הדבר הכי פרוורטי, מענה ופרובוקאטיבי בשבילי זה לבקש ממני לכתוב על משורר אחר. גם אם אני ארגיש פחות קודחת בעצמות, עם יצרים אפלים, ויוצאת מן הדעת, בשום פנים ואופן אני לא אוּכל, אני חושבת, לכתוב על מישהו אחר.
מאחר שאני רוצה להיראות לעיני המתבונן בי כדבר כמעט אובססיבי, חולני ומושפל, עד שכמעט ארשה להציב אותי על ארבע, מופלקת, בגוב האריות הנוהמים של דניאל, ולהידמות ממש לו, לדניאל שבגוב האריות, שיציץ בי מאחור, ועם זה, רגישה מאוד, עדינה ומבריקה – אני כותבת כאן את הדבר המוזר והסותר הזה עד לשחיקת העצבים.
אני חושבת בשתי עיני הצופיות קדימה, שאף פעם לא אוּכל לכתוב על משורר ישראלי, על אדם חי, שעוד יכול ממש להתחרות אתי, או על משורר באמת, זאת אומרת, על איש, לא על אשה – נֺאמר, על מאיר ויזלטיר.
הייתי רוצה לעשות כאן איזו לולאה בצורת אֶס ראוותנית של מחשבה, שתִתן לקורא רמז על הנהייה שלי לשבת במרכז איצטדיון של הדברים הכי מעוּותים ואסורים, כאילו עוברת על פנַי השיירה של יוסף ואחיו עם הגמלים, כשהם מפנטזים לעצמם פנטזיות, ונכנסים לשתות שתי כוסות חלב בקפה “ענבר”, כשהם מפשיטים אותי במכות מגלב, עירום ועריה. ולכן אני אנסה מעט להסביר את מה שאמרתי. לא בשביל להיות מובנת, אלא להֵפך, בשביל להטיל מורא ופחד, ובשביל שיהיו רחוקים ממני כמה שרק אפשר.
אני חושבת שאם אכתוב על משורר או סופר, לא אהיה ישרה כל כך, ולגבי משוררים גברים זה יבלוט באופן מיוחד, מפני שאֶמָשך לכתוב דווקא בהיפוך. זאת אומרת, אכתוב באלימות, באפיסת כוחות ובהתייסרות.
למרות שאני לא יכולה לכתוב על אף אחד, בצורה קיצונית ממש, גם אם התרגשתי פעם מהכּתבות על עצמי שכתבו אורי ברנשטיין ויגאל תומרקין, אני חושבת שמֵעבר לכל זה, יש בכל זאת לפעמים שירים, שנִראים לי יוצאי דופן ומעוררי קנאה.
אבל אני חושבת שדבר כזה, שיכול להיות שיש שירים טובים, רק מכריח אותי, בעיניים האפורות והמשוגעות שלי, לכתוב יותר נואש, יותר טוב, ושבשום פנים ואופן לא יעברו אותי. השיר היחיד שהיה פעם חשוב לי, הוא השיר של רחל, “רק על עצמי לספר ידעתי”, לא מפני שהוא כל כך יוצא דופן, אלא מפני שהאקסיומה שלו היא כל כך נֶוורוטית, מהפכת את הקרביים, ואנוכיית עד לאיבוד העשתונות. האנוכיות הצרופה. ומפני שהוא השיר היחיד עלי אדמות שאני יודעת אותו בעל פה, שהוא היה בדיוק בתקופה הכי אינטלקטואלית שלי, עם י.ס. ממול לגבעות העצובות של בית וגן, עם האור הכתום של הפנסים, ובוואדי שליד האוניברסיטה, אם היתה תקופה כזאת בכלל, ומפני שבִּשתי השורות האחרונות שלו אני כמעט תמיד בוכה.
3.7.85
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.