“תפארתה של היהדות שהביאה לעולם את האמונה באל יחיד. ולוואי ותפארתה של היהדות הישראלית תהיה שתביא לעולם גם את האמונה באדם. מסירות הנפש שהשקענו בעבודת השם, הבה נשקיע גם בעבודת האדם, בקידומו, בשגשוגו ורווחתו, בכבודו וזכויותיו, בהבאת שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אויבינו. האם לא זהו חזון הצדק של נביאי ישראל החקוק באותיות של זהב על מגילת העצמאות של מדינת ישראל?”
חיים כהן
אמונה דתית היא אמונה במחויבות לציות למנהיגים דתיים ולמיצוותיהם.
אמונה לא דתית היא אמונה בריבונות האדם על חייו – בזכותו לחירות הבחירה, שיוויון, וחתירה לאושר.
ההתנגשות בין תרבויות במאה ה־21 מתחוללת בין אמונות הומניסטיות באדם ובזכותו לחירות הבחירה לבין אמונות דתיות בחובת הציות למצוות מנהיגי דתות אלוהיות וחילוניות כאחד 🔗
במאה ה־21 מתנגשות תרבויות באמונה באדם ובזכויותיו המנחות את הדמוקרטיות המערביות, בתרבויות באמונות דתיות המנחות מדינות וקהילות טוטליטריות, עליהם השתלטו מנהיגי דתות אלוהיות ודתות חילוניות.
“דת היא מערכת חוקים ולא דרך לאמת” (יום) “אמונות דתיות” הן אמונות במחויבות בני האדם לציות לחוקים ולמצוות מנהיגי דת: מנהיגי דתות אלוהיות (כאסלם, נצרות) המדברים בשם אלוהים; מנהיגי דתות חילוניות (כקומוניזם ונאציזם) המדברים בשם המנהיג העליון והאידיאולוגיה.
אמונות הומניסטיות באדם ובזכויותיו לאוטונומיה, לחירות, לשוויון ולחתירה לאושר, הן אמונות בריבונות האדם על חייו. אמונות אלה מתמזגות באמונה בנכונות ההיפותזות המדעיות (המתארות את היקום והטבע כעצמאיים).
האמונה במחויבות בני האדם לכללי צדק אוניברסליים ולחוקי הדמוקרטיה, נובעת מאמונה כי רק בהם ערובה לביטחון אישי, למימוש זכויות אדם, ולאפשרות החתירה להטבת החיים ולאושר.
האמונה באדם ובזכותו לחתור לאושר כמטרת החיים האנושים נוסחה לראשונה על ידי אריסטו, חזרה ואושרה על ידי פרויד, שהבין כי האושר הוא המטרה של כל התנהגות אנושית. מאמונה הומניסטית זו נובעת המחויבות לערכים מוסריים – אמות מידה להערכה של כל מנהג או חוק המועילים לאדם להטבת חייו ולאושרו (ג’ון סטיוארט מיל).
אמונות הומניסטיות באדם כמידת כל הדברים הן אמונות לא דתיות, או “א־תיאיסטיות”, כיון שהן משחררות את בני האדם ממחויבות לציות למנהיגי דת או לריצוי האלהים שהללו מתיימרים לדבר בשמו.
"החתירה לאושר" נכללה על ידי ג’פרסון ביסודות ומטרות הדמוקרטיה הראשונה בעולם שנפרדה מהדת וראתה בזכויות האדם ואושרו זכות עליונה על כל מצווה דתית.
אמונות לא דתיות מתבטאות בארחות חיים: [1] בהשתתפות פעילה בדמוקרטיה הרואה באדם הבוחר והנבחר ריבון ומקור הסמכות. [2] בהערכת התנהגות כמוסרית שהיא מועילה לבני אדם ומיטיבה את החיים האנושיים. [3] בחגיגת חגים ומועדים, אישיים וציבוריים באופן חופשי ולשם הנאה. [4] בחיי מין ומשפחה החופשיים מאיסורים ומגבלות שבמצוות הדת. [5] בחינוך לא דתי של ילדים
האמונות הלא דתיות בזכויות האדם כריבון על חייו, לחירותו ממיצוות מנהיגי דת רווחות בקרב אתיאיסטיים, אגנוסטיים, פנתיאיסטים ודאיסטים 🔗
המאמינים באמונה לא דתית בריבונות ובאוטונומיה של האדם ובמחויבותו לכללי צדק ולא למצוות מנהיגי דת, כוללים אנשים שאינם שוללים את השימוש במושג “אלוהים”, כל עוד אין מייחסים לו ישות פרסונאלית המצווה מצוות מחייבות. בין בעלי אמונות לא דתיות אלה ימצאו פנתיאיסטים, אגנוסטיים, דאיסטים ואתיאיסטים.
דאיסטים (כאפיקורוס או וולטר) מאמינים בקיומם האפשרי של אלים, בניתוקם מהמציאות האנושית וממעורבות בחייה – כמו האלוהים באפילוג בספר “איוב”, או האלים בסיפורי אפיקורוס על האלים המצויים בין עולמות, מעוניינים רק בעצמם בהיותם מושלמים בהגדרה.
פנתיאיסטים כאיינשטיין שהצהיר כי אלהיו הוא אלוהי שפינוזה. מאמונת פנתיאיסטים בזהות בין המושג אלוהות והמושג טבע נובעת האמונה בזכות הטבעית של אדם לחופש ולאושר בעולם הזה, בשחרורו ממצוות מנהיגי דת המדברים בשם אל שעוצב במיתוס.
איינשטיין כותב בשנת 1954, שנה לפני מותו, לפילוסוף ארנסט גוטקינד, כי המילה “אלוהים” היא “מבע של חולשה אנושית” של המאמינים התמימים ב“אגדות הילדותיות שבתנ”ך".
אגנוסטיים (כסוקרטס ופרוטאגוראס) מאמינים בספק ובאי האפשרות לדעת אם קיים או לא קיים אלוהים. גם הם שותפים לאמונות הלא דתיות בחירותו של האדם ובאחריות שחירות זו מטילה עליו, למחויבותו לכללי צדק ומוסר, להבטחת ולהטבת חיי בני אדם. הספק מניע את התבונה האנושית, אשר רק היא ראויה להנחות את התנהגות האדם, לרסן תשוקותיו, לבחור את האופן היעיל ביותר להשגת מטרותיו. רק בזכות התבונה רואים את הנולד – את תוצאות התנהגותנו בטווח ארוך, בניגוד לסיפוק מיידי של תשוקות. בזכות התבונה והסגולות התרומיות (“וירטו”) מסוגל האדם לבחור גם בכאב וסבל הכרחיים בגלל מחויבותו המוסרית לחברה ולהטבת החיים בה.
אתיאיסטים (כראסל או דוקינס) מאמינים גם הם כי אושרו של האדם היא מטרת חיי. מחוייבים לכללי האתיקה הלא דתית ולכללי צדק, המונעים נזק מהזולת ומקדמים את האדם להגשמת מטרותיו. מבחינה זו מיותרות בעיניהם כל מצוות מנהיגי הדת המכוונות לריצוי אל על־טבעי – שאין קיומו אפשרי בעולם בו תקפים חוקי טבע אוניברסאליים.
אתיאיסטים מסתמכים על היפותזות מדעיות. הן נכונות בעיניהם בהיותן סבירות יותר מחלופותיהן וכל עוד הן עומדות במבחן ההוכחה וההפרכה. הם רואים סכנה ונזק לבני אדם בהתפשטות אמונות דתיות המחייבות ציות בכל תנאי. סכנה המתממשת לעינינו כאשר מיושמות מצוות אפליית המחצית הנשית של האוכלוסייה, או מצוות רצח “כופרים” לדעת מנהיגי דת מסוימת, או מצוות האוסרות על שימוש באמצעי מניעה – הגורמות להתפוצצות האוכלוסיה והתפשטות מגיפת האיידס בקרב מיליוני בני אדם.
הנזק בכינוי “לא מאמינים” לבעלי אמונה הומניסטית אתיאיסטית – משגה חמור שאומץ גם על ידי אתיאיסטים דגולים כריצ’רד דוקינס, כריסטופר היצ’נס וסם האריס 🔗
במאה ה־21, כתגובה לאיומי הפונדמנטליזם הדתי על החיים בדמוקרטיות חילוניות, זכו ספרי אתיאיסטים קיצוניים כריצ’רד דוקינס, כריסטופר היצ’נס וסם האריס, להיות רבי מכר בממדים חסרי תקדים. הביקורת שהופנתה כנגדם טענה כי הם מתייחסים ב“חוסר יראת כבוד” לאמונות הדתיות ולסיפורים המכוננים את טקסיהן – כמו טקס אכילה שבועית של בשרו של הבן היהודי של יהווה ושתיית דמו בכנסיות, או בתפילות יומיות לאלוהים על־טבעי מפי אנשים המאמינים באוניברסאליות חוקי הטבע, או בהפיכת בני אדם ל“קדושים” כשהם מחוללים נס והעלאתם לשמים לחיות בחברת אלוהים בנו ואמו מנצרת, או תיאורי יחסי הזוגיות המינית של יהווה והשכינה בספר הזוהר.
למעשה אין טעם ליראת כבוד לסיפורי נסים מכל הסוגים, לבד מהמקרים שסיפורים אלה מהווים חלק מיצירות מופת ספרותיות מכוננות תרבות, אשר ערכן בחוויה הפיוטית והאינטלקטואלית שהן גורמות לנו – כבספרות התנ"ך או בשירת הומרוס.
בספריהם השכילו דוקינס, היצ’נס, האריס ודנט להתריע על הסכנה המאיימת על האנושות לא רק על ידי ארגוני טרור הנתמכים על ידי המדינות הדתיות, אלא על ידי הפצת אמונות דתיות המאלפות בני אדם לציית ללא ביקורת ומחשבה עצמית. חינוך לציות עיוור גורם לדה־הומניזציה של גברים ונשים ולפגיעה בזכויות האדם שלהם ושל זולתם, כמו “אילוף”, מבצעי השואה הנאצית, או רוצחי שני מיליון אנשים בקמבודיה על ידי ממשלתה הקומוניסטית ושליחיה, מבצעי הרצח ההדדי של שיעים וסונים בימינו, או מבצעי רציחות המוניות של קתולים ופרוטסטנטים בעבר.
סופרים אתיאיסטיים כדוקינס, היצ’נס והאריס, הצודקים בטיעוניהם נגד בעלי האמונות הדתיות והשפעתן, שוגים בכינוי “לא־מאמינים” Nonbelievers, שבו הם מכנים את המאמינים ההומניסטים באמונות לא דתיות.
הכינוי “לא מאמינים” מעוות את תדמיתם הרוחנית של המאמינים באמונות הומניסטיות לא דתיות, מציג אותם באור שלילי, כמכחישי אמונה בכל מה שראוי להאמין בו – כמו האמונה בחובה לציית לכללי צדק ולהעריך ולהעדיף לפיהם התנהגות אנושית מוסרית המועילה לבני אדם.
האמונה מייחדת את בני האדם את האנושי שבהם ואת יכולתם לחיות בחברה. מכל אמונה דתית ולא דתית – נובעת כפירה 🔗
האמונה והאמון הם תנאי קיומי בחברה אנושית. מילדות מונחה התנהגותנו באמונות ובאמון שאנו נותנים בהורים, במורים, בסימני דרך, בחוקים ומשפטים, ברופאים ובכוחנו ותבונתנו לבקר את כולם. על כן אמונותינו באות לביטוי באורחות חיינו, אמונות דתיות וחילוניות כאחד. אמונות דתיות במחויבות לציית למצוות ואמונות לא דתיות בזכותו ובחובתו של האדם לחוקק כללי התנהגות המועילים לחייו ולזולתו תוך התעלמות ממצוות דת מיותרות או מזיקות.
אורח חיי רוב האנשים בארצות המערב חופשי ממצוות דת. הבחירה באורח חיים זה מביעה אמונה בהיות האדם ריבון על חייו בעולם שאין בו ריבונו של עולם – אמונה שהיא יסודו ועיקרו של האתיאיזם ההומניסטי.
כיון שמכל אמונה נובעת כפירה, נכון לכנות גם את כל בעלי האמונות הדתיות בשם “כופרים” או “לא מאמינים”, שהרי מאמונה דתית בבריאת העולם לפני 5768 שנים, באופן שתואר ב“בראשית”, נובעת בהכרח כפירה באבולוציה ובתפיסה המדעית של היקום.
מאמונות לא דתיות – של אתיאיסטים, אגנוסטיים, דאיסטים ופנתיאיסטיים – המאמינים בנכונות ההיפותזות המדעיות המציירות תמונת עולם עצמאי המתנהל לפי חוקי הטבע, נובעת בהכרח הכפירה בבריאת העולם במשך ששה ימים, אלפיים שנה אחרי שבארם נהריים שתו כבר בירה.
מהאמונה ההוּמניסטית במחויבות האדם לכללי צדק אוניברסליים, שהאוניברסאליות שלהם היא תנאי להיותם כללי צדק (כטענת קנט), נובעת בהכרח הכפירה במחייבות למצוות דת המנוגדות לכללי צדק, לשוויון, לחירות ולאוטונומיה של האדם. על כן דייק ישעיהו לייבוביץ כשהצהיר “אינני הומניסט”, כיון שהאמין כי חובתו כיהודי לציית לכל מצוות דתו, גם אם הן מנוגדות לעיקרי ההומניזם. (ראו מאמרו “יהדות חופשית” כרך א' גליון 4).
קיים ניגוד בין שני סוגי מאמינים: בין מאמינים באמונה הלא דתית באדם כריבון וכמקור הסמכות הבלעדי, לבין המאמינים באמונה הדתית. אמונה דתית בחובת ציות למצוות מנהיג הדת האלוהית בשם “ריבון עולם” או מנהיג הדת החילונית בשם “ריבון בעולם” שהכול חייבים משום מה במצוותיהם. לא קיים ניגוד בין “מאמינים” ל“לא מאמינים” פשוט משום שאין אנוש שאינו מאמין.
אתיאיזם הוא במקורו אמונה בנטורליזם: אמונה עתיקה־חדשה בעצמאות היקום עליה מבוססת האמונה בריבונות האדם ובזכויותיו 🔗
מקורו של האתיאיזם עתיק מכל הדתות המתבססות על אמונה באל פרסונאלי. האמונה האתיאיסטית בעצמאות הטבע ובחוקיו האוניברסאליים היא המשך ופיתוח של אמונה בנטורליזם, כמי שניסחו דיואי (באגיני: “אתיאיזם”). אנו משתמשים במונח “א־תיאיזם” במובן “לא־דת” ולא במובנו “לא־אלוהים” שהרי הופעת הנטורליזם בתרבות האנושית קדמה להופעתם של המיתוסים שעיצבו אלים. אגנוסטיים רבים מתקשים להבחין בהבדל בינם לבין אתיאיסטים, כמאמרו של חיים כהן: “אתיאיסט יודע שאין אלוהים – אגנוסטיקן אינו יודע שיש אלוהים”.
נטורליזם הוא שם למכלול האמונות העתיקות והמודרניות המתייחסות ליקום כמערכת עצמאית של גורמי תופעות בטבע. במדעים מתואר הטבע כמערכת המתנהגת לפי “חוקי טבע” בעלי תוקף אוניברסאלי. חוקי טבע – במובן: חוקי הסתברות סטטיסטיים המתגלים בדיעבד (ראסל).
חז"ל כינו אמונה בנטורליזם של האפיקורסים “אוטומטון הוא העולם”. משמע גם הם הכירו (וכפרו) בנטורליזם שרווח בזמנם, בעת הגלובליזציה של התרבות ההלניסטית והתפשטות הפילוסופיה האפיקוריאנית בארצות אגן הים התיכון (מלכין: אפיקורוס ואפיקורסים).
אמונה בטבע העצמאי ותקפות חוקיו כוללת אמונה באי אפשרות קיומה של ישות פרסונאלית על טבעית הפועלת בניגוד לחוקי הטבע ובוחרת לה עם אחד, החי על פני אחד ממיליוני הגופים הזמניים הנעים ביקום, על מנת לצוות ליחידיו הזכריים מצוות התנהגות ייחודיות ונצחיות. ישות פרסונאלית המשגיחה “אישית” על התנהגות של כל אחד מהגברים שבעם הזה, מתגמלת או עונשת אותם כמו אב בתפקיד “אבינו שבשמים”.
הנטורליזם קדם אלפי שנים לנטורליזם הלא דתי (הא־תאיסטי) שהתפתח באמצע האלף הראשון לפנה"ס בהודו וביוון.
הנטורליזם מופיע כבר בתרבויות “פרה היסטוריות”, או “תרבויות העמים הראשונים”, כפי שקוראים להם אוצרי ופרסומי מוזיאון בראנלי בפאריס. ביטויי הנטורליזם מצויים בתרבויות העמים הקדומים שהיו מבודדים מהציויליזציה העולמית (כמו באיים באוקיינוס השקט או האינקא). בתרבויות אלה העריצו בני אדם תופעות בטבע ככוחות עצמאיים; הם עבדו את השמש, הירח, את ההר או העץ, כשהם לעצמם, ולא את האדון של כל אחד מהם. הביטויים הראשונים של הנטורליזם לא מודעים לאל ריבון או “אב” כוחות הטבע, גם כשבמקביל החלו בני אדם לעבוד את האב או האם של הקלאן או השבט או העם, אשר מותם לא הפסיק את נוכחותם בחלומות ובחיי הרוח של ילדיהם וילדי ילדיהם (ג’ורג' מינוא “תולדות האתאיזם”).
ביטויים בכתב המיוחסים למאמינים באמונות נטורליסטיות, המתעלמות מאלים ואינם זקוקים להכחשת קיומם, מופיעים באמצע האלף הראשון לפנה“ס – בהודו בבודהיזם הקדמון וביוון בהגות הפילוסופיה של הטבע הגותם של פילוסופים איוניים בטבעו של היקום החלה להתפתח במאה השישית לפנה”ס והמשיכה להתפתח בימי אריטסו וההולכים בדרכו בעידן ההלניסטי.
ההגות הלא דתית, באמצע האלף הראשון לפנה"ס, בעצמאות היקום ובאתיקה הלא דתית והשפעתה על התפתחות האתיאיזם ההומניסטי 🔗
בערך באותם זמנים החלה בהודו התפתחות ההגות הבודהיסטית שגם היא אתאיסטית מאותן בחינות: האדם הוא ריבון לחייו ואחראי למצוקותיו ולשחרורו מהן, לאלים אין תפקיד בעולמו של האדם ובשינויים שיחולו בו.
הכתבים המיוחסים לבודהא, המבטאים את אמונותיו והשקפותיו באמצע האלף הראשון לפנה"ס בהודו, היו מקור השראה למכלול אמונות לא דתיות מאז ועד היום. אמונתו של הבודהא בתפקידו כרופא הנשמה ולא כאל או מנהיג דת המצווה מיצוות אלוהיות, מיקדה את ההגות באדם כריבון לחייו. רק האדם, יכול להאבק בפחדים ובגורמי הסבל שבנפשו. כאשר יתעורר האדם מהתעתועים ואמונות השווא יבין כי גורמי סבל אינם מוחדרים לנפשו על ידי אלים ורק אז יוכל להתמודד עמם (יעקב רז, זן בודהיזם).
מכאן שלאלים אין תפקיד בהתמודדות עם המצוקה הפנימית והשחרור ממנה, בדרכו של האדם להתעוררות רוחנית ושלווה נפשית אליהן הוא חותר.
אמונתו של הבודהא בספק כמנוע המחשבה והביקורת שהכל חייבים בו, גם לדברי בודהא עצמו, היתה מקור השראה להוגים שהושפעו ממנו ופיתחו את תורת הספק בכל מושג, כמו המשורר והפילוסוף הבודהיסטי האתאיסטי נאגראג’ונה.
בבודהיזם רווחת האמונה כי הכל בעולם משתנה ללא הרף, התמורה היא הדבר הנצחי היחיד. השקפה דומה להשקפה ההרקליטית על התמורה המתחוללת ללא הרף בכל הקיים. האמונה באי הקביעות של כל יש ובאי הוודאות וכושר הייצוג של כל מושג, מנוגדת לאמונה במהויות אלוהיות קבועות ונצחיות, אשר מנהיגי הדת מתיימרים כי הם מקור המיצוות המחייבות את כל המונהגים על ידם.
מהאמונה הבודהיסטית הקדומה באדם כריבון לחייו, נובעת הכפירה במחוייבות לדת מסויימת, מנהיגיה ומיצוותיהם, המוצגים כמיצוות של אל נצחי, אשר משום מה יש לעשות את רצונו ולציית לדוברים בשמו.
באמצע האלף הראשון לפנה"ס מופיעים באיי יוון הוגים המאמינים גם הם בעצמאות הטבע. ההיפוטזות שהם מאמינים בנכונותן מצביעות על היסודות לכל הקיים בעולם הפיסי (תאלס), התמורה האינסופית המתחוללת תמיד בכל (הרקליטוס) והתנועה האינסופית של חלקיקים בלתי נחלקים המצטרפים באקראי לגופים זמניים המתפוררים לחלקיקים החוזרים לתנועה מתמדת (דמוקריטוס). פילוסופים יווניים “פרה סוקרטיים” אלה מציעים היפוטזות קדם־מדעיות – שאינן נבחנות במבחני הניסוי, ההוכחה וההפרכה – אך הן פותחות בכך דרכים להגות מדעית, המתייחסת לייקום עצמאי, משוחררת ממחשבה מיתולוגית על האלים כבוראי ושליטי הייקום, הפועלים בניגוד לחוקי הטבע. האמונה בנכונות הממצאים ביחס לאקראיות הגורפת המאפיינת את הייקום, היא תנאי לאמונה בתוקפם של חוקי הטבע, המתגלים כממוצעים סטטיסטיים והמאפיינים את המתרחש בו.
רק לנוכח אקראיות גורפת של התרחשויות במציאות הפיסית, ניתן להבחין בחוקי הסתברות סטטיסטיים המאפיינים את התהליכים המתחוללים בה, אשר על בסיסם ניתן לעצב תחזיות בהסתברות גבוהה להתרחשויות בעולם הפיסי בעתיד – כמו תחזיות על המתרחש במזג האויר, בגוף האדם והחיה, בחלל העולם ובמערכת חלקיקים במיקרוקוסמוס.
האמונה בהשתלטות של אל, בעל רצון ואישיות, השולט בייקום, או באחד מכוחותיו, מפרה את תנאי האקראיות הגורפת. מכאן הניגוד המהותי בין האמונה הלא דתית בנכונות היפוטזות מדעיות ביחס לחוקי טבע אוניברסליים לבין האמונה הדתית כי בכוחו של האל לבטל את האקראיות ולפעול בניגוד לחוקי הטבע המוסקים מהתבוננות במתרחש בו.
האמונה הלא דתית בנכונות ההיפוטזות המדעיות ביחס לטבע הייקום היא בסיס לאמונה בחירותו של האדם כריבון לחייו, והיא מנוגדת מהותית לאמונה הדתית שעיקרה חובת הציות לאלים השולטים בטבע ובאדם ובמתרחש במציאות. מאמונה דתית זו נובעת בהכרח הכפירה בנכונות ההיפוטזות המדעיות המצטרפת לתמונת הייקום בו תקפים חוקי טבע אוניברסליים.
האמונה בחירות האדם ובאחריותו הבלעדית על חייו, מבוטאת באתיקה הלא דתית – המתפתחת ביוון בעת העתיקה, בהלניזם ובעידן הנאורות 🔗
אמונות שבוטאו בהיפוטזות קדם מדעיות על טבעו של הייקום וקביעותם של חוקי הטבע, באלף הראשון לפנה"ס, התעלמו מתפקיד האלים, שנוצרו במיתוסים, והותירו את האדם חופשי ממרותם.
היה זה לעקרון המנחה את האתיקה ההומניסטית הלא דתית המיוצגת לראשונה בדברי סוקרטס (בכתבי אפלטון), אריטסו ואפיקורוס, שראו כאמור בחתירה לחיים הטובים ולאושר את מטרת החיים, ואת מבחנה של ההתנהגות המוסרית.
הקביעה ש“האדם הוא מידת כל הדברים” (פרוטאגוראס) היתה לעקרון המנחה את ההגות ההומניסטית הלא דתית מאז ועד היום. בעקבות אריסטו וביצירות אפיקורוס, לוקרציוס, אפיקטטוס וסנקה, התבססה האתיקה הלא דתית על צרכיו הנפשיים והרוחניים של האדם ועל החתירה לשחרור האדם מהמצוקה הרוחנית כתנאי לאושר (מרתה נוסבאום “טראפויטקה של התשוקה”). מטרת ההוגים הנ"ל היתה הטבת החיים של האדם, כללי ההתנהגות האתיים שהוצעו על ידם יועדו לקידום אושרו, תוך התעלמות ממיצוות מנהיגי הדת המיועדות לספק רצונו של אל.
סוקרטס היה האדם הראשון שהוצא להורג באשמת אתאיזם כיון שסייע לבני אדם להטיל ספק ולחשוב מחדש על כל המוסכמות, תוך חיפוש דרכי ההתנהגות הראוייה והסגולות התרומיות (“וירטו”) שראוי לנו לסגל לעצמנו על מנת שנוכל לחיות חיים טובים כיחידים בחברה ובמדינה דמוקרטית צודקת. מתוך אמונה בריבונות האדם ובחירותו המשיך סוקרטס בפעילותו החינוכית באתונה. מתוך אמונה כי חייב אדם לציית לחוקי המדינה הדמוקרטית, גם אם אינם צודקים לדעתו ולדעת חבריו, סרב סוקרטס להמלט מגזר דין מוות של בית הדין ההמוני של הדמוקרטיה האתונאית, שהאשימו באתאיזם אגנוסטי המשחית כביכול את הנוער.
ב“אתיקה לניקומאכוס” רואה אריסטו באדם ריבון האחראי להתנהגותו המוסרית, ללא מחוייבות למיצוות דת או אל. באימרות ובמכתבי אפיקורוס מובעת אמונתו כי השחרור מפחד המוות הוא תנאי להנאת אדם מחייו. ממכלול דבריו ודעותיו שהוצגו על ידי לוקרציוס ב“על טבע הדברים” מצטיירת תורת “ההדוניזם האלטרואיסטי”, כפי שהגדירה הביוגרף של אפיקורוס בזמן החדש – נורמן דה־ויט. עיקרה – פיתוח הכושר הרוחני להנאת האדם מחייו, המותנה בין השאר בהנאה שהוא מפיק מהנאה שהוא גורם לזולתו, לידידיו ולקהילה בה הוא חי.
המשותף לאמונה האתאיסטית ההומניסטית המודרנית ולאמונות ההומניסטיות הלא דתיות ביוון ובהודו, באמצע האלף הראשון לפנה"ס, היא האמונה באדם כריבון בעולם שאין בו ריבון אחר לחייו, האמונה בזכותו של האדם לחתור להטבת החיים להגשים א מטרת חייו – החיים הטובים בעולם הזה.
העדר מודעות לעיקרי האמונה ההומניסטית הלא דתית, מחליש את כושר ההתגוננות בפני סכנת אמונות דתיות אלוהיות וחילוניות המשעבדות את האדם 🔗
במאה ה־21 כמו במאה שעברה, ממשיכים רוב המאמינים באמונות לא דתיות לחיות ולהביע אמונותיהם באורחות חייהם, לעתים – מבלי להיות מודעים שבכך הם מביעים אמונה בריבונות האדם על חייו, בזכותו לחופש מציות וממיצוות מנהיגי דת חילונית או דתית.
מתוכניות הלימודים של רוב מוחלט של בתי הספר בעולם נעדרים לימודי עיקרי האמונה ההומניסטית הלא דתית, מקורותיה וביטוייה ביצירות מופת בכל הזמנים. כתוצאה מכך מאמינים הומניסטים רבים לא מכירים את היצירות המייצגות אמונות לא דתיות בספרות, באמנות ובהגות.
רוב היצירות הנוצרות בתרבות ארצות המערב במשך שלוש מאות השנים האחרונות, הן יצירות לא דתיות – יצירות הרואות באדם את מידת כל הדברים, אינן משמשות למטרות דתיות, ואינן מעניקות לאלים על טבעיים תפקידים מכריעים בחיי גיבוריהן. במקרים הנדירים בהם מלמדים בימינו יצירות מופת בספרות המערבית – מרבלה, שייקספיר, סרוונטס, מולייר ועד טולסטוי, טווין, ג’ויס, קפקא, פרוסט – אין מאירים בדרך כלל את האמונות המיוצגות בהן, אין מדגישים את ההתייחסות אל האדם כריבון, את הניגוד ביניהן לבין יצירות דתיות שבמרכזן מערכת היחסים בין אלוהים לאדם.
בהעדר מודעות לאמונותיהם משלימים חילונים רבים עם הכינוי השגוי “לא מאמינים” כיון שאינם יודעים להגדיר במה הם מאמינים. רוב ההורים החילונים משלימים עם חינוך שאינו מפתח בילדיהם את עצמאות המחשבה, כושר השאלה והספק, וכושר הביקורת של אמונות רווחות המנחות את ההתנהגות בתרבות שבה אנו חיים. חינוך כזה – המקנה מיומנויות ואינו מפתח את כושר החווייה, אינו מקנה כושר מחשבה וביקורת עצמאית – פוגם בכושר ההתגוננות בפני המיסיונריות של האמונות הדתיות. כתוצאה מכך הצטרפו במאה העשרים גם חילונים נאורים לאוהדי דתות אלוהיות וחילוניות קיצוניות, על אף הסכנה לאנושיותם הנובעת מכניעתם לתרבות הציות וקידוש האמצעים על ידי המטרה של מנהיגי הדת.
המארקיז קונדורסה היה הראשון שהבחין בזמן המהפכה הצרפתית, בהתפתחות דת חילונית בתנועה היעקובינית בהנהגת רובספייר – דת ללא אלוהים. צווטאן טודורוב (בספרו על השפעת “הנאורות” על זמננו) עומד על הדמיון בין מאפייני דת חילונית זו לבין המאפיינים שעליהם הצביעו ריימונד ארון וולאדאמאר גוריאן בתארם את הדתות החילוניות הקומוניסטיות והנאציות ואת הדמיון בין המאפיינים המשותפים לדתות אלוהיות ולדתות חילוניות.
המשותף לדתות האלוהיות והחילוניות הוא ביטול הריבונות והאוטונומיה של האדם, העברת מקור הסמכות מבני אדם החופשיים לבחור, לחשוב ולבקר, למנהיגים של הדת, ההופכים בעלי הסמכות הבלעדית, והמתיימרים לפעול בשם האלוהים או בשם אידיאולוגיה אוטופית משיחית.
מאפיינים משותפים לדתות אלוהיות ולדתות חילוניות טוטליטריות: השתלטות על חיי היחיד, על מדינות וקהילות וביצוע פשעים נגד האנושות 🔗
מתנגדי האתאיזם, כסולז’ניצין ודומיו, רואים באתאיזם מקור הפשעים נגד האנושות שבוצעו במאה ה־20 על ידי קומוניסטים ונאצים. לדעתם נגרמו פשעים אלה על ידי התפשטות “אי האמונה בחוק האלוהים”.
טענה זו מופרכת מעיקרה: [1] כיון שהמשטרים הקומוניסטים והנאציים נשלטים על ידי דתות חילוניות [2] כיון ש“חוקי האלוהים” נוצרו אף הם על ידי בני אדם [3] כיון שבשם האלוהים וחוקיו בוצעו ומבוצעים פשעים נגד האנושות על ידי מנהיגי ומונהגי הדתות האלוהיות.
גם מנהיגי הדתות האלוהיות וגם מנהיגי הדתות החילוניות גורמים למונהגיהם להפר את כללי הצדק האוניברסליים ואת עיקרי האמונה ההומניסטית בזכויות האדם לחיים, לחירות, לשויון ולחתירה לאושר.
גם בדתות האלוהיות וגם בדתות החילוניות מתבטלת זכותו של האדם לחשוב ולהביע דעתו לפי מצפונו בניגוד למיצוות מנהיגי הדת. למנהיגי כל דת טוטליטרית סמכות מוחלטת לצוות על אלה שמימסדי הדת השתלטו עליהם, לפעול בהתאם למיצוותיהם גם כאשר הם גורמים בכך פשעים נגד האנושות – כרצח המוני או רצח יחידים “כופרים” לפי הגדרת המנהיגים, כאיסור על אמצעים מונעי מגיפות רצחניות, כמניעת השכלה מנשים או כליאתן בביתן, כאפליית המחצית הנשית של האוכלוסייה וכד'.
בין המאפיינים המשותפים לדתות חילוניות ולתנועות דתיות אלוהיות:
ביטול מעמדו של האדם כריבון לחייו – מנהיג הדת החילונית או האלוהית הוא הריבון היחיד, מקור הסמכות הבלעדי.
מחוייבות מוחלטת לציות למיצוות מנהיגי הדת – כולל: מיצוות עתיקות שנוצרו על ידי מנהיגי הדת בימי קדם, פסקי הלכה של מנהיגי הדת בהווה, וכל מיצווה ופקודה של מנהיגי הדת המתבססת על זכותם הבלעדית לפרשנות עיקריה.
איסור על קריאת ספרים וצריכת מוצרי תיקשורת ותרבות – הפסולים לדעת מנהיגי הדת, בהיותם מביעים דברי ביקורת, סטיה או כפירה בדעותיהם של המנהיגים.
חינוך והשכלה המגבילים את מודעות החניכים – מונעים מהם הכרות עם דעות, אמונות ודתות אחרות, מחבלים בכושר הטבעי לביקורת ומחשבה עצמית המטילה ספק ושואלת שאלות אסורות לדעת מנהיגי הדת.
הצהרות אמונה ונאמנות לדת ומנהיגיה – המכוונות להרגיל בני אדם לחיות בתרבות הציות, להאמין בדעות ותאורי מצב ללא מבחני הפרכה והוכחה.
האילוף לציות מתבצע באיומי גיהינום בעולם הזה או הבא – בו מבוצעים עינויים ושיטות המתה לפי מסורת האינקביזיציה. למן הילדות מאיימת המציאות הגיהינומית על כל האוכלוסייה הנשלטת על ידי מנהיגי הדת האלוהית או החילונית. הפחד מפני הגיהינום מקפיא המחשבה ומגביר את הנאמנות למיצוות ולמנהיגי הדת, המשכנעים כי בידם לגרום לבני אדם להשלח אליו.
פולחן אישיות והאלהה של המנהיג העליון (החי או המת) – מבוצע במיגוון אמצעי הצגה – בתמונות ופסלים, בטקסים ותהלוכות, בשירי הלל ותפילה, בדרשות והרצאות המציגים את האלוהים או המנהיג העליון כמי שאינו יכול לשגות, כמי שאינו יכול לעמוד לביקורת.
רדיפה, הלשנה, הוקעה, חרם ורצח כופרים באמונות מנהיגי הדת – מעודדים על ידי מנגנוני ריגול, תעמולה וחינוך המציגים את חובת הנאמנות למנהיגים ולתנועה הדתית, כחובה עליונה על כל מחויבות ונאמנות לבני משפחה או ידידים. הצדקת רצח אישים הנחשדים על ידי המנהיגים הדתיים כסוטים מן הקו או האמונה המאושרת על ידי מנהיגי הדת – כמו המיצווה לרצוח אפיקורסים, או המיצווה לרצוח מחלל שבת, או המיצווה לרצוח מנהיגי המהפכה הסובייטית כשסטלין חשד בהם בסטייה, או המיצווה לירות למוות בכל מי שמנסה לברוח מהמשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית.
מיצוות רצח, ביזה, הרס והשמדה של אוכלוסיות הפסולות בעיני המנהיגים הדתיים – כמו מיצוות הרג הילדים, הנשים והגברים בעם עמלק, או מיצוות הרציחות ההמוניות שבצעו במסעי הצלב, או מיצוות הרציחות ההמוניות המבוצעות על ידי הג’יהאד, או מיצוות הרצח ההמוני בשואה, או הרצח ההמוני בקמבודיה הקומוניסטית, או ההמתה של המונים במחנות הגולאג, או ביצוע שיטתי, במשך עשרות שנים, של חטיפות ורציחות בני אדם על ידי ארגוני סוחרי קוקאין “מרקסיסטיים” כפארק.
המהפכה האמריקנית שהקימה דמוקרטיה עמידה בה הפרדת דת ממדינה והבטחת זכויות אדם, לעומת מהפכות של דתות חילוניות שיצרו משטרי רשע 🔗
רק מהפכה אלימה אחת נגד שלטון היחיד של מלכות “בחסד האלוהים” הצליחה להקים דמוקרטיה עמידה החותרת להבטחת זכויות אדם לכל אדם כיון שנפרדה מהדת, לא השליטה שלטון יחיד של מנהיג המהפכה ומנעה השתלטות כזאת בעתיד, עיגנה את החתירה להבטחת זכויות האדם לשווין והחתירה לאושר בחוקי היסוד של המדינה, ושימשה מודל לדמוקרטיות שקמו אחריה בארצות המערב – באירופה ובסניפיה בכל היבשות.
כעבור מאות שנים ממשיכה ארצות הברית של אמריקה להגשים בהדרגה את מטרות המהפכה שיצרה את הדמוקרטיה החילונית הראשונה. כל המהפכות האלימות האחרות שהתחוללו בשנים אלה יצרו משטרי דיכוי דתיים.
התנועות הדתיות החילוניות שחוללו מהפכות במטרות דומות לאלה של המהפכה האמריקנית, החליפו את שלטון היחיד של המלך בשלטון יחיד של מנהיג המהפכה, הפרידו את המדינה מהדת האלוהית אך השליטו בה משטרי רשע של דתם החילונית. המהפכות הגדולות בהנהגת רובספייר, לנין־סטאלין, מוסוליני, היטלר, מאו, פול פוט ודומיהם, ביטלו את זכויות האדם – כולל זכותו לחיות. החינוך לדה־הומניזציה בא במקום החינוך להומניזציה. חניכי דתות חילוניות אלה הפעילו מחנות עינויים והשמדה, וגרמו למיליוני אזרחים נאורים לשתף עימם פעולה או להמנע מפעולה נגד מעשי הזוועה.
פשעים נגד האנושות נחשבים על ידי מנהיגי דתות אלוהיות וחילוניות אלה כאמצעים להגשמת האוטופיה המשיחית של גאולת החברה והנפש האנושית לאור אידיאולוגיה מקודשת.
אחרי מלחמת העולם השניה, ובזכותה של הדמוקרטיה האמריקנית וכוחה, נוצחו ואחר כך קרסו רוב משטרי הרשע של הדתות החילוניות, אך גם בימינו ממשיכים להתבצע פשעים נגד האנושות על ידי מנהיגי דתות חילוניות (כמו בצפון קוריאה ובסין) ועל ידי מנהיגי דתות אלוהיות (כמו בארצות האיסלם הקיצוני ושלוחיהם).
הרג בני אדם מתבצע לא רק על ידי רצח באמצעות צבאות טרוריסטים, אלא לעתים על ידי איסורים של מנהיגי דת כמו איסור האפיפיורים על השימוש בקונדומים, שהיה לאחד מגורמי התפוצצות האוכלוסייה והתפשטות מגיפת האיידס, מגפה הפוגעת במיליוני נשים, גברים וילדים באיזורים העניים ביותר בעולם.
הגדול ורחב הממדים בפשעים נגד האנושות בארצות ובקהילות בהן הדת האלוהית שולטת, הוא האפלייה, הקיפוח והפגיעה הגופנית במחצית הנשית של האוכלוסייה, בין היתר: נישואים כפויים של ילדות לגברים מבוגרים (גם באוכלוסייה המוסלמית באירופה), ניתוח כפוי ללא רופא באברי המין של נערות (הירשי־אלי “כלא הבתולין” וה“כופרת”) ועוד.
על מנת לעמוד נגד סכנות אלה של השתלטות מנהיגי דתות חילוניות ואלוהיות על החברה והתרבות האנושית, שומה על הומניסטים המאמינים באמונות לא־דתיות – אתאיטסים, פנתאיסטים, דאיסטים ואגנוסטים – לפתח מערכות חינוך והשכלה אשר בהן ילמדו המאמינים להכיר את האמונות לפיהן הם חיים. חוסן רוחני של מאמינים באמונות הומניסטיות לא דתיות יגדל עם ההתוודעות השיטתית לעיקריהן, מקורותיהן, יצירות המופת המייצגות אותן, הביקורת והבחינה של עיקרים אלה והשפעות כל האמונות על חיינו – האמונות הדתיות והלא־דתיות כאחד.
ההתמודדות עם פחד החופש ועם גורמי הכמיהה לתרבות הציות, מובילה ל“חזרה בתשובה” ול“לידה מחדש” בקהילות דתיות 🔗
מדוע נוטים גם בימינו מיעוטים בקרב החיים בתרבות חילונית מערבית לוותר על זכותם להיות ריבונים לחייהם, לפעול מתוך חירות בבחירת דרכם בחיים, להעדיף מיצוות מנהיגי דת ופסקי הלכה שלהם על כללי צדק ועיקרים הומניסטיים, כאשר יש ניגוד ביניהם? מה גורם לתופעת “הנוצרים הנולדים מחדש” או לתופעת “החזרה בתשובה”?
אחד ההסברים לתופעות מוזרות אלה של וויתור על החופש לחשוב ולבקר, לבחור ולפסול, לבחון כל חוק ומיצווה במבחן המצפון ולא לפי כללי הציות, הוא הסברו של אריק פרום על הפחד מהחופש. בני אדם מפחדים מעודף ברירות, מהיותם לפתע בעלי סמכות בלעדית לבחור ביניהן. בקרב החיים ב“משבר המשמעות”, עליו עמד ויקטור פרנקל, מתקשים בני אדם להעריך פעילות שלהם כ“משמעותית” – מקדמת הגשמת מטרה ראויה.
חינוך ומסורת דתית אלוהית רבת דורות מנעו מבני האדם להעריך את אושרם כמטרת חיים, או את ההנאה מחיים טובים כמטרה ראויה ומוסרית.
כל אלה והתפוררות הקהילות המסורתיות והדתיות בגלי ההגירה ההמוניים, מהכפר לעיר ומארץ לארץ, הגבירו רגשות בדידות וכמיהה להתחברות מחדש לקהילה ולמנהיג שיטול את האחריות והסמכות ויכתיב מטרות וכללי התנהגות לכל אדם.
התעוררות כמיהה כזאת חזקה בעיקר בגיל ההתבגרות המתארך והולך בציויליזציה המודרנית. לא רק הילדות האנושית ארוכה יותר מהילדות של כל מיני החיות, אלא התארכות תקופת הלימודים דוחה את עצמאות האדם הרבה מעבר לגיל ההתבגרות הביולוגי.
ההרגל רב השנים לקבל מרות וסמכות של מנהיגים רבי כוח והשפעה על חיינו – האב, האם, המורה – מפתח רגשות מחוייבות לחיקוי מנהגים ומנהיגים. ההתוודעות אל החופש ממחוייבות לציית למיצוותיהם כרוכה במשבר.
התנועות הדתיות והקהילות הממוסדות המאורגנות עונות על רבים מצורכי הכמהים להחלץ מחירותם הרוחנית, מבדידותם החברתית, ומהצורך והאפשרות להחליט מה נכון ומה לא נכון לעשות בחייהם.
התמודדות עם משבר הרגשת חוסר המשמעות מסתייעת בהתוודעות לאמונה ההומניסטית במטרות החיים האנושיים ובמוסריות הפעולה למען הגשמתם. הפעילות למען הטבת חיי בני אדם בחברתנו ובחברת העמים מהנה אותנו. בפעילות חברתית מתחזקת האמונה של האדם בעצמו, ב“הדוניזם האלטרואיסטי” שלו, ובכוחו לשנות דברים במציאות שבה הוא חי. החופש לפעול לפי חוק מצפונו ושיקול דעתו של האדם הופך מחדש הזדמנות רצויה ופוסק להיות איום מביך.
המודעות להנאה הנגרמת לאדם על ידי ההנאה שהוא גורם לזולתו, מקבלת משמעות חברתית ותרבותית כשבני אדם מתחילים להאמין במוסריות מעשיהם המקדמים את החתירה לאושר שלהם ושל זולתם. פעילות נעשית משמעותית בעיניהם כשהם מודעים למטרתה הראוייה. מודעות כזאת הופכת למשמעותית כל יצירה העשויה לגרום הנאה לזולת, כל פעילות חברתית המוציאה בני אדם מבדידותם ומעשירה את רוחם, כל פעילות פוליטית למימוש עקרונות הדמוקרטיה, כל מעשה התורם שיפור והגנה על הסביבה הטבעית, כל לימוד ופעילות רוחנית המגבירים את עצמאותו של האדם וייחוד תרומתו לחברה שבזכותה הוא אנושי.
בישראל התפתחה תרבות יהודית חילונית בהשראת מורשת ה“יהדות כתרבות” בה מיושמים רבים מעיקרי האמונה באדם 🔗
בעם היהודי הואץ תהליך החילון עם התפוררות הקהילות הדתיות המסורתיות בגלי הגירה המונית. יהודים מצאו עצמם ללא קהילה במדינות לאומיות של עמים אחרים במערב, בעיצומם של תהליכי החילון. במעבר החד מחיים בתרבות דתית לחיים בתרבות חופשית מדת, עוצבו אורחות החיים של “החופשיים” המבטאים אמונות לא־דתיות.
בישראל התפתחה תרבות יהודית חילונית – תרבות חיים ויצירה – בה חיים רוב היהודים הישראלים, בשפתם הלאומית, בחינוך המוודע אותם לתולדות העם היהודי ומקורות תרבותו בעידן התנ“ך. רוב של עשרות אלפי היצירות שנוצרו בתרבות היהודית החילונית בישראל מבטא את ייחודה מהתרבות היהודית הדתית. הזיקה לתנ”ך ולנופי ארץ ישראל, המודעות לתרבות היהודית המסורתית והנבדלות ממנה – מאפיינים את רוב יצירות הספרות ואמנויות ההצגה הישראליות.
בתרבות היהודית החילונית בישראל התפתחו טקסים לא־דתיים לחגים ומועדים מסורתיים וחדשים – חגים ציבוריים וחגי מחזור החיים, להם היתה בעבר משמעות דתית, ועם התחדשותם קיבלו משמעות חדשה: ביטוי של אמונה ותרבות יהודית לא דתית, הגורמת הנאה למשתתפים בה.
בכל אלה – באורחות החיים, במיגוון יצירות הספרות, ההגות והאמנות, בטקסי החגים, בהתחדשות והתפתחות השפה העברית, ביחס לתנ"ך ולמקורות היהדות – מתבטאות האמונות הלא דתיות המנחות את חיי היומיום וחיי התרבות של רוב היהודים בישראל
אמונות אלה דומות לאמונות הלא דתיות הרווחות בימינו במערב. אך כיוון שכל תהליך הומניזציה מתחולל בתרבות לאומית, באים העקרונות ההומניסטיים הכלל אנושיים לביטויים תרבותיים וחברתיים ייחודיים לכל עם. אין ערכים מוסריים יהודיים, כל הערכים המוסריים הם כלל אנושיים, כשם שכל כללי הצדק הם אוניברסליים או שאינם כללי צדק. אך ביהדות, כמו בכל תרבות לאומית, יש ביטויים תרבותיים וספרותיים לערכי מוסר וכללי צדק, כמו זכויות האדם בספרות הדתית היהודית העתיקה ובחוקי היסוד של מדינת ישראל (חיים כהן: .“זכויות אדם במקרא ובתלמוד”).
מן הראוי שעיקריהן של האמונות באדם, מקורותיהן והיצירות המבטאות אותן בספרות, בהגות ובאמנות, יצירות שנוצרו ביהדות ובתרבויות העמים – יהיו לנושאי לימוד במערכות ההשכלה בישראל, אשר באמצעותם תועמק גם המודעות של יהודים חילוניים לאמונות אתאיסטיות ולא דתיות על פיהן הם חיים, כגון:
אמונה אתאיסטית הומניסטית בריבונות האדם על חייו, בזכויותיו לחירות, שוויון וחתירה לאושר.
אמונה בעצמאות הטבע המתנהל מעצמו לפי חוקי טבע המתגלים במדע.
אמונה לא־דתית באדם כמקור הסמכות לחוקק כללי צדק וערכי מוסר לפיהם יוערכו, יועדפו או יפסלו כל המיצוות והחוקים.
אמונה כי מטרת החיים היא הטבת חיי האדם וחתירה לאושר ההופכת לערך מוסרי – בהיותה אמת מידה להתנהגות ראויה – לפי כללי “ההדוניזם האלטרואיסטי”.
אמונה במחוייבות לזכויות כל אדם וכל עם לעצמאות, לדמוקרטיה, לחירות לשוויון, וליישום עיקרי צדק אוניברסליים.
אמונה בחינוך בתרבות הלאומית ההומניזציה של היחיד והחברה מתבצעת רק במסגרת תרבות לאומית, תוך פיתוח המודעות למורשתה ההיסטורית והתרבותית הייחודית.
לימודי התרבות היהודית עשויים לחשוף את הלומדים לתהליכי החילון בחברה המערבית והיהודית וכן לאופן בו הכפירה במחויבות למיצוות הדת נבעה דווקא מהאמונה באדם הריבוני ובזכויותיו. כפירה זו רווחת בקרב פנתאיסטים, דאיסטים, אגנוסטים ואתאיסטים. שומה על המאמינים באמונות ההומניסטיות הלא דתיות ליצור מערכת השכלה וחינוך שתעמיק את המודעות להיסטוריה של התרבות היהודית והאנושית. בהיסטוריה זו יש להדגיש את תפקידם של האתאיזם וההומניזם כמו גם את העיקרים המשותפים לכל האמונות באדם, כדברי חיים כהן:
“האמונה באדם, בקידומו, בשגשוגו ורווחתו, בכבודו וזכויותיו, בהבאת שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אויבינו. האם לא זהו חזון הצדק של נביאי ישראל החקוק באותיות של זהב על מגילת העצמאות של מדינת ישראל?”
ביבליוגרפיה 🔗
Baggini Jullian – Atheism: A very Short Introduction. Oxford University Press USA, 2003
Barnavi Elli ־ Les religions meurtrieres, Edition FLAMMARION. France 2006
Chadwick Owen – The Secularization of the European Mind in the 19th Century. Cambridge University press, (reprint) UK, 2000
Comte־Sponville Andre – L’Esprit de l’atheism – introduction a une spiritualite sans Dieu, Albin Michel France, 2006
Dawkins Richard – The God Delusion, Bantam Books UK, 2006
Dennett C. Daniel – Breaking the Spell, Religion, Natural Phenomenon, Viking Penguin Books. 2006
De Witt W. Norman – Epicurus and His Philosophy, University of Minnesota Press USA, 1954
Epictetus – The Art of Living: The Classic Manuel on Virtue, Happiness, and Effectiveness – a New Interpretation by Sharon Lebell, Harper, San Francisco USA, 1995
O’Connor Eugene (editor) – The Essential Epicurus: Letters, Principal Doctrines, Vatican Sayings and Fragments, Prometheus Books, Buffalo, N.Y. USA, 1993
Harris Sam – Letter to a Christian Nation, Knopf. New York, 2006
Hitchens Christopher – god is Not Great: How Religion Poisons Everything, Hachette Book Group, USA, 2007
Kogel Renee, Katz Zev (editors) – Judaism in a Secular Age: An Anthology of Secular Humanistic Jewish Thought, Library of Secular Humanistic Judaism, HYPERLINK, LIHJ, Detroit, 2002
Lucretius – On the Nature of Things, Translated, With introduction and Notes, by Martin Ferguson Smith, Hachette Publishing Company USA, 2001
French translation: Izio Rosenman, Paris. Editioms EI־Ouns, 2002
Malkin Yaakov – Epicurus and "Apikorism: The influence of the Greek philosopher Epicurus and Jewish Apikorisim on Judaism. Free Judaism Library. Jerusalem Milan Press, Detroit, 2006
Malkin Yaakov – Secular Judaism: Faith, Values, Spirituality. Valentine Michell, London, Portland:2003
Mill John Stuart – On Liberty, Penguin Classics, UK, 1974
Mill John Stuart – Utilitarianism, Penguin Classics, UK,1974
Minois, Georges – Histoire de l’atheism, Librairie Artheme Fayard France, 1998
Nussbaum C. Martha – The Theory of Desire: Theory and Practice in Hellenistic Ethics. Martin Classical Lectures, new series, Vol. 2. Princeton, NJ: Princeton University Press. 1994
Onfray Michel – Les sagesses antiques – Contre־histoire de la philosophie tome 1, Grasset & Fasquelle, France, 2006
Scharfstein Ben־Ami (Editor) – Philosophy East Philosophy West: A Critical Comparison of Indian, Chinese, Islamic and European Philosophy New York, Oxford Univ Press, 1978
Russell Bertrand – Why I am Not a Christian, Simon & Schuster USA, 1957
Twain Mark – Letters From The Earth, Harper & Row, UK, 1962, 1974
Todorov Tzvetan – L’Esprit des Lumieres, Robert Laffont, S.A, Susana Lea Associates, Paris, 2006
Wilson A. N. – God’s Funeral, Abacus, UK, 2000
בידרמן שלמה – פילוסופיה הודית: קווי יסוד, תל אביב; מטכ“ל (ספרית “אוניברסיטה משודרת”) קצין חינוך ראשי, גלי־צה”ל, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תש"מ 1980
בידרמן שלמה – ראשית הבודהיזם, תל אביב,: מטכ“ל (ספרית “אוניברסיטה משודרת”) קצין חינוך ראשי, גלי־צה”ל, משרד הבטחון־ההוצאה לאור, תשס"ו 2005
בן שחר טל – באושר ובאושר, הוצאת מטר, 2007
בר הלל מיה (עורכת) – רציונליות, הוגנות, אושר, מבחר מאמרים מאת דניאל כהנמן ואחרים, אוניברסיטת חיפה והוצאת כתר, 2005
מלכין יעקב – יהדות ללא אל? יהדות כתרבות תנ"ך כספרות, ספריית היהדות החילונית, הוצאת כתר, ירושלים 2004
מלכין יעקב (עורך ראשי), בן צבי אורי (עורך) – “יהדות חופשית” – כתב עת ליהדות חילונית הומניסטית כרכים 2004 – 1995
רז יעקב – זן בודהיזם פילוסופיה אסתטיקה, תל אביב: מטכ“ל (ספרית “אוניברסיטה משודרת”) קצין חינוך ראשי, גלי־צה”ל, משרד הבטחון־ההוצאה לאור תשס"ו־2006
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.