מִי יֹדֵעַ מָה מֻנָּח תַּחַת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה?

תַּחַת אֲבָנִים אֵלֶּה מֻנָּח פָּשֻׁט עֹד אֶבֶן.

מִי יֹדֵעַ מַה מְכַסֹּת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה?

פָּשֻׁט. הָא פָּשֻׁט הָאֲדָמָה.

שוב ושוב מוציא את האבות ישורון מן הארון. ממשש בידי. נותן לנשמה למשמש: ארץ! האזיני היטב, נשמתי, מישהו ממתיק לך את הארץ בשירים מלוחים כי נכונים, כאשר אהבת.

לְמַלֵּט בִּשְׁבִיל הָאֶָרֶץ יְסֹדֹת.

לְגַלֹּת אֶת הַמְּלֻחִי־אֶרֶץ שֶׁל הַקִּיֻּמִיֻּת.

“אבנים” מביא לי למסך את משנה א׳ מספר יצירה: "שתי אבנים בונות בית אחד (וכגון “אב”. וכגון “בן”); שלוש אבנים בונות שישה בתים (וכגון “רפש”, “רשף”, “פשר” וגו׳); ארבעה אבנים… וחמישה——״. אני מְקַלֵפְתִּי לאיטי את האבנים מרוחניותם – אֲבוֹתי ממגדיאל, מתל־אביב, הקטנה עם הגדולה, לימדת אותי דברים על אודות הַקִּיֻּמִיֻּת.

לְלֹא הִתְעָרְבֻת הָאָדָם. לֹא מִן הַמְכֻוָּן. לֹא מִן הַלֹּמְדֻת. מִן הַפִּתְאֹמֶת.

*

נשאלת השאלה מנין נובעת זיקתי לך, איש בא בימים רבים, שאני, ירושלמי וחולם על הארץ ישראל מן הצד הרוּחִי של המתרס. ומה פתאום ישבו בביתי, בליל שבת, שלושה וארבעה מידידי נפשי, וקראנו בשיריך, אבות ישורון, ואם אמנם פתחנו במה שקרוב לנו בשורש הנפש, בשירים על אורי צבי, הרי סיימנו בַּהִשְׁתַּחַלְתֻּיֹּת וּבַהִתְהֶקֵּשֻׁיֹּת הַתַּתְקַרְקָעִיֻּיֹת של השיר באשר הוא! לא שאלתי טוב. איני יודע כיצד לפרק נכון חיצוניות מפנימיות בהרהורֵי “על אודות”. לכן אומַר דבר־מה על השירים, גופם ורוחם, משנכנסים לתחום אווירהּ של ירושלֵם, מה עולה בם? משהו מן הצינה הצלולה, מן האפור המלכותי של לילות עירי, עושה קטורת מן השורות האכזריות שעלו מן השפלה.

אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶת שׁוֹר מִי

לָקַחְתִּי וַחֲמֹר מִי

לָקַחְתִּי וְשָׁאוּל מִי

לָקַחְתִּי לֹא שָׁאַל.

בירושלים שאול עדיין המלך. זה כתוב על אבנים ועדיין מזדמר בהימנונות העתיקים של כמה משכבות אוויר העיר. הגבר הג׳ינג׳י מתל־אביב (זה שגומר עם הפלשתים ועם אוריה ומכרכר) עוד יעבור קורסים באצילות, עד שיקבל את המלכות הירושלמית.

כנגד העפר הבטוח מבקשת עירי להציג את אופציית נזילות המים. חוף הגעגועים שבאזור ירושלים מצפין בשַׁחֲקֵי אורו המסנוור כתרים כתרים של צלילות אלוהית. בתוך כדי אוויר־אלול ברֵיאוֹתַי, תאר לך את עוצמת הזעזוע שיש לי מן הכותרת “נֶגַח בֶטן” כמו מן הבית:

אֶלֻּ אֲבָנִים מִתַּחַת הָאֲדָמָה.

הֶחֳמָרִים בָּהֶם עֹבֶדֶת

רְעִידַת

אֲדָמָה.

מרגיש שנתרחקתי. נתכוונתי לכתוב על סגולות המים הזכים בהתנגשותם עם כל מה שאבות ישורון מביא לְמָסַכַּי. השעה מאוחרת ומבקשת לבכות: “כל הבוכה בלילה”, אמר רבי נחמן, “כוכבים ומזלות בוכין עמו.” כמה דמעות חמות של איש יהודי עוד יש לנו לזלוג אל פני הישימון, לעשות את מה שלא עשו טרקטורי מגדלנה. “ומי שאינו יכול לבכות”, עיין אצל רבי נחמן ב״ספר המידות" שם בהמשך, “הסגולה שישב במקום ששופכין שם שני נהרות ביחד.” ישנו הר בעירי, אך לא נהר. שני נהרות, אבות, מצאתי אני בתוך שיריך עצמם ובייחוד בשיר “עִיר מִּבְּשָׂרָהּ” שמתחיל:

וְיָכֹל לִהְיֹת שֶׁהַדְּבָרִים לֹא מִסְתַּדְּרִים כָּכָה. כִּי

ומתחיל להסתיים בשׁוּרַַת הַשִּׁירוֹת:

כְּדֶרֶךְ מַעְיָן שֶׁעָלָה לָאֲדָמָה רֹדֵף מָקֹם לַחֲזֹר לְמַעְיָן.

וכאן, קצה עפרוני בעל־כורחי אותי מוליך אל המֵּעָל שֶׁבַּמִּתַּחַת. אסיים בתשע שורות, שהן אחת וחצי במקור: ליקוטי־תפילות לרבי נתן – תלמיד רבי נחמן הנ״ל מברסלב (מנין נובעת הזיקה בין הומוגראף לתפילות רבי נתן, ולאן היא מוֹלֶכֶת? קירוב בשר וַָרוח בין שירים לבין משורריהם, עושה בדם סַאלְטוֹת בל ידוברו, ואף שאני עלם עלוט פנים של שבעים שנה).

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

אָיֹם וְנוֹרָא.

תֵּן לִי דִּבּוּרִים חֲדָשִׁים עַתָּה.

תֵּן לִי דִּבּוּרִים עַתָּה לְרַצּוֹתְךְ בָּהֶם

מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי שָׁם עַתָּה.שֶׁאֶזְכֶּה

לָשׁוּב אֵלֶיךָ

בֶּאֱמֶת

מֵעַתָּה.

יונדב,

אלול,

ירושלים.

יְמֵי מִקְדְּמוֹת דִּמְמַת הַתְשׁוּעָה.