הסיפור מתייחס לרומאן “אהבת ציון” מאת אברהם מאפו

האוטובוס לנצרת היה טלטלה ארוכה, על אף שעומס הכריסטמס כבר נמוג. נעמה השתקעה במושב החם, עטופה במעיל, רכה בתוך האוטובוס השועט בגליל, מזדעזעת איתו בעצירות. “מנזר המלאכ ג’יבריל” הגה הקריין המוקפד. קולו אלקטרוני כמו ביט, אבל המילים מתנגנות באוזניה. התחנה האהובה מנופפת לה בירוק עמק מבעד לשמשת החלון הרטובה. הפס העדין שמעל שפתה העליונה מצטמרר, והיא חושבת על מכווה האש של המלאך גבריאל. נרעדה, החזירה את מבטה לספר הנח על ירכיה, היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית. היום יצפו בה מלמדת. שיעור על “אהבת ציון”, הרומן העברי הראשון. כמובן השיעור לא היה באמת על הרומן, שאיש לא חשב לקרוא על המליצות המסורבלות, על סיפור האהבה שאבד עליו הכלח. גם לא היא. זכרה רק את עטיפתו הדהויה, החומה־חיוורת, מהתיכון. שם המורה שהכריחה לקרוא אותו גם נשכח ממנה, רק ריחפו בתודעתה פניה הצפודות, הציפוריות, ואיתן דיבור נכחד בלשון ציווי רבות. למאפו, אפילו אני צריכה קפיצת דרך, חשבה. זו לא עברית לסטודנטים של היום, גיחכה לעצמה מול הטפטוף הדק שניתז על החלון, בטח לא לסטודנטיות הערביות ששפתותיהן התאמצו אפילו על סיפור של אתגר קרת.

האוטובוס ניתק ממקומו בטרטור קל והחליק חזרה אל הכביש הלח, מזיח את התיק הכבד שלה, כמעט מפיל את המטריה. נעמה החזירה את מבטה אל ספר הקורס עב הכרס, קוראת בשקדנות על התעוררות ספרות ההשכלה. פניו החדים של יוסף קלוזנר, מראשוני חוקרי הספרות הגדוילים, מביטים מבעד משקפיו העגולים בטרוניה על מסעה עם מיטלטליה העבריים לנצרת, ובינתיים בחלון שדות ירוקים נשזרים עם עזובה. היא התעשתה, מיהרה לסקור את הטיעונים בפולמוס הידוע על הופעת הספרות העברית החדשה, האם הייתה המשך לספרות העברית שקדמה לה, או שפתחה במהפכה. האוטובוס דהר ביפו של נצרת הלא היא כפר יפיע, ואז עצר, וכמה צעירים קפצו לתוכו. עוד כמה דקות והנה הירידה התלולה שהיא למדה כבר לזהות כפתח העיר. שם האוטובוס נתקע והתנהל בעצלתיים בפקקים הרגילים. הפעם הם ידידיה. עוד זמן נפתח ללמידה עם הספרים, בלי שהילדות שלה מפריעות. והיא גמעה עוד כמה פסקאות, את הדיון על הרמח"ל מאיטליה ועל המחזה שכתב “לישרים תהילה”, והאוטובוס התנהל לאיטו, ופתאום הפך נמרץ, הפקק השתחרר. לבסוף גנח האוטובוס גניחה ארוכה ודמם. רחוב פאולוס השישי, בקע קולו המוקלט של הקריין, והנהג גם נאנח, וליכסן אליה מבט, מוודא שהיא אכן יורדת. היא אספה את הספרים בבהלה. בּוֹיְבֶּרִיק, נזף קולה של אמה בירכתי תודעתה, והיא ירדה. 

היא ירדה בתחנה הנכונה. מסורבלת, מעמיסה את תיק הגב התפוח על המעיל. בבת אחת בת לשדרה האפורה המנומרת סנדוויצ’יות בגט בסגנון אמריקני לצד שווארמיות וממתקי עבד אלהאדי. מנסה להתאים את צעדיה, ליישר את הבולטות שלה. היהודיות שלה מדגישה את קווי המתאר של גופה ברחוב הערבי, בין הנשים עם החיג’אב העירומות עדיין ממסכות הפנים של הקורונה. צעדה כשנשקפות אליה הפנים הזרות, רחש ערבית אופף אותה. אבל היא נראית, מאוד. המבטים מותקים אל פניה. מי האטרקציה, האם נצרת שזוהר טרי של אחרי כריסטמס עוד שורה עליה, באלפי נורות קטנות מתוחות על כנסיותיה העתיקות, או היא דווקא? אולי היה כדאי לאסוף שיער בקוקו, חשבה, להסוות את הקצוות הפרועים והבהירים, להתאפר בקפידה כמו הנשים בנות גילה.

טיפות קטנות וקרות החלו לצנוח על ראשה, בתחילה בודדות, והן מתרבות ברגע. היא מסובבת את תיק הגב ושולפת מתוכו במאמץ את המטרייה המתקפלת. היא פותחת אותה אך המטריה ניגפת בקלות ברוח. הגשם מתחזק, מלווה ברעם שמרעיד את גופה, ואז הופך לשוטף. המעיל מכסה היטב את פלג גופה העליון אבל מכנסיה היפים מתמלאים מים, הגשם נספג בהם. היא צועדת בנחישות בגשם, מול הקניון, מול המקדונלד, שיננה לעצמה. ואכן, מהר מאוד הוא הופיע, בולט, עם אותיות מסותתות בעברית ובאנגלית שמכריזות על הסנטר. היה זה בניין גדול ובולט, שפתח חנות כלבו גדולה בקומת הקרקע, והיא מיהרה להיכנס, מדשדשת במגפיים הרטובים. מוכרת חשדנית נצמדה אליה. “מכנסיים?” הצביעה על בגדיה הרטובים. “ג’ינס?” הגתה את המילה האלמותית. המוכרת, צעירה ארוזה במכנס שחור וטי שירט, הנהנה בהבנה והעתירה עליה בנדיבות ג’ינסים. נעמה נכנסה לתא, פשטה את המכנסיים הרטובים ומדדה. הזוג היחיד שהיה במידה שלה היה עם ניטים מבריקים, ערביים למפגיע. מתמזרחת? דמיינה את עיניו של המנהל האקדמי נמשכות לברק שלהם, סודרות את רגליה עם אלה של הסטודנטיות. אבל היא נמלאה הכרת תודה על היובש החמים, הוסיפה למכנס זוג גרביים שחור, והודתה למוכרת שהנהנה בשביעות רצון, שילמה בקופה, ועטופה מחדש יצאה מהחנות אל החוץ הלח והזר, רק כדי להבין שבעצם עליה לחזור על עקבותיה. הרי בדיוק על אותו בניין מאפיר הבהב שם המכללה. היא חצתה את החנות, מפלסת דרך בין מדפי ההלבשה התחתונה לשורות של טרנינגים ומעילים, עד שיצאה ממנה לחלל חום עייף אבל מכובד. ליד חנות של כלי בית, היתה המעלית. לצידה שביל מהודר. אולי זו כניסה נוספת למכללה? תהתה. אבל לא. היה שם אולם אירועים גדול וריק מאדם, מלא שולחנות יתומים מעוצבים בזהב ולבן. היא שבה למעלית. בחורה בטייץ שיקי, מבודדת באוזניות, עמדה לפניה.

נעמה נכנסה למעלית בעקבותיה, והתבוננה בה בקנאה כשפסעה החוצה אחרי קומה יחידה. אפשר היה לשמוע את הדי המוזיקה המנענעת של הג’ים רועמים במסדרון. אחרי הרף קצר עצרה המעלית שוב. הדלתות נפתחו והיא יצאה מתוכן למסדרון ארוך, צעדיה זהירים על השטיחים הפרסיים המרהיבים שפרושים עליו. השטיחים מגלגלים את צעדיה עד כניסה שמעליה מזדהר חגיגי שלט ערבי, “دبيّ”, והפעם היא מפענחת בקלות, דובאי, מלטפת בעיניה את האותיות הערביות, הזרות מוכרות לה. תלויות מעל ספק בית קפה ספק מסעדה, משקיפה על פנורמה רחבת חלונות. בהמשך הדרך, איפה שהשטיחים נגמרים, דלת זכוכית ממנה ניבטים משרדי המכללה המשועממים. היא נכנסה באומץ לבית הקפה המהודר. עדיין אין איש. המטבח עוד לא נפתח, מיהר מלצר נאה להזהיר אותה, אפשר רק שתייה. התיישבה אל שולחן העץ על כיסא חום, עמוק, מרופד עור. השקיפה על נצרת מהחלון המוגבה. גגות אדומים בפספוס לבנבן ומביניהם הבוהק החיוור של אותיות הקניון. מרכז הביג פאשן מנצנץ מרחוק, ופה ושם מבצבץ צריח כנסייה. העיר קפואה במרוצתה, המזדמזמת בפקקים. נעמה מחפשת משהו לשתות בתפריט, הכתוב ערבית לצד אנגלית. העברית נשמטה. ככה זה בדובאי? סימנה למלצר, וביקשה מיץ גזר. המתינה, יחידה במסעדה הריקה, שבשעה המוקדמת עוד לא התעוררה. המיץ הגיע, אבל המנהל האקדמי עוד לא. ציוץ הטלפון הודיע לה שהוא מאחר. היא שותה את מיץ הגזר בשלוקים קטנים, שהיא מוצצת קצובות מהקש. היא תשתה לבד. 

המנהל האקדמי מופיע חמש דקות לפני השיעור, שטוף התנצלויות. הוא התעורר מדי מאוחר. אמש הוא נזל אל השעות הקטנות של הלילה בעבודה על מאמר. כתם זיעה עגול מבצבץ מתחת לבית שחיו כשהוא מושיט לה יד. כרס קטנה ומבט אבוד, שנאחז בה בהקלה. הוא מבקש ממנה קפה איך שהוא נכנס ומתיישב מהר מולה, זורק עוד ועוד מילים. המלצר לא טורח לנוע אליהם. בסוף הוא ניגש לדלפק ומזמין, שב עם קפה בתוך כוס קלקר, כאילו הביא אותו מהשקם. 

“אז איך הולך עם הסטודנטים?” הוא נועץ בה עיניים חומות מהבילות. 

“עם הסטודנטיות”. תיקנה. לא היה לה אף סטודנט. “נראה לי שהכול בסדר”, אמרה, “אבל…” 

הוא קטע אותה. “תראי, תתחילי בשיעור, בסדר? ואז, קצת לפני ההפסקה, אדבר איתן”. 

היא בולעת את הרוק. משהו שעשתה לא בסדר? היא שואלת משהו אחר בקול, והוא ממהר להרגיע אותה. 

“אל תתרגשי. פשוט הן אמרו שהקורס הזה קשה. היו להן תלונות. את מבינה, בסופו של דבר הן צריכות לעבור את המבחן. מה השורה התחתונה? התואר”. פרצופו רוכן אליה, מתקרב, וניסיון לחיוך מנסה בשולי שפתיו, “תראי, את עובדת יפה, את רצינית, אבל את מבינה? הסטודנטיות האלה משלמות שכר לימוד. ביאליק, אלתרמן, עגנון, כל זה טוב ויפה, אבל סופרים וחוקרים צריכים לחם לאכול. פטרונים אין היום. ראש־פינה, מטולה, זה אולי לא מאד רחוק פה מנצרת, אבל זה אלטעזאכן, אין נדיב שייתן לנו כסף, ומה לעשות, עכשיו הערבים הם המסד של, איך קורא לזה דן מירון, הרפובליקה הספרותית? ככה גם את קוראת לזה בקורס, נכון? זה לא השתנה. יש את הפירמידה של מסלאו” הוא מוציא עט ודפדפת גדולה מכיסו, שוטח אותה בפניה, ומשרטט משולש גדול, ומותח כמה קווים עבים על תחתיתו: “זה, הערבים, הם base one שלנו, הם נותנים את הצרכים הבסיסיים. בלי לחם אין תורה”.

רע לה, אך היא מהנהנת אליו. “כן, בטח, אני מבינה”. אבל הוא כבר התלהט וממשיך, “הם מורחים את החמאה על הפרוסות של הסופרים שלנו. זה רק בזכותם שחוגים לספרות לא נסגרים. האמת” הוא מנמיך את הקול, “זאת הסיבה שאני לא מצביע למדינה דו לאומית. אוי לנו. עזבי אותך מהיפיופים של השמאל. ברגע שהספרות העברית תאבד את המעמד הרם שלה אצלם, יימשך השטיח מתחתיה.  הסטודנטיות שלך האלה, שלא יודעות לקרוא – עזבי עגנון, אותו גם הצעירים שלנו לא מסוגלים לפענח, אבל זה שהן עושות פרצופים אפילו כשצריך לקרוא את יהודה עמיחי… אבל רק הן יכולות לתת את המסה הקריטית שתשלם על תרבות. הן זקוקות לספרות כדי להיות, לא מורות לספרות, מורות לעברית. אצל המיעוט העברית היא הישרדות. זו תופעה ידועה. ככה גם המון שחורים והיספאנים למדו ספרות אנגלית. מהכיסים שלהם נאסף כסף לספרות האמריקנית”.

היא מושכת בכתפיים, נזכרת איך סיפרו לה הסטודנטיות שהן מתארגנות לכתוב את המטלות. אחת מהן, אולי היתה זו רימא, הסבירה לה שאחרי שהילדים הולכים לישון, היא יושבת מעל המיטה שלה, פורשת עליה את מקראות המאמרים. אחרת, היא לא זכרה את שמה, אבל כן את פניה שטופי הדמע כשביקשה להגיש תיקון למטלה שמזמן פגה תוקף, סיפרה איך היא מתיישבת אל שולחן המטבח מותשת, אחרי הניקיונות. 

*

המנהל נכנס לכיתה ראשון, פותח את הדלת, מחייך לסטודנטיות חיוך רחב, וצועד פנימה לתור לו כיסא. בזמן שהוא מתמקם, היא מחייכת אל הסטודנטיות, שנושאות אליה מבט שואל. “יש לנו היום אורח חשוב” היא מבארת להן, “המנהל האקדמי, הוא הגיע להכיר אתכן”. הן מלכסנות אליו מבט, ובינתיים היא פותחת את המצגת. 

בשקף הראשון ציר הזמן, המתחיל במאה ה־18, ושמות היצירות העבריות נוהרות בירוק זוהר, המילים מתבלטות כמו צמחים זרחניים. קלסתרונים קטנטנים של סופרי ההשכלה תלויים לצד שמות היצירות. הסטודנטיות נותנות בהם מבטים אטומים, הן נותרות מוגנות מאחורי המייק־אפ החתום כמו שריון, עמיד מפני הסער הגדול של הספרות העברית. היא מביטה בהן בייאוש מוסווה בחיוך, ואומרת לאט: “אלה היצירות הגדולות שחוללו שינוי בספרות העברית. האם זו מהפכה? עידן חדש? או פשוט המשך של ספרות שכבר נכתבה?” היא תולה מבט במנהל האקדמי, הוא נראה אדיש לא פחות מהן. “נחקור את זה היום”, ניסתה לזרוע בקולה התלהבות מעושה. היא לחצה על כפתור. הקלסתרונים חמורי הסבר של סופרי ההשכלה עכשיו גדולים יותר, התווים גלויים, כמו ארוטיים לפתע בעצם חיטוב הפנים הגלוי, הלא מסותר. 

פנים כובשים את המסך. עבדקניים, גדולים מהכיל. תחת גבינים עבותים עיניים עצובות ונחושות. אף נשרי, חד, מתחרז עם צדע גבוה. הזקן קצר, סמיך. מעיל סוגר על הצוואר. הוא נראה כמו גביר. הוא איננו מחייך, זה לא היה עידן של חיוכים, חשבה. גם היום אי חיוך הפך ערך ספרותי. “חברות יקרות”, הכריזה ברוב רושם, “הנה הסופר האדיר, שהפך את היהודים באחת לבעלים המאושרים של נכס לאומי יקר ערך: הרומן”. הניפה ידיים בדרמטיות. “הוא כתב את הרומן העברי הראשון, והפך את היהודים לבני אומה ככל האומות. כמו הגרמנים, האנגלים, הצרפתים, גם להם היה רומן. מה שמו?” 

אחת הסטודנטיות מצביעה. סלמה, זו שלומדת כאן במקביל ללימודי קונדיטוריה. סטודנטית מצטיינת, בשנות החמישים שלה, שלשונה חדה. אבל היא כלל לא עונה לה. מדלגת בקלילות על מאפו. “תודה למנהל שהגיע לעזור לנו, זה קורס קשה, נעמה מתאמצת לעזור לנו, אבל חשוב שאתה כאן. חסרות לנו הקלטות של ההרצאות. אנחנו רוצות הקלטות שלך”, חייכה אליו, “המורה חתיך, וזה עוזר ללמוד”. 

המנהל האקדמי מביט בה בהפתעה, כמעט עוצר את נשימתו, ואז בבת אחת מזדהר. “תודה, תודה רבה” הוא אומר בבבת צחוק, מתרפק על המילים כאילו הקימו אותו מן המתים. “בטח, נדאג לכן להקלטות”. כולנו זקוקים למילה טובה, ואפילו חתיך היא יכולה להיות, ואפילו כאן, חשבה בהפתעה והתבוננה לראות את תגובת הסטודנטיות האחרות, שצחקקו. 

היא הביטה אל הכיתה בתחינה, “נהדר, אז יהיו לנו הקלטות. ועכשיו נלמד”. 

*

בהפסקה המנהל האקדמי אוסף את חפציו הפזורים, הטלפון הנייד, הארנק, את איבריו שהתפשטו מעבר למידות הכיסא. הוא ניגש אליה. “היה טוב”, חייך אליה בעידוד. “נראה לי שיהיה בסדר”. היא מהנהנת אליו. היא נשארת לבד, תקועה איתן כאן, בישימון של התרבות העברית בנצרת. המקום שבו ספרות מופת בעברית נהפכת לא מושגת ועילגת, גמגום של שגיאות כתיב, עם הבלחות מפתיעות של הסטודנטיות מבינות העניין, שגואלות את הספרות, דונם מילים פה ודונם מילים שם. הוא שב לתל־אביב, והיא, אחרי שתסיים להרביץ בהן מספרות ההשכלה, תחזור כלעומת שבאה לחיפה. אבל היא מחייכת בקלילות, ממליצה לו, לבקשתו, על חומוס טוב בדרך, אחד שהיא לא מצאה תעוזה לעצור בו ולסעוד בו בעצמה. 

כשהן שבות מההפסקה הן מבחינות בהעדרו. משהו משתנה. הן נקבצות אליה. סלמה בראש החבורה נושאת כוס קפה בידיה, והיא כמעט פוקדת עליה, “הבאנו בשבילך, המורה”. אחת מהן, שהאייליינר מתוח על עפעפיה בדייקנות מופתית, מלכסן אותן כמו שקדים בשוקולד, ממהרת לפתוח קופסת אוכל שהביאה מהבית ומגלה עוגיות דקיקות, טובעות באבקת סוכר. נעמה נרתעת, ידה מנסה לפזר את אדי הקפה הריחניים, אבל החיוכים שלהן מכניעים אותה. היא לוקחת עוגייה, לוגמת מהקפה. יושבת איתן בהסבה. 

*

דועא קוראים לסטודנטית שמתחתנת. היא למדה אצלה גם בקורס הזיווג אצל עגנון. בפגישה שלהן אל השולחן שעליו היה פתוח “תהילה”, התוודתה בפניה, בעיניים רטובות, כי שידוך שהיה לה בוטל. מאז עברה שנה, ועכשיו הסטודנטיות מקיפות אותה בטבעת רקומה מחיוכים וצחקוקים. הן מסבירות שהיא תתחתן באולם האירועים המנצנץ בקומה הראשונה, פה החפלה. נעמה נדה בראשה ואומרת לה “מברוכ”, והיא משתדלת להשכיח מעצמה את המייל הבהול ששלחה לה לפני יומיים סטודנטית אחרת, שביקשה הארכה לאחר שבעלה ניסה לרצוח אותה; ליבה צלל והיא נתנה לה, כתבה כמה מילים שדופות, איך אפשר לעזור לה, האם פנתה לדיקנט. אבל כשהיא תגיש מטלה שהעתיקה, אז מה? כמה יהיה ליבה רחב על חשבון האקדמיה? פניה היפים של דנה, שהחבר שלה רצח אותה באקדח, גם הם צפים לפתע. החוג לספרות לא הוציא הודעה. רצח נשים לא מחמיא לפקולטה. נעמה פושטת במאמץ ידיים שמחות אל הכלה, חובקת אותה, על הריח המבושם שאופף אותה, מפיג את הקפוא והמיוסר שבדרך כלל נידף ממנה, ומעולם היא לא ידעה למה: האם בגלל משא חייה שהכביד עליה, או בגלל מנת הייסורים העברית, שהיא מוסרת להן בכל שיעור. אם כי כמובן כל סטודנטית בחרה בה חופשי ובדעה צלולה: כל אחת נרשמה במו ידיה במערכת הממוחשבת. 

נעמה נמשכת בלשונה פתאום, עכשיו, כשהמנהל האקדמי כבר איננו. מקרינה שוב את פניו של מאפו, ומחפשת את “אהבת ציון” אונליין, במאגר  של “בן יהודה”. היא צריכה להריץ קצת קדימה וקצת אחורה, אבל לבסוף מוצאת את הקטע שחיפשה. היא מהסה את הסטודנטיות בהינף יד, ולבסוף הן נענות. מי מהן עדיין נוגסת בעוגייה, אבל זה לא אכפת. היא מחייכת אל דועא. 

“הגיבורה שלנו, שמה תמר, והיא בת אצולה. כמובן יפהפייה. נמאס לה להיות תקועה בירושלים. היא מבקשת מאבא שלה לנפוש עם חברות. איפה? בבית לחם, היום זו עיר ברשות הפלסטינית – בסיפור שלנו זו הטוסקנה למרגלות ירושלים. אזור מקסים, פראי”. לא כולן עוקבות אבל סלמה זורה כמה מילים בערבית, ופני הסטודנטיות מתבהרות. “אתן יודעות”, נעמה ממשיכה, “עד המאה ה־17 היו פה אריות”, היא בוחנת את פניהן. “אסד” מתפרצת סלמה בהתלהבות, מפריחה שאגה קטנה לכיוון חברותיה. “אסד”, נעמה חוזרת. “כשמאפו כתב על האריות בישראל כבר צדו כמעט את כולם, אבל הרי הוא כתב על תקופת התנ”ך. אז היית חושבת פעמיים לפני שהיית יוצאת לשוח. “רחלה” אומרת סלמה. “רחלה”, נעמה מהדהדת את קולה, לטובת הכיתה הדוממת. 

קולה של נעמה מתנגן, נשפך בהתלהבות. “בית לחם היא מקום נחמד למראה. מאפו נדיב בתיאורים. יש שם זיתים וגפנים, נו, אתן יודעות, כמו בכפרים אצלכן, פה בגליל. הגפנים אדומות מרוב ענבים בשלים, כאלה שמאפו קורא בעברית עתיקה, “מתולעים”, ויש שם מסביב בריכות מים שחפר שלמה המלך - סלימאן - כדי להעביר את המים לירושלים. הבריכות בוהקות בצבע כסף. המקום כמו בוסתן ענקי, תורכי, ושם מופיע האהוב, אמנון, הוא רועה צאן. מאפו מגלה רק לקוראים שגם הוא בן אצילים. אמנון בעצמו לא יודע. והוא גם חתיך עולם, כמובן… שם הוא מדלג עם הצאן שלו והחליל, מנגן ושר. תחשבו, זה כל כך יפה שאפילו היונים עושות שם אהבה על ענפי העצים”. 

מישהי מפיחה פתאום קולות “אווו”, עושה פרצוף של גונחת, וכולן פורצות בצחוק. דועא מסמיקה. והאודם מציף גם את לחיי נעמה. אבל נעמה ממשיכה, מוליכה את המילים דרך המבוכה. “הראש של תמר ואמנון מסתובב טוב טוב כשהעיניים שלהם נפגשות, הם מגששים אהבה, ואמנון מעניק לתמר זר פרחים. ואז יורד הלילה. כאן הדרמה. בלילה מגיחים האריות. הם מתפרעים, טורפים את הצאן. בבוקר הרועים מתעוררים אל הגוויות ושולפים קשתות דרוכות. מחפשים אחריהם. אבל תמר, היא לא כזאת תמימה. היא יודעת שהאריות מסתובבים בחוץ, אבל היא שבה לאותו המקום. הפעם לבדה, בתקווה להיפגש עם אמנון היפה. רק מה, זאת עסקת חבילה. היא פוגשת את העלם אבל איתו מגיע גם אריה”. 

“יהרוג אותה?” דועא שואלת, מפתיעה אותה.

“אפשר לראות באריה סמל למיניות הגבר”, מציעה נעמה. דועא שותקת. נעמה מתלבטת רגע, וממשיכה. “תמר ואמנון  נפגשים מעל מעיין. היא רוצה למסור לו זר פרחים. אבל אמנון אומר לה, מותק, יש מים בינינו. הכוונה שלו שהם לא מתאימים, היא עשירה ואצילה, הוא, ככל שהוא יודע, פשוט עם ועני. אבל לא כל כך מהר מוותרים על אהבה, נכון, חברות? תמר מניחה את הזר על המים, שולחת לו את הפרחים. בדיוק אז מגיח אריה, נורא, גרונו כמו קבר פתוח”. נעמה עוצרת, ואז ממשיכה: “אמנון נרעד וצועק, אבל ידו יציבה כשהוא יורה חץ. הוא מציל את חיי תמר והיא נופלת לרגליו. מתאהבת בו כפליים. בצניעותו, אמנון מבקש שהיא תודה לאלוהים. הכול מן אללה. תמר דלוקה עליו, מבקשת שיבוא אל אביה בירושלים. אבל אמנון עפר לרגליה, מה הוא, בסך הכול רועה פשוט. “לא תשכח אותי” מבטיחה לו תמר. כי איפה הם נפגשו? בחלום הלילה”. 

נעמה מתבוננת בסטודנטיות, מחניקה אנחה. נראה שהיא הצליחה. הפנים שלהן מרותקות, מתרפקות. כולן נחות יחד על בועות הסבון היפות, הצבעוניות, שטווה מאפו. על פניה של דועא ארשת עונג. הנה הן רובצות על כרי הדשא של אמנון ותמר, ככה נדמה לה. סלמה חותכת את השלווה. “זה שקר שהיו פה אריות רק בתנ”ך", היא קובעת. “סבא שלי צד אריות. פרווה של אריה פרושה עד היום בבית שלנו”. היא משתהה עוד רגע ואז אומרת בבוז. “זה אהבת ציון? האריות, הגפנים, הזיתים, אפילו האהבה - הכול גונבים ומעבירים לסיפורים בעברית”.

נעמה נבעתת. עיניה משוקעות בפניה של סלמה, נדמה לה שהיא אוחזת סכין מעוקלת, גדולה, והיא מניפה אותה בלי מעצורים. “אבל זה היה סיפור יפה המורה”, ממתיקה סלמה עכשיו את קולה, ומקשה: “ישאלו על זה במבחן?” ודועא גם היא פונה אליה בקול קטן, “תוכלי בבקשה לעזור לנו? תגידי לנו איזה שאלות יהיו? כולן יהיו בחתונה, לא יהיה זמן ללמוד”. ההיא עם העיניים שוקולד שולפת שוב את קופסת העוגיות הדקיקות המבושמות, ומגישה לה. 

 

*

בסוף השיעור, הסטודנטיות נעלמות מהר. המנקה מופיעה, מחליקה את הרצפה בסמרטוט הספונג’ה בשתיקה, נעמה סוגרת את המצגת, צוררת בתוכה את מאפו. דוחסת לתיק את הספרים, מנסה להפריד אותם מהמכנסיים הלחים. עייפה, היא משתחלת חזרה לתוך המעיל. הנה היא מחוץ למכללה, ממהרת את צעדיה על השטיח הפרסי, שולחת מבט אל המפתן של “דובאי”. המסעדה עכשיו הומה ומדיפה ריח בשרים. היא מזהה שם כמה סטודנטיות יושבות ומצחקקות. כשהיא מגיחה מהבניין היא יוצאת היישר לפתח הפונה לרחוב המאפיל. שוב גשם, אבל הרוח מתונה. המטרייה שלה תעמוד בזה. היא מכוונת את צעדיה אל תחנת האוטובוס. נעמדת וממתינה. הקו הראשון שמגיע הוא לביג פאשן. היא לא מהססת ומטפסת עם התיק הכבד. המחשבות שלה עכשיו טרף לרוח. האוטובוס נושא אותה על הכביש שהתרוקן עכשיו מהפקקים, נוהם ומחרחר כמו בהמה פלאית.

השיר מתייחס לשיר “מה לך יחידה” מאת שלמה אבן גבירול

מָה לָךְ יְחִידָה

שֶׁמָּצָאת עַצְמֵךְ בַּחֲשֵׁכָה

מֻכַּת יָרֵחַ (אוֹ יָגוֹן)

מְטִילָה קֻבִּיָּה בְּמִשְׂחַק

סֻלָּמוֹת וַחֲבָלִים,

גּוֹלֶשֶׁת בַּעֲלִיּוֹת הַלֵּב?

כְּמוֹ חַמָּנִית צְהוּבַת רֹאשׁ

הַפְנִי פָּנַיִךְ אֶל הָאוֹר

השיר מתייחס לשירים “הוי, עמק עכור” ו״וזאת אשר שרה רחל על חתונתה״ מאת רחל מורפורגו

שֶׁמָּא אֶתְהַלֵּךְ בַּמִּדְרוֹנוֹת הַמַּכְחִילִים…

אֶרְאֶה עֲנַן מַלְכוּת נוֹפֵל שָׁחוּט עַל חֲבַצֶּלֶת…

– פָּרָג חָמוּד בַּטַּל יַחְשֹׁב: שְׁקִיעָה יוֹנֶקֶת תְּכֵלֶת…

יוֹנֶקֶת וְנִשְׂרֶפֶת! – וְהָעֶרֶב יִתְאַפְלֵל…

שֶׁבַע מִסְפְּדוֹת אֶכְתֹּב, אֶכְרַע – וְאֵין גּוֹאֵל!

חֲלִי־מָרַי־זָהָב – מָה טוֹב! אֶקְרָא – וְאֵין שׁוֹאֵל!

שַׁרְתִּי הִלּוּלוֹת לַבְּתוּלוֹת הָאֲמוּלוֹת! 

שַׁרְתִּי מְגִנּוֹת לְעֲגוּנוֹת מְהֻגָּנוֹת!

מִי יָשִׁיר שִׁירִי – הַמְּגֻנָּה בַּמְּגֻנּוֹת! 

מִי יָמִיר מִרְיִי – הַמְּתוּנָה בַּמְּתוּנוֹת!

תַּחַשׁ־אֲדָמָה אַדִּיר 

מוֹצֵא פָּרָג – נוֹגֵס!

לָמָּה לִפְרָחַי זָקִיף 

אָטוּם לִבּוֹ מֵגֵס!

נֵפֶל אַיָּלָה מַכְחִיל. נָשִׁים כְּחָלָנִיּוֹת.

נֵבֶל־תַּאֲלָה, חָלִיל. צוּפִים; כַּלָּנִיּוֹת.

טֶרֶם אֶתְמַסֵּר כָּלִיל כֻּלִּי אֶל אֵל הַמַּעַל

הַב לִי אֶת חַיַּי, אַחֵה שִׁבְרִי, הַמְצֵא לִי בַּעַל!

השיר מתייחס לשיר “תרומתי למדע” מאת יוסי שריד

אני תורם את איבריי.

את כולם חוץ מאחד.

כבד, ריאות, כליות - הכול הולך.

לבלב, מעי, עור ועצמות.

לא הצלתי חיים בחיי - אציל חיים במותי. 

גם אחרי שהגוף רוקן, אני יכול עוד לתרום:

את הידיים למשק.

את הרגליים לעם.

את הכתפיים לנושאים בנטל.

את הרוח למשפחות.

את החופש לחטופים.

את הקרניות לעיניים של המדינה.

את האוזניים לשמונה מאתיים.

את האף למוסד.

את השיניים לשב"כ.

ואת המוח להנהגה.

(להוריי אני תורם נכד. הם כבר ימצאו את אימו)

את כל איבריי אני תורם - חוץ מאחד.

את הלב - אותו אני משאיר לעצמי. 

עוד לא מצאתי למי לתת אותו.

אני רק בן עשרים.

המסה מתייחסת לשיר הֲלַכּוֹשֵׁל וְלַנּוֹפֵל מאת שמואל הנגיד

קריאה בשירו של שמואל הנגיד, “הלכושל ולנופל”

אווווהווי הווו הו היייההיייי  אוואהיי 

אילו דחקונו לעשות את שלא ניתן לעשותו ולהתייחס לרצף הצלילים השורקני הזה כשפה של ממש, ואילו המשיכו ודחקו בנו לתרגם את הדברים לעולם המושגים האנושי ואף להלביש את עולם המושגים הזה בלבוש עברי, ודאי כך היו נשמעים הדברים:

“אין פלנקטון היום. אני רעב”

כחמש מאות קילומטר מזרחה משם, קרוב יותר לחופי סרדיניה, נקלט המסר אצל לוויתן אחר. “כאן להקת סרדינים אדירה,” ענה, ובקולו, שפילח לאיטו את צלילות המים, ניתן היה להבחין בלהיטות גרגרנית.

“הו,” הגיב הלוויתן שלנו, הרעב, “איזה כיף לך. סרדינים זה טעים”

“טעים טעים”

“טעים. זה מאוד מאוד טעים”

“שקט!” ציווה קול זועף מעומק הדממה הכחולה, הרחוקה. בניגוד למה שאפשר היה אולי לצפות לו, לא היה זה קולו של אלוהים בהנחותו את ברואיו, אלא קולה של לוויתנית מבוגרת שחלפה באותה העת מול חופי טוניס. “אתם מפריעים לי לשנת הצהריים!” נזפה.

באשר לאלוהים, אם נניח כפי שהניחו מרבית האנשים לאורך הדורות שזה אכן קיים, ושהוא בעל מאפייני אישיות אנושיים, ושעיקר מעייניו נתונים להובלת בני האדם בנתיבות ההיסטוריה אל עבר הגאולה, מאליו נקבל גם שהמתרחש על פני היבשה המקיפה את הים התיכון מעניין אותו הרבה יותר מהמתרחש על פני הים, ושהמתרחש על פני הים מעניין אותו הרבה יותר מהמתרחש במעמקיו; בקיצור, נצטרך לקבל שפטפוטים לוויתניים אינם מעניינים אותו כהוא זה.

אלא שהדברים אינם כה פשוטים: יתכן בהחלט שפטפוטים מסוג זה הם בין הגורמים המעכבים את בוא הגאולה; וכאן מתבקש הסבר לא קצר.

כיוון שהסתעפויות הווייתו של האל משתרגות לכל נקודה של קיום, וכיוון שהוא בוחן כליות ולב, הריהו נידון לחוות את העולם בכל רגע ורגע מבעד לתודעותיהם של כלל ברואיו החווים. האם די לומר שהאל רואה את השמש שאנו רואים, שהוא יודע שאנו רואים את השמש, שהוא בוחן את מחשבותינו על השמש אשר ברא? אילו היה מסתפק בכל אלה, הרי היה אל מוגבל למדי. ולא היא; דרכנו ודרך עינינו הוא בהכרח גם מסתנוור מאורה של השמש!

איתנו ודרכנו הוא לוהט בלהט האמונה, מתחבט בחיבוטי האמונה, חווה את חטאינו כנגד מצוותיו שלו, ומבעד לנפתולי טיפשותנו עלול גם לאמץ עמנו אמונות שגויות בעליל (כמו האמונה הקראית, למשל). איתנו ודרכנו הוא רואה פרוסת עוגה, חושק בעוגה, טועם את העוגה על לשוננו, חוטף קלקול בקיבתנו ורץ עמנו לשירותים. גם את קריאתן של שורות אלה חווה האל מבעד לעיניים הקוראות, ועם הקורא הוא חווה את התהייה, מה יהא על אותו לוויתן צעיר ורעב העומד במרכזו של החיבור?

כל זה אמור בחוויה האנושית לגווניה, אך האל חווה את העולם לא רק מבעד לאדם; וכאן בעצם מתחילה הבעיה. מרגע שבחר לאכלס את עולמו במיליוני מילארדים של פרטים חווים, נגזר עליו רעש אינסופי של חוויות; חלקן מענגות, חלקן מייסרות, רובן משמימות, וכולן מסתיימות בכליה. הוא חווה, ומבפנים, את אחיזת הרוח בכנפי השחף, את יריקת הקורים מישבן העכביש; הוא חש בדגדוג הפנימי הינוק של פטמת העטלפה, ובזליפת החלב המתוק על לשונו של העטלפון; הוא חווה את חרחור המוות בגרונו של הצבי הלפות, ואת גרגור הדם בגרונו של הברדלס הלופת; הוא חווה את הגל המגביה מבעד לגופיהם של אלפי סרדינים, מבעד לגופו של כל אחד ואחד מהם, את הצטופפותם אלה אל אלה והתנגשותם אלה באלה, את חרדת סנפיריהם הקולקטיבית לנוכח הבור השחור הנפער תחתם, את החושך הצפוף הסוגר עליהם, ועם שהוא חש בהימעך גופו ובדממת מותו של כל אחד ואחד מהם הוא חש גם כיצד כל גופיף נימוח שכזה מעקצץ בבלוטות הטעם על לשונו של הלוויתן האוסף אותם ממזיפות פיו ובולע אותם אל קרביו; לבסוף הוא חש גם את ההקלה החרדה של אלה מן הסרדינים אשר חמקו לעת עתה מן הגיהינום החשוך הזה וחולפים על פני קימור עינו הכבירה של הלוויתן (“טעים,” הוא אומר ללוויתן שלנו, המצוי בסוף מערב, “כדאי לך לבוא לכאן…”)

את כל אלה, ועוד ועוד ואף יותר, חש האלוהים בכל רגע ורגע מבעד לאינספור ברואיו. וזה פשוט לא מעניין אותו. חישבו על עצמכם ברגע זה, בעודכם קוראים את הדברים: אף שאתם חשים כעת בזקיקי השיער בבית שחייכם השמאלי, אין אתם נותנים דעתכם עליהם, אלא מתרכזים בעיקר, שהוא התהייה אם בארוחת הצהריים הקרובה תאכלו רבע עוף או פילה דג. כך גם האל: בחלוקת הקשב האלוהית שלו הוא מרחיק מעליו את כל רעשי הרקע. הֲנחת תפילין וניתוץ פסילים? אלה חודרים ללוז דעתו. פטפוטי לוויתנים על פלנקטון וסרדינים? נו באמת…

אלא שחלוקת הקשב הזו, וכאן אנו מגיעים ללב ההסבר שלנו, דורשת מאמץ לא מבוטל, ולא פעם מתקשה האל למקד דעתו בתוך קקופוניית התודעות שהוא שרוי בה. “אלי אלי, למה שבקתני” שאל מי ששאל, אך באותו רגע ממש ניסרו את האוויר של צפון אמריקה עשרות מיליוני ציקדות שאך בקעו מגלמיהן. זה מביך, כן, אבל דברים כאלה עלולים לקרות לכל אחד מאיתנו אילו החזקנו יקום שלם על הראש.

השמיכה הדקיקה של פני המים נמתחת לכאן ולכאן ולכאן ולכאן. מעליה גבהי האוויר. מעליהם השמיים, ובהם שמש, אלוהים, וענן קטן. מתחת לפני המים העומק הכחול, ובו דגי טונה, לוויתן, ואף לא ענן פלנקטון אחד. הרעב מציק וריקות המים נוסכת בו שעמום. להקת הסרדינים נמצאת חמש מאות קילומטר מכאן. “אני בא,” הוא אומר לחברו המרוחק. השחייה ארוכה, הוא יודע. בפנותו כלפי מעלה לקראת גיחת נשימה הוא רואה את השתברויות קרני השמש בקרום המים. “רגע,” הוא אומר, “רגע רגע,” הוא אומר, “צל חולף מעלי…” 

***

“הֲלַכּוֹשֵׁל וְלַנּוֹפֵל תְּקוּמָה / וְלַנּוֹדֵד וְלָאוֹבֵד תְּנוּמָה?”

כך נפתח שירו של שמואל הנגיד, שנכתב בספרד המוסלמית במחציתה הראשונה של המאה ה־11 לספירה. ובכן, האם תהי תקומה לכושל ולנופל? כעבור בתים לא רבים, ואנחנו עדיין בחלקו הראשון של השיר, ניתנת התשובה: “וְאֵל יָרִים אֲשֶׁר הֵשַׁח וְהִשְׁפִּיל, / וְלוֹ סוֹדוֹת וְדַרְכּוֹ נֶעֱלָמָה!” בדרכו רוויית הסוד והמיסתורין ירים האל את הכושל, את הנופל, את זה ששח והושפל.

חושב לו הקורא החילוני המודרני, או מכל מקום הקורא החילוני המודרני שהוא אני: הנה לפנינו שיר אמוני־דידקטי; בכל זאת מחליט הקורא להמשיך ולצלוח את ים הטרחנות, שהופך, כך מתברר במהרה ולמרבה הרווחה, לים של ממש: “אֲנִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָרַד בְּתוֹךְ יָם”, מספר המשורר; את הטון הדידקטי מחליף תיאור של הרפתקה ימית מצמיתה.

הדבר ארע בעת שספינתו של שמואל הנגיד שטה לה במים השקטים של חודש אב, ובעת שמלחיה המפטפטים העלו זכרונות על חיות ים מופלאות שנתקלו בהן בשיוטיהם. “לֹא יְדַעְתֶּם / פְּלִיאַת יָם, וְלֹא שַׂחְתֶּם מְאוּמָה!” מכריז בביטול רב החובל ומספר על החיה האיומה ביותר שנתקל בה, החיה המבעיתה ביותר המשייטת בימים: הקָרְחָה. מהי אותה קרחה? מתיאורו של רב החובל עולה כי זוהי חיה אשר טורפת את כל חיות הים, "וְהוֹפֶכֶת לְפִיהָ כָּל סְפִינָה, / וְצִי אַדִּיר כְּמֶרְכָּבָה רְתוּמָה״.

עוד הוא מדבר, והנה לנגד עיניהם הנדהמות עולה מן המים החיה המפלצתית.

***

ראשו מתפרץ מבעד לקרום המים ובאחת הוא חש במכת הקור בקודקודו, במתיקות האוויר על לשונו. הוא מכווץ ריאותיו ופולט סילון רטוב של אוויר משומש מחורי הנשימה שבמצחו, שואף שאיפה עמוקה ומתבונן לרגע בספינה. שיוטה איטי. היא מעט קצרה ממנו באורכה, ומפרשיה הלבנים מתנשאים אל על ומתנפנפים ברוח בנפנוף מסקרן. אחר כך הודף זנבו לאחור את המים בהדיפה חלושה וגופו מתרומם מעט למעלה ומתקמר בעדנה נחשית למטה אל פנים הים, סנפיר גבו מפלח לרגע את האוויר, ואחריו מונף באוויר הזנב, שחוזר לבסוף ונבלע גם הוא. בהוציאו שוב את ראשו, הפעם קרוב יותר אל הספינה, נפער פיו למלוא רוחבו ולועו מתנפח במים; הוא יודע שאין כאן כנראה מה לאכול, אלא שברעבונו הוא משתעשע בסינון המים מבעד למזיפות לסתותיו הנסגרות, אף מחפש בלשונו הכבירה בין סיבי המזיפות אחר חסילון או דגיג שאולי נקלעו למאורת הלוע.

האנשים שעל הסיפון מתבוננים בו. עיניהם קטנטנות. הוא חושב: הרי הם יצורים חמודים. אנסה לשעשע אותם.

הוא מקמר שוב את ראשו ואת גופו ואת זנבו אל תוך המים, משייט אל מעבר לירכתיים, חש בעורו בלטיפת השובל העדין המקציף מאחורי הספינה, מעגל מסלולו ומוציא את הראש. שיוטו הניע גלים, ואלה מטלטלים עתה את הספינה בטלטול רב חן. מצחיק: האנשים עברו מצד אחד של הסיפון אל צידו השני כדי להתבונן בו.

הוא חושב: אערוך עבורם הפתעה משעשעת במיוחד.

הפעם הוא צולל צלילה עמוקה, הודף והודף בזנבו כשקודקודו מכוון אל עבר שחור המצולות, חש בלחץ המים ההולך ומתהדק על עורו, כמעט מתנגש בכריש קטן, ואז, בתנועה חצי ספירלית, הוא מעקל את גופו כלפי מעלה. צל הספינה תלוי שם מעליו, בודד וכהה בתוך משטח הריצודים הרחב, ושובלו העדין נמתח מן הירכתיים ומתרחב ונבלע אל תוך תנועת הגלים. עתה הודף הזנב בעוצמה, בקצב, המים נדחפים כנגדו לאחור, הצל הולך וגדל למולו מעליו, גופו מתרומם, מתרומם ועולה, מתרומם ומאיץ ועולה ועולה… והנה הוא מבקיע אל האור והאוויר, גופו מוטח החוצה, רק זנבו נותר טבול במים, ורגע לפני שהוא נשמט כל כולו ומנפץ את הים הוא רואה, הפעם מלמעלה, את פני האנשים המביטים בו בדממה: חמודים כל כך.

***

ואולי מעולם לא יצא המשורר אל לב ים? אולי תיאורי השיר כולו הם פרי דמיונו?

קשה לדעת בוודאות, כמובן, אך השיר חורג מן הקונבנציות של השירה העברית בימי הביניים, שאינה נוטה לתאר יצורים מפלצתיים, והרושם המתקבל הוא אפוא של שרטוט חוויה ייחודית, אותנטית. אם נקבל כהנחת מוצא שהשיר אכן מתאר מפגש אמיתי עם יצור אמיתי, נשאלת השאלה: מהו אותו יצור? האמנם לוויתן?

השם העברי, “קרחה”, רומז לקרחותו של היצור, ועשוי להיגזר מן המילה היוונית “קארכאריאס”, שפירושה כריש. זהו זיהוי אפשרי: מתיאוריו הנפלאים של המשורר, אשר הביט אל אותה “צוּרָה אֲיֻמָּה” כלשונו, עולה כי זו “בְּתֹכֶן דָּג רְקוּמָה”, ויש לה סנפיר “כְּמוֹ חֶרֶב לְטוּשָׁה”; אלה אכן מתאימים לכריש, אך הם עשויים בה במידה להתאים ללוויתן. לכיוון הלוויתני מושך גם הדגש על גודלה העצום של החיה, שגבוהה “כְּמוֹ תָמָר בְּקוֹמָה”, ושראשה “כָּאֳנִי שַׁיִט בְּמִדָּה”. מכל מקום, תיאור החיה הכבירה כמי ש“גוֹעָה וְהוֹמָה” וכמי שהנחיר שלה הוא “כְּמוֹ כִבְשָׁן”, סוגר כמדומה את הגולל על הזיהוי; הלוויתן, והוא בלבד, עשוי לעלות מן המים ולפלוט מנחיריו רסס מים רעשני, המעלה על הדעת עשן כבשנים.

הזיהוי הולך ומתחדד כאשר בוחנים את תיאור הפה:

וּפֶה עָמֹק וְרָחָב כַּמְּעָרָה, / תְּעַר נָהָר אֱלֵי תוֹכוֹ בְּצָמָא,

וּבִשְׂפָתוֹת כְּנֹאד עַל נֹאד נְפוּחִים, / וּבֵינֵיהֶם כְּפִי תַחְרָא פְּרוּמָה

נדמה שהמועמד היחיד שעשוי לענות לתיאור הזה הוא לוויתן המזיפות, העולה לפני הים, פוער את פיו האדיר וקולט אל תוכו מים המנפחים כ“נאד” את גחונו. ומהי אותה “תַחְרָא פְּרוּמָה”? הביטוי “תחרא” נגזר מתיאור הצווארון של מעיל האפוד בשמות כ“ח 32, שם נהוג לפרשו כשריון; ואולם כיוון שהפסוק המקראי מתאר את צורת עשייתו של הצווארון כ”מַעֲשֵׂה אֹרֵג", וכיוון שבהקשר הנוכחי מדובר על דבר מה פרום, נראה לי סביר יותר לפרש את התחרא הפרומה בשירנו כבאה מעולמות האריגים, הבדים, החוטים והסיבים. דומני שאין בין פּיות הים מועמדות מתאימות יותר לתפקיד התחרא הפרומה מן המזיפות, אותם איברים דמויי מברשת העשויים סיבים צפופים ומשמשים לסינון יצורי הים הקטנטנים.

ברגע השיא של השיר עושה הקרחה מהלך המעורר פחד עז בלב שוכני הספינה:

וְשָׁטָה מִסְּבִיבוֹת לַסְּפִינָה, / וְאֵין מֵנִיד וְאֵין נוֹאֵם נְאִימָה,

וְהִגִּיעָה לְצִדֶּיהָ וְעָמְדָה / עֲלֵי זָנָב כְּאֶרֶז אוֹ שְׁדֵמָה.

החיה הנוראית נעמדת על זנבה לצד הספינה. כאן מופיע קטע ארוך בו מתאר שמואל הנגיד כיצד “נָמֵס לְבַב כָּל אִישׁ כְּדוֹנַג”, ובעיקר כיצד הוא פונה לאלוהים שהעיר אותו מתנומת עוונותיו: “וְאִם זֶהוּ גְּמוּל יָדִי,” מתחנן המשורר, “תְּהִי בוֹ / סְלִיחַת מַעֲוָתִי הָעֲצוּמָה!” למרבה ההקלה, בו ברגע שנשמעת תחינתו, “גָּעַר אֱלֹהִים בָּהּ, וְשָׁבָה / כְּרֶגַע אֶל מְצוּלוֹת יָם פְּנִימָה”. תשובתו של שמואל הנגיד לנוכח המפלצת העומדת על זנבה הצילה את הספינה ואת אנשיה.

מאליו מובן: שמואל הנגיד לא מתאר אלא את זינוקו של הלוויתן מהמים. מה שבקריאה ראשונית עשוי להיראות כרגע ארוך ומאיים בו נעמדת המפלצת אל מול הספינה ואל מול תחינותיו של המשורר המתייסר באשמת חטאיו, מה שנווחה כנראה כנצח עבור שוכני הספינה, לא היה אלא שבריר שניה של זינוק אקרובטי.

המהלך הפרשני־בלשי שביצעתי פה מזמן לנו מהלך פרשני־פואטי; אם נכון הזיהוי של הקרחה עם לוויתן המזיפות, הרי נפתחת לנו כקוראים מודרניים קריאה כפולה של השיר: אנו עשויים לקרוא אותו כתיאור מפגש עם מפלצת אימתנית, ואנו עשויים, בה בעת, לקרוא אותו כתיאור מפגש עם לוויתן מזיפות נחמד. קריאה כפולה כזו מעמידה את השיר, לא כשיר על משמעות האמונה בלבד, אלא גם כשיר על משמעות הלוויתן.

לפני שנים הרחקתי לעיירה הוסאוויק שבצפון איסלנד. העיירה הקטנטנה שוכנת לחופו של מפרץ רחב עטור פסגות לבנות הידוע כשורץ לוויתנים, וכלכלתה מבוססת בין היתר על שיוטי תצפית ביונקים הימיים. על סיפון הספינה הפרוץ לרוחות הקרות מקבלים התיירים שתייה חמה ומחכים לקריאתו של המדריך, הסוקר את מרחבי המים ממרומי עמדת התצפית שלו. כך הזדמן לי לצפות בלוויתן מינקי, הנחשב לקטן שבלוויתני המזיפות. הוא היה ביישן למדי, ומן המים בצבצו רק רסס נשימתו, גבו וסנפיר גבו. כל גיחה צנועה כזו לוותה בקריאות שמחה של התיירים. אני עצמי הייתי מאושר - ויותר מזה אין לי מה לומר על התצפית ההיא באופן שיחריג אותה מן הבנאליה התיירותית.

אך מה מוזר: הבנאליה הזו והטלטלה האמונית של שמואל הנגיד נסמכות על מפגש עם יצור דומה למדי.

***

במפגש עם לוויתן יש משהו ממה שעשוי להיות לנו במפגשנו עם כל בעל חיים: המפגש עם תודעה חווה אחרת, עם אפשרות חיים אחרת. איך זה להיות אחר לגמרי מאיתנו? איך זה להיות בעל גוף כביר מאין כמוהו? איך זה לשקוע אל המעמקים? איך זה לזנק במלוא ענקותך מתוך המים ולהכות בהם בנוחתך במלוא גופך הענקי? וכן, איך זה להתבונן בבני האדם המתבוננים בך ובשונותך?

בעלי החיים, בעצם היותם ונוכחותם, יוצרים הזרה לפרשנות האנושית לעולם. יש בעיני יופי מיוחד באפשרות להינתק מנקודת המבט האנושית ולדמיין את עולמנו מבעד למסנני חושים ותודעה שונים לחלוטין, מבעד לגוף אחר לחלוטין, מנקודת מבט חלופית שהיא בעלת תוקף הכרתי לא פחות מזה שלנו. גם אם לרוב אין אנו מנסחים לעצמנו בצורה כזו את הדברים, יתכן בהחלט שהם אלה שעומדים, במידה רבה, בלב השאיפה התיירותית להרחיק לקצות עולם כדי לחזות בלוויתנים ובבעלי חיים אחרים. 

אך משמעות מפגשנו עם אחרותם של בעלי החיים אינה מתמצית בקריצה האפיסטמולוגית הזו. שכן בעלי החיים עשויים גם לחדור לעולמנו הפנימי ולהתרוצץ בו בחופשיות; הם עשויים למזוג את חומרי שונותם אל תוך חומרי נפשנו.

הנסיעה ההיא לאיסלנד הייתה שיאה של מעין “תקופה לוויתנית” בחיי: קדמה לנסיעתי קריאה, פעמיים ברצף, של הרומן “מובי דיק” מאת הרמן מלוויל; ואילו קריאת הרומן באה לאחר, ובד בבד, עם חדירתם של לוויתנים לרבים מחלומותיי. אני זוכר מעט מאוד מהם. אני זוכר: מפרץ רחב באור שקיעה, אולי מפרץ חיפה, אולי מפרץ קייפ קוד במסצ’וסטס, ובו לוויתנים כבירים עולים ומזנקים מן המים. אני זוכר: לוויתנים, ספק דולפינים, שאינם אלא אנשים, עולים על הרפסודה שעליה אני נמצא ומשוחחים איתי.

מה אפוא מביא עמו הלוויתן בחודרו לעולמנו הפנימי?

הוא מביא עמו גודל, כוח, מביא עוצמה שקטה, שעשויה בקלות להתפרש כמפלצתית, ועשויה להתפרש כנינוחות נבונה. הלוויתן יורד למעמקים שאינם נראים, אך גם מוכרח להגיח לפני המים, אל האוויר הגלוי; גיחה זו אל האוויר, דווקא היא שמדגישה את היותו יצור מעמקים. אני זוכר שבהתעוררי מן החלום חשבתי על אנשי הלוויתן־דולפין שהם מצויים בכפל עולמות, בעולם הפנים ובעולם החוץ.

הלוויתן מצטיין אם כן בכובד הסמלי שהוא נושא עמו, ונדמה שכל יצירה ספרותית שלתוכה הוא מזדמן עשויה להדהד במשהו את הכובד הזה. “וְאִם נִבְלַע בְּיָם יוֹנָה וְהוּקָא / בְּיַבָּשָׁה לְצִדְקָתוֹ – אֲנִי מָה?” תוהה שמואל הנגיד ברגע השיא של הסכנה, ובתוך כך קושר בין הקרחה לבין אותו “דָּג גָּדוֹל” הבולע את יונה הנביא (יונה, ב' 1). כמובן, זיהוי הדג הגדול של יונה עם מה שאנו קוראים לו לוויתן בעייתי מאוד; אך אנו ניענה להזמנתו של שמואל הנגיד להקביל בין הקרחה שראה לבין אותו דג מקראי כדי ללמוד כיצד יצור ימי ענק עשוי להשתלב בעולם סמלים ספרותי.

שני הפרקים הראשונים של ספר “יונה” נעים ללא הרף בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני, כיאה לספר העוסק כל כולו בסירוב לנבואה האלוהית, שהיא ספק קולו של המצפון הפנימי, ספק מסר הניתן מבחוץ. כזכור, יונה שט אל מרחבי הים בתנועה אופקית שיש בה פנייה החוצה, הרחק מארצו אך גם הרחק מן הקול הנבואי שבתוכו. הסערה שלתוכה נקלעת הספינה מקורה כמובן באלוהים, אך היא מהדהדת את סערת הנפש שהוא נתון בה. בהיכשל נסיון ההימלטות שלו, משנה יונה את כיוון הבריחה: “וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם” (א' 5); כלומר יונה בורח כעת, לא בתנועה אופקית אל המרחבים החיצוניים ואל ארצות רחוקות, אלא פנימה ולמטה אל ירכתי הספינה, פנימה ולמטה אל עולמו הפנימי. התנועה האנכית הזו מושלמת לבסוף כאשר יונה מושלך מן האניה פנימה ולמטה אל הים, וכאשר הוא מוצא עצמו בפנימו של הדג. שם, במקום שהוא הבפנוכו של הבפנוכו, פונה לבסוף יונה פנימה אל נפשו, לא כמהלך של בריחה, אלא כמהלך של תשובה וחזרה אל האלוהים. הדג הגדול משמש כאן אם כן כמוקד של פנימיות רוחנית.

האם הלוויתן של שמואל הנגיד משתלב בתוך מארג סמלי כזה? האם הוא נושא מטענים דומים?

כן ולא. כן, משום שהמפגש המצמית עם היצור העולה מן המעמקים הפנימיים הנסתרים, החשוכים, הרוחשים מתחת למשטח המים המישורי, הרוגע, השמשי, מעורר בשמואל הנגיד עצמו פנייה פנימה אל מחשכי עוונותיו החבויים ומביא אותו לצלול אל עומק אמונתו; אכן, עם הלוויתן עולה גם האלוהים.

אך נדמה שהסמליות הזו, שממילא מצויה לכל היותר ברקע השיר, אינה משכנעת עד הסוף, משום שככלות הרהורי האמונה של שמואל הנגיד על “מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ” ועל “דִבְרֵי חֲכָמֵינוּ”, ועל קיומו של “שָכָר בְּעוֹלָם בָּא לְזַכִּים” ושאר עניינים שבינם לבין לוויתני מזיפות אין דבר, מה שעובר אלינו במיוחד מעולמו הפנימי של המשורר איננו דווקא עומק אמונה, אלא פשוט פחד, פשוט פחד גולמי חייתי, הפחד הפשוט להיות בצידם של הנטרפים; זהו פחד כאוטי הנאחז בהפשטות האמונה, אך ביסודו אינו אלא פחד קונקרטי הנולד במפגש קונקרטי עם מפלצת קונקרטית.

עבורי, מכאן בדיוק נובע כוחו המיוחד של השיר: בניגוד לדג הגדול של יונה שהוא כל כולו ישות סמלית, הרי שכאן מצטיין הלוויתן בקונקרטיות ריאלית מיוחדת במינה. מבעד לשיר אנו זוכים בתצפית נדירה בלוויתן אחד בהיסטוריה של הים התיכון, לוויתן מסויים אחד ויחיד, על מלוא הודו וגודלו, על יפי זינוקו מתוך דחיסות המים אל ריקות האוויר, על חמידותו ונשימתו ועל עצם היותו, יונק ימי בשר ודם וסנפירים ומזיפות, פרט בודד שצאצאיו אולי שטים עדיין ומשוטטים במעמקי הימים כאלף שנים לאחר הזינוק ההוא; פרט שחי את חייו, חיים יפים ומלאים יש לקוות, מבלי לדעת שבקצה זינוקו מן המים הוא עתיד לנחות אל תוך מורשת השירה העברית. 

***

“איזה שפריץ. עשיתי שפריץ. מצחיק. זה היה מצחיק”

“יופי”

“אני רעב”

“יש סרדינים. בוא. יש כאן הרבה סרדינים. סרדינים זה טעים”

“טעים”

“מאוד טעים. אתה בא?”

“אני בא. כן. אני בא…”

“שקט שם כבר!”

היצירה מתייחסת למאמר “הנחות־יסוד לבנין התרבות העברית” מאת אהרן אמיר

המקום: בית הסופרים ההיסטורי, אשר בנתה משפחת שולמן בשנת 1887. אחד הבניינים הראשונים של שכונת נווה צדק. בין השנים 1907 ל־1914 שימש המבנה את מערכת העיתון הפועל הצעיר, בעריכת יוסף חיים ברנר. המבנה שימש גם כבית מגורים לסופרים כגון דבורה בארון, יוסף אהרונוביץ', אשר ברש, יהודה בורלא ואחרים – ומכאן שמו “בית הסופרים”. היום המבנה משמש בתור מוזיאון נחום גוטמן לאומנות.

האירוע: שבעה על יוסף חיים ברנר וחבריו שנרצחו ב־2 במאי 1921 בבית יצקר ביפו, ביום השני של פרעות תרפ"א. ההרוגים הובאו לזיהוי באולם הכניסה של הגימנסיה העברית, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

הנפשות הדוממות
יוסף לואִידור  סופר וחלוץ עברי. פרסם מאמרים, סיפורים ותרגומים. נרצח ביפו בפרעות תרפ"א.			יוסף חיים (י"ח) ברנר מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נרצח בפרעות תרפ"א.			צבי שץ   סופר עברי מראשוני העלייה השנייה נרצח ביפו בפרעות תרפ"א.
הנפשות הפועלות
הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (הראי"ה)  הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. לפני כן שימש בתור רבה של יפו.	אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר)  סופר, עורך, ביוגרף ומתרגם. כונה "זקן הסופרים העבריים".			אהרן ראובני (שימשלביץ')  סופר ומתרגם מהשפות אנגלית, צרפתית ורוסית. חתן פרס ביאליק לספרות יפה ואחיו של יצחק בן־צבי. בעלה של סופי.	אסתר שרה (סופי)  אשתו של אהרן ראובני ובתו של ד"ר אהרן יוסף ירמנס, רופא היישוב היהודי בחברון ומראשוני הרופאים בבית החולים שערי צדק בירושלים.		דוד שמעוני (שמעונוביץ')  משורר, סופר ומתרגם, מראשוני המשוררים הידועים ביישוב. חתן פרס ישראל לספרות ושירה.
יוסף אליהו שלוש  ממייסדי תל אביב, יזם, סוחר ותעשיין. אביו רבי אהרן שלוש היה מראשי העדה הספרדית בעיר יפו, ממייסדי נווה צדק, שעודד את ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר.	דבורה בארון־אהרונוביץ'  סופרת, עורכת ומתרגמת. עורכת המדור הספרותי של עיתון הפועל הצעיר עד 1924, שם הכירה את בעלה, עורך העיתון – יוסף אהרונוביץ'.			יוסף אהרונוביץ'  עיתונאי, עסקן ומנהיג ציוני, עורך עיתון "הפועל הצעיר" עד תחילת שנת 1923. היה בין מייסדי בנק הפועלים ומנהלו הראשון. בעלה של הסופרת דבורה בארון.	אשר ברש  סופר ומשורר.  ממייסדי אגודת הסופרים וראשיה, מראשוני החברים של בית משפט השלום העברי וחבר הוועד המרכזי של ועד הלשון.		חיה רוטברג  תלמידתו של יוסף חיים ברנר. רעייתו של מאיר רוטברג איש העלייה השנייה, מייסד המשביר המרכזי. מבכירי ההגנה.
הנפשות הנעדרות
נחום גוטמן  צייר, מאייר, פסל וסופר. חתן פרס ישראל לספרות ילדים.		שמואל יוֹסף (ש"י) עגנון סופר. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966, ופעמיים חתן פרס ישראל לספרות.				שאול גוטמנוביץ' טשרניחובסקי  רופא, משורר ומתרגם. מזוהה עם שירת הטבע, הושפע רבות מתרבות יוון העתיקה.

“גם יוסף חיים נרצח”, נאנח אהרן ראובני בקול חנוק מדמעות.

“ברוך דיין האמת”, מלמלה סופי רעייתו מתוך גירסא דינקותא.

“זיהו אותו לצד גופתו של צבי שץ בגימנסיה”, נאנח אהרן בשקט, “וגופתו של יוסף לואידור נעלמה” הוסיף בקול שבור.

נדחתה השבעה מעט כי האספסוף עוד לא נאסף. בהתחלה קבעו להיפגש בבית אבולעפיה בתקווה שקירות הבית יספידו את יוסף־חיים, אבל ש"י עגנון הציע בחלופת מכתבים מגרמניה שכדאי לחבורה להיפגש במבנה ששימש את מערכת העיתון הפועל הצעיר לפני המלחמה הגדולה. “הזיכרונות משם מתוקים יותר”, הטעים.

התכנסה החבורה בשעת ערב, באחד החדרים הריקים במבנה. ריח זיכרון הדפים והדיו התערבב עם זכרונו של ברנר. הראשונים שהגיעו ישבו במעגל.

“סבא”, פנתה סופי לאז"ר, “איך נתנחם?”, שאלה אותו במרירות.

“קשה לענות על זה”, ענה אז“ר בנימת התנצלות לבתו של ד”ר ירמנס, “אך הנחמה הטובה ביותר – ואולי היחידה – תהיה אם כל הנוכחים כאן ימשיכו לעמול ביצירתם למען התרבות העברית” והחווה בידיו לחבורה שבחדר, והמשיך לומר “עלינו לשוות נגד עינינו את הטרגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים בעברת האדם וזדון לבו ובסבת מצבנו אי־הנורמלי. עלינו לעמול בהשגת תרבותנו, להילחם עליה כנואשים, כדובים שכולים, כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות, שנעצרו בגרוננו מאין יכולת להתפרץ החוצה מפחד האויב, צריכות להשתפך עתה בעבודה תרבותית ענקית, להצלתנו ולתחייתנו. עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים”.

“איך נמשיך?”, הרים דוד שמעוני את ידיו ואמר בקול חנוק, “יוסף וצבי היו ידינו – כרותות הן עכשיו. יוסף חיים היה ליבנו – שנדם”.

“פשוט ליצור”, תמצתה דבורה בארון במבוכה, “להמשיך וליצור תרבות עברית”.

“נמקי”, דחק בה אז"ר בחביבות. דבורה חייכה בחמיצות ושתקה.

“רבים יוצרים. לא כולם יוצרים תרבות עברית”, התעשת דוד. “הנה, נחום נע ונד בין וינה, ברלין ופריז. כך גם יצירותיו, נעות הן בין התרבויות האירופאיות”, טען בביקורתיות כלפי הצייר הצעיר גוטמן.

“וכי מקום היצירה מגדיר את עבריותה?”, החל אז"ר לרכז את חֶבֶר הדיון בשאלה תוך שהוא מסמן לשאר החברים שאיחרו להצטרף למעגל היושבים.

“שאול כתב לי כי יש מציוריו של נחום גם מן התנ”ך. בימים אלו הוא עמל על אינטליו של איוב ורעיו", סיפרה דבורה, “אם היה עימנו פה – עדות הייתה לו כי איוב לא רק היה ונברא וגם משל הוא, אלא נרצח”, השתנקה לרגע, “עם ורעיו”.

“אין מביאים ראיה ממתבולל!”, הניף דוד את אצבעו באוויר, “גוטמנוביץ' טשרניחובסקי הזה גם ברוחו מתבולל!”, סנט בדבורה.

“הלוואי וירבו כמותו”, הגיב אהרן, “בתיווכם אני מתרגם לעברית מספרות אירופה. או שמא גם המתרגמים בסכנת התבוללות בעיניך?”, טען נגד דוד, ספק מגן על דבורה ספק מגן על שאול.

“האם השפה העברית היא הדלת לתרבות העברית?”, הקשתה דבורה על אהרן וכיווצה את מצחה כמגינה על עצמה.

“לא! גם היוצר – עברי יהיה!”, קבע דוד במקום אהרן.

“הרק עברי היוצר בשפה העברית – יצירתו תרבות עברית?”, המשיך להנחות אז"ר והפנה את מבטו לכל מעגל היושבים, “ומה לגבי התוכן – הכיצד מודה היצירה שהיא בת התרבות העברית?”.

“שאלתי על יידיש, ארמית ולדינו”, חידדה דבורה את קושייתה.

“אין הכי נמי”, חייך אליה אז"ר בארמית.

“ונוכרי שיוצר בשפה העברית, כאן בארץ ישראל – האין יצירתו תרבות עברית?”, המשיכה דבורה להקשות.

לחדר נכנס הראי“ה. כולם נעמדו. אז”ר חיבקוֹ.

בירך הרב לשלום את החבורה וביקש שימשיכו את חבר הדיון.

“לכבוד הרב”, אמר אז"ר, “אחזור על שאלתי הראשונה, האם מקום יצירת התרבות מגדירה את עבריותה?”

“אם כן – תורתנו אינה תרבות עברית”, התחכם אהרן, “שהרי ניתנה בהר סיני ולא בארץ ישראל”.

הראי“ה חייך. הביט בחבורה. פנה לאז”ר ואמר: “אוירא דארץ ישראל מחכים”, וניכר שהוא מתכוון לחוכמתו של אז"ר, והמשיך: “מחכים אך אינו מחייב. כל בית מדרש הוא המקום היותר מכוון ליצירת תרבות עברית שכן מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”, והוסיף להסביר, “במקום שבו לומדים תורה – יוצרים תרבות עברית”.

“סליחה”, התנצל יוסף אליהו שלוש שעמד מחוץ למעגל, ליד הדלת, והאזין לדיון בדומייה, “אבי מורי היה אומר כי מיום שחזר עם ישראל לארצו – שכינה מצויה רק בארץ ישראל. והרי מהי תרבות עברית ללא שכינה?”.

“אביך, רבי אהרן זכר צדיק לברכה, צודק”, ניחם אותו הראי"ה ולא הוסיף.

“הרב, האם יוסף חיים היה מודה להגדרתך?”, שאל בעדינות דוד.

נאנח הראי“ה. נאנח אז”ר. נאנחה החבורה.

“הוא חינך אותנו להתחמק מן ההגדרות”, אמרה בשקט חיה רוטברג, “הגדרות יוצרות זיופים”, המשיכה למלמל בינה ובין עצמה.

“אומנם יוסף חיים שנא זיוף”, הזכיר אז"ר, “אבל שנאת הזיוף נובעת מאהבת ההגדרה…”.

“הוא ביקש למחוק מן הסידור את ה’אתה בחרתנו'”, קטעה אותו חיה. “הלזה יקרא אוהב הגדרות?”, אזרה אומץ וחלקה על אז"ר.

“אדרבא”, השיב אז"ר, “לאחר גירוד ומחיקת הפסוקים עד לבלי השאיר להם זכר – אז וודאי יבוא, סוף סוף, הגבול …”.

“… שאחריו בא, מוכרח לבוא, הקץ”, השלימה אותו חיה, והחלה לדמוע: “אז תגיע השעה הנכונה ללכת מארץ החיים”.

נכנסה סופי לחדר עם מגש כוסות תה. לילות ניסן־אייר היו עדיין קרירים ואדי התה כיסו את פניה.

“ואולי תרבות עברית בכל זאת נקראת רק על שם יוצרה”, הציע שוב דוד כמנצל את הפסקת התה כדי לטעון את הראשונות, “רק העברים יוצרים יצירות עבריות”, שוב הדגיש.

“יוצרת אני, וגם עבריה אנוכי ומעידה כאן כי לא עבריותי מגדירה את עבריות יצירתי”, חלקה עליו דבורה. 

שקט. דממה. רק קולות רעידת כוסות התה שחילקה סופי לחבורה נשמעו ברקע, או שמא היו אלה קולות המחשבה של החבורה.

“אומנם אינני יוצרת”, ציינה רבקה אבולעפיה, ממייסדות שכונת אחוזת בית, “ובכל זאת, ברשותכם, מתוך תאוותי ‘ללמוד וללמד’ אחזור על הדברים כדי להעמידם להבנתי”.

כחכחה בגרונה ואמרה: “השפה חשובה – וטובה העברית, וכן היידיש והלדינו, לתרבות העברית – אך לבדה איננה מכריעה”. לרגע שילבה אצבעותיה, התירה אותן והמשיכה: “המקום חשוב אף הוא – אך כמו תורתנו, גם אנחנו ולא מעט מיצירתנו – לא נולדו בארצנו הקדושה. טובה הארץ מאוד מאוד אך גם היא לבדה איננה מכריעה”.

ואז הרימה קולה תוך נפנוף אצבעה כלפי מעלה: “האדם העברי חשוב – יתגדל ויתקדש האדם העברי”, רגש קל נשמע בקולה, “אולם האם חיי התרבות העברית תלויים בצאצאי העבריים בלבד? אם כן – מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בני בנינו עברים יהיו ולא לזרים ייהפכו”.

“ואולי… ואולי השפה, המקום והאדם – כל אלו אינם דיים או לא חשובים כלל”, תהה אהרן בינו ובין עצמו ועיניו בוהות ברצפת המבנה.

אז“ר נטל את רשות הדיבור, נעמד ואמר: “לצורך הפולמוס נסכים לרגע כי התרבות העברית היא זו ששורשיה בתורה, בנביאים ובכתובים, שנובעת מתוך מעיינות חז”ל, מתוך מורשת ישראל הרחבה מיני ים”, השתתק לרגע והמשיך: “אבל ישאל השואל, ובצדק, אם כן, כתבי שפינוזה אינם תרבות עברית? ומה לגבי שירת היין והחשק של רבי אבן גבירול? מה דינם של כתבי קפקא וגורלם של ציורי מאוריצי גוֹטליבּ?”, שתק והתיישב.

“ציורי ישו של גוטליבּ אינם תרבות עברית!”, רקע דוד ברגלו הימנית.

“מדוע לא?”, שאל אשר ברש שגם עמד מחוץ למעגל ונדמה כאילו רק עכשיו נכנס לחדר, “הרי זה עברי המצייר עברי הנדון לפני שופטיו…”.

“הברית החדשה היא חלק ממורשת ישראל ליצירת התרבות העברית?”, תהה דוד תוך שסובב את גופו אל אשר שעמד מאחוריו.

“אני נוטה להסכים עם אשר”, הפר יוסף, בעלה של דבורה, את שתיקתו הארוכה, “כמדומני, זה היה קצת יותר מעשור כשפרסם יוסף חיים בעיתוננו מאמר שעסק בנושא 'מגפת השמד'. הוא קבע שהברית החדשה היא המשך אורגני של הברית הישנה וכשווה לה במעמד, וביחד מגלמות הן את ספר הספרים של עם ישראל”.

“המאמר עורר את זעמו של הוועד האודיסאי עד שביטל את התמיכה הכספית”, הזכיר אהרן.

“אכן…”, מלמל אז"ר.

“סבא, בזכות אספת החירום שארגנת עם רבי בנימין ויצחק וולקני־אלעזרי, שוחרר העיתון לחופשי”, הזכיר יוסף את כוחה של המחאה נגד המחאה בפולמוס על חופש הביטוי של התרבות היהודית.

“אכן”, אמר אז"ר בקול גדול יותר, “דבורה רעייתך ואני חתומים על ההודעה שהגנה על כבודו של יוסף חיים, על רשות הדיבור ועל זכות הצעקה שלו”.

“בזכות חתימתך זו נישאתי לך”, חייך יוסף לדבורה, “הייתי מוכן באותה עת להציע נישואים לכל אחד מכ”ד סופרי ארץ־ישראל שחתמו על ההודעה – אך את היית היפה מכולן".

“הייתי האישה היחידה שחתמה”, חייכה דבורה.

“גם זה” הודה יוסף בחיוך.

אז"ר המשיך בתקיפות עדינה: “אבל אין בחתימתי לתמוך בטענתו של יוסף חיים כי תורתנו הקדושה והברית החדשה יושבות על אותה מדוכה”, רעד קולו מעט, “האדם הוא האדם, וצלליו הם רק צללים, מתנועעים ללא מטרה וללא תכלית”.

“אפשרי שציוריו של גוטליבּ בעלי היסודות היהודיים המובהקים מטהרים את כלל יצירותיו?”, הציע אשר מעין פשרה ולגם מן התה, “ברצוני לומר כי ‘יהודים מתפללים’ מזככים את ‘ישו לפני שופטיו’ – וכך כולם בניה של התרבות העברית”.

“אז ‘ישו לפני שופטיו’ לבדו אינו זכאי שיפסקו לטובתו כי הוא חלק מן התרבות העברית?”, הקשתה דבורה והדגישה, “מתרחקת אני מטענה שכזו”.

הביט בה בעלה, מילא ריאותיו אוויר וקבע בנשיפה אחת: “רק השפה וכותבה חייבים להיות עבריים. זהו!”.

“ומה לגבי התוכן?”, המשיך להתעקש אז"ר, “הרק עברי היוצר בשפה העברית – מייצר תרבות עברית?”.

שתקה החבורה לרגע ועיכלה את השאלה.

“אם כך”, הפר אהרן את הדממה, “שיריו ביידיש של האמריקני דוד אדלשטט הם תרבות עברית אבל המגזינים באנגלית של האמריקני הוגו גרנסבק אינם תרבות עברית?” שאל אהרן כדי לחדד את טענת בני הזוג בארון־אהרונוביץ.

“אכן, הכתבים של הראשון הם ‘תרבות עברית’, והשני? בקושי עברי הוא, והמגזינים שלו אינם ‘תרבות’ כלל”, ענה יוסף בצחוק קל.

“מהי העבריות בשיריו של אדלשטט?”, חלק אז“ר על יוסף. “אינני מסכים כי רק השפה והיוצר מספיקים להגדרת תרבות עברית”, והוסיף: “יותר מכך, לעיתים אין צורך בשפה או יוצר עבריים. כך למשל, יהודי היוצר חריזה בלע”ז על נופיה של ארץ ישראל, האין שירתו תרבות עברית?”.

“הדבר נכון גם אם צייר עברי מתאר בציוריו את נופיה של הארץ”, חיזק אהרן את טענתו של אז"ר והצביע אל עבר החלון, “גם אז יצירתו היא תרבות העברית”.

“נכון. ציוריו של מאיר גור־אריה וחפצי אומנות של זאב רבן ראויים לשמה של התרבות העברית” הסכים אז"ר.

“גם שאין בצבעיו של הצייר או במתכותיו של האומן אותיות עבריות – הרי די שתוכני יצירתם עבריים”, חתם אהרן.

“מה דעתו של הרב?”, פנה יוסף אליהו לראי"ה שהקשיב קשב רב לדיון.

“מחשבותיי על יוסף חיים”, אמר הראי“ה ונשם נשימה עמוקה. “הוא היה נביא או לפחות בן נביא. רוח הנבואה התעוררה בו. הוא הלך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, ידע לכלכל דבריו, האמת לאמתה הִגיד, לא שיקר ולא החניף, רק באמונה הוציא את רוחו היצירתית”. הפליג הראי”ה בהספד כאילו נכתב על־ידי ברנר עצמו.

“ולולא דמסתפינא, נראה לומר כי הוד יצירתו היא משורש תורתו”, הסביר הרא"יה והוסיף: “שנותיו בישיבה הקנו לו את כלי היצירה שאיתם חצב מנשמתו את אדירי הדמיון”.

החבורה השתתקה שוב. חלקה כאבה על דם עבדו השפוך, חלקה גם כאבה שעבדו לא ראה עצמו עבד לאף אלוה.

יצא אשר מן החדר וחזר עם עיתון הפועל הצעיר.

“הרב”, קרא אשר וגיליון חשוון־תרע"א פתוח לפניו, “יוסף חיים כתב מפורשות: 'מן ההיפנוז של עשרים וארבעת ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר, כבר… – הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים'”. המשיך ותהה: “הרי הוא מעיד על עצמו כי עיקר מחצבי יצירתו אינם מן התורה”.

“מוזר הוא הדור הזה”, חייך הראי"ה ודמע קלות, “שובב הוא, פראי הוא אבל גם נעלה ונשא…”.

“ואני, שלא למדתי בישיבה, האם אין בי כלים ליצירת תרבות עברית?”, שאל בעלה של דבורה ברגז קל ואשתו מהנהנת כמסכימה עימו. “אדרבא, לצערי בתי־הספר של המיסיון, עולים הרבה בתרבותם על תלמודי־התורה והישיבות שלנו”.

“יוסף, למדת את תורתנו הקדושה בעצמך”, ענה לו הראי"ה בנחת, “אבל אלו שלא אוטודידקטים, מגלים את כוח יצירת התרבות העברית בזכות עוצמתם של בני הנביאים החיים בקרבנו, כמו יוסף חיים. בכוח יצירתו, שיונקת מכתבי הקודש, הוא מאיר גם לאחרים את כוח יצירתם”.

“אני לא מבין”, אמר דוד. “גם אני לא יורד לסוף דעת הרב”, הצטרף אהרן תוך שהוא ואשר מנידים את ראשם לשלילה.

“אם יורשה להסביר את הדברים”, הציע אז"ר.

הצטופפה החבורה סביבו והטתה אוזן למוצא פיו. ליטף אז"ר את זקנו כמסדר ומיישר מחשבותיו ופתח:

“התרבות העברית מושפעת ממספר אמות מידה שאינן מתחייבות להגדרתה: כמו, השפה – עברית, יידיש, ארמית או לדינו; המקום – ארץ ישראל או בית המדרש בגלות; האדם – בן העברייה, הגר הרפורמיסטי ואפילו היהודי המתבולל”.

עצר אז"ר ללגום מן התה והמשיך ברוגע ובאיטיות, “אבל היצירה העברית חייבת לינוק מכתביה של מורשת ישראל. אומנם איננו מסכימים על היקפם. יוסף חיים, ה' יקום דמו, כלל בהם את הברית החדשה ואני לעומתו שולל אותה מכתבי קודשנו. אבל נראה לומר שכולנו נסכים כי ראוי שערכים נעלים יהיו כלולים בכתבים אלו”.

שוב השתהה מעט כדי ללגום מן התה, וסיכם: “אם ערכים אלו מוגשמים ביצירה – בין שיוצרה כיוון אליהם ובין שמבצבצים בין השורות – הרי כתר ‘תרבות עברית’ על ראשה”.

“אם כך”, נטל דוד את רשות הדיבור, “יוצר שאינו יהודי ואף אינו מזרע ישראל, המתגורר בארץ נוכרייה ורושם רשימותיו בלשון עם זר – די כי ערך מערכיו של העם היהודי טמון ביצירתו כדי להכניסה תחת כנפי התרבות העברית?”, התפלא דוד.

“כן!” ענה אז"ר “ובתנאי אחד נוסף: שרואה הוא ביצירתו תרבות עברית”.

“הגדרה רדיקלית למדי”, הגיב אהרן.

“רדיקלית. שורשית. יסודית”, אישר אז"ר בנחרצות.

“אמת הדבר ככל שענייננו בתרבותו העברית של הפרט”, הסכים הראי"ה ודייק: “אך אם בתרבותו העברית של הכלל עסקינן, הרי שהאדם והאדמה ושפת הקודש אינם דברים חיצוניים, קניינים חיצוניים לתרבותה של האומה”.

“אנא הרחב בנימוקך”, ביקש אז"ר.

הראי"ה עצם את עיניו ואמר בקול עמוק ובטוח: “התרבות העברית הכללית אינה שורה על היוצר הפרטי כי אם בארץ ישראל, ותיכף כשבא היוצר העברי לארץ ישראל מתבטלת יצירתו הפרטית מפני האור הגדול של התרבות העברית הכללית הנכנסת לתוכו, והתוכן העליון של יצירתו פועל את פעולתו על סביבתו – בין כשבא הדבר לידי רצון והכרה, בין כשבעל הדבר אינו רוצה ואינו מכיר כלל את ערכו”.

השתתק הראי"ה לרגע, פתח את עיניו, סגרן שוב והמשיך: “אומנם, ככל שיהיה רצונו יותר חזק להיכלל בתרבות העברית כך תאיר יצירתו באור קדושה, וככל שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה של יצירתו העברית, לפי אותה המידה – תתרחב אצלו ותופיע עליו בשלל צבעים נפלאים של אורות קודש, עשירי גוונים, להרבות לו עוצמה וחדווה, גדולה ותפארת את יצירתו בתרבות העברית”.

לקח הראי"ה נשימה קלה וסיים בקול רועד: “כשיוסף חיים עלה לארץ ישראל – התרבות העברית עלתה לארץ ישראל”.

החבורה כולה הנהנה כמסכימה, למצער על המשפט האחרון.

“דבריך מזכירים לי את תשובתו של ההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנן בתשובתו משנת 1882 על השאלה 'מהי אומה?” ציין אשר והציע: “ברשותך הרב, אנסח דברים דומים ביחס לרעיונך הטוב על התרבות העברית”.

“מהי תרבות?”, פתח אשר, “אי אפשר להבינה כאילו אין היא אלא יצירה של דם ואדמה, גזע או גורם מכריע אחר ממין זה. תרבות יש להבין כנשמה, עיקרון רוחני – שעשויה לא מערכי ההווה אלא גם ממשקעי עבר דינמיים. מורשת זיכרונות עשירה היוצרת באומן נכונות להנציח באופן מלא את ערכי המורשת שקיבל”.

הביט אשר בחבורה כמבקש אישור לדבריו, והמשיך: “לפי זה, ערכים משותפים ומסירתם מדור לדור הם המעצבים את ליבת התרבות הלאומית והם מה שהופכים אותנו לבני התרבות העברית”.

“אני נוטה להסכים איתך”, אמרה דבורה. “יוצא אפוא כי יצירה תרבותית עברית מחויבת לערכי העבריים כפי שהללו משתקפים ממורשת ישראל”, סיכמה ופתחה דיון חדש: “שאלת השאלות היא מהם הערכים שמוסכמים עלינו כי מורשת ישראל היא ביתם?”.

“ואהבת לרעך כמוך”, הציע אהרן.

“אני ה'”, השלים הראי"ה בשקט.

“לא תעמוד על דם רעך”, הציע גם יוסף.

“אני ה”, השלים הראי"ה שוב בשקט.

“ואהבתם את הגר”, הציע שוב יוסף.

“שבכלל רעך הוא – כפי שפירש ספר החינוך”, הגיב הראי"ה. 

“בל נשכח – ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, הזכיר אז"ר.

דָממה החבורה מן הדיון.

“אהבות רבות לתרבות העברית – ואל עברי אחד לה”, ציינה פתאום דבורה, “אך אין בכך כדי לרפא את מכאובי הדיון שכן עלינו לשאול: מי הוא אם כן האל העברי?”.

דִממה החבורה את זכרונו של ברנר.

“זה לא משנה”, ניחם אז"ר וסיים כצוואתו של ברנר, “הבו ונתחזק. נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החומריים והרוחניים, והעיקר שנעמול בשביל תרבותנו הלאומית ותורתנו החופשית”.

קם הראי“ה, חיבק את אז”ר ונפרד בברכה מן החבורה.

קם אז"ר, חיבק את כולם ונפרד באהבה מן החבורה.

קמו כולם והתפזרה החבורה וייפרדו איש מאת רעהו בברכה ובאהבה.

הסיפור מתייחס לשיר [מחשבות נודדות, כדיונות שאהבת] מאת תרצה אתר

אתה בודאי לא זוכר, כמעט אף אחד לא זוכר, שהאיסור בספר הקדוש הוא מפורש וחד משמעי: לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

אבל היו מכשפים, וחמור מכך: מעוננות. במשך מאות ואלפי שנים. הן למדו להסתתר מפחד המוקד, שעליו היה ההמון מעלה כל אחת מהן שנתפסה מפני שאי אפשר היה לשאת את ניחושיהן, כלומר אותן. אבל היטב ככל שהסוו את עצמן, בסופו של דבר היו עיניהן מסגירות את זהותן – עיניים שהסגילו כשהיו מתאהבות. והן תמיד, במוקדם או במאוחר, היו מתאהבות.

במהלך הזמן, התחולל בהן שינוי. מעין אבולוציה, או אולי דווקא התרוששות. כך או כך, כיוון ניחושיהן התהפך – בעוד אימותיהן הקדמוניות (שהידועה בהן קסנדרה) היו מנחשות את העתיד, הרי מאז המאה התשע עשרה לערך, בסמוך לעדויות הראשונות על מות האלוהים, התמקדו ניחושי המעוננות בעבר. לעיתים, אפילו בהווה.

כמובן, יש שמועות לפיהן ההסבר להיפוך כיוון ניחושי המעוננות הוא קוסמולוגי. כוח הניחוש הנשי, אומרים, יונק מהננס הצהוב הקרוי “שמש” (שהכנענים ידעו שהיא אלה, אבל היוונים והרומאים טעו לראות בה אל), ובאופן טבעי מושפע משינויים ברוח הסולארית שחלו במהלך הדורות. אבל האמת היא שניחושי המעוננות הושפעו בעיקר מהתפשטותה של תופעה, שבהעדר הבנה ממשית של מהותה אקרא לה כאן בשמה העממי: “שתיקה”. 

מה אפשר להגיד על השתיקה. אפיוניה ידועים: דחיסות גבוהה מאד, מקבילה בעולם האסטרונומיה לזו של סף חור שחור פיזיקלי (מכאן: סמיכותה, כובדה). אבל מעבר לכך אי אפשר להגיד עליה כמעט דבר – המילים מנסות, באמת מנסות, אבל נשאבות אליה, נעלמות בתוכה, מתות. כן, את הדבר הזה ניתן לומר על השתיקה: בכוחה להמית (ולא רק מילים. ולא, אני לא דרמטית, אל תתנער ממני ככה, שוב).

ובכן, ניחושים כנגד השתיקה. כוח כנגד כוח. ניסיונות הבקעה. מטבע הדברים ההצלחות מועטות והכשלונות מרובים, עם הזמן – מתרבים והולכים. כוח ההתמד הטבעי (“עקשנות”) של השתיקה הוא עז (מחמת דחיסותה וכולי); אפשר לדבר בהקשר זה גם במונחים של “אנוכיות”, ויש להודות: לעיתים עד כדי “אכזריות”. כל אלו מצריכים (תובעים) מהמעוננת כוח רצון עז במיוחד כדי להצליח בניחושיה, כלומר להבין ולחדור מבעד ולגעת באדם המתבצר מאחורי השתיקה.

אדם שכזה משול, נניח, לים. משמע גוף בלתי נתפס בגודלו, שהוא העולם כולו עבור מי שאינם יכולים לחיות אלא בו. משמע יופי מרהיב בצבעיו, שלאמיתו של דבר רק משקף את צבעיהם של אחרים. משמע רחש אינסופי מרגיע, ממכר, שעלול בפתאומיות להפוך לסערה אימתנית המטביעה ספינות, או (בבוגדנות מפתיעה אפילו יותר) לשאוב אל תוך מערבולות בלתי נראות עמוק אל תוך מצולות שאין מהן מפלט. משמע זר במהותו לבני האדם ולכמיהותיהם, מפני שהוא עצמו כפוף לכוחות המשיכה של הירח.

מול זה בהחלט אפשר היה לצאת מן הדעת, אלמלא שכנה על שפת הים גם ארץ הרוח. שם, בארצן הסודית של המעוננות, האויר נקי מצער וגעגוע, וחופשי ממרירות (אני זוכרת היטב מה נהגת לומר: רק בלי מרירות. תסלח לי על כל הפעמים שבהן נכשלתי בזה? ולא רק בזה). בארץ הרוח אפשר לראות בעיניים של מישהו אחר את דמותך בטוחה, שלמה. ויפה, באמת יפה.

כך הן מבקשות לומר לעצמן, המעוננות. אבל לאמיתו של דבר אף אחת מהן לא הייתה בארץ הרוח, לפחות לא במאתיים השנים האחרונות, וכבר אין לדעת אם אבדה ארץ הרוח או רק הדרכים המוליכות אליה נמחו מכל המפות. ואולי מעולם לא הייתה אלא משל וחלום של הנואשות שבנשים, שבלילות מרים ולחים יטיחו בעצמן: הבל ורעות רוח.

את כל זה אני מספרת לך כדי לנסות להסביר, כלומר לבקש: אל תשתוק ככה. אני לא עומדת בזה. תשמע, אין לך מושג כמה מתישה אמנות הניחוש העתיקה. כמה כוחות היא שואבת מהנפש. מהרוח. בסופו של דבר, וגם בראשיתו, הדברים פשוטים מאד: אני אוהבת אותך וקשורה אליך בנימי הנימים, ואתה מצידך קורא לי אהובתי ואומר לעולמים אבל שוב ושוב מתנתק ונעלם לי. ואז אני נשארת איתי, ונוזלת לעצמי מבין האצבעות. בלי שום אפשרות להבין, כי איך אפשר להבין, ורק הניחושים הארורים נשארים לי, לוכדים בסבך ניסיונות עקרים לחזור אליך, להחזיר אותך אליי. איך להגיד. כשאתה שותק אני הולכת ואוזלת. 

אתה שומע אותי? 

הסיפור מתייחס לסיפור הדרך לעין חרוד מאת עמוס קינן

חיינו השתפרו מאז שקיבלנו את האפודים. אלו עם החיישנים, שפותחו על ידי 8200 עבור העורף ושחויבנו כולנו ללבוש. 

בשבועות הראשונים אחרי המתקפה, אנשים היו רגישים כמו חומר נפץ והאפודים שקיבלנו הרגיעו את המצב. קודם לכן לא ידעת מה להגיד לשכן שמטייל עם הכלב, או למישהו שנתקלת בו בחנות או באוטובוס. לא ידעת אפילו מה להגיד בבית. ראית את הזעזוע שמשתולל בעיניים ואת הפחד המתערבב עם עצב ממה שעתיד לבוא. סתם מילה, נגיעה שלא בכוונה או צפצוף מכונית עוררו אצל אנשים תגובות לא צפויות. היו שהגיבו בגסות או בכעס, היו שפרצו בבכי או הסתגרו בדממה שחדרה עד העצמות. היית צריך לנחש אם האדם מולך שקוע בהכחשה או מדשדש בלי הרף במחשבות על מוות או אם הוא מכור לחדשות. כמובן, גם בימים רגילים קשה לדעת מה עובר על אחרים אבל מאז המלחמה זה נעשה עוד יותר קשה; גם נעשה מסוכן יותר לטעות. כל זה עד שקיבלנו את האפודים.

האפודים ממירי המצב, או האמ"רים כפי שקוראים להם, מבוססים על צ’יפים שמשתלים לנו במוח. הצ’יפים קוראים את מצבנו ומתרגמים אותו לנורות קטנות שמהבהבות על חזית האפוד. אורות בצבעים שונים מסמנים אם האדם מולך צופה בחדשות יותר משעתיים ביום או אם הוא אינו צופה בחדשות כלל; אם הוא מפונה או שמא איבד אדם יקר לו (אור סגול מהבהב), אם קרובו נמצא בשבי בעזה (אור לבן), או אם בן משפחה לוחם בחזית (אור כחול). יש צליל אזהרה מיוחד לאמהות עם יותר משני ילדים שבעליהן משרתים בחזית.

מדד טראומה) מסומן עם ראשי תיבות PTSD על האמ"רים (מציין מ־1 עד 100 את חומרת מצבך. אין מי שהיה במדינה מאז השבעה באוקטובר שמדד ה-PTSD שלו מתחת ל־50. גיבורינו ב־8200 אפילו פיתחו מדד לדיכאון אך הממשלה סירבה להשתמש בו מחשש לפגיעה במורל. יתכן שיפותח ליצוא ליהדות העולם.

יש גם את אור השנאה, אחד האורות החשובים יותר. אם אתה שונא ערבים, נדלק אור בצורת חרב, לערבים יש אור מיוחד שמהבהב אדום ולבן על מנת שכולם ידעו שערבי הוא ערבי. יש אור אחד אם אתה דתי ששונא חילוניים ואור אחר אם אתה חילוני ששונא דתיים. אם אתה שונא יותר מפלג אחד במדינה ולא מסוגל להחליט את מי אתה שונא יותר, מותר לבקש אור שנאה נוסף, אבל לשם כך צריך לעבור ועדה. אמנם התור ארוך אך אלו שהשלימו את התהליך המטלטל מדווחים שהיה שווה. איזו הרגשה נפלאה זו לעטות את שנאתך על החזה! 

בסך הכל האפודים נהדרים, אך יש רק בעיה אחת :העקצוצים סביב הישבן כאשר אני חושב על הייסורים של תושבי עזה. רוב העם לא יודע בכלל שהחיישן הזה קיים. בהתחלה קיבלתי את הדקירות האלה בישבן כל הזמן כי הקשבתי ל-CNN ו-BBC אבל לאחרונה הפסקתי לצפות בשידורים מחו"ל .הדקירות פחתו ואני מרגיש הרבה יותר טוב. 

כמובן שתמיד יש מתנגדים לכל דבר בארץ. יש כאלה שמפגינים נגד האפודים. אומרים שהגרסה החדשה שלהם תשדר עקצוצים אצל מתנגדי האמ"רים; אבל אין לסמוך על זה, כמו שאין לסמוך על כלום, כולל שהאפוד תקין. 

לאחרונה האפוד שלי השתגע. נורת “אני ערבי” החלה להבהב, כמו גם הנורה שמסמלת שאיבדתי אדם יקר בחזית, וגם הנורה שמסמלת שאני מכור לחדשות, וגם זו שמדווחת לעולם שאני חי בהכחשה. ברור שהכל לא נכון! התקשרתי מייד למרכז שירות האמ"רים, והמתנתי חצי שעה על הקו תוך שמשמיעים לי ללא הרף את השיר האהוב “אין לי ארץ אחרת”. בעודי ממתין לנציג השירות, חשבתי על כך שלמרות שאנו מציגים את הרגשות שלנו על החזה, עדיין יש תחושות ופחדים שלא באים לידי ביטוי על האפודים. אין מנוס מלתהות איך אנשים ישנים בלילה, איך הם רואים את עתידם ואת עתיד ילדיהם ונכדיהם. האם המלחמה גרמה לאדם מולך להיות קשוח יותר, או רך ונדיב יותר? איך המלחמה שינתה אותו, אותי? אותנו? 

האפודים אומרים לנו הכל ולא כלום. 

כשנציגת שירות הלקוחות סוף סוף התפנתה אלי, היא הסבירה שלא תוכל לסייע לי לתקן את החיוויים השגויים המשודרים על חזית האפוד שלי. 

“אולי אני יכול לשיר לך את ‘התקווה’ מכל הלב, מדם ליבי, כדי שלפחות נורת הערבי תכבה?” התחננתי.

“מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור לך. אתה חייב לגשת עם תעודת זהות לאחד ממרכזי השירות. תמצא את רשימת הסניפים באתר.”

“אני שומע שיש שם תורים ארוכים.”

“כן. אבל יש אפשרות להימנע מתור ארוך.”

“באמת?”

“כן, יש רשימה מיוחדת לזירוז התור.”

“נשמע טוב. איך נכנסים לרשימה?”

“תירשם ברשימה של אלה שרוצים להתיישב בעזה. הרשימה באתר.”

“באמת?”

“כן, זה פשוט. רק צריך להירשם.”

“וכל מי שנרשם מתחייב לגור בעזה אחרי המלחמה?”

“ברור שלא. רק אלה שיעברו ועדת קבלה יאושרו לגור שם. זו משימה חשובה. יאושרו רק אלה שיש להם מה לתרום למשימה ומוכנים להתמודד עם הקושי.”

"אז בשביל מה צריך את הרשימה? "

“הממשלה רוצה להראות שיש תמיכה רחבה למדיניות השבת היהודים לעזה. אם אתה באמת רוצה להתיישב בעזה, יש רשימה אחרת, ‘רשימת הרציניים לעזה’. אם אתה נרשם ברשימה הזו יש לך בונוס מיוחד.”

“באמת? מה?”

“נכון שכל מערכות הניווט – ווייז, גוגל מפס וכאלה – השתבשו מאז המלחמה?”

“כן, כדי להקשות על האויב לכוון טילים אלינו.”

“בדיוק. אז בטח אתה הולך לאיבוד הרבה, כמו כולנו.”

“בהחלט, לרוב אין לי שמץ של מושג לאן אני נוסע.”

“אם תירשם לרשימת ‘הרציניים לעזה’ תהיה זכאי למכשיר אנטי־מחיקון, שמוחק את שיבוש ה-GPS ואז לא תלך לאיבוד.” 

“נשמע מדהים. אבל אני לא רוצה להיות שונה ולדעת לאן פנינו.”

“אין בעיה. אין חובה לדעת לאן פנינו. אבל ביחד ננצח.”

“כמובן, ברור. ביחד ננצח. איך לא!” עניתי וניתקתי.

הסיפור מתייחס לסיפור שברירים מאת דבורה בארון

• “וביחד עם חבלי השינה לפף אותה אוּד, ששפע ובא כאיו מזריחת־שמש לא נראית, ואשר לפי זהרו המופלא הבינה כי הוא הנהו זה, שלדברי הזקן העיור מזומן הוא לאלה שנתמרקו בעולם זה על ידי היסורים.”

• דבורה בארון, שברירים

אל הכפר הגיע מצונף במגבת משומשת ובמשקל קרטון חלב, עירום מחפץ או מבגד. עוד יכול היה להריח את אימו ולהיזכר בטעם החלב שינק, אך מהר התחלף הריח המתוק בריח אוויר אורנים קר שגרם לו לנחור דרך אפו הלח. כל נשימותיו לוו בצליל ובתחושה של חיכוך. 

החבילה הקטנה שהיה אז עברה מיד ליד, ולבסוף מצא עצמו לן על גבי אותה מגבת שעטפה את גופו בפינת ביתו של צעיר מובטל, שמדי פעם זרק לו עצם ושאריות מקופסת טונה בשמן וקרא לו זוהר, על שם הפרווה הלבנה שבהקה בשמש, שמצאה חריצים להופיע בהם בין מחטי האורנים. 

בעיניו הכהות, שכתמי דמעות נספגו תחתן בפרווה טרייה, הביט זוהר בצעיר הזה שהיה יוצא ובא, צורח מדי פעם אל השמיים בחצרו המבודדת והלא מגודרת על צלע ההר המיוער, שואף ונושף עשן עדין שלמד זוהר להכיר את צחנתו מקרוב, וחש כיצד עיניו נרטבות ומתמלאות כשזיכרון אימו המניקה הולך ומתנדף ממנו. 

באחד מן הימים, אישה אחת ופניה כפני הצעיר אספה אותו יחד עם העצם בפיו. היא הכניסה את זוהר לקרטון ליד מושב הנהג, ואת המגבת הניחה בפינת הקרטון. כשהביאה אותו לביתה הגדול – שזוהר ראה בו מעין קרטון עצום שתקרתו בשמיים – פרצופים קטנים החלו מגיחים מעליו, מתרגשים לבואו, ולראשונה חש את זנבו מתקומם עליו ומקיש שוב ושוב בקרטון. אך כעבור כמה ימים בלבד חזר להיות שרוע בפינת הבית, כאשר הבאים וההולכים ממנו מתעלמים מליקוקיו, מניסיונותיו לזכות בתשומת ליבם, מזנבו. כשנפתחה פעם אחת הדלת, ולא נסגרה – החליט לעקוב אחר קרני האור שחיממו אותו ונעמו לו, אל החוץ הבוהק של בוקר שבת. 

לא הספיק להסתובב הרבה וכבר נדרס. היה אז בן שלוש שנים, ונאסף שוב לתוך קרטון מרובע ועמוק כשרגלו מסובבת מעלה, על ידי איש אחד ששמע את יללותיו על הכביש. בכלוב שהועבר אליו, שהיה רטוב מהפרשותיו שלו, הוא בכה ושמע את בכי האחרים בכלוביהם, ונזכר בריח החלב ובעצמות הזרוקות ובסמרטוט. 

הוא נלקח בקרטון חדש על ידי זוג צעירים שקראו לו טולי. בבית הזוג הוא היה ישן מצונף בסמרטוט וממתין לחזרתם מימי עבודה ארוכים. היה מאזין לצעקותיהם ונוחר. בקרבת הזוג היה טולי כמו רהיט יפה, וחש עצמו אחראי לביתם. רגלו הצולעת כמו שיתפה פעולה עם הדירה הסגורה, וטולי מיעט מאד לזוז בימים אלו. היה מבלה זמנו בחיכיון ממושך ומביט בימים החולפים דרך חלון המטבח, ואוכל בלי סוף מגבעות השאריות שהותירו לו. כשהגבר הפסיק להגיע הביתה, זרקה האישה את מרבית חפצי הדירה ואת חפציו של הגבר, וביניהם הניחה ליד צפרדע גדולה את מי שהיה אז טולי – שכבר הפך כלב בוגר, גושי, מוזנח ושמן, שכתמי הדמעות עוד נזלו והכתימו את פרוותו, וזבל נהיה למזונו העיקרי. 

אז היה מסתובב בין הפחים ובין שברי הזכוכית עם האחרים, הגדולים והקטנים. ולא נותר זכר לפרוותו הלבנה, הבוהקת, שנקודה חומה של פרווה הפרה את שלמותה בדיוק בצידו הימני של ישבנו, עד שנאסף יחד עם שותפיו לפירוק השאריות של העיר התחתית. היה יושב בפינת הכלוב, ולשונו מביטה לשמיים, ועיניו מביטות מחוץ לסורגים, ואוזניו מכוונות בדריכות – שמא אחד מהגדולים יקפוץ מספיק גבוה, יעקוף את הגדר הרופפת, המתנועעת ברוח, ושיניו ינקבו בו בבשרו. בחודשים החמים כמעט ולא יכול היה לזוז, לכן הפסיק לקום לידי עוברים ושבים שהניחו קופסאות עם אוכל ועם מים חמים בכלובו. היה מחכה בפינה, אישוניו מציצים מבעד ריסים עדינים שנותרו אחרי הכול בהירים ונקיים, ובלטו על גבי הדמעות שכיסו ויצרו חריץ כהה בין אפו לבין עיניו. בשיא היום היו הריסים שקופים ומוארים כעננים בצוהרי היום. היה ממהר לקופסת המים הפושרים שהיו מביאים לו – ושותה הכול בבת אחת, מקדים את השמש שתחמם ותייבש את המים, וחש את בטנו נפוחה ומלאה, ואת עצמו כשקית כבדה שמקומה בפינה. לא תמיד היה מחכה לטיול היומי, ומשהטיול היה מאחר להגיע, היה משתין בפינה כמו האחרים. בפינה אחת השתן, בפינה אחת הוא, בפינה אחת הפלסטיקים הריקים, וזמזום הזבובים בכל הפינות. 

לעיתים הגיעו מבקרים, ובעקבות המבקרים היו מתרוקנים ומתמלאים הכלובים. בתחילה, היה ניגש למאירי הפנים שביניהם, ואלו היו מושיטים לו יד מבעד לסורגים, והוא היה מלקק את ידם המלוחה. היה מלקק כל יד כאילו תוכל לפרוץ את הברזלים ולקחת אותו למקום אחר. אבל המבקרים מעולם לא העזו לגעת בפרוותו, ששחו בה חרקים שונים וגיששו בעורו בחיפוש אחר דבר מה שאף מבקר לא חיפש. רובם היו חולפים על פני הכלוב, ורק מחצית פניהם פוגשת בו למבט חטוף, שלא רוצה לראות את הקרבה לסוף. דבר שנראה בקושי בחיים, עם רגליים קטנות ועיניים דומעות, ולכן לא התרגש, ישן ונחר בפינתו באין מפריע. הם היו מדברים ומסתובבים בין הגדרות, מנופפים בידיהם ליד אפם ומעווים את פניהם בפני הזוהמה, האפרוריות והאוויר העומד. כעבור כמה שבועות זמזום הזבובים הפך לדממה, והוא כבר לא חש ברטט כנפיהם שפוגש בפרוותו ובפצעיו שפתחו החרקים, ולא זע בבהלה מהנביחות של הגדולים. בכל יום, כשהשמיים הפכו שחורים לחלוטין, ורק ניצוצות בהירים של כוכבים ושל הירח היו משתקפים באישונים, היו מייללים כולם בבכי ובקריאה כזו שיכולה לצאת רק ממי שהופרד מאימו טרם סיים לינוק מעטיניה ומאז רק עסוק בניסיונותיו להיזכר בה. וכל הכלבים כולם – הגדולים, הנכים, הזקנים, הגורים, הקטנים וגם אלו שעמדו למות, היו משתתפים בקריעת השמיים.

והנה פעם אישה גדולה שמדי פעם חזרה לכלובים, ואת ריחה כבר ידע לזהות וגם את בוהק שיערה, אספה אותו בידיה יחד עם אחרים למכונית גדולה. הם פתחו את המנעול והיא פסעה פנימה והתכופפה על ברכיה. היא עיוותה את מבטה כשעיניה פגשו בו, פנתה ושאלה משהו שהוא הרגיש שקשור בו. לא עצם את עיניו כל הנסיעה, והביט בנופים המתחלפים בחלון המסחרית – מעצים לבניינים, שנראו לו כמו מסע בזיכרונות שאינם שלו. זמזום הזבובים התחלף בנחירות ובנהימות מנומנמות, וסביבו כולם פיהקו ונרדמו. האוויר העומד התחלף בזרם ממוזג ולו שמץ של ריח מתוק, ונילי, שלא הכיר מעולם.

שוב התעורר בכלוב קטן ושמע נשימות ויללות, שמרוב טשטוש לא ידע לאן לשייכן. הריח ריח שהזכיר לו משהו שהכיר באופן עמום מעברו. הוא חש כאב כהה מפלח את מפשעתו וידע שלא יוכל לקום על רגליו. משהפסיק לנסות להתרומם בכלוב שממילא היה נמוך מדי בעבורו, נרדם והתעורר במקום אחר. כשפקח את עיניו לאט חש בדבר עדין שמדגדג את פניו, וגילה ששפמים עדינים אחרים מגרדים בקצה שפמו – ושניים גדולים מקרבים את אפיהם ושואפים את ריחו אליהם. מגעם של השפמים והריחות הזכיר לו דבר מה משמח וחם, שלא ידע בדיוק מה הוא, וזנבו הזדקר מעלה. אלו היו ימים מעטים, אבל טובים. הדירה המקוררת קירבה בינו ובין הגדולים, שהיו ישנים עימו, אוכלים עימו ושותפים לגניבת שאריות מרצפת המטבח. הוא התרגל לרדת מדי יום לגינה המוצלת עם הגדולים, והיה יושב ליד האישה על הספסל, והגדולים היו רודפים אחרי כדור, והיא הייתה מלטפת את גבו ואת פרוותו שהלכה ונהייתה אחידה ולא מגרדת.

בימי שישי היה מתעורר מקולות השוק המוקדמים. האישה הייתה מסרקת את פרוותו הלבנה, שנהייתה נקייה מכל חרק ולכלוך, ורק שאריות דשא ירוק דבקו בכפותיו. היא הייתה מנגבת בסמרטוט סביב עיניו ומסתכלת באישון של העין. לאחר מכן הייתה לוקחת אותו לגינה הגדולה בקצה השכונה, שם היה פוגש בכל מיני זרים שהיו מסתכלים עליו, מושיטים יד, ולפעמים היו מעבירים את ידיהם עליו והוא היה משיב להם בהתקרבות או בליקוק. 

מתישהו נפרד מהגדולים, מהדירה הממוזגת ומהאישה המסרקת. אישה אחרת שליטפה אותו הביטה ממושכות בעיניו הכהות כל כך על גבי הלבן המואר בשמש של יולי. והוא הבין מיד, כי ידע שהבודדים ביותר רואים בעיניהם ומזהים את האחרים. כשלקחה אותו בידיה עד לביתה כל הדרך באוטובוס, חש שלא ינבור שוב באשפות זרים. הוא ישב עייף על ברכיה וציפורניו ננעצו בבשרה, והפך לשותף רביעי בדירה. באותו יום חש את גופו כבד מהחום, ומצא שטיח ישן ונרדם כשעל גבו מאירה פיסת שמש – שזלגה ממרפסת שחלק מתריסיה נשברו ונעלמו כמו שיניים חסרות. חש שישן ימים שלמים על השטיח ההוא, והתעורר כשבין התריסים נכנסה הילת הירח. שמע יללה רחוקה, ולא הצטרף אליה, ונרדם.

כיוון שהייתה זו שנה של חולי ברחובות, כמעט ולא יצאו מן הדירה שקירותיה התקלפו. וכשיצאו, יצאו תמיד יחד, והנקודה החומה בישבנו של זוהר נחשפה שוב. היה נדמה, בזווית הנכונה, שאולי גם מאפו ומפניו מתחילים להיעדר כתמי הדמעות שהיו כקעקוע מימיו הראשונים. הוא חש שגופו משתנה ונהיה אחר. במהלך הימים היה מתיישב היכן שהיו יושבות הנשים שטיפלו בו, וכשחש מיאוס בצלילי ההקלדה ובריח הקפה, היה מחפש את קרני השמש להתחמם בהן, להירדם ולחלום על ריחות של חלב ושל דשא רטוב, מהסוג שאהב להתגלגל בו על גבו. במהלך הלילות היה ישן איתה, והיא לפעמים הייתה ישנה עם אחרים, ועדיין היה ישן איתה. כשיצאו מביתם היה בודק את אימו החדשה במשיכות הרצועה, מחכה לתגובתה, ומשהייתה ממתינה לו התהלך ברחוב כמי שמאמין שלחיים יש תמיד עוד זריחה להשכים בה. הוא למד להכיר את הצירים המרכזיים בריחם ובאחרים שהיו מתהלכים בם. היה מתרגש למבוגרים שהיו מתכופפים אליו בשדרה והיה קם בריצה לבאי הדירה, שהיו מושיבים אותו על ברכיהם ומעשנים כשהוא נרדם בחיקם. 

נהג להביט בהפתעה ברגליו, שהתכווצו בכוונה לקחת תנופה לקראת העלייה במדרגות. שלוש קומות מעלה, שלוש קומות מטה, שלוש ויותר פעמים ביום. מעולם לא פגש כל כך הרבה פנים, בכל כך מעט זמן, ואלו שפניהם מאירות אליו מושיטים אליו יד, והוא כבר לא שם לב שזנבו מתרומם אל השמיים, ומרוב מרץ לפעמים פוגע בדבר מה וממשיך לנוע. היה נדמה לו שהעולם הוא אינסופי, ושבו זמנית העולם הוא רק קרטון ענק שמחולק לעוד קרטונים, וכולם בתוך הקרטונים ומחוץ להם, וחשוב מאד למצוא את הקרטון שלך.

כשהחלו החיים להישפך החוצה מן הבתים, היה מתגנב אחת לכמה זמן מחוץ לחנות שבה עבדה אימו החדשה, אל הרחוב הדביק מבני אדם וממסטיקים זרוקים – והיא הייתה כעבור זמן מה רצה אחריו, ומקימה איזו מהומה עם עובדי המסעדה שהיו מחפשים אחריו גם כן. הייתה צועקת את שמו הישן שהכירה, “זוהר, זוהר!”. וזוהר היה מתיישב בפינה שאליה הגיע, לעיתים לועס מסטיק שמצא על הרצפה השחורה מלכלוך, ומחכה שתרים אותו חזרה לחנות שבה מכרה כלי עיסוי, שאת חלקם הייתה בודקת על גבו, והוא היה עוצם את עיניו. היה מנסה את התרגיל שוב ושוב, ולעולם לא היה מתרחק, ותמיד היה מחכה, ותמיד הייתה לוקחת אותו חזרה. 

וכך נהיה שפורקה הדירה מחפציה ומשותפותיה. הלך זוהר עם אימו החדשה, נפרד מאימהותיו הישנות, ואלו גרו שניהם בלבד בדירה דחוקה באזור מוכה ריחות אפורים, שמן ואשפה. אלו היו ימים של אזעקות, סירנות, הפגנות, צפירות, ושל חושך שהקדים לבוא. והוא ידע שבקרוב תיארז הדירה על תכולתה הדלה בקרטונים, ולא ידע אם ייארז גם הוא ולאן יישלח. ואכן ניטלטלו יחד למקום אחר, שבו חי לראשונה – לאורך זמן ומחוץ לכל כלוב – עם כלבה אחרת ושמה שמחה. בבית החדש האוויר שרק בין החלונות הגדולים שפתחו את שעריהם לקרני שמש שנחו על הרצפה. באחד הימים נפגשו בחדר העבה והאטום בני המשפחה לפנות בוקר, וזוהר חש בו אושר כזה על המפגש, שכמעט התעלה על הרעש המחריד של הסירנה שקדחה באוזניו. הצליל הוציא ממנו זעקה כזו שיכולה לבוא רק ממי שידע אהבה מה היא, והיעדרה מה הוא, והוא חש שעליו להודיע כי בשורות רעות עושות דרכן אל הלבבות. האזין לצליל המשותף שהפיקו – הוא ושמחה – ממקום עמוק מאד בגופם, ונזכר בלילות שהיו נגמרים וחוזרים. 

כבר היה בן עשר שנים כשעברו להשקיף להרי ירושלים, שגילמו בהם ניסיון להשיל שכבה של קשיחות לקראת זמנים אחרים. בבקרים היה משתזף במרפסת שממנה הביט בכר דשא ובו זוהַר הטל משתקף בעיני העורבים ובעיני העוברים והשבים שהילכו בגן. למד לרוץ בגן ולעלות ולרדת את רחובות העיר היבשה, שהותירה בפיו ידיעה על אפשרות חדשה. 

וברביצתו בשמש היה שב ונזכר בריחה של אימו. והיה שב ונזכר, בימים הארוכים של הקיץ, בקרטונים, בבתים, במגבת. בקופסאות הפלסטיק ובזבובים, בפחי הזבל ובחבריו לפסולת, בחבריו לגינה, בכלי העיסוי ובדירות הדחוקות, בפינות הנטושות, ובעצמו. ראייתו הלכה וניטשטשה, אבל מחשבותיו והריחות שהיכו באפו היו בהירים וחשובים, והיו מעלים בו התכווצות. בערבים, עם גמר האכילה, היה מצטנף בגופה של אימו האחרת, בתחושת ביטחון שלא הופרה גם בקולות הקרבות שנשמעו מרחוק. הם היו קמים מאוחר והיו נשארים ערים עד מאוחר, כאשר היא כותבת והוא נוחר לרגליה, מחפש פינות קרירות על הרצפה להשעין עליהן את בטנו הרכה. הייתה כותבת ומוחקת, מנסה למלא עמודים שלמים בסימנים, וידע שהיא עושה זאת רק בנוכחותו. עם השנים הייתה מבלה את זמנה עוד ועוד מול המקלדת והוא לצידה, מבטו מעורר בה מילים ומחולל פסקאות, ומדי פעם היו פוסקים שניהם ממה שעשו והלכו להביט בציפורים. כשהייתה לבסוף יוצאת מהבית, ואחרי שעות רבות גם הייתה חוזרת, היה נפנה בזריזות אל הדלת, רוקד בתנועות מעגליות, עומד על רגליו האחוריות, ומיד היו מתרפים מהם כל המכאובים, והבית היה מתחמם – כפי שהזריחה מניסה את החושך בהיוולדו של יום.

הסיפור מתייחס לשיר רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי מאת רחל בלובשטיין

נמלת שדה גרומת אברים נוֹשאת בּצִבתותיה ראש שיבולת שוּעל גדול הרבה ממידתה. צילם האחוד נראה כחרק מִיקוּם אחר. אינה צעירה עוד. נזקקת לִמְנוחה מעת לעת. עוצרת, ומטִיבה את אחיזתה. המִשְעול סביב רוֹחש נמלים שנעות בִּשני הכיוונים. אלו שְעושות דרכן לִמְחוז האיסוף ואחרות שְחוזרות לקן עם הלקט. אל המְחִילות המפוּתלות בְּעומק האדמה, השרוּיות בְּצִינה וּבאפלת תמיד. הן תִּכנוֹסנה לתוכן עם רדת ערב, בִּגבור הקור, או חלילה עם רדת גשם. ללא מחושים תקינים לא תמצא דרכךָ בהן. שם, כבר ינחוּ אותה. אולי אפילו יִטְלוּ ממנה את המשא בפתח הקן, על שפת הסוללה הסובבת אותו וְהוא יגרר במאמץ לא מבוטל וּבְתוּשיה רבה אל מקום האחסון שנועד לו.

מחסנים רבים בקן, סְדוּרים על פי גודל וסוג המזון. היא נותנת דעתה לקשיים שְיעמדו בפני המחסנאיות נוכח המטען החורג. לא נתקנאה בהן מעולם, אף שנהנו מהביטחון שמקנה הקן. ודאי יקְשה התִמרוּן במחילות הצרות. לא מן הנמנע שהדבר יחייב פה ושם, אפילו לְהרְחִיב מחילה. בצמתים. בהן יהיה צורך לבצע תפנית חדה. ראתה כבר הכל. זו לה לא פעם ראשונה שהיא חוזרת עם מטען שכזה. היו אפילו גדולים ממנו.

בְּשוּלי המשעול מתנשאת צמחיה צְפופה, גבוהה הרבה מגובה התנועה הדחוסה הרוחשת לאורכו. נוגעות ממש האחת באחוֹרֵי האחרת, עד שאפשר לדמות את המראה לנחש תְּלוּם קשקשים שמִתְפתל לוֹ כאן. רעננות הצמחים מלמדת שהמשעול הזה עוד יֵדַע ימים רבים של תנועה כזו, וכמויות רבות של זרעונים ותפרחות לרוב יעברו בו עד שעבריו יצהיבו. מאידך יתכן שהסיירים חדֵי החושים יְגלו שדה איסוף חדש וּמִשעול חדש יִכבש ברגליהן ומכשולים יוּסְרו בִּצבתוֹתֵיהם. אך מתי יִתְרחש הדבר אין לדעת. וּכְשזה יקרה, הִיא תקבל ודאי עִדכונים באמצעות המחושים מִנְמלות צְעירות וּזְריזות המקדימות לשוּב לקן וראשונות לדעת .

לאחרונה חשה שכוחותיה הולכים וְכלים. פעם נחשבה לחזקה וְלמהירה שְבנמלות הקֵן. הכל רחשו לה כבוד והיא עושה מאמצים לשמר את המוניטין. להחזיר עטרה ליושנה. בוחרת מטענים גדולים כמו תפרחת זאת . נמלים צעירות חולפות על פניה בִּמְהירות קדחתנית. נושאות עדשִית אספסת או זִרְעון של גְּדִילָן, שופע שיער.

אינן נותנות דעתן להתייגעות היתרה שכרוכה בבחירתה האחרונה. חדורות בְּרוח המורשת, דבקות בייעוּדן וּמלאות חִיוניות הן דוֹהרות לקן לשחרר את הביכורים שצבתותיהן לופתות ובקלילות חוזרות אצות לשדה האיסוף. ככה זה כשצעירים, חולף בה הרהור, אין הדעת נתונה אלא למשימה. לא מבחינים בכושלים, בנאנקים תחת כובד המשא. רק לחזור, להגיע וחוזר חלילה. שלוש, ארבע ואפילו חמש פעמים ביום. כשעל פניה חולפת נמלה שידעה שנים כמוה היא מקווה בסתר לבה, שכיודעת טיב משא שכזה, תעצר לרגע ותחלוק איתה בנטל. כך נהגה היא לא פעם. לשווא הייתה תקוותה.

עושה אתנחתא נוספת. מנסה אחיזה אחרת. כזו שתואמת את יכולתה הפוחתת. גומלת בה החלטה, תגרור את השיבולת ולא תניפה. וזה אומר שהיא תתקדם כְּשאחוֹריה לכיוון הקן. כך זה כשאין בּךָ עוד כח להניף את שְללךָ תוך התקדמות. בּושה ממלאת אותה. היא, שלא היה משא שלא היה בכוחה להניף ובה בעת להתקדם עמו במהירות שאינה ניתנת להדבקה, נאלצת עכשיו לגרור בִּתנועה לאחור, את הזר המפואר הזה. והדרך עד לקן עוד ארוכה, וכמוה הבּוּשה.

בְּלִסְתוֹתיה אוחזת בפִּיטם, שבחוד התפרחת , ורואה את קצות הציציות נפרסות כדי מחצית מרוחב המשעול והרחק הרבה ממנה. אפשר עכשיו להתרשם מגודלו. נמלאת מעט גאווה. מתחילה להתקדם בהליכה זו והתפרחת מנתרת על גבי האדמה התחוחה, מעלה אבק שמוסיף נופך משלו למראה. התנועה במשעול מתאימה עצמה למִגְבּלה שהיא ומטענה יוצרים. הולך ומתהווה פקק תנועה, כשהיא נעקפת מימינה ומשמאלה. מִמְעוף צִרְעה , היא ומטענה נראים כחרק מכוּנף כּלוא בבוּעה. אֵינה מצטערת על אִי הנוחות שְהיא גורמת, הרי אף לא אחת מחברותיה באה לעזרתה. כך ההתקדמות קלה עבורה הרבה יותר, וכוחותיה נחסכים.

צל נופל לפתע על המרחב. אות לסכנה אוֹמר לה קוד טבוּע בזִכרון. וּבכל זאת אין התנועה במִשְעול פוסקת. ממשיכים להתקדם, מי לכיוונו, באותה נחישות שבה פועל הנחִיל מעולם. עם סכנות מתמודדים כשהן פוקדות. אין מבזבזים זמן על הערכות לקראתן, הזמן יקר מדי והוא קודש למשימה, לציווי המוּלד ,לעיקר. ומִמנה אין להרפות או לִסטות.

באחת צוֹנְחים עליה השמיים הקודרים. ברעם נורא. לא חוותה כזאת בחייה. אבל שמעה על כך מאחרות, שהיו עדוֹת לתופעה. איך בִּן רגע מחשיך סביבך הכל והשמים קורסים עליך, ברעם אדיר. מִתְלכדים עם האדמה לְקול הִתְפוקקות פרקי רגליים, ריסוק צבתות וקליפות גוף נושאת בְּנֵי מעיים. גומלת בה תובנה, שעתה היא חווה זאת. אפסה תקווה. אין עוד דרך לתקן את הנזק שְנִגרם לְגוּפה. מעתה תהיה חסרת תועלת.

מרפָּה מהשיבולת .

השמיים הכהים נעלמים באותו הרף שְהוֹפיעו. ענן אבק נותר רובץ על שדה קטל .

איתה על המִשְעול שרועות בחוסר אונים עוד כמה מניינים מחברותיה העמלות. אותן שנותר בהן חיים, בודקות גפיים, בוחנות יכולת לחזור ולהניע רגלים וּלְסתות. אחרות, פשוט לא נעות עוד.

מיד עטות עליהן נמלים שנקרו וצוותים רפואיים שהוזעקו ממהרים לפנות אותן מהמשעול. אסור שהתנועה תוּפְרע או תעצר חלילה. שלא יִקפֶּד פתיל החיים הזה. נמלה אחרת לופתת ללא היסוס בתפרחת השיבולת במקום שְשמטה אותה, ןכבר ממשיכה את מסעה אל הקן. עוד הספיקה לראות איך הניפה אותה באחת ,ללא כל קושי .

תְּחוּשה טובה נִנסֶּכת בה. אין רע בהִסְתלקוּתי בנסיבות שזימן לי הגורל, כל עוד יש מִי שְממשיכה.

30.4.07

לרחל בלובשטיין

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

היצירה מתייחסת לשיר הַבְּרֵכָה מאת חיים נחמן ביאליק

אני לא יודע יער. אולי חורשה קק“ל. מה אני יודע. טיפה. שאינה בשום פנים מכילה יקום. טיפה מברז. ברזייה בחורשה קק”ל. לטיפה אחת שטח פנים, תכונות פיזיקליות. בבואנו לתארה (לא אני, אני לא ידען) ננקוט לשון. “הטיפה מתנהגת כך וכך בתנאים אלה ואלה”. כל זה על קצה לשוני. אני לא יודע יער. אני יודע, כלומר שמתי לב, שאנשים רוחניים אוהבים טבע. שמתם לב שאנשים טהורים? צנועים. מסתפקים במועט. מתעלים מעצמם. עד שזה נוגע לטבע. כשזה נוגע לטבע הם אוהבים נופי בראשית, מפָּלים קוצפים, אלונים רמים. לא סוקולנט. לא ברזייה בחורשה קק“ל. האור קשה עכשיו. קשה לי עם האור. גם אני צמא, כלומר בעיקר אני. להזות ברזיות בחורשות קק”ל, מה הטעם? בלעדיי תטפטף לה. תיקוֶוה שלולית. תמשוך צרעות. צרעות יהמהמו למרגלותיה. אני לרגליי פוחד מצרעות. אם כי אף פעם לא נעקצתי. כי זה פירוש פחד. תהומות. אני לא יודע יער. הצילו אני לא יודע יער, וביער אני אובד. מה פירוש לאבוד באין־יער? פירושו האין. המחלצים שאין שואלים מפני מה החשאיות. שואלים לשמי. איש איש איך אתה מרגיש. מדווחים מקרה התייבשות. הכרה מעורפלת בשמיים בהירים. ככה זה: או ששמיים בהירים או שהכרה. אני קירח, אני חושב, כביאליק. בלי תלתלים (לשדות גזר תלתלים מתבדרים ברוח. ילדותי בשרון) לא נתכוונתי להיות. נתכוונתי לטייל ביער. יער בריטניה. יער המגינים. במפה הופיעו נחלים. נחל הבשור. נחל שורק. נחל אכזב. קו כחול מקֻוְקו. אבל אני לא נשאל כי הם לא שם. אני מוטל. הפוך, אני הפוך? אני חולם ישר. רואה שחור של שמש, שחור משחור של שמש. אני לא יודע יער. אני יודע שאין שחור משחור של שמש. הלילה ניגף מפנֵי. ולב השחור, אם מתאמצים בשארית המאמץ, נקודה שחורה מתה ממש. שלא מופיעה בשום מפה או לילה. שם אני לבד. איש איש איך אתה מרגיש לבד? אני מרגיש לבד. מי מטייל לבד? אני. מה חיפשת? יער. ועכשיו חושך (עדיין לא צל). לילה. מתי החגים? בחגים מטיילים. אז סוף סוף יבעטו בי כמו אבן. ידקרו בבטני עם מקל לוודא (מה?). ילדים. אפשר להתעלם. אם יבואו. בינתיים מוטל. חושך לילה או סתם סתיו. כך או כך משהו זז. צב קטן? פעם היו צבים הרבה. שוטטו בכפר סבא. בהוד השרון. ידעו סודות אדם. בגלל זה (אני חושב) הרגו את כולם. פעם אחת, מזמן מזמן (לפני החושך מעבה היער), ראיתי צב נמס על אספלט. היה כמו עכשיו יולי. ומדי פסיעה נמרחו ארבע רגליו כמסטיק. לכן האיץ. וככל שהאיץ כך התמעט. עד שנעלם כשלולית. כארטיק. איש לא שְׁאלוֹ, צב צב מה המצב. איש לא שְׁאלוֹ, אולי אתה צמא. ישבנו על הגדר, מתבדרים מהישיבה על הגדר. הייתי אז בכיתה ג' או ד', תלמיד מחונן אך אידיוט, מחונן כאידיוט, ניחן באידיוטיזם. אחרֵי שנים קראתי אצל אברהם חלפי שיר על צב שצמא, על נערים שמתעללים בצב (אנחנו לא נגענו). ובחיי לא קישרתי עד עכשיו. סתוּם נו. בּוֹר סוּד. מטייל בחום בלי מקור מים. ביום חול מטייל, לבד, על מנת להימנע ממטיילים (ומה אתה?). חושב להגיע לאנשהו, להעמיק במשהו. פָּרוּשׁ להרחיק לכת. במה? ערבות מושלגות של אבן. ערבות חשופות מושלגות של אבן גיר, מנוקדות ברוש פה שם. ועכשיו כבר מאוחר. ליל־אין־עב. הוטלתי כאן. לא ידעתי יער. כזה גורל. האוויר עומד ואני מוטל. פרקדן? שיהיה. באתי לכתוב מילים אחרות ביער. זהרורים. יצאה נפשי לכתוב זהרורים. כמה חלפו מאז שניטלתי? איש איש כמה זמן עבר מאז שמזמן לא? הרבה. איש איש כמה זמן עבר מאז שעבר לו? המון, המון. תמונות עוועים וחזיונות סימונים. אדום כחול לבן. לבן אדום ירוק. זה הפח שעברתי? לא, לא היו פחים. חֲבל חיפשתי לזרוק חלומותיי. הלאה לַמעבה. הלאה עד ללב. כך דרבנתי (את מי?). ומלמלת? ניסיתי. היו ברחשים. וחשבת? ניסיתי. היו ברחשים. אני חושב בפה פתוח. חידה: איך אפשר לשקוע בשרעפים באין שרעפים? תשובה: אין. לך שאל את שׂר היער, מפתה הילדים. ועכשיו לילה. מעֵינִי עצומה אני רואה בִקצה שְׁחור ראשית חלבית. כוכבים? זה הסוף וזה בא, רועד, לקראת הסוף? הֶהיה מבחן? הֶעָברתי? לא, זה זיהום אור מעיר. בטח מודיעין־מכבים־רעות. אני לא יודע יער. לא ידעתי יער, לא יודע למה. לא סיפרו לי או שלא שאלתי איפה יער טוב. בתואם מושלם למקהלת האדמה הקשה. החרסית. אבן קשה לפיצוח. קרום האדמה. מצחיקה המילה קרום לאדמה. ההפך הגמור. מה הפוך מקרום? אדמה. אולי סוד עולם היות אדם אדמה? היותו הֶלחם. אבל גם אומרים מים חיים, ואי אפשר גם וגם מַים ואדמה. אני נרדם וחולם חליפות. יותר ויותר על זה. שוב מתחמם. לא מתבהר. זהו לילה בלי מסקנות? כן, נראה שהבוקר מתנשא עליי. אבל אומרים עולה. שיגידו. עליי מוטל לומר מתנשא. 

השיר מתייחס לשיר [זמן יחליף מתוק] מאת שמואל הנגיד

הַזְּמַן מְשַׂחֵק אִתָּנוּ מַחְבּוֹאִים

מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי שְׂדֵרַת בְּרוֹשִׁים

אֲנַחְנוּ עוֹד יְלָדִים עֲצוּמֵי עֵינַיִם 

(בָּנוֹת – גַּרְבִּיּוֹנֵי הַפַּנְתֵּר הַוָּרֹד; 

בָּנִים – בִּרְכַּיִם מְשֻׁפְשָׁפוֹת)

סוֹפְרִים עַד עֶשֶׂר, מְצָחִים עַל זְרוֹעוֹת 

זְרוּעוֹת שֶׁמֶשׁ, שְׁעוּנוֹת עַל הַגֶּזַע הַחַם 

מְסִבִּים וְהַזְּמַן כְּבָר הִגִּיעַ עַד הָעֵצִים

תֵּכֶף יִקְרָא אַחַת שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ חֲמִשִּׁים 

שָׁנָה.

מָה לוֹקֵחַ מֵאִתָּנוּ הַזְּמַן? מָה הוּא נוֹתֵן מַתָּנָה?

(אֲנִי שׁוֹאֶלֶת וְלֹא עוֹנָה כִּי בְּאוֹתוֹ זְמַן מַמָּשׁ

עָפִים מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר שֶׁלְּךָ שְׁנֵי דְּרוֹרִים וְנוֹחֲתִים 

מִחוּץ לְחַלּוֹנִי) מָה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ מוֹרֶה הַזְּמַן?

כְּלוּם. 

עֲדַיִן בּוֹכִים כְּשֶׁמֵּתִים. מִשִּׂמְחָה כְּשֶׁנּוֹלָדִים

עוֹבְדִים אֶת תִּקְתּוּק הַשָּׁעוֹן, מְכוּרִים לַשַּׁקְרָנִית שִׁגְרָה

לִפְעָמִים יוֹשְׁבִים בְּמַעְגָּל שְׁנַיִם, שְׁלוֹשָׁה

מְחַכִּים כְּמוֹ אִידְיוֹטִיִּים לְמִי שֶׁטֶּרֶם בָּא 

זְמַן־מָה יַחַד סְבִיב אֵשׁ הַמִּלָּה. 

כָּל הָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי וּמִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי, הוּא יִהְיֶה 

אֲנַחְנוּ מִתְפַּלְּלִים כָּל בֹּקֶר וְכוֹתְבִים עַל הַדַּף הֶחָלָק 

שֶׁל הַבֹּקֶר אֶת שְׁמוֹתֵינוּ הַיְּחִידִיִּים: הַיֶּלֶד. הַיַּלְדָּה. 

הַזְּמַן מוֹחֵק, אֲבָל אַל תִּדְאַג, אֲנַחְנוּ שָׁבִים וְכּוֹתְבִים

וּבַתָּוֶךְ, לְרֶגַע, הַדַּף לָבָן כְּמוֹ לֵב שֶׁעוֹד לֹא נִפְצַע

לֵב הָאוֹהֲבִים.

המסה מתייחס למסה “ומה שלום המדינה?” מאת רות בונדי

איך אפשר לכתוב בתוך מלחמה? השאלה הזאת הייתה אמורה להעסיק אותי מאז שבעה באוקטובר. אבל האמת שהיא לא העסיקה אותי בכלל. כמה שבועות אחרי המכה כבר פתחתי את המחשב, ובהיעדר יכולת לעבוד או לחקור – פניתי לכתיבה. וזה עבד. “פעולת חיים”, קראה לזה הפסיכולוגית והיא צדקה. מדי שעה־שעתיים הייתי עושה הפוגה, נכנסת לאתרי חדשות, בוכה, מנגבת את העיניים וחוזרת לכתיבה. אני לא יודעת אם זו האימה שהעניקה לי את צלילות המחשבה, או הידיעה שדווקא בתוכה הילדים שלי (כרגע) בטוחים, או מה. כתבתי הרבה בחודשים הראשונים שאחרי שבעה באוקטובר, זאת האמת. הרגשתי צביטה של אשמה בכל פעם ששמרתי את המסמך, ובכל זאת המשכתי. אבל זו הייתה כתיבה שעסקה בעולם, או בחברה, או בעצמי. לא במלחמה. 

וככל שעבר הזמן, והמילים בכתבי העת, בקובצי הסיפורים, במוספי העיתונים נערמו, התגבשה אצלי שאלה אחרת, טורדנית ומציקה: איך אפשר לכתוב על המלחמה? מה אפשר לומר על התהום בעודי בתוכה? כשהאירוע, אם לנקוט במינוח המעודכן, עוד לא נגמר. אילו מילים יכולות להישאר, להיות רלוונטיות גם בעתיד – מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה או עשרים שנה? איך אפשר ליצור טקסט רב־קולי, שמדבר את ההווה, את הייאוש וחוסר האונים, את האימה ואת הזעם, אבל גם את העתיד – איזשהו עתיד? לשם כך צריך משהו שאין בנמצא, גם עכשיו, כמעט אחרי המכה – תקווה. צחוק עגום. איפה אפשר למצוא תקווה עכשיו.

התשובה נמצאה לי במקום לא צפוי. את ספר המסות “לפתע בלב המזרח” פרסמה רות בונדי בשנת 1975, שנתיים בלבד אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא מורכב מכ־40 מסות שעוסקות בחוויות של ישראליוּת (וגם של ישראליוֹת, בעצם), ונכתבו בין מלחמת ששת הימים לשנה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אני לא איזו אוהדת גדולה של טקסטים היסטוריים, וּודאי לא טקסטים שמתארים אירועי מלחמה, אז ניגשתי אליו בזהירות. על השער שעסק במלחמת ששת הימים רפרפתי, על השער שעסק בחגיגות 25 שנה למדינת ישראל דילגתי לחלוטין. קראתי בדמעות את המסה שעסקה בהגירה, ואז נשאבתי בנשימה עצורה לשער האחרון, “שער הדמעות”, שעסק במלחמת יום הכיפורים.

ב־12 המסות של השער בונדי פורטת את חוויית הקיום של החיים בישראל בשנת 1974, אחרי המכה (הקודמת, לא הנוכחית), מנקודת מבט שמתנדנדת בין האישי והלאומי, תוך שהיא מפרקת שוב ושוב את ההבחנה ביניהם. הקריאה במסות האלה, שמתארות קיום של אחרי־מכה ותוך־כדי־מלחמה, של שבר מדיני וחברתי, של חברה מבולבלת במצב התאוששות, שעוד מתלבטת בין התגייסות לאומית לשקיעה בייאוש – הייתה מהממת, במובן המקורי של המילה. קראתי, ואז קראתי שוב, והתקשיתי להאמין – איך יכול להיות שכבר לפני 50 שנה רות בונדי ידעה איך ארגיש, במה אתלבט, מה יעסיק אותי?

מאז המהלומה הנוראה עומדת המדינה קולקטיבית בפני הבעיה, כמו היחיד באבלו, כל אחד מתמודד עם צל המוות על פי דרכו, מנסה לשכוח ומנסה לא לשכוח, מנסה למצוא טעם בחיים אך לא יותר מדי, מנסה להתרחק מן המתים ולא רחוק מדי, מנסה למצוא איזון נפשי אך לא שלווה. 

(מתוך: בין עורף לחזית)

הדואליות הזו – איך לזכור, מתי כבר מותר קצת לשכוח – היא התו הקבוע שמלווה את חיי (את חיינו?) מאז שבעה באוקטובר. האם מותר להביט בילדיי הישנים בשלווה, ריחניים ונקיים במיטה רכה, בלי לחשוב על ילדים אחרים, או על ההורים שלהם? בלי לפרוץ בבכי? האם מותר לנגוס בכריך עסיסי, להתענג על ריח של קפה או – רחמנא ליצלן – ללקק גלידה? לצאת לחופשה? לשבת במסעדה? בונדי אינה מציעה פתרון לשאלות הללו (וכי איזה פתרון כבר אפשר להעלות? “אולי תגישו אוכל, אבל שלא יהיה כל כך טעים”, הצעתי לחברה שהתלבטה איך לחגוג אירוע משפחתי), אבל עצם העיסוק בהן מנחם:

אחרי שפסקה הלחימה עשה כל אחד את הצעדים הראשונים כמגשש: הזמין כמה חברים הביתה ולא קרא לזה מסיבה, רק פגישה. קנה נעליים חדשות ולא מטעמי אופנה אלא בגלל החורף. הלך למספרה לא למען היופי אלא כדי שתהיה צורה לשערות. ביקר בקולנוע לא למען עצמו אלא בגלל הילדים. כל כך קשה לקבוע עד היכן הנאה מן החיים היא צו, חובה והבטחת המשך והיכן מתחילה אטימות־לב והתעלמות מן המצב. כל אחד קובע לו כללים משלו: מסיבת סילבסטר פסולה אבל מסיבת יום־הולדת, להדגשת חיוב החיים, מותרת ואפילו רצויה; ביקור בקונצרט סימפוני נחמה אבל ביקור במועדון ג’אז הוא בגדר בילוי שלא עתה זמנו. לצאת לבילוי ערב מותר אבל לא בלבוש חגיגי מדי; לנסוע לגליל לבקר חברים רצוי אבל לצאת סתם לטיול עדיין מוקדם מדי; לחשוב על חופשה באילת אפשר אבל לחשוב על נסיעה לחוץ־לארץ אסור לעת־עתה. המודד משתנה מדי שבוע בשבוע לפי הלך־הרוח, לפי קצב הסביבה, בהתאם למצב הכלכלי, מתוך הנחה שאין פסול בשמחת־חיים בתנאי שהיא באה מתוך הכרת הצער. 

(מתוך: והיה אם תיפסק האש)

(“הישירי מבט פנימה”, מדריכה אותי בונדי באמצעות הכתיבה שלה, “שיהיה אמיץ ולא מתפשר, אבל גם רווי בהומור”. אין פסול בשמחת־חיים בתנאי שהיא באה מתוך הכרת הצער – כל האומץ וההומור שבעולם לא יעזרו לי בלי הדיוק שלה).

מדוע דווקא תיאורי המלחמה־הנמשכת־אחרי־המכה של בונדי מעניקים לי נחמה? אני שואלת את עצמי. כנראה מאותה סיבה שמאז שבעה באוקטובר אני מצליחה לקרוא רק סוג אחד של פרוזה, הסוג שעולה חמישה דולר באמזון והוא בעל מאפיין עלילתי בולט – סוף טוב. המסות של בונדי מושכות אותי כי בסיפור הזה, של מלחמת יום כיפור, אני יודעת מה קורה בסוף. הן מדינת ישראל והן החברה הישראלית התאוששו מהטראומה, החלימו, צמחו, התפתחו. המציאות של היום כל כך מעורערת ומערערת – כותרות העיתונים מלאות תמונות של גברים יפים מחייכים שכבר לא יהיו, השלטים עם פניהם של החטופות והחטופים, שנתלו בדבקות נלהבת, נשמטים ומתפוררים. משפחות עדיין מחפשות מקום להשתכן. הצורך שהסוף הטוב כבר יגיע משתלט עליי, בעיקר כי הוא מלווה בתחושת אימה ממשית – אולי הוא לעולם לא יגיע. מי יודעת מה יקרה בסוף הסיפור הזה.

הכפילות הזאת – הכמיהה לסוף הטוב, והחשש העמוק שלא יגיע – משתקפת היטב במסות של בונדי, ובמיוחד בבחירות הלשוניות שלה. אחת מהן רלוונטית במיוחד; המסה “והיה אם תיפסק האש” עוסקת במה שמכונה “היום שאחרי”, במבט מן הפנים אל החוץ, מן התהום אל שפת הבור. זו אינה תקווה גדולה, מלאת פאתוס, היא מבהירה לנו כבר בפסקה הראשונה, אלא תקווה קטנה ובנאלית. תקוונת: 

 כאשר תשקוט החזית אולי יישמע קול ההגיון. אולי הפעם לא תהיה שביתת־הנשק רק הכנה למלחמה הבאה אלא פתח לשלום. ואם לא לשלום גדול, חגיגי, עם חצוצרות ותופים ודגלים מתבדרים ברוח, לפחות שלום שקט, הבא על קצות האצבעות.

מילת המפתח כאן אינה, כפי שאפשר לטעות בקלות, “שלום” – שם עצם דרמטי, טעון פוליטית ורגשית, אלא מילת קישור אפורה – “כאשר”. ודווקא היא מבטאת את הוודאות – החזית תשקוט. המלחמה תיגמר. מי יודעת, אולי אפילו יגיע השלום. זה רק עניין של זמן. וכדרכה של בונדי, היא אינה מגבילה את התקווה למהלכים מדיניים דרמטיים אלא גם לאירועים קטנים, לפירורי היומיום: 

כאשר תבוא שביתת הנשק ייפסקו כל התירוצים לא לעשות מה שלא מתחשק לעשות, לא לשלם חובות, לא לספק הזמנה, לא לבצע תיקון, לא לענות למכתבים, לא לשמור על הסדר ולהשיב על כל טענה “מה לעשות, מלחמה”. אחרי שתיפסק האש לא תהיה עוד אמתלה להתחמק מלימודים […].

“היום שאחרי” הוא היום שאחרי, עם כל מה שכרוך בו, והמחירים הכואבים שמשולמים מדי יום. אבל הוא בכל זאת סוף:

כאשר תסתיים הלחימה נביט בראי ונראה פנים אחרות, נראה ארבע מאות שעות רשומות בהן בקווים דקיקים כבתחריט נחושת. נראה את צל המוות בעיניים. כאשר יבקרו הלוחמים בבית הם יהיו שונים מאשר היו כשיצאו; מבוגרים בשנים, באימה, בצער, שמחים על שנותרו בחיים ומתביישים בשמחתם, כאילו היתה זאת בגידה בחברים שנפלו לצדם.

כבר עכשיו הפנים שלנו אחרות, אני יודעת. ההבדל הוא שאין לנו זמן עדיין, או אנרגיה, או את הדבר החמקמק הזה – נו, תקווה – כדי להתפנות ולהסתכל במראה. וזה מה שבונדי נותנת לנו באמצעות התיאורים שלה – לא את פכי היומיום, לא הפרטים הם שחשובים אלא הידיעה שיהיה יום אחרי. הוא יגיע.

אבל באותה נשימה שהיא מכריזה על התקווה, על ודאות קיומו של היום שאחרי, היא שומטת מתחתיה את הקרקע: כותרת המסה אינה מנוסחת, כמו הטקסט עצמו, במילת קישור שמבטאת זמן (“כאשר תיפסק האש”, כי זה, כאמור, רק עניין של זמן), אלא במבנה תחבירי אחר, מבנה של תנאי קיים – “והיה אם תיפסק האש”. זה מבנה שהתכונה היסודית שלו היא שהוא מכיל שני תסריטים אפשריים – האפשרות שהמלחמה תיגמר והאפשרות שלא. בונדי מגוללת בפנינו תסריט אופטימי, אבל בו זמנית גם אומרת לנו מראש – אני לא בטוחה שזה יקרה. אולי זה יקרה, הלוואי שזה יקרה. אבל אולי לא. במקום אחר במסה היא מבהירה זאת באופן מפורש, למקרה שמישהי החמיצה: 

מעתה, אחרי שיבוא השלום, כשיבוא, אם יבוא, יידע לחוש באושר כאשר הוא בהישג ידו. יראה את היופי כאשר הוא מביט בו ולא רק אחרי שנהפך לזכרון.

(מתוך: והיה אם תיפסק האש)

[“כך כותבות טקסט דו־קולי” היא מלמדת אותי, “טקסט שמדבר בו זמנית ייאוש ותקווה, טקסט שיוכל להישאר לעתיד”].

הסיבה שקל כל כך להאמין לתקווה שמציעה בונדי היא שבאמת יש דמיון בין האירועים. זה באמת ממש כמו מלחמת יום הכיפורים (התאריך הגורלי, ההלם המודיעיני, תחושת האימה, ההכרה בזחיחות, הסימנים שהיו שם, הטראומה). אבל כמובן, זה לא רק כמו מלחמת יום הכיפורים. ההיסטוריה של העם היהודי מלאה בטראומות, והן צפות אחת אחת בעקבות השבעה באוקטובר – פוגרומים באירופה; פרעות הפרהוד; ההיא, המכוננת, הגדולה מכולן. הרצחנות של התוקפים, השנאה שלהם. הפנים של הנרצחים, הילדים, המשפחות. האנטישמיות שהתעוררה בעולם (ואם “זה בדיוק כמו אז”, מתגנבת המחשבה, אולי היא בעצם הייתה שם תמיד?). 

אבל יש גם דמיון אחר. כאב, ייאוש, חוסר אונים, אימה – גם אם הם בעוצמות שלא הכרנו, הרי הם צפויים כל כך בעת מלחמה. גם בלי להרגיש אותם הייתי יכולה לצפות את קיומם. אבל בונדי מצליחה להאיר גם תחושות אחרות. כאלה שממש לא צפיתי: 

עתה, בשעת הרגיעה הזמנית אחרי הפרדת הכוחות בין צבאות ישראל וסוריה, הגיע הזמן להרהר באפשרות של הפרדת כוחות בין האזרח ומדינתו. הרי לאורך־ימים לא ניתן לשאת בזהות המוחלטת הזאת בין חיי היחיד וחיי הכלל, כאשר איש בריא ברוחו ובגופו, בעל משפחה מאושרת ומקצוע מעניין, מבוסס מבחינה כלכלית – הכל פחות או יותר – מתהלך כמו צל, גורר את רגליו, אינו ישן בלילות, אינו נהנה מאוכל, מדוכא עד עפר, רק מפני שהוא דואג לשלום המדינה. באיזה שהוא מקום חייב אדם לומר לעצמו: עד כאן חיי כפרט, כבן־אדם, כיצור בעל נשמה, ועד כאן חיי כישראלי, כיהודי, כתושב המדינה הזאת, שיותר קשה לגדלה מאשר שחלבים במדבר. 

(“קחי נושא מוכר וידוע, כמו רגש לאומי”, מורה לי בונדי, “ואמצי כלפיו נקודת מבט חדשה. אל תשכחי את ההומור שכבר הזכרנו. במקרי קיצון גם אבסורד הוא ראוי, ובמיוחד בתוך מלחמה, כשהמציאות ממילא נמצאת על סיפו”).

היה טוב אילו יכולת להגדיר את רגשותיך כאהבת מולדת, אבל אהבת־מולדת נשמעת כהצהרת נואם בעצרת־עם רבתי, ככותרת בספר לימוד, מה שאתה חש אינו אהבה כלל, אלא חוסר־אונים ולעתים אף לא מדובר בארץ מולדת, אלא רק בארץ הבחירה, וכלל לא אוהבים אותה. רואים אותה בעיניים מפוכחות, חסרת תרבות או חסרת איזון, לוקה באי־נקיון או לוקה באי־סובלנות, אלא שקשורים אליה באלפי חוטים, לכודים בה כבתוך קורי עכביש. זאת לא אהבת מולדת, אלא צער מולדת. 

(מתוך: ומה שלום המדינה?)

“טבעי שהרגש הלאומי, ה’פטריוטיות', תתגבר בזמנים האלה”, אני יכולה לשמוע את המומחים באוזני רוחי. אבל רק סופרת כבונדי (ולא פרופסור לפוליטיקה וממשל), יכולה ליצור את “צער מולדת”. לתפוס בצירוף של שתי מילים את הדקירה המכאיבה בכל פעם שאני פותחת את עמוד החדשות. או את הגעגועים ליחס השקוף ונטול המטענים שהיה לי פעם אל המדינה – גוף מופשט שאני נותנת לו מיסים והוא מעניק לי שירותי חינוך ובריאות. 

כשהתרחשה המכה הייתי בחו"ל בטיול משפחתי. התעוררנו אל המציאות החדשה, בלי לדעת את קצה־קצהַ. החלטנו לצאת לטיול המתוכנן של היום במקום לשבת בחדר הסגור ולבהות על המסך בזוועות שמתחוללות רחוק מאיתנו, ואני זוכרת שראיתי מטיילים אחרים סביבי, ולראשונה בחיי הרגשתי קנאה – קנאה עזה ובלתי נסבלת בכל מי שלא כמוני, בכל מי שהמדינה שלה לא במלחמה, ושלא עומדת לפגוש בקרוב את החורבן. כל הטורקים והשוודים והיפנים האלה, בעלי הפריבילגיה היחידה, המובהקת – הם אינם ישראלים. זו לא הייתה פגישתנו הראשונה, אבל מאז צער המולדת אינו מרפה ממני. לא הייתה לי מילה עבורו עד היום, אבל הנה – רות בונדי של לפני חמישים שנה מצאה לי אותה. כי זה ממש אותו דבר, כמו אז. 

* *

אולי אין מה להתפלא על כך שמסה שנכתבה לפני חמישים שנה מצליחה להעניק לי נחמה. מצב אנושי הוא מצב אנושי, ומלחמות מחוללות הרס ומצוקה משחר העולם. והדמיון, באמת, כל כך קולע. אבל לעיתים, מתגלה חריקה בהתאמה המושלמת של הטקסט. פתאום המרחק והזמן לא מייצרים נחמה אלא פער אירוני, והוא יכול להיות מר ומכאיב במיוחד: 

כאשר ישבות הנשק יהיה זמן להודות למי שעמד לצדנו. לא רק ליהודים, שהמלחמה הזאת בנפשם, אלא גם לעולם, שלעתים האשמנו אותו שהוא כולו נגדנו. ולא נשפוט לפי שיקולי ממשלות, אלא לפי יחידים שחרדו עמנו ונתנו לנו לא רק את אהדתם אלא סייעו בהשפעה, בכסף, במעשים, שקיוו לנצחוננו, שדיברו בזכותנו בלשונות רבות, בנוסחאות שונות. 

או

מצד אחד אנו טופחים לעצמנו על השכם מפני שידענו – על אף מצב הלוחמה – לקיים בחירות דמוקרטיות כמעט במועדן, ומצד שני מתחלחלים למחשבה שכל סחר־הסוסים המתלווה להקמת קואליציה מתנהל בימים שרק האש נפסקה בהם ולא המלחמה. 

או 

כאשר תשקוט המלחמה תבוא עת השאלות, אחרי שתיפסק המלחמה עם הערבים יחזרו מלחמות היהודים, שכה התגעגענו אליהן בשעת האחדות מול הסכנה המשותפת […] היתה זאת תעודת בגרות לכולנו, שמאל וימין, יונים ונצים, אבל למה לי אשליות? השרוולים כבר מופשלים. אחרי שתיגמר המלחמה נתפרק, נצעק, נתקוטט, נשנא כאוות־נפשנו ונדע כי בא שלום על ישראל. 

(מתוך: והיה אם תיפסק האש)

אם הוא לא היה כל כך מר הוא היה מצחיק, הפער הזה. והוא מזכיר שזה לא באמת כמו אז. שזו מכה חדשה, והכאב שלה הוא גם ייחודי, ולא רק מהדהד כאבים קודמים. וההבנה הזו, בתורה, חושפת את הבעייתיות בהשוואה. כי אנלוגיה היא כלי חזק מאוד – היא יכולה לחשוף לעינינו עומקים שלא ראינו, או להאיר זוויות שלא ידענו על קיומן. או, כאמור, להעניק נחמה. ההדהוד מזכיר לנו את גורלו (הנצחי!) של העם היהודי, וכן, הוא נותן נחמה כי הוא מספר סיפור הצלחה על רדיפות נצחיות שבסופן קמנו, התאוששנו, יצאנו מחוזקים.

אבל דווקא משום כך החריקות האלה חשובות, כי תפקידן להזכיר לנו ש“בכל דור ודור” הוא פולקלור, ולא היסטוריה. ההתמסרות להשוואה, ולנחמה שהיא טומנת בחובה (“תמיד רדפו אותנו ותמיד ניצחנו בסוף”) מועילה לתודעה הלאומית, הרגשית של “העם היהודי”, אבל לקבוצה של אזרחים ישראלים שמנסים לפעול במציאות היא דווקא מזיקה. הנחמה שהיא עשויה להציע מאלחשת, מקהה את הסוכנות הפוליטית שלנו, מונעת מאיתנו תיקון (לדרוש אחריות, לפעול, לוודא שמכה נוספת לא תגיע). 

* *

איך לכתוב על המלחמה? איך לכתוב עליה כשהיא עוד נוכחת? 

בזמן כתיבת המסה 120 ישראליות וישראלים עדיין חטופים בשבי החמאס. ביניהם נשים, ילדים, חיילות. את האימה המצמיתה שבהיעדרם אי אפשר להשוות לשום דבר אחר. אלפי משפחות מתמודדות לראשונה עם התואר “משפחה שכולה”. אלפי ילדים עם התואר “יתומ.ה”. משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה. וכל זאת עוד לפני שהפנינו את המבט מערבה, אל רצועת עזה, ואל הררי החורבן והמוות ששוררים שם. די בפרטים האלה לסתום את הגולל על כל ניצן של יצירתיות, להרוס את התנאי הבסיסי ביותר לכתיבה – תקווה. עתיד שבו קוראות וקוראים ייתנו לטקסט משמעות, ופרשנות, ומקום.

אני מכבה את מסך המחשב. מודה לרות בונדי על שהפיגה את בדידות החוויה שלי. על המקומות שבהם הראתה לי איך מה שאני עוברת הוא ממש כמו אז. ועל המקומות שבהם הזכירה לי שלא. הכתיבה היא פעולת חיים. היא מעשה של התנגדות, לפעמים היחיד שאפשרי. איך לכתוב על מלחמה? בבכי, בידיים קשורות, בעיניים מכוסות. בכל דרך שתצליחי.

השיר מתייחס לשיר “תֵּל אָבִיב” מאת אסתר ראב

אַתְּ צִפִּית אָז, מִזְּמַן, שֶׁאֶפְתַּח אֶת רַגְלַי

אָז פָּתַחְתִּי לִבִּי לְתִקְוָה וְרוֹמָנִים.

לֹא נוֹתְרוּ לִי דְּמָעוֹת, אַתְּ יִבַּשְׁתְּ אֶת עֵינַי

כְּשֶׁפִּזַּרְתְּ בַּגַּנִּים מַחֲטֵי נַרְקוֹמָנִים.

אַת קָרָה וְזָרָה וּבִכְלָל לֹא יָפָה.

וְכֻלֵּךְ הֲמֻלָּה שֶׁל אַסְפַלְט וְשֶׁל מֶלֶט.

אֵין בָּךְ כָּל נִצָּנִים אוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה.

אַת רֵיקָה, תֵּל אָבִיב, אֶת רֵיקָה וְנוֹאֶלֶת.

עֲרָבַיִךְ זוֹלְפִים צַחֲנָה וְלַחוּת

וּבַיּוֹם אֵין קְצֵה צֵל לְהָשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ.

לֹא אֶדְבַּק בְּךָ כָּלִיל בִּתְנוּעַת הִזְדַּוְּגוּת.

אֵין בָּךְ חוֹל, תֵּל אָבִיב, רַק רַגְלַיִם וְרֶפֶשׁ.

השיר מתייחס לשיר “[אִמָּא שֶׁיָּרְדָה אַחַר]” מאת חבצלת חבשוש

צָחַקְנוּ מֵהַבֶּטֶן 

וְהָיָה צְחוֹקֵנוּ מִתְגַּלְגֵּל בַּחֲדָרִים,

דָּאַגְנוּ מֵהַבֶּטֶן

כָּאַבְנוּ מֵהַבֶּטֶן

בָּכִינוּ מֵהַבֶּטֶן, 

גִּדַּלְנוּ “יְלָדִים זֶה שִׂמְחָה” מֵהַבֶּטֶן.

בְכָל שֶׁעָשִׂינוּ שַׁרְנוּ בְּקוֹל -

אֶת הַשְּׂמָחוֹת וְאֶת הָעֶצֶב

מֵהַבֶּטֶן,

וּמֵהַבֶּטֶן סִפַּרְנוּ סִפּוּרִים

וְעָשִׂינוּ תְּנוּעוֹת רְחָבוֹת עִם הַיָּדַיִם

וְהַהַבָּעוֹת, הוֹ הַהַבָּעוֹת,

הָיִינוּ תֵּאַטְרוֹן גָּדוֹל מֵהַחַיִּים 

וְשִׂמְלוֹתֵינוּ הַפִּרְחוֹנִיּוֹת 

הָיוּ לָנוּ לְפַרְגּוֹד.

הָיִינוּ פֵמִינִיסְטִיּוֹת

לְלֹא כֶּתֶר וְכוֹתֶרֶת.

וְעַכְשָׁו מָה?

וַדַּאי, אֲנַחְנוּ פֵמִינִיזְם,

וְזֶה מַצְלִיחַ, כָּל הַ – פֵמִינִיזְם

הַטּוֹב, הֶחָשׁוּב הַזֶּה…

צוֹחֲקוֹת בְּקוֹל חָנוּק

בּוֹלְמוֹת אֶת הַכַּעַס שֶׁלֹּא יִפְרֹץ,

מְדַבְּרוֹת בְּאִפּוּק

בְּלִי אֲוִיר בַּיָּדַיִם

לוֹבְשׁוֹת מִכְנָסַיִם,

וְדוֹמֶה כִּי שָׁכַחְנוּ לָשִׁיר

וְאַף אֶת חָכְמַת מְסַפְּרוֹת הַסִּפּוּרִים

הוֹתַרְנוּ לְשִׁעוּרֵי הִסְטוֹרְיָה עֲבֵשִׁים.

וַאֲנַחְנוּ רָצוֹת

וַאֲנַחְנוּ עֲסוּקוֹת

וַאֲנַחְנוּ מַגְשִׁימוֹת,

אֲנַחְנוּ מְשַׁלְּמוֹת לַפְּסִיכוֹלוֹגִית,

שֶׁתִּמְצָא לָנוּ אֶת הַבֶּטֶן הָרַכָּה

וְאֶת הַקּוֹל שֶׁפַּעַם הִקְשַׁבְנוּ לוֹ.

אֲבָל אֲנַחְנוּ 

פֵמִינִיזְם אֲנַחְנוּ

מְשֻׁחְרָרוֹת,

חָפְשִׁיּוֹת.

השיר מתייחס לשיר תַּצְלוּם לַיְלָה מאת אבות ישורון

• “בִּפְתֹחֶת בֹּקֶר רָאִיתִי בְּעִתּוֹן / ‘דָּבָר’ בְּתַצְלוּם לַיְלָה עֹמֶדֶת / מוּל כַּדּוּר הָאָרֶץ / הָאֵם, הַחֲלָלִית הָאֵם.” 

• (“תצלום לילה”, אבות ישורון)

יֵשׁ יְרֵחִים הָעוֹמְדִים בְּמִבְחַן הַזְּמַן,

לֹא אֵלֶּה הַשְּׁלוּקִים בַּבְּרֵכָה. עַל פְּנֵיהֶם הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת 

בַּשֶּׁבֶר הַסּוּרִי־אַפְרִיקָאִי שֶׁלְּךָ,

אָבוֹת.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת עַל מָה נִתְרַגֵּז לְפֶתַע הֶעָבָר 

עַל מֶה הָפַךְ וְאָמַר 

בַּחֲרִי, בַּחֲרִי. 

שָׁאַלְתִּי כְּמִי שֶׁהֻצַּת זְנָבָהּ: 

בְּמִי? בְּמִי? וַהֲרֵי לֹא רַק אֶת מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת 

רִמּוּ הַכּוֹכָבִים בְּתוּגַת אַהֲבָה, 

גַּם אוֹתִי, גַּם אוֹתִי. 

הֲתֵדַע? זֶה שָׁנִים שֶׁאֵינֶנִּי הוֹלְכָה יְחֵפָה 

וְשָׁנִים שֶׁאֵינִי מַפְשִׁילָה תִּתּוֹרָה 

וְשָׁנִים שֶׁעוֹדֶנִּי מְגִיבָה בְּחֻמְרָה 

עַל מַיִם שֶׁאֵינָם 

בִּמְקוֹמָם. 

וּבְכָל הַדֶּרֶךְ אֶל הַיָּרֵחַ אָמַרְתִּי דּוּמָם: 

בִּיאלִיק וַאֲנִי בְּתָא הַפִּקּוּד, 

וְאָבוֹת –

עַל רֶכֶב הַנְּחִיתָה.

אֲבָל בְּרֶגַע שֶׁדָּרַכְתָּ עַל אַדְמַת הַיָּרֵחַ

רָצִיתִי לִהְיוֹת שָׁם 

אִתְּךָ,

שֶׁצָּעַדְתָּ בְּשֵׁם הָאֱנוֹשׁוּת 

וַאֲנִי בִּשְׁמִי שֶׁלִּי טַסְתִּי 

רָחוֹק לָמוּת. 

וּבִיאלִיק צָנַח. 

וָאֶשְׁכַּח אֶת הַשֶּׁפַע הַשָּׁפוּךְ 

וְאֶת שְׁנֵי הַשְּׁמָשׁוֹת 

וְאֶת הַחֲלוֹמָפוּךְ 

שֶׁל יַלְדוּתִי, 

וָאֶזְכֹּר אֵיךְ בָּכִיתִי וְתָלַשְׁתִּי אֶת תְּפָרָיי

תַּחַת הַדִּיקְט וְהַגַּג הַשָּׁבוּר כְּמַפַּץ יָרֵחַ 

מִסְתּוֹבֵב בָּרֹאשׁ, 

וָאֶזְכֹּר אֵיךְ לָחַשְׁתִּי לָחוֹשׁ: 

אַחְרִימָן, אַחְרִימָן –

אֵיךְ הֶעֱבַרְתִּי בָּאֵשׁ 

מִלִּים אַחְרֵימוֹת.

וְרָצִיתִי גַּם אֲנִי שְׁבֻרָה עַל הַיָּרֵחַ 

בְּצַעֲדֵי קֻבֻּץ, שִׁלְדִּית וְחָלֻמָה, 

יְתוֹמָה

מֵאֵם. 

וּבַבֹּקֶר קָרָאתִי: אַבָּא! אִמָּא!

וּבְכַדּוּר הָאָרֶץ נִפְתְּחוּ 

חַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת,

וְהָיוּ אִמָּהוֹת וְאָבוֹת מְחַפְּשִׂים יְלָדִים וִילָדוֹת 

בַּשָּׁמַיִם, וְהָיוּ יְלָדִים וְיַלְדוֹת מְחַפְּשִׂים אִמָּהוֹת וְאָבוֹת 

בְּכָל מִינֵי מְקוֹמוֹת. 

וְהָיָה בִּי לִשְׁאֹל, הַאִם מָצָאתָ, אָבוֹת? 

הֲלֹא אֶת כָּל זֶה יָכֹלְנוּ לִשְׁנוֹב 

רַק מִתּוֹךְ חֲלָלִית הָאֵם. 

הסיפור מתייחס לשיר לְנֹכַח פֶּסֶל אַפּוֹלוֹ מאת שאול טשרניחובסקי

זה היה היום האחרון של חופשת בין הזמנים האחרונה לפני שיעבור לישיבה החדשה, והחום היה כבד מנשוא. ספר השירה היה כבד בכיסו כאילו היה עשוי זהב ולא נייר. מנחם עמד כפסל והסתכל אל חנות הספרים שמעבר לכביש. שמש הקיץ הלוהטת קפחה מעליו בלי רחמים וגרמה לפיסת הטלית שבצבצה מתוך צווארונו להדבק לערפו. הוא לא העז להוריד את המקטורן; אז, הוא חשב בחרדה, תבהק חולצתו הלבנה וכולם יסתכלו עליו. עכשיו הם רק התעלמו ממנו, ונחילי היוצאים מהסופר והממהרים לאוטובוס הקיפו אותו כאילו בגדיו השחורים הפכו אותו לחלק משורת פנסי הרחוב. עוד עצם סטטי שצריך להזהר ולא להתנגש בו בעת הריצה לתחנה. מדי פעם הם חצו את הכביש ונכנסו אל תוך חנות הספרים. בטח נעים בפנים, הוא תיאר לעצמו, בטח יש מזגן וריח של נייר חדש וספרים שרק מחכים שיקנו אותם.

גם ספר השירה שהכביד על כיסו ולבו היה מהחנות הזו. מנחם הכניס את היד לפנים מקטורנו ומישש את הכריכה המהוהה משימוש. לקח לו זמן לקנות אותו – בהתחלה היה נכנס לחנות וקורא בו שם, חבוי מאחורי שולחנות המבצעים וערימות הארגזים הלא פרוקים. הפעם הראשונה הייתה בטעות: הגשם הניס אותו פנימה, ומשנכנס הבין שהוא צריך לפחות להעמיד פנים כאילו הייתה לו סיבה טובה יותר. מדפי השירה היו בחלק הרחוק ביותר מדלפק המכירות ולכן הוא נסוג לשם ושלף באקראי ספר מהמדף. הוא פתח את הספר במרכזו, ולמרות שבכלל לא התכוון לקרוא, הספר צעק אליו מיד. 

באתי עדיך, אל נשכח מעולם…

מנחם השתנק. אל נשכח?! כמו מאליהן, עיניו שוטטו עד סוף העמוד, ועל פני שני הבאים אחריו, עד סוף השיר, ואחר כך המשיך גם לשיר הבא. כשהסתכל בשעונו וקלט כמה זמן בילה ליד מדפי השירה כמעט התעלף וברח מהחנות מתוך ידיעה ברורה שאין לו ברירה אלא לחזור. הוא שב כמעט מדי יום והמשיך לעיין בטקסטים המנוקדים ששורותיהם נגמרו במרכז הדף, מקפיד להחביא את הספר מאחורי אלה שעמדו על המדף בגאון, שמא מישהו יקנה אותו לפני שיסיים. שמו של המשורר צף מול עיניו בלילות, והאותיות הכהות על הכריכה הרכה כמו איבדו ממשמעותן והפכו למילה אחת ארוכה – שאולטשרניחובסקישיריםנבחרים. אחר כך התחיל לקחת את הספר איתו בסופי השבוע כדי שיוכל לקרוא בו גם בשבת, מוחבא בכיס הפנימי של המקטורן, מוגן גם מהגשם וגם מעיניה של המוכרת הקטנה (שבדרך כלל היו מופנים אל ספר משל עצמה ולא השגיחו בשאילת הספר מדי יום שישי). הוא הקפיד תמיד ששולי הספר לא יהפכו מהוהים או שמישהו אחר יראה אותו. אם אביו היה יודע איזה ספר הוא מכניס לביתם, ספר של חילונים שאלילי נכרים מופיעים בו כגיבורים, בוודאי היה משליך אותו לתנור הגחלים הישן שעמד במרכז סלון ביתם. משום כך הוא נהג לעלות לגג הבניין בתירוץ שרצונו להתפלל שחרית מול זריחת החמה, ואחרי התפילה היה משתהה עוד ומנסה לפענח את השורות הקטומות. ריח הנייר החדש עוד ריחף מעליהן ועלה באפו בכל פעם שפתח את הספר בעמוד הבא.

בסוף, למרות כל מאמציו, פינות הספר השחירו והוא כבר לא הדיף את ריח מחסני הוצאות הספרים. אדום מבושה, מנחם חזר לחנות, השתהה שם מספיק זמן בשביל להיראות אמין, ואז ניגש למוכרת ושלף אותה באחת מתוך מעמקי בגוף אני מבינה שבו שיקעה את עצמה כשהטיח את שירים נבחרים על הדלפק. היא חייכה אליו חיוך מנומס.

״רק את זה?״

מנחם הנהן, שטר של מאה שקלים אחוז בידו המיוזעת.

״הוא במצב קצת לא טוב,״ היא בחנה את הספר ורפרפה באצבעותיה על פינותיו השחורות. ״אני יכולה לעשות לך הנחה עליו, רק רגע –״

״לא, לא צריך, תודה,״ מנחם הזדרז הול חנוק. הוא יכל להרגיש את פניו נצבעים באדום בוהק. המחשבה על כך שיקבל הנחה בגלל נזק שגרם לספר, שיגנוב ממנה את חמשת האחוזים או עשרת האחוזים שהייתה מורידה את המחיר, העלתה בו בחילה.

היא הסתכלה בו בהפתעה, ואז לקחה את השטר שהושיט לה בשתיקה. ״אז אתה אוהב את טשרניחובסקי?״

״סליחה?״

״טשרניחובסקי,״ היא הושיטה לו עודף. ״הוא כותב יפה, לא?״

״כן,״ הוא דחף את העודף והספר לכיסו לפני שהספיקה להציע לו שקית. ״מאוד.״

היא חייכה. מנחם חייך בחזרה. היו לה עיניים שמחות, חומות כהות, כמעט שחורות. מעניין בת כמה היא, חשב לעצמו. אף פעם לא הצליח להחליט אצל חילוניות – מגיל חמש עשרה ועד עשרים וחמש הן נראו לו, לפעמים, זהות לגמרי, חסרות כיסוי ראש או ילדים שיגידו משהו על מצבן וגילן. היא יכלה אפילו להיות ממש בגילו.

הקופה פלטה סדרת רעשים עצבניים שבסופם פיסת נייר קפצה החוצה. המוכרת תלשה אותה בזריזות והציבה אותה מולו. ״קבלה?״

מנחם הנהן. קצות אצבעותיו נגעו קלות בשלה כשלקח ממנה את הנייר הדקיק.

במשך ארבעה חודשים, עד עכשיו, לא העז להכנס לחנות, גם לא כששיטוטיו הביאו אותו לשכונה בה עמדה. האוטובוס היה נושא אותו מדי שבוע על פניה, אבל הוא לא העז לרדת. כשחזר לישיבה הירושלמית, מאוחר במוצאי שבת, החנות הייתה סגורה. בסופו של דבר גם החילונים, הרהר לעצמו, מרוויחים קצת מנוחה מהשבת. הוא המשיך לקרוא את שאולטשרניחובסקישיריםנבחרים, וכשסיים קרא אותו שוב. עכשיו לא טשרניחובסקי עצמו רדף אותו, אלא מילותיו. בסדרי ערב נדמה לו כיסאו כעשוי קוצים, וברגע שיכל היה מזנק לחדרו ושולף את הספר, שוקע בעברית הזו, שנדמתה לו ישנה וחדשה כאחת בהשוואה לספרי הקודש. לה, הוא הניח, היא בטח נראתה רק ישנה. ובכל זאת, היא הצליחה להבין את טשרניחובסקי הזה, שמילותיו נכרכו מסביבו בכל פעם שפתח בהיחבא את הספר, והוא דימה בנפשו כיצד היא בוודאי מהלכת לה כלוליינית על קווי מחשבתו של האיש המשופם שתמונתו הקטנה הופיעה על אחורי הכריכה, בשעה שהוא עצמו הסתבך בהן כאילו היו רצועות תפילין והוא רק ילד קטן שעוד לא עלה לתורה.

מדי פעם הרהר לעצמו מה יקרה אם ירד מהאוטובוס, יכנס לחנות ויבקש ממנה לעזור לו בקריאת השירים. הוא דמיין את האצבעות שהושיטו לו את הקבלה מצביעות ועוברות על השורות, מבארות ומבהירות ומסדרות. המחשבה על הקרבה שתידרש על מנת לקרוא יחדיו בספרון שירה גרמה לראשו להסתחרר. הוא כבר לא היה בטוח אם פניה כפי שזכר אותן הן פניה באמת, או שהן שורטטו יותר בעזרת שיריו של טשרניחובסקי, והיא הפכה לפסל נסגד בעצמה במחשבותיו. אפולה, הוא כינה אותה במחשבותיו, כמו האל מהשיר הראשון שקרא. היא הייתה כה שונה משאר הנשים והנערות שהכיר, מסתורית דווקא מעצם פתיחותה, מחיוכה התמים שסימן עולמות רחוקים שאולי בעצם היו קרובים יותר ממה שאי פעם דמיין לעצמו.

ועכשיו בא הוא עדיה, לשאול, האם תכירהו. הוא ביקש לראותה רק פעם אחת נוספת לפני שיעזוב את ירושלים, רק לראות אם זכרונו לא הטעה אותו, אך עדיין לא הצליח לאזור את האומץ להכנס לחנות. מנחם נאנח ושפשף את מצחו בייאוש.

״היי!״

מנחם התנער משרעפיו ולבו החסיר פעימה. היא עמדה בצד השני של הכביש, שיערה מתבדר ברוח השרבית ופניה בדיוק כפי שזכר, ונופפה אליו. שפתיה נעו, אך הוא בקושי הבין את דבריה.

״הכל בסדר? להביא לך מים?״

החום היה בלתי נסבל, עלה וטיפס מהאספלט אל נעליו ואל תוך המקטורן הכהה, פשט מתחת לעורו וגרם לו להשתנק. היא נראתה כמו פסלי השיש העירומים מהפרסומות למוזיאונים שראה לפני שנים, בהיותו ילד, כשטס עם אביו לחתונה של קרוב רחוק באירופה, עולם שנדמה עכשיו רחוק ודמיוני. זיעה נטפה במורד גופו והוא מעד אחורנית.

״רגע, חכה –״ היא הסתכלה לצדדיה והתחילה לחצות את הכביש לעברו.

מנחם הסתובב ורץ אל האוטובוס לכיוון התחנה המרכזית שבדיוק עצר בתחנה. מתוך החלון הוא ראה אותה, נטועה כפסל באמצע הכביש ומביטה אחריו בתמיהה. כשחזר לביתו נכנס מיד לחדרו, החביא את הספר עמוק בתוך ארון הבגדים שלו, פנה מזרחה אל העיר בה נשארה החנות, ובעיניים עצומות אסר את עצמו ברצועות של תפילין.

השיר מתייחס לשיר מִנֶּגֶד מאת רחל בלובשטיין

לֹא יָבוֹא. אַתְּ שׁוֹמַעַת?

לֹא הַיּוֹם, לֹא מָחָר.

אֶפְשָׁר לְקַפֵּל אֶת כְּנַף הַבֹּקֶר,

אֶפְשָׁר כְּבָר לָרֶדֶת מִן הָהָר.

לֹא אֶרֶץ, לֹא זֶרַע, גַּם לֹא קֵץ -

לָנוּ לֹא הֻבְטַח דָּבָר.

לַשָּׁוְא חִכִּינוּ עַד עַכְשָׁו,

לַשָּׁוְא הִקַּזְנוּ שָׂרָף. אֵין עִנְבָּר.

הֲרֵי בְּפֵרוּשׁ הֻגַּד לָנוּ: 

לְשָׁמָּה - אֵין מַעֲבָר.

נָשׁוּב לִנְדֹּד בֵּין הַגָּדוֹת,

אֶרֶץ רַבָּה וְכֻלָּהּ מִדְבָּר.

המאמר מתייחס לשיר עִם שָׁמֶשׁ מאת חיים נחמן ביאליק

את חופשות הקיץ הארוכות הייתי מבלה אצל סבתא בקיבוץ. הייתי רוכב על אפניים, שסבתא דאגה לסדר לי מבעוד מועד, ליד הירדן. הייתי מתרחץ בבריכת הקיבוץ שפעם היתה גדולה בעיניי, גודל אין־סופי, ומאז היא התכווצה וקטנה, ובמשך שעות ארוכות הייתי עומד מול ארון הספרים של סבא וסבתא משתאה מהמהדורות הכבדות של כל כתבי עגנון, ביאליק, אלתרמן ואחרים. מדי פעם הייתי שולף ספר מהספריה ויושב על הכורסא של סבא עם מנורת הקריאה היפה, ושוקע שעות בקריאה. 

כשסבתי נפטרה אחד הדברים שקבלתי ממנה בירושה הוא כרך מהודר וחגיגי של כל כתבי ביאליק, ומדי פעם אני מעלעל בו. יום אחד נעצרתי מול כיתוב שסבתא השאירה בספר, מתחת לשיר אחד של ביאליק שלא הכרתי, כתבה סבתא בעפרון רועד את שנת חיבורו - 1903. 

השיר הזה נקרא עם שמש. השיר אכן נכתב בשנת 1903 (ה’תרס''ג לפי לוח השנה העברי), אבל מדוע ציון התאריך הזה היה חשוב לסבתא כל כך? ומדוע היא טרחה לסמן דווקא את השיר הזה מכל השירים בספר? 

מקריאה ראשונה של השיר נכונה לי אכזבה מסוימת, לא מדובר באחד מהשירים הגדולים של ביאליק. מאוחר יותר גיליתי שביאליק בעצמו לא החשיב אותו כטוב בשיריו ״השירים - כולם מצוינים, ושלי הרפה כמעט מכולם״ הוא כתב לקלוזנר אחרי פרסום שירו בלוח אחיאסף. זהו שיר דקלרטיבי, מלא פתוס, רצוף משפטי מחץ וסימני קריאה. אז מדוע סמנה סבתא את השיר, ומה היא מצאה בו, האם היא אהבה אותו במיוחד? התחבטתי בעניין, עד שנחה עיני על פרט אחד ששינה את כל קריאת השיר, השיר נכתב בקישנב.

אחרי שנים ארוכות של שקט יחסי הפוגרום שהתרחש בקישנב ב־19/20 באפריל של שנת 1903 הכה גלים והחריד את היישוב היהודי במזרח אירופה, שעד אז נהנה מתקופה של רגיעה מאז מאורעות סופות בנגב ב־1882. העתונות העברית שהגיעה לשיא פריחתה הדהדה את מעשי הטבח האכזרים ואת העלמת העין של השלטונות, ביאליק וחבורתו באודסה נרעשו לשמע הידיעות המחרידות.

הוחלט על הקמת ועדה הסטורית בראשתו של ההסטוריון שמעון דובנוב ואחד העם, ובהכוונתה יצאה משלחת לקישנב לחקור ולתעד את הפרעות, וביאליק כאמור היה חבר במשלחת. תפקידו היה לאסוף את העדויות ולאחר מכן לעבד את החומר שיאסף לספר מיוחד. 

עוד טרם צאתו לקישנב, וכתגובה ראשונית לפרעות, ניסח ביאליק את אחד משיריו הנוקבים ביותר ׳על השחיטה׳, התובע תשובות מהאל על מעשי הרצח. לאחר מכן, נסע לקישנב ושהה בה חמישה שבועות מסוף מאי עד סוף יוני בערך. הוא גבה עדויות, צילם ואסף חומרים, אבל את הדוח על הטבח הוא לא יפרסם לעולם, תחת זאת, הוא חיבר לאחר חודשים רבים של עבודה עם החומרים, את הפואמה המטלטלת שלו בעיר ההריגה, אולי מהשירים הבודדים בעולם שהשפיעו במשהו על מהלך ההסטוריה. בעקבות הפואמה קם גל של קבוצות הגנה עצמית ברחבי היישוב היהודי.

אבל בין שני שירי הזעם הנוראים הללו, כשביאליק עודנו נמצא בקישנב, משוחח עם השורדים ורואה את מימדי הזוועה מקרוב, דווקא אז, הוא מפרסם את אחד משיריו האופטימיים, מחייבי החיים ומלאי האור ביותר - עם שמש.

עִם־שֶׁמֶשׁ הַשְׁכִּימוּ לֶהָרִים – וּמְצָאתֶם

הַזָּהָב הַטּוֹב וְהַכָּתֶם.

וִהְיִיתֶם רִאשׁוֹנִים לְאוֹר שֶׁמֶשׁ, וּשְׁאָבוֹ

אִישׁ אִישׁ מְלֹא נִשְׁמָתוֹ וּלְבָבוֹ.

ביאליק קורא לנו לצאת לשמש שהאור שלה הוא בבחינת אוצר ולהיטהר באמצעותו. השמש מתוארת כמו מים מרווים מחלימים ומרפאים. זאת איננה עדיין השמש של עיר ההרגה ש׳תשחת זהרה ארצה׳, השמש ש׳זרחה השיטה פרחה והשוחט שחט׳׳, לא, פה השמש היא כולה טוהר וזוך, ואם נשכיל לפתוח את לבנו אליה היא תשנה אותנו:

וְאִם כְּבֵדִים בְּחוֹבוֹת יְצָאתֶם, וַעֲנִיִּים –

וְשַׁבְתֶּם עֲשִׁירִים וּנְקִיִּים.

ומי שתיגע בו בשורת האורה הגדולה הזאת, יוכל להאיר גם על סביבתו וחבריו:

וְאִישׁ אֶל־בֵּית אָבִיו וְאִישׁ אֶל־בֵּית אֶחָיו

תָּבִיאוּ נָא בְּשׂוֹרַת הַמֶּרְחָב.

וִיצָאתֶם וּזְרַעְתֶּם מִסָּבִיב אֶת־אוֹרְכֶם –

וְנָגַהּ עַל־רֹאשׁ כָּל־בְּנֵי דוֹרְכֶם;

אותם המרתפים האפלים שביאליק סייר בהם, ותיאר אותם בעיר ההרגה ״וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל־תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים, מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים״, פה האור יצליח להגיע גם אליהם:

וְיָרַד וּמָצָא בַּמַּרְתֵּף הָאָפֵל

אֲחִיכֶם הַדָּךְ וְהַשָּׁפֵל,

וְרָעַד עַל־לִבּוֹ הָאוֹר וְהִתְרַפֵּק,

וְחֶרֶשׁ עַל־לִבּוֹ יִתְדַּפֵּק:

"קוּם, אָחִי, הִתְפַּלֵּל – יֵשׁ מָקוֹם לִתְפִלָּה,

יֵשׁ מָקוֹם לְתִקְוָה – הוֹחִילָה!"

וְקָם וְהִתְנַעֵר אֲחִיכֶם בֶּן־אָמֶשׁ –

וְצָמֵא לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!

ואז בנקודה החשובה ביותר בשיר לדעתי, שואל אותנו ביאליק, מה יקרה, אם לא נצליח להיפתח לאור הזה ולהאמין בו, מה יקרה אם נחפש את האור לשווא? 

וְאִם־תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר־שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

והוא ממהר לענות:

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

כמו באיזה אקט חסידי של מחיאת כפיים, באיזו התנגדות דון קישוטית לנסיבות החיים הקשות, כמו הברון מינכהואזן שמשך את עצמו בשערות ראשו מהביצה, בתחתית האופל ביאליק דורש מאתנו, חצבו בעצמכם בלבבכם, ומצאו כוחות חיים שאולי לא ידעתם שהם ישנם:

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

וברגע שתצליחו לדלות מעצמכם את האור, הוא כבר לא יוכל לכבות:

וְחַי אֵל הָאוֹר, כִּי־כַאֲשֶׁר יֵחָשֵׂף

כֵּן יִפְרֹץ וְלָעַד לֹא־יֵאָסֵף;

וכל מה שנותר לנו הוא להמשיך לעמול לקוות לטוב (במלים שמהדהדות את דבריה של סוניה בסוף המחזה הדוד וניה של צ׳כוב):

וְדוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַוּוּ:

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַוּוּ!

והוא מסיים את השיר בקריאה נרגשת:

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל־רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

זהו בעצם השיר האחרון במסגרת שירי האור שחיבר ביאליק, כמו מעין זהר אחרון של יום לפני שהעלטה יורדת. אך מהו אור השמש המתואר בשיר?

האם מדובר באור הציונות, שהחל לזרוח, כותרת המשנה של השיר בגרסתו הראשונה היתה: ״לכבוד הקונגרס השישי של הציונים״, האם העובדה שבאותו ביקור התוודע ביאליק לציירת אירה יאן וניצת סיפור האהבה בינהם תרמה לאופטימיות שלו, יתכן מאוד, אבל נראה לי שמדובר כאן בעניין יסודי ועמוק יותר של יכולת של מציאת כוחות חיים, כתגובת החי דווקא לנוכח המוות הסובב אותו, לחיות לקוות, לייחל לשמש ולפעול להביאה.

אז מדוע סבתא סמנה את השיר? אני לא יודע, וכנראה שכבר לא אדע לעולם. אבל אולי, בדרכה, ושלא ביודעין סבתא בתיה, שנולדה בוינה למשפחה חסידית עניה, אבל היתה שומרת את מעותיה לכרטיסים באופרה, שהיתה מטיילת חולמנית ומתפעלת מהוורדים ב־״וולקסגארטן״, שהתאמנה במרתף וינאי בהגנה עצמית במסגרת תנועת נוער ציונית ושננה לעצמה את המשפט ״אני חפצה לעלות לארץ־ישראל״, כפי שהיא ספרה לי, ואכן עלתה לארץ־ישראל רגע לפני שהיה מאוחר מדי עם עליית הנאצים לשלטון, סבתא שזכרה בבהירות את ההלם והשוק עם פטירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק שנפטר על שולחן הניתוחים באותה עיר שלה, סבתא שעלתה לארץ והקימה קיבוץ לתפארת על גדות הירדן, קיבוץ שתושביו מופגזים בימים אלה, בעלטה שמקיפה אותנו היום של מלחמות והרג - שלחה לי סבתא קרן שמש מנחמת, כאומרת לי בדרכה, תלה שמש על ראשך, תלה שמש, הכל יהיה בסדר. 

השיר מתייחס לשיר “קוֹצוֹ שֶׁל יוּד” מאת יהודה ליב גורדון

הקדמה

אחת מיצירות הספרות הראשונות של הספרות העברית החדשה, אליהן נחשפתי, הייתה היצירה “קוצו של יוד” מאת יל"ג, הנושאת ביקורת נוקבת ובוטה כנגד הממסד הדתי־רבני. שמחתי לראות כי את התחושות אותן חשתי בקראי את היצירה, אני חולק עם סופרים והוגים בני דורו של יל"ג, וביניהם “אחד העם” אשר כתב:

“סופרינו בדור העבר לא ירדו לעומקו של החזיון הזה וראו סבּתו הראשית באבירוּת־לבם של הרבנים, שומרי הכתב, אשר בשביל ‘קוצו של יוד’ נקל להם להחריב בית ומשפחה, ולבם לא יכאב. ‘דרך שלום לא יֵדע, חמלה לו זרה ; ידע רק חרוֹב והחרם, הטריף ואסוֹר’ (יל"ג)… ועל כן פנו הם, הסופרים, אל העם עצמו, ובהראותם לו בצבעים נוראים את המרחק שבין הלב והכתב, האמינו לשית איבה על ידי זה בין שניהם ולהכניע את האחרון תחת הראשון. אבל טעות גדולה טעו. באמת אין שום הבדל בין ‘נשמת רב וָפסי’ לנשמת הגוי כולו. בשעה שנפסל הגט היה אולי גם לבו של רב וָפסי מלא חמלה על האומללים לא פחות מלבם של ‘כל הנצבים שם’, אשר, לפי עדות המשורר ‘רגזו איש תחתיו ויכסם צלמות’… אך לא רק הרב עצמו לא היה מסופק אף רגע, מי מן הלב והכתב נדחה מפני מי, כי אם גם הם, הנצבים שם, לא חשבו כלל להטיל דופי במעשׂה הרב, וכל שכּן בהכתב עצמו, ואם הם רגזו תחתיהם, אין זה אלא כמו שירגז אדם תחתיו בראותו אסון פתאומי הבא מסבּה טבעית שאין לשנותה. טרגידיא כזו, אשר בלב ‘עם ספרותי’ היתה מעוררת תנועת הרצון לבער את הרע, אינה יכולה לעורר בלב ‘עם הספר’ יותר מרגשי עצב, כמו לוּ מתה ‘בת־שוּע’ מיתה חטופה תחת חופתה; אבל חלילה לו מהתמרמרות והרהורים רעים נגד הכתב.” (אחד העם, “תורה שבלב”).

כמוהו כתב גם יוסף חיים ברנר:

“מי זה מאתנו ילך לנוע על ה“פובליציסט” גורדון, שידע רק להילחם ב“שולחן ערוך” והיה רק בעל־לשון, אבל לא ידע את האהבה, לא ידע את הטבע, לא ידע את האשה וכו' וכו. – והנה, אף על פי שלהיכנס בפולמוס מפורט עם בעלי הדעה הזאת אולי לא זו השעה ולא פה המקום, בכל זאת אי־אפשר לי גם כן לעבור עליהם בשתיקה גמורה.” (יוסף חיים ברנר, אַזְכָּרָה לְיַלַ"ג)

על מנת לבטא את תחושותיי, החלטתי לנצל את ההזדמנות לכתוב סיום אלטרנטיבי ליצירה. החלק אותו כתבתי מחליף ביצירה את פרקים ו' ואילך.

סיום חלופי ל“קוצו של יוד”

אַךְ יָצֹא יָצָא שָׂשׂוֹן מִבֵּית הָרַב

וְסֵפֶר הַכְּרִיתוּת הַמְּיוּחָל בְּיָדוֹ 

וּלְאַחַר שֶׁבִּקֵּר בְּבֵית הַ“טַּלִיגְרַף”

לִשְׁלוֹחַ הָאִיגֶּרֶת אֶל פָאבִּי יְדִידוֹ

הוּא שָׂם פְּעָמָיו אֶל הָעִיר אַיָּלוֹן

לְהוֹלִיךְ הַגֵּט אֶל אוֹתָהּ עֲגוּנָה

לְהָסִיר מִבַּת־שׁוּעַ אֶת אוֹת הַקָּלוֹן

מִכַּבְלֵי עֲגִינוּתָהּ אֶל חוּפַּת חֲתָנָהּ

לְשַׁחְרֵר אֶת אוֹתָהּ עֲנִיָּה מִשִּׁבְיָהּ

וַיָּשֶׂם פְּעָמָיו אֶל הָאֳנִיָּה

וְהִלֵּל בֶּן עַבְדּוֹן מִכְּפָר פִּרְעָתוֹן

בְּבֵית הַדִּין יוֹשֵׁב וּפָנָיו חִיוְּרוֹת

בְּיָדוֹ הַכַּרְטִיס לְ“נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן”

שֶׁתִּקָּחֶנּוּ מְהֵרָה לְאִיֵּי עֲצָרוֹת

אַךְ רֹאשׁוֹ כַּגַּלְגַּל וְנַפְשׁוֹ בּוֹ הוֹמָה 

וּצְרוֹר הַכֶּסֶף עוֹד נָתוּן בְּיָדָיו

אֵיךְ נָטַשׁ אֶת בַּת־שׁוּעַ, הַבָּרָה כַּחַמָּה

אֵיךְ הִפְנָה עוֹרֶף לְאִשְׁתּוֹ וִילָדָיו

אֵיךְ בְּרֶגַע אֶחָד מַר וְנִמְהָר

עַל הַגֵּט חָתַם וְגוֹרָלוֹ גָּזַר

וַיָּקָם הִלֵּל וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה

וַיְפַלֵּל אֶל אֱלֹהָיו בְּסַעֲרַת נַפְשׁוֹ

בִּרְחוֹבוֹת לִיוֶורְפָּאל הוֹלֵךְ נִכְחוֹ

וְקוֹל שָׂשׂוֹן הַשָּׁלִיחַ מְהַדְהֵד בְּרֹאשׁוֹ 

כָּךְ אָמַר הַשָּׁלִיחַ, כְּיֶרַח יָמִים, 

מִלִּיוֶורְפָּאל עַד אַיָּלוֹן בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם

וְיֶשְׁנָהּ עוֹד שְׁהוּת אִם יִרְצוּ מִמְּרוֹמִים

אֶת הַגֵּט לַעְצוֹר לְבַל יְקֻיַּים

מַהֲלַךְ שֶׁל כַּמָּה מֵאוֹת פַּרְסָאוֹת

בְּטֶרֶם מִזְבֵּחַ עָלָיו יוֹרִיד דְּמָעוֹת

כַּרְטִיס הַפְלָגָה לְמוֹלַדְתּוֹ

קָנָה חִישׁ מַהֵר, עַל כַּסְפּוֹ לֹא חָמַל

בִּנְזִיד עֲדָשִׁים מָכַר מַרְכֻּלְתּוֹ

וְאָרַז צִקְלוֹנוֹ וְיָרַד לַנָּמָל

אֶת שָׂשׂוֹן מְחַפֵּשׂ הוּא, קוֹרֵא הוּא בִּשְׁמוֹ

לְעַכֵּב בְּיָדוֹ אֶת הַגֵּט מִלָּקַחַת

וְתַחַת זֹאת לַסְּפִינָה יַעֲלֶה בְּעַצְמוֹ 

וְיַחֲזֹר לְבַת־שׁוּעַ, לְשַׁלְוָה וּלְנַחַת

אַךְ מַעֲשֵׂה שָׂטָן, בְּזֹאת לֹא הִצְלִיחַ

כִּי פָּרַשׂ כְּבָר בַּיָּם זֶה שָׂשׂוֹן הַשָּׁלִיחַ

אַךְ זֶה הִלֵּל בֶּן עַבְדּוֹן, הוּא גָּמַר בְּדַעְתּוֹ 

וְהִמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ וּמָצָא אֳנִיָּה

שֶׁתִּקָּחֶנּוּ מְהֵרָה חֲזָרָה אֶל בֵּיתוֹ

אֵל בַּת־שׁוּעַ בַּת חֵפֶר הַיְפֵה־פִיָה

אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ אוֹתָהּ עָזַב וְיָצָא בַּחֲטָף

וְהִשְׁאִיר עֲגוּנָה וִיתוֹמִים לְלֹא אָב

כְּמוֹ רַבִּים נָסַע הוּא, לְהָבִיא לֶחֶם לַטַּף

אַךְ בְּלִבּוֹ - רַק לְהוֹרִיד אֶת עוּלָם מֵעָלָיו

וְעַתָּה חוֹזֵר הוּא, לַהֲשִׁיבָם אֵלָיו

אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ לָשׁוּב, לְעַמּוֹ, לא־לוֹהָיו

זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם

שָׂם אוֹנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לְרַחֲבֵי תֵּבֵל

צְעִירִים וּזְקֵנִים וְיוֹנְקֵי שָׁדַיִם

וּבָהֶם גַּם זֶה הַבָּחוּר הִלֵּל 

שְׁבוּעַיִם תְּחִנָּה וּתְפִלָּה הוּא נוֹשֵׂא

שֶׁיְּסַיֵּעַ ה' דַּרְכּוֹ וְיַצְלִיחַ

לְהַגִּיעַ בְּטֶרֶם יֵעָשֶׂה מַעֲשֶׂה

בְּטֶרֶם אֶת הַגֵּט יָבִיא הַשָּׁלִיחַ

הָעֹגֶן הוּטַל, הֵחֵל כְּבָר לָרֶדֶת

הִגִּיעַ הִלֵּל אֶל אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת

חִישׁ מַהֵר מָצָא עֲגָלָה וְעֶגְלוֹן

מַחֲצִית מֵהוֹנוֹ עַל יָדוֹ הוּא שָׁקַל

אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם אֶל הָעִיר אַיָּלוֹן

רָצִים הַסּוּסִים מְשַׁקְשֵׁק הַגַּלְגַּל

הוֹלְמוֹת הַפְּרָסוֹת בַּאֲבַק הַדְּרָכִים

מַצְלִיף הַשּׁוֹט בָּאֲוִיר, בַּסּוּסִים לִדְחֹק

יוֹם וָלַיְלָה וָיוֹם, בָּאִים וְהוֹלְכִים

וְהִנֵּה כְּבָר נִרְאֵית הָעִיר מֵרָחוֹק

לֹא עוֹצְרִים הֵם לָנוּחַ, אוֹ לִרְאוֹת קְרוֹבֵיהֶם

וְאֶל בֵּית הַדִּין הֵם שָׁמַיִם אֶת פְּנֵיהֶם

וְשָׁם כְּבָר שָׂשׂוֹן, וּבַת־שׁוּעַ הִנֵּה הִיא

וְהַגֵּט בְּיָדָיו, הִיא מוּכָנָה לְקַבְּלוֹ

וְנַפְשָׁהּ הוֹמִיָּה לִישׁוּעָתָה מְצַפָּה הִיא

אַךְ הגאב"ד לְפֶתַע מַרְעִים בְּקוֹלוֹ

הַמִּילָה “הִלֵּל” לֹא כָּךְ הִיא נִכְתֶּבֶת 

חֲסֵרָה כָּאן הַיּוֹ"ד, וְהַגֵּט הוּא חָסֵר

לִכְאוֹרָה יֵשׁ לִפְסֹל, אַךְ עֲגוּנָה כָּאן נִצֶּבֶת

וְהָרַב וָפְסִי בִּלְבָטָיו מִתְיַסֵּר

לְבָבוֹ יוֹצֵא אֶל הָאֻמְלָלָה, אֶל בַּת־שׁוּעַ

אַךְ מָה יַעֲשֶׂה מוּל הַפְּסָק שֶׁל הַשּׁוּ"עַ?

וּמְבַקֵּשׁ הוּא שָׁהוּת, לְעַיֵּן עוֹד זְמַן מָה

לְהִתְיַעֵץ עִם כָּל רַבָּנֵי אַיָּלוֹן

אַךְ לְפֶתַע בַּחוּץ רַעַשׁ וּמְהוּמָה

שִׁקְשׁוּק אוֹפַנִּים וְצַעֲקַת הָעֶגְלוֹן

וְהִלֵּל בַּפֶּתַח, וַיֶּחֶרְדוּ בִּרְאוֹתָם

וְזוֹעֵק, הֲקִבְּלָהּ כְּבָר בַּת־שׁוּעַ סֵפֶר כְּרִיתוּת?

הֲנָפַל כְּבָר דָּבָר? נִכְתַּב וְנֶחְתַּם?

וַיְבַקֵּשׁ הִלֵּל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת

אַךְ הָרַב בְּחִיּוּךְ אוֹתוֹ הוּא מַרְגִּיעַ

עוֹד הִסְפַּקְתָּ לְכָאן בַּזְּמַן לְהַגִּיעַ

נָפַל אָז הִלֵּל הַבָּחוּר עַל בִּרְכָּיו

נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל אִשְׁתּוֹ אֶל בַּת־שׁוּעַ 

קַבְּלִינִי אֵלַיִךְ, אֶת הַשָּׁב מִדְּרָכָיו

לֹא אֵצֵא לַמֶּרְחָק עוֹד לָנוּד וְלָנוּעַ

אֶהְיֶה לְךָ לְבַעַל, אָזוּן וַאֲפַרְנֵס

וְאָב לִילָדֵינוּ תּוֹמֵךְ וּמָסוּר

מִתְפַּלֵּל שֶׁתִּסְלַח לוֹ, מְיַחֵל הוּא לְנֵס

וִיכֻפַּר עֲווֹנוֹ וְחַטָּאתוֹ תָּסוּר

נָפְלָה אָז בַּת־שׁוּעַ עַל בִּרְכֶּיהָ מוּלוֹ

וַתִּפְרֹשׂ זְרוֹעוֹתֶיהָ וַתָּשָׁב וּתְקַבְּלוֹ

מָחוּ אָז דִּמְעָה גַּם שָׂשׂוֹן וְגַם פָאבִּי

נִרְגָּשִׁים מוּל הַזּוּג שֶׁחֻבָּר לוֹ יַחְדָּיו

וּמָזְגוּ כּוֹס וְקָרְאוּ "לְחַיִּים, רַבִּי,

בָּרוּךְ שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו"

וְאֶת כֶּסֶף חָמֵשׁ הַמֵּאוֹת

שֶׁעֲבוּר גֵּט פִּטּוּרִין אָז פָאבִּי נָתַן

בְּמַתָּנָה לַזּוּג יַשְׁאִיר, אִם רַק יֵאוֹת

לְקַבְּלָהּ, כִּתְשׁוּרָה לְכַלָּה וּלְחָתָן

וְקִיְּמוּ וְקִבְּלוּ, וּמָזְגוּ עוֹד כּוֹס יַיִן

שִׂמְחָה שֶׁכָּזוֹ לֹא רָאֲתָה כָּל עָיִן

חָזְרוּ לְבֵיתָם אָז בַּת־שׁוּעַ בַּת חֵפֶר

וְהִלֵּל בֶּן עַבְדּוֹן הַפִּרְעָתוֹנִי

וְיֶתֶר קוֹרוֹתֵיהֶם לֹא כְּתוּבִים הֵם עַל סֵפֶר

וְאוּלַי עוֹד אָקוּם וְאֶכְתְּבֵם גַּם אֲנִי

וְרַק זֹאת אֲסַפֵּר כִּי זָכוּ עוֹד לִרְאוֹת 

עַל בִּרְכַּיִם גְּדֵלִים נְכָדִים וְנִינִים

וְרָווּ מֵהֶם נַחַת לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת

בְּשֵׂיבָה יְנוּבוּן רַעֲנַנִּים וּדְשֵׁנִים

כִּי קוֹצוֹ שֶׁל יוֹ"ד שֶׁהִצִּילָם מֵאָסוֹן

כְּתָבָם לְחַיִּים לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן.

סוף.

פדואל, תמוז, התשפ"ד.

השיר מתייחס לשיר הַצִּפֳּרִים אֵינָן יוֹדְעוֹת מאת אסתר ראב

הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת.

הֵן הָרִאשׁוֹנוֹת לִדְאוֹת

עַל זִרְמֵי הַהֶדֶף,

עָפוֹת בֵּין כּוֹכָבִים

תְּלוּלֵי מַסְלוּל,

צוֹנְחוֹת עִם רַעֲמֵי אָדָם.

הָרִאשׁוֹנוֹת לִנְסֹק בָּאֵשׁ,

לְהֵעָקֵר מִקִּנֵּיהֶן,

לְקוֹנֵן עַל בֵּיצֵיהֶן

הַשְּׁבוּרוֹת.

הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת.

אֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרוֹת

וּמִיָּד חוֹזְרוֹת לִישֹׁן.

מְאַלְחֲשׁוֹת חֲדָשׁוֹת,

מְקַנְּנוֹת, קוֹנוֹת.

מְנַסּוֹת לְהִתְכַּסּוֹת.

מְכַבְּסוֹת, מְכַבְּסוֹת.

שָׁרוֹת לְעַצְמֵנוּ כְּדֵי לִמְחוֹת

אֶת הַדָּם,

הַגּוּף הַמְּרֻסָּק,

הַבַּיִת הֶהָרוּס.