"עַכְשָׁו נִשְׁאַר לְבַד הַקֻּקִיָּה

לְהֹדִיעַ,

כָּל שָׁעָה כָּל שָׁעָה,

מִן הַחֶרֶשׁ שֶׁל הַחֶרֶס.

הַשָּׁכֵן שֶׁלִּי שְׁעֹן

הַקֻּקִיָּה שֶׁל הַשָּׁכֵן שֶׁלִּי שַׁלֹם"

אבות ישורון

מתחבט על כותל הרקיע בשפת השדות, במרחביהם היו בתי הפרוור מפליגים ואובדים, יצא מדעתו לעת ערב ענן זרזירים שחור - רחב וקצר, דבק ופרש, נאחז ושולח, חג ונמוג, התיישר והתעקם, סוגסג ונצרף - בשר ורוח שימשו בו בערבוביה. מן המרפסת, הנשטפת גאות דמדומים, השקיף על מחול עוויתות הגוף אחוז הדיבוק הבן הצעיר.

בסלון, מאחורי גבו, היו נשמטים אחרוני המנחמים. האח הבכור ואשתו נפרדו בלאות ופנו לשוב אל ביתם. רק צילה של אמו עוד היה צומח וקמל לאור הנורה הצהבהב, מגשש אנה ואנה, תר אחר שעתו סחרחר כמחוג חופשי. מבלי להסב את מבטו שאל אם תרצה שיכין לה משהו, אך אלמנת אספן השעונים ענתה שאינה רעבה ופרשה אל חדרה האפלולי.

היא בקשה לחמוק מרחשו של חדר האורחים, מאותה המיה, אשר ברבות השנים נצטברה טיפין טיפין, ונבללה בשאר רעשי הבית. אך כעת משנתרוקנה הדירה, כשהיא שרועה על גבה במיטתה הריקה, חשה פתאום באותה אוושה, צפה ועולה, פולשת לחדר השינה ומתערבלת סביב לפעימות ליבה.

עם חלוף ימי השבעה הלכה גם המיה זו ושככה. היא לא יכלה לשאת עוד בעול מתיחת הקפיצים, שהייתה חלק משגרת ימיו שלו - אותו טקס יומיומי, שנהג לקיים באדיקות מרגע שעמד על דעתו, פולחנה של דת שמעולם לא באה בסודה וסירבה בתוקף לדבוק במצוותיה. במהלך ימי אשפוזו של האספן, כשהיה שב מי מבני המשפחה מן התורנות אצל מיטת חוליו, יש והיה מבקש להיאחז לרגע בתקוה חמקמקה. אז, בניסיון לשמר משהו משגרת החיים שהופרעה, היה עובר ומסובב בקצות אצבעותיו המגושמות את הכפתורים, את החוגות ואת כנפי המפתחות - נבוך כחילוני בקרבו של מניין מאמינים.

אבל משעה שמת האספן, הלך האוסף הגדוש והמרטט הזה - שבחייו היה מלמולו נמזג בכל דבריו ופרצופי שעוניו בולשים אחריו מכל פינה - וקפא. בשובל הימים שלאחר הלוויה היו השעונים העתיקים, באין להם רועה, כושלים וגוועים לאיטם – שעות פזורות, מצבות מחרישות, עקבות שאון חייו שנישא עם רוחות הזמן. שעון שעון, בבוא זמנו, היה מתאמץ מאמץ אחרון ואז נופח את נשמתו וחדל מלתקתק, היה פושט את מחוגיו או אוספם על פי דרכו - בעווית גוויעה מוזרה, כנשיאת ידיים לשמים בתחנון תפילה, או כשמוט כתפיים, טומן את כפו המחודדת בחיקה הצנוף של הספרה שש.

פה נתקבעה מטוטלת אורלוגין, שם שבת מנגנונו הכמוס של שעון שידה איטלקי. חבורת הקוקיות העליזה פסקה מלברך לשלום ציפור את רעותה ואחת אחת הסתגרו להן מאחורי דלתן ומיאנו לצאת עוד. ההמולה מחרישת האוזניים שנהגה להתעורר בפתחה של כל שעה משעות היממה, אותה קקופוניה מהדהדת של צלצולים וקריאות קוקייה, הייתה הולכת ושוקטת ועמה דעכה גם טינת השכנים הרומצת.

בשכבה כך הרהרה כי לא ירחק היום בו לא יוותר עוד דבר מכל אלה למעט צפצופו הטורדני של השעון האלקטרוני, המדרבן להקיץ מן החלומות העגומים - אותם זנבות עשנים של ימים נסוגים, המתפוגגים באווירו הפושה של זמן צלול וזר.