דוד בן־גוריון לגבורות    🔗

בי״ז בתשרי תשכ״ז (1 באוקטובר 1966) ימלאו שמונים שנה לדוד בן־גוריון.

בית־הספר בישראל יתן כבוד ויקר למנהיג בעם, לדוד בן־גוריון, על פעלו ההיסטורי בתנועת השחרור של העם – בתנועה הציונית ובתנועת העבודה – בבניין הארץ, בהקמת המדינה, במלחמת הקוממיות, בקיבוץ הגלויות, בביצורה של המדינה.

בב׳ במרחשוון תשכ״ז (16 באוקטובר 1966) יעלו המחנכים לפני התלמידים את מפעל חייו. בכיתות העליונות של בתי־הספר היסודיים, בבתי־הספר העל־יסודיים ובמוסדות להכשרת מורים מן הראוי לקרוא פרקים ממשנתו.

משרד החינוך והתרבות

עיר חרושת קטנה, פלונסק שמה, על גדות נהר פלונקה – במדינת פולין, כיום ברוסיה, מרחק כשישים קילומטר צפונה־מזרחה לוארשה הבירה.

בסוף שנות המאה שעברה היתה פלונסק מאוכלסת כשנים־עשר אלף נפש, מחציתם יהודים – הסוחר והרוכל והחייט והסנדלר והקצב והאופה. מסילת הברזל החוצה את נהר הויסלה הידוע לא נבנתה עדיין. רק עגלות גדולות, שנודעו בשם ״פראכטים״, הובילו מערי השדה לכרך הגדול מטוב האדמה בתבואה ובצמר ועוד וכדומה – ובדרכן חזרה הן מביאות חידושה ומותרותיה של הבירה. כל ימות השבוע מטלטל עצמו היהודי בדרכים, מתגולל בנכר כשנפשו יוצאת לביתו. רק לשבת יחזור לחיק המשפחה, למנוחה ולתורה ולתפילה.

עורק החיים העיקרי לסביבה כולה היה השוק. דוכנים קטנים אלה והבקתות הדלות – הם מקור הלחם לאכול והבגד ללבוש. יומיים בשבוע הומה השוק קהל מוכרים וקונים, מרביתם איכרים, נכרים מן הכפר. ואילו כל שאר הימים עלוב הוא ושומם, מפגין דלותו ומחסורו. וסימטה קטנה היתה בשוקה של פלונסק, ״רחוב העזים״ שמה. קומץ בתי חמר שחוחים הנערמים ללא סדר ומשטר, ללא תואר והדר. ובקצה הסימטא, מופרש קצת מן הישוב, התנשא בית־עץ בן קומותיים, מוקף חצר רחבה ומאחריה חלקת־שדה וגן עצים עמוסי פרי. גדרו של הגן גובלת היתה עם הכנסיה הפולנית ועם גן הפירות של הכומר. ביתו של ר׳ אביגדור הוא, אביו של דוד גרין (בן־גוריון).

על ר׳ אביגדור וביתו גאוות יושבי הסימטה, הוא משענתם ובו מיבטחם. אחד משלהם הוא, בשר מבשרם, אף כי לשונם של הנכרים ידבר ומנהגיהם הוא יודע ולפיתחו הם דורשים. יועץ משפטי בענייני ערכאות, זה היה תוארו, והרשות נתונה לו להופיע בבית המשפט כטוען בדיני ממון. בבית־ספר למשפטים לא למד ובתואר עורך־דין לא זכה, אף־על־פי־כן שוחרים היו יהודים לעצתו וגם נכרים היו סרים למשרדו של ״פאן אביגדור״ להתדיין לפניו עם שותפיהם ולדרוש עצה מפיו.

 

ב    🔗

ילד כחוש היה דוד, קומתו קטנה וראשו גדול. האב הלך לשאול ברופאים ועד לעיר המחוז פלוצק הגיע עם בנו האהוב עליו. הרופא המפורסם בדק את הילד, מדד גולגלתו, נכנס בשיחה אתו ולבסוף פנה אל ר׳ אביגדור ואמר לו: ״סע הביתה בשלום ואל תדאג. יש לך ילד העתיד להיות אדם גדול״.

השישי במניין אחד־עשר הבנים והבנות, אשר ילדה שינדל אמו, היה דוד. שישה מתו באיבם, במחלות הילדות ללא מרפא בימים ההם.

בהיותו בן אחת־עשרה שנים מתה האם בלידתה. פצע יתמותו לא נגלד בלבו. מדי בואו הביתה בימי עלומיו, והוא תלמיד בוארשה הכרך, היה מעשהו הראשון לפקוד קבר אם. וממנהגו זה לא סר גם בשנים מאוחרות יותר, מדי בואו לביקור בבית־אבא ממקום מגוריו בארץ־ישראל.

מות האם הידק עוד יותר את חוטי האחווה שבין האחים והאחיות לבית גרין. במיוחד נקשרה נפשו בנפש האחות, הקרובה אליו בגיל, אשר כעבור שנים עלתה גם היא לארץ־ישראל, ככל האחים והאחיות, אנשי עבודה צנועים וישרים, אשר בארץ חלומותיהם חיו סוף ימיהם ובאדמתה נכרו קברותיהם. האחות צפורה היתה האחרונה מבני המשפחה לעלייה לארץ־ישראל, לאחר שנים של סבל, אלמנות ונדודים ברוסיה, כתום מלחמת העולם הראשונה, היא ושני ילדיה אתה. על מכתבה אליו מן הנכר, והוא אז מזכיר ההסתדרות במרכזה בירושלים, בשנותיה הראשונות, עונה הוא לה:

״חושבת את שאני שכחתי אותך? האפשר כדבר הזה? אני אותך? האשכח את ילדותי ואהבת אמנו ואושר נעורייך ויגון אסון חייך?… האין תקוותך תקוותי וצערך צערי ועתידך עתידי וילדיך ילדי? האפשר לי לנוח ולשקוט כל עוד את גולה ונודדת״…

אחד הזכרונות היפים ביותר, שנטלו עמם ילדי ר׳ אביגדור מבית־אבא, הוא מראה האב השוכב במיטתו מכורבל מתחת לשמיכה החמה בלילות החורף הארוכים, והילד דוד על־ידו, והוא מספר לבנו מהוויות העולם ומלמדהו בעל־פה פרקי גיאוגרפיה והיסטוריה, כאשר למד הוא עצמו מפי אביו.

בית־אבא היה המעיין ממנו שתה כמיהתו לציון הבנויה. מדי ערב בערב, ובמיוחד במוצאי השבת, היה הבית הפתוח הומה ידידיו של ר׳ אביגדור וצעירים, חברי בניו ובנותיו, המתכנסים יחד ליד שולחן ערוך לשיחה ולויכוחים בענייני העם ועתידו. שם ארץ־ישראל נישא על השפתים בתוחלת ובתקווה וזמרת הארץ שרו בכמיהה לגאולה.

בין באי ביתו של ר׳ אביגדור היה גם ר׳ שמחה־איזיק, המורה הרוחני של כל שוחר ציון בפלונסק. מחדרו הדל שמאחורי חנות המכולת הקטנה שלו האירו דבריו לזקן ולצעיר. בדרשותיו בבית הכנסת הטיף לא רק לתפילה ולתקווה לימות המשיח, שיבוא ויגאלנו. חורז היה בדבריו פסוקים ומאמרי חז״ל על ערכה של הפעולה העצמית. ״למען ייבקע הים צריך היה תחילה נחשון לקפוץ לתוכו. ארץ־ישראל תהיה לנו אם נעשה ונפעל למענה – אז יבוא המשיח״.

ר׳ שמחה איזיק, הוא שהביא לסימטה של פלונסק, את חזון הרצל ומחברתו ״מדינת היהודים״.

בהשפעתו נוסדה, בשנת 1900, תחת קורת גג ביתו של ר׳ אביגדור, אגודת הנוער הציוני ״עזרא״, על שמו של עזרא הסופר. אגודת נוער ציוני ראשונה בפולין היתה זו ומייסדיה ומקיימיה חבורת נערים חובשי בית־המדרש. המטרה המעשית של האגודה היתה דיבור עברי והפצת השפה העברית בקרב חבריה, שראו עצמם מפלסי הדרך לגאולה. כן שמו להם למטרה לקבץ לבית־המדרש שוליות של חייטים וסנדלרים ובעלי־מלאכה אחרים וללמדם תנ״ך והיסטוריה והשפה העברית בשעות שבין מנחה למעריב.

כך נבטו ניצנים ראשונים של תנועת פועלים ציונים מתוך מערבולת ההתארגנות והפילוגים בשורות הפועל היהודי ברוסיה בראשית המאה.

שלושה נערים צעירים, כבני ארבע־עשרה, היוו את הוועד הראשון של אגודת ״עזרא״ בפלונסק. בגלל התנגדות הקנאים לציונות נתרכזה הפעולה בין כותלי בית־הכנסת החדש בלבד. העבודה המעשית כללה הפצת שקלים לקראת הבחירות לקונגרס הציוני. בשנה הראשונה לקיומה הצליחה האגודה להפיץ ארבעים וחמישה שקל. כאשר זכו למכתב תהילה על כך מאת המרכז בוארשה לא היה גבול לשמחתו של חבר הוועד דוד גרין. מיד לאחר זה החליטו את ההחלטה הגורלית, כי עת לעשות את הצעד הנועז, אשר הוא תכלית הכל. עת לעלות לארץ־ישראל ולחיות בה ולעבוד בה בכל אשר יקרה. הפילו גורל, מי יעלה ראשון. הפלת גורל כיצד? – פותחים דף גמרא כלאחר־יד. והיה אם מתנוססת בראשו האות שבה מתחיל שמו של אחד המשתתפים, הוא האיש.

הגורל נפל על חבר הוועד שלמה בן ר׳ נתנאל צמח, גביר העיר. לימים הלא הוא הסופר הנודע שלמה צמח, איש־ירושלים. בסתר וללא ברכת־פרידה התחמק מבית אביו, שכרבים אחרים לא נתן הסכמתו לצעד נועז ומסוכן זה של הבן. יחידי ובודד פילס דרכו בשבילי הארץ השוממה, וגלוית־דואר ראשונה שלו לחבריו ב״עזרא״ היתה למאורע הרה־גורל לרבים.

שני לעלייה מפלונסק היה שלמה לבקוביץ, בנו של האופה. הוא שלמה לביא, מיוזמי רעיון הקיבוץ הגדול, בפרוץ זרם חלוצי העלייה השלישית לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, ממייסדי עין־חרוד בביצות עמק־יזרעאל, שם חי בעבודתו כחקלאי וכאיש הספר והעט עד סוף ימיו.

שלישי עלה דוד גרין, אשר בצעדיו הראשונים בארץ החליף שמו בשם הסמלי בן־גוריון. ובעקבותיהם עלו ובאו רבים אחרים מבני פלונסק.

 

ג    🔗

כל תקופת לימודיו בוארשה כ״אַקסטרן״, והוא תלמיד המכין עצמו לבחינות הבגרות מחוץ לכותלי בית־הספר הממשלתי, אשר שעריו נעולים כמעט לפני הצעיר היהודי, לא ניתק קשריו מבית־אבא ומאגודת ״עזרא״ שבפלונסק. בכל ביקור שלו בבית הוא מביא אתו אורחים צעירים, חבריו החדשים מחוגי ״פועלי־ציון״, המשקיעים עצמם בויכוחים אין סוף על עתיד העם. באחד הביקורים הללו הביא אתו מכונת הקטוגראף. והחלו בהוצאת עיתון של אגודת ״עזרא״. תרומתו הספרותית של דוד גרין לעיתון זה היתה – שיר.

האגודה התרחבה בינתיים והתבססה ונוספו לה סניפים בערי השדה. עתה הוטל על חבר הוועד הראשון שלה לנדוד מסניף לסניף לתעמולה ולהסברה. לא עבר זמן רב ושמו של דוד׳ל גרין הלך לפניו כנואם המרתק את שומעיו לדבר ציון. עוד בגיל רך כבש את לב שומעיו בדבריו הנלהבים, במזגו הסוער, בצלילות דעתו ובחריפות לשונו. משא האבל שנשא בבית הכנסת לפני קהל ועדה לאחר מות הרצל, והוא נער בן שמונה־עשרה שנים, נחרת בלב שומעיו, בהם ״פני העיר״, רבנים ואנשי־שיבה, אשר הודו לו בדברי ״יישר־כוח״ ולחיצות ידים חמות.

בשנת תרס״ג הצטרף לתנועת ״פועלי־ציון״ והיה מאז למשרתה ולדברה בכל כוחו ומאודו. אותו זמן כבר יצאו לו מוניטין בפלונסק וסביבתה בפסקי־הדין שלו במשפטי בוררות, שהיה נוטל על עצמו, והשכר שקיבל קודש לצורכי התנועה. היו מזמינים אותו למשפטים ויישוב סכסוכים בקרב הסניפים שבעיירות.

לא פעם הוזעק מווארשה לפלונסק לויכוח עם שליח ה״בונד״, תנועת הפועלים העוינת לציון. היה מופיע ל״דיסקוסיה״ (ויכוח) ממושכת בבית־הכנסת, לבוש חולצה רוסית תחת הקאפוטה הארוכה, כמנהג יהודי פולין. החנויות בשוק היו מגיפות תריסיהן ונועלות דלתותיהן בעצם היום, הכל מניחים מלאכתם ומתכנסים – גברים ונשים יחד – בבית־הכנסת של פלונסק.

 

ד    🔗

שני המאורעות העיקריים, שנתרחשו בעולמו באותה תקופה וכיוונו דרכו לעתיד, היו: תכנית אוגנדה בתרס״ג (1903) ושנה לאחריה – מות הרצל, ככוכב שנצנץ וכבה.

פגישתו הראשונה עם שאלת אוגנדה היתה בנסיבות מיוחדות. אותו יום מימי הקיץ החמים בחודש אב, עונת החופשה מלימודים, שבילה אותה בבית־אבא, ירד עם חבריו לרחוץ בנהר. ובשעת הרחצה, עוד הם עומדים ערומים במים הרדודים, שקועים בויכוחיהם המתמידים על גורל הציונות, ירד עליהם כרעם ביום בהיר השם אוגנדה מתוך קטע של עיתון עברי, שקיבלו מוארשה, ובו דין וחשבון מן הקונגרס הציוני החמישי ונאומו של הרצל על פתרון־ביניים לעם היהודי בסבלו. לא ידעו אוגנדה זו היכן היא ו״טריטוריה״, המוצעת כ״מלון לילה״ וכ״פרוזדור לטרקלין״ עד אשר יושג ה״צ׳ארטר״ על ארץ־ישראל, מהי. אך חשו וידעו, כי סטייה מוחלטת יש כאן מחזון שיבת ציון וישוב ארץ־ישראל הנטוע בלב כל איש יהודי.

ועמדו שלושה נערים רכים, ילדי ישראל נבוכים, בלב הנהר אשר מימיו זורמים אל הבלתי ידוע, ובכו בכי מר.

מה היתה לחבורה הבשורה האיומה על מות הרצל תיאר שלמה לביא בסיפורו ״עלייתו של שלום ליש״: ״שלום לא חש איך חמק־עבר ברחובות, בין האנשים המביטים בו בסקרנות. הוא רץ כנרדף מאיזה אויב נסתר האורב לו מכל צד. אך עבר את סף הבית פרץ ביללת־בכי חנוקה, בלי יכולת לשלוט בעצמו. ועל שאלות בני הבית לא היה בכוחו לענות מלה״.

הפרעות ביהודי קישינוב, בעצם ימי התעוררות המהפכה הרוסית לשחרור העם מעול הצאר השליט, פיזרו ללא שיור את התקווה הרפה, כי שינוי המשטר יביא רווחה גם לגיטו היהודי. ״עננה כבדה שנשברה מעל הראש״ – כך תיאר שלמה צמח את רשמי פרעות קישינוב. בחורים בבית המדרש קראו לאור הנר את ״משא נמירוב״ לחיים נחמן ביאליק והאגרופים נקפצו מעלבון. אז פרץ לתוך הרחוב היהודי ארגון ההגנה העצמית. כאשר חזרו ונתחדשו זמן קצר פרעות בעיר הומל כבר ניצבו בחורים יהודים להתגוננות, כשבידיהם סכיני קצבים ואלות, באין נשק אחר.

ימים רעים באו לציונות ולנוער היהודי המאוכזב. ״הכנפים קוצצו, האור דעך, יאוש חדר ללבבות״ – אלה דברי ברל כצנלסון בבואו לספר כעבור שנים על ״נס העליה השניה״. ״בשעה שכל תקווה רחבה בציונות פסה, נגוזה. בשעה שהנוער העברי כולו התחיל נסוג מן המחנה… באותו רגע נמצא באיזה נס שריד קטן במחנה, שריד קטן וחלש, שעמד בעצמו על עברי פי תהום, והקומץ הזה מצא בקרבו עוז משונה… עוז שנבע מן המחשבה, שאולי אנחנו האחרונים, ואם גזרה ההיסטוריה שאין לנו עתיד ותקומה – נהיה־נא האחרונים ואולם את המערכה לא נעזוב״.

אחד מאנשי ״נס העליה השניה״, היה דוד בן־גוריון – עלה לארץ בשנת תרס״ו (1906).

הפרידה מבית־אבא היתה הצעד הקשה ביותר בחייו. במכתבו לביתו כעבור שנים רבות, לאחר שהגיעה אליו – והוא בשליחות בנכר – בשורת מות אביו בארץ, סיפר:

״כשצירפתי את הסוציאליזם לציונות שלי לא הסכים אבא אתי, אבל לא התנגד ולא ניסה ״להחזיר אותי למוטב״. הוא אמנם לא רצה שבגילי זה אעסוק כל־כך בעסקנות ציבורית. האידיאל שלו היה, שאהיה לסטודנט ואגמור אוניברסיטה והצטער כשהודעתי לו, שהחלטתי לעלות לארץ על מנת להיות פועל. החלטתי זאת היתה בשבילו אכזבה קשה, כי הוא קיווה שאהיה למלומד מפורסם״. אבל האב לא עמד בדרכו של הבן, גם צייד אותו בכל הדרוש ועזר לו בסידורי הנסיעה.

לאחר יובל שנים כמעט, כשבא דוד בן־גוריון בשנת תשי״ד (1954) לתבוע באסיפת־עם בנהלל מן הבנים, שיטשו משקם וכפרם וירדו הם ומשפחותיהם לנגב להפריח שממותיו ולהדריך מתיישביו החדשים ועמד בויכוח עם ההורים מייסדי המושב הוותיק, שהביעו חששם לנזק שייגרם לכפרם, אמר: ״גם אנחנו אהבנו את אבותינו והם היו ראויים לאהבה שלנו, אבל היזקנו להם, הכאבנו להם. הם לא רצו שנעשה מה שעשינו. הם אחר־כך ברכו אותנו ובאו אחרינו״.

 

ה    🔗

אך ירד מן האניה בנמל יפו הערבית שם פעמיו ברגל לפתח־תקוה, לאחר שהייה קצרה בעיר, כדי להזין עיניו במראה בניין בנק אנגלו־פלשתינה, זה הנכס הלאומי, היחיד עדיין, בארץ־ישראל. חבריו הפצירו בו להשאר ימים אחדים בעיר, כנהוג. ״אבל לא יכולתי להבליג על תשוקתי העזה לראות פני מושבה עברית״, – סיפר כעבור שנים בזכרונותיו. – ״ואותו לילה, לילי הראשון על אדמת המולדת, נחרת בלבי בגיל־נצחון. ער הייתי כל אותו הלילה – מי יישן לילו הראשון בארץ?… יללת השועלים בכרמים, נעירת החמורים ברפתים, קרקור הצפרדעים בבריכות, ריח השיטה הדשן, המית גלי־הים מרחוק, צללי הפרדסים באפלה, קסם הכוכבים בתכלת העמוקה, השמים הגבוהים, הבהירים והחולמים – הכל השכירני. נהיה החלום. כולי סחוף־אושר, ועדיין הכל תמוה וזר, כאילו הייתי מרחף בממלכת האגדה…״.

אגדה של פיוט – ואכזריות של מציאות. עבודה קשה וחולי ורעב ובדידות, כידוע. תחילה עבד ככל חבריו בפרדסי פתח־תקוה ואחר־כך ביקב ראשון לציון. אבל, ״יותר משעבדתי – סיפר בזכרונותיו – קדחתי ורעבתי. ושלושתם – העבודה, הקדחת והרעב היו חדשים לי ומלאי ענין, כי הרי לכך באתי לארץ־ישראל. הקדחת היתה מבקרת אותי בדייקנות מתימטית פעם בשבועיים… גם הרעב היה אורח תכוף. הוא היה מתארח אצלי שבועות אחדים, לפעמים גם חדשים רצופים… ביום הייתי מנסה להשתמש בכל מיני אמצעים, או לכל־הפחות להסיח דעתי הימנו. אולם בלילה, בלילות נדודי־השינה, היו רגשות הרעב מתגברים, היו צובטים את הלב, מאפילים על הראש, מוצצים את לשד העצמות, תובעים ומענים – והולכים עם שחר, כשהייתי נרדם, רצוץ ושבור״.

כך היו מתחלפים לו ימי־עבודה בימי קדחת ורעב, וחוזר חלילה. אבל ההתלהבות והשמחה לא רפו. המטרה היתה ״כיבוש העבודה״. ילדי גיטו, חובשי בית המדרש, הסמוכים על שולחן אבא שופע כל טוב – הם יהיו לפועלים, לעובדי האדמה בידיהם ובזיעת אפם, בתנאי שכר של רעב, כשכרו של הפועל הערבי שצרכיו מועטים. ״עבדנו וכבשנו – ועליזי נצחון היינו. ובלילות, אחרי יום של עבודה או של קדחת, היינו מתאספים במטבח הפועלים, בשבילי החולות שבין הכרמים והפרדסים והיינו רוקדים ושרים״.

אולם כאשר פג במקצת שיכרון ההתלהבות הראשונה היה סבל המציאות ללא נשוא. יותר מכל הכאיב יחסו של האיכר נותן־העבודה אל הפועל העברי. גם הוא עלה לארץ־התקווה שנים לפני כן בחלומות של גאולה, אך כשפרחה לה הנשמה־היתרה מדור ראשון, שהורגל לעבודה זולה ולתרומות הנדיב הידוע, אבי הישוב, החלו ההתנגשויות עם הפועלים החדשים, אנשי העלייה־השניה. ״אנחנו התמרמרנו – סיפר בזכרונותיו – על חילול הקודש וקראנו תגר על חשבונות־הכיס המהרסים עד היסוד את בנין־התחיה. והם לא יכלו לראות את פנינו. כמחאה חיה, כמזכרת עוון, שאין ממנו מנוס, היינו בעיניהם… בין האכרים הישנים והפועלים החדשים נוצרה תהום עמוקה.״

ליד שער היקב בראשון לציון

הרעב והחולי והבדידות גברו לא אחת על החלום. רבים וטובים מבחירי העלייה השנייה לא עמדו בסבל ויצאו את הארץ בלב כבד כמתחמקים, ויש מהם אשר בשובם הביתה הוציאו דיבתה רעה.

דוד בן־גוריון היה עם המעטים שלא חזרו.

 

ו    🔗

לאחר שנתאכזב מעבודת המעדר החדגונית ביהודה ומן החיים האפורים וההתנגשויות עם איכריה, קם ועלה הגלילה, משאת נפשם ותוחלתם של בני העלייה השנייה. ״ערגתי למרחבי שדה, לגלי תבואה, לריח דשא ולשירת החורש״. וערגה זו מצאה פורקן במושבה הקטנה סג׳רה שבמורד הגבעה, ערש ״השומר״ והקבוצה. ״מעשרה קבים של יופי הררי שירדו לארץ ישראל – רשם בתיאורו הפיוטי – נטלה סג׳רה תשעה קבים. ההרים מוקפים וסוגרים את המושבה מכל עבר. ממזרח, מתוך מרחקי עבר־הירדן, נשקפים הרי־גלעד והבשן, עטופים אדים כחולים ומראם כגלי־ים־תכלת… ממערב, על גבול המושבה, רובצים הרי־נצרת הירקרקים. מצפון מתרומם זקן־ההרים, שמשכמו ומעלה הוא גבוה מכל הרכסים הגבנוניים – החרמון השב, המתנוסס במצחו ובבלוריתו הלבנה וצופה על פני כל ארץ הגליל. ומדרום מתנשא בבדידותו היהירה התבור – השומר הנצחי של עמק יזרעאל…״

במושבה הקטנה, במורד הגבעה החבויה בחורשות אקליפטוסים גבוהים ועצי פלפל ריחניים, בחצרו של האכר רוגצ׳בסקי שאצלו עבד, מצא את המולדת לה ערג כל הימים. לפנות בוקר, בעוד הלילה על האדמה, יורד הוא מעל יצועו במחסן התבואה העזוב, מאכיל את צמד הפרדות שלו בפינת הרפת והאורווה, שותה כוס תה שהכין לעצמו ועם דמדומי שחר ראשונים הוא מוליך את עדרו להשקותו בשוקת שב״חצר הפקידות״ – שני צמדי־בקר, שתי פרות, שני עגלים וחמור אחד. עיקר עבודתו – החריש. ו״אני הולך לי אחר המחרשה ורואה רגבים שחורים מתהפכים, מתפוררים, והשוורים הולכים לאט־לאט, בנחת ובמתינות, כבעלי־בתים חשובים, ויש פנאי לחשוב ולהזות ולחלום…״

המחרשה–והרובה. כל ימות החורף (תרס״ט–1909) נישא ריח אבק־שריפה בחלל המושבה העברית. סכסוכי גבולות בלתי פוסקים פרצו עם ערביי כפר־כנא. לא פעם עלו בני הכפר לחרוש את אדמת המושבה בכדי להתגרות בשומרים העברים, אשר אך זה קמו להחליף את השמירה הערבית בגליל בשמירה עברית. גם בני שבט צובחא הידועים התגרו בהם יום יום כמעט. ערביי לוביה היו מתאנים לכל עובר־אורח יהודי בדרכו מסג׳רה לטבריה. סכנת חיים ריחפה, יום יום ולילה לילה, על השומר העברי מאחורי הקיר, שהקיף את המושבה, ועל העובד בשדה ליד המחרשה. גם על דוד בן־גוריון הונפה סכין בעוברו יחידי בשוק־אל־חאן, בין סג’רה למסחה, ורק בנס נשאר בחיים.

בעצם שמחת ליל־הסדר ירד המוות לסג׳רה. צעיר יהודי עובר־אורח פרץ לאולם ה״חאן״ שבחצר החווה הלאומית הראשונה, אשר פועלי המושבה היו שקועים שם אותה שעה בריקוד הורה נלהבת לכבוד החג, וסיפר כי בלכתו עם חברו ברגל התנפלו עליהם שלושה ערבים מזוינים מכפר־כנא ושדדום, ובמאבק אתם נפצע אחד השודדים מכדור הבראונינג של החבר בהתגוננותו. מיד הושלך הס באולם. ידוע ידעו מה צפוי למושבה בעקבות מעשה מעין זה, וביחוד לאחר שהפצוע מת מפצעיו.

החלו ימי קרב, ימי דמים. ״צל שחור היה פרוש סביבנו – צל המות האורב בסתר. איש לא הגה את הדבר בפיו. אך כל אחד מאתנו ידע בנפשו וקרא בעיני חברו; תלויה החרב הנוקמת ועל אחד מאתנו תיפול״…

ונפלו שניים ביום אחד. באחרון של פסח היה הדבר. לאור היום נורה השומר ישראל קורנגולד בידי שני ערבים מזוינים, שארבו לו על אחת הגבעות. ובמערכה עם ערביי כפרם של הרוצחים, כפר־כנא, נפל שמעון מלמד, אומן נגרים מחונן ואיכר למופת, אשר נזעק לקול היריות. אשתו הצעירה הסירה את הרובה מעל הקיר ומיהרה בעקבותיו לתת את הנשק בידו. אז חזרה הביתה לשמור על התינוק בעריסה. כעבור שעות מעטות היתה גופתו העטופה סדין לבן מוטלת באולם ה״חאן״ המקושט עדיין ענפי ירק של חג, ליד גוויית חברו השומר.

דוד בן־גוריון, אחד מהשלושה שהשתתף במערכה, סיפר: ״מיהרנו לקראת הערבים וירינו אליהם ברובינו. הבורחים באו בין המצרים… הערבים מכפר סג׳רה הרגישו בצרת אחיהם וכל בני הכפר יצאו לקראת שלושתנו. כשחברינו הנשארים בחווה ראו את הסכנה המרחפת על ראשינו, קראו לנו לשוב. אולם מחמת שריקות־היריות לא שמענו את קולם. ערביי סג׳רה התקרבו אלינו. חברינו צלצלו בפעמון. הפנינו ראשינו והנה כל הכפר לקראתנו. החברים קראו לנו לסגת אחור – ושבנו. זה מאחורי זה, במרחק מטרים אחדים, שבנו אל החוה. כבר היינו קרובים למקום שעמדו שם כל בני המושבה. פתאום שמעתי את קולו של שמעון: ׳ירו בי!׳ – והוא נפל ארצה. מיהרתי אליו – הוא כבר היה מת״…

התנגשויות הדמים זעזעו את הגליל והישוב כולו. החלה התארגנות חדשה לעמידה בשער על־ידי חיזוק השמירה העברית באדם ונשק. במכתבו לאביו, בל״ג בעומר תרס״ט, כתב דוד בן־גוריון: ״בסביבה פראית זו, שיושביה עודם חיים על חרבם וקשתם, נחוץ נשק לאיש לא פחות מבגד ללבוש ולחם לאכול, ולפעמים עוד יותר. וכל הבא הנה צריך להביא אתו ישר – אם רק אפשר – נשק, או לקחת סכום כסף כדי שיוכל לרכוש פה נשק. לכל הפחות נחוץ לאיש עשרים וחמשה רובל לנשק. זהו המינימום. ובמידה מספיקה – ששים רובל. ברוסיה זה אולי יהיה מוזר קצת, אך פה זה אחד הדברים היותר הכרחיים״.

״אני מסיים – נאמר בסופו של אותו מכתב – כי מחר צריך אני לקום בשלוש וחצי. בארבע אנו יוצאים לעבודה… עכשיו עונת הקציר והעבודה רותחת״.

 

ז    🔗

רוחות חדשות החלו נושבות מקושטא, בירת הממלכה העותומנית, לאחר מהפכת ״התורכים הצעירים״, ועד לפינת פלשתינה הנידחת הגיעה הבשורה. הישוב היהודי הקטן, כשמונים אלף נפש באותם הימים, חזה מבשרו על כל צעד ושעל את רקבונו של משטר השולטן ועושי דברו. בניין חדש שביקש יהודי לבנותו, או חלקת אדמה שוממה שביקש לקנות במיטב כספו ולהפריחה בזיעת אפו, היה עליו להערים על החוק ולשחד בממון. משפטי השוד והרצח נדחו שנים ללא מתן פסק־דין. כך למדו צעירי העלייה השניה במהרה, כי עליהם להכין עצמם למאבק הישוב עם תנאי הארץ, לא במעדר ומחרשה וברובה בלבד אלא גם בחוק. הרבה דובר על כך באסיפות וּועידות של שתי מפלגות הפועלים בארץ ישראל, הפועל־הצעיר ופועלי־ציון. תוך כדי העבודה הקשה והחולי והבדידות והסכנה היתה הדעת נתונה לביסוס היסודות ולבירור התכניות באסיפות ובועידות רבות וממושכות. באין אולם ומועדון נערכו האספות ב״חאן״ ערבי ברמלה על אם הדרך, שאליה באו ברגל מיהודה וירושלים ובתקופה מאוחרת קצת יותר – ב״חושה״ ראשונה על שפת הירדן, בחוות כנרת וקבוצת דגניה בראשיתן, שהיוו מרכז לגליל כולו.

שתי המפלגות קיימו כבר אז שבועונים משלהן. בארץ ללא עיתון יומי וללא קשרי דואר תקינים עם העולם, היו לשבועוני הפועל־הצעיר ו״האחדות״ השפעה ניכרת על המתרחש. דוד בן־גוריון נקרא לעבודה במערכת ״האחדות״ בירושלים מראשיתו, בקיץ 1910. לא ברצון נטש את שדות הגליל, אך משנענה לקריאתם של יצחק בן־צבי ורחל ינאית (בן־צבי) למשימה החדשה, השקיע עצמו במעשה בכל מאודו. בחדר מגוריו במרתף אפלולי וטחוב דלקה עששית הנפט הקטנה עד שעה מאוחרת בלילה והצעיר הבודד, הרעב למחצה, יושב שקוע בין דפי ספריו וניירותיו.

מירושלים יצא, עם חברו הבכיר ממנו יצחק בן־צבי ואיש ״השומר״ ישראל שוחט, ללמוד משפטים באוניברסיטת קושטא. כך אמרו להכשיר עצמם לעמדות־מפתח בממשל העותומני, אשר בתחומו יחיה הישוב היהודי. פצע האכזבה מכשלון המשא־ומתן של הרצל בחצרות השולטן על צ׳ארטר יהודי בפלשתינה, לא נגלד עדיין. ביקשו ללמוד שפתה ותרבותה של המדינה, אשר בה ימצא העם היהודי מקלט, ביקשו לדעת חוקיה ומנהגיה ממקור ראשון, לקראת עתיד העם.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בתשעה באב תרע״ד (1914) ערערה את כל התכניות. הארץ נותקה ממקור חיותה מעבר לים. הישוב הקטן לא היה מוכשר עדיין להתקיים בכוחות עצמו. כשחדלו האניות לבוא חל משבר חמור ביצוא מעט היין, השקדים ותפוחי־הזהב ממושבות־יהודה. העזרה הכספית מבחוץ, בעיקר מרוסיה, נפסקה, המיצרכים החיוניים ביותר בישוב החי על יבוא אזלו. על המחסור והרעב ומגפות הטיפוס והחולירע נוספו גזרות השלטון התורכי, שלא נתן אמון בעמידת הישוב לצדו במלחמה. גירוש האוכלוסיה היהודית מיפו־תל־אביב שבאזור החוף לפנים הארץ, הגדיש את סאת אסונו של הישוב. ולבסוף ירדה כמהלומה גזרת גירושם מן הארץ של ראשי הישוב מכל החוגים באשמה של שיתוף פעולה עם האויב האנגלי המנצח.

דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי נמנו עם הנאשמים. האשמה הרשמית שהוטלה עליהם היתה, כי ייסדו בסתר חברה בשם ״סיוניסטליק״ (ציונית), שמטרתה מרד בשלטון העותומני לשם הקמת מדינה יהודית בפלשתינה. לאחר שבוע־מאסר בירושלים נשלחו ליפו ומשם באניה למצרים. ולאחר הרפתקאות־דרך רבות הגיעו לאי־הדמעות של ניו־יורק בשערי ארצות־הברית.

בפקודה הרשמית נאמר, כי גירושם של השניים מפלשתינה הוא ״לנצח״ ולעולם לא יורשו לחזור אליה…

 

ח    🔗

שלוש השנים שעשה בארצות־הברית (1915–1918) שנות מיפנה, היו לעולם ולאדם. תמורות גדולות חלו בהן במפת־הארץ ובגורל עמים. יותר מכל הוכרע בשנים אלו גורל עם ישראל, שלאחר סבלותיו המרובים בימי המלחמה זרחה לו קרן אור מהצהרת בלפור ובשורת שיבת ציון בזכות ולא בחסד.

אמריקה שהיתה רחוקה משדות הקרב באירופה ובאסיה, אף כי שלחה בניה לחזית, שימשה במה לאירועים המדיניים החשובים, שקבעו גורל העולם. בבירורים ובויכוחים הסוערים לקראת גמר המלחמה וּועידת השלום עלה בצליל מיוחד קולם של השליחים־המגורשים, אנשי העבודה והשמירה מארץ־ישראל, אשר הביאו איתם ריחה ורוחה. כאן, על הבמה הציבורית המסוערת בבעיות השעה נפגש ד׳ בן־גוריון לראשונה פנים אל פנים עם מנהיגי תנועת הפועלים היהודית בעולם ועם ראשי העם, ידידים ויריבים, בויכוחים ובהחלטות ומעשים.

אחד ממעשיו בתקופת גלותו בארצות־הברית, יחד עם חברו י׳ בן־צבי ועם י׳ זרובבל, היה חיבור ספר ״יזכור״, מוקדש לדמותם וקרבנם של השומרים הראשונים, אשר נפלו על משמרתם. תוך כדי מסעות על פני אמריקה להסברת ענייני הציונות והארץ, שיתף עצמו בחיבור ״ספר ארץ־ישראל״, לידיעת הארץ ולקירוב הלבבות אליה.

המעשה העיקרי היה הקמת הסתדרות ״החלוץ״ באמריקה, שלוש שנים לפני שקמה באירופה, גם אם במתי־מעט ולא כתנועה של המונים. ב״יסודות החלוץ״, שנתפרסמו בשתי חוברות צנומות, תחילה באידיש ואחר־כך בתרגומם לעברית, נאמר:

״החלוץ מציג לו מטרה ליצור ולארגן את צבא־העבודה הראשון בשביל ארץ־ישראל. העבודה תתנהל על יסודות קואופרטיביים בצורת חבורות וקבוצות כיבוש־ועבודה. למטרה זו מאחד החלוץ את כל אלה אשר יגמרו אומר לעלות לארץ באפשרות הראשונה, לקשור את גורלם האישי בה והמכירים בעקרון העבודה הקואופרטיבית כיסוד לחברה החדשה בארץ. החלוץ מארגן קבוצה מיוחדת לתפקידי שמירה בארץ־ישראל. עלית החברים לארץ, ככל עבודת החלוץ – בידי הנהלתו הראשית. עם הכניסה להסתדרות מתחייב כל חבר לעלות לארץ בשעה הדרושה ולסור למשמעת ההנהלה והוראותיה״.

אחת ההגדרות הממצות לזכותו של העם היהודי על ארץ־ישראל כלולה בחוברת, שפירסם אותה תקופה באידיש, בשם ״החלוץ, עקרונות ותפקידים״:

״מולדת אינה ניתנת ואינה ניטלת במתנה, אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים, אינה נרכשת בזהב ואינה נכבשת בכוח האגרוף, אלא נבנית בזיעת־אפיים.

מולדת זוהי יצירה היסטורית ומפעל קולקטיבי של עם. פרי עבודתו הגופנית, הרוחנית והמוסרית במשך דורות.

לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת. את ארצנו נקבל לא מידי ועידת השלום או העם השליט, אלא מידי העובד העברי שיבוא להתערות בארץ, להחיותה ולחיות בה.

ארץ־ישראל תהיה שלנו, כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו. כיבושה בעבודה – זהו התפקיד ההיסטורי שנפל בחלקם של חלוצי האומה, בוני הארץ ושומריה״.

במדי צבא

בימי גלותו בא בברית־הנישואים בניו־יורק עם פולה לבית מונבאז, אחות במקצועה, ילידת מינסק, שהיגרה בגיל צעיר עם הוריה לארצות־הברית. אותם הימים היה מוסגר ומתבודד בחברה, אינו מהדר בלבושו ואינו נגרר בהליכותיו אחר המקובל.

היה נתון ראשו ורובו בפעולות ארגון ההתנדבות לגדוד העברי לעזרת הצבא הבריטי בחזית ארץ ישראל. שמו חתום עם החותמים באותם הימים על כרוז נלהב הקורא לנוער היהודי באמריקה: ״שאו בגאון את דגלנו העברי הישן, דגל ציון, ולכו נצחו במלחמת הדורות על הרי יהודה ועמקי השרון ויזרעאל. היספחו אל שורות הלוחמים המתנדבים ומחו את חרפת הגלות הנצחית, את בזיון ההתרפסות ונשיאת העין לחסדי זרים״…

ב־28 באפריל 1918 (י״ד באייר תרע״ח) ציין ביומנו: ״נרשמתי בלגיון״. כחודש ימים אחרי זה: ״נשבעתי בתור חייל אנגלי, קבלתי משכורתי הראשונה״. ולמחרת היום: ״בשעה 5.30 אחרי־הצהרים עזבתי את ניו־יורק. באניה נסעו שמונים חברים בגדוד״. מסע תעמולה היה זה על פני קהילות ישראל באמריקה על מנת למשוך מתנדבים נוספים לשורות המתגייסים.

אמריקה הכריזה מלחמה על גרמניה ואוסטריה, אך לא על תורכיה ובולגריה. חיילים שנועדו לחזית התורכית לא יכלו אפוא ללבוש מדיהם בארצות־הברית. על כן רוכזו המתנדבים היהודים במחנה־אימונים, שהותקן בעיירה קטנה בקנדה, לא הרחק מן הגבול האמריקני. מספרם לא היה רב עדיין, כמאתיים מתנדבים בסך־הכל, אך מצב־רוחם מרומם ״בגלל הרעיון הגדול והקדוש״ – רשם ביומנו – ״שהניע את כולנו לעזוב את מסחרנו ומעמדנו ולקחת בידינו את חרב המכבי״. בושינגטון הבירה נמסר לחיילים היהודים דגל עברי וקריאות הידד פרצו מפי אלפי הנאספים לכבוד המתנדבים. הקולונל האמריקני שקיבל פניהם, אמר: ״בדגל זה תעברו בחוצות ירושלים״. במחנה האימונים שבקנדה נערכו המתנדבים לקבוצות ללימוד השפה העברית ושירת ארץ־ישראל נישאה למרחקים.

תנועת הגדודים העבריים במצרים ובאנגליה, ובמרכזה זאב ז׳בוטינסקי, כבר היתה אותה שעה בעיצומה. גדוד נהגי הפרדות בחזית גאליפולי, יצירתו של יוסף טרומפלדור, הגיבור הגידם, היה זה כבר עובדה קיימת. הצהרת בלפור כבר בקעה מבין ענני השחר בשמי ארץ־ישראל. עוד מעט ותידלק ותתלבה גם בארץ שלהבת ההתנדבות לגדוד העברי, שטלטלה את הישוב המדולדל לאחר המלחמה טלטלה עזה ועוררה אותו לחיים חדשים.

בבוא המתנדבים היהודים מאמריקה לאנגליה, בדרכם לארץ־ישראל, רוכזו שם במחנה־אימונים, שדגל עברי התנוסס עליו. הם סופחו על הגדוד הארבעים ושניים וענדו סמל מגן־דוד אדום על שני השרוולים. הוציאו חוברת בשם ״שירי הגדוד״ ובראשה התנוסס השיר: ״הריעו, צלצלו, בשרו שם! כי העברים באים. הנה הם באים״.

כל ימי הציפיה להפלגה מזרחה לא פסק מפעולת הסברה ציונית: ״נאמתי היום על־דבר מפעל השומרים ויצירת לגיוננו ותפקידו ההיסטורי״ … ״היום היתה אזכרה לד״ר הרצל. נאמתי על־דבר אישיותו ומפעלו של המנהיג המנוח. בסוף האספה קראתי לתרומה לטובת יער הרצל ובמשך רגעים אחדים נאספו מאה וחמישים דולר. התרוממות־הרוח היתה גדולה״.

בעשרה ביוני רשם ביומן: ״סוף סוף מתקרב קץ גלותי״. ושוב ב־16 ביוני: ״זה ארבע שנים שנמצאתי באניה ההולכת מקושטא ליפו… לא עלה על דעתי שארבע שנים כאלו הולכות ובאות ושבעוד ארבע שנים אסע מאמריקה לארץ־ישראל בראש גדוד עברי ההולך להילחם בעד גאולת הארץ״…

בדייקנות למופת רושם הוא ביומנו כל תאריך של מכתב, שקיבל מאשתו בניו־יורק או שלח אליה. כל מכתב ממכתביו הרבים מביע ציפייה חסרת סבלנות להגיע לחזית המלחמה בארץ־ישראל, וגדולה ומרה היתה האכזבה כאשר איחר את המועד. לרגל השהיות המרובות בדרך נפרצה החזית בעוד הוא וחבריו צמאי הפעולה יושבים במחנה צבאי בקהיר של מצרים.

באהלי הצבא הבריטי במצרים נפגש שוב, לאחר פרידת־גלות ממושכת, עם חבריו ממנהיגי הפועלים בארץ ופעילי הישוב ותנועת ההתנדבות, שנשלחו לכאן לאימונים. כאן נתקשרה ונתהדקה ברית הידידות וקשר הפעולה עם ברל כצנלסון, גם הוא במדים. מצא אוזן קשבת לרעיונות שגמלו בלבו על הדרך שתוביל למטרה הנכספת. מצא שותף לדעה, כי רק בכוחות מאוחדים של החלוצים העוברים לפני העם תתגשם המטרה. מעתה ידע מה המשימה הראשונה שלפניו – אחדות תנועת הפועלים בארץ־ישראל, כמנוף לגאולת העם.

 

ט    🔗

בן שלושים ושתים היה בשובו לארץ במדי חיילים. רוחו רעננה ודרכו ברורה – איחוד הכוחות וליכודם למעשה הבניין. עוד הוא בבית־החולים בקהיר, בא לבקר אצלו חברו י׳ בן־צבי ממחנהו בתל־אל־כביר ואתו רחל ינאית, שהביאה בשורה מן הארץ על ועד־הצירים העומד להגיע בקרוב להכנות לעבודת הבניין. אותו יום רשם ביומנו: מועצת חברינו החליטה, שאני ובן־צבי נכנסים ל״קומיסיה״. ויצמן מסכים. אולם בשביל זה אנו מוכרחים לעזוב את הגדוד.

עוד הוא במדים היתה ראשית פעולתו, ביחד עם חבריו, בייסוד מפלגת אחדות־העבודה (תרע״ט – 1919), שבה נתמזגו פועלי־ציון וחלקם של חברי הפועל־הצעיר ומאיחוד זה צמחה כעבור כעשר שנים מפלגת פועלי ארץ־ישראל. כאשר נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים (חנוכה, תרפ״א) בעצם ימי ההסתערות הראשונה של מחנות החלוצים והחלוצות לניפוץ הסלעים וייבוש הביצות וסלילת הדרכים, עשה הוא בשליחות מדינית בלונדון, ליצירת קשרים עם ראשי שלטון המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. שלא בנוכחותו נבחר מזכיר ראשון של ההסתדרות, אותה שירת שנים, יחד עם חבריו, הניח יסודותיה ובנה מוסדותיה בדריכות מתמדת לקראת המטרה הסופית.

עם הנשיא יצחק בן־צבי בחזירתו מבורמה

האכזבה מדרכי השלטון הבריטי בישוב באה זמן קצר לאחר שכרון ההתלהבות של ימי הצהרת בלפור, הצהרת הבית הלאומי ליהודים בארץ־ישראל. מאורעות תל־חי וקרבנותיהם (י״א אדר תר״פ) בצפון הארץ היו כאות אזעקה ראשון לארגון כוח ההגנה של הישוב. אז ירדו כהלם הפרעות בבית העולים ביפו ורצח י״ח ברנר וחבריו בבית שליו בפרדס. ליד טורי הגוויות באולם גימנסיה הרצליה של תל־אביב הקטנה נתפכח הישוב מן האשליה של ימות־המשיח. כשהנציב העליון הראשון של ממשלת המנדט, היהודי הרברט סמואל, גזר להחזיר ללב־ים אנייה של עולים, כפיצוי להסתה הערבית, היה ברור, כי ארוכה וקשה הדרך לעצמאות. אז באו ימי מאורעות תרפ״ט (1929) בחברון וירושלים ועל פני הארץ כולה, ואחריהם – מאורעות תרצ״ו–תרצ״ח (1936–1938). שדות בוערים, יריות מן המארב ורצח בדרכים. באו ימי ההעפלה במחתרת ובניין ישובי חומה ומגדל באישון לילה ומחבואי נשק בישובים ואימונים בהם בסתר – ובד בבד עם אלה פעולה מדינית סוערת ובלתי נלאית בשערי השלטון הבריטי.

 

י    🔗

הגיעה השעה לליכוד העם כולו למערכה. בקונגרס הציוני הי״ט (תרצ״ג – 1933) נבחר דוד בן־גוריון לראש ההנהלה הציונית ולראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. שדה פעולתו הקיף מעתה לא את ההסתדרות בלבד, אלא את ענייני הישוב כולו. ממעמד – לעם. לתפקידו החדש והאחראי כל־כך נבחר בקונגרס פראג, שהיה שרוי בצל הזעזוע האיום, שעבר על הישוב עם רצח מנהיג הפועלים, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב.

בקונגרס ציוני זה נבחר לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית משה שרתוק (שרת), לימים שר החוץ של מדינת ישראל.

עייף ונסער פרש ד׳ בן־גוריון, לאחר הקונגרס, לכמה ימי מנוחה, לקראת התפקיד החדש, וכאן, במרחקים ובנכר, בדממת ההרים ובדידותם, מצא פורקן בכתיבת מכתבים לילדיו, לגאולה ולעמוס ולרעננה הצעירה – צרור עשרה מכתבים מדיניים, המספרים במפורט כל ההתרחשויות בקונגרס הציוני ומה שקדם ומה שצפוי לאחריו. כך ביקש להשלים את אשר מחסר משרת הציבור מעצמו בקשריו עם ילדיו.

מתקופה זו בשירותו לעם נשארו חרותים דברי עדותו לפני הוועדה המלכותית (17 בינואר, 1937), אשר תפקידה היה לבקש פיתרון לבעיות ארץ־ישראל הנתונה בכף הקלע היהודי־ערבי: ״אין אנו יכולים להגשים את שאיפתנו בארץ־ישראל בלי עבודה בונה ויוצרת בחקלאות, בתעשייה, בחינוך וכדומה. טובת הארץ כולה לנגד עינינו מתוך נימוקים מוסריים, כלכליים ומדיניים. אולם רוצה אני להרחיק אפשרות של אי־הבנה גדולה, העלולה להתעורר אגב ויכוח מסוג זה… אנו באים הנה ונמצאים כאן בזכותנו אנו. אנו חושבים את הבית־הלאומי היהודי למטרה בפני עצמה… בין אם זה מביא ובין אם זה לא מביא תועלת לזולתנו״.

בעדותו זו הפתיע את שומעיו באימרה הידועה: ״התנ״ך הוא המנדט שלנו, התנ״ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא־הוא המנדט שלנו״.

הדברים נאמרו כשנתיים בלבד לפני שהאנגלים כינסו את הוועידה הידועה של יהודים וערבים בארמון סנט ג׳יימס בלונדון (פברואר,1939) כניסיון, בלתי מוצלח, להשכנת שלום והבנה. זמן קצר לאחר הוועידה פירסמה הממשלה הבריטית את המיסמך הרשמי, שקבע סופית את עמדת הישוב במערכה לעצמאותו – ״הספר הלבן״ וגזרותיו על עלייה יהודית לארץ־ישראל ועל רכישת אדמה על־ידי יהודים. לא היה עוד טעם לציפיות לפיתרון מתוך הבלגה. הגיעה העת למערכה הישירה והגלויה.

פרצה מלחמת העולם השנייה. בעיות חדשות עמדו על הפרק – המלחמה בהיטלר. דוד בן־גוריון הגדיר בגילוי־דעת שפירסם ברבים את המעשה שעל הישוב לעשותו: ״עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה״. כלפי פנים אמר: ״מלחמת־העולם של שנות 1914–1918 הביאה לנו הצהרת בלפור. הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית״.

החל גיוס הישוב לצבא הבריטי – שלושים אלף גברים וחמשת אלפים נשים מיהודי ארץ־ישראל נטשו ביתם ועבודתם ויצאו את הארץ במדי הצבא הבריטי. משה שרתוק (שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, עמד במשא־ומתן עם השלטונות הבריטיים על הגיוס והבעיות הקשות והסבוכות הכרוכות בו, ובכללן – שפה עברית ודגל עברי. בן־גוריון יצא למשמרתו בלונדון המופצצת בעצם הימים הרעים ביותר לאנגליה. בודד ומנותק ממשפחתו ומארצו, ספג את זוועות המלחמה ולמד את לקחה.

בתקופה זו החל משקיע עצמו בכל עת־מצוא בספר. אורח קבוע היה בחנויות הספרים, באין לרשותו הספריות העשירות של בריטניה, אשר על דלתותיהן נערמו מיתרסים של שקי חול להגנה מפני הרס המפציצים הגרמנים. לא פעם, בשעה שכל הכרך חסה במקלטים, ישב הוא גחון על ספר, קורא ולומד כאילו לא אירע דבר. תחילה למד תולדות השלטון הבריטי במושבותיה. למד לקח חשוב, כי אין עם זוכה בחירות בלא מלחמה על חירותו. נושא אחר ללימודיו בלונדון של ימי ״הבליץ״ היתה לשון יוון העתיקה ותרבותה ופילוסופיה שלה ודרכי הלחימה בימי קדם.

בשעת עיון בספרייתו

מלונדון – לארצות הברית, ושוב ‏ לארץ. ושוב ללונדון ולניו־יורק, ושם, בוועידת־חירום של שש מאות נציגים ציונים מרחבי ארצות־הברית, שנתכנסו במלון ״בילטמור״, בחודש מאי 1942, בעצם ימי זוועות המלחמה וידיעות ראשונות על ההשמדה, קם דוד בן־גוריון והכריז על התכנית המפתיעה, שנודעה מאז בשם ״תכנית בילטמור״: עלייה יהודית בפיקוח הסוכנות היהודית, ללא הגבלת המיכסות של ממשלת המנדט, צבא יהודי, מדינה יהודית.

בשורות־איוב על העם היהודי המושמד היו משמועה שלא תיאמן למציאות של יהודי אירופה. ארץ־ישראל עצרה נשימתה. לא היה כמעט אחד בה שלא היו בין המושמדים נפשות יקרות לו, בשר מבשרו. השמחה על נפילתו של צבא היטלר וכניעת גרמניה היתה מהולה דם ילדי ישראל המושמדים באירופה ועשן המשרפות ותאי הגזים. ביוני 1945 יצא בן־גוריון לחזות בעיניו. ביקר אצל השרידים מיהודי בולגריה. ביקר במחנות ההשמדה של דכאו וברגן־בלזן. ועם חיילי ארץ־ישראל באירופה ההרוסה נפגש, שם החלו כבר שיירות משרידי מחנות־המוות מגששות בסתר בדרכי ״הבריחה״ לחופי הים התיכון ולספינות המעפילים.

היום השחור ביחסי הציונות והעם היהודי עם אנגליה היה שלושה־עשר בנובמבר 1945, יום פרסום הודעתו של שר החוץ ארנסט בווין בבית הנבחרים הבריטי על מיכסת העלייה של אלף וחמש מאות נפש לחודש, תחת ההצעה של נשיא ארצות־הברית הרי טרומן להתיר כניסת מאה אלף לפחות משרידי השואה לארץ המושיטה להם יד־אחים.

זה היה האות. הגיעה השעה למערכה האחרונה.

ושוב באה ועדת־חקירה לירושלים, הפעם היתה מורכבת מחציתה אמריקנים. בנאומו הגדול באוזני הוועדה (11 במארס 1946), לאחר הספקות אם יש בכלל טעם להופיע לפניה, אמר דוד בן־גוריון: ״על תקומתנו ומדינתנו לא נוותר, כי לנו זו שאלת חיים או מוות״. על הספר דיבר באוזני הוועדה. ״הוגלינו והורחקנו מארצנו. אבל לקחנו אתנו את ספרינו, את הספר. ו״בספר״ הזה… לקחנו אתנו לגולה גם את מולדתנו… ונשאנו את ארצנו בלבנו, בנשמתנו… ושלושה אלה – העם, הספר והארץ היו לאחד ולעולמים. זהו חוט משולש אשר לא ינתק״.

בהמשך דבריו אמר: ״יהודים ניסו להתישב על הקרקע בארצות אחרות… ואפשרויות ההתיישבות שם גדולות פי כמה, ואף־על־פי־כן נכשל הניסיון שם והצליח פה – אהבת ציון הכריעה. מה פשר אהבה זו? הרבה דברים יכול אדם להמיר ולהחליף – אפילו דתו, אפילו אשתו, אפילו שמו. אבל יש דבר אחד, שאדם אינו יכול להמיר בשום אופן שבעולם – את הוריו. הורי עמנו היא ארץ זו. לא נוכל להמירה. כך הוא הדבר – אם כי הוא נראה תמוה״. ״לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה יצאו היהודים ממצרים – הוסיף ואמר – הדבר קרה לפני יותר משישים ושישה יובלות, אך כל יהודי בעולם יודע עד היום הזה בדיוק נמרץ באיזה יום יצאו היהודים ממצרים – ט״ו בניסן – ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו, מצות. ועד היום הזה, במשך אלפי שנה, אוכלים כל היהודים – גם יהודי אמריקה וגם יהודי רוסיה הסוביטית – מצות בט״ו בניסן ומספרים ביציאת מצרים…״

 

יא    🔗

יום השבת, העשרים ותשעה ביוני 1946¹, היתה ״השבת השחורה״ לישוב ומנהיגיו. צבא בריטניה הגדולה על כל ציודו פשט במכונות־ירייה ביד בערי ארץ־ישראל וכפריה, בחיפוש אחר מחבואי נשק ומנהיגי־עם. פרצו מחסנים, עקרו מרצפות, כלאו אלפים במכלאות, הובילו נכבדים למעצר במכוניות משורינות.

הגענו לפרק האחרון. קורות השלב הסופי במאבק עם ישראל לעצמאותו עודם רעננים בלב בני הדור. אב ואם יספרו לילדיהם ומורים לתלמידיהם. בדפים מעטים אלה נשבץ רק מספר תאריכים וכמה קטעי דברים.

אור לי״ז בכסליו תש״ח (29 בנובמבר 1947) נתקבלה החלטת האסיפה הכללית של האומות־המאוחדות בלייק סאכסס שבארצות־הברית על הקמת מדינה יהודית במרבית שטחה של ארץ־ישראל. ההחלטה נתקבלה לאחר מאבק־איתנים בהצבעת רוב של שלושים ושלוש מדינות לעומת שלוש־עשרה מתנגדות ועשר נמנעות.

למחרת היום, י״ז בכסליו תש״ח (30 בנובמבר 1947), החלו התנפלויות והתנקשויות הערבים ביהודים.

באחד במארס אותה שנה בחרה מליאת הוועד הלאומי במועצת הממשלה הזמנית.

בעשרים במארס פירסם דוד בן־גוריון תשובה להודעה מדאיגה של נציג אמריקה במועצת הביטחון על הצורך להמיר את החלטת או״ם במשטר נאמנות זמנית של או״ם על ארץ־ישראל כולה:

״לא הייתי שותף ב־29 בנובמבר לתרועה הגדולה ולא אהיה שותף היום לדיכאון… אנו הנחנו המסד למדינה היהודית, ואנו נקים אותה. העיקר, שנדע ברורות מה אנו רוצים ונפעל ללא רתיעה, בהתאם לרצונו ההיסטורי של עמנו. לא נסכים לשום נאמנות… אפילו לא לזמן הקצר ביותר. לא נקבל עוד על עצמנו שום שלטון זר – ויהיה מה שיהיה. נעמוד על חיסולו המהיר ביותר של השלטון הבריטי ועל יציאתו מהארץ ללא דיחויים. ונדאג ביתר־שאת לבטחון. כל מאמצינו, אמצעינו, יכלתנו, אנשינו ורכושנו – קודש לבטחון. המדינה היהודית קיימת ותתקיים, אם נדע להגן עליה. והמדינה היהודית תמצא דרך להבנה הדדית עם עמי ערב… ואם פני הערבים לשלום – מושטת אליהם ידה של המדינה היהודית״.

בשמונה עשר באפריל נתקיימה ישיבה ראשונה של מינהלת העם לחלוקת תפקידיה.

ה׳ באייר תש״ח (14 במאי 1948) – יום ההכרזה החגיגית על הקמת מדינת ישראל, בבניין מוזיאון תל־אביב. התאריך נקבע בהתאם להודעת הבריטים, כי צבאם ייצא את הארץ בליל שבת, 14–15 במאי. הישיבה נפתחה בהודעת בן־גוריון, כי שני טורים של הלגיון הערבי בפיקוד בריטי פתחו בהתקפה על גוש עציון, ארבעה ישובים במרחק עשרים וארבעה ק״מ דרומה לירושלים, אף־על־פי שזכותו של המנדט לא פקעה עדיין. זה לא כבר נהרגו בגוש זה שלושים וחמישה אנשי ההגנה בחושם לעזרת גוש עציון הנצור.

דוד בן־גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל

יום אחד לפני ההכרזה נשלחו הזמנות למאתיים איש ואשה מאזרחי ארץ־ישראל לחוגיהם – לבוא למוזיאון תל־אביב בשדרות רוטשילד, מחצית השעה לפני ארבע אחרי־הצהרים.

המוזמנים נתבקשו ללבוש ״בגדי יום־טוב כהים״. כן הוזהרו לבל יגלו הסוד לאיש. מועצת המדינה הוזמנה לישיבה בו ביום בשעה אחת בצהרים לדיון בשם למדינה החדשה. היו הצעות שונות. דוד בן־גוריון הציע את השם ״ישראל״ והצעתו נתקבלה.

בקול עצור מהתרגשות קרא באולם הדחוס, המתוח בדממת־קודש שלו: "בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר־הספרים הנצחי״… ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין״…

שבע־עשרה דקות קרא. ולבסוף היכה בפטישו על השולחן והודיע: ״מדינת ישראל קמה״!

המונים החלו מצטופפים בתרועות צהלה ברחובות מאחר שהטקס שודר ברדיו. דוד בן־גוריון לא היה בצוהלים. הוא ידע מה קשה ומרה תהיה חזית המלחמה הקרובה. ואמנם, כעבור כמה שעות, באשמורת הבוקר, פתחו מטוסים מצריים בהפצצת שדה התעופה על שם דוב הוז בקרבת תל־אביב, אשר שימש שירות אווירי חשאי של ההגנה.

מעשה ראשון לאחר טקס ההכרזה היה מברק בחתימת דוד בן־גוריון ועוד ארבעה מחבריו השרים אל ד״ר חיים ויצמן, השוכב חולה בארצות־הברית. במלים נרגשות הביעו ברכתם לאיש אשר יצירת מדינת ישראל היא פרי עמלו ורוחו יותר משל כל אדם אחר.

 

יב    🔗

ביום השבת, ו׳ באייר תש״ח (15 במאי 1948), למחרת טקס הכרזת מדינת ישראל החלה פלישת צבאות ערב לגבולותיה – מצרים ועבר הירדן, סוריה והלבנון.

כך החלה מלחמת השחרור לשלביה ולמבחניה. כך באה לאוויר העולם מדינת ישראל, אשר דורות התפללו לה. כך התגשם המעשה, שדורות של חלוצים יצרוהו ובנוהו, ועמהם יד ביד חבורה של מנהיגים העוברים לפני המחנה – ודוד בן־גוריון אחד מהם.

בי״ז באייר תש״ח (26 במאי 1948) הוכרז רשמית על הקמת צבא ההגנה לישראל – חיל־יבשה, חיל־ים וחיל־אוויר.

עם הנשיא חיים וייצמן, בפתיחת מכון ויצמן

בי״ט באייר (28 במאי) נפלה העיר העתיקה בירושלים בידי הלגיון הערבי, לאחר מצור כבד שנמשך שישה חדשים.

בג׳ בסיוון (10 ביוני) נסתיימה סלילת כביש־חירום מיהודה לירושלים, ״כביש־בורמה״.

ביום כ״ג בסיוון תש״ח (30 ביוני 1948) יצאו אחרוני הכוחות הבריטים את ישראל, לאחר שלטון המנדט הבריטי על ארץ־ישראל במשך שלושים שנה.

בכ״ד בטבת תש״ט (25 בינואר 1949) – יום הבחירות לאסיפה המכוננת של מדינת־ישראל – הצביעו 440,095 בעלי זכות בחירה, 5411 קולות היו ריקים ופסולים.

בט״ו–י״ח בשבט (14–17 בפברואר 1949), במושב הכנסת הראשונה (האספה המכוננת) בבניין הסוכנות היהודית בירושלים – נבחר י׳ שפרינצק יושב־ראש הכנסת וד״ר חיים ויצמן נבחר לנשיא הראשון של מדינת־ישראל.

בג׳ באדר תש״ט (4 במארס 1949) נתקבלה ברוב של תשעת קולות החלטת מועצת הביטחון של האו"ם להמליץ על קבלת מדינת־ישראל כחברה לארגון האומות המאוחדות. מצרים התנגדה ובריטניה נמנעה מהצבעה.

ביום ז׳ באדר תש״ט (8 במארס 1949) בחרה הכנסת הראשונה (בבניינה שעל שפת הים בתל־אביב) בממשלת ישראל הראשונה בת שנים־עשר שרים. דוד בן־גוריון נבחר ראש הממשלה ושר הביטחון.

אור לי״ג באייר (11 במאי) נתקבלה החלטת המושב השלישי של עצרת או״ם על קבלת מדינת ישראל כחברה החמישים ותשע במניין חברות או״ם.

בכ״ג באב (17 באוגוסט) הובאו עצמות הרצל למנוחת עולמים בהר־הרצל בירושלים, לאחר שהועלו מבית־הקברות בוינה; יום קודם לכן עברו רבבות מאזרחי־ישראל על פני הארון ברחבת הכנסת בתל־אביב.

ט״ו בחשוון (7 בנובמבר) – מיבצע ״מרבד הקסמים״ לעליית יהודי תימן הגיע לשיאו – כשלושים אלף נפש, החל מהמטוס הראשון, שיצא מעדן לשדה התעופה בלוד, ביום י״ד בכסליו תש״ט (16 בדצמבר 1948).

כ״ח בחשוון תש״י (20 בנובמבר 1949) – האוכלוסיה היהודית במדינת ישראל הגיעה למיליון נפש.

י״ח בכסליו (9 בדצמבר) – עצרת או״ם החליטה בשלושים ושמונה קולות נגד ארבעה־עשר קולות על בינאום ירושלים.

י״ט בכסליו (10 בדצמבר) – ראש הממשלה ד׳ בן־גוריון הגיב על החלטת בינאום הבירה: ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית. שום החלטה באו״ם אינה משנה עובדה היסטורית זו.

בכ״ג בכסליו (13 בדצמבר) – החלטת הכנסת על העברתה והעברת הממשלה לירושלים.

ב׳ בשבט תשי״ב (29 בינואר 1952) – העלאת גולת לוב נסתיימה, עם בוא השיירה האחרונה לנמל חיפה באנייה ״ארצה״. 31,359 נפש עלו מגולה זו מאז קום המדינה.

בכ״א בחשוון תשי״ג (9 בנובמבר 1952) נפטר ד״ר חיים ויצמן, הנשיא הראשון למדינת ישראל.

בכ׳ בכסליו (8 בדצמבר) בחרה הכנסת ביצחק בן־צבי לנשיא השני של המדינה.

בכ״ט בכסליו תש"יד (6 בדצמבר 1953) התפטר דוד בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל, מתפקידו ויצא לקיבוץ שדה בוקר, לחיים בנגב ולמנוחה ממשא עול המדינה. בשידור לעם הסביר את עייפותו מהריכוז הפנימי, שנדרש לו כל השנים במילוי תפקידו האחראי. הביע אמונו ״בעם העובד בציון״ ובאוצרות הגבורה והתושיה החבויים בו. הגדיר ייעודם של כוחות העם ״להפריח המדבר וליישב השממה. ואין ייעוד גדול לדורנו מאשר מפעל בראשית זה״.

בנגב

כשנתיים ימים, מסוף ינואר 1954, כיהן משה שרת בתפקיד ראש הממשלה. את תפקיד שר הביטחון מילא פ׳ לבון. בסוף פברואר 1955 חזר ד׳ בן־גוריון לתפקיד שר־הביטחון, ובראשית נובמבר אותה שנה עמד שוב בראש ממשלת ישראל.

ב־29 באוקטובר 1956 החלה מערכת סיני, כשדוד בן־גוריון הוא יוזמה ומתכננה.

בחודש יוני 1963 התפטר דוד בן־גוריון שנית מתפקידו, וכשבוע לאחר זה נבחר לוי אשכול ראש הממשלה ושר הביטחון.

* * *

דורות של חולמים ולוחמים, בכל הגלויות ובכל התקופות, הדליקו ניצוצות באש־התמיד, בגעגועים ובתפילה ובתקווה לגאולה. רבים וטובים, אנשי בראשית, בני דורו של דוד בן־גוריון ובני דורות שקדמו לו, הציבו בגופם אבן על אבן, פילחו בידיהם רגבים וסלעים לשדות ישראל; נשאו על כתפיהם את המעפיל האלמוני; אחזו ברובה להגנה; בזיעתם ובדמם הרוו וכבשו את דרך הגאולה.

למאמץ־איתנים מאוחד זה נתן דוד בן־גוריון את להט נפשו, עוז רוחו ועצמת תנופתו.