דור בספרות נמדד לרוב במה שהוא מזניח, במה שנראה חסר חשיבות בעיניו, ולאו דווקא בתכונות שאותן הוא מבקש או באלילים אותם הוא מציב. ביצירתו של דור בספרות בולט הזלזול כמגדיר תחומים. השנאה למה שנעשה – לא משום שכבר נעשה, אלא משום שנעשה כפי שנעשה, היא אמת המידה היחידה בה נמדדת אותה “רגישות חיונית” חדשה, המאפיינת, לדברי אורטגה אי גאסט, כל דור בשירה. ואין לשכוח: חילופים של דור כרוכים בחילוף ביולוגי, אם כי לא כל חילוף ביולוגי הוא בהכרח גם חילוף משמרות בספרות. צעירים בראשית אונם חולקים על מי שבגר, ובתנאי שבגר, ובתנאי שבגרותו לא עלתה, לדידם, יפה.
למי שפותח תקופה חדשה בשירה, אין די במה שהיה. לגביו משהו חסר, משהו פגום בכל מה שנכתב בעבר, ועם זאת זו ירושה מעוררת קנאה, מכבידה ומציקה. ביכולת ליצור לשון שונה – ולו גם מגומגמת – ובלבד שהיא לשונך, לחקור רגישות חדשה גם אם היא מופרכת לכאורה, בסימון גבולותיו של מה שעוד אינו ידוע לך עצמך – בכל זה אנו עוסקים משאנו דנים בשיריו של יוסף שרון.
יוסף שרון, תחילה בספרו “דִבּוּר” ויותר מכך בקובץ שיריו החדש “תקופה בעיר”, מתווה קווים לתקופה חדשה בשירה העברית. ללא היסוס, בבטחה שנקנתה אמנם בייסורים, בחוצפה של מי שלא די לו במה שצפוי, נשמע קולו הפרטי, המיוחד. מעבר לריבוי גמגומי השוליים בשירה הנוכחית, מעבר לגידולים של שירה המונית וחסרת פרצוף, בוקע הקול הזה: אישי מאוד, שקול, מצוי בתוך עולם מסוים של עצמים, של תחושות ואירועים מוגדרים. המלים שהוא עושה בהן שימוש, אינן עוד שעשוע מילולי ועקר, אלא אמצעי לעריכת מחקר ממושך וקשה. אין שירה בלא שנשמע בעדה קול אדם, אין שירה שאין עמה היכרות. שיריו של יוסף שרון הם בראש ובראשונה שירי שיחה, שיחה עם אדם מסוים המדבר בקול עצור ורגיש, הבוחן בדייקנות מפתיעה את סביביו. שיחה התוהה על המשוחח ועל בן־שיחו, ואינה מתעלמת אף בדקויותיה מזה גם מזה. פתאום מופיע משורר האחראי למעשיו. בבת אחת אין עוד מלאכת השיר או האפקט המילולי עיקר, אלא השיר עצמו, השיר כמכשיר לתאר באמצעותו – בכלים מבוגרים ורבי־כוח – את החוץ: את הריאליה על כל פרטיה. שירים שלא הכאב עיקר בם, אלא התחקות אחר שורשו. בקצרה: שירה שהיא כלי להתחקות בעזרתו, לגלות, לפענח אולי.
שיריו של יוסף שרון הם שירים של התבוננות, אבל הנראה דרכם – באנאלי או טריוויאלי לעיתים ככל שיהיה – נחשף עד תומו, עד שאינו עוד פרט מפרטים, עד שהוא נעשה לג׳סטה. הנוף, אנושי וחפצי גם יחד, הופך ממראה לדראמה, בה מוקנית ליום־יום חשיבות של אירוע סמלי. יכולתו העיקרית של שרון היא הפיכת המתרחש לחד־פעמי, הוצאתו מגדר השגור, בחשיפה אכזרית ועם זאת טובת־עין – סימונו, קביעתו, גאולתו לעיתים. “דַּי הָיָה בְּקֶרֶן אוֹר אַחַת מִבַּחוּץ / שֶׁתַּחֲצֶה אֶת כְּלֵי־הַהַשְׁקָיָה שֶׁבְּגֻמְחַת הַחַלּוֹן, / כְּדֵי שֶׁתּוֹפִיעַ קֶשֶׁת צְבָעִים שֶׁל אוֹר מְפֹרָק(!) / לְרֶגַע הֻכְּחֲשָׁה אַפְרוּרִית יוֹם הַמָּחֳרָת, וְהַיּוֹם שֶׁאַחַר כָּךְ” – איזה אומץ דרוש על מנת לדייק כך בתיאורו של הבאנאלי, וכל זאת רק כדי להכחישו לאחר מכן. כמו שאומר שרון עצמו: “וְאוּלַי, מֵעֵבֶר לְעָדְפִי הַפְּרָטִים, עוֹד דָּבָר־מָה, / עוֹד סֵבֶל שֶׁאֵינוֹ מַקְנֶה לַזוֹכֵר צִילוּת יְתֵרָה / מְמֻקָּד פֹּה”, ובאמירה זו שלו הגדיר, טוב מכולם, את מהות העבודה שבה הוא עוסק: איסוף ומנייה של הפרטים ואחר כך – גילוי אותו “דבר־מה” שמעבר לציבורם, חשיפת אותו סבל סתום שמשרה עלינו העולם החיצוני. “האצילות היתרה” היא בעצם מלאכת השיר, במאמץ הראייה המפוכח של שרון, באהבה שהוא מביע אל מה שהוא רק “אוֹתָהּ שְאֵרִית / לֹא נְגוּעָה לא נִכְזֶבֶת”, בידיעה המלווה את המעשים ש“הַדָּבָר הוּא בְּכָךְ שֶׁאָדָם אֵינוֹ חֶלְקָהּ לְעַצְמוֹ”. המאורעות החיצוניים נגאלים אצלו מכלליותם, מסתמיותם, מתפרשים עד לייחוד רוחני.
שנים לא נשמעה בשירה העברית שיחה כזו שמשוחח אדם עם עצמו ושנושאה עולם המוכר לנו כל כך, והמתחיה ועובר תמורה מופלאה עד לנוֹחם. יוסף שרון אינו בורח, כרבים מאתנו, מן הממאיר, המדכא, הבלה והמרוד שבמציאות. דווקא שם הוא מוצא את חיותו. דווקא משם, הוא מתעקש, תבוא הגאולה. הנוף התל־אביבי, המפורש בשמו, הופך לחלקת אלוהים הקטנה והיחידה, נעשה חומרים של מיתוס אישי. איש ועיניו פקוחות וטובות עובר בחלכאות הזו, והיא מרחיבה את דעתו. שירה חסרת לעג, שאינה מתנשאת או אירונית, שאינה פוטרת את הסובב בהתנשאות מילולית, כאשר הורגלנו. התמודדות עם המקום הזה לא משום שאין אחר, אלא משום שכך צריך להיות: “לקבל את העולם בלי השמטות”. משום שאין דרך אחרת אלא רק מכאן להפיק את האפשרי, את האנושי באמת. זה מסוכן. תמיד קיים החשש שמעשה הצריפה לא יזקק דיו את הסיגים, שהפירוט יהיה לקטלוג בלבד, או שהמיתולוגיזציה של הבאנאלי, בהחטיאה – וגם שרון נכשל בכך לעיתים, בעיקר בסיומיהם של מספר שירים – תהא להכרזה גרידא, תהפוך לכתובת על קיר ותו לא. לא תמיד נחלץ אדם מבוץ היום־יום, כברון מינכאוזן, בהיאחזו בשרוכי נעליו. אבל לרוב, במרביתם של שירים מיוחדים במינם אלה, משהו מגיה את אמצע הדברים, משהו מכתיר אותם בזיו.
כי אלה הם שירים שבתוך: הן משום ששרון הוא משורר שכלי שירתו מבוגרים ומשוכללים, והן עקב אופי עמידתו כלפי העולם. יותר נכון: עמידתו בעולם. ולא רק הסובב ברור כאן – גם הצופה ברור כאן. עבר כאילו זמנו של אותו אני שירי מייבב, להיפך: עם הסתמנותו המפורטת של הקושי מתגלים בבירור גם לבטיו של המתקשה, נחשף הנאבק, בשר ודם. לא לעיתים קרובות עלה בידי מישהו ליצור פרסונה שירית אמינה כל כך המסוגלת לחשוב ולהרגיש גם יחד ולנסח מחשבות ותחושות ברורים בעת ובעונה אחת. אלה הם שירים גלויים שתחילתם באמצע החיים, בלי תמיהה והיסוס של התחלות ובלי קינה על מה שלא יוכל עוד להיות. הם מקבלים את הדין ומתחילים לפרשו.
והמקום ממנו נראים הדברים אינו מוגבה או צדדי; בלב לבו של הקורה, על פני המישור, משם מסתכל שרון. הוא ניצב בגובה אחד עם הסובב, ומשם הוא צופה בו: “כְּשֶׁבְּאֶמְצַע כָּל זֶה הַמִּדְרָכָה, הַנּוֹף הַפָּתוּחַ / קַשְׂקַשִּׂי הַדָּגִים וְשְׁיָרֵי הַיְּרָקוֹת שֶׁנִּשְׁטְפוּ / אֶל תְּעָלַת הַכְּבִישׁ, קָלְחוּ עַל פְּנֵי הַזֶּפֶת / הַמַּזְהִיבָה בַּצָּהֳרַיִם. אַתָּה מַקְשִׁיב לוֹ / אוֹ מְמַקֵּד אֶת הָעַיִן בְּמֵעֵין צִפִּיָּה – / גִּלוּי שֶׁאֵינוֹ גּוֹרֵר אַחֲרָיו גִּלוּי”.
ושרון ער לסכנה שיש בו, במקום הזה שב״אמצע כל זה", שבגהירה הנפשית כדי להביט מקרוב, פנים אל פנים באותו משטח של התרחשות: “הַבְּרֵרָה הַקַּלָּה יוֹתֵר הָיְתָה – לְחְדֹל לִכְתֹּב, יוֹסִי!” הוא לא בחר בברירה הזו, שאינה קיימת בעצם עבורו, שהיא, כך הוא יודע, פיתוי סרק. הוא בחר בדרך הקשה: לחשוב ללא התפארות בתהליך החשיבה, להעז לחוש, תוך פחד, כל תחושה עזה, לומר את כל זה בקול שאינו מהוסס.
ומשום כך הוא גם אחד המשוררים היחידים הרואה אנשים כפי שהם (כמו בשיר הנפלא על הלקין). בני אדם הם חלק מאותו אמצע. גם הם ניצבים על אותו מישור עצמו. גם בהם יש גילוי, טמונה אולי ההארה המצופה. שרון מרחם עליהם, והרחמים הבלתי רגשניים שלו הופכים לאמצעי כדי לראות בעדו את הזולת: קשה־יום כמותו, וכמותו זקוק להם. ותמיד בעין טובה, תמיד באיזו רגישות לסבל, שגם הכתיבה אינה שוללת. כמה קשה שלא לייחס לעצמך תכונות של כל־יכול כשאתה עושה שירים. כמה קשה שלא להתנשא, שלא להתפתות לרוע לב. ואילו אצל יוסף שרון נדמה שההתנסחות אינה אלא תוצאה טבעית של האנושי שבו. רק אחרי שהופיע הזולת בשיר, מפורט ואמין, ממילא קובע אותו אנושי שאינו אתה, את מצבך שלך כמשורר, את המלים המתארות אותו ואותך גם יחד. עולם של חבלי אנוש, שבו המשורר תמיד בתוך, מביט אל כל סביביו, נפחד עיתים מאחרים, קשה־יום, חסר תקווה אולי, אבל אינו נמלט, אינו מסתגר, ממשיך ומתבונן בעין פקוחה. הרומאנטיקה של ההתעלות האישית, מפתה ככל שתהיה, אינה כלל בגדר אפשרות לגביו.
זך רואה את העולם כנוסע מפוכח ושבע־ימים, אבידן מנסה לשלוט בו על־ידי הפיכתו לאבסטראקט המוכתב על־ידי המלים. שרון, צעיר ככל שהוא, מצוי בו, בעולם, ללא עוררין, נעוץ בו והופך בו, עד שכוחותיו אינם עומדים לו. “בְּעַצְבָּנוּתוֹ יֵשׁ אֵיזֶה קַו מַנְחֶה”. ואני אוהב את העצבנות הזו, את הרגישות האינטנסיבית הזו, את היראה שאין עמה רתיעה. הוא לעולם לא “יַבִּיט סְתָם בַּיָּם / סְתָם בִּשְׁבִיל לֹא לְאַמֵּץ אֶת הָעֵינַיִם”.
עיניו מאומצות תמיד. בקפדנות הוא בורר כל הזמן, ואחרי שבחר בקפדנות – רק אז הוא הופך חסר זהירות, מפקיר עצמו, משום ש״אָסוּר שֶׁיִּהְיֶה עַל פָּנָיו שׁוּם בִּטּוּי מְפֹרָשׁ לְהַכְנָעָה“. משום שרק בכוח היחיד שיש לו למשורר בעולם, במלים, יש כדי ל״קִיֵם אֶת הַהֶבְדֵּל־הַמּוּעָט שֶׁבֵּין בֹּהַק לָאָבָק”.
ומשום כך יש בשירי יוסף שרון גם חשיבות רבה וגם סימן להתחלה חדשה. איזו “רגישות חיונית” חדשה, נזירית מעט, מופיעה כאן, כמעט לראשונה. איזה משפט שירי, מרוסן ומדויק, קורא לדברים בשמם. כי גם שפתו של שרון היא כזו: חיה, רגישה, גמישה מאוד, אבל נקייה בהתנסחותה עיתים עד דלות. חסרת הגבהה היא במתכוון. ולא תמיד לטובה. קשה לעיתים להגיע לטרנסצנדנטאליות לה שואף שרון מתוך נמיכות קומה לשונית מכוונת כל כך. אך עוצמתה בדיוקה, בדימויה הצנוע והמרומז. המוסיקה של שירתו היא מוסיקה של דיבור אנושי, וההפסקות החלות בה הן היסוסים של קול מדבר המוכתבים על־ידי נשימה טבעית, על־ידי מהלך השיחה שבשורש השיר. הקצב של השורות נכנע אך ורק לצורך לומר, והנשימה – ואיזו נשימה רחבה! – כאילו אינה מתקצרת עד שאותו צורך נעלם. המבנה השירי לכאורה חסר גבולות לבד מגבולות הנאמר.
ועם זאת ניכרים כאן עדיין סימנים של בוסר: ניכרים בתקיפוּת־היתר שבסיומם של שירים אחדים, באיזו עגילות מפורשת מדי, בנטייה שעדיין לא נכבשה לעשות שירים “יפים”. ההעזה של הראייה אינה עולה לפעמים בקנה אחד עם חוסר ההעזה בשבירת המשפט השירי, עם רתיעה אנינת דעת בפני אמירה בוטה מדי. קלאסיקה ששרון הגיע אליה בקיצור דרך מהיר מדי. במבנה המשפט השירי ישנן עדיין השפעות מרחיקות־לכת של זך: טון שלו, אירוניה שלו, סיום שלו. פה ושם, בצורת הטיפול בגוף ראשון רבים כאני המדבר, חשים עדיין בצילו של פנקס, והטון הכללי מושפע לעיתים יתר על המידה ממונטלה (השפעה לא רעה בהחלט). ואפשר שהשפעות אלה דווקא הן המונעות את שרון – והוא הולך על חבל דק, דק מאוד – מלגלוש ליומניות כשל רוברט לואל, שגם בעקבותיו הבחנתי לפרקים. אבל מי שכמו שרון מנסה לו דרך חדשה ולשון שירית חדשה, אינו יוצא לעולם מאותו מקום אידיאלי ובדוי של מולד השירה, של אפס השפעות. אין רע בהדים שיריים. בסופו של דבר משורר צעיר מנסה את קולו, ואם גם עולים הדים זרים, עדיין הקול, ללא ספק, קולו הוא, והוא מתחזק והולך.
“תקופה בעיר” הוא ספר שאין לשכוח. אני שב אליו מדי פעם כדי לפגוש שם את שרון, כדי לעמוד על תחילתה של פואטיקה חדשה, של טון חדש, של רגישות והרגשת חובה שכה נגמלנו מהן לאחרונה, ולרעתנו. אמנם למרות יומרתו לא מצא עדיין שרון את “הַשֶּׁקֶט שֶׁבִּידִיעַת הֲסִבָּה לַדְּבָרִים”. אני רוצה לבשר לו, שלעולם לא ימצא, ושהחיפוש אחריו הוא הוא השירה. אבל כשאני נמצא “באמצע משהו אחר” ושואל את עצמי את השאלה שהעלה שרון: “כַּמָּה אָדָם יֵשׁ בִּזְאֵב; וְיוּכַל לוֹ, הָאָדָם?” אני מחפש אצלו את התשובה, ומוצא, כשאני שב וקורא את השירים האלה, איזו שלווה, אופף אותי חום אנושי נדיר. והיכולת החד־פעמית של שרון מזכירה לי, כדבריו: “שֶׁעוֹד מִישֶׁהוּ כָּאן, לֹא מֻכַּר לְךָ / עֲדַיִן חַי עִם סוֹדוֹ בִּתְבוּנָה מֻפְלָאָהּ”.
יוסף שרון
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.