זה היה היום האחרון של חופשת בין הזמנים האחרונה לפני שיעבור לישיבה החדשה, והחום היה כבד מנשוא. ספר השירה היה כבד בכיסו כאילו היה עשוי זהב ולא נייר. מנחם עמד כפסל והסתכל אל חנות הספרים שמעבר לכביש. שמש הקיץ הלוהטת קפחה מעליו בלי רחמים וגרמה לפיסת הטלית שבצבצה מתוך צווארונו להדבק לערפו. הוא לא העז להוריד את המקטורן; אז, הוא חשב בחרדה, תבהק חולצתו הלבנה וכולם יסתכלו עליו. עכשיו הם רק התעלמו ממנו, ונחילי היוצאים מהסופר והממהרים לאוטובוס הקיפו אותו כאילו בגדיו השחורים הפכו אותו לחלק משורת פנסי הרחוב. עוד עצם סטטי שצריך להזהר ולא להתנגש בו בעת הריצה לתחנה. מדי פעם הם חצו את הכביש ונכנסו אל תוך חנות הספרים. בטח נעים בפנים, הוא תיאר לעצמו, בטח יש מזגן וריח של נייר חדש וספרים שרק מחכים שיקנו אותם.
גם ספר השירה שהכביד על כיסו ולבו היה מהחנות הזו. מנחם הכניס את היד לפנים מקטורנו ומישש את הכריכה המהוהה משימוש. לקח לו זמן לקנות אותו – בהתחלה היה נכנס לחנות וקורא בו שם, חבוי מאחורי שולחנות המבצעים וערימות הארגזים הלא פרוקים. הפעם הראשונה הייתה בטעות: הגשם הניס אותו פנימה, ומשנכנס הבין שהוא צריך לפחות להעמיד פנים כאילו הייתה לו סיבה טובה יותר. מדפי השירה היו בחלק הרחוק ביותר מדלפק המכירות ולכן הוא נסוג לשם ושלף באקראי ספר מהמדף. הוא פתח את הספר במרכזו, ולמרות שבכלל לא התכוון לקרוא, הספר צעק אליו מיד.
באתי עדיך, אל נשכח מעולם…
מנחם השתנק. אל נשכח?! כמו מאליהן, עיניו שוטטו עד סוף העמוד, ועל פני שני הבאים אחריו, עד סוף השיר, ואחר כך המשיך גם לשיר הבא. כשהסתכל בשעונו וקלט כמה זמן בילה ליד מדפי השירה כמעט התעלף וברח מהחנות מתוך ידיעה ברורה שאין לו ברירה אלא לחזור. הוא שב כמעט מדי יום והמשיך לעיין בטקסטים המנוקדים ששורותיהם נגמרו במרכז הדף, מקפיד להחביא את הספר מאחורי אלה שעמדו על המדף בגאון, שמא מישהו יקנה אותו לפני שיסיים. שמו של המשורר צף מול עיניו בלילות, והאותיות הכהות על הכריכה הרכה כמו איבדו ממשמעותן והפכו למילה אחת ארוכה – שאולטשרניחובסקישיריםנבחרים. אחר כך התחיל לקחת את הספר איתו בסופי השבוע כדי שיוכל לקרוא בו גם בשבת, מוחבא בכיס הפנימי של המקטורן, מוגן גם מהגשם וגם מעיניה של המוכרת הקטנה (שבדרך כלל היו מופנים אל ספר משל עצמה ולא השגיחו בשאילת הספר מדי יום שישי). הוא הקפיד תמיד ששולי הספר לא יהפכו מהוהים או שמישהו אחר יראה אותו. אם אביו היה יודע איזה ספר הוא מכניס לביתם, ספר של חילונים שאלילי נכרים מופיעים בו כגיבורים, בוודאי היה משליך אותו לתנור הגחלים הישן שעמד במרכז סלון ביתם. משום כך הוא נהג לעלות לגג הבניין בתירוץ שרצונו להתפלל שחרית מול זריחת החמה, ואחרי התפילה היה משתהה עוד ומנסה לפענח את השורות הקטומות. ריח הנייר החדש עוד ריחף מעליהן ועלה באפו בכל פעם שפתח את הספר בעמוד הבא.
בסוף, למרות כל מאמציו, פינות הספר השחירו והוא כבר לא הדיף את ריח מחסני הוצאות הספרים. אדום מבושה, מנחם חזר לחנות, השתהה שם מספיק זמן בשביל להיראות אמין, ואז ניגש למוכרת ושלף אותה באחת מתוך מעמקי ״בגוף אני מבינה״ שבו שיקעה את עצמה כשהטיח את שירים נבחרים על הדלפק. היא חייכה אליו חיוך מנומס.
״רק את זה?״
מנחם הנהן, שטר של מאה שקלים אחוז בידו המיוזעת.
״הוא במצב קצת לא טוב,״ היא בחנה את הספר ורפרפה באצבעותיה על פינותיו השחורות. ״אני יכולה לעשות לך הנחה עליו, רק רגע –״
״לא, לא צריך, תודה,״ מנחם הזדרז בקול חנוק. הוא הרגיש את פניו נצבעים באדום בוהק. המחשבה על כך שיקבל הנחה בגלל נזק שגרם לספר, שיגנוב ממנה את חמשת האחוזים או עשרת האחוזים שהייתה מורידה את המחיר, העלתה בו בחילה.
היא הסתכלה בו בהפתעה, ואז לקחה את השטר שהושיט לה בשתיקה. ״אז אתה אוהב את טשרניחובסקי?״
״סליחה?״
״טשרניחובסקי,״ היא הושיטה לו עודף. ״הוא כותב יפה, לא?״
״כן,״ הוא דחף את העודף והספר לכיסו לפני שהספיקה להציע לו שקית. ״מאוד.״
היא חייכה. מנחם חייך בחזרה. היו לה עיניים שמחות, חומות כהות, כמעט שחורות. מעניין בת כמה היא, חשב לעצמו. אף פעם לא הצליח להחליט אצל חילוניות – מגיל חמש עשרה ועד עשרים וחמש הן נראו לו, לפעמים, זהות לגמרי, חסרות כיסוי ראש או ילדים שיגידו משהו על מצבן וגילן. היא יכלה אפילו להיות ממש בגילו.
הקופה פלטה סדרת רעשים עצבניים שבסופם פיסת נייר קפצה החוצה. המוכרת תלשה אותה בזריזות והציבה אותה מולו. ״קבלה?״
מנחם הנהן. קצות אצבעותיו נגעו קלות בשלה כשלקח ממנה את הנייר הדקיק.
במשך ארבעה חודשים, עד עכשיו, לא העז להכנס לחנות, גם לא כששיטוטיו הביאו אותו לשכונה בה עמדה. האוטובוס היה נושא אותו מדי שבוע על פניה, אבל הוא לא העז לרדת. כשחזר לישיבה הירושלמית, מאוחר במוצאי שבת, החנות הייתה סגורה. בסופו של דבר גם החילונים, הרהר לעצמו, מרוויחים קצת מנוחה מהשבת. הוא המשיך לקרוא את שאולטשרניחובסקישיריםנבחרים, וכשסיים קרא אותו שוב. עכשיו לא טשרניחובסקי עצמו רדף אותו, אלא מילותיו. בסדרי ערב נדמה לו כיסאו כעשוי קוצים, ובכל פעם שהייתה לו הזדמנות, היה מזנק לחדרו ושולף את הספר, שוקע בעברית הזו, שנדמתה לו ישנה וחדשה כאחת בהשוואה לספרי הקודש. לה, הוא הניח, היא בטח נראתה רק ישנה. ובכל זאת, היא הצליחה להבין את טשרניחובסקי הזה, שמילותיו נכרכו מסביבו בכל פעם שפתח בהיחבא את הספר, והוא דימה בנפשו כיצד היא בוודאי מהלכת לה כלוליינית על קווי מחשבתו של האיש המשופם שתמונתו הקטנה הופיעה על אחורי הכריכה, בשעה שהוא עצמו הסתבך בהן כאילו היו רצועות תפילין והוא רק ילד קטן שעוד לא עלה לתורה.
מדי פעם הרהר לעצמו מה יקרה אם ירד מהאוטובוס, יכנס לחנות ויבקש ממנה לעזור לו בקריאת השירים. הוא דמיין את האצבעות שהושיטו לו את הקבלה מצביעות ועוברות על השורות, מבארות ומבהירות ומסדרות. המחשבה על הקרבה שתידרש על מנת לקרוא יחדיו בספרון שירה גרמה לראשו להסתחרר. הוא כבר לא היה בטוח אם פניה כפי שזכר אותן הן פניה באמת, או שהן שורטטו יותר בעזרת שיריו של טשרניחובסקי, והיא הפכה לפסל נסגד בעצמה במחשבותיו. אפולה, הוא כינה אותה במחשבותיו, כמו האל מהשיר הראשון שקרא. היא הייתה כה שונה משאר הנשים והנערות שהכיר, מסתורית דווקא מעצם פתיחותה, מחיוכה התמים שסימן עולמות רחוקים שאולי בעצם היו קרובים יותר ממה שאי פעם דמיין לעצמו.
ועכשיו בא הוא עדיה, לשאול, האם תכירהו. הוא ביקש לראותה רק פעם אחת נוספת לפני שיעזוב את ירושלים, רק לראות אם זכרונו לא הטעה אותו, אך עדיין לא הצליח לאזור את האומץ להכנס לחנות. מנחם נאנח ושפשף את מצחו בייאוש.
״היי!״
מנחם התנער משרעפיו ולבו החסיר פעימה. היא עמדה בצד השני של הכביש, שיערה מתבדר ברוח השרבית ופניה בדיוק כפי שזכר, ונופפה אליו. שפתיה נעו, אך הוא בקושי הבין את דבריה.
״הכל בסדר? להביא לך מים?״
החום היה בלתי נסבל, עלה וטיפס מהאספלט אל נעליו ואל תוך המקטורן הכהה, פשט מתחת לעורו וגרם לו להשתנק. היא נראתה כמו פסלי השיש העירומים מהפרסומות למוזיאונים שראה לפני שנים, בהיותו ילד, כשטס עם אביו לחתונה של קרוב רחוק באירופה, עולם שנדמה עכשיו רחוק ודמיוני. זיעה נטפה במורד גופו והוא מעד אחורנית.
״רגע, חכה –״ היא הסתכלה לצדדיה והתחילה לחצות את הכביש לעברו.
מנחם הסתובב ורץ אל האוטובוס לכיוון התחנה המרכזית שבדיוק עצר בתחנה. מתוך החלון הוא ראה אותה, נטועה כפסל באמצע הכביש ומביטה אחריו בתמיהה. כשחזר לביתו נכנס מיד לחדרו, החביא את הספר עמוק בתוך ארון הבגדים שלו, פנה מזרחה אל העיר בה נשארה החנות, ובעיניים עצומות אסר את עצמו ברצועות של תפילין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.