הנערה הגבוהה נעצה את ידה ושלובי־זרוע יצאנו יחד לטייל.
מיד עלתה בי מחשבה, שמאוחר יותר אולי נשכב במיטה ונעשה אהבה.
עדיין לא היתה זאת תשוקה, אלא רק רעיון חולף, ונשאתי אליה את עיני גבוה, לראות בעיניה האם קראה את המחשבה שעל פני.
היא הבחינה בשפתי הנעות והתכופפה לשמוע מה אני אומר. היא כופפה את ברכיה, גופה נותר ישר, ועתה היינו פנים אל פנים.
כששמעה שאני רוצה לנשק אותה, הזדקפה מחדש, כופפה את ראשה אלי, והפה שלה היה לזרבובית צרה.
התרוממתי על קצות אצבעותי כדי להגיע אל פיה והנשיקה שלי התקררה על שפתיה.
הרישומים: נורית ענבר
*
הזמינו אותי לַדירה בקומה ה־14 להביט בנוף היפה, הנשקף דרך החלון.
הסתכלתי למטה וראיתי איך זוג זקנים חותך את המישור הריק, החבוק בְּבָתים. הזקן והזקנה אחזו זה ביד זה וצעדו בין האבנים הענקיות, ההפוכות.
ראיתי איך נעצר הזקן, שיחרר את ידו, הוריד את מכנסיו והתיישב לעשות את צרכיו. גם הזקנה נעצרה לאחר שצעדה שני צעדים. היא סובבה את פניה, שלחה מבט מהיר בבעלה, הרימה את שמלתה וירדה לעשות כמוהו.
אחורי שניהם היו לבנים מאוד.
בלי להסב את פניה שלחה האשה ידה לאחור, לקחת את הנייר שבעלה משך מכיסו. לאחר שניגבו, קמו. הזקן העלה את מכנסיו, והזקנה הורידה את שמלתה המורמת. הם נתנו יד ביד והלכו הלאה, בוחרים את דרכם בין האבנים המושלכות, המלבינות.
מארחַי התנצלו: לא לכך הם התכוונו.
*
כאשר חזרתי, בערב של קייץ, עם עדר־הכבשים מהשדה, הבטתי מהגבעה למטה, וראיתי שאנשי יָלון מכינים עצמם לנסוע לאופרה. הגברים בחולצות לבנות, הנשים בשמלות ארוכות, הושיבו עצמם על חבילות הקש שהונחו על הפלאטפורמות, והטראקטורים זזו מן המקום.
רציתי מאוד להצטרף לנסיעה לאופרה, אבל עוד לפני שהספקתי להכניס את הכבשים אל תוך הדיר, נסעו ונעלמו כל העגלות והחצר נותרה ריקה.
לאחר שהולכתי פנימה את החמור, סגרתי את הדלת וירדתי מהגבעה – היו כבר כל אנשי ילון יְשוּבים באולם הגדול וממתינים שתוּאר הבמה. הכסאות היו תפוסים כולם ואני עמדתי בקצהו האחורי של האולם, נשען בכתפִי על הקיר.
המסך נפתח והפרימדונה יצאה אל הבמה. היא פרשה את ידיה וצדי שמלתה הרפה היו לכנפיים. בזרועות פתוחות ירדה מהבמה, הלכה בנתיב הצר לאורך שורות הכסאות שמשני צדדיו, וכאשר הגיעה אלי נעצרה, זרקה מבט בנעלי שזבל כבשים דבק בהן, וקראה:
עם החָרָא הזה באת להיכל האמנות שלי, הקדושה?"
*
הסופרים ישבו על שרפרפים במעגל, וכל אחד מהם נשא דברו.
כאשר הגיע תורי קמתי ואמרתי:
“אבל אני קורא את דוסטויבסקי”.
והתחלתי לצאת.
הסופר הגבוה, יושב־הראש, התרומם ואמר:
“ואנחנו? ומה אתנו? אנחנו לא עושים מלים?”
הסתובבתי וחזרתי. נכנסתי לתוך המעגל, כופפתי את ראשי נמוך־נמוך לכל הצדדים ואמרתי:
''סליחה. סליחה''.
הסופר הגבוה התרומם עוד יותר, הצביע עלי ושאל:
“קודם התגאה בדוסטויבסקי, ועכשיו הוא מתגאה בענווה?”
*
אני שטר של דולר בבורסה בתל־אביב.
מה אני עושה שם?
רוצים להמיר אותי למארק גרמני.
אינני רוצה להיות מארק גרמני.
אומרים לי שכדאי לי.
כי המארק יעלה והדולר יפול.
אני עומד בפינה וממלמל בלחש שאני מוכן להישאר דולר נָפוּל.
*
שני ערבים נכנסו והביאו למכירה מניות של הבנק היהודי. העוזר שלי – הפקיד היושב לידי – מילא את כל הטפסים. אני עצמי כבר הייתי בעל דרגה גבוהה יותר ושוב לא עסקתי בכך. מן הכסא הגבוה, עליו ישבתי, הבטתי למטה והבחנתי שהעוזר טועה בציוּן הפרטים השונים. הוא הניח את המניות במעטפה, כדי לשלוח אותן לסניף המרכזי בתל־אביב, ואני ידעתי, שלאור טעותו של הפקיד בכתיבת המספרים והסימונים, לא יקשו שם בתל־אביב שום קושיות: ימכרו את המניות ויחסלו את הערבי.
כך, אכן, אירע.
אחר הדברים האלה, נערכה חקירה, והעונש שנקבע: להוריד את הפקיד בשתי דרגות.
החקירה הגיעה גם אלי, והשאלה הוצבה:
ידעת את הטעות, מדוע שתקת?
*
התלוננו עלי שאינני עובד מספיק.
העבודה שלי התחילה בצהריים. באתי, לקחתי את שכרי, נכנסתי למכולת לקנות אוכל והלכתי הביתה.
כדי שיפסיקו להתלונן עלי, הלכתי אחרי המנהל והתחנפתי אליו מאחורי גבו.
רציתי שייתן חיוך.
המנהל היה נמוך קומה, רחב, וראיתי מאחור שלחייו מאוד מנופחות. עם לחיים מנופחות כאלה, חשבתי, כלל לא ניתן לחייך; בכל זאת המשכתי ללכת אחריו ולהתחנף.
*
המישור מאחורי העיר, שם היו עורמים את האשפה כדי להבעירה, הוכרז כבית־סוהר, ואני הסתובבתי שם נדון למוות.
התהלכתי בין ערימות האשפה ואספתי סמרטוטים כדי לתקן את בגדי הקרועים ולהניח טלאי פה ושם.
נזכרתי שהייתי פעם תַפָּר, ומחתיכות עור, שמצאתי בזבל, תפרתי לי מגפיים גבוהים עד מעֵבר לברכיים, כדי לשמור על נקיון רגלַי. למעלה, באיזור הברכיים, תפרתי דשים, אשר בשעת הליכה התנועעו ככנפיים וניערו את הלכלוך ואת העפר.
כנפיים כאלה תפרתי בכל חלקי גופי: על הכתפיים, על הבטן, סביב חפתי השרוולים, על הגב, כדי שכל הגוף יישאר נקי.
האסירים האחרים בבית־הסוהר הזה הביטו בי בפליאה, כיצד אני הולך ומשקשק בכנפיים.
גם לפני האיש, אשר אמור היה לשרוף אותי, הלכתי ושקשקתי.
הוא היה איש גבוה, חזק, והופיע יום יום לעבודה.
התייצבתי לפניו בכל כנפַי ואמרתי לו:
“אם כי אני חי בין ערימות של זבל, והכל מלוכלך, בכל זאת אציג ביום השריפה גוף נקי”.
דברי מצאו חן בעיניו, והחיוך שלו עורר בי תקוות חדשות.
*
נעשיתי שחקן בתיאטרון של נסים אלוני.
עמדתי על הבמה ושמעתי את האולם. הולך ונעשה שקט. גם האורות החלו מתעמעמים. כאשר יפָּתחו המסכים אצטרך לומר את דברי.
לא היה לי מה לומר.
נסים אלוני עבר. תפסתי בזרועו וביקשתי עזרה.
"מה לעשות?''
“שכחת את המלים?” שאל.
"לא שכחתי. מן ההתחלה לא היה לי מה לומר''.
הוא שיחרר את עצמו מידי וענה:
“אם אין לך מה לומר, אז תרד מהבמה”.
*
רציתָ להיות ציפור. לקַפץ פה ושם, להציץ מלמעלה ולא להתערב בענייניהם של אחרים.
בבוקר הודיעו לי כי מילאו את בקשתי.
אני ציפור כבר כמה חודשים.
מקפץ ומציץ ולא מתערב.
ירדתי מהמיטה להסתכל דרך החלון ולומר הלל, ונזכרתי ששכחתי לקחת אתי את השפה.
נעשיתי ציפור ואיבדתי את הלשון.
*
בחורף, בדרך הביתה, רצו הכבשים על הכביש מהר ממני. נפנפתי בידיים, זרקתי אבנים, צרחתי, אבל לעצור אותן לא הצלחתי.
חיפשתי ומצאתי שרשרת ברזל כבדה עם טבעות גדולות. השלכתי את השרשרת בְּלולאות סביב צווארי הכבשים שרצו ראשונות על הכביש, וגם סביב צווארי שלי השלכתי לולאה.
הלכתי בשורה הראשונה, באמצע, הכבשים כבר לא רצו קדימה, לפני, והגעתי הביתה יחד עם העדר.
*
לאחר סערת הגשם והחול יצאתי לטייל לאורך הים השקט. לא רחוק, על כסא בחול, ישבה נערה לבושה שמלה ארוכה ולבנה.
“גם אתה באת מאוסטרליה?” שאלה אותי כאשר עברתי על פניה.
מאוד התגאיתי בשאלה שלה, והבטתי על עצמי לראות אם נותרו עלי כתמי־חול מהגשם קודם. הייתי לבוש בחולצת המשי, אבל מכנסיים לא היו לי.
מהר כיסיתי בשתי ידי את אבר־המין שלי והמשכתי ללכת.
לא היה מה לכסות.
כתם חוּם של חול. קצת לח.
*
כתבת סיפור כדי לשמח את שכניך.
הם צחקו, ובצחוק שלהם שמעת את צחוק־נשמתך שלך.
וכך נודע לך שלא למענם אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך כתבת את הסיפור.
איזה מין מקום זה בשביל צחוק נשמתך להסתתר בו?
*
וזאת רשמתי הודות לַפרשן שמנה את הפרטים והסביר את פשרם.
הפרשן הצביע עלי ועל אחי וסיפר כיצד נסענו שנינו ברכבת.
זאת זכרתי גם אני: ששנינו ישבנו ברכבת, שהספסל היה קשה, ושעוד אנשים נסעו יחד אתנו.
הפרשן סיפר1 שאחי ואני קנינו שנינו חולצות חדשות לכבוד הנסיעה. עד שהגיע יום הנסיעה לכלכתי את כל חולצותי, ועתה, בנסיעה, הייתי לבוש חולצה מלוכלכת.
אבל אחי לא לכלך את חולצותיו. כשהבחין שחולצתי מלוכלכת ושלו נקיה, לכלך גם הוא, שלא אראה, את חולצתו, כדי שלא אקנא בו.
אחי ואני, שנינו נסענו ברכבת בחולצות מלוכלכות וקנאה לא היתה בינינו.
על כך הצביע הפרשן.
-
במקור נדפס “סיפור”. הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.