לעמנואל בן־גריון

בהוקרה ובידידות

 

בפתח הספר¹    🔗

ארבעים האיגרות שאחה“ע ומי”ב החליפו ביניהם בין השנים 1891–1896, מהוות חטיבה ראשונה בהתכתבות הממושכת בין השניים. עיקר תרומתה של חטיבה זו הוא במידע הביוגראפי החשוב שהיא מעמידה לרשותנו על ראשית דרכם הספרותית ועל תחילת היחסים ביניהם.

בעקבות חטיבה זו צריכות להיחקר ולהתפרסם האיגרות של שתי החטיבות הנוספות בהתכתבות חשובה זו:

החטיבה השניה כוללת את האיגרות שאחה“ע ומי”ב החליפו ביניהם בתקופת צאתו של “השלח” בעריכת אחה"ע, בין השנים 1896–1902. תרומת האיגרות האלה הינה בעיקר בתחום האידיאי, משום שהן סובבות סביב המחלוקת הרעיונית בין השניים. חטיבה זו בהתכתבות מסבירה את המהלכים שנסתרו מידיעתנו הקשורים בפולמוסים הפומביים ביניהם.

החטיבה השלישית כוללת את האיגרות שאחה“ע ומי”ב שלחו זה לזה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, בין השנים 1902–1920. ערכן של איגרות אלה הוא שוב בתחום הביוגראפי בעיקר, משום שהן שופכות אור על יחסי הידידות שקיימו השניים בשוך הפולמוסים, כאשר כל אחד פנה לדרכו.

לפיכך, צריכים להצטרף לכרך זה שני כרכים נוספים באותה מתכונת: מחצית כל כרך תכלול את חליפת־האיגרות והביאורים, ומחציתו השניה תכלול את פרקי־המחקר המבוססים על האיגרות. חשיבותה של ההתכתבות כולה תתברר רק לאחר שכל שלושת הכרכים יעמדו לרשות הכל.

ובשליש הדרך אני רואה חובה נעימה ביותר להודות לכל אלה שעודדו וסייעו לי להשלים את הכרך הזה:

מורי פרופ' ש“י פנואלי ז”ל היפנה אותי אל ההתכתבות המרתקת הזו בשנת חייו האחרונה, שהיתה לי שנת הלימודים הראשונה לתואר השני.

שני ידידים חיזקו את ידי להשלים את המלאכה הקשה כעבור שנים. ד"ר עוזי שביט עמד לצדי ברגע הנכון. פרופ' נורית גוברין לא הניחה לי במשך שנים עד שהבאתי לפניה כתב־יד מוגמר של המחקר. היא גם הואילה לעבור על כתב־היד ולהעיר לי את הערותיה הנבונות.

העובדים במחלקת כתבי־היד בספריה הלאומית, וד“ר מרדכי נדב בראשם, לא חסכו עמל כדי להקל עלי את העיון באיגרות שבארכיון אחה”ע.

השלמת המחקר התאפשרה בסיוע מילגת־מחקר של קרן ישראל מץ, ניו־יורק ארה"ב, תודות לעינו הטובה של ראש חבר הנאמנים של הקרן, פרופ' מיכאל ארפא, שעמד על תרומתו של המחקר להבנת הספרות העברית החדשה, בתקופת המעבר מן המאה התשע־עשרה למאה העשרים.

אך יותר מכולם טרח למען השלמתו של ספר זה עמנואל בן־גריון, חוקר יצירתו רבת ההיקף של מי"ב ושומר הגנזים הנאמן של מורשתו הספרותית. בלא עידודו ובלא ידידותו, בלא בקיאותו ובלא חריצותו – לא היתה התוצאה מסוגלת להיות מתוּקנת. הוא סייע לי בפיענוח סתומות באיגרות, בביאור ערכים ובתירגום מגרמנית, ולא חסך ממני את עצתו המועילה כל־אימת שנתבקש.

יוסף אורן

 

מבוא    🔗

איגרותיו של סופר נדפסות לאחר כל שאר כתביו. עובדה זו מעכבת לפעמים את מחקר הספרות שנים ארוכות, במיוחד אם מדובר בתקופה בספרות שבה האיגרות עצמן, שהחליפו ביניהם הסופרים, הינן אחד ממוקדי ההתרחשות הספרותית. וכאלה הם פני הדברים בספרות העברית בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה הזו. מרכזי הספרות העברית היו מפוזרים על פני אירופה כולה, הן במזרחה והן במערבה, והקשר ביניהם התקיים באמצעות האיגרות. סופרים ערכו מסעות ואף העתיקו את מקומות מגוריהם – האיגרת היתה אמצעי תיקשורתי בין סופרים, שמאורעות כאלה השפיעו על פעילותם הספרותית והשתקפו ביצירתם.

בתקופה שבה דן מחקר זה היתה תרבות כתיבת האיגרות בשיאה. סופר יכול היה באמצעות האיגרת לגאול את עצמו מתחושת הבדידות שמקום־מגוריו הנידח הישרה עליו. האיגרת העניקה לו במקרה כזה תחושת השתייכות לחיי הספרות במרכזים המפורסמים. האיגרת איפשרה לו להשפיע על המעשה הספרותי באותם מרכזים. באיגרת שיקע הסופר את לבטיו ומכאוביו, את הרגשותיו ומחשבותיו, את תוכניותיו הספרותיות ואת תאור תהליכי עבודתו על יצירותיו.

סופרים החשיבו את האיגרות שכתבו, נהגו להשאיר ברשום העתקים מאיגרותיהם ולעתים אף דרשו מן המכוּתבים שלהם להחזיר לידיהם איגרת שהיתה דרושה להם כראייה לדבריהם או למעשיהם. באופן הראשון נהג אחה“ע, שהיה נוהג להסתמך על מכתביו במכתבים מאוחרים שכתב, על־יסוד העתקי איגרות ששמר אצלו. מי”ב, שלא השאיר העתקים של איגרותיו, נהג לפנות אל המכוּתבים ולבקש מהם את מכתביו.

הכשרתן לדפוס של איגרות סופרים – ובמיוחד של סופרים מרכזיים בפעילותה של התקופה הזו בספרות העברית – וחקירתן הקפדנית, היא לפיכך תנאי לקידום מחקרה של הספרות העברית. בלא תעודות ראשוניות אלה מצטמצם המידע שבידינו על תולדות התקופה, ומתמעטת הבנתנו על הפעילות הספרותית שהיתה בה.

אחד־העם הוא מקרה יוצא דופן בתולדות ספרות האיגרות העברית. איגרותיו נדפסו בעודו בחיים. יתר על כן: הוא עצמו הספיק בחייו לכנס את איגרותיו ולהוציאן לאור בששה כרכים. הכרכים של האיגרות נדפסו בהוצאת “יבנה” ו“מוריה” בין השנים תרפ“ג–תרפ”ה (1923–1925).

כרכי האיגרות של אחה"ע הם אוצר בלום של מידע על פעילותו ועל חיי הספרות העברית בימיו, אך המידע שבהם איננו שלם בשל מספר סיבות:

א. בכרכים אלה פירסם אחה"ע רק את איגרותיו שלו אל אנשים שונים, שעימם קיים קשר של התכתבות. זוהי לפיכך התכתבות חד־צדדית, ואין היא יכולה להיות שלמה אלא אם כן תושלם על־ידי מכתביהם של הנימענים אשר נשלחו אליו.

ב. אחה"ע הדפיס בכרכים אלה את איגרותיו מתוך ההעתקים ששמר ברשותו. העתקים אלה כללו פיסקאות עיקריות בלבד מן המכתבים המקוריים. המידע הוא לפיכך מידע חסר ומסוּנן, ואין העתקי חלקים של איגרת – ולוא גם של חלקיה העיקריים – יכולים להשתוות לאיגרת שלמה, כפי שהיתה לעיניו של מקבלה, על כל חלקיה וענייניה ובניסוחה הלשוני המדוייק.

ג. אחד־העם, שנזהר ביותר כל ימיו מפגיעה בכבודם של אחרים, השמיט מאיגרותיו שבששת הכרכים קטעים אשר יכלו לפגוע במכוּתבים, אשר היו אז עדיין בחיים, או קטעים שלפי ראות־עיניו יפה להם הצינעה. שיפוטו הוא שהכריע בנדון זה. אך הטעמים הנכונים לזמנם סיננו פעם נוספת את המידע שאותם הכרכים מספקים לנו. תוקפם של רוב הנימוקים, לאותן השמטות נוספות, התבטל ברבות הימים.

ד. אחד־העם כלל בתוך הכרכים של איגרותיו רק את האיגרות משנת 1896 ואילך. בהערה לאיגרת הראשונה בכרכים אלה, ששלח מוורשה אל רבניצקי שהתגורר באודסה, הסביר את חשיבותה המיוחדת של שנת 1896 בחייו, ולמעשה תרץ גם את הסיבה שבגללה החליט לכלול רק איגרות משנה זו ואילך: “בשנה ההיא נהרס מצבי בעולם המסחר והוצרכתי לבקש איזו משרה לשם פרנסה. אז הציעו לפני חברים אחדים בוורשה ללכת לשם ולעמוד בראש ‘אחיאסף’, שקיבל אז צורה של חברה מאושרת. וכן עשיתי, וגרתי בוורשה ירחים אחדים בתור מנהל ‘אחיאסף’, עד שהוחלט דבר ייסוד עתון חודשי בברלין. אז עזבתי את ורשה והלכתי לברלין להיות עורכו של ‘השלח’.” מכאן שהמכתבים היו צריכים לחפוף את פעילותו הספרותית מן הרגע שהתמסר לחלוטין לכך. ובשל כך מנע מאיתנו בכרכי איגרותיו את האיגרות עד שנת 1896, ובכלל זאת גם את המידע החשוב שכלול בהן על תחילת דרכו.

אמנם בכרך ו' של האיגרות, הדפיס אחה“ע, תחת הכותרת “מילואים”, צרור מכתבים מן השנים תרמ”ט–תרנ“ה (1889–1895), אך גם בחירתם של מכתבים מוקדמים יותר אלה, מעידה על חריגה מוקפדת ביותר מן ההיצמדות אל שנת 1896 כשנת פירסומן של איגרותיו הראשונות, אשר יותרו להתפרסם ברבים. אחה”ע החליט לכלול ב“מילואים” רק אותן איגרות לפני שנת 1896, אשר נוגעות לקשריו עם אגודת “בני משה”. הרבה טעויות נקשרו לחלקו באגודה זו. אחה“ע רצה להעמיד את הדברים על דיוקם, ע”י פירסום מכתביו אל פעילי האגודה מן השנים שלפני שנת 1896. ואמנם מתוכנם של מכתבים אלה מתברר, כי יותר משהיה אחה“ע מנהיג מרצון ל”בני משה", נעשה מנהיגה של האגודה שלא ברצונו. את עיקר מאמציו – מתברר ממכתבים אלה – השקיע בריסון התלהבותם של מאמיניו ומעריצי תורתו.

בשל סיבה זו, לא נכללה אף אחת מן האיגרות של אחה“ע אל מי”ב, מן השנים שלפני שנת 1896, לא בכרכי איגרותיו ולא ב“מילואים” שבכרך ו'. איגרתו הראשונה אל מי“ב בכרכים אלה היא מן התאריך 6.4.1897, כלומר: לאחר שאחה”ע סיים את שהותו בברלין – לשם הגיע כדי לייסד את “השלח” – וחזר להתגורר באודסה.

חליפת־האיגרות בספר זה – ארבעים במספר – מתפרסמת זו הפעם הראשונה. היא משלימה לאיגרותיו של אחה“ע את האיגרות שכתב אל מי”ב קודם לשנת 1897. ומובן מאליו שהיא מעמידה לרשות הרבים בפעם הראשונה את איגרותיו של מי“ב אל אחה”ע.

האיגרות של שניהם מן השנים 1891–1896 הוכשרו לדפוס מכתבי־היד המקוריים, ועל־כן הן מובאות בשלמותן, ללא השמטות כל־שהן.

הבאתה של ההתכתבות הדו־צדדית, היא גם ערובה לשלמותו של המידע על יחסיהם של אחה“ע ומי”ב, מפגישתם הראשונה בשנת 1891 ועד תחילת הפולמוס הפומבי ביניהם ב“השלח” בשנת 1896.

 

פרק ראשון: התוודעות באודסה    🔗

ההתכתבות בין מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ובין אחד־העם התחילה ביוזמתו של הצעיר ביניהם – ביוזמתו של מי“ב. מברסלאו שבגרמניה, מקום לימודיו הראשון במערב, הריץ מי”ב מכתב אל אחה“ע, שהתגורר באודסה שברוסיה. במכתב זה, מיום 20.8.1891 מבקש מי”ב את עזרתו של אחה“ע בהשגת סיוע למימון לימודיו בגרמניה. מכתב ראשון זה איננו מעיד בהכרח, שהקשר בין שניהם אמנם התחיל כקשר של חליפת אגרות, כי קודם שהגיע אל ברסלאו, שהיתה תחנתו הראשונה בגרמניה, שהה מי”ב קרוב לשנה באודסה, מקום מושבו הקבוע של אחה"ע, ואפשר התוודעו זה לזה במהלך אותה שנה.

רחל בן־גריון, רעייתו של מי“ב, קובעת במבואה לכרך סיפוריו של מי”ב, כנראה על־פי עדות מפי מי“ב עצמו, כי בשנת שהותו באודסה, בשנת 1890, הכיר מי”ב לראשונה את אחה“ע. וכך היא כותבת: “תחנתו האחרונה [של מי”ב] לפני צאתו את רוסיה היתה אודסה, שהיא ‘אשדוד’ בפי המשכילים בני הדור ההוא, בה עשה שנה בהתכוננות עצמית. שם הכיר את מנדלי, את לילינבלום, את זלמן אפשטיין, את אחד־העם”.² על קביעתה הסתמך מאוחר יותר ישורון קשת, במונוגרפיה “מי”ב – חייו ופועלו“,³ שכתב, כי בשנת שהותו באודסה, מי”ב “הכיר שם את מנדלי ואת אחד־העם, את לילנבלום ואת זלמן אפשטיין”. יתר על כן: קשת גם הניח, שההיכרות בין שניהם היתה כה אמיצה, עד שניתן לתמוה על אי־שיתופו של מי“ב בקובץ “כּוֶרֶת”,⁴ שאחה”ע ערך אז. והוא מסיק, מהיעדרו של מי"ב בקובץ זה, מסקנה החלטית על היחסים שהיו ביניהם: “ויתכן שבכלל היה יחסו של אחד־העם אליו, באותם ימים, יחס של ימין דוחה ושמאל מקרבת”.

אלא שקביעה זו לא נתקבלה על דעת רוב חוקרי תולדותיהם של שני הסופרים. בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה הפכה מקובלת ממנה ההשערה האחרת: אחה“ע ומי”ב התוודעו לראשונה רק שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1896, סמוך לצאת “השלח”, כאשר אחה“ע הגיע לשם כך אל ברלין, ואף התגורר בה תקופת־מה, והסתייע במי”ב במלאכת העריכה וההפצה של כתב־העת החדש. על הנחה מקובלת זו חזר לאחרונה דן מירון, בנספח לכרך “מי”ב – מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית“.⁵ מירון קובע, כי בשנת 1896 חזר מי”ב אל ברלין לאחר שסיים את לימודיו בברן שבשוויץ, ולאחר שהוכתר שם בתואר דוקטור לפילוסופיה, “ובה פגש את אחד־העם, שהזמינו להשתתף בקביעות ב’השלח', שעמד להיווסד על־ידיו”.

עד כה היתה עדוּתה של רחל בן־גריון העדוּת המפורשת היחידה על היכרות בין אחה“ע ומי”ב קודם לשנת 1896. מחקר הספרות הטיל בה ספק, הן בגלל המרחק הגיאוגרפי שהפריד בין שניהם כל השנים עד שנת 1896, והן בגלל השתקעותם בעיסוקים שונים כל־כך: אחה“ע – בעסקיו ובפעילותו הציבורית־ספרותית בתנועת התחיה הלאומית, ומי”ב – בלימודיו האקדמיים. אך הסיבה העיקרית ליחס הספק כלפי עדותה של רחל בן־גריון נעוצה בעובדה הפשוטה שלעדות זו לא נמצא אישור מכל מקור נוסף.

תמוה, למשל, שאחה“ע אינו מזכיר מיפגש־היכרות כזה בנסיונותיו האחדים לרשום רשימות־זכרון. והן ניתן היה לצפות, שעובדה חשובה זו תיכלל בזכרונותיו, אשר כתב אותם לאחר שבינו ובין מי”ב התפתחה מערכת־יחסים מורכבת, אשר מצאה את ביטוייה בחליפת־איגרות עשירה ביותר. אך לא פחות תמוהה גם העובדה, שאין עדות מבני אותו דור, ששהו בשנת 1890 באודסה, על מיפגש־היכרות בין השניים. בני־הדור יודעים לספר על שהותו של מי“ב באודסה בשנת 1890, אך אין הם מזכירים פגישה כל־שהיא בינו ובין אחה”ע. פישל לחובר מעיר בספרו⁶: “באודסה היה [מי”ב] קרוב לחוג הסופרים שעסקו ב’חוכמת ישראל', כמו ח.י. גורלנד (חיו"ג) ודוד כהנא“. אלא שהערתו מסייעת דוקא לדעה, שבימי שהותו באודסה, היה מי”ב מרוחק מחוגו של אחה“ע. הערתו של לחובר מתיישבת יפה עם מגמתו של מי”ב, בשנת שהותו באודסה, להכין את עצמו ללימודים מסודרים של מדעי־היהדות באחת האוניברסיטאות במערב־אירופה. אין גם לשכוח שלחובר היה מקורב בעצמו הן לאחה“ע והן למי”ב, ואפשר באה הערתו להבליט עובדה, שהיתה ידועה לו אישית, שבתקופת אודסה היה מי“ב מרוחק מחוג מקורביו של אחה”ע. ולפיכך מסבירים דבריו לא רק את סיבת התרחוקותו של מי“ב מהחבורה שהצטופפה סביב אחה”ע, אלא גם קובעים, כי השניים כלל לא נתוודעו זה לזה, למרות ששהו בעיר אחת.

עדות חשובה נוספת על תקופת אודסה בחייו של מי“ב, אשר ראוי לבחון אותה בהקשר זה, כלולה בזכרונותיו של ראובן בריינין, המצטט באריכות ממכתבו של י.ל. דוידוביץ (בן־דוד), על יחסי הסופרים באודסה בשנת 1890.⁷ דוידוביץ היה מבאי־ביתו של אחה”ע באודסה,⁸ ועל כן משקפת עדותו – על אף הנימה הלעגנית שבה מנוסח מכתבו – מבקיאותו של אדם המעורב מבפנים ביחסי הסופרים באודסה בשנת 1890.

וכך מספר דוידוביץ במכתבו: “וקיצור המעשה הוא כך: לפני זמן לא רב קבע משכנו באודסה המעטירה אברך נחמד, אשר גינזבורג שמו. – – – והרבי הזה, רבי אשר’ל גינזבורג, ‘עורך שולחן’ כרבי של חסידים ממש. בלילות־שבת מתאספים בביתו מקורביו החסידים, סופרים עברים וסתם משכילים, יחידי סגולה. אני הגבר זכיתי (לא כל אדם זוכה – שאר חברי, למשל, לא נתקבלו), ואיני יודע בזכות איזה מעשים טובים, להסב כמה פעמים לשולחנו של ר' אשר’ל בלילות־שבת”.

מתברר, אם כן, שביתו של אחה“ע באודסה לא היה פתוח בפני כל אחד, ורק “מקורביו” ו”יחידי סגולה" זכו לחדור אל חוּגוֹ. המשך מכתבו של דוידוביץ גם מבליט, שלא היה די בידיעת העברית, ואף לא בכתיבה פעילה בלשון, זו, כדי לזכּוֹת אדם להיות מוזמן לפגישה בביתו של אחה“ע. ולכך מתכוון, כנראה, דוידוביץ, כאשר הוא מסיים את מכתבו אל בריינין בדברי עדות על מי”ב: “אגב אורחא, כמעט שכחתי להודיע לך, כי חוג דוברי עברית נתעשר בימים אלה בחבר נוסף, חבר חשוב, הלא הוא ידידך ומעריצך הנאמן מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בחור נמוך־קומה, חלוש, קצר־ראוּת וגם כבד־אוזן, אך מלא חומר נפץ רוחני ובעל דמיון גדול – לכאלה אנו זקוקים. אף ברדיצ’בסקי מתכונן להיות ‘רבי’ ספרותי. המיסטיות היא במהותו. הוא ניגודו החי של אשר גינזבורג בכל דבר. ברדיצ’בסקי אינו מחבב חסידים ומעריצים עוורים. הוא אוהב ניגודים, מאבק”.

דבריו אלה של דוידוביץ מעלים על הדעת טעמים מספיקים להתרחקותם של מי“ב ואחה”ע זה מזה באודסה של שנת 1890. דומה שמכתבו של דוידוביץ גם אומר מפורשוֹת, כי את שניהם פגש בחוגים נפרדים, שככל הנראה הסתייגו זה מזה. אך גם עדוּת יחידה זו, אשר הגיעה לידינו משנת שהוּתוֹ של מי“ב באודסה, אינה מסבירה את פשר מעשיו במהלך שהותו בעירו של אחה”ע. הבהרת מעשיו של מי"ב באודסה עשוייה להסביר, אם נוצר בין השניים קשר בתקופת שהותם המשותפת באודסה.

רושמי תולדות־חייו של מי“ב מסבירים באותו אופן את סיבת בואו אל אודסה ואת תכלית שהוּתוֹ בה. בואו אל אודסה מוסבר כפרי החלטה מגובשת, אשר גמלה אצל מי”ב עוד קודם לכן, להכשיר את עצמו באודסה לקראת לימודיו באוניברסיטה מערבית. בהסבר זה נמשכו אחרי דבריה של רחל בן־גריון, אשר כתבה⁹: “בלבו בשל מזמן הרעיון לעזוב את ‘תחום המושב’ ולצאת למערב על־מנת לקנות לו ידיעה ושיטה ולנשום באווירת־החופש של ארץ נאורה. – – – תחנתו האחרונה לפני צאתו את רוסיה היתה אודסה, היא ‘אשדוד’ בפי המשכילים בני הדור ההוא; בה עשה כשנה בתכוננות עצמית. – – – נמצאו שני אנשים שהיטו לו חסד וסייעו בידו כשהגיעה שעתו לצאת: ברברש ולוברסקי”.

מכתביו של מי“ב אל אהרן קמינקא,¹⁰ מאותו שלב בחייו, אינם מאשרים באופן החלטי את הצגת הדברים המקוּבלת הזו. באיגרת הראשונה, מיום ל”ג בעומר תרמ“ח (1888), כותב מי”ב אל קמינקא: “ועתה יש את נפשי לנסוע פאריזה או ברלינה, להשתלם בחכמת ישראל ולכן הריני שואל עצה מפיו. האסע? או אחדול? – – – ובמקצוע זו ארצה להועיל לעמי וזו מטרתי אשר התוֵתי לי – ונדר נדרתי לאלהי, שכל הימים אשר אחיה על פני האדמה לא אניח עטי מידי, ולכתוב ולהורות כל זמן שהנשמה בקרבי. וכמובן מעצמו, שדרוש[ה] לי השתלמות, והשתלמות לא נקנית – רק בחו”ל".

גם במכתביו הבאים אל קמינקא חוזר מי“ב על הגדרה כללית זו של מטרתו: “וידע כבודו שגמרתי בדעתי לנסוע לחו”ל להשתלם” (באיגרת מתאריך 22.5.1888), “ודע כי עוד לא נכבה בקרבי תשוקתי ההשתלמותית” (באיגרת מיום ג' באדר תרמ"ט). וקרוב לוודאי שבניסוח כוללני דומה הודיע מי“ב על כוונתו זו גם לשאר המכוּתבים, שמהם ביקש עצה, הדרכה, מכתבי המלצה, שמות של ידידים במערב, אשר יוכלו להדריכו ולסייע לו בחו”ל, ובעיקר: תמיכה בכוונתו להשתלם בחו“ל. בכל מקרה: לא כל ניסוח פסקני, המכריז “גמרתי בדעתי לנסוע לחו”ל להשתלם”, חפף אז אצל מי“ב החלטה נחרצת, לממש בפועל את היציאה לחו”ל. יל“ג הבחין היטב, כמדומה, בלבטיו של מי”ב בענין זה, כפי שעולה מתשובתו הבאה: “מתוך מכתביך רואה אני כי תועה עודך בדרך החיים מבלי דעת אנה תפנה למצוא מרגוע לנפשך. לדעתי אין דרך טובה אחרת לפניך בלתי אם ללכת לוויען קרתא רבתא, אשר עדיין לא פסו בה אמוני־ישראל יודעי תורה ומוקירי רבנן”.¹¹

לכלל מעשה בענין ההשתלמות בחו“ל מגיע מי”ב רק לאחר גירושיו מאשתו השניה. באיגרת מתאריך 2.8.1889 הוא כותב לקמינקא: “בעמל רב וביגיעה רבה הצלחתי לצאת מבית האסורים הברשודי וגרשתי אשתי כדת. ועתה יוצא אנוכי לחו”ל, בעוד יומים יוצא אנוכי לשדה לבן, משם לעיר קיוב לקחת תעודה משר הפלך, ומשם אסע לאודיסא ושמה אראה מה לעשות – – – ואבקשך שתמהר להשיבני, כי בעוד שני שבועות אהיה באודיסא, ומחכה אנוכי על תשובתך ועצתך, אשר רק בה אלך. ודע כי נמניתי וגמרתי לצאת לחו“ל, להשתלם בלימודים, ולוא גם אגווע ברעב – לא אשוב ממחשבותי! וכלל גדול בידי ‘או השתלמותא או מיתותא’. ומקבל אנוכי על עצמי לקיים כל דרכו של תורה כדי שאקנה תורה והשתלמות, אשר רק בם יהגה רוחי”.

כעבור השבועיים היה עדיין מי“ב רחוק מאודסה. מברשאד חזר לתקופת מה אל בית־אביו בדובובה. משם יצא אל עיר־מגוריו של ידידו מנוער ירחמיאל שקפניוק, אל אומן. מאומן עשה דרכו לשדה־לבן, היא ביאלוצרקוב. לדעת ישורון קשת¹² המשיך מי”ב משם גם לבאלטה. בוודאות אנו יודעים שזמן־מה התעכב גם בוורשה, וניפגש בה עם עורכיו, נחום סוקולוב (עורך “האסיף”) ואליעזר אטלס (עורך “הכרם”). פרשת נדודים זו, המשהה את בואו אל אודסה לחודשים אחדים, אינה מעידה על צמידותו המוחלטת אל הכרזותיו הבוטחות. מי“ב שרוי בלבטים והללו לא יניחו לו עד שיובטח לו הסיוע הכספי, אשר בעזרתו יהיה מסוגל לממש את כוונתו ללמוד בחו”ל.

לפיכך, צריך לנהוג בזהירות גם בהודעותיו שבכתב על מעשיו באודסה, שלחלקן יש ערך הכרזתי בלבד. כך, כנראה, צריך להתייחס אל הודעתו, שבמשך שהותו באודסה השתלם בשפה הגרמנית, באיגרתו אל קמינקא (מיום צום גדליה, תר"ן): “ודע כי הריני לומד שפת אשכנז פה” (באיגרת הקודמת הובא הנימוק: “למען לא אבוא אילם לחו”ל"), כי עדיין לא ידע בוודאות אם יצא ללמוד בברלין שבגרמניה או בפריז שבצרפת. הכל היה מותנה בשאלה אחת – בשאלת הסיוע החומרי ללימודיו, שהיתה גוזרת לבסוף לאן היה מכוון את פניו במערב. האיגרת הראשונה ששלח מגרמניה אל אחה“ע משקפת, לפיכך, את העובדות האמיתיות, שלמרות הכרזותיו, כי באודסה שקד על לימוד השפה הגרמנית. ובניגוד לקביעות רושמי־תולדותיו, כי שם הכין את עצמו ללימודיו במערב, דחה מי”ב את כל הפעולות הללו עד לאחר מציאת הסיוע הכספי הדרוש ליציאתו אל אוניברסיטה במערב. ורק בתקופת שהותו הראשונה בגרמניה – כמסופר במכתבו אל אחה"ע – רכש את “הידיעה בשפת אשכנז” והכין את עצמו “באיזה ידיעות יסודיות”, שהיו תנאי להתחלת לימודים מסודרים באוניברסיטה.

סביר להניח, שמי"ב לא הגיע אל אודסה כאל תחנתו האחרונה, על־יסוד ידיעה ודאית, שממנה יצא אל אוניברסיטה מערבית. כאשר הגיע אל אודסה, עשה זאת כדי לבחון אם ניתן למצוא בין עשיריה איש־נדיב או אירגון ציבורי אשר יהיו מוכנים לסייע לו לצאת אל המערב לצורכי לימודים. לשם כך גם עשה את תחנותיו הקודמות, קודם שהגיע אל אודסה, אשר הנחילו לו גם מפחי־נפש לא־מעטים. לפיכך, היה מוכן, בבואו אל אודסה, גם להישג מוגבל יותר: להצטופף במחיצתם של סופרים באחד ממרכזיה הנודעים של הספרות העברית בארצו. אודסה היתה מרכז שכזה, ובבואו אליה שאף לקחת חלק פעיל בפעילות הספרותית שהתרקמה בה, פעילות שהכיר היטב מכתבי־העת העבריים, כדי לרכוש לעצמו מעמד כסופר ופירסום גדול יותר מכפי שזכה לו עד כה.

את ביטוייו של מי“ב, בדבר רצונו להשתלם במערב, צריך להבין במידה רבה כהכרזה, שבאמצעותה שיתף את עצמו בנטייתם של המשכילים העברים באודסה להתבטל בפני מרכזי־הדעת במערב־אירופה. התוכנית המעשית הנוגעת ליציאתו אל המערב התרקמה במהלך ישיבתו של מי”ב באודסה, לאחר שמצא בה את התמיכה המקווה לשם כך. השגתה של תמיכה זו נסתייעה על־ידי אחה“ע, לאחר שביוזמתו של מי”ב נתקיימה פגישת ההתוודעות ביניהם.

עד שנה זו, שנת 1890, הצליח אחה"ע לבצר לעצמו מעמד של מנהיג בחוגים הלאומיים באודסה, שאליה הגיע כארבע שנים בלבד קודם לכן. הן בעיני עצמו והן בעיני אחרים בעיר נחשב לאיש אמיד, שרואה ברכה בעסקי המסחר והתעשייה של משפחתו. פיקחותו וידענותו הרשימו אף הם את הכל. יתרונותיו החומריים וסגולותיו הרוחניות פילסו לו מהלכים באודסה, ועד מהרה התבלט כאחד הפעילים המרכזיים בעבודה הציבורית המסועפת שקיימו החוגים הלאומיים בעיר זו.

כאשר מגיע מי“ב אל אודסה, בשנת 1890, מצוי אחה”ע בשיא פירסומו, בעקבות שני מאורעות מכריעים בחייו. כשנה קודם לכן, בי“ב באדר ב' תרמ”ט, נדפס ב“המליץ” מאמרו הראשון – “לא זה הדרך” – שעליו חתם בכינוי המוצלח כל־כך: “אחד־העם”. הביקורת ההגיונית והשקולה על דרך פעולתם של חובבי־ציון בישוב א“י, אשר נוסחה במאמר זה גם בבהירוּת מופתית וגם בעוצמה לשונית בלתי־מצוייה, הסעירה את המוחות והסבה אל אחה”ע את מלוא תשומת־הלב. מאמר זה הבליטו כמנהיג בעל מחשבה מקורית וכסופר בעל סיגנון אישי.

קריאת התגר שהיתה כלולה במאמרו הראשון של אחה“ע על דרכה של תנועת “חובבי־ציון”, נענתה עד מהרה במאמר תגובה של החשוב במנהיגי התנועה – משה ליב לילנבלום. מל”ל השיב על דברי המאמר “לא זה הדרך” במאמרו “דרך בת עמי”. ובכך נפתח אחד הפולמוסים המרתקים והחשובים ביותר של תנועת התחיה הלאומית – פולמוס שנתמשך כי“ג שנים, מתרמ”ט ועד תרס“ב. שני המאמרים האחרונים בוויכוח זה היו מאמרו של אחה”ע “הישוב ואפיטרופסיו”, שעליו הגיב מל"ל במאמר “האפיטרופסוּת והשגחה בהישוב”.¹³

אך למאמר “לא זה הדרך” היתה גם תוצאה חשובה נוספת. המאמר ליקט סביב אחה“ע חבורה של אנשים, אשר אימצו את מחשבותיו ואת המסקנות המעשיות של אחה”ע על דרכה של תנועת התחיה. מחבורה זו התגבשה “אגודת בני משה”, אשר נוסדה בז' באדר (שעל־פי המסורת הוא יום לידתו וגם יום פטירתו של משה רבינו) תרמ“ט. האגודה¹⁴ אמנם נוסדה חמישה ימים לפני צאתו של גליון “המליץ”, אשר בו נדפס המאמר “לא זה הדרך”, אך החבורה, שהעמידה את אחה”ע בראשה, הכירה את המאמר מכתב־יד, ותוכנו של המאמר היה נפוץ הרבה לפני שהופץ הגליון של “המליץ”, אשר בו נדפס לראשונה.

כל האירועים האלה, אשר התחוללו באודסה לפני שמי“ב הגיע אליה, מסבירים, מדוע לא יכול היה מי”ב האלמוני לחדור אל חוג מקורביו של אחה“ע. פירסומו של מי”ב היה אז מוגבל הן בהיקפו הציבורי והן לתחומו הספרותי. על כן היתה הצטרפותו לחוגי המשכילים והסופרים, “חוג דוברי עברית” כפי שמכנה אותם דוידוביץ, טבעית יותר מאשר לחוגים הלאומיים, שבהם פעל אחה“ע. בפעילותם המעשית של החוגים הלאומיים, למען יישובה של א”י, גם לא יכול היה מי"ב למצוא ענין מרובה.

“חוג דוברי עברית” זה רחש הערצה להשכלה המדעית, אשר נרכשת באוניבסיטאות במערב. חברי החוג עודדו זה את זה לעשות את הצעד המכריע והנועז כאחד: לעזוב את רוסיה, כדי ללמוד באוניברסיטה מערבית. הלוך־רוח זה השפיע גם על מי"ב, וכפי הנראה רק באודסה עצמה גמר אומר בנפשו, שעיר זו תהיה תחנתו האחרונה לפני צאתו מרוסיה כדי ללמוד במערב. ההתהדרות הקודמת בתשוקה “להשתלם” במערב, שכה הירבה להכריז עליה ואשר כה השתהה בהגשמתה נתחלפה אצלו באודסה, בהשפעת החוג שאליו הצטרף וההיכרויות שרקם כאן, בהחלטה נחרצת ללמוד לימודים אקדמיים במערב.

כדי לממש החלטה כזו, היה מי“ב זקוק לסכום כסף גדול, שלא היה ברשותו. מפי צעירים אחרים שהצטופפו בחוּגוֹ, אשר רצו אף הם ללמוד במערב, למד, שניתן להשיג סיוע מגביריה של אודסה. מעצמו הבין, שהמלצתו של אחה”ע, באוזני אחד הגבירים הללו, מסוגלת להועיל לו בענין זה. מן האמור במכתבו הראשון – “הריני פונה אל כבודו, אשר לקח איזה חלק בעולמי” – ניתן להסיק שכזה בדיוק היה מהלך הדברים.

מי“ב יזם פנייה אל אחה”ע. בסתר לבו קיווה שאחה“ע מכיר את שמו מן המאמרים שפירסם עד אז. ואפשר גם, שבפנותו אל אחה”ע, התכוון מי“ב להשיג את הסיוע הדרוש מאחה”ע עצמו, שהצטייר בעיניו, על־פי פירסומו בעיר, כאדם אמיד. בשל עילתה הראוייה להצנעה, אין ספק שפגישתם התקיימה בלא עדים, ועל־כן לא יכלו להעיד עליה זרים בזכרונותיהם מאותה תקופה. מן המכתב גם מתברר, שהסיוע מצד אחה“ע התבטא ב”מילתא“, שהשמיע בזכותו של מי”ב באוזני גבירי אודסה, שמואל ברבש ושח־רמן.¹⁵ ואלה אמנם מימנו לבסוף את נסיעתו של מי"ב מאודסה אל גרמניה.

השמטתה של פגישת ההתוודעות הזו מזכרונותיו של אחה“ע, אין להסבירה כמעשה שיכחה. בין איגרותיו שמר אחה”ע את האיגרת, שבה מוזכרת פגישתם זו. את העלמתה של הפגישה מרשימות זכרונותיו ניתן להסביר באחת מסגולותיו של אחה“ע, בקפדנות המיוחדת שגילה כלפי כבודו של הזולת. הוא גם נמנע מאיזכורה בכל מגעיהם בהמשך. אצילות נפשו של אחה”ע התבטאה בכך, שמכאן ואילך הצניע מידיעת אחרים את פגישתם הראשונה ואת הנושא שבו דנה. ושניהם נהגו בה ברבות הזמן כאילו לא התקיימה כלל.

הסיוע שניתן למי“ב, בעזרת מאמציו של אחה”ע, הספיק לו כדי להגיע אל גרמניה, שעוד קודם לכן העדיף אותה על־פני צרפת. מסיבה זו לא נסע ישירות אל עיר אוניבסיטאית – מאותן שוודאי הומלצו לפניו ע"י ידידיו באודסה – אלא אל העיר פרנקפורט שעל נהר־מיין. דומה, שאין יסוד לדרמטיזציה של ישורון קשת, אשר כתב: “אולם כשהגיע לשם – והנה אכזבה גדולה: בפרנקפורט אין כלל אוניברסיטה! הוא לא ידע זאת קודם לכן – כל כך לקוייה היתה האינפורמציה על העולם הגדול, שהמשכיל הצעיר יכול היה להשיג אפילו בכרך גדול כאודיסה!”¹⁶

קשת פרש באופן מוטעה את דבריה של רחל בן־גריון, שעליהם הסתמך. היא כתבה: “העיר הראשונה באשכנז, שבא אליה מתוך כוונה ללמוד, היתה פרנקפורט על נהר־מיין, זו העיר הגדולה והידועה גם בדברי ימי ישראל, אך לא מצא בה מכון ללימודים גבוהים כפי שביקש ועבר לברסלאו, היא עיר ואם בחכמת־ישראל”.¹⁷ חלק המשפט האומר “שבא אליה מתוך כוונה ללמוד” מוסב אל בואו לאשכנז. ואשר ללימודים – היא מסבירה – מי"ב לא נשאר בפרנקפורט, משום שלא היה בה מכון ללימודים גבוהים.

מי“ב הגיע תחילה לפרנקפורט, שהיתה בה קהילה יהודית עתיקה ומבוססת היטב, כדי להשיג בה סיוע חומרי לשהותו בגרמניה, לאחר שהסיוע שקיבל באודסה הספיק לו רק לנסיעה אל גרמניה. ואפשר צודקת גם השערתו של קשת: “ואולי קיווה למצוא כאן תומכים בזכות היותו, לפי מסורת בית אביו, מצאצאי הרב ר' פנחס הורוויץ, שהיה בסוף ימיו רב בפרנקפורט”.¹⁸ אך מי”ב לא זכה בסיוע שציפה לו מקהילת פרנקפורט, ובצר לו פנה באיגרת – שהיא הראשונה להתכתבות הממושכת שהשניים יקיימו ביניהם – אל אחה"ע.

באיגרתו זו של מי“ב בולטת מבוכתו, על הצורך לפנות פעם נוספת בבקשת עזרה לסיוע כספי. ניכרת גם ספקנותו, אם מסייעיו יעמדו לצידו בשנית. אך מהרחבת הדיבור על נושאים נוספים: על כוונתו ללמוד מקצועות שונים, על בדידותו בברסלאו ועוד – מכך מותר להסיק, כי בפגישת ההתוודעות שלהם באודסה, שמע אחה”ע מפי מי“ב תוכניות אחרות על לימודיו המתוכננים בגרמניה, וגם ציפיות שונות מהם. מכאן, שבפגישת ההתוודעות השכיל אחה”ע להקל על מי“ב את מבוכת המעמד, ע”י הרחבת השיחה לנושאים נוספים, שנטעו אז במי"ב את התחושה, כי אין הוא מתבזה בפני מטיבו. כך נזרעו באותה פגישה זרעי הידידות, אשר תימשך בין השניים לאורך כל חייהם, ותעמוד גם במבחן המחלוקת הרעיונית, ששניהם יקחו בה חלק בלא פשרות, אך תמיד תוך שמירה על כבוד הדדי ועל יחס של הוקרה זה לזה.

בארכיונו של מי“ב אינה מצוייה איגרת תשובה של אחה”ע למכתב ראשון זה. אפשר שאחה“ע לא השיב למי”ב, משום שהתקשה להשיג סיוע נוסף עבורו. מי“ב הסתייע כידוע ממקורות אחרים ומעבודות שהזדמנו לו. איגרתו הראשונה אל אחה”ע לא פיתחה עדיין את ההתכתבות הרצופה ביניהם, אך לאחר שהתוודע אל אחה“ע מתחיל מי”ב לעקוב אחר מאמריו של אחה"ע, והוא מגלה ענין גובר במחשבותיו המקוריות.

התייחסות מפורשת ראשונה של מי“ב אל מאמר של אחה”ע נכללת במאמרו “רשות היחיד בעד הרבים”,¹⁹ שנחתם בפסידונים “ירובעל”. אמנם אין לשייך מאמר זה למחזור מאמריו של מי“ב, שהראשון להם הוא “זקנה ובחרות”,²⁰ אשר הוקדשו במלואם לברור השקפותיו של אחה”ע, אך כבר הוא מעיד על לידת מגמה דיאלוגית אצל מי“ב עם אחה”ע.

באחד מקטעיו של המאמר “רשות היחיד בעד הרבים”, מגיב מי“ב בהערכה בולטת על מאמרו המפורסם כל־כך באותם ימים של אחה”ע – “אמת מארץ־ישראל”, שנדפס שנה קודם לכן, ב־1891.²¹ מאמר זה של אחה“ע, אשר שיקף את מסקנותיו מביקורו הראשון בא”י ומהתרשמותו הקשה ממפעל יישוב א“י, כפי שנעשה ע”י חובבי־ציון, קומם נגדו רבים, ובראשם את לילנבלום, שהיה כבר נתון בעיצומו של הפולמוס עם אחה“ע, בעקבות פרסום “לא זה הדרך”. מי”ב לא רק אימץ בפומבי את ה“אמת” של אחה“ע על מעשה ההתיישבות בא”י, אלא אף התבסס עליה בטיעונו, שההגירה החפוזה הן למערב והן לא"י מסכנת את עתידו התרבותי והרוחני של העם היהודי בעת החדשה.

ההיכרות שנוצרה ביניהם בפגישת ההתוודעות באודסה לא הולידה עדיין ידידות הדוקה בין השניים. סיבת התקיימותה וגם ההבדל הניכר בפירסומם כסופרים בשעה שהתקיימה, הגבילו את תוצאותיה לפי שעה להמשך ההתעניינות ההדדית ביניהם. אך פגישת ההתוודעות הזו מסבירה, כיצד לאחר העדר קשר גלוי ביניהם במשך שלוש שנים, נערכה פגישה נוספת ביניהם. פגישה זו התקיימה בברלין, והיא, ככל שנראה, תהדק את הקשרים האישים ביניהם וגם תשפיע על התגבשותם העצמית כסופרים.

 

פרק שני: תוכניות פורחות בלונדון    🔗

לאחר האיגרת הבודדת מאוגוסט 1891, שמי“ב הריץ במצוקתו אל אחה”ע, נפסקו לחלוטין הקשרים בין שניהם. ההתכתבות התחדשה רק בדצמבר 1893, בעקבות פגישה שקיימו בברלין, אשר היתה אז עיר־מגוריו של מי“ב. לאחר שתי שנים בבסלאו, שבהן קיים את עצמו בדוחק רב מעבודות מזדמנות, חילץ מי”ב את עצמו מן העיר ומהשפעתו הבלתי־מעודדת של פרישמן, שהתגורר אף הוא בברסלאו,²² ועבר ללמוד בברלין.

על קיומה של הפגישה בברלין לא היה ידוע עד כה, כי העדות היחידה עליה היתה גנוזה במכתבים אלה, הרואים עתה אור לראשונה. אך בלעדי איזו מערכת קשרים במהלך השנים, שבין שהייתו של מי“ב באודסה בשנת 1890 ובין בואו של אחה”ע אל ברלין בשנת 1896, אי־אפשר להסביר את יחסי שיתוף־הפעולה והאימון ההדדי שנרקמו בין השניים בתקופת ייסודו של “השלח”.

הפגישה בברלין, שתכוּנה בהמשך כפגישת ההתוועדות, כדי להבדילה מפגישת ההתוודעות הראשונה באודסה, התקיימה ביוזמתו של אחה“ע, אשר שנת 1893 היתה שנה יוצאת־דופן בתולדות־חייו. בעוד מי”ב יושב בברלין, ושוקד בה על לימודיו ועל כתיבתו, נתון אחה“ע באותה שנה במסעותיו, קרוב לחצי שנה, הרחק מביתו וממשפחתו. את הפגישה עם מי”ב ועם חבריו ה“צעירים” הוא מקיים בברלין, בסיום מסעו הממושך והמפרך, בשלהי אותה שנה.

הואיל ולפגישת ההתוועדות בברלין היתה השפעה מכרעת על תולדות שניהם ועל פועלם הספרותי, ראוי לבאר את סיפור הרקע ליוזמתו זו של אחה"ע לקיימה.

מהלכיו של אחה“ע בשנת 1893 קשורים למעשיו בשנת 1891, שבה אירע מאורע מרכזי ומכריע בפעילותו הציבורית והספרותית. בשנת 1891 ערך אחה”ע את מסעו הראשון לא“י. על מסעו זה כתב אחה”ע לאחר שנים ב“פרקי זכרונות”²³: “שנת תרנ”א תשאר חקוקה בזכרוני לנצח. בשנה הזאת הייתי בארץ־ישראל“. קרוב לשלושה חודשים ארכה אז שהותו בא”י, וממה שהסיק משהותו בה, הביא במאמרו הגדול והחשוב “אמת מא”י“.²⁴ המאמר כלל ביקורת מבוססת היטב הן על דרכי־הפעולה של חובבי־ציון בישוב א”י והן על דרכי־התמיכה של “הנדיבים” במושבות החדשות. בסיום המאמר הארוך והמפורט מציע אחה“ע לפעול בדרך שונה: “לייסד חברה לאומית גדולה לישוב א”י”²⁵ ע“י יהודי מערב־אירופה, ובעיקר ע”י יהודי אנגליה.

ייסודה של חברה כזאת עלתה במחשבתו של אחה“ע במהלך מסעו בא”י, לנוכח מצבן העגום של המושבות, כתוצאה משיטתו הפילנטרופית של הברון רוטשילד ושיטתם היוצרת־תלות של חובבי־ציון. ביקור זה אף העמידו על ההכרח להקביל לפעולה ההתיישבותית גם פעילות מדינית כל־שהיא, לאחר שנחשפו לו הקשיים שהתורכים מערימים על עליית יהודים לא"י ועל רכישת קרקעות נוספות לשם הקמתן של מושבות חדשות.

אחה“ע האמין שיהודי אנגליה יוכלו להשפיע בארצם על ממשלתם להושיט סיוע מדיני מערבי לישוב היהודי החדש בא”י, אשר יַטה את הכף ליחס אחר מצד המימשל התורכי כלפיו. רעיון החברה הלאומית התלבן בינו ובין תלמידיו־חבריו באגודת “בני משה”, שמרכזם היה ביפו. בשובו לאודסה התבקש אחה“ע להשתתף במשלחת מיוחדת, שתבקר בארצות מערב־אירופה ותפעל להקמת החברה הלאומית. נאמניו של אחה”ע ביפו אף היו בטוחים, כי הוא אמנם יצא לדרכו,²⁶ אולם אחה"ע לא הצטרף למסעה של המשלחת בשל מחלוקת על “סדר עבודת המַלאֲכוּת”.²⁷

בתרנ“ג (1893) ערך אחה”ע את מסעו השני לא“י. ובמאמר שפירסם לאחר ביקורו זה²⁸ חזר והכריז על ההכרח לייסד את “החברה הלאומית”. אך שלא כדוגמת הביקור הראשון שלו בא”י, לא נעשה מסעו השני לא"י בשליחותה של התנועה הלאומית בלבד. היו למסע זה גם תכליות פרטיות.

עד שנת 1893 יכול היה אחה“ע לקיים את פעילותו הציבורית, ואף להתפנות אליה במידה מספקת, משום שנהנה מרווחה חומרית. גם בעיני אחרים נתפס כאדם אמיד, המקדיש מעיתותיו גם לענייני הציבור ולפעילות הלאומית בכתיבה ובמעשה. אולם בשנת 1893 התערער בצורה ניכרת מצבה הכלכלי של המשפחה.²⁹ ועל כן ניסה אחה”ע, במהלך מסעו השני לא"י, לברר גם ענין פרטי: את סיכויי היאחזותו יחד עם משפחתו בארץ.

כוונתו להיאחז בארץ לא באה על סיפוקה. וכך מספר עליה אחה“ע בזכרונותיו: “אחר שכל עמלי לקבל רשיון להישאר בארץ לא הועיל לי, יצאתי ביום הזה מארץ־ישראל בלב נשבר ונדכא מאוד באוניה הצרפתית ‘סיניגל’ ללכת ללונדון דרך מרסיליא. בלונדון קיוויתי לפעול לטובת ישוב א”י, וגם למצוא לי איזה עסק בקשר עם אודיסא, ועם זה גם ללמוד אנגלית כראוי, כי מאוד אחפוץ להגיע בה עד מדרגת סופר כל־שהוא”.³⁰

ביקורו השני של אחה“ע בא”י אורך כשלושה חודשים, וכאשר הוא נוכח לדעת שאין מתירים לו לקבל רשיון השתקעות בארץ, הוא מפליג מיפו למערב אירופה. נסיעתו ושהותו במערב אירופה אורכים שלושה חודשים נוספים. בזכרונותיו מפרט אחה“ע בדיוק את תאריכי תחנותיו במסע זה. מיפו הוא מפליג ביום 9.8.1893, ואת לונדון הוא עוזב ביום 23.11.1893, כדי לשוב לאודסה דרך פריז. בזכרונותיו אין אחה”ע מזכיר כלל, כי מפריז לא נסע ישירות לביתו שבאודסה (דרך וינה, כמקובל), אלא שינה ממסלולו המתוכנן ופנה לברלין. משום כך לא נודעה התוועדותו בברלין עם מי“ב וחבריו ה”צעירים" עד פירסומם של מכתבים אלה, המעידים על סיום מסעו של אחה"ע בשנת 1893.

מסעו של אחה“ע ללונדון נחל כשלון חרוץ. הוא לא הצליח לסייע לישוב א”י, ע“י הקמת חברה שתפעל לשם כך בדרכים מדיניות, הוא לא קשר קשרים עסקיים לתועלת משפחתו וגם לא שיפר במידה ניכרת את מגעו עם התרבות האנגלית. וכך הוא מסכם את תוצאות המסע בזכרונותיו: “איזו תועלת יצאה לי משיבתי פה? בענייני מסחר לא אדע עוד, אולי תצא. אבל בעניינים רוחניים… כל התועלת היא, שסרה מעלי הנטייה הגדולה לצד אנגליה אשר שררה בנפשי לפנים – – – והיהודים האנגלים, וענייני הכלל אשר קיוויתי מהם… בושה תכסה את פני. לא אדבר”.³¹ כשלון מסעו ללונדון הניע את אחה”ע לשנות את מסלול שובו הביתה, כדי לנסות אפשרות נוספת, אשר תציל את נסיעותיו באותה שנה מכשלון מוחלט.

תכלית נסיעתו של אחה“ע לברלין מתבררת היטב מהתמורות ביחסו אל פעילותו כסופר באותה שנה. עד שנת 1893 התייחס אחה”ע אל כתיבתו, שהלכה ופירסמה את שמו ברבים, כאל גילוי צדדי בפעילותו הציבורית. בעיני עצמו נחשב לאיש־עסקים, המתפרנס מעסקיו בלבד, אשר מתפנה גם לפעילות ציבורית בתנועת התחיה הלאומית.

ועל כך מעידים דבריו ב“פרקי זכרונות”³²: “בעת ההיא לא נחשבתי כעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים”. גישתו זו לכתיבתו התבטאה בפרשת פירסום מאמרו הראשון: “בשנת תרמ”ט הייתי פתאום במקרה לסופר עברי – דבר שלא עלה על לבי עד אז. – – – אז כתבתי את מאמרי הראשון ‘לא זה הדרך’ ושלחתיו ל’המליץ‘. – – – ואחר עמל רב נדפס אז ב’המליץ’ (י“ב אדר שני תרמ”ט) ועל החתום ‘אחד־העם’. בחתימת זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנוכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שענייני עם מעסיקים את רוחו".

כדברים האלה הקדים אחה"ע גם במבואו לאוסף הראשון של מאמריו – “על פרשת דרכים” – שיצא לאור בשנת 1895: “הרבה שנים עברו עלי בתור איש פרטי, הלומד ואינו מלמד, ולא עלה על לבי לבקש עטרת סופרים העשוייה מקוצים; ואם היה אדם מנבא לי שעתיד אני לבוא לידי כך, הייתי חושבו לנביא שקר, אחרי כי במחשבה כזו בלבד היה די להביא רעד בעצמותי. והנה בהיותי כבר בימי העמידה, התגבר עלי החפץ לראות ‘חיבת ציון’ בפועל כמו שעלתה לפני במחשבה, והסיר מעלי ‘אימתא דציבורא’. מתחילה אמנם רק לשעה קלה, לדבר דברים אחדים, לא כאחד הסופרים, כי אם רק כאחד העם, ולשוב ולרדת לעולמי הפרטי. אבל הדברים הראשונים ההם, שפגעו בהם מבקרים, גררו אחריהם דברים שניים, ומכיוון שעברתי ושניתי, נעשה לי הדבר כהיתר, ובמשך הזמן גם כחובה, להכנס לרשות הסופרים בכל עת שנדמה לי, כי יש בלבי איזה רעיון שיוכל להביא תועלת מאיזה צד לבירור ענין זה, אשר האמנתי כי בו תלויות עתידות ישראל, ואשר התמכרתי לעבודתו גם בדברים אחרים, מעשיים”.³³

שתי העדויות מתאשרות על־ידי מעשיו של אחה“ע, כאשר הוציא לאור את הקובץ הספרותי “כורת”. אחה”ע מימן בכספו את הוצאת הקובץ ואף ערך אותו בעצמו, אולם הוא לא ציין כל זאת בגוף הקובץ.³⁴ משיתופם בקובץ של הבולטים בחובבי־ציון שבאודסה, ומהעובדה שבהפצתו עסק מרכזם של חובבי־ציון באודסה, ניתן היה לשער, שהקובץ “כורת” הוצא ונערך ע“י לילנבלום (מל"ל). סירובו של אחה”ע, לקשור את שמו בגלוי להוצאת הקובץ ולעריכתו, הינו אופייני לייחסו אל עבודתו הספרותית קודם לשנת 1893.

פרשת הקובץ “כורת” מעידה, שאחה"ע הקפיד לשמור על הפרדת הרשויות בחייו, כדי שלא יצטייר בציבור כסופר שהכתיבה היא מקצועו הקבוע ומקור פרנסתו העיקרי. אולם כשלון מסעו ללונדון, שבו תלה את תקוותו לשקם את עסקיו, הניעו לראשונה לפנות באופן מלא לעיסוק הספרותי, כמקור פרנסה למשפחתו.

וכבר מלונדון מנסה אחה“ע לברר את סיכוייו לזכות במישרת עריכה. במהלך שהותו בלונדון מגיעה אליו הידיעה על פטירתו של אלכסנדר צדרבוים, העורך הותיק של “המליץ”. אחה”ע מזדרז לכתוב אל מכרו רבניצקי בענין המישרה שהתפנתה. ובמכתבו זה כותב אחה“ע, שאך לפני כשלוש שנים סרב לציין את שמו כמו”ל וכעורך של הקובץ “כורת”: “ואני הנני מתעתד עתה להיות רידקטור בישראל”.³⁵ מידת החשיבות של החלטה זו לספרות העברית תתברר, כמובן, רק בעתיד.

המחשבה הזאת, לפנות לספרות כדי להתפרנס מעיסוקיה, העסיקה את אחה“ע עוד קודם שהגיע אל לונדון, אף כי רק בהיותו בלונדון עצמה היא הבשילה אצלו כהחלטה מעשית. וכבר במכתב האמור לרבניצקי (מיום י“ג כסלו תרנ”ד) מבהיר אחה”ע, שאם לא יזכה במישרת העריכה של “המליץ” – והוא לא תלה בכך תקוות מרובות³⁶ – ינסה לייסד כתב־עת יחד עם הוצאת “אחיאסף”, שאליה היה קשור עוד קודם לכן, אשר יודפס בפריז.

אדם מעשי כאחה“ע לא היה מכריז על תוכנית כזו, אם לא היה לה סיכוי אמיתי להתבצע. ואמנם ההכרזה התבססה על בחינה מעשית של אפשרות כזו, שנעשתה עבורו ע”י איש נאמן. הפרשה כולה קשורה בשמו של אברהם לודביפול (1865–1921) – סופר, ששימש באותה עת כמתרגם מצרפתית עבור הוצאת “אחיאסף”, ואשר סיים אז לתרגם את “תולדות עמ המזרח הקדמונים” לג. מאספירו (העריכה המדעית של התרגום הופקדה בידי המומחה לנושא, פרופ' יוסף הלוי).

אל לונדון הגיע אחה“ע ביום 20.8.1893, ולאחר שני ימי שהות בה, גילה שכל אותם אנשים שביקש לפגוש באנגליה, עזבו את לונדון וישובו אליה לאחר זמן. ועל כן החליט לחזור אל פריז ולעשות בה שבועות אחדים, עד שיהיה טעם לשוב אל לונדון. כשלושה שבועות ארכה שהותו של אחה”ע בפריז ואת רוב הזמן עשה בחברתו של לודביפול, שאליו התוודע בשבוע הראשון להיותו בעיר. ועל כך כתב, בגלל חלקו המכריע של לודביפול בהחלטתו, ב“פרקי זכרונות”: “ה', י”ב אלול (24 אוגוסט). בקרתי את הרב לובצקי… אצלו התוודעתי להסופר מר לודביפול והוא היה לי למורה־דרך כל ימי שבתי בפריז".³⁷

במשך שלושת השבועות שעשה אחה“ע בפריז התהדקה והלכה היכרותו עם לודביפול, וכאשר עמד אחה”ע על טיבו של האיש וגילה שניתן לבטוח בו, החל לשתפו גם בתוכניותיו. קודם שעזב את פריז, כדי לשוב אל לונדון, ביום 14.9.1893, היה כבר לודביפול איש סודו בענין הוצאתו של כתב־עת עברי חדש. לודביפול גם נאות לברר בשביל אחה“ע את אפשרות הדפסתו של כתב־עת עברי מעין זה בצרפת. ועל סמך התקוות שנטע בו לודביפול – אמנם לפני שסיים לברר, אם אמנם ניתן להדפיס כתב־עת כזה בצרפת – הודיע אחה”ע במכתבו לרבניצקי, שאם לא יקבל את עריכת “המליץ”, ינסה להוציא כתב־עת בפריז.

מן ה־15.9.1893 ועד 12.11.1893 שוהה אחה“ע בלונדון, למעלה מחודשיים. ובכל אותה תקופה הוא עומד בקשר מכתבים עם לודביפול. מכתביו של לודביפול, שגנוזים בארכיון אחה”ע, מלמדים, כי בעת שכתב אחה"ע את מכתבו אל רבניצקי, והכריז בו על כוונתו לייסד כתב־עת עברי חדש בצרפת, כבר העלו בירוריו של לודביפול, כי לתוכנית כזו יש סיכוי קלוש להתממש בצרפת.

מתברר, שאחה"ע הטיל על לודביפול לברר את השאלות הקשורות במלאכת ההדפסה וגם את הבעיות הכרוכות בהשגת רשיון. המענה הראשון של לודביפול על נושאים אלה כלול בגלויה הנושאת את התאריך 27.10.1893, וזו לשונה: “תשובה ברורה מפורטה ומדוייקת לא אוכל לתת לך על שאלותיך כי אם בעוד ימים אחדים. ידיעות אחדות כבר יש לי ולי לבחנם אם נכונים הם. וכן לי להשיג עוד ידיעות אחדות מצרפתי, מכירי, אך הוא טרוד מאוד ובקשני לבוא אליו ביום ב' הבא”.

מכתב ארוך של לודביפול, אשר נשלח בשבוע הראשון של חודש נובמבר,³⁸ מפרט את תוצאות הבירורים הללו. בשל ריבוי הפרטים הטכניים במכתב זה, נביא את עיקר תוכנו: "על שאלותיך אוכל כעת להגיד לך את התשובות האל(ה), הברורות והמדוייקות מעט או הרבה.

א. הנייר בפריז אינו ביוקר. להיפך, לפי הדעה הכללית הנייר פה בזול מאוד. להגיד בפרטות מחיר הנייר כמעט אי־אפשר, כי הכל תלוי בכמות הקנייה ואיכותה. – – –

ב. בית דפוס מיוחד להדפסת ספרים עברים כמעט אין פה. אמרתי כמעט, יען כי ישנם אחדים המתברכים בלבבם לאמר כי יוכלו להדפיס ספרים בעברית, אך באמת אין להם היכולת הזאת. לכל הפחות ישנה במידה מועטה בלבד.

כמו כן הצרפתי המדפיס את ההדפסה של הלוי³⁹ הראה לי שני מיני אותיות: האחד מראהו גדול, והשני – קטן. שניהם גם יחד לא יוצלחו, כמובן להדפסת עתון שבועי או חודשי. מדפיס אחר, ה' רייף, יהודי מרוסיא, הראה לי עתון מיסיונרי אשר יודפס ואותיותיו עוד יותר מחוסרי יפי. בכלל כאשר אמרתי, כמעט אין פה דפוס עברי במלוא מובן המלה. ‘אם יש או אי־אפשר למצוא זעטצער⁴⁰ לשפת עבר?’⁴¹ זאת לא אגיד לך בבירור, כי לא ידעתי כאלה עד היום. הזעטצערים בבתי־הדפוס אשר הזכרתי בטח אינם מן המובחרים".

בהמשך מכתבו עוסק לודביפול במחירי ההדפסה שהוצעו לו בבתי־הדפוס שאצלם התעניין בשביל אחה“ע. כמו כן הציע לאחה”ע לשקול הבאת מערכת אותיות עבריות וכן “זעטצער” מיוּמַן מרוסיה.⁴² ואשר לענין השגת הרשיון, ממשיך וכותב לודביפול: “ג. בנוגע לרשיון – חופש גמור ומוחלט. אין כל מעצור ומכשול למי שיהיה להדפיס את כל אשר יעלה על דעתו ובאופן שיחפוץ, לפרקים ידועים או כפעם בפעם, בלי כל הבדל ופדות בין נתין צרפת ובין גר מארץ נוכריה–––”.

חשוב לציין כי באותה עת היה כבר ידוע לאחה"ע וללודביפול על כוונתו של בריינין להוציא לאור כתב־עת עברי חדש. בהמשך מכתב זה כותב לודביפול גם על כך: “מבריינין קבלתי בימים האלה מכתב, כי הוא מחכה לרשיון המבקר⁴³ וכי יכול להיות כי יודפס עתונו ברוסיה. פרטים לא כתב לי”.

לודביפול המשיך בינתיים בבירוריו, ובמכתב נוסף ששלח אל אחה"ע, מפריז ללונדון, מתאריך 11.11.1893, הוא מחזק את מסקנות מכתבו הקודם: “הדפסת ספרים עבריים היא פה ביוקר גדול מאין כמעט בתי־דפוס מיוחדים לספרים עבריים. כאשר כתבתי לך רק איש אחד יש פה המרשה לעצמו להגיד כי יוכל להדפיס ספרים ועתונים עבריים (דבר אשר הנני מסופק מאוד אם יתאים עם המציאות) והוא המדפיס רייף”. ולאחר שלודביפול מפרט מידע שהצליח לאסוף בבתי־דפוס נוספים, הוא מסכם את הסוגייה כולה: “הנה הידיעות אשר הצליח בידי להשיג. היוצא מכל זה הוא, כי הדפסת ספרים עבריים היא ביוקר, וכי אין לשעון כלל על המדפיסים שבּפה אחרי שאין גם אחד אשר יהיו לו כל התנאים הדרושים להדפסת דבר קיים, הצריך לעמוד על בסיס נכון וחזק”.

למרות מסקנותיו הפסקניות כל־כך של לודביפול. אחה“ע לא נסוג מתקוותו, כי על אף הכל יעלה בידו להוציא כתב־עת עברי חדש בפריז. יומיים לפני צאתו את לונדון הוא שולח את המכתב לרבניצקי, שבו מובעת תקוותו לצאת עתונו בפריז. ככל הנראה, האמין אחה”ע, שיוכל להתגבר על הקשיים הקשורים בדפוס, בסיועה של חברת “אחיאסף”, שתרכוש אותיות ראויות ותשכור “זעטצער” מיומן. לבו הלך שבי אחר החרות המוחלטת שתוענק לו בצרפת, להדפיס את כתב־העת ללא הפרעות והתערבויות מצד צנזור ממשלתי. צריך לזכור את ייסורי ההדפסה של מאמרו הראשון, “לא זה הדרך”, כדי להבין את קיסמה של חרות כזו בעיני אזרח רוסיה.

אחה"ע לא היה מוכן כה בקלות לוותר על תוכניתו, לאחר שגם חבריו בהנהלת “אחיאסף” הביעו את תמיכתם בה. במכתב, שאינו נושא תאריך, אך קרוב לודאי שנשלח אליו ללונדון, כותב אליו בן־אביגדור, בשם ההנהלה כולה, את דברי העידוד הבאים: “כולנו, ארבעתנו, חפצים מאוד כי יצא תצא ההצעה הזאת לפעולות⁴⁴ לאושר ספרותנו ולטוב לך ולנו גם יחד. ואולם אנוכי, בתור איש העוסק בספרות ואשר היא מרכז מחשבותיו ותקוותיו בחיים, אשמח מאוד מאוד, אם נבצע את הדבר הגדול הזה. מכתב־חודשי הגון, כפי שאצייר במחשבתי אני, יכול לברוא תקופה חדשה בספרותנו, ואולי גם בחיינו. ומי יוכל לשער את ערך התוצאות הגדולות והטובות ממכתב־חודשי כזה אם ייערך על־ידך? כל צערי וגועל נפשי למראה ספרותנו הדלה יחלפו כעשן בשעשע התקווה את נפשי, כי יצא עתון חודשי עברי על ידך. לעתון כזה ורידקטור כזה לא פילל כל הקהל הקורא עברית, ואושר כזה לא חלם”.

ב־23.11.1893 עזב אחה“ע את לונדון, לאחר למעלה משני חודשי שהות בה שהיו מאכזבים מכל הבחינות. בהגיעו אל פריז, הוא חוזר ונפגש עם איש סודו לודביפול. בשיחה פנים־אל־פנים עם לודביפול, אחה”ע מעכל סוף־סוף את העובדה, כי התוכנית להדפיס את כתב־העת בצרפת היא אמנם חסרת־סיכוי. ימי השהות האחרונים שלו בפריז, הינם עבורו ימי התלבטות קשים. עליו לבחור בין שיבה לאודסה בידיים ריקות, לאחר מסע כה ממושך, שארך כחצי שנה, ובין אפשרות נוספת, שהוצעה לו אף היא, ככל הנראה, ע"י לודביפול: להאריך את המסע, כדי לבחון אפשרות נוספת בנוגע לעתונו.

אותו לודביפול, שטרח לשכנע את אחה“ע, שאין כל תקווה להוצאת כתב־עת עברי בצרפת, הוא כנראה גם האיש אשר הסביר לאחה”ע, כי קיים סיכוי סביר להוציא כתב־עת עברי מעין זה בגרמניה, שבה מצויים בתי־דפוס עבריים מנוסים, ובמיוחד בפרנקפורט שעל נהר־מיין. ודומה שלודביפול גם הזכירו, שבברלין התרכזה חבורה תוססת של סופרים עברים, אשר יוכלו לסייע במימוש תוכנית כזו.

הצעתו החדשה של לודביפול הצטיירה בעיני אחה“ע כסבירה, שהרי נוסף לשני הנימוקים הקודמים, ניתן היה בגרמניה להדפיס כתב־עת עברי, ממש כמו בצרפת, בלא כל אותן הכבדות שילטוניות שהיו נהוגות ברוסיה. ואמנם ככל שהאריכו לדון בצעה החדשה, הלך אחה”ע והשתכנע, כי במקום לחזור אל אודסה בידיים ריקות, ראוי לו לברר תחילה את ההצעה החדשה: להעתיק את מקום הוצאתו של העתון לגרמניה.

בשיחתם גם שקלו מקומות שונים בגרמניה. כך מתברר מתוכנה של גלויה, שלודביפול שלח בעקבות אחה"ע מפריז לברלין. בגלויה זו, שהיא מתאריך 3.12.1893, נאמר: “דברנו הרבה על המרכזים השונים להוצאת העתון, אך כפי הנראה שכחנו מרכז אחד, אשר תוכל להיות שמה בעוברך מברלין ורשאה. המרכז הזה הוא מקום מגורי פרישמן – ברסלאו”.

ובראשית דצמבר מגיע אחה“ע – שלא על־פי התוכנית המקורית של מסעו – אל ברלין. וכאן מתקיימת אחת הפגישות החשובות בתולדותיה של הספרות העברית החדשה – פגישת ההתוועדות בין אחה”ע ובין ה“צעירים”, ובראשם – מי"ב.

 

פרק שלישי: חבורת “צעירים”    🔗

בברלין התרכזה אז חבורה של סופרים צעירים, שנפגשה והתלכדה במקום הלימודים המשותף – בבית־המדרש למדעי היהדות מיסודו של אברהם גייגר. הכינוי “צעירים” הוענק להם מאוחר יותר, על־שם ההוצאה־לאור הקטנה “צעירים”, שהם ייסדו בשנת 1899. ההוצאה התחילה את פירסומיה בהדפסת לקטים ממאמריו של מי“ב: “על אם הדרך”, “ערכין”, “על הפרק” ו”נמושות".

לסופרי החבורה הזאת היו מחשבות ברורות על כיווני ההתפתחות הרצויים לספרות העברית. הם שאפו לתת למחשבותיהם מהלכים בבימות הספרותיות ובקרב סופרים בעלי נטיות ליברליות ומתקדמות. ואם כי בשנת 1893 היתה פעילותם עדיין בראשית דרכה, קשרו קשרים עם דמויות בולטות במשמרת הותיקה יותר, עם פרישמן, בריינין ואחרים. לפיכך ידעו על קיומה של חבורה זו גם מחוץ לברלין. גם המלצתו של לודביפול באוזני אחה“ע, לנסות ולהסתייע בהם להוצאת כתב־עת עברי חדש, מוכיחה זאת. מיידיו של לודביפול קיבל ודאי אחה”ע גם את כתובתו של מי"ב, כאשר החליט לנסוע אל ברלין.

דיוקנם הרוחני של בני החבורה נקבע בהשפעת החוויה המסעירה של המיפגש עם תרבות המערב, לאחר שעזבו את מזרח־ארופה. התסיסה הרוחנית היא שטילטלה אותם אל מרכזי הדעת במערב־אירופה, וממרחק יכלו עתה להעריך את המצוקה הרוחנית, אשר העיקה עליהם קודם לכן.

דבריו של מי“ב על הספרות העברית, במאמרו “רשות היחיד בעד הרבים”,⁴⁵ משקפים ללא ספק היטב את דעתה של החבורה כולה. ומלבד הסלידה מיחסי־האנוש בין הסופרים העברים, מבטא המאמר את חוסר־הנחת ממגמותיה של הספרות העברית, אשר נמלטת מהתמודדות עם מבוכתו הרוחנית של היהודי בעת החדשה. ואמנם עיקר האשמתו של מי”ב כלפי הספרות העברית, כפי שהיא מתפתחת במרכזיה המזרחיים, ברוסיה ובגליציה, עוסקת בחולשתה הבאה: שאין לה העוז “להגיד את האמת במלואה: ספרות בדאית ושקרנית, ספרות שמאפלת בטליתה על כל הבקעים אשר בחומת ישראל, ספרות שאינה במציאות כלל”.

המרד המיוחל בספרות העברית, שלו קיוותה חבורת “צעירים” מברלין, מפורש בתגובתו של מי“ב למאניפסט שפירסם אחה”ע בחוברת הראשונה של “השלח”, על תעודתו של כתב־העת החדש. תגובה זו, שפתחה את הוויכוח הספרותי החשוב ביותר בתולדות הספרות העברית בעת החדשה, מבהירה היטב, למה קיוו בני החבורה הברלינאית, כשהתלכדו אז סביב מי"ב.

מגמת הפתיחוּת התרבותית קיבלה בתגובה זו של מי"ב את הניסוח הבא: “מרגישים אנחנו צורך גדול ויסודי לרפא את הקרע הגדול והנורא אשר בלבבנו, הגורם לנו מלחמה מבפנים, שהיא קשה יותר מן המלחמה שמבחוץ – צריכים אנחנו להרחיב גבולותנו ולהעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה, המתחדשים יום־יום, בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו, כמו מרועה אחד ניתנו: אחרי שבאמת אין כאן רק רועה ואדון אחד לכל המעשים והרוחות המחיות את כל אדם באשר הוא אדם וחותכים חיים לכל עם באשר הוא עם. זה הוא העיקר: כי ה’אדם' וה’עם' אל יהיו עוד כשתי רשויות נפרדות, הא לחוד והא לחוד”.⁴⁶

דבריו אלה של מי“ב מבטאים את תחושתם של “צעירים”, שהספרות העברית אינה מתמודדת עם מצוקת הרוח החריפה של היהודי בעת החדשה, לאחר מהפכת החילון שחוללה תנועת ההשכלה העברית. תנועת התחיה הלאומית, אשר נוסדה כתגובה למגמותיה של תנועת ההשכלה, אמנם מגלה תעוזה במעשיה, לפתרון מצוקתו הקיומית של היהודי, אך העדר מעוף מאפיין את פתרונותיה למצוקתו הרוחנית. בתחום התרבות היא נוקטת עמדה שמרנית וריאקציונית, כאשר היא מציעה מגמת שיבה אל בין החומות, שאך זה לא מכבר נפרצו ע”י תנועת ההשכלה.

השיבה וההסתגרות מחדש ב“נחלת הקדומים שלנו” הינן לכאורה מענה הגיוני לתוצאותיה ההרסניות של ההשכלה העברית על זיקתם של יהודים כלפי לאומיותם. אך מענה זה מתעלם מ“בקעים אשר בחומת ישראל” ומן “הקרע הגדול והנורא אשר בלבבנו”. לאחר הפריצה מבין החומות, אי־אפשר לכלוא את היהודי פעם נוספת במרחב הצר והחונק שבין החומות. לכן, הפתרון הרוחני, אשר מוצע ע"י תנועת התחיה הלאומית, אינו מסוגל “להשביע את רעבון נפשם” של “בחורי ישראל”. אין הם מסוגלים לחיות חיי־רוח, שיוסיפו לקיים את הקרע בין הרצונות האנושיים של היחיד ובין הערכים הלאומיים של הכלל. ואין הם רוצים להמשיך לעמוד על פרשת דרכים עם מבוכת “לאן?”, כאשר למצוקה זו ניתן להציע גם פתרון אחר.

במקום פתרון השיבה וההסתגרות בתוך החומות, מציע מי“ב את פתרון הרחבת החומות – “צריכים אנחנו להרחיב את גבולותינו”, כדי ללכד מחדש את רשות “ההשכלה האנושית וצרכיה” עם רשות “נחלת הקדומים שלנו”, לצרף את ה”אדם" ואת ה“עם” לאחדוּת מחודשת, ע"י מתן לגיטימציה לכל מה שהיה אסור לפני מהפכתה של תנועת ההשכלה העברית.

ניתוח מאוחר זה של מי“ב, משקף היטב את מחשבותיהם של בני החבורה הברלינאית, בזמן שנפגשו עם אחה”ע בתחילת חודש דצמבר 1893. יעיד על כך מכתבו של מרדכי ערנפרייז אל אחה“ע. את המכתב הזה צרף מי”ב לאיגרתו מתאריך 22.9.94 אל אחה“ע.⁴⁷ והוא מצוי בארכיונו של אחה”ע שבבית־הספרים הלאומי.

מכתבו של ערנפרייז⁴⁸ נכתב כדי לשכנע את אחה"ע לממש את התוכנית, אשר עליה דיבר עם “צעירים” בברלין, בדבר הוצאתו לאור של כתב־עת עברי חדש. ועל־כן מובאת בו השקפתם של “צעירים”, על מגמותיה הרצויות של הספרות העברית, בניסוח המדגיש את הנימוקים בעד ייסודו של כתב־העת החדש. אך במכתב אישי ומגמתי זה ניתן ביטוי מלא למגמת הפתיחות התרבותית של “צעירים”.

הצבור היהודי – טוען ערנפרייז – מתאווה “להשתתף בעבודת ההתקדמות הכללית שיתוף גמור ומוחלט”. את אלה “צרכינו הרוחניים והמעשיים בתור צבור”, ניתן לספק ע"י הריסת “הקיר המבדיל בין ישראל ואירופה הרוחנית והמדעית”. מזיקות הגומלין בין התרבות הלאומית והתרבות הכללית תתגבש “אחדות לאומית” חדשה, אשר תבטיח את ליכודו מחדש של העם היהודי, שנטיוֹת רוחניות סותרות הותירוהו ללא מרכז רוחני אחד. לפיכך, צריכה הספרות העברית להתיר, לעודד ולטפח זיקות־גומלין כאלה בין תרבות־ישראל ותרבות־אירופה.

כתבי־העת העבריים – מוסיף ערנפרייז – “מעכבים את התפתחותנו זה שנים רבות”. ירחונו החדש של בריינין, “ממזרח וממערב”, ממשיך למעשה את מגמת הפנייה החוצה של ההשכלה, המתבטלת בפני המערביות ומעלה ומנשאת את תרבות אירופה מעל התרבות הלאומית. ופעילותו המו"לית של בן־אביגדור, הלאומי, מציינת את המגמה ההפוכה – את מגמת ההיסתגרות מפני התרבות הכללית, אשר מאפיינת את תנועת התחיה הלאומית.

ולכן – מסכם ערנפרייז את מכתבו – דרוש לנו עתה כתב־עת חדש, שיבטא את נטייתו הרוחנית של הדור החדש, “הדור אשר ידע לאחד את ישראל ואירופה אחדות רוחנית”. הוא הדור אשר יביא אותה “השכלה חדשה”, שתצרף תחת קורת־גג אחת, ע"י “התרחבות גבולות”, את המורשה הלאומית עם התרבות הכללית.

בהקשר זה ראוי להביא ניסוח נוסף של ערנפרייז, שעל אף היותו מאוחר יותר,⁴⁹ קיימת חפיפה רעיונית מוחלטת בינו ובין דברי המכתב. ואלה דבריו של ערנפרייז במאמרו “לאן?”:

“שני כוחות עיקריים פועלים עתה בחיינו הרוחניים: האמונות והדעות השולטות בקוּלטוּרה האירופית הסובבת אותנו, שיהיו לעצם מעצמנו, והאידיאל של תחית האומה, החי ופועל בקרבנו בלי הרף ומלהיב את לבותינו. אין עוד שום מחיצה וקיר המבדילים בינינו ובין הרוח האנושי השואף להכרה בהירה; אין לנו שתי רשויות יותר: כל הקוּלטוּרה האנושית קדושה לנו ושום סניף מעבודת הרוח הכללי אינו נחשב עוד בעינינו ל’דברי חול' או לחוכמות ‘חיצוניות’. אבל מצד שני חי ופועל בקרבנו חפץ־הקיום הלאומי: אין אנו חפצים ואין אנו יכולים להתבטל בחיי הכלל, השוטפים את עצמוּתנו, אנו שואפים בהכרח טבעי לחיים עצמיים ולקוּלטוּרה עצמית. אמנם הננו רק אֵיבר אחד של כל האורגניזמוס האנושי, אבל האיבר הזה מצטיין ע”י תכונות עצמיות מיוחדות, שהתפתחו בו, עפ“י תנאי יצירתו ותנאי חייו המיוחדים, במשך הרבה דורות. ולכן תתעורר בנו השאיפה, לברוא הרמוֹניה שלמה בין אותה ההתפתחות הכללית ועצמוּתנו הלאומית. אנו שואפים להכניס את הרכוש הרוחני של אירופה החדשה לתוך גבולות רוחנו הלאומי, לשעבד את התוכן הכללי לצורתנו העצמית. ומפני שהשאיפה הזאת היא עתה היסודית בחיינו הפנימיים, לכן בהכרח עליה להיות גם יסוד כל העבודה הספרותית”.

תביעתה היסודית של חבורת “צעירים”, להרחיב את תחומיה של התרבות הלאומית ולכלול בה הן את “נחלתת הקדוּמים” והן את “ההשכלה האנושית”, מתבארת יפה במאמר נוסף של אחד מבני החבורה הברלינאית, שהתפרסם אף הוא מאוחר יותר, מספר שנים לאחר הפגישה עם אחה“ע. ואלה הם עיקרי דבריו של ד”ר יהושע טהוֹן במאמרו “ספרות לאומית”⁵⁰:

“– – – עד הנה היינו אנחנו חציינו אירופיים – כי שמה גדלנו, שמה אספנו ורכשנו את השכלתנו – וחציינו יהודים – – – עכשיו שיהדותנו תלוייה בלאומיותנו, בהרגש הלאומי אשר יחיינו ויאחדנו עם שארית ישראל, נוכל להיות יהודים־אירופיים כאחד. לכן אני רואה בהתנועה הלאומית תקופה חדשה בהקוּלטוּרא של עמנו, שיתאחדו בה היהדות והתרבות האירופית, תחת אשר עד כה היו מתנגדות אשה לרעותה. אך ‘אירופיותנו’ עתה הן הולידה בנו צרכים רוחניים רבים, השונים מצרכינו בעבר, ולכן נחוצה לנו גם ספרות עברית־אירופית, ספרות אשר לא יחסר בה אף סניף אחד מכל אלה הסניפים אשר בכללם נקראים ספרות. ספרותנו מחוייבת להיות יהודית־אירופית. הלאומיות היהודית תוּכּר בה בראש וראשון בהשפה שבה נכתבה; ועוד שנית: בסיגנונה המיוחד לעמנו, כשם שיש סיגנון ואופן ספרותי מיוחד לכל עם ועם זולתנו”. אך היא לא תוגבר עוד כבעבר – מוסיף טהוֹן בהמשך – בנושאיה ובתכניה.

פתרון האחדת שתי הרשויות, ע“י הרחבת התחומים של התרבות הלאומית, בעזרת היפתחות תרבותית להשכלה האירופית – פתרון זה, ראוי להדגיש, לא היה בלעדי לחבורת “צעירים” הברלינאית. באותו זמן ממש נוּסח הרעיון הזה הרחק מברלין, ע”י משורר מתחיל, שרק זה מקרוב החל להסב אליו תשומת־לב. וכך נוּסח הרעיון ע"י ביאליק בשירו, שנעשה כה ידוע, “על סף בית המדרש”⁵¹:

"לא תמוט, אהל שם! עוד אבנך ונבנית,

מערמות עפרך אחיה הכתלים;

עוד תבלה היכלות, כאשר בילית

ביום הרס רב, בנפול מגדלים.

וברפאי את מקדש יי ההרוס –

ארחיבה יריעותיו ואקרע לו חלוני,

והדף האור חשכת צלו הפרוש

ובעלות הענן ירד כבוד אדני;

וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם,

כי יבש חציר, נבל ציץ – ויי לעולם!"

בצדק מציין לחובר,⁵² כי התיאור הפיוטי הזה של ביאליק – על דרכי השתקמוּתו של בית־המדרש המתמוטט: “ארחיבה את יריעותיו ואקרע לו חלוני / והדף האור חשכת צלו הפרוש” – מגלה זיקה ברורה לתורתו של אחה“ע. אחה”ע הפליא להגדיר במסותיו את אותה מצוקה רוחנית, שחבורת “צעירים” הברלינאית חוותה אותה כחוויה אישית. הוא התייחס בכובד־ראש אל הרגשת המחנק בד' האמות של “נחלת הקדומים”, וקיבל אותה – ממש כמו חבורת “צעירים” – כנקודת־מוצא לפתרון המגובש שהציע.

בדרכו שלו הגדיר אחה“ע את המצוקה הרוחנית הזו, במאמר שהוקדש כולו לברורה – במאמר “תורה שבלב”,⁵³ כהשתעבדות מוחלטת לסֵפֶר קרוב לאלפיים שנים. ממש כמו “צעירים” סירב לאמץ את פתרונה של תנועת ההשכלה העברית, אשר הציבה את הספר הקדום כמטרה לאבני הבליסטראות שלה, כדי לזכות ב”אור" המיוחל של ההשכלה האירופית. אחה"ע הציב את השאלה כך, שיובלט מלוא השוֹני בין פתרונו ובין פתרונה של תנועת ההשכלה: “שאלת כל השאלות בחיינו הלאומיים היא איפוא: היש אפשרות למצוא תרופה למחלה הנושנת הזאת? היוכל עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי, ולהשאר בכל זאת לב עברי?”.

גם תשובתו של אחה"ע היתה קרובה ברוחה לפתרון שהתגבש בקרב “צעירים”: “שאלתנו תוכל איפוא למצוא תשובה שלמה רק אז, כאשר ממקור פנימי, מתוך עצם היהדות, יצא זרם של חיים חדש לתיקון הלבבות – – – להיות שם לאחדים עם זרם החיים הכלליים היוצא מתוך ההשכלה ולמנוע ככה את האחרון מלשטוף ולמחות את ‘הצורה העברית’. וזרם של חיים כזה יוצא באמת בעת האחרונה ‘מתוך עצם היהדות’ בצורת אותו הרעיון שאנו רגילים לקראו בשם ‘חיבת־ציון’, זאת אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, ורק בשינוי המרכז. היא אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית, כי אם זאת כל מגמתה, שיהיה המרכז לכל – שאיפה חיה בלב לאחדות האומה, לתחייתה והתפתחותה החופשית, לפי רוחה, על יסודות אנושיים כלליים”.

קווי־דמיון כלליים אלה היו מספיקים להבטחת ההצלחה של הפגישה, אשר עמדה להיערך בשלהי שנת 1893 בברלין, בין אחה“ע וחבורת “צעירים”. אמנם מעבר לנקודת־המוֹצא המשותפת, על מצוקת־הרוח של היהודי על סף המאה העשרים, ומעבר למסקנה המשותפת בדבר חובתה של הספרות העברית להציע מענה למצוקה זו, היתה האחדות ביניהם – כך יתברר לימים – קיימת רק למראית־עין. כל אותם זרעי־מחלוקת, ביחס למידות הפתיחוּת כלפי התרבות הכללית, בדבר הגדרתה של היהדות עצמה כ”נחלת קדומים" ובשאלת קצב הגשמתו של פתרון הרחבת הגבולין, נותרו לפני שעה טמונים בעומק האדמה. זרעים אלה ינבטו מאוחר יותר, עם צאת “השלח” ומעל דפיו, במסגרת הויכוח הספרותי החשוב ביותר בתולדות הספרות העברית החדשה.

בינתים חשוב לזכור, כי כאשר עמד אחה“ע לפגוש את חבורת “צעירים” הברלינאית, היתה חבורה זו כבר מגובשת בדיעותיה. מי”ב היה הנימרץ שבבני החבורה, והאחרים הכירו בתעוּזת מחשבתו ובמקוֹריוּתה. אחה"ע עתיד היה להיות מופתע ממידת ההבדל בין בעל־המחשבות המגובש שפגש בברלין ובין אותו צעיר נבוך, שהתדפק על דלתו לפני כשלוש שנים וביקש את סיועו להשגת הכספים הדרושים, למימון נסיעתו, לצורכי לימודים, אל גרמניה.

 

פרק רביעי: הפגישה בברלין    🔗

שאיפתם של “צעירים” לייסד בימה קבועה שמעליה יבטאו ויפיצו את דעותיהם בענייני הספרות העברית והתרבות הלאומית, היתה מפורסמת די־הצורך בחוגי הסופרים ובמרכזים הספרותיים של אותם ימים. יעיד על כך מכתבו של פרישמן אל מי"ב מיום 15.06.1893⁵⁴: “מברלין קבלתי מכתבים אחדים, אשר בהם יודיעוני, כי אתה ואחוזת מרעיך, ור' ע[רנפרייז] בתוכם, אומרים להוציא ספר עתי ארבע פעמים בשנה. השמועה הזאת הכאיבה מאד את ליבי. – – – וכאשר היית לפנים, כך הנך גם עתה. עוד אתה עושה כימי קדם וכשנים קדמוניות. עוד אתה מאסף עליך אנשים ב[וקר] וע[רב], ועוד אתה מייסד ספרים ומכתבי־עתים. הוי אלי, אלי! עד מתי עוד?”.

פירסומה של שאיפה זו של “צעירים” מסבירה, מדוע היפנה לוּדביפול את אחה“ע אליהם, כדי להסתייע בהם להוצאת כתב־עת עברי חדש. אולם אחה”ע בחן בזהירות את רעיונו. הוא הצניע את תוכניתו, ומנע ככל שהיה מסוגל את פירסומה ברבים. עד הגיעו לברלין ידעו עליה רק לודביפול וקומץ חבריו בהוצאת “אחיאסף”. וגם אותם חייב בשמירת החשאיוּת ביחס לתוכניתו. מקטע במכתבו של לודביפול אל אחה“ע, המדגיש זאת, ניתן ללמוד על מידת החשיבות שאחה”ע ייחס לחשאיוּתה של תוכניתו: “אך אני מבקש ממך להאמין, כי יכולתי להציע את שאלותי באופן כי איש לא ידע למה”.⁵⁵

לפיכך ניתן להניח, כי מחמת זהירות יתרה זו של אחה“ע, הוא לא גילה למי”ב וחבריו את סיבת בואו ואת עצם תוכניתו בתחילת פגישתו איתם. שיחתם נסבה בתחילה על מצבה של התרבות הלאומית ועל מעמדה של הספרות העברית. אחה"ע הוליך את השיחה לבירור אידיאי שכזה, משום שהיתה לו השקפה מגובשת על צביונו המיוחד של כתב־העת החדש, אשר אותו ביקש לייסד, וההחלטה אם לשתפם בסודו היתה מותנית בהשתכנעותו המוחלטת, ששותפיו באותה שיחה הינם גם ראויים וגם מסוגלים ליטול חלק במימוש תוכניתו.

בדרך זו בלבד ניתן לשחזר את פגישתו של אחה“ע עם “צעירים”, משום שלא נותרה לנו שום עדות נוספת על קיומה ועל מהלכה, מלבד חליפת המכתבים הזו בין אחה”ע ומי"ב. רושמי תולדותיה של הספרות העברית לא היו יכולים אף הם לספר עליה, כי מקור יחיד זה שהעיד על פגישה זו, היה גנוּז עד כה בארכיונים האישיים של שני המכוּתבים.

חליפת־המכתבים מאשרת למעלה מכל ספק שפגישת התוועדות בין אחה“ע ו”צעירים" התקיימה בשלהי שנת 1893 בברלין. אך אין שום אפשרות לדלות ממנה מידע מבוסס, שממנו ניתן לצרף תמונה שלמה של אותה פגישה חשובה. אפילו מספר המשתתפים בה איננו ידוע לאשורו. בוודאות ניתן לקבוע, כי מלבד אחה“ע ומי”ב נכח בה ערנפרייז. כך עולה ממכתבו של מי“ב אל אחה”ע (איגרת מס' 8). וכמו כן מאשר זאת מכתבו של ערנפרייז עצמו: “נזכרתי כי לפני זמן מה התעכבת פה, “אדוני”.⁵⁶ אולם הזכרתם החוזרת של שאר חבריו ע”י מי“ב, באיגרותיו לאחה”ע, מעלה כאפשרות סבירה את ההשערה, שלפחות עוד אחד או שנים מחבורת “צעירים” השתתפו אף הם בפגישה זו.

וזהו בקירוב שיחזוּר סיפורה של הפגישה הזו. הופעתו של אחה“ע בברלין הפתיעה את מי”ב, שוודאי נענה בהתלהבות להצעתו של אחה“ע לפגוש אותו ואת חבריו. מי”ב זימן את חבריו לפגישה ואף הציגם בפני האורח הנערץ. ולאחר מכן היסב אחה“ע את השיחה למישור האידיאי, כדי לעמוד על השקפותיהם של מיוּדעיו החדשים בשאלות הלאומיות ובזיקתה של הספרות אליהן. הבירור בפרק הקודם של מחקר זה, מראה, שעד מהרה גילה אחה”ע שבני־שיחו הינם אנשים כלבבו.

לתדהמתו גילה אחה"ע, כבר בשלב זה של השיחה, שמחשבותיו, אשר נחשבו כנועזות במקום מושבו, במרכז המזרח־אירופי של הספרות העברית, הינן מקובלות ואף נחשבות כהגיוניות כאן, במערבה של אירופה. כאן מצטיירת הסינתיזה בין התרבות הלאומית והתרבות הכללית לפתרון רצוי למצוקת הרוח של היהודי המודרני. מגמת הפתיחות אף מתבססת כאן כמוצא יחיד לפריצתם של יסודות חילוניים וכלל־אנושיים אל בין החומות של התרבות הלאומית.

יתר על כן: מדבריהם הנלהבים של “צעירים” קיבל אישור נוסף לצידקתן של המחשבות, אשר הביען במאמריו. הוא עצמו הגיע אל אותם מחשבות לאחר ניתוח הגיוני של מצב התרבות הלאומית, לאחר הנזקים שנגרמו לה ע"י תנועת ההשכלה. ומבני־שיחו למד שהחיים עצמם מאשרים את צידקת מסקנותיו, על אפשרויות שיקומה של תרבותנו. הם עצמם הדגימו שסינתיזה תרבותית כזו הינה אפשרית, ושאין אורב ממנה שום איוּם כלפי התרבות הלאומית. באנשים כאלה, שמחשבתם ביקורתית ונאורה, שדיבורם מעיד על רוחב דעתם, אי־אפשר לתלות אף אחת מאותן ההאשמות, שהושמעו כלפי “המערביים” בחוגים הלאומיים ממזרח־אירופה. לא ניכרה בהם התבטלות בפני “המדעיוּת” המערבית. לא נישמעה בפיהם נימת זלזול כלפי נכסי התרבות הלאומית. לא כירסמה בנפשם מגמת טמיעה רוחנית.

חושיו של אחה“ע לא היטעוהו: החבורה שנאספה לשוחח עמו מיזגה באורח־מחשבתה את המעולה שבשתי התרבויות. הם דנו בשאלות הלאומיות בכלי־ניתוח הגיוניים, אך נפשם היתה קשובה להדיו רבי־הסוד ועטויי־המיסתורין של הקיום היהודי. הם תבעו פתיחוּת כלפי התרבות הכללית, אך שמרו על בכורתה של התרבות הלאומית. בהם מצא אחה”ע הוכחה ש“מזרח” ו“מערב” אינן בהכרח שתי גישות רוחניות סותרות, אשר אינן ניתנות לגישור, אלה הינן שתי גישות רוחניות שהמיפגש ביניהן יכול להיות מבורך, אם רק יגלו סובלנות זו כלפי זו, ואם יורגלו להידבר ביניהן ללא דעות קדומות.

שלב זה בשיחה מסתכם במסקנות ברורות. מי“ב חוזר ומעלה אותן לאחר מכן במכתביו אל אחה”ע. ניסוח אופייני וגם תמציתי של המסקנות האלה ניתן למצוא בדברים הבאים: “הנני לוקח לי הרשות להעיר את אוזנו על דבר שכבר נישנה מאה פעמים ואחד: כי לפי התנאים אשר יקיפו אותנו, בחדול לנו כל מרכז, ואיזה מעמד כולל, רק אל ספרותנו עינינו נשואות, ודרוש לנו במה, שבה יתאחדו הכוחות המעירות, והלכו לאור עמנו למען בגויים יתחשב”.⁵⁷

ממובאה זו משתמעות המסקנות הבאות:

א. תנועת התחיה הלאומית צריכה להבטיח בפעולותיה את המשך קיומו של העם היהודי ככוח רוחני משפיע בין עמי העולם – “למען בגויים יתחשב”.

ב. לשם כך עליה לרכז את כל המשאבים הלאומיים ולאחד את כל רסיסי־הכוחות, כדי שכל המאמצים יוקדשו למפעל התחיה ולתכליותיו.

ג. בהעדר כל מסגרת מלכדת אחרת לעם היהודי, כגון: מדינית – שממנה מסתייעים שאר העמים, ולאחר שגם הדת פסקה לשמש כבעבר מזהה משותף לכל חלקי העם – מוטלת שליחות זו על התרבות. עליה לקיים ביהודים את תחושת הזהוּת הלאומית ועליה לחזק את השתייכותם אל העם היהודי.

ד. הספרות העברית צריכה ליטול על עצמה תפקיד מרכזי בגיבוש אותו מכנה משותף רחב בתרבות הלאומית, שאליו יוכלו מחדש להרגיש שייכות כל חלקיה של האומה.

ה. לשם כך דרושה לספרות העברית בימה חדשה וקבועה, שתחדש בתנופה ובתעוּזה את היצירה הלאומית, ותציע תשובות לאותן מצוקות רוחניות, בנות הזמן, שבעטיין מתנתקים והולכים חלקים שונים מן הגוף הלאומי.

עתה, לאחר שעמד על טיבם של “צעירים” וגילה שהוא יכול לבטוח בהם. סיפר להם אחה“ע את מטרת בואו אל ברלין. מתוך ההתכתבות מצטרפת מן הפרטים הבאים התוכנית שהציג אחה”ע לפני שומעיו: מזה זמן־מה הוא שוקל את ייסודו של כתב־עת עברי חדש, אשר ימלא את שליחותה החשובה של הספרות בימים של התעוררות לאומית. כתב־עת זה חזר וזוּהה בשיחה כ“עתון” או “ירחון”. בשל ההגבלות שהרשוּת מטילה על תוכנם של כתבי־עת הנדפסים ברוסיה, הכרח להדפיסו בארץ מערבית, אשר אינה מגבילה את חופש הדעות. לפני בואו אל ברלין בירר את האפשרויות להדפיס את “העתון” בצרפת, שבה נשמר חופש הביטוי, אך מסתבר שחסרים בה התנאים ההכרחיים להדפסת כתב־עת עברי: בית־דפוס ומדפיסים עבריים הגונים. אי־לכך, בא עתה אל ברלין, כדי לבדוק את האפשרויות לייסד בגרמניה את כתב־העת העברי החדש.

בדעתו – המשך אחה"ע להציג את תוכניתו – להעתיק את מקום מגוריו מאודסה אל ברלין, כדי להתמסר מקרוב למלאכת־העריכה של כתב־העת החדש.⁵⁸ הוצאתו לאור של כתב־העת תובטח על־ידי חסותה של הוצאת “אחיאסף”, אשר תעמיד למענו את הסיוּע הכספי הדרוש וגם את מנגנון ההפצה שלה בקרב קוראי העברית. אולם הוצאת “אחיאסף” לא תתערב בשיקולי העריכה של העורך, ולמעשה מקובלת עליה גם כוונתו של העורך להפוך את כתב־העת לבימת־מיפגש קבועה של סופרים עברים מן המערב ומן המזרח, ששאלות לאומיות ובעיות התרבות הלאומית וספרותה מעסיקות אותם.

מחבורת “צעירים”, הוא מבקש, שאם ייאותו לעזור לו, לייסד את כתב־העת העברי החדש, ייטלו על עצמם, עד שישוב לכאן, לאחר שישלים את ההידברות עם “אחיאסף”, את מלאכת הבירור, בדבר אפשרות הדפסתו של העתון בגרמניה, כגון: בתי־דפוס, מדפיסים, מחיר הנייר, הרשיונות הדרושים לכך ועוד.

תגובתם של “צעירים” היתה נלהבת. באופן מפתיע כל־כך נתגלגלה אליהם תוכנית שלכמותה קיוו: “כנסיה ספרותית עם חיים חדשים, דעות חדשות ושפה חדשה”,⁵⁹ “כלי־מבטא־חי בספרותנו העלובה, ומאסף לכל מחנות המחשבות אשר השרידים בקרבנו חושבים על תחית ישראל ותעודתו”.⁶⁰ יתר על כן: בניגוד לתוכנית אחרת, שהיו קשורים אליה, תוכניתו של ראובן בריינין, הצטיירה תכוניתו של אחה"ע כתוכנית שמרובים סיכוייה להתממש.

על הקשר בין חבורת “צעירים” ובין בריינין, מעיד מי“ב באחד ממכתביו אל אחה”ע: “בכלל הייתי בימים ההם בין המיצרים. מעבר מזה, מצד טבע הענין, חפצתי בכל נפשי כשאר סיעתי, שכבודו הרם יקח את המישרה על שיכמו, לפלס לנו נתיב ולהיות לנו לעיניים; ומעבר מזה, קרוב הייתי לבריינין ולביתו, בטרם שהתחיל ירחונו”.⁶¹ אלא שבריינין הירבה להכריז על כתב־העת העברי החדש שבדעתו לייסד, ולמעשה לא פעל הרבה כדי להוציא את תוכניתו מן הכוח אל הפועל.

גם אחה"ע ידע על כוונתו של בריינין להוציא לאור כתב־עת עברי חדש, הן משם שבריינין עצמו נתן לכך פומבי רב, והן משום שלודביפול הודיע לו על כך במכתב שנשלח אליו ללונדון: “מבריינין קבלתי בימים האלה מכתב, כי הוא מחכה לרשיון המבקר וכי יכול להיות כי יודפס עתונו ברוסיה. פרטים לא כתב לי”.⁶² ועל כן התבקש כנושא שלישי בשיחה זו, הבירור של סיכויי כתב־העת החדש נוכח תוכניתו המקבילה של בריינין.

לכל המשתתפים היה ברור, שאם בריינין יגשים את תוכניתו, עתיד ירחונם לעמוד בתחרות קשה עם ירחונו של בריינין. קהל־הקוראים של כתבי־העת העבריים שהופיעו באותם ימים היה מצומצם בהיקפו, ושני כתבי העת, זה של בריינין וזה של אחה"ע, עמדו להתחרות למעשה על אותם קוראים עצמם. התחרות לא היתה עתידה להיות רק תחרות חומרית. גם ברוחם עמדו שני כתבי־העת להידמות זה לזה. אותה מגמה של פתיחוּת כלפי התרבות הכללית, אותה גישה ליברלית כלפי ריבוי דעות ואותו סיגנון ענייני בניסוח המחשבות – כל אלה הוכרזו גם על־ידי בריינין כמאפיינים עיקריים של כתב־העת החדש, שעל הוצאתו לאור הקרובה הירבה להכריז.

כאשר עברה השיחה לנושא זה, סיפור “צעירים” לאחה“ע בהרחבה על הקשר שלהם אל תוכניתו של בריינין, אשר הבטיח להם, כי כתב־העת שלו ישמש בימה קבועה להבעת מחשבותיהם. הם לא הסתירו מאחה”ע, את אכזבתם מבריינין בשל הדחיות הרבות של התחלת הופעתו של כתב־העת שלו. אי־לכך, החליט אחה“ע להתיר למי”ב להודיע לבריינין את דבר כוונתו לייסד כתב־עת עברי חדש, אשר יודפס במערב ויהיה מתקדם ברוחו. אחה“ע נימק היתר זה בכך, שלשני כתבי־העת לא יהיה כל סיכוי להחזיק מעמד מבחינה חומרית, אלא אם כן תימצא הדקה להופעתו של כל אחד בייחודו העצמי. והוא מקווה, שאם ייוודע לבריינין בהקדם על קיומה של התוכנית המקבילה של אחה”ע, יטיל שינוי מהותי באופי כתב־העת שלו.

השינוי אשר לו קיווה אחה“ע, ואשר גם הוגדר ע”י אחה“ע בשיחה, מתברר מאיגרותיו הראשונות של מי”ב: “לבריינין הודעתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתיו כי ישנה עתונו מחודשי לשבועי, ואקווה כי ישמע לדברי”,⁶³ וכן: “לידיד בריינין כתבתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתיו כי ישנה תפקידו מירחון לשבועי, וכמעט נסוג אחור; אבל אח”כ התחזק והנהו נכון להלחם וכו' ויוציא חוברתו הראשונה בחודש פברואר, וגם מאתי ידרוש כי אעמוד לימינו“.⁶⁴ מכאן שאחה”ע קיווה, שכדי להקהות את נזקי התחרות בין שני כתבי־העת, יבחר בריינין לשנות את תדירות הופעתו של כתב־העת שלו, מירחון לשבועון. במקרה כזה, יוכלו שני כתבי־עת עבריים חדשים להופיע בזמן אחד בלא להזיק זה לזה.

אולם בהתירו חריגה מן החשאיות של תוכניתו קיווה אחה“ע בסתר־לבו גם לתגובה אחרת מצד בריינין. מסיפורם של “צעירים” התרשם אחה”ע, שבריינין עודו רחוק מן היכולת להוציא לפועל את תוכניתו. ועל כן קיווה שבהיוודע לבריינין מפיהם של “צעירים”, כי גם בדעתו לייסד כתב־עת עברי חדש, ייסוג בריינין לחלוטין מכוונתו. אחה“ע הניח, שבריינין יבין מעצמו, שעתונו לא יוכל להחזיק מעמד מבחינה חומרית, ושלא יוכל להתחרות עם כתב־עת בעריכתו של אחה”ע, אשר יהיה נתמך ומופץ ע"י חברת “אחיאסף”, שמיקומה בוורשה הבטיח הפצה יעילה של ירחונה בקרב קהל־הקוראים העיקרי לכתב־עת עברי באותם ימים, במזרח אירופה.

השערתו של אחה“ע לא היתה נטולת־יסוד. בריינין אמנם הגיב תחילה כמצופה, “וכמעט נסוג אחור” כדברי מי”ב. אך עד מהרה התאושש והגיב על המידע באופן בלתי־צפוי. בכל אופן, רק לאדם נוסף, התיר אחה“ע, ככל הנראה, לספר על תוכניתו – לשמעון ברנפלד.⁶⁵ לבד משתי חריגות אלה, חייב אחה”ע את “צעירים” לשמור על חשאיות תוכניתו, כדי שלא תיכשל. מי“ב וחבריו אמנם שמרו על הבטחתם לאחה”ע בענין זה, אך לא היתה שום דרך לחייב בכך את האחרים. וכך מתברר שעד מהרה נודעה תוכניתו של אחה“ע לאנשים נוספים. מי”ב מודיע לאחה"ע, כי פרופ' פביוס מיזעס יודע על כתב־העת,⁶⁶ ועל כן סביר להניח, שאנשים נוספים – אף כי ספורים – ידעו אף הם על כך במשך הזמן.

חשאיות זו מסבירה את הצנעתה והעלמתה של הפגישה הזו בין אחה“ע ו”צעירים" מכל מסמך אחר, פרט להתכתבות זו ולהתכתבות נוספת, שאחה“ע קיים במקביל להתכתבות שניהל עם מי”ב – ההתכתבות עם “אחיאסף”. גם מזכרונותיו השמיט אחה“ע את דבר קיומה של הפגישה עם “צעירים” – וסיבותיו היו עמו. אותה עת עדיין התלבט, אם לפנות לעיסוקי הכתיבה והעריכה כמקור עיקרי לפרנסת משפחתו. התוכנית המוקדמת הזו לא יצאה לפועל, ועל כן לא מצא אחה”ע טעם רב לעשות לה פומבי, לא בזמן שעמדה על הפרק וגם לא מאוחר יותר, כאשר כתב את זכרונותיו. מכאן יובן גם זעמו כאשר אחד ממבקרי החוברת הראשונה של “ממזרח וממערב”, שבינתים נוסד ע“י בריינין, פירסם ברבים את סודו זה, שהיה בדעתו להתפרנס ממלאכת עריכה. וכך הגיב אחה”ע על פירסום הדבר במאמרו של אלכסנדר ברגין: “ביחוד לא נעים לי מה שרמז שם גם עלי ועל השתדלותי בשנת תרנ”ד לעשות הכנות להוצאת מכתב־עת".⁶⁷

בשעת הפרידה, בתום השיחה, שררה אצל שני הצדדים הרגשה נעימה, דוגמת זו הנותרת בעקבות הידברות מוצלחת. וחדורי התלהבות ותקווה פנו בעקבותיה גם אחה“ע וגם “צעירים” למלא את חלקם במסקנותיה. אולם אי־הבנה אחת נותרה בלתי־מבוררת בסיום הפגישה, וממנה עתידה להבשיל המחלוקת בן אחה”ע ל“צעירים”.

בהגיעו אל ברלין, ביקש אחה“ע למצוא שם עוזרים ומסייעים מקרב “צעירים” להוצאת כתב־עת עברי חדש. ככל הנראה דייק אחה”ע בדבריו במהלך שיחתו עם “צעירים”, והגדיר כך את החלק שנועד להם בתוכניתו. גם בתשובותיו לפניותיהם התדירות בדבר “הירחון”, הקפיד להציב את עצמו ואת “אחיאסף” מנגד להם וכקובעים בלעדיים על גורלה של התוכנית.

אולם “צעירים”, שהגיעו אל הפגישה הזו כקבוצה מלוכדת, שיש לה אידיאולוגיה ספרותית, הסיקו מן הפגישה היזוּמה הזו ומן ההידברות עמם כקבוצה, שמוצעת להם שותפות להוצאתו של כתב־עת עברי חדש, אשר יבטא את מחשבותיהם. הם לא העלו על דעתם אף לרגע שותפות חומרית בהפקת כתב־עת כזה, כי לא היו להם שום אמצעים לכך, אך הניחו, כי הם הוזמנו להיות שותפים רעיוניים בקביעת דרכו של העתון. ובו במקום אף היו נכונים לקבל את הנהגתו של אחה"ע לקבוצה הספרותית שלהם, שכתב־העת החדש עמד להיות לבימתה הקבועה.

זיקה כזו מצד “צעירים” כלפי אחה“ע, כאל מנהיג של קבוצה ספרותית חדשה, ניכרת בכל פניותיהם אליו, בדבר עתידו של “הירחון”. “קשרתי הרבה תקוות בעתונו – כותב מי”ב⁶⁸ – כי רואה אנוכי שכבודו קרוּא למלאכה זו, לבנות חורבות ספרותנו ההרוסה, וחיתה נפשנו בגללו”. ובמכתב אחר⁶⁹ מנסח מי“ב את זיקתם של “צעירים” אל אחה”ע באופן הבא: “חפצתי בכל נפשי כשאר סיעתי, שכבודו הרם יקח את המישרה על שכמו, לפלס לנו נתיב ולהיות לנו לעינים”. גם ערנפרייז במכתבו,⁷⁰ בדברו על דחיפות הקמתו של מרכז ספרותי, “אשר יתאים לצורכי הציבור בזמן הזה, אשר יקיף על־ידי מילוּאוֹ וריבוי־צדדיו את כל חלקי האומה – – – ואשר די כוח לו להטביע על ציבורנו המפוזר חותם אחדוּת לאומית”, מועיד, כמובן מאליו, לאחה"ע את תפקיד המנהיג: “ומי ראוי יותר לעמוד בראש כנסיה כזאת ממך אדוני?”.

במכתב נוסף של מי“ב מנוסחת זיקה זו באופן אחר: “הנני זוכר את הימים אשר התאכסן כבודו בברלין והבשורה בפיו: שנכון הוא להיות לנו לעינים בירחון־ספרותי, שעל צבאו יחנו כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה”.⁷¹ מהביטוי “להיות לנו לעינים”, ניתן להבין את עומק אכזבתו של מי”ב מן המאניפסט השמרני שפירסם אחה“ע מאוחר יותר כ”תעודת השלח": “אותו החוּג אשר אתה חפץ להביאנו בתוכו הוא קטן וצר בעד צרכינו הרוחניים, בעד רגשותינו הממלאים כל חדרי לבנו; ולא זה הדרך אשר קיוינו ממך, שתהיה לנו לעינים”.⁷²

 

פרק חמישי: שני “ממזרח וממערב”    🔗

במחצית השניה של חודש דצמבר 1893 שב אחה“ע אל ביתו באודסה, לאחר מסע מפרך וממושך, שתחילתו בא”י וסיומו בברלין. ראשיתו בפגישה עם מעריציו מחבורת “בני משה” ביפו, וסופו בפגישה עם מעריציו מחבורת “צעירים” הברלינאית. מסע זה הנחיל לו הרבה אכזבות, אך הפגישה עם “צעירים” הסבה לו הרבה קורת־רוח ונטעה בו תקוות ביחס לעתידו. כדי שלא לאבד זמן, התיישב סמוך לשובו וניסח את המיסמך המכונה “מכתב חוזר”,⁷³ שהוא מיסמך חשוב ביותר להבנת הפריוֹדיקה העברית של אותה תקופה, ואי־אפשר להבין בלעדיו את האופי המיוחד שקבע אחה“ע מאוחר יותר ל”השלח".

במיסמך זה גיבש אחה“ע את תוכניתו להוציא כתב־עת עברי חדש, ושמורים עמנו שני העותקים שהכין ממנו. עותק אחד נשאר גנוז עמו, והשני נשלח אל חבריו בהוצאת “אחיאסף” ונותר ברשותו של בן־אביגדור. המיסמך לא הופץ אף פעם כ”מכתב חוזר", משום שהוצאת כתב־העת לא יצאה לבסוף אל הפועל.

אין ספק שבשעת חיבורו של המיסמך עמד אחה“ע תחת הרושם הטרי של פגישתו עם “צעירים”, ואמנם משתקפת בו נכונותו של אחה”ע לקבל עליו את מגמת הפתיחוּת כלפי התרבות האירופית, שהודגשה כל־כך ע“י “צעירים”. נכונות לפתיחות כזו תסוייג במידה ניכרת ב”תעודת השלח“, שיחבר אחה”ע כעבור שלוש שנים לערך. השוֹני בין שתי התעודות יוסבר במה שאירע בינתים בפריודיקה העברית.

למגמת הפתיחוּת מצורף קו־אופי נוסף שנועד לכתב־העת החדש: העתון יהיה בעל אופי לאומי מובהק. אם לחדשות – יודפסו בו חדשות מ“חיי בני־ישראל בכל ארצות פזוריהם”, ואם לעיון – יועדפו בו דברי־עיון “בכל ענייני עמנו הלאומיים”. אך העתון לא יישא אופי לאומי צר, כי אם ישתדל בתוכנו להרחיב את דעתם של קוראיו, כדי לטפח יכולת לברר את הסוגיות הלאומיות על־פי זיקתן אל החיים בכללם. מגמת הרחבה זו, המתכוונת ליצור סינתיזה בין התרבות הלאומית והתרבות הכללית, מנוסחת בפתיחתו של המיסמך: “מטרתו העיקרית היא להרחיב חוּג מבטם של הקוראים העברים בכל ענייני האדם הרוחניים והחברתיים בכלל ובכל ענייני עמנו הלאומיים בפרט”.

הפתיחוּת לתרבות האירופית הכללית ניכרת במיסמך זה גם בפירוט “החוכמות”, שהם תחומי־הדעת השונים, אשר מספרם מגיע לחמישה: פובליציסטיקה, בלטריסטיקה, מאמרי־מדע, חוכמת־ישראל וביקורת. כמו־כן היא מודגשת בהצהרה, המצורפת לכל אחד מתחומי־הדעת הללו, שהוא ישאף להרחיב את מושגיו ואת הבנתו של הקורא. ב“מדע”, למשל, ייכללו “כל אותם העניינים שמרחיבים את השקפתו של אדם על החיים”. אך גם בתחום־הדעת “חוכמת־ישראל”: “נדרוש כתנאי מוכרח שיהיה נושא כל מאמר איזה ענין כללי, אשר בכוחו להרחיב דעת רוב הקוראים”.

קו־אופי שלישי לכתב־העת המיוּעד, אשר הובלט אף הוא במיסמך זה, מעיד גם הוא על השפעתה של השיחה עם “צעירים” על אחה“ע. כתב־העת יקפיד על רמתם של הדברים אשר יתפרסמו מעל דפיו. המאמרים “צריכים לדון על שאלות מעשיות נכבדות”. הסקירות הספרותיות צריכות להיות “על אודות סיפורים נכבדים”. מאמרי המדע צריכים לבחור “ספרים מפורסמים”. וב”חוכמת ישראל" חייב יהיה כל מאמר להעמיד במרכזו “איזה ענין כללי – – – השקפות כלליות על ספרים נכבדים”.

מוצדק יהיה לשעֵר, שגם העקרונות שנוסחו במיסמך זה באשר לבחירת החומר הספרותי – נוסחו אף הם בהשפעת שיחתו של אחה"ע עם “צעירים”. המיסמך מגלה מידה ניכרת של פתיחוּת בבואו לפרט את הבלטריסטיקה, שהדפסתה תותר בכתב־העת החדש: “סיפורים וציורים מקוריים מחיי היהודים. תרגומים נקבל רק לפרקים, בתור יוצא מן הכלל. בשירים לא נרבה. לעומת זאת נקבל בחפץ־לב מאמרים על אודות סיפורים נכבדים – – – כשתוכן הספר הוא מחיי עמנו”.

מידתה של הפתיחות, שאחה"ע מגלה בענין זה, בשעת ניסוח “מכתב חוזר” זה, תתבלט אם נשווה את האמור כאן עם הדברים שהוא עצמו ניסח כעבור שלוש שנים לערך באיגרת אל הסופרים, לקראת צאתו של “השלח”. שם הותרו: “סיפורים מחיי בני עמנו בהווה ובעבר. ויתרון לאלה אשר תעודתם לעורר לא רק את הרגש, כי אם גם את המחשבה. שירים נקבל רק מעט, אשר יהיו ראויים באמת להתפרסם אם מצד עצמם או מצד ערכם ההיסטורי”.

במיסמך זה נוקב אחה“ע לראשונה גם את השם שבחר לכתב־העת החדש שלו – “ממזרח וממערב”. סביר להניח, כי גם בחירת השם הזה עלתה בדעתו של אחה”ע עקב השיחה שקיים עם “צעירים”.⁷⁴ ממכתביו של מי“ב אל אחה”ע עולה, כי בשיחה דובר על “ירחון ספרותי, שעל צבאו יחנו כל הדעות והמחשבות”,⁷⁵ ויופגשו מעל דפיו סופרים עברים הן ממערבה של אירופה והן ממזרחה. מניסוח הומוריסטי במכתב נוסף⁷⁶ – “לפני ימים אחדים פגשתי בכאן את ‘מזרח’ ואת ‘מערב’, את המלומד יפא”ז ואת סוקולוב" – ניתן ללמוד, שבפי מי“ב, וככל הנראה גם בפי חבריו, מקובלת היתה אבחנה זו, ובעזרתה גם ניסחו באוזני אחה”ע את שאיפתם, שבכתב־העת החדש ישותפו סופרים הן מהאוריינטציה הלאומית, כפי שהודגשה ב“מזרח”, והן מהאוריינטציה הכללית, כפי שהוטעמה ב“מערב”.

כאשר בחר אחה“ע, בשעת חיבור המיסמך, לכתב־העת שלו את השם “ממזרח וממערב”, ביקש לבטא באמצעותו את תמימות־הדעים שהושגה בינו ובין “צעירים”, בפגישתם בברלין, כי הנטיות הרוחניות, שהוגדרו בפי כל באמצעות המונחים “מזרח” ו”מערב", אינן בהכרח סותרות. יתר על כן: ניתן להפגיש אותן מעל דפיו של כתב־עת אחד, ולטפח בדרך זו את ההפרייה ההדדית בין התרבות הלאומית והתרבות הכללית.

מכל מקום, סביר להניח, שהשם “ממזרח וממערב”, אשר היווה לאחר מכן נושא לחשדות בלתי־נעמים של אחה“ע כלפי “צעירים”, לא הוזכר כשמו של כתב־העת במהלך הפגישה. גם במכתביו של מי”ב אל אחה“ע הוא מכנה את כתב־העת בשמות הכלליים “עתון” ו”ירחון“. אילו נקב אחה”ע במהלך השיחה בשם “ממזרח וממערב”, היה ודאי גם מי“ב משתמש בשם זה בפניותיו אל אחה”ע. אחה"ע החליט לקרוא לכתב־העת שלו בשם “ממזרח וממערב”, כאשר ניסח את המיסמך “מכתב חוזר”, ומובנת תדהמתו, כאשר נתברר לו, כפי שנראה בהמשך, שגם בריינין עומד לכנות בשם זה ממש את כתב־העת שלו.

בעוד אחה“ע מגבש ב”מכתב חוזר" את השקפתו על אופיו של כתב־העת שלו, מזדרז מי“ב, על־פי ההיתר המפורש של אחה”ע, להודיע על תוכניתו של אחה"ע לראובן בריינין. תגובתו המיידית של בריינין מעידה על תדהמתו: “ברגע זה קיבלתי איגרתך הפתוחה,⁷⁷ אשר הביאה אותי במבוכה. אתה אומר במכתבך, כי נולד דבר חדש הנוגע לי מאד, ותשרטט⁷⁸ פעמים אחדות מתחת להמלים האלה להראות לי על גודל הענין. אבל תנאי התנית אתי, אם אכתוב לך מכתבי כראוי אז תמהר להודיעני”.⁷⁹

ארבעה ימים יחלפו עד שתגענה לידיו של בריינין שתי הגלויות של מי“ב, ובהן סיפור הפגישה של אחה”ע עם “צעירים” והמידע על כתב־העת שבדעת אחה“ע לייסד בברלין. אך הוא לא המתין למלוא המידע, כפי שמתברר מהמסופר במכתבו של בן־אביגדור אל אחה”ע, מתאריך 15.12.1893. מכתבו זה של בן־אביגדור מגיב כנראה להיסוסים מחודשים של אחה“ע בשאלת המקום אשר בו יוצא לאור כתב־העת, לאחר שמקורביו באודסה “מתנגדים בכל תוקף לייסוד הענין בחוץ־לארץ”. במכתבו מנסה בן־אביגדור לשכנע את אחה”ע, כי דווקא מנימוקים מסחריים מוצדק לייסד את כתב־העת במערב אירופה.

אך לענייננו חשוב המשך המכתב, המספר על מעשיו של בריינין, לאחר שנודע לו מפי מי“ב על כוונתו של אחה”ע לייסד כתב־עת עברי חדש: “רצוף בזה תקבל גליון ה’אסטערר וואכנשריפט‘, שהמציא אלינו ה’ בריינין, אשר יעיד על נכלי בריינין ועורמתו – עורמת ‘בחור־ישיבה’ – כפי הנראה הודיעו לו מברלין גם שם העתון והוא אומר להקדימנו בזה בגוזלו את השם הה מאיתנו. נדמה, כי כל עיקרה של הדפסת המודעה לא היתה אלא בשבילנו, להפחידנו, כי הוא יוציא את עתונו מראשית השנה החדשה, כמו שיבוא המשיח. עד עתה לא ענינו עוד לה' בריינין. בחכותנו לידיעה ברורה ממך; ואולם עתה הננו כותבים לו ומודיעים אותו דבר עתוננו וגם את שמו – ממזרח וממערב'.”⁸⁰

מי“ב לא ידע כל מעשה ההתגרות הזה של בריינין, וכאשר הודיע לאחה”ע: “לבריינין הודעתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתיו כי ישנה עתונו מחודשי לשבועי, ואקווה כי ישמע לדברי “⁸¹ – לא העלה כלל על דעתו, שההתמודדות בין השנים כבר החלה למעשה. על שתי גלויותיו של מי”ב, ובהן המידע הנוסף על תכוניתו של אחה”ע, השיב לו בריינין מוינה אף הוא בשתי גלויות.

בגלויה הראשונה, מתאריך 17.12.1893, כותב בריינין: “ברגע זה קבלתי שתי איגרותיך הפתוחות. קשה לי לתאר לך, ידידי, כמו עד כמה נרעשתי ונבהלתי בשמועתך אשר השמעתני, כי בברלין עומד להיווסד ירחון עברי. הנני רואה, כי קשה יהיה לי להתחרות עם אחד־העם: א. מפני שעשיר הוא⁸²; ב. החברה ‘אחיאסף’ מחזקת בידו וזה הוא דבר גדול; ג. העיקר, כי עתונו יהיה, בלי כל ספק, לרוח החובבי־ציון ברוסיה והמה יחזיקוהו וירחיבוהו במאי דאפשר. – לא על אובדן הזמן שביליתי בהכנות שונות לעתוני, ויחד עם זה הוצאתי על זה כסף שחסרתיו מצורכי ודללה – לא על זה הנני מצטער, אבל על אלה עיני בוכייה: על כי תקוותי להביא רוח חיים חדשים בספרותנו, על תקוותי להכניס בעתוני חכמים מצויינים וגדולים, מומחים למקצועות שונים בחכמה וספרות, על תקוותי לאחד את טובי הכוחות הספרותיים בעמנו לעבודה גדולה ופורייה – על תקוותי זאת כי תכזב על־ידי בעלי הכסף והתקיפים – על דא קא בכינא.⁸³ לי הבטיחו הרבה פרופסורים מצויינים לעבוד בירחוני. ברגע זה הנני נרעש עד היסוד, בשעה זו גם רעייתי שוכבת על ערש דווי, לכן לא אידע איך אחליט דבר, אבל אודיעך החלטתי. עוּץ עצה. המעצורים מוסיפים לי כוח ללחום. יאושי איננו מאריך ימים. – – – לא אתייאש מירחוני! אלחום!”.

למחרת, ב־18.12.1893, הריץ בריינין גלויה נוספת אל מי"ב, וזו לשונה: “גמרתי בדעתי לבלי לסגת אחור מהוצאת עתוני. לא שחוק היתה לי כל העבודה אשר עבדתי בדבר זה בפרך. להם הכסף, ולי – החיל הרוחני. החכמים המצויינים, מהם אשר עשו שם באירופה, אשר יעבדו אתי חינם, לא יכתבו בעדם מאמר, אף אם יתנו להם מלוא בית כסף וזהב. גם מוחי לא ניחר וכוחי הרוחני לא יבש, והעבודה אשר אעבוד בעתוני תכריח את הקוראים לשים־לב לעתוני ולאהוב אותו. המעצורים החדשים אשר מצאתי על דרכי, העירו בי כוחות נרדמים. עוד בשבוע זה הנני מוסר פרוספקט לדפוס ואקרב אל הדפסת החוברת הראשונה. ידידי! הנני עומד בשעה כזו שהתמיכה הרוחנית נחוצה לי, ואותה, הנני מקווה, לא תימנע ממני. עיזרו נא לי, חברי, להרים את הדגל שעליו חרוּתה: חרות המחשבה! לא עסק ומסחר הנני מבקש בעתוני, כי אם לעשותו כלי־מיבטא לרעיון חי. לא שׂררה הנני חפץ לנטול, כי אם עבדוּת,⁸⁴ עבדות לעבודת הרוח של תקופתנו ולהתקופה החדשה המתרוצצת בקירבה ובאה עד המשבר. הנני חפץ להימנות בין המיילדים העוזרים לפטר רחם תקופתנו, ולא בין אלה העוצרים בעד רחמה ורוצים להמית את העובר במעי אמו. ילכו העורכים בברלין בשם משאת נפשם, ואני אלך למטרתי בדרך אשר בחרתי בה. – – – מהר נא להודיעני משל הנודע לך בדבר הירחון העברי של אחד־העם”.

בעקבות דבריו אלה של בריינין, כתב מי“ב לאחה”ע: “לידיד בריינין כתבתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתיו כי ישנה תקפידו מירחון לשבועי, וכמעט נסוג לאחור; אבל אחר־כך התחזק והנהו נכון להלחם וכו' ויוציא לאור חוברתו הראשונה בחודש פברואר, וגם מאתי ידרוש כי אעמוד לימינו”.⁸⁵

ואמנם בריינין לא הסתלק מתוכניתו, ובניגוד למתינוּת שבה פעל עד שנודע לו על כוונתו של אחה“ע לייסד אף הוא כתב־עת עברי חדש, החל עתה במרץ רב לעשות את כל ההכנות הדרושות להוצאת “ממזרח וממערב”. במכתב נוסף כתב למי”ב: “– – – היה בטוח כי העתון אשר יצא על ידי ימצא חן בעיניך ובעיני הקוראים והסופרים המבינים. אתאמץ להכניס רוח חיים חדשים להעתון הזה. כל הדעות החדשות ההולכות רצוֹא ושוב באירופה, כל החדשות בהספרות האירופית תמצאנה מקום, תבוררנה ותישפטנה בעתון זה. – – – והנני משתוקק ומתאווה לעבודה גדולה ולמלחמה חזקה”.⁸⁶

בינתים הגיעו אל אחה“ע ידיעות נוספות, אשר אישרו את דבריו של מי”ב, שאין בריינין מסתלק מתוכניתו. לודביפול כתב אליו מפריז, בגלויה מתאריך 6.1.1894: השתוממתי מאד לראות בידי ידידנו מרגליות־קלוריסקי מכתב מה' בריינין מווינה, שבו יודיעהו ‘שבקרב הימים יצא לאור ירחון עברי “ממזרח וממערב” ערוך ומסודר על ידו’ (מלה במלה). מיהרתי להודיע מזאת ל’אחיאסף'. אולי תדע פשר החידה הזאת? נא להודיעני“. תמיהתו של לודביפול היא, כמובן, על השם “ממזרח וממערב”, שידע כי אחה”ע הועידו לעתונו.

לודביפול חזר והעלה את הענין במכתב נוסף שכתב אל אחה"ע, מתאריך 20.1.1984: “נמצא פה בריינין, אשר בא בתור ציר החברה ‘ציון’ בווינה. התוודענו איש אל אחיו. החוברת הראשונה מירחונו, לפי דבריו, תצא לאור בירח הבא. – – – על דבר השם ‘ממזרח וממערב’ הגיד לי בשבוּעה, כי לא ידע מאומה, רק מקרה הוא. כמו כן הוסיף כי יש חילוף־מכתבים בינו ובין ‘אחיאסף’ בענין זה. הוא גמר לעזוב את השם. הוא עוד בטוח כי יודפס הירחון ברוסיה”.

נוכח ידיעות אלה, גמלה אצל אחה“ע ההחלטה להשהוֹת את מימוש תוכניתו. וכך גם הודיע לחבריו ב”אחיאסף“. עיקשותו של בריינין וזריזותו הפתאומית הכריעו את הכף לטובת החלטה זו. גם הבירור שקיים בן־אביגדור בשם “אחיאסף” עם בריינין, בדבר השם “ממזרח וממערב”, לא עלה יפה. ואת תוצאותיו המאכזבות מסר בן־אביגדור במכתבו לאחה”ע, מתאריך 23.1.1894: “כבר ראינו שלא שמר ה' בריינין את דברו, ויחזק בשם ‘ממזרח וממערב’”.

אך בלבו של אחה“ע נותרו ספקות. לא התקבל על דעתו ההסבר, כי “רק מקרה” הביא אותו ואת בריינין לאחוז בשם “ממזרח וממערב”. הוא המשיך לחשוד שהשם דלף אל בריינין מקרב “צעירים”, ועל כך התרעם באוזני מי”ב: “כי הן למרות שבועותיו של ה' בריינין, קשה עלי מאד להאמין, כי בא בלבו פתאום השם הזה באותה העת עצמה שיצאתי מברלין”.⁸⁷ ואת הספקות האלה מעלה אחה"ע כמחצית שנה לאחר שהחוברת הראשונה של “ממזרח וממערב” של בריינין יצאה לאור. עד כדי כך לא שקטה רוחו גם לאחר שהחליט בעצמו להשהות את מימוש תוכניתו.

ודומה שלא הועילו להשקיט את רוחו של אחה“ע גם מסקנות הבירור, שערך בענין זה מי”ב: “בדבר השם האומלל ‘ממזרח וממערב’, יודע אני בבירור כי גם אני גם שאר מכירינו לא הודיעו את הדבר לבריינין בשעתו. ונהירנא, שכד ביקרני בשובו מפריז⁸⁸ סיפר לי, כי דין ודברים לו בינו ובין ה' בן־אביגדור בדבר השתי־רשויות ומייצרם; ויישבע לפני כי יש לו עדים כשרים ונאמנים, שהוא בכבודו ובעצמו ישב על אבניו”.⁸⁹

פרשת השם “ממזרח וממערב” מסבירה את רוח הצוננין הנושבת מתשובותיו של אחה“ע לפניות של מי”ב, בשם שאר חברי “צעירים”, על עתיד תוכניתו. כל נסיונותיו של מי“ב להזכיר לאחה”ע את הרוח המרוממת ששררה בפגישתו עם “צעירים” בברלין, לא הועילו למחות אצל אחה“ע את התחושה, כי תוכניתו הוכשלה, אף כי על־פי כל העדויות שבידינו, סביר להניח, כי “צעירים” מילאו בנאמנות אחר התחייבויותיהם כלפי אחה”ע באותה פגישה, ובכללן חובת החשאיוּת ביחס לתוכנית כולה. ואשר לשם “ממזרח וממערב” – ההתכתבות הזו לפחות מוכיחה, שבמהלך שיחתו של אחה"ע עם “צעירים” לא זיהה את עתונו במפורש בשם הזה, וקרוב לוודאי, שבחר בשם “ממזרח וממערב”, כאשר ישב וניסח את המיסמך “מכתב חוזר”. ואמנם “רק מקרה הוא”, שהוא ובריינין ביקשו בשם זהה לחלוטין לבטא את כיוונו הרעיוני של כתב־עת עברי חדש באותם ימים.

על אף נימת התרעומת שהתבטאה בתשובותיו של אחה“ע לפניותיהם, גילו “צעירים” נאמנות לאחה”ע גם לאחר צאתה של החוברת הראשונה של “ממזרח וממערב” מבית־מדרשו של בריינין. נאמנות זו סייעה לשקם את יחסי־האימון בינם לבינו. תוכניתו של אחה“ע, להוציא כתב־עת עברי חדש בעריכתו, נגנזת לפי שעה. כעבור שנה לערך היא חוזרת ומתחייה לזמן־מה, בעקבות פגישה נוספת בין אחה”ע ומי"ב, שהתקיימת בציריך שבשוויץ.

 

פרק שישי: הפגישה בציריך    🔗

ידו של בריינין היתה על העליונה בהתמודדות עם אחה“ע על הוצאתו של כתב־עת עברי חדש. אך החוברת הראשונה של “ממזרח וממערב”, אשר יצאה באפריל 1894, לא הניחה את דעתם של ה”צעירים“. מעידים על כך דבריו של ערנפרייז, המגיב עליה במכתבו אל אחה”ע⁹⁰: “אין בה שום רעיון יסודי אשר בשבילו בא אותו הירחון לעולם. – – – העורך לקח מכל הבא בידו – ובלבד שיהיה הסופר איזה מלומד מערבי – כדי שיהיה ירחונו תל שהכל פונים אליו, כשם שהיו ‘האסיף’ וכל יתר הקבצים והספרים, המעכבים את התפתחותנו זה שנים רבות. דעתי איפוא כי על־ידי ירחון זה, לא תתקדם עבודתנו הרוחנית. – – – לא כל המשתמש בשם מחַדש, מחדש הוא באמת”.

ה“צעירים” המתינו לצאת החוברת הראשונה של בריינין, כי לאחר השתהוּתו של אחה“ע, קיוו ש”ממזרח וממערב" תהיה הבימה הספרותית, אשר מעליה תבוטא המגמה החדשה, שלה ייחלו בתרבות הלאומית. לאחר שנכזבה תוחלתם מגליונו הראשן של “ממזרח וממערב”, חידשו ה“צעירים” את הקשר שלהם עם אחה"ע, קשר שנתרופף בינתים.

לאחר הפסקה די־ממושכת בהתכתבות ביניהם, פונה מי“ב מחדש אל אחה”ע בשמם של חבריו, כדי להזכיר לו את ההחלטות של פגישתם: “לייסד כנסיה ספרותית עם חיים חדשים, דעות חדשות ושפה חדשה”.⁹¹ אף הוא מביע את אכזבתו מתרומת “ממזרח וממערב”, לקידומה של המגמה החדשה בתרבות הלאומית. הוא מגדיר תרומה זו כ“צללים”, אשר לא יספיקו לאותם שמייחלים ל“שחר” חדש בשמי הספרות העברית.

תשובתו של אחה“ע לפנייה המחודשת הזו מלמדת, שהוא אמנם רק הישהה את תוכניתו, אך לא ויתר עליה כליל: “רעיון הירחון לא יצא מלבי ולא עזבתיו. אבל תנאי־חיי מצד אחד והירחונים החדשים מצד אחר, מכריחים אותי לדחות לעת־עתה את הענין, עד שאפנה ועד שאראה מה אחרית אלה”.⁹² ובאירוניה טיפוסית לאחה”ע, הוא ממשיך ושואל “אם לא הוא או אחד ממיודעינו כתב אז לוויען על דבר השם ‘ממזרח וממערב’ שיש בדעתי לקרוא לירחוני”, כמרמז על חלקם בהשהיית התוכנית.

ואמנם אחה“ע לא ויתר כליל על תוכניתו להוציא כתב־עת עברי חדש. האכזבה הכללית מרמתה ותוכנה הבלתי־לוחם, למען מגמה ספרותית או תרבותית חדשה, של החוברת הראשונה של “ממזרח וממערב”, וכן הפנייה המחודשת אליו מצד מי”ב וערנפרייז – כל אלה הבהירו לו, ששוב נוצר סיכוי להצלחת כתב־עת עברי חדש בעריכתו. אחה“ע ניצל מסע פרטי, שעמד לערוך לדרום־צרפת, כדי לחדש את ההידברות עם “צעירים” בנושא ירחונו. מתוך זהירות של בעל־נסיון, אין הוא מפרש את כוונתו זו, אך הוא מודיע למי”ב: “תיכף לאחר החגים אני יוצא לדרום־צרפת (לרגל ענין פרטי) ואתמהמה איזה שבועות. בחזירתי אהיה אולי גם בברלין: אולי”.⁹³

מי“ב עמד אז לעבור מברלין אל ברן, כדי להשלים שם את לימודיו, ועל־כן הוא מזדרז להציע לאחה”ע פגישה בשוויץ: “מאד אשמח אם יתגלגל הדבר שכבודו יעבור במסעו את ארץ שוויץ, ואולי אוּכל לראות פניו. והיה אם יהיה כבודו בציריך ויודיעני, נכון אנוכי לבוא לשם על יום או יומיים”.⁹⁴ אחה“ע נענה להצעה זו, ובגלויה מסוף חודש אוקטובר, הוא מודיע למי”ב: “לעשות רצונו חפצתי, והנני מודיעך בזה, כי יום ו' הבא אבוא לציריך ואשבות שם”.⁹⁵

לנסיעתו הפרטית של אחה“ע, בנובמבר 1894, אל דרום־צרפת, היתה עילה משפחתית. אחותו הצעירה של אחה”ע, אסתר, שלימים תהיה מהרופאות הראשונות בארץ,⁹⁶ עמדה אז בפני שאלת המשך לימודיה. אחה“ע, שגילה דאגה רבה למשפחתו, ביקש להעניק לאחותו זו, שהית ברוכת כשרון, את מסגרת הלימודים ההולמת ביותר. בנסיעתו לדרום־צרפת ביקש להבטיח לה מקום־לימודים במונפיליר.⁹⁷ בחירתו של אחה”ע נפלה על צרפת, בין יתר הסיבות, בשל האפשרות להיעזר בלודביפול, שאחה"ע נתן בו אימון רב, אם יידרש סיוע כל־שהוא לאחותו הצעירה בארץ מערבית נוכריה.

ואמנם אחה“ע שיתף את לודביפול בתיכנון נסיעתו זו, ככל שעולה מן הגלויה של לודביפול, מיום 8.10.1894 (ח' תשרי תרנ"ה): “והנה זאת בקשתי: לכתוב לי תיכף ומיד באיזה יום אתה נוסע מאודיסה ובאיזה [יום] אתה בא למונפיליר. גם, כמדומה לי, כי לא רב ההבדל בין הנסיעה למונפיליר בדרך הישר, או בדרך פריז. הן גם לאחותך ינעם בטח להישאר בפריז ימים שניים או שלושה ולראות איזה דברים הראויים להתבוננות”. אך אחה”ע דחה את הצעתו של לודביפול, והודיע לו, כי החליט לנסוע ישירות אל מקום־הלימודים של האחות. על כך הגיב לודביפול במכתבו מיום 28.10.1894 (כ“ח תשרי תרנ”ה): “צר לי מאד כי עד הנה לא מצאתי שום אמצעי ללכת למונפיליר, ועלי להסתפק בתקוותי כי תסור פריזה, כמו שאמרת במכתבך, בחזירתך”.

אך מגלויתו הבאה של לודביפול, מיום 9.11.1894, מתברר, שגם בדרכו חזרה לא עבר אחה“ע דרך פריז, ופגישתם לא נתקיימה כמקווה: “בכל העת הזאת קיוויתי כי תבוא פריזה, כי על כן לא עשיתי מאומה להשיג בילט.⁹⁸ אך בקבלי היום את מכתבך ובראותי לדאבוני כי תקוותי לא נהייתה וגו'.” אך כנגד זאת, עמד אחה”ע בהבטחתו למי“ב. הפגישה ביניהם התקיימה בתחילת חודש נובמבר 1894, בבית המלון שבו התגורר אחה”ע בציריך, בדרכו חזר ממונפיליר אל ביתו באודסה.

גם על הפגישה בציריך אין לנו שום עדות אחרת מלבד חליפת־המכתבים הזו בין אחה“ע ומי”ב. ביומנו האישי של מי“ב, הכתוב בלשון הגרמנית, רשם מי”ב, כי נפגש עם אחה"ע בציריך, אך גם שם לא נקב את התאריך ולא הרחיב את עדותו באשר לתוכנה. על־כן ניתן לשחזר את סיפורה של פגישתם בציריך אך ורק בעזרת הרמזים שנותרו משוקעים במכתבים שכתבו זה לזה אחריה.

הפגישה בציריך מתייחדת מן הפגישה בברלין בכך, שהיתה אישית יותר מקודמתה, ומשום כך יכלו לעלות בה נושאים, שאין מעלים כמותם לשיחה בפגישה מרובת משתתפים. אחה“ע סיפר למי”ב על תכלית מסעו לדרום־צרפת, לשם לימודיה של אחותו. האחות, אסתר, התלבטה בין לימודים הומאניסטיים ללימודי המקצועות הריאליים. תחילה בחרה בלימודי־הטבע,⁹⁹ אך כעבור זמן קצר ביקשה “ללמוד פילוסופיה ממש עם דברי־הימים וספרות.”¹⁰⁰ אחה“ע ביקש לשמוע מפי מי”ב, שהכיר מנסיונו האישי את האוניברסיטאות במערב, פרטים הנוגעים ללימודים האקדמיים. בירור זה נמשך לאחר פגישתם במכתביהם.¹⁰¹ בעקבות שיתופו בנושא משפחתי של אחה“ע, הירשה לעצמו מי”ב לאחר־מכן, במכתביו, לדרוש בשלום האחות. מי"ב גם נפגש עם אסתר גינצברג, כאשר היתה בדרכה חזרה אל אודסה, והתפעל מאישיותה: “שמחתי למצוא בה בת עבריה נאמנה ברוחה ובשפתה ובמהלך דעותיה. כמותה ירבו בבנות ישראל!”.¹⁰²

מלימודיה של אסתר גינצברג נסבה השיחה על לימודיו של מי“ב. מי”ב פרט באוזני אחה“ע את נושאי העבודות, שמוטל עליו לכתוב במהלך שנת הלימודים שלו בברן, לקראת קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה. וכדרכו צייר מי”ב בפני שומעו תמונה שלמה מן ההווי השורר באוניברסיטאות, וזו שיעשעה את אחה“ע, אשר גילה סקרנות אמיתית באותו סוג של לימודים, שהוא עצמו לא זכה לטעם מהנאתם. במכתביו לאחר פגישה זו יוסיף מי”ב לדווח לאחה"ע על מהלך לימודיו אלה.¹⁰³

מי“ב לא העלים מאחה”ע את הקשיים החומריים, אשר עומדים לו למיכשול תמידי בלימודיו. בפני אחה“ע, אשר סייע לו לפני שנים אחדות, כאשר יצא ללמוד במערב, לא בוֹש מי”ב לגלות כל זאת. כנראה שבפגישה זו עדיין לא ביקש מי“ב מאחה”ע לפעול למען השגת סיוע כספי, הדרוש לו להשלמת הלימודים בברן, אך הוא יעלה בקשה מעין זו בעתיד, כאשר יחמיר מצבו החומרי, בחודשים האחרונים ממש ללימודיו בברן.¹⁰⁴

מי“ב גם שיתף את אחה”ע בהרגשה שהתהלך עימה באותם ימים, שחובות־הלימוד מעכבות בעדו מלעסוק בכתיבה ומרחיקות אותו מתוכניות־כתיבה שונות שנרקמו במוחו. את ההרגשה הזו מבטא מי“ב בעזרת האמירה הבאה: “וכרבי אליעזר שאמר, אוכל לומר: הרבה הרבה מעות יש לי, רק אין לי שולחני להריצם”.¹⁰⁵ אמירה זו מבטאת את הרגשתו של מי”ב, שבשל חובות־הלימוד אין הוא ממצה את שפע תוכניות הכתיבה שלו, אך היא גם משקפת את קשייו למצוא בימה ראוייה לפירסום דבריו. מי“ב התלונן באוזני אחה”ע, שאין הוא מוצא מקום הולם לפרסם בו את חיבורו על החסידות. חיבור זה מזוכר בשתי איגרות של מי“ב, אשר נכתבו לאחר פגישתם בציריך.¹⁰⁶ ומתוכן עולה שאחה”ע יעץ למי“ב לפנות בענין חיבור זה אל מו”לים אחדים, ולא נענה בחיוב מצידם.

על ביטויי ידידות אלה מצד מי“ב, ששיתף את בן־שיחו בלבטיו האישיים ובתוכניות הכתיבה שלו, גמל לו אחה”ע באותו מטבע. הוא גילה את אוזנו, כי בחוברת ב' של “פרדס” עומדים להתפרסם שלושת מאמריו: “שתי רשויות”, “חיקוי והתבוללות” ו“כהן ונביא”, אשר ישלימו את ה“פרורים”, שכבר נדפסו בחוברת א' (“בין קודש לחול”, “מידת הדין ומידת הרחמים”, “לתולדות החיוב והשלילה”, “מוקדם ומאוחר בחיים” ו“עבר ועתיד”). אחה“ע ביקש את מי”ב לא לפסוח עליהם, כי בהם ימצא את עיקרי השקפותיו בשאלות האומה ותרבותה.

כמו כן גילה אחה“ע למי”ב על התרקמותה של התוכנית, להוציא את האנציקלופדיה “אוצר היהדות”, בסיועו של הנדיב קלמן ויסוצקי. אחה"ע הועיד לאנציקלופדיה את השם “אשכול”.

אפשר שאף רמז למי"ב, כי כאשר תצא תוכנית “אשכול” אל הפועל, יוכל אף הוא ליטול בה חלק, ככותב ערכים אחדים למענה.

במכתבים שהחליפו ביניהם לאחר פגישתם בציריך, נדון גורלה של “אשכול” מספר פעמים.¹⁰⁷ ולאחר שהוסרה התוכנית מעל הפרק, ואצל אחה“ע התרקמה במקומה תוכנית הוצאת “השלח” בסיועו הכספי של ויסוצקי, פרע אחה”ע את רמזי־הבטחתו בהצעה חדשה, אשר טיבה איננו ברור דיו – בגלל היעדרם של מכתבי מי"ב העוסקים בה¹⁰⁸ – לכתוב מונוגרפיה לסידרת חוברות על “גדולי חכמינו הספרדים”,¹⁰⁹ יחד עם ערנפרייז.

אולם גם הפגישה בציריך הוקדשה בעיקר לתוכנית הוצאתו של כתב־עת עברי חדש, אשר נגנזה עד כה ע“י אחה”ע. עתה, לאחר שהגליון הראשון של “ממזרח וממערב” כבר היה ברשות הרבים, רשאי היה מי“ב לחדש את טענתו, כי העדרה של בימה, בשליחותה של המגמה התרבותית־הלאומית החדשה, מגמת הפתיחוּת התרבותית כלפי התרבות הכללית, מעכבת את הפצתה ברבים, ובשל כך נמנעת התפתחות כה חיונית בחיים הלאומיים. מי”ב ביטא באוזני אחה“ע את אכזבתם של ה”צעירים" מרמתו של “ממזרח וממערב” ומצביונו הבלתי־לוחם. הוא הציע לאחה"ע, בשם חבריו ובשמו, לחזור אל התוכנית המקורית, ולחדש את פעילותו למען הוצאתו של כתב־עת עברי חדש, כפי שהוסכם לפני כשנה בפגישתם בברלין.

אחה“ע לא דחה את ההצעה הזו על הסף. הוא הרחיב את הדיבור על הסיבות האישיות והאובייקטיביות, אשר הביאוהו, לאחר פגישתם בברלין, להשהות את תוכניתו. אך עתה – הבטיח – נוצרו תנאים חדשים, והוא יהיה מוכן לבחון אותה מחדש. ממי”ב ביקש אחה"ע ליטול על עצמו, לפי שעה, את בירור שאלת בתי־הדפוס בפרנקפורט, ולהודיע לו בהקדם, אם מצויים בה התנאים הנאותים להדפסת כתב־עת עברי.

אבל גם הפגישה הזו בציריך לא הביאה לייסודו של הירחון החדש של אחה“ע. מי”ב אמנם ניסה לברר את נושא־הבירור שהוטל עליו: אפשרויות ההדפסה בבתי־הדפוס העבריים בפרנקפורט,¹¹⁰ אך ככל הנראה לא זכה כלל לתשובה מהם, ולא יכול היה לעודד א אחה“ע במידע חיובי מהם. וגם אחה”ע עצמו לא מצא את התנאים כשרים לכך, שעה שריכז הן את מאמציו והן את כוחם של האחרים בנסיון לממש את “אוצר היהדות”. לפנייתו של מי“ב השיב: “בדבר העתון אין לי לעת־עתה שום תקווה להיפנות בקרוב מכל עסקי ולצאת לחו”ל בשביל זה (כי בארצנו לעת־עתה עוד הכל כמקודם וקשה לקבל רשיון)”.¹¹¹

בינתים חזר גם “ממזרח וממערב” של בריינין להפריע שנית, להידברות המחודשת בין אחה“ע ו”צעירים“, ממש כמו לאחר הפגישה בברלין. בעתון “ווסחאד” התפרסמה ביקורת חריפה על החוברת הראשונה של “ממזרח וממערב”, פרי עטו של אלכסנדר ברגין,¹¹² שהיה מקורב אל חבורת “צעירים” בעת לימודיו. אפשר נודע לאחרים, מפי בריינין עצמו, כי בין מי”ב ובריינין נתגלעה מחלוקת חריפה, בשאלת הדפסת המאמר “להיות או לחדול”.¹¹³ בכל אופן, טפלו על מי“ב, כי במסווה הפסידונים “א. ברגין” מצא דרך לנקום בבריינין ע”י פירסום המאמר החריף ב“ווסחאד”.

מי“ב הזדרז לפנות אל אחה”ע, כדי לברר, מה נכתב באותו מאמר ומי עומד מאחורי תוכנו¹¹⁴. מפי ברגין, ששהה אז באודסה, לאחר שסיים את לימודיו במערב,¹¹⁵ התברר לאחה“ע, שברגין עצמו אמנם כתב את המאמר ב”ווסחאד“, וכך גם הודיע למי”ב.¹¹⁶ אך הפרשה כולה הרתיעה פעם נוספת את אחה“ע. הוא הביע זאת במכתבו אל מי”ב: “בייחוד לא נעים לי מה שרמז שם גם עלי ועל השתדלותי בשנת תרנ”ד לעשות הכנות להוצאת מכתב־עת וקוראני לשוב לעבודתי זאת, ועל־ידי זה נותן פתחון־פה לבריינין לאמור, כי כל עיקרה של הביקורת הזאת לא באה אלא להרוס בניינו, בשביל שאמלא מחורבנו, בעוד שבאמת, כידוע לך, אינני חושב עתה לגשת אל המלאכה מפני עסקי הפרטיים".¹¹⁷

הירתעותו של אחה“ע מחידוש יוזמתו, להוציא כתב־־עת עברי חדש, שלה גילה נכונות בפגישתו עם מי”ב בציריך, מבוטאת ביתר תוקף וביתר בהירות במכתב שכתב באותו ענין לבן־אביגדור, מתאריך כ' ניסן תרנ"ה. וזו לשון המכתב: “הקראת ב’ווסחאד' את הביקורת על ‘ממזרח וממערב’? לא תוכל צייר לך עד כמה אני מצטער עליה, וביחוד על שהירשה לו המבקר לרמוז על מחשבתנו בשנה שעברה בדבר העתון. גם בלעדי זה אומר בריינין (כאשר סיפר לי איש נאמן שבא מווינה), כי אני וחברי עומדים לשטן לו ומשתדלים להשפיל מפעלו, ועתה בוודאי ראה ביקורת זו כעין ראייה לדבר. ככה הולכים ורבים שונאֵי חינם, ואיני רואה שום עצה להיפטר מהם, בלתי אם להתרחק לגמרי מן ‘העולם השפל’ הזה, וכמדומה גם שסוף־סוף אעשה כן. כי לא לכך נוצרתי, להילחם כל הימים באינטריגות גדולים, להיטהר בלי הרף מחלאתם של אחרים, המגבירה גועל נפשי מיום ליום”.

על נסיגתו של אחה“ע פעם נוספת מתוכניתו מגיב מי”ב בצער רב: “ואת אשר ‘אינו חושב עתה לגשת אל המלאכה’ הוא לפי עניות דעתי דבר שאינו בעתו, דבר שעליו ידאב לב כל לוקחי חלק בספרותנו העניה וחפצים בבניינה, ובתוכם גם אני”.¹¹⁸ אולם פגישה אישית זו בציריך. גם אם לא הניבה לפי שעה תוצאות מעשיות בנושא כתב־העת, היו לה תוצאות ברוכות לייחסיהם האישיים של מי“ב ואחה”ע. מפגישה זו ניתן לסמן את תחילת התרקמותם של היחסים האישיים בין השניים כיחסי ידידות, אשר יעמדו גם במבחנן של מחלוקות חריפות, הן אידיאיות והן ספרותיות, שיהיו בין שניהם בעתיד.

 

פרק שביעי: מן “הירחון” ועד “השלח”    🔗

דברי הביקורת של אלכסנדר ברגין ב“ווסחאד” שיבשו פעם נוספת את מאמציו של מי“ב, להניע את אחה”ע לייסד כתב־עת עברי חדש, אשר ישמש בימה קבועה למגמה הלאומית־התרבותית של “צעירים”. ההחלטה של אחה“ע להשהות שוב את תוכניתו היתה מוצדקת, נוכח רמזיו של בריינין, שנרקמת קנוניה נגד “ממזרח וממערב” שלו, בהנהגתו של אחה”ע. מי“ב קיבל את החלטתו של אחה”ע, שלא לגשת לפי שעה אל המלאכה, בצער אך גם בהבנה.¹¹⁹ מה גם שבריינין החשיד גם אותו בכוונת זדון זו.¹²⁰

אין רע בלא טוב. מבחינה איישת הביאה התעכבות תוכניתו של אחה“ע תועלת רבה למי”ב. הוא יכול היה להתפנות כולו להשלמת חובות־הלימוד שלו באוניברסיטת ברן, לקראת קבלת התואר ד“ר בפילוסופיה. חובות אלה כללו השתתפות פעילה בשיעורים, בחינות וכתיבת הדיסרטאציה.¹²¹ פעילותו הספרותית מתמתנת מאד במהלך החודשים שבין פגישתו עם אחה”ע בציריך לבין סיום לימודיו, בחודש ינואר 1896.¹²²

חודשים אלה היו ללא־נשוא מבחינה חומרית. בבת־אחת נפסקו שני המקורות הכספיים, שמי“ב הסתייע בהם עד כה למימון לימודיו, זה של מרת צ’רני־מאיר וזה של ד”ר דוד רוזין.¹²³ למצוקה כספית כזו לא נקלע מי“ב בכל שנות שהותו בגרמניה. בצר לו פנה אל אחה”ע, וביקש את השתדלותו בעניינו אצל גבירי אודסה.¹²⁴ וכפי הנראה הצליח אחה“ע גם הפעם, בעזרת קשריו והשפעתו, להשיג סיוע למי”ב, שבעזרתו התקיים בחודשי הלימוד האחרונים בשוויץ, עד שסיים את חוק לימודיו.¹²⁵

חודשי התעכבותה של התוכנית היו לברכה גם לאחה“ע. במהלכן הכשיר לדפוס את אסופת מסותיו הראשונה – “על פרשת דרכים”.¹²⁶ כרך זה היה דבר בעיתו. המאמרים המכונסים גילו את היקף השאלות הלאומיות אשר העסיקו את אחה”ע, והציגו את מיכלול מחשבותיו בנושאי העם היהודי, תרבותו וא"י באופן מגובש בפני ציבור הקוראים. כינוסם של המאמרים תחת קורת־גג אחת הבליט, כי קם לעם היהודי הוגה־דעות חדש ומקורי, שהוא גם חריף־מחשבה וגם מסאי מעולה.

ההד שזכה לו הכרך הראשון של “על פרשת דרכים” עודד את רוחו של אחה“ע באותה שנה קשה, אשר בה הוחמר ביותר מצבה הכלכלי של משפחתו, לאחר שכל עסקי־המשפחה, או שניגרם להם אסון או שלא עלו יפה.¹²⁷ לפיכך נאות אחה”ע לעמוד בראש הוצאת “אחיאסף”, שבפעילותה היה מעורב עוד קודם לכן. תכניותיה של “אחיאסף” באותם ימים ריככו במידה ניכרת את המעבר של אחה"ע ממעמד של תעשיין בעל־אמצעים, כפי שעדיין נחשב בעיני רבים, למעמד של סופר המתפרנס מעבודתו הספרותית.

טיבן של תוכניות אלו מתברר ממכתב ששלח אלכסנדר ברגין, ששהה אז באודסה, אל מי“ב, שחזר בינתיים מברן לברלין¹²⁸: “אחה”ע עזב את אודסה והלך לוורשה. כוונתו בעצם לעסוק בספרות. לשם כך נהפכה חברת ‘אחיאסף’ לחברת מניות, ואם תצליח למצוא מספר מספיק של חברים (כל אחד ישלם 200 רובלים) – הענין יתממש. אחה”ע יעמוד בראשה. הוא כבר עובד שם זה כמה שבועות, אבל עדיין לא בטוח אם יתמיד בכך, הואיל ומכירת המניות מתקדמת בקושי רב. – – – יתכן גם שאחה“ע יוציא ירחון. הם מקווים למצוא אמצעים ולהשיג רשיון מצד הממשלה”.

אולם סיבת התהדקותם של קשרי אחה“ע עם “אחיאסף” מוסברת טוב יותר בעזרת חליפת־האיגרות שלו עם מי”ב. מתוך ההתכתבות מתקבלת עדות מיוחדת במינה על הגילגולים שעברו על תוכנית האנציקלופדיה “אוצר היהדות”. הוצאת “אחיאסף” היתה צריכה להתרחב כדי לעמוד באתגר, שבהיקפו לא התנסה לפני כן שום מו“ל באותם ימים. אחה”ע היה אמור לעמוד בראש ההוצאה וגם להנהיג את עריכת האנציקלופדיה. למרות ש“אוצר היהדות” לא יצא לבסוף אל הפועל, העבירה תוכנית זו, שהיתה מכובדת ביותר, את אחה"ע, באופן בלעדי וגלוי, אל עיסוקים ספרותיים.

תוצאה נוספת שהיתה לתוכנית האנציקלופדיה: בזכותה נוצר הקשר בין אחה“ע ובין הגביר קלמן ויסוצקי. קשר זה העמיד מחדש על הפרק את הוצאתו של כתב־עת עברי חדש, כי לפתע מצא אחה”ע את עצמו שוב פנוי לכך, וגם הסתמן סיכוי לזכות בתמיכתו של ויסוצקי לשם כך.

חליפת־האיגרות הזו מוכיחה, שגם אחה“ע וגם מי”ב לא ויתרו אף לרגע על תקוותם, לייסד כתב־עת עברי חדש. הסיבות השונות, אשר עיכבו מדי פעם את מימוש התוכנית, לא ריפו את ידיהם. שניהם היו משוכנעים, כי יותר מכל זקוקה תנועת התחיה הלאומית לכוח־ההשפעה שיכול להיות על הציבור לכתב־עת עברי לוחם וחדשני. ושניהם המתינו להיווצרות ההזדמנות הנאותה לייסודו.

עם סיום לימודיו בברן, שב מי“ב להתגורר בברלין. ובהתלהבות האופיינית לו חזר עתה, לאחר ש”נתדקטר“, גם לעבודתו הספרותית. חסרונה של בימה חדשה למגמת הפתיחוּת התרבותית, אשר בה האמינו “צעירים”, מוליד את פנייתו הנרגשת המחודשת אל אחה”ע: “אולי אני מרחיק לכת, אבל מה אעשה – החפץ והרצון בבנין במה חיה לספרותנו, כלי־מבטא להגות רוחנו, ממלא כל חללי מוחי ולבי, והיה לשאלת קיומי וקיום כל הכוחות החדשים בעולמו של ישראל. – – – ואיני צריך לומר לו עד כמה נכון אנוכי לשאת אתו במשא ולקחת חלק בעבודה זו”.¹²⁹

כאשר תגיע פנייה זו של מי“ב אל שולחנו של אחה”ע, היא תאיץ בו לחזור אל תוכניתו המושהית. לא יעברו שבועות רבים באותה שנה, שנת 1896, ואחה"ע יגיע שנית אל ברלין, כדי לפגוש פעם נוספת את “צעירים” וכדי להסתייע בהם בהוצאת כתב־עת עברי חדש. לא יהיה זה “הירחון”, שעליו דובר בפגישה הראשונה (בדצמבר 1893), אלא גלגולו המאוחר והשונה – “השלח”, שחוברתו הראשונה יצאה לאור באוקטובר 1896.

שהותו של אחה“ע בברלין לא תארך, אך עם בואו אל העיר, במחצית הראשונה של חודש אוגוסט 1896, נפסקת ההתכתבות בין השניים. מעתה הם מתראים הרבה, ועובדים במשותף על הופעתו של כתב־העת החדש. חליפת המכתבים ביניהם תתחדש לאחר שאחה”ע יחזור אל אודסה (את ברלין עזב באמצע חודש מרץ 1897), וימשיך לערוך משם את “השלח”.

אופיו המיוחד של “השלח” ניקבע על־ידי המאורעות שאירעו בחייו של אחה“ע ובשדה הפריודיקה העברית בין השנים 1893–1896. אילו הצליח אחה”ע לייסד בשנת 1893 את “הירחון”, תחת השם שהועיד לו – “ממזרח וממערב”, אין ספק שהיה לו צביון שונה, מזה שנתן לבסוף ל“השלח” בשנת 1896.

שלוש השנים המפרידות בין תוכנית “הירחון” ובין ייסוד “השלח” גיבשו את תודעתו העצמית של אחה“ע הן כסופר והן כבעל־מישנה בהגות הלאומית המודרנית שלנו. הנכוֹנוּת שגילה בסיום שנת 1893, כלפי מגמת הפתיחוּת לתרבות הכללית שטענו לה “צעירים”, תלך ותתמעט במהלך אותן שלוש שנים. בדעותיו של אחה”ע, כפי שהן באות לידי ביטוי במאמריו שנכתבו בשנים הללו, גוברת ההסתייגות מפני פתיחתה של התרבות העברית להשפעה נוספת של התרבות הכללית, נוכח נזקיה העצומים של השפעה כזו עוד מימי תנועת ההשכלה.¹³⁰

סיבה שניה לצביונו המיוחד של “השלח” קשורה לתוצאות המעוּרבוּת הגוברת של אחה“ע, באותן שלוש שנים, בתנועת התחיה הלאומית ובפעולותיה המעשיות בא”י. מעוּרבוּת זו העמידה את אחה“ע על מידת הדחיפות שצריך לתת בתחומי התרבות לביטוי ההתעוררות הלאומית. ואמנם ב”השלח" העדיף אחה"ע את ההתמודדות הישירה עם לבטיה הרעיוניים של תנועת התחיה, על־פני דרכם העקיפה והמתונה של “צעירים”. שלוש שנים לאחר פגישתו עם “צעירים” בברלין, הצטיירה לו דרכם, ככל שהיתה מתקדמת וליברלית בנושאי תרבות, בלתי־מכוונת די הצורך אל הפעולה המעשית, העומדת ומשנה את נקודת־המרכז בשאיפות העם.

במאמרו “תורה שבלב” הוא מסמן את המעתק הזה בשאיפות הלאומיות מן המוקד התרבותי אל המוקד הארצי. בהעדפת הקו הלאומי, המפורש בתוכנו, של “השלח”, נענה אחה“ע לתמורה בתנועת התחיה, שעל סף המאה העשרים גברה והלכה בה המגמה ההתיישבותית בא”י על פני המגמה התרבותית, הלאומית יותר בכיוונה. ב“השלח” קיווה אחה“ע לצרף את שתי המגמות ואף לפשר ביניהן. דרכו של “השלח” היתה צריכה להוכיח שהסתירה בין שתי המגמות היא מדומה: למען מפעל התחיה בא”י ולתועלת הפעילות ההתיישבותית בה, צריך אמץ את כל הכוחות התרבותיים. בכך היה נאמן לשיטתו, שפעילות “הכשרת הלבבות” קודמת לפעילות ההתיישבותית.

את אימוץ הקו הלאומי המובהק ל“השלח” צריך לראות כהכרעה טקטית של אחה“ע. אין לפרשו כנטישה מוחלטת של המגמה הסינתטית, מגמת הפתיחוּת כלפי התרבות הכללית, כאיסטרטגיה כוללת לתרבות הלאומית. על כך מרמזים דבריו של אחה”ע ב“תעודת השלח”: “שערי ההשכלה הכללית נפתחו לפנינו בלי מעצור וכל דורשיה ימצאוה עתה על נקלה ואינם נזקקים עוד לסרסרותה של הספרות העברית – – – כבר נלאינו להתרגש ולהתלהב והננו רוצים לדעת ולהבין – – – לדעת את עצמנו ולהבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה”.

כך גם הסביר אחה“ע את הקו של “השלח” ל”צעירים“, בדברי תשובתו למי”ב, במאמרו “צורך ויכולת”: צריך להעדיף את “האידיאל היותר קרוב”, “העומד על גבול האפשר בהווה”, כי “אם יאמר לשוות נגדו תמיד בכל מעשיו אותו האידיאל הקיצוני, סופו שיקוץ בעמלו אשר הוא עמל להתקרב אליו”. לעם היהודי אבד ברבות הימים “כל יחס וכל שווי־ערך בין האידיאל ובין הפעולה, בין הצורך שבדמיון ובין היכולת שבמציאות”. האידיאל הגדול והרחוק אמנם תובע שתהא “ספרותנו מלאה ושלמה בכל המקצועות שאומה בת תרבות זקוקה להם למזונה הרוחני”, אך כוחנו המציאותי הדל מחייב “שכל אלה השרידים מבעלי דעת וכשרון, אשר בנס הם עומדים עוד בגבול ספרותנו וחפצים בקיומה, יחגרו שארית כוחם להעשירה בתוכן ממשי שיש לעמנו בו צורך אמיתי”.

אך קיים גם הסבר שלישי לאופי המיוחד שקבע אחה“ע ל”השלח“: הופעתו קודם לכן של “ממזרח וממערב” של בריינין, שהפגין בתוכנו וברשימת כותביו את מערביוּתו, שללה מאחה”ע את האפשרות לייחד את “השלח” בעזרת מגמת הפתיחוּת התרבותית. גם הלקחים שהצטברו מן הגליונות הראשונים של “ממזרח וממערב” נלמדו היטב ע“י אחה”ע. כינוסם החיצוני של כותבים מ“מזרח” ומ“מערב” תחת קורת־גג אחת, כפי שנעשה ב“ממזרח וממערב”, אך הדגיש, עד כמה חשובה האחדוּת הרעיונית למתכנסים יחד. ועד כמה יכול חסרונה של אחדוּת רעיונית שכזו להזיק לכתב־עת.

לליקוי זה ב“ממזרח וממערב” של בריינין היסב את דעתו ערנפרייז במכתבו: “סידור המאמרים בחוברת א' של בריינין מראה ברור לדעת, כי אין לעורכה איזו שיטה יסודית אשר על־פיה עובד הוא את עבודתו. בין המאמרים האלה אין כל התייחסות פנימית. העורך לקח מכל הבא בידו – ובלבד שיהיה הסופר איזה מלומד מערבי – כדי שיהיה ירחונו תל שהכל פונים אליו”.¹³¹

אחה“ע ידע עתה עוד יותר בביטחה אותה אמת, שהנחתה את שיקוליו בעת שהגה את רעיונו לראשונה ב־1893: רק ייחוד עצמי יהיה מצדיק את הופעתו של כתב־עת עברי חדש, כאשר קהל־הקוראים לפריודיקה העברית הינו כה מצומצם. אפשרות הייחוד בעזרת מגמת הפתיחוּת התרבותית בוזבזה ע”י “ממזרח וממערב” של בריינין, ועל כן נותרה לאחה“ע האפשרות המנוגדת: לאמץ ל”השלח" מגמה הפוכה לזו שבחר בריינין לכתב־העת שלו – את המגמה הלאומית. בחירה זו נעשתה ע“י אחה”ע כדי לחדד את ההבדל בין “השלח” ובין “ממזרח וממערב”".

הקו השמרני, שבאמצעותו בחר אחה“ע לאפיין את “השלח”, אי־אפשר היה שיספק את טעמם של מי”ב וחבריו. “צעירים” קיוו כל אותה עת, שאחה“ע יתייצב בראש המגמה הלאומית הליברלית בתחומי התרבות העברית וספרותה. ולכן היו נכונים בכל לב לקבל עליהם את הנהגתו ולסייע לו לייסד כתב־עת עברי חדש, שייאבק למען הרחבת אופקיה של התרבות הלאומית. תדהמתם מ”תעודת השלח" מוסברת מן הציפיות שטיפחוּ תקופה כה ממושכת כלפי אחה“ע וכלפי כתב־העת החדש שייצא בעריכתו. הויכוח שפרץ בין אחה”ע ו“צעירים”, לאחר צאת החוברת הראשונה של “השלח”, היה על־כן בלתי־נמנע. והוא, קרוב לודאי, הויכוח העקרוני החשוב ביותר שהתנהל בספרות העברית, ותוקף העמדות שהוצגו במהלכו טרם פג עד עצם היום הזה.

אכזבתם של “צעירים” מאופיו של “השלח” מתבלטת היטב מתוכנם של שני מכתבים שכתב ערנפרייז אל אחה“ע. המכתב הראשון נשלח ע”י ערנפרייז סמוך לצאת החוברת הראשונה של “השלח”, והוא מתאריך 25.8.1896: “מאד שמחתי בשומעי מפי חברי הד”ר טהון שבדעתך להוציא ירחון עברי, כאשר חלמנו זה כבר. אולי זוכר אתה אדוני, אותו תוכן המכתב הארוך שכתבתי אליך בנידון זה לפני שנתיים ימים¹³² ואשר בו הצעתי לפניך את דעותי בדרך כלל ואת התקווה הנשקפת לדעתי לכל הענין וערכו הפנימי אם תעמוד אתה בראש הירחון".

חודשים אחדים לאחר מכן, בתאריך 9.2.1897, לאחר שאחה“ע הדפיס את ארבע החוברות הראשונות של “השלח”, משתנה נימת דבריו של ערנפרייז במכתבו אל אחה”ע: “– – – ועתה, אדוני, חפץ אני להודיעך את דעתי על־דבר ‘השלח’, כאשר הואלת לבקשני. – – – מנקודת מבטי אני, אשר – כפי שאקווה – נתבררה לך ממאמרי¹³³ כל צרכה, חסר בירחונך החלק האירופי, כלומר: המון המחשבות והרצונות והצורות האמנותיות והשאיפות החברתיות המתרגשות בעולם האירופי סביבנו; וממילא, הנה אף אם יגיע ירחונך לתכלית השלמות, יהיה בעיני רק חצי דבר, ולא דבר שלם”.

אולם אכזבתם זו של “צעירים” באה לידי ביטוי במלוא החריפות עוד קודם לכן, בדבריו של מי“ב בחוברת השניה של “השלח”. התייצבותו של מי”ב באותו מאמר, “בתור אחד מצעירי הדור” וכמכריז בשמם “צר לנו המקום!”, אינה מיקרית. לאחר שנכזבה תוחלתה של חבורת “צעירים”, שאחה“ע “יהיה להם לעיניים”, חזר מי”ב להיות מנהיגם. הוא אינו רק מתייצב לטעון את טענותיהם של “צעירים” בויכוח עם אחה“ע, אלא גם פונה מכאן ואילך לגבש את השקפותיהם וליזום פעילות מו”לית מקבילה לזו של אחה"ע, כדי לבטא את מחשבותיהם.

צמיחתו של מי“ב כמנהיגה של חבורה ספרותית חדשה זו הושלמה עתה, לאחר שאחה”ע דחה את המנהיגות שהוצעה לו מצידה מן המוכן. “תעודת השלח” הוכיחה ל“צעירים” שדרכו של אחה“ע אינה דרכם. וכך, לאחר המתנה כה ממושכת ליציאת ירחונו של אחה”ע, פנו “צעירים”, בהנהגתו של מי"ב, לחפש לעצמם דרכים אחרות, כדי להשפיע באמצעותן על התפתחותה של הספרות העברית החדשה.

 

הערות לחליפת האיגרות    🔗

---

1. האיגרות שמורות בארכיוניהם הפרטיים של אחה“ע ומי”ב. האיגרות של מי“ב הן מתוך הארכיון של אחה”ע בבית הספרים הלאומית והאוניברסיטאי בירושלים (סימנו: 791־40), והן מתפרסמות ברשותה של מחלקת כתבי־היד והארכיונים של המוסד. איגרות אחה“ע הן מתוך ארכיון המכתבים של מי”ב, השמורים ב“גנזי מי”ב" (“בית דבורה ועמנואל”, רח' חנה סנש 3, חולון), והן מתפרסמות ברשותו של עמנואל בן־גריון.

2. האיגרות פוענחו מכתבי־היד המקוריים, והן מובאות כאן בשלמותן.

3. לנוחותו של הקורא הוסיף המהדיר סימני־פיסוק במקומות הכרחיים באיגרות, וכמו כן חילק את הכתוב לפיסקאות. בלא תוספות אלה היה הקורא מתקשה בהבנת תוכנן של האיגרות.

4. המהדיר פיענח בגוף האיגרות את ראשי־התיבות הרבים, שהמכותבים נעזרו בהם לשם הקיצור.

5. המהדיר איחד את הכתיב באיגרות, והן נדפסות בכתיב־מלא כמקובל.

6. במקומות שהאיגרות היו קרועות או מנוקבות, הציע המהדיר השלמות. ההשלמות נדפסו, כמקובל, בסוגריים מרובעים.

7. בהערה הראשונה לכל איגרת מצויין אם האיגרת צורתה מכתב או גלוית־דואר, וכן נוספו בהערה זו גם פרטים נוספים על האיגרת.

1. מי“ב אל אחה”ע¹³⁴    🔗

כבוד הסופר הנאור, החכם הכולל דורש טוב

לעמו וכ' רבי אשר גינצברג נרו יאיר!

בשעת דוחקי, אנוס אנוכי לעשות לפנים משורת טבעי, ולהטריד את כבודו בבקשתי. אחרי אשר הכנתי את עצמי באיזה ידיעות יסודות,¹³⁵ ורכשתי לי ידיעה בשפת אשכנז,¹³⁶ ואחרי אשר המליצו עלי איזה מקהל המלומדים שבכאן, וביניהם הפרופ' הישיש לוי,¹³⁷ בעל ספר־המלים־התלמודי,¹³⁸ צלח בידי – בתור בן חו"ל¹³⁹ — להתקבל לבית המדרש הגבוה שבפה,¹⁴⁰ בתור תלמיד מומחה¹⁴¹ לזמן הבא.¹⁴² וכפי הנראה אשתלם בסו[ציולוגיה] וכלכלת־המדינה, כי הדברים הללו לוקחים את לבבי.

מצבי החומרי אינו מרווח, אבל כבר אוּכל להתקיים בדוחק, באופן שאוּכל ללמוד. אבל הפעם, ליום הכניסה אל האוניווערזיטאט, דרוש לי סכום גדול, שאינו בידי, ועל־כן מוכרח אנוכי לפנות אל מכרי שבארצי, כי יעמדו לי הפעם בעזרתם. והריני פונה גם אל כבודו, אשר לקח איזה חלק בעולמי. כד הוינה באדסא¹⁴³ שכחוני ויעזרוני מעט. ואולי יסייעו ליה מילתא¹⁴⁴ לדבר אודותי עם האדונים ברבש¹⁴⁵ שח־רמן¹⁴⁶, שגם להם כתבתי את הדברים הללו.

הריני מקווה כי כבודו לא ישיב פני ריקם, ובזה אכלה לדבר.

בית־הספר הרבנים שבכאן מלא רקבון על כל גדותיו, וכל מה שנעשה לפני ולפנימאן¹⁴⁷ לא יאומן כי יסופר. ועוד נופל הוא מישיבת וולוזין.¹⁴⁸ גם בתי־ספר הרבנים אשר בברלין אינם עולם עליו בערכו – כפי אשר אידע ממקורות נאמנים. ובעבוּר זה, ועוד איזה סיבות, הסיבותי דעתי מן התלוגיה¹⁴⁹ לגמרי, כמו שהסחתי דעתי מן הספרות, ורק הלימודים הכוללים ממלאים כל חללי.

היחס¹⁵⁰ אשר לי בכאן קטן מאד, ועודני בודד. רק אל בית הפרופ' הנ"ל¹⁵¹ הריני בא לפרקים. יציאת אחינו בני רוסיה ופולין דרך העיר הזאת רבה היא, כי האומללים הללו חושבים כי יש עזר באשכנז.

מכבדו ומוקירו כערכו הרם

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

נ.ב.

מאמרו “אמת מא”י"¹⁵² קראתי. ואסיר תודה אנוכי לו, כי הפעם ראיתי דברים מיושבים אודות הישוב.

כתובתי: (כאן רשם מי"ב בגרמנית את כתובתו בברסלאו).

2. מי“ב אל אחה”ע¹⁵³    🔗

שרלוטנבורג, 16.12.1893

אדוני הנכבד!

הנני לוקח לי הרשות לשאול את כבודו הרם בדבר תוצאות עתונו,¹⁵⁴ היצא לאור? ואימתי? ואימתי יחשוב לבוא ברלינה¹⁵⁵?

לבריינין¹⁵⁶ הודעתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתי כי ישנה עתונו מחודשי לשבועי, ואקווה כי ישמע לדברי.

אם יואל־נא כבודו להמציא לי מאמריו “חשבון הנפש”,¹⁵⁷ “עבדות בתור חרות”,¹⁵⁸ אסיר תודה אהיה לו.

מכבדו ומוקירו המחכה לתשובתו,

מ. י. ברדיצ’בסקי

3. אחה“ב אל מי”ב¹⁵⁹    🔗

אודסא, 24.12.1893

אדוני הנכבד!

שבתי הלום לפני ימים אחדים,¹⁶⁰ ומצאתי את מכתבך הגלוי¹⁶¹ מן 16 חודש זה. בדבר העתון עוד לא באנו לידי החלטה גמורה מסיבות שונות,¹⁶² אך אם יצא בחו"ל, יצא בברלין.

הנני שולח לו היום “כורת”,¹⁶³ אשר בו ימצא מאמרי “חשבון הנפש”. “עבדות בתוך חרות” נידפס ב“המליץ”¹⁶⁴ 1891 גליון 24–26. הגליונות אינם בידי, אולי ימצאם באחת הביבליותיקות בברלין. אך בכלל אבקשהו, אם יחפוץ לכתוב על־דבר מאמרי, ימתין־נא עוד מעט, עד שיצא ה“פרדס” השני הנדפס עתה. כי בשלושת “הפרורים”¹⁶⁵ אשר יבואו בו ימצא תמצית מחשבותי על־דבר מצב ישראל בגויים, עתידותיו ותקוותיו.

ושלום לכבודו, ויאמר־נא שלום בשמי לכל מיודעינו הנכבדים אשר עמו.¹⁶⁶

מכבדו ומוקירו,

א. גינצבורג

4. מי“ב אל אחה”ע¹⁶⁷    🔗

ברלין, 27.12.1893

אדוני הנכבד!

דבריו וספרו¹⁶⁸ באוני, ותודה רבה.

הנני מקווה, כי כשיחליט דבר צאת עתונו לאור לא ישכח להודיעני, כי אנוכי, ככל צעירינו,¹⁶⁹ המרגישים צורך היות אורגן¹⁷⁰ נכון וקיים, שיהיה כלי־מבטה¹⁷¹ למחשבותינו ולעבודתנו. קשרתי הרבה תקוות בעתונו, כי רואה אנוכי שכבודו קרוּא למלאכה זו, לבנות חורבות ספרותנו ההרוסה, וחיתה נפשנו בגללו.¹⁷²

בהגידי מחשבתו להד“ר ברנפלד¹⁷³ מצא את הדבר נכון, ולא עוד כי הבטיח לעמוד לימינו. והיה, אם יהיה לכבודו שני אלפים קוראים, [יר]אוהו את הדרך שבו יכול להשיג רק מן המודעות הוצאות העתון וצורכו. אבל לפי עניוּת דעתי הוא בעצמו חושב להוציא לאור איזה עתון שבועי, עברי או אשכנזי, אחרי שכבר התייאש מן הרבנות. מראש השנה שלהם¹⁷⁴ יחל לעבוד ב”הצפירה".¹⁷⁵

לידיד בריינין¹⁷⁶ כתבתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתיו, כי ישנה תפקידו מירחון לשבועי,¹⁷⁷ וכמעט נסוג אחור, אבל אחר־כך התחזק והנהו נכון להלחם וכו', ויוציא לאור חוברתו הראשונה בחודש פברואר, וגם מאיתי ידרוש כי אעמוד לימינו. אצלו יעבדו, לפי דבריו, ד“ר קאצנלסון,¹⁷⁸ ד”ר קנטר,¹⁷⁹ סקלוב,¹⁸⁰ ווייס,¹⁸¹ רבין,¹⁸² פרופסור שטיין,¹⁸³ פרופסור בעדטיק¹⁸⁴ ועוד פרופסורים אין מספר.

אנוכי מחיתי בידו בהראותי לו, כי ספרותנו צריכה להיבנות מתוכה ולא מגבוה,¹⁸⁵ ותחייתה יכולה לצאת רק מאלה המבינים צורכה וכו', אבל הוא לא ישמע לדברי.

אחרי אשר הספרים העברים החדשים אינם מצויים בכאן, וגם את ה“פרדס”¹⁸⁶ הראשון בא לי שנה שלמה אחרי צאתו לאור, אבקשו כי יואיל נא להמליץ בעדי אצל ה' רבניצקי, שיכבדני בפרדסו בצאתו לאור.

פרוריו הראשונים¹⁸⁷ קראתי, והמחשבות והערות שיש לי אודותם ואודות מאמרו האחרון ארוּגים עם עבודתי עתה על שדה חוכמת נפש העמים, שהנני קורא בה והולך, ולכן אדחה את עבודתי עד שיתבררו אצלי הדברים.

מכירי, או: הכנסיה¹⁸⁸ הקטנה שלנו, דורשים בשלומו. ובזה הנני אומר שלום לכבודו ולעבודתו.

מכבדו ומוקירו,

מ. י. ברדיצ’בסקי

כתובתי החדשה:

(כאן רשם מי"ב בגרמנית את כתובתו בברלין).

נ.ב.

ה' פרופסור מיזעס,¹⁸⁹ ששמע שם עתונו, מיהר לשלוח לי שיר גדול בן ס"ט שורות כמניין שנותיו, שאדפיסו אצלו, ואנוכי השיבותיו על־מנת כי עוד יהיה מונח על האבניים שנה אחת. בהימלאות לו שבעים שנה – ולנו עוד שורה אחת.¹⁹⁰

5. מי“ב אל אחה”ע¹⁹¹    🔗

אדוני הנכבד!

הפעם בקשה קטנה לי אל כבודו הרם בדבר הנוגע לעולמי, ובטובו יסלח לי על אשר אטרידו. מצבי החומרי בכאן, אם אמנם טוב הוא משלפנים, מוגבל מאוד, ואחרי כל צרכי המעטים, הנני שקוע במלחמת קיומי. וגם שיעורי האחר שהיה לי, לפטם עגל לעכו“ם¹⁹² ולהכינו להוראה, כבר חלף והלך. על כן אנוּס אנוכי לבקש לי איזה עבודה ספרותית על־מנת לקבל פרס. ובאשר שמעתי ש”המליץ“¹⁹³ יחל לצאת לאור מראש־השנה שלהם,¹⁹⁴ יש את נפשי לבקש לי בו עבודה במקצוע הביקורת, מקצוע נחוצה¹⁹⁵ מאד במבואות ספרותנו האפלות, ולכתוב בו מזמן לזמן ומפקידה לפקידה רשימות על־דבר תוצאות ספרותנו החדשה. יודע אנוכי מעמדי כעת בספרותנו באשמתי ובאשמת בעלי חיצים¹⁹⁶ ושדבר[י שאדבר] לא יהיו דשם¹⁹⁷ נשמעים, ולכן אבקשו כי יואל־נא בטובו לדבר עלי טובות אצל מו”לי “המליץ” ולהציגני לפניהם, וחייתה נפשי בגללו.¹⁹⁸ ואנוכי מצדי אבטיחהו, כי אשתדל ללכת בדרך הזה אשר בחרתי לי, לעבוד בו ולהשתלם עד מקום שידי מגעת, ושלא יכשל בי.

בדברי אלה נקוב רק צד החומר שבהם, כי אין דרכי בכך לדבר על עניינים שבלבי וייחוסי הרוחני לספרותנו ולעמנו. ושמלבד המתן שכר¹⁹⁹ יש לי חפץ וצורך באורגן וכלי־מבטה²⁰⁰ למחשבותי ורחשי־לבי, שלהם אני עמל ושהם הם גופי־חייתי. הנני קושר הרבה מתקוותי בעתונו אשר יאמר להוציא לאור, כאחד מצעירינו המרגיש צורך בדחיה²⁰¹ חדשה בספרותנו, אבל אינו דומה ירחון לעתון יומי, ודברים שנכנסים בזה לא נכנסים בזה. ובזה הנני אומר שלום לכבודו בתקוותי כי לא ימנע טוב מבעליו, ושיודיעני תוצאות²⁰² עתונו ומועדו.

בו ביום הורה מורנו החדש, ד"ר שריינר,²⁰³ בבית מדרשנו שיעוריו הראשונים על־דבר פילוסופיה הדתית אצלנו ותולדות ישראל, ולשמחתנו מצאנו בו מלומד גדול ואיש יודע הרבה, ועומד על נקודת תוצאות⁶ החדשות בפילוסופיה ובספרות, איש אשר השקפותיו על החיים שלנו, בעולמו של ישראל ורוחו, מקוריים ורחבים.

ה' בריינין כבר ניגש את הוצאות החוברות הראשונה.²⁰⁴

הד"ר ברנפלד²⁰⁵ יפתח, לפי ששמעתי, בית־אוצר ספרים.

בדבר ה“פרורים” שלו,²⁰⁶ שהרבה יש לי להעיר עליהם, אחכה עד צאת לאור ה“פרדס” השני.²⁰⁷ ולפי ששמעתי כבר מונח בקופסת ה“תלפיות”²⁰⁸ ביקורת עזה²⁰⁹ עליהם.

ב"הכרמל, עתון ציוני ז’ארגוני היוצא־לאור בלמברג,²¹⁰ נידפס ציור קטן²¹¹ מאת ל. פרץ,²¹² שעשה עלי רושם גדול. ולפי דעתי גם טורגנייב²¹³ או סנקביץ²¹⁴ לא היה בּוֹש לתת שמו עליו.

בהספר האחרון של ג. ברנדס²¹⁵: “Menschen und Werke” ²¹⁶ ישנו הרבה דברי הבל.

מכבדו ומוקירו המחכה לתשובתו,

מ. י. ברדיצ’בסקי

(כאן רשם מי"ב בגרמנית את כתובתו בברלין)

נ.ב.

מאן הוא בבעלי האסופות²¹⁷ אצלנו שערך סיגנונו המדעי שווה הוא שנלך בדרכיו?

6. מי“ב אל אחה”ע²¹⁸    🔗

30.8.1894

לאחד־העם!

הנני זוכר את הימים אשר התאכסן כבודו בברלין והבשורה בפיו: שנכון הוא להיות לנו לעיניים²¹⁹ בירחון ספרותי, שעל צבאו יחנו²²⁰ כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה. הנני אומר “בשורה” כי אחרי יודעי מצד זה את הרקבון בספרותנו וחללי דעולמה, את החורבן ומחריביו – ומצד זה את התסיסא העזה בהדור הבא, שראשו מלא טל ילדות… היה לי לבשורה רבה בראותי, כי אותו האיש אשר קרוּא אל המלאכוּת הרבה הזאת, ניגש אל העבודה: לייסד כנסיה ספרותית²²¹ עם חיים חדשים, דעות חדשות ושפה חדשה, כנסיה אשר בה תתגלם כל התנועה הרבתי ותעשה לה מהלכים.²²²

כבר האמנתי בעלות השחר – אחר־כך עברו ימים רבים ואין קול ענות.²²³ איני מאמין כי כבודו יסור אחור מן העבודה הרבתי שאליה נוצר. איני רוצה להאמין כי מי שיש בידו לעשות להטבת ספרותנו ותקומה,²²⁴ לא יעשה בעדה כל מה שאפשר בידו לעשות. איני יכול להאמין כי התקווה שאליה אני ואחוזת מרעי²²⁵ נושאים את נפשנו, תקווה העומדת ברומו של עולמנו וחותכת לנו חיים²²⁶ תרד מצולה. ובתוך כך יבואו דבריו, פרוריו,²²⁷ זעיר שם זעיר שם,²²⁸ ויזכירו אותנו את העולם²²⁹ אשר²³⁰ נושא בחיקו.

לבי נוקף,²³¹ ולכן הנני מרשה לעצמי להטרידו בדברי ולשאול בשלום ירחונו, העומד על האבניים²³²? העוד יארכו הימים?

הנני לוקח לי הרשוּת להעיר את אוזנו על דבר שכבר נישנה מאה פעמים ואחד: כי לפי התנאים אשר יקיפו אותנו, בחדול לנו כל מרכז²³³ ואיזה מעמד כולל,²³⁴ רק אל ספרותנו עינינו נשואות, ודרוש לנו במה,²³⁵ שבא יתאחדו הכוחות המעירות²³⁶ והלכו לאור עמנו למען בגויים יתחשב.²³⁷ במה כזאת דרושה מאד לתחיית ספרותנו, ואלה אשר ישנו²³⁸ ואת אשר יב[יאו] – רק צללים. לא מהם תיבנה ספרותנו…

השלום לכבודו ולביתו?

במצבי אין כל חדש, הנני עובד ומשתלם.²³⁹ הנני עוסק בעבודתי, והניי מק[וה לסיים] בעוד שנה לימודי.

לתוצאות הדברים אחכה.

מכבדו ומוקירו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

נ. ב.

הראה כבודו את שברי²⁴⁰?

ידידי הסופר פרישמן²⁴¹ ישתקע כפי הנראה בברלין.²⁴²

(כאן רשם מי"ב בגרמנית את כתובתו בברלין)

7. אחה“ע אל מי”ב²⁴³    🔗

אודסה, 12.9.1894

אדוני הנכבד!

איגרתו מן 30 אוגוסט קראתי בדאבון־לב. רעיון הירחון לא יצא מלבי ולא עזבתיו. אבל תנאי־חיי²⁴⁴ מצד אחד והירחונים החדשים²⁴⁵ מצד אחר, מכריחים אותי לדחות לעת־עתה את העניין עד שאפנה ועד שאראה מה אחרית אלה.

ובדברי זה ארשה לי לשאול את כבודו, אם לא הוא או אחד ממיודעינו כתב אז²⁴⁶ לוויען²⁴⁷ על־דבר השם “ממזרח וממערב”, שיש בדעתי לקרוא לירחוני.²⁴⁸ כי הן למרות שבועותיו של ה' בריינין,²⁴⁹ קשה עלי מאד להאמין, כי בא בלבו פתאום השם הזה, באותה העת עצמה שיצאתי מברלין.

קראתי ב“המליץ”²⁵⁰ הודעת על־דבר “התושיה”²⁵¹ היוצאת בקראקא. אם אולי ידע כבודו פרטי העניין, ומי הם העומדים בראשו – אבקש להודיעני.

את החוברת הראשונה “ממזרח וממערב” קיבלתי לפני ימים, ובהיותי טרוד מאד בעת האחרונה, לא הספקתי עוד לקרוא כראוי. אך בסקירה אחת עברתי על איזה מאמרים, ובהם גם שבריו,²⁵² שמצאו־חן בעיני והנני רואה בהם פרוגרס²⁵³ גדול, כן מצד התוכן וכן מצד הצורה, ביחס למעשה־ידיו עד כה.

והנני מברך בשלום את כבודו ואת מיודעינו אשר אתו.

מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג

8. מי“ב אל אחה”ע²⁵⁴    🔗

22.9.1894

אדוני הנכבד!

כדי שלא אהיה בעני כבודו כדן יחיד וכרק מ[דבר מ]לבי כל אותם הדברים אשר דיברתי באוזנו בדבר ספרותנו ותקוותה ממנו, הנני שולח לו מכתב מקוטע²⁵⁵ מאת ידידי ה' עהרנפרייז,²⁵⁶ שהחל לכתוב אליו בראשית הקיץ, וחלה בינתיים, ולא הספיק לגמור את אשר החל.

הנ"ל, אשר התייצג לפניו בהיותו בכאן, הוא אחד מסופרנו הצעירים, הלוקח חלק בתנועה הלאומית בגליציה ובבנותיה ובכל חלקי כפרתה,²⁵⁷ ותקווה רבה לספרותנו ממנו. ויודע אנוכי, כי את אשר אני חושב והוא חושב, חושבים כל צעירינו מדן ועד באר־שבע.²⁵⁸

ובזה הנני אומר שלום לכבודו ולביתו

מכבדו ומוקירו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

נ.ב.

על דברו אשר שאלני²⁵⁹ כבר השיבותיו, ובלי ספק קיבל דברי. בדבר צאתי מכאן בשולי אוקטובר לבע[רן – כמ]עט הדבר קרוב לוודאי.²⁶⁰

9. אחה“ע אל מי”ב²⁶¹    🔗

אודסה, 26.9.1894

אדוני הנכבד!

מכתבך בצירוף מכתבו של ידידנו עהרנפרייז קיבלתי במועדו. דברו האחרון הנאוני²⁶² מאד, ומסכים אני כמעט לכל דבריו. בנוגע לי, הנה, כמו שכתבתי לך במכתבי הקודם, גברו עלי לעת־עתה תנאי־החיים החיצוניים והכריחוני לדחות לזמן בלתי־מוגבל את מחשבתי הספרותית.²⁶³

הואילה־נא להודיעני, איפה הוא עתה מר עהרנפרייז, כי רוצה אני להשיבו דבר.

מדבריך רואה אני, כי כתבת לי עוד מכתב אחד קודם לזה, ואני לא קיבלתי.²⁶⁴

תיכף לאחר החגים, יוצא אני לדרום־צרפת (לרגלי עניין פרטי),²⁶⁵ ואתמהמה איזו שבועות. בחזירתי אהיה אולי גם בברלין. אולי.

והנני מוקירך ומכבדך, המברך אותך ואת כל מיודעינו בשנה טובה.

א. גינצבורג

נ.ב.

כתובתי עתה: (הכתובת באודסה).

10. מי“ב אל אחה”ע²⁶⁶    🔗

למחרת יום הכיפורים

אדוני הנכבד!

דבריו באוני, ותודתי בגלל ברכתו הרמתה.²⁶⁷

בו ביום שקיבלתי דבריו הראשונים, מיהרתי להשיבו על כל שאלותיו.²⁶⁸ והנני מצטער על אשר הלך מכתבי לאבדון. הפעם אשיבהו על ראשון ועל אחרון. ואגב גררא²⁶⁹ אודיעהו גם את אשר אתי, ועוד איזה דברים שאולי נוגעים לו.

א. ה“תושיה”²⁷⁰ אינו רק²⁷¹ מהדורה שנייה של המאמרים ה“מובחרים” של “המגיד”²⁷² ז“ל, עשויים בשביל הקיבה הרוסית…²⁷³. וכפי ששמעתי מאחורי הפרגוד,²⁷⁴ יבוא להבא “המגיד” ברשות מרן ד”ר קמינקי,²⁷⁵ שליט“א אב”ד [דק“ק] פראג והגליל יע”א.²⁷⁶ וה' פוכס²⁷⁷ יוציא־לאור עתון אשכנזי בעד אומות־העולם…

ב. בדבר השם האומלל “ממזרח וממערב”, יודע אנוכי בברור, כי גם אני גם שאר מכירינו לא הודיעו את הדבר לבריינין²⁷⁸ בשעתו. ונהירנא, שכד²⁷⁹ ביקרני שובו מפריז, סיפר לי כי דין ודברים לו בינו ובין ה' בן־אביגדור,²⁸⁰ בדבר השתי־רשויות²⁸¹ ומייצרם,²⁸² ויישבע לפני, כי יש לו עדים כשרים ונאמנים, שהוא בכבודו ובעצמו ישב על אבניו.²⁸³

בכלל הייתי בימים ההם בין המיצרים. מעבר מזה, מצד טבע העניין, חפצתי בכל נפשי, כשאר סיעתי,²⁸⁴ שכבודו הרם ייקח המישרה על שכמו, לפלס לנו נתיב ולהיות לנו לעיניים.²⁸⁵ ומעבר מזה, קרוב הייתי לבריינין ולביתו, בטרם שהתחיל בירחונו. ועל־ידי הקצף שקצפתי על בן־אביגדור, או כמו שאני קורא לו: בן־כפר שלא ראה את המלך,²⁸⁶ שקרא עליו את המקרא הזה: לי הכסף והזהב! ²⁸⁷ (דבר שהכאיב לבריינין מאד) – ריחמתי אותו מעט…

ג. ידידי ה' ערנפרייז יגור עתה אצל אביו בלעמבערג, ומישכנו: (כאן מובאת הכתובת בגרמנית), ואחר החגים הוא יוצא לערללאנגען, כדי לכלות שם את לימודו.²⁸⁸

ד. גם אני יוצא בקרוב לבערן, על־מנת לכלות שם לימודי. והנני מקווה לגמור את הדבר בעוד שנה תמימה.²⁸⁹ נסיוני לכתוב אודות מהלך המידות שבהתלמוד לפי ייחוסה לשיטות אפיקור²⁹⁰ ושטא,²⁹¹ לא יעלה לרצון לפני הפרופיסורים הבוחנים, שאינם מכירים את המקורים העברים.²⁹² ולכן הנני ניגש לעבודתי עכו"ם,²⁹³ ואכתוב אודות תורת אחדות היופי והמוסר על־פי שפטסבר,²⁹⁴ שיללר²⁹⁵ והרברט,²⁹⁶ לפי מבט התולדתי והביקורתי.²⁹⁷ מה יאמר כבודו להמקצוע הזו?

ה. מאד אשמח אם יתגלגל הדבר שכבודו יעבור במסעו²⁹⁸ את ארץ שוויץ, ואולי אוכל לראות פ[ניו]. והיה אם יהיה כבודו בציריך ויודיעני, נכון אנוכי לבוא לשם על יום או יומיים (יכול לכתוב [לי על שם] בית המדרש העליון דשם).

ו. כפי שכתב לי אתמול הפרופ' לצרוס²⁹⁹ (הוא כבר עזב את ברלין ויושב בכפרו שהנפעלד), יגור איזה ירחים בבערן (הוא לוקח חלק בספרותנו, גם חתום הוא על ה“ירחון”³⁰⁰).

ז. לפני ימים אחדים פגשתי בכאן את “מזרח” ואת “מערב”, את המלומד יפא"ז³⁰¹ ואת סוקולוב,³⁰² וכמעט שלא הכרתי אותו ואת שיחו.

ח. הנני שמח מאד על אשר מצא קורת־רוח בשברי,³⁰³ והיה אם יצאו כתובי האחרונים לאור, הנני מקווה, כי יווכח כי לא טעה בי. בכלל הנני מרבה לכתוב בימים ההם,³⁰⁴ בביקורת ובחזיון,³⁰⁵ ולולא דמיסתפינא,³⁰⁶ הייתי אומר כרבי אליעזר בשעתו: “הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להריצם”.³⁰⁷

ט. על־פי המקרה קראתי את “החץ”,³⁰⁸ ועשה עלי רושם רע. וצר לי על המשורר הזה,³⁰⁹ דאין כלי זינו עליו… רק רבניצקי³¹⁰ שקל ביה למטרפסיה³¹¹ כראוי, אותו האיש, שסיגנונו האומלל יזכירני בהנוסח הידוע: לישועתך קיויתי ה‘, ה’ לישועתך קיויתי, קיויתי לישועתך וכו'.³¹²

י. הירחון “החוקר”³¹³ של הד"ר פוכס יוצא לאור במועדו, והוא טוב מן הדומים לו האשכנזים.

בזה הנני אומר שלום לו ולביתו, מכבדו ומוקירו כערכו הרם.

המחכה לדברו בכל עת,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

11. אחה“ע אל מי”ב³¹⁴    🔗

וינה, 31.10.1894

אדוני הנכבד!

לעשות רצונך חפצתי, והנני מודיעך בזה, כי יום ו' הבא אבוא לציריך ואשבות שם. סלח־נא, כי מרוב טרדותי בימים האחרונים לא עניתיך על מכתבך האחרון.

והנני מכבדך ומוקירך,

אשר גינצברג

כתובתי בציריך:

הוטל לימאטף או: נארדשטראסע 129, אצל פאסטערנאק.³¹⁵

12. מי“ב אל אחה”ע³¹⁶    🔗

ברן, 15.11.1894

אדוני הנכבד!

אני מאמין שכבר בא כבודו בשלום,³¹⁷ ועל כן אתכבד ל[בק]שו שיואל־נא בטובו להודיעני משלומו ומשלום אחותו [הנ]כבדה.

במצבי אין כל חדש, הנני עובד ומשתלם. מלבד עבודתי על דבר אחדות היופי והמוסר, הנני כותב בעד הסמינר של הפרופ' שטיין³¹⁸ את המבוא מעבודתי הישנה: על־דבר מהלך תורת המידות בתורה שבעל־פה.³¹⁹

גם בכאן מצאתי מעט חובבי שפת עבר ודורשי עתידתה. בכלל הכנסיה העברית³²⁰ בכאן, עם הבי־פרצופין³²¹ שלה, היא עולה על הכנסיה שבברלין, אחרי שריבם וריב לומדים ולומדות³²² וגם יש בהם כשרון. בהם אנשים בעלי דעה ומחשבה רבה, שלדאבון לבי לא מצאתי כמותם בהלאומיים.³²³ מי יתן שכמותם ירבו בישראל.

מפ"פ³²⁴ אין כל תשובה ברורה, ודעתם אודיעהו.

מכבדו ומוקירו כערכו הרם,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

גם הפרופסור שטיין קרוא לעבוד בהירחון הידוע.³²⁵

13. אחה“ע אל מי”ב³²⁶    🔗

אודסה, כ“ט חשון תרנ”ה

אדוני הנכבד!

שתי מדרכי בשבוע שעבר ומצאתי מכתבו הגלוי. תודתי לו על דרשו לשלומי. אחותי נכנסה למחלקת החוכמות הטבעיות (Sciense Physiques)³²⁷ מפני שה“פילוסופיה” הנלמדת במחלקת “הספרות” (Letters) אינה שווה באיבוד הזמן.

אקווה כי כשיוברר הדבר בפ"פ³²⁸ יואיל להודיעני.

והנני מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג

נ.ב.

יואיל נא לדרוש בשמי לשלום מיודענו הנכבד מר ברגין, נרו יאיר.³²⁹

14. מי“ב אל אחה”ע³³⁰    🔗

ברן, 3.12.1894

אדוני הנכבד!

דבריו באוני. מפ"פ ניסתם כל חזון.³³¹ כשיהיה לי חדשות אמהר להודיעהו. במצבי אין כל חדש, הנני עובד ומשתלם בענייני העומדים על הפרק.³³² הצרכים בכאן מרובים מאשר בברלין, ודא עקא.³³³

הפרופסור שטיין³³⁴ הוא מורה טוב וקסמים בפיו.

והיה אם יראה כבודו את ה' הרינשטיין,³³⁵ אבקשו כי יואל־נא לדרוש בשלומו בשמי ולבקשו כי יודיעני את כתובתו, כי דבר לי אליו.

מכבדו מוקירו,

מ.י. ברדיצ’בסקי

15. מי“ב אל אחה”ע³³⁶    🔗

ברן, לפני עידהן³³⁷

אדוני הנכבד!

אחרי שבאוני לפני יומיים הירחון השני, וראיתי מה הוא ושתי הרשויות שלו³³⁸ לנו, נזכרתי עוד הפעם בכבודו הרם, ואת אשר זמם על בית ישראל וספרותו, מחשבה טובה שלא [באה] לידי מעשה.

אנוכי חושב חסרון כלי־מבטא־חי בספרותנו העלובה, ומאסף לכל מחנות המחשבות, אשר השרידים בקרבנו חושבים על תחיית ישראל ותעודתו,³³⁹ ועל כן אנוס אנוכי לחזור ולהעיר על הדבר באוזני איש שיש בידו לעשות ושלכך נוצר – וכל זמן שהנשמה בקרבי, לא איעף ולא איגע לתקוע באוזנו ולהריע. מתי יהי הקץ?

בדבר “החסידות”³⁴⁰ כתבתי לבן־אביגדור³⁴¹ כדבריו. מובן הדבר מאליו, שעבר על דברי בשתיקה, וכזאת עשה לי גם רבינוביץ.³⁴² גם סוקולוב³⁴³ זו לשונו. וכרבי אליעזר שאמר, אוכל לומר: הרבה מעות יש לי, רק אין לי שולחני להריצם.³⁴⁴

השלום לכבודו ולביתו? היש עוד אות חיים לה“אשכול”³⁴⁵? אחר שקראתי קונטרסו שכתב בעדו, נפקחו עיני לראות מה טיבו לנו, וצר לי על הפרודה הטובה הזאת אם תיטרד מן עולמנו.

מסרתי את דרישת־שלומו לאלכסנדר ברגין.³⁴⁶ הוא יעמוד בקרוב על המבחן, ואחר־כך יקום וישוב לארצנו³⁴⁷ על־מנת להיות רב בישראל. מי יתן וכמוהו ירבו בישראל.

למכירנו אייזנשטד³⁴⁸ ישנו עתה תקווה טובה.

אצלי אין כל חדש, הנני משכים ומעריב לעבודת[י. אח]ר ראש־השנה שלהם אגש אל עבודת הדיסרטציה שלי.

הקולוניה³⁴⁹ בכאן אינה עברית, ולכן בודד אנוכי כערער בערבה.³⁵⁰ ודא עקא.³⁵¹

בזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו.

מכבדו ומוקירו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

(הכתובת בברן).

16. מי“ב אל אחה”ע³⁵²    🔗

ברן, 18.1.1895

אדוני הנכבד!

אתכבד להודיעהו, כי ידידנו ה' ברגין³⁵³ נתדקטר³⁵⁴ אתמול בכאן בכי טוב.

השלום לכבודו ולתורתו? השלום לספרותנו?

אגב גררא אודיע לכבודו, כי הפרופסור לצרוס³⁵⁵ כתב לי בימים האחרונים מכתב גדול מאוד, בן שישה דפים, על דבר ה“להיות ולחדול” שלי,³⁵⁶ שבו הוא תנא דמסיעה³⁵⁷ לעפשטיין³⁵⁸ וקורא תגר עלי. הדברים ראויים להיוודע רק מצד מין האנשים הללו ומחשבותיהם שהם חושבים על בית ישראל. איני יודע איה ידפיסו.

מכבדו ומוקירו כערכו הרם,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

17. אחה“ע אל מי”ב³⁵⁹    🔗

אודסה, כ"ה טבת

אדוני הנכבד!

מפני טרדותי השונות נתאחרה תשובתי ואתו הסליחה.

בדבר העתון אין לי לעת־עת שום תקווה להיפנות בקרוב מכל עסקי ולצאת לחו"ל³⁶⁰ בשביל זה (כי בארצנו לעת־עתה עוד הכל כמקודם, וקשה לקבל רשיון).

דבר ה“אשכול”³⁶¹ קיבל צורה חדשה. באלו הימים שלחתי ל“המליץ” “אחרית דבר אוצר היהדות”,³⁶² ואם יחפוץ כבודו לדעת פרטי הדבר – יידרשם משם.

מה תקוות אייזנשטד³⁶³? צריך אני לדעת זאת, לפי שבימים האחרונים עלה על לבי להציעו, לפני העומדים בראש הנהגת “אוצר היהדות”, לקחתו בתור מזכיר.³⁶⁴ אך אם יש לו תקווה בברלין, אולי אין כדאי לפניו ללכת לאודסה בשביל משכורת לא גדולה (50 רובל כסף לחודש). אבקש מכבודו להודיעני דעתו, למען אידע אם לדבר מזה או לחדול. בכל אופן, אל נא יכתוב לו מזה, פן יתרשל על ידי זה באותה “התקוה”, ואולי גם פה לא יעלה הדבר יפה ואגרום לו חלילה רעה תחת טובה.³⁶⁵

יואיל־נא כבודו להודיעני, אם מקבלים בברן לבית־המדרש למחלקה הפילוסופית, בתור תלמיד אמיתי (לא שומע חופשי!), מי שיש לו תעודת־בגרות רוסית בלי ידיעת לשון יוון ורומא. כי אחותי רוצה דווקא ללמוד פילוסופיה ממש עם דברי־הימים וספרות. ובצרפת אי־אפשר לקבל תעודת ד"ר על עניינים אלו בלי יוונית ורומאית.

והנני אומר שלום לו.

מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג

18. אחה“ע אל מי”ב³⁶⁶    🔗

אודסה, 11.2.1895

אדוני הנכבד!

אבקש סליחתו על כי מרוב טרדותי האלה נתאחרה תשובתי עד כה.

מאמרי על־דבר “אוצר היהדות” נדפס ב“המליץ” גליון 14.³⁶⁷ קשה עלי למסור בדברים אחדים מהות העניין. העיקר הוא, כי לעת־עתה נוציא בתור נסיון אוצר שנתי,³⁶⁸ שיהיה מוקדש כולו רק למאמרי מדע (להמון הקוראים, ולא לספציאליסטים, באותו מובן שציירתי לי בדעתי בהאוצר הכללי). ולאחר חמש שנים נחליט על־פי הנסיון, אם יש אפשרות לגשת למלאכת האוצר הגדול, על־פי אל“ף־בי”ת, או לא.

מאייזנשטדט³⁶⁹ קבלתי מכתב וגם עניתי לו.

תודתי מקרב לבי על כל הפרטים שהודיעני, בנוגע לבית־המדרש, ועל הבטחתו הטובה לעמוד לימין אחותי בבואה שמה.³⁷⁰ כל זאת כתבתי לה, אך עוד לא הוחלט הדבר, אם תעזוב את מונפיליר או לא. בכל אופן לא תעשה זאת עד אחר פסח.

ומתי יחשוב כבודו לגמור מלאכתו בברן?³⁷¹

שמחתי לשמוע כי מיודענו ה' ברגין³⁷² יהיה באודסה בקרוב. ממילא מובן, כי יכבדני לבקרני וכי אשמח מאד לראותו.

והנני אומר שלום לכבודו ולה' ברגין.

מכבדו ומוקירו בכל לב,

א. גינצברג

(הכתובת באודסה)

19. מי“ב אל אחה”ע³⁷³    🔗

ברן, 11.5.1895

אדוני הנכבד!

מכירנו הד"ר אייזנשטדט³⁷⁴ נאבד ממני זה איזה שבועות בשובו לארצנו,³⁷⁵ ואיני יודע את אשר אתו. לבי נוקף. והיה אם יודע כבודו דבר אודתו,³⁷⁶ ויואל־נא להודיעני, אסיר־תודה אהיה לכבודו.

השלום לכבודו ולתורתו? איפה לומדת אחותו?

אצלי אין כל חדש. בעוד שבועיים אגיש את עבודתי אל בית־מדרשנו.

מארבע פינות העולם מרעישים עלי, כי פסידונים בשם אלכסנדר ברגין³⁷⁷ כתב בשמי ביקורת עזה על הירחון של בריינין³⁷⁸ בה“ווסחאד”³⁷⁹ – מה טיבו³⁸⁰ של ביקורת זו? היודע כבודו ברגין איפוא הוא?

בזה אבקש סליחתו הרמתה על אשר אטרידו.

מכבדו ומוקירו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

לפני זמן לא כביר הייתי בציריך, ביקרתי את מכירנו פסטרנק,³⁸¹ ששלום לו כל צורכו.

20. אחה“ע אל מי”ב³⁸²    🔗

אודסה, 23.5.1895

אדוני הנכבד!

ד“ר אייזנשטדט הוא עתה פה, כי קראנו אותו להיות למזכיר ל”אוצר היהדות".³⁸³ כתובתו: (מובאת הכתובת באודסה).

גם ברגין³⁸⁴ היה פה בשבוע שעבר והלך מפה לחרקוב, כי משתדל להיבחר שם לרב מטעם הממשלה.

ביקורתו של ברגין על “ממזרח וממערב” נכתבה באמת שלא כהלכה, כי בסוּפה ובסערה דרכו, בעוד שדברי חכמים בנחת נשמעים. אמרתי לו זאת בפניו. בייחוד לא נעים לי מה שרמז שם גם עלי ועל השתדלותי בשנת תרנ"ד לעשות הכנות להוצאת מכתבי־עתי, וקוראני לשוב לעבודתי זאת, ועל־ידי זה נותן פיתחון־פה לבריינין לאמור, כי כל עיקרה של הביקורת הזאת לא באה אלא להרוס בניינו, בשביל שאמלא מחורבנו, בעוד שבאמת, כידוע לך, אינני חושב עתה לגשת אל המלאכה, מפני עסקי הפרטיים.³⁸⁵

אחותי עודנה במונפיליר, כי שנת הלימודים נגמרת שם רק בסוף יוני.

בעוד שלושה שבועות בקירוב, יצא מבית הדפוס קובץ מאמרי.³⁸⁶ הודיעיני־נא איפוא אם תהיה עוד אז בברן, ומה כתובתך בדיוק, ואשלח לך עקזמפלר.

והנני מכבדך ומוקירך,

א. גינצברג

21. מי“ב אל אחה”ע³⁸⁷    🔗

ברן, 27.5.1895

אדוני הנכבד!

דבריו באוני ותודה רבה.

הנני שמח על כי סוף כל סוף יבואו מאמריו בקובץ כללי והיו לעיניים בעד אלה שלא הספיק בידם לקרות זעיר שם זעיר שם, והנני מחכה לבו[או].

לפי תנאי עבודתי לא אוכל להקדים בחינתי לפני ראשון לאוגוסט הבא, כי עוד צורכי מרובים, ומלבד הדיסרטציה שלי, והבחינה שבעל־פה, עוד עלי להבחן בכתב תחת ה“סוגר”,³⁸⁸ מנהג שליכא³⁸⁹ בכל בתי־הספר הגבוהים שבאשכנז. והיה אם לא אהיה מוכן לראשון באוגוסט, אנוּס אהיה לשבת בכאן עד שולי אוקטובר, כי בשלושת הירחים הללו בית־המדרש שלנו סגור ומסוגר וכל המורים נפוצים לארבע פינות הארץ.

עתה אני יושב על האבניים של שתי עבודות בעד הסמינרים הכלכלי והתולדי³⁹⁰:

א) על דבר העבודה וחוקי הפועלים בתלמוד.

ב) המהלך המדיני החופשי שלנו לפני מלכות שאול ולפני מלכות המכבים.

עבודתי מרובה ושאר ענייני יגעים, כי בודד אנוכי מאד.

אגב גררא הנני להוסיף לו בענייני אחותו, כי על־יד בית־מדרש העליון שבכאן, עומד על־ימינו בית־ספר גבוה למורים ולמורות, שחומר³⁹¹ בו מבית־המדרש, אחרי שדורשים בו מטרה. מובן הדבר מעצמו, שהשומעים יכולים להשתמש בדו־פרצופים, כלומר: לשמוע שיעורים בכאן ובכאן, להתדקטר ולהשיג תעודת מורה בבת־אחת.

בבית־הספר למורים שתי מחלקות, בני שלוש מחלקות קטנות, בעד שישה זמנים.³⁹² ואלה המקצועות שלו: חוכמת־הנפש³⁹³ ותורת החינוך, לשון אשכנזית, צרפתית ואיטלקית וספרותם (שיעורי כל ספרות בלשונה), דברי־הימים וגלילות הארץ,³⁹⁴ תורת החיים,³⁹⁵ ידיעות העמים והלשונות, חוכמת הטבע והנדסה, ציור וחילוץ־עצמות.³⁹⁶ הללו שאינם חפצים ללמוד לשון איטלקית, אנוסים ללמוד לשון אנגלית וספרותה. עד כאן.

בדבר ביקורתו של ברגין³⁹⁷: לולא דמיסתפינא,³⁹⁸ הייתי אומר כי אנ[וכי] פליג במקצת על הכלל הידוע “דברי חכמים בנחת נשמעים”, אחרי [שמיהר] לפסול. אבל כמדומה לי, שהביקורת היותר³⁹⁹ נגולה עליו. כמו שאמרתי ליה בפניו.⁴⁰⁰ — היא מה לנו? הנני חושב מהלך כזה לירקון⁴⁰¹ בפני קהל הקוראים. ועל דבר זה ידאב לבי מאד. מאד ידאב לבי על שאין לנו אורגן חי בעד התרופא אשר בינינו עתה.⁴⁰² ואת אשר “אינו חושב עתה לגשת אל המלאכה”,⁴⁰³ הוא לפי עניוּת דעתי דבר שאינו בעתו, דבר שעליו ידאב לב כל לוקחי חלק בספרותנו הענייה וחפצים בבניינה. ובתוכם גם אני.

מכבדו ומוקירו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

22. מי“ב אל אחה”ע⁴⁰⁴    🔗

ברן, 28.6.1895

אדוני הנכבד!

לפני יומיים עברה בכאן אחותו הנכבדה בצאתה וינה. ש[מחתי] למצוא בה עברייה נאמנה ברוחה ובשפתה ובמהלך דעות[יה. כ]כמותה יירבו בבנות ישראל.

נוראות נפלאתי לשמוע, כי ה“אשכול” נשכל.⁴⁰⁵ האמנם?

הכבר יצא קובץ מאמריו⁴⁰⁶ לאור? הנני מחכה אליו בכליון עיניים.

בדבר בחינתי עדיין הדבר לא ברור כל־צורכו. הנני מרחף בין שוּלי יולי ובין שולי אוקטובר, כי בינתיים בית־המדרש סגור ומסוגר.

מאודסה כותבים מכתבים לבריינין בכל יום, כי אנוכי משׂטין⁴⁰⁷ עליו השכם והערב, כי אנוכי שיסיתי בו את ברגין⁴⁰⁸ ושאנבא לו⁴⁰⁹ מוות וכו'. ואני איני יודע מזה כל עיקר.

דבר נחוץ לי אל א. ברגין, אבל איני יודע איה הוא. אם יודע כבודו, ויואל־נא בטובו להודיעני, אסיר־תוד אהיה לו.

ובזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו.

מכבדו ומוקירו, המחכה לדברו ולקובצו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

23. מי“ב אל אחה”ע⁴¹⁰    🔗

ברן, 29.6.1895

אדוני הנכבד!

אתמול כתבתי לכבודו והיום באוני “פרשת דרכיו”,⁴¹¹ שחיכיתי אליו זה כמה.

לעת עתה אסתפק רק בתודה פשוטה, בטרם יספיק בידי [לק]רותו. הנני מקווה לישב על האבניים עליו כשאפנה מבחינתי. אבל איני יודע עוד איה המקום לכתוב בו בגלוי.⁴¹²

איה המקום בעד המחשבות, שחושב אנוכי וסיעותנו, אודות בית־ישראל וספרותו? זאת היא השאלה!

שאלה קטנה לי אל כבודו וגדולה היא אליו: ידידי י. שקפניוּק⁴¹³ יושב באיזה כפר ז כמה ומחכה לקובצו בכליון עיניים. אם יואל־נא כבודו בטובו להמציאו לו, אסירי־תודה נהיה לו (כאן רשם מי"ב את כתובתו של שקפניוק).

האם ישנו דברי בגלי באיגרות יל"ג⁴¹⁴?

בזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו.

מכבדו ומוקירו כערכו הרם,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

נ.ב.

איזה דברים בעד אחותו הנכבדה:

הדיקאן, פרופסור בקר,⁴¹⁵ שהתייצגנו לפניו, עדיין לא לקח דברים את הקולטור מנרטור⁴¹⁶ אודותה, אבל הבטיחני לעשות את הדבר בקרוב, ושיהיו התוצאות לטובתה. לכשאדע ברור הדברים, אמהר להודיעה. בואה בשלום.

24. אחה“ע אל מי”ב⁴¹⁷    🔗

אודסה, י“ח תמוז תרנ”ה

אדוני הנכבד!

מכתביו האחרונים קבלתי ומפני טרדותי הרבות איחרתי תשובתי, ואתו הסליחה.

בדבר “אוצר היהדות”⁴¹⁸ קשה עוד להגיד דבר ברור, עד שישוב הלום ה' ויסצקי,⁴¹⁹ בסוף הקיץ. אך לא אכחד, כי נילאיתי כבר להטפל⁴²⁰ בעניין זה, אשר זה כשנה אני עמל בו, ואיני רואה לעת־עתה אחרית טובה. כי גם “הפשרה”⁴²¹ של האוצר השנתי כמעט נתבטלה כבר באשמת אחרים.

בדבר בקשתו, לשלוח עקזמפלאר מספרי לה' שקפניוק,⁴²² צר לי כי אין בידי לעשותה, כי כל העקזמפלארים שנתן לי המו"ל בתור “הונורר”⁴²³ כבר נתחלקו, ולא נשאר בידי כלום. אך לכשאראה את רבניצקי,⁴²⁴ אמסור לו בקשתו, אולי ישלח משלו.

באיגרות יל"ג⁴²⁵ יש דברים טובים, אך גם הרבה דברים בטלים.

אחותי שבה הלום⁴²⁶ בשבוע שעבר ודורשת לשלומו בכבוד. את דבריו בשבילה מסרתי לה.

והנני מכבדו ומוקירו,

א. גיצברג

25. מי“ב אל אחה”ע⁴²⁷    🔗

ברן, 16.7.1895

אדוני הנכבד!

דברי באוני ותודה.

אבשרו כי עבודתי על־דבר אחדות היופי והמוסר (שתיים שהם אחת) נתקבלה בבית־המדרש ושמצאה־חן בעיני הפרופסור שטיין.⁴²⁸

בחינתי דחיתי עד ראשית זמן הבא, ט"ו אוקטובר.

איה ברגין⁴²⁹?

בזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו.

מכבדו ומוקירו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

דרישת שלום בעד אחותו הנכבדה.

26. מי“ב אל אחה”ע⁴³⁰    🔗

18.8.1895

אדוני הנכבד!    🔗

כבר התכבדתי להודיע לכבודו, כי עבודתי שבכתב כבר נתקבלה ונתאשרה בבית־מדרשנו, ושעלי רק להכין את עצמי בעד בחינתי שבעל־פה לראשית חורף הבא. אבל דא עקא, כי בחינתי נתאחרה מן המועד הקבוע אצלי⁴³¹ ועזרי כמעט כלה.⁴³² ובעת כזאת שהמלאכה עלי מרובה, שעתי דחוקה יותר מעט מן השעור.

הנני יושב בכפר, הרחק מאדם העיר, ואין לי כל מכיר ומודע עוד שלוקח חלק בעולמי.

באותה שעה אנוס אנוכי להטריד את כבודו הרם בשאלתי ובקשתי: אולי אפשר בידו להשתדל בעדי במחלקת “מפיצי השכלה”⁴³³ אשר בעירו, או במקום אחר,⁴³⁴ איזה רווח והצלה בעדי, למען אגיע אל החוף, שהנני קרוב אליו מעט. ואתו הסליחה על אשר ארשה לי להטרידו.

בזה הנני אומר שלום לו ולתורתו.

מכבדו ומוקירו כערכו הרם,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

(הכתובת בסיגריסוויל)

השלום לאחותו הנכבדה?

27. אחה“ע אל מי”ב⁴³⁵    🔗

אודסה, ה' אלול תרנ"ה

אדוני הנכבד!

מכתבו הגיעני, והנני מצטער על מצבו עתה.⁴³⁶ וצערי גדול עוד יותר על כי אין לאל ידי להושיע. כי המחלקה המקומית של “מפיצי השכלה”⁴³⁷ פה אינה עוסקת אלא בצורכי “ההשכלה” המקומיים, ובין חברי הוועד הראשי בפטרבורג אין לי כי אם מכיר אחד – ד"ר קצנלסון,⁴³⁸ והוא הולך עתה למסעיו במערב אירופה, ואיני יודע את כתובתו ולא זמן שובו לביתו.

אולי ימצא כבודו לאפשר לדבר על זה עם ה' ברבש,⁴³⁹ יודיעני־נא ואעשה זאת בחפץ־לב, אף כי – לא אכחד – מסופק אני אם תצא מזה תועלת.

והנני מכבדו ומוקירו,

א. גיצברג

אחותי דורשת לשלומו בכבוד.

28. מי“ב אל אחה”ע⁴⁴⁰    🔗

ערב שבת עם חשבה

אדוני הנכבד!

דבריך באוני, ותודתי על אשר לוקח כבודו חלק בעולמי.

צר לי מאד להטריד את כבודו בדבר ברבש,⁴⁴¹ אבל תקוותי זאת היא האחרונה. בהיותי בברלין, מלבד שפיטמתי עגלים לעכו“ם,⁴⁴² והרווחתי בין פקידה לפקידה,⁴⁴³ היה לי עזר תמידי, שנשלח לי בירחים הראשונים גם לכאן. העזר הזה [נה]רס על־ידי מיתת הד”ר רזין,⁴⁴⁴ ועתה כלה לגמרי. גם המועד שחשבתי מראש לבחינה נידחה מעט מראשית אוקטובר עד נובמבר או דצמבר, כי המלאכה מרובה וכוחי אין עוד אתי לעבוד יומם ולילה כמימי קדם.

כבר הודעתי את כבודו, כי עבודתי שבכתב כבר נתקבלה ונתאשרה מבית־מדרשנו, וגם כבר שילמתי תשלומי הבחינה, שלושה מאות שקל שהשאירה לי רעיית צונץ⁴⁴⁵ ז"ל. עתה נשאר בעדי רק להכין את עצמי להבחינה שבעל־פה, ומובן הדבר מעצמו, ששעתי אינה מוכשרת מאד למלחמת קיומי הנוראה כאשר הסכנתי. כמעט הנני בא עתה אל החוף מעט, ואין ידי משגת לחיות זמן הקצר הזה. הנני מקווה כי ה' ברבש לא ישיב פניו ריקם ויעמוד לי בשעת דוחקי. וחייתה נפשי בגללו.⁴⁴⁶

עוד הפעם הריני מבקש סליחתו הרמתה, על אשר אטריד את כבודו. אנוּס אני לדבר, ומי ייתן ואבוא אל המנוחה מעט, על־מנת לעבוד בספרותנו – משאת־נפשי כל הימים.

לרבניצקי⁴⁴⁷ שלחתי “שברים”,⁴⁴⁸ ואיני יודע עוד אחריתם.

לפני ימים אחדים עשיתית רגלי רוב ארץ העליונה,⁴⁴⁹ וראיתי הרבה מה שלא למדתי מרבותי. אולי אזכה לעלות על הארץ על־מנת להבחין.

בזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו. לתשובתו אחכה.

מכבדו ומוקירו,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

(הכתובת בסיגרסוויל)

נ.ב.

האם מכירנו א. ברגין⁴⁵⁰ באודסה? זה ירחים רבים שנאבד ממני ואיני יודע מה היה לו.

29. אחה“ע אל מי”ב⁴⁵¹    🔗

אודסה, 6.9.1895

אדוני הנכבד!

דברתי אתמול עם ה' ברבש,⁴⁵² ולא יכולתי להציל מפיו דבר ברור, אך מכללא⁴⁵³ (לא בפרוש!) הבנתי, כי יש את נפשו לעזור לך. אם מעט או הרבה – לא ידעתי. כמדומה לי שיכתוב לך בעצמו.

ברגין⁴⁵⁴ הוא כעת פה עם בני משפחתו. כתובתו: (הכתובת באודסה).

ובאין עוד כל חדש, הנני מכבדו ומוקירו ומברכו ב“בחינה” ו“כתיבה” טובה.

א. גיצברג

30. מי“ב אל אחה”ע⁴⁵⁵    🔗

סיגרסוויל, 10.9.1895

אדוני הנכבד!

דברי כבודו באוני, ותודה רבה.

לא יכול כבודו לשער עד כמה תלוי אנוכי באותו דבר.⁴⁵⁶ כלי לי כל מקורי ועוד המלאכה לפני מרובה לירחיים או לשלושה. ואני שרוי בצער גדול, כי בתוך כך דעתי אינה מיושבת כל־צורכה להטמין בקרבי כל המספרים והשמות של דור דור ודורשיו.

מיום שעמדתי על דעתי לא הייתי נתון בתנאים רעים כאלה.

מי ייתן ויצא לי איזה תועלת על ידו, ואיוושע לפי שעה. אבל השעה האחרונה הזאת, לפי בחינתי, רבה בעתידתי.

הנני מתפלא, כי רבניצקי⁴⁵⁷ לא השיב לי לא דבר ולא חצי דבר.

מכבדו ומוקירו, המבקש סליחתו הרמתה על אשר אטרידו בכל פעם.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

לשנה טובה! שלום לאחותו הנכבדה.

31. מי“ב אל אחה”ע⁴⁵⁸    🔗

ערב ראש־השנה

אדוני הנכבד!

לדאבון לבבי אנוס אנוכי להודיעהו, כי מה' ברבש⁴⁵⁹ לא באוני עד הלום דבר. מיום שעבדתי על דעתי לא הייתי נתון בתנאים רעים כאלה. הנני כמעט על המשבר. ואני גר בכאן, ואיני יודע מה לעשות.

צר לי מאד.

והיה אם יעלה בידו להמציא לי איזה עזר מחוּגוֹ, יושיעני ואסיר־תודה אהיה לו כל הימים.

עוד הפעם הריני מבקש סליחתו הרמתה על אשר אטרידו.

מכבדו ומוקירו כערכו הרם,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

(הכתובת בברן)

32. אחה“ע אל מי”ב⁴⁶⁰    🔗

אודסה, י“ט תשרי תרנ”ו

אדוני הנכבד!

דיברתי שנית עם ברבש, ואמר לי כי כבר מילא הבטחתו.⁴⁶¹ איני יודע באיזו מידה, כי לא מצאתי לאפשר להרבות בשאלות מפני הנימוס, אבל, כנראה, באמת עשה דבר־מה. ועם זה שמעתי מפי ברבש הצעיר,⁴⁶² כי רווח והצלה יעמוד לכבודו עוד גם ממקום אחר, אבל בזה מסופק אני מעט.

ויהי רצון שלא יצטרך לבטוח בנדיבים, ויגמור לימודיו במנוחת־נפש, כחפץ מכבדו ומוקירו ומברכו בשנה־טובה.

א. גינצברג

33. מי“ב אל אחה”ע⁴⁶³    🔗

ברן, 15.11.1895

אדוני הנכבד! דבריו באוני.

הנני שמח על הספר השנתי,⁴⁶⁴ אם כי מעט בעיני הדבר, בשנות בצורת כאלה לספרותנו. גם זו לטובה! ומי ייתן שתעלה בידו נסיונו כחפצו וכחפץ שאר בית־ישראל הנאמנים לספרותנו.

במה שנוגע אלי, אבשרו כי בשבת העבר דרשתי בהסמינר הפילוסופי שלנו⁴⁶⁵ לפני גוֹיים וגויות, (כלומר: עברים ועבריות ברובם), אודות מהלך תורת המידות בתורה שבעל־פה,⁴⁶⁶ ועלתה בידי לעשות רושם על הכנסייה הזאת ועל מורי הפרופסור שטיין.⁴⁶⁷ והנני מקווה, כי עתה אפטר אצלו מהעבודות שתחת ה“סוגר”.⁴⁶⁸

לפני דרש ב[מעמד זה] אברהם עפשטיין⁴⁶⁹ אודות פויל ברגי.⁴⁷⁰ ואחרי – בת־רב אחת אודות טולסטוי,⁴⁷¹ ועלי ר[ק לה]צדיק את נפשי על אשר ארהיב בנפשי להודיעם לארץ רחוקה⁴⁷²…

בעוד שבועיים אגש אל העבודה שבכתב שלי, שרבה היא מאד, כי השאלות המוסריות הובילו אותי לתורת־החברה מצד אחד ולתורת־ההגיון מצד אחר. הנני יושב עתה על האבניים, לברר את הקרע שבין ביקורת התבונה הזכה לבין המעשה במישנתו של קאנט,⁴⁷³ או כמו שקורא לו ניטשה⁴⁷⁴: Ein Konigsberger Insasse.⁴⁷⁵

לפי תנאי עבודתי עוד לא הגבלתי אצלי מועד בחינתי, ואיני יודע אם אשב בכאן עד אוקטובר הבא, או יעלה בידי להיבחן עוד בראשון לאוגוסט, לפני ימי החופש הגדולים. כי אם לא אגמור עד בו ביום, עלי לחכות שלושה ירחים רצופים, עדי יעברו ימי החופש.

והיה אם תבוא אחותו לכאן, בצאתי מכאן, “אמסרה לידיים טובים”, כמו שייאמר, כי משפחת הפרזידנט פהן שטייגער⁴⁷⁶ הבטיחני לקרבה. בבית זה תעלה בידה להשתלם בשפת אשכנז וגם בשפת צרפת, כי בקרוב תשוב הבת הקטנה מבית־ספרה שבצרפת הביתה.

אגב גררא הנני להעירו, כי בימים האחרונים נודע לי, כי בה“רשימה” הידועה ממלכנו אלכסנדר השני,⁴⁷⁷ של בתי־הספר הגבוהים שבחו"ל, שהלומדים בשם אסור להם להיבחן עוד הפעם ברוסיה, בית־המדרש שבבערן יוצא מן הכלל.

ברגין כבר שב לארצנו.

בזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו.

מכבדו ומוקירו כערכו, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

נ.ב.

מכירנו מרדכי ערנפרייז⁴⁷⁸ כותב לי מערלנגאן: “בימים האחרונים קראתי ב’השרון'⁴⁷⁹ אודות החגיגה הישראלית באודסה מאת איש נ. ס”ט,⁴⁸⁰ שעוררה בי עצבון וגועל־נפש“. גם עלי עשו ה”התפעלות עגל" והחנופות של בן־דוד⁴⁸¹ וחבריו רושם רע. אנוכי אמרתי כי הגדיים שהנחתי נעשו תיישים, עתה רואה אנוכי, כי עולמם כמנהגו נוהג.

התוכן של השיעורים לימות הקיץ בכאן כבר יצאו לאור. אם יש לו חפץ בו, אשלח אותו אליו. השיעורים יחלו בט"ו אפריל הבא.

34. מי“ב אל אחה”ע⁴⁸²    🔗

ערב ראש־השנה שלהם

אדוני הנכבד!

זה ימים רבים אשר לא כתבתי לכבודו הרם.

מאיזה סיבות שונות תלויות בי נתאחרה בחינתי מעט. עתה הריני הולך וקרוב אליה. בעוד איזה ימים עלי להשיב שלוש שאלות מתשעה תחת ה“סוגר”,⁴⁸³ ובשכל. ירח הבא אבחן בלי איחור.

קרוב הדבר כי מורי הפרופסור שטיין⁴⁸⁴ ידפיס את הדיסרטציה של ב“בייטרגע” שלו לפילוסופיה,⁴⁸⁵ שהינם עתה על האבניים.

אחד ממכירי, עברי רומני, הוציא לאור סיפרו “דיא גראנד פרובלעם דער פהילולוסהפיע”,⁴⁸⁶ שעשו רושם בעולם הפילוסופי. אם יש לו חפץ בו, אוכל להמציא לכבודו עקסמפלר. שם המחבר: סקלי.⁴⁸⁷

המו"ל של העתון החדש הפילוסופי: “צור עמאנענטען פהילוסהפיא”⁴⁸⁸ בהוצאת שטייגר.⁴⁸⁹ בחוברת הראשונה באו מאמרים נכבדים.

בזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו, לביתו ולאחותו.

ברגשי כבוד,

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

35. מי“ב אל אחה”ע⁴⁹⁰    🔗

ברן, 12.1.1896

אדוני הנכבד!

אתכבד להודיע לכבודו כי יצאתי אתמול מבחינתי בשלום, בסימן “Cum Laude”.⁴⁹¹

ברגשי כבוד,

ד"ר מ. י. ברדיצ’בסקי

(כתובתו בברלין)

36. אחה“ע אל מי”ב⁴⁹²    🔗

אודסה, 17.2.1896

אדוני הנכבד!

היום קבלתי מכתבו האחרון, והנני ממהר להביע לו שמחתי, על כי יצא בשלום מתחת ידי מעניו,⁴⁹³ ולברכהו בהצלחה והשגת כל חפציו לעתיד.

לפני איזה שבועות קבלתי מכתבו מציריך בצירוף הספר⁴⁹⁴ ששלח לי למינחה, והנני מבקש סליחתו על כי לא הודיתי לו בזמנו על זה, כי עת רעה לי העת הזאת מאד, ובעוונותי הנני שקוע כל־כך בהבלי העולם הזה, עד כי לא אמצא מנוחה לקרוא בספרים ולחשוב מחשבות, ואין צריך לאמור – לכתוב מחשבות לבי על ספר.

והנני מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג

37. מי“ב אל אחה”ע⁴⁹⁵    🔗

אדוני הנכבד!

תודה רבה בעד ברכתו הרמתה.

ובאמת צריך לי מעין הברכה בעת כזאת שהנני תלוי ועומד ואיני יודע מאין ולאן. לפנים כשהייתי תלמיד מקשיב,⁴⁹⁶ גם אז היתה עלי מלחמת החיים כה קשתה, אבל על כל פנים דחקתי את עצמי בדוחק, ועתה אין אומר ואין דברים.⁴⁹⁷

לפי שאני רואה מחפש בן־אביגדור⁴⁹⁸ עובדים בארבע פינות העולם, והוא קורא אליו אנשים שלא כתבו עברית מעולם, ועלי הוא פוסח במזיד, אם כי בקשתי ממנו עבודה. הנני יודע כי דבריו נשמעים אצלו, והיה אם יואל־נא להמציא לי עבודה אצלו לפי שעה, יושיעני פשוטו כמשמעו, ואסיר־תודה אהיה לו כל הימים.

בכלל, אני חושב עתה הרבה על־דבר ספרותנו ומהלכה, כלומר: אי־מהלכה. לא אנוכי לבדי הנני האיש שהרבה מעות יש לו ואין לו שולחני להריצם⁴⁹⁹ — עוד הרבה, והם מלאים טל־ילדות וטל של תחייה.

לנו דרוש עתה אורגן־חי, שיהיה ממלל רברבן⁵⁰⁰ להרוחות החדשות, המנשבות עתה בתוכנו, כמו “המליץ” ו“השחר”⁵⁰¹ בשעתם, ואותו האורגן עודנו על האבניים. הנני מודה ומתוודה, כי הרבה הרבה אנוכי חושב ומשתדל ביצירה זו. העניין הרוחני מסומן אצלי כל־צורכו, וכלום הדבר חסר – רק ה“חומר” שבעניין, דבר שיש לי תקווה להבנה באחרית־הימים מכאן⁵⁰² ומארצנו⁵⁰³ (האוכל לקוות מעט מויסוצקי⁵⁰⁴ ומברבש⁵⁰⁵? אבל עוד הדבר צריך בישול הרבה.

בתוך המחשבות הללו, אני זוכר היטב בכבודו הרם ובעתונו, אשר אמר לייסד בבית־ישראל, מלאכוּת רוממה ונישאה. הנני יודע מעט מן התנאים שעל ידם נסוג אחור בעבר ואיני יודע את התנאים בהווה כל עיקר, ובכל זאת ארשה לי להעירו עוד הפעם על אותו דבר, שכבר טענתי בזה ארוכות וקצרות.

הנני נכון לשאת אתו במשא זה, ואחרי שהדבר קרוב לוודאי שאשתקע בחוץ־לארץ, לא יצטרך כבודו לטלטל את עצמו ביציאה זו, שאולי על־ידי זה ייקל הדבר.

אולי אני מרחיק לכת, אבל מה אעשה – החפץ והרצון בבניין במה חיה לספרותנו, כלי־מבטה⁵⁰⁶ להגות רוחנו ממלא כל חללי מוחי ולבי והיה לשאלת קיומי וקיום כל הכוחות החדשות⁵⁰⁷ בעולמו של ישראל.

זה כחמישה שנה⁵⁰⁸ שאנוכי עומד מחוץ לתחום,⁵⁰⁹ לפני נגולו כמעט חלק גדול מן אלה הגולים ממקום תורה, והנני רואה את הקורבן הגדול שבלבות אלה הצעירים, את סיבת הדחייה שהם נידחים מספרותנו, ובתוך כך מכלל ישראל, והוא העדר אורגן־חי לרוחנו, חסרון קריאה תדירית מתמצית הרוחות והדעות השולטות אצלנו כנהוּג.

עד דברים הרבה בגווי.

כמדומה לי שבאותו דבר⁵¹⁰ ידע בי מחשבותי ומחשבתו סעותי⁵¹¹ שכתבו אלי השכם והערב, ואיני צריך לומר לו עד כמה נכון אנוכי לשאת אתו במשאו לקחת חלק בעבודה זו.

והיה אם אין אפשר הדבר עוד, דבר שאיני רוצה להאמין בזה, אולי על כל פנים יכול לעמוד לימיני אצל הנ"ל⁵¹² ואצל קצנוכין⁵¹³ ופשחאץ⁵¹⁴ באופן שאוכל להוציא לאור רבעי לשנה.⁵¹⁵ אני יודע שדבר כזה לא בין לילה יוולד, ולכן יש את נפשי לבקש עבודה אצל בן־אביגדור, ולהיבחן בתוך כך בבית־המדרש העליון לחוכמת־ישראל בתור מורה עברי.

“ספר החסידים”⁵¹⁶ שכתבתיו לשמו,⁵¹⁷ גמור אצלי כל־צורכו. כן כתבי⁵¹⁸ קונטרס בשם “בין הערביים” (ספר יראים),⁵¹⁹ והוא כולל עשרה מאמרות פילוסופיות בסיגנון וברוח עברי. על האבניים שלי: “על ישראל” (תנחומין), “דורות ישראל ודורשיו”, “לתולדות חורבן הבית” ברוח שירי.⁵²⁰

בזה הנני אומר שלום לכבודו ולתורתו. לתשובתו אחכה.

ברגשי כבוד,

ד"ר מ. י. ברדיצ’בסקי

(הכתובת בברלין)

38. אחה“ע אל מי”ב⁵²¹    🔗

5.5.1896

אדון נכבד!

מכתביו האחרונים⁵²² הגיעוני ואבקש סליחתו כי נתאחרה תשובתי מפני טרדותי הרבות.

על דבר עבודה ספרותית,⁵²³ הרבה חשבתי וביקשתי ולא מצאתי בלתי אם מה שאבאר לו בזה, אף־על־פי שלא אידע עד כמה קלעתי בזה אל מטרת חפצו.

רצוננו להוציא במחברות נפרדות⁵²⁴ תמצית שיטת חכמינו הספרדים: הרמב“ם,⁵²⁵ ר”י הלוי,⁵²⁶ ר' חסדאי קרקש,⁵²⁷ ר“י אלבו⁵²⁸ וכו‘. לכל אחד תוקדש מחברת אחת, שבה צריך לבאר בדרך קצרה, אבל מובנת לכל קורא משכיל, שיטת אותו חכם בעניינ הדת, המוסר, חיי החברה וכו’. ועם זה, כמובן, צריכים הדברים להתבאר בסיגנון יפה ומושך את הלב. שלוש מחברות כאלו כתב ד"ר יואל⁵²⁹ אשכנזית: על הרמב”ם, קרקש ואלבו, הלא הן בסיפרו “בייטראגע צור געשיכטע דער פילאזאפיע”.⁵³⁰

ואולם, בהיות המלאכה קשה ואתה איש צעיר שלא נודע עוד טבעו בעולם הפילוסופיא, החלטנו להציע את העבודה הזאת לפניך ולפני ד"ר עהרנפרייז, שתעשוה ביחד, וטובים השניים מן האחד.⁵³¹ ואתה דבר־נא עם עהרנפרייז, השוכן עתה במחיצתך, ואם אחר ההתבוננות הראוייה תמצאו שאפשר לכם לקבל עליכם העבודה, הודיעונו־נא ונחליט דבר. רצוננו להתחיל מאלה השלושה שכבר הכין להם יואל דוגמא הגונה, ואין צריך אלא לתרגם דבריו באיזו שינויים הדרושים לקוראי עברית.

לתשובתכם נחכה.

ברגשי כבוד,

אשר גיצברג

39. אחה“ע אל מי”ב⁵³²    🔗

11.5.1896

אדוני הנכבד!

מכתבך הפליאני מאד. הנה הצעתי לפניך לא תרגום יואל,⁵³³ כי אם מונוגרפיות, אשר כל אחת תכלול תמצית שיטת אחד מחוקרינו בימי־הביניים, והראיתי, כעל “דוגמא הגונה”, שאפשר ללכת בעקבותיה, על המונוגרפיות של יואל, שהן באמת טובות מאד ואינן צריכות אלא תיקון בהסכם למצב העניינים האלה עתה.⁵³⁴

ומה תשובה היא זו ש“כבר נתיישנו” ואין להן “ערך מדעי”. לא למלומדים וחוקרים אנו צריכים להוציא את המונוגרפיות האלה, כי אם להמון יודעי ספר שבקרבנו. העיקר בזה הוא לא אותם ההררים התלויים בשערה⁵³⁵ ודקדוקים קלים, שמלומדים מוצאים בהם “ערך מדעי”, כי אם סיגנון ברור וקל ומושך את הלב, באופן שיוכל הקורא להבין “על רגל אחת”, מה היו, למשל, מחשבות הרמב"ם על האדם והעולם, הדת והמוסר וכו', מבלי שיצטרך בשביל זה לבלות ימים ושנים בקריאת “המורה”⁵³⁶ ויתר ספריו.

ובנוגע ל“השותפות”⁵³⁷ – בחינם אתה מתרעם. ונפלא הדבר בעיני, כי איש משכיל כמוך לא יבין מדעתו, שבדברים כאלו אין סומכים על יושר־לב האדם ואף לא על ידיעותיו, אלא צריך לדעת מראש עד כמה כשרונו מסוגל לעבודה זו, שהרי יש חכמים גדולים ומפורסמים שאין ביכולתם לכתוב אף מאמר קטן בסיגנון קל ורצוי לבריות.

ואתה, אדוני, אף־על־פי שידעתיך לאיש ישר ומשכיל, ואף־על־פי שמאמין אני כי בוודאי קנית לך ידיעה נכונה בעניינם שעסקת בהם, (לא אוכל להתאפק מלהעירך, כי זרו לי מאד דבריך, שמוריך מישראל ומאומות־העולם לא יראו “לפתור להם על־ידך שאלות בוערות כמו יחס המוסר אל התפארת” – האמנם עד שבאת אתה לא הירבו חכמים ופילוסופים לעסוק בפתרון שאלה זו? והאמנם מוריך ורבותיך מסרו לך לפתור להם שאלה זו, מפני שלא מצאו לה פתרונים עד כה וכל תקוותם היתה רק עליך? והאמנם עתה, אחרי שבאת ופתרת, אין עוד בשאלה זו שום ספק ואין עוד מקום לבאים אחריך לשוב ולשאול ולשוב ולפתור, כבכל השאלות ממין זה? בכלל, הן יודעים אנו, אני ואתה והכל, כי דסרטציה אינה מוכיחה כלום, ולא עליה אפשר לסמוך בבואנו לדרוש על דבר ידיעות איזה אדם וכשרונותיו) – בכל זאת לא אכחד ממך, כי מכל מכתביך הפרטיים וממאמריך שהדפסת עד כה, רואה אני רק אחת: שאוהב אתה לדבר ברמזים ומטאפורות וסיגנונך אינו מסוגל כלל וכלל להציע על ידו דעות חוקרים שונים בדרך ברורה ומפורשת ומבנת לכל. ועל־כן לא מצאתי דרך אחרת, כי אם להציע לפניך אותה שותפות, בדעתי על־פי איזו מכתבים של ד"ר עהרנפרייז, כי מה שחסר בך נמצא בו: סיגנון ברור ומדוייק.

הנה, למשל, אתה אומר “שטוב לתת לפני קוראינו חשבון כל החשבונות בעולמנו מחכמי דור דור ודורשינו”, העבודה,⁵³⁸ שאיני מבין מה אתה מצייר לך בדברים האלה, ואני איני יכול לצייר לי כלום. “חשבון כל החשבונות”! — הלא בזה כלול הכל, ובמקום שהכל יש – אין כלום. ואולם אם יש אתך מן המוכן דוגמא נכונה מן החשבונות האלה, שלח־נא ונשפוט למראה עינינו.

גם אני, כמוך, חפץ הייתי מאד שתהא ספרותנו ברייה שלמה לעצמה, ולא תצטרך לתרגומים מספרי המערב, אבל איה הם הכוחות הגדולים בספרותנו? הן בפראזות כאלה לבד עוד לא תיבנה הספרות. תנה־לי ספרים מקוריים טובים באמת – ונקבלם בכל חפץ לבנו.

מן הספרים שרוצה אתה לתרגם, הנה גייגר⁵³⁹ מלא “רוח מערבית” שאינה רצויה לנו, ולהויזן⁵⁴⁰ לא יכשר לקוראים עברים (כי עוד לא הגענו למדרגה כזו שנוכל לדבר עברית על כתבי־הקודש ברוחו של ולהויזן) ואצל שטיינטהאל⁵⁴¹ אפשר באמת למצוא מאמרים טובים למטרתנו, וכבר חשבתי גם אני על אודות זה וגם לקחתי אתי הלום⁵⁴² למטרה זו את החלק הראשון מספרו “צוּר ביבעל” וכו'. את החלק השני לא ראיתי עוד. אם לא יכבד עליך, הייתי מבקשך להודיעני שמות המאמרים הכלולים בו.

ואולם מה תועלת יש בפרטי הדברים עתה, טרם הותר מלבי הספק על־דבר כשרונך לתרגם בסיגנון הראוי. כי על כן, אם תחפוץ, בחר לך איזה מאמר קטן משטיינטהאל ושלח לנו תרגומו לעברית, למען נוכל לשפוט על־פיו עד כמה תצליח במלאכה זו. ואם נמצא כי מוכשר אתה לתרגומים, נדבר אז על פרטי העבודה הזאת.

והנני, אדוני, מכבדך ומוקירך,

אשר גיצברג

נ.ב.

הודיעני־נא אם דיברת עם עהרנפרייז על דבר הצעתנו, ומה דעתו הוא.

40. אחה“ע אל מי”ב⁵⁴³    🔗

22.6.1896

אדוני הנכבד!

מתוך מכתבו הגלוי רואה אני שיש לו טינא בלבי עלי, כי לא עניתיו עוד על מכתבו בצירוף הדוגמאות ששלח עוד לפני חודש ימים. אבל באמת אינני אשם בדבר, ודרכי תמיד להשיב לכל פונה אלי בלי איחור, ואולם הפעם היתה קשה עלי התשובה כקריעת ים־סוף.

מדוגמאותיו ראיתי ברור, כי סיגנונו מסוגל רק לחקירות מופשטות ושיחות מטפיסיות. ועל־כן מן השלוש הכי נכבדה הדוגמא משופנהויר,⁵⁴⁴ והשניה לה זו של זימל,⁵⁴⁵ בעוד ששטיינטל⁵⁴⁶ לא עלה יפה כלל ואי־אפשר לתתו לפני קוראינו בסיגנון כזה.

גם זאת ראיתי, כי מזלזל הוא בחוקי הדקדוק ואינו שומר לפעמים מיפי הליכותיו. ובכן נוכחתי לדאבון־לבי שאין אנו יכולים להשתמש בכשרונו וידיעותיו לצורכי הוצאותינו. את זאת חפצתי אמנם להודיעהו, ומכתבו עודנו שמור עד היום בתוך חבילת המכתבים המחכים לתשובה, שידי ממשמשת בה בכל יום. אך בכל יום ויום, בהגיעי למכתבו, לא נתנני לבי לכתוב לו תשובה כזו. ודחיתי הדבר למחרתו וממחרתו למחרתו, וכה נידחה, עד שקרו איזו מקרים, אשר הולידו בי מחשבה ללכת לברלין בקרוב, ואז אמרתי להניח ממכתבו בידי, עד שנתראה פנים־אל־פנים ואגיד לו כל זה. אך מכיוון שהוא דורש להשיב לו עתה את דוגמאותיו, הרי שלו לפניו.

הנני מקווה כי אחר הפירוש הזה לא ימצא כבודו סיבה להתרעם עלי, שהרי בוודאי מודה הוא, כי בדברים כאלו אין משוא־פנים ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות,⁵⁴⁷ ואפילו טועה הוא – עליו לעשות כטעותו.

בברלין אקווה להיות בסוף יולי או בראשית אוגוסט למניין המערביים.⁵⁴⁸

והנני מכבדו ומוקירו,

אשר גיצברג

נ.ב.

כל האמור מתייחס, כמובן, למלאכת ההעתקה. אבל בנוגע למאמרים או ספרים מקוריים, אינני מחליט דבר מראש, עד שנתראה בברלין ונדבר על זה.

רשימת האיגרות    🔗

נספח א⁵⁴⁹    🔗

שטגליץ-ברלין, 31.5.1894

אדוני,

לא בתור מעורר אני בא בזה, מפני שאין לי רשות ויכולת לעורר אנשים כערכך. אני בא כאיש אשר לבו יכאב לו ואשר משיח הוא דאגתו לאחר, אשר היכולת אולי בידו להיטיב את המצב.

בדברים ברורים: קראתי בימים האחרונים את ה“פרדס” השני,⁵⁵⁰ וקראתי את תוכן חוברת א' של “ממזרח וממערב”.⁵⁵¹ נזכרתי כי לפני זמן מה התעכבת פה, אדוני, לשם הוצאת ירחון עברי – ונצטערתי מאד על התעכבות או אולי התבטלות מחשבתך זאת.

אתה וחבריך באודיסא הכרתם ברור את האמת, אשר זרה היא עדיין לקהל סופרינו ועורכינו. את האמת: כי צריכה אומתנו עתה ביותר למרכז רוחני אמיץ וחזק, אשר בכוחו למשוך אליו את כל איברינו המפוזרים. הכרתם כי המרכז הזה, כפי שפועל הוא בחיינו עתה דל וצר וחלש הוא מאד בייחוסו לפיזורנו הגדול אשר יארך עוד אולי ימים רבים, בייחוסו לכוחות המתנגדים לקיבוצנו הפועלים מבחוץ, ולאחרונה: בייחוסו לצרכינו הרוחניים והמעשיים בתור ציבור. כי צריכים אנחנו איפוא להרחיב את המרכז ההוא ולחזקו, כי לתכלית זאת עלינו להרוס את הקיר המבדיל בין ישראל ואירופא הרוחנית והמדעית, את הקיר אשר אולי מועיל ודרוש היה בראשית בריאתו, אולם ישותו עתה היא מלאכותית ומסורתית וגוררת התעכבות מסוכנת בהתקדמותנו המדעית והחברתית. הכרתם, כי אי־אפשר להספיק עתה את צורכי ציבורינו הרבים והשונים על־יד י עבודה רוחנית צרה ומוגבלה בד' אמות של ה“יהדות”, כפי שתדירה היא אצלנו עתה, כי ציבור לאומי הדורש מקום לעצמו בקהל האומות צריך להשתתף בעבודת ההתקדמות הכללית שיתוף גמור ומוחלט, מפני שבהשתתפותו זאת תלוייה גם התקדמותו החברתית או המדינית, תלוי קיומו הציבורי.

בקצרה: כי צריכים אנחנו לעזוב את בתי־מדרשינו ואת חדרי־משכילינו וללכת לאירופה וללמוד, באופן שאותו הלימוד החדש ואותן ההכּרוֹת החדשות לא יבטלו את עצמיותנו, כי אם אדרבא: תוסיף העצמיות הזאת כוח ועוצמה על־ידי המזון החדש אשר יבוא אל קירבה, ועל־ידי כך יתהווה אותו המרכז החדש אשר אנו מבקשים, המרכז אשר יתאים לצורכי הציבור בזמן הזה, אשר יקיף על־ידי מילואו וריבוי־צדדיו את כל חלקי האומה השונים מאד בנטיותיהם הרוחניות והנפשיות ואשר די כוח לו להטביע על ציבורנו המפוזר חותם אחדוּת לאומית. האחדות הזאת, רוחנית בעיקרה, היא הצעד הראשון לאחדותנו החברתית והמדינית, אשר היא־היא תכלית עבודתנו ומגמת נפשנו.

הכרתכם זאת, אשר מוצא אני ברוב מאמרי קובציכם הספרותיים,⁵⁵² ובייחוד במאמריך אתה, אדוני, תורתית ואפלטונית היא,⁵⁵³ כל עוד אין לה מרכז ספרותי, אשר על־ידו תתרחב ותתפשט ותשפיע את ההשפעה הדרושה. עיקרו של המרכז הזה הוא לדעתי לא המדרש אלא המעשה. רצוני – לא להכריז את ההכרה הזאת ברבים היא תכליתו העיקרית, כי אם לגשמה בפועל, על־ידי עבודת כנסייה של סופרים,⁵⁵⁴ אשר תתרכז ותתאחד באותה האכסניה הספרותית בדעה אחת יסודית.

ומי ראוי יותר לעמוד בראש כנסייה כזאת ממך אדוני?

ישועתנו לא תבוא מאותם הסופרים הבאים עלינו בשופר ובתרועה ומכריזים בכל ארבע פינות הארץ, כי מביאים הם גאולה לעולם וכי יש להם בתרמילם מאמרים וחקירות של פרופסורים ומלומדים, אשר מלאה הארץ תהילתם.⁵⁵⁵ בריקלמה⁵⁵⁶ כזאת יש אולי איזו תועלת תגרנית, אבל אין בה שום רעיון יסודי, אשר בשבילו בא אותו הירחון לעולם. סידור המאמרים בחוברת א' של בריינין מראה ברור לדעת, כי אין לעורכה איזו שיטה יסודית, אשר על־פיה עובד הוא את עבודתו. בין המאמרים האלה אין כל התייחסות פנימית. העורך לקח מכל הבא ליד – ובלבד שיהיה הסופר איזה מלומד מערבי – כדי שיהיה ירחונו תל שהכל פונים אליו, כשם שהיו “האסיף”⁵⁵⁷ וכל יתר הקובצים והספרים, המעכבים את התפתחותנו זה שנים רבות.

דעתי איפוא, כי על־ידי ירחון זה לא תתקדם עבודתנו הרוחנית. מקומו בין הקובצים והספרים של התקופה שעומדים אנחנו עדיין בה, אשר עתידה היא אמנם להתבטל מפני תנועה ספרותית חדשה, העומדת אחורי כתלינו. בריינין ובן־אביגדור נלחמים נגד הרוח הישן ורוצים לברוא חדשות, ושניהם אינם יודעים, כי עומדים הם בעצם ראשם ורובם תחת השפעת אותו הרוח הישן. לא כל המשתמש בשם “מחדש”, הוא מחדש באמת.

התקופה החדשה, אשר בוא תבוא ולא תאחר, לאחרים היא ולא להם. בוניה יהיו בני הדור החדש, השואפים לתחייה רוחנית על־ידי התרחבות גבולות העבודה והמחשבה, הדור אשר יידע לאחד את ישראל ואירופא אחדות רוחנית גמורה, ולא ישאף לריאליזם ריק ולדון־קישוטיות אחרות כמנחם הסופר.⁵⁵⁸

ואפרוחי הדור ההוא כבר עומדים הכן, מזויינים למלחמה. מספרם דל אמנם עדיין, אבל לבם עשוי לבלי־חת ודמם רותח. עוד מעט ויישמע קול נשק וקרב במחנה ישראל: הצעירים החפצים לעקור את הכול מעבר מזה, והזקנים החפצים “להציל מן הדליקה כדי מזון שלוש סעודות”⁵⁵⁹ מעבר מזה, ועל חורבות החיים שעברו, המלאים ריקבון, תיפרח ותשגשג השכלה חדשה, בריאה ומלאה…

את האוטופיה הזאת אני רואה בחלומי. מאמין אני באמונה שלמה, כי אפשר גם לקרב את הקץ ההוא.

— — — — — —

שלחתי לברדיטשבסקי. לא סיימתי מפני שחולה אני זה שבועות אחדים ועדיין קשה עלי הכתיבה.

המכבדו דורש שלומו באהבה,

מרדכי עהרנפרייז

לבוב, 20.9.1894

(הכתובת בלבוב)

נספח ב' (מכתב חוזר)⁵⁶⁰    🔗

אדון נכבד!

בזה הננו מתכבדים להודיע לכבודך, כי החלטנו, אנחנו החתומים מטה, להוציא לאור ביחד, מן 1 אפריל הבא⁵⁶¹ עתון עברי חדש בשם “ממזרח וממערב”,⁵⁶² אשר יצא בחוברות חוברות, שתי⁵⁶³ פעמים בכל חודש (חוברת אחת באחד לחודש, ואחת – בט"ז בו⁵⁶⁴), וכל חוברת תחזיק שלושה בוגן וחצי⁵⁶⁵ בתבנית אוקטבא.⁵⁶⁶ העתון יצא בברלין, ואחד מן החתומים מטה – א. גינצברג (“אחד העם”), אשר הוא⁵⁶⁷ יהיה העורך, ישב שם בקביעות.

עתוננו זה יקיף אמנם גם את החדשות, אשר תקרינה בחיי בני־ישראל בכל ארצות פזוריהם, אבל מטרתו העיקרית היא להרחיב חוג מבטם של הקוראים העברים בכל ענייני האדם הרוחניים והחברתיים בכלל, ובכל ענייני עמנו הלאומיים בפרט. ועל־כן יהיה בעיקרו מוקדש לענייני מדע וספרות על־פי החוכמות אשר נציע בזה בקצרה:

א. פובליציסטיקה – מאמרים על שאלות מעשיות נכבדות, בין בענייני היהדות ובין בעניינים כלליים שיש להיהודי חפץ בהם, מצד אנושיותו.⁵⁶⁸

ב. בלטריסטיקה – סיפורים וציורים מקוריים מחיי היהודים. תרגומים נקבל רק לפרקים, בתור יוצא מן הכלל. בשירים לא נרבה. לעומת זה נקבל בחפץ־לב מאמרים על אודות סיפורים נכבדים, מאמרים אשר יכללו תוכן הסיפורים בקצרה, עם ניתוח פסיכולוגי של הטופסים⁵⁶⁹ הראשיים וכו'. בייחוד נשמח על מאמרים טובים ממין זה כשתוכן הספר הוא מחיי עמנו.

ג. מאמרי מדע – פסיכולוגיה, אתיקה, אסתטיקה, סוציולוגיה, תולדות הקולטורה והספרות וכו'. כלומר: כל אותם העניינים שמרחיבים השקפתו של אדם על החיים, ושגם הקורא העברי, כאדם, ירגיש את היחס שבינם ובינו. כל אלה כלולים במושג ה“מדע” שאנו אומרים להפיץ בין קוראינו. אך גם פה נמצא חפץ ביותר במאמרים אשר יבחרו בתור נושא איזה ספרים מפורסמים, ובטוב־טעם ובשפה ברורה יבארו תמצית המחשבות הכוללות בשיטה ידועה וערכן וייחוסן לענפי החיים השונים, ובמקום שאפשר – גם להיהדות וכדומה.

ד. חוכמת ישראל – מכל הענפים השונים שרגילים לכלול במושג זה, נוכל אנחנו לקבל מאמרים אשר יועילו מעט או הרבה להבין את תכונת היהדות או היהודים ומהלך התפתחותם במשך הדורות. ועל־כן נדרוש כתנאי מוכרח שיהיה נושא כל מאמר איזה עניין כללי, אשר בכוחו להרחיב דעת רוב הקוראים, ולא פקטים פרטיים, שאינם עניין אלא לספציאליסטים.⁵⁷⁰ וגם במקצוע זה נחפוץ להרבות בייחוד במאמרים הכוללים השקפות כלליות על ספרים נכבדים וניתוח תוכנם.

ה. ביקורת – מאמרי ביקורת כלליים, על דבר השיטות השונות של סופרים וחכמים בכל המקצועות, כבר כללנו למעלה באות ב‘-ד’,⁵⁷¹ ופה נוסיף רק זאת, כי בנוגע לספרים חדשים בכלל נסתפק על הרוב רק ברצנזיות קצרות על ספרים עבריים, או הנוגעים לענייני היהדות.

את כל אלה אנו מודיעים אותך, אדון נכבד, בבקשה שתואיל גם אתה לתמוך מפעלנו בעבודתך באיזה מן המקצועות הנזכרים אשר תיבחר, ועם זה נבקשך גם כן שתמהר להודיענו את אשר בלבבך על כל זה, ואם ומתי נוכל לקוות כי תשלח לנו מפרי־עטך, ובאיזה עניין, למען נידע לסדר הכל כראוי ובמועדו.

שכר הסופרים נשלם במידה הגונה לפי היכולת. אך כל עוד לא ניגשנו אל המלאכה, לא נוכל לקבוע את המידה הזאת בדיוק, ונקווה לעשות זאת תיכף אחרי צאת החוברות הראשונות.

ברגשי כבוד ויקר,

נ.ב.

עד שתיפתח הרידקציה שלנו בברלין, נבקש לשלוח הכל לוורשא או לאודיסא, על־פי הכתובות האלה: (כאן נרשמו כתובתה של הוצאת “אחיאסף” בוורשה וכתובתו של א. גינצברג באודסה).

 

ביבליוגרפיה    🔗

א. כתבים    🔗

1. כל כתבי אחד־העם בכרך אחד, הוצ' דביר ו“הוצ' עברית”, ירושלים 1956.

2. אגרות אחד־העם, כרכים א-ו, הוצ' “יבנה” ו“מוריה”, ת“א תרפ”ג-תרפ"ה.

3. אגרות אחד־העם, כרכים א-ו, מהדורה חדשה ומורחבת בידי אריה סימון בסיוע יוחנן פוגרבינסקי, הוצ' דביר ת“א תשט”ז-1956.

4. מ“י ברדיצ’בסקי, “על הפרק” – שמונה מאמרים, הוצ' “צעירים” (ברלין), ורשא תר”ס, 77 עמ'.

5. כתבי מ“י ברדיצ’בסקי (בן־גריון), סיפורים בכרך אחד, הוצ' דביר תש”ך-1960.

6. כתבי מ“י ברדיצ’בסקי (בן־גריון), מאמרים בכרך אחד, הוצ' דביר תש”ך-1960.

7. מ“י ברדיצ’בסקי “עמל יום והגותו – פרקי יומן”. תרגום מגרמנית: רחל בן־גריון. הביא לדפוס: עמנואל בן־גריון. הוצ' מורשת מיכה יוסף תשל”ה.

8. מ“י ברדיצ’בסקי, “פרקי ולוז’ין” (תרמ"ח). הוצ' בית דבורה ועמנואל, חולון תשמ”ד.

9. ראובן בריינין, כתבים נבחרים, מהדירים: דניאל בן־נחום ודוד הנגבי, הוצ' ספרית פועלים 1965.

ב. ספרי־עזר    🔗

1. אלמגור דן, פישמן שמואל: “נחלת מי”ב – מ.י. ברדיצ’בסקי (בן־גריון) / ביבליוגרפיה“, הוצ' הקבוץ המאוחד תשמ”ב.

2. נורית גוברין, ליקטה וצרפה מבוא וביבליוגרפיה: מ"י ברדיצ’בסקי – מיבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית, הוצ' עם עובד 1973.

3. טברסקי יוחנן, ספרות העולם – לכסיקון בארבעה כרכים, הוצ' דביר ועם עובד, תשכ"ג.

4. לחובר פישל, תולדות הספרות העברית החדשה בארבעה כרכים, הוצ' דביר תש“ז-תש”ח.

5. קלויזנר יוסף, היסטוריה של הספרות העברית החדשה בשישה כרכים, הוצ' אחיאסף, 1952–1953.

6. ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים בשני כרכים, הוצ' ספרית פועלים, 1965–1967.

7. שאנן אברהם, הספרות העברית החדשה לזרמיה, כרכים א-ד, הוצ' מסדה 1962–1967.

ג. מונוגרפיות    🔗

1. בן־גריון עמנואל: “רשות היחיד”, הוצ' רשפים 1980.

2. בן־גריון עמנואל: “קורא הדורות”, הוצ' רשפים 1981.

3. גינצברג־שימקין אסתר: “בכפר הוריו של אחד־העם בכפר הופטשיצא”, הוצ' פרטית, חיפה 1941.

4. סימון אריה, הלר יוסף אליהו: “אחד־העם – האיש, פועלו ותורתו”, הוצ' ספרים ע"ש מאגנס האוניברסיטה העברית ירושלים, 1955.

5. קשת ישורון: “מ”י ברדיצ’בסקי (בן־גריון) – חייו ופועלו“, הוצ' ספרים ע”ש מאגנס האוניברסיטה העברית ירושלים, 1958.

ד. מאמרים    🔗

1. אורן יוסף: תחילת חילופי האיגרות בין מי“ב לאחה”ע, בתוך חוברת א' של “גנזי מיכה יוסף” תש"ם, עמ' 5–28.

2. אלמגור דן: ארבע השנים הראשונות ביצירתו של מ“י ברדיצ’בסקי (1886–1890), בתוך “פלס – מחקרים בביקורת הספרות העברית ומאסף לזכר ש”י פנואלי”, בעריכת: נורית גוברין, הוצ' מכון כ“ץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת ת”א 1980, עמ' 129–149.

3. בן־גריון עמנואל: מ“י ברדיצ’בסקי – חייו ויצירתו, “בצרון” כרך א' חוברת 3–4, סתיו תש”מ, עמ' 37–48.

4. בן־גריון עמנואל: מ“י ברדיצ’בסקי – הסופר ופועלו, “בצרון” כרך א' חוברת 5–6, חורף-אביב תש”מ, עמ' 6–15.