סיפורת

יוסל בירשטיין גשם

יהודית הנדל הכוח האחר דפים לא גמורים

יצחק אורפז מסיפורי הטוֹמוֹזֶ’נה ארבעה סיפורים

עמוס עוז המחבר נפגש עם ציבור קוראיו

יצחק בשוויס־זינגר מעשה טִישֶׁוויץ מיידיש: מנחם פרי

יצחק בשוויס־זינגר יונים מיידיש: יהודה מלצר

יוסל בירשטיין מִקרים מיניאטורות. רישומים: נורית ענבר

בנימין תמוז אדון ז’ורז'; האלמן וראש העיריה

חנוך לוין גֶבֶר’ל

יעקב שביט שני פרקים הפרק הפאריסאי; הפרק האחרון

א.ת.א. הופמן איש החול מגרמנית: נילי מירסקי

יונת ואלכסנדר סנד כבר ארץ נושבת

שירה

ישראל פנקס ארבעה שירים כל מה שלמדנו; העין כל הזמן; הדרך להודו; קולון

דן פגיס ההתקנה

אורי ברנשטיין שישה שירים מ’עמק השווה'

אבות ישורון סליחה סליחה: יכעסו עליי; עורב בנובמבר; ריק נשקתי; האזדרכת פתאום; בין שמשות; סע; מכאן ולאחר מכאן; הכוחות הפועלים; החומרים העיקרייים; סליחה סליחה תנו לעבור

יאיר הורביץ משקל הרוח (מחזור) ועוד ארבעה שירים

יוסף שרון שיר והורוסקופ; שדה; תפילה?; נגר, באוגוסט

אורי צבי גרינברג במלכות הצלב פואמה. מיידיש: ה. בנימין

שארל בודלר האלבאטרוס מצרפתית: ה. בנימין

אסתר שומיאצר אלבאטרוס מיידיש: ה. בנימין

אורי צבי גרינברג מתוך עולם עם הראש במורד פואמה. מיידיש: ה. בנימין

דן פגיס תרגילים בעברית שימושית

אדוניס העת הסדוקה מערבית: ששון סומך

יונה וולך שישה שירים כסאות ריקים; בורגני; בורגני אחר; “הוא ממלא את החזיה”; עברית; מלך מר

יוסל ברשטיין

שמעון הלקין מעין סיוט מתוך סיכומים באין חשבון

גבריאל פרייל ושתי; תחומי שיר וראִיה

אהרן שבתאי החמור שני פרקים

מרדכי גלדמן תוּת הכלב הדֶני

משה דור שני שירים עם ליזה הכלבה

לאה אילון ארבעה שירים

מרדכי גלילי זמן גזור; לפני החופה, כשהמשפחה מצטופפת מדי

גיום אפולינר ארבעה שירים. מצרפתית: עוזי בהר ויוסף שרון

מאיאקובסקי ענן במכנסיים פואמה. מרוסית: ה. בנימין

יצחק לאור שירים על מעבורת; “איש מאכיל אישה”

פרץ בנאי ארץ זבת שעטנז

אלי הירש ארבעה שירים

אילה אסם ארבעה שירים

רן פרידנשטיין שישה שירים

קטעים על השירה העברית המתהווה (2)

מנחם פרי העונה המאוזנת על מבנה־העומק של שירי פרייל

התוודעות אל חוברות ‘אלבאטרוס’ שבעריכת אורי צבי גרינברג

ה. בנימין שירה ופרוזה מן האלבאטרוס כל הטקסטים במדור תורגמו על־ידי ה. בנימין

אורי צבי גרינברג במלכות הצלב פואמה

שארל בודלר האלבאטרוס

אסתר שמויצאר אלבאטרוס

אורי צבי גרינברג הכרזה

אורי צבי גרינברג מאניפסט אל מתנגדי השירה החדשה

אורי צבי גרינברג מתוך עולם עם הראש במורד פואמה

אוריאלי האדם זועק

אורי צבי גרינברג אורי צבי לפני הצלב

מוסטפה זהיב תפוחים אדומים של עצי הדווי

אורי צבי גרינברג לעת נעילה: מולדת הדווי על אדמת הסלאווים

דפדוף בשירה הרוסית המודרניסטית 1

ה. בנימין מלות מבוא ל“ענן במכנסיים”.

מאיאקובסקי ענן במכנסיים טטראפטיך. מרוסית: ה. בנימין

את הפואמה מלווים 11 עמודים שערכה תמר גטר, ובתוכם ארבע תוכניות במה לערב הקראת שירי מאיאקובסקי מאת תמר גטר ויאיר גוטמן

רומאן יאקובסון על דור שביזבז את משורריו על מאיאקובסקי

סיפור מתוכו

לאה הדומי “שתיקותיו המקובצות של ד”ר מורקה" מאת ה. בֶּל

מחקר, מסה

רומאן יאקובסון על דור שביזבז את משורריו

נעמי תמיר שירת החלונות לקראת סמיוטיקה של חלונות ראווה

נורית גרץ ספרות, חברה, היסטוריה אספקטים אקטואליים בסיפורת של א.ב. יהושע

בימים האחרים

משה דור “פייטנים עתידים לבוא” ימי ‘לקראת’

שבתי טבת השנים הנעלמות בחיי דוד בן־גוריון

מתרגמים על תרגום (2)

גבריאל צורן סגנון “קלאסי” ו“בארוקי” והעברית של שנות השבעים עוד משהו על התרגום הספרותי

רשימות

ששון סומך בין פניקיות לערביות על אדוניס ושירתו

יהודה מלצר חמש דקות עם יצחק בשביס־זינגר

בית מערכת

נורית גוברין דיוקן: הקובץ הספרותי ‘פֶּרֶט’ בעריכתו של ג. שופמן

בסימן קריאה מדור רצנזיות

חנן חבר מבטים מחושבים יוסף שרון, ‘דיבור’

אילנה המרמן על חוויות שהפכו למלים ועל מלים שהן חוויה יותם ראובני, ‘בעד ההזיה’

נילי מירסקי טקסט המשקף את עצמו פטר וייס, ‘הצל של גופו של העגלון’

אהרון שבתאי על הצל של גופו של העגלון

אילנה המרמן “אני מדבר על חרב העץ…” דן עומר, ‘אנתולוגיה לשירה גרמנית חדשה’

דן צלקה אנתולוגיה עברית ראשונה של שירה סינית ‘41 שירים סיניים’ בתרגום דן דאור

ישראל פנקס

ילקוט לאומנות

נילי נוימן שיחה עם תמר גטר עם תערוכתה במוזיאון ישראל

נילי נוימן פאריז – ברלין: 1900–1933

חמש מעבודותיה של תמר גטר; עמודים לתערוכת פאריז־ברלין

המדור של פרוזה רוסית מן המאה העשרים יבוא בחוברת 10.

במדור פרוזה מאת אולישה, זאמיאטרין, זושצ’נקו, מנדלשטאם, פילניאק, פלאטונוב, פסטרנק, צבטאייבה, רמיזוב. גם חלקו השני של המדור “דפדוף בשירה הרוסית המודרניסטית” יופיע בחוברת 10 (שירים של מנדלשטאם, אחמטובה, אסייב, באגריצקי).

כתב יד של המשורר

השלום זה ככה

“היזהר מהם, מיין קינד”, אומרת אמא.

“הם טמאים. יש להם רגלי תיש בתוך הנעליים”, אומר אבא.

“הם” – זה הבית שמעבר לרחוב, ביתו של קאצאפ, ושמו אנטיפ. ילדו פיטוסי¹, היה זורק אבנים בחלונות ביתנו, כשהוא תלוי על שער הברזל של חצרם. כשהוא זורק אבן, הגדר מזדעזעת, והצלב שעל השער רועד ומתבהק בשמש. בטוח הייתי שזה החרב המתהפכת.

מה זה החרב המתהפכת. שאלתי את דודי נחום, והוא אמר לי: החרב המתהפכת, זה חרב, דהיינו כמו כל חרב, וזה שהיא מתהפכת, דהיינו נורא ואיום, לפי שהיא מוחזקת בידי שרף.

שאלתי מה זה שרף.

אמר לי, מלאך שהוא בוער כמו אש.

לא ראיתי שום מלאך. אבל את פידוסי ראיתי, זה שיש לו רגלי תיש והוא זורק אבנים אל חלונות ביתנו. לא הבנתי. רציתי לגשת ולראות, והתפללתי לשלום. אימנתי את ידי לפסק אצבעות כדרך הכוהנים ולחשתי שלום שלום בעוברי לפני ביתם. ללא הועיל, השקץ הקטן הטיל אבנים, וקילל, וירק. אמרתי לדודי נחום, שמוחזק היה במשפחה כאיש חכם, כי אינני מבין. אולי יאמר לי מה זה שלום.

אמר דודי נחום: “שלום זה ככה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואין מחריד. וזה בתרגום חופשי”, אמר,“צווישן לימענעס און פומעראנצן”.

שאלתי אותו, מה זה פומעראנצן.

אמר לי: “זה מין פרי כזה, שכשאתה מריח אותו, אתה חש באפס קצהו”.

שאלתי מה זה אפס קצהו.

“אפס קצהו”, אמר הדוד נחום, “אפס קצהו פירושו ככה, אם הוא יתברך יראה לך קצה של קצה של קצה של קצהו, אפילו עשב קטן על הארץ ישיר הלל”.

חציתי את מטר האבנים, ועמדתי לפני השקץ הקטן פידוסי, בתוך השער פנימה.

“תזרוק!”, אמרתי והיבטתי בעיניו.

הוא הוריד את היד ובה האבן, ולא זרק.

“תוריד את הנעליים”, אמרתי. רציתי לראות את רגלי התיש שלו.

“תוריד אתה את הכובע קודם. תראה את האוזן־חזיר שלך”, אמר.

הורדנו אני את הכובע והוא את הנעליים, והבטנו זה בזה משתאים. אחר־כך צחקנו והתגלגלנו על הארץ והעפנו באוויר חילזונות לבנים כשלג, שכיסו את השיחים אחרי הגשם. ופידוסי הרים אפרוח מקצה השלולית, שעמד שם והרעיד בתוף פלומתו הצהבהבה. הוא החזיק אותו בין כפיו ואני נשפתי עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות. זה זמן רב שלא היו ציפורים בין שני בתינו. האבנים הניסו אותן. עכשיו החזקנו אפרוח בין כפות ידינו והשבנו עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות.

“איך נקרא לו?” שאל פידוסי.

“אפס קצהו”, אמרתי.

“'שתגעת!” – פרץ פידוסי בצחוק מצלצל של שקץ, ולא הבין.

ולא קראנו לו בשם.

עד כאן הסיפור.

יצחק אורפז

הקבצן השביעי

אל הקבצן השביעי של הברצלבי

הקבצן השביעי, תגמור את הסיפור!

אנחנו אחרוני שומעיו.

יהודים כה רבים לא זָכו,

וּלְמה תחכה עכשיו?

הקבצן השביעי, אתה מנמנם, אתה שותק,

והולכים וכבדים עננים.

מחַכִּים, סַפֵּר. שלא יהיה מאוחר,

מי יהיו המאזינים?

איציק מאנגר

איך תאמר ביידיש “עמוד דום!”, שאל ראש הממשלה את באשוויס־זינגר בפגישתם בניו־יורק. מה שהטריד את ראש־הממשלה בשיחתו זו עם באשוויס־זינגר על אפשרויותיו של הדיבור בייידיש במדינת ישראל (ולדבר במדינת ישראל פירושו, פשוט, לתת פקודות למסדר כבוד: “עמוד־דום”), עשוי להעלות על דעתי מחקר קטן שעסקתי בו לפני שנים: איך התקשה מנדלי מו"ס לתרגם לעברית דווקא, “מונחים צבאיים” של מסדרים בצבא הצאר הרוסי, שביידיש כתב אותם בלא קושי; ומה היו עקרונות הפתרון שלו. כך, למשל, לא ידע איך לומר בעברית “מארש”, ולכן, בְּמָקום שהיה בו ביידיש “סנדריל, כמו חייל, הרים את רגליו הקטנות והלך אחריו במארש”, כתב בעברית תחילה (כתב היד שמור) “וסנדריל מרים פעמי רגליו כאיש החיל, יגוד עקב והולך אחריו”; אבל נוסח זה לא נראה לו בסופו של דבר, והפתרון הסופי היה יֶתֶר ניפוח: “וסנדריל מתמתח, מרים פעמי רגליו כאיש־חיל, יגוד עקב ופוסע והולך אחריו קומממיות”. ומאז ועד היום (כבר עברו שמונים שנה) – אנחנו עדיין מתמתחים ומדברים עברית קוממיות.

יש ספר בעריכת נחום סטוטשקאָוו, ‘דער אוצר פון דער יידישער שפראך’, שהוא, פשוט, תזאורוס של יידיש: מלות השפה מסודרות בו לפי תחומים. לאותו נחום סטוצ’קוב יש גם ‘אוצר’ עברי, מקביל; וקיים גם ‘אוצר המלים’ של רבין ורָדַי. והנה, בעוד הקריאה בספר הראשון היא קריאה מרתקת, משעשעת, והיא לפעמים פגישה עם “פיסות שירה” – הקריאה בשני האחרים משמימה; בעוד הקריאה בראשון היא מפגש עם מציאות חיה ונושמת (עדיין) ומאות צירופים מילויים מאפשרים הסתכלות חודרת ומרעננת בבני־אנוש חיים, כמו מטאפורה טובה המחדשת את ההסתכלות – ההליכה בתזאורוסים העבריים היא בפסגות מדבר ריקות מאיש וקלושות אוויר. הנה, אני פותח עתה את הספר היידי במקום מקרי לגמרי. הערך: “נוליקייט”. ובתוכו: קדָחת אין אַ קליין טעפעלע; קדָחת מיט כשרע פאָדעם; אַ פייג מיט עסיק; אַ פייג אונטער אַ דעכל; צען פינגער מיט אַ פייג; אַ פייג אין קעשענע; אַ פייג אונטער דער נאָז; אַ לאָך פון אַ בייגל; פון אַ שטיין די ווייכע; פון אַ קנעפל א רעשטע; פיר וואָכן פאַר אַ חודש; ועוד ועוד. לא רק הומור בלי סוף (אני מחפש את האדם שיצחק ולו פעם אחת בקריאת תזאורוס עברי, או אפילו את האדם שמסוגל לקרוא תזאורוס כזה להנאה) – אלא גם צירוף שקורא שירה יעצור בו: “הרך של האֶבֶן”. העברית, במקום מקביל, אינה יכולה להציע לי, כתמורה ל“קדחת בסיר קטן” או ל“פייג בכיס” אלא רק מיני אַיִן ואפס ותוהו ותהומיות של האַין ו“כלתה החררה” ו“עלה בעשן” ואולי גם “מַלְטָה יוֹק”. כלומר, היא מציעה בעצם לא־כלום. קדחת עם חוט כשר. עודף מכפתור.

חשבתי שרק אני, כצבר שיידיש אינה שפתו (אם כי היא שפת אמו), מגיב כך. והנה התברר לי יום אחד כי גם מי שהוא סופר ביידיש, ויידיש היא שפתו – יוסל בירשטיין, נתון למיני הנאות משונות של קריאה בסטוטשקאָוו.

לשון היא לא רק ביטוי ל“רוחו” של עם; היא גם מעצבת את דורותיו הבאים. מציאותנו

העילגת, המנופחת והדלה במימדים כה רבים, היא גם תוצאת מצב־הלשון.

מבחינת הספרות היהודית ה“החלטה” להמית את הייידיש היתה קאטאסטרופאלית. לא רק בשירה (בה כתבו גלאטשטיין, לעייעלעס, משה לייב האלפרין, מארקיש, גרינבערג) אלא גם בפרוזה (וכוונתי גם לסופרים שאיש בארץ לא שמע עליהם, כמו פרלה, או ראבּוֹן), עולה המודרניזם ביידיש בכמה וכמה מונים על העברי המקביל לו. אלתרמן ושלונסקי הם משוררים עלובים בהשוואה לנ"ל; ועגנון מחוויר ומקליש ומתחנחן בקונטקסט של פרוזאיקון יידי ממוצע. הרושם המדהים שעוררו אצל קהל הקוראים העברי תרגומי גלאטשטיין ב’סימן קריאה' 8 אינו מקרי.

שפה היא תרבות. והנה עם וגודע במו ידיו חלק אדיר מתרבותו, משליך לסל ספרות מעולה, תמונות מן המציאות, וכלים להסתכלות במציאות, עולם רגשי… הסיטואציה בה כל זה נעשה ידועה. הסיבות ידועות. אבל פחות נותנים את הדעת לתוצאות. עבר אינו רק אברהם אבינו ואלוני־מורה. עבר הוא גם ווארשה של שנות העשרים ורחוב טלומצקה 13.

אנו עם של שלוש שפות (אני יודע רק מעט של לַדינו. האם מורשתה כמורשת יידיש?). ועתה כבר כמעט־מאוחר, ואולי מאוחר. את הדיבור ביידיש לא נחזיר, אבל משהו ממה שאפשר לספוג ממנה אל תוך תרבות היום־יום שלנו אולי עוד נוכל להציל. ואת זה נוכל לעשות רק דרך ספרות.

המצב הגרוטסקי הוא, שלא רק שהשערים אל יידיש נסגרו, אלא אוצרות ספרותה פשוט אינם מתורגמים (להוציא סופר אחד, שלא את מיטבו מתרגמים, ולא מיידיש! אלא מן האנגלית המשוטחת של מתרגמיו לאנגלית, ושגם הוא היה צריך לזכות מהכרת הגויים כדי שיגיע אל הישראלים). הסיסמאות האדולסצנטיות של תנועת הנוער הכנענית ושל הציונות המתנערת מן הגולה (והכנענות אינה אלא פלג של הלאומנות הציונית הפשטנית, היא היפרבּּולה של הציונות) – כבר עבר זמנן. המגע עם ספרות יידיש – המגע עם עצמנו – ייעשה דרך מפעלי תרגום מקיפים. לא פחות ממה שהושקע בארכיאולוגיה ובחשיפת קירות חרבים וריקים – יש להשקיע בחשיפת העבר הקרוב שעודו נושם. אבל המגע ייעשה גם בדרך של לימוד. יהיו נא לשונות היהודים שפות חובה בבתי־הספר (ויבחר כל תלמיד בלשון שיבחר). אני יודע שידידי יאמרו כי “נפלתי על הראש”. גם את זה אפשר לומר טוב יותר ביידיש. רְאו מה קרה לכתיבתם של יהודית הנדל ויצחק אורפז כשנפתחו לרִיתְמִים של יידיש; לראיית מציאות דרך “עולם של יידיש” (עולמו של מאירוביץ‘, וראה גם את שיריו ב’סימן קריאה’ 7) או דרך עיניו של ילד שבעיירה, שהיה בבחינת טאבו בפרוזה העברית השרירית, המזיעה, המריחה מטחינה. יידיש אינה רק עבר. היא דרך הסתכלות. הפרוזה הישראלית ביותר נכתבת היום על־ידי יוסל בירשטיין, וביידיש. החיים היו הרבה יותר נסבלים אם בגין וארליך היו נאלצים לנאום לאומה ביידיש, אומנם כן.

מ.פ.

דוסטוייבסקי של באחטין, אבל באחטין של מי?

אין מזל לתורת הספרות. רופא־אלילים אסור לו לרפא לפי חוקי מדינת ישראל. לפסיכולוג דרוש רשיון ותואר. אבל תרגומי ספרות יפה וספרות עיונית הם הפקר, שהמו“לים מתפרנסים ממנו. הוצאת ספרו של באחטין על דוסטוייבסקי זכתה להילולת שבחים בביקורת, למרות שמשפטים רבים אינם מובנים כלל לקורא. הצצה מועטה בלבד תספיק כדי לראות שיש פה אחיזת עיני הציבור על־ידי ספריית פועלים. מי שתירגם לא ידע רוסית כהלכה, לא הבין את מושגי היסוד של תורת הספרות הרוסית מיסודם של הפורמאליסטים ואינו יודע את המינוח של תורת הספרות בארץ. קשה לדעת מי אחראי לכך: מרים בוסגנג (שצויינה ב“מֵרוּסית”), דה”ן (ה“משתתף”), יעל הרוסי (האחראית לעריכה מדעית, מינוח וביאורים), או העורך לדפוס והמהדיר (ד. פנימי).

נפתח במשפט הראשון: “ההיכרות עם הספרות העניפה של דוסטוייבסקי יוצרת את הרושם, כאילו מדובר לא במחבר־אמן אחד”. אבל ברוסית כתוב “על דוסטוייבסקי”. סליחה. כדאי לחזור להקדמה מאת המחבר. היא מתחילה במלים: “המחקר שלפנינו מוקדש לסוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי”: ברוסית כתוב: “העבודה הנוכחית” (אפשר לתרגם אולי: “עבודה זו”). שנות העשרים ברוסיה היו תקופה שבה ציירים, משוררים וחוקרים דיברו על עבודות שהם עושים (כפי שאומרים ציירים היום), וברחו מן הניפוח הרומנטי. באחטין וודאי לא התימר לכתוב כאן “מחקר” אלא מסה הגותית. ברוסיה מדובר על בעיות הפואטיקה וכך גם נקרא הספר: ‘בעיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי’. אין המחקר דן באספקטים, סוגיות, אלא מנסה להתמודד עם הבעיות המרכזיות של פואטיקה זו. אפשר להמשיך בניתוח הטקסט אבל די בזה.

באחטין מדבר בעברית על “טיפוס חדש לחלוטין של חשיבה אמנותית אותה כינינו – בדרך תנאי – פוליפונית”. באיזה תנאי? ברוסית המילה היא “אוּסלובנוֹ”. זו מלת מפתח של הפורמאליזם הרוסי. כבר דה־סוסיר דיבר על שרירותיות הסימן הלשוני. שקלובסקי בספרו המפורסם ‘מהלך הסוס’ שואל למה הולך הסוס בשח עקום, ועונה: “ככה בגלל שרירותיות”. (אפשר לתרגם זאת גם קונבנציונאליות). שרירותיות האמנות היתה סיסמת מפתח של הפורמאליסטים, ומי שמתרגם ספר כזה ואינו מבין את המונח, הריהו כמתרגם את המילה שרירותי לאנגלית muscular (מלשון שרירים). גורל דומה עלה במושג מפתח אחר: בתרגום שלנו חוזר ונשנה הביטוי “רב־תוכניתית” או “רב־תוכניתני” כתכונת הרומאן. כידוע תפסו הפנומנולוגים את היצירה הספרותית כרב־שכבתית, ומהם קיבל זאת ולק. בבלשנות מדברים על רבדים או מישורים (בין שהם מישורים בלשון ובין שהם מישורים של ניתוח). מקור הטעות פשוט: ברוסית המילה פלַאן משמת גם לתוכנית וגם למישור (בדומה לצרפתית או אנגלית). המתרגמים והעורכים לא זו בלבד שאינם מבינים רוסית, אלא שלא תפסו אחד ממושגי המפתח של הספר. הנה לדוגמא משפט פנינה: “טענות הדיאלוג הדראמאטי אינן מבקיעות את העולם המתואר, אינן הופכות אותו לרב־תוכניתני”. לאיזה טענות הכוונה? טענות פילוסופיות או טענות הגיבורים זה כלפי זה? וברוסית פשוט כתוב “רפליקות”. אבל איך יכולות רפליקות להבקיע את העולם המתואר? וברוסית כתוב: “הרפליקות של הדיאלוג הדראמאטי אינן מנתקות את העולם המתואר, אינן הופכות אותו לרב־מישורי”.

היסטוריה משונה אבל טיפוסית היתה לספרו של באחטין בארץ. תחילה הגיבו על כל איזכור שלו בעויינות. עוד לפני שנים רבות, כשסיפרתי על באחטין ללאה גולדברג (שהיתה משוררת הרבה יותר טובה משנוטים לחשוב היום) התברר שלא זו בלבד שהיא לא ידעה על קיומו, אלא טענה כנגדי: “אני מבינה בעצמי את דוסטוייבסקי ואינני זקוקה לקרוא מה שהבינו אחרים”. עוינות זו כלפי מחקר ופואטיקה היתה כמובן אופיינית גם לאלה שהפכו את דוסטוייבסקי לגיבור אקסיסטנציאליסטי. רק תחיית העניין בבאחטין הודות לתרגומים לפולנית, צרפתית ואנגלית נתנה הכשר לתרגומו לעברית (דבר דומה קרה ליאקובסון: כאשר חוגי תורת הספרות הושפעו ממנו ותרגמו מדבריו לוּוה הדבר בשנאה ולגלוג, אבל כשעיתונאית יהודיה ממצרים הביאה מצרפת את השם ג’ייקובסון הוא הוזכר באור חיובי מעל דפי ‘הארץ’).

בתורת הספרות, בבלשנות ובמדעי האדם תופסים היהודים מקום מרכזי אצל הגויים. אבל בארץ הזאת יש הסתה מתמדת נגד כל חשיבה חדשה ומדוייקת בתחומים אלה, אלא אם כן היא באה באיחור של דור ובהכשר של הגויים שלעיתים קרובות גם הם יהודים.

ב.ה.

בספריית ' ספרי סימן קריאה' בעריכתו הכללית של מנחם פרי ראו אור 73 ספרים מאז ספטמבר 1972 (עת יצא ‘חפץ’ של חנוך לוין – הספר הראשון בספריה) ועד ינואר 1979 (בממוצע – כְּסֵפר לחודש). הספרים המסומנים להלן בכוכב ראו אור במסגרת הוצאת הקיבוץ המאוחד. כל האחרים ראו אור בשיתוף עם “מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור”. הספריה נערכת בהשתתפות חבר יועצים, חברי “אגודת סימן קריאה”. לא נביא כאן דברים על עקרונותיה של הספריה ועל מקומה בתמונת הספרות המתהווה בשנים האחרונות. ניתן לרשימה לדבר בעד עצמה:

שירה (מקור ותרגום)

* ברטולט ברכט, גלות המשוררים בתרגום ה. בנימין

גבריאלה אלישע, כשפתיים נשפתי חושך לגוף

אוֹרי ברנשטיין, כולם מעשים בודדים

מרדכי גלדמן, ציפור

מרדכי גלילי, שירים 1972–1976

יאיר הורביץ, שירים 1960–1973

יאיר הורביץ, בשבתי לבדי

יונה וולך, שירה

מאיר ויזלטיר, קח

מאיר ויזלטיר, דבר אופטימי – עשׂיַת שירים

* מאיר ויזלטיר, פגימות לקט תרגומים ועיבודים משירת העולם

אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני

אבות ישורון, קפֶּלה קולות

דן ערמון, ליד השדה

ישראל פנקס, אל קו המשוה

* ישראל פנקס, בתוך הבית

דן צלקה, צהריים

אבהרם רגלסון, שירותיים

אהרון שבתאי, הפואמה הביתית

* יוסף שרון, דיבור

מיהאי בביטש, ספר יונה בתרגום מרדכי אבי־שאול

סיפורת מתורגמת

ג’ון אפדייק, רוץ שפן בתרגום דבורה שטיינהרט

ג’ון בארת, סוף הדרך בתרגום אביב מלצר

*אונורה דה בלזק, סרזין בתרגום יהושע קנז

סמואל בקט, מולוי בתרגום הלית ישורון

הרמן ברוך, הסהרורים בתרגום גבריאל צורן

וירג’יניה וולף, אל המגדלור בתרגום מאיר ויזלטיר

*פטר וייס, הצל של גופו של העגלון בתרגום אילנה המרמן

אנדרה ז’יד, מזייפי המטבעות בתרגום יהושע קנז

* אוּוֶה יונסון, שתי פנים בתרגום גדעון טורי

* פטריק מודיאנו, שני רומאנים בתרגום יהושע קנז ואביבה ברק

ז’אן־פול סארטר, הבחילה בתרגום הדרה לזר

פורד מדוקס פורד, החייל הטוב בתרגום גדעון טורי

פ. סקוט פיצג’ראלד, גטסבי הגדול בתרגום גדעון טורי

סיפורת – מקור

נפתלי יבין, ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת

הדרה לזר, ששה פרקים על איה

יעל מדיני, קווים וקשתות

יוסף מונדי, יומן נוכחות

* ראובן מירן, ציפור העופרת

דוד פוגל נוכח הים

דן צלקה, פליפ ארבס

ישעיהו קורן, לוויה בצהרים

יעקב שבתאי, זכרון דברים

ספרים לנוער

* יאיר הורביץ, פרקים מספר החלום

* דן צלקה, המסע השלישי של האלדֵבָּרן

מחזות

נסים אלוני, אדי קינג

יוסף בר יוסף, אנשים קשים

אהרן וולפסון, קלות דעת וצביעות

חנוך לוין, חפץ

חנוך לוין, יעקבי ולידנטל

חנוך לוין, נעורי ורדה’לה

חנוך לוין, שיץ

חנוך לוין, קרום

חנוך לוין, סולומון גריפ/ פופר

ארתור מילר, כולם היו בני בתרגום גדעון טורי

אנטון צ’כוב, שלוש אחיות בתרגום עזה צבי

סידרת מתח ופשע (בעריכת יעל שורץ)

דיק פרנסיס, שבר עצמות בתרגום רונית לנטין

מחקר: ספרות, משמעות, תרבות

סידרה של המכון לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל־אביב, בשיתוף עם ‘סימן קריאה’ ו’הספרות'.

* אורי צבי גרינברג, כלפי תשעים ותשעה

יוסף האפרתי, המראות והלשון

* בנימין הרושובסקי, ריתמוס הרחֲבוּת

גדעון טורי, נורמות של תרגום

מנחם פרי, המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק

עדי צמח, מבוא לאסתטיקה

תומאס ס. קוּן, המבנה של מהפכות מדעיות

חנא שמרוק, ספרות יידיש: פרקים לתולדותיה

חוברות סימן קריאה 9־1 (חוברות 8, 9 – בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד)

למר אלטמן האלמוני שלום,

בגליון “מעריב” מיום 9.4.79 הגבת על רשימה פרי עטו של המשורר משה דור. בריתחתך האמוציונאלית נזקקת לצירוף לשוני בוטה, בו מצאת לנכון להשוות את כתיבתו של משה דור עם כתיבה בנוסח “שטירמר” הנאצי. הדיון העומד לפנינו, אם־כן, הוא בסוגיית נקיון הלשון וטוהר הרוח. בטרם אעיר הערותי בנושא זה, הרשה לי הערת־וידוי.

כידוע לך, שטף אותנו מאז אותו מהפך פוליטי, גל עכור שניפץ את מחסום הנבלה, ובין השאר נשא עמו הטחה זדונית, שעיקרה: “מאפיה שמאלנית” שומו שמיים, השתלטה על המדינה. ברשותך אצהיר הצהרה בה אקבע: אינני שמאלן, ויתרה מזו: אינני בקי ברזי התורה המארכסיסטית על עיקריה, נספחיה וגוניה השונים. נכון, יש לי השקפת־עולם, שיש והיא בעלת קווים מקבילים לתורה החברתית המכונה בפינו “סוציאליסטית”. אם זאת,¹ על־פי כל כללי הסיווג והשִיוּךְ המקובלים בטרמינולוגיה של האדונים צבי שילוח את משה שמיר, הריני, לכל הדעות, איש “הכנופיה השמאלנית”. (אגב, ככל שידיעתי מגעת, שני האדונים הנכבדים אמונים על תורת תנועת־העבודה, שאינה נוגדת ברוחה את השקפתי. עם זאת, כמחוור לך, אני “רפש־אדם” ומוקצה מחמת מיאוס, והם, הריהם טובלים בזוהר הרקיע). גם לך ברור, שהמתרס המפריד בינינו (מן הסתם, לא רק הוא) הוא עמדתנו השונה במהותה כלפי “ארץ־ישראל השלמה” והוא שמציב ומסווג אותי ברובריקה המיועדת ל“עוכר־ישראל” שכמותי. אם־כן, ודאי למד אתה, שעניין ה“מאפיה השמאלנית” הוא פרי המצאה מעוותת וחולנית של ציבור אנשים שקשריהם השכליים רופפים. על־אף האמור לעיל, תחושת־גאווה אופפת אותי על שנמצא מי שנמצא, ושִייך אותי ל“כנופיה”, אלא שלצערי אותה “כנופיה”, בהיותה פרי דמיון, אינה קיימת כלל, וחבל. לאור הפגיעה הקולקטיבית בציבור רחב של אמנים, אני רואה ככורח בל־יידחה את התארגנותה, ללא שהיות. עד כאן הווידוי.

המושג “כנופיה שמאלנית” איננו המושג הערטילאי היחיד העושה לו כנפיים בחלל עולמנו. מושג רוֹוֵח אחר, לדוגמא, הוא “הציונות האמיתית”. לא מעט אנשים, כידוע לך, מתיימרים לדבר בשמה של אותה “גברת” ומסתתרים מאחרי מסכו המעורפל של המושג. תמהני, אם יש, ולוא אחד, מבין הדוברים בשמה של אותה ציונות, היודע אל נכון את פירושה המדוייק. מה שיודעים אותם דוברים היא פרשנותם. גם קולה הבכייני־היסטרי של הגב' גאולה כהן, וגם פיו הקמוץ (ניגוד חמור לנדיבות שהוא מגלה כלפי חבלי ארץ) ועיניו השוקעות מטה־מטה בכיסי עיניו של הח' חנן פורת, לא יוסיפו תוקף ומשקל למושג. אך לא אלאה אותך בשמות נוספים, שהאחריות לטיפול בהם שמורה לאנשים שתחום עיסוקם הוא תחום שונה. מכל מקום, זכותי כאזרח, שפרשנותם תהיה מקובלת עלי כשם שזכותי לדחותה. המרתיע בתופעה, הוא הנסיון הדמאגוגי של העושים שימוש בצירוף בכוונת מכַוֵן. שכן, הם מודעים היטב לתהודתו ונהיר להם שהוא “נשמע” בציבור כדבר “הגון וטוב”, שאין לערער אחריו. עלי לבשר לך, שצירוף זה, על תוכנו והמשתמע ממנו, איננו “מקודש” על־ידי, כשם שלא “מקודש” על־ידי שום צירוף אחר או מושג אחר זולת אחד. את התואר “קדוש” אני מוכן להחיל ולהצמיד כשם נרדף אך ורק לחיים עצמם, וכל השאר, עם כל חשיבותם, הם בבחינת תנאים, אמצעים או מקדמים של אותו “קודש” ששם לו חיים. אסכם ואומר: תורת־חיים האומרת לי, זה ראה וקדש אינה מקובלת עלי וכאדם חושב הריני נכון בפתיחות לקבל ולדחות, אך לקבל דברים כמצוות אנשים מלומדה איני מוכן.

אדון אלטמן נכבד,

כפי שהינך רואה לשוני נקייה וברורה. אודה על האמת, דברים חמורים רבים לי לומר לך ולשכמותך, אלא שבניגוד לך, ששמורה לך הזכות לפרסם דברים בלשון חשופה וגלוייה (ולמותר לציין, ברגל גסה), את דברי שלי עלי איש לא יפרסם. לוא אני הייתי מטיח באי־מי שסגנון כתיבתו מזכיר את ה“שטירמר” הנאצי, או לוא הייתי מעלה על כתב ומכנה סופר בישראל “נער אוקאמוטו”, כפי שכונה חנוך לוין ברשימה פריט עטו של בנימין גלאי מעל דפי “מעריב”, הייתי נזרק מכל המדרגות ולא היה חס על מפרקתי. ובאשר לניירותי – אל דאגה, מקומם יכירם בסל האשפה (סלח לי על אזכור מילה נפסדת זו, אשפה). ידידי שלי, כדי לומר את דברם (כן, אותם “שמאלנים צעקניים”, “רעשניים”), מסתתרים מאחרי לשון מתוחכמת, ולא אחת מבליעים את דעותיהם ברשימה צדדית, כגון ביקורת על סרט קולנוע. כל זאת, משום שאיש לא היה מאפשר את פרסום דעותיהם. בעלי אמצעי־התקשורת דעתם רוֹוָה נחת מאותה מקהלת תוכיים המצייצת בקול חדגוני ומשים (התאזר נא ידידי בסבלנות, גם אני יודע, שכל עיתון מעסיק “עלה תאנה” בודד כדי לכסות על אותה ערווה טורדנית הקרויה בפינו “חופש ביטוי”. אם תציץ מבעד לחלון, ודאי גם אתה תוכל לראות את אותם “עלי תאנה” מתנפנפים ככבסים על החבל. כן, אל תשכח את החבל והמחנק. אם לא ראית, אל לך להאשים את עיניך). כל דברי אלה, לא באו אלא כדי לקבוע עובדה בלתי־נעימה: מי שבאמת שולט על אמצעי־התקשורת הוא גם הוגה אותו רצח־אופי קולקטיבי ביוצרו את אותו “גולם” מפלצתי הקרוי “המאפיה השמאלנית”, דהיינו: “המאפיה הימנית”.

בהערת אגב צנועה, הרשה לי ללחוש לך, שעל־פי קריטריונים הנהוגים בחברתנו כל דעה חריגה בעלת גוון “תבוסתני” (עוד דוגמא להשחתה לשונית), סיווגה האוטומאטי הוא “שמאלנות”. אין לי ספק, שגדולי האומה העברית, שאולי מקובלים גם עליך, בהיותך על־פי עדותך אדם דתי, כירמיהו ויחזקאל הנביאים, כמנחם מנדל מקוצק ורבי נחמן מברסלב (שמת לבך, שאיני מאזכר את שפינוזה), וודאי שהיו משוייכים ל“כנופיה השמאלנית”. כתבתי אולי, שכן ידוע לי, שלא מעט אנשים דתיים מקדשים את ההלכה, אך אל נפש הנאמר וניב לשון הכתובים אין לבם (בהקשר זה מן הראוי להזכיר את יחזקאל ג' ה': “כי לא אל־עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל־בית ישראל”). האם שמת לב, כמוני, שהלשון השגורה בפיהם ועטם של לא מעט דוברים דתיים, כפי שהם משתקפים במאמר ובאומר (בטלוויזיה) – רצוצה. לוא היית מבין חשיבותה של שפה לעם, או אם לדייק, לוא היית מוצא את קו־השווה בין עם ללשונו, ודאי היית עומד על רמז דק זה שלי. אלא שלפי מיטב הבנתי, בעיניך יש לקדש דברים שונים, ואת הזהות הרגשית, כפי שהיא מוצאת ביטויה בניב הלשוני של הכתובים המקודשים, אפשר להשליך כלאחר־יד. ובעצם, מה אני מבלבל מוחו (?) של אדם הבקי במכמני ה“שטירמר”, עד שמצא להסמיך סגנונו ללשון משורר בישראל.

לאחר שהבהרתי לך, שבקושי רב עוד שמורה אי־פה אי־שם חלקה נידחת בה יוכל ציבור גדול לפצות פה, מי, אם־כן, הם אותם “שמאלנים רעשניים וצעקניים”, אשר קול צעקתם הבלתי־מושמע נשמע למרחוק? צר לי לאכזב אותך – כל נסיון של אימוץ אזניים לא ידלה דבר. האמת העירומה היא, שהצעקניים והרעשנים הם לא אחרים מאשר אנשי “המאפיה הימנית”. אל יטעה אותך לבך, גם אני מכיר את עברו של מר משה שמיר. הוא, לא אני, האיש המכנה ממשלה זו “ממשלת בגידה לאומית” ואת ראשה “פיגורה של שטיחים ונשיקות”. למרבה האירוניה, אותה דבקות בה ניסה לשכנע את הציבור לדגול בעבר בשמאל, היא אותה דבקות שאיפיינה אותו בנסיונו לשכנע את הציבור לתמוך בליכוד בבחירות האחרונות. כיום, נקעה נפשו מממשלה זו ומראשה והוא, כידוע לך, משלח בה חיצי רעל. אך הוא, הטועה המקצועי – כשר למהדרין, אבל אנחנו שלא טעינו ולא סטינו מדעותינו הרינו עוכרי־ישראל נתעבים. שמא חשבת שנזכה ממנו ללחישת וידוי האומרת “סליחה טעיתי”. האלימות הטבועה בו והמטילה רפש בכל שמחוצה לו, משוכנעת בצידקתה. מכל־מקום, נסה להתעלם מהערת־סטייה זו שלי ולענייננו, הבה וצא בעקבותי ובדוק בפני מי פתוחים דפי עתונינו. מדי יום ששי ובשאר ימות חול מלעיטים אותנו בעמודים שלמים, שהם מודעות פרסומת ללא תשלום לדברי בלה־בלה לעוסים. הנה־כי־כן, תמצא בגליון אחד עמוד מוקדש למר גרשון שפט איש גוש־אמונים, כשבצילו חוסה עמוד ראיון עם השר חיים לנדאו. בעיתון מתחרה תוכל למצוא הגיגים תפלים של אחד צבי שילוח, ובשכנות לו את דברי עורכו הראשי של אותו עיתון, ד“ר הרצל רוזנבלום (אני יודע גם יודע, שאתה מתחנן על ברכיך, לבל אזכיר אוויל משריש זה, שכן הכללתו מוציאה כל רוח הגיונית ממפרשי הדיון). אם לא תרחיק, תוכל לעיין בעיתון השכן בעיוניו השבועיים של מר ש. שניצר ובנבכיו של הנעלב־מתפטר שמואל כץ. כן, גם מקומם של השר זבולון המר והפרופ' היהיר יובל נאמן לא קופח. גם את ציוצי “קן־הקוקיה” של הרבנים קוק, דרוק ודרוקמן לא חסרנו. בקיצור, עמוד אחר עמוד מקהלה מתרוננת אחת, שההבדל הדקיק שבין קולותיה הוא כהבדל שבין מודעת פרסומת של מרגרינת “תלמה” לבין מודעת פרסומת של מרגרינת “בלו־בנד”. היכן, אם־כן, מסתתרת אותה “כנופיה שמאלנית נתעבת?” לא, איני בא לעשות שקר ולהתעלם מאותו עמוד הקרוי בפי בעליו (“ידיעות אחרונות”) עמוד “המצחיקים”, הכולל רשימות פרי עטם של ח. חפר, ע. קינן, ז. יריב, ס. קשת, ב. עברון, א. בכר ואי־אלו אורחים בלתי צפויים. לא, לא שכחתי אותם, כפי שלא שכחתי את מר אליהו עמיקם ואת ד”ר ישראל אלדד, המלמדנו שלתומו חשב, בניגוד לראש־הממשלה, ש“בשורת־הבשורות” היא הגאולה הכוללת שלום, שאותה אמור להביא אליהו (איזו גאולה??? ריבונו של עולם, האם את בעיות הדיור וסל־המזון כבר פתרנו, או שמא גם בעיות כגון אלה תמצאנה פתרונן בימות־המשיח הבאים עלינו לטובה?). לא, לא שכחתי גם את יהונתן גפן, אך האם שמת לבך, שמערכת העיתון המעסיקה אותו הצמידה לו שני “מוקשים” – מאיר עוזיאל ומירית שם־אור. נכון, אתה אומר, אך אותם אין שומעים, ורק אותו שומעים. מה שאתה בעצם בא לומר, ש“הכנופיה” פשוט יותר מוכשרת. הרשה לי לתקן אותך, יותר מוכשרת מ – – – צר לי לאכזב אותך – פשוט אין עם מי להשוות, שכן “הכנופיה” האמיתית, הימנית, אינה מציבה במטווחי אופק כישרון, כמעט אף לא כישרון, ליתר זהירות. ההיסטוריה, כפי שאתה מבין, מלמדת שהכישרון נסוג ממרחב מחייתו של עם התוכיים (בלי לפגוע, חס וחלילה, באותו בעל־חי חביב). אם חשקה נפשך בפושטי רגל רוחניים, הרי יש לך מן המין הזה בשפע. יבושם לך.

מה עושים, אם־כן, כדי לדרוס את הכישרון המרתיע והמפחיד? הו, לכך יש אמצעים רבים, שאחד מהם הוא הטבעת כינויים ושמות גנאי, מתוך תקווה ששימוש מדכא זה בלשון יכה שרשים. טול דוגמא: האם כדי להכפיש את שמו של חנוך לוין נחוץ להתעמק במחזותיו, סיפוריו או שיריו, לנסות להתמודד עם תכניהם וכלי אמנותם? לא! די לעשות שימוש זדוני, כפי שעושה עוד “כנופייר ימני”, אחד אורי פורת, ולכנות אותו “מלך האמבטיה”. ודוק: עד היום הוכיח אותו מר פורת, שכל כשרונו מתמצה בבועת־סבון, אך את מלאכתו, הנעשית מגבהי קומת העשב בה הוא שרוי, הוא סבור שעשה, ועתה לאחר ש“ליכלך” יוכל בלב קל לרחוץ כפיו ב“קלין”. כן, ידידי, זו הדרך. די בעטיפת ספר – עמודיו הפנימיים הם בבחינת בלתי־נחוצים.

ולסוף הערה עניינית, אשר בגינה בזבזתי עליך שעה מאוסה: המאמר שהבעיר חמתך והעלה קיצפך, עיקר עניינו עסק בשאלה: האם על רוב בניינו ומניינו של העם לקבל את תדריכי החינוך שאותם מנסה להכתיב ולכפות עלינו שר־החינוך. בלשון פשוטה: איני כופר ואין איש, כמדומני, הכופר בזכותו של חובש־הכיפה לכהן בתפקיד שר החנוך והתרבות. הצגת השאלה כך, היא מן הסתם הונאה. השאלה הניצבת בפנינו – האם זכותו של שר־החינוך, שהוא שליחו של ציבור מוגדר ובעל דעת מיעוט, לכפות דעתו של דעת הרוב ולהפר את הסטאטוס המאפשר בחירה בין הזרם הדתי לזרם הממלכתי? זו השאלה. בינינו לבין עצמנו, הרשה לי הערת כפירה: עם כל חשיבותו וכבודו של הרמב"ם, נראה לי שתרומתו המחשבתית של עמנואל קאנט, למשל, אינה פחותה. לא הייתי רוצה שיהיה מחסום שימנע מנער ישראלי גם ידיעה בהגותו. על־כן, כפי שחשוב שידע נער ישראלי את שירת אבן־גבירול (הנפלאה בעיני) ראוי לו שיכיר וידע משירי ג’ון קיטס, למשל. חשד מתגנב ללבי, שמה שהרתיח אותך ועוד רבים אחרים, אינם תארי־השם, אייטוללה וליצן־הליצנים (שיש להסתייג אף מהם), שהצמיד משה דור לשר הנכבד, אלא האמת המבצבצת משורות אותו מאמר. אל מדרגת אטימות וכהות־חושים שכזו גם אתה, מן הסתם, לא הגעת.

מנסיון ידידי למדתי, שבעקבות דברי “כפירה” שכאלה אנשים בלתי־מאורגנים, ניפצו את שמשותיהם, הציפו אותם במכתבי גידופים ואיומים, חיבלו במכוניותיהם, הטרידו מנוחתם בלילות. תמהני, מה כתובתה של “מאפיה” זו.

יאיר הורביץ

א

וּמִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּאן,

הַסְּפָרִים, הַמַּאֲפֵרָה

הַשֻּלְחָן,

יֵשׁ לְהִפָּרֵד כְּבָר

עַכְשָׁו.

הַדְּבָרִים שֶׁלּ‎א נָגַעְנוּ בָּהֶם,

שֶׁאֵין כְּלָל

לָגַעַת בָּם, כְּמוֹ

הֶעָנָן הַזֶּה, הַלָּבָן,

הַמִּתְאַרְגֵּן שׁוּב

כְּצֶמֶר־סֻכָּר (יַד מִי

נָהֲגָּה בּוֹ?)

וְהוּא עֲדַיִן

מִיתִי, עָנָן. דְּבַר־מָה

צָפוּן בּוֹ.

כָּל מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים,

עַל הַהִתְהַוּוּת, הַהִשְׁתַּנּוּת, הַפְשָׁרַת

הַשְּׁלָגִים, הִקָּווּת הַמַּיִם, הָאֵד, הֶחֳמָרִים

הַשּוֹנִים, הַ’נֶּבּוּלָאֶה' הָאֵלֶּה אֶת־זֶה

אֵינָם מְפַזְּרִים.

הַמִּשְׁפָּט שֶׁל תַּלֶּס גַּם הוּא

אֵינֶנּוּ מֵאִיר.

הֶעָנָן הַזֶּה עוֹדֶנּוּ

נוֹכְחוּת שֶׁאֵין לְהַסְבִּיר,

לְהָבִין, לְהַעֲבִיר,

אַף שֶׁנִּדְמֶה כִּי אַתָּה,

אוֹתוֹ, יוֹדֵעַ שָׁנִים.

וּלְהַגִּיד יֵש כְּבָר

עַתָּה: הֶעָנָן הַזֶּה כְּלָל אֵינוֹ

‘הוּא’, הֶֶעָנָן מִן הַשָּׁנָה־שֶׁעָבְרָה,

וְאַף לֹא זֶה

מֵאֶתְמוֹל, אוֹ מִן הַיּוֹם בּוֹ

אִמָּא הָלְכָה.

שֶׁהִשְׁקִיף עַל

הַנַּעֲשֶׂה בַּחֶדֶר, הִתְבַּלְבֵּל בִּפְרָטִים, תָּהָה

עוֹד רֶגַע אֶחָד וְנָסַע.

הֶעָנָן הַזֶּה אֵין,

לֹא הָיְתָה בּוֹ, דֵּעָה.

אַךְ גַּם זֹאת: הַאִם

הָאִישׁ מֵאֶתְמוֹל, זֶה

מִן הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

שֶׁהִבִּיט

אַף הוּא,

וְאֶת הֶעָנָן,

מִבַּעַד לַחַלּוֹן

רָאָה,

הַאִם הוּא

הָיִּיתָ אַתָּה?

ב

כֵּן, אֲבָל מָה

יָדַעְנוּ עָלָיו?

וַדַּאִי, לָבָן

וְשַׁתְקָן.

מוֹצָאוֹ, כָּךְ נִדְמֶה,

מִן הַיָּם.

דּוֹמֶה

לְעֵץ־הַצַּפְצָפָה הָרָזֶה, רָם־

הַמַּעֲלָה, הַגָּבוֹהַּ, זֶה

שֶׁהַגֶּזַע שֶׁלּוֹ מִתְקַלֵּף

וְחוֹזֵר לְעֵינֵינוּ, מְלַבְלֵב.

וְהָרוֹשֵׁם שָׁם, לְמַעְלָה,

בִּכְתָב מְאֹהָב,

מַשֶּׁהוּ עָנָו.

לֹא נוּכַל לִקְרֹא

אֶת הַכְּתָב.

אֲנִי חוֹשֵׁב, זֶה

מַה שֶּׁיָּדַעְנוּ עָלָיו

ג

וְהָאִשָּׁה הַצְּעִירָה הַיּוֹם, בְּבֵית־הַקָּפֶה,

שֶׁהִנִּיחָה אַף הִיא

אוֹר דַּק, רִבּוּעַ־קֶסֶם שִׁכּוֹר,

וְאַף אוֹתוֹ אֵין כְּלָל

לִמְסֹר. הַיָּכוֹל רַק,

גַּם הוּא,

לִשְׁהוֹת רֶגַע אֶחָד, אַחַר לַעֲבֹר,

שֶׁנָּגַע אֵי־שָׁם

בָּרַקָּה,

בְּאִזְמֵל חַד,

כָּל הַמַּרְאוֹת, הַפָּנִים,

הַנּוֹפִים,

הַמִּצְטָרְפִים שׁוּב לְנוֹף, מַרְאֶה

וּפָנִים, אֲבַק כַּנְפֵי פַּרְפָּרִים,

חִידָה מֻפְלָאָה,

שֶׁמֵּעֵבֶר לָרְאוּת הַמְאַדָּה

אוֹתָהּ, הַקַּו וְהַצּוּרָה,

הַחֹמֶר שֶׁלָּהֶם

מָה?

וְהַמִּלִּים שֶׁסִּנֵּן פֹּה

הַפֶּה, שִֶּׁבִּקֵּשׁ לְהִפָּרֵד

בָּזֶה, הֲנָּתְנוּ לָנוּ מַרְפֵּא?

הַאִם הָאִשָּׁה, הַצַּפְצָפָה,

הֶעָנָן, מַשֶּׁהוּ

מֵהֶם,

הַמַּאֲפֵרָה,

הַשֻּׁלְחָן, הָעַיִן הַמְדַמָּה

אוֹתָם,

הַשָּׁנָה,

לָנוּ,

מַשֶּׁהוּ עֲלֵיהֶם,

יוֹתֵר לָנוּ מוּבָן?

"לֶךְ־לְךָ נַעַר, עִם נִשְׁקְךָ

הַיָּפֶה, וְאַשְׁפַּת־הַחִצִּים שֶׁלְךָ,

תִּפְאֶרֶת הָאִי

כְּרֶתָה,

לֹא לִי, כִּי אֶל־צִלִּי הַנָּמוֹג אַתָּה מִתְנַכֵּל."

הבית האחרון הוא פראפרזה לשורות שיר של פרופרטיוס “Quicumque ille fuit puerum qui pinxit Amorem” (Liber II/XII) השורה האחרונה מובאת כאן כמעט כלשונה במקור

הָעַיִן כָּל הַזְּמַן מְרַמָּה, מַקְטִינָה

וּמַגְדִּילָה, צוֹבַעַת, מַזִּילָה

מַיִם וְרֻדִּים, תְּכֻלִּים,

מְהוּלִים, כְּדֵי

לְהֲגִּיד יוֹם, לְצַיֵּר נוֹף

אַחַר־צָהֳרַיִם אָדֹם, אָדָם

לְיַד מַיִם, חַלּוֹן, נוֹטָה

קַו, שָׁמַיִם,

רִחוּק, אַךְ

מָה הַמֵּמָד הַמָּחְלָט, לֹא

הָאִוּוּי, הַדִּמּוּי, צוּרַת

הַדָּבָר הָאֶחָד, הַדְּבָרִים, בְּדִיּוּּק?

וְהַשִּׁירִים, בְּתָאֵיהֶם הַצָּרִים,

הֵם צוֹמְחִים וְצוֹמְחִים

לְגֹבַהּ מַחְרִיד.

רְזוֹנָם מְעוֹרֵר דְּאָגָה.

מַחֲלָתָם לֹא בְּרוּרָה. אִי־שְׁלֵמוּתָם,

גִּדּוּלָם, יְכוֹלִים לְהַזִיק.

וַאֲנַחְנוּ מַה שֶּׁאֲחֵרִים חוֹשְׁבִים עָלֵינוּ,

וַאֲשֶׁר, בְּאַהֲבָתָם, חָשְׁבוּ עָלֵינוּ הוֹרֵינוּ,

מַה שֶּׁחוֹשְׁבִים עָלֵינוּ יְלָדֵינוּ,

וְקָרוֹב אוֹ רָחוֹק, אַף זָר

דָּבָר הוּא לֹא יָדַע עָלֵינוּ,

וּמוּבָן, מַה שֶּׁחָשַׁבְנוּ, חוֹשְׁבִים הָיִּינוּ

עַל עַצְמֵנוּ, אַךְ

מָה, מִי הָיִינוּ

בֶּאֱמֶת?

אֵיפֹה אֲנַחְנוּ בְּכָל הַדְּבָרִים?

דֶּרֶךְ אַחַת לְהָבִין

מַשֶּׁהוּ אוֹדוֹתֵינוּ,

הִיא לְהַגִּיד אוּלַי שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹבְרִים.

כָּל־כָּךְ מַהֵר

הַכֹּל נִגְמָר.

וְהַדָּבָר הַזֶּה,

הַמְעַט,

שֶׁלֹּא נֶּאֱמַר,

מַהוּ בִּכְלָל, הֵיכָן

הוּא גָר?

הַדָּבָר הַמּוֹשֵׁךְ אֶת

הַצֶּמַח,

הַמְעַגֵּל אֶת הַפְּרִי,

מַעֲלֶה אֶת מִפְלַס־

הַכִּנֶּרֶת, הַמַּיִם בַּדְּלִי,

מַה שֶּׁמָּשַׁךְ

אֶת קוֹלוֹמְבּוּס,

וְאֵצֶל דֵּה־גַּאמָה אָבַד

מִיָּד לְאַחַר הַסִּבּוּב

בְּכֵף־הַתִּקְוָה,

הַדָּבָר הַמּוֹפִיעַ

כְּכֶתֶם שָׁפוּי בַּמַּפָּה,

צֶמַח אוֹ עוֹף, עֲלֵה

הַטַּבָּק הַטּוֹב,

הַמְרַשְׁרֵשׁ וְרוֹעֵד,

עֲדַיִּן בָּנוּ רוֹעֵד

גַּם הַיּוֹם,

וּלְעֵין הַסַּפָּן, מְגַלֵּי־

אֲרָצוֹת,

בְּאָזנֹו

הָעֵרָה שֶׁל מַגֶּלַּאן,

הַמִּתְכַּוֵּץ וְלוֹחֵש

מִלִּים מוּזָרוֹת.

חָשַׁבְתִּי הַיּוֹם

עָלֵינוּ.

עַל הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ, עַל חַיֵּינוּ,

הַנֶפֶשׁ וְהַגּוּף,

כְּעַל הַדֶּרֶךְ

לְהֹדּוּ.

א

כְּרִיסְטוֹבָּל

קוֹלוֹן,

אַדְמִירַל

נְעוּרֵינוּ הַנְּעוֹרִים,

תַּרְדֵּמָתְךָ

הִתְאָרְכָה בָּנוּ

מֵעַל לְכָל

שִׁעוּר אֱנוֹשִׁי.

חִלְּשָׁה בָּנוּ

דַּעְתֵּנוּ

אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ פָּרְעָה

דָּג מְעוֹפֵף, קִלְּשׁוֹן

מְשֻׁלָּשׁ, אַסְטְרוֹלָב, פּוֹל

הַקָּקָאוֹ הַחוּם.

כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן

נֶעְדַּרְתָּ מִכָּאן.

מַה זֶּה הָיָה לְךָ? אֵיפֹה

אַתָּה?

מְדַבֵּר אַלְפְרַגַּאן.

נָא בֹּא

וְהָטֵל בָּנוּ, שׁוּב,

אֶת צֵל־הַקּוֹנְדוֹר שֶׁלְּךָ,

מַבָּט הַחֻמְרָה,

שְׁרֹק לַלִּוְיָתָן

וְלַּזּבוּב.

עוֹד פַּעַם אַחַת תֵּן,

לַ‘נִּינְיָה’ שֶׁלְךָ,

רוּחַ מִזְרָח,

הַטֶּה לַמָּחְלָט

מְחוֹגֵי רְצוֹנוֹתֵינוּ.

וְלָעַיִן הָבֵא

מְנוּחָה.

טֶרְרָה פִירְמָה

לִמְשׁוּגוֹתֵינוּ.

וְדַבֵּר, כִּי עָצוּב.

סַמֵּן,

בְּמַפּוֹתֵינוּ הָעַתִּיקוֹת,

כֶּתֶם צֶבַע עַלִּיז,

כִּבּוּשִׁים נוֹסָפִים

לְפֶרְדִּינַנְד וְאִיזַבֶּלָּה.

גֶּ’נוֹבָה, לַה סוּפֶּרְבָּה,

מוֹלַדְתְּךָ,

גַּם הִיא קוֹרֵאת לְךָ.

ב

הַבֹֹּקֶר, לָרִאשׁוֹנָה,

הָיָה לָנוּ נִדְמֶה: אֲדָמָה.

הָעֵינַיִם, הַצּוֹפִים

הָעֵרִים שֶׁל מֹחֵנוּ,

וּקְצִין־הסִּפּוּן עָלֵינוּ, הָרֹאשׁ,

הֶעֱבִירוּ אֶת הַיְּדִיעָה

בִּמְהִירוּת אֶל לִבֵּנוּ.

זֶה הוּא הַשָּׂמֵחַ עַכְשָׁו, צוֹחֵק וְשָׂמֵחַ,

כְּיֶלֶד שָׂמֵחַ.

יֶלֶד מְגֻדָּל וְעִוֵּר. הַבֹּקֶר,

בֶּן אַרְבָּעִים־וְשָׁלשׁ.

ג

לֹא הָיתָה זוֹ

לֹא הֹדּוּ, לֹא סִין,

חֲלוֹם־אֲלֶכְּסַנְדֶּר חִוֵּר,

לֹא גַּם צִיפַּאנְגוּ.

הַמַּפּוֹת טָעוּ

וְהִטְעוּ.

וְטָעָה אַלְפְרַגַּאן.

אַךְ טָעֻיּוֹתֶיךָ, בְּמִילִין,

אֵינָן חֲשׁוּבוֹת.

חַשׁוּבִים הָרָצוֹן, הַיְכֹלֶת

לָתֵת בְּיָדֵינוּ כֵּלִים,

לְהַצִּיב עַל־כַּנָּם דְּבָרִים עֲגֻלִּים,

להַמְצִיא אֲפִלּוּ מִלִּים.

שֵׁמוֹת לִקְרֹא לָאִיִּים.

גַּם אֲנַחְנוּ, כָּמוֹךָ,

בִּתְנוּעָה תָּמִיד מַעֲרָבָה,

הַתִּקְוָה לְהַגִּיעַ

מִזְרָחָה.

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵבַנּוּ.

שֶׁמַּשֶּׁהוּ, מִמֶּרְחַק־הַשָּׁנִים

וּמִמְּךָ, לָמַדְנוּ.

להלן וישראל סילמאן

שמואל סוֹלוֹמיר נפטר כשהוא צוחק בבאנק שלנו. הלוי בישר לו בשורה בעניין המניות והוא צחק ומת. הלוויה היתה קטנה, ביום חם. הקבצנים המועטים סביב שער בית־הקברות נמנמו בַּחום והתעצלו בביקוש הנדבות. אחד מהם היה יותר חיוּני. בזרועות פתוחות, קופסא בכל־יד, הקביל את פנינו כמו בעל־שמחה היוצא לקראת אורחיו וקרא בקול חזני: “שלום, מקוננים!”

שמו היה יהושע רִימֶר. הוא היה לקוח בבאנק שלנו. הוא בא מפולין, כאן בארץ היה מוכר כעכים ברחוב, ובגלל מחלת האסטמה ממנה סבל, חיפש ומצא לו פרנסה באוויר הצח, מחוץ לעיר. בטרם פרש לבית־הקברות, הביא אלינו את כספו. בערב חורפי אחד – כבר עמדו לסגור את הבאנק – עמד ליד השולחנות שלנו, בחן במבטו את הלוי ואותי, בחר בהלוי ואמר:

“אל תכעס עלי, איש צעיר, אם אשאל אותך שאלה אינטימית”, והתיישב, כשסל הכעכים ליד רגליו, מרפקיו על השולחן, הסתיר בידו את פיו, ושאל כמה למשל הבאנק ישלם לו אחוזים אם יכניס למספר שנים את כל הכסף.

הוא לא הקשיב לַתשובה. לפני שהלוי הספיק למנות את שלל האפשרויות שיש בידי הבאנק להציע, הניח יהושע רימר את סלו על השולחן וביקש שהלוי ינחש מה מוסתר שם. גם אותי כיבד בניחוש. למרות שתחילה לא מצאתי חן בעיניו. כשקירבתי את הכיסא לשמוע את שיחתם, כִּיוון אלי בוהן:

“ומי הטיפוס החדש הזה?”

ליהושע רימר, היה אף שטוח, ואניצי שיער צמחו מאוזניו. בשעות הצהריים, כשהבאנק היה סגור ואני הייתי מסתובב ברחובות העיר, הייתי פוגש בו בקרן רחוב הבאנק שלנו. כשמרפקו מורם באוויר, ישב על המדרגות הרחבות של הקולנוע, החביא במרפקו את פניו ונמנם. בשעות אלה היה יהושע רימר פורש מטפחת בתחתית קופסת הפדיון בכדי שצלצול המטבעות לא יפריע לו בנמנומו. הסל ניצב על מדרגה נמוכה יותר, קצת מאחורי גבו, והכעכים הבהיקו בשמש. בתוכו, בתוך קרקעית־כפולה, החביא את הכסף. ואת זה רצה שננחש. הוא היה מרוצה מהמצאתו זו, כי אף־אחד לא גנב ממנו, אבל הלוי לא התפעל. בשעה שהכסף היה מונח בסל נהיה היוקר בארץ וערך הכסף ירד. ליהושע רימר היה חשבון אחר. הוא מנע מעצמו הוצאות אחרות ויכול היה להרשות לעצמו הפסד. ערך הכסף ירד, אבל הסכום נשאר שלם.

מפיו של שמואל סולומיר נודע לנו מה היו ההוצאות הנחסכות. יהושע רימר – סיפר לנו – אסף “קַדִּישים”. הוא אמר “קַדִּיש” לזכר עצמו וכך חסך כסף. שמואל סולומיר שלח אלינו את יהושע רימר. היה הסכם בינינו, שהוא ישלח אלינו אנשים בעלי־כסף, ואנו, מצידנו, נסייע לו להרוויח כסף קל בבורסה בתל־אביב. הוא שלח אלינו לקוחות מבית־האבות בו היה שומר־לילה. בעירנו השתקע כשבתוכניתו להקים מוזיאון, אותו הביא מצפת, ולהשאיל ספרי־קריאה ביידיש, אך הוצאותיו היו גדולות משחישב, וכך נותר תקוע בחובות, אף־כי ספרי היידיש שאסף לא עלו לו ולא כלום. הוא קיבל אותם בבתיהם של אנשים שבאו מפולין או מרוסיה ונפטרו. כששמע שמישהו מת, היה הולך אל יורשיו ושואל אם נשאר אחריו איזשהו ספר יידי שאין להם צורך בו. עוד בצפת ראה איך השליכו יורשים מן הבית ספרי־יידיש, ומכלל זה למד שגם בבתים אחרים ינהגו כך במקרים דומים.

כשסר אלינו לבאנק לבקש הלוואה, התעניין בכתובותיהם של לקוחות מתים. כתובות קיבל, אך לא הלוואה. סולומיר ביקש לדעת את הסיבות לדחיית בקשתו, והלוי, מנהל המחלקה שלנו, מָנָה אל תוך פניו את הסיבות. תחילה ביקש את סליחתו, קרא לו יקירי אדון סולומיר, ותוך כדי כיפוף אצבע אחר אצבע אמר לו איך מסתכל עליו הבאנק: זקֵן, בלי מקצוע, בלי קרוב (שמואל סולומיר סיפר שאיבד את משפחתו אצל הגרמנים וכאן בארץ התחתן שוב, אלא שאשתו ברחה ממנו), בלי פרוטה על נשמתו, אדם שאינו יכול להמציא שני ערֵבים להלוואה. לשם מה? למה שהבאנק יתן לו כסף? מי ישלם את החוב אם הוא ימות לו לפתע? למה שהבאנק יסבול? היו להלוי עוד שאלות להציב, אבל הוא כבר הספיק לכופף את כל אצבעותיו, ולפיכך נענע עתה בלחייו הרפות. שמואל סולומיר לא מצא־חן בעיניו.

שמואל סולומיר הקשיב בסבלנות לכל חסרונותיו, ועתה בא בהצעה חדשה: אם לא הלוואה – שהבאנק ייעשה שותף בעסק שלו. הוא חישב ומצא שחמש מאות קוראים יוכלו לתת לו פרנסה. הבאנק ישקיע את הכסף, הוא ישקיע את הספרים, וברווחים – יתחלקו. באנקים – כך שמע – עושים עסקות כאלה, ועסק שאין בו הוצאות, בטוח שלא יכשל. הלוי טפח בידו על ראשו כמה פעמים בַּמקום בו החלה מסתמנת צַלחוֹנֶת קרחת, ורצה להבין את הלוגיקה:

“למה שאנשים ישלמו כסף על קריאת ספרים שמתגלגלים ברחובות?” שאל, “מה ההגיון בזה?” הוא סקר את שמואל סולומיר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ומאוחר יותר, מאחורי גבו של סולומיר, ליגלג על מה שראה: סנדלים קשורים סביב רגליו בחבלים, מכנסיים עם חנות חצי־פתוחה, הכפתורים והלולאות לא התאימו, ומפיו היכה ריח בצלים.

“לו אני הייתי צריך לחיות לפי ההגיון”, השיב שמואל סולומיר, “באמת הייתי נראה יפה מאוד”.

הוא חבש את המגבעת היפה שלו: שוליים צרים, סרט דק, שתי נוצות ססגוניות, והתכונן לצאת. אלא שהלוי עצר אותו ושאל אותו מדוע עזב את צפת והשתקע בעירנו.

“בגלל זְקֵנים”, השיב סולומיר.

“אין כבר זְקֵנים בצפת?” התפלא הלוי.

שמואל סולומיר סיפר שבצפת החלו הזקנים למות. העיר שלנו, כך מצא, נעשתה מקום־מקלט לזקנים מן הארץ ומחוצה לארץ. פנסיונים ובתי־מלון שינו פניהם והפכו לבתי־אבות. כמה רחובות של בתים דלים הוקצו למטרה זו. בעלי־הכסף חיו בפנסיונים, וחסרי־הכסף שכרו לעצמם דירונֶת בבתים הדלים. יהודי מאוסטרליה קנה מן הממשלה את כל הגוש, ותנאי הותנה עימו, שישכיר את הדירות בזול. סולומיר שכר שם צריף שלם בזיל־הזול, כדי להקים בו את המוזיאון שלו, לפתוח את הספריה, ואז יהיה לזקנים לאן ללכת, מה לקרוא, ולא יחושו עצמם כה בודדים.

גם הלוי היה מסתובב כשהוא נושא בחובו רעיון לסייע לַזקנים. להעיר בהם, בעזרת הבורסה, אמביציות חדשות לחיים. הרעיון לא היה שלו. באמריקה ייסד בחור בשם קֶנארד בֶּרנזוֹן חברה ששָׁמה לה למטרה להעשיר את אומות העולם. גם בארץ אפשר היה להעשיר את העם בעזרת הבורסה. עניים יהפכו להיות בעלי מניות וכך יִפָּטרו מרעב־ומחסור.

“עניים נשארים עניים”, אמר הלוי לסולומיר, “כי חסרה להם האמביציה לרצות להיות עשירים”.

שמואל סולומיר השתוקק לרשום את שמו בַּחברה. כל השנים היה עסוק ברוחניות, ועכשיו היה מסַכן קצת כסף, העיקר שיתעשר.

“כמה זה צריך לקחת?” שאל.

“תלוי עם כמה מתחילים”.

“אני לא צריך הרבה”, אמר סולומיר. סכום קטן ועגלגל, כדי שלא יצטרך לסבול לעת זקנה, יהיה יותר ממספיק.

“מינימום חמש שנים”, אמר הלוי.

“איך מתחילים?”

“צריכים לקנות מניות”, השיב הלוי.

לסולומיר לא היה כסף לקניית מניות והוא ביקש הלוואה. הוא הבטיח לשלוח אלינו אנשים בעלי־כסף והלוי פעל כדי שיקבל הלוואה.

עם יהושע רימר נפגש סולומיר ברחוב. הוא התוודע אליו בגלל שערוריה, שהאשה מן הקיוסק שמול הקולנוע, הקימה ליהושע רימר באמצע היום. היא עצרה כמה עוברים־ושבים וסיפרה שכלב הגיח, התעכב ליד סל הכעכים, הרים רגל ועשה שם מה שעשה. יהושע רימר נטל את קופסת הפדיון, הוציא ממנה את המטבעות וניער את המטפחת. כששמואל סולומיר הגיע, ראה איך כיסה יהושע רימר את הסל במטפחת וישב כפוף על המדרגות. עתה היה עסוק בהעברת דברים מכיס אחד לאחר, ועל טענות האישה לא השיב. הוא משך החוצה חבילת שרוכים, קופסת טבק־הרחה שהחזיק בה מלח, נר עם פתיל בשני קצותיו, וביצה קשה. את הביצה גילגל בין ידיו כדי לסדוק את קליפתה. הוא בירך בלחש ונגס בביצה עם הקליפה. הוא שפך קמצוץ מלח ישר אל־תוך פיו. את הקליפה ירק מבין שיניו.

שמואל סולומיר הטיל כמה מטבעות אל־תוך הקופסא, הפשיל את המטפחת, נטל שני כעכים, התיישב ליד יהושע רימר על המדרגה, והחל אוכל. יהושע רימר צידד אליו מבט, מן הסנדלים עם החבלים ועד למגבעת עם הנוצות. הוא פלט מפיו קליפות ואמר:

“צרה חדשה על ראשי”.

העוברים־והשבים המועטים התפזרו. האישה מהקיוסק חצתה את הרחוב, והצלם הצנום, שהיה מצלם תמונות על אותן מדרגות של הקולנוע, חזר אל המצלמה שלו – תיבה על רגליים גבוהות, מכוסה באריג שחור. מוקדם יותר רכן הצלם אל הסל ורחרח את הכעכים. עתה השעין את מצחו על קצה התיבה ועצם את עיניו כדי לנמנם. זה היה בשעות־ההפסקה של היום. החנויות היו סגורות, התריסים מוגפים והעוברים ברחוב מועטים. האישה מהקיוסק הציצה החוצה מעבר לדלפק שלה. היא עדיין המשיכה לדבר, אבל הרחוב לא ענה. סולומיר סיים את אכילת שני הכעכים, התרומם, ניער את הפירורים מעל חולצתו, ופנה ללכת. כשעבר כבר כמה בתים צעק אחריו יהושע רימר:

“תקנה פייס, בחור, יהיה לך מזל”.

שמואל סולומיר שמע בקולו. מידי שבוע היה מופיע כשבידו כרטיס חדש והיה תובע מיהושע רימר מזל.

בעניין ה“קדישים” סיפר שמואל סולומיר, שתחילה תיכנן יהושע רימר לקבל את כספי הפיצויים מן הגרמנים ולרכוש לעצמו אומר־“קדיש”, שיאמר אחריו “קדיש” לכשימות. שכן, כל בני־משפחתו נִספו. הוא חיכה לבוא הכסף וחיכה שאולי יתגלה איזשהו קרוב־משפחה נעלם. אבל הימים חלפו, הכסף לא הגיע, שום קרוב לא נתגלה, וגם האסטמה שלו החמירה. מחשש שימות עוד בטרם יגיע הכסף, החל אומר “קדיש” אחר עצמו. תחילה היה מנהל את חשבון ה“קדישים” בראשו, אך כשגדל מספרם והחשבון הסתבך, קנה מחברת והחל מנהל רישומים. וכשהגיע הכסף, כבר היה עשיר ב“קדישים”, ושוב לא הטיל עליו המוות מורא. הוא המיר את הכסף בלירות ישראליות, חילק אותו לחמש חבילות, עטף כל חבילה בנייר־אריזה צהוב, והסתיר את החבילות בתוך הקרקעית־הכפולה של סל הכעכים שלו. לו המתין עם אמירת ה“קדיש” עד שהגרמנים יפרעו לו את כספו, לא היה נשאר מן הכסף ולא כלום, שכן היוקר נהיה בארץ גם אצל אומרי־“קדיש”.

הבאנק היה כבר ריק וסגור כשהוציא יהושע רימר את חבילות הכסף והניחן על השולחן. בחוץ היה חושך, והמנורות מעל לשולחנות שבאולם הבאנק כובו. מלבדנו נותר בבאנק רק פקיד אחד, שסָחַר במניות בבורסה וחיכה להלוי, כדי לבשר לו כמה הרוויח באותו יום. בינתיים היה פוסע הלוך ושוב לאורך שולחנו המואר, מקטרת בידו, ומשקפיו משתלשלות כשזרוען תקועה בין שפתיו.

ליהושע רימר לא נראה האופן בו ספרתי את כספו.

“הוא איכשהו עשה לי את זה מהר מִדי”, אמר.

אכן למדתי לספור כסף מהר מאוד. בשתי אצבעות של אותה יד עצמה, שבה אחזתי את חבילת השטרות, עלעלתי וספרתי.

“הוא איכשהו עשה לי צחוק מהכסף”, קרא יהושע רימר.

“העיקר שהסכום מתאים”, אמר הלוי מרוצה.

אך יהושע רימר נשאר יושב מדוכא. הוא הביט בניירות הצהובים, במגדל הכסף שבניתי בהניחי את החבילות זו על גב זו, שתי־וערב, ונתקף חרטה על כל העסק. אלמלא הסולומיר הזה, לא היה יושב כאן בבאנק. גם הוא עצמו היה סופר לפעמים כסף. לשוב ולספור חבילה אחת לקח לו ערב שלם. בערב קר, כשנעשה לו עגום על נשמתו, היה סותם בצמר־גפן את הסדקים סביב החלונות, מקרב את עששית־הנפט לכתפו, מוציא מן הסל חבילת שטרות, וסופר, כדי להעביר את הזמן. פעם, באחד הערבים, ישב אל המחברת וערך סיכום של דף “קדישים”. שמואל סולומיר לימד אותו לכתוב ברור, כדי שיֵקל לערוך את החשבון.

ערב אחד הופיע בלתי צפוי, לבשר ליהושע רימר שההסתדרות אירגנה טיול לפנסיונרים של העיר כדי שיראו את הארץ, וכי הוא רשם את שניהם לַטיול. הוא מצא את יהושע רימר יושב ליד המחברת ומחשב. כתב־ידו היה ברור, אבל האותיות הסתבכו זו בזו, שורה הסתכסכה באחרת, והספרות התפזרו על מלוא שטח הדף. במטבחון מצא סולומיר נֶסֶר־עץ קטן והוא הראה ליהושע רימר כיצד לחלק את הדף לטורים ואיך שלא יתערבבו השורות זו בזו. טור לתאריכים, טור לפרשת השבוע, טור לבית־הכנסת בו התפלל. היו ימים בהם אמר יהושע רימר “קדיש” לזכר עצמו שלוש פעמים ביום. סולומיר העתיק את הדף אֶל־נקי. הוא ראה שגם הדפים הקודמים במחברת אינם רשומים ברור, והתנדב לבוא אל ביתו של יהושע רימר משך כמה ערבים כדי להעתיק הכל מחדש. יהושע רימר לא היה מוכן לכך. כלל לא היה איכפת לו שהקודמים ישארו כפי שהם. אם התגנבה לה איזושהי טעות אל תוך החשבון – מילא. יתגלגל לו בשמיים “קדיש” מיותר. לאיבוד הוא לא ילך.

יהושע רימר סיפר באותו ערב לסולומיר על כספו המוחבא. שאת מחייתו הוציא מן הכעכים ובכסף של הגרמנים לא השתמש. אולי יזדמן יורש? כשם שהוא סופר עתה “קדישים” כך הוציא פעם חבילת שטרות וסָפר. וזה עזר לו לסלק געגועים, מצב־רוח.

שמואל סולומיר הביט על סביבותיו בצריפון ומבטו חיפש סימן כלשהו למקום מחבואו של הכסף. הוא עצמו היה מוכן להיות היורש. גם הוא קיבל פעם כסף מהגרמנים, אך האישה שברחה ממנו, הפיצה אותו לכל רוח. קירות הצריף היו ריקים ומסויידים בלבן. אפילו מסמר לא היה תקוע בהם. שמואל סולומיר חיפש סדק כלשהו, סימן לדלת סתרים, ובלבו היה בטוח שכספו של יהושע רימר יִגָנב. לא היה לו ספק בכך. במיוחד בסביבה בה גר יהושע רימר. צריפון בסימטה צרה, דחוק בין בתים עזובים אחרים, ומוקף כלבים, חתולים ושכנים מן העולם־התחתון.

שמעו על גנבות כאלה וגם העיתונים כתבו על כך. הוא היה מספר ליהושע רימר את סיפור הגניבה שאירעה אצל משפחתו שלו עצמו. שמואל סולומיר נעמד והחל פוסע הלוך ושוב לאורך החדר. הוא חש במרצפת רפויה בריצפה ונעצר. לא היה רהיט מיותר בבית. משקוף בלי דלת הוליך לחדרון קטן יותר. שם היו בית־השימוש, מקלחת וכיור. יהושע רימר לא בישל לעצמו תבשילים חמים. על פתיליה הרתיח תה. בחורף חימם כוס חלב. מדי יום קנה לעצמו במכולת דבר־מה לאכול.

המיטה היתה צרה מאוד. סולומיר התיישב עליה ומישש את דפנותיה. נראה לו שהמיטה היא חפץ עתיק. יהושע רימר מצא אותה בדירה כשנכנס לגור בה לפני שנים.

“המיטה בכל זאת צרה מאוד”, אמר סולומיר.

“מספיקה בשבילי. אני באמת רחב, אבל אני לא מתהפך בשינה”, השיב רימר.

“ומה בעניין אשה?” לא התאפק סולומיר ושאל.

יהושע רימר חיטט באצבע באוזנו והתכונן לענות. השאלה החלה לא למצוא־חן בעיניו, והוא לא השיב. שמואל סולומיר לגם בקול וסיפר כיצד נגנב כספו של סבו פעמיים.

תחילה הפליג בסיפור על גניבה שקרא עליה בעיתונים. איך התפרצו גזלנים לביתם של זוג־זקנים וגנבו משם כסף ותכשיטים. הזקנה התחננה בפניהם שאת הכסף יקחו אבל אותה ישאירו בחיים. כי יש לה עוד, כך אמרה, אמא זקנה, אולי בת מאה, והיא אינה יכולה להשאיר אותה לבדה. בעלה, כולו שיער־לבן, עמד על המיטה וצעק אל הגזלנים: “תהיו בריאים! תהיו בריאים”. מי יודע מה היה קורה, אלמלא אירע נס והשמש הגיע עם עלות השחר, הקיש בחלון וקרא: “יעקב שמחיוף, קום לעבודת הבורא!” הגזלנים נבהלו, ברחו עם הכסף, ואת הזקנים השאירו בחיים.

אבל לא תמיד היה הסוף טוב. ושמואל סולומיר סיפר על קבצן זקן שחי לבדו ונדקר למוות, אף כי את כספו לא מצאו הרוצחים. המשטרה מצאה מתחת לריצפה סירי־לילה מלאים במטבעות. הושיבו שלושה שוטרים כדי לספור את הכסף, אבל הספירה הוגיעה אותם לחלוטין – סירי־לילה כה רבים הצליח הקבצן למלא – ולפיכך שפכו את הכסף לתוך שקים והובילו אותו לבאנק ישראל. שם היתה מכונת־ספירה שספרה מטבעות.

שמואל סולומיר ביקש שיהושע רימר ינחש כמה כסף היה בסירי־הלילה, אבל הסיפורים הללו לא הרשימו אותו. ספק אם בכלל שמע מה שדיברו אליו, אף כי שמואל סולומיר ישב כבר שוב ליד השולחן ואילו יהושע רימר, מצידו, הפגין את כל סימני ההקשבה: מרפקים על השולחן, פנים משוכות קדימה, פה פעור.

יהושע רימר שכח את אוּמנות ההקשבה. במשך כל שנותיו בישראל לא התחבר עם איש ולא נזדמן לו לשמוע בבת אחת דיבורים כה רבים. לפעמים היה עובר־ושב ברחוב נעצר, ובשעת קניית כעך גם היה מציג שאלה. האישה מהקיוסק שמול הקולנוע היתה בימים הראשונים רוצה לדעת מי הוא ומניין בא? בימים חמים היתה מגישה לו שתיה קרה. וגם הצלם, הבולגרי עם עניבת־הפרפר השחורה, היה פוצח לעיתים בתריסר מלים מהירות בשפתו, והוא לא היה מבין מלה. פעם אחת בא אליו הבולגרי בחלום, יחד עם המצלמה שלו מן־הנוסח־הישן, והשתחווה בפניו כמו בפני פריץ כל־יכול. הוא כופף את ראשו עד ברכיו, ותוך כדי הנעת ידו בתנועת ‘פַּנוּ דרך’, שאל:

“להצטלם, אדוני?”

"אבל יהושע רימר לא ענה. לא היו לו שאיפות להצטלם, וגם זמן לא היה לו. באפרוריות השחר היה יוצא למאפייה לקנות כעכים. עד לחשיכה־של־ממש היה עומד למכור אותם, ואחר־כך היה עליו עוד לסכם את הפדיון היומי. הוא היה עסוק מאוד, ולא נותר לו זמן לשום דבר אחר. היה עליו גם לשרת את עצמו לבדו. לכבס חולצה. לתקן גרב. ועל־כן לא אירח איש בביתו. שעתו לא היתה פנויה לאורחים ולתצלומים.

וגם הופעתו הפתאומית של שמואל סולומיר בערב זה בביתו היה בה טוב, וגם רע. שניהם. הוא שמח על שיכול היה לשבת שעה ולשתות תה בצוותא, והוא רגז על שעליו להיות ער. אחרת היה כבר ישן. ועכשיו ישב לו הסולומיר הזה ובכלל לא העלה בדעתו הליכה הביתה. הוא סיפר־וסיפר סיפורים על גניבות, שתה תה, הסתובב בחדר ומישש את הקירות. הוא לא הבין מה יש לו נגדם. שהם יותר מדי לבנים, ריקים, ושהם נראים ערומים. למה שקיר יצטרך למצוא־חן בעיני מישהו? קיר הוא כלה? אולי אם היה מזדמן משהו מועיל הוא היה תולה אותו על הקיר. פעם, בביתו, היו תמונות על הקיר. הוא זכר תמונה של חתן־וכלה, של דוד־כבאי, קופסת רבי מאיר בעל נס; אבל מכל אלה לא נותר זכר.

יהושע רימר סקר במבטו את סולומיר עם מגבעת הנוצות שלו, ולא הבין מה רע בקירות לבנים. מי זה מביט סביב־סביב על קירות לבנים? מה זה משנה? אולם סולומיר העביר ידיו על הקירות ואמר שיביא לכאן תמונות מן המוזיאון שלו. המוזיאון שלו, סיפר ליהושע רימר, מורכב משני חלקים. הומוֹר ואבנים עתיקות. האבנים היו עדיין מונחות בחוץ, ולא לכל תמונות ההומור נמצא מקום במוזיאון. הוא יביא לכאן כמה תמונות, הוא יתלה אותן בעצמו, והן תפזרנה קצת הומור.

“קירות לבנים מפזרים מלאנכוליה”, אמר שמואל סולומיר.

לאחר שמישש את הקירות ולא מצא שום סימן לכסף, מזג לעצמו שמואל סולומיר עוד ספל תה וסיפר על סבו, שהחביא כסף בְּקיר וגנבו אותו ממנו. היה זה הלילה השבועי החופשי שלו והוא לא היה צריך להתייצב לשמירה בבית־האבות, ולפיכך סיפר שסבו היה שמש עני בבית־התפילה הקובריני, והיה עליו לחתן בת, בתולה זקנה. את הכסף אסף מאחורי לבנה בקיר בית־התפילה, בכדי שאם יזדמן חתן תימצא הנדוניה בו במקום, ויוכלו להעמיד חופה.

פעם, כשבאו לבשר לו שנמצא חתן, הוציא את הלבנה מן הקיר, תקע את ידו אל תוך החור, והכסף לא היה שם. התחננו לפניו שלא ישוב לאסוף כסף מאחורי הלבנה, אלא שהסבא טען שגנב לא יבוא לגנוב פעמיים באותו מקום. הוא החל אוסף שוב נדוניה חדשה, וגולדה, הבת, החלה מצפה לחתן חדש. כשנמצא חתן שני, שוב נעלמה הנדוניה. הסבא טען שלא היה זה אותו גנב.

לא הסיפורים על הגניבות, אלא הטיול שאירגנה ההסתדות הוא שהשפיע על יהושע רימר שיכניס את כספו לבאנק. הנסיעה היתה באוטובוס ששכרה ההסתדרות על חשבונה, וסולומיר ישב ליד יהושע רימר. הטיול נמשך כשלושת־רבעי יום. נכנסו לנמל לראות אוניות. עלו על הר להתבונן בים. טיילו בגן נאה שהיה שייך לעם בעל דת זרה, וארוחת צהריים אכלו בְּקיבוץ.

בעיני יהושע רימר מצא־חן יותר מכל בית־הקברות. עד כה לא הזדמנה לו שעת־כושר לבקר שם. בני־אדם נפטרו, אך לא כאלה שהכיר. כל אותן שנים לא יצא מן העיר, ועתה, בטיול, שעה שנעצרו ליד בית־הקברות העירוני בגלל הלוויה, עלה בזכרונו שבנערותו שימש כמשורר אצל חזן, ובדרך חזרה שב והרהר בדבריו של הקבצן שליד השער.

המקום מצא־חן בעיניו ממבט ראשון. שָׁקֵט, ירוק ורענן. האוטובוס נעצר למשך רבע־שעה וניתנה רשות לצאת ולהתבונן סביב. הוא חטף שיחה עם הקבצן שליד השער. הקבצן אמר לו שבית־הקברות גדול למדי. למרות שאין הוא מגיע לקרסולי זה התל־אביבי – פרנסה יש. שש־שבע לוויות נחשבות ליום טוב. יש גם ימים שקטים יותר. ימים של ימי־שלושים, ימי־שנה, או של סתם לוויונֶת שמגיעה, משמיעה ציוץ, לא משאירה פרוטה, ושוב נעשה הכל שׁקט.

כמה ימים לאחר הטיול ניסה יהושע רימר את קולו בשעת התפילה, לבדוק אם לא אבד, ואחר־כך בא לידי החלטה שעליו לוותר על הכעכים, להפקיד את כספו בבאנק ולהיות לחזן לוויות בבית־הקברות העירוני.

הסל כבר לא היה על השולחן. יהושע רימר שב והניח אותו ליד רגליו. עתה הרגיש שהסל נעשה קל יותר. הוא עצמו עדיין ישב שחוח. הפרידה מן הכסף העכירה את רוחו. את הקבלה שכתב לו הלוי הכניס לכיסו. פתקה דקה בסך הכל, נייר לניגוב. הלוי ביקש אותו שישמור את הקבלה מכל משמר, אבל בכיס היא לא תאבד. מכיסיו מעולם עוד לא אבד דבר.

בינתיים הכנסתי את הכסף לכַסֶפֶת הקטנה שלידינו. הפקיד עם המשקפיים הנעוצות בשפתיו ניגש אל שולחנו של הלוי. הלוי הציג אותו:

“אדון ברוך אנארכין. הוא סוחר במניות”.

“שמעת על מניות?” שאל את יהושע רימר. יהושע רימר כבר שמע פעם על מסחר ממין זה. הרחוב דיבר. פעם אפילו בחשו בעניין כזה ברעש ליד מדרגות הקולנוע, אבל הוא אפילו לא הכניס אצבע. גם הפרידה מן המדרגות לא היתה כה קלה ליהושע רימר. אף כי לא היה לו אל מי להתגעגע. לאשה מן הקיוסק? אלמנה מרומניה. בתחילה היה מתחתן אתה, אילו היתה נותנת סימן מתאים. היא נישאה לבעל שמאוחר יותר יצא מדעתו ועתה ציפתה שימות. ולכן היתה כה מרירה והקימה צעקות בעניין הכלב. היא יכלה לצעוק לה. גם לאחר שבעלה המשוגע ימות לא יתחתן אִתה. קודם כל, היא היתה מגלה את הכסף וטוענת שהוא שלה. בגלל הכסף ובגלל הכלב לא יתחתן אִתה.

הכלב דווקא מצא־חן בעיניו. אלמלא היה מנמנם היה מסלק אותו. כלב אריסטוקראטי כזה, עם עור חום וזנב מסורק יפה. והצלם רחרח את הכעכים. לא הבין מלה ביידיש, ולהריח – התחשק לו. פעם ביום היתה נערה צעירה מביאה לו אוכל חם. יהושע רימר לא יכול היה לקבל ממנו תשובה ברורה – האם זו אשתו, או בתו, או סתם זונה? הוא יאמר לו, לבולגרי מן־הנוסח־הישן הזה: אל תהיה לי חכם ואל תבוא לי בחלומות. מי אני בשבילך? הוא לא יתגעגע לרחוב הזה, בעוד חודש, כשיבואו ימים חמים יותר, יבוא גם הוא אל בית־הקברות לעשות “אל־מלא־רחמִים”ים.

עוד באוטובוס, בדרכם חזרה, שאל את שמואל סולומיר לדעתו על חזנות בבית־הקברות ואם אפשר להוציא מכך פרנסה. שמואל סולומיר ראה בזה עסק. אפילו עסק טוב. ואפשר היה לסמוך עליו, כי ככל שהדבר נוגע לבתי־קברות, הוא היה מומחה, והוא סיפר ליהושע רימר שמחצית מן האבנים העתיקות שאסף למוזיאון שלו, הביא מבתי־קברות בצפת. יהודיים, נוצריים, וגם אצל הערבים לקח. ההעברה עצמה עלתה לו הון תועפות.

אלמלא הסולומיר הזה לא היה יוצא לטיול ולא היה צריך להיבהל מחיים חדשים. כמימים ימימה היה יוצא בשחר עם הכעכים, סופג בהנאה את ריחם הטרי, והכסף היה מונח לו במקומו ולא בארגז הברזל שליד שולחנו של הלוי.

“שמואל סולומיר נכנס לעיתים קרובות לבאנק?” שאל לפתע יהושע רימר.

הלוי קם ממקומו. כבר נהיה מאוחר. עוד היה עליו לנסוע לבית־החולים לבקר לקוח חולה ובדרך לקנות תרנגולת לשבת. הלוי רמז לברוך אנארכין ולי שיש לצאת לדרך, וליהושע רימר השיב בשאלה:

“אתה מכיר אותו טוב, את שמואל סולומיר?”

גם יהושע רימר קם, הוא לקח את הסל בידו וענה:

" 'ני יודע, סתם יהודי, נודניק".

יהושע רימר יצא לאיטו מן הבאנק והלוי החל מנקה את שולחנו. הוא הבחין באותיות כתובות על הניירות בהם היה קודם ארוז כספו של יהושע רימר. על כל חבילה צויין שמה בְּטוּש. הלוי קרא:

“השלג”.

“הגרמני”.

“הרגליים הנפוחות”.

גם אני התכופפתי וקראתי:

“חוטבי העצים”.

“הנער התלוי”.

הלוי כיבה את המנורה שמעל השולחן והאולם החשיך עוד יותר. רק ליד הקופה דלקה מנורת־לילה קטנה. הלוי השליך את הניירות לסל־הניירות שמתחת לשולחנו, והתחלנו פוסעים אל הדלת.

“די עם הגלות!” אמר הלוי לפתע.

הלכנו לאור מנורת־הקופה.

“יקנו מניות!” ענה ברוך אנארכין.

בטרם יצאנו מן האולם הגיעו המנקות. הן הדליקו מחדש את כל המנורות, החליפו בגדים והחלו מנקות את הבאנק בזריזות.

בחוץ ירד גשם, והטיפות הדקיקות השתקפו בשמשות המוארות של הבאנק. ברוך אנארכין נלווה אלינו לבית־החולים. הוא פרשׂ את מטרייתו, הלוי זקף את צווארון מעילו, ובדרך לתחנת האוטובוס פנינו לסימטא צדדית שהוליכה לָאטליז. ברוך אנארכין סיפר על רווחיו באותו יום בבורסה שבתל־אביב, והלוי דיבר על כספו של יהושע רימר. חבל היה לו, הכסף היה מונח זמן ארוך כל־כך ולא הכניס כלום. מן הדין, אמר, שישקיעו אותו בחברת המניות של קֶנארד ברנזון ותינתן למוכר הכעכים העני הזדמנות לראות מה אפשר לחולל בכסף. למניות של קנארד ברנזון היו סיכויים טובים לעלות, והלוי חזה להן עתיד גדול. הוא העריץ את הצעיר היהודי מברוקלין, אשר לחם במלחמת־העולם השניה בשדות הקטל של אירופה, וכששב הביתה הקים בניו־יורק אימפריה חובקת עולם.

הלוי שאף להיעשות נציגו של קנארד ברנזון בישראל. הוא קרא את ספריו והוא זכר מה שיעץ איש־הפינאנסים הגאון לשלוּחיו כשיצאו לדרך לעבור ארצות וערים ולהפיץ ברבים את מניותיו. תשאלו אם רוצים להתעשר, אמר להם. הלוי ראה עצמו כשלוּחו של קנארד ברנזון, וניסה שיטה זו על ברוך אנארכין, כשהלה קָרַב פעם, בשעת בוקר, אל שולחנו של הלוי, בידיו צמח שבור, ושאל את הלוי אם ראה מי שבר אותו.

הלוי, כמנהגו בבקרים, היה שקוע בקריאת דוחות הבורסה, ועתה הרים פניו מן העיתון, הזדקף בכסאו, ושלח מבט אל חלקי הקאקטוס שנחו על תלולית עפר קטנה בתוך שתי כפות־ידיו המוצמדות, הגדולות, של אנארכין. אנארכין עצמו היה גבוה ורחב־מידות. ראשו היה קרח למשעי וגם על פניו – מלבד הגבות – לא ניתן היה למצוא ולוּ גם שערה אחת.

הלוי התרעם על שהפסיקוהו באמצע הקריאה. הוא הביט באנארכין, בידיו שרעדו כאילו החזיק שם בכפותיו נפש־חיה, ונד בראשו על כך שפקיד מבוגר כמוהו, אין לו מה לעשות אלא רק להיעמד לו בבוקר לא־עבות אחד ולקונן על צמח שבור. הוא היה פותח בפניו מגירה עם ניירות והיה מראה לו, לאנארכין, כמה עבודה נערמת עליו, ושממש פשע לבזבז את זמנו לריק. שֶיִרְאה אנארכין את המכתבים שלא ענו עליהם, את התלושים שלא נתלשו, את המלווֹת־הממשלתיים שמועד פדיונם כבר חלף ולא נפדו. כל מגירותינו היו גדושות במסמכים דומים. מדי יום היה הלוי נדבר אתי, שלמחרת היום, כשאך נגיע לבאנק, ניקח את המגירות בידיים. נמיין, נוציא את הדרוש ונסלק קצת ניירות מיותרים. אך בבוקר היה הלוי כולו להוט לקרוא את שערי המניות של היום הקודם. קורה היה, שבכל זאת היינו שולפים מגירה, מגביהים מעט באצבע קצה של מסמך, מרכינים ראש ומתבוננים, מרחרחים נייר־ערך עם תלוש, אבל מיד היינו מהדקים ותוחבים הכל פנימה, עמוק יותר, מכניסים את המגירה בחזרה, דוחים הכל למחר ומתיישבים לקרוא את הדוחות.

הלוי לא היה קורא שָקט. הוא היה צוחק ומגרד לעצמו בבטן; היה מכה באגרוף בשולחן ומקנח את אפו; נושך שפה, נושם בכבדות, סוטר־קלות בראשו ומנפח את לחייו הרפות. הוא לא היה שווה־נפש אל המניות. היו לו בבורסה אהבותיו וגם שנאותיו. יש שמְניה היתה מדגדגת לו דִגדוּגוֹן ואז היה מחייך. הוא הכיר את תולדותיה של כל מניה וידע איך הן מתנהגות שם. מניה ששכבה לה שקטה, כמו עכבר בחורו, ובמשך כל השנה לא השמיעה אפילו ציוץ. מניות שלא ידעו מרגוע. קפצו למעלה ולמטה והקימו רעש מדי יום.

הלוי התבונן באנארכין שעמד עם הצמח בידיו, והבין שידע הרבה יותר על הפחוּתה במניות הבורסה בתל־אביב, מאשר על הפקיד הנשכח שיחד עימו כילה שנות עבודה רבות באותו באנק. מה ידע על אנארכין? שהתעסק בחשבונות מסובכים. שבבקרים היה מלטף את הקאקטוס שגידל בעציץ קטן בקצה שולחנו. שבמשך שנים הצטברה אצלו שורה של מעשים שהיה צריך להוציאם לפועל לפני שניגש לעבודה בבאנק. ובאלה גם נכלל הפינוק היומי באצבע רומזת של הקוצים הדקים של הקאקטוס. הלוי נזכר שאנארכין דיבר אליו פעם בעניין מקרה־עוול כלשהו בבאנק ובדרך־אגב גם סיפר משהו על עצמו. על ערכן של מקלחות קרות השכם־בבוקר בחורף. על החשיבות של הליכה לקולנוע פעמיים בשבוע. פעם אחת יחד עם אשתו. ובפעם השניה, לגמרי לבד. על קריאת שני עיתונים ביום, מהחל ועד כלה, ועל שפעם היה שחקן־שח שרוף.

יותר מזה לא ידע הלוי על אנארכין. ועתה עמד ליד שולחנו, פניו מודאגות, וחיכה לתשובה. עד שהגיע אל הלוי כבר הספיק לעבור ליד שולחנות אחרים וגם שם שאל כל אחד מן הפקידים:

“מי שבר את הקאקטוס שלי?”

הלוי קם ממקומו. קומתו והיקפו דמו לאלה של אנארכין. הוא התכופף קמעה אל מעבר לשולחנו ודיבר הַיְשֵׁר אל תוך פניו של אנארכין:

“ברוך אנארכין, אולי היית רוצה להתעשר?”

ברוך אנארכין התיישב על כסא שהוזח וחיוך רחב הסתמן על שפתיו החתומות. הלוי התכופף עוד יותר, נעץ את שלושת חלקי הצמח בתלולית העפר – שברוך אנארכין, אפילו כשישב עדיין היה מחזיקהּ בידיו הפתוחות – זרק כמה מלים על טבעו של הקאקטוס, שאפילו אם שוברים אותו הוא ממשיך לצמוח, אם הוא תקוע באדמה, והוא התיישב על כסאו ונתן לאנארכין את השיעור הראשון בסַחַר המניות.

“אמביציות לחיות, אדוני, אמביציות לחיות,” חזר הלוי.

צעדנו לאורך סימטא חשוכה אל האיטליז, ורוח חותכת הטיחה את הגשם אל־תוך פנינו. ברוך אנארכין התרונן. באותו יום עשה רווחים גדולים. לא שהרוויח כסף. הוא לא השקיע כספים בבורסה. לא היה לו כסף. כשיֵצא לפנסיה התכונן לקבל מחברת ביטוח־חיים סכום כסף גדול ורק אז יכנס לסַחַר המניות האמיתי. על־כן לימד אותו הלוי לסחור במניות על־הנייר, בכדי שכאשר יצא לפנסיה, ויהיה בידיו הכסף, כבר יהיה מומחה. אנארכין נעשה מומחה הרבה קודם. מהר מאד למד את סַחַר המניות. קנה בזול, מכר ביוקר, ועל הנייר היה עורך חישובים של קרן ורווחים. הרווחים עודדו את רוחו. עסקיו עלו יפה והוא החל חש עצמו עשיר. גם חיצוניותו השתנתה. נודע לו שהולנד היתה ערש־הבורסה בעולם, ולפיכך גידל לו זקן עשוי־היטב ובביתו תלה על הקיר את מפת אמסטרדאם.

פתחנו את דלת האיטליז ונכנסנו פנימה. הלוי ניער את הטיפות ממגבעתו ואנארכין טִלטל את מטרייתו. אפשר היה לקנות כאן תרנגולות בלבד. הקצב עמד בְּפינה מאחורי הדוכן וחרך מעל להבה של סְפִּירְטִיָה את קְנֵי־הנוצה הקטנטנים־כחלחלים, ששׂרדו על תרנגולת מרוטה. בידיים פתוחות, מחזיק את התרנגולת כשהיא מתוחה לאורכה, מראש ועד רגל, הסתובב כשפניו אל הקונָה, ותוך כדי שהוא מנענע את ראשו לשלום לקראתנו, שאל:

“טוב? גברת?”

האישה הקטנה עטתה על ראשה רדיד־צמר מחורר. ככל שגלשו בגדיה כלפי מטה כן הלכו והתרחבו. היא שלחה יד, מיששה את התרנגולת ואמרה:

“אין שומן?”

“את רוצה קצת שמנה יותר?” שאל הקצב.

“אני לא רוצה תרנגולת ממחנה־ריכוז”, אמרה האישה.

מאנקולים שעל הקירות השתלשלו עופות מרוטים, והקצב שלח ידו והוריד משם תרנגולת שמנה יותר. הוא הוריד תרנגולות אחדות. האישה מיששה, ואף אחת מהן לא היתה טובה בעיניה. לבסוף לא קנתה דבר. היא פנתה לצאת מן האיטליז. הקצב התעסק בתרנגולת על אנקול וכשראה שהאשה כבר ליד הדלת קרא אחריה:

“גברת תתפסי בחלק הרחב שלך מאחורה ויהיה לך שָׁמֵן!”

לרגע נלכד באשה הקטנה מראֶהָ של דוגרת חומה, שכל נוצותיה עדיין עליה.

“אני אקח את התרנגולת הרזה”, אמר הלוי.

הכרנו את הקצב. הוא היה לקוח שלנו, והוא מכר להלוי את התרנגולת בהנחה. האור באיטליז היה כמו קפוא. הצווארון הזקוף של מעילו של הלוי היה משופשף. לא היה לו כסף כדי לקנות לעצמו מעיל חדש. בקושי עלה בידו להסתדר עם המשכורת, ולפני תום החודש היה קונה מצרכים בהקפה. גם אצלי לווה כסף כשהתחלתי לעבוד בבאנק. תמהתי על כך, והוא אמר לי שגם אשתו שואלת אותו לעיתים קרובות, איך זה שאחרים הוא מעשיר ואת עצמו אינו זוכר.

היינו משוחחים על־כך לעיתים קרובות בבאנק. אני עצמי חייתי באותה תקופה בתחושת חיפזון. נשאתי בחובי הרגשה שעלי להזדרז, שאם לא כן אלך לאיבוד. עזבתי את הקיבוץ, השתקעתי בעיר הררית ונעשיתי פקיד בבאנק. הלוי השתדל שאקבל את המשׂרה.

כך היה המעשה: ביום הראשון הושיבו אותי ליד ברוך אנארכין, כדי שיבחן את ידיעותי. הוא הניח בפני גיליון עם מספרים, קירב מכונת־חישוב והורה לי לחשב. קצת שוחחנו על עצמנו ואחר־כך הוא עצמו נעלם. החישוב נגע לכסף איטלקי. חברת האוניות לוותה בבאנק כמה מאות מיליונים לירטות איטלקיות לתקופה של רבע שנה ועלי היה לחשב את הריבית בכספים ישראליים. מדי חודש השתנה שער הרבית. חודש אחד – אחד עשר אחוזים ועוד שבע־שמיניות האחוז; בחודש השני – שמונה אחוזים ועוד חמש־שישיות האחוז; ובשלישי – שוב אחוז שונה. הבטתי על גליון־הנייר, על מכונת־החישוב. היו שם כפתורים, ידית בצד, וכאשר לחצו על הכפתורים וסובבו את הידית, היו קופצים מספרים אל מאחורי האשנבים הקטנים. לחצתי על הכפתורים, סובבתי בידית, כל האשנבים הקטנים התמלאו מספרים והמכונה נתקעה. התבוננתי סביבי באולם, מחפש פנים לא־זרות שיעזרו לי. לא הכרתי איש. כשהיה מישהו עובר הייתי מרכין ראשי, עושה עצמי מחשב, ובזכרוני עלו מבחנים אחרים שהייתי צריך לעמוד בהם בחיי. באוסטראליה עמדתי פעם במבחן של תפירת כיסים למעילי חיילים, ובביָאלָא־פּוֹדלִיאסק נבחנתי בתפירת בתי־שוקיים של מגפיים. ועדת־האוּמנים פסקה שאני תַפָּר־בתי־שוקיים מדופלם.

פישפשתי בזכרוני אחר בחינות נוספות, כשהלוי התעכב לידי וכמה דפים בידו. מאחר שראה שאני יושב ואיני עושה דבר, ביקש לדעת אם אני יכול לכתוב במכונת־כתיבה ולתקתק לו מכתב קצר. נטלתי מכונת כתיבה, הדפסתי את המכתב בשביל הלוי, והאחוזים האיטלקיים התערבבו בזכרוני בכיסים ובבתי־שוקיים.

עד מהרה ראיתי שתקתקתי מכתב ללקוח מת. הבאנק ביקש ממנו להיכנס, בהזדמנות, ולקבל איגרת־חוב מתקופת מלחמת תש“ח. האיגרת היתה רשומה על־שמו בלבד. כתבתי גם את הכתובת: לכבוד ד”ר יצחק ברנע ז"ל. הרחוב, המספר והעיר. כשהלוי ניגש לקבל את המכתב כבר ישב אנארכין אל שולחנו. הוא הצביע עלי והתלונן על מצבם של הבאנקים בימינו. פעם באנק היה באנק, ואילו היום באנקים כבר אינם באנקים. רואים זאת לפי סוגי האנשים שנשלחו להיות פקידים, ואת אצבעו המצביעה לא הסיר ממני. אנארכין לגלג עלי. הוא סיפר להלוי שחייתי בקיבוץ ושלְחַשֵׁב אינני יודע.

הלוי קרא את המכתב לנפטר ושיבח את הכתיבה בלי טעויות.

“בקיבוץ? כמה זמן?” שאל.

“שתים־עשרה שנים רועה־צאן”, עניתי.

פיניתי את כסאי, הלוי התיישב במקומי, תיקן את מכונת־החישוב, חישב את חשבון האחוזים, ואמר שאעבוד במחלקה שלו. הבורסה בתל־אביב עדיין היתה צעירה, קרקע־בתולה, ולו היה נחוץ אלמנט חלוצי שיסייע לו לפתח את המסחר־במניות בארץ.

הקצב כיבה את הלהבה הכחולה של הספּירטִיָה והחל אורז את התרנגולת. הוא קיפל את הצוואר אל הרגליים, שם תוספת של חופן כבדים שהוציא מקערה, ועטף הכל יחד בעיתון.

“בחינם, גראטיס”, אמר.

השתלם לו לנהוג כך. הוא ידע מיהו הלוי, למרות שהפעם שכח את שמו וקרא לו “אדון באנק”. לו עצמו קרא פנחסיק, והוא בא לבאנק כדי להקניט את אשתו. הוא שמע על מסחר המניות בבורסה ורצה לקנות מניות ולהפסיד כסף. אשתו ירדה לחייו, תמיד צעקה, והוא רצה לתת בידה סיבה לצעקותיה.

הלוי קנה בשבילו מניות ספקולאטיביות, אך במקום ששערן יֵרֵד הוא עלה. פנחסיק מכר אותן ורכש מניות אחרות, שבהן היה הסיכון גדול עוד יותר, וגם הפעם עלו המניות וכספו של פנחסיק הוכפל. הקצב לא הבין מה קורה כאן. הוא בא להפסיד כסף והוא דווקא מרוויח. הוא לא בא אלינו מתוך כוונה לגרום הנאה לאשתו. היא גמלה לו רעה וברחה, והוא ישלם לה במטבע גרועה עוד יותר. הלוי הציע שיקנו בכל כספו של הקצב מניות ששערן גבוה מאוד, אך הן עצמן אינן שוות אפילו את הנייר שעליו הן מודפסות. והוא הסביר לו איזה סחורה זו. מניות המבטיחות כל־טוב: נפט וניקל וזהב; אבל אין הן יותר מאשר חלומות־שווא.

גם מניות אלה עלו. הפעם גם הלוי לא התחיל להבין מה קורה פה. הדבר לא נתן לו מנוח והוא סיפר על־כך לאנארכין. אנארכין היה סבור כי מן־הסתם טמון בקצב מזל מיסתורי. הלוי לעג לו. הוא גם לגלג על אשתו שלו עצמו, ששוב לא סמכה עליו שאי־פעם יעשיר אותה, ועל־כן קנתה בעצמה אגרות־ממשלתיות וחלמה על אוצרות. ככל שמדובר בבורסה, היה על הלוי להיות קר ומחושב ולשמור על הגיון בריא. למרות זאת, חיקו שניהם את הקצב. הם קנו את המניות שלדעת הלוי היו חלומות־שווא. הלוי – בכסף. אנארכין – על הנייר. אנארכין התקנא בהלוי ובקצב, וכעבור יום, כשהמניות עלו, סיכן גם הוא מעט כסף.

“הבה נראה מה כוחו של הקצב”, אמר בשעה שהלוי רשם עבורו את הקנייה.

הקצב פנחסיק בא לבאנק ובשומעו שהמניות עלו שוב, התרגז ומכר הכל. לאחר יום נפלו המניות. יום אחר יום נמשכה נפילתן, קונים בבורסה לא היו, עד שנתייצב מחירן בשפל המדרגה. אנארכין כעס על הלוי, מדוע לא אמר לו מיד באותו יום שהקצב מכר את מניותיו, והלוי טען לעומתו שגם הוא הפסיד כסף. משכורת של חודש שלם. אך אנארכין לא הירפה ממנו. זו הפעם הראשונה שסחר בכסף בבורסה, והנה נכשל. הבושה העכירה את רוחו, וכשאך היה רואה שהלוי פנוי ליד שולחנו, היה מתיישב לידו לעשן ולחזור על טענתו. מדוע לא סיפר לו הלוי בַּזמן על פעולתו של הקצב. גם להלוי היתה תשובה מוכנה. הוא לא האמין במזל העיוור. הוא לא היה חסידם של כוחות נסתרים.

אנארכין לא סלח לעצמו. הוא רצה להעיף מבט בקצב. איך הוא נראה. אבל פנחסיק לא בא לבאנק. עתה נלווה אלינו אנארכין לאיטליז להביט בקצב. אולי יבחין בו באיזשהו סימן. פנחסיק היה עגלגל וחלק, כאילו זה עתה שרף גם את עורו שלו בתוך הלהבה הכחלחלה של הספּירטִיָה.

כשסיים פנחסיק את עטיפת התרנגולת בעיתון, התרוממה מאחורי הדוכן אשה קטנה, זקנה, ששערה צבוע ואפה עקום. היא ישבה שם בשקט, על שרפרף, וקודם לא הבחנו בה ולא שמענו אותה. הקצב דיבר אליה:

“חותנת, ימינה”, אמר והצביע באצבעו על הפינה באיטליז שם רצה שתעמוד כדי שלא יצטרך להסתכל עליה. היא צייתה לו, וכאשר הסתובב ופניו אלינו, כדי למסור להלוי את התרנגולת ולקבל את הכסף, והיא שוב נכנסה לתוך שדה־הראייה שלו, אמר:

“חותנת, שמאלה”.

כך היה שולח אותה שמאלה וימינה עד שפנינו לצאת מן האיטליז. היינו כבר כמעט בחוץ כשקרא אחרינו:

“אשתי בחופש”.

גם האישה שסירבה לקנות את התרנגולת היתה לקוחה שלנו. היא ובעלה באו לפתוח חשבון משותף. כששאלתי אותם אם כל אחד מהם לחוד יוכל למשוך כסף, אמר הוא כן והיא אמרה לא.

“למה לא, יקירתי”, תמה.

הוא היה גבוה, בעלה, והיא הרימה עיניה אליו וענתה: “שכחת כבר, יקירי?”

כעבור חצי שעה חזרה לבדה לבאנק ואמרה שהיא מוכרחה לספר לי מה שכח בעלה.

“הוא קנה לעצמו חתיכת בשר חדשה”, אמרה.

לא תפסתי למה כוונתה. ואז הוסיפה:

“הוא רכש לו אהבה חדשה”. והלכה.

הגשם נמשך ואני נשאתי מתחת לבית־שחיי את התרנגולת של הלוי. היא לא נכנסה אל־תוך תיקו, ואת סל הפלאסטיק המחורר השאיר בבאנק. הוא תכנן לקנות לאחר העבודה מצרכים בשוק, אך במקום זה התגלגל הביקור בבית־החולים.

יצא לו להלוי לבקר לקוחות בבתיהם. פעם הלך אל ביתו של גוסס לדבר על מניות כדי לעודד את רוחו לחיים. המשפחה ביקשה שיבוא, ואני ליוויתי אותו. אל הסאלון הגדול, בו התאסף חלק מן המשפחה, הובילו על מיטת־גלגלים את האב הזקן, ואחד מן הבנים המבוגרים רכן ודיבר אליו אל־תוך פניו. הוא בישר לו שאדון הלוי מן הבאנק בא, ושהוא הביא אתו את הפקיד החדש, עוזרו. הבן הרחיק עצמו, חזר כמה צעדים אחורנית, וחיפש מרחוק, במותחו את ראשו קמעא קדימה, סימן כלשהו בפניו של הזקן שהמלים התקבלו.

הריהוט שבסאלון היה דֶנִי. שטיח מיאפאן היה תלוי על הקיר. כנף הפסנתר היתה מורמת, ודרך החלון ניבט הגן היפה שהשתפל אל חורש קטן, ועוד יותר למטה, הרחק־הרחק באופק, מעל לצמרות העצים, החל הים.

עיני הזקן היו מזוגגות, פניו משוקעות, ובבת־אחת השמיע אנחה כאדם הבוכה בחלום. הבן המבוגר התקרב שוב אל המיטה, התכופף, ותוך כדי שסימֵן בידו שייעשה שקט־גמור בסאלון, הציב אוזן לשמוע בכבוד רב מה שאביו מבקש לומר. רגע או שניים עמד כך, ואחר־כך מסר מה ששמע מפי החולה. החולה ביקש שיסלחו לו על שיוצא לו לקבל אורחים במצב שכזה, ואת כולם ביקש שירגישו עצמם בנוח.

בינתיים הובילו פנימה על שולחן־גלגלים תיקי קרטון גדולים, אורכו של כל תיק היה למעלה ממטר ורוחבו מטר, ואותו בן עצמו קירב את השולחן אל מיטת החולה ופתח את אחד התיקים כדי שיראו המסובים כמה עבה היתה שיכבת הגליונות שהיו מושחלים על שרוך וקשורים בלולאה. הבן סיפר שכל השנים היה האב רושם ביד צלולה, את תולדות המניות שקנה, את האחוזים שהן הכניסו, את ההטבות השנתיות ואת הרווחים. אפילו כשכבר היה חולה, אמר הבן, היה האב יושב מִספר שעות ביום ומשרטט את הטבלאות, והבן הגביה את הכרך כדי שגם האנשים הצעירים יותר שבבית יראו את הטורים, ויתרשמו מן השורות הישרות ומן הצבעים השונים של הדיו שבלטו לעין.

אפשר היה למצוא בספרים מתי שילמו מניות מסויימות דיבידנדות, כמה אחוזים, אפילו כשהדבר קרה לפני שנים רבות. הבן שיבח את הזיכרון של אביו וסיפר שכאשר האב היה עדיין צעיר ביותר, עוד בהאמבורג, גילה כשרונות מסחר גדולים. ואכן, הוא נעשה עשיר מופלג. היטלר לקח ממנו הכל. סמוך למלחמה יצא מגרמניה, התרוצץ עם יהלומים על־פני סין, עד שבא לישראל, וכאן צבר עושר מחדש.

הבן סגר את התיק וסיפר שעוד עשרה כרכים דומים ניצבים בארון הזכוכית בחדר העבודה של האב. על הכריכה רשום היה באותיות דפוס גדולות השם: וילי שטיינר־אבני.

כשהיה וילי שטיינר־אבני בריא, והיה נכנס לבאנק, היה נוהג נימוס אפילו בפחוּת שבפקידים. גבוה, כפוף קמעה, לא מתוך הכנעה אל מתוך עדינות, היה שותק בחיוך וממעט לדבר. פעם אחת, כשהלוי היה עסוק, ואני הייתי עדיין פקיד חדש לגמרי, התיישב וילי שטיינר־אבני ליד שולחני וביקש לדעת מה חדש. הייתי גאה מאוד על פנייתו אלי והשבתי לו מה שיום קודם קראתי בעיתון: שמדברים על שלום והמניות בארץ יעלו.

“מאוחר מִדַי”, היתה תשובתו.

יותר לא דיבר, ואני לא מצאתי בי עוז לשאול לְמה מתייחסת תשובתו. מאוחר מדי למניות? מאוחר מדי לשלום בארץ? ואולי בכלל מאוחר מדי לשניהם.

וילי אבני החל להתהפך מצד אחד לצד אחר. הוא הרים רגל עירומה והפיז’אמה היתה מופשלת עד מעל לְסוֹבֶך השוק, אחר־כך הגביה כתף והוליך את ראשו לאט־לאט עד שנמצא שוכב כשפניו אלינו. הוא ניסה והצליח להגביה עצמו מעט, והוא דיבר בקול שהיה סדוק במקומות רבים:

“אדון הלוי, מה נשמע שם עם המניות שלי?”

האנשים בבית נשמו לרווחה. לשם כך הזמינה אותנו המשפחה, כדי להביאו לידי דיבור ולשלוף אותו מתוך היאוש. שכן, הוא שכב־ושכב ימים, ודבר לא נגע לו. הרופאים הרימו ידיהם ויעצו לסמוך על אלוהים. אבני הזקן היה זקוק לרחמים, אמרו. אכן, מראהו היה מעורר רחמים, כשנכנסנו והובילו אותו לסאלון. עתה התעוררה בשׂורת־חיים בעיניים המזוגגות, והבן המבוגר אחז בזרועו של הלוי, הוליך אותו למיטה וביקש ממנו לענות.

“דבר אליו. דבר אליו”, אמר ורמז לנאספים בבית, כשנים־עשר – שלושה־עשר איש, שיאמצו את ידי הלוי לדבר עם החולה. מכל הסאלון נשלחו אל הלוי סימנים אילמים שיתעשׁת וידבר אל החולה. אבל הלוי לא נזקק שיאמצו את ידיו. כשהגיעו הדברים לידי מניות גם הוא עצמו קם לתחיה. הוא התכופף אט־אט, כפי שקודם עשה הבן המבוגר, חיפש בעיניו מקום לדבר לתוכו ולבסוף צעק אל־תוך אוזן:

“טוב מאוד! טוב מאוד!”

ראשו של וילי שטיינגר־אבני צנח חזרה אל הכרית ונותר קפוא. הלוי היה מרוצה. הוא שב למקומו הקודם, התיישב בכורסא ועתה, לראשונה, הירשה לעצמו לגימה מספל הקפה בו נתכבד קודם. פה ושם עוד שלחו אליו כמה אנשים מבטי הערכה, והבן המבוגר נעמד שוב ליד החולה וחיכה שיתנועע. אבל החולה לא זע ולא נע. הוציאו אותו מן הסאלון וגם את השולחן עם כרכי הקרטון הוציאו. שתו קפה, טעמו עוגיות, והחלה שיחה שקטה בזוגות ובחבורות. דיברו על נסיעה לחו"ל, הזכירו שֵם של מלון בהאמבורג, את מחירה של שמלה, את יום הולדתו של איזה מלך באירופה. מישהו נתן הוראות כיצד לאפות עוגת־ספוג, עד שיצא הבן המבוגר אל הנאספים ובישר שהאב נפטר.

לאחר ה“שבעה” הגיע אל הלוי מכתב מן המשפחה, והעתק של המכתב נשלח למרכז־הראשי בתל־אביב, ובו שיבחו את הלוי והודו לו על הביקור. המשפחה סיפרה בקצרה מי היה אביהם. שהוא אסף את שׂרידי המשפחה הענֵפה לישראל והעניק להם עתיד. שבנים, נכדים ונינים גרמו לו נחת, וכָאב להם, לכולם, על שבזיקנותו המופלגת, לאחר חיים ארוכים של פעילות גדולה, נגזר עליו בימיו האחרונים להיות שקוע במלאנכוליה ולגווע בתוגה. אולם הלוי בא והעירו מעצבותו. והם סיפרו איך אביהם מת; איך דיבר אליו הלוי, ושהמלה אחרונה ששמע אביהם בשעה שנפרד מעולמנו בדרכו לעולם האמת, היתה קריאתו של הלוי:

“טוב מאוד! טוב מאוד!”

חזרנו לרחוב הראשי להמתין לאוטובוס. כמה טוב שהייתי לבוש במעיל הגומי הארוך שהבאתי אתי מאוסטראליה ושבו השתמשתי בימים הגשומים כשהייתי רועה בקיבוץ והיה עלי לצאת עם הכבשים למרעה. אנארכין נשא את המטריה נמוך מעל לראשים של הלוי ושלו כדי שהרוח לא תניס טיפות גשם אל תוך פניהם. אני הייתי נמוך מהם בראש, וחבילתו של הלוי מתחת לבית־שחיי החלה להיות רטובה. הגשם מבחוץ והכבדים הרטובים מבפנים הספיגו את הנייר ביסודיות. פיסות עיתון החלו מתקלפות ואני הייתי מודאג שמא לא יחזיק העיתון מעמד עד לבית־החולים. שלא אגיע לשם פעם עם הכבדים החיים בידיים ועם התרנגולת המרוטה בחוץ.

הלוי קרא ואמר שכאשר ניכנס לבית־החולים נעמיד פנים שמחות, כדי שחיים ציפורי לא יכיר בפנינו את האמת.

חיים ציפורי עדיין לא היה לקוח שלנו. הוא היה אמור להיעשות לקוח, אך בדרך לבאנק הוכה במחלה פתאומית, נפל משותק ברחוב ויותר לא שב לאיתנו. הוא נחטף לבית־החולים, ומאוחר יותר באה אלינו אשתו, כדי לדרוש־ולחקור פרטים ולטַכֵּס עצה. לפי חשבונה נשא בעלה על גופו כסף מזומן בסכום עגול שהגיע לכדי שש ספרות, וכשהחזירו לה בבית־החולים את צרור־בגדיו כדי שתיקח אותם הביתה, מצאה בכיסים ובמקומות תפורים אחרים, רבע מן הסכום בלבד. נשאלת השאלה: איפה השאר? עם כל זה באה אלינו. לשאול את בעלה לא היה טעם. הוא שכב שם במסדרון על מיטה, עירום, נאלם, בפה פעור ובעיניים עצומות. במגירת השולחן הקטן שלמראשותיו מצאה, כשפתחה אותה, את שיניו התותבות, את הטבעת, את חַפְתוֹרֵי־הזהב, את שעון־היד ואת המצית. במסדרון לא היה שום חלון ואור־הניאון החשמלי הגיה באמצע היום את פניו ואת רכושו.

כשגילתה כל זאת התבלבלה וצעקה לאורך כל המסדרון:

“איפה הכסף?”

לשושנה ציפורי היה קול ביתי, צרוד, שיער צהוב, והיא היתה הבְּעָלים של בית־האבות שבו היה שמואל סולומיר שומר־לילה. מבית־החולים הביתה לקחה את רכושו של בעלה, פרט לשיניים התותבות. בבית חיפשה שוב בצרור־המלבושים ובמקומות־הסתר שבבית, אשר חיים ציפורי היה נוהג לטמון בהם כסף. נמצא עוד סכום קטן. עתה הגיע הסכום לכדי רבע ומשהו. היא ישבה ליד שולחנו של הלוי, מסרה את כל הפרטים הללו ומתוך הֶרגל הסתירה באצבעה שוּמה חוּמה על צווארה.

הלוי הכיר את חיים ציפורי והיה סקרן לשמוע על התכונה להסתובב עם כסף מזומן. שושנה ציפורי אמרה שלבעלה היו אך ורק שתי תאוות בחייו. פאנטאזיה וכסף. הוא החביא כסף במקום סתר וכעבור חודש או חודשיים היה מוציאו מחדש ומדמיין לעצמו שמצא אותו.

שושנה ציפורי הכירה את מקומות־המסתור של בעלה, ואפילו כאשר נזקק בית־האבות לכסף כדי לסלק חוב, התאפקה, למרות שהיה בה רצון להוציא מאחד המקומות חבילת שטרות. היא לא רצתה שבעלה יגלה כי ריגלה אחריו כל אותן שנים וידעה את סודותיו. היא גם חששה לקחת את הכסף שמא יחפש לעצמו מקומות־מסתור חדשים, והיא לא תדע היכן הוא מחביא את הכסף.

ברצון היתה מסדרת שישלמו רק לה את הכספים, אבל היא התביישה לדבר על כך. היא רמזה רמזים, אך את האמת ואת הצער טמנה עמוק בלבה. לו נודע הדבר לזקנים, היו עוזבים אותה ונפוצים והיא היתה מאבדת את פרנסתה. מספיק סבלה בַּשנים שהבית היה פנסיון, אורחים חדלו לבוא והחדרים עמדו ריקים. תמיד ליווה אותה החשש שבאחד הימים יקרה כך לבעלה. הוא יצנח פתאום ברחוב ואיש לא ידע לאן נעלם הכסף. זה היה צריך לקרות דווקא ביום בו הבטיח להפסיק להחביא כסף והיא הוסיפה לו סכום גדול כדי שיפקיד אותו בחשבונם. היא קיוותה שהוא יביא את הכסף לבאנק ויפסיק לפַנְטֵז.

הלוי האזין לה, ועצתו היתה:

“להמשיך לחפש”.

גם הלוי הצטער על שחיים ציפורי נכשל על סיפו של הבאנק. השקיעו בו בלי־סוף דיבורים שיתחיל לנהוג כבן־אדם ויהיה ללקוח בבאנק. וכאשר נדמה היה שכבר עלה על דרך הישר – ראה את הבאנק מנגד ואת סיפו לא עבר. שושנה ציפורי קיוותה כי הבנק ירפא את מחלתו. כך חשבה: הוא ייעשה לקוח, יסחר במניות, ואט־אט יהפוך להיות אדם מעשי. גם הלוי האמין כי הבאנק יסייע לחיים ציפורי למצוא תוכן חדש בחייו.

הלוי עצמו אמר לי פעם, כי אלמלא היה מאמין בכוחו של הבאנק, בחופש המסחר, בעתיד הבורסה ויחד עם הבורסה בעתידו של המצב הכלכלי בארץ, היה קם והולך לו מביתו ומעירו כדי לחיות בקיבוץ. בקיבוץ שבו חייתי אני, בילון. הוא היה גר לו שם בביקתה ליד השדות ובזמנו הפנוי היה זורע לו, בגינתו הפרטית שסביב ביקתתו, גזר, בצל, נוטע עץ־קפה, כדי שיוכל לשתות קפה טרי מגינתו הפרטית. גם לאשתו היה טוב שם. היא היתה גומרת לה שם את שמונה השעות שלה ביום בַּתרנגולות או בַּמטבח, ואחר־כך היתה אדם חופשי.

דניאלה הלוי היתה מופיעה לפעמים בבאנק. לבושה כמו אדוקה, בבגדים כהים, שערה משוך לאחור, היתה נעמדת מאחורי גבו של הלוי וחמורת־סבר כמו דובר, היתה מחכה שיתפנה. היא היתה קונה איגרות מלווה־עממי, שהיו משתתפות, שלוש פעמים בשנה, בהגרלה, והיו בתוקף זמן ארוך; מדי פעם, לאחר הגרלה, היתה באה לבדוק אם אחת מאיגרותיה זכתה בזכיה גדולה.

מאחורי גבה היה הלוי מלגלג על אגרותיה, וסולח לה על אמונתה בגורל העיוור. הוא עצמו היה מחסידי ההגיון הבריא. למשל, קאנט. הפילוסוף עמנואל קאנט. הוא גם היה חסיד של מעשים תכליתיים בתחום הכלכלי. והמודל שלו היה קֶנארד ברנזון. הלוי היה עושה מהם צֶמֶד. הוא היה מזווג את הפילוסוף מן המאה הקודמת, הגאון מפרוסיה, עם הצעיר היהודי מאמריקה, גאון הפינאנסים שחי בשווייץ. היה טוב בעיניו שקנארד ברנזון התכוון לבקר בישראל. במכתב שכתב לו הזכיר את הנקודה היהודית. שמדינת ישראל מצפה לו והעם זקוק לו. בין אם יבוא ובין אם ישלח שליח, בין אם כך ובין אם כך, יעלה הלוי בַּפגישה את שאלת ייצוג החברה בארץ. הוא ירמוז על נכונותו לקבל על עצמו משרה זו. הוא יספר כיצד הפיץ את הרעיון של החברה ומכר את מניותיה.

גם חיים ציפורי עדיין אינו מקרה אבוד. הוא יבריא ויקנה מניות. לפי מה שסיפר שמואל סולומיר, חיים ציפורי לא היה כלל מן החלשים, הוא היה נושא שקים או ארגזים בבית־האבות וחס על כל פרוטה.

הלוי נפגש עם ציפורי בפארק העירוני. נלוויתי להלוי לחפש חייט שיהפוך מכנסיים גבריים למכנסיים נשיים, ובדרכנו חזרה התיישבנו על ספסל לנוח. היום היה יום חם, ואנחנו הלכנו ברובע העני של העיר, בסמטאותיו הצרות והתלולות, בְּבָתִים עם גרמי־מדרגות, לחפש את החייט בן־עירו של הלוי. בנו של הלוי צמח אל מחוץ למכנסיו, ויתכן שאפשר היה להתאים את המכנסיים לבתו. היא היתה זקוקה לזוג מכנסי חאקי. החייט היה פנסיונר ומחיריו זולים. הוא היה כבר זקן מאוד, והוא חי בדירה קטנה באיזור העני של העיר עם אשתו השניה. אבל לא פגשנו אותם בביתם, ובדרכנו חזרה נכנסנו לפארק.

כשחיים ציפורי עבר ונעצר לידינו, הוא הסיר את כובע הקש שלו, בעל השוליים הרחבים. שערות ארוכות ירדו על עורפו לבנות ודלילות.

“רבותי הבאנקאים”, אמר ורצה לדעת מה מעשינו ביום חם באמצע השבוע בפארק העירוני.

הלוי סיפר לו על החייט והציג בפניו את המכנסיים הגבריים. חיים ציפורי חבש שוב את מגבעת הקש שלו ואמר שראשו מלא בבגדים נשיים. הוא הלך אחר אשתו לקנות לה שמלה מחנות לחנות ברחוב שכולו חנויות. בחנות אחת אירע מקרה שטרד את מנוחתו והוא בא לכאן, לפארק, כדי להכניס סדר בזכרונותיו.

שמואל סולומיר סיפר על חיים ציפורי, שבחצר בית־האבות שלו הוא היה מסתובב כשמגבעת הקש שלו שמוטה על מצחו, השרוכים מידלדלים ממנה לצדדים, ואם היה נתקל בזקן על כסא־נוח, היה פוסע הלוך ושוב ושולח אל תוך הזקן דיבורים ארוכים ומהירים, עד שהלה היה נרדם.

גם כאן, בפארק, החל חיים ציפורי פוסע הלוך ושוב לאורך הספסל, וסיפר על חנות גדולה ובה שדרות של שמלות שנשים טיילו בהן ונעלמו בהן כבתוך יער־עד. כשגם אשתו נעלמה שם, התיישב לו מיוגע על מדרגה אחרונה, קרוב מאוד למעקה, כדי שלא ידרכו עליו. את ידיו הניח בין רגליו, כופף את ראשו אל ברכיו, וכשכובעו מוזח אל מתחת למצחו התבונן ברגליהן של הנשים שנכנסו ויצאו. אם נזדמנו רגליים שמצאו חן בעיניו היה מסיט למעלה את המגבעת ומרים קצת את מבטו. לא בכל פעם השתלם הדבר. אבל כאשר עברה הנערה עם הרגליים הארוכות הסיר כליל את המגבעת מראשו, ולא התאכזב.

חיים ציפורי עצר ובשתי ידיו צייר את דמותה של הנערה הגבוהה. מאחוריו, במרחקים, התיקה עצמה אוניה מן המזח ופתחה במהלכה האיטי אל תוך הים הרחוק.

הלוי הניח על הספסל את המכנסיים שהחזיקם קודם על ברכיו, וחיים ציפורי המשיך לספר כיצד הביט בנערה שנעמדה בטרקלין וראה שפניה עצובים. הוא רצה שתחייך, ואילו היתה מבחינה בו היה כבר עושה משהו כדי לסלק את העצב מעל פניה. בינתיים ירדו במדריגות אם וילדתה, והילדה העבירה את אצבעה לאורך כל המעקה ועם תום המעקה גם על ראשו. כשהילדה הגיעה עם אצבעה עד למצחו כבר ידע חיים ציפורי שנפגש פעם עם הנערה ושמה היה מירל.

הדבר אירע לפני שנים רבות. הוא היה אז נער כבן ארבע־עשרה ומירל היתה בת־גילו. במשך הזמן הזדקן, אבל מירל – לא. נשארה נערה בת שמונה־עשרה. באותם ימים לא ישב על מדרגות בחנות ולא נראה מעורר־רחמים. כשנכנס לחנות לקנות חוטים ופגש שם את מירל לראשונה, די היה במבט אחד בין שניהם כדי לדעת שמכאן תצמח אהבה.

הוא בא לאותה חנות כדי לחסוך כסף. כל אימת ששלחו אותו לקנות חוטי־תפירה שילם גרוש אחד פחות. את הגרושים אסף כדי להתעשר. בעל החנות הזהיר אותו, כי אם ימשיך להפחית לו כל פעם גרוש, יבוא יום שהוא לא יְוותר לו יותר וישליך אותו בבושה ובחרפה מן החנות.

ביום בו פגש את מירל והחליף עמה מבטים מאוהבים נאבק בתוך עצמו: להוריד גרוש ולסַכּן אהבה, או לשלם מחיר מלא ולזכות במירל.

חיים ציפורי הסיט למעלה את מגבעת הקש שלו וניגלו פניו השטוחות. הוא פסע הלוך ושוב ואמר שחבל היה לו על האהבה וגם חבל היה לו על הגרוש.

האוניה שבים עברה עץ בפארק, וחיים ציפורי אמר שכל זה היה מספר למירל הגבוהה בחנות הבגדים, כדי לשמח את לבה. אבל מירל הגבוהה לא השגיחה בו למרות שהסתכלה עליו. היא הושיטה רגל קדימה, קירבה שולי שמלה תלויה אל בִּרְכָּה, ראתה שזה מתאים, וחייכה.

כשחיים ציפורי ראה שלא הוא אלא איזה שוליים של שמלה הם ששימחו את מירל שלו, חבש את המגבעת, הזיח את שוליה עד מתחת למצח, ונותר יושב מבוייש, כפוף, נפול ורך. הוא לא חיכה עד שתצא אשתו מן היער. הוא ברח מן החנות ובא לכאן, אל הגן, כדי לגרש את מירל הגבוהה מזכרונו. הוא חדל מהליכתו ואמר:

“גם אז יצאתי מפסיד. בחרתי בגרוש ואיבדתי את האהבה”.

וחיים ציפורי הלך לו. גם אנחנו קמנו והחילונו לצאת מן הגן. הלוי נשא את המכנסיים מתחת לבית־שחיו. הוא הצטער על ההליכה לריק לחייט, ואמר שבתו תצטרך לחכות שבוע נוסף עד שנוכל לבקר שוב אצל החייט. לקנות מכנסיים חדשים לא בא בחשבון. החודש לא יכול היה הלוי להרשות לעצמו הוצאה מיותרת.

“הוא יפול אל תוך ידינו”, אמר הלוי לאחר כברת דרך, והוא הצביע בידו אל הכיוון שבו נעלם חיים ציפורי.

שושנה ציפורי נשמעה להלוי, והיא חזרה לביתה לחפש את הכסף בבית־האבות. כעבור כמה ימים באה לפתע שוב לבאנק כדי לבשר בשמחה שנמצא עוד רבע מן הסכום. לא היתה לה סבלנות לחכות בתור והיא ביקשה רשות לספר בחיפזון את הפרטים. את הכסף מצאה בתוך שעון הקיר הישן. מקום אהוב על חיים ציפורי להחביא בו כסף.

היא ידעה אֵילו מקומות אהב פחות ואֵילו יותר. שובך־היונים הישן בחצר על העץ, למשל, שפעם היו בו יונים והיום מתגוררים בו עכבישים. חיים ציפורי היה מחביא שם כסף לעיתים קרובות מאוד. בכלב החרסינה החלול החביא לעיתים רחוקות מאוד. היא ידעה את מקומותיו בעל־פה. אבל חיים ציפורי החליף את אהבותיו וזה בלבל אותה. כי בשעון חיפשה, אבל תחילה לא מצאה שם כלום. מכך למדה שעליה לחפש כשהיא רגועה. היא הכינה רשימה של כל המקומות. אבל כסף נוסף לא מצאה. היא נסעה עם הרשימה לבית־החולים לשאול את בעלה. עתה כבר לא שכב במסדרון. העבירו אותו לחדר קטן יותר ומאוּורר יותר, והוא כבר החל לחזור במקצת לאיתנו. אבל הדיבור לא שב אליו. היא התיישבה לידו, החזיקה את הרשימה לנגד עיניו וחיכתה שייזכר. היא נטלה אצבע שלו והוליכה אותה לאט־לאט על־פני הרשימה, ממקום למקום. היא החזירה לו את השעון, את הטבעת ואת המצית. בעיניו ניגלה ברק, ומיד נעלם. הוא לא נתן שום סימן היכן החביא את יתרת הכסף. לכן באה לבקש את הלוי שיקח את הרשימה, יסע אל בית־החולים ויוציא ממנו תשובה, היכן החביא את יתרת הכסף.

הלוי לקח את הרשימה והבטיח לנסוע לבית־החולים. כמה שבועות היה דף הנייר מונח על שולחנו. מדי בוקר קבע שלפנות־ערב יסע אל בית־החולים, ולפנות־ערב היה דוחה זאת למחר. שושנה ציפורי האיצה בו דרך הטלפון. היא חששה שמא יאחרו את המועד. הכסף ייגנב או שבעלה יאבד את זכרונו. הוא כבר הרגיש טוב יותר. הלך נוקשה וסחב רגל. גבנון על שכמו התיישר. אבל הדיבור שחזר אליו לא היה כה עליז. הוא גימגם ודיבר שלא לעניין. ובעניין הרשימה היה שותק כמקודם.

בבקרים, בשעה שהיינו ניגשים לפעמים למיין מגירה עם מסמכים, היינו שמים את הרשימה בין הניירות הדחופים שבהם היה עלינו לטפל. פרט לכל המגירות שהיו גדושות בניירות, היה לנו גם ארון ברזל ובו כמה חבילות של איגרות־מלווה מתקופת מלחמת תש“ח, והיה עלינו לשלוח את כל התעודות הללו ללקוחות שהממשלה לקחה אצלם כסף באותן שנים. מדי בוקר היינו נוטלים חבילת אגרות־מלווה, קוראים את השמות ומחפשים כתובות. רבים מן הבעלים כבר לא היו בחיים. אחרים היגרו מן הארץ. פעם, בלוויה של פקיד מן הבאנק, הראה לי הלוי פה וָשָם שמות שהיו מצויינים על מציבות, ואמר שהאיגרות של האנשים האלה מונחות אצלנו בארון הברזל. ללקוח כזה כתבתי את המכתב ביומי הראשון בבאנק. עתה כבר ידעתי את הנוסח בעל־פה. לאחר מיון מגירת ניירות, לאחר דחיית כל העניינים למחר, בשעה שהלוי היה ניגש – עד שיפתחו את הבאנק – לקרוא את דוחות הבורסה, הייתי נוהג לכתוב מכתבים אחדים לאנשים מתים. תוכנו של כל מכתב היה אחיד. שיבואו לקבל את איגרת החוב הרשומה על־שמם. מלווה שנקרא %¼3, מלווה מלחמה, שנת תש”ח.

כשנכנסנו לרחוב הראשי היו עוד החנויות פתוחות ומוארות. אנשים מועטים הלכו בגשם. לאורך החנויות התמשך גג וברוך אנארכין ניער את הגשם ממטרייתו והחזיקה פתוחה למחצה. כל הדרך לא אמר דבר. היה לו יום טוב בבורסה ויכול היה להרשות לעצמו לשתוק. הלוי רצה שאנארכין ירכוש מניות שהוא כינה אותן בראשי־התיבות מק"ב, אך אנארכין השיב לו בשפתיים חתומות. משך מפעם לפעם מ–מ–מ–מ ארוך. מאז מקרה הקצב לא הלך יותר אחר הלוי בעיניים עצומות. תחילה כך אכן היה: הלוי הוביל והוא הלך אחריו. הוא לא היה ההולך היחיד בעקבותיו. הזדמן לו פעם לשמוע כיצד לקוחה צעירה, בלונדינית ויפה, בתספורת נערית, אמרה להלוי, שֶׁמַּה שהוא יעשה – היא תעשה, ומה שהוא יקנה – היא תקנה, ושהיא תלך אחריו בעיניים עצמות. הלוי חייך, לובני עיניו זרחו והוא אמר לה, לאשה הצעירה: מה אני? משה רבנו, שילכו אחרי בעיניים עצומות? משה רבנו הוביל את העם לארץ כנען, ואני אוביל לתל־אביב, אל הבורסה? לעיתים קרובות, כשהזדמן, היה הלוי חוזר על כך. משה רבנו נותר תקוע בראשו.

אלא שברוך אנארכין כבר ידע לבדו את הדרך לבורסה. הוא יכול היה לומר על עצמו שהוא מומחה בשטח זה. הוא הכיר את סחר המניות, ידע את אופיין, זכר בעל־פה את תולדותיהן, צפה בהתנהגותן, ידע למה ניתן לחכות מהן, ובאילו מן המניות צפון עתיד.

לאמריקה עוד לא היה אנארכין מוכן. הוא לא הניח לשכנעו להשקיע כספים במניות מק"ב. נכון שנרשמה במניות אלה עליה גדולה, החברה היתה לאימפריה, אבל אימפריה צעירה, ועדיין לא היה ידוע מה יהיה עתידה. מה שכתבו העיתונים עדיין לא היה בו די בשבילו. וחוץ מזה, הקנארד ברנזון הזה כבר בכלל לא מצא חן בעיניו. התנהג כמו משיח צעיר. שילח מיסיונרים אל כל ארצות תבל, ובעצמו חי לו בשווייץ, מוקף נשים צעירות יפות וסוסי מירוץ זריזים.

גם הוא, ברוך אנארכין, היה פעם צעיר וחי בפאריז. הוא שיחק שם בשח. עוד לא היה לו אימון באותו קנארד ברנזון. והקצב לימד אותו לקח. לא ראו עליו, שם באטליז, כלום. אבל בסבתא־החותנת הקטנה, עם השיער הבלונדי והמבט העקום, רחרח אנארכין משהו. היא כישפה את הקצב, שלא יוכל לעשות צרות לאשתו, לבִתה.

יצאנו מאיזור הגג ונכנסנו שוב אל תוך הגשם. אנארכין פרש את מטרייתו והלוי תקע מתחתיה את ראשו. התחנה כבר לא היתה רחוקה. הלוי החליט לנסוע בערב זה לבית־החולים בגלל הבטחתה של שושנה ציפורי שהדבר ישתלם לו. שאם יגלה היכן החביא בעלה את יתרת הכסף, היא תקנה בכל הסכום מניות מק"ב. הלוי חישב ומצא שאם יצליח עם חיים ציפורי יגיע כספו, ביחד עם כספו של יהושע רימר, לסכום ניכר מאוד, והוא יוכל לומר שהיה לו היום יום ממוזל.

קודם־כל – הכנסה לבאנק. ושנית – סיפוק שהיום לא עבר לריק. הבאנק יעריך זאת. גם עקשנותו של אנארכין והִמְ–מ–מ–מהוּמוֹ בשפתיים חתומות לא עצבנו אותו.

אנארכין התרגל להַמְהֵם בשנים בהם מיעט לדבר. בגלל מיעוט דיבור שכח מלים. עד שנזכר במלה היה אומר מ–מ–מ–מ. כשהצליח במניותיו ושינה את חזותו גרר עימו את ההרגל הזה. בעבר היה מבטא את ה מ–מ–מ–מ בצניעות, עתה עשה זאת בגאווה. הלוי היה גאה על יוּהרתו של ברוך אנארכין. הוא הבחין בפוטנציאל שבו בגלל קאקטוּסוֹן שבור, ובמשך הזמן הוליך אותו אל יורשיו העשירים של וילי שטיינר־אבני, להתבונן בחדר בו ניצבו הכרכים הגדולים על סַחַר־המניות.

הספרים סיפרו תולדות חיי אדם. ממסחרו במניות אפשר היה ללמוד על חיבותיו, על טינותיו, ועל הצלחותיו וכשלונותיו. גם ברוך אנארכין החל מנהל ספרים כאלה. הוא ביקר בחדר כמה פעמים, הפסיק לשחק שח וּויתר על אחת הפעמים של הליכה לקולנוע באמצע השבוע. הלוי עודד אותו. אם יבוא קנארד ברנזון לישראל, הוא יראה לו את ספריו של אנארכין. הם יעשו רושם עצום.

כשאני התחלתי לעבוד בבאנק – כבר היה אנארכין נכבד מאוד בעיני עצמו. ביום בו בחן אותי וחקר פרטים על חיי, נודע לנו שפעם, במשך כמה שנים, היינו שכנים בעולם. הוא – בסינגאפור, ואני באוסטראליה. אפילו גילינו ידיד משותף מאותם זמנים. שר בדימוס בממשלת סינגאפור. אני התכתבתי עם השר בתקופת המלחמה וביקשתי ממנו כתובות של חיילים יהודיים בסינגאפור, ואנארכין התפלל יחד אתו באותו בית־כנסת.

השר מסינגאפור קירב אותנו, את אנארכין ואותי, ולמחרת, כשנכנסתי לאוטובוס בדרכי לעבודה, ופגשתי את אנארכין יושב כשעתון פרוש בין ידיו, שמחתי על שהיינו שכנים גם באותה עיר. עוד לפני ששילמתי את דמי הכרטיס לנהג נפגשו מבטינו ואני רמזתי לו שישמור בשבילי את המקום הפנוי שלידו. אך ברוך אנארכין הרים עד מעל לפניו את העתון הפרוש, ואני חלפתי לידו כשגבי מופנה אליו.

גם אני לא אהבתי לדבר בבקרים. באותם ימים, כשתחושת החיפזון אחזה בחיי, הרהרתי הרבה במוות. מצאתי לי מקום ליד חלון, הסתרתי בידי את פי, הצצתי החוצה אל הדרך ודיברתי אל עצמי.

מאותם ימים נותרה בזכרוני מרפסת ישנה של בית ריק שחלונותיו היו חסומים בקרשים. קבצנית, ארוכה וצנומה, שהיתה מזהה אותי על־פי הצל שלי. היא היתה כה כפופה עד שכדי לראות את פניה היה צורך להתכופף ולהביט כלפי מעלה. בבקרים, כשמיהרתי לבאנק, היתה עוד השמש נמוכה, וצִלי – ארוך.

זכרתי גם אשה זקנה בעלת פנים קטנות ושיער לבן, שהיתה מחפשת בחלונות האוטובוס. כשהאוטובוס היה נעצר כדי להוריד ולהעלות נוסעים, היתה האישה מתרוממת ממקום שיבתהּ ליד הקוּבָּה של הפחח, מקיפה את האוטובוס ומציצה אל תוך חלונותיו.

“היא מחכה לאיזשהו קרוב”, אמר פעם הנהג. ישבתי מאחוריו והוא דיבר אלי אל תוך הראי שהיה תלוי בחזית, מעליו. כמעט עשר שנים שהוא נוסע בדרך זו, והיא מחפשת בחלונות כמעט מדי יום. היא היתה צנומה וחלשה, והיתה הולכת לאט. אם היו עולים או יורדים נוסעים מעטים בלבד, היה הנהג מעכב קצת את האוטובוס וממתין כדי שתספיק להציץ פנימה דרך כל החלונות. כששמואל סולומיר הביא פעם את האישה אלינו לבאנק נודעו לי פרטים נוספים. מעשה בשקיק זהב בבית־קברות במוסקבה.

בבקרים, לפני שנכנסתי לאוטובוס, הייתי שולח מבט אל חלונותיו ומחפש שם את ברוך אנארכין. רציתי למנוע את מבטינו, כדי שלא יצטרך להסתיר את פניו בעתון הפרוש. עם הזמן למדנו להביט האחד באחר ולא לראות זה את זה. ככל שרבו הימים בהם היינו מביטים זה על זה ולא רואים זה את זה, כן נעשו אדיבוֹת יותר ברכות הבוקר שלנו, כשהיינו נפגשים ליד הדלת האחורית של הבאנק. לפעמים הייתי אני הראשון לקרוא בשמו, ולפעמים היה הוא משיג אותי:

“בוקר טוב, אדון יוסף”, והוא היה נותן משיכה, בקייץ – בכובע הקש שלו, בחורף – בכובע פרווה, דומה לשטריימל.

בתחנה חיכו אנשים נוספים לאוטובוס. היה גגון, ולא היינו צריכים לעמוד בגשם. אנארכין סגר את מטרייתו והלוי פתח את תיקו כדי לפנות מקום לתרנגולת הרטובה. הוא הוציא משם ניירות, מכתבים, וגם אני קילפתי שיכבה של עיתון רטוב מן החבילה. הלוי חיפש את רשימתה של שושנה ציפורי. בתיק – הרשימה לא היתה. לקחתי מידו את התיק ואת הניירות, כדי לשחרר את ידיו, שיוכל לחפש בכיסים. גם שם לא מצא את הרשימה. הוא החל בודק מה כאן, ונזכר שהשאיר את הרשימה בבאנק.

נועצנו זה בזה מה לעשות. שנחזור לבאנק, או שנרכיב, מן הזכרון, רשימה חדשה? זכרנו בעל־פה כמה מן המקומות. זה כמה שבועות שהיינו אוחזים ברשימה מדי יום, מניחים, מרחיקים, ובכל פעם מריצים, אני או הוא, את מבטנו על שמות־המקומות. פעם אחת החל אפילו הלוי לספור, אך הוא לא הגיע בספירתו עד לסוף הרשימה, כי הרשימה היתה יותר מדי ארוכה. כשהביע, פעם, את פליאתו על אורכה של הרשימה, אמרה לו שושנה ציפורי שביתה אינו איזה ביקתת־עניים של קבצן, אלא בית־אבות גדול ויש שם די והותר מקומות להחביא בהם כסף.

חשבנו להכין בדרך רשימה חדשה, וחזרנו בקול על המקומות שזכרנו בעל־פה. הלוי הכריז בקול:

“עששית־הנפט השבורה”.

“תיבת הנפטלין”.

“הנברשת שתלויה במחסן”.

גם אני הצטרפתי וקראתי:

“הנעל־בית הישנה”.

“קופסת־הירושה מכסף”.

לא זכרנו די מקומות בעל־פה. וחוץ מזה, דעתו של הלוי היתה, שאם כבר נוסעים לבית־החולים, יש לבוא לשם עם הרשימה המקורית ביד.

הלכנו חזרה לבאנק. אבל ברוך אנארכין נסע הביתה. הוא לא רצה להתמהמה. ממילא היה חסר סבלנות. הוא נמשך הביתה, לספרים שכתב. היה עליו לרשום את המסחר היומי. הלוי אמר שברוך אנארכין עשה עבודה חשובה. הוא גם שיפר את שיטתו של וילי אבני המנוח. קודם כל, הוא הקטין את הגודל. שיהיה קל יותר להחזיק ספר ביד. וגם את הדיאגראמות עשה כך שהעין תתפוס במבט ראשון את הריתמוס של הכוונה.

ברוך אנארכין הביא פעם כרך לבאנק, כדי שהלוי יראה מה ביצע. גם אני עצמי הצצתי פנימה, אבל עדיין הייתי אז פקיד חדש, ולא ידעתי להעריך כראוי את ערכו של הספר. עילעלתי פה ודפדפתי שם, והקשבתי לחוות־דעתו המומחית של הלוי. הוא שם את ידיו על בטנו הגדולה והשמיע את סברתו, שאם יתמיד ברוך אנארכין בעבודתו זו, ויהיו לו הכוח והסבלנות לסיים תקופה של עשרים שנה, ישאיר אחריו דוקומנט היסטורי בעל חשיבות עילאית.

הגשם נעשה דקיק עוד יותר ובקושי נראה באור הקלוש של פנסי־הרחוב ושל המכוניות החולפות. התעכבנו במעבר־חצייה והלוי הילל את מעיל הגומי שלי, שהיה ארוך מדי עלי. אמרתי לו שבאוסטראליה לבשו מעילים כאלה אנשי משטרה בלבד, והם היו כולם גברים גבוהים. מי שגובהו לא הגיע לשש רגליים, לא נתקבל שם למשטרה, ואני הייתי נמוך יותר בראש. גובהו של הלוי היה כגובהו של שוטר אוסטראלי. גם ההיקף התאים. כתפיים. הבטן, התכונה ללכת לאט. באוסטראליה היו מקבלים אותו למשטרה. הלוי אמר שלא היה איכפת לו להיות שוטר באוסטראליה. היו לו מלאכות רבות בחייו. בשנותיו הראשונות בארץ היה מבעיר כסף ישן בבאנק ישראל. לבוש בחלוק לבן היה, תחת השגחת עיניים זרות, משליך אל־תוך התנור חבילות של שטרות משומשים. זה לא התאים לאופיו, אבל הוא היה זקוק לפרנסה. הוא שרף כסף ובבית צעקו, אבא תן לירה, ולא היה לו. גם עתה לא היה יותר מדי כסף בבית. המשכורת היתה נגמרת מהר יותר מאשר החודש. דניאלה הלוי לא עבדה והיה עליהם להחזיק בן ובת באוניברסיטה.

הלכנו קרובים זה לזה, מקפצים פה־ושם מעל לשלולית מים. טיפות הגשם נעמוּ לַפָּנים. עובר־ושב בירך לשלום. האישה מן האיטליז התגלגלה לה על פנינו עם חבילה בסלהּ ולהלוי התחשק לעצור אותה ולשאול אם הצליחה לקנות תרנגולת שמנה.

“שמה גאולה מינץ”, אמרתי להלוי וסיפרתי לו את תולדות החשבון שלהם. גם בעלה חזר לאחר־מכן לבאנק, ואחרי שחקר־ושאל על התנאים של חשבון משותף, פתח חשבון נפרד על שמו. הוא היה נהג, בעל אוטו־משא, ושמו היה צבי מינץ.

הגנן של בית־האבות עצר אותנו והתלונן על נעליו הרטובות. היה לו זוג־נעליים אחד, והוא התעניין אם הייתי יכול להשיג אצל מישהו מידידי זוג־נעליים משומשות בשבילו. הוא היה זקן וצנום, אך רגליו היו גדולות מאוד. הנחתי את רגלִי ליד רגלוֹ, כדי להשוות את מידותיהן. גם הלוי עשה כך. מידתו היתה כשל הלוי, ואני הבטחתי להתעניין אצל בעלֵי רגליים גדולות מבין ידידי, אולי יִמָצא אצל אחד מהם זוג־נעליים משומשות.

גם מחלק הנפט בירך אותנו לשלום. לא בעל־העגלה עצמו, שישב על הדוכן הגבוה של העגלה, אלא הבחור הערבי שהיה הולך מאחורי העגלה, יחף־למחצה, ובשעת הליכתו היה ראשו מתנדנד כמו ראשו של הסוס שמלפנים.

“שלום, אדון הלוי”, קרא הלה.

“שלום, אדון נֶאַרַאנִי!” החזיר לו הלוי.

“מה נשמע?” אמרו שניהם יחד.

“באנק”, ענה הלוי, ובידו הצביע בכיוון הבאנק.

“נפט”, ענה נֶאַרַאנִי והצביע על החבית ועל המשפך שהתנדנד על וו מאחורי העגלה.

ליווינו במבטינו את העגלה. נִגלו עקביו היחפים של נֶאַרַאני. הלוי ניסה לומר דבר־מה. נשמע מלמול מכוון בטנו, והוא הניע בידו כמו כדי לדבר על נֶאַרַאני, אך הוא דיבר על עצמו. שאילו היה לו קצת כסף, היה מתאוורר לו זמן־מה בחו“ל. כדי לשנות את החיים. הוא קיווה שהשינוי יבוא עם ביקורו של קנארד קרנזון בארץ. הוא כבר ניסה לקחת דברים עם אנשים חשובים במרכז של הבאנק, ורמזו לו שבבוא הזמן, כשיהיה העניין אקטואלי, לא יפריעו לו בקאריירה שלו. אם חברת מק”ב תרצה בו כנציגה בארץ, לא יעמוד הבאנק בדרכו. ישאילו אותו למשך כמה שנים.

הלוי חישב־ומצא שעם המשרה החדשה תגדל משכורתו אולי פי ארבע, וישלמו לו בדולארים. קודם כל, יקח את אשתו ויתנו קפיצה לחו“ל. אולי גם לאוסטראליה. מגיע לה, לאשתו. והיא תראה שהוא זוכר גם את משפחתו שלו. יהיה עליו לקחת את עצמו בידיים ולמכור מניות מק”ב רבות ככל האפשר. זו תהיה ההמלצה הטובה ביותר. והלוי שמח על שלא השארתי אותו באמצע הדרך, כמו אנארכין, אלא חזרתי עמו לבאנק כדי לקחת את הרשימה ולנסוע לבית החולים.

“רק כשמתעקשים יכולים להקים משהו ולהגיע למשהו”, אמר. כשיש צורך, היה הוא רץ מבית לבית להכריז על סחורתו, והוא הציע שאשוחח עם הגנן של בית־האבות שיקנה מניות מק"ב אחדות.

“וֶגֶר? לא וֶגֶר. לא אִתו”, קראתי.

“למה לא? מה יש? אי אפשר לדבר אתו על מניות?”

הלוי היה סבור שוֶגֶר יכול להמיר את המארקים הגרמניים שלו, שהיו מופקדים בבאנק שלנו, ולהשקיע את הכסף במניות מק"ב. מן המארקים לא ירוויח כלום. המניות יכניסו לו רווחים. ואולי יתעשר ולא יצטרך לקבץ נעליים משומשות.

“וֶגֶר לא רוצה להתעשר”, אמרתי.

“מה, הוא לא אוהב כסף?” התפלא הלוי.

וֶגֶר היה ידידי, ואני עזרתי לו לקבל את המשרה בבית־האבות. שושנה ציפורי עיקמה תחילה באפה ולא רצתה לשמוע על כך, כשהצעתי לה שתקבל את וֶגֶר לעבודה. היא שמעה שפעם היה דוקטור לכימיה, ולא מצא חן־בעיניה דוקטור גנן. אבל מאוחר יותר שיכנע אותה יושר־לבו של וֶגֶר, והיתה דווקא מרוצה מכך שהוא מתהלך לו עם מגרפה בגנה.

“אני עוד צריך לפגוש את האדם שלא אוהב כסף”, ציין הלוי.

“וֶגֶר שונה”, אמרתי.

“מיהו? מהו? הוא לא יותר ולא פחות מאשר עוד פנסיונר אחד, שהשתקע כאן, כי החיים פה זולים”, אמר הלוי ונימה רוגזת היתה בקולו.

זה היה נכון. וֶגֶר השתקע בעירנו בגלל שכר הדירה הנמוך וגם משום שהוצאות המחיה היו נמוכות יותר מאשר בגרמניה. הוא חישב־ומצא שעם הפנסיה שהוא מקבל מן הממשלה הגרמנית ישתלם לו יותר לגור אצלנו.

הכרתי את וֶגֶר עוד מאותן שנים בהן שירתנו יחד בצבא האוסטראלי, ואחר כך חיינו זמן־מה ביָלון. השפעתי עליו שיכניס את כספו לבאנק שלנו, ואם היה צריך להסדיר עניין כלשהו היה בא אלי. עברית לא ידע. כמה פעמים רמז לי הלוי שלא אבזבז עליו זמן כה רב. עתה סיפרתי לו כמה פרטים על וֶגֶר. אדם בודד, מעולם לא התחתן וגם בארץ לא הכיר כמעט איש. מלבד איזשהו קרוב רחוק, ואיש ואשה מקיבוץ ילון, עימם התחבר כשחי שם. אלמן מאוסטריה, שקרא לעצמו בשם אמיל ברגסון, ואשה מאמריקה, אנה זוֹנטאג. היא חיה ביָלון כמו נזירה במנזר.

“מה זאת־אומרת מעט ידידים? כמה בן־אדם צריך? כמה ידידים יש לי?” שאל הלוי.

אבל הקרוב לא היה קרוב. עם האלמן מאוסטריה הסתכסך וֶגֶר, ואנה זוֹנטאג לא רצתה שוֶגֶר יבוא לראותה.

היה עלינו לחצות רחוב והתעכבנו. אורה של מכונית חולפת סינוור את עינינו. המכונית עברה, ועד שהיגענו לבאנק, סיפרתי להלוי על וֶגֶר. שהקרובים אשר קשרו את וֶגֶר אל קרובו כבר לא היו בחיים. הקירבה בין וֶגֶר לבין הקרוב השתלשלה דרך שבעה מתים.

ועם אמיל ברגסון הסתכסך וֶגֶר עוד כשהיה ביָלון. לאחר שנסע וֶגֶר לגרמניה התפייסו השניים בהתכתבות. כששב ארצה נסע וֶגֶר ליָלון כדי להתראות עם האלמן מאוסטריה, ומצא אותו שוכב משותק במיטה. הם ישבו ונזכרו בדברים שאירעו לפני שנים; אולם התיאטרון ביָלון, הפסנתר, המוזיקה ששניהם ניגנו בצוותא, וֶגֶר בפסנתר וברגסון בכינור, ותוך כדי העלאת העבר פרץ ביניהם מחדש אותו ריב עצמו בגלל אותן סיבות שעליהן כבר רבו פעם.

הפגישה עם אנה זונטאג היתה שונה במקצת.

לפני שוֶגֶר נסע לראותה, כתב אליה מכתב והיא ענתה לו שלא יבוא. היא גם הסבירה לו מדוע. כבר קרוב לחמש שנים שהיא לא רצתה יותר בשום שינוי בחייה. על כל יום היה להיות דומה לחברוֹ, ועל כן סידרה לה סדר־יום שלא יוותר בו אפילו סדק למשהו חדש. היא היתה מפורטת למדי בהסבריה. וֶגֶר נתן לי לקרוא את מכתבה. היא פירטה במדוייק את השעות בהן היא הולכת, שלוש פעמים ביום, לאכול; שעת קריאת העיתון, זמני קריאת ספר, והמועד המדוייק שבו היא משקיפה החוצה דרך חלון חדרה ואינה עונה על ברכות השלום של העוברים בחוץ.

היא מסרה גם את השעות המדוייקות בהן עבדה במטבח, ואת שעת קימתה מן השינה. היא לא רצתה שוֶגֶר יבוא לבקרה גם משום שביקשה לשמור על עברה כפי שהוא, מבלי שיחול בו שינוי.

וֶגֶר החזיק במכתב כמה שבועות ואחר־כך נסע לראותה. בשעת אחר צהריים, כשאנשי יָלון נחו, התדפק וֶגֶר על דלתה של אנה זונטאג. היא פתחה חלון וכאשר ראתה אותו קראה:

“הרי כתבתי לך שלא תבוא לראות אותי. לא קיבלת את המכתב?”

לפני שנעלמה מן החלון הספיק לרמוז לה בידו שהוא צמא. היה חם מאוד, והוא לבש בגדים חמים. דלתה נפתחה והיא הושיטה לו משקה קר. רק את ידה שלחה החוצה. וידה נותרה בחוץ עד אשר סיים את שתייתו.

עובדה זו סיפר וֶגֶר בהנאה מרובה, שכן, היא הגישה לו את המשקה האהוב עליו. היא זכרה מה אהב לשתות בשנים בהן חי ביָלון והיה אורח תדיר בדירתה. סודה קרה מומתקת בהרבה מיץ־פטל.

היינו כבר קרובים לבאנק. הלוי עצר אותי ואמר:

"מכל מה שסיפרת על וֶגֶר, אני עוד לא מבין למה הוא צריך לקבץ נעליים ישנות. הוא לא יכול לקנות לעצמו?

“וֶגֶר קמצן”, עניתי והמשכתי ללכת בגלל הגשם.

“קמצן ולא אוהב כסף?” שאל הלוי.

כבר עמדנו ליד הבאנק. האולם עדיין היה מואר והמנקות עדיין ניקו שם. שפשפנו את נעלינו במרבד שלפני הדלת, והלוי אמר:

“שתביא לוֶגֶר זוג נעליים ישנות והוא יקנה מניות מק”ב".

נכנסנו פנימה. ריח נייר ישן עמד באוויר. שתי המנקות הביטו לעברנו בחשד. הן נפנפו בידיהן וקראו שנצא, כי הבאנק כבר סגור ואין קבלת קהל. הלוי קרא לאחת מהן בשמה:

“גברת רחל! גברת רחל!”, כדי שלא תיבהל ותדע מי אנחנו. אך בלי תוצאות. רק כשנעצרה: רחל מבוהלת ליד הלוי – היא השעינה על שולחן את המקל עם מגב הגומי, ובידיים מורמות ופתוחות, כמו לִבְרָכָה, נפלה על חזהו של הלוי ופרצה בצחוק.

הלוי הסתכל עליה מלמעלה, היא היתה נמוכה ושמנה, ודיבר אליה לאט, כמו אל ילד:

“חסכת כסף החודש?”

כשהיא צוחקת, התכופפה רחל ומשכה מגרביה כמה שטרות של לירה. הלוי לא רצה לקבל את הכסף. הוא הורה לה לשמור את הכסף אצלה עד מחר, כשהקופה תהיה פתוחה. אבל רחל תחבה את הכסף אל ידו. היא חששה להחזיקו במשך הלילה בביתה. בנה, ההולך־בטל, יקח אותו ממנה.

הנחתי את התרנגולת ספוגת־המים של הלוי על השולחן, פשטתי את מעיל הגשם, הורדתי מן השולחן כיסא שהיה מונח עליו כשרגליו כלפי מעלה, ורשמתי קבלה על הכסף.

“שתהיה בריא, אדון הלוי, שתהיה בריא. תקח את הכסף ותהיה בריא”, בירכה אותו רחל.

הלוי לימד אותה לחסוך כסף כדי לקנות את מניות מק"ב. כשקרא לה פעם אליו ושאל אם היתה רוצה להתעשר – פרצה בבכי. כאילו נגע הלוי בשאלתו בפצע ישן. ובאותה הזדמנות כבר בכתה גם על הצרות האחרות בחייה. בן בבית־הסוהר. בת מפגרת. הבן ההולך־בטל חולה כליות. בעלה, משה, עוד נסחב לו בבתים לאסוף סמרטוטים, אבל הוא כבר הולך ונעשה עיוור.

הלוי לא הניח לה לבכות. הוא ציווה עליה להיות חזקה. אף אחד לא הניח לה לבכות. לא בבאנק ולא בבית. בלווית אם־סבתהּ היא בכתה חופשית כמו רוח בשדה. עוד בבית, במארוקו, כבר אמרו שהיא בת מאה. כשאך הביאו את הזקנה ארצה רצתה למות מרוב שמחה. כשמתה בכתה רחל ואיש לא הפריע לה. היא נוכחה לדעת, שאם לבכות, אז רק בבית־הקברות. שם לא יפריע לה איש. ואז התחילה לחפש לוויות.

גם היא ניצלה את העובדה שזקנים מכל הארץ באו לחיות בעירנו. עם הזמן התמכרה ללוויות והיתה זקוקה לבכי מידי יום. לוויות היו – אבל היא לא יכלה לקרוא את המודעות שהודבקו על הקירות ועל העצים ברחובות. לכל לוויה הוצמד אוטובוס של אגד, טיול בחינם, הלוך וחזור. במודעות נכתב מי מת ומהיכן יוצאת הלוויה, אבל רחל לא ידעה קרוא־וכתוב. לשאול אחרים היה נראה לה מסובך.

קירבתי את הקבלה אל רחל, כדי שתחתום. היא נטלה ממני את העט ורשמה את שמה המלא. הלוי לקח את הקבלה וקרא:

“רחל אוֹחנה”.

הוא שכח שחזרנו לבאנק כדי לחפש את הרשימה, והחל מעתיר שבחים על רחל אוחנה. כיצד שלח אותה הבאנק לאולפן, שתלמד לחתום את שמה. כיצד ביקרה שם חמש שנים ולא למדה דבר, אבל כשרק היתה צריכה, בגלל הבכיה, למצוא הלוויות, מיד למדה לקרוא ולכתוב עברית.

לאחר שרחל אוחנה למדה קרוא־וכתוב לא פחדה יותר מהתעשרות והחלה חוסכת כסף. עד שתאסוף מספיק כסף כדי לקנות מניות מק"ב יעבור זמן רב מדי. לכן השיג לה הלוי שותף. את עוזר־מחלק־הנפט היחף, אחמד נֶאַרַאני. שניהם היו שותפים במניה אחת.

הלוי ונֶאַרַאני באו בדברים בגלל צ’ק שהיה מוכתם בנפט. בבוקר חורף אחד עמד נֶאַרַאני באולם כשצ’ק בידו. בחוץ ירד גשם, הבאנק היה ריק מלקוחות, והפקיד סירב לפרוע את הצ’ק של נֶאַרַאני. הצ’ק היה שקוף מנפט ואי אפשר היה לקרוא את הכתוב. הלוי סידר את העניין. הוא הדליק את מנורת־השולחן שלו, הצמיד את הצ’ק אל הזכוכית, פיענח את הפרטים, והשגיח ליד הקופה עד שהכסף שולם לנֶאַרַאני.

נֶאַרַאני ספר את הכסף ליד הקופה ואחר־כך התרחק אל אחת הפינות, התיישב על עקביו, וספר שוב. הוא ישב שעה או שעתיים וספר שוב־ושוב את הכסף. עד שהלוי הטריח עצמו וביקש לדעת מה אינו כשורה. הסכום מדוייק או לא? הסכום היה מדוייק ולכן לא פסק נֶאַרַאני מלספור. הפליא אותו שהבאנק יודע בדיוק כמה חייב לו מעבידו עבור עבודה של חודש ימים.

נֶאַרַאני לא ידע קרוא־וכתוב ולא שמע מעולם על צ’קים. הוא גם מעולם לא היה בבאנק. עתה קם ודחף אל־תוך ידו של הלוי חצי־לירה כשכר־טרחה. הוא היה צנום וגרמי. מתחת לאפו הסתמן שפם דקיק כשערה. מכנסיו היו קצרים מדי. כפות הרגליים היחפות היו כחולות וקפואות. הלוי החזיר לו את החצי־לירה ופתח בשבילו את דלת הבאנק.

בחודש הבא כבר הביא נֶאַרַאני את הצ’ק המוכתם ישר להלוי. הפעם ניכה הלוי עשירית מן הסכום, ופתח בשבילו חשבון חסכון, כדי שיחסוך כסף לקניית מניות. הוא הניח יד על כתפו של נֶאַרַאני ודיבר אליו בקול רם מן הרגיל:

“להיות עשיר”.

גם בערבית דיבר אליו, ונֶאַרַאני סייע בידו כמו במקהלה:

“אַקוּן רְהֶאַנִי!”

מהר מאוד חדלו צ’קים להפליא את נֶאַרַאני, הוא למד את עסקי הבאנק, חתם באצבע וחסך כסף כדי לקנות מניות אמריקאיות. הוא הרגיש בבאנק כבן־בית, ובשעה שהיה מביא כסף היה קורא יחד עם הלוי:

“להיות עשיר”, והיה צוחק בשיניו הדלילות.

גם המנקה השניה חסכה כסף לקניית מניות. הלוי מצא לה שותף, פנסיונר שסבל ממחלת פרקינסון. היא עצמה היתה אלמנה, ואת שני בניה הגדולים מסרה כדי שיתחנכו בקיבוץ. היא הוציאה מארנקה כמה לירות וגם בשבילה הכינותי קבלה. שמה היה חנה קליינמן, ואת הכסף אספה למען ילדיה.

“החיים בקיבוץ”, אמרה להלוי, “די יפים – אבל עתיד זה לא”.

הלוי מצא במגירה את הרשימה. הוא עטף את התרנגולת בעיתונים ישנים עם דוחות הבורסה בתל־אביב, הכניס את החבילה לסלו ויצאנו מן הבאנק כדי לנסוע אל חיים ציפורי בבית־החולים.

מיידיש: מנחם פרי

“גשם” הוא חטיבת הפתיחה של הרומאן “המוּטָבים”. חטיבה נוספת מן הרומאן תופיע ב’סימן קריאה' 10. נוסח אחר, מוקדם ושונה מאוד, של כמה עמודים מן הפתיחה הופיע ב’סימן קריאה' 6, והקורא יוכל לתת דעתו על התמורות המרתקות שחלו בין הנוסחים של פרוזה מעולה זו. (המערכת)

אֶת מַַסֶּכֶת הַמָּוֶת מַתְקִינִים מִנֶּגָטִיב שֶׁל הַפָּנִים.

אַתָּה עוֹטֵף, עִם צֵאת הַנְּשָׁמָה,

אֶת הַפָּנִים בְּסוּג שֶׁל חֹמֶר רַךְ,

הַמְצֹרָף בָּזֶה, וּמְקַלֵּף:

כָּךְ תְּקַבֵּל גֻּּמָּה גְּדוֹלָה, וּבָהּ

בִּמְקוֹם הָאַף, חוֹר,

בִּמְקוֹם הָאֲרֻבּוֹת, גַּבְשׁוּשִׁיוֹת.

אַתָּה יוֹצֵק תְּמִסָּה שֶׁל גֶּבֶס פְּנִימָה,

מַמְתִּין שֶׁתִּתְקָרֵש,

מְַפִריד, מֵסִיר: בַּפּוֹזִיטִיב חוֹזֵר

הָאַף לִבְלֹט, הָאֲרֻבּוֹת לִשְׁקֹעַ.

עַכְשָׁו אַתָּה נוֹטֵל אֶת פְּנֵי הַגֶּבֶס

וּמְכַסֶּה בָּהֶם אֶת בְּשָׂר פָּנֶיךָ

וְחַי

שישה שירים מ"עמק השווה"

מאת

אורי ברנשטיין

---

רוח פתאום

מאת

אורי ברנשטיין

רוּחַ, הַמּוֹפִיעָה פִתְאֹם, מְשִׁיבָה

זָרֻיּוֹת מְרֻבּוֹת לִמְמַדָּן הָאֲמִתִּי:

פְּרָטִים חֲלִיפִים בָּאוֹר חֲסַר הַפְּנִיּוֹת.

וְעִם זֹאת יֵשׁ בְּלִבּוּטָהּ הֶחָָטוּף

תֹּאַר מַבְעִית שְֶל חַיִּים בַּהֲזִיזָהּ

אֶת הַבֻּבּוֹת הַתּוֹלוֹת בְּפַאֲתֵי הַשָּׂדֶה

לְסַלֵּק צִפָּרִים. וַאֲנַחְנוּ,

בַּדְּמָמָה הַכְּבֵדָה, עַל אֵיזוֹ מִרְפֶּסֶת

מְכֻסָּה בְּחָצָץ, מֻרְגָּלִים בַּחֲשָׁד

הֶעָצוּר בְּתוֹכֵנוּ. בַּשְּׁקִיפוּת

חוֹבְרִים עֲצָמִים זְעִירִים זֶה לָזֶה,

סָבִיב לְמַה שֶׁהָיִינוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת,

מְעִזִּים אוֹתָנוּ לְהִצְטוֹפֵף, מַקְנִים

שׁוּלַיִם מְפֹרָשִׁים לְמַעֲשֵׂינוּ. שִׂיחָה,

שֶׁאֵינֶנּוּ זוֹכְרִים מָתַי הִתְחִילָה,

עִם מִישֶׁהוּ שֶׁפָּנָיו לֹא פֹּרְטוּ, מַסְבִּירָה

אֶת הַמְּאוֹרָעוֹת, טוֹב יוֹתֵר מִתָּמִיד.

---

חיים סדירים

מאת

אורי ברנשטיין

חַיִּים סְדִירִים יִהְיוּ, כְּכָל הָאָדָם.

רְאֵה אוֹתָם בִּשְׁלֵמוּתָם כְּמוֹ שֶׁצִּפּוֹר

מִמֶּרְחַקִּים נִדְמֵית לְלֹא תְּנוּעָה.

וְהָאִשָּׁה בַּחֶדֶר הַפְּנִימִי,

שֶׁעֲבוּרָהּ לֹא הָיָה כָּל הָעִנְיָן,

חֲתוּלָה בְּתַחְבּוֹשׁוֹת לְבַל

יִתְּנוּ בָּהּ הַשָּׁנִים אוֹתוֹת.

נוֹתִיר אַחֲרֵינוּ, בַּפִּנָּה,

סִימָן שֶׁל חֲרִיכָה קַלָּה,

כְּמוֹ בּוֹלֵעַ הָאֵשׁ שֶׁעָזַב

אֶת הַכִּכָּר הַמִּתְרוֹקֶנֶת.

---

התחוורות

מאת

אורי ברנשטיין

הַיּוֹם בּוֹ הַדְּבָרִים מִתְחַוְּרִים

אֵינוֹ נָהִיר מֵאֲחֵרִים.

וּמֵעַל לָעֵמֶק, בִּתְנוּעָה חֲסוּדָה,

שָׁמַיִם שׁוּב בְּמִדָּה.

תָּאֵי הַגּוּף מֵתִים, לִבְלִי הָשֵׁב,

כְּהִסֶתַּתְּמוּת טְעָנוֹת יְדוּעוֹת הֵיטֵב.

נוֹפִים מְצוּיִים שְֶאֵינָם חוֹרְגִים

מִבֵּין הָעֵצִים הַמְיֻצָּגִים.

סְבִירוּת הַשִּׁנּוּי מוּעֶטֶת בָּרֹגַע.

בָּעֶרֶב יֵרֵד, כְּתָמִיד, אֵיזֶה נֹגַהּ.

הָרֶגַע בּוֹ הַדְּבָרִים נֶחְתָכִים

חֲסֵר כָּל צִיּוּן, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹכְחִים.

---

חליפות הגשם

מאת

אורי ברנשטיין

אַחֲרֵי חֲלִיפֹות הַגֶּשֶׁם הָיוּ צִפָּרִים,

וְלֹא כְּפִי שֶׁהֻרְגַּלְנוּ: בַּחֲמַת זַעַם,

מְַקַשְּׁרוֹת בֵּין הָעֵצִים הַנִּפְרָדִים,

מְנַסּוֹת לְהַצִּיל. דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ

אֵינָם מַנִּיחִים לִישֹׁן בַּמָּקוֹם הַזֶּה

שֶׁיֻּעַד תְּחִילָּה לְשֵׁנָה: בַּבְּאֵר

הִסְתּוֹפְפוּ פָּנִים שֶׁלֹּא הֵצִיצוּ בָּהּ,

וּמִן הַמַּמְּגוּרָה בָּא קוֹל מֻפְקָר,

רַחַשׁ שֶׁל גַּרְעִינִים הַמְשַׁנִּים אֶת מְקוֹמָם

אַחֲרֵי חֲלִיפֹות הַגֶּשֶׁם חִכִּינוּ לִמְנוּחָה,

אַךְ סָבִיב לְמַה שֶּׁהֻשְׁחַת בָּנוּ

תְּנוּעַת הַבְּנִיָּה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת.

וּמַאֲזִינִים לַהַשְׁלָמָה הַמִּתְעַתֶּדֶת,

שְׁנֵינוּ, מַשֶּׁהוּ קְלוֹקֵל בְּפַאֲתֵי הַג^ַּּיא,

עֵרִים, עִם כָּל הַחַיּוֹת הַזְּעִירוֹת.

---

כל זה זמני

מאת

אורי ברנשטיין

כָּל זֶה זְמַנִּי. אֵין שָׁהוּת לְהִצְטַיֵּר. לֹא יִסְתַּמֵּן

אַחֲרֵי שָׁנִים גָּוָן אַחֵר

בִּמְקוֹם עָמְדֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁמִּסְתַּמֵּן

כְּשֶׁמְּזִיזִים רָהִיט, בַּעֲקִירַת מָקוֹם. אֲנַחְנוּ

חֲטוּפִים. וּכְמוֹ בְּמַיִם מֻפְרָעִים

אָחֲזָה בָּנוּ צְמַרְמֹרֶת בְּלִי סִבָּה,

וְלֹא נוּכַל עוֹד לְהַשְׁלִים אֶת תָּאֳרֵנוּ.

רַק לפְרָקִים מֻקְנֵית לָנוּ קְשִׁיחוּת,

בַּעֲצִירָה, בְּמַעֲבָר מִפֹּה לְשָׁם,

צֶלֶם זְמַנִּי שֶׁמַרְבִּיתוֹ סָפֵק, צוּרָה

שֶׁל נְפִילָה. נִדְמֶה לָנוּ, וּלְאַחַר הַמַּעֲשֶׂה,

שֶׁאֲחֵרִים רָאוּ אוֹתָנוּ, בִּמְקֻטָּע,

כְּפִי שֶׁאָנוּ, כְּפִי שֶׁעוֹד נִהְיֶה,

כְּפִי שֶׁנְּסֻפָּר, אִם נְסֻפָּר.

---

באין רואה

מאת

אורי ברנשטיין

וַאֲנִי עָזַבְתִּי, בְּאֵין רוֹאֶה,

אֶל מַה שֶּׁכְּפֶסַע בֵּינִי לְבֵינוֹ,

גַּם בַּשָּׁעוֹת הַמְבֻקָּרוֹת הֵיטֵב.

בַּשְּׁבִיל אֲשֶׁר נָטוּעַ בְּשִׁוְיוֹן

אֲנִי הוֹלֵךְ, לִבְסוֹף, לַמֶּרְחַקִּים

שֶׁאֵין עִמָּם בְּשׂוֹרָה, הוֹלֵךְ

וּמִתְמַעֵט, בִִּמְהִירוּת, מִכָּל רוֹאַי.

וִימָמָה, בְּעִרְטוּלָהּ הַמְבֹאָר,

עַל חֲלָקֶיהָ, יוֹמִיִּים וְלֵילִיִּים,

נִפְרֶדֶת, מְנֻתֶּקֶת, בְּמִקְרֶה,

כֻּלָּהּ לִי נְגָעִים מְקֻבָּלִים.

וְהָעֶרֶב יֵרֵד גַּם עָלַי, מִסְתַּבֵּר,

כְּעַל כָּל הָאָדָם, בְּמָקוֹם

שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּרֵד.

דפים לא גמורים

צבי מאירוביץ: “הבודדה”, שמן על בד, 60/ 81 ס"מ

הוצג בתערוכת “אפקים חדשים” 1955, מוזיאון תל אביב

לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במלים. צבי מאירוביץ

תמונה עם אור צהוב

את שיער הזהב של אמו, שנגזז באכזריות, מצא צבי יום אחד במטפחת משי סגולה בתוך הארון ליד המטבח, ועשר עשרים שנה אחרי שנגזז עדיין החזיק את ריח גופה. בן שש היה. זה היה שיער ממשי, חזק, חי, והוא מדד אותו על עצמו, ארוך מעצמו, מהבהב עליו כמו להבה ארוכה. אחר כך קיפל והחזיר למטפחת. אבל שום דבר לא קרה, וזאת זכר יותר מכל, ששום דבר לא קרה, והוא נצמד לתנור, מסוגל לחשוב רק מה מתרחש שם, בתוך ערימת השיער הגזוז, הנושם חסר תנועה במטפחת. ולא הצליח לשכוח את זה.

קטנה, מתנועעת ככספית, הסתכל עליה אחר־כך, עם הפאה שעל ראשה, שדהתה והאפירה, ובעיני רוחו סמר העור שעל ראשה. הוא ליטף את עורה הסומר, הכתם הצהוב התפוגג בתוכו, יחד עם אהבתו אליה ועלבון נעוריה, ולא השנים ולא התלאות לא היה בכוחם עוד להפיג את זוהרו.

צבע שקשה למחוק, אמר לי פעם והתפלא כששאלתי מה. הצהוב, אמר. אבל צבי, שאהב לספר סיפורים והיה חוזר עליהם פעמים רבות, בשמחת חיים פראית ולא מרפה, את סיפור חבילת השיער של אמו סיפר לי מאוחר מאוד, אחרי הרבה סיפורים אחרים, ולא כשצייר צהוב. צבי השתמש מעט בצהוב, ומעולם לא כצבע חיצוני. רק פנימי, בתוך החלונות, הפָנים, הכתלים והאבן. סגור ומסוגר, עירום בטהרתו, היה כעולה מהצד השני של הבד, צבע שברירי, פגיע, שהתפוררותו מתחילה ברגע שמתחילים חייו. אבל שברירי, פגיע, לא פגום, לא שייך, צובר חיוּת כה רבה שסירב להתמזג עם הירוק והכחול, ומנותק מן הירוק והכחול, נשאר לא פגום ולא שייך.

חשבתי על זה לראשונה כשצייר את התמונה שקרא לה “הבודדה”, ולא הבנתי תחילה למה קרא לה “הבודדה”. אבל כשהוציא אותה, אחרי שנים, אמר שוב: אה, הבודדה, – והצהוב שעל פניה, בוטה, גזור רע, פָרַח כה זרחני שהיה קשה לעמוד ולהביט. עם פנים צהובות וידיים כבדות היא ישבה ליד שולחן שחור והפרחים שעל ידה היו כחול. התמונה היתה גדולה והכתם הצהוב קטן, אבל קרוע מתוכה, מתוך פניה וידיה השחור והכחול, היתה התמונה יותר ויותר קטנה והצהוב יותר ויותר גדול, ומופקע מתוך עצמו, לא מסתדר, בער בתוך פני המסיכה.

כתמים שאינך שוכח, כמו משפטים שאינך שוכח, מוצאים את דרכם לבדם. הסגולה המכאיבה שלהם, קרינתם ופרישותם, זו המעניקה לכתם פשוט משהו של אי־מציאות, היא אולי העושה אותם למה שהם באמת, כלומר: יותר ממה שהם באמת. והוא התופס בגרון.

כתם כזה מבודד עד אחרון עצביו, היה לי במשך שנים הצהוב שעל פני “הבודדה”. מסרב להתגלות ומסרב להישכח אבל מכיר את האפשרות להישאר צלול וקר – עורר בי תמיד את ההרגשה שמקומו איננו כאן אבל פה הוא ישאר, קבוע לתמיד. ואחר כך היו “שלושה גזעים בצהוב” ו“דומם עם שולחן צהוב” ואחר כך צבי עבד עם הרבה אוֹקֶר, הרבה אפור, וכמעט לעולם לא עבד עם צהוב. והצהוב חזר אחרי שנים (עם סכין ומקלוני פסטל דקים), ביום קייץ חמסיני אפור, כאשר את הקיר מול חלון האטלייה צבעו לבן וצבי הכריז שיותר כבר לא יוכל לצייר לעולם. על הכן עמד אז, זה ימים אחדים, דף של מטר על מטר, חציו האחד לבן – ממאן להתמלא, וחציו השני אפור – ממאן להתרוקן, והוא אמר שזה דף עיקש ובלתי נסבל, מחזיר כל צבע וכל קו. “עושה גלים” בחמסין. מרשרש ומתעקל בקצוות, היה כיצור חי, מתעוות, והוא הוריד אותו והחזיר אותו והוריד אותו והחזיר אותו, אבל סירב להחליף אותו ורק הפך אותו מצד אל צד, לא מוסיף ולא מוחק. הקיר הלבן סימא את עיניו, מיחושי הראש שלו התגברו והקיר הלבן סימא עוד יותר את עיניו, והופך אותו מצד אל צד הכריז שוב שיותר כבר לא יוכל לצייר ואחר־כך הכריז שאפשר לחיות גם בלי לצייר ותענוג לחיות בלי לצייר ואחר־כך שמעתי אותו מזמזם את “דאָליע מיַיַנע דאָליע” וידעתי שהוא מצייר.

את “דאָליע מיַיַנע דאָליע” זמזם אז כל הקייץ, נמוך, קטוע, משבש את השורות ומבלבל את החרוזים, וכשהגיע ל“דער בלאָנדער קאָפ פון מיַיַן מיידל טוט מיר מסוכן וויי” – היה ה“מסוכן וויי” הופך לחרוז חוזר, אינסופי, לא מתחיל, לא נגמר, בלי הפסקות ובלי הדגשות, ורק מסוכן וויי מסוכן וויי. ואחרי שעה כבר לא שמעו את החרוז ורק את המונוטוניות שלו, המלים מגיעות מאוחר, מעורבבות כפקעת, ושומעים כבר רק את הטון המלווה. מין צליל עמום, שיורד ויורד יורד ויורד, והפעימות הסמויות שלו – אלה הנובעות לא רק מהלמות לב אלא מחשיבה בלתי פוסקת, רואה הכל בבהירות חדה – הן השתחררות של אותו חומר אשר בדומה להר געש מתפרץ כידוע, בהינתקויות של אבנים קטנות, המושלכות, מפורקות, בעוצמה בלתי נמנעת, ככל שהריתחה יותר עמוקה.

צבי עדיין ישב, מותח את הגב ושוב מותח את הגב, ראשו מורכן למטה אבל כתפיו מאוד זקופות, ואם כי כל הזמן זימזם היה נדמה שהוא לא מזמזם ורק שומע, ואי אפשר היה לנחש אם מיחושי הראש שלו התגברו או חדלו. לרגעים הפסיק פתאום, וישב, שקוע, נותן עיניו בקיר הלבן ממול ומניע את ידו כאילו יש לו טעות בידו.

הוא נראה עייף מאוד כשקם.

נדמה לי שעשיתי משהו, אמר, והביט בי, קצת זר, כמו באדם שלא התראו אתו שנים. אחר־כך קצת חייך, באלכסון, כנתפס בקלקלתו, לוחץ את שיער הזהב שלו אל קודקודו כאילו מבקש להקטין את קודקודו. – תמונה עם אור צהוב, אמר.

רגע לא הבנתי מה קרה, כי הדף היה כמו שהיה, כמו קודם המישטח הלבן למטה היה ריק והמישטח האפור למעלה היה מלא, ובכל זאת היה זה דף אחר, שונה לחלוטין, מלא לא רק צבע אלא גם בקשה חזקה. ואז ראיתי את קריעות העיפרון, קטועות, בעופרת שבורה, על הלבן הריק, ובתוך האפור מצאתי את הצהוב, מהבהב, כאילו כל רגע פורצת שם איזו שריפה.

צבי עוד עמד, מביט בתמונה, ומתופף באצבעותיו על הצבע הלח מרח אותו באצבעותיו כה לאט שאצבעותיו נראו לכודות בצבע הלח. הוא חייך, בעיניים מתנצלות, אותו חיוך קטן, עדין מאוד, החותך רגע את הפנים. – כמו שיער הזהב של אמא, אמר.

רק למחרת ראיתי בצד, למעלה, את הסגול. אני יכולה לתאר לעצמי איך היה צוחק לו אמרתי לו את זה. שטויות, היה אומר וחוזר ל“דאָליע מיַיַנע דאָליע”, הפעם בקול רם.

הפנדה הריקה

במשך שלושה או ארבעה ימים עמד דף הנייר הגדול ריק באטלייה, ואם כי היה לבן, בלי צבע ובלי קו, באופן מוזר היה נדמה שהוא משתנה לא רק מיום ליום אלא משעה לשעה – אי אפשר להתקרב אליו, צבי אמר, והתקרב כל הזמן, הוא היה מתקרב בחשאי, מאחור, מהצד, מביט ונסוג ושוב מביט ונסוג, ובכל פעם שהוא נסוג הוא יוצא מהאטלייה. מיד שוב חוזר, שוב יוצא, מודד את הפרוזדור, עובר בחדרים, רוחץ לו את הידים, משפשף את הפנים, פורש לייבש על הריצפה את המכחולים המסופגים, רוטן שהם קשים ובלתי אפשריים, מרכך אותם בסבון, שוטף בהרבה מים, ממשש בהנאה את השיער שנתרכך, סוחט ומלפף בפיסות עיתונים, וזריז תמיד כשד מהלך פתאום לאט כאילו מהלך על קביים.

“תמונה עם אור צהוב”. שמן, פנדה, רישום עיפרון וגרפית, על נייר, מטר על מטר

ימים אחדים, בלי שנגע בו כלל, נמשך התהליך המוזר. ואחרי שלושה או ארבעה ימים, בלי שנגע בו כלל, כבר אי אפשר היה להחליפו, ואפילו שלא היה בו אף צבע ואף קו – נשתנו פניו והפכו חיות, אחד מאותם הדפים המכילים, לפני הידים הנוגעות בהם, את מה שהם מיועדים להיות.

עד היום, אם כי חלפו שנים, בכל פעם שאני מוציאה את התמונה נדמה לי שתמונה זו ניתן היה לצייר רק על הדף הזה ולא על שום דף אחר, ועד היום, אם כי חלפו שנים, עובר לי רעד קל בגב כאשר אני רואה אותו מתקרב ונסוג, מתקרב ונסוג, מביט בו כאילו היה מלא כאשר זה עוד היה ריק.

אני רוצה לעשות משהו, חזר מדי פעם כשהוא מניע את אצבעותיו כאילו זה חומק לו ממש בין אצבעותיו.

צבי עבד בדרך כלל על דף פעמים רבות, שינה. מחק. עזב. אחרי שחתם צייר על החתימה, עושה בדים אדומים לירוקים וירוקים לאדומים, כשהוא מסובב, מותח, מרפה, אוהב אותם בתנועה, עד שיום אחד, גם כשהיו ברורים מאוד, הפכו מין פקעת סבוכה שאין להתירה. אבל את הדף הזה צייר בבת־אחת. איש שמפוצץ את עצמו – דווקא כשהיה יושב שקט ניכר טבעו הסוער. ואותו בוקר הוא ישב מאוד שקט. השתהה שעות בקפה. טילפן הביתה מאוחר וביקש שארד אליו קצת. כשירדתי אמר שאין לו כל חשק לצייר היום ויותר טוב נלך לקפה אחר והלכנו לקפה אחר. ושם הוא שוב אמר שאין לו כל חשק לצייר היום ונלך לעוד קפה והלכנו לעוד קפה. וככה הקפנו את הרחובות ושוטטנו מקפה לקפה והוא סיפר הרבה מעשיות והתבדח הרבה והרבה צחק, וכשהגענו לרחוב בלפור פנה פתאום והתחיל מהר לעלות כשאני מפגרת הרבה אחריו, ואף על פי שהעלייה כאן חדה המשיך לעלות מהר, בצעדים קטנים מהירים, ושכח בכלל שאני מפגרת הרבה אחריו, וכשהגעתי הביתה כבר עמד באטלייה לחוץ בין שני שולחנות הציור ושקט עוד יותר.

היה יום של חום מעיק, הוא שתה הרבה תה, רותח, כוס אחרי כוס, מרוקן אותה עד הקרקעית, עם כוויות על שפתיו. האוויר היה סמיך, וככל שהתקרב הצוהריים האור היה מונח עליו יותר אפור, שיכבה על שיכבה. פניו הבהירים הגדולים היו תפוסים כל הזמן, ורק ידיו תועות מקצה הדף אל קצה הדף, בזיגזאג, כיודעות את ההתחלה והסוף בלבד.

כבר שעה ארוכה כולנו גמרנו לאכול כאשר שמעתי אותו מסיט את הכן.

עשית משהו? אמרתי כיוון שהוא לא אמר דבר.

כן, אמר, פנדה ריקה.

הוא חייך, חיוור מאוד עייף. כן, אמר, פנדה ריקה, – וכבר שמונה שנים, כשאני מוציאה את התמונה, בכל פעם מכה לי בעיניים מין נהרה.

אינני יודעת אם הוורוד הוא צבע ארסי או עדין ואם התכול הוא של פריחה או לענה, ומאירוביץ לא אהב פירושים. הוא נתן לתמונות שלו שמות פשוטים ואמר: פה מצוייר בדיוק מה שפה מצוייר, ומצלצלים לי באוזניים קולו ודבריו ופה מצוייר בדיוק מה שפה מצוייר: פה מצוייר שירבוט קודח בוורוד ושירבוט קודח בתכול מעל לכתמי מים שחורים וספריי שחור מלוכלך, והרבה קווים לבנים שסועים, הרבה נייר ריק, וקשת גדולה פתוחה. וכבר שמונה שנים כשאני מוציאה את התמונה, הקשת יותר נמתחת מעלי. הוורוד נראה לי יותר וורוד והתכול יותר תכול. יותר חזק ויותר מר. והכל צלול מאוד. הכל בהיר. ואני מאוד מתקשה.

צבי צייר אותה בקייץ של שבעים, כמעט לעיני, ואני זוכרת את היום ואפילו את השעה. אך בכל פעם שאני מוציאה את התמונה תוקפת אותי הרגשה משונה שהיא נעשתה לפני הרבה מאוד שנים, הרבה לפני שהיכרתי אותו או הייתי בכלל בחיים. וזו הרגשה כמו קריעה. אבל גורל זר כזה שמור בוודאי להרבה דברים שמאריכים ימים עד כי נדמה שהיו קיימים תמיד. האיש שעשה אותם רק הוציא אותם מתוך עצמם, כיוון שהוא היחיד שמצא בדיוק, בסבך המעברים המפותלים, את היציאה האחת הנכונה.

“מראה בהיר”, 1970. שמן, פנדה, רישום עיפרון וספריי שחור, על נייר, מטר על מטר

בבית קראנו לה “הפנדה הריקה”. י.ה.

שוין נענטער ווי וויַיַטער¹

במוצאי שבת טילפן אלינו פעם איציק מאנגר ואמר שהוא בחיפה אצל הקוזינה שלו ברחוב “אורלוזורוב”, ושנבוא לראות איך הוא מתגלגל שם לבדו במיטה הגדולה הכפולה. צבי התרגש, חיכך יד ביד ואמר שבאים. השעה היתה 11 בלילה וכשהיגענו כבר היה קרוב לחצות. איציק מאנגר ישב במיטה, זקוף, שקוף, לבוש כותונת לבנה ופניו לבנים יותר מהכותונת הלבנה. על גופו הצר היו תלויים מכנסיים צרים שחורים, שהיו גם כבדים, ועשו גלים קטנים שחורים על הגוף הדק שלו. כיוון שהיו קצרים יצאו מתוכם שתי רגליו החיוורות, עם שתי גרביים לא תואמות, גרב אחת שחורה וגרב אחת לבנה, וזה היה סימן שהוא “התלבש” לכבודנו, כי מאוד אהב להתקשט בגרביים לבנות (ער האָט זיך אויסגעפיצט מיט ווַיַיסע סקאַרפעטקאַלעך, צבי אמר), אלא שאיכשהו זה לא הסתדר לו מעולם שהגרביים יהיו תואמות ותמיד רק אחת היתה לבנה. משראה אותנו קפץ ועמד, נטוי קדימה, צווארו רועד עליו, והצמיד את פניו, באמצע, אל שתי הפנים שלנו, לחייו לחוצות בינינו, קרות, ופורש את שתי ידיו חיבק את שנינו כאחד בשתי ידיו, בתנועה משונה, כאילו תוך חיבוק הן נשברות, מקבל אותנו צוחק.

איר זענט געקומען, אמר לאט, כאומר משפט מאוד ארוך ומאוד מסובך, ואצבעותיו הקישו לנו על הגב עד שאפשר היה להרגיש את הצליל של תשישות וסבל בתוך הגב.

איר זענט געקומען, אמר שוב, מצליח קצת לפתוח את ידיו, שנשארו תלויות באוויר, באותה תנועת חיבוק משונה, וצבי ביקש אותו לחזור לשכב. הוא חייך בעגמומיות ואמר שזה אי אפשר, ואז הוחלט שיישב במיטה אבל גם זה כמובן היה אי אפשר והוא שוב חייך בעגמומיות. ס’זיצט זיך נישט, אמר, וכשהתיישב סוף סוף, מתוח, שעון למעקה, לא מצא לו מקום על הכר.

לקחנו שני כיסאות וישבנו על ידו. היה לו מצח גדול ועיניים צפופות, ובשעה שדיבר ציפף אותן עוד יותר, כעין תעלה צרה אפלה שחצתה את פניו, מתנועעת כל הזמן ומשנה צורה. וכיוון שכל הזמן דיבר, התעלה הזאת כל הזמן התארכה והתכווצה, עם שני הפנסים שלה מקפצים מאמצע הפנים אל הצדדים ונדלקים מיד שוב באמצע הפנים. הוא כבר סיפר אז על אחיו נטע השניידער־יונג, שכידוע מאוד אהב אותו, לשונו מתבלבלת בפיו ומסכסכת את הדברים ושברון־הלב שלו חותך את המשפטים ואת המלים, וצבי, שעד אז ישב שותק, לא מפסיק אותו גם בדיבור אחד – התחיל עכשיו לספר על אחיו חצקל אתו ישן שתים־עשרה שנה במיטה אחת.

איציק מאנגר, שני הפנסים שלו מצופפים, הקשיב. ופתאום, אינני זוכרת באיזה סיפור, נתן בצבי מבט שבהיסח הדעת, מורעב, מותח את צווארו גבוה עד שנראה מנותק מכתפיו, ובצוואר מתוח, כאילו היה חבל ולא גוף, התכופץ וחיבק אותו לוחץ אותו ממש אל עצמותיו, ומגרונו עלה משהו מעין יבבה.

צבי כנראה נבהל, מצחו נשטף זיעה, ולא יודע מה לעשות, צמוד אל חזהו של איציק מאנגר, התחיל לנהם את דאָליע מיַיַנע דאָליע, מאוד בשקט, כממשיך את הסיפור מקודם בקול שיחה נמוך. איציק מאנגר הוציא ממחטה, ניגב את עיניו, את לחייו, את סנטרו ואת אפו, אחר־כך קם ועמד במיטה, גבוה פתאום, לבן עוד יותר באור החזק של המנורה, והתחיל גם הוא לנהם את דאָליע מיַיַנע דאָליע אבל בניגון אחר. וזה היה מעמד מוזר למדי, כי צבי גם הוא קם והם שניהם ככה עמדו, איציק מאנגר על המיטה וצבי על יד המיטה, מנהמים זה את זה ביחד אבל כל אחד בניגון אחר, ושני הניגונים חילחלו זה בתוך זה מנקבים זה את זה. מדי פעם הם היו מפסיקים אבל גם אז לא ביחד, והיה מוזר עוד יותר לשמוע את הניגון הבודד, מנותק.

זה נמשך ואינני זוכרת את הניגון רק את ההפסקות שלו, או ליתר דיוק, את האלם הפתאומי בין שני הניגונים, ואיך הוא עמד, המשורר היהודי האחרון שנותר, עם עור פנים מתוח ולבן, נראה כמת אם לא היה מתנועע כל הזמן על המיטה המוגבהת.

צבי – איזה חיוך של פחד חצה את פניו והוא עבר בבת אחת לשיר את זיבן מייזלעך מיט אַ מויז בקול רם, כמעט מוגזם. איציק מאנגר, שפתיו הדוקות, עוד המשיך רגע את הגרויסער־שבעה־פויגל, אך בלי להסב את ראשו או לשנות את קפאון פניו התחיל גם הוא לשיר את זיבן מייזלעך וגם לזה היה לו ניגון אחר. הוא שר עכשיו מהר, בשמחה, עם כתמים אדומים שפשטו לו על פני הרפאים, וככל ששר יותר מהר הכתמים הללו הפכו יותר סגולים.

צבי הציע שנלך.

איציק מאנגר הצמיד את ידיו אל גופו, נדהם. אפשרות כזאת לא עלתה אולי על דעתו. הוא התקפל והתיישב במיטה.

כ’האב קיינמאָל נישט מורא געהאַט פון די נאַכט, אמר. הוא שאל איך אני. אמרתי לו שאני פוחדת מהחושך. הוא חייך את החיוך העגמומי שלו.

כן, אבל את צעירה, אמר והביט בי. אחר כך הביט ברגליו מסתיר אותן בחיפזון מתחת לסדין.

שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר, והזדקף, נותן עיניו בקיר ממול. קולו היה צרוד כאילו הוא בא לא מפיו אלא מצווארו ואפשר היה להרגיש את הפחדים יוצאים מגופו וממלאים את החדר הקטן. זה היה חדר מטופח למדי, עם טאפטים פרחוניים מסולסלים על הקיר, אבל עדיין אני רואה שם את איציק מאנגר, יושב חיוור, זקוף, מביט בקיר עם הטאפטים הפרחוניים.

עיני־הנווד שלו בערו עכשיו.

יא, שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר ואת המשפט הזה צבי לא שכח. הוא עבד אז על פנדה גדולה, הפנדה הראשונה הגדולה. ואם כי תחילה הוא נרעש מעצם האפשרות לעבוד על דף כזה גדול – מהר מאוד נקלע למבוי סתום, מחק, שינה, הפך, ונואש סילק את הדף שכבר היה מלא צבע ומאוד מפוייח, עם תייל שחור כבד באמצע הדף. למרות שחזרנו מאיציק מאנגר מאוחר, ב־6 בבוקר צבי כבר היה ברחוב. אינני יודעת איפה שוטט, אך כשחזר, קרוב לצוהריים, נראה עייף והצעתי לו לא לצייר היום. כן, אמר, באמת, אבל במקום להיכנס לחדר נכנס לאטלייה, הוציא את הדף, שם אותו על הכן, וישב מביט בו, כמו אחרי היעדרות ממושכת, שעה ארוכה, בלי לזוז. היה יום אביך ורוח קשה, חסרת תנועה, עברה מדי פעם מן החלון אל הדף, מנפנפת בו בקצוות שהזדקרו נוקשים, עושים קו גבול שבור מסביב לדף. צבי עדיין ישב. עשן סמיך מכיוון בתי הזיקוק בא במהירות מעבר לחלון, מעבר לבתים, נערם על הגגות בגושים גדולים מעוּותים, שנראו נעים בכיוון אחד, כשלדים של בניינים בתהלוכה. ואחרי שהעשן עבר נשארו הצורות האפלות של החלונות והדלתות, בלי קולות של בני אדם, כאילו היתה העיר ערימה של גגות מסויידים לבן, עם הזפת הרוחשת מתחת, מבקעת את הקליפה הדקה. צבי עדיין ישב, מתופף בלי משים ברגליו על הריצפה, כשהוא מרים מדי פעם את ראשו אל הדף, בלי להסתכל בו באמת. ולא לומד לחיות עם זה, מורט לעצמו את הלחי, פניו היו לובשים לרגעים מבע נכלם. הוא הרחיק קצת את הכיסא, מכוון מחשבתו ביתר דיוק, משרבט משהו על הכן. אחר כך התחיל לצייר לאט, מערים סביבו את כל מקלוני־האפור, מכל הקופסאות, בוחר את הקצרים, המושחזים, ראשיהם מותזים, מפזר אותם על הדף עד שהם נדבקים אליו. ומפורָרים, אפורים, עם אותו פיגמנט ההופך את הכאב לחימה, הם נראו על הדף כנשורת־עץ חיה, – והוא הרחיק שוב את הכיסא, מסיט אליו קרוב מאוד את הדף, כמו לא חלים עליו חוקי המרחק, מצייר במרפקים כפופים. אחר־כך קם והמשיך לצייר בעמידה, בלי לשנות את קצב התנועות, ידו כל רגע ניתקת מהקווים. ומפסיק בבת אחת, כאילו בבת אחת הכל נשתבש, שלא כהרגלו אפילו חתם.

חתמתי, אמר, אבל התמונה לא גמורה.

זה הביך אותי קצת ושאלתי מה עשה.

הוא הסתובב אלי בתנועה מאוד קטנה, כמו מישהו עומד לו מאחורי הגב ומחזיק בו בגב.

שוין נענטער ווי וויַיַטער, אמר וחייך בהקלה.

תמונה - דף סרוק 8

“ציפור בעיגול”, 75/109 ס"מ. שמן, פנדה, רישום עיפרון וגרפית, על נייר

בבית קראנו לה “שוין נענטער ווי וויַיַטער”. י.ה.

אינני זוכרת מתי גמר את התמונה אבל אני זוכרת שעבד עליה פעמים רבות, גם כשהאפור כבר היה גוש ענק, כזה שבחשבון אחרון לא ניתן לחלוקה, הוא עבד רק באמצע, בצדדים לא נגע, ונשאר תמיד התייל באמצע הדף. ובוקר אחד, מקרב אליו, עד גופו ממש, את גוש הצבע האפור כאילו היה בית שנופל עליו או גוש אדמה – עשה שם ציפור אדומה בעיגול עם קו שחור שהולך וצר עד קצה התמונה והתחיל לזמזם את שוין נענטער ווי וויַיַטער, במקצב מוזר, כמו נקישה, מה שאימץ לו אחר כך כנעימה. ותמונות רבות שצייר אחר כך הצמיד להן את המשפט הזה ואפילו אמר שאם יציג אותן פעם זה יהיה השם. כמו רוב האחרות לא הציג אותן מעולם וכשאיציק מאנגר מת לא נסע ללוויה, ברח לרחוב וחזר לא מוציא מלה. היה כבר אחרי הצוהריים אבל הוא לא הרגיש שזה אחרי הצוהריים. הכן היה ריק והוא התיישב ליד הכן הריק, שורט שם משהו בקצה־העץ של המכחול, ומסב מדי פעם את הראש כאילו קראו לו בשם. מאז חדל לזמזם את שוין נענטער ווי וויַיַטער ורק לפעמים, בשנים הקשות, כשהיה מנהם לעצמו איזה נעימה לא ברורה – ידעתי מה הוא מנהם. לא תלינו אז על הקיר את התמונה ואני תליתי אותה רק אחר־כך. אך לפעמים, בשנים הקשות, ביקש שאוציא אותה ואעמיד אותה מולו על הריצפה, ותוך שהיה יושב וקורא על הכורסה, אסיר של עצמו, של סבלו, מבטו היה עט עליה, בכיוון ההפוך, בגניבה, ומעולם לא ידעתי איזה צד שלה הוא רואה, את האפל או המאיר הנענטער או הוויַיַטער ואולי יש עוד תקווה. ועכשיו כשאני עוברת על פניה כל יום עשרות פעמים, אני מרגישה את התייל שלה דוקר לי את הפנים. היא תלויה אצלי עכשיו בכניסה ליד הדלת, ובכל פעם שאני פותחת את הדלת ענן כבד רובץ על הדלת, וציפור לכודה, אדומה, בעיגול. המשפט מאותו ערב רחוק – שמשלושתנו רק אני נשארתי לזכור אותו – ודאי כבר נעלם מזמן בתוך התמונה. אבל לי נדמה ששם הוא עוד נידח, בתוך הוורוד ובתוך האפור, ושלא אוכל להוריד אותה מן הקיר.

סליחה סליחה

מאת

אבות ישורון

---

יִכְעֲסוּ עָלַי

מאת

אבות ישורון

זֶה שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְכַהֵן

אֵצֶל צְעִירֵי סִימַן קְרִיאָה

כְּזָקֵן. וּבָטוּחַ אֲנִי בָּאֵלֶּה, שֶׁלּוּלֵא הַזִּקְנָה

לֹא הָיְתָה לִי זִקְפָּה.

כֵּיוָן שֶׁהִתְעַקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד

בְּרֹאשׁ כָּל חוֹבֶרֶת בְּרֹאשׁ,

אוֹמֵר לִי הָעוֹרֵךְ מ. פֶּרִי:

“הֲלֹא יִשְׂנְאוּ אוֹתְךָ!”

אֹמֵר אֲנִי: יְכַסּוּ עָלַי

אַגָּדוֹת וְסִפּוּרִים עַל

כָּבוֹד, וְאַל יְכַסּוּ

עָלַי נְיָרוֹת.

כג תשרי תשלט, 24 אוקטובר 1978

---

עֹרֵב בְּנוֹבֶמְבֶּר

מאת

אבות ישורון

כְּמוֹ מַחֲזוֹרִיּוּת בַּטֶּבַע

בָּא בְּחָדְשֵׁי חֹרֶף עֹרֵב

אֶל הָאִזְדָּרֶכֶת. עֹמֵד. מִסְתַּכֵּל.

הֹפֵךְ לַצַּד הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ יוֹנַת בָּר.

אֲבָל כַּאֲשֶׁר עֹרֵב עֹשֶׂה זֹאת, זֶה

אַחֶרֶת. בֹּלֵט יוֹתֵר. מְחֻשָּׁב.

אַחֵר. הִנֵּה הוּא עֹלֶה עַל

עָנָף לְמַעְלָה. מִסְתַּכֵּל לְצָפוֹן. וְהֹפֵךְ

לְדָרוֹם. אוֹתוֹ דָּבָר. אֲבָל, כְּשֶׁעֹרֵב

עוֹשֶׂה זֹאת, הוּא חוֹשֵׁב. לֹא

מוֹרִיד אֶת כְּתֵפָיו כְּיוֹנַת

בָּר. לֹא מֻשְׁפָּךְ עָלָיו מַזְלוֹגוֹת

גֶּשֶׁם. אֶלָּא בְּטֶרֶם כֹּל, הוּא

נִמְלָךְ. פֹּרֵשׂ אֶת הַבָּשָׂר הַקַּר וְהַיָּבֵשׁ,

חָשׁ חָשׁ אֶת הַמֶּרְחָב,

דָּשׁ דָּשׁ אֶת הָאֲוִיר, וְנֶעְלָם.

סוֹלוֹ? תָּמִיד הוּא מוֹפִיעַ

לְבָד. מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ, אֶת

הָעֹרְבָה. כְּמוֹ אֵצֶל הַיּוֹנָה, שֶׁתָּמִיד

מְעֹרֶבֶת בְּעִסְקֵי הַקֵּן. בַּאֲשֶׁר הִיא –

שָׁם הוּא. אֲבָל אֶת הָעֹרֵב לֹא

רָאִיתִי בְּחֶבְרַת נְקֵבָתוֹ, וְלֹא

רָאִיתִי בֶּן עֹרְבִים, וְלֹא רָאִיתִי

זִוּוּג עֹרְבִי, וְלֹא רָאִיתִי יֶלֶד עֹרְבִי.

יט חשון תשלט, 19 נובמבר 1978

---

רֵיק נָשַׁקְתִּי

מאת

אבות ישורון

קֹדֶם שֶׁבָּרָא הקב"ה

הָעוֹלָם לֹא הָיָה

רַק הָאֵין סוֹף

שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַשָּׂגָה

(קדושת לוי)

הֵבֵאתִי לַחֲבֵרִי מַתָּנָה.

אָנוּ אֲנִי וַחֲבֵרִי.

אִישׁ לֹא הָיָה בַּבַּיִת.

נָתַתִּי לַשָּׁכֵן שֶׁיִּתֵּן.

בַּחֲזָרָה פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה.

–“מַר אָבוֹת יְשׁוּרוּן מָה עוֹשֶׂה פֹּה?”

– נָשָׂאתִי מַתָּנָה לִידִידִי,

וּבַדֶּרֶךְ רָקַדְתִּי עָלַצְתִּי.

אֲבָל בַּחֲזָרָה כָּל אָשְׁרִי חָלַצְתִּי, כִּי

לְאַחַר שֶׁהֵנַפְתִּי אֶת הַמַּתָּנָה, בַּחֲזָרָה רֵיק רָקַדְתִּי.

וְאוּלָם הָיָה בִּי עוֹד מִשִּׂמְחַת הַקְּדֻשָּׁה,

וְאֶת פְּנֵי הָאִשָּׁה נָשַׁקְתִּי.

ב סיון תשלז, 19 מאי 1977

---

הָאִזְדָּרֶכֶת פִּתְאֹם

מאת

אבות ישורון

בַּלַּיְלָה הָאִזְדָּרֶכֶת כְּבֵדָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר

בַּיּוֹם. אֲנִי מַבִּיט עַל הָעֲנָפִים, פִּתְאֹם

מִתְנוֹעֵעַ. אָז הִיא כְּמוֹ אֳנִיָּה בַּיָּם.

וְטוֹב שֶׁעֵינַי יוֹשְׁבוֹת לָבֶטַח וְלֹא נוֹפְלוֹת.

כג תמוז תשלז, 9 יולי 1977

---

בֵּין שִׁמְשׁוֹת

מאת

אבות ישורון

בֵּין שִׁמְשׁוֹת הוּרְמָה יָד לִי

לְשָׁלוֹם. בֵּין אוֹתוֹתַיִּם זְגוּגִיּוֹת.

הַפָּנִים בִּבְלִיטְלוּטִים. בְּמֶבַּטְבּוּטִים. וּמִשֶּׁנִּגַּשְׁתִּי

קָרוֹב, לְמִבְּעַד לַחַלּוֹן, לֹא שָׁמַעְתִּי קוֹל.

כָּךְ יוֹם יוֹם אֲנִי עוֹבֵר חַלּוֹנוֹת

רַאֲוָה לַעֲנִיבוֹת, צַוְּארוֹנִים לְצַוָּארִים,

נַעֲלַיִם לְרַגְלַיִם וְלִפְעָמִים אִישׁ

בְּחַלּוֹן רַאֲוָה, אַךְ לֹא שׁוֹמֵעַ קוֹל.

ו אלול תשלז, 20 אוגוסט 1977

---

סַע סַע

מאת

אבות ישורון

הַהֵפֶךְ הַהֶגֶה.

כְֹּמוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ בָּרֶגַע

שֶׁבּוֹ נָע הַמָּחוֹג.

כא אלול תשלז, 4 ספטמבר 1977

---

מִכָּאן וּלְאַחַר מִכָּאן

מאת

אבות ישורון

אֶת כִּכַּר דִּיזֶנְגּוֹף, הַיְחִידָה, הֶעֱרִימוּ הֶחֱרִימוּ הֶהֱרִיסוּ וְהֶעֱבִירוּ

דֶּרֶךְ מִלִּפְנֵי הַכִּכָּר – לְאַחֲרֵי הַכִּכָּר.

וּמֵאַחַר שֶׁמִּמֵּילָא הָיוּ עוֹשִׂים זֹאת בֶּעָתִיד,

אָז אֲנִי בֶּעָבָר וַאֲנִי בֶּעָתִיד.

יח חשון תשלח, 30 אוקטובר 1977

---

הַכֹּחוֹת הַפּוֹעֲלִים

מאת

אבות ישורון

מֵהַתְחָלָה, וְעוֹד יוֹתֵר מֵהַתְחָלָה.

מִתְּחִלָּה זֶה מַתְחִיל בְּעָנָף קִדְמִי.

עָלִים מְלֻפָּפִים בַּעֲגִילוּת, כְּמוֹ פְּרִי מָתוֹק,

אַךְ סָגוּר, כִּי אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ עוֹד מַה יִּהְיֶה וְאִם יִהְיֶה.

הַטְּרָפִים עֲדִינִים. וְחַס לְמִי שֶׁנּוֹגֵעַ בָּאֹכֶל

בַּבֹּקֶר עִם טָמֵא’עֶ יָדַיִם. הַטְּרָפִים

שֶׁבְּפִי הֶעָנָף הַקִּדְמִי אֲדֻמִּים, שֶׁעוֹד

לֹא רֻחֲצוּ מִן הַלֵּדָה.

בְּאֶמְצַע בָּאוּ, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, יְמֵי קָרָה. וְכָאן

מֻכְרָחִים לִצְמֹחַ. וְיוֹנֵי קַרְנָבָל מַחֲזִיקוֹת

בְּסוֹדִיּוּת אַקּוֹרְדְּיוֹן בְּשֶׁחְיָן, מְרַחֲפוֹת עַל גַּבֵּי

הָאִזְדָּרֶכֶת. מַמְשִׂימוֹת בְּחִפָּזוֹן בְּעֶצֶב

נֶגֶן סֵתֶר. לְחַפֵּשׂ יֵחָפֵזוּן קִנּוּן.

לְהַדְבִּיק לְהַסְפִּיק נִיצוֹצוֹת שֶׁל נוֹצִיּוֹת וּמְחָטִים, עִם

חָרָא בְּלֶבֶּן. לַשְׁלֶשֶׁת מִתְקָרֶשֶׁת. זֶהוּ.

בְּעֵרֶךְ זֶה מַצַּע הַיּוֹנִים בִּפְרֹס.

לִפְנֵי שֶׁיִּוָּדְעוּ לַשְּׁכֵנִים קִנֵּי הַדְּגִירָה

עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת וּבְחַגְוֵי הַתְּרִיסִים, שֶׁיַּסְפִּיקוּ

לַהֲרֹס. זֶהוּ, בְּעֵרֶךְ.

עַד כָּאן הַדִּוֻּחַ.

יד–כד אדר ב תשלח, 27 מארס–2 אפריל 1978

---

הֶחֳמָרִים הָעִקָּרִיִּים

מאת

אבות ישורון

קִבַּלְתִּי שָׁעוֹן. הַלּוּחַ צֶבַע בְּאֵר עִם

עֵין הָרָע. בְּרוּטַלִי לְפִי

רְאוּתוֹ. וּמוֹרֶה הֶאָרָה אַחֶרֶת. אֵין

אוֹר בֵּין שְׁנֵים עָשָׂר סְפֹרָיו. בַּלַּיְלָה אֵין גַּם אוֹתָם.

הַזְּמַן הוּא הַמָּקוֹם. כְּיַרְחֵי

לֵדָה אֲנִי נוֹלַדְתִּי. אֲנִי הוּא

וְלֹא אַחֵר. כִּי אַחֵר

בְּמָקוֹם אַחֵר.

הַשָּׁעוֹן הַזָּקֵן מֻנָּח בִּמְגֵרַת

הַשֻּׁלְחָן. וְכַאֲשֶׁר אֲנִי מֵצִיץ

בַּשְּׁעוֹנְיָד הַנַּיָּד אֲנִי רוֹאֶה בַּמְּגֵרָה

מְדֻיָּק הַשָּׁעָה.

לֵךְ לִרְאוֹת מַה יִּקְרֶה כָּל שְׁנִיָּה.

לֹא יוֹצֵאת אַחַת וְנִכְנֶסֶת אַחַת.

נְמָלָה אַחַת מִסְתּוֹבֶבֶת עִם סַכִּין סֶקּוּנְדָה

בַּלֵּב. חָרָק עִוֵּר עַל כָּל הַחַיִּים.

עַל הֶעָפָר וְעַל הָאֲדָמָה בַּיִת עוֹזֵב

דִּירָה וְדִירָה עוֹזֶבֶת סַנְדְּלָר וְזוֹרֶקֶת אַחֲרָיו

מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת אֶת הַפְּצִירָה וְאֶת הַמַּרְצֵעַ וְאֶת

הָאִמּוּם הֶעָדִין שֶׁל הָאִשָּׁה. – שֶׁיֵּלֵךְ עִם זֶה.

תְּנוּ לִי לְדַבֵּר

כְּפִי שֶׁאֲנִי עָלוּל

בְּלִי לִלְמֹד

לְהִתְבַּטֵּא.

אֵינֶנִּי מִתְאַבֵּל לָדוּן מִי. וּמָתַי.

אֲנִי הִנְנִי מוּצָר

וְהָעוֹלָם מֻגְמָר

וְנִגְמַר הָעִנְיָן.

ל ניסן תשלח, 7 מאי 1978

---

סְלִיחָה סְלִיחָה תְּנוּ לַעֲבֹר

מאת

אבות ישורון

הֵם מַבִּיטִים עִם הַשְּׁקַעֲרוּרִי

לְמַעְלָה וְעִם הַקִּמּוֹרִי לְמַטָּה.

יֶלֶד קָטָן אָמַר בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת

הַשָּׁמַיִם גְּבוֹהִים עַד הַשָּׁמַיִם.

הָאָרֶץ מִתְהַפֶּכֶת

וְהַכּוֹס עוֹד עוֹמֶדֶת.

הַמֶּרְחָק קָפַץ לָאֲוִיר וְאֵינֶנּוּ

מִמֶּנָּה לְבֵינְנִי.

הָיָה לִי סַל נְצָרִים מֵהַבַּיִת,

מַה שֶּׁנָּתְנוּ לִי לְחַיִּים.

זֶה הַסַּל זְמַן רַב לִי מוֹלֶדֶת

שֶׁמַּחֲזִיקִים בָּהּ חֻלְצָה, מִכְנָסַיִם, כְּמוֹ מִטָּה בִּפְנִים.

הַסַּל הַזֶּה הָלַךְ אִתָּנוּ כַּאֲרוֹן הַבְּרִית, כְּשֶׁהָיִינוּ

פְּלִיטִים בַּמִּלְחָמָה. הַסַּל, אִם אַתָּה בִּפְנִים –

אַתָּה מוּגָן. לֹא נִשְׁבַּר וְהֶחֱזִיק אֶת הַכֹּל.

אֶת הַסַּל הַזֶּה נָתְנוּ לִי לְחַיִּים.

סְלִיחָה, אוּלַי לֹא אֲרוֹן הַבְּרִית.

אֲבָל מִי שֶׁהִשְׁלִיךְ אֶת כָּל הַחֲלִיפוֹת בְּשׁוּק הַכַּרְמֶל,

מֵהַבַּיִת, וְנִשְׁאֲרָה לוֹ כָּזֹאת טְרַאנְטֶה,

שֶׁבָּאָה עִמּוֹ וְנֶאֱמָנָה לוֹ וַאֲפִילּוּ הָלְכָה לוֹ לְאִבּוּד – בְּהֶחְלֵט. בֶּאֱמֶת.

כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ הַסַּל אֶל הַחֲבִילוֹת בָּאֳנִיָּה,

מִי מִן הַבַּגַאזִ’ים יָדַע

שֶׁפֹּה אָרְזָה מַאמֶע רִיקֶלֶה

דְּבָרִים חַמִּים לְאַרְצוֹת חֹם.

הָמוֹן חוֹגֵג

וַאֲנִי עוֹד בָּאֶמְצַע.

עִם הַמִּטָּה שֶׁלִּי

אֲנִי עוֹבֵר בָּאֶמְצַע.

לָהּ לוֹמַר מִי יָכוֹל: אֲנִי חוֹזֵר.

לֹא לִצְרִיף.

לֹא לְהַחֲלִיף.

אֶלָּא לִקְרַסְנִיסְטַאוו.

עַל הָאֲדָמָה וְעַל הֶעָפָר, אִמָּא, קוּמִי!

יָכוֹל מִי לוֹמַר לָהּ: אֲנִי חוֹזֵר, תָּבֹאִי.

לִרְאוֹת אוֹתִי, זֶה כְּמוֹ לִרְאוֹת כְּאִלּוּ

בַּחַיִּים אֶת תְּחִיַּת הַמֵּתִים?

כְּשֶׁהָיָה לִי לַעֲבֹר. כְּשֶׁהָיָה לִי צָרִיךְ לְהַחֲלִיף אֶת הַצְּרִיף,

הֶעֱבַרְתִּי קָדִימָה מְלֵאָה גְּלוּיָה חַמָּה מִטָּה עִם הַשְּׂמִיכָה וְעִם הַכַּר הַמְקֻמָּט,

הֶעֱבַרְתִּי אֶת הַסַּל מֵרְחוֹב מִגְדָּל

לִרְחוֹב בּוֹגְרַשּׁוֹב בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב.

כְּשֶׁעָזַבְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה,

הָיְתָה לִי הָעִיר שֶׁקֶט הָעִיר.

עַכְשָׁו,

אִם שֶׁקֶט הָעִיר?

כְּשֶׁעָזַבְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הָעִיר

יֶלֶד שֶׁקֶט. עַכְשָׁו שַׁאֲלוּ בֶּאֱמֶת שַׁאֲלוּ, אִם וְאֵי־

מָה וְאֵימָתַי יֵשׁ בָּעִיר יוֹם פָּנוּי, וְלֹא הָמוֹן חוֹגֵג,

כִּי יֵשׁ לִי לַעֲבֹר.

עַכְשָׁו הִגַּעְתִּי. עַתָּה הִתְבָּרֵר הַחֲשָׁשׁ, שֶׁמָּא

לֹא רָאוּ אוֹתִי בִּלְבוּשׁ.

כָּל הַדֶּרֶךְ הַמִּכְנָסַיִם נָפְלוּ לִי.

אָז הֵרַמְתִּי אֶת הַמִּכְנָסַיִם.

יח סיון תשלח, 13 יוני 1978

רחוב הטומוזֶ’נה

אבא היה מגלף בעץ. אבא עשה בני־אדם קטנים מעץ, ואלה היו מתהפכים ומתגלגלים במהירות עצומה על חוט שהיה עובר בטבורם. לפעמים היו קדים ומשתחווים, ואחר־כך מתהפכים. כשהברנשים הקטנים היו מתגלגלים באוויר, היו מבהירים החטטים על מצחו של אבא ועל שפתיו היה מבצבץ כמין חיוך.

חוץ מזה היו לאבי אולי העיניים הטרוטות ביותר שראיתי מעודי. טרוטות בגון אפור. הייתי בטוח שזה מהאש בה היה שורף בכל יום א' בשבוע, בשעה שפעמוני הכנסיה של הכומר סֶרַאפִים צלצלו למיסה, את העכברים שלכד במשך השבוע במלכודות העץ מעשה ידיו.

אבי נהנה לראות אותי מוקסם, והיה צוחק. בלי קול כדי שאמא לא תשמע. הוא היה מגלף את הבריות המשונות שלו בחדר הכניסה – מעין קיטון עשוי עץ בו נערמו בצפיפות עצי ההסקה וחבית המים וערדלי הבוץ וסולם שטיפס אל עליית הגג. ראש הסולם נעלם בתוך פתח מרובע וחשוך לגמרי. מעולם לא עברתי את הפתח החשוך. הסולם היה הולך וצר והשלב העליון חסר היה.

אבי הזניק לאוויר מין בריה שדרדסיה גדולים מכל גופה, וזה נמוג באוויר. הוצאתי קריאת התפעלות.

“אל תרעיש”, לחש אבי. “ששש – אמא, אתה יודע”.

קולה של אמא הגיע מן החדרים הפנימיים. היא שרה משהו עצוב.

"הדוקטור – " – אמר אבא ככובש עמי סוד גדול.

ידעתי. דודה בליומצי, שתמיד היתה עומדת בגמר קשירת הצמה הענקית שלה שעה שפיה הקטן היה מדבדבן לכאן ולכאן כבדרך אגב פיסות מידע אחרונות, מזעזעות ככל האפשר, בנעימה של סיפורי צדיקים, גילתה לי בסוד:

“אמא שלך… כשבא האביב מתחיל לבוא הדוקטור שלה…”

אמא קלטה אותי בזרועותיה הענקיות. כמעט טבעתי, עד ששמעתי אותה שרה. עכשיו שוב היתה רחוקה. כל העת פידררה עצמה מול הראי. פניה היו לבנות כפני ליצן. עיניה הענקיות חגגו.

“אל תלך רחוק, מיין קינד. הוא יכול לבוא כל רגע”.

“מי, אמא?”

“קח”, אמרה. מרחה שכבה עבה של שומן אווזים על פרוסת לחם ודחפה לידי. “קח. תאכל. שתהיה בריא וחזק. כשיבוא”.

אחר־כך חזרה אל השיר שלה: אט קומט ער מיין דוקטורל / זיי וועלן אים נישט זעהן / זיי וועלן אים נישט זעהן / די בלימאַלעך וועלן בליען / און מיין דוקטורל וועט פליען / מיט מיר קיין ארצישרול / מיט מיר קיין ארצישרול. (הנה הוא בא הדוקטור שלי / הם לא יראו אותו / הם לא יראו אותו / כל עץ ועץ ילבלב / והדוקטורל שלי יעופף / אתי לארץ־ישראל / אתי לארץ־ישראל.).

כך בקירוב שרה אמא. אולי הוספתי או גרעתי איזו מילה, אבל הדוקטורל והניגון הם שלה.

יצאתי מן החלון בקפיצה והתחלתי לרוץ. העדר חזר מן המרעה וריח הגללים נמהל בריח הלילך שהצית בין לילה את גדרות העץ של רחוב הטומוז’נה. תלשתי אשכול ולעסתי. הניצה היתה בשרית וערבה כטעם הדם שקלח אותה שעה מאפי לתוך פי. במרוצתי, ניגפתי בפשפש העץ. לעסתי, והתנשמתי כמו חיה.

בצד השני של הרחוב, פורחוי, קובע את שלבי העץ האחרונים לשער ביתם החדש של הוישניצרים, ועיניו כמו בסדקים, אורב. ריח זר, ריח קטורת, נדף ממנו, כמו הבוסתן של הכומר סראפים שתמיד עמדו בו אפלולית וקול כלבים. הבוסתן של הכומר סראפים היה סוגר על העיירה מצד צפון, ואדם חייב היה לעקוף את הבוסתן ואת הכלבים ואת הכנסיה כדי להגיע אל תחנת הרכבת. בדרך הזאת למדנו לעצור את הנשימה, להלך על ראשי אצבעות, לבדוק זה לזה את השרירים.

לא ידענו היכן בתיהם. אבל פתאום היו מופיעים, בתהלוכות, עם ניסים וצלבים, הולכים בנחת רכוני־ראש, כובעיהם בידיהם. ופתאום נעלמים. הריח נשאר ברחוב.

הם היו מעטים ברחובותינו. קצת הבנאים בעץ, פה ושם משרת או משרתת בביתו של גביר, השיקסות החוזרות עם ערב מן השדה צוחקות ושרות שירי זימה, ואותו פורחוי עצמו, חרש מומחה המתקן את מזווי העץ וגדרי העץ של היהודים, עיפרון נגרים כבד על אוזנו, ועיניו כמו בסדקים, אורב. כשהיה נותן בי את עיניו היה הדם מחלחל מאפי לתוך גרוני.

ואמא, כך הרגשתי, מסיטה מעט את הווילון, ועיניה בעיניו.

פרצתי לחצרם של הוישניצרים. בערב שלפני־כן, ליד הבאר, סיפר הירשל נסים ונפלאות על מה שקורה לראשים שמאבדים את צווארם. לראיה הצביע על פני המים בבאר, שם צף אחד מהם בצורת ירח. אותו ערב, על מיטתי, אמרתי בכוונה גדולה את קריאת־שמע ושמתי עלי שומרים מארבע הרוחות את אריאל וגבריאל ומיכאל ורפאל, ולמרות זאת חלמתי כל הלילה בוסתנים אפלים וחומות לפנים מחומות. לקראת בוקר התחלפו החומות בווילונות נפשלים זה אחר זה ופני אמא נסוגים מהם והם לבנים כמו בהקיץ ולא בחלום.

“מה קרה?”, קידם הירשל את פני. קולו של אביו, ר' יקיר, נשמע מבמבם משהו מן החדרים הפנימיים.

“בוא”.

יצאנו. הבאתי כיסים מלאי אגוזים, ושיחקנו. היתה לו יד זריזה וקליעה מדוייקת, והפסדתי את הכל.

“מנין לך שיש אלהים”, שאלתי. הייתי נפחד מאד.

“הרי כתוב בתורה”, אמר הירשל. הוא אסף את האגוזים בביטחון שקט, כדבר המובן מאליו.

זה היה אחר־כך שראיתי את לולייניו של אבא ואת עיניו הטרוטות ואת פניה הלבנות־חוגגות של אמי ופרצתי במרוצה, אפי שותת דם, מבעד לגדרות בהמות ואדם אל בקעת הנהר, ושם דהרתי בעשב הלח פולט קולות סוס, עד לפינת הבוסתן.

ובניצב לפינת הבוסתן, על רקע האופק המערבי, נישאו שני עצי ברוש יפים ושוקטים. כמו בין אב ואם נפלתי ביניהם על גבי, עוקב אחר צִליהם ההולכים ומתארכים שעה שהשמש שמאחורינו שוקעת והולכת, וקדחת בראשי: איה קצה העולם. ראיתי חומה מסביב לחומה מסביב לחומה מסביב לחומה. וילונות לא ראיתי. פנים ראיתי לבנים כפני אמא נסוגים מחומה לחומה. ובסופם הפתח המרובע השחור הזה אל עליית הגג לשם מעיף אבא את כל ליצני העץ שלו.

וזה קצה העולם!

אחר־כך נשמעה יבבת הכלבים מתוך הבוסתן של הכומר סראפים, ושני עצי הברוש קמו ממקומם, מגורשים וגאים, מימיני ומשמאלי. לוקחים שתי ידי בידיהם, להעביר אותי בתוך מי נהר הבוג הגואים. כל שנה בימי פסח הם מציפים את הבקעה, והם עתידים, כדברי אבא – ועיניו הקטנות בוקעות מתוך חוריהן במין תאווה משונה – להציף את העולם. לתמיד.

ואין חזרה. החרב המתהפכת. מה זה החרב המתהפכת? אבא לא ידע, ומלמדי ר' שקולניק השיב לי בערך כך: החרב המתהפכת זה חרב, דהיינו כמו כל חרב, וזה שהיא מתהפכת, דהיינו נורא ואיום, לפי שהיא מוחזקת בידי שרף.

שאלתי מה זה שרף.

אמר לי, מלאך שהוא בוער כמו אש.

שאלתי אם הוא לא נשרף.

אמר לי, הוא בוער ולא נשרף, דהיינו כמו הסנה שבוער ואינו נשרף.

סובבתי ראשי לאחור, וראיתי את השמש כבר נוגעת בפינת הבוסתן של הכומר סראפים, והיא כמו שרף, אש בוערת וחרב מתהפכת, דהיינו נורא ואיום. והתחלתי לרוץ.

השקיעה היתה איטית במקומותינו. אבל צריך הייתי להגיע אל מאחורי בית המדרש הקטן עוד לפני חושך גמור, שם, כך הבטיח לי דודני שמיל, הוא יראה לי דבר שלא ראיתי בחיים שלי. וגם אוכל לטעום ממנו. “טעם גן עדן!” – קרא אלי ממרומי הסוס עליו עבר בדהירה ברחוב הטומוזֶ’נה. והייתי מלא ציפיה.

ובינתיים, העיירה שוקקת אנשים ומעשים. עוד לא שקע אבק העדר, מופיע אנטיפ עם מקל ארוך וחבל. לוכד ראש כלב ולוחצו במקל, והכלב גורר ומשפשף בטנו באדמה ביבבה נחנקת. אותה שעה עונים לה בקול בוכים כל הכלבים של העיירה, מבית הקברות של הגויים דרך “הר הזהב” של הטוחנים היהודיים וסימטת השוק ופרבר הקאצאפים ועד לרחוב הטומוזֶ’נה של טובי העיר, פרנסיה ומורי בית־ספר תרבות שלה. ואנטיפ מניף את הבריה המייבבת תנופה כלפי מעלה ובאחת מטיל אותה לתוך כלוב הסורגים. הסוסים בטשו פרסותיהם באי־שקט, הם הריחו את המוות. והכלבים, דוחקים את עיניהם בין הסורגים, בהולים לתפוס איזה אוויר אחרון. מרוכזים מאד, חדלו לייבב, נשמו מהר. למחרת כבר הרחנו את נבלותיהם ברוח הערב מכיווּן נהר הבוג.

ואני הייתי מלא חג. הציפיה חידדה את חושי, כמו הכלב, בהסתר זחלתי, טיפסתי על גדר העץ הגבוהה של הוישניצרים וקפצתי בגבורה אל החרות מן הכלוב הדמיוני.

אחר־כך שיפשפתי את סנדלי ומשכתי בחגורת מכנסי הקצרים כדי להחזיר את האבזם לפנים. ומדדתי בשעל יד ימינה ושמאלה לוודא שהאבזם, חבצלת צופים יצוקה בעופרת, כל תפארתי וכוחי, ייראה היטב מצד הרחוב בו עתידה לעבור קוּקה היפה. הכל ידעו שקוּקה היפה היא זונה, אך איש לא יכול היה להכחיש שהיא יפה ולבושה בצניעות כמעט עד האוזנים הקטנות והעדינות שלה, ועיניה מלאות איזה חלום, ועל זרועה תלוי ניוּמה, צעיר שחפן הולך למות עם מטפחת לבנה נצחית על הפה וספר עבה (אומרים ‘הקפיטאל’ של מארקס) פתוח לפניהם. והם הולכים בתוך קהל המטיילים של הטומוזֶ’נה כאילו הם לבדם, קוראים ומתווכחים, והם עוברים על פני ביתו היפה של אביו של ניומה השחפן, הגביר זילברמן, שנסגר חצר דלתות וחלונות שלא להיגלות לחרפה הזאת, והם עוצרים למול הבית כאילו הם לבדם, קוראים ומתווכחים בקול על המהפכה הסוציאלית, ורק מדי פעם ניומה מכחכח לתוך המטפחת ((“דם! דם!” לוחשת אמא מאחורי הווילון הנצחי שלה) וקוּקה מוחה את פניו באהבה.

הם מתקרבים. הדם הלם באוזני. קטפתי אשכול פרחי לילך והתעטשתי נורא. כל פרח יפה וריחני גורם לי להתעטש, אבל לא יכולתי שלא לתת לקוּקה היפה את הפרח היפה והמתוק ביותר. רציתי להציע לה לטעום, להגיד לה שהוא מתוק, שהוא טוב לכל דבר. לא איכפת היה לי שידברו עלי כמו על ניומה, ורציתי לצעוק כדי שהכל יגנו אותי וקוּקה תאהב אותי, שאין אלהים, שהשמים זה חור שחור בתקרה שאבא מעיף לשם את כל בריות העץ שלו, ולפעמים הן שורקות משם כמו עכברים בוערים, וקצה העולם זה רק עוד חומה ועוד חומה כמו כלא אחד גדול, ואני יודע שכל מה שאומרים עליה שהיא עושה עם קציני המכס בעד גרבי משי מפאריז זה הכל שקר וכזב, וגם אני אחלה בשחפת וכבר יוצא לי דם מהאף.

היתה לי תחבולה קטנה: כשמישהו נטפל אלי, צובט או נושך, או כשדוד נחום מתחיל לחקור אותי מה למדתי אצל ר' שקולניק, או כשאמא מתחילה לשיר את שירי הדוקטור שלה, אני מכה ידי באף ומוציא דם.

אותם לא ראיתי אותו ערב. יענקלה הצולע, הקדים אותם. הוא תפס אותי בידי ולא הניח לי עד ששרתי לו משהו שאהב. אף פעם לא ידעתי מה בדיוק הוא אוהב והייתי מנסה קצת מכל דבר. אולי אהבתי לשיר, אינני בטוח. אולי פחדתי לשיר, אינני בטוח. לא פחדתי מיענקלה, אבל לא אהבתי שמישהו מחזיק בי, ביד או בכל אבר או בגד אחר. ושרתי ברצון. אם לא שרתי מה שרצה, היה מסובב את כובע הקאסקט שלי עם המצחה לאחור, וזה חרה לי, כי הוא חשב שאני חובש קאסקט מפני שסבא שלי הוא רב ושייך לעדת הצבועים ההם, הציונים וכלי־קודש. הוא היה בוּנדאי נלהב, סמוק־פנים, קולו עובר מקצה הרחוב לקצהו, קול רך ותקיף כאחד, מעולם לא שמעתי קול כזה. מכובדים בדרכם לבית העם לאסיפה ציונית עצרו על ידו משתאים, ולא מנסים לחלוק עליו. “עדת רמאים וצבועים” קרא להם, ה“בייטש” (שוט) של חנא בעל עגלה יפה והגון מכם. הפה שלכם מלא תורה והלב שנאה. פושטי נבלות בסתר. בכלל רגלו הכפופה והתפוסה בברך ללא תקנה היה בגובה אחד אתי, אבל פניו היו מזהירים בדברו כך. הייתי מוקסם, לו רק היה משחרר את ידי מאחיזת ידו. הייתי בטוח שהצדק אִתו, אבל שנאתי אותו על שהוא חושב שהוא רשאי להחזיק בי כאילו אני שבוי שלו. הייתי שבוי שלו, כמובן. הלא זה הוא שכתוב עליו “ויקע כף ירך יעקב”. ר' שקולניק התקשה מאד להסביר את זה ולבסוף אמר כמו “יענקלה דער קרומער”. הייתי בטוח ששָׂרָה עם המלאך, ועכשיו הוא מלא תוקף ועוז, והצליעה היא אות הגבורה שלו.

שרתי לו “על נהרות בבל” והוא השתיק אותי וסובב לי את הקאסקט עם המצחה לאחור: תיכף עוד תתחיל לשיר “ובא לציון גואל” – גועל נפש – טפו צבועים מדושני קישקה וטשולנט וטוחני פני עמך.

אז שרתי לו משירי חורף וכפור ושלג צונח כמו יונים מתות. ועל גיטל רוכלת הנוצות משוחת העץ שנהר הבוג הגואה הרים אותה ונשא אותה על מיטת העץ לאורך כל הרחוב והיא צורחת: “יידן העלפט” – עד שזרם המים הגועש ומתערבל כמו הסמבטיון שטף אותה לתוך הנקיק השקט.

כאשר שגיתי בבחירת השיר, גער בי יענקלה והזכיר לי: סבא שלך כלי־קודש. ואז שרתי משירי לייזער שטיינבארג מָגֵן העניים, שהלחין יענקלה הצולע. “עוד הפעם!” צרח עלי ואני שרתי עוד הפעם ועוד הפעם, ובכיתי, ואני מוכרח להודות, נהניתי. אולי מן המלים, אני לא בטוח. או מהניגון של יענקלה. הידיים שלי היו לאגרופים, ולא טפחתי על האף, להוציא דם. אבל יכולתי. לא הייתי חסר־אונים. איימתי עליו שאוציא דם. “טוב”, צרח יענקלה: דם שיצא “פון זייערע קישקאלעך”. לא ידעתי בדיוק למה דווקא קישקאלעך, אבל בכיתי משמחה ושרתי על בעלי־מלאכה פשוטים שהם “כתם במשפחה / וחלף חד יש לו הצלחה / הוא גם שוחט, וגם עושים עליו ברכה”.

אחר־כך רדפתי את סבי לאורך כל רחוב הטומוזֶ’נה וצעקתי ר' שרול ר' שרול, והוא אלי לא סובב את פניו, עד שקפצתי לתוך שלולית והיתזתי מי בוץ על מכנסיו וגם אז לא סובב את פניו אלי.

מחומם, וכמעט רועד מציפיה והתלהבות הגעתי אל מאחורי בית־הכנסת הסדיגורי שהיה קרוי גם “בית המדרש הקטן”.

“סיגריה מארץ ישראל”, לחש שמיל, נשען על הקיר האחורי של בית־הכנסת. הקיר היה מלא כתמים כהים, משִתְנָם וליחם של המתפללים.

רעדתי. ראיתי שגם שמיל רועד. הוא הביא שתיים. הנה כתוב, אמר. קראתי, או מדמה הייתי שקראתי, כי איך ניתן לקרוא בחושך, וכבר היה חושך. אבל בטוח הייתי שקראתי “ציון” ועוד משהו. פחדתי להריח שלא יפרוץ הדם. הוא לא נתן, רק הדליק אחת ומשך ועצם עיניו ושתק ולא הוציא את העשן והבנתי שאת העשן הזה אי־אפשר להוציא. אחר־כך נתן לי למצוץ מתוך ידו. חשבתי על הדוקטור של אמא, פתאום התחלתי לראות את כנף בגדו ואת קצה זקנו הפרוע. ידעתי שאין הוא יכול להיות דוקטור כמו דוקטור פרוזדורוב שעובר מחולה לחולה בכרכרה רתומה לשני סוסים אמוצים ובידו תיק קונצרטינה אפור עם אבזמי ניקל. מצצתי ועצמתי עיני, וחשבתי, מה צורתו של הדוקטור, מה צורתו של הדוקטור.

העשן חתך את גרוני ואפי ונחנקתי.

התעוררתי במיטה בבית. אמא הביטה רגע עלי ורגע על אותו פורחוי, הגוי הפרא הזה הצובט אחוריהן של השיקסות ומקפיץ את דדיהן. הוא עמד שם, כובעו בידיו, וידיו לפניו, מתאר איך הרים אותי ונשא אותי אחרי שנפלתי, ועיניו נעוצות בפניה הלבנים כואבים של אמי.

“תודה”, לחשה אמי.

בעיניה עמד המבט ההוא שמאחורי הווילון.

הנעליים של סבא

אותה שעה היו רוב הנשים במשפחה מתרוצצות מסביב לכיסא הגדול של סבא, והיתה מהומה גדולה. המזנון נגרר לפינה ותיבת צדף עם החנוכיה הענקית לפינה השניה, ובמקום שהתפנה הציב אבריימל פינס הצלם את המצלמה שלו – ראש גדול ומרובע על רגליים דקות. הינומת קפלים שחורה השתלשלה מן הראש ומתוך הקפלים הבהיקה עין.

“לסובב את הראש – קצת – יותר, לא יותר מדי – והכתף, במחילה, קצת לאחור – אוי אוי נשים!”

ההתנצחות בין דודה אוֹדל לדודה חנה הגיעה לשיאה: דודה אוֹדל מושכת את הכתפה הימנית של הבגד העליון של סבא לצד ימין ולאחור, ודודה חנה מושכת את הכתפה השמאלית של הבגד העליון של סבא לצד שמאל ולאחור. דשי הבגד כמעט נתלשו מן הכפתור העליון.

וסבא, המהומה כאילו אינה נוגעת לו, יושב זקוף על כסאו כמו מלך. לא מלך, כי אם מלך מלכי המלכים, לא מזיז אצבע וכבודו מלא את החדר. והשקט בעיניו.

“אתה לא מתבייש!” גער בי הדוד נחום ומשך בידי לקום. "כורע על ברכיו כמו אחד משלהם – "

“עזוב את הילד”, חשה לעזרתי דודה בליומצי בעלת הצמה הכי גדולה במשפחה. אהבתי את הצמה שלה. בחלומי היא נהיית כנף, והכנף מכסה את פני, מנוחה. לא ידעתי הרבה מנוחה בהקיץ, עכשיו פחות, אחרי שביתנו התחלק לשני בתים, אחד של אמא ואחד של אבא. “אתה לא רואה שהוא נפל, הילד, על ברכיו?”

דודה בליומצי שובבה את שפתיה באותו חיוך שלה, פרא וערמומי, אחד ויחיד במשפחה שהיה מצליח, לעתים, להפיק כמעין בת־שחוק על פניו חמורי הסבר, פני שופט עליון יושב לדין, של סבא.

הסמקתי. לא ידעתי שאני על ברכי, והרי בסך הכל אמרתי תפילה, שניומה השחפן לא ימות. בלבי הייתי בעצמי ניומה, חיוור וצהוב ולפעמים כחול שקוף, וקוּקה היפה מנגבת את הדם משפתי, ואני אומר בקולו של ניומה מלים קסומות כמו “צדק סוציאלי” ו“עולם חדש נקימה”. בטוח הייתי שיש לזה קשר עם אמא שם מאחורי הווילון. והתפללתי שאבין, כאשר אחזה בי ידו של הדוד נחום וצמתה של דודה בליומצי באה להושיעני.

שאלתי איך הוא נראה. בטוח הייתי שדודה בליומצי תבין שאני שואל על הדוקטור של אמא. רציתי לדעת איך הוא נראה.

“הוא בא מרחוק. מרחוק מאד”, אמרה.

“מראדוויץ?”

ראדוויץ זה המקום משם באים הצוענים עם הסוסים הקטנים, וגינגו הקוסם, והקירקס, ומשם כל סחורה גנובה או מוברחת כמו גרבי המשי של קוּקה היפה. זה בצד השני של היער.

דודה בליומצי תלשה את הפריפה מן הצמה והכניסה אותה בין שיניה וגמרה לקלוע את הצמה – אצבעותיה פיכו כמו צפורים.

“עוד יותר רחוק”, אמרה.

"שיהיה שא! מצלמים – "

חילק שַמָש התרוצץ מאיש לאיש מחלק כוסיות יי"ש ועוגות דבש, וכולו אש להבה:

“שמח שיהיה, יהודים!”

ומדי פעם מעיף מבט לעבר הכסא המרובע והרם בו ישב ר' ישראל רוֹזנר, זקוף ועתיק, לבוש חגיגית ושותק. כל כך שותק, שחילק שמש מתחיל לחפש את אצבעו של ר' ישראל, זו האצבע שר' ישראל מרים אותה לאט ובאדנות של פריץ, כשאומר:

“חילק. נו!”

וחילק נדלק באש, באש ממש, והוא משחק ומכרכר ושר לפני ר' ישראל פטרונו ומיטיבו.

וכי ברירה יש כנגד אצבעו של ר' ישראל, חושב חילק שמש. הנה המקרה שאירע את מר שטיפלמן המלמד שחצה את דרכו של ר' ישראל ור' ישראל הרים את אצבעו כלפי זקנו ואמר “נו!”, ודינו של מר שטיפלמן נחרץ. וכי למה זה יאמר לו ר' ישראל “נו!” בדרכו מתפילת שבת, ודווקא בימי הסליחות של סוף אלול? זה היה מיד אחרי השטפון הגדול שכמעט הוריד את העיירה כולה לתוך הבוג, כשמצאו את מר שטיפלמן תלוי על חגורת מכנסיו, ובכיסו בקשת מחילה.

דבר לא זע עכשיו על כסאו של ר' שרול, מלבד ידיהן הטרחניות של דודה אודל ודודה חנה, עכשיו רק של דודה אודל. הקרב הוכרע, כמצופה, לטובתה של דודה אודל הקטנה והנמרצת. זה לא היה מצחיק בכלל: הכתפה השמאלית קפצה כלפי מעלה והדש אחרי הכתפה, וזה כופף את זקנו של סבא כמו איזו רוח פרא והעיניים הביטו מתוך זקנו שאננות כל כך, שהתחלתי לרעוד.

“זה בשביל הלאנדסמאנשאפטים באמריצ’קה”, אמרה דודה בליומצי ופיזרה כשליש הצמה הפקר, לעיני כל, להבה אדומה, וזה עשה אותה דומה לקוּקה של ניומה, כמעט. “הם צריכים תמונה שלו כדי לקשט את האלבום שלהם. מי יודע אם מחר יוכל לשבת, אלהים ישמור. אפילו את היציאות שלו כבר הוא לא עושה בלי עזרה. תסתכל על הנעליים שלו”.

ראיתי. לא היה בהן שום דבר מיוחד, נעלי לֶבֶד רגילות, עם אוזני משיכה זקופות ובלי שרוכים. שום קלות דעת. ישבו על הרצפה כאילו לרוחב. אם ירים את רגליו, חששתי, יצאו מן הנעליים. אבל לא היה שום חשש. הוא היה דומם כל כך.

הדוד נחום הסביר לצְעיר האחים, מי שעתיד לבייש את שם המשפחה כשיתחפש בנשף פורים למצחצח נעליים, הדוד מלך: "זה יביא דולרים טובים. ולאבא זה כבר לא יזיק – ". הדוד נחום לא חיכה לתשובה. הוא היה הבכור. הוא סקר את כסאו של סבא ויישר את כובעו כמודיע “העניין סודר”, ויצא. הדוד מלך יצא אחריו.

"חת – שתיים – רגע – "

אבריימל פינס הצלם הסתער על החלונות, הסיט וילון ופרש וילון ושוב הסיט וילון, גרר כסא והחזירו, וראשו נעלם בתוך הפרוכת השחורה וכשיצא משם מיצמץ בעיניו כמי שמצא. חילק התפתל כתולעת ויבב “רחם נא אדוישם אלוקינו”, שתוי עד צפורניו. משוחרר סוף סוף מאימת האצבע של סבא, תופף על החזה שלו בכל כוח אגרופיו וצעק: “ראשי אתן למען האצבע הקטנה שלו, יהודים! אתם שומעים, יהודים!”

האור שיחק כמטורף בין הווילונות והעיניים, הפקוחות, של סבא. ראיתי את הצבע שלהן. חוּם בהיר, או ירוק עמום, שקוף בכל אופן, ומשהו בפינות, עכשיו אינני בטוח. אף פעם לא ראיתי את עיניו פקוחות עלי. הייתי מתגנב ופתאום עומד לפניו, והוא לא רואה אותי. הגבות כיסו את עיניו. שנאתי אותו.

זה התחיל בנעליו.

יום אחד הוא קם, ולא התכופף עוד. החוליות נתפסו לו. זה עשה אותו ישר כמו ברוש. בטוח הייתי שאם סבא יתכופף, הבית ישבר לשניים בדיוק באמצע. חילק שמש, סבתא מירלה, לפעמים בן זה או אחר ובמיוחד בנו הבכור הדוד נחום, שכבר אז היה המוציא ומביא בעסקי סבא, תמכו בו, לשבת, לקום, לשכב.

לבסוף נשאר שוכב. אבל גם בשוכבו סירב להיפרד מנעליו וממקלו. הוא אסר להסיר את נעליו מרגליו, מלבד לרחיצת רגליים והחלפת גרביים, אחת לשני ימים. ומקלו, מקל הליכה פשוט וכפוף ראש, הניח ליד מיטתו.

“לְמַה הוא מחכה, אתה שואל?”, גילגלה דודה בליומצי את עיניה היפות כלפי מעלה בחסידות וכל גופה הקטן מרטיט עד קרסוליה הנעים כמו שני כפתורי צדף, “לביאת המשיח”.

“נו. די. ארטיסטקע!” התריסה כלפיה סבתא מירלה כמעט בלא קול, מחמת כבודו של סבא.

במבט מבֵּין נעליו, בניגוד לכל כללי הפרספקטיבה, הלכה המיטה והתרחבה כלפי זקנו של סבא, שהתנשא כמו הר, ומאמצעו, בין שערות כסף יחידות, היה בוקע ועולה זמזום דק, כמעין המיה. ידעתי כמובן שסבא מנהל שיח ושיג עם בריות שאיני יכול לראותן. הגבות נעו בכבדות, הנעליים לא זעו.

“אל תפריעו לילד”, האיצה בי סבתא מירלה, “זו מצווה גדולה”.

“זו מצווה גדולה”, אמר אבא.

אמור הייתי לחלוץ את נעליו של סבא מרגליו, ולהחליף את גרביו ולהחזיר את נעליו לרגליו. זה היה טכס דו־יומי שכובדו בו הנכדים, בתורם. והגיע תורי. שמיל, בנו הפרא של הדוד נחום, הביט לתוך ידי. דודה בליומצי נשכה את קצה הצמה, וידו של אבא הזיעה על ידי. אינני זוכר מה בא קודם. בזבזתי את ההזדמנות שלי. ממילא לא היה לי כל סיכוי להגיע אל הר הברכה הזה. חשבתי על אמא, חשבתי על יענקלה שנשבע לי שנעלי סבא עשויות מעור חזיר. נבל! לו אמר לפחות מעורם של עניים. לא האמנתי לו. אבל ידעתי שהם אסורים בנגיעה, הנעליים. ופחדתי. מן החושך השותק שבהם, ממה שיבקע משם. אפילו שרוך לא היה עליהם לשרוך אותם.

הייתי קר. ידו של אבי הזיעה על ידי כאילו מונח שם מת, ברגע זה, בין שתי הידיים. לא היה מה שיעצור בעדי, הייתי לרוח, בריחוף עברתי את המדרגות, השער, בית העם, רחוב קרפיפי העצים, שניים שלושה גדרות, ורק במקום בו נפתח רחוב הטומוזֶ’נה על עמק הבוג, הרגשתי שוב את האדמה מתחת לרגלי.

ושם ראיתי דבר נפלא: אדם גבוה ורזה עם שפם קטן כמודבק וכובע ירוק עם נוצה ורובה צייד תלוי לו על כתפו ומיטלטל ברישול קנהו כלפי מטה. כלב גדול ושחור פסע בעקבותיו, ארוך מאד וראשו צר ומחודד ורגליו דקות והוא הולך בנחת אחרי בעל הכובע הירוק, כאילו אינו יודע על קיומו של אנטיפ משמיד הכלבים. הם נראו, האיש והכלב, כאילו יצאו מאחת הגלויות המצוירות הנעוצות בפתח חנות כלי הכתיבה של מר זיסקינד. צריך היה לנגוע כדי להאמין שזה ממשי, אבל איך נוגעים בכלב או בבעל כובע הנוצה? הזעקתי את הירשל, שקבע תיכף ומיד:

“זה איש צייד שבא מן ההרים. מכל מקום. אין לו בית”.

הייתי כוּלי פליאה ולא יכולתי להאמין. מוכרח הייתי לנגוע. היה לזה איכשהו קשר עם נעליו של סבא.

“איי, אתה הזר!” קרא אליו חליפוב המוכס, הדוּר בתוך מדיו הירוקים עם כפתורי הזהב וכובע השרד, ומקל קצר בידו לחבוט במוקיו המבריקים כשתי מראות. זמן מה, כך עברה השמועה, שימש כפטרונה של קוּקה היצאנית היפה וספק ראשי של כל גרב משי שגרבה אשה על רגליה מכאן ועד בעלז במזרח ועד סדגורה במערב, ועכשיו מטייל לו לרוח הצהריים ברחוב הטומוזֶ’נה לנקר את עיניהם של היהודים וללכוד את עיניהן של בנות היהודים.

“נראה אותך, הזר!”, התגרה בבעל הכובע הירוק. “תוריד אחת מלמעלה ואתה מקבל עשירייה. בזהב”. הוא הכניס מטבע בין שיניו.

שעת צהריים מנומנמת, והשמיים כנגובים, בלי ענן, בלי צבע, בלי ציפור. שום דבר לא נע בהם.

פתאום חבטה – ועוד לפני שראיתי את בעל הכובע הירוק נוטל את הרובה ומכוון, כבר נשא הכלב בפיו ברווז פרא צעיר, שמוט כנף ומטפטף.

לא ראינו דבר כזה במקומותינו. מכל החצרות פרצו ילדי השכונה והלכנו אחרי האיש עם הכובע הירוק והשפם והרובה העשֵן המיטלטל ברישול עלוב על כתפו, בעצם על זרועו, כמו העכברים אחר חליל הקסם שבסיפור. חליפוב המוכס הגנדרן נעלם כלא היה.

האיש גילגל לו סיגריה והדביק. וירק. אפילו גרר רגל, את העוף שילשל לתוך שק משונץ שהיה קשור לאבנטו, אבנט בד באלף צבעים. נעליו היו עקומות ומרופטות, שרוך נגרר מאחת מהן ומן השנייה ביצבץ הבוהן. ליווינו אותו בשתיקה ובפחד עד הבוג. בסירה הסיר את נעליו וקשר אותן על כתפו, ובצד השני הלך ונעלם על האופק, הוא וכלבו, נעליו, כובעו. הנוצה היתה הדבר האחרון.

“סתם צייד אחד”, אמר הירשל.

“והציפור? מאיפה?”

“הוא ראה אותה. מפני שהוא גבוה ממך”, פסק הירשל.

זה עשה אותי כופר נורא. בטוח הייתי שיש לזה קשר עם הנעליים שלו, עם הבוהן המבצבצת מתוך הנעל. עם הפתח השחור בתקרה לשם היה אבא מעיף את בריות העץ שלו, כולן נעלי סירה של איכרים לרגליהן, רכים ומשתנצים ונהיים לאלף קפלים מתחת לקרסול. כל אומנותו השקיע אבא בקפלים אלה, אצבעותיו רטטו וחטטי פניו הכעורים הבהירו. אלה היו שעותיו היפות של אבא.

הירשל נכנס לביתו יחף וחזר בנעליו.

“רוצה לראות משהו?”

הוא שלף רגל מן הנעל, ואחרי הרגל נמשך נחש. “שמע ישראל” לחשתי כדי להפקיע את השרץ מכוחו. בשעה זו היה נחש אמיתי גח ויוצא מתוך עורו של נחש הגומי, והיתה בו סכנה.

“עצום את העיניים”, אמרתי.

הירשל עצם ומילמל משהו, אולי השבעה.

“עכשיו פקח”

חלצתי נעל. השנייה השארתי בבית, שהרי לא הייתי זקוק אלא לאחת.

“עכשיו תביט. פנימה”.

את הנעל החזקתי הפוכה סולייתה אל השמש, כדי שיהיה בה צל, כדי שאפשר יהיה לראות בה כל אותם דברים מופלאים ואסורים היוצאים מתוך החושך. כמו ריח הלבונה שמפיץ הכומר סראפים בתהלוכות הניסים והצלבים, כמו האפלולית הנצחית בבוסתן שלו עם יבבת הכלבים והחרב המתהפכת.

“אני לא רואה כלום”, אמר הירשל.

“מטומטם!”

אחר כך השתופפנו מאחורי הפשפש לראות את יענקלה הפיסח עושה את הטיול היומי שלו על ידיו. הוא היה עובר על ידיו מן המשחטה שליד רחוב הקאצאפים שם התגורר, דרך סימטת העורות ולאורך כל הטומוזֶ’נה וחזרה, עושה חנייה מול בית העם כדי לקרוא שתיים שלוש סיסמאות בקולו האדיר נגד גוזלי העם הפשוט ונושאי כליהם הציונים וחוזר על ידיו אל בית אמו האלמנה, ללמד את בני הבונדאים קרוא וכתוב אידיש נקיה מהברֶאיזמים, על פי משליו של לייזער שטיינבארג. ביתם בית טיט שגגו פחים ורצפתו טיט ועל הרצפה מיכל ענק מכוסה טיט עם ברז נחושת והמיכל מלא תה, תה אמיתי, אדום וחם, ואמו האלמנה של יענקלה מוכרת אותו קומקום בשתי אגורות. הציונים אומרים, מה הפלא שיענקלה רואה את העולם הפוך אם הוא הולך הראש למטה והרגליים למעלה! ויענקלה חוגג את העולם על ידיו ומשפיל את רחוב הגבירים. מי שלא ראה את יענקלה עובר את העיירה על ידיו לא ראה כובש מימיו. אותה שעה היה צומח לגובה, בעצמי ראיתי, אפילו הרגל־ככרע שלו כאילו מתיישרת וכובשת גובה. ועיניו אין לפניהן מסתור, מבעד לפשפש העץ הוא צועק אלי: “הנה יום יבוא על ר' ישראל הגדול סבא שלך! והוא לא רחוק! כחטף יבוא! וסבא שלך יפול! כארז קצוץ יפול!”

דבריו דקרו את אפי – התהפכתי על גבי עד שיקרש הדם – ונעמו לאוזני. ראיתי את גבות עיניו של סבא, נשברות. היו לו הגבות הגדולות ביותר שראיתי מימי. כשהיה זוקף אותן, הן היו מזדקרות כמו שתי קרני איל ממצחו. אבל סבא זקף גבותיו לעתים נדירות. בדרך כלל נחו על עיניו וכיסו אותן ורק הוא עצמו ראה דרכן, האם ראה. מה לא עשיתי כדי לראות את עיניו. ליתר דיוק, לגרום לכך שיזקוף את גבותיו ואראה אם הוא רואה אותי. ירקתי בקול, נבחתי, קפצתי לתוך שלולית על ידו כבר סיפרתי. הנחתי לכובע שיפול מראשי ועמדתי לפניו גלוי ראש. ללא הועיל, גבותיו נעלו את עיניו. אשמתי, לא היה ספק בכך. רציתי שיאמר לי. שיגער בי. אהבתי את יענקלה אוחז בידי ומגדף את סבא ואינו מניח לי עד שניקיתי עצמי לפניו בשיר המשור והחלף, או איזה שיר אחר הצועק את צרת העניים. סבא לא מחל לי את עניין הנעליים, בטוח הייתי בכך. שלא חלצתי אותן מרגליו. הן היו נעלי לבד רכות, בלי שרוכים ועם אוזני משיכה, וסבא כל כולו הוא וזקנו וגבותיו נעוצים בתוך נעליו.

אותו לילה –

לא סיפרתי. אחי חלה בטיפוס המעיים וסבתא אספה אותי אל ביתה. בבקרים עם שחר היה מעיר אותי זמזומו של סבא. הוא היה מתהלך בחדר, גבותיו נעולות על עיניו, טליתו על כתפיו, ומזמזם תפילת שחרית בניגון. המצאתי תחבולה נגד הפיתוי שבקולו – עלי להודות, קולו אפף אותי במין מתיקות – קישחתי את רגלי הימנית בערך כמו רגלו של יענקלה, במקופל, וזה שמר אותי ער. בסתר אצבעות היד ראיתי אותו סב פתאום אל החלון ומרים ראשו אל האור, שהחל זה עתה מלבין בחלון, ואוסף אליו את כנף טליתו וקובר בה את פניו, ונחנק הניגון.

הוקסמתי. ממש כפי שציירתי לי את השכינה אוספת את כנפה השבורה. כמובן, ידעתי מיד שיש כאן שקר נורא, קישחתי כנגדו את הרגל השמאלית בברך לאחר שקיפלתי אותה שוק על ירך ־ ־ והתעוררתי.

עכשיו לא ידעתי כלום. בלילה שלאחריו פרצתי לחדר השינה של סבא וסבתא ותפסתי נעל והתחלתי למולל אותה ולצבוט אותה ולמרוט אותה ולהכות בה על הרצפה ולקרוע אותה בין שיני, היה קר וחושך ופירכסתי כמו דג ושום דבר לא יצא מן הנעל. מלבד סבתא שאספה אותי בזרועותיה והשכיבה אותי במיטה:

“נדמה לי שהילד קודח”.

ביום בו ישב סבא ר' ישראל על כסאו ישיבת מלך לפני הארגז המכוסה פרוכת שחורה של אבריימל פינס הצלם, רגליו במנעליו, גבותיו זקורות ומבטו שאנן ורחוק, ביום ההוא עמדתי בחדר, אני הילד, בין חמש בנותיו המתרוצצות סביבו, וכך אמרתי:

“דודה אוֹדל, מותר לי לנגוע בנעליו?”

“רק אתה היית חסר כאן”, גערה בי דודה אוֹדל. ביד זהירה אך בוטחת הניחה את ידו של סבא על מקלו, שלא יפול.

אחר־כך, בחלומי, מהלך בין שני עצי הברוש הזקופים עצבא ועצמא, ידַי בידיהם ופנינו אל נהר הבוג, ראיתי את כסאו של סבא עומד על נהר הבוג, ואין יושב עליו.

שעון הכיס של אבא

שעון הכיס של אבא הוא אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי מעודי.

בפעם האחרונה ראיתי אותו בקרון הרכבת, לפני שנפרדנו. אבא שלף את השעון בתנועה נהדרת, וכיוון אותו לאט ובקפידה על פי שעון התחנה.

“הגיע הזמן ללכת”, אמר וקם ללכת.

לא היו בו מחוגים כלל, אבל על מכסה הכסף מצדו הפנימי חרוט היה דקל ומשני צדי הדקל כעין שתי בובות ערומות.

“אבא”, אמרתי. “תן לי את השעון”.

,אתה לא צריך אותו שם", אמר. “אתה יוצא אל ארץ בריאה עם אנשים בריאים”.

הקטר צפר. אני לא זוכר אם צחקתי. כמובן צחקתי. נשארתי עם תנ“ך שהשאיר בידי. חדש לגמרי, בכריכת עץ זית עיצוב בצלאל, שהביא הדוד נחום מנסיעתו לארץ־ישראל. טוב שלא מסר לידי את התנ”ך הישן שם רשם בדיו ירוקה מתחת לגימטריות של סוף דברי הימים את כל השמות של האילן המשפחתי של אמא עד הבעש"ט.

במבט לאחור, דומה ששתי הבובות, שחרט אבא בצדו הפנימי של מכסה הכסף של שעון הכיס המצחיק שלו, היו אמא.

מכל מקום, בלי שעון הכיס של אבא, ועם תנ"ך שכל דף ודף שבו חדש ומרשרש, יצאתי נקי. אבל לא על עצמי באתי לספר.

אין צריך לומר ששעון הכיס קשור היה בשרשרת עבה שהיתה חוצה נכבדות את תת־כרסו (שכן רזה היה וכרסו קעורה) של אבא מימין לשמאל עד לכיס החזיה שם היתה ננעצת באבזם מוזהב.

“במחילה, מה השעה?”, שואלים אותו, בעוברו ברחוב, חנוונים יושבי בטל לפני חנויותיהם ומגלגלי מפתחות בידיהם.

“עוד לא מאוחר” – אומר אבא, תוך שמציץ בשעון הכיס שלו.

הם לא צוחקים. כבוד למקום הוא חולק, ראשו נזקף, מצחו הצר מתארך, וחטטי פניו מתבהרים. אם הוא בתנועה הוא עוצר, אם הוא יושב הוא קם, והאצבעות הקצרות מתעדנות. וכשהוא מסובב את השעון ומייצבו כלפי האור, נאצל עליו משהו מדמותו של ר' בונים קיטל (הקרוי קיטל על שום הקיטל שאינו יורד מכתפיו בימים הנוראים) בשעה שזה מסובב את ראשו כלפי החלון ודרכו כלפי שמיים לראות ההגיעה השעה לתקיעה הגדולה.

חיפשתי את הצחוק על פניו של אבא. הוא לא צחק. אולי בלבו, קיוויתי.

פעם אמר לי: “כזאת צורה יש לנו. שעון מפוצפץ”.

אבל השעון לא היה מפוצפץ כלל. הלב שלו תיקתק נהדר, וראש בריא ומחורץ היה לו, עימו היה אבא ממלא את השעון, כשהוא שולפו ומחזירו בנקישה, ואז היה מגיש את השעון לאוזנו ואחר כך לאוזני. אצבעותיו היו יפות באותם רגעים, ובלי הריח של דבק נגרים ישן שעתיד היה לחזור אלי לאחר שנים בתור ריחם של אנשים גלמודים.

ומכסה הכסף הקופץ. ומתחת לדקל, אמא את אמא.

מעריץ גדול הייתי של השעון של אבא. בטוח הייתי שסוד גדול טמון בתוכו, מאחורי המחוגים החסרים. עקרתי חישורים מאופניו הישנים של דודני שמיל, ולא ראיתי הרבה. ורק הגלגלים היו נפחסים מעתה בשעת רכיבה. עם כידון חופשי, כשידי באוויר, חציתי את רחוב הטומוזֶ’נה, החלקתי במורד הבוג, פרצתי מבעד לשערי המנסרה, ובלמתי בשבירת צד מסוכנת.

“הגלגלים שלך כמעט בלי חישורים”, אמר אבא. “למה אתה לא מתקן?”

“ולמה השעון שלך?”

לא הבנתי למה שאלתי. הצטערתי.

“אמא שואלת לשלומך”, מיהרתי להוסיף.

זו היתה השליחות שלי. יום יום. כוזבת כמובן. בלבי ביקשתי מחילה מהמלאך מטטרון, מגינם של העניים. חגגתי. הדרך בין שני הבתים היתה מלאת הפתעות. זה עשה אותי ציפור דרור, כמעט. אבא הציע לי כסף לקניית אופניים משומשים. אמא הציעה לי כסף לקניית אופניים משומשים. שניהם לא היו משופעים בכסף, ומה אעשה בשני אופניים? מחיתי, דחיתי. חייב הייתי לשמור על איזון נכון. לבסוף שאלתי משמיל בנו של הדוד נחום, גביר ופרנס ושותפו של סבא במנסרה שעבד בה אבי, את אופניו הישנים, ושיברתי כמה מחישוריו. איך? באבן. אין הרבה במקומנו, שאדמתו אדמת עמק דשנה. אבל האבן היתה. שרתי עליה לפני שידעתי, עלענד ווי א שטיין / זיץ איך מיר און וויין. במחשבה שנייה, לא אני שרתי, אמא שרה, באוזני, אבל אולי הייתי שר את השיר עם אמא ביחד, בזרועותיה, מאחורי הוילונות הכפולים.

ואחר־כך יצאתי לחפש את האבן.

ליד הבאר שלרגלי “הר הזהב”, בואכה בית הקברות של הנוצרים, היתה אבן גדולה ועגולה. בטוח הייתי שיענקלה הוא שהסיר אותה מפי הבאר. ועוד היתה שם אבן קטנה ממנה, עליה היו השואבים מעמידים את דלי השאיבה הכבד, לפני שהיו מריקים אותו לתוך דליי הפח שלהם. והיו עוד כמה אבנים עליהן היו השואבים יושבים לנוח לפני צאתם לדרך. בלילות יש שישבו עליהן דוידל וזליג רייניש זכרונם לברכה, ומנגנים זה על הכינור וזה על הבטנון. הם טבעו שניהם בנהר הבוג ביום היבקע הקרח – זה היה בפורים לפני שנתיים – הם וכלי נגינתם, בעת שהיו בדרכם לחתונה בראדוויץ שמעבר לנהר. בלילות חורף, בעת שהרוח נופלת ביבבה מקפיאה מן ההר אל רחובותינו, ניתן לשמוע אותם בבירור. לעיתים אני שומע את קולם בקולה של אמא בשעה שהיא שרה על געגועים ועל לב הנושא את כאבו בשתיקה, כמו אבן. אילו יכולתי, הייתי נושא עלי אבן תמיד, כמו יענקלה מן החומש את האבן שלו. אבל הייתי קטן. תקעתי אותה בין החישורים ומשכתי לכאן ולכאן עד שנעקרו. כששטפתי לאחר־מכן במורד רחוב חנויות הבדים, רגלי על הכידון וידי באוויר והגלגלים נראים כסובבים על ריק, נבהלו הבריות ונמלטו אל הפתחים ועיניהם בוהות:

“להם מותר הכל! שבט הרוֹזנרים!” –

אל גשרון העץ שבקצה הרחוב נמחצנו, אופני ואני. בעצם לא הייתי בדיוק אחד הרוֹזנרים. אבא שלי בא ממקום אחר ושמו אחר, אך לא הספקתי לגמור מחשבה זו עד הסוף. הגלגל האחורי התעקל למשהו הדומה לסיפרה 8, ואני קרעתי לי את עור הירך עד המפסעה.

היה סתיו. העלים עוד התעופפו זהובים וחופשיים, לפני שבא עליהם הגשם והדביק אותם לרפש הבלתי־נמנע. קוּקה הזונה היפה באה לטפל בי. אמא, בלעדיה, היתה אבודה לגמרי. היא לא קראה לקוּקה. היא שברה את ידיה העדינות זו בזו וטפחה בהן על הקיר. ובין יפחה ליפחה (“ויי לי! הוא הרג את עצמו, הילד!”) לחשה לחשים. אולי קראה למלאך גבריאל, או לר' ישראל אבא שלה, הקרוי על שמו של הבעש"ט, ואולי לדוקטורל, אוי הדוקטורל, שיבוא סוף־סוף מקצווי ארץ ויאסוף אותה כאסוף אפרוח.

מכל־מקום, כל אלה לא שמעו. קוּקה שמעה מעבר לקיר, ובאה.

אלה היו ימים גדולים. כשניתך סוף־סוף המבול מעורב בברד כבד, והחלונות החלו להתכסות בכפור, כבר עמדתי על רגלי, בריא ונפחד ומאוהב עד לאוזני בקוּקה היפה, ועם צלקת גברית בכף הירך. אז החלה אותה צליעה קלה שלי הנמשכת עד עצם היום הזה.

אחר־כך היה פורים. אמא לא סיפרה לי. בזה אחר זה חדלו לבוא אליה. תחילה נשי אגודת תלמוד־תורה לילדי עניים. אחר־כך פעילות אירגון צדקה של הדודה אוֹדל. אחר־כך נשות הבעלי־בתים לתנות צרתו של קרוב שעסקיו התמוטטו והוא הגיע עד פת לחם, כדי שאמא, מכוסה עד העיניים ברדיד שחור, תופיע בביתו של אותו איש, ובלי אומר תשאיר שם מעטפה ובה שטר כסף מקופת הצדקה הפרטית של סבא. הכל ידעו כמובן את הסוד, מלבד אמא, אולי. אפופת מיסתורין, הסירה את הרדיד בשובה, תיקנה את האיפור הלבן בכרית פוך ענקית, ויצאה אל בין הווילונות לדווח לדוקטורל שלה. היה זה סוד כמוס.

דומה שאפילו קבצני יום שישי חדלו לפקוד את ביתנו. אמא לא סיפרה לי. פניה כרגיל, בלובן של כלה נצחית. לאחרונה החלה לפדרר גם את השפתיים והגבות, מה שעשה אותה כְּעוּרָה ומלכותית עד אימה. אבא, תחילה נפלו כתפיו, אחר־כך ראשו. לא דיבר, לא הגיב, פחד לנגוע. אמא לא היתה יפה, היא היתה מלכה. לא היה קו אחד מושלם בפניה, עיניה צפופות, גבותיה קצוצות וקפוצות כלפי מעלה כמו בחלום, ושפתיה דומה שהן קטנות מרוחב אפה, שגם הוא לא היה גדול במיוחד, ואך פלא הוא איך נשאו עליהן אותה בת־שחוק אוורירית, בוחנת וחכמה, הגם פצועה, במין תוקף מלכותי. והמבט הזה! פתאום, כשהביטה בי, הרגשתי כאילו מישהו עומד מאחורי. עכשיו אני בטוח, הוא עמד שם. בעצם, תמיד. הדוקטורל.

סבא בחר לו מסלול חדש, דרך סימטת הסבלים, כדי שלא יצטרך לעבור ממול לחלונה של אמא. סבתא מירלה ניסתה לדבר על לבו של סבא, ללא הועיל. הא־כיצד. תחילה מגרשת את אישהּ, שהוא עצמו ר' ישראל הביא אותו מפודוליה שמעבר לנהר. ועכשיו גורמת לו בושת־פנים ומתרועעת עם יצאנית העיירה.

אמא לבשה את מיטב מלבושיה, פרוות שועל על צווארה ואוזניה, ובתוכה הפה הקטן שלה, סגור ותקיף, וכך אצה, ידי בידה, אל משרדו של הדוד נחום, בנו בכורו ואיש סודו של סבא. “ילדה מסכנה”, שמעתי דברי אמי מאחורי הדלת. “יתומה. ומי ידאג לה. אולי ניומה של הזילברמנים. בעצמו יורק דם. ודאי ימות, כל יום מת קצת”, כאילו דיברה בעד עצמה, "והם אוהבים, נחומקה. כל כך אוהבים – "

אינני יודע אם אמא מחתה דמעה. הדוד נחום שתק. החומרה כבר חרצה חריץ מאונך, סמכותי, על מצחו – סימן־ההיכר של הרוֹזנרים. גם כשיצאו, עדיין לא דיבר. ורק שלף שעון כיס דומה לזה של אבא, אבל עם מחוגים, וקימט את מצחו. ואז טפח בידו על ידה הנתונה בכפפת תחרים שחורה של אחותו.

“בוא”, אמרה בתוקף. אפילו הקרה לא הוציאה סומק על פניה הלבנים ורק הפה שלה נהיה קטן וחיוור עוד יותר.

עכשיו, ידעתי, היא מחליפה דברים עם הדוקטורל שלה.

אותו לילה דלק האור במטבח עד הבוקר, והאש בכיריים.

ולמחרת, זה היה ערב פורים, בשעת אחר־צוהריים מאוחרת, כאשר דלתות בתי הטומוזֶ’נה נפתחות לרווחה ובני ישראל יוצאים משפחות משפחות בדרכם אל בתי הכנסת, וכנופיית ילדי הטומוזֶ’נה המכונה “חֵיל מרדכי” כבר נערכת לקראת מלחמת השמד בכנופיית סימטת הסבלים המכונה (בפי ילדי הטומוזֶ’נה) “חֵיל המן הרשע”, ואלה ואלה עוקרים את המטאטאים מידי מכשפות השלג – שמסורת היא בעיירה להקימן בכל פינת רחוב וסימטא ובית שלושה ימים לפני פורים – בשעה סואה והומה זו, שמה אמי בידי טס גדול למשלוח־מנות ועליו עוגת דבש ואוזני המן וסופגניות ומרקחת שושנים ועלה חסה ענק טבול בדבש לכסות. ועל העוגה באותיות קצפת – לקוּקה באהבה – וציוותה עלי להתערב בין הבריות ברחוב ומי שישאל להשיב לו “זה מאמא לידידה הטובה שלה קוּקה”. אנשים צחקו או הנידו ראש או התעלמו. אחרים הקניטו או נפלו עלי. הסופגניות התפזרו בשלג, התאומים של פלונטיג חטפו מה שיכלו, וגם שארית הפליטה התפזרה על הרצפה, כאשר מצאתי את עצמי בתוך זרועותיה של קוּקה, בתוך ביתה, נחנק מגאווה.

אחרי בא ניומה. השמועה שטפה את העיירה והביאה את ניומה השחפן, לאור היום. ואולי ניומה הוא שבא קודם. מכל־מקום פציעתי התחילה את הכל, בטח.

לילה אחד חדלה תהלוכת האופיצירים בביתה של קוּקה, ולמחרת, לאור היום, ניתן היה לראות את ניומה בנו של הגביר זילברמן עומד בפתח ביתה של קוקה ומכחכח דם לתוך מטפחת.

“רחב הזונה הצילה את יריחו”, אמר לי הירשל בסוד, כמכריז: אני לצדך!

“איך הצילה? יריחו נפלה”.

“מידי הגויים הצילה”, קבע הירשל.

הגענו אל בית הקברות של הנוצרים. היה זה מקום אחד ויחיד שניתן היה לקטוף שם ברקנים, המכונים “בייראלעך”, בלא להיעקץ קשות על ידי הסירפדים הארסיים. בחודש אב היינו קוטפים אותם לאשכולות וטומנים את האשכולות בין אבני חומת בית הקברות לפורים. הבייראלעך נועדו אמנם לזקנו של ר' בונים קיטל, כמנהג, בתשעה באב. ואולם, כדברי הירשל, אם בתשעה באב שהוא יום אֵבל מותר להשתעשע, אז על אחת כמה וכמה בפורים שהוא יום שמחה. ואין לך דבר משעשע יותר בעת קריאת המגילה מלהסתתר מאחורי הקפוטה של אחד המתפללים ולהתיז אותם בזקנו האדום של ר' בונים הקורא. ר' בונים קיטל קורא ומסלסל קולו ובהמן הרשע מסתבכת בייראלע בזקנו, וכך בעשרת בניו ובאשתו זרש וכיוצא־בזה כל מקום בו רועשים הרעשנים. ור' בונים גומר לקרוא וזקנו האדום כולו בייראלעך עולה באש צהובה כמו הסנה, מראה שמיימי. ור' בונים קיטל הולך הביתה, דוקא בשופי, ולוויה של ילדים אחריו, ובתוך ביתו כל בני ביתו סוגרים עליו ופולים את זקנו מפורים ועד שושן פורים.

“קוקה זונה! קוקה הזונה!” – שמעתי קול מאחורי. זה היה יענקלה הקטן.

מעטים הגיעו לכאן השנה. מוראו של המקום; שני בתי הקברות, זה של הגויים וזה של היהודים, היושבים זה מול זה על ההר, לא בישרו טובות. סופות פברואר – מכאן הן נופלות על רחובותינו למטה ומצטווחות, כאילו כל עדרי הכלבים של אנטיפ משמיד הכלבים עלו מתוך עצמותיהם ושבו לתחיה. גדולים אטמו אוזניהם ליד התנור החם, שתו תה וסיפרו מעשיות ונפלאות. אנחנו יצאנו להתגרות, דווקא, חזה נגד הרוח ופנים נגד צליפות הכפור. כפירים היינו בקן התנועה ולפסח אמורים היינו לקבל סיכות רעמה.

ובכן היה לילה וחושך מסביב ויללת אימים כשנתקלנו בנעל, ורגל בתוכה. למחרת נמצאה גופה מרוטשת ומבותרת ליד הבאר, חלקיה קפואים, ומתחת לשכבת הקרח נראו בבירור סימנים של צלב שקצותיו כפופים. אימה נוראה נפלה על רחובותינו. הרב ר' יוסף בהרב חיבר תפילה על דמי נקיים. זה היה אַנשל הקצב, אומרים גנב בהמות, בחגים מחזיק את הסידור הפוך, בשאר הימים קורע בהמה כשרה שוק מירך בידיים ריקות. והכילף בידו מנגן. ידינו נקיות, אומרים אנשי רחוב הקאצאפים, ומצטלבים. בתהלוכת הניסים של חג המולד הלכו גלויי ראש בשלג, כבדים ואדומי פנים. וגם עכשיו הלכו ודפקו ידידוּת על תריסי חנויות היהודים ולא הבינו. אולי מישהו מילא כרסו יי"ש, ועשה מעשה שטות. הלא כאן כולם עם כולם בשלום, ודאי איזה שד, ישמור אלהים, או מישהו מן החוץ ולא מבני המקום. ומי יחשוד באיש המכובד הזה, אדון גרהרד פרום, הגרמני המלמד את בני הגבירים לנגן בכינור על פי תווים. אומרים, הסית. לא יאומן, איש שקט ואינטליגנטי. הבלים. החבורה של קאלב, פרחי קצבים, סבלי טחנות־הקמח וסתם בני עגלונים עברו על חנויות היהודים חנות חנות דפקו על התריסים ואילצו את הבעלי־בתים לפתוח. “למען הכבוד היהודי”. “שיראו!” “אנחנו נגן!”

וכשם שקודם הסתגרו, כך החל עכשיו הכל לקדוח ולרתוח והרחובות מלאו אנשים. “אנחנו נראה להם!” – חגגו את הגאווה החדשה. והציונים של זילברמן ושטרנברג מבית־הספר תרבות הפיצו קול קורא “למען ירושלים לא אחשה” והזכירו את המאורעות בארץ־ישראל וגזרו גזירה שווה בין שם וכאן. אך מה רב השוני, כי פה במה אתה נחשב, כל אחד יורק עליך. במקרה הטוב “משמן את גלגלי ההיסטוריה” של האחרים. “למה הדבר דומה, לשעון בלי מחוגים. אבל שם” וכו' וכו'. ולפיכך תהיה סיסמתנו: “אף על פי כן ולמרות הכל!”

אף־על־פי־כן, מעטים הגיעו לכאן לאסוף את הבייראלעך, ודוקא יענקלה הקטן המכונה יענקלה מזיק, הגיע.

“סתום את הפה המלוכלך שלך!”

“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”

“נראה אותך כאן, גיבור אחד!”

האגרוף שלי חתך את האוויר. יענקלה מזיק כבר היה במקום אחר, גמיש כמו חתול והפלצור שלו כמעט קרע את זרועי בצליפה. זה היה חוט קשירה באורך של כשני מטרים עם טבעת עופרת קטנה בקצהו. הוא גילגל אותו באוויר כמו פלצור. את העופרת תלש מן הפרוכת שעל הארון בבית־הכנסת של סבא. כל אחד יכול להתקין לו פלצור, אבל לא כל אחד ישלח ידו בפרוכת, ומלבד זאת לא הכרתי אדם שידע לעשות בפלצור מה שידע לעשות בו יענקלה הקטן.

צעקתי מכאב ורצתי אחריו.

עלי להבהיר, אין יענקלה דומה ליענקלה. אין בין יענקלה מזיק לבין יענקלה שקולו כארי ועל כפות ידיו יהלך ברחובות העיירה לעורר אי־שקט ולהפיץ את דבר המהפכה, מלבד השם. יענקלה מזיק עושה לך תעלול וחומק כמו לטאה. הוא שהדביק את זקנו הקצרצר של ר' איציק שקולניק לשולחן בדבק נגרים ואת קופסת הדבק טמן בילקוטו של הירשל. מלבד זאת היה אביו מר רכציג מנהל ספרי החשבונות של עסקי המשפחה, ובתוקף זה, בין תה לתה, כבדרך־אגב, היה מוריד על אבא שאלה בדבר משלוח קורות שנראה כאילו יצא מנהר הבוג ואל המנסרות מעולם לא הגיע. בקיצור, כאב כן בנו. זה נחש גדול, וזה נחש קטן.

“עזוב אותו”, אומר הירשל. “פישפש!”

“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”, קרא יענקלה ולא הירפה והוא רץ ומגלגל את הפלצור באוויר, ואני אחריו. רציתי לקרוע אותו לגזרים, לתלוש לו את היד עם הפלצור ולהביא אותה אל קוקה על אותו הטס עליו נשאתי את חרפת אמי לעיני העיירה כולה. “חרון אף”, פירש ר' שקולניק “זה כשהכעס יוצא מן האף כמו אש”. הדם זרם מאפי כמו אש. החלקנו מן ההר על הישבנים בשלג. חצינו את הביב בככר השוק וכמעט תפסתי ברגלו כאשר שרק הפלצור על גבי והוא עלה באוויר כמו קפיץ. לא חשתי עוד כאבים. שכחתי את הצליעה, את הדם. דהרתי כמטורף. חצינו את כיכר העגלונים, רחוב העורות, חצר בית־הכנסת הגדול. על המדרגות העולות לבית סבא כרע נפל יענקלה לבסוף באפיסת כוחות ולא זז עוד.

“אני נכנע. עשה בי מה שאתה רוצה”, מילמל. הוא נראה קטן וחלוש כמו אפרוח.

לא ידעתי מה לעשות. היססתי. ברגע זה עלה יענקלה באוויר כמו להבה, ובטרם ידעתי מה, כבר שרק אותו דבר ונחת על ראשי וכמעט קרע את אוזני.

“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”

הדם קרש באפי. עתה ידעתי, הוא לא ימלט עוד. ולא יהיו רחמים. שוב לא מיהרתי, רצתי בקצב אחד עימו, בטוּח בנקמתי, אחריו, אל סימטת בתי הכנסת ומשם אל בית המדרש הקטן של סבא, שם נפל הישר אל בין ברכיו של הדוד נחום.

“עזוב אותו”, אמר הדוד נחום. “הוא קטן ואתה ילד מגודל. אתה לא מתבייש. וכבוד המקום”.

סבא, ממקומו הנסתר מאחורי הארון, הרים את אצבעו לאות “נו!”

ר' בונים קיטל שעמד בקריאת המגילה חדל מקריאתו, והרעשנים השתתקו, ואני פרצתי כאחוז דיבוק אל כרסו הנאה והקמורה של הדוד נחום – יענקלה רבץ כמו תרנגולת בין נעליו – שם מלכה בהדר שרשרת הזהב, ומשכתי בה בכל כוחי. רציתי לעקור את המחוגים משעון הכיס של הדוד נחום, ואולי גם, באותה הזדמנות, לנתץ את השעון עצמו להרבה רסיסים קטנים. לא היה כל סיכוי, כמובן. נהדפתי. אחזו בי כאילו הייתי חיה רעה. נשכתי בשיני והכיתי ברגלי על ימין ועל שמאל והשתחררתי וקפצתי על הפרוכת שעל ארון הקודש, ותלוי עליה התנדנדתי כמו מין קוף. רציתי לצעוק, יענקלה קרע את הפרוכת ולא אני, אבל לא היה לי קול.

“הבן שלך”, שלח הדוד נחום נזיפה אל אבא מבעד לראשי הקהל. “ואתה מחריש?”

“הבן שלו והוא מחריש!”

“כבוד המקום!”

“מה השעה?” כבר ליגלג אחד הנערים, אולי מצפה לראות את אבא שולף את שעונו המפורסם.

“אף פעם לא מאוחר”, ציפצף קול מאחורי התנור.

הצחוק נקטע. ידו של סבא עשתה זאת. הוא אותת להמשיך בקריאת המגילה.

אבא, כמין עוף נפחד, עשה תנועות בכיוונים רבים. הטלית התעופפה בין ידיו, ובעודו מנסה לקפל אותה, שמט הסידור ונפל על הריצפה. התכופף להרים את הסידור, התבלבלו ידיו בטלית, ולבסוף טמן את הטלית יחד עם ידיו בתוך הנרתיק ובקושי שיחרר משם את ידיו. החטטים על מצחו השחירו, עיניו הקטנות קטנו עוד יותר, שעון הכיס קפץ מכיסו והוא כמעט פתחו אבל לא פתחו, ואך שפתיו הן שנפתחו במעין גיחוך מבויש וטוב לב, שעה שאחז בידי ומשך אותי החוצה מבית־הכנסת.

“לא צריך סתם להרגיז”, אמר אבי. “מה גם דודך נחום הלא הוא דודך אחי אִמך והוא איש, כלומר. אין לנו חס ושלום במה להתבייש, והלא כתוב, אדם א מענטש הוא תמיד א מענטש, אבל. יש עליונים ויש תחתונים, למשל. נו בלי משל, עיניך הרואות, בני. אגב, האם ידעת שהדוד שלך נחום ממנה את ראש העיר?”

אחר־כך שלף את שעון הכיס שלו בהדר, כתמיד, וכבודו הוחזר לו.

התרנגול של ר' נויח שׁוּ"בּ

ביום הראשון של חול המועד פסח, לקראת רדת הלילה, נשמעו קולות פיצוח עמומים, כעולים מן האדמה. אנשי ליפקייב המנוסים זיהו מיד את גאוּת הבוג. עכשיו הוא בוקע את הסכר הקטן, שוטף את המנסרה, שופך את מימיו בגעש לתוך אפיק הבוג הקטן. לבוקר כבר היו אדי גופרית פגרים עולים בחלונות, והמים שקטו.

אחר־כך התנקזו האדים. האוויר היה צלול ושקוף מאופק עד אופק, והשמש זכה ויכולת להביט בה בלי זכוכית מפוייחת. ורוח לא היתה.

בריצה הגעתי אל ר' נויח שׁוּ"בּ. היה מבול על הארץ, ור' נויח, שהוא צדיק בדורותיו, ודאי יודע.

“קרה משהו? אמא שלך, חלילה?”

“לא. המבול”.

“הה, כן. מבול כהלכה!”

את ראשו הפך כלפי החלון, למעלה, מחפש קשת בענן. לא היה ענן. לא היתה קשת.

“אין. אין מחילה!”

יהודי גוץ שזקנו צהוב ופרוע וקולו רך ועיניו במקום אחר. בשעת שחיטה היה מברך בחשאי וקולע את העוף המפרפר אל המסמר הפנוי ואינו מחטיא. תחילה חשבתי שהוא מחביא עיניו שלא לראות את הדם, אחר־כך ראיתי שהוא מביט כך גם באִמי ובי ובשתי בנותיו התאומות וב“קויטל” השווה פרוטה שהיה מקבל בשכר שחיטתו. מעולם לא הצלחתי ללכוד את אישוניו.

"הכלב – "– התחלתי.

“הכלב?” – קירב אלי את אוזנו הימנית ואת השמאלית סתם בנוצת סופר – בשחיטה עבד בימי שישי בלבד, בשאר הימים כתב מזוזות ותפילין – ושערות אוזנו דיגדגו את פני: “כלב אמרת, בני?”

קולו היה שקט, ומלא כפרה.

"כלב בוכה – " –

השיטפון לכד אותו. המים סחפו מגנה של הטשרפוכבה גדיש, ועל הגדיש כלבלב שחור ומייבב. פגרי בהמות וסוסים צפו בתוך המים העכורים. לא ראיתי סוס ורוכבו, ראיתי מים עכורים וגועשים מלוא כל העמק עד האופק ובתוכם פגרים נפוחים צפים וביניהם גדיש ועליו כלבלב מייבב. והקול נשמע כמו תחנון.

“בוא נקפוץ”, אמרתי להירשל.

“הוא ינשוך”, אמר הירשל. הירשל היה שחיין טוב ממני. במִשְׂחֵי הנהר היה נעלם מתחת לדוברה בצד אחד ויוצא בצד השני. אבל הוא האמין שכלב הוא כלב ושונא יהודים, ובמיוחד כשהוא כלבהּ של הטשרפוכבה, שלפעמים בלילה נמשכות מתוך גנה זמירות משונות. חוץ מזה, אמר, כל אחד יודע שהסיטרא־אחרא מתחפש לכלב ומוציא קולות של תינוק.

נימוקיו לא שיכנעו אותי. לבסוף גייס את אנטיפ־משמיד־הכלבים.

“אנחנו נציל אותו, ואנטיפ יהרוג אותו”.

“ילמדנו רבנו”, פתחתי את דברי כשהיצגתי לפני ר' נויח את הבעיה. אנטיפ יהרוג אותו? בטח יהרוג אותו. לכן הוא גוי. וגם הנהר אינו בדיוק נהר הירדן. זה הנהר בוג, נהר טמא ימח שמו. והסוסים הטבועים הם עיזיהם ופרותיהם של יהודים".

הוא דיבר בזעם דהוי, בלי אשליות ובלי הכנעה. כמו הירוק המימי הזה שהוא עיניו. מים ללא מוצא. צבע המבול שלעתיד לבוא.

קשה היתה פרנסתו של ר' נויח שׁוּ"בּ. במעות השחיטה של ימי שישי קנה לחם שחור של איכרים. בעד תיקונו של כתב מחוק במזוזה ישנה קיבל חריץ גבינה או ספל חלב מבעלי העזים. ועתה טבעו העזים. ועוד שתי תאומות לו בבית. ואשתו פסיה. וכשבא אל ביתו עני מחזר על הפתחים אינו יכול לסרב לו, והוא נותן לו את פרוטתו האחרונה.

בריצה חזרתי אל המים. הירשל לא היה, אבל היבבה היתה, עכשיו חלושה כשל אפרוח. גדיש התבן שט לו כמין אי, בשופי ונחת, והמבול נראה כאילו עצר סופית. המים ליחכו את המדרגות של הסדיגורי והשטפנשטי, שני בתי הכנסת הקטנים שעל שפת המדרון, ושקטו. ראשו המחודד של הכלב הצביע עלי, וכשסובב הגדיש בתנועת המים סבב עליו הכלב, כך שראשו נשאר שלוח אלי, אלי מכל הבריות שבעולם.

חשבתי לקפוץ, אבל הכלב הקדים אותי. פתאום התפרק הגדיש והכלב נבלע במים.

מרחתי את פני בבוץ אדום והדבקתי לראשי שתיים שלוש נוצות שתלשתי מזנב התרנגול של ר' נויח ופניתי הביתה בדרך החצרות, כמתגנב. על גדר ביתנו, ממש לפני הקפיצה, מבעד לבוץ ולנוצות, דומה היה שאני שומע את קול הכלב, עכשיו כמו פעייה של תינוק.

“אתה שומע?”, שאלתי את אבי.

“ששש – ש” –

אבא רכון היה על חלון המרתף. באצבע קרא לי להביט. ידעתי מה אראה שם בתוך האפלולית, בין חביות הכבושים וערימות העצים להסקה – מלכודות. המלכודות הקטנות של אבא, הן פירפרו מלאות חיים, בכל הפינות והגומחות, וכן על אדן החלון הקטן שבעדו היבטנו. את המלכודות התקין אבא במו ידיו, סורג חוטי ברזל על בסיס של עץ, עם חוט ברזל כפוף כעין קרס, בקצהו האחד מחזיק בסגר ובשני – לחם הפתיון. נגיסה בלחם והסגר משתחרר וסוגר. ואז מתחיל הפרפור היפה. המלכודות הקטנות נראו כאילו הן חיות קטנות מפרפרות.

“נהדר!”, אמרתי. עכשיו ביקשתי את שכרי:

“אתה שומע?”

נדמה היה לי שאני שומע את קול הכלב.

“למה לך משחקים אלה באינדיאנים דמיוניים, כאשר פה יש לך חיות של ממש!”, אמר אבא והוליך אותי אל חבית המים בקיטון ורחץ את פני מן הבוץ האדום, שהתקשה כמו קליפה. זה החימר ממנו לבנו לבנים לבתיהם של יהודים עניים כגון ר' נויח שׁוּ"בּ, שאפילו ריצפתו היא של חימר אדום ועליה יושבות שתי הבנות התאומות שלו אלקה ואטקה וסורגות וצוחקות. תמיד צוחקות. זה מחמם. הן סורגות להן סוודרים, אבל אין להן צמר כדי שני סוודרים שלמים. ולכן הן סורגות זו מסוודרה של זו, פורמות וסורגות, וצוחקות.

“אנחנו סורגות סוודר”, הן עונות ביחד, למי שמתעניין. הן גם הולכות ביחד, יד ביד, אף שכבר גמלו ויש אומרים מתקרבות (“נשמות עלובות! מה סיכוי יש להן!”) לגיל חופה.

“סוודר למי, טעכטארלעך?”

“סוודר לאטקה”, אומרת אלקה.

“סוודר לאלקה”, אומרת אטקה.

ושתיהן צוחקות. יוצא חורף ובא קייץ, יוצא קייץ ובא חורף והסוודרים כמעט גמורים, אך בשום אופן אינן מוכנות לגמור את האחד לפני השני, ולפי שאין די צמר לשניים, אחת פורמת ואחת סורגת ושתיהן מתגלגלות מצחוק.

ואמא שלהן פסיה מוחה דמעה ומעמידה פנים שמחים:

“אימֶרצֶשם עד החתונה יהיה מוכן”.

ור' נויח בשלו, מתנת בשר ודם לא יקח, לא בגלוי ולא בסתר. ולא גמילות־חסד.

אבא מקלף ומקרצף את החימר מפני ואני שומע את קול הכלב כקולו של ר' נויח בתיקון חצות. ריגלנו אחריו, הירשל ואני. מכורבל בתוך תכריך לבן, אם לא זקנקנו שריטט מול אור הנר התלוי, לא היינו יודעים אם אדם הוא או רוח. – קולו דק ונמשך ומתרפק כשל אותן נשמות ערטילאיות המרחפות בעולם התוהו ואינן מוצאות להן מקום. אבא סיפר לי עליהן בסוד כמוס. גם הנוצות היו שלו, ליתר דיוק של התרנגול שלו, ועתה לקח אותן אבי, שטף אותן היטב ותקע אותן בנעלי סירה ענקיות של יציר העץ האחרון שלו שברכיו רחבות ממותניו וראשו מכתפיו. מן הפה הפעור שלו, כשל דג, שמעתי את קול הכלב.

“והיה מחנך טהור”, אמר אבא וניגש למלאכה.

במרץ מפתיע, עיניו בורקות ושפתיו לבנות, היה אוסף ועורך את המלכודות בשורות ישרות. היו כתריסר, רוטטות כולן ומצוויחות. לפעמים נשמעו כציוצים. אם לא הייתי רואה אותם, מדמה הייתי שדרורים סגורים במלכודות. העבודה היתה רבה. בימים של גאות הנהר היו העכברים עולים מחנות מחנות מן הרחובות הנמוכים אל הרחובות העליונים, ממש מכת עכברים. חתולים אסורים היו בביתנו – אמא התחלחלה, אסור היה לומר מלה טובה על חתול בנוכחותה. בעונת החתולים סגרה את החלונות. אבל בסתר הווילונות היתה אמא עוקבת אחר חתוליה השניים של השכנה שלנו, קוקה היפה, ועיניה היו מעלות עליהן מין סגוֹל של חטא. בביתנו נפל כל המעמס על אבא, העכברים היו שלו, והוא בנה להם מוקד על הכיריים.

טרוד היה בזה כבר מהבוקר. קמתי עם חלום – התאומות של ר' נויח. כולנו עקבנו אחר צמיחת השדיים שלהן, כל יום קצת, כמו מדרגות. חלמתי, יצור־מדרגות כזה תלוי על אם הדרך, ופניו יפות כשל מלכה. לא בדיוק יפות אבל פני מלכה באותו מובן שפני אמא היו פני מלכה. אבל ידעתי שזו אלקה או אטקה. טיפסתי עליה בהשעיני את רגלי על ראשי המסמרות התקועים ברגליה, משם על ברכיה משם על בטנה, משם על שדיה וכתפיה, משם על ראשי היתדות הבולטים מידיה והרגשתי שאני מגיע והיתה מתיקות אסורה. כשהתעוררתי שמעתי את צחוקן של אלקה ואטקה בבירור כמו בהקיץ. בוא – קרא אלי קול מחשכת הפתח אל עליית הגג – ותראה משהו שלא ראית אף פעם בחייך! פחדתי, אבל טיפסתי ודחפתי איזו דלת ומיד התחלתי ליפול. עד שהתעוררתי. בצעקה.

אמא רכנה עלי וליטפה ראשי:

“זה שום דבר. חלמת משהו. ספר לאמא”.

“חלמתי, אוניה על הים”, אמרתי.

אמא עלתה על כיסא בין הווילונות. משם ראתה את המים הרבים שמילאו את העמק, עד האופק. היער לא נראה עוד. ראשיהם המחודדים של עצבא ועצמא, שני הברושים הזקופים שלי, בקעו מן המים. אבל לא סיפרתי עליהם דבר לאמא. אמא סככה בידה על מצחה.

“אני רואה אוניה. ידעתי שהוא יבוא מן הים. שתהיה לי בריא איך שאתה חכם, ילדי”.

חזרתי אל ר' נויח שׁוּ"בּ בדרך הארוכה, על פני גנה של הטשרפוכבה. היא עמדה שם בשער הברזל יחפה ופרועת שיער, קורצת בעינה, ובשתי ידיה שוקלת ומטלטלת את שני שדיה הענקיים הערומים ומצויירים בכחל קעקע. הטשרפוכבה, אלמנה גאה וכבוּדה עם צלב ענק על לבה, לעת שריפה או שיטפון היתה נתקפת תזזית ומשתוללת כמו מופקרת.

נפחד, ולבי צוהל ציפיות, סיפרתי לתאומות מה שראיתי. משכתי בשערותיהן ואמרתי שעכשיו מותר. לא סיפרתי להן את החלום. בשום אופן לא יכולתי לתאר לי אותן על הצלב בדרך הרכבת. הן צחקו ושיניהן נקשו. התחפשתי לאחד נופל ומתנבא והתנבאתי שהחתנים שלהן בדרך הרכבת יבואו, אחרי המבול. זה חימם אותן קצת. אומנם פסח, והשלג נמס כבר אפילו על ההרים, אבל חצי מצה ותה עם כפית ריבה במקום סוכר פעמיים ביום אינם מחממים אפילו בפסח. היינו שלישיה עליזה.

“הוא אוהב אותךָ”, אמרה פסיה. “תבקש ממנו שישחט את התרנגול. רחמנות על הילדות. התעקש כמו תיש: רוצים בו, אז בבקשה – משכורת בגלוי ועל דעת הקהל. מתנות – בשום אופן. שונא מתנות יחיה. אבל, צדיק שלי, גמילות חסד, עד שירחיב, זה נורא? ובינתיים הילדים שלו גוועים. התרנגול יקר לו מן הילדים שלו. יסלח לו אלהים”.

ר' נויח הרים את ראשו מן הקלף שעמד בתיקונו, ונתנו בחלון ונראה היה כמגחך למראה המים הרבים.

“התרנגול יחכה לשעתו”.

שעתו היתה שעת כפרות. מדי שנה בחול המועד פסח היה ר' נויח שׁוּ"בּ קונה תרנגול ומפטמו בקייץ ושוחטו בימים הנוראים. הכל הכירו את התרנגול של ר' נויח ולא נגעו בו לרעה. באשר הלך הלך ובאשר ניקר ניקר. אפילו גויים ראו בו תרנגול קדוש, והצטלבו. ילדים קראו לתרנגול בשמו של בעליו ר' נויח. ור' איציק שקולניק, בטוב לבו בהלצה, היה נוזף ואומר, אל תביט בי כמו ר' נויח בבן־אדם.

“ספר. דוֹד נויח” – קראתי לו דוֹד, אבל הוא לא היה בדיוק דוֹד, הערצתי את האיש – “ספר עוד על מעשי ידיו מגיד רקיע. והאגדה על הזבוב והעכביש ודוִד המלך”. – ור' נויח מספר בנחת ואת ראשו מנענע לצד אחד ואת היד האוחזת בחלף כל יום שישי לשחוט צווארם של עופות לצד שני, וכך אין הראש רואה את היד.

“וכל אשר נשמה באפו”, גומר ר' נויח ושב ומתכנס בקלף וקולו הומה, ואיני יודע אם ניגון או אנחה בקולו.

אבא הכין הכל, האש והכיריים והעכברים במלכודות. הבעיה היתה אמא. אומנם האוניה הולכת וקרבה, אבל ריח בשר חרוך די בו לקרוע אפילו את אמא מן החלומות שלה. מצאתי תחבולה.

אצל ר' נויח המצב נורא, אמרתי לאמא. התרנגול אומנם שלם, אבל אלקה ואטקה מקיאות את הנשמה, לא אכלו לפחות שלושה ימים.

זה הספיק. אפילו האוניה לא היתה חזקה די להחזיק בה. מהר התפדרה, ותוך כדי כך ביקשה סליחה מהאוניה. היא גדשה שני סלים מכל דבר מאכל שהיה בבית ומשכה את הסוּדר השחור עד עיניה ואצה לדרך.

ואבא ניגש לערוך את המוקד. העכבר הראשון בער בלהבה מהירה, יפה להפליא. לרגע נראה שקוף, העכבר הפיצפון, כמעט גבישי. ואז נשמע אותו שְרִיק מצמרר. ואחר־כך, כרגיל, ריח שיער חרוך ואבא מגרד את השאריות בסכין.

“והיה מחנך טהור”, אמר אבא.

סגולתה הגדולה של המלכודת שלו, לעומת מלכודות של אחרים שקונים אותן שתיים בפרוטה, היא בכך שאינה נשרפת. הסורג והסגר הם ברזל והבסיס אלון עמיד באש. וכך ניתן לשימוש חוזר. פני אבא הזהירו באש הקטנה. ככוהן בקודש טיפל במנגנון הקטן. בשאתו אותו כמנחה ובגרדו אותו מן השרידים, בסבלנות אין קץ, ושפתיו נעות כבתפילה. לבדו. הקול של אמא בשיריה לא עלה מן החדרים הפנימיים. ורק הוא לבדו, לבדו לפני אלהיו, הוא וקורבנו. ודווקא גלוי ראש, ושערו הקצוץ, ואוזניו הכנוסות לבנות כשלג מצרעת ישנה, ופניו המזהירות וידיו קצרות האצבעות, אך הזריזות בקודש.

הייתי מלא עד פקיעה ריח מחנק של בשר חרוך ושערות.

“אבא!” צעקתי בקול. לא היכרתי את הקול, לא שלי. ואולי כן. צעקתי בנביחה. “הבוג עולה. שוב. הוא – הוא נשפך. על העיר!”

בצד צפון־מערב, מעל למשטח המים, צנח החושך כמו מסך. זה נמשך רגעים – שבר ענן. אחר־כך עלתה השמש רחוצה ויפה, והאוויר הצטלל, ולא היה בשעה זו פרח שלא נתן את ריחו והמים הרבים נהרו מסוף העולם ועד סופו, כלומר מאיזור בתי־הכנסת ובתי־המדרש ועד לאופק המערב והיער בואכה ראדוויץ.

ואז ראו הכל שהמים עולים –

אבא שכח את עכבריו ורץ אחרי לחזות בסוף העולם. וגם שאר יהודים טובים הגיעו בוססים ברפש הכבד, כובעים ומצנפות וירמולקות וטליתות בעטרות זהב וכסף. ונשים במיטב כובעיהן, שנצים וסרטים ססגוניים עם נוצה או שתיים בגאון. ואחדים מהבעלבתים כבר ספרי תורה בידיהם. חילק שַמָש, שעליו נאמר שבאצבעו הוא חש מי ומי האיש שהוא מקיש על חלונו להעירו לסליחות בלילות חושך, בוסס עתה ברפש, מקיש על הדלתות בבהלה ואומר בקול פרקי תהילים.

בקיצור, באו והתכנסו טובי העיר ונגידיו ובעלבתיו ופרנסיו, ובתוכם סבא ר' ישראל בכבודו ובעצמו ולצדו הדוד נחום, ועמדו כה והשקיפו על המים הגואים, נדהמים, ואין עצה בפיהם.

וכבר היו המים מלחכים את מדרגות בית המדרש הסדיגורי, ולא ניכר בהם שהם מוסיפים וגואים. יפים המים ושוקטים והשמש רוחצת בם בעונג משיב נפש, והנפש מתפעלת ומתעוררת מאליה לשורר מה נפלאו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית – ואך פני המים מוסיפים ועולים, והנה כבר הם מטלטלים את דלת הכניסה של בית המדרש הסדיגורי, כאילו מישהו דוחף אותם מלמטה. משלחות הגיעו מפרבר הקאצאפים, זקניהם סוערים ואדומים, שהיהודים הארורים יעשו משהו כי כוחם על השטן גדול. את הכומר סראפים כבר העמידו על ברכיו לפני המזבח בכנסיה.

ג' פעמים אמרו את שירת הים, והים הוסיף לגאות. ילדים קטנים טיפסו על הגדרות והגגות. ואז השגיחו שהדיין הישיש ר' יוסלה אינו אתם וגם ר' נויח שׁוּ“בּ איננו. יצאו במשלחת אל הראשון וזה אמר להם, צדקה ותפילה. עמדו ועשו רשימות למי מעניי העיר לתקן את הגג הדולף ולמי להשיא את בתו, וכן להגדיל את קיצבת בית תלמוד תורה ומי שאיבד עז במבול יקנו לו פרה ומי שאיבד פרה יקנו לו שתיים, ולבסוף – והמים כבר מלחכים את ברכיהם – נמנו וגמרו, ואין מעז להתנגד, שהקהל ישלם שכר חודשי נאה וגלוי לר' נויח שׁוּ”בּ.

אני ששמעתי כל זאת לאחר־מכן מפי אבא, לא אוכל לומר מה עצר לבסוף את גאות הבוג. השארתי את אבא מביט כמהופנט במשטח המים האינסופי, ושעון הכיס שלו פתוח בידו, ורצתי הביתה, ופתחתי את המלכודות של אבא וראיתי את העכברים הקטנים בנוסם לחופשי. את המלכודות היטלתי למימי הבוג ואז כמדומה חדלו המים לעלות, אבל אינני בטוח. יבבת הכלב, דקה מאד, כמו קול של נשמה, אני שומע עוד היום, לפעמים. אבל יתכן שאני טועה, וזו פעיה של תינוק, בסביבה. הירשל אמר שאולי שכנה באותו כלבלב נשמה של צדיק, והוא שדחף את המים מלמטה. האמנתי לו. מאז התחלתי להסתכל אחרת על לטאה ועל זבוב ועל חתול. ואפילו על תולעת.

אינני פטור מלספר את סוף המעשה. אמא חזרה, כמצופה, עם הסלים הגדושים, כבצאתה. ר' נויח שׁוּ"בּ בשלו, דוחה מתנת בשר ודם. והיא עלתה על כיסא וראתה את המים מגיעים אליה, ואת האוניה, וצחקה צחוק פתוח, מעולם לא ראיתי אותה צוחקת כך, בשמחה גדולה. היא שמעה את האוניה צופרת, וגם אני, ואז הלבישה אותי חליפת מלחים לקראת בואו.

המים ירדו, ואמא לא היתה טינה בלבה. דומה שאף השתחררה מאיזו מועקה. ושוב, כדרכה, כילתה יום ועוד יום בשיר עצוב ומלא געגועים, או בשיר מלא ביטחון שקט כי בוא יבוא הדוקטורל שלה.

דברים יפים החליטו האנשים שם אל מול המים. נרעשים היו ויפים. נראו כמו בציור שצייר אותם הצייר לרנר, לאחר זמן, מן הזכרון. כששככו המים ופנו איש איש לעסקיו, נטרדו ושכחו מה שהחליטו. והתאומות אלקה ואטקה חלו שתיהן ביום אחד וזיידה הפעלדשער אומר שזה לא מזבוב שבא מן הפגרים והמים העומדים שהותיר הבוג בעמק, כי אם מרעב. לקח ר' נויח שׁוּ“בּ את התרנגול ר' נויח, תרנגולו יחידו, זה שבירכו והכינו לכפרות ביו”כ, ושחטו באחד מימי סיוון היפים.

ואין יודע מה קרה לחלף של ר' נויח שוּ“בּ ואולי ליד האוחזת בחלף, ואולי דבר אחר. התרנגול נעלם. והיו שראו אותו בליל לבנה אחד עומד בראש הצלב של הכנסיה הגדולה ותוקע תקיעה גדולה, כדרך תרנגול, וטיפת דם כבדה תלויה בצווארו. גויים הצטלבו, יהודים ירקו, והיו בין הבעלבתים שאמרו שדבר זה לא קרה, אלא משום גאוות לבו של ר' נויח שׁוּ”בּ.

משקל הרוח

---

נגינה מוחקת

מאת

יאיר הורביץ

אָדָם מְטַיֵּל עִם רוּחַ עֶרֶב

בְּמַעֲלֵה שְׂדֵרָה וּלְאֹרֶךְ רְחוֹב,

פָּנָיו אֶל הַיָּם וְרֹאשׁוֹ נָקִי

מִטִּרְדָּה, נוֹשִׁים, חֱלִי

אֵינוֹ מֵפֵר בּוֹ נְגִינָה

וְהוּא מְבָרֵךְ בְּלִבּוֹ: כִּי טוֹב,

בִּנְגֹעַ רִשְׁרוּשׁ עָלִים בִּרְעָשָׁיו הַדַּקִּים.

אֲבָל אָדָם מְטַיֵּל עִם רוּחַ עֶרֶב

לְאֹרֶךְ רְחוֹב, בְּמַעֲלֵה שְׂדֵרָה,

צִלְצוּל מַקִּישׁ בּוֹ וְהוּא נִפְתָּח

כִּפְרוֹזְדוֹר לְטִרְדָּה, בַּעֲלֵי־חוֹב,

חֳלִי מֵחִישׁ בֹּו צַעַד בְּרֶדֶת

עָלָיו רִשְׁרוּש עָלִים כִּצְרִימָה

הָאוֹמֶרֶת לוֹ: כִּי רַע.

אָדָם מְטַיֵּל עִם רוּחַ עֶרֶב

בְּמַעֲלֵה רְחוֹב וּלְאֹרֶךְ שְׂדֵרָה

חִקְרֵי צִפּוֹר, יְרִיעַת הַשָּמַיִם

וְרַעַש הַיָּם שׁוֹקְלִים עֶדְנָה

עַל שׁוּלָיו הַהוֹמִים בְּבוֹא

יְדִיעָה וְהַנְּגִינָה מוֹחֶקֶת

בּוֹ טוֹב גַּם רַע.

---

אַיֶּכָּה

מאת

יאיר הורביץ

מִצְּלִיל לְגוֹן פְּרִי בְּמֶזֶג הַגָּן אָדָם מִתְהַלֵּךְ

לָדַעַת אֶת טַעַם הַזֹּהַר הַמְפַתֶּה.

בַּיָּמִים הָהֵם טַלְטֵלָה

וְהָרוּחַ עַל עֵץ הַפַּחַד כְּסַיִף,

מַכֶּה בַּפְּרִי לְמִינֵהוּ.

בַּיָּמִים הָהֵם טַלְטֵלָה

וְהָעֵץ מִצְטוֹפֵף, כֻּלּוֹ בַּשָׂדֶה כְּאֶבֶן זְנוּחָה.

אֶבֶן הַשָׂדֶה בְּחַלּוּק הַנְּחָלִים נִתְקַנְּאָה.

בִּגְאוֹת לִבָּהּ אָמְרָה לִגְבֹּהַּ כְּדֵי סֶכֶר רוּחַ,

מַחְסוֹם לִהְיוֹת אָמְרָה בְּשָׂדֶה חוֹסֵם.

כִּי בַּיָּמִים הָהֵם טַלְטֵלָה

וְהַמָּוֶת רוֹעֵד בָּעֲנָפִים.

אָדָם מִתְהַלֵּךְ בְּמֶזֶג הַגָּן אֶבֶן בְּרֹאשׁוֹ,

אוֹרֶה אֶת צוּף הָאֶבֶן.

הִנֵּה נָוֶה וּכְבָר נַחַל וְזֹהַר רָקִיעַ

כֻּלּוֹ מָלֵא אֶת הַשָׂדֶה.

אָדָם לְאָדָם בְּרֹאשׁוֹ אֶבֶן לְאֶבֶן כְּמַחֲרוֹזֶת,

סְדוּרִים בְּקַשְׁתוֹת הַמַּקְהֵלָה.

אָדָם בְּרֹאשוֹ אֶבֶן כְּעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינֵהוּ.

מִשָּׁרְשֵׁי צְלִיל לְגוֹן לֵב מֵפִיק אֶת

הַטַּעַם הָעַתִּיק, כְּאָדוֹן בִּלְתִּי

נֶחְפָּז אֶל תַּפְנִיּוֹת הַפָּנִים.

שָׁבוּי בְּאוֹתוֹ פֶּלִיא מוֹנוֹטונִי.

---

קפלים

מאת

יאיר הורביץ

נִיחוֹחַ בָּשׂוּם נוֹשֵׁב מִן הַגָּן,

מְחוֹלֵל עַל כָּנָף בִּשְׂפַת הֲגָאִים.

הַאִם זוֹ אַהֲבַת הָרוּחַ?

הָעַיִן הָעִוֶּרֶת מַמְרִיאָה, נְצוֹדָה

בְּרֶשֶׁת הַמְאֻבָּן, הֶחָקוּק שֶׁלֶד רוּחַ

הַאִם עָפָר דּוּמָה, אוֹ

פְנֵי מוֹלָד הִיא רוֹאָה?

הָאֹזֶן הַחֵרֶשֶׁת לְמִשְׁבַּר הַסֶּלַע

בְּהִתְנַפֵּץ אֵלָיו רוּחַ כְּחָלָל קוֹרֵא יְשׁוּעָה.

הַאִם אֶת הַיַּהֲלוֹם

הַנִּפְקָח מְפַכֶּה הִיא שׁוֹמַעַת?

בְּעִקְבוֹת הַחוּט הַקּוֹשֵׁר הַר לְעֵץ, שָׁמַיִם

לְמִדְבָּר, הַמִּשְׁתַּנֶּה מְמֻזָּג בַּחֲלִיפוֹתָיו,

אֶת טַעַם הַמַּהוּת נִלְמַד מִשִּׁעוּר הָרוּחַ,

הַקָּם בְּגִלְגוּל מִן עוֹלָם־הַבָּא

אֶל מוֹלָד נִיחוֹחַ, מְשַׁיֵּר

נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת בִּקְפָלָיו שֶׁל מָסָךְ עַתִּיק.

---

עוד מעט

מאת

יאיר הורביץ

הַתֹּאַר הַמּוֹפִיעַ בְּקִדְמַת הָעַיִן

הוֹלֵך וְנֶעְלָם, הוֹלֵך וְנֶעְלָם,

כְּכֶתֶם שְׁקִיעָה עוֹד מְעַט

יִצְלֹל בַּיַּרְכָתַיִם, יוֹתִיר

רַק תֹּאַר, לֹא נִרְאֶה בָעַיִן.

בַּחֶדֶר, רָהִיט מְפַנֶּה מָקוֹם לְרָהִיט

כְּצַעַד בִּתְזוּזָה אִטִּית, מְשַׁנֶּה

צֵל, מַשְׁכִּיחַ. בַּחוּץ,

רוּחַ נִשְׁבָּר אֶל בַּיִת כְּאֶל סֶלַע,

מְגַלֶּה לְהֶרֶף תַּדְמִית, וְהַלֵּב,

הַשּׁוֹאֵל לָהּ, מִתְפַּשֵּׁט, אֵינוֹ

יוֹדֵעַ אֶת הָרוּחַ

אֶלָּא לְפִי תְּנוּעַת הָעֲצָמִים וְהַגּוּף

הָרוֹעֵד עַל הָאֲדָמָה הַקּוֹרֵאת.

---

רוח אזרחית

מאת

יאיר הורביץ

רוּחַ אֶזְרָחִית הַצָּפוֹן, כְּצִפּוֹר

הַנּוֹשֶׁבֶת אֶל מוֹשְׁבוֹת חֹם, יָרְדָה

בְּאֶחָד מִבָּקְרֵי הַקֹּר, אֶל גָּלוּת

בִּתְהום הַדָּרוֹם.

בֵּינָתַיִם, בַּנְּדוּדִים, הִתְעַכְּבָה כְּצִפּוֹר

הַנּוֹפֶשֶׁת בָּעַלְוָה בַּאֲוִירִים רְדוּדִים

בְּאַרְצוֹת הַבֵּינַיִם.

קוֹרְאֵי כְּתַב הַשָּׁמַיִם

רוֹאִים בָּה מָחוֹג וְסִימָן:

שָנָה חָלְפָה, בְּרוּכָה הָעוֹנָה.

אֲבָל הָרוּחַ בְּצֵאתָהּ מִן הָרוּחַ

אֶל נֵכַר הָאָדָם

נוֹשֵׂאת אֶת מִטְעַן

גּוּפָיו. בְּעֵינֵי אָדָם,

בַּמְּרוֹמִים יוֹשֵׁב מֶטְרוֹנוֹם וּמוֹנֶה

אֶת הַמַּיִם וְהַמַּשָּׁב.

רוּחַ אֶזְרָחִית הַצָּפוֹן חָמְדָה

אֶת תְּהוֹם הַדָּרוֹם וְהַמַּשָּב

בִּכְנָפֶיהָ כְּצִפּוֹר מַשְׁאִירָה בָּעַלוָה

רוּחַ רִגְעִי, עוֹבֵר וָשָׁב,

וְהֶעָלֶה, לְרֶגַע, נָע

וּכְבָר שָׁכַח אֶת בּוֹא הָעוֹנָה. בְּעֵינֵי

אָדָם, הִיא תַּגִּיעַ, כְּצִפּוֹר,

אֶל מַעֲבֵה הַחֹם, תַּשְׁאִיר

סִימָן. הַמֵּתִים, חֲשֵׁכָה וְאוֹר

יוֹדְעִים כָּאָרִיג בְּגוֹן זְמַן

שֶׁאֵינֶנּוּ, אֲפִלּוּ לֹא רֶקַע לְצִפּוֹר,

אוֹ רוּחַ שֶׁהוּא אֶזְרָח, וּכְבָר שָׁכַח.

---

סורגי רוח

מאת

יאיר הורביץ

הָיִינוּ סַסְגּוֹנִיִּים כָּרִקְמָה הָיִינוּ.

בַּכְּלִיל הַהוּא גּוֹן לְגוֹן מַעֲשֵׂה גַּלִּים.

הַשְּׁתִי יָנַק מִשֶּׁמֶשׁ

וְסוֹרְגֵי הָרוּחַ סָגְרוּ עָלָיו סְבָכָה.

מְתִינוּת רָשְׁמָה בָּנוּ אֶת הַדְּיוֹקָן הַהַרְמוֹנִי.

הָיִינוּ סַסְגּוֹנִיִּים כָּרִקְמָה הָיִינוּ.

שָׁנִים חוֹלְפוֹת שֵׁנָה הֵעִירוּ בָּנוּ

כַּחֲלוֹם אֶל אוֹר יוֹם. כְּאֵב

עָבַר בָּנוּ וְשִׁנָּה אֶת פְּנֵי הַבָּשָׂר.

גּוֹן בְּגוֹן בַּדְּיוֹקָן הַהַרְמוֹנִי הִסְתַּכְסֵךְ.

סַסְגּוֹנִיִּים הָיִינוּ הָיִינוּ כָּרִקְמָה.

חוּט שׁוֹאֵף חַיִּים בִּסְבַךְ חוּט

חָרַשׁ עִוּוּת. יָדַעְנוּ חֲלוֹם

וְהַכְּאֵב כִּתְנוּעָה הִבְשִׁיל אֶת

פְּרִי רוּחֵנוּ, רָעֵב. אֲנַחְנוּ,

שֶׁהָיִינוּ בַעֲלֵי שֵׁם בְּסוֹרְגֵי רוּחַ, הִנֵּה אֲנוֹנִימִיִּים.

---

רקוויאם

מאת

יאיר הורביץ

קַו הָרָקִיעַ

הוּא כֹּחַ הַהַגְבָּהָה שֶׁל הַדִּמְיוֹן

שֶׁסְּבִיבָיו חָג מֶרְחַף הַחֲשֵׁכָה.

חֶזְיוֹנוֹת הַדִּמְיוֹן

הֵם פְּרִיחָה

בַּאֲגַרְטַל הַמַּחֲשָׁבָה.

הַמַּלְאָכִים הַמְרַחֲפִים

הֵם אֲגַרְטְלֵי הָרוּחַ שֶׁל

הַדִּמְיוֹן הַמַּגְבִּיהַּ.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל הַמַּלְאָךְ הָאֵינְסוֹפִי.

קַו הָאֲדָמָה

הוּא כֹּח הַמְּשִׁיכָה שֶׁל הָעֻבְדָּה

הַמּוּאֶרֶת בַּאֲגַרְטַל הַחֲשֵׁכָה.

גוּף הָעֻבְדָּה

הוּא אֲגַרְטַל הָאוֹר

שֶׁל הָאֶפְשָׁרוּת.

הַזַּעֲזוּעִים הַחוֹרְצִים

הֵם הַחֲשֵׁכָה הַמַּבְקִיעָה

אֶת שַׁלְוַת הָאֲגַרְטָלִים.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל יְשׁוּעַת הַזַּעֲזוּעַ.

הַקִּיּוּם פֵּרוּשׁוֹ

הַדִּמּוּי הַסִּמְבְּיוֹזִי הַטָּהור

שֶׁל הָאֲגַרְטָלִים.

כֹּחַ הַדִּמְיוֹן

הוּא אֶפְשָׁרוּת הַנִּתּוּק

מִכֹּחַ מְשִׁיכַת הַזַּעֲזוּעַ.

הַיִּסּוּרִים הֵם כֹּח

הַהַתְמָדָה שֶׁל הִתְחַכְּכוּת

הַכֹּחַ הַמַּגְבִּיהַּ בְּכֹחַ הַמְּשִׁיכָה.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל מַגַּע הָאֲגַרְטָלִים.

הַמָּוֶת הוּא

כֹּחַ הַבִּטּוּי שֶׁל חֹמֶר

הַשֶּׁלֶד בְּתוֹרַת עַצְמוֹ.

הַמָּוֶת הוּא

חֶדְלוֹן תּוֹדַעַת הַפֶּרַח

בַּאֲגַרְטְלֵי הַמַּחֲשָׁבָה.

הַמָּוֶת הוּא

יְדִיעַת חֶדְלוֹן דִּמּוּי

הַמַּלְאָכִים בְּתוֹרַת גּוּפֵי רוּחַ.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַמֻּפְשָׁט

וְהַטָּהוֹר שֶׁל הָאָדָם.

הַקִּיּוּם הוּא

גּוּף לְגוּף

נוֹשְׂאֵי מֶשֶׁך הָרוּחַ.

הַמָּוֶת הוּא

חֶדְלוֹן הַגּוּפִים

בְּתוֹרַת נוֹשְׂאֵי הַמֶּשֶׁךְ.

אֱלֹהִים

הוּא הַדִּמּוּי הַטָּהוֹר

שֶׁל הַכֹּחַ.

---

[לך דבר אל העולם]

מאת

יאיר הורביץ

לֵךְ דַּבֵּר אֶל הָעוֹלָם,

לֵךְ מִן הָאָפֹר לִתְמֹהַּ זֹהַר.

שֶׁמֶשׁ כַּמִּנְהָג שָׁב וְנֶעְלָם,

מְתַעְתֵּעַ בִּנְעוּרִים שֶׁל רֹעַ.

אֲנִי אִישׁ יָמוּת־מָחָר.

חָבֵר חָסֹן הָיָה פֹּה.

חָבֵר חָסֹן שׁוֹכֵב עָפָר,

בַּגֻּמּוֹת צְמָחִים מַקְפִּיא.

לֵךְ דַּבֵּר בְּדֶרֶך אֶרֶץ,

אֲנִי יָמוּת־מָחָר.

יָמִים מִכָּאן עַד קֵצֶה,

מַבִּיטִים מִמְקוֹם שׁוֹכֵב עָפָר.

---

[הסימנים, לקראת היציאה]

מאת

יאיר הורביץ

הַסִּימָנִים, לִקְרַאת הַיְצִיאָה,

מְטִילִים בּוֹ מוֹרָא.

בַּפְּרוֹזְדוֹר רֵיחוֹת, גְּוָנִים,

מוֹלִיכִים אֶל אֶרֶץ קָרָה.

הַלֵּב מְסַפֵּר אֶת שֶׁיּוֹדֵעַ הַלֵּב

לִקְרַאת הַשָּׁעָה.

יֵש יָרֵא יְצִיאָה.

יֵש יָרֵא סִימָנִים

הַחוֹנִים כְּכִתַּת בִּזָּה.

אָדָם בְּבוֹא הַמּוֹעֵד,

שׁוֹאֵל שָׁעָה כִּשְׁעַת הַכְּנִיסָה.

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר שַׁלְוָה

וְתַאֲוַת מְנוּסָה.

וּבְעֶצֶם, הַשִּׁיר הַזֶּה כֻּלּוֹ מוֹרָא.

אָדָם מְבַקֵּשׁ מוֹצָא מִן הָרַאֲוָה

וְהַגְּסִיסָה, לְעֵת תָּבוֹא

הַשָּׁעָה שְׁאֵין בָּהּ עֶזְרָה,

הוּא מְבַקֵּשׁ אֶת הַסְּעָרָה

שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו כְּחֻפַּת שַׁלְוָה.

“בדרכם לאלסו התקרבו העברים כנראה עד מרחק קטן מארץ ונגרה המסתורית. איש לא ראה מעודו תושב מתושבי ונגרה ואיש אינו יודע היכן שכנה ארץ זו”

מתוך “יציאת מצרים – השקפות חדשות”, ‘מעריב’ 21.4.78

לְמָה הִתְאַוּוּ הַמִּתְאַוִּים הַקְּבוּרִים בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה?

שְׁאֵרֵי בְּשָׂרֵנוּ, בְּבַקְּשָׁם

לְהַצִּיל אֶת שְׁלַל הַגְּאֻלָּה

הִשְׁפִּילוּ אֶת צִלָּם, וְהָאוֹר,

מֵחֲרִיצֵי הָרוּחַ הַטְּבוּעִים בְּגוּפָם, פָּנָה

לִקְרַאת לִינַת הַלַּיְלָה. כָּאן, זָרִים,

בְּאֶרֶץ מוֹתַחַת צְלָלִים עַד שִׁכְחָה,

נִפְרְדוּ מִזַּעֲזוּעֵי הַשֶּׁמֶש וְהַגֶּשֶׁם,

וְתַאֲוָתָם, גַּם הִיא, שָׁקְעָה בַּחוֹל כְּעָלִים נִכְסָפִים

בְּזִכָּרוֹן עַתּיק.

מִשָּׁם אֶל אֶרֶץ וַנְגָּרָה, נַחֲלָה מִסְתּוֹרִית, שֵׂרַכְנוּ מַהֲלַך מִדְבָּר.

הַנָּהָר הַמֵּצִיף, שָׁנָה שָׁנָה, מַשְׁקִיעַ זָהָב

בְּקַרְקָעִית הָאִי. הַתּוֹשָׁבִים, בִּלְתִּי־נִרְאִים וִירֵאִים,

נוֹטְלִים מִכָּל שֶׁחָנַן הָאֵל.

אֶת הַזָּהָב נוֹטְלִים וְאֶת תַּאֲוָתָם לֹא הִגִּידוּ.

בִּלְתִּי־נִרְאִים הָיוּ הַתּוֹשָׁבִים הָהֵם.

אַנְשֵׁי וַנְגָּרָה אֶת הַזָּהָב הִצְפִּינוּ וְאֶת פְּנֵיהֶם.

הַסּוֹחֲרִים, בְּבוֹאָם, אֶת שְלַל מִסְחָרָם הִנִּיחוּ

עַל גְּבוּלוֹת הנַּחֲלָה.

תֻּפִּים וּכְלֵי נְגִינָה הָלְכוּ לִפְנֵיהֶם,

מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ אֶת מְקַבְּלֵי דְּבָרָם.

כָּאֵלֶּה הָיוּ אַנְשֵׁי הַנְּגִינָה בְּאֶרֶץ רֵיקָה,

בְּמִסְחָרָם, וְכָאֵלֶּה אַנְשֵׁי הַזָּהָב בְּצֵאתָם.

עִם לֵיל, בְּהִתְגּנְּבָם, דָבָר לֹא הֵאִיר

אֶת דַּרְכָּם מִלְּבַד כּוֹכָבִים וְזָהָב.

אַנְשֵׁי הַמִּדְבָּר יָדְעוּ מָה עוֹשֶׂה מִדְבָּר לָאָדָם,

מַבְדִּיל בֵּין זָהָב לְאָפֵל, דָּבָר לֹא

הֵאִיר אֶת פְּנֵיהֶם רַק זָהָב בּוֹעֵר וּתְשׁוּקָה.

מִנַּחֲלַת וַנְגָּרָה הֵאִירָה בְּשׂוֹרָה: הַזָּהָב,

בַּחֲלִיפוֹת גּוֹנָיו וּצְבָעָיו, מֵאָז יְמֵי הַנְּדוּדִים,

יְמֵי הָרָעָב וְהָרָעָב לְמִשְׁאָלָה, לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הָאָדָם, בִּלְתִּי־נִרְאֶה, הַחַי לְאוֹרוֹ

מְקַוֶּה וּמִתְאַוֶּה, רוֹקֵם בְּסֵתֶר חֲשֵׁכָה,

שׁוֹאֵל דָבָר אַחֵר, אֲפִלּוּ בִּלְתִּי־נִרְאֶה,

נוֹתַר לְלֹא הֶכֵּר.

ל"ז שָנִים,

מַחֲצִית חַיֵּי־אָדָם, מֵאֲחוֹרַי. יָבוֹא יוֹם,

אִם יָבוֹא, וְאֶרְצֶה לָשֵׂאת אוֹתָהּ, מִכָּאן,

כְּתֵבַה חֲתוּמָה, עַל כָּל הַטּוֹבָה

וְהָרָעָה, אֶל יָמִים אֲחֵרִים,

וְלֹא אוּכַל. וְאֶת הַמַּחֲצִית

הַמְזֻמֶּנֶת לִי, אֶחֱצֶה,

אִם אֶחֱצֶה, מִתּוֹךְ אוֹתָה תְּבוּנַת אֹרֶךְ

הַמְכַלְכֶּלֶת אוֹתִי לֶחֶם,

הַמֵּזִין בְּהִסְתַּכְּלוּת שֶׁקְּפָלֶיהָ מַצְפִּינִים

אֶת חוּט הַזָּהָב וְאֶת הַכֹּח

הַדּוֹחֵף. אֲבָל,

כָּךְ וְכָך מֲחֲלָה וְאוֹתוֹת הַיָּמִים, כָּךְ

וְכָך מְצוּקַת גּוּף מְמַתְּנִים

אֶת הַמִּקְצָב, וְנִינוֹחַ

מַבְשִׁיל בִּי חֲלוֹם הַשַּׁלְוָה

הַמַּפְקִירָה עַצְמָהּ לְיוֹם הַקַּבָּלָה. אֲבָל,

הַפַּרְנָסָה הַדּוֹחֶקֶת, הַסֵּדֶר הַבִּלְתִּי־מְתֹאָם

שֶׁל הַתְּשׁוּקָה הַמְבֻזְבֶּזֶת, גַּלְגַּל

הַצְּרָכִים־מָמוֹנוֹת־צְרָכִים,

מְעִירִים בִּי לִשְׁכֹּחַ צִלְצוּל מִתְקוֹמֵם

וּמַמְרִיץ,

וְהַגַּעְגּוּעִים, וְחֶסֶד הַזָּהָב וְהָאוֹר הָרַךְ,

נִמְחָצִים.

ואלה הן השאלות העיקריות: למה אתה כותב סיפורים. מה המניע שלך. ולמה אתה כותב אותם בצורה כזאת. איזה תפקיד ממלאים סיפוריך ואיזו תועלת הם מביאים. למה אתה מרבה לעסוק בצדדים השליליים ולמה הכל קודר אצלך. מה אתה בעצם רוצה להגיד. מדוע באתה הנה הערב.

יש תשובות יפות ויש תשובות שונות. תשובה פשוטה וישרה אין.

על כן יתעכב המחבר בבית־קפה צדדי, מקום נמוך ולא־נקי, וישתדל להתרכז מעט בשאלות האלה. לשווא תתאמץ מלצרית בחלוק מוכתם למחות למענו במטלית את טבלת שולחנו: המִשטח יישאר דביק. אל המחבר יגיע בינתיים ריח זיעת המלצרית, ריח נשיות עייפה, היא תבחין במבטיו על חזה, על מותניה, על רגליה, ותתנשף בסלידה גסה. כמו בתחנונים שלאחר־יאוש: הלא אלף פעם כבר הסתכלתם עלי ככה ואלף פעם אמרתי לכם מספיק כבר, מה יש לכם אתם גם־כן, הלא אלף פעם כבר עשיתם לי ככה וגם ככה ואפילו ככה ועוד לא מספיק לכם ממני אבל אני אין לי כבר כוח אליכם תרדו ממני אולי תתנו כבר מנוחה תרדו ממני משוגעים מספיק כבר נמאס נמאס.

בנימוס יסלק איפוא המחבר את מבטיו. יזמין חביתה עם לחמניה וכוס קפה. ישלוף מחפיסתו סיגריה וכבויה יחזיקנה בין אצבעות שמאלו התומכות את לחיו: ארשת של הגות עם שרעפים טמירים.

אל שולחן סמוך יושבים שני אדונים שאינם ממהרים, כבני חמישים שניהם. האדון העיקרי הוא עבה, תקיף וקירח לגמרי. דומה לעושה־דְברָם של נבלים בסרטי הקולנוע. האדון הקטן נראה משומש ואף מרופט, מנהגו רעשני, פניו נוטים להעניק הערצה או רחמנות לכל מי שצריך להן ובלי חשבונות יתירים. המחבר מניח שזהו מתווך זעיר או אולי סוכן של חברה המפיצה מכונות־כביסה. השניים משוחחים, כמדומה, על ההצלחה באופן כללי. עוזר־הנבלים אומר: “וחוץ מזה עד שאתה מגיע לאיזה דבר רציני בחיים בין כה החיים נגמרים לך”.

והאדון המשני:

“זה מאה אחוז נכון מר בגדדי ואני בשום אופן לא אחלוק עליך בנקודה הזאת. רק מה? אתה בטח תסכים אתי שלחיות זה לא הכל בחיים כי הבן־אדם מוכרח שיהיה משהו בשביל הנשמה שלו גם כן. זה באופן הגיוני”.

“הדיבורים שלך”, מציין האדון העיקרי בקרירות, “הדיבורים שלך הם יותר מדי תעמולתיים. יותר טוב תתן פה איזה דוגמא מהחיים, שנדע מה ההתכוונות שלך”.

“טוב למה לא”, מציית האדון הקטן, " הנה תיקח למשל את עובדיה חזאם מחברַת ישראטֶכּס: אתה מכיר אותו. התגרש, התפרפר, לקח הלוואות משוגעות, שם פס על כל העולם, גם כן נכנס במפד“ל, חי כמו מלך, מה מלך. לורד. בסוף חטף סרטן בכבד והתאשפז באיכילוב במצב קריטי”.

האדון הראשי עיווה את שפתיו במיאוס ואמר כמשתעמם:

“בטח. איזה שאלה שאני מכיר אותו. רחמנות עליו. אבל מה, יותר טוב תעזוב אותו בצד. הוא לא דוגמה בשבילך. סרטן, חביבי, לא בא מהרגלים רעים. סרטן היום המדענים כבר יודעים שהוא בא מליכלוך. אפילו נתנו על זה לא מזמן הסברה של פרופסור בראדיו. זה הכל שטויות מה שאתה מדבר, כוהן, תסלח לי מאוד. עובדיה חזאם פה לא קשור בכל העסק. תרד ממנו ותדבר לעניין בבקשה”.

המחבר מציץ בשעונו. קם. משלם למלצרית הזועפת ומודה בנימוס על העודף. פונה לצאת וחוזר בו ויורד בשתי המדרגות אל בית־הכיסא המעופש. נורה שרופה, טיח קלוף וצחנת שתן ישן בחושך מזכירים לו כי בעצם אין הוא מוכן לַפגישה ומה ישיב על שאלות הציבור.

בצאתו אל הרחוב הוא מדליק לו סיגריה. תשע ועשרים. זהו ערב קייץ חם ולח ונודף אדי בנזין שרוף. אין רוח. נורא הדבר בעיני המחבר, להיות חולה חשוך־מרפא בין סדינים מיוזעים בערב אשר כזה. לשווא פתחו לרווחה את כל חלונות בית־התרבות: האוויר הרע עומד קרוש במקומו. הקהל שטוף זיעה. אנשים פוגשים מכרים ומתיישבים בעייפות על כיסאות קשים, צעירים עם צעירים, ותיקים בחבורות קטנות, בגדיהם דבוקים אל גופם, איש־איש וריחו וריח שכניו באוויר הרע. מחליפים בינתיים דעות על חדשות־הערב ועל המצב הכללי. שלושה מאוורים ישָנים ועייפים מסתובבים לשווא מעל ראשי הקהל ואינם מביאים רווחה. חם מאוד. אל תוך הצווארון נדחקים חרקים חצופים כאילו היתה זו אפריקה הטרופית. מבחוץ ממרחק שני רחובות עולה ויורדת ושוב עולה עד דכא צפירת אמבולאנס ממהר או מכבי־האש. האם ישמיע המחבר הערב איזו מילה חדשה. האם יוכל לגלות לנו כיצד הגענו עד כדי כך או מה עלינו לעשות כדי להיחלץ מציפורני מצבנו? האם הוא רואה דבר־מה שנסתר מעינינו? האם יבוא ויגיד?

יש שהביאו עימם לכאן את הספר שבו ידונו הערב, ולפי שעה הם משתמשים בו – או בגליון ‘מעריב’ – כבמניפה. לשווא. וכבר יש איחור ועדיין אין סימן לבואו. אבל ממילא אין הטלביזיה מציעה הערב אלא משחק־חידון נדוש. וכאן נכללים בתוכנית דברי־פתיחה מפי מומחה ידוע לענייני ספרות, קריאת קטעים מתוך היצירה עצמה, דבר המחבר, שאלות, פולמוס, תשובות ודברי־נעילה. הכניסה היא חופשית ומחבר זה מעורר, כידוע, סקרנות ציבורית מסויימת.

והנה הוא מגיע סוף־סוף.

זה חצי שעה ממתין לו בחוץ לרגלי המדרגות התרבותניק המקומי, איש מבוגר כפליים מן המחבר, איש אדמדם ומדולדל שלחייו מרושתות נימים כחולות חולות עד להבהיל אך נפשו עודנה שוחרת כמימים־ימימה חן וחסד והתלהבות חברתית. בלי דיחוי יפתח התרבותניק ויקשור אל המחבר קשרי חיבה עם הוקרה עליזה, מעין אינטימיות מבודחת: הלא אנחנו שנינו כוהני־הרוח מסורים בהחלט לאותו רעיון עצמו ואילו הם שם יושבים ומייחלים למוצא־פינו. ובכן, ובכן, ובכן, ברוך הבא ידידי. איחרת. לא נורא. כולם מאחרים אצלנו. שלום עליכם. ואנחנו כבר חששנו שמא המוזות השכיחו אותנו מליבך. אבל לוותר לא ויתרנו, חביבי. לא אנחנו. אנחנו עקשנים גדולים.

המחבר, מצידו, ימלמל איזו התבדחות רופסת: הלא יכולתם להתחיל בלעדי.

“חִי־חִי, בלעדיך, זה מוצלח”, יצחק התרבותניק צחוק רוסי, “נא, והלא גם אתה עלול היית להתחיל בלעדינו באיזה מקום אחר לגמרי. ואגב”, ישאל התרבותניק בעודם מתנשפים במעלה המדרגות, “–מה לפי דעתך ישיג השועל הזה קיסינג’ר אצל הרוסים? ישיג משהו?” ובעצמו ישיב על שאלתו:

“שום דבר. רק צרות חדשות בשבילנו. מיץ או לימונאדה או משהו תוסס? נא אל תתלבט בזה. משהו תוסס בשבילך. יהיה בסדר”.

וייכנסו שניהם לאולם.

התלחשות מהירה תעבור בקהל. אולי מפני שהמחבר לובש מכנסי חאקי פשוטים עם חולצת גולף כחולה־בהירה ונעול סנדלים. אין לו בכלל צורה של אמן, יגידו, אבל אומרים שבאופן אישי הוא דווקא בחור די נחמד, יגידו, ותסתכלי איזה סיפורים מתוסבכים אחד כזה כותב. בחיים אי אפשר לדעת שום דבר לפי החיצוניות של אנשים. ובתמונות הוא בכלל נראה אחרת לגמרי.

את המחבר יושיבו בין רוחלה רזניק לבין המומחה לספרות, באמצע. ילחצו ידיים. התרבותניק יפתח. יבקש שקט. יתנצל על האיחור. לשווא יתחנן בעליצותו הדהויה על חיבת הקהל, ואף יחזור בפומבי על בדיחת־הכסילות ששמע מפי המחבר בכניסתם: אומנם האורח שלנו השתומם לשמוע שאנחנו מחכים לו ולא התחלנו בלעדיו, אבל יש שורה כזאת בשיר מאת מתניה שטארקמן בספרו חוכמת־החיים, שכתוב בה בערך כך: אין כלה בלי חתן ואין משא בלי מתן. נא. ברשותכם אנחנו ניגשים אל סדר־היום. ערב טוב.

לשמע הדברים האלה יחליט המחבר שלא לחייך. ידליק לו סיגריה חדשה. יראה מהורהר וכמעט גם עצוב. כל הקהל יביט רק בו והוא, מעודן ורחוק, ינעץ בכוונה את עיניו בתמונת ברל כצנלסון על הקיר מנגד.

ברל נראה בתמונתו זו ערמומי וטוב־לב, כאילו ממש בזה־הרגע עלה בידו להוציא אל הפועל מעשה יפה ואצילי אם גם בדרכים שנונות ועקלקלות במקצת הידועות רק לו. היום הוא מלך, מהרהר המחבר בלבו, מה מלך, לורד.

וכך, באיחור קל, יופיע סוף־סוף סביב שפתי המחבר חיוך דק שהקהל ציפה לו עוד בעת שהתרבותניק השמיע את דברי־הפתיחה.

בו־ברגע מדמה המחבר לשמוע באולם מעין ציחקוק לא־נקי. אבל הכל כשורה. איש לא גיחך. ודאי אוזניו הטעוהו. הוא יניח איפוא את שני מרפקיו על השולחן, באגרופיו יתמוך את סנטרו, יתעטף ענווה ועמקות בעוד המומחה הספרותי עומד ומותח בקול נַצחני השוואות והקבלות, חושף מירקמי־מוטיבים סמויים, מצביע על התחבולות הספרותיות הנקוטות בידי המחבר, מטיל ספק בלגיטימיות של אמצעי אמנותי מסויים אך אינו כופר ברלוואנטיות העקרונית של מימד־האירוניה ביצירה וכו', עד שיגיע סוף־סוף אל בעיית המַשמעות הפנימית.

לשווא. הלא כבר בנקודה זו יהיה המחבר שקוע עד למעלה־ראש במעשה־הנכלים הקבוע שלו: יחדל כליל להקשיב וישלח את מבטיו לשוטט באולם ולגנוב פה ושם גניבות פעוטות, ארשת־פנים מרירה או מטופשת, שוקיים יפהפיות שלובות, בלורית־שיבה חלוצית, פרצוף קשוב בחסידוּת, ריחות הגוף באוויר הרע. כאילו את ארנקיהם מכייס לו המחבר הזה בעוד הם שקועים היטב בסתרי יצירותיו בהדרכת המומחה לענייני ספרות. הנה יושבת מולו בפיסוק רגליים עבות אשה רחבה, מבוגרת, את כל ההשתדלויות והדיאטות כבר זנחה מזמן, מה לה ולנָשיותה, גופה רך ותפוח כעגבניה שעבר זמנה. זה־כבר ויתרה על הבלי־הצורה והעפילה לספֵירות נשגבות הרבה יותר ועכשיו עיניה נעוצות במחבר המפורסם ועל פניה פרושה הבעת מתיקות תרבותית עילאית. והנה ממש מאחורייה נער ענוג אחד כבן שש־עשרה, ודאי משורר נכלם, עור־פניו מקולקל בפצעונים מכוערים, נער מורעב ונכמר. שערותיו הקשות מקורזלות וכמו מאובקות, מבעד למשקפיו הוא ממעמקים אוהב את המחבר הזה אהבה חשאית מיוסרת, נשמתי נשמתך סבלותיך סבלותי אתה ורק אתה תוכל להבין הלא אני אני הוא הנפש הקסומה שבסיפוריך.

לעומת הנער הזה מבחין המחבר בדמותו הזועפת של אדם בעל צורה מפא"יית ודאי מחנך ותיק ותקיף ואכוּל־אידיאלים בבית־ספר עממי בשכונה מבוססת ואולי אף סגן־מנהל. הוא בלי ספק בא לכאן בכוונה לומר אחת־ולתמיד את דעתו השלילית הנחרצת על אודות הספרות העברית הצעירה שאין בה ולא כלום ממה שאנחנו צריכים ויש בה מה שאין אנו צריכים כלל ועיקר.

המחבר, מצידו, מחליט לייחס לדמות זו את השם דוקטור פסח יִקְהַת. המלצרית מבית־הקפה תהיה ז’אקלין. האדונים בגדדי וכוהן יוכלו לשמור על שמותיהם. הנער המשורר יהיה יובל דויטש או יובל דותן. הגברת צמאַת־התרבות תיקרא בשם מרים נהוראית. סיפור־המעשה עיקרו שערוריה: הגברת והנער. זימה, חרטה וזעם. השפלת הבשר, נמיכות הרוח, התחסדות החברה ומוסכמותיה, חוכמת־המסכנים, התבוסָה ולעג־הגורל. ואולי כל זה בגוף ראשון מנקודת מבטו של התרבותניק המרופט השוכב לו גלמוד בלילות־נדודיו בדירתו בת חדר אחד נזירי בשיכון פעילי ההסתדרות וזומם לחשוף בבוא היום בלי רחמים את פרצופם האמיתי והנורא של החיים מאחורי כל המסכות. אפשר ואפשר להשקיע בו כמה קוים שיילקחו בגניבה מאת המומחה לענייני ספרות: למשל, שיער־השיבה הקלוש שמעטר בחצי־סהר את קרחתו המנומשת. חיתוך־דיבורו הנצחני כמי שהטיחו בו בזה־הרגע טענה ניצחת והוא בחרונו הרך לא נכנע אלא מצא להשיב טענה ניצחת כפליים. המחבר נוטה להניח דמות זו בשולי העלילה, בתפקיד הנפש הנמוכה שהמאורעות פגעו בה באכזריות יתירה.

כאלה וכאלה יעולל המחבר בעוד המרצה הולך ומגיע אל העיקר בהצביעו על הראיה הפאראדוקסאלית המופעלת בדרך כלל בתיאורי־הטבע של מחבר זה. ושוב נשמע אי־כאן מין גיחוך או צחקוק חנוק עד שהמחבר מתחיל לזוע בכסאו, מתמלא אי־שקט, בשאט־נפש ידליק לו סיגריה חדשה עד שיסיים המומחה את דבריו במשפט שנון שיש לו פנים לכאן ופנים לכאן, שבח שאיננו בלתי־מסוייג ולו גם בעקיפין.

עתה יגיע תורה של רוחלה רזניק לקרוא באוזני הקהל שני קטעים מתוך הספר החדש. יפָה ומבויישת, יפה ולא־מושכת, נערה כבת שלושים בנוסח ישָן ולה צמה עבותה אחת ושמלה עדינה וצנועה עם הדפסי רקפות קטנות בסגול. והיא קוראת כאילו לא היו בספר אלא רוך ורחמים, כאילו המדובר הוא בכיסופים טמירים, כאילו בא הסיפור מלב רגָש ואל לבבות כאלה הוא מבקש להיכנס.

בו־ברגע יתמלא המחבר בושה וכלימה. למה באת הנה הערב. הלא היה עליך לשבת בבית. חדר בחדר. מה בעצם, מסוגל אתה להגיד לכל האנשים האלה. למה אינך מהנדס מתכנן מסילות־ברזל בתוואי־קרקע קשים כאשר חלמת להיות בימי ילדותך. וכי לעולם שקר. כשטופת געגועים קוראת רוחלה רזניק מתוך ספרך החדש והיא כמעט נערה יפה להפליא ואך בלתי־מושכת.

יש בקהל בחור – לא אין זה בחור כי אם איש זקוף ורזה כבן שישים וחמש, איש מחודד, מוזר, דומה לעסקן מפלגתי נדוש שגורש ממזכירות הסניף שלו מפני שמסר אי־אילו פרטים חסויים לעסקני מפלגה יריבה. וכי אפשר הדבר שזה הוא הטיפוס הבזוי שהשמיע כרגע, זו הפעם השלישית לפחות, מין צחקוק או גיחוך חנוק? ומה פשר הדבר הזה, ישאל המחבר את עצמו בתדהמה, וכי זדון כאן, או טמטום קטנוני, או קינאה, או מיאוס, ואולי הם־הם היסורים עצמם?

כל אלה ימלאו את לב המחבר. וכך בבוא תורו לדבר, הוא יופיע במיטבו: ישיב בשנינות ובהומור על שאלות הקהל. ישתמש פה ושם במשלים קטנים מן החיים. יטיל ספיקות. דק־דק יעקוץ היטב את המומחה לענייני ספרות. פה ושם יחשיד את הספרות בכללה ואת כתיבתו־שלו בפרט במניעים אפלים ואף מגוּנים במובן ידוע. יפרוש באוזני הקהל את השקפתו הידועה שעל פיה יש לראות את מצבנו (האנושי, הלאומי, האקטואלי, האישי) ראיה שלאחר־יאוש ואז, אולי, תתאפשר עמדה חייכנית. בתוך דבריו אלה יתחרט המחבר מרה על שבא לאסיפה הזאת, על שניאות לדבר, כל שפלותו־שלו, על שמעולם לא עלה בידו לכתוב מה שהיה עליו לכתוב באמת, על שאיננו יודע מי בתוך הקהל יושב וצוחק לו חרש ועל שהלעג אכן מוצדק, על שלטש מבט אל המלצרית העייפה בבית־הקפה.

הכל לשווא.

הוא ישתתק לרגע. יסתור את בלוריתו בידו. רוחניות, בדידות ותוגה יירשמו על פניו והוא ישוב לדבר וישקר כפליים.

אחר כך יקיפוהו המעריצים. חתום יחתום בקלילות על כמה עותקים של ספרו האחרון. בענווה ישמע את שבחו בפניו. יעודד את הנער הענוג־הנכלם לשגר אליו בדואר את ביכורי נסיונותיו בכתיבת שירה. מן המומחה הנזוף ייפרד המחבר בלחיצת־יד חמה וכמו קריצת־עין: יודעים, יודעים. אחר כך יודה לתרבותניק המודה לו שנעתר לבוא. במדרגות בדרכם החוצה יקדיש כמה מילים חמות לרוחלה רזניק לבדה.

ויילך לדרכו.

שעה או שעה וחצי ישוטט לבדו ברחובות חשוכים. לשווא. יעשן שלוש או ארבע סיגריות ויסכם בלבו: שמונה או תשע כבר עישנתי מתחילת הערב. בחורים ובחורות יעברו חבוקים על פניו בדרכם מן הבילויים אל המיטה, שותקים או צוחקים בקול, ואחת הבחורות אף תגעה בצהלת־פלצות כאילו אל תוך אוזנה לחשו לה אפשרות פרועה ביותר. ליד בנין לא־גמור יעמוד שומר־לילה מהרהר ומשתין בלי ניע. אחריו רק שורת פנסי־רחוב, מדרכה ריקה, קירות שותקים. אחר כך קצה העיר והשדות העזובים. סןף סוף אתה תהיה לבדך.

על ארגז הפוך תשב בחושך. תראה צל הרים. כוכבים. אין רוח. אתה שא עיניך וראה. ככלות שתיקתך סליחה תבקש בלחש. מה מעט ביקש לעצמו המומחה לענייני ספרות ואתה את המעט הזה עשקת ביד יהירה. מה מעט נחוץ היה כדי לשמח את האיש התרבותניק שאירח אותך בחיבה ולא חס על כבודו. לבדה מול הראי בחדרה רוחלה רזניק מתפשטת עכשיו ובתוגתה היא את נפשה מנחמת לו רק היו לי שדיים כל חיי היו משתנים לטובה. צדק המורה הותיק או סגן־המנהל שקם וטען כנגדי כי יעוד הספרות הוא להביא קצת נחמה ועידוד והנה דווקא בדבר הזה כל המחברים החדשים לרבות חתן־הערב נכשלו כשלון חרוץ. טעות עצומה טעה המשורר שטארקמן בכתבו שאין משא בלי מתן ואין כלה בלי חתן. אדרבא, יואיל ויטרח נא להרהר מעט בפרשת חייו של מר עובדיה חזאם, למשל: הוא הגבר אשר התגרש, התהולל, לווה כספים בלי חשבון, נכנס בלהט אל תוך חיי הפוליטיקה, לורד ומלך היה בעמיו, והנה ככלות הכל חלה בסרטן־הכבד, שב אל אשתו הראשונה, וכעת ער בין כל הנרדמים הוא שוכב במסדרון הלח והלוהט בבית־החולים איכילוב וגוסס לבדו בחושך ואולי כפעם בפעם הוא משמיע צחקוק או גיחוך חנוק וגם אלו לשווא.

הלא איש אפסי הוא המחבר הזה.

אני על עצמי אל עצמי אני צריך לדבר. ואם יבוא איזה חסד, הנה בדַבּרי אל עצמי על עצמי אולי יתרחש הדבר ותצא ממני שמועה טובה, סימן־קרבה לאבודים ריגוש חולף לשוממים חצי נחמה לאילו בעלי־ייסורים. ז’אקלין הנעלבת. דוקטור פסח יקהת. עוזר־הנבלים מר בגדדי וחברו הזוטר המשומש. הנער המשורר יובל דותן דויטש. האיש המומחה לשאלות הספרות. הגברת מרים נהוראית. עובדיה חזאם האומלל. החבר התרבותניק ירוחם שדמתי והקריינית רוחלה רזניק. לילה עכשיו, ובאה שעת שינה. את גליון העיתון ‘מעריב’ עלי לסלק בזהירות מבין אצבעותיהם העייפות. סיפור־ערש אני יודע, ואותו אספר לכולם כדי לנסות לעזור להם להירדם אם אפשר בשלום ולחלום חלומות שלום. ערמומי וטוב־לב היה ברל כצנלסון שידע להוציא אל הפועל מעשה טוב ונכון ולו גם בדרכים עקלקלות: ביש, משונה ומכאיב הוא ענייננו כאן.

ועדיין חם ולח בתוך חדרי וחושך גמור בכל הארץ. אתה, האם שמעת פעם את שמו של משורר עברי ותיק וצנוע, מתניה שטארקמן? אכן זה המשורר שטעה בשאלת החתן והכלה. והנה עכשיו בעיתון שליד מיטתי אני מוצא כתוב כי אתמול לפנות־בוקר, במושבה רעננה, בגיל שבעים ושבע ומהתקף־לב, נפטר המשורר. הלא מדי פעם מחוייבים לעשות חשבון פשוט. ובינתיים הנה השעה כבר שלוש לפנות בוקר. ליל־מנוחה לכולנו.

1

הָיִית שׁוּב צְעִירָה, צְעִירָה מִדַּי

בְִשְׁבִיל אֲרֶשֶׁת פָּנִים מְדֻיֶּקֶת כָּזֹאת, עֲיֵפוּת־שֶׁל־וִתּוּר;

“נִמְאָס”, אָמַרְתְּ, “לִשְׁכַּב סְְתָם, סְתָם בִּגְלַל צֹרֶךְ בְּמִין”, אָמַרְתְּ

כְּמוֹ אוֹתָהּ אִשָּׁה קְטַנָּה, בְּעִיר קְטַנָּה,

שֶׁמוֹשֶׁכֶת אֶלֶיהָ קַיְטָנִים.

בְּרָגִיל הָיִית מִתְעַטֶּפֶת לָךְ

בִּשְׂמִיכָה קַלָּה, מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּסְתִּיר

אֶת אֶצְבְּעוֹת־הָרַגְלַיִם שֶׁלָּךְ, אֲפִלּוּ

סַנְדָל קָטָן שֶׁפִּתְחוֹ פּוֹנֶה לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ

מֻצְנָע בְּשֹׁבֶל שִׂמְלָתֵך,

וּבְלִי לְהִנָּזֵק.

וְהַשָּׁנִים לֹא שִׁנּוּ אוֹתָךְ, בִּכְלָל לֹא; רַק

עֵינַיִךְ הָפְכוּ צָרוֹת יוֹתֵר בְּשֵׂעָר־אָסוּף,

אִישׁוֹנִים דַּקִּים שֶׁל חָתוּל־

מְבֻיָּת, שֶׁחוֹשֵׁב שְׁתֵּי מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.

בַּחֲדָרִים הַמְרֻוָּחִים וְהַגְּבוֹהִים,

בְּאֵזוֹר מְגוּרִים חֲצִי־עָזוּב, חֲצִי־

אֶכְּזוֹטִי, הַיְחִידָה כִּמְעַט שֶׁבָּחַרְתְּ

לָגוּר כָּאן מִרְצוֹנֵךְ, בְּאִי

שֶׁל בְּנֵי תִּשְׁחֹרֶת – אֲנַחְנוּ

בּוֹהִים שׁוּב, כְּמוֹ לִפְנֵי

שָׁנִים, בִּשְׁתִיקָה אָפְיָנִית

לְזוּג בְּהֶכֵּרוּת מְמֻשֶּׁכֶת…

2

אָדָם בִּמְנוּסָה, שֶׁמַּחֲוִיר בָּרִיצָה שֶׁלּוֹ, נוֹטֶה לִקְשֹׁר אֲחֵרִים

בִּמְנוּסָתוֹ; וְעָלֵינוּ, יְלִידֵי־סְקוֹרְפִּיּוֹ, הוֹסִיפוּ גַּם, כִּי

הַמַּזָּל שֶׁלָּנוּ שׁוֹקֵע לְאַט, עַד שֶׁהַטִּיט, בְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ,

אוֹטֵם אֶת הַצְּעָקָה; הַדָּבָר הַפַּתֶּטִי הַזֶּה, מַפְתֵּחַ לְהַתָּרַת

קֶשֶׁר מְסֻבָּך? כּוֹכָב לֹא בַּמָּקוֹם, בִּלְבּוּל בִּשְׁעַת־לֵדָה,

וּוֶנוּס חוֹגֶגֶת עַל קָדְקֹד מַרְס? אֲבָל תָּמִיד

קִוִּיתִי שֶׁאַחֲרֵי הָעֹנֶשׁ הַקָּטָן הַזֶּה אֶזְכֶּה בְּמַשֶּׁהוּ.

וְאִם מְדֻבָּר בְּמַזָּל שֶׁשּׁוֹקֵעַ, אִם אֵי פַּעַם יַגִּיעוּ עָמֹק,

יְגַלּוּ כַּף יָד עַל יְרֵכֵךְ.

הוֹלֵך וְרוֹמֵס אֶת יֶרֶק־הַשָּׂדֶה,

בִּבְלִי דַּעַת מֵישִׁיר פִּתְאֹם מַבָּט

וּמְגַלֶּה: שָׂדֶה עֲנָק שֶׁל חַרְצִיּוֹת.

וְהָלְאָה, נְוֵה־אֲבִיבִים, פּוֹרַחַת בְּסַגְרִיר.

מִגְדָּלִים וְשָׂדֶה פָּרוּשׂ לְצִדָּם, וְאֵין אִישׁ מִלְּבַדִּי.

מַתְחִיל לֶאֱסֹף חַרְצִיּוֹת, כְּמוֹ

אָדָם שֶׁנִּבְהַל מִמַּשֶּׁהוּ, מַהֵר,

לָרוּץ עִם צְרוֹר חַרְצִיּוֹת בַּיָּד,

כְּמוֹ בְּיַלְדוּתִי, לְאִמִּי. (הִיא

קִבְּלָה זֹאת בְּאִפּוּק, כְּאִלּוּ,

בְּאֶמֶת, אֶפְשָׁר הָיָה גַּם בְּלִי).

הַמַּנְגָּנוֹן הָעִוֵּר הָחוֹלָנִי,

שֶׁהוֹפֵך אֶת הַזִּכָּרוֹן הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר שֶׁלְּךָ

לְמַרְאֵה בִּעוּתִים, – פְּסֹלֶת בִּקְצֵה הַתְּמוּנָה

שֶׁלֹּא נִתֶּנֶת עוֹד לְגֵרוּד. יוֹם אֶחָד אַתָּה מְגַלֶּה

שֶׁהִתְחַלְתָּ לְפַגֵּר בַּזְמַן,

וְאַתָּה מְגֻחָךְ כָּל כָּך, וְרַק אַתָּה יוֹדֵעַ.

מְנַסֶּה בְּכָל כֹּחֲךָ לֶאֱחֹז בְּאוֹתָה שְׁאֵרִית

לא נְגוּעָה, לֹא נִכְזֶבֶת.

נִתְקָל בְּקִיר, בְּמִטָּה, בְּאִישׁוֹן חַיְּכָן

שֶלֹא מֵבִין אֶת הַמַּבָּט שֶׁלְּךָ,

וְחוֹלֵם לִנְקֹם שוּב בַּעֲמָלֵק.

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ מְגֻחָךְ יוֹתֵר

כְּמוֹ בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל בַּקָּשַׁת הַקֵּץ:

אַתָּה לֹא מַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ אֵיךְ

עָפִים מִמְּךָ הַבְּגָדִים, וְאֵיךְ הֻזְמַנְתָּ לְהֵרָדֵם וְלִשְׁכֹּחַ.

בְּצֵל מוּסָךְ, בְּצֵל פִּסְגָּה כְּחַלְחַלָּה שֶׁל

פִּגּוּם בֵּית־מָלוֹן, הוֹלֶכֶת וְנִמְלֵאת

גּוּף־אֶבֶן, צָצָה פִּסַּת שָׁמַיִם

חַפָּה, וְדַרְכָּהּ, נִשְׁקָף בְּבֵרוּר

הַיוֹם הֶהָפוּך שֶׁלָּנוּ, –

אָבָק שֶׁמַּדְבִּיק עַפְעָף לְעַפְעָף.

רֵיחַ הָעֵץ, אוּלַי, הֵבִיא אוֹתִי לְָכאן

אוֹ הַזְּמַן וְהַחֻלְשָׁה, הֵבִיאוּ

לְהַחְלָטָה אַחַת, בַּת־רֶגַע, תַּרְגִּיל־

מְנוּסָה מִשֻּׁלְחַן הַכְּתִיבָה

הַמַּבְחִיל.

וּבְכֵן, נַגָּר, לִהְיוֹת נַגָּר

לְרוֹקֵן נְסֹרֶת בַּוָּאדִי מִמּוּל,

וּמֵעָלָיו גֶּשֶׁר וַאֲנָשִׁים־הוֹלְכִים,

בִּתְנוּדוֹת קַלִּילוֹת שֶׁל מְטֻטֶּלֶת.

התוודעות – שירה ופרוזה מן "האלבאטרוס" בתרגום ה. בנימין

---

שירה ופרוזה מן האלבאטרוס

מאת

בנימין הרשב

“‘אלבאטרוס’: כתב־עת לביטוי החדש בשירה ובאמנות. עורך: אורי צבי גרינברג”. אחד מכתבי־העת החדשניים שהופיעו בגל האקספרסיוניסטי שהתסיס את שירת יידיש אחרי מלחמת העולם הראשונה. בסך־הכל שלוש חוברות בפורמאט גדול, שהופיעו ב־1922–1923. שתי הראשונות – בווארשה בירת פולין. החוברת השניה הוחרמה והמשורר נאלץ להימלט לברלין, ששם הופיע מס' 3–4. הרבה נכתב על־ידי גרינברג עצמו, בכינויים שונים (ראה, למשל, אוריאלי ומסטפה זהיב, שלהלן). השתתפו גם אחרים מחשובי היוצרים של הדור: פרץ מארקיש, פרץ הירשביין, בר הורוביץ, מאקס עריק, עוזר וורשבסקי. וכן ציירים בולטים, חדשניים, אקספרסיוניסטיים או אבסטרקטיים. בצד יצירות ופובליציסטיקה הופיעו גם מאמרים על “הסרט האבסטרקטי־דינאמי”, על הלשון ולשון האקספרסיוניזם היהודי, וכן כרוניקה המכילה תגובות חריפות של גרינברג לאירועי היום בעולם הספרותי.

ל’אלבאטרוס' מקום של כבוד בהתהוותו של המודרניזם היהודי. יתר־על־כן, אין להבין את התפתחותו הרעיונית והשירית של גרינברג העברי ביצירתו הארץ־ישראלית בלי שלב מהותי זה, שבו גיבש את תודעתו הספרותית ועבר דרך ארוכה מניהיליזם קיצוני לפרידה מאירופה על סף העליה לארץ. נבואת החורבן, התפיסה “הקאטאסטרופאלית” של עזיבת הגולה (שפותחה אחר־כך על־ידי ז’בוטינסקי), שנאת הגויים שב’רחובות הנהר' – כל אלה מצויים כבר כאן, הרבה שנים לפני היטלר.

האלבאטרוס המופיע גם בציור השער הראשון, הוא ציפור מלכותית נדירה, המהלכת חסרת־אונים ומגוחכת כשהיא על הקרקע, ושאליה המשיל את המשורר הבודד שארל בודלר. מעניין המהלך שעבר אורי צבי מדמות האלבאטרוס (המוזכרת במאניפסט שבראש החוברת הראשונה – כניגוד להמוני הגראפומאנים) דרך “עוף־הילל” ועד הנביא הבודד שבשירתו הפוליטית.

מובא להלן שירו של בודלר, שעמד ביסוד התפיסה של המשורר־כאלבאטרוס: וכן שירה של אסתר שומיאצ’ר, שנדפס בחוברת הראשונה של ה’אלבאטרוס'.

---

האלבאטרוס

מאת

שארל בודלר

עִתִּים, לְשַׁעֲשׁוּעַ, בַּיָּם אַנְשֵׁי־הַצֶּוֶת

תּוֹפְסִים אַלְבַּאטְרוֹסִים, עִנְקֵי־הַצִּפֳּרִים,

הַמְלַוִּים הָעֲצֵלִים, הֵם בִּגְלִישָׁה עוֹקֶבֶת

רֵעֵי סְפִינָה גּוֹלֶשֶׁת עַל תְּהוֹמוֹת מָרִים.

עֵת מַנִּיחִים אוֹתָם, מַלְכֵי הַתְּכֵלֶת,

עַל הַסִּפּוּן, מְגֻשָּׁמִים וּמְבֻיָּשִׁים,

שׁוֹמְטִים הֵם עֲלוּבוֹת כַּנְפֵי־הַצְּחוֹר הָאֵלֶּה,

הַנִּגְרָרוֹת לְצִדֵּיהֶם כִּמְשׁוֹטִים.

נוֹסֵעַ מְכֻנָּף, מַה מְסֻרְבָּל, חִוֵּר הוּא!

אַך תְּמוֹל יָפֶה, עַתָּה הוּא קוֹמִי וּמוּבָס!

מַלָּח מַרְגִּיז אֶת מַקּוֹרוֹ בִּקְצֵה־מִקְטֶרֶת,

אוֹ מְחַקֶּה צוֹלֵעַ, נָכֶה שֶׁפַּעַם טָס!

רוֹדֵף הַסְּעָרָה, לוֹעֵג לְכָל אִישׁ־קֶשֶׁת,

הַמְשׁוֹרֵר דוֹמֶה לִנְסִיך הָעֲנָנִים;

גּוֹלֶה עַל הַקַּרְקַע, סְבִיבָה שֶׁבּוּז רוֹחֶשֶׁת,

כַּנְפֵי־עֲנָק אוֹתוֹ מֵהֲלִיכָה מוֹנְעִים.

---

אלבאטרוס

מאת

אסתר שומיאצר־הירשביין

אַלְבַּאטְרוֹס,

אַלְבַּאטְרוֹס,

גּוּפְךָ – אֵם־פְּנִינִים,

כְּנָפֶיךָ אָרָד,

מַיִם וְשָׁמַיִם – עֵינְךָ.

אַלְבַּאטְרוֹס,

גַּלִּים מִתְפַּלְּשִׁים –

מִשְׂחָקְךָ.

קֶצֶף נִשְׁבָּר –

יוֹמְךָ.

גוֹרָלְךָ – נָע־וָנָד:

צוֹלֵב אֶת הָרוּחַ

בְּעִקְבוֹת

אֳנִיּוֹת שֶׁל פְּלָדָה.

בְּמַעֲגָּלִים,

רַעֲבוֹנְךָ מְרַגֵּל

שְׁיָרֵי הַיַּבֶּשֶׁת.

אַלְבַּאטְרוֹס!

וּכְשֶׁאוֹר

טוֹבֵע בָּאֹפֶל –

הַגַּלִּים

הֵם בֵּיתְךָ,

הַגַּלִּים

מִטָּתְךָ.

אַלְבַּאטְרוֹס,

אַלְבַּאטְרוֹס!

---

במלכוּת הצלב (מתוך 'אלבאטרוס')

מאת

אורי צבי גרינברג

*

יַעַר־עַד שָׁחֹר גָּדֵל עָבֹת כָּזֶה בַּמִּישׁוֹרִים,

עֲמָקִים שֶׁל דְּוַי וְאֵימָה כֹּה עֲמֻקִּים בְּכָל אֵירוֹפָּה!

לָעֵצִים רָאשֵׁי־מַכְאוֹב אֲפֵלֵי־פֶּרֶא, אֲפֵלֵי־פֶּרֶא.

וְעַל עֲנָפִים תְּלוּיִים מֵתִים עוֹד שוֹתְתֵי־פְּצָעִים.

(לַמֵּתִים הַשְּׁמֵימִיִּים פָּנִים־שֶׁל־כֶּסֶף לְכֻלָּם,

לְבָנוֹת יוֹצְקוֹת פֹּה שֶׁמֶן כֹּה זָהֹב עַל הַמֹּחוֹת – – )

הַזּוֹעֵק מִמַּכְאוֹבִים קוֹלוֹ הוּא אֶבֶן לְתוֹך מַיִם,

וּתְפִלָּה שֶׁל הַגּוּפִים – שַׁלֶּכֶת־שֶׁל־דְּמָעוֹת לַתְּהוֹם.

אֲנִי הָאֹחַ, עוֹף־הַיְלֵל, מִיַּעַר־דְּוַי שֶׁבְּאֵירוֹפָּה.

בַּעֲמָקִים שֶׁל דְּוַי וְאֵימָה, חֲצוֹת סוּמָא תַחַת צְלָבִים.

לוּ נָשָׂאתִי נְהִי־אַחִים אֶל עַם־עֲרָב אֲשֶׁר בְּאַסְיָה:

– הוֹבִילוּנוּ לַמִּדְבָּר, כֹּה עֲנִיִּים כְּמוֹ שֶׁהִנֵּנוּ!

אַךְ כְּבָשַׂי מְפַחֲדוֹת הֵן, כִּי גוֹהֵר חֲצִי־הַסַּהַר

כְּחֶרְמֵשׁ עַל גְּרוֹנוֹתֵינוּ – –

אֲקוֹנֵן סְתָם מֵאֵימָה פֹּה, לֵב־חוֹצֶה־עוֹלָם בְּאֵירוֹפָּה,

בִּגְרוֹנוֹת פְּשׁוּטִים שׁוֹכְבִים עֶדְרֵי־טְלָיִים בְּיַעַר־דְּוַי – –

דָּם אִירַק מֵעַל צְלָבִים חוֹצֶה־כְּפֶצַע־בָּעוֹלָם, פֹּה בְּאֵירוֹפָּה. – –

(נַעְנְעוּ, זְקֵנִים וָנֹעַר, רָאשֵׁי־מַיִם בְּיַעַר־דְּוַי!)

שְׁנֵי אַלְפֵי שְָנִים בּוֹעֶרֶת הַשְּׁתִיקָה תַחַת עֵצִים פֹּה,

סַם שֶׁנֶּאֱגָר בַּתְּהוֹם – וְלֹא אֵדַע מָה הַמַּשְׁמָע:

שְׁנֵי אַלְפֵי שְָנִים נִמְשָׁך פֹּה הַדִּמּוּם, שְׁתִיקָה נִמְשֶׁכֶת,

וְשׁוּם פֶּה עוֹד לֹא יָרַק מֵחֵךְ אֶת רְקִיקַת־הָרַעַל.

בַּסְּפָרִים מְסֻפָּרוֹת כָּל הַמִּיתוֹת בִּידֵי גוֹיִים,

אַךְ תְּשׁוּבָה אֵינָהּ כְּתוּבָה שָׁם: תְּשׁוּבָתֵנוּ לַמִּיתוֹת.

כֹּה גָדוֹל כְּבָר יַעַר־דְּוַי וְלָעֵצִים רָאשֵׁי־מַכְאוֹב

אֲפֵלֵי־פֶּרֶא; אֵיזוֹ אֵימָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה בָּאָה לִרְאוֹת זֹאת!

הַזּוֹעֵק מִמַּכְאוֹבִים קוֹלוֹ הוּא אֶבֶן לְתוֹך מַיִם,

וְדִמּוּם שֶׁל הַגּוּפִים – הִנּוֹ כְּטַל בְּיָם־אוֹקְיָנוֹס – –

רַבַּת־אֵירוֹפָּה! מַלְכוּת הַצְּלָב!

חַג־שָׁחֹר אָחֹג בַּשֶּׁמֶש בְּיוֹם־א' לִכְבוֹדֵך,

יַעַר־מַכְאוֹבִים אֶפְתַּח, אֶת כָּל הָאִילָנוֹת אַרְאֶה לָךְ,

עֲלֵיהֶם תְּלוּיִים מֵתַי עִם הַגּוּפִים הַנִּרְקָבִים.

תֵּהָנִי, מַלְכוּת־הַצְּלָב!

בּוֹאִי, רְאִי בַּעֲמָקַי:

שׁוֹמְמוֹת בְּאֵרוֹתַי עִם הָרוֹעִים שֶׁסְּבִיבֵיהֶן שָׁם,

עַל בִּרְכֵּי רוֹעִים מֵתִים רָאשִׁים צְחֹרִים שֶׁל הַכְּבָשִׂים.

כִּי מִזְּמַן אֵין מַיִם שָׁמָּה בַּבְּאֵרוֹת. רַק מְאֵרָה.

*

לֹא תִתְּנוּנוּ לֵילֵךְ אֶל הַשְֶּׁמֶשׁ. תַּהַרְגוּ פֹּה כָּל הֵלֶךְ,

עוֹד בְּטֶרֶם חֲלוֹם־הַזָּהָב מִתְנַעֵר מֵרִיסִים.

עוֹד בְּטֶרֶם תְּפִלָּה לִזְרִיחָה נְמוֹגָה בֶּחָלָל.

רָצִים הָרְבָבוֹת חַזָרָה אֶל־תּוֹך יַעַר־הַדְּוַי

וּבוֹהֶה הַנּוֹבֶמְבֶּר מִתּוֹךְ עֵינֵיהֶם־שֶׁל־כְּבָשִׂים

בְּבֹהַק־חַלָּף.

וּפֹה בֵּין עֲצֵי־הַמַּכְאוֹב נוֹלָדִים תּינוֹקוֹת.

שֶׁכְּבָר בְּדָמָם יֵשׁ חֻמְרָה שֶׁכָּזֹאת: כִּי נוֹבְלִים הֵם

עוֹד לִפְנֵי שׁוֹשַׁנִּים.

לֹא אֶשְׁתֹּל פֹּה עֵצִים שֶׁיָּבִיאוּ פֵּרוֹת בִּשְׁבִילְכֶם,

עַרְטִילָאִים יַעַמְדוּ־נָא עֲצֵי־הַמַּכְאוֹב שֶׁלִי כָּכָה

אֶצְלְכֶם פֹּה, בְּכֶתֶר־הַצְּלָב.

עִם־שַׁחַר, לְעֵת־עֶרֶב, מִתְנַדְנְדִים פַּעֲמוֹנִים

עַל מגְדְּלֵיכֶם.

וְהֵם מְשַׁגְּעִים וְקוֹרְעִים אתֶ בְּשָׂרִי־הַנִּכְאָב

כְּפִיּוֹת שֶׁל חַיּוֹת.

וְאֶתְלֶה עַל עַנְפֵי הָעֵצִים אֶת מֵתַי עֲרֻמִּים,

אַשְׁאִירֵם כְּהֶפְקֵר, יֵרָקְבוּ לְעֵינֵי מַזָּלות

שֶׁהוֹלְכִים בַּשָּׁמַיִם – –

וְאֶפֹּל בַּלֵּילוֹת שֶׁלִּי פֹּה לְתוֹך בְּאֵר חֲשׁוּכָה.

וְאֶרְאֶה בַּחֲלוֹם יְהוּדִים הַתְּלוּיִים עַל צְלָבִים.

וְאֶרְאֶה אֵיך יוֹשִׁיטו רָאשִׁים נִדְהָמִים בַּשְּׁמָשׁוֹת

שֶׁל בָּתִּים שֶׁלָּכֶם

וִיהַמְהֲמוּ נִכְאָבִים בְּעִבְרִית: אַיֵּהוּ פִּילַאטוּס?

אֵיפֹה פִּילַאטוּס?

לֹא תֵדְעוּ שֶׁאוֹרֶבֶת לִמְרַאֲשׁוֹתֵיכֶם הָאֵימָה.

הַנְּבוּאָה הַשְּׁחֹרָה יוֹצְקָה־סַם לִשְׁנַתְכֶם – – לֹא תֵדְעוּ;

שֶׁהֲרֵי פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיּוֹת מַשְׁכִּיחִים הֶחָזוּת

מֵעֵינַיִם, עִם שַׁחַר.

אַךְ אֲנִי אַגִּידְכֶם נְבוּאָה, – הַנְּבוּאָה הַשְּׁחוֹרָה:

מֵעֲמָקֵינוּ פֹּה יַעַל עַמּוּד־הֶעָנָן,

מִנְּשִׁימוֹת אֲפֵלוֹת אֲשֶׁר לָנוּ, מֵ“אֲבוֹי־לִי” מָרִים!

וְאֶת הַזְּוָעָה לֹא תַכִּירוּ בְּגוּפותֵיכֶם.

עוֹד תַּמְשִׁיכוּ פִּטְפּוּט לְגַבֵּב מֵחֵכִים חֲרוּכִים:

הַיְּהוּדִים! הַיְּהוּדִים!

כְּשֶׁהַגַּז הַמַּרְעִיל כְּבָר יַחְדֹּר אֶל־תּוֹךְ הֵיכָלוֹת

וּלְפֶתַע בְּיִידִיש פֹּה יִזְדַּעֲקוּ הָאִיקוֹנוֹת.

*

אֵין אִישׁ עוֹמֵד, רוֹעִים רוֹבְצִים קְפוּאִים לְיַד עֵצִים

וְדֹק־צִבְעֵי־הַקֶּשֶׁת נִפְרָש עַל הָרִיסִים…

אֻרְווֹת דוֹלְקוֹת. שׁוֹאֵג טֵרוּף הָעֵדֶר. דְּלֵקָה גְבוֹהָה.

וּמִכָּל־עֵבֶר אֲנָשִׁים נוֹשׂאִים עֵצִים לַמְּדוּרָה.

לִצְלָב כָּסוּף קָטָן תְּשׁוּקָה כָּזֹאת: אֵשׁ! אֵשׁ!

נוֹפֵל הָעֵדֶר בַּשָּׂדֶה וּמֵת נִכְנָע כָּל־כָּךְ!

גּדוֹלִים, גְּדוֹלִים לָבְנֵי־עֵינַיִם – כַּלְּבָנוֹת הָיוּ:

כִּי סַם בָּעֵשֶׂב הַיָּרֹק, בְּמֵי בְּאֵר – כִּי דֶבֶר!

שׁוּב יוֹם אַחֲרֵי לֵיל־לֶהָבוֹת,

שׁוּב לַיְלָה שֶׁל שַׁלְוָה – –

(וְהָרוֹעֶה הַחַי, אֲנִי, פֹּה מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ־מֶפִיסְטוֹ…)

בְּעֵינֵיהֶם מְנֻפָּצוֹת עוֹמְדִים בָּתִּים מְלֵאֵי־אֵימָה,

בְּפִצְעֵיהֶם זָבֵי־הַבֶּכִי, בְּעָרֵי־מַכְאוֹב שֶׁל צְלָב – –

שְׁאֵרִית־כְּבָשִׂים חַיָּה, מִמִּי בַּקֵּשׁ: רַחֲמִים,

כְּשֶׁדִּירֵיכֶם עוֹמְדִים עַל אֶרֶץ־כְּאֵב שֶׁלְּפִּילַאטוּס

וְכָּרֵיכֶם (הַלֶּחֶם וְהַמָּיִם) עַל הַר־אֶתְנָה!

*

הַטַּלִּית הַקְּרוּעָה עַל הַגּוּף הַפָּצוּעַ – – לַגּוּף

טוֹב בְּטַלִּית יְהוּדִית – – אַ, טוֹב בַּטַּלִּית:

לֹא תִּשֹּׁב עוֹד הָרוּחַ חוֹלוֹת עַל פְּצָעִים הַנּוֹטְפִים.

פַּעֲמוֹן כְּנֵסִיָּה מצַלְצֵל, וְקוֹדְחִים הַזְּקֵנִים וְהַנֹּעַר – –

אַל תִּקְדְּחוּ יְהוּדִים! אֲנִי עוֹמֵד וְשׁוֹמֵר בֵּית־עָלְמִין

שֶׁקְּבָרִים בּוֹ פְּתוּחִים.

וְחוֹתַם הַפְּצָעִים הַיְּהוּדִי לִי אָדֹם עַל הַמֵּצַח.

אוֹהוֹ, מֶלֶךְ אֲנִי בְּטַלִּית מִפְּצָעִים וּמִדָּם!

אֲרַצַּח וְאַצִּית אֶת כָּל שְכֶם עַל הַדָּם שֶׁנִשְׁפָּךְ

בְָבִצּוֹת,

בִּרְחוֹבוֹת,

בְּאֻרְווֹת,

עַל סִפֵּי כְּנֵסִיּוֹת.

כִּי לָמָּה אַפִּים חֲדוּדִים לָהֶם, וְעֵינֵי יְרֹק־דֶּשֶׁא?

כִּי לָמָּה שִׁנַּיִם בְּפִי וְאֶגְרוֹפִים גַּרְמִיִּים?

וְאֹדֶם נִשְׁפָּךְ עַל חוֹמוֹת שֶׁל הָעִיר הַזֹּאת – – אַבָּא,

מַה תִּרְצֶה לְהַשִּיג בַּשְּׁתִיקָה שֶׁלְּךָ, אַבָּא?

הֲרֵי עֵת־מִנְחָה.

עֵת צֵאת־כּוֹכָבִים כְּבָר פֹּה… אַבָּא,

תַּגִיד, הֲשָׁכַחְתָּ?

שֶׁאֱלֹהִים הוּא שוֹמֵר, שֶׁאֵינְךָ מְרַטֵּט אֶת גּוּפְךָ עוֹד?!

עֵת־מִנְחָה… בּוֹעֲרִים הַשָּׁמַיִם… רַחֲמִים בַּקֵּש, אַבָּא!

הַשָּׁמַיִם צְרִיכִים רַחֲמִים… אֲפִלּוּ שָׁמַיִם!

הֲתַּחְשֹׁב, שֶׁאֵינָם חָשִׁים כְּאֵב כְּפִי שֶׁחָש הַבָּשָׂר

שֶׁל גּוּף מִשֶּׁלָּנוּ?

אַתָּה מֵת? – – אַגִּיד אֵיזֵה שֵׁם, וְיַתְחִילוּ לִשְׁקֹעַ

הַגְּבוֹהִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, שֶׁמֵּהֶם צִלְצִלוּ

פַּעֲמוֹנֵי שִׁגָּעוֹן, וְאַתָּה אָז רָעַדְתָּ כָּל־כָּךְ.

וְרַק יִוָּתְרוּ לְשֵׁם זֵכֶר (כְּדֵי לְסַפֵּר)

הַצְּלָבִים עַל גַּגּוֹת־שֶׁל־פְּלָדָה, כְּמוֹ עַל קְבָרִים – –

וּמִכָּל בָּתֵּי־הַקְּבָרוֹת, אוֹהוֹ, מִן הָאֶלֶף,

הַחַיִל יֵצֵא הַיְּהוּדִי עִם הַנֶּשֶׁק שֶׁלּוֹ

וְיִקְרַא בִּתְרוּעָה לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת.

כִּי לָמָּה זוֹרֵחַ בַּבֹּקֶר גַּלְגַּל־פָּז עָגֹל?

כִּי לָמָּה הָאֹדֶם נִשְׁפָּךְ עַל בָּתִּים שֶׁל הָעִיר? – –

*

גּוּף שֶׁקָּפָא בַּשְּׁקִיעָה – – יְהוּדִי בְּאֵירוֹפָּה,

בִּנְיָן בְּעִיר־דְּוַי. עִיר כֻּלָּהּ פַּעֲמוֹנִים וּצְלָבִים.

פַּעֲמוֹנִים וּצְלָבִים.

הַפָּרֹכֶת אֵינֶנָּה. הַדֶּלֶת תְּלוּיָה בַּאָרוֹן:

דֻבְלְלָה כַּכָּנָף הַשְּׁבוּרָה שֶׁל צִפּוֹר הֲדוּרָה.

וְרֹאשׁ הַצִּפּוֹר הַמְדַמְדֵּם – – בַּקְּדֵרָה שֶׁל הָאֵפֶר.

נֵר־שֶׁל־חֵלֶב אָדֹם עוֹד דּוֹלֵק בָּאָרוֹן הֶחָשׁוּךְ,

דּוֹלֵק בְּחִכּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהֶחְשִׁיךְ פֹּה כָּל־כָּךְ.

אָבִי עוֹד יוֹשֵׁב כֹּה קָפוּא אֶל־מוּל פְּנֵי מַעֲרָב,

מְחַכֶּה לִגְדוֹלוֹת: לִתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר מִמַּעֲרָב:

שֶׁמָּשִׁיחַ־בֶּן־דָּוִד כְּבָר הִגִּיעַ וְרוֹמִי עוֹמֶדֶת בְּאֵשׁ.

(עַל־כֵּן בּועֲרוֹת הַשְּׁמָשׁוֹת, מִן־הַסְּתָם, וְחֻדֵּי הַצְּלָבִים.)

וְטוֹב לְךָ כָּכָה, אָבִי, אָבִי הַקָּפוּא.

פָּנֵיךָ פּוֹרְחוֹת בָּאָדֹם שֶׁל שְׁקִיעַת־הַחַמָּה,

אָתָּה הַדּוֹמֶה־לְחַמָּה.

אֲבָל בַּחוּץ, בְּסִמְטָה שֶׁל גּוֹיִים, עַל הַבְּאֵר,

עוֹמֶדֶת אִמִּי וְצוֹעֶקֶת אֶל־תּוֹךְ בּוֹר־הַמַּיִם:

הַחְזִירוּ נָא לִי אֶת רֹאשִׁי, הוּא טוֹבֵעַ בַּמַּיִם!

מַה קָּרָה, שֶׁרֹאשִׁי כֹּה יָקָר לָכֶם, הָהּ רְשָׁעִים!

צִפֱּרִים מְזַמְּרוֹת לְהַכְעִיס. הָעֵץ עַל הַבְּאֵר

תַּפּוּחָיו בְּשֵׁלִים. הוּא צָמַח מִצְּעָקוֹת שֶׁל אִמִּי

מֵרֵאשִׁית הַשַּׁחֲרִית – –:

מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הַפְּרָאִים, חַיָּלִים פָּרָשִׁים

אֲשֶׁר גָּרְרוּ לַכְּפָרִים אֲחָיוֹת נֶחְשָׁקוֹת? – –

וּבַלַּיְלָה קִינַת נְהָרוֹת וְסִפּוּר שֶׁל גּוֹיִים:

כִּי זְרָמִים מְבִיאִים אֶל הַחוֹף פֹּה נָשִׁים עֲרֻמּוֹת.

*

לֹא רַק הָעֵץ עַל הַבְּאֵר, בְּכָל מָקוֹם הֵם צוֹמְחִים,

עֵצֵינוּ־שֶׁל־דְּוַי; לֹא אֲנַחְנוּ אוכְלִים הַפֵּרוֹת;

תַּפּוּחִים אֲדֻמִּים שֶׁהִבְשִׁילוּ מִשֶּׁתֶת־דָּמֵנוּ.

הַסְּתָו שֶׁחָדַר לְכָל אֵבֶר שֶׁל עַם יְהוּדָה.

לֹא יִזְעַק עוֹד גֶּוַאלְט לְרָקִיעַ רָחוֹק־מְרֻחָק.

זַעֲקַת עֲמָקִים שְׁחֹרָה בְּעַצְמוֹתָיו לוֹהֲטָה.

הָרָקִיעַ חֵרֵש וְכָחֹל. לֹא עַד־אֵל בָּא הַזַּעַק.

אַךְ הָאֲדָמָה מַרְגִּישָׁה הָאָסוֹן מֵרַגְלֵינוּ,

טוֹבָה הִיא כָּל־כָּךְ, וְאוֹמְרָה לְרַגְלֵינוּ שֶׁלָּנוּ:

חִפְרוּ מִשְׁכָּבִים בִּי, הַנִּיחוּ בִּי אֶת הַגּוּפוֹת,

מַה תְּחַכּוּ לְאַחַר־כָּךְ.

אַך בַּלַּיְלָה עוֹמְדָה חֲבוּרָה כּוֹכָבִית מְזַמֶּרֶת

וְרַךְ הָרָקִיעַ. יֵשׁ הַרְבֵּה רַחֲמִים בַּכְּאֵב.

אַך אָדֹם הַיָּרֵח כָּל־כָּךְ, כְּמַזַּל מַאֲדִים.

כָּךְ קַיִן נוֹפֵל עַל פָּנָיו עַל מִפְתַּן גַּן־הָעֵדֶן.

וְרֵיחַ שֶׁל אוֹפְּיוּם נֶעֱשָׁן, שֶׁל דָּם וַעֲצֵי־עֲרָבָה.

וֵאלֹהִים מִתְרוֹצֵץ בַּשְּׁלָגִים בְּרָקִיעַ שְׁבִיעִי

וְשׁוֹאֵג כְּאַרְיֵה בַּחֲלַל הָרָקִיעַ הָרֵיק.

מִמַּלְכוּתוֹ הוּא לִבְרֹחַ רוֹצֵה – – כָּל־כָּךְ גַּלְמוּד הוּא.

*

אַבָּא, עֲדַת יְהוּדִים שֶׁכָּזֹאת – מַה נוּכַל לַעֲשׂוֹת,

אִם עָזַב אֱלִהִים אֶת בָּנָיו, הָרוֹעֶה אֶת עֶדְרוֹ.

אִם סְתָו בְּגַנֵּינוּ יָרַד, עֲרָפֶל בְּדָמֵנוּ.

הַבַּיִת שׁוֹמֵם בַּמִּזְרָח. הוּא בֵּיתָם שֶׁל תַּנִּים.

וְשֶׁלָּנוּ פֹּה בַּמַּעֲרָב אָהֳלֵי־צוֹעֲנִים,

הֵם קַשׁ לְאִשֵּׁי הַדְּלֵקָה וְדַיִשׁ לַסַּעַר.

הַיָּמִים פֹּה יֶשְׁנָם רַק כְּדֵי לְהַרְאוֹת: שֶׁחִלַּלְנוּ

כּדֵי שֶׁנִּפְגֹּשׁ זֶה אֶת זֶה בְּעֵינַיִם תְּפוּחוֹת.

בַּלַּיְלָה הוֹלֶכֶת בַּבַּיִת אֵימָה: צִפּוֹר חֲשׁוּכָה.

מַה נּוּכַל לַעֲשׂוֹת פֹּה, עֲדַת יְהוּדִים מְבֹהֶלֶת,

כְּשֶׁצָּמַח וְעָלָה עַל רָאשֵׁינוּ מִגְדָּל רוֹמָאִי,

וְהֻכְרַחְנוּ לִשְׁמֹעַ פַּעֲמוֹנִים בִּבְקָרִים, לְעֵת־עֶרֶב,

בַּשַּׁבָּתוֹת הַשְּׁחֹרוֹת, בַּחַגִּים הַשְּׁחֹרִים אֲשֶׁר לָנוּ.

אַי מְאֵרָה הִיא לִחְיוֹת כָּךְ יָמִים וְלֵילוֹת:

שֶׁכָּל רֶגַע תִּפְרֹץ הַדְּלֵקָה, אֵשׁ מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,

מִתַּחַת בָּתֵּינוּ, –

מַה נּוּכַל לַעֲשׂוֹת פֹּה, עֲדַת יְהוּדִים מְבֹהֶלֶת

עִם נָשִׁים וְעִם טַף, הַנּוֹהִים: שֶׁאֲבוֹי לְחַיֵּינוּ!

וְאֹדֶם כָּזֶה מִשְׁתַּפֵּךְ עַל גַּגּוֹת וּשְׁמָשׁוֹת.

אַי אֵיזֶה פַּחַד הוּא כָּכָה לִגְדֹּל לְהֶפְקֵר

כְּאֶבֶן בְּאֶמְצַע עוֹלָם, אַךְ הַגּוּף אֵינוֹ אֶבֶן.

הַגּוּף הוּא מִדָּם וּבָשָׂר וַעֲצָמוֹת, הֶחָשִׁים

חֲתָך שֶׁל סַכִּין – –

אֵין לָנוּ, אַבָּא, גְּבוּרָה לַעֲלוֹת עַל מִגְדָּל

וְלִקְרֹעַ מִשָּׁם פַּעֲמוֹנִים, מוֹצִיאִים־מִן־הַדַּעַת.

לִקְרֹעַ מִשָּׁם אֶת הַצְּלָב, הַדּוֹקֵר כְּבָר שָׁמַיִם,

שֶׁהֵם לָנוּ נְחֹשֶׁת –

אָז, אַבָּא, נִשְׁפַּל וְנֵרֵד אֶל הַמַּעֲמַקִּים

וְנַחְפֹּר חֲפִירוֹת בָּאֲדָמָה, תַּחַת כָּל הַיְסוֹדוֹת,

שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל הָרַעַל נַזְרִיק בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַגְּלוֹבּוּס…

*

אֲנִי שׂוֹנֵא, וַדַּאי, עַד־קְצוֹת־אֶצְבְּעוֹתַי־שׂוֹנֵא־אֶתְכֶם!

בַּאֲבָרַי לוֹהֵט הָרַעַל – אֶמֶת־שְׁחֹרָה־שֶׁלֹא־נֶאֱמְרָה:

אַלְפַּיִם־שְׁנוֹת־לִהְיוֹת־אַהַסְוֶר־וְלֹא־לְהַאֲמִין־בַּצְּלָב.

מְשֻׁלָּשׁ הוּא צֵל פְּחָדַי פֹּה כָּל אַלְפַּיִם הַשָּׁנִים.

וּמְשֻלָּשׁ הוּא חֹד סַכִּין, שֶׁבַּבָּשָׂר חוֹתֵךְ הַכְּאֵב.

אֲרֻכּוֹת בַּמַּעֲמַקִּים הִרְהַרְתִּי: אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן,

שֶׁהַלָּלוּ, כּוֹרְעֵי־בֶּרֶך לְבֵית־לֶחֶם בְּאֵירוֹפָּה,

הַמְקַדְּשִׁים סִפְרֵי הַבִּיבְּל – הֵם אוֹתָם, אוֹתָם פְּרָאִים

הַחוֹלְמִים עַל הַשְׁמָדַת הַיְּהוּדִים עַד אַחֲרוֹן?

כִּי זִקְנֵי הָעָם הֵבִינוּ טוֹב יוֹתֵר מִצְּעִירָיו:

כּוֹכָבִים הֵם זוֹהֲרִים, וְהָעֵינַיִם אֲפֵלוֹת:

" – כִּי חָיִינוּ עַל־פִּי־נֵס פֹּה בְּמַלְכוּת הָאֲרָיוֹת…"

אוֹ אֱמֶת־אֱמֶת־אֱמֶת שֶׁהַזְּקֵנִים שֶׁלִּי אוֹמְרִים:

שֶׁהַמֵּת בַּכְּנֵסִיָּה אֵינוֹ אָחִינוּ, אֶלָּא יֶזוּס.

Bethlehem הוּא שֵׁם לַאטִינִי, לֹא כְּפַר־אֲבוֹתַי בֵּית־לֶחֶם.

וּMaria Magdelena לֹא מִרְיָם הַמִּגְדָּלִית הִיא

בִּצְעִיפִים שֶׁל צֶמֶר־תְּכֵלֶת, וְעִם כַּד שֶׁל שֶׁמֶן־זַיִת.

אֶלָּא מָה, מֵאָה מִילְיוֹנִים שׁוֹאֲגִים פֹּה Allelujah!

וְשִׂמְחָה בָּרְחוֹבוֹת, כִּי נוֹשְׂאִים אֶת הַגְּלִילִי, –

בָּא אֶחָד מִיהוּדֵי־פֶּרֶא, אֵלֶּה שֶׁנָּמֹץ־דָּמָם,

שֶׁבְּטַלִּיתוֹת קְרוּעוֹת וּבִרְצוּעוֹת עַל הַזְּרוֹעוֹת,

בָּא אֲנִי בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם בְּשִׁירַי לִשְׁפֹּךְ מָרָה:

חַי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶקֶר הוּא הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַמִּילְיוֹנִים!

כְּפָר שֶׁל יְהוּדִים בֵּית־לֶחֶם!

וִיהוּדִי הוּא בֵּן־יוֹסֵף!

יְהוּדִים גָּרִים בְּאֵירוֹפָּה.

*

הַעֲנִישׁוּ אוֹתָם, אֶת ט"ו הַמִּילְיוֹנִים,

הַשּׁוֹתְקִים וְחוֹלְפִים בְּעֵינַיִם קוֹדְרוֹת.

הֵם נוֹשְׂאִים מִלַּת־סַם מִדּוֹרוֹת בְּדָמָם

וְלֹא יֹאמְרוּ לָכֶם כְּלוּם – –

אֹמַר זֹאת אֲנִי:

מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי בַּמַלְכוּת שֶל הַצְּלָב.

רַבִּים הַיּוֹרְקִים בְּדָמָם מֵרֵאוֹת

מִלַּת־דְּוַי, הַקְּלָלָה, וְאֵינָם רוֹאִים שֶׁמֶשׁ,

רַק רוֹאִים לְבָנוֹת לְבָנוֹת בְּמֵי־תְכֵלֶת.

אַךְ רַבִּים הַהוֹלְכִים־וְהוֹלְכִים־וְהוֹלְכִים

בְּיָם וְיַבֶּשֶׁת, וְעַמּוּד אַחְרֵיהֶם בָּא:

קָשׁוּר בּוֹ אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ בְּחֶבֶל,

זוֹעֵק: אֵלִי, אֵלִי, בְּרִיק הֶחָלָל – –

הַעֲנִישׁוּ אוֹתָם, הַיְּהוּדיִם הַשּׁוֹתְקִים

שֶׁלָּכֶם לֹא אוֹמְרִים מַה שֶׁאֲנִי פֹּה אָמַרְתִּי!

*

הֲרֵי גַם אֲנִי פֹּה נוֹלַדְתִּי, פֹּה בְּאֵירוֹפָּה,

גָּדַלְתִּי בְּכֶתֶר־הַצְּלָב: עֲרָבָה עֲלוּבָה

עַל הַתְּהוֹם שֶׁל עַצְמִי,

עַל בֵּית־לֶחֶם שָׁמַעְתִּי רַק אֵיזֶה סִפּוּר מְסַפְּרִים,

רָחוֹק,

וְכָּחֹל.

הַאֻמְנָם כָּל אֶחָד פֹּה פּוֹחֵד אֶצְלְכֶם בַּלֵּילוֹת:

פֶּן יָבוֹאוּ בַּלֵּיל גַּזְלָנִים בַּמַחְשָׁךְ

עִם גַּרְזֶן וְסַכִּין

אֶל מִטָּה לְבָנָה,

אוֹ שֶׁמָּא נִדְמֶה לִי, רַק לִי – לְאָדָם שֶׁכָּזֶה?

הַאֶשְׁמַע בַּחֲלוֹם

אוֹ הָיוּ בְּהָקִיץ

צְעָקוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה עַד לֵב הַשָּׁמַיִם!

תְּשַׁלְּחוּנִי לַתְּחוּם, וּמִשָּׁם לְיַמִּים,

וּמִיָּם לַמִּדְבָּר, שָׁם גָּרִים עֲרָבִים,

עִם הַסַּהַר הַדַּק שֶׁהוּחַד כְּחֶרְמֶשׁ

לִגְרוֹנוֹת־הַכְּבָשִׂים – –

תְּשַׁלְּחוּנִי לַהוֹדְסוֹן – גָּרִים שָׁם אַחִים,

אוֹגְרִים הֵם דוֹלַארִים: מַטְבֵּעַ שֶׁל זִ’ידִים,

כְּדֵי לְאֵירוֹפָּה לָבוֹא וְלִקְנוֹת

אֶת כֶּתֶר הַסְּלַאוִים…

לַשְּׁכֵנִים תְּשַׁלְּחוּנִי: לְבֵיתִי בְּסוֹבְדֶפְּיָה,

מוֹלֵך שָׁמָּה אָח, לֹא יֵדַע פּוֹלַנִית,

וְכוֹתֵב מַנִיפֶסְטִים לָעָם בְּזַ’רְגוֹנִית – –

אוֹ אֶרֶץ־מַכְאוֹב בַּמַּלְכוּת שֶׁל הַסְּלַאוִים!

בָּךְ סִימָן מֵאִתָּנוּ: בָּתֵּי הָעָלְמִין,

הָעִבְרִים הַמֵּתִים שָׁם רוֹקְבִים מִדּוֹרוֹת

וְהֵם יְנִיקָה לִשְׁרָצִים וְעֵצִים…

אֵי־אָנָּה אֵלֵךְ וַאֲחַפֵּשׂ לִי מָקוֹם,

לֹא לִשְׁמֹע מִשָּׁם אֶת צִלְצוּל פַּעֲמוֹנַיִךְ,

אֶת הַתַּהֲלוּכוֹת לֹא לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם – –

חָפְשִׁי בִּשְׁבִילִי רַק עוֹד בֵּית תְּהוֹמוֹת,

הָרֶמֶז נוֹצֵץ עַל מֵימִים עֲמֻקִֹּים – –

אַךְ תְּהוֹמָה לָרֶדֶת אֵינֶנִּי רוֹצֶה

כָּל עוֹד יֵשׁ יַבָּשָׁה וְאוֹרִים מַזָּלוֹת.

אַךְ – – אֲבוֹי לֵדָתִי בַּמַּלְכוּת שּׁל הַסְּלַאוִים

בַּצֵּל שֶׁל הַצְּלָב!

*

לִקּוּי־הַחַמָּה אֶצְלְכֶם בְּאֵירוֹפָּה

וַאֲנִי נֶהֱנֶה, שֶׁלִּקּוּי־הַחַמָּה פֹּה.

וְכָך גַּם הַדָּם הַזּוֹרֵם בָּעוֹרְקִים,

וְרֵיחַ שְׁקִיעָה הָעוֹלָה מִבְּגָדִים – –

אָדֹם יִהְיֶה לַיְלָה בְּכֶתֶר־הַצְּלָב!

שָׂנֵאתִי רָקִיע גּוֹהֵר עַל צְלָבִים פֹּה,

הוּא לָנוּ נְחֹשֶׁת לְרָאשֵׁי־הַמַּכְאוֹב,

מַשָׂא שֶׁל נְחֹשֶׁת:

כִּי לָנוּ אֵין גֶּשֶׁם.

הַקְּלָלָה נֶאֶחְזָה בְּשָׂדוֹת עֲרֻמִּים – –

לָכֵם שֶׁיִּקְרֶה מַה שֶׁלָּּנוּ קָרָה!

*

כִּי נֹאכַל הַקְּלָלָה שֶּׁל הַסְּתָו עִם תְּבוּאַת הַשָׁדוֹת

כִּי נִשְׁתֶּה הַיֵּאוּש הָאָפֵל עִם מֵימֵי בְּאֵרוֹת.

וּבַלַּיְלָה לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁכַּב הַפַּחַד נוֹסָף לָאֲרוּחָה.

כֹּה הוֹלְכוֹת יְמָמוֹת. וְרֵיחָן – שֶׁל עֲצֵי עֲרָבָה

שֶׁעַל נְהָרוֹת אֲפֵלִים בַּזְּוָעָה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר.

בַּלַּיְלָה בָּאִים הָאֹחִים, לְבַכּוֹת הַתַּמּוּז – –

כִּי רוֹעֵינוּ יוֹשְׁבִים שָׁם מֵתִים עַל הַחוֹף

מִתְרוֹצְצִים הַכְּבָשִׂים בְּלֵילוֹ שֶׁל מִדְבָּר

עִם גְּרוֹנוֹת חֲרוּכִים וְאֵינָם מוֹצְאִים עַיִן – –

הָעוֹלָם הוּא עוֹלָם שֶׁל תְּשׁוּקוֹת בַּבְּקָרִים וּבָעֶרֶב.

לַשַּׁחַר יֵשׁ נֵס לְהַרְאוֹת וְלָעֶרֶב יֵש פֶּלֶא.

בַּלֵּיל אֲדָמָה וְהַגּוּף נֶהֱנִים בַּשַּׁלְוָה.

אַךְ אֶצְלֵנוּ עַתָּה הַזְּקֵנִים מַשְׁכִּימִים מִמִּטּוֹת

וְלַיְלָה אָפֵל בְּלִבָּם, כַּעֲצֵי עֲרָבָה

בַּזְּוָעָה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר.

בַּדְּוַי שֶׁל חֻרְבָּן.

*

אִמָּא מִרְיָם מִגְדָּלִית, כּוֹאֵב לִי כָּךְ שֶׁגְּרָרוּך פֹּה

בִּרְחוֹבוֹת בְּלֵב אֵירוֹפָּה,

בְּאֵירוֹפָּה הַמְחֻלֶּלֶת,

וּמְמַלְמְלִים דְּרָשׁוֹת פֹּה בְּלַאטִינִית לִכְבוֹדֵךְ.

לוּ נִכְנַסְתִּי, לְמָשָׁל, בְּתַהֲלוּכָה כָּזֹאת בָּאֶמְצַע,

אֶת שְׂפָתַיִךְ לְנַשֵּׁק כְּשׁוֹשַׁנִּים מִן הַשָּׁרוֹן,

וּלְסַפֵּר לָךְ,

כִּי גָרִים

פֹּה

יְהוּדִים,

יְהוּדִים פְּרָאִים,

וְנָשִׁים לָהֶם

וְטַף,

פֹּה בָּעִיר,

בְּעִיר הַדְּוַי – –

אָז הָיְתָה גֻלְגֹּלֶת זוֹ לִי מִתְבַּקַּעַת וְשׁוֹפֶכֶת

מֹחוֹתֶיהָ פֹּה בָּרְחוֹב

וְהַקָּהָל מַמְשִׁיך לָלֶכֶת – –

דָּם־שׁוֹתֵת, אֲנִי עוֹבֵר פֹּה, לֹא תֵדְעִי זֹאת, אִמָּא מִרְיָם,

וּמְמַלְמְלִים דְּרָשׁוֹת פֹּה בְּלַאטִינִית לִכְבוֹדֵךְ!

*

צִפֳּרִים עָפוֹת – גָּלוּת הִיא. הַגָּלוּת הַמֻּפְלָאָה:

לְעוֹלָם גָּדוֹל יֵשׁ לֵב כָּזֵה פָּתוּחַ וּמֵאִיר:

עוֹפְפוֹת הַצִּפֳּרִים פֹּה בֵּית־דֶּרֶךְ־הָעוֹלָם;

רָץ גַּלְגַּל־שֶׁל־פָּז מִשַּׁחַר

אֶל רַגְלֵינוּ מְדַבְּרוֹת נַהֲרוֹתֶיהָ שֶׁל בָּבֶל:

(לֵיל מַכְּכִיב. בָּאֲוִיר תָּלוּי הָעֲרָפֶל מָלֵא־דְמָעוֹת)

יְתוֹמִים. קִרְבוּ אֵלֵינוּ. בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת. דְּוַי לָכֶם הוּא.

כִּי עֲיַפְתֶּם מִן הַנְּדוֹד. וְהַדְּרָכִים הוֹלכוֹת עוֹד הָלְאָה.

הַיַּבֶּשֶׁת כֹּה גְדוֹלָה הִיא – – תִּשְׁכְּבוּ לִשְׂחוֹת בַּזֶּרֶם,

עַד נַגִּיעַ אֶל הַבַּיִת שֶׁל כֹּל עֹמֶק וְאִי־שֶׁקֶט:

יָם־גָּדוֹל שֶׁבַּמֶּרְחָק.

מַה תַּגִּיד אָבִי יָבֵשׁ? מַה תָּעוּצִי, אִמָּא־כְּשֵׁרָה?

שֶׁמָּא נִשָּׁמַע. כִּי עֶרֶב. עֲרָפֶל מָלֵא־דְמָעוֹת.

שֶׁמָּא כֹּה נִשְׁכַּב לִשְׂחוֹת עִם גַּבּוֹתֵינוּ עַל הַזֶּרֶם

עַד לְיָם־גָּדוֹל רָחוֹק – –

אֶלָּא מָה, רוֹצוֹת עֵינַיִם עַל זְרִיחוֹת־וְרָדִים לִתְמֹהַּ,

עַל שְׁקִיעוֹת שֶׁמֻּפְלָאוֹת הֵן, עַל בְּנוֹתֶיהָ שֶׁל יַבֶּשֶׁת? –

אֲבָל בַּיִת לְכֻלָּם, שַׁלְוָה, יֵשׁ רַק בְּיָם־גָּדוֹל…

שֶׁמָּא נִשָּׁמַע.

כִּי עֶרֶב.

עֲרָפֶל מָלֵא אֵימָה – –

*

לֶחֶם־קֹדֶשׁ אָדֹם, תַּפּוּחִים שֶׁבָּשְׁלוּ מִן הַדָּם,

כָּכָה שׁוֹכְבוֹת הַלְּבָנוֹת בְּלִבּוֹת הַמַּיִם.

כָּכָה שׁוֹכְבוֹת לְבָנוֹת עֵת הַחֹדֶשׁ מָלֵא:

כִּי בְּשֵׁלָה הַנַּצְרוּת.

וגְדוֹלָה הַמַּלְכוּת שֶׁל הַצְּלָב עַל יַבֶּשֶׁת וְיָם.

לְמִי זֶה אִכְפַּת עַל גְּדוֹת נְהָרוֹת בַּבְלִיִּים

שֶׁנֶּחְתָּך מֶרֶר־בֶּכִי עַל־יְדֵי שֶׁטֶף־דָּם

בְּחֵךְ מִשֶּׁלָּנוּ?

אִם הַגּוּף אֶל הַמַּיִם נוֹפֵל, אִם קוֹבְרִים אֶת הַגּוּף –

לְמִי זֶה אִכְפַּת, שֶׁעוֹמְדִים הַגּוּפִים הַקּוֹדְחִים,

בְּעַצְמָם גּוּשֵׁי מָוֶת חַי, בִּבְגָדִים אֲפֵלִים

סְבִיב בּוֹר־שֶׁל־חֵמָר, בְּתוֹכוֹ רֹאש־אִשָּׁה מְנַתֵּר? – –

כְּנֵסִיָּה פַּעֲמוֹנִים לָה כְּדֵי לְצַלְצֵל בִּשְׁעַת הַלְוָיָה,

בִּשְׁעַת יְלָלָה.

כְּנֵסִיָּה, גַּם עוּגָב לָה אֲשֶׁר מְנַגֵּן הַלְלוּיָהּ,

עֵת שַׁבָּת־שְׁחֹרָה בַּרְחוֹבוֹת, וּמְסַמֵּן הַמַּשְׁחִית

בְּדָם עַל דַּלְתוֹת בָּתֵּינוּ

אוֹת קַיִן.

*

אוּלַי זוֹ הַשְּׁחֹרָה בַּנְּבוּאוֹת הַשְּׁחֹרוֹת,

אַךְ כָּכָה בְּכָל עַצְמוֹתַי אֲנִי חָש.

כָּך כּוֹאֵב־מִתּוֹכיִ אֲנִי אֶת הַנְּבוּאָה

כָּל יָמַי שֶׁעַל אֶרֶץ־הַדְּוַי שֶׁל נוֹצְרִים.

יָרְדָה יְרִידָה בִּשְׁלַבֵּי הַסֻּלָּם

שֶׁאֲנַחְנוּ הֵקַמְנוּ פֹּה: רוּחַ בְּאֵירוֹפָּה.

אַהֲבָה לְכֻלָּם – אֲפִלּוּ לְאוֹיְבִים.

מַלְכוּת שֶׁל שָׁמַיִם לְכָל הַנְּפָשׁוֹת.

אָדֹם בָּעֵינַיִם, שְׁקִיעָה שֶׁכָּזֹאת:

עֲלוּ מְדוּרוֹת בִּלְהָבוֹת, רָצִים

אָנֶה וָאָנֶה יְהוּדִים, שֶׁאֵינָם

יוֹדְעִים שׁוּם־דָּבָר לְהַגִּיד: כִּי אָבַדְנוּ.

לֹא רוֹאִים הַשְּקִיעָה, לֹא רוֹאִים אֶת הַתְּהוֹם.

הֵם רוֹאִים טַחֲנַת־רוּחַ הָעוֹשָׂה בַּכְּנָפַיִם

אֶל־מַטָּה־וָעַל בֶּחָלָל הַמֻּרְעָל.

טוֹחֶנֶת הִיא רוּחַ, וּבָרוּחַ הָרֵיחַ

שֶׁל בָּתֵּי־הָעָלְמִין עַתִּיקִים בְּחֶשְׁוָן.

אֵיךְ הֵלֶךְ כָּמוֹנִי יָכוֹל – מִתְבּוֹדֵד,

עִם דָּם מְזֻוָּע וְאֵימָה יְהוּדִית

מִלֵּיל־אֹנֶס סוּמָא: הַשְּׁחִיטָה שֶׁל כְּבָשִׂים,

אֵיךְ יָכוֹל לְהָעִיר הַחֵילוֹת הַמֵּתִים

בִּשְׁטָחִים רוּסִיִּים, בִּכְּבִישִׁים פּוֹלַנִים,

שֶׁיָּקוּמוּ, יֵלְכוּ, וְיַרְאוּ אֶת עַצְמָם

כְּמוֹ שֶׁהִנָּם וְיַגִּידוּ: רְאוּנוּ,

כָּזֶה יִהְיֶה סוֹף שֶל כֻּלָּם, שֶל כֻּלָּם.

*

עֲשָׂרָה יִוָּתְרוּ יְהוּדִים־שֶׁל־פְּצָעִים, שְׂרִיד־הַפְּלֵיטָה שֶׁל דִָּמִים,

כְּדֵי לְהַרְאוֹת: שֶׁהָיְתָה כָּאן אֻמָּה עַל אֶרֶץ־הַדְּוַי שֶׁל נוֹצְרִים.

אַךְ הֵם לְעוֹלָם שׁוֹתְתִים לֹא יָבוֹאוּ אֶל שְׁעָרֶיהָ שֶׁל רוֹמִי: פִּתְחוּ!

מִסְתּוֹרִין שֶׁכָּזֶה: שֶׁמַּלְכוּת־בֵּית־דָּוִד עָבְרָה לְדָמֵנוּ שֶלָּנוּ.

לַמַּלְכוּת יֵשׁ קַרְקַע בַדַּלּוּת שֶׁבְּלִיטָא:

הִיא חוֹלֶמֶת חֲלוֹם יְהוּדִי מַאֲפִיל

עַל לִבְנִים קְטַנִּים וּלְבָנוֹת גְּדוֹלוֹת,

הַצְּמוּדִים לַקַּרְקַע וּנְמוֹגִים לִמְרַאֲשׁוֹת…

לַמַּלְכוּת עָרֵי־דְּוַי וּכְפָרִים בְּפוֹלִין,

(לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת מִשֵּׁנָה הִיא זוֹעֶקֶת…)

לַמַּלְכוּת אֶרֶץ־דְּוַי רְחָבָה בְּאוּקְרַאיְנָה

וְהַרְבֵּה נְהָרוֹת, בָּם שׁוֹחֲטִים הַכְּבָשִׂים…

וְהָלְאָה וְהָלְאָה, עַל יַבֶּשֶׁת גְדוֹלָה

הַרְבֵּה אַדְמַת־דְּוַי: קְבָרִים בָּהּ לַחְפֹּר,

וְגַם טַחֲנַת־רוּחַ, שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת לָהּ.

רַחֲמִים לְבַקֵּשׁ בְּתַחְתִּית הֶעָבִים,

וּבוֹנִים צוֹעֲנֵי־יְהוּדָה אֹהָלִים – –

וְעוֹבֶרֶת מַלְכוּת זוֹ מֵעֵבֶר לַיָּם, כְּמוֹ לְמַעְלָה גַלְגַּל הַחַמָּה – –

עֲשָׂרָה יִוָּתְרוּ עִם גְּרוֹנוֹת־שֶׁל־כְּבָשִׂים, עֵינֵיהֶם צִפֳּרִים בָּעֲרָפֵל,

וְאֵלֶּה יִחְיוּ, לָנֶצַח יִחְיוּ, וּבְפַחַד יוֹלִידוּ בָּנִים:

עִם גְּרוֹנוֹת־שֶׁל־כְּבָשִׂים, עִם עֵינֵי צִפֳּרִים, עִם דָּם כִּוְרָדִים לְעֵת־עֶרֶב.

בַּלַּיְלָה יִתְקַע שָׁם קָדְקֹד מֵחַלּוֹן: –

זַעַק בּוֹלֵט אֶל רָקִיעַ.

*

אֵיזֶה מַאֲדִים אֶעֱצֹר שֶׁיַּעֲמֹד דֹּם בַּשָּׁמַיִם,

כְּשֶׁלִּקּוּי־חַמָּה גָדוֹל בַּחֲלָלָם שֶׁל הַדּוֹרוֹת.

שֶׁאֵלֵךְ כֹּה בַּדְּרָכִים, אֶרְאֶה אֶת אִמּוֹתַי יוֹשְׁבוֹת,

מְנַעַנְעוֹת בְּחֵיקֵיהֶן אֶת יַלְדֵיהֶן, אֶת הַמֵּתִים,

טְלָיַי מֵתַי,

הַצִּפֳּרִים,

בִּדְרָכֶיהָ שֶל אֵירוֹפָּה.

מִזְרָח־מַעֲרָב־צָפוֹן־דָּרוֹם – אֵימָה כָּזֹאת תַּחַת צְלָבִים!

מָה אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּאֵלֶּה זְרוֹעוֹתַי סְפוּגוֹת־הַבֶּכִי?

הַאֵשֵׁב פֹּה בַּדְּרָכִים מִתַּחַת לִצְלָבִים שְׁחֹרִים

וַאֲנַעֲנֵעַ אֶת טְלָיַי,

אֶת צִפֱּרַי,

עַל הַבִּרְכַּיִם?

אוֹ אָקוּם, אָחֵל לַחְפֹּר פֹּה בֵּית־עָלְמִין בְּלֵב אֵירוֹפָּה

לִטְלָיִים מֵתִים שֶׁלִּי,

לְצִפֳּרִים מֵתִים שֶׁלִּי?

*

יֵשׁ כִּנּוֹר־נוֹהֵם־הַדְּוַי אָדֹם כָּזֶה בָּעֲנָנִים – –

לִתְפִלַּת־מִנְחָה עִמְדוּ־נָא בַּפִּנּוֹת שׁוּב, אַבָּא־אִמָּא.

עָלַי בַּקְּשׁוּ גַם, אַבָּא־אִמָּא.

כִּי בִּנְכֶם בַּמַּלְבּוּשִׁים שֶׁל הַנּוֹצְרִים שֶׁבְּאֵירוֹפָּה,

יְהוּדִי הוּא נָע־וָנָד,

עִם פֵּאוֹת עֵל הַצְּדָעַיִם;

אִם נוֹצְרִים אֵינָם רוֹאִים זֹאת – אוֹת הוּא כִּי צוּרַת פָּנַי

אֲפוּפָה בָּעֲרָפֶל – –

מַנְדּוֹלִינָה עֲמֻקָּה כָּזֹאת הֻנְּחָה בָּעֲרָפֶל –

אוֹי־לִי מְנֻגָּן כָּזֶה, לְעֵת צֵאתָם שֶׁל כּוֹכָבִים.

יְהוּדִי כֹּה אֶלֶגַנְטִי

מִסְתּוֹבֵב בֵּין הַנּוֹצְרִים

וְנִגּוּן הוּא מְזַמְזֵם פֹּה מִשַּׁבָּת־בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת.

לֵיל כָּזֶה שֶׁל אִזְמָרַגְדִּים. בֶּחָלָל עָשָׁן פָּרוּשׂ שֶׁל

אוֹפְּיוּם תְּכֵלֶת וְשֶׁל מֶנְתָּה, בֹּשֶׂם תַּפּוּחִים וְסַהַר – –

יַעַר־דְּוַי לִי, אִמָּא־צְמוּקָה, בָּא יָרֵחַ לְהָאִיר בּוֹ

אֶת מֵתַי עַל הָעֵצִים – –

קָתֶדְרַאלוֹת עַל הַגַב עִם בְּנֵי־יוֹסֵף קְפוּאֵי־הַגּוּף

וּמְנוֹרוֹת לָהֶם שֶׁל כֶּסֶף – –

*

הַלְבִּישׁוּנִי עַבָּאיַת־עֲרָב רְחָבָה, וְהַשְלִיכוּ טַלִּית עַל כָּתֵף לִי,

כִּי לְפֶתַע נִצַּת הַמִּזְרָח הַכָּבוּי לֶהָבָה בְּדָמִי הֶעָני.

קְחוּ לָכֶם אֶת הַפְרַאק עִם פַּרְפָּר, נַעֲלֵי־לַכָּה

שֶׁקָּנִיתִי לִי פֹּה בְּ־אֵי־רוֹ־פָּה.

הוֹשִׁיבוּנִי עַל סוּס וְצַוּוּ: שֶׁיָּרוּץ, יִשָּׂאֵנִי הַרְחֵק לַמִּדְבָּר.

חוֹלוֹתַי לִי הַחְזִירוּ. אַשְׁאִיר הַבּוּלְוַארִים. אֵצֵא לְחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

יֵשׁ עַם שֶׁכָּזה, בַּחוּרִים־שֶׁל־אָרָד, גּוּפִים עֲרֻמִּים בִּצְרַב־שֶׁמֶשׁ.

(שָׁם אֵין פַּעֲמוֹן הַתָּלוּי עַל רָאשִׁים, עַל רָאשִׁים מַזָּלוֹת רַק הוֹלְכִים.)

עֵת בָּחוּר שֶׁכָּזֶה מֵאַנְשֵׁי־הָאָרָד פּוֹעֵר פִּיו בְּרַחְבוּת הַמִּדְבָּר

וְלוֹהֵט אַהֲבָה (לְעֵת צֵאת כּוֹכָבִים)… וּמַזְעִיק כּוֹכָבִים: אַהֲבָה,

עוֹנָה גֵאוּת מַיִם, דַּם־תְּכֵלֶת צִבְעָם, בְּשׁוּלֵי הַמִּדְבָּר:

אַהֲבָה.

---

הכרזה

מאת

אורי צבי גרינברג

רצפּה, ארבעה קירות ותקרה למשוררים־יחידים חסרי הבית, בנדודי הנכר שלהם במרכזים השונים של אֵינמולדת העם־היהודי התפזרות ספרותית.

אין כוונתי: כשרונות. משוררים־להבא. ולא לכתביהם ה“ראויים לדפוס”. אין זה הזמן לנסיונות ספרותיים. דור שלם שותת־דם מגרונו, שותת־מרתו מֵהַלָך־רוחו. דור שלם עומד בגוף פצוע, רץ או שוכב בעוויתות (חבלי־לידה או חבלי־גסיסה). הזדעזעות במעמקים. תמרות־עשן על פני השטח. וכשרונות הם ניצוצות. אינם נראים בשעת הדליקה. הם יחידים־של־דל"ת־אמות. אבל אינם היחידים אשר בגרו ברוחם בתוך הסער והפרץ וגדלו אידיאית עד לאוניברסאלי:

אדם־אתה־קיים־במיליונים – –

כאן מכריז על היותו האינדיווידואליזם בעל מיליוני־ראשים־ולבבות: פצע־איש הירואי, העומד ברמ"ח איבריו, גדול כעולם, קרוע־עיניים־ואוזניים־ושפתיים. המחדיר לחיים הזורמים את דופק הדם של שלוש־מאות־שישים־וחמישה עורקיו, הַעמֵק, הַעמֵק – –

יחידים ממין זה הם הביטוי הבולט ביותר של העווית. גופותיהם מפַכות בעווית ונושאות על גביהן העירומים את דוַי־הגלובוס האפל. השקפת־עולם לוהטת. פקעת־אידיאות: אדם, עולם – בהתגלויות־כל־הדורות – –

ויש הרי כאלה אצלנו. משוררים שלמים, מושלמים, שראשיהם מלוהטים וכבדים, והלך־רוחם – מרחבים מזעזעים. בני־אדם משוררים, שמעצמותיהם גילפו עצמות לביטוי הסלעי בשביל אוצר שנערם עמוק־עמוק בפנימיותם של נסיונות־ימים־ולילות, בכל דרכי העולם.

– – דלתות ושערים פתוחים לארבע־רוחות־העולם, שם צוענים עולי־הרגל הנצחיים, בנים של אי־שקט, של חברה טהורה בכלל־העולם – כלל־האדם. האלבאטרוסים של השירה היהודית הצעירה. מזון רוחני: בשרם־שלהם; עורקים; עצבים. המשקה בגביעי עצמותיהם של עצמם: הדם הפועם בדופק. ופת־קיבר־לשַבָּת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו: סבל. – – מה עוד חסר במלכות העוני הקדוש? אנחנו, השיירה המזמרת של אנשים עניים לאלוהים. אלבאטרוסים.

משוררים – –

ברכה לאִמותינו העצובות, אשר הרו אותנו לעולם זה ולדור זה! אם כי רע־ומר לו לעולם זה ולדור זה באינסוף הפוער־את־לועו, אשר לשונו לוהטת בצלב־הדרכים הסאהארי: אלדוראדו – נירוואנה.

*

התחדשות. פריצה. מהפכה של הרוח. התרוממות – ועוד. ודאי. ככה זה. כך אצלם, כך אצלנו. כבר הורטטו־בזוועות כל הספרויות בפיגורן הקלאסי. בחולמנות האידילית ובשלווה־השירית האלגית נכנסה רוח־סופה: בְּרָה! הענק שכולו־שפתיים, האדם, במיליון־ראשים נשתאג (לפי גרוס: נשתאג כמכונה. תקופת־הטכניקה!) וגורל הספרים הישנים הוא כגורל הכנסיות הגוטיות והמגדלים הרומיים: נושנות קפואות. פחד להביט. הכבישים עוברים על פניהם. העולם והמאה האדומה עומדים ופניהם למורד־ההר. האופטימיסטים מרכיבים משקפות על עיניהם, ומנסים באינטואיציה (לעת־עתה) לכשף חתיכת מולד לוהטת אי־שם בקצה האופק. ובינתיים – שקיעה, והעולם גורר את המרכבה האדומה והחורקת של המאה שותתת־הדם אל השקיעה. במורד־ההר, עמוסה פקעות־הרקב: הישארות הדורות –

---

ככה זה. אם נרצה, ואם לא. אנחנו עומדים כפי שהננו: בפצעים שסועי־שפתיים, בעורקים נפרשים ועצמות מבורגות, לאחר הרעשות־תותחים וקריאות “הורא”, לאחר התקפות־גזים: לאחר קערות של מרה ואופיום ומי־יום: גועל. וקצף־של־שקיעה על השפתיים.

לכן האכזרי שבשיר.

לכן הכאוטי שבתמונה.

לכן הזעקה של הדם.

אכזרי. כאוטי. שותת־דם. בינתיים – שקיעה. במגדלי־העולם שלנו ערוך השולחן במזון הרוחני לדור־האובדים. ופת־קיבר־לשבת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו. בין השמשות, למרגלות עולם־העבר, עורך הדור שלוש־סעודות אדומות לשבת־השחורה של העולם. מאחורי גבותינו – עמודי־צלבים שחורים.

מזמורים כאלה כורח הוא לזמר. אכזריים. כאוטיים. שותתי־דם. – –

אולי שונה יהיה השיר שלאחר היוולד המולד, והילות־של־תהילה ינוחו על ראשי־האלבאטרוסים של משוררים־בריונים. אבל בינתיים אנחנו עירומים. מדובללים. נפרשים. אוונגליון־של־זעזוע־וחרפה, כולו עורקים ועצמות של דור־חסרי־השקט, דור־תוהו־ובוהו, העומד בצלב־הדרכים אלדוראדו – נירוואנה.

*

הוכרז בשבעים לשון: הלאה השאבלונות ו – העיקר – צימצום ביצירה. תפיסה אינטרוספקטיבית. התעמקות. למען ביטוי־האדם העירום והחופשי – יצאו בזחילה בכל־מקום – גם אצלנו – אלה, המחפשים תמיד שעת־חירום, ואשר תפסו־בידם את החבלים של פעמוני־העבודה־הזרה, והנה מצלצלת בחלל הבשורה של שירה כמו שגעון – –

יצורים כאלה ערמומיים הם, שנונים: “האם ככה לִכתוב נקרא: מודרני?” “אז גם אנחנו כותבים מודרנית”: לטפס על הקירות! להסיר את הגג! לצאת ברגל על־פני הים, גשרים של קורי־עכביש! ומדוע לא? אדרבא! הדברים יוצאים מבולבלים? ככה צריך להיות! האדם!… כך רואה אני את הדברים… אומרים אל הראש: ראש, המצא־נא דברים מגושמים. אבסורדיים ככל האפשר. דברים־אשר־לא־יתכנו. חשוב, ראש: יש לי פרסות על רגלי. ובכן אני (לפי ההגיון) אדם־סוס. וגורר אני (לפי ההגיון) את מי גורר אני? חשוב ומצא משהו, ראש שכמותך! חושב הראש: עגלה עם ברזל – – וכי מדוע לא? אדרבא!

וכן הלאה והלאה. חיקוי. פסוידו־אקספרסיוניזם. חיקוי זול־שבזולים, מחלל־הקודש, לאחד מאתנו. לאחד מאתנו כואב הדבר לאין־גבול. והתוצאה: כמעט כל־הדור, נוער־העיר ונוער העיירות “חולה” בספרותיות. חולה מודרניזם. ולאיזה צעיר הגון אין צרור שירים או רעיונות אקספרסיוניסטיים?

די לשאול בחורצ’יק:

– מה זאת, בעצם, אֶקסְפְּרֶסְיָה?

עונה הבחורצ’יק דבר מצחיק:

– אקספרסיה, אתה שואל? אקספרסיה, אתה מבין, זה… ממ… כותבים על דברי־פרא, אתה מבין… מותר לומר הכל… רק לא כנהוג… יוצא משונה… צריך להבין… זו רֶ־בוֹ־לוּציה, מהפכה, אתה מבין…

אינך מבין כלום. אתה מבין רק שמהיום ולהבא:

שולחן הוא מיטה. יד היא חוטם. נעל היא שעון ובטן היא קרש־הקצבים – – מדוע לא? אדרבא! הפקרות כזאת אני רוצה לעצור. נגד חילול זה של האקספרסיוניזם, אשר בשבעים לשון הרו אותו בדם־ולשד־העצם, אצא למלחמה בכל הנימים של בניין־אברי.

נגד החיקוי המביש: פסוידו־אקספרסיוניזם. נגד השקר הסמוי של העדר־הכשרון, המתכסה באצטלת־הכוכבים הקדושה של שירה מודרנית. נגד כל נחיל־הכוכבים של מביעי־דעות בלתי־קרואים, עם מומחיותם המשכילית־אפיקורסית: מה כן חדש ומה לא חדש. ובעד: ביטוי־האדם העירום, החופשי, הגואה־בגלי־הדם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

---

מאניפסט – אל מתנגדי השירה החדשה

מאת

אורי צבי גרינברג

אל מתנגדי השירה החדשה

נגעתם בשוליים של הרבה אמיתות. וכואב לנו, בימינו ובלילותינו כואב…

בשירה היהודית החדשה יש הרבה עשבים שוטים, עשבי־רעל.

בשירה היהודית יש דברים באנאליים, אבסורדים, דברים לא מקוריים, שנקלטו באקראי, אכן: יש נעדרי־כשרון, שרכשו להם את קיומם רק הודות לצורת־צלילים־חדשים מכונפת של איזה איזם ולסינווּר עיניים־ואוזניים בפראזיאולוגיה ובמילים לועזיות.

בשירה היהודית החדשה יש גראפומאנים־נגררים, בשפת אנשי־מקצוע: סחטנים. יחידי סגולה מריחים מרחוק את אי־כנותם. תאמרו, רואים את ערוותם. בקיצור: בשירה היהודית הצעירה מתרחשים דברים, החורגים מעבר לכל גבול של ליצֶנְציה פואֶטיקה – –

יתכן! אך לא פחות מכך סובלות גם ספרויות גדולות אחרות, ספרויות של עמי־תרבות בריאים אשר יש־להם־בית־אחד. ובכן מה הרעש אצלנו דווקא, בספרות העומדת על כרעי־תרנגולת של עם שאינו־שייך־למזרח ואינו־שייך־לאירופה. השותת־דם מצידו האחד, חולם־הוזה בצידו השני, וסוחר־מוכר בצד שלישי?

אם דבר זה, הנזכר לעיל, חוש הכנות שלכם, הוא אשר דוחה אתכם מאיתנו – נוכל להושיט לכם את ידנו! הדבר אכפת לנו יותר. פוגע בנו עמוק יותר. כי שלנו היא השירה: פרי ההכרה והכאב, אשר אנחנו הרים במאתיים־ארבעים־ושמונה אברינו הרותחים בחוסר־הבית היהודי־אנושי שלנו. אבל אם תזרקו בוץ במעיינות־הסלע החדשים שנפרצו־בעמל־ובאלימות בשממת היובש, ותדברו בשפת תנ"ך: “ויהי לעת הערב, ובאתם בכדיכם לשאוב מים, וראיתם והנה מורעלים המים – – " אזי נחריש אתכם בקריאתנו הלא־תנ”כית, הנַוודית: הסתלקו! אל תבואו בכדי החרס שלכם אל המעיינות, הניחו!

אמת הדבר. אמת (ואמת זו מכאיבה לנו, בימים ולילות – מכאיבה). אבד לנו הבארומטר של שלוות־הנפש, אבד ספר־חוקי־הטרקלין המסורתיים: “כך מדברים משוררים־נאצלים…” אבל איך ידברו (ידברו אמת! אם שירה היא אמת!), אלה, שהסופה הבקיעה אותם בהתרוצצות העולמית, בזעקת־הקרביים העולמית? איך תנגנה הבַּנְדוּרוֹת הישנות והשחורות מגָלוּת־בבל, על נהרות־הדווי שותתי־הדם־היהודי שמן הדְניֶפּר ועד ארץ־הוֹדסוֹן מעשנת־בארובותיה?

לא אנחנו אשמים שמכל עורותיו – הדורות – התקלף הטיטאן: עצב־עולם־ומלואו, שגודלו כגודל כדור־העולם, ואשר גדל לדחליל־מפלצת למרחקים, צלב־פחדים לעיניו של היחיד; האם אשם מישהו, אם שואפים אותו בכל החושים הלוהטים עמוק־עמוק יותר. מהשמש ומהלבנה; מכל כוכב בודד; מגושי עננים מחניקים ומכרכובים של בתי־אבן; ולבסוף – מפרצופי אנשים?

לא אנחנו אשמים, שהגילוי – הקריעה – של פרוכות, החשיפה של ארונות־קודש ריקים, אשר דורות שמרו אותם, היא כה מחרידה, כה אובדת־מלים־לבטאה.

אתם נחרדים מפני “הרואים את הכל”, אשר תגא וטלית, צעיף ובגד־שבת כיסו; הייתם מעדיפים: להעלים־בשתיקה. בבחינת “שידמה שאין רואים…” ובכל זאת – – אנחנו איננו אשמים אם זועק הדם ההולם בדופק. עצמות מזועזעות וסבך־עורקים נחשפו; והרוח נשאה כל כיסוי, אי־שם אל שבעת הימים – –

הזדעזעו־נא ודעו: לא אנחנו אשמים, אם ילל־המיליונים שהתעוררו החריש את השתפכויות־הנפש של נסיכי־שבת נאצלים:

איננו רוצים לשאת את הגלובוס האפל על גבינו עוד ששת אלפים שנה.

לא אנחנו אשמים שאלף נקבות־הפקר בלילות אדומי־ארגמן, שיכורות־עד־שגעון, שרות־עד־שגעון, חשפו את אשר בגדי־משי־לשבת הסתירו לפנים!

לא אנחנו אשמים, שהעיירה ירקה אותנו עם דם־גרונה, והשליכה אותנו, נרעדים, אל חֵך אי־השקט – לערי חשמל, ־גשרים, ־בתי־קומות, ־בתי־קפה, ־מתעתעים, ־קלון, ואופיוּם! יהי: אשם הוא המסובב את גלגל העולם. הלא אתם מאמינים! אבל ככה זה. זו דרך ארוכה ומגושמת. מסביב בער וסער בשעת הליכה. הריתמוס ישנו בשירינו, בתמונותינו, מן הסתם סתמתם את אזניכם בצמר־גפן ועצמתם את עיניכם (עד יעבור זעם… אולי). וכשאינכם יודעים, מזדעזעים אתם – שהדברים הם אחרת, אחרת, אחרת.

איש אינו אשם בכך. אבל סוסים, כלבים, ציפורים, אפילו הדומם הקר – יודעים, שהדברים הם אחרת, אחרת. הם נסחפו איתנו אל ההתרוצצות העולמית. הם חשים, שאחרת, אחרת – – ולכן עיני הסוסים כה עצובות לאין קץ, אבני־אודם־של־דווי לוהטות ערב ערב.

על כן צמוקים ומעוררי־רחמים הם חוטי־השדרה של כלבי־הרחוב, שבנבחם בלילה נביחת יתומים־ואובדי־עולם – נדמה: בכי ילדים הוא – –

על כן נזכרות לי ציפורים שנשארו תלויות, ראשיהן מטה, על חוטי־התיל בשדות סֶרביה, ליד מימיה של הסאווה – – ושוב: הכלב שרץ בין־השמשות, בימי הרעב של סאראיֶבו, במעלה ההר, נעמד על יד הסלעים, והטיח בהם את ראשו – –

וכי אני, למשל, בנה של משפחת קדושים נאצלה (במכתב־ירושה הכתוב באותיות זהב נמשך היחוס עד מלכות־בית־דוד), וכי אני אשם, אם איננו זוכר את שירת “ידיד נפש” הקדושה של אבא ואת “אודה לאל לבב חוקר” של סבי הכסיף, מפני ששש־מאות תותחים מילאו את ראשי; וברקי־הכחול של זרקורים בעיניי, מפני שנתבשמתי בכוהל, בניקוטין, בשירת־מלחים אֶקזוטית, בשאון־חילות־פרא ושירי הגוּסְליות של בוסְניה, ההמויות על הגס במיתרים? –

---

איש אינו רוצה ללבוש את כותנות־השעטנז. האברים היו רוצים: משי. אין רצון להיות נע־ונד. שלווה, שלווה עמוקה. רוצים האברים. הגוף רוצה לנוח בהיכלות. אבל מי אשם אם אין רואים עוד את הדרך העולה להיכל?

על כן האכזרי שבשיר.

על כן הכאוטי שבתמונה.

על כן זעקת הדם הפרועה, המכאיבה.

אלה אשר אינם מבינים אותנו – בשבילם איננו קיימים. רק הדי־קולותינו מבעיתים אותם – –

הגיפו דלתות וחלונות: בל יצא לבבכם מרוב פחד.

אנו חולפים על־פני סִפֵּיכים, ומניחים לכם.

הדרך ארוכה, ארוכה.

אל סוף העולם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

---

עולם עם הראש במורד [קטע]

מאת

אורי צבי גרינברג

תִּפְרְשׂוּ אֶת סִפְרִי – אֲבָרַי – אֵבֶר־אֵבֶר, גִּיד־גִּיד.

הוּא כְּבָר מִמֵּילָא מְשֻׁסָּע, וְאֵין לוֹ כְּרִיכָה עוֹד.

וְקִרְאוּ אֶת הָאֶוַנְגֶּלְיוֹן־שֶׁל־חֶרְפָּה מִגּוּפִי,

אֶת אֶוַנְגֶּלְיוֹן־הַחֶרְפָּה שֶׁל הַדּוֹר, שֶׁל מְאַת־הַגְּסִיסָה!

וְהָרִיחוּ בִּנְחִירֵיכֶם אֶת דָּמַי הָרוֹתְחִים;

תִּשְׁאֲפוּ

אֵל רֵאוֹתֵיכֶם נִיחוֹחַ־זְוָעָה, יֵין־הַסַּם,

הַחֲשִׁישׁ,

רֵיחַ עֵשֶׁב־יָרֹק שֶׁל שִׂנְאָה, מֵי־יוֹם: אֶת הַגֹּעַל!

מָה אוּכַל לְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן? הַלָּשׁוֹן בָּרְחוֹבוֹת

נְקֵבָה־שֶׁל־הֶפְקֵר:

כָּל אֶחָד כְּבָר שָׁכַב אִתָּהּ כָּאן.

הַיּוֹם הִיא עִוֶּרֶת עֵינַיִם, חֵרֶשֶׁת אָזְנַיִם,

וְדָמָהּ בְּעוֹרְקֶיהָ הוֹרִיק כֶּחָלָב שֶׁהֶחְמִיץ,

מוּטָב הָיָה: מָוֶת…

הָעֵינַיִם יוֹצְאוֹת מֵחוֹרִים – – צִפֳּרִים בְּהוּלוֹת.

בָּעֵינַיִם תָּרוּצוּ. צִפֳּרִים בְּהוּלוֹת יַעַקְבוּ־נָא

אַחֲרֵי כָּל הַשּׁוּרוֹת – אֲבָרִים שֶׁבָּרְחוּ בְּזִיגְזַאגִים:

הִלּוּכֵי־הַחֶרְפָּה, הִלּוּכֵי־נְחָשִׁים בְּיִשּׁוּב אֱנוֹשִׁי –

שֶׁלִּי וְשֶׁל עוֹד כָּזֶה הֵלֶך־הֶפְקֵר, כְּמוֹ רוּחַ

מִמִּזְרָח – לַמַּעֲרָב

אֶל עַרְבּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

רְאִיתֶם? מֵיתָרִים מְתוּחִים הֵן שׁוּרוֹת הַשִּׁירִים

כְּחוּטֵי טֶלֶגְרַאף עוֹטֵי־כְּפוֹר בַּבְּקָרִים:

צִפֳּרִים נִתְפְּסוּ בָּם, תְּלוּיוֹת הֵן, מֵתוֹת וּקְפוּאוֹת,

רָאשֵׁיהֶן אֶל הָאֹרַח לְמַטָּה; וְהָאֹרַח מוֹשִׁיט

אֶת שְׂפָתָיו הָרוֹקְבוֹת, בּוֹצִיּוֹת, לְעַרְבוֹת אֶרֶץ־סְתָו.

הֵי, הַעֲמִידוּ אוֹתִי מִמּוּלָהּ שֶׁל יַבֶּשֶׁת בּוֹעֶרֶת

בְּלִי כֻּתֹּנֶת לַגּוּף, אֲבָרִים לוֹהֲטִים נִפְרְשׂוּ –

וְסוֹמְרוֹת יִזְדַּקְּפוּ שַׂעֲרוֹתַי עַל־שְׂפַת מֹחַ פָּתוּחַ.

וְלֵילוֹת – אִזְמָרַגְדִּים־שֶׁל־רַעַל יוֹרִיקוּ, יַבְרִיקוּ.

וְגוּפִים יְרַקְּדוּ בְּאֵדֵי אַדְמוּמִית עֲשֵׁנָה.

וְרָאשֵׁי־פַּנָּסִים – רָאשֵׁי־סוּס פְּשׁוּטֵי־עוֹר – כֹּה יָנוּעוּ:

לֶהָבוֹת שׁוֹתְתוֹת עַל מְאֻבָּנֵי רְחוֹבוֹת – –

דַּרְכִּי רְחוֹבוֹת בְּפַסֵּי־הַטְּרַאמְוַי בַּבִּירוֹת.

דַּרְכִּי, דֶרֶךְ כָּל אֶבְרֵי־גּוּף, כְּנוּפְיוֹת־צְלָב שְׁחֹרוֹת.

בִּימֵי שִׁטְפוֹנוֹת־הַיָּגוֹן שֶׁל יֵאוּשׁ: הַלְוָיוֹת־יְהוּדִים…

דַּרְכִּי, מֵחוֹף־בֶּטֶן, מֵאֶמְצַע אֶל־מַעְלָה עַד מֵצַח,

עַמּוּד יֵשׁ, שָׁחֹר וְגָשׁוּם, עִם בַּרְזֶל־שֶׁל־יֵשׁוּעַ.

אִשָּׁה מְעַרְטֶלֶת שָדֶיהָ לְנַעַר בָּרְחוֹב.

(עִם פַּנָּס, הַבּוֹעֵר כְּטֵרוּף:

כְּשַלְהֶבֶת הַמֹּחַ…)

תְּלִיָּה. וְאָדָם שֶׁהִכְּחִיל. הַחַמָּה – כֶּתֶם־דָּם.

חֲפִירוֹת. גֶּדֶר־תַּיִל. שְׂדֵה־קְרָב. לְבָנָה. וְרָאשֵׁי־

חַיָּלִים. רֹאשׁ אֶחָד כְּמוֹ שֶׁלִּי. מְדֻבְלָל וּבוֹצִי.

דָּם שֶׁל בֵּית־מִטְבָּחַיִם. עֵינֵי־שׁוֹר־שֶׁל־זְגוּגִית: רַחֲמִים!

וְיָד גַּלְמוּדָה, צְהֻבָּה, וּבָהּ בְּרַאוּנִינְג אָפֵל.

וְגִשְׁרֵי־רַכָּבוֹת. וְהוֹלְכִים: פַּעֲמוֹנִים בָּרַקּוֹת.

בְּרָאשִׁים־כְּלַפֵּי־מַטָּה־גּוּפִים־צוֹלְלִים לְתוֹךְ מַיִם.

יְהוּדִים נִבְהָלִים, עִם פֵּאוֹת וְשׁוּלַיִם בָּרוּחַ – –

בְּפִנָּה, חֲצִי־אוֹר חֲצִי חֹשְֶׁךְ, יוֹשֶׁבֶת אִמִּי

עַל חֻמָּש־בְּתַרְגּוּם. הַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק לִמְרַאשׁוֹת.

וְעַל הַקְּרָבַיִם יוֹשֵׁב לִי קַבְּצָן בְּלִי־רַגְלַיִם

וְשָׁר מַנְגִּינוֹת עַל לֵילוֹת־הַמַּכְאוֹב שֶׁל כֻּלָּנוּ,

וְנוֹפְלוֹת מַטְבְּעוֹת.

*

עָרֵי־קֹדֶשׁ לָכֶם בַּאֲרָצוֹת מְכֻסּוֹת־כְּנֵסִיּוֹת

וְאוֹגוּסְט עַכְשָׁו. חַג לִכְבוֹד שִׁלְהֵי־קַיִץ.

וְעָלִים זְהֻבִּים בַּדְּרָכִים – כִּסְמָלִים: מַטְבְּעוֹת.

וְעָלִים אֲדֻמִּים – כְּמָשָׁל: שֶׁרוֹתְחִים דְּמֵיכֶם.

וְיוֹצְאוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּכֶם, וְיוֹצְאוֹת הַבְּתוּלוֹת,

יוֹצְאוֹת לַכְּפָרִים, לְבַכּוֹת אֶת מוֹתוֹ שֶׁל תַּמּוּז.

וְאִתָּן בַּחוּרִים־כְּמוֹ־יֵשׁוּ, מֵימִיּוֹת הָעֵינַיִם,

הַמְנַגְּנִים עַל כָּל כְּלֵי־נְגִינָה יְגוּנים: אֲבֵלוּת,

אַחֲרֵיהֶם צִפֳּרִים, וְשָׁמַיִם כְּחֻלֵּי־אַדְמִימוּת,

וּמַבַּט כְּנֵסִיּוֹת – פַּעֲמוֹנִים אַדִּירֵי־נִדְנוּדָם – –

אַך אֶצְלֵנוּ מַחְשִׁיךְ בֶּחָזֶה מִשְּׁקִיעוֹת אֲדֻמּוֹת.

עָגֹל: הַמַּזָּל שֶׁל הוֹוֶה־מְיֻלָּל אֲשֶׁר לָנוּ.

וְהוּא כְּעֵינוֹ שֶׁל הַפַּחַד: מֵהֶרְיוֹן הַשָּׁמַיִם.

עָלָיו בֵּינָתַיִם תְּבַלוּל, אֲבָל הוּא יִתְפַּקֵּעַ –

וְתִבְהֶה עַל כֻּלָּנוּ, בְּרֶדֶת־עוֹלָם־בַּמּוֹרָד,

עַיִן, אֲשֶׁר תַּקְפִּיא אֶת הַדָּם בָּעוֹרְקִים

וְתַחְשִׁיך אֶת הָאֹדֶם. – –

עֲרֻמּוֹת נְשׁוֹתֵינוּ וְאֵין לָהֶן דֶּמַע לִבְכּוֹת.

אֵין יוֹדְעוֹת אֵיזֶה יוֹם, מָה הַחֹדֶשׁ עַכְשָׁו.

הֵן כְּמֵהוֹת לִשְׁקִיעָה אֲדֻמָּה – נִמְשָכוֹת לַמַּזָּל

הַהוּא, הַמְצֹעָף בִּתְּבַלּוּל – כְּתִינוֹק בְּשִׁלְיָה.

הֵן רוֹצוֹת לְהַרְגִּישׁ בְּוָּלָד בְּבִטְנָן הָרֵיקָה,

וְעֵינַיִם דּוֹלְקוֹת וְדוֹלְקוֹת, מִתְִּשׁוּקָה וְקִנְאָה,

דַּם־תַּמְצִית לָהֶן – קֶצֶף־שְׁקִיעָה עַל שְׂפָתַיִם רוֹתֵחַ – –

לָנוּ אֵין בְּתוּלוֹת. אִישׁ אֵינֶנּוֹּ רוֹצֶה בְּתוּלוֹת!

אֲבָרִים עֲרֻמִּים וּפְצָעִים הַנּוֹטְפִים – לְכָל־עַיִן;

אִישׁוֹנִים לוֹהֲטִים, שְׂעַר־מֶשִׁי בִּשְׁבִיל לְהַתִּיר.

וּמי שֶׁרוֹצֶה בְּאִשָּׁה־לְשָׁעָה – יְקַבֵּל, יְקַבֵּל!

וּבִלְבַד שֶׁאֵינֶנּוּ בַּעַל־מוּם, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְעִישׁ!

וּבִרְחוֹבוֹתֵינו לֹא עוֹד יִהְיֶה חַג מֵעַתָּה.

בְּאוֹרְחֵי אֲדָמָה רְחָבִים אֲשֶׁר פֹּה חֻלְּלוּ,

שָׁם הָלַכְנוּ כֻּלָּנוּ הוֹלְכֵי־הָעוֹלָם־בַּמּוֹרָד.

לֹא עוֹד יַעַבְרוּ תְּכֻלֵּי־עַיִן זְקֵנִים נהִירִים,

בִּקְטִיפַת־חֲלוּקִים, בְּפִרְפּוּר־טַלִּיתוֹת עֲטוּפִים,

וְעַל עָרְפֵיהֶם הַכְּתָרִים הַכְּסוּפִים בּוֹהֲקִים – –

וְנַהֲרוֹתֵינוּ עַל מִישׁוֹרֵיהֶם לֹא יִשְׂאוּ עוֹד

תְּכֵלֶת־חֵן שֶׁל שָׁמַיִם, אֶת גּוּשֵׁי־הַחַמָּה – זֹהַב־לַהַט

שֶׁל שַׁחֲרִית־שֶׁל־תְּפִלָּה

וְעַרְבִּית־שֶׁל־תְּפִלָּה.

בִּתְהוֹמוֹתֵיהֶם מֻנָּחִים שְׁיָרֵינוּ: תַּשְלִיךְ.

כְּמוֹ רַעַל בָּעֹמֶק מוֹרִיק, וִירַק־רַעַל לְמַעְלָה.

וְהוֹלְכֵי־בְּמוֹרַד־הָעוֹלָם פֹּה פְּרוּמֵי־הַחֻלְצוֹת

מַגִּיעִים:

זְכָרִים,

נְקֵבוֹת –

(עַל־פְּנֵי כּוֹכָבִים חֲרוּטִים הָאוֹתוֹת: חִ – לְּ – ל – וּ)

הֵם רָקְדוּ פֹּה מְחוֹל־שִׁכָּחוֹן נוֹהֲמֵי־מִמַּכְאוֹב,

כְּשֶׁאַחֲרֵי גַּבֵּיהֶם לָהַבוּ אֲחֻזּוֹת־יְרֻשָּׁה:

רְכוּשָׁם וְחָטְפָּם שֶׁל דוֹרוֹת. גְּרָנוֹת, מִגְדָּלִים.

וְהֵם יִרְקְדוּ מְחוֹל חֻרְבָּן, מֻקְצְפֵי הַשְּׂפָתַיִם,

יִרְקְדוּ אֶל־תּוֹך־לַיְלָה עִם רַעַל –

בְּלֵיל־מוֹרַד־הָר שֶׁל עוֹלָם.

תּוֹךְ־רִקּוּד יִצְנְחוּ, יְחִידִים – כּוֹכְבֵי־לֶכֶת

לְרַגְלֵי הָעוֹלָם –

קֻפַּת כּוֹכְבֵי־לֶכֶת,

וְיִגְהַר הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם עִם חֶרְפָּה עַל הַמֵּצַח:

רָקִיעַ אָרוּר. – –

*

חוֹלֶה הוּא הַדָּם בְּאֶבְרֵי הַנָּשִׁים שֶׁל אֵירוֹפָּה.

הֵן אֵינָן מַפִּילוֹת תִּינוֹקוֹת עוֹד מִתּוֹךְ רַחְמֵיהֶן.

עֲקָרוֹת הֵן עַתָּה, לֹא מֻפְרוֹת, לֹא קוֹלְטוֹת הֵרָיוֹן,

הַזִּכּוּר: שִׁכָּרוֹן הוּא שֶׁל לַהַט בֶּן־לַיְלָה־אֶחָד.

הַנִּקּוּב: תַּאֲוָה מִתְהוֹלֶלֶת בַּת־לַיְלָה־אֶחָד.

וּמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת בְּכוֹרָה, בְּלֵיל־רַעַל אֵירוֹפִּי

רוֹאָה שׁוֹשַׁנַּת־הַחֶרְפָּה בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַבְּכוֹר,

הַיּוֹנקֵ חֲלֵב־רַעַל שֶׁלָּהּ בִּתְשׁוּקָה חַיָּתִית

וּבֵין חֲנִיכָיו הוּא סוֹחֵט אֶת פִּטְמַת הֶחָזֶה,

כְּבַעַל־תַּאֲוָה מְבֻגָּר, לֹא כְּיֶלֶד־יוֹנֵק – –

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה בְּאִשָּׁה־לְחֻפָּה. אֶקַּח לִי

זוֹנָה לַיְלָה לַיְלָה, אֲדָמָה עֲרֻמָּה לִי מִטָּה.

הַכְּלָבִים מִזְדַּוְּגִים בְּחָלְפָם. כַּלְבָּה מַפִּילָה.

וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי לֹא אוֹלִיד אֵיזוֹ נֶפֶשׁ –

בִּדְמוּתִי וְצַלְמִי: אֶת הוֹמוּנְקוּלוּס. פְּרִי שֶׁל תְּסִיסָה.

*

הוֹ כָּמְרֵי־נוֹצְרִי קֵרְחִים, בְּנֵי־בְּלִי־אִשָּׁה!

עַד לְאָזְנַי בְּלֵילוֹתַי הָאֲטוּמִים

בָּא בְּכִי־שֶׁל־רַע־וָמַר־כָּזֶה מִכֶּם – – וְעֵר אֲנִי

לְמַרְגְּלוֹת עוֹלָם בְּמוֹרָדוֹ, אִיּוֹב בְּלִי גַּג אֲנִי,

וּבְלִי חֲלוֹם, וּבְלִי נִיצוֹץ, יָרֹק – הָעֹבֶשׁ רַק בַּדָּם.

בִּשְׁתֵי יָדַי קפוּאוֹת אֹחַז פֹּה אֶת הַגְּלוֹבּוּס אֲשֶׁר לִי,

אֶת רֹאשׁ־הַזַּעַם, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שִׁנַּיִם לוֹ חוֹרְקוֹת,

וַאֲנִי טוֹרֵף בְּדִמְיוֹנִי נִתְחֵי בְּשָׂרִי בְּכַעַס – –

…לָכֶם אִישׁ לֹא חָתַךְ עוֹד הַוְּרִידִים שֶׁבַּיָּדַיִם.

אִישׁ לֹא תָּקַע אֶת צִפָּרְנָיו בִּגְרוֹנֵיכֶם.

אִישׁ לֹא הֵבִיא אֶחָד מִשֶּׁלָּכֶם אֶל גָּלְגָּלְתָּא

וְלֹא תָּלָה אוֹתוֹ עָרֹם עַל עֵץ פּוֹרֵחַ – –

אִם כָּל הַכְּנֵסִיּוֹת שֶׁלִּי הֵן – מַה כּוֹאֵב לָכֶם?

אִם שָׁם תְּלוּיִים אַחַי שֶׁלִּי, דָּמָם נִגְלָד,

רָאשֵׁי־יָגוֹן עַרְטִילָאִים – שֶׁל מִי אָז הַיְלָלָה?!

הִלּוֹת הַזּוֹהֲרוֹת־בְּזֹהַב נִקְרַע מִן הָרָאשִׁים,

בְּלֹא־קְדֻשָּׁה נַשְׁאִיר אָחִינוּ־אֱלֹהִים עַל הַעַמּוּד,

רַק גּוּף עָרֹם, פָּצוּעַ, עִם דַּם־אָדָם צוֹנֵן,

יֵלְכוּ שְׁלִיחָיו לִלְעֹס קַשׁ בְּאֻרְוָה – –

לֹא יִלְלַתְכֶם! הַדְּוַי שֶׁלָּנוּ, דְּוַי־שֶׁל־יְהוּדָה־נוֹצְרִי הוּא!

לֹא עִנּוּיְכֶם! הַפֶּצַע שֶׁלָּכֶם – רַק בְּהִיפְּנוֹזָה.

הִתְבּוֹנְנוּ עֵרִים עַתָּה: פֹּה מְחֻלָּל דָּבָר שֶׁלִּי:

קְדֻשָּׁה־שֶׁל־יְהוּדָה־נוֹצְרִי – אַתֶּם הֳיִיתֶם עֲבָדִים!

הַזְגוּגִיּוֹת דּוֹלְקוֹת בְּאֹדֶם בְּעָרִים וּבִכְפָרִים – בְּעֶרֶב הָעוֹלָם.

זֶה עֶרֶב שֶׁל שַׁבָּת־שְׁחֹרָה – רְאוּ: דְּלֵקָה, נוֹפְלִים

עַמּוּדֵי־סֵבֶל, עַמּוּדֵי־הָאֱלֹהִים, ועַמּוּדֵי־הַגֹּעַל,

וְאָנוּ – גַּם חָדַלְנוּ לְצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹנִים: שְׂרֵפָה!

כִּי כָּל הַפַּעֲמוֹנִים כְּבָר בְּעָפָר כְּמוֹ סִירֵי עוֹפֶרֶת – –

שֶׁלָּנוּ הַמָּדוֹנוֹת הַיּוֹצְאוֹת אֶל הַהֶפְקֵר,

נוֹשְׂאוֹת לִמְכֹּר חָזֶה לֹא־אִמָּהִי פֹּה בֶּעָרִים,

כִּי נִרְקָבִים עַל כָּל עַמּוּד הַבֵּן־פֹּרָת־יוֹסֵפִים.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

יוסף אַבּו הגלילי: חיתוך לינוליאום (מתוך ‘אלבאטרוס’ 3)

---

האדם זועק

מאת

אורי צבי גרינברג

(פורסם בחתימה “אוריאלי”)

הימים זועקים עד־צרידות בשיגעונם המאיר, ונחנקים בסוף בשמשותיהם המדמדמות. באים הלילות נובמבריים, וגוהרים עליהם כחוֹלי־אסטמה אפלים, מחרחרים מגרונם את המעמקים, מנענעים בָעצים ובוהים סוּמים דרך זגוּגיות השמשות: בדירות אורב הפחד. אימת הלילות. בחלל מְזוגה שֵינה ובשינה סובבות טבעות־לבָנָה מאירות. נחשים ירוקים באים מנקיקי־הסלע של הרי־הקדם, המוני נחשים זוחלים דרך השינה – ומערכת העצבים נרטטת. עצבים הופכים לפסי־רכבת. מכל המרחקים באים במרוצה קטרים. והדמים גולשים מכל העורקים: נעשים נהרות. הנהרות – נעשים ימים. עליהם – אוניות עם מפרשים מפרפרים ודגלי כל אומות־העולם… וכשהעיניים מביטות לאחור, רואות הן גוף על משכב בלילה. בשר ודם כלוּאִים בעוֹר, סתם: גוּף, והכאב הוא על־אנושי. מזדעקות אפילו אצבעות־הרגלים – –

על־פני כל כדור־העולם מהלכת שאגה, כביום־המכאוב הראשון של אדם. בן־האדם עומד עירום ורואה את עצמו: בלי עלי־תאנה. לא לב, נחל קטן משמאל, הוא מערת הגעגועים, מערת הרגש, רק עצמות, כל העצמות. מתגעגעות, מרגישות, כמהות. להן קול פנימי של צחוק ושל בכי. עורקים זועקים דרך הגוף. דם רותח. לָמַד את הריתמוס מִיַּמִּים. בַּמוחות זרח העולם־הקדמון השקוע. שואג הוא, האדם של קדם, נתח מן הכאוס:

אשתי־מחוּפָּה היתה לזונה. רוצה שאֶת הזרע המוליד־ילדים אשפוך על כרסה, שלא יופרה רחמה.

לגברים אחרים היא אומרת אותו דבר, אחרים נשמעים לה…

בוכה עולם של תינוקות־שלא־נולדו בלילות־הדווי שלי.

התוכיים במרזחים מפטפטים לי זאת בימַי ימי־הנדוד.

חָבר שיגעון (המלַווה אינקוֹגניטוֹ) מלמלם זאת לתוכי, מפַעֵם בפעמונו בראשי.

קצף על שפַתי, אכוּלות החטא; איני נוגע בהן בשמיים. אינני מנשק פרוכת.

עם כל נגיסת לחם אני זולל את אלוהים.

עם כל לגימת מיים אני שותה שואה.

בכל נשימת אוויר בא גועל לחכי.

וְ

לאן ההליכה בימים ולאן ההליכה־לישון־על־משכבים־בלילות?

וראש על כתפיים לוהט. בשום־אופן אי אפשר להסירו מן הכתפיים ולהשליכו כקדרה עם מוח על אבני הרחוב.

מגדל האייפל מתייבש, הנוראה בזעקות־הדומֵם זועקת. אינו רוצה לעמוד כך: מוקפא ומתוח.

ליפול הוא רוצה! להיות לעפר! וכך רוצים מגדלים אחרים.

גלגל־הענק שבווינה נאנק. וינה ישנה בלילה. וינה מְזַנָּה בלילה.

כל בוקר הומות הארובות של ניו־יורק, זועקות עשן, והעננים תובעים: עוד. כך זועקות הארובות בכל מקום.

וכמה אמות עמוק יותר באדמת כל כדור־העולם מונחות מיליוני־מיליונים נבלות: בניו של אדם, בנותיה של חוה; ולתולעים יש מזון לשנות נצח, והתולעים רוחשות. ומעליהן פרושׂה הפזורה השחורה. אדמה, ואדם הולך, האדם הערום הולך, בקצף על שפתיו, להבות בעיניים. לפניו הולכת הזעקה ההירואית אל סף העולם – –

אדם מאמין, שאֶת הכאב חשות מיליוני עצמות באדמה.

כה מחתרתי הוא.

כה חשוך הוא.

וְ

כה אינסופית האדמה.

האדם זועק: מה קורה לי פה?

---

לפני הצלב

מאת

אורי צבי גרינברג

INRI

– – שַׁלָּמָה אני אחד משיירת

הנכאבים, שאיננו תלוי

לצדךָ על עמוד כפרי

בצלב־דרכים. שמש תייבשני,

הלילה יגהר עלי? | אחיך,

ראה, עצמות גופי, חוט־השדרה

שלי: באור־העולם־עִם־שחר אני שָׁ

קוּף. יסורים מזַהַרים. | היום אָרָד, הלילה

דיו. אילם כמוך אני ביום (אינני יכול לשאת את

משא הארד על הראש ועל העיניים.) אבל בלילה מושכת אותי רמיזת המים העמוקים: לרדת בהם, אַ – עד מעל לראש. מסביב קירות. בניין שלוש־קומות ורחובות מתים של עיר־כנסיות. מתכרבל אני, אחי ישו, עור־ועצמות יהודי מתכרבל (אלפיים שנה אחריך, זקֵן!) ושפתותַי מתבקעות: פצע אדום באפלה – – הולך קולי כנחש, הבזקים־הבזקים: אבוי! מתוך הדם – – | אתה, רוצה להינתק מן העמוד, כשגשם מזמר יורד, עצים משליכים עלים. אתה מיילל בקול־רם. יערות מזדעקים. העולם תולה את עצמו למענך – ואתה – על לילות־המכאוב של כולם – זועק, זועק, זעקת אסון יהודית – – | התזכור אחי, את הכפר בית־לחם הקדוש? התזכור את פגישתך עם מרים בדרך־שדות גלילית: כד שמן־משיחה. התל

תלים שלה על רגליך. מעטה־עִברים לבן על גופך

ואיזור של תכת על מותניך? אֶך־אֶך ייתכן:

אינך זוכר עוד. כל־כך הרבה אלפי פע

מונים־פעמונים מצלצלים. כל־כך

הרבה קולות־מתפללים מטו

רפים – וְ INRI של דם בלָא

טינית מעל למוח. – – אבל

מדוע פונה מבטך עדיין

לשמיים ולהיאנחחח אתה

רוצה: אלי, אלי, למה עזב

תנו? – אבל לפעמים עומד

אני לעת מנחה־של־ורדים,

שקיעת החמה. אך, אבי רו

טט אז בחלוּק רטט־שבקדו

שה ושואב בעיניו הצמאות

את צער יום־עולם־שוקע.

אבל אבי מחכה לעליית כוכ

בים. לקידוש־לבנה. אני –

לא. אני עומד: ענן, שקיעה

בגופי, וחושב כשקיעה אל

תוך דמי הבוכה, כשהוא זורם כה: נעשית של אֱדום. אחי ישו. יש לך אלפיים שנות שלווה על הצלב. מסביבך אפס עולם. אֶך. שכחת הכל. מוחך הקפוא אינו חושב: למראשותיך מגן־דוד, מעל למגן־דוד – ידיים מברכות. מתחתן בוסתני־תמרים־זיתים־ואתרוגים. | – עיניים קפואות אינן רואות: למרגלותיך: קופת ראשי־יהודים כרוּתים. טליתות קרועות. גווילים דקוּרים. בדים צחורים עם כתמי דם.

ומכל לכל אלה – שיכור ושיכורה. חכים רקובים להם. פיות נוזלי־רוק – גועל מגעיל.

שלג. כפור. קיפאון. צער־עברים קפוא. כאב־יהודים־עתיק. את גולגלתא, אחי, אינך רואה. גולגלתא כאן: סביב־סביב. פילאטוס חי. וברומי אומרים תהלים בכנסיות – –

הייתי מביא לך גחלים לוחשות ברצפת־אש: בגולגולת מרוקנת של ראש־יהודי. כדי להחם את רגליך, את הקפואות – – אבל מחשבה עולה בי: יש לי אחים שחוטים. יש לי אחים בצבא־הבריונים האדום. ויש לי אחים צעירים מהם, השותלים אקליפטוסים בביצות חדרה. קדחת אוכלת אותם. נהי־תנים. אבל ים יש להם. הרים יש להם. והכּנרת הרי – כּנרת. לא ויסלה – –

אֶך־אֶך. יש לי אחים ליד הוויסלה… מה אספר עליהם? ירח על הוויסלה. סירות עוגנות ליד החוף. ספינות מפליגות. לא ספינותַי – על כל מימי העולם מובילות ספינות את אחַי – –

שלג. כפור. קיפאון. צער־עִברים קפוּא. דווי־יהודים־עתיק. אתה היית לדומם, יש לך שלווה על הצלב. לי – לא. לי לא – –

שַׁלָּמָה אני אחד המתבודדים הנכאבים הללו, שאינו תלוי לצדךָ על עמוד כפרי בצלב־דרכים? – –

למה אין ליקוי־חמה? – –

הנריק בֶּרלֵוי: חיתוך לינוליאום (מתוך 'אלבאטרוס 3)

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

---

תפוחים אדומים של עצי־הדווי

מאת

אורי צבי גרינברג

(פורסם תחת השם “מוּסטָפָה זָהיבּ”)

בשם זה קראה לי האנוּמא מתחת לעצי־המכאוב – אני נותן זאת לאסתר שומיאצ’ר

אודם־שקיעה זורם הַלְהֵט־אל־תוך־העבים. או: מַאֲרג־חוטים זהוב־התכלת. סיפור אגדה: פעם היה. רומנטיקאי, פנים משולשות, עיניים גדולות של עגל שגנבוהו מתחת לבטן אמו הפרה – פוער את פיו כשפתיים של פצע.

זגוגיות־השמשות בוערות באודם. הראש חייב להיות שחוח: פעם זה היה (בסוף הסיפור יחרקו שיניים).

"…שמש זרחה על שביל־פרחים. לבבות ופרחים טבלו בטללים, ובתפילות־של־שחר נוצצות ערגו אל השמיים. האולימפוס נשא את השחר – מלכות – על־ראשו. הר הרטיט על כתפיו יערות־אשוחים. מלאכים ירדו מטה, עין לא ראתה, וטוו מיתרים־של־משי בלב העולם. נשמות וציפורים פרחו באוויר. רוח קלילה הרעידה את המיתרים – ומתחת לשמיים חולמים, מפוזרי שושנים מוזהבות, הקשיב הנצח לזמירות עמוקות. הקשיב לזמירות על עצמו. ועם שחר פעמונים – פעמונים צלצלו ועוגבים ניגנו לנשיות הקדושה – תהילת מרים. תהילת־רחמים, תהילת־אמא־של־העולם – – "

עד כאן.

האיש עם הפנים המשולשות מותח גבותיו כלפי־מצח. עיניים גדֵלות: ערב־סתיו בהן. חוטי־דם דקים מתפזרים בלבנת־העין.

– נו?

– "עד שעמוד־האש יָצא מן האדמה. השדות שמסביב לערים העלו אֵדים. עשן. אדום. אלוהים הצית את העולם. צפורים צנחו. נשמות – נתקעו בזוויות. ההר מסר את יערות־האשוחים שעל כתפיו לסופה. הנצח היה שואל מפי השמש והירח את פשר הסוד, הסוד על עצמו – – "

עצור.

האיש עם הפנים המשולשות מביט כלפי מטה (עץ בלי עלים עומד שחוח לעת־חשוון, הרוח תוכל לבוא לנגן על הענפים…). זגוגיות־השמשות אדומות. כנראה: השמש שוקעת. והדבר חוזר בדם:

השמש שוקעת. אמא!

*

אודם בלהט אפֵל. דמדומים כאובים. עולם־גולגולתא. עומדת טחנת־רוח ריקה, תשו כנפיה. בריית־כאב עזובה. הירוגליף של לשון־פחדים. בלב השדה. שדה עצוב. לפני שנה פרח השיפון. וממילא: תמוז זהוב (על אורח לבן מושכות מן הכפר תהלוכות מזמרות…) קוצרות שריריוֹת. הו, איזה צחוק וציוּץ עד אל־תוך הערב האדום! ציוּץ… הו! זריחות־כוכבים מיוּהלָמות מעל לראשים החושקים של קוצרות אֶרוטיות. – –

אבל בינתיים, אֶך, מלחמה עלי אדמות. בשמיים אין רואים את האות. אבל הרכה שבבכיות־העיניים, העמוק שבאבלים ניכר בעננים. מבארות השינה שואב אני תפוחים אדומים: תפוחי מאדים־של־מזל. גדולים כגלגל העולם. – –

אַך, אוֹך.

*

איכר יורק על כף־ידו ומשפשף יד ביד. הֶפּ! מלחמה עלי אדמות, מה משמע… ככה המלך ציווה! לז’נדרמים כפתורים מבריקים ומדים חדשים. טסט… ומראֶה אָבֵל לכיכר הלחם. אֶך, אֶך, עדיין חיה הפונדקית החיננית, יכנס הרוח ב – – – היהודי שלה… אֶך! והיי"ש רוצה לגלוש בחך – – אֶך, אֶך! הֶה! חיננית, אַת! מה את אומרת על המלחמה – הה? חַאיִימ הזקן שלך יעשה, ככה: פּיף… חֶה־חֶה, מה משמע… למה לא?! – –

מתַקתֵק, מתקתק האורלוגין הישן. לפונדקית שפתיים יבשות. שותקת. דַנִיליוּק האיכר מביט. המקטרת מעשנת. ובאורח צועד הצבא. תרועת־חצוצרות, אַך.

*

אבא העווה פניו. נעשו צרים. התארכו. בתוך החלוּק קדח רק חוט־שדרה עם טבעות־צלעות. ראש, הראש שלי, צנח על כתפי אבי. יותר לא ראיתי. אבא בכה. הסימן: על עורפי נפל משהו חם ונעשה קר. יכולתי לחוש: עומד אדם שחוח. לאמא עלה הדם מכל העורקים לפָּנים. להטה. גוש שקיעה. והשקיעה אמרה:

– הרבה לילות רצופים ראיתי בחלום תפוחים אדומים ושקיעות־השמש…

שכחתי: מלחמה עלי אדמות, רציתי לומר לשקיעת־הדמדומים:

– אמא קדושה, האם בית־לֶחֶמית את?

אולי שמי יֵשו?…

אמרתי זאת בדמי, זגוגיות־השמשות בערו אדוּמות, כי הסתכלתי בהן.

– – –

גוף התיישב אל אדן־החלון, בפרופיל. לבכות בקול־רם אל תוך הלילה.

משמי־העננים הממורטטים מביטה עין נזוּלה: מכאוב עלי אדמות. קדחת בדם. נשים יושבות ליד החלונות ובוכות אל תוך הלילה.

*

היו לילות אחרים. לילות סתם. גוּף היה מתגלגל על מִטה צחורה. שינה לא יכלה לכבוש את הגוף. התהרהר: אֶך, ניצוצות נשפכו על הים. מנורות. מנורות. גשרים. טלפון עֵר. רמזורים. רכבות רצות עד צרידות. אוניות מוּארות נאבקות בים הגבוה. ואתה, שוכב, שוכב. סתם כך. מכיוון שלילה שוכב אתה עד ששינה תחטוף. לישון לילות ולהשכים בבקרים עם האזרחים שנשים להם… אֶך, אֶך –

עכשיו גוף בכל־מקום. רץ. מיליון־ראשים־לו. מיליון־עורקים־לו, הוּ – הַה. פוחת ופוחת הקהל בכנסיה. גופות של ישו נרקבות על עמודים בכל־מקום. מוות הוא מוות. בבית־המדרש מקמץ השמש הזקן בעצים והתנור לא יתחמם מחמִשּה צרורות עצים. – – אֶך, אֶך. אברמ’ל ישיש מושך בתאווה טבק־הרחה בנחיריו, נאנק: א, ואינו יכול להתגבר לשים את הטלית ולברך על “להתעטף בציצית”…

שכלל אין ראש לזה!

*

נרות־באגורה על ארגזי חיילים מצובעים באדום־כהה וירוק־כהה. דמויות מכוּפפות: גוּשי כאב־בשׂרים. גלמוד חי בכותנות מזוהמות, וראשים קשים, מגולחים. אֶך. ליד הנרות־באגורה. היד שכחה איך לחרוט בעט על הנייר. הולכת בקושי לַרוחב. אולי זה מפני שהֵנָה אל תוך הקסרקטינים אל ארגזי החיילים, באים בתי־המולדת הרחוקים; אמהות יושבות ובוכות. ישישים אומרים: אין מניחים תפילין… הפקר, רחמנא־ליצלן… ולבתולות שדיים מלאות יותר והשערות צומחות ארוכות, ארוכות.

אפשר להשתגע. – –

העט הולך בקושי לרוחב; צ־צ־צ… פנים אדומות. בתי־מולדת רחוקים עומדים בדמדומים. להרבה גופים סיגריות בפה. גופים סתם. מעשנים.

– אינני יכול לכתוב… ואילו יכולתי – לשם מה? ממילא לא יגיעו המכתבים לבתים. ודאי, האויב הגיע לשם. כלבים מתים שוכבים על הספים. אין לחם. ובבית אין רואים את אמא, לא את האחות, אולי מתו. הכל מת. מלחמה עלי אדמות – – תיכנס הרוח בעצמותַי!

*

אבל אמא’לה וולגה בוכה, אני יודע, ואבא דניֶפֶּר נאנק בלילות. הרוח יודע, כי מלחמה עלי אדמות… והבנים בגאליציה… רק האל בעבי־הכבשים יודע את גורלם שם – אֶך־אֶך. בגאליציה יש הרים. קללה עליהם. ומבצר כמו פירמישל – –

ובינתיים סתיו. מתקלפות האוזניים כי גשם נופל. ובבתים רועדים הבהובי־המנורות, מישהו בלתי־נראה עושה בפיו: ההָה… זקנים מתעוררים פעמים אחדות, בלילה: אֶך! מזל שבוערת המנורה הקטנה ליד האיקונין. מרים הטובה עם בנה בזרועה עומדת על המשמר בלילות. אבל הלב דופק.

בגאליציה יש הרים, קללה עליהם – –

בגאליציה יש מבצר פירמישל – –

*

במקום הפיאוֹת – שני פעמוני־כנסיה מתנדנדים. כאילו לא היתה מגבעת ומעליה תקרה: המוח פתוח. השערות סומרות. מעל למוח מתנדנד פעמון גדול יותר. ומעל לפעמון רץ עגול גלגל־המזלות המשוגע. שופך מתכת לוהטת. הרגליים ברוח. עיוורות. ניתעות. העיניים מפוזרות (לכל הרוחות אפילו.) בולעות את הצלליות, את התוואי של המִמוּל המרטט. אֶך, אֶך. המלך ציווה את הבית לעזוב. שתי אצבעות אל־מעלה להרים וְ: “נשבענו באש ובמיים”… אחדים נשבעים בשם האוויר: אוויראים. טסט! רוצים מן האדמה לברוח. על כן מהבהבת חדווה בעיניים. דאלמאציה לוהטת. באכסניות רותח. אנשי מים ואוויר: אוויראים, מלחים. מחול אחד של לא־על־האדמה: מיים, אוויר. תזמורת מנגנת. מי צריך יסוד מתחת לרגליים. מיים, אוויר. ונערות דאלמאציה מביאות פרחים ויין, פרחים ויין וקורעות מגופיהן את כותנות־הנערות שלהן בלילה –

אוּךְ־אַךְ!

*

אדריה בָרוחב, הרחק מן העבר ההוא של ההרים. נַשקי לגדות־השדות הכאובים של דאלמאציה. דאלמאציה אוהבת רק שירה של אקזוטיקאים שמשיים, של מלחים לוהטים בערבים סגולים, השרים את שבחי ונציה המופלאה על היכלותיה עם מדרגות־השיש, הגונדולות, ואיטלקיות משחקות – –

אדריה, אדריה – – אוניות מובילות לאלבניה, שם החילות קודחים ובספאלאטו השמשית הרגליים לא תוכלנה לדרוך – –

אדריה, אדריה! – –

*

וסתיו פתאום. אני רואה: תליות גשוּמות. כל עץ־השדה הוא תליה. על כל ענף אפשר לתלות אדם. כמה הם: אלפים על כל עצי־השדות.

הרומנטיקאי עם הפנים המשולשות, עדיין שלהי־הקייץ בראשו. והתחילו האוזניים להתקלף בשל נפילת־הגשם הסתווית. מגמגם המסכן: קצף של מרה־צהובה… כאב דמים… אילו ראו זאת אמהות.

אומר אני: סיגריה… קטורת היא סגולה לשיכחת יגון־העולם על הכתפיים… מוצאת־חן בעיניו לשון הרומנטיקאי שלי. הולך חיוּך מתחת ללחיים. סימן לך: על הפנים, מסביב לזוויות־הפה, תנועה. רק תנועה: עור רותת.

מעשן, מעשן המסכן. אדם של שבת־שבתון כזה, ופתאום עם כלי־נשק ושעטנז על הגוף. מזה יומיים רובץ לפני ריסיו הים (המון מלחים שוכבים על האדמה), גלים צונחים אליו, רוצים לבקוע את מצחו והולמים בראש: בוּככךְ. מגמגם הוא מזה יומיים: ים… ים… זהו הים… אֶך־אֶך. טאלאטה, טא־לא־טה… (היינריך היינה שלי!) – –

הסיגריה לוהטת. הלחיים מצטמקות. ההמון (חיילים) העלה עיניים אחרות: ים־ים… והאוניות היוצאות לסקוטארי אינן חוזרות… ספַלַטו ישנה. שנתה של ספלטו מריחה מאֵרוטיות שתויה של נערות־כרמים פראיות ויין־ענבים אדום־כהה ומריח המים האלמוגי של אדריה לעת־אור־כוכבים – –

– האם קודחים בסקוטארי? וכשנוסעים בים מקיאים בלי־הרף? נכון?

נרתת האדם של שבת־שבתון אחרי השאלות. נרתת. התגשמות של אינאונים עומדת בְּמדים של חייל. רוצה להתחמם אלי: אה… אני מתפחד לי… (מפחד – חזק מדי בשבילו!) ואני ארסי כמפיסטו. מושך אני את גבותי כלפי־מצח – ומפיסטו אומר: כ־מו־בבן… בסקוטארי קודחים… ובים כשנוסעים מקקקיאים בלי־הרף – – אמא!

אז מזיז אני את עינַי ימינה, בפרופיל: לים. זריחת עבי־כבשים. אֶך. אולי מגיעות האוניות המפליגות לסקוטארי, אל אחַי־הקודחים?

*

לתפוס רגע עליז. לילה. כוהל, עשן, סבון וריח־בושם. נערות ערומות עם קצות־צפורניים בלַכָּה, עם ברק בעיניים. החצוצרן, שאינני רואה אותו בעין, עומד ליד הגדר כלפי האורַח ותוקע תקיעה גדולה בליל־הכרמים הריחני. וזו מוצצת עמוק, הולכת רחוק. פוגעת במיתרים באוויר, מְוַמְוֶמֶת: וויממם… ומבליחה. הנערה הערומה יורדת מברכַּי. אֶך. החצוצרן ניצב עם חצוצרה בפיו. טרה־אַ־טה. אֶך. – – ומה יהיה על הנערות החושקות בלילה, כשלילה בוכה יפול אל תוך עיניהן כאל תוך נהרות־של־נובמבר?

בקתות הכפרים זזו הצידה מן הדרך התכווצו מרוב פחד ובענווה הצטעפו בין העצים. אֶך. להכעיס, שום כוכב אינו מאיר. רק הולכות שיירות שיירות עננים־שייטים. בלי דִין־דון פעמונים. סתם. האוויר מריח בָרֵיח הארוטי ההוא של כרמים. וטוב לשכב באחת הבקתות, על משכב משַחַת ולהקשיב לאחד, חייל רחוק תוקע בחצוצרה: טרה־טה. כל־כך מכאיב בגעגועי־הפרא. אפשר להשתגע. אַ – –

*

פקודה היא נייר. הולך אוטומטית שיר־העייפות מאות מילין. נושם בסוגסטיה פראית: מלכוּת! אנחנו נסוגים. ספלטו שמשית! עוד פעם אחת: טאלאטא, טא־לא־טא. עוד פעם אחת הבט, אחא, אל הים. תגיד: ים. זהו הים… ים – – כולנו הפכנו לרומנטיקאים: ים. מאה קרונות־משא שחורים: בולעים. נושמים קור ממרחקים: הה… אל היבשת הרחוקה לשוב! אֶך. אל מערות־האדמה. ומעל לראש יריעה הלוהטת־על־כל־האטלס עם ניצוצות גחליליות־עפות וצפורי־ברקים. חגיגות אדומות של לילות ורקיקת־הדם של העולם אל תוך אמא אדמה. מכאובי אמא… אפשר להשתגע. קְחֶה. לפתוח את הפה וכבר אף פעם, אף פעם לא לסגור. עובש יעלה על הלשון. קחֶה. שַלָמָה נושאים עדיין את אמא מרים זהובה בלב תהלוכה בישוב אי־שם ושלג לבן מעל לארץ?

שַלָמָה עוד דולקות מנורות ונרות דוקרים עיניים קמות של אחַי הגליליים, הערומים? קחֶה. קחה. – –

צעידה. כיוון מערב עם הגב למזרח. שם מתחיל להאדים סלמנדר. דווקא להיפך. לכל הרוחות! צועדים למערב. יער משחיר… פטרול חולף. מוביל הולך־רגל עֵרום־למחצה. הגוף מראש עד כף־רגל – רזון. אבל הערווה מתארכת כֹה משונֶה. מתבלבלת מעל לארנק־בשר נפוח. העירום־למחצה הולך. מתנדנד. מן־הסתם ענד פעם משקפיים. הולך. בוודאי קודח. רוצה לבקש ומפחד: סיגריה… שותק.

*

הַכו בחזה־הלילה. התפרצו כבדי־משקל דרך הערפלים. קרעו: ואו־ואו! קולו של הגלובוס הנכאב, לא של כלבים תת־קרקעיים – – ואוּוּוּ – וואוּוּוּ

אני – אחרַי הולכים רבים, רבים. – הולך לשם, שם פסי־הברזל מסתיימים. עצוֹר. מכאן ואילך – לילה. קלוע בתיל, אני עולה הֶרה: גשר כבד ומת, יצור שחור קָלוּע־פָּרוּם, אבל מת. מימין ומשמאל זרם רותח, יורה ברקים מדי רגע: צ – ר – ר – אלומה עם עיני אדם. רובה, עם כידון: ק – ר – ר… רק זה: חייל על משמר. אדם לשעבר. (היה קטן, ינק משד, אַך), עכשיו: שלא מן הישוב. צמח מן הגשר: גולם של לילה.

זרקור מחפש בלילה – אותי. (אני חש: אותי.) מי יודע כמה נפלאות זוהרות עינַי. אבל דמי קופא. לא עוד אדום הוא. סתיו, צבע־פלדה לוֹ. עופרת אולי. הו, אילו השכבתי אשה, היה גולם נולד לשם תליה על עמודים. מתכת אפלה. והיה מילל: ואוּ – ו – אוּ (אשה היתה פוחדת לתת לו את שדה. – – )

*

… הגורן בוער. הגורן שולח את האש לאורווה. שרפה נהדרת בלילה. היום לא יצלצל עוד פעמון־הכפר: הצילו!! אבל הבהמות שואגות באורווה שאגה מיוללת. איש אינו בא לפתוח, והשמיים בולעים, בולעים. הרחם הפראית הרעבה של הנשיוּת העולמית נפתחת. בולעת, בולעת אדמימוּת. העיניים הרואות זאת בוודאי מופלאות. כי ריתמוס הדם בעורקים מפכּה וחש באותו תענוג של זוועה מאירה. א, בוער! איש אינו רץ להציל, טוב כך!

שלושה פרשים רצים אל תוך האודם. שותים שַלְהָב בעיניהם. הסוסים משתעלים: קחחה… בדהירה. דהירה אל תוך הלהבות.

הרוח מצווה על האש אל השדות לצאת. והיא יוצאת!

שלושה רוכבים ורוכבים.

*

כָּבְדָה עלי חבילת אגרות־האהבה מאשתי בבית. רציתי לים להשליכה. לא הייתי ליד הים. אשליכה לשלהבות. בערי! שם בבית, הנקרא: ביתי, שוכב גוף אשה, ושדיה מלאות דם אדום. וצער גופה: צמאון פראי אל גברוּת, יַרְוֶנוּ אחד משלנו, אחד כמונו באחד הלילות. (הוא יגיד לאשתי: כמה בודדה אַת, וכמה יפה את… חבל עלייך! אך. אילו שלי היית, שלי. פה – ליטוף על הראש. קדוש אֶך! אחר־כך – אינטרמצוֹ לירי כמה חיוורת הלבנה!… כמה שלוו בחדר פה… המ… לבנים מבהיקים… אוֹך! כמה גמישה אַת! עוד אף פעם לא היה לך ילד? – – אה – – אקט…) באחד הלילות של אֶקסטאזה נשיית. – – (טבעת־הקידושין על היד, רק מחר, ברחצה, היא תרגיש בה ותביט בראי – –: שובע־הסיפּוּק).

מילא, מה יש! כשאגיע לישוב (כך נאמר), אכנס לתוך בית. הה. אוריד את התרמיל. אציב את הרובה ליד הדלת. ואשליך את הגוף. אשחק ברגליים. אמשוך חיוך לרוחב: אשה… ארבע דלתות… רצפה. בלי ליריקה, סתם, אשים ידיים מסביב לגוף… – תשכבי! כוולט וויטמן: קבלי את הזרע שלי למען קיום־העולם. אשה! יוולד ישו. אל־תחששי. ישו יוולד… המ… אַכככך… אַכככך… על אֶתיקה ידבר מישהו אחר עם אשתי בביתי… בוודאי כומר עם קרחת על הראש (כמרים אינם יוצאים למלחמה)… – – אכככך. עוד־פעם. אקט שני.

שוב חזית. בין הקרבות. סבך התיל. תותחים זרקורים. קופסאות ריקות. קבקבים־מוצהבים. המוני תולעים שורצים. תולע על תולע – הפריה־ורביה היחידה. מה זה משנה, היום או מחר. היינו הך יהיה לי (אני מחייך). תינוקות שפכתי על כרסֵי נשים בלילות הצעירים, אז לא עשיתי. ואם כן הפריתי, הלא הם שקצים מלוכלכים. מתרוצצים על המדרכות אֵי בערים הגדולות וצועקים בגויית: גפרורים – קנו גפרורים! ואין מיטה־למת בחזית (החברה נושאי־כתף כולם לחיילים היו, נושאים רובים!)

לילה. תאוּרת לבנה. אור כסף מת. משמר־שדה. הס.

בינתיים אור כסף מת. פרפר בהזיה: התפשטות־של־אטלאס מעל לראש: חגיגת־תותחים! יריעה רצה אדומה־עמוקה־אפלה. עם ניצוצות זיקוקים וצפורי־ברקים – – בינתיים הס. הססס… הס עמוק־עמוק – – שוכבות הבתולות הזכות על המיטות עכשיו. אכן עכשיו. הס. והרבה לבנות מתגלשות על השדיים הערומים החלקים, על התלוליות – – הס, הה־סס… הייתי הולך בדרך־יער רכה, שלכת. ז – ז – ז. אור־לבנה, יער־חשוון שקוף־אפל, על כפות־ידיים כסוּפות הייתי נושא לקראת השמיים גושי לב נגוּסים. המ. גושי געגוע יהלומי. אדוות רוח נרעדת, סתם ככה, כי רוצה לומר: הנני… ריח אדמה שתויה, ריח נובמבר, שלכת, רקבון… ההַה… הולך־סובב בחלל חולה־אסטמה בלתי־נראה. ה – ה – ה…

*

חולם שכני חלום לפעמים.

אמא מזמן לא קיבלה מכתב. יושבת היא עם שחר ליד החלון ומתופפת בידה על האדן: בן, בן, בן… יותר אינה אומרת דבר. יושבת אמא בחלון בלילה ומתופפת בידה מול הלבנה ההולכת: לכי־לכי־לכי… כשהלבנה נעלמת, מגיעים לאורח מתוך הלילה הולכי־רגל לבנים וראשיהם שחוחים. באים לומר לאמא: ערב־טוב, גברת! שואלת אמא: למה שחוחים ראשיכם? עונים הולכי־הרגל: גרונותינו כרוּתים, על כן ראשינו שחוחים…

אומרת אמא: אני רוצה לראות!

עושים זאת הולכי־הרגל: והראשים נופלים מעל העורף, צונחים מן הכתפיים. ונשארים הלבנים עומדים בלי ראשים. – –

אמא קורעת את שערותיה, מיללת כמו כלבה. היללה חוזרת אליה. – –

שכני צועק מן החלום לפעמים.

בבוקר פולט אני: צעקת בלילה, ראית את אמך.

צוחק שכני, חִי. בוודאי היה זה החלום שלך.

*

---

לעת – נעילה: מולדת־הדווי על אדמת הסלאווים

מאת

אורי צבי גרינברג

לא כל־כך בקלות עוזבים אפילו מולדת־מכאובים כזאת, כמו זו שנולדתי וגדלתי בה, ונוסעים למרחקים עם כל צרור דלוּת־היהודים ועם המהוּת הנכאבת של מין בן־אדם כזה, כפי שהנני. שום מזל חדש לא יקבל את פניך, כי צלו של להיות־אהסוור רובץ על ראשך עד יום־מותך: תהילתו השחורה של קין. אבל מולדת־המכאובים על אדמת הסלאווים יורקת את תושביה היהודיים, לאחר ששורת אירועים שחורים ניצבה מאחורי גבנו ומוצצת את לשד־העצמות בחוט־השדרה של העם. רוב הנודדים הולכים לאמריקה. שיירה קטנה של הולכי־אל־השמש מושכת אל ההרים שמהם כל השמשות באו. אני הולך עם השיירה הקטנה. בכלל: ציבור יהודי הולך. כל הישוב היהודי על אדמת הסלאווים פרוּץ ומבוּקע. מסתכלים מעבר לכל הגבולות. מי שהולך – בשבילו אי־אפשר שישאר.

חשבון שחור חייב שייעשה עכשיו. אם אחרים לא יעשו אותו – אעשהו אני.

קללה היתה לי הידיעה, שאני אחד־יחידי המתהלך ורואה את התהליך הגדול של התפוררות והירקבוּת העם. הרגליים דורכות על מדרגות־סחרחרה והרבה מים בגולגלות, הזעיר־בורגנות יונקת מהשפלת העם: החום עולה עם תעריף הדולר. לא ארץ שלווה הוא החלום, אלא ארץ־המטבע־הקשה: אמריקה. אין לו ד' אמות אחרות לרוח, אין שדה לחריש, בשבתות הציבור מתמוגג בחדשות, ענייני־העולם־הגדול. יחס – אין. האינטלגנציה אכולה מהיותה ללא־אלוהים, מפראזות על מהפכה בבקבוק מים, משנינות משוננת, נודף ממנה ריח של מאמרי־עיתונים ופרסומות־ספרות, ועזובת הנוער עוברת על כל המושגים: הפקר. הנוער בשל עוד לפני שרואים חתימת־זקן. החיוך על הפרצוף המנוּוון, הסיגריה בין השפתיים, תסרוקת “הסימרוּר” – הכל, הכל סימנים של ירידה. ירידה עממית כזאת, שאין לה אח ודוגמא בהיסטוריה: גלוּת, דווקא במקום הנקרא: מרכז החיים העממיים היהודיים (תנועות המוניות, הישגי־תרבות) ושלשם מסתכלים מעבר לים: פולין. ואף יחיד אחד אינו תופס: זה קשקושה של המטבע העיוורת השחוקה האחרונה בקופסת־ההלוויה של העם אחרי המלכות המתה: חי – חיים לעשות! זה, אחינו היקרים שמעבר לים, נקרא לח־יות… בכל זאת, מדינה עצמאית – יהודה – אין לנו, אבל בארצות־השותפות שיש לנו עם שבעים אומות (נקודת־מבט ידועה שלנו: מהאי טעמא הדרישה: אוטונוניה לאומית…) טוּפחה וצמחה דיפלומטיה משלנו, חבורה של מיניסטרים: a.D. dir=“rtl”, ושל כאלה שיש להם כישורים ותקווה להיות… ו – גלגל־היהודים הגדול בארצות־השותפות מסתובב – (רכבת ה־D המהירה טסה אֶקספרס על־פני יבשת אירופה ובאוניות היוצאות לאמריקה יש מחלקה ראשונה…) העיתונות היהודית מנהלת פוליטיקה גבוהה מאוד־מאוד. (המומחיות היהודית: לעילא ולעילא!) העיתונאים היהודיים הם אירופיאים וכתיבתם נטולת־דאגה־לעצמנו. ההמונים היהודיים (עליהם מסתכלים מלמעלה), הרי חייבים לדעת על נקודת־המבט הממלכתית: סתם על אירועים בקוסמוס… אלא מה, שפה ושם קורה משהו (סטיות), הרי לשם כך יש משטרה והמדינה… (המשותפת, בהחלט). העיתונות היהודית, כמו הלא־יהודית – קובעת עובדות “מצערות”. היא רק קובעת, או שמזכירה בתמימות, שבעצם, צריכה המדינה להתנגד ולהגן… כאילו מעשי־התעתועים הללו אינם נובעים מסיבות עמוקות יותר. לגמרי, לגמרי אחרות, שעליהן אפילו אין חושבים. העיתונות היהודית התרגלה לכרוניקה השחורה של פוגרומים, הפרזות, התנפלויות בריונים, רדיפות נגד מוסדות־תרבות יהודיים, כמו שהיא רגילה שיש בה פלייטון בכל גליון. והנורא מכל: איש אינו מזדווע עוד, מילא: רגילוּת. האנשים שהיו בורחים היום למרתפים בעת פוגרום, היו מסוגלים היום לשבת כך כל הלילה הארוך מרב־פחד ולדבר על נקודת־מבט המדינה, על ציוניסטים, “בונד”, פועלי־‏ציון, ועל עליית מחיר המטבע־הזר…

יש בפולין מפלגת־ציוניסטים ענקית, ורובצת עליה קללת־העם: אַל תזוז. העיקר שאתה קיים. רק טחנת־הרוח עומדת ומסובבת כנפיה: מזרח־מערב־צפון־דרום ו – השמש עולה והשמש שוקעת… החלוצים רובצים כמשיחים שבויים ליד שעריהן של כל ערי־רומי ומחכים עד שיבוא אליהו. יש “בונד” גדול. תנועה המונית, גלגול של אותם הגליליים: אוכלים לחם עם לחם, יש אגרופים, שיניים, יודעים לתת סטירה, יודעים לבנות ולחרוש, אבל האשמדאי המשכילני רובץ בפתח, הוא מצווה על ההמון שישאב את יניקתו משנאה ולהכעיס. במקום לעמוד בשתי רגליים על הקרקע, אם לא ציון היא – ויכולה להיות – ביתו של העם, אלא פולין זאת של כל ימות השנה Der Mensch ist gut… אילו האמינו בזה בכנות, הרי חייבים לבצר את הבית הזה, יש לעצור לחלוטין את זרם־המהגרים ולנהל תעמולה: ציבור־יהודים! תיעשו אזרחים של הארץ הזאת, פֹה היא יהודה, ולא בשום מקום אחר. והיו צריכים להעמיד שומרים, כדי שהבתים שנבנו יישמרו בטרם יבוא המצית הסלאווי… אבל הבנה זאת אינה קיימת, חסרה הכנות של האידיאה, חיים חיי יום. למפלגות מועדונים שלהם במעגלי־כישוף, וסביב סביב טשטוש ועירפּוּל.

אין נקודת־פלא מאירה אחת בטשטוש הזה הנמשך יממות. אין ראש בהיר אחד. הציבור מסתובב בהיפנוזה. כל אחד מושך את סרט־האשליה שלו. המפלגה שלו: מארג כזה לפני העיניים, והביצה לפני הרגליים גדלה וצומחת, וזה נקרא עם, חיי־עם. אל אלוהים!

והללו, האלפים והרבבות שגופיהם לא נאכלו משגעון־המפלגות, יהודי כל השנה, מסובבים את הגלגל בישוב. בעת חירום בורחים למחבוא, בעת שלווה הרי העולם שוב עולם הוא, ועולם כמנהגו נוהג. כך חי העם את חייו, מחנך, מחתן ושוב עולה דור־אובד חדש: דור יהודי על אדמת הסלאווים. בכל אדמת־הסלאווים המזרחית צומחת הזוועה. אני רואה אותה אדירה. מתחת לכל זוג רגליים יהודיות מונח הר־געש אֶתֶנה. פורץ מדי פעם. משמיד חלקים שלמים של העם: הולכים, בריאים, מבוססים. והס. וכשמשתרר הס, שוב מתחילות לסובב טחנות־המים: מפלגות וחצאי־מפלגונות. יבול של תחנות־הצלה חדשות לגמרי, יחידי־הסגולה מסתלקים ברכבת־הD המהירה, אקספרס לכל בירות אירופה. רדיו בכל הפיות: העם במצוקה… (היום כבר אומרים: אוכלוסיה יהודית, לא עם, כי השפתיים איכשהו אינן מסוגלות לכנות צרור אנשים אלה בשם עם). נכון: אוכלוסיה יהודית – לא עם. האוכלוסיה היהודית, לא אומה. כי לאומה יש תביעות לאומיות, אבל אף פעם לא שמעו באירופה על אומה כלשהי, שעליה למחות על שמקצצים זקָנים יחד עם עור־הלחיים באמצע היום. אומה לעולם אינה דורשת זכויות־אדם, זכויות אנושיות פרימיטיביות ביותר, כפי שאנו עושים זאת יום יום. אוכלוסיה יהודית, אותו עדר־נְדוד, שכל אחד בו מחזיק דרכון של־שוחד או כשר ומצטמק באולמות־ההמתנה של הקונסולטים, כדי לקבל ויזה – הרי זו אינה אומה, זה רק עדר כבשים משוחרר עם הטירוף הנוצץ בעיניים: לרוץ! לרוץ!

(אבל שערי־הרחמים נעולים. שום ארץ אינה פותחת את שעריה. טראגיקה אדירה. קללה זו אינה כתובה אפילו בתוכחה. איש אינו תופס זאת. מרוב יאוש הפכנו לקוסמופוליטיים… חולמים אנו: צריך להיות אחרת… ונותנים במתנה את העולם כולו… אנו – הקבצנים, הולכי־ההפקר…)

*

צלצלה שעתנו השלוש־עשרה. הנוראה בשעות. שעה זו, כשהיא באה, משפילה את ראשה המוכתר אפילו אומה כרומי. איננו מודעים לעצמנו. הציבור נתפס בחיי־שעה, ברגע זה איש אינו מסתכל עמוק יותר בבעיה: כל אירופה צמחה מעלינו, ניצבת בצלביה, ובצל זה של הפחד חיים אנו. אני מכיר את כל התיאוריות: שצריך להיות אחרת, ושחייבים להיאבק… אני מסוגל אפילו להאמין בנכונות של כל התיאוריות הללו, אבל עובדה היא עובדה: בכל האדמה האירופית דרים עמי־מולדת מקוריים של הצלב, ורק אנחנו היחידים לפי החוק והמושג המקובלים היום על מאות מיליונים תושבי־האדמה: זרים, אנשי תחנת־רכבת, וגם זה: מדרגה שניה. ככה זה. שיש לנו דעה שונה בראש – כלל אינו חשוּב, חשוב הוא הבהקיץ: הפטיש על האבן: אתם אינכם כָּאניים. אנחנו היום קבוצת־האנשים (עם בלע"ז) היחידה, שנולדנו וגדלנו עם כל האחרים באירופה ומדברים שפה גרמנית שקל מאוד להבינה, ואין מבינים אותנו כי אין רצון להבין. איננו קיימים כצליל או כצבע בקומפוזיציה העשירה של היות־באמצע אירופה. כל הזמן עלינו להתאים את עצמנו לדרישות ולשינויים, כי לא אנחנו הגורמים לשינויים. אנחנו פסיביים ותלויים במפגשים, כי ברירה אין לנו. ככה זה. (ושוב: לפי השקפתי צריך להיות אחרת…) ואין רואים אותנו אפילו בראשינו המאירים. כמשל יכולה לשמש שירת יידיש הצעירה החפה־מפשע. אני מכיר עד־כדי־כך שאוכל לומר: השירה הגרמנית הצעירה נחותה במהותה בהרבה לעומת שירת יידיש הצעירה, ובכל־זאת מי יודע על שירתנו? מתרגמים שירים הונגריים, שירה טטרית, לכל דיאלקט שיהיה יש גואלים – לנו אין. כי היא יהודית וכתובה באלף־בית העברי ולא בלאטינית. איש אינו מתקרב אל המעגל המכושף: יהדות. (ושוב, צריך שיהיה אחרת…) אני יחידי ומדבר (לכל הדיעות…) סובייקטיבית, כך יגידו. כמובן שאני מדבר סובייקטיבית, כמו מתבודד. מאחורי עומדים קוראי־שירה, לא המוני־עם עם אגרופים קמוצים. אני חסר־אונים. אני יודע. אבל יש לי חשק לומר את האמת הנכאבת שבי, במידה שאני יכול: ואני אומר זאת ביני לבינכם, מעט היהודים־של־כל־השנה, שעוד אין מבול בראשם, ויכולים עוד לשמוע את האמת השחורה: אמת־היהודים. בוודאי שטוב לאותו בשר־ודם עירום ברחוב, המאמין שהוא קיסר כדור־הארץ. נימוקים להוכחת ההיפך מיותרים. פשוט אינם חודרים לראשו. טוב לאלה אצלנו בתחום העני, שהעירוב כבר נקרע שם, החולפים ליד אסונות־העם שפוקדים אותו וממשיכים לטוות את האשלייה: Der Mensch ist gut… צריך להיות אחרת… אבל לי מר, כי אינני שייך לאלה. אני רואה את הבהקיץ: התפוררות ורקבון וחוסר־ראש. הישוב היהדי המבוסס: פולין, מקים את מוסדותיו בדולרים של אותם מהגרים מעבר־לים… בכל תחנות־הרכבת חוטמי־נשר אחרים עם עיני־הפחדים שלנו וצרורות־הדלוּת. ליד כל הגבולות העדרים שלנו, וכל “המחנות” שלנו, בכל מקום שלנו. הציבור הולך והולך! השד יודע מה קורה פה אתנו. אז למי האוטונומיה הלאומית, למי התביעות, איפה אנחנו באמת אזרחים ללא־דרכון (מוכן לעת־צרה) כדי לצאת לחוץ־לארץ?

וזהו העם? וזה פירושו לעשות־חיים?

*

שני קטבים קיצוניים יש ברחוב היהודי: ציונות, קומוניזם. הראשון מובן וקרוב לי בראותו בעיניים פקוחות את התהום כאן ובשאיפתו להתקבצות כל חלקי־העם על אדמת־העם.

הדבר לא הולך לו. אולי כבר מאוחר מדי. מקשקשת המטבע השחוקה האחרונה בקופסת־העם היהודית. לא הולך לו, כי העם איבד את ראשו (הדולר עולה ויש לשדך את הילדים…) לא הולך לו בגלל השקר המונח בכל מפלגה יהודית כשהיא יוצאת בשער־בת־רבים לזכות בהמונים… לא הולך לו, כי במזרח גרים ערבים, גר עם, האוהב את ציון יותר מן היהודים. והקללה חלה על השדות היהודיים שם. אסון, לנצח להיות־אהסוור. עולם שלם הוא נגד הקיום היהודי. נגד שאנחנו מסתובבים על האדמה. יד עשיו האחת. הצלב עלה במזרח – “תסביך־הרדיפה” שלנו.

הסהר הוא חרמש. הערבים הם אחים לנוצרים. לא לנו. אנחנו הבודדים היחידים של העולם – “עם־מתבודדים”. נשאר קומוניזם. הוא הפתרון הנראה־לעין, הנאמר בגלוי, לבעיית־היהודים: שקיעה כייחוד, עליה במשפחת הפועלים הגדולה, המדברת במקרה רוסית, אומרים אנו. אני מבין זאת. אבל אינני רוצה לשקוע. אינני סלאווי. בעורקַי זורם דם־עברים, דם מזרחי, דם־שועלים. בוודאי שאינו סלאווי. כשהמוּז’יק הרוסי הולך לכנסיה בבוקר, עומד גופו השקוף של אבי בטלית ומכסה את ראשו בכתר התפילין. ככה זה. דם כזה הוא. פעם אהבתי מוסיקה כנסייתית וציור כנסייתי, היום נעשיתי שמרן. כשאני מביט לאחור במערות הפחד שלנו, דרך בתי־המטבחיים האדומים של הדורות עד למגורים המוּצלים של העם (לא עם, אלא הללו המדברים אותה שפה שאני, ויש להם אותה דמות) על אדמת־אמא־חורגת הסלאווית ואל בתי־הקברות של העברים המתים (לא העבריתניקים) על ידי הכהונה המברכות על מצבות והכתב הנשחק של מלכות־בית־דוד (במובן הרוחני של המלה) רועד אני בדיוק כמו אבי הפשוט, כמו כל אבא־אמא יהודיים והטף היהודי המחוויר כשהפעמונים מצלצלים. חגא־של־גויים ברחוב. תהלוכות צועדות והפחד עולה כגאות עם עליית־הלבנה. לבנה־של־נוצרים בשלה ומלאה. אינני רוצה לשקוע דווקא בשל זה! אני רוצה להתקיים, להכעיס כל הרוחות! אני רוצה שילדי יקרא “מאמע” לא “מאטושקא”, שידבר כמוני: יידיש נכאבת. שיהיה אומר־הלאו החי כנגד הצלב־של־אירופה. שיהיה המפלצת במשפחת־העמים, אם נועד לו להיות כאחד מאתנו היום. אני רוצה שיידע לקרוא את הגווילים השמורים של העם (כאשר היה פעם עם…) כן, את הגווילים המאובקים. את ספר כל הספרים, שאנו כל היהודים־האובדים אינם קוראים. (הספר עבר לרשות הגויים והתנ"ך נקרא כבר ביבל) ושיקרא כפי שאני קורא היום בשנת תרפ"ג 1923 לישו הנוצרי בברלין הנוכרית, שבה ריתמוסי־ההתפרצות של השירה הלאטינית המודרנית עייפו אותי.

אינני רוצה לחדול להיות אפילו הצל הזה באירופה שהנני: עם אף־הנשר שלי. עם בהק־החלף בעיניים, עם דם־הפחדים המזווע העובר בירושה שני אלפי שנים. מי שיכול – שיקפוץ למים. אני אינני יכול.

ופה אני בא על פרשת־דרכים (שתי דרכים). אינני מאמין בהמשך קיומנו על אדמת הסלאווים, אינני מאמין באפשרות שמירת ייחודנו באירופה בכלל. ההיסטוריה מלמדת אותי זאת והבהקיץ הגדול: אירופה עד היום לא קיבלה את היהודים, ואינה יכולה לשאת על אדמתה יהודים, אנשים חיים בעלי צורה משלהם, שאינה־נוצרית. (השינוי יבוא כאשר ייבנו גשרים על הים הגדול… לא קודם.) שכחתי את הייחוס שלי. אבל אירופה מכחישה את לידתי כאן. היא מחזיקה עדיין את מכתב־היוחסין שלי: מזרח, מילא! בעורקַי זורם דם־עברים, דם־ערבים, דם־מצרי. מילא! אני מחזיר לאירופה את הפראק, את העניבה, את נעלי־הלקה. כל זה מן המתנות שלה. כן, גם בתי־הקברות שלי אני מחזיר. בחינם. עבור אלה שילמתי בראשים. בחתיכות של מזרח, בדם – –

רציתי לגור באירופה, שבה נולדתי – ולא ניתן. אולי יקבל אותי המזרח בחזרה. אבל אתם, שאתם כן מאמינים בחיי העם על אדמת הסלאווים, היו כנים, תבנו! תציבו שומרים ליד החומות לפני שהמצית יבוא, כדי שתפצחו את ראשו על הספים היהודיים.

כך נקרא עם. עם אירופאי. לא אחרת. ואולי אתם תנצחו. אבל לי אין שום ברכה בשביל מולדת הדווי שלי על אדמת הסלאווים.

מעל לראשי כולנו תלוי המזל הגדול מאדים.

הזוועה אוכלת לתוך ריאותַי: – –

אני לבדי.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

• אסנת קליימן
• יוסי לבנון
• דניאל פריש
• גידי בלייכר
• רחל זלוביץ
• מרגלית נדן
• עדנה הדר
• שולמית רפאלי
• בתיה שוורץ
• עמינדב ברזילי