פתח דבר    🔗

לפני עשר שנים יצא ספרי על אותו הנושא באנגלית (Hebrew: The Eternal Language) בהוצאת ה“ז’ואיש פובליקיישן סוסייעטי” בפילדלפיה. הספר ההוא נועד מלכתחילה לקורא האנגלי שאינו נזקק ללשון העברית כלל, או שידיעתו בלשון זו קלושה. לפיכך נאלצתי לפשט ואף לקלש את התוכן במידה מרובה, כדי שיהא שווה לנפש הקוראים מסוג זה. בצורתו זו לא הניח הספר את דעתי מכמה טעמים והרגשתי את הצורך והדחף לכתוב אותו מחדש, בניסוח אחר, בלשון העברית ובכיוון לקורא העברי השולט בלשון העברית והמעונין בשבילי התפתחותה.

הנושא הנידון רחב ועמוק. כמה שטחים בתקופות הלשון, וביחוד בתקופות המשנה, עדיין טעונים בדיקות ממצות וחקירות קפדניות. מחקרים אחדים חשובים בנידון זה כבר נתפרסמו בזמן האחרון, אבל ספר מקיף ושלם עוד לא הופיע.

הרבה פקפקתי בשאלה אם הגיעה השעה לכתוב את תולדות הלשון העברית לכל תקופותיה. אולם כמורה ללשון העברית במוסד עליון חשתי את הצורך והדרישה לספר שכזה, וראיתי חובה לעצמי לטפל בנושא ולתרום תרומתי להבהרתו. רציתי להתוות לתלמידי המבוגרים ולקוראי המשכילים, בסגנון חי וטבעי, את שבילי הלשון העברית בהתהוותה והשתלשלותה – על האבנים, כביכול; לעומת הצורה המגובשת, על כל כלליה ובנות־כלליה, שבה מוצגת הלשון בשעורי הדקדוק הנהוגים.

ברי לי שלא מיציתי את הנושא הנידון לכל גווניו ושהנחתי מקום לחוקרי הלשון להתגדר בו, להרחיבו ולהעמיקו. ברם אם ספרי זה יגרה את רצון הקוראים להתענין ולהתעמק בנושא זה ולחקור את מצפוניו והיה זה שכרי.

תודתי נתונה בזה לחברה “ז’ואיש פובליקיישן סוסייעטי” על רשותה האדיבה להשתמש בצילומים שבספר האנגלי בשביל ספרי העברי, וגם לתלמידי עוזיאל עדיני שהואיל בטובו לעזור לי בחיבור המפתח.

זאב חומסקי

 

פרק א' עם עם ולשונו    🔗

תכונות הלשון ביסודה    🔗

הלשון מהי? מה בינה ובין מחשבות אדם ורגשותיו? האם היא לבוש המחשבה והרגש, או עצמן ועיקרן, קרקע גידולן ושגשוגן של תכונות אלה? האם הלשון היא תולדה מחוייבת מחיי האדם הקיבוצי והחברתי, או פרי נסיונותיו וחוויותיו של האדם הפרטי? האם ניתנה הלשון לאדם במתנה, או פרי הגיונו ורוח יצירתו היא?

בשאלות אלו וכדומה להן נתחבטו החוקרים מקדמת דנא. הקדמונים האמינו שהלשון היא מתנת אלוהים, וכל אומה טענה שהלשון שלה היא היסוד או האם של כל הלשונות. וכבר אמרו חכמינו ז“ל: “כשם שניתנה תורה בלה”ק כך נברא העולם בלה”ק",¹ ועל פי המסורת היהודית, העברית היא הראשונה בלשונות העולם.

בימינו באו החוקרים לידי מסקנה שאין לשון ניתנת בצורה מגובשת ואין ליחס לאיזו לשון שהיא זכות אבהות או אמהות ליתר הלשונות. הלשון היא פרי התפתחות אטית והדרגתית. בת לוואי היא למחשבה ולרגש. גידולה ושגשוגה מתקדמים בד בבד עם התקדמות המחשבה והרגש. אף זו: הלשונות מסתעפות מגזעים שונים, שהשוני שבהם מרובה על המשותף, ומתחלקות הן למשפחות שונות בעלות תכונות משותפות, שעליהן נרחיב את הדיבור בפרק הבא.

לאור הבדיקות והחקירות בתולדות התפתחות הלשון מסתבר שמלכתחילה, בראשית התהוותה, לא שימשה הלשון להביע מחשבות אלא, בעיקר, היפעלות והתפעלות. כשעוקבים אנו אחרי תולדותיה של לשון בני אדם, מראשית צעדיה, עד כדי תכלית יכולתנו, הרינו מוצאים “שהלשון הקדומה ביותר לא היתה שכלית כל עיקר, שהיתה מעין בית בחצי־הדרך בין שירה ודיבור, מעין ערב־רב של צלילים ארוכים ששימשו פורקן לרגשות עצומים יותר מאשר מבע למובן השכלי שלהם…”²

ברם, גם בימינו משמשת הלשון אצל ילדים (תכופות גם אצל מבוגרים), בעיקר, מוצא לפורקן רגשותיהם, ופחות מכן כלי לנסח ולהביע מחשבותיהם³. כידוע, אצל ילדים ואולי גם אצל אנשים פרימיטיביים, מחשבה ודיבור מצורפים זה בזה. סוף מחשבה בדיבור תחילה. מדברים הם לעצמם בלי כל רצון וכוונה להשמיע ולמסור מחשבותיהם לאחרים. זהו דיבור לשם דיבור, לשם סיפוק יצר הגידול וההתפתחות. גם אצל אנשים בני תרבות עליונה יש שאדם מרגיש צורך לשפוך את הגודש שבנפשו בינו לבין עצמו בדיבור פה או בכתב. יש לשער שהאדם הקדמון הביע את רגשותיו על־ידי ריקוד, זמרה, תנועות והעוויות, וגם תערובת קולות שונים. עם התפתחות שכלו והתעדנות הרגשתו נדחו כל אלה לתחומים מיוחדים, ולשון הדיבור תפשה את מקומם, בעיקר בשטח השכליות, החוויה וההרגשה הצרופה.

הקשר בין הלשון לבין השכל והרגש    🔗

אמור מעתה שהלשון, המחשבה והחוויה כרוכות הן ודבוקות זו בזה כשלהבת בפתילה. אין הלשון סתם כלי־שרת אלא איבר מגופה של המחשבה והחוויה של האדם. עדיין שנוי הדבר במחלוקת אם אפשר למחשבה להתקיים בצורה ערטילאית ומופשטת מן הלשון. חוקרי הפסיכולוגיה מכירים, בדרך כלל, שפעולה פסיכית בלתי־מודעת ובלתי־מובעת במלים אפשרית היא. אולם הכל מודים, שרק באמצעות הלשון באות המחשבה והחוויות של אדם לידי גילויין, התבהרותן והתפתחותן השלמות. “אין בינה אלא מוצג המסובב על־ידי דיבור… המחשבה, במובן זה, אינה אלא חישוב (היינו, חיבור וחיסור) של תוצאות שמות מוסכמים⁴ כלליים, לשם ציון וסימון מחשבותינו… אין ילדים… מחוננים בתבונה כלל עד שרוכשים את השימוש בדיבור”.⁵ המחשבה זקוקה ללשון כשם שאמנות זקוקה למכשירים. עיכוב או פיגור בהתפתחות הלשונית של אדם מביא בעקבותיו עיכוב או פיגור בהתפתחותו השכלית והרגשית, וגורם לקהות הרגש, לקשיחות הלב, ולטמטום המוח. אלמים ועלגי לשון יוכיחו. נוטים הם, כידוע, לאכזריות, והתפתחותם השכלית אטית היא ונמוכת דרגה, פרט לאלה שמצאו להם אמצעים אחרים מספיקים להתבטאות. מכאן הגישה הפסיכו־אנאליטית לשחרר על־ידי דיבור והתבטאות את הרגשות הכבושים מתחת לסף ההכרה, ולהביא את החולה בדרך זו לידי דעת עצמו ולידי הכרת הצורך לבקש ארוכה למחלתו הנפשית.

הדברים אמורים בלשון ביחס ליחיד, והוא הדין בלשון ביחס לחברה. כשם שהמחשבה של היחיד באה על תיקונה המלא והשלם על־ידי הלשון אף המחשבה של הקיבוץ או הקבוצה כן, הואיל ויש מחשבה לקבוצה כשם שיש מחשבה ליחיד. המחשבה של היחיד אינה ישות כשהיא לעצמה, שנתפשת על־ידי החושים. מציאותה ניכרת במידה שהיא מתגלמת בהתנהגות ופעולה, ומסתמלת במלות הלשון. הוא הדין במחשבת הקבוצה. זכרונותיה ושאיפותיה, קניניה וערכיה של הקבוצה, שהם פרי נסיונותיה וחוויותיה, מסתמלים במנהגים וטקסים, וביחוד בלשון, ונמסרים מדור לדור ומטביעים את חותמה המיוחד של הקבוצה, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית, בחברת בני אדם. על־ידי הלשון מתלכדים כל חלקי הקבוצה לחטיבה אחת ואחידה, והלשון היא המעצבת את דמותה של הקבוצה והקובעת את ייחודה. דרגת התפתחותה התרבותית של הקבוצה ורמת ייחודה הרוחני עולות בד בבד עם התפתחות לשונה. הלשון היא, איפוא, מעין תעודת זהות לעם. עם אבדן לשונו מאבד העם את זהותו.

“מות וחיים ביד־לשון” (משלי י"ח, 21) ו“כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא בראו אלא במאמר שנאמר בדבר ה' שמים נעשו”. (תהל. ל"ג, 6).⁶ הקדמונים ייחסו כוחות יצירה ושלטון ללשון ומלותיה.⁷ גם במיתוס הקדמון שבהודו העתיקה, בדומה לסיפורי הבריאה שבתורה, מסופר שנברא העולם במאמר או במלה שבלשון. אלוהים אמר “יהי” ויהי.⁸ אותו רעיון מונח ביסודו של הפסוק הראשון בבשורת יוחנן: “בראשית היה המאמר”, מאמר זה – ה“לוגוס” – נעשה קנין־יסוד בתורת הנצרות. מושג ה“לוגוס” (התרגום המדויק ביוונית הוא “דיבור”) מקורו, כנראה, בפילוסופיה היוונית, שבשיטת אריסטו וגם זינון הסטואיקן, שלפיה ה“לוגוס” (המלה) מזדהה עם השכל הטהור, היא הסיבה הראשונה הבלתי־מסובבת, שקבעה את הצורה ואת הסדר של הבריאה. הרי שהלשון והשכל – היינו הך. מעורים הם ומזוגים זה בזה מבראשית ואינם ניתנים להפרדה. כדאי לציין שאף בשורש העברי “הגה” גלומות המשמעויות של דיבור וחשיבה גם יחד.

אולם אין קשר סיבתי בין השכל ובין המלה. מקובל אצל החוקרים בימינו שפרט למספר של מלים מחקות קולות (אונומטופיאה) ומלות קריאה (אינטרייקציות), אין לקבוע שום כלל או חוק לקשר שבין ערכי הקולות שמהן מורכבות המלים ובין המושגים שהם מציינים. הכוונה שבמלים מבוססת על חוויות והסכמים שבין קהל הדוברים בלשון זו. אין הכוונה מעורה בתוך המלה אלא בתוך החוויה של הדובר או הכותב בקשר למלה זו. כמו כן, אין השומע או הקורא תופש את הכוונה של המלה בשלמותה או בדיוקה אלא אם כן קנה לעצמו אותה מערכת החוויות, שמתוכה נובעת המלה. מכאן שאין לשון אחת מתורגמת ללשון אחרת די צרכה.

יתר על כן, גם אותה המלה במערכת תרבותית או אידיאולוגית אחרת פושטת את משמעותה העיקרית ולובשת משמעות אחרת. לא הרי המלה “דימוקרטיה” בכל גיווני משמעותה במשבצת התרבותית וההיסטורית של אמריקה כהרי משמעותה במסגרת האידיאולוגית של רוסיה הקומוניסטית וגירוריה. שתי האומות האלה דוגלות בשמה של “דימוקרטיה” אבל זו מתכונת לדבר אחד, וזו – לדבר אחר. כיוצא בזה המונח “צלבנות” או “מסע־צלב”, על כל צירופי הזכרונות שהוא מעורר, אינו דומה אצל עמי הנוצרים לזה שאצל היהודים והמוסלמים. אי אפשר לנתק מלה מתוך רקמת נסיונות וחוויות של אומה אחת ולהעתיקה לתוך הרקמה התרבותית וההיסטורית של אומה אחרת, מבלי שתשנה המלה איזה גוון יסודי ומיוחד במשמעותה.

ולא עוד אלא שגם באותה המלה, בתוך המסגרת הלשונית של אותה האומה, חלים גלגולי כוונה בתקופות שונות, בדורות שונים ובחוגים אידיאולוגיים שונים. לדוגמה – המלה “ציונות”. עם חליפות הזמן ותמורת המאורעות והאידיאולוגיות נשתנו גיווני הכוונה של מלה זו, ביחוד אצל הצברים במדינת ישראל. לא הרי משמעותה של מלה זו בתקופת חולמי ציון ולוחמיה לפני ייסוד מדינת ישראל כהרי משמעותה אחרי ייסוד המדינה, ולא הרי משמעותה בחוגי הציונים בתפוצות כהרי משמעותה בקרב הצברים במדינת ישראל. אלה דורשים אותה לשבח ואלה לגנאי, אלה לחיוב ואלה לשלילה. מכאן שיבושי ההבנה שבין סיעות שונות המביאים לידי תגרות, מריבות ומלחמות. לא נכונה היא, אם כן, הדעה הרווחת שריבוי לשונות הוא הגורם למלחמות ומריבות, ושהשלטת שפה בין־לאומית משותפת תשרה את השלום בעולם. הנכון הוא, אולי, שמריבות וחילוקי דעות מביאות לידי “רבוי לשונות” ושיבושי הבנה, עד שגם המדברים באותה הלשון לא יבינו איש את שפת רעהו.

הלשון כמפתח לתרבות האומה    🔗

היוצא מכל זה שהלשון היא המפתח לנשמת האומה ותרבותה, לחוויותיה ונסיונותיה, לצרכי חייה ולבחינת־עולמה. ויפה אמר הבלשן הידוע אדוארד ספיר: “אפשר לראות את הלשון כמדריך סמלי לתרבות”.⁹

לכל אומה ולשון יש אוצר של מלים וביטויים שבהם אצורים וגלומים קניני רוחה, ערכי מחשבתה וחוויות היסטוריות של האומה. מצור נשמתה של האומה הם חצובים, וממקבת בורה הם מנוקרים. אין מלים וביטויים אלה ניתנים להיתרגם, מבלי לפגוע בצפור נפשם. גם אי אפשר להפריד בין הנסיונות והחוויות הקיבוציים ובין המלים שבהם הם מעורים ומשובצים. למשל, למלה האנגלית “פיליבוסטר” היתה לכתחילה משמעות של שודד־ים או לסטים. באמריקה קיבלה מלה זו משמעות אחרת לגמרי – היינו: עיכוב בתחוקת חוקים על־ידי נאומים ארוכים ותחבולות אחרות. המלה “פאירסאיד” (ליד האח או הכירה) קיבלה בזמנו של הנשיא המנוח פרנקלין ד. רוזוולט, משהתחיל בשורה של שיחות לעם שקרא להם “פאירסאיד צ’אטס” (שיחות ליד האח), גוון חדש לגמרי של משמעות היינו: שיחות רעים אינטימיות. במידה שחוויותיה ונסיונותיה של אומה יותר מרובות ועשירות, בה במידה מתרבים הביטויים והמלים מסוג זה.

מטעם זה מרובה הוא אוצר המלים מסוג זה אצל עם ישראל עתיק הימים ועתיר הנסיונות. הדוגמות מרובות, ואפשר לטפל כאן רק בקצתן. למשל, מעט מאד הוא הצד השווה שבין המלה “שלום” ובין המלה המקבילה peace. למלה האנגלית יש מובן של פאסיביות ואפילו של שליליות: העדר מלחמה והתנגשות. מה שאין כן במלה העברית “שלום”, שיש בה גווני כוונה אקטיביים וחיוביים, כוונה של שלמות, הצלחה, בריאות, והארמוניה בגוף ובנפש, וכו'. מברכים אנחנו איש את רעהו בשלום. יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן. המלה האנגלית המקבילה אינה הולמת כלל את המכוון בכל הענינים האלה. הוא הדין בהבדל שבין המלה “צדקה” ובין מלת תירגומה “צ’אריטי”. לא ראי זאת כראי זאת. האיש הנותן “צ’אריטי” עושה זאת מרצונות הטוב, ורואה את עצמו כראוי להכרת־טובה מצד המקבל העלוב שהוא בבחינת נחות דרגה. מה שאין כן ה“צדקה” שהיא חובה על הנותן, ואין הנותן בן־חורין להיבטל הימנה. “אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה”.¹⁰ לעניים יש זכות לדרוש צדקה על־פי הדין ועל־פי הצדק והיושר. אין הם חייבים להכיר טובה לנותן, כי לא משלו הוא נותן, אלא ממה שהפקיד אלוהים בידו על מנת להעניק לאחרים. מושג זה זר לגמרי במלה המקבילה באנגלית.

מה הדמיון, למשל, בין המלה העברית “מצוה” ובין המלה האנגלית “קוממאנד” או “קוממאנדמנט”? גדליהו, בסיפורו של יהודה שטיינברג בשם זה, אינו יכול להבין מדוע אין הרשעים שומרים את המצוות. הלא כל עיקר רשעותם, הוא טוען, הוא בזה שהם בעלי־תאווה ורודפי תענוגות, ומה לך תענוג גדול יותר משמירת “המצוות הטובות, המשמחות את הלב ומרחיבות את דעתו של אדם? שוטים הם! שוטים ואומללים! לא די שאין להם חלק בעולם הבא, אלא גם מן העולם הזה אינם נהנים כל צרכם…” האדם המקיים “קוממאנד” או “קוממאנדמנט” עושה זאת מאונס או מתוך כפייה מוסרית ואינו רואה “לשמחה מה זו עושה”.

אחדים מעיקרי האמונה הנוצרית יסודם אולי בתרגום מוטעה או בלתי מדוייק של המלים העבריות במקור העברי במקרא. ככה, למשל, בהשפעת הפילוסופיה הניאו־אפלטונית או הפילונית, נוצר בנצרות העקרון של מלחמת הרוח, שהיא היסוד הטוב והיפה באדם, עם הבשר שהוא יסוד הרע והחטא. תרגום המלים העבריות “רוח” ו“נפש” ללשון הפילוסופיה הפילונית היוונית הוא שגרם לסילוף הכוונה של מלים אלה. כידוע אין למלים העבריות האלה שום גוון של כוונת ניגוד לגוף או בשר. הרוח, או הנפש, במסגרתה המקראית אינה מקור הטוב, כשם שאין הבשר או הגוף מקור הרע. יש רוח לכל בשר ונפש לכל חי, ואין אלה סגוליות רק לאדם. הרוח והנפש הן כוח דינאמי, המעורר, המפעיל והמניע בגוף, אבל אין בגוף משום שחיתות וטומאה לעומת הקדושה והטהרה שבנפש והרוח, כפי שנקבע בתורת אפלטון והנצרות. גם המושג של “הריון בקדושה” מבוסס, כידוע, על תרגום מוטעה בשבעים של המלה “עלמה” (יש' ז, 14).

כיוצא בזה, אי אפשר למצוא תרגום מספיק וממצה למלים וביטויים כגון: תורה, מסירות נפש, קידוש השם, חילול השם, וכדומה. מלים וביטויים אלה ספוגים זכרונות, רמזים, בנות־קול ואסמכתות (אסוציאציות) שנצטברו במשך תולדות העם. בתרגום מתרוקנים הם מתוכנם, וכוונתם מידלדלת ומסתרסת – בחינת “יציאת נשמה וגוף קיים”.

העברית ממשיכה את חייה במחתרת    🔗

מטעם זה נשתקעו הרבה מלים וניבים עבריים בדיאלקטים ובלשונות הזרות שהשתמשו בהם בני־ישראל במשך ימי גלותם בארצות פזוריהם. כארבעת אלפים מלים עבריות נמצאות למשל בשפת אידיש, ומבחינה זו יש לומר שהדיאלקטים האלה, וביחוד שפת אידיש, שימשו כתריס בפני סכנת השכחה של הלשון העברית.

מדעת או שלא מדעת הרגישו היהודים, דוברי אידיש, כי במלים האלה נתגלמו ונצטברו ערכים לאומיים וקנינים דתיים שאין להם דרכי ביטוי מספיקות וממצות בלשון אחרת. אף זו: יש גם שהשתמשו במטבעות לשון וניבים עבריים, אלא שהלבישו אותם בלבוש השפה המדוברת, כמו שנראה להלן.¹¹ כל עוד חיו היהודים את חייהם המסורתיים והיו מעורים ומושרשים במקורות העבריים של דתם ותרבותם, היו זכרי־לשון וניבים עבריים שגורים בפיהם והיו מרחפים בחלל האוויר, כביכול. אפילו יהודי פשוט מעמי הארץ כטוביה החולב, למשל, שלא היה מצוי אצל ספרים, קלט את הניבים והמלים האלה והיה מפליט אותם מפיו לכל עת מצוא, אם גם לפרקים, בסירוס כוונה.

מבחינה זו אפשר להניח שמעולם לא ניתק פתיל חייה של הלשון העברית בין היהודים. רקימת חייה נמשכה במחתרת, כביכול, מתחת לשכבת השפה המדוברת, והיא הטביעה את חותמה עליה. בבתי־התפילה, בבתי־המדרש ובבתי־הספר המשיכה הלשון העברית תמיד את חייה התקינים ללא כל מעצור. בימי צרה ומצוקה, בשעות ייסורים ועינויי גוף ונפש, ברגעי שמחה והתרוממות־הרוח פנו אבותינו ללשון זו, ובה שפכו תמיד את שיחם והגיגם.

גם עניני הקהילה בתפוצות היו מתנהלים עד ראשיתה של מאה זו בשפה העברית. סופרים רשמיים היו כותבים בעברית צוואות, שטרי־מכירה, תנאי אירוסין וכיוצא בהם. גם פנקסי המסחר היו נערכים, בדרך כלל, בעברית. כשהתחילו מטיפי ההשכלה, בגרמניה במאה השמונה עשרה וברוסיה במאה שאחריה, להטיף לתיקונים בדת ולשינוי־ערכים ביהדות ראו צורך להשתמש בשפה העברית לתכליתם. גם הדיבור העברי לא נסתלק לגמרי מן העולם העברי כמו שנראה להלן (פרק י"ב).

הלשון העברית סייג לחיותה של תורת ישראל    🔗

חז“ל שקדו על שמירת המקור העברי של המקרא, לפי שבו במקור ביקשו ומצאו סמך לשינויים שנתחוללו בעקבות התמורות של נסיבות החיים. מקור זה היה להם למעין שממימיו שתו, ושבו חזו חזות הכל. אולם מימיו של מעין זה צריכים להיות תמיד מים חיים ושוטפים, כדי שיעמוד בהם כושר ההסתגלות וההשתנות, משום ש”יש ע' פנים בתורה“¹², ואין צורך להוסיף שרק למקור העברי נתכוונו. ואילו התרגום קובע ומקפיא את כוונת המלים, הואיל וכל תרגום הוא בבחינת פירוש המשקף את דעותיו הפרטיות של המתרגם, או את הדעות המקובלות בין חדרי הסיעה או הכת שהוא שייך לה. צא וראה כמה פירושים ומדרשי אגדה ניתלו, למשל, במלה הראשונה של התורה “בראשית”: למה התחילה התורה בב' ולא בא'? מה משמעות המלה “ראשית” ו”בראשית"? וכיוצא באלה. מה שאין כן במלת התרגום. על־ידי התרגום נקפאת המלה ושוב אי אפשר לדרוש אותה כמין חומר.

לא ייפלא, איפוא, בעינינו מה שאמרו חז“ל על היום שבו ניתרגמה התורה ליוונית, כי “קשה היה היום לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא ניתנה להיתרגם כל צרכה”.¹³ ועוד אמרו: “… המתרגם פסוק כצורתו הריהו בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף”.¹⁴ ייחודו של עם ישראל הוא בזה שאצלו נשתמרה התורה הכתובה במקורה, ושלפיכך הרשות והיכולת בידו לפרש, לחדש ולהוסיף – הכל לפי צורך השעה ולפי שינוי התנאים. “ולפי שצפה הקב”ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית, והם אומרים: אנו ישראל… אמר להם הקב”ה לעכו“ם: אתם אומרים שאתם בני איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו – הם בני, ואיזו היא – זו המשנה שניתנה על פה והכל ממך לדרוש”.¹⁵ ודברי ימי ישראל יוכיחו – כל קיבוץ יהודי שנשתמרה אצלו התורה במקורה העברי נתקיימה התורה בידם, וכל קיבוץ יהודי שלא נשתמרה אצלו התורה במקורה העברי, לא נתקיימה התורה בידם וסופו טמיעה וכיליון.

הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של היהדות האלכסנדרונית, שהיתה מרובת אוכלוסין, בת מליון איש, בערך, בראשית התקופה הנוצרית.¹⁶ רבת השפעה היתה האוכלוסיה היהודית באלכסנדריה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית; אף היתה אדוקה וזהירה בשמירת מצוות, ובנתה היכלי־תפילה נהדרים, אבל מן הלשון העברית התרחקה. עיסוקה בתורה ובתפילה היה בלשון היוונית. במשך ארבע מאות שנה התבוללה יהדות זו כמעט לגמרי, ובראשית המאה החמישית כאשר התחילו קיריל ונזיריו ל“טהר” את אלכסנדריה מיהודיה, מצא בה רק כארבעים אלף יהודים. על דוגמה זו אפשר להוסיף כהנה וכהנה.¹⁷

חתימה    🔗

כללו של דבר, הלשון היא קרקע גידולו והתפתחותו של כל עם ועם, וחותמה טבוע בחיי רוחו וקניני תרבותו. עם עם ולשונו, ויש שמתמזגות שתי המלים (עם ולשון) למושג אחד.¹⁸ על־ידי הלשון מנחיל כל דור ודור שבעם את ערכי תרבותו שנצטברו במשך הדורות לדור הבא בעצם טוהרם המקורי, ועל־ידיה מתלכדים ומתמזגים כל הדורות וכל התפוצות של העם לאומה אחת ומיוחדת. הילד הלומד את לשון עמו קונה לעצמו את דרכי המחשבה ותפיסת־העולם של עמו, ושערי אוצרות רוחו של עמו נפתחים לפניו.

הלשון העברית היתה בת לוויתה של האומה היהודית על כל נסיונותיה והתפתחותה הדתית והתרבותית במשך כל הדורות והתפוצות מיום היותה ועד ימינו – ימי תחית העם ולשונו בארץ אבות. “בדרך נדודיה הרבים של האומה צריכה היתה למעט במשא, כדי שתוקל עליה המלחמה, החליפיה את המרובה ב’מועט המחזיק את המרובה' והגיעה לידי הפשטה עליונה. הלשון נעשתה, איפוא, שומרת חינם של כל הקנינים הלאומיים. משל למי שנתן את כל נכסיו במרגלית ובלעה – מיראה מפני הלסטים. המרגלית זוהי הלשון. הלשון היא שטר – שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאברינו. מי ששומר בידו את השטר – זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר – פקעה זכותו על הכל”.¹⁹

בנוסח אחר, יותר פרוזאי ואולי יותר מדוייק, יש לומר שהמלים בלשון משמשות כעין קופסיות, האוצרות בתוכן נסיונותיה וחוויותיה של האומה, במשך הדורות. ידיעת הלשון מספיקה בידי בעליה לרכוש לו את הנסיונות והחוויות האלה הגנוזים בתוכה בעצם טהרם ושלמותם. אולם המלים הבודדות כשהן לעצמן, התלושות ממקורות היצירה, נטולות נשמה הן – קפואות ועקרות. כוחן גדול רק במסגרת צירופיהן החיוניים שבתוך צינורות התרבות והספרות הלאומית. כל העושר של האסוציאציות השונות, של שיתופי זכרונות והרגשות שנטפלו למלים במשך הדורות והתקופות בא לידי גלויו השלם רק בתוך צינורות ההשפעה החיונית של האומה – היינו: בתוך צינורות התרבות והספרות שלה. מלה עקורה מצינורות אלה הריהי כנטע עקור משרשיו.

הווה אומר שהלשון העברית, האומה היהודית והיהדות כרוכים ומשולבים זה בזה ולא ייפרדו. הלשון העברית כשהיא לעצמה, תלושה מקרקע תרבותה, היא כלי ריק, והתוכן היהודי כשהוא לעצמו הוא בבחינת נשמה ערטילאית. רק בצירופם ובמיזוגם הם מהווים ישות חיה, פועלת ומפעלת, יהדות שלמה ודינאמית, שתוכה רצוף אהבת הבריות, שלום ואחווה בין אדם לאדם, שלטון היושר והצדק, ייעוד משיחי, תיקון הגוף והנפש שבאדם ותיקון העולם כולו במלכות שדי.

 

פרק ב' הלשון העברית ומקומה במשפחת הלשונות    🔗

המאמצים הקדמונים לזהות את אם־הלשונות    🔗

מהו מספרן של לשונות בני אדם? מה מוצאן? האם ממקור אחד חוצבו כולן ואם אחת ילדתן? מהי אם־לשונות זו? המתפלגות הן למשפחות ולכל משפחה יש אם אחת משותפת? מה הן משפחות הלשונות ומי אמותיהן?

שאלות אלה הטרידו את החוקרים בימי קדם, וגם בימים האחרונים עדיין יושבים חכמים על מדוכה זו. ההיסטוריון היווני העתיק הירודוטוס, בן דורו של עזרא הסופר, מספר על הניסוי של המלך פסמטיכוס, מלך מצרים, במאה הששית לפני הספירה, שהתחבט בבעית הגזע של ראשוני בני האדם. כדי למצוא פתרון לבעיה זו לקח שני תינוקות מיד אחרי לידתם, מסר אותם לידו של רועה עזים, וציווה אותו במפגיע להשקותם חלב־עזים ולבודד אותם מכל מגע עם בני אדם, כדי שלא תקלוט אזנם שום מלה מן הלשונות הנהוגות בעולם. באופן זה, קיווה המלך פסמטיכוס, יתחילו הילדים לדבר על פי צו הטבע, בלי כל השפעה חיצונית, בלשון הטבעית הקדומה. ככה יתברר, לדעתו, גם הגזע הראשון בזמן ובמעלה.

הניסוי הצליח, לפי דברי הירודוטוס (2, II). יום אחד, אחרי עבור שנתים ימים, פתח הרועה את דלת הצריף שבו חיו הילדים, כדי להשקותם את מנת החלב כדבר יום ביומו, והנה לתמהונו פרצו הילדים בקול: “ביקוס!” והושיטו את ידיהם. הרועה הודיע למלך את הדברים האלה, ואחרי חקירה ודרישה נתגלה שהמלה “ביקוס” כוונתה לחם בלשון הפריגית. על יסוד זה בא המלך לידי מסקנה שהגזע הראשון הוא פריגי ושהלשון הפריגית היא הלשון הקדמונית, אם הלשונות.

מן הסיפור הזה נודף, כמובן, ריח של תעמולה גזעית. מכוון היא, כנראה, להבליט את עליונותו של הגזע היווני על הגזע המצרי, כי לפי המסורה היוונית קרובים היו הפריגים בגזעם ליוונים. אבל ניסוי זה אינו יחיד במינו. גם בתקופות מאוחרות נעשו לפי סופרי דברי הימים בימי הבינים ניסויים בכיוון זה. המלך דזשיימס הרביעי, מלך ארץ הסקוטים, במאה החמש־עשרה, הושיב שני תינוקות באי בודד והסגירם להשגחתה של אשה אילמת עד שהגיעו לגיל של דיבור. לפי עדותם של כמה עדים דיברו הילדים ההם באופן טבעי עברית צחה²⁰. ברם כל העדויות האלה הן בכלל דברי אגדה.

העברית כאם הלשונות    🔗

הדעה שהלשון העברית היא אם הלשונות נושנת היא. דעה זו היתה רווחת גם בין היהודים וגם בין הנוצרים. קבלה היתה בידיהם שאדם וחוה דיברו עברית בגן־עדן לפיכך נקראה חוה בשם זה “כי היא היתה אם כל חי”. היא נקראה גם אשה “כי מאיש לקחה־זאת”²¹. בשום לשון אחרת, טוענים חז“ל, אין יסוד משותף ל”איש" ו“אשה”. מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש ו“כשם שניתנה תורה בלה”ק כך העולם נברא בלה“ק”²². במדרש ישן מסופר ש“כשנולד אברהם אבינו ביקשו כל גדולי נמרוד להרגו ונחבא מתחת לארץ י”ג שנה… לאחר י“ג שנה יצא מתחת לארץ מדבר לשון הקודש”.²³ גם יהודה הלוי מדגיש: “הקבלה, שהיא הלשון אשר דיבר בה ה' ית' עם אדם וחוה ובה דיברו שניהם”²⁴.

דעה מסורתית זו הולכת ונשנית בימי הבינים וגם אחרי־כן, הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים. אחד הנושאים לדיסרטציות שהוצעו לכיתת המסיימים הראשונה באוניברסיטה של הרווארד בשנת 1642 היה: Hebrea est Linguarum Mater (עברית היא אם הלשונות). חכמי הנוצרים בימי הביניים התחכמו בכל מיני תחבולות אטימולוגיות להוכיח שמוצאן של לשונות אירופה הוא בלשון העברית²⁵. גם משה מנדלסון, בהקדמתו לתורה, חוזר על דעה זו בדבר ראשוניותה של הלשון העברית ומוסיף נופך משלו לאשר את אמיתותה. רק אחרי כשלונו של דור הפלגה בבנין המגדל “בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ” (בראשית י"ד, 9). מני אז נתפרדו לשונות בני אדם, לפי מסורת חז“ל, לשבעים ושתים (ויש אומרים לשבעים) לשונות, כ”ב לשונות לבני יפת כ“ד לבני חם וכ”ו לבני שם²⁶.

החקירות החדשות במוצאן של הלשונות ההודו־אירופיות    🔗

אולם גילויה של הלשון הסנסקריטית, בסופה של המאה השמונה־עשרה, וקרבתה ליוונית ולאטינית גרמה למפנה חדש בשדה הבלשנות המדעית. בעקבות גילוי זה הוכרה ונזדהתה משפחת הלשונות ההודו־אירופיות, והלשונות האלה נחקרו במשך המאה התשע־עשרה ונבדקו בדיקה מעולה ומפורטת.

אין איש יודע מספרן של לשונות בני אדם. בלי ספק מגיע מספר זה לאלפים. הרבה מהן מתקיימות בדיבור־פה גרידה ועלולות להשתכח ולהסתלק מבלי להשאיר זכר, כמו שקרה ללשונות אחרות שלא זכו לכתב. לאמיתו של דבר, רוב הלשונות שייכות לסוג הלשונות שבעל־פה, ומיעוטן הן לשונות שבכתב, וגם בין אלה יש הרבה שסכום רשימותיהן שבכתב מזער עד מאוד.

משפחת הלשונות ההודו־אירופיות זכתה לבדיקה מעולה ביותר. משפחה זו כוללת קבוצות־לשונות אלה: לאטינית, יוונית, ארמינית, אלבאניזית, בלטית, סלאווית, גרמנית. הקבוצה הגרמנית היא הנפוצה ביותר, והעולה על כולן במספר המשתמשים בה היא הלשון האנגלית.

כל הלשונות האלה נשתלשלו ונסתעפו, לדעת החוקרים, מגזעה של לשון אחת טרום־היסטורית שנקראה, להלכה, הלשון ההודית־אירופית הפרימיטיבית. לא נתגלה שום שריד של לשון כזו ואין אנו יודעים בבירור אם נתקיימה לשון כזו ומה הוא²⁷ טיבה. הלשון העתיקה ביותר של משפחה זו, חוץ מהלשון הסנסקריטית, היא הלשון החתית. בלשון זו נמצאות תעודות שנכתבו בכתב היתדות וגם בכתב הירוגליפי במאה החמש־עשרה לפני הספירה, היינו בתקופת האבות בקירוב.

תעודה חתית בכתב הירוגליפי

(chomsky_halashon_0013_2L)

ישנן כמה תכונות שעל פיהן נוהגים הבלשנים לזהות את הלשונות למשפחותיהן. ביניהן יש למנות את אלה: א) שמות משותפים לבני משפחה הקרובים ביותר, כגון: אב, אם, בן, בת, אח, אחות. ב) שמות מספר משותפים מאחד עד עשרה. ג) עקביות בחילופי אותיות מסוימות בתנאים ידועים, כגון: שוב (עברית), תוב (ארמית), ת‏ֿוב (ערבית); ארץ (עברית), ארע (ארמית), ארצֿ (ערבית); זהב (עברית), דהב (ארמית), דהב (ערבית).

הלשונות השמיות    🔗

-

משפחת הלשונות המעניינת אותנו כאן במיוחד היא השמית²⁸. משפחה זו כוללת את הלשונות של העמים הנזכרים ברשימת בני שם, בראשית י' 31–21. גבולות העמים האלה הם מים התיכון עד מעבר לנהרות פרת וחידקל (ארם־נהרים) ומהרי ארמניה עד החוף הדרומי שבערב. ברבות הימים התפשטו לשונות אלו על ידי הגירות ²⁹ וכיבושי מלחמות גם לחלקי אפריקה ואירופה. לפי בראשית י' 20–15, הכנענים הם בני חם, אולם, כנראה, שנאתם של בני ישראל לדרכי כנען ועבודת אליליהם קלקלה כאן את השורה ההיסטורית. ואולי גרמה לזה העובדה שהעם הכנעני היה מעין ערב־רב של עמים וגזעים³⁰. אין כל ספק שלשון כנען היא שמית בתכלית, ועל משפחת הלשונות השמיות תיחשב. ישעיה הנביא מכנה את הלשון העברית בשם “שפת כנען” (י"ט, 18).

רוב הלשונות במשפחה זו מתו ועברו מן העולם, ומהן השאירו ירושות ספרותיות חשובות. הלשונות שעדיין חיות בדיבור ובכתב, מלבד העברית, הן ערבית, חבשית, וגם, במידה מצומצמת, סורית או ארמית.

מקובל הוא אצל חכמי הלשון לחלק את הלשונות השמיות לקבוצות אלה:

(א) שמית־מזרחית: אשורית־בבלית או אכדית

חקיקות (כתובות חקוקות על אבן או חמר) בכתב היתדות ובלשון זו מגיעות עד לרבע השני של האלף השלישי לפני הספירה. בלשון זו נכתבו תעודות חשובות עד מאוד, כגון הקודכסים של אשננה (בסוף האלף השלישי) ושל עמורבי (בראשית האלף השני לפני הספירה), מכתבי תל־אל־עמרנה (1400 לפני הספירה), עלילות גילגמש (1,500 לפה"ס) ועוד תעודות יקרות ערך. לשון זו היתה אז לשון הדיפלומטיה והמסחר, מעין lingua franca במזרח התיכון עד ראשית האלף הראשון לפני הספירה, כשהתחילה להתבטל לאט לאט מפני השפה הארמית שירשה את מקומה.

(ב) שמית־צפונית־מערבית

(1) ארמית

(א) ארמית מזרחית או סורית. בלשון מעין זו, בנוסח יהודי, נכתב התלמוד הבבלי.

(ב) ארמית מערבית או ארצישראלית שבה נכתבו הפרקים ב‘, ד-ז שבספר דניאל: הפרקים ד-ו, 18 ופרק ז, 26–12 בספר עזרא; ב’ מלים בבראשית ל"א, 47 ופסוק שלם בירמיה (י', 11)³¹.³² בלשון זו נכתבו גם כן התרגומים (אונקלוס של תורה ויונתן בן עוזיאל של נביאים) וחלקים של התלמוד הירושלמי.

התעודות הראשונות בלשון זו שנתגלו לעת עתה הן בחקיקות שזמנן הוא בתקופת המאה השמינית או התשיעית לפני הספירה. לשון זו התחילה להתפשט במזרח התיכון עד שהסיגה את גבולן של כמה לשונות אחרות ששלטו שם, וביניהן הלשון האשורית־בבלית וגם, במדה ידועה, העברית, בימי הבית השני ואחרי חורבנו. ברם הדעה המקובלת בין כמה חוקרים שהלשון הארמית ירשה את מקומה של העברית בתקופה זו ושהלשון העברית פסקה אז מפי העם אינה עומדת בפני הבקורת כמו שאבאר במקום אחר³³.

הלשון הארמית שימשה כשפת הדיפלומטיה והמסחר במשך אלף שנה בערך, מן המאה השביעית לפני הספירה עד כיבושי המוחמדים במאה השביעית לספירה, כשתפסה הלשון הערבית את מקומה. מלכי אשור שכבשו את מדינות ארם וסיפחו אותן לאימפריה האשורית במאה השביעית לפני הספירה קבלו את לשון הנכבשים. לשון זו התפשטה ביחוד בתקופת מלכי פרס (300–500 לפני הספירה). השיטה המדינית במלכות פרס היתה, כידוע, להכיר בזכותן של לשונות העמים הנכבשים ובדתיהם. לפיכך בחרו להשתמש בלשון השלטת באסיה המערבית בתקופה זו בקשריהם הדיפלומטיים ובחילופי מכתביהם ותעודותיהם הרשמיים. לשון זו עדיין חיה בפי כמה אלפי סורים־נוצרים ויהודים בקורדיסטן, ובמקומות שונים בגבולות פרס, טורקיה, עיראק, וסוריה.

(ג) השמית האמצעית או הענף הכנעני    🔗

(1) מואבית. החקיקה החשובה שנשתמרה בידינו מלשון זו היא מצבת מישע מלך מואב מן המאה התשיעית לפני הספירה, שבה הוא מספר על מלחמותיו עם מלך ישראל. פרשת המלחמה מקבילה בדרך כלל לפרק ג' במלכים ב' (27–4)³⁴, אך שונה היא בהרבה פרטים. הוא מספר שם על נצחונו הגדול על ישראל “וישראל אבד אבד עולם”, (אבדה נצחת). אולי מרמזת תעודה זו למלחמה אחרת בישראל, שבה נחלו צבאות מישע ניצחון זמני, ואולי יש לראות בתעודה זו דוגמה של הגזמת הדמיון המזרחי הידועה.

(2) פיניקית. הלשון שדברו בה בפיניקיה, המכונה במקרא בשם “צידון” וגם במושבה הפיניקית, קרת־חדשת (קרתגא) ובנותיה אשר בצפון אפריקה והיא קרובה למדינת טוניס שבימינו. הפיניקיים הזדהו עם הכנענים וכינו את עצמם בשם “כנענים” עד התקופה הרומאית. הכתובות העתיקות שבלשון זו הן מן המאה השתים־עשרה או הארבע־עשרה לפני הספירה, והלשון היתה חיה גם בפי הפונים שבקרת־חדשת עד מאות אחדות לספירה. גם בימי אוגוסטינוס, היינו במאה החמישית לספירה, עדיין היתה השפה מדוברת.

(3) עברית. המקור העיקרי ללשון זו הוא המקרא, והתעודות הקדמוניות שייכות למאה השלש־עשרה לפני הספירה, בערך. אעפ"י שהיו ללשון העברית תקופות של עליה וירידה לא פסקה מעולם מפי העם בבתי התפלה והמדרשות, וביחוד הוסיפה לרקום את רקמת חייה ללא הפסק בכתב. מלים לאלפים, לרבות ביטויים וזכרי לשון, חדרו לתוך הדיאלקטים השונים שהשתמשו בהם היהודים בארצות גלותם, ביחוד אידיש ולאדינו, וקנו להם שביתה שם, ובאופן זה הטביעו חותם יהודי על הדיאלקטים האלה. תחית הלשון העברית בימינו במדינת ישראל וגם מחוצה לה מעידה על חיוניותה המתמידה והרצופה של הלשון העברית.

(4) אוגאריתית. אוצר בלום של ספרות כנענית פיוטית־דתית נתגלתה ב־1939–1929 בראס־שמרה (גבעת השמיר) אשר על חוף סוריה, מול האי קפריסין. ספרות כנענית זו נכתבה בכתב היתדות מסוג מיוחד שהכיל סימני עיצורים ותנועות במדה מרובה יותר מן העברית המקראית. מבחינת הלשון והסגנון, ובמקצת גם מבחינת התוכן, דומה ספרות זו לחלקים הפיוטיים שבמקרא. כנראה היתה העיר אוגארית, שעל תילה עומדת עכשיו ראס־שמרה, עשירה ומפותחת בתרבותה במחציתו של האלף השני לפני הספירה, והתרבות העברית ודתה שהיו אז עדיין בחיתוליהן הושפעו מתרבות עליונה זו השפעה עצומה.

(ד) השמית הדרומית

(1) הלשון הערבית ודיאלקטיה. העתיקה ביותר מן התעודות בלשון זה היא מצבה של המלך מראלקיס אבן־עמר מלך ערב משנת 328 לפני הספירה. במאה השביעית לספירה, עם נצחונותיו של האיסלם, התחילה לשון זו לדחוק את רגליה של הארמית במזרח התיכון עד שתפסה את מקומה והתפשטה גם על רחבי אסיה ואפריקה הצפונית, וגם אספמיה. ספרות עשירה נוצרה בלשון זו ומספר האנשים המדברים בה מגיע לארבעים מיליון ויותר.

(2) האביסינית (החבשית) ודיאלקטיה. לשון זו היא, כנראה, מן הצעירות בלשונות השמיות. לא נשתמרו בה תעודות מלפני המאה הרביעית לספירה. בראשית מאה זו קבלה מלכות אביסיניה את הדת הנוצרית, וכתבי הקודש ניתרגמו ללשון החבשית. עדיין חיה לשון זו ובנותיה בפי החבשים בימינו.

תכונות הלשונות השמיות    🔗

תכונות מיוחדות מציינות את הלשונות השמיות, שעל פיהן אפשר להבחין אותן: אעפ“י שתכונה זו או אחרת, במפורד, נמצאת גם באחת או באחדות מן הלשונות האחרות. בין התכונות המשותפות ללשונות השמיות יש למנות את אלה: (א) הכוונה מעורה, בעיקר, בעיצורים, ואילו התנועות משמשות רק לשם גיווני הכוונה היסודית, כגון, קדש, קדוֹש, קדוּש, קָדש, קִדש, ועוד. (ב) השורש עומד, בדרך כלל, על שלושה עיצורים. שרשים רבים שעיקרם הוא הברה בת שני עיצורים נתרחבו ונסתעפו לשרשים בעלי שלושה עיצורים, כגון: פרר, פרך, פרק, פרז, פרץ, פרע, פרס, פרש, פרד, פרט, פרם. בכל הפעלים האלה אפשר להבחין את היסוד הדו־עיצורי המשותף ואת הכוונה המשותפת. אפשר גם כן להכיר בהם את חילופי העיצורים, בנות כלי־הגייה משותפים. (ג) בכלל העיצורים נמנות האותיות הגרוניות אהח”ע, שבהשפעתן משתנות התנועות שלפניהן או שמתחתן. (ד) בעברית של תקופת המקרא יש רק שני “זמנים”, שבעיקרם אינם מציינים את הזמן במובן המקובל בלשונות ההודו־אירופיות, אלא במשמעות של תכונת הפעולה ואיכותה. (ה) בשמות יש רק שני מינים: זכר ונקבה, ואין בהם מין סתמי. (ו) כינויי הגוף מתמזגים עם השמות והפעלים בנטיות, כגון: ידי, כתבת, תכתוב, וכו'. (ז) הבנינים השונים של הפועל מגוונים ומשנים את הוראתו, ואין הלשון נזקקת לשרשים אחרים לשם גיוונים ושינויים אלה כמו בלשונות הודו־אירופיות. לדוגמה: בשורש פקד ישנם הבנינים פקד, נפקד, פּקד, הפקיד, התפקד. כדי לתרגם את כוונת הבנינים האלה לאנגלית, או ללשון הודו־אירופית אחרת, זקוקים אנו למלים בנות שרשים שונים, ואילו בעברית שורש אחד מספיק. לפיכך יכולה הלשון העברית להסתפק באוצר מלולי מוגבל, באופן יחסי.

אחדות וריבוי בלשונות    🔗

השאלה חוזרת למקומה: היש קרבה בין הלשונות השמיות וההודו־אירופיות? האם צמחו כולן מגזע של לשון אחת, אם הלשונות, שממנה נסתעפו כולן?

כמה חוקרים בדורות שונים ניסו, כאמור למעלה, למצוא יסודות משותפים לכל הלשונות כדי להוכיח את אחדותן של הלשונות. הם הביאו ראיות לדבריהם כגון אלו: יסוד משותף יש לשורש העברי “בנה” ולרומי pono (יסוד המלים האנגליות expound, exponent): לשרש “בער” וליוני pyr (שנשתלשלו ממנו באנגלית המלים fire, pyro, pyre): לשם המספר שבע, saptan בסאנסקריטית, septum ברומית, seven באנגלית; וכיוצא באלה. חכם יהודי אחד מימי הבינים, ר' דוד פרובינצאלי, אסף יותר מאלפיים מלות עבריות שלדעתו הן בנין־אב למלים ברומית, ביונית ובאיטלקית³⁵.

אולם החוקרים בימינו מבטלים נסיונות אלה ושוללים את האפשרות של שיתוף־הלשונות על יסוד הדוגמות המובאות. הרבה מדוגמות אלה הן בחזקת השערה בעלמא, והרבה מהן הן בבחינת הקפת־גומלים או סתם מקרה.

לפי מסורת המקרא פילוג הלשונות הוא מעין קללה או עונש לבני האדם משום שאנשי שנער רצו לבנות “מגדל וראשו בשמים”. וגם בימינו רבים הסוברים, כי לפתחו של ריבוי הלשונות רובצת השנאה והתחרות בין העמים. אילו דיברו כל האנשים בשפה אחת, טוענים הסוברים כך, אז היו אחווה, שלום ורעות שורים בין בני־אדם. בכיוון לזה נעשו מאמצים שונים ליצור לשון משותפת או להציע את אחת הלשונות הקיימות כלשון משותפת לכל העמים.

אולם עדיין שנוי הדבר במחלוקת, אם ריבוי הלשונות הוא הגורם העיקרי לתחרות ולמלחמות ואם הלשון המשותפת היא התרופה המובהקת לכך. דפי דברי ימי העמים מלאים סיפורי מלחמה בין עמים בני לשון משותפת, וגם מלחמת אחים המדברים בלשון אחת והמאמינים בדת משותפת אינה נדירה ביותר. אף עדיין יש לפקפק אם רצוי הדבר שתהיה לשון אחת לכל בני אדם, גם אם יהיה זה בגדר המצוי. לשון משותפת עלולה לטשטש את צורתן העצמית של האומות השונות ולהטביע על תרבותן חותם של חד־גוניות שיש בו כדי להביא לידי דלדול וניוון של התרבות העולמית הכללית. כראיה לכך אפשר להביא את השפעתה של התרבות האנגלית וספרותה על חיי אמריקה ותרבותה בראשית תולדותיה.

היוצא מזה שמוטל הדבר בספק גדול, אם יש ביכולתה של לשון משותפת להשרות שלום ואחווה בעולם. אולם מה שמפוקפק יותר היא האפשרות ליצור לשון משותפת כזו. אם גם יסכימו כל עמי העולם לקבל לשון אחת משותפת, עתידה לשון זו להתפצל במשך דורות אחדים ללשונות ודיאלקטים שונים, והלשון האנגלית באמריקה תוכיח. לשון זו הולכת ומתבדלת מאמה, הלשון האנגלית בבריטניה, גם באוצר מלותיה וגם בניביה ובסגנונה. התבדלות זו ניכרת ביחוד בשפת הדיבור. גם באותה מדינה יש שתתרחק ותשתנה הלשון כל כך במשך דורות אחדים עד שלא יבינו בני דור אחד את לשון אבותיהם שקדמו להם כארבעה או חמשה דורות, וכלשון זרה תיחשב להם.

הנטיה להתפצלות בלשון    🔗

הלשון (כפי שמרומז באטימולוגיה של מלה זו בעברית והן במלים המקבילות בשאר הלשונות) עומדת בעיקרה על הדיבור. בראשית בא הדיבור ואחרי־כן הכתב והספרות. הלשון עוברת מאבות לבנים ע"י דיבור־פה. הבנים שומעים את הלשון מפי הוריהם, ולכאורה מבטאים הם את המלים כפי ששמעו אותן מפי הוריהם וכפי ששמעו הוריהם מפי הוריהם הם במשך כמה וכמה דורות.

הואיל ובכל דור ודור חוזרים הבנים על המבטא שהם שומעים מפי הוריהים, מנין באים השינויים בלשון? כיצד, למשל, חלו השינויים בלשון האנגלית מתקופתו של אלפריד הגדול במאה התשיעית ועד תקופתו של צ’וסיר או שקספיר? מפני מה נשתנתה הלשון האנגלית של זמננו מזו של הדורות הקודמים ההם עד שכמעט ללשון זרה תיחשב? מתי נהפכה המלה הלטינית senior למלה הצרפתית sire ולאנגלית sir? באיזו תקופה נתחלפה המלה האנגלו־זכסית deofol (שיסודה ביוונית diablos, או בלאטינית diabolus) למלה האנגלית devil?

כיצד חלו השינויים האלה במבטא? מתי חדרו לתוך הלשון? כל דור ודור בודאי יכחיש כי הקולר של השינויים תלוי בצוארו וכי בימיו נתרחשו. כנראה אין כושר השמיעה וכושר החיקוי שלנו די מפותחים ושלמים. איזה שינוי קל שאי אפשר להבחין בו מתרחש בכל דור ודור כשעוברת הלשון מפי המדבר אל אוזן השומע. גם גידול וגם כמישה חלים בפוניטיקה של הלשון. צלילים הולכים וכומשים ואחרים צצים ופורחים במקומם. יש שהשינויים מתרבים במידה גדולה כל כך עד שלשון חדשה או דיאלקט חדש מסתעף מגזע הלשון הישנה.

שני גורמים עיקריים חוסמים את דרך התפתחות הלשון בפני השפעות זרות שיש בהן בכדי לפגום את עצמותה, ואלה הם: בידוד וספרות. עם אשר לבדד ישכון, אשר לא הלך בגולה ולא בא במגע ובמשא עם עמים זרים ע"י מלחמות או קשרי מסחר, מוכשר לשמור על עצמותו ועל טהרת שפתו. גם ספרות לאומית כוחה יפה לשמש תריס בפני הסכנה של טשטוש והתבוללות השפה. מטעם זה השינויים באנגלית מימות שקספיר עד ימינו אינם מרובים וחמורים כל כך כמו השינויים שבין תקופתו לתקופת צ’וסר, ולא כל שכן שבין תקופת צ’וסר ובין זו של אלפריד הגדול³⁶.

אחידותה של הלשון העברית    🔗

אחד הפלאים בתולדות הלשונות היא אחידותה של הלשון העברית. עם ישראל היה עם נודד מנעוריו. גם בשבתו על ארצו שימשה הארץ מעין גשר בין המעצמות הגדולות שבצפונה ובמזרחה, כגון אשור, בבל, וארם, ובין מצרים שבדרומה. התרבות ההליניסטית ניסתה להיבנות מחורבנה של תרבות ישראל ולתפוס את מקומה. במשך גלותם היתה תרבות ישראל תרבות המועט הנרדף והנידח. עם כל אלה עמד בלשון העברית טעמה המיוחד. היא קלטה אלפי מלים זרות מלשונות שונות, אך תבניתה העצמית לא ניטשטשה.

מקובל, בדרך כלל, כי לשון המקרא אחידה היא, פחות או יותר, בסגנונה ובדקדוקה, ואף־על־פי־כן, כידוע, מפרדת תקופה כבת־אלף שנה בין החלקים העתיקים של המקרא, כגון, שירת הים או שירת דבורה, ובין ספרי קהלת ואסתר. אורכה של תקופה זו היא כאורכה של התקופה שבין לשונו של אלפריד הגדול ובין לשונו של ברנארד שו והסופרים האנגלים בדורנו, שלמעשה הן שתי לשונות שונות זו מזו כמעט לגמרי.

אף זו: גם תקופה בת כ"ב מאות שנה שעברה מימות חתימת המקרא לא הספיקו לטשטש את הצורה העצמית של הלשון העברית. גם בימינו יכול כל יודע־עברית לעבור מקריאת עתון עברי יומי, לקריאת פרק במקרא מבלי להרגיש הבדל ניכר בטיב הלשון. ויש מן הסופרים החדשים המעדיפים לכתוב בלשון המקרא דווקא מבלי לחשוש שמא לא ימצאו קוראים מטעם זה. גם אינם רואים כל צורך להתנצל על בחירתם בלשון “עתיקה”.

במה נשתנתה הלשון העברית משאר הלשונות בנידון זה? כיצד הצליחה הלשון העברית להינצל מציפרני הטשטוש והשינוי בשאר הלשונות בעקבות הזמן החולף?

אין כל ספק שאחד הגורמים המקריים לאחידות זו הוא חוסר סימני תנועות בספרי המקרא, כפי שיתברר בפרקים הבאים. אולם נעלה מכל ספק היא גם כן, שהגורם המכריע ביותר לאחידות זו היא העובדה שהלשון העברית נאצרה בספרות מקודשת שהגו בה ולמדו אותה בני ישראל בכל הדורות למקטנם ועד גדולם. בעוד שידיעת הלשון הלאטינית, הלשון המקודשת של הכנסיה הקתולית, נצטמצמה בתחום חבר הכוהנים של הכנסיה, לימוד התורה בלשון העברית היה חובה על כל אדם מישראל. מלים ומטבעות־לשון לאלפים נתחדשו ונתקבלו בעברית אחרי תקופת המקרא, אולם תבניתה של לשון המקרא שימשה יסוד ובנין־אב להתפתחות הלשון עד ימינו. בכל התפוצות ובכל הדורות למדו תינוקות של בית רבם את לשון התורה והתחנכו בה על כל ניביה ומליצותיה, ובכתביו של כל סופר עברי, גם מן החדישים שבחדישים, יש למצוא מלים, ניבים וזכרי לשון מקראיים. לשון המקרא וסגנונה שמלפני שלשת אלפים וחמש מאות שנה עדיין שופעת רעננות ולשד עלומים כלשון הרחוב בתל־אביב ובירושלים בזמן הזה.

 

פרק ג' בקדמות הלשון העברית    🔗

הכתיב העיצורי של המקורות העברים הקדומים    🔗

כלל גדול הוא: אין קפאון בטבע. כל עצם אורגני הוא בן שינויים וחליפות. דרך השינויים הוא באחד משני הכיוונים: התקדמות וגידול או התנוונות וכליון. הוא הדין בלשון. אין לשון קופאת על שמריה. לא הרי לשונו האנגלית של אלפרד הגדול במאה התשיעית לספירה כהרי לשונו של צ’וסר או של שקספיר, ולא הרי לשונם של הסופרים האלה כהרי לשונם של סופרי זמננו.

ואשר ללשון העברית, כבר הרחבנו את הדיבור בפרק הקודם על כוחו השמרני של המקרא ועל השפעתו של ספר מקודש זה על אחידותה היחסית של הלשון העברית. אולם טעות היא לחשוב כי לא חלו שינויים ניכרים בלשון העברית במשך הדורות. אין כל ספק כי ישעיה הנביא היה מתקשה להבין את לשונו ומבטאו של משה, ושלשונו ומבטאו העבריים של ישעיה היו נחשבים למוזרים, ואולי לא היו מובנים כלל, באוזני מחברי קהלת ואסתר, ולא כל־שכן³⁷ באזני רבי יהודה הנשיא או יהודה הלוי וכו'.

יתירה מזו, המבטא, ואולי גם הלשון, של שבטי הדרום היה בוודאי שונה מזה של שבטי הצפון הן בימי הבית הראשון והן בימי הבית השני. ההבדל במבטא שימש, כידוע, קנה־מידה להבחין בין בני אפרים ובין בני גלעד שכניהם וקרוביהם (שופטים י"ב, 6). לפי עדותו של ההיסטוריון היווני הירודוטוס, בן דורו של עזרא הסופר, היו באסיה הקטנה מהלכים לחמשה דיאלקטים יווניים שונים. יש לשער כי גם הלשון העברית שבדיבור התפצלה באותם ימים קדומים לדיאלקטים שונים.

מדוע אין סימני השינויים ניכרים, אם כן בלשון העברית שבכתב כמו שניכרים בלשון האנגלית שבכתב ובשאר לשונות אירופה? חוקרי הלשון רואים את לשון המקרא כלשון אחידה מבחינת הדקדוק והסגנון; והרי לשון זו מקפת תקופה בת אלף שנים, היינו, תקופה דומה לזו שבין אלפרד הגדול ובין סופרי זמננו. מהי סיבת “אחידותה” של לשון המקרא, או של הלשון העברית בכלל? כיצד הצליחה לשמור על צביון עצמותה המיוחדת במשך תקופה ארוכה כזו?

אחד הגורמים העיקריים ל“אחידות” זו הוא בלי ספק חוסר סימני התנועות בטכסקטים העתיקים, כפי שהזכרנו למעלה. עיקרי השינויים באנגלית, והוא הדין בכל לשונות אירופה, הם בתנועות. היסוד העיצורי של הלשון הוא, בדרך כלל, יציב ובלתי־משתנה. לפיכך אי־אפשר להבחין את השינויים בלשון העברית. הכתובות העתיקות בלשון זו נכתבו בכתב עיצורי מלכתחילה, בלי סימני תנועות כל־עיקר, ורק בתקופה יותר מאוחרת התחילו להשתמש באותיות אהו"י כאמות הקריאה. אבל מן הזמן שהתחילו לראות את ספרי המקרא ככתבי־קודש היו זהירים מאוד במצוות “לא תוסיפו” (דברים ד‘, ב’), והכתב של המקרא נתגבש ונקפא כביכול. וכשבאו בעלי המסורה והתחילו לטפל בעיבוד שיטות ניקוד לא הבדילו במבטא בין שירת הים ובין ספרי אסתר וקהלת. סימני התנועות שקבעו במאה השביעית והשמינית לכל ספרי המקרא מבוססים על המבטא של הנקדנים המקובל בזמנם בבבל (הניקוד הבבלי), בארץ ישראל (הניקוד הארצישראלי) ובטבריה (הניקוד הטבריני המקובל בידינו). לפיכך אי־אפשר לנו להבחין כעת בין לשון האבות, או לשון משה, ובין זו של קהלת, וכלשון אחידה תיראה בעינינו לשון ספרי המקרא שנכתבו בתקופות רחוקות זו מזו מאות בשנים.

האפשר לנו להציץ מתחת לחותם שהטביעו בעלי המסורה על המקרא ולעמוד על מבנה הלשון העברית של התקופות הקדומות? היש ביכולתנו לקבוע, בדרך כלל, את מבטאם העברי של האבות, של משה ושל השופטים?

המבטא הקדמוני לפי מכתבי עמרנה    🔗

לאושרנו מצויות בידינו עכשיו תעודות עתיקות שיש בהן כדי להפיץ אור על בעיות אלה ולגלות את פני הלוט של בעלי המסורה מעל המבטא המקראי.

לפני כשמונים שנה, באחד מימות הסתיו בשנת 1887, מצאה אשה מצרית באקראי לוחות־חמר אחדים באדמת תל־אל־עמרנה, כמאתים מיל לדרומה של קהיר, בחוף המזרחי של הנילוס. היא מכרה אותם, לפי המסופר, במחיר עשרה פיאסטיר. בעקבות הלוחות האלה נתפענחו אחר־כך קרוב לארבע מאות לוחות־חמר, כתובים בכתב־היתדות ובלשון האכדית, בתערובת של מלים כנעניות, שבגללם נפתחו אופקים חדשים בחקר תולדות ארצות המזרח התיכון בכלל וארץ כנען בפרט. לוחות אלה נכתבו כמאה וחמשים שנה לפני יציאת מצרים ומסופר בהם בין שאר ענינים חשובים גם על פלישת שבטי חבירו לארץ כנען.

זו היתה תקופה של תסיסה ושידוד־מערכות בתולדות ארץ מצרים. אמנחתף הרביעי (אחנאתון), “המלך הכופר”, היה אז המושל במצרים. הוא חולל, לפי התעודות המצריות, מהפכה דתית במצרים. הוא הדיח את המוני האלילים שבמצרים ואת כוהניהם והשליט במקומם את עבודת אתון (גלגל החמה) המונותיאיסטית (“האל היחיד שאין אחר עמו”). בעטים של כהני אמון יריביו נאלץ המלך הצעיר להעתיק את עיר בירתו מנוא (אמון) אל תל־אל־עמרנה.

במשך ימי ממלכתו קיבל המלך מכתבים מלאים בקשות ותחנונים מאת מלכי כנען לבוא לעזרתם ולהגן עליהם מפני ה“חבירו”, או “עפירו” העושים שמות בארץ ומעמידים את שלטון מצרים בסכנה. המלך היה שקוע, כנראה, ראשו ורובו בעניני דתו החדשה ולא שעה לתחנוני מלכי כנען.

אולם המכתבים האלה חשובים עד מאד בשביל חוקרי תולדות עם ישראל והלשון העברית. ראשית, מפני שהמכתבים האלה שנכתבו באכדית, הלשון הבין־לאומית בתקופה ההיא, כוללים, חוץ להשפעות הלשון הכנענית, גם אגרון, שבו מבוארות כמה מן המלים האכדיות בעברית־כנענית. שנית, משום שבכתב היתדות שבו השתמשו כותבי המכתבים ישנם סימני תנועה המספיקים בידינו לעמוד על המבטא של המלים האלה באותה תקופה.

מה אנו למדים מן הכתובות האלה ביחס למבטא של הלשון העברית? מה היה מבטא הלשון העברית בארץ כנען בימי האבות?

1. אבותינו ה“ארמיים” כשבאו לכנען ונתאחזו שם כבר שמעו את תנועת a הארוכה בשמית, כפי שנשתמרה בערבית, נהגית בקיבוץ שפתים (u או o, כי סימן אחד היה לשתי התנועות האלה בכתב היתדות)³⁸. על זה מעיד הכתיב של המלים כדלקמן rushunu (ראשנו), abutinu (אבותינו), humitu (חומה), sukini (סוכן). בכל המלים האלה היתה התנועה הראשונה הגויה בשמית הקדומה, כמו בערבית, בפתח ארוך (ā).

2. בכל הלשונות השמיות, כבכל הלשונות האריות, היו בקדמותן סיומות מיוחדות בשמות לסמן את כינויי היחסות, כגון יחסות היסוד (נומינאטיב), יחסות הקנין (גיניטיב), יחסות הפעול (אכוזטיב).

באכדית אנו מוצאים צורות כאלה: אבום (אב, האב) אבים (של האב), אבאם (את האב). הוא הדין בערבית הקלאסית, אלא שבמקום המ' הסופית יש נ' סופית. יש לשער שגם ב“עברית” העתיקה השתמשו בסימנים אלה. במרוצת הזמן נפלה המ' הסופית ונשארו רק התנועות כסימני היחסות. לבסוף נתבטלו ברוב הלשונות החדישות, כשמיות כהודו־אירופיות, גם התנועות הסופיות.

מלוחות עמרנה אנו למדים שבתקופה ההיא עדיין היה מקובל השימוש בתנועות הסופיות כסימני היחסות. בלוחות אלה אנו מוצאים את סימני היחסות בקביעות ובעקביות. לדוגמא: batnu (בטן), haparu (עפר), sukini (סוכן), kilubi (כלוב), mima (מים), gitti rimmunima (גת רמונים), וכיוצא באלה.

בכתבי הקודש אפשר למצוא עדיין שרידים מסימני יחסות אלה, ביחוד בשמות עצם פרטיים, כגון שמואל (שם אל), מלכי צדק, ועוד, כי בשמות אלה נתאבנה ונחנטה הצורה הקדומה. בכלל זה אפשר למנות גם צורות כגון: רבתי עם שרתי במדינות (איכה א', 1), שוכני סנה (דברים ל"ג, 16), ואולי גם חיתו ארץ (בראשית א', 24) ועוד³⁹. לסוג זה שייך גם השם חניבעל, שר צבא הקרתגינים המפורסם, המקביל לשם העברי חננאל, או חנניה, וגם כן שם מלך אביסיניה בימינו, חילי סלאסי (חיל השלושה).

3. תנועות סופיות בלתי מוטעמות, דכרן להיבטל ולנפול בכמה לשונות. מטעם זה הושמטה בהגיה התנועה הסופית במלה האנגלית hope (לעומת הצורה hopen באנגלית בינונית ו־hoffen בגרמנית), וכיוצא בה. גם בשפות השמיות, לרבות הכנענית־עברית, היו תנועות סופיות בלתי מוטעמות, בפעלים ובשמות, שעדיין משתמרות בערבית, כפי שמעידות צורות כאלה הנמצאות בלוחות: batnu (בטן), hulu (עול), tanshuku (תשוך), וכיוצא בהן⁴⁰. אולם בעברית נתבטלו ונפלו התנועות הסופיות האלה.

4. האות ת' כסימן נקבה (במקום – ה כמקובל בטכסט המסורתי) עדיין שמורה בלוחות אלה גם בצורה של שמות בנפרד ובפעלים בלי כינויים, כגון: abdat (אבדה), humitu (חומה). בעברית המקראית ניטשטשה ונתבטלה אות זו, פרט לסמיכות בשמות ועם כינויים בשמות ופעלים, כגון עזרת ישראל, עזרתי, שמרתני. אולם בצורה כמו עזרה, שמרה, ניטשטשה ונתבטלה הת‘, ובמקומה באה ה’ לסמן את התנועה, סימן הנקבה, שנשארה. רק שרידים מעטים של הצורות העתיקות נשתמרו במקרא, כגון: אזלת (דברי' ל"ב, 36) וקראת (שם ל"א, 29), ושבת (יחז' מ"ו, 17), עזרת (תהל' ס', 13), נחלת (שם ט"ז, 6), תהלת (ירמ' מ"ט, 25), ועוד⁴¹.

5. בכינויי השם בגוף מדברים, בריבוי זוגי, יש הברה מיוחדת, לפי הלוחות האלה, היינו י' פתוחה כגון hinaya (עיני). (השוה בערבית בַּיְתַאיַ = שני הבתים שלי) בעברית המאוחרת נפלה התנועה הבלתי־מוטעמת, והי' הובלעה בתנועה שלפניה.

שירי אוגרית    🔗

אחת התגליות החשובות ביותר בספרות השמית היא זו של שירי אוגרית שנתגלו בראס שמרה. בשירים אלה יש כדי להבהיר וגם לפתור כמה וכמה בעיות במקרא, בלשון העברית, בתולדות הדתות ובהתפתחות הכתב האלפביתי.

באחד מימי האביב, בשנת 1928, חרש איכר ערבי את שדהו בגבעת השמיר (ראס שמרה), לא רחוק מלודקיה השוכנת על חוף סוריה הצפונית ממול הכף המזרחי של האי קפריסין. פתאום נתקלה המחרשה שלו בלוחות־אבן, וכשהסירם נתגלה לפניו קבר ישן מכוסה במפולת בת כמה וכמה דורות.

בוודאי לא עלתה על דעתו של איכר פשוט זה שלנגד עיניו נחשפו התעודות של מלכות ותרבות מימי קדם, בנות שלושת אלפים וחמש מאות בערך. לא ידע איכר זה, ולוא ידע אפשר שלא היה מתפעל מזה, שתגליתו עתידה להרחיב את גבולותיה של ההיסטוריה המקראית ולהגיה אור על הרקע של הלשון העברית ושל הדת והתרבות בתקופת המקרא.

כשהגיע דבר התגלית לאזני המושלים הצרפתים בבירות, לבנון, התחילו מיד לתכנן תכניות של חפירה בהשגחת הפרופ' ש. וירולו. עבודת החפירה הותחלה באביב של שנת 1929, ורק כעבור שנה וחצי נתברר כי התל ההוא שבו נמצאו התעודות הוא מקומה של מלכות אוגרית הנזכרת במכתבי עמרנה.

החפירות נמשכו עד שנת 1939 והופסקו עם התחלת המלחמה העולמית השניה. אבל במשך הזמן נתפענחו לוחות ושברי לוחות של טין, במספר רב, ובהם חקיקות שעוררו תשומת לב רבה בין חוקרי קדמוניות.

מרובים הם המקצועות הנידונים בחקיקות אלה, אולם מה שמענין אותנו בעיקר הם השירים המכילים סוגי ספרות שמית אלילית מן המאה הי"ד לפני הספירה, היינו לא רחוק מתקופת האבות, או זמן־מה לפני יציאת מצרים. לשון השירים קרובה ללשון המקרא, הן מבחינה מילולית והן מבחינת הסגנון והדקדוק, והכתב הוא כתב אלפביתי יתדי, המכיל 30⁴² אותיות. גם בתוכנם של שירים אלה יש למצא מקבילים ורמזים במקרא. שירים אלה היו מכוונים, כנראה, להקראה ולזמרה בקשר לטכסים בימי חג ומועד דתיים וחקלאיים. בולטים ביחוד הם שמות הקרבנות הנזכרים גם במקרא, כגון: אשם, שלם, תנופה. גם זכר לכהנים ולקדשים (ד' צרויה) נמצא בשירים אלה.

לאור השירים האלה מתבררים כמה רמזים סתומים במקרא לפולחן האלילי בין עמי כנען. רוב האלילים, גיבורי השירים, נזכרים במקרא, כגון: אל, ראש האלים (השווה “אל עליון”, בראשית י"ד, 18 ועוד), אתרת או אשרת (אשרה) אשתו, ובנם מות, וגם הגבור הראשי בין האלים בעל או בעל אלאין שאינו כנראה אלא קיצור מן הנוסח: “אני יכול (אלאִי) ליריבים (לגבורים) הנקרים עלי בארץ המלחמה”⁴³; וגם אחותם ענת.

השפעת האוגרית על הלשון העברית ניכרת, כאמור למעלה, גם בסגנון וגם בציורי לשון, אידיומים וצירופי מלים. הברכה של “טל שמים ושמני ארץ” בברכת יצחק (בראשית כ“ז, כ”ח) מקבילה בדיוק לבטוי “טל שמם ושמן ארץ” באוגריתית. לקללת הרי גלבוע “אל טל ואל מטר עליכם”, בקינת דוד על מות שאול ויהונתן, מקבילה הקללה בשיר האוגריתי בתנאים מקבילים “בל טל בל רבב” (רביבים). יש למצוא בשירים אלה גם יסוד ומקבילים לביטויים מקראיים כגון אלה: ארבות השמים (בראשית ז', 11), ארד אל בני שאלה (שם ל"ז, 35), אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה (תהלים ו', 7), רכב בערבות (שם ס"ח, 5), ועוד כהנה וכהנה. שכיחים גם כן באוגרית מקבילים לביטויים טיפוסיים במקרא, כגון: ויען… ויאמר (בראשית י"ח, 72), ויקח… וילך (שם י"א, 31), וישא עיניו וירא (שם י"ח, 2), וישא קולו ויקרא (שופטים ט, 7).

שיטת התקבולת המצויה בפרקי השירה שבמקרא היתה נהוגה בשירה המזרחית הקדומה בכלל ובשירי אוגרית בפרט. לפי שיטה זו ישנן לפעמים שתי צלעות מקבילות בכוונתן לכל פסוק, ומלה אחת, או יותר, בצלע הראשונה גוררת אחריה מלה נרדפת בצלע השניה, כגון: וברוח אפיך נערמו מים – נצבו כמו נד נוזלים (שמות ט"ו, 8). מרובות הן דוגמות כאלה בשירי אוגרית. דוגמה מענינת של תקבולת הוא הפסוק האוגריתי “תקח מלכות עולמך, ממשלת דור – דורך” שנמצא בדומה לה בכ“ח פסוקים במקרא, כגון: תהלים קמ”ה, 13 ועוד.

לאור שירים אלה ניתן להבין כמה פסוקים בתורה כמכוונים נגד מנהגים ודרכי פולחן שהיו הכנענים נוהגים בהם, כפי שמתואר בשירים אלה. מאלה יש לציין ביחוד את האיסור של “לא תבשל גדי בחלב אמו” המשולש בתורה (שמות כ“ג, 19; ל”ד, 26; דברים י"ד, 21). חוקרי המקרא ומפרשיו כבר נתקשו בנוגע לטעם איסור זה וגם בדבר סמיכות איסור זה למצוות הבאת ביכורים. הרמב“ם העמקני עמד על הטעם הנכון והציע שיסוד האיסור הוא “ובחוקותיהם לא תלכו”, ושכנראה זה היה מנהג כנעני. הצעתו של הרמב”ם נתאשרה על ידי התגליות של הלוחות האוגריתים. בלוחות אלה נזכר טקס זה של בישול “גדי בחלב, טלה בחמאה”, שהיה מכוון להשפיע על האלים שישלחו את ברכתם, ברכת הפריון, לאדמה. מכאן הקשר בין הבאת הביכורים ובין האיסור הזה, גזירה שמא ייפתה לבבם של בני ישראל ללכת בדרכי הכנענים ולעשות כמעשיהם.

לאור האוגרית מתבררים גם כמה פסוקים קשי הבנה במקרא. לדוגמה הצורה “יפיק” במשלי ג' 13; מבוארת לפי המפרשים והמילונים המקובלים במובן של “יוציא”. אולם לפי פירוש זה מתבטלת התקבולת, והכוונה מטושטשת. ברם באוגרית אנו מוצאים שורש זה בהפעיל במובן “מצא”, הרי שמקבילה הצורה “יפיק” בחלק השני למלה “מצא” בחלק הראשון בשני הפסוקים הנזכרים, והכוונה היא ברורה ובהירה. צורה זו נמצאת במובן “מצא” גם בחקיקת תבנית מלך צידון, במאה הרביעית לפני הספירה. באותו המובן אפשר, אולי, לבאר את הביטוי “יפיק רצון” הנמצא שלוש פעמים במשלי (ח', 35; י“ב, 2; י”ח, 22). כיוצא בזה נתקשו המפרשים בהוראת הביטוי “אל תשתע” (ישעי' מ"א, י) המקביל ל“אל תירא” באותו הפסוק. באוגרית נמצאת מלה זו במשמעות “ירא”, וכוונתה ברורה⁴⁴.

מקורות עבריים קדומים    🔗

ישנן עוד תעודות חשובות לתולדות הלשון העברית בתקופת המקרא, שיש בהן כדי להגיה אור על מצב הלשון העברית באותה תקופה, בטרם נגעה בה יד המסורה. בין התעודות החשובות ביותר יש לציין את אלה:

1. מצבת מישע. מצבה זו נתגלתה בשנת 1868 בחרבות דיבון, בקרבת ים המלח. התעודה מכילה 34 שורות, ובה מספר מישע מלך מואב את דבר נצחונותיו על מלכי ישראל (אחאב ויורם במחצית המאה התשיעית לפני הספירה).

כידוע מסופר גם במלכים ב‘, פרקי א’ וג', על מרד מואב בישראל אחרי מות אחאב. אולם שונה הספור במצבת מישע מזה שבספר מלכים בכמה פרטים חשובים. לפי דברי מישע היתה המלחמה בימי אחאב ולא אחרי מותו. לפי המסופר במלכים נחלו צבאות מישע תבוסה גדולה ורק אחרי אשר ראה מישע “כי חזק ממנו המלחמה… ויקח את בנו הבכור… ויעלהו על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ”. בתעודת המצבה מודה אמנם מישע, כי עמרי מלך ישראל עינה את מואב ימים רבים, אך אחרי מות עמרי נשתנה המצב לטובתו, לפי דבריו. הוא מרד במלך ישראל והכה את צבאותיו מכה רבה, "וישראל אבד אבד עולם (אבדה נצחת), והוא הולך ומוסר פרטים על נצחונותיו ומפעליו הכבירים בארצו. כדי ליישב את הסתירות בשתי התעודות האלה יש להניח שאמנם ניסה מישע למרוד באחאב בראשית ימי מלכותו, ואולי הצליח בנסיונו הראשון, ועל נסיונו הראשון הזה מסופר בתעודה, בתוספת גוזמות מזרחיות טפוסיות, כיד דמיונו הטובה עליו. אפשר גם כן שמישע מספר על מלחמותיו בימי יורם, בן אחאב.

מצבת מישע

אולם מה שמעניין אותנו ביחוד הוא סגנונה ולשונה של מצבה זו. כיוון שהלשון המואבית, שבה נכתבה התעודה, קרובה מאוד ללשון המקרא גם מפאת הסגנון וגם מפאת התבנית הדקדוקית, רב ערכה לחקירת התפתחות הלשון ותולדותיה. תעודה זו מכילה מלים וצורות דקדוקיות שאינן נמצאות במקרא, אך היו, כנראה רווחות בלשון בתקופה ההיא ויש למצוא עקבותיהן במקורות שמיים.

2. חקיקת השילוח. חקיקה זו נמצאה בשנת 1880 בקרבת ירושלים, בנקבת הצור שבין נהר גיחון ונהר השילוח. בשש שורות שבחקיקה זו מסופר על התעלה שנחצבה וחיברה את נהר השילוח עם נהר גיחון, כנראה, בימי חזקיהו מלך יהודה, כדי להביא את “המים העירה” (מלכים ב‘, כ’, 20) “מערבה לעיר דוד” (דברי הימים ב', ל"ב, 30) אולי בקשר למצור של סנחריב על ירושלים.

גם בחקיקה זו, כבחקיקה של מישע, נמצאות מלים שאינן נזכרת במקרא וצורות דקדוקיות נדירות, אך תוכן החקיקה ברור למדי, וכל המצוי אצל לשון המקרא יקרא את הכתובות בלי קושי רב. פה ושם חסרות אותיות ומלים, אך תיאור חציבת התעלה מפורט ומפורש.

כתובת השלוח

3. איגרות לכיש. איגרות אלה נתגלו בשנת 1935 בתל־אל־דוויר, מקום שם עמד מבצר לכיש בתקופת הבית הראשון, דרומה־מערב לירושלים. כ"א איגרות אלה, כמאה שורות, חקוקות על חרסי כדים, נכתבו בימי הנביא ירמיה בשנים האחרונות לפני החורבן. כותב האגרות היה שר מצב צבאי סמוך לירושלים ושמו הושעיהו, והוא כתב אותן אל איש בשם יאוש, שהיה, כנראה, המושל הצבאי של לכיש וסביבותיה, או סתם שר קרוב למלכות, מרואי פני המלך. האיגרות מכילות ידיעות חשובות מבחינה מדינית וצבאית, ומתוכן מגיע לאזנינו הד של נפתולי המלוכה האחרונים עם צבאות הכובש הבבלי העצום מחוץ ועם הסיעות המתקוטטות מבפנים.

איגרת לכיש

באחת האיגרות נזכר שם נביא שיש בדבריו כדי “לרפת ידים ולהשקט ידי הארץ” (השווה ירמיהו ל"א, 4). הכותב מבקש מאת יאוש שישתדל להגן על הנביא ויכתוב לטובתו אל המלך והשרים. באיגרת אחרת כתוב כי “הוגד לו לאמר: ירד שר הצבא כניהו בן אלנתן לבא מצרימה, ואת הודויהו בן אחיהו ואנשיו שלח לקחת מזה” (זאת אומרת, לקחת מכאן את הודיהו וכו'). מי היה הנביא הנזכר באיגרות? מי היה שר הצבא שירד מצרימה ולמה ירד? סתמו האיגרות ולא פרשו.

אולם יש שהציעו הצעה מתקבלת על הלב, והיא שהמכוון כאן באיגרות אלו למאורע המסופר בירמיהו כ“ו, 23–20. הנביא הנזכר באגרות הריהו אם־כן אוריה מקרית יערים, שדבריו הרגיזו את המלך יהויקים ושריו, “ובקש המלך להמיתו וישמע אוריה וירא ויברח ויבא מצרים. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים את אלנתן בן עכבור ואנשים אתו אל מצרים. ויוציאו את אוריהו ממצרים ויביאהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב…” (שם). הרי שיש כנראה איזה קשר בין כניהו בן אלנתן שבאיגרות ובין אלנתן בן עכבור שבירמיהו. מה גרם לשינוי השמות? עדיין השאלה עומדת ב”תיקו".

באיגרת אחרת מתאונן הכותב, כי אינו מוסיף עוד לקבל פקודות מאת אדוניו אשר בלכיש, משום שכבר אי אפשר לראות את עזקה. כנראה כבר היתה אז עזקה במצור. כיוון שהפקודות היו נמסרות על ידי משואות, מדורות אש, שהשתמשו בהן לשם איתות, דרך המבצר בעזקה שעמד בין המבצר שבו היה כותב האיגרת ובין לכיש, נאלצו להפסיק את המשואות, והקשרים עם לכיש נותקו. האיגרת האחרונה נכתבה, כנראה, בימים האחרונים של המלחמה, כי לפי דברי ירמיהו ל"ד, 7 היו לכיש ועזקה ערי מבצר האחרונות אשר נשארו ביהודה לפני כיבוש ירושלים. בזמן כתיבת האיגרת כבר נכבש, כנראה, מבצר עזקה בידי האויב.

לשונם וסגנונם של איגרות אלה הם ברוח המסורת הספרותית של המקרא וביחוד של ספרי ירמיהו ומלכים. ברם יש למצוא בהן גם מלים חדשות וגם צורות דקדוקיות זרות, כמו בכל ספר מספרי המקרא.

4. לוח גזר. הלוח הזה נתגלה בשנת 1908 על־ידי מקאליסטר בחפירותיו בגזר, במרכזה של ארץ־ישראל. עדיין לא התברר למדי זמן חיבורו של לוח זה. אך יש רגלים לדעת החוקרים, כגון אולברייט ואחרים, שקבעו את זמנו בתקופת שלמה, במחצית האחרונה של המאה העשירית. הלוח מכיל שמונה שורות, ששבע מהן נקראות בלי קושי. אותיות אחדות דומות בצורתן לאותן המצויות בכתובות כנעניות עתיקות שבתקופת הברונזה המאוחרת, היינו במאות האחרונות של האלף השני לפני הספירה הנהוגה. כנראה שימשה הכתובת הזאת כלוח חקלאי לציין את העונות של העבודות⁴⁵ בשדה, כגון “ירחו אסף (אסיף), ירחו זרע, ירחו לקש (הזריעה המאוחרת), ירח עצר פשת (קציר הפשתה)”, ועוד.

עדיין נשארו כמה בעיות לשוניות ודקדוקיות בכתובת זו התובעות פתרון. אך אולברייט וטור־סיני תמימי־דעים שלוח זה שימש כעין טבלת־תרגילים לתלמידים שבה נתאמנו לזכור את רציפות העונות החקלאיות. כתובת זו מעידה, אם כן, על השימוש הנפוץ בכתיבה ובחינוך כללי בתקופה הקדומה בתולדות ישראל.

לוח גזר

התכונות המיוחדות של התעודות    🔗

בתעודות אלו יש למצא תכונות מיוחדות שיש בהן כדי להבהיר את תולדות התפתחות הלשון העברית.

1. הלשון העברית כשאר הלשונות השמיות, היא, כידוע, לשון עיצורית, היינו, לשון שבה העיצורים הם עיקר והתנועות מסמנות רק גוונים ושינויים דקים של עיקר הכוונה. לדוגמה, שלושת העיצורים ל, מ, ד, הם היסוד של מלים בתנועות שונות כגון למד (עבר קל), למד (עבר פיעל), למד (שם סגולי), וכו'. בכל הצורות האלה עיקר הכוונה עומד בעינו ואפשר בדרך כלל להבחין את הצורה העיקרית מתוך קשר הענין. לפיכך לא הוזקקה הלשון העברית בימי נעוריה לסימני תנועות.

התעודות הנידונות מאשרות הנחה זו. הכתיב העיצורי עקבי הוא, ורק זעיר פה ושם אפשר למצא עקבות של נסיונות ראשונים לסימני תנועות, באמצעות האותיות הו“י. לדוגמה, בשירי אוגרית יש למצא צורות בכתיב חסר כגון, כהנם (כוהנים), בכתבת מישע: השעני (הושיעני), באיגרות לכיש: טבם (טובים). אולם גם במקרא נמצאות הצורות “המילדת העברית” (המילדות העבריות) בשמות א‘, 15 ועוד. האות י’ חסרה גם כן במלים שהיא משמשת בהן כעיצור או כחלק של דיפתונג, כגון, בשירי אוגרית: ין (יין), שמם (שמיים); בכתובת מישע: מאתן (מאתים), צהרם (צהרים); ולוח גזר: קץ (קיץ). כנראה לא הותנעה הי' עדיין במלים כאלה בתקופה ההיא. זכר למבטא ולכתיב מסוג זה יש למצא במקרא במלה ירושלם (ירושלים), שרק חמש פעמים – שלוש פעמים בדה”י, פעם במגילת אסתר ופעם בירמיהו – היא מופיעה בכתיב מלא. ברם בכתובות המאוחרות כבר נראים סימני אמות קריאה, כגון: וזה, היה, רעו, מאתים ועוד (השלוח); דוה, מצרימה, הנה, זה, ועוד (אגרות לכיש).

2. סימן הנקבה בשפות השמיות, הן בפעלים והן בשמות הוא ת' סופית, כאמור למעלה. בתעודות העתיקות שלפנינו צורת הנקבה בסיומת הת' היא הנורמלית, כגון: הבמת (הבמה, מישע), הית (היתה, השלוח); אולם גם: נקבה, ברכה, אמה (אולי בה' עיצורית, השלוח).

3. בכתובת מישע סימן הרבים לזכרים הוא – ין כמו בערבית ובארמית, ולא – ים כמו בעברית ובאוגריתית. בכתובת זו יש למצא גם את הבנין הזר “ואלתחם” (משורש לחם) השכיח בערבית, והנמצא בעברית רק כשפ' הפועל היא שׁ‘, שׂ’ או ס' (השׁתלם, השׂתער, הסתכל); ואף צ' (בחילוף ת' לט': הצטדק).

התעודות האלה חשובות מאד לחקירת תולדות התרבויות והדתות העתיקות, וביחוד לחקירת תולדות העם העברי, ספרותו ולשונו. לאור התעודות האלה מתבררות כמה וכמה קושיות בדקדוק העברי, בתחביר ובאגרון של הלשון העברית, וגם כן במנהגים ובחוקים שבמקרא. ידיעת התעודות האלה היא יסוד מוסד לחקירות אלה.

אחת הבעיות הקשות בדקדוק העברי היא, למשל, זו של פעלי ל“ה. עוד בימי הבינים עמדו חוקרים אחדים, כגון שמואל הנגיד ומשה אבן ג’יקאטיליה, על זה שהה' בפעלים אלו אינה עיקרית, אלא היא תמורת י' (או ו' שנשתנתה לי'). דעה זו מקובלת היא אצל המדקדקים החדשים. אישור לדעה זו נמצא בכתובת מישע, כגון: אענו (אענה), ויענו (ויענה או ויען, בפיעל). השווה וישנו (שמואל א', כ"א, 14) ויכו (שמואל ב', י"ד 6), שקריאתם היא כנראה וישנו ויכו (ו' עיצורית נ' וכ' בצירה)⁴⁶. מענינת היא ג”כ בכתובת זו הצורה שת (שנה) המצויה במצבת מישע ובכמה חקיקות אחרות בחרסי שומרון מן התקופה ההיא. צורה סגולית זו, לעומת הצורה שנה הרגילה במקרא, היא על משקל עטרת־עטרה. השוה הצורה בת, שריבויה בנות מעידה על צורה בָנה*. הרי שיש לפנינו המשוואה: שת-שנה-שנות (או שנים) = בת-בנה*-בנות.

ישנן גם חקיקות חשובות בלשון הפיניקית מן המאה השתים־עשרה בערך עד המאה הרביעית לפני הספירה, שגם בהן מתבלטות אותן התכונות שבתעודות העבריות העתיקות, בנידון הכתיב, התחביר והדקדוק. סימני תנועה אינן מצויות כלל בחקיקות אלו, לא בתוך המלה ולא בסופה. לדוגמה, אנך (אנכי), שמע (שמעה), פעל (פעלה), ז (זה), כ (כי), וכדומה. הדיאלקט הפוני שהסתעף מלשון זו שלט בקרתגה עוד כמה מאות אחרי הספירה הנהוגה, וכתיבו מלא שבמלא, אולי בהשפעת הלשון היוונית.

תעודות אלה, כאמור למעלה, מכילות מספר מלים שאינן מצויות במקרא. אין כל ספק, כי אוצר המלים בתקופה ההיא היה הרבה יותר גדול מזה שנמצא בספר במקרא, כי הרי ספר זה הוא רק שריד מן הספרות העשירה שנוצרה אז, ובודאי נשתכחו הרבה מן המלים והביטויים שלא זכו ל“השארת הנפש” בספרות. לא יפלא איפוא שאחדים מהם מופיעים בתעודות העתיקות שמחוץ למקרא.

בין המלים והביטויים ההם, שאחדים מהם זכו ל“תחית המתים” בימינו, כדאי לציין את אלה:

א. במצבת מישע: אשוח (בריכת מים), נמצא בספר בן סירה נ‘, ג’ (אשיח) ובמשנה, בבא קמא ה‘, ה’ (שיח); מבקע שחרית (מעלות השחר, ראה ישעיהו נ"ח, 8), ויחלפה (במובן של לקח את מקומו, כמו בערבית), הראני בכל שונאי (ראה “אראה בשונאי”, תהלים קי"ח, ז'), מכרתת.

ב. בכתובת השילוח: נקבה (מנהרה), זדה (סדק?).

ג. באיגרות לכיש: בית הרפד (בית לינה), משואות (מדורות לאיתות, נמצא במשנה ראש השנה ב‘, ד’), תסבה (הקפת השומר), גם הבטוי ההולך ונשנה “עת כים” (עתה כיום, כלומר, זה עתה או בעצם היום הזה, מיד), ראה “מכרה כיום”, בראשית כ“ה, 31; ו”השבעה לי כיום", שם 33; “ואתה עמד כיום”, שמואל א‘, ט’ 27, “כי אותו כהיום” שם ט‘, 13; ואולי גם כן, “עתה כי היום”, שם ט’ 12⁴⁷.

ד. בלוח גזר: עצד (קציר, ראה מעצד, ישעיה מ“ד, י”ב), זמיר (גידול העצים והגפנים), ואולי יש לבאר במובן זה את הביטוי “עת הזמיר” בשיר השירים ב', 11⁴⁸.

כדאי לציין כאן במיוחד את הצורה “בללה” (=בלילה) בכתובת מישע, הסיומת ה' במילה זו אינה, כידוע, סימן נקבה ואינה גם־כן אות תנועתית כפי המקובל. זוהי אות עיצורית שתכליתה לסמן יחס הזמן והמקום. עדות לכך הן הצורות “ארצה” (לארץ), “שממה” (לשמים), “עלמה” (לעולם) באוגאריתית, שבה סימן הה' בכל הצורות האלה הוא עיצורי, משום שאין בלשון זו אותיות תנועתיות⁴⁹. מכאן שבכל הצורות בעברית, שיש בהן ה' סופית לסימון יחס המגמה (כגון: צפונה, מצרימה, וכדומה), והוא הדין בצורת “לילה”, שבה הה' הסופית היא עיצורית מלכתחילה ומשמשת כסימן תואר־הפועל, כגון בביטוי “יומם ולילה”.

תעודות אלה דומות בלשונן ובסיגנונן לכתבי הקודש. חותם האחידות שהטביעו בעלי המסורה על המקרא מחמיר את הבעיה של קביעת המבטא המקורי על העברית שהשתמשו בו סופרי המקרא לדורותיהם ותקופותיהם. יש להניח בלי חשש של ספק, כי חלו שינויים רבים במבטא בין דורו של משה לבין דורו של קהלת. אבל כפי שמוכיחות התעודות העתיקות, נשאר הטקסט העיצורי של המקרא בעינו, בדרך כלל, ולא חלו בו הרבה שינויים.

 

פרק ד' הלשון העברית בראשיתה    🔗

הרקע הארמי של העם ולשונות    🔗

ראשיתן של לשונות, כראשיתן של אומות, לוטה בערפלי קדומים של מסורות וסיפורי־עם. אין לקבוע בדיוק את זמן לידתה של לשון או של אומה. ייתכן שבדרך כלל אין ראשית ללשון כשם שאין ראשית לאומה. הלשונות והאומות משתלשלות זו מזו, למשפחותיהן ולשבטיהן.

הלשון העברית שייכת, כידוע, למשפחת הלשונות השמיות, שבכללן נמנות גם כמה לשונות עתיקות ידועות, כגון: אכדית (אשורית־בבלית), ארמית, פיניקית, אוגאריתית, ערבית, ואתיופית. מלבד הלשון העברית עדיין חיות וקיימות הלשונו ערבית ואתיופית, ובמידה מצומצמת גם הלשון הארמית.

המקור היסודי לחקר ראשית הלשון העברית והעם העברי הוא הספרות המקראית. חקירה זו מסתייעת בתעודות הארכיאולוגיות שנתגלו בזמנים האחרונים. לפי המסורת של ספרות זו יצא תרח לפני כארבעת אלפים שנה, במשך המאה הראשונה של האלף השני לפני הספירה המקובלת, מאור כשדים, עיר ידועה בעתיקותה, בדרומה של ארץ בבל, לחרן אשר בארם נהרים. הוא לקח אתו את אברם בנו ואת שרי כלתו וגם את לוט בן בנו של הרן שמת על פניו באור כשדים⁵⁰. מגמתו היתה לכתחילה “ללכת ארצה כנען”, אלא משום טעמים שלא הובררו נתיישב בחרן ונשתקע שם.

אחרי מות תרח קם אברם, שנשתנה שמו אחר כך לאברהם, ויצא, במצוות ה', עם שרי אשתו ולוט בן אחיו, ללכת ארצה כנען, והוא אז בן שבעים וחמש שנה. יציאתו של אברם מחרן היתה, לפי המסורת העברית, מאורע חשוב ונסיון קשה בחייו – הראשון בעשרת הנסיונות שנתנסה ועמד בהם. ארם נהרים נחשבה לארצו והוא עזב שם את מולדתו (משפחתו)⁵¹ ובית אביו. גם הספיק לרכוש לו שם רכוש ו“לעשות נפשות”. מכאן שישיבתו בחרן ארכה שנים רבות, ובוודאי סיגל לעצמו שם את הלשון הנהוגה בין תושבי הארץ, לרבות בני ביתו, היינו הלשון הארמית⁵².

אמנם בתקופה הקדומה ההיא היו הלשונות השמיות קרובות זו לזו במבטאן ובתבניתן. אף על פי כן היה הבדל דיניכר בין הלשון הארמית, לשונו של אברם, ובין הלשון השלטת בארץ כנען. לשונו של אברם היתה, כנראה, אם הארמית שבה נכתבו הפרקים הארמיים בספר דניאל ועזרא, פסוק אחד בירמיה (י, 1) וחלקים ארמיים בתלמוד והמדרשים. ואת הלשון הזאת הביאו אברם ובני ביתו אתם לארץ כנען.

המקור הכנעני של הלשון העברית    🔗

-

“והכנעני אז בארץ”. כנענים אלה היוו תערובת של עמים ושבטים שונים. לפי תעודות היוחסין שבבראשית (י', 15–18) כללו הכנענים את הצידונים, החתים, היבוסים, האמורים ועוד. אמור מעתה שהשם “כנעני” הוא מונח גיאוגרפי ולא אתנוגראפי. הכנענים היו יושבי ארץ כנען ולא בני עם כנען. ביניהם היו גם שבטים קרובים בגזעם למהגרים החדשים, ואולי היו גם ממרא, ענר ואשכול, בעלי ברית אברם שעזרו לו במלחמתו נגד ארבעת המלכים⁵³, מבני השבטים האלה שבאו לארץ כנען עם זרמי הפלישות הקודמות והתאחזו בה. מקובל הוא, בדרך כלל, כי התרבות הכנענית בתקופה ההיא היתה שמית ואולי גם עברית, היינו תרבות בני עבר, שכללו עמים ושבטים רבים מלבד בני ישראל, כאשר נראה להלן. בשיחתו עם שר המשקים בבית־הסוהר, כמה מאות בשנים לפני כיבוש הארץ בידי יהושע, מתאונן יוסף באזני שר המשקים: “כי גנב גנבתי מארץ העברים”⁵⁴. מכאן שכבר היתה אז הארץ, או חלק של הארץ, ידועה בשם “ארץ העברים”.

יש לשער, אם כן שהלשון הכנענית לא היתה זרה לגמרי באזני אברם ובני ביתו בבואם לכנען, וביחוד באזני בניו וצאצאיו. הם קבלו לשון זו, סיגלוה ופיתחוה עד שהיתה ללשון העברית – שפת המקרא. מובן מאליו שהוכנסו לתוך לשון זו הרבה מלים ומטבעות־לשון של השפה הארמית, שפת מולדתו של אברם, וגם של לשונות שבאו אתם העברים במגע ובמשא, כמו שנראה להלן.

עובדה הסטורית היא שהכובשים נוטים לקבל את תרבותה ולשונה של הארץ הנכבשת אם הם⁵⁵ מכירים בעליונותה של תרבות הנכבשים, וכיבוש אנגליה על ידי הנורמאנים בשנת 1066 יוכיח. הכובשים הנורמאניים לא השליטו את לשונם הצרפתית על האנגלו־זאקסים אלא קיבלו וסיגלו לעצמם את לשון הנכבשים⁵⁶. אמנם מספר מלים צרפתיות ורומיות הוכנסו לתוך הלשון האנגלית על ידי הנורמאנים, אבל מלים אלה נתאנגלו בדקדוקן ובתחבירן ונבלעו בתוך הלשון, “ולא נודע כי באו אל קרבה”. רק כמאה וחמשים שנה אחרי הכיבוש התחילו מלים צרפתיות חודרות לתוך הלשון האנגלית בשפע. “האנגלית של המאה השתים־עשרה נקיה ממלים צרפתיות כמעט כמו האנגלית של 1050”⁵⁷.

הוא הדין בכיבוש צרפת וספרד בידי השבטים הגרמנים בראשית ימי הבינים. הוואנדלים, הגותים והפראנקים הכובשים וויתרו בלי כל קושי על לשונם הגרמנית וקיבלו את לשונות הארצות הנכבשות. כמו כן קיבלו כובשי סין הזרים את שפת הסינים, והמונגולים כובשי הודו במאה הט“ז סיגלו להם את הדיאלקט האינדוסאטני⁵⁸, אעפ”י שנשארו נאמנים לדתם המושלמית. לעומת זה, ההודים שבימינו משתמשים עדיין בלשון הכובשים האנגליים, גם אחרי שקנו להם את עצמאותם.

גם בהתפתחותה של הלשון העברית יש לראות דוגמה מקבילה. אמנם לפי המסורת המקראית היתה כניסת אברם לכנען צנועה, מספר הנכנסים היה מועט, וכוונתם היתה להיאחז בארץ בדרך שלום, מבלי להתגרות בתושבי הארץ. ברם, שיחקה לו השעה לאברם, והוא נתעשר והיה “כבד במקנה בכסף ובזהב”. אולם התורה כנראה גילתה כאן טפח וכיסתה טפחיים. בידוע שאין כוונת התורה, בדרך כלל, לספר ספורי היסטוריה ולהבליט מעשי גבורי מלחמה, אלא, בעיקר, להורות דרכי מוסר וצדק בבחינת “מעשה אבות סימן לבנים”. אפשר להניח, כמעט בלי חשש של ספק, שבכניסתו זו של אברם לכנען יש לראות את אחת הפלישות הצבאיות המרובות באותה תקופה לכנען מצפונה וממזרחה של ארץ זו. לפיכך לא ייפלא שנחשב ל“נשיא אלהים” (נשיא נעלה וגבור מאד) בתוך בני חת⁵⁹ ושהאמורים, תושבי המקום, ממרא ואחיו אשכול וענר, וגם אבימלך מלך גרר ראו צורך לעצמם לכרות ברית עמו. אף זו: כשנודע לו שלוט נשבה במלחמת ארבעת המלכים עם חמשת המלכים בעמק השדים, עלה בידו לגייס את חניכיו ובעלי בריתו במספר די עצום, לפי המשוג בתקופה ההיא, לרדוף אחרי המלכים המנצחים מחברון, או מאלוני ממרא, מקום מגוריו, “עד חובה אשר משמאל לדמשק” – מרחק די גדול – להכות בהם מכה רבה ולהוציא שללם מידם⁶⁰.

היוצא מזה שאם נחדור מבעד למסך המסורת המקראית נראה אולי את האבות בבחינת ראשוני העברים שעמדו בראש תנועת הכיבוש של ארץ כנען, ורמז לזה נמצא בדברי יעקב אל יוסף: “אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי”⁶¹. הכובשים העברים מצאו בכנען תרבות מפותחת כפי שמעידות התגליות הארכיאולוגיות. גם לפי עדות התורה היו אז בכנען “ערים בצרות חומה גבהה דלתים ובריח לבד מערי הפרזי הרבה מאד”

⁶². שירי העלילה באוגאריתית מעידים על מציאותה של ספרות חשובה בשפת כנען. יתר על כן, התרבות הכנענית ולשונם היו, במידה ידועה, כמרומז למעלה, יצירתם של שבטים שמיים, קרובי הכובשים העברים שקדמו להם בפלישת הארץ, ואולי שימשו להם מעין “גייס חמישי”⁶³. לא ייפלא, אם כן, שלא קינאו הכובשים, דוברי “ארמית”, ללשונם והיו מוכנים לוותר עליה ולדחותה מפני לשון הנכבשים, תושבי הארץ.

כדאי לציין שחלקי המקרא העתיקים ביותר כגון ברכת יעקב, שירת הים, שירת משה, שירת דבורה, ועוד כבר נכתבו על טהרת הלשון העברית, ואפשר להבחין בהם רק שמץ של שרידי ההשפעה הארמית, כגון “רמה” (במקום “השליך”), ואולי גם “זו” (= “די” במקום “אשר”) בשירת הים, (אף על פי שמלת “זה” שכיחה גם בכנענית כמלת צירוף)⁶⁴, “מדין” (סימן הריבוי –ין אינו רגיל בעברית, אעפ"י שנמצא הוא במואבית, בכתובת מישע) ואולי גם שקמתי (בסיומת “תִּ” לנוכחת) בשירת דבורה, “בנות צעדה עלי שור” (גם הסיומת –ָה לנסתרות וגם המלה “שור” יסודן בארמית) בברכת יעקב, “אזלת יד” (גם בפעל “אזל” וגם בסיומת –ת לנסתרת במקום –ה יש לראות השפעה ארמית) בברכת משה. ברם אין זה מן הנמנע שבכמה מן הצורות ה“ארמיות” כאלה נשתמרות צורות עבריות עתיקות שפחתו ונעלמו ברבות הימים בתולדות השפה, והוא הדין בחומר המילוני. יש לשער גם כן שההבדל בין שתי הלשונות האלה לא היה אז מסויים וברור עדיין.

אמנם יש להניח שלא היו אלה הנסיונות הספרותיים הראשונים בלשון זו ושקדמו להם כמה וכמה יצירות ספרותיות שנעלמו ואבדו. ואולי צדקו המניחים שאין הספרות המקראית, מבחינת הצורה והלשון, אלא המשך של מסורת ספרותית כנענית עתיקה, מעין זו שאנו מוצאים בשירי העלילה האוגאריתית, שנוצרו עם בקיעת השחר של תולדות ישראל⁶⁵.

אולם בכל ספרי המקרא, וביחוד בספרים המאוחרים, ניכרת השפעת הלשון הארמית הן מבחינה דקדוקית, הן מבחינה מילולית והן מבחינה סגנונית. המגע של עם ישראל עם הארמים נזכר כבר בשופטים ג', 8; והולך ונמשך בתקופת דויד ומלכי יהודה וישראל שבאו אחריו. השפעת הארמית גברה והתפשטה במזרח התיכון ביחוד אחרי חורבן מלכות ארם.

השפעת לשונות אחרות בעברית    🔗

ארץ כנען וסוריה היוו כידוע, מעין גשר בין הממלכות העצומות אשור ובבל ובין מצרים. סוחרים ונוודים, רועי צאן, בני עמים שונים, היו עוברים תמיד דרך ארץ כנען, ומובן שהטביעו חותמם במידה ידועה, על תרבותה ולשונה.

אחת הארצות שהשפיעו ביותר על ארץ כנען ותרבותה, לרבות תולדות עם ישראל, ותרבותו, היתה ארץ מצרים. חוקרי הארכיאולוגיה החדשים מודים ששיעבוד מצרים היא עובדה היסטורית שאין להכחישה, אף על פי שלדעתם ירד רק חלק קטן של עם ישראל מצרימה ורובם נשארו בכנען. ידוע גם כן שההיקסוסים (מושלי ארצות הנכר) שמשלו במצרים כמאה ושבעים שנה (1720–1550 לפני הספירה) היו ברובם שמיים והשתמשו בלשון קרובה לעברית. בין השמות של נשיאיהם רשומים אצלם שמות עבריים כגון חור, יעקב־הר (או יעקב־אל המקביל לשם יעקב, שנתקצר מן יעקב־אל (= ישמור האל), שנמצא כבר כשם פרטי בארם נהרים, במאה הי“ח לפני הספירה, וכשם מקום בכנען בתעודה מצרית מן המאה הט”ו לפה"ס. המלה הר היא כינוי לאלהים כדוגמת המלה צור (השוה – צור ישראל). ויש מזהים את תקופת ירידת האבות למצרים עם תקופת ההיקסוסים. היחס של שלום וידידות מצד מושלי מצרים לעברים, ביחוד לפני קום “מלך חדש… אשר לא ידע את יוסף” מתבאר על ידי כך על נקלה.

אחרי שהתגברו המצרים על ההיקסוסים וגרשום מארצם אל גבולות כנען חזרו המצרים לשלטונם על כנען, והקשר ההדדי מבחינה מדינית ותרבותית בין שתי הארצות האלה נתחזק. אין כל ספק שתרבות מצרים המפותחת השפיעה השפעה עצומה על הלשון העברית.

מספר די ניכר של מלים מצריות חדר לתוך הלשון העברית ונתאזרח בה. בין המלים העבריות ה“כשרות” שמקורן במצרית יש למנות את אלה: אחו, גמא, חניכים, חרטמים(?), יאור, נייר, סוף, קסת, שק, שש, תבה, וכמובן, אברך וצפנת פענח⁶⁶. גם השמות משה, מרים, מררי, פינחס, פוטיאל, ואולי גם אהרון, מצריים הם. רוב המילים והשמות האלה נמצאים בסיפורי התורה שיסודם בתקופת יוסף ומשה, היינו בתקופת מצרים. לפי דעתו של א. ש. יהודה מתפרשים כמה ניבים מוקשים בסיפורים אלה על נקלה על יסוד הלשון המצרית⁶⁷, אף על פי שהחוקרים האחרונים דוחים כמה מדעותיו של יהודה.

באותה התקופה הקדומה, בהיות השפה העברית בחיתוליה, פשטה מעצמה כבירה את ממשלתה בקצה הצפוני־מזרחי של ה“שהרון הפורה”, והיא מלכות בבל, בתקופת עמורבי. השפה שהשתמשו בה היא העתיקה בלשונות השמיות מזרחיות. הואיל ושפה זו היתה משותפת לבבל ולאשור נוהגים לכנותה אשורית־בבלית או אכדית.

עם כל התמורות שעברו על מעצמה זו, השפעתה על המזרח התיכון היתה כבירה ונסכה מרוחה על תרבותו. השפה האכדית היתה שפת הדיפלומטיה בשטח זה בימי האבות ומאות בשנים אחרי כן, עד שירשה הארמית את מקומה במאה השביעית, בקירוב. כתובות שמיות מן העתיקות והידועות ביותר נכתבו בשפה זו כגון הקודכס של עמורבי בראשית האלף השני לפני הספירה וכתבי תל־אל־עמרנה במאות הט“ו וי”ד לפה"ס⁶⁸.

כמעט שאין כל ספק כי העברית הקדמונים באו במגע עם האכדים, ביחוד אם נקבל את דברי המסורת שאברם יצא מאור כשדים, וכי השפה האכדית לא היתה זרה לעברים אשר בכנען. בוודאי שררה השפעה הדדית בין שתי הלשונות האלה, וכל יודעי עברית יכירו את המלים האכדיות דלקמן שנתאזרחו בלשון העברית:

Anaku (אנכי), alaku (הלך), aribu, erebu (ארבה), alpu (אלף, שור), warhu (ירח), ayabu (אויב), urru (אור), kirbu (קרב), ishten eshrit (עשתי עשרה), ekallum (היכל, שמוצאו משומרית e-gal = בית גדול), kussu (כסא, אולי ממקור שומרי), shaknu (סוכן, במכתבי עמרנה sukini), shipru (ספר), sharru (שר), וכיוצא באלה. גם השם תל־אביב (יחזקאל ג', ט"ו) מוצאו מאכדית til abubi (תל השטפון, שנחרב ע"י שטפון)⁶⁹.

אולם לא רק במלים בודדות יש למצוא קירבה בין העברית והאכדית, אלא גם בצורות דקדוק, בביטויים וסגנון. הצורה של המקור קטול דומה היא בדיוק לצורת המקור kashādu, מכיון שכל a ארוך בשמית משתנה לחולם בעברית. הבנין נפעל באכדית משמש כמעט תמיד בכוונה פאסיבית כמו בעברית, ולא בכוונה רפלקסיבית כמו בערבית. הביטויים המליציים שבמקרא, כגון: שנה את טעמו (התנהג כמשוגע, תהל' כ"ד, 1), כמים לים מכסים (לשון ריבוי וגוזמה, יש' י"א, 9), עטה על שפם (סימן אבלות, יחז' כ"ד, 17) יש להם מקבילים בצורה ובכוונה באכדית, כגון: tema shunnu, kima gipish tamtim (כשטף הים), katma shapte, וכיוצא באלה. מסתבר שהתקיימה השפעה הדדית בין שתי הלשונות האלה.

יש למצוא בעברית המקראית הקדומה גם מספר מלים שמקורן, כנראה, בלשונות ההודו־אירופיות. כיצד חדרו מלים אלה לתוך הלשון העברית הקדומה קשה להחליט בבירור. אולם לא רחוקה ההשערה שהוכנסו בעקבות הפלישות של כמה מעמי הודו־אירופה, כגון החיתים וביחוד הפלשתים.

הפלשתים הופיעו על במת ההיסטוריה בבת אחת, כמעט עם העברים. הם התחילו לפלוש אל תוך ארץ כנען מאזור ים הגויים (הים האיגיאי), כנראה, באמצע האלף השני לפני הספירה, ופגישתם הראשונה של הפלשתים והעברים היתה לפי המסורת המקראית, מתוך יחס של שלום וידידות⁷⁰. אולם אחרי שעצמו ורבו על ידי זרמים נוספים של מהגרים מבני שבטיהם התחילו הפלשתים, במאה האחת עשרה, להתגרות בעברים ולהצר להם עד שהוכרעו בימי דויד.

הפלשתים עלו על העברים בתרבותם החמרית. כל מעשי חרש של כלי מתכת היו ברשותם, ועד ימי שאול לא נמצא חרש בין בני ישראל. “וירדו כל ישראל הפלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו”… ובמלחמות הראשונות עם הפלשתים “לא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול” …⁷¹. שפת הפלשתים היתה, כנראה, יוונית, ויש לזקוף להשפעתם, או להשפעת החתים, כמה מן המלים ההודו־אירופיות שחדרו לתוך הלשון העברית ושנתערו בה, כגון: סרן (ביוונית tyrannos, ראש עיר ביוון העתיקה), כובע או קובע (בחתית kupahi, ומצויה בצורות שונות, בלשונות אירופה, ואולי קשורה למלה הרומית caput – ראש), יין⁷² (ביוונית oinos, ברומית vinum), פילגש (ביוונית pallax, ברומית pellex, בארמית פלקתא).

אולם כל ההשפעות הזרות האלה לא טישטשו את התכונה העצמית של הלשון העברית. המלים הזרות הותכו לתוך דפוס עברי, השתעבדו לדקדוק העברי ונבלעו בלשון. מוצאן הזר נשתכח לגמרי, וזכות אזרחית ניתנה להן. הלשון העברית התפתחה והתקדמה בשבילה המיוחד עד שגם הלשון הארמית, הקרובה ביותר ללשון העברית, והשפעתה על הלשון העברית היא העצומה ביותר, היתה במרוצת הזמן ללשון זרה ובלתי מובנת להמוני העם העברי עוד בימי ישעיהו. כששׂם רבשקה, שר הצבא האשורי, מצור על ירושלים, ודיבר בעברית אל השרים שעל החומה, ביקשו אותו שרי יהודה לדבר אליהם ארמית, כדי שלא יבינו המוני העם את דבריו⁷³.

מוצאו של השם “עברי”    🔗

מה מוצאו של השם "עברי ומה כוונתו?

כפי שידוע לנו ממכתבי תל־אל־עמרנה שנזכרו בפרק האחרון, נתרבו בארץ כנען בתקופה ההיא (המאה החמש עשרה והארבע עשרה לפני הספירה) מגפות ותגרות מבית ופלישות והתקפות אויבים מבחוץ. נסיכי ארץ כנען פנו במכתבי בקשה ותחנונים למלכי מצרים, פרעה אמנחתף השלישי ובנו אמנחתף הרביעי, ששינה את שמו לאחנאתון ועקר את מקום מושבו לעמרנה. במכתבים אלה ביקשו הנסיכים שיבואו מלכי מצרים לעזרתם ויצילו אותם מידי אויביהם מבפנים ומבחוץ. הם התאוננו במיוחד על גדודי החבירו הפושטים בארץ ועושים בה שמות.

מי היו “חבירו” אלה? אולי קרובה ההשערה לזהות את השם הזה עם המלה “עוברים”, היינו נודדים או זרים⁷⁴. פרטי מסעיהם של האבות כפי שהם מסורים בתורה, מבבל לכנען, דרך חרן וארץ החתים והאמורים וארץ מצרים דומים לפרטי המסע של ה“חבירו” הנזכרים במכתבי תל־אל־עמרנה, ובתעודות עתיקות אחרות מן האלף השני לפה“ס, גם ביחס למצבם הכלכלי, החברתי והאזרחי (“גר ותושב”, בר' כ"ג, 4) מזדהים ה”חבירו" עם ה“עברים”. יש לציין גם־כן שה“עברים” וה“חבירו” מופיעים על במת ההיסטוריה בראשית האלף השני לפני הספירה ומסתלקים הימנה בסוף אלף זה. אחרי תקופה זו אין שום זכר ל“חבירו”, ואילו השם “עברי” נדחק מפני השם “ישראל” (ראה להלן).

כפי הנראה היה אחנאתון שקוע ראשו ורובו בתיקוניו הדתיים ולא יכול להיפנות לבקשות נסיכי כנען ולתחנוניהם. והאבות העברים פרצו בארץ, והתהלכו לארכה ולרחבה, נטו את אהליהם, בנו מזבחות והקימו מצבות כסמל של התאחזות, ונסעו “הלוך ונסוע הנגבה”.

השתלשלות השם “חבירו” לשם “עברים” היא לפי חוקי הפוניטיקה העברית, וישנן בעברית דוגמות רבות כאלה⁷⁵. יש לשער שהרמז של שם זה במובן של “עוברים” לא נעם לאזני העברים שהתחילו לראות את עצמם כתושבי הארץ שניתנה למורשה להם ולזרעם אחריהם. לפיכך התחילו לדרוש את שם זה כאילו כוונתו העיקרית היא במובן “בני עבר” או “בעבר הנהר ישבו אבותיכם” (יהושע כ"ד, 2), היינו, בעבר הירדן, או בעבר נהר פרת. המלה “העברי” ביחס לאברהם (בר' י"ד, 13) מתורגמת בתרגום השבעים במובן של “מי שעבר” (את הנהר או את הגבול).

ההבדל בין “עברי” ו“ישראלי”    🔗

ברם בתקופת המקרא היו בני ישראל משתמשים בשם “עברי” במובן מצומצם, היינו, בדרך כלל, רק ביחסם לעמים אחרים. בינם לבין עצמם העדיפו את השם “בני ישראל”, ועל שם זה היתה כנראה גאוותם⁷⁶. בעיני עמים אחרים היו בני ישראל נחשבים לעברים, והשם “ישראל” היה, כנראה זר להם⁷⁷. יוסף היה “איש⁷⁸ עברי” בעיני אשת פוטיפר (בר' ל"ט, 17⁷⁹) ו“נער עברי” בעיני שר המשקים (שם מ"א, 12). כשבא משה אל פרעה ודיבר אליו בשם ה' אלהי ישראל, לא ידע פרעה מי הוא אלהי ישראל, ומשה היה צריך להסביר לו כי הוא מתכוון ל“אלהי העברים” (שמות ה', 1–3), שם נפוץ במזרח הקדמון (באכדית: ilani hapiri). למלחים הנכרים באניה עונה יונה: “עברי אנכי”. השם “עברים” היה, כנראה, יותר עתיק וכלל גם עמים אחרים כגון, מדין, עמון, מואב, אדום, ועוד. בני ישראל נבדלו מן הגזע העברי העתיק ופילסו לעצמם נתיב חדש בתולדות העמים והדתות.

גזירה שווה ליחסים כאלה אפשר למצוא בין הערביים. במקורות ישנים בלתי ערביים נזכרים כל שבטי הערבים בשם “ערביים”. אולם בספרות הערבית מבחינים בין השבטים בשמותיהם המיוחדים. הוא הדין בימינו. נוהגים אנו לכנות את כל עמי ערב “ערביים”. אבל בינם לבין עצמם הם רואים את עצמם כמצרים, סורים, עיראקים ועוד. מתנגדים הם בכל תוקף לטישטוש כינוים הלאומי המיוחד. גם בדווי בדברו אל נכרי יכנה את עצמו “בדווי”, אולם בדברו אל בדווי אחר יכונה בשם שבטו, “וכרגיל לא יעלה על דעתו לציין את עצמו כ”ערבי"⁸⁰.

לאור הדברים האלה יתברר מדוע לא חששו בני ישראל לקבל את שפת כנען ולקרוא לה בשם זה. כל זמן שהיתה הלשון העברית חיה ושום סכנה לא היתה צפויה לקיומה לא ראו צורך לייחס קדושה וחשיבות לאומית מיוחדת ללשון. הם השתמשו בדיבור־פה ובכתיבת־יד באותה השפה שהשתמשו בה שאר העמים ה“עבריים” בארץ כנען, כגון: המואבים, העמונים והאדומים ועוד. ללשון היתה תכונה גיאוגרפית ולא תכונה לאומית. היא היתה בעיניהם שפת כנען או יהודית, היינו, הלשון שדיברו בה במלכות יהודה⁸¹.

השם “עברי” הולך ומסתמן בכוונתו    🔗

בימי הבית השני, אחרי שנסחפו העמים ה“עברים”, פרט לעם ישראל, בזרם ההלניסטי ונסתלקו מעל במת ההסטוריה התחילו הסופרים היהודים וגם סופרי יוון ורומא להשתמש במונח “עברית” ביחס לשפת כתבי הקודש וגם לשפת המשנה השלטת אז בארץ ישראל. באותו הזמן התחילו גם כן לייחד את השם “עברי” ליהודי, אף על פי שבתלמוד שכיח, בדרך כלל, השם “יהודי” או “ישראל”.

המונח “עברית” ביחס לשפה העברית נמצא בפעם הראשונה במבוא לתרגום היווני של “חכמת בן סירא” שנתחבר בידי נכדו של בן סירא בשנת 139 לפני הספירה, אולם מונח זה כבר נמצא ב“ספר היובלות”, שלדעת ד"ר ש.ז. צייטלין נתחבר הרבה שנים קודם לכן⁸². גם מחבר הספר האפולגיטי “אגרת אריסטיאס” שחובר ביוונית, מחבר המקבים ד', ויוסף בן מתתיהו משתמשים במונחים “עברית”, “לשון עברית”, “אותיות עבריות” וכדומה.

ברם כדאי לציין שהמושג “עברי” אינו ברור למדי אצל הסופרים של התקופה ההיא. חכמי התלמוד⁸³, יוסף בן מתתיהו⁸⁴ והשליחים⁸⁵ מכנים גם את הלשון הארמית, או את הדיאלקט הארמי־מזרחי שהשתמשו בו יהודי בבל, בשם “עברית”, אולי כדי להבחין בינו ובין הלשון הסורית – המנדעית שהשתמשו בה הגויים. מאידך גיסא לשון התורה מסומנת אצל פילון האלכסנדרוני כשפת כשדית⁸⁶. בלבול מושגים זה יסודו, כנראה, בזיהוי של הלשון עם העם הדובר בה. כיוון שבתקופה ההיא היו הרבה יהודים משתמשים בלשון הארמית נחשבה לשון זו כעברית⁸⁷. ואשר לפילון, יתכן שלא ידע עברית ולא היה מצוי אצל ספר התורה לא בעברית ואפילו לא בארמית אלא ביוונית בתרגום הע'⁸⁸, ולפיכך נתבלבל בדבר היחס שבין לשון התורה ולשון בני עמו שדיברו “כשדית”, ביחוד באלכסנדריה ובבבל.

השם “לשון הקודש”    🔗

המונח המקובל ביותר בתלמוד ובספרות הרבנית בכלל ביחס לשפה העברית הוא “לשון הקודש”, היינו, לשון כתבי הקודש. המונח המקביל לשם זה בארמית הוא “לישן קודשא” או “לישן בית קודשא” (לשון בית המקדש)⁸⁹, שם זה היה מכוון מעיקרו להדגיש את ההבדל שבין לשון כתבי הקודש ובין הדיאלקט הארמי שהתחיל להתפשט בארץ ובחוץ־לארץ בין היהודים. אולם במרוצת הזמן התחילו להשתמש בשם זה גם ביחס ללשון התפילות, הברכות או שאר עניני דת ופולחן⁹⁰.

בספרות ימי הבינים וביחוד בימינו, נקראת הלשון העברית, בדרך כלל, בשם “עברית”, אף על פי שגם המונח “לשון הקודש” לא נתבטל לגמרי. כיוון שלשון זו נתפשטה בימינו בשימושה גם לדברי חול מובן מאליו שהשם “עברית” הולם אותה יותר, וככה כבר נתקבל שם זה גם בספרות וגם בדיבור.

תכונות לשון המקרא    🔗

תקופת המקרא היא תקופה ארוכה, בת אלף שנה ויותר. ריווח של למעלה מאלף שנה מפריד בין זמנן של תעודות העתיקות, כגון שירת הים ושירת דבורה ובין ספרי קהלת, אסתר ודברי הימים. אף על פי כן תכונה אחידה משתפת את שפת המקרא הן מפאת הסגנון והן מפאת הדקדוק. שפה זו מצטיינת בצמצום של מלים ובשפע של תמונות וציורים. יש בה מן הנשגב והנהדר של סלעי המדבר ויערות עד, הוד קדומים ועוז עלומים. סופרי המקרא מציירים במכחול דק על יריעה זעירה, ובעלי המדרש ראו צורך לעצמם להרחיב את יריעת סיפורי המקרא על ידי אגדות נוספות המרומזות במקורו. תומס מאן מצא מקום בסיפורים אלה להתגדר בו, ועל יסוד כ' פסוקים (בר' ל"ט, 1–20) הציב את בנין סיפורו הנהדר “יוסף ואחיו”, בן שני הכרכים, התופס 664 עמוד.

בשפת המקרא הפיוטית אנו שומעים את הסימפוניה של חזיונות הטבע, של כל חי ושל כל דומם. נשמת רוח חיים תפעם את כל עצם, ופה ניתן לכל דומם. מי שבונה בית בדמים על ידי גזל וגנבה “אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה” (חבקוק ב', 11), “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” (תהל' י"ט, 2) “נהרות ימחאו כף…” (שם צ"ח, 8), וכיוצא באלה.

גם בספרי הפרוזה של המקרא יש למצוא קצב שירי וציורים פיוטיים, כגון בפרק הבריאה: “ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם”. (בר' א' 27) או “ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה, וארבות השמים נפתחו”. מאותו הסוג הוא הסגנון המשוכלל, שאין כדוגמתו לפשטות וליופי, בתשובה של רות “אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי”.

מובן מאליו שלא היתה זו לשון הדיבור בפי כל ראובן ושמעון בשוק החיים. יש לשער שגם עמוס וישעיה בשובם הביתה, אחרי התפרצות נבואותיהם הסוערות והמפוצצות, דיברו לבני ביתם ולידידיהם בשפה פשוטה עממית בלי כל אותם הניבים היפים והמסולסלים ואולי גם בלי כל אותם קישוטי הסגנון כגון ו' ההיפוך, שם הפעל עם בכל"ם (כשמע), ועוד. הם דיברו כדבר איש אל רענו ללא עיטורים וללא קישוטים.

הדבר הוא כמעט למעלה מכל ספק שהלשון המקראית משמשת סוג לשוני מיוחד לדברי ספרות. בני הנביאים והמליצים היו, כנראה, מתאמנים ומתחנכים בלשון זו. ואולי לכך נתכוון הנביא בדבריו: “ה' נתן לי לשון למודים… יעיר לי אזן לשמע כלמודים” (ישעי' נ', 4).

יש להביא ראיה לחלוקה מעין זו מן הדראמה העתיקה בהודו. לפי עדותו של אוטו יספרסן נמצאו שם “שני סוגי לשון, סאנסקריט (לשון משוכללת וצחה) שדיברו בה האלים, המלכים, השרים, הבראהמינים וכו'… ופראקריט (לשון טבעית ופשוטה) שדיברו בה אנשים נחותי דרגה, כגון חנוונים, שופטים, שוטרים, שומרי מרחצאות, דייגים, וכמעט כל הנשים”⁹¹.

כנראה היתה שוררת נטיה בין בני אדם להתפרד לסוגים ולשכבות, לפי דרגתם הכלכלית והתרבותית, במלבושיהם, בנימוסיהם וגם בלשונם. לא הרי לשונם של האנשים הפשוטים, המוני העם, כהרי הלשון של אצילי העם, רמי היחש, רבי המדינה והחברה. בימינו, ימי הראדיו, הקולנוע, העתונות וכו' כמעט שלא תיתכן התפרדות לשונית במידה כזו. גורמים אלה של תקשורת לשונית מטשטשים את הגבולים ומביאים לידי אחידות בלשון, ואף על פי כן יש להבחין גם בימינו משהו משרידי ההתפרדות ההיא⁹².

חתימה    🔗

סוף דבר, בתקופה הראשונה של התפתחות הלשון העברית, היינו, בתקופת המקרא, היו שני סוגי לשון משמשים בד בבד, והבדל ניכר שרר ביניהם. סוג אחד היה מיוחד לדברי ספרות, ואולי גם לאצילי העם, והסוג השני לדיבור־פה ולהדיוטות. הסוג הראשון התפתח אולי בעקבות הדוגמות שבספרות כנען, כגון אוגאריתית, צידונית, ועוד, כפי שנתעצבו ונשתכללו בתקופה הטרום־מקראית. הסגנון המקראי, ביחוד בחלקים הפיוטיים, על ניביהם, מטבעות מליצותיהם, דרכי התקבולת וזכרי הלשון שלהם, כולם בנויים כמתכונת הספרות הקדומה ההיא. הסוג השני השתלשל, כנראה, מיסודה של המסורת שהביאו האבות מארם נהרים, ארץ מולדתם.

מובן מאליו ששלטה השפעה הדדית בין שני סוגי לשון אלו. אולם ברור למדי שהתקיימו תחומים מסוימים לשתי השפעות אלה. השפעת המסורת הכנענית ניכרת בספרות וזו של המסורת הארמית בולטת בשפת הדיבור שהלכה והשתלשלה עד שקיבלה צורה ספרותית מסויימת בתקופת בית שני.

 

פרק ה' איך נשתמרו כתבי הקודש    🔗

ספרי המקרא – שריד מספרות ישראל בימי קדם    🔗

ספר המקרא, פרט לאילו קטעי תעודות (שנזכרו בפרק ג'), הוא המקור היחידי לשפה העברית העתיקה. אין כל ספר שבתקופת המקרא נכתבו כמה ספרים חשובים שהיו נפוצים וידועים בקרב העם. מקצתם (למעלה מעשרים ספר) נזכרים ומובאים במקרא, כגון: ספר מלחמות ה' (במד' כ"א, 11), דברי המושלים (שם, 27), ספר הישר (יהוש' י, 13), דברי הימים למלכי יהודה (מל“א י”ד, 29), דברי הימים למלכי ישראל (שם, 19), דברי שלמה (שם י"א, 41), מדרש הנביא עדו (דהי“ב י”ג, 22). ספרים אחרים נזכרים בתלמוד. הציטטות מן הספרים האלה המובאות במקרא ניתנו בדרך אגב ולמקוטעין, כאילו המסגרת וקשר הענין של הדברים ידועים בדרך כלל, ואין כדאי להאריך בהם.

יש מהספרים האבודים האלה שנשארו בתרגומם, כגון: ספר בן־סירא, ספר המכבים ושאר הספרים החיצוניים. המקור העברי של ספר בן־סירא נתגלה ברובו בגניזה של קהירו, אעפ“י שיש חוקרים המערערים על מקוריותו. יש להניח בלי חשש של ספק כי גם בין “נביאי השקר” היו “מושכים בשבט סופר”, וכי לא נפלו מבחינה ספרותית מן הסופרים של נביאי האמת, שנבואותיהם נשתמרו בכתבי הקודש⁹³. אולם הואיל ונבואותיהם לא נתקיימו או לא התאימו לאמונות והדעות שהיו מקובלות בין מנהיגי העם וחכמיו בתקופת קביעת הקנון של המקרא⁹⁴, לא הוכנסו לתוך קובץ המקרא ה”מקודש", לא העתיקו ולא הפיצו אותם ברבים כמו שנהגו בכתבי הקודש. כתבי הנביאים האלה “נגנזו”, זאת אומרת, הורחקו או נשמטו מכלל הספרים שקריאתם הונהגה בבתי־הכנסת והמדרש עד שאבדו מתוך קהל ישראל. גם אחדים מן הספרים הנמצאים עכשיו בתוך קובץ כתבי הקודש היו צפויים לסכנת גניזה, כידוע, כגון, ספרי שיר־השירים, קוהלת, יחזקאל, וגם משלי. עלינו להחזיק טובה לאותם החכמים שעמדו בפרץ והצילו את הספרים יקרי הערך האלה מכיליון. ברם לספרים אחרים כמותם לא שיחק המזל, ומי יודע מה גדולה האבדה לשפה העברית וסיפרותה בגניזתם?

אמנם אין להתפלא על זה שכמה מן הכתבים העתיקים הלכו לטימיון, אלא על זה שהרבה מן הכתבים האלה נשתמרו ועמדו כמעט בעיניהם. עלינו לזכור כי ספר המקרא מכיל חומר עתיק מלפני כשלשת אלפים וחמש מאות שנה. במשך שלשת אלפים שנה נמסר חומר זה בצורת כתבי־יד, וידי הרבה מעתיקים חלו בו. רוב כתבי היד של המקרא הנמצאים בידינו הם מן המאה השתים־עשרה, ורק כתב־יד אחד של המקרא בשלמותו, הנמצא בלנינגראד, הוא מראשית המאה האחת־עשרה (9–1008),⁹⁵ וכתב־יד אחד המכיל רק את הנביאים הוא מסוף המאה התשיעית (895) שנכתב ביד משה בן אשר ונמצא בביה“כ הקראי בקהירו. כתב־יד אחר של הנביאים כתוב בידי בנו המפורסם אהרון, הנמצא בלנינגראד, הוא מראשית המאה שאחריה (916). חכמי ימי הבינים מזכירים בכתביהם כתבי־יד עתיקים אחרים אשר נעלמו ואינם. הכ”י העתיק ביותר הוא הגומא שגילה אותו מר נאש (Nash) במצרים ושנקרא על שמו (Nash Papyrus). גומא זה מכיל חומר מקראי, היינו התחלת “שמע” (דברים ו', 4–5), וגם עשרת הדברות בנוסח שונה גם מזה שבספר שמות וגם מזה שבספר דברים. יש בו, כנראה, מזיגה של שני הנוסחים וקרוב הוא יותר לזה שבתרגום השבעים. זמנו של גומא זה הוא, בערך, במאה הראשונה לספירה המקובלת, ואולי קצת יותר מאוחר⁹⁶. מה שמפליא הוא כי כל כה"י האלה דומים זה אל זה, בדרך כלל, למרות היותם בני תקופות שונות ורחוקות זו מזו. גם החומש השומרוני, הקדום ביותר, אולי לא מאוחר מזמנו של עזרא, שונה מן החומש שלנו רק באי אילו פרטים דקים ובלתי חשובים.

פפירוס נאש

התרגומים    🔗

מה גרם למצב זה? מדוע נשתנה גורלם של כתבי הקודש מגורלם של שאר כתבים מסוג זה?

אחרי שגלו בני־ישראל מארצם ואחרי חורבן בית־מקדשם בירושלים בשנת (7)586 לפני הספירה התחילו גולים לכוון את לבם אל דברי התורה והנביאים כמקור נחמה, עידוד והדרכה. הם היו נועדים לעתים תכופות, וביחוד בימי חג ומועד, בימי השבת וגם ביום ב' וה' בשבוע (ימי השוק והמשפט), לפי דברי רז"ל, לשמוע את דברי התורה והנביאים נקראים ומפורשים בפי אנשים בני הכי.⁹⁷

בפגישות או בעדות אלה, שהתחילו כנראה עוד בתקופת גלות בבל, הונחה אבן השתיה לבתי־הכנסת והמדרשות⁹⁸. כל זמן שהלשון העברית היתה מובנת לכל שדרות העם השתמשו בה בפירושים לתורה. משהתחילה הלשון להשתכח מפי חלקי העם, ההמונים, הנשים והתינוקות, במקומות שונים בארץ, וביחוד בחוץ לארץ, השתמשו ה“מפרשים” בלשון הארמית שתפשה את מקומה.

וכך היה כנראה המנהג בקריאת התורה בציבור: הקורא הסתכל בספר התורה, והמתרגם או התורגמן (ג"כ “מתורגמן”)⁹⁹ עמד על ידו בריחוק מקום קצת. “המתרגם אסור לו להסתכל בס”ת ולתרגם כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. והקורא אסור לו ליתן עיניו חוץ לתורה שלא נתנה התורה אלא בכתב" (תנחומא, וירא, ה). החכמים הקפידו על זה שיימסרו התרגומים, או הפירושים על דברי התורה שבכתב, רק בעל־פה.

ברבות הימים קבלו התרגומים שבעל־פה צורה של פירושים דרשניים לתורה, שבהם שילבו המתרגמים דרשות רווחות, ונוסחות שונות של תרגומים היו נפוצות. אך במרוצת הזמן נתגבשו צורות התרגומים בעריכתם וסמכותם של חכמי התורה ודברי האומה עד שהגיעו לידינו בנוסחות המקובלות של תרגום אונקלוס לתורה ותרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים¹⁰⁰. התרגומים לכתובים, מחוץ לספרי דניאל, עזרא ונחמיה – שאין להם תרגום כלל, מאוחרים הם, ואין להם אותה הסמכות שיש לשני התרגומים הנזכרים. מוצא התרגומים הוא, כנראה, מארץ־ישראל, אך נתערבבו בהם מלים וניבים ארמיים ויסודות פרשניים מתקופות ומקומות שונים. עריכתם הסופית חלה בודאי אחרי חתימת התלמוד.

מכיון שהתרגומים האלה נמסרו מפה לפה במשך שנים רבות והפצתם בכתב היתה אסורה, נשתלבו לתוכם ניבים ודעות מתקופות קדומות. כמעט עד סוף תקופת התלמוד התיחסו החכמים בחשד ובביקורת לתרגומים שבכתב, ביחוד לתרגומים של הכתובים. כשהביאו ספר איוב בתרגום לפני רבן גמליאל הזקן “אמר לבנאי ובנאו תחת הנדבך”, וכמו־כן דן רבן גמליאל בן בנו ספר זה לגניזה¹⁰¹. כשנכנס רבי שמואל בר רבי יצחק (במאה הרביעית לספירה) לבית־הכנסת וראה את אחד הסופרים קורא בספר תרגום נזף בו ואמר: “אסור לך, דברים שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב”¹⁰².

התרגום הקדום ביותר הוא התרגום לחמשה חומשי התורה, המיוחס לאונקלוס הגר, שלפי עדותם של חז“ל ערך אותו בהשגחתם של רבי אליעזר ורבי יהושע (במאה השניה לספירה). אמיתותה של עדות זו מפוקפקת במקצת. מה שמסופר בבבלי (מגלה ג, ע"א) על אונקלוס המתרגם הארמי מסופר בירושלמי (מגלה א, י"א) על עקילס הגר שתירגם את התורה ליוונית. מסתבר שעירבבו החכמים בבבל את שני השמות האלה משום שהתרגום היווני של עקילס לא היה, כנראה, ידוע להם כלל. ואעפי”כ יש רגלים להשערה שזמנה של עריכת התרגום לחמשה חומשי התורה חל בערך במאה השניה לספירה.

המונח “תרגום” שהיה מכוון לכתחלה לתרגום בכל לשון נתייחד בספרות התלמודית ובספרות המאוחרת לתרגום הארמי של המקרא. אולם “תרגומים” אלה לא היו סתם תרגומים, אלא, כאמור למעלה, פירושים ומדרשים על התורה שהיו נפוצים בין העם ושכללו את הדעות המקובלות בימי התלמוד מבחינת ההלכה, המוסר והאגדה. אלה היו, כנראה, דרכי הלימוד של התורה המכוונים להמוני העם ולתינוקות של בית־רבן בלשון הארמית המדוברת, בדרך כלל, באותה התקופה. אולם התרגומים המקובלים של אונקלוס לתורה ושל יונתן לנביאים מדויקים הם למדי, פרט לחלקים הפיוטיים, שבהם יש נטיה להרחבת הדבור בהשפעה מדרשית.

פעולות הסופרים ובעלי המסורה    🔗

ברם, בו בזמן שיגעו החכמים ותופשי התורה לבאר וללבן את דברי התורה להמוני העם בלשון התרגומים, לא הזניחו את המקור העברי של התורה. להיפך, מקור זה נחשב בעיניהם לעיקר העיקרים, ולו הקדישו ראש עמלם. הם הגו בו, חקרו ובדקו אותו, וטיפלו בו בזהירות יתירה, כי בו חזו חזות הכול, והוא היה נר לרגליהם בדרכיהם ובמעשיהם בחוקיהם ובמנהגיהם. בכל שינוי קל וסטיה דקה ראו מעין מעילה בקודש.

החכמים שקיבלו על עצמם עבודת־קודש זו נקראו סופרים. הסופרים היו, כנראה, יודעי ספר שהיו מומחים גם בכתיבה וגם בקריאה ופרשנות. הם נזכרו כבר בספרים הקדומים של המקרא (שופטים ה', 14), אך במשך תקופת המלכים הראשונים בימי הבית הראשון היתה עבודתם כנראה מצומצמת בתחום החילוני. הם היו מזכירים או מומחים באמנות הכתיבה. רק בימיו של ירמיהו נזכרים הסופרים בקשר ל“תורת ה'” (ירמיהו ח', 8).

פעולות הסופרים נתרחבו בוודאי במשך גלות בבל, וביחוד בימי עזרא, שבעצמו היה “סופר מהיר בתורת משה” (עזרא ז', 6), וש“הכין את לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד חק ומשפט” (שם 10). תכנית פעולת הסופרים בתקופה זו כללה, מלבד החקירה והדרישה בתורת ה', גם את ההעתקה הזהירה של כתבי־היד במקרא והשמירה המעולה על צורתם המקורית. הם היו אז בעצם שומרי התורה שבכתב ונושאי התורה שבעל־פה.

הסופרים היו צריכים להתמחות בבקיאות בכתבי־היד¹⁰³ השונים של המקרא ולחקור אותם לפרטיהם ולשינוייהם הדקים שבדקים, לרבות ספירת פסוקים, מלים ואותיות. כשנתעוררה שאלה בבית־המדרש בנוגע לאות ו' של “גחון” (ויקרא י"א, 42), שסימנה חצי מספר האותיות שבתורה, אם היא שייכת לחצי הראשון או השני של התורה “לא זזו משם עד שהביאו ספר ומנאום”¹⁰⁴. וכשנודע לרבי ישמעאל שר' מאיר עוסק במלאכת הלבלרות הזהירו ר' ישמעאל לאמור: “בני הוה זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצא מחריב את כל העולם כולו”¹⁰⁵.

לפי המסופר בתלמוד¹⁰⁶ נמצאו בעזרה של בית־המקדש שלושה ספרים: “ספר מעוני (או מעון) וספר זעטוטי וספר היא. באחד מצאו כתוב “מעון אלהי קדם” ובשנים כתוב “מעונה אלהי קדם” (דברים ל"ג, 27) וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו את הקריאה “זעטוטי, (או זאטוטי, ממוצא ארמי או יווני) בני ישראל” ובשנים “נערי בני ישראל” (שמות כ"ד, 5). באחד מצאו כתוב תשע (פעמים) “היא” ובשנים כתוב אחת עשרה (פעמים) “היא” וקיימו שנים וביטלו אחד”¹⁰⁷. יש לשער שהנוסחה הרשמית של ספר התורה, הידוע בשם “ספר העזרה”, היינו, הספר השמור בעזרה שבבית המקדש, נקבעה אחרי נצחון המכבים ושימשה דוגמה למעתיקים ולמלמדים¹⁰⁸. המסורה שבעל־פה שמרה את הנוסחה המקורית מכל משמר. גדרים וסייגים בצורת נקודות בתוך הטכסט גופו והערות בשולי הגיליון ולמטה בו, שימשו להזהיר את הקורא או את המעתיק על כל שינוי קל או חידוש כל שהוא שאין לו סמך במסורה. מצות “לא תוסף עליו” (דברים י"ג, 1) היתה להם לקו ולמשקולת.

שלושת כתבי־היד האלה, על כל נוסחותיהם השונות, שימשו, כנראה, יסוד לספרי התורה של השומרונים וגם של תרגום השבעים. שינויי הנוסחות הוכנסו אולי על־ידי מעתיקים בורים או בלתי־זהירים, וגם בהשפעת בעלי פניה דתית או מפלגתית. כיוון שרבו אז הסיעות הדתיות והמפלגות המדיניות בתוך העם, כגון: השומרונים, המתיוונים, הצדוקים והנוצרים, וכיוון שכל הסיעות האלה ביקשו סמך וסעד לדעותיהם במקרא, נוטים היו חברי הסיעות לזייף את דברי המקרא בכיוון לתכליתם. לא ייפלא, איפוא, שראו הסופרים חובה לעצמם לעמוד על המשמר ולעשות סייגים לתורה, כדי שלא יעשו את דברי התורה פלסתר. הם חקרו ודרשו בכתבי יד, השוו אותם והעריכום, פסלו וקיבלו. הנוסחות שהיו משותפות לרוב כתבי־היד נתקבלו, והסטיות נרשמו בשולי הגיליון. ביטויים שפגמו בטעם האיסתיטי, המוסרי, או הדתי של אותה תקופה נשתנו ונתחלפו בביטויים מתאימים יותר לטעם חכמי הדור. צורות ארכאיות, שכבר נתישנו ונשתכחו, תוקנו, אבל התיקונים האלה לא הוכנסו לתוך גוף הספר, גזירה שמא יעברו על “לא תוסף”, אלא נרשמו בשולי הגיליון בהערת “קרי”, כלומר, מה שצריך לקרוא, במקום ה“כתיב” (כתוב). מלים וביטויים הטעונים בירור או ביאור מיוחד צוינו באות תלויה או גדולה, וגם בנקודות ממעל או מתחת לאותיות¹⁰⁹.

בנקודה הקטנה לא ראו החכמים, כנראה, שום חשש של עבירה על מצות “לא תוסף”. לאמיתו של דבר, לפי עדותו של לודוויג בלוי¹¹⁰, היו נוהגים להשתמש בנקודה בכ“י עתיקים בארצות הקדם וגם ברומא לשום אותה התכלית, היינו לעורר את שימת לב הקורא שאיזו אות או מלה חשודה שמא היא מיותרת או מחוץ למקומה. לפי דעתו של בלוי היו סימני נקודות אלה בשלשת כה”י שבעזרה, הנזכרים לעיל. במקום להשמיט מילים או ביטויים חשודים ציינו אותם בנקודות כדי להזהיר את הקורא. ככה היה נהוג, בדרך כלל, בכתבי־יד עתיקים. הואיל ושלושת כתבי־היד האלה היו מבוססים על כ"י עתיקים יותר לא רחוקה היא הדעה של חכמי התלמוד כי עזרא תיקן את הנקודות האלה. תפקידן היה לציין שיש שינוי נוסחות בכתיב או בקריאה של המלים המנוקדות, או שניתנו היו לביאור מדרשי מיוחד.

עשרה מקומות במקרא מסומנים בנקודות נזכרים בתלמוד¹¹¹. לפי דברי התלמוד (שם) “כך אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך אומר לו כבר נקדתי עליהן. ואם יאמר יפה כתבת אעביר נקודה מעליהן”.

מאותו טעם היתה פרשת “ויהי בנסוע” (במ' י,' 35–36) מסומנת בנקודות. “פרשה זו עשה לה הקב”ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זו מקומה“¹¹². בטכסט שלנו מסוגרת פרשה זו ב”נון" הפוכה, בראשיתה ובסופה. לדעתו של בלוי, נו“ן זו היא ר”ת של המלה “נקוד” והיא מרמזת לנקודות שהיו לכתחלה בפרשה זו מלמעלה ומלמטה לאותיות ושהושמטו כדי שלא לבלבל את הקורא, ואולי סתם כדי לקמץ בנקודות. הנו"ן נכתבה בצורה הפוכה כדי שלא יטעו לחשבה כחלק של הטכסט.

מלבד סימני הנקודות נזכרים בספרי לבמדבר י‘, 35 שבעה מקומות “שכינה הכתוב”, ז"א, שמפני חשש של פגיעה בכבוד המקום שינה הכתוב את הדברים ותיקן אותם, ולפיכך נקראים שינויים אלה “תיקוני סופרים” (בר' רבה, פרק מ“ט, 12; שמות רבה פרק י”ג, 2). דוגמות של “תיקונים” אלה הן: ואברהם עודנו עומד לפני ה’ (בר' י"ח, 22) במקום: וה' עודנו עומד לפני אברהם, ויאכל חצי בשרו (במ' י"ב, 12) תחת: בשרנו, לאהליך ישראל וילך… לאהליו (מל“א י”ב, 16, דהי"ב י', 16) ת': לאלהיך … לאלהיו.

אחד מראשוני האמוראים, רבי יצחק, מעיר ש“עיטור סופרים” הלכה למשה מסיני (נדרים ל“ז, ע”ב), והוא מונה חמשה מקומות במקרא שבהם חסרה אות השימוש ו' (לפי פירוש הערוך משמעו של “עיטור” הוא “חיסור” על יסוד הארמית), ואלה הם: אחר תעברו (בר' י"ח, 5), אחר תלך (שם כ"ד, 55), אחר תאסף (במ' ל"א, 2), אחר נגנים (תהל' ס"ח, 26), צדקתך כהררי אל (שם ל"ו, 7). בכל המובאות האלו חסרה ו' החיבור בראשיתן.

עם התקדמותה והתרחבותה של התורה שבעל־פה התחילה תקופת התנאים (השונים והמשננים), שתפקידם היה לחקור ולדרוש את התורה שבעל־פה ולהורותה בבתי־המדרשות. עבודת הסופרים הצטמצמה לפיכך בתחום של כתיבת כתבי־הקודש והוראתם בבתי־הספר לילדים ולנוער שנקרא בשם “בתי־ספר” או "בתי־סופרים”.

כשנתרבו הימים ונצטברו הלכות ודינים בקשר לכתיבת כתבי־הקודש ונוסחותיהם, ביחוד אחרי חתימת התלמוד, זקקה עבודת הסופר התמחות והצטמצמות יתירה. אי־לכך נעשה הסופר לבעל המסורה¹¹³, והוראת תינוקות של בית רבן נמסרה למלמדים; ואילו השם “סופר” נתיחד על “סופר סת”ם", היינו, על מי שאומנותו היא כתיבת האותיות בלבד. בימי הבינים, כשהתחילו הניסויים בקביעת סימני הניקוד והטעמים, נסתעף מקצוע חדש, היינו, של הנקדנים, ואילו בעלי המסורה הוסיפו לעסוק בכתיבת האותיות ובסידור ההערות החשובות בנוגע לשינויי הנוסחות שנמסרו ראשונה בעל־פה מדור לדור.

מימות עזרא ועד המאה השלישית לספירה המקובלת היתה ארץ־ישראל המרכז של לימוד התורה ופעולות הסופרים. מימי התגברותה של ההשפעה הנוצרית בארץ־ישראל התחיל המרכז הזה לרדת ולהסתלק, ואת מקומו ירשה בבל, ביחוד בישיבות סורא ונהרדעא. המרכז הבבלי עמד בתוקפו, ביחוד בישיבת סורא, עד המאה השביעית לספירה. עם עלותה של ממשלת המוסלמים בארץ־ישראל חזרו שוב התורה והמסורה לאכסניה שלהן, היינו, לארץ ישראל. ידועות במיוחד הן השפעותיהם של שני בעלי מסורה, אהרון בן־משה בן־אשר ומשה דוד בן־נפתלי, שנתכנו¹¹⁴ בשמותיהם סתם “בן־אשר” ו“בן־נפתלי”.

בן־אשר היה האחרון במשפחה של בעלי מסורה ידועי שם. הוא נחשב בעיני גדולי חכמי ישראל, והרמב“ם בתוכם, לבר־סמכא הגדול ביותר בעניני הנוסח הנכון של ספר המקרא. ראש פעולותיו היה ספר מקרא שלם שכתב שלמה בן בויאע ושבו ניקד ורשם בן־אשר את כל טעמי הנגינה, וגם הכניס את דברי המסורה בגליונות דפיו. ספר זה שימש דוגמה ומופת למעתיקים והמגיהים של ספרי התורה בימי הבינים, וגם הרמב”ם מעיד שסמך עליו בספר התורה שכתב (הלכות ספר תורה ח, ד). ואולי היה זה המצחף שנשתמר בחלב, סוריה, שנזכר למעלה (הערה 95: “מצחף של כל המקרא” ואילך). מקום מגוריו של בן־אשר היה בטבריה.

עמוד מן הטכסט המקראי של בן־אשר

S. A. Birnbaum, The Hebrew Scripts, Fase, 2, 92

בן־נפתלי היה בן דורו הזקן של בן־אשר, אף הוא חי בארץ־ישראל, ואולי גם כן בטבריה, ועסק בחקר המקרא והמסורה. הוא היה בן מחלוקתו של בן־אשר¹¹⁵. גם הוא העתיק, כנראה, ספר תורה, וקריאותיו נזכרות בספרי המסורה ובספרי הדקדוק של ימי הבינים. קטעים של כתב־יד שנתגלו בימים האחרונים מיוחסים לבעל מסורה זה¹¹⁶.

ישנם גם חילופים בין הנוסחה הבבלית או ה“מדינחאית” (המזרחית) ובין הנוסחה הארצישראלית או ה“מערבאית” (המערבית) בקריאה הנכונה של המקרא ובהטעמתו הנכונה של הפסוק, היינו, בניקוד ובטעמי המקרא. אכן החילופים בקריאה הצטמצמו, בעיקר, בנביאים ובכתובים, שלא היו מרבים להשתמש בקריאתם. בתורה אין חילופים אלא בכתיבה והקריאה של שמות כגון “תובל קין”, “כדרלעומר”, “בית אל”, שלמדינחאים הם כתיבה אחת ולמערבאים הם בשתי תיבות. אחד החילופים החשובים הוא ההבדל בקריאת המלה “ממנו”. המדינחאים מבחינים בין “ממנו” הנסתר לבין “ממנו” למדברים. את המלה הראשונה הם קוראים בסגול תחת המ“ם השניה ובדגשות הנו”ן, ואת השניה הם קוראים בצירי תחת המ“ם השני וברפיון הנו”ן. המערבאים אינם גורסים חילוף זה. ברם החילוף עתיק הוא וכבר נזכר בתלמוד: “דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כי חזק הוא ממנו (במ' י"ג, 31) אל תקרי ממנו אלא ממנו”¹¹⁷. גם דונש מזכיר חילוף זה בתשובותיו על סעדיה (עמ' 36). יש לציין גם כן עוד הבדל חשוב. לפני אות שוואית ולפני אותיות בומ“ף הופכת ו' החיבור לשורק (וקראתם, וממעל), לפי שיטת המערבאים; ואילו המדינחאים מנקדים ו' זו בחירק לפני אות שוואית ובשוא לפני אותיות בומ”ף. ישנם עוד כמה חילופי גירסות בין המדינחאים והמערבאים אך חשיבותם מועטת היא, ואין כדאי הדבר להתעכב עליהם כאן.

מעטים וזעומים הם המקורות והעובדות שאפשר להסיק מהם מסקנות וראיות על אודות פעולות הסופרים ובעלי המסורה אחרי חתימת התלמוד. אולם אין כל ספק בדבר שפעולות אלה לא פסקו בתקופה ההיא גם בארץ־ישראל וגם בבבל. כתבי־יד של המקרא נתרבו ונפוצו, נבדקו ונחקרו, שינויי גירסאות ונוסחאות צוינו, וכל המנגנון המסורתי התפתח וקיבל צורה של קביעות וגיבוש.

הערות מסורתיות קצרות נרשמו בשני שולי הטכסט מימין ומשמאל, שנקראו “מסורה קטנה”. ממעל לטכסט ומתחתיו נרשמו הערות יותר ארוכות, שנקראו “מסורה גדולה”¹¹⁸. בזמן מאוחר יותר, בסופה של תקופת המסורה, במאה העשירית בערך, נקצבו כל ההערות האלה בספרים מיוחדים, שקצתם עדיין נשתמרו בידינו. אחד הספרים האלה הוא ספר “דקדוקי הטעמים” שנכתב בידי בן־אשר. ספר זה כבר מכיל אי־אילו הערות דקדוקיות, והריהו נחשב לגשר בין תקופת המסורה ותקופת הדקדוק. על סמכותו של הרמב"ם נתקבל הטכסט שכתב בן־אשר.

סוגי ההערות והסימנים של המסורה    🔗

את עיקרי ההערות והסימנים¹¹⁹ של המסורה אפשר לסווג לסוגים אלה:

א. כתיב וקרי. בסוג זה נכללות צורות קדמאיות שנשתמרו בכתבי־היד של המקרא, שנשתנתה צורתן או דרך כתיבתן¹²⁰ בזמן מאוחר. המעתיקים לא נטלו לעצמם את הרשות לשנות מן הנוסח של הכתיב העתיק, אבל רשמו בשולי הגליון את הקריאה המאוחרת והמקובלת בזמנם. הצורה שנשתמרה נקראה כתיב (=כתוב), והצורה המסמנת את הקריאה המקובלת נקראה קרי (=קרוא), היינו: מה שצריך לקרוא. מלת הכתיב בפנים הספר והקרי בשולי הגיליון מסומנת בעיגול קטן (0) או בכוכב (*) ממעל לה. לדוגמה: שני גיים (בר' כ"ה, 23), בשולי הגיליון: גוים קרי; מטבעתו (שמות כ"ח, 28) בגיליון: מטבעותיו קרי; אנו (ירמיה מ"ב, 6), אנחנו קרי; וכדומה.

ישנן מלים בתורה שקריאתן שונה תמיד מצורת הכתיב שלהן, כגון: השם יהוה שנקרא אדני או אלהים (כשהוא בא אחרי השם אדני): שם הגוף הוא לנסתרת, שקריאתו בחירק תחת הה“א: מלת נער לנקבה (בכל מקום בתורה, פרט לדברים כ"ב, 19), שהקרי שלה הוא נערה; השם יששכר שמוצאו הוא כנראה איש שכר, בחילוף “איש” ל”יש“, כגון: אישי – ישי (דהי"א ב', 12–13), ומבטאו הנכון לפי בן־אשר הוא ישׂכר (ראה למעלה, הערה 115: “בין שני בעלי המסורה האלה היו חילוקי דעות” ואילך). במלים מסוג זה, פרט ל”נערה", אין הקרי רשום בגיליון הדף; בעלי המסורה והניקוד הסתפקו בזה שניקדו אותן בניקוד לפי הקרי. לסוג אחר של קרי שייכים, לפי התלמוד (מגילה כ“ה, ע”ב): “כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורין אותן לשבח”, ואלה הם: שגל – שכב (דב' כ"ח, 30 ועוד), עפלים – טחורים (שם, 27), חרייונים – דביונים (מל"ב, ו', 25), לאכול את חוריהם ולשתות את שיניהם – לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם (שם י“ח, 27; ש' ל”ו, 12), למחראות – למוצאות (שם י', 27). המלים והביטויים הכתובים פגעו כנראה בחוש הטעם הטוב והנפש היפה של השומעים ונתחלפו בקריאתם.

ב. כתיב ולא קרי. סוג זה כולל מלים הכתובות במקרא ולא נקראות. מלים אלה אינן מנוקדות, והמסורה מעירה עליהן “כתיב ולא קרי”. דוגמות לכך הן: אם (ש“ב ט”ו, 21), ידרך (יר' נ"א, 3) ועוד. מלים אלה מיותרות הן, ואין בהן צורך לקשר הענין.

ג. קריים ולא כתובים. לעומת הסוג הקודם ישנם מקומות במקרא שלפי קשר הענין יש צורך במלה נוספת. הסופרים או בעלי המסורה לא העיזו להכניס את המלה הדרושה, אבל השאירו בגוף ריווח בשביל המלה החסרה לפי דעתם, ובשולי הגיליון רשמו את המלה החסרה. המנקדים הכניסו את נקודות המלה החסרה לתוך המקום החלק. סוג זה נקרא במסורה “קרי ולא כתיב”, והוא כולל דוגמות אלה: ולא אבו 0 בנימין (שופ' כ', 13), ובשולי הגיליון “בני”; הנה ימים 0 נאם־ה' (יר' ל"א, 37), בגיליון “באים”; ועוד, גם סוג זה וגם הסוג שלפניו כבר נזכרים בתלמוד (נדרים ל“ז, ע”ב; ל“ח, ע”א). דוגמה מענינת מסוג זה היא בשמואל ב' ח‘, 3 (בנהר־*) המקבילה לדברי־הימים א’ י"ח, 3 (בנהר פרת).

ד. פיסוק הטעמים והפסוקים. החלוקה של התורה לפסוקים היא עתיקה, אבל בימי התלמוד עדיין לא נקבעה שיטה מקובלת בנוגע לחלוקה זו, וחילוקי דעות שררו בנידון זה¹²¹. ברור הדבר שלא היו שום סימנים בכתבי היד המקובלים לקריאה בבתי־הכנסיות בתקופה זו, לפיסוק הפסוקים והטעמים, וחכמי התלמוד אמרו בפירוש: “ספר שפסקו, שניקד ראשי פסוקים שבו, אל יקרא בו”. (סופרים ג', ז). פיסוק הפסוקים וצירוף התיבות לפי הענין והכוונה, כפי שמסמנים אצלנו היום סימני הטעמים והפיסוק, נמסרו כנראה מפה לפה, והיא חלק של המסורה, שנקבעה בימי המסרנים האחרונים. יש לשער שהיו משתמשים בתנועת יד כדי לסמן את הצירופים והפיסוקים ודרכי הניגון בקריאה, כפי שמעיד רב נחמן בר יצחק בברכות ס“ב ע”א ו“מפני שמראה בה (ביד הימין) טעמי התורה”, וראה פירוש רש"י לכאן.

ה. סביר או סבירין. במסורה נמצאים כמה שינויי גירסה המבוססים על כתבי יד שאינם מקובלים אצלנו. במקומות שהרגישו כי הנוסחה או הגירסה שבכתבי היד האלה מתאימה לקשר הענין יותר מן הגירסה המקובלת סימנו את המלה המפוקפקת שבפנים ורשמו בגיליון את הגירסה המוצעת בתוספת ההערה “סביר” (=סבור, יש לסבור) או ו“סבירין” (במסורת ארץ־ישראל), גם כן “דחזי ליה” (יותר ראוי לו: במסורת בבל). לדוגמה: האל (בר' י“ט, 8, 25; כ”ו, 3, 4), סבירין: האלה, הוא (בר' ל‘, 16; ל"ב, 23; שמ’ א י"ט, 16) סביר: ההוא, כי אל ארצי… תלך (בר' כ"ד, 4) סביר: כי אם אל, וכיוצא באלה.

עלינו להחזיק טובה לסופרים ולבעלי המסורה שבאו אחריהם, שבזכותם ובזכות מאמציהם ללא־יגע יש לנו עכשיו נוסח אחיד ואותנטי של כתבי הקודש, הן מבחינת הכתב והן מבחינת הניקוד. החכמים האלה יגעו ועמלו בספירת האותיות. ברשימת שינויי נוסחאות ותיקונים, בציוני ניקוד, וכו'; ובדרך זו עשו סייגים וקבעו את המסורה. הנוסח המסורתי של כה“ק הנמצא בידינו עכשיו הוא פרי עמלם¹²². עוד בתקופה קדומה הדגיש יוספוס: “ברור הוא למעשה יחסנו לכתבים שלנו. אעפ”י שכבר עברו כמה דורות לא העז מישהו להוסיף דבר או לגרוע מהם או לשנות (בהם). ובלב כל יהודי נטוע, תיכף מראשית יצירתו, (היחס) לחשוב אותם כתורת אלוהים ולעמוד בהם. ואם השעה צריכה לזה, גם למות עליהם בשמחה”¹²³. דברים אלה שנכתבו לפני כאלפים שנה, כוחם יפה וטעמם עומד בהם גם בימינו.

חלוקת הטכסט המסורתי וצורתו הסופית    🔗

עד תקופת התלמוד לא היו נוהגים לחלק את כתבי הקודש לפסוקים ולפרשיות. חלוקה זו התחילה בהדרגה. בראשונה חלה חלוקת כל כתבי הקודש לפסוקים. אחרי־כן חילקו את חמשת חומשי התורה גם לפרשיות, בבבל חילקו את התורה לנ“ד פרשיות, כדי לאפשר את קריאת כל התורה בשלמותה במשך שנה אחת; ואילו בארץ־ישראל נחלקה התורה לקנ”ד או קנ"ז סדרים, שזמן קריאתם נמשך שלוש שנים. השיטה הבבלית נתקבלה אצלנו, בדרך כלל. החלוקה של המקרא לפרקים חלה במאה הארבע־עשרה בהשפעת החלוקה של הטכסט הנוצרי. מכיוון שהשתמשו הנוצרים בטכסט של הוולגאטה בוויכוחיהם עם היהודים נאלצו היהודים להתאים את חלוקת המקרא לטכסט של הנוצרים.

אחרי שנתקבל הטכסט המסורתי של בן־אשר פסקה ההתענינות בחקירת המסורה, ופעולות המדקדקים תפשו את מקומה. ההערות של בעלי המסורה הוכנסו לתוך כתבי־היד של המקרא, אבל רק לשם קישוט או משום כוח ההרגל או הקבלה. במקומות אחדים חלו שגיאות בהערות, כנראה מפני שחדלו להבין את כוונתן ומטרתן של ההערות האלה. אולם במאה השש עשרה (1524–1525) אסף יעקב בן־חיים אבן אדניהו את כל ההערות האלה, חקר ודרש אותן מתוך גישה פחות או יותר ביקורתית, לאור כ“י שונים, וערך את ספר המקרא הרבני השני “מקראות גדולות”, בצירוף ההערות בשולי הדף. הוא סידר גם כן סדר אלפביתי של הערות מסורתיות, ששמהו בסוף כל ספר. הערות אלו נקראו “מסורה סופית”. ההוצאה של “מקראות גדולות” המקובלת בימינו מכילה גם־כן הערות חשובות בעניני מסורה בשם “מנחת שי”, מאת שלמה ידידיה נורצי (1560–1626). בשנת 1937 יצאה מהדורה חדשה של המקרא שנערכה ע”י קיטטל־קאהלי (המהדורה השלישית) המבוססת על העתק של כ"י בן־אשר משנת 1008/9 בלנינגראד.

עם הספר    🔗

לפי מוחמד היו היהודים נקראים “עם הספר”, והשם הולם אותם. “הספר”, היינו, ספר המקרא, תופש מקום מרכזי בחיי היהודים ובמסורתם. אין ספר המקרא בשבילנו רק קובץ של כתבים קדושים, פרי תרבות עתיקה, אמונות ודעות של ימי קדם. אצלנו ספר זה הוא ספר החיים, מקור תרבותנו, לא רק ספר קדוש הוא אצלנו אלא ספר מקודש, שקידשנוהו במשך כל דברי ימי עמנו. ע"י הפירושים, האגדות והמדרשים קרבנו את תכנו וסיגלנוהו לכל צרכי הזמן והמקום, הן בדברי הלכה והן בדברי אגדה. כל אלה נעשו ברבות הימים לחלק בלתי נפרד של ספר זה. רוח הנבואה המפעמת ספר זה חדר לתוך רקמתה של ספרותנו בכל הדורות והתפוצות. ולפיכך טעמו הרענן של ספר זה עומד בו גם כיום וליחו לא נס. המסות של אחד העם וא. ד. גורדון, השירה של ביאליק וטשרניחובסקי, הספורים של מנדלי ועגנון – מכולם נודף רוח הספר הנצחי שלנו. “ספר קטן זה” – אמר ביאליק, – “הכל צפון וצפוי בו. כל מה שאתה מבקש לומר ולהביע כבר הוגד בו”¹²⁴. וכבר קדמהו בן בגבג: “הפוך בה והפוך בה דכולא בה”¹²⁵.

 

פרק ו' תולדות התפתחות הכתב    🔗

גורמי הלשון    🔗

מהי ראשיתה של לשון בכלל? מה הניע את האדם הקדמון להתבטא בצורה מילולית בדיבור־פה ובכתב?

שאלות אלו העסיקו את מוחותיהם של הוגי דעות וחוקרים מקדמת דנא, מימות הפילוסופים הקדמונים ביוון ועד ימינו. ברם בזמן האחרון נוטים חוקרי הלשון להימנע מדיונים על מוצא הלשון, ונימוקם עמם. בעיה זו, טוענים הם, לוטה בערפלי קדומים, ואין מדת ידיעותינו כעת מספיקה לגלות את פני הלוט ולהבהיר ענין זה אף במקצת. וכל הדיונים בנידון זה הם לבטלה. כל הלשונות החיות, ובכללן גם הלשונות הפרימיטיביות ביותר, מבוססות הן על תקופות בנות אלפי שנה של דיבור ושימוש, וכל מאמצינו לחדור לתוך רקמת מחשבתם של ראשוני המדברים בלשון בני אדם הם לשוא.

בדרך כלל יש לקבל את ההנחה כי שני מניעים גרמו ליצירת לשון: הרצון להתבטא והחפץ למסור ידיעות ומחשבות לאחרים. כדי להשיג תכלית זו השתמש האדם הקדמון בארבע דרכים אלו: תנועות והעויות, ריקוד, שירה ודיבור¹²⁶. הדיבור השתלט סוף סוף בתולדות התרבות האנושית על אמצעי הבעה אחרים וכבש את מקומם בדרך כלל.

הגורם ללשון הכתב    🔗

המניע הכפול הזה של החשק להתבטא ושל הרצון למסור ידיעות ומחשבות לאחרים גרם גם כן ליצירת הכתב. האדם הקדמון, כמוהו כילד, עסק בציור ושירטוט לשם אהבת הפעולה סתם וגם כדי למסור לאחרים את ידיעותיו ומחשבותיו. בפעולות אלה מצא לו מקור שעשועים ומוצא לחפצו להתבטא באמצעות ציור וטיפול־ידים. כמו כן השתמש בהן כציוני־עזר לזכור דברים חשובים בעיניו.

לאחד האינדיאנים, למשל, היה פס ארוך של קליפת עץ לבנה, ובו היו חקוקות תמונות שעל פיהן זכר חרוזים של שיר קדוש. תמונת שועל בציור השלישי שימשה לו ציון־זכרון לשורה השלישית של השיר שבה מדובר על אודות שועל, ואילו תמונת הינשוף בציור הששי הזכירה לו את השורה הששית של השיר שבה נזכרת בשורה רעה¹²⁷. הואיל ונאלצו האינדיאנים באמריקה לבוא במשא־ומתן עם אנשים שלשונם לא היתה מובנת להם או שלא הבינו את לשונם, ובכלל זה גם אינדיאנים מבני שבטים אחרים, התמחו באמצעי הבעה שונים כגון תמונות, העויות ותנועות הגוף.

דרכי התפתחות הכתב    🔗

שפת הדיבור היא יסוד מוסד בלשון. עדים לכך הם המונחים שמשתמשים בהם בעברית ובשאר הלשונות (langue, language, Sprache), לשם סמלי המושג לשון. לשון הדיבור קדמה אלפי שנה ללשון הכתב – היינו, לסימני הכתב המסמלים לשון־דיבור מיוחדת. בטרם שנוצרה לשון הכתב כבר הספיקה לשון הדבור לרכוש לה אוצר מילולי עשיר, מגוון ומרובה צלילים. כדי למצוא סמלים מתאימים בכתב ללשון הדיבור, ולא כל שכן סמלים מיוחדים לכל צליל וצליל שבדיבור, כפי שנהוג עכשיו בכתיב האלפביתי, היו נחוצים כמה וכמה ניסויים במשך שנים ותקופות רבות מאוד.

בתולדות התפתחות הכתב יש לציין חמש דרגות ואלה הן:

א. הדרגה הפיקטוגראפית והאידיאוגראפית. זוהי הדרגה של הכתב ההירוגליפי שהשתמשו בו המצרים, השוּמרים והחתים בימי קדם ושל כתב האינדיאנים באמריקה. כתב זה עומד על ציורים ותמונות, שסימלו עצמים וגם אידיאות ומחשבות. רוב הסמלים בכתב זה הם תמונות ממשיות של עצמים שיש להם קשר ישיר או עקיף לענין הנידון. ברבות הימים ניטשטש הקשר בין התמונות והענין הנידון לאט לאט, ורמז כל שהוא בתמונות הספיק לציין את הקשר. לדוגמה: תמונת הינשוף רמזה לבשורה רעה, נוצת בת־היענה – למשפט וצדק (אולי משום שהשופט השתמש בנוצה), תקיעת כפים לברית שלום וידידות, עיגול וכוכב באמצע – סימן ללילה, וכיוצא באלה. בכמה סמלים של הכתב הסיני, וגם בכתב היתדות עדיין אפשר להבחין במדה ידועה עקבות התמונות שמהן נשתלשלו סימני הכתב.

מובן ששיטה זו של כתיבה זוקקת הסכמה הדדית בין הכותב והקורא. כיון שחכמת הכתיבה לא היתה נפוצה בתקופות הקדומות, ומספר הנזקקים לה היה מועט, לא היה קשה כל כך להנהיג שטיה מוסכמת בבחירת התמונות והציורים ובאופן כתיבתם. ברם בכתובות השומריות שנתגלו בזמן האחרון ושמוצאן מן החצי האלף הרביעי לפני הספירה, עדיין אפשר לראות עיקבות ההשתלשלות והמעבר מן התמונות הממשיות אל הצורות המוסכמות.

אולם בדרגה זו אין כל קשר בין סימני הכתיבה ובין מלים מסוימות או לשון מיוחדת. אין בסימנים אלה אלא רמזים לכוונה, למחשבה ול“אידיאות” שאפשר להביע אותן באיזה לשון שהיא ובצורות לשון שונות. לא רחוקה ההשערה שסימני כתיבה אלה קדמו אפילו ללשון הדיבור. זכר לשיטת כתיבה זו הם ציוני דרך ותמרורים, מוֹט הספּרים, עתונים ציוריים וקרטונים. אין זה מן הנמנע כלל לכתוב ספור בתמונות ומועט של כותרות שיהא די מובן וברור ל“קוראים”, כפי שהוכיחו כותבי ספורים לילדים, וביחוד הסופר לינד ווארד בספריו¹²⁸. גם מי שאינו יודע את לשון הסופר יוכל לקרוא ולהבין ספורים כאלה.

כתב חתי הירוגליפי

ב. הדרגה הלוגוגראפית (כתיבת מלים). בדרגה זו יש קשר בין הסמל ובין מלה מיוחדת ומסוימת. יתר על כן, אותו סמל יוכל לשמש גם סימן להומונימים (מלים דומות בצלצולן). סמל אחד, למשל, מסמן במצרית את המושג “אלף” (1,000), והצמח “לוטוס”, משום שדומות מלים אלה בצלצולן בלשון זו. בתחום הלשון העברית, לפי המבטא של זמננו, אפשר לשער סמל משותף לזוגות הומונימים אלה: בין־בן, קרא־קרה, כן־קן.

יש שסמל של מלה מסוימת בלשון אחת עובר בהקפה ללשון אחרת ומסמל את אותו המושג אלא שהוא מקבל צורה פוניטית בלשון זו השונה לגמרי מצורתה המקורית. לדוגמה, כשהתחילו הפרסים להשתמש בכתב הארמי לקחו מלים ארמיות ושינו את קריאתן בהתאם לפוניטיקה הפרסית. המלה הארמית מלכא (מלך) נקראה ע“י הפרסים של התקופה הקדומה “שח” (באנגלית shah), המלה המקבילה בפרסית ל”מלך". כדומה לזה אנו מוצאים באנגלית את המלה viz. המקוצרת מן המלה הלאטינית videlicet ונקראת באנגלית namely. לכלל דרגה זו שייכים סימני המספר. כל אחד ואחד מסימני מספר אלה מסמל מלה מסוימת, אבל מלה זו ניתנת לשינויים פוניטיים בשפות שונות. הסמל 2, למשל, נקרא “שתים” בעברית, two באנגלית, zwei בגרמנית, deux בצרפתית, dva ברוסית וכדומה.

במלה ארוכה בת שתי הברות ויותר אפשר להשתמש בדרגה זו בסמלי־מלים רצופים בצורת ריבוס (חידת־ציורים), כגון: שני סמלים רצופים של “סף” (ספל) ו“סל” המצטרפים ל“ספסל”, או צרוף של תמונות “כף” ו“תור” (יונה) לסמל המושג “כפתור”. ככה במצרית העתיקה השתמשו בציורים של מקום מושב (במצרית hes) ושל עין (במצרית iri) כדי לסמל את שם האל אוסיר (במצרית hesiri). כדי לכתוב את המלה gaz (שבר) באכדית השתמשו באידיאוגרפית ga (“חלב” בשומרית ואכדית) ו־az (דוב), היינו ga-az.

ג. הדרגה הפונוגראמית, או ההברית. בדרגה זו התקרב הכתב יותר לכתיבה פוניטית, או פונוגראמית, היינו סמל לכל צליל, או הברה, ולא למלים או ליחידות של משמעות. השיטה של כתיבה לוגוגראפית, ואפילו בצורת ריבוס, לא הספיקה לשם כתיבה וקריאה ברהיטות. הורגש הצורך בסמלים של הברות המשותפות למלים בנות משמעויות שונות – סימן אחד להברה אחת במלים שונות, כגון: כַּ במלים כפתור, כלה, כדור, וכדומה. הכתב האכדי, החתי, הסיני והיפאני קפא בדרגה זו, וכדי לקרוא בלשונות אלה נחוץ לרכוש כמה מאות של ציורים.

ד. הדרגה העיצורית (קונסונאנטית). בדרגה זו הולך הכתב ומתקרב לכתב האלפביתי. הכתב העיצורי השתלשל, לפי הדעה המקובלת, מן הכתב הלוגוגראפי לפי העיקרון האקרופוני, היינו: הסמל או הציור של המלה בשלמותה בא לשמש כסימן של ההברה או האות הראשונה של מלה זו. לפי עיקרון זה בא הסימן

ההירוגליף של המלה המצרית ri או re (פה) לסמן את ההברות r(a), r(e), r(u), r(i), ולבסוף גם את העיצור r בלבד, וההירוגליף של המלה nefer (טוב) יש בו כדי לסמן את העיצור n בלבד. מבחינה זו יכולים אנו לראות את המלה “אדם” בכתב העברי העתיק ¹²⁹

כצירוף של תמונות: ראש השור (אלף), דלת ומים (בצורת גלים). בכתב המצרי העתיק היו כ"ד סימנים, או אותיות, שהיה בהם כדי לשמש יסוד לכתב האלפביתי, אך מפאת שמרנותם היתירה לא רצו המצרים הקדמונים לוותר על הכתב ההירוגליפי המסובך, ובגלל זה נתעכבה התקדמותה של הכתיבה האלפביתית כמה מאות שנים.

ה. הכתב האלפביתי. זוהי הדרגה האחרונה בהתפתחות הכתב. הלשונות השמיות לא הגיעו לדרגה זו משום שלא הרגישו בה צורך. הלשונות האלה עומדות כידוע בעיקר על העיצורים. עיקר הכוונה מעורה, בהם, ואילו התנועות באות רק לשם גיוון ושינויים דקים בעיקר הכוונה. מה שאין כן בלשונות האינדו־אירופיות, שבהן דין התנועות כדין העיצורים בנוגע לכוונה. לדוגמה: במלים האנגליות far, fry, for, four, fear, free, fire, fir, fore, fair, fray, יש יסוד עיצורי משותף, ושונות הן רק בתנועותיהן, אולם אין בכל המלים האלה שום קשר, לא מבחינת האטימולוגיה ולא מבחינת הכוונה. בלשונות השמיות כמעט שלא תיתכן אפשרות כזאת. יסוד עיצורי משותף גורם, בדרך כלל, גם־כן לכוונה ולאטימולוגיה משותפות. יתר על כן, בלשונות השמיות כל הברה מתחילה בעיצור, ומלה העומדת רק על תנועות, כגון המלה האנגלית owe, היא נמנעת המציאות. (במלה העברית “או” היה ל“א” צליל עיצורי בקדמות הלשון).

מטעם זה לא נתפתחה שיטת התנועות בלשונות השמיות אלא עד זמן מאוחר בערך. אולם מיד משקיבלו היוונים את הכתב השמי מן הפיניקיים בעלי בריתם במסחר במאה התשיעית, בערך, לפני הספירה, ראו צורך לעצמם לקבוע סימנים לתנועות. מה עשו? התחכמו וסיגלו את העיצורים הרפים אהח“ע, אותיות שלא מצאו בהן כל צורך בתבנית הפוניטית של שפתן, לתכלית סימון התנועות. ככה התפתחו התנועות A = (א), E = (=ה), E ארוכה (H=ח), O (=ע). אותיות ו' וי' כבר היו נהוגות כווקאליות בתקופה ההיא גם בעברית־כנענית, והיונים קיבלו אותיות אלה לסימון שאר התנועות (ו=U, V, או Y ו־י = I). כל אותיות אלה נתקבלו ביונית, כמובן בצורתן ה”עברית" העתיקה.

לפי עדותו של ההיסטוריון היווני הירודוטוס הביאו הפיניקיים, וקדמוס (קדמי = איש מבני הקדם) בראשם, את האלפבית אל יוון, ואילו אפלטון (בספר “פיידרוס”) מיחס את צורת האלפבית למצרי תות (שם אל מצרי). היוונים קבלו את צורות האלפבית וגם את שמותיהם¹³⁰ והכניסו בו שינויים קלים כדי לסגלו לצרכיהם המיוחדים. השינויים בצורות האותיות התפתחו ביחוד לרגלי צרכי הכתיבה המיוחדים של היוונים. בכתובות העתיקות של היוונים נהוגות שלוש שיטות של כתיבה, היינו, מימין לשמאל, משמאל לימין, וכתיבת סירוגין: שורה אחת כתובה מימין לשמאל ושורה שמתחתה כתובה משמאל לימין כדרך שפונה השור בחרישת הקרקע (בוסטרופידון). אולם לבסוף נתקבלה השיטה של כתיבה משמאל לימין. לפיכך נשתנתה צורתן של כמה מן האותיות. שינויים אחרים נתהוו כשקיבלו הרומאים את האלפבית מן היוונים. בכתב הלאטיני נסתעפה, למשל, האות ג' לשתי האותיות C וG. האות הראשונה תפשה את מקום הג' בסדר האלפבית העברי, והשניה הוכנסה במקום הז' (ביוונית Z), הואיל ולא היתה בלאטינית אות מקבילה לה. אולם במאה הראשונה לפני הספירה הוחזרה אות זו כדי לסמל מלים יווניות שאולות, שצליל זה נמצא בהן. מוצאו של הא"ב האנגלי וסדר אותיותיו הוא האלפבית הרומאי. מן השיטה הרומאית נסתעפו באנגלית אותיות נוספות, כגון העיצורים V,Y,J וW (vv).

מוצא הכתב ה“עברי”    🔗

הכתב המרובע המקובל אצלנו עכשיו הובא, לפי מסורת עתיקה, מבבל לארץ ישראל ע"י עזרא. הכתב הזה נקרא בתלמוד “כתב אשורי” או “אשורית”¹³¹. טעם השם הזה עדיין שנוי במחלוקת. יש אומרים כי בתקופה ההיא נקראו המדינות שעל יד הים התיכון בשם אשור (סוריה), ולדעת אחרים טעם השם הוא כי בכתב ההוא השתמשו האשורים והבבלים בתעודות מסחריות עוד בתקופה קדומה, היינו, מן המאה השמינית לפני הספירה ואילך.

אולם התעודות והכתובות העבריות העתיקות מן המאה התשיעית עד החמישית נכתבו בכתב הנקרא בתלמוד “כתב עברי”. כתב זה היה מעין הכתב שהיו לו מהלכים בכנען בחצי האלף השני לפני הספירה. החקיקות השמיות בכתב זה העתיקות ביותר הן מן המאה האחת עשרה לפני הספירה, שנמצאו בגבל, ואולי עוד קודם לכך. אוסטרקון (כלי חרש) כתוב באותיות עבריות עתיקות, שנתגלה ע"י אליהו גרנט בבית־שמש בשנת 1930, מיוחס למאה הארבע עשרה לפני הספירה¹³². הכתב העברי דחק לאט לאט את רגליו של כתב־היתדות המסובך שבו נכתבו איגרות תל־אל־עמרנה וגם של הכתב העיצורי האוגריתי.

ראשיתו של הכתב ה“עברי” עדיין לוטה בערפל. כמה וכמה נסיונות וצעדים בכתיבה שנעלמו ממנו קדמו בודאי לחקיקות העתיקות ביותר. אולם יש רגלים להשערה כי הכתב המצרי העתיק הוא מקורו של הכתב העברי או שימש לו בנין־אב.

במשך האלף הרביעי לפני הספירה התחילו השומרים והמצרים בניסויים של יצירת כתב פיקטוגראפי – אידיאוגראפי שנשתלשל במרוצת הזמן לפונוגראמי או הברי. אולם בכתב השומרי ההברי נוצרו סימני תנועה בד בבד עם סימני עיצורים¹³³; ואילו הכתב הפונוגראמי המצרי עמד רק על כ"ד עיצורים, והרשות ניתנה לקורא לספק את התנועות הדרושות, לפי קשר הענין. כתב מצרי זה היה יכול להתפתח לכתב אלפביתי במלוא מובן המלה, כאמור למעלה, אלא שמפני טעמים בלתי־ידועים צימצמו המצרים את הכתב הזה רק למטרות מסוימות, כגון: כתיבת מלים לועזיות או שמות־פרטיים. למטרות אחרות העדיפו להשתמש בכתב ההירוגליפי המסובך.

יש לשער כי הכתב ה“עברי” השתלשל מן הכתב המצרי או הושפע ממנו¹³⁴. ייתכן שמפני טעם זה נכתב כתב זה מימין לשמאל כדרך הכתב המצרי ולא משמאל לימין ככתב היתדות. אולם קשה למצוא את הצדדים השווים בשתי שיטות כתיבה אלו. כנראה עברה תקופה ארוכה ביניהן, ובמשך התקופה ההיא נתהוו כמה שינויים וגיוונים ששימשו מעין חוליות בין שתי שיטות אלה. אך איפה הן החוליות האלה? שאלה זו עדיין תלויה ועומדת.

ברם יש מהחוקרים הסוברים כי “החוליה החסרה” נמצאת בחקיקות המרובות שנתגלו ונתפענחו במקצתן בימים האחרונות במכרות הנחושת שבחצי האי הסינאי. זמן החקיקות האלה הוא, בערך, באמצע האלף השני לפני הספירה. באותו הזמן היו המכרות תחת שלטון המצרים, והכורים היו נוודים שמיים¹³⁵. הכתב בחקיקות אלה עומד על 30 סימנים ומעלה, וביניהם יש סימנים הדומים לכתב ה“עברי” ולכתב המצרי גם יחד.

כתב סינאי

סברה זו מתקבלת על הדעת, אך קריאתן של חקיקות אלו עדיין מוטלת בספק, ואי אפשר א“כ להסיק מסקנות ברורות. ולא עוד אלא שחסרות גם־כן החוליות המקשרות כתב זה והכתב ה”עברי". יותר נכונה היא אולי הדעה ששתי שיטות הכתב האלו נשתלשלו בדרך עצמאית, ואם גם בהשפעה הדדית במשך התפתחותן. לאמיתו של דבר, כפי שמוכיחים שירי העלילה שנתגלו באוגרית וחקיקות מזמן הרבה יותר קדום (כ־2100–1700 לפני הספירה, בקירוב) שנמצאו בגבל, עיר פיניקית עתיקה בסביבת בירות¹³⁶, לא היו המצרים בודדים בניסוייהם להמציא כתב אלפביתי.

יהי מקורו של הכתב האלפביתי מה שיהיה, אין כל ספק שהשמיים המערביים (הפיניקיים, הארמיים, והעברים) ראויים לברכה על שהכירו בחשיבותו של כתב זה ופיתחוהו והשלימוהו. קשרי המסחר בין הפיניקיים והיוונים גרמו להתפשטותו של כתב זה בארצות אירופה בשינויים קלים, ובאופן זה הבטיחו להמצאת הכתב האלפביתי “תמידות שלא זכתה לה שום אמצאה אחרת של המין האנושי”¹³⁷.

התפתחות הכתב המרובע ובנותיו    🔗

תקופת השימוש בכתב ה“עברי” העתיק בכתבי הקודש נמשכה, כנראה, עד המאה הרביעית לפני הספירה, ועד בכלל; והראיה שהשומרונים שפרשו מעם ישראל בתקופה ההיא קיבלו את התורה בכתב הזה ולא שינוהו, פרט לקישוטים וגיוונים קלים, עד היום הזה. אולם משנתפשטה הלשון הארמית בין המוני העם העברי במשך שלטון האימפריה הפרסית, חדר גם הכתב הארמי ותפש מקום חשוב בספרות ישראל. יש לשער גם כן כי עזרא ותלמידיו העדיפו את הכתב הארמי משום שרצו להפיץ את ידיעת התורה בין המוני העם, וביחוד בתפוצות הגולה ששם היה כתב זה נהוג, ולהבדיל אותם מן השומרונים שהחזיקו בכתב ה“עברי”. לפיכך העתיקו את התורה דווקא לכתב הארמי; ואולם השימוש בכתב העברי לשם מטרות חילוניות לא נפסק, כנראה, במשך כל ימי הבית השני.

התעודה היהודית העתיקה ביותר בכתב הארמי היא מימי ראשיתה של הספירה המקובלת. זהו הגומא (papyrus) שנתגלה במצרים בשנת 1902 והובא לקימברידז' שבאנגליה על ידיה מר נאש (Nash), שעל שמו הוא נקרא. ואשר למגילות הגנוזות, מכיוון שזמן חיבורן עדיין שנוי במחלוקת אין להכניס אותן בחשבון. אולם, כנראה, עבר כתב זה דרך כמה וכמה דרגות עד שהגיע לצורה ה“מרובעת” כפי שהיא מיוצגת בתעודה ההיא. לפי החקיקות בכתב הארמי שנתגלו בזמן האחרון יש להסיק כי הנוהג לכתוב בכתב זה בצורות “מעבר” היה נפוץ בין היהודים כמה מאות שנים לפני הספירה. אמנם הכתב ה“עברי” העתיק עדיין נמצא על המטבעות של תקופת החשמונאים וגם על המטבעות של המרד בימי בר־כוכבא, היינו, בשנת 135 לספירה. אולם טעם השימוש בכתב זה אינו, אולי, אלא רומאנטי, כדי להזכיר ולהדגיש את “הוד הקדומים” ואת “תקופת התפארת והגדולה של ימי קדם”. מאותו הטעם משתמשים גם בימינו בכתב “עברי” במטבעות של מדינת ישראל.

הכתב הארמי שהשתלשל מן הכתב ה“עברי” העתיק עבר גם כן דרך כמה דרגות של התפתחות מזמן ראשית הספירה, שבו נכתבה התעודה הנזכרת למעלה, המכילה את עשרת הדברות והפסוק “שמע ישראל” שבדברים ו', 4, ועד שקבל את צורתו¹³⁸ המרובעת שבימינו. אולם נבצרה ממנו לעקוב אחרי דרגות אלו, הואיל ואין בידינו די תעודות בכתב לתכלית זו מזמנה של תעודה זו ועד כה"י של המקרא העתיקים ביותר, השייכים למאה העשירית לספירה.

ברם, יש יסוד להניח שתרגום השבעים, שזמנו הוא בימי ממשלתו של תלמי השני (285–247 לפני הספירה), מבוסס על כ“י עברי בכתב הארמי. כמה מן הסטיות של תרגום זה מן המקור העברי אשר בידינו יסודן הוא כנראה בעירבוב אותיות דומות שבכתב זה. למשל, הביטוי “עברי אנכי” (יונה א', 9) מתורגם בע' כאילו הכתוב במקור היה “עבד ה' אנכי”. המתרגם קרא כנראה “עבד י'” במקום “עברי”. טעות כזו של ערבוב הר' והד' אפשרית היא יותר בכתב הארמי מאשר בכתב ה”עברי". ראיות יותר מכריעות הן אלה:

א. התרגום בע' של “הטף” (לפי הטף בר' מ"ז, 12) הוא soma. נראה שהמתרגם קרא “הגוף” במקום “הטף” מפני שהבסיס של האות ט' היה שבור בכה"י שלו, ולכן קרא “גו” במקום “ט”. שיבוש כזה אפשרי הוא רק בכתב הארמי¹³⁹.

ב. במקום “כבודי לכלמה” (תהלים ד', 3) קרא המתרגם בע' “כבדי לב למה”. הרי שנתערבבה כאן ה“כ” ב־“ב”, וערבוב כזה אפשרי הוא רק בכתב הארמי. כיוצא בזה, הקריאה, בתרגום השבעים, “זאת עונם” במקום “זאת עינם” (זכריה ה', 6) אפשרית היא בכתב מרובע שבו דומה צורת היו“ד לזו של הו', ואילו בכתב ה”עברי" שונות הן שתי האותיות האלה בצורתן, ואי אפשר להחליפן זו בזו. וכבר העיד הירונימוס על ההבדל שבין הנוסח העברי והיווני, והוא מעדיף את האחרון. אף זו: כשמביא מתי השליח (18, 5) את דברי ישו לאמור: “גם יוד (iota) אחת… לא תחלוף מן התורה”, כוונתו היתה בודאי לאות זו בכתב הארמי, כי בכתב ה“עברי” אין אות יוד קטנה בצורתה משאר האותיות. בגומא נאש כבר נמצא כתב זה בצורתו הקבועה, לרבות האותיות הכפולות “כמנפץ”.

במונח “כתב מרובע” או “כתיבה מרובעת” התחילו להשתמש במאה השלוש עשרה לספירה. הטעם למונח זה ברור הוא, כיוון שרוב האותיות באלפבית העברי מרובעות הן בצורתן, ביחוד בהשוואה לאלפביתים בלשונות אחרות.

מן הכתב המרובע נסתעפו כמה מיני כתב קורסיביים. הנפוצים והידועים ביותר הם: (1) כתב רש"י (קרוי כך מפני שבו השתמש רש"י* ובו כתבו והדפיסו את פירושו ופירושים אחרים על המקרא והתלמוד הבבלי). (2) הכתב הקורסיבי שבו משתמשים לכתיבה גרידה, והוא הנפוץ עכשיו ביותר הן באידיש והן בעברית.

* לשיקולי צוות העריכה: אין שום הוכחה/ממצא לכך שרבי שלמה בן יצחק (יצחקי) כתב ולו אות אחת בכתב זה. בכתבים הרבים מאוד שכתב לא נמצאה ולו אות אחת בכתב זה. יתרה מכך: לא נמצא שימוש בכתב זה על־ידי אחרים בכל האזור בצרפת שבו חי רש“י. ישנם מאמרים רבים על כך ומחקרים אקדמיים לא מעטים והמסקנה היא: רשי”י לא הכיר כתב זה ולא כתב בו והוא הופיע לראשונה בדפוס באיטליה, כ־370 שנה לאחר מותו בספר העברי המוקדם ביותר שיש בידינו – “פירוש רש”י לתורה" שיצא לאור ב־1475 ברג’יו די קלבריה ושבו נעשה שימוש לראשונה להדפסת פירושו לתורה. זאב חומסקי, שהיה בלשן ולא חוקר כתב, טעה כאן, כפי שטעו וטועים רבים, בייחוד אנשי הממסד הרבני. אפילו בערך זה בוויקיפדיה שוללים את התיאוריה שרש“י המציא או כתב בכתב זה. אינני יודע איך/אם מקובל להעיר לגבי טעויות תוכן בפב”י. א"ד.

אי אפשר לקבוע בדיוק מתי התחילו להשתמש בשני סוגי כתיבה אלו, אבל אין ספק כי כבר היו להם מהלכים בימי הבינים. הכתב הקורסיבי המקובל, והוא הדין בכתב רש“י, השתלשל, כמובן, מן הכתב המרובע, אולם יש למצוא בו גם עקבות הכתב ה”עברי" העתיק. צורת ה“אלף”, למשל, בכתב הקורסיבי (K) דומה יותר לצורת אות זו בכתב ה“עברי” מאשר בכתב המרובע. כתב קורסיבי שנקרא “יידיש־דויטש” או “ווייבער־דויטש”, משום שהשתמשו בו ביחוד בספרי אידיש המכוונים לנשים שלא היו מצויות אצל ספרים עברים, שימש כעין מעבר בין הכתב המרובע ובין הכתב הקורסיבי המקובל. בכתב זה נכתב הכ"י העתיק ביותר של השיר “חד גדיא”, אולי במאה החמש עשרה, או קודם לכן¹⁴⁰.

האלפבית העברי מכיל עשרים ושתים אותיות ואלה הן לפי צורותיהן הכנעני־עבריות הקדומות [ראה טבלה]:

האותיות, שמותן וכוונתם    🔗

שמות האותיות וסדרם נהוג, בשינויים קלים, באותה הצורה בעברית, סורית, יוונית ובמידה ידועה גם בחבשית. מה כוונת השמות האלה ומה טעם סידורם? מחולקות הדעות ואין להן הכרע.

יש טוענים שהיסוד האקרופוני מונח ביסודם של שמות האותיות וצורתן, כנזכר למעלה. לפי דעה זו מסמלת צורת האות

(אלף) את ראש השור וגם את העיצור הראשון של המלה אלף (שור). בצורת האות

מסמל החלק העליון “בית” והחלק התחתון הוא כעין קשר המקשר אות זו לזו שלאחריה, וגם מסמנת היא את האות הראשונה של המלה, וכיוצא בשאר האותיות. במקצת האותיות נתנוון וניטשטש, במרוצת הזמן, הדמיון שבין צורת האות ובין המושג המסומל. לדעת אחרים מסתבר ההיפך, היינו, שצורות האותיות קדמו לשמות, והשמות באו רק לציין את צורת האותיות. מראה הצורות של ה 

ושל ה

וכו' עוררו במוחם של המשתמשים בהם שמות לסמן את הצורות האלה. ברם קשה להסביר, לפי דעה זו, את חוסר ההתאמה שבין כמה מן הצורות של האותיות ומושגיהן המסומלים.

כתב־יד עתיק של השיר חד־גדיא

גם הכוונה של האותיות עדיין שנויה במחלוקת. יש לשער שהרבה מן האותיות ואולי רובן, פקיטוגראפים או אידיאוגראפים, ושאריתן הן צירופים של סמלים. לדוגמה, האות 

התפתחה, כנראה, על יסוד האות

בהוספת קו לשמאלה, לשם הטעמת צלילה הנשימי. כדומה לזה האות 

(ט) מהווה הרכב של  X (ת) ו-O (ע) כדי לציין את הצליל האינטנסיבי של הת', ואילו האות 

קיבלה קו נוסף

לשם אותה התכלית. בדומה לזה אפשר לראות בסמל

(כידוע יש שני מבטאים לאות זו) והג' (7) .

גישה אחרת מקורית ומעניינת לבעית שמות האותיות וסידרן היא זו של הפרופ' נ. ה. טור־סיני. לפי דעתו לא היו שמות קבועים במסורת הקדומה של עם ישראל לאותיות אלה, והשמות המקובלים אצלנו (אלף, בית, גימל וכו') שאולים הן מן היוונים בתקופה מאוחרה, והותאמו¹⁴¹ ללשון העברית. לסדר האותיות, היתה, לדעתו, מגמה לימודית¹⁴². דעה זו מפוקפקת מאד, וישנן כמה ראיות לסתור אותה. אך כל עצם הבעיה הזאת עדיין זקוקה לעיון ולדיון.

בימי הבית השני התחילו להשתמש באותיות לשם סימון מספרים. האחדות סומנו בסימני א–ט, העשרות – בסימני י–צ, והמאות עד ארבע מאות – בסימני ק–ת. מחמש מאות עד תשע מאות משמשת אות ת' בצירוף אחת מאותיות הסמל של שאר המאות למשל ת"ק = 500. כדי לסמן את האלפים השתמשו באות א' ושתי נקודות בראשה או¹⁴³ קו קצר מלוכסן בצידה (א'). לסימנים האלה כבר היו מהלכים בימי החשמונאים, כפי שמעידות המטבעות של התקופה ההיא. לדוגמה: שא (שנה אחת), שד (שנה ארבע) וכו'. באותיות אלה השתמשו גם כן לסימון מספרי הפסוקים והפרקים בכתבי הקודש. אולם בתקופת המקרא סומנו המספרים במלים מיוחדות.

סדר האותיות שבאלפבית כבר מצוי במקרא בפסוקים ובחצאי פסוקים ובבתים. במקומות אחדים שונה הסדר במקצת מזה המקובל אצלנו. אולם שינויים אלה אינם חשובים. אולי יש לזקוף אותם על חשבון נוסחאות שונות¹⁴⁴.

אפשר מאוד שהנוהג לסדר פסוקים ובתים לפי סדר האלפבית גרם לשימוש באותיות אלה לשם סימוני המספרים. אולם השימוש באותיות לתכלית זו היה נהוג גם אצל היוונים וגם אצל הרומאים. עדויות לשימוש זה אצל היוונים מצויות כבר במאה השלישית לפני הספירה. יש אם כן לשער שהיהודים לא היו ממציאי שימוש זה.

מטבע של תקופת המרד השני ברומא: ירושלם

מבטא האותיות    🔗

אף על פי שנתקבלה השיטה האלפביתית בלשונות השמיות וגם בלשונות האינדו־אירופיות כשיטה המתאימה ביותר לסימול הצלילים בלשון, רחוקה היא מדרגת השלמות בנידון זה. גם בשיטה זו אין סימנים מדויקים לכל צליל וצליל בלשון. למשל, לא הרי צלילן של האותיות n ו־t במלה האנגלית nature כהרי צלילן במלים king ו־table. אם הקריאה a מסמלת תנועות שונות כגון far, fat, fare, all. להיפך יש שאותיות שהיו, לכתחילה, שונות בצלילן מאבדות את צלילן המיוחד ונטמעות זו בזו עד שאי אפשר להבחין ביניהן במבטא. ככה, למשל, האותיות אהח“ע, שהיו מעיקרן שונות זו מזו במבטאן בתקופת המקרא ניטשטש ונתבטל מבטאן במיוחד בימי התלמוד בבבל וגם במקומות אחדים בא”י. ר' חייא הבבלי לא הבחין בין אותיות אלה במבטא ולפיכך כינה אותו רבי יהודה הנשיא “עייא”¹⁴⁵. מטעם זה אמרו חז“ל “אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין (בני חיפה) ולא בישנין (אנשי בית־שאן) ולא טבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין”¹⁴⁶. ברם יש רגלים לדבר שבדרך כלל התחילו אותיות אהח”ע להיטשטש ולהתבטל במבטא אחרי הספירה המקובלת¹⁴⁷.

אותיות כפולות    🔗

ישנן, כידוע, חמש אותיות שיש להן¹⁴⁸ צורה כפולה, ואלה הן כמנפץ. הצורות הסופיות של אותיות אלה, פרט למ, (ך ן ף ץ) הן קדומות, ורק במרוצת הזמן נתכופף הקו היורד לצד שמאל כדי לסמן את קשר האות לאות שלאחריה. שתי צורות של המ' הן שריד של שתי מסורות קדומות של כתיבת אות זו. כנראה השתמשו במקומות אחדים רק בצורת מ' פתוחה (מ) ובמקומות אחרים רק במ' סתומה (ם) הן בסוף המלה והן בראשיתה ובאמצעה. אחרי כן התחילו להבדיל ביניהן והסכימו להקציע תפקיד מיוחד לכל אחת משתי הצורות של אות זו. ענין צורתן הכפולה של אותיות אלה כבר נזכר ונידון בתלמוד¹⁴⁹ והן מכונות “אותיות כפולות”. בפפירוס נאש כבר נמצאות אותיות אלה, אולם בנוסחה העברית שהשתמשו בה בעלי השבעים עדיין לא שלטה קביעות, כנראה, בהבדלי הצורות האלה, לפי שמתרגומיהם יוצא שקראו, למשל, “לכנעני (סוחרי) הצאן” במקום “לכן עניי הצאן” (זכריה י"א, 7), “ומשפטי כאור יצא” במקום "ומשפטיך אור יצא (הושע ו', 5), ועוד כהנה וכהנה. פסוק אחד במקרא (צפניה ג‘, ח’) מכיל את כל אותיות האלפבית, לרבות האותיות כמנפץ בצורותיהן הכפולות.

שש האותיות בגד כפת היו בקדמות הלשון, בתקופת הבית הראשון, קשות במבטאן, היינו, כאותיות האנגליות b, g, d, k, p, t. במרוצת הזמן התחילו להתרכך בהשפעת התנועה ה“ארוכה” הבאה לפניה¹⁵⁰. כנראה התחיל תהליך הריכוך מיד אחרי גלות בבל, ואולי עוד לפניו. עוד בתקופת המקרא אנו מוצאים את החילופים של פרבר (דה“י א'¹⁵¹, כ”ו, י"ח) ופרור (מלכ“ב¹⁵² כ”ג, י"א), בת־שבע (בשמואל ומלכים) ובת־שוע (דה"י א, ג‘, ה’). תהליך זה הלך והתפשט בתקופת הבית השני ואחריו, כפי שמעידות הטרנסקריפציות של אוריגינס והירונימוס, ואולי לא הגיע לשלמותו ולעקביותו עד תקופת הנקדנים, בהשפעת הלשון הארמית. כנראה השפיע תהליך זה בראשונה על אותיות כ, פ, ת ואחרי־כן על אותיות ב, ג, ד. בניקוד שלנו מסמן הדגש שבתוך אותיות אלה את מבטאן הקשה¹⁵³.

מבטאים ודיאלקטים    🔗

אחרי שמתקבלת שיטת כתב וקונה לה שביתה בחברה, הולך ונוצר דיאלקט העומד על כתיב מגובש וצורות דקדוקיות מוסכמות. שיטה זו היא ה“מושלת בכיפה” ואין היא מושפעת מסטיות וגיוונים מקומיים וזמניים. לפיכך קשה לנו עכשיו לשחזר בדיוק את המבטא העברי של הסופרים העברים לתקופותיהם ולמקומותיהם. גם בזמננו עדיין נשמעים כתשעה מבטאים שונים. המבטאים הידועים והנפוצים ביותר הם המבטא האשכנזי (הכולל את הליטאי, הפולני, האוקרייני, הדרום־רוסי, והגרמני) והספרדי (שנתקבל במדינת ישראל בימינו). אחת מ“אבני הבוחן” למבטאים אלו היא הבירת האות ת' הרפויה. האשכנזים הוברים אות זו כ־ס' והספרדים אינם מבחינים בין ת' רפויה לדגושה, והוברים את שתיהן¹⁵⁴ כ’ט'.

 

פרק ז' תולדות הניקוד העברי    🔗

התכונה המיוחדת של הניקוד העברי    🔗

אחת התכונות העיקריות המבדילות בין הלשון העברית ובין לשונות אירופה היא שיטת סימון התנועות¹⁵⁵. כידוע, משתמשים בלשונות אירופה באותיות מיוחדות לסימון התנועות, ואילו בעברית, עיקר סימון התנועות עומד על נקודות מתחת לאות, ממעלה לה או בתוכה. אמנם יש נטיה גם בעברית, ביחוד בתלמוד ובעברית המאוחרת, להשתמש באותיות ווקאליות או אמות הקריאה¹⁵⁶, אולם נטיה זו לא יצאה לכלל שיטה ולא הונהגה בקביעות ובעקביות.

מדי פעם בפעם צפה ועולה על הפרק בספרותנו שאלת הניקוד העברי. יש נוטים לבטלו לגמרי מפני הכתיב המלא ומציעים להכניס במקומו אמות־קריאה, כנהוג בלשונות אירופה ובאידיש, ויש המתנגדים לכך. יש מציעים להנהיג את הכתיב המלא הנהוג בתלמוד בצירוף ניקוד חלקי, ויש גורסים את ההיפך ומעדיפים את הכתיב החסר דווקא ואת הניקוד השלם. אפשר להביא ראיות לכאן ולכאן, ונימוקים של אלו ואלו עמהם, הן מבחינה איקונומית, הן מבחינה פדגוגית, והן מבחינה אסתיטית. לא כאן המקום להיכנס לתוך עובי הקורה של הטענות והדיונים האלה, אלא לברר את שאלת הניקוד מבחינה מדעית ולעקוב אחרי תולדותיו והתפתחותו, וכל הרוצה להסיק מכאן הלכה למעשה יסיק.

הטעם לתכונה מיוחדת זו    🔗

מדוע לא התפתחה גם בעברית השיטה הפשוטה של שימוש באותיות ווקאליות הנהוגה בשפות אירופיות? מאיזה טעם נשתנתה השפה העברית בנידון זה?

הטעם הוא פשוט. לא הרי תפקידן וערכן של התנועות בשפות שמיות, והעברית בכלל, כהרי ערכן ותפקידן בלשונות אירופה. באלה הלשונות גדול ערכן של התנועות לגבי הכוונה של המלה כמעט כערכן של האותיות. שינוי בתנועות יש בו כדי לשנות את הכוונה במידה לא פחותה משינוי בעיצורים. מה שאין כן בשפות השמיות, שבהן הכוונה מעורה וגלומה בעיצורים, והתנועות טפלות הן ואין בכוחן לשנות את עצם הכוונה, אלא לרמז על איזו גוונים דקים של הכוונה והמושג היסודיים. בעברית, והוא הדין בשאר השפות השמיות, מלים בנות עיצורים משותפים נגזרו מאותו השורש וכוונה משותפת להן בדרך כלל. במלה “קדש” למשל גלומה הכוונה של קדושה לכל צורותיה וחילופי גווניה של מלה זו, לרבות הרחבותיה ותוספותיה (כגון: הקדיש, נקדש, מקדש, וכדומה). הילכך לא הרגישו הסופרים השמיים, ממציאי האלפבית, כל צורך לקבוע סימנים מיוחדים לתנועות. סומכים הם על הקוראים, שנמנו אז בין יחידי הסגולה, יודעי כתב וספר, שמתוך הקשר הענין ידעו לעמוד על חילופי הגוון הדקים הכרוכים בעקבי שינויי התנועות ו“יניעו” אותן כהלכה. למשל, במלה “כתב” הספיק קשר הענין להבחין בין עבר והוה (כותב), בין קל ופיעל, בין פועל ושם, וכדומה.

אולם כשקיבלו היוונים את האלפבית מן הצורים, בעלי־בריתם במסחר, במאה השמינית בערך לפני הספירה המקובלת, ראו את עצמם נאלצים מיד לקבוע סימנים לתנועות. מה עשו? לקחו את העיצורים הרפים אהח"ע, אותיות שלא סיפקו כל צורך בשפתם מבחינה פוניטית, והשתמשו בהן לתכלית סימוני התנועות (כמבואר בפרק הקודם). אותיות ו' וי' כבר היו נהוגות כווקאליות בתקופה קדומה גם בעברית־כנענית, כאשר נבאר להלן, ולפיכך שימשו גם אותיות אלה באלפבית היוני והרומי, המבוסס עליו, יסוד לסימני תנועות (ו = u או y וי’ = i).

הדעות על קדמות הניקוד    🔗

מה גרם, אם כן, לקביעת הניקוד בשפה העברית? מדוע לא הונהגה בעברית שיטת אמות הקריאה או אותיות ווקאליות כמו שנהוגה ביונית ובשאר השפות האירופיות? מתי התחילה שיטת הניקוד ומי היו ממציאיה?

בשאלת קדמות הניקוד והטעמים נתחבטו גם הקדמונים וגם האחרונים, כנוצרים כיהודים. יש שייחסו את קביעתם למשה מסיני¹⁵⁷, יש שייחסוה לעזרא¹⁵⁸, ויש שייחסוה גם לאדם הראשון בגן־עדן¹⁵⁹. דעה זו על קדמות הניקוד היתה רווחת בימי־הבינים, כנראה, על סמך המדרש התלמודי (מגלה ג, ע"א): “ויבינו במקרא (נחמיה ח‘, ה’) אלו פסקי הטעמים”. אולם כמו שיבואר להלן אין הכוונה במדרש זה לסימני התנועות או הנגינות כל־עיקר.

גם בימי־הבינים קמו מדקדקים מזמן לזמן שכפרו בקדמות הניקוד. הראב“ע כבר מעיז לראות את חכמי טבריה כממציאי הניקוד, “כי מהם היו אנשי המסורת ואנחנו מהם קבלנו כל הניקוד”¹⁶⁰, אף־על־פי שבמקום אחר הוא זהיר יותר בדבריו ומייחס את הניקוד ל”נביאים קדמונים ואחרונים"¹⁶¹.

כדאי לציין כאן שבמאה התשיעית לספירה המקובלת היתה עדיין פעולת הנקדנים חיה בזכרון האומה, ועל שאלת היתר הניקוד בספרי התורה עונה נטרונאי גאון (865 בערך) בלשון זו: “ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד ולא ניתן ניקוד בסיני, כי החכמים ציינוהו לסימן”¹⁶². אולם במאה העשירית כבר נמחה ונשכח זכר הפעולות האלה. בן־אשר, בן דורו הקשיש של סעדיה, מייחס את הניקוד והטעמים ל“סופרים, נביאים וחכמים”¹⁶³, והקראי יהודה הדסי (1075–1160) בספרו “אשכל הכפר” מייחסם למשה מסיני.

יחסם הרשמי והמסורתי של היהודים בימי־הבינים לשאלת קדמות הניקוד משתקף, כנראה, בדברי הזוהר, שלפיהם האותיות דומות לגוף והנקודות לנשמה¹⁶⁴, וכמובן בזמן אחד וברוח הקודש ניתנו ונקבעו. “ואם תאמר נקודי תקון סופרים הוא חס ושלום דאפילו כל נביאי דעלמא יהון כמשה דקביל אורייתא מטורא דסיני לית לין רשו לחדתא אפילו חדא נקודא זעירא באת חד אפילו את זעירא דאוריתא”. (אפילו אם יהיו כל נביאי העולם כמשה שקיבל את התורה מהר סיני אין לנו רשות לחדש אפילו נקודה קטנה באות אחת, אפילו אות קטנה של התורה)¹⁶⁵. כיון שנחשב אז הזוהר כדבר אלהים שנתגלה לרבי שמעון בר יוחאי אפשר לשער מה גדולה היתה המהפכה שחוללו דברי ר' אליהו בחור, בספרו מסורת המסורת, הקדמה ג‘, באמרו, כי אין להקדים את קביעת ציוני הנקודות לפני חתימת התלמוד (במאה החמישית לספירה המקובלת). אפ־על־פי שראיותיו של הבחור היו חותכות ומכריעות, לא נמנעו חוקרים מובהקים, כמו ר’ עזריה מן־האדומים היהודי ובוקסטורף הנוצרי, מלערער על טענות הבחור ומלהגן על קדמות הניקוד בחום וברגש. לפי דעתו של ר' עזריה, הסומך על ראיות מן התלמוד, הקבלה ומקורות אחרים וגם על “המעתיק הנוצרי” (הירונימוס), המציא אדם הראשון את האותיות וציוני התנועות שנמסרו למשה. אלא שמשה כתב את התורה בלי סימני התנועות מפני שלא רצה להגביל את “דבריה לאופן קריאה אחת”, כדי שתהא התורה נדרשת בפי המסורת החיה שבעל פה ל“ע' פנים”. אבל ברבות הימים, וביחוד בימי גלות בבל, נשכחו הסימנים האלה, לפי דעתו של ר' עזריה, עד שבא עזרא וחידשם. בימי הבית השני, ביחוד בהשפעת הלשון הארמית שנפוצה אז בין המוני העם, נשכחו שוב הסימנים האלה, עד שנתחדשו והוחזרו ליושנם על ידי בעלי המסורה¹⁶⁶.

המחלוקת בנידון זה היתה נטושה גם בין חכמי הנוצרים בימי־הבינים. עוד במאה השלוש־עשרה לספירה מצאו חכמי הנוצרים, שונאי ישראל, סיוע לקיטרוגיהם בדעתו של הראב"ע המייחס את ייסוד הניקוד לחכמי טבריה. לדעתם המציאו בעלי המסורה את הניקוד כדי לעוות את כתבי הקודש ולהוציאם מידי פשוטם לתכלית כפירתם בנצרות ובמשיחה¹⁶⁷. ואחד הבישופים במאה החמש־עשרה מזהיר את צאן מרעיתו, כי אין לסמוך על כתבי הקודש לפי פירושם וניקודם של היהודים, כי כשראו חכמי התלמוד שהנצרות הולכת ומתפשטת גם בין הגויים וגם בין היהודים נתעוררו ונתאספו “בבבל של מצרים, היא קאהירו, ובסודי־סודות עוותו וקלקלו את כתבי הקודש ותקנו כחמש או כשבע נקודות שתשמשנה כתנועות, ורבינא ורב אשי, מחברי התלמוד, הם מתקני הנקודות”¹⁶⁸.

ענין זה נעשה אחר כך לסלע־מחלוקת בין הקתולים והפרוטסטנטים. בתחילה נטו שתי הסיעות האלה, מתוך שנאתן ליהדות, לכפור בקדמות הניקוד. אולם משהתחילו הקתולים לקטרג על הפרוטסטנטים הסומכים על התנ"ך לפי הניקוד המסורתי, שינו הפרוטסטנטים את דעתם בשאלה זו והגנו בכל תוקף על קדמות הניקוד; ואילו הקתולים, בהישענם על דברי אליהו בחור, טענו כי ניקוד כתבי הקודש ופירושם הם ברשותה המיוחדת של הכנסיה הקתולית.

דעותיו וטענותיו של הבחור פילסו להן לאט לאט נתיב ללבות החוקרים והיו ליסוד מוסד בחקירת הניקוד ותולדותיו, וטענות יריביו נסתתמו. בימינו יש להניח בלי חשש של פקפוק כי הכתב האלפביתי המקובל לא היה מכוון לכתחילה לסמן את התנועות. כל זמן שהיתה השפה חיה בפי העם, והקריאה בכלל לא היתה נפוצה עוד בין ההמונים, לא היה מורגש כל צורך בסימני תנועות, כמבואר למעלה. מקובל עכשיו, בדרך כלל, כי הקביעה הסופית של הניקוד שלנו לא קדמה למחציתה של המאה השמינית לספירת הנוצרים, אלא הנסיונות לסימון התנועות נמשכו כאלף שנים ומעלה קודם לכן.

אמות הקריאה והתפתחותן    🔗

היוצא לנו מדברינו אלה הוא, שבתקופה קדומה, עד ימי הבית הראשון ואולי גם עד בכלל, היו כל האותיות הגויות, לרבות אותיות אהו“י, בין שהן מותנעות (בנות תנועה) ובין שהן נחות. אמות־קריאה לא היו במציאות כלל וחסרונן לא היה מורגש. במלים כגון מצא, סותה, עירה (בראשית מ“ט, י”א), יום, הורד, בין, שיר וכדומה היה, כנראה, דינן של אותיות אהו”י כדינן של שאר האותיות העיצוריות. הן היו הגויות במבטא ואל שימשו לצורך סימני תנועה כלל.

אולם לאט לאט נתרפה צלילן העיצורי של אותיות אלה עד שנתבטל לגמרי. אבל הסופרים והמעתיקים לא השמיטו אותן מפני שמרנות לימודית ומשום שהן משמשות צורך אטימולוגי, כשם שאין אנו משמיטים בימינו את האותיות הדמומות במלים האנגלית light, knife וכיוצא באלה. כשנתרבו¹⁶⁹ הימים, וביחוד כשהתחילה ידיעת הקריאה והכתיבה מתפשטת בין המוני העם ו“תינוקות של בית רבן”, הורגש הצורך בסימני תנועות לשם בהירות ודיוק בכוונת הכתיב. כיון שנשתכח יסודן האטימולוגי של אותיות אהו"י הנחות התחילו רואים אותן כראות סימני תנועה, ועל יסוד ההיקש הרחיבו את שימושן לתכלית סימון התנועות: א' לסימן הקמץ (כדוגמת מצא), ו' לסימן החולם והשורק (כדוגמת יום, הוּרד), י' לסימן הצירי והחירק (כדוגמת בין, שיר). כבר בתקופת המקרא אנו מוצאים אותיות אלה כסימני תנועה גרידה, בלי כל טעם אטימולוגי בצורות לאט (שופטים ד', כ"א), קאם (הושע י', 14, 15), דאג (נחמיה י"ג, 16)¹⁷⁰; גדול, גבול, השליך, גביר, נירי (שמואל ב', כ"ב, 19), תיעשה (שמות כ"ה, 31), ועוד.

שונה במקצת הוא תפקידה של הה' כאות תנועה מתפקידן של אחיותיה, אמות הקריאה או"י. ראשית, בכתיב המקרא היא השכיחה ביותר כאות תנועית; ואילו בשפה המאוחרת, היינו במלים ובצורות שנתחדשו אחרי תקופת המקרא, כמעט שנתבטל תפקידה זה לגמרי. בימינו משתמשים בה' ווקאלית בעיקר במלים שאולות משפות זרות, כגון: היסטוריה, טכניקה, סוציאולוגיה, אמריקה, ועוד. שנית, היא משמשת במקרא כסימן לכל התנועות מלבד חירק. שלישית, מקומה כאות תנועית הוא רק בסוף המלה ולא באמצעה, פרט לשמות הפרטיים פדהצור ועשהאל; והטעם ברור: הצירוף, בשמות אלה, של שתי מלים שונות.

בעיצומו של דבר, לא באה הה' על־פי־רוב אלא לסמן, בטרם היות הניקוד, שהאות הקודמת לה היא בת־תנועה. טעות מקובלת היא, למשל, שהה' שלפניה אות קמוצה בסוף התיבה היא סימן למין נקבה. לא כן הדבר. סימן הנקבה בעברית, והוא הדין בכל השפות השמיות, הוא ת‘. עקבותיו של סימן זה ניכרים עדיין בכתובות העבריות העתיקות ובצורות נדירות במקרא, כגון: הבמת (מצבת מישע), הית (כתובת השלוח). אזלת (דברים ל"ב, 36), ממחרת (שמות י"ח, 13), ושבת (יחזק' מ"ז, 17), נחלת (תהלים ט"ז, 6), ובנטיות השמות והפעלים (אדמתנו, שמָרתני, וכדומה)¹⁷¹. אולם אחרי שניטשטשה ונתבטלה הת’ הסופית שמו ה' בסוף התיבה לסמן את הקמץ באות הקודמת ולשמור על קיומו, כי בלי סימן כזה עלולה התנועה לנפול.

הוא הדין בה' הסופית בצורות יחס המקום והמגמה, כגון: מזרחה, ציונה, וכיוצא באלה. ה' סופית זו היא במקום ה' עיצורית שנפלה¹⁷² ובאה הה' הדמומה לשמור על התנועה שנשארה. גם בפעלי ל“ה ובשמות הנבנים מפעלים אלה אין הה' עיקר בשורש, כי הפעלים האלה הם בעיקרם ל”י או ל"ו¹⁷³, ואין תפקידה של הה' אלא לסמן את התנועה הקודמת ולשמור על הגייתה אחרי טשטושה וביטולה של ל' הפועל העיקרית. ואשר לה' בצורות העתיקות בכינויי גוף שלישי לזכר, כגון: סותה, עירה (בראשית מ"ט, 11), נסכה (ויקרא כ"ג, 13), ארצה (מצבת מישע), עבדה (אגרות לכיש) – אפשר מאוד שבכל אלה הה' היא אות עיצורית ביסודה המותנעת בתנועת u, זכר לשם הגוף “הוא” שהובלע בצורת השמות רעהו, פיהו ובפעלים עם כינויים, כגון: שמרהו, ישמרהו.

גם הע', מפאת תכונתה העיצורית הרפה, שימשה כאות תנועית בקצת שפות שמיות אחר שנתרככה תכונתה העיצורית. במנדעית הקרובה לשפת התלמוד¹⁷⁴ ובכתובות הניאו־פוניות (השפה הצורית החדשה שהיתה חיה בפי תושבי קרת־חדשה בתקופה הרומאית) יש למצוא צורות אלה: הע (היא), זנע (זני), כע (כי), כעואן (כיוון), ועוד¹⁷⁵.

השימוש באמות הקריאה    🔗

מכיון שלא הוזקקו השמיים לאמות הקריאה בלשונותיהם באותה מידה שהוזקקו להן היונים בלשונם, כמבואר למעלה, לא הוכנסו האותיות האלה בבת־אחת ולא נתקבלו באותה העקביות בכל המקומות. יש שהרבו בשימושן, יש שהמעיטו, ויש שלא השתמשו בהן כלל. בכתובות עבריות עתיקות ובכתובות צוריות (מן המאה התשיעית עד המאה הרביעית לפני הספירה) נהוג כתיב עיצורי עקבי, שכמעט אין בו זכר לאמות הקריאה. לדוגמה, בכתובת תבנית בן אשמנעזר מלך צידון במאה הרביעית לפני הספירה יש למצוא צורות אלה: אנך (אנכי), ז (זה), תרגזן (תרגיזני), כ (כי), ועוד. מאידך גיסא, בספר התורה של השומרונים שבוודאי הוא מבוסס על כתבי־יד שקדמו לפירוד, וזמנו הוא באותה התקופה של כתובת תבנית בן אשמנעזר או קודם לה, אנו מוצאים את הצורות האלה: יחידאך (בקמץ תחת הד' כדרך הארמית וכפי המבטא הקדום גם בעברית), בראשית כ“ב, 2; ביאגון, שם מ”ב, 38 ומ“ד, 32; המארים, במד' ה', 18; ושאתי, שמות כ”ג, 31. בתלמוד, וביחוד במנדעית, נפרץ השימוש באותיות או"י (ובמנדעית גם ע') לצורך סימון התנועות (גם תנועות קטנות בכלל) כמעט באותה העקביות הנהוגה בשפות האירופיות, כגון: שמאי, תנאי, אלאהאכון (במנדעית, במקום אלהכון), חופה, גובהו, חומשין (גטין ס‘, ע"א, בו’ לסימון חטף קמץ)¹⁷⁶, ניזק, היזק, וכדומה¹⁷⁷.

בכתיב המקראי המסורתי משמשים שני הקצוות האורתוגרפיים בערבוביה. שמע מינה שביסודו של כתיב זה מונחים מקורות שונים ושכבות של תקופות שונות. מצד אחד אנו מוצאים כתיב עיצורי חסר, כמו למילדת העברית (למילדות העבריות), שמות א‘, 16; הלכת (הולכות), שם ב’, 5; מארת (מאורות), בראשית א‘, 14; עתדת (עתידות), דברים ל“ב, 35. מצד שני יש שם הכתיב המלא המצוי בתלמוד, כגון: דאג (דג), נחמיה י”ג, 16; הוכה, תהלים כ"ב, 5; ותלוש (בקמץ חטוף תחת הל'), שמואל ב’, י“ג, 8; אשקוטה (חטף קמץ תחת הק'), ישעיה י”ח, 4, ועוד. לפי המסורה נמצאת הו' אחרי קמץ חטוף או חטף קמץ בל"א מקומות במקרא¹⁷⁸.

ברם האורתוגרפיה השלטת והשכיחה ביותר במקרא היא בינונית, כמו: צדקים, מקמות. הנטיה היא בדרך כלל, להימנע מקיצוניות, ביחוד במלים הזקוקות ליותר מאות תנועית אחת. גם בכתובות העבריות העתיקות כך הוא הדין, אף־על־פי שבהן מרובה הכתיב החסר על הכתיב המלא. לדוגמה, בכתובת מישע: השעני (הושיעני), בנתי (בניתי); בכתובת השלוח: אש (איש), החצבם (החוצבים), אולם גם: רעו, הנקבה¹⁷⁹; באגרות לכיש: ועת (ועתה), הנבא (הנביא), אתת (אותיות), טבם (טובים); אבל גם: איש, העירה, קראתי.

הטעם להתפתחות שיטת הניקוד    🔗

יש לשער, כי אלמלי לא קמו הסופרים ובעלי המסורה ועשו סייגים לכתיב המקראי, היה הכתיב המלא מתפשט קימעה והיה דוחק לגמרי את רגליו של הכתיב החסר. אמות הקריאה היו בלי ספק מספיקות לצורך סימני התנועות ממש כמו במנדעית ובשפות האירופיות. אולם בעטין של הסיעות והכתות השונות שקמו בישראל בסוף הבית השני ושהתחילו לגלות פנים בתורה לפי רוחם ודעותיהם, ראו הסופרים והחכמים צורך לעצמם לעמוד בפרץ ולקבוע מסמרות בכתיב המקובל אז. כפי שמסופר במסכת סופרים, פ' ששי, הלכה ד‘, נמצאו שלשה ספרים בעזרה ששימשו קנה־מדה לסופרים ולמעתיקים רשמיים. והמסורת, שהגיעה כנראה למרום שיאה בימי ר’ עקיבא, דרשה בכל חומר הדין לנהוג זהירות יתירה בדברי התורה ולא לזוז מן הכתיב המקובל אז אף כמלוא נימא. עמדתם הרשמית של החכמים בנידון זה, מצאה לה סמוכים בדברי התורה¹⁸⁰.

שלוש שיטות הניקוד ומוצאן    🔗

שלוש שיטות־ניקוד הומצאו לתכלית זו: הניקוד הבבלי, הניקוד הארצישראלי, והניקוד הטבריני הנהוג אצלנו. מניחי הניקוד הבבלי אחזו בשיטה התלמודית־מנדעית והיוונית והשתמשו באותיות אוי"ע בצורתן המכווצת לסימון התנועות¹⁸¹, היינו: א' לקמץ, ו' לשורק, י' לחירק, ע' לפתח, י' כפולה במאוזן לצירי, ו' כפולה במאונך לחולם. אולם כדי להימנע מעבור על “לא תוסף” שמו את האותיות האלה ממעל לאותיות המונעות ולא אחריהן. ככה נהגו גם הסורים המערביים בסורית, אלא שהשתמשו באותיות אלה בצורותיהן היווניות¹⁸². במרוצת הזמן ניטשטשו הצורות של אותיות תנועיות אלה עד שהגיעו לצורות המוסכמות הנתונות¹⁸³ בטבלה המדגימה.

1 טברינית; 2 בבלית; 3 ארצישראלית.

בניקוד הארצישראלי שנתגלה בסוף המאה האחרונה, ובניקוד הטברני המקובל משמשות הנקודות לסימון התנועות; אלא שבניקוד הארצישראלי הניקוד הוא כולו עליון, כלומר, הנקודות באות ממעל לאותיות, כמו שנהוג בניקוד הבבלי, ואילו בניקוד הטברני המבוסס עליו באות הנקודות מתחת לאותיות, פרט לשורק וחולם. בניקוד הישראלי יש סימן אחד לצירי וסגל (לפי השיטה הטברנית). המנהג להשתמש בנקודות כדי לסמן מלים, ביטויים, או פסוקים הצריכים עיון או שהם מחוץ למקומם קדום הוא והיה נהוג בכתבים עתיקים בארצות הקדם וגם ברומא¹⁸⁴.

כנראה התפשט מנהג זה של שימוש בנקודות כל כך עד שראו החכמים צורך לסוג סייגים בנידון זה וגזרו: “ספר שפסקו ושנוקד ראשי פסוקים שבו אל יקרא בו”¹⁸⁵, ור' חנניה אומר: “צער גדול היה לי אצל ר' חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין”¹⁸⁶. אין כוונת המלה “לפסוק” אלא לכתיבת סימנים או נקודות, כי גם לפני זה היו נוהגים לפסוק (לחלק לפסוקים) וידעו ע“ד הפסוקים¹⁸⁷, ולא עוד אלא שהשתמשו גם ב”פסקים" (קוים מאונכים) בין מלים שאפשר להבליען זו בזו, כגון: משה משה, אברהם אברהם וכדומה¹⁸⁸. מלמדי התינוקות היו, כנראה, מרבים להשתמש בסימנים ונקודות אלה לתכלית פדגוגית, כדי להטעים את הקריאה הנכונה ולהעיר את עיני התלמידים במקומות שיש לטעות בהם. ולפי דברי התלמוד נתקיימה התורה בידי בני יהודה לא דווקא מפני שהקפידו על לשונם, כי “מידי בפקידא תליא מילתא? אלא בני יהודה דדייקו לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן בידן”¹⁸⁹. לסימנים ונקודות אלה כיוונו ג"כ חכמי התלמוד בדברם על טעמי תורה¹⁹⁰, סימני טעמים¹⁹¹ או פסקי הטעמים¹⁹². ולא ייתכן שהכוונה כאן לסימני טעמים ונגינות ממש, כי הירונימוס, במאה הרביעית לספירה, עדיין לא ידע על מציאותם של הטעמים והנגינות. בהקדמתו לספר ישעיה הוא מציין בפירוש, כי הכניס חלוקת מלים משלו לתוך הספר, ואין בדבריו שום רמז לטעמים ששימשו לו סמך לחלוקה זו. אלמלי היו סימני נגינות וטעמים נהוגים אז היה בלי ספק משתמש בהם ומזכירם. יתר על כן, הירונימוס גופו השתמש במונח אקצנטוס ביחס למבטא וגם במובן של נקודות לסימון המבטא¹⁹³.

הצעדים הראשונים בקביעת הניקוד והשתלשלותם    🔗

מכל האמור למעלה מובן שתהליך התפתחות הניקוד היה אטי ומודרג. בתקופת התלמוד היתה עדיין הקריאה המדויקת בתנ“ך באי־אילו מקומות שנויה במחלוקת¹⁹⁴. השימוש בסימני תנועות לא היה, כנראה, עדיין נפרץ וקבוע, אולם לאט לאט התחילו בעלי המסורה, וביחוד מלמדי התינוקות, לקבוע את תכונתן של הנקודות ולהשתמש בהן לצורך סימני קריאה. בספר המסורה הקדום “אכלה ואכלה”¹⁹⁵ נתונה רשימה אלפביתית של הומונימים (מלים דומות באותיותיהן) הבאים בכתבי הקודש רק פעם ובשינויי תנועות. ההבדל בתנועות אלה מסומן בציוני “מלעיל” (נקודה ממעל למלה) ו”מלרע" (נקודה מתחת למלה). נקודת מלעיל מסמנת את התנועות העמומות המבוטאות בקמיצת פה, ונקודת מלרע מציינת את התנועות הבהירות יותר, ההגויות בפתיחת הפה¹⁹⁶. שיטת ניקוד כזו היתה נהוגה גם אצל הסורים. השוה בסורית מ֗ן (=מֶן, מה), מִן (=מִן), מׂלכא (=מַלכא, מלך), מִלכא (=מִלכא, עצה)¹⁹⁷.

שיטה אחרת במסורה לסימון הקריאה היתה הנקודה בתוך האות (דגש) לסמן אות תנועית וקו שוכב ממעל לאות (רפי) או חטף (שוא) לציין אות מחוסרת תנועה, כגון: צורות הנפרד של “מטר” ו“נשיא” מצוינות בתור “דגושין”, וצורות הסמיכות של מלים אלה הן “רפין” או “חטפין”¹⁹⁸ “בכל ז' דגושין” (כלומר, בז' מקומות מותנעת הב'), “בבית ו' רפין” (זאת אומרת, בו' מקומות מחוסרת הב' תנועה)¹⁹⁹. התכונה העיקרית של הדגש היתה, אפוא, להעיר על מציאות תנועה ולהזהיר מפני חטיפת האות והבלעתה במקומות שיש לטעות בהם. הלכך הטילו “דגש” גם באות ו' כדי לציין את תכונתה התנועית (וּ) בניגוד לתכונתה העיצורית, והשתמשו בו לסמן אות כפולה, ה' מופקת, וכדומה²⁰⁰. ואילו הרפה או החטף (שוא) היה מכוון מלכתחילה לסמן חוסר תנועה כל־שהיא. כל אותם הכללים המסובכים על ההבדל בין שוא נע ונח אשר בספרי הדקדוק תלויים על בלימה, ואינם אלה המצאת ה“קמחיים” (ר' יוסף קמחי וביחוד בנו הרד"ק). בשאר השפות השמיות אין הבדל כזה, ובספרי המדקדקים הקדמונים לא ייזכר ולא ייפקד. וכבר הרחבתי את הדיבור על זה במקום אחר²⁰¹.

במקורות המסורה שהשתמש בהם גינזבורג בספרו רב המשקל והערך על המסורה משמשים המונחים קמץ ופתח (גם כן מיקפץ פומא ומפתח פומא) לציין אותם הבדלי תנועות המצוינות בספר “אכלה ואכלה” בשמות מלעיל ומלרע, היינו: הקמץ לתנועות העמומות ההגויות בקימוץ שפתים, והפתח לתנועות הבהירות ההגויות בפתיחת השפתים. יסודם של המונחים האלה הוא בלי ספק בפקודת המלמדים לתלמידיהם בלשון הארמית שהיתה נהוגה אז בדבור: “קמץ פומך” ו“פתח פומך”. על יסוד ההיקש נתפתחו ונוספו אחר־כך המונחים מלאפום (מלא פומא) לתנועת חולם, וקיבוץ פום לתנועת שורק או קבוץ. בספר “דקדוקי הטעמים” לבן־אשר, האחרון לבעלי המסורה, אנו מוצאים כבר את המונחים האלה: קמצה, פתחה, קמצה קטנה (צירי), פתחה קטנה (סגול), נקודה אחת (חולם, חירק ושורק), גם שלש נקודות (סגול או קבוץ), אי, אוֹ, אוּ, בסוף פרק 10. בספרו זה אנו מוצאים גם־כן את השמות סגול, צרי, חלם, שרק, חרק. הרי שבניקוד הטברני, כבניקוד הארצישראלי שקדם לו, ישנן כבר שבע תנועות (“מלכים” בלשון הקדמונים) לעומת שש התנועות שבניקוד הבבלי, שבה חסרה תנועת סגול.

כל התנועות נזכרות בשמותיהן המקובלים עכשיו בספרי ר' יהודה חיוג‘. המדקדקים בימי־הבינים עד אבן־עזרא, ועד בכלל, עדיין קוראים, בדרך כלל, לשתי התנועות צירי וסגול “קמץ קטן” ו־“פתח קטן”, ואינם מבחינים בין קבוץ ושורק ובין קמץ וקמץ חטוף (או חטף קמץ). אולם ר’ יוסף קמחי, אבי הרד"ק, כבר מבחין בין קיבוץ ושורק ובין קמץ גדול וקמץ חטוף (או חטף קמץ).

החטפים: טיבם ומוצאם    🔗

מה טיבם של החטפים ומה מוצאם?

כאמור למעלה, דינו של החטף קמץ כקמץ פשוט או חטוף לגבי בעלי המסורה, “והמנקדים הוסיפו בכוונה את השוא אל הקמץ להורות על חטופו”²⁰². כנראה נקדו כך בארצות שבהן היה נהוג המבטא הספרדי כדי להזהיר על המבדל במבטא בין הקמץ הגדול והקמץ החטוף. ולפי עדותו של פינסקר ישנם כתבי־יד עתיקים שבהם מנוקדת “כל תנועה חטופה (קצרה) בהברה מורכבת בחטף דהיינו בתנועה ושוא”²⁰³. אולם שימושם של החטפים בדרך עקבית באותיות אהח“ע, כנהוג אצלנו, הומצא כנראה בתקופה האחרונה של המסורה הטברנית. בניקוד הבבלי ובניקוד הארצישראלי הקדום חסרים החטפים לגמרי, ואותיות אהח”ע נחשבות כבלתי־קיימות במבטא כל־עיקר. ידוע, כי עוד בתקופת אוריגינס והירונימוס, היינו, תקופת האמוראים הראשונים, כבר נטשטשו ונתבטלו צליליהן העיצוריים המיוחדים לאותיות האלה; וההעתקים היוניים והלטיניים יוכיחו²⁰⁴. ואלה דבריו של פ. קאהלי²⁰⁵: “אפשר אם כן להסיק בבטחה, כי בתקופה שאחרי ספירת הנוצרים היו נוהגים בכל ארץ ישראל לבטל במבטא את אותיות אהח”ע“. אולם בעלי הניקוד הטברני, בתקופה האחרונה של המסורה, התחכמו להציל את אותיות אהח”ע במבטא והנהיגו את החטפים באותיות אלה כדי להחזיר להן באופן מלאכותי את צלילן העיצורי.

התפשטותה של השיטה הטברנית בניקוד    🔗

כללו של דבר, ראשיתו של הניקוד נעוצה בערפלי תקופות קדומות, אולי בתקופת עזרא והסופרים. אולם הנסיונות המסוימים והמאמצים הפעילים ביותר לקביעת הניקוד התחילו, כנראה, במאה הששית לסה"נ ונמשכה עד סוף המאה השמינית. שלשה גורמים חוללו את הנסיונות והמאמצים האלה: א. התגברות השכחה של הלשון העברית. ב. לידתה והתפשטותה של התנועה הקראית והתמכרותם של בעלי תנועה זו לחקירת המקרא, שעוררה “קנאת סופרים” מצד חכמי היהדות המסורתית. ג. השפעת המושלמים, שהיו מטפלים בזהירות ובקפידה יתירה בקריאה המדויקת של הקוראן, וראשי המדקדקים הערביים חיו באותה תקופה. בלי ספק ראו בעלי המסורה והמלמדים חובה לעצמם להתחרות עם המושלמים בשמירה הזהירה של המקרא.

שיטות הניקוד השונות היו עדיין רווחות במאה התשיעית, ונסי בן נח (840 לסה"נ) מזרז את תלמידיו “לאלף (ללמד) נקודות ומשרתות ופסוק טעמים וחסרות ויתרות לאנשי שנער (בבל)”²⁰⁶. גם מר צמח בן חיים גאון (890 בערך) מעיר בתשובתו לאנשי קירואן²⁰⁷: “ואפילו במקראות שהן קבועין בכתוב, יש שינוי בהן בין בבל לא”י בחסרות וביתרות ובפתוחות ובסתומות ובפסקי טעמים ובמסורת ובחתוך הפסוקים".

אולם ברבות הימים נידחו כל השיטות השונות מפני השיטה הטברנית משום פשטותה ודיקנותה. שיטה זו נתחבבה כל־כך עד כי השתמשו בה גם בספרי המשנה והתלמוד. לפי עדותו של פרופיאט דוראן (במאה הי“ד לסה”נ) היו “כל ספרי המשנה כתובים עם הניקוד והטעמים… והיו קוראים אותם בקובצים (בקבוצים) הנבחרים בטעמים ועל דרך קריאת המקרא”²⁰⁸. ובמקום אחר הוא מזכיר כתב־יד של “משניות מדויקות ומנוקדות שנכתבו זה סביב לשלש מאות שנה בבקעת חמאר”²⁰⁹. גם עזריה מן־האדומים מעיד, שראה “שני ספרים מהם (מן המשניות) קדמונים מת”ק שנה עם הנקודות וטעמים מפסיקים"²¹⁰. ברם קאהלי גילה קטעים של כתבי־יד משניים מנוקדים, מהם בניקוד הבבלי ומהם בניקוד הארצישראלי²¹¹.

בעית המבטא העברי לאור סימני הניקוד    🔗

מפעם לפעם עולה על הפרק השאלה: מהו המבטא הנכון, המבטא הספרדי הנהוג עכשיו בארץ, או המבטא האשכנזי הנפוץ בגולה?

מובן שבנוסחה זו מופרכת השאלה מעיקרה, מפני שאין זו שאלה כהלכה, ואין שום בלשן מדעי יכול להשיב עליה. אי אפשר, למשל, לשאול: איזהו הנכון במבטאים באנגלית, המבטא הנהוג בארצות הברית, בקאנאדה, או באנגליה, וכו‘; המבטא בדורו של אלפרד הגדול, של צ’וסיר, של שקספיר, או של ביירון, וכו’? מבחינה בלשנית מדעית כולן נכונות. כדי לטפל בשאלה זו באופן מדעי צריך לנסח אותה בצורה כזאת: מה היה המבטא הנהוג במקום זה וזה, בתקופה זו וזו? ואין שום רשות למי שהוא לפסול מבחינה מדעית איזה מבטא שהוא אלא אם כן ניכרים בו סימנים ברורים של השפעות זרות ונטיות מלאכותיות.

מה היה, אם כן, המבטא העברי המקובל בימי מתקיני הניקוד בבבל ובארץ ישראל, המרכזים העבריים היותר חשובים בתקופה ההיא? מה אנו למדים מסימני הניקוד בנוגע לבעיה זו?

אבן־הבוחן החשובה ביותר שעל פיה נוהגים להבחין בין המבטא האשכנזי ובין המבטא הספרדי היא הגיית הקמץ. שאר התנועות חופפות זו את זו בדרך כלל בכל המבטאים, וההבדל ביניהן הוא דק מאוד ונתפס בקושי. מכיון שבניקוד הבבלי יש סימן משותף לסגול והפתח הטברנים, הווה אומר שלא הבדילו במבטא הבבלי בין פתח וסגול כמו שהבדילו בארצישראלי ובטברני.

ישנן ראיות חותכות שבארץ ישראל ובטבריה נהגה הקמץ בימי מתקיני הניקוד, כמו שמעיד עליו שמו, בקמיצת פה, היינו, כמו שהוא נהגה במבטא האשכנזי²¹². הראב“ע אומר בפירוש: “דע כי תנועת קמץ גדול… הפה נקמץ בקריאתו ואיננו פתוח בפתח גדול, כאשר אנחנו קורין אותו במקומות האלה” (היינו, בספרד ובאיטליה, מקום שם חבר את ספרו “צחות”, שממנו, דף ג', מובאים הדברים האלה). בן־אשר לא הבדיל בהגייה, כנראה, בין החטף קמץ שבמלים “חדשים” ו”שבלים" ובין הקמץ הגדול של “ימים”²¹³. כל שיטת הדקדוק של מדקדקי ספרד מחיוג' עד הראב“ע, ועד בכלל, מבוססת על המבטא הטברני, היינו, ה”אשכנזי", אף־על־פי שלמעשה לא היה מבטא זה נהוג בארצם, מפני שסמכותם של חכמי טבריה במבטא ובמסורה היתה מקובלת ומכרעת.

ר' יוסף קמחי, בן דורו הצעיר של הרעב“ע, היה המדקדק הראשון שנטה מן השיטה הטברנית וייסד את הדקדוק של הלשון העברית על המבטא הספרדי, ואחריו החרה־החזיק בנו הרד”ק, ובעקבותיהם הלכו המדקדקים הנוצרים והיהודיים שבאו אחריהם. בהשפעת הקמחיים, וביחוד בהשפעת הרד"ק, אבי הדקדוק החדש, הוכנסה שיטת החלוקה של התנועות לגדולות וקטנות, של השואים לנע ונח, ושל הדגשים לחזק וקל. המדקדקים שקדמו להם לא ידעו את החלוקה הזאת, לפי הכללים המקובלים בימינו, ולא שערוה.

לאמיתו של דבר, מבטא הקמץ הספרדי מוצאו, כנראה, מבבל, אף־על־פי שקמו בזמן האחרון מערערים על השערה זו²¹⁴. במאה העשירית והאחת־עשרה היגרו רבים מחכמי בבל לספרד בעטים של המריבות והפילוגים מבפנים והרדיפות של הממשלה הקנאית מבחוץ. בעקבות המריבות והרדיפות האלה באה ירידה רוחנית ליהדות בבל, וחכמי בבל שהיגרו לארץ ספרד הניחו שם את אבן השתיה ל“תור הזהב” בתרבות העברית והשליטו גם את מבטאם העברי על יהודי ספרד, כשם שהשליטו הליטאים המלומדים את מבטאם העברי בדור האחרון על יהודי פולין ואוקרינה שנפלו מהם בידיעת התורה.

אחרי גלות היהודים מספרד בשנת 1492 היגרו רבים מהם לארץ ישראל, וביניהם בעלי הון, מרץ וידיעת העולם. שם נצטרפו אל אחיהם הספרדים שהיגרו שמה במאת השנים שקדמו מחמת הכנסיה הנוצרית המציקה בספרד, וביחד הטביעו את חותמם על היהדות בארץ ישראל, והשפעתם נמשכה עד ההגירה החדשה של יהודי מזרח אירופה שהתחילה עם תקופת הציונות.

כשבאו העולים החדשים ארצה מצאו שם קהילה יהודית, שרובה הגדול היה ספרדי, ביחוד בירושלים. היהודים הספרדים נחשבו בעיני העולים החדשים לתושבים משנים קדמוניות, ומבטאם העברי נראה להם כמבטא העברי המקורי. בעיני דוברי העברית הראשונים, ובן־יהודה בראשם, היה המבטא האשכנזי כסמל הגלות והמבטא הספרדי כסמל הגאולה. כיון שרצו להשתחרר מזיקתם לגולה ולסבל ירושתה קיבלו בלי כל היסוס את המבטא הספרדי והתאמצו להפיץ אותו בחינוך ובחיים עד שנתקבל כמבטא הרשמי של הארץ והתחיל להתפשט גם בגולה כסמל של תחית העם בארצו.

 

פרק ח' לשון המשנה בהתפתחותה ²¹⁵    🔗

מהותה של לשון המשנה    🔗

מהי לשון המשנה? מתי התחילה ומתי נסתיימה? מה הם מקורותיה? מה הן תכונותיה המיוחדות? עד כמה השפיעה לשון זו על התקופות המאוחרות של הלשון העברית?

אי אפשר לקבוע תחומים מסוימים בתקופות לשון. עד שתקופה אחת בהתפתחות הלשון מתקרבת לסיומה תקופה חדשה כבר התחילה. תחילתה של תקופה אחת נעוצה בסופה של התקופה שקדמה לה. לשון המשנה התפתחה והשתלשלה מלשון המקרא והיתה רווחת, בלי ספק, בדיבור ובכתב בתקופה המאוחרת של לשון המקרא, כנזכר למעלה²¹⁶. ייתכן שזמנם של כמה מפרקי המשנה והמדרש קדם לזמן חיבורם של ספרי דניאל, עזרא, נחמיה, מגילות אסתר וקוהלת. מאידך, לשון המקרא לא פסקה בסוף תקופת המקרא. השפעתה על הלשון²¹⁷ הספרותית, וביחוד הפיוטית, ניכרת בכל תקופות הלשון, לרבות הלשון של ימינו.

יתר על כן, יש רגלים להשערה, שכבר הובעה למעלה, שלשון הדיבור בתקופת המקרא היתה, בעיצומו של דבר, מעין “לשון המשנה” או מקורה של לשון זו. והראיה שכמה מתכונותיה של לשון המשנה כבר מצויות בשפת המקרא, כמו שנוכיח להלן.

ההשפעה הארמית    🔗

הלשון הארמית, שבימי ישעיה היתה עדיין בלתי מובנת להמוני העם²¹⁸ כבר הלכה ונתפשטה במזרח התיכון, בתקופת החורבן ואחריה, לא רק כשפה דיפלומאטית אלא גם כן כשפת הדיבור בפי המוני העם. כשרצה ירמיה לחזק את לבות גולי יהודה באמונתם בה' שם בפיהם דברי כיבושים בארמית כלפי עובדי האלילים המסיתים אותם²¹⁹. כשמבקש המלך נבוכדנצר מאת החרטומים להגיד לו את חלומו ואת פתרונו עונים לו הכשדים בארמית²²⁰. כתב השטנה שכתבו צרי יהודה ובנימין למלך פרס על יושבי יהודה וירושלים, וכתב התשובה של המלך כתובים ארמית²²¹. התעודות והאיגרות של עדות היהודים ביב (מצרים), במאה החמישית לפני הספירה, הן הפרטיות והן הממשלתיות, כולן נכתבו בארמית, ויש לשער שלשון זו היתה שגורה בפיהם.

בישובים היהודים שבבבל, מצרים ופרס היתה בוודאי הלשון הארמית נפוצה בימי הבית השני כלשון הדיבור. גם ביישובי הגליל נדחקה כנראה הלשון העברית מפני הלשון הארמית. לפיכך כשרצה רבן גמליאל הזקן להודיע ליהודים שבבבל ושאר התפוצות וגם לבני הגליל העליון והתחתון על עניני הלוח ועיבור השנה פנה אליהם באיגרות כתובות ארמית²²². אבל אותו רבן גמליאל צוה לשקוע ספר איוב בתרגום ארמי תחת הנדבך²²³.

גם בירושלים גופה היו שכונות של יהודים דוברי ארמית מבני הגולה של בבל ושאר התפוצות. לעיר הבירה, המרכז הדתי והתרבותי, הכלכלי והמדיני בימי הבית השני נהרו בוודאי תלמידים, חכמי תורה, דורשי דעת, לרבות סוחרים, מן הישובים המרוחקים והתפוצות השונות, שבהם היתה הלשון הארמית נהוגה כלשון הדיבור. מכיוון שלשון זו שימשה כלשון הדיפלומאטית במזרח התיכון לא ייפלא הדבר שבחברתם של שליחי מלכות פרס תתנהל שיחה בין אלכסנדר ינאי ושמעון בן שטח בארמית²²⁴. אולם אותו המלך, כשהוא מיעץ לאשתו, בשיחה פרטית, כיצד להתנהג עם הסיעות השונות במדינת ישראל בתקופה ההיא, הריהו מדבר אליה בעברית משנית טהורה²²⁵.

אמור מעתה שבתקופת גלות בבל, וביחוד בימי הבית השני, היו כמה ישובים יהודים בארצות הגולה, וגם בארץ גופה, שלא נזקקו כלל, או במידה מצומצמת מאוד, ללשון העברית, וששפת הדיבור שלהם היתה רק ארמית. לעומת זה היה בארץ ישראל מספר די ניכר של יהודים ששפתם העיקרית, ואולי היחידה, היתה הלשון העברית. אולם הרוב הגדול, ביחוד של תלמידי החכמים, ידע להשתמש בשתי הלשונות גם יחד. יש שהשתמשו בלשון אחת, ויש שהשתמשו בלשון אחרת, ויש שהשתמשו בלשון שחלקה עברית וחלקה ארמית. יוסי בן יועזר איש צרדה, במאה השנית לפני הספירה, משתמש בעברית במקום אחד²²⁶, ובמקום אחר הוא מעיד בארמית²²⁷, אולי על יסוד הכלל של “אדם חיב לומר בלשון רבו”²²⁸, והדברים שהעיד מקורם כנראה, מפי חכם בבלי. הלל הזקן שעלה מבבל, וששפת־האם שלו היתה בוודאי הלשון הארמית, השכיל להשתמש בלשון העברית באמנות יוצאת מן הכלל. המימרות והפתגמים העבריים שלו נמסרו בעברית משוכללת ותמציתית²²⁹. מכיוון שיש שמקדים העורך לפתגמיו הארמיים את ההערה “אף הוא אומר בלשון בבלי”²³⁰, משמע שדרכו היה, בדרך כלל, להרצות את פתגמיו בעברית. כשהלך ר' אליעזר לבקר את החולה “זימנין (לפעמים) אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר ליה רחמנא ידכרינך לשלם”²³¹. ואשר למימרות שהעברית והארמית משמשות בהן בערבוביה – מספרן גדול בספרות המשנית ושכיחותן ידועה לכל בר־בי־רב²³².

חכמי התלמוד לא התיחסו בצרות עין כלל לגבי הלשון הארמית. להפך הם רחשו, בדרך כלל, חיבה וכבוד ללשון זו. רבי יהודה אמר בשם רב, שהיה כנראה מחברן של התפלות העבריות הנשגבות ביותר (מלכיות, זכרונות, שופרות): “אדם הראשון בלשון ארמי סיפר”²³³, הרי שקדמה לשון זו ללשון העברית. לדעתו של רבי חנינא לא הגלה הקב“ה את ישראל אלא מפני שקרוב לשונם ללשון תורה²³⁴. ורבי שמואל בר נחמן אמר: “אל יהי לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה בנביאים ובכתובים מצינו שהקב”ה חולק לו כבוד בתורה ויקרא לו לבן יגר שהדותא וכו'”²³⁵.

לא ייפלא איפוא שלא חששו החכמים להכניס לתוך כתבי הקודש ספרי דניאל ועזרא, הכוללים מספר של פרקים ארמיים. מאותו הטעם לא היססו תופשי התורה להשתמש בתרגומים הארמיים כדי לקרב את דברי התורה ללב כל אדם מישראל בארץ ובתפוצות, לרבות הדיוטות, נשים ותינוקות, שלא ידעו עברית כלל או שידעו אותה במידה זעומה. מכאן גם הטעם לחלקים הארמיים שבמדרש ובתלמוד ולתפלות הארמיות (הקדיש, יקום פורקן, כל נדרי, ועוד)²³⁶, שנתקבלו בסדר התפלות המסורתי. לשם אחדות האומה ותפוצותיה באשר הן שם נכתבו בארמית שטרים חוקיים, כגון שטרי מיקח וממכר, כתובות וגיטין, אף על פי שיש זכר גם לנוסח עברי בשטרים חוקיים אלה²³⁷. לעומת זה נוסח הקידושין הוא עברי²³⁸; גם הפרוזבול שהתקין הלל הזקן נכתב בנוסח עברי²³⁹. הרבה מלים ארמיות חדרו לתוך הלשון העברית של תקופת המשנה עד שיוסף בן מתתיהו חושב מלים ארמיות כגון כהני (כוהנים), פסחא (חג הפסח), עצרתא (חג העצרת, שבועות) למלים עבריות²⁴⁰. כמו כן לא יעלה על דעת מי שהוא בימינו לכפור בעבריותן של מלים “ארמיות” שקנו להן שביתה בלשוננו, כגון: עובדה, גמרה, (גמרא), לגמרי, אסמכתה, לחלוטין ועוד, ולא כל שכן שצורות ארמיות כגון כְתָב, יְקָר וכו' נחשבות כצורות עבריות “כשרות”.

אמנם היו גם מן החכמים שראו בהתפשטותה של הלשון הארמית מעין דחיקת רגלה של הלשון העברית והתנגדו להפצת שימושה בין המוני העם. רבי יהודה הנשיא כתב את המשנה עברית ואמר: “בא”י לשון סורסי למה", ורב יוסף הבבלי טען אותה הטענה: “בבבל לשון ארמי למה”²⁴¹. רב יהודה ורב יוחנן (במאה השלישית לספירה) התנגדו גם לתפילות בארמית²⁴². אבל רבי יהודה הנשיא עצמו לא נמנע מלהשתמש בארמית גם בשיחותיו עם חבריו ותלמידיו²⁴³. אכן הקשר בין הלשון העברית והלשון הארמית ניכר לא רק במלים או בחלקים הארמיים שבספרות העברית, אלא גם במבנה הלשון ודקדוקה, מראשיתה ועד ימינו. גם בחלקים הקדומים ביותר של המקרא ניכרת ההשפעה הארמית²⁴⁴. קרוב לוודאי שאבות אבותיה של האומה העברית היו דוברי ארמית, או לשון קרובה לה, לפני שכבשו את הארץ, והם הטביעו את החותם הארמי על הלשון הכנענית־עברית מימי קדם קדמתה. השפעה זו נתגברה, ביחוד אחרי שנכבשה הארץ על ידי אשור ובבל ואחרי שנתפשטה לשון זו בכל המזרח התיכון. גם באוצר המילולי וגם בצורות הדקדוק והסגנון יש למצוא השפעה ניכרת של הלשון הארמית על העברית עוד בתקופת הבית הראשון, ולא כל שכן בימי הבית השני. בספרים האחרונים של המקרא ובספרות התלמודית נתרבו ונתגברו היסודות הארמיים²⁴⁵.

עצמותה של לשון המשנה    🔗

אולם היסודות הארמיים נקלטו לתוך הלשון העברית ונתעכלו בה. עצמותה של לשון המשנה לא נפגמה על ידי כך, וטעמה העברי המיוחד עמד בה. הלשון הארמית היא בעצם לשון שמית וקרובה היא ללשון העברית יותר משאר הלשונות השמיות. גם בימינו אין האוזן העברית מבחינה בזרותן הארמית של צורות כגון “אבא”, “אמא” ועוד. אף זו, מוצאם של חידושי הלשון במשנה הוא ברובו הגדול עברי־מקראי. לפי חשבונו של מ. צ. סגל²⁴⁶, “מן שלש מאות הפעלים החדשים שנמצאים במשנית, רק כשלשים מהם שאולים ודאי במשנית ישר מן הארמית”. יש גם מספר הגון של חידושים מילוניים במשנית שאין למצוא אותם לא בארמית ולא במקראית. יצירות מקוריות הן, כנראה. ברם עלינו לזכור שהספרות המקראית היא רק שריד מעט מזער מן הרכוש הלשוני והספרותי של תקופת המקרא, ואולי היו כמה מן המלים ה“משניות” האלה נהוגות בדיבור או גם בכתב, אלא שלא זכו מאיזה טעם שהוא לחדור לתוך לשון הכתב שבמקרא.

בכל אופן, אין תכונת הלשון נקבעת על ידי האוצר המילוני של הלשון אלא על ידי התבנית הדקדוקית, כפי שהדגיש מ. צ. סגל במבוא לספרו “דקדוק לשון המשנה”. מוצאן של רוב המלים באנגלית, למשל, הוא רומאני. מלים אלה הוכנסו לתוך הלשון האנגלית דרך הלשון הצרפתית בהשפעת הכיבוש הנורמאני, ואף על פי כן נחשבת האנגלית במשפחת הלשונות הגרמאניות, משום שבתבניתה הדקדוקית הגרמאנית נשארה, בדרך כלל בתוקפה. הוא הדין בלשון המשנה. תבניתה הדקדוקית היא בעיקרה עברית. גם התכונות הדקדוקיות המחודשות במשנה, שלכאורה יש למצוא בהן עקבות ההשפעה הארמית, לרובן ככולן יש למצוא יסודות במקרא, כמו שנראה להלן.

תכונותיה המיוחדות של לשון המשנה    🔗

לשון המשנה היא בעלת אופי וצביון משלה. מצוינת היא בכל אותן הסגולות המיוחדות ללשון מדוברת. אוצר מלותיה עשיר ומקיף את כל שטחי החיים היומיומיים, לרבות עסקי בני אדם פשוטים בבית בשדה ובשוק. בסגנון ובדקדוק פרקה לשון המשנה את כבלי המסורת הקלאסית של הספרות המקראית. אין היא משועבדת לסלסולי המליצה המקראית, על כל כללי דקדוקה המסובך, כגון השימוש בו' ההיפוך, או בשם הפועל עם אותיות בכל"ם (בשמעו, כצאתו, וכו'). אין בה מן השגב, הציוריות והפיוטיות של הסגנון המקראי, אך לעומת זה מצטיינת היא בפשטותה ובגמישותה, בדייקנותה ובעושר מלותיה. לשון עממית היא, וכשטף גלי החיים היא שוטפת. פושטת צורה ולובשת צורה, פולטת מלים שנתישנו, מכניסה כוונה חדשה לתוך מלים ישנות, יוצרת מלים חדשות או קולטת מלים זרות לצרכיה.

קשה לשער שלשון זו צצה לפתע מאליה בימי הבית השני ללא הכנה ונסיונות קודמים. מסתבר שלשון זו היתה נהוגה עוד כמה מאות שנה לפני כך בדיבור ואולי גם בכתב, אלא שמפני טעמים שונים לא הגיעו לידינו הדברים שבכתב בלשון זו. ייתכן גם כן שספר שיר השירים, שנכתב, בדרך כלל, בלשון המשנה, זמנו הוא בימי הבית הראשון, כדעת כמה מן החוקרים כגון היטציג (בפירושו בשנת 1855), רינאן (בספרו על שיר השירים בשנת 1860) ואחרים²⁴⁷. ישנן כמה דעות מכריעות לדעה זו. קדמותו של הספר גרמה אולי לזה שספר שתוכנו הוא שירי עגבים ללא שום רמז דתי וללא שום זכר לחסידות ויראת שמים, יתקבל בקנון של כתבי הקודש בתקופה שבה שלטה הרבנות הפרושית בכיפה.

ההבדלים בין לשון המקרא ולשון המשנה    🔗

מרובים הם ההבדלים בין לשון המקרא ולשון המשנה הן בתבניתה הדקדוקית והן באוצר מלותיה, וכבר הכירו החכמים שיש להבחין בין לשון תורה ולשון חכמים, והאחרון עדיף. משום זה העדיפו את צורת הרבים “רחלות” (תמורת “רחלים” שבמקרא) ואת הפועל “מזג” (תמורת “מסך” המקראי)²⁴⁸, אולי על־פי הכלל של “תפוס לשון אחרון”²⁴⁹.

מה הן התכונות המיוחדות ללשון המשנה, שבהן היא נבדלת מלשון המקרא? מה הם הסימנים שבהם אפשר להבחין בין שתי הלשונות האלה? רק מקצת מן התכונות והסימנים האלה אפשר להזכיר כאן. ברם יש להדגיש, כמו שנראה וניווכח, שתכונות וסימנים אלה מצויים, במידה מוגבלת, גם במקרא.

א. קביעות הזמנים (עבר, הוה ועתיד). אין בלשון המקרא, כידוע, אותה הקביעות ואותה העקביות בזמנים האופיניות ללשונות אירופיות. בעיצומו של דבר, אין זמנים בפעלים, במובן המקובל, בלשון המקרא אלא אספקטים או גוונים של פעולה. ההבדל ב“זמנים” הוא בנוגע לאיכות הפעולה ולא לזמנה. לדוגמא, אם הפעולה מוחלטת וגמורה במחשבתו של המדבר, אעפ“י שעדיין היא נמשכת או עתידה להתרחש, השימוש המקובל במקרא הוא בצורת עבר כגון: לא ידעתי (בר' ד', 9), השדה נתתי לך (שם כ"ג, 11). להפך, כשהפעולה הולכת ונמשכת, אעפ”י שכבר התרחשה או התחילה מזמן, צורת העתיד נהוגה במובן זה, כגון: ואבשלום יבוא²⁵⁰ ירושלים (שמואל ב' ט"ו²⁵¹, 37), והבית ימלא עשן (ישע' ו', 4). זמן הווה אינו נהוג בשימוש כלל במקרא. במקומו נהוגה צורת הבינוני, צורת ביניים: בין שם ובין פועל, שבעיקרו הוא שם תואר.

אולם במשנית הזמנים הם קבועים, עקביים ומדויקים כמו בלשונות אירופה. פעָל הוא עבר; יפעול – עתיד, ובינוני – הווה. כדי לציין פעולה נמשכת ומתמדת או חוזרת ונשנית נהוג להשתמש במשנית בצורת הבינוני בצירוף הפעל היה, כגון: היה קורא בתורה (ברכות ב‘, א’), יהא מונח (בבא מציעא ג‘, ד’), יהיו אומרים (נדרים ט‘, ט’). הוא הדין בצווי: הוי ממעט בעסק (אבות ד', י), הוו מתונים בדין (שם א', א). ברם שימוש זה של צירוף הבינוני עם “היה” נהוג גם־כן כדי לציין עבר ועתיד בכלל, כגון: הייתי בא בדרך והטתי… וסכנתי (ברכות א‘, ג’); וכבר נמצא במקרא: היה רועה (שמות ג', 11), היית עוזר (תהל' י, 14), היו מלקטים (שופ' א, 7), ויהי מבדיל (בראש' א', 6), יהיו מטהרים (נחמיה י"ג, 22) ועוד. נראה שכבר הורגש אז הצורך לסמן את הזמנים ביתר דיוק.

השימוש בו' ההיפוך, שהוא טיפוסי ללשון המקראית נתבטל לגמרי במשנית, פרט לאילו דוגמות מועטות²⁵² שמקורן בחיקוי מכוון לסגנון המקראי, כגון בסיפור הידוע של ינאי המלך והפרושים (קידושין ס“ו, ע”א) ובלשון התפלות (ברכות ל“ג, ע”ב). אולם גם בשירת דבורה, פרט לפעם אחת (ותיבב, שופ' ה, 28), ובשיר השירים, פרט לפעמיים (ויאשרוה… ויהללוה, ו, 9), אין זכר לשימוש זה. גם בספר בראשית מוצאים אנו ביטול שימוש זה (ויאמר אברהם… והוכיח אברהם, כ"א, 24 –35). ביטול השימוש הזה הולך ומתרבה בספרים המאוחרים כגון: קהלת (הגדלתי והוספתי, א, 16), אסתר (קימו וקבלו, ט, 27), וגם ירמיהו (ושנה… ואכל, נ"ב, 33).

ב. ביטול הצורה תקטולנה לנוכחות ולנסתרות. צורה מסורבלת וקשה זו כבר התחילה להתבטל עוד בתקופת המקרא²⁵³, ובמקומה באו אותן הצורות המשמשות לנוכחים ולנסתרים (תקטלו, יקטלו). במשנית אבדה צורה מיוחדת זו לגמרי, ואין בה כל הבדל בין זכרים לנקבות ביחס לשימוש זה. גם בערבית המדוברת נתבטל הבדל זה.

ג. השימוש במלית ש – במקום אשר. לאמיתו של דבר המלים ש עתיקה היא מן המלה אשר, ומקורה הוא אולי באשורית (שַ) ובפיניקית (ש או אש)²⁵⁴. במקרא נמצאת המלית ש בשירת דבורה ובסיפור גדעון (שופ' ה, 7; ו, 17; ז, 12; ח, 26), שזמן חיבורם הוא בוודאי קדום. בשיר השירים נמצאת המלה אשר רק בפסוק הראשון, שהוא בוודאי מאוחר ומשמש ככתובת לספר. אולם במקרא, בכלל, מלת אשר היא השכיחה ביותר, ואפילו הסופרים המאוחרים של תקופת המקרא נמנעו מלהשתמש במלית ש – אולי מפני שהיתה נהוגה בתקופה זו רק בניב ההמוני ולא זכתה להתקבל בלשון המסורת הספרותית.

לעומת זה במשנית דחתה מלית ש– את אשר לחלוטין, רק בלשון התפלות, שנוטה היא להשתמש במליצה המקראית, עדיין נהוגה מלת אשר. אף זו: השימוש במלית ש– הורחב הרבה. משמשת היא לא רק כמלת הזיקה או הצירוף כמו המלה המקראית אשר, אלא גם כמלת נימוק וסבה בהוראת כי, כגון: שבכל הלילות (פסחים י', ד), שעל היין אומר וכו' (ברכות ו, א); גם־כן בתפקיד קישורי לפני מלת השלילה: למד תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה אתה בא לשמה (ירוש' חגיגה ע"ו, ג), הוו כעבדים המשמשין… שלא על מנת לקבל פרס (אבות א, ג) ועוד.

ד. השתלשלות המלית של. המלית ש– בצירוף ל' היחס נסתעפה להוראת יחס הקנין והשייכות או הסמיכות במשמעות אשר ל –, כגון: מטתו שלשלמה²⁵⁵ (שה"ש ג, 7) = אשר לשלמה (שם א, 1), מקומן שלזבחין (זבחים ה, א), ידו שלעני (שבת א, א), ועוד²⁵⁶. ברבות הימים נפרדה מלת ההרכב של מן השם והפכה למלה בפני עצמה, כגון: שמן של תרומה (תמורה ז, ה), לשונות של ארגמן (בבא בתרא יט, ע"א); הרי שמלה משנית זו משמעת במקום צורת הסמיכות במקרא²⁵⁷.

מלית משנית זו מקבלת גם כן את כינויי הקנין, כגון: שלי, שלך, וכו‘. צורה זו מקבילה בעצמם לצירוף המקראי אשר לי, אשר לך וכו’²⁵⁸, ובשימוש זה היא ממלאת לפעמים את תפקידם של כינויי הקנין המתחברים לשם בלשון המקרא, היינו, חלמון שלה (תרומות, י, יב), האליה שלהן (שבת ה, ד) במקום הצורות המקראיות: חלמונה, אליתן. יש ששתי הצורות, המקראית והמשנית, משמשות ביחד, כגון: כרמי שלי (שה"ש א, 6; ח', 12), במועדיהם שלהם (מ“ר אסתר ז, כא, ע”א), רחל היתה עיקרו שלו (שם רות, ז, יב), נטל זינו שלו (תנחומא משפטים, ה), וזו אומנותם שלהם (שם ויקרא, ו).

מרובה הוא שימושה של מלה זו במשנית להוראת הסמיכות בתוספת כינויי הגוף לנסמך, כגון: רבונו של עולם (תענית ג, ח) גופו של פסח (פסחים י, ג), שפחתו של ר' אליעזר (בר' ט“ז, ע”ב), ועוד. במקראית: מטתו שלשלמה (שה"ש ג, 7). שימוש מעין זה שכיח בארמית כגון: שמה די אלהא (דנ' ב, 20), קרציהון די יהודיא (שם ג, 8), ועוד (מלת די הארמית מקבילה לש– העברית).

מצויה גם־כן מלה זו בשימושה, בפני עצמה, כשם עצם או כשם תואר, כגון: נכרי שתרם את של ישראל (תרומות א, א), אין מוכרים של רבים ליחיד (מגילה ג, א); ובכינויי הגוף: שלי שלי ושלך שלך (אבות ה, יג), אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו, והם אוכלים עמו משלו (פסחים ט, ט).

ה. כינוי של הקדם. יש שבאה מלת היחס עם כינוי המרמז לשם שבא אחריו בצירוף לאותה מלת היחס. הרי שמלת היחס נכפלת, והראשונה באה בצירוף כינוי, כמו: היו לו לר"ג (ראש השנה ב, ח), אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא (ברכות ה, ה), בו ביום (ידים ד, א), אוי להם לבריות (אבות ו, ב). שימוש זה מצוי בארמית ובכל השפות השמיות. גם במקראית יש למצוא דוגמות של שימוש זה, כגון: ותראהו את הילד (שמות ב, 6), והרים ממנו… מסלת המנחה (ויקרא ו, 8), ויתן להם… לבני גד ולבני ראובן וכו' (במדבר ל"ב, 33), ו אמרת אליהם לרעים (יחזקאל ל"ד, 2), נפשו עצל (משלי י"ג, 4) ואחריתה שמחה (שם י"ד, 13).

ו. הנטיה לחידושים עפ"י ההיקש ודמיון הצורות. בלשון המקרא דומה היא צורת שם הפועל עם ל' התכלית לצורת העתיד בשלמים, עו“י וע”ע (לכתוב = יכתוב, לקום = יקום, לסב = יסב וכו'). אולם בפעלי פ“א, פ”ן ופ“י שונות הן שתי הצורות האלה במקראית, כגון לאכול = יאכל, לנפול = יפול, לגשת = יגש, לשבת = ישב. במשנית הורחב הדמיון גם לפעלים האלה, הילכך: לאכל או לוכל (בחילוף הא' לו') = יאכל, ליטול = יטול, ליגש = יגש, ליתן = יתן, לישב = ישב, לידע = ידע, וכדומה. הוא הדין בצורת הציווי של פעלי פ”ן. במקראית נשארת הנ' בציווי של צורות יפעול ונשמטת בצורות יפעל, ואילו במשנית היא נשמטת גם בצורות יפעול, בדומה לשלמים, כגון דור (סנהדרין ג, ב), טול (יומא ו, ד), טלו (מעשרות ב, ג), פול (תוספתא דמאי ו, 4) מן נדר, נטל, נפל. נדמה שגרמה לכך הנטיה לפשטות בלשון המשנה. אותה הנטיה גרמה גם־כן לטשטוש הגבולים בין נחי ל“א ובין נחי ל”ה (לו"י). מכיוון ששתי הגזרות האלה דומות זו לזו מבחינה פוניטית, קשה להבחין ביניהן בלשון הדיבור, ולא עוד אלא שלפעמים משמשות מלים של שתי הגזרות האלו באותה המשמעות גם במקראית, כגון: דכא = דכה (דכא תהל' קמ“ג, 3; דכית שם נ”א, 10), נכא = נכה (נכאו איוב ל', 8; ונכה שמ“ב י”א, 15), סלא = סלה (המסלאים איכה ד, 2; תסלה איוב כ"ח, 16, 19), שגא = שגה (משגיא איוב י“ב, 23; השגו תהל' ע”ג, 12). אולם גם מלים בנות משמעויות שונות משתי הגזרות האלה מתחלפות זו בזו לפעמים במקרא, כמו יכלה (בר' כ"ג, 6) תמורת יכלא, וירפו (יר' ח, 11) במובן של וירפאו, המציתיך (שמ"ב ג, 8) משרש מצא, קוראים (תהל' צ"ט, 6), בנחות הא' של השורש (= קורים). במשנית נתגבר טשטוש הגבולים בין שתי הצורות האלה, ופעלי ל“א נטמעו, במידה מרובה, בפעלי ל”ה (לו"י), כגון: מצינו, לקרות, יצאתה או יצתה (שבת ו, א; פסחים ה, ז)²⁵⁹, נקרין (גטין ט, ה–ו), ועוד.

ז. סיומת הריבוי ( –ין) לשמות זכר. סימן הריבוי במשנית הוא –ים (כמו במקראית) וגם –ין. הסימן –ין הוא עתיק. רגיל הוא בארמית ובמואבית ומצוי הוא כמה פעמים במקראית. לפי המסורה הוא נמצא שש פעמים במקרא, אך לאמיתו של דבר הוא נמצא י"א פעמים. במשנית שכיחותו מרובה, ואולי יש לראות בהתפשטותו של סימן זה במשנית השפעה ארמית. אפשר גם־כן שסימן זה היה נהוג בלשון הדיבור גם בתקופת המקרא, אלא שלא תפש מקום־כבוד בלשון הספרותית, ולכן נמנעו סופרי המקרא מלהשתמש בו.

ח. תוספת זמנים. ישנם במשנית, כאמור למעלה, שלשה זמנים מקובלים: עבר, הווה ועתיד. אולם יש שהורגש הצורך לסמן שני זמנים נוספים, היינו, עבר לעבר (פעולה בעבר שנגרמה לפני פעולה אחרת בעבר (perfectum plusquam) או עבר לעתיד (פעולה בעתיד, שעתידה להיגמר לפני פעולה אחרת בעתיד). לשם כך נוצרו במשנית צורות חדשות מורכבות מן אותיות היחס (מ,כ,ל) ואות הזיקה (ש–) בצירוף לפועל. כדי לצין את העבר לעבר משמש ההרכב של אותיות מ' וש' בצירוף הפועל בעבר, כגון: אם משהניחה נשברה (ב"מ, ג, ט), משקבל עליו אמר לו (שם, י, ה), משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי (ר"ה ד, א), משרבו האנוסים חזרו לקרותן (סנהדרין ג, ג) משברא צרכי עולמו אחר כך הזכיר שמו (בר' רבה א, י"ב). ההרכב של לכש' עם צורת העתיד של הפועל נהוג לציין את העבר לעתיד, כמו: לכשאפנה אשנה (אבות ב, ד), ומנין לכשיצא אחד מן הדינים לא יאמר (סנהדרין ג, ז), לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת (שבת י“ב, ע”ב). שימוש זה לסימון שני הזמנים הנוספים נהוג גם בעברית של ימינו.

ט. השמטת ה' הידיעה. בלשון המקרא נהוג להשתמש בה' הידיעה גם בתואר וגם במתואר. אולם במשנית התגברה הנטיה להשמיט את ה' הידיעה מן התואר, כגון: סוכה הראשונה (יומא ו, ד), לולב הגזול (סוכה ג, א), כנסת הגדולה (אבות א, א). אולם יש למצוא עקבות נטיה זו גם במקרא: יום הששי (בראשית א, 31), יום השביעי (שם ב, 3), עבדים המתפרצים (שמ“א כ”ה, 10). יש שה' הידיעה נשמטה גם מן התואר וגם מן המתואר, ביחוד בביטויים מורכבים השגורים בדיבור, כגון: יום טוב, יצר טוב, כוהן גדול, וכדומה. בשמות הבאים בצירוף כינויי הרמז נהוג להשמיט את ה' הידיעה גם בשם וגם בכינויי הרמז כמו: אילן זה, ניר זה (אבות ג, ז), אומה זו (שבת ל“ג, ע”ב), דברים אלו (תוס' ר"ה ד, 3). אין כל ספק שבשימוש זה ניכרת ההשפעה של הלשון הארמית, אעפ"י שגם במצבת מישע אנו מוצאים מעין שימוש כזה (הבמת זאת).

י. השאיפה להתאים את נטית פעלי וע"ע לנטית השלמים. השאיפה הזו ניכרת כבר, במדה מגובלת במקרא²⁶⁰, ונתגברה במשנית. לדוגמה: יכוין… כיונו (מו"ק ב, ג), מזווגין (סוטה ב, ע"א), קיימת (ב"ק ג', ט); רקקה (יבמ' יב, ג), חוקים שחקקתי (ירוש' כלאים כ"ז, 2), מודדין… ימדוד (עירובין ה, ד), משקיצץ (ע"ז א, ח), לחממה… לצננה (שבת נ“ג, ע”א), וכיוצא באלה. גם בשאיפה זו יש לראות את הנימוק של אהבת הפשטות והנטיה ליצור צורות לפי ההיקש והדמיון.

יא. בהשפעת הלשון הארמית, ואולי גם מפני אהבת הקיצור, נהוג במשנית לצרף את כינויי הנושא בגוף ראשון ככינוי סופי לצורת הבינוני ( –ני), כגון: מקובלני (= מקובל אני), גוזרני (= גוזר אני), ועוד.

השפעת לשונות לועזיות    🔗

מלבד ההשפעה הארמית על לשון המשנה, שבלי ספק היתה כבירה, אנו מוצאים בלשון זו גם מלים שאולות מלשונות אחרות, שמיות והודו־אירופיות, שבהן באו היהודים במגע בתקופת המשנה. העתיקה בלשונות השמיות, שבודאי הכירו אותה אבות אבותיהם של העם העברי, היתה כפי שהזכרנו למעלה²⁶¹, הלשון האכדית. אכן בתקופת בבל ואחריה התחילה לשון זו להשתכח, ובמקומה התפשטה הלשון הארמית כלשון המדינה וכלשון השניה של תושבי אשור, בבל ופרס. אעפי"כ השאירה לשון זו את עקבותיה בארמית יורשתה, ביחוד בשטחים החוקיים, התעשייתיים והמסחריים. קשה להכריע אם מלים אלה חדרו לתוך המשנה ישר מן הבבליים תושבי הארץ או דרך הארמית.

בין המלים האכדיות שחדרו לתוך לשון המשנה יש למנות את אלה: גט (gittu, תעודה)²⁶², משכון (mashkanu, ערבון), נדוניא (nudunnu, נתינה או מתנה; משורש nadanu, נתן), שטר (shataru, כתב, תעודה כתובה), שוליא (shamalu, עוזר, אולי ממקור שומרי)²⁶³, תגר (סוחר, damgar, או damgaru, ממקור שומרי או טרום שומרי), נחתם (nuhatimu, אופה), ועוד.

גם הלשונות של מדינות פרס, יוון ורומא, שירשו את מקומם של הבבלים בזו אחר זו, הטביעו את חותמם על לשון המשנה. הפרסים, כבבליים, השתמשו בלשון הארמית בקשריהם הדיפלומטיים, והלשון הפרסית עצמה, כלשון הודו־אירופית, זרה היא ללשון העברית. אעפי"כ חדרו מלים פרסיות גם לשפת המקרא, ביחוד בתחום השלטון והראשות, כגון: אחשדרפנים, אחשתרנים, אפדן, גנזי המלך, כרפס, נשתון, סרבל, פתבג, פתשגן: וכן כמה מלים שקנו להן שביתה בלשוננו עד היום הזה, כמו: גזבר, דת (פקודת המלך בפרסית), פרדס (בעיקר – גדר, גן גדור), פרור, פתגם, רז. בספרות התלמודית מצויות מלים פרסיות אלו: אמרכל (ממונה על האוצר), אתרוג, גוון (=צבע), גנז, דרגש (ספה נמוכה המשמשת מיטה), ורד, זוז (מטבע), זין (כלי נשק), כוורת, כרכום, שרוול. כמה מן המלים התאזרחו בלשון העברית²⁶⁴ ושכיחות בה גם בימינו.

ההשפעה העצומה ביותר של הלשונות הלועזיות על הלשון המשנית היא זו של היוונית־רומית. הזרם ההלניסטי שסחף את ארצות המזרח התיכון בעקבות מסעיו של אלכסנדר מוקדון הקיף את כל שטחי החיים התרבותיים־רוחניים של הארצות האלה. גם אחרי שנתפוררה המלכות היוונית ועברה ובטלה מן העולם נמשך הזרם הזה בעצם תוקפו והוסיף להחדיר את השפעתו דרך צינור התרבות הרומאית.

אמנם בשטח הפולחן הדתי דחתה היהדות את ההשפעה ההלניסטית, אבל בשטחים אחרים, לרבות שטח הלשון, גברה השפעה זו במידה ניכרת. הרבה מחכמי התלמוד נקראו בשמות יווניים, ומספר די גדול של מלים יווניות הוכנס לתוך הלשון המשנית ישר מן היוונית או דרך הלשון הרומאית. הרבה מן המלים האלה נשתרשו בלשון ונתעברתו. כמה מאתנו יכירו, למשל, את מקורן היווני של צורות “עבריות” כמו: הכריז, אכסן – נתאכסן, זווג, מבוסס – התבסס, הדפיס, אוכלוסין – מאוכלס (עיר מאוכלסת)?

עקבות השפעה יוונית מצויים כבר בלשון המקרא, וביחוד בספרים המאוחרים, כגון בספר דניאל ג, 4, 5, 7 (כרוזא, קיתרס, פסנתרין, סומפוניה), אולם בלשון המשנה רב הוא מספר המלים היווניות. מן הידועות ביותר, המצויות גם בלשון של ימינו, יש לציין את המלים האלה: אטריות, אויר, אוכלוסין, אמבטיה, אצטלא, בימה, בסיס, דוגמה, דיוטה, הדיוט, זוג, טופס־דפוס, ארנק, טגן, טכס־טקס־טקסים, מלפפון, נימה, נימוס (nomos), נמל־לימן, תיק־נרתיק, סיגנון, סימן, סנדל, סנדלר, ספוג־ספג, פזמון, פיוט, פייס, פינקס, פרצוף, פרסם, קטיגור, קיתון (kothon), קנטר־קנתר, קרון, תריס.

מספר המלים הרומיות שחדרו לתוך הלשון המשנית קטן הוא ביחס למלים היווניות. הלשון היוונית השתלטה, כנראה, בארץ־ישראל יותר מן הרומית גם בימי שלטון הרומאים, מכיוון שהתרבות היוונית היתה, בדרך כלל, שלטת בארצות המזרח התיכון בתקופה ההיא, וגם הפקידות הרומאית שבארצות האלה היתה משועבדת למרותה במידה מרובה. מה תימה אם כן שהיו מהלכים ללשון היוונית יותר מן הרומית?

אכן מלים רומיות חדרו לתוך הלשון העברית ונתאזרחו בה. מהם יש למנות את אלה: אספקלריה, גרדום, וילון, טבלה, לבלר, מרגלית, ננס, נקניק (נוקניקה), סודר, סימטא, ספסל.

החיוניות וכושר הפריון של הלשון המשנית    🔗

היסודות הזרים האלה הותכו בכור הלשון המענית ונתמזגו בה, עצמותה של הלשון עמדה בעינה ללא פגימה ומיעוט דמותה. להיפך תוספת יסודות אלה העשירה את הלשון המשנית והגבירה את גמישותה וכושר הסתגלותה לצרכי הזמן ודרישות החיים.

יתר על כן, כושר פריונה של המשנית ניכר גם בשטח יצירות מקוריות של מלים וצורות דקדוק. בין היצירות המילוניות המקוריות יש למנות את אלה: אילן²⁶⁵, אלא²⁶⁶, אפילו (=אף אן לא) = אף אלו, בשביל (אולי מן שביל אם ב' היחס, השוה בגרמנית Weg –Wegen), כאן²⁶⁷, הואיל (אולי מזיגה של הא, אילו), כדי (= למען המקראי), לאו (= לא הוא), עכשיו (= עד כשהוא), בסיומת הריבוי, בהשפעת ההיקש של המלים יחדיו, אחריו, וכיוצא בהן.

בכלל החידושים בלשון המשנה יש לציין את הפעל והשם “צרך” הנמצא רק פעם אחת בצורת שם בספר דהי“ב ב, ט”ו (כל־צרכך). בלשון המשנה שכיח שורש זה בכל הבנינים, פרט לפיעל ופועל, וגם בשמות (צורך וצריך). מצוי הוא גם־כן בערבית (צׂרך), ארמית ואוגריתית. מציאותו באוגריתית מעידה שיש לשורש זה מוצא כנעני או עברי.

על יסוד העיקרון של אטימולוגיה המונית או הרחבה מתוך היקש נוצרו במשנית גם פעלים חדשים שנגזרו משמות מקראיים. הפעלים תרם, תרע (התריע), תחל (התחיל) נגזרו במשנית מן השמות המקראיים “תרומה” (ש’ רום), “תרועה” (ש’ רוע), “תחלה” (ש’ חלל). דמיון הצורות של שמות אלה לצורות “ישועה”, “תקיעה”, שהאות הראשונה שבהן היא שרשית, הטעה את המוני הדוברים עברית לחשוב שגם בשמות הללו האות הראשונה היא שרשית, ועל יסוד זה גזרו את הפעלים החדשים.

גם בנינים חדשים צצו במשנית. הבנין שפעל המצוי במשנית, על יד ההפעיל, מוצאו מן האכדית ומצוי גם באוגריתית; אך, כנראה, הוכנס לתוך המשנית דרך הארמית. ככה נוצרו במשנית צורות כמו אלה: שעבד (על יד העביד, במשמעות שונה קצת), משועבד, נשתעבד, שעבוד; שעמם, נשתעמם, שעמום; שחרר, משוחרר, נשתחרר, שחרור, וכדומה. הבנין נתפעל שנתחדש במשנית משמש לא רק בהוראת בנין נפעל והתפעל אלא גם כסביל של כל הבנינים, כגון נשתכחה (=נשכח, עירובין נד, ע"א), נשתברו (=שֻבּרו, שם), נתנסה (=נֻסה, אבות ה, ג), נתוספו (=הוספו, עירובין ז, ז)²⁶⁸, נתרגל (=הורגל, ספרי במדבר, קי"ט).

לא רק מלים וצורות חדשות נוצרו במשנית אלא גם ניבים ומטבעות לשון שיסודם בשפת המוני העם ושרוח הציוריות הפשוטה האופינית לשפה זו אופפת אותם. מי שאינו משלם את חובותיו “פושט את הרגל” לבעל חובו במקום לפשוט לו את ידו ולסלק לו מה שמגיע לו. מי שהשקיע את ממונו בעסק ביש, ללא כל תקוה להציל משהו, הריהו כאילו “הניח את מעותיו על קרן הצבי” הממהר לברוח ואי־אפשר להדביק אותו. מי שאנס נערה חייב לישא אותה אפילו אם היא רעה בעיניו מפני ש“שותה הוא בעציצו”. אף על פי שהעציץ העשוי מכלי חרס עלול לקלקל את טעם המים, אנוס הוא לשתות ממנו, כי זהו מה שבחר. מי שמזלו הרע גרם לו הפסד גדול נאמר עליו “שנסתחפה שדהו”, שכאילו השדה שלו נתקלקל על־ידי מטר סוחף, ואין בידו להאשים את מי שהוא בהפסדו.

כמה מלים מקראיות קיבלו במשנית משמעות חדשה. הפועל “לקח” שימושו במשנית הוא במשמעות “קנה” שבמקרא, אולי בהשפעת האכדית (leku)²⁶⁹, ואילו משמעו של הפועל “קנה” במשנית הוא “רכישת זכות בעלות”. לפועל המקראי “פסל”, בהוראת “חטב באבן או בעץ”, ניתנה במשנית הוראת “ביטול הכשרות” או “איסור השימוש לפי הדין”. השם “צדקה” (יושר, אמיתות) קיבל במשנית משמעות “נדבה לעניים”, והפועל “רצה” (במקראית “נחה דעתו”) משמש במשנית במשמעות “חפץ”.

במלים מקראיות אחדות נשתנתה הכוונה מפני דמיונן הפוניטי למלים ארמיות בנות כוונה אחרת. לדוגמה: אבר־אברים²⁷⁰ (במקראית “כנף”, במשנית “חלק של הגוף” = איברא), “אור” (במקראית “אור היום”, במשנית “לילה” או “ערב”, השוה אור לארבעה עשר, פסחים א, א = אורתא)²⁷¹, “גר” (במקראית “איש מארץ נכריה”, במשנית “נכרי שהתיהד” = גיורא).

חתימה    🔗

סוף דבר, כל הסוקר ובודק את הלשון המשנית בלי דעות קדומות יכיר ויודה שלשון זו היא לשון חיה, לשון ההמונים, אף על פי שגם חכמים השתמשו בה בשיחותיהם הלמדניות. הספרות התלמודית היתה מלכתחילה תורה שבעל־פה, היינו, תורה שיסודה בשיחות שבין אדם לחברו בלי כל יומרות ספרותיות. מכאן ההבדל העיקרי שבין המשנית ובין המקראית, שהיתה מכוונת מלכתחילה לשמש כלשון ספרותית, “לשון למודים”²⁷². מכאן גם העושר הלשוני של המשנית, גמישותה, ונטיתה לפשטות ולדייקנות בביטוי ובדקדוק.

אכן בכל לשון ספרותית יש להבחין סימני לשון הדיבור. גם לשון הספר מבוססת על לשון הדיבור, ולא יימנע שמלים וביטויים הנהוגים בדיבור יחדרו במתכוון או שלא במתכוון לתוך הלשון הספרותית. לפיכך אנו מוצאים בלשון המקרא כמה מן התכונות המילוניות והדקדוקיות של לשון המשנה. אולם, וזה עיקר חשוב, לשון המשנה נקיה היא, בדרך כלל, מתכונות מילוניות ודקדוקיות אופיניות למקראית. צורות של שם הפועל עם אותיות בכל“ם (כשמעו, בלכתו), של ו' ההיפוך, וכדומה (פרט לחיקויים מלאכותיים) אין במשנית. הוא הדין במלים. במקראית מצויות המלים ה”משניות" אף, לשון, עמך, עמנו על ידי הנרדפות גם, שפה, אתך, אתנו, אבל לא להיפך. אין המלים המקראיות האלה מצויות במשנית, ובמקומן נמצאות רק המלים המשניות. בלשון הספר יש שהסופר נזקק למלים או לצורות שבדיבור לשם גיוון או מתוך היסח הדעת, אולם אין זה דרכה של לשון הדיבור להשתמש במלים או בצורות ספרותיות²⁷³.

ברבות הימים נתרחבה ונתפתחה הלשון המשנית וקבלה צורה עצמאית עד שדחקה את רגליה של המקראית גם בשטח הספרות, פרט לדברי שירה ותפלה. רישומה של לשון זו ניכר בלשון הספרותית של כל התקופות, מימות²⁷⁴ הספרות התלמודית ועד הספרות שבימינו, ועד בכלל.

 

פרק ט' התפתחות הדקדוק העברי    🔗

ניצני הדקדוק    🔗

ניצני הדקדוק העברי נראו עוד, במובן ידוע, כמעט עם בקיעת שחרה של הלשון העברית. בזיהוי השם אשה עם איש (בר' ב, 23) והשם חוה עם חי (שם ג, 29) ניכרים כבר הביצבוצים של הניצנים האלה. בזיהויים אלה, המרובים במקרא, יש לראות את העקבות הראשונים לעיסוקם של הקדמונים באטימולוגיה העברית.

מובן ששבילי הדקדוק היו עדיין מעורפלים בתקופת המקרא, והאטימולוגיות האלה הן, בדרך כלל, משובשות. תכליתן היתה בעיקר מדרשית, היינו, לצורך פיוטי, להדגיש דמיון פוניטי, או לתלות בשמות איזה זכר של מאורע היסטורי או אגדי. אולם בספרות התלמודית מרובות הן האמרות הנוגעות לעניני דקדוק הלשון ושימושה. גם בין החכמים וגם בין המוני העם היו אלה שהיו מדייקים בלשון העברית ומבחינים את סגולותיה ותכונותיה המיוחדות. התורה נתקיימה, לפי אימרה תלמודית, בידי בני יהודה משום “דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא”²⁷⁵. מן התקופה ההיא נמסרו לנו גם שני כללי דקדוק חשובים: כללו של ר' נחמיה, תלמידו של ר' עקיבא, על הסיומת –ה לסימון יחס המקום והמגמה²⁷⁶ וכללו של ריש לקיש על ארבעת השימושים של מלת כּי²⁷⁷.

מרובים הם ביחוד, כללי הדקדוק הנפוצים בהערות של בעלי המסורה וב“ספר יצירה”, ואין ספק שבעלי המסורה והניקוד התעסקו והתעמקו בחקירת הלשון ודקדוקה בשקידה נמרצה. ב“ספר היצירה”, שזמנו קדום מאוד, ויש המיחסים אותו למאה השניה לספירה, וכבר נזכר בתלמוד (סנהדרין ס“ה, ע”ב), אנו מוצאים כבר את חלוקת האותיות לחמשה סוגים בהתאם לאיברי הדיבור (“חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמשה מקומות”): אחה“ע (בגרון), גיכ”ק (בחך), דטלנ“ת (בלשון), זסשר”ץ (בשנים), בומ"ף (בשפתים) (פ“ב, מ”ג). באותו הספר נזכרת גם כן חלוקה אחרת של האותיות, היינו: “א' מ' ש' הן שלש אמות: אויר, מים, אש. שבע כפולות ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת' המתנהגות בשתי לשונות” (דגושות ורכות)²⁷⁸. גם אצל בעלי המסורה יש למצוא מונחי דקדוק והבחנות דקדוקיות, כגון: מלעיל ומלרע²⁷⁹, חטף ושוא, דגש ורפי, “ג' מלין אנדרוגינוס” (היינו: ויחמנה בר' ל‘, 38; וישרנה ש"א ו, 12; יעמדה דנ’ ח, 22)²⁸⁰.

אהרון בן־אשר – מאחרוני בעלי המסורה    🔗

הספר “דקדוקי הטעמים” לבן־אשר מכיל בעיקר עניני מסורה, אבל גם עניני דקדוק רבים נמצאים בו, וביחוד כללי ניקוד חשובים. בן־אשר הולך בעקבות בעל “ספר יצירה” בחלוקת האותיות; וכמוהו הוא כולל את האות ר' בין אותיות הכפולות במבטא, היינו, דגושות ורפות (בגדכפר"ת). הוא עומד גם כן על תכונותיהן של אותיות אהו"י (אוי"ה) כאמות קריאה²⁸¹, ומציין את נטייתן להתחלף זו בזו²⁸². גם חלוקת האותיות לשורשיות ושימושיות, או טפלות, השכיחה בספרי הדקדוק של ימי הבינים הוכנסה, כנראה, ראשונה על ידי בן־אשר. אלא שהוא מחלק אותן לעשר שרשיות ושתים עשרה שימושיות (בכלל זה גם אות ט'), ואילו רוב מדקדקי ימי הבינים מחלקים אותן לאחת עשרה שרשיות ולאחת עשרה שימושיות²⁸³.

בן־אשר מזכיר את כל התנועות, לרבות שמותיהן, והוא מונה “שבעה מלכים בראשם עטרה” (היינו, שבע תנועות עיקריות) ו“שוא לבדה עצורה, תשרת כלם במקרא”²⁸⁴. לפי שיטתו אין לשוא מבטא משלו, אלא מבטא בן־חליפות, ההולך ומשתנה לפי התנועות הבאות אחריהן. לפני אותיות אהח“ע מותנע השוא הנע בתנועת האות שאחריו, כגון: יַאַבד (=יְאבד, משלי כ"ט, 3), בֵּאר (=באר), יִהי (=יהי), וישלחֻו (=וישלְחו), מֹאד (=מאד). לפני אות יו”ד, באיזו תנועה שהיא, מותנע השוא כחיריק, כמו: כִּיד (=כְּיד), בִּיום (=ביום), בִישראל (=לישראל).לפני יתר האותיות מותנע השוא בתנועת סגל או פתח, ואם תצטרף געיה לשוא מתבטא השוא בתנועת הפתח (a), כגון: בְּֽלכתך (משלי ד, 12), בְּֽשכבך (ו, 22), בְּֽרעתו (י"ד, 32)²⁸⁵.

אין השוא נא, לפי שיטתו, אלא (א) בראשת התיבה. (ב) באמצע התיבה אחרי שוא “כאשר תתחבר אחת לאחת (כלומר בזו אחר זו), כמו וישלחו, ויקראו, וישמעו, השנית תצא בלשון והראשונה לא תצא”. (ג) “אם יש דגש באות כלו יצא בלשון, כמו ונבְּאו דכְּאו, נשְׂאו”… “ושאר כל התיבות… לא יצאו בלשון (ז"א השוא נח הוא) כגון: פינחס, לקחו, שמעו”. הווי אומר שאין בן־אשר מניע את השוא שאחרי “תנועה גדולה”, כפי שיטתו של הרד"ק והמדקדקים החדשים ההולכים בעקבותיו בנידון זה.

בן־אשר אינו מבחין בין קמץ גדול ובין קמץ קטן. את שניהם הוא מבטא, כנראה, o, לפי המבטא ה“אשכנזי”. כשהוא דן בשינויי התנועות בנטית השמות (פרק 36) הוא מביא דוגמות אלה לשינויי החולם לקמץ: חדש – חדשים, שבלת – שבלים, יום – ימים. מכאן שאצלו הקמץ הגדול של ימים הריהו כחטף קמץ של חדשים ושבלים.

יש לציין, בדרך אגב, שבן־אשר לא היה מדקדק, במובן המקובל של המלה, ולא התכוון לקבוע כללי דקדוק להלכה ולהגן עליהם. כוונתו היתה לתאר את השימוש המקובל ולשקף את המבטא כפי שהיה נהוג אז. הרי שיש למצוא בדבריו עדות נאמנה על המבטא של הלשון העברית בזמנו. ומענין הדבר שלכמה מקריאותיו יש למצוא סימוכים בתעתיקים היווניים של השבעים ושל ההקספלא של אוריגינס.

בהשפעת אותיות אהו“י (אוי"ה) על דגשותן ורפיותן של בגדכפ”ת הסמוכות דן בן־אשר באריכות בפרק 29. כאן אנו מוצאים בפעם הראשונה כללים ברורים ומסוימים בנידון זה. אותיות בגדכפ“ת הסמוכות לאותיות אוי”ה רפות הן “בר מן מפיק ומפסיק ודאתי מרחיק”, והוא מביא דוגמות לכל אלה כגון: מפיק – שימה בּפיהם (דב' ל"א, 19), שרי גברתי (בר' ט"ז, 8), עשו בּכרך (שם כ"ז, 19), מפסיק – עשו כּלה (שם י"ח, 21), ודאתי מרחוק – ועשית פּסח (דב' ט"ז, 1), ואעידה בּם (שם ל"א, 28)²⁸⁶. “וכל מה דסמיך לבגדכפ”ת במקף נידון כאתי מרחוק לעולם, כמו מה־בצע" (בר' ל"ו, 26)“²⁸⁷ …”וכל שתי אותות שוות וקדמאה (ראשונה) שוא, לעולם דגש, כמו ויהי בבואה (שופ' א, 14)… וכל בי“ת פ”ה נידון כבי“ת ב”ת לפי שהן ממוצא השפה, כמו ואכבדה בפרעה (שמ' י"ד, 4)".

סעדיה גאון – אבי הדקדוק העברי    🔗

אולם כל המאמצים והנסיונות האלה בשטח הדקדוק היו מכוונים בעיקרם ללימוד דברי התורה, ושימשו ככלי שרת לחקירת המסורה. אין למצוא בהם שיטה דקדוקית; אלה היו רק צעדים ראשונים, מידדים וצולעים. המדקדק הראשון הראוי לשם זה, שעסק בחקירת הלשון ודקדוקה, לשמה, לשם ידיעת הלשון גרידה, בשיטה מדעית, ושאת מימיו שתו כל המדקדקים בימי הבינים, היה רב סעדיה גאון (882 – 942) – הוא שכינהו הראב"ע בשם “ראש המדברים בכל מקום”²⁸⁸.

רב סעדיה, גאון ישיבת סורא בבבל, היה איש אשכולות, וידיו רב לו בהרבה שטחי מדע ומחקר. הוא חיבר גם ספרים אחדים חשובים בדקדוק, והחשוב ביניהם הוא הספר “כתב אללגה” (ספרים על הלשון [העברית]), שר' יונה אבן־ג’נאח מזכירו בהקדמתו ל“ספר הרקמה” (v, 30) ואבן־תיבון קורא לו בתרגומו (שם) “ספר חכמת הלשון”. ספר זה שנכתב בערבית, בשנים עשר חלקים, אבד, כנראה, עוד בתקופה קדומה. הראב“ע מזכיר אותו, אך דומה שהסתמך בעיקר על פירוש רס”ג ל“ספר יצירה” ועל “תשובות דונש”. המקורות היחידים לידיעותינו על תוכנו של ספר חשוב זה היו, עד הזמן האחרון, הספרים האלה, וגם כן השגותיו של רב מבשר²⁸⁹, וספר “שפת יתר” להראב"ע. לפני כחמשים שנה נתגלו כמה קטעים של ספר זה בין כתבי הגניזה הקהירית על ידי א. א. הרכבי, ושלמה ל. סקוס הצליח לפרסם על יסוד כמה כתבי יד, לפני שנים אחדות, רובם של הפרק השלישי והחמישי של ספר זה, ולזהות קטעים של חמשה או ששה פרקים נוספים²⁹⁰.

הספר הראשון שחיבר סעדיה היה “ספר האֶגרון” (או אַגרון). הוא היה בן עשרים שנה, לפי עדותו בהקדמה לספר זה, כשחיבר את המהדורה הראשונה של הספר, ושתים או שלוש מהדורות של הספר יצאו. רובו של הספר אבד, ורק חלק קטן ממנו ראה אור בהוצאת הרכבי²⁹¹. תכלית כתיבת ספר זה היתה, מלכתחילה, לפי דבריו של המחבר בהקדמה, להדריך את המשוררים והפייטנים בצחות הלשון העברית ובדרכי מליצותיה ודקדוקה, שרבים מהם שכחו וזלזלו בהם. לפיכך נקרא הספר בערבית בשם כִּתאב אֻצול אלשִער אל עבראני (ספר יסודות השיר העברי) או כּתאב אל שִער (ספר השיר). השם העברי “אגרון” שחידש הרס"ג (משורר “אגר”), משמעו “קובץ”, “מאסף”.

“ספר האגרון” הוא הניסיון הראשון במילונות של הלשון העברית, ובתוכו שני חלקים. בחלק הראשון מסודרים השרשים העקרים בסדר אלפביתי בכוון המקובל במילונים בימינו – היינו, החל מהאות הראשונה של השורש, והחלק השני כולל רשימה של שרשי הלשון מסודרים בסדר אלפביתי בכיוון הפוך, היינו, החל מהאות האחרונה שבשורש, כמו שהיה נהוג אז במילונוּת הערבית. באופן זה התכוון רס"ג להיות לעזר למשוררים והפייטנים שהיו נוהגים אז לערוך את שיריהם בסדר אקרוסטיכוני מצד אחד, ומאידך עזר להם מילון זה, בחלקו השני, למצוא על נקלה את המלים הדרושות לחרוזים בסוף השורות, למצוא על נקלה את המלים הדרושות לחרוזים בסוף השורות. נוסף לכל זה כלל האגרון כללי דקדוק הלשון ודרכי המליצה, לרבות דוגמות מדברי המשוררים בני זמנו והקודמים לו.

סעדיה הניח את היסוד לדקדוק העברי בחקירותיו על תכונתו של הפועל העברי. הוא קבע את ההנחה, בהשפעת המדקדקים הערבים, ששם הפועל, או המקור (מצדר, בערבית), הוא היסוד של כל צורות הפועל לנטיותיו השונות בחילופי הזמן והגוף. כל מדקדקי ימי הביניים קבלו הנחה זו ללא כל ערעור²⁹². לפי הנחה זו קדם השם לפועל, ובכלל כל צורות הפעול מסתבר השם של פועל זה, “כי לא יעלה בלב שנאמר אמר או יאמר אלא אחרי הקדמת אֹמֶר מלעיל… אם כן הפעלים הם נחלקים ממקוריהם לא המקורים מהפעלים”²⁹³.

אשר לעצם מבנה הפועל וצורותיו: דרכי נטיותיו, בנינו וגזרותיו – עדיין מגשש סעדיה כבאפלה. מניח הוא שצורת הפועל בגוף שלישי ליחיד היא הצורה היסודית שממנה נגזרו שאר הצורות עם כינויי הגוף בעבר, בעתיד ובהווה. שם הפועל עם כינויי הגוף נחשב אצלו כצורת הווה²⁹⁴. כדוגמה לפועל הוא משתמש בשורש שמע ומביא רק את הבנינים שמע ו־השמיע (קל והפעיל). לפי הנחתו זו נראה שמתחלקים שרשי הפועל, לפי צורתם בגוף שלישי, יחיד, בזמן עבר, לבעלי שתי אותיות (צם־אצום), שלוש אותיות (נתן־נותן־יתן, הציל־מציל־יציל, הכה־מכה־יכה), ארבע אותיות (כלכל־מכלכל־יכלכל, השיב־משיב־ישיב, הביא־מביא־יביא), חמש אותיות (הקשיב־מקשיב־יקשיב, התחזק־מתחזק־יתחזק), שש אותיות (השתולל־משתולל־ישתולל). היוצא מכל זה: (א) בצורת ההווה תופסת המ“ם את מקום “הה”א השרשית” שבעבר (מציל־הציל). (ב) היו“ד שבצורת הציל אינה נחשבת לשרשית, ואילו היו”ד שבשורש השיב והביא נחשבת כאות שורש. (ג) התחיליות ה ו־מ בהפעיל, הת ומת בהתפעל נחשבות אצלו גם כן, כנראה, כאותיות שרשיות²⁹⁵.

אמנם שיטת רס"ג בשטח שרשי המלים לקויה ומעורפלת. שבילי אותיות השימוש בקשר לפועל לא היו נהירים לו למדי ולא הכיר בתפקידן בסימני הבנינים, ובמבוך של הבנינים והגזרות של הפועל התלבט והתאמץ בקושי לפלס לו נתיב. אולם יש לזקוף לזכותו את פתיחת השער וסלילת הנתיב הראשון במבוך זה.

סעדיה דן באריכות גם בעניני הניקוד: סימני התנועות, חלוקתן, מוצאן, השתנותן ודרכי צירופיהן. דגש ורפי, שוא נע ונח, הטעמים ואופן נגינתם, התחלפות האותיות, חלוקת הלשון לשלושה חלקים: שם, פועל ומלה. השפעתות של “ספר יצירה” ובן־אשר ניכרת בשטח זה וגם השפעתו של הדקדוק הערבי והיווני. ברם, בכל הדיונים האלה מתבלטים הגיונו המבריק, הסתכלותו הבהירה, היקף ידיעותיו, וכשרונו לסדר את החומר בטוב טעם, להכליל ולהסיק מסקנות, אף על פי שהרבה מכללי הדקדוק שלו עדיין מסובכים ומעורפלים.

מחקר הדקדוק העברי על אדמת ספרד    🔗

עם שקיעת שמשה של תורת הדקדוק בבבל, אחרי מות סעדיה, עלה שחרה על אדמת ספרד. שם הכתה תורה זו שרשים עמוקים וקנתה לה שביתה במשך שלוש מאות שנה בערך. תורה זו התרחבה והתעמקה שם, ועל אבן השתיה שהניח סעדיה במחקר זה הוקם דקדוק המתנוסס לתפארת עד ימינו אלה. החידושים בדקדוק שנתחדשו אחרי תקופת ספרד מועטים הם וקטני ערך.

שלשה גורמים עיקריים חוללו את תקופת הדקדוק העברי המדעי בימי הבינים, ואלה הם: א) השפעת חקירת הלשון הערבית והקוראן, שהתחילה במאה השמינית בין הערביים והגיעה למרום שיאה בתקופת סעדיה. ב) המחלוקת בין הקראים והרבניים, שהביאה את יריבי שתי הכיתות גם יחד לידי עיון ובינה יתירה במקרא ובלשון המקרא ודקדוקה, לפי הסיסמה של ענן, מיסד התנועה הקראית, “חפישו באורייתא שפיר” (חפשו היטב בתורה). ג) התנועה הפייטנית.

כידוע החלו “בנות השיר לצפצף” בספרות העברית בימי הבינים עוד קודם לסעדיה, והפייטנים העברים בלהיטותם אחרי הסלסול והחידוש בצורות הלשון סטו מן המקובל בלשון ונכשלו בצורות דקדוק משובשות או מפוקפקות. לפיכך ראה סעדיה חובה לעצמו לכתוב את “ספר האגרון”, כדי להרחיק את מחברי השירים והפיוטים מן הטעויות שדשו בהן, כפי שהטעמנו למעלה. בנידון זה הלך סעדיה, לפי דבריו בהקדמתו לספר זה, בעקבות אחד מבחירי המחברים הערביים, שגם הוא נתעורר ללמד את בני עמו לדבר צחות בלשונם. אף ר' יהודה חיוג' מוכיח את אלה אשר “ידברו בם במשליהם ושיריהם על לא נכון”, והוא תופס את מורהו ר' מנחם בן־סרוק, מבלי להזכיר את שמו, על השתמשו בצורת “בצרותו” (משורש “יצר”) במקום “ביצרו” ובצורת “לעוד” (משורש “עדה”), במקום “לעדות”²⁹⁶.

ידיעת הדקדוק נחשבה אז לפאר החכמות ולסמל ההשכלה. מי שנתפס על חוסר ידיעה בחכמה זו, אף אם מלא וגדוש היה ביתר חכמות העולם, נחשב לבור והיה כמטרה לחיצי לעגם של מתנגדיו. גדולי המשוררים שבתקופה זו, כגון שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי טיפלו בשאלות דקדוקיות, ואבן גבירול חיבר ספר דקדוק בחרוזים, בשם “ענק”. ר' שמואל הנגיד המדינאי, איש הצבא, המשורר, התלמודי, ובכלל איש חי ורב־פעלים, מצא זמן להיפנות מעסקיו המרובים ולהיכנס בוויכוחים חריפים וסוערים עם מתנגדו, הרופא ר' יונה אבן ג’נאח, שהשאיר אחריו אוצר בלום של ספרי דקדוק מרובי הכמות והאיכות²⁹⁷. גם ר' שמואל הנגיד עצמו חיבר כ“ב ספרים בחכמת הלשון, לפי עדותו של הראב”ע, המזכיר בעיקר את “ספר העשר” (כתאב אל איסטיגנא), שלדעתו “אין למעלה ממנו”²⁹⁸. אכן שרידי הפליטה שנשארו מכתבי הנגיד יתנו עדיהם שלא הגזים הראב“ע בדברי תהילתו²⁹⁹. כל מי שהתיימר בכבוד ההשכלה והתרבות בתקופה ההיא ראה חובה לעצמו להראות את כוחו בדקדוק הלשון, ובמסיבות חברותיות נהוג היה ל”התבדר" ע"י וויכוחים סוערים וחריפים בעניני דקדוק ובלשנות.

עד היכן הגיעה התענינותם של חכמי התקופה ההיא בחכמת הלשון תעיד המחלוקת הבלשנית שהתחוללה בין הנגיד ואבן ג’נאח. מחלוקת זו התגלעה לרגלי “ספר ההשגה” שכתב אבן ג’נאח, שבו ערער על איזו מדעותיו של חיוג‘. הנגיד קנא לכבודו של ר’ יהודה חיוג' וכתב ספר לסתור את טענותיו של אבן ג’נאח. לפני שיצא הספר שלח הנגיד שליח מיוחד לסאראגוסא, מקום מגורי אבן ג’נאח, על מנת להוכיח את טעויותיו בפניו לעיני חכמי בני עירו. השליח התאכסן בבית אחד מראשי הקהילה בעיר זו, ידידו של אבן ג’נאח, ושם נערכה מסיבת רעים לכבודו. בין המוזמנים היה גם ר' יונה אשר לא ידע כוונת המזמינים וטעם המסיבה. במשך השיחה התחכם השליח להפנות את הדיון ל“ספר ההשגה” והעיר על כמה שיבושים שמצאו הנגיד וחבריו בספר זה. ר' יונה ניסה להשיב על השגותיו של השליח, והשליח הוסיף לקפח את ר' יונה בשאלות דקדוקיות, ואגב ריתחא של דברי פולמוס נתבלבל ר' יונה, כנראה, ונאלץ לדחות את תשובותיו עד עת מצוא. הוא חיבר אחרי כן ספר בשם “ספר ההשוואה” (כתוב אל תסויה), שבו ערך את טענותיהם של מתנגדיו ואת תשובותיו עליהם אלה מול אלה. פרשת המחלוקת ההיא נזכרת בכתביהם של ר' שלמה פרחון, אבן עזרא, ר' יהודה אבן תבון בהקדמתו ל“ספר הרקמה”, ובפרטות בספרו של ר' יצחק אבן בארון³⁰⁰. מחלוקת זו עשתה, כנראה, רושם גדול בשעתה, וחבל שאבדו ספרי הנגיד בנידון זה.

ראשוני המדקדקים בספרד    🔗

המדקדקים הראשונים שפתחו בפרשת הדקדוק העברי על אדמת ספרד היו מנחם בן סרוק (910–970) ודונש בן לברט (920–980). שני המדקדקים האלה כתבו את דבריהם עברית. מנחם חבר את המילון העברי השלם הראשון, שבו כלל גם את הלשון הארמית שבספרי דניאל ועזרא, וקרא את שמו “מחברת”³⁰¹. דונש שקיבל את חינוכו בבבל ולמד תורת הדקדוק מפי סעדיה, חיבר את חיבוריו בדקדוק אחרי אשר עבר לספרד והתישב שם. רש"י הסתמך הרבה, כידוע, על דבריהם של מנחם ודונש.

מנחם נטה בשיטתו מדרך הקודמים לו במילונוּת, סעדיה ואבן קורייש³⁰². הוא התרחק מן השימוש בלשונות אחרות כמקור ויסוד לביאורי מלים עבריות, וגם דחה את הגישה של חילופי אותיות קרובות במבטא. הוא העדיף להסיק את באורי המלים מתוך קשר הענין. “פתרונו כפי ענינו” הוא הכלל הנקוט בידו. מבחינה זו יש לראות בגישתו של מנחם נסיגה לאחור בהתפתחות הבלשנות העברית.

מאידך גיסא הצעיד מנחם את מחקר הדקדוק והמילונות העברית קדימה בזה שהעמיק יותר מהרס“ג לתפוס את תכונתו של השורש העברי ולהבחין בין האותיות השרשיות לבין האותיות השימושיות. אותיות השורש, לפי שיטתו, קיימות תמיד בכל חליפות השם והפועל של השורש, לנטיותיהם השונות. הילכך יש לחלק, לדעתו, את השרשים העברים לבני אות אחת, לבני שתי אותיות, לבני שלוש אותיות ויותר – הכול לפי קיומן המתמיד של אותיות השורש בנטיות השונות. לדוגמה: במלים “יגון”, “תוגה”, “נוגות” אות השורש היא רק הגימל מפני שרק אות זו קיימת בכל חליפות הצורות בשורש זה, והוא הדין בשאר השרשים המורכבים (בעל שתי אותיות חלשות). בכלל השרשים בעלי שתי אותיות נמנים אצלו, בדרך כלל, השרשים ה”חלשים" (בעלי אות אחת חלשה או כפולה), כגון: פ“ן, חסרי פ”א³⁰³, פו“י, ל”ה, וגם ל"א.

יש לציין, בדרך אגב, שמנחם לא המציא שיטה זו. קדם לו בעיקר החכם הקראי, בן דורו הצעיר של הרס"ג, דוד בן אברהם אבו סולימאן (אלפאסי), שחיבר אגרון בערבית בשני חלקים. אולם השפעתו לא היתה מרובה, אולי מפני שנכתב ערבית וגם משום שחותם הקראיות טבועה בו. הוא אבד ונעלם עוד בתקופה קדומה, ורק לפני שנים אחדות יצא בשני כרכים בעריכתו של שלמה ל. סקוס³⁰⁴.

אכן שיטה זו לקויה, כידוע. בעלי שיטה זו לא עמדו עדיין על טיבם של השרשים האלה. את נטייתן של האותיות השרשיות אהו"י לרפיון, לנחות ולחיסור לא ידעו. ואת דרכה של האות נון השוואית להיבלע ולהיטמע באות שאחריה לא הכירו. יתר על כן, ערבוביה מרובה כרוכה בעקבי שיטה זו. לדוגמה: הצורות נטה–הטה נמצאות בערך ט, הצורות הכה–ויכו בערך כ. השמות תודה, דוד, ידיד, נד – שרשם ד. הפיעל וההתפעל בשורש נכר – מקומם באות נון (ערך נכר) ואילו ההפעיל הכיר מאותו השורש נמצא בערך כר.

בשורש “אפה” הוא רואה רק את האות פ' כשרשית, מפני שהצורה “ותפהו” נמצאת פעם אחת במקרא (ש"א כח, 24), שבה רק הפ' קיימת. אבל את השורש “אבה” שגם ממנו יש צורת “תבא” (משלי א, 10), בחסרון פ' הפועל, הוא הוחשב לשניית (בת שתי אותיות “אב”) וכבר תפס אותו דונש על סתירה זו³⁰⁵. ברם יש להודות שעם כל ליקוייה וגישושיה של שיטת מנחם יש לראות בה מעין פריצת דרך לדקדוק המדעי של הלשון העברית. המדקדקים שבאו אחריו, ובראשם יהודה בן דוד חיוג', כבשו והרחיבו דרך זו ויישרו את ההדורים שבה. בין פורצי הדרך יש למנות, בלי ספק, את דונש בן לברט, תלמידו של הרס"ג.

דונש לא חיבר ספרים מיוחדים לדקדקוק או למילונות. הוא חיבר תשובות או השגות על דברי אחרים, היינו, ספר “תשובות על מחברת מנחם” ו“ספר תשובות על ר' סעדיה גאון”³⁰⁶. בספרים אלה שילב דונש הערות חשובות בתורת ההגה וההברה, בצורות השם והפועל ושימוש הלשון, שבהן יש למצוא רמזים לכמה מן החידושים שנתחדשו על ידי יהודה חיוג' ותלמידיו. אך תרומתו העיקרית והחשובה ביותר היא הבחנתו הדקה והחריפה בתכונת השורש העברי. גם הוא מקבל את דעתו של מנחם שישנם שרשים בני אות אחת, כגון בצורות: ויגה, ויכה, ויטה, ויזה³⁰⁷, אך דוחה הוא הרבה מן האיטימולוגיות של מנחם, ובאופן זה מפחית הוא את מספר השרשים בני אות אחת ושתי אותיות. ביחוד חשובה היא הכרתו בסגולות הרפיון והנחות של אותיות אהו"י, מחוסרי תנועה, ובדרכה של אות נון נחה להיבלע ולהישלם בדגש, באות שאחריה. לפיכך מכיר הוא, למשל, ביוד השרשית של הוגעתם (מלאכי ב, 17), שנשתנתה לו‘, ושל יבוש (הושע יג, 15), שנבלעה ונשלמה בתנועת הצירי שביוד השימושית³⁰⁸. כיוצא בזה מבחין הוא באות השרשית נון של יבול (תהל' א, ד) ו־יפל³⁰⁹. בדרך זו הכשיר את הקרקע לשיטת השלשיות שהמציא יהודה חיוג’, שלפיה עומדים כל השרשים העברים על שלוש אותיות. שיטה זו חוללה מפנה חדש בתורת הדקדוק והעמידה תורה זו על אושיות מוצקות, שלא נתערערו, בדרך כלל, עד היום הזה.

השימוש במלת “פעל” כדוגמת השרשים והבנינים הונהג ראשונה על־ידי דונש, המזהה את אותיות השורש על פי דוגמה זו, היינו: פ' הפועל, ע' הפועל, ל' הפועל. הוא משתמש במונחים פיעל, יפעיל, נפעל ועוד, אף על פי שאין למצוא ב“תשובות” שלו דוגמה עקבית ושלמה של בנינים וגזרות. גם המונחים “קלים” ו“כבדים” ביחס לבנינים נזכרים ראשונה אצל דונש, אף כי, בדרך כלל, הוא משתמש במונחים “רפה” ו“חזק” לגבי הקל והפיעל.

תקופת הדקדוק העברי המדעי    🔗

עם ר' יהודה בן דוד חיוג' נפתחה תקופה חדשה בחקירת הלשון העברית – תקופת הדקדוק המדעי. ר' יהודה חיוג' נולד בפאס, מארוקו, ועבר לקורדובה בימי נעוריו ובה נשאר עד יום מותו. זמן לידתו ומותו לא נודע בדיוק, אך היה, כנראה, תלמידו של מנחם ואחד משלושת התלמידים שהגנו עליו במלחמתו עם דונש³¹⁰. אכן לא נמנע מלתפוס את מורהו מנחם, מבלי להזכיר את שמו, על טעויותיו בדקדוק, כמו שראינו למעלה³¹¹.

חיוג' עמד על הליקויים בשיטת מנחם ודחה אותה. בעינו הבוחנת הכיר את הדמיון שבין השרשים העברים והערביים, ולפיכך הציע את שיטת השלשיים, שלפיה עומדים כל השרשים העברים על שלוש אותיות. כשהאות השרשית היא אחת מאותיות אהו“י דרכה של אות זו בנטיות, כשהיא מחוסרת תנועה, להיעלם לפעמים, ומשלימים את חסרונה בתנועה גדולה, או בנח נסתר, באותיות “איתן” התחליות, כגון: אמר–יאמר (ובהשתנות לו' נחה “ותפהו” ש"א כח, 24)³¹², ישב–ישב, י' צרויה), קם–יקום. בפעלי ל”ה נשמטת ל' הפועל לפעמים, כגון בנו (במקום בניו וכו')³¹³, וכשפ' הפועל היא אות נון שואית היא נבלעת בדגשות ע' הפועל, כגון: יטה (תמורת ינטה), יזה (תמורת ינזה), וכדומה. בשרשי הכפל, שבהם העין והלמד של הפועל דומות (פעל ע"ע), יש שע' הפועל נופלת, והיא נבלעת ונשלמת בדגשות ל' הפועל (סבּו=סבבו) או בתנועה הארוכה שבאותיות אית“ן (יסב=יסבב), באופן זה יוצאות הגזירות המקובלות בדקדוק: פ”ן, פ“א, פ”י (פו"י), עו“י, ע”ע, ל“ה (לו"י). בפעלי ל”א אין חיוג' מטפל.

חיוג' היה המדקדק הראשון שהשתמש בעקביות במונח “קל” לסמן את הבנין פעל, והגדיר בבהירות את ההבדל בינו ובין שאר הבנינים, היינו, הכבדים. גם אצל דונש כבר נזכר הבדל זה³¹⁴, אבל רק בדרך אגב. על פי רוב הוא משתמש במונחים “חזק” ו“רפה”. גם אין הוא נותן טעם להבדל זה ולמונחים שהוא משתמש בהם. אולם חיוג' מפרש הבדל זה ומגדיר אותו בלשון ברורה, לאמור: “ומטעם זה אמרתי כי פעלתי קל מכולם בעבור כי הנח הנסתר בין הפא הקמוצה והעין שהיא א' נסתרת בלשון³¹⁵, יפול מן המדבר כשתאמר ממנו פועל עתיד ותשוב הפא הקמוצה בשוא נחה ותאמר אפעל יפעל נפעל תפעל. וכשתגזור ממנו פועל או פעול לא תוסיף מה בתחילתו כדרך שתוסיף בנגזר מן הפועל הכבד, כשתאמר מן השליך שם פועל משליך ושם פעול³¹⁶ מושלך… אך תאמר מן פעל הקל פועל, כמו שומר ישראל מן שמר, ופעול כמו שמור לך…”³¹⁷.

בעקבות שיטתו של חיוג' הלכו שני גאוני הבלשנות העברית בימי הבינים ר' יונה אבן ג’נאח (995–1050) מסאראגוסה ור' שמואל אבן נגדילא (הנגיד) (993–1056) מגראנאדה. שני החוקרים האלה פיתחו, שיפרו ושכללו את שיטתו של חיוג‘, וגם חלקו עליו בכמה פרטים, אבל שיטתו של חיוג’ היתה, בדרך כלל, נר לרגליהם במחקרי הלשון העברית.

שני ספריו של ר' יונה הידועים ביותר הם “ספר הרקמה” (כתאב אל־לֻמע) ו“ספר השרשים” (כתאב אל אֻצול)³¹⁸. שני הספרים האלה ניתרגמו מערבית לעברית על־ידי יהודה אבן־תיבון. שאר ספריו בדקדוק יצאו במקורם הערבי ובתרגום צרפתי³¹⁹.

שיחק לו מזלו לר' יונה וספריו נשתמרו. מה שאין כך מזלו של ר' שמואל הנגיד. ספריו אבדו, ודעותיו בדקדוק ידועות לנו רק מתוך הקטעים המועטים שנתפרסמו ע“י קוקובצוב³²⁰, ומתוך מספר הבאות שמביאים המדקדקים אבן ג’נאח, אבן עזרא והרד”ק. אך מתוך הקטעים וההבאות האלה מבצבצת חריפות בלשנית יוצאת מן הכלל, ויש להכריז על ספריו: “חבל על דאבדין…!” זוהי אבדה, שאין לה תמורה.

ר' יונה מקבל את דעתו של חיוג' על היסוד השלשי של השורש העברי, אך סובר הוא שישנם גם שרשים שניים, והם שרשים שנגזרו מהם שמות בני שתי אותיות, כגון: גב, גג, דד, טל, טף, טם, סל, פת. דגשות האות השניה בשורש אינה נחשבת בעיניו בסימן או ראיה לחסרון ל' הפועל, בכלל השניים הוא מונה גם־כן את השמות גו, יד, דת ועוד, שאינם מקבלים דגש בנטיות³²¹.

ר' יונה הוא הראשון במדקדקים שהשתמש בשורש “פעל” בעקביות כדוגמת הנטיות בפעלים ובשמות. אמנם קדמו לו סעדיה ודונש בזה³²², אבל רק במידה מצומצמת, ואילו ר' יונה בנה שיטה שלמה ומשוכללת של שמות ופעלים על דוגמת “פעל” ב“ספר הרקמה” וקבע ששה בנינים, שכבר נזכרו בספרי חיוג‘. את הבנינים פעל והפעל לא הכיר כבנינים מיוחדים כשם שלא הכירם חיוג’, והם נמנים אצלו בכלל “מה שלא נזכר פועלו” – המונח המקובל בלשון ימי הבינים לסבילים. לעומת זה כלל את הבנין פועל (יודעתי, ש“א כ”א, 13, למשופטי, איוב ט', 15 ועוד)³²³ וכבר הזכיר גם חיוג' בנין זה³²⁴.

ספרי ר' יונה בדקדוק מצטיינים בהיקפם ובעמקותם, וביחוד שני ספריו שניתרגמו לעברית, “ספר הרקמה” ו“ספר השרשים”. בספריו נגע ר' יונה כמעט בכל שטחי הלשון העברית לצורותיה ולצורכי תחבירה. הוא לא עסק הרבה בעניני ניקוד, אבל בנידון זה יש לציין את גישתו המענינת והסברו הקוסמולוגי בדבר מוצא התנועות. לפי שיטתו, התנועות העיקריות הן השורק והחירק והפתח. שלוש תנועות אלה הן ה“אמהות” של כל התנועות והן מסמלות שלשת סוגי התנועה שבטבע. קול השורק מתרומם מכלי המבטא למעלה ומקביל לתנועת האש המתרוממת מטבע ברייתה מלמטה למעלה, במבטא החירק מתפרץ הקול ויורד למטה בהקבלה לנפילת האבן מלמעלה למטה, ואילו בפתח המבוטא בתנועה סיבובית של כלי המבטא יש לראות סמל של תנועת כפת השמים מסביב לאדמה. מן השורק נגזרו הקמץ והחולם, מן הפתח נגזר הסגל, המכונה גם פתח קטן, והצירי גזור מן החירק, או מן החירק והפתח גם יחד³²⁵.

שיטה זו של התפתחות התנועות מבוססת על הערבית, שבה יש רק שלושה סימני תנועות, והיא נתקבלה, בדרך כלל, על־ידי המדקדקים המאוחרים והחדשים. הראב"ע נגרר אחרי בן־אשר ומזכיר את החולם במקום השורק שבשיטתו של ר' יונה³²⁶, ואילו ר' יהודה הלוי מחליף את השורק בקמץ כאם תנועה³²⁷.

לא נופל מר' יונה בחריפות בלשנית הוא ר' שמואל הנגיד, בר־פלוגתא שלו, כפי שיש לשפוט על־פי הקטעים המועטים שנשתמרו מכתביו וההבאות מדעותיו בדברי אחרים. משרידי הפליטה של כתביו אי אפשר, כמובן, להסיק את שיטתו הבלשנית בשלמותה. ידוע לנו רק שהושפע הרבה מן הלשון הערבית, ועל יסוד לשון זו העמיד כמה מכלליו בדקדוק העברי. ככה הכיר שבפעלי ל“ה הה”א הסופית שבשורש באה תמורת היו“ד ושפעלים אלה הם בעצם פעלי ל”י ולא פעלי ל“ה, כמו שסברו בטעות חיוג' ואבן ג’נאח³²⁸. כמו כן עמד על זה שהצורות היֻקח (יש' מ"ט, 24), יֻתן (ויק' י"א, 38) הן צורות העתיד של הפוּעל שהוא הסביל של הקל, בנין שכיח בערבית³²⁹. בנין זה “נתגלה” מחדש, ללא כל זיקה לכתבי הנגיד ומבלי להזכיר את שמו, ע”י האחרונים, בטכר³³⁰ ובארטה³³¹.

עם כל נאמנותו לתורת רבו, יהודה חיוג‘, לא נמנע הנגיד מלחלוק על חיוג’ בדבר היסוד השלשי של שרשי ע"ו. הנגיד פסק שכל השרשים האלה שבהם הו' נעלמה בנטיות הם שניים ולא שלשיים. הו' השרשית קיימת בנטיות, לפי דעתו, ואינה נעלמת, כגון: גוע, דוה, שוע, רוה. בשרשים האלה הו' היא עין־הפועל, ואילו בשאר השרשים אין הו' אלא נח נסתר. כפילות למד־הפועל בצורות כונן שובב אינה באה אלא למלא את מקום הדגש הראוי לבוא בבנינים הכבדים. לדעה זה נוטים גם אחדים מהמדקדקים החדשים כמו איבאלד, בטכר, שטאדה, נילדיקי, ווילהויזן ועוד.

התפשטות הדקדוק העברי    🔗

מבחינת העמקנות והחריפות הגיעה הבלשנות העברית לשיאה במחקריהם של ר' יונה אבן ג’נאח ושמואל אבן־נגדילא (הנגיד). אך חוקרים אלה והקודמים להם כתבו דבריהם בערבית, ולפיכך לא יכלו דעותיהם להתפשט בין היהודים, וגם בין הנוצרים, שלא נזקקו ללשון הערבית, כגון: באיטליה, בצרפת, באנגליה ובגרמניה. בארצות אלה שאבו לומדי דקדוק את ידיעותיהם ממקורות כתביהם של מנחם ודונש, ותורתם של חיוג' ותלמידיו היתה להם כספר החתום.

אברהם אבן עזרא (1092–1167) נולד בטולידה. הוא הצטיין כפרשן, כמשורר, כפילוסוף וכמדקדק. הוא חיבר כמה ספרים בדקדוק, וכולם בעברית. הידועים ביותר הם ספריו “מאזנים” או “מאזני לשון הקדש³³²” ו“צחות”³³³. הוא היה בעל נפש סוערת שהדריכה את מנוחתו והמריצה אותו לנדוד לארצות ומדינות שונות. הוא ביקר באיטליה, צרפת, אנגליה, מצרים, ארץ־ישראל והודו. בכל הארצות האלה נתקבל בכבוד רב אך מצא את מחיתו בדוחק, ועיניו היו תלויות תמיד לחסדי נדיבים.

הראב"ע הצטיין בבקיאות ובחריפות, ואף־על־פי־כן, אולי מפאת דחקותו ונדודיו, לא הספיק להוציא מתחת ידו דבר מתוקן ושלם כל צורכו בחיבוריו, בהתאם למידת יכולתו. חותם הפזיזות טבוע על חיבוריו, ביחוד בדקדוק. אין למצוא חידושים בספריו על הדקדוק, אבל בספריו אלה, וגם בהערות הבלשניות ששילב לתוך פירושיו, הצליח להלביש את דעותיהם של חיוג', אבן ג’נאח והנגיד לבוש עברי. ובאופן זה פתח בשביל היהודים בארצות הנוצריות את שערי הספרות הבלשנית הכתובה ערבית שהיו נעולים בפניהם.

תור הזהב בבלשנות העברית בספרד הגיע לתקופת הנעילה ואולי לדרגת שיא זהרו עם משפחת הקמחים: ר' יוסף קמחי (1105–1170) ובניו משה ודוד, הידוע בשם רד"ק (1160–1235). האב, יוסף קמחי, היה המקורי ביותר, ואילו בנו הצעיר דוד היה המפורסם שבהם. ר' דוד הצליח לסכם את דעות המדקדקים שקדמו לו ולסדר את דבריהם בשיטה נכונה ומשוכללת ובטוב טעם, וגם הוסיף נופך חשוב משלו.

ר' יוסף קמחי הוסיף את הבנינים פֻעל והפעל, שלא נחשבו לבנינים מיוחדים בשיטת הקודמים לו, והעמיד את מספר הבנינים על שמונה. שלשת הבנינים: פעל (קל), פעל והפעיל הם, לפי שיטתו, ה“אבות”, שמהם הסתעפו חמשת הבנינים האחרים: נפעל, התפעל, הפעל, פעל ופועל³³⁴.

בין החידושים החשובים של ר' יוסף קמחי יש למנות את ההגדרה הברורה והמדויקת של הדגש הקל והדגש החזק. ברם כבר דן גם חיוג' בהבדל של שני דגשים אלה³³⁵, אך דיונו הוא קצת מטושטש ומעורפל. יוסף קמחי מברר בבהירות את ההבדל שבין שני דגשים אלה וקובע את תפקידם ואת תכונותיהם המיוחדות³³⁶. הוא חידש גם את המונח “מתג” במקום “מאריך”³³⁷, הנהוג במסורה וגם אצל המדקדקים שקדמו לו ושבאו אחריו.

החשוב בחידושי ר' יוסף קמחי הוא בשיטתו הפונולוגית. בניגוד לאבן ג’נאח ואחרים, שחילקו את התנועות לשלוש יסודיות וארבע גזורות, בסך־הכול “שבעה מלכים”, הכניס ר' יוסף לתוך הדקדוק העברי את תורת החלוקה של התנועות לחמש גדולות וחמש קטנות³³⁸. תורה זו נתפשטה ונתבססה על־ידי חיבוריהם של בניו, ר' משה ור' דוד, הידוע בשם רד"ק, ואף־על־פי שרבו המערערים עליה נתקבלה כבנין־אב בדקדוק העברי³³⁹ עד ימינו. בדיקות אחרונות בשיטות הניקוד והטעמים ובדברי המסורה מוכיחות בעליל שלא בדה ר' יוסף חלוקה זו מלבו ושיש לה יסודות איתנים בפונולוגיה ההיסטורית. חלוקה זו היתה קיימת למעשה במבטא בתקופת בעלי המסורה ומניחי הניקוד והטעמים³⁴⁰.

תרומתו של ר' משה קמחי לא היתה מרובה. ספרו “מהלך שבילי הדעת” מבוסס בעיקר על תורת אביו, וגם השפעת הראב"ע ניכרת בו. הספר נתפשט הרבה וניתרגם לרומית על־ידי סיבאסטיאן מונסטר (פאריז 1520), וגם לגרמנית ולאיטלקית, ור' אליהו בחור כתב פירוש עליו. ר' משה קיבל את הבנינים שקבע אביו, אבל סידר אותם בסדר שונה קצת, היינו: קל, נפעל, פִּעל, פֻּעל, הפעיל, הפעל, פועל, התפעל. לפי סדר זה הנפעל הוא הסביל לקל, הפֻּעל סביל לפִּעל וההפעל סביל להפעיל. סדר זה וגם הפעל “פקד” שהשתמש בו כדוגמה לנטיות, נתקבלו, בדרך כלל, בדקדוק כמעט עד הזמן האחרון³⁴¹.

חיבורי הרד“ק המצטיינים בבהירות הסגנון ובפשטות ההרצאה וגם באמנות הקיצור והסידור השכיחו כמעט לגמרי את ספרי המדקדקים שקדמו לו. ספריו, וביחוד ה”מכלול" בשני חלקים, חלק הדקדוק וחלק אוצר השרשים, נתפרסמו עד כדי כך, שהיו דורשים עליהם את המאמר שב“פרקי אבות” “אם אין קמח (בלי ידיעת תורתו של קמחי) אין תורה”³⁴².

הרד“ק הסתמך בשיטת הדקדוק שלו על תורת אביו ואחיו, אבל הוא מביא גם הרבה מדברי המדקדקים שקדמו לו, ובהקדמתו ל”מכלול" הוא מציין את תפקידו “כמלקט שבלים אחרי הקוצר, וכמעולל אחרי הבוצר”. בין המדקדקים האלה נזכרים גם שני מדקדקים, שלא נזכר שמם בשום מקום אחר, עלי בן יהודה הנזיר, ויעקב בן אלעזר³⁴³.

את שיטתו של אביו בפונולוגיה הרחיב הרד“ק והוסיף עליה משלו. על יסוד חלוקת התנועות, לפי שיטה זו, לגדולות וקטנות, או ארוכות וקצרות, קבע הרד”ק שכל שוא הבא אחרי תנועה גדולה הריהו שוא נע, וכל שוא אחרי תנועה קטנה – נח. היוצא מזה שהברה בלתי־מוטעמת דינה של כל תנועה גדולה לבוא בהברה פתוחה, ואילו התנועות הקטנות – דינן להימצא בהברה סגורה. אולם בתנאים ידועים, ביחוד בהשפעת הטעם, יש שהתנועות הקטנות מתארכות והתנועות הגדולות מתקצרות³⁴⁴.

ברם תוספת זו של הרד“ק על נעות השוא אחרי תנועה גדולה היא פרי הגיונו, כנראה, ואינה מתארת את המבטא המקובל אצל בעלי המסורה והמדקדקים שקדמו לו³⁴⁵. גם במבטא החי במדינת ישראל ומחוצה לה אין נעותה של שוא זו נהוגה, אף־על־פי שנתקבלה, בדרך כלל, גם בספרי הדקדוק החדשים. לאמיתו של דבר המתג שבא תמיד לפני שוא זה במקרא – כוחו ככוחו של טעם, ותפקידו הוא להאריך את התנועה הקטנה בהברה פתוחה ואת התנועה הגדולה בהברה סגורה, ולהזהיר את הקורא שלא יקצרנה. לפיכך נקרא המתג על־ידי המדקדקים הקדמונים בשם “מאריך”, ויוסף קמחי חידש, כנראה, את המונח “מתג”³⁴⁶. הרי שאין כל קשר בין המתג ובין נעות השוא שאחריו. אכן גם יוסף קמחי אינו מזכיר את נעות השוא אחרי תנועה גדולה, ולא ייתכן שראה במתג סימן לנעות השוא שאחריו, שהרי המתג בא גם בתנועה גדולה שלפני שוא נח לכל הדעות, כגון שת־לי (בר' ד, 25), שם־יוסף (שם מ"א, 45), לבער־קין (במ' כ"ד, 22). אשר לרפיון בג”ד כפ“ת אחרי שוא זה עיין למעלה בפרק ו', בהערות המתחילות במילים “תהליך דומה לזה…” ו–”יש שאותיות אלה רפויות…".(הכתוב באדום הוסף על ידי המגיה במקום מספרי ההערות שהופיעו במקור המודפס-הערת פב"י.)

הרד“ק הצטיין ביחסו החיובי והדינמי לשינויים בלשון העברית ולהתפתחותה. הוא מזכיר חידושי לשון הנמצאים בלשון המשנה ובספרות המאוחרת ומתיר את השימוש בהם אף אם יש בהם סטיה מלשון המקרא. מכשיר הוא את צורת הצווי “פול” (מן “נפל”), “דור” (מן “נדר”) הנמצאות במשנית כנגד חוקי הדקדוק המקראי³⁴⁷. בדומה לזה מתיר הוא את הצורה בפיעל “טבעת”, בברכות קריאת־שמע שתיקנו רז”ל, על יסוד הפֻעל המקראי “טֻבעו”, והוא הדין, לדעתו, בכל הצורות הסבילות, הנמצאות במקרא, שאפשר לבנות על יסודן צורות פעילות חדשות³⁴⁸. חולק הוא על המדקדקים, ובכללם גם על אביו, על שתפסו את המשתמשים בתפלתם בצורת “המקיץ נרדמים” ואת המשורר (משה אבן עזרא) שאמר “הקיצוני רעיוני”, מפני ש“לא יתכן שנעשה אותו פועל יוצא אחר שלא מצאנו בכל המקרא כי אם עומד”. הרד"ק מבטל טענה זו ומכשיר את השימוש בצורה המחודשת³⁴⁹. הוא דן גם כן בפרטות בתפקידה המיוחד של ו' ההיפוך וקורא לה בשם מיוחד “ו' השירות”³⁵⁰.

עם כל ליקוייה שיטת הקמחיים בתנועות היא אבן הפינה בדקדוק העברי. החלוקה לתנועות גדולות וקטנות, או לאמות ובנות, כל תנועת־אם וביתה בצדה, כמו שכינה וסווג אותן הרד"ק, וקביעת כללים בחילופיהן, הכול לפי מקום הטעם או המתג ולפי השפעת האותיות הגרוניות, כמו שנמסרו בשיטת הקמחיים, הניחו את היסוד המדעי לתורת הניקוד, כפי שהיא משתקפת בטקסט המסורתי של המקרא. בלי תורה זו אין כל סדר ומשטר לניקוד העברי.

תקופת הירידה בחקרי הדקדוק    🔗

עם חתימת תקופת־הזהב בבלשנות עברית בימי הרד“ק במאה השלוש־עשרה ירד כבודו של לימוד הדקדוק, ולימוד התלמוד ונושאי־כליו ירש את מקומו. הרדיפות שנתגברו בימים ההם בספרד ובפרובאנציה, תנועת הקבלה והמסתורין שהיתה כרוכה בעקבות הרדיפות האלה, וביחוד הפולמוסים והמריבות שהתלקחו מסביב לספרי הרמב”ם – כולם כאחד הסיחו את דעות החכמים מלימודים חיצוניים בכלל וגרמו לדלדול בשדה חכמת הלשון. הרד“ק, אשר חרף נפשו לעת זקנתו וכיתת את רגליו בנדודיו מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי להגן על כבוד הרמב”ם וספריו בפני רבני צרפת וספרד, הרגיש צורך להתנצל על התעסקו בדקדוק הלשון. בהקדמתו לספרו “מכלול” הוא טוען “ולא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצוות ובפירושים וצרכי ענינים בדברי רז”ל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה“. והאפודי במאה הארבע־עשרה קובל מרה על חכמי זמנו באשכנז ובצרפת אשר כל מעינינם רק בתלמוד³⁵¹: “וכבר הפליגו עוד קצתם על שאמרו שגם העסק במקרא הוא איבוד זמן”. כמאתים שנה אחרי־כן מדבר הרב אריה די מודינה באזני חכמי דורו דברי כיבושים אלה³⁵². “יראו ויבושו המהגים והמצפצפים בדברי התורה ומהבלים חכמת הדקדוק באמרם כי הלימוד בו איבוד זמן ודי לנו לקרוא ולכתוב על־פי הבקיאות ולא מחכמה וכל זה לכסות מערומיהם ממנו”. הגיעו הדברים לידי כך עד שהרב אשכנזי, ר' יוסף יוזפא האן בפראנקפורט, במאה השבע־עשרה, מתאונן³⁵³: “שבדורותינו יש כמה רבנים שלא ראו המקרא מימיהם”. לא ייפלא שבתנאים כאלה ירדה חכמת הלשון פלאים, וקשה להבחין בין הסיבה והמסובב. הבלשנות החיה, היוצרת והתוססת של המדקדקים הראשונים נתגבשה ונתכווצה לתוך ד' אמות של דקדוקי עניות וכללים קפואים ויבשים, והטיפול בחכמה זו לא היה בו בכדי להלהיב את הכוחות היוצרים באומה וכדי לפתוח להם אופקים רחבים בחקירה. המדקדק היחיד, הראוי לשם זה, אליהו לוויטא, המכונה “הבחור”, על שם ספרו “הבחור”, קם במאה הט”ז והסתפק, בדרך כלל, בסיכומם וחזרות על דברי ראשוני המדקדקים, וביחוד על דברי הרד“ק. ברם השפעתו של חכם זה על תולדות הדקדוק העברי היתה כבירה, כי ספריו ניתרגמו לרומית על־ידי תלמידו סיבאסטיאן מונסטר והיו לעינים למדקדקים העברים מבין הנוצרים, ובאופן זה פתח תקופה חדשה של בלשנות עברית, היינו, התקופה הנוצרית. בתקופה זו נתפתחה ונתבלטה ביותר גישת ההשוואה, ביחוד השוואת הלשון העברית והערבית, גישה זו שכבר התעסקו בה המדקדקים העברים הראשונים ונפסקה אחר כך עם חידלונה של ידיעת הלשון הערבית בין היהודים. אמנם אין להכחיש את חשיבות פעולתם של המדקדקים הנוצרים בהתפתחות הבלשנות העברית. יש רק להצטער על שלא שתו החכמים האלה ממקורות המים החיים של חכמה זו והסתפקו במים שאובים, בסיכומים ותרגומים של דברי הרד”ק ולוויטא. לפיכך נאלצו להתחבט בבעיות דקדוקיות שכבר נמצאו להם פתרונים בתקופות הקודמות ו“לגלות” את הפתרונים האלה מחדש.

התקופה הנוצרית בבלשנות עברית    🔗

התענינות חכמי הנוצרים בבלשנות עברית באה בעקבות ההתפשטות של הריפורמאציה הדתית באירופה המערבית. פריקת עול הכנסיה וההשתחררות משלטונה וסמכותה בעניני דת ואמונה המריצו את הנוהים אחר הריפורמאציה הדתית, וגם את אלה שהחזיקו בנאמנותם לכנסיה הרומית, לפנות אל ספרי “הברית הישנה” במקורם העברי. לשם כך נאלצו ללמוד את לשון העברית ולחקור את תכונותיה.

אבי הדקדוק בין הנוצרים הוא יוחנן רייכלין (1455–1522). הוא למד עברית מפי הרב עובדיה ספורנו, רופא ופרשן ידוע, וספרו De Rudimentis Hebraicis, הכולל מלון ודקדוק קצר, היה למעין שממנו שאבו לומדי עברית מבין הנוצרים את תורתם בדקדוק הלשון העברית. שיטתו בדקדוק לקויה ומבולבלת. את האותיות עי“ן וחי”ת חשב לסימני תנועות, את המספר הזוגי (=ַיִם) חשב לסימן ריבוי מוטעה, ועבודתו היא, בדרך כלל, פרי בוסר.

הגדול והמפורסם במדקדקים הנוצריים היה וילהלם גיזיניוס (1786–1842). ספרו Hebräisches Elementarbuch יצא בעיבודים שונים ובתרגומים לכמה לשונות אירופיות. ההוצאה האחרונה, העשרים ותשע, שלא נגמרה, יצאה בעיבודו של ג' ברגשטראסר (בשנות 1918–1936). הוא חיבר גם מילון מקיף ללשון המקרא (Hebräisches und Aramäisches Handwörterbuch) שהוצאתו האחרונה, ההוצאה השבע עשרה, יצאה בעיבודו של פרנץ בוהל (בשנת 1921).

בשיטתו הדקדוקית הולך גיזיניוס, בדרך כלל, בעקבות המסורת הקמחית. הוא מכיר ביסוד השלשי של הפועל, לרבות פעלי עו“י וע”ע. השוא שאחרי תנועה גדולה ממותגת נע הוא וקשורה אל ההברה שאחריה, לפיכך תנועה גדולה זו היא בהברה פתוחה (קָ־טְלה). גם בחלוקה הכמותית של התנועות הולך הוא לשיטתם של הקמחיים. כל צורות השם נגזרות מן צורת הנפרד של מין זכר, והתנועות הארוכות מתקצרות בנטיות: צירי לחירק, חולם לקבוץ וקמץ לפתח, כגון לֵב–לִבי, חֹק–חֻקה, עָם–עַמים, וכדומה. ברם גיזיניוס היה בקי בכל החידושים הבלשניים והחקירות בלשונות השמיות שהיו ידועים בימיו, והוא השתמש בהם. ככה הצעיד קדימה את גישת החקירה של הלשון העברית מתוך השוואה ללשונות שמיות אחרות, גישה שכבר הקדימוהו בה אחרים, וביחוד אלברט שולטנס (מת בשנת 1750) וניקולאוס וו. שרידר (מת בשנת 1798). הוא הסתמך בעיקר בגישתו זו על הלשון הערבית המצויינת בעושר מלותיה וצורותיה. גישת ההשוואה שהתחילו בה החוקרים הנוצרים במאה השבע עשרה הלכה והתפשטה במאה התשע עשרה ואחריה בין חכמי הנוצרים. חוקרים בעלי שם כמו הינריך איבאלד (מת בשנת 1875), יוסטוס אולסהויזן (מת בשנת 1882), ברנהרד שטאדה (מת בשנת 1906) ואחרים העמיקו והרחיבו גישה זו. שטאדה הלך אחרי שיטתו של ר' זלמן האנאו (1687–1746), שהכניס לתוך הדקדוק העברי את הכלל של “תנועה קלה”, היינו, שהשוא הבא במקום תנועה (כגון מלכי מן מלכים) דינו כדין שוא נע. כלל זה מתנגד לשיטת הרד"ק, שלפיה שואים אלה נחים הם³⁵⁴. כמה מן המדקדקים החדשים, גם מישראל וגם מן הנוצרים, קבלו את הכלל של האנאו, ובספרי הדקדוק שלהם ידוע שוא זה בשם “שוא בינוני”, אבל אין לכלל זה שום יסוד מדעי.

מבחינת ההיקף בתרומת חכמי הנוצרים לדקדוק העברי חשוב הוא בעיקר ספרו של אדוארד קניג בשני חלקים. החלק הראשון שיצא בשני כרכים (בשנות 1881 ו־1895) דן בתורת ההגה והתבנית, והחלק השני יצא בכרך אחד (1887) ומוקדש לתורת התחביר. קניג מסתמך בעיקר על הרד"ק, אך מביא הוא גם כן דעות של מדקדקים אחרים ומספק חומר הסטורי ממצה בדקדוק העברי לשם עיון ודיון.

תחית לימוד הדקדוק בתקופת ההשכלה    🔗

השיבה אל המקרא ולשון המקרא בתקופת ההשכלה³⁵⁵ גרמה גם כן להתעוררות חדשה בלימודי הדקדוק. מנדלסון, וויזל ותלמידיהם התאמצו בכל יכולתם להחזיר את עטרת הדקדוק ליושנה. בהקדמתו לחומשי התורה הביע מנדלסון את דעתו בנידון זה לאמור: “וראוי לתינוקות של בית רבן ללמוד הדרכים, הם, כלומר: דרכי הלשון ודקדוקה, בבית־הספר, כי אם תחנך את הנער הקטן לאט לאט ותרגילו יום יום ללכת בהם, ילמדם במעט עמל, ותינוק זך השכל בעוד שנתיים ידע את כל הצריך מהם להבין במקרא ובדברי רז”ל ובפרושי המפרשים ז“ל, ואם יזקין יוסיף לקח… ואחרי שזולת הדרכים ההם אי אפשר להבין את דברי אלקינו… אין טוב כי אם לחנך בהם את הנער בבית־הספר שעה אחת בכל יום, כאשר תקנו אנשי לב בכמה מהקהלות הקדושות³⁵⁶ בישראל”.

יש רגלים להשערה שהצעתו של מנדלסון נתקבלה, בדרך כלל, בבתי־הספר שנוסדו אז בהשפעתו ובהשפעת וויזל, ביחוד בבתי־הספר באוסטריה. חוקת הסבלנות (“טאלעראנצפאטענט”) של הקיסר יוסף השני, שנתפרסמה בשנת 1782, וההתענינות הפעילה של ממשלת אוסטריה בהפצת ההשכלה בין היהודים שתחת חסותה, פילסו נתיב לדעות המשכילים בין יהודי אוסטריה. בתכנית הלימודים לבית־ספר חדש בוינה, שנערכה בידי ועדה בת שלושה פרנסים בשנת 1812, יש למצוא בין מקצועות הלימודים לשנה השניה: “דקדוק השפה העברית החל בנטית השמות והפעלים ותרגום משפה אחת לרעותה בעל־פה בכתב ובהכתבה”³⁵⁷. ר' אייזיק הירש ווייס מספר בספרו “זכרונות מילדותי” כי בבית־הספר החדש שביקר בילדותו היו לומדים שעה אחת ביום מקרא עם תרגומו של מנדלסון וביאורו וגם פירוש רש"י, ובשתי שעות בשבוע למדו ראשית יסודי הדקדוק על פי “תלמוד לשון עברי” לבן זאב. והוא מודיע מתוך רגש של קורת רוח כדלקמן: “ברוב ארץ מולדתי מעהרען פתחו לבם אל הרוח אשר נאצל עליהם מאשכנז מאז החל אור רבי משה בן מנחם מברלין להופיע והתעוררו גם שם לטעום מחכמת העולם, ומאז גם בחדרים אשר עיקר תעודתם ללמוד משנה וגמרא גם שם שנה דרך הלמוד את טעמו, וכבר הנהיגו ברובם לתרגם את המקרא לפני התלמידים על פי תרגומו של רבי משה דעסויא, והמורים הטובים בהם עמלו ויגעו לעסוק בחכמת דקדוק לשון הקדש ולמדוה לתלמידיהם”³⁵⁸.

חבל שלא הספיקה התעוררות זו בידיעת הדקדוק להעמיד מדקדקים בעלי גישה מדעית. מקצוע זה הוסיף לעמוד בקפאונו האסכולאסטי, מכונס ומצומצם במיטת סדום של כללים ובנות כללים יבשים ומוגיעים את המוח. המדקדקים בדורות ההשכלה לא הצליחו לחרוג ממסגרתם החקרנית והסתפקו בטחינת “קמח טחון” של הדקדוק בימי הבינים. גם תקופת הבלשנות המדעית שפתחו בה חכמי הנוצרים לא השפיעה על המדקדקים העברים בתקופת ההשכלה להתנער מאבק החקרנות ולחדול מפלפולים על קוצו של דגש, פרט לאיזו יחידים כגון ש.ד. לוצאטו ושמחה פינסקר.

שני המדקדקים האלה לוצאטו (1800–1865) ופינסקר (1801–1864) העשירו את הדקדוק העברי במחקרים מקוריים עמוקים ומאלפים שהיה בהם בכדי להצעיד את מדע המקצוע הזה קדימה. אולם, לדאבוננו, לא השכילו המדקדקים בני דורם והדורות שאחריהם למצות את מחקריהם. הטעם לכך הוא אולי זה, שדבריהם בעברית במקצוע זה היו מפוזרים ומפורדים בעתונות ובהערות בספרים שונים ולא נצטרפו לכדי ספר ושיטה מסודרת. את ספרו הגדול והחשוב בדקדוק כתב לוצאטו באיטלקית, שפה שלא שלטו בה רוב המדקדקים העברים, ואילו הערותיו הבלשניות בעברית טמונות וגנוזות בעתוני התקופה ההיא, באיגרותיו ובספרים שונים בלתי־ידועים. הוא הדין לגבי הערותיו הבלשניות של פינסקר. פזורות הן בספרו “מבוא לניקוד האשורי” ובפירושו לספר “יסוד מספר” להראב"ע.

לוצאטו היה הראשון במדקדקים העברים שהתעמק בחקירת הלשון הארמית ודקדוקה וניסה למצוא בלשון זו יסוד מוסד ובנין־אב ללשון העברית ודקדוקה. בניגוד לחכמי הנוצרים כגון שולטנס, גיזיניוס ואחרים, שהשתמשו בלשון הערבית לתכלית זו. אמנם, החוקרים בימינו באו לכלל דעה כי ביסוד הדקדוק של כל השפות השמיות מונחים יסודות ועקרונות משותפים הצריכים עיון ולימוד, ואין לרדת לעומקה של אחת השפות האלה בלי ידיעת הדקדוק של כמה משאר השפות אחיותיה. אולם אין להכחיש את ההשפעה היתירה של הלשון הארמית על השפה העברית, הן מפאת הקירבה התרבותית שבין שתי שפות אלה בתקופת התלמוד והמסורה. אין שום ספק בדבר כי ידיעת הלשון הארמית עלולה להאיר כמה מחשכים בדקדוק לשוננו, כמו שכבר הספיקו להוכיח שד"ל ואחרים³⁵⁹, ויש להוסיף על דבריהם הערות מאשרות ומסייעות.

חשיבות יתרה נודעה לשיטתו הבלשנית של לוצאטו שכללה גם את לשון המשנה כהמשכה הטבעי של לשון המקרא. הוא מתח ביקורת קשה על גייגר שחשב את לשון המשנה כלשון מלאכותית דתית ולמדנית כמו הלשון הלאטינית בימי הבינים. לדעתו של לוצאטו לא נשתכחה הלשון העברית מפי היהודים שבי ציון, ושימושה כלשון חיה בפי העם לא נפסק במשך כל תקופת הבית השני³⁶⁰.

פינסקר, בן דורו של לוצאטו, העמיק לחקור בניקוד האשורי (הבבלי)³⁶¹, וגילה נצורות בחקירותיו, ביחוד בשטח המסורה, המבטא והניקוד. מענינת בעיקר היא דעתו שהדגש הומצא על־ידי מלמדי תינוקות, בטרם היות הניקוד, כדי להזהיר את תלמידיהם על הקריאה הנכונה בצורות מלים שיש לטעות בהן, כגון: בה' מופקת (מלכהּ לעומת מלכה, צורת נקבה), כדי לציין מציאות תנועה במקומות מפוקפקים (זכרון בנפרד ובכ' קמוצה לעומת זכרון בסמיכות ובכ' שוואית, קמלו, (ישע' י"ט, 6) בע' הפועל צרויה ובהפסק לעומת קמלו בע' הפועל שוואית), וכיוצא באלה³⁶².

פינסקר דן גם־כן באריכות במבטא השורק (או הקבוץ) ומציין “שהשורק הוא מורכב מן חולם וחירק, ושלפיכך הברתו ü אשכנזי או u צרפתי כהברת אנשי אשכנז ופולין³⁶³. מבטא זה של השורק (או הקבוץ) היה שגור, לדעתו, בפי יושבי ארץ־ישראל, ומשם עבר לפולין דרך הרי קאווקאז וארץ הכוזר וחצי האי קרים, בזמן שהברת u להספרדים דרך אפריקא באה להם מבבל”. כידוע השפעת יהודי בבל על היהדות הספרדית היתה כבירה³⁶⁴. את הנחתו זו מבסס פינסקר בראיות חותכות, ולאורה הוא מבאר כמה צורות מוקשות במקרא³⁶⁵.

חבל שלא ניצלו המדקדקים המאוחרים את שני המדקדקים המקוריים והחשובים האלה ולא באו עד תכונתם. אילמלי עשו כך לא היו מכניסים אל ספריהם בדקדוק כללים ובנות כללים במבטא ובניקוד שאין להם שחר ויסוד מדעי.

חיים צבי לרנר, תלמידו של פינסקר, לא ירד לסוף דעתו של רבו בדקדוק. ספרו “מורה הלשון”, שהיו לו מהלכים בדורות האחרונים, סודר בשיטה פדגוגית הגונה, אולם מלא הוא שיבושים ודעות נושנות ומוטעות. שיטתו בעריכת נטיית השמות שחצ"ל מתיימר בחידושה ומקוריותה לקוחה כולה מהקונטרס באשכנזית שחיבר פינסקר, והוא הדין בכללי שינויי התנועות לכל פרטיהם. בדברים קשים ונמרצים מוכיח פינסקר את תלמידו “שאחרי הודיעו ברוחב פה שהלך בנטיית השמות דרך חדש הוא מבקש את הקורא שאם יברכהו על אשר בקע לו את הים הזה, יזכור לטובה גם את שמי על אשר תמכתי אותו במועצות ודעת, (sic), אך באמת לא בעצה בלבד תמכתיו, אלא בפועל ידי ממש. יחזיר לי את התמצית את הדרך החדש שהוריתי לו, ודבר שפתים שהרבה שם יהי לו”³⁶⁶.

בין המתאמצים לפרוק מעליהם את סבל הירושה של השיטה הישנה³⁶⁷ בדקדוק ולסלול בו נתיבות חדשות בסוף המאה האחרונה היה יהושע שטיינברג. ספרו “מערכי לשון עבר”, שהופיע בשנת 1884, עשה רושם ניכר בשעתו, הן מפאת חידושיו ה“מהפכניים” והן מפאת סגנונו הצח ודרכי הסברתו הפשוטים וההגיוניים. שטיינברג חונן בחוש בלשני די הגון, אולם חסרה לו ההכשרה המדעית במקצוע זה. את תולדות הדקדוק והתפתחות המסורה לא ידע, ושבילי הדקדוק של השפות השמיות לא היו נהירים לו. לפיכך נכשל בכמה שגגות וקיטעי אמיתיות, אף־על־פי שקלע בכמה דברים כמעט אל המטרה שלא מדעתו. מבטל הוא בצדק את ה“תנועה הקלה” ואת נעות השוא שאחריה, אך לא ידע את הטעם הנכון לביטול זה. סותר הוא את הדעה המקובלת מימות חיוג', כי השרשים העברים בני שלוש אותיות הם. אך נעלמו ממנו כל המחקרים בנידון זה, ולא ידע שכבר קדמוהו, מתוך גישה יותר מדעית, גם הקדמונים, כגון אבן ג’נאח, שמואל הנגיד והראב“ע, וגם האחרונים כגון איבאלד, בֶטכר, שטאדה ועוד³⁶⁸. טוען הוא שהמבטא האשכנזי ולא המבטא הספרדי הוא הנכון. אולם דעה זו צודקת רק לחצאין, והיא שמניחי הניקוד המקובל כיוונו למבטא ה”אשכנזי“, ואין מכאן ראיה שלא היה המבטא ה”ספרדי" מקובל גם בארץ־ישראל בתקופות הקדומות לבעלי הניקוד³⁶⁹.

בשיטתו בניקוד הסתמך שטיינברג, בדרך כלל, על דעתו של לוצאטו, היינו, שהניקוד של הלשון הארמית בנין־אב הוא לשפה העברית, וכי התנועות הבאות לפני הברה מוטעמת (כגון דָבָר, כָתַב) הן תמורת השוא השמי העתיק השכיח בארמית, ולפיכך הן נחטפות בהעתק הטעם (דברכם, כתבתם). אך גם דעה זו כבר הופרכה; ובכלל לא הספיק למצות בנידון זה, כמו בשאר דעותיו, את כל עומק ההלכה של קירבת הארמית והעברית, והמסקנות שיש להסיק מקירבה זו כמו שהסיקו לוצאטו ואחרים.

מצב לימוד הדקדוק בימינו    🔗

על סמך השפע המרובה של ספרי הלימוד שהופיעו בעברית בסוף המאה האחרונה ובראשית המאה הנוכחית אפשר להניח שלימוד הדקדוק היה נפוץ מאד בתקופה ההיא. ברם “דא עקא” שרוב מחברי ספרי דקדוק אלה לא חדרו לרוחו של הדקדוק ולא תפסו את מהותו ותפקידו לאור הבלשנות החדשה. הם צמצמו את לימוד הדקדוק ויכבלוהו בכבלי כללים ובנות כללים, פרי הגיונם של המדקדקים, ועל־ידי כך הפריחו את נשמתו של מקצוע זה. הלשון נחשבה בעיניהם ליצירה מגובשת, מחוטבת ומהוקצעת, על־פי חוקים וכללים מלאכותיים שקבעו “מניחי הלשון” על האבנים. לא ייפלא, איפוא, כי לימוד זה היה מטרה לחיצי לעגם של סופרים כדוד פרישמאן, שבעיניהם היה המדקדק הטיפוסי מין בר־נש בבחינת “ר' משה ברוך המלמד” המוכן להרוג וליהרג “בגלל נקודה אחת”³⁷⁰.

גם בימים האחרונים מרובים הם ספרי הדקדוק הצצים חדשים לבקרים, שרובם ככולם נתחברו באותה הרוח ובאותו הכיוון. עמוסים הם כללים למכביר במבטא, שלהלכה לא היו ידועים גם לבעלי המסורה ולראשוני המדקדקים בימי הבינים, ולמעשה היה העם מזלזל בהם ודש אותם בעקבם זה כמה דורות, לרבות דורנו אנו, דור הדיבור החי במדינת ישראל, כגון: הכללים על חלוקת התנועות לארוכות וקצרות, על שואים נעים ונחים, על דגשים קלים וחזקים, על הגיית אותיות אהח"ע ותנועות חטופות וכיוצא באלה³⁷¹.

הגיעה השעה שיכירו המדקדקים שלנו שאין עיקר תפקידה של תורת הדקדוק לתחום תחומים בלשון ולהציב לה גבולות בהתפתחותה, אלא לעקוב אחרי השתלשלות הלשון על כל “שגיאותיה” וסטיותיה, להתחקות על שרשי השתלשלות זו ולחקור ולדרוש את העיקרונים המונחים ביסודן של הסטיות וה“שגיאות”. הבלשנות המדעית אינה מכירה ב“שגיאות” בלשון החיה בפי העם. כל “שגיאה” אומרת “דרשני”. אין התפתחות והתקדמות בלשון חיה אלא סכום של השגיאות שחדרו לתוך הלשון ושנשתזרו לתוך רקמתה שלא מדעת המשתמשים בה, ועל פי רוב, על אפם ועל חמתם של המדקדקים שבכל דור ודור. “שגיאות” אלה עדים נאמנים הם לכוח חיוניותה ופריונה של השפה.

מובן שאין לנהוג הפקרות בנידון ה“שגיאות”, ולא כל הרוצה לשגות בא ושוגה. יש דין ויש דיין הפועל והמכשיר, והוא – החוש הבלשני של המוני המשתמשים בשפה באופן טבעי. הוא הפוסק האחרון ואין להרהר אחרי גזר דינו. ברבות הימים ייחתך על־פיו גורלן של השגיאות האלה, איזו לקליטה ואיזו לפליטה, איזו לכשרות ואיזו לפסלות. אולם אין הכתוב מדבר כאן בשיבושים של “בני בי רב דחד יומא”, שקנו להם ידיעה קלושה בשפה, בדיבור או בקריאה ב“אולפנים” וכיוצא בהם, ולא סיגלו להם את רוח השפה, או ב“תיקונים” שמכניסים מדקדקים מתחכמים שלא שימשו כל צורכם. שיבושים ו“תיקונים” אלה באים על־פי רוב בהשפעת לשונות זרות או חקרנות מלאכותית. נטע זר הם בלשון, ואין להם תקנה אלא ניכוש ועידור.

על המדקדקים בימינו מוטלת המשימה למצוא את שביל הזהב בין שתי הקצוות. שומה עליהם מצד אחד להימנע מכבילת הלשון בכבלי כללים מלאכותיים, שאין להם יסוד בתולדותיה ובתכונותיה המיוחדות. מאידך גיסא חייבים הם לעכב בעד חדירה מופרזת של צורות ומטבעות־לשון לעוזות, שיש בהן כדי לערער את אשיותיה של הלשון העברית ולהופכה ללשון כלאים, או מין לשון חדשה התלושה מקרקעה של לשון המקורות העברים. משימה זו בדורנו, דור תחית הלשון בדיבור, קשה היא. הבה נקוה שהמדקדקים ונאמני לשוננו יעמדו בה.

 

פרק י' הרחבת הלשון בימי הבינים ובתקופת ההשכלה    🔗

התקופה הספרדית – תור הזהב    🔗

עם התפשטותה של הדת האיסלמית בצפון אפריקה וספרד נדחקה הלשון הארמית כגורם משפיע על התפתחותה של הלשון העברית, ואת מקומה ירשה הלשון הערבית – לשון הכובשים המוחמדים. השפעת לשון זו נתגברה בתקופת התיבונים (יהודה האב ושמואל בנו), שתירגמו מערבית לעברית את ספרי סעדיה, בחיי אבן פאקודה, אבן ג’נאח, אבן גבירול, יהודה הלוי והרמב"ם. בתרגומיהם הטביעו התיבונים את רישומם על הלשון העברית של התקופה ההיא, ורישום זה ניכר לא רק בלשון הפרוזה, אלא גם בדברי שירה. גם המשוררים הגדולים ביותר בתקופה ההיא לא ניקו מהשפעת הלשון הערבית.

בתקופה זו, וביחוד במשך שלוש מאות שנה (900–1200) שבה, פרחה ושיגשגה הספרות העברית במידה שלא היה כדוגמתה מימת המקרא ועד תקופת התחיה בדורם של מנדלי, אחד־העם וביאליק; ובצדק כינו תקופה זו בשם “תור־הזהב”. חוקרי לשון גאונים כחיוג' ואבן ג’נאח; פילוסופים כאבן־גבירול, הרמב“ם וקרשקש; מדקדקים ופרשנים כאבן־עזרא והרד”ק; משוררים כאבן־גבירול ויהודה הלוי מזהירים והולכים בשמי הספרות העברית עד ימינו. לאורם אנו הולכים וממעיני רוחם אנו שותים עד היום הזה.

הגורמים החשובים לשיגשוג רוחני ותרבותי זה היו, בלי ספק, שיפור המצב של היישוב היהודי בארצות אלה, בחסותם של המושלים המוחמדים, מצד אחד, וקלקול המצב בחיי היהודים בבבל מאידך גיסא. בימי ממשלת הוויזיגותים בספרד ירד שם היישוב היהודי פלאים, והיה נתון בשפל המדרגה, עד שכמעט לא נשאר לו זכר. עם כיבוש ספרד על־ידי המוחמדים בשנת 711 לספירה נשתנו התנאים לטובה, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה חומרית. הכליפים הנאורים הביטו בעין יפה על היישוב היהודי ועל המגע בין תרבותם ודתם ובין הדת והתרבות של היהודים. מאידך, ביישוב היהודי בבבל שהיה אז מעין מרכז רוחני ליהודי העולם, מקום הישיבות המפורסמות, ראשי הגולה והגאונים, התחילה אז ירידה ניכרת. נתרבו שם הרדיפות והנגישות מצד הממשלה מבחוץ, ונתגברו הסיכסוכים והמחלוקות מבפנים. הדילדול החומרי והרוחני ביישוב זה הביא לידי הגירה עצומה, החל מן המאה השמינית, לארצות אחרות, וביחוד לספרד, והגירה זו הזרימה זרם דם חדש לתוך היישוב היהודי בספרד ועוררה אותו מתרדמתו הרוחנית.

יהודי ספרד העריכו וניצלו את זכויותיהם הפוליטיות והכלכליות. יחסי אחוה וידידות שררו זמן רב ביניהם ובין הערבים. השפה הערבית נשתגרה בפיהם לאט לאט עד ששימשה להם כלשון דיבור וגם כלשון הכתב, אך גם את כרמם שלהם נטרו. ראש מעינם היה בחקר הלשון העברית ובטיפוח המחשבה היהודית וספרותה. בדברי מחקר, בשדה הפילוסופיה והפילולוגיה, ראו כמה מראשי הסופרים בתקופה ההיא צורך לעצמם להשתמש בלשון הערבית, מפני שלשון זו סיפקה להם כר נרחב של מילים ומונחים, שבהם אפשר היה להביע את מחשבותיהם והלך רעיונותיהם, מה שהיה חסר אז בלשון העברית; גם־כן מפני שכוונת המחברים “היתה להועיל מחיבוריהם לעמי הארץ שאינם בקיאים בלה”ק"³⁷². אולם בלשון העברית מצאו את כלי הביטוי המתאים ביותר לרגשותיהם, להרהורי לבם ולהלך נפשם.

הלשון המשנית הוסיפה לשמש לשון הדרשנות, הפרשנות ודברי הלכה, כשם שלשון המקרא שימשה כלשון השירה והפיוט. בשני השטחים האלה גם יחד תרמה תקופה זו תרומה כבירה, שהשפעתה ניכרת עד ימינו. אולם התרומה המקורית, ואולי העיקרית, מבחינת התפתחות הלשון היתה בשטח מונחי הפילוסופיה והפילולוגיה. תירגומי התיבונים וההולכים בעקבותיהם הכניסו לתוך הלשון העברית מספר גדול של מלים ומונחים שהעשירו את הלשון והכשירו אותה לשמש כלשון הפילוסופיה, המדע והדקדוק.

מאידך, חוקרי הלשון והמדקדקים בימי הבינים ישבו על המדוכה, איזנו וחקרו את הלשון לכל צורותיה וגווניה. הם שקדו בשקידה נמרצת על תורת הלשון ותכונותיה והתאמצו לחדור לתוך נבכי תבניתה ועיקרי גזרתה. הם הגיהו את שביליה, כללו כלליה, וסייגו לה סייגים, והפכו אותה לכלי־שרת יעיל בשביל הסופרים והיוצרים להביע בה את מערכי לבם והגיונות רוחם בכל שטחי היצירה.

המקורות לחידוש לשון בימי הבינים    🔗

אולם כדאי לציין את העובדה שמקורות המלים והמונחים שנוצרו בתקופת ימי הבינים היו בעיקר עבריים. מספר המלים הזרות, שמקורן ערבי היה מיעוט בלתי ניכר. חוקר אחד העלה “שבתוך כלל של כ־3,000 מונחים (חדשים) תופסות המלים הזרות רק 80 בערך, היינו לא הרבה יותר מ־½2 אחוזים למאה”³⁷³. הווי אומר, שהרוב הגדול נוצר משרשים עבריים. על־ידי המלים השאולות בעינן מן הערבית, כגון: אופק, אקלים (ממוצא יווני), הנדסה (אולי ממוצא פרסי), לחן, מרכז, קוטב, קוטר, שיעול, (ערבית שׂעאל), שעל (ערבית שׂעל), יש למצוא מספר גדול של חידושי מלים שיסודם בלשון העברית, כמו: טבעי, מלאכותי, נאות (מן הצורה המשנית נאה על־פי היקש של המשנית יאות מן המקראית יאה) ומספר עצום של מלים מופשטות בסיומת –וּת, מקצתן בהשפעת הלשון הערבית, כגון: איכות, כמות, מהות, אנושות, מימיות (תכונת המים) וכדומיהן³⁷⁴.

מקור חשוב לחידושי מלים בתקופה ההיא, והוא הדין בעברית החדשה, כמו שנראה בפרק הבא, שימש העקרון הידוע ביחסים בין־לשוניים, היינו, שאילה של תרגום (loan–translation). לפי עיקרון זה המלה השאולה, שמלכתחילה היתה לה משמעות אחת ואחר כך קיבלה משמעות שנית, מתורגמת בלשון השואלת למלה מקובלת, או משורש מקובל, בלשון זה זו המתאימה לכוונה העיקרית של המלה השאולה אבל במשמעותה החדשה. לדוגמה: המלה האנגלית conscience שאולה בעינה, כמעט, מן הלאטינית – היינו conscientia, שהוראתה העיקרית היא ידיעה, ובמשמעותה זו מצויה מלה זו באנגלית העתיקה. אולם בתקופה יותר מאוחרת קיבלה מלה זו כוונה שניה, היינו, רגש מוסר ויושר, כפי שימושה המקובל בימינו; ואילו בגרמנית ניתרגמה מלה זו למלה Gewissen, שהיא בעצם תרגום מילולי של הצירוף con (ge) ו־scientia (wissen). כמו כן, המלה הגרמנית Eindruck היא תרגום מילולי של המלה הצרפתית impression לפי הוראתה העיקרית, אבל במשמעותה השנית; ואילו באנגלית שאולה מלה צרפתית זו בעינה באותה משמעות.

לפי עיקרון זה נתחדשו בימי הבינים מונחים ומלים כמו מצפון – מלה עברית מקראית המקבילה למלה הערבית דמיר בהוראתה העיקרית, היינו, דבר צפון – אולם במשמעות חדשה הדומה למשמעות השנית של המלה (היינו conscience). כיוצא בזה, המלים המקראיות גדר, גזר, היגיון, מאמר, שורש, תכונה ודומיהן שהן תרגומים מילוליים של המלים הערביות חד, שק, מנטק, מקול, אצל, היאה, אבל במשמעותן השנית, היינו: דפיניציה, גזירה אטימולוגית של מלה אחת מחברתה, לוגיקה, קטיגוריה (של אריסטו), יסודה הדקדוקי של מלה, אסטרונומיה. גם מלים חדשות נגזרו משרשים מקראיים לתכלית זו, כגון: תנועה (מן נוע המקראי), תרגום מילולי של חרכה, שמשמעותה השנית היא תנועה בפיזיקה או בדקדוק; דרוש (מן דרש) המתאימה למלה הערבית מטלוב, בהוראה שנית, תוצאה המבוקשת במחקר; מושכל(מן שכל) המקביל למעקול בכוונה שנית, מה שמשיג האדם בכוחות שכלו, ודומיהן. לאותו הסוג שייך השימוש הרווח בספרות הביניימית של מלית “שם”, בהוראת תרגומה הערבי (תם), כדי להבליט מציאות דבר או היעדרו, כגון: לידע שיש שם מצוי ראשון (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, א, א), אין שם אלא תשובה (שם, הלכות תשובה, א, ג), ועוד. ברי שאין טעם למלית זו בכוונתה המקובלת בעברית בהבאות אלה.

השתלשלות מענינת בהשפעת שאילה של תרגום היא זו של משמעות צורת ההפעיל העתיק. כוונת צורה זו במקרא היא העביר וגם העביר לכתב (משלי כ"ה, א³⁷⁵). בתקופה הביניימית קיבלה צורה זו הוראה של תרגם (סעדיה בהקדמתו העברית ל“אגרון”, ע' נ"ו), וגם בהוראה של מסר מפה לפה ומדור לדור³⁷⁶. בכל גיווני־ההוראה האלה דומה צורה זו לשורש הערבי נקל, וקרוב לשער שהשפעת הערבית גרמה להשתלשלות זו.

שימוש מוזר השכיח בעברית של ימי הבינים, שיסודו גם כן בהשפעת אותו העיקרון, הוא זה: פעלים עומדים המסמלים תנועה, הליכה וביאה, בצירוף אות היחס ה, משמשים במובן של פעלים יוצאים, היינו, הנעה, הבאה, והולכה, כגון: “בנפשי כל אשר יבא בעזרה” (שמואל הנגיד בשירו “הלכושל ולנופל תקומה?”, דיואן, מהדו' הברמן ג‘, עמ’ 21), שענינו יביא עזרה. “ובפירוש הספינה לעבר בי כנפים ככנפי החסידה” (יהודה הלוי, מהדורת ברנשטיין, 242), שכוונת הביטוי לעבר בי היא להעבירני ולא לעבור עמי, לפי פירושו של שד“ל המובא ע”י המהדיר. כדומה לזה “וירד בי למעמקי שאונים” (שירי שלמה בן־יהודה אבן־גבירול, בשירו “עזב הגיון”, מהדו' ביאליק־רבניצקי א‘, עמ’ 51), בכוונה של והוריד אותי³⁷⁷. שימוש זה שכיח בערבית והיה נפוץ גם בספרות העברית של התקופה ההיא. טובי הסופרים והמשוררים השתמשו אז בו, אך בספרות המאוחרת נתבטל ונעלם.

יש שמלה עברית ישנה מקבלת משמעות חדשה של מלה לועזית הדומה לה בצלצולה. על יסוד זה קיבלו כמה מלים במשנית משמעות של מלים ארמיות הדומות להם מבחינה פוניטית, (כמו שראינו למעלה פרק ח'). בימי הבינים, בתקופה הביזנטית בארץ ישראל, משתמש ייניי בפיוטיו במלה גיא במובן ארץ, אדמה, מפני זהותה עם המלה היוונית הדומה לה בצלצולה³⁷⁸, ומאותו הטעם נתקבל בתקופה הספרדית השימוש של המלים המקראיות גשם במשמעות של חומר, דבר מוחש, בהשפעת המלה הערבית ג’שׂם³⁷⁹, פרק במשמעות הבדל, משום שדומה היא לאותה המלה הערבית במשמעות זו, וכיוצא באלה³⁸⁰.

בשירה הערבית וגם בתרגומים העברים שכיח מאד בימי הבינים השימוש במלית ואם בהוראת ואף על פי, ולא בהוראתה הרגילה במקרא, היינו במשמעות של תנאי. דוגמאות לשימוש זה מצויות גם אצל טובי הסופרים והמשוררים של התקופה ההיא. נביא כאן מעטות מהן:

ידמו כי להוסיף הון אני סר

ונעתק מחניה אל נסיעה

ואם ראשי בציצית ראש פרועה

ובת עין בפוך ליל קרועה.

(ר' שמואל הנגיד בשיר “נשמה מאשר תתאו גדועה”, דיואן, מהדו' הברמן, א‘, ג’, עמ' 5).

ובחר בתבונה מנעוריו

ואם כור הזמן שבע בחרו

(ר' שלמה אבן־גבירול, בשיר “אני האיש”, מהדו' ביאליק־רבניצקי, א‘, עמ’ 6).

דרשתיך ואם מלכך

אין בך, ואם במקום

צרי גלעדך,

נחש שרף וגם עקרב

(ר' יהודה הלוי, “יפה נוף”, מהדו' ברנשטיין, עמ' 256).

רוב החוקרים רואים בשימוש זה השפעת המלה הערבית ואן בהוראה זו, אף כי לדעת אחרים יש למצוא סמוכין לשימוש זה במקרא³⁸¹. ברם קרוב לוודאי שההשפעה הערבית גרמה להתפשטותו של שימוש זה בספרות ימי הבינים.

כדאי לציין, בדרך אגב, שעם כל קירבתה של הלשון הערבית ללשון העברית, ולמרות התפשטותה כשפת הדיבור בין רוב מנינו של העם בימי הבינים, לא זכתה לשון זו לאותו מקום הכבוד באורח־חיים היהודי שזכתה לו הלשון הארמית. התרגום הארמי נתקדש בין העם, והתפילות הארמיות נשתלבו בסדר התפילות; ואילו לתרגומים הערביים של התורה והתפילות לא ניתנה דריסת רגל בפולחן בית־הכנסת. ר' סעדיה גאון, שהוא עצמו תירגם את המקרא לערבית וכתב עליו פירוש בערבית, ור' יהודה אבן־קורייש, בן־דורו הצעיר, שחיבר ספר בערבית על הלשון העברית, הדגישו את חשיבותו של התרגום הארמי לתורה ואת הצורך להשתמש בו בבית־הכנסת גם אחרי שפסק שימושה של הלשון הארמית כשפת הדיבור. הסיבות לכך הן: א) הזיקה המסורתית של העם העברי ללשון הארמית בראשית ימי האומה, בימי האבות, ב) העובדה שבלשון זו נכתבו חלקים חשובים של המקרא וגם של התלמוד והמדרשים שהיו נפוצים ומקודשים בין העם.

התרחבות הלשון מתוכה    🔗

הרבה מחידושי הלשון בימי הבינים נובעים ממקורות הלשון גופה. דומה שצמחו והסתעפו מלים חדשות אלה מתוך גזע הלשון מאליהן בדרך הטבע, כהסתעף הענפים מתוך גזע העץ, בהתאם לתבניות מקובלות בלשון המקרא והמשנה. בין החידושים האלה יש למנות את הצורות דלקמן:

א. שמות גזורים מפעלים. לכל הבנינים של הפועל העברי, פרט לבנינים הסבילים פועל והפעל, ישנן³⁸² צורות מיוחדות וקבועות לשמות – פעולה במקראית ובמשנית, כגון אכילה (מל“א י”ט, 8), כתיבה (משנית) מן הקל; שלום (הוש' ט', 7), בקשה (אסתר ה', 3) מן הפיעל³⁸³; המשל (איוב כ"ה, 2), הבדל (משנית)³⁸⁴, וגם הצלה (מן “נצל”, אסתר ד', 15), הבטחה (משנית) מן ההפעיל. על צורות שם־הפעולה מן הנפעל וההתפעל, בתוספת הסיומת –וּת, כבר דובר לעיל.

צורות אלה, פרט לצורות פיעול, נדירות הן במקראית, אבל שכיחות הן במשנית. בתקופה הביניימית נתפשטו צורות אלה ונתרבה מספרן, כגון: אגירה, מליטה, אייום, ביאור, ויכוח, הדרגה, הכזבה, הגהה, הכרח, העדף, העדר, הקשר, ועוד³⁸⁵.

ב. שמות מקצועיים. במקראית ובמשנית שכיחות כידוע צורות מיוחדות לציין בעלי אומנות ומקצוע או בעלי תכונה מיוחדת, כגון צַיָּד, או (בסייומת –ן –ני) רחמן, חנוני³⁸⁶. הצורות האחרונות נדירות במקראית, אבל שכיחות הן במשנית. גם בעברית הביניימית שכיחות האחרונות, ואילו הראשונה נדירה היא, כגון: כַּתָּב (ספר התשבי לאליהו בחור, ל“ג, ע”א), דעתן, חטפן, למדן, מסרן (בעל־מסורה), תורני, וכיוצא באלה.

ג. שמות כלי מלאכה ואומנות. גם במקראית וגם במשנית נהוגה התוספת של מ' תחילית לשורש (ע"מ מַפְעֵל) כדי לציין מכשירים וכלי מלאכה, כגון: מלבן (נחום ג', 14), מלגז (שבת תוספתא, ט', 10). גם בביניימית נהוגה צורה זו לאותה התכלית, כגון: מגרד, מזרק, מחבט, מחתך (כלי אומנות של חובשים ורופאים).

ד. שמות בתוספת צורניות. השימוש באותיות אהוימנת כתוספת לשורש, כדי ליצור שמות חדשים, רגיל הוא גם בלשון המקרא וגם בלשון המשנה. הוא הדין בלשון ימי הבינים. בין החידושים כדאי להזכיר רק מקצתם, כגון: מבחן, מגזם (מעשה גוזמה), מקצב (ריתמוס), מרוח (רווחה), תמוטה (הריסה), תפיחה (התנפחות), תצוקה (פירמידה), תקבולת (כלי קיבול), תשבורת (גיאומטריה), ועוד.

מרחיבי הלשון בימי הבינים    🔗

ככה שיגשגה והתרחבה הלשון העברית בימי הבינים, לא רק בהשפעת הלשון הערבית אלא, גם מבפנים, מתוך גזע הלשון גופה. בין מרחיבי הלשון מבחינה זו, בתקופה ההיא, יש להזכיר את הרמב“ם. אף על פי שלא הרבה לכתוב עברית ידע לשון זו על בוריה ושלט בה. הסגנון העברי שבו נכתב ספרו “משנה תורה” יכול לשמש גם בימינו מופת לסגנון פשוט, בהיר ומדויק. הרמב”ם שאב מכל אוצרות הספרות העברית שקדמה לו, וכל שביליה, על כל צורותיה וניביה, היו נהירים לו. ברם בהקדמתו ל“ספר המצוות”, שכתב הרמב“ם כדי לשמש יסוד לספרו “משנה תורה”, מדגיש הרמב”ם שבחר בלשון המשנה לכתוב בה את הספר “משנה תורה”, אבל בעיצומו של דבר השתמש גם בביטויים מן המקרא ומן ספרות הגאונים, והשכיל לשלב אותם לתבנית סגנונית אחידה ושלמה.

אף זו, הוא הצליח לגייר מלים וביטויים ארמיים וערביים ולשוות להם צורה עברית עד כדי שלא להכיר את מוצאם הזר. לדוגמה, הצורות הארמיות מעברתא (מעברתא דתפלין, מנחות ל“ה, ע”א), שומא ואומדנא, קבלו אצלו את הצורות העבריות מעבורת (הלכות תפלין ג, א), שומה (הלכות אישות ה, ט: שומת בית־דין) ואומדן (אומדן דעת, הלכות זכיה ומתנה, ו, ב, י"ד)³⁸⁷. בהשפעת הלשון הערבית הרחיב את משמעותן של כמה מלים עבריות. הפועל העברי צדק בפיעל משמש אצלו בהוראת אימת, אישר (“כדי לצדק הדבר בשבועה”, הלכות שבועות א, ה). בשם מדינה הוא משתמש במשמעותה הערבית, היינו, עיר (“ומדינה זו הנקראת עיר”, מגילה וחנוכה, א, ד)³⁸⁸. הוא יצר גם מלים חדשות, כגון: היצע (=ניסוח, הלכות ברכות י"א, ג) מן הציע (אולי על פי “מציע הוא את המשנה ואינו מציע את הגמרא”, ברכות כ“ב, ע”א), מניעה (פירוש שקלים, א א)³⁸⁹, חבלן (=מזיק, הלכות אבל, י“ד, כ”ד), ועוד.

אכן מקום כבוד בראש מרחיבי הלשון בימי הבינים צריך לתפוס הפרשן הגדול של התנ“ך והתלמוד ר' שלמה יצחקי, המפורסם בשם רש”י. חכם זה נולד בטרוא (Troyes) בשנת 1040 ומת שם בשנת 1105. הוא ידע, כנראה, את הלשון הצרפתית, לשון המדינה, על בוריה, ויש לשער שידע גם שפות אחרות. הוא מסתייע הרבה ב“לעזים” בפירושיו לשם יתר הסברה. רוב ה“לעזים” שהוא מביא הם בצרפתית, ומיעוטם בלשונות אחרות כגון לאטינית, איטלקית, גרמנית וגם רוסית (מל"א ו', 7: “ומקבות דלוטא בלשון רוסיא”). הוא משתמש גם במונחים מ“לשון כנען”, שהיתה, כנראה, שפת־הדיבור של יהודי בוהימיה וצ’יכיה בימיו³⁹⁰ אולם פירושיו כתובים על טהרת הלשון העברית כמעט ללא שמץ של השפעת חוץ. לשונו וסגנונו מצטיינים בפשטותם וגמישותם, בקלותם ובהירותם, ויש בהם מן הטעם של לשון המשנה והמדרש בעצם חינה המשובח ביותר. לא ייפלא, איפוא, שנתחבבו פירושיו לא רק על היהודים שבכל התפוצות, אלא גם על הנוצרים. אכן לא רק מפאת צורתם נתחבבו פירושיו אלא גם מפאת תוכנם. רש“י נחן בכשרון הסברה יוצא מן הכלל, וכאמן פדגוג ידע להמחיש את הסבריו על ידי דוגמות וציורים. בפירושיו למקרא השכיל לשלב מדרשי חז”ל ופשט בטוב טעם, ובדרך זו סיפק את תביעות בני דורו והדורות שאחריו לדברי אגדה ופשוטו של מקרא כאחת.

חידושי רש“י בלשון מצטרפים לחמשה כרכים. לפי יצחק אבינרי, בעל “היכל רש”י”, יצר רש“י יותר מאלף שלש מאות מלים… רובן חדשות לגמרי, ומקצתן – צורתן ישנה והוראתן מחודשת”³⁹¹. אולם חידושיו נוצרו על האבנים של הלשון העברית. ממקורות הלשון העברית נבעו, ואל תוך אוצרות הלשון זרמו. הם נבלעו בלשון ונעשו בשר מבשרה עד שקשה לחוש בהם טעם של חידוש. בקיאותו הרחבה בכל מכמני הלשון ומקורותיה וחושו הלשוני המפותח עמדו לו לחדש מלים ומטבעות לשון כמעט בהיסח הדעת ושלא במתכוון, וגם יודעי עברית בעלי עין בוחנת בלשון לא ירגישו ב“חידוש” של מלים כגון אלה: פרידה (עזיבה בשל נסיעה, ויקרא כ"ג, 26), עדשן (שם ג', 39), ידע (שם ה', 17), הסכמה (נחום א, 12), הבלגה (ירמ' ח, 18), שקידה (סנהדרין ל“ח, ע”א), שאיפה (עמוס ב, 7), ממזג (משלי כ"ג, 30), מניעה (שמות ל"ו, 6), תמיכה (תהל' ט"ז, 5), תכוף (ש“ב י”ב, 31), תחבושת (יש' א, 6), הצלחה (קידושין ס“ו, ע”א), יהדות (סנהדרין נ“ח, ע”א)³⁹², ועוד.

אולם ניתנה האמת להיאמר שתחומי היצירה של יהודי צרפת היו, בדרך כלל, מצומצמים ומוגבלים. ראש מעינם היה בדרשנות, פרשנות ופיטנות. האופק הרוחני של יהודי ספרד בתקופה ההיא היה יותר רחב ומקיף וכלל עיונים בפילוסופיה, מחקרים בפילולוגיה ויצירות בשירה חילונית, ולפיכך נזקפו בצדק ההישגים התרבותיים בתקופת “תור הזהב” בעיקר לזכותה של היהדות הספרדית.

תרומת הפיטנים³⁹³ להרחבת הלשון    🔗

לא ייתכן לסיים את פרשת התפתחות הלשון בתקופת ימי הבינים מבלי להזכיר את תרומת הפיטנים להרחבת הלשון העברית. עבודת הפיטנים התחילה כמעט מיד אחרי חתימת התלמוד, היינו במאה הששית לספירה. מעינות היצירה העברית לא נחתמו עם חתימת התלמוד. בעלי המדרש המשיכו את דרשותיהם בבתי הכנסיות והמדרשות בשבתות ובמועדים, בימי צום והילולא ובכל עת מצוא. תכלית הדרשות האלה היתה להטיף דברי מוסר ולהזיל נטפי תנחומים על לבות דואבים, לעורר רגשות ביטחון בה' ולטפח את האמונה בגאולה. הדרשן פתח את דרשתו בפסוק מן פרשת השבוע ודרשו כמין חומר. פסוק זה שימש כעין יתד לתלות עליו דברי חכמה ומוסר, אגדות ומשלים, ואת כל אלה ארג הדרשן למסכת לימודית מוסרית המכוונת למטרתו.

ברבות הימים תפס הפייטן, או החזן³⁹⁴, את מקומו של הדרשן, אולי משום שאבד חינה של הדרשה וחדלה לפעול על לב השומעים, ודרכים חדשים נתבקשו כדי למשוך את לב הקהל. אפשר שגרמה לכך גם השפעת השירה הליטורגית של הנוצרים היוונים והסורים. אולם כדאי לציין שהנוהג לחבר תפלות עתיק הוא, והיה נהוג גם בתקופת המקרא וגם בתקופת התלמוד.

יש משערים שהגורם לתנועה הפייטנית היתה הגזירה של הקיסר יוסטינינוס (527–565) על הדרשה התלמודית בבתי־הכנסיות. מכיוון שהתפילות, בדרך כלל, הותרו התחכמו החזנים וחיברו דרשות אלה בצורה של תפילות, כדי להטיף לעם מוסר וללמדם הלכות החגים, השבתות ודקדוקי המצוות³⁹⁵.

הפיוטים הראשונים היו תפלות בצורה של שיר, ולפיכך נתכנו בשם “קרובות”, היינו תפלות של הש"ץ, הנקרא בארמית “קרובא” (ק' קמוצה, הניגש להתפלל)³⁹⁶. פיוטים אלה, היו בראשיתם בעלי מקצב ידוע וסדר אלפביתי ישר (א"ב) או מהופך (תשר"ק), כגון: "אל ברוך גדול דעה (יוצר שבת ויו"ט) או “תכנת שבת” (מוסף); אבל בלי חרוזים וחתימת מחבריהם.

ראשוני הפייטנים הידועים בשם הם יוסי בן יוסי, יניי ותלמידו אלעזר הקליר. כולם ארצי־ישראליים. יוסי בן יוסי, הידוע בעיקר כבעל ה“עבודות” ליום כפור, חי במאה הששית לספירה וחיבר, כנראה, עוד תפלות שאין עליהן מסורת בעלים. הוא הוכתר בשם “כהן גדול”, אולי בזכות למדנותו ואולי בזכות פיוטיו שהוקדשו לעבודת יום כפור.

יוסי בן יוסי הנהיג את השימוש בחרוזים ובאקרוסטיכונים (שימוש באותיות לפי סדרן האלפביתי או ציון שם המחבר בראשי החרוזים) ואחריו החרה החזיק בשימוש זה יניי, שחי במאה השביעית לספירה וחיבר מספר גדול של פיוטים המצטרפים לספר שלם “המכיל מאה ושבעים ושבע קרובות, שלמות ושרידים, שהם למעלה משמונה מאות פיוטים”³⁹⁷.

הפייטן המפורסם ביותר הוא אלעזר הקליר. הוא היה תלמידו של יניי וחי, כנראה, גם־כן במאה השביעית לספירה. כמאתים מפיוטיו הוכנסו לספרי המחזורים של האשכנזים, ויצירותיו היו למופת לפייטנים שבאו אחריו, אף כי היה, בדרך כלל, עמוס בלשונו, וגם הקורא המובהק מתלבט לפעמים בשבילי חרוזיו ונתקל בצורות מחודשות כנגד חוקי הדקדוק המקובלים בימינו. אולי מטעם זה לא נתקבלו פיוטיו בסדורי התפילה של הספרדים. אך אין כל ספק שמתוך חרוזיו העמומים מבצבץ פה ושם ניצוץ של משורר בחסד עליון.

לשון הפיוטים היא ברובה מקראית, אף כי הפייטנים היו, כנראה, בקיאים גם במקורות התלמוד והמדרש. הרבה מנושאי שירתם שאובים ממקורות אלה, ומרובות הן הרמיזות בפיוטים לאותם המקורות. אולם לשונם היא, בדרך כלל, מגומגמת ומחוספסת ומתנהלת בכבדות. הסגנון הספרותי החדש שנקטו אילץ אותם לסטות לפעמים מן השיגרה בלשון ולפרוץ את גדר הדקדוק, ברם חיקרי הלשון בראשית התקופה הפיוטית היו עדיין בחיתוליהם, כביכול, וכללי הלשון לא היו נהירים לפייטנים בתקופה ההיא. אם נאבקו בשפה ולא תמיד יכלו לה, ולפיכך יצרו מלים וצורות חדשות מסורבלות ומוזרות שהיו מטרה לחיצי ביקורתם של סעדיה וביחוד של אבן עזרא³⁹⁸. גם חוקי המשקל והמיקצב, שמשוררי ספרד המאוחרים למדו וסלסלו באמנות ובחריצות, עדיין היו זרים להם.

למרות כל אלה הצעידו הפייטנים את התפתחות הלשון קדימה ותרמו תרומה חשובה להרחבתה. עצם מאבקם עם לשון המקרא ומאמצם לחרוג מתוך מסגרת המסורת המקראית הכניס חיוניות ודינאמיקה לתוך הלשון. רוב החידושים של הפייטנים נדחו ונשכחו, אך אחדים נשארו בלשון. בין אלה שנתקבלו הם אלה: מרץ³⁹⁹, מקלחת⁴⁰⁰, לחן (משם זה נגזר בעברית החדישה השם מלחין, קומפוזיטור), גשמון (גשם דק)⁴⁰¹, להק (שם וגם פעל)⁴⁰², פריון (שבתי, אופן פסח), אָהה (קרא “אהה!”)⁴⁰³, ביאור (פיוטי יניי, זולאי, קט"ו), מבחן, מסמך, פזמון פענח, שוויון, ועוד.

היצירה הפייטנית, שאדמת מטעה היתה בארץ ישראל, עברה לבבל והתפשטה בכל תפוצות ישראל במשך ימי הבינים עד המאה השש עשרה. בידוע שבספרד, מקום פריחתם של גאוני השירה העברית, קבלה צורה זו צביון אמנותי מיוחד, על כל חוקי תורת המשקל והמקצב, ויש שכבלי החוקים האלה גרמו לכיבוש רוח היצירה ולמיעוט דמותה. מאידך, הפיוט האשכנזי שלא נכנע למרותם של חוקים אלה עלה לפעמים, מבחינה שירית והשתפכות הנפש, על פיוטי הספרדים הכבולים במסורת של סלסול הצורה וההידור החיצוני, שרק גאוני היצירה של “תור הזהב” הצליחו להתגבר עליה ולשלוט בה.

תקופת המעבר    🔗

עם חתום “תור הזהב” בספרות העברית בספרד דללו מעיני היצירה העברית המקורית. חכמי ישראל היו שקועים ראשם ורובם בוויכוחים בין תלמידי הרמב“ם ובין החולקים עליהם, או בין בעלי הקבלה ומתנגדיהם. בספרות השירה היתה עדיין המסורת הספרדית–ערבית, “מושלת בכפה”. המשוררים והפייטנים המשיכו ללכת במסלול הכבוש של מסורת זו, ורובם היו חרזנים מחקים ו־”נמושות“, שהעיקר אצלם היה ייפוי הצורה החיצונית – הזהירות במשקל הקלאסי–ספרדי. הפרוזה של מחקר ומדע היתה טבועה בחותמו של הסגנון המסורבל של התיבונים, ואילו בספרות הרבנית שלטה⁴⁰⁴ תערובת של סגנון מדרשי מתובל בקטעי פסוקים ומליצות מן התנ”ך ומאמרי חז"ל.

היהדות האיטלקית בימי הבינים פילסה לה נתיב משלה בספרות העברית, ללא זיקה למסורת הספרדית–ערבית. עוד בראשית דרכה, במאה התשיעית לספירה, קמו באיטליה פייטנים כמו שפטיה ובנו אמתי, מחברי הסליחות הראשונות הידועים⁴⁰⁵, וסופרי פרוזה היסטורית–אפית עלומי שם כגון מחבר הספר הידוע “יוסיפון”⁴⁰⁶. לשון הפייטנים והסופרים האלה היתה קלה ושוטפת וקרובה ללשון המקרא. אך לאט לאט חדרה המסורת של המשקל הספרדי לאיטליה, והמשוררים העברים התחילו לכפות את חוקי המשקל הזה על שיריהם.

גם אחרי ששקעה שמשה של השירה העברית בספרד הוסיפו כוכבי הוד של השירה העברית לנצנץ על שמי איטליה. כשבעים שנה אחרי מותו של הרמב"ם, עם תגבורת השכלתנות והדיונים המופשטים בספרד, קם באיטליה משורר בעל דמיון מבריק ויוצר, נפש סוערת ולשון שנונה, עמנואל בן שלמה הצפרוני (עמנואל הרומי). עמנואל נולד בשנת 1265 ומת בשנת 1330. הוא היה בן דורו של החוזה האיטלקי המפורסם דאנטי ובוודאי הכיר את שירתו והושפע ממנו. השפעתו של דאנטי ניכרת ביחוד בספרו של עמנואל “מחברת התופת והעדן”. גם אחרי מות עמנואל לא נסתמו מעינות השירה העברית על אדמת איטליה. בנות השיר העברי המשיכו לצפצף שם, ובין הידועים ביותר הם המשוררים הרופא משה די ריאטי (נולד בשנת 1388 ומת קרוב ל־1460) והרב משה זכות (1625–1697) שחיברו שירים כמתכונתם של שירי עמנואל ודאנטי.

אולם משוררי איטליה, לרבות הגדול שבהם, עמנואל הרומי, לא המריאו עוף בשיריהם לגובהי המרומים של שירת ספרד בימי פריחת וזוהרה. הם היו בבחינת אפיגונים, שהלכו בדרך הכבושה של משוררי ספרד וקבלו עליהם את מרותה של מסורת השירה הספרדית על כל חוקי משקליה וחרוזיה.

הראשון בין משוררי איטליה שפרץ את הגדר וחרג מתוך המסגרת של המסורת הספרדית היה משה חיים לוצאטו (רמח"ל) שנולד בשנת 1707 בפאדובה ומת בארץ ישראל, בעכו, בשנת 1747. לוצאטו דחה גם את המשקל הספרדי, על “יתידות”יו ו“תנועות”יו, וגם פרק מעליו את החרוז המקובל אז. הוא כתב שירים ומחזות בלשון המקרא, אך הוא השתלט על לשון זו, והיא נענתה לו ולצלילי בת שירתו. לשונו היתה קלה ופשוטה, בלי סלסולים וקישוטים. המשקל של שיריו היה חפשי, ובחרוזיו נהג חרות, והשתמש גם בחרוז הלבן. ההוד הקלאסי של סגנון המקרא, הקסם הגנוז ב“חכמת הנסתר” ששגה בה, הקצב והחן של המשפט האיטלקי והיסודות האליגוריים הנהוגים בספרות האיטלקית ההומניסטית בתקופת “התחיה”, נתמזגו ביצירתו למסכת הארמונית שלמה ואחידה. ככה פתח לוצאטו פרק חדש בתולדות הספרות העברית.

המהלך החדש בספרות העברית ובלשונה הוצעד קדימה עם דמדומי השחר של ההשכלה בשמי גרמניה. “השכלה” זו, שמשמעותה פריקת עולה של הסמכות הדתית והמיטפיזית של הכנסיה והמדינה, והציות ל“קול השכל הבריא”⁴⁰⁷ של האדם היחיד, נתפשטה אז באנגליה, צרפת וגרמניה ואורה חדר גם לתוך חומות הגיטו. חומות הגיטו הרוחניות בגרמניה נפתחו ראשונה ו“זמירות” חדשות נשמעו בספרות העברית. נסתלקו מעל הפרק הפולמוסים על עניני תורה ומצוות, החקירות והדיונים בפילוסופיה, דת והזיות מיסטיות; ואת מקומם תפסו הגיונות על היופי והדר הטבע, דברי מדע ומוסר, מחקרים בחכמת הלשון וסגולותיה, העתקות מלשונות אחרות לפי טעם הדור, עיונים במקרא על דרך הפשט ומתוך גישה אסתיטית, והטפה לחינוך בחכמות חיצוניות ובלימודים חילוניים.

את דעותיהם החדשות האלה השמיעו מבשרי ההשכלה, ובראשם משה מנדלסון (1729–1786) ונפתלי הירץ ויזל (1725–1805), מעל דפי העתונות העברית הראשונה שיסדו. השבועון העברי הראשון הופיע בשנת 1750 בברלין, בשם “קהלת מוסר”, ושני גליונות משבועון זה יצאו. הירחון העברי הראשון “המאסף” נוסד בשנת 1784, וממנו יצאו עשרה כרכים, לרבות את “המאסף החדש” שנוסד בשנת 1809 ונמשך עד 1811. הכרך האחרון של “המאסף” הופיע בברסלאו בשנת 1829.

פריקת העול של “הרבנות הנוקשה” כרכה בעקבותיה מרידה נגד לשון הספרות הרבנית, היינו, לשון התלמוד והמדרש. לשון זו נחשבה בעיניהם כז’רגון משובש ומקולקל וכסמל המסורת הרבנית החנוטה. הם העדיפו את לשון המקרא, לשון זו שהוד קדומים ונעורים מרחף עליה וחן של תמימות ופשטות מלפף אותה. ראשוני המשכילים כגון מנדלסון, ויזל ודומיהם שלטו בלשון המקראית והשתמשו בה בטוב טעם. הם אהבו את צחותה של לשון זו, ומליצות המקרא. ויזל כתב גם ספר בשם “הלבנון” או “גן נעול” שבו בחן ובדק את השמות הנרדפים ואת מליצות המקרא וחן הדרן. אולם תלמידיהם סלסלו את הלשון וזלזלו בתוכן, והסגנון העברי הפך בידיהם למשבצת של מליצות שדופות וקטעי פסוקי נטולי טעם. לבסוף השליכו את הלשון העברית אחרי גוום והתחילו להטיף את דעותיהם החפשיות בגרמנית, ורבים מהם התבוללו והתרחקו מן היהדות לגמרי.

אכן עם שקיעת שמשה של ההשכלה העברית בגרמניה נבקע אורה בשמי אירופה המזרחית, ושם קמו ללשון העברית גואלים חדשים ונאמנים. היהדות במזרח אירופה היתה בת שרשים עמוקים ואיתנים בקרקע המסורת. היהודים בארצות פולניה, ליטא ורוסיה ישבו כלואים וצפופים בתוך “תחום המושב”. בישיבותיהם ובבתי מדרשותיהם ישבו ועסקו בתורה שהיתה להם מקור חיים, תעצומות נפש ותנחומים לעתות בצרה. בכל הוויתם היו קשורים לתורה זו, והזוהר של ההשכלה לא הספיק להעים את המאור שבתורה, שעל ברכיו נתחנכו. הלשון העברית לא שימשה למשכילים האלה רק כלי שרת להטיף בה לבני בריתם “מורדי האור” ו“יושבי חשך וצלמות”, דעות של חופש בדת ובמסורת אבות, כשם ששימשה לתלמידי מנדלסון וּויזל בגרמניה. למטיפי ההשכלה במזרח אירופה היתה הלשון העברית עצם מעצמם ובשר מבשרם, ובה היו דבוקים בכל נימי נפשם. בה נתבטאו סבלותיהם ושמחותיהם, שאיפותיהם ותקוותיהם, ובה ראו את הסמל לנצחיות של עם ישראל ולתחיתו.

ברם גם בין סופרי ההשכלה במזרח אירופה רבו ה“מליצים” שסלסלו את הלשון “השרידה היחידה” ושיבצו את סגנונם בקטעי פסוקים מקראיים, אבל קמו ביניהם גם אומני סגנון ובעלי שאר רוח, אשר חידשו את נעורי השפה והחזירו את עטרתה ליושנה. אמני הפרוזה הסיפורית, כאברהם מאפו (1808–1867) ופרץ סמולנסקין (1842–1885), וגדולי משוררי ההשכלה, כגון: אד“ם (אברהם דוב מיכאלישקר 1794–1879) ובנו מיכ”ל (מיכה יוסף לבנסון, 1828–1852), וביחוד הארי של התקופה יהודה ליב גורדון (יל"ג, 1831–1895) נפחו בלשון המקרא נשמת רוח חיים חדשים והשיבו לה את עוזה ורעננותה כבימי עלומיה.

עם התמוטטות חומות הגיטו הרוחנית בתקופת ה“השכלה” ניטשטשו התחומים שהבדילו בין עם ישראל ותרבותו ובין אומות העולם ותרבותן. עם ישראל נסחף לתוך הזרם העולמי–התרבותי. הוא פשט צורתו הדתית ולבש צורה חילונית. פני הספרות העברית נשתנו, וגם צביון הלשון העברית נשתנה. השפה העברית נכנסה לתוך תקופה חדשה – תקופה של חידוש נעורים והסתגלות לצרכי הזמן החדש.

אכן, על כרחנו עלינו להודות שכבלי הלשון המקראית שהטילו על עצמם סופרי ההשכלה הביאו, במידה מרובה, לידי דיכוי הרגש ולצמצום הדמיון ביצירותיהם. המאמץ להתכנס לתוך “מיטת סדום” של לשון המקרא לא יימלט מהיותו גורם לקיצוץ כנפי היצירה ולמיעוט הדמות האמנותית. גם התקדמותה והתרחבותה של הלשון העברית נתעכבו על ידי כך בתקופה זו. רק משהותרו כבלי הלשון נבקע שחרה של תקופת־זהב חדשה בספרות העברית וגם בלשון העברית – תקופת מנדלי וביאליק.

 

פרק יא' דרכי הסתגלות הלשון לצורכי הזמן החדש    🔗

לשון חיה עומדת על שינויים    🔗

כלל גדול הוא: אין לשון חיה עומדת בעינה, אלא הולכת היא ומשתנה ומסתגלת לצרכי הזמן והמקום. פושטת היא צורה ולובשת צורה. חוקי שינוי וגידול חלים ופועלים עליה מתחת לסף ההכרה. צלילים, מלים, וניבים נובלים וכומשים בה, ואחרים צצים ועולים במקומם. לשון הקופאת על שמריה, כביכול, ואינה סוטה מן המקובל והכשר בעיני המדקדקים ומשגיחי הכשרות שבלשון, הריהי בכלל הלשונות המתות או ה“למדניות”, שאין להן תקומה ותחיה. אין מת קם לתחיה בעולם הזה לפני ימות המשיח, והוא הדין בלשון מתה. הלשון העברית “קמה לתחיה” מפני טעם פשוט, והוא, שמעולם לא היתה בבחינת שפה מתה. מעולם לא עברה עליה תקופה של קפאון ועקרות גמורה, ומעולם לא פסקה מרקום את רקמת חייה גם בכתב וגם בדבור־פה, בדרך ישרה או עקיפה. ועוד נחזור לטפל בנושא זה בפרק הבא.

תרומת ההשכלה להתפתחות הלשון    🔗

כבר עמדנו על השינויים והגילגולים השונים שעברו על הלשון העברית לתקופותיה השונות בדרכי הסתגלותה לצרכי הזמן בעבר. כאן יש צורך, בעיקר, לגלול מעל תקופת ההשכלה את העלילה שנוהגים לטפול עליה, ביחס ללשון העברית, היינו, שזו היתה תקופה של חיקוי, של שברי פסוקים ומליצות נבובות, ללא כל חיוניות וללא שום כח יצירה וחידושי לשון. ידועות הן ההלצות על המליצות והתרגומים המסורבלים של תקופה זו, כגון המונחים נותן זמירות בלילה (זמיר), מגיד לאדם מה שחו (תוכי), מושל בגאות הים (אדמירל) וכיוצא באלה. האשמות אלה צדקו רק במקצת, אולם נוטים אנו לשכוח את תרומתה העצומה של תקופה זו לתחית לשוננו בזמן הזה.

ראשית כל, ההשכלה הפנתה את לב סופריה לבעיות הזמן ולנושאים ספרותיים מחיי הסביבה וההווה, והמריצה אותם באופן זה לסטות מן השיגרה של הלשון והסגנון הרבניים והפרשניים שהיו להם אז מהלכים בספרות. סופרי ההשכלה נאלצו לפלס להם נתיבות חדשות בלשון וליצור מלים ומונחים למושגים חילוניים שלא נזקקו להם הסופרים שקדמו להם.

שנית, ההשכלה הסבה את דעתנו לכוחות היצירה והפריון הגנוזים בלשון המקרא. הם צללו לתוך נבכי הלשון המקראית ודלו משם פניני־ביטוי וזכרי לשון שעדיין אנו ניזונים ונהנים מהם גם בימינו. בקיאותם ושליטתם במכמני לשון המקרא עמדו להם לסגל אותם לתנאי הזמן החדש במדה מפליאה, אף כי נכשלו לפרקים בסלסולים מופרזים ובביטויי סחור־סחור מגוחכים, לפי טעמנו בזמן הזה. כשהציעה “חברת־השכלה” לקלמן שולמן לתרגם את הספר “דברי ימי עולם” לוֶבר בלשון הרבנים מפני שהיא מובנת יותר לבחורי־הישיבה, ראה שולמן בהצעה זו כעין פגיעה בכבודו ובכבוד הלשון העברית, שאין לכלול בה, לפי דעתו, את לשון הרבנים. הוא דחה את ההצעה והשיב: “והנה ראיתי, כי שועי החברה חפצים, כי יכתב הספר הזה בלשון הרבנים, ובאמת דרך ישרה היא להרחיב בזה את לשוננו ולהיות כל הכתוב בה מובנים לכל המון הקוראים…; אך אודיע נא בזה – וגם בזה לא אתחשב למתהלל – כי יש לאל ידי לברוא ניב שפתיים בשפת עבר ולהלביש כל ענין במחלצות עבריות, עד כי לא אהיה אנוס להעזר בלשון הרבנים”⁴⁰⁸. הרי שלשון הרבנים, לדעתו, אינה עברית.

שלישית, לא צדקו הטוענים כי סופרי ההשכלה לא חרגו ממסגרת המקרא ולא ניסו לחדש מלים ומונחים. יש לזקוף על חשבון תקופת ההשכלה כמה חידושי מלים וניבים שנעשו לנכסי צאן־ברזל של הלשון העברית החדשה, כגון: אנוכיות, ביקורת (במובן הספרותי), הכרה (במובן הפילוסופי), ימי־הבינים, כתובת (אדריסה), מסלת־ברזל, נקודת־ראות, התפתחות (במובן של השתלמות הדרגתית ואטית), תפוח־אדמה, מכונה (במובן הלועזי machine)⁴⁰⁹ וגם חשמל (במובן המקובל בימינו)⁴¹⁰.

כללו של דבר, לא הרי לשונה וסגנונה של תקופת ההשכלה כהרי הלשון והסגנון של תקופת מנדלי וביאליק הן לדיוק ולבהירות, הן לחן וליופי, והן לגמישות ולעוז הביטוי. הסיגנון הסינתטי שיצר מנדלי, ושאחריו החרו־החזיקו גאוני הספרות החדשה, שאוב הוא מן המקורות של שפת כל הדורות מימות המקרא ועד ימינו⁴¹¹. אולם ברור הוא כי תקופת ההשכלה היא שהכשירה את הקרקע לתור הזהב בספרותנו ובהתפתחות לשוננו, שכמוהו לא היה לנו מזמן חתימת כתבי הקודש.

תחית הלשון בדיבור    🔗

ברם גם לשון תקופת ההשכלה וגם לשון תקופת מנדלי וסיעתו לא היו מסוגלות לשמש כלשון הדבור בחיים היומיומיים. משנצנץ במוחם של אליעזר בן־יהודה ואנשי שלומו הרעיון להחיות את הלשון העברית בדבור־פה, ביחוד בארץ־ישראל, נתקלו מיד בבעיה של חוסר מלים ומונחים כדי לספק את הצרכים של הזמן החדש. אז ישבו על המדוכה והתחילו לחפש דרכים כיצד להרחיב את הלשון ולהתאימה לצרכים החדשים, ומספר גדול של מלים ומונחים התחיל מבצבץ ועולה, חדשים לבקרים. עם התפתחות הישוב, וביחוד עם יסוד המדינה, התגברה התנועה של חידושי מלים. הרבה מן החידושים נקלטו בלשון ואחרים נפלטו ונשתכחו. במשך שלושים השנים האחרונות נוצרו למעלה מתשעת אלפים מלים ומונחים, שקנו להם שביתה בלשון והמספר הולך ומתרבה מדי יום ביומו.

מהי התבנית שעל פיה נוצרות ונגזרות מלים חדשות בנות קיימא? מהם המקורות העיקריים לחידושים אלה? האם נהוג מנהג הפקרות בחידושים אלה, כפי שקובלים הפוריסטים, או יסודם בחוקים טבעיים המשותפים לכל לשונות בני אדם?

השפעת לשונות זרות    🔗

כשנסקור ונבדוק את חידושי הלשון העברית בזמן האחרון נמצא כמה עקרונות מסוימים מונחים ביסודם. עקרונות אלה לא נתחדשו בימינו. עקבותיהם ניכרים בכל תקופות הלשון, ויש מהם המשותפים גם ללשונות אחרות. עקרונות אלה מהווים את היסוד של יציבות, את הלוז שבשידרת הלשון ההולכת ומשתנית בדרכי הסתגלותה לצרכי הזמן והחיים.

1. שאילת מלים ועברותן. השפעת לשונות זרות ניכרת בכל לשון ולשון והלשון העברית בכלל זה. עוד מתחילת ברייתו, בתקופת המקרא, לא היה עם ישראל “עם לבדד ישכון”, והרינו מוצאים בלשון המקרא מלים וניבים שחדרו לתוכה מלשונות אחרות, כגון: אכדית, מצרית, פרסית, יוונית, ובעיקר ארמית, כפי שהוטעם למעלה⁴¹². בתקופת התלמוד ואחריה נוספה השפעת הלשונות של האומות שבהן בא עם ישראל במגע, כגון: רומאית, יוונית, וערבית, גם השפה העברית החדישה אינה יוצאת מכלל זה.

הרבה מן החידושים בלשון העברית החדישה הם בעיקר מלים ומונחים שאולים מן הלשונות האירופיות, ובמיוחד מאידיש – שפת־האם של רוב תושבי מדינת ישראל ודוברי עברית בימינו. מובן מאליו שגם הלשון הערבית החדשה, הקרובה קירבת משפחה ומקום ללשון העברית המדוברת בארץ־ישראל, הטביעה את חותמה על הלשון. מלים אלה עברו דרך כור ההיתוך של הלשון העברית, נתמזגו בה ונתעברתו.

דוגמות של חידושי־לשון מסוג זה הן: אורגאני־ארגון־ארגן, טליפון־טלפן, טֶלגרף־טִלגרף, טכניקה–טכני (“המאמר הוא טכני יותר מדי”), תהלך דומה לזה שכיח בכל הלשונות החיות. כשהכניסו, למשל, לתוך הלשון האנגלית את השם העברי יובל (jubilee) ורצו לגזור ממנו פועל הוסיפו לו את הסיומת הטיפוסית לפועל אנגלי (ate), והפכו את השם לפועל (jubilate). הצורות האנגלית (sabbatical, paschal) השתלשלו גם כן משמות עבריים בתוספת כינויי תואר אנגליים. כיוצא בדרך זו הסתעפו במשנית צורות הפעלים זווג, הכריז, נתאכסן מן השמות זוג, כרוז, אכסניה שיסודם ביוונית.

רבה גם כן, בשפת הדיבור, השפעתה של הלשון הרוסית, שפתם הראשונה או השניה של חלוצי העליה השניה והשלישית על שפת הדיבור בארץ. השפעה זו בולטת בסיומת צ’יק, המשמשת ציון להקטנה, כגון קטנצ’יק (קטנטן), בנצ’יק (בן קטן), וגם בסיומת ניק המציינת השתייכות לסוג אנשים מסוים, למקום מיוחד, או לאגודה ידועה, כגון קיבוצניק, מפמניק ועוד. סיומת זו השתלבה ונתמזגה במלה העברית שמוצאה הזר נשכח, והמלה הממוזגת מקבלת כינויים עבריים לסימן הנקבה והרבים, כגון: קיבוצניקית, קיבוצניקים, קיבוצניקיות (השוה באנגלית beatnik–beatniks). בדומה לזה נוהגים להוסיף סימן תואר עברי לצורת התואר האנגלית, כגון: כימיה פיזיקאלית, מנטאליות פרימיטיבית, וכדומה.

מכיוון שהלשון הערבית היתה עד ימי מלחמת השחרור לשון הרוב בארץ וגם מפני שלשון זו היא הקרובה ביותר, מבין השפות החיות בזמננו, ללשון העברית, לא ייפלא שהשפיעה לשון זו במידה מרובה על הלשון העברית. השפעה זו נתגברה ביחוד בימי מלחמת השחרור, לא רק בשפת הדבור העממית אלא גם בספרות הצעירה. הסופרים הצעירים כגון ס. יזהר, מוסינזון, שמיר, ביחוד בספורי המלחמה שלהם, שבהם רצו לצייר את ההווי על מטבעות לשון המיוחדות לו ועל שיחת אנשי הפלמ"ח, הרבו להשתמש במלים וניבים של הערבית המדוברת. בין המלים והניבים שחדרו ללשון בזמן האחרון אפשר למנות את אלה: אדיב, מוז, מחסן, נדיר, סבון (מלאטינית sapo או היונית sapon), רציני, מבסוט, (יפה, שמח), צ’יזבאט (בדיה), יא חביבי, יא בא (הוי אבא) כהבעה של התפעלות או צער, זיפת (זפת, מלת גנאי), כיף (בלוי שעה בנעימים), כגון: “עשינו כיף”. המלה האחרונה היא, אולי, ממוצא טורקי.

מלים אחדות מאלה נתעברתו עד כדי כך שנהוגות הן גם כן בנטיות לפי הדקדוק העברי. ביטויים כגון אלה שכיחים הם בפי הישראלים: “הוא מספר צ’יזבאטים” או “צ’יזבאטנו כל הלילה”, “המחזה או הנאום היה זיפתי”, “אני מבסוטה חלס” (אני שמחה מאוד, שלומי מצוין), “התכיף לי ללכת לקולנוע” (נתעורר בי החשק).

כבר הדגשנו למעלה (פרק י') שהשפעת הלשן הערבית קטנה היא מאד בערך להשפעתה של הלשון הארמית, למרות היותן שתיהן אחיות ללשון העברית ולמרות המגע של ישראל עם עמי ערב לעתים שונות. הלשון הארמית הטביעה חותם ניכר על הלשון העברית ואלפי מלים ארמיות חדרו לתוך הלשון העברית ונתמזגו בה, ואילו הלשון הערבית תרמה ללשון העברית המקובלת מספר קטן מאד של מלים (אולי כחמשים) בערך. גם לא כל המונחים שיצרו התיבונים בתרגומיהם קנו להם שביתה בלשון. אחדים מהם נדחו ונשכחו. הסיבה העיקרית לכך היא שהספרות שנכתבה בערבית היתה ספרות של יוצרים יחידים: חוקרים והוגי דעות, ששמותיהם היו ידועים, ושרמת השכלתם היתה גבוהה מזו של כלל האומה; ואילו בלשון הארמית נכתבו יצירות אלמוניות בשביל כלל ישראל ושחותם כלל האומה היה טבוע בה. בלשון הארמית נכתבו כמה פרקים מכתבי הקודש וחלק גדול של ספרות התלמוד, המדרש והתפלות. אולי גרמה להשפעה העצומה של הארמית על העברית גם המסורת שמוצא האבות הוא ארמי. ידוע כי חכמינו ז“ל רחשו, בדרך כלל, חיבה ללשון הארמית. לפי דברי רב “אדם הראשון בלשון ארמי סיפר”⁴¹³, הרי שקדמה הלשון הארמית ללשון העברית. ולפי דברי רב חנינה “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבבל אלא מפני שקרוב לשונה ללשון תורה”⁴¹⁴.

הלשון שרישומה ניכר ביותר בלשון העברית החדשה בארץ היא, כידוע, שפת אידיש, לרבות יסודותיה הגרמניים, שעל ברכיה גדלו ונתחנכו רוב עולי הארץ בימינו. לשון זו הטביעה את חותמה ביחוד על שפת הדבור בארץ, הן מפאת אוצרה המילולי והן מפאת סגנונה. נזכיר כאן רק דוגמות אחדות, כגון: “הוא מנדנד (נודיעט) לי על הנשמה”⁴¹⁵, שפריץ, משפריץ, שוויץ, משוויץ, עפעס ועוד כהנה וכהנה⁴¹⁶. ידוע הוא במיוחד המונח קומזיץ, שכבר נתערה ונתאזרח בלשון. מוצאו הוא, כידוע, מימות השומרים הראשונים ששמרו בלילות על שדות ישראל, וכאשר נפגשו בלילות־שומרים אלה, הזמינו איש את חברו לשבת קצת (קום זיץ) ולהתבדר מתוך שיחה ושירה על שאיפותיהם, אכזבותיהם, כיסופיהם ותקוותיהם. ביטוי זה נתגלגל ונשתלשל בקרב הימים עד שבא לסמל פגישה חגיגית או טוזיג, ויש שכבר בנו ממנו פועל ונטו אותו לפי תבנית הפעלים, היינו, קומזיצנו (היה לנו קומזיץ), ועוד.

אולם לא רק בלשון הדיבור ועגה ניכרת השפעת האידיש אלא גם בשפת הספר. כידוע, השכיל ביאליק לעברת, הן מבחינה דקדוקית והן מבחינה אידיאומאטית, את המלה האידישית או הגרמאנית שנארער בביטוי המפורסם “וכאשר שנוררתם תשנוררו” (בסוף הפואימה “בעיר ההרגה”). גם מנדלי בנה את הפועל מבעבע (“ספר הקבצנים”) על יסוד השורש בעבען באידיש, במובן של “פטפוט סרק”. הביטוי “כוי פרח באויר והטיל ביצה” בספור “מסעות בנימין השלישי”, הוא, כידוע, נטול מן האידיש, אבל בלשון זו משתמשים במלת “קוה” שמנדלי תרגמה לא פרה אלא דווקא כוי מפני דמיון הצלצול.

בימי השלטון הבריטי המנדטורי, וביחוד בעקבות שירות בני הארץ בצבא האנגלי בימי מלחמת העולם השניה, הוכנסה גם השפעת הלשון האנגלית על הלשון העברית בארץ. אם משהו מתקלקל או חלה איזו תקלה מציינים את זה כפנצ’ר (puncture), כגון “לא יכולתי לבקר אותך כי קרה איזה פנצ’ר בביתי”. בחור בעל שער אדום הוא ג’ינג’י (ג’ינג’ר באנגלית). הרבה מלים הובאו מאנגליה וביחוד מאמריקה יחד עם החפצים המסומלים על ידן, כגון: סוודר, ג’יפ, ניילון, טראקטור, וויסקי, סנדוויץ, באטריה, ועוד. אפשר להבחין גם את השפעת האידיומים האנגלים והאמריקאים על שפת הדבור, כגון: “הבחורה מפלרטטת אתו”, “שוק שחור”, “הצטלבות דרכים”, וכיוצא באלה.

כדאי להדגיש, אגב אורחא, שבמלים השאולות נוהגים לשנות את הצורה הדקדוקית שלהן בהתאם לדקדוק של הלשון השואלת, כפי שראינו כאן, ואילו צורתן העיקרית הפוניטית משתמרת, בדרך כלל. לפיכך אין הפ' במלת טלפן מקבלת דגש, בדרך כלל, אחרי השווא הנח, כדרוש לפי תבנית הפוניטיקה העברית, כדי שלא לטשטש זהותה של מלה זו עם מקורה telephone. להיפך, במלה מבלף (bluffer, bluffing) הנהוגה בדיבור בארץ, נשאר הדגש בב' אחרי שווא נע כדי לשמור על זהותה עם מוצאה האנגלי. כיוצא בזה, מנהלים אנו שיחה טלפונית או פילוסופית (פ' רפויה והטעמה מלעילית) בניגוד לחוקי הפוניטיקה (פ' רפויה והטעמה בהברה השלישית שלפני האחרונה) העברית⁴¹⁷.

2. שאילה של תרגום (loan translation). טיבו של עקרון זה ותפקידו בהתפתחות הלשון כבר נתבארו למעלה⁴¹⁸. בימי הבינים נתחדשו כמה מלים ומונחים על־פי עיקרון זה, וגם בימינו הוא משמש מקור ליצירת מלים ומונחים חדשים. לדוגמה, המלה האנגלית convince שמוצאה מלאטינית convincere במובן של הכניע – קיבלה בימינו כוונה חדשה, היינו, הוכיח צדקת איזה דבר או אמיתותו על ידי ראיות, הסברות או השפעה שברגש. כשהורגש הצורך להכניס אל תוך הלשון העברית את המושג האחרון הזה ניתרגמה המלה convince לעברית לפי כוונתה העיקרית. התרגום המתאים היה צריך, לפיכך, להיות הכניע. אולם כדי להימנע מדו־משמעיות הוחלפה צורת ההפעיל (הכניע) לצורת השפעל (שכנע), אחותה באכדית ובאוגאריתית, ובמדה מוגבלת גם בארמית. מטעם זה נתחדשו על אותו המשקל הצורות שחזר (reconstructed), ליד החזיר, שיקם (rehabilitated) ליד הקים, וכיוצא באלה.

לאותו הסוג שייכים כמה וכמה ניבים וביטויים בלשון הדיבור בארץ, שבעיקרם הם תרגומים מלשונות זרות. רבה היא בשטח זה השפעת הלשונות אנגלית ואידיש או גרמנית, שדוברי עברית בימינו מצויים אצלן במיוחד, כגון: היום עבדתי כמו כלום (אנגלית־אמריקאית), עשינו שמח (אנגלית make merry, או אידיש: געמאכט פרעהליך); הוא עושה לי את המות (מאידיש: ער מאכט מיר דעם טוידט)⁴¹⁹.

גם הספרות הקלאסית שלנו לא ניקתה מביטויים מתורגמים. ביאליק משתמש, בהשפעת האידיש, בביטויים חמוצי צלם (זויערע פנימיער, “שור אבוס”), קבצן רמה (ווערעמדיגער קבצן, “תקות עני”), קערת רקיע (א טעלערעל פון הימעל, “אניה”). גם בביטוי לא אריתי יערות דבש (“על סף בית המדרש”) אפשר לראות את השפעת האידיש (לעקין האניג), אף על פי שמקורו במקרא (שמואל א', י"ד), וביאליק קיים בביטוי זה מצות “השבת אבדה”.

בשנים האחרונות נתגברה השפעת הלשון האנגלית על העברית, ביחוד בשטח העתונות, הן בחדשות והן במאמרים הפובליציסטיים. מספר ניכר של מלים וניבים חדרו לתוך לשון העתונות, שאת עקבותיהם יש למצוא, כנראה, רק בשפה האנגלית כגון: אתגר (שם ופועל), להציב אתגר (pose a challenge), אתנע (motive), גיבוי (backing), גם־כן “לתת גיבוי”, ישם – ישום (apply, application), משאב (resource), מחדל (omission), עתה – עתוי (time (v.)—timing), תדלק (refuel), תרשים – תרשם (שם ופועל outline), תמריץ (incentive), סוחט דמעות (tear jerker), מקפיא דם (blood–curdler), לאוורר דעות (לברר דעות), לגשר פער, שרף את הגשרים מאחוריו, וכדומה.

יש כמה גורמים להשפעה זו: א) מקומה המרכזי וחשיבותה המדינית של ארצות־הברית, ביחוד לרגלי ישיבות האו“ם המתקיימות שם; ב) ההשתתפות הישראלית של סופרים וכתּבים השואבים את ידיעותיהם ממקורות סוכנויות אמריקניות ובריטיות, המושפעים ביחוד מן הספרות האמריקנית ולשונה, ושספגו את דרכי ההתבטאות והדימויים של לשון זו, על כל מלותיה וניביה; ג) האופנה המתפשטת בין המדינאים הישראליים הצעירים לנקוט מטבעות לשון שתוכם רצוף סממנים לשוניים אנגליים; ד) המספר המתרבה והולך של סטודנטים ישראליים, הבאים לארה”ב לשם התמחות והחוזרים ארצה חדורי הגינונים האמריקניים והפראזיאולוגיה האמריקנית.

כדאי להטעים כאן, בדרך אגב, שדרכן של מלים שנוצרו מתוך שאילה של תרגום להיקלט בלשון ולהתאחז בה, ויש במלים מסוג זה כדי להעשיר את הלשון ולהרחיבה. מה שאין כך בביטויים שיסודם בשאילה של תרגום. הללו דרכם לקלקל את הלשון ולפגום את עצמותה. חייהם בלשון הם חיי שעה, וקיומם הוא קיקיוני, פרט למקצת יוצאים מכלל זה. חוש הלשון הבריא דוחה ופולט אותם, בדרך כלל.

לדוגמה, בימי הבינים נכנסו לתוך הלשון העברית כמה מלים שנוצרו לפי עיקרון זה, כגון: גדר (דפיניציה, תרגום המלה בערבית חד), תנועה (תרגום חרכה בערבית), וכיוצא באלה. מלים אלה קנו להן אחיזה בלשון, ואין להן תמורה. מאידך, הניבים והביטויים שיסודם בשאילת תרגום נתבטלו ונשתכחו.

כראיה לדבר תשמש העובדה, שכמה מן הביטויים מסוג זה שנוצרו בתקופת ימי הבינים, וששימושם היה שכיח גם ביצירות של המעולים שבסופרים של התקופה ההיא⁴²⁰, לא קנו להם שביתה בלשון. בימינו אין להם זכר. הלשון דחתה אותם. יש לקוות שכגורל ביטויים אלה בימי הבינים יהיה גם גורלן של “זמורות זר” מאותו הסוג גם בימינו, וכבולעם כך פולטם.

יצירות אורגאניות וטבעיות    🔗

1. אטימולוגיה המונית, או הרחבה שבהיקש. בכמה צורות גזורות יש שהמוני הדוברים אינם מבחינים בשורש המלה והם יוצרים מלים חדשות, על יסוד ההיקש או אטימולוגיה מוטעית. על יסוד זה נוצרו, למשל, באנגלית הצורות המוטעות witticism בהיקש ל־criticism, normalcy בהיקש ל־democracy, וכדומה להן. העובדה האטימולוגית שה־c במלים criticism ו־democracy מייצגת את האות t המקורית נתעלמה מהמוני הדוברים, והם ראו במלים אלה, בטעות כמובן, את cism ו־cy כסיומות לשורש המלים, והוסיפו אותן למלים witty ו־normal.

תהליך כגון זה מצוי כבר בעברית משנית, ואולי גם בעברית מקראית. את הצורה המקראית ימול (נפעל מן מול) הקישה האטימולוגיה ההמונית לצורה יפול (קל מן נפל) ולפיכך נגזרה בטעות הצורה ונמלתם (בר' י“ז, י”א) על משקל נפלתם. על יסוד זה אפשר לבאר גם את הצורה מגן (שם י"ד, כ') כפיעל מן מגן (שם, ששרשו הוא גנן), במובן שלילי (שבר את המגן, הכניע), כדוגמת הפעלים סקל, דשן וכיוצא באלה⁴²¹. הדוגמות במשנה מרובות הן, בשמות תחלה, תרומה, תרועה, שבכולן הת' הוא אות תחלית נוספת (פרפיקס). אולם האטימולוגיה ההמונית לא הבחינה בין צורות אלה ובין הצורות הדומות להן כגון: כתיבה, גדולה, שבהן האות התחילית היא שרשית ולפיכך נגזרו במשנית הפעלים החדשים התחיל, תרם, התריע.

תופעה זו שכיחה בעברית החדישה כיסוד לחידושי מלים, ומלים חדשות נגזרות בדרך זו חדשות לבקרים. מן השם תנועה (משורש נוע), שנתחדש בימי הבינים בפיסיקה ובדקדוק בהשפעת הלשון העברית, נגזרו בזמן האחרון הפועל התניע (הביא לידי תנועה או בטא בתנועות) והשמות מתנע (starter of a motor), על משקל מפתח, ואתנע (motive) על משקל אזרח. על יסוד זה נבנו גם הפעלים מינח (קבע מונחים), תיעש (פיתח תעשיה), מיכן (צייד במכונות), תמצת (ערך תמצית), תרבת (הפיץ תרבות), וכיוצא באלה. לאותו הסוג שייכת גם כן צורה כמו עברת (פיעל) (הפך לעברית) שבה נתמזגה הסיומת ת' עם שורש המלה, הוראה מתוכנתת (programed teaching) מן השם תכנית.

חותם עיקרון זה ניכר גם בשימוש של צורות אלה הנפוץ בין דוברי עברית בארץ: אותכם (במקום אתכם, על פי ההיקש של אותי, אותך, וכו'), אליכם, אליהם (בא' צרויה) במקום אֲליכם, אֲליהם (בהשפעת אלי, אליו, וכו'), ואולי גם כדי להבחין בינה ובין הצורה עליכם. לפי מבטא זה אפשר להבחין בדיבור בין “אני דברתי אליכם” ו“אני דברתי עליכם”, הואיל ואין מבחינים במבטא בין “א” ובין “ע”. כדומה רווח גם־כן השימוש בצורות “בשביליהם”, “אצליהם” (במקום “בשבילם”, “אצלם”, על משקל אליהם, ביניהם ועוד). לאותו הסוג יש לשייך גם את המבטא המלעילי בקיומה של התנועה בהברה הראשונה בצורת כתבתם־ן וכדומה, בהשפעת כתבתי, כתבת וכו', וגם ביטול ההיגוי⁴²² “וּ” של וו החיבור לפני אותיות שוואיות ואותיות השפתים בומ"ף.

2. שמות גזורים מבניני הפועל. יש חידושי מלים המבצבצים ויוצאים מתוך שרשי הלשון עצמה כשצרכי השעה גורמים לכך. מכל בנין ובנין בפועל העברי (פרט לפוּעל והפעל) יש לגזור שמות פעולה, כגון: כתיבה מן הקל, קבּול וקבּלה מן הפיעל, הבדל והבדלה מן ההפעיל, וכיוצא באלה⁴²³. צורות אלה נדירות הן בעברית מקראית, ואילו במשנה רווחות רק צורות השמות הגזורות מבנין קל, ומעט הוא מספר הצורות הגזורות מבניני פיעל והפעיל. ברם בעברית ביניימית שכיחותן רבה, אולם בעברית החדישה נהוג לגזור שמות פעולה אלה בכל שעת הצורך. כשישנה צורה אחת של בנינים אלה ומורגש הצורך במונח שיש בו משום גיוון קצת של כוונת צורה זו, מיד מספקים את הצורך על ידי יצירת הצורה השניה. לדוגמה, הצורה בקשה שכיחה היא במשנית ונמצאת גם כן במקראית. כשהורגש בזמננו הצורך במונח למושג של דרישה לסחורה מסוימת, נתקבלה הצורה בת־הזוג של בקשה היינו ביקוש. הואיל ובשטח השיווק יש צורך גם במונח למושג של הצעת סחורה למכירה, נתקבלה המלה היצע, בת־הזוג של המלה הצעה, שכבר יש לה מובן אחר⁴²⁴. ככה נגזרו ג"כ הצורות הספק (יכולת או כוח עבודה) ליד הספקה (המצאת מצרכים שונים, חידוש ביניימי), הסכם (שיתוף דעות) ליד הסכמה (שוויון או התאמה בדעות, המלצה, חידוש ביניימי), וכדומה.

יש שמשתמשים בגיווון פוניטי לשם גיוון בכוונה, כגון: אבחנה (דיאגנוזה) ליד הבחנה (הבדלה בין דבר לדבר, חידוש ביניימי), אכזבה (מפח־נפש) ליד הכזבה (הכחשה, חידוש תיבוני), אספקה (מצרכים שסופקו) ליד הספקה וכיוצא באלה. ככה יוצאים, למשל, השימושים האלה: זהו מוסד להספקת סמי רפואה. הוא הביא את האספקה הרפואית. ההספק של הפועל הזה רב הוא.

3. מזיגות או צירופי מלים. אהבת הקיצור והקימוץ היא שגרמה, כנראה, ליצירות מסוג זה, שבו מתמזגות שתי מלים למלה אחת בת כוונה יחידה. דוגמה לכך באנגלית הן המלים brunch, chortle, electrocute, smog, שנוצרו על יסוד הצירופים chuckle–snort, electric–execute, smoke–fog, breakfast–lunch. בעברית נוצר מספר גדול של שמות מתוך מזיגה כזו, כגון: זרקור (פנס זורק אור למרחקים), מדחום (מודד חם), קולנוע, תפוז, תפוד (תפוח אדמה), רמזור, כדורגל, ועוד. יש שתרכובת מילולית כזו נחשבת כשורש עצמאי וכבנין־אב לפעלים ושמות חדשים. לדוגמה, מן התרכובת מצב רוח נוצרה צורת הפועל מצוברח (מי שרוחו רעה עליו) וגם צורת הבנין התפעל הצטברח⁴²⁵. מן הצירוף דו"ח (ר"ת: דין וחשבון) מסתעף הפועל דווח (מסר דו"ח), שם הפעולה דווּח, ושם התואר דוַּח.

חידוש מענין שהוכנס לתוך הלשון העברית בזמן האחרון הוא השורש עדכן (מן הביטוי עד כאן). מה שהוא חדיש, לפי האופנה האחרונה, או לפי הנתונים של השעה האחרונה נקרא עדכני, בסיומת הי' לסימון שם התואר, כגון: חשבון עדכני, ועוד. משם תואר זה נוצר הפועל עדכן, כגון: הוא עדכן את המלון (זאת אומרת: סידר את המלון בהתאם לצרכי השעה האחרונה), בן אדם מעודכן (איש שיש לו ידיעות אחרונות בנוגע לאיזה ענין).

4. משקלים מיוחדים. עוד בתקופת המקרא והמשנה היו בעברית, כידוע, משקלים מיוחדים לסימון שמות מסוגים שונים. לדוגמה, המשקל קַטָּל (טבח, נגר), מציין שמות מקצועיים, המשקל קַטֶּלֶת (יבלת, שחפת) מסמן שמות מחלה, והמשקל מַקְטֵל או מקטלה, (מסמר, מפתח) משמש לציון מכשירים וכלים. על פי משקלים אלה הולכים ונוצרים בעברית החדישה שמות למכביר. בסוג השמות המקצועיים נתחדשו שמות כגון: רשם (ריגיסטרטור), פסל (סקולפטור), נווד (נודד, נומד), רמן (זורק רמונים). בסוג שמות מחלות יש לציין את החידושים: קצרת (אסתמה), נזלת (head–cold, catarrh)⁴²⁶, אדמת (measles), צהבת (jaundice), ועוד כהנה. בסוג כלים ומכשירים נמנים חידושי שמות כגון: מברג (screwdriver), מצפן (compass), מפצח, מפצע (כלי לפצח אגוזים), מפלג (דיסטריבוטור במכונית), מצלמה ועוד.

סימנים אחרים לשמות מקצועיים הם הסיומות –ן, –ני, –אי, (–י), הנספחות לשמות של השטחים שבהם פועל בעל המקצוע, כגון: מזרחן (מי שעוסק במדעי המזרח), תעשין (בעל תעשיה), כובען או כובעני (אומן לעשית כובעים), תאותן או תאותני (להוט אחרי סיפוק תאוות), רגשן (נוטה להתרגשות) ורגשני (סנטימנטלי)⁴²⁷; מכונאי (מומחה במכונות), ימאי (מלח), חשמלאי (מומחה בעבודת חשמל), מסאי (כותב מסות), ועוד⁴²⁸.

5. תוספת של אותיות השמוש. מקור פורה ליצירת מלים חדשות הוא הנוהג להשתמש בשורש מקובל כיסוד למבנה שמות חדשים על ידי הוספת אותיות השימוש (האמנתי"ו), כגון: תזמורת, תצרוכת, תקבולת, תקליט, מילון, שעון, משכל (תבונה, מערכת הכשרים השכליים), מברק (טלגרמה) מן ברק, אתנע (מניע, נימוק) מן תנע – תנועה (מן השורש “נוע”), אתגר (קריאה או הזמנה להתמודדות, מן “התגרה מלחמה”, מן השורש “גרה”). יצירות כאלה הנהוגות גם במקרא וגם בספרות המאוחרת צצות ומתרבות ככמהין ופטריות בלשון החדישה.

חידוש מוצלח מאד מסוג זה שהוצע על ידי ביאליק ונתקבל בלשון הם המונחים יצוא ויבוא לאקספורט ואימפורט. דמיון הצורות שבין שני המונחים האלה בלשונות האחרות הוא שהמריץ את ביאליק ליצור מונחים כמתכונתם בעברית. היצירה הצליחה ודחתה כמה וכמה הצעות של מונחים אחרים לתכלית זו. שתי המלים האלה הן, כידוע, ממשקלים שונים. יצוא הוא בעל משקל גבול. הי' היא שרשית והו' נוספת, ואילו בצורה יבוא הי' היא נוספת והו' שרשית, והיא על משקל יקום, משקל יחיד במינו במקרא, וגם בספרות המאוחרת לא נוצר כמותו עד שבא ביאליק וחידשו.

בזמן האחרון הורגש הצורך ליצור צורות מקבילות לתואר המסתיים באנגלית בסיומת able – אוible – ובגרמנית בסיומת bar –. עמלו והמציאו את המשקל פָּעיל, כגון: גמיש, אכיל (ראוי לאכילה), עביר (אפשר לעבור אותו, יער עביר), קריא (נוח לקריאה), שמיע (אפשר לשמוע אותו), שביר (קל להישבר). הסמך ליצירות אלה הוא המשקל פעיל שבמקרא והמשנה המשמש במובן דומה לזה במידה ידועה, כגון: משיח, פקיד, שכיר, שליח. הצד השווה שבין הצורות החדישות ובין שמות התואר שבמקרא ובמשנה הוא היסוד הפאסיבי, והשוני הוא שבאחרונים הנושא הוא פאסיבי מלכתחלה, ואילו אחר־כך הוא משמש בתפקיד אקטיבי. מה שאין כך בצורות החדישות שבהן העצם הוא רק מסוגל לקבל פעולה או להיות במצב מסוים על־ידי קבלת פעולה של איזה כוח חיצוני.

6. גלגול של כוונה. כשמורגש הצורך למצוא ביטוי למושג חדש, ואין מטבעות לשון מוזמנים ומוכנים בלשון לספק צורך זה, יש שמעלה הלשון ממצולות מכמניה ומאוצרות מלותיה הגנוזות מלה ישנה, או מלה שנתישנה ונשתכחה, ושכוונתה אינה ברורה למדי, לתכלית זו. מלה ישנה זו מחדשת נעוריה ומקבלת תוכן חדש ומרענן, כאילו נתגלגלה נשמה חדשה לתוכה.

רוצה אדם בקב שלו, ולפיכך נדחו כמה מלים לועזיות שהיו להם מהלכים בדור שעבר, בספרות ובדבור, כגון: דמונסטרציה, אנרגיה, אינדיפרנטי, ליקבידציה, איניציאטיבה, גאראג', ועוד. את מקום המלים הלועזיות האלה תפסו המלים⁴²⁹ העבריות העתיקות או המפוקפקות בכוונתן: הפגנה (משנית, שמוצאה אינו ברור, והוראתה אולי “צעקה”), מרץ (מצויה בלשון ימי הבינים ומשמעה “מרוצה”, "מהירות)⁴³⁰, אדיש (יסודה בארמית ונמצאת בתלמוד בהוראת “שותק”), חיסול (משורש מקראי “חסל” בהוראת אכילת הארבה או החסיל), יזמה (מבוסס על שורש מקראי מפוקפק, בר' י"א, 6), מוסך (נמצאת פעם אחת במקרא, מל“ב ט”ז, 18, ומפוקפקת גם בקריאתה וגם במשמעותה). על יסוד זה קמו לתחיה כמה מלים עבריות עתיקות וסתומות, כגון: משק (בר' ט"ו, 2, סתומה במוצאה ובכוונתה), מזח (יש' כ"ג, 10, אולי במובן “חגורה” או “אזור”), סרט (במשנה, בכוונת “רצועת עור או אריג”), אגרטל (עזרא א, 9, ממוצא מפוקפק, כלי לנוזלים), חשמל (יחז' א', 4) במשמעותן החדשה. בדומה לזה התרחבה המלה “תרבות”, שמשמעותה במקראית ובמשנית היא “גידול” (במדבר ל"ב, 14, תרבות רעה), השתלשלה במשנית להוראת “אילוף”, או בייות בעלי חיים (“בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין”, ב"ק א, ד; ועוד) ובביניימית לזו של “חינוך בנימוסים” כמקובל בימינו (תלמידי חכמים ראויים להוראה ותרבות יפה, רש“י, הוריות י”ב, ע"א, ועוד). מענין שאחד־העם נמנע, בדרך כלל, מלהשתמש במלה זו והעדיף את המלה הלועזית “קולטורא”.

התרחבות הלשון בדרך זו אינה סגולית ללשון העברית. גם בלשונות הלועזיות אנו מוצאים סגולה זו, של גלגולי כוונה. באנגלית, למשל, היו משתמשים במלה clerk, בימי צ’וסר, במשמעות של מלומד או סופר. בימינו קבלה מלה זו, ביחוד בארה"ב, כוונה של עוזר (בבית מסחר או בחנות).

במשנית ובלשון ימי הבינים היה נהוג השימוש במלה עברית ידועה במשמעותה של מלה לעוזה הדומה לה בצורתה הפוניטית; כגון אור במובן של ערב, מפאת דמיונה למלה הארמית אורתא; גשם בהוראת חומר, משום זהותה עם המלה הערבית ג’שם, וכיוצא באלה. אף בעברית החדשה אנו מוצאים גלגולי כוונה כאלה. מנדלי משתמש במלה התלמודית בולבוסים (שאולה מיוונית, מין בצל) במשמעות תפוחי אדמה משום שבמובן זה נהוגה מלה זו באידיש, בהשפעת הלשון הפולנית. י.י. גורדון הכניס לתוך המלה המקראית מכונה (בסיס) כוונה חדשה בהתאם לזו של המלה הלאטינית machina, או היוונית mechane, הדומה לה בצלצולה, והמלה נתקבלה במובנה החדש. כיוצא בזה השימוש של המלה המשנית מנדנד במשמעות של נוּדיען (אידיש) בעברית ישראלית (מנדנד לי על הנשמה) יסודו בעיקרון זה, והוא הדין במלה המשנית תייר, שכוונתה העיקרית היא מורה דרך, ואילו בעברית החדישה קיבלה מלה זו הוראת אדם המבקר בארץ להנאתו, בהשפעת המלה tourist הדומה לה בצלצולה.

7. הרחבת כוונה שבתחביר. לפני כעשרים שנה ומעלה התקיים ויכוח בלשני בנוגע לשימוש מלת השלילה “לא” בהווה, כגון “אני לא רוצה, אני לא יודע, אתה לא יכול”, וכדומה. במקרא ובמשנה נהוג, כידוע, להשתמש ב“לא” רק בפעלים, היינו, בעבר ובעתיד, ואילו בשמות העצם והתואר ובזמן הווה המלה “אין” משמשת בשלילה, פרט ליוצאים מועטים⁴³¹. בסיכום הויכוח פוסק נ.ה. טורטשינר (טור־סיני), היושב ראש והבורר בויכוח, ששימוש זה “שיבוש גס הוא שאין לו כל יסוד בשום מקור בספרותנו העתיקה”. וטעמו ונימוקו שאין להווה בעברית תכונה של פעל אלא של בינוני. “הבינוני אינו פעל שלם אלא חלק מביטוי מורכב, שרק ביחד הוא משמש כפעל”. אי אפשר, אם כן, לדעתו, להכניס את מלת השלילה “לא” לתוך הפעל עצמו, כלומר, בין הנושא ובין הנשוא, כמו שאנו נוהגים בזמנים עבר ועתיד, מפני שאין דין הווה כדין פעל. אפשר לומר: “לא רוצה אני”, אלא שהוראתו שונה מן המשפט הרגיל והפשוט “אינני רוצה” בהדגשת הפעל או בהדגשת השם. כך ההלכה, ועל חובבי הלשון וסופריה ומוריה לעקור את השיבוש “אני לא רוצה”. “אין אנו רוצים בו”, גוזר פרופ. טור־סיני על שימוש “מוטעה” זה⁴³².

אולם קביעת הלכה מטעם הבלשנים לחוד ודרך החיים לחוד. בדרך החיים ניצחו בעלי ה“לא” לשלילת ההווה, ושימוש “אין” נדחה. אין ספק שגרמה לכך במידה מרובה השפעת לשונות אירופה, שבהן יש מלת שלילה אחת משותפת לכל הזמנים; עבר, הווה ועתיד. אולי הכריעה בנידון זה הנטיה לפשטות, מפני שאין מלת “לא” נזקקת לנטיות כמלת “אין” (אינני, אינך וכו').

ברם יש ללמד זכות על שימוש זה גם מבחינה בלשנית. כבר ראינו את התכונה של גלגולי כוונה או הרחבת כוונה במלים. מלים פולטות כוונה וקולטות כוונה או מרחיבות כוונתן, לפי הדרישות המתחדשות. הוא הדין בתחביר. גם בשימוש הזמנים עבר ועתיד חלו שינויים והרחבות, כידוע. במקרא אין דינם של “זמנים” אלה כדינם בלשונות אירופה. לא זמן הפעולה הוא הקובע את צורת העבר או העתיד, אלא תכונת הפעולה, אם היא נראית כגמורה או כנמשכת בעיני הדוברים⁴³³. שימוש זה נשתנה בתקופת המשנה וביחוד בזמננו. בהשפעת לשונות אירופה, ואלי גם מטעם הנטיה לפשטות, קבלו “הזמנים” תכונה של עבר ועתיד בנוסח הלשונות האירופיות. באותה ההשפעה ומאותו הטעם נתרחב שימושו של הבינוני במקרא להווה, על כל תכונותיו הזמניות, ודינו כדין שאר הזמנים ביחס לשימוש מלת השלילה.

לסוג זה של הרחבת כוונה בתחביר שייך גם השימוש במלית ש… בצרוף לצורת העתיד בהוראה של פועל עזר כביכול. בלשון עברית חסרים, כידוע, פעלי עזר בעתיד ובלשון צווי ובקשה כמו should, would, shall, will, וגם let, ומקביליהם בגרמנית ובאידיש. כדי למלא חסרון זה הולך ומתפשט הנוהג בארץ להשתמש במלת ש… בצרוף לעתיד לתכלית זו. ביטויים כגון אלה שכיחים בשפת הדיבור וגם בספרות: למה שלא אלך? למה שלא אדבר עברית? שיחשבו מה שהם רוצים.

שימוש זה של מלת ש… בצירוף לעתיד נהוג בארץ גם במשמעות צווי פשוט. במקום צורת הצווי המקובלת “לך”! “הגד”! מתפשט השימוש “שתלך”! “שתגיד”! ⁴³⁴; אף על פי ששכיח יותר בהוראה זו הוא השימוש “תלך”!, “תגיד”!, שדוגמתו כבר נמצאת במקרא⁴³⁵.

איפה הגבול?    🔗

כאן יבוא בודאי המקשה ויקשה: האם אין הלשון העברית הולכת ונעשית כעיר פרוצה אין חומה? כל הרוצה לחדש בא ומחדש. כל הרוצה לשגות בה ושוגה. האם אין דין ואין דיין בלשון? האם לא הגיעה השעה לעשות סייגים ללשונינו ולתחום תחומים לתיקונים?

כבר הדגשנו למעלה שכל לשון חיה צפויה לשינויים ותמורות. דרכה של כל לשון חיה סוגה “בשגיאות” וסטיות מן השיגרה, והלשון העברית אינה יוצאת מן הכלל הזה. חוקים פסיכולוגיים שולטים ופועלים ביצירת חידושים אלה מתחת לסף ההכרה, כביכול, ואין אלה חידושי הפקר. תפקידו של הבלשן או המדקדק בימינו אינו לתת תעודות כשרות לחידוש זה בלשון או לפסול חידוש אחר. אין ברשותו של המדקדק לפסוק הלכה למעשה. לא מפי המדקדקים מתפתחת לשון חיה. חובתו של המדקדק המודרני היא לעקוב אחרי החידושים האלה, לתאר ולסווג אותם, ולהכליל כללים שהם, בבחינת “הוראת שעה” ולא בבחינת “הוראה לדורות”. בקיצור, הדקדוק החדש הוא דסקריפטיבי ולא פרסקריפטיבי.

אולם במה דברים אמורים? בלשון הטווה את מטוח חייה הנורמאליים ומתפתחת בהדרגה לפי דרכי הטבע שלה. מה שאין כן הדבר בלשון העברית בזמן הזה. ההשפעות של הלשונות הזרות, המתפרצות וחודרות לתוך לשוננו בזמן הזה בעקבות העליה הבלתי מוגבלת ממדינות כל קצוי תבל, עלולות הן להפוך את לשוננו ללשון עלגים, או למין לשון חדשה, שאין בינה ובין הלשון העברית אלא השם או צורת האותיות בלבד. מתוך דפי ההיסטוריה למדים אנו שאומות ולשונות נטמעו ועברו מן העולם לא דווקא בעקבות כשלונות במלחמה או חולשות כלכליות, אלא על ידי זה שלא עצרו כח לעמוד בפני ההשפעות הזרות ששתו עליה סביב ושרבו מדי כוח העיכול שלהן. עלינו להיזהר שכמקרה האומות והלשונות ההן לא יקרה גם לנו.

כללו של דבר, יש לנהוג זהירות יתירה בשעת חירום זו בהתפתחות לשוננו, נחוץ להימנע משתי הקצוות גם יחד, גם מהקפדה יתירה וחמורה על הכנסת שינויים וחידושים בלשון וגם מהפקרות ופריצת גדר בנידון הזה. יש לקוות כי “שומרי החומות” בארץ, כגון האקדמיה ללשון העברית, הרדיו, העתונות, הספרות ובתי הספר ישכילו לעמוד על המשמר בתקופה חשובה וקשה זו להתפתחות לשוננו וידריכוה לתוך שביל הזהב. הסיסמה “הזהרו בלשונכם!” צריכה להיות לקו ולמשקולת לדוברי⁴³⁶ עברית בימינו, כי גם בנוגע לעתיד עמנו אפשר לומר: “החיים והמות ביד הלשון”.

 

פרק יב' רציפות בדיבור הלשון העברית    🔗

הלשון בתקופת גלות בבל ושיבת ציון    🔗

תחית הלשון העברית כשפת הדיבור נחשבת בין פלאי הפלאים של ימינו. זוהי תופעה מיוחדת במינה בתולדות הבלשנות. אולם מה שנעלם מעיני רבים הוא כי לאמיתו של דבר לא מתה השפה מעולם אפילו בדיבור־פה, ולפיכך אין דין תחיה חל עליה.

ברם, מקובלת היתה הדעה זה מכבר שפסקה הלשון העברית מפי העם אחרי חורבן הבית הראשון. בתקופת בבל ולאחריה זנח העם, לפי דעה זו, את השפה העברית והתחיל להשתמש בשפה הארמית השלטת אז בארצות המזרח התיכון. סעדיה היה הראשון שהביע דעה זו בדברים חריפים ובוטים. בהקדמתו לספר “האגרון”, הוא מתאונן, כי “בשנת מאה ואחת שנה לחרבות עיר אלהינו⁴³⁷ החלונו ליטוש לשון הקדש ולספר בלשנות עמי נכר הארץ… יחיל לבינו על זאת וחית רוחינו כי נעדור נעדר מפינו הגות קדש מעוזינו ותהי לנו חזות כל משאותיו ונאמו דברי־פיהו כדברי הספר החתום ובהקיץ כחזיון (גם בהקיץ כתבי הקדש סתומים כחזיון לילה) כי נלעג לשון (הלשון היתה לשפת עלגים) בארצות שביינו”.

תלונות מעין אלו הולכות ונישנות בדברי חכמי ימי הבינים⁴³⁸, וכנראה יסודן בפירוש התלמודי של “ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש” (נחמיה ח, ח), שלפי פירוש זה, “מפורש זה תרגום”, היינו ארמית.

אכן, גם קצת מן החוקרים האחרונים נוטים לדעה זו⁴³⁹, וביניהם גם פרופ. נ. ה. טור־סיני⁴⁴⁰. טענתם היא, בדרך כלל, שהשפה העברית חדלה להיות שפת החיים בימי גלות בבל, והוקצה לה מקום רק בתחום הדת ולימוד התורה. ככה היתה השפה העברית, כלשון הלאטינית בימי הבינים, ללשון החכמים והכוהנים בימי הבית השני וכמאתים שנה אחר כך (אברהם גייגר). משפסק לימוד התורה מבתי המדרש בא"י ועבר לבבל נדחתה הלשון העברית לדעת חכמים אלה בפני הלשון הארמית, ופתיל חייה ניתק לגמרי.

אולם אין דעה זו עומדת בפני הביקורת, וישנן כמה וכמה ראיות לסתור אותה. ראשית, אי אפשר לשער כי הגולים שישבו על נהרות בבל ובכו בזכרם את ציון (תהלים קל"ז, 1) יסיחו את דעתם מלשון מולדתם מיד אחרי גלותם מארצם וידחוה מפני לשון שוביהם השנואים. הלשון קשורה ודבוקה בנסיונותיהם וחוויותיהם של בני האומה ואינה בת־חילופין כשקל עובר לסוחר, ביחוד כשלשון זו משמשת כלי־ביטוי לספרות מקודשת כספרות התורה, שממנה שאבו בני הגולה תעצומות נפש, ניחומים ותקוה.

שנית, אם באמת חטאו בני הגולה ושבי ציון בשכחת הלשון לא ייתכן שנביאי הגולה ושיבת ציון, כגון יחזקאל, ישעיה השני, חגי, זכריה, ומלאכי, שייסרו והוכיחו את העם על כל מיני חטאים ופשעים, יעברו בשתיקה על חטא חמור זה של שכחת הלשון. האם כל כך זלזלו נביאים אלה בחשיבות הדיבור העברי? אם כן, מנין לו לנחמיה, חניך חצר המלך בפרס, הקנאות ללשון העברית? האם קנה לו קנאות זו בחצר המלך הפרסי ובין השרים הפרסיים?

הלשון בימי המכבים    🔗

לפי עדותו של נחמיה (י“ג, כ”ג, כ"ד) היו רק בניהם של היהודים אשר “הושיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות… חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית (עברית)”, ומספרם היה מועט, בערך: 17 כוהנים, 10 לויים, 86 ישראליים, ס"ה 113 איש (עזרא י', 18–43). הרי שאין כל ספק שהיתה הלשון העברית שלטת, בדרך כלל, בארץ ישראל בימי עזרא ונחמיה ועד תקופת המכבים, ורוב החוקרים מסכימים לכך. אולם טעו אלה החוקרים הטוענים כי בתקופת המכבים התחילה הלשון העברית להשתכח מפי העם ולהתבטל בדבור⁴⁴¹. לא ייאמן הדבר כי הלשון שנשתמרה בימי מהומה ומבוכה ושעבוד מלכיות זרות תידחה משלטונה אחרי ייסוד מדינה עצמאית ואחרי נצחון שלומי אמוני היהדות, בימי התפשטות החינוך לגדולים וקטנים והשתלטותה של סמכות כתבי הקודש והפרושים. התכחשות ללשון הלאומית בתנאים כאלה אינה מתקבלת על הדעת כל עיקר ואין לה דוגמה בתולדות שום אומה בעולם⁴⁴². כדאי לציין שמחבר ספר חשמונאים ב' המאשים את המתיוונים בעזיבת התורה ובחבישת קובע יווני אינו מזכיר כלל את הזנחת הלשון.

אחת הראיות המכריעות ביותר לחיותה של הלשון העברית בימי המכבים היא, לדעתו של נויבאור⁴⁴³, המלה “חרות” על מטבעות החשמונאים. מלה זו היא משנית, ואין לה יסוד לא במקרא ולא בלשון הארמית. אלמלי היתה הלשון הארמית נפוצה בארץ בימי הבית השני היו מלכי החשמונאים משתמשים או במלה ארמית או במלה מקראית, ולא היו מעדיפים מלה בלשון “מלאכותית”, לשון חכמים⁴⁴⁴. יתר על כן, הספרות המכוונת, בדרך כלל, להמוני העם, כגון פרקי אבות, ומדרשי אגדה והלכה שבמכילתא, פסיקתא, ספרא, וספרי, שזמנה הוא קדום בערך, נכתבה בלשון עברית משנית. הוא הדין בתפלות ובפתגמים שבתלמוד ובמדרשים. מענין הדבר שמספר הפתגמים העבריים שבתלמוד ירושלמי הוא קרוב לכפלים כמספר הפתגמים הארמיים. הלשון והסגנון של פתגמים אלה מראים סימני מקוריות עברית שאין לערער עליה ומעידים עדות נאמנה על החיוניות וכוח היצירה של הלשון העברית־משנית. בכלל זה יש למנות את המלים החדשות (הרי, עכשיו, כיצד, כאן, הואיל, אפילו, ועוד) והניבים העסיסיים כגון: פשט לו את הרגל, נסתחפה שדך, דרוסת איש, שותה בעציצו, הניח מעותיו על קרן הצבי, עני המהפך בחררה, טענו חטים והודה לו בשעורים, אין הקומץ משביע את הארי, וכיוצא באלה. לא ישוער הדבר שניבים כאלה נתחדשו בבית המדרשות והכנסיות. יש בהם מריח השדה, השוק והמציאות היום־יומית.

תכונות לשון המקרא ולשון המשנה    🔗

בעיצומו של דבר, אין הלשון המשנית לשון חדשה שנוצרה או נבנתה על חורבנה של לשון המקרא, אלא שפת לוואי טבעית והמשכה הנורמאלי של לשון המקרא. אין עלינו לראות את שפת המקרא כשפת הדיבור אפילו בתקופת בית ראשון, כשם ששפתו של הומירוס לא היתה שפת הדיבור בשוק החיים של היוונים בזמנו. שפת המקרא היא שפה פיוטית־מופתית, שפה ספרותית. המשוררים והמליצים שבתקופה ההיא, תקופת הזהב שביצירה העברית, יצרו או הטביעו את חותמם עליה וקבעו מסורת קלאסית ששימשה דוגמה ומופת לדורות. מסתבר שלמדו בני הנביאים לשון זו בבתי הספר שלהם. הסופרים והנביאים של הדורות המאוחרים היו משועבדים במובן ידוע לנוסח קלאסי זה והתאמצו להתיך, כביכול, את רגשותיהם ומחשבותיהם לתוך דפוס קלאסי זה. אולם יש גם לשער ששפת הדיבור, גם של סופרים ונביאים אלה, היתה יותר גמישה ופשוטה, יותר שוטפת וחפשית. קשה לשער ששפת הדיבור היתה מכובלת, למשל, בכבלי ו' ההיפוך, מקור עם אותיות בכל"ם (כשמוע, בשמעו), וכיוצא באלה.

לשון המשנה הריהי, אם כן, בעיקר שפת הדיבור של תקופת המקרא שהתרחבה והתפתחה והפכה ללשון הספר והחיים בימי הבית השני. ברם, אין למצוא בלשון המשנה מן השגב והקצב, הציוריות, הסלסול ועוז הביטוי שבלשון המקרא, אולם לעומת זה, עשירה היא לשון המשנה באוצר מלותיה, בפשטותה, בגמישותה ובדייקנותה – בקיצור, בתכונות של שפת דיבור. באוצר מלותיה כלולים כל שטחי החיים: אומנות, חקלאות, כלכלה, וכיוצא באלה. הרבה מלים ישנות קבלו גוון חדש של כוונה. רק שפת המוני העם לכל שכבותיהם: האומנים, החרשים, האכרים והיוגבים, מוכשרת לחיוניות וכושר יצירה במידה כזו.

השפעת הלשון הארמית    🔗

ברם, השפה הארמית השפיעה במדה מרובה על הלשון המשנית, ביחוד מבחינת אוצר מלותיה. אולם קשה להכריע איזה מלים הוכנסו לתוך הלשון בהשפעת הארמית ואילו הן מלים עבריות שהיו נהוגות בדיבור ואפילו בספרות, אבל משום איזה טעם שהוא לא חדרו לתוך הספרות המקראית. כשם שלא ייתכן להניח שהלשון האנגלית בימי שקספיר, או בימי מילטון עמדה על 25,000 המלים שבכתבי שקספיר או על 12,000 המלים שבכתבי מילטון, כך יש לנו הזכות לשער שאוצר המלים העברי בתקופת המקרא עלה הרבה על המספר של 7,000 או 8,000 מלים, או שרשים, שבמקרא, ובכלל זה הרבה מלים הנחשבות לארמיות. בכל אופן, ההשפעה הארמית על העברית לא היתה גדולה מזו של ההשפעה הצרפתית על האנגלית, ועם כל זה עמד באנגלית טעמה המיוחד, וטיבה הגרמני לא ניטשטש.

שמות הלשון המשנית    🔗

השם “לשון חכמים” שבו מכונה לשון המשנה בתלמוד⁴⁴⁵ הטעה, כנראה, את כמה מחוקרי הלשון להאמין כי לשון זו היתה מיוחדת לחכמים בבתי המדרשות, ואילו המוני העם לא נזקקו לה והשתמשו בארמית בדיבורם. אולם לאמיתו של דבר אין כוונת השם “לשון חכמים” אלא להטעים שזוהי הלשון שבה נכתב דברי חכמים בניגוד ל“לשון תורה” שבה נכתבו דברי התורה. כשם שאין משמעו של הכינוי “לשון תורה” שלשון זו מיוחדת רק לתורה ולא לעניני חול, כך אין הכינוי “לשון חכמים” מכוון כל עיקר להוציא את האפשרות שלשון זו היתה נהוגה בדיבור. והראיה שלשון זו נקראת גם כן “לשון משנה”⁴⁴⁶ וגם “לשון בני אדם”⁴⁴⁷. בדומה לזה נקראת בתלמוד הלשון הארמית בשם “לשון תרגום”⁴⁴⁸, היינו הלשון שבה נכתבו התרגומים. המונח “תרגום לשון” נשתמר גם באידיש. גם היהודים הכורדים שעדיין משתמשים בארמית כלשון הדיבור מכנים את לשונם “תרגום”.

אף זו: אין שורת ההיגיון נותנת שידחו החכמים, בהוראת תינוקות של בית רבן, את הצורות בלשון תורה (רחלים, מסך) מפני צורות בלשון חכמים (רחלות, מזג), אם לשון זו היא לשון מלאכותית־למדנית, מצומצמת בתחום צר של סיעה מיוחדת. בכלל, אין זו דרכה של לשון מלאכותית, וביחוד לשון מלומדים, לסטות מן הצורות הקלאסיות וליצור צורות שאינן לפי הדקדוק המקובל.

מעניין הדבר שחז“ל לא הפלו בין לשון המקרא לבין לשון המשנה והעמידו את שתיהן על אותה דרגת חשיבות. שתיהן נקראו בשם “לשון הקודש”. במשנה קדומה (סוטה ז, ב) נתונה רשימה של דברים הנאמרים בלשון הקודש. רשימה זו כוללת מקרא בכורים (דברים כ"ו, 1–11), חליצה (שם 1–10), וכיוצא באלה, שיסודם בספר דברים, וגם ברכת כהנים וברכת כהן גדול שאינם נזכרים בספר דברים. ייתכן שברכת כהנים היא זו שבספר במדבר ו', 22–27, אעפ”י שדבר זה עדיין מוטל בספק⁴⁴⁹, אבל ברכת כהן גדול אינה נזכרת בתורה כל עיקר. אמור מעתה שברכות אלה נאמרו בלשון המשנה, וחז"ל כינוה בשם “לשון הקודש”. ועוד אמרו שמיד כשיודע הילד לדבר “אביו מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש”⁴⁵⁰, שמע מינה שהמונח “לשון הקודש” אינו מכוון ללשון התורה.

הלשון הארמית בארץ ישראל בימי הבית השני    🔗

ברם, אין להכחיש את העובדה שהלשון הארמית היתה נפוצה במקומות שונים בארץ ישראל, ביחוד אחרי שנתקבלה בשפה הסורית כשפה הרשמית באסיה הקטנה, בימי ממשלת הסלקיים. גם לשפה היוונית היו מהלכים במושבות שגברה בהן השפעת המתיוונים, כגון בקיסריה, אך התפשטותה של שפה זו היתה מצומצמת ביחס לשפה הארמית. ביחוד התפשטה הלשון הארמית בצפון הארץ, והעולים מבבל ומן הגליל הפיצו לשון זו גם בדרומה. בירושלים היתה כנראה קהילה של בבליים⁴⁵¹. כיון שהיתה ירושלים מרכז של תורה בימי הבית השני נהרו אליה תלמידים מבבל וסוריה כדי להרחיב את ידיעותיהם בתורה, ועד שסיגלו לעצמם את הדיבור העברי היו בודאי משתמשים בדיאלקט הארמי שלהם. גם עולי הרגל לעיר הקדושה מארצות נכריות הגבירו בה את השפעת הלשון הארמית.

לא ייפלא איפוא שבין ה“עדויות” שמעידים החכמים במסכת עדיות, שכולן נמסרו בעברית יש למצוא גם שלוש עדיות בארמית מאת יוסי בן יועזר איש צרידה⁴⁵², מראשוני החכמים, שחי בראשית תקופת המכבים. דבריו המקוריים נאמרו על טהרת העברית⁴⁵³, אבל “עדיותיו” הארמיות נמסרו כנראה בשם חכם בבלי, ומכיון שחייב אדם לאמור בלשון רבו⁴⁵⁴, לפיכך נמסרו הדברים במקורם הארמי.

להתפשטות של הארמית בין היהודים היו כמה גורמים חשובים. ראשית, הם זכרו ללשון זו חסד נעורי העם העברי, כי “ארמי אובד” היה אבי האומה, ולפי דבר רב קדמה הלשון הארמית ללשון העברית, ו“אדם הראשון בלשון ארמי סיפר”⁴⁵⁵. שנית, כבר נתקדשה לשון זו מפני שנכתבו בה כמה פרקים מכתבי הקודש (דניאל ועזרא). שלישית, לא היה הבדל די ניכר בין הלשון העברית והארמית, ולפי דברי רבי חנינא הגלה הקב"ה את בני ישראל לבבל “משום שקרוב לשונם ללשון תורה”⁴⁵⁶.

כנראה היתה הלשון הארמית שגורה בפי המלומדים והחכמים דוברי עברית, והם עברו משפה אחת לשניה בשיחותיהם מבלי להרגיש בדבר. רבי אליעזר, כשהלך לבקר את החולה היה מברכו או בארמית או בעברית⁴⁵⁷. בתוך שיחה על טהרת העברית בין רבי יוחנן בן זכאי ובתו של נקדימון בן גוריון נמצא, בלי שום טעם מספיק, ביטוי ארמי⁴⁵⁸. ניבים ופתגמים שהעברית והארמית משמשים בהם בערבוביה הם מרובים כ"כ עד שאין כדאי להזכירם⁴⁵⁹.

אולם מענין הדבר שבמקומות ידועים בארץ ישראל היו דווקא המוני העם משתמשים רק בלשון העברית ולא היו נזקקים לארמית. טפוסי הוא המעשה בבבלי שנשא ארצישראלית, והיא לא הבינה את לשונו הארמית. פעם אמר לה להביא לו תרי בוציני (מלפפונים). הלכה והביאה לו שתי מנורות, כי בארץ ישראל השתמשו במלה זו במובן של נרות או מנורות. אמר לה בעלה “זילי תברי יתהון על רישא דבבא” (לכי ושברי אותן על סף הדלת). הלכה האשה ושברה אותן על ראשו של בבא מן בוטא שהיה יושב שם ודורש. שאל אותה בבא בן בוטא “מה הדין דעבדת?” (מה זאת עשית?). ענתה לו האשה (בעברית): כך צווני בעלי. אמר לה בבא בן בוטא (ג"כ בעברית): את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא⁴⁶⁰. ברור שהלשון היחידה ששלטה בה אשה זו היתה הלשון העברית, ושידיעותיה בארמית היו קלושות מאוד.

יש לציין גם כן שהאשה, התינוק והתינוקת שניצחו את רבי יהושע בן חנניה דברו עברית משנית יפה⁴⁶¹.

הלשון העברית אחרי חורבן הבית השני    🔗

אין כל ספק כי נתמעט מספר דוברי עברית אחרי חורבן הבית השני וביחוד אחרי מרד בר־כוכבא. בשתי המלחמות האלה נפלו הרבה מבחירי האומה, או הלכו בגולה. אולם עדיין הדהדו צלילי הלשון העברית החיה בימי חיי רבי יהודה הנשיא בסוף המאה השנית לספירה. כל בני ביתו של הנשיא, לרבות המשרתים, דברו עברית, וכשרצו “צורבי מרבנן” לעמוד על פירושה או שימושה המדוייק של איזו מלה עברית היו באים לבית הנשיא לשמוע את הלשון העברית החיה בפי “אמתא דבי רבי”⁴⁶². וכנראה לא היה ביתו של רבי מיוחד במינו בנידון זה, כמו שיעיד ספור זה: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלים עיסותיהם בטומאה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלים עיסותיכם בטומאה. אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים (אגם) אין מכשירין (אין מקבלים טומאה)"⁴⁶³. התלמיד הורה להם מי ביצים והם טעו בדבריו וחשבו שכוונתו למי בצעים. מכאן שבעברית הורה להם התלמיד, ולא היה עושה כן אלמלי לא היה בטוח ששומעיו נזקקים ללשון זו.

יתר על כן, גם האמוראי הבבלי, רב מתנא, במאה השלישית לספירה, דרש בפפוניא: “אשה לא תלוש אלא במים שלנו”, ולמחר הביאו אנשי המקום את כדיהם ואמרו לו: תן לנו מים! הם טעו בדבריו וחשבו כי כוונתו היתה שישתמשו במים השייכים לו. אז הסביר להם ר' מתנא בארמית, שבה אין המלה “שלנו” בעלת דו־משמעות, “אנא במיא דביתו (שלנו לינת לילה) קאמרי”⁴⁶⁴. שמעה מינה שבלשון העברית דרש ר' מתנא, ודוקא בפפוניא הבבלית.

אולם, כנראה, התחילה אז הלשון העברית לפרפר את פרפורי גסיסתה בדיבור, והחכמים ראו חובה לעצמם להזהיר את העם שלא יזלזלו בדיבור העברי ולא ידחוהו מפני הדיבור הארמי. רבי יהודה הנשיא מיחה כנגד הדיבור הארמי בא"י (“בא”י לשון סורסי למה אלא אי לשון הקודש אי לשון יונית"), ורב יוסף הבבלי ערער על הארמית בבבל (“בבבל לשון ארמי למה או לשון הקודש או לשון פרסי”)⁴⁶⁵. הם ראו בארמית את צרתה של העברית, ואילו בלשונות זרות כגון יוונית ופרסית לא ראו משום התחרות ודחיקת־רגל לעברית. להפך, בדיבור העברי ראו מצות חובה. “כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו”⁴⁶⁶. וכל המדבר בלשון הקודש הובטחו לו חיי העולם הבא⁴⁶⁷. רבי יהודה ורבי יוחנן התנגדו גם לתפלות בארמית⁴⁶⁸, ויש שכינו את הארמית “לשון הדיוט”, כינוי לגנאי⁴⁶⁹.

לדעתו של בן־יהודה התחילה הירידה של הדיבור העברי אחרי מותו של רבי יהודה הנשיא, והדיבור הארמי התחיל “כובש לו את משגביו האחרונים של הדיבור בעברית, את בתי המדרש… עוד מעט, עוד דור אחד, והלשון העברית מתה בדיבור־פה”⁴⁷⁰. אולם דברי בן־יהודה צדקו רק במקצת. הלשון העברית לא מתה. לאמיתו של דבר, יש להניח כמעט בלי חשש של ספק שבכל הזמנים והתקופות היו אנשים, באיזה מקום שהוא בעולם, שהדיבור העברי היה חי בפיהם. מכל מקום לא פסקה הלשון העברית מרקום את רקמת חייה הטבעיים בספרות. התפילות והפזמונים שנכתבו בזמן חתימת התלמוד (במאה החמישית לספירה) מעידים על חיוניותה וכושר יצירתה של לשון זו⁴⁷¹.

חיי הלשון העברית בימי הבינים    🔗

בראשית ימי הבינים, עוד קודם זמנו של סעדיה, התחילו ניכרים סימני התעוררות ותחיה של הלשון העברית. בעלי המסורה והניקוד חתמו אז את פעולתם הנמרצת, וניצני הדקדוק העברי התחילו מבצבצים ויוצאים. אז החלו גם “בנות השיר לצפצף” בספרות העברית, והפייטנים העברים התחילו לפלס להם נתיבות חדשות בספרות ובשירה. לפיכך נאלצו לסטות מן השיגרה ומן המקובל בלשון וליצור צורות חדשות ומלים חדשות.

אך גם בדיבור לא ניתק הפתיל של חיי הלשון. ר' אהרון בן־אשר מאחרוני בעלי המסורה ובן דורו של סעדיה (במאה העשירית) דן במבטא העברי של בני א"י, וביחוד של טבריה, שהוא “קשור בלשונם אם יקראו במקרא ואם ישיחו בשיחתם, והוא בפי האנשים והנשים והטף”⁴⁷². משה בן־חנוך, מי שהניח את אבן הפינה ללימודי התלמוד בספרד (במאה העשירית) שנשלח מסורא כדי לבקש תמיכה לישיבה שעמדה להתמוטט שם, נשבה בידי שודד־הים אבן־רומאהיס, הוא ואשתו ובנו הקטן, כשנתן אבן־רומאהיס עיניו באשתו הצעירה של בן־חנוך והיא נוכחה כי כלתה אליה הרעה פנתה אל בעלה ושאלה אותו בעברית אם יש לטובעים במים על קדוש השם תקוה לקום לתחית המתים. כשענה לה בעלה בחיוב, וכמובן גם כן בעברית, התנפלה לתוך הים.

המדקדק הספרדי ר' שלמה אבן פרחון, תלמידם של ר' יהודה הלוי ור' אברהם בן־עזרא (במאה השתים עשרה) מתנצל בחתימה לספרו “מחברת הערוך” ומבקש מאת הקורא שלא ידון אותו לכף זכות אם ימצא בו שגיאות או יתקשה בהבנת לשונו “כי לא נהגו בני מקומנו לדבר בלשון הקודש כל כך, מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להם וכל האכסנאין (אורחים) הבאין אליהן יכירו את לשונם. לפיכך לא הוצרכו לשמש בלשון הקודש להיות רגילין בו. אבל כל ארץ אדום (ארצות הנוצרים, כגון איטליה, גרמניה, צרפת) משונים לשונותיהם זו מזו וכשיבואו אכסנאין אליהם לא יכירו דבריהם, הוצרכו לדבר בלשון הקודש, לפיכך הם רגילים בו יותר”. משמע מכאן שליהודים שנדדו ממדינה למדינה בימי הבינים – ורבים היו הנודדים ההם – היתה לשון משותפת אחת והיא הלשון העברית. וכשבא ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש) מגרמניה לטולידו בשנת 1303 ויסד שם את בית מדרשו – באיזו לשון לימד שם את תלמידיו? – הוי אומר בעברית. לא היתה לשון אחרת משותפת לו ולתלמידיו, שנהרו אל בית מדרשו מצרפת, גרמניה, בוהימיה, רוסיה, וכמובן, ספרד.

על יסוד ספר־המסעות של הפרש הגרמני ארנולד פון הארף (Harff, 1471–1505) שיצא בשנת 1860, בהוצאת פון גרוטיי, מסיק דר. יוסף קלויזנר כי “עדיין לא מתה הלשון העברית בארץ ישראל לגמרי אף בסוף המאה החמש עשרה לספירת־הנוצרים”⁴⁷³.

בספר זה מסיח הפרש לפי תומו ורושם רשימות על מה ששמע וראה במסעותיו, ובין הרשימות האלה הוא מציין גם מספר מלים וביטויים בלשונות השונות של המדינות שביקר על הצרכים היום־יומיים. הוא מספר בספרו גם כן על ביקורו בירושלים ועל מגעו עם היהודים האשכנזים והאיטלקים היושבים שם, והוא רושם כמה וכמה מלים וביטויים ששמע מפיהם בשיחותיהם היום־יומיות ב“לשון היהודית”. הרשימה תופסת שני עמודים ומכילה מלים וביטויים עבריים הזקוקים לצרכים הפשוטים, כגון: גבינה, חומץ, תרנגול, אווזה, מרחץ, בית־כסא ועוד, גם ביטויים כמו “השם עמכם” ו“מה שמו”?, או שיחות קצרות אלו: “יהודי אתה? – כן דברת!” “כמה תתן לי? – אנכי אתן לך זהוב”. ביניהם גם ביטויים מוטעים, בהשפעת לשונות זרות, כגון: “טוב בוקר”, “טוב לילה”, אף ביטויים גסים ובלתי צנועים, כגון: “פלונית, אנכי שוכב אצלך זה הלילה”. ברור שלשון זו אינה לשון חכמים או לשון הדת אלא לשון החיים, לשון השוק, העולים מארצות שונות בוודאי לא יכלו למצוא לשון משותפת לכולם מחוץ ללשון העברית. כדאי לציין, בדרך אגב, כי כארבע מאות שנה אחר כך, בשנת 1855, באספת היסוד של ביה"ס למל בירושלים, התנהלו הדיונים בעברית (ראה בפרק הבא).

אולם גם בחוץ לארץ יש למצוא זכר להמשך חייה של הלשון העברית בדיבור בתקופת ימי הביניים. לפי עדותו של עזריה מן האדומים (1514–1578), היהודים באיטליה בני דורו, עם היות הלשון האיטלקית שגורה בפיהם, “משכילי עם אשר רבו למעלה יביעו ידברו ויכתבו בלשון הקדש”⁴⁷⁴. מענין מאוד הוא התאור של ישיבת “עץ חיים” באמסטרדם, מקום שם נתחנכו מנשה בן ישראל וברוך שפינוזה, שמתאר ר' שבתי משורר בס, בהקדמה לספרו “שפתי ישנים”, שיצא בשנת 1680. בכיתה החמשית בישיבה זו “מרגילין לנערים לקרות הלכה מעצמם עד שיגיעו להבנה ולשכל ולכלל בחור, ושם אין מדברים בלשון אחר רק דווקא בלשון הקודש, רק ההלכה מפרשים בלשון לע”ז".

ר' צבי הירש קוידנובר (מת בשנת 1712) מחבר הספר “קב הישר”, שזכה להתפשטות מרובה בין המוני העם, מתאונן על בני מדינתו (גרמניה) היהודים, “אשר בעו”ה הרבה בני אדם עושים שלא כהוגן, והוא זה, דקיימא לן שצריך אדם ללמוד עם בניו כשהם קטנים כל דבר בלה“ק, כדי שיבוא בנו וירגיל עצמו בקדושה לדבר בלשון הקודש, וחדשים מקרוב באו שמרגילין הקטנים לדבר בלשון צרפת ובשארי לשונות”⁴⁷⁵. ממשמע שנאמר "וחדשים מקרוב באו הווי אומר שלא היה מנהג זה “לדבר בלשון צרפתית ובשארי לשונות” מקובל, בדרך כלל.

כוחה של הלשון העברית כבריח המבריח את כל תפוצות האומה וכצנור של השפעה הדדית בין התפוצות האלה לא תש גם אחרי עבור תקופת ימי הביניים. ברם, ידעו היהודים את לשונות המדינות שבהן ישבו, ויש שהצטיינו בידיעת לשונות אלה והיו למופת לתושבי הארץ באמנות הסגנון ובשליטה בלשון. אולם הלשון העברית ליוותה אותם בדרכם במשך כל הדורות והיתה להם לשפת חיי הרוח והתרבות הדתית והלאומית. כשהגיע דוד הראובני, ההרפתקן המשיחי, לאיטליה בשנת 1524 השתמש רק בשפה העברית. הוא לא ידע, או טען שלא ידע, שום לשון אחרת. הוא בקר את ארצות תוגרמה, גרמניה, פורטוגל וספרד ורכש לו אוהדים נלהבים מבני המוני העם באמצעות הדיבור העברי. ולא ייפלא הדבר, שהרי היה לימוד לשון הקודש לימוד של חובה לכל התלמידים, ולימוד זה היה איטנסיבי, כולל ומקיף עד המאה התשע עשרה, ועד בכלל, ביחוד במזרח אירופה, והחיץ שבין ידיעת הלשון בכלל והבנת הדיבור בלשון זו דק הוא עד מאד.

הדיבור העברי היה נפרץ, כנראה, ביחוד בסוריה, לפי עדותו של ר' ישעיה הלוי הורוויץ, בעל השל"ה (1570–1628). כשעבר דרך סוריה בדרכו לארץ ישראל, נתעכב בארם צובא ושם חלקו לו כבוד רב, לפי דבריו באגרתו לבניו ולבנותיו, “ונפשם חשקה בתורתי, והיו משכימים ומעריכים לפתחי, וכל לשונם לשון הקודש, ובכל עת שדרשתי שם דרשתי בלשון הקודש באר היטב”⁴⁷⁶.

עוד כלפני מא שנה, בשנת 1849, מצוה הרב משה יהושע זליג, הרב מהאזענפאט, לאטביה, בצואתו לבניו כדברים האלה: אם אפשר תיכף כשיתחילו בניכם לדבר, לחנכם בלה“ק, להרגילם בזה כמו מוטערשפראכע (שפת אֵם) ולצוות ג”כ לי“ח (ליוצאי חלציכם) שגם הם יתנהגו כן דור אחרי דור עד עולם. זו תהיה פעולה גדולה בכל דברי הד”ת שכתב רשי“י ז”ל בפרשת עקב"⁴⁷⁷.

ביום השבת, כ“ו ניסן, בשנת 1821 דרש מורה עברי בשם אהרון רוזנבך, אחד התורמים ל”מאסף" שנוסד על ידי משה מנדלסון ותלמידיו, דרשה בעברית בעיר קאססעל, בגרמניה. הוא הוציא אח"כ את הדרשה ההיא בחוברת מיוחדת בשם “רוח דעת ויראת ה'”. החוברת מכילה שתי הקדמות, אחת בעברית ואחת בגרמנית. בהקדמה העברית הוא נוזף באלה אשר הזניחו את הלשון העברית והתנכרו אליה. בהרצאתו זו, הוא מטעים, לא התכונן לרכוש לו כבוד או הון אלא להוכיח כי עדיין עומדים בלשון זו כוחה וטעמה להביע באופן מספיק ויעיל את דרישותינו וצרכינו החדשים.

בתקופה יותר קרובה לזמננו מוסר לנו אליעזר בן־יהודה את נסיונותיו בדיבור העברי בימי שבתו בפאריז לפני עלייתו ארצה⁴⁷⁸. הוא מספר על פגישתו עם הסופר העברי־יהודי הידוע ג. זליקוביץ, שחזר אז מאלג’יר, מקום שם קנה לו, בין תושביה היהודים, שיגרה בלשון העברית במבטא הספרדי⁴⁷⁹. מחלת גניחת הדם שתקפה אותו שם הכריחה את בן־יהודה לעזוב את לימודיו, ועל פי מצוות הרופאים נשלח לעיר אלג’יר. שם דבר “בפעם הראשונה עברית לא לשם הדיבור בעברית אלא מפני הצורך, מפני שלא ידעתי לדבר בפרט עם הזקנים והחכמים שלהם, שלא ידעו צרפתית, אלא בלשון הקודש, שבפי קצתם היתה שגורה גם בדיבור־פה… והשיחות אשר שחתי בעברית עם זקני העדה הישראלית וחכמיה השגירו את לשוני בדיבור בעברית, והיו פעמים שכבר חשתי כי הדיבור בלשון העברית הוא דיבור טבעי”⁴⁸⁰.

הלשון העברית כלשון החיים ביהדות    🔗

אולם כוח שליטתה של הלשון העברית בחיי עם ישראל התגלה לאו דווקא בזה שנמצאו תמיד אי־אלו קהלות שהחזיקו בדיבור העברי אלא בזה שתבנית הלשון העברית למלותיה ולניביה הטביעה את חותמה על מהלך המחשבה היהודית לכל גילוייה וגווניה הדתיים והלאומיים. ראשית, דופקה של הלשון לא פסק מדפיקתו בבית הכנסיות, בבתי המדרשות ובבתי הספר עד הדורות האחרונים. שנית, גם בחיי השוק, לשם מטרות חילוניות, היתה הלשון העברית נהוגה, בדרך כלל, במזרח אירופה, עד ראשיתה של המאה הנוכחית, ועד בכלל. כתיבת צוואות, תנאי אירוסים, שטרי מכירה, פנקסנות, חילופי מכתבים, לרבות מכתבי מסחר, תזכירי הקהלה, וכו' – כל אלה התנהלו בעברית. גם בבתי מסחר שבעליהם לא היו בני־ברית היו לפעמים מעסיקים לבלרים עברים שתפקידם היה לטפל בחילופי מכתבים עם לקוחותיהם היהודים.

כיון שכל יהודי במזרח אירופה, בלי יוצא מהכלל, היה מקבל חינוך עברי, ורובם הגיעו ללימודי חומש ורש"י וגו', היתה להם הלשון העברית מעין טבע שני. הגיגיהם ומעיני רוחם הותכו, כביכול, לתוך דפוס עברי שלא מדעתם. אף יהודי פשוט מעמי־הארץ כטוביה החולב היה פולט מפיו פסוקים וקטעי פסוקים, אם גם בסירוס כוונה, מן המקרא, המדרש, והתלמוד. ניבים וזכרי־לשון אלה היו מרחפים, כביכול, באווירו של התחום היהודי והיו שגורים בפיהם של דוברי אידיש, בין שהם בני תורה ובין שאינם בני תורה.

יש שזכרי לשון עברים אלה מתערטלים מלבושם העברי ומתגלמים בגלימה של השפה המדוברת. מכאן ניבים באידיש כגון אלה: ס’איז מיר אויפגעגאנגען אויפ’ן געדאנק" (עלה על דעתי או סלקא אדעתי), ער רעדט גלאט אין דער וועלט אריין (מדבר דברים בעלמא), שנעל ווי א וואסער (פחז כמים, ברא' מ"ט, 4), א נעכטיגער טאג (יום אתמול כי עבר, תהל' צ', 4), אן אנשיקעניש (משלחת מלאכי רעים, שם ע"ח, 49), וכיוצא באלה.

שפת אידיש בלעה לתוכה, כידוע, מספר עצום של מלים עבריות, אולי קרוב לארבעת אלפים מלה, וכמובן מלים אלה שומרות, בדרך כלל, על צורתן הדקדוקית בנטיות, כגון: צדיקים, חזנים, שמשים, נשים צדקניות, מצוות, ועוד. אולם שי שהשפיע הדקדוק העברי גם על מלים לועזיות, כגון: דאקטוירים, טייוואלים, פויערים, נאראנים (בתוספת נ' לכינוי, אולי בהשפעת הפתגם “חזנים זענען נאראנים”), וגם שוסטערים (בכיוון של גנאי). להפך, יש שרשים עברים באידיש שקבלו צורה גרמנית או אידית, כגון: “גנבענען”, “גזלענען”, וכבר העיד ר' אליהו בחור שהמלה “מעקען” באידיש מקורה הוא השרש “מחה” או “מחק”, “שנשתבש בפי התינוקות כי המלמדים שלא ידעו לפתור לשון מחיקה בלשון אשכנז אמרו אותו בלשון הקדש מחקן והתלמידים חשבו שהוא לשון אשכנז ואמרו מיקן ולא הניעו החית כדרך האשכנזים וכן אירע גם למלת שחטן שאומרים שעכטן וחושבים שהוא לשון אשכנז והוא לשון שחיטה”⁴⁸¹. לפי דברי בצלאל רוטה “הרישא של ספר החוקים שסודר ב’בית הכנסת המערבי' בלונדון, בשנת 1849, אעפ”י שתחבירו הוא טבטוני, מכיל למעלה מתשעים אחוז מלים וביטויים עבריים, זהו היוצא מן הכלל. אולם הלשון שהשתמשה בה גליקל פון האמעלן… בספר הזכרונות שלה הכיל מ־25 עד 30 אחוז של עברית"⁴⁸².

ככה המשיכה הלשון העברית לטוות את מטוה חייה במחתרת, כביכול מתחת לשכבת השפה המדוברת. למה הדבר דומה? – לזרם מים חיים שנעצר במהלכו, והוא חותר ומפלס לו שבילים חבויים בנבכי האדמה עד שיפרוץ לו פרצה שדרך בה יוכל לשטוף ללא מעצור.

חתימה    🔗

תחיית הלשון העברית בימינו היא, בלי ספק, תופעה מיוחדת במינה, שיש בה כדי לצודד את נפשו ולהלהיב את רוחו של כל מי שמעונין בחיי האומות והלשונות, בין שהוא בן־ברית ובין שאינו בן־ברית. הנסיונות להחיות לשונותיהם הלאומיות שנעשו בהודו ובאירלאנד לא הצליחו. לשון “האויב השנוא”, הלשון האנגלית, נתערתה בארצות אלה ולא נעקרה, אעפ"י שהעמים האלה, בניגוד לעם ישראל, מעולם לא ניסחו מעל אדמת מולדתם. אולם הפלא הגדול ביותר הוא שלשון עקורה מאדמת מטעה החזיקה מעמד במשך אלפי שנים, טעמה עמד בה ותכונתה לא ניטשטשה, למרות הצטמצמותה בחיי רוח ותרבות של עם נידח ונודד, הנלחם על קיומו כמועט בתוך מרובה.

סוף דבר, זכותם של “מחיי הלשון העברית” כבן־יהודה וחבריו במקומה עומדת. אך, לאמיתו של דבר, הלשון העברית מעולם לא מתה, ואין דין “תחית המתים” חל עליה. היא המשיכה לחיות במקורות היהדות, כמובן, חיים מצומצמים ומדולדלים, חיי גולה ונכר. כגורל העם כן היה גורל לשונו. הלשון העברית ליוותה את עם ישראל לדורותיו ולתפוצותיו. הוא היה המבוע לחיי רוחו, ללבטיו, ולחוויותיו ובה שפך את שיחו והגיונות לבו בשעות צרה ומצוקה וגם ברגעי שמחה והתרוממות הנפש.

אמנם “מחיי הלשון העברית” הוזקקו לרענן ולחדש את נעוריה של לשון זו. מלים ומטבעות־לשון שהיו טמונים בגנזי המקורות והעלו חלודה מחוסר שימוש, נתגלו, צוחצחו, והוחזרו לשוק החיים על ידיהם. הם חידשו גם מלים וביטויים שהזמן החדש וצרכיו גרמו להם. יגיעם ועמלם של “מחיי לשון” אלה יירשמו בוודאי למזכרת נצח בספר זכרונותיו של עם ישראל.

 

פרק יג' המלחמה לתחית הלשון בארץ ישראל    🔗

ריבוי הלשונות בארץ    🔗

השימוש בלשון העברית כשפת הדיבור בארץ ישראל לא היה נדיר ולא היה בו משום חידוש בשום זמן ותקופה, לרבות המאה התשע עשרה, כפי שצויין בפרק הקודם. עברית היתה הלשון היחידה שלה נזקקו פחות או יותר העדות השונות, כגון: הספרדים שמוצאים מספרד, טורקיה ושאר ארצות הקדם, והאשכנזים שרובם באו ממזרח אירופה, וגם יהודי תימן. ברי ששפת הדיבור שלהם היתה לשון תורנית, מליצית ונלעגת עפ"י רוב, אבל לא היתה להם לשון אחרת משותפת, שבה יוכלו לנהל את משאם ומתנם. השפה הערבית, שפת המדינה, היתה ידועה רק לוותיקי התושבים, ואילו המהגרים החדשים לא הכירו לדבר בה ולא הבינוה.

לא ייפלא, איפוא, שכשנתכנסו עשרים ושמונה הזקנים והרבנים, אשכנזים וספרדים, בבית־ועד החכם־באשי בירושלים, בשנת 1855, כדי לשמוע להצעתו של דר. לודוויג א. פרנקל בדבר ייסוד בית־הספר על שם ש. למל, התנהלו כל הדיונים בראשותו של החכם־באשי בעברית⁴⁸³. אפס כי הרוח השלטת בבית־ספר זה מכשנוסד היתה אוסטרית־גרמנית, וגם הנימוקים ליסוד בית־הספר היו בחלקם פטריוטיים, היינו, להכניס את ההשפעה האוסטרית לתוך הארץ הקדושה. לפיכך הוכנסה ידיעת הלשון הגרמנית והאיטלקית בתכנית הלימודים, והמוסד עמד תחת חסות ממשדלת אוסטריה ותחת השגחת הקונסול האוסטרי בירושלים. ההנהלה העליונה היתה בידי ראשי קהילת היהודים בווינה, וזכות הקדימה להתקבל אל המוסד ניתנה לידלי נתיני אוסטריה⁴⁸⁴.

כעבור ארבע עשרה שנה התחילה ההשפעה הצרפתית לחדור לתוך הארץ. בשנת 1869 נוסד בית־הספר החקלאי “מקוה ישראל” ע“י החברה “כל ישראל חברים” (כי"ח), שמטרתה היתה להפיץ חינוך יהודי וכללי בין היהודים שבארץ ישראל, צפון אפריקה וארצות הבלקן. השפעתה של חברה זו התפשטה במידה עצומה. מלבד ביה”ס “מקוה ישראל” יסדה החברה בתי־ספר בחיפה, ירושלים, יפו, טבריה ועוד. בתי־ספר אלה עמדו על דרגה די גבוהה, אבל הכיוון שבהם היה לחנך תלמידים שיהא סיפק בידם להתמצא באיזו מדינה שיבחרו לגור בה. הלשון הצרפתית תפשה בהם מקום כבוד ונלמדה במידה דגושה. “במושבות ‘הנדיב הידוע’ היו מנהלי בתי־הספר ומנהלותיהם ‘צרפתים’ שגמרו בי”ס למורים של כי“ח בפריז; כל הלמודים הממשיים היו נלמדים בשפה זו, ‘שהיתה מחיה ומכבדת את כל יודעיה’ והיתה מענגת את אוזן הכורמים והאכרים, מקבלי התמיכה מידי הפקידים הצרפתיים; והמורה העברי שהיה חפץ להשפיע באיזו מידה על אנשי המקום, או שלא רצה להחשב בעיני תלמידו והוריהם ‘לאדם שלא מן הישוב’, היה מוכרח אף הוא לפטפט קצת צרפתית”⁴⁸⁵. בהשפעת בתי־ספר אלה התפשטה ידיעת הלשון הצרפתית בארץ והכניסה שמה את רוח הבולוור הפריזי; ואילו הלשון העברית נדחקה לקרן זוית, גנוזה וחנוטה בתוך כירכי הספרים הקדושים.

לא טוב מזה היה גורלה של הלשון העברית בביה"ס של “אגודת אחים” האנגלית על שם אווילינה די רוטשילד. גם שם תפשה הלשון העברית מקום עלוב של נחותת דרגה, ולימודה עמד בעיקר על תפלות וברכות וקצת דקדוק⁴⁸⁶.

אליעזר בן־יהודה והשפעתו    🔗

כזה היה מצב הלשון העברית בארץ בסוף המאה התשע עשרה וגם בראשיתה של המאה העשרים. מאמץ ענקי היה דרוש לשנות את המצב: לעקור משרשיהן את הלשונות המודרניות “המכובדות” ולהשריש במקומן את הלשון העתיקה, שפת הספר. תפקיד אדירים זה נמסר בידי אדם חלוש וקלוש בגופו אבל תקיף ואמיץ ברוחו – אליעזר בן־יהודה. היחס של אדישות ללשון העברית בארץ ישראל עורר את חמתו והמריץ אותו להתחיל בהתקפה חריפה על בלבול הלשונות שם. עוד בימי שבתו בפריז, טרם עלותו לארץ, פרסם ב“חבצלת”, בשנת 1880, מאמר שבו קרא תיגר על שלטון לשונות הנכר בארץ ועל התרבויות הזרות השולטות בבתי־הספר שם, שיש בהן כדי להכחיד את אחדותנו הלאומית. “כי אם חפוץ נחפוץ בקיום הלאום, אם חפצנו, כי בנינו יהיו עברים, עלינו לחנכם בשפה העברית ולעשותה השפה העיקרית בחנוך בנינו”. “עלינו להשכיח את בנינו ובנותינו את לשונות הלעז הנשחתות אשר קרעו אותנו לקרעים, עשונו ללא עם ושמונו למנוד ראש ולבזוי בגויים”⁴⁸⁷.

כשעלה בן־יהודה ארצה בשנת 1881 הוסיף להטיף לתחית הלשון העברית ולשימושה ככלי שרת לחינוך הלאומי. הוא גזר על עצמו להשתמש רק בלשון העברית ותבע זאת גם מאחרים, ואל ידי זה היה ללעג ולקלס בעיני הרבה מאנשי הישוב. גם מהנלהבים שבין הציונים והעברים היו מפקפקים אז ביכולתה של הלשון העברית לשמש לצרכים חילוניים ולהוראת הלימודים הכלליים⁴⁸⁸. אולם בן־יהודה עמד על דעתו ודרש בכל תוקף להנהיג את הלשון העברית כלשון ההוראה בבתי־הספר.

דרישתו זו של בן־יהודה מצאה לה סוף סוף אזנים קשובות דווקא בבית־הספר של הכי"ח (חברת כל ישראל חברים) בירושלים, מקום שם שררה ההשפעה הפריזית בעצם תקפה⁴⁸⁹. מנהל בית־הספר, נסים בכר, יהודי נאמן ללשון העברית, הזמין את בן־יהודה בשנת 1883 לקבל עליו את התפקיד להדגים את דעותיו ולהעמיד אותן למבחן בתוך כותלי בית־הספר. בן־יהודה קיבל את ההזמנה. אמנם מפאת מצב בריאותו הרופף וחוסר הכשרתו הפדגוגית נאלץ לעזוב את משרתו אחרי חודשים אחדים של נסיון, אבל מאמציו לא היו לשוא. הוא בקע פרץ בחומה הסינית, וגם העמיד תלמידים מובהקים, בעלי הכשרה, שידעו איך לבצע את הצעותיו הלכה למעשה, ולהצעיד אותן קדימה, וביניהם, הכי חשוב דויד ילין.

תלמידי בן־יהודה יגעו ועמלו במסירות, באמונה ובכשרון כדי להפיץ רעיון השלטת הלשון העברית בבתי־הספר, ורבים מן המורים נתפסו לרעיון זה וטרחו להגשימו ולעשות לו נפשות. בשנת 1888 התחילו להנהיג את הלשון העברית כשפת ההוראה בבית־הספר בראשון לציון. בראשונה התחילו ללמד שם בעברית את המקצועות העברים וראשית לימוד החשבון, אבל במשך זמן קצר לימדו בה גם את שאר המקצועות⁴⁹⁰. באותה המושבה ובאותה השנה “גמרו ביניהם כעשרה כורמים לדבר איש את רעהו רק עברית, ולקדם כל אחד את חברו ב”שלום"⁴⁹¹. ארבע שנים אחר־כך (1892) נתקבלה החלטה באספת מורים בירושלים ללמד בעברית את כל המקצועות בכל בתי־הספר בארץ⁴⁹².

ברם החלטה זו היתה רק בבחינת “הלכה ואין מורין כן” מעין “הלואי והיה כך”. למעשה עדיין שלטה עזובה רבה בנידון זה, ומכת ריבוי הלשונות היתה נפרצת בארץ במלוא תקפה גם בעשור הראשון של המאה הנוכחית. ח.א. זוטא מעיד, שכשעלה לארץ בשנת 1904 מצא כי “בכל המושבות היה עדיין הז’רגון שליט בכל תקפו, ובכל אשר הטיתי אזני לשיחות ילדים בבתים וברחובות שמעתי על הרוב רק צלצול השפה הזאת”… “ובירושלים?… מלבד שתים־שלש משפחות לא דברו עברית כלל, והשפעת בן־יהודה על בתי־הספר כמוה כאין… בי”ס של כי“ח היה צרפתי טהור ונמצא בו רק מורה מומחה אחד לעברית בשביל 600 תלמידים”. בבית־הספר “למל” מוכרח היה המורה העברי דוד ילין “ללמד ‘פנטטויך’, כלומר חומש, דוקא בתרגום גרמני ירושלמי, אעפ”י שהיו כבר בבי“ס זה נסיונות של עברית – בעברית… בביה”ס של “אגודת אחים” האנגלית היתה העברית מעין ‘שפחה חרופה’, ושני המורים העברים שלמדו בו בעיקר תפלות וברכות המזון, קריאת שמע וקצת עברית… נחשבו בביה“ס לחברים ‘חורגים’, עד כדי שלא להכנס לחדר המורות”⁴⁹³.

מובן מאליו שבן־יהודה וחבריו לא טמנו ידיהם בצלחת. הם הוסיפו להטיף לתחית הלשון גם בפי הילדים וגם בפי המבוגרים. רעיון זה כבש את לבו של בן־יהודה והוא נלחם לו בלי הפוגות. עוד בשנת תרמ“ג, שנה אחרי עלייתו ארצה, ייסד את החברה הסודית, יחד עם יחיאל־מיכל פינס, “בצרוף עוד חברים מבני ירושלים ואחדים מבני ביל”ו, בשם “תחית ישראל”. מטרת החברה היתה “להחיות השפה העברית בפי העם היושב בארץ ישראל. החברים היושבים בארץ־ישראל ידברו איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית מועדה ואף בשוקים וברחובות ולא יתבוששו. גם ישימו לבם ללמוד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת. אף תעמול החברה לעשותה מדוברת בבתי התלמוד”⁴⁹⁴. חברה זו לא האריכה ימים, כנראה, ובשנת תרמ”ט ייסד אגודה חדשה בשם “שפה ברורה”, “שמטרתה היתה להפיץ את לימוד העברית והדיבור בה בין אנשים מבוגרים ולהנהיגם בכל מוסדות החנוך לילדים אשר בעיר”⁴⁹⁵.

עם כל קנאותם ומאמציהם של בן־יהודה וחבריו התקדמה תחית הלשון בדיבור בעצלתים. אי־פה ואי־שם החליטו חברי מושבה להנהיג את הלשון העברית כלשון הדיבור. מפקידה לפקידה נמנו וגמרו ראשי חנוך או חבר־מורים להכניס את העברית כלשון ההוראה בבתי־ספרם, אולם מעט מהחלטות אלו יצאו מכלל החלטה לכלל מעשה, והמטרה של תחית הדיבור העברי בפי המוני העם ותינוקות של בית רבם שחלמו עליה בן־יהודה וחבריו היתה עדיין, בסוף המאה התשע עשרה, מהם והלאה – מעין חזון לאחרית הימים.

ברם התלהבותו של בן־יהודה לא פגה. הוא נישא על כנפי דמיונו, ובחזונו הוסיף לראות את התגשמות משאת נפשו, בעתון “הצבי”, גליון י“ח, תרמ”ט, הוא כותב את הדברים האלה: “היה יהיה הדבר, בוא יבוא היום, ולא יאחר! עוד עזוב יעזוב ישראל בארצנו את לשונות הנכר אשר בפיו, שוב ישוב ללשון אבותיו, והיתה ביום ההוא לשון עברית אחת לכל העם, ובראה לו לב אחד ורוח אחת תתן בקרבו, והיה ישראל אחד ולשונו אחת… היום הנפלא ההוא נשורנו ומקרוב נראנו, ובעוד שנים מספר בוא יבוא ולא יאחר!”.

המכשולים בדרך למטרה    🔗

עד כאן החזון – מה שאין כן המציאות. דרכם של הנלהבים לתחית הדיבור העברי לא היתה סוגה בשושנים. רבים ושונים היו המכשולים שנתקלו בהם, ומתנגדיהם היו תקיפים, ונמוקיהם המיוחדים עמהם.

ראשית כל – הפקפקנים והלגלגנים הנוקשים, ה“ריאליסטים” וה“מעשיים”, שזה דרכם להתנגד לכל דעות חדשות שהן “פרי הדמיון”, סתם חלומות והזיות פנטסטיות. הלשון העברית היתה בעיניהם שפת הספר – שפה מתה, שפה שכבר “אבד עליה כלח”. אין לה המלים הנחוצות לצרכי השעה והזמן החדש, וגם מחוסרת היא הגמישות והחיוניות של שפת הרחוב, שפת הדיבור היומיומי. ואיך אפשר להשיב לשפה זו את עדנתה אחרי בלותה?

התנגדות חריפה באה מצד ה“אצולה” בארץ – בעלי הזכויות המיוחדות: פקידי הברון רוטשילד ומנהלי בתי־הספר של כי“ח דוברי צרפתית, מפקחי בית־הספר “אגודת אחים”, דוברי אנגלית, והעומדים בראש בית־הספר “למל” – ואח”כ בתי־הספר של “עזרה”, דוברי גרמנית. הם ראו בדיבור העברי ובתנועה להנהיג את העברית כשפת הלימודים בבתי־הספר מעין פגיעה בכבודם ובסמכותם, והתיחסו בצרות־עין ובצייקנות לחלומות וההזיות של הנלחמים לתחית הדיבור העברי.

ואחרון־אחרון – המוני העם השמרנים. הללו לא רצו לוותר על הדיאלקטים השונים למיניהם, שעל ברכיהם גדלו והתחנכו. הלשון העברית נחשבה בעיניהם לשפת קודש, שפת הסידור וכתבי הקודש. במאמציהם של בן־יהודה וחבריו להוריד את הלשון העברית לתוך חיי החולין של השוק ראו מעין חילול הקודש ואפיקורסיות.

יתר על כן, מקובל היה אצל יהודי ארץ ישראל, כמו אצל יהודי מזרח־אירופה, שאין חינוך עברי אלא לבנים, ואילו הבנות פטורות מחינוך זה, ו“כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות” (סוטה ג, 4). בגליון י“ט, שנת תרמ”ח כותב עורך “הצבי”: “ובכל ירושלים לא נמצא אף נערה אחת, שתדע אף מה מלשון עברית. אחדים מנכבדי עירנו שרוח הזמן צלחה עליהם, ישתדלו ללמד את בניהם צרפתית, אך עברי ודברי ימי ישראל, ומושג קל פחות מרוח היהדות, כל זה חלילה! הס מלהזכיר!”.

אולם ברור כשמש היה לכל המעונינים בתחית הדיבור העברי שבלי חינוך עברי לבנות, האמהות בעתיד, אין כל תקוה להחיות את הלשון העברית בפי התינוקות והילדים, וכל מאמציהם בכיוון זה הם מאפע. לפיכך נזדרזו והתחילו בתעמולה לייסד בתי־ספר לבנות, ובית־הספר הראשון לבנות נפתח בצפת בשנת תרנ"א.

צעד זה זעזע “קן של צרעות”. כעבור שבועיים ימים הוכרז על בית־הספר חרם גמור, לכל משפטיו, חוקותיו והלכותיו האיומים. בן־יהודה היה המטרה העיקרית לחיצי לעגם וקללותם של האדוקים, ועליו שפכו את כל חמתם. הם כינוהו “בן־עמלק” (במקום “בן־יהודה”) ורדפוהו בכל עת מצוא, נזפו בו בבתי־הכנסיות, ילדים יידו אבנים בו, ושכניו קללוהו וגינוהו. אולם בן־יהודה עמד ב“מרדו” והמשיך את פעולותיו ללא חת וזיע למען תחית הדיבור העברי.

חבלי יצירת לשון הדיבור    🔗

בן־יהודה היה איש ההלכה־למעשה. הוא היה נאה דורש ונאה מקיים. תוכף עשייה לאמירה. עוד לפני עלייתו ארצה, בהיותו עדיין תלמיד האוניברסיטה בפריז, בא לידי מסקנה שתחית הלשון העברית בדיבור־פה היא יסוד מוסד לתחית האומה בארצה. אפס כי לבו היה מהסס: הן שפה זו מתה זה מכבר. גנוזה וחנוטה היא בספרים. היתעורר המת? האפשר לפחת רוח חיים בעצמות היבשות של שפת הספרים? עוד לא היה כדבר הזה לעולמים בתולדות הלשונות. מאידך גיסא, הוסיף להרהר: הלא ספרות עשירה ומגוונת יש לנו. בספרי המקרא, וביחוד בספרי התלמוד והמדרשים ובשאר מקורות היהדות המאוחרים גנוזים אוצרות לשון הנוגעים בכל שטחי החיים היומיומיים. יש לחטט ולחפש, לצלול לתוך נבכי ים ספרותנו זו ולשלות את מצפוניה. ואם חסרות מלים יש למלא את החסר ע"י חידושים. אמר ועשה.

ככה נולד המבצע הענקי של המלון העברי השלם המכיל את המלים של כל מקורות הלשון העברית, החל מספרות המקרא וכלה בספרות ההשכלה, לרבות חידושי לשון שנוצרו בארץ בימיו. “אין ספר בדבר”, כותב בן־יהודה בהקדמתו למלון, “שאלמלא ראיתי אז מה העבודה הזאת, כמה היא גדולה ורחבה וכמה היא קשה, ודאי שלא הייתי מוצא את לבבי להתחיל בה”⁴⁹⁶.

לאשרנו לא צפה בן־יהודה מראש את כל הקשיים הכרוכים בעקבות מפעל כזה, והוא קיבל על עצמו את המשימה הנועזה. קשה לשער שאדם כזה, קלוש וחלוש בגופו, נגוע במחלה ממארת, שמלכתחילה לא היתה לו כל הכשרה אקדמית וכל ענין במדע הבלשנות, יוכל לבצע מפעל ענקי כזה. רק בן־אדם “משוגע לדבר אחד”, המחונן במידה מרובה של מסירות מיסטית ורצון קשה כברזל יכול היה להתגבר על קשיים כאלה. בן ששים וחמש היה במותו וזכה לראות חמישה כרכים יוצאים לאור במשך חייו. אף הניח חומר לשאר הכרכים, שעריכתם נגמרה על־ידי נ. ה. טור־סיני.

מרובים וקשים היו חבלי הביטוי אצל דוברי עברית הראשונים. קשה לשער בימינו, כששומעים אנו את הדיבור העברי השוטף בפי תינוקות והמוני העם הפשוטים, בכמה לבטים ויגיעות עלה הדיבור העברים למתישבים הראשונים בארץ. מה שם קוראים לזה, ומהי המלה המקבלת בעברית למונח זה וזה שהיה ידוע להם בלועזית, השגורה בפיהם? ביחוד גברו הקשיים בהוראת המדעים והמקצועות הטכניים. לא היו להם ספרי לימוד במקצועות אלה, וחסרים היו להם המונחים הנחוצים. כל מורה היה אנוס לנסות את כוחו ביצירת מלים, איש איש לפי טעמו, בקיאותו וכשרונו. וגדולה היתה הערבוביה, זה בכה וזה בכה.

אף זו: בעית המבטא. בירושלים גופה אפשר היה לשמוע מבטאים ממבטאים שונים: המבטא הספרדי, הליטאי, הפולני, האוקייני, הפרסי, התימני וכיוצא באלה. מהו המבטא הנכון? מובן שהיו חילוקי דעות בנידון זה, שמקורו, בדרך כלל, באמונה, בהרגשה ובמסורת אבות, וקשה היה לעוקרן.

כדי לתקן מצב מקולקל זה ולהכניס קצת סדר לתוך התוהו־ובוהו של חידושי מלים ורבגוניות במבטא נוסד “ועד הלשון” שהיה מורכב מארבעה חברים: א. בן־יהודה, דוד ילין, חיים הירשנזון וא. מ. לונץ. ועד זה, שנוסד בשנת תר“ן, היה בעצם סניף של אגודת “שפה ברורה” שיסד בן־יהודה בשנת תרמ”ט, כפי שנזכר למעלה.

כעבור שנה נתבטלה אגודת “שפה ברורה” ונתחסל גם “ועד הלשון” מפאת חילוקי דעות בין החברים. רק בשנת תרס"ד נתייסד ועד זה מחדש וביוזמתה ותחת חסותה של אגודת המורים. עם חברי הועד החדש נמנו מספר בלשנים, כגון: בן־יהודה, ילין ודר. מזיא; וגם נציגי אגודת המורים. על הועד הזה הוטלה המשימה להכניס אחידות במבטא ובכתיב וגם ליצור מונחי לשון חדשים. הוצע גם־כן שיוציא הועד מפקידה לפקידה סידרה של מילונים למונחי המקצועות השונים לסוגיהם, לשם שימוש בבתי־הספר ובבית. לועד הזה ניתן יפוי־כוח של סמכות עליונה בנוגע לחידושי מלים, כתיב ומבטא.

התפקיד הראשון שבו טיפל הועד היה לקבוע אחידות במבטא. נתקבלה החלטה לקבל את המבטא הספרדי כמבטא הרשמי לעברית בארץ ישראל, מטעמים שונים. לתכלית זו נשלח חוזר בשנת תרס“ז למנהלים ולמורים בכל בתי־הספר וגני הילדים בארץ, שבו הציעו לחנך את התלמידים בהגייה המדויקת של התנועות והעיצורים לפי המבטא המקובל. אחר־כך התחיל ה”ועד" לעסוק ביצירת מונחים חדשים ובהוצאת מילונים למונחים טכניים, ובמילונים הראשונים נכללו מונחים לתלבושת, מתימטיקה, בוטניקה, התעמלות, וכדומה. עם ייסוד המדינה הוכר “ועד הלשון” מטעם הממשלה ונקרא בשם “האקדמיה ללשון העברית”. “אקדמיה” זו משמשת מקור דירבון והדרכה להתפתחות הלשון ושגשוגה ושומרת על עצמותה המקורית.

שעת ההתמודדות מתקרבת    🔗

לאט לאט הבקיע לו הדיבור העברי דרך בארץ למרות כל הקשיים והמכשולים וכבש עמדה אחרי עמדה. ברם אף הצדדים שכנגד לא עמדו מרחוק בחיבוק ידים. הפקידות מטעם הברון רויטשילד והנהלת בתי־האולפן של כי"ח על השכלתן הצרפתית המבריקה בהוד זיווה החיצוני, הלאומנות הגרמנית של בתי־הספר מטעם “עזרה”, שהתחילו מתפשטים והולכים בארץ. הנטיה להתבוללות ששררה בבית־הספר “אגודת־אחים” ורוחה האנגלי – כל אלה חברו יחד לחסום את הדרך בפני התפשטותה של הלשון העברית כלשון החיים וההוראה. מאידך השניות הלשונית בבתי־האולפן ובשוק החיים בארץ והדריכה את מנוחתם. שני הצדדים הנגדיים התכוננו למלחמת תנופה. שעת ההתמודדות הההכרעה הלכה והתקרבה. שעת ההתמודדות וההכרעה הלכה והתקרבה.

חברת “עזרה ליהודי גרמניה” שנוסדה בברלין בראשית המאה הנוכחית (1901) איחרה להופיע על בימת החינוך בארץ. פעילותיה החינוכיות התחילו בשנת 1903. אבל כעבור זמן קצר הלכה והתגברה השפעתה במידה ניכרת, עד כדי דחיקת רגליהם של שאר מוסדות החינוך בארץ. בשנת 1914 עמדה ברשותה, פחות או יותר, רשת של חמשים בתי־אולפן בכל רחבי הארץ, החל בגני ילדים וכלה בבתי־מדרש למורים, ובתוכם כ־7,000 תלמידים. לעומתם נמצאו באותו זמן בבתי־הספר של כי“ח כאלפים תלמידים, נוסף על תלמידי בית־הספר החקלאי “מקוה ישראל” ובבית־הספר לבנות ע”ש אוולינה די רויטשילד, כ־300 תלמידות⁴⁹⁷.

ראשית פעולתה של חברה זו היתה להכניס לרשותה את ביה“ס לבנים “לאציל למל” בירושלים, שנמסר להנהלתה ע”י בעליו הראשונים. כעבור שנה ייסדה על יד בית־ספר זה בית־מדרש למורים לרבות מחלקה החופפת מגמה ריאלית־מסחרית. אחרי זמן קצר נוסד על־ידה בירושלים בית־ספר לבנות ואח"כ גם בית־ספר לבנים ביפו⁴⁹⁸.

ראשי חברה זו ומנהליה היו, בדרך כלל, אנשי פרוגרסיביים וערים לצרכי השעה והמקום. אמנם הלשון הגרמנית היתה שלטת מלכתחילה בבתי־הספר שתחת חסותם והתחילו מלמדים אותה משנת הלימודים הראשונה ומשבע עד תשע שעות בשבוע לכל כיתה. אולם אזני המנהלים היו כרויות לדרישות הישוב החדש בארץ. הם ידעו שללשון הגרמנית אין מהלכים בארץ, ושלפיכך לא יצליחו להתבצר ולהחזיק מעמד בהתחרותם עם המוסדות של כי“ח אלא אם כן יגבירו את עמדתה של הלשון העברית במוסדות החינוך שלהם. אי־לזאת הוקדש בתכנית די זמן ללימודים העברים, ולשון ההוראה בלימודים היתה עברית. במרוצת הזמן התחילו להשתמש בלשון העברית גם בהוראת כמה מהמקצועות הכלליים. החברה חזרה גם־כן תמיד אחרי מורים מומחים ומוכשרים למקצועות העברים ושילמה להם משכורת הגונה. מבחינה זו תרמה חברה זו הרבה יותר מחברת כי”ח להרמת קרן הלשון העברית והתפשטותה בארץ.

הואיל והכירה חברה זו את ערכו של המזרח כמקום מפלט ליהודים הכווינה את פעולותיה בחינוך בעיקר ליהדות המזרח, ובמיוחד ליהודי ארץ־ישראל. מראשית צעדיה בכיוון זה הכירה בסכנה הצפויה בבלבול הלשונות לחינוך היהודי בארץ, והביע את התנגדותה לחברת כי“ח על זה שאזניה אטומות לדרישות הזמן והמקום. באחד הדו”חים שמסר דר. פאול נתן, דברה של החברה, לועידה שלה, בעשרים ותשעה למרץ, 1908, מתריע המדווח על סכנה זו ומדגיש את הצורך לבחור בלשון אחת כשפת ההוראה. “הלשון ההיא היא העברית. העברית, יש להבין, אינה עוד לשון מתה בירושלים. בית־הדואר האוסטרי מפרסם מודעות בעברית, ובית־הדואר הטורקי מוציא גלויות בחותמת עברית… הבעיה של הפיכת לשון זו, שקמה לתחיה, למכשיר ראוי להשתמש בו בספרות ובמדע תיפתר בקרב הימים ע”י אותם הכוחות שהביאו לידי תחית לשון זו"⁴⁹⁹.

כזה היה היחס של החברה ללשון העברית בשנת 1908. מה גרם ליחס זה? הנבע ממקור הכרה פנימית מעמיקה, או יסודו בכוונה להצביע על הליקויים של כי"ח ואגודת־אחים, בעלי תחרות בחינוך, ולהחליש את השפעתם? קשה עכשיו להעמיד את הדבר על אמיתותו⁵⁰⁰. אפס כי ניתנת האמרת להיאמר שבמשך שתים־עשרה השנים הראשונות לפעולותיה הגדילה חברה זו לעשות למען החינוך העברי בארץ ולמען הפצת ידיעת הלשון העברית והשלטתה בבתי־ספרה. ומי לנו עד נאמן, מבקר חריף ובהיר עינים יותר מאחד־העם? הוא כותב בהתלהבות על ההישגים בבתי־הספר של “עזרה” בשטח ידיעת הלשון והרוח העברי⁵⁰¹.

אולם בשנת 1913 התחילו רוחות חדשות מנשבות בבתי־הספר של “עזרה”. נחשול של פטריוטיות הציף פתאום את בתי־הספר של “עזרה” וביחוד את ביה"מ למורים. הלשון הגרמנית התחילה דוחקת את רגלי הלשון העברית כשפת הלימודים, והמורים והנאמנים ללשון העברית הרגישו במפנה המתחולל לבוא והתחילו להירגן ולהתריע על הזלזול בכבוד הלשון העברית המתפשט והולך בבתי־האולפ של החברה⁵⁰².

השעה הגורלית לא איחרה לבוא, עוד בשנת 1908, אחרי ביקורו של דר. פאול נתן בארץ, נצנץ בלבו הרעיון לפתוח בחיפה בית־ספר ריאלי ועל גבו “מכון למדעים טכניים”, רעיון זה היה מעין “דבר בעתו”. צורך גדול הורגש במוסד כזה בארץ. בכל מדינות טורקיה, ובמזרח התיכון בכלל, היה מחסור גדול בכוחות טכניים. מוסד כזה יש בו לפתח את התעשיה בארץ ולהגביר את כוחותיה הכלכליים. הוא יאפשר גם־כן לצעירי ישראל בארץ ובחו“ל להמשיך את השכלתם המקצועית העליונה ללא מעצורים ומכשולים, ולבסס להם מעמד איתן בשטחי הפרופסיות והתעשיה. ערך הישוב היהודי בארץ כגורם מרכזי בכלכלה ובתרבות של המלכות הטורקית יעלה ע”י טכניון כזה מעלה מעלה.

גדולה היתה הצפייה בארץ לקראת הסיכויים של מפעל זה, ומרובה היתה ההתלהבות בחוגי הציונים וחובבי התרבות העברית. אולם לביצוע מפעל כזה דרושים היו סכומים עצומים שהם למעלה מכפי יכולתה החומרית של חברת “עזרה”. לפיכך פנתה החברה לעזרת נדיבי היהודים בארצות שונות, וביחוד ליהודי ארה"ב ורוסיה, והרבה מהם נענו בתרומות גדולות למדי. בין ראשי התורמים היו יעקב שיף בניו־יורק ($105,000).

כדי לממש את התכנית של הטכניון נסתדר וועד נאמאים מורכב מנציגי “עזרה”, מנדיבי ארה"ב (יעקב שיף, כורש אדלר, ש. ז. שכטר, יוליוס רויזנוואלד, לואי מרשל ועוד), מן הנציגים של יורשי ר' קלמן־זאב וויסוצקי (ביניהם אחד־העם ושמריהו לווין) וקרן קיימת לישראל (יחיאל צ’לינוב). השתתפותם של ציונים רמי מעלה ונאמנים כאלה בועד הנאמנים שימשה מעין ערובה שמוסד עליון זה ישמור אמונים לרוח העברי וללשון העברית, והכל ציפו בכליון עינים לפתיחתו של מוסד זה.

שעת הפתיחה המקווה התקרבה. הבנינינם הנהדדים של בית־הספר הריאלי ושל הטכניון עמדו להיגמר בשנת 1913, וכבר התחילו לטפל בהכנות לפתיחה, והנה בינתים נתגלה קוץ באליה. נפוצה שמועה שהלשון הגרמנית תהיה שפת ההוראה במוסד זה. לא עבר זמן רב והשמועה נתאמתה. נתפשטה ידיעה שלמשרת מנהל הטכניות נתמנה בן־אדם שאינו יודע עברית ושהוא רחוק מעניני היהדות. אחר־כך נתפרסמו ההחלטות שנתקבלו בישיבת ועד הנאמנים ביום 26 לאוקטובר, 1913, וביניהן ההחלטה “שמדעי הטבע והטכניקה יהיו נלמדים בגרמנית, כדי לקשר את התלמידים, באמצעות הלשון הקולטורית ביותר, אל ההתפתחות המדעית של הזמן החדש”. כדי להחוות קידה דיפלומטית ל“צד שכנגד” הציוני שדרש הכרה יותר חיובית ללשון העברית החליטו גם־כן להתיחס ללשון העברית בתשומת לב מיוחדת “בהתאם לצביון היהודי של הטכניון”⁵⁰³. מובן שבתנאים כאלה לא יכלו החברים הציונים להישאר בועד הנאמנים, ועוד באותו יום התפטרו אחד־העם, לוין וצ’לינוב ויצאו בדימוס מן הוועד.

המחכנים העברים והנלהבים לתחית הלשון בארץ היו כהלומי רעם עם קבלת הידיעות האלה. הם ראו בגישה זו מצד ראשי הטכניון מעין חתירה תחת מאמציהם במשך שלושים השנים האחרונות למען תחית הלשון. אם הלשון העברית נדחית לקרן זוית מפני הלשון הגרמנית ה“מכובדת” במוסד עליון לחינוך מקצועי ומדעי “במרכז הרוחני” ליהודים, מה תקוה יש ללשון העברית ולהנהגתה כלשון ההוראה במוסדות החינוך היסודיים והתיכוניים? הרי כל בנין החינוך העברי שעמלו בו בוניו במשך דור שלם עלול להתקעקע.

יש לציין, בדרך אגב, שבגימנסיה “הרצליה”, שנוסדה ביפו בשנת 1905, נלמדו אז כל המקצועות בלשון העברית, והוא הדין בגימנסיה בירושלים, שנוסדה כשנתים אחר־כך. מן הכיתה הששית ומעלה בגימנסיה ביפו נתפלג חוג הלימודים לשתי תוכניות: תוכנית מקבילה לזו של בית־ספר ריאלי, שמסיימיה מוכנים ללמוד בטכניון, ותוכנית שניה ברוח הגימנסיה בגרמניה שמסיימיה מתכוננים להיכנס לאוניברסיטה. הדיפלומה של גימנסיה זו היתה מוכרת על־ידי האוניברסיטאות באירופה ובארה"ב, לרבות האוניברסיטה בברלין. הווי אומר שהיכולת ללמוד וללמד את המקצועות הטכניים והמדעיים בעברית אינה מן הנמנעות.

כדאי להעיר, אגב גררא, שאחד־העם נטה מלחתלה לוותר על השימוש בלשון העברית כשפת הוראה בטכניון עצמו, ובאחד ממכתביו למרדכי בן הלל הכהן הוא מביע את ספקותו וחששו ש“האגיטאציה שעושים עתה בא”י ובחו“ל לשם העברית בטכניקום עצמו לא תביא שום תועלת, והלואי שלא תזיק. מה בצע כי נעצום את עינינו מראות את המציאות? אי אפשר עוד ללמד את המדעים הטכניים להלכה ולמעשה בלשון עברית, שאין בה לא ספרות טכנית ולא מורים מומחים”⁵⁰⁴.

אולם כשלושה חדשים אחר־כך שינה את דעתו, ובמכתבו לד“ר פאול נתן הוא מנמק את השינוי בדעתו בדברים אלה: “לפני זה האמנתי תמיד, שבבי”ס מיוחד לטכניקא מלמדים את המטימטיקא והפיסיקא – בתור יסוד להלמודים הטכניים – במדה גדולה יותר מבבתי ספר רגילים. ובהסכם עם זה חשבתי לדבר שאי אפשר שילמדו בטכניקום בעברית אפילו את הלמודים הכלליים האלה. אבל עתה שומע אני מצדדים שונים, כי בפרוגרמא של הטכניקום (כמו בכלל בבתי ספר כאלה) יתנו ללמודים האלה מקום לא גדול כלל ואינם נבדלים הרבה מן הקורס האלמנטרי הרגיל בבתי ספר ריאליים טובים. ואם הדבר כך, איני רואה באמת, מפני מה לא יעשו את הנסיון ללמד גם בטכניקום עצמו מתימטיקא ופיסיקא בעברית, נסיון, שלפי דברי המומחים, הצליח בבתי הספר הבינונים שבא”י. הלא צריך להודות, אדוני הנכבד, שבשנים האחרונות נשתנה הרבה; מצד אחד העתונים היותר חשובים באגליא וצרפת רמזו לנו באופן ברור ומפורש, שכל עבודתנו בא“י חשודה באותן הארצות, כאילו כל מגמתה לחזק את הפוליטיקא האשכנזית במזרח. מוסד שנוסד ע”י יהודים – ולא רק יהודים אשכנזים – שרק השפה האשכנזית שולטת בו, יעזור בלי ספק לחזק הרבה את החשד ולהגדיל את השנאה של האנגלים והצרפתים לעבודתנו בא“י עד למדרגה מסוכנת. צריך על כן להכניס “קורטוב” ידוע, אשר ירא להעולם החיצוני, שאנחנו באמת שואפים רק לעשות את המוסד שלנו יותר ויותר עברי ולשחררו ככה מכל טנדציא להפיץ במזרח את הקולטורא האשכנזית. וזה נוכל לעשות רק על ידי כך, שמראשית הדבר ילמדו בטכניקום למודים בלשון עברית. ומצד אחר, הנה בשנים האחרונות נשתנה הרבה בעמנו גם מבפנים. ההתעלות הנפלאה של לשון עברית בארץ ישראל עוררה בכל העולה היהודי התלהבות גדולה מאד, ביחס להעברית בתור שפה חיה, שלא היתה עוד כמוה בתולדות עמנו. בארץ ישרל עצמה קם דור חדש (ולזה עזרו לא מעט גם בתי הספר של “עזרה”), אשר יחשוב את העברית באמת לשפת אמו, ואשר יחשוב זה לחלול כבודו היהודי, אם תדחה העברית מפני איזו שפה אחרת בלי כל סבה מכריחה”⁵⁰⁵.

מלחמת הלשונות מתפרת    🔗

דבריו הברורים והמתונים של אחד־העם לא פעלו, כנראה, על דר. נתן וסייעתו, והם עמדו על דעתם. מרכז המורים בארץ החליט שהגיעה השעה לעמוד בפרץ ולנקוט אמצעים מאומצים כדי לסכל את ההחלה המעליבה של ועד הנאמנים, ויהי מה. הטכניון יהיה עברי ברוחו או לא יהיה כלל. גם מורי בתי־הספר של “עזרה” החליטו שזו היא שעת הכושר להכריז מלחמה גלויה כנגד היחס של זלזול לשפה העברית שחדר לתוך בתי־הספר של חברה זו בזמן האחרון. הם ערכו אספות מחאה והגישו דרישות להנהלה להנהיג את העברית כלשון ההוראה היחידה בכל מקצועות הלימודים ובכל שלבי החינוך במוסדות החברה, וכשנדחו דרישותיהם הכריזו שביתות.

באותו הזמן פנה אליעזר בן־יהודה במכתב לפאות נתן, ובו כתוב לאמור: “בתור מחבר “המלון ללשון העברית הישנה והחדשה”, יש לי הזכות יותר מאשר לכל אדם זולתי, להוציא משפט, אם אפשר ללמד מדעי בעברית או לא. והנני מצהיר בזה ואומר: אמנם לימוד מדעים אפשרי בעברית! ואם הטרמינולוגיה בעברית אינה משוכללת עדיין כל צרכה – הלא אך שאלת הזמן היא, לכל היותר שנה אחת, ומשך הזמן הזה אפשר למלא גם חסרון זה… בני הארץ נכונים לכל ולכל הקרבנות… פתיחת הטכניקום לא תעבור בלי שפיכות דם־יהודים… אל תאמין לשום איש המפתה אותך, שכל הענין נעשה בעטים של צעירים אחדים”⁵⁰⁶.

המלחמה ללשון העברית חדרה גם לתוך דעת הקהל הכללי בכל הערים והמושבות מ“דן ועד באר־שבע”. בכל רחבי הישוב נערכו אספות מחאה ונשלחו גילויי דעת אל ועד הנאמנים ואל הועד הפועל הציוני. כל העם לשדרותיו ולפלגותיו התאחד והתלכד מסביב למרד שהרים מרכז המורים. גם בקרב התלמידים התפשטה וגברה תסיסת המרד. אף הם ערכו אספות מחאה והגישו דרישותיהם. וכשנדחו הדרישות שבתו מלימודיהם, עפ“י רוב בהסכמת הוריהם. התלמידים שהוריהם נתפסו לשידולים של אפיטרופסי החברה ושלחו אותם אל בתי־הספר, סירבו על דעת עצמם ללכת לבתי־הספר ה”גרמנים". נתעוררה תנועה כבירה לייסד בתי־ספר אחרים במקום בתי־הספר הסגורים, ותרומות כסף הגונות נתרמו על־ידי עסקני הציבור וההורים לתכלית זו. גם הוועד הפועל הציוני והוועד האודיסאי תרמו תרומות הגונות. נתקבלו גם תרומות מאת הסטודנטים של האוניברסיטאות בגרמניה ומאת מנדבים יחידים מארצות הגולה.

ראשי חברת “עזרה” השתמשו בכל מיני תחבולות כשרות ובלתי־כשרות כדי לבטל את השביתות ו“לפקוח את עיני הציבור לראות “נכוחה” ולהתנהג כ”בני תרבות". הם נקטו לשון שידולים, אייומים, הבטחות, מעשי־שוחד, ואף לא היססו להשתמש בעזרתה של המשטרה הטורקית ובסייועו של הקונסול הגרמני, אבל כל עמלם היה לשוא וללא הועיל. הישוב עמד איתן במרדו, ולא וויתר אף כמלוא נימא. הוא הגיב כאילו נגע הדבר לציפור נפשו. המלחמה לכבוד הלשון העברית נהפכה למלחמה למען כבודות וחירותו הרוחנית של עם ישראל.

מלחמה זו שהציפה את הישוב בארץ פשטה ועברה את גבולי הארץ והגיעה גם למדינות אירופה וארה“ב. בהשפעת התעמולה מצד הציונים והעברים בארה”ב פנו חברי ועד הנאמנים באמריקה אל חברי הועד בברלין וביקשו מהם לחזור מהחלטתם. גם הציעו הצעות של פשרה. אף ביקשו את הוועד הפועל הציוני לשלוח נצירים אחרים במקום הנציגים שהתפטרו. בסופו של דבר התכנס ועד הנאמנים שוב לישיבה בברלין, ב־22 לפברואר, 1914, ובאספה זו הוצעו פשרות וויתורים. נתקבלה החלטה להנהיג את העברית כלשון ההוראה מיד במתימטיקה ופיסיקה, ואשר לשאר המקצועות במדע – יותנה תנאי עם המורים המוזמנים ללימודים אלה שעליהם ללמוד את הלשון העברית במשך ארבע שנים מיום היכנסם למשרתם, עד כדי שיוכלו להשתמש בה כשפת־ההוראה⁵⁰⁷.

כעבור זמן מה פרצה מלחמת העולם הראשונה, שלא היתה כדוגמתה עד היום ההוא. ברם לא חלם העולם שהתחלת מלחמה זו מצד גרמניה לשם שלטון בעולם חלה, אולי, בעצם על ידי הר הכרמל בחדשים הראשונים של אותה שנה בצורת “מלחמת הלשונות”.

בין כה וכה הוכרחה פתיחת הטכניון להידחות מפאת החיכוכים עד שפרצה מלחמת העולם והפסיקה את כל עבודת “עזרה” בשדה החינוך בארץ, אבל המלחמה לעברית נגמרה בניצחון גמור. קנאותו של הישוב ללשון העברית עמדה במבחן וניצחה, ובכור ההיתוך של המלחמה נתחשלה ונתעצמה. תבוסת השניות הלשונית וריבוי הרשויות במוסדות החינוך היתה שלמה, ועל משואות המוסדות שנתבטלו קמו מוסדות חדשים שעברו לחסותו של מרכז המורים ולתמיכתה הכספית של ההסתדרות הציונית. הלשון העברית כבשה את מקום כבודה בארץ כלשון הלאומית בכל שטחי החיים ללא ערעור ופקפוק.

מיד אחרי שנתפרסמה הצהרת בלפור (ב' לנובמבר, 1917) התחילו בתכונות לקראת ייסוד האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, ואבן הפינה נורתה ב־24 ליולי, 19*17. באוניברסיטה היתה צריכה להסתמל תחית הרוח של עם ישראל על ארץ אבותיו.

ואשר ללשון־ההוראה באוניברסיטה זו – לא היה כל ספק בדבר. בעיה זו לא עלתה על הפרק כל עיקר. ודאי שהעברית תהיה לשון זו. היא ולא אחרת.

יתר על כן, עם מתן המנדט לממשלת בריטניה באוגוסט,, 1922, הוצהר בפירוש שכל התקנות, הפקודות והמודעות הרשמיות של הממשלה ושל העיריות יופורסמו בשלוש השפות: אנגלית, ערבית ועברית. הלשון העברית היא אחת משלוש הלשונות שבהן יש להשתמש “בוויכוחים ודיונים במועצת המחוקקים ו… במשרדי הממשלה ובתי־הדין”⁵⁰⁸. מאז לא נשמע עוד כל ערעור על זכותה של הלשון העברית כלשון הקיבוץ היהודי בארץ.

 

פרק יד' הלשון העברית על אדמת אמריקה    🔗

הרקע ה“עברי” של הלשון האנגלית    🔗

עם תקופת הרינסאנס במאות הארבע־עשרה – שש־עשרה וביחוד עם תנועת הריפורמציה שקמה בעקבותיה בגרמניה ושאר ארצות אירופה, התחילה מתפשטת, כידוע, בקרב הנוצרים, התענינות מרובה בלשון העברית, לשון המקרא, וגם בידיעת הדקדוק העברי. תרגומים חדשים של המקרא צצו ונתפשטו, וחכמי הנוצרים, ביניהם חשמנים, רוזנים, דוכסים, כמרים ונזירים חיפשו וקרבו חכמים יהודים הבקיאים בלשון העברית, ספרותה ודקדוקה. יוחנן רייכלין (1455–1522), ההומאניסט הידוע, יריבו של המומר יוסף פפרקורן ב“מלחמת הספרים”, למד עברית מפי הרופא והפרשן המפורסם עובדיה ספורנו. הוא כתב ספר דקדוק עברי בלאטינית, ונחשב לאבי המדקדקים הנוצרים. סיבאסטיאן מונסטר תלמידו (1489–1522) למד את הלשון העברית ודקדוקה מפי אליהו לוויטא (הבחור) ותרגם ללאטינית את רוב ספריו וגם את הספר “מהלך שבילי הדעת” לר' משה קמחי, אחיו של הרד"ק.

מקצתם של הרבנים הביטו, כנראה, בעין רעה על קירבתם של חכמי היהודים להרוזנים והכמרים ועל עיסוקם בהוראת הלשון העברית לנוצרים אלה. עדים לכך הם דברי התלונה וההתנצלות של אליהו לוויטא בהקדמתו לספרו "מסורת המסורת. הוא מספר על “איש אחד נוצרי… אשר היה תלמידי. כעשר שנים תמידי. בביתו עמדתי. ועמו למדתי. ועל זה גדלה עלי הצעקה, ולא נחשב לי לצדקה. וקצת הרבנים אינם מסבירים לי פנים. משום הדרשה הבנויה. על משפטים בל ידעום הללויה”. הוא ממשיך ומספר איך בא לרומי אחרי שנלכדה פדואה, וכל רכושו ואשר־לו היו לשלל. נתוודע לשר אחד, החשמן איגידו דא וויטרבו. כאשר שמע החשמן את שמו “קם וירץ לקראתי. וישקני מנשיקות פיהו. ויאמר האתה זה אדוני אליהו, אשר שמעך הולך בכל המדינות. וספריך נתפשטו בכל פנות. ברוך אלדי עולם, אשר הביאך הלום. והקרה אותך לידי. ואתה פה עמוד עמדי. והיתה לי לרב. ואני אהיה לך לאב. ואכלכל אותך ואת ביתך. ואתן דגנך תירושך, וזיתך ואטיל לכיסך מלאי. רק כל מחסורך עלי… אך דעו נא כי אפילו הכי. תהלה לאל עברי אנכי. ואת האלדים אני ירא…”

ידיעת הלשון העברית היתה נפוצה, במיוחד, בין הנוצרים בארצות הפרוטסטנטיות במערב אירופה. הרבה מחלוצי תנועה זו למדו את הלשון העברית, נתמחו בספרותה ובדקדוקה, וביניהם גם אלה שהכירו להתבטא בה בכתב ובדבור־פה. גם באנגליה נפוצה ידיעת הלשון העברית בין הנוצרים. בין המשתתפים בתרגום האנגלי המקובל בימי המלך ג’ימס (1611) היו בוודאי יודעי עברית ושולטים בסגנונה. יתר על כן, דרך צינורות תרגום זה הושפעה הלשון העברית השפעה ניכרת, ואולי השפעה עיקרית על השפה האנגלית. ולא עוד שגם שקספיר, מקור ההשפעה השני במעלה על השפה האנגלית, הושפע גם הוא במידה מרובה מן התרגום הנ"ל של המקרא. מרובים הם מטבעות הלשון העברית הנתונים במשבצת מלים אנגליות כידוע לכל יודעי אנגלית. ויפה אמר ססיל רוטה כי אלמלי ניטלה המורשה העברית מאירופה המודרנית ואמריקה, היה קשה להכיר אותן⁵⁰⁹.

היחס ללשון העברית בתקופה הקולוניאלית באמריקה    🔗

הפוריטאנים הראשונים שבאו להתישב בניו־אינגלאנד בראשית המאה השבע־עשרה היו, כידוע, חדורים וספוקים רוח הריפורמציה, והתורה הקאלוויניסטית היתה להם לקו ולמשקולת בדרכיהם ובמעשיהם. לפי תורה זו אין החיים האזרחיים אלא טפלים וכלי־שרת לתכלית הדתית, שהיא עיקר בחיים. ותכלית דתית זו עומדת על ידיעת המקרא, במידה האפשרית, בלשונו המקורית. היוצא מזה שרבים מן המתישבים הראשונים התאמצו ללמוד את הלשון העברית, וביניהם היו, כנראה, “עבריים” וותיקים, בעלי שורשים עמוקים ואיתנים בספרות המקראית במקורה. הם ידעו את הלשון העברית אהבו אותה, כתבו אותה, ואחדים הכירו גם לדבר בה. השפה העברית נחשבה לא רק כיסוד להבנה מדוייקת של הברית החדשה, אלא שראו אותה אז, וגם אחר־כך, כאם הלשונות ולפיכך האמינו שיש בידיעתה כדי להצעיד קדימה את החכמה במובן המעולה ביותר של מלה זו⁵¹⁰.

בין ראשוני “העברים” שבמושבות היה וויליאם בראדפורד, המושל השני של פלימות, המושבה של “הפילגרימים” שבאו לאמריקה בחורף שנת 1620 באניה “מייפלאור”. בספרו על פלימות ותושביה הראשונים מביא בראדפורד עשרים וחמשה פסוקים מקראיים במקורם ובתרגומם, וגם שמונה שמות של אלהים במקורם, בלי תרגום. הוא כותב על תשוקתו העזה לדעת את הלשון העברית, כדי לראות בעיני עצמו, “דבר מה מן הלשון העתיקה, הלשון הקדושה, שבה נכתבו דברי אלוהים ומצוותיו, שבה דברו המלאכים לאבות הקדושים בימי קדם, ובה השמות שניתנו לכל הבריות בהיבראן”.

למרות “תשוקתו העזה” לא היתה ידיעתו של בראדפורד בעברית רבה, כפי שהוא מעיד על עצמו בספרו זה. אולם בני משפחה מאתר, ה“דרשנים” המפורסמים, היו כנראה בקיאים לא רק בלשון המקרא וספרותה, אלא גם בספרות הרבנית. ראש המשפחה, ריטשארד מאתר, תרגם מן המקור העברית בהשתתפות תומאס וילד (Welde) ודזון אליוט, את ספר “תהלים” בשנת 1640. זה היה הספר הראשון שנדפס במושבות אמריקה הצפונית. בנו, אינקריז (יוסף) מאתר, הרצה הרצאות בעברית, וכתביו מכילים ציטאטות מן התלמוד, המדרשים, הקבלה, סעדיה, רש“י, הראב”ע, הרמב"ם, קמחי ואחרים. בכתבי קטן מאתר, בנו של אינקריז, נמצאים כמה וכמה מלים וניבים עבריים, כתובים בכתב עברי כגון: איה (אם ירצה השם), בעלי נפש, חסידים ראשונים, אנשי מופת, ועוד⁵¹¹. הוא כתב גם חיבור על הניקוד העברי. לפי עדותו של קטן מאתר ידע אחיו הצעיר נתנאל את השפה העברית על בוריה, ובהיותו כבן שש עשרה נאם נאום מענין לפני הקהל על מצב החינוך בישראל בימי קדם. גם ידיעה הגונה בספרות הרבנית היתה לו⁵¹².

ראשוני ה“פילגרימים” שהגיעו לניו־אינגלאנד בזרם ההגירה הגדולה של הפוריטאנים במשך שנות 1620–1640 היו, בדרך כלל, אנשים מלומדים ויודעי־ספר. ביניהם היו מסיימי האוניברסיטות קיימברידג' ואוקספורד באנגליה, שבהן הוקצה ללימוד הלשון העברית מקום ניכר וחשוב בתכנית הלימודים.

כדאי לציין שבתקופה ההיא, תקופת התסיסה בתנועה הפרוטסטנטית, שימשו בתי הספר הגבוהים באירופה הפרוטסטנטית בעיקר כמכינות לכמורה. אף זו: בלי ידיעה מספיקה בספרי “הברית הישנה והברית החדשה” במקורם, היינו בעברית, לאטינית ויוונית, אי אפשר היה אז לקבל משרת כומר בכנסיה הפרוטסטנטית. הרי שלימודי לשונות אלה נכללו כלימודי חובה בתכנית הלימודים של בתי הספר הגבוהים.

לא ייפלא, איפוא, שכמעט מיד אחרי הגיעם לפלימות מאסס., מחוז חפצם, הרגישו ה“פילגרימים” בצורך לייסד בית־ספר גבוה, ו“אספת המחוקקים” החליטה בשנת 1636 להקציב סכום של ארבע מאות לי“ש לתכלית זו. כשנה אחר־כך מת הכומר דז’ון הרווארד, שהוריש מחצית הונו ואת ספריתו ה”גדולה", בערך כמאתים וששה כרכים, לקוליג' החדש שנוסד בקיימברידג' ושנקרא על שמו. הנגידים הראשונים של הקוליג' היו בעלי ידיעות עבריות, ולימוד הלשון העברית תפס מקום של כבוד בתכנית הלימודים. ידיעת לשון זה היתה חובה על התלמידים, וכמו־כן ידיעת הלשונות יוונית, סורית וארמית־מקראית.

בשנת 1722 נוסדה מחלקה מיוחדת לעברית במכללת הרווארד, והמורה היה יהודה מוניש, יהודי שהיגר מאיטליה למדינת מאססאטשוסטס בשנת 1720 ושהתנצר כשנתים אחרי־כן. בשנת 1735 יצא ספרו “דקדוק לשון עברית… נחבר והוגת בעיון נמרץ על ידי יהודה מוניש”. זה היה ספר מלא שגיאות הן בסגנון והן בדקדוק.

ספר הלימוד העיקרי ללימוד הלשון במכללת הרווארד היה ספר המקרא, ויום אחד בשבוע, במשך שלוש שנים, הוקדש במכללה ללימוד הלשון העברית והלשונות הקרובות לה. דז’ון לויסדן, המלומד ה“עברי” המפורסם בהולנדיה, קיבל ביום אחד הזמנה מהרווארד לשלוח חמשים טופסים של ספר תהלים בעברית בשביל תלמידי המכללה⁵¹³. כדאי לציין, אגב אורחא, כי באספת הסיום השנתית בהרווארד היו נוהגים לשאת נאומים עבריים מדי שנה בשנה עד שנת 1817. יש לשער שאלמלי לא היו מקצת השומעים מבינים את הלשון לא היו מנהיגים וממשיכים מנהג זה.

מכללת ייל (Yale), שנוסדה בראשית המאה השמונה עשרה (1710) והועברה לבנינה החדש בניו־הייבן, קוננ. בשנת 1718, שמה לה למופת את אחותה הבכירה, מכללת הרווארד, וגם בה הוכרה הלשון העברית כלימוד חובה בתכנית הלימודים. המלומד הנוצרי הידוע עזרא סטאילס, שנתמנה לנגיד המכללה בשנת 1777, התמחה בידיעת הלשון העברית עד כדי כך, "שהיה משתמש בה בכתב ובעל־פה ברהיטות ובצחות שלא היו מצויות באותן זמן… לימוד העברית נראה בעיניו לא רק כמקצוע עיון פורמאלי או כאמצעי מועיל לאיש הדת המקצועי; הוא ראה את העברית כיסוד חשוב בחינוך הליבראלי, כמפתח לאוצר בלום של דעת המאפשר לו לאדם את ההבנה באחד מצדדיה המצוינים ביותר של התרבות האנושית⁵¹⁴.

מענין להעיר, אגב, שעזרא סטאילס קנה לו את ידיעותיו בלשון העברית בשנות הבגרות, כשהגיע לגיל של קרוב לארבעים שנה ושימש בתור כומר בעיר ניו־פורט, מדינת רהוד־איילנד. בעיר זו היתה קהילה יהודית פורחת בתקופה ההיא, ובבית־הכנת⁵¹⁵ הספרדי שבה כיהן אז כחזן יצחק טורו, שלמד את תורתו בבית־המדרש באמסטרדם. סטאילס היה ידידו של טורו, וכנראה למד עברית מפיו. באספת הסיום במכללת ייל, בשנת 1781, ארבע שנים אחרי התמנותו לנגיד, נשאר סטאילס נאום עברי מבוסס על הפסוק בעזרא ז, 10: “כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט”.

מובן מאליו שעם התמנותו לנגיד המכללה התאמץ סטאילס להקציע מקום ראשי ללשון העברית בתכנית הלימודים של המכללה. ביומנו מספר סטאילס: “מן היום הראשון להתמנותי לנשיאות הטלתי חובה על כל תלמידי השנה הראשונה ללמוד עברית… בשנה זו החלטתי ללמד רק את הרוצים בלימוד זה… לפיכך משלושים ותשעת התלמידים הטירונים עשרים ושנים ביקשו את הלימוד בעברית…” כידוע, נמצאות המלים העבריות “אורים ותומים” בתבנית החותם של אוניברסיטת ייל.

ברם לימוד הלשון העברית היה נהוג אז לא רק במכללות, אלא גם, במידה מרובה, בבתי הספר הנמוכים. המתישבים הפוריטאנים הראשונים היו מעורים, כאמור לעיל, בספרות המקראית. ספר התנ“ך לא היה בעיניהם סתם ספר למקרא ולעיון אלא תורת חיים. בו ראו את התגלותו של רצון ה', ודבריו היו נר לרגליהם בכל דרכיהם ומעשיהם. דרך האספקלריה של ספר המקרא ראו את סבלותיהם ומאורעותיהם. המלך דז’יימס הראשון היה להם כפרעה, אמריקה ככנען, הים האטלאנטי כים סוף. למושבותתיהם קראו, בדרך כלל, בשמות ערים הנזכרים בתנ”ך, כגון: שלם, בית לחם, ועוד; וגם לבניהם קראו שמות עבריים. קאלווין רבם הורה אותם שראש חובתם היא להקנות לבניהם את ידיעת כתבי הקודש, והם התאמצו למלא חובה זו באמונה. הם הכירו שרק באמצעותה של הלשון העברית יוכלו לשאוב מן המקורות של כתבי הקודש את דבר אלוהים בעצם טהרו וקדושתו. על־כן, לא ייפלא, שעם התגברותו של המרד נגד הלשון הבריטית נולד הרעיון בקרב חובבי שפת עבר ומהפכנים קיצוניים בניו־אינגלאנד לבטל את השפה האנגלית, שפת השלטון השנוא, ולהשליט במקומה את הלשון העברית כשפה הרשמית של הריפובליקה החדשה⁵¹⁶.

יש כאן מקום לבעלי דמיון להשתעשע בדמיונם ולשער מה היה גורל הלשון העברית ועם ישראל בכלל אילולי עלה הדבר בידי חובבי שפת עבר לבצע את מחשבתם ולהשליט את הלשון העברית כשפת המדינה החדשה. אך לא נסתייע הדבר. הלשון האנגלית הכתה שרשים עמוקים בארץ החדשה, והלשון העברית נדחקה לקרן זוית, אף על פי שעד לפני כמאה שנה היה לימוד הלשון העברית מקצוע חובה בתכנית הלימודים של רוב האוניבסיטאות באמריקה.

תקופת הירידה ביחס ללשון העברית    🔗

סימני ירידה ביחס ללשון העברית בארץ החדשה התחילו ניכרים עם פרוץ מלחמת האזרחים באנגליה בשנת 1642. ההגירה מאנגליה לאמריקה נפסקה אז, וכוחות תרבותיים חדשים לא ניתוספו. הרמה התרבותית של הישוב, ביחוד בניו־אינגלאנד, ירדה בעיקבות מלחמת הקיום הכלכלי של התאחזות, וגם המאבקים עם שבטי האינדיאנים החלישו את הרצון להשכלה ולחינוך בכלל. ההשפעה הדתית של הפוריטאנים הלכה ונידלדלה, וההתענינות בלשון העברית הלכה ופחתה.

ירידה זו ביחס ללשון העברית נתגברה ביחוד אחרי מלחמת השחרור וייסוד מדינת ארצות הברית. מלחמה זו והמתיחות המדינית והכלכלית שנגררה בעיקבותיה הסיחו את דעת העם ממאמצים רוחניים ודתיים, לא רק במדינה החדשה אלא גם באנגליה גופה. הלימודים העבריים הוזנחו, ומספר התלמידים בקורסים העבריים באוניברסיטה של קמברידז' ירד עד כדי כך, שהפרופיסור לעברית באוניברסיטה זו היה צריך ללמד גם אנגלית, דקדוק וריטוריקה⁵¹⁷.

ועל מצב הלימודים העבריים בארצות הברית בכלל בתקופה זו מעידה הודאתו של בעל־הדין עצמו, המדקדק מוזיס סטוארט, “פרופיסור לספרות קדושה” בסמינריון התיאולוגי של אנדובר במדינת מאססטטשוסטס. סטוארט מספר שבשעה שקיבל את משרת ההוראה בסמינריון זה, בשנת 1810, לא היו ידיעותיו בעברית יותר מרובות על ידיעת האלפבית העברי, ורק בקושי ידע לתרגם, בעזרת מילון, את חמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית ופרקים אחדים מספר תהלים. לפי עדותו של סטוארט, קשה היה למצוא בתקופה ההיא (1880) בארצות הברית מורה לעברית בעל ידיעות מספיקות, פרט לאלה שרכשו את ידיעותיהם בחוץ לארץ⁵¹⁸. אפילו אם נניח שסטוארט הגזים קצת ושדבריו אמורים רק במצב ששרר במדינת ניו־אינגלאנד, כפי שמעיד ג'. מור⁵¹⁹, מכל מקום וודאי הדבר שמצב הלימודים העבריים באמריקה בתקופה ההיא היה ירוד מאוד, וספרי הלימוד לידיעת הלשון העברית ודקדוקה שיצאו אז בארה"ב יוכיחו⁵²⁰.

הלשון העברית חוזרת לבעליה    🔗

מלחמת קיומה של השפה העברית על אדמת אמריקה עברה סוף־סוף לידי בעליה ההיסטוריים – היהודים. לא במהרה קם והיה הדבר. מעטים ופזורים היו היהודים באמריקה בתקופת המרד ובסוף המאה השמונה עשרה, ואנוסים היו להילחם מלחמה קשה על קיומם הכלכלי, המדיני והרוחני. בתוך האוכלוסיה הכללית, שמספרה היה כארבעה מיליון בשנת 1790, היוותה האוכלוסיה היהודית מיעוט בלתי־ניכר – כ־2,500, ולפי אומדנה אחרת לא יותר מ־1,500 נפש⁵²¹. רוב היהודים התרכזו בערים הגדולות בערך, (או ערי החוף) כגון, פילדלפיה, ניו־פורט, רהוֹד־איילנד וניו־יורק, ויתרם היו נפוצים בכל רחבי הארץ ומנותקים מכל מגע עם קהילה יהודית. ברי שבתנאים כאלה לא היה עדיין הקרקע מוכשר ליצירות ספרותיות ולקידום הלשון העברית ותרבותה בידי יהודים.

בתולדות ההתישבות של היהודים באמריקה יש לציין, בדרך כלל, שלושה זרמים של הגירה. הזרם הראשון התחיל בספטמבר, שנת 1654, כשבאה קבוצה של עשרים ושלושה יהודים מבראזיל לניו־אמסטרדאם, הלא היא ניו־יורק של ימינו, ובראשם אשר לוי, האזרח היהודי הראשון באמריקה הצפונית. הזרם ההוא הכניס מהגרים שמוצאם ברובם מספרד ופורטוגל וממושבותיהן ביבשת אמריקה, אנוסים ובני אנוסים שסבלו הרבה בעד דתם ומנהגיהם זמן רב מכל מגע ומשא עם הקהילה היהודית והחיים היהודיים נתלשו בדרך כלל מן השפה העברית, וידיעותיהם ביהדות ומקורתיה היו זעומות. ראש מאווייהם היה למסור לבניהם את עיקרי הדת והמצוות המעשיות, ואילו דעת השפה העברית ותורת ישראל במקורה לא היתה חשובה בעיניהם כל כך, כנראה, ומאמציהם בכיוון זה היו רופפים ומצומצמים.

זרם ההגירה שהתחיל שוטף ממרכז אירופה ביחוד מגרמניה והונגריה, במאר הי"ט, אחרי מלחמות נפוליון, לא הביא שינוי ניכר לטובה מבחינת תרבות עברית. רוב המהגרים ההם היו בעלי ידיעות קלושות ביהדות ומקורותיה, ויחסם לידיעת התורה והשפה העברית היה אדיש, בדרך כלל. רבים מן המהגרים ממרכז אירופה היו נוטים ליהדות הריפורמית, והשפה העברית תפסה מקום לא־חשוב ביהדותם. הלימוד העברי עמד בכללו על ידיעת קריאת “עברי” בסידור ועל דפוסי־תרגום קפואים ומיכניים של כמה פסוקים בחומש.

אף זו: המהגרים החדשים ההם היו שקועים ראשם ורובם בלבטי ההסתגלות למדינה החדשה ובמלחמת הקיום החברתי והכלכלי שלהם. כמעט שלא יכלו לחסוך ממלחמתם זו מעט זמן ומרץ למלחמת קיומם הרוחני ולבעיות החינוך – צפור נפשו של קיום זה. אחיהם הספרדים, וביניהם האשכנזים המעטים שהתבוללו בתוכם, שכבר הספיקו להסתגל ולהתאזרח, לא היו, כנראה, מוכשרים ומרוצים לסייע בידיהם, לעוררם ולהדריכם בכיוון זה. אף־על־פי־כן התחילו ניצני תסיסה והתעוררות של תרבות עברית נראים בארץ החדשה בתקופה ההיא. בכלל המהגרים החדשים היו בני תורה מועטים, יחידי סגולה, שנזקקו ללשון העברית וגם כתבו בה, ומהם גם אלה שדבר החינוך העברי נגע עד לבם. המעולים והידועים שביניהם היו יצחק ליסער (1806–1869) ובנימין סזולד (1827–1902). ליסער עמל הרבה לטובת החינוך היהודי וכתב ספרי לימוד, וסזולד חיבר פירוש לאיוב שעדיין עומד בו טעמו גם בימינו.

זרם ההגירה היהודית הכי כביר הוא הזרם השלישי שהתחיל בשנות השמונים למאה הי“ט והכניס לארה”ב כשני מיליונים יהודים ממזרח אירופה. רוב מנינו ובנינו של הישוב היהודי בארה“ב בימינו מוצאו הוא מזרם זה. מיד אחרי מלחמת האזרחים בין מדינות הצפון והדרום (1865) עלה מספר היהודים לרבע מיליון נפש, ומאז ועד ימינו גדל מספרם עד כחמישה מיליון ויותר – היינו פי עשרים בערך. השפעת זרם זה על הישוב היהודי בארה”ב מכל הבחינות היא עצומה, וראויה ליחד עליה את הדיבור.

ה“מחדש” הראשון בלשון העברית החדשה    🔗

הספר הראשון ללימוד העברית כתוב בידי יהודי באמריקה, הופיע בשנת 1815⁵²². שם הספר הוא “מפתח לשון עברית”, ומחברו הוא עמנואל נונס קרוואלהו (Emanuel Nunes Carvalho). לפי הרשום בשער הספר חיבר אותו קרוואלהו כ“פרופיסור ללשונות עברית וכשדית… לצורך תלמידיו”. כנראה עסק גם בחיבור מילון⁵²³, אבל המות קדמהו בשנת 1817, והמילון לא נגמר.

כמה סגולות חשובות לספר חלוצי זה שיש בהן בנותן טעם להרחיב את הדיבור עליו ועל מחברו. קרוואלהו נולד בלונדון בשנת 1771, ושם קיבל את חינוכו הכללי והעברי. בהיותו כבן עשרים ושמונה עזב את אנגליה, וכעבור שבע שנים הגיע לניו־יורק והתחיל ללמד שיעורים פרטיים בעברית ובשאר לשונות. בשנת 1808 נתמנה למורה בבית הספר “תלמוד תורה פולונייס” בניו־יורק ושימש שם כשלוש שנים. בשנת 1811, עבר לטשרלסטון, ס. ק. ושימש שם כחזן בביה"כ “בית אלוהים”. אף ייסד שם גם בית־ספר ללשונות עתיקות וחדישות, והוא עצמו לימד עברית וספרדית. בשנת 1814 קיבל משרת חזן בבית־הכנסת הספרדי “מקוה ישראל” בפילדלפיה ושימש שם עד יום מותו.

ספר זה הריהו ניסיון ראשון ללימוד הלשון העבריתצ על אדמת אמריקה כלשון לשמה ולא ככלי שרת ללימוד המקרא, כנהוג בספרי הלימוד שקדמו לו. לפיכך אין המחבר מצטמצם, כפי הנוהג המקובל בספרי הלימוד לעברית בתקופה ההיא, בתחום החומר המילולי של המקרא, אלא פורץ הוא את הגדר המקובל ומשתמש במספר הגון של מלים תלמודיות וגם של תקופת ימי הבינים. יתר על כן, אין המחבר נמנע, גם כן, מלחדש מלים, וחידושיו מענינים. בין חידושי המלים שבספר זה יש לציין את אלה: אנושית (אנושיות?) (manhood)⁵²⁴, כליות (ambition כנראה על יסוד “כלתה נפשי”), מתק (sugar), נקרח (jelly), סעדות (pins), קשרים (buttons), תרצן (respondent, מן השורש המשני “תרץ”); גם “ייבאי (ribband או ribbon)” – מלה שאין מקורה ידוע לי. ⁵²⁵

מה הניע את קרוואלהו להכניס חידושים אלה לתוך ספרו בניגוד לנוהג המקובל בספרים מסוג זה? כלום היה בכך משום מחאה על הנוהג בספרים אלה? ושמא רצה להבליט את עשירותה, גמישותה וחיוניותה של הלשון העברית? חבל שלא זכה להוציא את מילונו. יש לשער שהיינו מוצאים בו הרבה חידושי לשון.

המחבר נוהג רשלנות מרובה בכתיב, בניקוד ובתרגומים, והספר הוא, בדרך כלל, פרי בוסר – ניסיון פרימיטיבי. יש למצוא בו כמה וכמה פגימות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת השיטה, לאור קני המידה שבימינו. קשה לשער שהצליחו התלמידים ללמוד את הלשון העברית ודקדוקה על פי סדר לימוד מסוג זה.

קרוואלהו היה, כנראה, יודע ספר ולשונות. הוא קנה לו ידיעות מספיקות במקרא, בתלמוד וגם בספרות המאוחרת. אך חסרה לו דיסציפלינה מדעית. אף־על־פי־כן חייבים אנו להחזיק לו טובה שעוד כמאה שנה לפני תקופת בן־יהודה הכיר בצורך להרחיב את גבולי הלשון העברית, להכניס לתוך אוצר הלשון העברית מלים מכל מקורות הלשון העברית לכל תקופותיה וגם לחדש מלים לפי דרישות הזמן החדש. אמנם יש לראות בספר זה מעין ניסיון חלוצי.

המצב התרבותי והחינוכי ביהדות אמריקה    🔗

ספרי לימוד כגון אלה דיים להעיד על ידיעת הלשון העברית במחצית הראשונה למאה התשע עשרה, שהיתה בשפל המדרגה. אף מצב החינוך היהודי בכלל היה ירוד מאוד. רק ספר אחד לדקדוק עברי ראוי לשמו יצא באמריקה בתקופה ההיא, והוא חובר בידי מהגר, יהודי שקיבל את חינוכו באירופה, בשם יצחק נורדהיימר⁵²⁶.

נורדהיימר (1809–1842) היה בנעוריו מתלמידיו של התלמודי הידוע משה סופר, שנקרא על שם ספרו “חתם סופר”, מפרשבורג, הונגריה. אחר כך קנה השכלה כללית בגרמניה ובשנת 1834 הוכתר על־ידי אוניברסיטת מינכן בתואר דר. לפילוסופיה. כעבור שנה הגיע לאמריקה ונתקבל כמורה ללשונות המזרח באוניברסיטה דניו־יורק. בשנת 1838 הוציא את ספר הדקדוק שלו.

בספר דקדוק זה מסתמך נורדהיימר על ידיעותיו הרחבות בלשונות המזרח וגם בלשונות ההודו־אירופיות: הוא מסתייע בדוגמות מערבית, ארמית, איתיופית; וגם מסנסקריטית, יוונית, רומית, הלשונות הגרמניות והסלאביות. כמה מהשערותיו נראות לנו עכשיו כמוגזמות, דמיוניות ומיושנות. אבל הספר בכללו מעיד על חריפותו, בקיאותו ולמדנותו של המחבר, וערכו המדעי עומד בו גם בימינו.

ברם אי־אילו נסיונות בודדים נעשו פה ושם כדי לתקן ולשפר את המצב בחינוך ובתרבות עברית. בראש עסקני החינוך הפעילים ביותר יש להזכיר את יצחק ליסער הנזכר למעלה. ליסער היגר מגרמניה לריצ’מונד, ווירג’ינה. שם הצטרף לקהילה הספרדית ואח“כ נתמנה לחזן ב”מקוה ישראל", בית הכנסת של הקהילה הספרדית בפילדלפיה. הוא היה היוזם הראשי בייסוד בתי ספר כל־יומיים בערים ניו־יורק, שיקאגו וסיסינאטי. בסוף ימיו (1867) יסד גם מוסד לחינוך עברי עליון ולהכשרת רבנים בשם “מימונידיס קוליג'” שהתקיים שש שנים והעמיד שלושה רבנים.

כל הנסיונות האלה לא הצליחו. מצבם הכלכלי של בתי הספר היה רעוע ולא האריכו ימים. הם נתקלו מצד אחד באדישות ההורים שלא היו להוטים כל־כך לספק לילדיהם חינוך עברי מתוקן ולא היו מוכנים להקריב קרבנות למענו. מאידך גיסא התנגשו הנסיונות בפטריוטיות היתירה של החוששים מפני “למה יאמרו הגויים” ושמא יחשדו בהם באמריקאיות פגומה ובנאמנות לאומית כפולה. מעשי אבות סימן לבנים…

המוסד החינוכי היחיד שנוסד על־ידי רבקה גראץ הידועה בסיועו של ליסער, בשנת 1838, ושהכה שרשים ושגשג, היה בית־הספר ליום ראשון (Sunday School). בית־ספר זה, שהיה ביסודו מעין חיקוי לביה"ס ללימוד דת מטעמה של הכנסיה הפרטסטנטית, נתפשט בכל רחבי הארץ. אבל גם ליסער עצמו כבר עמד על מגרעותיו והתיחס אליו כאל “רעה הכרחית”, מפני שאי אפשר להיה להקנות שם את השפה העברית שהיא יסוד מוסד להבנת המקרא.

מובן שחינוך של בית־ספר כזה לא היה מספיק לגדל דור של יהודים מסורים ליהדות ומוכשרים להצעיד את התפתחותה קדימה. זיקתם למקורות היהדות, למסורת שלה ולאורח חייה היתה רופפת. לא ייפלא איפוא כי הדורות שנתחנכו בבתי ספר אלו התרחקו ברובם מן היהדות ופנו לה עורף, ורק מתי מספר נשארו ב“מחנה” מפני “כבוד הורים” או מסיבות אחרות. הם לא יכלו למצוא ביהדותם משהו שיצודד את נפשם וירתק אותם אליה. כל יהדותם היתה תלויה בשערה וכל רוח מצויה של השפעת הסביבה היתה מספקת לנתק שערה זו.

אמנם היו, כידוע, גם יוצאים מועטים מכלל זה. השפעתם של יצחק ליסער, של שבתי מוראיס, ב. פלזנטהאל וכמותם הקימה מספר קטן של “שומרי החומה”, נאמנים ליהדותם, יודעי ספר ובני תורה שנזקקו לשפה העברית. יחידי סגולה אלה שמרו על הניצוץ העברי שלא יכבה על אדמת אמריקה עד שיבואו ימים טובים מאלה ויפיחו את הניצוץ לשלהבת.

הזרם השלישי של הגירת היהודים לאמריקה והשפעתו על הפצת העברית    🔗

בשנת 1881, נרצח הצאר אלכסנדר השני ברוסיה ואת כסאו ירש אלכסנדר השלישי, פרצו פרעות ביהודים בכל רחבי הארץ, במאה וששים ערים וכפרים בערך. הפרעות האלה הוכיחו בעליל גם למשכילים שבעם שהשכלה היא משענת קנה רצוץ, וכי אין תקנה ליהודי רוסיה אלא יציאה המונית. הם נואשו מן התקוה לשוויון־זכויות והתחילו לדגול בשם הסיסמה “אוטואמנציפציה” או “אם אין אני לי מי לי?”.

אז התחילה ההגירה הכבירה מרוסיה בשני זרמים: זרם אחד לארץ ישראל כדי לקומם את הריסות הארץ הקדושה וזרם שני לארצות הברית. אך בעוד שטיפות טיפות של מהגרים נהרו לארץ ישראל זרמו נחשולים נחשולים לארצות הברית. משנת 1881 עד שנת 1907 הגיעו לחופי ארצות־הברית 1,200,000 מהגרים יהודים, ובמשך שש השנים הבאות נוספו עוד 600,000 – היינו 100,000 מהגרים יהודים לשנה. מובן מאליו שזרם איתן זה של מהגרים ממזרח אירופה המעורה במסורת היהדות התורנית עלול היה להשפיע השפעה ניכרת על יהדות אמריקה מבחינה רוחנית ותרבותית.

הזרם השלישי של הגירה ממזרח אירופה התחיל, כאמור לעיל, עוד בשנת 1870. באותו זמן הגיע לארה“ב מספר של סופרים עברים בני תורה והשכלה, כגון צבי הירש ברנשטיין, צבי גרשוני, יהודה דוד אייזנשטיין ועוד. בשנת 1871, כשנה אחרי בואו לארה”ב, התחיל צבי הירש ברנשטיין (1845–1907) בהוצאת השבועון העברי הראשון בארה"ב, בשם “הצופה בארץ החדשה”, שהתקיים חמש שנים. נסיונו של ברנשטיין שימש דוגמה ומופת לנסיונות אחרים מסוג זה, ובמשך שלשים ושבע שנים הבאות (1871–1908) הופיעו כשלשים עתונים עבריים, מהם התקיימו קיום קיקיוני, ואחד מאלה, השבועון “העברי” בעריכתו של גרשון רוזנצווייג, הסטיריקון הידוע, בעל המכתמים והחיבורים ההיתוליים, האריך ימים מכולם והתקיים עשר שנים (1892–1902). בין התורמים לעתונים אלה יש לציין סופרים ידועים שקנו להם שם בסרות העברית, כגון: זאב שור, א. ד. איזנשטיין, גרשון רוזנצווייג, א. ח. רוזנברג, מ. דוליצקי, נ. ה. אימבר (מחבר “התקוה”), מ. ד רודקינזון, ואחרים.

הרמה הספרותית של העתונים האלה לא היתה בדרך כלל גבוהה ביותר. פטישם של הסופרים העברים לא מצא עדיין את סדנו בסביבה היהודית ההיולית באמריקה. לא הוכשרה עדיין הקרקע להשפעה עברית. טירדות פרנסה, חבלי הסתגלות ונפתולי הנפש באווירה היהודית המדולדלת מבחינה רוחנית הדריכו את מנוחתם של הסופרים העברים, החלישו את דעתם וקיצצו את כנפי יצירתם. קשה היה להם, כנראה, פרידתם מן הסביבה היהודית בארץ מולדתם שממנה יצאו, שלמרות הרדיפות והמצוקות הכלכליות והמדיניות היתה ספוגה מסורת יהודית עתיקת תוכן, יצירה, ופריון רוחניים. אף זאת: הרבה מן המשכילים שבאו לארה"ב היו מן הנמושות, מעוטי כישרון ומחוסרי ידיעות ויכולת ספרותית. מאמריהם ויצירותיהם של הסופרים ההם שיקפו בדרך כלל כיסופי מולדת וגעגועים לאותם החיים היהודיים שנפרדו מהם ושעדיין היו שרשיהם הרוחניים מעורים בהם. עם כל זאת הספיקו הסופרים החלוצים ההם לנטוע את השתילים הרכים הראשונים של הספרות העברית על אדמת אמריקה ולהכשיר את קרקעה לנטיעות בנות־קיימא ופוריות יותר.

בשנת 1880, עוד בטרם חזה הרצל את חזונו הנשגב על יסוד מדינת היהודים, ובטרם תקע אליעזר בן־יהודה בשופרו הגדול לתחית השפה העברית המדוברת, נוסדה בניו־יורק אגודה עברית בשם “שוחרי שפת עבר”. זו היתה האגודה העברית הראשונה לא רק באמריקה אלא גם בכל העולם, לרבות גם את ארץ ישראל. מטרת האגודה היתה להפיץ את השפה העברית וספרותה.

האגודה הזאת התקיימה רק כשנה אחת, אבל במשך זמן קיומה הקצר הספיקה להוציא חוברת אחת של עתון בשם “המאסף בארץ החדשה” וליסד ספריה שהכילה בעיקר, עתונים וספרים עבריים וגם מספר של ספרים ועתונים בלשונות לועזיות שתכנם הוא יהודי. חגיגת הפתיחה של הספריה חלה ביום שני של פסח ולמעלה ממאתים איש השתתפו בה. שני הנאומים הראשונים בחגיגה זו נישאו בעברית⁵²⁷.

זמן קצר אח"כ נוסדה אגודת “שוחרי שפת עבר” בשיקאגו שהתקיימה כשלושים שנה ונתבטלה במשך מלחמת העולם הראשונה אחרי שזקפה על חשבונה שורה של מפעלים חשובים בשדה החינוך העברי והפצת התרבות העברית. אגודה שלישית בשם זה נוסדה בניו־ארק, במדינת ניו־ג’ורסי, בשנת 1889, לשם טיפוח הדבור העברי וקריאת ספרות עברית⁵²⁸.

אגודה עברית שונה קצת בתפקידה ומטרתה, בשם “אהלי שם”, נוסדה בשנת 1895, 8 באוקטובר. אגודה זו הציבה לה למטרה: לימוד הלשון העברית ושאר לשונות שמיות וגם עידוד בחקירה של תולדות ישראל. בין חברה אגודה זו נמנו מטובי החכמים והחוקרים, אנשי השם, שבמדינת ארה“ב⁵²⁹. היא התקיימה למעלה מעשר שנים והשפיעה הרבה על גידולה והתפתחותה של הלשון העברית באמריקה. בחסותה נתקיימו הרצאות חשובות בעברית, אנגלית וגרמנית על נושאים בחכמת ישראל. בשנה הראשונה לקיומה תמכה בהוצאת הירחון “נר המערבי”, שהיה, כנראה, מן העתונים המשובחים ביותר באותה התקופה. אכן עורך הירחון, א. ש. שווארדצברג, מתאונן מרה על התמיכה הזעומה שמעניקה לו אגודה זו⁵³⁰, ואחרי שהופיע בהפסקות שונות במשך ארבע שנים הוכרח להפסיקו. ברם אגודה זו המשיכה את פעולותיה, ובשנת 1904 הוציאה שנתון בשם “ילקוט המערבי”, מוקדש למשורר העברי מ. מ. דוליצקי, ליובל הכ”ה של הופעת שירו הראשון.

אגודה עברית אחרת בשם “חובבי שפת עבר”, נוסדה באותה התקופה (1896?) על־ידי קבוצת צעירים, מתלמידי “בית־מדרש המדעים ובית־מדרש הרבנים” שבניו־יורק. “מטרת החברה הזאת היתה לפתוח כר נרחב לספרות העברית באמריקה”, גם־כן ליסד סניפים בכל רחבי המדינה כדי “לפתח ולשכלל את הספרות העברית באמריקה… ליסד בתי־עקד ספרים עברים ולתמוך בעתונים העברים הנמצאים באמריקה”⁵³¹.

פעולותיה של אגודה זו היו, כנראה, חשובות עד כדי למצוא להם הד גם בעתונות ה“יאהודית” של אותה התקופה. מאמר ראשי אוהד ומעודד של פעולות אלה הופיע בעתון הידוע “אמריקן היברו”. טובי הצעירים ששמם נתפרסם אחר־כך, כגון ישראל דוידזון, מרדכי מ. קפלן, וגם סופרים, חוקרים וידועי שם מן הוותיקים, נתנו ידם לאגודה זו, אבל היא לא האריכה ימים, וכעבור כשלוש שנים שבקה חיים ובטלה.

הזרם האחרון ותוצאותיו    🔗

מפנה חדש בתנועה העברית ובתרבותה חל במדינת ארה"ב עם הזרם האחרון של הגירה שהגיע שמה בעטים של כשלון המהפכה הרוסית בשנות 6–1905 והפרעות שהיו כרוכות בעקבותיה. בין המהגרים החדשים היה מספר של צעירים שנתחנכו על ברכי “תור הזהב” בספרות העברית החדשה ברוסיה עם עליתם של מנדלי, אחד־העם, ביאליק וטשרניחובסקי על במת הספורת. אחדים מן הצעירים האלה כבר פרסמו את בכורי פרי עטם ברוסיה.

המצב של התנועה העברית בכלל ושל הספרות העברית בפרט בארץ החדשה לא הניח את דעתם של המהגרים הצעירים האלה. טעמם הספרותי סלד מן השיגרה שבנושאים הנדושים ושבלשון ובסגנון הנמלצים ששלטה אז בספרות ובעתונות בארה“ב. הם לקחו את “מושכות” התנועה העברית בידיהם והתחילו מנסים נסיונות חדשים בצורות ספרותיות ובמפעלים עבריים. עתונים חדשים צצו ונבלו, וביניהם עתון יומי בשם “היום” שהאריך כשלוש שנים (10–1909 ו־14–1913). אגודה עברית חדשה נוסדה אז (1909) בניו־ארק בשם “אחיעבר” שאליה נהרו המהגרים הצעירים דוברי עברית שטעמו את טעם התסיסה המהפכנית והמרדנית ששלטה אז בחיים ובספרות ברוסיה בכלל ובספרות העברית בפרט. צעירים אלה לא מצאו מקום וסיפוק לנפשם באגודות “מפיצי שפת עבר” ו”עבריה" שהתקיימו אז וברוח הבעל־ביתיות ששרר בהן.

עם בואו של ראובן ברינין, הסופר והמבקר העברי המפורסם, לארה“ב נתעוררה תסיסה כבירה בין העברים. בסופר חשוב זה, אחד מעמודי התווך של הספרות העברית בתקופה ההיא, נתלו תקוות רבות, והקול יצא בין העברים לאמור: “זה יושיענו! הוא יפתח בפרק חדש בתולדות הספרות העברית באמריקה”. ואמנם מיד אחרי בואו נתבשרו העברים כי עומד הוא להוציא ולערוך בניו־יורק שבועון עברי גדול בשם “הדרור”, ובפרוספקט שהכריז על הופעת העתון הובטח ש”הדרור" נוסד על יסודות בריאים ומוצקים בחומר וברוח… ו“כי ביסודו הונח הון הגון להגן על קיומו מפני כל צרה שלא תבוא”.

ההתלהבות במחנה העברים עלתה למעלה ראש, והופעת הגליון הראשון שיצא ביום ח' באלול, תרע"א הוחגה ברוב עם בנשף נהדר שנערך מטעם אגודת “אחיעבר”. מספר החותמים הגיע, בקירוב, לשלשת אלפים. אך כל התקוות הנלהבות נתנדפו כחלום יעוף. מיד אחרי הופעת הגליונות הראשונים נצטננו הרוחות, ועם הגליון החמשה עשר נפסק “הדרור” לגמרי ללא הודעה וללא ברכת פרידה⁵³².

גדולה היתה האכזבה בין העברית, היאוש ורפיון־הידים נתגברו. נדמה היה שאחרי תבוסה זוה שנחלו העברי לא יוסיפו להרים ראש ולחלום על נסיונות עתונאיים וספרותיים חדשים. אך התנועה העברית באמריקה הראתה את כח חיותה ורעננותה. לא עברו ימים רבים ותנועה זו קמה והחליפה כחה והתחילה לתכנן תכניות חדשות ונועזות.

אגודת “אחיעבר” על כל פעולותיה תופסת מקום כבוד בתולדות התנועה העברית באמריקה. מטרתה הראשית היתה לבצר עמדתה לש יצירה עברית אמריקאית ולטפח שתילי הספרות מתוצרת המקום – פרי עטם של סופרים צעירים גידולי אמריקה. חוץ לזה עסקו חבריה, גם בפעילות נמרצת לטובת הפצת הספרות והעתונות העברית בכלל. הרוח החיה באגודה זאת היה דניאל פרסקי הידוע שרכש לו את הכינוי “אחיעבר” בפי ליצני הדור. אגודה זו התקיימה חמש עשרה שנה, ועל חשבונה יש לזקוף כמה מפעלים ספרותיים רבי־ערך ומשקל, כגון: יסוד העתון המודרני הראשון “שבלים” בעריכת מ. בן־אליעזר (תרס"ט), הוצאת קובץ שירים “סנונית” בעריכת ראובן בריינין (תר"ע), הוצאת שני קבצים שנתיים “לוח אחיעבר” א' וב' (תרע“ח ותרפ”א). פסגת מפעליה של אגודה זו היתה הוצאת “התורן” החדשי שהתחיל להופיע בסיון תרע“ג והתקיים כשנה ומחצה. “התורן” נתחדש אח”כ (אדר ראשון, תרע"ו) כשבועון על ידי חברת “התורן” בעריכת י. ד. ברקוביץ ויצא כסדרו שלוש שנים וששה שבועות, ואז (בשנת תרע"ט) עבר לרשות ההסתדרות הציונית באמריקה ולעריכת ראובן בריינין. בשנת תרפ“א נהפך שוב לירחון עד שנפסק בשנת תרפ”ו. השפעתו של עתון זה על הספרות העברית באמריקה היתה כבירה, וכמה כשרונות ספרותיים חשובים מגידולי קרקע אמריקה נתגלו וטופחו בעתון זה.

מיד אחרי שהפך “התורן” לשבועות נוסד שבועון אחר, בשם “העברי”, מטעם הסתדרות ה“מזרחי” ובעריכתו של הרב מאיר ברלין ונפסק אחרי קיום של קרוב לשש שנים. גם שבועון זה עמד על רמה ספרותית די גבוהה, ותרם הרבה להתפתחות הספרות העברית באמריקה.

כדאי להזכיר כאן את הירחון “מקלט” שנוסד ע“י הוצאת שטיבל בעריכתו של י. ד. ברקוביץ בחודש תשרי, תר”ף, ונתקיים רק שנה ורבע, עד כסלו, תרפ“א. כשמו כן היה – מקלט לסופרי אירופה שלא מצאו להם בטאון אחרי המהפכה הבולשוויקית. הרוב המכריע של המשתתפים היו מן המעולים שבסופרים העברים באירופה. ירחון זה היה יחיד במינו, ועדיין לא היה לנו כמוהו, הן מפאת ההידור החיצוני והן מבחינת עשרו הפנימי. יצירות ספרותיות רבות־ערך הופיעו בו, ורישומו על הספרות העברית בכלל היה גדול, אעפ”י שהשפעתו על הספרות העברית המקומית לא היה ניכר כל כך. חיי אמריקה היהודית על זרמיה, תנועותיתה ופעולותיה לא השתקפו בירחון זה.

העתונות העברית הגיעה לשיא כוח קיומה עם הופעתו של “הדואר” שהתחיל לצאת בשנת 1921, ועדיין הוא פוסיף להופיע בלי הפסקות. במשך שמונת החדשים הראשונים הופיע בצורת עתון יומי בעריכתו של מרדכי ליפסון. מספר חותמיו הגיע בראשית הופעתו ל־9,000. מפני חוסר אמצעים כספיים הפך לשבועון ועבר לעריכתו של מנחם ריבולוב, שערך אותו עד יום מותו, בשנת תשי“ד. עם מותו של ריבולוב עברה העריכה לידי משה מייזליש, וכעת נערך העתון בידי משה ינון. מבחינת צורתו וערכו הספרותי אין “הדואר” נופל משאר העתונים המשובחים שהופיעו בעברית. אף על פי שמתלבט הוא עדיין בקשיים חומריים חמורים. על ברכיו של עתון זה טופח וגודל דור שלם של סופרים עבריים באמריקה, ואחדות מיצירות אלו שיצאו בצורת ספרים הופיעו ראשונה בהמשכים ב”הדואר".

מלבד “הדואר” יש להזכיר את הירחון “בצרון”, שכבר עבר את מחצית היובל לקיומו ומראה סימני אורך ימים. ירחון זה נערך בידי הסופר הידוע רב צעיר (דר. חיים טשרנוביץ) עד יום מותו ב־15 למאי 1949. אחרי יום מותו נמסרה העריכה לידי חבר של סופרים וחוקרים ותיקים, בהנהלתו של דר. משה טשרנוביץ, בנו של רב צעיר. עתון זה מכיל מאמרים עיוניים ומחקרים מדעיים, אך מגיב הוא בחריפות גם על שאלות הזמן ועל בעיות לאומיות ובין־לאומיות.

בין העתונים העברים המקצועיים יש לציין את הרבעון “שבילי החנוך” שהחל להופיע בשנת 1925 בעריכתו של דר. ניסן טורוב ז“ל והנערך עכשיו בידי פרופ. צבי שרפשטיין, את “הרופא העברי” בעריכתו של ד”ר ד. אינהורן ז“ל, ואת הקבצים התורנים־מדעיים “תלפיות” ו”סורא" בעריכת הרב ש. מירסקי. כל העתונים האלה מראים סימני חיוניות ורכשו להם עמדה איתנה בספרות העתונית שלנו באמריקה.

אף לדיבור העברי החי יש מהלכים, אם כי במידה מוגבלת, בחוגים ידועים בארה"ב. “ההסתדרות העברית באמריקה”, שנוסדה בשנת 1916 חוגגת את חג היובל להיווסדה. היא עוסקת במיוחד במתן עידוד וסיוע לחוגים אלה. לזכותה של ההסתדרות העברית יש לזקוף גם כן ייסודה וקיומה של הוצאת “עוגן”, שמטרתה לסייע בידי סופרים עברים באמריקה להוציא את ספריהם ולהפיצם. כששים ספר יצאו כבר בהוצאה זו.

מכיוון שאין הלשון העברית שפת הדיבור והרחוב באמריקה כמו שהיא בארץ ישראל עדיין שמורים בה כאן טעמה ורוחה של שפת הספר על כל מעלותיה ומגרעותיה. לא הרי דרך התפתחותה כאן כהרי דרך התפתחותה בארץ ישראל. הצרכים היומיומיים ודרישות הרחוב החיוניות בארץ ישראל זוקקות שינויים, חידושים וסיגולים בלשון שלפעמים הם פוגמים את רוח השפה וצורמים את אזני המחונכים על לשון המקורות. מה שאין כן הדבר על אדמת אמריקה. כאן מתפתחת השפה וספרותה בדרך הכבושה, בסטיות ושינויים קלים מן המטבע שטבעו מניחי המסורת הקלאסית החדשה: מנדלי, אחד־העם, פרץ וביאליק.

רישומה של התפתחות השפה העברית באמריקה ניכר גם בתחום החינוך הכללי. כידוע, הכניסו בתי ספר כלליים אחדים בניו־יורק ובערים אחרות את הלשון העברית, כאחת הלשונות המודרניות, אל תך תכנית הלימודים שלהם. מספר הערים שהלשון העברית נלמדת בבתי הספר התיכוניים והטרום תיכוניים הולכת ועולה. גם במכללות ובאוניבסיטות הולכת הלשון העברית המודרנית וקונה לה שביתה בתוך תכנית הלימודים. “למעלה מ־1400 בתי אולפנה אקדמיים בכל חלקי ארצות הברית הכירו בלשון העברית המודרנית כשפה חיה… בקרוב ל־250 מוסדות חינוך עליונים ניתנים קורסים בלשון העברית וספרותה… ב־220 ממוסדות אלה המורים והמרצים הם פרופיסורים לא־יהודים והללו ממשיכים ללמד את הלשון העברית כלשון קלאסית. ב־50 אוניברסיטות הונהג לימוד הלשון העברית המודרנית” ⁵³³.

עכשיו כשמדינת ישראל הולכת ומתבססת וכובשת לה עמדה חשובה בין מדינות העולם יש לצפות שגם הלשון העברית, כשפת כתבי הקודש וכלשון מדינה חדשה פורחת ותוססת, תלך ותפרוץ ותתפוס לה מקום כבוד בין הלשונות החיות החשובות שבעולם. יש גם רגלים לתקוה כי לימוד הלשון העברית ילך ויתפשט גם בין המוני היהודים באמריקה, וכראיה לדבר יש לציין את מספר התלמידים הבוגרים הרשומים בכתות לעברית המתנהלות מטעם בתי המדרש למורים, בתי כנסיות, סניפי ההסתדרות הציונית וההסתדרות העברית, בני ברית ומרכזים צבוריים יהודיים.