מתוך ספר הפלמ"ח – יגאל אלון    🔗

… ההתנגשות בנשק היתה אחד הגילויים של המאבק על הציונות אשר אותו אין להפריד מן המלחמה למען ההעפלה.

עם כל הבדלי השיטה שבין המאבק על ההעפלה ובין המאבק המזויין – היו אלה שנים-שהם-אחד. בעוד שבראשון נשאו הרבים – הלוחמים, בני היישובים והמעפילים עצמם, אלה האחרונים כצועדים במצעד אין-סוף, כשיירה של חלכאים ונדכאים שעברו שבעת מדורי-גיהנום ומצאו עצמם, עם גמר המלחמה, חסרי-בית, והריהם מתפרצים לביתם – חזיון מרעיד־לב אשר היה בכוחו להשפיע על דעת הקהל בעולם ולהכביד על התנגדות הבריטים – הרי במאבק המזויין עמדו בעיקר יחידות קטנות ומזויינות, ומגמתו היתה לפגוע במישרים במתקנים השייכים לשלטון. מכאן הסכנות החמורות שהיו כרוכות בו.

היה זה מאבק של כוחות בלתי־שווים. אם נוציא מכלל חשבון את הערבים, ואפילו אם נזקוף לזכותנו את עזרתה המדינית של יהדות העולם, הרי בהתנגשות כללית פנים-אל-פנים עם הקיסרות הבריטית – ברי, שגורלנו היה נחרץ לכליה. המוני העם הבריטי, ובעיקר פועלי אנגליה, השלימו, או לא ערערו על מדיניות "הספר הלבן''. היה מקום להניח, כי הציבוריות האוהדת שתתעורר בבריטניה, תתמוך בנו אף במקרה של מלחמה שאנו נהיה יוזמיה. הוא הדין לגבי דעת-הקהל העולמית. הן ראינו עין-בעין את שוויון-רוחן הגמור של מדינות רבות לגורל יהודי אירופה, נוכחנו בהתעלמותן מגורל יהודי ארצות ערב, שהיו נתונות להגמוניה בריטית. דם היהודים הופקר, אוזנו של העולם הסכינה לשמוע על מיליוני-יהודים טבוחים – ואסור היה לסמוך יתר על המידה שגורמים עולמיים יקומו להגן על מחצית־מיליון היהודים המתגרים-מלחמה בבריטניה, לבל יישמדו.

ברי, איפוא, שלא יכולנו להעלות על הדעת קרב־התמודדות עם בריטניה. משמע, שגורלנו ציווה עלינו לאחוז בדרכי-מלחמה מסוייגים, שאין בהם לתת לאויב תואנה לדכא את היישוב כליל; מאידך, היה טעם לנקוט דרכי־מלחמה שיהא בכוחם לעורר את בעית ארץ-ישראל, ועם זאת לערער את משטר השלטון העוין. אכן, ברי, כי היישוב המאורגן וה“הגנה” היו נכונים לאבידות בנפש וברכוש, במערכה הזו. בנידון זה לא היו לנו אשליות. אולם הנכונות לקרבנות למען גאולת העם, והקרבת העם למען “עשיית” היסטוריה, אינן היינו-הך. לא היתה עדיין הצדקה, לא למלחמה “טוטאלית”, דון-קישוטית, חסרת סיכויים מציאותיים ולא למלחמת־מצדה – מלחמה שלאחר יאוש. מגיני מצדה הקדמונים הגיעו למסקנתם, רק לאחר שכלו כל הקיצים. ואמנם, רק משום כך אנו מעריצים את מעללם נורא ההוד. אנו נלחמנו למטרה ממשית, אפשרית, הכרחית. המאבק המזויין שלנו עלה שלבים־שלבים עד שנתפתח למלחמת־שחרור ממש, מלחמה שהביאה לנו את עצמאותנו המדינית.

יגאל אלון

מתוך: “מגמות ומעש” ספר הפלמ"ח, כרך א'

 

ראשיתו של המאבק – קיץ תרצ"ט (1939)    🔗

תקופת המאבק נגד הבריטים – מאבקם של התנועה הציונית והישוב העברי בארץ-ישראל על עליה והתיישבות כבסיס לכינון מדינה עצמאית – עיקרה באותן שתי השנים ומחצית השנה שבין סיום מלחמת העולם השניה, באייר תש“ה (מאי 1945) לבין התלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל, בכסלו תש”ח (נובמבר.(1947

אולם תחילתו של המאבק – שש שנים לפני כן, באייר תרצ"ט (מאי 1939). בימים ההם פירסמה הממשלה הבריטית, שהופקדה מטעם חבר-הלאומים לסייע להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, “ספר לבן”, בו הכריזה על כוונתה לצמצם את העליה היהודית עד 15,000 נפש לשנה, ולהפסיק אף מכסה מצומצמת זו כעבור חמש שנים; לצמצם את זכות גאולתה של אדמת ארץ־ישראל לאיזור מוגבל ביותר של שפלת החוף; ולהקים, לאחר פרק-זמן מוגדר, ממשלה ערבית אשר בידיה יימסר גורלו של המיעוט היהודי בארץ-ישראל.

מטרתו המדינית של “הספר הלבן” היתה לפייס את החוגים האנטי-בריטיים בין המנהיגים הערבים, שלא יתנו ידם למדינות הציר הפאשיסטי, גרמניה ואיטליה.

“הספר הלבן” נפל כתדהמה על הישוב העברי. מאז הצהרת בלפור (1917), קיים היה שיתוף פעולה מדיני בין התנועה הציונית העולמית לבין בריטניה, שעיקר מטרתו היתה בנין הבית הלאומי-היהודי בארץ-ישראל. שיתוף זה רחוק היה מאידיליה. לא פעם היה על הסוכנות היהודית, שייצגה את העם היהודי בכל עניני ארץ-ישראל, לנהל דין-ודברים חריף עם השותף הבריטי, ובכל זאת הגיע הישוב היהודי בשנת 1939 להישגים נכבדים, והפך גורם מכריע בחיי הארץ. מספר היהודים התקרב למחצית המיליון. הם היוו כשליש מתושבי הארץ. הוקמה תשתית חקלאית-משקית רחבה, פותחו המלאכה ויסודות לחרושת, אורגנו מוסדות אוטונומיים לחינוך, תרבות וסעד. הישוב היה חי הנושא את עצמו. בשנות המרד הערבי תרצ“ו–תרצ”ט (1936–1939) עמד הישוב העברי בעוז ובגבורה בפני התקפות הכנופיות הערביות. ה“הגנה”, זרועו הצבאית של הישוב, פעלה כגוף עצמאי ועם כוחות הבטחון הבריטים, במאבק על השלום בארץ. היא סייעה להרחבת גבולות הישוב העברי, בלוותה כחמישים נקודות יישוב שהוקמו באזורים חדשים בארץ (ישובי “חומה ומגדל”).

בתרצ"ז (1937) מצאה לנכון ועדת חקירה בריטית רמת מעלה (“ועדת פיל”), להמליץ על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל. מאידך, היו אלה הימים בהם התחזקו הרדיפות נגד היהודים בגרמניה ובכמה ארצות במרכז-אירופה ופליטים יהודים רבים נשאו עיניהם לארץ־ישראל למצוא בה מקלט.

התנועה הציונית והישוב העברי דחו את “ספר המעל”, כפי שכינה דוד בן-גוריון, יושב-ראש הסוכנות היהודית בימים ההם, את “הספר הלבן”. לפי הוראות המוסדות הלאומיים של הישוב העברי נערכו מיד עם פרסום “הספר הלבן”, הפגנות מחאה רבות־עם בכל פינות הארץ.

הקמתם של ישובים חדשים הוחשה, ותוך זמן קצר עלו 15 מהם, מדן ודפנה בצפון ועד לנגבה בדרום. העליה ה“בלתי-ליגלית”, או לפי שמה המקובל בישוב העברי – ההעפלה, הוגברה ונערכה מעתה בסיועם ובחסותם של המוסדות הלאומיים.

מבין אניות המעפילים שהגיעו בקיץ תרצ“ט ראוי להזכיר את האניה “פאריטה”, שהבקיעה לה דרך אל חופי תל־אביב ואת האניה “טייגר היל”, שסירות המשמר הבריטיות פתחו עליה באש והרגו שניים מנוסעיה לפני שהעלתה עצמה על שרטון בחוף תל־אביב. כן נערכה ה”הגנה" לפעולות חבלה במטרות בריטיות.

 

ההפוגה במאבק בשנות מלחמת העולם השניה    🔗

באווירה סוערת זו פרצה ב־1 בספטמבר 1939 מלחמת העולם השניה. בראש המדינות הלוחמות בנאצים ניצבה בריטניה. דומה היה שתקופת “מדיניות הפיוס” כלפי הנאצים, אותה ניהלו הבריטים זה כמה שנים, ושגם “הספר הלבן” היה חלק ממנה, חלפה. ההכרה הכללית, בקרב העם היהודי בעולם כולו, היתה כי תפקידו הראשון במעלה של כל יהודי הוא לעשות ככל אשר יוכל למען המאבק הגורלי במשטר הנאצי. בתנועה הציונית שררה הדעה, כי מדיניות “הספר הלבן”, אם גם לא תתבטל, תוקפא עד תום המלחמה ולא תוגשם למעשה.

בהתאם לכך נרתם הישוב למאמץ המלחמה. כ־30.000 איש ואשה התנדבו ליחידות היהודיות שקמו במסגרת הצבא הבריטי. בתחילה, היו אלה יחידות-עזר שונות בחיל־ההובלה, בחיל־המהנדסים, בחיל־הקשר ועוד. אח“כ באו יחידות חיל-רגלים ותותחנים, ורק במחצית השנה האחרונה למלחמה צורפו יחידות חיל-הרגלים היהודיות עם יחידות אחרות ל”חטיבה-היהודית-הלוחמת" (חי"ל). גדודי החי"ל זכו להילחם פנים אל-פנים עם הצבא הגרמני בשבועות האחרונים להתמוטטותו באיטליה, באביב 1945.

גם במישור אחר התנהל אז שיתוף פעולה בין ה“הגנה” לבין כוחות בטחון בריטיים בארץ-ישראל. מתנדבים מקרב חברי ה“הגנה” יצאו לפעולות חבלה וריגול בארצות המזרח התיכון (זכורה פרשת כ"ג יורדי הסירה שנפלו בצאתם לחבל במיתקני הנפט בטריפולי שבלבנון). בפלישת צבאות בנות־הברית לסוריה באביב 1941 השתתפו קבוצות קטנות מאנשי ה“הגנה” כמורי־דרך. קצתם, אף חיבלו בגשרים, בקווי טלפון ובמיתקנים אחרים.

החטיבה המגוייסת של ה“הגנה” – הפלמ“ח – שהוקמה בל”ג בעומר תש“א (1941) הכינה עצמה לאפשרות שהצבא הנאצי יגיע לגבולות הארץ ואף יפלוש אליה, וקיימה קורסים אינטנסיביים לפעולה פרטיזאנית בהדרכת מומחים בריטיים. בשנים 4–1943 הוקמה בשיתוף עם הבריטים יחידת הצנחנים, ש־32 מאנשיה צנחו מעבר לקו האוייב, ושבעה מהם מתו מות גיבורים בפעולתם זו. במדיניות שיתוף הפעולה עם הבריטים, נהג גם הארגון שפרש מן ה”הגנה" בשנת 1931, “הארגון הצבאי הלאומי” (אצ"ל) ומפקדו, דוד רזיאל נפל בשירות הבריטים בצאתו לעיראק לחבל במתקני האוייב.

אולם תקוותם של ראשי הישוב העברי, כי הבריטים יקפיאו לכל הפחות, את ה“ספר הלבן” בשנות המלחמה, לא באה. נהפוך הוא – כמה חדשים לאחר פרוץ המלחמה פירסמה ממשלת בריטניה, “חוק קרקעות” שאסר על היהודים לגאול אדמה ב־95% משטחה של ארץ-ישראל. ההגבלות על העליה היהודית נשמרו בכל חומרת הדין. בפני פליטים יהודים שהגיעו באניות רעועות מארצות הנאצים נחסמה הדרך לארץ-ישראל, בניגוד לכל נוהג בינלאומי.

בעת שרבבות פליטים יוונים, יוגוסלבים, ופולנים מצאו מקלט בארץ, נרדפו המעפילים היהודים באכזריות יתירה. מהם שנכלאו במחנות מעצר, שנשלחו לאי מאוריציוס בלב האוקינוס ההודי ומהם שטבעו בלב-ים לאחר שהבריטים סירבו לפתוח בפניהם את שערי הארץ (“סטרומה”). מפעם לפעם נערכו חיפושים אחר נשקה של ה“הגנה” (חולדה, רמת הכובש ועוד). חברי ה“הגנה” הועמדו לדין על רכישת נשק ועל החזקתו. הבריטים נהגו בישוב היהודי ובפליטים שבאו להצטרף אליו, כבאוייבים.

זאת ועוד – השמועות האיומות על השמדת יהודי אירופה, עוררו בקרב הישוב מרירות רבה נגד הבריטים. אותה שעה שמנהיגי התנועה הציונית ד“ר חיים וייצמן וחבריו, קיוו בהסתמכם על הבטחותיהם של מדינאים בריטים דגולים, כוינסטון צ’רצ’יל וראשי מפלגת העבודה, כי “הספר הלבן” יבוטל עם תום המלחמה, החלו פה ושם התפרצויות. שיאן היה רצח השר הבריטי במזרח התיכון, לורד מוין (נובמבר 1944) ע”י הלח“י. גם האצ”ל פתח בראשית 1944 בשורת פעולות נגד כוחות המשטרה בארץ, תוך הדגשה כי אין כוונתו לפגוע בצבא ובמיתקניו כל עוד נמשכת המלחמה בנאצים.

מעשים אלה לא תאמו את המדיניות הציונית בתקופה ההיא, והדברים הגיעו לידי כך, שלפי הוראות הסוכנות היהודית פתחה ה“הגנה” במסע דיכוי נגד האצ"ל שסירב להפסיק את פעולותיו, למרות שנתבע לכך.

עם מפלתה הסופית של גרמניה, ציפתה התנועה הציונית לשינוי במדיניות הבריטית, לביטול ה“ספר הלבן” ולפתיחת שערי-הארץ בפני שארית הפליטה של יהדות אירופה. עד מהרה התברר כי תקוותם לא תבוא, וכי לא תהיה לתנועה הציונית ולישוב העברי כל דרך, אלא לחדש בכל היקפו את המאבק, לרבות המאבק המזויין, למען ביטול מדיניות ה“ספר הלבן”.

 

אירגון “תנועת המרי העברי”    🔗

הנהלת הסוכנות היהודית החליטה לפתוח במאבק מדיני כולל, על מנת להביא לשינוי המדיניות הבריטית העויינת. מאבק זה צריך היה להתבטא בהמשכת העליה וההתישבות היהודית בכל התנאים בלוויית פעולות מרי הפגנתיות. עם החלטה זו החלה תקופת המאבק, שיש לראות בה שני שלבים והם:

האחד – עד “השבת השחורה” (29 ביוני 1946).

השני – מן “השבת השחורה” ועד להחלטת עצרת האנו"ם על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל (29 בנובמבר.(1947

האות הראשון למאבק ניתן עם פעולת השחרור של המעפילים שהיו עצורים במחנה בעתלית. בב' בחשוון תש"ו (9 באוקטובר 1945) פרצה פלוגת אנשי פלמים את גדרות התיל שהקיפו את המחנה, השתלטה על שומריו, הוציאה ממנו כמאתיים מעפילים עצורים והובילה אותם בשבילי הכרמל לקיבוצים יגור ובית-אורן. אלפי יהודים שבאו מחיפה ומישובים סמוכים אחרים הפריעו לכוחות הצבא והמשטרה לחדור לקיבוצים ולאסור את המעפילים ששוחררו. בכך החלה שורת פעולות שנעשו במסגרת חדשה: “תנועת המרי העברי”.

לשם הפעלה מקיפה של פעולות המרי ותיאומן הושג הסכם עם אצ“ל ולח”י. פעולות ה“הגנה” והפלמ“ח היו קשורות לתכנית הכללית של המאבק המדיני. ה”הגנה" וזרועה המבצעת – הפלמ“ח, ראו עצמם כצבא המדינה העברית בדרך. שיטותיהם ופעולותיהם נקבעו על ידי המוסד המדיני העליון של התנועה הציונית – הסוכנות היהודית. על מנת לשמור על סודיות ההחלטות ב”תנועת המרי", הוקמה ועדה מיוחדת שכונתה “ועדת איקס”. עליה היה לאשר את פעולות המרי מבחינת עיתויין המדיני.

אצ“ל ולח”י לא קיבלו עליהם את מרות “הסוכנות היהודית” ופעלו, עד אז, ללא תיאום עם המדיניות הציונית. מאחר שה“הגנה” פתחה אף היא, במאבק מזויין לפי הוראות “הסוכנות היהודית”, לא ראו גם הם טעם לפירוד. הושג הסכם לפיו הוקמה ועדת תיאום שמנתה 4 חברים: 2 להגנה, 1 לאצ“ל ו-1 ללח”י, שהסכימו כי לא יעשו כל פעולה בלי אישור ועדת התיאום הזו (חוץ מפעולות לשם רכישת כספים ונשק).

הפעולה ההפגנתית הראשונה של “תנועת המרי העברי”, בוצעה אור לכ“ח בחשוון (1 בנובמבר 1945). בלילה זה, “ליל הרכבות”, יצאו כחמישים חוליות פלמ”ח, עטו על רשת מסילות הברזל וחיבלו בה בכ־200 מקומות, בכל רחבי הארץ, בפוצצם את פסי הברזל, גשרים קטנים וכדומה. מחלקה של אנשי אצ“ל ולח”י חדרה לתחנה המרכזית של מסילות־הברזל בלוד וחיבלה במיתקניה. בו בלילה פגעו חבלני הפלמ"ח בסירות משמר החופים שארבו לאניות המעפילים בנמלים חיפה ויפו.

 

ה“בריחה” וה“העפלה”    🔗

ציפור נפשה של “תנועת המרי העברי” היתה העלאת יהודים בכל הדרכים על אף הגבלות השלטון הבריטי. אחת מטענותיהם של מתנגדי הציונות היתה כי לאחר השמדת מיליוני יהודים באירופה ע"י הנאצים, אין יותר צורך בעליה יהודית גדולה, ושרידי יהדות אירופה ישובו לבתיהם וימצאו מקומם במדינות ובמשטרים החדשים שיקומו לאחר הנצחון.

אולם התברר כי חשבון זה היה מוטעה. כרבע-מיליון יהודים, שארית הפליטה של שואת היטלר, לא מצאו מקומם באירופה החדשה. היו בהם שרידי מחנות המוות ומחנות עבודת הכפיה, היו בהם פליטים שמצאו מקלט בשנות המלחמה במזרח ברית-המועצות. וכן פרטיזאנים שלחמו נגד הנאצים ביערות פולין וליטא. הם לא רצו לחזור לערים ולעיירות בהם נטבחו בני משפחותיהם, בסיוע פעיל או סביל של האוכלוסיה המקומית. המעטים שניסו לחזור, נתקלו בבוז ובמשטמה של שכניהם הלא-יהודים, שחששו פן יתבעו מהם, השרידים, את הרכוש שבזזו מהיהודים או יזכירו להם את מעשי פשעיהם, בשנות המלחמה. מקרי רצח של יהודים שחזרו לעריהם היו מעשה יום יום ולעתים אף נערכו פרעות דמים בהם.

שארית הפליטה, שנודעה בשם “עקורים” – התרכזה במחנות פליטים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. הניצולים חיו על חשבון מוסדות סיוע בין-לאומיים (כמו אונרר"א) ויהודיים (ה“ג’ויינט” האמריקני). איש לא ידע מה יהיה גורלם. החזקת מחנות אלה הכבידה על השלטונות. זמן-מה לאחר תום המלחמה פנה נשיא ארצות־הברית, טרומאן, לממשלת בריטניה, והציע לה שתרשה עלייתם של 100,000 יהודים משארית הפליטה לארץ ישראל. שר-החוץ הבריטי ארנסט בווין, דחה תכנית זו והציע במקום זאת, הקמת ועדה אנגלית-אמריקאית שתחפש פיתרון לבעיות הפליטים היהודים וארץ־ישראל.

על מנת לכוון את זרם הפליטים וה“עקורים” היהודיים לארץ-ישראל, הוקמו ע“י “הגנה” שני מוסד: ה”בריחה" וה“מוסד לעלייה ב'”,** שראשיתו עוד לפני המלחמה. פעלו בהם חיילים ששירתו ביחידות הארצי־ישראליות בשנות מלחמת העולם השנייה ושליחים, שבאו בעיקר משורות ה“הגנה” בארץ-ישראל, ועימהם מתנדבים מקרב שארית הפליטה עצמה.

ה“בריחה” דאגה לכוון את זרם יציאתם של רבבות פליטים יהודים מארצות מזרח-אירופה (פולין, רוסיה, רומניה וכו'). יציאה זו נעשתה תוך הסכמים רשמיים ובלתי-רשמיים עם השלטונות במדינות אלה. הבורחים עשו דרכם ברכבות, במכוניות משא ולעתים ברגל, והגיעו למחנות במרכז אירופה ואיטליה, כשהם מצפים לתורם לעלות לארץ-ישראל.

כן הוקם במחנות ארגון “הגנה”, שתפקידיו היו להבטיח את המחנות מפני מתנכלים מבחוץ, לדאוג לסדר ולבטחון בתוכם, והעיקר – להכשיר את הפליטים להעפלה ולהגנה. משלחת מיוחדת שבאה מארץ-ישראל, הקימה במחנות בתי־ספר לילדים כשהיא נעזרת במורים עבריים שניצלו מן השואה. התקווה להגיע אי־פעם לארץ־ישראל עודדה את יושבי המחנות בחייהם האפורים ושמרה עליהם מפני התנוונות בגולה.

הדרך לארץ־ישראל היתה חסומה על ידי הבריטים. אמנם הממשלה הבריטית הודיעה כי עד אשר תיפתר בעייתה המדינית של הארץ, תורשה עליה מצומצמת של כ-1,500 איש לחודש, אולם כמות זו לא יכלה לספק את יושבי המחנות. הם ציפו לעזרת ה“מוסד לעליה ב”.

“המוסד לעליה” היה קונה אניות קטנות וגדולות, מביא אותן לנמלים באיטליה, דרום צרפת, יוגוסלביה, רומניה ובולגריה. נמלים אלה היו לרוב קטנים ולעתים גם עזובים ונשכחים, כדי שלא ירגישו בהם הבלשים הבריטיים. שם היו מתאימים את האניות לתפקידן ובעיקר, דואגים לכך שיורשו להעלות עליהן נוסעים רבים ככל האפשר.

צוות האניות בא בעיקרו מיחידות הפל“ים (פלוגות הים של הפלמ"ח) ומהקשרים של ה”הגנה“, וכן מיהודים ששירתו בחיל־הים של ארצות הברית. רבי־חובלים ומלחים נשכרו מבני עמים אחרים, ורק בתקופה מאוחרת יותר הופיעו רבי־חובלים מבני ארץ־ישראל. בחופי הארץ ציפו לאניות, יחידות פלמ”ח שהיו מוכנות להוריד את העולים ולפזרם חיש-מהר בישובים הסמוכים.

מיד לאחר שנתגלה לבריטים דבר ההעפלה, הוקמה מערכת שלמה של שמירה על חופי הארץ. מטוסים בריטיים סיירו בהתמדה על פני הים התיכון, בתורם אחרי אניות המעפילים. בחופי הארץ הוקמו מתקני ראדאר לגלות את האניות המתקרבות לחוף הנכסף. משטרות חופים נבנו לאורך חוף הים. לאחר זמן קצר עלה בידי הבריטים לחסום את הדרך החופשית לארץ-ישראל. רק מספר קטן של אניות הצליחו מפעם לפעם להתחמק משומריהם ולהוריד נוסעיהם בשלום. בין אלה היתה האניה “חנה סנש”, שעלתה על שרטון חול סמוך לנהריה בערב ליל המולד הנוצרי תש"ו (1945). 250 נוסעיה הורדו בליל סערה, כשהם אוחזים בחבל שנמתח מן האניה אל החוף.

לאחר שהיו הבריטים מצליחים לאתר אנית-מעפילים, היו שולחים אניות משחית להקיפה ולהובילה לנמל חיפה. בשלב הראשון למאבק היו הנוסעים נעצרים בעתלית ומשתחררים לאחר ישיבה של כמה חדשים, במסגרת מכסת 1.500 הרשיונות החדשיים שאושרו זמנית על-ידי ממשלת בריטניה.

בניסן תש“ו (אפריל 1946) עצרו השלטונות האיטלקיים למעלה מ-1000 יהודים שעמדו לעלות על אניית מעפילים בנמל הקטן לה-ספציה. בהנהגתו של אחד ממנהלי עליה ב' באיטליה, יהודה ארזי, הכריזו המעפילים שביתת רעב ותבעו כי יותן להם לצאת לדרכם, לארץ-ישראל. שביתת הרעב נמשכה כ-75 שעות, עוררה את דעת הקהל העולמית, ואילצה את הממשלה הבריטית להתיר את עלייתם. הם באו לארץ־ישראל בשתי אניות שנקראו על-ידי “המוסד לעליה” “דב הוז” ו”אליהו גולומב".

הרמז הראשון, כי ברית-המועצות תומכת במאבק היהודי בארץ ישראל, בא לידי גילוי עם תפיסתה של האניה “מאכס נורדוי” ועליה כ 1.750 מעפילים. האניה יצאה מנמל קונסטנצה ברומניה. נמל זה היה נתון לפיקוח צבאי-סובייטי, ללא אישורם לא היתה מתאפשרת היציאה.

כעשרים אניות הגיעו בשלב הראשון למאבק לחופי הארץ וכ- 12.000 איש עלו בהם. ההעפלה גדלה והלכה מחודש לחודש, והשלטונות הבריטיים החליטו להחמיר את אמצעי מלחמתם בה.

 

המאבק בארץ בשנת תש"ו (1946–1945)    🔗

הפעולות הצבאיות של “תנועת המרי העברי” היו קשורות קשר אמיץ במאבק על ההעפלה. לפי החלטת הסוכנות היהודית היו הפעולות מכוונות להרוס מיתקני מערכת הבטחון הממשלתית, תוך הימנעות, ככל האפשר, מפגיעה בחיילים ושוטרים. כן אושרו הפגנות אזרחים בלתי מזויינים. בכסלו תש“ו (נובמבר 1945) לאחר שהצליחו הבריטים לתפוס, לראשונה, אנית מעפילים ("ברל כצנלסון'), החליטה “תנועת המרי העברי” לתקוף את תחנות משטרת-החופים בגבעת-אולגה (על יד חדרה) וב”סידנא עלי" (על־יד הרצליה).

יחידות אנשי פלמ"ח התקרבו בלילה אל תחנות המשטרה ולאחר שהזהירו את יושביהן, הפעילו מטעני-נפץ ופוצצו את הבניינים. כוחות הבטחון הבריטיים הגיבו בחיפושים מקיפים בשפיים, גבעת חיים, ומושב חגלה. המחפשים נתקלו בהתנגדות פסיבית. באיזור גבעת-חיים התקהלו אלפי אנשים שבאו מהישובים בסביבה. החיילים פתחו באש ושמונה מבין המפגינים נהרגו.

כמה חודשים לאחר מכן פוצצה שוב תחנת המשטרה בגבעת אולגה, ולאחר מכן פוצץ מתקן הראדאר על הר-הכרמל. בניסיון הראשון לפיצוץ הראדאר הצליח חייל בריטי אמיץ לפרק את מנגנון ההפעלה של חומר הנפץ, לאחר ששומרי המיתקן הוזהרו לעזוב את המקום. אנשי הפלמ"ח לא נרתעו מלבצע את פיצוץ אותו הראדאר חודש ימים לאחר מכן.

בכ“א באדר א' (22 פברואר 1946) התקיפו יחידות פלמ”ח וחיל־שדה (חי"ש) של ה“הגנה” ארבעה בסיסים של המשטרה הניידת הבריטית (.P.M.F) שחוזקה ואומנה במיוחד למלחמה במאבק היהודי. בבסיסים, שפרעם וכפר ויתקין, הושלמה ההתקפה לפי התכנון, ועשרות כלי-רכב ובהם מכוניות משורינות הושמדו בחמרי-נפץ ותבערה.

לבסיס בג’נין הגיעה יחידת הפלמ"ח באיחור. השוטרים הבריטים שקיבלו ידיעות על ההתקפות בשפרעם ובכפר ויתקין עמדו נכונים לקבל את פני המתקיפים שנסוגו בעוד מועד. תקלה חמורה יותר אירעה בעת ההתקפה על תחנת המשטרה הניידת בשרונה שעל יד תל אביב. כאן נתקלו הפורצים בהתנגדות מזוינת, ואם כי הצליחו לפגוע במשורייני המשטרה ולפוצצם – איבדו בקרב ארבעה מחבריהם. הלוויתם של הארבעה בתל-אביב, למחרת היום, הפכה להפגנת הזדהות של המונים עם חללי-המאבק.

כמה ימים לאחר מכן ערכו יחידות אצ“ל ולח”י במסגרת “תנועת המרי העברי”, התקפה על שדות התעופה הצבאיים הבריטיים בארץ. הפעולה אושרה על ידי “ועדת איקס” כי המטוסים מילאו תפקיד חיוני בבילוש אחרי אניות המעפילים. יחידות אצייל התקיפו את שדות-התעופה בקסטינה (ע"י באר טוביה) ובלוד ויחידת לח"י פעלה בשדה התעופה על יד כפר סירקין. לפי הודעות רשמיות, הושמדו בהקפות אלה 12 מטוסים ו-8 ניזוקו. מעמדה של ארץ-ישראל כבסיס תעופה שקט ובטוח של האימפריה הבריטית נפגע קשות.

באדר ב' (מארס 1946) בוצעה שוב פעולת המונים, והפעם – בגליל העליון. מחלקה דתית של הפלמ"ח, נאחזה בקרקע והקימה ישוב על אדמת ביריה (ליד צפת). המשטרה שמה עין על המקום ולאחר שנתגלו באיזור מחסני־נשק נעצרו כל אנשי ביריה והממשלה הודיעה כי תחזיק בשטח עד להודעה חדשה. היה בצעד זה משום תקדים מסוכן לחיסול ישוב יהודי, לפי שיקול של השלטונות.

בי"א באדר ב' אותה שנה, כוּונו אלפי בני נוער, שיצאו לעלות לקברם של יוסף טרומפלדור וחבריו בתל־חי, לביריה, הקימו אוהלים ונטעו עצים במקום. לאחר שמרבית הנאספים התפזרו, באו למקום תגבורות צבא ומשטרה, עצרו את האנשים שנשארו בו, עקרו את הנטיעות והרסו את האוהלים. מייד הוזעקו מאות אנשים מצפת ומכל ישובי הסביבה לעלות ולחדש את ישובה של ביריה. רבני צפת התירו לעולים לביריה לאפות לחם בעצם יום השבת. השלטונות נרתעו והסכימו כי עשרים איש ישארו במקום להמשיך בעבודות הנטיעות והייעור.

ביריה הפכה סמל להחלטתוֹ הנחושה של הישוב העברי להשתרש באדמת הארץ בכל מקום ובכל מחיר.

שבועיים-שלושה לאחר מכן חיבלו יחידות אצ“ל ולח”י בגשרי מסילות הברזל באזורים עכו ויבנה. מחלקה אחת של אנשי אצ"ל, נתקלה, בדרכה חזרה, בכוחות בטחון בריטיים ו-31 מאנשיה נעצרו והובאו בפני בית־דין צבאי.

בראשית אדר ב' תש“ו (מרס 1946) הגיעה לארץ-ישראל הועדה האנגלית-האמריקאית, שנזכרה לעיל. לפני בואה עברה הועדה במחנות ה”עקורים" באירופה והתרשמה עמוקות מגילוי רצונם העז של היהודים במחנות לעלות לארץ-ישראל. בארץ, שמעה הועדה עדים יהודיים, ערביים ובריטיים ואף קיבלה תזכיר מ“תנועת המרי העברי” בו נאמר כי “המוסר היהודי מכיר מצוות כאלה שאדם חייב להיהרג ואף להרוג ולא לעבור עליהן” – ומצוות ההגנה על קיומנו היא אחת מהן, בסוף ניסן (אפריל) פרסמה הועדה את מסקנותיה והמלצותיה. בראשן, ביטול חוק הקרקעות, התרת עליה יהודית לארץ-ישראל לפי כוח קליטתה, תוך המלצה מיוחדת להעלאתם המיידית של 100.000 פליטים יהודים מאירופה.

“תנועת המרי העברי”, הודיעה שהיא נכונה להפסיק את פעולותיה אם תבצע הממשלה הבריטית את המלצות הועדה, אולם חיש-קל התברר כי הבריטים מתחמקים מהבטחתם לקבל את הצעות הועדה. שר החוץ בווין, הודיע כי פתיחת שערי הארץ בפני עליה יהודית גדולה תצריך משלוח של חטיבת צבא בריטית נוספת.

“תנועת המרי העברי”, החליטה לבצע פעולה שתוכיח לבריטים כי בשל דביקותם במדיניות ה“ספר הלבן” הם עלולים לשלם מחיר יקר ויוטל עליהם עול צבאי כבד ביותר. אור לי“ח בסיון תש”ו (17.6.1946) פשטו יחידות פלמ“ח על הגשרים שחיברו את ארץ־ישראל עם הארצות השכנות. נהרסו ונפגעו קשה עשרה גשרים. בהם הגשרים שעל הכביש והרכבת סמוך לעזה, גשרי אלנבי, דאמיה, שיך חוסין ובנות-יעקב שעל הירדן, גשר הירמוק, שני גשרים מצפון למטולה והגשרים ליד אכזיב. סמוך לאכזיב נפגע בחילופי האש, מטען חומרי נפץ שבידי מחלקת הפלמ”ח ו-14 מאנשיה נהרגו.

מבחינה צבאית היה רושם הפעולה רב ביותר. הוכח כי בידי הישוב היהודי מכשיר צבאי, רב-כוח ויעיל, המסוגל במכה אחת לנתק את הארץ מכל סביבותיה.

למחרת, הוטל על אנשי לח“י לפגוע בבתי-מלאכה של הרכבת, במפרץ חיפה. המבצע עלה יפה, אולם בעת נסיגתם מן המקום נתקלו ביחידות צבא. בחילופי היריות נפלו כעשרה חברי לח”י, והשאר נשבו.

 

“השבת השחורה” ולאחריה    🔗

מפקדת הצבא הבריטי הכינה, זה מכבר, תכנית לדיכוי כללי של “תנועת המרי העברי” ורק שיקולים מדיניים עיכבו את הפעלתה. לאחר “ליל הגשרים”, החליטו הבריטים לפתוח בתכנית המיבצע. לפי תעודות בריטיות היו למיבצע שלוש מטרות והן:

א. לרוצץ את הפלמ“ח, כוח המחץ של ה”הגנה", האחראי לפעולות ההרסניות ביותר.

ב. להשאיר את ה“הגנה” ללא הנהגה על ידי מאסר מנהיגי ה“סוכנות היהודית”, הידועים או החשודים בקשר עם ה“הגנה”.

ג. לגלות מסמכים שיספקו הוכחה ניצחת על פעילותה הבלתי-ליגלית של ה“סוכנות היהודית”, ויפיצו אור נוסף על אירגונה של ה“הגנה”.

המועד נקבע ליום השבת ל' בסיון תש“ו (29 ביוני 1946). במיבצע זה, שנודע לאחר מכן בשם “השבת השחורה”, השתתפו כ־17,000 חיילים בריטיים ועימהם טנקים ומשוריינים. גבולות הארץ נסגרו, הקשר הטלפוני הופסק. עוצר הוטל על מרבית הישובים העירוניים היהודים. בירושלים, השתלטו החיילים על בית ה”סוכנות היהודית" וערכו חיפוש מדוקדק בחדריו ובארכיון ה“סוכנות”. כן נעצרו מרבית חברי הנהלת ה“סוכנות היהודית” שנמצאו בארץ ובראשם משה שרת. חיפושים נרחבים נערכו גם בתל אביב, בייחוד במוסדות “הסתדרות העובדים”.

בו ביום הוטל מצור על קרוב לשלושים ישובים, רובם קיבוצים, בהם חנו מחלקות פלמ“ח או שנמצאו בהם מחסני נשק של ה”הגנה".

ברוב המשקים נתקלו החיילים המתפרצים בהתנגדות פסיבית – ובסירוב התושבים להזדהות. הודות לכך, לא עלה בידי כוחות הבטחון לעצור את חברי הפלמ“ח ורק כמאתים מהם נמצאו בין 2.700 העצורים שהובאו מן המשקים למחנות מעצר בלטרון, עתלית ורפיח. ההישג הגדול ביותר של המחפשים היה גילוי אחד ממחסניה המרכזיים של ה”הגנה" בקיבוץ יגור. נמצאו בו מאות רובים, כמאה מרגמות, אלפי רימונים ופצצות־מרגמה, מאות-אלפי-כדורים וחמרי-נפץ.

לאחר “השבת השחורה”, פרץ ויכוח בין אלה שתבעו להפסיק את המאבק המזויין, ובראשם נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר חיים וייצמן, לבין אלה שרצו להמשיך בו. בתחילה, נעשו הכנות לבצע כמה פעולות תגובה חריפות, בהם התקפה על מחסני הצבא הבריטי בבת-גלים, שם אוחסן הנשק שהוחרם ביגור וחבלות במשרדי הממשלה המרכזיים בירושלים. התערבותו הנמרצת של ד”ר וייצמן הביאה להוראה לעכב את הפעולות, עד לדיון מחודש.

בכ“ג בתמוז תש”ו (22 ביולי 1946) פוצצו משרדי הממשלה במלון “המלך דוד”. קבוצה של אנשי אצ"ל החדירה כדי-חלב מלאים חמרי-נפץ, לקומת הבנין התחתונה, ולאחר מכן טלפנו למשרדי הממשלה, וקראו ליושביהם לפנות אותם בהקדם. הבריטים התעלמו מהאזהרה ובהתפוצצות שאירעה התמוטט אגף שלם בבנין, על חמש קומותיו וכ־80 איש (מהם 17 יהודים) מצאו מותם מתחת לתילי החרבות. מספר הקרבנות הרב זיעזע את כל הישוב וחיזק את התובעים להפסיק מייד פעולות מעין אלה או לדחותן עד הקונגרס הציוני שעמד להתכנס בסוף 1946.

בתגובה על פיצוץ מלון “המלך דוד” הכריזו הבריטים עוצר כללי ופתחו במצוד על חשודים בהשתתפות בטירור. לאחר מכן יזמו חיפושים, שנשאו אופי הרסני במכוון, בקיבוצים שדות-ים, דורות ורוחמה. חמורה יותר היתה החלטתם להעביר את המעפילים העצורים מעתלית למחנות הסגר באי קפריסין, עד שיימצא מקום לגרשם אליו.

 

המאבק של הישוב המאורגן בשנת תש"ז    🔗

לאחר “השבת השחורה” ואסון פיצוץ מלון “המלך דוד” קיבלה עליה ה“הגנה” את הוראות הסוכנות היהודית, ולא חזרה אל דרך המאבק המזויין, למרות שרבים מחבריה הביעו את מורת רוחם מהחלטה זו. בכך נסתיים גם שיתוף הפעולה עם האצ“ל והלח”י. מאידך הוחלט להמשיך בפעולות ההעפלה וההתיישבות ואף להגבירן.

הפעולות האלימות והמזויינות שבוצעו על-ידי ה“הגנה” בשנת תש"ז היו צמודות למאבק על חופש העליה. ביום בו החל הצבא הבריטי להעביר בכוח את המעפילים הראשונים על אניות גירוש ולשלחם לקפריסין (ט“ז באב תש”ו, 13 באוגוסט 1946), פרצו המוני יהודים בחיפה אל הרחובות המובילים לנמל. המשטרה והצבא התקיפו את המפגינים באלות ובסילוני שמן ואף ירו בהם. שלושה מפגינים נפלו.

לאחר זמן-מה, החלה חוליה נבחרת של הפלי“ם (“פלוגת הים” של הפלמ"ח) לבצע, מפעם לפעם, חבלות באניות הגירוש. מוקשי עלוקה הודבקו לאניות, התפוצצו והוציאון מכלל פעולה. כן חובלו סירות משמר-החופים הבריטיות, ובאב תש”ז (יולי 1947) חיבלו יחידות פלמ“ח בשני מיתקני ה”ראדאר" שעל הר-הכרמל.

מבצע התיישבותי גדול, שהיה בו גם כדי הפגנה מרשימה, נערך במוצאי יום הכפורים תש"ז ולמחרתו (6 באוקטובר 1946). בבת אחת עלו 11¹ נקודות ישוב חדשות בנגב הצפוני, בשטח שנמצא מחוץ לתחום המותר לקנית קרקע ליהודים. בפעולה זו נקבע גורלו של הנגב להיות חלק ממדינת ישראל. מייד הוחל בביצורם של ישובים אלה ובהעברת קו צינורות מבארות-מים בשפלה (על יד קיבוץ ניר-עם) עד לישובים הפזורים בנגב.

באותה שנה עלו להתיישבות בנגב עוד חמישה ישובים, ונודעה חשיבות מדינית ובטחונית לשני קיבוצים שנוספו לגוש-עציון בהרי יהודה (עין־צורים ורבדים), ולקיבוץ נוה-אילן שקם בדרך מירושלים לשפלה. בגליל העליון הרחיבו את שטח ההתישבות היהודית הקיבוצים יחיעם, מעין-ברוך, נאות-מרדכי ודרדרה.

את עיקר מירצה השקיעה ה“הגנה” ו“המוסד לעליה” הקשור בה, בהגברת זרם ההעפלה. האניות הלכו ורבו, אמנם רובן המכריע נתפס בלב ים, אולם המעפילים, שידעו כי צפויה להם גלות קפריסין, הגבירו את התנגדותם לבריטים. העברתם, בנמל חיפה, לאניות הגירוש הפכה למחזה קורע לבבות, שעורר זעם בקרב דעת-הקהל בעולם כולו. 35 אניות ובהם כ-52,000 מעפילים יצאו מנמלים שונים באירופה, מראשית גירוש המעפילים לקפריסין ועד לסוף שנת 1947. נזכיר כאן כמה מהן.

באניה “כנסת ישראל” שהגיעה מיוגוסלביה, בנובמבר 1946, באו כ־ 3,800 איש. אחד משליחי ה“הגנה” שליווה את האניה מתאר את התנאים הקשים בהם נסעו המעפילים: “לכל איש היה דרגש של עץ, גובה המדפים היה 70 ס''מ, אורכם מטר ושמונים ס”מ ורחבם 50 ס“מ, ללא שמיכות וללא ציוד מתאים אחר. האנשים היו מאורגנים בקבוצות בנות שלושים וקיבלו מזון בתורנות לפי מחלקות. היה שרות רפואי, היו צוותים אחראים למשטרה וסדר. כל יום יצא עתון בארבע שפות”. במשך ימי הנסיעה נולדו באניה כ־10 תינוקות.

בהגיע האניה לנמל חיפה פרצו התנגשויות־דמים בין אנשי הצבא לבין המעפילים. המעפילים רגמו את החיילים בכל מה שבא לידם. הצבא ירה מעל לראשי האנשים והטיל פצצות מדמיעות. שני מעפילים ואחד החיילים מצאו מותם בהתנגשות זו. רק בחצות־ליל הפליגו שלוש ספינות-הגירוש לקפריסין.

באניה “חיים ארלוזורוב”, באו כ־1340 מעפילים, מרביתם צעירים, חברי תנועות-נוער חלוציות. מראש אורגנה ההתנגדות. נבחרו קבוצות “גרזינאים” לקצץ בחבלים ובסולמות שאנשי הצבא היו נוהגים לקשור לספינה כדי לעלות בה; “ידאים” – לידות בחיילים ברגים וקופסאות שמורים, שהוכנו במקומות מתאימים. נערכו תמרונים לקראת ההתנגשות. כשנתפסה האניה – הונף על תורנה דגל עברי והמגינים התייצבו איש איש במקומו. האניה הגיעה לחוף חיפה ועלתה על שרטון מול שכונת בת גלים. גם לאחר שהשתלטו אנשי הצי הבריטי על האניה, גילו המעפילים התנגדות פסיבית, עד שהועלו כולם לאניות גירוש.

האניה “שבתי לוז’ינסקי” הצליחה לחמוק ממשמרות הבריטים והגיעה לחוף הארץ באדר תש“ז (מארס 1947) מול קיבוץ ניצנים. יחידות ההורדה של הפלמ”ח הצליחו להוריד כ־350 איש מן האניה ולשלחם לישובים הסמוכים. רק לאחר מכן הגיעו אנשי הצבא והמשטרה הבריטיים. אותה שעה נזעקו מאות רבות של תושבים מהסביבה והמעפילים נבלעו בהם. המשטרה לא יכלה להפריד בין העולים ה“בלתי־ליגליים” לבין אזרחי הארץ שסירבו להזדהות. בסופו של דבר נשלחו כ־700 איש לקפריסין, מהם, כ־200 בני-הארץ.

התנגדות חריפה גילתה גם האניה “תיאודור הרצל”, שיצאה מדרום צרפת על 2,640 מעפיליה, בניסן תש"ז (אפריל 1947). המעפילים המשיכו להמטיר בקבוקים וקופסאות על מתקיפיהם, גם לאחר ששלושה מהם נהרגו ביריות הבריטים. שבע משחתות ליוו את האניה לנמל חיפה.

 

“יציאת אירופה תש”ז" ולאחריה    🔗

עם פרשת “יציאת אירופה תש”ז" (“אכסודוס 1947”) הגיע מאבק ההעפלה לשיאו. האניה יצאה מנמל קטן בדרום צרפת ועל סיפונה כ־4,500 מעפילים שבאו ממחנות ה“עקורים” בגרמניה: אנשים, נשים וילדים. חמש אניות משחית וצלבנית אחת, תקפו את האניה מחוץ למים הטריטוריאלים של ארץ ישראל, אניות המלחמה נגרו והלמו באניית המעפילים. המלחים פרצו לסיפון כשהם מכים ויורים בנוסעים. המאבק נמשך עד שהחלו מים חודרים אל האניה. שלשה חללים ועשרות פצועים הורדו מן האניה בנמל חיפה. אחר כך הועברו המעפילים בכוח לשלוש אניות גירוש.

הפעם החליטו הבריטים להחזיר את המעפילים לארץ ממנה יצאו – לצרפת. ביום קיץ לוהט הגיעו שלוש אניות הגירוש לנמל פורט־דה־בוק, בדרום צרפת. ממשלת צרפת הודיעה כי תהיה מוכנה לקבל את המעפילים, אם ירדו מן האניות מרצונם הטוב. נציגי המעפילים, שהודרכו על-ידי שליחי ה“הגנה”, הודיעו על סירובם לרדת מן האניות. האניות הבריטיות נשארו סמוך לחוף, תוך תקוה כי סבל האנשים – יכריעם.

הימים היו ימי קיץ. במרתפים בהם ישבו אלפי האנשים שררו חום ומחנק ללא נשוא. שליחי ה“הגנה” שהסתננו לאניות ומנהיגי תנועות-הנוער עודדו את המעפילים לבל יכנעו. הבריטים נקטו באמצעים שונים להשפיע על המעפילים שירדו, ולאחר 24 ימים של סבל הודיעו להם, כי האניות תישלחנה בחזרה לנמל הנתון לשלטון צבאי בריטי בגרמניה. בכ“ב באלול תש”ז (8 בספטמבר 1947) הגיעו אניות הגירוש להמבורג. מאות חיילים בריטיים הורידו בכוח את המעפילים לעיניהם של למעלה ממאתים עתונאים. מאות בני-נוער מן המחנות הפגינו אותה שעה, ברחובות המבורג. המעפילים הובאו למחנה בגרמניה, כשהם מצפים כי ה“הגנה” תמלא את הבטחתה ותביאם בסופו של דבר לארץ־ישראל.

דעת-הקהל בעולם כולו התעוררה נגד אכזריותה של ממשלת בריטניה, וזעקתה של “אכסודוס 1947” נשמעה באולמיה של עצרת האו"ם, שנתכנסה באותה תקופה לדון בגורלה של ארץ ישראל.

ההעפלה נמשכה גם לאחר מכן. שוב לא ניסו הבריטים להחזיר את העולים לאירופה, וריכזום בקפריסין. מספר עצורי קפריסין התרבה בקצב מהיר והגיע ל-17,000 נפש. הבריטים החלו לשחרר את ראשוני הכלואים במסגרת המיכסה החדשה, הזמנית, של 1,500 איש לחודש. במחנות הכשירו עצמם האנשים לעליה, למדו עברית והתאמנו בחשאי בשימוש בנשק. המדריכים היו שליחי ה“הגנה” והפלמ''ח שהסתננו אל בין גדרות התיל והקימו שם את יישורות המגינים". אחרוני המעפילים מקפריסין הגיעו לארץ רק עם קום מדינת ישראל.

מוקד ההעפלה עבר עתה לחופי רומניה ובולגריה. לאחר שארבעת אלפים עולים עלו מרומניה באניות “גאולה” ו“מדינת היהודים”, בתשרי תש“ח (ספטמבר 1947), החלו פעילי “המוסד לעליה” בהעלאת 15,000 מעפילים על שתי אניות גדולות, “פאן יורק” ו”פאן קרשצ’נט" (ה“פאנים”). בלחצה של ממשלת ארצות-הברית, נשלחה הוראה לעכב את יציאת האניות, אולם המעפילים, השליחים בבלקנים וראשי המוסד לעליה ב' לא יכלו לקבל הוראה זו. האוניות יצאו לדרכן כבר בעצם מלחמת הקוממיות, לאחר שהוסכם עם השלטונות הבריטיים, כי נוסעיהן יעברו במישרין לקפריסין. ההעפלה נמשכה גם בימי מלחמת הקוממיות, עד שנפתחו שערי-הארץ לרווחה עם קום מדינת ישראל.

בסך הכל הגיעו בתקופת המאבק וראשית מלחמת הקוממיות 65 אניות, כולן, חוץ מאחת, הופעלו על-ידי ה“מוסד לעליה” של ה“הגנה”. 70,000 איש עלו בהן. הם חיזקו את הישוב בכמות ובאיכות. המעפילים לא הביאו עמם הון רב, אולם הם תיגברו את הישוב בכוח אדם נוקשה ואמיץ, מוכן לקרב ולמאבק. די להזכיר כי לפחות 500 מחללי מלחמת הקוממיות באו לארץ באניות האפורות של ההעפלה.

 

אצ“ל ולח”י במאבק בשנת תש"ז    🔗

החל מסתיו תש“ז (1946) צמצמה ה”הגנה" את פעולות המאבק המזויין. אולם אצ“ל ולח”י המשיכו בהן. בתחילה התרכזו בפגיעות ברשת מסילות-הברזל וגרמו להפסקת תנועת הרכבות בלילה. כן נערכו פיצוצים במחנות צבא ובבנייני משטרה, מאוחר יותר נערכו פעולות נגד שוטרים וחיילים בריטיים, כמו פיצוץ מועדון הקצינים בירושלים וכו'.

בתגובה על כך הכריזו הבריטים על מצב צבאי באזור תל אביב ובצפון ירושלים. כשבועיים ימים היו אזורים אלה מנותקים משאר חלקי הארץ. אולם דווקא בימים אלה, למד הישוב היהודי, כי משטר צבאי בנוסח בריטי, הוא דבר שאפשר לעמוד בו.

מהפעולות הבולטות ביותר של אצ“ל ולח”י בתקופה זו יש לציין, את הפיצוץ במיכלי הנפט בחיפה, בניסן תש“ז (מארס 1947), שבוצע על ידי חולית אנשי לח”י. שלושה אנשים, שלבשו בגדים של פועלי רכבת, חדרו אל חצר מיכלי הנפט, פוצצום והעלום באש. בדליקה שנמשכה שבוע ימים עלו באש כ־20.000 טון דלק, והמבצע עורר רושם רב בעולם הגדול.

חמישה שבועות לאחר מכן פרצו אנשי אצ“ל לבית הסוהר המרכזי בעכו ושיחררו מבין חומותיו כ־30 מחבריהם הכלואים. יחד אתם נמלטו גם כ־180 אסירים ערביים. אולם בעת נסיגתם מבית-הסוהר נתקלו המתקיפים במחלקת חיילים בריטיים. 9 מהם שילמו בחייהם והשאר נאסרו. לפעולה היו הדים בגלל אופייה המיוחד. בית הסוהר, ששימש שנים רבות מקום מאסר לאסירי ה”הגנה“, האצ”ל והלח“י, למאות רבות מאנשי הכנופיות הערביות, שהתמרדו באנגלים בשנת 1936–1939 – נפרץ ע”י אנשי המחתרת.

בחורף תש“ז (1947) נקטה הממשלה הבריטית, אמצעי זהירות מיוחדים ופינתה מן הארץ את כל הנשים והילדים הבריטים. פקידי הממשלה, רוכזו באזורי בטחון בירושלים, תל אביב, יפו ובחיפה. מאזורי־הבטחון פונו כל יושביהם האזרחיים, יהודים וערבים. הם הוקפו בגדרות-תיל ומשמרות כבדים הוצבו לשמור עליהם. ליצני הדור קראו להם ייבווינגראדים” על שמו של האחראי להתמוטטות הבטחון והשלום בארץ – שר החוץ הבריטי בווין.

סיבה נוספת שהגבירה את המתיחות בקיץ תש"ז (1947), היתה פרשת התליות.

כמה מאנשי אצ“ל ולח”י שנפלו בידי הבריטים, נידונו לתליה ע“י בתי-דין צבאיים. הנידונים סירבו להכיר בשופטים הבריטים ולבקש חנינה. בניסן תש”ז (אפריל 1947) הוצאו ארבעה יהודים ראשונים לתליה. לאחר שבוע ימים נקבע מועד לתליתם של איש לח“י ואיש אצ”ל. השניים איבדו עצמם לדעת בחומר נפץ שהוגנב אליהם בתפוחי זהב, ערב תלייתם. באב (יולי) הועלו לגרדום שלושה מן הפורצים לכלא עכו. בתגובה על כך הוציא האצ“ל להורג שני בני ערובה, סמלים בריטיים, שנתפסו על ידם בנתניה. הנהלת “הסוכנות היהודית”, ה”הגנה" ורוב הישוב הסתייגו ממעשה זה.

לאחר תלית הסמלים הבריטים נחלש קצב התקפות האצ,ל והלח“י. בסוכות תש”ח (ספטמבר 1947), ביצע האצ"ל פעולה רבתי בתגובה על הורדת מעפילי “אכסודוס” בגרמניה. בעזרת מיתקן מיוחד שנבנה על משאית, הוטלה חבית־פצצה אל החצר המבוצרת של מרכז המשטרה הבריטית בחיפה. הבנין ניזוק קשות ו-13 איש נהרגו בו.

פעולות אצ“ל ולח”י בהצטרפם למערכה הכללית של הישוב, הגבירו את רושמה והחישו את רצונם של הבריטים להיחלץ מאותו “עסק ביש” ששמו ארץ־ישראל.

 

סיומו של המאבק    🔗

עוד בשבט תש“ז (פברואר 1947) הודיע בווין על כוונת ממשלתו למסור את פתרון בעית ארץ־ישראל לאומות המאוחדות. ששה שבועות לאחר מכן, התבקש המזכיר הכללי של האו”מ, על־ידי נציגי בריטניה “לקרוא בכל המהירות האפשרית מושב מיוחד של עצרת האו”מ על מנת להקים ולהדריך ועדה מיוחדת לשם הכנת הדיון בישיבת העצרת הסדירה על בעיית ארץ־ישראל ודרך שלטונה".

באייר תש"ז (אפריל 1947) התכנס המושב המיוחד. נציג ברית המועצות, אנדרי גרומיקו, הפתיע את כל הנאספים בנאום בו הזכיר את סבלו הרב של העם היהודי בשנות מלחמת העולם השניה, והצדיק את שאיפתם של היהודים להקמת מדינה משלהם. המושב המיוחד מינה "ועדה מיוחדת של האומות המאוחדות בענין ארץ־ישראל (.U.N.S.C.O.P). בועדה השתתפו נציגי אחת־עשרה מדינות והן: אוסטרליה, אורוגוואי, איראן, גוואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ’כוסלובקיה, קנדה ושבדיה.

הועדה ביקרה בארץ-ישראל, במדינות ערב ובמחנות הפליטים. היא היתה עדה למתיחות בארץ עם תלייתם של אנשי האצ“ל והסמלים הבריטים. כן ראו חבריה את העלאתם הברוטאלית של מעפילי “יציאת אירופה תש”ז” על אניות הגירוש, שהובילום בחזרה לאירופה. חברי הועדה נפגשו בסתר עם נציגי ה“הגנה” והאצ"ל.

באלול תש"ז (אוגוסט 1947) פירסמה הועדה את מסקנות רוב חבריה להקים שתי מדינות נפרדות, ערבית ויהודית, בתחומיה של ארץ־ישראל המערבית. שטח המדינה היהודית כלל את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, שפלת החוף מדרום לעכו עד צפונית לאשדוד, את בקעת באר-שבע ואת הנגב. בסך הכל 62% משטחה של ארץ-ישראל המערבית. המדינה הערבית כללה את הגליל המערבי, הרי-שומרון ויהודה, ואת רצועת החוף, מאשדוד עד רפיח. ירושלים נקבעה כאיזור בין־לאומי.

הועד-הפועל-הציוני שהתכנס אז בציריך שבשווצריה, קיבל בהסתייגות-מה את הצעת הרוב של ועדת האו"מ. הערבים קידמוה בהתנגדות מוחלטת.

הצעת הועדה הובאה בפני העצרת השניה של האומות המאוחדות ובה נערך דיון מתום שנמשך כחדשיים וחצי, ועמד בסימן הצהרת בריטניה כי לא תתן יד לביצוע התכנית אלא אם כן יסכימו לה שני הצדדים.

תמיכתן של ארצות־הברית וברית-המועצות היא שהכריעה את הכף. בכ"ט בנובמבר 1947 אישרה העצרת את תכנית החלוקה. 33 מדינות הצביעו בעדה, 13 (בהן שש מדינות ערב) – נגדה, 10 מדינות נמנעו.

המאבק נגד-הבריטים הגיע לקיצו לאחר 30 חודשים, הישוב העברי קיבל בהתלהבות רבה את החלטת האומות המאוחדות, ומיד נגזר עליו להיכנס למערכת דמים, למלחמה על עצמאותו וקומיותו, שבה הקריב תוך שנה, קרבנות רבים יותר מאשר בכל שבעים שנות ההתיישבות החדשה בארץ.

כמיהתה לגאולה של שארית הפליטה באירופה, הכספים שתרמו היהודים בעולם כולו לצרכי המאבק, מסירותם של בני הישוב על כל חלקיו – הביאו לכך שהמאבק השיג את מטרתו בפתחו את שערי הארץ בפני עליה יהודית חפשית, בבטלו את כל המגבלות לגאולת קרקע ולהתישבות יהודית בחלק גדול מן הארץ, ובהכינו את היסוד למדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.