אלזה לסקר־שילר
“אני מאשים” שלי נגד המו״לים שלי
אחת גמרתי ולא אשנה, ולא אתחשב בכתבי־היד שלי שטרם נדפסו – לנקות את השולחן. חייב אחד מבינינו, המשוררים, להקריב את שאפתנותו, לוותר על כיליון־נפשו לחוות את הד יצירתו ולראותה פנים אל פנים. הריני מוכנה ומזומנה לזה, ואני יוצאת, כלום לא ישיבני אחור, נגד סחר הספרים הראוי מכל לחרם ולנידוי. אגרש את הסוחרים מתוך היכליהם, שאנחנו המשוררים הקימונו להם. אני רבה את ריבי ואת ריב כל המשוררים, בראש וראשונה את ריב השירה, שהיא היא הכָּבָה וחוזרת וכבה חלילה בגוף שנחלש. אני מנקה את השולחן, הצדק דוחק בי, אני כפויה על פי בקדושה ואני קוראת לך, קהל נכבד מאוד, ומתרה: אנחנו רוצים לנקות את השולחן! עד תעלה קריאתנו מבעד מפלשי עבים שוֹוַעַת לרקיעים ותִבקע אֱלֵי נצח.
אני מנקה את השולחן! לא ברמז סוד־שיח שיר לירי ולא בהמיית עץ התרזה של נובלה סנטימנטאלית ולא בחור־המנעול של רומן־מפתח. לא ולא. אני מאשימה את – כמעט אמרתי המועלים – את המו״לים, אשר רושמים את יצירות השירה למכרז בשווקים לזכות כיסיהם. וכי איזה מין אנשים הם המו״לים? מה דוחף אותם לסחר הספרים? האומנם יש להם עניין אמיתי באמנות? ראוי לאדם להזדמן ולהתבונן בסרסורי הספרים בינם לבין עצמם; לעומתם הרי הבורסה אינה אלא תיאטרון־בובות. אילו היה מדובר בעניין רוחני כלשהו לעסוק בנו המשוררים, אזי מטבע הדברים היה מתהווה יחס בריא יותר בין המו״ל לבין המחבר, והמו״ל, המתמטיקאי לעילא, לא היה עוד מוציא לעצמו את השורש מתוך שיריהם של סַפָּקיו המשוררים. יַשוו־נא אותו עם הפשוט שבסוחרי הפירות, שאמנם ישדוד את עצי תפוחיו ואגסיו בבוסתנו, אבל ישקה אותם בקפידה; ולו כדי לקיימם למען פרנסתו. ושמא יש מו״לים רבים, שהם מקרה של כפל־פלילים? עשירים, הפותחים להם בתי הוצאת ספרים בשרירות לבם, משחקים בהם, עוקרים להן, לבובותיהם המשוררות, את ידיהן ורגליהן – הלא כולנו מוטלים בקיטון הגרוטאות, אשר מתוכו מעבירים אותנו לשותף שאינו חושד בכלום ומשקיע את כספו. צעצועים מרוטים בזוהר המסנוור של שֵם מעוּשֶׂה. האם ספרינו נמצאים בביתו של מו״ל או בבית הזונות של מוכר נשמות? דורשת את צִדקתי וצדק למען היוצר בכל האמנויות. בשום פנים לא “לחם צר” הוא שייטיב למשורר. האומנם תנאי בל־יעבור ליצירה חודרת־מעמקים הוא היות תחילה לבעל־מום? וכי סבורים אתם שיהיה עסיס המֶלון מתוק יותר, אם גדל במרתף בלי אור ובלי שיקוי? השירה, שהיא תמת־לב במובן הרחב ביותר, רואה את היקום בנחל, היא רוֺעַת־המלה, ובל יבואו לה בחוזים מתפלפלים. אדם ישמור נפשו, בקטנה שבאיליות אורב החיידק. המשורר, גם נבחר וגם זכאי לחוש כאב ושמחה ביתר אינטנסיביות, ביתר הֶדגש, מאדם של חולין, נשאר האָבֵל עלי אדמות, מה גם כאשר נסיבותיו הדלות מרעילות את משאלותיו… בלילות החורף פעמים רבות כל־כך, כגנב הרימותי באפֵלת החדר את השטיחון שבצד מיטתי והייתי פורשׂת אותו על גבי השמיכה הדקה, המתנכרת. מחמת הרעב התחלתי לנשום יותר עמוק, שתיתי את האוויר ולעסתי את ניחוחו… נאלצתי להשיג לעצמי כסף יומיום בדרך כלשהי, לרוץ ברחובות רדופה, בסופו של דבר על פני גני־הגוונים של לבי; לא מלה יפה אחת רמסתי…
הנה כי כן, כרך השירים הראשון, צעיר בבשרו ובדמו ובנפשו, יצור שיפהפיותו ברה ותמה, שבְּאוֹת הכוכב נתבשר. מגביהים אותו מתוך עריסת הדיר הקדוש, שגם המשורר נוהג לדור בו, זהיר־זהיר נושאים אותו על זרוע ומוציאים אותו לטייל, את הספר הראשון, בכריכה לבנה. על כל פנים אני כך נהגתי; ואפילו לאו דווקא מדיר יצאתי עם שכיית החמדה, הרי יצאתי מתוך מחילת תוחלתי. מאחורי סורגי עץ גרתי בעת הספר הראשון במחסן בקבוקים לשעבר, באחד מסוגרי המרתף, אשר השכיר לי שוער הבית בסודי סודות אך בנדיבות לב בעבור שבעים וחמישה פניג לחודש על חשבונו ועל סיכונו. וכאשר נזדמן לי לספר באחד החוגים את חלומי הפוקד אותי בלילה לעיתים קרובות, דאגו הנוכחים הנבוכים לחדר של ממש. זה חלומי, שהייתי מין ירק ותבוא חולדה, חולדה גדולה שחורה, ותכרסם בי. צלקתי החמורה ביותר. ואני טוענת, אני הנוטה לחזות חזיונות מאז ילדותי, שכשרון זה כשרון נורמאלי הוא, אלא שנתנוון במרוצת שנות האלפים, כשם שעתידים החושים לחדול ולִכבות לחלוטין ולהיות מוחלפים בפחותים מהם, אם כפי שהם יימשכו הדברים בעולם…
אחרי כן הגיע חודש מאי, שאני כל כך מחבבת אותו. מוטלת הייתי אי־פה בקרן זווית ברחוב שבין הַלֶנזֶה לְגרונֶוַולד לא־קבורה, חסרת־בית עוד במיתתי. אנקור פשוט נחת על רגלי, התאמץ בכל מאודו לזמר לפני משהו, אחד הגנים כבר עמד בפריחתו, וענן אִמי המטיר על מצחי הקודח: “עַל נִצּוֹת שִׂיחֵי הַוֶרֶד מִשָּׁמַיִם הִיא יוֹרֶדֶת בִּרְכַּת גֶּשֶׁם וְתֵבֵל עוֹד מִתְעַשֶּׁרֶת. הוֹ, אֵלִי שֶׁלִּי, אֱלֹהַּ, בַּבְרָכָה תַּמָּה לִגְוֹעַ בַּצָמָא בִּבְכִי מוּבֶשֶׁת. מַלְאָכִים שׁרִים מִשַּׁחַק, יוֹם־הַשֵּׁם1 הַיּוֹם לָאֵל, הַיּוֹדֵעַ כָּאן כָּל רַחַשׁ. לֹא אֹוּכַל הָבִין אֵיךְ כָּל־כָּךְ שַׁחָה מְקִּצָּהּ אֲנִי אַחֲרֵי שֶׁבְּצֵל קוֹרָתוֹ הֵן לַנְתִּי, אֵל.” – כבר נמלטתי מבעל הבית, את רהיטי בחפזוני השארתי חלף שכר הדירה. אבל כל אלה היו זוטות בטלות בהשוואה לשוֺד ששוּדדה נפשי. בתוך תומת־לבי לא עוד צמח דבר. ארץ תלאובות. נחנקו דברי התלהבותי, סבורתני כי שכחתי לחייך עד עצם היום הזה. לוּ העלמתי מכם ולוּ דברים בטלים, מה גם שבדעתי לנקות את השולחן, היה פירושו של דבר להכחיש בפניכם את גורל המשורר. אני רוצה לנקות את השולחן, לטהר את היכלנו במעיין הטהור של הזעם.
קובלנתי לא יהודית ולא נוצרית היא, קובלנתי לא מהולה ולא טבולה, קובלנתי היא מקהלת אנחות משוררים רבות, רבות, רבות; לוואי שייחתמו בזיכרונכם, אתם, שאני עומדת לצררן למענכם לזמר־עם נוּגה. שוו לנגדכם את שירי העם החביבים עד־אין־אומר ואת משורריהם ואת מלחיניהם, שכָּלו בעליית־גג. איפה נניח את ראשנו, איפה נשתול את יצירותינו – מתקבל הרושם כאילו רק לאחר אובדן בעולם תימצא לנו אי־שם קרקע גאולה, נכונה. אפילו ירושלים מה תתן לי ומה תוסיף, אם יציגו למיקח־וממכר את פלאי התלהבותי כסחורה, בסחר־מכר בשווקים?! מה לנו המשוררים ולתגרנים, כלום יצרנים אנו, מייצרי שירים או ציורים, פסלים או מנגינות? – יהי הרעיון חסר חמלה ככל שיהי – שמא אלוהים בעצמו, בצעירותו ובפחזותו, מסר את בריאתו, את העולם, בידי השטן להוציאה לאור, והוא המפיק עתה תועלתו ממנה? וכי מונח ספרו של אל־עולמים, כרוך בצבעי שאוֺל ועטור באותיות־שווא של זהב, על שולחן הנצח, שהוא איבד את שלטונו הכל־יכול עליו? כי בוודאי לא ריב ומדון מכילות שורות האלוהים, הן תוך־תוכו של ספר העולם, אשר בו אבן ועצם חבוקות יחדיו, מים וזוטו של ים, ואף הקטנה שבקונכיות על החוף עדיין רועמת בה תפילת ערבית של ימה. האין המו״לים שלנו עבדי השטן, ׳שדים׳ שבעודנו חיים מבעירים את אש הגיהינום תחת רגלינו? האין מצוקת המשורר כ״מִִספר" הקאטאסטרופאלי של הקרקס, אשר זִעזע אותי בעודי בילדותי? מי לא ירעד עם רטט הרמך לבן־הכסף, שנאלץ מדי ערב בערבו להפקיר עצמו לחיבוק־הקוֹבְּרָה שאין מנוס ממנו! כמוה כשעת־הבוקר הלחה המתעוררת, המצוקה המתקרבת, זו מצוקתו האגדית המזדחלת של המשורר, אשר המו״ל העשיר שלו ישכיל לעיתים כה קרובות להפכה ולעשותה ערב חסר־דאגות. כלום אנחנו האמנים מבקשי אלוה נשגבים, מבקשים ביראת כבוד אחר דמותנו וצלמנו שאין להשיגם? וכי למה זה אנחנו חייבים להרים את האבנים הכבדות כדי לסול את מסילתו החותרת השמימה?…
סופת הרעמים השמימית, מיופת כוח מאת אדון עולם, נדמה שנתייגעה בשל פלפולי השטן הפושרים, התפלים. והלה מתעקש ומסרב להחזיר את העולם למשורר־הכל, לחרוּזָה הכל־יכולה. בה כלֶה בכלאו כוחה של האהבה, כמו בשירינו המשמשים את המו״ל לאסוף את יבולו. רִשמוּ זאת מעתה בספר הימים של השירה: כנגד אלף ואחד משוררים יימצא מו״ל אחד שישווה להם. ובכן, מדובר בשאלה רליגיוזית עמוקה באשר למשורר ולמו״לו: אנחנו משערים כדבר הזה, כי אנחנו מרחפים מעל כל הדברים, אבל המו״ל אין לו דמיון כדי כך, הוא עומד על שלו, שתמיד הוא המיטיב לדעת וממליך המלאכים. נזדמן לי לשמוע שיחה בין שני מו״לים, שנסתיימה בהערה: “מה קדושים מוזרים מצויים בינינו.” הקדוש המוזר הזה היה משורר גדול, שגמר בדעתו להוציא לאור את ספריו בכוחו הוא, אלא שלְמרבה הצער הגשים זאת זמנית בלבד, הוא גֶרְהַרט האופטמן. העניין נכשל, כי חסרה לו שִגרה ולוּ מועטת. וכי מנַין יכול שתהיה לו?.. אותם אמנים המעמידים את גוום לרשות הצדק – נקל למנותם. נרגשת אני כורעת ברכי לפני ידידי המשוררים הענווים, רֵעים להרוגי מלכות כופרים. שניים מהם, גוסטב לנדאואר, יעקבוס, ולֶוִינֶה (Levine) דמוי־מלאך־עליון, היו קורבנות לבלאדת־הגאולה שלהם. זה – עקרו־קרעו מתוך חזהו את הפועם האדום האדיר, וזה – בחצר בית־הסוהר נקבו את הכוכב הנוטה־חסד לצדע. ועוד שני משוררים אובדים וכלים מזה שָנים. ומדוע? ולמה אין איש משחרר אותם מתוך המבצר בוואריה? אריך מיהזַם ואֶרנסט טוֹלֶר. אלה ארבעת אנשי אהבה, שבזו לכל פאר חיצוני ואהבו את רֵעם כמוהם, ואף יותר מהם, המלכים שלנו. יבקרו אותם כאשר יבקרו, שירם השותת הכן ייוותר לכבוד עולמים. הוא שהיה לגזר מותם. נקל לו למשורר לבנות עולם מלבנות מדינה…
משא כבד אני נושאת בהעמיסי עלי קובלנה זו מעיר לעיר, לב־אלפים יוקד בזרועותי, מקרבו זועקים משוררים רבים, רבים, רבים, רבים, ואת אחרונת מצוקתם נופחים כל המשוררים המתים.
את השאלה, כיצד אני מתארת לעצמי שינוי בהוצאות לאור ובאולמי האמנות, הריני מוכנה להניח בידי המדינה לתקנה; הלא היא הדואגת לנוי גני עריה, מדוע אפוא לא תשית לבה לאמנות, שהיא עֲדִי לתושביה? הריני עומדת כאן להעיר אתכם, אחי, משוררי כל האמנויות, ולעוררכם אני באה, לאספכם. את תוכנית השינוי אני מניחה בידי איש־ארגון אוהב אמנות, היודע להכשיר למעננו קרקע, שנצעד עליה בלא דֵעות קדומות ובגיל, שיכול נוכל. ואילו בחלקי נפלה רק קובלנה זו הנובטת בחיק שָנים שזעקו השמימה, ואני מאמינה באמיתותה. אני רוצה לנקות את השולחן, את המזבח עטוי־התכלת של השירה; אלמלא היא לא היה הסתר־פנים, לא היתה תקומה. – המשורר זקוק למחבואו כדי לשמור על היותו לא־נראה, שאם לא כן היינו מקדימים ואוזלים – אפילו לבטח – כמו ספרנו, כמו ציורנו, כמו שירנו. הקורא הנכון מקפיד באורח אינסטינקטיבי על הפרספקטיבה שלו רווּית־הגעגועים בינו לבין המשורר; הייתי מסרבת בתוקף לקבל הזמנות לתוכנית בנוסח: “לכריכים וכוס תה” או: “איננו נוקטים גינונים מיוחדים”. ואילו אני אוהבת אפילו נסיבות של חתונות; למשורר יאה שיערכו לו שולחן של חתונה, שהרי מתכוונים להיכנס בברית כלולות עם דברו…
“עמוד־האש בא מהבהב מחורב.” אבל היום לא עוד עמוד־אש מהבהב אני, אני בוערת, רֵעַי למשחק האהובים שבשמיִם, אני מעלה עשן – הר יורק־אש, אני יורקת מטר־אפר לוהט, לכסות על מפלצות־אדם, לנקות את השולחן למעני, למענך, למען החיים, למען המשוררים המתים, למען שירת כל הנצָחים. אני מרגישה, קמים הרֵעים והרֵעות המתים, ואיך יהססו החיים להתאחד עמי בקובלנתי? ילווה מעתה הֵדם את דברי! מתוך קברו של דֶטלֶף פון ליליינקרון נעים־ההליכות אני שומעת תפף־תופים; הֲבא לעודדני נגד המו״לים? נוהג היה לכתוב להם בנימוסי־שועים מלידה מכתבים גלויי לב, שהיו פותחים בזה הלשון, אמנם מתוך אמונה שלמה ברגש הכבוד הזהיר של המו״ל: “נבל יקר מאוד ואהוב” וכו'. על־יד קנקן־משקה בחווילתו השׂכוּרה קרא לפני איגרת שכזאת בהכרת ערך עצמית של שקשוק־דרבנות והדגיש, תוך שהוא מציץ דרך החדרים, שרק למראית עין בעל רכוש הוא – אבל אף לא כיסא אחד במשכן זה שייך לו, כל שכן החווילה עצמה. וספריו שרבים קוראיהם אינם מכניסים לגברת אַנה אף את ההכרחי ביותר להלביש את ילדיהם. שני עצי־דובדבן קטנים חמודים נכנסו לחדר יד ביד…
אנא, אל נא תחליפו בין המשורר לבין הפייטן, זה האיש ביֶרח־הנייר, שעֶפרוני מסלסל קולו בחזהו המוזהב. המשורר, אני אומרת לכם, הוא המאלף שבמאלפים, הוא מאלף את המלה, מרסן ומכניע אותה ומעניק לה כנפיים. הוא האציל המטפח במַלְמָד, הטורֶרו של זירת האמנוּת, לו יאה הכלל: ילך המשורר את המלך. יש, כמובן, לתפוס זאת מבחינה תרבותית. ולכן אנחנו, משוררי כל האמנויות, מרגישים עצמנו מוגנים רק בינינו לבין עצמנו. כל מוצג, שקודם לו מצב שירי, נעשה אמנות. ואני אפילו טוענת, כי המשורר שהתגבר על השאפתנות, לא אִכפת לו אלא הנירוואנה של ההשראה, זו התנומה־לקראת, זו זרימת־ההתרוקנות של הלב: לפַנות מקום לאלוהים. אותו בעל־מספנה, אשר בנה את ספינת הרפאים או את ה״אימפראטור", אותה אוניית־קיטור אדירה על מים רבים, הרוח היתה השראתו. על חוט האמנים אני חורזת את הבנאים שהקימו את מגדל בבל, את אבי, שנאלץ תוך אלה וקללה לקצץ את ראשי צריחיו, על כתריהם המשוננים, בגלל סכנת סוּפה. כיוצא בהם את השחקן, היכול לעשות בכשפיו להיות דמות זו או דמות זו, החווה את המצב השירי. מי אכן ראה מימיו את סַנט פטר הִילֵה – כל כך מצוי היה בהסתר, מי זה הֶאציל על פראנץ מארק, הצייר המשיחי של כל החיות, את כל חסד־אושרו, כשהוא העלה למעלת טהורים אף את הטורפת שבחיות הטרף? בדעתי עולה כימאי אחד, שהבטיחני שכל מלחיו וחומצותיו ותרכובות הרעל שלו כולם חיים בשלום זה עם זה, אם הוא לבדו נמצא אתם במעבדה. ואלברט איינשטיין, ההרפתקן העצום: בקרבו מתהלכים הליכה בטלה, מתהוללים, מתלהבים, מזדווגים ומתקוטטים, משתחזים ומסתדרים כל גרמי תבל. גם אבחנתו של רופא היא בבחינת ראיית נסתרות, היא מעשה־אמנות, היכול להידחק ולזחול לתוך גופו של פאציינט. אכן, אפילו סוחר, כל עוד אינו מרוויח זהב, אלא חופר זהב, מתקרב ליסוד־עולם. ההשראה נטולת מקום וזמן היא, ובעיקר בלתי־נראית. ככל שהעם הוא עם־מעמקים, כן אלוהיו יותר לא־נראים. ההאצלה הבאה בעקב ההשראה אף תרחף מעבֵר לה, לובשת צורה ונעשית נתפסת; בהעלותנו אותה על הכתב, על הציור, בפסלנו אותה באבן, בהשמיענו אותה בצליל, היא הוֺיה ללהט הלחי, לנהרת העין. אנחנו, צלמי אלוהים בזעיר אנפין, יוצרים צלמי עולם בזעיר אנפין. “בראשית היה הדבר”. אכן, בכל אמנות של אמת חייב אדם להיות משורר. מימי לא הִכּרתי משורר, אמן או אדם אמנותי כלשהו, שלא היה, אפילו בכפירתו, יותר רליגיוזי משהיה כל אזרח מאמין…
אנחנו רוצים לנקות את השולחן! את האחרונה בטיפות שאפתנותי אני מקריבה בזה בקראי חוברת זו.2 מי יהיה מוכן עוד להדפיס ספר משלי, איזה מו״ל עוד יודיע שהוא נכון לכך? מי יתן ויפליגו אתי שירוֹתי על פני הימים ויצללו עמי לזוטו של עולם. אולם אנחנו לא נשקוט מלהמשיך ולנקות את השולחן. השומעים אתם אותי, ידידי המשוררים היקרים, כל עוד נשימה בריאותינו נושמת ונושבת, לא נשקוט מלהילחם למען שִירַת כל אמנות. נעוּרוֺתי, התעוררו עִמי; כי בידיכם אֶתן את צוואתי, זה כתב האשמה, המספר על משוררת ועל משורריכם, החיים והמתים. נקו את השולחן עמי, הצדק נושא דגלנו!
כבר המלאכים מתאמנים בזוגֵי־המוות לשיר את שיר גוויעתי. אבל לא אנשום את נשימתי האחרונה, זו שאֶת מוטת־כנפיה מכתיבה דרך, שאין יכולים לעברה עלי־אדמות, אל הנצח – בטרם מסרתי לכם, רֵעַי למשחק, לכם ולמדינת הארץ, את דברי האחרון, אותן מלים שיהיו פתיחה למרסלייזה שלנו: אני מנקה את השולחן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.