֹשֶׁהִי נוֹחוּת כָּעֵת

לֹא צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ, נִכְנָסִים לַטְּרַנְס

כָּל אֶחָד הוּא מַה שֶׁהוּא חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ

אֲנִי מוֹרִידָה לוֹ אֶת הֶחָזִיָּה

מוֹצִיאָה לוֹ אֶת הַצְּדָפָה מֵהַרַגְלַיִם

וּבְעֶצֶם כָּל זֶה מְיַגֵּעַ וּמְשַׁעֲמֵם אוֹתִי

הֲרֵי הָאֱמֶת הִיא בִּכְלָל בְּמָקוֹם אַחֵר

וְאַף פַּעַם לֹא הָיָה לוֹ אֶת זֶה

וְכָל הַפִּתְרוֹנוֹת לְגוּף שָׂעִיר וְדוֹחֶה

הֵם נוֹרְמוֹת שֶׁל דּוֹר וְאָפְנָה הַמַּכְּחִישָׁה

חֵצִי שֶׁל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי וּמְפַצָּה חֵצִי

וְשׁוּב הַנּוֹרְמוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, אוֹהֲבִים אוֹתָהּ

טִבְעִית בְּלִי אִפּוּר, אֲבָל מִי מִי

תָּמִיד הֵם יַגִּידוּ שֶׁהֵם צוֹדְקִים

אֲחֵרִים יְכוֹלִים לִטְעוֹת אֲבָל הֵם לֹא

אֵין שׁוּם סִכּוּי, הֵם יִכְפּוּ דַּעְתָּם

בְּדִיּוּק כְּמוֹ אֲחֵרִים, וְזֶה מַצְחִיק וְ

דוֹחֶה אוּלַי אֲפִלּוּ יוֹתֵר, כִּי הַכֹּחַ

הַמּוּזָר שֶׁל הַסְּטִיָּה, הֶחָרִיצוּת בְּאִסּוּף

אֵינְסוֹף פְּרָטִים אֲבִיזָרִים וּקְטָעִים

הַשַּׁקְדָנוּת שֶׁל הָרֶגֶשׁ לְהִשָּׁאֵר קְרוֹבִים

כָּל כָּךְ לָאֱמֶת כְּהִפּוּכָהּ הַסִּימֶטְרִי

בַּנּוֹשֵׂא הַנִּדּוֹן, בָּרוּר שֶׁזֶּה לֹא הַכֹּל

אֲבָל גַּם זֶה מַשֶּׁהוּ, שִׁעֲמוּם בְּסַךְ הַכֹּל

אֲבָל הַהַצָּגָה הַזֹּאת שֶׁל חוֹקֵר שַׁקְדָן

שֶׁכְּבָר שָׁכַח מִזְּמַן מַה שֶּׁהוּא חוֹקֵר

וּמַצִּיג אֶת מֶחְקָרָיו בְּהִזְדָּהוּת כָּזֹאת

עִם תַּפְקִיד אַפְסִי לְפִי תְּפִיסָתִי

כִּי אֶפְשָׁר לְהִכָּשֵׁל כְּאָדָם אֲבָל מַצְחִיק

לְהִכָּשֵׁל בְּמִין וְעוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

וּלְהִשָּׁאֵר עֲדַיִן בְּהַכָּרָה שֶׁאֵינָהּ טֵרוּף

כִּי עַל הַטֵּרוּף אֵין מִי שֶׁיְּדַוֵּחַ, שָׁם

הַסַּכָּנוֹת אֲחֵרוֹת לְגַמְרֵי, הַמִּין לֹא מְשַׂחֵק

הַזֶּהוּת הִיא רַחֲבַת תְּפִיסָה וְהַכִּשְׁרוֹן

הוּא בְּהֶתְאֵם, הַמַּפָּלָה שֶׁל הַחוּשִׁים טוֹטַאלִית

אֵין אַף אֶחָד, לֹא אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, אָדָם

לֹא נִשְׁאַר בְּכָל הַסְּבִיבָה, מַה שֶׁנָּכוֹן,

וְחֻרְבַּן הָרְגָשׁוֹת הוּא מֻשְׁלָם וְכוֹלֵל

אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁהִיא סַךְ הָאִינְפוֹרְמַצְיָה

הַמַּגִיעָה אֵלֵינוּ עַל הַכֹּל וְעַצְמֵנוּ, בְּלִי

הֶבְדֵּל מִין גֶּזַע וְגִיל, אֶפְשָׁר לָדַעַת

כַּמָּה הַרְבֵּה הוֹלֵךְ לְאִבּוּד וַהֲרֵי הַכַּמּוּת

בַּמּוּבָן הַזֶּה הִיא הָאֵיכוּת אִם בְּלָשׁוֹן

מְחֻדֶּדֶת מִשְׁתַּכְנֵעַ מִישֶׁהוּ נְטוּל קֶסֶם

כִּי לְהוֹרִיד אֶת הַשְׂעָרוֹת מֵהַגּוּף לְבַחוּר

בִּתְקוּפָה שֶׁמַּעֲשֶׂה הֲמוֹנִי כָּזֶה נֶחְשָׁב לִסְטִיָּה

הֲרֵי צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּאוֹן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה וּלְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים

בְּתוֹר מִין שֶׁעַל אָדָם אֵין מַה לְדַבֵּר

לָכֵן הוּא בּוֹכֶה, הַמַּחְסוֹם הַתְּקוּפָתִי, גֹּבַהּ

מָסַךְ הַבַּרְזֶל שֶׁל הָאִישִׁיּוּת, שֶׁל הַחֹפֶשׁ,

שֶׁשּׁוּם שׁוֹפָרוֹת לֹא יַפִּילוּ כִּי הַמַּלְאָכִים

שׁוֹבְתִים הֵם אוֹחֲזִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וְלֹא

מַשְׁמִיעִים צְלִיל אֶחָד שֶׁל לַעַג, בּוּז,

הַמַּפִּילִים חוֹמוֹת לֵב חַלָּשׁוֹת, שֶׁנּוֹעֲדוּ

מֵרֹאשׁ לַהֲרִיסָה כָּל אֵימַת שֶׁיְּכוֹנְנוּ

הוּא מִזְדָּהֶה גַּם אִתָּם הוּא מַעֲבִיד אוֹתָם

בָּאָרֶץ מוֹרִיד אוֹתָם מֵהַשָּׁמַיִם שָׁם מְקוֹם הַמַּלְאָכִים

וּמַטִּיל עֲלֵיהֶם מְשִׂימוֹת אַרְצִיּוֹת. הַמַּלְאָכִים

עוֹבְדִים בְּפֶרֶךְ, הוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָם וּלְשׁוֹנָם,

לְשׁוֹן הַמַּלְאָכִים, הִיא כָּזָב וְזָדוֹן וָבֶלַע וְלֹא

מַה שֶׁנָּהוּג לַחְשֹׁב שֶׁלְּשׁוֹנָם הִיא עֵדֶן נִימוּס

וּמִלִּים נָאוֹת וְיָפוֹת וְרַכּוֹת, הַמַּלְאָכִים מְדַבְּרִים

קָשֶׁה וּבְלַעַג, הוּא מוֹרִיד אוֹתָם לָאָרֶץ, כָּאן הֵם

אֲבוּדִים עַל הָאָרֶץ, הֲרֵי צָרִיךְ לְדַבֵּר בַּנְּעִימִים

וּמַה יַּעֲשׂוּ כָּאן מַלְאָכִים, הֵם מִתְבַּלְבְּלִים נְבוֹכִים

מְקַלְּלִים כָּל הַיּוֹם צוֹחֲקִים עַל אֲנָשִׁים הַמִּזְדַּהִים

עִם מַלְאָכִים וּמְדַבְּרִים אוֹתוֹ הַדָּבָר עַל הַגְּבוּל

הֵם בַּכּוּכִים הַנְּשָׁמוֹת הוֹלְכוֹת עַל הָאָרֶץ וְלֹא

בַּשָּׁמַיִם כָּל אֶחָד נִרְאֶה כְּמוֹ הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ אַחַת

עֲצוּבָה אַחַת מְרִירָה כָּל מִינֵי מִשְׁגִּים וּשְׁגָגוֹת

הֲרֵי בָּעֵינַיִם שֶׁלִי רָאִיתִי הָעֵינַיִם הֵם רְאִי הַנְּשָׁמָה

עַל הָאָרֶץ תְּנָאֵי אַקְלִים אֲוִיר אֲוִירָה וּתְנָאִים

כָּאֵלֶּה, דִּבְרֵי הַמַּלְאָכִים נִשְׁמָעִים כָּךְ קְלָלוֹת גִדּוּפִים

הַקוֹל הַדַּק הַנָּעִים שֶׁל שִׁירַת הַשְּׂרָפִים בִּתְנָאֵי הַגַּז

שֶׁל הָאֲדָמָה הוֹפְכִים לִמְעֻבִּים שְׁמֹר אוֹתָם סְגוּרִים

אַל תִּתֵּן לָהֶם לָלֶכֶת עַל הָאֲדָמָה, לֹא בִּשְׁבִיל זֶה

יֵשׁ מַלְאָכִים, הֵם יַהַפְכוּ אֶת הַחַיִּים שֶׁלְּךָ לְגֵיהִנּוֹם

הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶם יַזִּיקוּ לְאֹזֶן רְגִישָׁה כְּמוֹ שֶׁלְךָ, אֲבָל

מִיהוּ שֶׁיִּשְׁמַע, הוּא מַחֲזִיק אֶת הֶחָזִיָּה שֶׁלּוֹ וּבוֹכֶה

לֵךְ תִּגְנֹב מַשֶּׁהוּ קָטָן אוּלַי תֵּרָגַע

כַּעֲבֹר שָׁנִים אֶפְשָׁר לְהָבִין שֶׁמִּין אֶפְשָׁר לִגְנֹב, גַּם

זֶה שֹׁד דֵּי רְצִינִי אִם לוֹקְחִים בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁאֶפְשָׁר

לִגְנֹב גַּם אִישִׁיּוּת וְגַם דְּבָרִים רוּחָנִיִּים וּבִכְלָל

אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִין, לָמָּה הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה

אֲבָל לֹא מְעַנְיֵן אוֹתוֹ הַמִּין שֶׁלּוֹ, תָּמִיד הוּא רוֹצֶה

מַה שֶׁיֵּשׁ לְמִישֶׁהוּ אַחֵר, כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ שָׁוֶה

בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַקִּנְאָה הַמְיַסֶּרֶת כָּל פַּעַם יוֹתֵר וּפָחוֹת

בִּשְּׁמוֹת מִין יֵשׁ לְאַנְגְּלִית כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

כָּל אֲנִי – בְּפֹעַל

הוּא כָּל אֶפְשָׁרוּת בְמִין

וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה

וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין

וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה

וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִישׁ לֹא אִשָּׁה

לֹא צָרִיךְ לַחְשֹׁב לִפְנֵי שֶׁמִּתְיַחַסִים לְמִין

עִבְרִית הִיא סֶכְּסְמַנְיַאקִית

עִבְרִית מַפְלָה לְרָעָה אוֹ לְטוֹבָה

מְפַרְגֶּנֶת נוֹתֶנֶת פְּרִיבִילֶגְיוֹת

עִם חֶשְׁבּוֹן אָרֹךְ מֵהַגָּלוּת

בְּרַבִּים יֵשׁ זְכוּת קְדִימָה לָהֶם

עִם הַרְבֵּה דַּקּוּת וְסוֹד כָּמוּס

בְיָחִיד הַסִּכּוּיִים שָׁוִים

מִי אוֹמֵר שֶׁכָּלוּ כָּל הַקִּצִּים

עִבְרִית הִיא סֶכְּסְמַנְיַאקִית

רוֹצָה לָדַעַת מִי מְדַבֵּר

כִּמְעַט מַרְאֶה כִּמְעַט תְּמוּנָה

מַה שֶׁאָסוּר בְּכָל הַתּוֹרָה

לְפָחוֹת לִרְאוֹת אֶת הַמִּין

הָעִבְרִית מְצִיצָה מִבַּעַד לְחוֹר הַמַּנְעוּל

כָּמוֹנִי לְאִמָּא שֶׁלָּךְ וְלָךְ

כְּשֶׁהֱיִיתֶן מִתְרַַחַצוֹת אָז בַּצְּרִיף

לְאִמֵּךְ הָיָה תַּחַת גָּדוֹל

אֲבָל אַף פַּעַם לֹא הִפְסַקְתִּי לַחְשֹׁב

הַיָּמִים עָבְרוּ כַּחַלֹף הַטּוּשִׁים

נִשְׁאַרְתְּ יַלְדָּה רָזָה וּמְסֻבֶּנֶת

אַחַר כָּךְ סְתַמְתֶּן אֶת כָּל הַחוֹרִים

סְתַמְתֶּן אֶת כָּל הַפְּרָצוֹת

הָעִבְרִית מְצִיצָה לָךְ מֵחוֹר הַמַּנְעוּל

הַשָּׂפָה רוֹאָה אוֹתָךְ עֵירֻמָּה

אָבִי לא הִרְשָׁה לִי לִרְאוֹת

הוּא סוֹבֵב אֶת גַּבּוֹ כְּשֶׁהִשְׁתִּין

אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ טוֹב מַמָּשׁ

תָּמִיד הוּא הֶחְבִּיא אֶת הַמִּין

כְּמוֹ שֶׁרַבִּים מַחְבִּיא אִשָּׁה

כְּמוֹ שֶׁקָּהָל הוּא זָכָר בַּגּוּפִים

כְּמוֹ שֶׁמִּילָה הִיא זָכָר וּנְקֵבָה

אֵין כְּמוֹ אֵלּוּ דְבָרִים מְתוּקִים

הָעִבְרִית הִיא אִשָּׁה מִתְרַחֶצֶת

הָעִבְרִית הִיא בַּת־שֶׁבַע נְקִיָּה

הָעִבְרִית הִיא פֶּסֶל שֶׁלֹא פּוֹסֵל

יֵשׁ לָה נְקֻדּוֹת חֵן קְטַנּוֹת וְסִימָנֵי לֵדָה

כְּכֹל שֶׁהִיא מִתְבַּגֶּרֶת הִיא יוֹתֵר יָפָה

הַשִּׁפּוּט שֶׁלָּה הוּא פְּרֵהִיסְטוֹרִי לִפְעָמִים

נוֹיְרוֹזָה כָּזֹאת הִיא לְטוֹבָה

תַּגִּיד לִי בְּזָכָר תַּגִּיד לִי בִּנְקֵבָה

כָּל אֲנִי יַלְדוּתִי בֵּיצִית בְּטֶרֶם הַפְרָיָה

עַל מִין אֶפְשָׁר לִפְסֹחַ

עַל מִין אֶפְשָׁר לְוַתֵּר

מִי יַגִּיד מִינוֹ שֶׁל אֶפְרוֹחַ?

הָאִיש שֶׁהַטֶּבַע יוֹצֵר

לִפְנֵי שֶׁהֻטְבַּע בּוֹ פֹּעַל מֻטֶּה.

זִכָּרוֹן הוּא זָכָר

יוֹצֵר מִינִים

תּוֹלָדָה הָעִקָּר

כִּי הִיא הַחַיִּים

עִבְרִית הִיא סֶכְּסְמַנְיַאקִית

וּמַה שֶׁתַּגֵּדְנָה בִּטְרוּנְיָה פֶמִינִיסְטִיּוֹת

הַמְחַפְּשׂוֹת גֵּרוּיִּים מִחוּץ לַשָּׂפָה

בְּאִינְטוֹנַצְיָה הַנּוֹתֶנֶת פֵּרוּשׁ לַדְּבָרִים

סִימָנִים רַק שֶׁל זָכָר וּנְקֵבָה בְּמִשְׁפָּט

יִתְּנוּ יְחָסִים מִינִיִּים מְשֻׁנִּים

עַל כָּל נְקֵבָה סִימָן, עַל זָכָר סִימָן אַחֵר

כְּשֶׁגַּם כָּל פֹּעַל וּבִנְיָן מְסֻמָּנִים

מַה עוֹשֶׂה הָאִישׁ לָאִשָׁה

מַה הוּא מְקַבֵּל בִּתְמוּרָה

אֵיזֶה כֹּחַ הִיא מַפְעִילָה עָלָיו

וְאֵיזֶה סִימָן נִתַּן לָעֶצֶם

וּלְשֵׁם עֶצֶם מֻפְשָׁט וְלַמִּלִּיּוֹת

נְקַבֵּל מִין מִשְׂחַק טֶבַע

הִתְרַחַשׁוּת נַפְשִׁית כְּיַעַר צָעִיר

מִשְׂחָק שֶׁל כֹּחוֹת טֶבַע כְּלָלִיּים

שֶׁמֵּהֶם נִגְזָרִים כָּל הַפְּרָטִים

סִימָנִים כְּלָלִיּים לִכְלַל הָאֵרוּעִים

שֶׁאֶפְשָׁרִי שֶׁיִּקְרוּ בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים

תִּרְאֶה אֵיזֶה גּוּף יֵשׁ לַשָׂפָה וּמִדּוֹת

אֹהַב אוֹתָה עַכְשָׁו בְּלִי כְּסוּת לָשׁוֹן

בַּחַצַר הַמֶּלֶךְ מַר

הַכֹּל הָיָה אָפֹר וָקַר

בַּחַצַר הַמֶּלֶךְ מַר

הַכֹּל הָיָה קָצָר וָצַר

הַכֹּל הָיָה אָפֹר וָקַר

הָהָר הַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמַר

בַּחַצַר הַמֶּלֶךְ מַר

הַכֹּל הָיָה כָּל כָּךְ קָצָר

הַכֹּל הָיָה צַר וְעָקָר

בְּמַה שֶׁנָּגְעוּ מִיָּד נִשְׁבַּר

מַה שֶׁהִתְחִיל מִיָּד נִגְמַר

כָּכָה זֶה אֵצֶל מֶלֶך מַר

קוֹלוֹ נִחָר וּזְמַנּוֹ קָצָר

הֵיכָן שֶׁהִתְחִיל הוּא הֵיכָן שֶׁנִּגְמַר

הָזְמַן לֹא מַתְחִיל – וְנִגְמָר

עוֹנָה שֶׁהוּא לֹא סָפַר

אֵצֶל מֶלֶך מַר הַכֹּל נִשְׁבָּר

כָּל דָּבָר שֶׁשָּׁמַר מֵעָבָר

וְהַכֹּל שָׁם הוֹוֶה אוֹ עָבָר

אֵין עָתִיד לְמֶלֶך מַר

הכֹּל שָׁם אָפֹר וְנִשְׁבָּר

תָּמִיד שָׁם רֵיק וָקַר

וְהַכֹּל מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

חֹרֶף עָקָר אוֹ קַיִץ עָקָר

רֶגַע קָצָר רֶגַע קְצַרְצַר

הכֹּל שָׁם מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

הַמֶּלֶךְ מַר הוּא טִיפּוּס קַר

הַמֶּלֶךְ מַר טִיפּוּס עָקָר

אֶצְלְךָ הַמֶּלֶךְ מַר הַכֹּל נֶעְצָר

הַזְּמַן שֶׁלְּךָ מֶלֶךְ כָּל כָּךְ קָצָר

הַכֹּל מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

הַמֶּלֶך מַר הַנִּמְהָר

הַכֹּל שָׁם קַר וְקָצַר וְצַר

אֵיזֶה חוּשׁ טַעַם מוּזָר

יֵש לַמֶּלֶךְ מַר הַנִּמְהָר

הַכֹּל שָׁם מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

הַכֹּל שָׁם קַר וּמַר וָצַר

וּמִיָּד בַּהַתְחָלָה הַכֹּל נֶעְצָר

לַכֹּל יֵשׁ רַק צַד אֶחָד מְצֻיָּר

כִּי הַכֹּל מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

הָרֹאשׁ נֶעְצָר בְּרְ וְהָרְ בְּהָרְ

וְהָרֶגַע בְּרְ וְהָרְ בְּהָרְ

וּמַה שֶׁנִּבְנָה שָׁם תֵּכֶף נִשְׁבַּר

כָּכָה זֶה אֵצֶל מֶלֶךְ מַר

הַכֹּל שָׁם מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

טִיפּוּס דוֹחֶה טִיפּוּס קַר

צֵל שֶׁל עַכְבָּר גָדוֹל שָׁם מִהַר

מֶלֶךְ יָקָר מֶלֶךְ קְצַרְצַר

לְעוֹלָם לֹא תַּגִיעַ אֶל הָעִקָּר

מֶלֶךְ מַר, מַלְכּוֹן אַפַרְפַּר

הַבַּד הַיָּקָר אֵינֶנּוּ נֶחְכָּר

הַמֹץ מֵהַתֶּבֶן אֵינֶנּוּ עִקָּר

מִתְאוֹנֵן אִישׁ הָרוּחַ, פּוֹעֵל וְאִכָּר

הַכֹּל שָׁם מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

הַכֹּל שָׁם מַתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמָר

הַמֶּלֶךְ מַר הוּא תָּמִיד מְמֻרְמָר

מֶלֶךְ חָשׁוּב וְתָמִיד מְיֻסָּר

הַכֹּל מַתְחִיל לוֹ בְּדִיוּק כְּשֶׁנִּגְמָר

וְלוּא גַּם וַאֲפִלּוּ יִבְעַר

תָּמִיד יִשָּׁאֵר בְּפַרְצוּף מְסֻגָּר

מִזְּמַן מִזְּמַן אֶת לִבּוֹ סָגַר

אוֹי אוֹי וַי הַמֶּלֶךְ מַר

הַכֹּל מַתְחִיל לוֹ בְּדִיוּק כְּשֶׁנִּגְמָר

הוּא רָצָה לְהַתְחִיל וּמִיָּד נִגְמַר

כַּאֲרִי הוּא שָׁבוּי בְּתוֹךְ הַסּוּגַר

בְּכָל פֶּסַע נִשְׁבָּע שֶׁגָּמַר

וְלוּא בְּאֶפְשָׁרוּת שׁוֹנָה יִבְחַר

וְאִם עוֹד יִתְחִיל עַד מָחָר מְאֻחָר

הוּא נִשְׁבַּע שְׁזָּכָר וְגָמַר

אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת כְּבָר קָבַר

וְעִם כָּל הַשְּׁטֻיּוֹת כְּבָר גָמַר

וּמִכָּל זֶה כְּבָר הָלְאָה עָבַר

וּבְדִיוּק כְּשֶׁהִתְחִיל שָׁכַח וְנִגְמַר

מַה נִּשְׁאַר מָה עַל עַצְמוֹ חָזַר

אוֹתוֹ הַפִּזְמוֹן שׁוּב חָזַר

מַה שֶּׁהִתְחִיל הִתְחִיל כְּשֶׁנִּגְמַר

בָּא מִן עָפָר וְחָזַר לְעָפָר

הכֹּל הִתְחִיל הֵיכָן שֶׁנִּגְמַר

בָּא מֵעָפָר וְחָזַר לְעָפָר

הנערה הגבוהה נעצה את ידה ושלובי־זרוע יצאנו יחד לטייל.

מיד עלתה בי מחשבה, שמאוחר יותר אולי נשכב במיטה ונעשה אהבה.

עדיין לא היתה זאת תשוקה, אלא רק רעיון חולף, ונשאתי אליה את עיני גבוה, לראות בעיניה האם קראה את המחשבה שעל פני.

היא הבחינה בשפתי הנעות והתכופפה לשמוע מה אני אומר. היא כופפה את ברכיה, גופה נותר ישר, ועתה היינו פנים אל פנים.

כששמעה שאני רוצה לנשק אותה, הזדקפה מחדש, כופפה את ראשה אלי, והפה שלה היה לזרבובית צרה.

התרוממתי על קצות אצבעותי כדי להגיע אל פיה והנשיקה שלי התקררה על שפתיה.

הרישומים: נורית ענבר

*

הזמינו אותי לַדירה בקומה ה־14 להביט בנוף היפה, הנשקף דרך החלון.

הסתכלתי למטה וראיתי איך זוג זקנים חותך את המישור הריק, החבוק בְּבָתים. הזקן והזקנה אחזו זה ביד זה וצעדו בין האבנים הענקיות, ההפוכות.

ראיתי איך נעצר הזקן, שיחרר את ידו, הוריד את מכנסיו והתיישב לעשות את צרכיו. גם הזקנה נעצרה לאחר שצעדה שני צעדים. היא סובבה את פניה, שלחה מבט מהיר בבעלה, הרימה את שמלתה וירדה לעשות כמוהו.

אחורי שניהם היו לבנים מאוד.

בלי להסב את פניה שלחה האשה ידה לאחור, לקחת את הנייר שבעלה משך מכיסו. לאחר שניגבו, קמו. הזקן העלה את מכנסיו, והזקנה הורידה את שמלתה המורמת. הם נתנו יד ביד והלכו הלאה, בוחרים את דרכם בין האבנים המושלכות, המלבינות.

מארחַי התנצלו: לא לכך הם התכוונו.

*

כאשר חזרתי, בערב של קייץ, עם עדר־הכבשים מהשדה, הבטתי מהגבעה למטה, וראיתי שאנשי יָלון מכינים עצמם לנסוע לאופרה. הגברים בחולצות לבנות, הנשים בשמלות ארוכות, הושיבו עצמם על חבילות הקש שהונחו על הפלאטפורמות, והטראקטורים זזו מן המקום.

רציתי מאוד להצטרף לנסיעה לאופרה, אבל עוד לפני שהספקתי להכניס את הכבשים אל תוך הדיר, נסעו ונעלמו כל העגלות והחצר נותרה ריקה.

לאחר שהולכתי פנימה את החמור, סגרתי את הדלת וירדתי מהגבעה – היו כבר כל אנשי ילון יְשוּבים באולם הגדול וממתינים שתוּאר הבמה. הכסאות היו תפוסים כולם ואני עמדתי בקצהו האחורי של האולם, נשען בכתפִי על הקיר.

המסך נפתח והפרימדונה יצאה אל הבמה. היא פרשה את ידיה וצדי שמלתה הרפה היו לכנפיים. בזרועות פתוחות ירדה מהבמה, הלכה בנתיב הצר לאורך שורות הכסאות שמשני צדדיו, וכאשר הגיעה אלי נעצרה, זרקה מבט בנעלי שזבל כבשים דבק בהן, וקראה:

עם החָרָא הזה באת להיכל האמנות שלי, הקדושה?"

*

הסופרים ישבו על שרפרפים במעגל, וכל אחד מהם נשא דברו.

כאשר הגיע תורי קמתי ואמרתי:

“אבל אני קורא את דוסטויבסקי”.

והתחלתי לצאת.

הסופר הגבוה, יושב־הראש, התרומם ואמר:

“ואנחנו? ומה אתנו? אנחנו לא עושים מלים?”

הסתובבתי וחזרתי. נכנסתי לתוך המעגל, כופפתי את ראשי נמוך־נמוך לכל הצדדים ואמרתי:

''סליחה. סליחה''.

הסופר הגבוה התרומם עוד יותר, הצביע עלי ושאל:

“קודם התגאה בדוסטויבסקי, ועכשיו הוא מתגאה בענווה?”

*

אני שטר של דולר בבורסה בתל־אביב.

מה אני עושה שם?

רוצים להמיר אותי למארק גרמני.

אינני רוצה להיות מארק גרמני.

אומרים לי שכדאי לי.

כי המארק יעלה והדולר יפול.

אני עומד בפינה וממלמל בלחש שאני מוכן להישאר דולר נָפוּל.

*

שני ערבים נכנסו והביאו למכירה מניות של הבנק היהודי. העוזר שלי – הפקיד היושב לידי – מילא את כל הטפסים. אני עצמי כבר הייתי בעל דרגה גבוהה יותר ושוב לא עסקתי בכך. מן הכסא הגבוה, עליו ישבתי, הבטתי למטה והבחנתי שהעוזר טועה בציוּן הפרטים השונים. הוא הניח את המניות במעטפה, כדי לשלוח אותן לסניף המרכזי בתל־אביב, ואני ידעתי, שלאור טעותו של הפקיד בכתיבת המספרים והסימונים, לא יקשו שם בתל־אביב שום קושיות: ימכרו את המניות ויחסלו את הערבי.

כך, אכן, אירע.

אחר הדברים האלה, נערכה חקירה, והעונש שנקבע: להוריד את הפקיד בשתי דרגות.

החקירה הגיעה גם אלי, והשאלה הוצבה:

ידעת את הטעות, מדוע שתקת?

*

התלוננו עלי שאינני עובד מספיק.

העבודה שלי התחילה בצהריים. באתי, לקחתי את שכרי, נכנסתי למכולת לקנות אוכל והלכתי הביתה.

כדי שיפסיקו להתלונן עלי, הלכתי אחרי המנהל והתחנפתי אליו מאחורי גבו.

רציתי שייתן חיוך.

המנהל היה נמוך קומה, רחב, וראיתי מאחור שלחייו מאוד מנופחות. עם לחיים מנופחות כאלה, חשבתי, כלל לא ניתן לחייך; בכל זאת המשכתי ללכת אחריו ולהתחנף.

*

המישור מאחורי העיר, שם היו עורמים את האשפה כדי להבעירה, הוכרז כבית־סוהר, ואני הסתובבתי שם נדון למוות.

התהלכתי בין ערימות האשפה ואספתי סמרטוטים כדי לתקן את בגדי הקרועים ולהניח טלאי פה ושם.

נזכרתי שהייתי פעם תַפָּר, ומחתיכות עור, שמצאתי בזבל, תפרתי לי מגפיים גבוהים עד מעֵבר לברכיים, כדי לשמור על נקיון רגלַי. למעלה, באיזור הברכיים, תפרתי דשים, אשר בשעת הליכה התנועעו ככנפיים וניערו את הלכלוך ואת העפר.

כנפיים כאלה תפרתי בכל חלקי גופי: על הכתפיים, על הבטן, סביב חפתי השרוולים, על הגב, כדי שכל הגוף יישאר נקי.

האסירים האחרים בבית־הסוהר הזה הביטו בי בפליאה, כיצד אני הולך ומשקשק בכנפיים.

גם לפני האיש, אשר אמור היה לשרוף אותי, הלכתי ושקשקתי.

הוא היה איש גבוה, חזק, והופיע יום יום לעבודה.

התייצבתי לפניו בכל כנפַי ואמרתי לו:

“אם כי אני חי בין ערימות של זבל, והכל מלוכלך, בכל זאת אציג ביום השריפה גוף נקי”.

דברי מצאו חן בעיניו, והחיוך שלו עורר בי תקוות חדשות.

*

נעשיתי שחקן בתיאטרון של נסים אלוני.

עמדתי על הבמה ושמעתי את האולם. הולך ונעשה שקט. גם האורות החלו מתעמעמים. כאשר יפָּתחו המסכים אצטרך לומר את דברי.

לא היה לי מה לומר.

נסים אלוני עבר. תפסתי בזרועו וביקשתי עזרה.

"מה לעשות?''

“שכחת את המלים?” שאל.

"לא שכחתי. מן ההתחלה לא היה לי מה לומר''.

הוא שיחרר את עצמו מידי וענה:

“אם אין לך מה לומר, אז תרד מהבמה”.

*

רציתָ להיות ציפור. לקַפץ פה ושם, להציץ מלמעלה ולא להתערב בענייניהם של אחרים.

בבוקר הודיעו לי כי מילאו את בקשתי.

אני ציפור כבר כמה חודשים.

מקפץ ומציץ ולא מתערב.

ירדתי מהמיטה להסתכל דרך החלון ולומר הלל, ונזכרתי ששכחתי לקחת אתי את השפה.

נעשיתי ציפור ואיבדתי את הלשון.

*

בחורף, בדרך הביתה, רצו הכבשים על הכביש מהר ממני. נפנפתי בידיים, זרקתי אבנים, צרחתי, אבל לעצור אותן לא הצלחתי.

חיפשתי ומצאתי שרשרת ברזל כבדה עם טבעות גדולות. השלכתי את השרשרת בְּלולאות סביב צווארי הכבשים שרצו ראשונות על הכביש, וגם סביב צווארי שלי השלכתי לולאה.

הלכתי בשורה הראשונה, באמצע, הכבשים כבר לא רצו קדימה, לפני, והגעתי הביתה יחד עם העדר.

*

לאחר סערת הגשם והחול יצאתי לטייל לאורך הים השקט. לא רחוק, על כסא בחול, ישבה נערה לבושה שמלה ארוכה ולבנה.

“גם אתה באת מאוסטרליה?” שאלה אותי כאשר עברתי על פניה.

מאוד התגאיתי בשאלה שלה, והבטתי על עצמי לראות אם נותרו עלי כתמי־חול מהגשם קודם. הייתי לבוש בחולצת המשי, אבל מכנסיים לא היו לי.

מהר כיסיתי בשתי ידי את אבר־המין שלי והמשכתי ללכת.

לא היה מה לכסות.

כתם חוּם של חול. קצת לח.

*

כתבת סיפור כדי לשמח את שכניך.

הם צחקו, ובצחוק שלהם שמעת את צחוק־נשמתך שלך.

וכך נודע לך שלא למענם אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך כתבת את הסיפור.

איזה מין מקום זה בשביל צחוק נשמתך להסתתר בו?

*

וזאת רשמתי הודות לַפרשן שמנה את הפרטים והסביר את פשרם.

הפרשן הצביע עלי ועל אחי וסיפר כיצד נסענו שנינו ברכבת.

זאת זכרתי גם אני: ששנינו ישבנו ברכבת, שהספסל היה קשה, ושעוד אנשים נסעו יחד אתנו.

הפרשן סיפר¹ שאחי ואני קנינו שנינו חולצות חדשות לכבוד הנסיעה. עד שהגיע יום הנסיעה לכלכתי את כל חולצותי, ועתה, בנסיעה, הייתי לבוש חולצה מלוכלכת.

אבל אחי לא לכלך את חולצותיו. כשהבחין שחולצתי מלוכלכת ושלו נקיה, לכלך גם הוא, שלא אראה, את חולצתו, כדי שלא אקנא בו.

אחי ואני, שנינו נסענו ברכבת בחולצות מלוכלכות וקנאה לא היתה בינינו.

על כך הצביע הפרשן.

מתוך סיכומים באין חשבון

א

מִשֶּׁפָּסְקָה צְעִירוּת־שֶׁל־חֲלוֹם מְבִישָׁה כָּל פִּתְרוֹן,

בָּטְלָה מִדֵּי פַעַם הַבְחָנָה בֵּין נֹעַם מְדֻמֶּה בַּחֲלוֹם

לְבֵין בַּלָּהָה בוֹ, אוֹנֶסֶת חוֹלֵם לְהָקִיץ

בְּחֹשֶׁךְ לֵילוֹ בִזְעָקָה. הַזְעָקָה – סְגֻלָּה

מְיֻחֶדֶת יֵשׁ בָּהּ: קוֹרַעַת גָּרוֹן מְצֻמָּת,

אַךְ קוֹרַעַת עִמּוֹ גַּם סִיּוּט לִגְזָרִים. בּוֹ בָרֶגַע

שׁוֹכֵחַ זוֹעֵק סִיּוּטוֹ, וְאִם לֹא בָרוּר

לוֹ עֲדַיִן הֵיכָן: בְּנֶכֶר הַלַּיְלָה אוֹ שָׁם

כְּבָר, בַּקֶּבֶר.

ב

לָכֵן מְשֻׁנֶּה סִיּוּט זֶה, הָרָחוֹק

מִצְּעִירוּת כְּכָל הַשְּׁאָר, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מֵאֶמֶשׁ

עָמֹק. וּבִפְרָט שֶׁהָיוּ בוֹ רְגָעִים לֹא־נוֹחִים:

אִם לֹא מַבְעִיתִים עַד כְּדֵי זְעָקָה, מְבִיכִים

בְּוַדַּאי שֶׁהָיוּ בְּמִין פַּחַד מְאֹד לֹא־נָעִים

שֶׁבָּהֶם. הֲרֵי מִשּׁוּם כָּךְ הִתְפַּכַּח לִפְנוֹת בֹּקֶר

שָׂמֵחַ כִּמְעַט: סוֹף הַחֲלוֹם הָיָה טוֹב

בֶּאֱמֶת מִכָּל שֶׁפִּלֵּל. לְפִיכָךְ לֹא כְּדַאי

לְהִשְׁתַּהוֹת בְּאִי־הַנּוֹחוּת שֶׁבְּטִיב רֵאשִׁיתוֹ,

שֶׁהִיא מוּבָנָה מִשֶּׁכְּבָר לְלֹא חֲלוֹמוֹת:

בִּפְרוֹזְדוֹר שֶׁל אוּלָם תֵּיאַטְרוֹן אוֹ קוֹנְצֶרְטִים קָהָל

מְזֻיָּף וְצָפוּף בְּבִגְדֵי־חַג שֶׁל בָּאָיו. מָשָׁל,

רֻבָּם – עִקַּר בּוֹאָם לַמָּקוֹם לֵידַע

וּלְהוֹדִיעַ שֶׁבָּאוּ; חֲבָל, שֶׁנִּשְׁמָע הַצִּלְצוּל

הַשְּׁלִישִׁי וּמוֹנֵעַ גַּם מִנְּשֵׁיהֶם לְהִשָּׁאֵר

בַּפְּרוֹזְדוֹר הַמְנֻבְרָשׁ עוֹד זְמַן־מָה כְּבִתְצוּגַת הָאָפְנָה.

לֹא קְפֵדָה קְמוּטַת־הַשָּׁנִים שֶׁכָּזֹאת תְּבַהֵל

סִיּוּטִים רְחוֹקִים מִצְּעִירוּת וּשְׁכֵחֵי־זְעָקָה.

ג

הַמְּבוּכָה שֶׁבְּכָל הָעִנְיָן, וְעַד בֹּשֶׁת־פָּנִים

שֶׁבְּמִין פַּחַד, אֶפְשָׁר, כְּבָר הִרְחִישָׁה עִם כְּבוֹת הָאוֹרוֹת

בָּאוּלָם וּמָסַךְ־הַבִּימָה לֹא עָלָה. עַל רִקְעוֹ,

הַמּוּאָר בְּלָבְנוֹ, רַק עָמַד יְהוּדִי נְעִים־סֶבֶר

וְנָאַם נְאוּמוֹ, שֶׁתְּכָנָיו לֹא זְכוּרִים דֵּי הַצֹּרֶךְ.

הָיָה גַם נָאֶה בִלְבוּשׁוֹ, הַמָּהוּהַ וְעִם זֹאת

נָקִי, כְּשֶׁל שַׁמָּשׁ בְּבֵית־כְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.

בֶּאֱמֶת נְעִים־סֶבָר: בַּעַל זָקָן אֲדַמְדָּם,

לֹא־גָזוּז וְלֹא־אָרֹךְ, שֶׁנְּאוּמוֹ הַשָּׁגוּר מִשְׁתַּכֵּחַ

תּוֹךְ כְּדֵי שְׁמִיעָתוֹ. נְאוּם לִכְבוֹד מִי מְכֻבָּד –

עֲלוּם־שֵׁם, לְפִי שָׁעָה. לְפִיכָךְ יִתָּכֵן, שֶׁהִרְחִישׁ

מַשֶּׁהוּ לֹא נָעִים־בְּיוֹתֵר לְשֵׁמַע דְּבָרָיו,

מִשּׁוּם שֶׁבְּשִׁגְרַת נְאוּמוֹ כְּאִלּוּ הִבְלִיעַ

בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן פְּרָט יְחִידִי זָכוּר מִתּוֹכוֹ:

נִנְאַם הַנְּאוּם לִכְבוֹד מִי שֶׁנָּדוֹן לְמִיתָה

כָּאן – הַקָּהָל הַנִּכְבָּד עוֹד מְעַט וְיִרְאֵהוּ

יוֹצֵא לֵהָרֵג לְעֵינָיו. יִתָּכֵן, שֶׁהָיָה

בִּפְרָט זֶה לְעַצְמוֹ כְּדֵי הֶסְבֵּר לַאֲבַק־מְבוּכָה.

אֲבָל רַק יִתָּכֵן, לְפִי מַה שֶּׁאֵרַע אַחַר כָּךְ

וְהִפְרִיךְ אַף סְבָרָה אֱנוֹשִׁית, אֱנוֹשִׁית כְּכָל שֶׁהִיא.

ד

יָרַד הַנּוֹאֵם וְהִנֵּה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ,

הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג – כֻּלּוֹ שֶׁקֶט גָּמוּר וּמוּאָר

עַל רִקְעוֹ שֶׁל מָסַךְ־הַבִּימָה. הָיָה שַׁבַּתִּי

כַּמַּנְחֶה, לוּלֵא צֶבַע הָאֵפֶר בְּמַסְוֶה שַׁלְוָתוֹ.

אִלּוּ צְעִירוּת סִיּוּטִים מִתְקַּיֶּמֶת עֲדַיִן,

אֶפְשָׁר, בִּגְלַל דָּבָר זֶה הָיִיתִי נִבְהָל.

וּבִפְרָט, שֶׁמִּדַּשׁ מְעִילוֹ וּלְמַטָּה הִלְבִּינוּ

תְּפָרִים שֶׁל קְרִיעָה. אֶלָּא שֶׁקֶָּהוּ הַחוּשִׁים

כְּשֶׁל כָּל הַצוֹפִים: יָדַע גַּם יָדַע הַחוֹלֵם,

שֶׁתֵּכֶף הוֹרְגִים כָּאן אָדָם, וְלֹא נִתְבַּהֶל.

הפְחִידוֹ דְבַר־שְׁטוּת, לְמַעֲשֶׂה: הַנָּדוֹן עוֹד מְעַט

וְיִפְתַּח בִּנְאוּם שֶׁל תּוֹדָה חַיְכָנִית לַקָּהָל

שֶׁזִּכָּהוּ בְּעֶצֶם בּוֹאוֹ זְכוּת יְתֵרָה,

שֶׁאֵינוֹ כְלָל רָאוּי לָהּ. וְלֹא פַחַד־שָׁוְא הָיָה זֶה:

“מִלִּים אֵין בְּפִי” – בְּוַדַּאי שֶׁשָּׁמַעְתִּי. אֶלָּא

שֶׁמִּיָּד נֶעֱלַם אֶל מִפְּנִים לַמָּסָךְ הַמַּבְהִיק

וְתֵכֶף הִתְחִיל הַמָּסָךְ לְהַאְדִּים מִפְּנִימוֹ

אֶל חוּצוֹ. הוֹפִיעַ הַכֶּתֶם תְּחִלָּה בְּאֶמְצָעוֹ

וּמִשָּׁם הִתְפַּשֵּׁט לְאָרְכּוֹ וּלְרָחְבּוֹ, זֵר־זָרִים

מְסָרֵב לְשַׁכְלֵל חוּג מִקְלַעַת פְּקָעָיו.

ה

סוֹף טוֹב.

נְאוּם־הַתּוֹדָה לֹא נִנְאַם. אַחֶרֶת הָיְתָה

הַבּוּשָׁה קָשָׁה כָּרִמָּה לַבָּשָׂר, כָּל עוֹד

גַּם בַּקֶבֶר יֵשׁ בַּשֶׁת־פָּנִים.

1970

א

ממקום שאדון ז’ורז' עומד, אצל הקופה, יכול הוא לראות הכל. בעברו המרוחק של האולם, לימינו של האדון ז’ורז', מצוי המטבח ולשמאלו מוצבים השולחנות הלבנים, יצוקים חומר פלאסטי, וכן הכיסאות, הקולטים את הישבן כמו בחביקה.

הקופה עצמה, והאדון ז’ורז' הניצב אצלה, מצויים בסופו של דלפק עשוי פסים של מתכת וזכוכית, ומאחוריהם מוצבים התבשילים. כשהלקוח מגיע עם המגש שלו אל הקופה, כבר מוכן האדון ז’ורז' עם הפתק המודפס, שבו נקוב מחיר הארוחה. אין זו סתם זריזות־מלידה, אלא נסיון של כשלושים שנים. דרך ארוכה עשה מבוקרשט עד תל־אביב, ולפעמים הוא מזַכה מישהו מעובדיו בסיפור־המעשה, אם כדאי הדבר. לרוב אין טעם לדבר על כך, מפני שהזמנים נשתנו.

ואף על פי שנשתנו הזמנים, את האדון ז’ורז' אי אפשר לרמות. אין הוא מאותם מתעשרים שעשו קצת הון בעסקים מפוקפקים, עד שעלה בידם לפתוח מסעדה במקום מכובד. הוא הגיע ובא מתוך מעמקי המקצוע ומזלו שיחק לו להתחיל משפל־המדרגה; עובדיו יודעים זאת, ולכן אינם מנסים לתעתע בו. אילו ניסו, היו נוחלים מפלה. במקצוע הזה אין רחמים. מכל מקום, בלבו של אדון ז’ורז' אין רחמים. גם עליו לא ריחם איש; וכך טוב יותר. אילו חסו עליו, ספק אם היה מגיע למקום שהגיע. את מידותיו לא השחיתו, תודה לאל.

אדון ז’ורז' יודע שסכנת־השחיתות איננה צפויה לעסק רק מצד עובדיו. גם הלקוחות עלולים להרוֹס את העסק, אם לא יְלַמדו אותם להעריך טיבו של המקום שאליו הם באים. ומן הטעם הזה הקפיד לצייד את המסעדה שלו ברהיטים ובכלים ראויים. גם את עובדיו הלביש מדים שנתפרו בבית־אופנה שברחוב בן־יהודה. תל־אביב איננה פאריס, אבל המסעדה היא ביתו של האדון ז’ורז' ולכבוד עצמו טרח. אמנם הלקוחות רשאים לחשוב שלכבודם הוא עמל. להבנה איננו מצפה, אבל הערכה וכבוד הוא דורש, וגם יקבל.

מאחורי הקופה ניצב האדון ז’ורז' לבוש לפי מיטב האופנה, תוך הדגשת הגוונים הכהים בבגדים, ולכל אחת מן החליפות שלו מותאמת עניבת־פרפר. כמעט שאין הלקוחות מבחינים בעניבתו, מפני שהיא נבלעת מתחת לפימת־סנטרו הרכה. אין זו פימתו של איש זקן, אלא משמני־בשרו של אדם היודע להקפיד על מזונות משובחים.

לאחר שהוא מונה את הכסף ומעביר את העודף, הריהו זוקף את ראשו ומשיט מבט על פני שולחנותיו, ואז הוא מַנחה את הלקוח אל מקום פנוי. הוא עושה זאת ברמז, בלא להוציא הגה מפיו.

אבל עוד לפני כן עובר הלקוח טקס, שהוא עצמו אינו יודע כי אמנם נטל בו חלק. זוהי בדיחה קטנה, פרטית מאד, של בעל־המסעדה. ואפילו היה האדון ז’ורז' איש נשוי, ספק אם היה מגלה בדיחה זו לרעייתו. וזה סודו הקטן: כל ימיו – ועל כל פנים רוב ימי נעוריו ובחרותו, וגם קצת לאחר מכן – היה נאלץ לקוד קידות, ולכל הפחות היה נאלץ לומר תודה. ובתיבה קטנה זו, בת ארבע האותיות, נתפרש לו לאדון ז’ורז' טיב מעמדו בעולם. תחילה אולי לא עמד על כך. רק במשך השנים נצטברה בלבו הטינה כלפי המִלה הזאת, והוא נשבע כי יום יבוא, שבו שוב לא הוא יהיה האומר אותה, אלא זולתו. והנה עכשיו, כשהוא ניצב אצל קופתו שלו, במסעדה שלו, שליט יחיד – ולא רק למראית עין, כאותם מנהלים־שכירים של בתי־מלון, שהלקוחות סבורים עליהם שהם אדונים, אבל המלצרים יודעים, שאינם אלא עבדים – כשהוא ניצב עכשיו כאן, הגיעה ובאה אותה שעה שאליה התפלל: כשהוא מקבל את הכסף מידי הלקוח אין הוא אומר תודה, אלא הוא אומר בתיאבון. ומה קורה אז? קורה הדבר שאותו ביקשה נפשו. הלקוח הוא שאומר תודה.

ורק אז, לאחר הטקס הפעוט הזה, – פעוט לכאורה, בעיני מי שלא הבין – מרים האדון ז’ורז' את ראשו והוא מצביע בלא אומר על מקום פנוי. וכשהוא מרים את ראשו מתגלה עניבת־הפרפר וכן מתגלה השקע שאותה עניבה חורצת בפימת־סנטרו, שקע שאף הוא דומה לעניבת־פרפר.

עד מהרה שב האדון ז’ורז' ומרכין ראשו אל המנענעים של הקופה, לקראת הלקוח הבא, ושוב נעלמת העניבה מן העין.

בכך חולף היום וכמה שעות של בין ערביים. מסעדה זו נסגרת בשמונה בערב. היא נועדה לאכילה ולא לפטפוטים. מי שבהול על רווחים – מפני שאין לו – שיחזיק מסעדות פתוחות עד לאור הבוקר. האדון ז’ורז' מכיר טיפוסים כאלה לפני ולפנים. הם יוצאים לו מן האף ומן האוזניים.

ב

המסעדה של האדון ז’ורז' נפתחת בשעה עשר בבוקר, אבל הוא עצמו קם בחמש, טובל בבריכה שעל שפת־הים ובשש הוא מצוי במטבח, בודק את המצרכים ונותן הוראותיו למי שצריך.

הקושי – כאן, בארץ־ישראל; בחוץ־לארץ לא היה שום קושי – נעוץ דווקא בשעות הערב, אחרי שמונה. בקלפים אין הוא משחק. אילו שיחק בקלפים, היה שרוי עכשיו במחיצתם של מלצרי רחוב דיזנגוף; אלה שאומרים, כי בבוא היום יפתחו מסעדה משלהם; אבל בסופו של דבר הם מגיעים לבתי־ התמחוי של העיריה. אמנם כיום לא היה בכוחו של משחק־קלפים להזיק לו, כמובן; אבל הרגל נעשה עיקרון, ומעקרונות קשה לאדם לסגת. יכול הוא, כדבר המובן מאליו, ללכת למועדון־לילה. אבל עם מי?

בקונסטנצה, בבוקרשט, בווינה ובפאריס היו הנערות היפות ביותר, מן הבתים הטובים ביותר, שואפות להיות מלצריות בבתי־אוכל מכובדים. וכשהיה האדון ז’ורז' קובע פגישה עם אחת מחברותיו למקצוע, היו שניהם מחליפים בגדיהם לקראת הלילה והיו מבלים בטובות שבמסעדות ובמפוארים שבמועדונים. הם היו יושבים במחיצת בנקאים, תעשיינים ורוטשילדים למיניהם, ושום אדם לא היה מעלה על דעתו כי הזוג היושב אל השולחן הסמוך איננו ממרום החברה. שום אשה באירופה לא ידעה גינוני־נימוס יפים מִשֶׁל מלצרית. אבל כאן, בארץ־ישראל, מה קרה? קרה, שהנערות היפות נעשות דוגמניות־עירום ולבסוף הן נעשות נערות־רחוב. המלצרית בארץ ישראל דומה לפחותה שבמשרתות של וינה; והמשרתת המקומית – מוטב שלא לדבר על כך.

ובכן, עם מי יצא בערב? הוא יושב איפוא בביתו ולאחר שהוא מתקין לעצמו ארוחה, מן המזונות המיוחדים השמורים עמו בפריז’ידר, הריהו שוהה מעט בתוך הכורסא, מול מקלט הרדיו, עד שהתרדמה נופלת עליו והוא הולך לישון. ויפה הוא עושה. בסופו של דבר אין יפה לגוף משינה בשעות המוקדמות של הלילה. שום אדם לא ינחש את גילו. ומדוע? מפני שהוא יודע כיצד להישמר משטויות.

ברור, שאדם זקוק לחברה ולמגע עם הבריות. בלי מגע כזה אתה מתרחק מהוויות העולם וסופך שאינך אדם אלא גולם. אלא שבתחום זה אין בעל־מסעדה, בלב־לבו של צפון־העיר, צריך להתלונן. כל היום כולו נכנסים אנשים, ובתוכם גם אנשים של צורה, כמו למשל הזוג הבא דרך קבע לאכול אצלו בצוהריים – בעלי אחת מחנויות התכשיטים הנאות ביותר שברחוב בן־יהודה. וזולת זאת, האדון ז’ורז' קורא בכל בוקר את העיתון ‘חיינו’ בשפה הרומנית, וכן הוא מעלעל ב׳פארי־מאץ' וב’לַייף'. קשרים עם העולם אינם חסרים לו; רוב שפות התרבות גלויות לפניו.

ואשר לאותו זוג, היוּבֶליר ורעייתו, הריהם באמת אנשים של צורה. הבעל לבוש בקפידה וכשהוא נוטל קיסם בסוף הארוחה, אין הוא מחטט בשיניו, כאותם ישראלים, אלא הוא טורח לכסות את פיו בכף ידו, והוא עושה זאת כבדרך אגב, מבלי להפסיק בשיחתו, בדיסקרטיות גמורה. וגם האשה נאה, לא צעירה, אבל הרבה יותר צעירה מבעלה. ומכל מקום היא נראית הרבה יותר צעירה, מפני שהיא מטופחת ונעים להביט בה.

האדון ז’ורז' יודע כיצד לקשור קשר עם אנשים, אם נתן עינו לטובה באדם. עם בני הזוג התחיל הקשר בכך, שכאשר בחרה לה הגברת בשר־גולש, רמז האדון ז’ורז' מרחוק לאיש הממונה על חלוקת־הבשרים, ובניד־עין ציווה עליו להחזיר את הגולש אל האילפס ולהניח שניצל וינאי תחתיו. וכשהגברת הרימה גבותיה בתמיהה, אמר האדון ז’ורז' מרחוק, בשקט, בלוויית חיוך סתום במקצת:

– היום לא ארשה לגברת הנכבדה לאכול אלא מן השניצל. אני מצטער על שאני מתערב בענייני הגברת הנכבדה, אבל תואיל נא לקבל זאת כעצה, בכל הכבוד.

מאליו מובן שדיבר אליה גרמנית, והיא הביטה בבעלה, ובעלה חייך אל האדון ז’ורז' ואמר שהוא יודע להעריך תשומת־לב ללקוח. ובהזדמנות זו חלק מחמאה לסדרי המסעדה ולמערך רהיטיה ולנקיון המצויין השורר בתוכה.

האדון ז’ורז' הרכין ראשו במידה כמעט בלתי־ניכרת.

תוך זמן קצר נודע לאדון ז’ורז' מפי היוּבֶליר כי הלה חבר במועדון רוטארי; ובהזדמנות זו נודע לו טיב המועדון, ודבר היותו סגור ומסוגר לזרים, ומספר חבריו קבוע מראש, על פי כללים תקיפים ועל פי חלוקת החברים למקצועותיהם. אפילו הגברת אָנִי – זה שם רעייתו – אינה באה שמה אלא לאותם אירועים, שנועדו מלכתחילה לחוג־המשפחה. הגברת אָנִי מוצאה מווינה, ואילו בעלה בא לווינה כשהיה נער, כמעט תינוק. אפשר לומר שנולד בווינה.

הידידות בין בני הזוג לבין האדון ז’ורז' הגיעה עד מהרה למדרגה כזו, שיום אחד התלוצצה הגברת אָנִי ושאלה את האדון ז’ורז' אם גם הוא סועד את לבו ממטבחה של המסעדה שלו. לאנשים אחרים ספק אם היה האדון ז’ורז' טורח אפילו להשיב תשובה. אבל עם הגברת אָנִי אין טעם לנהוג ברשמיות, והאדון ז’ורז' חייך ואמר:

– גברתי הנכבדה, אני מבטיח לך שהמזון במסעדה זו הוא טרי, משובח ומבושל בצורה הנעלה ביותר. אבל אני אדם מפונק. אולי אני אפילו אדם מקולקל. אני אוכל רק בביתי, מתוך מלאי מיוחד שיש לי בפריז’ידר הפרטי שלי. אם יהיה לי הכבוד, גברת נכבדה, אשמח לארח את האדון בעלה ואת הגברת בדירתי הקטנה. זה יהיה תענוג גדול.

ואמנם בסופו של דבר קמה משאלתו והיתה, אלא שהנסיבות היו שונות, ואפילו מצערות; שכן יום אחד, זמן לא רב לאחר ההתוודעות הנעימה בין האדון ז’ורז' לבין היוּבֶליר ורעייתו, בשעה שעמד בעל חנות־התכשיטים לנעול את חנותו ולפרוש לביתם, כרע־נפל על הסף ומת. היה זה אסון; אבל זהו מה שנתרחש. לאחר מותו נתברר – מן המודעה שהודבקה על חלון הראווה שלו - כי היה למעלה מבן שישים. משמע, שגם צעיר ביותר לא היה. לפחות עשר שנים קשיש מן האדון ז’ורז'.

ג

הוא שלח מברק־תנחומים לגברת אָנִי. במשך השבוע שלאחר מכן היתה חנות התכשיטים נעולה על בריח. אחר כך הוסרה מודעת האבל מעל חלון־הראווה והחנות שבה ונפתחה. באותו יום הופיעה הגברת אָנִי במסעדה. היא היתה לבושה שחורים, אולי קצת חיוורת, אף שלא ניתן להבחין בכך, מפני שכתמיד הקפידה להתאפר. אשה ממעמדה איננה נכנעת לגורלה, כאותן נשים מן העם, שמיד כשהן מתאלמנות הן שוכחות מעט הנימוס שהיה להן, ומראה פניהן מהלך אימים על כל סביבותיהן. ואם חל שינוי אצל הגברת אָנִי, היה זה שינוי דק מן הדק, שינוי שהאדון ז’ורז' הבחין בו מיד: בחלפה על פני דלפק התבשילים כמעט שלא הביטה במה שלפניה, וכששאל אותה הממונה על חלוקת המזון למבוקשה, אמרה לו – בלחש – שבעצם לא איכפת לה מה תאכל.

שוב התערב האדון ז’ורז', והוא שבחר בשבילה את התפריט. יתר על כן – הוא יצא מאצל הקופה, במו ידיו נטל את המגש, אף על פי שהיתה זו מסעדה של הגשה־עצמית, ומעולם – מעולם! – לא קרה כאן שישאו העובדים מגשים אל שולחנותיהם של הלקוחות; והוא הוליך את הגברת אָנִי אל שולחן צדדי, שנועד לשניים, הניח את המגש על השולחן, השעין את הכיסא השני באלכסון, – סימן ורמז כי המקום השני תפוס; ולאחר מכן נטל את כף ידה של הגברת אני ונשקה בלא אומר ודברים, כשהוא משתחווה קלות.

הוא היה בטוח כי הבינה שהכיסא השני, הריק והסמלי, נועד להזכיר ימים יפים יותר, שזה עתה חלפו לבלי שוב.

כך, ובדומה לכך, נהג בה כמה וכמה ימים, עד שהיא עצמה מיחתה בתוקף, אבל בארשת פנים של הכרת־תודה, על כל הטובה שהוא מעתיר עליה, ואמרה כי אם הוא חפץ שהיא תוסיף לבוא למסעדה שלו – והיא אמרה בפירוש כי מנקודת־ראותה שלה תהיה זו אבידה קשה, אם לא תוכל לבוא לכאן – כי אז עליו לנהוג בה כבאחת הלקוחות, ואף לא כהוא־זה יותר מכן.

על כך ענה האדון ז’ורז', כי רצונה הוא כפקודה בעיניו, ובצער הוא מקבל עליו למלא את משאלתה.

מעתה היתה הידידות שביניהם שזורה נימים דקות של רמזי־ויתור ודו־שיח שאיננו צריך למלים. וגם, ניתן לומר, היתה ידידותם מחושלת על סדן הצער והאסון, שהיה, בסופו של דבר, אסון משותף. לגברת אָני אבד בעל ולהאדון ז’ורז' – ידיד קרוב. מכל מקום, קרוב יותר מכל אדם אחר.

ויום אחד, כשנכנסה אָני לאכול ארוחת ערב, עם נעילת החנות שלה, בא האדון ז’ורז' אל שולחנה ואמר:

– השעה עכשיו שבע, גברת אָני, ובעוד שעה אחת ממילא גם אני סוגר. אם לא יהיה לה הדבר למורת־רוח, הלוא נוכל לצאת העירה לאיזה מקום שקט… היא זקוקה לבידור, גברת אָני… אסור לה להתמכר כליל למחשבות עגומות, לא כן?

והגברת אָני השפילה עיניה אל המגש שעל שולחנה, ואמרה:

– והרי כבר הזמנתי ארוחת ערב…

עמד ביניהם צל קטן של שתיקה, לכדי רגע, ומיד התאושש האדון ז’ורז' ואמר:

– אין בכך כלום. אני אצווה להגיש אפריטיף.

ומיד נטל את המגש שעל שולחנה והחזירו למטבח. וכששב, הביא עמו שתי כוסיות של משקה.

– ברשותך, לחייך ולאושרך – אמר והקיש כוסו בכוסה.

הם לגמו בנחת, והגברת אָני אמרה:

– לֵך, אדון ז’ורז', חזור אל הקופה. אני אשב לי ואעשן. נעים יהיה לנוח קצת.

בשעה שמונה בדיוק נעל האדון ז’ורז' את הקופה, ניגש אל שולחנה של הגברת אָני והודיע כי יטלפן להזמין מונית. ועל כך ענתה הגברת אָני ואמרה שאין צורך במונית, וכי יש לה רעיון נועז. בעצם, רעיון זה איננו שלה, אלא של האדון ז’ורז' עצמו, שהואיל לתת לו ביטוי במו פיו, בימים שלפני האסון. כלום לא אמר האדון ז’ורז' כי יזמין אותם לארוחה קטנה בביתו, כדי להטעימם טעם מזונות שיש לו בפריז’ידר הפרטי שלו? הגברת אָני סקרנית ביותר לדעת למה הוא מסוגל, אדם שכמותו, שהכיר את טובי מטבחיה של אירופה. והרי ביתו אינו רחוק, ולמה לקחת מונית?

האדון ז’ורז' קיבל את דבריה כנזיפה והיה מדוכא במקצת. בלבו הודה ביתרונה הברור עליו, וכדי שלא יהיה היתרון הזה למכשול כבד משאתו, צחק האדון ז’ורז' צחוק עבה, מאולץ וקצר, ואמר כי רצונה הוא כפקודה בעיניו. לא היו לו מטבעות לשון אחרות למקרים כאלה, ואף על פי שהסגנון שבפיו היה אחד וקבוע, היו הכוונות משתנות לפי התנאים.

כברת־הדרך שמן המסעדה לדירתו עשו בשתיקה, כשהוא תמה אם יש לו לשלב זרועו בזרועה, או שמא אין הדבר עולה בקנה אחד עם המצב המיוחד שבו היא שרויה עדיין. המרחק בין המסעדה לדירתו היה קטן כל כך, עד שלא היה סיפק בידו להכריע את הספקות שבלבו, ועד מהרה נעץ את המפתח במנעול דירתו והשתחווה לפני הגברת אָני, בהיכנסה ראשונה. בחדר הכניסה הקטן סייע בידה לפשוט את מעילה, וכשתלה את המעיל על הקולב התפלא להיווכח כי בחדר־הכניסה הקטן שלו ניצב קולב גדול כל כך, המסוגל לקלוט כתריסר מעילים. היה זה קולב מן המין המצוי בחדרי כניסה של מסעדות באירופה, וזו הפעם הראשונה שאל האדון ז’ורז' את עצמו, לשם מה הביא קולב כזה לדירת־הרווקים שלו. ותוך כדי כך חש שהוא מחוויר למחשבה, פן תתן הגברת אני מטבע של כסף בידו, מיד לאחר שיתלה את מעילה. היה זה, כמובן, חשש־שוא אווילי לגמרי; אבל כשנפנה אליה מאצל הקולב, שב והשתחווה לפניה והוליכה אל טרקלינו, כשהוא מחווה לפניה את הדרך ביד שמאלו הפשוטה לפניו. הוא משך כורסא ממקום עמדה ושב וקרב אותה אל הגברת אָני, כשצנחה לשבת בתוכה. ומיד שאל אם תבקש הגברת אפריטיף כלשהוא, עד שתהיה הארוחה מוכנה.

הגברת אָני שאלה מה יש לו להציע והוא מנה שניים־שלושה שמות, הגברת אני בחרה בדיבונֶא, אף על פי שהיו עמו טובים מזה. כנראה שדיבונֶא מוכר לה יותר, אבל הוא לא העיר על כך. במקרים כאלה אין מעירים. רק לעיתים נדירות בקי הסועד במשקאות ובמאכלים יותר מן המלצר, ואם הגברת אָני איננה נמנית עם הבקיאים, אין זו אשמתה, ולא זה המקום והזמן לאלף אותה דעת.

הגברת אָני שילבה רגליה ונטלה גליון של ‘לייף’ מעל השולחן, והאדון ז’ורז' הלך אל המטבח להציץ בפריז’ידר שלו. כשחזר משם מנה לפניה את האפשרויות והיא בחרה, כמנה ראשונה, בפטריות בשמנת; מנה שניה – פילֶא מיניון; מרק אין היא מחבבת. ואשר למנה האחרונה, היא סומכת עליו. האדון ז’ורז' חש כיצד ידו השמאלית נעה בעצבנות לתור אחרי הפנקס שבכיס מעילו וכיצד היד הימנית חשה בחסרונו של העיפרון. אבל הוא השכיל להבליג על הֶרגֶלים נושנים ולא היה לו, כמובן, שום קושי לקלוט תפריט פעוט שכזה, תפריט אחד ויחיד, בזכרונו. הוא שב אל המטבח ועשה שם שעה ארוכה.

– יש לך מקום נעים מאד, אדון ז’ורז', – שמע את הגברת אָני אומרת מן הטרקלין.

– אני מודה לך, הגברת אָני. – השיב לה מן המטבח. - אני מקווה שגם המזונות יערבו לחיכך. לכבוד הוא לי, הגברת אָני.

ושעה קלה לאחר מכן הביא את המנה הראשונה וערכה לפני האורחת, בצירוף כלי שולחן ומפית־ פשתן לבנה.

הוא ניצב מן הצד, אורב לראות כיצד תגיב על מעשה ידיו. הגברת אָני שמה בפיה מן הפטריות כמחצית הכפית, עצמה עיניה ופלטה אנחה רכה, ממושכת.

– נפלא – אמרה, – ממש לא יאמן.

האדון ז’ורז' חייך חיוך רפה.

כשהבחין שהיא עומדת לסיים פרש בשקט למטבח, מבלי להקים רשרוש קל שבקלים בדשדוש־רגליים, וניגש להתקנתו הסופית של נתח הבשר. הפילֶא־מיניון היה מוכן ממש באותו רגע שבו נתרוקנה כליל צלחת הפטריות. הוא נטל תחילה את הצלחת הריקה, שאל באיזה יין תרצה הגברת אָני ללוות את הבשר, ואז שב למטבח והביא את המנה השניה.

רק בשלב זה זכר פתאום, כי ארוחה זו אמורה היתה להיערך לשניים, והנה הוא הכין ארוחת־יחיד, והגברת אָני אפילו לא עמדה על כך. והוא עצמו, מה אירע לו? כיצד קרתה הטעות הזאת? האדון ז’ורז' נבהל ומצחו נתלהט לרגע, ואחר כוסה אגלי זיעה קרירים. הוא נחפז להניח את הבשר על השולחן ולשוב אל המטבח. שם ניגב את מצחו בממחטה, מזג לעצמו ברנדי־בסודה ולגם מתוך תמהון הגובל בחרדה. משהו לא טוב נתרחש כאן.

– נפלא! – קראה הגברת אָני מן הטרקלין. – ממש לא יאמן.

קולה היה צעיר מאד, לדעתו; צעיר יותר מן הרגיל; ודבר זה היה משונה בעיניו, ואפילו מרגיז. הוא שב וניגב את מצחו, ואז חזר אל הטרקלין, העלה חיוך על פניו ואמר שהוא שמח. משהו טורד התלבט בתוך חזהו ועייפות קשה החלה יורדת עליו במהירות, עד שבקושי עמד על רגליו. שוב פנה לעבר המטבח, התקין בחיפזון קוקטייל־פירות מתוך שתי קופסות־שימורים, מזג לעצמו ברנדי שני בסודה וחזר אל הטרקלין, והפעם ישב על הספה, ממול לאוכלת, ולגם מכוסו בשתיקה.

– נפלא – שבה ואמרה האורחת. – ממש לא יאמן.

היא אכלה באיטיות והוא הבחין ששיניה חזקות ועקשניות; אולי היו אלה שיניים תותבות, אבל אין ספק שהיו טובות. ומשהו טורפני היה ברכינתה החגיגית מעל לנתח הבשר. כשאנשים אוכלים כמו חיות אמר האדון ז’ורז' בלבו – אין זה מראה יפה ביותר. אבל כשחיה אוכלת כמו חיה, זה אפילו אצילי. מכל מקום, טבעי וחזק. בריא. והגברת אָני אוכלת בצורה בריאה מאד. היא אשה בריאה מאד. בת כמה היא יכולה להיות, בסך הכל?

את קוקטייל־הפירות הגיש במועדו ומבלי לשאול בעצתה פנה להכין קפה. הפעם הכין קפה לשניים ובצלחת הביא ביסקוויטים אנגליים יבשים, גם כן לשניים. הוא היה זקוק לספל קפה חריף והיה תמה לדעת מה יקרה עכשיו. האדון ז’ורז' היה מבוהל למדי ובפירוש חש פיק־ברכיים. טוב שהגיעה השעה לשבת בניחותא. לאחר שתיית הקפה מזג לשניהם כוסיות ליקר.

הגברת אָני נטלה סיגריה מתוך ארנק עשוי רשת של חוטי־כסף, והאדון ז’ורז' גחן לעברה והגיש לפניה אש.

– ליקר משפיע עלי באופן חזק מאד – אמרה הגברת אָני – איך הוא משפיע עליך?

– הו, אני רגיל – אמר האדון ז’ורז'.

– עלי הוא משפיע באופן חזק מאד – אמרה הגברת אָני. – אני מסוגלת לומר עכשיו כל מיני דברים. אני אפילו מסוגלת לבכות פתאום. ביחוד בימים אלה, במצבי.

האדון ז’ורז' לא ידע מה להשיב ושתק. הבהלה שבלבו לא פגה. אולי אפילו נתגברה.

– זה כל כך קוֹמִי – אמרה הגברת אני. – חיי אדם, מה הם? נדמה שהכל עשוי וקבוע, ולפתע בא האסון, והכאב שבעקבותיו. ואחר כך הפחד. אבל פתאום זה משתנה. את מתעקשת לחיות. מתברר לך ששנים רבות לא חיית, בעצם. היה איזה סדר קבוע, אבל אולי לא היו אלה החיים באמת. ומה זה היה? רק הרגל? ההפקר הפתאומי, אדון ז’ורז', זהו מה שמפחיד אותי. אבל גם מסקרן. זה נורא, אתה יודע? אתה מכיר הרגשה כזאת?

האדון ז’ורז' אמר שחייו שלו בנויים על כמה עקרונות מוצקים, ואפשר שאין הוא מבין לרוחה; כלומר, לא בדיוק. הוא יכול, כמובן, לנחש.

– אי אפשר לנחש, אדון ז’ורז‘, – אמרה הגברת אָני בלהט פתאומי. – לנחש לא ייתכן כלל. או שאתה יודע או שאינך יודע. אילו חשתָ בהלמוּת הלב, איך הדופק מתגבר פתאום, בלי סיבה; אילו רק הרגשתָ איך זה הולם, אז אולי היית יכול לנחש. כבר שתיתי יותר מדי, אדון ז’ורז’. שתדע לך.

האדון ז’ורז' שמע את עצמו מבטיח לה חגיגית, שאין שום סכנה אורבת לה כל זמן שהיא בביתו. הוא ידע שאמר דבר־שטות. מכל מקום לא אמר מה שגברת אָני רצתה לשמוע. אלא שהיה מאוחר לתקן.

– אבל אני רוצה בסכנה! – קראה הגברת אני בשובבות. – מה שעבר עלי בימים האחרונים… בעצם, בשנים האחרונות… זה לא יאמן, אדון ז’ורז‘. המוות של האחד גורם לשני שיוולד מחדש, לפעמים… זוהי אולי בושה להגיד, זה קוֹמִי… אבל זה ממש כך; ממש קוֹמִי. אתה יכול להאמין לי, אדון ז’ורז’?

הוא אמר שאין לה לפקפק כלל. הוא מאמין לכל מלה שלה.

– בין ידידים אין טעם לשמור על סודות – אמרה. – אין לי סודות מפניך, אדון ז’ורז'. בינינו הכל פשוט, כמו החיים עצמם, כמו הטבע.

הוא הודה לה על שהיא נותנת בו אמון, ושוב החל מצחו מעלה אגלי־זיעה קרים. הוא שאל אם היא רוצה בעוד ספל קפה.

– כבר שתיתי יותר מדי. – אמרה. – אני קצת מטורפת. כל כך נעים לי, עד שממש לא יאמן.

האדון ז’ורז' חש כי עליו להביע משאלה. הוא גם ידע מה טיב המשאלה שעליו להביע. אבל כל מה שנתרחש בדירתו זה עתה חנק, איך שהוא, את גרונו וגם החליש בו לחלוטין אותם רחשים, הנותנים באדם עוז־רוח וכושר החלטה. אף על פי כן היה ברור שאין הוא יכול להוסיף ולהסתתר מאחורי שתיקתו ומאחורי מענֵי־לשון סתמיים. משהו מפורש חייב להאמר ויהי מה. ואז עלה בדעתו דבר מסויים. אמת היא, שאת הדבר הזה התכוון לומר בשלב הרבה יותר מאוחר של ידידותם. כל מה שנתארע לו בחייו לימדו לקח ברור: אין אדם משיג קניין בקלות. יש להתאמץ, להקריב הרבה, להשתדל מאד ולדעת יסורים רבים, לפני שחפצך ניתן בידך. אבל הגברת אָני נחפזת כל כך, לא זהירה כל כך, עד שבאשמתה הוא עומד לומר דבר, שעדיין לא הגיעה שעתו. ומתוך מצוקת־הלב, כמי שכפאו שד, מילמל ואמר:

– הנה, גברת אָני, הדבר הוא כך… האדון בעלך… קרה אסון… והרי נתפנה מקומו במועדון רוטארי, והגברת אָני יכולה אולי להמליץ שיקבלוני… במקום שנתפנה… אם אני ראוי בעיניה…

הגברת אָני תלתה בו מבט רחוק, קשה למדי, ואמרה שהיא תחשוב על כך. שעליה להימלך בדעתה.

ואז שאל אם לא יפה יהיה שיצאו לשאוף אוויר צח בחוץ. היתה זו, בעצם, הצעה שכבר רצה להעלותה קודם לכן, אלא שדעתו נתבלבלה עליו ונתהפכו לו היוצרות.

– הו, אדון ז’ורז' – אמרה הגברת אָני. ונדמה לו ששמע בקולה גם הסכמה וגם יאוש.

מכל מקום קיבל דבריה כהסכמה, והוא קם מן הכורסא והלך אל חדר הכניסה והביא לה את מעילה.

הגברת אָני הביטה בו כדי רגע בתמהון אך קיבלה את הדין והניחה לו לכסות את כתפיה במעיל. הוא הוביל אותה אל הדלת, וברדתם במדרגות אמרה לו כי עייפה מאד והיתה רוצה ללכת מיד לדירתה. היא גרה מעל לחנותה, במרחק כמה בתים מדירתו שלו. הם נפרדו בלחיצת־יד על מפתן ביתה.

השעה היתה עשר וחצי בלילה.

ד

בשעה זו של לילה האדון ז’ורז' מכבה את כפתור הרדיו שלו ופורש למיטתו. אבל עכשיו לא היתה דעתו נתונה לשינה. אפילו לדירתו לא רצה לשוב. כמו מאליהן מוליכות אותו רגליו במורדו של רחוב פרישמן, לעבר שפת הים, אל הטיילת השוממה מאדם. לא לגמרי שוממה. טיפוסים אפלים מסתובבים כאן תמיד בלילה; מגודלי שיער למיניהם, אנסים, גנבים, הומוסקסואלים. אין זה מעניינו. עליו להיות שרוי בחשכה זמן מה ולהרהר, כפי שאירע לו כבר פעם או פעמיים בחייו, כשעמד לפני הכרעות חשובות; ברומניה, למשל, לפני שיצא בפעם הראשונה אל העולם הגדול; ואחר כך בווינה, כשגם שם נעשה המקום צר לו. ולבסוף בפאריס, לפני שעלה לכאן, להיות אדון עומד ברשות עצמו.

הפעם לא עמד לפני זינוק נוסף. מה שקרה לו הלילה היה עניין חדש לגמרי, ועניין רע היה. מהלך לאורך מעקה־הטיילת דיבר אל עצמו רומנית, מפני דחיפותן של הבעיות וכדי להתגבר על האימה שתקפה אותו.

שלושה דברים קיפח, לכאורה, בלילה אחד: הוא לא יהיה חבר במועדון רוטארי, אף על פי שגרועים ממנו זכו לכך בגיל נמוך משלו. והוא לא יהיה בעליה של חנות התכשיטים המצוינת, אף על פי שמצויים ברחוב הזה כמה וכמה אנשים, שבבעלותם יותר מבית עסק אחד, באותו רחוב עצמו; ואין לומר שהאנשים הללו עמלו לשם כך קשה יותר ממנו. וכן לא יהיה בעלה של אשה וינאית, ממעמד הסוחרים, אף על פי שכמעט כל ריקא בעיר הזאת יש לו אשה משלו בביתו.

ובאותה שעה עצמה, כשהוא מהלך שפוף ומרעיד מן הצינה, ומונה – בשפת אמו, שפת ימי ילדותו – את שלושת הדברים שאבדו לו בלילה אחד, מתברר לו יותר ויותר שאין הוא מהרהר בשלוש אבידותיו אלה, אלא באבידה רביעית, רחוקה, שאין למחשבותיו אחיזה תקיפה בה, ושהוא מתאמץ לתפוש אותה מעבר למלים ומעבר למה שניתן למנותו בעין. אפשר שאותה אבידה רביעית לא היתה אבידה, אלא טעות. ולא טעות רביעית, אלא טעות ראשונה. מכל מקום – ראשונה־במעלה.

והרי, לכאורה, כל החשבונות עלו יפה כל כך. אפשר לומר שאפילו בצדק הגיע למה שהגיע. אולי מתוך קצת התאכזרות. אל זולתו, ובעיקר אל עצמו. אבל האכזריות היא מטבע החיים. לא הוא המציא אותה. כלום יתכן, שמרוב אכזריות קם ורצח משהו בתוך עצמו?

קשה להניח שהאדון ז’ורז' באמת אמר ברומנית את הדברים הללו אל עצמו; אבל ניתן לומר שזה תרגומם. שאם לא כן, מדוע לא מצא, לפתע, שום צד זכות לעצמו, כדרכו? מדוע יקום אדם כמותו ויתייצב נגד עצמו, במקום שיקום ויתייצב נגד זולתו, כדרכו תמיד?

והצד המוזר שבכל העניין הזה הוא, שהאדון ז’ורז' – שהושפל הלילה כל כך, והפסיד הלילה הרבה כל כך – במקום שיהיה שרוי בתכלית הדכדוך והצער, חש דווקא שהוא כאילו עומד לגלות דבר, שמכוחו יצוף ויעלה אל שמחה חדשה, שאולי לא הכיר כמותה מעודו.

שאם לא כן, למה הוסיף להתעקש ולהיות תקוע בעניין שאין לו תקנה? הוא לא היה שוטה כדי כך, שישוב וינסה להחזיר לעצמו את הגברת אָני ואת שני הדברים האחרים הכרוכים בעקבותיה. אבל הוא גם לא ביקש כלל לשוב ולהחזירה לעצמו. לאחר כמה דיבורים בינו לבין עצמו נתחוור לו, שהוא כבר שרוי מעבר לצער המשולש על האבידה המשולשת, וכל מעייניו נתונים לתור אחרי הדבר האחר, שהוא ספק אבידה ספק טעות, וראשיתו נעוצה לא כאן, לא במקום ולא בזמן.

קשה היה לו, לאדון ז’ורז‘, לעמוד בעמל הזה. הוא הסכין לעמל מסוג אחר. ולכן, במקום שאדם אחר היה מתעקש להגיע אל שורש החידה, הזדרז האדון ז’ורז’ לבקש לו פתרונות בתחום המעשה. הוא לא ידע את פשר הכאב, אבל סבור היה שהוא יודע את טיב התרופה. מין קפיצה נחשונית נעשתה לו, ובלבו החלה מתרקמת תוכנית מסויימת וברורה של מעשים שיש לעשותם מיד, בלא דיחוי, למחרת בבוקר.

ואדם של מעשים, כיוון שמנקרת לו תוכנית־עשייה בראשו, כבר קל לו יותר וכבר הוא כאילו נגאל. בצעד מאושש ביקש לשים פעמיו אל דירתו, שעה שהגיעו לאוזניו קולות של חבטה וגרירה.

כל זמן שאותם טיפוסים אפלים שעל הטיילת היו חולפים על פניו בדממה, לא שת אליהם את לבו; אבל עכשיו, כששמע קולות, הביט לאחוריו וראה כיצד שניים מהם מחזיקים בגברת אחת תחת אצילי ידיה וגוררים אותה לעבר המדרגות המוליכות אל חוף־הרחצה שלמטה. תמה היה על שאין היא קוראת לעזרה, וכל מה שעשתה לישועתה נצטמצם לכך, שהתעקשה לנעוץ רגליה במרצפת ושני חוטפיה נאלצו לגרור אותה בלא אומר ודברים. בימינה המושטת כלפי מעלה החזיקה ארנק־נוצץ, עשוי רשת של חוטי כסף, כאילו ביקשה להצילו מן המים שלתוכם היא שוקעת, כביכול.

האדון ז’ורז' הביט משתאה במחזה ולבו החל פועם בחזקה. וכשירדו השלושה אל החול הלך אחריהם בחשאי והסתיר עצמו מאחורי מעקה המדרגות. הוא ראה שהשניים הגיעו אל החוף והטילו את האשה על החול. שום תנועה מתנועותיהם לא נסתרה מעיניו, ולא היה שום מקום לפקפק – חרף החשכה הכבדה שמסביב – במה שאירע לנגד עיניו. אמנם חלפה מחשבה במוחו, כי מחובתו להחלץ לעזרת הגברת, או לכל הפחות להזעיק את המשטרה. אבל הוא לא פסק, יחד עם זאת, מלתמוה בזעם על כך, שהגברת עצמה אינה פוצה פיה לצעוק, אף על פי שתוקפיה לא חסמו את פיה, לא באגרוף ולא במטפחת.

וכשכילה גם הבחור השני את מעשהו בה, הקימוה השניים ממקום־ריבצה והאחד מהם קרע מידה בכוח את ארנקה וציווה עליה להסתלק. רק אז שמע האדון ז’ורז' שהיא צועקת “גנבים, הצילו” וראה אותה פורצת במרוצה כושלת לאורך המים. הבחורים הביטו אחריה זמן מה ואחר פנו לשוב ולעלות במדרגות.

ואז נתקלו באדון ז’ורז'.

– מה אתה עושה פה? – אמר האחד בתמהון אמיתי.

– הסתלקו – קרא האדון ז’ורז', רועד כולו מכעס, מבושה ומעוד רגש אחר, שעיקרו קנאה, בצירוף כמה סיבוכים אחרים, שעוד יתבררו לו בימים הרבים שיבואו לאחר מכן.

אחד הבחורים הטיח אגרוף בפניו והממו, בעוד חברו מפרק מעליו את שעון־הזהב שעל פיסת ידו ואחר כך תוחב ידו בכיסיו ונוטל את ארנקו. סמוך לכך בעט אחד מהם באחוריו של האדון ז’ורז' והאיץ בו להרים רגליים ולנוס.

ה

בדירתו רחץ האדון ז’ורז' את פניו, התפשט את בגדיו ושכב במיטתו. התוכנית, שהחלה מתרקמת במוחו עוד לפני שהיה עד למעשה הגברת ושני הבחורים, לבשה עתה עור וגידים. בשכבו במיטתו הגה אותה לפרטי־פרטיה: הוא יעזוב מיד את הדירה הזאת. אין לו צורך בה. אולי לא ימכור אותה. אפשר שיסגור אותה על בריח. או שישכיר אותה. והוא עצמו יְפַנה חלק מן המחסן הגדול שיש לו מאחורי המסעדה. יש שם מקום די והותר בשביל המצרכים וגם בשבילו. ושם יתגורר. ובמסעדה יאכל, מן המאכלים שבמטבח. ובלילה, בשמונה, יפרוש לפינתו שבמחסן.

הדרך הארוכה שעשה, לא נעשתה יפה. היה איזה ליקוי ויש לתקנו. הוא איננו זקוק לדירה זו שבה הוא מתגורר. פרק ארוך מימי חייו, ימי היותו שכיר, התגורר בסמוך למסעדות שעבד בהן, ובאותו פרק זמן לא השכיל להבין משהו. משהו חשוב מאד, שאפשר לְלַבֵּן אותו ולהבינו רק כשאדם מתגורר במקום הנכון לו, וחי חיים שהם כשיעור מידתו; עד שאותה מידה תתרחב ותגדל, אם יגלה את טעותו. עכשיו ישוב אל הימים ההם, הראשונים, ויתן לעצמו שהות לתהות על הטעות. יש לשוב אל ההתחלה, אי־שם בהתחלה נעוץ הליקוי ההוא. אם לא יוכל לתקן מה שנפגם, יתאמץ לבקש דרך. מעולם לא קנה לו שום קניין בלא יסורים; ואולי נתייסר יסורי־שוא? אולי הדבר שהוחמץ הוא דבר שניתן בחינם? דבר שמספיק לדעת עליו, כדי שיהיה שלך? והוא, אולי, לא ידע מה שאחרים הבינו בנקל כל כך? האמנם האחרים הללו הם עולם ומלואו, ורק הוא לבדו השוטה? הן לא יתכן שאמנם כך הדבר. קרוב יותר אל השכל שאין הוא יחיד בעיוורונו. קרוב יותר אל השכל שרוב האנשים שוטים, והוא נמנה עם מחנה עצום וגדול, המקיף אותו מכל עבר. אם יושיט יד, אם יעיף עין, – מה שאולי לא עשה מעולם – יראה שהוא גועה בתוך עדר כביר של מיוסרים כמותו. משמע שעליו לגעות בלא בושה, כבקר וכצאן. דבר זה אפשר לנסותו מיד, עכשיו, כאן, במיטתו.

והאדון ז’ורז' געה בקול, והגעיה נתגלגלה בחירחור, והחירחור נתגלגל בצעקה, והצעקה נתגלגלה בבכי, והבכי נתמשך אל תוך הלילה ונתגלגל בשינה עריבה, שינה עמוקה שכמותה ידע רק בימי תחילתו.

א

עזריאל דויטש היה האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. אל דירתו שבשדרות רוטשילד נכנס לגור ב־1935, ולשכניו שהגיעו לכאן מרוסיה הזכיר את טְרוֹצקי, על שום זקן־התיש שלו. כיוון שטרוצקי היה יהודי שנתן חילו למהפכה של הבוֹלשביקים, לא חיבבו עולי רוסיה את שכנם החדש. לסוחרי השטיחים, מיהודי פרס, הזכיר עזריאל דויטש יהודי פרסי, על שום הקרחת הפרועה שלו, מאותן קרחות הבאות על אדם בימי ילדותו, מחמת מחלת עור פרסית, המותירה אניצי־שיער פזורים על פני הגולגולת הערומה. גם בעיניהם לא נשא חן, מפני שהקרחת היתה הסימן היחיד לפרסיותו, וזולתה היה כולו אשכנזי.

עולי גרמניה המעטים, שהכירו בו את בן מינם, ידעו שנולד בפראנקפורט שעל נהר מַיין, אבל מאחר שלא היה שומר מצוות, כשאר יוצאי עירו, ראו בו סוטה.

עזריאל דויטש לא היה פנוי – אף לא היה מסוגל, על פי טיבו – לרדת לעומקן של הסיבות, שבגללן הסתייגו ממנו השכנים, ומאחר שהיה רגיל בזה גם כשחי בגרמניה, הבין כי משנה מקום איננו, בהכרח, גם משנה מזל.

אל מקצועו לא הגיע מתוך כוונה ברורה, אלא בדרך מקרה. משחר ילדותו היתה בו רתיעה מבני אדם, מפני שהאדם עלול להפתיע, לתקוף ולהכאיב; בעוד שמנגנונים של גראמופונים, אביזרים חשמליים ומערכות של גלגלים משוננים היו ישויות שאפשר לסמוך עליהן, אם אתה מכיר את החוקים המניעים אותן; שום בגידות אינן צפויות מהם.

כשהיה עזריאל כבן ארבע עשרה, חל קלקול במכונת הרנטגן של אביו, והנער קיבל רשות לפשפש בקרביה. לא זו בלבד שלא פגם במכונה, אלא שהחזירה לתיקנה והיא היתה משרתת את האב עד ליום מותו.

בסמוך לאותו פרק זמן שבו חל קלקול במכונת הרנטגן של האב, לקה הבן במין ספחת בראשו. משחות לא הועילו והשׂאת התפשטה מן הפדחת אל הגבחת, ואז נחלץ האב לעזרת הבן ופתח בסידרה של הקרנות, מאותה מכונה. ומכאן הקרחת הפרסית שבראשו של עזריאל, עד היום הזה. אילו עלה בידי האב לרפא את בנו, אפשר היה לומר, שהאב גמל לבן על שנחלץ לתקן את המכונה. אבל, מצד שני, אין לומר שהאב קילקל בכוונה.

לא כך היה סבור עזריאל עצמו. למן אותו היום פסק כליל לסמוך על הזולת, וגם בענייני בריאות הגוף היה נזקק לידע שלו בלבד. מעיין היה בספרי רפואה ומסיק מסקנות. וזה אחד הכללים, שנקט כבר בהיותו כבן חמש־עשרה: לעולם לא יתן בפיו מאכלות שהטמפרטורה שלהם גבוהה – או נמוכה – מן הטמפרטורה של הגוף. במלים אחרות: כל המזון הבא אל פיו נבדק תחילה בטרמומטר, ואם הטרמומטר מורה שלושים ושבע מעלות צלזיוס - כשר המזון לרדת אל בני־המעיים.

כשהיגר עזריאל דויטש מגרמניה, בשנת 1935, ובא עם אשתו ועם בתו לגור בשדרות רוטשילד, כבר היה אומן מומחה בתיקון מכונות רנטגן. עד מהרה נוכח לדעת שצרכיו של אדם בארץ־ישראל פחותים הרבה מצרכיו של אדם באירופה, ועל כן הקפיד שלא לקבל על עצמו עבודות, אלא כמידת צורכו בכסף. תחילה היה עובד ארבעה ימים בשבוע ואחר כך העמיד את המיכסה על שלושה ימים. בזמנו הפנוי היה מכין לעצמו מזונות וכן היה רוחץ בים, בכל יום, קייץ וחורף. בשעות קבועות היה יושב בקפה הֵרְלִינְגֶר שברחוב בן־יהודה, ושם היה קורא בעיתונים ולוגם כוס תה, לאחר שנצטננה מעט. לעולם לא היה יוצא בלא טרמומטר בכיסו.

אשתו היתה תופרת שמיכות־פוך, לפי הזמנה, והבת היתה הולכת לבית הספר לבנות, ובשובה הביתה היתה יושבת אל שיעוריה, ואחר כך היתה מסייעת לאמא בתפירה ובניפוי הנוצות.

אשתו היתה אשה בריאה ושקטה, אלא שסמוך לנישואיה לקתה בפריחה אדומה ברוב חלקי גופה, והיתה מתגרדת הרבה וגורמת לעצמה סריטות ופצעים. ומאחר שנולדה במשפחה של סוחר סידקית, ולא היתה בת רופא, כבעלה, לא זכתה לטיפול נמרץ במחלתה, ומפני כך הגיעה לארץ־ישראל כשהיא שרויה באותה צרה של פריחה אדומה. עזריאל דויטש, שבדרך כלל לא התערב בענייני זולתו, העיר לה פעם אחת ואמר, שאילו הקפידה, כמותו, לאכול בשיטה, היתה נפטרת מן המחלה. לעומת זאת אמר לה רופא של קופת חולים, שהיא סובלת מאלרגיה לנוצות, ואם היא רוצה להחלים, עליה לנטוש את מקצועה. את עצתו של בעלה לא קיבלה, מפני שלא היתה מסוגלת לעמוד בה; ואת עצת הרופא דחתה, מפני שלא היה לה מקצוע אחר; ומן הקיצבה שקצב לה בעלה לא היתה יכולה לקיים את עצמה ואת בתה.

כיוון שהיתה אשה בריאה מטבעה, הוסיפה לחיות שנים לא מעטות, יחסית, מבלי להתלונן. לעזריאל דויטש, לעומת זאת, היו סיבות להתלונן. קרה, לעיתים, שאיזו מכונת רנטגן היתה מתקלקלת ביום שבו גזר על עצמו התנזרות מעבודה. בעל המכונה היה תובע תיקון לאלתר, ואילו מר דויטש היה חוזר וטוען, שיבוא לתקן רק בשבוע הבא. וכיוון שהיה מומחה יחיד בתל־אביב, בימים ההם, לא היתה לרופאים ברירה.

היו גם מקרים אחרים, כזה שאירע במחנה הצבא הבריטי בסרפנד. היה שם בית־חולים צבאי, ובבית־החולים – מכונת רנטגן. יום אחד נפגמה המכונה ושלחו מכונית צבאית להביא את מר דויטש לסרפנד, ומר דויטש יושב בקפה הֵרְלִינְגֶר ומעיין בעיתון. כששמע לְמה הוא מתבקש, אמר שיבוא בשבוע הבא. כל כמה שהפציר בו הקצין, לא הועיל. צילצל הקצין בטלפון, מהרלינגר לסרפנד, להיוועץ במפקדו. לעיני כמה עשרות עדי־ראיה גררו המשעבדים הבריטים – בצורת חייל וקצין – את מר דויטש, הרימוהו תחת אצילי ידיו ונשאוהו כפי שנושאים שק קמח, והטילוהו אל המושב האחורי של המכונית.

במשרד בית־החולים הצבאי התנצל הרופא האנגלי לפני עזריאל דויטש, והסביר שתיקון המכונה איננו סובל דיחוי, מפני שכל פיגור עלול לסכן חיי אדם.

– וחיי שלי? – אמר עזריאל דויטש – מה על חיי שלי?

– אתה בריא ושלם, מר דויטש – אמר הרופא. – אני מדבר על חולים.

– מנין לך שאני בריא? – אמר עזריאל דויטש. – מנין לך שאינך גורם לי, ברגע זה, שאהיה חולה?

הוא הוחזק במעצר שני ימים ולילה אחד; וכאשר חל היום, שבו הוא אמור לעבוד, יצא מתא־המעצר ותיקן את המכונה.

בסמוך לכך תכף ובא מאורע גרוע מן הראשון: אשתו חלתה ונפלה למשכב.

במשך כל שנות נישואיהם היה עזריאל רגיל להיכנס למיטה כשעה או שעתיים לפני אשתו, והיה נרדם. ובבקרים היה קם כחצי שעה אחרי שאשתו יצאה מן המיטה. והנה עכשיו, שחלתה האשה, היה עזריאל נכנס בלילה אל מיטה, שגוף זר מוטל בה, ולא היה יכול להירדם. ובבקרים היה מוצא אותו גוף עצמו מוטל לצדו במפתיע.

במצוות הרופאים הורחקו הנוצות והפוך מן הבית, והפריחה האדומה, שהיתה מכסה את עור גופה של האשה, נתפוגגה ונעלמה כמעט כליל. אף שינוי זה עורר בעזריאל הפתעה קשה.

מחלתה של אשתו גרמה לכך, שיהיה מתעסק בכמה מלאכות־בית קטנות, ואף עניין זה חשף לפניו איזה פן בלתי מוכר. הוא היה דומה עתה לאדם, שלפתע גילה כי בביתו מצוי עוד חדר, או אולי מרתף, שעל קיומו לא ידע דבר במשך שנים רבות.

מבלי משים חלפו כמה שבועות, שבהם לא הלך כלל לקפה הרלינגר ולא טבל בים, ובשעות שהיה פנוי לנפשו ישב ליד החלון הפונה אל עצי הברוש שבחצר והביט בנענוע האטי של צמרות־העצים, מנענע את גופו לעומתן, מן המותניים ולמעלה, וזימזום של מחשבות זרות אופף אותו. במחשבותיו החדשות מצא את עצמו טוען כנגד אשתו ואומר, כי מעולם לא עולל לה שום רעה. גם כשהיתה באה אליו בתביעות של תוספת קיצבה – או בתביעות דומות, שאין אדם יכול לעמוד בהן – לא דחה אותה בצעקה ולא נזף בה, אלא, אדרבא, היה מסביר באריכות ובמפורט.

ומאחר שמחשבותיו הובילוהו אל ההכרה הברורה, שאין לבוא אליו בטענות, היה חוזר ותמה על מה ולמה הביאה עליו אשתו את הרעה הזאת.

הימים הרעים נתארכו הרבה, וגם כשהיה ברור שהסתלקות הפריחה האדומה אינה מביאה החלמה לאשה, לא אמר הרופא נואש והוסיף לרשום תרופות, עד שיום אחד נתבהל לפתע, וקבע שיש להעביר את החולה לבית חולים.

באותו לילה, שלמחרתו היו אמורים להוציאה מביתה, מתה אשתו של עזריאל. בעלה גילה זאת בבוקר, כשלא פקחה את עיניה לקבל מידיו את ארוחתה.

ב

מאחר שהבת היתה לומדת בבית־ספר דתי, לא התירו לה המורים לבוא אל בית הספר במשך שבעה ימים, והיא ישבה ליד החלון וקראה בספר. ביום הראשון שלאחר ההלוויה באה המחנכת של הכיתה והתלחשה מעט עם הבת. אחר כך שאלה את עזריאל אם תוכל לסייע במשהו. הוא ניפנף אותה מעליו בנענוע יד קצר ופסקני.

אחר כך באו כמה מחברותיה של הבת והיו יושבות סביבה, נבוכות ושותקות. ביום השלישי, או הרביעי, הגיש לפניהן עזריאל צלחת עם סוכריות, שהביא מחנות המכולת, אך הן לא העזו לגעת בממתקים.

כמה פעמים נכנסו לדירה רופאים אחדים, או שליחיהם, לזַמן את עזריאל לתיקון מכונת רנטגן, והוא הודיעם – בלא כעס, וברוח נמוכה – כי יבוא בשבוע הבא. ואם התעקש אחד הלקוחות, וטען שבאותו יום חל יום־עבודה מוסכם, היה עזריאל מסביר שאשתו נפטרה. ובכל פעם שאמר זאת, היתה הבת מתכווצת בפינתה ומייבבת חרש. ביום החמישי, או הששי, קרב עזריאל אל בתו, ניצב במרחק שניים־שלושה צעדים ממקום שיבתה ליד החלון, ואמר: – נו, אל תבכי. די.

וביום השביעי שבה הבת ללכת לבית הספר.

כשנותר עזריאל לבדו בדירה הבחין שהדממה השוררת שם היתה חדשה. מעולם לא היו רעשים מיוחדים עולים בין כתלי דירתו, אלא שהדומיה החדשה שקלט עתה, היתה בה תערובת של הזמנה ואִיוּם, והוא לא הבין אל מה הוא מוזמן, ומהו שמאיים עליו; ומיד נחפז להביא סדר בחפצים, בבגדים ובשיירי המזון שמסביבו.

את בגדיה הנקיים של המנוחה סידר בתוך הארון, בסמוך לבגדי בתו. אם תרצה, תוכל להשתמש בהם. ואת כתונת הלילה שהיתה המנוחה לובשת בימי חוליה, צרר בנייר עיתון ופנה אל המכבסה. בפתח הבית נתקל בנושא־המכתבים, שתקע לידיו מעטפה. היה זה מכתב מאת אגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ובו דברי תנחומים על מות אשתו. בעוד המכתב הפתוח בידו נכנס למכבסה ומסר את החבילה. הכובס נטל מתוך אנחה את כתונת הלילה, הצמיד לה מספר ואמר לעזריאל שהוא משתתף בצערו. האלמן הגיב בעווית, שהקפיצה את זוויות שפתיו, ופנה לעבר חנות המכולת, וגם שם האזין לדברי תנחומים מפי החנוונית, שאף הפליגה בשבחי המנוחה ואמרה, שהיתה אשה שקטה, ואף פעם לא עשתה רעה לשום אדם.

מעולם לא פלשו אנשים רבים כל כך אל חייו של עזריאל, ומבלי שיתן דעתו על כך במפורש, נעם לו הדבר, ולפני שיצא את חנות המכולת דישדש על הסף, כיעכע בגרונו והפטיר מלמולי תודה בגרמנית; ומיד תיקן את עצמו ותירגם את דבריו – ככל שהיו מבולבלים – לעברית.

כששב לדירה, פנה אל המטבח להכין ארוחת צוהריים לבתו. הוא ביקש לנחש אלו מאכלים יערבו לחיכה ולא יכול להעלות בדעתו מאומה. מכל מקום ציפה לשובה מבית־הספר והיה מסדיר לעצמו את המלים, שבהן יספר לה על מכתבם של הדוקטורים מאגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ועל הדברים ששמע במכבסה ובחנות המכולת.

אבל כשבאה הבת, לא מצא עוז בנפשו לומר דבר והניח לפניה את מזונה בלא אומר. בשעה שאכלה, ניצב עזריאל באמצע החדר והביט בה, מקווה שהבת תפתח בדברים. את שתיקתה הבין כהאשמה; את שתיקת האב ראתה הבת כנזיפה מפורשת.

קולן של טיפות מים נושרות מן הברז שבמטבח נתן בידי עזריאל עילה להימלט מן החדר כדי לסגור את הברז. את רצונו למנוע בזבוז מים לא תוכל אפילו הבת לפרש כמעשה זדון.

– אני מצטער – אמר, כששב מן המטבח. ובאמרו זאת הוקל לו לפתע, והוא שם ידו בכיסו, הוציא את מכתבם של רופאי־הרנטגן ואמר: – הנה, תראי.

הבת קראה במכתב, ואחר פשפשה בילקוט שהניחה על הרצפה, והושיטה לאביה מעטפה.

– גם לי יש – אמרה.

היה זה מכתב תנחומים, כתוב על ידי המחנכת וחתום בידי הילדות שבכיתה. במשפט הסיום נאמר: “בבניין הארץ תנוּחָמי”.

– יפה מאד – אמר עזריאל דויטש, והחזיר את המכתב לבתו, אך מיד חזר בו והציע: – תני לי, ואני אשים את שני המכתבים ביחד, כאן במגירה.

הוא פתח בתנועה איטית את מגירת השולחן, החזיק בידו את שני המכתבים רגע קטן באוויר, מניח בידי בתו שהות להיווכח, שהוא אמנם עושה מה שהבטיח לעשות, והניחם במגירה כשהוא דוחף אותם פנימה באיטיות מופגנת. בזכרונה של הבת עלה מעמד דומה, שאירע לפני כשנה בבית הספר, בחג־הפורים, כשבא קוסם, שהניח מטפחות, ביצה ושעון בתוך תיבה, כשהוא עושה מעשיו באותה איטיות טקסית ומתעכב על כל תנועה שלו. לאחר רגע חזר הקוסם ופתח את התיבה, והנה היא ריקה.

חיוך קל שבקלים חלף על שפתיה, והחיוך הזה היה קשור בזכרו של הקוסם, אבל לא רק בו. הילדה שיערה, כי מה שאירע זה עתה בחדר, פירושו שיש עכשיו לשניהם, לאביה ולה, דבר משותף, מוחבא במקום סתר, שרק הם יודעים אותו. ושותף־לסוד איננו מפחיד כל כך.

באותו מעמד ובאותה שעה חש עזריאל דויטש שעייפות גדולה יורדת עליו.

– אני אלך קצת לנוח – אמר.

ברגע שיצא עזריאל את החדר, נחפזה הבת אל ירכתי השולחן, פתחה את המגירהּ, וכשנוכחה לדעת שהמכתבים לא נעלמו, והם מונחים יחדיו במקומם, שבה וחייכה לעצמה.

האב שכב על המיטה בחדר האחר והתענג שעה ארוכה על זכר מה שאירע זה עתה בינו לבין בתו. המחשבות שחלפו במוחו היו נעימות, אך חמקניות ומבויישות, והוא נמנע מלתפוס בהן בחזקה ולעכב אותן. עד מהרה נתגבשה כמו־תוכנית בלבו, מעין טקטיקה שיטתית, שבעזרתה יוכל להיות בטוח בדברים הנעימים, שאת מציאותם התחיל מנחש. מעתה ואילך יעמיד את בתו בנסיונות ויקבע לעצמו סימנים.

ואמנם לא אחרו הסימנים לבוא.

למחרת בבוקר העלה קול שיעול מגרונו, עם קומו מן המיטה, והוא שמע כיצד הבת הולכת למטבח ושופתת קומקום על הכירה. ומיד לאחר מכן לחשה מרחוק:

– שאכין לך קפה? אתה קצת מצונן…

ובאותו יום, אחר הצוהריים, בא הסימן השני: גשם ירד בחוץ, והוא עמד לצאת אל אחת ממכונות הרנטגן שבעיר; ואז שמע את קול בתו ממלמל:

– תקח אולי מטריה… הצעיף שלך תלוי במסדרון.

וכמה ימים לאחר מכן, כששבו יחדיו מחנות המכולת, ועמם מצרכי השבוע הבא, בשני סלים, הושיטה הבת את ידה אל הסל הכבד יותר ואמרה:

– תן לי… אני אקח את זה.

ליותר מזה לא היה עזריאל צריך. מתוך קלות דעת, שכמותה לא ידע מימיו, הניח לחששות, לפחדים ולבהלות לנשור ולהתמוסס; ואף על פי שלא היה לו שום נסיון קודם, פתח את לבו והכין בו מקום לבִתו.

כבר באותו לילה, כשנרדמה הילדה, ישב עזריאל דויטש אל השולחן והכניס שני שינויים בצוואתו. הוא מחק את הסעיף שבו ציווה את גוויתו למחקר מדעי, ובמקום זה רשם שיקברוהו בקבר רגיל; וזאת, כדי שתוכל הבת לבוא אל קברו, כל עוד בחיים חייתה; ואחר כך, ברבות הימים, יוכלו לטמון את גווייתה בסמוך לאביה.

וכן הוסיף סעיף מיוחד, שבו קבע כי כל הכסף והרכוש יהיו קניינה של הבת, אחר מותו.

באותו לילה קשה היה לו להירדם והוא העביר במוחו כמה דברים שיספר לבתו בימים הבאים, דברים מָרִים אחדים על אביו ועל אירועים שנפלו במשפחתו, בגרמניה. עליה לדעת מה שעבר עליו, ומתוך סיפוריו תבין שאין לה לחשוש פן ינהג בה עזריאל כפי שנהגו החיים בו. הוא יגונן עליה מפני הסכנות האורבות לאדם בשחר נעוריו, והוא יעניק לה – ואפילו לא תרצה בכך תחילה – כל מה שהבין והסיק במהלך חייו שלו. מעתה יהיה לשניהם תפריט אחד, על פי שיטתו. במו עיניה ראתה הבת מה שקרה לאִמה, אשר סרבה לקבל את עצתו. כמו כן יוציא אותה בשנה הבאה מבית־הספר הדתי, ויכניס אותה לבית־ספר חילוני. הילדה תבין יפה, כי הדתיות לא הושיעה את אמה שלה, וכי חייב אדם להישען על הראציונאליות לבדה, אם הוא מבקש לבסס לו מעמד איתן בחיים. כשימות עזריאל דויטש, תהיה הבת חזקה דיה ואיתנה ברוחה, והיא תמצא לה את חתנה ותקים לה בית משלה.

סערת רוחו גברה והלכה באותו לילה, וכשנרדם לבסוף פלשו חלומות עזים לתוך שנתו והיתה לו מריבה קשה עם אביו, והוא צעק מתוך שנתו והתעורר, כשדקירות דקות מנקרות לו בבית־החזה.

למחרת היום, עם שובה מבית הספר, נועדה הבת לקחת לקח ראשון מפי אביה. האב זכר יפה את התוכנית ששיכלל במשך הלילה, אך לא היה ברור לו במה יפתח. הוא הסתפק איפוא בכך, שבשבתם לארוחת הצוהריים, ביקש מבתו שתספר לו מה למדה באותו היום. היא דיברה בחפץ לב, אך הסיפורים שבפיה היו משעממים אותו, והוא האזין מתוך קוצר רוח, כשהוא מהרהר בדברים שיאמר לה בערבו של אותו יום. הדחיה היתה הכרחית, מפני שלא רצה להסמיך את העניינים החשובים שיש לו לאמרם, אל התפלויות שהיתה הילדה מלהגת באוזניו.

אלא שגם בערב, כשכילו את ארוחתם, החליט שיש לנהוג בזהירות, ולעת עתה אמר רק זאת:

– יודעת את מי גר בשכנותנו, במרחק כמה בתים מן הבית שלנו? ובכן, ראש העיריה של תל אביב גר בשכנותנו, ואזרחים רבים אינם יודעים זאת.

– אני יודעת אמרה הבת – המורה סיפרה לנו.

מאוכזב במקצת, אך בוטח בעתיד, החליט עזריאל דויטש כי לגבי הפעם הראשונה היה זה מספיק.

ג

ציפיותיו מבתו עלו יפה. לפחות בשנים הראשונות.

אף על פי שהיה איש צנום ונוטה לחולשה גופנית, לא נפל למשכב אף פעם אחת במשך כל שנות נישואיו. היו בו איזה חשדות כלפי אשתו, ומעולם לא היה בטוח שהיא תבין לרוחו; שהרי מעולם לא קיבלה את דעתו, ומסבר־פניה העגום הבין שיש לה בלבה עליו. מן הטעם הזה לא נכנע לחולשת הגוף; אבל עכשיו, שזכה לגלות בבִתו נפש מבינה, שאינה מורדת בו להכעיס, הרגיש שהוא חייב, סוף סוף, להיכנע למחושיו הישנים ולתת עליהם את דעתו, אם הוא חפץ לעמוד לימין הבת ולהכינה אל הצפוי לה, בטרם יפטר מן העולם. מן הטעם הזה נועץ באחד מלקוחותיו הרופאים, ועד מהרה נתברר כי מן הדין לעשות מיד אֶלקטרוקרדיוגרמה. התוצאות לא היו משמחות, וכשנתיים אחרי מות אשתו לקה בהתקף־לב. לא הרופא קבע זאת, אלא עזריאל עצמו.

כשקם ממיטת חוליו גילח את לחייו, בין הפיאות לבין זקן־התיש, ענב עניבה לצווארו ויצא לטיול של בין־ערביים בשדרות רוטשילד, נשען על זרועה של בתו. באותו פרק זמן נשתנו

הרישום לסיפור מעשה ידי בנימין תמוז

השדרות הרבה ממה שהיו לפני כעשר שנים, כשבא לגור שם. האנשים שהציצו עתה באב ובבתו, מחלונות דירותיהם ומן המרפסות, לא היו אותם רוסים שראו בו בוגד, גם לא אותם פרסים, שראוהו כמתפרץ אל בין שורותיהם; גם לא הגרמנים, שבזו לו על שפנה עורף למסורת. האנשים שלנגד עיניהם טיילו דויטש ובתו לאיטם, היו אנשים נייטראליים, שנתלקטו ובאו לגור בשדרות רוטשילד מפני שהדירות נעשו זולות והרחוב החל מראה סימנים של תשישות וניוון.

עזריאל לא ידע שהוא מהלך עתה, שלוב זרוע עם בתו, בתוך עדה אדישה וסומאית. מבחינתו עמד הזמן מלכת ביום שבא לכאן בפעם הראשונה, ולכן היה סבור שהוא צועד בתהלוכת־נצחון של איש יחיד, ושהכל ערים לכיבוש שכבש, בתוך ביתו ולפי שיטתו. פוסע היה לאיטו, כדי לתת שהות למסתכלים לתת דעתם על כך, ששום אדם זולתו, בכל העיר כולה, אינו מהלך שלוב זרוע עם בת נאמנה ומסורה, הנותנת נפשה על אביה, שאף הוא מצדו מוכן לתת נפשו עליה, אם תהיה השעה צריכה לכך.

פוסעים היו איפוא לאיטם, חולפים על פני ביתו של ראש־העיריה, מבלי שֶׁיָרִים עזריאל את עיניו, לראות אם ראש־העיר מביט בהם מחלונו. כלל היה נקוט בידיו, כל ימי חייו, שלא להתוודע לרשות. ואף על פי כן, כשחלפו על פני ביתו של ראש העיר, משך עזריאל קלות בזרועה של בתו, והיא הבינה, מן הסתם. עזריאל ובתו לא היו צריכים למלים, כדי שיבינו זה את זו, וכבר מזמן פסקו לדבר איש באוזני רעותו. בדברים היה עזריאל פונה אל הלקוחות שלו, וכן היה משמיע כמה מלים נחוצות בחנות המכולת ובמכבסה. ואילו הבת היתה מדברת, מן הסתם, אל מוריה ואל חברותיה לבית הספר, אבל בבית דיברה מעט מאד.

כל מה שאינו משמש מטרה מוגדרת, אינו נחוץ – פירש עזריאל את שתיקתם: אבל מקץ זמן מה, כשהבחין שהבת שותקת, לפעמים, ימים תמימים, היה תמה, ואפילו מבוהל.

באמצע שנות הארבעים שוב לא היה עזריאל דויטש האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. יתר על כן – רוב מכונות הרנטגן החדשות שהובאו אל בתי הרופאים היו זרות לו לחלוטין, ולא היה מיומן לטפל בהן. לבסוף נותרו לעזריאל רק אותם רופאים זקנים ומועטים, שלא החליפו מכונותיהם, ולא יכלו למצוא אדם שיטפל בגרוטאותיהם, זולת עזריאל הוותיק.

מעתה נאלץ לעבוד בכל יום מימות השבוע, לא מפני שנתרבתה המלאכה, אלא מפני שנתמעטה, ושוב לא יכול לנהוג גינוני־מלכוּת בלקוחותיו, ולדחותם לשבוע הבא. הוא החל מקמץ בהוצאות־הבית, הן מפני שפחתו הכנסותיו, ובעיקר מפני שביקש לצבור כסף לצרכיה של הבת, כשתהיה צריכה לכסף, לאחר מותו, לבסס את מעמדה בחיים. שהרי בעוד אביה חי – מה הבת צריכה? רק בריאות ושלווה. לבגדים חדשים אינה צריכה, מפני שהבגדים שירשה מאמה הספיקו לה, תוך שהיא מתאימה אותם לרוח הזמן, בכשרון־כפיים שנחנה בו; וגם מפני שעלמה צריכה לבגדים נאים כשמתחילים לדבר בה נכבדות; ועוד חזון למועד. שהרי היא בסך הכל ילדה קטנה; זה עתה סיימה חוק לימודיה.

לכל ההנחות הללו היתה הבת שותפת מלאה. מעולם לא חלקה על דעת אביה וגם כשצימצם את דמי־הקיצבה לא סר החיוך הקל־שבקלים, שהיה נסוך על פניה; אותו חיוך שעזריאל הכיר בו תחושת אושר שלם ושלוות־הנפש. על כן היה תמה, ואפילו מבוהל, כשהבחין שהבת שותקת רוב שעות היום. אילו ידע שיש לה טרוניה עליו, היה רואה את שתיקתה כמין מחאה; אבל מאחר שהשערה כזאת לא באה בחשבון כלל, נתבהל מעט. אלא שהבהלה היא רגש זמני וחולף, וכל מצב מתמיד גורר אחריו השלמה, ואפילו הבנה; עד מהרה שבה נפשו של עזריאל למנוחתה. תהפוכות ליבם של בני הנעורים טבועות בטבעם של הנעורים עצמם, אמר בלבו ושב אל עיסוקיו.

מכל מקום, פסק מללכת את קפה הרלינגר, כדי לחסוך בהוצאות; וכדי שלא תיעזב הבת לנפשה ולא תשתעמם, פסק גם מלטבול בים. הוא היה יושב איפוא בבית וקורא בעיתונים ישנים ובז’ורנאלים, שהיה נוטל מחדרי ההמתנה של הרופאים, לאחר שנתבלו מעט ויצאו מכלל שימוש.

לעומתו היתה הבת יושבת, מתקנת בגד או מיישרת באצבעותיה קפלי השמלה שהיתה לובשת. קפדנית גדולה היתה בתו, וכל מה שהיה בבית, או על הגוף, היה נקי, מסודר וללא דופי.

קשה להעלות על הדעת כמה מהר חולף הזמן, כאשר החיים מתנהלים כסדרם. רק משפחות שיש בהן סערות־נפש ומהומת־הלב, גורמות לבני המשפחה שיהיו שרויים ברוגז ובשממון, עד שהם קצים בחייהם, לפעמים.

אמנם בריאותו של עזריאל דויטש לא נשתפרה, אלא להפך, חלו בה פרקי זמן של חולי ונפילה למשכב. ודווקא במקרים כאלה היתה הבת כמו מתעוררת לחיים חדשים, טורחת על החולה, וקצב החיים בבית היה מתגבר ובלבו של עזריאל נתגברה תחושת ביטחון בדרכו והיה עוקב בהנאה גלויה אחר כל מעשיה של בתו ויודע בלבו שלא טעה.

הקשיים החלו מתגלים מאוחר יותר.

ד

כל ימיו היה עזריאל דויטש קורא מובהק של עיתונים. הדברים שעליהם כתבו בעיתונים לא עניינו אותו כלל והוא לא נתן עליהם את דעתו. אבל כשהיה נוטל עיתון בידו ומרכיב משקפיו על חוטמו, היה עובר לעולם פנימי משלו, והיה מהרהר בינו לבין עצמו בכל מה שהעסיק את דעתו. וכשהיה מניח את העיתון מידיו, היו ענייניו סדורים במוחו יפה. יחד עם זאת, אין לומר שלא ידע כלל על המתרחש בעולם. אפילו לא רצה בכך, קלוט קלט שהיתה מלחמה עולמית בין השנים 1939 ל־1945, וכן ידע יפה, ככל אזרח אחר, שב־1948 נוסדה מדינת ישראל. הוא סיפר זאת לבתו, אף על פי שניכר היה, כי גם מבלי שיספר לה, ידעה על כך.

אבל היו גם דברים מיוחדים בעיתונים, שהעסיקוהו הרבה. כשקרא על איש אמריקני שקם על בני משפחתו בגרזן ורוצץ את ראשיהם של אשתו וחמשת ילדיו, רגז מאד, ושב וקרא את הידיעה על כל פרטיה פעם שניה ושלישית. על מאורע כזה היה מספר לבתו בפרטי פרטים,להראותה את ההבדל שבינם לבין משפחות אחרות. וכשהיה מביא הביתה עיתונים מחדרי־הקבלה של הרופאים, נהג לקרוא באוזני בתו מתוך גוף העיתון, במקום שיספר מן הזכרון.

ביחוד אהב לקרוא באוזני הבת דיווחים מישיבות עיריית תל־אביב, מפני ששמו של השכן, הוא ראש העיריה, היה מופיע בו הרבה, ועזריאל חש קירבה רבה לעניינים הקשורים באותו אדם.

בדרך כלל היתה דעתו על הפוליטיקאים רעה מאד. הוא היה מפרט באוזני בתו כמה ממעשיהם של הפוליטיקאים המפורסמים ביותר שבעולם, כגון מר היטלר והדוקטור גבלס, והיה מוכיח באותות ובמופתים שהם אנשים מושחתים, המסוגלים לכל תועבה.

– לא כן ראש עיריית תל־אביב – היה אומר בהתרגשות. – האיש הזה לעולם לא ירצח ולא יגזול שום אדם, וכל מעשיו לטובת העיר ותושביה.

הוא הסביר לבתו את הסיבה שבגללה גובה העיריה מסים מן התושבים, ופירט לפניה את צורכי העיר הגדולה – ביוב, תיקון כבישים, בניית גני ילדים בשכונות העוני ונטיעת גנים ועצי־נוי לאורך הרחובות. הוא סיפר לה, שכל אזרח רשאי לכתוב מכתבים אל ראש־העיר, ולהתלונן בהם על תקלות עירוניות. יתרה מזו, – אמר עזריאל לבתו – ראש העיריה כואב את כאבם של הסובלים והלחוצים ובלילות הוא מתהפך על משכבו כדי למצוא פתרונות.

– אני ראיתי אותו פעם, – אמרה הבת. – יש לו פנים שמנים.

– אין בכך כלום – אמר עזריאל. – אדם שמן איננו בהכרח אדם רע. ואפילו להיפך: דוקטור גבלס היה איש רזה, והיה איש רע מאד.

– נכון – אמרה הבת, ושבה ליישר קיפולי שמלתה.

שבע שנים חלפו למן היום שבו יצא עזריאל עם בתו לטייל, שלוב זרוע, בשדרות רוטשילד, והשָנים הללו עמדו בסימן של מחזוריות קבועה בחיי האב ובתו. כשהיה עזריאל נופל למשכב, היתה הבת מתעוררת לפעילות מוגברת, וכשהיה עזריאל מחלים וקם ממיטתו, אחז בבת רפיון מסויים, ולפעמים היתה שוכבת במיטתה ימים רבים, בלא כל חולי, אלא מחמת עייפות הבאה בעקבותיו של מאמץ. אז היה עזריאל סועד אותה מעט, ככל הנחוץ, והיה מתקין את מזונותיהם ומביא מצרכים מחנות המכולת; ובערבים היה קורא באוזניה מן העיתונים, מאותן ידיעות מיוחדות, שהרעישו את לבו וגם הועילו לחינוכה של הבת.

יום אחד נודע לו מן העיתונים, שראש עיריית תל־אביב נלקח אחר כבוד לשמש שר הפנים בקבינט הממשלתי.

– הנה - אמר לבתו – את רואה? כל הימים אמרתי לך!

בו בערב ישב אל השולחן וכתב איגרת ברכה, ושיגרה ישר אל הממשלה שבירושלים. מקץ כעשרה ימים קיבל מכתב ובו דברי תודה, חתומים בידי ראש לשכתו של השר.

הבת קיבלה את המכתב מידי אביה והחזיקה אותו בין אצבעותיה. לעזריאל נדמה שאין היא קוראה את הכתוב שם, אלא בוהה נכחה.

– מה את אומרת על זה, הה? – האיץ בה. – מה את אומרת?

ולפתע, לאחר כשבע שנים של רגיעה ומיעוט דיבורים, נתנה הבת עיניה באביה – ואילו עמד עזריאל על כך, יכול היה להיווכח כי בפעם הראשונה הוא רואה את צבע עיניה של בתו, והנה הן כמו לבנות, ומכל מקום נטולות צבע – ודיברה.

– אני רוצה שהוא ימות – פתחה בשקט. – אני רוצה שהוא ימות עכשיו… שימות עכשיו, עכשיו – צרחה פתאום ולא פסקה – הוא מוכרח למות לפני שאני אתחתן… הוא עכשיו, עכשיו, עכשיו צריך למות… למה אמא מתה והוא לא מת? למה? למה? למה? – לרגע נשתתקה והשפילה עיניה, ואז שבה לדבר כמעט בלחישה – אמא ואני תפרנו שמיכות, והיה כל כך יפה… היה לנו טוב, תמיד בבית היה טוב… אני לא רוצה עוד, אני לא רוצה, לא רוצה… הוא מוכרח למות עכשיו… תראה בעצמך איך אני… אתה עכשיו צריך ללכת ולהרוג אותו. לֵך. לֵך מהר…לֵך. לֵך… לֵך מִפּה…

היא קמה לאיטה ממקום שבתה, בעוד המכתב בין אצבעותיה, וניצבה מלוא קומתה בתוך מסגרת החלון, שמבעדה זרם אורו האחרון של היום אל תוך החדר האפלולי. רגע עמדה בלי נוע ולפתע הרימה את זרועה הימנית ביגיעה רבה. ובהניפה את הזרוע הכחושה, ששרוולה המרוט והשקוף נראה כמו עור נושל מן העצם הדקיקה, דומה היתה לאילן שדוף, שנחש מגיח מצמרתו ומשקיף על סביבותיו. כדי רגע ניצבה קפואה על עמדה, ואחר־כך הניחה למכתב לנשור מבין אצבעותיה וליפול באלכסונים סחרחרים אל הרצפה, כשעיניה מלוות את פיסת הנייר הלבנה. חיוך דקיק עיוות את פיה החיוור, והאב התבונן בה, נבעת ושותק. שעה ארוכה התבונן בה, איננו מסיר את עיניו מדמותה הדקה, הארוכה להדהים. הוא לא שיער שהיא גבוהה כל כך, וגם לא יכול היה לדעת, מפני שאף פעם לא האריך להתבונן בה. עתה הבחין, שאין היא לובשת לגופה דבר זולת שמלה ישנה, לבנה, של אמה; ואף על פי שהימים היו ימי חורף, לא נראה שהיא סובלת מן הקור. שום אבר שבגופה לא רעד ולא נע. והרי היתה רזה כל כך, צלעותיה בולטות ובטנה שקועה והחזה שטוח וצר. כשהרים עזריאל את עיניו מן המראה שנגלה עליו מבעד לשמלה השקופה, מעז סוף סוף – אולי מתוך פחד פתאום – לבחון את פניה, נוכח לדעת שהיא מוסיפה לחייך, וסנטרה הדק והאדום מצמיח – מכבר, כנראה – שערות־זקן אחדות, דלילות, מסולסלות ולבנות; שער־שיבה.

ה

שוב נקפו שבע שנים. עשן האוטובוסים, שנתרבו מאד בשדרות רוטשילד, חָרָך והמית את השיחים שבשולי השדרות והעיריה עקרה אותם והותירה רק את העצים. על אדמת החומר האדומה נשפך חול־כורכר צהוב ונהדק הדק היטב על ידי מכבש־יד. פה ושם התקינו פועלי העיריה ארגזי חול־ים לבן, כדי שיוכלו הילדים לשחק בהם. אבל בשדרות רוטשילד לא היו ילדים. על הספסלים, שהעיריה לא העזה לעקרם, כדי שלא לעורר עליה את חמת העיתונות, היו יושבים לפעמים אנשים זקנים, אך לרוב שכנו עליהם משוגעים, שרבצו על הספסלים כל שעות היממה, ובסמוך להם עשו את צרכיהם.

בתוך דירתו היה עזריאל דויטש קורא בעיתונים, בשבתו ליד החלון, כשבחדר הסמוך שוכבת הבת במיטתה. העיתונים מלאו בימים ההם סיפורים עצובים וקשים על גורלו של ראש־העיריה לשעבר. לעת זקנתו, כשתש כוחו, פנו לו אנשי המפלגה שלו עורף, כמנהג הפוליטיקאים. עזריאל קרא בעיתונים, שחבריו־לשעבר של ראש־העיריה לא טרחו לענות על מכתביו. פעם אחת אפילו טרקו לו את הטלפון בפניו. למקרא הידיעה הזאת הסיר עזריאל את משקפיו מעל חוטמו ובכה שעה ארוכה, מתייפח ביבבות קצרות. בשנים האחרונות קרה לו כדבר הזה לעיתים קרובות, ומאחר שלא יכול להשיח את צערו באוזני בתו, היה מדבר אל אשתו, מפני שאשתו מעולם לא התריסה בדברים כנגדו, והוא לא היה מתיירא מפניה. להפך, הוא השלים עמה וסלח לה מכבר.

יחד עם זאת היה מצפה לאות כל שהוא, אות שעל פיו ידע כי הגיעה השעה, שבה יתפייס גם עם בתו. ואמנם לא אחר האות הזה לבוא. בסתיו, בחודש ספטמבר, מת ראש־העיריה, שבע־רוגז ואכזבות. עזריאל לא היה תמה על כך. אדם שהיה מוקף אנשים כהיטלר וגבלס – אין לו לצפות לסוף טוב מזה. ומצד שני, נסגר המעגל וגם רצונה של הבת נתקיים, ועכשיו הוא יכול לבשר לה – אם כי מצדו היה מצר על כך מאד – שהאיש מת.

עזריאל דויטש פתח איפוא בהכנות.

הוא העמיד על הכיריים החשמליים סיר קטן ובו קצת מים, ובתוך הסיר הניח בזהירות מזרק של זכוכית ומחט. על מדף השיש במטבח היו מונחים, זה בצד זה, אביק של זכוכית ובו הסם להזרקה, וכן קופסה של גלולות שהועיד לעצמו. את הבת לא היה יכול להכריח לבלוע דבר, מפני שימים רבים מאד כמעט שלא בא דבר אל פיה.

כשרתחו המים, ועזריאל היה בטוח שפעולת הסטריליזאציה שלמה, הוציא את המזרק בעזרת פינצֶטה והניחו על מטלית של כותנה, ואחר כך הוציא את המחט באותה פינצֶטה ותחב אותו בתוך המזרק. לבסוף שבר את זרבובית האביק ושאב בזהירות את מלוא־המנה. ביד אחת החזיק במזרק וביד שניה נטל צמר גפן טבול בכוהל.

הוא בא אל החדר שבו היתה הבת שוכבת במיטתה, גחן עליה, ובמרפקו הדף את שרוול כתונת־הלילה שלה, עד שנחשף סובך הזרוע שבו הווריד מצוי.

הבת העבירה עיניה מן התקרה לעבר אביה והוא אמר לה: – ראש העיריה מת… היום.

אחר כך שיפשף את מקום הווריד בכוהל ונשתהה מעט. רוצה היה לומר עוד משהו ולא מצא מלים. הדבר שקימץ בו כל ימיו – המלים – שאגר כביכול ואסף ליום שבו יהיה זקוק לו ביותר, בגד בו עתה, דוקא בשעה שאפשר היה לתקן בהן, אולי, איזה תיקון. גם על כך נאלץ איפוא לוותר, והוא ויתר.

אחר כך שב למטבח, חפן בכף ידו השמאלית ערימת גלולות, נטל כוס מים בימינו, פתח את פיו ושירבב צווארו אחורנית.

לפתע נזכר ששכח פרט מן התוכנית. הוא נתקף בהלה, אץ אל ארון הבגדים, הוציא את זוג פמוטי־השבת של אשתו, מצא את הנרות והעלה בהם אור, הציבם למרגלות המיטה, ואז כיסה את פני בתו בסדין ונחפז לשכב לצדה, על המיטה הזוגית.

אף על פי כן הוסיפה להטריד אותו המחשבה, שבכל זאת שכח משהו. ומתוך מועקה עצם את עיניו וחיכה.

הִיא הָיְתָה שֵׁם דֶּהֶה

אוֹ מָה נִרְמָז וּמַבְהִיק

בִּמְגִלַּת יַלְדוּת פּוּרִימִית.

שׁוֹטֵי־חֲרָטָה טֶרֶם הִצְלִיפוּ בַּמֶּלֶךְ

מַר הִלֵּךְ בּוֹ קוֹץ־אַכְזָב.

מַה לּוֹ הֹדּוּ מַה לּוֹ כּוּשׁ

אִם לֹא נַעֲנוּ מַעֲרוּמֶיהָ:

עַל רֹאשׁ אֶסְתֵּר הַכֶּתֶר נָח.

כָּעֵת וַשְׁתִּי בְּבֵיתִי בִּנְיוּ־יוֹרק סְעוּרָה

נְסִיכָה צְעִירָה שֶׁיָּרְדָה מִנְכָסֶיהָ

לֹבֶן חִיּוּכָהּ שֶׁלֶג, עוֹרָהּ כַּחוּלָה הַחוּמָה

וְדָבָר זֶה אוֹ אַחֵר נוּגֶה קְצָת פָּחוֹת –

אַךְ אִישׁ מִלְּבַדִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ כָּל־זֹאת

וְיָשֵׁן שְׁנָתוֹ מֶלֶךְ־עָפָר־וַחֲרָטוֹת.

א

סֵפֶל הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר

אֵינוֹ אוֹמֵר עָנָן שָׁחֹר.

עַל־כָּל־פָּנִים אֵינוֹ מְחֻיָּב.

אַךְ אֲנִי מֵנִיחַ שֶׁאִם־כֵּן

אָז גַּם יַעֲקֹב סָבַל

מֵאוֹתוֹ הֶתְקֵף שֶׁל עָנָן

עֵינָיו בְּגִידָה כֵּהָה אַחַת.

ב

מְשׁוֹרְרִים שֶׁרְאִיָּתָם לְקוּיָה

כְּאִלּוּ בְּמוּדָע אוֹ לֹא

בִּקְשׁוּ לְהִפָּרֵד מֵאוֹר־יוֹם.

אוּלַי הַשִּׁירִים כְּבָר הִגִּיעוּ לִגְבוּלָּם

וְאֵיזֶה סֵרוּב גָּדוֹל סָגַר עֲלֵיהֶם

עוֹד בְּטֶרֶם.

שני פרקים

א

הַדְּבָרִים שֶׁיָּבוֹאוּ

לְהַלָּן

יִקָּרְאוּ

מֵעֵין חֲמוֹר

(על ה“מעֵין”)

כָּל הָעוֹלָם

הוּא

מֵעֵין מַשֶּׁהוּ

(נוסח אחר של התחלה)

בַּחֹרֶף

כְּשֶׁהָאַדָמָה בְּקוּעָה

וְהַדַּרְדַּר הָאַרְסִי

וּבַקַּיִץ כְּשֶׁכָּל

הָאֲדָמָה מִתְכַּסָה

בִּסְדִינִי שֶׁלֶג

הָאֱגוֹז יָרֹק

וּבְתוֹכוֹ

מַלְבִּין

הָעֻבָּר הַמַּר

יֵשׁ יָד

שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהּ

כְּמוֹ בָּשָׂר

הַמְיֻעָד

לִקְצִיצָה אוֹ

לְכֶלֶב

יֵשׁ לְאַיֵּד

אֶת הַיָּד

חֲלֹם

עַל הַיָּד

אַבֵּד יָד

וּמְצָא אֶת

הַמֵּעֵין יָד

(נוסח שלישי של התחלה)

שַׂק פָּתוּחַ

וּבְתוֹכוֹ

חֹפֶן שְׂעוֹרָה.

וּמְלֹא הַדֶּרֶךְ

הֱיֶה חֲמוֹר,

מַשְׁמָע

יוֹצֵר

(בִּלְתִּי נִלְאֶה)

שֶׁל פִּנּוֹת

לֹא בַּיִת

אֶלָּא פִּנּוֹת

בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ

הָאָדָם מְאוֹתֵת

בַּיָּד וּבְכַף

הָרֶגֶל

אֶת הַתִּקְבֹּלֶת

כָּךְ שֶׁהָרֶגֶל

נְחוּצָה

קדֶם כֹּל

כִּדְבַר מָה

שֶׁבְּיַחַס לַיָּד

הַחֲמוֹר אוֹמֵר:

מוּטָב לְטְעוֹת

מוּטָב

לֶאֱכֹל קוֹץ

(מתוך עיתון אידיאלי)

ישׁ לְפַתֵּחַ

אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה

לְמֵידָע עַל

נְשִׁירַת שַׂעֲרָה

(תכניות)

לִכְתֹּב אֶת

סֵפֶר הַשַּׂעֲרָה

לְיַסֵּד פֻּלְחָן

לְכַף הָרֶגֶל

(מתוך אותו עיתון)

נְקֻדַּת מוֹצָא

בְּרִיאָה

לְכָל דָּבָר

הִיא הַטָּעוּת

אִישׁ

אֵינוֹ מְרֻצֶּה

כְּשֶׁמַּאֲכִילִים אוֹתוֹ

דֶּרֶךְ הַתַּחַת

נִתָּן (אָמְנָם)

לִכְתֹּב

עַל (גַּבֵּי)

מַסְרֵק

וּלְהִסְתָּרֵק בִּנְיָר

בְּכָל הֶגֵּד

אֲנִי מְחַפֵּשׂ

נְקֻדָּה

שֶׁבָּהּ אוֹבֵד

שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל

בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת

אֲנִי מֵבִין

וְחָדֵל לְהָבִין

(מהו חמור)

שְׁכַח (אֶת

הַחֲמוֹר), הֱיֶה

בּוּר (בּוֹ)

וְאַתָּה זוֹכְרוֹ

וּבָקִי

בִּפְרָטִי פְּרָטָיו

הַחֲמוֹר מַצְמִיחַ

שֵׂעָר

כְּדֵי שֶׁדַּוְקָא

בַּתַּחַת

יִשָּׁמֵר הַקֵּרֵחַ

זְרֹק

אֶת הַמַּטְאֲטֵא

וַעֲשֵׂה לְעַצְמְךְ

מֵעֵין מַטְאֲטֵא

וַעֲשֵׂה זֹאת

שׁוּב

(זְרֹק,

וְהַתְקֵן

מֵעֵין מַה

שֶּׁהָיָה לְךָ)

בְּדֶרֶךְ זוֹ

(בְּלְבָד) בָּא

הַתַּפּוּחַ לַסַּל

וּבָאָה

הַבֵּיצָה אֶל

הַפֶּה

(נוסח אחר)

(רק)

בְּדֶרֶךְ זוֹ

יִתְמַלֵּא

הַסַּל תַּפּוּחִים

בְּכָל כְּלִי

אֲנִי מְחַפֶּשׂ

נְקֻדָּה

שֶׁבָּהּ

הוּא חָדֵל

(וּמַתְחִיל)

לִהְיוֹת שָׁמִישׁ

אֵיךְ נְכַנֶּה

נְקֻדָּה כָּזֹאת?

‘הַכֶּתֶם הַצָּהֹב’

טֹל אֶת

הַמִּלָּה ‘אַכְזָבָה’

יֵשׁ אַכְזָבָה

אַךְ אַכְזָבָה

קַיָּמֶת

רַק לִכְאוֹרָה

כְּשֶׁאוֹמְרִים: ‘אַכְזָבָה’

אֲנִי מְחַפֵּשׂ

מִלָּה אַחֶרֶת

דֶּגֶנֶרָטִים מִתְאַכְזְבִים

הַחֲמוֹר לְעוֹלָם

אֵינֶנּוּ מִתְאַכְזֵב

לָעֵץ

אֵין מַפְתֵּחַ

וְאֵין בְּרִיחַ

שָׁמַיִם

בְּלִי טַעַם

רֶגֶל הַשֻּׁלְחָן

אֵינֶנָּהּ מְתוּקָה

וְלא תְּחַטֵּט

בָּהּ בָּאַף

נִתָּן לוֹמַר:

כָּל דָּבָר

מִצְטַיֵּן

מִצַּד חֶסְרוֹנוֹתָיו

(התחלה רביעית)

לְכָל שְׁאֵלָה

תְּשׁוּבָה אַחַת

וִיחִידָה:

הֱיֵה אָב

וֶהְיֵה בֵּן

לְכָל שְׁאֵלָה

תְּשׁוּבָה אַחַת

וִיחִידָה:

מְצָא

אֶת הַמִּינִימוּם

מִנֵּיהּ וּבֵיהּ

כָּל שַׂעֲרָה

הִיא תְּשׁוּבָה

לְכָל עָלֶה

הֶעָקֹם –

מַעֲנֶה לַצָּבוּעַ

וְהַנְּיָר מַעֲנֶה

לַחֵמָר

תַּפּוּחַ הָאֲדָמָה

מַעֲנֶה לַבֹּץ

וְסֻלְיָה

מַעֲנֶה לַכּוֹס

אֵצֶל הַסִּינִים

כְּדֵי לְהִתְאַבֵּל

כַּהֲלָכָה

נָחוּץ

לְצְבֹּר קֶרַח

(על הפודינג)

שַׁנֵּה

אֶת עַצְמְךָ

וְהִמָּנַע

מִלֶּאֱכֹל אוֹתוֹ

אוֹ שַׁנֵּה

גַּם

אֶת עַצְמְךָ

וְגַם אֶת

הַפּוּדִינְג

אַתָּה שׁוֹאֵל

“מַהוּ הָאָב?”

וַאֲנִי עוֹנֶה

דַּמֶּה לְעַצְמְךָ

שָּׂדֶה

וּבְקָצֵהוּ

גַּלְגַּל בַּרְזֶל

שָׁדֶה

עִם גָּדֵר

וּבְעִבּוּרוֹ תְּאֵנָה

מִכְסֶה אֲמִתִּי

הַכְּלִי הַנֶּאֱמָן

הַרְבֵּה

אָרִיג חָזָק

עֵשֶׂב שֶׁשָּׁתָה

וְדַמֶּה

לעַצְמְךָ מֹאזְנַיִם

חוּט

בְּלִי סוֹף

וְחוּט חָתוּךְ

כֹּחַ

שֶׁאֵינוֹ מַלְקֶה

אֶלָּא מַקְשִׁיב

מְדֹד

אֶת הָעוֹלָם

בְּלֶחֶם וּבְמַיִם

וְשׁוּב שָׂדֶה,

שִׂיחַ

בַּעֲיֵפוּת

כֹּחַ לְהָכִיל

פְּקַעַת חוּטִים

כָּל הַשְׂעָרוֹת

שֶׁעַל הָרֹאשׁ

אַתָּה

מְשַׁסֵּעַ אוֹתִי

“מַדּוּעַ שְׂעָרוֹת?"

שְׁמַע אֵפוֹא

קָרָאתִי סִפּוּר

עַל

“עֵץ הַשְׂעָרוֹת”

מִישֶׁהוּ נִדְרָשׁ

לְהַלְקוֹת זְאֵבָה

בֶּעָנָף הַמָּגִי

וּמִתְרַחֶשֶׁת

מֵעֵין לֵדָה

מִתּוֹךְ הַדָּם

וְקִרְעִי הָעוֹר

אֵשׁ, אֵשׁ

נִדְלֶקֶת בַּשָּׂדֶה

מִן

הַלּא־כְלוּם

הַשְּׁוָרִים

שְׁחֹרִים מִצִּלְלֵיהֶם

“בּוֹא אַבָּא!”

צְעַק:

אַבָּא! אַבָּא!

אַבָּא! אַבָּא!

אַבָּא!

לִכְשֶׁתִּצְעַק

תִּוָּכַח שֶׁעָנִיתָ

עַל הַשְּׁאֵלָה

לִכְשְׁתִּצְעַק

תִּוָּכַח שֶׁהֵבַנְתָּ

אֶת שְׁאֵלָתְךָ

וְנִתָּן לוֹמַר

שֶׁהַגּוּף נִמְשָׁךְ

מִן הַשַּׂעֲרָה

ב: בן גוריון

קטעי קומדיה אריסטופנית

(פרולוג)

הַתִּרְצֶה לִמְצֹא

אֶת

בֶּן גּוּרְיוֹן?

קְרַע אֶת

הַמִּזְרוֹן

וְחַטֵּט בַּקַּשׁ

רְצוֹנְךָ לִמְצֹא

אֶת

בֶּן גּוּרְיוֹן?

הָקֵא

אֶת הָאֻמְצָה

בֶּן גּוּרְיוֹן

נִמְצָא

מִן

הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי

שֶׁל

קוּף הַמַּחַט

הַזָקֵן" (כְּפִי

שֶׁקְּרָאתֶם לוֹ)

הָפַךְ

לְסַנְדְּלָר וּלְחַמָּר

(סַנְדְּלָר

לא שֶׁל

סַנְדָּל

וְחַמָּר

לְלֹא חֲמוֹר)

(בן גוריון:)

וּלְיַד הַמַּיִם

בַּסִרְפָּד וּבַחַמְצִיץ

חֲתִיכת

שְׂמִיכָה שְׁחֹרָה

וּמֵרָחוֹק שְׁאוֹן

גַּלְגַּל הַטַּחֲנָה

וְעַרְבִי

וּבְיָדוֹ צְמִיג

עֲגָלָה אַחַת

פְּגוּמָה

וַעֲגָלָה חֲדָשָׁה

שֶׁבְּרָגֶיהָ

טְרֶם הֶחֱלִידוּ

וּמַחְצֶלֶת וְסַלְסִלָּה

(יְרַקְרַקָּה)

וְסַל

מִנְּצָרִים חוּמִים

וְסֶרֶט

וְחַלָּה קְלוּעָה

(נכנסת מאשה)

(מאשה:)

כָּל יָמַי

הֶחֱזַקְתִּי

דְבַר מָה

(כְּגוֹן

כְּלֵי אֹכֶל

וְכוּ)

וְעַכְשָׁו עָלַי

לְהָבִין

עָלַי לְהָבִין

מַה טִּיב

הַהַחְזָקָה

בְּיַלְדוּתִי – נַרְתִּיק

וּבוֹ בֻּבָּה

וְחָלַמְתִּי לְהַחֲזִיק

אוֹתוֹ

סִיר בַּרְזֶל

בָּא לְיָדִי

הַסִּיר

וְחָלַמְתִּי לְהַחֲזִיק

עוֹף שָׁחוּט

אָכֵן נָגַעְתִּי

בָּעוֹף

וְיוֹם אֶחָד

בָּא

לְיָדַי מַפְתֵּחַ

חָשַׁבְתִּי עַל

מֻשָּׂא שֶׁהוּא

מֵעַל לְמֻשָּׂא

הַזְכוּכִית אִכְזְבָה

הָיִיתִי בַּחוּרָה

אַךְ הַמַּגָּע

חוֹזֵר תָּמִיד

(מְבֻדָּד)

אֶל הָאֶצְבַּע

(בן גוריון:)

הָיִיתִי

רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה

וְלֹא יָרַדְתִּי

לְעֹמֶק

רֶגֶל הַכִּסֵּא

(מאשה:)

חָשַׁבְתִּי שֶׁיָּבוֹא

חֵפֶץ שֶׁהוּא

מֵעַל לְחֵפֶץ

אוּלַי

זֶה הָאֹכֶל

מִשּׁוּם

שֶׁאוֹכְלִים אוֹתוֹ

וְהוּא מַאֲכִיל

וְאוּלַי מִזְוָדָה

מִשּׁוּם

שֶׁזּוֹ מִזְוָדָה

הָיוּ יָמִים

בָּהֶם הַבָּשָׂר

(בָּאִטְלִיז)

נִקְנָה בַּלַּיְלָה

הַנַּעַל –

פְּשׁוּטָה

כְּמוֹ חִידָה

וַחֲכָמָה וְאִידְיוֹטִית

(בן גוריון:)

יֵשׁ חֵשֶׁק

לִירֹק

בְּתוֹךְ נַעַל

(מאשה:)

וְחָשַׁבְתִּי וְחָשַׁבְתִּי

שֶׁאוֹתוֹ חֵפֶץ

אֵינוֹ אֶלָּא

בַּהַרְבֵּה (חֲפָצִים)

(בן גוריון:)

וְלִי

הָיָה מַקֵּל

וְזָרַקְתִּי אוֹתוֹ

לְתוֹךְ בְּאֵר

וְהָיְתָה לִי

נַעַל

וְאִבַּדְתִּי אוֹתָהּ

לְיַד קִיר

הָיָה לִי

כַּפְתּוֹר

וּבָצַעְתִּי אוֹתוֹ

לִשְׁנֵי

חֲצָאֵי כַּפְתּוֹר

(מאשה:)

וְלִי

הָיְתָה מִסְנֶנֶת

וְשָׁטַפְתִּי

בָּהּ אִטְרִיּוֹת

(בן גוריון:)

אֲנִי הוֹלֵךְ

בַּשְּׁבִיל

וְהַשְּׁבִיל

אֵינוֹ שֶׁלִּי

וַאֲנִי אוֹכֵל

צְנוֹנִית

(שֶׁקָּטַפְתִּי)

אַךְ הַצְּנוֹנִית

אֵינָהּ שַׁיָּכֶת לִי

(מאשה:)

אֶת כָּל

חַיַּי חָיִיתִי

וַאַפִלּוּ הַמַּגָּע

לֹא שָׁב

אֶל הָאֶצְבַּע

(בן גוריון:)

כְּדֵי

לְהַחֲזִיק בַּחֵפֶץ

הַתְקִינִי

לָךְ לֵב

וְלֹא – אֶצְבַּע

(נוסח אחר)

חֵפֶץ

מַחֲזִיקִים בַּלֵּב

וְלא

בְּכַף הַיָּד

א

גבר לא אהוב ושמו גֶבֶר’ל פגש ברחוב לפנות ערב אחד את ידידתו משכבר הימים לוּטְרָה, אותה ואת התינוקת שלה תּוּפִּיץ. התינוקת תופיץ שכבה בעגלה, אדומה ומקומטת כמו אוזן שישנו עליה. עיניה היו פעורות לשמיים, ומפעם לפעם היתה מפרכסת או מוציאה החוצה לשון גדולה מכוסה רוק. גבר’ל גהר על העגלה, עשה לתופיץ צִי – צי וגוּ – גוּ ושאל אותה כמה שאלות לצון, שעליהן שוב הוציאה תופיץ את לשונה או פירכסה, ולוטרה, האם המפקחת מלמעלה על המתרחש, גיחכה גיחוך מאוס. הוא שאל את תופיץ:

"איך קוראים לך?''

ותופיץ פירכסה ולוטרה גיחכה. אחר כך שאל את תופיץ:

“תופיץ, את רוצה להתחתן אתי?”

ותופיץ הוציאה לשון ולוטרה שוב גיחכה, ואפילו גבר’ל עצמו גיחך לכוח ההומור האבסורדי שלו עם תינוקות. אחר כך שאל:

“מה זה, תופיץ, אני לא מוצא חן בעיניך?”

ושוב פירכוס, ושוב גיחוך, והכל לא טבעי, השתטות לא נעימה, תפלה. גבר’ל החליט שדי לו, שלוש שאלות מספיקות בהחלט, הוא כבר שילם את מס ההתעניינות שלו בתינוקות להיום.

כי מה רוצה גבר’ל? מונולוג של הבלים עם אינפנטילים? לא, גבר’ל רוצה דיאלוג רציני עם אשה בת שמונה־עשרה עד שלושים וחמש – הוא עצמו כבר בן ארבעים – אשה מוצקה, נאה וחמימה, זה בדיוק מה שנחוץ לו, כל כוחות נפשו מכוונים בשלב זה של חייו לאפיק הרומאנטיקה בלבד. עם ילדות וזקנות הוא מדבר בקיצור נמרץ, אין לו זמן, הוא טרוד, הוא ממהר. אבל אם אשה נאה כבת שלושים שואלת אותו היכן רחוב פלוני, הוא מיד מאיר פנים, יש לו פנאי, הוא כל כולו פנאי, הוא מוכן להסביר לה שעה ארוכה במבטים רוויי משמעות היכן הרחוב, למנות בפניה את כל הרחובות הסמוכים, להתלוות אליה בהליכה איטית לאותו רחוב כדי שלא תתעה חלילה בדרך, הוא מוכן כבר לקנות יחד אתה דירה באותו רחוב, להתחתן אתה ולהישאר מחובק אתה באותו רחוב עד ההלוויה שלו, עד כדי כך יש לו פנאי.

גבר’ל הזדקף מעל התינוקת תופיץ והמשיך להחליף עוד כמה מלים עם בעלת התינוקת, לוטרה. לוטרה גיחכה קצת ונאנחה קצת, חייה קשים עם הקטנה, מה גם שהיא לבד, הבעל באמריקה, אינה יודעת בדיוק מתי יחזור ואם בכלל יחזור – והיא מעיפה בגבר’ל מבט מצטדק ומגחכת במבוכה – כן, משהו מעין פרידה לא רשמית. גל קטן גאה בנפש גבר’ל. כן, פעם, בשכבר הימים, היתה לו אל לוטרה כחצי אהבה, כלומר, הוא אהב חלקים אחדים ממנה, בעיקר את החלק האחורי. לא בדיוק אהב, היה להוט. את כל הצד החזיתי שלה לא אהב, ביחוד לא את החזית העליונה עם הפנים והעינים והשינים, במיוחד העינים. אלה ננעצות בך ומביישות אותך, ומצלמות ומנציחות את הבעות פניך הנקלות ומעשיך המתועבים, וגם החומר ממנו הן עשויות, מין רוטב קרוש, אינו מגרה ואינו נחוץ. אבל האחוריים, אחורי לוטרה – זה עניין אחר. גבר’ל נזכר באחוריה ונהמת השתוקקות עלתה בו לפתע. לוטרה חייכה אליו חיוך מאוס, ובהטיית ראש קטנה וחצי מתפנקת הזמינה אותו לבקר אצלה בערב לשתיית קפה.

גבר’ל רצה מאוד ללילה זה את נתחי גופה האחוריים והשמנים של לוטרה, מאוד מאוד רצה להעלות עימם זכרונות. חבל רק שהגיחוך המאוס גם הוא יטול חלק בבילוי הערב שלהם. ללוטרה גיחוך מאוס המופיע לעיתים מזומנות מדי על פניה, הנמצאים בלאו הכי על גבול המאיסה. והגיחוך – אין מה לעשות – מופנה תמיד לעברך ומנסה לצוד את מבטך, לא תחלץ ממנו. הה, לו רק היתה משכילה, מיד עם היכנסו בערב ובלי שהיות מיותרות, לקפוץ על הספה ולעמוד על ברכיה, ראשה טמון בכר ואחוריה מתרוממים אליו, להפשיל שמלתה למעלה ולהניח לישבן שלה את מלאכת האירוח כל הלילה! אך לא, היא תפתח לו את הדלת, ובדלת תהיה החזית שלה עם פניה ועם הגיחוך המאוס, ואחר כך היא תשב מולו, ושוב עם החזית שלה, תשלח אליו חיוכים רומזים מאוסים ותשוחח בקול רטוב ורך.

עכשיו התמעט החשק שלו לבקר אצל לוטרה. ובכלל, מי זו לוטרה, היא הרי דף ישן מצהיב בביוגראפיה שלו, ועכשיו מה, יתחיל לעשות עם חייו מעגלים? זאת ועוד, ללוטרה יש עתה סרח עודף, תינוקת, ולתינוקת נחוץ כמובן אבא’לה, והוא, אין לו כל רצון לשמש כאבא’לה למי שאינו מזרע גבר’ל, לא כן שכן אבא’לה לביצית של לוטרה, הרי בעוד שנה התינוקת תתחיל לגחך ממש כמוה.

גבר’ל חש דכדוך. ומצד שני, בכל זאת – אחוריים. ושוב נוהמת לה הנפש נהמת השתוקקות. מילא, יֵלך. לערב אחד בלבד אין זה אסון. כמובן שאין מה לדבר על רומאן מחודש או כל קשר נצחי וחצי נצחי אחר. ביקור חד פעמי. יעוט עליה, יעלה זכרונות עם אחוריה וילך לבלי שוב. ואם תסרב לזכרונות אחוריים ותתעקש רק לשוחח שיחה חזיתית ולגחך – ישתה את הקפה, יאכל עוגה וילך לבלי שוב. הדגש הוא על “לבלי שוב”. יתר על כן, אם ימצא לו עיסוק טוב יותר להערב, לא ילך אליה בכלל. שתחכה לו שם שבעים שנה, אין דבר, אולי ימחק לה סוף סוף הגיחוך מהפנים.

עד הערב נע גבר’ל בין החשק לאי החשק והתלבט אם ללכת אליה ואם לא. הוא פנה אל נפשו לקבל החלטה, אך זו לא החליטה כלום. לפעמים אתה רואה על חבל כביסה במרפסת איזו סחבה מקומטת, לא מוגדרת, תלויה ליבוש. אינך יודע מה זה, תחתונים או גופיה, או ממחטה של גבר, או חיתול של תינוק, מין משהו שהשד יודע מהו, לא בד ולא חוֹר, לא התחלה ולא סוף ולא שום צורה, בקיצור, סמרטוט. כזו היתה גם נפש גבר’ל, ואיך יתכן לקבל החלטות מנפש’ל כזאת?

ב

כצפוי, לא מצא גבר’ל עד השעה תשע בערב שום ענין אחר לענות בו, והלך אפוא לבקר את לוטרה. התינוקת תופיץ ישנה במיטתה בחדר הילדים הקטן, ולוטרה עמדה במטבח והכינה קפה בעוד גבר’ל עומד מאחוריה, נשען על הפריג’ידר, מבטו נח על אחוריה, מנסה לפלוח את המכנסיים ולהיזכר איך היה שם הבשר, מה טעמו, צבעו וקשיותו, וכן אילו תמורות עברו עליו במשך השנים. כמדומה לו, ישבנה לא היה שעיר. ואולי כן? והאפשרי הוא כי צימח פלומה שחורה עם השנים? לוטרה, בשעת הכנת הקפה, ניסתה לקשור שיחה, שאלה אותו שאלות־אינפורמאציה לא חשובות, והוא, אטום וחסום, היה עונה לה בטון שנון תשובות קצרות, שעליהן היתה מגיבה בהֶמית־שחוק מתפעלת של נערה רכה המבקשת לשאת חן לפני הגבר שלה והיא צוחקת וצוהלת לכל מוצא שפתיו. למשל, לוטרה שאלה:

“ומה אתה עושה כעת?”

וגבר’ל, בהבעת פנים סתומה ובקול פסקני, אמר:

״כלום."

ולוטרה גיחכה.

או למשל, לוטרה שאלה:

“המחלות שלך?”

וגבר’ל, בשנינות: “המחלות בריאות.”

ולוטרה מגחכת. אכן, הומוריסט. כי איך אפשר לומר על מחלות שהן בריאות? הרי כאן פאראדוקס לשוני! ולוטרה המגחכת מפנה אליו רגע את פניה כדי לפגוש במבטו, וגבר’ל מרים ראשו מעם אחוריה ומסתכל אל תוך עיניה בסתמיות גמורה, מגרד גירוד קליל באפו, וכל ישותו זועקת: “כזה אני, ציניקן מקסים.”

אחר כך ישבו גבר’ל ולוטרה בסלון, שתו קפה ואכלו עוגה. גבר’ל אכל לדאבון ליבו רק חצי פרוסה, הוא לא אהב להכביד על קיבתו לפני התאמצות מינית. לוטרה ניסתה להמשיך בשיחה, ניסתה לעבור אפילו לפסים הגותיים, פסיכולוגיה, אמנות (שאלות אינטימיות היא שומרת, כנהוג, לתחילת המישמושים הגופניים). אבל גבר’ל נזהר מאד משיחות הגותיות בשבתו עם בחורה. מילא, שיחה במדע המדויק יש בה הגיון, יש בה הכרעה ברורה וסיום. מישהו מכריז פתאום:

“שתים ועוד שתים הם חמש.”

ואתה מתקן:

“ארבע.”

וזהו זה, סוף לשיחה, הכל ברור, הכל מסוכם, ועוד יצאת צודק. אבל כשמתחילים לדבר על אמנות, תיאטרון למשל, ובחורה אומרת:

“ואיך לפי דעתך הצגה זו וזו?”

ואתה משיב:

״גרועה."

והבחורה אומרת:

“לפי דעתי דווקא טובה. המשחק מצויין.”

ואתה מתלהט:

''המשחק – גן ילדים!"

והבחורה לא מוותרת:

“לי המשחק דווקא מאד נגע!”

ואין דרך לשכנע, אתה בשלך והיא בשלה, אין הכרעה ואין הוכחות. עומד שחקן פלוני, נוער עליך כחמור ואינו רוצה לזוז מן הבמה, ואילו לה, לבחורה, הופעתו נוגעת, ממש נוגעת, מרטיטה לה את כל נימי נפשה. ובכן, מה תעשה? איך תוכיח לה שהמשחק גרוע? תגיד לה “ארבע.”? תרצח אותה? וכשאין הוכחות – מתחילות צווחות. היא צוווחת ואתה צווח, ואם אתם במסיבת אנשים נוספים גם להם יש דיעה וגם הם ששים להביעה, וכבר צווחים על הצגות נוספות ושחקנים אחרים ועל אמנות בכלל ועל החיים – ומישהי שנרדמה צווחת פתאום על יוקר המחיה – וכל הטענות ידועות ושחוקות, ואתה משסע ומשסעים אותך, ואם יש ילדים בדירה זה הרגע בו גם הם מתפרצים לחדר וצווחים משהו, וכלב מאצל אחד השכנים מצטרף אף הוא בנביחות רמות, וכבר נוצרה לה בלב העיר שמורה קטנה של ג’ונגל, ג’ונגל מושלם ותוסס, ובין כה וכה והנה חלפו להן ארבע־חמש שעות, השעה כבר אחר חצות, אתה עייף, הג’ונגל משתתק אט אט, רק פה ושם פורש עוד עטלף אחד כנפיים ולואֵט:

“התיאטרון צריך ללמוד הרבה מהכדורגל.”

וככה תמה המסיבה, הזמן הטוב בוזבז, ואתה טרם נגעת הערב בבשר בחורה באצבע קטנה. על כן, כאמור, נשמר גבר’ל לנפשו מאד מפני שיחות הגותיות, ואם הוא מתייחד עם בחורה והיא שואלת:

“ואיך לפי דעתך הצגה זו וזו?”

הוא מביט רגע בפה השואל, ועל שפתיו חיוך דק לֵאֶה של ציניקן שכבר עבר את כל השאלות וכל התשובות והכל כבר היה לו לזרא, ולא נותרה לו אלא מין קלילות עייפה, והוא סוגר את עפעפיו עד החצי, כאילו גם הם, העפעפיים, כמו השאלה שלה וכמו החיים בכלל, מכבידים עליו, וכך, כשעיניו עצומות למחצה בארשת תוגה, הוא מסמיך את פיו עם החיוך הדק אל פי השואלת וקובר את השאלה שלה בנושא התיאטרון מתחת לנשיקה עמוקה.

אבל לנשק את לוטרה אין חשק. ולשוחח עם לוטרה אין חשק. ולוטרה יושבת עצובה, מצבה לא טוב, בוחלים בה, והיא יודעת זאת. השאירו אותה עם תינוקת, וקשה לה בלי עזרה, בלי אהבה, ועכשיו היא פוגשת ידיד ישן, חומר לעוס, והוא בוחל בה. עיני לוטרה נתרטבו. כאן נכמר ליבו של גבר’ל בקרבו והוא מצא רגע זה כשר לנשיקה. אך מיד עם הסמיכו פניו אל פניה, ובטרם הספיקו שפתיו לגעת בשפתותיה, שמחה לוטרה על הצפוי ודמעתה התחלפה בגיחוך. גבר’ל נרתע והשהה את הנשיקה. הוא ישב לצד לוטרה בדומיה גמורה ולא עשה דבר, אף לא התבונן בה. גיחוכה של לוטרה נפלט אל חלל החדר מיותר. ובאין להם כל תעסוקה אחרת, שוטטו מבטיהם על כל פינות החדר, כאילו הם מוצאים ענין בקירות, בתמונות, ברהיטים. לוטרה, על מנת למלא את החלל הריק מבחינה צלילית, החלה לפזם פיזום חרישי כאילו נעים לה, כאילו היא מפזמת מתוך מצב של נועם וטוב. גבר’ל חש בחילה. הוא רצה לקום וללכת. אך הוא המשיך לשבת.

סוף סוף השתתקה לוטרה, אף חדלה מלשוטט במבטה על פני החדר, ותקעה את עיניה ישירות בפני גבר’ל, מחפשת את מבטו. גבר’ל ידע שהיא מסתכלת עליו בציפיה גדולה, אך לא הסב פניו אליה. לא היה לו חשק לראות את פניה ואת עיניה, עיני הפרה המגחכת הצופות בו ומצפות. גם ידע שאם אך ישיב לה מבט, תהיה הנשיקה בלתי נמנעת. אבל לוטרה היתה נועזת הפעם. היא נגעה קלות בכף ידה בלחי גבר’ל ושאלה בלחישה רומאנטית:

״על מה אתה חושב?"

וגבר’ל ענה בקול אטום:

“על כלום.”

אז אחזה לוטרה מעדנות בסנטרו וסובבה לאט פניו אליה. עיניו נחו על פניה. הנה הנשיקה מתקרבת. על מנת שלא לראותה קירב מהר פניו לפניה, כביכול הלהט והתשוקה דוחפים אותו, והטביע נשיקה מוצצת על צווארה כשעיניו עצומות וידו האחת לופתת את אחוריה.

גבר’ל עלה על הדרך אשר ממנה אין עוד נסיגה. מעתה עליו לרוץ קדימה, להפשיט, ללפות, למשמש, לתקוע ולגמור, ולרוץ הביתה לישון. לוטרה נצמדה אליו בגופה, לפתה את עורפו בשתי ידיה כשהיא כבר גונחת, מצפה לנשיקה נוספת על צווארה. גבר’ל התיק עצמו ממנה רגע, הרחיק ראשה, לא חייך, רק שפתיו נותרו ממותחות באותו חיוך דקיק של מאהב עייף, וסקר את צווארה. היא פקחה עיניה והביטה בו מלמעלה למטה, שוב גנחה, אחר כך ניערה ראשה כמו כלב ופלטה נפיחה מפיה, לאמור, “אינני יכולה יותר עם התשוקה הזאת אליך!” והליטה פניה בין צווארו לכתפו. הוא לטש עינים בשערות ראשה. אכן, היא שלו, הלטאה. תמיד היתה שלו ותמיד תהיה. הוא הרגיש כמו אדון קטן. אדון גבר’ל הקטן. מתח אי הוודאות שלו פג. יהיו זכרונות עם אחוריה. ובהתפנות גבר’ל לתחושת האדנות וההצלחה, היתה לו הפוגה קטנה במיתוח האבר הנקניקי אשר במכנסיו, הגירוי המענג יצא לרגע ממרכז הוויתו, ותחתיו צץ לחץ בשלפוחית השתן. על גבר’ל ללכת להשתין. אמנם טקס מעשה האהבה כבר התחיל באופן רשמי, אך צורך הוא צורך. וחוץ מזה שתלמד לוטרה לדעת שיש לו עוד צרכים מלבדה. לפיכך קם ואמר:

“רגע לשירותים.”

ויצא בהליכה איטית ובוטחת מן הסלון. (אמרנו “הליכה איטית ובוטחת”. אמנם כן, גברים הולכים לשירותים בדרך כלל בביטחון, אין להם בעיות אימפוטנציה עם השתנה כמו עם אשה. על כן הגבר העומד במשתנה ומתיר את כפתורי מכנסיו הוא גבר רגוע, בוטח בכוחו ואינו חש שהוא עומד בפני מבחנים קשים. תוך כדי השתנה מרשה לעצמו הגבר – עד כדי כך הוא רגוע – לגהק, להפריח נוד או לפזם, או שלושתם כאחד, וגם לאחוז באברו הנקניקי כמו במכחול ולצייר בקילוח שיתנו ציורים מלבבים על דפנות האסלה ועל המים. בגיל מבוגר יותר קורה שגם ההשתנה נעשית מין הימור, מבחן לא קל, המסתיים לעתים בכישלון. והגבר הולך לבית שימוש כמו שהולכים למאהבת או לזונה. הוא חרד ומתוח. הוא לא מעז לפזם. באדיקות דתית הוא מתיר את כפתורי מכנסיו. כל חייו תלויים בהורקת הפסולת. הוא מסתכל על פני האסלה כמו על ערווה פעורה של זונה. ואם הוא מצליח, הוא מספר על כך במסיבת־רעים:

“חבריא, היום השתנתי פעמיים.”)

ג

גבר’ל יצא מן החדר, נכנס לפרוזדור הקטן והחשוך, פתח אחת מן הדלתות שלפניו, נכנס, סגר את הדלת וגישש בידו על הקיר אחר מתג החשמל. בעוד ידו האחת מגששת, החלה השניה לפתוח את כפתורי מכנסיו, ועד שפתחם כבר התרגלו עיניו לחשיכה והוא נוכח לדעת כי טעה בחדר. היה זה חדר השינה הקטן של תופיץ, התינוקת דמוית האוזן המקומטת. זו נמה לה במיטת כלוב מוקפת סורגים, שקועה עמוק עמוק בשינה. כמה רכה היא, כמה חסרת ישע ותלויה ברגע זה בחסדו וברצונו.

ואז – וגבר’ל עצמו לא ידע איך אירע הדבר ולמה, אולי מפני שבאמת הרגיש עצמו אדון קטן בבית לוטרה, ואולי סתם מחמת עצלות נעימה שאחזה בו פתאום – מכל מקום, המשיך לפתוח את כפתורי מכנסיו והשתין על תופיץ.

תופיץ הרי ממילא מרטיבה," אמר אל נפשו, “שיתנו שלו לא יעלה ולא יוריד, וכשתבוא לוטרה בבוקר ותמצא אותה רטובה תחשוב כי היא טובלת בשתן העצמי שלה. ואפילו אם תיראה לה הכמות גדולה מן הרגיל, תחשוב לוטרה כי תופיץ הצטננה בשלפוחית ותיקח אותה לרופא.”

הרעיון היה כה מפתיע, כה מבריק, עד כי גבר’ל עצמו הופתע רק לאחר שכילה את מעשהו. כי לפתע הציף אותו גל חום נעים וצחקוק קטן וחד נפלט מפיו: איזה ברנש הוא! איזה ממזר! והוא עוד רוכס לו במתינות – אתם שומעים, במתינות – את כפתורי מכנסיו, כאילו לא עלילה פראית ומוזרה ביותר היא שעולל כאן ברגע זה! תוך כך אחזה בו כמובן גם חלחלה קטנה: ומה אם תגלהו לוטרה? יהיה צפוי לקלון גדול, אולי גם תקרא למשטרה, יאסרו אותו. אבל איך תגלה זאת לוטרה? יש לה מעבדה לבדיקת שתן בבית? ואפילו אם תגלה, לא תעשה יותר משערוריה ביתית, אין כאן חומר פלילי ממש, הלוא כל הענין הוא צחוק. תהיה אפוא שערוריה, מה יש. היא תזרוק אותו מן הבית. יֵצא לו שם של מופקר בין החברות שלה. והוא מופקר, זו האמת. והן כולן אוהבות מאד מופקרים, כל החברות שלה ואף היא בעצמה, משתגעות אחר מופקרים. רק תן להן הפקרות קטנה במיטה והן מצייצות. והחלחלה הקטנה של גבר’ל נעשתה מתוקה מתוקה. הדרך המופקרת דווקא נראתה לו מאוד. תמיד שאף לנהוג לפי תדמית המופקר בעל הקסם, ומה טוב יותר, כיוון שכבר עשה מה שעשה, מלהתחיל בערב מוצלח ונחמד זה?

תופיץ לא התעוררה. לוטרה לא הבחינה. המעשה, כמו בעצם כל מעשה נועז בהיסטוריה ובמדע, היה פשוט ומוצלח. וכאשר יצא גבר’ל בלאט מן החדר וסגר את הדלת מאחוריו הבין סוף סוף לראשונה במה מדובר כשאומרים תמיד שהעולם מלא אפשרויות, שהכל אפשרי, שבמָה ענקית, פתוחה ומוארת מחכה לך שתעלה עליה ותגשים כל מה שלבך חפץ. והוא הלך אל חדר האמבטיה ליטול ידים.

תוך רחיצת ידיו נהנה גבר’ל לראות בדמיונו את התמונה הנקמנית הבאה: הוא כבר זקן, יושב על מעקה בפאת אחד הבתים, מביט מַשְׁמִים אל הרחוב, והנה עוברת נערה יפה, בשלה, כבדת שדים ואחוריים, חבוקה בידי בחור תוסס, סטודנט לקולנוע. זוהי תופיץ והחבר שלה. היא חולפת על פניו, מתלחשת עם הסטודנט, ומצחקקת בלגלוג על כיעורו וניוולו של גבר’ל הישיש. ואז מושיט גבר’ל אצבע לפנים כמו לשון נחש ופוקד בארסיות:

“בואי הנה, שְׁתִינָא!”

הזוג נעצר. תופיץ תמהה, חושבת שעניין להם עם משוגע. הסטודנט שואף להכותו. הוא מרים ידי על גבר’ל. גבר’ל אינו מניד עפעף. ללא מורא, בנחת, ובטרם תנחת עליו המכה, הוא מספר להם את כל מעשה השתנתו על תופיץ בהיותה תינוקת. ככלותו לספר עומד מולו הסטודנט נבוך ונכלם, מצטמק וחש עצמו קטן ואפסי לעומת דור הנפילים של גבר’ל. הוא, הדור החדש, עם הקולנוע ביחד, קצף על פני המים, לא היה מעז העזה כזאת. תופיץ מתחילה להתייפח מרוב בושה ועלבון. כל השדיים והישבן לא עוזרים לה מול העובדה המוחלטת והמכתימה של טביעת שיתנו של גבר’ל בבשרה. והישיש מצטחק בהנאה בשפתיים נעוות. אכן, אסור לזלזל בזקנים, גם אבריהם הנקניקיים הבּלים ידעו פעם משהו בחיים. מיכוות האש שטבע אברו הנקניקי בבשר תופיץ לא תימחה לעולם. לעולם תישאר תופיץ בית הכסא המזוהם שלו. הסטודנט לקולנוע נגוז ונעלם חפוי ראש, הן משום פחיתות דורו מול כרבולת ההעזה של דור גבר’ל, והן משום שהוא סולד מחיבוקי בשר מושתן. היא נותרת אפוא לצידו של גבר’ל, כמו אסורה אליו בעבותות חרפה. לטאה, לטאה כמו אִמָהּ, תיכף תזחל אחריו לחדרו ואולי תבקש גם למצוץ לו. אי, זקן מופקר ועליז שכמותו!

ד

כשחזר גבר’ל אל הסלון היתה לוטרה עסוקה בהנחת תקליט על הפטיפון. היא עמדה כפופה, התקליט בידה ואחוריה מופנים אליו. בכלותה את מלאכת הנחת התקליט הזדקפה והסתובבה אליו וגיחכה את גיחוכה המאוס. עליצותו של גבר’ל לא ידעה גבול. אשה מטומטמת מחייכת אליו באהבה מתרפסת ואינה יודעת כלל שהתינוקת שלה מתמוססת בזה הרגע במי שיתנו. העולם בנוי בצורה נפלאה: חלק מהאנשים יודע משהו, שהחלק האחר אינו משער אפילו בנפשו. והיודעים יושבים ומתפקעים מצחוק, כשהלא־יודעים אינם מבינים על מה הצחוק, אך כיוון שאינם רוצים להישאר מחוץ למעגל העליצות הם מצטרפים אל צחוקם הגדול של היודעים בחיוכים מהססים.

כאשר ראה גבר’ל את פניה התמהות של לוטרה למראה עליצותו הפתאומית, לא יכול היה להתאפק עוד, צנח על הספה ופרץ בצחוק גדול של הנאה עצמית ובוז. הוא טפח טפיחות דמיוניות של התפעלות על שכמו והתקפל לפנים בפרכוסים ועוויתות של שרירי בטנו. לא התעלול שלו הצחיק אותו כל כך, כפי שהצחיקתו טפשותה ואי־ידיעתה של לוטרה. כדי להזין מדי פעם מחדש את צחוקו הביט שוב ושוב בפרצופה, בגבות עיניה המורמות בשאלה ובחיוכה הלא־בטוח המבקש רשות להצטרף לצחוקו הפרוע אך אינו יודע על מה. חִי – חִי – וְחָה – חָה וחוּ – חוּ, והדמעות זולגות בשפע – הלוואי בהלוויתנו שפע דמעות שכזה! – וגבר’ל מתנדנד בין הבוז ללוטרה לבין ההתפעלות מעצמו. שכן אין לו ספק שמעשה כזה טרם נעשה בעולמנו המטורף. השתנה על אדם – כן, השתנה ודאי שנעשתה, אנשים כבר השתינו ועוד ישתינו על זולתם, אבל השתנה של גבר על תינוקת באמצע מעשה האהבה עם אמה, וכל זאת רק מפני שטעה בדלת – לא, דבר כזה עוד לא קרה, אפילו לא ברומא העתיקה, הוא הראשון, הוא החלוץ ההולך לפני המחנה ודגל בידו, ועליו חרות באותיות של אש צהובה:

“השתנתי על תינוקת ודפקתי את אִמָהּ!”

ולוטרה ממשיכה להסתכל עליו, אינה מבינה את פשר צחוקו, והיא מגחכת במבוכה ואומרת ומפצירה ושוב מפצירה:

“ספר לי על מה אתה צוחק! ספר לי על מה אתה צוחק!”

וגבר’ל צוחק, זולג דמעות, אפו סתום, בטנו מפרכסת, רגליו רוקעות ברצפה וידיו נופלות־טופחות על ברכיו עם כל פירכוס ופירכוס, משתדל להסיט חלק מהאנרגיה העצומה המרוכזת בצחוקו אל הרקיעות והטפיחות, וכל הסתכלות מחודשת על לוטרה גורפת מפיו פרץ חדש, עז ורענן של רסיסי צריחות, נאקות וגרגורים, ולוטרה מלווה אותו בחיוך רך ומעודן, ועוד מלווה יש לו, זמרת כושית – טיפשה אף היא – השרה לה בפטיפון, וגם היא לא יודעת כלום על התעלול הנועז. לוטרה טיפשה, הזמרת הכושית טיפשה, השכנים טיפשים, כל העולם טיפש, ורק הוא, גבר’ל, חכם לֵץ.

לאחר שהתפקע לו מצחוק די שובעו, היה גבר’ל צריך להתאושש קצת. הוא השעין ראשו לאחור אל מסעד הספה ונח לו כשהוא נאנח אנחות נעימות מחמת המאמץ הרב שהשקיע בצחוק. מפעם לפעם עוד היה שריד קטן של צחוק פורץ החוצה, אך השרידים הלכו והתמעטו, עד שגבר’ל נותר יושב, מנגב עיניו מן הדמעות, שותק ומרוצה. לוטרה, שנוכחה לדעת כי היתה כאן במוח גבר’ל הצגת תיאטרון שלמה, כנראה קומדיה, שהיא לא שותפה בה כלל, השתעממה כמו שמשתעמם העומד מחוץ לכתלי התיאטרון, ושומע רק את רעמי הצחוק מבפנים. תחילה הוא מחייך בהשתאות, צוחק לצוחקים, אך לאחר זמן מה, כיון שאין לו דבר להיות מרותק אליו, הוא משתעמם והוא ניפנה לחוש בצרכיו האחרים, בעיקר הגופניים. לוטרה באמת ניפנתה אל צרכיה ושמה לב שגם סאת שלפוחיתה שלה נתמלאה, ואי לכך חשבה לנצל את האתנחתא הזאת שבין גרגורי הצחוק הכביר לבין מעשה האהבה העומד להתחדש בכל רגע, וללכת אל בית השימוש לרוקן את השלפוחית כדי לפנות את כל איזור הבטן מלחצים מיותרים ומפסולת, סוף סוף תיכף נכנס לשם אורח.

אך בקום לוטרה מן הספה אחז גבר’ל בידה ועצר בה. לוטרה גיחכה במבוכה: “אבל אני צריכה ללכת רגע לבית שימוש.”

לא, גבר’ל לא רוצה שתלך עכשיו להשתין. ראשית, אברו הנקניקי התחיל בדיוק עכשיו שוב להתמתח, והוא לא יניח לה עתה להישמט, ולו לרגע, מתחת לידיו. נשים נאלחות, מותירות אותנו עם הזירמה באמצע הצינור ונעלמות, והזירמה מתייבשת, נהפכת לפקק, וכשאנו מנסים להשתין לאחר שעה או שעתיים הצינור חסום, הלחץ הפתאומי של זרם השתן קורע את דפנותיו, ולבסוף הפקק נפלט בכאב של סכין חותכת, ולפעמים יוצאת גם טיפת דם. שנית, אולי הבחינה לוטרה כי לא נשמע קול הורדת מים לאחר השתנת גבר’ל וחשדות נעורו בה? ואולי היא רוצה ללכת עכשיו לבית השימוש כדי לבדוק את מי האסלה, וכשתראה שהם צלולים וזכים תבין שלא השתין שם כלל ותפתח במסע חיפושים אחר שיתנו במקומות אחרים? ואולי היא מתכוונת לסור לרגע – אפילו ללא חשד – לראות אם התינוקת תופיץ מכוסה, והיות שהשתן לא הספיק עדיין להיספג במזרון לא תוכל שלא להבחין כי הכמות גדולה מדי עבור תינוקת ואז יתעוררו בה חשדות? ושלישית, הוא סתם לא רוצה שתקום עכשיו, הוא נח דיו מגרגורי הצחוק, עכשיו בדיוק מתחשק לו לעבור אל החלק הרומאנטי, בדיוק עכשיו, ברגע זה בדיוק, הוא רוצה להפשיט אותה ולתקוע לה, ואם היא חושקת בהשתנה – שתתאפק; הוא כאן הקובע מתי יעשו מה, זה נעלה מכל ספק.

הוא אחז בה והחל מפשיטה לאט לאט, הוא לא ממהר, הוא הרי כבר השתין, שלפוחיתו ריקה וקלה. ולוטרה, מבויישת, מגחכת, ונימת תרעומת קלה בקולה:

“אבל אני לא בורחת. אני רק רגע, לבית שימוש!”

גבר’ל לא הירפה ממנה. לאחר שהפשיט אותה, מישמש אותה קצת והתפשט בעצמו. אחר כך הדף אותה לאחור והשתרע עליה כשגופו לוחץ לחץ כבד מאד על בטנה. עכשיו היתה השלפוחית שלה לחוצה מבפנים ומבחוץ. וכפי שלא הבינה קודם למה געה בצחוק, לא הבינה עכשיו למה אינו מניח לה ללכת להשתין.

וגבר’ל, בעצלתיים, בדק כל נתח, השווה את חלקלקות העור וגמישות הבשר לזכור לו מימים עברו, אחר כך הכניס לתוכה מדוד מדוד את אברו הנקניקי, התנועע קצת, נסוג אחורה, הוציא, הפך את לוטרה על בטנה כמו לביבה במחבת, הקים אותה על ברכיה והכניס לתוכה שוב, הפעם מאחור, ולוטרה, מין לביבה מתהפכת ומיטגנת בידי טבח עצל, מוצאת עצמה פעם כך ופעם כך, והכל בשמו של איזה תענוג מפוקפק, הנעשה מפוקפק יותר ויותר ככל שגובר הצורך להשתין. גבר’ל מאד מרוצה מעצמו: השתין על הבת ומכניס לאם – שתיהן תספוגנה הלילה משהו מהלחלוחית של הגבר הכובש. חיוך דק עולה על שפתיו. כבר אינו מתפקע ממש מצחוק, אבל שביעות הרצון הכללית בעינה עומדת. עכשיו למשל, כשהוא מכניס לה מאחור, היא עומדת על ארבע, צורתה כתבנית שולחן סלוני נמוך העומד לפניו. צריך היה רק להניח על גבה צלחת עם נקניק, מלפפון חמוץ ולחם בחמאה ולידה כוסית קוניאק, והיה קושר לו גם מפית לצווארו, והיה זולל לו קצת מעל השולחן האנושי תוך העשיה המינית. והוא עוצם עיניו ומדמה לעצמו את האכילה מעל שולחן גבה של לוטרה.

“צריך להוסיף גם חתיכת בצל.” הוא אומר לעצמו. יסריח לו הפה – מילא, הוא הרי שוהה כעת לא מול הפה שבפניה כי אם מול הפה הקפוץ של אחוריה, וזה, דומה כי גם הוא אכל איזה בצל או שנים – חִי – חִי – ולא רק בצל – חָה – חָה… צחקוק קטן נפלט לו ולוטרה זעה, מנסה להחלץ, אך הוא לופת בשתי ידיו בחזקה את מותניה, ידים איתנות לו בשעת תאוותו.

“ולו היו גם ידיה פנויות עכשיו,” הוא ממשיך וטווה את חוט מחשבתו בהשקיפו על לוטרה העומדת תחתיו על ארבע, “היתה יכולה – בעוד אני אוכל ודופק – לסרוג לי גם סוודר חם לחורף, חוּ – חוּ…”

אין נקניק, אין בצל, אין קוניאק, רק הנענוע קדימה ואחורה. וגבר’ל, כמו אדוק בתפילתו, עצם עיניו בריכוז גדול, לפת בשתי ידיו את מותני לוטרה והחל לחתור במרץ לקראת ההתנפצות הסופית על החוף. הופ והופ, ועוד הופ והופ, ודם רב מציף את פני גבר’ל, והם מתעוותים כאילו בחימה שפוכה מחמת יסורי העונג הגוברים, וברגע זה לוטרה נראית לו פתאום מאוד יפה, מאוד מושכת, הוא מלקק את גבה ומנשק אותו, פניו מתלכדים עם בשרה, והוא מגיע לדרגת התלהבות כזאת שצצה לו אפילו מחשבה “ולמה בעצם לא לקשור את גורלי בגורל לוטרה החֵננית?”, ואז הוא מגיע לשיא, נישא על כרבולתו השוצפת של הגל האחרון, משמיע חרחור מרוסק־חזירי, ומתנפץ אל החוף. תם המסע, גבר’ל המנופץ כובש ראשו מלא סיפוק ורוגַע במותני לוטרה, מתאושש רגע־שניים, אחר נושא ראשו ומביט מן הצד אל פניה. ראשה מוטה קדימה כבהמה מושכת בעול, פיה פעור, שיניה חשופות, מאוסה על גבר’ל יותר מתמיד.

לגבר’ל אין זמן, גבר’ל צריך לישון. קם מיד בלי שהיות והצטדקויות, התנגב לו בקצה המרבד הפרוש על הספה, התלבש ונשק מהר ללוטרה על עורפה; היא נותרה על ברכיה, זרועה האחת פשוטה לפנים על הספה, ופניה כבושים בה.

“אבוא מחר.” אמר גבר’ל, עדיין רוכן עליה, מנסה לזרוק לה תקווה קטנה לעתיד. מובן שהוא אפילו לא חולם לבוא אליה שוב. היא לא תראה אותו יותר. אם תפגוש בו באקראי ברחוב בשבועות הקרובים, יחייך אליה ולא יסביר כלום. היא לא תשאל, היא תבין, היא הרי כבר רגילה, הלטאה, שבאים, מבטיחים והולכים, ולמה יגרע חלקו מכלל הציבור הגדול הזה? ואם תפגוש אותו באקראי בעוד שנה או שנתיים, כבר תהיה כל הפרשיה קבורה ונשכחת, אולי כבר יהיה לה מישהו אחר ואולי לא, ואולי בכלל יתעורר אצלו החשק מחדש והוא ישאל אותה בחיוך שנון ודק מה דעתה על כוס קפה, היא הרי לא תסרב, היא שלו לנצח־נצחים, וכך יְצַחֵק אֶתה פעם בשלוש־ארבע שנים עד גיל ששים, ואחר כך כשתתבלה, יְצַחֵק, כאמור לעיל, עם תופיץ. הוא רכן אל השולחן שליד הספה, לקח לו את מחצית פרוסת העוגה שהותיר קודם, פרס לו עוד פרוסה אחת שלמה, הלך מתון מתון אל הדלת תוך לעיסה ויצא.

בצאתו מחדר המדרגות אל המדרכה סוכך בידו על ראשו והציץ אלכסונית למעלה, כי פחד אולי בכל זאת גילתה לוטרה את מעשהו והיא מוכנה ומזומנת להטיל עליו עציץ מלמעלה במגמה לפצח את ראשו. אך מאומה לא אירע. היא לא היתה בחלון ולא במרפסת, שום אור לא נדלק ושום שוועות לא נשמעו מתוך הבית. עדיין שוכבות להן שם, שתי הנקבות, אחת מתבוססת בשיתנו, השניה בזרעו, ושתיהן מייחלות לעתיד ורוד. גבר’ל הלך מהר, כמעט רץ – טוב להתרחק מאשה כמו לוטרה, וגם השינה הן קוראת לו כבר.

ה

ולוטרה בכתה. כפי שעזב אותה גבר’ל בצאתו מן החדר, כן נותרה. ערומה ונכלמת, על ברכיה, זרועה האחת פשוטה לפנים על הספה, והיא גוהרת קדימה ופניה כבושים בזרועה, ובכתה. הנה, לקחו אותה, הפכו אותה, הכניסו לה, הוציאו לה, זעזעו לרגע את כל ישותה, והלכו. בכי מר, בכי של צער ועלבון על הערב הזה ועל הרבה ערבים אחרים, בכתה לה לוטרה. ובאפלולית החדר התמזגו ראשה ורגליה בכרי הספה, ורק בתווך, במעלה גבה המשתפע כמו מדרון כפוף, הזדקר לו, כמו מצבת־עד, ההר הכביר והנישא של ישבנה. אל כל ההרים והגבעות שעל כדור הארץ, הנמשכים כמו תהיה נצחית לכוכבים אשר ממעל, נוסף עוד הר אחד, הר־לוּטְרָה. ואם שעת רצון היא עכשיו, וצוהר של חסד נפתח בשמיים, ואלהים משקיף מלמעלה אל הארץ שתחתיו, אל מה הוא שָת ליבו עכשיו? המאזין הוא לבכיה של לוטרה, המקוננת על חייה אל תוך זרועה; או אולי מציץ לו מבעד לסדקי ענן אל אחוריה השמנות הנפרשות אליו ופוערות לו חור קטן, מסריח וצוחק?

גבר’ל המשיך לצעוד הביתה ברחובות. הלך וצהל, ולפתע נתעייף. הלב נתרוקן מתחושת האדנות ומתחושת השעשוע, וטעם תפלות בא אל פיו. הוא חשב על לוטרה הנכלמת המגישה לו במסירות את אחוריה ורובצת כמו פרה, ראשה שמוט, ומחכה לאושר, והאושר מבושש לבוא; או אוספת בבוקר את תופיץ הטבולה בשיתנו אל זרועותיה ומנענעת אותה, ועל פניה תמהון אוילי למראה גודש הרטיבות של תופיץ ואולי אף גיחוך מאוס. מה עשה להן? איזה מעשה הוא זה? מה טעם? למה השתין על תינוקת, ולו גם דמוית אוזן מקומטת היא? ולמה הגֵס ליבו בלוטרה, למה העיר בה תקוות שווא, למה הכלים והכתים אותה? ואם חסרת חן היא, ואם מגחכת גיחוך מאוס – למה נטפל אליה מלכתחילה? ועל מה כל הצחוק והגאווה, והטפיחה על שכם עצמו, והתדמית החדשה של המופקר בעל הקסם – על מה כל זה, על השתנה על תינוקת בשנתה וביאה מאחור אל אִמָּהּ? הן מעשים נועזים מאלה לא יעז לעולם, לעולם; הזוהי איפוא פסגת העזתו, פסגת הפקרותו? הזהו איפוא מה שיש לו להגשים על הבמה הגדולה והפתוחה של עולמנו? ככל שהלך והתרחק מן הבית נראה בעיניו המעשה תמוה יותר ויותר, והוא הבין פחות ופחות את פשרו. כאילו אדם זר עשה זאת ולא הוא. צמרמורת של בושה חלפה בו לפתע, הוא הצטמרר בבושה, כמנסה על ידי ההצטמררות לנער מעליו את זכרון המעשה המביש. אבל הזכרון לא נועַר.

הוא נכנס הביתה, השתין לפני שיווצר לו פקק, אכל שוקולד לפיוס הלב ונכנס למיטה. כמה רגעים שכב ער בחושך וחשב על עצמו. פתאום חש מחנק בחזהו וצריבה בעיניו. שתי דמעות זעירות הופקו מעיניו מעוצר רחמים על עצמו ועל מה שמביא אותו לעשות מעשים תמוהים חסרי תכלית ופשר. האין הוא סמל לאבסורד הקיום האנושי? כן כן, לא רק לוטרה, גם הוא יודע לְבַכּוֹת את חייו האבודים, העוברים ללא טעם וללא חן. גם לו, כן, גם לו מגיעה קצת אהבה.

כמה רגעים נוספים עוד ניסה להבין את המעשה הטפשי שלו, לא ממש ניסה, לא ברצינות, הוא רק שאל את עצמו מיכנית כעשר פעמים, ותוך תחושת הצריבה בעיניו, “למה? למה? למה?…” ואחר כך חדל.

“מה יש,” אמר לבסוף אל עצמו, והוא משיב מלחמה שערה, “מה הדרישה הזאת להסביר כל דבר? האם כבר הסבירו הכל? האם כבר פענחו את סוד היווצרות החיים? או סוד בריאת העולם? וסוד האמנות כבר פוענח? יהיה אם כך עוד סוד!”

לרגע אחד חש אפילו איזו גאווה על המעשה התמוה שלו, על שיש גם בו איזה סוד המצטרף אל שרשרת הסודות והתעלומות הנצחיים אשר בעולמנו.

“אכן,” סיכם אל נפשו לא בלי סיפוק, “אפלה היא נפש האדם.” ונרדם.

בְּגַן יְרוּשַׁלְמִי כַּלְבִּי מִתְרוֹצֵץ

מֵעִמְקֵי הַמֹּחַ אֶל אֲוִיר עֶרֶב צָלוּל

שָׂחָה בּוֹ כִּסְיַח קְטִיפָה שָׁחֹר, סְיַח אֲוִיר

בּוֹעֵר שׁוּלַיִם מֵחֲשִׁיבוּתוֹ בַּזִּכָּרוֹן

שׂוֹרֵט בִּבְשַׂר הַלֵּב.

מִבְּדִידוּת שְׁנַת לַיְלָה

נֵעוֹרְתִּי לְפִרְפּוּרָיו בַּדֶּלֶת, לְמַפַּל בִּכִיוֹ

כִּילֵל עֶדְרֵי זְאֵבִים נִתְגַּלְגְּלָה יִלְלָתוֹ בְּעַרְבוֹת הָעִיר

כִּגְעִיַּת תְּאוֹ בָּר גָּאֲתָה גְּעִיָּתוֹ בְּהַרְרֵי בָּתִּים

כְּעֶדְרֵי בְּהֵמוֹת לִשְׁחִיטָה מִצְטוֹפְפוֹת קְרוּעוֹת עֵינַיִם

מְעֻרְפַּל עֵינַיִם כִּמְבַקֵּשׁ לְהַלֵּךְ בִּשְׁנָתוֹ

שָׁבוּי נוֹרָא בְּמִכְמוֹרוֹת מוֹתוֹ

דּוֹהֵר שָׁחֹר בַּדְּשָׁאִים, עוֹבֵר בַּסְּבָכִים

“חֲמוֹר אוֹ כֶּלֶב” שָׁאֲלוּ יְלָדִים

סוּס־כֶּלֶב, כֶּלֶב־סוּס, סוּס מַלְכוּת

עֲנַק־מֶשִׁי, מָתוּן בְּתַפְנוּקִים

עַל מַרְצְפוֹת הַשַּׁיִשׁ הַוָּרֹד שֶׁל אַכְסַדְרַת עַמּוּדִים

בְּאַרְמוֹנוֹת מֻמְצָאִים בִּשְׁבִילוֹ.

דּוֹהֵר שָׁחֹר בַּדְּשָׁאִים, פִּרְחִי תְּכֵלֶת

דְּבֵקִים לִמְשֻׁלַּשׁ הָעֶצֶם עַל מִצְחוֹ הֶעָצוּם

מִתְעַלֵּם מִיפִי עֲרוּגוֹת וְרֵיחָן, דּוֹהֵר

עִוֵּר לְתַכְלִיתוֹ, דּוֹהֵר עַד מוּת לְהַשִׂיג

כַּדּוּר, אֶבֶן, מַקֵּל.

כֶּלֶב־יֶלֶד, שָׁבוּי־עַד בְּכַלְבִּיּוּתוֹ

תְּאֵב אַהֲבָה, עֶבֶד שַׁעֲשׁוּעִים

וַאֲנִי לִמַּדְתִּיו לְרַצּוֹת, נִמַּסְתִּיו, הָרַגְתִּי

חַיָּתוֹ, כֶּלֶב־יֶלֶד, יֶלֶד־עַד, אֶפְשָׁרֻיּוֹת חַיָּה,

וְיָדַעְתִּי, כַּלְבִּיּוּתוֹ גְזֵרָה

אֵין לְהָשִׁיב.

וְאֶפְשָׁר שְׂנֵאתִיו, גַּם שְׂנֵאתִיו,

לֹא נָמֵר וְלֹא אִישׁ,

כַּלְבִּיּוּתוֹ, כְּנִיעָתוֹ, הָעַבְדוּת.

דּוֹהֵר שָׁחֹר בַּדְּשָׁאִים

פְּעוֹטוֹת כִּפְרָחִים בְּרַכּוּת מְרַחְרֵחַ

כֶּלֶב עֲנָק עֶדְנָתוֹ מֻפְרֶזֶת

יַשְׁנוּנִי מֵאַהֲבַת חֲלוֹמוֹת.

נְמֵרִים שְׁחֹרִים בְּתִמְסָחִים הָרְגוּ

בִּקְרָב שֶׁל תְּנוּעָה אַחַת

שִׁכּוֹרִים מִדָּם, פִּקְחִים לֹא מוּדָעִים, אִידֵיאַת צַיָּד,

שָׁאֲטוּ לִיעָרוֹת אֲחֵרִים, לַהֲמֻלַּת קוֹפִים וּנְחָשִׁים.

כָּעֵת בַּאֲוִיר גַּן יְרוּשַׁלְמִי

בּוֹעֵר שׁוּלַיִם מֵעָצְמַת זִכָּרוֹן

מֻרְעָל לְתָמִיד בְּרַעַל עַכְבָּרִים

שֶׁטָּמְנָה עִירִיַּת תֵּל־אָבִיב.

ציור כלב

הפרק הפאריסאי

תחילה הַרשה לי להביע את התרשמותי מהפרק השני, שאת טיוטתו האחרונה הואלת למסור לי לקריאה. בכישרון רב שיחזרת את חיי הפלוגה במדבר המערבי, את סערות החול והפצצות האויב, את האוכל הקר, היבש, המזוהם, את הצמא הנורא והשפתיים הנקרשות כמלט. וכמה רבה עוצמתו של קטע הנסיגה! כאן הצלחת להמחיש לעיני הקורא – למרות מרחק הזמן – את השדרות החבוטות התועות במסע ביעותים בדרך־לא־דרך, את הפרדות והשוורים הגוררים באפיסת־כוחות את התותחים והעגלות מעל התהומות והערוצים הנפתלים, את החוף הזרוע אשפת־נסוגים, את החיילים הרוטטים כחולדות במלכודת מול הים. הדגשת נכון את תחושת העלבון אשר לא־יסולח, שחשנו כאשר התברר שאחרונים נהיה לעלות על הסירות ולהינצל. זכרונם של אותם ימים על החוף אכן תקע יתד עמוקה בתודעתי. ממי, אגב, שמעת את הסיפור על הסתערותי בידיים ריקות מול קבוצת חיילים בריטיים שביקשו בכידונים שלופים למנוע את עלייתנו על הסירה? לא, אין לי מה להוסיף. אולם תקופת פאריס שלי, שארכה עשרה חודשים, זכתה בפרק הזה, השני, רק לתיאור קצר; ארבע או חמש שורות. כתבת שבנסיעתי התגלתה חולשה ושטרם בשלו בי אז התודעה והכרת הכוח הפנימי. במידה של אירוניה, שהסכנתי אתה, כתבת כי אילו לא גילה בן־דודי מאירסון בהמילטון שבקנדה רשלנות ואדישות, ואילו אכן השיג ושלח את המסמך הנדרש, הייתי חוצה את האוקיינוס ונעלם. בשתי שורות מצוין שבפאריס התגוררתי בחברתם של מהגרים מארץ־ישראל ומפולין: אנשי שוק שחור וחייטים ונושאי דרכון ננסן וחסרי אשרה וחבורה הדוקה ומחושקת של קומוניסטים, שכמה מהם היו לאחר מכן חבריה של רשת־ריגול מפורסמת ואחרים לוחמי מחתרת. אינני חולק על החלטתך לתמצת את מה שאפשר לכנותו בשם “הפרק הפאריסאי” שלי בארבע־חמש שורות. הייתי אז אלמוני והאנשים ששהיתי בחברתם אבדו ברובם (נדמה שאני מפעיל את המכשיר הזה בתנועה אוטומטית כמעט). ברוידא נסע לאמריקה, פוזננסקי טבע בים בשרתו בצי של צרפת החופשית, בחופי גיבראלטר דומני, וייתכן שהיה עטוף ברדתו למצולות במעיל צמר הגמלים שלו; ואנדרה מנו ירד לספרד כבר בקיץ 1936. על משפחת רפופורט לא הצלחתי להשיג ידיעות ברורות כלשהן.

לפעמים תוקפת אותי מעין חולשה, או אולי זה פחד. אתה רודה בחיי לאחר מעשה, חוזר ועובר מסופם לתחילתם ומתחילתם לסופם, עובר באדמה שנחרשה פעמים רבות. אני מסכים כמובן עם הדברים שאמרת לי באחת משיחותינו המקדימות, שחייו של אדם (כך, דומני, ניסחת את הדברים) אינם נמצאים ברשותו הבלבדית, ושאפילו הוא עצמו אינו יודע עליהם הכל, שתודעתו מוגבלת בכוחה להקיף ולו גם את המרחב שהוא מרכזו, ובוודאי שאינה מסוגלת למצותו. אבל תקופה זאת, “הפרק הפאריסאי”, כפי שאפשר לכנותה, עומדת כולה ברשותי. לא תוכל לדעת עליה אלא מה שתדלה מתוך זכרוני. האם תתן בו אימון? הרי הזיכרון איננו קרקע יציבה אלא נפה, והוא מסוגל להתפיח גרעין כמו אותו צמח אפונה באגדה או לצַמֵק יריעה רחבה לכדי עוקצה של סיכה בנייר. תקופה זאת היא לעיתים מרה שחורה של מצפון רע ושל בושה ולעיתים סילואטה פריכה ואוורירית, הנמוגה באור סנוורים המציף את העיניים.

שלוש פעמים – ולא פעם אחת כפי שכתבת, ויש לתקן – ניסיתי להגיע מפולין לקנדה – ובלי הצלחה. כך קרה שבחורף של שנת 1930 הוזמנתי לראיון במשרד הארצישראלי בלבוב. תחילה נשאלתי מתי הצטרפתי לאירגון “החלוץ” בעיירת הולדתי, ואחר כך הצביעו בפני על מפה גדולה של ארץ־ישראל, שהיתה תלויה על הקיר, וביקשו שאצביע על מקומה של דגניה במפה. כשעניתי על שתי השאלות לשביעות רצונם נמסר לי שאקבל רשיון עליה ושעלי להתכונן לצאת לדרך. כיוון שכבר הבאת משפטים מתוך מכתבי הראשונים להורי, לאחי יחיאל בוורשה ולאחותי מניה, שעלתה לארץ שנה אחרי, אין טעם להכחיש שבכך הסתכמו כל האידיאלים שלי באותה תקופה, אלא אם כן אידיאלים פירושם גם עבודה מפרכת על פיגומי הבניין, הסתגלות לחום ולזיעה ולחילופי מזג האוויר המטרפים, ובעיקר לחיי רווקות של צעיר בן עשרים ושתיים. ואז, בתחילת שנת 1934, כמענה למכתבי המתחננים, שלח בן־דודי שבהמילטון את כרטיס האוניה. לקנדה, כידוע לך, לא היתה קונסוליה בארץ־ישראל, ולכן הפלגתי, כשברשותי דרכון ארצישראלי, באוניית־משא למרסיי, ומשם, ברכבת לילה, עשיתי דרכי לפאריס.

בפאריס חיכה לי נפתלי ברוידא, אהובה לשעבר של אחותי, שנסע לצרפת שנה לפני. אחותי מניה, שכבר בגיל ארבע עשרה קראה רומאנים בצרפתית, אותה למדה בכוחות עצמה, רשמה לי בפנקס כיס קטן את כתובתו האחרונה של ברוידא וכמה מלים נחוצות בשפה הצרפתית. בתחנת הרכבת גאר־דה־ליון אמרתי לנהג את שמו של בית המלון שבו התגורר ברוידא. הנהג לא הבין אותי. הושטתי לו את פנקס הכיס שבו נרשם שם המלון באותיות גדולות ומסודרות והוא הפטיר באיבה “אימיגראנט”.

נפתלי ברוידא התגורר במלון זול יחד עם חבר בשם פוזננסקי, מלח והרפתקן, ועם אסופי בשם ברונו שכטמן, משורר בשפה הרומנית וטיפוס מלאנכולי שסופו להתאבד. ברוידא ופוזננסקי ישנו במיטה הזוגית שמילאה כמעט שני שליש מהחדר. כשפינו את המיטה בחמש לפנות בוקר חזר ברונו מעבודת הלילה שלו והזדחל בעצמות כואבות לתוך השקערורית הכפולה וסרחון הגופות. זוגות הגרביים נתלו לייבוש על החלון ואילו הבגדים ניתלו על מסמרים מכופפים שננעצו בקיר. בשביל אורחים כמוני הונח מזרון קש, שברוידא מצא באחת החצרות, על הריצפה. כשהלכו לכיור פסחו על גופו של השוכב מתחתיו. לא הייתי עובר־האורח הראשון שהפך את חדרו של ברוידא לתחנתו הראשונה בעיר הזרה הזאת. הרעש היה בלתי נסבל, התנועה בלתי־פוסקת, הסרחון מחניק. היו יאוש ומועקה והמתנה.

ברוידא התנצל בפני שמכתבה של מניה הגיע אליו כמה ימים לפני שאסף את שכטמן לחדרו. הוא מצא את שכטמן בבית קפה, מזוודתו מונחת על ברכיו, ישן. אמרתי שאין בכוונתי להישאר בפאריס יותר משבוע ימים וברוידא צחק. פאריס, הוא אמר, דומה לנייר דבק לזבובים. למחרת הלכתי לקונסוליה הקנדית, הצגתי את הדרכון הארצישראלי ואת תעודת הרופא שבדק אותי במרסיי. התברר, כפי שאתה יודע, שמאירסון, בנה של אחות אבי, ישב לו בנחת בהמילטון שלו ושכח לשלוח את המסמך הדרוש להוכיח שלא אפול שם למעמסה על משלם המיסים הקנדי. היה עלי להמתין פרק זמן בלתי־ידוע עד שיתבהרו סיכויי. דכדוך נורא תקף אותי וברוידא ופוזננסקי ניסו לשפר את מצב רוחי בטיולים לאתריה המפורסמים של העיר. הם סיפרו בפירוט רב על גלגוליהם בבתי־מחסה למהגרים חסרי־כל ועל הדרכים השונות והמשונות בהן ניתן להשיג רשות שהיה ורשיון עבודה בפאריס. באותן שנים התקשו גם צרפתים מהפרובינציה להשיג רשיון עבודה בפאריס, משום שהשלטונות ביקשו לעצור את הנהירה העירה. בשעות מאוחרות הלכנו צמודים לקירות ולפתחי החצרות. השוטרים נהגו לרכב צמדים־צמדים על אופניהם ונסעו משני צדי הרחוב כדי ללכוד מהגרים בלתי־חוקיים כלכוד ארנבות באור פנסים.

פוזננסקי סיפר איפה השיג את מעיל צמר־הגמלים שלבש, ושהיה ארוך מכפי מידותיו ונשרך על הריצפה, ואני בטוח ששימש גם כתכריכו במצולות הים ליד גיבראלטר. פוזננסקי, שחלם תמיד להיות ספן על סיפונה של אוניה עברית, הצטרף לצוות מלחים שגייס בהון ארצישראלי כדי להשיט אוניית־משא בשם “עמנואל” שרכש באנטוורפן. “עמנואל” הפליגה מהנמל וכבר ביום השני שבקו מנועיה הבלים מזקנה. היא היטלטלה על הגלים הסוערים עד שאוניה הולנדית חשה להצילה וגררה אותה לנמל סאותהמפטון בחוף האנגלי. נפתח דין ודברים מייגע בקשר לדמי הביטוח. פוזננסקי החליט לרדת מאוניית הרפאים ולחזור לפאריס. בעל האוניה טען שלא יוכל לשלם את שכרו לפני שתסתיים ההתדיינות המשפטית. פוזננסקי אחז בו בכוח (הוא אחז בחולצתי כדי להדגים), פשט מעליו את מעיל צמר הגמלים שלו, סטר לו בפניו והסתלק לחוף.

בבית המרזח פתח ברוידא את דפי העיתון וקרא בו על לב דוידוביץ' טרוצקי, שכינה עצמו בשם סודורוב, ונסע מדי יום באוטומוביל שאורותיו כבויים מביתו בברביזון לפאריס כדי לכונן את האינטרנציונאל הרביעי. “עכשיו יגרשו את טרוצקי מצרפת, ואולי ייסע לארץ־ישראל”.

פוזננסקי שתה בקבוק יין אדום וברוידא הניח יד על הבקבוק כדי לעצור אותו. “מה אתה חושב, הוא יצטרף לפועלי ציון שמאל או לפ.ק.פ.?” שאל ברוידא.

"מה פתאום שייסע לארץ־ישראל', התפלא פוזננסקי “הרי האנגלים לא יתנו לו לרדת בחופי הארץ. ארץ־ישראל היא מקום גרוע מאוד להתחיל ממנו את המהפכה העולמית. לכל היותר היא יכולה להיות ערמת קש שאפשר להשליך לתוך המדורה הגדולה”.

“על איזו מהפכה אתה מדבר?” התלהב ברוידא. “מה שטרוצקי מחפש בעצם זה חור בטוח להתחבא מפני סטאלין. מגרשים אותו מכל מקום. הוא כמו היהודי הנודד”.

עשרים הדולאר שהבאתי אתי מהארץ הלכו ואזלו במהירות. ברוידא הציע ללכת לועד הקהילה שברובע ולהתפלל לנס. מסתבר שבאותו יום עשה חייט יהודי בשם בערל רפופורט את המעשה המטורף שזמם משך שבועות ארוכים קודם לכן. בבוקר העיר את מאיר־מארטוב ולקח אותו ואת המזוודה, שבה ארז בערב הקודם את חפציו, ונסע אתו במטרו עד סן פול. כל הדרך לא אמר לילד דבר ורק החזיק בחוזקה את כף ידו. ב“פלעצל” נמצאה אלמנה שהיתה מוכנה, תמורת תשלום, לגדל תקופת מה את הילד בביתה תוך שמירה על סודיות. בערל דחף את הילד במעלה גרם המדרגות, הכניס את המזוודה אחריו, נשק לו נשיקה מרפרפת ונמלט משם בחיפזון. הדירה הריקה שיגעה אותו, הקירות לחצו על רקותיו ומכונת התפירה זמזמה באוזניו כדבורה שנלכדה מאחורי זגוגית, מחוללת מחול של מוות בחנק. הוא יבב וגידף מתוך תאוות הרס וחולשת אופי ואהבה מושפלת. לבסוף, אחר הצהריים, עשה דרכו לועד הקהילה. שני בחורים עמדו לפני האשה ותינו את מצוקתם בצרפתית גרועה וביידיש. בערל תפש בחולצתם ומשך אותם החוצה. גופו רעד וקולו צרם כשאמר לאשה שבדירתו התפנה חדר אחד והוא רוצה שבחור יהודי יבוא להתגורר אצלו, חינם. פניה של האשה זרחו. היא קראה לנו פנימה ואמרה בצהלה "לאחד מכם היום הוא יום המזל שלו''. ברוידא דחק את מרפקו בצדי ולחש “אתה רואה, אף פעם לא צריך להתייאש”. בערל רפופורט הביט בבחור היהודי ומראהו מצא חן בעיניו, עורו היה שזוף מעט והיתה בו שלווה של הסתפקות במועט. ביידיש אמר בערל “בוא, נלך”. הרמתי את שתי המזוודות שהיו מונחות ליד הדלת והלכתי אחריו.

בערל רפופורט התגורר בבית־דירות ברחוב קטן שיצא משדרות סבסטופול הרחבות. בזהירות טיפסתי במדרגות העץ החלקלקות כמרוחות בסבון. בערל רפופורט אמר שכבר הודיע לשוערת על ביקורו הצפוי של קרוב משפחה שלו מפולין. “היא צריכה לרשום, בגלל הפרפקטורה”, הסביר. דרך החדרון הזעיר, ששימש גם חדר אורחים וגם מטבח וחדר אוכל, הוביל אותי לחדר השמאלי. תיקרת החדר השתפלה בשיפוע חד לעבר חלון צר. קטע תָחוּם של גגות רעפים כחולים, ארובות לבנים אדומות והמון חלונות צרים ומגדל פעמונים של כנסיה נשקפו ממנו. בחדר היו מיטת ברזל וארון בגדים בעל דלת אחת. רפופורט – זה היה השם הרשום על הדלת – אמר שהמקלחת ובית השימוש נמצאים בקצה המסדרון המשותף.

פתחתי את המזוודות וסידרתי חלק מבגדי בארון. אחר־כך ישבתי, כמין מילוי חובה, לכתוב לאחותי כמה שורות על גבי גלויה מצויירת של מונמרטר, שעתידה לצבוט את לבה כיוון שעשר שנים קודם לכן עמדה לנסוע בעצמה לקנדה דרך פאריס. היא היתה אז בת שש־עשרה ובמזוודתה נארזו בגדיה החמים ותצלומי המשפחה ושני רומאנים של בלזק. בתחנת הרכבת של לְבוב התחרטה אמנו ופרצה בבכי והרכבת נסעה בלעדיה. כתבתי שמצאתי את עיר האורות, הנערצת עליה בעבר, גדולה ומפחידה.

כשיצאתי ישב רפופורט ליד שולחן האוכל ומרח ריבה על כמה רקיקים. הוא הזמין אותי להצטרף אליו. עדיין הייתי מופתע מהנס שהתרחש לי זמן קצר קודם לכן. המתנתי למוצא פיו של מיטיבי העלום. הוא אמר: “יש לי רק שאלה אחת לשאול אותך; אתה לא קומוניסט?”

השאלה התמיהה אותי. “לא”, עניתי בהחלטיות. “אף פעם לא הייתי קומוניסט”. – “אז זה בסדר מצידי”, אמר רפופורט בהבעה משונה, “לא הייתי רוצה קומוניסט אצלי בדירה”.

כך הסתיימה שיחתנו הראשונה. יצאתי לשלוח את הגלויה המצויירת והגעתי בשיטוטי עד הגדה הימנית של הסינה. שם השקפתי על מראה העיר המנצנצת לאורך שתי הגדות מתוך חשכה ספוגת אור כוכבים ירוקים ואד. דוברות וסירות הקישו זו בזו ובאבני המזח וצפו כגושים כהים שמעולם לא משו ממקומם. העיר הזרה והקרה חנקה את גרוני באצבעות של בדידות וחוסר תקווה. גשם קל ירד ועצי הדולב ליד הגשר נטפו מים. ריח רענן עלה מהמים והתפשט באוויר. תעיתי בדרך האין־סופית אל חדרי החדש בקומה החמישית.

מיטת הברזל הקצרה אילצה אותי לקפל את רגלי כדי להסתדר. מתחתיה חרקו רצפות עץ אחרות ולפרקים נשמעה צפירה רחוקה. אולי משום שהתקשיתי להירדם חשבתי שהמקום הזר הזה הוא קרון רכבת. בקצהו השני של הקרון ישב אדם גרום ובעל זקנקן תיש מחודד ועיין במסמכים באור הדלוח. עיניו דמעו, מעילו העבה נרכס עד צוארו בכפתורים עגולים ככפתורי סגין. מיד הכרתיו. זכרתי את אבי – שהיה חובש בצבא האוסטרו־הונגרי וכתב מהחזית האיטלקית על המוני הפגרים ועל הבוץ הטובעני ועל הרעב והאנדרלמוסיה ועל הפסנתרים שלקחו מבתי התושבים במודנה כדי להבעיר בהם אש – אומר, כשפלש הצבא האדום לפולין: “טרוצקי הזה הוא השטן בכבודו ובעצמו. עכשיו הוא שולח את החיילים שלו לכבוש את פולניה כדי להגיע דרכה לגרמניה. שום דבר לא יעצור אותו לפני שיעלה בלהבות את העולם כולו. מה נשאר לבעור, אפילו את הפסנתרים ואת ספרי התווים זרקנו לאש במלחמה שרק עכשיו נגמרה. מה יבער עכשיו?” התקרבתי אליו ביראת כבוד ובפחד, מתנדנד בהילוכי, ושאלתי לאן פניו מועדות עכשיו. לנורבגיה" ענה טרוצקי. “ואם לא יתנו לך להיכנס לשם?” – “אסע למקום שבו יקבלו אותי”. – “אבל בכל מקום מגרשים אותך. אתה לא מפחד?” – “לא. הם אלה שמפחדים”. - “הם מפחדים וגם שונאים”. הוא ישב זקוף, מורגל בנסיעות ארוכות ברכבת. “איך זה שאתה אף פעם לא מתייאש?” שאלתי. “אני לא יכול לקבל אשרת כניסה לקנדה ואני מיואש לגמרי. אני לא רוצה לחזור לפולניה או לארץ־ישראל ואני גם לא רוצה להישאר כאן”. טרוצקי רכן מעט וליטף רכות את כף ידי. גם זקנקנו התחכך בי מעט. קפצתי בבהלה. “אסור לי אפילו לדבר אתך. אסור לי אפילו לדבר אתך, אחרת יגרשו אותי מהחדר הזה. אין לי לאן ללכת”. טרוצקי עצם את עיניו בהבנה, כמבטיח לשמור סוד. הרכבת נשאה את כולנו לתוך חשכה עבה. ולפתע השתנה הכל: בתוך החלון צפו כוכבים עטורי הילה צהבהבה. המיטה חרקה, כיסא חרק. החדר עמד במקומו. הדלת היתה פתוחה מעט ובתוך הדממה והאפלולית, מול החלון וצללי הבתים שמנגד, בקצה השני של החדר, ישב בערל רפופורט מארחי, כתפיות מכנסיו שמוטות, כפות ידיו על אדן החלון, גופו גוחן החוצה, וייבב בבכי שקט שנזל והציף לאט לאט את החדר. ואז סיפר לי את הדברים שחלקם סיפרתי לך עכשיו.

יש דברים שצריך לספר אותם ויש שצריך לומר אותם, אמר מיכאל. תבין, פאריס היתה צריכה להיות בשבילי מעין הפלגה על סיפונה של אוניית־משא: וכל מעשי לרבוץ על הסיפון, ראשי מונח על המזוודה, שוקע קצת לתוכה, מביט בשמיים ובצורות העננים, מרגיש בטלטולים ובגניחות הדוחפות את האוניה המובילה אותי קדימה, אל סופה של הדרך, הפלגה של מהגר.

האיש בחדר השני בכה, ואני שאלתי את עצמי למה הוא בוכה? זאת היתה ראשיתה של החדירה והתסבוכת. לאחר זמן חשבתי שרפופורט הביא אותי לדירתו בגלל התפרצות של ערמומיות מתוך יאוש, ושפגישתו המקרית אתי במשרד ועד הקהילה היתה מתוכננת או לפחות צפויה מראש. באותו לילה, מכל מקום, האמנתי שפחד טָרוּף מהבדידות ומהאלמוניות של צערו הניע אותו למעשה החסד. הוא היה אדם חיוור וצר לחיַיִם, מעט גבוה ממני ובעל שיער מאפיר, ולמרות שהיה אז בן שלושים־ומשהו נראה כבן ארבעים. מקצועו – גזרן – עורר מיד דימוי מגובש ומידה מסויימת של דחיה וביטול. אבל בערל רפופורט היה באותו יום של אפריל שנת 34' איש חסדי ומיטיבי, האדם שהציל אותי מחרפה של השפלה ושל ביזוי עצמי. גם אני רציתי לבכות אותו יום, ורק בקושי התאפקתי. ולמה בכה הוא? הייתי רק יכול לנחש ולצרף זה לזה את המיטה הקצרה ממידותי ואת תצלומו של הילד בחולצת מלחים לבנה הנשען על גזע עץ בְּמה שהכרתי כעבור זמן כיער ונסן. בערל אמר לי במרירות “היא קראה לו מארטוב. ניסיתי לשדל אותה שתתן לו לפחות שם אחר, הרי היו גם קומוניסטים יהודים! אבל למה דווקא מארטוב?” אז, כשראה שאני מביט בו, ואולי חושש שהוא צריך לנוכחותי כדי לקפוץ למַטה, מהקומה החמישית, אמר "אני מצטער שהערתי אותך''.

אמרתי שממילא לא יכולתי להירדם.

בערל רפופורט הציע לי לשתות יחד תה חם עם רקיקים מרוחים בריבה. ישבנו זה מול זה, הוא לפת את הכוס בשתי כפותיו והתנצל “אני לא בוכה לעיתים קרובות. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בבוקר לקחתי את מאיר לאשה אחת והוא יישאר שם”.

מאיר־מארטוב, כפי שאתה כבר מבין, היה בנו בן השש של מיטיבי המשונה, הילד שלרגעים חשבתי שזכיתי לרשת את חדרו ואת מיטתו אחרי שמת באיזו מחלה בגלל האקלים הזר או הדחקות. כאילו להסיט ממסלולן את מחשבותי ואת מחשבותיו התחיל רפופורט לשאול אותי למטרת בואי לפאריס, וכמה זמן אני מתכוון להישאר בעיר הזאת. אמרתי לו, והוא השיב “ככה כולם אומרים ונשארים ונשארים, עד שסוף סוף מגרשים אותם ברכבת”. הוא אמר שאצטרך לחפש לעצמי מקום עבודה אם בכוונתי להישאר זמן ממושך, אך שיהיה קשה להשיג עבודה ללא רשיון. הצרפתים שונאים זרים ועוד יותר שונאים זרים חסרי פרוטה שמחפשים עבודה. "ברוידא ופוזננסקי יעזרו לי למצוא עבודה'', אמרתי לו.

״ארצישראלים?״

“כן. ברוידא בא ללמוד הנדסה בסורבון. הוא שולח את משכורתו להוריו, והוריו מחזירים לו חלק מהכסף בהמחאת־דואר, וכך הוא מוכיח כל חודש לשלטונות שהוא נתמך מהבית. אם פוזננסקי יסע לליון, בגלל היחס של הֶרִיו, הוא יסדר שאקבל את מקום העבודה שלו”.

“הכי טוב היה למצוא יהודיה צרפתיה”, אמר בערל רפופורט וסומק עלה על לחייו החיוורות. סקרנותי גברה ורציתי לשאול איך הוא שוהה בפאריס. כאילו להרגיע אותי מתמיהה אחרת אמר לי, שהחליט שהילד ישאר זמן רב במקום שבו הסתיר אותו, ולכן אינני צריך לחשוש שישנה פתאום את דעתו ויחזיר את הילד הביתה, ואז אצטרך אני לעזוב. הוא אמר גם שלא יגלה לי לאן לקח את הילד וחזר וביקש שאם אשָׁאֵל, אענה, שאני קרוב משפחה שלו, שהגיע מוילנה דרך פלשתינה, ושאשהה בפאריס רק כמה חודשים בציפיה לויזה לקנדה. בבוקר, כשקמתי, כבר הלך למתפרה שבה עבד. יריעת בד ירוק כיסתה את מכונת התפירה שלו מפני האבק. הלכתי עד הכיכר שבה עמד פעם השוק, ושבמרכזה באר עתיקה ומדרגות. גבר עירום עד מותניו, שעגילים הדומים לאשכול ענבים מתנדנדים בתנוכי אוזניו, ייצב מוט גבוה על כף ידו, וילד ערום טיפס בזריזות של קוף עד קצה המוט והחליק ארצה כדי לאסוף את המטבעות. שני ערבים במעגל הצופים דיברו בשפה שהבנתי מעט על אשה בשם מריון ועל גבר בר־מזל ששמו איסמעיל. כשראיתי שוטר מתהלך בסביבה נדחפתי בדחף אוטומאטי לחפש מחסה ולחמוק מפגישה עם עיניו. כרזות גדולות הודבקו על קירות ובכותרתן הפטיש והמגל המוקפים מעגל אדום. סוף סוף מצאתי גם גליון של ה’היינט' המקומי אבל לא נכתב בו דבר על מסע הנדודים של טרוצקי העושה דרכו אל המחסה הקר של נורבגיה. הסתובבתי בציפיה לאחר־הצהריים, שאז יבוא נפתלי ברוידא לקחת אותי מחדרי החדש בקומה החמישית, סקרן לדעת מיהו בעל־הדירה בעל־הנס. למסעדה חששתי להיכנס לבדי, והלכתי הלוך ושוב כשהפרנקים האחרונים בכיסי. כשהגעתי למבוא המדרגות יצאה מתוכו אשה צעירה לבושה סודר שחור, וגבר, חובש קסקט ולובש מעיל עור מרופט, נשען על הקיר והמתין לה. כשהגיעה לקירבתו אחז בזרועה והיא נצמדה אליו במעין צייתנות. נדמה היה לי שהאשה נרגשת ואילו הגבר לעומתה אדיש וקצר־רוח ולא מתחשב. כשהיססה רגע וניסתה להרים את ראשה למעלה משך אותה הגבר במעיל העור בקלילות אך בשתלטנות, והיא שינתה את דעתה והלכה אתו. הדלת בקומה החמישית היתה פתוחה ושתי כוסות הזכוכית עמדו כשהיו על השולחן. לא היה סימן לאשה ולא היה ריח של אשה אבל משום מה הייתי בטוח שהאשה שפגשתי למטה היתה מי שהשאיר את דלת הדירה פתוחה. הלכתי להביט בתצלומו של הילד שנשען על גזע עץ ביער ונסן. זאת היתה שעת־צהריים משום שהשמש הטילה צל ארוך שלו על הדשא והצל נשבר על אחד העצים הקרובים. ידיו נאספו מאחורי גבו, גלוי ראש, בתספורת קצרה. אתה יודע שפעם רציתי ליטול בגנבה את התצלום הזה? אל תחשוב שהייתי סנטימנטאלי ושיְמֵי פאריס הקהו בי את רוך הסנטימנטאליות. אתה יכול לכתוב שבפנימיותי נשארה תמיד מידה מסויימת של רגשנות שלא ניתן לה ביטוי חיצוני, אבל זאת תהיה הכללה של אופי, שבכתיבתך אתה חייב בה, אבל שאין בכוחה לתת נעימה כלשהי של חיים במהלכי רגשות ותגובות. רצית לומר משהו?

יתכן שאינך רוצה שאספר לך את הסיפור בפרוטרוט שכזה ואתה מסתפק בעיקרי הדברים מהם תוכל לדלות כמה שורות נוספות של צבע. שים לב כיצד אנחנו מבקשים לינוק מתוך כל רגע את החיים שבתוכו, להמשיך לחיות אותו, להנציח אותו חי בזכרון, לצלמו, לכתוב אותו. עכשיו, כשבאת אלי, ודווקא עכשיו, יהא עליך לגלות כלפי מידה של סבלנות. ובכן, אומר את הדברים אך עליך להניח לי לדרכי. בצהריים באה לדירה אשה אחרת, ואומר מיד: היא היתה אחותה של האשה הצעירה שנתקלתי בה בחדר המדרגות. סוניה היה שמה, ובעלה עסק בסחר־מכר של תכשיטים וחפצי־חן. הוא קנה את התכשיטים וחפצי־החן ממהגרים יהודים שהבריחו חפצי משפחה מפולין או רומניה בתקוה שמחרוזות הזהב וצמידי הכסף והעגילים יעזרו להם לחצות את האוקינוס. כשבאה סוניה שכבתי על המיטה הקצרה ומתוך פנקס הכיס הקטן שיננתי את הספָרות בשפה הצרפתית, כפי שכתבה בשבילי אחותי בצרפתית ובתעתיק עברי. אגב, מעולם לא למדתי את השפה על בוריה. עשרה חודשים היו זמן קצר מדי ואחר־כך הסתפקתי באנגלית. ולמרות זאת, כשהייתי נפגש עם צרפתי או עם דובר צרפתית, נהגתי לקשקש משהו ולומר שלצערי לא הספקתי ללמוד היטב את השפה. כמה גאה הייתי לאחר שנים רבות לספר איך למדתי צרפתית מפנקס כיס, משלטי רחוב, מכותרות העיתונים, ממיפגשי יום־יום.

קמתי לקראתה והיא שאלה בהפתעה, “מי אתה?”

הצגתי את עצמי ואמרתי, שהגעתי מארץ־ישראל.

“ארץ ישראל”, חזרה אחרי בטינה “באת לנַתי?”

מלמלתי את השקר: “אני קרוב משפחה של מר רפופורט”, אמרתי, “באתי לפני שבוע מפלשתינה ואני נוסע מכאן לקנדה”.

“תפסיק את השטויות”, אמרה האשה חדות. “זה הסיפור שבערל בטח אמר לך לספר למשטרה או לשוערת, לא לי. אני גיסתו”.

מלמלתי משהו במבוכה. היא חקרה אותי למעשי בדירה, בחדרו של הילד. נאלצתי להסביר מה שידעתי; שבערל רפופורט לקח את הילד למקום כלשהו והציע לי בדרך מקרה, כשנפגשנו במשרד של ועד הקהילה, להתגורר בחדר שהתפנה.

“בערל משוגע, משוגע באמת”, אמרה סוניה “ולאן הוא לקח אותו?”

לא ידעתי לאן.

“אמרתי לו להביא את הילד אלי!” התפרצה לעומתי והדפה אותי לתוך מבוכה לא נעימה. “הרי זה לא יעזור לו”. היא הביטה בי כעל מישהו זר הנדחק ותופש מקומו של מישהו אחר; כאילו סייעתי לבערל רפופורט לעשות מעשה נפשע בכך שמיהרתי למלא את החלל הריק שנוצר בעקבות עזיבתו הכפויה של הילד. זה היה מצב בלתי־נסבל עבורי, כפי שאתה יכול להבין. סיפרתי לה את האמת על בואי לפאריס ועל פגישתי עם בערל רפופורט ועל תקוותי הקלושות לקבל אי־פעם אשרת־כניסה לקנדה או למקום אחר. כשסיימתי אמרה בהקלה מסויימת, “כשראיתי אותך חשבתי שאתה עוד אחד מאלה שבאו אל נַתי. אחד מאלה שבאו אליה מארץ־ישראל. אתה לא מכיר אותם?”

לא ידעתי למי כוונתה. עוד לא ידעתי אז שנַתי, אחותה, ואשתו של בערל רפופורט, אמו של הילד מאיר־מארטוב שנלקח על ידי אביו לאשה ב’פלעצל", נהגה, ממש כמו נפתלי ברוידא, לתת קורת־גג לארצישראלים שנאלצו לצאת מארץ־ישראל ועשו דרכם תחילה לפאריס. לְך ברור עכשיו שנַתי עצמה היתה קומוניסטית אדוקה ופעילה, ושאחותה סוניה סברה תחילה שגם אני שייך לאותה חבורה של מגורשים וגולים. אבל לא, אתה יודע את דעתי, הם לא היו גולים. שוב נסחפתי לספר לך את הסיפור לפי מהלכו ועל כן אומר לך מיד מי היתה נתי ולמה באה לפאריס בקיץ של שנת 31', שלוש שנים לפני בואי אני לשם.

הפרק האחרון

רק עתה נתתי דעתי לזימון המקרים ולעובדה שקראתי את טיוטת “הפרק האיטלקי” סמוך לנסיעתי אל סימה ולפגישתי הראשונה עם שורָה. משונה מעט להמשיך לחיות כאשר הביוגראפיה שלך כבר נכתבה. הקריאה בה מעניקה מודעות צלולה ומזככת, ואף מסוגלת לנקב ללא הרף את בועות־הזמן ולהציף את הזכרון. חיי לא הסתיימו. קראתי אז את התיאור הקצר על בואה של יחידתנו למחנה טראביזיו בצפונה של איטליה. בדרך חלפה שיירת כלי הרכב הארוכה במודינה, העיר שלידה נפצע סבי במלחמת־העולם הראשונה ושבה כתב את מכתביו לאורם של פסנתרים עתיקים שעלו באש המדורות. אני נמניתי, כזכור, על אותה קבוצה קטנה של חיילים ארצישראליים שגנבו את הגבול לאוסטריה והגיעו לסביבות קלאגֶנפורט. המסע ההרפתקני ההוא, הרשום בספרי ההיסטוריה, הביא אותנו לפתחו של גיא־הצלמוות וראשונים היינו להציץ פנימה ולהיחרד. לילה אחד העברנו במשאיות של יחידת התובלה שסופחה לדיביזיה הבריטית ה־78 קבוצה של מאה ושנים עולים למחנה המעבר בפונטבה. מאשה היתה בתוכם; צעירה מבוהלת בת שמונה־עשרה, שהתייחסנו אליה כאל צעצוע שביר שניצל לבדו בנס מבית הרוס ושרוף. אחר־ כך היה עלינו להמשיך בשיירה דרך עריה של גרמניה עד טורנִי, בדרומה של בלגיה. בשנתיים שעברו לאחר־מכן הייתי נזכר בה לפרקים ובמכתבים ביקשתי שיבררו למעני מה עלה בגורלה. היא היתה בין אלה שהצליחו לרדת בחופי הארץ. עשרה חודשים אחרי נישואינו נולדה הבת סימה וחמש שנים אחריה נולד בננו שמואל. את אורי, בנה של עטרה, אשתי הראשונה, אותו מסרתי לטיפולה של אחותי מניה, הבאתי ממש לפני לידתה של סימה. שלוש שנים לא ראיתי אותו והוא היה דומה מאד לאמו המנוחה. היה זה, אם כן, זימון מקרים שנסעתי לבקר את סימה סמוך מאד לקריאת “הפרק האיטלקי”, הפרק הקשור גם בלידתה.

רק כשהזמן, כמו רוח, מפנה וחושף את החול, מתגלים השורשים המתקשרים זה בזה בסמוי, מתחת לפני החול, מיכאל אמר, משום שאותם דברים ממשיכים לצמוח לְעבר העתיד גם לאחר מותם וכליונם. שנה בדיוק חלפה מאז ביקרתי במקום הזה. מקום ארור. הפרדס שהקיף את המוסד מכל צדדיו וכלא אותו בתוך רשת ירוקה וסבוכה, נעקר ברובו הגדול; נותרו רק שורות אחדות של עצי הדר מוזנחים, שעשבי בר הסתערו על גזעיהם. אני זוכר היטב איך הלכתי לאט וכל פסיעה שפסעתי ייסרה אותי. עדיין דימיתי להרגיש אותה צריבה של ברזל מלובן בצלקת הארוכה שנתפרה בשולי ביטני. לפעמים, בגבור הכאב, נדמה היה לי שהתפר נפרם וביטני נשפכת החוצה. סימה הלכה לצידי בתנועותיה הדוביות, ידיה היטלטלו לצדדים ומדי פעם הימהמה קולות שנשמעו כפליטת אוויר סתמית יותר מאשר נסיון לבטא מלים. כמו בובת גומי שלוחצים על בטנה. צמיגי טרקטורים ומכוניות כבשו שביל אל חוף הים. מעל הצמחיה הנמוכה, שרישרשה כאשר רמסנו אותה, התעופפו פרפרים ודבּורים זהובי גחון. האוויר היה חמים אותו יום ואנחנו הלכנו ללא מטרה.

לסימה מלאו שלושים ואחת באותו שבוע. מדי שנה נהגתי לבקרה. שעון של חובה פנימית הורה לי את מועד הביקור. כמעט מעולם לא החמצתי אותו ומעולם לא התכחשתי או ניסיתי לחמוק ממנו. הנוף סביב השתנה במרוצת השנים. פעמיים או שלש צבעו את הקירות ובאותה פעם היה צבעם ירוק כהה. הגדר המכוערת הוחלפה ברשת גבוהה שאינה מחלידה. העצים צמחו ועלוותם כיסתה את הגג. לפעמים התגלגלו בלוטי אלון קשים מהגג ונקשו על השביל ככדורי ברד. באחד מביקורי שמתי לב לקן של ציפור במעבה האלון וקן זה נשאר שם מספר שנים. סימה תפחה, פניה צבו כדלעת, קולה הפך כבד ועמום משנה לשנה, לעיתים הזכיר לי געיה של פרה. תנועותיה הסתרבלו בגלל משקל גופה. אבל אלה היו שינויים חיצוניים בלבד, למעשה עמדה או דישדשה במקום אחד, ורק השתכללה יותר. אשתי קיוותה תמיד שאחת ממחלות הילדות הקשות תמית אותה, אך גופה של סימה היה חסון ודומה לצמח מדברי גס או לענף יבש, נצחי, על עץ שכל שאר ענפיו מחליפים את צורתם עם עונות השנה. “היא תקבור את כולנו בסוף”, אמרה פעם מאשה בייאוש. ובאמת, מאשה מתה כשסימה היתה בת עשרים וחמש.

לאחות המטפלת הבטחתי שנצא רק לחצי שעה. בהזדמנות אחת כיניתי את ביקורי החד־שנתיים במקום הזה בשם “הפרק האפל” שלי. אולם אף פעם לא התביישתי בקיומה ולא הסתרתי אותו. כמה מידידי גם ציינו לשבח בעבר את מסירותי, ואילו אני לא ראיתי בביקורי אלה מסירות כלשהי או התחשבות מיוחדת. זו היתה חובה. כך החל לנבוט דבר מה חדש מתוך הפרק האפל שלי.

כשחצינו את השדה הבחנתי לראשונה בשכונת המגורים החדשה והנאה שנבנתה במקום הפרדס שנעקר. התקרבתי אל גדרות־האבן ושיחי־הנוי כדי להעיף מבט בבתים הדו־משפחתיים המרווחים והמוקפים חצרות מטופחות. שני ילדים יחפים עמדו ליד הגדר וכיוונו בצעקותיהם אשה, שחיפשה כדור שהתגלגל בין השיחים היבשים. ראיתי את הכדור מוטל ליד גבשושית עפר שהסתירה אותו ממנה. רכנתי להרים את הכדור וכאב חד צרב בבטני. “תודה” אמרה, אחזה את הכדור והשליכה אותו לחצר. הכדור נחת על הדשא ואחד הילדים מיהר לתפוש אותו ולהמשיך במשחק. האשה הביטה בהם בהנאה גלויה וניערה עלה יבש שנצמד בעקשנות לשמלתה. אשה נמוכת קומה, דקת גזרה, ששערה החל להלבין. עמדתי להמשיך ללכת אך הכאב החד והצורב עצר אותי כאילו עיכב אותי רומח. "אולי תיכנס רגע לשבת, תשתה משהו קר'', הציעה האשה באדיבות. כנראה שמה לב לחולשתי. שום עוויה של דחיה או הסתייגות לא חלפה בסמוי על פניה למראה סימה. הייתי מלא אסירות תודה באותו רגע ונכנסתי אחריה דרך הפירצה שבגדר. חצי שעה קודם לכן חשבתי שהישיבה על הספסל מתחת לעץ בחצר המוסד תהיה כרוכה בסבל רב יותר מאשר הטיול האיטי, ועכשיו צנחתי על הכסא בלאות. היא נכנסה לבית וחזרה כעבור רגע עם קנקן זכוכית ושתי כוסות. היא היתה אדיבה מאד ואני מעולם לא שכחתי ולא נשארתי בעל חוב. הצגתי את עצמי ואמרתי שזאת בתי סימה.

שמה שורה, אמרה האשה.

שם מעניין, העיר מיכאל ומזג מים קרים מקנקן הזכוכית לכוסו.

הנדנדה התלויה בין שני עמודי הבטון התקועים בדשא נהדפה קַלות ברוח. היא ראתה את עיני העופרת של סימה בוהות בנדנדה המתערסלת. “נדמה לי שהיא רוצה לשבת ולהתנדנד קצת” אמרה. התקשיתי לקום. “בואי” אמרה האשה בקול רך והושיטה יד לסימה. סימה נתלתה ביד המושטת והתנהלה אחריה. הנדנדה חרקה תחת מעמס משקלה. האשה עמדה מאחורי גבה והדפה את הנדנדה. סימה טילטלה את רגליה ושמלתה המופשלת חשפה את קרסוליה המגושמים. “היא בת שלשים ואחת עכשיו”, אמרתי משום מה. “עשרים וחמש שנים היא שוכנת במוסד הזה”.

“יפה מצדך שאתה בא לבקר אותה”, אמרה שורה.

“אני בא רק פעם בשנה. קשה לי לדעת אם היא באמת מכירה אותי. ייתכן שהקשר שלה אתי דומה לקשר של כלב לבעליו, לפי הריח או איזשהו חוש פנימי”.

“אף פעם אי אפשר לדעת מה מתרחש אצלם בפנים”, אמרה.

גיליתי בה, אמר מיכאל, אשה סבלנית ורבת שכל, עדינה מאד ומתחשבת. נקשרה בינינו שיחה. סיפרתי לה על הניתוח שעברתי שבועיים קודם לכן, ניתוח המקשה עלי את ההליכה ומחייב אותי לדיאטה קפדנית כדי למנוע סיבוכים. מעולם לא שכבתי בבית חולים, להוציא אותו שבוע שביליתי במיטת שדה מאובקת באוהל לוהט במדבר המערבי לאחר שנחבלתי בראשי על סיפון האוניה בעת ההפלגה הסוחטת מחופי יון המוכים. סיפרתי גם על עיסוקי האחרונים. משונה מעט להמשיך ולחיות כאשר הביוגראפיה שלך עצמה הולכת ונכתבת בשיתוף־פעולה אתך", אמרתי. “הביוגראפיה נותנת מעין סופיות לזכרונות”.

היא שאלה מדוע אינני כותב בעצמי. אמרתי שלא אני יזמתי את הכתיבה אלא האדם שבא לתַחקר אותי ולשמוע את הערותי על פרשיות מסויימות, שגם אני הייתי מעורב בהן בצורה זו או אחרת. תוך כדי שיחה ארוכה הפסיק אותי בהתפעלות “יש לך כל כך הרבה מה לספר!” וכעבור כמה ימים חזר והודיע שהחליט לכתוב את הביוגראפיה שלי. “ביוגראפיה של אדם כמוני”, אמר מיכאל “היא בעצם הפקר. כל מי שרוצה יכול לעשות בה כרצונו ולהפקיע את תודעתי ורגשותי וזכרונותי לעצמו. אדם לבדו אינו יכול לתאר את חייו, ובוודאי שאינו יכול להכירם”.

בינתיים המשיכה סימה לשבת על הנדנדה ולטלטל את רגליה מתוך הנאת חושים גדולה. הילדים ששיחקו בכדור על הדשא ניסו להתעלם ממנה, ואף על פי כן לא יכלו לעיתים להתאפק מלהגניב אליה מבטים סקרניים. שורה סיפרה שאחד מהם בן שש והשני בן שמונה והם נכדיה, בניו של בנה הבכור. “ילדים נחמדים”, הרגשתי עצמי חייב לומר. “עכשיו עלי ללכת”. קמתי כשאני אוחז את מותני בידי. סימה סירבה לצאת מתוך הנדנדה. כפות ידיה התאגרפו סביב חבלי הנדנדה. הילדים כלאו את צחוקם כשניסיתי למשוך אותה החוצה. צילה הוטל על הדשא כחיפושית שחורה וענקית החופרת להיטמן באדמה התחוחה. “הגיע הזמן לחזור סימה, מחכים לנו, הבטחנו לחזור”, אמרתי לה.

“יש לה רצון משלה”, אמרה שורה. היא הושיטה ידה לסימה. הפלא קרה! סימה נענתה לה והתרוממה מתוך הנדנדה. הנדנדה השתחררה ממשקל גופה והחלה שוב מתערסלת חופשית ברוח שבאה מהים הקרוב. לפעמים הייתי חושב, אמר מיכאל, כיצד היתה מגיבה עטרה על לידתה של סימה. מחשבות אלה חוזרות וחודרות לתוכי כשהיא מרשרשת בחדר השני ומגרדת את עצבַי בנייר זכוכית. אולי לא הייתי צריך לדבר בגנותה של מאשה, שהיתה אשה צעירה שעברה חוויות קשות שרק את אפס קִיצן ראיתי. אבל יכולתי לדמות את התנהגותה של עטרה אשתי מתוך התנהגותה של שורה. כמה חסרו לי באותן שנים השלווה הפנימית והשקט הרגוע והמרגיע. צמרמורת חולפת בי כשאני נזכר בתאונה, בַחֶטף האכזרי. האם ייתכן שטעיתי. למי התכוונו השורות ההן שקראתי לראשונה בספר שהביא לי מוניָה פורת כמה שבועות אחרי מותה של אשתי הראשונה. מוניה היה שתקן ומופנם ואנחנו היינו תמיד אנשים שידענו לעצור את רגשותיהם ולכלוא אותם בכוח בבית הכלא הפנימי, להניח להם להטיח ראשם בקיר בלי לזעוק או לבכות. המשורר, אני זוכר, שאת שירו קראתי לראשונה בתרגומו לצרפתית, כתב את השורות בפאריס בסוף שנת 1908, ונדמה לי שכתבן למעני. “אל תחזרי. אם תוכלי שאת. היי/מתה עם המתים. מתים טרודים כה./אבל עיזריני, בלי שתתפזרי,/כעזר לי לעיתים הכי־רחוק: בי בתוכי”. למי התכוונו?

שני פרקים מתוך רומאן

שני שירים עם ליזה הכלבה

בעריכת

מנחם פרי

---

בבוקר קיץ

מאת

משה דור

בְּבֹקֶר קַיִץ, בְּצֵאתִי עִם

לִיזָה הַכַּלְבָּה אֶל רוּחַ הַבֹּקֶר

וְאֶל מַמְלְכוֹת הַטַּל הַצְּעִירוֹת, שָׁמַעְתִּי

אֶת הָעִיר נְסוֹגָה וְאֶת פַּרְסוֹת

הַחַדְקֶרֶן הָעֲנֻגּוֹת פּוֹעֲמוֹת בְּמֶרְחֲבֵי

עֵשֶׂב.

לִיזָה הַכַּלְבָּה, קִצְרַת־רוּחַ, לֹא

הֵבִינָה מִפְּנֵי מָה אֲנִי עוֹמֵד פִּתְאֹם וְשֶׁמֶשׁ

לִכְתֵפַי. הִיא גַם לֹא אָבְתָה

לְחַכּוֹת וְהֵחֵלָּה רָצָה לְעֵבֶר רֵיחוֹת

וְרִחְרוּחִים עַזִּים. הִיא לֹא שָׁמְעָה אֶת

פַּרְסוֹת הַחַדְקֶרֶן הָעֲנֻגּוֹת בָּעֵשֶׂב הַגָּדֵל וְלֹא

אֶת נְקִיפוֹת לִבִּי הַשָּׂמֵחַ וְהֶחָרֵד וְלֹא אֶת

הַטַּל זוֹלֵג בְּבֹקֶר קַיִץ עַל מֶרְחָבִים שֶׁנִּפְתְּחוּ

בְּהִסּוֹג הָעִיר.

בְּנֵי הָאֵלִים, עֵינֵיכֶם צְלוּלוֹת

כְּאֶגְלֵי טַל!

---

מתחת לעצים הנשירים

מאת

משה דור

מִתַּחַת לָעֵצִים הַנְּשִׁירִים חַיַּי

אוֹזְלִים עַל הַסַּפְסָל כְּמוֹ

דָּם, רַק לְלֹא

הַכְּאֵב הַצּוֹרֵב וּבְלִי רִגְשֵׁי חֲרָטָה.

לִיזָה הַכַּלְבָּה רוֹבֶצֶת לְרַגְלַי וְעֵינֶיהָ

מְלֵאוֹת דְּאָגָה חוּמָה. וְעַל הַסַּפְסָל

הַסָּמוּךְ נַעַר וְנַעֲרָה מִתְגַּפְּפִים, אֲטוּמִים וְקָשִׁים

כְּיַהֲלוֹם.

הַזְּמַן זוֹלֵג עִם חַיַּי וְנֵמְהָל בָּהֶם וְהָעֵצִים

מַשִּׁירִים אֶת תִּפְרַחְתָּם עַל רֹאשִׁי, לֹא

כְּזֵר־מְנַצְּחִים, כִּי אִם כְּמִצְוַת

נְשִׁירִים מְלֻמָּדָה. לִיזָה הַכַּלְבָּה

מִתְחַכֶּכֶת בְּרַגְלַי וְעֵינֶיהָ חוּמוֹת בְּבַקְּשָׁן

לָשׁוּב. הַנַּעַר

וְהַנַּעֲרָה נָעֲלוּ אֶת שַׁעֲרֵי עוֹלָמָם וְלַשָּׁוְא

עֲלֵיהֶם אֶתְדַּפֵּק.

רֵיק וּמְרֻקָּן אֲנִי קָם מֵעַל

הַסַּפְסָל, צוֹעֵד לְאַט וּמִזְדַּקֵּן, פְּרָחִים בִּשְׂעָרִי

כִּנְטִיפֵי רַעַל וּזְמַן. לִיזָה הַכַּלְבָּה

רָצָה לְפָנַי, בְּשׂוֹרוֹת אֵין לָהּ וְעֵינֶיהָ

מְלֵאוֹת דְּאָגָה חוּמָה. עַל

סַפְסָלָם הַנַּעַר וְהַנַּעֲרָה סְגוּרִים וּמִתְנוֹצְצִים בְּאוֹר

תְּשׁוּקָתָם הַקָּשֶׁה וְאָנָה אָנוּ בָּאִים, אָנוּ

אָנָה נָשׁוּב.

נתנאל לְלוֹתָאר

לבבכם נמלא לבטח דאגה על שלא כתבתי לכם ימים כה רבים, רבים כל־כך. אמא כועסת בוודאי, ואילו קלארה סבורה מן־הסתם כי מבלה אני כאן את ימי בתוך מהומה והמולה, וכי פני־המלאך הענוגים, החקוקים כה עמוק בתוך נשמתי והגיגַי, נשתכחו ממני כליל. אולם לא כן הוא. מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה משַווה אני אתכם לנגדי, ובחלומות מתוקים מרחפת מול פָּנַי דמותה המלבבת של קלארכן יפתי, והיא מצטחקת אלי בעיניה הזכות ברוב נועם וחן, כדרך שנהגה תמיד כשהייתי בא אצלכם. הה, כיצד יכולתי לכתוב לכם בעוד אני שרוי באותו הלך־נפש מיוסר וקרוע, אשר טרף את עשתונותי עד־תום! דבר של פלצות חדר אל תוך חיי! רחשי־לב אפלים על גורל מבעית הצפוי לי אופפים אותי כצללי־עב כבדים, ואף קרן־שמש אחת אין בכוחה לבקוע בעדם. עתה שׂוּמה עלי לספר לךָ את אשר אירע לי. חובתי היא – אני יודע זאת ידוֹע היטב – אולם כשבא אני להרהר בכך, פורץ מקירבי צחוק־עיוועים. הה, לוֹתָאר רעי החביב, כיצד אפתח בסיפורי על מנת שיתחוור לך ולוּ אך מעט, כי המעשה שאירע לי לפני ימים אחדים אכן יש בו כדי להרוס את חיי באורח כה זדוני ומרושע! אילו היית כאן, יכול היית להיווכח במו־עיניך; אולם עתה הן תראה בי לבטח הוזה־רפאים מתעתע. לא אאריך בדברים; אותו מעשה של פלצות שאירע לי, ואשר אך לשווא אני עמל למחות מעלי את רושמו הַמֵּמִית, לא היה אלא זה: לפני ימים אחדים, היינו ב־30 באוקטובר בשעה 12 בצוהריים, בא אל מעוני רוכל אַצְטְרוֹלָבִים וביקש למכור לי את סחורתו; לא קניתי ממנו דבר ואִיַּמתי עליו שאשליכנו מן המדרגות, אך הוא הסתלק מרצונו.

אתה מנחש אל־נכון, כי רק צירופי סגולות ומעשים הנעוצים עמוק בתוך חיי יש בהם כדי לפרש את המעשה הזה, וכי מראהו של אותו רוכל מר־ונמהר הוא אשר טבע ברוחי את רושמו הזדוני. ואומנם כן הוא. את כל כוחות נפשי אני אוזר בכדי לספר לך במתינות ומתוך ישוב־הדעת על ימי ילדותי, ובלבד שהדברים יעלו לפניך בהירים וצלולים, בתמונות שתבהקנה מול עיני־רוחך. עתה, כאשר יש עם לבי לפתוח בסיפור, שומע אני את קול צחוקך ואת דבריה של קלארה: “הרי אין אלו אלא הבלים של ילדות!” – אנא צחקו לי, צחקו לי מקרב־לב! אני מבקש מכם בכל מאודי! ואולם – אלי שבשמיים! שׂערי סומר, ודומה עלי שרק מתוך יאוש של טירוף שוטח אני את תחינתי לפניכם שתצחקו לי, כדרך שהתחנן פראנץ מוֹר לפני דניאל בשעתו. אך הבה נִפנה אל עצם הסיפור.

במשך היום כמעט שלא נזדמן לנו, הילדים, לראות את פני אבינו, אלא לעת סעודת־הצוהריים. מן־הסתם טרוד היה עד מאוד בענייני מישׂרתו. בתום סעודת־הערב, שעל־פי מנהג נושן הוגשה כבר בשעה שבע, היינו הולכים כולנו, אמא והילדים, לחדרו של האב, ומסבים שם אל שולחן עגול. אבא היה מעשן טבק ולוגם מתוך כוס גדולה של בירה. תכופות היה מספר לנו אגדות וסיפורי־מעשיות ונתקף בשעת־מעשה התרגשות עזה כל־כך, שמקטרתו היתה כבה; אני הייתי שב ומדליקה בהגישי לו פיסת נייר בוערת, והדבר היה לי מקור חדווה ושעשועים. אולם לעיתים היה האב תוחב לידינו ספרי תמונות, מתיישב לו אילם וקפוא בכורסתו, ומפיח מפיו ענני־עשן סמיכים, עד שדָמינו כולנו כשׂוֹחִים בערפל. באותם ערבים היתה האם עגומה תמיד, ומשהיכה האורלוגין תשע פעמים היתה נחפזת לומר: “בואו ילדים! למיטה! למיטה! איש־החול בא, אני חשה בו כבר”. ואומנם הייתי שומע אז בכל פעם שאון צעדים כבד ואטי מדשדש במעלה המדרגות. היה זה לבטח איש־החול. – פעם אחת הפיל עלי אותו שאון עמום ומהדהד חרדה עזה מכפי הרגיל. שאלתי את אמא בשעה שהובילה אותנו למיטותינו: “הה, אמא! מיהו איש־החול הרשע, שבא תמיד לגרש אותנו ולהרחיקנו מאבא? איך הוא נראה?” “איש־החול איננו קיים כלל, ילדי אהוב”, ענתה לי האם: “כשאני מספרת לכם שאיש־החול בא, איני מבקשת לומר אלא שאתם מנומנמים ואינכם יכולים לפקוח את עפעפיכם, כאילו זרה לכם מישהו חול אל תוך העיניים”. תשובתה של אמא לא הניחה את דעתי, ובנפשי הילדותית נקבעה בבהירות האמונה, שאִמנו מכחישה את קיומו של איש־החול רק בכדי שלא נתיירא מפניו: הן הייתי חוזר ושומע את שאון צעדיו המדשדשים במעלה המדרגות. – סקרן לאין־קץ לדעת עוד ועוד על אודות איש־החול ועל הזיקה הנסתרת שבינו לבינינו, הילדים, פניתי לבסוף אל הישישה אשר טיפלה באחותי הקטנה, ושאלתי אותה מהו טיבו של אותו איש, איש־החול. “אוי, נתנאל פעוטי”, נענתה הישישה, “כלום אינך יודע עדיין? איש רע הוא איש־החול, הוא בא אל ילדים קטנים המסרבים ללכת לישון, וזוֹרֶה מלוא־חופניים חול אל תוך עיניהם, והעיניים מתמלאות דם ופורצות מתוך הראש החוצה, והוא מלקט אותן ומשליכן אל תוך שק, ונושא אותן עמו אל חרמש הירח, טרף לצאצאיו: הללו יושבים שם בתוך קן ומקורים להם עקומים, כמקור הינשוף, והם מנקרים את עיניהם של הילדים הרעים”. עתה ציירתי לי בנפשי דיוקן־ביעותים של איש־החול האכזר. כל אימת שנשמע לעת־ערב קול הדישדוש במעלה המדרגות, הייתי מרעיד כולי מחרדה ואימה. אמא לא הצליחה להוציא מפי דבר מלבד הקריאה המגומגמת, הספוגה בדמעות: “איש־החול! איש־החול!”. הייתי רץ לפני כולם אל חדר־השינה, וכל שעות הלילה הייתי מתענה בייסורי אל מול דמותו המבעיתה של איש־החול. כבר הייתי מבוגר דיי כדי להבין, כי הדברים שסיפרה לי האומנת על איש־החול וקן־צאצאיו שעל חרמש הירח אי אפשר שיהיה בהם ממש; ואף־על־פי־כן המשיך איש־החול להפיל עלי מורא־רפאים. חלחלה – פלצות היתה אוחזת בי כשהייתי שומע כיצד עם תום עלייתו במדרגות הוא פותח בתנופה את דלת חדרו של אבי ונכנס פנימה. לפרקים היה נעלם למשך תקופות ארוכות, ושוב היה חוזר ומופיע כמעט מדי יום. כך נמשך הדבר לאורך ימים ושנים, אבל אני לא יכולתי להסכין עם אותה רוח־שְׁאול, ותמונת דיוקנו של איש־החול הנורא לא דהתה בנפשי. – שיחו־ושיגו של הלה עם אבי החל מעסיק את דימיוני ללא־הרף. מגור שלא יכולתי למגרו מנע בעדי מלשאול את אבי על הדבר. ואולם לחדור אל שורש התעלומה בעצמי, לראות את איש־החול האגדי עין־בעין – תשוקה זו הלכה ונתעצמה בקרבי עם חלוף השנים. איש־החול נטע בי את תחושת ההרפתקה והפלא, הקונה לה שביתה בקלות בנפשם של ילדים. לא היה דבר חביב עלי מקריאת סיפורי־בלהה על שדים, מכשפות, גמדים וכיוצא־באלה; אך מעל לכולם שָׂרְתָה תמיד דמותו של איש־החול, שאותה הייתי מצייר בגיר ובפחם על גבי כתלים, שולחנות וארונות בגילגולים המוזרים והנתעבים ביותר. – כאשר מלאו לי עשר שנים, העבירה אותי אמי מחדר־הילדים אל קיטון צר, ששכן לא הרחק מחדרו של אבי. עדיין אנוסים היינו להסתלק בחיפזון כל אימת שהיכה האורלוגין תשע פעמים וקול צעדיו של האלמוני הידהד בתוך הבית. מקיטוני שמעתי כיצד נכנס הלה אל חדרו של האב, ומקץ שעה קלה דומה היה עלי, שבבית מתפשט מין אד דקיק שריחו מוזר. בד־בבד עם הסקרנות גבר בי אומץ־הלב, והתחלתי לחבל תחבולות שיסייעו בידי לראות את איש־החול פנים אל פנים. פעמים אחדות התגנבתי חיש־קל מתוך קיטוני לאורך הפרוזדור עת חלפה דרכו אמי במרוצתה, אולם לא עלה בידי לראות דבר, שכן כל אימת שהגעתי למקום שממנו יכולתי להציץ, נמצא כבר איש־החול מעבר לדלת חדרו של אבי. נכנע לדחף ששלט בי בלי־מיצרים, גמרתי אומר לבסוף להסתתר בתוך חדרו של אבי ולצפות שם לבואו של איש־החול.

על פי שתיקתו של האב, על פי עיצבונה של האם, ידעתי ערב אחד, כי איש־החול עומד לבוא. השמתי עצמי מיוגע ועייף שלא־כרגיל, ועוד לפני השעה תשע יצאתי מן החדר והתחבאתי בפינת־סתר ליד הדלת. דלת־הבית חרקה, ומן המבוא נשמעו צעדים איטיים, כבדים, מהדהדים, אשר קרבו בעצלתיים אל המדרגות. האם חלפה על פָּנַי במרוצה והילדים איתה. חרש־חרש פתחתי את דלת חדרו של אבי. יושב היה כדרכו אילם וקפוא, גבו מופנה אל הדלת. הוא לא הבחין בי. מקץ דקה אחת כבר הייתי בתוך החדר, מסותר מאחורי הווילון שכיסה את ארון־הבגדים הפתוח שליד הדלת. הצעדים הכבדים קרבו והלכו לאטם – קולות מוזרים של שיעול וחירחור וכיחכוח נשמעו מבחוץ. לבי הלם מפחד וציפיה. קרוב, קרוב אל הדלת חריקה של צעד צורמני – חבטה עזה בידית – הדלת נפתחת בקול קישקוש! – אני אוזר עוז ומציץ בזהירות מבעד לווילון. איש־החול ניצב באמצע החדר לפני אבי, נוגהם הבהיר של הנרות מאיר את פניו! איש־החול, איש־החול הנורא הוא עורך־הדין הזקן קוֹפֶּליוּס, הסועד עמנו לפרקים בצוהריים! –

אולם גם האיומה שבדמויות־הביעותים לא היה בה כדי לעורר בי חלחלה עזה יותר מאשר אותו קופליוס. שווה בנפשך איש גבה־קומה ורחב־כתפיים, ראש עבה ונטול־צורה, פנים צהובים כעין האדמה, גבינים עבותים ואפורים שמתחתם מתנצנצות עיני חתול ירקרקות ודוקרניות, אף גדול, בולט, כפוף מעל לשפה העליונה. פיו העקום מתעוות תכופות בצחוק של זדון, ואז מבצבצים על לחייו כתמי ארגמן כהים וצליל שריקה מוזר נפלט מבין השיניים ההדוקות. קופליוס היה לבוש תמיד מיקטורן מיושן־גיזרה שעינו כעין האפר, וכן חזיה ומכנסיים מאותו צבע עצמו, אך גרביו שחורות היו ונעליו מקושטות באבזמי־אבן זעירים. הפאה הנכרית היתה קטנה ממידתו והגיעה בקושי לקצה קדקדו, תלתליה המודבקים הזדקרו מעל לאוזניו האדומות והגדולות, והצמה הדהוייה התרוממה גבוה מעל לעורפו, עד שאבזם־הכסף שהידק את קישורי מטפחת־הקפלים שלצווארו היה מבצבץ מתחתיה. כל דמותו עוררה סלידה ותיעוב; אך יותר מכל סלדנו אנו, הילדים, מאצבעותיו הגדולות, הגרומות והשעירות, ומגודל המיאוס אף בוחלים היינו בכל דבר שנגעה בו ידו. הוא הבחין בכך, ומתוך הנאה יתרה היה נוגע, בתואנה זו או אחרת, בפרוסת־עוגה או בפרי מתוק שאמנו הטובה הניחה בגְנֵבַה על צלחתנו, ואנו, בדמעות בעינינו מביטים היינו במיני־המתיקה שנועדו לשמח את לבנו ועתה היו לנו לפיגול. על אותו מעשה היה האיש חוזר גם כאשר היה אבינו מוזג למעננו כוסית קטנה של יין מתוק בימי־החג: אז היה קופליוס מניף בחפזה את אגרופו מעל לכוסית, ולפרקים אף היה מגישה אל שפתיו הכחלחלות, כשהוא פורץ בצחוק שטני למראה מפח־נפשנו, שלא יכולנו להביעו אלא ביבבות חנוקות. נוהג היה לכנות אותנו בשם “מפלצות קטנות”. לא היינו רשאים להוציא מפינו אף הגה במחיצתו, ובליבנו קיללנו קללות נמרצות את האיש המכוער, המרושע, שבכוונת מכוון היה טורח לקלקל לנו כל שמחה זעירה־שבזעירות. דומה ששנאתה של האם לקופליוס המאוס לא היתה פחותה משנאתנו, שכן כל אימת שהופיע היתה עליצותה פגה, ומיזגה השאנן, הבהיר, היה הופך עגמומי וקודר. אבא נהג בקופליוס כשם שנוהגים ביצור רם־מעלה, שיש לשאת דוּמָם את שִׁגיונותיו ולטרוח טרחה יתרה כדי לחלות את פניו. די היה ברמז חרישי מפיו, ומיד הוכנו במטבח מאכלי־תאווה, ויינות יקרי־המציאות היו נמזגים אל תוך הגביעים. –

עתה, משראיתי לפני את קופליוס, הבינותי, תקוף פלצות וזוועה, כי אכן איש מלבדו לא יכול היה להיות איש־החול. ואולם איש־החול שוב לא היה לדידי אותו דחליל פוחלצי מתוך אגדת־האומנת, המביא לצאצאיו בקן־הינשוף שעל חרמש הירח עיני ילדים למאכל – לא! היה זה מִיפלץ־רפאים נאלח, הנושא עמו לכל מקום שילך אליו יגון, מצוקה, אובדן – בַּזֶה ובבא.

הייתי נטוע במקומי, אחוז חבלי־קסם. מחשש פן יגלו את מחבואי ואולי אף יענישוני ביד קשה, נשארתי עומד מאחורי הווילון, ראשי משורבב החוצה, אוזני כאפרכסת. אבי קיבל את פני קופליוס ברוב־טכס. “לעבודה! חיש־חיש!”, קרא הלה בקול צרוד, מחרחר, והשליך מעליו את מקטרנו. אבי פשט דומם ואפוף־קדרות את חלוקו, והשניים עטו גלימות שחורות ארוכות. מניין נטלו את הללו לא עלה בידי לראות. אבי פתח את דלת הארון הקבועה בתוך הקיר, ואז נוכחתי לתדהמתי, שלא היה זה ארון־קיר כלל, כי אם מין גומחה אפלה, שתנור קטן ניצב בתוכה. קופליוס ניגש אל התנור, ולהבה כחולה פרצה מתוכו. מכשירים שונים ומשונים היו ערוכים מסביב. אל־אלוהים! – מרגע שאבי הזקן נירכן מעל לאש, השתנה מראהו כליל. דומה היה שכאב עוויתי ואיום השחית את קלסתרו המפיק רוך ויושר־לב, והפכוֹ לפרצוף־שטנים מכוער ודוחה. כפני קופליוס היו פניו. הלה נופף בידו זוג מלקחיים מלובנים, שלף באמצעותם גושי חומר מהבהבים מתוך העשן הסמיך, והחל מכה עליהם בפטיש בשקידה יתרה. דומה היה עלי, שהחדר התמלא לפתע פרצופי־פניהם של אנשים, פרצופים ללא עיניים – חורים שחורים, עמוקים, מבעיתים, נפערו במקומן. “הבו עיניים, הבו עיניים!”, קרא קופליוס בקול חלול, מהדהד. צריחה נפלטה מגרוני מחמת פלצות־פראים שאחזה בי; נפלתי מתוך המחבוא וצנחתי בחבטה על הרצפה. קופליוס התנפל עלי. “מפלצת קטנה, מפלצת קטנה”, רטן בחשפו את שיניו, תפסני והשליך אותי אל תוך התנור. הלהבה החלה חורכת את שערי. “עכשיו יש לנו עיניים – עיניים – זוג נאה של עיני־ילדים”, לחש קופליוס. הוא שלף באצבעותיו גרגרים מלובנים מתוך הלהבה ועמד לזרותם אל תוך עיני. אז ספק אבי את כפיו בתחנונים וזעק: “מורי ורבי! הותר לנתנאל שלי את עיניו – הותר לו אותן!” קופליוס פרץ בצחוק צורם וקרא: “נותיר לנער את עיניו, עליו ליבב את מנַת דמעותיו בעולם עד תּוּמָהּ. אך הבה נבחן את סיבובֵי־המוּכָנִי של הידיים והרגליים לכל דקדוקיהם”. והוא אחז בי בכוח עד שנתפקקו פרקי, סובב את ידי ואת רגלי, פרקן מעל גופי, והחל מחבר אותן בחזרה פעם לכאן ופעם לשם. “לא מתאים לא פה ולא שם! טוב היה כפי שהיה! הזקן עשה מלאכה נאמנה!”, גירגר ושירקק קופליוס. לפתע השתרר סביבי שחור־עלטה, פירכוס עז טילטל את כל עצמותי – ושוב לא חשתי ולא הרגשתי מאומה. –. משב חמים ורך החליק על פני, התעוררתי כמו מתוך תרדמת־צלמוות, אמי היתה רכונה מעלי. “איש־החול עודנו כאן?”, מילמלתי. “לא, ילדי האהוב, הוא הלך מפה זה מכבר, זה מכבר, הוא לא יפגע בך לרעה!” כך דיברה אלי אמי והיתה מעתירה נשיקות וחיבוקים על מַחְמָדָהּ ששב אליה.

לשם מה אלאה אותך בדברים, לותאר רעי! לשם מה אעתיר עליך פרטים ופרטי־פרטים, והלא עוד סיפור ארוך לפני! דיינו! נתפסתי בקלקלתי, וקופליוס התעלל בי. מחמת מורא ובהלה נתקפתי קדחת אנושה, ושבועות אחדים שכבתי על ערש־דווי. “איש־החול עודנו כאן?” – אלו היו המלים הראשונות שיצאו מפי, אות כי שבתי לאיתני, כי נושעתי. ועתה אוסיף ואספר לך על הרגעים המחרידים ביותר של ילדותי. או־אז יתחוור לך אל־נכון, כי לא מחמת סימאון עיניים נראה לי העולם נטול גוון וצבע – גורלי האפל הוא שהעטה חשרת־עננים עכורה על חיי, ורק ברגע מותי אולי יעלה בידי להבקיעה.

קופליוס לא שב עוד אלינו. שמועה אמרה שעזב את העיר.

חלפה שנה לערך. ערב אחד ישבנו, כמנהגנו הנושן אשר לא נשתנה, מסובים אל השולחן העגול. רוחו של אבא היתה טובה עליו והוא סיפר סיפורים מענגים על המסעות שערך בנעוריו. לפתע, עם צלצולו התשיעי של האורלוגין, נשמעה חריקת דלת־הבית הסובבת על ציריה, וצעדים איטיים, כבדים כעופרת, החלו מהדהדים במעלה המדרגות. “זהו קופליוס”, הפטירה אמי ופניה חוורו. “כן! – זהו קופליוס”, נענה האב בקול עמום, שבור. דמעות פרצו מעיניה של האם. “אבא, אבא!”, זעקה, “כלום אי־אפשר לך בלעדיו?” “זו לו הפעם האחרונה”, השיב הלה, “זו לו הפעם האחרונה שהוא בא לכאן, אני מבטיח לך. ועתה לכי, לכי עם הילדים! לכו – לכו למיטותיכם! ליל־מנוחה!”.

נדמה היה לי שאבן כבדה, צוננת, סוגרת עלי מכל צד. נשימתי נעתקה. נשארתי נטוע במקומי ללא־זיע, ואמא לפתה את זרועי: “בוא, נתנאל, בוא עמי!”. הנחתי לה לגררני, נכנסתי אל תוך הקיטון. “אל תפחד, אל תפחד! שכב במיטתך! – אנא, הרדם”, קראה אמא בעקבותי. אולם מורא גדול לאין־הביע וחרדת־בהלה עינו אותי ולא הניחו לי לעצום עין. קופליוס השנוא, הנתעב, ניצב לפני בעיניים רושפות, ומילא פיו צחוק של זדון. אך לשווא התאמצתי לסלק את דמותו מעם פני. השעה כבר היתה שעת־חצות כאשר הרעים לפתע רעם־אימים, כקול יריית תותח. הבית נזדעזע כולו, רחש מרשרש חלף ליד דלתי, דלת־הבית נסגרה בחבטה. “זהו קופליוס!” זעקתי בלב מתפלץ וזינקתי מן המיטה. שוועת כאב שאין לו ניחומים פילחה את האוויר. אצתי אל חדרו של אבי. הדלת היתה פתוחה לרווחה, עשן מחניק התאבך אל מול פני. המשרתת צעקה: “הה, האדון! האדון!”. לפני התנור האפוף־עשן היה אבי מוטל מת על הרצפה, פניו חרוכים, שחורים, מעוותים עד לאימה. מסביבו יבבו והתייפחו אחיותי, אמא היתה שרועה מעולפת לצידו. “קופליוס, שטן משוקץ, אתה רצחת את אבא!”, צעקתי. חושי עזבוני. כעבור יומיים, כאשר הניחו את אבא בארון, שבו תווי־פניו והפיקו רכות ענוגה, כבימי חייו. היתה זו לי נחמה־פורתא: הבינותי, שבריתו עם קופליוס בן־השחץ לא הביאה עליו אובדן־נצח.

קול הפיצוץ עורר את השכנים. המאורע נודע לשימצה ואף הובא לפני הערכאות; הללו ביקשו לתבוע את קופליוס לדין, אך הוא נעלם כלא־היה.

אם אומר לך עתה, רעי כאח לי, שאותו רוכל־אַצְטרוֹלָבִים שביקר במעוני לא היה אלא קופליוס המשוקץ, הרי לא תדונני לכף־חובה על שאנוּס הייתי לראות בהופעתו אותו מבשר חורבן. הוא שינה את לבושו, אולם קומתו ותווי־פניו של קופליוס חרוטים בנפשי עמוק מכדי שאוכל להיתפס לטעות. יתר על כן: קופליוס אפילו לא שינה את שמו. כפי ששמעתי, מכריז הוא כאן על עצמו כעל מכניקון מפְּיֵימוֹנְט, ומְכוּנֶה בשם ג’יוזפה קוֹפּוֹלָה.

גמרתי בדעתי שלא להרפות ממנו, ולנקום מידיו את מות אבי, יהיה אשר יהיה.

אל־נא תספר לאמא דבר על הופעתו של המיפלץ האיום – מסור ברכת־שלום לקלארה הנאווה שלי – אכתוב לה כשרוחי תשוב מעט למנוחתה. חיה בטוב וגו'.

קלארה לנתנאל

אומנם לא כתבת לי מזה ימים רבים, ואף־על־פי־כן מאמינה אני, כי נושא אתה את דמותי בלבבך ובמחשבותיך; שכן בי הירהרת מן־הסתם כאשר עמדת לשלוח את מכתבך האחרון לאחי לותאר וכתבת על המעטפה את שמי תחת שמו. בלב עולץ פתחתי את המכתב, והבחנתי בַּטעות רק משהגעתי למלים “הה, לותאר רעי החביב!”. בְמָקום זה היה עלי להפסיק בקריאה ולמסור את המכתב לידי אחי. אולם לפי שהיית מקניט אותי לעיתים, מעשה־ילדות, וסונט בי על אשר ניחנתי בנפש נשית כה מתונה ורוגעת, עד שֶדָמִיתִי בעיניך לאותה אשה הנחפזת להחליק קפל מיותר בווילון־חלונה בשעת מנוסה מבית העומד להתמוטט – הרי בוודאי תתקשה להאמין לי כעת אם אומר לך, שפתיחת מכתבך זיעזעה אותי זעזוע עמוק. כמעט לא יכולתי לנשום, האותיות היו מרצדות אל מול עיני. הה, נתנאל אהובי, וכי איזה דבר של פלצות יכול היה לחדור כך אל תוך חייך! אולי פרידה היא, אולי לא אראך עוד לעולם – המחשבה פילחה את חזי כמדקרת־פגיון צורבת. קראתי ושבתי וקראתי! – התיאור שתיארת את קופליוס הנתעב עורר בי צמרמורת. לראשונה נודע לי דבר מותו האכזרי של אביך הזקן וטוב־הלב, מוות ביד אלימה! אחי לותאר, שמסרתי לידו את מכתבך, ניסה להרגיעני, אך ללא הצלחה יתרה. רוכל האצטרולבים נושא הפורענות ג’יוזפה קופולה רדף אותי על כל צעד ושעל, ואני בושה כמעט להודות, שעלה בידו גם לטרוף את שנתי – העמוקה והשלווה תמיד – בחלומות משונים ומבולבלים. ואולם כעבור זמן־מה, כבר למחרת היום, צרתי לדברים צורה אחרת בנפשי. אל נא תכעס עלי, אהוב לבי, אם יספר לך לותאר, שלמרות חששך המוזר, כי קופליוס יעולל לך רעה, שרויה אני בהלך־נפש עליז ושאנן כתמיד.

רוצה אני להודות לפניך בפה מלא, כי לדעתי, כל אותם מקרי פלצות וזוועה שעליהם סיפרת לא התרחשו אלא בתוך נפשך פנימה, מבלי שלעולם הממשי, האמיתי, תהיה יד בדבר. קופליוס הזקן היה אומנם אדם מאוס, אך שנאתו לילדים היא־היא שעוררה בכם, הילדים, אימה שכזו מפניו. באופן טבעי נצטרף בנפשך הילדותית איש־החול המבעית מסיפורי האומנת אל קופליוס הזקן; וגם כששוב לא האמנת באיש־החול, הוסיף קופליוס להצטייר בדמיונך כמיפלץ־רפאים שפגיעתו רעה, ומסוכנת בעיקר לילדים. מעשי המסתורין שחולל קופליוס עם אביך בלילות לא היו מן־הסתם אלא ניסויים אלכימיים שערכו השניים בסתר; הדבר היה למורת־רוחה של האם, לפי שהיה כרוך אל־נכון בהוצאות מיותרות לרוב. זאת ועוד: כפי שקורה תמיד בניסויים מעין אלו, העבירה תשוקת־הַמַּדוּחִין לזכות בחוכמה עליונה את אביכם על דעתו, ולבו סר מעל המשפחה. מותו של אביכם נגרם לבטח בשל חוסר־זהירותו שלו, וקופליוס איננו אשם בדבר. האמן לי, אמש שאלתי את שכננו הרוקח הבקי והמנוסה, אם ניסויים כימיים יש בהם כדי לגרום להתפוצצות־פתאום קטלנית מעין זו. הוא השיב: “הו כן, כמובן!”, והחל לתאר בפני לפרטי־פרטים כיצד עלול הדבר לקרות, כשהוא נוקב בדברו במיני שמות זרים ומוזרים, שנבצר ממני לזכרם. אתה תרגז אל־נכון על קלארה שלך ותאמר: “אל תוך נפש צוננת זו לא תחדור לעד קרן־אור מעולם־הרזין, השב ופושט אל האדם את זרועותיו הסמויות מן העין. היא רואה רק את קליפת־הציבעונין של העולם ושׂשׂה כאותה פעוטה על פרי־הזהב הזוהר, שרעל ממית צפון בתוכו”.

הה, נתנאל אהובי, כלום אינך יודע, כי גם בתוך לב שאנן, תמים, בהיר, עשויים לקנן כל אותם רחשים עמומים על כוח זדוני, עויין, האורב לנו לכלותנו בתוך נפשנו שלנו? אנא סלח לי, שאינני אלא נערה פשוטה, על שמעזה אני לשטוח בפניך, ולו אך דרך־רמז, את הרהוּרַי בדבר טיבם של אותם יסורים. בסופו של עניין לא אמצא בוודאי את המלים הנאותות ואתה תצחק לי בפני, לא משום שדבר־איוולת בפי, אלא משום שהמלים היוצאות מתחת ידי לובשות צורה כה עילגת.

אם קיים כוח אפל, אשר מתוך רישעות בוגדנית משחיל אל תוכנו את הפתיל לכבול בו את אברינו ולגרור אותנו בעל־כורחנו אל דרך הרת אסונות ואובדן, – אם כוח כזה ישנו בנמצא, הרי שהוא צר לו צורה בתוכנו על־פי צורתנו־אנו, הוא מתמזג ביישותנו כליל: שכן רק כך יכולים אנו להאמין בו ולפנות למענו את המקום שבלעדיו יבצֵר ממנו להשלים את מלאכתו הטמירה. ואולם אם נדבק בחיים של זוך ופשטות, יהיו עשתונותינו תמיד צלולים דיים כדי להפר את תעתועיהן של השפעות זדון זרות, וכדי לפסוע בצעד בוטח בדרך שאליה הנחונו נטיות־הלב. או־אז חזקה על אותו כוח מאיים שיותש עד־כלות במאבק־השווא שלו לָצוּר לו צורה בצלמנו ובדמותנו. “ואף אין ספק בדבר”, מוסיף לותאר, “שאותו כוח אפל, משמסרנו עצמנו בידיו, מעתיק תכופות אל תוך נפשותינו פנימה דמויות זרות אשר ניקרו על דרכנו בעולם החיצון; הנה כי כן מפיחים אנו עצמנו את רוח־החיים בדמות־המדוחין המתעתעת בנו. אין היא אלא בבואה ערטילאית של עצמנו, ורק מחמת קירבת־הנפש הכמוסה שאנו חשים כלפיה, ומחמת פעולתה העזה על רוחנו, אנו מוצאים עצמנו מושלכים אל מצולות־השאול או נמוגים מחֶמְדָה ברקיע”. – כפי שנוכח אתה לדעת, נתנאל אהובי, הרבינו, לותאר ואני, לשוחח בינינו על כוחות־האופל ועוצמת שררתם, ועתה, משהעליתי לא בלי עמל את עיקרי שיחותינו על הכתב, נראים לי הדברים עמוקים כמעט לאין־חקר. אומנם, את מלותיו האחרונות של לותאר אינני מבינה לאשורן ויש בידי רק לנחש את כוונתו, אבל דומני שהדברים נכוחים עד מאוד. אנא, נתנאל, סלק מעל עצמך כל שמץ־הרהור על עורך־הדין המאוס קופליוס ועל רוכל האצטרולבים ג’יוזפה קופולה. בטח בדברי: אנשים זרים הם, ואין בידם להרע לך. האמונה בכוחם העויין, היא ורק היא יש בה כדי להפכם לעויינים. אלמלא העידה כל שורה משורות מכתבך על לב קרוע ומורתח, אלמלא בכתה בי נפשי מצער על כאבך, יכולה הייתי למלא פי צחוק־מְשׁוּבָה על עורך־הדין־איש־החול ועל רוכל האצטרולבים קופליוס. יהיה לבבך שלֵו – שאנן! יש עם לבי לבוא אצלך כמלאך־מושיע, ואם יעלה בדעתו של קופליוס הנאלח להפריע את חלומותיך, אָנִיסוֹ בפרץ של צחוק. כלל וכלל איני יראה מפניו ומפני אצבעותיו המסואבות; אין בכוחו של אותו עורך־דין לטמא את מיני־המתיקה שבצלחתי, כשם שנבצר ממנו להשחית את עיני כאיש־חול.

אהוב־נפשי לנצח־נצחים שלך אני וגו'.

נתנאל ללותאר

היטב חרה לי על שקלארה קראה בשוגג את מכתבי המיועד אליך, הגם שאותה טעות נגרמה מחמת פיזור־דעתי. היא כתבה לי מכתב פילוסופי מעמיק־חקר, שבו היא מוכיחה לי, קו־לקו, כי קופליוס וקופולה קיימים רק בתוך נפשי פנימה ואינם אלא בבואה ערטילאית שלי עצמי, אשר דינה להתפוגג ברגע שאעמוד על טיבה. אכן, מי היה מאמין, שאותה נשמה המאירה כמין חלום ענוג מתוך עיני־תום בהירות, מצטחקות בנועם־חן, יש בכוחה גם להשיג השגות חריפות ולמדניות כל־כך! היא מסתמכת על דבריך. הרביתם לשוחח על אודותי. מן־הסתם השמעת באוזניה הרצאות מפולפלות, על מנת שיתחדד שכלה ודעתה תתרחב. הנח לזאת! – אגב, התחוור לי שרוכל האצטרולבים ג’יוזפה קופולה אין בינו לבין עורך־הדין הזקן קופליוס ולא כלום. אני שומע הרצאות מפי פרופסור לפיסיקה ששמו כשם אותו חוקר־טבע מהולל, סְפַּאלַאנְצַאנִי; האיש בא לכאן זה לא כבר, ומוצאו מאיטליה. הוא מכיר את קופולה מזה שנים רבות, ומכל מקום קל להבחין גם על־פי מבטאו של הלז, כי אכן בן־פיימונט הוא. קופליוס היה גרמני, אף כי חוששני שלא הצטיין ביושר רב. על כל פנים, נפשי עדיין לא שבה למנוחתה. קלארה ואתה, שניכם רואים בי בעל־הזיות קדורני, ואף־על־פי־כן אין בכוחי להימלט מן ההשפעה שמשפיע עלי פרצופו הארור של קופליוס. שמח אני על שעזב את העיר, כפי שסיפר לי ספאלאנצאני. – אותו פרופסור הוא בריה משונה ותמהונית. קטן ועגלגל, עצמות־לחייו בולטות, אפו דק, שפתיו משורבבות, עיניו קטנות וחודרות. אבל במקום להתעמק בתיאורי, טוב תעשה אם תתבונן בדיוקנו של גראף קַאליוֹסְטרוֹ כפי שצוייר בידי חוֹדוֹוְיֵיצְקִי בשביל לוח־כיס ברלינאי כלשהו: אז תראה את ספאלאנצאני לנגד עיניך. – לפני ימים אחדים, כאשר טיפסתי במדרגות, ראיתי לפתע שהווילון המכסה תמיד את דלת־הזכוכית הופשל מעט, וסדק צר נותר בצידו. אינני יודע מדוע, אך סקרנות עזה דחקה בי להציץ פנימה. אשה תמירה, דקת־גיזרה, אבריה כלילי־תואם וכולה לבושה הדר, הסבה אל שולחן קטן כשזרועותיה משוכלות לפניה. ישובה היתה מול הדלת, ויכולתי להתבונן היטב בפניה היפים כפניו של מלאך. דומה שלא הבחינה בי. משהו קפוא היה בעיניה – כמו ניטל מהן כוח־הראיה – כמו שקועה היתה בתרדמה בעיניים פקוחות לרווחה. חלחלה אחזה בי, וחרש התגנבתי אל אולם־ההרצאות שבסמוך. לאחר־מכן נודע לי, כי הדמות אשר ראיתי בתו של ספאלאנצאני היא, אוֹלִימְפִּיָה, הכלואה בחדרה תמיד בידי אביה העריץ, נסתרת מעין־כל. נראה שיש דברים בגו, אולי רפת־שכל היא או בדומה לכך. אולם לשם מה כותב אני לך כל זאת? מוטב היה לי לספר לך את הכל בעל־פה. ואומנם, יש בדעתי לבקר אצלכם בעוד כשבועיים. שומה עלי לשוב ולראות את קלארה המתוקה שלי, את מלאכי האהוב. או־אז יפוג הדכדוך שתקפני (חייב אני להודות בכך) שעה שקראתי את מכתבה המוזר והמפולפל. משום כך גם לא אכתוב לה היום.

שפע ברכות־שלום וגו'.

*

גם דמיון מופלג אין בו כדי להמציא מעשה פלאי ומוזר יותר מן המאורעות שנתרגשו על רעי האומלל, הסטודנט הצעיר נתנאל, אשר את קורותיו נטלתי על עצמי לספר לך, קורא נלבב. כלום אירע לך מעודך, קוראי הנאמן, שמעשה פלוני השתרר כליל על לבך, רוחך והגיגיך, ודחק מתוכם כל דבר זולתו? אותו מעשה היה שורף וחומר את בני־מעיך, בוער כאש אצורה בעצמותיך, מגעיש את דמך בעורקיך וצורב בארגמן את לחייך. מבטיך בהו כמו מבקש היית לראות דמויות סמויות מן העין מרחפות בחלל הריק, ומלותיך לעו ונמוגו באנחות סתומות. ידידים שאלו אותך: “מה זה היה לך, נכבדי?” “כלום נפל דבר, יקירי?” – ואתה, מבקש היית להעלות לפני עיניהם את התמונה המקננת בנפשך ולציירה בצבעים ססגוניים, על כל צלליה ואורותיה, ויגיעה רבה יגעת לחפש מלים נאותות לפתוח בהן את הסיפור. אולם חשת, כי שומה עליך ליטול את כל המופלא, המרהיב, מעורר־הפלצות, המשעשע והאיום אשר אירע אותך, ולתת הכל אל תוך המלה הראשונה שתוציא מפיך, על מנת שתהלום בשומעיך כברק. וכל מלה, כל ניב, כל אשר ניתן להיאמר, דמה עליך לפתע כחיוור, צונן, נטול־חיים. אתה מחפש ומחפש ומגמגם ומתלעלע, ושאלותיהם של הרֵעים צלולי־הדעת צונחות כפרץ־רוח מקפיא אל תוך הלהבה היוקדת בנשמתך, ומאיימות לכבותה. ואולם אילו דָמית לאותו צייר זריז, והיית רושם תחילה את קווי־המיתאר של תמונתך הכמוסה בכמה שירטוטים עזים, כי אז יכול היית להוסיף ולמשוח אותה ללא־עמל בשלל צבעים כהנה וכהנה, והערבוביה שוקקת־החיים של דמויות רבגוניות למיניהן היתה מכה את רעיך בתדהמה, והם היו רואים עצמם, כמוהם כמוך, שרויים בתוך־תוכה של התמונה אשר העלית ממעמקי נפשך! – עלי להתוודות לפניך, קורא נעים, כי בעצם הדבר לא שאלני איש מעולם על קורותיו של נתנאל הצעיר. אך כידוע לך, נמנה אני על הגזע המוזר של המושכים בעט־סופר, והללו, כשמקננת בקירבם תמונה כעין זו שתיארתי לפניך, דומה עליהם תמיד כמו שָאל אותם לא רק כל הבא במחיצתם, אלא אף העולם כולו: “מה הדבר? אנא, ספר, רֵע נעים!”. וכך תכף עלי יצרי בכל עוז, לספר באוזניך על חייו רדופי־הפורענות של נתנאל. כל הפלאי והמוזר שבקורותיו של רעי מילא את נפשי לאין־הכיל, אולם דווקא משום כך, קורא נלבב שלי, ולפי שצריך הייתי להטות גם את לבך אחרי מעשי־נפלאות – משימה לא פשוטה כלל וכלל – הארכתי להתחבט ולהתלבט בבחירת פתיחה מאירת־עיניים, לוקחת־לב, מקורית, לסיפורו של נתנאל. “היֹה היה” – הנאה שבפתיחות – לא ולא! מתון יתר על המידה! “בעיירה הקטנה ס. גר לו…” מתאים יותר, מרחיק למיצער את העדות, סגולה להגברת המתח. ואולי לפתוח ישר in medias res: “כלח לך לכל השדים”, קרא הסטודנט נתנאל אחוז פלצות וחרון ועיניו מזרות אימה, עת קרב רוכל האצטרולבים ג’יוזפה קופולה…" משפט זה כבר העליתי לאמיתו של דבר על הכתב, כשלפתע גיליתי בעיניו מזרות־האימה של נתנאל איזו נימה של שעשוע. אולם סיפורי הן איננו מבדח כלל ועיקר. בקיצור, שום משפט לא צץ במוחי שיהיה בו כדי לשקף ולו אך מעט־מזעיר מזוהר־גווניה של התמונה שבנפשי פנימה. לבסוף גמרתי בדעתי להשאיר את הסיפור ללא פתיחה. טול, קורא נאמן, את שלושת המכתבים שהפקיד בידי רעי לותאר בנדיבות־לבו, ומצא בתוכם את קווי־המיתאר של התמונה האמורה. ואילו אני בסיפורי אנסה למשוח אותה בצבעים כמיטב יכולתי. אולי יעלה בידי לעצב כמה מן הדמויות כצייר־דיוקנאות מומחה, עד שתבחין בדמיונן למקור אף מבלי להכירו, ושמא אף תתעורר בך ההרגשה שראית אותן לא אחת במו עיניך. ואולי ייפתח אז לבבך להאמין, קורא נעים, כי אין בנמצא דבר פלאי ומטורף יותר מן החיים עצמם, וכי המשורר איננו יכול לשקף אלא אותם, כבתוך אספקלריה ממורקת שבוהק לה אפלולי ועמום.

על מנת שיהיו הפרטים הנחוצים מחוּורים מלכתחילה, עלי להוסיף על הנאמר באותם המכתבים, כי אחרי מות אביו של נתנאל, אספה אליה אמו את קלארה ולותאר, ילדיו של שאר־בשר רחוק שהלך אף הוא לעולמו והותירם יתומים. קלארה ונתנאל רחשו אהבה עזה איש לרעותו, והדבר לא היה למורת־רוחו של איש. הם באו בברית־האירוסין קודם שעזב נתנאל את מקום מושבם על מנת להמשיך בלימודיו בעיר ג.; וכפי שהעיד על עצמו במכתבו האחרון, הריהו שומע שם הרצאות מפי הפרופסור המהולל לפיסיקה, ספאלאנצאני.

עתה יכול הייתי להמשיך בסיפורי בשופי ונחת. אולם בעצם הרגע הזה ניצבת דמותה של קלארה כה בהירה לנגד עיני, עד שאין בכוחי לגרוע ממנה את מבטי, כאשר קרנִי כל אימת שהיתה מחייכת אלי את חיוכה הענוג. קלארה לא היתה יפת־תואר; זו היתה דעתם של כל אותם בְּרִיות שבתוקף מקצועם ראו עצמם בקיאים בעניינים שביופי. אך האדריכלים שיבחו את תואם־אבריה, הציירים פסקו כי עורפה, חזה וכתפיה מעוצבים בצניעות בתולית מופלגת, ולב כולם הלך שבי אחרי שערה המרהיב, שער מאריה מאגדאלנה: מרבים היו ללהג על גוונים ובני־גוונים נוסח בַּאטוֹן. אחד מהם, הוזה נלהב, אף השווה במשוגתו את עיניה של קלארה לאגם פרי מכחולו של רואיסדאל, שנשקפים בו כבאספקלריה תכול שמיים טהורים ללא־עב, יערות ופרחי ציבעונין למכביר, ונופים שאננים ושוקקי חיים. משוררים ומוסיקאים אף הרחיקו לכת והכריזו: “מה לנו אגם – מה לנו אספקלריה! כלום יכולים אנו להביט בנערה מבלי שיהֵלוּ לעומתנו מתוך עיניה צלילי־שיר פלאיים, שטופי זוהר, החודרים למצולות נפשנו ומעוררים בה רחש ורעדים? אם איננו פוצחים אז בזמר הראוי להתכבד בו, אות וסימן הוא לדלות שירתנו, וזאת למדים אנו גם מן החיוך הדק־מן־הדק המרחף על שפתותיה של קלארה שעה שמעזים אנו לצייץ באוזניה ציונים המתהדרים בעטרה של שיר־זמר, בעוד שאין בהם אלא טלאי־צלילים המפזזים כה וכה בערבוביה”. ואומנם, אמת היתה בדבר. קלארה נתברכה בדמיון עתיר־חיים של ילד תם שרוחו צלולה וברה; נפשה עמוקה היתה ומכוּנסת, נשית, רוויית־עדנה, ושכלה חריף ושקול. חובבי עירפול ואץ־קוצץ למינהו לא רוו נחת במחיצתה; שכן מבלי להרבות במלים – בלאו־הכי היתה קלארה שתקנית מטבעה – היו מבטה הבהיר וחיוכה הדק והלגלגני אומרים את דברם: “רֵעים חביבים! כיצד יכולתם להעלות בדעתכם, כי אלך שולל אחרי הבלי צִלְלֵיכֶם הערטילאיים ואפתֶה להאמין כי דמויות של ממש הן, שרוח־חיים בהן ותנועה?”. – משום כך ראו רבים בקלארה נערה צוננת, שוות־נפש ונטולת רוח־פיוט; אולם אחרים, אשר השכילו להתבונן בחיים לעומקם, רחשו חיבה עמוקה לנערה הנבונה, ענוגת־הרגש וברת־הלב, ועל כולם אהב אותה נתנאל, אשר מילא כרסו חוכמה וידו רב לו באמנויות ובמדעים. נפשה של קלארה היתה קשורה קשר אמיץ בנפשו של אהובה. צללים ראשונים העיבו על חייה כאשר אנוסה היתה ליטול ממנו ברכת־הפרידה. באיזו חדווה נפלה עתה אל בין זרועותיו, כאשר עם שובו לעירם אץ אל בית־אמו, כהבטחה שהבטיח ללותאר במכתבו האחרון. הכל התרחש כפי שקיווה נתנאל: כשראה מולו את פניה של קלארה, נסתלקו ממנו בעצם אותו הרגע כל ההרהורים שהירהר על עורך־הדין קופליוס ועל המכתב הפילוסופי אשר כתבה לו אהובתו. דיכדוכו נעלם ואיננו.

ואף־על־פי־כן היה הצדק עם נתנאל שעה שכתב ללותאר, כי דמותו המאוסה של רוכל האצטרולבים קופולה חדרה כרוח רעה אל תוך חייו. כולם חשו בכך, שכן למן הימים הראשונים נתגלתה תמורה עמוקה באורחו־וריבעו של נתנאל. הוא שקע בהזיות קודרות וכל נוהגו היה מוזר וְנִפְלֶה, שלא לפי דרכו. החיים היו לו כחלום וכחזיון־ביעותים. ללא הפוגה חזר ודיבר על כך, שהאדם, אף כי מדמה הוא בנפשו שגורלו בידיו, איננו אלא כלי־משחק בידיהם נטולות־החמלה של כוחות־השחור. לשוא ינסה האדם להתקומם – אין לו מוצא אלא לכפוף ראשו בענווה לפני גזירת הגורל. נתנאל אף הפליג וטען, כי רק פתי יאמין שבידו להתעמק במדעים ואמנויות מתוך רצונו החופשי ונטיית־לבו; שכן אותה התעלות־הרוח, שבלעדיה אין אדם נעשה מלומד ובר־אוריין, איננה נובעת מתוך נפשו, כי־אם מואצלת עליו מכוחה של ישות עליונה השרויה מחוצה לו.

נפשה הבהירה של קלארה היתה נוקעת מכל אותו צקון־לחש אפוף מיסתורין, אך דומה שלא היה טעם לנסות ולסתור את טענותיו של נתנאל. ואולם כאשר היה נתנאל מוסיף וטוען, כי קופליוס ולא אחר הוא אותה ישות עוינת אשר השתררה על חייו מאז הציץ בילדותו מבעד לווילון, וכי הזֵד הנאלח עתיד להרוס באכזריות את אושר אהבתם – אז הרצינו פניה של קלארה, והיא אמרה: “כן, נתנאל! הצדק אתך, קופליוס הוא זֵד עויין, מרושע, בידו לחולל מעשי־פלצות נתעבים, משל חדר השטן בכבודו ובעצמו אל תוך חייך – אולם אך ורק אם לא תגרשהו כליל מתוך לבבך. כל עוד תאמין בו – לו הגדולה והתפארת; אמונתך היא כל גבורתו”. היטב חרה לנתנאל על שקלארה מקשה את עורפה ומאמינה רק בשדים שבתוך נפשו פנימה, והוא החל ללמדה פרק בתורת־הנסתר, והיה מדבר באוזניה על הסיטרא־אחרא ומרעין־בישין למיניהם; אולם קלארה נכנסה בקוצר־רוח אל תוך דבריו כשבפיה הערה שלא ממין העניין, וחמתו של נתנאל בערה בו להשחית. סבור היה שנבצר מנפשות צוננות ואטומות כשלה לרדת לעומק־חיקרם של רזי־דרזין עֲלוּמִים כגון אלו; ומבלי שיחוש כי הוא מונה גם את קלארה במניין אותם נחותי־הדרגא, לא הרפה נתנאל ממאמציו, להכניס אותה בסוד מצפוניו הטמירים.

השכם בבוקר, שעה שקלארה טורחת היתה בהכנת פת־שחרית, עמד נתנאל לידה והיה מקריא לפניה מתוך ספרי־מיסתורין. היא פנתה אליו ואמרה: “נתנאל יקירי, מה תאמר אם אראה בך עכשיו ישות מזיקה ועויינת, המשפיעה כרוח רעה על הקפֶה שלי? שכן אם אעשה כרצונך ואניח הכל מידי על מנת שאוכל להביט בעיניך בעודך קורא, יגלוש הקפה אל תוך האש, ואיש מכם לא יאכל את ארוחתו”. נתנאל סגר את ספרו ברעש ומיהר ברוגז אל חדרו. מאז ומתמיד היה כוחו יפה בחיבור מעשיות נעימות ורבות־עלילה, שקלארה היתה מאזינה להן בתענוג נלהב. אך עתה היתה שירתו קודרת, סתומה ונטולת־צורה, ואף כי קלארה מנעה עצמה מדברי־גנאי, חש נתנאל באדישותה. לא היה דבר שנוא על קלארה מן השיעמום; במבטה ובדבריה ניכרו אז ליאות וקוצר־רוח שאין לכבשו. ואומנם, שירתו של נתנאל משעממת היתה עד מאוד. מורת־רוחו על טבעה המתון, השקול של קלארה גברה והלכה, ואילו היא לא יכלה לכבוש את הרוגז שעורר בה המיסתורין האפל, הקודר והמשעמם שאפף את נתנאל. אט־אט היו השניים מתרחקים איש מרעותו אף מבלי שחשו בדבר. – כפי שהודה נתנאל בינו לבין עצמו, הלכה דמותו המכוערת של קופליוס ודעכה בדמיונו, ורק בדי־עמל עלה בידו לציירו בצבעים חיים בשיריו, בהם הופיע הלה כדחליל־ביעותים אימתני של הגורל. לבסוף עלה בדעתו של נתנאל לצקת אל תוך טורי־השיר את החשש שחילחל בו, כי קופליוס עתיד להרוס את אהבתו. הוא תיאר את קלארה ואת עצמו, מאוחדים בברית־אהבה, אך מדי פעם בפעם דומה היה, כי כף־יד שחורה פורצת אל תוך חייהם, וגוזלת בחטף כל פירור של שמחה או עונג שהיה שמור למענם. לבסוף, שעה שניצבו השניים לפני אלטר־הכנסיה על מנת לבוא בברית־הנישואין, מופיע קופליוס המשוקץ ושולח אצבעותיו אל עיניה הענוגות של קלארה. העיניים נעתקות ממקומן וצונחות על חזהו של נתנאל, צורבות ולוהטות כניצוצות של דם. קופליוס לופת את נתנאל ומפיל אותו אל תוך גלגל־אש בוער, המסתובב במהירות הסופה ומשליך אותו ברעש וגעש למרחקים. אוזניו צוללות מן השאון, משל היתה הסופה מצליפה בגלי־הים המקציפים, הגועשים כענקים שחורים צחורי־שיער במאבק זועם, נואש. אולם מבעד לגעש־הפרא נשמע פתאום קולה של קלארה: “מדוע אינך מביט בי? קופליוס הוליך אותך שולל, לא היו אלו עֵינַי אשר בערו באש על חזך, היו אלו טיפות לוהטות של דם־לבבך; לא איבדתי את עיני, אנא, הבט בי!”. נתנאל מהרהר: “הן זוהי קלארה, ואני שלה לנצח”. ואז דומה עליו שאותה מחשבה ננעצת בכוח בתוך גלגל־האש, מרוצתו נעצרת, והשאון העמום נמוג לאטו בתהום־מצולה. נתנאל תולה עיניו בעיניה של קלארה. אולם המוות הוא זה, המביט בו בנועם מתוך עיני אהובתו.

כל אותם ימים שבהם כתב את שירו, היה נתנאל שקט מאוד ולבו מיושב. הוא חזר ותיקן ושיפר כל טור וטור, וכיוון שנטל על עצמו עול משקל וחריזה, לא נתקררה דעתו עד שנערכו הדברים בלשון מתואמת ובנועם־צליל. אולם כאשר נסתיימה המלאכה והוא קרא את שירו בקול, אחזו בו חלחלה ופלצות וצעקה פרצה מגרונו: “של מיהו הקול הנורא הזה?” אך מקץ שעה קלה שב השיר ונראה לו יפה־להלל, ותקווה קיננה בלבו, כי בנפשה הצוננת של קלארה יתלקח שביב־אש למשמע הדברים. ואולם הוא עצמו לא ידע מה טיבו של אותו שביב שהוא מייחל לו, ולמה הוא מצפה בקוותו להפיל על קלארה אימתן של אותן תמונות־ביעותים, המנבאות חורבן אכזר לאהבתם.

נתנאל וקלארה ישבו יחדיו בגנה הקטן של האם. רוחה של קלארה היה טובה עליה, שכן מזה שלושה ימים, מאז החל לכתוב את שירו, לא הטריד אותה נתנאל בהזיותיו ובחששותיו. גם נתנאל היה מדבר בעליצות קלילה, ומשעשע את קלארה בסיפוריו כבימים עברו. היא פנתה אליו: “הנה רק עכשיו חזרת אלי באמת! רואה אתה שעלה בידינו לסלק מכאן את קופליוס הנתעב?” לשמע הדברים נזכר נתנאל, כי בכיסו טמון השיר החדש, שאותו ביקש לקרוא לפניה. הוא שלף את הדפים מחיקו והחל קורא בקול. מתוך ציפיה לדבר־שיעמום שאין להימלט מפניו, נשתתקה קלארה והחלה סורגת בשלווה. אולם ככל שקדרו וכבדו הצללים, כן חידדה קלארה את אוזניה, עד שלבסוף שמטה את הגרב הסרוגה מבין אצבעותיה ונעצה מבט קפוא בעיניו של נתנאל. הלה היה הולך ונסחף בשטף הקריאה, אש זרה בערה בלחייו ובעיניו נקוו דמעות. משסיים פרצה מחזהו אנחה מיוסרת, הוא לפת את ידה של קלארה ונאנק כמו נפוג בו לבו מכאב שלא ינוּחם: “הה! – קלארה – קלארה שלי!”. קלארה אימצה אותו ברוך אל חזה ואמרה חרש־חרש, אך לאט ובהטעמה" יתרה: “נתנאל! – נתנאל אהובי! השלך את המעשיה המטורפת – הסהרורית – המתעתעת – אל תוך האש!” נתנאל זינק ממקומו בשצף־קצף וקרא, בהדפו מפניו את קלארה: “בובה ממוכנת ארורה שכמוך!”. הוא הסתלק במרוצה, וקלארה הנעלבת פרצה בבכי־תמרורים. “הוא לא אהבני מעולם, אין הוא מבין לנפשי”, היתה מתייפחת בקול. לותאר נכנס אל תוך סוכת־הגן, וקלארה אנוסה היתה לספר לו את אשר נפל ביניהם. לותאר אהב את אחותו בלב ונפש, וכל מלה שיצאה מפיה צנחה כזיק־אש אל נפשו פנימה. הטינה ששמר מזה ימים רבים לנתנאל השטוף־בהזיות התלקחה לחרון שוצף. הוא אץ אל נתנאל והוכיח אותו על פניו במלים בוטות על שנוהג הוא באחותו כמתעתע. נתנאל שיצא מגידרו לא טמן ידו בצלחת. “ריקא אחוז תזזית ועיוועים!”, צרח לותאר; “בריה עלובה וצרת־מוחין”, השיב נתנאל. לא היה מנוס מדו־קרב. הם גמרו להילחם בבוקר המחרת בפגיונות מלוטשים עד־דק, כמנהג הסטודנטים באותו מקום. דוממים היו משתרכים אנה ואנה בפנים זועפות. קלארה שמעה את קול הריב, ואף ראתה את ראש־הסייפים מביא את הפגיונות עם דמדומי־השחר. היא ניחשה את העומד להתרחש. לותאר ונתנאל באו אל המקום המיועד: אפופי־קדרות פשטו ללא־אומר את מקטורניהם, ועמדו להתנפל זה על זה בעיניים דולקות, וצמאות־דם, עת פרצה לקראתם קלארה דרך שער הגן. רועדת ומתייפחת זעקה: “פראים שכמוכם! דיקרו אותי למוות בטרם תילחמו! אני לא אוכל להוסיף ולחיות בעולם, בין אם ירצח אהובי את אחי, ובין אם ירצח אחי את אהובי!”. הפגיון צנח מידו של לותאר והוא כבש דומם את מבטו בקרקע; ואילו את לבו של נתנאל פילח כְּאֵב עז של תוגה, ונחשול אהבה גאה בו, כל אותה אהבה אשר רחש לקלארה הענוגה מאז ימי־הפַּז של נעוריהם רוויי־הַחֶמְדָה. הפגיון הרצחני נשמט מידו, והוא כרע לרגליה של קלארה. “כלום תוכלי אי־פעם למחול לי, קלארה יחידתי, אהובת־נפשי, כלום תמחל לי, לותאר אחי?” צערו של הרֵע נגע אל לבו של לותאר. בדמעות־שליש חיבקו השלושה איש את רעהו ואיש את רעותו, והשלום שב לשרור ביניהם. הם נשבעו זה לזה שבועת אהבה ואמונים לעד.

דומה היה על נתנאל, כי משא כבד שהכריעו ארצה נגול מכתפיו לפתע, וכי כוחו ועוצם־ידו עמדו לו להושיעו מפגיעתם הרעה של כוחות־האופל שנשתררו על חייו ואיימו לכלותו.

עוד שלושה ימים של אושר בילה נתנאל במחיצת אהובי־נפשו, ואז שב לעיר ג., שם היה עליו להמשיך בלימודיו עוד שנה, על מנת שיוכל לחזור ולהתיישב בעיר הולדתו ישיבה של קבע.

כל אשר התרחש מאז הופעתו של קופליוס הוסתר מידיעתה של האם. בני־הבית ידעו שחלחלה היתה אוחזת בה למשמע שמו, לפי שגם היא, כמוה כבנה, ראתה בו את האשם במות בעלה.

כאשר ביקש נתנאל להיכנס אל מעונו ראה לתדהמתו העזה שהבית כולו עלה באש, ורק קירות־המגן החשופים היו מזדקרים מבעד לחורבות ולתילי־האפר. אף־כי האש פרצה במעבדתו של הרוקח שבקומה התחתונה, והלהבות התפשטו לפיכך מלמטה למעלה, עלה בידם של רעיו החסונים ועזי־הרוח של נתנאל לחדור בעוד־מועד אל תוך חדרו שבקומה העליונה, ולהציל מפני האש ספרים, כתבי־יד ומכשירים למיניהם. הם העבירו את החפצים בשלום אל בית אחר, שבו מצאו חדר למען רֵעם; בחדר זה קבע נתנאל את מישכנו החדש. הוא לא שת לבו לכך, שעתה היה מתגורר מול ביתו של הפרופסור ספאלאנצאני, ואף לא השתומם על אשר מחלונו נשקף היה אותו חדר עצמו, שבו היתה אולימפיה יושבת תכופות בודדה ועזובה לנפשה. היה ביכולתו לראות בבהירות את דמותה, אך תווי־פניה הוסיפו להיות סתומים ומטושטשים. שעות ארוכות יושבת היתה באפס־מעשה ליד השולחן הקטן, באותה תנוחה שבה ראה אותה נתנאל לראשונה מבעד לדלת הזכוכית. הוא ראה שהיא מתבוננת בו מבלי לגרוע ממנו עין, והיה אנוס להודות בינו לבין עצמו, כי מעולם לא פגש אישה שגיזרתה נאה משלה. אולם דמותה של קלארה היתה חקוקה בלבו, והוא נותר שווה־נפש כלפי אולימפיה הקפואה, נוקשת־האברים. לעיתים היה שולח מבט חטוף מעל דפי ספר־הלימוד לעבר הפסל המחוטב, ותו לא.

יום אחד היה נתנאל שקוע בכתיבת מכתב לקלארה, והנה נשמעה לפתע נקישה חרישית בדלת. היא נפתחה לקול קריאתו, ופרצופו הנתעב של קופולה הציץ פנימה. לבו של נתנאל פג. אולם הוא נזכר בדברים שאמר לו ספאלאנצאני על אודות בן־ארצו קופולה ובהבטחה החגיגית שהבטיח לאהובתו באשר לאיש־החול קופליוס, ובוש בחרדתו הילדותית מפני רוחות־רפאים. באזרו את כל כוחותיו, אמר בנימה רכה ורוגעת ככל שיכול: “אינני קונה אצטרולבים, ידידי הטוב, לך לך לדרכך!” אולם קופולה נכנס אל תוך החדר ואמר בקול ניחר, כשפיו הרחב מתעוות בצחוק נאלח ועיניו הזעירות הדוקרניות מתנצנצות מתחת לריסים הארוכים, האפורים: “הו, לא שום אצטרולב, לא שום אצטרולב! יש גם עֵינוֹת יָפִים – עֵינוֹת יָפִים!” – מזועזע ונרעש הצטעק נתנאל במלוא קולו: “איש מטורף, כלום מוכר אתה עיניים? – עיניים? – עיניים?” אולם קופולה סילק הצידה את אצטרולביו, פישפש בכיסי־מיקטורנו הרחבים, שלף מתוכם משקפיים ולורנטים לרוב וערכם על גבי השולחן. “הו – הו – משקפיים לָשִׂים על החוטם – זה העֵינוֹת שלי – עֵינוֹת יפים”. ובדברו היה מוציא משקפיים ולורנטים עוד ועוד, עד שטבלת־השולחן החלה מהבהבת ומנצנצת כולה בזוהר מוזר. אלף עיניים היו מסתכלות בנתנאל ומפרכסות בעווית ונועצות בו מבט קופא. לא היה בכוחו לגרוע עיניו מן השולחן, וקופולה היה מוסיף ועורם עליו זוגות־זוגות של משקפיים, ומבטים של אש היו מפזזים בערבוביה, בפראות עולה וגוברת, בהתיזם נטפי־אורה אדומים כדם על חזהו של נתנאל. מוכה עיוועים ופלצות זעק הלה: “די, די לך, יצור־ביעותים!”. ואולם אף כי השולחן כבר היה מכוסה עד אפס־מקום, חזר קופולה לחטט בכיסיו כדי להוציא מתוכם זוגות נוספים של משקפיים. לפתע זינק נתנאל לעומתו ולפת בחזקה את ידו. קופולה צחק צחוק נאלח וצרוד ושמט עצמו בתנועה רכה מאחיזתו של נתנאל. “הו! – לא שום דבר בשבילך – שום דבר – אבל הנה עֲדָשׁוֹת יָפִים”, אמר; הוא אסף את כל זוגות המשקפיים וטמנם בכיסיו, והחל שולף מתוך כיס צדדי של מיקטורנו משקפות לאין־ספור, גדולות וקטנות ובינוניות. בעצם הרגע שנעלמו המשקפיים נתיישב לבו של נתנאל. הוא כיוון דעתו לדעתה של קלארה והיה מסכים עמה, כי חזיון־התעתועים פרץ כולו מתוך נפשו פנימה, וכי קופולה הוא מכניקון ואופטיקון ישר־דרך לעילא־ולעילא, ובשום פנים איננו כפילו ובן־דמותו של קופליוס הארור. מלבד זה לא ניחנו המשקפות שערך קופולה על גבי השולחן בשום סגולה מיוחדת, הן לא דמו במאומה למשקפי־הרפאים. וכך, על מנת להפיס את דעתו של הרוכל, גמר נתנאל בלבו לקנות ממנו דבר־מה. הוא נטל משקפת־כיס קטנה, מעוצבת יפה, וכדי לבחון את טיבה השקיף בעדה דרך החלון. מימיו לא נפלה לידו משקפת ששיקפה את המראות באורח חד וברור כל־כך, וקירבה אותם לעיני המסתכל קירבה כה מופלגת. מבלי־משים כיוון נתנאל את מבטו אל חדרו של ספאלאנצאני. אולימפיה ישבה כדרכה לפני השולחן הקטן, כשהיא משעינה עליו את זרועותיה וידיה משוכלות. עתה יכול היה נתנאל להתבונן לראשונה בפניה; מחוטבים היו להפליא, רק עיניה נראו לו קפואות־להדהים ומתות. ואולם ככל שהוסיף להתבונן מבעד למשקפת, כן גבר בו הרושם, כי בעיניה של אולימפיה צצים אט־אט זהרורים לחים של נטפי אור־ירח. דומה שכוח־הראיה ניצת בהן לראשונה. מבטה יקד בשלהבת־חיים שהיתה מתעצמת ללא־תיכלה. כמכושף נצמד נתנאל אל החלון, והיה מתבונן עוד ועוד ביופיה השמיימי של אולימפיה. קול דישדוש וכיעכוע העירו מחלומו. קופולה ניצב מאחוריו: “Tre zecchini – שלושה דוקאטים”, אמר. נתנאל, שנוכחותו של האופטיקון נשתכחה מלבו כליל, נזדרז לשלם את המחיר. “נכון אמרתי, עֲדָשוֹת יָפִים – עֲדָשוֹת יָפִים?!”, שאל קופולה בקולו הניחר, הנאלח, וצחק צחוק של זדון. “כן, כן, כן!”, נענה נתנאל במורת־רוח, “לך לשלום, ידידי היקר”. קופולה יצא את החדר כשהוא נועץ בנתנאל מזווית־עינו מבט פלאי וסתום. נתנאל שמע אותו צוחק בקול בירדו במדרגות. “כלום יתכן אחרת?”, אמר נתנאל בלבו, “הוא צוחק לי, משום ששילמתי לו מחיר יקר מדי בעד המשקפת הקטנה – מחיר יקר מדי!”. בעודו הוגה חרש את המלים, דומה היה עליו לפתע שאנחת־גסיסה עמוקה, מהלכת־אימים, מרעידה את כותלי החדר. נשימתו נעתקה מחרדה. אולם הוא חש שאותה אנחה פרצה מפיו שלו. “הצדק עם קלארה”, סח אל נפשו, “אם אין היא רואה בי אלא הוזה־הזיות סר־טעם; איוולת היא – יותר מאיוולת – כי אותו רעיון של שטות, שהמחיר אשר שילמתי לקופולה בעד המשקפת היה יקר מדי, נוסך בי יראה כה גדולה וכה מוזרה; קצרה בינתי מלהבין את הדבר”. והוא התיישב לסיים את מכתבו לקלארה. אך משחלף מבטו בשנית על פני החלון נוכח נתנאל לדעת שאולימפיה עדיין יושבת במקומה. יצר שאין לכבשו תקף עליו לפתע, והוא זינק מכיסאו, חטף את משקפתו של קופולה והחל מתבונן כאחוז חבלי־קסם בדמותה המְצוֹדֶדֶת של אולימפיה; כך היה עומד עד אשר בא רעו כאח לו זיגמונד לקרוא לו להרצאתו של פרופסור ספאלאנצאני. הווילון שבפתח חדר־התעלומות משוך היה על פני הדלת, ושוב לא היה בידו של נתנאל לראות את אולימפיה, לא עתה ואף לא במשך היומיים הבאים, על אף שכמעט לא מש מן החלון והיה מתבונן ללא־הפוגה מבעד למשקפתו של קופולה. ביום השלישי נאטמו גם החלונות. מיואש לאין־קץ, אחוז געגועים ותאווה יוקדת, יצא נתנאל במרוצה אל שער־העיר. דמותה של אולימפיה ריחפה לנגדו באוויר הצלול, הגיחה לעומתו מתוך השיחים והציצה בו בעיניים גדולות ומאירות מתוך מימיו הזכים של המעיין. תמונתה של קלארה נמחתה מנפשו כליל. הוגה היה באולימפיה לבדה, ומקונן בקול־בוכים: “הה, כוכב־יפעה נשגב של אהבתי! כלום זָרַחְתָּ על חיי רק על מנת שתשוב ותאסוף את נגהך, ותותירני עזוּב לנפשי בליל עלטה וצלמוות?”

כאשר ביקש נתנאל לחזור אל מעונו, שמע לפתע שאון־המולה עולה מביתו של ספאלאנצאני. הדלתות עמדו פתוחות לרווחה, אנשים היו גוררים חפצים ורהיטים אל תוך הבית, הווילונות של חלונות הקומה הראשונה היו מוסטים, משרתות היו מטאטאות וממרקות את הרצפה ברוב־עסק במברשות של שיער, נגרים ורפדים היו מכים בפטישים ברעש גדול. נתנאל עמד מלכת, אחוז פליאה. והנה בא לקראתו זיגמונד ושאלו בחיוך: “מה תאמר למעשיו של ספאלאנצאני הישיש שלנו?” נתנאל נענה ואמר שאין תשובה בפיו שהרי אין הוא יודע מאומה על אודות הפרופסור, ורב תמהונו על המהומה שנשתררה פתאום בבית הקודר והדומם תמיד. אז סיפר לו זיגמונד שספאלאנצאני עורך חינגה מפוארת למחרת היום, נשף של נגינה ומחול, וכמעט כל תלמידי האוניברסיטה יהיו בין הקרואים; ומפה לאוזן אף הילכה השמועה, כי יש עם לבו של ספאלאנצאני להציג לראשונה בפני הבריות את בתו אולימפיה, שאותה שקד לסתיר מעיני אדם עד עצם אותו היום.

נתנאל מצא על שולחנו כרטיס־הזמנה, ובשעה היעודה הלך בלב הולם אל ביתו של הפרופסור. המרכבות כבר היו נאספות לפני הבית, והאורות הבהיקו באולמות עמוסי־הפאר. הקרואים רבים היו וכולם לבושי־הדר. אולימפיה הופיעה עוטה מחלצות ומקושטת בשלל־עדיים. הכל השתאו למראה פניה החטובים ויפי־קומתה. גווה היה נטוי קמעא באורח מוזר ומותניה דקות כמותני הצירעה, אולם דומה שהיה זה מחמת מחוכה ההדוק יתר על המידה. פסיעותיה ותנועות גופה היו מדודות מאוד, נוקשות אפילו, והיה בכך כדי לצרום את עיניהם של אחדים מן הקרואים; אך הם יחסו את הדבר למבוכה שחברתן של הבריות הטילה על אולימפיה. הנגינה החלה. אולימפיה פרטה על הפסנתר בזריזות יתירה ושרה נעימה מסתלסלת בקולה הבהיר, החד קמעא, שצלילו כענבלי פעמונים של זכוכית. נתנאל היה נפעם. הוא ניצב בשורה האחורית ולא יכול היה להבחין בבירור בתווי־פניה של אולימפיה בשל אורם המסנוור של הנרות. לפיכך נטל באין־רואים את משקפתו של קופולה והציץ דרכה באולימפיה היפה. הה! – מבעד למשקפת ראה כי היא מביטה בו בעיניים מלאות ערגה, וכי צלילי שירתה נמסכים אל תוך מבטי־האהבה, אשר פילחו את לבו והציתוהו באש. ריטוטי־הקול המלאכותיים דמו עליו כצלילי־רקיע של הנפש הנמוגה באהבתה, וכאשר בתום הקאדנצה הדהדו מקצה האולם ועד קצהו סלסולי־הסיום המתמשכים, פולחי־האוזן, דומה היה על נתנאל שאצבעות לוהטות לפתוהו לפתע. הוא לא יכול עוד למשול ברוחו. כואב ונפעם פרץ בזעקה: “אולימפיה!” – הכל הביטו לעברו, אחדים הצטחקו. נגן־העוגב של הכנסיה הזעיף את פניו הזעופים בלאו־הכי והפטיר: “נו, נו!”. הנגינה תמה, והקרואים החלו יוצאים במחול. “לרקוד אִתה! אִתה!” – זו היתה עתה משאת־נפשו היוקדת של נתנאל, מוקד כיסופיו הטמירים. אך כיצד ימצא עוז בלבו להזמינה למחול – אותה, את מלכת־הנשף? ואף־על־פי־כן! הוא עצמו לא ידע כיצד, אך מבלי־משים מצא עצמו עומד לצידה עם פתיחת המחול. איש עדיין לא בא להזמינה, ונתנאל נטל את ידה במלמלו מלים סתומות. אצבעותיה של אולימפיה קרות היו כקרח. צמרמורת חלפה בגוו של נתנאל, קיפאון־מוות מבעית. הוא הביט בעיניה, אשר זרחו לעומתו באהבה ובכליון נפש, ובאותו רגע דומה היה עליו שביד הצוננת החל פועם דופק־חיים, ודם לוהט מפכה בה. תשוקה עזה התלקחה בלבו, הוא הצמיד אליו את אולימפיה היפה וריחף אִתה בין שורות המחוללים. בתחילה דומה היה עליו שרוקד הוא בקצב הנאות, אך על־פי תנועות־המחול הקצובות־להפליא של אולימפיה, אשר הכשילוהו פעם אחר פעם, נוכח לדעת עד־מהרה, מה פגום היה חוש־הקצב שלו. ואף־על־פי־כן מאן לרקוד עם אשה מלבדה. עשוי היה אף לרצוח במו־ידיו כל אדם שיקרב אל אולימפיה על מנת להזמינה למחול. אולם לתמהונו אירע הדבר פעמיים בלבד. בתום ריקודה עמו נותרה אולימפיה יושבת בודדה בפינתה, והיה בידו לשוב ולהזמינה כאוות־נפשו. אלמלא היה כל לבו של נתנאל נתון לאולימפיה לבדה, עלולות היו לפרוץ באולם מריבות מרות, שכן מכל הפינות עלו ציחקוקים כבושים מפיהם של בני־התשחורת, אשר מסיבה נסתרת היו מלווים את אולימפיה במבטיהם הלגלגניים. המחול, והיין שנשפך כמים, ליהטו את חושיו של נתנאל, והוא התנער כליל מבַּישנותו. יושב היה לצידה של אולימפיה, ידה בתוך ידו, והיה מדבר באוזניה על אהבתו במלים נמלצות ומשולהבות שאיש לא הבינן, לא הוא אף לא היא. ושמא הבינה אולימפיה דבר־מה למרות הכל; שכן תולה היתה בו את מבטה ללא־זיע, ופולטת מדי פעם בפעם אנחה מתמשכת: “אח… אח… אח…!” ונתנאל היה מוסיף ומדבר: “אשה כלילת־יופי, בת־השמיים! – קרן־אור ממחוז־הכיסופים הנעלם של האהבה – מצולת־נפש עמוקה מִנִי תהום, בה משתקפת כל הווייתי כולה!” ועוד כהנה וכהנה; ואילו אולימפיה לא היתה אלא חוזרת ונאנחת: “אח… אח…!”. פרופסור ספאלאנצאני חלף פעמים אחדות על פני הנאהבים־והנעימים, וחייך לעומתם חיוך מוזר של נחת־רוח. אף כי נתנאל חש עצמו כמי ששרוי בעולמות אחרים, דומה היה עליו לפתע שביתו של פרופסור ספאלאנצאני מחשיך והולך. הוא הביט מסביב ונוכח לחרדתו, כי שני הנרות שנותרו לפליטה באולם הריק־מאדם מהבהבים היו הבהוב אחרון שבטרם דעיכה. הנגינה והמחול פסקו זה מכבר. “פרידה, פרידה!”, פרצה מגרונו זעקת־יאוש, הוא נשק לידה של אולימפיה ונרכן לעבר פיה – שפתיים של קרח נגעו בשפתיו הלוהטות! כמו שעה שנגע באצבעותיה הקפואות של אולימפיה, חלף בו גם עתה רטט של אימה, והמעשה בכלה המתה צץ פתאום בזכרונו. אולם אולימפיה אימצה אותו אל לבה, וכאשר נשקה לו דימה לחוש חמימות של חיים מחלחלת אל תוך שפתותיה. פרופסור ספאלאנצאני פסע לאטו דרך האולם המרוקן. מקול צעדיו עלה הד חלול, צללים רוטטים ריקדו מסביבו, ומראהו היה כמראה רוח־רפאים מבעיתה. “את אוהבת אותי – את אוהבת אותי, אולימפיה? רק מלה זו ותו לא! אוהבת את אותי?”, היה נתנאל מלחש; אך אולימפיה קמה ממקומה ונאנחה: “אח…! אח…!” “כן, כוכב־אהבים מרומם וענוג שלי”, אמר נתנאל, “זָרַחְתָּ על חיי ותוסיף לִנְגֹהַּ, וְתִזְהַר בתוך נפשי לעולמי־עד!”. “אח… אח…”, פלטה אולימפיה בעודה צועדת קדימה. נתנאל פסע בעקבותיה, ושניהם נעצרו לפני הפרופסור. “משוחח היית עם בתי בעירנות יתרה”, אמר הלה בחיוך. “ועתה, אדוני נתנאל החביב, אם אכן נעמה לך שיחתה של הנערה הפותה, ברוך תהיה בביתי מכאן ולהבא”. בלב רחב משמחה יצא נתנאל את הבית כמי שקנה את עולמו.

הנשף בבית ספאלאנצאני היה לשיחת־היום. על אף שהפרופסור יגע וטרח הרבה שהכל יעלה יפה, הרחיבו הבריות פיהן על סירכות ופגמים למיניהם, וביחוד הרבו להלעיג על אולימפיה האילמת, הקפואה, אשר למרות יפי־תוארה יִחסו לה קהות־דעת גמורה ואף דימו לגלות ברפיון־שיכלה את הטעם שהניע את אביה להסתיר אותה מעין כל שנים כה רבות. לבו של נתנאל נחמץ בו למשמע הדברים, אך הוא לא השיב עליהם מטוב ועד רע. “וכי יש טעם”, אמר בלבו, “להוכיח לכל אותם ברנשים, שלבם הערל הוא־הוא שמונע בעדם מלהבחין בעמקות נפשה הקסומה של אולימפיה?” – “עשה עמי חסד, אחי”, פנה אליו יום אחד רעו זיגמונד, “עשה עמי חסד ואמור לי, כיצד יכול בחור ממולח שכמוך להתאהב באותו פרצוף־שעווה, באותה בובת־עץ שממול?” נתנאל עמד לענות לרעו בחמת־זעם, אך הוא משל ברוחו ואמר: “אמור לי אתה, זיגמונד, כיצד יכולה יפעתה השמיימית של אולימפיה לחמוק מעינך חומדת־היופי ומרוחך הערה תמיד? ואולם – תהילה לאל – הן דווקא משום כך לא היית לי ליריב! שאם לא כן, היה על אחד מאתנו ליפול מחרבו של רעהו”. זיגמונד הבין בחוש שדברי־כיבושין לא יועילו. הוא מיהר לחזור בו מדבריו, ולאחר שמילמל משהו על טיבעה של האהבה שמסנוורת היא את העיניים, הוסיף ואמר: “אך למרות הכל הן מוזר הדבר שרובנו ככולנו תמימי־דעים ביחס לאולימפיה. דימינו לראות בה – אל נא תדונני לכף־חובה, אחי – קִיפָּאוֹן מוּזר, גוף חסר־נשמה. קומתה נאה, פניה תואמים – אין לכחד! אף אפשר היה לחשבה ליפת־תואר, אלמלא היה מבטה כה נטול־חיים, הייתי אומר אפילו – משולל כוח־הראיה. צעדיה מדודים באורח מוזר, כל תנועה מתנועותיה כמו מּמוּכֶּנֶת באמצעות גלגילים וקפיצים. נגינתה ושירתה – כמוהם כריקודה – קצובים בדייקנות מופרזת, כקצב תיקתוקה של מכונה מזמרת. אולימפיה הפילה עלינו אימה, לא ביקשנו אלא להתרחק ממנה, דומה היה עלינו כי רוח־חיים שבה אינה אלא העמדת־פנים, וכי עסק־ביש צפון בדבר”. דבריו של זיגמונד העכירו מאוד את נפשו של נתנאל, אך הוא כבש את מורת־רוחו ואמר בנימה של כובד־ראש: “מזג צונן לכם ומשוללים אתם פיוט ודמיון, ועל כן מפילה עליכם אולימפיה אימה בזרותה. רק נפשות שרוח־השיר מפעמת בהן זוכות שתתגלה לפניהן חמדת יפעתה הגנוזה! רק לעיני שלי נגלה מבטה המלא אהבה ופילח בזהרו את רוחי ועשתונותי, רק באהבתה של אולימפיה יכול אני למצוא את טעם קיומי. לא לרוחכם הוא כי אולימפיה מונעת עצמה מפטפוטי־נימוסין תפלים שבריוֹת רְדוּדוֹת שטופות בהם. היא ממעטת בדיבור, אמת היא. אך מילותיה המועטות הלא הן כתב־חרטומים פלאי של הנפש, אהבה צפונה בהן וזיו־השכינה, חוכמה עליונה שלא מן העולם הזה. אולם למה אשחית את מילותי לריק, אוזניכם ערלות ממילא”. “ישמור אותך האל, אחי ורעי”, אמר זיגמונד בנימה רכה, כאובה, “אולם חוששני שעלית על דרך רעה. תוכל תמיד לבטוח בי, אם הכל… – לא, איני רוצה לומר עוד דבר!”. נתנאל חש לפתע, מה עמוקה היא נאמנותו של זיגמונד הצונן ונטול־הדמיון, והוא לחץ בחום את ידו המושטת של רעו.

נתנאל שכח כליל, שהיתה פעם בעולם נערה בשם קלארה, אשר לבו רחש לה אהבה. אמו – לותאר – כולם נמחו מזכרונו. חי היה רק למען אולימפיה לבדה. יום־יום היה מבלה במחיצתה שעות ארוכות ומדבר באוזניה על אהבתו, על קירבת־נפש עֲלוּמָה וטמירה, על אחוות־נשמות לוהטת, ואולימפיה היתה מאזינה לדבריו בדבקות. מתוככי מגירת מכתבתו שלף נתנאל את כל אשר העלה אי־פעם על הכתב: שירים, חזיונות, מעשיות, סיפורים ואגדות פרי־דמיונו, שעליהם הוסיף מדי יום גם סונטים, בלאדות וקאנצונות למיניהן – את כל אלו היה מקריא שעות על שעות ללא הפוגה וללא ליאות באוזניה של אולימפיה. מעולם לא נקרתה לו מאזינה מופלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מבעד לחלון, לא האכילה ציפורים, לא שיעשעה כלבלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות־נייר מיד אל יד, לא היתה אנוסה להסתיר פיהוק בעזרת שיעול חרישי מאולץ. – בקיצור, שעות ארוכות היתה נועצת את מבטה הַבּוהה בפניו של אהובה בלי לגרוע את עיניה מעיניו, ללא ניע וללא זיע, ומבטה היה הולך ומתמלא אט־אט חיים ולהט. רק משהיה נתנאל מתרומם לבסוף ממושבו ונושק לידה ואף לשפתותיה, היתה אומרת: “אח… אח…!” ומוסיפה: “לילה טוב, אהובי!”. – “הה, נפש עמוקה, נפש נשגבה”, היה נתנאל קורא בחזרו למעונו, “רק את, רק את לבדך מבינה לרוחי”. רטט של התפעמות חלף בו כשהיה הוגה בְּתוֹאם־הַפֶּלֶא שמיזג את נשמותיהם עד־כְּלוֹת; שכן דומה היה עליו כי אולימפיה היא המדברת בלבו על אודות שירתו, על אודות אש־הפיוט היוקדת בו – דומה היה עליו כי מתוך מעמקי נפשו מצטלצל קולה. ואכן, מן־הסתם היתה אמת בדבר; שהרי מלים נוספות על אלו השגורות על פיה לא הגתה אולימפיה מעולם. כשהיה נתנאל מהרהר, ברגעים של צלילות־הדעת – בהקיצו משנתו, דרך־משל – בעצלותה המופלגת של אולימפיה ובשתקנותה, היה חוזר ומשנן לעצמו: “מהן מלים – מלים! מבט אחד מעיניה הנוגהות יש בו יותר אֲמָרִים מאשר בכל לשון מלשונותיהם של בני־תמותה. כלום יכולה נשמה בת־שמיים לצמצם עצמה אל חוג־העיגול הצר, הגזור על־פי מידתן העלובה של בריות בנות־חלוף?” – דומה שפרופסור ספאלאנצאני רווה נחת למראה אהבתה של בתו לנתנאל. הוא העתיר על הלה אותות מפורשים של הסכמה ושובע־רצון, ומשהרהיב נתנאל לבסוף עוז בלבו להשמיע רמז עמום על ברית־אירוסין עם אולימפיה, חייך הפרופסור חיוך רחב והטעים, כי בתו רשאית לבחור לה את חתנהּ כטוב בעיניהּ. מלא־תקווה, כשתאווה לוהטת גואה בתוך נפשו, גמר נתנאל אומר להפיל תחינתו לפני אולימפיה כבר למחרת היום ולבקשה שתאמר לו במלים ברורות ומפורשות את אשר רמז לו זה־כבר מבטה הענוג: כי נכספת היא להיות שלו לעדי־עד.

נתנאל החל מחפש בקדחתנות את הטבעת שנתנה לו אמו כשי־פרידה, על מנת להגישה לאולימפיה כאות למסירותו וכסמל לעטרת־החיים המלבלבת של העתיד הנפרש לפניהם. בשעת־מעשה נפלו לידיו מכתביהם של קלארה ולותאר. הוא השליכם מעל פניו בשוויון־נפש, מצא את הטבעת, הטמינה בכיסו ואץ אל ביתה של אולימפיה. בעלותו במדרגות הגיע לאוזניו שאון מוזר שעלה מחדר־עבודתו של ספאלאנצאני: רקיעת־רגליים – חריקות – נקישות – חבטה עזה בדלת – קללות ונאצות. “הנח – הנח – ארור – בן־בליעל! כלום לשם כך הקדשתי לדבר את כל אוני וחיי? חה־חה־חה־חה! לא זה היה דבר־ההסכם – אני, אני עשיתי את העיניים – ואני את הגלגילים והקפיצים – שַחַץ ערל אתה על גלגיליך וקפיציך – כלב ארור, שָעָן עלוב – הסתלק מכאן – שטן – עצור – מכניקון של בובות – מיפלצת־ערפדים! – עצור! – הסתלק – הנח!”. היו אלה קולותיהם של ספאלאנצאני ושל קופליוס המאוס, שהיו משתוללים וצורחים איש על רעהו. נתנאל פרץ פנימה כשבלבו חרדה לאין־תיכלה. פרופסור ספאלאנצאני והאיטלקי קופולה היו אוחזים שניהם בגוף של אשה, זה מושך אותה בראשה וזה מושך אותה ברגליה, זה תובעה כולה לעצמו וזה מצווח “שלי היא!”. אחוז פלצות נרתע נתנאל לאחוריו משנוכח כי אותה אשה היתה אולימפיה. בחימה שפוכה אץ נתנאל אל הניצים וביקש להציל מידיהם את אהובתו, אך בעצם אותו הרגע סב קופולה על עקביו בכוח־איתנים, קרע את האישה מידי הפרופסור, הניפה באויר וחבט בה ביריבו חבטה אדירה, עד שהלה מעד ונפל לאחוריו על גבי השולחן העמוס לעייפה צלוחיות, בקבוקים, מבחנות וצינצנות־זכוכית למיניהן. בקול־קישקוש התנפצו הכלים לאלפי רסיסים. קופולה הטעין את גוף האישה על כתפו והחל יורד במרוצה במדרגות כשהוא נותן את קולו בצחוק של זדון מפעפע. רגליה של האישה השתלשלו מטה באורח מכוער והיו נוֹקְשוֹת ומקשקשות במורד המדרגות כמו היו עשויות מעץ. נתנאל נשאר נטוע במקומו. עתה ראה בבהירות, כי פני־השעווה החיוורים־כמוות של אולימפיה היו נטולות עיניים – חורים שחורים נפערו במקומן. לא היתה זו אלא בובה ללא רוח־חיים. ספאלאנצאני היה מתפתל על הרצפה, רסיסי־הזכוכית פצעו את ראשו, חזהו וזרועו, דמו שתת וקלח כמו מתוך מעיין. אך הוא שינס את מותניו. “רוץ אחריו, רוץ אחריו!”, קרא; “למה זה תתמהמה? – קופליוס, קופליוס! – הוא גזל ממני את היפה שבבובותי הממוכנות – עשרים שנה עמלתי בהתקנתה – כל אוני וחיי הקדשתי לה – הגלגילים והקפיצים – הלשון – ההילוך – הכל שלי – העיניים – עיניה נחמסו – ארור הוא, בן־מוות! רוץ אחריו, קח ממנו את אולימפיה – השיבה אלי – הנה, קח את העיניים!” נתנאל ראה על הרצפה זוג עיניים שותתות־דם שלטשו אליו מבט בוהה. ספאלאנצאני נטל אותן בידו הבריאה והשליכן לעברו; הן פגעו בחזהו של נתנאל. עתה נעץ בו הטירוף את ציפורניו הצורבות, פרץ אל תוך נפשו פנימה, שיסע את לבו ועשתונותיו. “ווי – ווי ־ווי! – גלגל־אש – גלגל־אש! הסתובב, גלגל־אש – עלוץ! עלוץ! בובונת־עץ, הו, בובונת־עץ יפתי – הסתובבי!” – והוא התנפל על הפרופסור ולפת את גרונו. כמעט היה חונקו, אך בשל ההמולה החלו מתקבצים אנשים סביב הבית. הם נדחקו פנימה, גררו הצידה את נתנאל הקודח בטירופו, הצילו מידו את הפרופסור והחלו חובשים את פצעיו. למרות גופו החסון, לא עלה בידו של זיגמונד לעצור בעד רעו המשתולל. נתנאל היה מוסיף ומצווח בקול־ביעותים: “בובונת־עץ, הסתובבי”, ומכה על סביבותיו באגרופים קמוצים. לבסוף עשו כמה מן הנאספים יד אחת, הפילו את נתנאל ארצה וכבלוהו בכבלים. שאגות־פרא מחרידות החרישו את מילותיו. וכך, משתולל עד לאובדן־החושים, הובילוהו אל בית־המשוגעים.

בטרם אמשיך ואספר לך, קורא נלבב, מה עלה לו בגורלו של נתנאל האומלל, יש עם לבי להבטיחך נאמנה – אם שואל אתה לשלומו של המכניקון הזריז ומתקין־הבובות־הממוכנות ספאלאנצאני – כי עלתה ארוכה לפצעיו והוא שב לאיתנו כליל. עם זאת אנוס היה לנטוש את מישרתו באוניברסיטה, לפי שהמעשה בנתנאל עשה לו כנפיים, ולפי שחשבו לו לעוון ולתרמית את דבר ביקוריה של אולימפיה בנשפיות־תה מהוגנות, שבהן נטלה בובת־עץ חלק (ובהצלחה יתרה) כאדם חי לכל דבר. היו אף משפטנים שסברו כי יש לענוש את הפרופסור בכל חומר־הדין של תרמיתו הממולחת, שכן מדובר באחיזת עיני כלל־הציבור, והדבר נעשה בעורמה מופלגת כל־כך, עד שאיש לא הבחין במאומה (להוציא סטודנטים אחדים פקחים שלא־כרגיל), הגם שעתה מעמידים הכל פני חכמים, ונזכרים בפרטים שונים ומשונים שנראו להם חשודים כביכול. אולם בטענות אלו לא היה כל ממש. כלום יכול היה, דרך־משל, להתעורר חשד בלבו של מישהו רק משום שעל־פי עדותו של פלוני חובב־נשפיות־תה מטורזן, נהגה אולימפיה להתעטש במקום לפהק, בניגוד לכל הגינונים המקובלים? עיטוש זה, סבר עתה אותו גנדרן, לא היה אלא רעש מתיחתם של הקפיצים, ואף קול החריקה נשמע בבירור וכו' וכו'. הפרופסור למליצה וצחוּת־הדיבור נטל קמצוץ טבק, סגר בנקישה את התיבה, כיעכע בגרונו ואמר בנימה חגיגית: “גבירותי ורבותי הנכבדים עד מאוד! כלום לא שמתם אל לבבכם מהו כאן השאור שבעיסה? כל המעשה איננו אלא משל, אלגוריה בלע”ז, דימוי לשוני שנתגלגל במציאות! מבינים אתם במה דברים אמורים?! Sapienti sat!“. אך דעתם של רבים מן האדונים הנכבדים עד מאוד לא נתקררה כל עיקר. המעשה בבובה הממוכנת חדר לעמקי הלבבות ועורר בהם חשדות מרים. על מנת להיווכח שלא התאהבו בבובה של עץ, החלו מחזרים רבים תובעים מאהובותיהם שתרקודנה ותזמרנה שלא על־פי הקצב, שתרקומנה ותסרוגנה בשעת הקריאה ותשעשענה בחיקן את כלבלביהן, ועוד כיוצא באלה. ואולם על הכל תובעים היו מהן שלא תאמרנה די בהטיית אוזן קשבת, כי־אם גם תדברנה מפעם־לפעם באורח שיעיד בהן כי נחנו במחשבה ורגש משל עצמן. אצל אחדים נתהדקה בשל כך ברית־האהבה והוסיפה נועם, אחרים לעומת זאת אנוסים היו להיפרד זה מזה. " לעולם אין לדעת”, היו האדונים מפטירים. בנשפיות־התה היו הבריות מפהקים ללא־הרף ומוֹנְעים עצמם כליל מעיטוש, על מנת שלא לעורר חשד. ספאלאנצאני נאלץ להסתלק, כאמור, בכדי לחמוק מחקירה פלילית בעוון הבאתה של בובה ממוכנת אל בין הבריות בדרכי־מירמה. גם קופולה נעלם ואיננו.

נתנאל התעורר כמו מתוך חלום־בלהות ממושך וכבד ופקח את עיניו. תחושה של עונג ושל חֲמִימוּת־עדנים רכה פשטה בכל אברי גופו. שוכב היה במיטתו, בחדרו שבבית אביו; קלארה רכנה מעליו, ובמרחק־מה היו ניצבים אמו ולותאר. “סוף־כל־סוף, נתנאל אהובי, סוף־כל־סוף רפא לך מחולייך האנוש – ושוב שלי אתה”, אמרה קלארה בחום וחיבקה את נתנאל בזרועותיה. דמעות לוהטות, נוצצות, פרצו מעיניו מעוצם חמדה וכליון־נפש, והוא נאנק: “קלארה, קלארה שלי!”. זיגמונד, אשר דבק במסירות ברעו במשך כל אותם ימים מרים של מצוקה, נכנס עתה אל תוך החדר. נתנאל הושיט לו את ידו: “לא נטשת אותי למרות הכל, ידידי ורעי!” –. מטירופו של נתנאל לא נותר אף זכר. הוא שב במהרה לאיתנו בזכות טיפולם האוהב של אמו, אהובתו ורעיו. אושר ומזל־ברכה חזרו לשכון בבית: דוד זקן וצייקן שאיש לא ציפה ממנו למאום, הלך לעולמו והוריש לָאֵם בצד סכום־כסף לא־מבוטל גם אחוזה קטנה ונאה מחוץ לעיר. לשם היה עם לבם להעתיק את מגוריהם – האם, לותאר, וכן קלארה ונתנאל שעמדו לבוא בברית־הנישואין. מזגו של נתנאל נתרכך, שלוות־תום היתה נסוכה עליו, ועתה נפקחו עיניו לראות את חֲמוּדוֹת נפשה הטהורה של קלארה בכל זיוון. איש לא הזכיר בפניו את העבר ולוּ אף ברמז. רק כאשר נטל את ברכת־הפרידה מזיגמונד, אמר נתנאל: “באלוהים, אחי! על דרך רעה עליתי, אבל מלאך־מושיע הצעידני בעוד מועד לעבר האור. הה – היתה זו קלארה!”. זיגמונד לא הניחו להמשיך בדבריו, מחשש פן יזעזעו זכרונות־הבלהה את רוחו של נתנאל ויציתו בה אש זרה. –

בא היום שבו אמרו מיודעינו המאושרים להתיישב באחוזתם. לעת־צוהריים יצאו ארבעתם לטייל בחוצות־העיר ולערוך קניות אחרונות. המגדל הרם של בית מועצת־העיר הטיל צל־ענקים על כיכר־השוק. “הו!”, אמרה קלארה, “הבה נטפס על ראש המגדל ונשקיף על רוכסי־ההרים שבאופק!”. ושניהם, נתנאל וקלארה, החלו מטפסים במעלה המדרגות. האם חזרה הביתה בלוויית המשרתת, ולותאר, שהמדרגות המרובות לא משכו את לבו, בחר להמתין לרגלי המגדל. שלובי־זרוע עמדו הנאהבים על הרחבה הקטנה שבראש המגדל והשקיפו על מרחבי היערות הניחוחיים, שמאחריהם הזדקרו רכסי־ההרים כבנייניה של עיר דמיונית.

“ראה שם את השיח הקטן האפור והמוזר, דומה שהוא זוחל לעברנו”, אמרה קלארה. נתנאל תחב את ידו בהיסח־הדעת אל כיס מיקטורנו. הוא מצא את משקפתו של קופולה והביט דרכה הצידה: קלארה נשקפה בעדה! פירכוס של עווית חלף בכל עורקיו, חיוור כמת היה נועץ מבטו בקלארה. זרמי־להבה לוהטים, רושפי־ניצוצות, פרצו מעיניו המתגלגלות בפראות בחוריהן. שאגת־אימים של חיה נרדפת עלתה מגרונו. הוא זינק אל־על והחל מצווח בקול חד וצורם, בצחקו צחוק של פלצות: “בובונת־עץ, הסתובבי – בובונת־עץ, הסתובבי!”. בתנופת־אדירים לפת את קלארה ועמד להשליכה מראש המגדל; אך היא נצמדה בכל כוחותיה אל המעקה, אחוזת יאוש וחרדת־מוות. לותאר שמע את צריחות־העוועים של רעו המשתולל, הוא שמע את אחותו משוועת לעזרה; ניחוש איום ניצנץ בלבו, והוא חש אל ראש המגדל. הדלת אל רחבת־המדרגות השניה היתה נעולה. זעקות היאוש של קלארה גברו. נטול־עשתונות מעוצם חרדה וחרון בעט לותאר בדלת, וזו נפתחה לבסוף. עתה היה צליל־קולה של קלארה מתעמעם והולך. "הצילו – הצילו – הצילו – ", נמוגו קריאותיה באוויר. “היא מתה – המטורף רצח אותה נפש”, נצטעק לותאר. הדלת אל הרחבה שבראש המגדל היתה נעולה אף היא. היאוש נסך בלותאר כוח־נפילים, הוא עקר את הדלת מציריה. אל־אלוהים! – אחוזה בידיו של נתנאל הלום־השגעון ריחפה קלארה באוויר מעבר למעקה, ורק ידה האחת עוד היתה לופתת את סורגי־הברזל. במהירות־הבזק תפס לותאר את אחותו, משכה פנימה, ובתוך כך הלם באגרופו הקמוץ בפניו של נתנאל. הלה צנח לאחוריו ונאלץ להרפות מקורבנו.

לותאר ירד במרוצה מן המגדל, אחותו המעולפת בזרועותיו. היא נצלה ממוות. נתנאל הוסיף להתרוצץ על פני הרחבה כשהוא מזנק מדי פעם אל על ומצווח: “גלגל־אש, הסתובב – גלגל־אש, הסתובב!”. לקול צעקות־הפרא נתקבצו אנשים לרגלי המגדל. מתוכם הזדקרה דמותו הענקית של עורך־הדין קופליוס, אשר חזר זה־עתה אל העיר ושם פניו אל כיכר־השוק. האנשים ביקשו לטפס אל ראש המגדל בכדי להוריד משם את המטורף, אך קופליוס צחק ואמר: “חה־חה, המתינו קמעא, הוא יגיע למטה בעצמו”. הכל נשאו עיניהם אל המגדל. נתנאל נעצר כמו קפאו אבריו פתאום. הוא נרכן כלפי מטה, ראה בהמון את קופליוס, ובצריחת־פלצוּת: “הָה! עֵינות יָפִים – עֵינוֹת יָפִים!” – השליך עצמו אל מעבר למעקה.

כאשר היה נתנאל מוטל על מרצפת הרחוב וגולגולתו מרוצצת, נעלם קופליוס בקרב ההמון.

מקץ שנים אחדות, הרחק מאותה עיר, סיפר אדם פלוני שראה את קלארה יושבת בפתחו של בית כפרי נאה, ידה בידו של גבר שסיברו נעים, ושני ילדים משתעשעים בעליצות לרגליה. רשאים אנו להניח איפוא, כי עלה בידה של קלארה למצוא לבסוף את האושר הביתי השלֵו, אשר תאם את מזגה השאנן, המתרונן בחדוות־חיים. נתנאל פצוע־הנפש לא היה מעניק לה אושר זה לעולם.

הַיְלָדִים שֶׁלִּי בְּפַאֲתֵי הַגִּנָּה

יְלָדִים אֲרֻכִּים. לֹא מוּבָנִים

תָּרִים אַחֲרֵי הַסֻּכָּה שֶׁל הַגְּפָנִים.

הָעֲנָבִים מִשְׁתַּלְשְׁלִים

הַמְּרִישִׁים מִתְנַגְּדִים

עוֹד מְעַט אֶחְתֹּךְ אוֹתָם וְגַם אוֹתָם.

תִּהְיוּ יְלָדִים טוֹבִים

תָּכִינוּ הַכֹּל לְבַד

אֲנִי רַק אַבִּיט.

הֵם שָׂמִים חוּטִים שֶׁל חַשְׁמַל בֵּין הָעֲנָפִים

מְרִיצִים בִּמְרִיצָה עוּגִיּוֹת קוֹקָה קוֹלַה וּבֵיצִים.

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַבּוּם שֶׁל

ג’וֹן בָּאֵז בְּתֵבַת הַנְּגִינָה.

אֲנִי מַבִּיטָה בְּאַרְבַּעְתָּם

בֶּאֱמֶת הֵם שֶׁלִּי. יוֹצְאֵי חֲלָצֵי.

הֵם כְּמוֹ אֶפְרוֹחִים קְטַנִּים

לְלֹא פְּלוּמָה עַל רַגְלַיִם דַּקִיקות.

אוֹתָם תִּינוֹקוֹת שֶׁמָּשַׁחְתִּי

בְּג’וֹנְטוֹן בֵּייבִּי וְטַאלְק.

גַּם אֲנִי אִמָּא טְרִיָּה

לֹא בְּטוּחָה. עֲדַיִן.

אַסְכִּים לְסַדֵּר לְמַעֲנָם אֶת הַקְּעָרָה בְּפֵרוֹת.

אֲפַרְסְקִים קָרִים. עֲנָבִים עִם אֵד כְּפוֹר סְגַלְגַּל

תַּפּוּחֵי עֵץ וְאַגָּסִים קְרִירִים וּשְׁזִיפִים בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ.

הֵם רוֹקְדִים שָׁם זוּגוֹת זוּגוֹת עִם חַבְרֵיהֶם

בִּטְרִיקוֹ וְגִ’ינְס. לְפִי מַנְגִינַת הַפָּטֶפוֹן.

יֵשׁ לָהֶם גַּפַּיִם אֲרֻכּוֹת

כָּךְ יוֹלְדִים אוֹתָם הַיּוֹם.

צְלָלִיוֹת תְּנוּעוֹת הָרִקּוּד שֶׁלָּהֶם

מִפַּאֲתֵי הַגִּנָּה לֹא יְדוּעוֹת לִי.

גַּם לֹא בְּדִיּוּק מָרְקוּזֶה אוֹ בּוֹבּ דִּילֶן.

הַבְּעָיָה הִיא אֵיךְ לְהָבִין אוֹתָם.

לא לַעֲשׂוֹת טָעֻיּוֹת.

כִּיצַד לִהְיוֹת אִמָּא טוֹבָה

גַּם מֵהַחֵלֶק הֶחָשׁוּךְ שֶׁבַּגָּן.

הַשָּׁעוֹן מִתְקָרֵב לַחֲצוֹת

הַשָּׁעוֹן מִתְקָרֵב לַחֲצוֹת

אֲנִי נוֹטֶלֶת אוֹתָם בַּמוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי

שֶׁל הַמְּכוֹנִית.

הֵם יוֹשְׁבִים מְלֵאֵי אֵמוּן.

שֶׁיַּפְסִיקוּ.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אַף מִי אֲנִי.

אֲנִי נוֹסַעַת בִּמְהִירוּת בַּלַּיְלָה בָּרוּחַ

כְּשֶׁהָרַדְיוֹ מְנַגֵּן

עַד לַצּוּקִים שֶׁמּוּל הַיָּם.

יֵשׁ רֵיחַ מָלוּחַ.

לֹא לְפַחֵד.

מְדַרְדֶרֶת אֶת הַמְּכוֹנִית

מֵהַצּוּקִים הַחוֹלִיִּים עִם נֵר הַלַּיְלָה

וְהַחֲבַצָּלוֹת שֶׁפּוֹרְחִים

לְתוֹךְ הַמַּיִם הַקְּרִירִים.

חֲמִשְׁתֵּנוּ טְבוּעִים. מְרַחֲפִים בַּמַּיִם

כְּיַלְדֵי גַּן עֵדֶן אֲבוּדִים.

עַתָּה אֲנִי טוֹבָה. מְנַשְּׁקָה. מַקְשִׁיבָה.

הַמְּסִבָּה נִגְמְרָה.

קֻפְסַת הַנַּעֲלַיִם שֶׁמִּתַּחַת לַמִּטָּה

מְכִילָה תּוֹלָעִים לְבַנְבַּנּוֹת שֶׁל מֶשִׁי.

הָרִבּוּי הַמְזַמְזַם שֶׁלָּהֵן

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב

שֶׁהֵן זוֹמְמוֹת נֶגְדִּי מְזִמָּה.

אֵינֶנִּי מְטֻמְטֶמֶת

לא אֲפַנֵּק אוֹתָן.

אֶחְדַּל לָתֵת לָהֶן מָזוֹן.

גַּם אִם תַּעֲבֹדְנָה אוֹתִי מֵאָה שָׁנָה

הֵן לֹא תַּצְלֵחְנָה לִטְווֹת לִי

פַּקְעוֹת מֶשִׁי בְּמִדָּה

שֶׁתַּסְפִּיק לִי לְשִׂמְלָה.

כָּל אַחַת מֵהֶן מֻפְשֶׁטֶת

וּתְלוּיָה נִצְלֶבֶת עַל יָדִי עַל קוֹלָב.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הָאָרוֹן עִם הַמְּעִילִים

מְעִילֵי צֶמֶר קַאמֶל. גֶּשֶׁם. וּפַרְוָה.

הֵם לֹא מְבִינִים אוֹתִי בְּבֵיתִי בִּפְנִים בְּתוֹךְ לֵב

אוֹ

מַה שֶׁשָׂרַד מִמֶּנּוּ בְּשָׁעָה אַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר.

הַדָּבָר שֶׁרָצִיתִי בּוֹ בֶּאֱמֶת הָיָה

לָלֶדֶת שׁוּב אֶת עַצְמִי

כְּדֵי שֶׁתּוֹלָעִים כָּאֵלֶּה שֶׁל מֶשִׁי

לֹא יִרְדְּפוּ אוֹתִי.

גֻּלַּת הַמְּנוֹרָה הַיְרֻקָּה

חַלּוֹן הָעֵץ וְהַוִּילוֹן

אֵינָם מַסְפִּיקִים כְּדֵי שֶׁאֲוַתֵּר עַל הַמִּיתָה.

צַיַּד הַנַּאצִים שִׁמְעוֹן וִיזֶנְטַאל

זוֹכֵר שֶׁמִּיהוּדִי עָשׂוּ סַבּוֹן וְאָהִיל לִמְנוֹרָה.

וְהוּא מְחַפֵּשׁ אַחֲרֵיהֶם. מַטְרִיד אֶת מְנוּחָתָם

(אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה הֵם נִמְלְטוּ עִם שִׁנֵּי זָהָב

שֶׁל יְהוּדִים מֵאוֹשְׁוִיץ.)

שֶׁלֹא יִשְׁקְטוּ, שֶׁיְּזַמְזֵם לָהֶם

כְּמוֹ עָשָׁן בְּכַוֶּרֶת.

נַאצִים מְלֻכְלָכִים.

כַּמָּה מְדִינוֹת מַסְגִּירוֹת אוֹתָם?

גְּאוֹנִים מִפְלַצְתִּיִּים. עֲדַיִן חַיִּים.

בִּבְּרָזִיל. אַרְגֶּנְטִינָה. לְפִי הַשְּׁמוּעוֹת בְּכָל דְּרוֹם אֲמֵרִיקָה.

בִּפְנִים יֵשׁ מִישֶׁהִי עַל גְלִיל הַסַּפָּה

אִשָּׁה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בְּטָעוּת אַחֲרֵי 1946

יְשׁוּבָה בָּעֹמֶק. עַל גְּלִיל הַסַּפָּה הַפִּרְחוֹנִי.

הַמִּשְׁקֹלֶת הַזֹּאת שֶׁל הַמִּכְתָּבִים

הוֹלֶכֶת וְגוֹדֶלֶת כָּל הַזְּמַן

אֲבָל שְׁתֵּי הַבָּנוֹת שֶׁלָּהּ

נְיָרוֹת דַּקִים וַאֲפֹרִים

פִּיהֶן נֶאֱלָם.

אֵינָן יְכוֹלוֹת לוֹמַר לָהּ שׁוּם דָּבָר.

אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לִהְיוֹת נֶחְמָדָה

מִין דְּבוֹרָה נוֹטֶפֶת דְּבַשׁ.

זֶה שֶׁהַתִּינוֹק בּוֹכֶה לֹא נוֹגֵעַ לְלִבִּי.

מַדּוּעַ רַק אֲנִי צְרִיכָה לִבְכּוֹת

וְהוּא לֹא.

בַּקְבּוּק הֶחָלָב הַחַם אֵינֶנּוּ עוֹזֵר

גַּם לֹא עֵינַי הַמֻּרְחָבוֹת מִפְּחָדִים.

(שָׁמַעְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִדְחֹף לְפִיהֶם מוֹצֵץ טָבוּל

בְּסֻכָּר וְיַיִן.)

אוּכַל לְהַחֲזִיר אוֹתוֹ לֵאלֹהִים.

הוּא נוֹטֵל אִתּוֹ אֵלָיו כָּל הַזְּמַן אֶת הַטּוֹבִים

בַּאֲסוֹנוֹת. בְּהִתְפּוֹצְצֻיּוֹת שֶׁל אוֹטוֹבּוּסִים

שֶׁמִּתְפּוֹצְצִים כְּזִקּוּקֵי דִינוּר.

שְׁנֵינוּ נִמְצָאִים בְּתוֹךְ תֵּבָה מְרֻבַּעַת

שְׁחֹרָה. קָרָה. עִם עֵץ אֱגוֹז בַּשְּׁבִיל

וְגֶשֶׁם וְגֶשֶׁם וְגֶשֶׁם.

פָּשׁוּט מִתְנַפְּלִים עָלַי מַרְאוֹת

שֶׁל אַדְמוֹת כָּבוּל טוֹבְעָנִיּוֹת כֵּהוֹת

צוּקִים מְחֻדָּדִים וְרוּחוֹת שׁוֹרְקוֹת

מִצְפוֹנָהּ הַפִּרְאִי שֶׁל אַנְגְּלִיָּה.

מָה אֶעֱשֶׂה.

הַאֶלְבַּשׁ שׁוּב שִׂמְלָה לְבָנָה וְחִוֶּרֶת

וְסֶרֶט יָרֹק כֵּהֶה

שֶׁיִּגְרֹם לִי לָגֶשֶׁת אֵלָיו כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּתֵּק.

א

זה המקום, לטוב ולרע. החלון מרושת והתריס פתוח רוב שעות היום, למרות שבדרך־כלל קייץ כאן (אשתקד נרשמו רק שלושה־עשר ימים מעוננים). שתי המרפסות העליונות של הבית ממול חשופות, השתיים למטה מכוסות מטַפסים, אחת בדלילוּת. הנשים מן הבית ממול חוצות את המדשאה באותו אלכסון כמעט; שלוש נוטות להרכין ראש בלכתן, כל אחת הרכנה אחרת, אבל שלושתן כמו אבודות עדיין בנחלה הגדולה הזאת; הרביעית תמיד על אופניים. גם הגברים על אופניים, באים ויוצאים. מימין לבית, במטושטש, קטע של גדר־תיל חיצונית. השמיים שם מאובקים יותר מאשר מעל לבית הקברות והבריכה שמשמאל.

היו שעות בהן אמרו, שניהם, שיכולים היו לשבת כך עד קץ הימים; בכל מקום שהוא; לחזור עד טמטום על השאלה מדוע כך קרה ולא אחרת, או לשוב ולנסות את הדרך אל איזו נקודה רחוקה מרחק שנות אור, שמשם אכן ייראו לעצמם כפרודות במעגל גרמי השמיים.

אומרים: בכל מקום שהוא, ונשארים בחדר הזה.

יושבים בחדר הזה.

תוך כדי נסיונות חוזרים להציל (בתורם) איזה פשר ממה שהיה, כבר עברו שנים, והדברים חומקים ונמוגים. מרחיקים אותם הכאב שבנגיעה, המאבק על צלילות הדעת, ההמשך המתמיה תמיד, החשבונות הסבוכים עם הזולת, גם היש שנשאר ושמגוננים עליו בהתמדה מורגלת, לפעמים בחמת־זעם.

כבר שנים רבות מפרידה מדשאה בין החדר הזה לבין המדבר (בתחילה היה הגנן ששתל אותה קובל על ילדים שמשחקים כדורגל ומקלקלים אותה), גם בית בן קומתיים ועץ פלפלון ענֵף למדי. השמיים מבעד לעלוותו (אם ממוֹללים אותה היא משאירה ריח מריר באצבעות) הם כבר שמיים של ארץ נושבת, של חיים שנחיו ונחיִים; ושל אובדן שלא יניח, כך נדמה, לשום פרץ של אושר מחוצף להסיר מעליהם את התמיהה, אותה ידעו גם קודם לכן, על העולם הנוהג כמנהגו, והם בתוכו, כאילו חללו לא נועד מלכתחילה אלא לאלה שממלאים אותו בפועל ממש, ברגע זה, במקרה.

גם יוֹדַי ידע לצרף מלים כמו אושר ו־מחוצף, אם כי הודיע יום אחד שהוא לא מבין בדיוק מה זה להיות מאושר. אחר כך העלה משהו, וזה היה מפתיע, גם לא בדיוק מביא הרווחה; כי מכל הדברים העשויים אולי להלום מצב לא־ברור זה שקוראים לו היות־מאושר, העלה אותו יום גשום בוונציה.

בתחילה היה כאן מדבר. אכן היה מדבר. אלא שמראה המדבר לא מצטייר לפניך כשם שמצטייר רחוב מסוים בעיר רחוקה, בנין־משרדים ארוך של לבנים אדומות־שרופות, חריצים אפורים ביניהן, או שמש סתיו נוכרי על מרצפות־אבן הנתוּנות לרגליך במפתיע, כדבר מובן מאליו; או כשם שריחו של בגד מסוים מקים בך ריחם של מקומות אחרים, או עשן חריכה ריחה של חריכה אחרת – לא: מראה המדבר לא עולה בך מואר פתאום; כי פעמים רבות כל־כך אמרו, כל אחד אל כל אחד מבין עשרת הראשונים (שנים־עשר למען הדיוק) שבאו אל המדבר, בנעימה ובחיוך שנועדו לאשר את שותפות הזכרון: סופות החול שהיו אז… אכן, היו אז סופות חול, ואכן הם הדפו אותן, ייחורי־אשל ניטעו על פני הדיונות, ידיהם הביאו המים (כך שרו בחג חנוכת הצינור), ובין הדיונות לבין בתיהם ניטעו עצי פרי, תמר ואפרסק וגם תפוח, ובין הבתים, בחצר, עצים לנוי, פלפלון, כאמור, ואורן וזית ומִכנף, מדשאות נשתלו והחול נהדף, לא עוד חופשי לנוע פרא, ומוגנים יותר מפני הסופות שקדו להרבות צל, כמוהם ככל העשרה או העשרים, ומאוחר יותר השמונים ואחר כך המאתיים, להרבות צל, להרבות חפצים בחדרם, מנסים לבחוֹר כבר אז במדף נמוך דווקא, ולאורך כל הקיר, ובמשפחת ההארלקינים הוורודים, וראו את הקומקום ואת ציפוי קערת הקרמיקה נקיים, משיבים ברק צלול כשל זכוכית וכשל מים ונהנו הנאה רבה.

ומקץ ימים הביאו את המאפרה העגולה ממוראנו.

הראשונים שבאו אל המדבר להפוך אותו למקום של צל באו מתל־אביב הקטנה, או מנווה־שאנן, מבתי הוריהם שם התריסים מוגפים רוב שעות היום, הרהיטים נקיים מאבק, ומפיות סרוגות, קנקני חרסינה וכלי זכוכית נערכים בהם ועליהם בקפידה ובאמונה. הם דיברו בגעגועים על אמבטיה ריחנית ועל מצעים לבנים ומגוהצים, ואכן התגעגעו; אבל כשפתחו לספר, והוסיפו וסיפרו, איך בקומם אחרי ליל סופה היו מוצאים מיתאר בהיר של גופם מוטבע בסדין הצהוב, אפשר ביקשו לא רק להזכיר איך עמדו בכל אלה, אפשר ערב ללבם כי הנה גופם מוטבע בחול המדבר, הקיים כמות שהוא מאז ומעולם. לאחרים יש יער עד שם דוב קדמון יהלך, לאחרים יש ים רחב שם לוויתן לבן יכה בזנבו – להם המדבר. ורק נוטים היו להוסיף: עובדה־פאקט, או: גם זו לטובה – מס שפתיים לפכחון שכבר הכירו בזכויותיו.

לוי, למשל. או שמעון. גם הוא בא הנה מנווה־שאנן, אם כי בביתו נערכו לאו־דווקא זוטות חרסינה ומלאכת מלמלה על גבי קטיפה – היו שם הנערה מבוהמיה של האלס, תעתיק־גבס נאה של ההוגֶה לרודן, בגודל בינוני, ניצב על כן מיוחד של עץ, וכן גובלין צרפתי, תיאור מנוסתו של יוסף מפני אשת פוטיפר. ואם יום אחד חשקה נפשו של שמעון במשהו שונה לגמרי, כשם שקרה לרבים לפניו ולרבים אחריו, לא יכול היה להעלות על הדעת הפלגה אל מעבר לים, אל יבשת אחרת, כי המעבר־לים היה כאן, לכאן הפליגו הוריו לפני מנין שנים בסך־הכל, והוא אִתם, ומעבר־משם התחוללה באותה העת מלחמה. אבל יכול היה, ואף נקרא, לעלות עם שניים־שלושה שלוחים־לפני־המחנה על אותה משאית־טראנטֶה שתוקרן מאוחר יותר מעל שקופיות מטושטשות וסרוטות (יריעו בקול: הנה מקום החניה על־יד המערה; תראו איזו בלורית גזעית היתה לשמעון), להתגלגל הרחק מעבר למושבות הדרום, רחובות וגדרה, הרחק מכל מה שהיה מוּכר, ולהרגיש איך המרחקים קולפים מעליו קליפה אחר קליפה (רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, יאמרו: מרחק לא גדול בסך הכל, מאה ועשרים, מאה וחמישים קילומטרים), כדי להדרים ולהינשא לקראת נוף שלְיָמים יבקשו לתאר אותו במלים: גבעות ערומות כמו חומר שנזרק באמצע הלישה, או: קווים גליים ואופקיים, נמוך־נמוך, כמו בקריקטורות מסוימות, או: שמיים ריקים ואדמה שצבעה כצבע הגמל; להדרים לתוך האבק, לתוך אדמת־קמח כהה, קיטור חוּם העולה ממעמקים ושריקתו לא נשמעת; ובהגיעם אל המקום המיועד (כל מה שקרה בדרך הלא כבר תואר, וגם שמור בקופת־הזכרון הכללית) היו מכוסים אבק שנאחז ונקרש, מסֵיכה העושה אותם דומים זה לזה וזרים לעצמם, ואף חסויים לשעה מפני זרותו של המקום שאין בו שום דבר.

ומתוך המסיכה – שאלות: ציפורים יש פה, עכברים יש פה, זבובים יש פה, מה יש פה? עץ אין, שיח אין, צל אין, בקתה אין, גם בקתה עלובה אחת אין, כלום כלום. אוהל בידואי, זה לא אוהל, לאוהל יש צורה ברורה, תורן יתדוֹת וּברֶזֶנט בצבע חאקי, וכאן יריעות שקים שחורות, מורמות פה ושם מעל לאדמה ללא שום צורה, לא עיגול לא ריבוע לא מלבן.

ומבטים נפחדים ביחידוּת, עם רדת הדמדומים הקצרים, אל המדבר הרחוק שמעבר למדבר הזה (אחרי שקיעות רחבות בצבע הבשר החי) ואל הטעם המוזר ביותר מכל הטעמים שבגללם ירדו הנה (מאוחר יותר תיקנו: עלו הנה, כשלוש מאות מטרים מעל פני הים): המשאית נשלחה הנה, בין השאר, והם עלו עליה, בין השאר, כי אמורים היו להקים מחסום בפני צבאו של רוֹמֶל. בכל הרצינות. אמנם, למען הדיוק, מאז הוחלט על היציאה אל המדבר ועד ליום צאתה של המשאית לדרך נערך הקרב באל־עלמיין, אף־על־פי־כן רומל עדיין היה שם והם אמורים היו להקים את החייץ, ואין זה מופרך. יש רגעים כאלה, מסתבר, שאז לא תופסים, או תופסים אחרת, את ממדי הדברים. אולי כמו ילד שעדיין לא יודע את שעתידים ללמדו, כי הירח לא מהלך יחד אתו וכי אין לתפוס בכף־היד את כתם השמש. כאן המבוֹאוֹת אל חלל שהנה הם עתידים לקבוע את חוקיו. איש לא יגיד להם פה שום דבר, אין אבא ואין אמא וגם המנהיג איננו כאן, איננו אתם. הוא יבוא באחד הימים להלל ולשבח, לפרוש את הפרספקטיבה הנכונה, לשבץ את המעשה בדברי הימים המתרחשים לעיניהם. הם, הם הקטנים, יעצבו את דמותו של המקום הזה שהוקם בין שמיים לארץ, שמיים משעממים עד קהוּת, שהמבט לא נשאב לתוכם אלא נחבט במיני שכבות־שכבות של תָכוֹל על תָכוֹל; וארץ גבעות הדומות דמיון משתק האחת לרעותה. ורק למרגלות זו שעומדים במרומיה – אילו מרומים נמוכים! – פתח אפל, ואהבה מידית אל המערה, כי היא המקום שאין בו שמש ואין בו אבק ואין בו שמיים מכים בעלפון ואפשר סוף־סוף לפקוח את העיניים, להרגיל אותן לאפלולית ולומר משהו, למשל: ריח של טחב (למי שלא ידע מעודו יער של ממש), או: מזכיר את צחנת הירקון ביום חמסין.

עכשיו, בבאר־שבע, בשעה שבין לבין, סרים לפעמים אל הגן המקיף את המסגד, שלא משמש עוד כמסגד כי אם כמוזיאון עירוני. בזכרונך הרבה גנים, הרבה פארקים, תמיד אחרי, אחרי, אחרֵי מלחמות ואחרי אובדן. איש קטן יושב לו על ספסל, רגליו לא נוגעות בקרקע, אולי תימני, צפוד, יבש, שחרחר, משלים, ברוך השם, ברוך השם, יושב לו. נשים באות לרגע לתקן איפור, תסרוקת, מסֵיכה, לכסות קרעים, הנימוס מחייב, הנימוס גוזר שתיקה. באר־שבע בכיעורה, מין כיעור נוֹח, עיר שלא התפתחה אלא התנפחה בבת־אחת; שעת האוטובוס, קמים לחזור הביתה, אומרים הביתה ומבעד לחלון של החדר הזה מכוּסים השמיים בעלוות הפלפלון, הענפים מתנועעים ברוּח, אותה שעת דמדומים קצרה, ילד הולך, בשביל, אומר: רוּח, אומר: עלים זזים, שני צעירים ערביים שעובדים בבניית הבתים, ואולי בקינוב בצל, פונים אליו: הֵי, מוֹתֶק, אמו אומרת אליו: תגיד ערב טוב, והוא אומר: ערב טוב, שנה טובה… מה הווה עליהם? מה הווה על שמעון?

היו מחייכִים ומשרבבים סנטר לעבר המאהל הבידואי שמאחורי הוואדי. שמעון היה נטפל אל הרועים אחוז בולמוס להתערב בהם, לחדור פנימה, להבין עד הסוף, להציץ אל תוך היריעות השחורות, אל מתחת לגבעות האלה, אל מתחת לעורן של העזים הרזות, אל מתחת לצמרן המדובלל של הכבשים הלוחכות שיחי פרקרק משחירים ומתפוררים.

תצלומי אחווה: שמעון ליד רועה בא־בימים, שמעון ליד רועה עול־ימים. תיירים תרים אחרי מעשים יוצאי־דופן, באים ומצלמים. חיילים באים ומצלמים. עוברים כאן בדרכם ממצרים צפונה, מכל צבאות בנות־הברית, המלחמה עדיין נמשכת.

אפשר לעמוד על ראש הגבעה ולהשקיף אל האופק. להציב את האורח אל מול שמי השקיעה שכמותם לא ראה מימיו (גון הבשר החי בקיץ, הירוֹק החיוור באביב, הסגול בחורף). השאלה האם ניוטון הרס את יפי השקיעה כשפירק את האור למרכיביו לא הטרידה איש, עדיין לא הטרידה איש, לא היו פנויים להתדיינויות שכאלה, צריך היה לישב את המדבר, להקים מצפים שיפענחו את סודותיו; ואם זה אורח עצוב שקרא את כל הספרים, אפשר שראה איך הכדור האדום שממולו, על קו האופק, מהסה לשעה את שטף המון המלים.

ואפשר לשלח את הבא לדרכו, שמעון ישמח ללוות אותו עד לעיקול הוואדי; הוא ישתופף שם אצל הרועה הבידואי, קצת בענווה, קצת בגאווה, על שהוא יושב כך אתו כשווה בין שווים, כבר שומע שפתו; הרועה לא יודע קרוא וכתוב והוא, שמעון, לא יודע דרך גבר בעלמה, אבל כבר יודע לעלות על סוסה (נונה? האומנם קראו נונה לסוסתם הראשונה? מסע קנייתה שמור על דפי יומנים בארכיון), שצורפה בינתיים אל רכושם: טרקטור־קאטֶרפילֶר, מחרשה, חביות דלק, שמן, מיכל מים, מה עוד? אפשר לצאת ולרכוב, לשחק עם הרועים, יום אחד לשחק עם הרועָה, מה כאן חטא ומה כאן עונש.

בקופת הזכרון הכללית כמעט לא נשאר זכר לא לחטאו של שמעון ולא לחיפושיו לכפר על חטאו. ואם נזכר מישהו במרוצת השנים באיזה דיבור נלהב שלו מאותם הימים, היו מחייכים: התמים הזה, הציץ מתחת לאבעיה ודימה שגזל בתולים. אבל יום אחד בא שמעון וסיפר (שנים חלפו כבר גם מאז, בלוריתו עדיין גזעית היתה כשישב ליד החלון הזה) על הרועָה הבידואית שאנס, כן, אמר, אנסתי אותה. אם כי יום אחד יוטל גם זה בספק, ותישאל השאלה האם אין הזכרון מטעה; האומנם כך בדיוק אמר; ואם כן שמא היה כאן לאו־דווקא הרצון להתוודות על משהו שקרה באמת, אלא גם השגה מעומעמת שהתקופות מתחלפות, והרצון לקלוע אל הנוסח של זו החדשה, אשר בה ייאמרו ויודגשו דברים שלא נאמרו או לא הודגשו קודם. כך או אחרת, אין לדעת בדיוק מה קרה שם. אולי התעלסות כחום היום, אולי מילמל בינו לבינו: אפֵילת הרֶחֶם, אולי לא לבשה אלא שק שחור, אולי באמת לא היה צריך אלא להרים את שולי השק, אולי היה אסיר־תודה לה שלא הוצרך למשמש בידיו ולהתיר קרסים וכפתורים. ואולי הוא היה לה אֵל אהבה (חייליו של קורטֶז נראו כאלים בעיני האצטקים אלא שפתחו בהרג), בין שניהם רק הוא ידע מה זה מידה ומה זה משקל. אולי היתה מעולפת, מעולפת אהבה, או פליאה; מי יוכל לומר בדיוק. חיפשתי אחר כך הרבה זמן, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. גם אינני יודע אם הייתי מכיר אותה. חושבים שסלחה לי?

בדרך כלל לא היו משמיעים שאלות כאלה, לא שמעון ולא איש זולתו. ובאמת, מה טעם בהן.

ב

את המאפרה הכחולה מזכוכית מוראנו קנו בסופו של אותו יום גשום בוונציה.

כבר ידעו: אפילו יעלה על הדעת שלא לחזור, הנה הם חוזרים אל המדבר המחכה להם. המסע כבר בגבם, והצפוי כבר ממש לפניהם. ואפילו אמרו בינם לבין עצמם: אימת הצפוי – כבר ידעו שלא בידם לבחור בצפוי־לא־צפוי אחר. ורק נטלו לעצמם יום נוסף כדי ללכת לוונציה. בדמיונם נקבע שבין מיני הארכה המצויים בתבל יש אחת מיוחדת ושמה ונציה.

טפטוף אפור קידם אותם שם, עושה יד אחת עם כל אלה שניסו לפכחם מן המשיכה אל הפלא הכוזב הזה, אשר לאמיתו של דבר אינו אלא צחנה עולה מתעלות מוזנחות ומהומת תיירים סביב; והם לא שעו לעצה והיטלטלו ברכבת־לילה דחוסה, בלי לדעת אם לקראת פלא ואם לקראת כזב.

כך או כך, ברגע שעמדו על רציף־הרכבת בוונציה מצאו עצמם מחייכים ולמבטיהם, השונים זה מזה, כמובן, והמופנים בכיוון אחד, התברר כי מה שבאו לבקש אכן כאן הוא, שוקט בגשם וברגעי ההתבהרות, וכי שוב אין צורך להיחפז או להתעכב דווקא, כיוון שכל תנועה היא ממילא מעין זכיה.

מה היה זה שהתברר להם? ניסו לגשש: עיר ללא חריקת מכוניות. ואמנם, אלא שעל סודה של ונציה הלא התחקו רבים עוד לפני שהמכונית הראשונה ראתה אור עולם. פכפוך המים? מיד בהינתק המעבורת מעל מזח־הקורות הרקוב הפך חיוכם לצחוק שלא מחפש עוד אחרי הסבר. כבר התחוור להם: הבלתי־מתקבל על הדעת הוקם כאן כדי שאפשר יהיה לומר בפשטות: הנה, זהו, ושום הסבר לא יוכל לשכנע כי לצורך אחר הוקמה העיר הזאת, שלעבור בה ממקום למקום צריך בסירה זו, המתנענעת עם הגלים, קשורה לגולת־ברזל לפני שער צר וכהה. היא פרחה, העיר הזאת, היא היתה כבדה בזהב, היא ירדה מגדולתה, היא הפכה עיר־רפאים בשעות הדמדומים הארוכות, מוזיאון מעלה ירוקת, היא שוקעת לתוך המים, כך אומרים (סנטימטר ויותר מדי שנה בשנה). מעל לתעלות הצדדיות שלה, בחלונות שלה המהוללים, שמוטים תריסים אכולי טחב, תהודת קולות מעטים מהלכת וילד בודד שפוף על גשרון ומביט באנשים השטים מתחתיו (ואולי כאן מתקבצים הגונדולֶרים לשתות בלילות?). מהגוני וארגמן בארמונות הדוג’ים, במוזיאונים (הולך ותם עידן המוזיאונים?), טיציאן, טינטורטו, מי עוד? וחיוך של רוכלים, מנוסה, וידי תיירים ממששות ביעף מאות מחרוזות תלויות בפתחי כוּכים, ובשדרת הארמונות שורת החנויות לממכר זכוכית, שעכשיו יוצקים אותה בקווים ישרים, באליפסות מדויקות וללא קישוטים (צו האופנה: וַאסַארֶלי ופוֹפ), ואין מכנים אותה עוד זכוכית ונציאנית כי אם זכוכית מוראנו. קריאות גונדולרים צנומים, מסוגננים לצאת ידי חובה, ובעל מסבאה נלבב, אבא שמנמן וחם, כתפיות מתוחות על כותנתו הלבנה והוא מקדם אותם בברכה שאינה לטורח, ברכה לשמה לנכנסים אל מסבאתו החבויה בכיכר זעירה, צבעי אודם וחרדל; מפות לבנות וּורדים טריים (מפשוטי הוורדים הוורודים) על שולחנות צרים בחדר פנימי, יין שטיבו מתקבל על הדעת ומחירו צנוע למדי וצלי־עגל ממוגג את החך (שידע קשות מכגון אלה), והנערה המגישה, כלילת הבריאות, מן־הסתם בתו של האבא החם, זריזה ולא בהולה, ושקט, גם הסועדים מנמיכים קולם ובצאתך אתה נמשך לפנות אל בעל הבית, לומר לו כי הצלי אכן ערב לך, גם היין, גם השעה, לזכות שנית בחיוכו המברך, כי הנה אחים לשבח אתם, לא אתה המשלם ולא הוא המונה את הרווח. וקיסוס אדום־סגול מטפס על קיר אדום של בית־מלון קטן המתגלה מתוך הכוך שם הצטנפו מפני הגשם, והנה התבהרו השמיים, אבל הם השתהו עוד רגע, כי פתאום עלה בהם רצון להתגורר בבית־מלון זה, חודש אולי, לפתוח מבפנים את כנפי החלונות המהוללים האלה, להקשיב לפכפוך המים ולצלצול פעמוני הבאסיליקה, ושתזמורת הנגנים באדום, בכיכר סאן־מארקו, תנגן דווקא על פי הזמנתם את הדרך־לטיפֶרֶרי וגם את ירושלים־של־זהב, דווקא על־פי הזמנתם, רגע, מה הם מתמקיינים כאן, הנה כבר נלכדו, כמוהם ככל שאר התיירים: דיוקנאות הבאסיליקה יפים לזיבורית שבחיים, מוסיפים עליה את האדום־הכחול־הזהוב של גלימות והילות באור השקיעה הנודע (לקראת הערב הצטללו השמיים לגמרי). והשלווה והעוגמה שמאחורי כל זה, הקיימות ועומדות, שיישארו קיימות ועומדות בתעלות הצדדיות. פכפוך המים יוסיף להישמע בין חזיתות הבתים הדוממים והנידחים, לחש המים ישוב למשול פה בלילה (הגונדולרים יתקבצו לשתות את יינם בדממה? בצווחות שיכורים קצרות ואובדות?), אבל הם כבר לא יהיו כאן.

ובכן, הם הניחו אותה, את המאפרה הכבדה, על השולחן הנמוך והמוארך שבחדר הגדול. לא היה בה מוונציה יותר משיש מדכי־גלים בצדף שמצמידים אל האוזן, סימן במערכת הסימנים: חצי כדור כחול וזך וקולט אור כדרך מים עמוקים. היו מטילים לתוכה בהיסח־הדעת אפר ובדלי סיגריות. יוֹדַי היה מסובב אותה בין אצבעותיו, בשבתות, בשעת בין־הערביים, בין עוגמה לחרדה, יושב רכון מעליה, ציפורניו כסוסות ורגליו מפוסקות.

עד שיום אחד: פאַק, והיא התבקעה לשניים עם טריקת דלת מקרית, ממש ככתוב בספרים. הם לא הצטערו הרבה, התפעלו, מקרה נדיר, צחקו.

אחר כך אסף יוֹדַי את שני החלקים, השווים כמעט, וצירף אותם אל כל החפצים שתמיד נמצא להם איזה מקום נכון בחדרו.

ובאותם ימים עצמם (עוד מעט ויתמו) התחילו לגלגל ביניהם את הרעיון בדבר בתי זכוכית. סיפרו ליוֹדַי משהו על חלומותיהם של סופרים מימי נעוריהם, צֶ’רנישֶבסקי, זֶ’רומסקי, שאלו, מחייכים ונסחפים, ספקנים נלהבים, אם לא זה המקום, לא זה החלון לנסות ולראות מבעדו בתים־בתים של זכוכית, אם לא זה המקום, יחיד ומיוחד, כפי שעשו אותו שנים רבות יחד עם שמעון, יחד עם רחל, כפי שהם מכירים אותו ואחוזים בו, מקום שאין בו מרתפים ואין בו עליות־גג, והכל כאילו רואים את הכל במפולש, כמעט יומם ולילה. לא היה צריך להכביר מלים כדי לעשותו שותף לספק או למהתלה של דמיון.

והם, הזכוכית לכדה אותם לשעה, לימים, כמו לַחַן שנטפל ואינו מרפה. לא היה מנוס מלקום ולראות מה כוחה. רבים שבחי הזכוכית, לא לשווא שבתה לבות בני־אדם מאז ומתמיד. כבר המבוססים בטיט היאור הגדול היו מתייגעים ומסננים חול ומערבבים ויוצקים ומתיכים ונוטפים זיעה אל מול לועי התנורים ואינם מרפים עד אשר יאחזו בידיהם את החומר השביר והשקול בזהב. והם, מדוע לא יפנו עורף לנוסחאות שהפכו פרוטות שחוקות (הניגודים נמשכים זה אל זה, אחדות הניגודים וכולי), ולא ילכו אצל חכמי קדם שמצאו בתמימותם כי יסודות דומים דווקא דבקים זה בזה, ומדוע לא יאמרו כי יהיו אשר יהיו השֵמות שמלומדי הדורות האחרונים יתנו לתכונותיה של הזכוכית, סברה שכל יוצקיה ומנפחיה הלכו שבי אחר היסודות שאת קיומם ניחשו בה ובעצמם: כי אין לה נקודת היתוך או נקודת קפאון קבועה; כי היא עמידה בפני לחץ אך לא בפני מתח; כי בכוחה לשאת משאות כבדים עד אין שיעור, אך אין לחזות את חוזק המכה בה תישבר; כי אינה מתבקעת בציר אחד וצפוי מראש אלא באלפי צירים אפשריים; ונוסף על כך, אולי חיפשו בה יסודות שהיתה להם זכות, כך הרגישו, לתבוע לעצמם ולא נמצאו להם, וביניהם היסוד שעשוי להעניק מרגוע לגישושים האינסופיים – הסגולה לראות מבעד.

סברה: יוֹדַי היה מוכן לגור במבנה של זכוכית. לא היה איכפת לו להיראות מתקלח, שותה, משתכר, שוכב עם נערה, קורא לעצמו בקול (עיניו מואדמות, הרשמקול פתוח): “מה זה מונטגיו? הן רק שם”… “אפריל הוא האכזרי בירחים”…

ובכן, פוקחים את העיניים שאינן רוצות להיפקח: כמובן, הקירות לא התמוטטו מן הצעקה, שום קירות מעולם לא התמוטטו משום צעקה. פגזים, פצצות – זה דבר אחר.

ובמאמץ נוסף ובידיעה מראש קמים ומנסים לראות גם את התמונה ההיא, פעם אחת, כאילו אכן הקירות קירות של זכוכית:

העומדים על הדשא בחוץ ממתינים כבר שעה או שעתיים בטל השחר, יודעים, בעוד האשה שהעולם יחשך עליה ישֵנה עדיין: כאשר האיש שלה עובר ביניהם ונכנס פנימה, מליטים אחדים מהם את פניהם בידיהם ואחרים מוסיפים בכל־זאת להתבונן מבעד לקיר הזכוכית השקוף איך הוא מקים אותה בזרועותיו אל הידיעה; אבל ברגע שהאשה שם בפנים צועקת, קורסת חזית הבית, מתנפצת לרסיסים, שברי זכוכית משוננים ניתזים לכל עבר ואל העומדים בחוץ בטל השחר, ובעוד היא מוסיפה וצועקת לא, והוא מנסה לשכך את צעקתה במשפט אחד חוזר על יוֹדַי שֶׁחַי חיים יפים, פוגע שם בחוץ רסיס אחד בפניה של רחל, ליד אחת מעיניה או ליד אחד מתופי אוזניה המתוחים, ורחל אנוסה ללכת לחבוש את פצעה; וכבר פְנים־המרפאה מואר בבת־אחת והיא מתחבטת שם בכלוב הקירות השקופים, שבה ואוחזת ברקתה, צווארה נטוי ושלוח קדימה, ידה האחת מוֹרָה לאחות על מקום הפצע, בעוד השניה פשוטה לעבר לשם. ושם מוסיף גד לעמוד על הדשא המטולל; אגרופיו קמוצים, עוד מעט יפתח אותם, יחפון בהם שברי זכוכית משוננים ויתבונן בידיו המתרססות בדם בטרם יעבור את הסף וייכנס לחדר המפולש לעיני כל. ואז חוזרים לזכור איך הוא הטיל ספק, והם תמהו שמא הצדק אתו, באמיתות תמונה מתוך סרט ישן (שם הבמאי נשכח בינתיים), איש צעיר אחוז זעם אין־אונים מועך כוס זכוכית באגרופו; ואחר־כך, תמונה מתוך סרט חדש (של אינגמר ברגמן), אשה צעירה תוחבת בזעם אין־אונים שבר של זכוכית לתוך ערוותה.

ג

והרי לא רק הם, גם אחרים שאלו שאלות כמו: איך היא עושה את זה? מה יש בה ברחל שמוציא מגרונך… שפתאום אַת מוצאת את עצמך מספרת לה דברים… למה?

שהמדבר סוגר סביב־סביב, וממה נזונים אם לא איש מן המתרחש אצל רעהו? שֶככה זה בחיים? בכל מקום זקוקים בני־אדם למזון הזה, וגם אי אפשר למדוד ולומר שרחל היתה זקוקה לו יותר מן האחרים. והלא יש שהיא עצמה היתה תורמת נתחים משלה. זכוּר, למשל: שלוש היו אז בבית־הילדים, רכונות אשה־אשה על תינוקה (ראש רך־מַרְפֵּס עדיין והפה סוגר על פטמת השד), מעוררות אותו כפעם בפעם בדגדוג הלחי או בלחיצת כף־היד הזעירה למען יוסיף וימצוץ, ופתאום היא אומרת, רחל: מכל הנשיקות שאני רוצה לתת לו אני נותנת רק אחת, רודף אותי סיפור על ילד שאמו היתה מנשקת אותו ומלטפת אותו בלי גבול והוא הפך אחר כך לחולה מין; או שוב, פתאום, אחרי שילדה ברביעית (ולא היתה אז אלא בת שלושים ושלוש): כל זמן שיולדים ועובדים אפשר לא לחשוב על הזיקנה… אחרת…

לידתה השניה נשארה שמורה בקופת הזכרון הכללית:

היה זה חורף שהתחיל בסימן בצורת, ופתאום, ממש על סף הפיכת השדות, באו גשמים רבים, פשטו אל הנגב מן הצפון ומהרי חברון, הציפו את הכבישים וגאו בוואדיות, ויום אחד מצאו את עצמם מנותקים מארץ הדרכים הפתוחות ומבתי־החולים, ונתמלאו תחושת ייחוד והתעוררות, בעיקר בשעה ששתי הנשים ההרות – רחל ואריאנה – הועלו על פייפר והוטסו צפונה בעוד מועד. השטפונות נמשכו זמן רב מן הרגיל. גם קו הטלפון נותק, תופעה רגילה בחורף, ושני המברקים הגיעו באלחוט. המברק של אריאנה אל המרפאה: בת נולדה לי, שמה רזיה. והמברק השני אל שמעון: רזיה שלנו נולדה בשבע בבוקר, שלושה קילו ושמונה מאות, כי טוב, כי טוב (מסתבר שהיה זה יום ג'). טפסי המברקים שמורים ממוינים בתיקי הארכיון.

עכשיו, באחד מימי החורף, בא היסטוריון ודפק על דלת חדרם. מאוניברסיטת הנגב על שם דוד בן־גוריון. ברצונו לרשום פרטי פרטים על הראשונים שבאו אל המדבר. זאת התחלה של מכון להיסטוריה אוראלית.

פרטי פרטים?

בהחלט.

דרכם של פרטי פרטים להיטשטש. רק חלקם צצים פתאום, בלי שתדע מדוע דווקא אלה.

וגם…

אין ערוך לעדות אותנטית, אפילו אם…

אי אפשר היה להתעלם מן ההתעוררות שבה נאמרו המלים: ערוֹך ו־אוֹתנטית.

אתה באמת מאמין שזה חשוב?

תלה בהם עיני תמיהה. אין ספק שרצה להעלים מהם את צל הלגלוג שהתגנב אל קולו:

בהחלט. חובה להציל מן השכחה כל מה שניתן עדיין להצלה. המיתוס כבר אוכל בכם בכל פה.

בתיאבון!

צחקו יחד. מצחו היה יפה, גבוה ושזוף. במבט שני נראה החיוורון הבוקע מבעד לשיזוף. כך גם ידיו. כל ציפורניו כסוסות. עוד מעט ישוב לכסוס אותן, לא יצליח להתאפק זמן רב:

ולכן אני כאן.

וגם… מה בדיוק כוונתך כשאתה אומר: פרטי פרטים? נאמר שיש כאן איש בשם… שכל מעשיו, לפרטי פרטים, תואמים את… או אשה ששמה, נאמר… נאמר ששמה איזבל, כי אז כמובן לא תוכל לזהות אותה. ברור שאין כאן אשה בשם איזבל… מה? שזה שם צידוני? כן, כמובן, ובכל זאת… הגר, למשל, יש, וגם אָסנת, כמובן: אָ־סנת, בקמץ גדול, אדרבה, שלא לדבר על רות, או אִתַי… אם כן, הרֶשע, חותם הרשע הוא בעיקר שמפחיד… או נוכריה וגם רשעה… כי הצליל הלא ערב דווקא: אי־ז־בל… ואולי דווקא כאן, במקום הזה, אין סיבה להירתע, כי הלא ההיא רוצחת היתה, עשתה הרע בעיני אלוהים, וכאן, על כל פנים, רצח אין. ואולי זה החשוב, אולי זה באמת מה שראוי לזכור. לא רצח ולא שוד. ולא עושק יתום ואלמנה. אולי זה מה שחשוב באמת, בסופו של דבר… ובכן, נאמר שיש כאן אחת איזבל, ששמה ערב לאוזן וכל מעשיה כשורה, ורק כשהיא שואלת אותך: מה שלומך? – אתה, איך לומר, איך למסור את זה…

ההיסטוריון הצעיר חדל לרשום, אולי איבד את החוט, ואולי החליט שזה אכן לא שייך. בין כך ובין כך רשם הרבה, מילא שתי מחברות בית־ספר. המחברות, או צילומיהן, יוכנסו בוודאי אל הארכיון, ימוספרו וימוינו, כמו המברקים שהודיעו על הולדת שתי הרזיות.

עם כוס הקפה השניה התנערו וחזרו לדבר כבני אדם מן הישוב. פתחו לספר באוזניו, בנעימה קלה, על המהומה שקמה עם קבלת המברקים, ועל מה שקרה לאחר מכן, בערב חורפי סביב תנור־נפט, ושוב הפסיקו. פרטי פרטים, ניחא. אלא שבכל זאת קשה להבדיל בין פרטי פרטים לבין מה שמתלווה לזכרון, מועקה, אשמה, נטיות־לב. ומה לזה ולהיסטוריה?

השטפון בוואדי הגדול נפסק רק ביום שישי אחרי הצוהריים (כן, כי במוצאי־שבת התקבצו אנשים באחד החדרים, סביב תנור־נפט, התחילו להתדיין על מקרה וכורח, על שמוֹת, משמעות וטעם הוויתור, לא הסכימו להפסיק גם כשבא המזכיר ואמר להם שכבר רבע שעה הוא מחכה עם פתיחת האסיפה הכללית, הוא התרגז, טרק את הדלת וביטל את האסיפה), ושני רצים בהולים יצאו אל שתי היולדות, אחד צפונה ואחד צפונה־מזרחה (אריאנה אושפזה בהדסה ירושלים; יש לה רק כליה אחת, והיה חשש לסיבוכים בלידה). שמעון קיבל על עצמו, מרצון, שלא להיות אחד מן השניים – ההגינות מחייבת: לאריאנה אין בעל. מִגְדלה, סמכות במקצועה, נפגשה עם הרצים: ממש מגוחך לדבר על זה שבחירת שמות לילדים הוא עניינם של ההורים, אמרה. איש לא בא לערער על זה. אבל קרתה תקלה מוזרה ויש הכרח להתגבר עליה, למען הילדים. הכרח בל יגונה. שמות אינם תווית־זיהוי סתם. קיים יחס אל שמות. מי שעוסק יום־יום במלאכת החינוך יודע כמה קשה להתרגל לאותו שם, אפילו אם הילדים שייכים לשתי קבוצות נפרדות, בשני בתים נפרדים. והנה כאן נגזר ששתי רזיוֹת – אגב, צריך להודות שזה שֵם יפה – תשתייכנה לאותה קבוצה עצמה. וכמובן, יש לתת את הדעת בראש־וראשונה על הילדוֹת עצמן, כי בנפשן הדבר. כל פעם שיישמע השם רזיה יהיה עליהן להגיב, ובמחצית המקרים תהיה הפניה מכוונת אל הילדה השניה. כבר ידוע ומקובל שבין ההפשטוֹת הראשונות שילד לומד היא ההפשטה שבמתן שמות כלליים לחפצים השייכים לאותה קטיגוריה. חפץ בעל ארבע רגליים ולוח שאוכלים עליו זה שולחן, בעל־חיים נובח זה כלב, בין אם הוא קטן ובין אם הוא גדול, בין אם הוא שחור ובין אם הוא לבן. אבל לשם כך זקוק התינוק תחילה לבטחון בכמה דברים יחידים במינם: אמא היא אמו, והשֵם שלו הוא שמו. מדוע להקשות על המוחות הקטנים והמתפתחים, שלא לדבר על הקשיים של המטפלות, הנמצאות עם הילדים מינקותם במשך רוב שעות היום?

אין לדעת אם הרצים הקשיבו מתוך עניין, או מתוך קבלת סמכות, או מתוך עירוב טעמים. מן המוסכמות היה שמִגְדלה נעלבת על־נקלה ושאין מי שיחליף אותה בתפקידה. כך או אחרת, השניים יצאו לדרך וחזרו כלעומת שיצאו.

וכך, בערך, זכורים דבריה של רחל:

נבצר ממני לשנות את שמה של רזיה שלי. השם הזה קשור בשמה של סבתי רייזלה, עליה השלום. קרה לי משהו לפני הלידה הזאת והבטחתי מה שהבטחתי לזכרה של סבתי. מי שחושב את זה לאמונות תפלות ואת עצמו למשוחרר, שיצחק. כבר ארבעה ימים אני קוראת לבתי רזיה, לא רזי ולא רזילי, פשוט רזיה, וימים מאושרים מאלה לא ידעתי מימי, והשם כבר טבוע בהם.

ואריאנה, זוכרים, הודיעה:

שם בתי יישאר רזיה כי כך אני רוצה. לא איכפת לי אם עוד ילדה באותה קבוצה תיקרא רזיה, או אפילו כל הילדות שבקבוצה.

מה נמשכים לשחזר מן הדברים שנאמרו אז, במוצאי־השבת, סביב תנור־נפט מן הישנים (העשויים בתבנית גליל מאונך עם מכסה מחורץ, ומרבים עשן)? את דברי לוי על הצורך בקנה מידה, ובוויתור שווה, ובמקרה זה אולי לא־רזיה ולא־רזיה?.. את דברי שמעון, שהפליג במדרשי שמוֹת, למשל יש לו חבר שעד היום קוראים לו דוֹריאן, וכל כך למה, כי בארץ מוצאו קראו לו איציק, כלומר יצחק, אבל כדי לשוות לזה שָׁם צורה מכובדת הפכו את יצחק לאיזידור, ובחיבה איזידוֹרֶק, ובקיצור דוֹרֶק, ואז קם מישהו ואמר שדוֹרֶק זה בוודאי דוֹריאן… את דברי לֶנה? את תגובתו של גד על דברי לנה (איש לא צפה מה יתרחש בין השניים בשנים שלאחר־מכן): המלה האחרונה של האופנה, שמענו, סמנטיקה, ובעברית צחה מלל; פלפולי מלים זה המקצוע שלנו מדורי דורות, מומחים בין־לאומיים, אלא שכוונתנו היתה להחליף את המקצוע; זה יפה מאוד ללכת אחרי השגיונות של אריאנה, אבל רחל שעושה הכל בלב שלם, ואם יקרה משהו למישהו מאתנו היא תמיד תהיה שם, היא תהיה במקום…

את דברי לֶנה.

נהוג אצלנו להגיד (אמרה לנה, או עשויה היתה לומר), שאין זכות לא לנקוט עמדה, שלא לנקוט עמדה זאת הדרך הקלה. אינני יודעת אם זאת הדרך הקלה או הקשה. לפעמים אני חושבת שזה קל יותר ולפעמים שזה קשה יותר. פעם אחת שמעתי אֵם אחת מביעה משאלה למען בנה: שיהיה לו קל. חשבתי: קל, איזה ערך זה? יפה, מעניין, צודק, חופשי, מה שתרצו, אבל קל? מכאן שגם קשה, כשלעצמו, איננו ערך. אני יכולה רק לנסות ולהסביר מדוע לא אנקוט עמדה. אני מוכנה לספר… לא פעם שאלו אותי מדוע באתי הנה, אל המדבר הזה, כך, לבדי. לא עשיתי, כמו שאומרים, את הדרך

יחד אתכם. לא פעם טענו כנגדי שאני משתמטת מתשובה, היו אפילו שנפגעו: מה יש, לא מספיק חכמים לרדת לסוף דעתך? אני חושבת שהמרחק בין הבהרה כביכול לבין הבנה ממש לא נובע מזה שהשומע לא די חכם להבין, או שהמדבר לא די חכם להסביר… ומה חשוב בכלל אם כך או כך… הדבר נובע פשוט מזה שהם שני אנשים שונים. כן, זה פשוט, כל־כך פשוט ששום חוק ושום מסגרת לא ישנו את זה. חוץ מזה, קורה, כן, קורה שדברים מסתלפים מעצם הגדרתם. יש פגישות של חסד, הידברויות שבגדר פלא, יש, זה הכל… אמרתי שאני מוכנה לספר. נאמר כך: יש אנשים הסובלים מהתקפי קצרת כשצמח מסוים פורח בסביבתם. אם הצליחו לזהות את הצמח, ואם הדבר בגדר יכולתם, הם עוקרים ממקום מגוריהם והולכים למקום אחר, שם לא נודע על מציאותו של אותו צמח. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נתקפת מין מיחוש כל פעם ששמעתי את המלה: שֶלי. מין טמטום חושים, עד כדי צורך לשכב ולעצום את העיניים. כל עוד דובר על הבובה שלי, העוגה שלי, אפילו ההורים שלי, אפשר היה להסתלק מן המשחק וללכת לאיבוד בסמטאות. גדלתי בירושלים, גרנו בימין־משה, לא רחוק מן החומה. אבל כאשר הדברים נשמעו בשיחת מבוגרים, ירושלים שלי, והאנשים היו מתחככים בכתליה כאילו זה חלוקי־אבן לצורך גירודם הפרטי, וכאשר הדברים הגיעו לאורי שלי ולעוזי שלי… עם כל דיבור כזה הייתי נתקפת מין יגיעה שאין לעמוד בה, די היה שמישהי תאמר לידי: רפי שלי, ומיד הרגשתי… או הדבר היחידי שחשבתי עליו היה: אני רוצה לישון, והבנתי שעלי לקום ולעשות איזה מעשה. הייתי עולה לאוטובוס בינעירוני ראשון ונוסעת, מוצאת כמובן איזה עניין שעלי לסדר בתל־אביב או ברחובות, לא חשוב, הנסיעה מנתקת. לנסוע זה למות קצת, יש אמירה כזאת. העיקר היה להינתק ולהביט בעד החלון. ישנו קטע מסוים של דרך, האופן שבו מופיעים ונסוגים לאחור עצים וסלעים, ששם הייתי מתקרבת, נאמר, אל היכולת לנשום בלי צורך לדבר או להגיב. עד היום אני זוכרת קווים אלכסוניים בסלע, בתנועתם מבעד לחלון. אני חושבת שזה היה בעיני, איכשהו, ההיפך של שלי. אולי. אבל הלא אי אפשר לבלות את החיים באוטובוסים. אם כן, הלכתי למקום ששם רב ביותר הסיכוי, כך חשבתי, לאי־פריחתו של הצמח שהביא עלי התקפי־מיחוש הגובלים בשיתוק. המקום הזה, נכון, גם היותו מדבר. לא במובן של חזרה אל הטבע, פרישות, הסתפקות במועט. כל אלה פשוט לא עניינו אותי. לא איכפת לי שנסתפק במרובה. אבל קשה לדמות אדם שיאמר: מדבר שלי, מדברי. מצחיק, לא? ומדוע למשל מרגיזים כל כך כל אותם רוני וּויקטור ויהודה החקוקים בסלעי ההרים? מפני שהם משחיתים את הנוף? אולי גם מפני זה, אבל בעיקר מפני שהם נדחפים… לשים יד, להפקיע לעצמם פיסת אבן, ובלבד שלא לראות את הלא־שלי העצום. איש איש מטיח מצחו בדופן ארובתו ומורח את הפיח על פניו. זה הדבר: נדמה לי שאנחנו עומדים לבזבז את הסיכוי. אמרנו: פרות לא שלי, בית לא שלי, מכונה לא שלי. ישבנו, נכון, גם אני, עשינו לילות כימים כדי לנסח, לסווג, זה אסור, זה מותר, נימקנו, נימקנו היטב… מה זה חשוב? נאמר כך: הכרחי, אולי כן, אבל חשוב? איך שלא יהיה, השֶלי כמו יבלית, שב ומופיע. ושוב אני רוצה לישון, או לשכב בעיניים עצומות ולחשוב על משהו אחר, אולי על איזה עיקול דרך שעברנו על פניו בלי לשים לב. כי נדמה לי שאי־שם, אי־פעם, אולי כבר בהתחלה, עשינו איזה עיקוף, איזה פיתול, והתהוותה לולאה שמתהדקת מסביב לצוואר, אנחנו מנסים להתיר אותה וקושרים לולאות חדשות, כל אחד לעצמו וכל אחד לזולתו… נאמר כאן: לוותר. לוותר? הייתי מבינה: לבחון, לבחור, להתמרד נגד גבולות הבחירה, לנסות להבין, להכיר שזכותו של פלוני עולה על זכותך, אבל מה פירוש לוותר? איזה יסוד מעורר או חדש או ישן ובעל תוקף יש בזה?… אני יודעת שהארכתי, ומתוך חפזון אגיד שאולי כל הצרות התחילו ביום שהומצאה המלה לוותר… לפי הרמת הגבות של גד, אני רואה שעלי בכל־זאת להסביר. אינני מתכוונת לשימוש בשיניים ובציפורניים, אלא לאי־שימוש במושג מסויים. זה כמובן לא מסביר הרבה, רק כמה שיש בידי כרגע. מדוע לוותר על השֵם רזיה? איננו יודעים שום דבר על שני בני־אדם אלה, שתי תינוקות בנות יומיים, שום דבר, אולי רק זאת שהן שונות זו מזו. לכל אחת יש כבר מספר נתונים, ויהיה לה מה שייעשה בנתוּנים אלה, ומה שעתיד לקרות בחייה. בינתיים יש בכל אחת מהן משהו מן הרז, וגם, ייסלח לי, מן ההברה השניה, כלומר שהסיכוי עדיין לא בוזבז. מה שמגוחך בעיני זה שעלינו כביכול להחליט שנמצא מוצא ויהי מה, כי בחיים כמו שלנו לא ייתכנו מצבים ללא מוצא. זה ממש פוגע בכבודנו, יותר מאשר בסיכויינו להמשיך. דרך־אגב, ייתכן שברגע זה ממש מחליטה אחת האמהות לקרוא לבתה מירב או ליאוֹרה. לא מן הנמנע אפילו ששתיהן מחליטות בלא לדעת כלום האחת על מחשבות השניה. ובהרהור שני, מי יודע, אולי באמת רק כפשע בין הנשגב לבין המגוחך, כלומר גם בין המגוחך הזה לבין הנשגב. מכל־ מקום, ברור שכל אחת משתי האמהות זכאית לקרוא לבתה כאוות נפשה. תהיינה שתי רזיות, ואנחנו לא נחליט שום החלטה, ונראה מה יקרה…

ד

היו ארבעה בוונציה ועוד אחד ועוד ארבעה ועוד.

עכשיו הם שלושה ועוד אחד ועוד ארבעה ועוד מניין ועוד אחד.

היו אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

היו ארבעה ועוד אחד ועוד ארבעה ועוד.

עכשיו הם שלושה ועוד אחד.

עכשיו הם שניים ועוד שניים ועוד ארבעה ועוד אחד ועוד אחד – מניין.

עכשיו באה תמר לחיות בקירבתם. גם הפעם לא פירשה את כוונתה. אם היו יושבים בעיניים עצומות או בעיניים מושפלות והיו מרימים אותן, היו מוצאים אותה. אם לא ידעו מה לעשות באיש העומד בפתח (רבים באו והיו עומדים בפתח, והם, עם כל הרמת עפעפיים, דימו לראות במין אור מסנוור: זה לא יודע כלום על הכוח שמשך אותו לבוא הנה; זה נענה לשותפות שאין להפרידה ליסודות; זה לא יכביד; אף זאת מקומה בפנים; זה יודע את המחבר ואת המבדיל; וזאת שתלך לה, שתלך לה מפה) היו פונים אל מבטה, היודע לעמוד בפני מגע. לרגעים היו מכוונים בשקיקות את קולם לצליל צחוקה הקשה ואת תנועותיהם לדרך כניסתה וצאתה מחדרם. גילם כפול מגילה ויותר. היא נולדה במקום הזה ונדמה שמאז ומתמיד היו צעדיה ארוכים ובלתי נשמעים. זרועותיה ארוכות, גרמיות בפרקיהן וראשה שט אִתה גבוה על צוואר ארוך וחשוף לפגיעה (מתנדב אחד מסנט־לואיס התבונן בה פעם כשהיא עוברת בבגדיה המדובללים לאורך שורת השולחנות בחדר־האוכל ואמר: יש לה הילוך מלכותי, הילוך אומרים? הוא לא חשש מפני רצינותו). פעם אחת, עכשיו, ורק עוד פעם אחת, נפלה־התנפלה על צווארם, ידיה מושטות לפניה, ודי. לפני כן לא ראו אותה אפילו פעם אחת בידיים מושטות לפנים. היא ראשונה הגתה את שמו של יוֹדַי במפורש, ואת המלה מת, והם שיננו אחריה, מצייתים כדרך לומדי שפה זרה. באותו קול עצמו היא מדברת על כוכבים ומזלות, על מנחשת בקלפים (אני לא יודעת אם אני מאמינה, פשוט הלכתי, זה ביפו, באיזה כוך, היא אמרה לי שיהיו לי שבעה ילדים ושהתכנית השלישית שלי לא תצליח); על המורה שהיה יוצא מכליו בגלל ישיבתה האילמת כשמבטה תקוע בעיניו (הוא התאמץ נורא, פעם אמרתי לו: בסדר, פעם אמרתי: חמוד’לה, עזוב אותי במנוחה); על חלום שחלמה (כל לילה אני חולמת, אבל בתוך החלום אני תמיד יודעת שהוא מת וכשאתעורר לא אראה אותו, זה בטח מין המצאה בשביל הרגע שמתעוררים). היא עוברת בשתיקה על נסיונם לקרוע מעל פניה של מִגְדלה את מסֵיכת ההשתתפות. שתיקה נחרצת של בת מאה וצחוק של בת עשר משיב על חיוכם המגשש לעברה. למלים אין שליטה עליה. במחיצתה הופכים הדברים בלתי־מנוסחים ומדוייקים.

הסופר החכם תומאס מאן כתב כרכים רבים. באחד מהם, זכוּר, איש מעוטף שמיכות במרומי הר מוּשלג, על ברכיו כרכים הרבה, מחפש אחר חידת החיים. אבל אחר־כך, אף זה זכוּר, אשה בשחורים, מגבעת מגוחכת לראשה, סובבת שם בגן של בית המרפא ומשננת: שניהם, שניהם, כי את שני בניה כילתה השחפת. רואים את המספר ארך־הרוח, סיגריה בין אצבעותיו השקטות, הרואה את האשה ושומע את גיחוכם של שוכני הבית המורגלים במוות, רואה ושומע אותה ואותם ממרחק האירוניה המהוללת. חכם היה, גם הגון לכל הדעות, ובכן אם כך הוא רואה ושומע, שיקח אותו האופל. ועל קאנט, קאנט עמנואל הגאון, אמרו שכל ימיו היה מפריש מכספו לאחותו, אבל סירב בתוקף לראותה, כי האישי נוגד את המוסרי. הוא בז לדמעות, אמרו, כי אין דבר שמתייבש מהר יותר מדמעות. אבל כאשר הדמעות הן הנוזל היחיד שאפשר לרחוץ בו בלי מיאוס שבעבודה זרה – פרוסי נתעב.

שווא, שווא הבכי, תאמרו אל־נכון ידידַי,

מה אם־כן לא שווא בעולם, אֵלי, אל שדַי?

את העותק הצנום של ה’קינות' לקוֹחַאנובסקי (בשנת 1570 התיישב יאן קוֹחַאנוֹבסקי, שבע חיים ויאוש, באחוזת היער השחור, שם ידע אהבה ואושר ורינת פעוטות עד שמתה עליו ילדתו האהובה אוּרשוּלה) הביא להם מיכאל, וכן את האגדות שביקשו ממנו.

היו עטים על המופלא. אגדות, פיסיקה, הנדסה. אם היקום הוא אינסופי, ואינסופי מספר הכוכבים, כיצד זה שאין השמיים שמעל לראשינו מקשה אחת של אור־כוכבים; או הנה, אין החושים תופסים שבשני קווים לא־שווים באורכם יש מספר שווה של נקודות; והרי ברור: אם נשרטט אותם זה מעל זה ונחבר את קצוותיהם כצלעות של משולש, כי אז כל קו שיצא מקודקודו של המשולש ימצא את נקודתו בשני הקווים, הקצר והארוך. וגם כימיה: יש צירופי מולקולות בדמות גלולות שתבניתן דיסקית צהובה זעירה; המולקולות נבלעות במערכת המסועפת של גופנו (חידת החיים) והופכות לשכבת בידוד דקה וקהה בין קצה הכאב לבין הפלצות האחרונה; ויש אחרות, בדמות שעועית אדומה חלקה, האמורות להשיב לאיבר המכונה לב את תדירות הפעימות הדרושה לשם הושטת־יד, קימה, הליכה.

או על הקוטב הנגדי של הכימיה: חוכמת הדורות גיבשה את עצת השינון בספרים הקדושים, שלא לזכור את הגוף הגשמי אלא לתת את הדעת על הנשמה שהיא עיקר האדם, מהותו ועצמותו. אמנם אין קשר אף בין הקרובים ביותר אלא על־ידי הגוף ואיבריו, עיניים, אוזניים, ידיים, אף ופה, שבהם ועל־ידם מבטא האדם שנברא בצלם את רעיונותיו ורגשותיו ותכונות נפשו. אבן, רסיס של פגז, מחלה או תאונה, חס ושלום, עלולים לפגוע או להזיק לגוף, אבל קצרה ידם להזיק או אפילו לגרוע משלימותה של הנשמה. המוות, בסך־הכל, אינו אלא הפסקת הקשר שבין הנשמה לגוף, אבל הלא ברור שהנשמה מוסיפה לחיות את חייה, חיים נצחיים, ליד קרוביה, ובייחוד ליד החביבים עליה ביותר, להצטער בצערם ולשמוח בשמחתם. ורק שנבצר מן החיים לראות זאת בעיני בשר ודם, למשש זאת בידיים של בשר ודם, שהלא נפסק הקשר הגשמי. עילוי הוא לנשמה לראות את קרוביה מתגברים על כאבם ומשתדלים, ככל שהדבר תלוי בהם, להמשיך ולסדר את חייהם, אדרבה, מעודדים את כל אלה שמסביבם שלא יבוא עליהם היאוש, חס וחלילה, שלא תיפול בהם הרוח, חס וחלילה, כי אם אדרבה, שיוסיפו להתנהל באמונה בפרוזדור הארעי הזה, אפילו יש בו ייסורים מיותרים, לקראת הטרקלין ששם צפויים חיי נצח לכל הנשמות.

היו יושבים על הספסל העומד ניצב לחלון, או בכורסה העומדת ממולו (בחוץ עץ הפלפלון, לא להם לשוב ולמולל את עלעליו; הנשים חוצות את המדשאה באותו אלכסון כמעט; בני גילו של יוֹדַי באים לשבּת, אחדים קומתם כקומתו וצבע שערם כצבע שערו; פעם אחרי פעם מתרחש מה שמכוּנה בקיצור גס: מהלומה בלב), מתנענעים עם קצב של שיר־ערש או של קינה, מרגישים איך הקצב אוזל בעד כפות הידיים אל משענות הכורסה, מניחים לגעגועים לעלות על גדותיהם, שאין להן קנה־מידה, וכאשר מרגישים שהגדות נסחפות מגששים אחרי הגלולה הצהובה או אחרי הגלולה דמויית השעועית האדומה.

ממרחק הכוכבים זה בוודאי היינו הך. והם היתה להם פעם (בין לבין) עזות־המצח להלך חוגגים בראש חוצות, כמו לא היו דברים מעולם. האם לא בדין? מאז ומעולם הוזהרו שהחוגגים מעוררים את חרון האלים. ליתר דיוק: החוגגים שלא לכבוד האלים. ליתר דיוק: בעלי הגאווה.

הוא רצה לשטוף את גופו, סיפרה להם תמר, בנעימה שלא שיערו בה, איטית וערבה ומשככת, תמיד שש לשטוף את עצמו במים, אמר לאמנון אני הולך לשחות, אתה בא אתי, מי בא אתי, בלילה לא ראו את הסלע במים, הוציאו אותו מיד, היה שלם, בלי שריטה… לאמיתו של דבר, את חושבת על כוכבים ומזלות, תמר? לאמיתו של דבר את לא מאמינה במקרה? גם לא חושבת שהמקרה הוא המעליב מכל?… עוד דברים ידעו בינם לבינם, את תנועת לסתותיו כשרוחו קצרה עליו, את האופן שבו החזיק גבעול של עשב בין שפתיו על קבר כרוי אחר, כאשר לו נשאר עוד שבוע ימים לחיות (יודעים עכשיו), אלה הדברים ועוד, שלא יתנו מנוח או שיתפרשו כרמז: הניחו. תמר אמרה: לא צריך, יש דברים שלא צריך. הם אמרו, ממלאים זה אחרי זה, שואלים זה את זה, ועוד אחת ועוד אחד ועוד ארבעה, בוודאי, שום חשבון אינו מתיישב בסופו של דבר, או כל חשבון מתיישב בסופו של דבר. לרחל חמישה, לאריאנה אחד ויחיד, מִגְדלה לא היתה אשת איש, לא הקימה ולדות, לא תדע געגועים כאלה. למחוק את קיומו רק מפני שאין לשאת את הגעגועים? אל תנח לזרעך להפרות ולא תוסיף סבל, מצינו כתוב, אה? כל חשבון מתיישב באַין. גם זה פתרון, לא?

לא, אומרת תמר וצוחקת צחוק מתגרה (אין לה תקנה) המעלה חיוך על פניהם (גם להם אין תקנה).

לא צריך להסתיר ממנה כלום, גם אי אפשר, גם לא את דיבוק החשבון. בתודעה המעולפת מן המאמץ לקום ולצאת, לקום ולחזור, לעבור באותם השבילים, חרטו עצמם המספרים שחורים וחדים כמו צל בצוהריים. משפחות־שבטים, מדוע לא משפחות־שבטים, חמולות גדולות, אבות ואמהות וצאצאים לרוב, חיים יחד בשמחה ובאושר עד עצם היום הזה, מספיק לכל המלחמות, מספיק לכל האסונות. עכשיו רוצים יחד עם תמר. היא חזרה ובאה אל השבט, כי יוֹדַי הלך, פולחן קבלתה התקיים לאורה של מחצית מאפרה (זכוכית מוראנו כחולה) בחדרו שעל הגבעה, או כחום היום, תחת אחד התמרים שעל־יד הבאר, פניה מכוסים הינומה, או יד מוּכרת שציפורניה כסוסות, וגדי־עזים שנתעה לשם מן העדר, מן העלפון, מן העבר, גבו המיוּזע של יוֹדַי, שחום כמו תמרים שהבחילו, עולה ויורד ושוקע. יש עוד אחים בשבט, הם יֵדעו את תמר, גם מנחת גדי־עזים תישלח.

אחר־כך צונחים. הכורסה במקומה, התמונות במקומן על הקירות, החלון במקומו. אי אפשר לשאת את תקתוק השעון. מבקשים דבר־מה זה מזה, מבקשים דבר־מה לרצות בו.

אולי תקליט? את זה?

לא.

את זה?

לא.

לקרוא בקול?

לא.

אולי להתקשר אל מיכאל?

אולי.

בקצה הקו, שם מהדהד הצלצול, יש תחריטים עתיקים ורישומי־גואש חדשים ורהיטי מרפסת מבוקעים בגלל מליחות הרוח הבאה מן הים. ראשו של מיכאל מלא חידות, פירושים ל’עליסה בארץ הפלאות‘, ל’הנסיך הקטן’, שמות של אבירי השולחן העגול. הוא בוודאי מוסיף להכין קוקטיילים בכוסות גבוהות, פלח־תפוז רכוב על דפנותיהן. אם יום אחד יטלו עצמם ויבואו, יתן בהם את מבטו האובד: אכין לכם יין? והם יענו: כן.

האלו? כן… תבוא? תביא אגדות? על גלגול נשמות. כן? תחפש? תודה.

ה

היה היה מלך…

שוב מלכים?

מדוע לא?… והיתה לו בת יחידה, יפת־מראה, טובת־שכל ונגועת־חולי באותה מידה בה נוגעה בחולי כל בת־מלך מאז ומתמיד.

יום אחד קמה ואמרה:

הבו לי דבר חדש, ואם אַין מתה אנוכי.

והיו למלך שרים ויועצים, סופרים ומצביאים ואצטגנינים. קרא לשריו למען יטו את לבה אל כללי הטקס.

אמרה להם:

את אלה ידעתי בטרם היוולדי.

קרא ליועציו למען יורוּה את המעשה הנכון אשר יעשה האדם תחת השמש.

אמרה להם:

מימות עולם אתם עמלים לשווא לישב את המעשה הנכון עם השכר והעונש.

קרא לסופריו למען יַראוה כי הכל כתוב בספר.

אמרה להם:

מדוע לא תחרישו, איפוא?

קרא למצביאיו למען יזכירו לפניה ממלכות שחרבו ונכרתו מן הארץ וילמדוה כי אין סבלה סבל ואין משאלתה משאלה.

אמרה להם:

אילו נכרתתי גם אני עמהן כי אז פסוקכם פסוק. אלא שחיה אנוכי.

קרא לאצטגניניו למען יחזו לה נסתרות בכוכבים.

שאלה את פיהם:

ואז ייוּשב החשבון?

אמרו לה:

אין בשר ודם אמור לדעת מה הוא החשבון.

אמרה להם:

אצא איפוא ואחפש דבר חדש, ואם אַין מתה אנוכי.

ולא נמצא איש בחצרו של המלך שיעז ויאמר לה: מוּתי לך כאשר מתו בנות־מלך רבות לפניך, אף־על־פי שנאמר כי חיו באושר ובעושר. מאז ומעולם משככות האוֹמְנוֹת את בכיין של בנות־המלך בעריסותיהן ושרות להן על בני־מלך שמתו וקמו לתחיה, ומי יעז ויאמר לה: מוּתי לך איפוא ותם ונשלם?

יצאה בת־המלך לחפש דבר חדש ומצאה בן־מלך ואמרה:

הרי אתה חדש ומקודש לי.

הגיפה בת־המלך את דלתות חדריה עליה ועל בן־זוגה. אמרה: אם אביט ערב־ערב היישר לתוך עיניהם של שבעים ושבעה שדים, הרי אנחנו מתחדשים זה לזה לילה־לילה, עד קץ הימים.

באו השרים והיועצים, הסופרים והמצביאים והאצטגנינים ואמרו לה:

הסי לך, עם היה בארץ שעל מגילותיו נמצא כתוב: סוד נעלה נִגְלה בשעה שהמטרונית מזדווגת עם המלך.

שאלה:

מה היה על העם הזה?

אמרו לה:

בכל דור ודור קמו עליו לכלותו ואם לא כילו אותו הרי הוא חי וסובל עד עצם היום הזה.

ושבעים ושבעה השדים צחקו.

וכעת חיה ילד יוּלד להם, לבת־המלך ולבן־זוגה. היא נשאה את התינוק בזרועותיה ואמרה:

הרי הוא חדש לנו.

והיה הבן יפה־מראה וטוב־שכל. בן שנתיים התחיל… בן עשר היה עושה… בן שמונה־עשרה

יצא לראשונה…

הנה, מיכאל, אתה רואה.

אני רואה.

ומה.

מיכאל אמר כמה דברים מגששים, נכונים אחרי־ככלות־הכל. לבסוף הגיעה שעתו לקום ולנסוע. מן הסף תלה בהם מבט ארוך (עיניו בהירות, תכולות־לבנבנות, מעלות על הדעת גולות־משחק) שכולו להם, ורק בסיומו, לכהרף־עין, לצווארה הארוך הלא־שזוף של תמר.

אבוא שוב אם תרצו, עם אגדות או בלי.

תמר, ישובה על הספסל העומד ניצב לחלון, היתה עוקבת בעיניים משועשעות ופתוחות לרווחה (גם כשהיו מעירים אותה משנתה היו עיניה מיד פקוחות לרווחה, לא ממצמצות ודומה לא מעפעפות כלל) אחרי מאדאם סוֹסוֹסְטְרִי, שלה ושל יוֹדַי, המחליקה מלכותית מעל הענף הנמוך של הפלפלון. בתנועה שאינה נשמעת קמה על רגליה הארוכות ללוות את מיכאל לאוטובוס של אגד היוצא צפונה באחת ושלושים.

עכשיו כבר שוב עייפו מאוד. לא יוכלו לעשות שום דבר עוד, אולי רק לעצום עיניים או להוסיף ולהביט בפלפלון המטושטש מבעד לרשת המאובקת (לא ישוער איך אפשר יהיה לטבול מטלית במים ולנקות את הרשת) ובמאדאם סוֹסוֹסְטְרִי שפוערת לוע וחומקת אל מתחת למדרגות אל הצל. אחר כך אולי בכל־זאת יעשו תנועה ועוד תנועה, אולי יושיטו יד זה אל זה, באקראי, לשניה, תוך כדי קימה לרוקן מאפרה או להביא כוס מים, או במתכוון, בזהירות, איש בתורו, כל אחד לפי כוחו או לפי חולשתו באותה שעה למשות את השני מתוך חנק של מים או אדמה.

הבוקר ראיתי בראי… ראיה מנותקת כזאת… פנים שפויים… שוב מרגישים במים, במגע המגבת… מוזר.

תהודה מוזרה למלים. העפעפיים לא מתרוממים מאליהם כדרך שהם מתכווצים מאליהם, פקיחת העיניים היא עניין של בחירה. ועליהם לבחור, איש בתורו, להחריש או לדבר, בזהירות, בהפסקות ארוכות.

מוזר… חשבתי שכבר לא אוכל לחזור לזה… השורות שאהבתי פעם, שהייתי משננת… הנה אני יכולה: מה איטיים החיים / ומה אלימה התקווה… אז הבנתי את השורה השניה, לא הבנתי את הראשונה… עכשיו אני מבינה את הראשונה ולא מבינה את השניה.

איך השיר ההוא, שהיית שרה לפעמים… כשנראה לך שאין עוד מה… שיר־ערש… ביידיש… מן הגיטו…

ווֹיל איז דעם וואס האט א מאמען און א וויגעלע דערצו… זה?

כן.

אבל על זה לא צריכים… במצוקה פרטית… על זה אסור להתרפק… בושה אפילו… יש דברים שאסור… שאסור להפוך אותם משל לדברים אחרים.

הנה בחרו לדבר. המלים אף מצטרפות למשפטים של מותר ואסור.

אתה יודע… עוד מעט ייאמר: מה אתם… עזות מצח… שרירות לב… אין להם תקנה.

שייאמר.

כבר ידעו שעוד מעט יהיה עליהם להשיב על דברים נוספים, דברים שכמעט לא העזו לשאול על אחרים שכך הווה להם. כמעט, כלומר שאלו. בני אדם משיבים כך או אחרת על משכבם בלילות, עושים את המוטל עליהם. פשר חדש למלים: מוטל עליהם. להיטהר, לכוון יפה את השעה, בעיניים גלויות, בגוף נבוך. בלילה הגדול נופלים כוכבים. כמה משאלות סותרות נלחשו בנפול כוכב אחד, ואם גם לא סותרות. אותו מבט בכל העיניים הנשואות אל מסלול האור המבזיק והנמוג, אותו מלמול על כל השפתיים הבהולות להספיק וללחוש בטרם ימוג, שתבריא, שיחיה, שלא יאונה רע. לשווא. אי אפשר שכל בן יחיה, שכל אֵם תבריא, שלאיש לא יאונה רע. חורבות בתים בלילה הגדול, אשה תופרת כפתורים למדיהם ושרה, טוב למי שאמא לו ועריסה בנוסף, אחרי שכולם נלקחו ממנה, בטרם יקחו גם אותה. ומעבר לאוקיינוס השלג מוסיף לרדת. או אורנים בגשם. כאן חורב וחומרה, אין רוך גם ברבות הצל. יוֹדַי מתוך קירות הזכוכית. מתוך קירות האבן. הֶעדֵר שהיה לנוכחות מתמדת. אני אוהב את סימני הסתיו בקיץ, אמר פעם. אכתוב סיפור על פין הכתום, אמר פעם. מדוע לא להתנסות בכל דבר, אמר פעם, עיניו מואדמות או מצועפות. החיילים שלהם נשלחים לחזית מסוממים, מקור מהימן מאשר את זה, שלנו בדעה צלולה, אומרת רחל. כן? בדעה צלולה? כיצד זה לחזית בדעה צלולה? אחרי חמש מלחמות (לא דומות; ואחת שלא נטמעת בשום מניין) חוזרים על השאלה. עצים בחלון. אין יוֹדַי. עצים שלא היו בתחילה. מוסיפים לצמוח. כבר רבים. כבר רבים מדי. כבר גודעים אותם כדי לרווח ביניהם. הוא לא רואה. הרואים מוסיפים לראות, חדות יותר, עמומות יותר, עד שיחדלו גם הם. יהיו רואים אחרים. ראיות דומות, ראיות סותרות. כדור הארץ מוסיף לסוב על צירו. גברים שוכבים עם נשים, נושמים, נושפים. ממול, מעבר למרפסות, מעבר לרשתות מאובקות ומעבר לרשתות מנוקות, מימין, משמאל, ומעבר לאוקינוס. בבתי אבן, בבתי עץ, במבנים של זכוכית, שהדרך אליהם אין לה סוף. מלים נלחשות בלילה הגדול, בכל מקום. מלים נאמרו, מלים נחשבו, זוכרים מלים, בתמהון, בנפש נבוכה. מלים. דבש חלק וכבד. דבש דבש דבש אפל. מלים של פרא־בוּר, של בוסר, מלים של הודיה, מלים של היטהרות. תאנה בשלה, תאנה שמנונית ודביקה, תוֹך אדום, תוֹך אדום ומחוספס. גם יוֹדַי ותמר בלילה הגדול. כמעט קריצת עין. תמר לבדה בלילה הגדול. קריצת העין שורה בחדר. הס, לא ללהג, אוזניים חסודות תצילינה, לא ללהג, נכון, אבל אוזניים חסודות, מה איכפת. הנה הוא צוחק, לרגע, יחד אתם, כמו לפנים. במותם יורישו את קריצת העין, אולי קניין יחיד הראוי להורשה, למי שיהיה נכון לקבלה. תמיד יהיה מישהו שיוֹדַי היה אומר עליו: כמוני כמוהו.

ומדוע כתוב על מגילותיו של אותו עם: מצווה להתעסק בפריה ורביה ומי שמונע עצמו מפריה ורביה ממעט את הדיוקן הכולל כל הדיוקנאות. וכתוב: שלא יעשו פריצות וחציפות ולא לשם זנות כבהמות, שהבהמות אינן עושות אלא לשם כך? אם גם נכון שהכוונה היא המבדלת, כלום לא נתן איש דעתו שדווקא הבהמות כלל אינן יודעות למעט את הדיוקן הכולל כל הדיוקנאות, והנברא בצלם הוא לבדו יודע להזדווג שלא על מנת לפרות ולרבות?

ו

אכן, כך היה בסוף שנות הארבעים. הנה חדרם הראשון של רחל ושמעון: וילונות־יוּטה רקומי אימרות, ארון־ארגז עם וילון־יוטה מכווץ על מוט־ברזל, מיטה מכוסה שטיח ארוג שתי של צמר גס וערב של סיבי אגבה; על רצפת הביטון, בפינה, ג’רה צהובה־אפורה; שמעון מרים אותה בשתי כפותיו ובהטיית הפיה באלכסון כלפי מטה, והראש באלכסון לאחור, מערה קילוח מים אל בין שפתיו הפשוקות והמשורבבות מעט. או חדרה הראשון של אריאנה: וילונות־יוטה, ארון־ארגז עם וילון־יוטה; רק המיטה צרה יותר, והג’רה שבפינה שחורה־אפורה כבזלת; אין בה מי־שתיה, תקוע בה ענף קשתי של שיטה דוקרנית (או צאלה; הוויכוח איך להגדיר: שיטה או צאלה עדיין נמשך). אם חוזרים להעביר מבט על פְּנים־הצריף שאינו קיים עוד (השתמרה רק רצפת הביטון, ארבעה ריבועים מחוספסים וסדוקים), הנה ארבעה החלונות, חדר וחלונו, הפונים אל מטע־התמרים הצעיר; מיטות־ברזל מתחת לחלונות, למרגלות הקיר הימני או השמאלי מדף־קרש על גבי לבֵנים; ספרים מעטים, או רבים יותר, אבל אין מדף בלי ספרים; אחדים משמוֹת הספרים חוזרים גם בחדר השני והשלישי והרביעי; מעל למדפים תמונה או שתיים, ואין זוכרים עוד באיזה מן החדרים היו תלויות החמניות או הקוצר, ובאיזה הגשרון מעל לנחל או שלוש הסירות הקשורות לרציף.

פשוט, חדרים דומים, כביכול, אבל לחזרה אליהם מתלווה מין מצוקה קהה, כמו בשעה שמתעקשים לצרף חלקים של תמונת־הרכבה והנה חסר, ברור שמשהו חסר, חלקים עיקריים חסרים, ואז כל שאר החלקים מתדמים זה אל זה, כעשויים להשתבץ בכל מקום: אותו כתם חום יכול להיות חלק של רקע או של בית או של ראש, ואותו קו מעוקל הוא חלוק־אבן ואולי קימור־כתף או אולי כיכר־לחם. הנכסים, ככל שהם מועטים יותר, אומר גד, כך הם מתדמים; ומאוחר יותר, בחיוכו המרמז: מכל הכיוונים חוזרים אל האמת הפשוטה כי כל חתך שייעשה יגלה שבעומק מסויים אכן דומים בני־אדם זה אל זה.

ובכל־זאת אותה מצוקה קהה: קו זה הוא פיה של רחל בשעה שהיא משחרת לחדשות, ואילו זה, של לֶנה בשעה שהיא יודעת מה הווה עליה ועל היושב ממולה, ואין זה אותו הקו, הלא עיניהם הרואות שאין זה אותו הקו!

ועשר שנים מאוחר יותר: הווילונות שעל חלונות־הבתים תפורים אריג צבעוני־אטים, ויורדים בקפלים רחבים למדי (כמות הבד: רוחב־החלון פי שניים וחצי); לשטיחי המיטות גוון אחד בדרך־כלל, כחול או בורדו; או שהם שעירים, דמויי־פרווה, או דמויי־קטיפה; בכל החדרים שולחנות־פורמאיקה נמוכים ומוארכים, שני שרפרפים, כורסה אחת בפינה עם מנורה מעליה.

ושוב, חמש שנים מאוחר יותר (קצב השינויים עולה עם עליית רמת החיים): בכל הדירות פונים שני חלונות לצד מערב ואחד לצד מזרח, חלקם מכוסים וילונות שקופים, רשת קרם או חום־זהב (בינתיים הורכבו תריסים להצל בצוהריים ולאטום בערב); ספה ושתי כורסאות בחדר הגדול, ספסל או כיסאות עץ טבעי בפינת־האוכל; רבו התמונות על הקירות, גם השתנו: הוסרו החמניות והקוצר, גשרון העץ נשאר אבל הוזז לפינה, ומעל לספה נתלו תצלומים גדולים של נופי ואדיות או קוצים ופרחים בקלואוז־אפ, ובחדרי השינה הארלקינים, ורודים וכחולים. רק עכשיו הופנתה תשומת הלב לכך שאריאנה כלל לא תולה תמונות בחדרה, ושלֶנה העבירה מקיר אל קיר את הכנר־על־הגג ויום אחד הביאה מאיזו נסיעה לא מוסברת ציור־שמן ישראלי מופשט.

על אחד ממדפי הכוננית (הכונניות גדולות כבר, המדפים מרובים), בצד, תצלומים מאז: הוא והיא פוסעים לעבר המצלמה, חובקים זה את זו במותניהם, צוחקים; ואותו הזוג, ילד רכוב על כתפי האב, שוב לעבר המצלמה, שוב צוחקים; ברקע שביל צר, עצים נמוכים, בתים חשופים (תמונות של שניים היושבים זה בצד זו, מישירים מבט מהורהר, מקדם איזו ידיעה מתוך כובד ראש מוקפא – רק אחדים עוד זוכרים אותן מאלבומי־משפחה ישנים). מוכרחים להיות שמח, היו שרים בהטעמה חדה, מתקנים בחיוך: עורו אחים בלב שמח, וחוזרים ושרים בהתלהבות: מוכרחים להיות שמח, מוכרחים להיות שמח. כמו ראשונים לבריאה הם מחייכים מתוך התצלומים, כמו עליהם נאמר ולא ידעו עוד מלחמה, לא מה שהיה ולא מה שיהיה, ולא ידעו שיינתנו בהם אותות גם במדבר הזה, ולא ידעו מה מספר היבשות שעל פני כדור־הארץ, וכמה אנשים בכל יבשת, מתים וחיים, וכי מעבר לאוקינוס מוסיף לרדת שלג. עושים את מה שצריך לעשות, זהו. או אולי לא רק זה, בוודאי לא רק כך חשבו, אלא שאת השאר, פשוט, אין רואים.

עכשיו, שקופיות צבעוניות מוקרנות על קירות החדרים המרווחים. קסמי אומנות הצילום סחפו את רובם, כמעט כמו הארכיאולוגיה, בשעתה.

תפסת אותו. איזו כרס! הזווית, זווית־הצילום, זה העיקר. כרס בטכניקולור. לא להשמיץ, דווקא מגיעים לצבע טבעי, רק המחירים… עולה כסף שווה כסף, כך האמא שלי… ומה זה? אימון מאה מטר. גידי שוחה כאילו נולד על שפת הים. שמעון התנגד לבניית הבריכה, זוכרים? גם אותו תפסתי, טובל רגל אחת, הנה, חוצה את ים סוף. לא תם חזון. של מי הגב הזה, שם, לא של… היית מת, זאת מתנדבת, דנית. די, נגמרה החגיגה? יופי של זריחה, באמת. תן כותרת. הבוקר מה ייף, כולם לקטיף! מזדקנים, מה? עוד עונה. לא תם חזון. בסוף כולם רבים עם כולם. כולם עייפים. וכשלא עייפים לא רבים? וזה הפתעה בשבילך. בחיי שחמוד, ומתי הספיק להתמרח ככה בארטיק? הבאתי לו מִמִקודם, בכוונה, רצה רק את הלבן, שאוריד לו את הקליפה, אבל שכנעתי אותו שהשוקולד טעים. איך הפרצופונת הזאת קוטפת! ומי תוחב שם את היד? הכוונה רק לאפרסק. הובטח קפה, לא? להדליק את האור!

לא, לנה לא הירבתה להצטלם ועוד פחות מזה לשמור על צילומים. גם לא על מכתבים ישנים. מי שזוכר אותה זוכר אותה מהלכת בכבדות דווקא, כבר אז, לאורך ערוץ הוואדי, עד לעץ השלישי (השייח' שמכר את האדמות לא הותיר אחריו על־פני כל השטח אלא שלושה עצי צאלה – צאלה או שיטה – אולי תמרורים לסמן מרחק, כי הרווחים ביניהם שווים), הולכת, חוזרת, כמי שלא מצא את מה שחיפש, או כמי שלא חיפש דבר. איפה וּמתי החליטו לנה וגד להיכנס לחדר־משפחה? איך זה היה? לא לנה, גם לא גד, לא הירבו לספר. מה שזוכרים זוכרים, מה שמשערים משערים.

לאחרים סדין מרובב בדם־בתוּלים מונף לעיני המצפים בחוץ. לאחרים עוגב בחללה של כנסיה ושובל של שמלת כלה על מרצפות השיש. לאבותיהם ולאבות־אבותיהם מקווה־מים ורב ובדחן ושושבינים, סעודת בשר ודגים וקול חתן וקול כלה. כאן טבעו את המטבע: להיכנס־לחדר־משפחה, בלי גינוני־טקס לכסות על מבוכות, בלי תפאורה. גד העמיס את ארונו (ארגז) על מיטתו, לֶנה העמיסה את ארגזה על מיטתה, ולפנות ערב אחד נכנסו על כבודתם לחדרם החדש הריק, עירום ועריה, על מחשבותיהם וגופם, בלי כחל ושרק.

גד היה, על דעת הכל, הגבר המרשים שבחבורה. אמנם מלים כמו ‘גבר’ ו’מרשים' לא היו שגורות על פיהם בימים ההם, היו אומרים: בחור יפה, ומספרים על אותו פסל ירושלמי שביקש את גד שישמש לו מוֹדֶל (היה מוכן אפילו לשלם תמורת ימי־העבודה שיבוזבזו). כיצד ראתה לֶנה את גד? אפשר לנסות ולשער: ראתה את הרמת הגבה האומרת ספקנות כלפי כל מה שנקרה על דרכו, את המבט הבוטח בעצמו, את השפתיים שכמו מתעצבות בלי הרף לחיוך, לקביעה, לסירוב; אולי נתקפה רצון לישר את הגבה, לעצור בעד השפתיים המתעצבות, בטרם ילבשו הבעה נוספת, ולראות מה יקרה (כאשר סיפרו לה, מקץ שנים, על רעיון בתי־הזכוכית, אמרה מיד שהיא מבינה במה מדובר, והזכירה את הרצון ההוא שלה לחדור מבעד לפניו של גד).

ואחר־כך? מה היה אחר־כך?

היו ימים, היו לילות, הלא היו לילות רבים. בוודאות יודעים עליהם רק זאת שהיו אלה לילות של קייץ (רוב רובה של השנה), או לילות של רוח וחול (במקרים הנדירים כאשר הסופה לא שוככת עם שקיעה), או לילות של אדר, שהוא היפה בירחים במדבר. בשנים שאינן שחונות נפרשים, ממש נפרשים, מרבדי מנתור סגלגל־בהיר ומשכר בגלי ריח מתוק וקל. בדרך־כלל מתגבר הריח עם עלות השחר. ותמיד יימצאו באיזה חדר פנימה איש ואשה שאינם פנויים לשאוף את הריח הזה שבחוץ. אשה כמו לֶנה, למשל, היודעת בעת ובעונה אחת שאין כפרה לחיים משתבשים וחומקים, ושהיינו הך, וכבר היו דברים מעולם, ועין ראתה רעות מאלה, לא נורא, לא נורא, ושבזכרון יישמרו הדברים אחרת, שהמחנק כבר לא יהיה מובן בו.

חבלי־הלידה נשכחים כלא היו, מתפעלות נשים טובות, כדי שנרצה להרות וללדת שוב. וכאב אחר, שאין לו הכדֵי שלו… שום כאב לא זוכרים ממש. אבל יש שחוזרים ומתעקשים, חוזרים ומנסים לצרף איזה פשר, לדמות. חלומות למשל. חלומות קל יותר לדמות מאשר לזכור. אפשר שלילה אחד טיילה לנה בין חורבות עיר עתיקה, חורבות דומות לחורבות שִׁבְטָה ואחרות, כמו שקורה בחלומות. היה שם חם נורא, אדים עלו מן האבנים כמו מסירי מטבח. היתה הולכת ומסתמאה, הולכת ונחנקת, לא יודעת כלום על ריח המנתור בלילה הממשי שבחוץ. ביקשה לחזור, אבל האיש שהיה שרוע על המדרגות של מאגר־המים הביט בה ואמר שאם כבר הגיעו עד כאן אז צריך להישאר. איש זקן, לא מגולח, ידעה שהוא נוטה למות. והיו שם דמויות מטושטשות שהצטופפו באיזה פתח, למרות שהכל הלא פרוץ היה, וארבו לה, והיא פחדה שלא תספיק, היה עליה להתלבש מהר והיא לא מצאה את חצאיתה, והבושה והבהלה היו ללא נשוא, כמו שקורה בחלום כשיוצאים ערומים לרחוב. והאיש שזיפיו שחורים הביט בה מלמטה, לא יכול אפילו להרים את פלג גופו העליון, רק לחץ עליה במבטו האנוש, ואמר לה: נשקי לי. היא רכנה והניחה את שפתיה על שפתיו הרכות החולות וידעה ידיעה מורכבת, יש כמותה בחלומות, שמכוח המצטופפים שם הוא כולא אותה ושהיא נושקת לו על אפם וחמתם. ואז צחק שם מישהו, לבש צורה ברורה, פרצוף מגחך ותנועת ידיים המצביעות על ראשו העטור זר ועל ראשה הגלוי. כולם שם היו עטורי זרים כמו בתהלוכת־ביכורים והיא ידעה שהיה עליה להכין לעצמה זר מענפי קזוארינה ושהשיכחה חרצה את גורלה ושהאיש החולה המביט בה ידע את זה כל הזמן. אפשר שהתעוררה אז ומצאה את גד ישן לידה, בריא ואינו מצמיח זיפים, ואמרה לעצמה שצריך לשמוח על כך, אלא שכבר חשבה את מה שמוכרחה היתה לחשוב, שהלא לא היתה מן המכסים, ואם גם לא האמינה אמונה שלמה בסגולת הפיענוח, לא היתה אף מן הבזים לכל פיענוח. אולי חשבה: גד, ובתוך השם הזה היה מין חולי נסתר, ידוע רק לה, ואשמתה כבדה עליה, חלקה בחוליו, אשמת החלום. אולי לחשה: סלח לי, לעצמה כביכול, שלא להעיר אותו, אבל לא חדלה עד שהתעורר. סלח לי, אני כזאת. אפשר שגד התעורר אך לרגע, שמילמל: חלמת, תשני; או ששאל מה השעה, מה קרה, צריך לקום בארבע וחצי, ונרדם שוב והיא שכבה ערה וצפתה לבוקר כבד ונרגז. או אולי הבין מיד, אולי אף אמר קשות: אז קחי את עצמך בידיים ותהיי אחרת, כי הלא זכר את מה שהיה שעות אחדות קודם, או אתמול או שלשום, את האשה הדוממת, לא מסרבת, לא נענית, את עצמו אומר לה: זה משתק אותי, את כאילו יושבת ומביטה מן הצד בזוג הזה שבמיטה, קובעת קביעות, כמו שקובעים מזג־אוויר מבעד לחלון ופטורים, הנה יום אביך, יכול היה להיות יום סופה או יום בהיר…

או לילה אחר, בעונת החמסינים של פסח. השרב חרך במחי אחד את מרבדי המנתור. המשבים האחרונים של ריח מתוק וקל נשכחו כלא היו. הכל דיברו על כך שבבת אחת קייץ, שתמיד בט"ו בשבט סופה ובערב־פסח חמסין (סיר גדול של מרק־בשר עם כופתאות החמיץ בליל־הסדר). לא דיברו על אי־שקט, על יגיעה, על עצבים גרויים. בארוחת־הצוהריים סיפרה נערה אחת מן האולפן שבמקום הולדתה, על גדות הלַאק־לֶמַאן, ידועה לשמצה רוח שבאה מן האגם; היא נושבת במשך ימים אחדים, בעונה מסויימת של השנה, תמיד אותה עונה, אותם ימים, ומטילה דכאון על האנשים; הסטטיסטיקה מדווחת על מאות מברקי־חרדה שמתקבלים באותם ימים במשרדי־הדואר ועל מספר התאבדויות גדול פי כמה מן המספר הנרשם בכל שאר ימות השנה; הכל יודעים את תכונתה המוזרה של אותה רוח, את העונה בה היא מופיעה, וכל שנה חוזרים ומתמלאים טפסי־מברקים במלים: הודיעו מיד מה קרה; וכל שנה קמים אנשים ומתאבדים. גד אמר:

בגלל רוח, מה?

היה עומד אצל שולחנם של האולפניסטים ומקשיב בהרמת גבה ובחיוך מתנועע על שפתיו.

ואפשר שבאותו לילה אמרה לנה:

אינני יכולה לשאת את דרך הדיבור שלך, את הבטחון שלך.

ואפשר שגד התפרץ אז. אולי קם מן המיטה ודיבר כשהוא מתהלך הנה והנה (כך הכירו אותו; בכל ההתכנסויות לא ראו אותו יושב אלא סובב סחור־סחור, מופיע בדלת זאת, מופיע בדלת אחרת; גם כשדיבר לפני ציבור היה מהלך, ולפחות מדשדש ברגליו):

לא יכולה לשאת, מה? מכיר, מכיר, כבר הכרזת, מאה פעמים כבר הכרזת: אני כזאת, בת כך וכך, עברי כזה וכזה, לא יכולה לשאת, לא מחשיבה את זה ואת זה, לא מתעניינת בזה ובזה, לא מנסה לאחוז בשום דבר, בשום קרנות מזבח… מה לעשות, זה חלקי בשותפות, קצת רצון לאחוז במשהו… חלקך הוא לחוות דעה, להצהיר, לא יכולה לשאת… מה איכפת לך אם אני… גם אני… פשוט מחפש יתד אחת תקועה, יתד יתומה אחת אבל תקועה, למכור את הנשמה המעודנת והמחורבנת בעד יתד אחת, לבעוט בה והיא תקועה, לנסות לעקור אותה והיא תקועה, לא יותר מזה, רק מדי פעם להיווכח שהיא תקועה… לא יכולה לשאת, לא מתעניינת, לא מחשיבה, לא את עסקי היום, וגם, הנה הפתעה, הרי לך עוד גילוי, גם לא את עסקי הלילה… אבל תמיד מוכנה להתרשם עמוקות מרוח שבאה מאגם.

ואפשר נתפשו לשתיקה: כשם שנתפשים לשתיה, מפני שנואשים, או אומרים שנואשים: שותים כי נואשים, נואשים כי שותים, וחוזר חלילה. שתיקה יקרה מפז, שתיקה סייג לחוכמה: או שתיקה של עלגות, של רוח נמוכה, של גרון חנוק; או שתיקה כאגוז שמגלגלים ומגלגלים בו, או ככדור־שלג שמתגלגל ותופח; אולי קשה מכל לדמות שתיקת־סתם, של מי שאינו יודע לשאול אם יש טעם לומר דברים (לא, לֶנה וגד לא שתקו סתם); ואולי יש שתיקה של שניים שנשארים זה אצל זה דווקא מפני שלא עולה בידם להידבר, הם שואלים מדוע, אינם מוצאים מענה ומתעקשים להמשיך, מרותקים כמו אל חידה שאין מוצאים את פתרונה; הזמן עובר, העייפות גוברת, דרכי־מוצא שהבזיקו כבות ונסתמות, אין יודעים עוד מה מחפשים; העין נמשכת לשוב ולהביט, היד לשוב ולגעת, ומבין השיניים החשוקות לא נפלט אלא: – צריך לתקן את התריס – לא אלך לשם הערב – מחר אני חוזר יותר מאוחר – אני רוצה לישון – אני עסוק – שמעת ש… – ביקשת להזכיר לך – מה בעניין…

עכשיו, לא נכנסים־לחדר־משפחה, עכשיו מתחתנים כדת וכדין. ואם גם חיו השניים בתחילה, ואפילו ימים רבים, תחת קורת־חדר אחת, הנה היום הנרשם בקופת־הזכרון הכללית אינו היום שבו העמיסו איש־איש את כבודתו על עגלת־הטרקטור, כי אם יום־הכלולות. קול חתן וקול כלה, לאו־דווקא בצנעה, וקול שושבינים למאות.

זאת מחלת־ילדות ולא יותר, אומרת רחל, לצאת חוצץ נגד הכל; מה פסול במשפט שאין לנתק שלשלת דורות. גם כאן יערכו חתונות, יעמידו חופות, רב יובא; רב אשכנזי, רב ספרדי מפזם בנחת, רב אוחז הגה, ממהר לערוך, לקדש, לברך. החופה רכוש המקום. הכלונסאות והאריג המרוקם מקופלים ושמורים במחסן. ברוח בדוחה, כן, גם מתרגשים, כן, מדוע להכחיש. ברכות היתוליות, כתובה היתולית, מתנות היתוליות, והחתן שובר את הכוס והצחוק עד לב השמיים. מזל טוב!

ז

משק הממטרות הסובבות ומשקות את המדשאה הגדולה שעל הגבעה נשמע מבעד לתריסים המוגפים כמו לחש אטי בתוך דממה. גם תמר ואמנון שומעים אותו. ואולי לא, אולי חלונות החדר סגורים שם. אם עוצמת הזרם לא כוּונה כראוי, מצליפים מטחי־המים בשמשות ברווחי־זמן קצובים ותמיד בהפתעה. אפשר שתמר צוחקת ואומרת בקול ברור:

פעם לא סגרנו את החלון וכשחזרנו היתה המיטה מוצפת לגמרי.

דקות אחדות לפני־‏כן מצא אמנון את השביל המוליך אל הבית. בוודאי היסס לפני שפתח לרוץ בעקבות קשת־המים הסובבת, שלא להירטב, ולפני שדילג על שלוש המדרגות הרטובות.

שלום תמר.

היא שכובה על המרבד הבידואי הפרוש שם מקיר אל קיר. החלון סגור, הווילונות מוגפים, שני חצאי המאפרה במקומם, זכוכית מוראנו המעלה על הדעת מים צלולים. צווארה הארוך הלא־שזוף מלבין בוודאי באור העמום. עיניה פקוחות לרווחה. היא לא זזה ממקומה ורק אומרת:

תרגיש את עצמך בבית.

אי אפשר להרגיש בבית כשהמדים עליך.

אז פשוט אותם.

עיניה משועשעות בוודאי.

החולצה האדומה של יוֹדַי תהלום אותך. ממילא יש לכם מידה אחת, אותו רוחב וכמעט אותו גובה.

הוא יורד לשבת על הרצפה, באלכסון המרוחק ביותר ממנה, זרועותיו מקיפות את רגליו וכפות־ידיו על ברכיו.

הידיים שלך יפות, אומרת תמר. יוֹדַי היה כוסס את הציפורניים.

לא שומעים אותה בקומה. רק הצל זע ועולה לתקרה. היא שולפת חולצה מאחד המדפים של הארון, פותחת את הכפתורים, מניחה אותה על הרצפה ליד אמנון וחוזרת לשכב במקומה. ריחה בוודאי נגע בו.

הכל הלם את יוֹדַי, אפילו המדים, אומר אמנון. בחור גזעי, אמרנו… וכשהוצאנו אותו מן המים…

אולי עכשיו גילה את החתולה הדחוקה בין המותן של תמר לבין הקיר. ישֵנה בוודאי. הוא שואל, דווקא את זה בהנמך קול:

מה שמה?

מאדאם סוסוסטרי.

מה זה?

מתוך שיר שיוֹדַי אהב לקרוא בקול. לפעמים היה קורא וקורא, צוחקת תמר, ואני הייתי נרדמת לי.

צחוקה פתאומי וגבוה. אמנון מתיר את שרוכי הנעליים הצבאיות. אולי רואה כל הזמן את צווארה, וזה לא נותן לו מנוח, כאילו המטריד הוא שאין לדעת האם מי שיגע בצוואר הזה ייפגע ממשהו קשה או יפגע במשהו לא־מוגן.

היינו קוראים לה סוֹסוֹ, אומרת תמר. יוֹדַי אהב להגיש לה אצבע לפה, הנה ככה. היא לא ישנה, רק מעמידה פנים. היא לא נושכת, תופשת את האצבע, זה משחק כזה. רוצה לנסות?

אמנון כבר חלץ את הנעליים ופשט את החולצה. בחדר פשט בוודאי ריח זיעה, ריח מדים וצבא. מוּכר. תמר מחזיקה את מאדאם סוסוסטרי בשתי כפות־ידיה הגדולות, על לוח בטנה, בין ברכיה הצרות, הצמודות והמורמות, לבין שדיה הנשטחים אך מעט בשוכבה. היא צוחקת בקול, בעיניים פקוחות לרווחה:

רוצה לנסות?

אמנון אולי חושב במעורבב על חלציה מבעד לאריג מכנסיה הקצרים, הפרומים בקצוות סביב ירכיה, ועל חיקה מבעד לחולצת הטריקו הנצחית שלה, ירוקה־כהה. יוֹדַי, אמנון, הם כולם שזופים מאוד, מתאמנים הרבה בשמש הלוהטת, ערומים למחצה. גון תמרים שהבחילו.

רוצה לנסות? שונה אחריה אמנון, כמו ילד אטי שאומרים לו: תגיד, והוא חוזר על השאלה, סבור שאלה המלים שהתבקש להגיד.

בטח! אומרת תמר.

אמנון אינו אטי. אולי הוא אטי ומהיר לסירוגין, כמו כל מי שלא טרח ללבוש אחת ולתמיד דמות מסויימת. בקפיצה אחת, כפות־רגליו היחפות צמודות זו לזו, כמו על מגרש־אימונים, הוא יורד ומשתופף לצדה. צמרמורת חולפת במאדאם סוסוסטרי, רעד נראה לעין. ופתאום מתקשת גווה, נדרך לקראת זינוק. לא, סוֹסוֹ, אומרת תמר לאט־לאט, את נהדרת. תכירי: זה אמנון, מהיחידה של יוֹדַי. תריחי ותדעי. אותו הריח, נכון? עכשיו תפשי את האצבע שלו…

אמנון בוודאי אף לא עיקם את שפתיו כשמאדאם סוסוסטרי נעצה את שני ניביה באצבעו. תמר הדפה אותה מעליה בלי רוגז. שתי טיפות דם זעירות ועגולות הופיעו על האצבע, כמו שני ראשי־סיכה מבריקים. בתנועה בלתי־צפויה ומחויבת־המציאות, כמרבית תנועותיה, הגישה את אצבעו של אמנון אל פיה, ליקקה אותה בלשון צוננת ומצצה את הדם מן השקערוריות שהותירו הניבים החדים של מאדאם סוסוסטרי.

זה לא הכשה של נחש, אומר אמנון, אולי מתוך צער.

מי יודע, אומרת תמר בלי לעפעף בעיניה.

הוא מנגב את אצבעו הלחה בשערה. אפשר לראות את ידו מתקערת על ראשה, אולי אף מגששת אחרי המיתאר הנערי של גולגולתה, אחר כך מחליקה על פני עיניה הפקוחות לרווחה, נרתעת מפני שדיה הנינוחים, ואינה נרתעת להצטנף בין חלציה. הם שכובים זה אצל זה, קומתם שווה כמעט, רק רגליה כפופות בברכיהן להצל על חלציה, וצווארה הלא־שזוף מואר באור העמום.

די מוקדם עוד, אומרת תמר, אולי בקולה הרגיל, ובוודאי לא בלחש. נתלבש יפה וניגש אליהם. זה בסדר שתלבש את הבגדים של יוֹדַי.

היא מרימה את גווה מן הרצפה, מעט, קצות שערותיה עדיין נוגעים במרבד, ובתנועה אחת מושכת את חולצתה מעל לראשה. חיכוך הבד בעור מעורר ריח דק של לחות מרירה. היא נזהרת שלא לגעת בידו המצונפת בשיפולי בטנה ומשליכה את החולצה לפינה מרוחקת. מאדאם סוסוסטרי מזנקת אחרי החולצה המועפת, נוהמת, אחר כך חדלה.

עכשיו נדמה שאפשר לשמוע בחדר פנימה את צקצוק ממטרת־הפטיש הסובבת בניתורים זעירים. צליפות המים בשמשות, אחת לסיבוב שלם, קוצבות להם את זמן הביניים. המים באים מרחוק, יוֹדַי זורם אתם.

לעולם מהמרים. שכך ולא אחרת, שלא איכפת אם כך או אחרת, שאיכפת. שהוא יניח לשעה הזאת שתעבור, או שיחרוק שן: דווקא. שיעשה את התנועה, תנועה זאת או אחרת, תנועה זאת ולא אחרת. הוא יכול להרים את תמר בלי לנוע כמעט, ולהניח אותה על גופו. היא יכולה לומר: החגורה שלך פוצעת אותי.

הוא שב ומרים אותה ממנו והצדה. טורח בשקט, פרקדן ובלי להרים ראשו, על מה שטורחים מיליוני גברים זולתו, בעדנה, בגסות, בבהילות, במבוכה, בתכליתיות, בחדווה, ביאוש. אחר־כך שב ומחזיר אותה אליו. הוא עירום מתחתה ומתעקש לא לעצום עיניו מול עיניה הפקוחות.

אפשר שגם תמר חושבת על הלילה הנופל לתוך ים הלילות, אולי רק במלים אחרות. אולי לגמרי אחרת. גופה יודע יותר מגופו.

בחוץ כבר קייץ. ריח מתוק של יערה, וחריף ממנו ריח מדורה. ילדים קולים תפוחי־אדמה. קליפתם תשחיר ותתעבה, תמרח בפיח את לחייהם ואת חוטמיהם בטרם יגיעו אל התוך הבהיר שיצרוב את לשונותיהם.

השבילים שנשטפו בנתזי ממטרות חלקים וקרירים. נעים להלך בהם יחפים.

אני פוחד פחד מוות מנחשים, אומר אמנון. יש כאן הרבה?

כן, עונה בוודאי תמר, פתנים. הנחשים הארסיים במדבר הם בדרך כלל שחורים.

ח

המבצע של רחל, כך זה שמור בקופת־הזכרון הכללית. מה שקרה לא הועלה על הכתב (דברים כאלה לא נרשמים ברשומות), אבל די היה ברמז להפגיש חיוכים, הנהונים של אישור או מבטים של יודעי־דבר. ואפילו הם, שלא חדלו מלשאול, שהיו נופלים השכם והערב למצוקה קהה והיו מנסים להקים לשעה קירות של זכוכית כדי לראות מבעדם, והיו נחבטים בלי הרף אף בקירות אלה – אפילו הם היו מחייכים ומאשרים. גם להם רגעים של רפיון, רצון שלא להיבדל כליל, לזכות בהרווחה של שותפות, להינשא יחד עם כולם, עם זרם חוכמת הרבים, לתאם תנועות ולחתור, הגלים מנענעים ומשככים, הנתיב רחב, אין חשש. מי יודע? מי יכול לדעת בוודאות, ולו בינו לבין עצמו, ולו בשעה שנוהגים לכנותה: רגע של אמת, נאמר באותן שניות אחרונות לפני שנרדמים, לפני שמושכים את המשיכה האחרונה בשמיכה, לפני שהראש מוצא לו את שקערוריתו בכר, באותן שניות כשרוצים לרדת עד לסופו של העניין, לקבוע בלי שום העמדות פנים, בלי שום ספקות, אחת ולתמיד, כך או כך, כן אם לאו… אלוהים אדירים, מההקנאות הזאת למחילות המוח שלא ייסתמו, שיוסיפו לשאוב אל תוכן ולהעביר דרכן, שלא יֵדעו שובעה! והלא ידוע כבר שלא תתגלה יבשת חדשה וגם לא חוק חדש של מהירות האור, ומה ההתכווצות הזאת, כמו זכרון של שיתוק שפגע פעם ועלול כל רגע לחזור, כשגד אומר, ובחיוך נעגם דווקא: מה לעשות, כבר למדנו שמוסר זה עניין של הסכמה; ואותה התכווצות עצמה כשהוא אומר: אין אמת אלא במעשים.

ובכן, שבת שלפני ט"ו בשבט (החודש זכור, השנה לא), יום נאה דווקא, לא אביך. בשעות הבוקר המאוחרות מלאים השבילים מין מהומה נינוחה, הילדים אל חדרי ההורים, מי ברגל מי בתלת־אופן מי באופניים, וההורים על־פי־רוב אל חדר־האוכל. נפגשים למשא־ומתן הרגיל והמחויך: תבואו אתנו לאכול? – כן, כן, יופי! או: כבר אכלנו, הולכים אל גידי. או: בכלל לא רעבים – נחכה לכם בחדר – נחטוף משהו בחדר. הכל ראו את רחל בחצר, אלא שהפעם איש לא התעכב לידה, כמו מתוך איזו הסכמה חשאית מראש. היו פונים לדרכם, אבל נדמה כי לפחות לחלק מהם היה מחוּור, תוך כדי השתהות לא־ניכרת כמעט בהליכתם, שאיזו מלאות חוגגת ומיוסרת קורנת ממנה. אפשר שבדומה לכך מתחוורת לפעמים, תוך כדי השתהות מרחוק, פריחת עצי האפרסק הגובלים עם הוואדי.

הדמות טבועה בעיניים הרואות אותה כל ימות השנה, כל שעות היום: במכנסי־עבודה, בבגד ים, בשמלת־ערב, בדברה, באוכלה, בפותחה מכתב, בשיער מאובק וסתור, בשיער חפוף, בצאתה מחדר הטיפולים של אריאנה, בהמתינה במרפאת־השיניים. ובכל זאת יש שמתעכבים: יפה? לא, מה פתאום; לא, לא התכערה עם השנים, אולי להיפך, כן… לא. אפשר שמשחקים לרגע משחק מחבואים עם הזכרון, מביטים בה מגבה כמו אין מכירים אותה: אשה צעירה, או אשה במיטב שנותיה (מי יודע מה הן מיטב השנים?), הליכה של נערה, המותניים וקרסולי־הרגליים דקים, אחרי כל הלידות (אין הזכרון מניח שישטו בו), ובעיקום הקל של השוקיים יש איזה חן דווקא; או אז מחישים צעד, משיגים אותה, חולפים על פניה, הופכים את הראש לאחור: פנים צרובים, ערניים; מבט שתמיד מקדים את מבטך; הנה אותו תו של השפתיים, הבט עכשיו, הנה, אתה רואה? קמטים כאתגר, לא צער עליהם ולא השלמה אתם, קמטים של שרב, של שנים, של לידות. כשהיא בחולצת־עבודה דהויה ושמוטה, נדמה שכוונתה לומר: ככה זה, לא צריך לתת את הדעת על זה יותר מדי; כשהיא בחולצה מגוהצת והולמת אותה: צריך לשים לב לזה, רוב שעות היום עוברות עלינו בעבודה. ואותה קווּצה של שער שיבה המסתלסלת על מצחה במין תו של חיוניות. מה שם מאחורי הקווּצה הזאת? מאחורי המצח הזה? מי יודע, מי יוכל לדעת בוודאות? ורחל עצמה האם יודעת? מה שם מאחורי המצח הזה בשעה שהיא מתרחקת במעלה הגבעה, לעבר החלקה שם נשתלו היחורים החדשים?

אולי מראות ברורים, בלי הילה מערפלת, בלי חוטים מחברים כל דבר לכל דבר ברשת אחת סבוכה שנלכדים בה. מראות בנפרד. אולי מין סגולה לנפות תוך כדי ראיה, תוך כדי מחשבה, לסלק כל מה שעלול לטשטש. קווים ברורים, בזה אחר זה, קיימים ועומדים, צבעים וצורות שאינם משתמעים לשתי פנים. מטע עד פס החולות. עצי אפרסק גזומים כולם עד גובה אחד. שדה־פלפל קרוב. ערימת דליים־לאיסוף בתווך, אדומים כחולים וצהובים. שחור־לבן נע של פרות. צמרות־תמרים חדות ליד הוואדי. אולי היא מצליחה לחשוב בבירור: כל אלה מעשים שנעשו, ועליה לעשות עכשיו את המעשה הנוסף שלה. ושוב: מטע. שדה. רפת. תמרים. מדשאות. שבילים. מבנים. די בזה למלא חיים. מדשאות. שבילים. עצים. אנשים. שדה־כותנה. די בזה למלא את כל מרחב הראיה. יותר מעיר זרה. יותר מיבשת אחרת. יותר מכדור־הארץ המצולם מחללית. יש שאינו מוטל בספק. במו ידיה. היא המטע. היא השדה. היא מַשק הממטרות. היא המהומה הלא נלאית של החצר. היא גגות הלולים ופיגומי המבנים. כמובן, בצד האחרים. לא משרכת צעד. איש לפי תבונתו. מכוונים את המעשים. והיא לפי תבונתה תעשה עכשיו את המעשה הנוסף שלה. כצפוי, כן, הקשה ביותר זה לעקור את היחור הראשון… היחורים כנועים כל־כך. נשלפים מן האדמה הלחה כמו מקלות חלקים. כנועים להכעיס. זה חייב להיעשות. היא עושה את שחייב להיעשות. כבר עשרים שנה. עשרים ושתיים. כמעט שנות דור. היא מנווטת אותן לפי מיטב תבונתה. ממלאה אותן. אין ימים ריקים. היכן איש, מאה אנשים, עשרים אלף, שיוכלו לומר על חייהם יותר מזה? כן, יש מצבים שאי אפשר להתחמק מהם, שאי אפשר לעמוד בצד. היא תוסיף לכלכל את מעשיה במיטב התבונה אשר לה. ואם יש צורך גם את מעשיו של שמעון. אפילו בעל כורחו. כשם שכילכלה כל השנים. גם את הלילות, גם את הימים. ושמעון הלא יודע שהיא לא תחזור בה (איך היא חושבת עליו? שמעון? במלרע, כדרך שהיא נוהגת לבטא את שמו ברבים? או רק: הוא? ואיך היא פונה אליו כשהם ביחידות? לו אך ניתן לראות פעם, מבעד לקיר שקוף, תנועה שאין לשער בה, שפתיים כשהן מהגות כינוי של חיבה, קוֹד של קירבה, פינוק, כל כך קשה לשער… אבל אותו השם תמיד, אותו צליל עצמו בשעת חיבוק ובשעת מריבה, הלא גם את זה קשה לשער). הוא נסגר בחדר, עם הילדים, שלא יראו את אמא בשעת מעשה, המממ… בשעת המעשה הנפשע של עקירת שתילים. עניין גדול, לשלוף מן האדמה הלחה מקלות חלקים וכנועים. הוא תקע אותם כאן בשרירות־לבו. היתה אומרת לילדים, אילו נכרכו אחריה ובאו עד כאן: כן, אמא עוקרת את השתילים שאבא שתל. כן, אבא שתל, אבל על אפם וחמתם של הכל. מתוך התגרות בהם. הוא והנער הבידואי שתמיד כרוך אחריו. כמו גנבים בלילה. בכל הבורות שהוכנו מראש לשתילת עצי הפיקוס. יחורי אשל תחת שתילי פיקוס. שבת לעצמו. כאן אין שבת לעצמו. איפה יש? תראו לי מקום שיש! אבא שתל, מתוך עקשנותו. גם לעקשנות דרושה תבונה. מתוך מיעוט תבונתו. האומנם כך תאמר להם? מתוך מיעוט תבונתו? לא, פשוט: אם הרוב החליט על עצי פיקוס צריך שיהיו עצי פיקוס. מה מונע מלהסכים שטוב לשבת בצל עצי פיקוס, צל עבה ורחב. לשבת, לשוחח, להגיש קפה, עוגה. מה הוא צועק: בשביל זה?! כן, בשביל זה, אלא בשביל מה? מה הוא צועק: באנו אל המדבר לחיות אתו ולא להמית את נשמתו… נשמתו של מדבר, אה? יהיו תולים בו מבט מלגלג: תגיד, למה אתה מתכוון בדיוק? מה הוא צועק: פה לא עמק, פה לא גליל, פה לא ישקו עצי נוי במים יקרים, במים שאין, לא בשביל זה אנחנו פה… גם הפעם תחסוך ממנו בושת פנים. בזכותה לא תפרוץ שערוריה ולא יתחילו אותם דיונים מיגעים המלווים עיקום־שפתיים וצחקוקים. לא, לא לו, לא לשמעון שלה. ובכן לא, היא תמנע זאת. גם זה מקומה בתשבץ הזה. ובכן, ילדים, החלטתי לעשות גם את זה במו ידי… אבא לא יצא כנגדי לעיני כולם… ובעצם, הוא מבין. גם אמרתי לו מה אני מתכוונת לעשות…

אבל בכל־זאת מה שם, מאחורי הווילונות האטימים, מאחורי התריסים המוגפים, איך הם פונים זה אל זה בלילה, בטרם יֵלכו הלאה, בטרם יֵצאו אל בין כולם ויוסיפו לפסוע בהרחבה בשביל העולה אל חדר האוכל? הלילה שקט כאן. הילדים ישֵנים מוגנים במיטותיהם, בבתיהם. רשת־רמקולים פרושה על פני חדריהם, מגיעה עד ללוח הנורות והכפתורים, עד לשומרת־הלילה הצופה בו; כל בכי נשמע, כל כיחכוח; לוחצים על הכפתורים בזה אחר זה, עד שהקול העמום שהגיע מרחוק בוקע ברור והלוחית המוארת מודיעה: בית יערה, בית מִכנף; השומרת ממהרת אל הבית הנכון, מוצאת את המיטה הנכונה. שמעון אוהב לשבת שם בלילה, אומרים שהוא שומרת למופת, מכיר כל ילד בשמו, מזהה אותו מיד גם בלילה, באור המעומעם, מרגיע בפניה אחת, מפייט להם: שן, שן, שקט מסביב, עלים לא נופלים במדבר, עופות לא חובטים בכנפיים, נחלים לא זורמים, רק נשימותיכם נשמעות, ולפעמים־לפעמים ילל שועלים.

אבל איך הוא, שמעון, אותו לילה בחדרו? הוא משתהה, אולי, פנוי עדיין להקיש על הדלועים החלולים המשיבים תהודה קלושה, על הג’ארה הגדולה הנענית בצליל קצר, להפוך את דפי הצמחים המיובשים, המרשרשים רשרוש רם. או גם להציץ החוצה: ריח מנתור בראשיתו; האורות החשופים נעלמו מן החצר ופנסים דֶקוראטיביים הוצבו לאורך השבילים. גם את אלה הוא אוהב, מעולם לא טען שאין צורך בשכמותם. אולי הוא חושב לרגע: והלא אפשר היה כך, וטוב היה כך. אבל רחל הנה מזיזה את הג’ארה, מחזירה את מכבש־הצמחים למקומו על המדף התחתון, אומרת:

שמעון (במלרע? במלעיל?), יותר לא תנקוף אצבע בעניין השתילים. אני לא אתן שתפרוץ שערוריה.

אני יודע.

מה אתה יודע?

שאת מסוגלת לשים את כל אצבעותי בסד ובלבד שלא תפרוץ שערוריה.

אל תהיה מגוחך.

אבל אני מגוחך. זה ידוע. לא? הדיבורים שלי מגוחכים, המחשבות שלי מגוחכות, הסנדלים שלי, בכלל אין לי מעיל חורף, הזקן שלי…

לאף אחד אין כלום נגד הזקן שלך.

באמת? נחמד מאוד. לא הצביעו נגד? אין רוב נגד? אפילו לא הציעו לישר קצת, לקצץ קצת, לדלל קצת? איזה מזל! כי רוב הלא עשוי להיות בעד כל דבר, בכל מקום.

איך שאתה מפליג. זה באמת מגוחך.

בוודאי. את אף פעם לא מגוחכת. את בסדר. את תמיד בסדר.

אתה צריך לברך על זה.

אני מברך, אני מברך… רק לפעמים אני נזכר שבכלל לא רציתי בזה… ב־בסדר, לא רציתי כמו, לא ממוצע, ממוצע פלוס… לא בשביל זה תקעתי את עצמי כאן, לא בשביל איש תחת גפנו ואיש תחת פיקוסו… לא נעים להזכיר, מה? שרצינו הכל אחרת, כן, את זה רצינו, הכל אחרת, לדבר אחרת, להביט זה על זה אחרת, מופת לגויים, כן! מה יש? לא רצינו?

את כל החיים אפשר לבזבז על רצינו.

וככה לא מבזבזים אותם?

איך ככה? איך ככה?

אולי היתה שתיקה; אולי הוא הסתכל בה בשתיקה ואחר כך מילמל:

את מפחידה אותי… את מפחידה… תביטי על עצמך… פתאום רואים… את מסוגלת לכל רע… לכל דבר את מסוגלת, ובלבד ש… יישאר בסדר…

הלא עשוי היה לומר כזאת. מה לא אמרו בני־אדם זה לזה במצוקתם? אבל אם אכן אמר כזאת, כי אז בוודאי אחז את ראשו בשתי ידיו וברח מן החדר עוד לפני שהיה סיפק בידה להתיז בין שיניה: מוקיון! מטורף! כי הוא הלא ידע שזה חסר־טעם, שזה גרוע ממגוחך, ידע שאיבד כל מידה, הוא הלא ידע שהמלים: להיות מסוגל לכל רע יש להן פירוש, ושתהום מפרידה בין רע לרע, ושאם ייתבע לומר מה בין הרע הצועק אליו מפניה של אשתו, שמעולם לא הרימה יד על נפש חיה, לבין הרע שעוללו לנפשות חיות בפועל ממש, בזמן אחר ובמקום אחר, כי אז באמת יֵצא מדעתו. שאם עוד רגע אחד ייתבע לעסוק בענייניהם של בני־אדם, כי אז יֵצא מדעתו, כאן ועכשיו, בפועל ממש. ואם כך, הרי שלא יכול אותה שעה אלא להתאוות לאדמה הקשה, הרחק מן הבתים המוארים, מחוץ לגדר, לשכב עליה פרקדן ולהביט בכוכבים.

ט

אבל הפגישות הראשונות של לֶנה וגד איך היו, הלא היו פגישות של תקווה וקסם, שאם לא כן מי כפה איש ואשה שכמותם לנסות בשניים?

אחר־כך תוהים: קשה ביותר להעביר מלים של תקווה. אולי מפני שהן נקטעות כמו הצחוק, שעה שהבכי מתמשך. אולי. אם כי גם זה שקר (בסמטה מפוּלשת לים, אחרי־ככלות־הכל, במרתף של בית־קפה דחוס, שם שלושה צעירים מנגנים את קופרן תמורת ארוחת־ערב ומחיאות־כפיים, זוג: היא יושבת, מגלים שהרה, הוא עומד מאחוריה, כפותיו קלות על כתפיה, פניו המזוקנים שטופי רוך ותשוקה מתחדשת, ראשה עוטה קרבתו וקרבת המוסיקה, פסוקת באמצע שיער כהה היורד לצדי לחייה המוארכות ואסוּף לצנפה על עורפה, עיניים כלות וחיוך נוהר, כולה בצלמן של הנערות היהודיות משם, מלפני שלושה דורות, כפי שהן נראות בתצלומים לפני ששללו מהן את צלמן). ותוהים: היו דורות של מקיימי מצוות פרו־ורבו בלי לחקור במופלא ובלי־דיבור; והיו צעירים שהתהלכו כראשונים לבריאה, שאמרו לברוא הכל מחדש, בלי ללמוד דבר, ודאי שלא את אומנות האהבה, ובין משלט להפוגה, קצרי־רוח ועלגי־משחק, היו נערכים זוגות־זוגות, נערה ונער, אשה ואיש, כאילו עליהם נאמר: בת־קול יוצאת.

לכל איש ואשה, ידוע, תווי־היכר משלהם, בצד תווי־השייכות. ללֶנה היו תווי־שייכות מעטים בלבד. לגד היה יפי תוארו, וההכרה ביפי־המשחק בוודאי לא היתה זרה לו. יכול היה לומר:

באמת אין לך לפעמים רצון לומר לי: גד שלי?

בפגישת הטנדוּ השניה או השלישית שלהם, או החמישית. לא בראשונה, כמובן. זה היה מן־הסתם סמוך לאותו ערב שבו נטלה לֶנה חלק, במפתיע לכולם ולפי עדותה גם לעצמה, באחת מאותן שיחות־ברבים, שהנסיון לעמוד על טיבן מגלה בהן מיד את יסוד הווידוי, אבל לא וידוי שלוח־רסן, אלא וידוי קובע גבולות ומציב נקודות־אחיזה, רואה חובה לעצמו לשמש איזו תכלית חשובה, להיות יותר מאשר סתם דאגה־בלב־איש־ישיחנה (שיחות ברבים אלה היו מתארכות עד חצות, לפעמים אף למעלה מזה, אבל כבר לא עד אור הבוקר; לילות ללא שינה עד לשעת־יציאה לעבודת־היום יש בהם מן ההפקר או מן הדבקות הפולחנית, ובאותה תקופה היו כבר – כבר ועדיין – נרתעים מן ההפקר ומן הפולחן; הן התמעטו וכמעט פסקו עם השנים, ובמקומן באו דיונים־ברבים ערוכים יפה לסעיפיהם – ואילו בחדרים פנימה, ולא בחדר־האוכל, שיחות בשלושה, בארבעה, על כוס קפה, יין, ווֹדקה, גם ויסקי, ששוב נמצא בהן יסוד של וידוי, אבל וידוי המבקש דווקא שהגבולות ייסחפו, שנקודות־האחיזה יתרופפו ושהגילופין יסייע).

היכן?

המדבר הוא רחב־ידיים, ובכל־זאת נדמה (או אולי נדמה כך רק למי שלא הירבה להלך במרחבים), כי הטנדוּ נוטה לתור לו מקומות מסויימים, אם לא צל־שדרה או מחסה־הרים או בקתה על שפת אגם, אז אולי צאלה מאותן שלוש צאלים (או שיטות) שעם אפיק הוואדי; או המערה (זה כבר התחילו לזנוח אותה, אף פינו ממנה את מכשירי־הקשר של ימי־המלחמה, והיא חזרה לשמש משכן לעטלפים); או חדר מחדרי הצריפים החדשים (סוף שנות הארבעים) שהוקמו על הגבעה החדשה? זה ייתכן מאוד. ואם כך אז אפלולית של ערב יורד מהר, או אולי כבר חשיכה גמורה וסמיכה, מחוץ לכל תחום, ורק איזו מיטה צרה, ואולי שרפרף, ולחש, כי מי יודע אם אין אוזניים לכותל לא־נראה זה של לבידים, ונשימות של קירבה ראשונה, שקצבן תוכף, אכן תוכף, אם גם קצת ביודעים, אולי, ומתנגש ברצונה של לֶנה לומר: לא, גד, אין לי רצון כזה, אני מצטערת – מלים הפורצות מאז ומתמיד מאיזה מרבץ של סירוב שבתוכה אל קצה לשונה. אולי היא חושבת: עוד מעט ואגע בידו. מדוע לא? הפלא ופלא! תיגע בידו! הכל נוגעים. ידיים יפות וידיים מכוערות. ידיים יבשות וידיים לחות. אצבעות מוארכות, אצבעות רחבות ואצבעות מחודדות כמו ציפורני עופות. נגיעות נוקשות, נגיעות רופסות או מרפרפות, קצרות או מתארכות, כמו הנשיקות האטיות על בד הקולנוע, מורה־הדרך לנגיעות ולתנועות. הכל מביטים ורואים וכל אחד חייב לשחק את משחקו, לבד, בחשיכה, ולו עם מעט עזרה, כמו שכל ילד חייב ללמוד ללכת בעצמו, גם אם תומכים בו. לעולם חוזרים אל המלים: אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך, לא נמצאו אחרות במקומן, אפילו יודעים שהתשובה עשויה להיות: הנח, הניחי, למה לדבר, מה זה אהבה.

אולי היא חושבת, או מזכירה לעצמה בחשיכה הסמיכה: ידיו של גד קטנות עד להפתיע. פניו יפים. גבותיו ושפתיו. להעביר אצבע על גבתו, בכיוון הלא־נכון, כמו שמעוללים לחתול לקנטרו, מן הרקה אל שורשי האף, להסמיר את השיער הקוצי הרך ואחר־כך להרביצו בלטיפה אטית כלפי הרקה. אולי היא צוחקת חרש ומוסיפה להשתעשע: ללחלח אצבע בשפתיו ולשוב ולהעביר אותה על הגבה הכנועה. הוא שואל: מדוע את צוחקת? והיא מוסיפה ומשתעשעת: להניח אגודל ואמה על זוויוֹת שפתיו, למתוח אותן כלפי חוץ בטרם יעלו בחיוך או ירדו בספק, וחושבת: היפה בגברים שפגשה מעודה, כמין קביעה נינוחה, לא נלהבת, חושבת: יפה כמו פסל, נוהגים לומר. האומנם אין חשים בשום רטט כשנוגעים ביד של פסל? החוויה האסתטית היא… ולבסוף אומרת בקול מונמך, מפני החשש של אוזניים לכותל:

כי פתאום נזכרתי בספר אחד שעוסק… המלה חוויה היא חמקמקת… חוויה אסתטית היא חוויה סטאטית ולא קינטית.

גד עשוי לומר:

לפעמים קוראים יותר מדי ספרים… לא חושבת?

והיא:

לא, לא חושבת.

ואם הוא מחבק אותה אז, אולי היא חושבת: הנה כך, ובאמת, מדוע לא להיות מוגנים יותר. ידו זאת, לא גדולה אבל חזקה, ידו זאת בינה לבין הלילה. כשמתעוררים מחלום. כשאין יודעים עוד מה ולמה. כשרוצים לנסות את הכֵן. איך זה לנסות את הכֵן? סוף סוף לנסות פעם את הכֵן. להכיר ביופיה של הנגיעה הזאת מכל הנגיעות. בנחיצותן של תנועות. לנסות ולהגיש את התנועות. יד מגישה ספר, מלח, פשוט כוס מים. גוף מגיש את עצמו. יד קולעת יפה כשהיא תוקעת מסמר בקיר לתלות תמונה, וילון. בידיו אלה הלא־גדולות הוא זריז כל כך לקשור כבל לג’יפ ששקע בחולות. יופיין של תנועות נחוצות. לא כולן… מה בכך. תנועות נחוצות. אבל עדיין לא. עוד לא להיענות ליד הזאת, האחוזה היסוס אף היא. עוד לא להתחיל. עוד לא לזוז. עוד לא להמשיך. עוד לא להיות כפופה לעובדת ההיענות. ואולי דווקא ברגע זה גד מפתיע אותה: כן, לֶנה, הלא כן? ומתחיל לדבר על תקווה. הלא דיבר על תקווה. וקולו אז מהלך קסם. הלא זוכרים אותו אומר: מי יודע איזה גדולות ונצורות… וקולו מהלך קסם־פתאום. הקסם מהיר לחלוף, מלה אחת והוא פג, מלה אחת והיא מרגישה בכל כובדה של אותה קפיאה מוּכרת, כמו למראה הליכה נלהבת בסך, ובכל כוחה מנסה לחשוב: צריך להתגבר על הסירוב הזה הנוסך עופרת באיברים, כמו שמתגברים על מום. והוא לוחש והולך, הלא היו לוחשים כך, במעורב, מלים של משחק, אהבה, ומלים של הגיונות גדולים: מדוע לא, לֶנה… זה המקום… הרים נוכל לעקור… כן… לפעמים ממש נשימתי נעצרת, כל־כך ברור אני רואה כאן את התקווה… גדולות ונצורות, כן… לפעמים אני נדהם, כמו שנדהמים משלימותו של פתרון פשוט לשאלה מורכבת, חוזרים ובודקים את הפתרון, הלא חייב להימצא איזה פגם, ודווקא אין… כמו שצורות גיאומטריות הן המצאה, הנחה טהורה, וברגע שאתה רואה אותן הן מחויבות המציאות… בבקשה, תראו לי הרפתקה מעניינת יותר מן ההרפתקה הזאת כאן… ומועילה יותר… זה נשמע יפה דווקא… הלא תמיד זה יהיה נכון שכאן התחילו מחדש להוציא לחם מן החול, והלחם טעים, בחיי… וישבו יחד לֶנה וגד, בצריף ריק בלילה, ואמרו: אני שלך ואת שלי, ומה, אין דבר… אבל הלא לא אמרו הכל כתמול שלשום… הלא אתך אפשר, זה הדבר, אתך אפשר, וכאן אפשר, אף פעם לא לרצות שיהיה כמו שהיה, למחוק את המיותר, נרוויח, נרכוש, נצבור, כל החוזר־חלילה הזה, תראי כמה אנחנו קלים דווקא, דווקא בלי חבילות…

י

תמר לא במכנסי ג’ינס דהויים ולא במכנסיים גזורים במחצית הירך ומתפרמים בקצוות, אלא הדורה־נאה בשמלה יורדת בקו אחד מצווארה החיוור עד עקביה הצפודים (מרוב הליכה ברגל יחפה). לפנות ערב אפור בחוץ. לפנים היו טועמים באפרורית זאת טעם מיוחד למקום הזה, לאו־דווקא עוגמה כי אם מין ציפיה חגיגית לאפרורית כהה עוד יותר, דחוסה עוד יותר, נמוכה עוד יותר: אולי יבוא גשם. דוכיפת מנקרת בדשא, חד חד וזקיפת הציצית, לא מרחיקה, מן־הסתם מוצאת מזון די שובעה במעגל צר. ציפור של ארץ נושבת.

מוּתר לומר שהשמלה הולמת אותך?

בטח, צוחקת תמר בעיניים פקוחות נכחה, ומאדאם סוֹסוֹסטרי נועצת ציפורניים בבד הפסים, מטפסת אל חיקה להיקלט שם.

נחוצה מידה של התאפקות שלא לומר: אבל היא קורעת לָך את השמלה החדשה.

זה בד שקנינו לווילונות, יוֹדַי ואני, מספרת תמר. יום אחד נקלענו לשוק של אל־עריש… התחלתי לתפור בלילה, צ’יק־צ’אק, גוזרים. פחדתי שאחלום, אז קמתי והתחלתי להתעסק בזה. מה אפשר לעשות אם לא רוצים לישון ולחלום?

לפתוח ספר ולקרוא.

לקרוא? תמר מעבירה עיניים משועשעות על פני כוננית־הספרים, מימין לשמאל, לאט.

למה את חושבת שלא?

זה מפחיד, לקרוא. קודם כל הרשרוש הזה של הדפים בלילה… רשרוש של בד זה משהו אחר לגמרי, אפילו כשגוזרים אותו במספריים… בעיקר כשהוא מונח על הברכיים ומכליבים בחוט, פנימה והחוצה, כמו גלים… זה נעים… אי אפשר כל הזמן ללטף את החתולה, ממילא היא כבר מפונקת נורא.

גם בריח של ספרים יש משהו נעים, ריח של צבע־דפוס כשהספר עוד חדש, ואחר־כך… לספרים יש ריח לא־אישי, גם זה מרגיע, לא?

הספרים רוצים נורא להיות חכמים, מתאמצים נורא להיות צודקים. אל תצחקו… יוֹדַי התחיל פעם לכתוב סיפור… על פין הכתוֹם. אמרתי לו, איזה מין שם זה, הלא יש לזה פירוש, אתה רוצה שזה יהיה סמלי או מצחיק? ומיד הרגשתי שגם אני כבר מתאמצת נורא להיות חכמה. הוא אמר שלא רוצה כלום, רק עלה על דעתו צליל שמוצא חן בעיניו, בלי שום פירוש, אז אולי שין הכתום? זה עוד יותר גרוע, שין זה שין. והוא אמר שאם כך לא איכפת לו ושם הגיבור יישאר דווקא פין הכתום, כי הפחד שזה מסמל את זה וזה מסמל את זה עוד יהרוס לו את הסיפור… מה עוד נשאר שלא מסמל משהו? פין הכתום וזהו… לפין הכתום היה שבט של לוחמים, היו לו כלי־תותח והרבה פגזים, אבל רק פגזים של צבע, צבע שאף פעם כבר לא יורד, צבע להרוגים, צבע לפצועים וצבע לשבויים. כל אלה שנצבעו בצבע חייבים להסתלק מן המלחמה… אמרתי לו שזה מזכיר קצת את הצוללת הצהובה של החיפושיות, מה, לא נכון?… והוא אמר שלא מעניין אותו אם מזכיר או לא מזכיר, נכון או לא נכון, אלא רק יפה או לא יפה… יופי של שֵם, פין הכתום…

קשה לדעת כמה זמן עבר מאז חדלה תמר לדבר, אם רוצים להוסיף ולשבת כך, בעיניים עצומות או לפחות מושפלות. הרבה זמן. אולי כבר יותר מדי? וכאשר מחליטים שצריך לעשות מאמץ ולהרים את העפעפיים, נדקרים בידיעה שמוטב היה, אילו ניתן, להשיב את המבט לאחור ולא לראות אותה שרועה כך פרקדן על הספסל, ברכיה כפופות כלפי מעלה, ישֵנה. שהלא אי־אפשר היה לשער שתפקיר כך לעין רואה פנים נעזבות אלה. גביניה מורמים בקשתות, מצחה ואפה כלילי המיתאר, מצח ואף של נפרתיטי, לא מקומטים גם בהבעה הזאת, רק מצטמצמים כאילו, ופיה פתוח כמו בתמונת־צעקה מתוך סרט אילם, או לא, קשה מזה, כאן צריך לחדול, מיד.

ובכן, לשוב ולעצום את העיניים. ובכן, היא תישן ותחלום, תמר. היה לא היה פין הכתום שאמר לאנשי שבטו: שמעו, אנחנו פותחים במסע חדש. נלך אל ארץ מלאה עצי ערמון פורחים. פרחי ערמון הם מגדלי־אור קטנים. שיהיה ברור, זה לא מזכיר כלום ולא רומז לכלום. הם כאלה. ומגדלים על כנסיות. אנחנו ננשוף בהם, לרוקן אותם מרוחות ומסמלים. הנה. מגדלים בשמש. כאלה. בלי דבר בפנים ומאחור. לא כלום. אנחנו יוצאים למסע חדש. עכשיו אנחנו בין שדות, השיבולים גבוהות מקומת אדם. קמה של ארץ אמי, שם ביקשה אמי להיחבא מפני הרוחות הרעות. הנה איש בא לקראתנו. אם יאמר שאסור ללכת בין שיבולים, נירה בו פגז של צבע־שבויים ונשלח אותו מעל פנינו. אם לא יאמר דבר, נקדם את פניו כך: השלום, אדוני? אם יאמר: שלום ולא שלום, לפעמים צריך מלחמה, נירה בו פגז של צבע־הרוגים ונשלח אותו לשכב תחת עץ־ערמון פורח. אם יסתכל בנו וישתוק, נשאל אותו: השלום, אדוני, הברכה, האם היא כתומה בעיניך? אולי יתרחש נס והוא יגיד: אנסה לראות, כי אז נגלה לו: כתום הוא היפה בצבעים. אנחנו באים מארץ הפירות הכתומים. על הכל שאלנו מה טעם, ומעולם לא אמרנו שאין טעם לקטוף פירות כתומים. אבל עייפנו מאוד. כי הראו לנו את כל השחור שהיה, וראינו, והראו לנו את הכתום החדש, וראינו, ואז הראו לנו שאין ברירה אלא אפור ואפור וקצת אדום וקצת שחור וגגות לבנים, כי גגות לבנים מורידים את הטמפרטורה בבתים פנימה בשתי מעלות צלסיוס. שתי מעלות צלסיוס, האין זה צודק? עד שאמרנו: לא רוצים. אמרו לנו: לא רוצים, אין דבר כזה; וראיה הביאו לנו, של אחד מגדולי הפילוסופים: צדק ירוק, אין דבר כזה. אז אמרנו: זהו, מכאן שאין תקנה לצדק. ולא רצינו לראות את אמנו שציוותה על עצמה להיות בין טוֹוי הרשת, שתי וערב אפור, חוט לצריך וחוט לאי־אפשר, וחוט לקבענו וחוט ליגידו, טוותה רשת ונצודה בה, ופניה מוריקים, כי הלולאות מתהדקות על צווארה הנחרב מטינה ובכי. אנחנו יוצאים למסע חדש, אמר פין הכתום לאנשי שבטו ההולכים אחריו ולאיש שבא לקראתם ולא שאל שאלות, לבנות בקתות כתומות, שם תוכל אמנו ללבוש שמלה כתומה כל הימים ולהוֹשיט יד לאט, כחפצה, לקטוף פירות כתומים ולהיות מלכה, בלי איש למלוך עליו ובלי איש לתעב אותו, כי אמנו מלכה…

אילו נרדמו, כי אז טוב היה, כך שלושתם, איש במקומו. אבל תמר הנה ערה מולם, עומדת על רגליה בשמלתה הארוכה ומביטה בעיניים קשות:

אמנון נהרג אתמול. עלו על מארב. החולצה של יוֹדַי נשארה אצלו.

היא פותחת את הדלת. רוח מכה, כאילו באה סוף־סוף לערבל אותם במערבולת.

מאדאם סוֹסוֹסטרי נסוגה, בורחת ביללה אל מתחת לספסל.

יא

פתאום היתה זאת אריאנה. עומדת בפתח ומביטה בהם בעיניה הבהירות, מתחת לאימרת־השיער הלבנה, הגזוזה נמוך על מצחה, ביד אחת מחווה מעין תנועת־הקדמה, ובשניה, השמוטה לאורך גופה, מחזיקה בקבוק מלבני גדול, מלא עד מחציתו, ושני פרחי אמריליס גדולים.

אתמול החלטתי להיכנס, ודווקא מאוחר, להיות בטוחה שאתם לבד, אז אני כאן… כן, גם אשב… לא אשתה קפה, רק ויסקי. אני יודעת שגם אתם לא מן המתנזרים… אל תכעסו, אני אומרת דברים ומרגישה שזה לא מה שצריך להגיד, ובכל־זאת מוכרחה לדבר… לא, אל תקומו, אני אשים את הפרחים באגרטל. רגע… קצת קשה לסדר שני פרחים… רק אביא מים, ואת הכוסיות. אני יודעת איפה… יוֹדַי הזמין אותי פעם לכאן, לכוסית.

יושבים משני עברי השולחן הנמוך והמוארך, הם מזה והיא מזה, אבל היא לא נראית לבדה. אשה גדולה ובהירה. על השולחן (שלבי־עץ עבים וצרים שאין שומרים עוד על ציפויים) בקבוק הוויסקי ושלוש כוסיות המתרוקנות בשקט, תוך כדי דיבורה. פרחי האמריליס באגרטל הגדול, בפינת החדר, נוטים הצדה.

אתמול חגגתי שנה לנישואי ויוֹדַי היה צריך להיות שם לקחת את חלקו. ובכן הבאתי את הוויסקי ואת הפרחים לכאן. הצער מספיק גדול, מוּתר לו להיות משותף. לפעמים… לפעמים נראים הדברים עצומים כל־כך, ובבהירות כזאת, ואחר־כך הם כאילו נעלמים. אני לא רוצה שייעלמו…

הוא הזמין אותה לכאן. אולי בשבת בצוהריים? אולי במוצאי שבת? יוֹדַי ישוּב־שעוּן אל אדן החלון, ראשו נוגע במשקוף, אריאנה באמצע החדר, עומדת, הכוסית בידה. בוֹב דילן שר בקולי־קולות… חגיגות אתה עושה לי! יוֹדַי מחייך, מביט החוצה.

בכיתי ביום חתונתי… זה היה שלושה חודשים לפני שיוֹדַי נהרג… כולם ראו אותי צוחקת… כי גם צחקתי מעומק לבי. חשבתי אז: כך עשויים החיים, משמחה ומבכי. אני חוזרת כל הזמן אל המחשבה הזאת, אם כי אז חשבתי אותה אחרת. כמובן, מחשבה פשוטה. אני אשה פשוטה בסך הכל… אולי יוצאת־דופן, עדיין, גם במקום הזה: ילדה בלי אבא, כל מיני הרפתקאות, פתאום קמה בגיל שלושים ותשע ומתחתנת עם איזה… בכל זאת אשה פשוטה. רק שאנשים טועים בי: קוסמטיקאית! מקצוע בחרה לה! גמרה סמינר למורים, היה לה ראש למתמטיקה, אפילו התעסקה במחשבים, ומה פתאום? משוּנֶה! יוֹדַי אף פעם לא היה אומר: משוּנֶה. זה נקלט איכשהו בחושים, כמו פניו, כמו הליכתו… ששום דבר לא נראה משוּנֶה בעיניו. אני יכולה להגיד בוודאות מה לא היה אומר אף פעם… סלחו לי, חשבתי שלא באתי לבכות כאן הערב… באחד הימים האלה חשבתי, בכית כשהוא עוד היה, עכשיו די, עכשיו דווקא לא, כי כבר הוצאת את הבכי לריק… באתי לבדי…

אדרבה, שתמשיך, הלא חושיה קולטים. ומותר להוסיף ולשבת כך, בשתיקה, בעפעפיים מורדים. ומותר לה לבכות.

אתמול החלטתי לבוא וגם האיש שלי אמר: לכי וקחי את ברכתי, אני חושב שפשוט תרגישי יותר נוח אם תהיו שם רק שלושתכם… הוא לא אמר בדיוק: ברכתי, אבל בוודאי התכוון למשהו כזה… כי… אני רציתי להודות, ולמי אוכל… גם לבכות, כן… זה היה יפה… כך… בלי הרבה דיבורים, בלי שום תביעות, זה יקר לי מאוד, לפעמים נדמה לי שיש כל כך מעט מזה… אני יודעת שכאשר הדברים נאמרים אין עוד דרך להחזיר את מה שהיה קודם, לפני שזה נאמר, משהו הולך לאיבוד, משהו נקבע, נעשה כאילו יותר ברור, אבל רק כזה ולא אחר, ושואלים: זהו? זה כל מה שהיה? זה כל מה שיש לי, זה מה שהיה לי, כך הרגשתי, זה הכל? ויודעים שלא, לא בדיוק כך, לא רק כך, וכבר אי אפשר לשנות, כי יש דברים שאומרים אותם רק פעם אחת. ואני לא רוצה שמה שהיה לי עם יוֹדַי יישמע פחות יפה… אבל כאשר הצער… לא, אני לא רוצה להתחיל מזה, אני רוצה שקודם תבינו, שתראו את זה… אני מעולם לא התביישתי, אולי לא יודעת מה זה להתבייש… ואם יש דברים שלא אמרתי… עוד מעט אנסה לומר אותם… אז זה בגלל… לא, אחר כך, כן… לא רק שלא התביישתי להתהלך כשכרסי בין שיני ואבא אין, שומו שמיים, בכלל לא היה איכפת לי, אני חושבת שבכלל לא היה איכפת לי אילו ראו אותי בשעת מעשה עם הגבר ההוא, יסלח לו אלוהים, אביה של רזיה… פעם דיברתי ככה עם יוֹדַי. הוא לא אמר שזה משוּנֶה, בטח גם לא חשב שזה משוּנָה… מה שראיתי ביוֹדַי זה גם… אבל לא כך זה התחיל, כמובן. אולי כך: ישנו המבט של גבר זר, באוטובוס, ברחוב, כל אשה מכירה את המבט הזה. ויש רגע שהיא אומרת לעצמה: זהו, מבט כזה כבר לא יופנה אלי. משהו כבר הסתיים. וטוב לה לומר לעצמה: גם אינני רוצה בזה עוד. מין הסכמה. לא השלמה, לא קבלת דין… הסכמה… אוסיף שנים בנחת. שקט. ופתאום יום אחד אני מבינה ששום דבר לא הסתיים, רק לובש צורה אחרת…

אדרבה. אין דבר. אין רע אם אריאנה תוסיף ותשתה, תוסיף ותדבר, אבל גם אין הכרח שתוסיף. עדנת הרמז שלא ילבש צורה. אולי עדנה שלא מן הזמן הזה, כאילו חל עליה איסור, מין טאבו מהופך. או לא בדיוק כך. אפשר גם אחרת. למה לא. למה לא. בשמש, למשל. בשמש נראים הדברים אפשריים דווקא בפשטות. סברה שהחיים בארצות החום פשוטים יותר. והלוא כאן ארצות החום. לו רק ניתן לחיות פשוט כבארצות החום. אריאנה, להזמין אותך אל הדשא שלנו? למה לא. צוהרי שבת. גם תמר שם עם מאדאם סוֹסוֹסטרי בחיקה, גם שכנים אחדים, גם אולפניסט צעיר עם גיטרה. אולי גם רזיה. הרבה מיכלי מישמש נקטפו במשך הבוקר הארוך והובלו אל בית־הקירור. עיסת המישמש עדיין תוססת בין בהונות הרגליים היחפות. רמקול מעשה־ידי־חובב מושחל בין ענפי הזית, הגדל לאט על הגבעה הסידית. אולי זאת הלהקה של דֵייו בּרוּבֶּק, Time in?Time Out? ראשו של יוֹדַי שעוּן אל גופה השכוּב־הישוּב של אריאנה. גופה בשמש גדול וטעים. ידה מרפרפת על פניו, מורגלת בליטוף עורן של נשים, מגלה חספוסים בעורו החם, משהים את האצבעות, מכמירים את הלב. ריח של דשא כסוּח, בגלים מעוררים, וכמו גלי שמש ביניהם, משככים. מבטו של יוֹדַי חס על ירכיה הרכות של אריאנה, ראשו נח בהן. גופה יוצא באין־תנועה אל הראש הזה, משיל עטיפות ושנים ויוצא אליו. ואולי ראשה הוא השעון אל גופו השרוע־הישוב. היא נושמת בנחת. מגישה לשמש את קמטי הצחוק והשנים שמסביב לעיניה ולצדי שפתיה. רזיה שוכבת פרקדן על־ידה. מה בכך, יפה כך. תמר יושבת אי־כאן. השמש נוסכת קירבה וריחוק. האולפניסט פותח לפרוט על הגיטרה, בן אנגליה, ראשו רכון על המיתרים, אצבעותיו מגששות אחרי קצב הביטְלְס. מבעד לשיער לבן וגזוז, נוסח נערים, גולגולתה עירום ועריה כנגד שקע בטנו, דוממת, לא נרתעת.

הייתי רוצה למסור את זה בדיוק… מינֵי… מינֵי התאהבות כאלה, רואים אותן כאיבוד עשתונות, השתעבדות, עיוורון… ואני אמרתי לעצמי: לגמרי לא כך, להיפך, פקיחת עיניים, חוכמה חדשה, והרגשת חופש… מסחררת, כן… כי… לראות אפשרות לא־צפויה זה לראות את כל האפשרויות, ולא חשוב בכלל אם בוחרים באחת מהן… כלומר, ודאי שחשוב… זה מסובך, הנה זה מתחמק ממני, קודם היה נדמה לי שאני יודעת בדיוק… אבל… עכשיו, הרבה פעמים… את זה רציתי לספר לכם… אני יושבת לי בממלכת הטיפולים שלי ורואה את יוֹדַי נכנס. אני ממשיכה לבחוש את המשחה, מוסיפה טיפת בושם, אני אומרת לו: הנה, אתה רואה, את זה אני עושה כאן, בסך־הכל את זה; או: יופי של איש בחרת לי… אם כי הוא הכיר את האיש שלי מעט מאוד, ואני כמובן לא שאלתי לעצתוֹ, והוא כמובן לא בחר… והוא מחייך, מביט איך אני בוחשת, כיודע דווקא, כאילו מגלה את הסוד שבכל זה… ואני ממשיכה לבחוש, אני הרי אוהבת את הממלכה שלי, את זה אתם יודעים, אני אוהבת לרקוח את המשחות שלי, ולזהות אחר כך את הריח בחצר, בשביל, על־יד שולחן, לראות פנים שכאילו עזרתי להם קצת להתפנות מאיזה טשטוש… כן, כך אני רואה כל אחת שנכנסת אלי, פנים וטשטוש שצריך לסלק. זאת יוצאת, זאת באה, כל אחת והפנים שלה, הקול שלה, החיוך, הדאגה, העייפות. כל כך הרבה עייפות אצלנו, בוודאי לא רק אצלנו… ותמיד על המשמר, תמיד מסֵיכה… חשבו שאצלנו יהיה אחרת, שכאן יתן בנו אותות רק מה שראוי לתת אותות, עבודה, שמש, מעשים גדולים, ולא קטנות, ולא רשעות… והנה מסֵיכה של בטחון, של עלבון, של… לפעמים אני מצליחה לסלק מן הפנים את המסֵיכה… כן, דווקא, למרות שכאילו אני מורחת מסֵיכות… זאת שוכבת, עוצמת עיניים, שקט אצלי בממלכה, מקום נבדל, והיא מתחילה לספר מה מונח לה על הלב, אני יושבת מאחורי ראשה, לפעמים צוחקת אל עצמי: כמו פסיכיאטור… אני מצליחה להתרכז, מחליקה ומקישה על הפנים בתנועות נכונות, קצת מנוחה מן החום, האבק, היובש, קצת רעננות… אני אוהבת ללטף עור של נשים, כן, לא, לאו דווקא את העור הצעיר והחסון. עור פניה של אשה זה דבר כל כך לא מוגן, אני רואה בדיוק איך הוא נפגע, את נקודות־התורפה שלו… אני יכולה לחזק אותו קצת, רק קצת, ואני אוהבת לעשות את זה… אני חייבת לשכוח… ואני שוכחת… שאת זאת אני אוהבת, את זאת אני מתעבת… מה? גם אני? ומה חשבתם, מה חשבנו, אה, כן, חשבנו שאפשר יהיה בלי תיעוב אצלנו, טוב, אז הגיע הזמן שנתחיל לחשוב איך אפשר עם… כשרחל שוכבת על הכורסה אצלי ואני ממששת את פניה, אני שוכחת… ורק כשאני מרגישה בקצות האצבעות את עורה, את עורה בלבד, אני מרגישה לשעה כאילו כל השאר, כל התוך הזה, שאני איכשהו מפחדת ממנו, הוא מין המצאה, פרי הדמיון שלנו ולא יותר, זה כאילו מתנדף ואיננו… אני יודעת שזה לא המצאה, אני יכולה למנות מאה סימנים… אבל לשעה הזאת כאילו… כאילו העור, עור־הפנים, תובע את זכותו להכרה נפרדת, או שיכירו בו כמיצג חוקי, חה־חה… וכאילו השעה הזאת דווקא ולא כל דברי החוכמה והאיוולת שאנחנו דשים בהם יומם ולילה, רומזת לאיזו אפשרות לחיות אחרת, ביחד ואחרת… אבל הרי לא על זה באתי לדבר…

יב

אולי כמו שען: קנה שחור של זכוכית מגדלת לחוץ בין גבתו ללחיו ובקצהו של הקנה, במעגל האור, מין תואם, נפרד לעצמו, מערכת קלילה של גלגלים וקפיצים זעירים.

אולי גם לֶנה כך, בדומה לכך: מרחב המיטה בלי נוכחות נוספת, אחרי שגד כבר יצא לעבודה. היד חופשית לנוע בלי לפגוש, בלי לגעת, בלי לעורר תגובה. החספוס הנעים־דווקא של הסדין הלא־מגוהץ (גד הוא זה שמתרפק לפעמים על הלוֹבן המצמרר של סדינים וציפות מגוהצים; גם זה גד: מסוגל לעמוד בערב, אחרי עבודה וישיבות ועניינים, ולגהץ סדין). אורצל היערה, המכסה על מחציתו של החלון הפונה לצד מזרח, מתחדד על תקרת החדר. היא אוהבת להתעורר לאור־יום. בצאתו לפנות בוקר פותח גד את התריסים ואת הווילונות ומכוון את השעון המעורר לשש פחות רבע. היא מתעוררת כמעט תמיד לפני הצלצול, שוהה בעיניים פקוחות ומשתעשעת בחישובים: אם אמצע תמוז, אז אור כזה וכזה וצל כזה וכזה אומרים שהשעה חמש וחצי בקירוב. אחר־כך נוטלת את השעון, נהנית לוודא שלא טעתה וסוגרת את מתג־הפעמון. עכשיו באות התנועות המניעות זו את זו, כמו מערכת גלגלים מכוננת היטב: כפות־רגליים יחפות על הרצפה הצוננת; בהונות מגלישים עצמם לתוך נעלי־העץ; מפסק החשמל להרתיח מים; שקע החשמל לטחון פולי קפה אחדים (סתם להנאתה, שהלא ממילא מזומנת לה מאוחר יותר ארוחת־בוקר בצוותא) פרוסת־לחם אחת, גבינה לבנה. למרוח לאט, אותו עובי של שכבה על פני כל השטח, עד לאימרת הקרום. לבצוע לשניים; הנגיסה הראשונה; עקבות קשת השיניים בגבינה; סתם להנאתה. כפית וחצי קפה טחון, שתי כפיות שטוחות של סוּכר, לבחוש, להוסיף מים רותחים, רותחים ממש, בדיוק עד למקום שם מתחילה שפת־הספל להתרחב קמעה. ספל חרס, Made in England. גדול וכבד, בצבע זבדה וחלק כמוה, עם אוגן עבה. לנה עשויה לחייך בינה לבינה: אלה הפינוקים שלי, ולחשוב: איזה מין מלה זאת, פינוקים? כביכול נחותה. נוהגים לומר: ההנאות הקטנות שלי, בנעימה של התנצלות, כמו רוצים להבטיח שלא עוברים על איזו מידה. והלא מלים כמו פינוק או מותרות הן מלים צרופות, ולא מושגים של כמות או גודל. עכשיו בוודאי כבר פשט האורצל על־פני כל התקרה. שמלת העבודה החדשה צבעונית וקלה. פעם קראו לזה מותרות, עכשיו קוראים לזה צורך, הוצאה מוצדקת בהחלט, או ראשיתה של רווחה. יום אחד אולי ישובו לקרוא לזה מותרות. הסיגריה עם הקפה. לאט. לאט. לא בבהילות. לא להזדרז: אלה המותרות. אחר־כך אל גן־הילדים. לבוא לשם ראשונה. עדיין יש פנאי גם לזה. היא יוצאת מחדרה, לֶנה, אולי חושבת על משחקי הבוקר־טוב עם המזדמנים בשבילים. להקדים ולומר, גם לילדים. בוודאי, גם היא לא הצליחה מעולם להפתיע את שמעון ולהקדים אותו באמירת בוקר־טוב. הוא על־פי כללי הנימוס, והוא המפתיע. ומדוע לא כללי נימוס? מה רע בכללי נימוס? להיות מוגן קצת. גם כאן. מדוע לא להיות מוגן? הדשא רווּי טל. איך זה שטל באמצע הקייץ, בחודש תמוז? היא רוצה לשמור את הנצנוץ הזה בעיניים גם אחרי שהטל כבר יתאדה מן הדשא, ומבין מחטי האשלים, ואחרי שהצל הקריר כבר יתקצר. לעשות את היום הזה לאט לאט, יותר יפה, עד כמה שאפשר, עד כמה שיעמוד בה השקט הנסוך בה בינתיים. לשמור את חיוך־הברכה של שמעון, את רמז האישור, שאולי יתאדו באבק וביובש של שעת הצוהריים, ללוות אותו במבט של כבוד פשוט.

חוצפת דשאים במדבר, אחת האמירות החביבות על גד. לֶנה, עכשיו, צריכה לסלק דעתה מזה, לכוון דעתה אל גן־הילדים שבמורד הגבעה: רשות אחרת, מוצלת, סגורה בתוך עצמה, לפחות בשעות הראשונות של היום. אם מתעכבים רגע לחשוב, הרי זה צירוף מיוחד במינו: עבודה בבית־ילדים. הבתים שלהם, של הילדים. היו עובדים בבית־אדונים, בבית־ספר, בבית־אוכל. הילדים היו המבקרים, היורשים המיועדים, החניכים. כאן הם בעלי הבית, דייריו היחידים, הוא נבנה למענם, כפי קומתם, ידיות הדלתות בגובה מסויים, המקלחות, הכיורים. לא משחק בעיר־נוער לשבוע, במדינת־ילדים לשעה. חוק־חיים המובטח להם מיום היוולדם. הגדולים עובדים אצלם (את עובדת אצלנו היום? הם מקדמים מטפלת חדשה), מבקרים אצלם (בואי לראות אותי בגן, הם אומרים לאורחת). מיום היוולדם. אולי זה הדבר. ולא יותר. ולא פחות. זה ולא…

סימפוזיון בין־לאומי (עם נציגים מבתי־ספר לחינוך בבוסטון, האג ושטוקהולם) על החינוך הקיבוצי. חדר־אוכל מקושט. מביאים ראיות סטטיסטיות, מסקנות־לאור־עובדות, יתרונות הצומחים כתוצאה מן… היא הלא זוכרת אותה תהיה מצטברת, אותו סירוב חוזר. ביקשה אז את רשות הדיבור ואמרה: אני לא ביחס לתוצאות, אני על הדברים לעצמם, התוצאות כוזבות, הדברים האלה עצמם לא כוזבים…

ואיך גד הקשיב, במבע של כבוד ועניין, מתוך הרמה קלה של הגבה, מתוך כיווץ קל של השפתיים, עד שנטל את רשות הדיבור: בהמשך לדברי לֶנה שאני מאוד… היא בוודאי עד עצם היום הזה לא סלחה לו, לא נרפאה מן הצורך לחזור ולהטיח בו: אבל איך אתה מצליח לעשות את זה? היתה בוודאי סולחת לו טענות כבדות, שוכחת אילו אמר שזה חסר־שחר, אבל לא את דרכו לומר: בהמשך… וכעבור משפט אחד לשוב ולדבר, גם הוא, על תוצאות, על חוסן, גאווה, כושר התאמה למציאות, כאילו לא אמרה דבר, כאילו לא היתה קיימת, כאילו לא דרך־דיבור זאת שלו היא שכנגדה יצאה.

אבל עכשיו צריך לפתוח את דלת־הכניסה, בזהירות, לאט, בלי חריקה. רובם עדיין ישֵנים. לעקוף את מסלול הרכבת שבאמצע המרפסת הסגורה (מתכננוֹ ביקש שישאירו אותו למחר, ובכן השאירו). זה מה שניתן לעשות. לכבד, ברגע זה, בפיסת־מקום זאת. להבטיח ולהשתדל לקיים. להשתדל מאוד. אין לדעת מה בעוד שעה. אין לדעת מאיזה חלום יקיצו עוד מעט. באילו מלים דיברה אליהם השומרת, אם עברה כאן בלילה. באיזו נגיעה תיגע בהם מחר. האם גרעין הכעס או הסירוב או האין־אונים תוסס בהם ברגע זה, או שהוא טמון בהם כלא־קיים עד בוא שעתו. היא עצמה (את זה לֶנה יודעת) עלולה לפגוע בעוד שעה או בעוד שבוע.

להסיט, עכשיו, את הווילונות לאט לאט, זה מה שבידה לעשות. להשתדל שקוֹלה לא יהיה צורם הבוקר. לעשות אלכימיה בצרימות־הלילה שלה, להפוך את המהומה לשקט. להכיר טובה לילדה הזאת שפוקחת את עיניה בחיוך. לומר אין דבר אם כוס חלב תתהפך על השולחן. לשוחח עם יצורים מתעוררים אלה שקומתם מחצית קומתה ואוצר מלותיהם עשירית מאוצר מלותיה. לדעת שבתוך תוכה הלא־ברור, לעולם לא־ברור, אין יותר ואין פחות… אחר כך כבר תבוא שעת ההתבוננות מן הצד. תשע, בערך, השעה שההורים באים לומר בוקר־טוב, והיא פנוּיָה, אין לה ילד משלה לבקר אותו בבית אחר (אולי היא חושבת ברגע זה: עוד מעט יהיה לי; אולי היא כבר יודעת: בעוד שישה חודשים יהיה לי); הנה לֶנה עם הקפה ועם הסיגריה. מה מאחורי מבטה השקט, הלא אפשר שכל השֵדים מאחורי מבטה השקט, לֶנה הלא מעולם לא פחדה משדים; מאחורי השפתיים הסגורות, הערוכות לחיוך אדיב; אפשר ששיחות מדומות־מדומדמות: בוקר טוב, את הנכנסת, צוחקת, ברגע זה, עוד מתעכבת בפתח לומר משהו לאישך שעל אופניו הלאה בשביל, עוד צוחקת, בוקר טוב, מה שלומך, שלומי טוב, אני משערת שהאיש שלך לוחש לך כל מיני מלים בלילה, גם גד לוחש כל מיני מלים בלילה, ומדוע זה תמיד כאילו לא ייאמן, הרימי אלי, לקרוע אותך, להזריע, את הישבן הגדול שלך, וכולי, אני אומרת וכולי כי גם הפירוט המדויק סופו לא־כלום, אני יודעת, שנים אני זוכרת משפט מתוך ספר, אשה משתאה לבעלה: מי היה משער אילו המצאות ממציא האיש הזה בלילה, ובכן, מה את אומרת, יש מקום לומר גם איזה המצאות בדיוק, מה את צוחקת, שהיום כבר הכל יודעים שמי היה משער וכולי, ומה הרעש אחרי־ככלות־הכל, אה, את בכלל לא צוחקת, את נזעקת, לֶנה ירדה מן הפסים, המין גורם לה זעזוע, היא מדמדמת, חכי רגע, כתרי לי זעיר, לא יודעת מה זה? ובכן, סתם מלים יפות ומדויקות, כדי שלא תהיי בטוחה כל־כך שירדתי מן הפסים, ובכן שהי־נא בטובך, הדבר הרבה יותר מסובך, כי אלף, כן, אחותי, עכשיו אדבר ראשון־ראשון ואחרון־אחרון, ואל בהלה ולא בחופזה, כי אָלֶף, הוא אומר לי למשל גם מלים כמו עדינונת שלי, כבר אהיה טוב, וגם ילדונת שלי, ובֵית, הלא ברור שאינני לא עדינונת ולא ילדונת כי אם כלי מלא סירוב או אולי פשוט כלי מלא עצלות, ואולי פשוט מעדיפה קפה עם סיגריה ואין לי במה להתפאר במיוחד, וגימל, כלל וכלל אין לי סיבה להתפאר כי אוי לאוזניים שהיו שומעות את מה שאני אינני משמיעה אלא ממציאה בתוך שתיקתי המרשימה, ואם כך אז דלת, אחת שאולי באמת היתה נרפית מכדי לקום ממשכבי־הזימה ביחידות של עדינונת־ילדונת־תמימונת, והא, שגם זה לא נכון, וּוָו, שכל סלידותי התהומיות אינן, להווי ידוע לך וגם לי, נשגבות יותר מן הבוסר הנסתר והמקהה־שיניים של גד, וזין, שאני צופה לי ושופטת, וגד (לנה עשויה, עד מאוד עשויה לחשוב כך), ובכן, בין חכמי התלמוד לבינו משתרעים לאו־דווקא דורות של פינוק ועידון, והוא עירום ועריה נכנס לחדר־בשניים, אפילו דיני אישות לא לקח אתו צידה לדרך הזאת, שמגששים אותה בחושך, וחית (אריאנה נכנסת לגן וחיוכה של לנה אכן משתנה לקראתה), אמת שנפשי יוצאת לקצת הרווחה.

הלא הם זוכרים את מבטה המשתנה לקראת אריאנה, אריאנה בהריונה ואחר כך עם רזיה. יש שהיו עוקבים אחרי מבטה זה, כן, גם מתחקים אחריו, לגלות בו את עקבות השֵדים שידעו בעצמם ובה; ולא מצאו: חי נפשם שלא מצאו אלא איזו התמלאות בחוֹם, ואיזו דחיפות, כמו רצון לאותת אישור, התפעלות צרופה, כן, גם הכרת־טובה. כך מביטים לפעמים בתמונה מסויימת במוזיאון (היכן בדיוק הגבול של החוויה האסתטית?), מין מאדונה, מאדונה בלי סבל כאילו, כאילו אפשר מאדונה בלי סבל.

כך או כך, תבורך האפשרות. מין ממלכה בהירה ותופחת, ובעת־ובעונה אחת מתנתקת מן הסובב ומשווה לו מראה חדש, כאילו ניתן לידיה פתאום מגע־פלאים המישר מזלגות פגומים ומעביר סדקים מצלחות, מין שלווה יחידה במינה שכל הידוע, הקיים בו־בזמן, אין כוחו יפה לעומתה. היא לעצמה. חודשים ארוכים להיות רק היא לעצמה, חופשית לשרות בשלוות הפוריות הזאת, ההופכת ממילא כל מגע ללא שייך.

ואחר־כך מבט הפגישה של אריאנה ורזיה. אריאנה הבהירה (בהירה כל־כך שכעבור שנים, כאשר יהפוך שערה לבן, לא תשתנה כמעט), ורזיה הג’ינג’ית, הקטנטונת, רזה־זעירה. ריצה, התנפלות, אצבעות זריזות, קולעות, משתלבות (תנועות כאלה יש בוודאי לצורפים). הלא לֶנה ראתה פעמים רבות כל כך את הפגישות בין ילד לאם, לאב, את המבט השמור להם, רק להם, ולא לאיש זולתם, לא תמיד מאושר דווקא, לפעמים בוחן, לפעמים נסוג ומתעלם, אבל תמיד מצפה לרגע זה, לרגע הזה המיוחד, את ההתפארות השמורה רק להם, ההתעקשות, ההתפנקות, השמורה רק להם, אבל בראותה את אריאנה עם רזיה היתה חושבת (כך גם סיפרה מקץ שנים), הלא זאת האפשרות שלי, ניסיתי לבחור באחרת, ניסיתי לבחור בשלא־לבד, להמתין ולשקול, אבל הלא תמיד ידעתי שגם בזה אבחר, בין כך ובין כך, ריצה כזאת לקראתי, ושנינו לבד, היצור העלום הזה ואני. ניסיתי לדחות, חשדתי בעצמי, אולי למען השלווה, אבל הלא ידעתי שגם בזה אבחר, יצור שבתחילה יושם בזרועותי ואחר־כך ירוץ לקראתי. ואם כך, יהיה־נא גם זה, חודשי השלווה, חופשית מנגיעה, מהתערבות בגופה, אחר כך, בינה לבין גד, המבט הזה, כמו של רזיה, אחר, כי מי יודע מה יהיה צבע עיניו, איזה משחק יעדיף, על מה יתעקש, אולי ידמה לגד, אבל עדיין יהיה המבט הזה, של תלות ואי־תלות, תביעת אהבה וכבוד, לא בזכות מעשים, לא בתוקף תכונות, מכוח קיומו בלבד. יקרה אחר כך מה שיקרה, הוא יפקח עיניים, יראה צבעים, ישמע צלילים, יושיט ידיים, יאכל די שובעו, יחובק אם יבכה, יכוסה במיטתו, יהיה קיים.

חלק שני

א

או שיכולים היו לנסוע. לעקור מן החדר הזה.

תחילה מרחקים קצרים. מקומות שאהבו לבוא שם לפני כן. נערכים היטב, יודעים מה צפוי. שעה־שעתיים של נסיעה באוטובוס, רק לא לפגוש מכרים: ארץ מלאה מכרים. אחר־כך דרך עולה מתונות בין הדרים. הריח שהיה משכר תמיד, שתמיד הורגלו לחשוב שהוא משכר. גבעה, דשא, חדר־אוכל חדש צופה אל נוף השפלה. עוד לא להיכנס, לעבור הלאה, ללכת לחדר שבו אפשר להסתגר בשלושה, בארבעה. בלעדיו. לדווח: בדיוק מה שנערכנו לקראתו. כאב של התרווחות בכורסה, בחדר שהוא נהג להשתרע בו על הרצפה. אבל דבר־מה נוסף, לא צפוי. יש לבחון את זה, לנסות ולמסור.

כאילו מן המראות שלנגד עיניהם הוסר צעיף. כל השנים, לפני כן, היה המבט מצועף ערפל. מה היה הערפל הזה, הקורים האלה?

אולי כך: הלא אי אפשר היה שלא להימנות עם הסבורים שיש איזו אי־התאמה בסיסית בינם לבין מה שנשקף לנגד עיניהם; הלא אי אפשר היה שלא להכיר, למשל, באי־התאמה בסיסית בין פרצי האושר המחוצף, והתשוקה הפראית להגן עליו, לבין מראה זכור של עגלת גוויות סבוכות זו בזו. ברגעים שריח ההדרים הפורחים היה משכר, שנפשם היתה יוצאת לומר: הנה, באמת אור שמש, הנה, באמת דשא וילדים מתרוצצים, ושלהם בתוכם, היו עיניהם נשטפות זיעת־יגיעה ליישב את תואם השעה הזאת עם האשמה הטבועה במוסיף וחי. לנסות ולמסור: מדללים שתילי פלפל, כפופים מעל השורות, השמש מכה, הגב רצוץ, הזיעה שוטפת את העיניים ולא רואים את האופק, ולא את שורות ההרדוף של בית־הקברות.

ניתוק אחד קורע פתח בצעיף, בקורי המארג, ומבעדו רואים, כבר בעצב תמיד ובצחוק לפרקים, כדין, את העולם בבהירות, באי־התאמתו המוכרחת לעיני המביט.

לא הילדים קשורים אל אמם בחבל הטבור, האֵם היא הקשורה אל עצמה בחבל הטבור. היא רואה עלי עצים על־פני שמיים של ערב, ושיעול של ילדה, בשר מבשרה, חוזר ומהדק אותה אל עצמה במשיכה מכאיבה בחבל הטבור; היא מנסה ללמוד פיזיקה ומבט של בן מבניה מטיח אותה אל גבולותיה; היא יודעת שרבים כל־כך הכרית המוות, וקשה מזה, שרבים כל כך בבת־אחת לא המוות, הוא לעצמו, אלא הכורתים הכריתו, והנה על אחד היא מוכרחה לבכות: בוֹא לשבּת, ילד שלי, נער יפהפה, בוא לשבּת, חזור.

אחר כך לנסוע הלאה, הרחק, להיעקר היטב.

אז נאמר להיכנס בשער־שבכה שחור, לעבור בשביל, דשאים מכאן ומכאן, להיבלע באחד מבתי הלבנים האדומות של הארווארד, באחת הספריות, וכבר להישאר שם. די בזה לשארית החיים.

נאמר, לשבת בפאטיוֹ של הספריה העירונית, כורסת־עץ לכל המבקש לנוח, שמש וצל, שבילי חצץ, מזרקה בתווך, ערוגות שיחים שלא יודעים את שמם, שדרות עמודי־אבן, קשתות תומכות גזוזטרות סביב־סביב. עצים בשמש, מאחוריהם קירות בצל, חלונות קשותים, גג־רעפים משופע, שקט. רק להוציא את הספרים שבמדף אחד, רק אנתולוגיות של שפה אחת, רק של מאה אחת, די לחיים שלמים, גם אם יוענק כוח רב מזה שנשאר לכאורה.

אבל לחיות איך. איך לחיות.

ובכן לא קתדרה בבניין לבנים עם כתובת: 1811. לא גילוי חדש של תנועת חלקיקי־אור; לא לשוב לוונציה, לא להתנענע עם פכפוך המים בתעלות; לא מסעות עם מזוודת עור ירוקה־כהה, בנוחות המובנת מאליה. הבל החן ושקר היופי. אבל לא שקר קסמה הקשה של נידחות שאין סכנה של התפכחות ממנה. יש אפשרות, להיטמן ולשקוע, להישכח. בשוליים, על סף, שולי זהות, סף העוני.

רכבת תחתית מטלטלת טלטול שווה את כולם, את ההשלמה על פניו של הפיליפיני או הקוריאני, את השמחה של הכושית על חליפתה האדומה, את הבחור הדק בחולצת קיימברידג', את האשה מישראל שהשכול שלה לא יימסר לאיש מן הנוסעים. יש אפשרות.

יש כיכר רחבה עם מזרקה גדולה וספסלים מרוחקים זה מזה. כנסיה בת מאתיים ממול. בניין של שישים קומות מימין. ויונים גם כאן, לא רק בכיכר סאן־מארקו. פתאום לתפוש: לאחרון החיים על סעד יימצאו פירורי־לחם לפזר ליונים (זוכרים: לבד מן… כל עוד לא… איך לומר? לבד מעתות שואה. וכן זוכרים: לכל אחד הזכות לישון תחת גשר… האירוניה, בצדק כמובן, ורווחת השותפות באירוניה). הכיכר פתוחה לכל, מי המזרקה ממריאים בלי הפסק, הספסלים כאן, מותרים בשימוש. בשעות שהעובדים עובדים, הלא עובדים שרועים עליהם. כל אחד רשאי: הכושי המזוקן ההוא בכובע־מצחה ובת ישראל שרוצה להיעקר. הכושי שם מעביר לכיס הימני את בקבוק היין הפתוח ומדבר אל האשה שלשמאלו. אשה לבנה, לא לבנה כמובן, צבע פניה כצבע שערה, צבע שאין לו שם, הקרוב ביותר יהיה חול מלוכלך; אשה בלה, לא בלה, רק פניה חרֵבים, חרֵבים וחזקים, לא אשליה ולא חרדה. סיגריה בפיה. היא מרימה אל מושב הספסל רגליים נעולות מגפי־גומי, נשענת אל המסעד, שוכבת למחצה בתנוחה של זימה משונה, ברכיה כפופות לצדדים. הכושי מוסיף לשבת לצדה, מוסיף לדבר, כף ידו הכהה מעל לכתפה, שכרות או חיבה בל תשוער. כל אחד רשאי לשבת כאן. ובכן, היא קמה, האשה, מנפנפת לו לשלום, הוא מנענע ידו לשלום, ובכן, הוא חולץ נעל, הכושי, מנער אותה, חוזר ונועל, קם, קרב. הפחדים ידועים, הכל כבר תואר, והלא ברור שקל לומר: ובכן לא כלום; כך, לאור היום, יונים, אנשים חוצים את הכיכר במרחק מאה צעדים, אם יבקש מטבע אפשר לומר אין לי, אבל אפשר גם להציע סיגריה, גפרור, ומה איפוא, אפשר לנסות. הוא יושב לו:

בוקר טוב בייבי… רוצה לגימה… לא שותָה, אה?

אפשר לענות, אפשר, לא מוכרחים לכווץ כתפיים:

שותה לפעמים, לא עכשיו.

יכול לשאול אותָך משהו… מאיפה את?

ישראל.

קלט?

ישראל?… (בפליאה? באיבה? באי־ידיעה מכל וכל?) ואני מסין.

סין?

נכון, פקין.

אז מה מעשיך כאן?

לא יודע, בייבי, פשוט באתי הנה.

מוצא חן בעיניך?

כן, מוצא.

ואפשר לקום, לחייך:

צריכה ללכת.

לקום, ללכת, לחצות כביש, צחוק ישן מחלחל מתון־מתון, לא־מעורב, קלוש. מי עוד יאמר לה: בייבי, לבד מכושי שיכור. אפשר, אפשר, לחזור אל חדר בשוליים, שולי פרוור, סף העוני, אצל אחרון החיים על סעד יימצאו עשרים וחמישה סנטים לרכבת־תחתית. להיטמן ולשקוע, להיעקר ולהישכח. עשרים וחמישה כפול שניים, כפול עשרים, נאמר אפילו שלושים, קסמו המשכך של חישוב אביונים, עשרים ושבעה, כריך וקצת ירקות, נאמר שניים ליום, שישים, נאמר יחד תשעים, ויש חנויות של צדקה, הבגדים כובסו, נתלו על קולבים; כל אחד יכול, בחור ובחורה שמנים, כעורים עליזים, אולי מן המעון־למפגרים שבסביבה, היא מושכת מעל הדוכן למציאות, הוא מחזר: – תראי לי, – כלום לא אראה לךָ, מצווחת, צוחקת, רצים, חוזרת, אפשר להצטרף אליהם, למשוך ולהפוך בערימה שעל הדוכן, באותה תאוותנות; או אל הנשים שבשלב אחד גבוה יותר בסולם, הממששות לאורך מוטות הקולבים, נשים כהות היודעות את כבודן ומעריכות בקול את השמלה שהזרה מודדת; גברות זקנות מדברות וצוחקות: – היום אין סחורה טובה; אפשר לחפש, לדפדף במיומנות, באותה בקיאות שדפדפו בזמן אחר ובמקום אחר בספרים, ערנות באצבעות, בעורקים, שנשתיירה בהם, מסתבר, טיפה מדמם של רוכלים מרודים, מדורי דורות; עוד היה תהיה גם צעידה מאוששת: הנה לבושים, ממש, מי ינחש שבדולר אחד, בדולר וחצי, חה־חה, צעידה לאורך הרחוב כולו, לפני שאיזו מראה תטפח על פניה בפנים קמוטים ומיוזעים וצריך יהיה רק להשתרע ולעצום עיניים, סתם להשתרע על ספסל ולעצום עיניים; ועוד על הדוכן בגדי־ילדים, ערימות־ערימות של יופי בפרוטות, צבעוני, חמוד, חמוד לא פחות מן החליפות המתוחות על בובות בני טובים בשדרה החמישית, ובפובור־סאנט־אונורה וברחוב דיזנגוף. אפשר, אפשר, כבד וחלקים פנימיים עולים בזול, לחזור לדירת־הכוך, אם הוורידים תפוחים הרי החישוב משכך ועייפות־הנשכחים מקהה, מנתקת, חשמל כך וכך, מים כך וכך, אם נשאר לבקבוק יין ודאי שטוב, להזקין כך, לתוך עצב־שממילא, המון החיים מתגלגל בחוצות רחוקים, זכיה והפסד, מוזיאונים ואלימות, איום ורווחה ותאווה, כמו תמיד. כך להתעמעם, אחד מארבעה מיליארדים, ולהגיע אל הסוף בלי צער פרידה.

הקינות של קוחאנובסקי הן חוברת צנומה שאפשר להכניס לתוך כל שקית. בדירות־כוך של מהגרים החיים על סעד יימצאו בוודאי רבות כדוגמתה.

מתוך ספר בכתובים

זֶה הַזְּמַן שִׁבִּגְלָלוֹ

יוֹשֵׁב אִישׁ

מְרֻתָּק בְּהִרְהוּרָיו

בְּחַדְרוֹ אַפְלוּלִית.

זְמַנּוֹ גָּזוּר מִימוֹת חֻפְשָׁה גְּדוֹלָה.

אִישׁ מַקְשִׁיב וּמְנַסֶּה

לְהִשָּׁמַר.

מֵהַלַּחוּת מַשְׁחִירַת הַפָּנִים, הַחֹם

וּמֵהֶסַּח הַדַּעַת שְׁבָּרְחוֹב.

1

מָתְנֵיהָ רוּחַ קַלָּה. זֶעָה מְטַפְטֶפֶת

אֶל תּוֹךְ שְׂעָרָהּ שֶׁנִּדְבַּק לְמִצְחָהּ.

כֹּבֶד הַגּוּף עַל צִדּוֹ.

נְשָׁמָה נַעֲלָמָה חֲמוּשָׁה.

2

בְּגַבִּי כַּף יָדָהּ מְשַׂחֶקֶת,

רוֹשֶׁמֶת רֶגֶל צִפּוֹר, שׂוֹרֶטֶת.

3

אָפְיֵךְ נֶחֱלָק שָׁוֶה בְּשָׁוֶה

בֵּין מַעֲשָׂיִךְ, כְּמוֹ יָפְיֵךְ,

בְּיֹשֶׁר מַדְהִים,

אֲדָמָה שֶׁאֵינָהּ מִסְתּוֹבֶבֶת.

4

שׁוֹתֶקֶת וְאֵין לָהּ מַצַּב רוּחַ לִנְשִׁיקוֹת,

סְבִיב מָתְנֶיהָ הִתְכַּוְּצֻיּוֹת, הַלָּשׁוֹן מְרַכֶּכֶת

וְכַף הַיָּד מַתִּירָה.

5

השחזת סכין מטבח

אָזְנֶיהָ בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ, עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת בְּכֹחַ,

צְלָלִית מְגֻשֶּׁמֶת, חֲרִיקַת שַׁרְשֶׁרֶת,

טַבְּעוֹתֶיהָ מְגָרְדוֹת שְׁבִיבֵי פְּלָדָה,

בְּפִרְאוּת כָּבְדּוֹ נוֹפֵל גּוּף לַמַּיִם.

הַבָּשָׂר שֶׁהִפְשִׁיר יֵשׁ בּוֹ עוֹד דָּם,

מְעַט שֻמָּן נִשְׁאַר לְטַעַם.

6

אַחֲרֵי לֵילוֹת גֶּשֶׁם.

שֶׁמֶשׁ שֶׁבָּאָה פְּתִיתִים,

אֲנָשִׁים מַנִּיחִים לְעַצְמָם.

7

צֶמֶר כְּבָשִׂים רַךְ, לְהֵלֶךְ

להִתְכַּסּוֹת בּוֹ.

זוֹ צִפִּיָּה לַחֲשָׁקִים, לְהִתְרַגְּשׁוּת

לָצֵאת מִמַּחֲבוֹא וְלַחֲזֹר.

נָסַעְנוּ לְבַקֵּר אֶת קִבְרָהּ שֶׁל אִמִּי.

בֶּעָבָר הָרָחוֹק, שֶׁלִּי אֵין מִמֶּנּוּ זִכְרוֹנוֹת,

טָעֲנוּ שֶׁהִיא מַרְשָׁה לְעַצְמָהּ יוֹתֵר מִדַּי. אֶצְלָם

חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה מִתְנַהֲלִים כְּעַל אַחַת מִשֶּׁבַע גִּבְעוֹת רוֹמָא.

כְּשֶׁאִמִּי הִרְשְׁתָה לְעַצְמָהּ לְהִתְאַבֵּד, דִּבְּרוּ בָּהּ טוֹבוֹת,

הֵם וּמַצְפּוּנָם שֶׁאַף פַּעַם לֹא יִתְבַּגֵר.

פָּקִיד שָׁאַל לִשְׁמָהּ וְרָשָׁם עַל פֶּתק, חֶלְקָה בְּגוּשׁ.

טַעְמָם שֶׁל אֲנָשִׁים בְּמַצֵּבוֹת עִנְיָן כְּשֶׁלְעַצְמוֹ,

הַמַּצֵבָה שֶׁעַל קִבְרָהּ, רְגִילָה, עֵץ צַפְצָפָה

שֶׁאָבִי נָטַע, צוֹמֵחַ לְלֹא תִּפְאֶרֶת עָלִים,

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁבַּמּוֹשָׁב, צָמְחוּ בֶּחָצֵר שְׁנֵי עֲצֵי צַפְצָפָה כְּשֶׁסְּבִיבָם

דֶּשֶׁא מְטֻפָּח.

בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה בְּמוֹתָהּ, זֶה לֹא גִיל, לְאִמָּא.

עוד משהו על התרגום הספרותי¹

שהתרגומים לעברית בשנות השבעים שונים באופיים מן התרגומים של השנים הקודמות – דבר זה, כמדומה, מיותר להוכיח. לא רק התרגומים מדברים בעד עצמם, אלא גם כמות לא מבוטלת של כתיבה יוחדה להתפלמסויות על שאלת לשון התרגום. כיום נראה שהרוחות קצת נרגעו; התמורות בלשון התרגום אינן רק פרוגראמה, אלא כבר הפכו לעובדה קיימת, אם גם לא בלעדית. איש אינו נופל מכסאו כאשר הוא נתקל במלה שלא היה רגיל לראותה מודפסת, וגם מונחים מקצועיים כמו “הגבהה” “אקוויוואלנציה” “רובדי לשון” – גם אם לא הובנו כהלכה – הנה נוכחותם בשטח הפכה איכשהו לעניין שבהרגל. אין פלא איפוא שעכשיו יש נטיה להתבוננות מסוייגת יותר, להערכה מחודשת זהירה של מסורת התרגום שנדחתה. ואמנם בחוברת 8 של ‘סימן קריאה’, קראנו שני מאמרים בעלי נימה כזאת (אם כי שונים לחלוטין בתוכנם): מאמרה של נילי מירסקי, “הטריטוריה השלישית: הרהורים לא אקאדמיים בבעיית התרגום הספרותי”, היוצא בעיקר כנגד הנורמה השוללת “זרויות” לשוניות, “צלילים” של שפה זרה בתרגום, וגם כנגד נטיית ההנמכה של לשון התרגום החדשה; ומאמר קצר של רינה ליטוין על “תרגום כדו־שיח”, שאינו עומד בוויכוח מפורש עם איש, אבל בנטייתו להבליט את מקומו של המתרגם כיוצר, או לפחות כמפרש, הוא עומד למעשה בניגוד לתפישה התובעת ממנו בעיקר “שיקוף” המקור (ויהיה פירוש מלה זו אשר יהיה) שכיום מתרבים תומכיה.

הבעת הסכמה לאותו חלק מהטיעונים שהתקבלו על דעתי, לא תעשה אותי לבעל בשורה חדשה, ומאידך התפלמסות נרגשת עם הנקודות שעליהן אני חולק, עלולה להעמיד אותי במצבו של מי שפורץ דלתות שכבר נפרצו לרווחה. אף על פי כן אני מוצא מקום לנסח כמה הרהורים שעלו בי למקרא שני המאמרים הללו, הרהורים שלמעשה הם מתייחסים לכל הדיונים בשאלות התרגום בשנים האחרונות.

יש עדיין מספר לא מבוטל של דעות קדומות בשאלת העברית וה“עברית הטובה”; יש עדיין נקודות רבות שנראה שלא הובנו כהלכה, וגם הטרמינולוגיה המדעית, שגלשה כל־כך מהר מן התחום הדסקריפטיבי והנייטראלי לתחום ההתפלמסות המעשית והנורמאטיבית, לא תרמה הרבה לבהירות התמונה. בנקודות אלה ואחרות הייתי רוצה איפוא להעיר כמה הערות.

קודם כל המיתוס של ה“הנמכה”. כמה בובות קש כבר הועלו על המוקד הזה! מה לא הבינו מחייבים ושוללים כאחד באותו מושג? מתקבל הרושם שמאז שנות השבעים התקצרה הלשון העברית בראש אחד לפחות: לשון הרחוב חדרה לספרות. האתגר הגדול ביותר העומד בפני המתרגם הוא להתגבר על קטעי סלנג. לשון תקנית מוקצה מחמת מיאוס, וכו' וכו'. למה נתפסה דווקא אותה “הנמכה” כמאפיינת כל־כך את המגמה החדשה בתרגום? אולי זהו כוחם המפתה של פתרונות קלים: אותה דיאגרמה חזותית פשוטה, גבוה־נמוך, האמורה לאמיתו של דבר לציין כל כך הרבה מישורים נפרדים. ואולי זוהי הקלות והפיקאנטיות בזיהוי פרטים קטנים “נמוכים”.

מכל מקום, יש טעם לדבר על “הנמכה” אם היא “הנמכה” ביחס למשהו הנתפש כ“גבוה”. ביחס, למה איפוא? על כך ראיתי גירסאות שונות. הדבר הראשון העולה על הדעת למשמע המלה – והוא מבוסס על משמעותה המילולית – הוא שה“הנמכה” היא ביחס למקור: נוטלים טקסט הכתוב ברמת לשון פלונית ומתרגמים אותו לרמת לשון נמוכה ממנה.

אבל ניתן גם להבין זאת אחרת: “הנמכה” – ביחס לתקן מסויים הקיים בתוך שפת התרגום. מה שנילי מירסקי מכנה “התאמתה השקדנית והזריזה של לשון התרגום לשפת הרחוב, כפי שגורסים כמה מן המתרגמים הצעירים בארץ”. ולאחרונה – “הנמכה” יכולה להיות ביחס לתרגומים אחרים קדומים יותר של אותו טקסט או טקסטים דומים. שלוש המשמעויות שונות לחלוטין באופיין וגם בסבירותן, אף על פי כן הן משמשות בערבוביה. הכל מתווכחים בעצם כנגד המשמעות השלישית, אבל מפריכים לשם כך את השתיים הראשונות.

המשמעות הראשונה, הליטראלית, שלפיה “הנמכה” היא ביחס למקור – היא כמובן מופרכת מעיקרה. היא מבצבצת לעיתים בלהט הוויכוח, אבל לאמיתו של דבר אין איש המחזיק בה. או מייחס אותה ברצינות למישהו אחר. חבל איפוא להכביר מלים עליה. אבל האם קיימת נורמה של הורדת לשון גם ביחס לתקן של השפה העברית? מי שהתקן שלו נקבע על ידי הלשון שהיתה נהוגה בספרות לפני עשרים שנה אולי יהיה סבור כך, אבל עלינו להקדיש עוד כמה הרהורים לשאלת התקן. ועוד: אמנם נכון שכיום עומדת בפני המתרגם האופציה של שימוש בלשון תת־תיקנית כאשר המקור דורש זאת, אבל מכאן אין להסיק עדיין שהלשון התת־תקנית כשלעצמה הפכה לערך.

ולאחרונה המשמעות השלישית, לפיה התרגומים של היום נמוכים ביחס לתרגומים של אותם טקסטים לפני דור. אמנם כן, זה נכון, אבל זוהי עובדה אמפירית, פרי של מכלול גורמים, אין זו דרישה מהמתרגם. המתרגם נדרש לתרגם. העניין הוא רק בזה שלפני כעשרים שנה נדרש גם להפגין שליטה במכמני הלשון העברית. ההשתחררות מנטל זה עדיין אין פירושה שהיום נדרשת “הנמכת” הסגנון. “הנמכה” אינה ההפך של “הגבהה”, כשם שקמצנות אינה ההפך של פזרנות. לאמיתו של דבר יש לשני הקצוות הרבה מן המשותף, והיפוכם האמיתי הוא יחס ריאלי לרכוש, או במקרה שלנו ללשון. איני טוען שאין כיום מתרגמים היכולים להצטעצע בלשון החבר’ה כפי שהיו אחרים שהצטעצעו בלשון המקורות. עבודה גרועה אפשר לעשות תמיד, אבל לא בכך אנו מדברים. מהעובדה שכיום כבר אין הנורמה של הגבהת הלשון שליטה, אין להסיק שקיימת איזו דרישה או ציפיה רצינית “להוריד” משהו בלשון התרגום. ויותר מכך. קיים אצלנו זיהוי אוטומאטי בין “הורדת” הלשון, או “אי הגבהת” הלשון, לבין וּולגאריזאציה שלה. לאמיתו של דבר אין הזיהוי הזה נטול הצדקה לחלוטין, או לפחות אינן נאיביוּת גרידא, כי הוא מבוסס על ההנחה שבעברית, להבדיל משפות אחרות, חסרת רמת לשון אמצעית, שאינה גבוהה ואף אינה וולגארית והנשמעת דיבורית על אף שאינה לשון רחוב. נילי מירסקי ציינה היעדר זה והביאה כדוגמה נגדית את דיבורי הגיבורים ב’קירבה מתוך בחירה' של גיתה, “שיחד עם עידונם המופלג, עדיין אין הלשון שבפיהם יוצאת מכלל לשון דיבור מתקבלת על הדעת בגרמנית, אך תישמע בהכרח גבוהה מאד מאד בתרגום עברי, אם נשווה אותה לעברית המדוברת”. כיצד איפוא יש לתרגם את לשונם? אני מסכים עם נילי מירסקי שפה חייבים ליצור משהו שאינו קיים, כי לשון אריסטוקראטית מעולם לא היתה קיימת בעברית החיה. ודאי שאין לוותר על גינוני הנימוס או להעביר זאת ללשון רחוב. אבל את החומרים הלשוניים לַשפה שנִבְנֶה עלינו לקחת מתחום כלשהו הקיים בשפה. באיזה תחום נבחר? מסורת התרגום עד עתה נטתה להשתמש במודלים כתובים, מודלים שאינם משמשים בכלל בעברית החיה: ארמיזמים, תנ''כיזמים וכו' ובהסתייגות מסויימת זהו בדיוק מה שנילי מירסקי מעדיפה על פני שימוש בשפת הדיבור. אבל נראה לי שיש פה פשוט שימוש מטעה כמושג “עברית מדוברת”. שפה מדוברת אינה בהכרח שפה של אנאלפביתים! גם אנשי־סֵפר מדברים, והשפה שבה הם מדברים שונה מהשפה שבה הם כותבים. כולנו מכירים את האנשים שהטבע חנן אותם בכשרון להפוך שיחה לנאום, לציטוּט, להכתבה, או איך נקרא לכך – אלה אנשים שאין להם שפת דיבור אלא רק שפת כתב, והאי־נוחות שאתה חש בחברתם צריכה להעיר כאלף עדים שכאשר המצב הוא כתיקנו יש לאדם שפת דיבור בנוסף על שפת הכתב שלו. ואותה לשון דיבור אינה צריכה להיות השפה הנהוגה במגרש כדורגל בשבת, כשם ששפת גיבוריו של גיתה אינה דומה לשפה שנהוגה במרתפי הבירה. דיבוריוּת אינה צריכה להתקשר עם וולגאריות כשם ששפה טובה ועשירה אינה צריכה בהכרח להתקשר עם לשון כתב. אמנם נשמעת הטענה, ובכך מחזיקה גם נילי מירסקי, שדובר העברית, ואפילו המשכיל, לשונו דלה ומגושמת הרבה יותר מלשונו של בעל השכלה מקבילה בשפה אחרת. יכול להיות שכך הוא, אך איננו מדברים על סוציולוגיה של דוברי הלשון אלא על הלשון עצמה. המגבלות של דוברי השפה אינן בהכרח מגבלות השפה עצמה. קיימת בעברית המדוברת אפשרות להגיד דברים מורכבים מאד בצורה חיה שלא תשמע מלאכותית, ואחת היא כמה אנשים לא ניחנו בכשרון הזה. שפה מדוברת אינה ממוצע של אוצרות המלים של כל דוברי השפה, וגם אינה המכנה המשותף הנמוך ביותר לכולם. העובדה שמרבית דוברי העברית אינם בעלי שפה עשירה, רלוואנטית לשאלת התרגום בדיוק כמו העובדה שמרבית דוברי העברית אינם בעלי אחוזה גרמניים. כשם שהעובדה האחרונה אינה צריכה למנוע מן המתרגם לשים בפיהם עברית, כך אין העובדה הראשונה צריכה להרתיעו מלעשות שימוש בעברית מדוברת.

אבל איזה מין עברית מדוברת היא זו, שאין שומעים אותה ברחוב? כמו מסיה ז’ורדן שדיבר ארבעים שנה פרוזה ולא ידע, כך אנו מדברים עברית, ואיכשהו איננו מכירים את העברית שלנו כי איננו מקשיבים לה. העניין שיש לאנשי לשון בעברית תיקנית כרוך, כמדומה, רק בהטלת ציווּיים. אבל מעטים מקשיבים לואריאנטים ואפשרויות הקיימים בפועל בשפה התיקנית. ולהפך, כאשר מקשיבים לעברית, כלומר כאשר מתארים אותה ואין מצווים עליה, – אז מקשיבים בעיקר לרבדים המוגדרים, המתועדים, המרוחקים, בעלי סימני ההיכר הברורים והחד־משמעיים: מצד אחד לשונות הכתב למיניהן, ומצד שני העגות המדוברות שאנו מגדירים אותן באמצעות קבוצות חברתיות “עברית צבאית”, “עברית של הקטמונים” וכו'. כאשר הלשון קרובה יותר ללשון שאנו משתמשים בה, אנו מנכרים אותה, הופכים אותה בכוח לעגה של איזו כת. וכך במאמרה של נילי מירסקי היא טוענת שלשון האצילים הרוסיים בכמה תרגומים חדשים מזכירים לה “שנים מן החברֶ’ה הטובים היושבים ומכרסמים מקלות מלוחים בערב שבת בצפון תל אביב”. החינוך הלשוני של דובר העברית מביא אותו לזהות תמיד לשון־דיבור כלשונו של מישהו אחר. אותו רובד בינוני של השפה העברית לאמיתו של דבר לא כל־כך חסר – דה־פאקטו הוא קיים, אבל דה־יורה אינו זוכה להכרה אפילו מצד אלה שמשתמשים בו. מרוב סוּפר־אֶגו לשוני נשמעת לנו לשוננו שלנו כוולגארית.

דוגמה מאלפת לעניין זה מצאתי בפולמוס על לשון הרדיו שנתגלע לא מכבר מעל דפי “ידיעות אחרונות”. דוּבר באיזו הצעה של פרופסור ידוע שכדוגמה ללשון תיקנית בעברית יכולה לשמש הלשון שבה מתנהלים הוויכוחים על אודות הלשון. איזה קצף יצא על הרעיון הזה. כיצד אפשר להעלות על הדעת שלשונו של הפרופסור, ואפילו הלשון של בעל דבבו, ראויה להיות דוגמה לתקן? התקן של השפה נמצא רחוק רחוק מכל שימוש אמיתי שנעשה בה. אמת, קשה לאנשים לראות את קצה אפם שלהם, אבל מה לעשות כאשר בנוסף לזה הם גם מתכחשים לו בתוקף?

קיצורו של דבר, נראה לי שניתן לתרגם גם דיאלוגים מורכבים מאד לעברית מבלי שהדברים יראו מאולצים, וגם מבלי שיראו וולגאריים. עלינו רק לשנות את יחסנו למה שנקרא לשון־דיבור ולהכיר בכך שאין זו דווקא שפת רחוב. יש בלי ספק דברים שאינם קיימים בעברית וצריך להמציא אותם. אבל אין להיחפז בשל כך, ולאבד את הקשר עם השפה החיה. השפה החיה גמישה מספיק כדי לאפשר גיוונים שונים, ויחד עם זאת להישאר בחיים. אין כל הצדקה לוותר עליה מלכתחילה לטובת משהו שאינו קיים אלא על גבי הנייר.

ועוד הערה. מן ההבחנה בין לשון־כתב ולשון־דיבור לא צריך להשתמע בשום פנים שכל דיאלוג בסיפור כתוב בשפת־דיבור וכל קטע נאראטיבי כתוב בלשון־כתב. יִצוג שפה מדוברת באמצעותו של טקסט כתוב הוא, ככלות הכל, קונוונציונאלי לא פחות מייצוג שלושה ממדי החלל באמצעות יריעה דו־ממדית. יש טקסטים אשר בהם הדמויות מדברות בלשון כתב; יש טקסטים שבהם המספר כותב בלשון מדוברת (וזה כמובן קונוונציונאלי לא פחות); ויש שההבחנה בין הסוגים נעשית באמצעות שתי שפות כתב שונות, וקיימים וואריאנטים לאינספור. בסופו של דבר חייב המתרגם לקחת בחשבון את טיבן של ההבחנות המצויות במקור. מה שעליו לקחת לתשומת לבו הוא רק זה שבמערכת האופציות שלו יכולה להימצא גם השפה המדוברת על כל רבדיה, וששפה מדוברת אינה בהכרח נמוכה.

ועוד הערה ספציפית לעניין השימוש בסלנג. מובן שהשימוש הכולל בשפה העברית החיה פותח גם את האופציה להשתמש ברבדים התת־תקניים. מכאן לא נובע בשום פנים שללשון התת־תקנית יש איזה ערך עצמאי בתרגום ושעליה להפוך לנורמה. במובן זה אותה “ההתאמה השקדנית של לשון התרגום ללשון הרחוב” היא באמת בובת קש. אבל מאידך, יש משהו היוצר רושם כזה, לפחות בקנאות שבה תובעים כמה מבקרי תרגום הקפדה על “טוהרו” של התת־תקן. במציאות קיימים הרבדים השונים במעורב, אנשים מדברים בצורות שונות בנסיבות שונות וגם באותו הקשר מתערבבים לא פעם רבדי לשון. הביקורות הנשמעות מפעם לפעם על מתרגמים שערבבו צורות גבוהות ונמוכות, ולא היו עקביים בשימוש בתת־תקן, או ברובד לשוני אחר, כל אלה נראות לי לעיתים קרובות כפרי של התרגשות מופרזת מגילויו של הריבוד הלשוני. הערך המבחין שמייחסים לריבוד הלשוני הוא לעיתים מוגזם לחלוטין. נכון אמנם שהטור “איני רוצה – אני לא רוצה – לא מתחשק לי” הוא טור יורד מבחינת רמות הלשון, ושכך הן גם הצורות “טוב (במשמעות של ‘טוב שם טוב משמן טוב’) – מוטב – יותר טוב ש…”. אבל לא נובע מכאן שהצורה “לא מתחשק לי” יכולה להופיע אך ורק במחיצת "יותר טוב ש… ואוי לה אם תתפס במחיצת “מוטב”. הריבוד הלשוני נתפש יותר מדי כבניין קומות, ולאמיתו של דבר זהו נוף פתוח של מעלות ומורדות, והרבדים הם רק קווי גובה מופשטים על המפה. כך איפוא רבים ממקרי עירוב הרבדים צורמים רק באזנו של מי שדבק בדימוי מופשט של השפה, ולאמיתו של דבר בשימוש הלשוני הרגיל אין בהם שום צליל יוצא דופן. כנגד הפוריסטים מכל הסוגים אפשר רק לומר, מה לעשות – הלשון כנראה סובלנית יותר מהעוסקים בה.

אותה תפישה של הלשון כהירארכיה חד־ממדית, אותו דימוי של בית הקומות, משותף לרבים ממחריביה ושולליה של ה“הנמכה” המפורסמת. אבל הצמד גבוה־נמוך כולל למעשה צמדי ניגודים רבים שאינם בהכרח זהים זה לזה: לשון־כתב לעומת לשון מדוברת; תקן לעומת תת־תקן; ישן לעומת חדש; אריסטוקראטי לעומת עממי וכו' וכו'. קיצורו של דבר, יש פה יותר מדי משתנים. המושג אינו נקי מספיק, ובכלל אני מפקפק אם זהו באמת ההבדל המרכזי והאופייני בין התרגומים של שנות השבעים לקודמיהם. מכל מקום, אפילו אם כך הוא, אין ההבדל הזה נעוץ דווקא בתפישה ספציפית של מלאכת התרגום, אלא הוא סימפטום לשינויים שחלו וחלים עדיין בתודעה הלשונית של דוברי העברית.

כדי לעמוד על תודעה זו צריך כמובן לקחת בחשבון את גורלה המיוחד של השפה העברית. לעברית אין היסטוריה רצופה, לרבים מדובריה ולמרבית מחייה עדיין היא בגדר של שפה שניה (אף שאולי הראשונה מבחינת הערך שמייחסים לה). יש פה משהו המזכיר את יחסנו אל ארץ־ישראל – גם כאן יש קיום לאומי לא רצוף, ומרבית התושבים הם מהגרים, דור ראשון שני או שלישי. תנאים אלה מביאים להפרזה רבה בצורך להרגיש את השייכות: הארץ שלנו, השפה שלנו. עדיין אין זה נתון טבעי. יש בולמוס עצום לגשר על ההיסטוריה הלא רצופה באמצעות חפירה ארכיאולוגית. אנו חופרים באדמת הארץ כדי לאשר לעצמנו שוב ושוב שכאן ישבו אבות אבותינו, ואנו חופרים במקורות השפה העברית כדי להפוך את ההיסטוריה המקוטעת שלה באופן רטרוספקטיבי לצמיחה אורגאנית. כך איפוא בכל שימושנו בלשון יש אוריינטאציה חזקה מאד כלפי העבר, הרבה יותר מזו שבשפות שגידולן היה טבעי ורצוף. הדבר נעשה בצורות שונות, בדרגות שונות של תובענות, ומתוך התמקדות באלמנטים שונים של העבר. המקורות שלנו יכולים להיות לשון המקרא, המשנה, המדרשים, ימי הביניים וכו' וכו'. אפשר להתייחס אל המקורות האלה כאל נורמה מוחלטת לחיקוי, כאל מבחן וּוַסָּת לשינויי לשון, כאל מאגר של חומרים שאתה משתעשע בו בצורה פארודית, כאל תחום של רמיזות ואפילו בעלות אופי אירוני, סארקאסטי מרדני. הצורות רבות ושונות, אבל התוצאה אחת: השפה העברית פונה כל הזמן אל ההיסטוריה של עצמה.

אין להכחיש, זה אחד מיחודיה של השפה, והוא נוצל לא פעם בצורה מזהירה על ידי סופרים שונים. אבל קיימת פה גם סכנה כאשר תכונה זו הופכת למאניירה, להפגנת נכסים או להעמדת פנים. מידת התובענות שרכשה לה נטיה זו, מביא לעיתים לידי כך שהמלים הטבעיות שלנו אינן נראות לנו מבטאות מספיק אם אין להן איזה חותם של “מקורות”. כאשר השימוש בלשון ספונטאני, מילא, על כך אין מוסרים דין וחשבון. אבל ברגע שמתחייבת איזו סלקציה מודעת, מיד נדמה לך שמלה זקוקה לעידוד כלשהו, שהיא תאמר יותר, אם תשכנע שגם אבות אבותינו השתמשו בה, ואם אפשר – בהקשר מאד מעניין, שישפוך מן הצד איזה אור מתעתע על ההקשר הנוכחי. וכך נוצרת כמות עצומה של רמיזות ורמיזות למחצה שבחלקן אינן משמעותיות בכלל, אלא נועדות רק לשמר את האשליה המתמדת של זיקה למקורות. תופעה זו בולטת במיוחד בתרגום, שהרי כאן נכפית לא פעם כל התודעה ההיסטורית של השפה העברית על טקסט, שכשלעצמו אינו דורש זאת. כמו לתופעות אחרות בתרבותנו יש לשפה העברית נטיה עזה להפגין את שורשיה. אבל בל נשכח שהשורשים עושים את פעולתם בצורה הטובה ביותר כאשר הם טמונים באדמה.

אותו יחס אמביוולנטי של כותבי העברית כלפי הלשון שהם עצמם משתמשים בה, ניתן אולי להסבירו גם בכך שהיא עדיין שפה שניה לרבים מדובריה, וכמובן לכל מחייה. מי שחינוכו בשפה אחת וצריך לתרגם את דבריך לשפה אחרת, תמיד נראות לו המלים חלשות יותר, מבטאות פחות מאשר בשפה המקורית שבה הוא חושב. הן נטולות אותה נימה רגשית ואינטימית של שפת אמו. הוא מרגיש שוב איזה צורך לעזור להן, לעשות אותן חזקות יותר כמו כבד־שמיעה המרים את קולו כדי להבטיח שדבריו יִשָּׁמעו. ולכן הנטיה העזה בעברית לתת אישור־יתר לכל דבר, להפוך כל חיווי להצהרה. “יפה” למשל לא יאמר מספיק, צריך “נאה והדור”. תופעה זו חדרה גם היא באופן עמוק מאד אל לשון התרגום. הנטיה לנסח דברים בצורה הכרזתית, להשתמש בצורות המושכות תשומת לב מיוחדת, להדהים באמצעות הלשון, כל זה אינו אלא פריו של אי אמון בסיסי בשפה שבפיך, ביכולתן של מלותיך הספונטאניות לומר את מה שעליהן לומר. אנחנו כבר דוברים עברית כשפה ראשונה אבל אותו אי אמון ביכולתן של המלים, אותו צורך להרים את קולנו כדי שישמעו, דבקים בנו עדיין כירושה מכבידה שיש להשתחרר ממנה.

מצב זה הביא לכך שצמחה בעברית נורמה סגנונית בעלת אופי שהייתי מכנה אותך בכלליות ובהשאלה – בארוֹקי. אני מתבסס על ההבחנה שהעמיד היינריך ולפלין² בין שני סגנונות בסיסיים בתחום האמנות שאחד מהם מודגם באמצעות התקופה הקלאסית (הרנסאנס) והשני באמצעות הבארוק. הקלאסי – משטחיו חתוכים בבהירות, מותחמים בקווים, גבולותיהם ברורים והצורות מאורגנות על פני מישור אופקי, בחזית. בבארוקי מתמזגים המשטחים זה בזה, אינם מותחמים בבהירות והם מאורגנים בצורה ההולכת ונבלעת בתוך העומק. ודאי שאין כאן כל כוונה להבחנה ערכית, בכל אחד מהסגנונות נוצרה אמנות גדולה ומאניירה. אף על פי כן אני מרשה לעצמך לרכב על גבה של ההבחנה אל תחום הפולמוס הלשוני. היחס אל השפה העברית מזכיר לי לא פעם את הבארוק בארכיטקטורה. יש כאילו משהו מגונה בכך שאולם יסתיים פשוט בקיר; צריך להוסיף עמודים, גומחות, כרכובים ומראות כדי לטשטש ככל האפשר את העובדה שכאן מסתיים החדר, וליצור תחושה שהוא הולך ונמשך אל תוך העומק. כך גם בעניין הלשון. למלים יש גבולות של משמעות, אין הן אומרות הכל. הגישה ה“בארוקית” תעשה הכל כדי לטשטש את הגבולות הללו, תמזג יחד כמה מלים המכוונות למשמעות דומה, תעשה את המלים מפולשות כלפי איזה מימד היסטורי אי שם ברקע וכו'. כל זה טוב ויפה כאשר נעשה ניצול אמיתי וחיוני של תכונות הקיימות בשפה. אבל כאשר ניתן לאתר ברקע פשוט איזו רתיעה מאמירה ישירה ופשוטה, אי אמון ביכולת הביטוי של המלים בגבולות משמעותן הנתונה, אזי אין זה אלא מאנייריזם והצטעצעות.

וכנגד “בארוקיות” זו אני סבור שהולכת ונעמדת מגמה חדשה בלשון, שיש עוד לעודדה, והיא מגמה “קלאסית” במרכאות – היינו מגמה שתדגיש את גבולותיהן הטבעיים של המלים, שתהיה ממוקדת במשמעותן הראשונית ותמעט במשיכת תשומת לב למשמעויות לוואי, שתשאף לשימוש מדוייק במלים, שתייחס חשיבות רבה יותר לשימושן של המלים מאשר ליחוסן, שתתן מחדש אמון במלים נטו.

אבל, ניתן להקשות, האם אפשר לאמץ גישה כזאת כנורמה של תרגום משפה לשפה? הרי יש יצירות ספרות הנוטות במקורן לטשטש קונטורות, ושסגנונן המקורי “בארוקי” יותר. האם יש לקפח תכונה זאת ולהפוך אותן ל“קלאסיות” בתרגום?

לא, ודאי שלא זאת. אין הכוונה להפוך לשון “בארוקית” ל“קלאסית”. כדי לצלם ערפל אין צורך לערפל את העדשה, ערפיליותו של הערפל תתגלה בצורה החדה ביותר דווקא דרך עדשה ממוקדת. בדומה לעדשה זו מן הראוי שתהיה לשון התרגום – חדת מתְארים כדי לקלוט את תכונות המקור בין אם התכונות הללו קשורות בבהירות ובין אם הן נוטות לעירפול ולרב־משמעות. הבעיה היא זו שה“בארוקיות” של העברית לא סייעה דבר בקליטתן של מגמות כאלה כאשר היו במקור, שכן זו היתה תכונה ממילאית של שפת התרגום. העדשה מלכתחילה לא היתה צלולה לחלוטין כי היא משכה תשומת לב רבה מדי לעצמה, וכך שיקפה את האובייקטים שלה בצורה קצת אוניפורמית ומעורפלת.

דבר נוסף, המתחייב מאותה תביעה לעדשה צלולה ובהירה, הוא שלא יטושטש אופיה של שפת המקור. וכאן אני סבור שמאמרה של נילי מירסקי היפנה תשומת לב לאספקט חשוב ומעניין של מלאכת התרגום ובעניין זה אני תמים דעים אתה. לעומת הנורמה המקובלת שהמתרגם יכתוב יצירה “כפי שהיה מחברה משתדל לכתבה בלשון זו” הועמדה נורמה אחרת, המתקשרת לשמם של גיתה וסופרים אחרים, הנמשכים דווקא אל הצליל הזר של התרגום, הרואים את התרגום כמפגש בין שתי תרבויות המתקיים בטריטוריה אחרת, שונה משתיהן (“הטריטוריה השלישית”). מבלי להיגרר לקיצוניות באף אחת מהתביעות האלה, חשוב מאד שהתרגום, אף שיהיה קריא, לא יטשטש את תכונותיה של שפת המוצא שלו. כשם שאין הוא צריך לטשטש את עצם היותו תרגום. שפת המקור יכולה להיות חלק מן העולם המעוצב בטקסט, ובכל מקרה תכונותיה של הלשון הן חלק מתכונותיו של הטקסט המקורי. במובן זה נראה לי “האופן שבו היה המחבר כותב את היצירה אילו כתבה בלשון זו”³ – היפותיזה העלולה להכזיב דווקא במקום בו המתרגם משווע לפתרונות היפותטיים: משפטיו המורכבים של קלייסט הם גרמניים לחלוטין וקשה להניח שהיו נוצרים בשפה אחרת. אבל יחד עם זאת הם כל־כך של קלייסט, שאי אפשר בשום פנים לוותר עליהם בתרגום גם אם תהיה התוצאה לא בדיוק לפי רוח העברית. אין רע בצלילי שפה זרה בתרגום (ואגב – ממילא אי אפשר להימלט מהם), הדבר נעשה לפגם רק כאשר הוא פרי של אוזלת יד או כאשר הוא פרי של ויתור מראש או התעלמות מאפשרויות הקיימות בעברית. ומצד שני ה“צלילים” הזרים יכולים להיות מייגעים מאד כאשר הם מתחילים למצות את עצמם, כאשר הם מתחילים להיות בני־בית בלשון, ועם זאת מתעקשים לשמור כל הזמן על פריווילגיות של אורֵח מיוחס. וזאת היא הרגשתי ביחס למסורת התרגומים מרוסית שנילי מירסקי ביקשה להגן עליה. מכל מקום, לשון וסגנון הם שני גורמים שאי אפשר לנתקם בפועל זה מזה. אם יש מגמה לשקף בתרגום את סגנונו של המקור – ואני מניח שזה לפחות מוסכם על הכל – אזי אין להימנע גם משיקוף של כמה מתכונות לשונו.

ועכשיו, בתוך אותה עדשה שקופה איפה בא לידי ביטוי המתרגם? האם פירוש התביעה הזאת היא שעליו לבטל את עצמו לחלוטין? ובכלל מה הוא אופי נוכחותו בתוך התרגום? כאן כדאי להעיר הערה בעלת אופי סוציולוגי. אחת התמורות החוץ־ספרותיות שחלה בתחום התרגום לעברית בשנים האחרונות היא שמלאכת התרגום עוברת יותר ויותר מידיהם של סופרים ומשוררים לידיהם של אנשי אוניברסיטה. דבר זה משנה את הדימוי העצמי של המתרגם ומקומו בטקסט. סופר בעל עולם ספרותי משלו, סגנון משלו או לפחות מסורת של סגנון, לא על נקלה יתפשר עליהֵם בבואו לעסוק ביצירה של אחר. ובמקום שבו הסופרים הם נותני הטון, גם מי שאינו סופר יתנהג כסופר. ומאידך, בתביעות החדשות מן המתרגם, ברצון לראותו כעדשה צלולה, יש, אני מודה, חלק נכבד מאד לחינוך האקדמאי. אבל כמובן, לא בשל כך צריך לקבל או לדחות את דרכי התרגום כשלעצמן.

שני המאמרים שאני מדבר עליהם מבקשים במובלע לחזור אל דימויו של המתרגם כמחבר (ודוק: שניהם מבינים את סיפורו של בורחס “פייר מנאר מחברו של דון קיחוטה” כסיפור על מתרגם!) אצל נילי מירסקי הדבר בא לידי ביטוי יותר בנימה ה“אנטי אקאדמית” שהיא מנסה לשוות לדבריה. אצל רינה ליטוין עולה הדבר למעשה מגוף הטיעונים. היא מנסה לתאר את התרגום כדו־שיח יצירתי עם המקור, וכהוכחה לתיזה מביאה שלושה מקרים מתרגומיה שלה, שבהם לפי הבנתה סטתה במודע מן המקור, ודווקא בכוח סטיה זו תרמה ל"רוחו''.

איני רוצה להתווכח עם הדוגמאות שהביאה, אלא רק עם ההנחה שמאחורי הבאתן. את הדוגמאות עצמן ניתן לשפוט אך ורק כחלק ממלאכת התרגום הכוללת, לא כשלעצמן: אם למשל שינוי, הוספת ניב או רמיזה, אינם אלא פיצוי על מקום אחר שבו לא ניתן היה להעביר דבר דומה, כי אז זהו פתרון תרגומי מכובד. אבל רינה ליטוין מייחסת לתופעות הללו ערך עצמי משלהן, בלי קשר למקומן בתרגום השלם. היא טוענת ש“השימוש בכל אלה לא בלבד ש’העביר' את ‘רוח המקור’ אלא העבירו באופן מורכב יותר, בהעצימו כמתבקש את האפשרויות הגלומות בו, תוך ניצול נתוניו המיוחדים של הכלי החדש”. ההנחה הגלומה מאחורי זה היא שתוספת מורכבות, העצמת אפשרויות הגלומות במקור הם per se תכונה טובה ותרומה למקור. דבר זה איני יכול להבין אלא כתפישה “בארוקית” מובהקת (אם כי בשימוש מעשי מתון – ההנחה הבלתי מעורערת שהוספת רמיזה מקראית (ואפילו רלוואנטית לפי הבנת המתרגמת) מעצימה משהו אצל פוקנר. גם המושג “רוח המקור” אינו חביב עלי, מפני שנודף ממנו ריח אפּולוֹגטי – איזכורו בא בדרך כלל לפצות על איזה גוף שנפגם. אבל יותר מזה, מה שקוראים “רוח המקור” הוא בדיוק לא תכונה של המקור אלא איזו השלכה של הקורא על המקור. אמנם אין זה בהכרח כפיית המקור. אולי התגברנו כבר על הפיתוי הנאיבי לעשות את המקור ליפה יותר. אבל במקומו בא היצר הצנוע לעשות את המקור מובהק יותר ויותר, דומה יותר לעצמו, דומה לקטעים שבו שנראו לנו המוצלחים ביותר – אנו רוצים להשליט על המקור שלטון בלי מצרים את “רוח המקור”. הדוגמאות של רינה ליטוין מראות כולן את רגעי קורת הרוח שבהם בא אותו יצר על סיפוקו. איני סבור שאפשר להימנע מכך לחלוטין, או שצריך להימנע. המתרגם, בין אם הוא סופר או לא, הוא קורא, ויש לו מימוש משלו לטקסט. איזה מין מימוש הוא, ומה ערכו, זוהי שאלה אחרת, אפשר להצליח ואפשר לא להצליח; מכל מקום קיומו של מימוש כלשהו, ונוכחותו של מתרגם בעל המימוש, אם הם באים לידי ביטוי הרי הם צריכים לבוא לידי ביטוי לאורך כל הטקסט, בכל הכרעה, בכל פתרון, בכל הימנעות, ולאו דוקא במקומות שבהם יש סטיה ממשית או תוספת של משמעות. את עקבותיו של המתרגם ניתן לגלות תמיד, אבל הוא עצמו אינו צריך להשאיר סימנים.

ולאחרונה, האם יש איזו השפעה של לשון התרגום על העברית החיה? נילי מירסקי סבורה שכן, שניתן וצריך להעשיר את הלשון הקולוקויאלית הדלה באמצעות לשון הספרות. איני שולל אפשרותו של קשר, אבל אני מפקפק אם יתכן קשר בעל אופי כזה. איני סבור שלשון דיבור מושפעת מלשון כתב, ובודאי שלא מלשון ספרותית. מכל מקום לדוברי העברית נתנו הזדמנויות רבות להעשיר את לשונם בצורה כזו, אבל מצב הלשון המדוברת כיום, לטוב או לרע, אינו מעיד שהאפשרויות הללו נוצלו בלהיטות רבה מדי. הקשר שבין לשון התרגום ולשון הדיבור אינו צריך לבוא לידי ביטוי דווקא בהעשרה של הלשון החיה, בהוספה של נכסים. נראה לי שהוא יכול וצריך לבוא לידי ביטוי ביחס שיש לדובר אל נכסיו.

אותו יחס “בארוקי” אל הלשון, שעליו דיברתי, אינו רק תופעה שבשדה התרגום, זוהי תופעה תרבותית כללית, שכולנו, בצורה זו או אחרת, חונכנו על ברכיה. אבל הגענו לרוויה. שימושים וירטואוזיים בלשון העברית כבר אינם מעבירים בנו רטט. התפישה שלשון וסגנון הם דבר בעל ערך עצמי, החלישה מאד את ההכרה בכך שלשון נועדה בין היתר לשקף עובדות, וזה נותן פתח לחוסר אחריות לשונית, לטשטוש תחומים, לזריית חול בעיניים.

מה שצריך עכשיו אינו שדוברי העברית יוסיפו עוד חמישים מלים ל“אלף המלים הבסיסיות” של המשא ומתן היומיומי, אלא צריך הכרה חדשה ורצינית של אותן מלים; יש לתת לשפה נקיון חדש, ולדובר רגישות חדשה, אמון מחודש בכך שיש למלים כוח לומר דבר, שהמלה הגדולה אינה אומרת יותר, הבחנה בין שימוש אמיתי ושימוש כוזב במלים, והכרה בכך שמלים אינן מאגיה, אינן זיקוקים הנשלחים בסערה לשמיים ומשאירים אותך, איש השפלה, פעור פה ונדהם בחברת אלף המלים העלובות שלך… אם יכול אופי התרגומים לעברית לתרום במשהו לחינוך כזה, הרי אני שמח לקחת בו חלק.

הוֹ דֶלֶת הַמָּלוֹן עִם שְׁנֵי צְמָחִים יְרֻקִּים

יְרֻקִּים שֶׁאַף פַּעַם

לא יִתְּנוּ פְּרָחִים

אֵיפֹה הֵם הַפֵּרוֹת שֶׁלִּי אֵיפֹה שַׂמְתִּי אֶת עַצְמִי

הוֹ דֶלֶת הַמָּלוֹן מַלְאָךְ עוֹמֵד לְפָנַיִךְ

מְחַלֵּק פְּרוֹסְפֶּקְטִים

מֵעוֹלָם לֹא הֵגֵנּוּ בְּלַהַט כָּזֶה עַל הַטֹּהַר

תֵּן לִי חֶדֶר לְתָמִיד בְּתַשְׁלוּמִים שֶׁל שָׁבוּעַ

מַלְאָךְ מִזֻקָּן אַתָּה בְּעֶצֶם

מְשׁוֹרֵר לִירִי מִגֶּרְמַנְיָה

שֶׁרוֹצֶה לְהַכִּיר אֶת פָּרִיז

אַתָּה מַכִּיר בְּאַבְנֵי הַמִּדְרָכוֹת

אֶת הַחֲרִיצִים שֶׁעֲלֵיהֶם לֹא דוֹרְכִים

וְחוֹלֵם

לְבַלּוֹת אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁלְךָ בְּגַארְשׁ

נַעֲשָׂה קְצָת מַחֲנִיק וְהַשְּׂעָרוֹת שֶׁלְךָ אֲרֻכּוֹת

הוֹ מְשׁוֹרְרוֹן נֶחְמָד קְצָת טִפֵּשׁ וּבְּלוֹנְדִּי מִדַּי

הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ דּוֹמוֹת כָּל כָּךְ לִשְׁנֵי בַּלּוֹנִים גְּדוֹלִים

שָׁטִים לָהֶם בַּאֲוִיר גָבוֹהַּ

לְהַרְפַּתְקָה

למדמואזל איוון מ…

אִיווֹן רְצִינִית בְּפָנִים קְצָת חִוְרִים

לָקְחָה גִּלְיוֹן נְיָר לָבָן וּצְבָעִים

הָלְכָה לַמִּטְבָּח וּמִלְאָה בְּצִנְצָנוֹת מַיִם צְלוּלִים.

אִיוֹוֹנֶט רוֹצָה לְצַיֵּר הַיּוֹם. הִיא מְתָאֶרֶת לָהּ

מַה יּוּכַל לַעֲשׂוֹת צַיָּר בֶּן שֶׁבַע.

הַאִם תְּנַסֶּה פּוֹרְטְרֶט? זֶה יִקַּח הַרְבֵּה זְמַן

וְגַם לְהַשִּׂיג אֶת הַדִּמְיוֹן זֶה עִנְיָן

מְסֻבָּךְ, אוּלַי מוּטָב מַשֶּׁהוּ מֵהַדְּבָרִים שֶׁלְּיָדָהּ

וּמִכָּל אֵלֶּה שֶׁעוֹלִים בְּדַעְתָּהּ

בָּחֲרָה לָהּ אִיוֹוֹנֶט בְּבַיִת קָטֹן

וְצִיְּרָה שָׁעָה אֲרֻכָּה כְּמוֹ יַלְדָּה חֲמוּדָה וּנְבוֹנָה.

מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת מִשְׂתָּרֵעַ לוֹ נוֹף

שׁוֹקֵט כְּמוֹ יֶלֶד מְאֻשָּׁר עִם מֵצַח חוֹשֵׁב,

נוֹף יָרֹק עִם גְבָעוֹת בְּחוּם וְצָהֹב.

אוֹ גָבוֹהַּ יוֹתֵר מֵעַל גַּג בְּצֶבַע פֶּצַע אָדֹם

מִתְנַשְׂאִים שְׁמֵי־צְנוֹבָר שֶׁלֹּא יַכְחִיל בָּהֶם יוֹם.

כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן, יֶלֶד בִּשְׂעָרוֹת אֲרֻכּוֹת תִּמְהוֹנִי,

כְּשֶׁבָּרָאתִי כּוֹכָבִים מֵהַבַּלּוֹנִים שֶׁל יַלְדוּתִי,

צִיַּרְתִּי כָּמוֹךְ, אִיווֹנֶט חֲמוּדָה שֶׁלִּי,

נוֹפִים יְרֻקִּים עִם בַּיִת קָטֹן,

אֲבָל בִּמְקוֹם שָׁמַיִם עֲצוּבִים לְעוֹלָם בְּלִי כָּחֹל,

צִיַּרְתִּי תָּמִיד שָׁמַיִם כְּחֻלִּים־כְּחֻלִּים כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים.