א    🔗

עם בוא ראשית הסתיו מתרוקן מלון ברוקוויל מדייריו. השמים שרויים אז בתכלת בהירה חגיגית של הקיץ ההודי, האויר שקוף, ההרים הולכים וכהים וירק העצים משתחם ומתאדם. הכביש העובר על יד בית־המלון משתטח כרצועה צרה האובדת בין ההרים, והאוטומובילים הבודדים, העוברים טעונים אנשים, ילדים ומזוודות קשורות בחבלים, נוטלים אתם לתוך המרחק צחוק והמולה אטומים. מתי מספר הדיירים שנשארו עוברים אל הבית הקטן העומד על יד הבריכה, והבניין הגדול של בית־המלון נראה לעוברים על הכביש כארמון עזוב שרק צריחיו ומגדליו נשקפים מבין ענפי העצים. רק המשרד הקטן הנמצא בדיוטה התחתונה של קצה הבנין פתוח עדיין, ומתוכו נישא באויר הבהיר תקתוק של מכונת־כתיבה ונשמעים לסירוגין קולה הדק והעצבני של הפנקסנית והקול העיף והמיושב של מנהל החשבונות.

ליאו הלפר, בעל מלון ברוקוויל, מעמיד פנים שכל זה אינו מענינו עוד. כלומר, הוא, ליאו הלפר, עשה את המוטל עליו במשך ימי הקיץ ועתה הוא נח מהטרדה ויוצא לשוח אל הגבעה שמאחורי הבריכה. הוא יודע שעיני ליליאן אשתו עליו, יודע כי הדיירים האחדים מסתכלים בו מרחוק ומחייכים בהנאה: “גם ליאו הלפר מטייל לו — סימן לסוף העונה”, וליאו הלפר זוקף את קומתו, הולך לאטו ומחייך לנפגשים בדרכו בחיוך אבהי של בעל המלון. צלו מרתית על הדרך והוא רואה את השערות הנפזרות על המצח, רואה את הקומה הגבוהה ואת הגוף הגרמי המטפס על האילנות בצדי הדרך, ושמחה חבוייה פורצת ומוסיפה אומץ. כדרכו תמיד הוא עולה אל הבריכה ומשם אל הגבעה. ומסתכל אל חצר המלון הנראית כזר פרחים בין שדות הקטסקיל הסלעיים. אפשר לראות מכאן הרבה מהנעשה בחצר, והדמיון משלים את שאינו נראה.

תומי השומר מתהלך לו ברשלנות וקוצר את העשב במכונה, כשזנבות שפמו השב תלויים לו על קצות סנטרו. איש טוב ונאמן הוא תום, אבל אינו רודף אחרי עבודה: “היתה עבודה בעולם והיה תהיה”, אומר הוא פילוסופית. הוא מתהלך לאטו, מחזיק בעצלתים בידיות המכונה וראשו יופשל למעלה. מהמטבח נישאים קולות בודדים של שיחה ידידותית, דיירים אחדים מתהלכים על יד הבריכה וליליאן מטפלת בפרחים. הנה פונה היא הצדה, וליאו משוה את ארשת פניה בדמיונו. צעירים הם פניה שלא לפי שנותיה, וכשפוקחת היא את עיניה החומות הגדולות נראית היא כאחת הצעירות שעדיין בחורים רצים אחריהן. והרי קרובה היא לחמישים. בסך הכל צעירה היא ממנו בארבע־חמש שנים. צריך היה לבקש גם אותה שתלך לטייל אתו. עולה הוא עושה לה. מעולם לא בקשה. נכון יותר; זה שנים רבות לא בקשה. מעולם לא ישב לדבר בפניה אותם הדברים שהוא אומר לעצמו. הנה היא מפנה את פניה מפרח אל פרח, כאילו מדברת אליהם. בכלל אינה דברנית. והרי היו ימים שחרה לו על כי אינה לוקחת חלק בויכוחי האנשים סביבם, ויש שגם עתה הוא כועס כשהיא מעירה דבר שלא מן הענין כדי למצוא חן בעיניו ולא להראות כהדיוטית. שטות. מה טוב שאינה ככלתם הצעקנית המעמידה את הכל על דעתה.

לימין הכביש מלבין ביתו הקטן והשקט של סטוונס, ומעבר לזה בית הדוגלסים הגדול ממנו. זהו בית בן שתי קומות שחזיתו כלפי הכביש והוא משמש בית־דואר וחנות, ותחנה לאוטובוסים. מאחורי הבית מוריקה גינה קטנה, ועל ידו צינור־גזולין אדום, ומודעות בהירות צבעים על עישון סיגריות “צסטרפילד” ושתיית “קוקה קולה” מודבקות על לוח שליד הגדר.

תקתוק מכונת הכתיבה נישא באויר הבהיר. שם במשרד יושב עורך החשבונות ומחשב ומחשב. מטריד התקתוק. נדמה כאילו באים לעומתו הדים מן הבתים הקטנים האלה של סטוונס ודוגלס. כאילו עין זעומה יוצאת מן הבית הזה שעל ידו הצינור האדום. עינים לה שקטות וזעומות לאשת דוגלס. גרמית היא, רחבת כתף, בעלת פנים מרובעים, מדברת בנחת וסופרת את המלים. גם ביל בנה כמותה. מינו אותו עכשיו מזכיר הבאנק. לא טוב הדבר. רק לפני שנים עשר החזיקהו על ברכיו, ועתה חוצפה מבריקה בעיניו. טוב שדוגלס הזקן הוא עדיין סגן הנשיא של הבאנק, ועדיין שומעים בקולו. אך אין ספק שילחצהו ביל אל הקיר כשתזדמן לו שעת כושר.

ליאו מעביר ידו על שערותיו ומתאמץ להסיח דעתו מהרהורים אלה. דיה לצרה בשעתה. ברי לו, כי בשנה זו אין סכנה. סוף סוף דוגלס הזקן וסטוונס הם אנשים ישרים וידידים. ירבו כמותם. אבל למה יחשוב עתה על הדבר? האינו רשאי לנוח אחרי הקיץ הקשה? רשאי גם הוא לחדול זמן־מה מחשוב על פרנסה. דחה במשך חדשים רבים את המחשבות האחרות שהתדפקו אי־שם בהכרה. מה הן? דוקא בשעה שהוא רוצא¹ להעלותן הן מטשטשות. הנה הוא עומד כאן יחידי, רוח קלה ושמי תכלת, והרים גדולים, ויערות רחוקים, ופה, מנגד, חצר מלונו ובתי שכניו — אבל משהו חסר. חסר הדבר בו בעצמו, בתפיסתו. בשנים שעברו, נדמה, היו כל אלה הדברים נעשים חלק ממנו, היה רואה אותם ומרגיש אותם. ועתה הולך ונשמט החוט. יש לתפס אותו ולהחזיק בו. הנה, הנה יש רק לתפוס את החוט שבזכרון, והכל יובהר.

מאחורי הבית הגדול מצד המטבח נשמע שאון של מכונית מתקרבת. מגיע קול מצווה ועליז. הבריכה שקטה וצלולה, זהרורי־כסף מפזזים על צמרות עצים הפוכים. שתי סירות מתנודדות על המים, ועל החוף מוטלות סירות רבות ללא סדר. משמאל לבריכה על יד הקאסינו מלבינה ככר־הטניס הריקה, וכתמי־אור עזובים מרטטים בין צללי הרשת הנגררת על הקרקע. הנה, הנה החוט הניתק. הלב מתרחב ורועד. צפיה ממותחה עומדת בחלל העולם. השמים נראים כמתוחים ומצפים. יש לספוג את המראה. כל רגע ורגע עובר לבלי שוב. אילו אפשר היה להושיט את הזרועות ולתפוס ולאחוז משהו מהתכלת הממותחה הזאת!

העולם בהיר כולו והשמים טהורים. רוח קלה מרעידה את המים בבריכה, והיערות הרחוקים עומדים כקפואים. תנוח העין עליהם. ישהה את מבטו על כל זה. יתפוס אותם לתוכו. גם בנערותו היה עושה כך. אחרי גמר הלימודים היה נותן חופשה לנפשו. יעשה זאת גם עתה. כל ימי הקיץ היו כמסוחרר על סחרחרת. טס הגלגל סביב סביב והוא קשור אליו: כאותם ילדים היראים את הסיבוב ויודעים שעליהם להמשיכו. בהסתובבו בסחרחרת לא יכול להרגיש את עצמו, את עצם הויתו של ליאו הלפר. ראה מראות זרים רצים לפני עיניו, אבל את עצם עצמו שלו, של ליאו הלפר, לא הרגיש. מעין כאב גופני היה מכווצו: געגועים על ימים אלה שבהם יוכל לצאת ולהרגיש את עצמו כולו ותוך תוכו.

טוב ומוזר להרגיש כך את ישותו. מי הוא ומהו ליאו הלפר זה, שנולד אי־שם בכפר ברוסיה, בא בנעוריו לאמריקה, נתגלגל בבתי־חרושת בניו־יורק ומתהלך עתה פה בין הרי קטסקיל היפים? מי הוא ליאו הלפר המתהלך פה על יד חצר מרהיבה בעציה ובפרחיה ושיש בה בריכה וככרי־משחק, וקאסינו לריקודים, בה בשעה שרבבות אנשים אין להם אַמת־ארץ למראשותיהם? כאן רחבות ושלוה, ושמים, וארץ, ועצים, ותכלת, ושם אנשים וילדים נדחקים לתוך קרונות מרופשים ועל גביהם אימה חשיכה ועינים אכזריות אורבות מכל זוית.

ליאו מרגיש בשביעות־רצון חבויה המתגנבת ומחייכת ולוחשת שהנה טוב לו שהוא כאן בין הבריכה ובין ההרים. ליאו תופס הרהור זה ומשתדל לגרשו. בושה היא לשמוח בכל זה, בושה היא. בכל חושך, אימה ועינויים, והוא יושב פה ונהנה, נהנה מכל היופי הזה. הגם הוא יכול לאמור כסטוונס וכדוגלס “אנחנו” ו“הם” ולהקים חיץ… אבל אין להתחמק. הוא מיסר את עצמו במלים, ומשהו בתוכו מושיט לו לשון, והוא יודע כי מנסה הוא לרמות עצמו: שבע־רצון הוא ואין להתחמק.

תקתוק המכונה מגיע מן המשרד, וליאו נאחז בו. יש כאן מעין הצדקה, מעין תשובה ליצור הקטנטן המציק. מה הקנאה ומה הרעש? גם לליאו הלפר לא טוב. גם הוא עלול להגרש מכאן. וכי כל זה הוא שלו? וכי הוא עצמו, ליאו הלפר, אינו ירא את יום המחר? גם בו מקננת יראה, והרי לא צעיר הוא עוד. כבר למעלה מחמישים. ואין לסמוך על הבן והכלה. בשום אופן לא ילך אליהם אפילו אם יבואו מים עד נפש. ומה אם באמת יוכרח לעזוב כל זאת? ושם הלא הלכו, ועזבו… יותר מזה, — ברחו, השאירו הכל, ילדים חולים, זקנים שאין בכוחם ללכת.

לא טוב לתת להרהורים שיתפרצו בלא סדר, לא בזה החל. לא ציפה ליאו למחשבות אלה בראשית טיולו ופנה אל החצר. ראש המבשלים גבה־הקומה עמד בצחוק על שפתיו האדומות, הנראות כצבועות, על יד מכונית־משא ודבר אל הנהג. שיניו הלבנות נחשפו מתחת לשפמו השחור ונראה כחיה בריאה ושבעה. על יד ערוגות הפרחים עמדה ליליאן והמשיכה לטפל בפרחים. נראתה כנערה צעירה מרחוק. תנועותיה זריזות ובטוחות. טוב לראותה כאן על יד הפרחים. אין היראה מפני יום מחר מקננת בה. בכלל אין היא חיה אלא בהוה; איננה מבקשת פתרונים לשאלות שלא התעוררו ולכן דיבורה קל יותר. טוב לגשת אליה. יודע ליאו מה תשאלהו עתה. תשאלהו למה הוא מסתובב כך, ישב וינוח קצת. ואחר תשאלהו אם רעב הוא, ואולי ישתה כוס חלב. מכל אלה האנשים היא תשאר לו. כל אלה הם דיירי קיץ, באים עוברים ונעלמים. גם בנו אינו, פרח והלך לו, וגם כלתו. וטוב שהלכו להם. ליליאן הטובה אינה אוהבת את כלתה והיא, ליליאן, תשאר, ותעשה את דבריה כמו תמיד בלי שאון ובלי דאגה יתירה.

המחשבות נכנסו לנתיבן. הקולות נשתתקו במשרד, והתקתוק נמשך. עורך־החשבונות הגוץ בעל המשקפים העבים שמתוכם נשקפו עינים חומות קטנות יצא לקראתו בחיוך רחב: — לא רע, לא רע כלל, מר הלפר… לפי השנים האלה לא רע. אולי תבנה עוד בנין…

הלפר טפח על כתפו באפיטרופסות: — יודע אתה, מר שיק… כשהלפר טוב, מיטיב הוא גם לאחרים. אדרבא, תן לי מספרים יפים וגם קצת מזומן עם המספרים, ואולי אחלץ מהמשכנתאות. הבנינים האלה טובים הם עדיין. ראשית כל אשלם את המגיע בעד הבנינים האלה.

שב לו עורך־החשבונות אל המשרד כשקרחתו מבהיקה מאחוריו, והלפר נשאר עומד מחייך. נעים היה לו להרהר שבעמוד שיק על ידו לא הגיע בראשו עד חזהו.

— קטנטנים כאלה…

תקתוק המכונה נעצר לשעה קלה, והתחיל שוב מדרדר באויר הבהיר. 

 

ב    🔗

באותם ערבים קרירים ובהירים של הקיץ ההודי היו מתאספים הדיירים המעטים, שנשארו לאחר “לייבור דיי”, אל הבית הישן. היתה מרחפת שוב הרוח של אותן השנים הרחוקות. כמיהה רוויה היתה נוקבת אי־שם בלב ומתיקות של תוגה משתפכת לתוך הגעגועים החבויים.

היו כאן כרגיל בעונה זו ליטווין רחב־הכתפים בעל השפם השחור המבהיק, שסיגרה עבה תקועה לו תמיד בפיו וצחוק שמן ושבע משתפך על הפנים המלאים. נמצאו כאן ווייזר הצלם הגבוה לבוש־השחורים, הרצהורן הסופר לבן־השער ולבן־הידים, אמילי היפה גבוהת־הקומה, שפניה מארכים ושזופים, עיניה שחורות וצרות ועגילי־זהב תלויים לה על אזניה וזורקים צל על לחייה וצוארה המלא, וגם להלן. מאלי ניומן היתה כאן כמו תמיד שקטה, אדיבות ואמהית, וגם עתה נדמה כאילו כל המדברים פונים אליה וכל דבר מחכה לפתרונה. רק אשתו של מוריס טוזין נעדרה השנה. כתאומים היו נראים תמיד טוזין ואשתו, היו יושבים להם תמיד כשתי יונים איש על יד רעהו, שמנמנים, טובי־לב, מחייכים וזריזים, ומוזר לראותו עתה יחידי. בתו, רות, אינה דומה לו כלל: היא צעירה גבוהת־קומה, בעלת עינים אפורות וחדות ונראית כיוצאת דופן בחדר זה של אנשים קשישים ממנה בעשרות שנים. יודעים, שיושבת היא כאן בשל הרצהורן. אבל אין הולכים רכיל בדברים אלה. אמילי רוצה להפנות את פניה אליהם, אבל קשה לה. נדמה לה כאילו הכל מביטים בה ותאבים לדעת מה תעשה, כיצד תדבר אליהם. גם טוזין מסתכל סביבו בקוצר־רוח. יש לעשות משהו, והנהו כמבקש עזרה. ליליאן מושיטה יד לעזרה.

– רותי, מדוע את יושבת בית כל הזמן? לכי החוצה לשאוף קצת אויר.

הוא עצמו היה מהסס. לא היה אומר דבר כזה לבתו. לליליאן מותר. העינים האפורות החדות מתלהטות לרגע קל בבת־צחוק טובה. באותו רגע היא דומה לאביה:

— גברת הלפר…

ליליאן משסעה: — שוב את קוראת לי גברת הלפר? רות מחבקת אותה: טוב, טוב, אל תכעסי, הדודה ליליאן… טוב לי כאן אתכם. מדוע את מגרשת אותי?

פניו של טוזין הם כבאותם ימים רחוקים. תנועות פזיזות, והוא יושב ומסתכל סביבו בטוב־לב ומחטט באפו. לולא מתה אשתו היתה גוערת בו עתה ומדברת על מגרעות הגברים וגם הוא היה עונה משהו בנוגע לנשים ולחסרונותיהן, והקהל היה נהנה. כך היה בשנה שעברה, כך היה לפני שנתים ושלש שנים — אבל עתה היא איננה. הפנים הסגלגלים נתמלאו קמטים קטנטנים, אבל הקול טוב־הלב לא נשתנה:

— אמילי, שירי לנו משהו, איזה שיר יהודי הצובט את הלב. יודעת את לאיזה שירים אני מתכוון.

טוזין מדבר אידיש טהורה מבלי לערבב בה מלים אנגליות. בזה הוא משלם מס לנוכחותו של הרצהורן, אף כי אין לבו שלם אתו. יודע הוא את יחסו של הרצהורן לנשים וקשה לו לראות את פס ידו הארוכה והאצבעות הדקות על זרוע בתו. אבל לא יאמר דבר, כי בעצם גם הוא אינו נקי מחטא.

— אופין בוידעם שלאפט דער דאך / איינגעדעקט אין שינדעלאך…²

הקול קול חד ואינו מתאים לשירים היהודים הסנטימנטליים. את זמרתה לא אהב הלפר מעולם, אבל בכל זאת משהו נשכח מתעורר וקם לתחיה בעמוד קומתה הזקופה בחדר. הסתכל הלפר רגע קל בטוזין היושב ועוקב אחריה בכל גופו הקטנטן והפזיז, ומשהו הוחוור לו פתאום. נדמה כאילו מוריס טוזין הנראה תמיד כמתנועע עמד עתה בלי נוע. זכרונות התדפקו. על כולם היה נטוי כוחה של אמילי. היאשימהו? הרי גם הוא היה רועד בראותו אותה באותם ימים. ובכל זאת רגז הלב והתמרמר. הרי רק לפני שנה אחת ישבה כאן פלורנס טוזין. היו מדברים בלשון רבים כשהזכירום. לא היו אומרים מוריס או פלורנס אלא הטוזינים. שניהם פזיזים, קטנים וטובי־לב. כאחד היו בעיניו וכך ידעם. פגשם יחד בנעוריו, יחד היו נוסעים לקוני־איילנד בהיותו בניו־יורק, וכאן היו הראשונים שבאו אל בית מלונו. והנה רק חדשים אחדים עברו, והלב העקוב נמשך לאשה אחרת.

זיי זשע מיר געזונט, מיין טייערע כלה,

נאך דיר וועל איך ביינקען מער ווי נאך אלע… ³

השירים מהירי הקצב הלמו יותר את קולה החד של אמילי. גם פניה השתתפו בשיר; וכאילו כל תשומת לבה היתה נתונה עתה לטוזין. כאילו לא שמה לב להרצהורן. מה זאת? בקשת תכלית או סתם קנאה ונקמה בהרצהורן. אצבעותיו הדקות של הרצהורן רפרפו על זרועה של רות טוזין. סבך משונה. הרצהורן הוא גדול בשנים כאן מכולם, והנה אמילי, רות וכמה אחרות, קודם לכן ואחר כך. הנה מבטה של רות מצומד אל פניו של הרצהורן. וטוב. תסבול גם אמילי קצת. והרי לא רחוקות השנים, עוד זוכר הוא, כמה היה מתכווץ הלב בראותו אותה. איש החובה היה, בעל לאשה, אב לבן, וביחוד ראה את עצמו כאן כבעל המלון, כראש. ונשא אז את האהבה בלבו עד שחנקה. ובכל זאת יש ומתעורר ניצוץ, ואז איזו נקודה מתקשית בלב. הנה גם עתה יודע הוא שליליאן יושבת בפינה ומחכה שיעיף בה עין, שיאמר לה משהו. אבל לא יוכל, ידע כי צריך הוא, ובכל זאת לא יכול. ומתרבה השנאה לה, לאשה היפה הזאת, שבשלה נראית ליליאן קטנה ואפורה, שבשלה מוקטנת דמותה של ליליאן.

גם ליטווין השמן והגלוח למשעי מתמתח בכסאו הרך ומביט אל אמילי בתאווה גלויה. המבט הזה של ליטווין מרגיז פחות ממבטו השקט והמעריץ של טוזין. כזה היה ליטווין. כך הוא מביט על משחק של קלפים, וכך הוא רואה ארוחה שמנה. אדרבא, יש ונעים לראותו מתהלך כחיה גדולה מבקשת סביבה בתיאבון. כל הערב התהלך וביקש שותפים למשחק קלפים ולא מצא. הוא יושב לו עתה, כשחפיסת־הקלפים בידיו והסיגרה העבה בפיו, והנה פתאום מבריקות העינים השחורות הקטנות. הוא מצא לו את קרבנו, את ווייזר הצלם הרואה את עצמו משורר שלא הערך כראוי:

– ווייזר, ומה בנוגע לשיריך? זה זמן רב שלא שמענו מפיך דבר. אינך חס כלל על העולם. עולם ומלואו עומדים ומחכים לדבריך החיים ואתה מצפצף עליהם. תן להם משהו… נביא, קום והנבא… יושר?

ווייזר הוא אדם רציני, גבה־קומה ודק־בשר. הוא תמיד בא בחודש ספטמבר ומתהלך יחידי כל היום. לבוש הוא חליפה מגוהצת, שחורה ומכופתרת היטב, השערות השחורות והדקות סרוקות בדיקנות יתירה ומכסות את הקרחת המתחילה לבצבץ. הוא מעמיד פנים מרוגזים, אך נראה שבתוך תוכו הוא שבע רצון שסוף־סוף ידברו כאן על שיריו:

— וכי מאימתי, מר ליטווין, אתה מעוניין בשירה? נדמה לי שגם בפרוזה אינך מעיין תכופות. מספרי הבורסה הם שיריך…

— אבל השירה שלך זהו ענין אחר לגמרי, מר ווייזר. שירה שאין מדפיסים אותה, הריהי בבחינת אקציות הניתנות במתנה, טובות או רעות, כולן יפות. ובינינו לבין עצמנו אם אנחנו לא נשמע את שיריך, מי ישמעם?

חריפותו הגסה של ליטווין הגדישה את הסאה ובכוונה לפייס את ווייזר החלו לבקשו שיקרא משיריו. ביחוד הפצירה בו מאלי ניומן שהיתה שקועה קודם לכן בקריאת עתון. הרצהורן דבר אל הקהל מבלי להביט אל איש:

– וכי מאימתי ההדפסה ראיה היא ותוקף לשירה? ואפילו בפרוזה אינה ראיה. סטנדהל, סמואל בוֹטלר ואפילו שלי לא הערכוּ כהוגן בימיהם.

הרצהורן דבר בנחת, הפסיק בין מלה למלה, כאילו בוחר הוא בביטוי הגון שיבינוהו. ליטווין הדליק את הסיגרה וחייך צחוק שמנמן.

– זוהי השירה שלי… כיצד אמר שם המשורר שלכם: לוג בירה, סיגרה טובה, ארוחה יפה בבית מלונו של ליאו הלפר, ואַת… האם לא כך אמילי?

– לא עם שכמותך, מר ליטווין – עיניה השחורות והצרות של אמילי לעגו – ולא רק עם בירה, אפילו לא עם שמפניה…

פרצו בצחוק, וגם פני ווייזר המארכים והרציניים חייכו. אמילי הוסיפה: – אל תשים לב לדבריו, הוא עצמו אינו שם לב אליהם. באמת, קרא משהו.

משונים היו השירים של האיש הזה לבוש־השחורים. אדם זה שדבריו יום־יום היו עדינים ושקטים ומעטים, שיריו היו מלאים תאווה קודרת המטלת אימה, ואף כי המסובים האלה לא ראו בלבם את האיש כמשורר, נעלם החיוך מעל הפנים בהחילו לקרוא. לא נשארו דברים בזכרון מהקריאה הזאת, זו היתה מחרוזת של מלים, שלא נשאר אחריהן אלא רושם של השחור הקודר והקורא הזקוף לבוש־השחורים בין חבורת אנשים על יד חלון בליל של קיץ הודי. רות הצעירה לא הבינה את רוב הדברים הכתובים יהודית כבדת־מלים, אבל גם היא תפסה את הרוח המתהלכת בשירים, ועיניה האפורות הבריקו והתרכזו על הרצהורן שדיבר על הסמליות בשירים “מסוג זה”. הרצהורן דיבר באדיבות יתירה ובזהירות כאיש המתהלך על בהונות רגליו. פניו של הרצהורן התענדו⁴ יותר בדברו ובמשכו באיטיות את דבריו, ומדי דברו העביר את אצבעותיו הדקות בין שערותיו הלבנות.

– יש כאן חומר. בלי ספק יש פה חומר לשירה. אלא שהשירים מסוג זה לא זוקקו על ידי הזכרון. הם לא נתרחקו מהרגע. ואם כי נראים הם כסמלים, אינם באמת אלא חומר גלמי, אמנם חומר מפרפר, מרתת ומלא אפשרויות, מלא שירה שבכוח. אבל על האמנות בעיקר לא לתת את הצבע המגושם, לא את הרגע. כשאתם מתרחקים מהרגע, נראה בעיניכם רק החשוב באמת חי ובולט. השעה מרחיקה את הפרספקטיבה, והשנה והדור מרחיקים יותר ויותר. מובן שמעטים הם היודעים להתרחק עד כדי לתת לדבר פרספקטיבה עולמית נצחית…

טוזין תפס את מבטה של רות שנתלה בכמיהה בהרצהורן. הרי הוא אב. יש לעשות דבר מה. אבל בגשתו לא מצא דברים, וגמגם: – רות… השעה מאוחרת…

הוא עצמו ידע שאמר טעות. רות שוב אינה ילדה. לעלמה בת עשרים ואחת אין אומרים ללכת לישון בשעה מוקדמת. גמגם והמשיך: – רות את אינך מבינה את כל הדברים האלה באידיש?

– אני מבינה, אבא, את רוב הדברים. מר הרצהורן מדבר באופן ברור עד מאוד. הלימוד שלי בבית־הספר היהודי, השאיר כנראה, משהו. לא עלו מאמצי מורי בתוהו.

היא דפקה בנחת ובחבה על שכמו של אביה. טוב־לב, פזיז ורך, בא לתת ונמצא מקבל. הוא חפץ לאמור לה משהו, לבקש לה חסות ולא ידע כיצד. נערה משולהבת יפה זו לא היתה מעולם תחת חסותו. ומה יאמר לה? הוא גמגם מלים אחדות וחזר אל מקומו.

שוב משתקעים בשיחה כל אחד בפינתו. הנשים שהשכיבו את ילדיהן באות ומשחקות בקלפים או מרבות בשיחה. מתוספת חמימות ומסירות מתוך השיחה: “שלי לא יישן אלא אם אספר לו ספור”; “ילד קשה מאד”; “הוא כחש מאד”; “אינו אוכל דבר”…

ומדי פעם נכנסים גם הגברים שלא לקחו חלק בשיחה היהודית. אלה הם צעירי הדור השני באמריקה היושבים אי־שם בחדר אחר ומשחקים בקלפים או נוסעים לעיירה הקרובה. נכנסים אלה משולהבים צעירים, וצלילי־שפתם העליזים והבטוחים מטשטשים לרגע קל את דיבורם הרך של האנשים שיומם פונה והולך. נכנס דזשק, בנה של הגברת ניומן, עם אשתו דזשיני שעיניה כחולות וטהורות ושער־פשתן מתולתל לה, כתמונות המלאכים בספרי הילדים. מקנאים הכל במאלי ניומן ומשבחים אותה שידעה לגדל את בנה ולשוות יחס כזה אליה מצד כלתה. שניהם מדברים בחיבה:

– ובכן, מה, אמא, נהנית כאן?

– ומה עשיתם אתם?

– היינו במונטיסלו.

יש נשארים בפינות החדר ויש יוצאים אל המטבח ואל חדריהם. ליאו הלפר יושב לו בחצר. בערבים אלה לא יבואו דיירים חדשים ולא יפריעוהו. עוד ימים מספר ולא ישארו כאן אלא הוא וליליאן. כולם ילכו וכלא היו. הנה הם עתה פה וכולם תופסים מקום רב בהוויתו היום יומית. כך אמר הרצהורן: “הרגע”, “חומר גלמי”. הם תופסים מקום בו והוא תופס מקום במחשבותיהם, ואחר זמן מה לא ישארו אלא בזכרון ולאט לאט יטשטשו.

טוב כך לשבת ולחשוב. יש למצוא איזה חוט נמשך ממחשבה למחשבה. הנה, הרי גם אחרי הצהרים חשב בעיקר על אותו הדבר. מה הוא לאנשים ומה הם לו? מה הוא לעולם ומה העולם לו? מה הם לו טוזין⁵ ואשתו, ואמילי, וליליאן? הנה פלורנס טוזין⁶ המתה שוב לא היתה קיימת למוריס ברגעים שאמילי שרה. ומה הם בכלל בני־האדם איש לרעהו? הנה ישבו כאן אנשים טובים, לכאורה. על מה חשבו? ועל מה חשב הוא? וכי הטיחו את ראשיהם בכותל לזכרון עינויי אחיהם, בני־אדם כמותם? היו נותנים נדבות אילו היו באים ומבקשים אותם, אבל ההיו מקריבים את נוחיותם היום־יומית? הנה גם הוא איש טוב, ליאו הלפר אינו איש רע. ואילו היה בא אדם ואומר לו שניצלו מאות אנשים מגיהנום בגרמניה או בפולין ויחד עם זה היו אומרים לו שמנשלים אותו מנחלתו מברוקוויל ועליו לדור בכפיפה אחת עם כלתו, איזו בשורה עדיפה ללבו הוא? וכי לא היה אז הצער מרובה על השמחה?

אך סוף סוף מי הוא ליאו הלפר? הוא איש פשוט, יום־יומי, שיומו פונה והוא מבקש קצת מנוחה לסוף ימיו. הבאמת אסור לו ליהנות קצת מהחיים? היה רוצה להיות בטוח שתהיה לו היכולת לשבת כך ולהרהר לו הרהורים קלים יום־יומיים. ישב פה על יד הבית הגדול ויסתכל בשמים המלאים כוכבים ובעצים, ובאורות הנוצצים מצד הכביש, ויחשוב, ועצב דק יצבוט את הלב. לאטם יתנהלו ימים ושנים סתוויים שמעבר לחמישים, אט אט ירדו ככאב האטי השוקט, כמחשבות האטיות הצובטות. אין הרים ומורדות, זוהי הליכה אטית. בכלל מעטים היו ההרים והמורדות בחייו. פעם אחת השתלהבה להבה – היה זה בשעה שבאה אמילי בפעם הראשונה אל בית־המלון. צעירה היתה אז, כבתו של טוזין כעת, וגם דומה היתה לה בעזותה. הוא היה אז כבן שלשים וחמש והיא כבת עשרים. ופתאום ניצתה האש סביבו. דבר לא ראה, רק אותה ראה. ואת כל זה הסתיר בתוכו. אך ליליאן ידעה וכאבה, אף כי לא עשה דבר ולא אמר דבר. היו ימים של כעס חבוי וחשק, וקנאה כוססת בלב בשעה שקומתה של אמילי התרחקה עם הרצהורן, בשדה מאחורי הבריכה, ושם קטנה, כהתה ונעלמה. קולה היה צובט וחותך וקודח. ועתה טוב לזכור את הכאב ולחוש אותו, כמו שטוב להביט עתה על השדות ושמי התכלת, והכוכבים, והשדות הכהים.

מהבריכה נישאו קולות ומשק משוטים. יש לאמור להם, שאסור לשוט בלילות. בבית מלונו לא ירשה כזאת. אבל עייפות מתוקה כבשה את האברים. מישהו מתהלך על יד הספסלים כמבקש. כן, זהו טוזין.

– מה אתה מבקש, מוריס? יום אתמול כי עבר?

– רציתי לשוחח אתך קצת.

– השעה מאוחרת.

– כן, ימי הנעורים עברו. יש לשכב בשעה מוקדמת.

אותו טוזין יקר וחביב, מה מיעק⁷ עליו? תמיד הוא בא אליו בשעות חשובות. גם לפני נשאו את פלורנס בא אליו. היה בן גילו, אבל תמיד נראה צעיר ממנו. היה אז מראהו כמראה נער ממש: לבנבן, דק, בעל לחיים אדמדמות ודיבר בהיסוס.

– ספר, מוריס, את דאגותיך ויוקל לך. הוציאן עם האמתחות גם יחד.

טוזין ישב, שתק רגע והריק את דבריו פתאום, כאילו ירא להשהותם אצלו, שמא קשה יהיה לו לאמרם:

– אני… אני… אני אומר לשאתה, את אמילי, לאשה. היא מסכימה לכך…

הקיצור והפשטות מצאו חן בעיני הלפר. לכל הפחות אין כאן השתפכות־נפש סנטימנטלית. הרי בודאי גוּנב גם לו, למוריס, במשך הימים דבר על יחסו לאמילי: – דברים כאלה, חביבי, מסורים לנפש האדם, ואי אפשר לעוץ עצות.

אולי מיהר קצת בדבריו. אולי לא צריך היה לדבר כך. יוסיף משהו, דבר רך עליו לאמור לו עתה. אבל קשה לו לכזב לטוזין.

– ליאו, רות גדולה כבר ואני יחידי. אינך מלמד חובה עלי?

יש להקל מעליו את המשא. אמנם גם מוריס התמים והפשוט אינו מספר את העיקר. העיקר הוא לא “הבדידות” כי־אם קומתה הזקופה ועיניה השחורות של אמילי. הוא טפח על כתפיו בחבה: – על החיים לחיות, מוריס.

לא ידע במה ימשיך. שניהם שתקו. אבל בלב פנימה דבר־מה התרעם. ניטל חלק מהזכרונות. לא, לא היתה זו קנאה בשל אמילי. משהו ניטל ממהלך החיים, ממהלך הנפש. מוריס ופלורנס טוזין – הטוזינים – היו דבר אחד, היו לנפש אחת בהכרתו, בהויתו של ליאו הלפר. והנה בא אחד מהם ועבר למהלך חיים אחרים. צפרנים חדות תלשו אבר מתוך הגוף והגוף שותת דם, והבשר נדבק לעור הרטוב, והגידים נצמדו לעצמות. רק עתה הרגיש במותה של פלורנס טוזין. בשעה שנסע לניו־יורק להשתתף בהלויתה לא הורגש הדבר. מותה של פלורנס נתפס בהכרה, אבל החסרון השרשי הגופני לא הורגש. מוריס טוזין ישב על ידו בדרך חזרה מהלויה. טוזין נשאר בביתם במושוּלה פּרקוויי, טוזין עוד יסע אל ברוקוויל. ועתה נקרע הדבר לפתע פתאום: שוב לא יהיה אותו טוזין, אלא מישהו אחר, שאין לו ולא כלום לפלורנס.

הלפר שמח כשנשמע שוב מרחוק משק המשוטים. מצא פתחון פה: – לעזאזל. כמה פעמים אמרתי וצוויתי להם שאצלי אין שטים בלילה. לא, לא אצלי. איני רוצה להיות אחראי לכל משתין בקיר כשישבור את מפרקתו. סלח נא לי, מוריס, אלך ואראה מי שם אלך ואראם.

ובהסתכלו לאחוריו, נראתה לו דמותו של טוזין עוד קטנה משהיתה.

 

ג    🔗

מגיעים ימים קרים. רוחות מנשבות ועלים צהובים וחומים נישאים ומכסים את המשעולים, וברדת הגשם נושרים על הארץ עלים לחים אפורים ומתרכרכים בתוך שלוליות מים עכורים. בני־האדם מתהלכים עטופי צמריות, וקוצר־רוח ורשלנות בתנועותיהם. מוכרחים להכלא בבית־המלון ולהקשיב לקולות הידועים מתמול שלשום. שם, בבית, בברוֹנכּס או בברוקלין, אפשר לפחות להכנס בשעה כזו אל הקולנוע או לדבר בטלפון אל המכרות. וגם הארוחות אינן עוד מה שהיו. המבשל הראשי הלך לו והמלצרית איננה, ומה לי הכא ומה לי התם.

בימים הראשונים יש בכך מעין חידוש. לובשים סינרים ועוזרים לליליאן בשרות ובהכנת הארוחה. אחר כך נכנסת טינה אל הלב: מדוע לא תעזור גם אמילי קצת? מתהלכת היא כנסיכה בעגיליה ובצפרניה הארוכות המלוטשות והצבועות ואינה ניגשת כלל אל הכלים. יושבת לה ומזמזמת שירים בקולה הצורם כצפורן חדה; יושבת ומצווה על טוזין והלז משרת לפניה. כלתה של ניומן וחברותיה נכנסות עם תינוקותיהן אל בית־האוכל, והללו רצים ומושכים את המפה מעל השולחן הערוך לארוחת־הצהרים, או שהם פותחים את הרדיו ומסובבים את לוח המעלות, וקולות שריקה וצווחות ממלאים את החדר, ואם גוער אתה בהם רצים הם הנה והנה ומפילים את הכסאות, ועלי־ה“טיימס” המרובים שאתה רוצה לקרוא בו מתפרדים ומתפזרים ללא מוקדם ומאוחר, ואתה מוכרח לשבת ולחייך: “ילדים חביבים ושובבים”; “זהו גיל של אושר”; “מה חסר להם?”; “גיל מחוסר דאגה”; “בוא נא, קטנטן”; “אל תרוץ, יקירי, אל תרוץ, תפול”… והרוגז מתגבר: כאן לא המקום לתינוקות, על האמהות להבין את הדבר הפשוט הזה. הרי יש בשבילם חדר מיוחד… תשבנה אתם שם…

אחד אחד נוסעים. הרוחות מתדפקים. עננים יורדים וזוחלים על העצים ואדים מכסים את ההרים. ויש שלפתע פתאום מתבהרים השמים, מציצה השמש, ופס שמים כחולים נמתח מהר אל הר, אוטומובילים משקשקים על הכביש, עצים מתנועעים לנשיבת הרוח, כתמי־אור מופיעים בשלוליות, ועצב דוקר בלב פנימה. כך עברה שוב שנה, שנה שלמה. משהו צריך היה להעשות ולא נעשה, משהו נשכח מתדפק בלב ומבקש גאולה. קשה לתפוס אותו משהו. בטוח הוא שידעהו והחזיקהו לפני זמן־מה והנה עתה קשה לתפסו. אילו היה עולה בידו לאחוז רק בקצהו… יש הרגשה של איש הבא מנסיעה ארוכה ועדיין סיבוב הגלגלים בהכרתו. עוד מעט, עוד מעט ויעשה את המוטל עליו.

בימים אלה נשארת עוד לזמן מה מאלי ניומן הפקחת והטובה. יושבים ומזכירים ימים עברו, וכנפי חדווה וצער מרחפות בחדר המרווח על יד החלון הנשקף אל הבריכה הכהה. פניה של מאלי מאירים וטובים. אורות שמש־סתיו נשקפים מהעינים הקטנות המזהירות מתחת למשקפים. קשים היו חייה של מאלי. נישאה לבחור יפה־תואר, צעיר ממנה בימים ונושא חן בעיני נשים, והיא בימים ההם נמוכת־קומה, שמנה ורכובת־משקפים. ועוד בחדשים הראשונים עמד בעלה, משה ניומן, על מקח הטעות. בחור גנדרן היה וחרה לו על שרוּמה, על שנשי חבריו יפות הן ועל שאינו יכול להתגנדר באשתו. מצא לו משה ניומן התגנדרות מסוג אחר, התכבדות בקלונה של אשתו, והיה מתקלס בה בפומבי: “הביטו בפני היפהפיה שלי”… “בואי הנה, קליאופטרה”… מהרי… אין כדאי לשים פוך, לא יועיל, חביבה"… “רבותי, כלל גדול הוא, אהוב נשים יפות, קח לך אשה מכוערת, ואשריך וטוב לך”… וגם כשנולדו ילדים לא חדל היה מספר בקהל על אהובותיו הרבות, והיה נגרר אחרי כל אשה זונה הבאה אל המלון. במשך שנים על שנים היו שנים אלה חומר לשיחה ולכעס ולרחמים בפי דיירי ברוקוויל. ופתאום נהפך הגלגל. אף ליאו הלפר לא הרגיש כיצד התרחש הדבר. השנים נוקפות זו אחר זו, מחשבות האיש נגררות בנתיבים הכבושים מאז, ועל פי הרגל המשיך הלב ברחמיו על מאלי, ולפתע פתאום נגלה שאין היא טעונה רחמים כלל. מאלי ניומן היתה עתה אשה כבודה שילדיה גדלו ונכדים הולכים וגדלים לה, והכל נאספים סביבה ושומעים לעצתה, ושערות־השיבה ומבנה־גופה האמיד מוסיף לה כבוד ויציבות. והוא, בעלה משה ניומן, היה לאיש רזה בעל פנים צנומים ועינים קטנות חומות־כהות, שאיש לא שם אליו לב. עדיין ניסה לדבר על נשים, אבל חסרו דבריו אלה משקל, ונראה בעיני המסובים כלץ זקן.

שנה אחר שנה נקפה, הוא הלך ודל והיא הלכה וחזקה, ולפתע פתאום הובררו היחסים. דוקא מאלי היתה עתה מקרבת אותו בחיוכה הפקחי הסלחני. אבל נדמה היה כאילו איזה ניצוץ ערמומי הציץ בעיניה הקטנות מתחת למשקפיה בדברה אליו. היתה קוראת את הנכדים לנשקו ומיסרת את ילדיה וכלתה על שהם מזלזלים בכבודו, והיתה נראית אז כגומלת טובה, כעשיר פזרן שיש לו רב ולא צר לו לתת מהונו.

ובימי סתיו אלה, בעת שיושבים על יד החלון הנשקף אל הבריכה ומזכירים נשכחות, ושמש־הסתיו יוצאת מן העננים ושוב נבלעת בתוכם, ובין העצים החומים נשקפים פה ושם שרביטי עצים שחורים ללא עלים, והלב משתוקק להאחז במשהו רענן וצעיר – מספרת מאלי על משה בעלה ועל יפיו בצעירותו, ועצב חרישי נשמע בדבריה, כאילו שב הסבל והגעגועים של אותם ימים רחוקים.

השיחה בין מאלי ובין ליליאן שוטפת, טובה וקלילה. יושב לו אז ליאו בזוית השולחן נשען על מרפקיו כשעיניו נתונות בעתון או בספר, או יש והוא פותח את הרדיו, והשיחה מושכת את לבו והדברים והשמות הנזכרים בשיחה מתגלגלים ועוברים אחד אחד ומעבירים דמויות שחלפו. אך ברבות הגשמים, מתלכדים העננים בהרים לגוש אחד והבריכה אינה נראית כלל מפני הערפל. גם הבנין הגדול של המלון על מגדליו ועל צריחיו מטשטש לגמרי בתוך הערפל הסמיך ונראה כסוללת עפר חסרת־צורה. לכל אז צבע אחד כהה וקודר.

גם מאלי ניומן נוסעת באחד הימים האלה. מדברים ימים אחדים על הנסיעה הבאה כעל מאורע חשוב שיתרחש, ואחר־כך הכל נעשה לפתע פתאום כדבר קטן־ערך. בא דזשק, בנה של מאלי, צעיר גבוה רכוב־משקפים, שתנועותיו יומ־יומיות מעשיות, נכנס הביתה לשעה קלה, שואל אם הכל כבר מוכן, עוזר לסגור מזוודות אחדות, עוזר לאמו ללבוש את מעילה, לוקח את החפצים, והכל נעשה כדבר יום ביומו. ליאו הלפר מנסה לאמור לה בשעת פרידה דברים אחדים חשובים, בני משקל, אך מוזר לדבר את הדברים הללו בצפיה זו תחת הגשם היורד בטיפות זעירות ומהירות. הדברים אינם נאמרים, דזשק מקשר את המזוודות אל המכונית, הצפיה נמשכת ויש רצון שתסע במהרה ויכנסו אל הבית, ובנסוע המכונית נראית כבר הלויה והנפת הידים כנטל של יציאת חובה גרידא.

וצר ונעים בלי איש זר בבית. הבנינים עומדים מחרישים וריקים, התנועה על הכביש מעטה, והאוטומובילים הבודדים העוברים בימי־סגריר אלה נראים כחיות קטנות חלשות המתחמקות מפני רודפים. בימים אלה, אין השכנים מרבים לבוא, רק פעמים ביום נשמע הטרטור של מכונית־הדואר, דפיקה קלה בארגז הפח, שוב טרטור האוטומוביל, וחמק לו בערפל לאורך הכביש.

– מותר גם לך לנהוג מנהג בן־כפר – אומרת לו ליליאן – תתלבש את בגדיך החמים והחדשים בקיץ כמנהגך תמיד, ובחורף מותר גם לך ליהנות קצת. איש לא יבוא אלינו ביום סגריר כזה.

לועגת לו ליליאן על שמתהלך הוא בקיץ לבוש חליפה כהה ואינו מסיר אפילו בימי החום הקשים את החזיה ואת העניבה. אך הוא בשלו. הלבוש מוסיף כבוד, ובעל בית־המלון אסור לו להתלבש כארחא פרחא, ובכלל “לפי בגדיך יכבדוך…” שומע הוא תכופות דברים אלה על מלבושיו והדברים מקניטים במקצת:

– היית רוצה בודאי שאתהלך חשוף־שת ולבוש מכנסים קצרים כאורחיך היקרים וה“יאכנעס” שלך הבאות מניו־יורק, ומראות את גידיהן הכחולים על שומן רגליהן המפוטמות.

ומשתמש הוא בהזדמנות כדי לספר את דברי הלן סטונס לפני שנים אחדות שאינה מאמינה כי יהודי הוא.

– ומדוע אינך מאמינה שאינני יהודי? – שאלתיה.

– מפני שאינך לובש מכנסים קצרים – ענתה.

אך גם ליליאן חוזרת על טענתה: – אין לך שביל זהב. הכל או לא כלום. תמיד אתה כזה, ליאו הלפר: חשוף־שת או כחתן לחופתו.

יש ופורצת מריבה קלה גם בשל כתיבת מכתבים. צריך לכתוב לבנם ריימונד בניו־יורק, וצריך גם לענות על גלויתה של מאלי ניומן. רוטן אז ליאו ומתמרמר:

– אני כותב את המכתבים בימי הקיץ, וגם עתה אני מטפל עוד בחשבונות ובעניני המשכנתא והמסים. כתבי אַת לפחות את המכתבים היחידים בחורף לאנשים הקרובים.

יודע הוא שקשה כתיבת מכתבים על ליליאן ובעיקר שאינה אוהבת את כלתה ושיש לכזב במכתב: “אני מתגעגעת עליכם”, “מתי אראכם”, וכולי, וקשה לה לכתוב דבר שלבה בל עמה. ובכל זאת הוא גוער באשתו. אסור להתיחס כך לאשתו של ריימונד. הלא כבת היא!

– וכי מה עוללה לך קלרה? את כתרנגולת הדוגרת על אפרוחיה. חמות מקנאת בכלתה, שלקחה ממנה את בנה. התבישי.

ודוקא דבר זה, בכתיבת המכתבים, הוא מוותר. אחרי דין ודברים הוא יושב וכועס וכותב: – בושה היא וחרפה. שואלים השכנים מה שלומו של ריימונד ואני איני יכול אפילו לענות…

הקטטה הקטנה מפיגה במקצת את השעמום. נמאס לשבת על יד הרדיו ולשמוע לחדשות. אותם הדברים בעולם. ומה יתן ומה יוסיף אם ישמע בפעם המאה אותם דברים?

וביחוד קשים הם ימי הסופה בשעה שהמטר שורט בחלונות כבצפרנים גדולות עקומות, הסערה מיבבת ונדמה כאילו רגלי חיות קלות ומהירות מתופפות על גג־הפח של הבית; מצד ההרים שמאחורי הבריכה נמשכת יבבה אטומה ומצד הכביש בוקעת בתוך הסערה שריקת אוטומוביל. נראה לו אז כאילו נכנסו הוא וליליאן לתוך מאורה, והנה מסתתרים הם מפני כל הנעשה מחוצה להם. שם בעולם דברים נוראים מתרחשים. אנשים מגורשים מבתיהם רועדים מקור בסערה, ילדים קטנים עומדים רועדים כשיות קטנות על הדרך, ואנשים נבוכים רצים הנה והנה ללא מטרה, ועליהם ואחריהם נישאות צוחות איומות בתוך הסופה. והנה הוא, ליאו הלפר, כאן בין הכתלים בביתו על יד הרדיו. וקשה ונעים בתוך המחסה. וטוב אז להביט על ליליאן. יושבת היא שקטה, קטנה ונבונה, בבית סדר ונקיון. כאילו הסערה לא נגעה בה. טוב שתקום ותתהלך ותאמר משהו:

– טוב, ליליאן, כתבתי מכתב. בואי וכתבי דרישת שלום, לכל הפחות.

 

ד    🔗

בימים האלה אין ההלפרים יוצאים תכופות מביתם. נכנסים לפרקים אל חנותו של דוגלס ומתעכבים שם שעה קלה ויש שמבקרים גם את סטוונס. לפעמים נכנס אחד הסוחרים בכלי־זכוכית. בנסיעתו ממידלטאון למוֹנטיסלוֹ עומד הוא גם בביתם של ההלפרים, ידידים ותיקים. שותים חמים ומדברים שעה קלה. פעם בשבוע נוסעים לראינוע אל העיירה הסמוכה, ואגב אורחא קונים באותו יום גם את צרכי הבית והכלים הנחוצים. הכביש נוצץ, רטוב וחלקלק, השדות מכוסים שלוליות וערימות של עלים רקובים. ההרים הרחוקים שחורים ומעוננים והשיחים ליד הדרך עומדים אבלים ועזובים.

ליליאן אוהבת את הנסיעות האלו. טוב לשבת על ידו של ליאו בשעות אלו. ידיו מחזיקות בבטחה בהגה האוטומוביל, פניו משתלהבים והוא הומה לו ניגונים בשעת הנסיעה. היא מרגישה את זרועו החזקה כמו באותם ימי נעורים רחוקים שניטשטשו בערפל. מולם עובר זוג צעיר עליז. הבחור מחבק את הנערה היושבת לימינו ושניהם צוחקים. כתם של אור עובר בערפל הכביש. גם ליאו מחבק את ליליאן, מעשה קונדס, בידו השמאלית ונוהג בימנית: – ליליאן… הרק להם מותר?

ליליאן מעמידה פנים בלתי מרוצים: – חדל לך. הדרך רטובה וחלקלקה. יש להזהר.

– ליליאן, ליליאן. את מזדקנת. לא יראת דברים כאלה בהיותך צעירה לימים. ובאותם הימים היה לי פוֹרד ישן וצולע. וּבאוֹלדסמוֹביל כזה אַת יראה! הה, ליליאן ליליאן, אינך יודעת מה ייטב לחיך נערה שכמותך… הבי, אשתי הזקנה, וחייכי קצת.

ויש שהוא פורץ בצחוק ונותן את קולו בשיר. שמחה חבויה כובשת את לבה של ליליאן. טוב כך. וכי מי יש לה בלעדיו. אילו היתה לה בת, אפשר שהיתה יושבת אתה לפעמים בימים הממושכים והמעורפלים ומספרת עמה. הבן ריימונד לא סיפר מעולם. מיום היותו בן עשר כבר התרחק. היה הולך אל ביל דוֹגלס ומסדר לו ראדיו או אוירונים. ובימי הקיץ הרי לא היה פנאי. האמת היא שצאתו של ריימונד לניו־יורק לא שינתה את המצב. אדרבא, עתה בשעה שבא מניו־יורק הוא לכל הפחות מנסה דברים אתה, הוא בא ומנשקה. כאילו רצה להשיב לה גמול תמורת יחסה הגס של אשתו. לא כן בימים ההם.

– ליליאן, תני גם אַת את קולך בשיר. הבי קצת שמחה, קצת חדוה. אם לאו נבאש פה בסתיו הקודר של ברוקוויל.

בימים אלה של שקיעת החיים הולכת ונופלת אותה מחיצה שעמדה ביניהם בשנים שעברו. אמילי לא היתה אז אלא סמל של החיץ, היא היתה סמל אותן הנשים השרות שירים יהודיים ורוסיים ומתווכחות על דברים העומדים ברומו של עולם. הן עמדו בינו ובין ליליאן הקטנה הפשוטה, המתכווצת לה שקטה בפינתה בשעת הויכוחים, יראה ליליאן לאמור דבר שייראה כמגוחך ויראה לשתוק ולקלוט את מבטי הרחמים של הנשים. באותם ימים היתה בסתר לבה מקנאת במאלי ניומן שבעלה נגרר אחרי זונות בפרהסיה. אילו היתנה ליאו אהבים, היה משהו מתפוצץ ומתבהר, והטינה הפנימית והתרעומת היו מוצאות להן אחיזה. אבל עתה קולו ידידותי, איש מדבר אל רעהו: – ליליאן, אולי נכנס לשימחינים. זה זמן רב שלא היינו בביתם.

בקיץ הם בכלל תמיד רחוקים איש מרעהו. כשני אנשים רצים במשעולים מקבילים. קצר המרחק אבל לא יגעו איש ברעהו. וכאן הם יושבים עתה יחד, והוא קרוב וטוב.

רחובות העיירה ריקים. הערפל נכנס בין הבתים. אנשים מספר אצים ברחוב השומם וצוארוניהם מוּרמים. האורות האדומים על פרשת הדרכים נראים כהים וקלושים. שוטר זקן עומד ומנדנד את ידו בעצלתיים.

ביתוֹ של שימחין נמצא בקצה העיר, בית־כפר גדול של שתי קומות וחצר גדולה מוקפת גדר־עץ. הלולים בנויים בחצר הגדולה בערבוביה. נראה כאילו הכל נעשה במקרה. ריח דשן של צוֹאת תרנגולות נישא בחצר, בין הלוּלים מתגוללים קרשים ישנים וחדשים, שברי אוטומובילים ישנים, אוטומוביל־משא עומד טעון שקי קמח וזרעונים, ותרנגולים עומדים בקבוצה ומחטטים על יד אחד השקים הפתוחים.

בימים הקודמים היו הלפר ואשתו קרובים מאוד לשימחינים ואחר כך נתקלקלו היחסים בשל בתם סימה שהשיבה את טבעת האירוסין לריימונד אחרי שהכל כבר היה מוכן לחתונה. אבל בימים האחרונים, מהזמן שחלתה סימה, הם התקרבו שוב. ושוב דברו ביניהם כרעים נושנים.

ליאו האוהב סדר היה תמיד כועס בגשתו אל החצר:

– מדוע אינם יכולים להכניס קצת סדר בערבוביה הנהדרת הזאת? וגם בצאת לקראתו שימחין עצמו, לא יכול להתאפק אף בברכתו הראשונה: – שימחין, שימחין, מתי תלמד קצת סדר?

שימחין, איש קצר־קומה, שעינים לו שחורות וטובות, כולו נושם בטוב לב:

– ליאו, אמרתי לך השכם ודבּר שאינני בעל בית־מלון. אכר אנוכי, ואין לי משרתים ומשרתי משרתים כמו בבית מלונך. יש פרנסה, ומה עוד? ליאו, ליאו, בבית אמך, שם בכפר מולדתך הנידח ברוסיה, היה יותר יפה? אתה חוטא, ליאו הלפר, ותמיד אתה מתלונן על עצמך או על אחרים. אתה חוטא, ליאו, אתה חוטא…

נכנסים אל הבית. שימחין מנגב את נעליו המלוכלכות בצואת תרנגולות, ופותח את הדלת לפני אורחיו: – הכנסו, הכנסו, הרי אתם כמעט עירוניים. נעליכם נקיות. ואם אפילו מלוכלכות קצת, אין הדבר נורא. ביתי אינו בית מלכים. זהו בית אכרים.

הוא מדגיש את המלה אכרים וחוזר עליה. הדבר מוצא חן בעיניו ועליו גאוותו.

נכנסים אל הבית ובפנים הבית מקדמת את פניהם הגברת שימחין המחזיקה בידיה ילדה שחרחורת כבת שש:

– הכנסו, הכנסו… סלחו לי, לא יכולתי לצאת בשל הילדה. בנכדה נזהרים יותר מאשר בילדים. בילדים לא נזהרתי כלל. לא אני ולא הוא. הכנסו, הכנסו. איזה אורח! אילו אורחים! ליליאן חביבה, טוב שבאתם. כאילו נבאתי. הכינותי קציצות תרנגולת. אני זוכרת, ליליאן, אַת אוהבת אותן. אַת עשית זאת פעם בביתך, הדבר היה לפני שבע שנים, ואולי עוד יותר, אולי עוד לפני שמונה שנים.

הגברת שימחין, אשה רחבת־גרם, שמנה ומתנודדת כברווז בלכתה, קולה עבה ודבריה לבביים וכנים. גם בקולה מורגשת אותה הרחבות והבעלות שבחצר הרחבה ואותו הרשלון.

פושטים את המעילים ויושבים על יד השולחן. גרשון שימחין מושיב את הילדה על ברכיו ומשתעשע אתה. משום מה נראה כאילו לו נאה יותר לשחק עם הילדה מאשר לאשתו…

– נכדה יפה לך… ומה שלום סימה?

– מה לעשות? עדיין בבית־החולים.

– ומה?

– השם ירחם. הרופאים אינם יודעים כל תרופה. מחלה משונה. הורעל הדם, ופרצו אבעבועות על כל הגוף.

– והאֶרי?

שימחין גוחן כמספר סוד: – זהו העיקר. אינה רוצה לראותו. שגעון. אולי אינה רוצה שיראנה כזאת. הרי תמיד היתה היפה בנשים. ועתה אינה רוצה שיראוה בכעורה. ואינה רוצה אפילו שנביא את הילדה. חפצה היא – אומרת – שהילדה תזכור אֵם יפה. מילא, הילדה אולי באמת אינה צריכה לראותה, אבל הבעל… הוא מתרוצץ הנה והנה. בימים שמוּתר לנסוע, נוסע אני או היא, אשתי, נוסעת, אך האֶרי אינו נכנס. רץ מסכן זה לקראתנו ושואל מפינו מה ואיך… אפילו אל הבנין ירא הוא להכנס. פעם שמעה את קולו במסדרון וצעקה בקולי קולות… והרי בכלל כבר אנשים זקנים אנו ואיננו יודעים כיצד להתהלך עם תינוקת.

– ומה שלום ארתור?

– הרי אתה מכיר אותו. יושב בבית וכועס על העולם. אתמול נסע לניו־יורק. יוציא דולרים אחדים ובודאי ישוב בידים ריקות. שמע נא, אילו רצה באמת לעבוד, הרי יש לי כאן די עבודה בשבילו. הנה הוא ובן־הזקונים שלי, יעקב. אחרים לגמרי, כאילו אינם אחים כלל.

שימחין הוציא את תמונת בנו הצעיר ודיבר בהתלהבות: – יעקב שלי, בכל מקום טוב לו. אהוב על הבריות. שני אחים, האחד תמיד כועס על העולם והשני שמח בחלקו. גם בצבא טוב לו. הנה הוא כבר סרזשנט ובודאי יכנס לבית־הספר לקצינים.

– מי לקח פה את מקומו?

– הנה האֶרי עובד. גם ארתוּר עוזר לפעמים בעל כרחו. מובן שבלי יעקב ובלי סימה קשה. אבל יש לקבל גם את הרע. הלואי ותבריא. וכי למי טוב עתה? צרת רבים. אסור להתאונן.

וכך יושבים על כוס חמין ומדברים ושותים, והערב הולך ומתקרב. שימחין קם מדי פעם ממקומו, מסתלק לשעה קלה, עושה את מלאכתו בחפזון ובא וממשיך את השיחה. גם בבית כמו בחצר – הכל מוטל ללא סדר. בית זה עושה רושם כאילו הכל כאן חפשי: שלי שלך ושלך שלי. הכל מעיד על עזובה וטוב־לב: הגברת שימחין השמנה והטובה על הילוכה הברווזי וגרשון שימחין ועיניו השחורות הבולטות ודיבורו הנחפז, ואף הילדה השחרחורת ושמלתה הרחבה, שנראה מיד כי לא יד אם טיפלה בה, והשולחן הגדול והדלת הפתוחה לרווחה לחדר־הבישול, וריח התרנגולות הממלא את הבית.

מדברים על צרות ישראל ועל צרות העולם. מהרהר ליאו לעצמו בשעת השיחה כי יש די צרות גם בבית זה, אבל מדבריו של שימחין ומתנועותיו בוקעת חדווה של ביטחון… אור קורן מעיניו ונכנס ללב בן־שיחו ומחממו ומאירו… הוא מעודד את ליאו בדברים:

– אל תדאג… אני יודע שיש לך מורטגיידזשים וצרות, ופורעניות, ולמי אין עתה צרות: אבל דיה לצרה בשעתה… הרי ידוע לך בודאי הסיפור על הפריץ והכלב. יהודי קיבל עליו מיראת עונשין ללמד את כלבו של הפריץ לשיר במשך זמן קבוע, וכששאלוהו כיצד הוא מקבל זאת על עצמו אמר שדיה לצרה בשעתה, ובמשך הזמן הרי אפשר שימות אחד מהם, הכלב או הפריץ… ואפשר שבקרוב בימינו יבוא סוף על כל ההיטלרים ועל כל הרשעים… ואין לדאוג, מר הלפר…

וכשנסעו משם ליאו וליליאן אל הראינוע, היה הלב קל יותר ומלא אורה, ועצם הערפל בעיירה שוב לא הפחיד.

בראינוע הזמן עומד ונפסק. המראות רצים ועוברים, אנשים בוכים וצוחקים ושמחים ורוקדים וגם לב הרואה שמח בשמחתם ובוכה בצערם. אבל אין המראות קונים להם שביתה בלב פנימה. הם עוברים, צובטים, מזליגים דמעה, וכשקמים ועומדים, הנה אותן ההרגשות, שתקפו את הלב לפני הכנסך אל הראינוע, הרי הן אתך שוב, ממש כמו שהיו ואתה מתחיל בדיוק מאותו מקום. כאילו לא היית כלל בראינוע, כאילו לא צחקת כלל ולא הצטערת כלל בינתים עם איש, כאילו לא סבלו כלל, ולא מתו, ולא שמחו כאן אנשים לפני רגעים אחדים. הראש כבד והלב ריק, ושוב נרקמים אותם החוטים הדקים של חיי יום יום, שוב צובטים אותם המכאובים הקטנטנים.

התנועות מתרשלות אחרי הישיבה הארוכה, והדברים יוצאים בודדים ומקוטעים שלא מעין ההרגשות ולא מעין המראות:

– הגשם חדל, אבל הערפל הולך וגדל.

– כן, השעה מאוחרת. יש לנסוע.

– צריך הייתי לקנות מעט גאז, אבל, מילא; מחר אקנה. יש עוד קצת בטאנק.

– פרוף את מעילך. תצטנן. במזג־אויר כזה תמיד מצטננים.

ובדרך משתכחים כליל מראות הראינוע, והלב מלא רשמים מביתו של שימחין. דבריהם הטובים משאירים בלב חיבה ובטחון. מניין להם קלוּת זו? באותם הענינים השטים להם לאטם – יודעים הם שבין כך ובין כך לא יוכלו לשנות דבר מסדר העולם. אבל מדוע מטיל הוא ליאו הלפר דאגות על עצמו? לולא הוא היתה גם ליליאן כמותם. גם היא אינה דואגת לצרות אלא בשעתן, אולם הוא, ליאו, מטיל עליה דאגות נוספות שטרם בא זמנן.

ליליאן מעבירה את ידה על כפתורי מעילו: – אמרתי לך שתפרוף את המעיל. תמיד אותו הדבר.

שוב חייהם נפגשו. אינם רצים עוד במשעולים מקבילים. הם יושבים יחד, והרי עוד יכול היה להמתיק את חייה גם עתה. רק בשקוע יומם החל להיטיב.

בתוך הערפל יש להזהר. נוסעים לאט לאט ושמים לב לכל המתרחש סביב. מי בא מן הצד? מי בא לקראתם? יש לתקוע בחצוצרה. השריקה יוצאת אטומה כאילו נחבטה בערפל הסמיך. וכמו להכעיס דוקא בערפל מתרוצצים זכרונות ורעיונות ומסיחים את הדעת מן הסכנה האורבת בערפל. קטעים קטעים הם באים הזכרונות. אינם שלמים, אבל יש בהם סדר. לא סדר ממש אלא מעין המשכיוּת של חוליות הנתונות זו בזו. מעניין לעקוב אחריהן… הזכרונות מימי הילדות כאילו טושטשו כליל. כאילו צללו בתהום עמוקה, כניצוצות מבריקים בערפל הסמיך וכבים… הוא יושב עם אמו בבית קטן ליד ארמון גדול ובריכה על ידו… ילדים חשופי־שת רצים, ואמא אומרת לו שלא ישחק אתם. ילד מכהו והיא רצה אחריהם וצועקת בקול צרוד וחד. אחר כך הארמון בולט יותר, יש לו לארמון צריחים ומגדלים, מורה בא ומלמד אותו לקרוא ב“חומש”, והוא מביט בחלון על הארמון ועל הילדים המשחקים. אחר בא ערפל ונסיעה ארוכה, נדנוד ושינה ועיטוף בגדים, ועיני אש בלילות, וצווחות, ושריקות, ונשים רצות ליד צרורות וכסתות, ואחותו הקטנה, בלה, צועקת, ואמא צווחת ומכה… ואחר כך דממה רבה ומים רבים, ושינה במיטה גבוהה – והכל נעשה פתאום ברור יותר. האב הגבוה, הרזה והטוב, והאח ווילי, בעל הפנים הרחבים והכתפיים הגרמיות, המביט באבא בעין ממצמצת וזועמת. האב אינו שם לב לא לאם ולא לאחותו, אבל הוא ניגש אליו כשאין איש בבית ומנשקהו, ומלטפהו…

– ליאו, הזהר, תקע בחצוצרה… טוב… כך… נבוא הביתה ונשתה כוס קפה חם… משפחה נחמדת השימחינים… חבל על סימה, על האֶרי…

גם אצלה, אצל ליליאן, הסתבכו, כנראה, קטעי זכרונות בשעת הנסיעה. היא קרובה בנפשה למשפחת השימחינים: חיה ברגע הקים ודואגת לקים. ואמנם מי יודע אם יבוא רגע אחר? ואם יבוא מוטב שיבוא טהור ולא מוּעם מדאגות. כנראה דאגה זו ליום הבא מילדותו היא לו. ראה את סבל אביו. לא היתה לאביו עבודה קבועה, והיה מתפרנס ממלאכות שונות. היה מסדר־אותיות, אבל כנראה לא מן המשובחים ומעטה מאוד היתה עבודתו. ביתר הזמן היה מבקש חתימות על עתונים שונים, היה מוכר כל מיני משחות. וכשלא היתה לו עבודה, היה מתגנב כחוטא אל הבית ויושב לו בזוית, ובערב בא ווילי וגם הלז מיעט בדיבור.

ליליאן נשענה על כתפו. קטנת־קומה היא והוא גדול. הוא מרגיש בכוחו בשעה שהיא נשענת עליו. טוב להרגיש בכוח כשהיד על הגה האוטומוביל. גם האב היה איש גבוה ורחב־כתפיים והעניות לא הלמה אותו כלל. היה לוקח אותו לפעמים לאסיפות יהודיות. היה גם נואם באסיפות. בקול רם היה מדבר והאנשים היו מסבים את פניהם אליו. אבל בבואו הביתה היה עומד פתאום בלי ניב. האם היתה מדברת בקול מורגז וחד. ואביו היה יושב שותק ומחייך לו חיוך קל. האם היתה מתרגזת עוד יותר בגלל שתיקה זו. יש ששתיקה זו היתה מקניטה אפילו אותו, את הנער ליאו. והאם סופקת כפיה וצועקת בקולה החד: “מה אעשה?” “מה אעשה?”

– הזהר… לעזאזל… וכי אינך רואה שנוסעים… הצידה…

מתוך הערפל צעקו. נדמה לו כי הקול ידוע לו. זהו אחד מבעלי המלון. צדק הלז. יש להשגיח יפה בערפל כזה. אבל ההרהורים באים מאליהם. הנה בית הדוגלסים וביתו של סטוונס. מכונה עומדת על יד בית דוגלס. בבית סטוונס חושך. מן הראוי להכנס אליהם בימים הקרובים. סוף סוף הם הבעלים של בית־המלון וגם שכנים טובים. יש להזהר מפני ביל ומפני אמו. הפחד מפני יום המחרת נמשך בו, כנראה, מהימים ההם, כשהאם התיפחה והאב ישב שקט בקרן־זוית וחייך את חיוכו הקל. כנראה משום כך ביקש להמלט לפינה שקטה ובטוחה. אבל, המזל הרע רודף. ומאידך, הרי גם השימחינים שקועים בחובות ומצבם גרוע ממצבו, ובכל זאת… העיקר הוא הבטחון. אילו למד להיות כמותם.

מכאן תמשך הנסיעה רק רגעים אחדים, אבל משום מה נראית היא ארוכה. ליליאן מתחילה לאסוף סביבה את החבילות, ובהכנסם הביתה מתחילה מיד לטפל בהכנת חמין…

טוב לשוב אל הבית. נקי וחם, ונוח. מרחוק ממצמצים בערפל האורות של בית הדוגלסים.

 

ה    🔗

השלג הראשון נוסך שלוה מסביב לבית. כנפים לבנות משקיטות חשקים נסתרים ומרעיפות אושר ומרגוע. הקיץ נחבא הרחק הרחק מאחורי ההרים הלבנים, אוטומובילים רצים ברודים וכתומים בין פתותי־השלג הנופלים, רצים הם כארנבות זריזות ונעלמים באופק רצועת־הכביש האפורה. בעל מלון קטן יוצא לראות את ביתו העזוב; עלם נוסע לפקוד את נערתו הגרה בעיירה סמוכה; צעירים יצאו למשתה ואחר־כך יסעו לראינוע. בין ההרים הלבנים רצה ומזמזמת המכונית. קטנה היא כאן בין ההרים ויחידה; שמחה והומה ומסתכלת סביבה ושורקת ורצה הלאה. מבין העצים המושלגים, מעבר למשעולים, נוצצות כיפותיהם של בתי־המלון העזובים בהרי הקטסקיל.

ליאו אוהב את הימים האלה. הבית מוּסק, ורווח ונוח. העירה יסע עם הפשרת השלגים ויבקש לו אז עוזרים, מבשלים, מלצרים ופסנתרנים, והשד יודע מה, אבל עוד חזון למועד. לעת עתה יהנה גם הוא קצת. דומיה ולובן מסביב. בקיץ תהיה כאן קבוצת עיירות וירידים. הלא בבואו הנה לפני כשלושים שנה חלם באמת על חיים שקטים מעין אלה, חיי אכר בכפר מרוחק מזעף העולם. ואמנם ניסה אז לעסוק באכרוּת ממש. אבל מיד נוכה שטעה, כי גם תושבי הקטסקיל מוכרים ומשכירים את אדמתם לבתי־מלון. היציאה מניו־יורק היתה כרוכה באידיאלים. ידידים ערכו להם בנקטים וברכו אותו ואת ליליאן שיהיו אכרים בישראל, והם הפכו לאט לאט את אחוזתם לבית־מלון: קודם באו רק מכירים והיה הבית מעין בית־ועד למיודעים, לשחקנים, לערב שחקנים, ולמתגנדרים באמנות, ואחר־כך נעשה בית־מלון ממש, ואז התחיל להקים בנין עד ששקע בחובות, ואף בית־המלון אינו שלו.

הימים ימי מנוחה גם לליליאן. יושבת היא, קטנה, מסורקת ומרוחצת. פניה הסגלגלים צעירים, אלא שבמתיחות היתירה של קיפולי העור נראים סימני הגיל. היא משקיפה בעד החלון ועיניה החומות והגדולות מצטמצמות במקצת, וצללים זעים על הלחיים התפוחות כלחיי נערה צעירה. שייכת היא כולה לשלוה זו של ראשית החורף בבית זה, קטן ונקי, המוקף הרים לבנים ובנינים גדולים מושלגים.

הנה יושב לו ליאו שקט ושלו וקורא בעתון, ואפשר להסתכל בו, אפשר לראותו בראי החלון בלי שירגיש בכך. השיבה בשערותיו מוסיפה לו הוד. בצעירותו היה בחור יפה, זקוף־קומה, שחור־עינים ובעל תלתלים שחורים. אך עתה מוסיף לו גילו הדרת פנים וחשיבות. קמטים חורשים את מצחו הרחב וגבות עיניו עבותות. גם בגבותיו זרקה שיבה; כתפיו עתה רחבות ועור הצואר מקומט.

ימי חורף שקטים אלה היו נהפכים לפרקים בשנים שעברו לימי־סבל כבדים. כשיש טינה בין איש ואשתו הריהי הולכת וגדלה לאין שיעור בשלות הבית העומד בדד בעולם גדול לבן. דברים פעוטים גדלים עד מלאם את אויר החדר וקשה אז הטינה החבוייה מנשוא.

ליליאן היתה אשה פשוטה. היא ידעה קרוא וכתוב, אבל לא התעניינה בספרים ובעתונים. ויש אשר ליאו ראה את עצמו מקוּפח. בימים הראשונים ההם, ראה את מלונו כעין בית־ועד לחכמים. היו באות אז הנשים גזוזות־השער, המתווכחות ומדברות ומעשנות, והיא ביניהן אשה קטנה, יושבת ושותקת… זו שרה, זו מביעה את דעתה על דברי שירה, זו מראה את שרטוטיה וציוריה, זו מדברת על השביתה שארגנה – והיא, ליליאן, כמו להכעיס אינה יכולה להוציא מפיה את הדברים הפשוטים ביותר. בשמעה את דברי האחרים הם נראים לה פשוטים, רעיונות אלה היו גם בתוכה. אדרבא, יש ודבריהם הם נראים גסים, ובטוחה היא כי יש להלבישם צורה אחרת, יש דברים עדינים יותר, דקים יותר. אך כשהיא מוציאה דברים מפיה, מיד היא מתחרטת, אין אלה הדברים המתאימים, ומוטב היה לולא אמרה אותם, ומכאיב הדבר, כשיתר האנשים מתבוננים בה ומחייכים בטוב־לב, היינו: “הנה את בעלת־הבית, ועלינו לחייך. אבל באמת מוטב שתלכי לך אל המטבח, לכל אדם מקומו”. וגם בעיניה היא כבר נראים הדברים נדושים וחסרי־ערך.

היו תקופות של חרטה ואהבה. על פי רוב היו ימים אלה באים בשעת מחלה, בשעה שחלתה היא או ריימונד בנם. אבל לפעמים היתה גם היא פורצת את הגדרים בימים אלה, הרגישה במשהו ההולך ומתקשה בתוכה, כפקעת קפיצים מצונפים ומכוּוצים עד אפס מקום – ואז, היתה היא המרוגזת. כוח נסתר היה דוחף את גופה הקטנטן והעינים היו מביטות בטינה נסתרה. על פי רוב היה הריב פורץ לפתע פתאום. הם דיברו ביניהם על האורחים, ליאו אמר משהו על אמילי ברודי, ודוקא דיבר, לכאורה, רעות עליה. ואחר כך היא בקשה אותו להאכיל את ריימונד או לשמור עליו רגע, והוא סירב, ולפתע פתאום התפרצה כחיה שכולה:

– עריץ, אכזר, מה אתה מבקש ממני? סדיסטוֹן שכמותך! צבוע! בפני הכל אתה מתהלך כדזשנטלמן עדין, וכשהם הולכים אתה יורד לחיי. אני לא בקשתי להנשא לך. לא בקשתיך מימי. מי התחנן לפני? מי זחל לפני כשרץ? או אפשר רצית בשלושת אלפי הדולרים שהיו לי, כדי לקנות את האחוזה?

היא ידעה עד כמה לא צדקה בדבריה. שניהם ידעו את סיבת הקטטה והעמידו פנים כאילו רבו בגלל הדברים הגלויים דוקא. דברי השנאה כאילו יצאו מאליהם. ומובן שגם הוא לא יכול לשתוק עוד:

– את האחוזה? וכי מה יש לי מהאחוזה הבזויה? סגרתי את עצמי כאן לפרנס את משפחתי.

– את משפחתך? משרתת אני בעיניך ולא יותר. מי אני לך?

קשה היה למצוא את הסבך בהרגשות הכעס והטינה, והדברים נסתבכו בדברים אחרים וגדלו עד לאפס מקום בבית הקטן. אחד הדברים שעורר וליבה את הכעס היה חינוכו של ריימונד בנם. באמת הכאיב והרגיז הדבר, שריימונד, הבן היחיד, לא ידע לא עברית ולא יהודית ולא התעניין כלל בעניניהם הם. לבית מלונו של הלפר היו גם בימים ההם ממשיכים לבוא סופרים. אחדים מהידידים הותיקים היו לסופרים ידועים, ועדיין דיברו אליו אלה כדבר איש אל רעהו, ועליהם גאוותו של הלפר. ליאו היה נותן להם את החדרים המשובחים ביותר במחיר מצער. לעתים היה הסופר רוצה לגמול טובה לבעל־הבית. היה תופס את ריימונד ומדבר אליו:

– קאנסט ריידען אידיש? (היודע אתה לדבר אידיש?)

– ווי רופט מען דיך? (מה שמך?)

– ביסט אפיינער אינגעלע? (האם ילד טוב אתה?)

לריימונד היו לזרא הדיבור והצביטה בלחי, והמבט הרך המחייך של האיש המדבר אליו דברים ילדותיים. על פי רוב התחמק מידיו, ולכל היותר היה מפליט בתשובה “יעפ” ו“נאפ”. וכך קרה גם כשאחד הרבנים הבאים היה שואלהו אם הוא יודע “עברי”.

ואז היו נזרקות המלים הקשות כלפי ליליאן שהיו חודרות פנימה והיו מזכירות לה את אמילי ברודי ואת יחס בעלה אליה במעמדה ובמעמד מכריה.

– אֵם שאין לה דרך בחיים, כיצד תוכל ללמד את ילדה?

או עקיצה מעין זו: – אוי להם לאנשים החיים כצמחים…

ויש שגם היא ביקשה באותם רגעים את מקום התורפה, ביקשה להכאיב ביותר:

– ואתה עצמך, כלום ידוע לך מה אתה מבקש מריימונד? אילו ידעת אתה, היה גם הוא לומד משהו. פעם הבאת מורה שלימד אותו אידיש, מפני שבזמן ההוא התאכסן אצלך סופר יהודי, ובתקופה השניה הבאת לו מורה לעברית. אתה רוצה שיהיה חפשי בדעות וגם שומר חגים, שידע להתפלל ולא יתפלל, שיתפעל מניגון התפלה וילעג לרבנים המתאכסנים אצלך בשעה שראדיקלים מסובים אל שולחנך… אם אני איני יודעת מה אתה רוצה וגם אתה עצמך אינך יודע, מניין ידע הוא?

העקיצות פגעו והכאיבו. ועתה, בימים אלה של שקיעת החיים, כשמריבות אלה נראות כפעוטות וחרטה אוכלת את הלב על שהכאיבו איש לרעהו, גם עתה פוגעים הדברים שנאמרו אז. אלא שעתה שוב אין כעס. אדרבא, הוא עצמו תוהה ואינו יודע מה היתה דרכו, מה רצה אז ומה הוא רוצה עכשיו. פשוט, אינו יודע. אך אז, כנראה, לא רצה להודות שלא ידע. ואולי באמת אין צורך לדעת כלל? הוא ביקש דרכים. זו היתה הסיסמה באותם הימים: בקשת דרכים. מדוע אין הסטוונסים והדוגלסים מבקשים דרכים? ומה באמת ביקש מריימונד? הנה הוא יושב עתה בניו־יורק, בעל חנות למכשירי ראדיו, בעל לאשה ואב לילד. ואמנם בעל טוב הוא אם יכול הוא לחיות בכפיפה אחת עם קלרה אשתו. אך אם ריימונד לא ידע לדבר אידיש ולא למד עברית, הרי ילדיו בודאי לא ידעו. קלרה הרי שונאת את שפת ה“קייקס”. וצר בכל זאת. צר מאוד. משהו ניתק מהלב. יש צער אבל כעס אין. בכלל, ביום שלג זה אין כעס. בשלוה זו של החורף וההרים ממשמשת הזיקנה ובאה בצעדים חרישים שאינם נשמעים כמעט. הימים הולכים ונוקפים. עוד יום של ירידת שלג רך ושקט, עוד להקת ימים של ראשית החורף, והכל יעבור לאט לאט בלי שירגיש בזה.

ויש שביום כזה היה תוקף עליו יצרו לצאת אל השדה כבאותם ימי נעורים ולהרגיש בשלג היורד על הלחיים ועל הפנים ולנשום את האויר הצונן. ואמנם עולם טוב היה כאן, עולם של אור וזוהר ולובן מבריק. עלה ליאו הלפר על הגבעה מאחורי הבריכה ומשם נראה הבית הגדול כבית־פלאים מושלג. שרביטים שחורים מתבלטים מבין העצים הברודים והכתומים, ופה ושם מבהיק הירק של אחד עצי־הארנים. הבתים הקטנטנים נלחצו כתינוקות ומתרפקים סביב הארמון הגדול. באחד הבתים הקטנים יושבת עתה ליליאן ומביטה בחלון, ומחכה לו ודואגת לו, ודואגת לבנה ריימונד, ומסתירה בחובה את כעסה לכלתה. הרי לכאורה אשה שקטה היא ליליאן, ובכעסה היא חזקה ממנו ועקשנית ממנו. אינה יכולה לדבר עם קלרה לשלום. אולי הישיבה בכפר במשך שנים רבות השפיעה עליה. אדם ממעט לשקר כשהוא בינו לבין עצמו. קשה לה לדבר בלב ולב. אמנם אין להתחרט על שיצא מניו־יורק. ומה יש להם לידידיו הגרים שם? יושבים שם עתה בבתי־החרושת ובחנויות, והשעות הן ארוכות ארוכות. ופה עולם רחב וטהור. השדות הלבנים פרושים בלי קמט כל־שהוא, במרחק משחירים יערות ומלמטה, מן העמק, מגיעה לפרקים שריקת־קטר ממושכת. והנה גם אוירון. כצפור גדולה ושקטה שכנפי־כסף לה. שלוה מסביב לה, סביב הצפור הגדולה הזו. שם בארצות ההן צפור זו מטילה אימה. אנשים מתרוצצים מבוהלים בראותם אותה. הם צועקים ובורחים.

מבית־הדואר של דוגלס מגיעים קולות אנשים וטרטור אוטומוביל. הקולות מדגישים את השקט בשטחים הלבנים. לובן כזה במרחב – ואין אימה ואין פחד. יהודי יושב לו בין הרים, ולו ארמון ובתים, מתהלך חפשי לכל אשר ישאנו רוחו, ואשתו יושבת⁸ בבית קטן, נקי ומוּסק, מקשיבה לזמזום הקומקום ובינתים מביטה בחלון. ואולי גם הראדיו מנגן שם עתה איזו מנגינה קלה, איזה וואלס של שטראוס המזכיר ימי נעורים ושמחת הלב ותנועות רחבות. וואלס ונעורים. בימים שעברו היו תמיד מנגנים וואלסים בקאסינו. עתה רק לפעמים רחוקות באים ודורשים “וואלס רוסי, הבוּ לנו וואלס רוסי!” וצעירים מתקבצים סביבם ומוחאים כף, “הנה, כביכול, גם זקנינו יצאו במחולות” והרוקד, פניו מזהירים ברקדוֹ ומביט סביבו כתינוק שלמד ללכת והנה עבר סוף־סוף מהמקום המיועד לו אל זרועות אמו. בימים שעברו היו באים אליו לעתים ידידיו מניו־יורק ורצים בשלג. ביחוד היה מוריס טוזין מרבה לרוץ ולהשתובב. היו זורקים כדורי־שלג איש אל רעהו. עתה החברים אינם: מתו, או הזדקנו, עייפו, והנשארים שוב אינם זורקים כדורי שלג. האומנם? כוח ושמחה מתעוררים, הנה הצל שלו על השלג. צל גדול. הוא חזק עדיין. עוד כוחו במתניו. והוא מתחיל לרוץ בשלג. נכנס בו עד ארכובותיו ומנסה לתת קולו⁹ בשיר ומתבונן סביבו אם אין איש.

ובשובו הביתה עייף ונושם בחזקה, הוא מביט על ליליאן בחשד, שמא ראתה את מעשי־הילדות שלו. מבין הוא מתוך דבריה שלא השגיחה בו. דבריה הם אותם דברי הגערה, וקולה קול רך אמהי: – מתהלך לו בחורף ובקור. החושב אתה את עצמך לבן שלושים? תצטנן שוב כבשנה שעברה, וידי תהיינה מלאות עבודה.

הוא מקבל את מרותה וממלמל תירוצים: – צריך הייתי ללכת ולראות…

– ובכן דוקא בשלג כזה ובקור כזה… אין דליקות ואין צורך לרוץ… לך והתחמם, לכל הפחות, נעוֹל נעלים אחרות והחלץ גם את הגרבים…

יושב לו אז ליאו הלפר כתינוק שסרח. פניו הסמיקו מן הקור והוא יושב לאכול לבוש צמריה כחולה, כששערות־השיבה הסמיכות נופלות על מצחו. הוא נראה לה עתה גדול, חזק ומלא כוח, וטוב ונעים להאכיל איש גדול זה ולגעור בו, ולהביט בעד החלון על הארמון המושלג ועל הרי הקטסקיל הגבוהים הנראים מבעד לחלון.

 

ו    🔗

בערבי־החורף הקרים מתחילים הביקורים בבתי השכנים. הולכים אז ברגל. הכביש משחיר בין השדות הלבנים וכתמי־פז מרצדים בצדי הדרכים. במרחק מאפילים חורשות כהות ובתים קטנים אמוצים, הנראים מרחוק כבעלי־חיים המבקשים מחסה. רוב הבתים האלה הם של אנשים הבאים והולכים, ואין ההלפרים מכירים אותם כראוי. אנשים עובדים בבתי־המלון שנה או שנתיים ומחליטים להתנחל על כברת־אדמה רזה בהרי הקטסקיל. הם שוכרים אדמה מהממשלה או ממשפחת הסטוונסים והדוגלסים ומנסים לעבּדה. מהגר מצ’כוסלובקיה, מהונגריה או אוקראינה בא לשטוף כלים באחד המלונות או לשמור את האחוזה בימות החורף, ובראותו את מרחבי ההרים והשדות שלא עוּבדוּ, תוקפים אותו געגועים לאדמה והוא מעביר את משפחתו ונשאר כאן. אך לרוב אינו משתקע אלא לזמן מועט. בני הבית רואים כי עבודת השכיר בבתי־המלון מכניסה כסף מזומן, נוכחים שקשה להתרועע עם התושבים, ושהארץ אינה מרבה את יבולה, והנה אחרי זמן מועט מתרוקן הבית מבעליו עד שתופסים אותו לזמן־מה אנשים אחרים.

בעיני הזר אין הבדל רב בין בתי הסטוונסים והדוגלסים לבתים האחרים, אבל עין התושב תבחין מיד בהבדל זה. היציבוּת בשתי המשפחות הותיקות מורגשת בגדרות, בבנין, בגרג', בעציצים שבחלונות; בבתים האחרים, בבתי הגרים, נראים פרצים, קרשים שבורים, זגוגיות מתוקנות, כלים מוחלדים המתגוללים בפינות. לשתי המשפחות הותיקות שייכת רוב האדמה בברוקוויל, אבל דוגלס הוא העשיר ביניהם, והפוסק האחרון הוא סמואל דוגלס הזקן ובלעדיו לא ייעשה דבר.

בבית הדוגלסים נמצאת החנות של הסביבה וגם בית־הדואר, ואין להודיעם על הביקור. בערבים כולם מתכנסים לחנות. וואלטר דוגלס, בנו היחיד של סמואל, יושב לו כרגיל מאחורי השולחן כשפיקת גרגרתו הצנומה מתנועעת והפנים הדקים והמארכים מחייכים חיוך קל ומחוסר־אונים. הוא שמח לבוא השכנים היהודים ושואל בקולו הצפצפני לשלומם. ליאו קונה שתי סיגרות ומציע אחת מהן לוואלטר, אף כי יודע הוא שהלה יסרב. ואמנם הלז מוציא מיד את מקטרתו מכיסו, מנער את האפר מתוכה, עוצם עין אחת ומסתכל בשפופרת ובינתים מדבר:

— מוטב שאעשן את מקטרתי הישנה ואמכור את הסיגרות לאחרים. הרי גם אתה נוהג כך. בבית מלונך הגדול אתה מושיב אנשים זרים ולעצמך אתה בוחר לך את ביתך הישן.

יש לחלוק כבוד ולחייך לדברים אלה, ובינתים מדברת ליליאן עם אשתו של וואלטר ארלין: — ומה כותב בּוֹבּ מן הצבא?

ארלין היא אשה גרמית בעלת פנים מרובעים קשים. עיניה שקטות וזעומות. היא מדברת לאט, כסופרת את המלים: — בובי מצטיין בכל מקום. הוא כבר נעשה לקורפורל ובודאי יהיה בקרוב לסרזשנט. יש פה אנשים שאינם מעריכים את בוב כראוי. אבל במקומות אחרים יודעים מי הוא בוב.

יודעת ליליאן למי מכוונים דבריה. לבה על הלן סטוונס שכנתם, שלא רצתה להנשא לבוב בצאתו לצבא. חושדת ארלין שנמשכת הלן אחרי הבחורים היהודים הבאים אל בית־המלון. אמנם גם לליליאן חרה הדבר. יודעת היא מה גדולה אהבתו של בוב להלן והיא מחבבת את בוב. הוא דומה לסבו, לדוגלס הזקן, יותר מאשר לאמו.

– אין דבר, גברת דוגלס, מה הם יודעים האפרוחים הצעירים? תגדל ותבין. תמצא סוף סוף התרנגולת את מקום דגירתה.

לרוב יושב בחנות עוד מישהו, מלבד הבעלים. בא השומר של תחנת־הרכבת הקרובה, שבחורף היא כמעט עזובה, יושב על יד תנור־הפח, ומתוך הרגל הוא מתופף ברגליו לשם חימום, אף כי התחמם זה מכבר. בשעה שבּיל, בנו הבכור של וואלטר, נמצא בחנות, מעמיד גם שומר הדרכים “הסטייט טרופר” את המוטוציקל על יד החנות ונכנס לשעה קלה. הלז הוא צעיר לבנבן גבה־קומה ובעל שפם רך, לבוש מדים המהדקים את גופו הדק והזקוף. הוא מספר על שעשועיו עם הנוסעים בימי הקיץ, ובטוח ליאו, שלולא היה כאן, היה הלז מספר בודאי הלצות על יהודים ויהודיות.

וכשסמואל דוגלס הזקן שומע את קול האורחים מפנים הבית, נכנס גם הוא אל החנות. פני סם הזקן מארכים כפני וואלטר, אבל מבטו חודר ופיקח, ואף כי מדבר הוא את דבריו תמיד בנחת, יש שהוא מתלהב פתאום ואז פניו הדקים מתאדמים והגידים הקטנים מרצדים על הפנים הקמוטים. הוא נראה באותה שעה צעיר מבנו וואלטר.

ראש המדברים הוא ביל, הבן הבכור של וואלטר, שזה עתה נתמנה למזכיר הבאנק בעיירה הסמוכה. ביל דומה לאמו אלא שהוא גבה־קומה. נושא השיחה הוא כבכל בתי אמריקה בימים האלה: ההתנפלות על פוירל הרבור.

— אומר אני שנדוש את הדזשאפים הנוכלים כתבן. בחורינו יבואו לטוקיו וישלמו שבעתיים בעד הבגידה הנבזית. השרצים האלה. מי הם לעומתנו? — אנחנו נירק בהם כהוגן והם יטבעו ברוקנו.

דוגלס הזקן ירק את הטבק מפיו לתוך כלי־בדיל העומד בקרן־זוית לפניו וניגב את השפתים. סימן שרוצה הוא לאמור דבר מה. ביל נשתתק:

— זוהי הצרה, שאתם הצעירים, אתם יודעים הכל ויכולים לעשות הכל. לולא הייתם בטוחים כל כך בכוחכם, לא קרה בפוירל הרבור מה שקרה. מה יודע, אתה, ביל על היפאנים? הדיברת עם יפאני מימיך? היודע אתה להבדיל בין יפאני לסיני? אילו היו חלשים, כפי שאתה מתאר לך, כלום היו מתחילים במלחמה?

שומר־התחנה שמח על נזיפה זו בצעירים: – הדזשאפ אינו חלש, ביל. קראתי בעתון, שהם אינם נותנים לקחתם בשבי. הם נלחמים עד מותם. 

גם וואלטר הוסיף את שלו: — כתוב שהם מאמינים כי בעולם הבא יחיו חיים טובים אם ימותו בעד מולדתם.

הזקן שוב מלא את פיו טבק: — חדלו לכם, בחורים. זוהי הצרה שאתם לומדים את הכל בראינוע. למדתם שהכל נקנה על־נקלה, בן־לילה מתעשר אדם ובן־לילה נעשה אדם לגבור, ולחכם, והשד יודע למה. בראינוע אין סתם אנשים, יש אמיצי־לב כאריות או פחדנים גמורים. ולכן גם אתם קופצים ויושבים באחוריכם המלוכלכים ברקיע־השמים, או שאתם מייבבים כחתולים רטובים. לא הא ולא הא, בחורים. היפאנים אינם נמרים ואתה, ביל, לא תטביעם ברוק שפתיך. אנשים הם ככל האנשים, ועלינו עתה להלחם בהם. הדברים אינם פשוטים כל־כך. יש לפעול. יש להקריב. אם תקריבו, תנצחו.

ביל הסמיק במקצת. נראה היה שירא הוא את הזקן וביחד עם זה מקניטהו הוא בדבריו החותכים והפסקניים: — ובכן מדוע התנגדת כל כך לבּוֹבּ כשהתנדב לצבא?

— התנגדתי מאותו טעם. בוב לא התנדב באותם ימים לצבא מפני שתקפה עליו אהבת המולדת. לא ולא, ואתה יודע זאת. הוא התנדב משום שרצה לשחק משחק של אנשי־צבא לפני חבריו ולפני נערותיו: “הנה אני גבור”; “הנה אני טס באוירון” “הנה אני כּקלארק גייבּל, כתוֹם מיקס או השד יודע מי הם עכשיו הגבורים בראינוע”. רצה שנערתו תראה אותו בכל גבורתו ותאמר “קחני, הגבור”, ממש כמו בראינוע.

הוא צחק צחוק קצר ומקוטע של זקן: — סלחי נא לי, ארלין, על אשר אני מדבר דברים כאלה על בן־הזקונים שלך. אבל עתה הריני שמח באמת שהוא בצבא. עתה ענין של הגנה, של הגנה על חירותינו. האמריקאים נלחמו תמיד על חירותם. ולא רק בוב צריך להלחם, גם ביל צריך להלחם, וגם וואלטר וגם אתה, מר הלפר, וגם אחיך היהודים. אין פה אצלנו הבדל בין דתות וגזעים. כולנו אמריקאים.

הקשיב ליאו לדברי דוגלס הזקן, הסתכל בפניו הצנומים המארכים ובאור המתלכד בעיניו בדברוֹ וחשב על יחסם של בני־האדם איש לרעהו. אילו שמע דברים אחרונים אלה או דברים דומים להם מפי ביל או מפי אמו זעומת־העין, בודאי שהיה נפגע. היה מוצא בהם כוונת שנאה נסתרת. בדברי סמואל דוגלס איננו מבקש ולכן אינו מוצא. ולמה הדבר כך? את מי יש להאשים בשינוי היחסים? זוכר הוא את הימים הראשונים בבואו להרי הקטסקיל. סמואל דוגלס כבר היה אז קרוב לחמשים, אכר גבוה וחסון ומדבר בידידות. שמח לקראת עצם הדבר שיהודי, בן הביבליה, בא לגור ביניהם. דיבר אתו אז שעות ארוכות על הטוב והרע בביבליה. כי בניגוד לסטוונס היה הלה חפשי בדעות לגמרי: אבל גם הוא ידע את התנ"ך על פה. ועתה הרוח היא אחרת. ואמנם גם היחסים של דוגלס הזקן למתרחש בעולם הם אחרים מיחסיו הוא. הלא היו קוראים ושומעים גם קודם על הנעשה לצלם האדם. וכלום אמר אז דוגלס שיש להלחם משום שקדושת האדם נרמסת ברגל־רשע? והרי דוגלס מדגיש תמיד בשיחותיו, את גדולת האדם. שלא כביל וכוואלטר הזקן הוא איש שקרא ושנה את אמרסון ואת טהוראו ואת אינגרסול, והנה גם הוא ראה עד כה את הדברים הנעשים בברלין, ובפראג ובורשה כדברים שמחוצה לו, מפני שהם נעשים במרחקים. לא יכול עוד ליאו להתאפק ואמר לו עתה את הדברים:

– הנה רואה אתה, מר דוגלס, שהיתה כאן טעות מלכתחילה. אסור היה לעצום את העינים בשעה שהיטלר ובריוניו השתלטו על האדם. אסור היה לשתוק בשעה שבאו אוירונים על ספרד והמטירו פצצות על אנשים ונשים וטף; אסור היה לשתוק כשבברלין ובוינה נרצחו ילדים וזקנים. הצרה היא שנתמעט כוח הדמיון. אילו ראיתם את האנשים ביסוריהם ממש, אילו ראיתם בעיני־בשר תינוק נלחץ לשד אמו הנרצחת, אילו ראיתם בעיניכם אנשים זקנים וחשובים כידידיך וכאבותיך נסחבים בזקניהם על הקרקע, אילו ראיתם בעיניכם אנשים כורים את קבריהם במו ידיהם, ונשיהם וילדיהם עומדים על ידם ומתייפחים — כי אז לא אמרתם, “אין זה עסקנו”. הנה יעבור נא מישהו כאן ברחוב ויכה ילד קטן או זקן חסר־אונים, מיד תקומו כולכם ותריבו את ריבם… לא תשאלו את עצמכם אם עסקכם הוא זה אם לאו…

הפסיק באמצע. ירא להמשיך כי הרגיש בדמעות שבעיניו. ובכלל, כלום אפשר לו לאמור את הכל? כלום הוא עצמו מרגיש בכל זה בכל רגע של חייו? ואיך ידרוש מהם? סוף סוף ההרים והימים הקימו חיץ בינם ובין העולם. ואולי גם טוב שיש חיץ. אולי בגלל החיץ הזה לא עברה לכאן השנאה בכל תקפה. והא ראיה, בימים אלה הולך ונקלש החיץ וכבר מפעפעת שנאה. וכאילו לשם הדגשת מחשבתו נשמע קולו המצפצף של וואלטר דוגלס:

— ובכן מה היה עלינו לעשות? ההיית מיעץ לנו לצאת למלחמה על גרמניה ולהתערב בעניניה הפרטיים? או אולי להלחם את מלחמתם של אנגליה ורוסיה?

ליאון לא התפלא על השאלה. הלך־רוח זה הוא פרי דעותיו של העתון שהם קוראים בוקר בוקר, וזהו הלך־רוחו של ביל וידידיו העובדים אתו בבאנק:

— ומה נעשה עתה אחרי פוירל הרבור? האם לא נלחם את מלחמתם של אנגליה ורוסיה? והאם לא ילחמו הם את מלחמתנו אנו? אלא שבמקום לצאת למלחמה כלוחמים בעד האמת ובמקום לרוצץ את ראש הנחש לפני שהספיק להכניס את רעלו בכל קצוי ארץ, אנו נלחמים עתה באין ברירה עם שונא מזויין וחזק. במקום להיות לוחמי החירות, אנו רק ניצולים בעור שינינו.

קשה היה לדבר דברים אלה. במעמד האנשים הבאים אל בית מלונו דברים אלה הם כה מובנים, וכאן אינם נתפסים כל צרכם. והרי אי אפשר לאמור שאנשים אלה אינם אנשים ישרים. אדרבא, הוא יבטח בהם יותר מאשר ברוב דייריו.

השיחה עברה שוב לדברי העתונים ולמהלך המלחמה. שומר הדרכים יצא ונשמע טרטור המוטוציקל. גם שומר התחנה הזקן התעטף במעילו ויצא, ביל דוגלס נכנס לחדרים פנימה, וארלין דוגלס התחילה לספר לליליאן על מכתבי בוב בנה:

— נער יקר הוא ולא איכפת לו כלל שהוא בצבא. אדרבא שמח מאד. אבל דבר אחד חסר לו. מובן מאליו. עלומים. כשהלב פה והוא שם. איני יודעת באמת מה ראה בה? נערה ככל הנערות. והיא באחת: לא תינשא עכשיו. מובן כי בשמעו דברים כאלה, אין הלב בוטח.

ליליאן הסכימה לדבריה. שלא כביל הוא בוב הלז, צעיר דק, לבנבן ובעל עינים כחולות מבריקות. אהבתו היתה רכה וביישנית. זוכרת היא יפה איך היה עוקב באהבה אחרי כל תנועה של הלן:

— כן. בוב בחור יקר. אין טוב ממנו בסביבה.

— בלי ספק. אבל הצרה היא שבאים הנה אנשים שיש להם מכוניות יפות ובגדים יפים. יש עדיין בחורים רבים שמקומם בצבא והם נוסעים אל בתי־המלון.

שמח ליאו הלפר, כשהזקן הפסיק את השיחה וביקשם להכנס אל הבית.

הם נכנסו לחדר־האוכל הארוך והצר וישבו ליד השולחן. הנשים הבינו מתנועותיו של הזקן שאין הוא רוצה כי ישתתפו בשיחה, וישבו בקצה השני של השולחן. ממש באותו חדר ישב לפני שלושים שנה בבואו לקנות את חלקת־האדמה והבית הקטן אשר עליו.

— שמע נא, מר הלפר, רציתי לדבר אליך בנוגע לבית מלונך. יודע אני כי יש לך קשיים. שנות־מלחמה הן אלו, והקשיים ירבו.

כמעט בשפה זו דיבר אליו לפני שלושים שנה. הסביר לו אז את הקושי בעבודת־האדמה ושלא כדאי לאדם שחונך בעיר לעבור אל הכפר. ודוקא בזה קנה אז את לבו והחליט לעבור לברוקוויל. הרגשת האחריות של האיש הזה, דיבורו הפקחי הזכירוהו את סוג האכרים שקרא עליהם בספרים. אך סוף סוף הרי נתאמתו דבריו: נעשה איש עירוני בתוך הכפר, פתח בית־מלון. אבל עדיין מרגיש כי אדם זה הוא ידידו.

— ומה אתה אומר לעשות בשנה הבאה? האם יש לך תקוה שיבואו דיירים? אומרים שקשה יהיה להשיג גאז בשביל המכונות, ושוב יצטרכו אנשים לבוא במסילת־הברזל. וחוץ מזה הרי יגויסו הצעירים לצבא. פניו של סמואל דוגלס קמוטים ומארכים וישרות משתקפת בהם. לא טוב־לב, אף לא רכרוכית, אלא גילוי־לב ויושר. יש בו מהיושר שעליו כתוב בדברי טהוֹראו, מרק טוין, לינקוֹלן. בודאי היו גם הם כאלה. מדוע הצעירים אחרים הם? שאלה של שטות. — ומדוע אין בין אחיו הוא אנשים אחרים? האנשים האלה הבאים אל בית־מלונו רצים באוטומובילים וממהרים לקנות בדולרים מעט תענוג, מעט שמחה, מעט אהבה, “גוד טיים”… ומדוע אין האנשים האלה פורצים בשאגה ובכאב בשמעם את הנעשה מעבר לים?

טוב היה לדבר אל האדם הזה: — איני יודע. אבל עלי ללכת בדרכי. אין עומדים באמצע הדרך. יש לי תקוה בכל זאת שביום מן הימים אצא מן המיצר ואחלץ גם מן החובות. אם לא תלחצו אותי אל הקיר.

— כן, כן… יפה אתה מדבר. אני שואל אותך מפני שחשבתי כי אתה דואג. דיה לצרה בשעתה. יש לעזור לבן־אדם בשעה שרע לו. בשעה שטוב לו הכל עוזרים לו, גם אלהים עצמו עוזר לאלה שהשעה משחקת להם. אל תספר את דברי אלה לסטוונס, הוא כועס כשנוגעים באלהים. מוזר, שדוקא הרואים את האלהים כגבור ונורא ממנים עצמם אפוטרופסים לו. כן, במה דיברתי? אל תשים לב לביל. גם הוא ישתנה. רוח השגעון של העולם הישן נושב כאן. לכן לא רציתי שגם אנחנו נכנס לעניני העולם הישן של שגעונותיו. אל תדאג, רוח זו אינה רוח אמריקה. לא נהיה לך כנושים.

הכביש השחור מבהיק בין השדות הלבנים השקטים. בלילה אין עוד אור בבתים הקטנים הפזורים פה ושם ונראים ככתמים שחורים. הכוכבים נוצצים בשמים הכהים, הלבנה שטה בשמים. ליאו וליליאן הולכים על פני הכביש אל ביתם. שני אנשים ניגשים אל בנינים גדולים ריקים. חבל בכל זאת, שריימונד איננו פה אתו. היה יודע, שמישהו עתה בבית, וגם קול ילד קטן היה עולה מהבנינים. ריימונד היה עוזר לו לדאוג. עוד כתפיים לשאת בעול, כתפיים צעירות. הנה כאן בביתו של דוגלס, משפחה: סב, אב ואם ונכדים. כך יאה. יש המשך. מקודם אמר לספר לליליאן בדרך על הבטחתו של סמואל דוגלס ולשמח אותה, אבל עתה נראו הדברים מחוסרי ערך: ומה מזה? הנהו תלוי בחסדו של סמואל ויורשיו. מה השמחה? הוא בא לכאן ליצור פינה לו ולילדיו והנה בנו אינו פה והוא תלוי בחסדים. וכאילו להדגיש את הרהוריו פנתה אליו ליליאן:

— יודע אתה, ליאו. הלן ביקשה אותך לקבל אותה לעבודה כמלצרים לעונה הבאה. יש לחשוש. הרי בבית דוגלס כבר כועסים עלינו מלכתחילה.

— כן, כן, בודאי יודע אני. הראֵה לבחורות אלו מכנסיים מגוהצים — ומיד תמכורנה לך את חתניהן ואבותיהן גם יחד.

— ובכן יש להזהר. למה לנו להיות הגורמים לכך?

גם הוא חשב על הדברים האלה והסכים לדבריה, אבל עתה חרה לו על שהיא שומרת עליו כעל נער. יודע הוא את הכל מאליו. מצב רוחו כבר נשתנה לרעה:

— ובכן אם אינך רוצה, לא אקבל אותה. טוב. לי לא איכפת. ילכו כולם לעזאזל.

 

ז    🔗

מקובל ללכת אל השכנים לסירוגין. ואם בקרו בבית הדוגלסים יש לבקר גם אצל הסטוונסים. ויש לדבר אגב אורחא אל סטוונס על דבר הלן: לא כדאי שתהיה למלצרית בבית המלון.

סטוונס נתאלמן זה שנים רבות, ובתו היחידה הלן היא עקרת הבית. אף כי סטוונס הוא אדם עשיר מעבירה אותו קמצנותו על דעתו, ובימי הקיץ הוא עובד בבית מלונו של הלפר. הוא משגיח על החצר, נוסע להביא אורח שנתאחר ונוסע עם ליליאן להביא צרכי־אוכל. ומוזר לו לליאו לתת פקודות לסטוונס; חייב הוא כסף לסטוונס, והלז יכול לנשלו מנחלתו לכשירצה, והנה הוא משרת אצלו.

בקיץ מביעים פניו של סטוונס צייתנות אדישה. משמש הוא את הדיירים בכל. זה פונה אליו כי יתקן את העריסה בשביל התינוק, השני אומר לו להחליף את כלי־מיטתו או את מזרנו, או לתקן את המקלחת שנשברה, או את בית־הכסא – והוא מקבל את ההענקה של עשרים־וחמשת הסנטים או חצי השקל בתודה. אך בביתו שלו הוא איש אחר לגמרי. כאן יושב אדם מיושב, בעל בעמיו ומכניס אורחים, מצחו גבוה ומקומט, בראשו הסגלגל הגדול נפלה קרחה, ומשום כך נראה המצח גבוה ורחב עוד יותר, העינים השחורות והפיקחות מזהירות בנוגה רך. בארון הספרים מונחים כרכים משומשים וכתבי־עת, וביבליה גדולה שחורת־גב מונחה על אחד השולחנות הקטנים. הכסאות והכורסות ישנים ונלקחו בשעתם משומשים מבית מלונו של הלפר בשעה שקנו רהיטים חדשים לבית־המלון – אבל בחדר מרווח זה של סטוונס מראיהם בעל־ביתי ורציני. באמצע החדר עומד שולחן מארך וסביבו כסאות לישיבה ובפינה עומד ארון גדול מלא כלי־מתכת ישנים. מבעד לחלון נראים עצים בודדים עמוסי שלג, ובהתנועעם נזרה אבק לבן ומגיע עד לחלון.

הלן שחורת־עין ושחורת־שער כאביה וגם עיניה כעיניו עגולות הן וגדולות, ותמיהה וסקרנות נשקפות מהן. קטנה היא ודקת־גו וגופה נראה כמתפתל בלכתה. בדברה נאחזות עיניה בבן שיחה וכאילו נוגעות בו. יש במבט זה מעין התרפקות ועקשנות גם יחד, ומורגש כאילו נוגע גוף בגוף.

מקבלים את ההלפרים בבית בשמחה לבבית, ואחרי שעה קלה יושבים הגברים לחוד והנשים לחוד ומשוחחים על עניניהם. סטוונס בקי בתנ"ך וקורא בו יום יום. בדבריו לליאו הלפר הוא מדגיש את אהדתו ליהודים הקדמונים ואת לעגו לאנשים הבאים אל בית־המלון:

– בושה וחרפה מטילים הצאצאים על אבותיהם. אין להם לא אלהים ולא מוסר.

גם הלפר אומר אותם הדברים כשהוא נמצא עם אנשים משלו. אבל לשם ויכוח יש לענות לסטוונס. נדמה לו, שאם יחריש יתן יד לאנטישמיות:

– ובמה גרועים הם מאחרים? הגרועים הם מאנשי אומות אחרות? יש בין הכל טובים ורעים.

– כלום אמרתי שהם אנשים רעים? אדרבא. איני אומר אפילו שהם רודפים בצע. אני מחבב כסף יותר מהם. וכך גם הדוגלסים. והא ראיה, אנחנו מוסיפים פרוטה לפרוטה. ואתה יודע זאת…

העינים השחורות צחקו בטוב לב ובהכרת־יתרון חבויה:

– עצם הפזרנות מעידה על חוסר מוסר ועל חוסר קביעות. בן־אדם זורק לי שקל תמורת דבר השווה פרוטה. מדוע נותן הוא לי את הכסף? האם מפני שהוא אוהב אותי? הרי אין הוא רואה אותי כראוי באותה שעה – אינני קיים כלל בהכרתו. על פי רוב הוא קוראני בשם “דזשון”. “הא, דזשון, הנה לך” ואינו מביט בפני בתתו לי את הכסף. אילו היה אחר במקומי היה נותן לו את השקל. ואם הוא נותן חמשה דולרים למלצרית, כלום נותן הוא לה את הכסף מתוך אהבה יתירה? לא ולא. הוא עושה זאת מפני שאינו שומר על ערכים. הוא עושה זאת בשל הנאה קלה של נתינה או לכל היותר בשל החיוך הקל שהוא מקבל תמורת המתנה. זוהי הצרה בעולמנו. רדיפה זו אחרי דברים קלים.

יודע ליאו שבעצם מבקש לו סטוונס היתר והצדקה לקמצנותו. בשל קמצנותו, הוא, העשיר, משרת אדם שהוא עני לעומתו. לשם ויכוח היה בודאי ליאו מתנגד ומתנצח, אבל דוקא עתה שמח הוא לדבריו החריפים של סטוונס. עתה יספר לו אגב שיחה, שהלן מבקשת עבודה בבית־המלון.

– רציתי לדבר אליך בענין הלן. היא מבקשת עבודה בבית־המלון כמלצרית לעונה הבאה.

– הממממ…

יודע ליאו שיש כאן מלחמת־יצרים. מלצרית מרויחה כשלש מאות דולרים, היינו, יותר מאשר הוא עצמו מקבל בעבודתו. אבל אם יטעים את החששות…

– מר סטוונס, יודע אתה כי אוהב אני את הלן. אבל יודע אני את בית־המלון ואת עניניו. לא כדאי לשלוח את הפרפר לתוך האש.

מיד ראה שהחטיא את המטרה. השכן הטוב, בעל הפנים המחייכים, נשתנה בין־רגע. העינים השחורות התרחבו ופעפעו מכעס עצור:

– מר הלפר… אני מכיר את בתי ואיני ירא… הסטוונסים אינם אנשים מן השוק. הם יודעים מה לעשת וממה להימנע. דוקא מפני שאני יודע את ערכם של הצעירים ההם הבאים אל בית־מלונך איני חושש…

הוא דיבר בקול רם ושתי הנשים פנו אליהם. מתוך דברי סטוונס תפסו את תוכן השיחה. ליליאן ידעה שיש להכנס בעבי הקורה. אין מדברים כך לליאו הלפר. עוד מעט וגם הוא יתפרץ בכעס, וקשה יהיה אחר כך לתקן את המעוות. היא קמה ממקומה ניגשה אל סטוונס ושמה את ידה על זרועו:

– בודאי, בודאי, מר סטוונס. אם הלן רוצה לעבוד אצלנו, נקבל אותה בזרועות פתוחות. אבל בלי רשותך לא רצינו לעשות זאת. סוף סוף יש לשמור גם על הבית, ומי יעשה זאת בלעדיה? אבל אם שניכם מסכימים, הרי כבר אמרתי לליאו…

ליאו המשיך את שתיקתו: הרי לא יכנס לדברי אשתו במעמד זרים. בתוך לבו ידע כי הוא חייב תודה לליליאן. היא הצילה אותו ממצב מגוחך. כזאת היא תמיד. יש לאמור את הדבר הזה בשבחה. מתוך איזו הרגשה טבעית היא תופסת מיד מה עליה לעשות. מילא, הוא עשה את שלו בנוגע לדוגלסים. הלא ניסה, ואם אי אפשר – יהא כך. וזה הכול.

גם סטוונס הרגיש שהגדיש את הסאה, והשתדל לרכך את הרושם: – העיקר הוא שאיש צעיר צריך ללמוד גם לעמוד בפני הנסיון.

תוך התאמצות יתירה לטשטש את הדברים שנאמרו, דיברו באדיבות מוגזמה קצת. אך הלן לא הסתירה את שמחתה. העינים הגדולות והשחורות נחו על ליליאן, נאחזו בה והתרפקו עליה. עוד בשנה שעברה ביקשה שיקבלוה לעבודה ודחוה אז בתירוצים שונים. והנה גם עכשיו לא הבטיחו כשביקשה וחשבה שתהיה זקוקה עוד לדבר על לבם ועל לב אביה. אך הכל יצא קל ופשוט. שוב לא תשב יום יום בביתה יחידה כשצלילי התזמורת מגיעים מהקאסינו. היא יודעת לרקד כנערות ההן והיא יפה כמותן. גם בוב איננו פה השנה, ומה תעשה בימים הארוכים יחידה בביתה? שוב תשב על יד החלון, צמודה אל הזגוגית, ותחפש בעיניה את הזוגות העוברים מולה?

ושוב מתחלקים לשתי קבוצות. הלן מספרת עם ליליאן וסטוונס מדבר עם ליאו. האחד גבה־קומה ורחב־גרם ותלתלי־שיבה פזורים לו על מצחו, והשני עגול־פנים וגדל־עין. סטוונס מדבר על גדולת האבות והנביאים ועל מתנת העברים לאנושות, וליאו מהרהר על היחס ההולך ומשתנה. אמנם אפסה הגדולה בהם. היאך יכול אדם זה למצוא ניצוץ מאותם העברים של התנ“ך באלה האנשים הרצים ונאבקים בעד כל קומץ של הנאה פעוטה? הרי אפילו בקיאותו של סטוונס בתנ”ך תפורט אחר־כך בין האנשים ההם לפרוטות קטנות: “הביטו על הערל הזה… הוא יודע את התנ”ך… מה תאמרו לזה?"

מענין לענין עוברת השיחה למצב בית־המלון. יודע הוא שסטוונס לא ילחצהו אל הקיר. סטוונס הוא לא ביל. אבל בכל זאת הרי לקח ממנו כסף במזומנים. יידע שלא הסיח את דעתו:

– מר סטוונס, בימים כתיקונם הייתי בודאי משלם קצת על קרן הלואתך. בימים שלוויתי ממך לא ידעתי כי יבואו ימים כאלה. לולא זאת לא הייתי משקיע כסף זרים.

– אל תדאג, מר הלפר. לא אעשה לך רע. מפני אל תירא. יש לפחד מפני הדור החדש… הדור החדש אשר לא ידע את יוסף – חוזר הוא בלשון המקרא. הוא מחייך ביהירות:

– הדור החדש הזה אינו יודע את הביבליה ואינו רוצה לדעת מה מלמדת הביבליה. ונדמה לי שאתם, אשר הבאתם לכאן את בתי־המלון, אשמים בזה במקצת. לפני שבאתם היינו כולנו מתנהלים על פיה. הנה, למשל, סם דוגלס, הוא היה ידוע לכולנו כאפיקורס, אבל הוא יודע את הביבליה ומתנהג על פיה. “וגר לא תונה” “כבד את אביך” וכך ביתר הדברים. קטן לא הרהיב אז בזקן. ועתה הולך הכל ורע. עם הביבליה משכיח אותנו את הביבליה.

אין זה ענין שלנו ושלכם – התנגד ליאו – זמנים אחרים הם. לא אנחנו, אלא האוטומוביל והראינוע, והעתונים החדשים, והמכונות והאוירונים שינו את הכל.

סטוונס המשיך את פזמונו התמידי. היו כאן רעיונות ישנים שחזר עליהם ללא רגש של שנאה. ידע הלפר שהלז משתעשע בדבריו ולא התעוררה טינה גם בו. אף דברי ליאו היו דברי שיחה סתם ללא קינטור:

– והרי אפשר לחשוב לפי דבריך שאנחנו כאן הבעלים. הנה אני, כביכול, העשיר והמנצל, אבל למי המשכנתא על בית מלוני? לבאנק, כלומר, לדוגלס. למי אני חייב כסף? לסטוונס. בכל יום יש בידכם לנשלני מאחוזתי וכל גדולתי תעלם ואיננה. נמצא, שאני המנצל ואתם בעלי הרכוש. והרי כמה בתי־מלון כבר עברו לבאנקים ולבעלי חוב. אנשים באו הנה, עבדו כל ימי חייהם, עמלו, בנו ארמונות, ואפילו לא נהנו מהם. וכי מה נהנה אני מארמוני, למשל? ולמי כל רכושי? בודאי יעבור לבסוף גם הוא לאנשים המנוצלים, כביכול, היושבים בצדי הדרכים ומחכים עד שימעדו קרסולי ואכשל.

ידע ליאו שלא ענה על השאלה, אבל נהנה מעצם דבריו. טוב שיראה בן־שיחו כי לא הכל טהור באהלו. אבל צר היה שהתלהב יותר מדאי. ונסה לצחוק: – מובן שאיני מדבר עליך ועל שכמותך. יודע אני בכמה זיעה ועמל עלתה לך כל פרוטה. שנינו איננו אוכלים לחם־חסד.

אבל כנראה פגעו בו דברי ליאו. הוא חשב קודם לכן על הדברים שנאמרו ובא לידי מסקנות משלו:

– ובכן. הטוב הדבר שהאנשים האלה, נאמר, אנו והדוגלסים, חדלנו לעבוד את האדמה? היתה לנו כאן משפחה גדולה, עבדנו, עמלנו וחיינו חיים ישרים. אמנם אדמת טקסקיל אינה אדמה דשנה, אבל חיינו כמו שכתוב בביביליה “בזיעת אפינו”. חיי צדק חיינו. אבל הנה באו בתי־המלון והפרנסות הקלות. ומה היה לאדמתנו? חדלו לעבדה. והאדמה, אם תעזבנה יום—יומיים תעזבך. כמו התורה. הבט אל צדי הדרכים ותראה. כל האדמה שהיינו חורשים וזורעים, הריהי מכוסה עתה שיחים ומצמיחה סלעים. ובנינו, מה היה להם? הנה משפחת שכנינו. שנים הם הבחורים. מהם בוב, לפני הכנסו לצבא, לא עבד כלל. היה משחק בייס־בול ביום וביליארד בערבים. מובן שצעיר־לימים הוא עדיין ובודאי היה מוצא לו דרך בחיים, אבל כלום היה פונה אל האדמה? ביל עובד בבאנק: פרנסה קלה ונקיה; וואלטר מעשן מקטרתו ויושב כל היום כולו על שתוֹ בחנות. ואני הולך להרויח כסף בבית מלונך. ולשם מה? כדי לקבץ עוד כסף ועוד כסף.

– אבל איני מבין כאן את ענין החלוקה לאנחנו ואתם… הנה הדבר, ממש אותו הדבר, הולך ונעשה במאססאטשוזטס ובכל מדינות ניו־אינגלנד, ושם אין זה אנחנו ואתם.

חוששת ליליאן שמא שוב תסערנה הרוחות. לא ידעה על מה דיברו, אבל כשהקולות מתגברים, כדאי לקצר את השיחה:

– ליאו, הרוצה אתה עוד כוס תה? יש להתחמם וללכת.

ישבו עוד קצת ודיברו על דא ועל הא. התלבשו ויצאו. סטוונס ליווה אותם עד הדלת.

קרעי עננים תעו ברקיע ומביניהם יצא ירח כתום. קרח נתנפץ מתחת לרגלים ורוח נשבה. הם מיהרו הביתה.

 

ח    🔗

ארוכה היא עונת החורף בין ההרים הלבנים. הבנין הגדול, בעל הצריחים והמגדלים, עומד מוקף עצים נטולי־עלים; הכביש נראה כרצועה שחורה מבהיקה, והבתים הקטנים, הפזורים בשדות, כשיות נידחות, רועדות בקור. הימים נאחזים זה בזה שלובים באצבעות ארוכות ודקות חיורות־שקופות כשלג לאור הירח. כך נרשמים הימים בזכרון, כדבוקים יחד. העין נחה על השטחים הרחבים המזהירים והלב נמזג בהם. יש והדמיון מעלה בריה גדולה מתהלכת לאטה במרחקים הלבנים, ותנועותיה מדודות וקצובות. נשימה וצעד נשימה וצעד. מעין אותן התנועות האטיות המראות בראינוע. פנים ענקיים, שקטים וחיורים לבריה הזאת, וגופה הלבן משתרע בכל. הוא, ליאו הלפר, וליליאן, וביתם מסותרים כאן באחד הקיפולים של הבריה הלבנה. והרגשה עמומה מקננת ומאיימת, שהנה עוד מעט תקום בריה זו, תתהפך מצד אל צד, וגם הוא וגם ליליאן בעלת הפנים העגולים והעינים החומות הגדולות יוטלו אי־שם בקיפול אחר.

בימים ההם קל יותר לחיות וקשה יותר גם יחד. אין הוא, ליאו הלפר, מבודד. הכל נעשה גוש אחד מוצק, הלב נמזג ברצועת הכביש השחורה המובילה אל האופק, בכתמי העצים הברודים, בניצוצות־הפז המשתעשעים על החלונות, הגגות וצדי הכביש. ובשעה זו מציצה לרגע קט הרגשה משונה זו, משמחת ומפחידה, הנוטלת את הגבולים מהכל. לרגע אחד מבריק הרעיון ורוצה הוא להאחז בו ברעיון זה ולתפסו. אך לפתע פתאום נשמט ואיננו, נעלם מתוך ההכרה. בימי הילדות הרחוקים היה בא מראה כזה תכופות. אינו יודע כמה נמשך המראה אז, אבל זוכר הוא היטב, שבאותם הימים לא היה בזה משום חידוש. בימי הילדות היה זה דבר המובן מאליו, וכשניטל ונעלם, חיכה אז יום יום לשובו, ונראה תמיד שהנה הנה נתפס קצהו, שהנה הנה וישובו המראות.

בימים אלה אין המכתבים רבים. טוב שהוא חותם על עתונים ומוביל־המכתבים מוכרח להעמיד את האוטומוביל מדי בוקר, ונשמעת דפיקת הפח של ארגז־הדואר. הדבר מפיג במקצת את המחשבות המשונות של החורף. ב“טיימס” קוראים את החדשות, וב“מארגען זשורנאל” פותחים מעמוד הלויות. ליאו הלפר יודע אלפי שמות של אנשים שהתארחו בבית מלונו במשך כל השנים, ומזמן לזמן נראה שם ידוע:

– ליליאן… גם גרינבלאט מת.

– איזה גרינבלאט?

– מילטון גרינבלאט, בעל בתי־החרושת לבובות.

– ממממ… הוא היה כאן בראש השנה. אתה מתכוון למילטון גרינבלאט? אינו צעיר לימים.

– לא היה זקן כל כך. בן גילי בערך.

– הנה גם ווילי גודברג… יהודי קשה היה, קמצן מאין כמוהו. וגם פניו של הלז לא יראו עוד. אמנם אותו לא תכיר יפה, אבל בחודש הקבוע לך היה בא לברוקוויל, תופס מקום בחצר, יושב, מדבר, משחק בקלפים. הומה ניגונים, נדחק אל הקאסינו לתפוס לו מקום נוח בהצגת הוו’דוויל, והיה מתלוצץ ועומד על המקח. לא הכיר אותו כשם שמכיר את טוזין או את הרצבורן או אפילו את ווייזר, אבל גם קולו של הלז נעשה כבר חלק מחייו הוא, חלק מהבניינים, מהקיץ, ממהלך השנה, מחיי ליליאן, חלק קטן, בורג קטן בתוך כל המסובב אותו, כזעיר אנפין של השימחינים, אמילי ברודי, סטוונס ודוגלס.

ויום אחד, בין העתונים והחשבונות של הטלפון והחשמל, הגיע מכתב כתוב על מכונה ועל החתום ביל דוגלס, מזכיר הבאנק:

“הננו מבקשים אותו שיבוא אלינו לשם סידור ענין המשכנתא בשעה שלש אחה”צ, ביום…"

יושבים ונוסעים. עוברים על ביתו של דוגלס. הביואיק עומד בחוץ, סימן כי ביל עודנו שם. צריך היה להכנס אל דוגלס הזקן, סוף סוף הוא בעל־הבית ולא ביל, אבל לא נעים להכנס בשעה שביל שם. ליליאן מזכירה: — סם דוגלס הבטיח לך. יש לדבר אליו. ביל עלול לעשות את הדברים על דעת עצמו.

צדקה ליליאן, ובכל זאת לא ירד. גם לו יש גאווה. למה תדבר סתם? הילך לכרוע לפניהם על ברכיו? לא. – אם ירצה, ידע. הוא סגן הנשיא, הבאנק הוא בידיו. סמואל דוגלס והבאנק – היינו הך.

ליאו מנסה להתלוצץ בדרך. היום בהיר ולבן. השמש זורח והשלג נוצץ משני צדי הכביש. האוטומוביל השחור מובלט בלובן השדות. ליאו מנסה להסיח את דעתו במקצת ממטרת הנסיעה והומה לו ניגון פזיז:

ביי מיר ביסטו שיין

ביי מיר ביסטו פיין

ביי מיר ביסטו שיין

מינס יו אר גרנד

טרררר. ררר רררר

רררררר… רררר… רררר

די די די די די

די די די די

ליליאן בנה לרעו ועוזרת לו במקצת. יש להרחיק את העצב. עוברים לניגון אמריקאי ישן…

– ינקי דודל וונט טו טאון / ריידינג אן א פוני.

– מוזר שלא נדבק בי כלום מהשירים החדשים. נדמה לי שכולם שוים. בושה וחרפה היא לבעל בית־מלון השוכר לו תזמורות של דזשז כל שנה ואינו יודע אפילו את ההבדל בין דזשז לסווינג…

והוא ממשיך להמות ניגונים שונים. האויר הבהיר, הקור החריף והשירה מעודדים קצת. טוב היה אילו אפשר היה לנסוע כך בלי הרף. השמים כחולים, ההרים שוקטים והוא וליליאן באוטומוביל הנוח. הוא רואה את שניהם בראי. הוא גבה־קומה, יפה ובריא, לחייו נשתלהבו, והמגבעת השחורה, בעלת השוליים הרחבים, הולמת את שיבתו ואת פניו. ליליאן בחרה במגבעת זו. על פי רוב אינו לוקח אותה עמו בנסיעות כאלה. אבל הפעם הענין הוא כנראה רציני. כשתשב בבית, יגדל קוצר־הרוח. ומה יהיה אם באמת יאמרו הפעם: לכאן או לכאן. ואז, הכל לעזאזל. כל השנים האלה בשדות ובהרים יעלמו. יודע הוא כי הכל ברור לליליאן, אף כי אינה מרבה בדיבור.

ליאו רואה בראי אוטומוביל נחפז מאחוריו. הנראה כביואיק של ביל דוגלס. כן, זהו. זהו ביל. פניו המלאים מביעים רצון ושוֹבע. עינים אפורות לו וזעומות כעיני אמו. הוא ממהר ועובר על פני האוטומוביל של ליאו. הוא מקדים בשלומו של ליאו ומחייך אליו, אבל בחיוכו נראית כעין מלאכותיות. נסיעתו נמרצה מדאי והתנועות מעשיות, היינו: מר ליאו הלפר, אנחנו ידידים ושכנים, ואני חברו של ריימונד בנך, זאת אומרת הייתי חבר שלו, אבל “ביזנס” הוא “ביזנס”.

ליליאן מתחרטת על שלא עמדה על דעתה להכנס ולדבר אל הזקן. אבל את הנעשה אין להשיב. בדבריה אינה אלא מרמזת: – הזקן אינו אתו…

– ובכן מה אני יכול לעשות, להביא אותו בעל כרחו?

ליליאן נשארת בבית השימחינים, וליאו בא בדיוק בשעה שלש אל הבאנק. וכפי ששיער קודם, ביל הוא הקשה מכולם. צעיר שקיבל את המושכות לידו רוצה להראות שאינו נושא פנים. ומי יודע, אולי יש כאן גם טינה אישית. ביל מדבר משפטים:

– אי אפשר לנו להשאיר את הענין כמימים ימימה. ימי מלחמה הם אלה, ואיננו בטוחים עוד שהעסק יתנהל כסדרו. כמעט שאין לנו תקוה שהעסק שלך יצליח. הרי גם גאז לא יהיה. הצעירים נלקחים למלחמה, הנערות מקבלות עבודה בבתי־החרושת, וחוץ מזה הרי הישיבה בבית מעשית ענין של פטריוטיוּת. מי יבוא הנה?

גם ליאו החליט לדבר בטון מסחרי. ידידות לא תועיל כאן:

– ומה תרויחו אם תוציאו את בית־המלון מידי? יאבדו לכם גם הלקוחות שלי, וכספכם בודאי ילך לאבדון. עכשיו יש לכם לכל הפחות איש המסור בכל נפשו לעסק, איש הרואה את הדבר כשלו, וישתדל להנות את לקוחותיו ולהרבות את מספרם.

ישבו עוד שנים מהדירקטורים. לא טוב בכל זאת שדוגלס הזקן לא בא. האחד הוא ידידו של סטיוונס, איש גבה־קומה, לבן־שער וקטן־פנים. נראה היה שרוצה הוא לעזור לליאו, אבל אינו רוצה להראות כנושא פנים ולכן הוא מעמיד פנים רציניים ושותק. השני, צעיר בן גילו של ביל ומשתדל להוסיף נופך משלו על דברי ביל:

– ומה לנו מזה שאתה מחזיק במלון אם אין לנו כלל תקווה להוציא את כספנו? אל תשכח שערכּם של הבנינים הולך ופוחת, ואם נמכרם בעוד עשר שנים לא נוכל לכסות את המשכנתא.

כל השיחה אינה לטובתו. עליו על ליאו הלפר עצמו, אין מדברים כלל. כאילו אינו קיים אלא לטובתם.

ביל מציע הצעה. מעמיד פנים כאילו לא בא הרעיון אלא לפתע פתאום. אבל יודע ליאו ומבין שחשב ביל על הדבר קודם לכן, וכי בהצעה זו הוכנה לו הפּחת:

– אולי באמת צדק מר הלפר. סוף סוף הוא בקי בעסק יותר ממנו. אבל אנחנו רוצים בפיקוח על העסק…

– זאת אומרת שהבאנק ינשל אותי…

– לאו דוקא. אפשר לסדר את הדבר באופן הטוב ביותר. אדרבא, כלפי חוץ יהיה אותו השם: הוטל ברוקוויל, וליאו הלפר יהיה בעל ההוטל. אבל אנחנו נפקח על ההוצאות ועל ההכנסות.

ליאו כמעט פרץ בגידוף. אבל באותו רגע צלצל הטלפון. הפנקסנית קראה לביל. תחילה דיבר בבת־צחוק קלה על שפתיו ואחר התחיל להצטדק. ולגמגם ולהסתכל סביבו באי־רצון: – סבא… כן, זה ביל. למה לא חכיתי לך? לא ידעתי שתסע בקור כזה… בודאי שיש לך רשות. וכי אמרתי אחרת?… ובכן… ובכן אם אתה רוצה שנחכה, טוב. נחכה. מי יביא אותך?… אתה יודע שלא נתכוונתי לכך…

בהורידו את שפופרת הטלפון, ביאר שסמואל דוגלס סבוֹ דורש דוקא להשתתף בישיבה. בדברו הביט בחשד על ליאו, חשב, כנראה, שהלז ביקשהו:

– אינו משתתף בישיבות אלא לעתים רחוקות ומי פלל שיכעס כל כך. ביחוד כועס הוא על שלא אמרתי לו כי אני נוסע העירה. הוא דורש שלא נחליט דבר בלעדיו.

ידידו של סטוונס שמח לדבר: – בודאי, בודאי נחכה לו.

קבעו את הישיבה השניה לשעה חמש, ובינתים הלך לו ליאו אל הרחוב לקנות לו אי־אלו דברים. בבואו שמע קולות גערה מחדר הישיבה. הכיר את קולו של דוגלס הזקן: – אל תעיז. אני נתתי לך את המשרה ואני אקחנה ממך. עוד לא נס ליחי. לא אתן לנכדי לעמוד על דם שכנו.

לא נעים לו לעמוד כאן ולשמוע דברים שאינם ראויים להשמע והוא אומר לפנקסנית שתודיע על בואו. השיחה נפסקת בחדר. ביל יושב על מקומו נזוף וכועס. דוגלס הזקן מוציא טבק מכיסו ומכניסו לפיו, פניו משולהבים והעינים נוצצות בנצחון. ידידו של סטוונס מראה פנים צוהלים.

ביל פונה אל ליאו: – אנחנו דברנו פה שוב בענינך. החלטנו להמשיך את המשכנתא בתנאים הקודמים. את הניירות נסדר אחר כך, אבל בינתים אתה יכול לחתום כאן ולא תצטרך לבוא הנה לשם כך.

ביל התחיל לסדר את הניירות, והזקן פנה בינתים אל ליאו: – לא טוב עשית, ליאו, צריך היית לאמור לי שאתה נוסע הנה. הוכרחתי להטריח את סטוונס.

הצטחק והוסיף: – יש לי שכנים, יש לי נכדים. נוסעים העירה ואת הזקן אינם לוקחים. עדיין כוח במתני. אחיה עוד מאה שנה, ואם ארצה לנסוע לכל מקום שהוא, אסע בלי להזקק לטובתכם.

הוא חייך חיוך ערמומי וקרץ בעינו לליאו. ביל הסתכל בנייר והעמיד פנים של אדם עסוק שאינו יכול להיפנות לדברי בטלה.

ליליאן שמחה לקראת הבשורה, אף כי ליאו לא סיפר לה על הסכנה שריחפה. בבית שימחין לא היה הכל כשורה. מצבה של סימה הלך ורע. היא שקעה בתוך מרה־שחורה ולא רצתה לראות איש. שימחין התהלך בבת־צחוק עגומה, ובעיניו השחורות התרוצצו האישונים, אשתו ליוותה גם עתה את האורחים בחיבה ובקולי קולות. עדיין הורגשה אותה רחבות ללא־סדר של האנשים הטובים.

ובדרכם הביתה היה כבר חושך ועננים שטו על פני השמים. נטפים קרים ירדו לסירוגין על הפנים, ספק שלג ספק גשם. רטיבות הורגשה באויר. נדמה כאילו זמן רב עבר מאז הבוקר. ליאו ראה בראי מאחוריו את הביואיק של ביל דוגלס.

 

ט    🔗

בחורף אין הטלפון מצלצל כמעט. רק ריימונד קורא לעתים מניו־יורק: – הללו אבא!… מה נשמע?… לא היה לי פנאי… הלא בקרוב תבואו לניו־יורק… הכל בסדר, רק הקטנה הצטננה מעט בשבוע שעבר… עתה הכל בסדר… האפשר לדבר אל אמא?…

קולו מעשי, יום־יומי. במשפחת ליאו הלפר אין מתנשקים סתם ואין משתפכים בדברי חיבה. לכל עת. אבל אחרי הצלצול של ריימונד מתנהלת שיחת־געגועים עצובה.

טוב היה אילו היה פה ריימונד עתה. בן יחיד והתרחק. וכי מתי מתראים? כשבאים לניו־יורק פעם בשמיטה או כשבא ריימונד בקיץ לסופי שבועות לראות את משפחתו, ובכן גם אז, בחורף ההוא, ריימונד, עסוק ובקיץ הם עצמם עסוקים. הצרה היא שקלרה אשתו מרחיקה אותו. אילו היתה אז סימה נישאת לו והשימחינים נעשים המחותנים – כי אז היו הדברים לובשים צורה אחרת. אפשר שריימונד היה נשאר כאן. סוף סוף גם במידלטאון או במונטיסלו אפשר לפתוח חנות למכשירי־ראדיו וגם בית־המלון אינו עסק רע כלל. אבל בדיעבד הרי טוב כך. מי יודע אם תרפא סימה מחליה וצער בעלה קורע לב ממש.

בקשר עם מחלת סימה מעורר צלצול הטלפון זכרונות דוי. השיחה הספוגה כאב מקרבת את שני האנשים היושבים בדד. לליליאן חרה תמיד הדבר שסימה עזבה את בנה ונישאה לאחר: – בטוחה אני שאהבה את ריימונד יותר מאשר אהבה את הרי. אבל הן מכיר אתה את סימה. רצתה להתראות, לעורר תשומת לב.

לפנים היה בודאי מפסיק את השיחה ומפליט ברוגזה “כבר שמעתי… אינני אוהב להעלות גרה”. אבל גם ליאו מבקש עתה פתחון־פה לדבר קצת על ריימונד. אילו היה ריימונד כאן, היה עוזר לו לשאת בעול. סוף סוף דוגלס הזקן לא יחיה לעולם, ויש לעשות דבר־מה. והרי ריימונד הוא גם חברו של ביל, ובכלל, איש צעיר ובעל מרץ: לא הרי בן עשרים ושבע כהרי בן חמשים ומעלה. טוב להמשיך עם ליליאן את השיחה על ריימונד, הדברים ממלאים קצת את הבית הריק:

– אני רחמתי אז על הנערה שהרי עזבה יותר מאשר על ריימונד. מה היה שם הנערה? יצא מזכרוני – הוא מעמיד פנים ששכח את השם, כלומר אינו מעוניין כמוה בעסקיהם של אחרים, ללכת רכיל זהו ענין לנשים.

– מיני…

– כן, מיני שמה… ריימונד בחור הגון היה ולא קשה היה לו למצוא תיכף אחרת. לא זאת אלא שמיהר אז לשאת את האחרת כדי להראות שלא איכפת לו. מה לא יעשו צעירים לשם קצת התראוּת…

– אני עצמי הייתי אשמה בדבר. לולא היתה סימה מלצרית בקיץ ההוא כי אז לא קרה דבר. אתה התנגדת לכך. אשמתי היא. אמרתי בלבי, תרויח דולרים אחדים לפני החתונה. לזוג צעיר אין זה סכום של מה בכך.

יודע ליאו כי ידיו נקיות. תמיד מתנגד הוא לקבלת קרובים לעבודה, וביחוד התנגד אז לקבלת סימה. בסוף הקיץ אמרו אז ריימונד וסימה להנשא, והוא אמר לשניהם, שלא כדאי לה לעבוד. סוף סוף לא תתעשר משלוש מאות דולרים. מאז תולעת חרטה מכרסמת את לבה של ליליאן. היא רואה את עצמה אשמה וליאו רוצה לרכך קצת את הדין: – מגורלך לא תברח. לולא הרי, היה בא בודאי שד אחר ובינינו לבין עצמנו, אולי טוב שכך קרה הדבר.

רואה ליליאן את דברי ליאו שמתכוון הוא לטובתה ודבריה נהיים קרובים יותר: – אתה יודע, ליאו, איני מאמינה בלחשים ובעוננים ובדברים מעין אלה, אבל לפעמים נדמה לי כי אמנם קללתה של מיני בדבר. נערה מסכנה היתה ולא יפה, הנה הנה כבר החתונה, ופתאום בא שד משחת ולוקח את חתנה ממנה. הבושה גדולה מכל. גם את השמלות בודאי כבר תפרה לה.

בשיחות מקוטעות שוב עוברים בדברים ובחצאי דברים על מעשה סימה וריימונד, הרי ומיני, שהיו מאורסים זה לזה, ולפתע פתאום נהפכה הקערה באשמתה של סימה, ורב הקצף והצער. הדברים שאינם נאמרים ממלאים את החלל והזכרונות שוב מתעוררים ומקניטים.

סימה וריימונד שיחקו מילדותם יחד. למדו בבית ספר אחד ונסעו באוטובוס אחד אל בית־הספר. הוא נשא את ספריה ואת חבילת מזונה אל האוטובוס, וכשגדלו החלו “לצאת”. לא נסתרו מהוריו של ריימונד חסרונותיה של סימה: קלת־דעת היתה, יהירה ומתגאה ביפיה, ומכעיסה את ריימונד בעגבנותה. בראותה גבר חוזר אחרי אחת מחברותיה, היתה מגלגלת בעיניה השחורות כעיני אביה ומציגה לראווה את גופה היפה והזקוף. ידידים מכבר היו ההפלרים לשימחינים והיו מדברים על מעלותיהם וחסרונותיהם של ילדיהם. החליטו להאיץ בהם שיתחתנו. בעיקר האיצה ליליאן: ברבות העבודה והדאגות, ישתנה אף טבעה של סימה, וכך הרי היא גורמת תמיד כאב לריימונד.

– אל תיראו – היתה אומרת הגברת שימחין – גם אני הייתי כמותה. החושבים אתם שתמיד הייתי שמנה וגדולה כאחת הפרות. אשמתו של בעלי היקר הוא. גם ריימונד שלכם בודאי ישתדל. מלא את הבטן ותצא השטות מהראש. ואל תחשבו שריימונד שלכם הוא תכשיט. היא במשובתה והוא בעקשנותו, אינני יודעת מי עדיף.

אבל בהתקרב ימי החתונה, הפכה סימה את הקערה על פיה.

בת־חדרה של סימה היתה מלצרית אחרת, מיני שמה, נערה ניו־יורקית קטנת־קומה וגזוזת־שער, ועינים לה פקחיות וטובות ואהובה על הכל. היא נעשתה חברתה הקרובה ביותר של סימה. גם זו היתה ארוסה לבחור אחד בניו־יורק והרי שמו, והיו השתים מספרות אשה לרעותה על חתונתן הקרובה ועל בחוריהן. מיני דברנית היתה והיתה מספרת כיצד פגשה את בחורה, את הרי, כיצד התהלכה אתו, מה הן המתנות שקבלה ממנו, מה הם הדברים שהיה אומר לה. בערבים היתה מוציאה את תמונותיו ומראה אותם לחברתה הטובה, וגם במכתביה לחתנה כתבה על הנערה היפה שמצאה כאן וכיצד היא מתהלכת אתה ומה מספרת לה. לפעמים בקשה גם סימה להוסיף מלים אחדות למכתבה והיתה כותבת דברים מעין אלה: “בת מזל היא מיני שהשיגה בחור כמוך”… “הזהר נא אם בבואך הנה תמשכנה אחריך שתי נשים”. וגם הוא היה עונה באותה נעימה.

ובבוא הרי בימי חופשתו לשבוע ימים, נעשה הדבר לפתע פתאום. שלושה ימים אחרי בואו הודיעה סימה שעליה ללכת העירה לשעות אחדות, והיא חזרה משם נשואה כדת וכדין. הרי לא שב אתה. אחר כך נודע שהוא דרש במפגיע שתסע אתו למקום אחר או לניו־יורק והיא התעקשה שעליה להשאר ולעסוק בעבודתה. גם בזה רצתה כנראה להתראות לעיני כל, שדוקא יראו עליה באצבע, “הנה היא”, ושתהיה לשיחה בפי כל.

רב הבזיון והקצף. ליאו עמד במשרד ולבו בל עמו, הוא רצה לגרש את סימה מיד, אלא שליליאן לא נתנה לו. היא ידעה שזו רוצה כי השערוריה תלך ותגדל: – מוטב – טענה – להעמיד פנים שאין הדבר נוגע לנו.

לריימונד לא דברו דבר, אבל עוד באותו יום ראוהו מתהלך עם קלרה, ולכתחילה שמחו על הדבר. ולא רק הם אלא כל הדיירים. לכאורה העמידו הדיירים פנים שלא ידעו דבר, אבל הדבר נודע ברבים והוסיף ענין. ובאותו יום באה מיני אל המשרד לבקש את חשבונה. בהכנסה עמד אז ליאו במשרד ולא ידע מה לאמור לה. קשה היה הדיבור וקשה ממנו השתיקה. וגם דבריה של מיני היו קצרים. היא לא הסתכלה בפניו. הדברים יצאו אטומים בלי נעימה כלשהי, ודוקא מפני שהתאמצה התאמצות יתירה שלא להיראות כעלובה יצאו המלים מפיה בצפצוף כעסני: “מר הלפר, התוכל לתת לי את החשבון?” וכלהכעיס נכנסה באותה שעה אל המשרד גם סימה. אינו זוכר לשם מה נכנסה. לא ידע לעולם. אף כי מעניין לדעת. או אולי נכנסה דוקא מפני שראתה את מיני. שתי דרכים לאדם אחרי מעשה מעין זה. האחת היא להתחרט על הנעשה ולהכריז בקולי קולות על החטא ולהלקות את עצמו בפומבי. הדרך השניה היא, להתיהר בנעשה ולהראות שלא איכפת לו, שדוקא טוב כך ושאין זה מענינם של אחרים, ושהוא עצמו אחראי למעשיו. סימה בחרה כנראה בדרך השניה. על כל פנים, כך נהגה באותם ימים וגם באותה שעה שנכנסה אל המשרד. לא יצאה בראותה את הנערה שגרמה לה כאב, אלא, אדרבא, נשארה עומדת בהבעת חוצפה על פניה היפים כאומרת: “הנה אני לפניך, ובכן מה תעשי לי?” בפנות מיני אחורנית ובראותה את סימה עומדת על ידה, נדהמה ברגע הראשון. מתחילה רצתה, כנראה, לעבור על ידה בלי לאמר לה דבר. ואחר כך, כנראה, החליטה אחרת. חזרה והביטה בה בבוז: – לפני לכתי אברך אותך: הלואי והפנים האלה היפהפיים שלך יכוסו מוגלה וחבורות עד שכל עובר יירא להביט בפרצופך…

המראה הזה עומד כחי לפני עיני ליאו כאילו לפני ימים אחדים קרה הדבר. באותו רגע נעלם כל ההיסוס בפניה של מיני והדברים יצאו מפיה במשקל ובבטחה. הנערה הקטנה, גזוזת־השער, היתה לאשה קוצפת והיא הישירה את עיניה כלפי אויבתה.

מאז נודה להם על מחלתה המשונה של סימה, נזכרת קללתה של הנערה העלובה. ליאו גוער באשתו בשעה שהיא מזכירה את הדברים האלה, מקרה הוא ולא יותר. אין להאמין בקללות כמו שאין להאמין בלחשים ובקמיעות. עוד מעט ותתחיל להאמין גם בשדים וברוחות. “אשה היא אשה”. ובכל זאת מתגנב חשש. מי יודע? האם כל סתרי החיים ידועים לו לאדם? ומה הוא האדם, ומי הוא, ליאו הלפר? הנה הוא יושב בבית עם אשתו מבודדים מכל וכל ללא בן וללא שאר וידיד. האמנם כה בודדים הם וגלמודים? טוב לחשוב שיש כאן בהרים מי שדואג להם. יש איזה קשר נסתר בינו ובין אחרים. ואפשר שיש קשר גם בינו ובין דבריהם של האנשים. הנה הרי הוא אינו מאמין כלל באמונות תפלות – ובכל זאת גם הוא ימנע מגור בחדר שמספרו שלשה־עשר, ואם יכנס אל אותו חדר, יהסס אחר כך זמן רב בלבו. וכך יארע גם אם חתול שחור בדרכו. והנה ענין קללת הנערה, הרי הטריד אותו באמת כל השנים האלה, וכששמע כי סימה חלתה, הרי דבר זה כאילו רק קבע את העובדה. מה היחס בין האנשים ובין מעשיהם? והיכן היא עתה הנערה ההיא, גזוזת־השער? הרי הוא בעל טוב ואדם טוב. בחור צעיר היה וסימה סחפה אותו אחריה בהתלהבותה הפראית. ובמשך הימים היה לאיש שקט וטוב ועזר להם לשימחינים בהרבה. מי יודע אולי מחכה לו עדיין הנערה גזוזת־השער. אולי יש משהו בגורל שהוא בלתי־ידוע לנו?

הדברים נארגים בדומית הבית. שני אנשים יושבים ומשוחחים ביניהם, יודעים היטב איש את רעהו ואינם צריכים לסיים את דבריהם. חצאי דברים ממלאים את החלל, ובדמיון נטווים מעשים והרהורים. בגיל כזה ההרהורים הם שקטים, נכנעים, מבקשים להנתן לחלל העולם הרחב המבטיח והמפחיד.

– מענין לדעת מה קרה למיני זו… לא שמענו עליה דבר במשך כל הזמן.

הרי גם הוא חשב עליה. ממש אותם הדברים. עוד מעט והוא היה שואל אותה השאלה. אבל תשובתו היא מקוטעת וקפדנית כרגיל:

– מה קרה? מה קרה? בודאי יש לה כבר שני ילדים ובעל מחוּסר פרנסה.

 

י    🔗

ליאו הלפר לא הופתע בשעה שנודע לו שסימה אבדה את עצמה לדעת. היא שתתה בבת אחת כל הסמים שנתנו לה ומתה ביסורים נוראים. ציפו לדבר־מה מעין זה מסימה היהירה. אבל התפלאו כשמצאו מתחת לכרה מכתב ובה היא מצווה, שיבקשו מריימונד וממיני שיסלחו לה, ושישתתפו בהלויתה.

ליאו שמח לבקשה מפורשה זו. בלעדי זאת לא היה יכול לבקש מאת ריימונד שיבוא ללויה, ובתוך תוכו ראה ליאו את בנו קשור עדיין לסימה. הוא ידע שגם ליליאן היתה רוצה שריימונד יבוא ללויה. את מיני לא יכלו השימחינים למצוא, אף כי ליאו הלפר עזר להם לבקשה וטלפן לרבים ממכיריו בניו־יורק. אחדים סיפרו שחלתה זמן רב ולא ידעו מה היה לה. וגם בנוגע לריימונד חששה ליליאן שכלתה תכעס אם יוודע לה שקוראים אותו ללוית סימי. ליליאן זו, הטובה והשקטה, שהיתה דנה אנשים לכף זכות היתה מתכנסת לתוך קליפה קשה ומפעפעת בכעס עצור בדברה על כלתה: – מוטב שתאמר לו בטלפון שיש לך צורך בו לשם סידור המשכנתא או משהו מעין זה. למה תמרר זו את חייו אחר כך?

– זהו החסד האחרון והיא תבין זאת. אין מקנאים במתים.

– אינה מסוגלה להבין זאת.

– היה בתגובתה של ליליאן כלפי כלתה משהו סלעי שאינו ניתן להתרכך. כזה היה יחסה בשנים שעברו גם בבוא אמילי ברודי. הכל היו יושבים, שרים ומתבדחים, וליאו היה רוצה שגם היא תשתתף, אך היא היתה מתכנסת בתוכה. ליליאן היתה תופסת דברים ורעיונות באופן אינטואיטיבי – הם רחפו לפניה כמוגמרים וכידועים. בו ובידידיו היתה כעין המשכיוּת מעורפלת בין דבר למשנהו ויש שהם עצמם תעו בערפל זה שבו נתחם הדמיון בשכל. לה, לליליאן, היו הדברים נתפסים בשלמותם, כדורים קטנטנים מזהירים מוגמרים, ואם בא שינוי בתפיסת הדבר, הרי גם אז בא השינוי בבת אחת, במקום הדבר הקודם בא דבר חדש וגם הוא, כקודם, לו, היה נוצץ ושלם. וגם יחסה לאנשים היה כזה, כמשהו מלוטש ונוצץ בקשיותו.

– יהי מה, ואני לא אשקר. לא אלך בעקיפין עם איש ובפרט עם בני וכלתי.

כאן ידו על העליונה. כיון שזהו ענין של פרינציפ, לא יוותר ליאו עליו. אבל היא לא תטלפן. יטלפן. יטלפן הוא.

לכתחילה מקבל ריימונד את הדבר כמעשה־יום־יום: – חבל מאוד, באמת? מתי? החלתה זמן רב?… לבוא עכשיו? איך אוכל לעזוב באמצע העונה?… כן, כן… בודאי אבוא… השלום לאמא?… הלויה מחר? מתי יש רכבת?… כן, כן, אבוא הערב… טוב תחכה לי על יד התחנה…

חרה במקצת לליאו. אין זו הנעימה שציפה לה. הרי זוהי הנערה שאהב ריימונד מימי ילדותו, וכי כך מתיחסים? גם בזה הוא דומה יותר לאמו. הכל או לא כלום. נעדרים בהם הזכרונות המעורפלים המהוים את ההמשך בין שהיה ובין שהווה. אולי בשל כך לא היסס אז בנו ריימונד להסיר את עוּלה של סימה מעליו ביום אחד. הרי זהו גם יחסה של ליליאן לחפצים ולכלי־הבית הישנים. לו, לליאו, קשה להוציא מן הבית חפץ ישן אם אפילו אין לו צורך בו, והיא, ליליאן, כל זמן שיש לה חפץ בדבר ורוצה בו, היא שומרת עליו מכל אבקה קלה, כיוון ששמה בו עין רעה תשליכהו מהבית בלי היסוס.

וגם בצאת ריימונד מהרכבת הורגש בו אותו קוצר־רוח של הסוחרים האחרים היוצאים ואצים לעסקיהם. אחרי שברך בשלום את אביו, לחץ את ידו וחבקהו, הסיר את משקפיו, ניגב אותם והביט אל אביו בעיני אמו החומות מרוכזות־המבט, כמחכה שימסור לו במהירות את הדברים המטרידים. הורגש מעין מרחק בין האיש ובין דבריו, כאדם התוהה ואינו יודע את אשר עליו לדבר ולעשות. אמנם כשישבו במכונית הרבה ריימונד לשאול על ימיה האחרונים של סימה, על מותה ומחלתה, אבל חסרה בדבריו הלבביות שלו, של ליאו, לאנשים. לא כזה היה יחסו הוא: לו, לליאו, חסרה סימה, משהו נעקר מחייו, מסדר חייו, ממנו עצמו, ויחסו של בנו היה כיחס איש הבא מן החוץ. ורעיון זר ניקר במוח: אם זהו יחסו של ריימונד לאשה שאהב כל חייו, הרי כזהו גם יחסו אל אביו ואל אמו. וכך יבוא גם אל קבורת אביו. יצלצלו אליו בטלפון יפריעוהו מעבודתו, מפרנסתו, ואולי דוקא באותו יום יהיה לו ראיון חשוב עם מנהל של אחת מחנויות־כל־בו הגדולות שזה שנים רבות שהוא רוצה לקבל ממנה הזמנה. ליאו חייך כשחשב על כך. באמת קשה לו למסכן; אם יסע תיכף אל הלוית אבא הלא תאבדנה אז לעולם ההזמנות של חנות־כל־בו. כאילו להכעיס ימות האב ביום לא נוח, ביום שלישי או רביעי, באמצע השבוע. ואולי דוקא באותו יום תחלה גם הילדה, וקלרה תתהלך כועסת. איך אפשר להשאיר כך את הילדה? מובן, שהיא לא תתנגד לנסיעתו, עד כדי כך לא הגיעה, אבל היא לא תסע ויש לה אמתלה. ואולי גם תשמח בלבה פנימה על שאינה מוכרחת לנסוע לברוקוויל ביום חורף קר וללכת אל בית־הקברות ולדבר דברי ניחומים בשעה שאינך יודע מה לאמור, איך להביט, כיצד להתהלך ומה ללבוש.

הפגישה בין האם והבן היתה יותר חמה מאשר בקיץ, בבוא אשתו אתו. היא נשקה אותו פעמים אחדות והוא ישב מולה והסתכל בה שעה ארוכה. ישב והסתכל והיה בישיבה זו משום קירבה ולבביות: הבן היחיד בא לראות את אמו. בהסירו את מעילו ואת משקפיו נראה יותר צעיר ותנועותיו נראו יותר קרובות. הערב הנשקף בחלון והשקט שנשתרר בחדר, הרהיטים הידועים לו מאז, הרחיקו את הנסיעה ברכבת ואת הבית בניו־יורק על עסקיו וטרדותיו. זהו החדר שבו היה יושב להכין את “עבודת הבית”: כאן, בפינה, טיפל בראדיו הראשון, שם, במגרה ההיא, היה מחזיק בסתר את תמונתה של סימה ומוציאה חרש שאבא ואמא לא יתפסוהו בקלקלתו ולא ילעגו לו. בימים ההם לא הרבה לדבר אל אבא ואל אמא, אבל בשבתו כאן אתם היתה בטיחות. ידע, שהנה הם יהיו כאן בשעה שנחוץ לו משהו. הוא אהב את אמו יותר משאהב את אביו. על כל פנים היתה זאת אהבה קבועה ומתמדת. אהבתו לאביו לא היתה באה אלא מתוך התלהבות פתאומית, היתה משתלהבת וכבה, ואחר מתלקחת שוב… ואהבתו לסימה היתה אחרת לגמרי. זו היתה אהבה כואבת ומרגזת. היו רגעים שהיה נועץ את צפרניו בבשרו ומבקש את הכאב, היה נוסע ושב באוטומוביל אל ביתה אחרי שעזבה, נוסע ושב מרחוב לרחוב וחזרה אל ביתה מתוך אהבה וכעס. ויש שביקש להרגה, לטרפה.

והנה לאט לאט שבים הרגשות שעוממו זה כבר, ושוב הבית הוא ביתו, ועל ידו יושבת אמו הטובה הדואגת לו, ואבא המתהלך הנה והנה בקפדנות כשידו נתונה בשערותיו הסמיכות. הבית בברונכס רחוק והוא בברוקוויל ובא הנה לקבור את סימה, ולפתע פתאום הוברר לו שסימה מתה, שסימה לא תהיה עוד, שסימה לא היתה לו רבות בשנים. גילוי פתאומי בא והציף בזכרונות, וברגע זה כאילו נפתח לפניו חלל ריק בהיר כעין רקיע של אור. כיצד לא הרגיש בכל זה במשך כל השנים שהיא לא היתה אתו? הרי אפילו עד הרגע הזה לא הרגיש. את כל זאת הוא ידע עוד קודם, אבל היתה זאת רק ידיעה של המוח, ועתה תפס הדבר את כל הויתו. העדרה של סימה נשקף מכל החדר, מאמו היושבת ומסתכלת בו ומאבא היושב שקט ועצוב בפינה ומסתכל בו בנזיפה חבוייה.

ולמחרת היה יום חורף חם. השמש של סוף פברואר מחממת, השלג הולך ונמס על העצים והגגות, ובסדקי הכביש מצטברות שלוליות מים זעירות. האוטומובילים מחליקים זה אחר זה. מעטים האנשים ההולכים אחרי הלויה; ארבע־חמש משפחות של שכנים, מלבד משפחת המתה ומשפחת ההלפרים. חמשה־ששה אוטומובילים נוסעים אחרי ארון המת, השמים מעוננים ובאויר מורגשת רטיבות וערפל: ירד בודאי גשם או שלג, אולי ינסה עוד החורף שוב את כוחו.

יורדים מן האוטומובילים אל בית־הקברות הקטן. השמש מסדר את המלווים בסדר ובשורה. זה שבועות רבים, שלא דרכה רגל בבית־הקברות. ויש לרדת מהאוטומובילים ולשאת את המטה בשלג הרטוב והכבד כשהרגלים נמעדות במורד.

– אסור לקרובים לשאת את המטה, מי מכם שאינו קרוב ושאֵר למתה ישא – מפקד השמש בחפזון. השמש הוא איש בעל זקן־שיבה ופנים זקנים וטובים, משתעל בדבּרו ומסתכל אל רקיע השמים, הוא חושש שמא ירד הגשם בשעת הקבורה.

ריימונד שמח שעליו הוטל לשאת את המטה, יכול הוא בינתים להסיח את דעתו מהמת. הרגלים שוקעות בשלג העמוק. טוב כך, המטה כבדה. הוא ממלא חובה.

– הזהרו הזהרו, ימינה… ועתה הישירו…

ריימונד ממלא את הפקודות בדיוק. ראה את פניה. יכול היה שלא לראות, אבל רצה שהכאב והנוחם ידקרו. פנים חרושים שכוסו אבעבועות. פנים משונים. אלה לא היו פניה. העינים עצומות והפנים מביעים הכנעה. לא אלה הם פני סימה ולא אלה הן עיניה, העינים השחורות המזהירות, שכעין שגעון ומרד היו מבריקים מתוכן. באותם רגעים היה הכאב אוחז בלב וצובט והיה רוצה לאהוב אותה ולשנוא אותה.

– הזהרו, הורידו את המטה…

טוב שהוא צריך להזהר ולהוריד את המטה. הנה, עוד מעט ויוריד את הארון לתוך האדמה ויסע הביתה, ויעסוק במסחרו, וישחק עם ילדו, וידבר אל קלרה אשתו, ובעוד שבועות מספר שוב ישכח אותה לגמרי. לא, לא ישכח, אבל היא תהיה כדבר שמחוצה לו, כמו שהיתה במשך כל השנים האלה שהוא בניו־יורק, מחוצה לו. כל אדם שאיננו אתך, הוא מחוץ לך. גם אבא ואמא בכלל.

הנה עומד הרי. לא טוב לו. הוא קרוב ואסור לו לשאת את המטה ולהזהר. אָסור לו. אך נראה הוא כזר. לגמרי זר. שוב אינו שייך לכאן. והוא נראה כאיש תועה. כמה שנא אותו בימים ההם, ועתה הוא מרחם עליו. הנה גם אחיה הצעיר שבא מן הצבא: הולך ישר וזקוף, תוי סרדזשנט על שרוולו. רק לפני שנה היה הצעיר במשפחה, נער שאמו התאוננה כי אינו אוכל כראוי, ועתה הוא מפקד על אנשים אחרים. הוא משתדל גם פה להראות את בגרותו, והעינים מתמלאות דמעות והוא מצדיע ישר, אך הנה שמה עליו אמו את ידה ומתייפחת:

– יעקב, יעקב, סימה איננה. בלא עת נבלת, יפתי. מי יודע את טוב לבך, סימה יקירה? – יעקב שלנו יודע. יעקב שלנו הבין אותך בנשמתו הטובה.

והסרזשנט הזקוף שהתהלך לפני רגעים אחדים דואג לנעליו המצוחצחות ולרושם מראהו על האנשים, גוחן פתאום אל אמו, דמעות זולגות מעיניו, והנהו שוב אותו הנער שלפני שנה גערה בו האם על שאינו אוכל בזמן הקבוע. את אחיה הגדול לא אהבה ביותר. גם עתה הוא מתנהל במרחק־מה כממלא חובה בלבד. ובזקן זה, בשמחין, זרם החיים נובע כבר בתוכו. הוא אהב את בתו, אבל הוא אינו יכול ללכת כך בשורה בסדר, עליו לשבת ולספר עליה, יש לו צורך לספר… והאם מתייפחת: “בני היקר, בכה, בכה, אתה יודע את טוב לבה. אין איש יודע כמוך”… “כך כך, הורידו את המטה אל תוך הבור…”

בודאי אין איש יודע. וכי הוא ריימונד ידע? הרי גם אחרי החתונה יכול לעשות משהו. אילו היה בא אליה ואומר “חדלי לך ממשובתך, עזבי את האיש הזה, הרי, ולכי אחרי. אפשר לבטל את הנשואים, ואפשר גם בלי נשואים”. “אין איש יודע? אולי לכך חכתה. סימה היפה רצתה בקצת אבנטיורה. ראתה בראינוע נערות מכוערות ממנה בכל מיני אבנטיורה, וגם היא רצתה. ומה בכך? בודאי היתה חוזרת אליו. אולי בתוך תוכו ירא אותה יותר מאשר אהב. ואם קלרה אינה רוצה באבנטיורה, האם טוב לו ולה?”

העננים הולכים ומתעבים. רק קצה השמש מציץ מבין העבים, נעלם ויוצא. נטפים כבדים מטפחים על הפנים, רוח מזעזעת את השיחים בין המצבות, מגבעת נופלת מראש אחד הגברים והמלווים אצים להרימה – דבר קטנטן, לכאורה, וכבר קמה חציצה בין המת ובין החיים, על שפתי אחד האנשים נראה חיוך עצור.

– שפכו עפר. לקרובים אסור.

ריימונד מרים את האֵת ושופך את העפר. את אחרי את…

והנה הכל נגמר פתאום. אין מה לעשות, עליו להניח את האֵת. האנשים זזים. שימחין אומר את הקדיש, השמש מכריז אי־אלו מלים, והאנשים זזים אחורנית… אין מה לעשות עתה. ומה עוד?

– עם מי באת סמי? – באת בביואיק¹⁰ שלך?

­– אין דבר נקח אותך אתנו… נביא אותך אל אשתך בריא ושלם.

ליאו נוהג באוטומוביל. ריימונד יושב על ידו ושותק. אמא יושבת מאחוריהם. זגוגיות רטובות וכהות. גשם כבד של סוף החורף יורד, טיפות גדולות נופלות על האוטומובילים ומטפחות על הפנים מבעד לחלונות. יש לסגור את החלון.

תחילה נכנסה אל הבית ליליאן ויצאה אל המטבח להכין חמים. ליאו שהה רגעים אחדים עד שהכניס את האוטומוביל אל הגאראזש. ריימונד רצה להכניסו, אבל ליאו לא נתן לו: “עלי לקחת שם משהו בין כך ובין כך, ואתה אורח, אינך יודע”. ריימונד שמע בקולו והלך לו.

ובהכנסו ראה את ריימונד יושב ליד השולחן במעילו ובמגבעתו מחזיק את פניו בכפות ידיוּ והכתפיים רועדות.

ליאו עשה את עצמו כלא־רואה נכנס אל המטבח ולחש לאשתו: – ליליאן, אל תכנסי אל החדר. יבכה קצת וירווח לו. ואני השוטה חשדתי שכבר נעשה אדם קשה ריימונד שלנו.

הלב גאה. ריימונד נהיה לו קרוב, ולולא התבייש היה ניגש אליו, יושב על ידו ובוכה אתו יחד.

 

יא    🔗

יש וגם בסוף החורף קמה סופה, ופתותי־שלג מתחוללים ומסמאים את העינים. הבתים הקטנים עומדים עטופים דוק לבן, הקרחות האפורות מתכסות כתמים לבנים, אורות הכבישים נקלשים, ממצמצים ומתנודדים והדי קולות בני־אדם ויבבות חיות אטומות נישאים בין ההרים. בימים אלה נשכחות קרני שמש האביב שהציצו בחדווה מבעד לעבים לפני ימים מספר. שוב מתחבאים האנשים מאחורי חלונות מכוסים כפור, מחממים את הידים ליד תנור־הברזל החם ומקשיבים לקולות הראדיו. דומה שמתוך הסופה באים הקולות. הזגוגית רועדת, העצים הומים, רגלים קטנות מתופפות על פח הגג, וצלילי הראדיו מספרים על זוועות אחרות שם, מעבר לימים, ועל אנשים היושבים עתה, בסופה, בבורות שלג, אנשים הנסים מבתים בוערים, המתכווצים מאימה ונושאים עיניהם לעברים. מעבר להרים פשטו ענקים את זרועותיהם הגסות וכאן יושב לו אדם ומקשיב לראדיו כשידיו נתונות מוּל תנור־הברזל החם.

ואחר כך באים ימים ללא חורף וללא אביב. מקוטעים ומקוצצים הם והולכים ומתמזמזים כאותו שלג על מדרוני ההרים, כאותם סילוני־אור חסרי־דמות, וצללים משוכשכים הולכים ונשטחים על העצים, הבריכה והבנינים. שוב אין זו ערבוביה של צבעי הסתיו, אלא מעשה בראשית של דמויות וגוונים, מין פראיות של התחלות גלמיות. יצורים דוממים נפוצים מושלכים זה על זה ללא המשכיוּת וללא מעשה מקשה. יש ובבקרים יוצאת ומבריקה שמש מלאה חדווה צעירה. היא יוצאת מתחת להרים כמצחקת ואורותיה מפזזים על גזעים שבורים וענפים רצוצים. גוש שלג נאחז בסבך אחד הענפים – עוד מאמץ קל והנה יניע העץ הזקוף והגמיש את גוו הצעיר וינער מעליו את המשא המעיק. עצים נבובים מתגוללים, מכוסים בעפר כהה ממוזמז בשלג מושחר, ומתחת לעפר מציץ לו כמתגנב גבעול חיור־ירקרק; מלמעלה שטים קרעי־עבים לבנים אגודות אגודות, והנה מנשבת הרוח והם רצים זה אחר זה. גם בלב מעורבבים רגשות צעירים וחלשים נואשים, מציצות קרני־שמש רחוקות, רחוב צר וחלון מאובק ועמודי־אבק מרובעים ובהם ניצוצות פז נראים אי־שם בילדות רחוקה… מעילים פרופים, קריאות צהלה, משעולים מתייבשים דרוסים ומעוקבים. קמות לתחיה תקוות המתלקחות ועולות כלהבות זעירות המתבוננות סביבן ויראות ורועדות. יש שקריאת עלומים מציפה את הלב, שלהבת של ששון וחדווה, וכשזו דועכת היא ורפה, נוקרים ומהדקים געגועים אטומים כבצבת… ומתוך תוכם מישהו זעיר וגמיש, חלק ושמנמן יושב לו שם בפינה ומושיט לשון, וצוחק, ולועג.

בימים אלה מתהלכים ליאו הלפר וליליאן אשתו מסביב לבית, משוטטים במשעולים ומתכוננים לנסיעה לניו־יורק. יש לשכור את המלצרים, את ה“בוס בויס” (סגני מלצרים) תזמורת, וכיוצא באלה. ואגב אורחא זוהי גם עונת הביקורים – יוכלו לראות את ריימונד בנם ואת המכרים.

הנסיעה מברוקוויל לניו־יורק קלה ונעימה. האוטומוביל נשאר בגאראזש. לא כדאי לנסוע בו, כי מה יעשו בו בניו־יורק. יושבים באוטובוס. הנוסעים מעטים, האוטובוס מרווח. יושבים על הכסא הסמוך לנהג. מכאן אפשר לראות יפה את הסביבה, ואגב משוחחים גם עם הנהג. כתוב שאסור לדבר אל הנהג, אבל יודע ליאו שאין הדברים אמורים עליו, ואדרבא, הנהג יראה עצמו נפגע אם לא ישוחח אליו.

דזשאו הנהג הוא קרובו של שימחין וליאו מכיר אותו מילדותו. הלז הוא איש צעיר, זקוף, לבוש מדים ובתי־רגלים שחורים ונוצצים המהדקים את מעבה הרגל: ובדברו אל ההלפרים הוא רואה בראי את תנועותיהם ואינו מפנה את ראשו אלא לפעמים רחוקות. מדברים דברים של מה בכך, בעיקר לצאת ידי חובת דיבור:

– ובכן, גם אתם עוזבים את ביתכם היפה ונוסעים לניו־יורק?

– לך טוב. אתה נוסע לניו־יורק חנם אין כסף – מתבדח הלפר.

– טוב. אולי נתחלף בעסקינו, מר הלפר?

– עסקך מצוין. באוטובוס אין לך דאגות. אתה נוסע ומפחיד אנשים. כשאני נוסע במכונתי הקטנה ורואה אחד מרעיך נוסע באוטובוס, הריני חולק לו כבוד ונוטה הצדה. עלול הוא להחניקני כפרעוש.

– אם תתן לי משרה טובה אצלך, אעזוב את העבודה הבזויה הזאת. אתה בוחר לך ימים לטיול: הנה יום יפה ואתה יוצא לניו־יורק. ואני – גשם, שמש, סערה: “דזשו, צא” וזה הכל. והערפל קשה מכל. אתה נוסע ואינך רואה כלום ומקלל. ויש שבליל־ערפל אתה יושב יחידי במכונה הגדולה הזאת.

– ומה שלום דוֹרוֹתי והילד?

– טוב. אבל היא דורשת שאמצא לי עבודה אחרת. אין יום ואין לילה. הנה הילד הולך וגדל ואתה אינך רואה אותו. בשעה שהוא ער אתה עובד.

– ומה יש בדעתך לעשות?

– הייתי רוצה להתחרות אתך במקצת – הצטחק – גם אני הייתי רוצה לפתוח בית־מלון קטן. כבר דברתי עם השימחינים. לשכנים שלהם יש בית ריק שאפשר להתקינו לבית־מלון קטן שאני ואשתי נעבוד בו.

ליאו מביט בראי הגדול. לנהג פנים צעירים ובריאים ועינים טובות. הידים מונחות על ההגה בבטיחות. כשהוא עובר במהירות לפני אוטומובילים קטנטנים, הוא גוחן ומביט אליהם ביהירות. גדלות זו מרגיש הנוסע באוטומוביל כלפי אוטומוביל־המשא, הלה כלפי ההולך ברגל, ובעל המלון הגדול כלפי מלונות מסוג זה שדזשאו רוצה לפתוח.

דזשאו מדבר בלי לפנות לאחוריו: – נעים לנסוע כשיש מכר על ידך באוטובוס.

– העיקר שלא תתנה אהבים עם מכרות. אתה עלול אז להפוך את הבּוֹס על נוסעיו.

אנשים צעירים אלה משחקים בבית עם הילדים ועוזרים לאשה לשפשף את הכלים. הוא יתחיל במלון קטן ויעשה את כל העבודה, יבנה, יתקן. בחור יפה־תואר ובריא כזה היה גם הוא, ליאו. באותן השנים. בימים ההם לא היו אוטובוסים והיו נוסעים לניו־יורק ברכבת. היה אוהב להביט דרך החלון ולעצום אחר־כך את העינים ולנסות לעצור בתוכו את המראה הנפרש לפניו. ינסה זאת גם עתה: הנה עומדות קבוצות עצי־האורן כממתיקות סוד, בריכה משחירה מרחוק, בתים סגורים עומדים על יד הדרך.

האוטובוס יורד מבין ההרים ונכנס לתוך מישור ושדות. פה ושם רפת פתוחה וראש פרה מושט מבעד לגדר. כלבלב רץ. טוב היה להתעכב ליד הפרות ולהסתכל בהן, לעמוד ליד כל פרה ולהתבונן בצבעה, בעטיניה ובראשה; האוטובוס ממהר בשדות, המראות ממהרים לחלוף. טוב היה ללכת ברגל בדרכים אלה עם האביב הבא. העוד יעשה זאת בימי חייו?

הדרך מתרחבת, האוטומובילים מתרבים. משני הצדדים רצות למולו מסילות רחבות ומבהיקות. אוטובוסים באים מולם. עוברים הם זה מול זה כענקים אצים והחלונות מזדעזעים. ריח הגזולין החריף מגיע אל הנחירים, מתרבות תחנות־הגזולין האדומות ואובדות מהר יחד עם האנשים הנפגשים בדרך.

– ההודעת לבית־המלון שאנחנו באים?

שאלה זו של ליליאן מקרבת את העיר. המודעות הגדולות רבות־הצבעים המזדקרות בדרכים עוררו את השאלה.

– אל תדאגי. יימצא מקום בשבילנו.

– אל תהיה כל כך בטוח. בימי מלחמה אלה כל בתי־המלון תפוסים.

השיחה מביאה לידי זכרונות. בימים הרחוקים ההם לא היו סרים אל בית־מלון. היו באים ומתאכסנים אצל ידידים וקרובים. לה, לליליאן, לא היו קרובים בניו־יורק. הוריה מתו וקרוביה האחרים נמצאים בשיקגו ובפיטסבורג. לליאו היה אח, ווילי, גדול ממנו בשנים, שהיה לו בית בפלטבוש ואשתו הקפידה שלא יפול גרגר־אבק על הדרגשים והכסאות. ואף כי יראה את בעלה וקבלה את האורחים בסבר פנים יפות, אפשר היה להבחין בעיוות פניה כשנפל קצת אפר מסיגרה על הרצפה או כששמו כוס מים על אחד השולחנות הרבים אשר בפינות האולם. היתה לו לליאו הלפר גם אחות צעירה, אבל עניה היתה וצר היה המקום אתה. ואף כי מחויב היה לסור אל ביתה השתמט עד כמה שיכול מללון שם. אך ביחוד רבה השמחה כשהיו נשארים ימים אחדים בביתו של טוזין ואשתו. עצם הצפיפות היה מכניס חדווה ונעורים. היו מציעים את המשכבים על הרצפה, הולכים אל התיאטרון, ויושבים אחרי כן לשתות קפה ולשוחח. במוצאי שבת היו ממשיכים לספר ולדבר עד עלות השחר, ואחר שוכבים עד שעה מאוחרת, הולכים לבית־אוכל ומתהלכים בחוצות ניו־יורק. הצחוק והחדווה נמשכים אחר כך במשך כל היום. כל היושבים בבית־האוכל והמהלכים ברחוב הם מחוצה להם. מלה וחצי מלה ותנועה מזכירים דברים משותפים להם, רק להם. ולכשנפגש מכר ומדבר את דבריו, נפרדים מאתו מתוך רגש כי משהו חסר לו לאיש הזה, שהוא אינו כמותם, וההתעוררות נמשכת ביתר עוז.

בשעת הנסיעה באוטובוס ממהרות הדמויות הרחוקות לרוץ ולעבור, והמחשבות מתרוצצות בחפצים המיטלטלים, כגף המיטלטל לצדדים בשעה שהאוטובוס פונה פתאום ממסלולו. אין אלו מחשבות בלבד… הן מגיעות ממוזגות בניגונים ובריחות. לתוך ההרהורים נתמזג ריחה של ניו־יורק בימי פגרא אביביים של אותם ימים צעירים: ריח של לבנים מתנפנפים בטפיחת צהלה, כתמי־שמש מרצדים על הרהיטים, עצים בודדים הזעים על יד החלון ומתמתחים בצפיה. הרחובות משתרעים חגיגיים ומרוּוחים, בני־אדם מתהלכים ברחבות ובחיוך על השפתים, גברים מובילים עגלות־ילדים, ילדות מקפצות על חבלים.

האוטובוס מתקרב על ערי ניו־דזשורזי הקטנות. אוטומובילי־משא רבים בדרך וביניהם אוטומובילי־צבא, “דזשיפים” ירוקים־כהים אצים במהירות. העין, שנתרגלה לראות הבעת פני הנוסע מתוך טיסה, אינה יכולה עדיין לתפוס את הבעת פניהם של החיילים. גם פני האנשים שאינם לבושים מדים לא תמיד נטבעים כולם בזכרון, אבל נשאר משהו עיקרי, תוֹכי, השייך רק לאיש זה ולא לאחר, ומפניהם של החיילים נשארים בדמיון לא פנים כי אם צבעים ותנועות. כתחנות־הגזולין לצדי הדרכים, כמודעות הגדולות, כחנויות העיירות הקטנות.

והנה נראים כבר מגדלי־הכסף של בנין האֶמפּייר־סטייט ושל קרייזלר. כנפילים צעירים המתנועעים לרוח היום. מתלכדים האורות, שורות שורות של אורות, אף כי עוד לא פנה היום. אורות חיוורים קלושים.

ליליאן נשענה על זרועו של ליאו ונרדמה קצת. הנסיעה ארוכה ומיישנת. האוטובוס יורד אל העמק והאורות מתמעטים. גם האוטובוסים הבאים לקראתם אורם מועט ומגיחים הם לפתע פתאום כחיות גדולות המתנפלות ממארבן. אוטומובילים קטנים נראים כמתנהלים לאטם משני הצדדים, וצללים משתרבבים על העמודים הרצים אחורנית, והנה גם המנהרה העוברת בתוך ההודסון, וזרם העיר ניו־יורק מציף את האויר. ליאו יושב הכן על כסאו. גם ליליאן מתעוררת:

– אנחנו כבר ב“הולנד טונל?”

– כן. נרדמת קצת?

השינוי מעורר. הלא הם כמעט בניו־יורק. האורות ממצמצים בעינים צהובות, הומים מי ההודסון המקיפים את המנהרה בהמיה אטומה. גם מצמוץ אלפי העינים הכתומות הוא אטום ודומם. האויר טחוב ומחניק, הנסיעה נראית ארוכה והמכוניות מסביב נראות כאצות בלי דעת בעליהן. אך הנה בוקע זרם אור אל תוך המנהרה ומתגלים רחובות ניו־יורק על אורותיה המאפלים הכתומים של ימי המלחמה, על שוטריה, זרמי אנשיה וקולותיה רבי הגוונים, ולב האיש שיצא את ניו־יורק ושב אליה מתמלא חדווה.

והנה זרמי־האוטומובילים והאנשים מתפרדים ומתפשטים לעברים. האוטובוס עומד, והנהג נכנס ועוזר להוציא את המזוודות. כניסת בית־המלון נמצאת במרחק פסיעות אחדות מקרן הרחוב. עתה נראים כאן חיילים, קצינים ומלחים במקום האנשים הצעירים שהיו ממלאים את האולם לפנים. ה“בּל בוֹיס” (משמשים צעירים בבתי־המלון הגדולים) רצים הנה והנה, נערות יפות וזקופות מתהלכות, ושמחה חצופה של נעורים בעיניהם, הפקידים לבושי־השחורים מדברים בקול מעשי: “בודאי”; “רק רגע אחד”. “תיכף אשאל. יחכה רגע, עם אמבטיה?” “טוב. כן. יש. ירשום נא את שמו כאן”.

עומדים ונרשמים. – “ליאו הלפר ורעיתו”.

אפילו מהשם ליאו הלפר ניטלת כאן החשיבות. אנשים מצטופפים לפניו ומאחריו, והנער מחכה למזוודות. בין מאות האנשים יתפוס גם הוא, ליאו הלפר, חדר קטן עם אמבטיה; בין אלפי האנשים יתהלך גם הוא באולמים בין הכסאות והספות. אנשים עוברים מולו ועל ידו, וליאו הלפר מרגיש את עצמו הולך ומיטשטש. גם ליליאן הוקטנה. עומדת היא ומחכה לו. ליאו הולך אחרי הנער, שם את ידו על זרועה של ליליאן, והיא מביטה עליו בצייתנות ובחיבה: – והנה, ליאו, אנחנו שוב בניו־יורק.

טוב לשמוע פה את צלילי קולה, וטוב לשמוע את השם ליאו כאן, באולם הגדול.

 

יב    🔗

יודע הלפר את ניו־יורק. כאן עברו ימי נעוריו ועלומיו. אך בשנים האחרונות האלה ניו־יורק מדהימה אותו. נדמה לו שהוא הולך ומתכווץ בתוך ההמון הרב.

לריימונד בנם טלפנו עוד אמש, מיד אחר בואם. אבל כלהכעיס הוא עסוק ולא יוכל לבוא אלא הערב. הבטיח לבוא עם משפחתו, וחרה להם שלא הזמינם לבוא מיד אל ביתו. בודאי יד קלרה אשתו בזה. ובינתים עומדים ומביטים מבעד החלון מהקומה העשרים ושש או העשרים ושמונה. הדמיון משווה את ברוקוויל השקטה בסוף־חורף לקלחת זו של רבואות האנשים. שם הכל נראה לעין, המרחב פרוש לפניך והמבט נח על הכל בבת אחת. ופה רצה העין ונעה ממקום למשנהו, ממראה למראה. העולם מתחלק ומתפצל, הדרכים מתפרדות לרבואות שבילים, והאנשים אינם מציצים אלא להרף עין ומיד נעלמים. אף, זרותם נעלמת ולא תורגש עוד: הנה היה לפניך איש וכלא היה. משקיף אתה מהקומה העשרים ושש או העשרים ושמונה ורואה ראשים מגוונים, אוטומובילים קטנטנים, וכולם נראים כבובות מקושטות שיצאו מכיסי ענקים ומתנועעות בתהלוכה; כאותן מריונטות קטנטנות המנדנדות בראשיהן מתוך פירכוס מקוטע. מי מושך שם בחוט ממשעול לא־נראה? מי הם כל אלה הנעלמים הנכשלים, המנדנדים בראשיהם, מרכינים אותם ושוב מרימים ומסתכלים סביבם לרגע קל. בשנים שעברו היו מראות אלה מרהיבים את העין, אבל כשבן־אדם הולך ומזדקן הם מפחידים. האדם רוצה בקצת קביעות, בקורטוב של בטיחות. הנה אדע שזהו שלי, שכאן אני עומד וכאן אתה, וכאן הוא והיא והאחרים. טוב היה אילו בא ריימונד אמש. צריך היה לבוא אפילו אין לו פנאי. סוף סוף אבא ואמא באו הנה – הלא הוא, ליאו, היה מזניח את הכל ורץ לקראת בנו. לא טוב כך. לא טוב. הלב נרגז: – ליליאן, נרד ונטייל קצת.

– כבר טיילת היום… נוחה קצת… בערב יבוא ריימונד ובודאי נשב עד שעה מאוחרת.

– ובכן, ארד לבדי… אני נחנק פה…

בתוך תוכו הוא מרוצה שירד יחידי. תוקף היצר לעמוד יחידי בין אלה רבואות האנשים בשבילים המתפתלים. יוצאים בני־אדם מרכבת התחתית וכאילו נגררים איש אחרי רעהו. רק רגע אחד נראים הם כפועלים על דעת עצמם. זהו הרגע הראשון שבו מציף האור את פני האיש היוצא מתוך המנהרה הצפופה. האנשים היוצאים מסתכלים רגע אחד סביבם בנצחון, מוציאים סיגרטה, או גומי־לעס או מתקנים את העניבה והתסרוקת ומעיפים מבט בחליפת הבגדים. רק רגע קל נמשך המבט של שביעות־רצון, ואחר שוב נכנסים לתוך הזרם ושוב הולכים בשבילים המגוונים.

עומד ליאו הלפר על יד המלון במבוא לרכבת התחתית ורואה את עצמו כאחד מאלה היצורים הקטנטנים הנכנסים בזרם ונמוגים בו. הנה הולכים שנים קרועי־מעיל וקמוטי־מצח ומדברים איש אל רעהו בכובד ראש. שניהם קטנים, כחושים ושחרחרים ושניהם מניעים בידיהם בדברם. מי הם האנשים האלה? המחוסרי עבודה הם שנפגשו במקרה, בבואם יחד לבקש עבודה ושניהם העלו חרס בידם? או אולי הולכים הם יחד לקנות איזו חנות קטנה, ואחר ייפגשו יחד במוצאי שבתות עם משפחותיהם ושם ידעו אותם על כל חיוכיהם, פתגמיהם ובדיחותיהם. שם אנשים קטנים אלה גדלים ותופסים מקום. או אולי הולכים הם לבית המשפט… רבואות רבואות אפשרויות ברבואות השבילים. עוברים משרתי המלון במרוצה; מלח נמוך־קומה, קטן־פנים וחוטמני מתחבק עם נערה שחרחורת שלא התבגרה עדיין; שתי צעירות דקות ולבנבנות מביטות על הזוג המתחבק ודוחפות אשה את רעותה; אשה גבוהת־מצח שעיניה שחורות, צרות ומזהירות, מחזיקה בידיה תוי מוסיקה – כולם עומדים בשורה. התעכבו בשורה על יד האור האדום, ומיד בהבריק האור הירוק, שוב יזרמו הלאה… על אנשים אלה יכתבו אולי מחר בעתונים: זה נהרג, זה עלה לגדולה… ואולי אשה גבוהה זו תלך עתה ותשב ליד פסנתר גדול בחדר אפל למחצה על יד איש פלאי ותדבר את הדברים הפקחים שכותבים עליהם בספרים… והוא, ליאו, העומד פה על ידה, לא יראנה עוד… טוב שישהה לפחות עתה את מבטו עליה. ופתאום נעשה הכל מוזר, וקשה לעמוד פה יחידי בין רבבות האנשים. קשה וקל. והרוגז על ריימונד מתעורר בלב ביתר עוז. גם ריימונד הוא בזרם. אבא, אמא… מה ההבדל?

בשעה שליאו מתהלך ברחובות, מסדרת ליליאן אחדים מעסקי המלון. מבקשת בטלפון מלשכת־העבודה שישלחו אליה עוזרים לעונה הבאה, מסדרת אי־אלה ראיונות עם מכרים, ובשוב ליאו אל החדר היא מוסרת לו את תוצאות פעולותיה: – השנה נצטרך לוותר על העקרונות שלנו ונקח מן הבא ביד. קשה למצוא עוזרים. עיקר הקושי הוא בתזמורת וב“בוס בויס” (סגני מלצרים). יש בלשכה משפשפי כלים וגם אופה אפשר להשיג.

וריימונד בא אל בית־המלון כאילו לא חטא כלל לאביו ולאמו, כאילו זהו מעשה יום יום. הוא מנשק לאמו ומסתכל רגע קל בפניה. ליאו משתדל להבליג על כעסו, הוא מחייך אל בנו והפגישה כמעט אדישה. נשיקה קלה שבקלות וטפיחה על השכם:

– שלום ריימונד…

– מה שלומך אבא?

– ואיה הקטנה וקלרה?

– אי אפשר היה… הקטנה עדיין מצוננת. אתם תבואו מחר אל ביתנו לארוחת הערב.

ובצאת ריימונד מחדרם יושבת ליליאן מכונסת בכסאה נרגזת ושותקת. יודע ליאו את נפשה. הרי גם לו חרה הדבר. ואם גם אין הילדה יכולה לבוא, כי אז מבקשים תיכף את אבא ואמא לבוא. לא יתואר אחרת. אין דוחים את הראיון ליום שלם. בפרט שהרגישו שניהם מתוך דבריו שאין זה אלא תירוץ. בודאי לא נוח לה לקלרה ביום זה לקבל אורחים וריימונד ירא לפצות את פיו.

אך קשה היא שתיקתה של ליליאן בחדר הקטן של בית־המלון, וליאו רוגן ומלמד זכות על קלרה: – מה את יושבת כתרנגולת דוגרת? טוב שלא באו היום. אני עיף ואנוח קצת.

 

יג    🔗

קלרה היא אשה צעירה בלונדינית, גבוהת־קומה ומלאת־שוֹק המדברת בקול חריף ומצווה, וטילי בתה לבנבנת, צחקנית ושובבה. שמחה הקטנה לקראת הסב והסבה שהביאו מתנות, וריימונד רץ סביבם ומוכן למלא את כל מבוקשם. הוא שמח שהקטנה היא במצב־רוח של משובה ומניחה את דעתם של הוריו.

– חביבה, טילי חביבה, הראי כמה אַת אוהבת את הסב ואת הסבה!

– אני אוהבת כל כך הרבה – והיא פושטת את זרועותיה הקטנטנות ומשרבבת את שפתיה התפוחות.

– התשירי לפנינו שיר?

– כן…

– אני שרתי שיר ועכשיו גם הסב ישיר וגם אַת תשירי. כולכם תשירו – הקטנה מפקדת ושני האנשים הבאים בימים שומעים בקולה ומשתובבים אתה.

– כשהיית קטן, ריימונד, גם אתה היית ילד טוב; נתקלקלת, כשגדלת – מתלוצץ הסב, וריימונד שמח על שהם רואים את טילי במצב־רוח יפה.

– היא טובת לב. איני יודע למי היא דומה. הרי אתה אינך תכשיט ו…

ריימונד אינו נותן לו לגמור את המשפט, ירא הוא שמא תשמע קלרה. קלרה אינה אוהבת בדיחות מסוג זה בפני הילדה:

– השער הוא שערה של קלרה, גם העינים הן של קלרה…

– אבל האף הוא שלך, זהו משל משפחת ליאו, גם לבלה אחותך וגם לווילי אחיך אף כזה, אף ישר ויפה, אלא שבסופו הוא קצת מתעבה…

מה טוב אילו היתה ילדה זו משחקת בחדרים הגדולים ובימים הארוכים והריקים שבברוקוויל. מה טוב היה לשמוע את קולה… כצפור קטנה רצה ומדברת אל בובותיה ומספרת להם סיפורים… בבוקר בבוקר היה נשמע הצפצוף וההמיה: “סבתא, תני לי עוגה…”  

“סבתא, תקני את הבובה…” “סבא, ספר לי סיפור…” – ובחשבו על הדברים האלה שאינם בנמצא ולא יבואו, תופס ליאו הלפר את הקטנה בזרועותיו ומנשקה ומרכיבה על ברכיו. היא צוחקת, וריימונד עומד ומסתכל בשמחה:

– לא לכל האנשים היא מתיחסת כך. יש שאנשים באים והיא אינה שמה לב אליהם כלל וכלל. אני מבקשה וקלרה מתחננת לפניה: “טילי, אמרי משהו” “טילי זמרי משהו” והיא קופצת את פיה ולא תשמיע הגה. לכם יש מזל, סבא וסבתא… אתם רוצים שהיא תרקד לפניכם? הנה אני אשים את התקליט והיא תרקד. יש לה קצב טבעי. תראו.

בינתים כבר גמרה קלרה במטבח את כל ההכנות לארוחה והיא נכנסת לתוך החדר גדולה ומצווה:

– ובכן… היית ילדה טובה, טילי? אמרתי לך, שאם תהיי ילדה טובה אתן לך לשחק יותר… ועתה, חביבה, כבר השעה שבע ועליך לישון…

– אבל הנה היא רוצה לרקד לפנינו… תני לה עוד רגעים אחדים…

– טוב, רק רגעים אחדים, אם תתעיף אוכרח לרחצה שוב באמבטיה…

טילי מרקדת קצת. כנראה ראתה את המרקדות בראינוע מרימות את רגליהן מעלה ומסתובבות, והיא גם היא עושה כמותן…

– ובכן, זה מספיק…

הקטנה בוכה: – עוד ריקוד, אמא, עוד ריקוד…

– לא. אמרתי שאסור לך… טילי, את יודעת, כשאמא אומרת שיש לשכב במטה, צריך תיכף לשמוע בקולה… תיכף נשקי את הסב ואת הסבה ולכי…

גם ריימונד רוצה שתשאר עוד קצת. הוא רואה את הבקשה בפני אביו ואמו, והקטנה מתייפחת.

– ובכן תשב אתנו קצת ולא תרקד. ואם לכבוד סבא וסבתא תשב עוד רגעים אחדים, לא יבולע לה.

– ילדה צריכה לדעת סדר. אני הבטחתי לה, קיימתי את הבטחתי, וזה הכל.

אין ליאו אומר דבר. אבל בלב פנימה כואב. וכי כך נוהגים?

לא יטיל איבה בין איש ואשתו. אבל יש לאמור משהו. ריימונד עומד כנזוף, רוצה לאמור דבר ומפקפק. וליאו מצדיקה בשפה רפה:

– ריימונד, בדברים כאלה אין לאב להתערב. האם היא המחנכת את הילד. בודאי יודעת קלרה את אשר עליה לעשות.

קלרה יוצאת אל המטבח וחוזרת. הבית נקי ואין בו רבב; האוכל טעים וכל דבר על מקומו המדוייק. ריימונד משחק במזלג ושם אותו במרחק־מה ממקומו הקודם, וקלרה ניגשת ומחזירה אותו בלי דברים אל מקומו הקודם בדיוק. ליליאן ואחר כך ריימונד מציעים לעזור לה ברחיצת הכלים.

– לא, לא, שבו על מקומותיכם. הכל בסדר – היא מחייכת בדברה, אבל יש בדבריה פסקנות, היינו, כשאני מצווה יש לשמוע בקולי.

נזכרים לליאו המלים ששמע תכופות “מרקדים על חתונה זרה” והוא מחייך. עבר כל הקסם הקודם בשעה שטילי רקדה על ברכיו. כלתו קבלה, לכאורה, את האורחים באופן הגון; הכל טעים, נקי וטוב, אבל חסרה כאן הקירבה, וגם התנהגותו של ריימונד היא ככפויה. הוא ירא שמא תאמר להוריו משהו קשה ומעליב, והנה הוא שומע למוצאי פיה בהקפדה יתירה שלא להעיר את רוגזה.

אחרי האוכל נראה הבית מרווח יותר. יושבים על הכסאות הנוחים ומדברים על דא ועל הא. בינתים גמרה קלרה לסדר את הכלים במטבח.

– אני אעזור לך, קלרה – התנדבה ליליאן שוב.

– לא, אמא, אין צורך. אני סדרתי את הכלים וארחץ אותם אחר כך. אין השעה דוחקת. הרי גם אני רוצה לקבל את אורחי ולדבר אליהם קצת. אינכם באים אלינו לעתים קרובות.

פקחית היא קלרה ויודעת לדבר אל אנשים, אלא שבדבריה נשמעת תמיד מעין תרעומת שאינה נעימה על כל מי שלא עשה כדבריה: “התוכלו לתאר לכם מה הוא ענה לי?” – מתרעמת היא אם תשובתו של אדם אינה לפי רוחה. ואוי לו לריימונד אם לא יתקוטט עם בר דבבה: “התבינו שצריכה הייתי, שהוכרחתי לחכות לו?” “תארו לכם שהוא שתק ולא אמר לי דבר!” “אבל אתם מכירים את ריימונד, רך הוא כקנה ואם יעלו על ראשו, יחזיקם..”

מילא, יש לקבל את הטוב יחד עם הרע. ליאו משתדל לשתף אה כולם בשיחה קרובה. ביחוד כשליליאן אינה מרבה לדבר במעמדה של כלתה, הלא עליו הוטל הדבר.

גשם החל להתדפק על החלונות. מהחוץ נשקפה אפלה. העצמים בחדר נהיו קרובים יותר, והאוזן התרגלה לדברי קלרה, אלא שבשעת דיבורה היה נזכר בנשים הבאות אל בית־המלון ובפיהן תמיד תלונות. כשיורד גשם הרי לא בא מלכתחילה אלא להרגיזן, וכשהחום ביום רב או אם בלילה קר, הן רואות בכך פגיעה אישית. בבית מלונו הוא אוהב להתבדח ולהתלוצץ על אלו, וחיוך בא אל שפתיו מדי חשבו על אותן הנשים שאליהן יחס את קלרה. ברצותו לטשטש את חיוכו, הרבה לדבר ולספר, ובמשך השיחה גם קלרה כאילו נתרככה.

גם הגשם היה לחומר שיחה. דיברו על מזג האויר בכפר ובעיר. ליאו סיפר כיצד נסע יום אחד לשימחינים, ובינתים ירד אותו הגשם הגדול שעליו כתבו אז בעתונים ולא יכול היה לשוב, הדרכים נתקלקלו, הגשרים נסחפו והוא הוכרח להשאר שם כשלושה ימים, לא היתה אפשרות להביא אוכל לליליאן ולבנה שהיה אז כבן שבע שנים…

ובינתים התגבר הגשם, וליאו אמר שיש לחשוב על הנסיעה אל המלון. קלרה יצאה אל חדר הילדה לשעה קלה.

גם ליליאן הביטה בחלון: – השעה מאוחרת כבר והגשם הולך וחזק.

– לתחנה רחוק מפה. בקצה העולם אתה גר, ריימונד. הרי לא נוכל אפילו להשיג טקסי פה.

ריימונד היסס, אך בחשבו על מצב רוחה הטוב של קלרה, הציע את הצעתו: – אולי תשארו ללון כאן?

– לא. נלך הביתה – התנגדה ליליאן – אין דבר, נשב כאן עוד זמן־מה עד עבור הגשם ונלך. סוף סוף נוח יותר לנסוע כאן מאשר בליל ערפל על יד ברוקוויל.

לריימונד חרה הדבר. אכן, אין אמו מתיחסת באופן הגון לקלרה. הלא אין דברים אלה אמורים אלא כלפיה. הוא אחז בזרועות אמו:

– אמא, היודעת אַת שאינך צודקת כלפינו. אַת רואה את עצמך בביתי כזרה. הרי תמיד אַת מספרת איך הייתם ישנים על הרצפה בבית הטוזינים, וכאן אינך חפצה ללון כלל. את באה כאורחת ולא כאם וסבתא. בבוקר תראי את טילי קמה. אילו ראית אותה, אמא, פוקחת את עיניה ומחייכת. הבוקר היתה שאלתה הראשונה, נחשי מה: “מתי יבואו הסב והסבתא?”

גם ליאו הכיר בצדקתו של ריימונד: – אין דבר, ריימונד; נלון פה.

נכנסה קלרה אל החדר והם נשתתקו. ריימונד הסתכל בה בפקפוק, הרגיש שעשה דבר בלי דעת בעלים. קלרה הרגישה בשקט ושעליה לאמור דבר:

– הגשם עדיין יורד. אילו היתה לי מטה יתירה, הייתי מבקשת אתכם ללון פה. אני מתכוננת כל הזמן לקנות מטה מתקפלת. ודוחה מיום ליום. בהזדמנות הראשונה אקנה מטה ושוב לא נתקשה בשאלת הלינה. הלא בושה וחרפה היא, שאנוסים אתם ללכת בגשם כזה. אני אתן לכם את הסוכך.

ריימונד נבוך: – כבר בקשתי את אבא ואמא שילונו אצלנו הלילה. נסתדר איך שהוא.

גופה הגבוה של קלרה כאילו נתמתח ועיניה הביטו בקשיות. היא לא אמרה דבר. אילו נמלכו בה לא היתה אומרת דבר. אבל צריך היה קודם לשאול את פיה, ואז לא היתה נראית עתה כמרשעת. וכפתיה. ליליאן התחילה להחפז:

– לא, לא, אנחנו נלך. אני יודעת שאין לכם מקום. אמרתי להם. לכם תהיה הטרדה רבה וגם לנו לא יהיה נוח כך.

בקרב לבה שמחה ליליאן על שצדקה היא ולא ליאו וריימונד. היא מכירה את קלרה יותר מהם. את הסוכך תתן – טוב שתעשה זאת לכל הפחות, ובאמת מפליא הדבר.

ליאו כעס. הוא יאמר לה. הוא כבר היה מוכן לפרוץ בכעסו, וליליאן הביטה עליו ביראה מסותרת. אך בנו הקדימהו. ריימונד הסיר את משקפיו וקם ממקומו. לא הביט אל קלרה ודיבר אל אמו:

– אמא, הלא כבר נדברנו. למה לחזור שוב על אותם הדברים, אמא? אתם לא תלכו הביתה במזג־אויר זה. פה תלונו. – הוא דיבר כמעט בלחש, ולא הביט אל קלרה כלל. קלרה הדקה את שפתיה ושתקה.

לפני שהחל ריימונד לדבר כבר היה ליאו מוכן להתפרץ, לאמור את דבריו, להתלבש ולדפוק בדלת בצאתו. אבל בראותו את עמדתו של ריימונד, התאפק. ומבלי שידע עוד מה יעשה ומה יאמר, פרץ בצחוק:

– אין דבר, ילדים, נסתדר איך שהוא. בארבעה ליולי ובלייבור־דיי באים אנשים פי שנים מאשר מכיל מלוני, ובכל זאת מסתדרים. לא נגרש מביתנו אנשים שבאו מניו־יורק לברוקוויל. זוכרת אַת, קלרה, איך גרשנו פעם את ליליאן ממטתה כשבאת עם טילי. גם היא מצאה לה מקום, וגם אני מצאתי.

הוא עצמו התפלא על דבריו הרכים. הוא צחק וגם האחרים חייכו. גם ליליאן וקלרה השתדלו להביע זחיחות־דעת בפניהם.

באותו ערב ישבו עד שעה מאוחרת. דיברו על הטוזינים, על משפחת ניומן ועל כל העולה על הלב. מוכרחים היו לדבר. אי אפשר היה לשבת ולשתוק.

 

יד    🔗

הקרובים הם קרוביו של ליאו, אבל ליליאן היא היא הדורשת שילכו לבקרם. אחותו של ליאו, בלה, גרה ברחוב נורפולק. זוהי אשה בעלת־בשר שעמדה רוב ימי חייה על יד עגלת־יד מלאה מנורות ישנות, מנעולים וכל מיני גרוטאות וצווחה בקול צרוד ושרקני “קונים אלי”, “הסחורה הזולה ביותר”, “קנו מציאות”. גם בבית היתה מתהלכת מרושלה בלבושה ולא מסורקה. לא אהב ליאו ללכת אל ביתה של בלה, ביחוד בזכרו אותה מנעוריה כנערה יפה ושחורת־עין העומדת ומתייפה על יד המראה ויוצאת יום יום עם בחורים. מה רבו הצעקות באותם הימים בשובה הביתה בשעה מאוחרת. אמא צעקה, ווילי האח הבכור נהם בקולו העבה ובלה ענתה כנגדם. האחד שלא הרים את קולו היה אביו. זוכר הוא ששב פעם עם אביו בערב, והנה עומדת בלה עם אחד הבחורים באולם על יד הקיר, והבחור מחזיק בידיה וגוחן עליה בגופו. בטוח ליאו כי אביו ראה אותם, אבל דוקא באותו רגע התכופף בכל גופו הצנום והגבוה והתחיל להשתעל. עד שהשתעל, התחמקו בלה והבחור שלה מן האולם החוצה. לבסוף נישאה בלה לבחור שכור שחלה כעבור זמן מועט אחרי הנשואים ולא הרויח כלום. היא היתה למפרנסת ובדירתה הצפופה היתה שוררת תמיד אָלה וקללה ושאון וצעקות.

ליאו היה מבקר אותם מדי שנה. אף כי בלה נרגנית היתה, הרי היתה בעצם טובת־לב ומקבלת אורחים בסבר פנים יפות. היתה מכריחה אותו ואת ליליאן לישון בבית הצפוף ואם לא הסכימו בנקל, היתה מתרעמת ובוכה וצועקת בקולי קולות:

– אל מכריכם, מיודעיכם ולכל האנשים הזרים תלכו לישון ומסרבים אתם לישון אצל אחותכם היחידה. אין זה לפי כבודכם ללון בבית האחות העניה. אין דבר, אני אציע לכם משכב נקי כמשכבם. וגם לאכול תמצאו בביתי. תאכלו אצלי ארוחה שאינה רעה מהארוחה בבית ווילי העשיר ואשתו יקרת־הלב. הלב יקר הוא אצלה, אלא שצריך היה להיות במקום אחר. ואם אין אני שומרת על הבית כמותה, אין הדבר נורא. אין לי פנאי ללקק את הרצפות ואין לי משרתות לכך. אילו היתה היא צריכה לעבוד כמוני, לא היה גם ביתה נקי כל כך. טוב לה שווילי נושק לה באחוריה וממלא את כל משאלותיה. וכשהאחות מבקשת הלוואה – אין. אין אני זקוקה לו, ואין אני זקוקה לאיש – היה הנאום הארוך מסתיים בדמעות – ואתה יכול ללכת לך לכל מקום שאתה רוצה. ואיני מבקשת ממך עוד…

ליאו היה מדבר על לבה ומרגיע אותה שהוא ילון בביתה, אלא שחשב קודם אולי לא נוח לה הדבר, סוף סוף שלשה ילדים לה והחדרים קטנים – ולביתו של ווילי אינו בא לעתים קרובות. הדברים לא הועילו. רבה היתה הקנאה של האחות העניה.

ומוכרחים היו ללון בביתה ולשוב ולאכול אתה ולשמוע את קולה הצווחני ואת שאון הריצה והמשובה של שלושת ילדיה. כשהיה נערה הגדול, היימי, כבן עשר, תופס את הסקסופון של אביו – החריש את האזנים. בלה רצה אחריו ומקללת אותו והוא מתגרה בה וממשיך לתקוע בסקסופון, וכשהיא מתחילה לרוץ מסביב לשולחן, מרבים גם שני הילדים האחרים בצעקה ובריצה והשמחה רבה. כנראה לכבוד האורחים היה היימי מתראה יותר, וכאשר ליאו קראהו אליו, מחזיקהו על ברכיו ומבטיח לו מתנה ואומר שיקחהו בקיץ אל הכפר, היה שותק רגע, ופתאום קופץ ממקומו ושוב מתחיל בתקיעה ובקפיצה.

אוירה של בית או משפחה נתקעת בזכרון ומתמידה שם אף אחרי השינוי. גדלו הילדים, מת הבעל, היימי לא רץ בסקסופון שלו מסביב לשולחן זה שנים, אך בזכרון עדיין נשאר אותו הרושם, והנה כאילו לפתע פתאום ראה שהזכרון הטעהו, כי הכל אחר משהיה. ובזכרון ישארו עתה שתי משפחות, שני בתים, תקבע אוירה אחרת שלא תגע בחברתה הקודמת.

שנה שנה בא ליאו הלפר אל אחותו. יש שהיא באה גם בימות הקיץ לברוקוויל. הוא רואה את בני משפחתה ומדבר אליהם. הדירה הועתקה מרחוב נורפולק לבורו פארק בברוקלין, היימי מרויח יפה ובלה חדלה לעבוד – אבל אוירת הבית לא נשתנתה. עדיין בלה מכינה את הארוחה ומבקשת מהם ללון אצלה:

– למה לכם ללכת אל ההוטל? גם אצלנו הוטל טוב. יש מקום די והותר. היימי בן שאין כמותו. מביא את הכול הביתה. וכי יודע הוא מה זה כסף? זוהי נשמה ולא בחור. בקש ממנו והוא יתן לך כל מה שיש לו. וסילביה מה? נערה היא, יש צורך בשמלות ויש צורך בבגדים, ובכלל אין היא טובת לב כמוהו. אבל לאמה גם היא נותנת את הכול, וגם עוזרת בבית כשאני מבקשת. כלום אפשר להשוותה לנערות האחרות? וכי אפשר להשוות את ילדי לילדי ווילי שלא היו להם צרות מעולם ושקבלו כל מה שחפצו? זו, אשתו יקרת־הלב, תחוס על כפיס־עץ לתתו לאחרים, אבל את ילדיה היא מאכילה גרוטות זהב. ומה הוא השכר? גם עתה ווילי הוא העובד והעמל, והם כולם יושבים על גבו. סיפרו לי כבר על הכבוד הרב שהוא נוחל. האפשר להשוותם לילדי?

ואין ברירה. הוטל או לא הוטל – יש להשאר ללון אצל בלה, ואם לאו תמרר בבכי על אחיה וגיסתה שאין זה לפי כבודם לשבת בבית אחותם האלמנה. יושבים ומשוחחים עד שבא היימי בצעדיו הגדולים והרחבים ובדיבורו הנלהב ובראשו הגלוי ופרוע־השער הצהוב:

– הדוד ליאו והדודה ליליאן. אורחים. באמת חשבתי עליכם היום. היה לי ריב ודברים עם אדוני. תזמורתי מנגנת אצלו זה יותר משנה. בקשנו ממנו הוספה כל־שהיא בימים אלה שהיוקר מאמיר, והוא מסרב. אחד מחברי התזמורת הציע שנצא אל בית מלון לימי הקיץ הבאים. חשבתי שאולי כדאי לך הענין. הרי יודע אתה כי שם תזמורתנו ידוע לתהלה, והנה יש לך שעת כושר. אל תחמיצנה…

קולו של היימי עבה ונלהב. יודע ליאו שקל לו להיימי למצוא עבודה כזאת. ובאמת זוהי הצעה מצויינת. יש לו צורך בתזמורת וקשה להשיגה בימים אלה. הבחורים ההגונים הם בצבא והנשארים זהב משקלם:

– אבל, היימי, הרי יודע אתה בודאי את החלטתנו שלא לקבל קרובים…

חושה המעשי של ליליאן תופס את יתרון הדבר ואת טובת ההנאה שבו לעסק. פעמים רבות שמעה ברדיו על התזמורת של היימי, וכשסיפרה לפעמים למלצריות הצעירות או לאחדים מהאורחים שהיימי זה הוא בן בלה גיסתה – עלתה אז בעיניהם. והנה אין באמת להחמיץ הזדמנות כזו, וביחוד בשנה כזאת:

– הרי זהו עסקו של היימי, זוהי התזמורת שלו. מלצרים, זהו ענין אחר. לא רצינו כי הוריהם יבואו בטענות שאנו מעבידים אותם קשה.

שמח ליאו שמדברים על לבו. לא נאה לוותר כך, בלי דין ודברים, על עיקר שעמד עליו.

גם בלה, נכנסת לשיחה: – אתה מפקפק עוד בתזמורתו של היימי. הלא בעתונים כותבים עליו. ואני רוצה שילך אליך. יודעת אני את אנשי התזמורת. יושבים כל הלילה ואינם אוכלים בזמנם ואחר כך חולים. בברוקוויל טוב, הדודה ליליאן תשגיח עליך…

– הוא יכול להשגיח עלינו קצת. אַת עדיין חושבת אותו לנער, אם טפשה.

בשעת השיחה הופיע פתאום לעיניו השינוי של האוירה. בבית שקט. מפה לבנה שאין עליה רבב פרושה על השולחן, מבעד הדלת הפתוחה נראים על הקירות שבאולם תמונות ליטוגרפיות, בפינה אחת עומד רדיו ועל ידו ארגזים ממולאים תקליטים, בפינה אחרת שני ארונות ספרים. היימי היושב על ידו הוא בחור גבוה רחב־גרם, מדבר בקול רם ובהתפעלות, מסיר מדי דברו את המשקפים ומתגלות עינים גדולות וטובות, בת־צחוק תמימה מאירה את הפנים – ומדי דברו אל אמו הוא מניח את ידו הגדולה על ידה באהבה: 

– את צודקת, אמא, לכן רציתי ללכת אל הדוד ליאו כדי שלא תדאגי. גם אַת תבואי אלי לשבועות אחדים. תהיי אורחתי. אמא, זה יהיה קיץ מצויין. לא כן, הדודה ליליאן?

– ועל מי אשאיר את הבית? – הסתכלה בו אמו באהבה.

– אל תדאגי לבית. סילביה שוב אינה ילדה, וגם רובי אינו תינוק… ולפעמים יבואו גם הם אלינו לסוף שבוע..: אגב, מה שלום סטוונס?

– אתה מתכוון בודאי להלן ולא לסטוונס – קרץ ליאו בעינו.

פניו הגדולים של היימי הסמיקו: – כן, הלן היתה נערה יפה, אבל גם את סטוונס אהבתי. זה זמן רב לא היינו בברוקוויל.

– אנחנו תמיד מבקשים את אמא שתבוא אלינו…

האמת היא שליאו לא הביע לפני אחותו בקשה זו במלוא פיו. לא היה רוצה שישמעו האורחים את צעקותיה ויראו אותה מתהלכת לבושה מלבושים משונים וגסים. עתה היא נעשית אחרת. היא מלובשת שמלה כחולה כהה, מפוספסת פסים דקים אפורים וצוארון לה לבן ורחב. היא גם מדברת באופן אחר קצת. בושה. הנה יש לו כאן אחות החיה את חייה הקשים והוא לא שם לב אליה, מלבד הביקורים הקצרים לצאת ידי חובה.

ובדרכם הביתה רצה לפנות אל ליליאן בהצעה שילכו לבקר גם את ווילי. זה שנים רבות שלא היה בביתו של ווילי. מהיום שביקש ממנו הלוואה ונפלו ביניהם דברים. אך גם קודם לכן לא היה סר אליו אלא לעתים רחוקות. לא אהב אותו מנערותו, מימים אלה שווילי היה המפרנס של הבית והיה יושב כשהסיגרה העבה בפיו והצואר הקצר והעבה מתקפל בהורידו את ראשו והומה בכעס על שהוא צריך להקריב את חייו בעד המשפחה. וגם אחר כך, כשגדל, היו השיחות תמיד קצרות. עדיין זכורות לו המימרות הקצרות: “ליאו, לא שמעת בקולי והרי אתה נענש…” “אם איש מכניס מחטים במשכבו, סופו לדקור את אחוריו…” ואפילו בשעה שצדק ווילי, היה כעס ישן מתעורר בלב.

ווילי היה הראשון במשפחה שבא לאמריקה. הוא תמך במשפחה עד שגדלו אחיו ואחותו וחרה לו כשראה שאין מתחשבים בו אלא רואים אותו כאיש גס ופשוט. ואמנם כזה היה היחס אפילו באותם ימים שהוא היה תומך המשפחה. הוא היה בא מבית־החרושת אחרי העבודה ומוצא את האב הבטל יושב וקורא עתון ואת האח שחזר מבית־הספר יושב על גבי הספרים. איש לא שם אליו לב ולא דיבר אליו, וגם כשהאב היה מדבר על שאלות היום לא היה פונה אל ווילי אלא אל ליאו. היה ווילי אוכל את ארוחתו ומשתטח על הספה עיף ומרוגז. רוצה היה שישימו אליו לב והיה מתרגז ומשיא עצות מה לעשות בבית, וכולם שומעים את הדברים ואינם אומרים דבר. רק האם היתה לפעמים עוזרת לו בצעקות ובקולי קולות ושאר בני המשפחה עוברים על דבריו בשתיקה וקשה היתה צעקתה וקשה ממנה שתיקתם. איש בלי ניב היה, לא ידע לכלכל את דבריו בטעם וכל דבריו היו יוצאים מפיו בנהימה קצרה ובפסקנות יתירה. הוא התנגד לנשואיה של בלה: – אני לא אתן לחדל־אישים זה להציג את רגלו על מפתן ביתנו.

אך גם בלה ידעה לצעוק. אדרבא, נהימתו של ווילי הגבירו בה את עקשנותה. גם היא רצתה להוכיח שכאחרים אינה שמה לב לאדנותו של ווילי: – ואני אלך עם כל מי שאחפוץ. ואתה לא תחווה לי דעה.

האם הסכימה לדברי ווילי; האב שתק ובמוחו של ליאו נקר כעס על ווילי, ראש הבית.

וגם אחר כך, בשעה שפרץ הריב בינו ובין אחיו, הרגיש שאין זה ריב של אותו שעה בלבד, אלא שמנערותו כבר היה קיים בו הרוגז הזה לאח הבכור שפירנס את המשפחה. היה זה בימים שזקוק היה להלוואה. ליאו בנה אז את הקאסינו החדש וכלו כל הקיצים. ווילי כדרכו העמיד פני אפוטרופוס ונהם בפסקנות: – אסור לבן־אדם לשקוע בחובות.

ליאו ידע שלמרות דבריו יתן אחיו את הכסף, והוא גם ידע שווילי דורש את טובתו. אבל בלב פנימה התגברה הרוגזה הישנה ופרצה חוצה. בן־אדם בוּר זה בא ללמדהו בינה מפני שהוא העשיר. גס שכזה. ולפתע פתאום התפרץ בכעס: – אני מצפצף עליך ועל כספך. גם את אבא שלחת אל בית־הקברות קודם זמנו בתלונותיך ובעצותיך הגסות.

גם באותו רגע ידע כי חטא לווילי בדבריו, ואמנם ווילי כמעט פרץ בדמעות. הוא גחן אל אחיו והצואר הקצר והעבה נעשה חלק מהראש, הורגש כאב בנהמתו: – אני נשאתי אתכם על כתיפי, מימי נעורי עבדתי כחמור. מה אתם רוצים ממני? תמיד… תמיד…

ליאו דפק אז בדלת והלך לו. הוא ידע שווילי ישמח אם יבוא לראותו, אלא שעקשנות נעלמה הפריעה.

– ליליאן, היודעת את לאן אני רוצה ללכת היום?

– לאן?… אולי נלך אל ווילי?… סוף סוף גדול הוא ממך בשנים ואומרים גם שהוא חולה. בגיל זה יש להתכונן כבר. אם יקרה דבר תתחרט.

ליאו הסכים, אבל החליט לדחות: – טוב, נלך בעוד ימים אחדים. אין למהר. הוא חכה שנים כה רבות יחכה עוד יומיים.

אבל כשהזכירה אותו שוב כעבור ימים אחדים, התרגז: – טוב, טוב… נלך… הלא מחר אנחנו הולכים אל הטוזינים. ווילי אחי הוא ולא אחיך. עוד נלך אליו.

ידעה ליליאן כי בשנה זו לא ילכו אל ווילי.

 

טו    🔗

ביתו¹¹ של טוזין לא היה אותו בית שבו היו מתגוררים ליאו ואשתו בבואם אל ניו־יורק בשנות צעירותם. היה זה בית קטן בעל־שתי קומות בשכונה יהודית חדשה של מושולה פרקוויי בברונכס, שטוזין ואשתו בנו רק לפני שנתיים, ועתה קשה היה ללכת לבקר באותו בית ולראות שם אשה אחרת שירשה את מקומה של פלורנס הטובה. רק לפני שנה היו בבית זה ומוריס ופלורנס רצו לפניהם הנה והנה זה לעומת זה כדבורים הומות כשהם מספרים יחד ומפריעים איש את רעהו בדבריהם, ומראים את חדר־האוכל ואת חדר־המיטות, ושני חדרי הנוחיות, והרדיו החדש והמטבח. שניהם קטנים וטובי־לב ומחייכים בנחת. ונכנסים זה לדבריו של זה, ורבים וצוחקים, ובתם רות, זו הצעירה הרצינית, עמדה אז על גבם ונהנתה, כאילו היתה היא האשה המבוגרת והם נער ונערה צעירים, וגערה בהם רכות: – האורחים לא ישמעו דבר, אם תפריעו איש את רעהו. אל תדברו בבת אחת. אומרים שלאנשים מבוגרים אין צעצועים ובובות… והנה… 

וגם עתה קבלום בסבר פנים יפות. טוזין פתח את הדלת ודיבר בפזיזות וברכוּת כרגיל: – מילא על ליאו אינני תמה, אבל אַת, ליליאן, הא כיצד? את שוהה בניו־יורק זה שבוע ומעלה וגם לא הודעת לנו על כך. יושר? וכי מה, אין כבר ידידים בעולם?

הוא תלה את בגדיהם וגם אמילי יצאה לעזור. התנשקה עם ליליאן, וחייכה ודיברה בקולה החד, כאילו קשה היתה השתיקה כאן במעמדם. התבלטה בחדר בגבהה וביפיה ועיניה הצרות הביטו לעומתה בהקפדה: – לא, לא כאן. שים את הבגדים ימינה, ואת המגבעות שים למעלה.

בעלת־הבית צעירה עומדת ומצווה ואיש קטן בא בימים עומד ושומע לדבריה, ומבט התנצלות בעיניו.

בין ידידים נושנים קשה לנטות מהדרך הכבושה במשך כמה שנים. במשך הימים הרבים ניטוו קורים דקים בין שתי המשפחות, נאמרו דברים וחצאי־דברים למוריס ולפלורנס, נאמרו יחד ולא לאחד מהם¹², ואף כשנאמר דבר סוד או בדיחה שנונה לאחד מהם סיים הצחוק את הדבר שלא נשמע. במשך אורח־חיים של עשרות בשנים נארגו צחוק מיוחד, חיוך מיוחד, השתתפות בצער, ושמחה לאיד, בדיחות, והתלוצצות – נדמה, שאם תאמר עתה דבר למוריס בלעדי פלורנס, ייתפס רק חלקו, משהו ישאר תלוי על בלימה. ועוד יותר קשה היתה השתיקה.

דוקא ליליאן השקטה מצאה דברים. והשיחה היתה ידועה וזרה. זרה בעצם הדברים הידועים הנאמרים בין אנשים שאינם רוצים לאמר כלום. ליאו השתומם בעצם על שליליאן זו השקטה שאינה יודעת לכזב מדברת עתה את הדברים האלה, וידע כי למענו היא עושה זאת:

– ובכן יש לומר לכם מזל טוב, כי הרי לא ראינו אתכם מאז ולא כתבתם אפילו.

– מזל טוב, באמת.

– יש צורך במזל בימים אלה.

– טובים השנים מן האחד.

– נסעתם לפלורידה בירח הדבש?

– אומרים כי רבים שם החיילים…

לבית הטוזינים היו נכנסים בשנים שעברו כהכנס איש לאמו הורתו. ועתה נשמעו דברים מלאכותיים וקול מלאכותי. והנה אזלו גם אלה הדברים הידועים ולא היה במה להמשיך.

גם רות ישבה על יד השולחן, אבל היא נראתה עתה זרה כאן. גבוהה, צעירה, דקה, עיניה האפורות התאמצו לחייך, ויצא מעין לגלוג. היא רצה לקראת ליליאן, חיבקה אותה, וגם ליאו השתדל לדבר אליה כבימים ההם, עת היה מביא לה מתנות ומדבר אליה כדבר איש אל ילדה. אפילו בשנה שעברה עדיין דיבר כך. אבל גם אלה התנועות המקובלות לא נכנסו לתוך הארג המחודש. ושוב השתדלו להמציא שיחה ידועה:

– קר היה החורף בפלורידה.

– איני יודע למה האנשים רצים. מניו־יורק רצים לפלורידה ואנשי פלורידה רצים לניו־יורק.

– אילו ידענו שהחיילים יתפסו את כל בתי־המלון, היינו נוסעים ללייקוואד.

– היינו מקבלים אתכם גם בברוקוויל.

– דיה לצרה בשעתה. נסבול בברוקוויל בימי הקיץ.

צלצל פעמון המבוא והרצהורן בא. איש חדש נכנס, ובינתיים אין צורך להמשיך את השיחה. שוב שואלים אותו על מזג האויר ועל בואו, אם בחשמלית בא אם ברכבת התחתית ומה טוב יותר. והוא יושב לו כדרכו תמיד בהסבה, פושט לפניו את רגליו הארוכות ומעביר את אצבעותיו הארוכות והשקופות בשערותיו הלבנות. הרצהורן רואה את עצמו כאחד הסופרים הדמוקרטיים הבא במגע ומשא עם העם ואינו נסגר בארבע אמותיו של סופר. הוא יושב ומדבר ומספר על הדברים שכתב ועל אופן כתיבתו. קמט ארוך עובר במצחו הרחב, הוא מדבר לאטו כאיש החושב על כל מלה ומלה כדי לבאר את רעיונו באופן פשוט שיהיה ברור לכל המסובים, והמלים מתגלגלות כחפצים מלוטשים ומעוגלים אחד אחד.

– הנה, למשל, רואים אתם עץ. עץ זה, מובן מאליו שזהו עץ. אין זה פרח ואין זה גבעול ואין זה שיח. אבל העיקר הוא לתפוס את נשמתו הפנימית של העץ. הרי ראיתם בתיאטרון את “הצפור הכחולה” של מטרלינק. זהו בעצם אותו הרעיון, אלא שמטרלינק לא התקרב בדבריו אל העם, אל ההמון. יש לעשות את הדברים ברורים יותר. 

הכל שתקו והקשיבו. טוזין שיחק בשרשרת שעונו בהנאה, כאילו אגב דברי הרצהורן הממושכים ניתנה לו מנוחה, אינו צריך לחשוב עתה מה לשאול ומה לענות, ואמילי ורות נעצו את עיניהן בהרצהורן. היתה כאן מעין התחרות המבטים: מי ישהה עליו את העינים יותר, מי יבינהו יותר. בשתיקה המתוחה הובעה רוח הבית. בשנה שעברה היתה זו רוח פזיזה מהירה כעין שיר־עם פשוט המתרונן, ועתה היתה כאן מתיחות, מעין שקט שאחריו באה סערה ועוקרת שיחים ועצים. ורגש מוזר תקף את ליאו. כעין כוח נסתר דוחף אותו ומצווהו להסתכל בכל ולראות את הכל, כי בפעם האחרונה הוא בבית זה.

הרצהורן המשיך לדבר, השקט נמתח בבית, והנשים עדיין נעצו בו את עיניהן. נדמה כאילו ניצנץ במבטה של אמילי אותו ניצוץ של נצחון שהכיר מהשנים שעברו.

– הנה, למשל, גרמני. זוהי האידיאה הגרמנית, האידיאה שיש משהו למעלה מן האדם, שהאדם אינו אלא מדרגה למשהו אחר הטוב ממנו. ליאו כבר שמע את הדברים האלה. גם מפיו של הרצהורן שמעם. אילו היו נאמרים הדברים בבית מלונו, היה שמח עליהם. אדרבא, היה ניגש אל האורחים ואומר להם בלחש שילכו לשמוע דבר מפי הרצהורן. ולא רק לשם “ביזנסס” – באמת ובלב תמים רצה שהדיירים השטופים בפוקר¹³ ובפינקל ילמדו להוקיר את סופריהם. אולם פה נראה האיש הרצהורן בעיניו לא כמביע רעיון אלא כשולח מלים מגולגלות על פני זגוגית חלקה ועומד ומביט עליהם, מי ירדוף, מי יתגלגל ויבוא ראשונה, כאנשים המשלחים את כדורי ה“באולינג” בקאסינו, בעיקר המומחים שבהם: שולחים כדור, מתכופפים, עוצמים עין אחת, ומביטים בהכרת כוח על המסובים.

אמנם ענין ביאור האידיאות נכון גם פה, באולמו של טוזין. הנה יושבים כאן אנשים ואינם אומרים את דבריהם הם. שותקים הם או מדברים דברים אחרים. בשנה שעברה דיבר כאן כל אחד את דבריו הוא, אבל לא עתה. הפשוט והטוב בין האנשים האלה הוא בלי ספק מוריס טוזין, אלא שעתה אינו אלא חלק ממוריס טוזין, אינו איש שלם. והנה היא, המחצית השניה, מסתתרת אי־שם במקום מחבואה מציצה לפרקים ונעלמת, וטוזין המסכן מתבונן מסביב כמבקש את האבוד. רות זו הצעירה אינה רואה לפניה אלא את שערותיו הלבנות ואת ידיו החיורות־שקופות של הרצהורן ובודאי גם את קולו ואת המלים הנופלות והמתגלגלות כפנינים לחוד, כל אחת לחוד. אפשר להרגיש בהן במלים אלה, לאחוז בהן. צעירה היא רות ודמיונה נאחז בו. האם היתה מדברת תמיד עליו, האב היה מדבר, והנה הוא לפניה. גם הרצהורן עצמו הרי אפשר להבינו ולצמצמו בדבר אחד: באצבעותיו. אצבעות רגישות, ידי מנגן, פסנתרן. הידים האלה חרדות לקראת נגיעה על גבי הפסנתר. היום באמילי הגבוהה המלאה והיפה, ומחר ברות הצעירה והדקה, אפורת־העינים. כל אחת תרעד לנגיעתו, כל אחת תאחז במרגליות המתגוללות המלוטשות. זו, אמילי, נראית כנמרה מזדקנת הרועדת בראותה שהצעירה באה לגזול ממנה את הזכר השייך לה…

יושבים כך ומשוחחים ובלבו של כל אחד הומה רוח נסתרת, והנה הנה תפרוצנה הרוחות ותתלכדנה. ומוזר היה ואסור היה שבבית זה יתרחש הדבר. פה ישבו קודם שתי נפשות שקטות, שתי יונים – כן, זוהי האידיאה שביקש ולא מצא מלים הולמות – שתי יונים… באמת כיונים היו מוריס ופלורנס טוזין הומים, פזיזים ומנתרים זה לעומת זה. כאן, במקומה של אמילי, היתה צריכה עתה לשבת פלורנס טוזין, העגולה והטובה והלבושה בצמריתה החומה שעשתה בעצם ידיה, ולא זו הלבושה שמלה ירוקה כהה, בולטת בירקונה, וחולצה לבנה מרוקמת ריקמה אדומה; זו, ששערותיה שחורות ועגילי־זהב ארוכים מתנדנדים מעל ללחייה השזופות, וצללים קטנטנים זוחלים מסביב לעינים השחורות הצרות והמבהיקות.

השיחה עברה לענין בתי־מלון ולעסקיהם בשנה זו, שנת מלחמה:

– יש אומרים שבתי מלון רבים לא יפתחו השנה…

– עברו שנות השובע.

– אדרבא, יש עתה כסף לאנשים, מרויחים הרבה…

– יצאו לכפרים מפני חשש של הפצצה בניו־יורק.

– להיפך, כאן יש בתי־אבן, ושם מה? אפשר להשמיד כפר בפצצה אחת.

וכאן מצאה לה רות שעת־הכושר לשאול את שאלתה. ראה ליאו שזה כבר התחילה בדברים:

– הדוד ליאו… רציתי לבקש ממך שתתן לי עבודה בבית־מלונך. אמנם לא טוב לה לשבת על יד נמרה זו, ביחוד כשזו שומרת על הרצהורן.

– כשאַת זקוקה לי, רותי חביבה, הנני לך הדוד ליאו, ואם לאו הריני מיסטר הלפר. טוב, רותי, ומה היא המלאכה שתוכלי לעשות, חביבה?

במחשבותיו היא מבוגרה, אבל לדבר אליה אינו יכול אחרת אלא כלילדתם הקטנה של הטוזינים.

– כל עבודה שהיא. נאמר, מלצרית…

אמילי קמה ממקומה: – קשה לי להבינך, רות. אם תלמדי במכללה בימות הקיץ, תקבלי את התואר בעוד עונה אחת. כבר אמר לך אבא, ונדמה לי שגם את הסכמת, שאין הדבר כדאי. ומה מזה אם תרויחי מאתים או שלש מאות דולרים? התדחי בשל כך את הסיום?

– אני רוצה לעבוד. איני רוצה להיות תלויה בכל באבא. כבר הגיע הזמן. ובכלל, נסיון מעין זה לא יזיק.

אמילי ראתה בפניו של הלפר שהוא מוכן להסכים והיא הפסיקה אותה: – ואולי יש לחשוב גם על אבא ועלי? החושבת את שנעים יהיה לנו כשיאמרו כי בשעה שאמה היתה בחיים היה הכל טוב ורות לא היתה צריכה לעבוד, ועתה, כשמתה האם, מכריחה אותה האם החורגת לעבוד. האמת היא, שלי לא איכפת אם יטפלו עלי דברי שקר – אבל לאבא לא יהיה זה נעים כלל וכלל. יש לחשוב על כך, רות.

אלה היו נימוקים¹⁴ בני־משקל. ובכל זאת נדמה לו, לליאו, שאין זה העיקר. יש כאן מלחמה נסתרה בין שתי נשים, האחת הולכת ומזדקנת ויראה את הזקנה ונלחמת בה, והשניה צעירה המרגישה בכוחותיה שנצטברו בתוכה; זו רוצה לצאת לחפשי וזו רוצה להחזיקה תחת חסותה. ליאו בא במבוכה. הוא אהב את רות, אבל הבריות ירננו באמת אחרי טוזין. הוא עצמו היה מאשימהו לולא ידע את האמת. ליליאן הוציאה אותו מן המבוכה:

– רות חביבה. הרי יודעת את שאיננו מקבלים קרובים לעבודה. אם, למשל, אַת תריבי עם אחד האורחים – הרי את יודעת את טיב האנשים הבאים אל הכפר ורוצים לתפוס את הכל בבת אחת. לא נעים לנו הדבר. כבר נכוינו ברותחים. בעיקר אַת, הרי כבת אַת לנו. אני לא הייתי נותנת לבתי לעבוד כמלצרית. אַת יכולה להיות אורחתנו אם רצונך בכך. יכולה את לשבת אתנו כל ימי הקיץ…

– אמרתי, שאני רוצה להשתכר.

– טוב, כשתרויחי תשלמי לנו…

רות התרחקה מאוכזבה אל זוית החדר והשתדלה להראות את רוגזה. ביקשו את אמילי לשיר וזו ישבה על יד הפסנתר ושרה בקולה החד. ישבו עוד מעט. הרצהורן הלך הראשון, אמר שיש לו ראיון במאנהטן, וטוזין ישב על יד ליאו. התחילו לדבר על דברים של מה בכך, והדברים יצאו קטועים ומזוייפים. במשך החדשים נתרבו הקמטים בפנים הסגלגלים והופיעה בהם לרגעים הבעת קוצר־רוח. כך אין לדבר אל מוריס טוזין. יש לאמור לו דברים אחרים מאלה הנאמרים לכל אדם בשעת ביקור. למה לא ידבר אליו דברים היוצאים מן הלב?

– מה הוא היחס בין אמילי ובין רות?

– ומאידך גיסא, למה שאלהו? – הריהו רואה. וגם טוזין רואה. אין אנשים רואים את מוריס טוזין כפיקח, אבל ליאו מכירהו היטב. מוריס תופס דבר מתוך דבר, כי איננו רואה את הדברים במילואם, הוא תופס את רוחם.

– לא בסדר, ליאו. – היסס רגע קל והוסיף: – אף כי מדברות לשלום, עוזרות אשה לרעותה בבית ומחלקות כבוד זו לזו.

– ונדמה לך לפעמים שאילו היו רבות קצת, היה הדבר נעים יותר?

ליאו ניסה שוב בנעימה של קלות ראש: – ובכן אולי באמת תשלח אותה אלי לעבודה, ולא תראינה אשה את רעותה זמן־מה. טוב שגם אֵם תהיה נפרדת מבתה ולא כל שכן אֵם חורגת.

– לא. אמילי יראה את דעת־הקהל. אתה יודע, תיכף יימצאו קרובים ומכרים, שיראו עליה באצבע. הרי גם בעיניך, ליאו, אני חטאתי חטא…

הוא תפס, כנראה, משהו. כדרכו תפס את הקצה ולא את הכל. לא. לא למישהו חטא, אלא לו לעצמו. הוא, האיש השקט, הכניס כאן תסבוכת וזיוף לתוך רוח הבית. עגילי־הזהב הארוכים על צל הלחיים הנובלות אינם שייכים לבית הזה. גם הרצהורן, על אצבעותיו הדקות השקופות ושערותיו הלבנות והמלים המלוטשות הנופלות ומתגלגלות, אינו שייך לכאן.

ובנסעו מבית טוזין אל בית־המלון נתבהר מוחו פתאום. דבר־מה קודר ומעיק נעלם מהמוח. דמות אשה חמודה זו של אמילי שהיתה תמיד עומדת בהכרתו במקום־סתר בינו ובין ליליאן, ויש שכאילו גדרה בעדה – אינה עוד. הוא ראה אותה עתה בדמיונו כאשה זרה, כאשה שאינה שייכת לו.

ליליאן השתוממה באותו ערב. בפני כל האנשים היושבים ברכבת לקח ליאו בכפיו את ידה הקטנה ולטף אותה. רק בנעוריה, לפני הנשואים, היה עושה זאת. תמיד נזהר מלגלות את רגשותיו בפני זרים. וכשצריכים היו לעבור לרכבת אחרת ברחוב מאה עשרים וחמשה, היה קולו רך בדברו:

– הלא בעוד ימים מספר נצא את ניו־יורק, אולי נשב בטקסי ונאמר לו לנסוע דרך הגן המרכזי.

אורות הגן המאפלים בימי המלחמה היו כהים. צללים גדולים רצו ליד הטקסי, כתמי־אור נפזרו ונעלמו, וגעגועים רכים ושקטים נחו בלב.

 

טז    🔗

שבים לברוקוויל עם הפשרת השלג על ההרים ועם היגלות פלדת הבריכות. מקיצים אז הרי הקטסקיל. ענקים נרדמים פוקחים עין ותוהים. שאון המים היורדים מן ההרים מתלכד בזמזום אוטומובילים. מכונות־משא גדולות מופיעות על הכבישים השטופים שמש צוהלת ומתנהלות לאטן בישוב־הדעת. שלוליות־מים ממצמצות עין לרפרוף הרוח. בין העצים נפקחות עינים גדולות ונעצמות, והכביש מתפתל חגיגי ומרוחץ למשעי. מתחילה התנועה בכפרים ובעיירות. נפתחים בהמולה תריסי החנויות, באים פנים חדשים, חנוונים חדשים. מכרים נפגשים וחיוך על פניהם:

– הלוֹ… כיצד בלית את ימי החורף?

– לא רע. ואתה וביתך? 

– שוּב יבואו הנה. הכל יבואו, מלבד מרטין. הוא בצבא.

– ומה היה למכונתך הישנה? אהה… יש לך אולדסמוביל כמעט חדש. כן, כן. יש אנשים היודעים להסתדר גם בימים אלה.

– עיפתי מן הפוֹרדים. הפוֹרד שלי היה גומע שמן כרוֹלס־רוֹיס מהודר והיה נוסע כפורד מסכן. אין תחתית לקיבתו של קבצן, אם תשביעהו, ירעב.

בתחנת הרכבת שעון־קיר חדש. סוכת הטלפון פתוחה. נכנס זוג לתוכה: נערה דקה קלילה וצוחקת, ועל ידה חיל צעיר רחב־כתפים, שניהם נדחקים לתוך תא הטלפון הצר. היא מדברת בשפופרת והוא מחבקה ומגיש שפתיו אל שערותיה. שומר־התחנה הזקן יושב על הספסל, מעשן את מקטרתו, מעיף עין אליהם בעד פתח הזגוגית של התא ומחייך. אתמול ראה השומר גם את נכדתו מתנשקת בפתח הבית עם דזשאו בן שכנו. בחור טוב הוא דזשאו אלא שבקרוב יקחוהו אל הצבא. הכל כך בימים אלה. נושאים את הנערה טרם לכתם והיא רואה את עצמה חשובה: אשת חיל היא.

פני יהודים מופיעים בחדר התחנה הקטנה. מהירי תנועה הם, כאילו מבקשים דבר אבוד. עוד מעט יבוא הקיץ וכל התחנה תהיה מלאה יהודים. אמנם אין לו טינה עליהם. משעה שבאו הנה יש פרנסה. בזכותם חיים כל החורף. בלעדיהם אין במה להתפרנס פה בהרים. לחלב אין קונים, והאדמה רזה. גם פירות בזול. ובכל זאת מוזר הדבר, שכולם יהודים. נחפזים ומדברים בקול. כאילו אין להם פנאי. אמנם בשנים האחרונות נשתנו גם הם. באים צעירים, מדברים אנגלית צחה. דומים במראיהם ל“שלנו”. בחורים גבוהים, בריאים, נושאים אתם כלי־טניס ובייס־בול.

מעבר לחלון התחנה התפשטה במרחק הבריכה הגדולה. לפנים היתה שייכת ל“קאונטרי קלוב” של מיליונרים. בימים ההם מעטים היו היהודים הבאים הנה. הוא, השומר, היה נושא אז אחריהם את מקלות הגולף. היהודים טובים מהם ואינם מתנשאים. אדרבא מדברים הם כדבּר איש אל רעהו. אבל על אלה אפשר היה אחר כך לספר. היו מתהלכים קוממיות, גאים ויפים, שקטים ובטוחים, וידע כי אנשים חשובים הם.

וה“סטייט טרופר” כבר התחיל להשגיח על הדרכים. משעמם היה בימות החורף, ועתה נעים לראות את האנשים נבהלים בגשתו אליהם על המוטוציקל לפתע פתאום כשואה. הוא מעמיד פנים רציניים של מפקד. לעת עתה מעטים הם הנוסעים, אבל בעוד חודש או חדשיים ירבו, והידים תהיינה מלאות עבודה. גם עתה יש והוא נכנס אל חנותו של דוגלס ומספר את דבריו. וכשהלפר ואשתו אינם שם הוא מחקה את דבריהם של בעלי הדבר הנפגעים ואת שיחתו אליהם:

– סבור היית שתברח מפני?

– הן לא מיהרתי כלל. למה אמהר? יש לי די זמן…

– הה…. כן? צר לי מאד… מה שמך?

– בן כמה?

– איפה נולדת?

כל זה יש לרשום. וכשעל יד ההגה יושבות צעירות. הן מחייכות, קורצות עין או משכּלות את הרגלים ונראות הברכים. יש ודוקא דבר כזה מעורר את רוגזו. ראה יפהפיות כאלה בימיו, והוא נותן להם “סוממונס”. סבורות הן שהכל מותר להן בשל גוון היפה… ובכלל ממהרות הן בנסיעתן יותר מהבחורים. אינן שמות לב אפילו לקוים הלבנים שאין לעבור עליהם.

הוא מכיר בראיה ראשונה את האנשים שיצחקו ויתלוצצו ואת האנשים שיכעסו ויתחננו, את האנשים שיענו “נולדתי בניו־יורק” ואותם שיענו “בפולניה” או “ברוסיה”. מתחטאים ומתחננים הללו או אדרבא, נרגזים – שני¹⁵ הקצוות: – “אני… אני… לא ראיתי… המכונה שנסעה לפני”… או: – “חולה מוטל בבית… צריך הייתי… אין לך רשות”… ולפעמים בהרמת קול: – “מה אתה סבור? הכל מותר לך? אין לך עבודה אחרת אלא להתגולל על אנשים חפים מפשע… טוב… טוב… רשום את שמי… נראה… נראה…”

מתרבה התנועה בין בתי־המלון הגדולים העולים מבין העצים. אנשים יוצאים ובאים, ממהרים, רוחצים, משפשפים, חופרים, דופקים. מופיעים עציצים בחלונות ובחצרות. קסם החורף עבר מן הבתים האלה. נשמעות שיחות מקוטעות באנגלית רכה ומהירה הנשמעת לאוזן כיהודית. אבדה הסודיות בינות העצים. מתנוססים שלטים: “הוטל רוזנבלט”; “הוטל פלגלר”; “הוטל גרוסינגר”; “הוטל ברוקוויל”. המולה מסביב. חפזון. אנשים רצים, אצים, אוטומובילים דופקים, שורקים… 

שמחו ההלפרים לקראת האביב ולקראת הפעולה. בשנים שעברו היו שוכרים טקסי ונוסעים הביתה עמוסים כלים מכלים שונים. הפעם ישבו באוטובוס ושלחו את הבגדים על ידי האֶקספרס. שמח הלב לקראת יציאת האוטובוס מניו־יורק. היה יום בהיר, אבל החצר שבה עמד האוטובוס היתה צרה ומרופשת ורוויה ריח גאזולין חריף. וגם אחרי צאתו אל הרחוב נמשך זמן־מה הריח בתוך הרחובות האפלים ומלאים מכונות־משא. כרגיל, אחרי שבועות מספר של שהיה בניו־יורק, הורגש כאילו דבר־מה אבד, דבר־מה נקרע מתוך הלך־החיים ונשאר אי־שם בפינה אפלה בין החומות; צריך היה להתבהר איזה דבר נחוץ ולא הוברר. משום מה מתחילים למנות על האצבעות: כך וכך שנים חייתי בניו־יורק, כך וכך בברוקוויל, בשנה זו נולד ריימונד, והנני עכשיו בן… בן כמה? ושוב מונים על האצבעות. בן חמשים ושלש או חמשים ושתים… בושה היא וחרפה, שבן אדם לא ידע את שנותיו. האמנם זו היא הזקנה הבאה? הלא בהרהורים החבויים היתה מופיעה הזקנה תמיד באופן אחר.

ובצאת האוטובוס מתוך המנהרה אל האור ואל השדה, נראו באופק הרים כחולים כהים ובתים קטנטנים כצעצועים, ונדמה כאילו רצים הם בצוותא לקראת האוטובוס וזזים מיד אחורנית בחפזון. אנשים קטנטנים נראים במרחק והנה הם הולכים וגדלים, עומדים ומביטים סביבם, ופתאום עוברת על פניהם המכונה בשריקה ומבטם נשאר תוהה בשדות הרחבים.

הרגיש עתה ליאו קירבה יתירה לאשתו. שוב הם נוסעים שניהם הביתה. הקירבה המדומה לרעים פגה עתה יותר מאשר בשנים האחרות. אפילו בנו היחיד, ריימונד, מה הוא לו עתה? אין ספק שריימונד שמח לקראתם, שמח שהסב והסבתה רואים את ילדתו ושבעים רצון ומביאים לה מתנות. ושגם הילדה שמחה במתנתה ומספרת לכל: “סבא הביא לי” “סבתא הביאה”. אבל יש והעונג יוצא בצער. אי אפשר להשביע את רצונה של קלרה, ויש להזהר בדברים, לא נעים הדבר שלא לבוא לארוחה, וכשהם באים, היא מדברת בקול רם על הקושי שיש לבעלת־הבית כשאין חדר־אוכל מיוחד, וכשיש אורחים בבית יש לשאת את האוכל מן המטבח דרך כל המסדרון הצר. וגם לו לריימונד קשה לבוא אליהם תכופות. יש לו עבודה משלו ואין להשיג עוד עוזרים בימים אלה, והטלטול בסובוויי… ומה יאמרו הבריות אם לא יבוא תכופות?

יודע הלפר כי גם ליליאן חושבת ברגעים אלה על ריימונד. ויודע הוא את אשר תאמר בערך. ואמנם היא פונה אליו ואומרת:

– ובכן, ליאו, היינו שוב בניו־יורק ועתה אנו נוסעים הביתה.

– ממ… לכל זמן…

– יודע אתה, ליאו, בימים שעברו קשה היה לי לעזוב את ניו־יורק, ועתה… אני רוצה לבוא הביתה… משונה… הרי ריימונד בניו־יורק…

– ועתה? פשוט מאד, ליליאן… אנו הולכים ומזדקנים, ליליאן… ואנחנו משתוקקים לפינה קטנה משלנו שבה נוכל לחמם את עצמותינו המזקינות. חבל רק, שהפינה אינה שלנו ואנו שקועים בחובות. בשנים שעברו, כשראו ידידי שפני אינם כתמול שלשום, היו ממלאים מיד את כיסי בהלוואות, זה מאה וזה מאתים וגם אלף דולר. לא הייתי צריך לבקש כלל. כשאדם צעיר גם הידידות צעירה. ורעננה. ועתה אפילו מאלי ניומן מתחככת ומתגרדת עד שאני משיג ממנה הלואה. גם זהו סימן של זקנה, ליליאן. יראים, וביראה הכל מטשטש. אפילו הידידות.

– עסקיו של ריימונד אינם רעים השנה.

– כן. לקחתי ממנו הלואה. אבל אין לו רב. ואם אלחצהו אל הקיר, יקשה לו. ואם יודע, חלילה, הדבר לקלרה, תשרוט בצפרניה.

האוטובוס חציו ריק וגם הכביש ריק מאוטומובילים. רץ האוטובוס כחיה גדולה ששוחררה מסוגרה. בצד האוטובוס עובר פה ושם אוטומוביל קטן הנראה כמתהלך לאטו. אבטומובילי־צבא נפגשים בדרך והחיילים מנענעים בידיהם לאות שלום. הם נראים צעירים ומחוסרי דאגה. האוטובוס עומד ליד התחנה ואנשים אחדים נכנסים ומסתכלים סביבם בהעיפם עין על המקומות הריקים. על יד הדלת הפתוחה נערה מתוחת־גו מנשקת קצין צעיר. היא אומרת לו שלום ושוב נמתחת אליו בגוה הדק ונכנסת אל האוטובוס משולהבת, כחולת־עין ומסמיקה. היא מעבירה בידה את שערותיה שנפרעו וממשיכה להביט אגב הליכה אל החלון. עיני־היושבים מאירות לקראת הנערה. הנהג עוצם את עינו האחת ומחייך לבחור הצנום היושב על ידו ומדבר אתו קטועות בשעת הנסיעה בין תחנה לתחנה. שני אנשים מוקפי חבילות מפסיקים את שיחתם ומביטים סביבם, ואשה צעירה, כבת שלושים, דקה וגבוהה, לבושה מעיל פרווה לבן וכובע־כבשים רוסי גבוה, מתרפקת על בן זוגה, איש בעל־בשר שפניו רחבים ואפו עבה ואדום.

ליליאן נשענה על זרוע ליאו ועוצמת עיניה. פניה העגולים והקטנים הסמיקו, שערותיה נשמטו מתחת לכובע־הקטיפה העגול העשוי כברט צרפתי ונפלו על המצח הצר והגבוה, השפתים הקטנות נשתרבבו למעלה כשפתי ילד מתפנק והעינים, חציין עצומות, חייכו בערמומיות¹⁶. ליאו הושיט את זרועו שיהיה לה נוח יותר להרדם והביט על פניה. חיממה וליטפה אהבה נעוֹרה לאשה זאת ההולכת באשר הוא הולך.

הכביש התפתל בין ההרים והגוש הגדול של האוטובוס פנה בכוח ימינה ושמאלה ועלה על גבעה. הרים ועמקים השתרעו במרחק, עבים קטנות ולבנות רצו בזה אחר זה ליד ההרים הגבוהים. שדות וגגות¹⁷ אדומים נחו בבקעה זה על יד זה, זה על גבי זה. מה עגום היה אילו נשאר פה בלעדיה יחידי, מה איום היה אילו נסע אל ההרים ואל ביתו שבהרים בלי האשה הקטנה והנחמדה הזאת.

ובהרגשת דביקות זו רבה החמימות הנפשית בהתקרבם אל ברוקוויל. אף במרחק רב מן הבנין נתרשם הלז בדמיון כבעל חי העומד ומחכה להם. הנה הבריכה מסטן לייק הקרובה להם. הנה גם גלן וויילד ומלונו הנהדר של ידידם הטוב רוזנבלאט עם אשתו איידל היקרה טובת־הלב. אילו היו נוסעים בטקסי, היו עומדים, שוהים זמן מה ומשוחחים. הנה הבתים הקטנים והצריפים שניבנו לפני שנים אחדות. הנה בתי־הקיץ הסגורים, של מחנה הילדים שעוד מעט וילדים יהודים ירוצו פה הנה והנה בהמולת חופש וחדווה והלב יצהל וירעד לקראתם בזכרו את הילדים ההם במולדת מעבר לים. והנה נראה גם בית־הדואר וביתם של הדוגלסים. בודאי יושב גם עתה דוגלס הזקן, לועס את הטבק ושומע לדברי כלתו ובנו בחיוכו הפקח. וואלטר עומד לו בודאי נשען אל השולחן הארוך ומנענע בראשו הדק והמארך ובחטמו הצפורי. אבל הנה גם הבית מבעד לעצים היבשים. עומד ומחכה גדול ומרוּוח ויפה… סטיוונס עומד ליד הדרך כשראשו המעוגל ועיניו השחורות מחייכות. הוא ניגש אל האוטובוס: ברוך בואכם… כבר התגעגענו עליכם…

סטיוונס עוזר להם להוריד את החבילות ועיניו מביעות שמחה כנה. יש לומר משהו לאיש הטוב הזה. באמת טוב לדבר אליו:

– ומה שלומך, מר סטיוונס? מה חדש בברוקוויל?

– ברוקוויל עומדת על תילה ותעמוד על תילה. שמרתי היטב על בנייניך שלא יגררום אל מקום אחר. ולא לקחו דבר. כאן בחורף אפילו הגנבים מתרשלים. הנה אפילו את השלג לא רצו המנקים ליטול מן הכביש. ליאו ניסה להתלוצץ: – אלא מה, אם יקחו את ביתי, הלא מבעלי חובי יקחוהו ולא ממני. ידאגו הם.

גם סטיוונס צחק: – אין דבר, לעת עתה אתה בעל־הבית ואני השומר.

וטוב ונעים היה להכנס אל הבית הקטן ולהשקיף מבעד החלון על הבנינים השטופים אור אדמדם־כהה של שקיעה, על העצים המתנועעים ברוח כשענפיהם משתקשקים במשובה, ועל הבריכה הנראית מרחוק כמכה גלי־זהב.

 

יז    🔗

שבוע רודף שבוע, והעצים, שפשטו זה לא כבר זרועות יבשות, שחורות ואמוצות, עומדים ירוקים, עבותים ומרשרשים בשמחה חגיגית. אנשים מדברים ביניהם ונחפזים מן המטבח אל הבית הקטן ומשם אל המחסנים, נושאים מזרנים וספסלים וכלי מטבח, וריח חמוץ ומריר של צבע טרי מתמזג עם רעננות העצים ושתילי הפרחים.

רוזי, אחת הנערות הממונות על ניקוי החדרים, באה אחת הראשונות אל בית־המלון. זוהי נערה יהודית זריזה, שחורת־עין ודברנית. כשהיא משוחחת עם חברותיה, שתי גרמניות לבנות וגדולות כחולות־עין וחמודות־גו, נשמעים בקול דיבורה צלילי בעלות. היא באה לפניהן, זוהי השנה השלישית שהיא עובדת במלון ההלפרים, והיא רואה את עצמה שם כבת־בית. היא מראה להן את המזרנים והמיטות ומבארת את ההבדל בין הבנינים השונים וחדריהם. כשהן מביאות את הכרים החדשים אל הבית מעל לקאסינו, היא אומרת בלגלוג: – “כאן ישנים הקבצנים וחברי־התזמורת. לא התרגלו לכרים טובים מאלה וגבם יכאב להם”. ובלי דברים לוקחות הן את הכרים ונושאות אותן אל הבנין הגדול.

תוֹם השומר עומד בחצר ורואה אותן עוברות מפעם לפעם לבנוֹת, רחבות־שוק ועתירות־חזה והוא חומד אותן בלבו. בראשונה שתיהן נראות לו כאחת, ואחרי זמן־מה האחת מהן, ששמה גרטי, מעוררת בו חשק משונה עד שכולו מרתת בהתקרבה אליו. גרטי היא הנמוכה ביניהן. היא לובשת צמריה ורודה ושדיה מתבלטים מתוכה ומרטטים עגולים, צמיגיים ומלאים. אך ביחוד נמשכת העין אחרי הרגלים הענודות פוזמקים קצרים ורודים כצבע הצמריה. הוא עומד בחצר מתוח כולו ומחכה לבואה, ובהביטו מסביבו ואין רואה הוא תופס אותה בזרועה ומושכה אליו. בשעת מעשה הוא מעמיד פנים צוחקים, אבל בתוכו פנימה כולו רועד מנגיעתה. והיא עומדת רגע קל בין זרועותיו, מביטה מבלי לזוז אל פניו הקמוטים הזקנים, ופתאום מתחמקת והולכת לה.

אנשים ונשים באים באביב אל חצר גדולה ירוקה שטופת אור ותכלת, הגופות מגרים והדמיון מפשיט את הבגדים אחד אחד והראש נלחץ כבצבת ואינו רואה לפניו אלא את הגוף החמוד, ואליו נמשכת כל הויתו.

יש ותוֹם עצמו כועס ורוצה לגרש את השד הקטנטן שבו. באותה שעה עובד הוא בחריצות ובמרץ למרות עצלנותו. תום שותל את הפרחים ומנסה להביט על הקרקע השחורה כאילו בה בקרקע כל מאווייו. הוא מתאמץ לחשוב על בתו היתומה שנשארה בבית אחותו בניו־יורק. יודע הוא שלא טוב הוא עושה בהרהוריו על רגליה של גרטה החבושות פוזמקים קצרים ורודים. ומה אם מישהו יחשוב כך על בתו שלו? הרי גם היא כבר הולכת וגדלה ובקרוב תמלאנה לה שש־עשרה שנה. הלא רק לפני חדשים אחדים, ברדתו בערב במדריגות ביתו, ראה את בתו נלחצת אל הקיר עם אחד החיילים מבני השכנים. גם היא מלובשה כך, בצמריה ובפוזמקים קצרים, והחייל ליטף את גופה. כמה כעס אז. וטוב שפרצה בצעקה בראותה אותו ושניהם נתחמקו וברחו. באותו רגע היה הורג את שניהם. טוב שברחה וטוב שלא באה ללון באותו לילה, והוא, כחלום־בלהות עבר עליו הלילה. הוא התרוצץ כל העת מקיר אל קיר כמשוגע. קודם רץ מתור כעס ורצון של נקמה, ואחר כך נתעוררו בו פתאום אימה ופחד וחרטה. התחילו להתערבב הרהורים מהרהורים שונים. הוא ראה אותה בדמיונו רסוקה ומעוכה תחת מכונה, ונדמה לו שהיא רצה אל הגשר והיו רגעים שרצה כבר ללכת ולבקשה. באותם הרגעים ידע שאלו ראה אותה היה סולח לה הכל. הרי הכל היא לו, ומי לו מבלעדיה? וכשטלפנה למחרת דודתה מדזשמייקה ואמרה שהיא נמצאת בביתה, לא רק שלא צעק ולא התרגז אלא התחנן שתבוא הביתה, ולכשבאה חכה לה בלב הולם ופתאום פרץ בבכי כתינוק. והיא, גם היא בכתה, חיבקה אותו ונשקה והבטיחה כי להבא שוב לא תעשה זאת.

מחשבות אלה על בתו דוקרים ומבישים. כלום נעשה גם הוא כאחד הבחורים הצעירים הרודפים אחרי השמלות? לא. והוא עוצם את עיניו וחושב שעוד חדשים שנים או שלשה ויראה את בתו. אולי גם תבוא הנה לימים אחדים. ידבר על זאת אחר כך אל הלפר. לכל היותר יעלה לו הדבר בדולרים אחדים.

אבל הנה נראתה דמותה של גרטי מרחוק. הוא רואה את הצמריה הורודה. היא פוסעת בין העצים במהלכה המתנדנד קצת, ורגליה היפות הערומות מלבינות ומבהיקות מעל לפוזמקים הורודים. שוב נלחץ המוח כבצבת ושוב אינו יכול לגרוע עין ממנה. כאילו כל החצר וכל שמי התכלת, הכל הכל, מרוכז באשה זו.

בקיץ זה המנהל במטבח הוא חדש. גם הלז כקודם לו איש גבה־קומה, ששפמו שחור, שערותיו השחורות מסורקות ומבהיקות, ורצועת־שער שחורה וּקטנה נופלת על מצחו הגבוה והחלק ללא קמט כל־שהוא.

מעטה העבודה במטבח בחדש יוני. אמנם יש להכין את הכלים ולהתקין את המדפים ואת המקררים, אך בזה עוזרות לו הלן ושתי מלצריות אחרות. ויש שגם רוזי ושתי חברותיה הממונות על החדרים מסייעות להעביר את הכלים ממקום אחד למשנהו. עומד אז המנהל על מקומו ונותן לנערות את פקודותיו. יפה־תואר הוא וגבוה משכמו ומעלה, ובעברן על ידו, סוטר הוא לאחת על השת; תופס בזרוע השניה; הוא מתבדח והן צוחקות ומשתמטות ושומעות לפקודותיו. בשעה שלבו טוב עליו הוא עומד לחקות את המלצריות בהגישן את האוכל לאורחים. הוא מבליט את גבו, מתכופף ומתחיל למנות: – “היום יש לנו לארוחה מיץ תפוחי־זהב, תפוח־זהב, אבטיח, אבטיח־דבש, אבטיח צהוב, מיץ אפרסקים, מיץ עגבניות, מיץ…” – ובהגיעו עד כה יודעות הנערות שעליהן להזהר. כאן הוא פונה ותופס ברגלה של האחת או צובט את השניה בשוקה.

ויש שהוא מוציא ראי קטן ומסרק את שערותיו ובת־צחוק של נחת משתפכת על פניו היפים והחלקים. ואז עומדות הנערות מביטות עליו ולועגות והוא עונה להן. אך יש ופתאום הוא נעשה רציני ורוצה להראות להן את שררתו ולהטיל את מרותו עליהן. ואז יורדת בת־צחוק מעל השפתים. פניו החלקים נעשים קשים, והוא עומד גבוה, בריא ויפה־תואר, ונותן את פקודותיו בקול: “– מהרי קצת, הכך תעבדי גם בימי הקיץ?” " — הכך משפשפים את הכלים? שפשפי שוב!" ברגעי רצינות אלה הוא נזהר שלא לדבר עוד בשפת השוק. הוא שוקל ומונה אז את דבריו ובוחר מלים מהודרות. אם מישהו צוחק בפניו הוא פונה אליו בכעס: – מה אמרת?

בבית־המלון נקראים כל הפועלים בשמם הפרטי, אבל את המנהל מכנים בשם משפחתו: מיסטר קראניש. ומיסטר קראניש מדבר אל בעליו בשפה אנגלית מצוחצחת ובשעת דיבורו הוא מסלסל את שפמו בחשיבות.

בימים הראשונים לבואו נתקרבה אליו רוזי השחרחורת. היא היתה באה אל המטבח גם כשלא היה צורך בכך. היתה נכנסת לאחורי השולחן אל מקומו של קראניש. מביטה אליו ארוכות בעינים לחות ושומרת כל מוצא פיו. ובערב לא נראתה רוזי באותם הימים בחצר. יש ובעלת־הבית היתה מבקשת אותה ובחצר נישאו הקולות: “רוזי” “רוזי” ותום היה ניגש אז אל קצה הקאסינו אשר שם היה חדרו של קראניש, מחליק בחיוך ערמומי את קצות שפמו הארוך, ומתחיל לקרוא בכוונה בקול דק: “רוזי” “רוזי”… וכעבור שעה קלה ראוה יורדת בחפזון במדרגות כשפניה אדומים וקבוצת תלתלים פרועים נופלת על המצח. מהרה בדיבורה: – השארתי שם בחדרים את המברשת וחשבתי שאמצאנה… אולי ראית אותה, תום, בבית הקטן? 

ותום ממשיך להחליק את שפמו הארוך בקצות אצבעותיו ורומז בערמומיות: – האם זה הכל שאבד לך, רוזי? אל תדאגי, בפעם הבאה תתני לי את חפציך לפקדון.

אבל כעבור ימים מספר נתמעטו הדברים בין רוזי ובין קראניש. וכשהיתה באה אל המטבח היו פניו לובשים ארשת רצינית ומדבר אליה רק בעניני עבודה. אף כשנכנסה אל רשותו מאחורי השולחן הארוך, עמד הכן מבלי דבר דבר ופינה לה מקום, כמצפה שתצא מיד אחרי גמרה את מלאכתה.

תום, הנכנס ובא תכופות אל המטבח, היה מביט אליהם ומחייך בערמה אל המנהל כאדם שיש דבר מה משותף ביניהם, בין גבר לגבר, היינו, “כך יש לנהוג אתן”. אבל המנהל לא הרבה דברים אל תום. היה מביט עליו מלמעלה ואינו פונה אליו אלא בשעה שיש לו צורך בעזרה. היה מדבר אליו אז בטון של פקודה: “נקה את המחסן…”; “הבא את הקרש הגדול…”; “שים פה את המדף… מהר נא…” אמנם ידע תום שרבות מהמלאכות האלה אינן שייכות לו כלל, אך לא שם לב לכך. בכל ראשית־העונה היה עוסק בכל מיני מלאכות, ובשנה זו נמשך אל המטבח. גרטי היתה באה הנה תכופות. וכאן עמדה קרובה, חמודה, לבנה, ערומת־רגל, היא צחקה אליו בפיה הרחב ובשפתיה המלאות וטפחה על כתיפו מדי עברה. בהתכופפה הבריקה השוק בלבנוניתה והלב רתת וכאב. בהגישו לה כלי היה נוגע בזרועה ומשהה את מגעו. ולפעמים עברה מולו על יד השולחן וגופה נתחכך ונגע בגופו.

אבל לפתע פתאום הרגיש שקומתה של גרטי מתכווצת בגשתה אל קראניש ופניה מתרחבים בחיוך נכנע. הלז עמד ישר ומהודר, מסלסל בשפמו השחור הקטן ומשהה עליה את עיניו השחורות. רוזי נמנעה עתה מגשת אל שולחנו של המנהל, מיהרה בדיבורה וזרקה מבטים חושדים ונרגזים בגשת גרטי אל השולחן הארוך.

קשה נעשתה לו עתה לתום העבודה במטבח, ובכל זאת הוסיף ללכת שמה. נמשך בעל כרחו. רבה היתה העבודה בחצר, צריך היה להשקות את הפרחים, לקצור את העשב, והוא הזניח כל זה. אף התחילו ללעוג לו, חשבו שזוהי עצלנותו הרגילה: “תום… אתה מוצא לך, כנראה, במטבח מקום צל”… "תום… גם תחת העצים אפשר לנוח קצת. למה דוקא במטבח? וקראניש לא שם לב אליו כלל. לעיניו היה נכנס עם גרטי אל המחסן ושוהה שם שעה ארוכה. גרטי היתה נכנסת ראשונה ואחר נשמעו דבריה הרכים בהברה גרמנית: – מיסטר קראניש, מיסטר קראניש. איני יכולה למצוא… אין זה על המדף התחתון. מיסטר קראניש…

ומיסטר קראניש היה מתקרב אליה בצעדיו הקלים, כשראשו היפה נישא בגאוה מעל לחלוק הלבן המבהיק בלבנוניתו. השעה ששהו השנים במחסן נראית ארוכה עד קוצר־רוח. הידים היו מתכווצות ורועדות.

פעם העליב תום את רוזי ואחר כך חרה לו הדבר וגידף את עצמו. ומעשה שהיה כך היה: לא ידעה רוזי שתום נמצא במטבח והיא התחבאה ליד פתח המחסן והקשיבה לשיחת קראניש. גם תום עמד בקצה השולחן ואזנו נטויה, ופתאום פרץ בכעס והשליך את הקדירות שהחזיק בידו ארצה. הקדירות נשברו לרסיסים ורוזי באה אליו נבהלת במרוצה: “מה קרה, תום? מה קרה?” – היא התחילה לאסוף את שברי־החרס ליד השולחן ותום צעק כלפיה בקול: “לכי מכאן… לכי מכאן… לכי להציץ אל החרכים, אשה נבזית. אין לך בושה כלל. לכי. מה את מעמידה פנים כאילו היית כל הזמן על יד השולחן?” מה שמח שקראניש וגרטי לא יצאו ברגעים אלה, אבל מי יודע? אולי שמעו את דבריו. איזו רשות היתה לו לגדפה? צריך היה לגדף את עצמו. היה רוצה לבקש אחר כך את סליחתה ולא ידע כיצד. והיא לא הרבתה לבוא עוד אל המטבח.

אך הריב בינו ובין קראניש פרץ בשל דבר שלכאורה לא נגע כלל לגרטה. היטב חרה לו עתה לתום כשקראניש היה נותן לו את פקודותיו בקול מצווה. ולא עוד אלא שעל פי רוב לא קרא אפילו בשמו. כאילו זרק את הפקודות לתוך האויר: “העלה את המדף!” “הזז את המקרר ימינה!” “מתי ילמדו כאן לשמוע לפקודות?” “אין הם מבינים מה שמדברים אליהם”. ופעם מלאה הסאה. גרטה עברה על ידו של תום וניגשה אל קראניש. עוד רפרף ריחה סביבו, וכבר נשמע צחוקה הרך כהמיית חתול מתרפק ומתפנק.

– בואי הנה, תעזרי לי קצת – אמר קראניש ופנה הצדה כדי שתוכל לעבור, ובעברה הניח ידו על זרועה ומשך אותה אליו כששיניו הלבנות מבהיקות מתחת לשפם השחור, מבטו נפל על תום שתקע בו עיניו והוא פנה אליו שוב בלי לקרוא בשם:

– הלא כבר אמרתי שיזיזו את השולחן לצד שמאל. פה בבית הזה אין מבינים דבר בלי צעקה וגערה. מהר. זוז ממקומך. איני אוהב עבודה כזאת. אצלי, כשעובדים עובדים, ואם לאו…

דברים התפרצו מתוך גרונו של תום ופניו נשתלהבו: – אין זאת מלאכתי ואין זה שייך לי. אינני משרת לך. הזז אתה את השולחן אם רצונך בכך!

בראשונה נראתה תמיהה בפניו של קראניש, ולפתע נצנצו עיניו והוא התמתח מלוא קומתו:

– אתה מדבר אלי, “פּוֹלאק” נבזה. צא מכאן תיכף אם אינך רוצה לשמוע בקולי.

פני תום שונו. הוא תפס בידו מוט־ברזל מקרן־הזוית וניגש אל השולחן, קצה אחד של השפם שורבב למטה וקומתו נכפפה בדברו. הוא נראה כחיה מתקרבת על ארבעתיים: – כלב נבזה… כלב מלוכלך… מי אתה כי אשמע בקולך?

בידי קראניש הבריקה מאכלת־המטבח הגדולה:

– אני ארוצץ את גולגלתך!

– אדרבא. נסה נא. מדוע אינך עושה זאת?

רוזי באה במרוצה מהחדר הסמוך, וגרטה קפצה אל תום והחזיקה בזרועו: – תום… תומי… מה לך?

עיניו של קראניש הבריקו באכזריות. הוא עמד הכן וממותח בכל גבהו ולא זע. תומי התאמץ להתקרב אליו. ובינתיים נתמלא המטבח אנשים. ליליאן עמדה על יד תום ושידלה אותו בדברים: – בוא, תום… בוא… חדל, תומי…

זה שנים רבות שתום עובד בברוקוויל, ותוך כדי הרגל קולה של בעלת־הבית מכריחתהו להביט סביבו. בראותו את האנשים הרבים נבוך. פגה הרתחנות ורפו הידים.

קראניש זרק בנצחון את המאכלת על השולחן המצופה פח נוצץ ופנה אל מלאכתו במנוד ראש כמתוך מורת־רוח על שמטרידים אותו בדברים של מה־בכך. צלצול המאכלת הנופלת על הפח כאילו סיים את המאורע. רוזי התחילה לדבר מהר מהר כרוצה לטשטש משהו, וליליאן החזיקה בזרועו של תום והמשיכה את דבריה: התמהים ומשקיטים: – תום… אתה? מה היה לך?

ובבוא תום אל חדרו הוציא את מכתבי בתו ותמונותיה, ליטפם וקילל את עצמו: – אני בן נעוות המרדות… אני בן כלבה. יקחני אופל. יקחך אופל, תום.

 

יח    🔗

מסוף יוני עד ראשית ספטמבר משתפכים זרמי פלדה על הכבישים שבין ניו־יורק והרי הקטסקיל. אוטומובילים מבהיקים רצים אחד אחרי השני, זה אחר זה, כאילו יד אחת מוליכה אותם. נחל שחור ונוצץ שוטף בין ההרים הירוקים. צחוק. המולה. שאון. זמרה. שריקות. יהודי ניו־יורק יוצאים אל ההרים לנוח, להתעלס באהבים, לזכור נשכחות, להתגעגע. האוטובוסים והרכבות מלאים דלת העם.

– לאן אַת נוסעת?

– לשלקה פרם.

– מה טוב… גם אני לשם.

– לזמן רב?

– לכל הקיץ.

וכשנשקף ברק קנאה בעיני בת שיחה, היא מתחטאת: – הרופא אמר לי שילדי זקוקים לאויר הכפר. וכי הייתי נוסעת לולא זאת? למה לי? בברונכס יש לי ארבעה חדרים מצויינים, וכאן אצטרך להצטופף עם ילדי בחדר אחד קטנטן. למי יש צורך בכך?

ובין שעה קלה יודעות שתי הנשים אחת את חיי חברתה ומקנאות אשה ברעותה. בימים הארוכים הבאים תשתעממנה ותשנאנה זו את זו. בית האכר קטן הוא, חדר צר לכל משפחה ורואה האחת את הנעשה בקדרת רעותה, וגם בין הילדים פורצות תגרות. אך בערבים תשבנה הנשים על מפתן הבית הקטן, תבטנה אל המרחב הכהה ואל הכוכבים הנוצצים וזכרונות וגעגועים יקרבו אותן זו לזו… הבעל, הבא מעבודתו עיף וזועם אינו כאן. הילדים ישנים – ודבר־מה נשכח מתדפק ובא. געגועים על דבר שחלף ואיננו. מלמעלה פרוש רקיע כהה. מה רב כאן המרחק. בעד החלון בדזשקסון אווניו בברונכס אינה רואה אלא פס צר. וכאן ארוכים הם הרגעים האלה בערבים. מורגש שהנה מה־שהוא עובר… וצר. והכוכבים מה רבים כאן. הרי בניו־יורק כמעט שאינה רואה אותם. בערבים יש להכין את הארוחה, להאכיל את המשפחה, להשכיב את הילדים והערב כבר עבר לו. פעם לשבוע או לשבועיים בא הבעל מניו־יורק. טוב שבא. כבר התגעגעה. אבל הביא אתו משהו מדזשקסון אווניו. ולפעמים יש גם רוגז. ובאותו ערב היא ממעטת לשבת על המפתן.

★

נערה כבת עשרים־ושבע יושבת באוטובוס. שחרחורת, נמוכת קומה, עינים גדולות ופנים רזים. יודעת היא: כשתתלבש במכנסים קצרים, תראה כנערה צעירה. כל השנה ציפתה לשבועות אלה. שם, במשרד הגדול בניו־יורק, אין רואים אותה. כאן היא מרגישה עליה מיד מבטים בוחנים ודברי גברים: “רוצה את לטייל קצת?” “בואי… הנה שם יש אֶשד יפה מאד”. יודעת היא מה טיב הטיול ומה פירוש האשד. פה נראות רגליה הקטנות הערומות יפות ומהוקצעות וגם גופה יפה ונראה היטב ומגרה במלבושי הקיץ. בשנה שעברה מצאה לה בן־לויה מיד אחרי בואה. היה בחור גבוה, צנום, ועינים לו עצובות. קולו היה נלבב ודבורו כה יפה. כאילו קורא מתוך ספר. בערב הראשון שם את כפה בכפו והיא נשענה עליו. הוא נשק את עיניה ודבר אליה כאל ילדה רכה. בהפרדם לא ביקש את כתבתה. צר היה ומעליב. אך נשאר אתה בזכרונה. ובלילות החורף, בבואה מן המשרד, היתה עוצמת את עיניה ומרגישה את זרועו עליה. אותו המגע הרך. ושכחה את בדידותה.

★

ובנחלי האוטובוסים האצים אחד אחרי השני הומים געגועים, תפילות, שירים, חלומות.

בניו־יורק אין אנשים אלה משוחחים. מעטים ביניהם היודעים את אמנות השיחה. יש שאדם רוצה להסביר לרעהו, יש שהוא רוצה לנצח את רעהו – אך אלה הם בגדר ויכוחים. מעטה מאד השיחה הקלילה, האפיקוראית. אין פנאי לכך. יש למהר. אפילו בשעת משחק בקלפים יש למהר, יש לגמור, יש לעשות. וחסר להם העונג של משחק המחשבות הקלילות. לכך יש צורך בקצת קלות־ראש, לכך יש צורך בכובד־ראש פנימי, בכובד ראש שאינו ממהר ואץ. לכך יש צורך בקצת פנאי לספקנות, באטיות. בהרים, בשעת מנוחה, באה לפרקים זאת השיחה הקלה, באה שותפות זו של מחשבות. אבל רק לפרקים, לעתים רחוקות, כי גם לכאן מגיעים הריצה והחפזון. אנשים באים לשבוע או לשבועיים וממהרים לשׂבּוע עונג. הם מתרחקים מהמרפרף, מהספק. ממהרים לארוחות הדשנות, לטניס, לפּינג־פּוֹנג – משהו מוחש. היינו, עשיתי משהו, פעלתי, תפשתי ביד ואחזתי – ובטוח אני שהתענגתי.

בערב נדלקים האורות בקאסינו של בתי־המלון. צלילי־התזמורת הנחפזים ממלאים את האויר ומעוררים. צעירים שגופותיהם אך זה התבגרו פורשים את זרועותיהם בתמהון ומבקשים, הצלילים מאיצים והגופות מתקרבים ורוטטים. אנשים עיפים באים גם הם לבקש את לילות־הקיץ שחלפו, באות תקוות, בא רעד. אי־שם עומד לו בן־אדם שאינו משתתף במחולות. גם הוא בא אל ההרים לשבוע עונג. אמר לעצמו שבא לנוח. אך המחולות, האורות, הגופות הצעירים הנישאים באולם, כמה הם מגרים – וקנאה חבויה מנקרת אי־שם בתוכו, וצער דוקר בא. משתדל הוא ללעוג בלבו לכל אלה המרקדים. והצלילים רודפים אחריו ויודע הוא שלועג הוא לעצמו. והעינים תרות בין העצים ומבקשות את הזוגות הנלחצים ונדבקים.

והכביש משתתק, נרדם, המרצפה החלקה נוצצת לאור הירח. צללי עצים נופלים על הכביש. קול צעדים מגיע ונפסק. ומגיש לחש עצור, רציני וחם. צלילי הדזאשז מגיעים מהקאסינו וחריקת אוטומוביל באה מהכביש.

 

יט    🔗

ביוני באות לברוקוויל רק משפחות המכרים שילדיהם אינם לומדים בבית־הספר, ולסופי שבועות באים גם רווקים אחדים. הללו ותיקים הם בברוקוויל, יודעים בה כל מוצא ומבוא ומתהלכים כחיות־בית מפוטמות. הם עצמם הולכים אל המטבח, נכנסים ברחבות־הדעת אל המשרד ומספרים בקול מיושב בעל־ביתי כאדם העושה בתוך שלו. הגברת ניומן יושבת על יד הבית הקטן ומשחקת בקלפים עם קלרה הלפר ועם הגברת וויינשטיין, אך מדי רגע שומעת הגברת וויינשטיין קול אחד מילדיה ואז קופצת היא ממקומה כתרנגולת השומרת על אפרוחיה, ממלמלת דברים לא ברורים ורצה. קלרה מתרגזת:

– אי אפשר לשחק אתה. אין זה משחק כלל. אין לעשות את הכל בבת אחת. תשב לשחק או תשמור על ילדיה.

בכלל כועסת קלרה הלפר על שמוכרחה היא לשחק עם הנשים הגדולות ממנה בשנים. ומתאוננת היא שמוכרחה לבוא הנה לברוקוויל בשל ריימונד, הלא אי אפשר לה לנסוע למקום אחר, כי מה יאמרו הבריות?

גם מאלי ניומן רוטנת בטוב־לב: – גם לי היו ילדים, וכי כך מחנכים אותם? הנה יש לי נכדה, ולכן מה? כלום רצה אני אחריה בכל עת ובכל שעה? הילדים יעלו אחר־כך על ראשה אם לא תחנך אותם כהוגן. העיקר הוא החינוך.

ובשוב גברת וויינשטיין משחקת קלרה הלפר בפנים נזעמים ומאלי ניומן מטיפה לה מוסר בהארת פנים. זו מודה שהצדק אתה ושוב קופצת ממקומה כנשוכת נחש לכל צליל קולו של ילדה.

ליליאן הלפר מבארת לתוֹם כיצד מטפלים בשתילי הפרחים החדשים, ושתי הגרמניות הממונות על החדרים מהלכות להן לאטן כפרות שבעות ויפות. מן הקאסינו נישאות דפיקות, שם מתקנים את הבימה, ובמשרד מבאר ליאון לפנקסנית את סידור החשבונות והחדרים. הקולות המעטים מבליטים את השקט של אחר־הצהריים בין האור והצללים מתחת לעצים.

במהלכה האטי עוברת בטי המלצרית הותיקה, כבת שלושים וחמש היא עתה וזה כחמש־עשרה שנה שהיא באה לברוקוויל. פניה כהים, מאָרכים ודאוגים והיא מדברת בקוצר־רוח, כאילו עיפה היא מלהקשיב לדברי בן־שיחה ורוצה לדעת את הסוף. את סך־הכל. בלכתה בחצר היא מורידה את ראשה, אינה מביטה בפני איש ואין האנשים מרבים לדבר אתה, כי מפני קוצר־רוחה היא נראית להם כגוערת בהם. זוהי עלמה שנזדקנה בעבודתה למען אחיה ואחיותיה שנשארו יתומים בלי אב, וכשגדלו האחים והאחיות, הוטל עליה לדאוג לאמה הזקנה והחולה, ואחרי מות האֵם מצאה את עצמה בלי בית ובלי משפחה. ובכל זאת גם עתה כשאחד מילדי אחיותיה חולה או כשיש צורך בעבודה מיוחדת או בטיפול בחולה קוראים לבטי: “וכי מה יש לעשות, לבטי, הלא אין לה משפחה!”. ובטי כועסת, מגדפת, ובאה ועוזרת.

הלן סטיוונס הצעירה מאירה פנים לכל עובר. יפה היא במדיה השחורים וכשעוברת על יד אביה, שניהם מביטים זה אל זה ומחייכים בחיבה.

בימים אלה של סוף יוני הכל בברוקוויל נוח וביתי. אנשים נכנסים לחדר־האוכל המרוּוח ויושבים כולם בפינה אחת על יד שולחן ארוך אחד, ואם אין המקום מספיק מביאים שולחנות קטנים ומצרפים אותם. ראש המלצרים הוא איש דק וחוור, גבוה משכמו ומעלה מכל הנאספים, ונראה בבגדיו השחורים כדחליל ארוך. הוא מתהלך ברצינות של דחילו ורחימו מהמטבח אל בית־האוכל וחוזר חלילה. על יד השולחן יושב לו ליטווין החלק והשמן והסיגרה הכבויה העבה בידו גם בשעת האוכל. ליטווין בא ליום או ליומיים ולפעמים רק לשעות אחדות. הוא יושב ומתבדח והנשים פורצות מדי פעם בצחוק: “מר ליטווין ובדיחותיו הגסות…” “חדל לך, מר ליטווין…” “מר ליטווין, הלא תתבייש… אתה מספר אותה בדיחה מדי שנה. הבאמת אפסו הבדיחות?”

כשעוברת הלן, מחייך אליה ליטווין וטופח על זרועה או על שוקה או שהוא מנסה להעביר את ידו על חלקת צוארה. ובעבור בטי הוא ממצמץ בעיניו הקטנות והשחורות והנשים פורצות בצחוק. ומדי עבור ליאו הלפר על יד השולחן, ליטווין קורא לו ומעמיד פנים כממתיק סוד: – ליאו… בוא נא הנה… היכן אתה משיג שיקסס כאלה? גלה לי את הסוד… לא רע כלל וכלל… לעת זקנתך נעשית למבין…

ליאו מחייך חיוך רפה ואינו מתעכב. הוא מראה תנועה כאילו יש לו צורך דחוף לדבר אל ראש המלצרים, ושומע מאחריו את צחוקו השבע של ליטווין. אין ליאו מחבב את ליטווין. בנערותו היה זה מלצר בבית־המלון של ליאו, ומאז הוא בא אליו מדי קיץ. ביחוד הוא מרבה לבוא מאז התגרש עם אשתו. הלפר חייב לו קצת כסף, והלז רואה את עצמו כגומל חסד ומשמח את הקהל בשיריו ובבדיחותיו. עתה נתעשר בוואל סטריט, השמין, מדבר בקול מצווה וטופח לכל אדם על השכם באדיבות ובגודל לב. כבן ארבעים הוא ליטווין, אבל תלבשתו היפה, פניו המגולחים למשעי ועור־פניו הורוד מחדשים את נעוריו והוא מתהלך שופע עליזות ובטיחות.

בכלל אין ליאו הלפר מתערב בעניני העגבים של אורחיו. כל איש אחראי למעשיו שלו. ואין בעל־המלון שוטר או שומר־מוּסר. ואלה הם דבריו: “אם לא יפשטו כאן האנשים מקצת מן הבגדים ומקצת מן המוסר לא יבואו הנה”. אבל עינו הבוחנת רואה כי יותר מדאי כרוך ליטווין אחרי הלן ואין זה מוצא חן בעיניו. מה לו לחוטא זקן זה ולבתו של סטיוונס? הרי בנו של הלז הוא בן גילה של הלן. ובכלל יודע ליאו במקצת את הענינים שבין ליטווין לבין אשתו שנתגרשה ממנו, ומובן שאינו רוצה בשערוריות.

באותו ערב־שבת לפני הרביעי ביולי, יום הרת עולם לבעלי־המלון בהרי הקטסקיל, היה ליאו הלפר מרוגז קצת. טלפנו אנשים רבים מבין דייריו התדיריים וביקשו שיכין להם מקום, ורוב המקומות היו כבר תפוסים. לא יכול לקבלם ולא רצה להשיב את פניהם. והיו לו חילופי דברים בלתי־נעימים גם עם קלרה כלתו. היא תפסה את החדרים היפים ביותר בבנין הגדול. כנהוג בכל שנה היא יוצאת מהם בארבעה ליולי ועוברת לגור בבית הישן ועתה סירבה ודברה בקול בפני הדיירים והתאוננה:

– די לי, תמיד אני סובלת מפני שאני כלתכם, והפעם איני רוצה. אם לא תתנו לי חדר הגון, אסע הביתה.

ליליאן בכתה חרש וליאו כעס, אבל לא יכול היה לאמור לה שתסע. בושה וחרפה. הדיירות הותיקות התלחשו ביניהן בעברו. הוא ידע שלא יאשימו אותו, אבל לא נעים היה.

ואחרי יום של התרוצצות וכעס ישב קצת לנוח. ענין קלרה הביא אתו הרהורים על גורל חייו. הנה לימי זקנתו עליו לשאת את העול עוד יותר מאשר בהיותו צעיר. באותם הימים, כשהיה המלון קטן, היו באים רק ידידים ומכרים. הוא ידע אז את הכל והכל ידעו אותו. ביום חג, כשהעבודה היתה מרובה, היו טוזין וניומן ועוד אחדים מפשילים את שרווליהם ועוזרים, ורבה הצהלה. בערב־שבת היתה ליליאן עומדת במטבח ומחלקת כל נתח דג במו ידיה: “הנה טוזין אוהב את הראש”, “החתיכה הזו היא בשביל ווייזר”, “אל תתן דגים למאלי, הרופא אסר עליה”. ואחרי הארוחה היו מתאספים בבית ואחד מהם היה קורא מכתבי שלום־עליכם או פרץ, ויש שאחד הסופרים האורחים היה קורא גם משלו. ועתה גדלו הדאגות, והלא בעצם אין הוא אלא משרת לאנשים הרצים הנה לשׂבּוֹע “גוד טיים”. וככלות הכל מה יש לו מזה? כעבור העונה עליו לדאוג לכסף לשם תשלומי הריבית, ועליו לחשוש למה שיאמר דוגלס הזקן ולמה שיעשה ביל, מה יאמר סטיוונס וכיצד תתנהג הלן. הנה, למשל, התחיל ליטווין לחזור אחרי הלן. הוא יוצא אחריה ומדבר אליה ומושיבה על ברכיו, לכאורה לשם צחוק. ומה אם סטיוונס יראה זאת? אמנם כבר אמר לה אגב צחוק שליטווין גדול ממנה בשנים לאין ערך ושיש פה בחורים צעירים. אבל לא יכול להטיף לה דברי מוסר ולעשות מזה ענין לענות בו.

מן הקאסינו נישאו צלילי הראדיו וצעירים אחדים רקדו. התזמורת לא באה עדיין ולא רב השאון. לא יהיו צעירים רבים השנה, רבים מהם כבר בצבא ורבים מתכוננים לכך. ליליאן עברה על ידו נחפזת אל המטבח וזרקה לו מבט אהדה והבטחה: “אל תדאג לענין קלרה, כבר הכל בסדר”. מהמרפסת של הבית הישן נשמעו קולות אנשים המשחקים בקלפים וביניהם קולו של ליטווין. בלב ליאו גדלה השנאה לאותו סרסור של וואל סטריט. הוא תיאר אותו בדמיונו יושב עתה ברחבות אל שולחן הקלפים כשהסיגרה העבה בין שפתיו האדומות, השינים מבריקות בלבנוניתן הבריאה, וזורק את המימרות שלו כבדרך אגב. כל יחסו לאחרים הוא מעין דרך אגב: “אני יושב כאן אתכם, מדבר כאן אתכם, מוציא דולרים לשם בילוי זמן, אבל כל זה הוא בעיני כקליפת השום”. ואם יעבור עתה על ידו הוא, ליאו הלפר, בעליו מכבר הימים, ינופף אליו בידו ויקרא אליו: היי, ליאו, בוא נא הנה".

ואמנם הגיעה הקריאה, אף כי הקול לא היה קולו של ליטווין: – מר הלפר… מר הלפר…

לא רצה לגשת. אם יגש, יטפח לו ליטווין על השכם באפיטרופסות, ושוב יזרוק מימרא דשנה על אחת הדיירות, המלצריות, או על “השיקסה”. אבל בשקט הלילה נמשכו הקולות והטרידו: – מר הלפר… מר הלפר…

אי אפשר היה לא לענות, והוא קם ממקומו בלי רצון. אם לא יגש, ימשיכו את צעקותיהם הפראיות ויפריעו את הישנים. שוב עלולה קלרה כלתו לצאת לבושה בשמלת־הלילה ולגעור על שמפריעים את שנתה של טילי¹⁸… ותרבה ליצנותו של ליטווין…

ובלכתו מן המשרד אל המרפסת שבה ישבו המשחקים, ראה פתאום את הלן סטיוונס כמתחמקת בין צללי העצים. קודם היסס ואחר שאל: – הלן, זוהי את?

הלן היתה עטופה מעיל־קיץ, כמתכוננת לטיול.

– לאן את הולכת, הלן, בשעה מאוחרת כל־כך?

כנראה התחמקה מתשובה: – אין דבר… שכחתי דבר מה במטבח…

כשניגש אל המשחקים ולא ראה ביניהם את ליטווין, התעורר בו חשד: – מה נזעקתם בשעה מאוחרת כזו?

– שחק אתנו פינאקל.

– למה זה פתאום?

– ליטווין הלך לו לפתע פתאום… ילך לעזאזל… בודאי ראה שמלת־אשה…

הבין ליאו הלפר את הענין. ליטווין הלך וגם הלן הלכה. מנוול זה קבע אתה ראיון. לא. בשום אופן לא יתן לבר־נש זה להתעלל בבת ידידו, היא בתו של סטיוונס.

הלפר מיהר בתשובתו לקבוצת המשחקים: – צר לי מאד. בקשו לכם שותף אחר במקום ליטווין. אתם אורחים ותישנו עד חצי היום, ועלי לקום בשעה מוקדמת.

הוא חייך ונענע בידו כדי לטשטש את הרושם של קיצור דבריו ועבר במרוצה אל מגרש האוטומובילים. לא התפלא כשראה את שניהם עומדים ליד המכונית של ליטווין, הלז אחז בדלת האוטומוביל והלן התכוננה להכנס.

– לאן אתם נוסעים?

הלן נבוכה ועמדה מהססת. ליטווין צחק: – אנחנו נוסעים למונטיסלו, אל קברט. אתה רוצה לנסוע אתנו? בוא, ליאו. שלח את המלון לעזאזל והתענג קצת בחייך. 

ליאו נבוך לרגע. למה בא הנה? וכי שומר הוא על המוסר כאן? אבל הרי אי אפשר לו להתחמק עתה. עליו לאמור דבר:

– ליטווין…

ליטווין טפח על כתיפיו בצחוק של שביעות רצון:

– נוּ… אינך הולך? שלום! אתה יכול לשחק פינאקל במקומי. מחר אשחק גם אני, והערב אראה לנערה מה זה קברט.

הטפיחה על השכם הרגיזה. ידע הלפר מה פירושם של טיולים אלה למונטיסלו. באים משם שכּוֹרים. והרי לו, לליטווין, אינה בת ידיד. לו אינה אלא “שיקסה”. יש לעצור בעדה. ינסה דברים אליו.

ליאו התחיל לדבר באידיש: – שמע נא, ליטווין, הנח מהנערה הזו.

ליטווין צחק במלוא פיו: – השומר אתה גם על המוסר של “השיקסעס”?

ליאו ראה, שהלן באה במבוכה והתחרט על שדיבר בשפה לא מובנה לה. הוא פנה אליה רכות: – הלן, בואי הנה, אני רוצה לאמור לך דבר־מה…

החליט לדבר על לב הלן שלא תעשה זאת, שמאד יכאב לאביה כשיוודע לו הדבר. לא ידע מה יעשה אם תתעקש הלן ותעמוד על דעתה. אך ליטווין עזר לו ברגע זה. ליטווין התרגז ודיבר בקול:

– הלן… הנה הדלת פתוחה..: הכנסי – וחסל!

הלן עמדה בין שניהם נבוכה. ליטווין התחיל לדבר בכעס:

– ובכן, התכנסי?

ועד שהלן היססה פרץ הוא בצחוק מרוגז: – אם אינך נוסעת, אסע לבדי. ואתה, ליאו, לך לעזאזל עם השיקסס שלך – הוסיף וישב באוטומוביל.

– ואתה חדל ממעשיך ומתעלוליך בבית־מלוני – קרא ליאו. המכונה זזה ממקומה וליטווין הוציא את ראשו בעד החלון:

– עוד השבוע שלח לי את חמש המאות שאתה חייב לי, ותקע את המלון וכל אשר בו באחוריך…

וכשנסע ליטווין, עמדו שניהם נבוכים וליאו לא ידע מה לאמור לה ומה לדבר. הוא סינן כמצטדק: – אני מכיר אותו שהוא אדם לא טוב. 

והלן דיברה כמסיחה לפי תומה ולא ידע הלפר אם כועסת היא אם לאו:

– ואם גם רציתי ללכת אל קברט, אין זאת אומרת שיש לחשוש כי הייתי מתאהבת ביהודי זקן…

 

כ    🔗

הזרם מתחיל יום או יומיים לפני הארבעה ביולי. הוא נוטה אל המשרד הקטן ומתפרץ משם אל מסדרוני הבנינים, אל העצים, אל הבריכה וככר הטניס. גופות כמהים למנוחה ולתענוגים, עינים מתבוננות סביבן בסקרנות חדה; בחורים גבהי־קומה צוהלים ושמחים; נשים, אמהות שכל מעינן בתינוקותיהן מביטות סביבן בגאוה ובפחד כתרנגולות הסוככות על אפרוחיהן; נשים היראות שהנה עוד מעט ותקפוץ עליהן הזקנה תועות בחצר כמבקשות וגופן נמשך אל הגברים הצוהלים, אל שריריהם הממותחים וחזיהם השעירים; צעירות דקות־גוף וחדות־עין מטילות את מזוודותיהן על יד המשרד ומבטיהן נודדים אל הצללים בין העצים, והגוף מתפתל משמחה לקראת קצב הקולות הנישא מככר הטניס.

יש אורחים הבאים, שוהים זמן קצוב ועוברים כלא היו. מחוסרי־צבע ומחוסרי־דמות הם הללו. נבלעים הם בתוך החדרים של בית־המלון; מופיעים הם במשרד ונרשמים בחשאי, מופיעים בחדר־האוכל ושבים בחיוך רפה על שפתותיהם. גם הדברים היוצאים מפיהם הם קטנים ובלתי מורגשים: “שלום…” “בוקר יפה…” “האוכל היה טוב…” “כנראה, שהמנהל הוא טוב…” “תנו צנימים בבקשה… הרופא צוה עלי…” מתהלכים אנשים ונשים אלה מסביב לככר הטניס ומתבוננים בגופות הצעירים הרנים מצהלה ומחדווה, וזכרונות לא־ברורים מתעוררים ומנקרים. רואים צעיר וצעירה הנושאים אתם ספר־שירה ושמיכה אל העשב הגבוה והמצל שמאחורי הבריכה, מביטים מרחוק אל הצללים הגוחנים זה אל זה במתיחות רצינית, כשעלי ספר־השירה משיקים ברוח הקלה…

ויש אורחים הנכנסים לכתחילה בגדלות וברחבות; כלומר: “הנה אני כאן, ראוני”. הנערה במשרד מפזזת, המפתחות מצלצלים, קוראים לבעל־הבית…

– שלום… שלום… ואני אמרתי שהכל כבר מסודר…

– אל ידאג, אדוני… הכל יבוא על מקומו… במלון ברוקוויל הכל יהיה בסדר…

– טוב… טוב… כך. זהו לפי טעמי…

קול זה של רחבוּת נשמע גם על יד השולחן. קול דורש באמידות, בחשיבות. ראש המלצרים החוור עומד בדחילו ורחימו ועונה ברצינות יתירה: – “אסתר, הביאי…” “פלורה, כוס אחרת, בבקשה…”

ואסתר ופלורה מחייכות את חיוכן האביבי של נערות בנות שמונה־עשרה וממהרות קלות־רגל וקלות־גו ומביאות את הדרוש. עיני המסובים נמשכות מהנשים המסורבלות היושבות על ידם אל נערות אלה, אל אסתר זו, שלכאורה אינה יפה ביותר, ואל פלורה דקת־הגו, ושוב עוברות אל אסתר. בפיה הפתוח־למחצה של אסתר נראה רווח בין השינים הזעירות שכאילו זרועות הן בפיה ללא סדר, וראשית כל נראה חיוכה הצעיר. “איננה יפה”, פוסקות הגבירות היושבות אל השולחן: “נערה כזאת צריכה היתה לקבוע לעצמה דייטה, ואם לאו תשמן כחבית” – אבל עיני הגברים נמשכות אחרי גוף שמנמן ותפוּח כשל תינוק מפונק ואל שפתיה העבות והעינים החומות המאירות וצוחקות והאישונים הנראים כקופצים ויוצאים מתוך הלובן המבהיק בעינים הגדולות והתמהות.

דומה שקומתו של ליאו הלפר גדלה בקיץ. הוא מתהלך בקומה זקופה בלי מגבעת לראשו, ובימים החמים ביותר הוא לבוש חליפה מגוהצה ונעלים מצוחצחות שאין עליהן רבב. בלוריתו הפרועה ששיבה זרקה בה מוסיפה לו חשיבות. המכרים צוחקים לו:

– ליאו… יש לי בשבילך פרוות־כבשים מצויינת לימי הקיץ.

– ליאו לובש את החליפה הכבדה, כדי שקרני־השמש לא יחדרו בנקל…

– הניחו לו, ליאו מכהן בקודש…

אבל ליאו אינו שם לב ללעגם. בימים אלה אינו מרבה לדבר. אין עליו אלא להשגיח, והעבודה תיעשה על ידי האנשים שנועדו לכך. על כן אינו מתערב גם בעניני המטבח ובחדר־האוכל. יש שם אנשים מומחים, יעסוק כל אחד בשלו והכל יבוא על מקומו.

כשסטיוונס עובר לרגל עבודתו על יד ליאו הלפר, אינו עומד לדבר אליו אלא אם יש בפיו דבר נחוץ, ובדברו הוא מביט אליו בעיניו השחורות והפיקחות בחיוך ערמומי, כמסתיר סוד שאינו ידוע אלא לשניהם. היינו, “כך צריך עתה, מר הלפר. יש שצריכים להעמיד פנים לשם העסק. ידוע לי הדבר. לך והצלח”. בדבריו עם ליליאן סטיוונס חפשי יותר. הוא מוביל אותה במכונית אל חנויות, אל העיירה הקרובה, ויש שהוא גם מייעץ לה עצות בנוגע לירקות אם טובים הם, ובדרך הוא נמלך בה בענין בוֹב והלן. כשעובר סטיוונס על יד בית־האוכל, הוא מוצא לו תמיד אמתלה להעצר רגע ליד הדלת ולזרוק מבט אל הלן המתהלכת בין השולחנות לבושה מדיה השחורים וסינרה הלבן.

יש ונופל ריב בין המלצר הראשי הרזה והרציני, שהטלת מזלג שלא במקומו מרעידה אותו כחילול הקודש, ובין המלצריות והבחורים ה“בוס בויס” שלא לוּמדו בעול. קשה מזה הוא הריב בחדר־המבשלים המוכן לפורעניות או דברים הנופלים בין מלצר ואורחו. על פי רוב מסתדרים הדברים מאליהם. נשמע קול שבירת כלים, צעקה וגערה וריצה. האורחים מטים אוזן ומחכים להתרגזות שתבוא, ובלשונם הם ל“קצת שמחה”. אבל ליאו הלפר עומד לו על מקומו כאילו לא קרה דבר וממשיך לדבר אל האורחים העוברים מולו ולענות להם לאיש כפי ערכו: לאחדים יקדים בשלום, לאחרים יואיל לענות דברים אחדים לכשישאלוהו, וליתרם רק ינענע בראשו.

אך כשדברי הריב אינם פוסקים, הצעקות מתגברות ועיני האורחים נטויות בסקרנות למקום השאון, הולך ליאו בקומה זקופה ובחשיבות, בלי להביט אל האורחים ובלי לחייך אליהם, ופוסק את פסק דינו. ראשית כל עומד הוא בפני הניצים בלי לאמור דבר: על פי רוב מפסיקים הם את דברי הריב בראותם אותו. ואם לאו שותק הוא שעה קלה ופורץ לפתע פתאום בקול:

– היודעים אתם את המקום שאתם נמצאים בו? זהו חדר־האוכל של ליאו הלפר… השמעתם? אין זה שוק.

הוא עומד לפניהם גבוה, מצווה וזועף, פוסק את דבריו, מעביר את ידו בשערותיו, מכפתר את מעילו ושב אל מקומו ליד המשרד, בלי להביט לצדדים ובלי לאמור דבר. נדמה לו לליאו שסידר את הכל, ובהגיעו אל כסאו ליד המשרד הוא יושב כמנצח וממשיך בבת־צחוקו הכבושה. אבל אחריו מחרה־מחזיקה ליליאן אשתו ובאה אל מקום הסערה למועד הנכון. בראותה שליאו יצא מחדר־האוכל היא רצה אל המתקוטטים ומשדלת אותם ומדברת על לבם. היא נחפזת אל ראש המבשלים ומפייסת אותו; מבקשת את ראש המלצרים להעביר על מדותיו; ואם נפלו דברים בין אורח לבין מלצר או שבעלה דיבר קשות לאחד האורחים הרי היא מסתכלת סביבה אם בעלה אינו בקירבת מקום ומדברת על לב הנעלב: "יודע אתה שאיש טוב הוא ושהוא מכבד אותך, אבל זה טיבו… ומה לעשות… וחיוכה כל כך רך, ודבריה כל כך מהירים ומאיצים, כאומרים שבן־שיחה מוכרח לחדול מיד מכעסו, מפני שאין לה פנאי לחכות – ועל כרחו מחייך גם הנעלב בחיוך מרמז, שהנה נעשה גם הוא שותף לסודה.

 

כא    🔗

ליד שולחנה של קלרה, כלת בעלת־הבית, תמיד קוצר־רוח ורוגזה. המלצרית, היא חברתה של אסתר, פלורה, שאביה הוא איש עשיר ואחד האורחים החשובים של הלפר. פלורה היא נערה גבוהה, יפת־גו, שעיניה צרות ומבריקות ושפתיה דקות וקטנות ומשתרבבות בקוצר־רוח לרגל פקודות האורחים.

אמנם שולחנה של קלרה הוא קשה ביותר. יושבים אתה אל השולחן מוריס טוזין, אשתו אמילי והסופר הרצהורן. הרצהורן¹⁹ ואמילי מדברים ביניהם כל הזמן יהודית, וכשקלרה אומרת מה באנגלית, שותק הרצהורן שעה קלה, נותן בה מבט ממושך, עונה לה באדיבות מוגזמת באנגלית וממשיך את שיחתו הקודמת ביהודית. יש שמדברים הם על מכרים מהתיאטרון היהודי או מבין הסופרים. ואז מבחינה קלרה את המבט המרוכז הגאה של הגברת טוזין, כשזו מרימה ראשה ומנענעת בעגיליה, כלומר: “רואה את על מי אנחנו מדברים ובמי אנו עוסקים. לך לא תהיה לעולם הזכות להכיר אותם”. ובאותו רגע נעשית הגברת טוזין אדיבה מאד ופונה אליה בחיוך ושואלת אם אין לגברת הלפר צורך במלח או אם אינה זקוקה לחרדל.

בסוף השבוע הוקל קצת. באו גם מוריס טוזין וגם ריימונד, וקם שאון: היתה תנועה והזזת שולחן וכלים. ריימונד חיכה לה עד שתשב והגיש לה את כסאה. אבל זחיחות־דעת זו נמשכה רק שעה קלה. במשך הארוחה שב הכל לקדמותו, ואשת טוזין שוב משלה בשולחן. ישב לו מוריס טוזין, חייך את חיוכו הטוב ונענע בהסכמה לכל דברי הרצהורן ואמילי; ריימונד ישב שקוע בצלחתו ולא התערב בשיחה, מחה רק מדי פעם את שפתיו ושאל על מעשי בתו ואחר כך חדל גם מזה – והללו שוב המשיכו את שיחתם ביהודית על ספרים ועל אמנים וחייכו באדיבות ושתקו שעה קלה מתוך נימוס באמור קלרה משהו באנגלית. חרה לה לקלרה על שהושיבו אותה יחד עם האנשים האלה המדברים יהודית ואינם שמים לב אליה, ובכלל על שהושיבוה בין אנשים באים בימים, והטילה את כעסה ואת רוגזה במלצרית:

– שוב תרנגולת… קצה נפשי בתרנגולת יום יום…

– הרוצה גברתי בשר ברוז?

– לכי והביאי לי, בבקשה, אומצה או בשר צלוי…

– בּיקשתי… אַין…

– אמרי שזה בשבילי…

קלרה תופסת את בת־הצחוק על שפתיה של הגברת טוזין והרצהורן משחק באצבעותיו החיוורות והדקות, כאילו רוצה הוא להסיח את דעתו מהדברים הבלתי־נעימים שעל יד השולחן. רואה זאת קלרה, והכעס מנקר ומבקש להתפרץ. כבכוונה לקנתר אותם היא ממשיכה לדבר אל פלורה המלצרית בענין האוכל. הרי לא תחדל מדבריה אך ורק מפני שלא נעים להם הדבר להללו, או מפני שהם אינם רוצים בכך. אמנם, אין הרעב מציק לה כלל, אבל מרגיז יחסם המעליב. סוף סוף מי ומי הם אנשים אלה? הרי גם אנגלית אינם מדברים כהוגן. אינם מתחשבים בה כלל. גם פלורה זו לא היתה מעיזה להביט כך על אורחת אחרת המשלמת כסף. וכי משום שקרובתם של ההלפרים היא עליהם להתיחס אליה כך? להכעיס אותם היא תדרוש את המגיע לה. מה להם ולה? וכי מי הם לה? אנשים כתבנים כאלה בעלונים יהודיים אפשר לקנות שנים בפרוטה. 

– פלורה יקרה… את הבאת טה קר מאד. כנראה אין מבינים כאן אנגלית כלל. אַת כבר לומדת בקולידזש, אם אינני טועה, ואינך יודעת כי טה משמעו טה ולא מי־שופכין. ואבקש אותך אגב־אורחא, אם לא קשה עליך הדבר, להואיל ולהביא לי ספל נקי. כאן באמריקה שותים טה בספלים ולא בכוסות…

פלורה רועדת מכעס. לא ידעה קודם שכה קשה תהא העבודה. זוהי שנתה הראשונה כאן ואסתר חברתה עבדה כאן שנתיים ודיברה על לבה שתבוא אתה. לאסתר לא קשה כלל הדבר. הסתגלה והיא מחייכת לכל אחד, בריאה ורעננה. ולה, לפלורה, קשה. יש לקום עם שחר כשהגוף המפונק, שלא הורגל לעבודה, מתקפל ומבקש לישון, ואחר כך יש לרוץ בחצר המעורפלת בקור־הבוקר, להכין את הכלים לארוחה ולערוך את השולחנות, וטרם הספיק הגוף להתיישר מהעבודה המיגעת, והנה החלה כבר הריצה וההכנה לארוחת־הצהריים… ראש המלצרים מתרגז, בטי כבר גמרה את הכל ואחריה החזיקה גם אסתר. ויש להשאר יחידה בחדר־האוכל הגדול ולגמור את העבודה ואין שהות להתלבש כהוגן, והחום הולך וגדל, והמגשים כבדים מנשוא, ואנשים יושבים על יד השולחנות זועפים ומזיעים, ובמטבח רב הדוחק, וצעקות וגידופים מגיעים משולחן המבשלים: “אני באתי ראשונה…”, “למה אינך עומדת בתור?”, “לעזאזל… למה אתם נדחקים כולכם בבת־אחת?”

הנערות עומדות בחום המחניק בין הריחות החריפים של המטבח על יד האש הבוערת… יש שפתאום פורץ קול בכי של נערה… גם היא עיפה כפלורה… והמנהל עומד זועף ומדבר בקול מצווה, כששיניו הלבנות מבריקות מתחת לשפם השחור.

ופלורה כועסת ומכווצת את אגרופיה הדקים. כל פעם כשקלרה שולחת אותה אל המטבח עליה שוב לעמוד בתור עם יתר הנערות בחום המטבח ולהדחק. וכשהיא טוענת שאינה באה אלא להשיג דבר קטן־ערך ללקוחותיה גוערים בה: “אמרי ללקוחותיך היקרים־מפז שילכו לעזאזל…” “עמדי בתור… אין לנו כאן יחסנים…” וכשרואה אותה ראש המבשלים הוא שופך עליה גם הוא את חמתו על שהיא רצה הנה והנה לשם הוספות וחליפין ובינתיים אינה מקבלת את מנותיה בזמנן ושאין מקום על שולחנו, ויתר האורחים מתאוננים שהם יושבים אל שולחנה שעות ארוכות, ושאם אינה יודעת את עבודתה אין לה לקבל על עצמה שרוּת אורחים רבים… וטוב וגם מכאיב לשמוע אורח מוסיף בגודל־לבב כי אין זו אשמתה אם היא נערה חלשה אלא שצריך לאמור לבעל־הבית שיתן לה עזרה… וביחוד גדל הכעס בשעה שאיזי הבוס־בוי ערום־העין וחריף־הלשון עומד מן הצד ומצטחק, ויודעת היא שבערב יאמר לה במעמד שאר המלצרים שפחדנית היא, וכי צריכה היא לדעת מה לענות להם, ושאדם עובד צריך לדעת את זכויותיו ולא לתת את עצמו למרמס רגל לבורגנים השחצנים המתפנקים כאן…

וכשאירעה התקלה, התפרץ כל הכעס העצור בגוף הדק והעיף על אשה זו קלרה הלפר המציקה לה ומענה אותה. לא הייתה זו אשמתה של פלורה לכתחילה. מקוצר־רוח הרימה קלרה את כתיפה בגשת אליה המלצרית, ואז נתקל המגש בכתף וכל הכוסות והצלחות המלאות נפלו על צוארה ועל ראשה של קלרה ונשפכו לתוך הצוארון פנימה ועל השמלה. קלרה קפצה כנשוכת־נחש וצעקה בקול: – את עוזרת? אינך רואה כלום?

אך במקום להבהל ולהתחיל מיד בניגוב, כרגיל בשעת תאונה כזו, ובמקום להצטדק, נשארה פלורה עומדת על מקומה מביטה אל האשה המענה אותה, ופתאום זרקה מידה את המגש עם הכלים האחדים שנשארו עליו ופרצה בבכי: – אַת עשית זאת… אַת אשה מרשעת… אַת אשה רעה…

עמדו שתי נשים אשה מול רעותה, והכעס שנצטבר בהן במשך היום עלול היה לפרוץ. האחת גדולה, לבנה, בעלת חזה מלא ופנים גדולים וקשים, והשניה – צעירה, דקה, שחרחורת, עצבנית ועיפה. הצעירה צעקה ובכתה והגדולה עמדה כחיה גדולה ואכזרית מוכנה לטרף.

ראש המלצרים הרזה והגבוה בא במרוצה והביט ברצינות יתירה ובזעם על הצעירה הצועקת; באה בחפזון אסתר השמנמנת והתחילה לנגב את שמלתה של קלרה – אבל קלרה הביטה בה בזעם ואסתר נטתה הצדה. איזי בא לאטו והתחיל לאסוף את שברי־הזכוכית במגש והביט סביבו בלגלוג… עוד מעט והאשה הגדולה תזנק ממקומה, תפרוץ בבכי או תתנפל על הנערה באגרופיה. האורחים פנו בסקרנות והביטו קצתם בשמחה וקצתם בקנטור, וליאו הלפר גם הוא פנה מן המשרד אל מקום התאונה. והרצהורן קם ממקומו לקח את המפית בידו ורצה להסיר מזרועה של קלרה חתיכת פשטידה שדבקה לשרוולה. הוא פנה אליה באידית. דבריו היו אדיבים וספורים כרגיל: “תסלח לי הגברת…” אך בו ברגע הרגישה עליה קלרה את עיניה הצרות והשחורות של אמילי. גם זו קמה ממקומה ועמדה מגמגמת ומהססת… מסובים מהשולחנות הקרובים הזיזו את כסאותיהם; ריימונד, שיצא לפני שעה קלה לראות את מעשי בתו, שב במרוצה מהאולם. ולתמהון המסובים חדלה פתאום קלרה לצעוק, הביטה סביבה ואמרה אל הרצהורן אנגלית: – תודה, מר הרצהורן… אין דבר. אני אנגב את הכל בעצמי. אין דבר.

נדמה היה לאמילי באותו רגע שקלרה חיקתה את אופן דיבורו של הרצהורן.

קלרה הסתכלה עתה סביבה ביהירות ועמדה לנגב את בגדיה. ריימונד נגש אליה בריצה והיא פנתה אליו ודיברה בשקט כבוש:

– הנה, ריימונד. ראה, בבקשה, אם גב חולצתי עדיין מלוכלך – ואל העומדים דיברה בצחוק מעושה: – מה קמתם ממקומכם? אין דבר. מקרים כאלה עלולים להתרחש.

וכשניגש ליאו הלפר בהליכתו הזקופה והאטית, בלי להסתכל לצדדים. היו כבר כל שברי הצלחות במגשיהם של אסתר ואיזי, קלרה המשיכה לנגב את בגדיה, ראש המלצרים עמד ודבר ברצינות יתירה אל פלורה הבוכה, הרצהורן ואמילי הביטו איש אל רעהו.

 

כב    🔗

כזאב הוא הצעיר לגדול ממנו בשנים. אין השבע יודע ללב הרעב ולא ידע הצעיר הצוהל ללב האיש שיומו הולך ופונה. ושמחים היו וצוהלים הצעירים העובדים במלון ברוקוויל לקראת תעלוליו של איזי הבוס בוי, כי הרי התעלל איזי באדם גדול מהם בשנים שנראה כמגוחך בעיניהם, בראש המלצרים הרזה והחוור.

חדר־האוכל של מלון ברוקוויל ארוך מאוד ובצדיו יושבות הנערות המלצריות ישיבה עראית על אחד הכסאות ועורכות את שולחנותיהן. הבחורים ה“בוס בויס” מטאטאים את הרצפות ומדברים בקול רם איש אל רעהו. מן החוץ נישאת המולה של קולות צוהלים מחוצפים, מן החלון נראה קצהו של ככר הטניס ונערות ונערים, ונשים צעירות, וגברים קלי־רגל הקופצים במתיחות של חדווה איש מול רעהו. נמשכת העין אל קצה הככר אשר שם הצעירים ניגשים מחייכים ונסוגים אחור, כשבעיניהם צוהלת הביטחה כי שוב ייפגשו ושוב יעמדו איש על יד רעהו. מן הבריכה מגיעים קולות של שוחים ושטים. מרחף בדמיון משק כנפי עופות גדולים ויפים, וסמוך לחלון של חדר־האוכל על שולחנות פינג־פונג מדדים ומפזזים הכדורים הקטנים והגמישים, כשמעליהם מונפות זרועות חשופות שחומות וכתיפים צעירות מתנועעות לקצב הכדוּרים.

הצעירים מדברים על אהבה בחוצפה ובקלות־הדעת. חותים הם פז לא יסולא בחפניהם וזורקים אותו אל השמש ואל הרוח. ומשונה וזר בעיניהם בראותם שאבותיהם ואחיהם הגדולים קמוטי־הפנים וכבויי־העין גוחנים אחריהם ומבקשים את שיירי הגרוטאות. הם צוחקים ומלגלגים בשחצנות בראותם את הניצוצות האחרונים המשתלהבים בעינים השקועות. אין הצעירים הללו יודעים מהי אהבה לאנשים היורדים במדרון. לצעירים המתרוננים תעלולי האהבה הם מעין מותרות, הנאת־רגע ואור־שמש הניתנים לכל דורש – ואינם יודעים כי לאחיהם הגדולים כרוכה בה אימה ויראה ותפילה, כי להללו גרוטת־האהבה היא אחיזה של שארית הכוחות בקרנות המזבח. שנות־חיים יתנו אלה בעד הנגיעה של האהבה, בעד ליטוף קל ואסור של הגו הצעיר. בשורת האהבה משיבה להם בשוליה את הנעורים שנשמטו מזרועותיהם לפני שהספיקו לאחוז בהם, לפני שהספיקו להשיק בכנפיהם; מה רבה התשוקה לעמוד עוד רגע אחרון על הגבעה הנכספה ולהשקיף אל האפקים הכחולים בפעם אחרונה – להאחז עוד רגע בקרקע המדרון בצפרנים הסדוקות, עוד רגע.

לא הבינו אסתר טובת־הלב השמנמנה והלן שחורת־העין מה היא אהבת נשים לראש־המלצרים הגבוה, ובתעלולים הכאיבו עד מות לאיש זה חוור, רזה וגדול מהן בשנים, חרה לו לאיזי הדק, בעל הלשון החדה והפנים החדות, שגם קומתו של איש בא בשנים זה גוחנת ומבקשת קצת אהבה והוא לגלג עליו והמר לו.

שלשה היו הזוגות שהתהלכו תמיד יחד: בתו של סטיוונס התהלכה עם היימי בן אחותו של ליאו הלפר²⁰, איזי התהלך עם פלורה, ומן הדין היה שחברתו אסתר תתחבר לחברו של איזי, סיימון, שגם הוא היה, כאסתר, טוב־לב, בעל לחיים תפוּחוֹת ואחד הרקדנים המצויינים ביותר.

והצעירים האלה התחילו להתחקות אחרי צעדיו של לונגר, המלצר הראשי ובטי, המלצרית הותיקה. הם ראוהו עומד על ידה אחרי האוכל, כופף את קומתו אליה ומדבר ברצינות כדרכו, כשחיוך דק מופיע על פניו הארוכים והיבשים – וכחיות קטנות ערמומיות התחילו הצעירים לשלוח לשון, לארוב וללגלג. בטי היתה המלצרית המנוסה ביותר, והלפר ידע שהיא זקוקה לכסף יותר מכולם, ולכן היה מצווה לתת לה את השולחנות הטובים ביותר, הקרובים אל המטבח ונוחים להגשה. וכשבא אורח הידוע בידו הפתוחה, היו מושיבים אותו אל שולחנותיה של בטי. איזי מצא כאן מקום לחרחור ריב: הלזה יקרא שויון? הנה עליכן מוטל לשאת את הכלים מקצה החדר הארוך אל קצהו ובטי זו יוצאת מן המטבח ושבה מיד. אין זו הדרך. כל זה ניתן לה מפני שהיא מרגלת ומוסרת את כל דברינו לבעלים וללונגר.

ומה שהיה קודם לכן רוע־לב ולגלוג נעשה עתה בעזרת איזי למלחמת־מצווה. הנערים והנערות הצעירים החלו לרדוף את בטי. והצטיינה בכך דוקא טובת־הלב שבהם, אסתר, שעור זרועותיה ושוקיה כעורו של ילד, ששפתיה תפוחות ושיניה פזורות בפיה ללא סדר.

יש והיו עומדים ומנגבים את המזלגות והכפות בבית־האוכל. בעבודה זו הכל ממהרים, עוד רגע אחד ויוכלו לצאת אל החורשה ואל הבריכה או אל ככר הטניס, לראיון או סתם לנוח. הזמן קצר ויש למהר ובטי ממהרת יותר מכולם. היא תמיד גומרת הראשונה, זוהי אצלה חזקה מימים ימימה, ובפרט בימים אלה הרי יש לה מעין ראיון בלתי רשמי. והנה פתאום צחוק: העוויתה של אסתר כלפיה הצחיקה את השאר, וכולן זורקות מבטי לעג ומשתפכות בצחוק צעיר. הנה עובר סיימון על ידה בזמר על פיו ומבליע את רוב הדברים, אך הוא משמיע היטב את הדברים המתחרזים עם בטי ולונגר, משהו מעין “פסטי” ו“הוּנגר”, והכל פורצים בצחוק. וביחוד הקניטה הפתקה שמצאה בטי מודבקה אל בגדה: “חביבי. מחר בשתים ניפגש על יד השיח הגדול”.

אבל דוקא דברים אלה הוסיפו אומץ ועקשנות. לולא זאת היתה בודאי מתביישת להתנות אהבים עם לונגר לעיני השמש ולקבוע לו ראיון. אפשר שרצתה להראות להם שלא איכפת לה אם מדברים הם עליה ואם לאו, ואפשר גם שדבריהם העירו את סקרנותה. הם נתנו להם מעין אמצעי להרגיש זה את זה, לראות יותר איש את רעהו, להכעיסם היתה היא, בטי, המתחילה. ואם היה מישהו מקשיב לדבריהם, מה טוב. יראו ויתפקעו:

– מר לונגר… אתה נמצא בכפר ואינך הולך אפילו לטייל.

– גם את אינך רוכבת על סוסים ואינך משחקת בבייס בול כיתר הנערות. עוד מעט והנערות תתחלנה גם להקטיר מקטרות.

– באירלנדיה הנשים תמיד מעשנות מקטרות.

והדברים שאיננה יודעת לעשות נעשים מעין יתרון, וביחוד כשהיא מרגישה את היתרון הזה גם בדבריו.

ידיה ממהרות, הכפות והמזלגות כאילו רצים מיד אל יד ונצברים לערימה נוצצת. היא תגמור שוב לפני כולם. יש לה אמנם משהו לכבס אחר כך, אבל תדחה. ובלבד שהם יתפקעו:

– האוהב אתה לשוט בסירה?

– רעיון מצויין. הייתי תמיד שט בבריכת פרוספקט פארק שבברוקלין. היש לך פנאי אחרי העבודה?

רק ההתחלה היא קשה. נדמה שהכל, הנערות והנערים והאורחים מביטים ומלגלגים. אבל אחר כך נכנסת בה אף מעין יהירות. “ראו, הנה גם אני פה אתו”.

וכשנפגשת להם ליליאן בדרכם, אין זו מסתירה את שמחתה: – כך יפה מאוד. זה טוב לבריאות, מר לונגר. קצת אויר, קצת חילוץ עצמות. אתה חוור, מר לונגר, כאילו אינך נמצא כלל בכפר.

ויודעת בטי כי ליליאן הטובה שמחה בעיקר על שהיא שטה עם גבר בסירה ומסמיקה. אבל למחרת ולמחרתיים ובימים הבאים שטים הם בסירה יום יום בשעות המנוחה של אחרי הצהריים.

וחומר השיחה רב הוא. האיש העובד שנה שנה בבתי־המלון צובר בחובו יחס של זלזול לאורחים ולדרכיהם. הוא רואה את האנשים בקלקולם. במקום ראובן ושמעון ולוי הם נעשים אצלו אורחים ובמשך הזמן ניטל ממנו היחס האישי ובמוח נשארים הצדדים המגוחכים. וטוב לו לעובד יחס זלזול זה לנותני לחמו, כי לולא זאת היה קשה לו לשאת את מרוּתם. האיש הבא לעבוד לבית־מלון הוא בבחינת יורד מנכסיו. אינו מלצר ואינו משרת ועליו למלא את עבודת המלצר והמשרת – ולכן נוצר בו מעין לעג של הגנת הכבוד כלפי כל אלה הבאים הנה לחטוף ולזלול את נתחי תענוגיהם. והלעג מצטבר משנה לשנה ומחריף משנה לשנה:

– רואה אתה את הבחורה היושבת שם על שפת הבריכה ואפה מופשל כלפי מעלה. זה כעשר שנים שהיא באה הנה לבקש לה חתן – ואין. חושבת היא שתמשוך את לבות הגברים בספרים העבים שהיא נושאת תחת בית־שחיה.

– גברת פינקל מתאוננת שם עתה בודאי בפני בעלה על כאביה. אַל תזלול כך ולא תחלה. גם ילדיה כמותה. מעולם לא ראיתי קטנים זוללים כאלה.

וטוב היה לאמור את הדברים ולהקשיב לתשובות וללבוש חשיבות וזלזול כלפי האנשים השבעים האלה.

הסירה מתנועעת לאטה במי הבריכה השקטים. לצד ימין משחקים נערים בטניס; מסביב לסירה ראשים שחורים ולבנים צוחקים זה לעומת זה ושוקיים מלבינות מתוך המים; במשעול ליד החורשה מעבר לבריכה פוסעים זוגות חבוקים הנראים כנחפזים, ועל שפת הבריכה יושבות נשים ומתחממות ברשלנות לחום היום. ילדיהם רצים אל המים, ומדי פעם נשמע קול, הגוף המרושל של האם רץ כלפי ילדה, החיה התעוררה לרגע ושוב השתתקה ומתפנקת.

כל המראות האלה היו חבויים בתוכם ימים רבים, והנה עתה מצאו ביטוי, שנים הם עתה והנה הם מתבוננים יחד ומדברים. בעוד שעה קלה יש לשוב ולרוץ מחדר־האוכל אל המטבח הצפוף המחומם ולעמוד בתור ולנשום את האד העולה מתוך הגיגיות הגדולות, לראות את המבט המבטל של המנהל לבן־השינים ושחור־השפם, להתקל במבטי איזי החדים, ולרוץ טעונת מגש כבד אל האורחים ולהקדים בשלומם ולחייך אליהם.

ובמשך הימים נשתנתה גם השיחה ביניהם. נתרככו הפנים וגעגועים הופיעו בעינים הכבות. טוב היה למצוא כאן אשה. אין היא מכוערת כלל כפי שנראתה בימים הראשונים. החולצה הלבנה והפרומה מגלה צואר מלא, ובהתכופפה נשקף לובן חזה. עיניה שחורות ומתגעגעות וגם פניה נעשים נעימים בדברה עתה. היא מספרת על חייה ונעוריה, על אחים ואחיות קטנים יתומים שיש לרוץ אחריהם כל היום, להאכילם, לחפוף את ראשיהם, לשלוח אותם אל בית־הספר, לגעור בהם ולשמוע גידופים מפיהם על שהארוחה אינה טעימה, על שלא גיהצה את השמלה כראוי ועל שהכריחה אותם לנעול ערדליים בשעה שהשלג נמס – וברבות השנים רבו גידופיהם ותביעותיהם. והדברים נהיים חריפים יותר בשעה שהיא מספרת על האחיות הגדלות ועוזבות את הבית וּמסרבות לעזור אף במקצת. מריבות מתעוררות אז וגידופים ואָלות, ושוב משגיחה בטי על הקטנים הנשארים, וחוזר חלילה.

מימיה לא סיפרה זאת כראוי. אף לעצמה לא סיפרה את הדברים לכל פרטיהם. אמנם היא היתה מתאוננת תכופות על רוע מזלה בפני האחיות והאחים שגדלו ושלא בפניהם, היתה מתמרמרת בקול צעקה על ה“קרבנות” שהקריבה למען משפחתה, וידעה שבצעקותיה היא ממעטת את דמותה ואת עצם “קרבנה” בעיני האחרים ובעיני עצמה, וידעה גם שבמקום להודות לה ישנאוה בגלל תלונותיה – אבל כל אלה הדברים היו קטעים ללא מוקדם ומאוחר. הדברים נאמרו על פי רוב לא לשם תוכחה אלא בהתפרצות של רחמים לעצמה. עתה, בשעות נוגות אלה על הסירה המתנועעת, על מי־הבריכה השקטים – עתה סיפרה את הדברים בסדר. עצם הכאב והחרפה של כל אלה השנים שעברו קמו נגדה נתונים חוליה בתוך חוליה, ובולטים ושקופים. פתאום ראתה את הדברים במלואם.

לונגר אינו יודע לספר בסדר. בכלל שתקן הוא ורק פירורים־פירורים יוצאים מפיו. נדמה לו שהכל כל כך פשוט וברור עד שאין כדאי לאמרם. אך בטי מחברת ומצרפת את קטעי דבריו, וחייו הפושרים והנוגים של האיש החוור והרזה היושב מולה נראים לה כנוספים על חייה היא וכנמזגים בתוכם.

הדברים ישנים וידועים. האב והאם עובדים בחנות המכולת ושולחים את בנם היחיד אל בית־הספר. הם אנשים יהודים שקטים הגרים באחד הרחובות הישנים בברוקלין הנראים תמיד כריקים ויודעים הם שעליהם לחנך את בנם וכי זהו העיקר. אבל בשנה שהבן מסיים את לימודיו ב“היי סקול” מת האב, וכסף להמשיך את הלימודים בקולידזש אין, וחסר גם רצון ללמוד, והשנה היא שנת המשבר הגדול, יש מלומדים רבים מחוסרי־לחם, ומה תועלת בלימודים? וכך ממשיכה האם יחידה בחנות המכולת, והבן יושב בית. אמנם אינו רע־לב ויש שהוא בא אל החנות לעזור לה, אבל אין צורך בו כי בין כך ובין כך אין הקונים רבים, והיא, האם, רואה שבנה רזה וחוור ושיש לו צורך בקצת אויר ושמש: מוטב שילך לו לפרוספקט פארק או ישב ויקרא לו ספר. גם הוא עצמו אינו בהול אחרי עבודה, והימים עוברים להם כך, פושרים, לא ארוכים ולא קצרים, לא טובים ולא רעים, ימים סתם. לפעמים הוא מוצא לו עבודה קלה בבית המסחר של אחד “הקרובים” הרחוקים, ואז אפשר לנסוע בכסף המשכורת לקוני איילנד ולהכנס לראינוע ודברים כיוצא באלה שיש להסתיר מפני אמא, אבל על פי רוב אין העבודה נמשכת זמן רב… והנה מתה האם פתאום. חלתה ימים מספר ומתה, והכסף שקיבל מחנות־המכולת מועט, בעצת הקרובים הפקידהו בבנק: אבל שוב לא יכול להתהלך בלי עבודה. הדבר משתנה פתאום וגם הקרובים וגם המיודעים התחילו להתעניין במעשיו, והשאלות מרובות: “מה מעשיך” “ומה אתה אומר לעשות?” “יש צורך לחשוב” “אטלפן לפלוני”. ובאמת שמח כשמצא לו עבודה בבית־אוכל קודם כבוס־בוי ואחר כך כמלצר. וכך הוא עובד מאז בבתי־אוכל עד שהשיג עבודה זו בתור ראש המלצרים.

בסיפורו של לונגר נשמעת נעימה של געגועים על אותם ימי משבר שאנשים התהלכו מחוסרי עבודה והוא ביניהם. היה אז מעין שויון בין כל האנשים שפגש. התהלך אז בקומה זקופה: כמוני כמוכם, גם אתם שלומיאלים כמוני. אבל אחר כך נשתנה הדבר. הדברים נעשו ברורים יותר: “מה יודע אתה לעשות?” “מה חפץ אתה לעשות?” ובימים הראשונים לקבלו עבודה היה טוב. אני עובד; אני אדם חפשי. אין לגמגם בשעה שמשיבים על שאלותיהם של קרובים ומיודעים. אבל במשך הזמן שוב באו קושי ותהיה. “מה יודע אתה לעשות?” “אני מלצר היודע להגיש ולקבל הענקה”. “מה עשית בנעוריך?” “אמא עמלה בחנות־מכולת שעות ארוכות ואני ישבתי בגן פרוספקט והסתכלתי בימים נטולי־צבע העוברים מולי”.

אבל בשעה שיש אדם שאפשר להסיח לפניו הכל בלי להסתיר דבר ובלי להתבייש יש ונראה פתאום שאין כלל הבדל ביניהם. שניהם בודדים, ומה טוב לדבר איש אל רעהו, וטוב אז כשצוחק ולועג קצת איש לעצמו. גם רעהו צוחק והלב מתחמם. ומחשבה חבוייה מתגנבת, שאולי באמת ראויים הם שניהם זה לזה.

והידים הרגילות בעבודה ממהרות ואצות אחרי האוכל. עוד מעט ושוב ילכו לשוט בסירה, או אפשר שילכו וישתטחו על העשב מאחורי הבריכה. הם יקחו אתם שמיכה, יפרשו סדין, והוא ישכב על ידה שקט וחוור, וקרני השמש יחממום, והמולה אטית תגיע אליהם. תשכן שלווה בלב, חרגולים יקפצו מסביב להם, צרצרים יצרצרו, הוא יפשוט את רגליו הצנומות והארוכות, כנער גדול יהיה אז. שניהם, לבדם, אין איש זולתם…

צר שאינם יכולים להפגש בערבים. בטי קיבלה עליה בשנה זו עבודה נוספת – הגשת הטה. בערבים, בשעה שנגמר המחזה או הריקוד בקאסינו היא מגישה את הטה. "אילו ידעה לכתחילה שהעבודה רבה כל כך – "כך היא אומרת וחושבת שאילו ידעה שתתקרב כל כך אל לונגר – “לא היתה מקבלת עליה את העבודה הנוספה”. ובאמת חבל. אף כי לפעמים גם הוא נכנס בערבים אל המטבח ומוזג לעצמו כוס טה. היא שואלת אותו אם היה רוצה גם קצת חלב ומגישה לו תופינים אחדים, אבל מיד עליה לרוץ ולמלא את פיותיהם של האורחים.

מעגל הולך ונסגר סביבם. כל האנשים, כל המלצרות האחרות, הם מחוץ למעגל הזה. ההם זרים ורחוקים. אמנם הם מלגלגים, צוחקים, ילדים טפשים הם, ומה בכך? יש לדבר אליהם, יש לפנות אליהם בשעת הצורך – אבל מעין מסך כבד כבר מבדיל ביניהם, בין כל אלה לבינה עם לונגר. וניצוץ של גאווה מתגנב לתוך העינים, ותנועת מרץ נמזגת לתוך הגוף המרושל והעיף, ובהתלחש המלצריות והבוס בויס בקרן הזוית של קצהו השני של בית־האוכל, נזרק אליהם עתה מבט של העזה:

כן… כן… מה איכפת להם מה שחושבים הללו? מה להם וליונקים אלה? וכי יודעים הנכם בריצתכם ובקפיצתכם, קפיצת עגלי־בקר, אהבה מהי?

 

כג    🔗

האכזרית שבהן היתה זו הנערה הטובה שפניה עגולים ומלאים ועיניה חומות וגדולות. הציקה לה עד מות אסתר דוקא, זו שצחוק טוב מפעפע לה תמיד על שפתיה, המוכנה תמיד לעזור לחברותיה, ושאילו פגשה את בטי הזקוקה לעזר, היתה בודאי נותנת לה את פרוטתה האחרונה. אסתר היתה מוצאת חן בעיני גברים גדולים ממנה בשנים. בני גילה לא היו כרוכים אחריה ביותר, ואף עיניו של סיימון, המקובל בברוקוויל כבן זוגה של אסתר, היו תועות תמיד אחר הלן ופלורה דקת־הגו. אבל עיני הגברים היו מאירות בצחוק ובחדווה בגשת אסתר אליהן בהילוכה המנודנד ובפנים המחייכים. האצבעות היו מרפרפות ושוהות על זרועותיה והעינים מביטות בבקשה.

לכתחילה עלה רעיון המהתלה במוחו של איזי. המלצריות גמרו את עבודתן בחדר־האוכל והתכוננו לצאת ועמדו בפתח כדרכן לשוחח עם איזי וסיימון, ובפינת החדר הגדול עמד לונגר, התכופף אל בטי ודיבר אליה. הם נראו כשנים אהובים הומים איש אל רעהו בזוית בית־האוכל הארוך, שוילונותיו היו מוּרדים ופס־אור צר נמתח עליהם. לא משום קנאה עשו מה שעשו, אבל הצחוק הרע של איזי מצא לו הד במוחות הצעירים: – מה תאמרו לזוג־יונים זה? יושבים והוגים להם אהבה אחרי בלותם.

והצחוק הרע נמסר גם ללבות האנשים האחרים והופיע על שפתותיהם.

מתחילה לא היה זה אלא להג סתמי של אנשים צעירים כלפי גדולים מהם בשנים. איזי התחכם: – אולי יקח מי מהבחורים את בטי ממנו. גם קודם להתאהבותו היה נבזה, ועתה קשה הוא מנשוא. איש זה היה מנצל אחרים, אילו היה הוא האדון.

המשובה משלה באסתר. היא זכרה את מבטיו של לונגר אליה בשעה שלא התחבר עוד אל בטי. היה מביט אליה אז בחשאי כגברים ביישנים שאין דרכם צלחה, אלה היו מבטים גנובים הנחים להרף עין ונוגעים בגוף כמשהו חד ודוקר ונעלמים. מבטים אלה של גברים גדולים ממנה בשנים השביעוה רצון. הלב גאה וחמימות משתפכת בו ממבטים מתגעגעים נכספים ורועדים אלה. ידעה אסתר השובבה את כוחה וצחקה: – את בטי לא תרמו. פקחית היא מכשפה זקנה זו. אבל אם רוצים אתם, אקח ממנה את לונגר. ומה תתנו לי?

– אנחנו נעזור לך אחר כך להחלץ ממנו. וכי אין זה מספיק?

ואסתר זו טובת־הלב התחילה למשוך את לבו של לונגר כאשה מנוסה ורעת־לב, כשעיני חבריה עוקבים אחריה בסקרנות. היא היתה עוברת על ידו ונוגעת בו, לכאורה, מבלי משים. היתה מבקשת אותו שיעזור לה להעביר מגש מלא מזלגות וכפות מבית־האוכל אל המטבח, ובצאתם דרך המטבח הצר היתה כלא במתכוון נלחצת בגופה הרך והתפוח אל רגליו הגבוהות והצנומות, ובהרגישה את הרעד העובר בגו האיש, היתה ממשיכה להביט בו בעיניה החומות והגדולות ולחייך בפיה הפתוח למחצה.

★

כשהחיים רצים במסלולם, איש ברחובו ואיש על אשפתו, אין ביטוי הרגשות עושה קפיצות דרך. אנשים פוגשים נשים על דרכם, דמויות חולפות, הלב חושק והראש נאחז כבצבת, אבל אין הגוף חורג ממסגרותיו. עוברים אנשים ברכבות ובאוטומבילים, נמשכים זה אל זו, והד של צחוק ותוגה נוקר לו אחר כך אי־שם בזכרון ופוצע ומכאיב – אבל הרגשות פורצים חוצה רק כשהכל מצטבר שם עד לבלי נשוא, ואז נראה לעומד מן הצד שבן אדם פלוני עשה מעשים אשר לא ייעשו בשל אילן נאה, בשל רוח קלילה, שלג לבן או בשל מגעה של נערה זקופת־רגל ודקת־גו²¹. לא כן בימות הקיץ בין הרי הקטסקיל. כאן נהרסים המסלולים והנתיבים. אותו אדם שבניו־יורק או בברוקלין או בברונכס הוא מבלה את חצי ימיו וערביו ברכבת התחתית, ושם תוקע הוא את עיניו באותיות העתון לאורו המאפל של החשמל, אותו אדם אשר בבואו הביתה מן העבודה הוא רץ מיד אל הרדיו, וחושיו ואזניו וכל מאווייו מתרחקים מגופו וניתנים אל דברים בלתי־נראים: למערכות־מלחמה רחוקות, להתגוששות של אנשים באיצטדיון רחוק או למשחק בייס בול – אדם זה בבואו אל הרי הקטסקיל ובראותו את העולם כי גדול הוא ויפה והשמים, שמי־תכלת, פרושים מעל והעצים רבים לאלפים ולרבבות והוא עצמו בין כל זה קטן ואפור ועובר כצל, ועוד מעט ופנה יומו – רגשותיו של האיש נבוכים אז ואחוזים חיל. יורד הוא בין־שעה ממסלולו שכבש לו והכל מתגלגל בחפזון נמרץ. יד נגעה ביד, זרוע בזרוע נגעה, ומשתוקקות הן למגע קרוב יותר; עין ניבטת ברעותה ומצאה לה מענה סקרני וננעצה שוב ברטט של צפיה. מתפרץ האיש פתאום לתוך התכלת והמרחב ונוקם את נקמת כלאו שם בשלושת החדרים בברונכס או בברוקלין על רהיטיהם, על הרדיו הקטן והגדול ועל התמונות שנקנו בחנות כל־בו של “מייסי” או “גימבל”. ופתאום כל השיחה הרגילה של הבית נעשית לזרא, וכשהיא עולה על הדעת מופיעה בת־צחוק על השפתים: 

– איפה קניתם?

– בכמה עולה?

– זוהי מציאה גדולה…

– יש לאחד ממכירי בית־חרושת. תקנו אצלו בזול, בסיטונות ממש. תאמרו רק שאני שלחתיכם…

– יודע אני בית־אוכל טוב מזה. ארוחה מצויינת בשבעים וחמשה סנטים.

– אומרים שהמחזה הזה טוב…

– תקנה כרטיסים ובעוד ארבעה שבועות וחצי נלך לראותו… ובכן זכרו נא… בעשרים וארבעה במרץ, במוצאי שבת… נהנה בעוד ארבעה שבועות וחצי…

– אחכה לך על יד תא הכרטיסים…

כך הקשרים קבועים וקיימים. חבל ארוך ועליו חשוקים זה על יד זה… וכאן, במרחבים הירוקים, ניתקו פתאום הקשרים, ואותן הזרועות שלא הכרת אותן קודם לכן נהיות קרובות וחשוקות.

במשך אי־אלה ימים בא שינוי ביחסי הנערות. עד כה היו נפגשים שלושת הזוגות ערב ערב, ובאותם הימים בא בוב דוגלס לשבוע ימים מהצבא. היה זה נער זקוף דק־הגו, שעיניו היו כחולות וצרות ופניו כפני אביו, אלא שיפים היו, צעירים ומחוטבים, ונחירי־האף רועדים כאצל חיה צעירה.

נתפרדה לזמן מה החבילה, אבל אסתר הטובה בעלת העינים המחייכות המשיכה בתפקידה אשר נטלה עליה.

בטי המשיכה לעבוד במזיגת טה בערבים, וחרה לה, אך גם ניצוץ של שביעות־רצון הבהב בה: תחסוך יותר כסף, ואז, מי יודע, אולי יפתחו בית־אוכל קטן משלהם. שניהם יודעים את המלאכה הזאת ולא יצטרכו לעזרה. זו היא הפעם הראשונה שהיתה בטוחה כי את הכסף לא תחסוך בשביל הבנים והבנות של אחיה ואחיותיה. אכזריה תהיה. מה לה אם זקוקים הם לעזרתה? היא תתעקש. גם היא רשאית לחיות את חייה שלה. היא צריכה לחיות את חייה שלה.

אבל קומתו של לונגר כבר התהלכה בין העצים והגוף הרזה רעד מזכרון מגעה של אסתר. כמבלי משים היה ניגש אל הקאסינו, עומד לו במבוא ומביט בסקרנות ובקצת לגלוג אל המרקדים, והעינים נמשכות אחרי גופה התפוח המרקד של אסתר, וכשהיא יוצאת עם חבריה החוצה ויושבת על הספסלים בין העצים האפלוליים, הוא מתהלך מרחוק, מביט, לכאורה, אל הכוכבים, והאוזן נטויה בקנאה חבוייה ובתפילה כבושה.

אף כי אמרה אסתר במשובתה שרוצה היא להכשילו, לא ידעה עתה היא עצמה מה לה לעשות. ואחרי התפרד החבילה עם בואו של בוב, הרפתה מלונגר לימים מספר. אבל בראותה אותו עומד ליד המבוא, כשמבטו הרפה מחליק עליה ונוגע בה, נתעוררה בה סקרנות לגבר הזה הגבוה, שידו רועדת וסולדת בשעה שהוא נוגע בה, ושבו ברגע כאילו נכנס לתוך תוכו ומתרחק.

– מיסטר לונגר… מדוע אינך מרקד? האינך יודע כלל לרקד?

– אני יודע.

– ובכן, טוב, בוא ונרקד.

לונגר רקד יפה מאוד לתמהונה של אסתר. תמהים הצעירים בראותם שגם הגדולים בשנים ידעו את סוד תענוגיהם. כך התפלא בודאי גם לונגר הצעיר באותם ימי משבר, כשראה איש גדול בשנים נכנס לתוך קבוצתו. ראשה של אסתר הגיע עד חזהו ובגחנו אליה נח סנטרו על ראשה. בראשית הריקוד שמו איזי וסיימון לב אליה והיא גם היא חייכה אליהם כמתוך קנוניה, היינו: “יודעים אתם למה אני מרקדת אתו”. אבל לאחרי שעה קלה נכנס כל אחד מהם לתוך הריקוד והיא ראתה שהם הסיחו דעתם מעליה. שערות ראשה נגעו בסנטרו והיא נלחצה אליו בגופה הצעיר ובשוקיה החמות. מגעה הממהו ובלבל את מחשבותיו. הראש הסתחרר כהלום שכרון. מה גדולה הברכה שבאה בהיסח הדעת. גוף צעיר ליד גופו, והיא נשענת עליו, והעינים מחייכות, ומחייך הפה החביב שהשנים זרועות בו ללא סדר. גם בין ריקוד לריקוד היא נשארה על ידו כמחכה והוא שוב רקד אתה.

סיימון מצא לו נערה אחרת מבין האורחות ונראה שמח על החליפין. איזי רקד עם פלורה, ובעברו על ידה של אסתר קרץ אליה עין. אך אסתר כמעט שכחה את משובתה. בן לויתה היטיב מאד לרקד. וטוב היה להרגיש את קומתו הגבוהה של האדם הרציני הזה מתקרבת אליה מתוך רטט. כמתוך הכרח של חובה רמזה גם היא לאיזי בערמה, ובסוף הריקוד פנתה אל לונגר:

– אינך עיף, מיסטר לונגר?

– לא… 

– ואני עיפה. אולי נלך לנוח קצת על אחד הספסלים?

היא שמה את זרועה בזרועו והוא נבוך קצת. על ידו עברה חלפה הלן עם בוב והבריקה בעיניה השחורות. בחלון המטבח מרחוק עברו צללים. בטי מגישה שם עתה טה, מה כהה דמותה לעומת אסתר. מן הבריכה הגיעו קולות עמומים. זוגות שכבו על העשב והתחבקו, שמלות הלבינו. לונגר ואסתר מצאו להם ספסל בין העצים וישבו. התזמורת המשיכה את הניגון של אותו הפוקס־טרוט שהם רקדו לפגי רגעים אחדים. רגע ישבו ושתקו, אך שחצנותה עזבה אותה; היא יושבת כאן עם אדם זר לה וגדול ממנה בשנים. יש לאמור דבר־מה:

– אתה מרקד יפה מאוד ואני לא ידעתי – התחילה בשיחה, ובדברה שב אליה אומץ־רוחה הקודם. – בודאי יוודעו לי עליך עוד דברים שלא פללתי להם.

היא הרימה את זרועה בדברה ותיקנה את שערותיה.

הזרוע הלבנה והמלאה נגעה בו, ומבלי דבּר דבר תפס את זרועה והתחיל לנשק.

אסתר נבהלה ברגע הראשון וזזה אחורנית.

– מה לך, מיסטר לונגר?

לונגר לא ענה דבר. הוא חדל לנשקה, אך החזיק את זרועה בידו, כאילו לא ידע מה לעשות בה עתה.

היא לא פיללה שנעים יהיה לשבת על ידו. גבר גבוה ורציני יושב על ידה כולו רועד. טוב לשבת כך אתו. והרי חברותיה גם לא יחשדו בה. חלף ההרהור והיא חייכה ושמה את ידה על ברכו: – מה לך, מר לונגר, חשבתי כי אתה אדם רציני.

הוא עדיין לא הסיר את ידו מעל ידה. חורון פניו המתוחים והמרוגזים נראה באור הקלוש של הערב כצבע הענבר והעינים הזהירו באור רך, כאשים קטנטנות, רפות ודועכות. היא הרהרה באותו רגע, שקודם לכן לא ראתה כלל את עיניו. גם עתה לא ידעה את צבען. הוא היה כל כך גבוה ורחוק… ועתה היה קרוב.

צחוק דברים וקול קורא בשמה נשמעו מעל יד הקאסינו. נדמה היה ברגעים האחדים הקודמים, כאילו הקאסינו רחוק רחוק, והנה הקולות קרבוהו פתאום, הנה הוא עתה על ידם, מעבר לעצים האחדים:

– אסתר… הו… הו… הו… אסתר… בואי הנה… אסתר…

– מבקשים אותי, מר לונגר. יסלח לי – הוציאה את ידה. היא פנתה אליו לרגע, כרוצה לאמור לו דבר, היססה, קמה ופנתה לעבר הקולות. לונגר הביט ארוכות אל דמותה המתרחקת והממהרת אל הקאסינו.

איזי קידם פניה בצחוק:

– ביקשתי אותך ואינך, ואחר כך נזכרתי בכל הענין. כמעט ששכחתי. הן הבטחתי לך שאצילך וצריך²² הייתי לקיים את הבטחתי. מה עשית לו, שמנמנת?

לכתחילה נבוכה קצת, ואחר נמשכה גם היא לתוך רוח הצחוק והלגלוג. בחברתם של הנערים והנערות האלה ניטשטשה ונעלמה הדמות שראתה לפני רגעים אחדים בין העצים – ושוב נראה לונגר בדמיון כראש המלצרים הרזה, ארוך־רגלים ומגוחך.

– הוא רצה לנשק אותי… ממש כבחור צעיר… כולכם רוצים בדבר אחד… אין ביניכם אף אחד…

– מצוין… מצוין… אינך משקרת, שמנמנת?

איזי צהל מרוב שמחה: – חבריא… מצוין… אנחנו נסדר מחזה נהדר… אין צורך בתיאטרון… מעולם לא ידעתי שאַת משחקת מצויינת כל כך… שמנמנת…

אך בראותה מרחוק את קומתו הגבוהה של לונגר יוצאת מבין העצים, ניתק משהו פנימה, וצר היה לה על שלא נשארה אתו ולא אמרה לו דבר טוב ורך.

 

כד    🔗

אמנם אסתר לא לקחה חלק במערכה האחרונה של ה“מחזה” כפי שקרא איזי למעשיו המושחתים ולהתעללותו בשני אנשים שקטים שביקשו קצת אהבה בנטות יומם. בכל זאת היה זה חטאה שלה, וברדת יומה היא יבואו זכרונות ויתדפקו, ויציקו, וייסרו.

במשך היום הבא ראתה אסתר את לונגר מתהלך רציני, מדבר אל האורחים והמלצרים בקול נמוך וכאילו משתדל שלא להביט עליה. אך ביום זה לא הלך אחרי הצהריים עם בטי לשוט בסירה, כי־אם נכנס אל חדרו מעל לקאסינו ושהה שם. 

בערב הלכה אסתר עם חברתה אל הקאסינו ורקדה, וכמעט שהסיחה את דעתה ממנו, ובחצי הליל יצאו הבחורים אל “חדר הטה” והיא נענתה לבקשת פלורה ולוותה אותה אל חדרן המשותף. אמנם אסתר לא רצתה עדיין לישון, אבל ידעה שפלורה עיפה ואם תבוא אחר כך תעירה משנתה. סוף סוף פלורה חלשה ממנה וזקוקה למנוחה. בעברה את קבוצת העצים שעל יד הבריכה נראה לה שראתה את דמותו של לונגר על אחד הספסלים, ופתאום נתעורר בה רגש חריף של נוחם ואשמה כלפי האדם הרציני והגבוה הזה. היא חטאה לו, ועליה לכל הפחות לבקש את סליחתו. תבאר לו שלא התכוונה ללעוג לו. היא הוציאה את ידה מידי פלורה:

– פלורה, לכי אל חדרך. אני אבוא בעוד רגעים אחדים.

– מה יש?

אך גם פלורה ראתה את לונגר והיא הצטחקה: – טוב, טוב, לכי.

היא הוציאה את ידה מידי פלורה וניגשה אליו. לא ידעה מה תאמר לו ומה תעשה ונבוכה בגשתה. גם לונגר עמד נבוך. היא פתחה בדברים: – מר לונגר… יסלח נא לי… לא התכוונתי לעשות רעה… אני לא…

לונגר לא הבין את דבריה. פניו הרזים והארוכים הביעו תמהון והוא שתק שעה קלה. נדמה לאסתר שהוא כועס והיא נגעה בזרועו: – מר לונגר… לא התכוונתי להתל בך…

היה ערב אפל. קרעי עננים כהים שטו קרוב מעל לראשם. מן הבריכה הגיע שקשוק קל, בעלטה נראו העצים גדולים ורחבים, מהמטבח הרחוק הגיעו קולות עמומים. נדמה לה לאסתר לרגע ששמעה את קולה הדק של פלורה… לא ידעה אסתר שדמותה רחפה לפני האיש הזה כל היום וכל הלילה, וכי הוא ישב כל הערב על הספסל, אשר עליו אחז אמש בידה ושהרגיש במגע אצבעותיה אפילו בשעה שלא היתה על ידו.

וכאשר הרגישה שוב את ידו מרפרפת על זרועה בקלות ובהיסוס, ידעה שצריכה היא, יותר מזה: שמוכרחה היא לפייסו, וכי זקוק הוא איש זה לקצת חיבה. היא לקחה את ידו הצנומה בידה וליטפה אותה והוא נלחץ בפיו אל שכמה בשיכחה של דבקות.

היא לא ידעה אם ישבה שם זמן רב, אבל היה רצון להמשיך ולשבת כך על ידו ולפייס את האיש הרזה הזה, הנלחץ ומבקש קירבה. הערפל הלך ועבה. סובכו והתקרבו העצים מסביב ומבעד העלים שורטטו בנינים כבדים ושקטים. צריחות האוטומובילים הבודדים העוברים על הכביש ואורם המוצהב בערפל נראו כבאים ממרחקים נסתרים. הגיעו קולות גם מצד המטבח, וביניהם גם קולו של איזי ושל סיימון – ומוזר, שהקולות האלה היו זרים לה, כאילו לא ידעה אותם אלא לפני זמן רב. והרי ישבה אתם רק לפני שעה קלה והתעלסה אתם באהבים. מה רב ההבדל בין הצעירים ההם ובין לונגר. הצעירים ההם שולחים מיד את ידיהם אל גופה. מהם, בחורים כאיזי, למשל, עושים זאת בעזות. ידיהם מתחילות תיכף מהמקומות הצנועים ביותר, והעינים מביטות ברשע מסותר. אין אף זכר לחיבה. ישבה אתו, עם איזי, רק ערב אחד וחדלה. סיימון הוא נער חביב, הוא מתחיל בהחבא, כמתגנב, מניח תחילה את ידו על זרועה ואחר הולך ומעבירה לאט לאט אל שוקיה ושדיה. במגעו של לונגר הרגישה דבר אחר, חדש. היתה זו מעין בקשה, שועה. הנגיעה היתה רפה ומלטפת, חדה וחודרת כאחת. היתה בנגיעתו מעין שעבוד של הגוף הארוך הזה אליה, ונולדה בה הרגשה של גודל ורוחב כאילו הולכת היא וחזקה, וטובה. הנה היא יושבת פה בין העצים המעורפלים, הוא איש גדול ועזוב בערפל בין העננים, העלטה וניצוצות האש העוברים וחולפים על יד הכביש, ומאושר הוא איש זה בשעה שהיא נוגעת בו. ובהתלהבות פתאומית תפסה את ידו והדביקה אותה אל שוקה.

ובאותו מצב מצאָה הצחוק הפתאומי של חבריה, שחשבו כי משחקת היא את התפקיד שהוטל עליה, וניגשו אליהם מבלי דבּר דבר. איזי וסיימון עמדו עתה על ידה בתוך הערפל ושלחו בה ובלונגר את האור החד והבולש של פנסי־החשמל הקטנים… לכתחילה לא הבינה. לא ראתה את פניהם ורק הזיזה את ידה מידו של לונגר, ופתאום הבינה את מצבה המגוחך. קולו הרע של איזי דקר: – אסתר, לאן נעלמת? ביקשנו אותך…

הם הזיזו לרגע את אור הפנסים המעוור מפניה והיא ראתה ביניהם גם את פלורה העומדת על יד סיימון המתפתל מצחוק, ועל ידם עמדה בטי מכווצת, ושותקת וקטנה. פתאום התחילה בטי ממלמלת במהירות:

– אתם עומדים פה ואני הולכת… אמצא את הדרך בלי פנס… אין דבר… אמצא את הדרך אל חדרי… זה קל מאד…

איש לא ניסה לעכבה. אסתר קמה ממקומה, וסיימון תפס אותה בזרועה ומשך אותה אליו. אסתר הלכה אחריו נדהמת ויודעת שאסור לה ללכת כך, שעליה לעשות דבר־מה.

מבלי לשים לב שקול דבריו נשמע, סיפר לה סיימון כי לכשסיפרה להם פלורה על מעשיה, חיכו בכוונה עד שתגמור בטי את עבודתה ואחר כך אמרו לה שגם הם הולכים אל חדרם לישון ויאירו לפניה את הדרך בערפל.

– ובגשתנו הנה אמרתי לה שנסור לרגע הצדה לקחת גם אותך – שסעהו איזי, להוכיח שהוא היה מחולל ההמצאה.

אסתר הלכה אחריהם, שמעה ולא שמעה, ובדמיונה עבר מראה האיש הרזה, הנעזב יחידי בערפל. הן לא אמרה לו דבר. בודאי יחשוב שהיתה בעצה אחת עמהם. הרי גם שלום לא אמרה. מה גסה היא. קמה בשעת צחוקם והלכה לה. לרגע הוציאה את זרועה מזרוע סיימון: אולי יש לחזור. אולי תירק בפניו הרעים של איזי ותלך לה. תאמר להם, לכולם, ששם נשאר יחידי וגלמוד איש טוב מהם. היא תלך אחריו, תלחץ את ראשו אליה ותבקש את סליחתו…

– אסתר… אַת הצטיינת היום. ראו את המשחקת שלנו: הולכת לה ענותנית כאילו לא בשלה הוא המחזה.

ומה יאמרו כל אלה אם תחזור אליו? תעלולי אהבה עם ראש המלצרים ארך־הרגלים? כמה יצחקו וילעגו לה. עיני איזי החדות ימצמצו ברשע ולשונו החריפה תכה יום יום כבשוט, סיימון יתרחק, ולמחרת יביטו אליה בחדר־האוכל בלעג. וכשתיכנס אל החדר, תיפסק השיחה וכולם ישתקו.

דברים מתלכדים זה בזה בתוך המוח: הרהורים וקטעי הרהורים וכאב. בטי יושבת עתה בודאי על מטתה ובוכה ומתייפחת והוא יושב בערפל וכועס.

– לא ידעתי מעולם, לא פיללתי שתוכלי לעשות זאת, שכה תצליחי. כל השקטות כך הן.

– אבא אומר לי, כי ברוסית יש פתגם מעין זה: שדים פרים באגמים שקטים…

– אולי ניכנס אל הקונצסיה ונטעם משהו לכבוד המחזה המצוין של אסתר? 

אסתר כעסה, דיברה בקול. היה רצון לבכות: – לכו לעזאזל… מה אתם רוצים ממני?

סיימון טפח על כתיפה בידידות: – ראו נא את הפרימדונה שלנו. היא כועסת.

אבל בהכנסם אל החדר המואר של הקונצסיה, הוכרחה להעמיד פנים נוחים. אכזריות הנוער לקחה את שלה. אסתר השתדלה לגרש את ההרהורים המציקים ועוקצים, ניסתה לחייך, ובעוד רגעים מספר הראתה את פיה הפתוח למחצה ואת השינים הלבנות הזעירות הזרועות ללא סדר וגופה המלא התנדנד לקצב הלינדי הופ של המכונה האוטומטית.

 

כה    🔗

בערבים מרכז המלון של ליאו הלפר בברוּקוויל הוא הקאסינו. משם נישאים צלילי המוסיקה המהירים. הצלילים הקצרים מאיצים, הסקספון פורצים ונישאים במערבולת. באולם הגדול, המוּצף אור, מתקרבים חוגים קטנטנים²³ וצרים זה לזה, מרקדים זה לעומת זה, נלחצים ומתרחקים ושוב נלחצים. התוף מכה, הכינור רועד ומתחנן, קולות הסקסופון פורצים ונישאים על כולם בנצחון, וצלילי הפסנתר נכנסים לתוכם במרוצה, כמתגלגלים במורד: "מהר… מהר… נמהר אני ואַת, והוא, והיא… אין דבר מבלעדי מעגלנו הצר… כל אלה האנשים הנמצאים סביבנו, כל אלה מאתים ההויות של האורחים בקאסינו שבהרי הקטסקיל אינן אלא מאתים עיגולים צרים וכל אחד אינו מבקש אלא את נפשו שלו.

יודע הלב כי יש עולם גדול מחוצה לו, אך ירא הוא להרהר על העולם ההוא. עלולה המחשבה כשהיא לעצמה לפורר את הקסם, עלולים ההרהורים לפורר אותך, את כולך. מחוצה לך יש בריכות וחורשות וירח השופך אור רך על מרחקים, אך ירא הלב לחשוב על המראות המוּארים.

הנה תצא מתוך עיגולך ותקנה עתון, ותקרא, לפני אכלך את התרנגולת הצלוייה, על מאה יהודים שנהרגו במיתה משונה, על שלושים נערות שנמסרו לבית זונות, על ערים שנימחו, ואם תתן למראות אלה להכנס לתוכך, הרי תשתגע. לא תהיה אז אתה, אלא הם; תהיה אחד מהם. אל נא! התכנס לתוכך אל המעגל הקטן. בשעה שאתה עובד בניו־יורק הנך מחריש את קולות־הזוועה המתדפקים בעבודתך היום יומית, בצחוקך ובגערתך. ועתה ברחת להרי הקטסקיל להחריש את הקולות בהנאה, בהנאה מהירה, עצבנית. התכנס לתוך המעגל גם פה, הקשב לצלילים הצרים, המכוּוצים, ותהיינה כל אלה איומים של אנשים ונשים מעונים וילדים נחנקים…

באים הם המראות האלה ומתרפקים על פתח העין ועל פתח הלב… ביניהם אנשים שראית בעיניך וראית בדמיונך… ויש שבין האנשים הקרובים לך קירבת נפש וגוף אתה רואה פתאום שהנה הנה הם הם האנשים… יש שהם באים אחד אחד, ויש שהם מתלכדים לפרצוף אחד נורא, פנים מסוייטים, פני אימה… גרש את המראות האלה, ואמור מאה, מאתים יהודים נשחטו. המספר מפיג את האימה. גם המות מפיג את האימה…

הוקל לך במספרים ובמות. חשבון פשוט: כך וכך נאצים בעולם, כך וכך שאר דרי עולם, ו–“המפלה תבוא על הממזרים האלה”, הקללות משקיטות מעט. היינו, עשית את שלך, קללת, ושוב יכול אתה להכנס לתוך המעגל ולשמוע למוסיקה… הנה מסתובבת הנערה עם בחורה ורגליה החשוקות פוזמקי משי מתופפות בקצב לצעדי בן זוגה. לובן שוקיה מציץ ומבהיק לאור החשמל באולם הקאסינו וגופה מתנועע ומתגרה בגוף המרקד נגדה… כל המראות נעלמים והאיש נכנס שוב אל מעגלו הצר. הכל נכנסים לתוך מעגליהם, בתי־נפש מול בתי־נפש, שניים שניים. שוב מכה התוף בפראיות לקצב הריקוד, הסקסופון צווח לפתע פתאום מתוך תאווה קצרת־רוח. הקונטרבאס מוציא נהימה של שביעות־רצון, צלילי הפסנתר נשפכים רסיסים רסיסים והכינור מבקש ומתחנן. אך לשוא. לא תמלא התאווה. שוב תתגעגע הנפש במעגל הצר. שוב²⁴ תרצה להתחמק ולברוח – יעמדו לקראתה כל המראות ויצטרפו לצורה אחת ופנים אחדים של אימה איומה.

הצעירים מרקדים בקלות של עגלים צעירים, בשיכחה ובדיצה, ובהרהורי האנשים בימי העמידה נוקר נוֹחם ושוכנים כיסופים ואימה. 

ליאו הלפר עומד על יד המבוא של הקאסינו. הוא יורד מדי פעם לראות את מראה הקאסינו ואת טיב התזמורת ואגב אורחא להראות גם לאורחים ולמנגנים שאין העולם הפקר, ושיש אוזן שומעת. יש לשמור מדי פעם על הנהגת הבחורים והבחורות. לא לשמור. אנשים באים ליהנות בהרי הקטסקיל, ואם לאו לא יבואו. אבל ידעו כי ליאו הלפר רואה. ידוע לו, לליאו הלפר, הנעשה במלונות אחרים ואינו רוצה בכך. לא יעשו את מלונו למאורת פריצים. ואגב ראיה והקשבה באים ומתרוצצים בערבוביה כאב ונוחם ושמחה. הנה הם פה, בחורים ובחורות יהודיים, שמחים ומרקדים ונהנים. והוא עצמו כועס על רוגזו שנתעורר בו לפני זמן־מה: וכי כמה מקומות עוד נשארו בעולם לבחורים ולבחורות אלה? ישמחו וירקדו גם הם. מי יודע מה ילד יום?

עומד ליאו הלפר וממלמל לעצמו: “רקדו, רקדו”, והלב אומר להתפלץ מתוך כאב. נראה כאילו כל רגע העובר הוא כמיתר ממותח של אחד מכלי־הזמר, שהנה עוד מעט והמיתר יקרע, ינותק, וגם אלה הבחורות והבחורים יעמדו פתאום מרקד, גם הללו יתווספו לפנים האיומים…

וצלילי הקאסינו ממהרים ומאיצים, צווחים, צוהלים ונואקים.

 

כו    🔗

הלן סטיוונס, בת שכנו של ליאו הלפר, היתה שואפת לתוך נחיריה היפות והרועדות את ריח הקאסינו החריף והמשכר. היא רואה בקאסינו את השבת והחג של ניו־יורק העיר. עינים לה שחורות גדולות להלן סטיוונס והאישונים נראים כבולטים ונפרדים מן העין. יש ועיניה עומדות שקטות ואדישות שעה ארוכה, ופתאום משתלהב האישון בתוך השקערורית הלבנה והרחבה. מצח רחב לה, להלן, גוף מלא ותנועות קצת מרושלות, כבושות, ביישניות וצופנות בתוכן כוח ועקשנות.

הריח החריף של בית־מלונו של הלפר מגיע לנחירים מימי הנעורים ומלהיב. הבחורים והבחורות המתהלכים במכנסים הקצרים בין החורשות ואובדים בין צללי העצים, הריקודים בקאסינו, הצחוק וההמולה וצלילי המוסיקה המהירה – כל זה גירה שנים על שנים. בימי ילדותה היתה באה אל החצר לעתים קרובות. הגברת הלפר היתה מכניסה אותה אל המטבח ומעניקה לה פירות וממתקים ועוגות. האנשים היו צובטים את לחייה בחיבה. “שיקסה יפהפיה” היו אומרים. אבל הדברים היו נאמרים מתוך טוב־לב ולא הרגיזו אותה. אדרבא, נראה כאילו חיבה יתירה ותשומת לב יתירה הוכנסו לתוך הדברים.

בילדותה יש והיתה באה לנשפים ולמחזות גם בלוית אמה ואביה. בשעה כזו היו בני ביתה כאורחי כבוד. בשעת מחזה חשוב ויוצא מן הכלל היה ליאו הלפר עצמו בא אל ביתם ואל בית הדוגלסים שכניהם ומזמין את כולם. ואמנם הכל ראו את ההזמנה כהענקת כבוד מיוחד, כי ידעו שבימים אלה ממעט הלפר לצאת מחצרו. היו מתלבשים בבגדי יום־טוב ויוצאים בצוותא, שתי המשפחות יחד מחכות זו לזו על יד חנות הדוגלסים. הלן היתה רצה עם בּובּ דוגלס בן גילה, ואמה ואביה הולכים עם יתר בני משפחת הדוגלסים. לפעמים רחוקות היה בא גם דוגלס הזקן, ורוב האנשים היו מפנים להם דרך על יד הקאסינו כשליאו הלפר וליליאן מובילים אותם לכסאות השמורים למענם. ואחרי המחזה היו עומדים שעה קלה עם בעל המלון ועם אשתו, משוחחים על דא ועל הא והולכים להם. אביה של הלן היה לובש אז חשיבות. לא היה זה אותו הסטיוונס המתהלך בתוך החצר ומשרת את האורחים, אלא אורח המתהלך לאטו ומדבר לאטו והבעלים עומדים על ידו ושמים לב לדבריו. הלן היתה יכולה להשאר קצת גם אחרי לכתם, ולא עוד אלא שלפעמים הציעה לה אמא כך: “השארי פה קצת והתענגי אם יש ברצונך. הקשיבי למוסיקה ואחר כך תבואי, לא כן, גברת הלפר?” והגברת הלפר היתה מדברת בחיבה בקולה הטוב: “בודאי, הלן יקרה, בודאי, השארי, באמת השארי”. אבל משום מה דוקא באותם רגעים התעוררה בה קירבה יתירה למשפחתה. אפילו לזו האשה, ארלין דוגלס, שלא אהבה אותה, הרגישה אז אותה קירבה. הם, הדוגלסים והסטיוונסים לחוד, וכל אלה הנשארים, ובעלי המלון בכלל, לחוד.

ארוכים מאוד היו הימים בבית הקטן על יד הדרך, וביחוד אחרי מות אמה, כשחדלה ללמוד בבית־הספר. אפילו הימים הקצרים של ימי החורף היו ארוכים מנשוא. האב יושב, מעשן את המקטרת וקורא את העתון או את הביבליה. טוב־לב הוא אביה ואוהב אותה ושומע לכל דבריה, ואם תבקשהו ללכת אתה לכל מקום־שהוא או לנסוע, יסע. אף לא איכפת לו כשהיא נכנסת אל החדר הסמוך עם בּובּ ויושבת אתו. לא יפריע אותם. בּובּ הוא בן גילה, אבל נראה כצעיר יותר, דק־גזרה הוא ודק־פנים, ועינים לו כחולות, צרות, ואוהב הוא להלחץ אליה ולשים ראשו בחיקה. פניו נעשים באותה שעה צעירים יותר ודקים יותר והיא מלטפת אותו כלטף אם את ילדה. מחוּסר־סבלנות הוא בוב הצעיר, ובהכנסו אל הבית הוא זורק אליה מבטי בקשה וקוצר־רוח. ויש שהדבר מקניטה. סוף סוף יש לשבת ולדבר כבן אדם. אמנם יודעת היא שלבּובּ קשה לדבר על דברים שמחוץ לבייס־בוֹל ואבא שלה אוהב להתפלסף על דברים העומדים ברומו של עולם, אבל בכל זאת היה יכול לאמור משהו על דא ועל הא. היא אוהבת את בּובּ ומתגעגעת עליו כשאינו בא. אבל יש והיא חושבת שכך מתגעגעים על ילד ולא על גבר. וכשביקשה בוב להנשא לפני צאתו לצבא, לא נענתה. רצתה לדחות.

בּובּ הוא אחד המשחקים המצויינים בבייס־בול בכל הסביבה. טוב לראותו משחק. הגוף הילדותי לובש אז עוז והוא כולו מתמלא גברות. דק וזקוף הוא עומד אז ומתמתח כאילן צעיר. ואמנם ימי המשחק הם ימים טובים. המשפחה יוצאת באוטומוביל ולפעמים גם בשני אוטומובילים. כל המשפחה של בוב נוסעת, לרבות דוגלס הזקן. הלז אוהב את נכדו בּובּ אהבת נפש, והוא מספר להם בשעת הנסיעה על ימי נעוריו בשעה שהיו כאן בברוקוויל אכרים רבים ומסדרים משחקי בייס־בול בלי צורך לנסוע לישובים אחרים, ואינו נמנע אגב אורחא להתפאר קצת ולספר על נצחונותיו בבייס־בול. אביה של הלן, שאינו נוהה אחרי המשחקים, נשאר על פי רוב בבית, מסדר את הכלים, מנקה את החדרים ומכין מעין הפתעה להלן, ואחרי כך יושב וקורא את הביבליה. אוהב הוא להתבדח קצת בתתו את האוטומוביל לבּובּ: – “הנה, בוב, מוסר אני לידיך את הבת שלי ואת האוטומוביל שלי. ואתה שים לב ששניהם ישובו אלי”. ודוגלס הזקן מוסיף בצחוק: – “שניהם בלי פגם, בוב, זהו העיקר, בלי פגם”.

מה שונה אז הדבר מנשף בהוטל. הכל קרובים לה. רבים מהחברים והחברות הבאים אל המשחק והמשתתפים בו למדו אתה יחד בבית־הספר של העיירה הקרובה והאוטובוס היה מביאם יחד, ואגב נסיעה היה שׂשׂון וצהלה. עתה, בהפגשם, מזכירים נשכחות ומדברים אגב בהערצה על בוב, אחד מראשי המשחקים.

– איפה את יושבת, הלן?

– שם למטה… בוב השיג בשבילי את הכרטיסים.

כך? באת עם בוב… שכחתי שהמזל משחק לך תמיד…

ונפגשים גם מכרים של אבא ואמא, וגם סביב דוגלס הזקן מתאספים והוא מספר אתם. והכל נראה חגיגי וצוהל.

משחקים את משחק הבייס־בול מעבר לעיירה במגרש גדול מוקף עצים. בקצותיו עומדים אוטומובילים מבהיקים, איש קורא לאיש, פנים מוּכרים מתמול שלשום, המולה, מדברים על הקולעים והקולטים המפורסמים, ובהחל המשחק עיני הלן נטויות אל בּובּ. כמה קרוב הוא נעשה לה עתה. היא צועקת יחד עם האחרים, קמה ממקומה והלב הולם. מה יפה הוא בריצתו. הנה הוא עומד על הגבול, כאַילה שלוחה, האזנים קשובות, שרירי־הגוף מתוחים, וכולו כקשת, כל שריר רועד. הנה… הנה.. וכשהוא מתחיל לרוץ, הראש מסתחרר, גופו היפה משכרה. כך רצים. כך, בּובּ, כך… היא מוחאת כף וצועקת יחד עם הנשארים, יותר מהם, היא עצמה צועקת. זהו בּובּ שלה. ואחר המשחק הוא ניגש מאושר אל מקום שבתה. מאושר ועיף. הכל מברכים אותו והוא עומד על ידה גאה ויפה.

בימים אלה אחרי בואם הביתה היא יושבת בקוצר רוח ואוכלת את הארוחה בחפזון. היא מחכה לבּובּ שיבוא. טוב אז לחבקהו. כך בא גבור משדה־הקרב בסיפורים. היא מנשקת את עיניו הכחולות ומחבקת את גזרתו היפה הדקה, הרצה בשדה הבייס־בול כחיה צעירה ויפה.

היו גם ערבי נסיעה בחבורה אל הראינוע בחורף. בעיירה קטנה מציגים את התמונה רק בשעה ידועה, והכל ממהרים לבוא באותה שעה. פנים מוּכרים מזדמנים בדרך ונישאות קריאות צהלה; השלג הלבן מזהיר מצדי הדרך בניצוצות זהב; הפנים הצעירים מבהיקים ומסמיקים מקור ומהתלהבות. גם לחייו החיורות של בּובּ מתכסות אודם. בוב מוצא מקום חנייה למכונתו על יד הראינוע, וידיו הבטוחות מכוונות את האוטומוביל למקומו בריוח המועט שבין המכונות הרבות הצובאות עלי הראינוע.

ישבים בראינוע ורואים ושומעים דברים נועזים ויפים. כאן אמריקה. כאן הכל אפשר. גם היא יכולה להיות כאחת מהם. הנה, אולי גם הוא, בוב, יהיה כאחד מהם. כמו לוּ גריג, דיזי דין, או דזשאוּ די מגגיוֹ. היא תלך אתו יחד לשיקגו או לניו־יורק או לקליפורניה, וכשתשוב אחר כך הביתה, יראו עליה הכל באצבע: “זוהי אשתו”; “הכרת אותו קודם?”; “הרי זו הלן סטיוונס, למדתי אתה יחד בבית־הספר”; “באמת?”. או אולי תהיה גם היא בהוליוואוד. יעבור מולה רוברט טיילור ויראה אותה: “מי היא זאת בעלת העינים היפות כל כך?” “זוהי אשתו של בוב דוגלס”…

ובנסיעה חזרה אל²⁵ ברוקוויל כובשת אותה העיפות ונעימה קירבתו של בוב היושב ליד ההגה. וטוב אז בשובה לשבת בבית הקטן, לשתות את החמים שאבא הכין בשבילה ולהביט בעד החלון על השדות השקטים הכחולים־לבנים ועל הדרך שאוטומובילים מופיעים עליה פתאום מהאופק הרחוק ועוברים על יד החלון ונעלמים. בבית קטן, קטן מזה, נולד לינקולן. נשים ידועות וחשובות נולדו באמריקה בבתים כאלה. אמריקה היא ארץ הדמוקרטיה, אמריקה היא ארץ החופש. הכל אפשר פה…

ובפנותה היא תופסת את מבט האהבה של אביה הנתון לכאורה בתוך הביבליה. אבא הטוב. הוא ישב פה כל הערב וחיכה לה. הרי גם את החמים הוא בישל בשבילה אף כי אומר הוא שהיה צמא מאד ולעצמו בישל. יודעת היא מה אוהב הוא לנסוע אתה אל הראינוע, אבל כנראה לא רצה להפריע אותה בשעה שהיא נוסעת עם בוב. אבא הטוב והפיקח.

אך כששבים ימי הקיץ יש ונדמה שכל השדות אינם אלא חצרות לאנשים המתאכסנים בבתי־המלון. בלילות היתה נכנסת לפעמים אל הקאסינו: יש והזמינו אותה לריקוד, וידעה כי רבים מבין המזמינים לא ידעו מי היא. בכל זאת הרגישה את עצמה זרה, ושמחה כשבּובּ היה על ידה. ביחוד נעים היה ברדת אתה בוב אל הקונצסיה (חנות הממתקים והמשקאות הנחכרת מבעל בית־המלון) ובעמדו לשחק בביליארד ולשתות בירה, היה בא גם אחיו של בוב, ביל; היו באים בחורים מכרים מן הסביבה; גם תום ואחרים מן העוזרים בבית־המלון. והיא יושבת על ידם ומביטה על בוב המשחק. האנשים מתקבצים סביבו ומתפעלים מחביטותיו המוצלחות. ושוב באה אותה הרגשה שבשעת משחק הבייס־בול. 

אבל בחדר הריקודים קטנה קומתו של בוב. היא לא ראתה את עצמה כחלק של ההמון החוגג ורצתה להיות ביניהם. חפצה לרקד גם עם אחרים, חפצה שיזמינוה, אך ידעה את ההערות הבאות: “את מרקדת יפה מאד”, “היודעת את את רקוד “הלינדי”?” וכדומה. כל זה היה טוב. אבל ידעה גם מה שבא אחר כך: “האם את מתאכסנת בהוטל הזה?” “אימתי באת הנה?” – ונדמה לה כי באמרה שהיא בת הכפר היא רואה מעין לגלוג קל בזויות השפתים, והיתה שבה בשמחה לבוב דוגלס המחכה לה.

 

כז    🔗

היימי בן אחותו של הלפר, קרוב אל הלן משאר הבחורים. היא הכירה את היימי עוד בהיותו ילד הזורק עליה אבנים בבואה אל החצר. כשגדל היה לנער ארך־רגלים שפניו גדולים ומגוחכים ומכוסים בהרות־שמש ושערותיו צהובות ופרועות. באותם הימים היה מתהלך בחצר והסקסופון בידיו, ובראותו אותה היה שם אותו בפיו ומנגן בלי להביט אליה. אחר כך חדל לבוא והיא ראתה אותו רק פעמים אחדות מרחוק כשהוא יורד מהאוטובוס ואחרי שעה קלה חוזר ומחכה והסקסופון בידו: היה לגדול, חסון ורכוב משקפיים. בבוא הלפר אל בית סטיוונס היה מדבר על קרוביו ועל הצעירים בני ימינו ועל חינוכם, ובתוכם גם על היימי בן אחותו שכלום לא יצא ממנו, כי יודע בחור זה רק דבר אחד: סקסופון וסקסופון. והוא מטפל בו יום יום וכל היום. אילו היה למד דבר ממשי, כגון משפטים או רפואה, או בכלל איזה מקצוע המפרנס את בעליו, היה עוזר לו, אבל בשום אופן אינו מבין מה היא התועלת והתכלית בסקסופון. אבל הנה לפני שנתיים בערך שמעה הלן ברדיו ניגונים של “תזמורת היימי” ולפי דברי ליליאן הלפר, היה זה אותו היימי שזרק עליה אבנים בילדותו.

בחור טוב הוא היימי, אבל אין להכחיש שנתאכזבה במקצת. היא חשבה אחרת על ראש־תזמורת הנודע בשם ומנגן ברדיו – והנהו בחור ככל הבחורים. אינו יפה ביותר ואינו רקדן מצויין. אמנם מיטיב הוא לנגן ומתלהב בשעת מעשה וכל גופו הגדול מתנועע בנגנו, וגם שאר חברי התזמורת מתלהבים אתו, ואילו היה כאן בּובּ, טוב היה לרקוד ממש. אבל כל הבחורים האלה כעין חלל מפריד בינה ובינם. ואין הריקודים עולים יפה. יחסו של היימי אליה הוא קרוב, כשל חבר טוב, ממש כשל בוב. אבל קשה להזדמן אתו, כי זמן העבודה והמנוחה של המלצריות והמנגנים הוא שונה.

כשאר חברי התזמורת מזלזל גם היימי במשך היום בבגדיו ומתגלגל ברשלנות על העשב כאיש שהיום ארוך ארוך, ואין לו מה לעשות בו. ובערב היה לובש חליפה לבנה מגוהצה ונראה גדול עוד יותר משהיה וכל גופו הגברי מתנדנד יחד עם הסקסופון התקוע לו בפיו, והשערות הצהובות מתפזרות פרועות על מצחו הגדול, ומנגן הוא מתוך העויות בנענוע גוף ורגל לקצב הריקוד.

חמשתם היו בתזמורת. הקרוב להיימי הוא מוֹרי המתופף נמוך־הקומה, שראשו הסגלגל צוחק תמיד, וראשית כל נראות שיניו הלבנות המבהיקות בפיו הקטן הנראה כאדמומי. ילדים רצים אליו ומבקשים שישחק אתם והוא מבטיח שירשה להם לתופף על תופיו אם יהיו ילדים טובים, ואתם גם האמהות הצעירות נוהות אחריו. ביחוד הולך הוא ומתקרב אל כלתה של מאלי ניומן, דזשיני היפה, שתלתלים בלונדיים נופלים לה על מצחה ועיניה כחולות בתכלת ילדותית. מתאבק הוא מורי עם הילדה ועם האם ורץ אחריהן, ואפשר שלא היה עולה שום רעיון זר על לבם, לולא דבריה של מאלי הבאים מדי פעם באדיבות ובחשיבות, כשהיא מפריעה את משחקם לפתע פתאום וקוראת לדזשין. יש שהשאר אף מחקים את קולה הנמוך ואת דבריה הנראים כשקולים ומדודים: “דזשיני יקרה. כבר באה השעה לנוח קצת”. “דזשיני החביבה, השמש פה חזקה יותר מדאי, בואי אלי. כאן יש צל”. ולולא הקול הטוב והמדוּד הזה, אולי היה הכל בא על מקומו בשלום.

פרד הכנר מתהלך כשראשו מורם אל על והוא מחליק את שערותיו הארוכות והדקות, פרד יוצא כל בוקר עם כינורו תחת בית־שחיו לאחורי הבריכה. הליכתו היא ישרה ואינו פונה לצדדים, כאומר: “אני הולך עתה לעבודתי עבודת האמנות, שלא כמוכם, נרפים”. לואי הפסנתרן הוא איש כבן שלושים המספר תמיד על בתו ואומר שלולא היה צריך להרויח בשבילה לא היה מצטרף ל“סנוב” כפרד הכנר וביחוד ל“בום” כקלוין הקונטרבּאס. וקלוין בן דבבו של לואי הוא בחור זקוף וכחוש בעל שפם שחרחר החוזר במשך השבוע אחרי הנשים הנשואות וכשבא הבעל לסוף השבוע, הוא שותה את יינו, משחק אתו בביליארד או ב“באולינג²⁶” ומספר לו הלצות דשינות.

קשה היה לו להיימי לישון בבוקר של קיץ. מאז צאת השמש מתחיל השאון וקריאת האנשים איש לרעהו בצריף הקטן אשר בו ישנים חברי התזמורת והמלצרים. השמש יוצאת מאחורי ההרים; רוח קלה רעננה מנשבת בעד החלון הקטן הפתוח, הצפרים מצפצפות בצוותא וחוזרות על צפצופן החדגוני בעקשנות ובכובד ראש; הענפים הומים את המיתם הכבושה בהמולה מלאה ושוקקת ומבשרת שהנה הנה משהו בוא יבוא, משהו יתרחש, ומן המטבח מגיעים קולות קטטה קלה ונישא בהם אל הנחירים ריח קפה חריף ולחמניות טריות. העצלות גוברת על הרעב והגוף נשאר סרוח על המזרון. אך הנה מתגברים הקולות: אורחים יצאו לטייל, ומבעד החלון מגיעים קולות ברורים ושבעים: “בוקר טוב”, “בוקר נהדר”. אוטומוביל־משא מטרטר ונכנס אל החצר ועולה לעבר המטבח, ושוב נשמעת קריאת אם צווחנית: “אמרתי לך, שלא תלך, בּובּי, אהרוג אותך אם תלך”.

נים ולא נים, יקיצה ולא יקיצה. במוחו של היימי מתלכדים המראות של אמש, הקאסינו המלא, רגלי המרקדות, אי־אלה דברים שנאמרו ושטוב היה לולא נאמרו, ומתוך תנומה מרושלת נפלטים דברי כעס: “לעזאזל, לא צריך הייתי לאמור זאת. טפש אתה, היימי קראון, טפש, היימי קראון”.

קולות האנשים מסביב לבנין הולכים ורבים. כדור נחבט בקרשי הקיר, רגלים רצות על מרצפת הככר למשחק בכדור־יד, בככר־הטניס מישהו סופר: “עשרה, חמשה־עשר; חמשה־עשר, שלושים”. הקריאות באות בקצב, לסירוגין, קול נער ונערה. החדר מתחמם, זבובים ויתושים נכנסים דרך החלון הפתוח, הרעב מציק והיימי מתחיל להתלבש בעצלתיים.

בבית־האוכל החלו כבר להסיר את הכלים מעל השולחנות ובטי כועסת. היא יודעת אותו עוד מימי ילדותו והיא גוערת בו: תמיד אתה בא האחרון, היימי. אינך יודע שזה מפריע את כל הסדר?

מלצריות אחרות מדברות בלשון נסתר: – יחסנים. אמנים. אם אינם יכולים לבוא בזמן, אין צורך לבוא כלל. יש להתחשב שאנשים עובדים. 

ביחוד מתמרמר איזי הבוס־בוי. גם הוא מנגן בכינור אלא שקשה לו להצטרף לתזמורת. גם הוא יחסן כמותם. הם מתגוללים כל היום על העשב ואינם עושים דבר. וכי מה הם עושים במשך הערב? מנגנים רגעים אחדים כשעינו של הלפר צופיה ואחר כך מפטפטים חצי שעה בין ריקוד לריקוד.

היימי אינו היחיד שאחר לבוא. גם מורי המתופף וקלווין הם בין המאחרים ויודעים הם שצדקו המלצריות והבוס־בויס אף כי משתדלים הם להתבדח: “וכי מוכרח אתה לנוח?” “אתה נח כל היום ומתהלך כחולם בהקיץ”. אבל שותים הם את הקפה הקר ואינם שוהים על יד השולחן. סוף סוף אין זה מן היושר. הללו קמו עם עלות השחר, ואם לא ינוחו עתה, לא תהיה להם מנוחה כלל, בעוד זמן־מה עליהם לערוך את השולחנות לארוחת־הצהריים.

לא כדאי לשוב החדרה. רצה היימי בקצת אויר לפני צאתו והוציא את השבכה. עכשיו בודאי החדר מחומם ומלא זבובים ויתושים והמיטה אינה מוצעת. יושבים ליד הבריכה ומביטים בילדים הקופצים לתוך המים ורבים עם האמהות, ואחר כך הולכים אל האולם לשמוע קצת לרדיו. אך משום מה אין הדברים הנשמעים נכנסים לתוך הרגש המרושל. הדברים נוגעים בשטח ומתחלקים ויורדים כיצורים זרים שאינם שלו, כאילו אינם שייכים לו עתה… לא טוב כך. יודע הוא שלא טוב. יש לחשוב. אמריקה במלחמה. מלחמה בעד החופש. לא טוב כך. הריהו מנגן ערב ערב:

"My country, it is of thee“

"From ocean to ocean”

“The land of the free”

”And the home of the brave"

ועתה שירו של אוירווינג ברלין:

From the mountains

Through the priories

To the oceans white with foam

God, bless America…

הנה קנה לו אוירווינג ברלין את עולמו בשיר זה. עוד יותר מאשר בשיריו הקודמים ייחרת בלב האנשים. שיר פשוט מאד, לכאורה. פשוט לגמרי. אין צורך לעבוד על מנגינה כזו. אבל יש צורך לעבוד בכלל. בלי עבודה לא ייעשה דבר. הנהו מתהלך ימים שלמים ואינו עושה דבר. כך לא תפעל, היימי קראון. לא זו הדרך, היימי קראון!

ויש ופתאום הוא לובש עוז, נכנס אל החדר, מציע את המיטה, מוציא את הסקספון מהנרתיק, לוקח בידו נייר ועפרון ויושב אל השולחן. אבל החום מעיק, הזבובים מציקים והשולחן מתנועע. לעזאזל. אם מתגולל במרתף שולחן שהאורחים אינם רוצים בו מביאים אותו הנה. לעובדים אין ערך כלל. עבוד ועבוד ואין נותנים לך אפילו ארוחת־בוקר הגונה, והחדר חם ונבזה, והשולחן נבזה, ובכלל אי אפשר לעבוד בלי פסנתר, והרעש גדול מנשוא שם על יד ככר הטניס. מה היא הצעקה שם? בודאי משחקים ב“וואלי באל”. אולי יניח גם הוא קצת את הכתיבה וילך לחלץ את עצמותיו. העצלנות הזאת תשמינהו עד שלא יוכל לזוז ממקומו. גם הלן שם. הוא שומע את קולה. היא המצויינת בכולם במשחק הוואלי באל. היא משתלהבת ואישוניה הגדולים והשחורים משתלהבים, גופה הנראה כמרושל נעשה גמיש ומהיר, שתקנותה עוברת והיא פורצת בקריאות ובפקודות: “הנה, הנה!”, “תפוס!”, “מדוע אתה עומד כך?” היא נעשית המנהיגה של הקבוצה והכל נשמעים לה, כמו בקטנותה, בעת שהיתה משחקת בחצר. וכשהלן רואה אותו, מצלצל קולה ברעות והיא מצווה עליו: – הנה גם היימי פה.

– בוא נא הנה, עצל שכמותך, אין זאת נגינה על סקסופון. הזז את רגליך הגדולות.

– טוב כך. אל תתעצל. קפוץ. לא תמות מזה.

אמנם נדמה לו להיימי שהתרענן קצת, וכשהוא יושב לנוח על ידה הוא מרגיש קירבה אליה. וגם היא שמחה שבא: הוא כמו בּוֹבּ. כאחד ממשפחתה. איננו זר. אך מתרשל הוא במשחק ומתנהל בכבידות שלא כבּובּ:

– מה עשית עד כה, עצלן שכמותך?

– וכי מי ניגן לפניכם אמש?

– וזוהי עבודה? טרו־טרו־טרו־טרו – לזאת תקרא עבודה?

– אדרבא, שבי ואמרי טרו־טרו־טרו שלוש שעות וחצי ותראי אם זאת עבודה או לאו. 

– די לי לפטפט אתך. עלי עוד להתקלח אחרי המשחק ולערוך את השולחנות לארוחת־הצהריים.

גם הוא ילך להתקלח. ואולי טוב שיכנס לבריכה. הן לא התרחץ עוד היום. יש להתנהג קצת באופן אחר, ואם לאו יכוסה הגוף אזוב וטחב. לא עשה כאן דבר במשך כל הזמן. אף דבר לא חיבר. אפילו בתרגיליו בסקסופון לא טיפל.

טובה השחייה. בשעת שחייה בן־אדם מרגיש יותר את עצמו, את גופו. במצבו המרושל נדמה לו כאילו הגוף אינו שלו. במים הוא נעשה קל יותר, חזק יותר. הוא מרים ומוריד את זרועותיו השריריות. לא רע כלל. חבל שהלן אינה שוחה כאן על ידו. ראה אותה שוחה, היא שחיינית הגונה. הנה מורי וקלווין בסירה. גם דזשיני ניומן אתם. כמה תכעס מאלי הזקנה. היא משגיחה על כלתה בשבע עינים. הכל לועגים לדזשיני שהיא נאחזת בסינר חמותה. והנה האשה הקטנה והשמנה על יד קאלווין. אתמול ישב הוא, היימי, אתה עד שעה מאוחרת. אמרו לו הבחורים שכדאי והוא ביקש אותה. לעזאזל, לא יעשה זאת עוד. נמאסה עליו והוא ישב והחזיק בידה הקטנה והשמנה ונגע בגופה ורצה להתחמק ממנה ולא מצא תירוץ. לא לבלוע ולא להקיא. ואולי משום כך אחזה הרשלנות בו כל הבוקר. אילו היתה הלן שוחה על ידו, היה מרגיש אחרת. אבל חלילה לו להסתבך בהלן. בתו של סטיוונס היא. והדוד יכעס. הרי לא ישא אותה לאשה. ומדוע לא? אינה יהודיה. ומה אם אינה יהודיה? ובמה הוא יהודי? אמריקאי הוא ככל בני אמריקה. אמריקה ארץ חפשית, ארץ גדולה, טהורה – כמי הבריכה הזאת… הנה הוא שוחה במים הטהורים והצלולים…

טוב לשחות כך. מתחברים ניגונים ומלים. כעין חלום בהקיץ. אבל הפעמון מצלצל ויש לצאת מן הבריכה. יש למהר, ואם לאו לא יאכל גם ארוחת־הצהריים. הרי גם בבוקר לא אכל, ואמנם מרגיש הוא שהוא רעב עתה. והדוד ליאו רוצה שינגן בשעת האוכל. אם לא ירוץ תיכף, יהיה רעב עד סוף הארוחה. אולי יחטוף לו לכל הפחות פרוסת־לחם, עוגה או תפוח. יש לקרוא גם לאחרים. לא תמצא אותם בנקל. צדק איזי שכולם עצלנים ורשלנים:

– מורי… פרד.. לואי… לואי, בבקשה, קרא להם… כאן אין דודים, חביבי, עבודה, היא עבודה.

איזי שוב כועס היום תורו הוא לשרת את חברי התזמורת: – זה כרבע שעה שאני מחכה לכם. סוף סוף לכל יש גבול. אני אומר לכם בפירוש שנתאונן לפני הלפר ונאמר לו שלא נגיש לכם אוכל אם לא תבואו במועד הקבוע. מנו אחד מכם שיגיש לכם אוכל ואם לאו סדרו את העבודה הנבזית הזו לפי תור. אז תדעו מה טוב לחכות כשהידים מלאות עבודה.

קאלוין מתרגז: – הוא לא היה מעז לדבר כך בפני אורח. הצרה היא שהם מביטים תמיד לתוך הידים. גם אנחנו נתן להם הענקה לא פחותה מזו של האורחים… ובכלל כל ענין הנגינה בשעת האוכל הוא למותר היענטעס טעלעבענדעס התרגלו לכך ברחוב אורצ’רד… גם בלי מוסיקה ימלאו את בטניהן עד שתתפקענה.

מורי מתלוצץ:

– יודע אני שאתה אשם בדבר. מדוע גזלת מאיזי את הגברת פוסטר? האין לך די נשים אחרות?

– יכול היה להחזיק בשולי היפהפיה הזו.

– כן, כשסוף השבוע מתקרב אתה מוכן לוותר. אגב אספר לך סוד, מספרים שאחד מחברי התזמורת הוּבל בשנה שעברה לבית־החולים. הזהר, שאתה לא תוּבל לבית־הקברות, והיימי שלנו יסבול. קשה להשיג קונטרבאס כמותך, אָמן כמוך.

– ואתה הזהר שניומן הזקנה לא תנעץ בך את צפרניה.

לואי אוכל ושותק ואחר פורץ בכעס: – אתם כלבים נטולי־שינים. אינכם אלא נובחים, נשים ונשים ונשים. אינכם עדיין גמולי מחלב.

אמנם לואי מרוגז. ויש טעם לרוגזו. הוא מחזיק בכיסו את תמונת בתו ואת המכתב שכתבה בעצם ידה, וזה מהבוקר שהוא רוצה להראותם להם ולא מצא עדיין שעת־כושר. ואם יניח כך, עלולים הם לדבר כל הזמן על נשים ואחר יצטרכו לנגן ותאבד שעת־הכושר. היימי מבין לרעו ומפנה את השיחה אליו: – אתה מקבל מכתבים מבתך?

לואי מעמיד פנים אדישים: – כן… בודאי. היא כותבת תכופות. גם היום קבלתי מכתב. – ובדברו הוא הולך ומתלהב: – הרי אינה אלא בת עשר, אבל כדאי לקרוא את המכתב. כותבת כגדולה. כמה היא מתגעגעת, המסכנה.

– ומדוע לא תביא אותה לכאן? 

– אינני יודע… ומה אם הלפר יכעס?

– אל תשאל שאלות. זה העיקר. כשתשאל, יחקרו וידרשו ויאמרו לך שלא להביאה.

– ואיפה תישן?

היימי התעורר: – אל תדאג. אבקש את סטיוונס, שיתן מיטה נוספת ואכניסה לחדרך.

לואי שמח: – אתה, היימי, באמת בחור טוב. אבל עליכם, על האחרים, לשפשף קצת את פיותיכם. אינני רוצה שבתי תשמע לשיחותיכם היפות.

מורי קרץ בעיניו:

– אל תדאג, לואי, היא יודעת כבר יותר ממך.

ליליאן ניגשה בבת צחוק טובה אבל דבריה היו תכופים:

– היימי, יש צורך, כנראה, להזכירך, צריך היית כבר להתחיל לנגן. הדוד יכעס. בפעם הבאה עליך לבוא למועד הקבוע ולא תצטרך לבלוע את ארוחתך.

 

כח    🔗

באותה שעה שבאה אמו של היימי לברוקוויל היו חברי התזמורת עסוקים, והיימי, שלא ידע בדיוק מתי תבוא אמו, לא יצא לפגשה. ליאו הלפר הרגיש שוב אותה הרגשה של אי־רצון למראה אשה שמנה ומגושמת זו המדברת בקול רם ומחבקת אותו לעיני האורחים:

– שלום, ליאו. מקום יפה כאן אצלך. אני אומרת זאת לכל. ממש ארמון. ואיה היימי שלי? מדוע לא פגש אותי? אתה ליאו, בודאי מעבידהו כאן קשה. תמיד אני אומרת שלא כדאי לעבוד בבתי קרובים. בשנה שעברה עבד אצל זרים וקבל אותי כמלכה. טוב, ליאו, מה נבהלת, אני מתלוצצת. נלך אל היימי שלי.

כלהכעיס דיברה יותר מהרגיל. ממש כפי שהיתה מדברת ברחוב אורצ’רד, במכרה את מרכולתה לעוברים ולשבים. ודוקא, כלהכעיס, התקבצו באותה שעה כל ה“פני” של בית־המלון על יד המשרד לקבל את מכתביהם, וליאו אנוס היה להציגה לפניהם: – זאת היא אחותי, הגברת קראון, אמו של היימי, וזו היא הגברת גולדברג והגברת רטנר, ומר רטנר, ומר…

בלה מחייכת את חיוכה הטוב ומשסעת: – נעים מאד, גברת גולדברג, נעים מאד, גברת רטנר. האם את מהרטנרים שברחוב סופולק. ידעתי שם את דזשק וסיידי רטנר שהיתה להם חנות לדגים…

הגברת רטנר ממלמלת באי רצון: – לא… אין אני יודעת את האנשים האלה… יש רטנרים רבים…

– כן, כן, בודאי יש רטנרים רבים…

כבכוונה להרעימו לבשה שמלה בהירת צבעים, ומזוודתה קרועה וקשורה בחבלים. ונדמה לו לליאו שהנאספים מסביב מחייכים ורומזים איש אל רעהו. ליאו מוקנט במקצת. ירמזו להם. להכעיסם, הוא יקבלה בסבר פנים יפות. והוא פונה מהנאספים, מושיבה על כסא לפני המשרד ומדבר אליה בחיבה יתירה. מה איכפת לו מה שהאחרים חושבים? אחותו היא וטובה כמותם, ובודאי אף טובה מהם. ויש לה רשות לדבר בקול רם אם היא רוצה בכך. והנה עוברת לפניהם הלן סטיוונס ובלה קמה בהתפעלות:

– בחיי… זוהי הלן… בואי נא הנה, חביבה… מה תאמר לשיקסלה יקרה זו? גדלת, הלן… בחיי שלא אחליפנה בנערות יהודיות… ומה שלום אביך, הלן יקרה? זה זמן רב לא ראיתיו. עדיין עובד פה? הוא איש עשיר, למה לו לעבוד? הוא עשיר מליאו ועובד אצל ליאו. הרי ליאו חייב לו כסף והוא עובד לו… אמא היתה מספרת בדיחה על איש אחד, שואב־מים בעיירתה, ששמע דבר מה על ריבית ולא ידע מה זאת ריבית. בא האיש אל גביר העיר ואומר לו: “שמע נא, איש טוב, אני חסכתי שקלים אחדים”, שם ברוסיה היו קוראים לזה רובלים. והנה אומר הוא לו: “חסכתי רובלים אחדים ואני ירא מפני גנבים. החזק אתה אותם בשבילי, ובעד הריבית אני אביא לך מים יום יום…” ומה אַת אומרת, הלן, להיימלה שלי?

היא חשבה כנראה שכל אלה העומדים מסביב הם ידידיו הטובים של אחיה ודיברה אליהם כדבר איש אל רעהו, וליאו נתבלבל והסמיק. בעיני המסובים מצא הדבר חן והם לא זזו ממקומם. עמדו והביטו וקרצו עין איש לרעהו: 

– זוהי אחותו של ליאו הלפר.

– זוהי אמו של היימי הסקסופוניסטון… ראש המנגנים.

– איפה גדלות בריות כאלה?

ובינתים בא בריצה היימי ונפל על צוארי אמו בנשיקה: – לא ידעתי, אמא, שתבואי באוטובוס זה. מי הביא את חפציך?

היחס הלבבי של הבן הגדול ארך־הרגל ורכוב־המשקפים הפיג במקצת את סקרנות האנשים ולגלוגם, וגם דעתו של ליאו זחה עליו, כאילו בא איש אחר ונטל ממנו את המשא: – לך, היימי, וקח את אמא לחדרה. תנוח קצת.

– אבל כפי שהתניתי, הדוד ליאו, חדר בשביל אמי לחוד. בכל בתי־המלון אצלי כך.

– טוב, יהיה לחוד – הסכים ליאו.

ובאותו רגע עבר לואי הפסנתרן עם בתו, ילדה כבת עשר, גבוהה, רזה, וחיורה ועיניה מסתכלות סביבה כנפחדות. לואי החזיק בידיו את חפציה והיא הולכת אחריו ופונה לאחוריה. בראותו את היימי עומד לפני המשרד עמד: – זוהי אֶוולין שלי – הוא הביט סביבו בגאווה. – זאת היא אמך בודאי. שלום, גברת קראון, היימי מדבר תמיד עליך. בחור טוב היימי שלך. כולנו אוהבים אותו. זוהי בתי, אוולין.

היימי החזיק בידו את מזוודת אמו, קרץ בעיניו לאֶוולין בידידות, ופתאום נזכר ועמד הכן: – לעזאזל… שכחתי לדבר אל סטיוונס בדבר מיטה בשביל אוולין. טוב. אוֹמר לו אחר כך, אחרי שאסדר את חפציה של אמא. או אולי, תאמרי לו זאת את, הלן?

ליאו הלפר, שאמר כבר להכנס אל המשרד, פנה בפנים תמהים:

– מה יש כאן? איזו מיטה? של מי היא הילדה? קודם כל יש לרשום אותה במשרד.

לואי גמגם: – זוהי בתי… היא באה הנה לשבת אתי… אני אשלם בעד האוכל והיא תלון בחדרי.

הכעס שנצטבר בתוכו מהרגע שבאה אחותו מצא עתה מוצא:

– ובכן הבאת אותה הנה בלי לשאול את פי, ועתה הנך מכניס אותה לבית־מלוני בלי רשותי. ומי הרשה לך להכניס עוד מיטה אל חדרך? מה פה? הפקר? הכל הפקר?

קולו של ליאו הלפר הלך וחזק. הכעס גדל עם המשך דיבורו. עדיין הוא האדון כאן. למי יש רשות להעביר מיטות ממקום למקום ולקבל אורחים?

הפסנתרן הניח את החפצים ואת המזוודות על הקרקע. הסתכל בליאו וגמגם. אין זאת אשמתו, היימי אמר לו לעשות זאת, אבל הרי לא יעמוד להלשין על היימי. לאמתו של דבר, צדק הלפר. לא צריך היה היימי לאמור לו שיביא את בתו. אוולין אחזה בידו ונלחצה אליו ביראה.

גם היימי הטיל את חפציו הצדה ופנה אל דודו בטוב־לב:

– הדוד ליאו, אין זאת אשמתו של לואי. בחיי. אשמתי היא. אני אמרתי לו שיביא את בתו. חשבתי שהכל יסודר בנקל. הרי דבר קטן הוא.

לא רצה ליאו להראות את כעסו בפני אנשים. למה יהיה לצחוק? אבל אין להשאיר את הדברים כך. וכיון שהתחיל בהקפדה, יש לגמור. ידעו בפעם הבאה וישאלו את פיו: – אינני רוצה לגעור בך עתה, היימי. אבל טוב שתשמע אמך ותשפוט בינינו מי נתן לך רשות, היימי? מי נתן לך רשות?

היימי עמד פרוע־שער וביקש דברים וליאו המשיך: – אל תהיה בעל־צדקה על חשבון מלוני. זהו בית־מלון. בית־מלון אצלי ולא – הוא בקש מלה הולמת ומרה – ולא בית־יתומים.

התפרצה מלה מפיו ובעצמו נדהם ומיד התחרט על דבריו. לואי תפס בכעס את מזוודת בתו, והיימי אחזהו בידיו. גם היימי כעס עתה. עיניו הגדולות הביטו בהחלטה והוא הזדקף במלוא קומתו:

– אין דבר, לואי… אני אשלם במשרד ואתה תשיב לי. תהיה לך עבודה בתזמורתי גם כתום הקיץ. אל תדאג, לואי, לא תשאר חייב לשום איש. בוא ונרשום אותה במשרד.

עמדו שניהם, הדוד ובן אחותו, גבוהים, רחבי־־גרם ופרועי־שער – אלא שהגדול בשנים כבר עבר כעסו והוא ביקש פתח חרטה, והצעיר אך זה התחיל לכעוס: – אין לך רשות, הדוד ליאו, להעליב את חברי… הדוד ליאו… אני אומר לך…

אמו של היימי הביטה בחיבה על בנה, ניגשה אל הילדה הנבהלה, לקחה אותה בזרועה ופרצה בגערה על הנאספים:

– מה לכם? ההשתגעתם? מה אתם עושים לתינוקת זו? זוהי קבלת־הפנים שאתם עורכים לי… טפו… התביישו שניכם… ואתה, ליאו… וכי איני יודעת אותך? טה־טה־טה־טה – ראו נא את האכזר הגדול שלי… התחיל לצעוק ואחר כך יתחרט ויבוא ויתן את הכל אשר לו… את התחתונים יתן אחר כך… הרי כבר התחרטת… טה־טה־טה, פגעו בכבודו של ליאו הלפר! מי פגע בכבודך? היימלה פגע בכבודך? ובכן, כשיחדל גם הוא לכעוס, יבקש את סליחתך… מעשה גדול! שניהם נזעקו. אין לך מקום בבית־מלונך הגדול לילדה קטנה?

הגערה טובת־הלב הרגיעה במקצת את הרוחות. כאם הגוערת בילדיה הניצים. ליאו שמח שניתנה לו הזדמנות להסוג אחור: – יש לי מקום. אבל איפה תישן? כלום תישן בצריף הרעוע ותשמע את המדובר שם בין היימלה ותכשיטיו היקרים? האם זהו מקום לילדה?

לואי הסתכל בו בכעס: – אין זה עסקך. אני אב לבתי ואני שומר עליה.

אבל בלה כבר היתה כאן השליטה. היא גערה²⁷ גם בלואי: – שתוק. הביטו נא… כולם מדברים ואי אפשר להכניס מלה אחת. אולי תאלמו כולכם לרגעים אחדים? בודאי שלא טוב לילדה קטנה להיות בין בחורים שיש להם פיות ממלמלים ומפטפטים. תלמד את הכל כשיהיה צורך בכך. אל תדאגו, תלמד. ולעת עתה היא תהיה בחדרי. כן, כן, בחדרי – היא גערה בלואי שרצה לאמור דבר – אין לי צורך בחדר בשביל עצמי. אינני אריסטוקרטית כזאת. – ושוב השתיקה את לואי: – שמע נא. אני גדולה ממך בשנים. אמרתי שתהיה בחדרי.

הלפר שמח על המוצא ורצה להכניס קצת קלות־ראש לתוך השיחה: – ומי אמר לך, אחותי היקרה, שיש בשבילך חדר מיוחד?

הוא רמז לנשארים וגם בלה שמחה לקראת ההתלוצצות: – ליאו, אל תתחכם יותר מדי, ואתם קחו את החפצים. לא אתרוצץ אתכם פה עד הלילה. אתם נחתם פה ויש לכם כוח להתקוטט ואני נסעתי כל היום בחום איום זה.

אבל גם ליאו רצה להיות הפוסק האחרון בשיחה. הרי סוף סוף הוא בעל־הבית ויש להדגיש את הבעלות: – אם רוצה את לתת לה את מקומך, הרשות בידך להחזיק אותה בחדרך עד חג החנוכה. בעיקר כעסתי לא על לואי אלא על היימי. אינני מתערב בעניני התזמורת ואתה אל תתערב בענייני בית־מלוני. 

אבל כבר עסקו בהעברת החפצים. הלן עזרה ללואי, והיימי הניח לרגע קל את המזוודות ועמד פרוע־ראש ושמח, ובזרועותיו הגדולות הרים את אוולין התמהה ומשתדלת להתחמק מזרועותיו: – אוולין, נחיה פה חיים טובים… אקח אותך אל הבריכה. תשוטי בסירה, נאכל גלידה…

אוולין השתמטה מתוך זרועותיו ועמדה על יד אביה. גם היימי פנה אליו: – אתה והלן תכניסו את החפצים ואני אלך אל סטיוונס ואבקש אותו שיתן לנו מיטה מתקפלת.

ליאו הלפר פנה אל המשרד, שבע־רצון שיצא מן המיצר. היימי רץ לבקש את סטיוונס, ובשובו אל החדר מצא את אמו יושבת עם הלן ועם אוולין ואביה ומשוחחים כידידים מכבר. הלן עזרה להיימי להעמיד את המיטה ולהציע אותה, ובלה עמדה ודיברה בקולה הצווחני:

– נערה יקרה… ילדים יקרים… שיקסלה… אבל הלואי ושלנו תהיינה כמותה.

 

כט    🔗

בין ארוחה לארוחה, בשעה שהלן חפשית מעבודתה, היא עולה אל חדרה של הגברת קראון ומשחקת עם אוולין. גם הלן קוראת לגברת קראון הדודה בּלה. אי אפשר אחרת. השם גברת קראון אינו הולם אותה כלל. והדודה יושבת ומשוחחת אתן ומביאה להן עוגות ופירות מהמטבח וגוערת בהן והן נשמעות לה. למורת רוח הוא לדודה בלה בראותה שסינרה של הלן קרוע או שתלבשתה המלצרית שלה אינה כשורה. היא מתקנת את שערותיה של הלן ומיעצת לה מה הוא הצבע שבו תמשח את שפתיה. לחייה של אוולין נשתזפו וביישנותה חלפה. אוולין רוצה לשחק כל היום, אבל הדודה בלה אינה מנחת: מוכרחת הקטנה לנוח אחרי הצהריים ועליה לשכב בשעה מוקדמת. בקול אביה אוולין אינה שומעת, וכשהיא רואה אותו, היא מציקה לו שיקנה לה גלידה וקוקה־קולה, וגומי־לעס, עד שהדודה בלה גוערת בשניהם. הן מטיילות לפעמים קרובות ויש שגם היימי מסתפח אליהם בטיוליהם. וכשהולכים במשעול הצר מאחורי הבריכה, הראשון בשורה הוא תמיד היימי המנענע בזרועותיו הגדולות והומה לו איזה ניגון. אחריו הולכת בלה וסוערת ומייסרת: “לא כך צריך להתלבש ביום כזה”, “לא כך צריך ללכת”. והלן ואוולין מסתובבות יחד ורצות זו אחרי זו, שמים קנה מדגדג באזנו של היימי, מחקות את דרך הילוכו או אוספות גרגרי־תות בצדי הדרך, ובשבתם לנוח סוחטות אותם על פיו ולחייו. הנערות צוחקות, בלה גוערת וצועקת בקולה הצווחני, והד בא מן ההרים. הדבר מוצא חן בעיני אוולין, והיא מבקשת את הלן לקרוא בקול הו־הא הו־הא, וההרים עונים הו־הא הו־הא. סוף סוף יושבים הם ומשתתקים, והיימי מספר להם שיש מנגנים גדולים בעולם המקשיבים להדים ולקולות, ולאוושת העלים, ולשלוות השמים של יום בהיר, ועל פי כל הקולות האלה הם מחברים את כל הסימפוניות על מנגינותיהן השונות. והוא מספר להן על בטהוֹבן ומוֹצארט, ועל גארשווין והרברט האמריקאים. ואגב הוא הומה לפניהם ניגונים מתוך הסימפוניות.

– היכול גם אתה לחבר מנגינות כאלה? – שואלת אוולין הקטנה בהערצה.

– יש ימים ואני חושב שהייתי יכול לעשות דברים כאלה, אילו נתתי לכך את כל לבי ונפשי – עונה הוא ברצינות כדבּר איש אל רעהו. אין שאלה זו חדשה אתו כנראה.

– ומדוע לא תתן את לבך ונפשך לכך? – שואלת הלן.

־– יש צורך בהתלהבות, באינספירציה. לא תמיד באים הניגונים ואף לא תמיד מתלכדים קטעי הניגונים למנגינה אחת. אבל יש רגעים שאתה מרגיש שהדבר בא, שהוא בתוכך, ואז משהו רועד בך, כל צליל נתפש, וכולך מתוח כמיתר, וכולך פקוח ופתוח ושקוף.

– הבא אליך הדבר תכופות? – שואלת הלן. ועיניה השחורות והבולטות מתרחבות, והאישונים הגדולים נראים כנפרדים מעיניה ומתקרבים אליו ונוגעים בו.

– אפשר לנחש לכתחילה – ממשיך היימי את דבריו ומרגיש קירבה יתירה להלן ולשאלתה – הנה מישהו אמר לך דבר נעים הנוגע אל לבך, ראית דבר יפה, מישהו הביט עליך במבט שעורר אותך – והנה פתאום הראש נתון כבצבת, החושים מתחילים לעבוד מהר מהר, הם כאילו מפרכסים בתוכך ומתפרצים לצאת, ונדמה אז לך כאילו הכל בוער בך, הכל משתלהב, ואתה מרגיש יותר בתוכך, בתוכך ממש, את האילן ואת העשב, ואת האיש היושב על ידך אתה מרגיש. לא רק מה שהם אומרים אתה שומע, אלא גם מה שאינם אומרים. איני יודע אם מבאר אני את דברי היטב: הוא מרגיש את נגינתם הפנימית… ולא רק דברים שאתה רואה עכשיו, ברגע זה, אתה רואה ומרגיש, אלא אף דברים שראית לפני זמן רב: נהרות שראית בילדותך, רשרוש עשב ששמעת לפני שנים רבות… אתה שומע את רחשם ואת הדי רחשם והם כולם מתמזגים יחד…

יושבת הלן, שומעה ולא שומעה, מבינה ואינה מבינה, והבחור הזה, המשולהב, נראה כקרוב לה, קרוב מאד וזר לה, זר מאד. טוב לשבת על ידו ולשמוע לדבריו. הדברים כאילו מעבירים אותך אל עולמות גדולים ויפים. היא קראה על דברים מעין אלה בספרים.

– האמת היא, היימי, שאהבה מעוררת לחבר סימפוניות וניגונים, וסיפורים ורומנים? כך כתוב בספרים.

– כן – אמר היימי להמשיך, אך הרגיש במבטה עליו והפסיק. מעולם לא ראה אותה כזאת. האטיות שבגופה חלפה כליל ונתמתחה אצלו על העשב נערה שכל גופה נמשך בסקרנות, כאילו השתוקקה להכנס לתוך תוכו.

בלה שכבה בעינים עצומות ונמנמה, ולאוולין נמאסה השיחה המשונה הזאת והיא פרצה בצחוק: – הלן… הלן… מדוע את לוטשת עיני גוּ־גוּ כאלה?

הלן קפצה ממקומה והתחילה להתגולל עם אוולין על העשב ואחר כך לרוץ זו אחר זו. בּלה זעה מתוך תנומה והתהפכה על צדה. קולותיהן של הנערות התרחקו ונשתתקו; כנראה הדביקה הלן את אוולין, ועתה היא שוכבת על ידה ומחבקת אותה. הכל נשתתק לרגע קל, ושוב נשמעו קולותיהן מרחוק. מהעשב פרץ צרצור תכוף עקשני. גם הוא, היימי, היה רוצה עתה לרוץ אחריה ולתפסה ואחר כך לשבת על ידה ולהקשיב לקולות ולצלילים המגיעים מן העשב ומהעצים הרחוקים, ומהבריכה, ומבית־המלון, ומהכביש. טוב ששמע לקול דודו ובא הנה לברוקוויל. אולי באמת יוכל לעשות משהו, אולי יחבר דבר גדול. מעולם לא הרגיש כך בכל תנועה ותנועה. הלא הדברים שאמר להלן לפני שעה קלה, אמרם מתוך הרגשתו הכנה בשעה זו. הוא לא רק רואם עתה, את השמים ואת העשב, ואת הלן ואת אוולין ואת אמו – הוא מרגישם, הוא מרגישם בתוכו ממש, הוא מרגיש אפילו את השקט, ופתאום נתגנב אל אמו והתחיל לנשק אותה.

– משוגע הוא, משוגע… היימלה משוגע… העירות אותי משנתי. היצאת מדעתך? מה השעה? אוי ואבוי, כמעט שלוש אחרי הצהרים… ואני ישנתי. אמרתי להזכירך לשוב בשלוש בשביל החזרות בקאסינו, ואני ישנה לי. גם אני כמוך. וגם אתה ישן לך כבן־מלך. איה אוולין והלן? הלן! אוולין! הלן! יש לשוב! היימי, מדוע אתה יושב כטפש? מדוע אינך קורא להן?

ממהרים הם בשובם. סוף סוף היימי ראש־התזמורת הוא ועליו לבוא למועד. ואמנם סיגל, מנהל השעשועים, או כפי שקוראים אותו “סושיאל דירקטור”, קורא בקול ומבקש את השחקנים ואת חברי התזמורת:

– פרד, פרד, אַיך, פרד? ברוך הבא, הנה היימי האדום. למה לוקח אתה, היימי, את אמך בלכתך עם שיקסה? היימי, היימי, אתה מנגן טוב, אבל אין לך שכל בסקסופון שלך. הראית את מורי? פריץ קרייסלר שלנו נעלם עם המוזה שלו.

ידע היימי שסיגל מתכוון לפרד הכּנר, המשתתף הפעם במחזה של סיגל. האמת היא שהוא, היימי, אחראי לכולם. אבל סיגל בחור טוב.

– וכי פרד איננו? הוא הבטיח שיבוא לראשית החזרה.

כיון שניתנה הזדמנות לסיגל להתלוצץ והוא מצא לו אוזן מקשיבה, שוב לא יכעס ויכיר טובה לבן שיחו: פריץ קרייסלר שלנו שוכב לו וישן עם כנורו תחת אחד השיחים, ורוצה שהנערות והנשים שבתוליהן בלו תדברנה עליו ותאמרנה שהוא אָמן, אָמן בחסד עליון, ושהוא מתבודד ביער ומנגן ביחידות.

פרד הולך ובא בקומה זקופה כשהוא מחזיק את כינורו תחת בית שחיו, וסיגל משתתק. בפניו ירא היום סיגל להתבדח: הלז עלול לכעוס ולהקים שערוריה ולא כדאי הדבר לפני החזרה. יתלוצץ אחר כך. ובפרט שהנה בא גם מורי ויש מטרה חדשה ללעגו: – מורי הקטן, איפה היית, אוצרי שלי? שוב התיחדת עם דזשיני ניומן? הזהר, מורי, מפני החתולה הזקנה. היא תנקר את עיניך בצפרניה. יראה היא שאתה תקח את הכל ולא ישאר דבר לבנה יחידה לסופי שבועות.

כך היה פורץ סיגל בנאומים ארוכים ובליצנות עד שהתאספו כולם. הכּנר גבה־הקומה, בעל השערות הארוכות, עומד ברצינות ומעמיד פנים שאינו שם לב לדברי סיגל, כאומר: וכי מה יודע הוא, עם־הארץ הלז, בעניני אמנות? לואי הפסנתרן יושב על פי רוב ליד הפסנתר ומחכה להם, דזשין ניומן באה עם ילדה ויושבת בקירבת מורי המתופף, ובימי חול, בשעת כושר, נשארת גם הלן ויושבת על יד אוולין.

אחד אחד באים גם המשחקים. בא פומפי הוואדוויליון, גדל־הכרס וטוב־הלב, וכל אחד רואה לו למצווה להתלוצץ על כרסו הגדולה ועל אכילתו המגושמת. הוא משיב לכל אחד.

– תאומים בבטנך, פּומפּי.

– כן, צדקת, יש צורך לעת מצוא… יש להכין… עד שתהיינה לבנות שבע־עשרה.

– מדוע אינך נלווה לקירקס, פּומפּי?

– מפני שאיני רוצה לדור עם קופים כמותך בכפיפה אחת.

– פומפי, ליאו הלפר מאכילך יותר מדאי. צריך אתה לשלם לו.

– שוטה שבעולם, הוא מרויח כסף מאכילתי. הוא רוצה שאהיה לכם למופת ותיראו לאכול אחרי ראותכם את כרסי העגולה.

לא הבדיחות הן העיקר, אלא קול דבריו של פּומפּי ורצינותו המעושה בשעת דיבורו.

באה מאניה המזמרת שירים רוסיים ומנהלת את הקהל בשירים יהודיים כגון “מיין שטעטעלע בעלזש”, בתולה בלה ששערותיה תלויות בשתי צמות ארוכות על שכמה ונושאת תחת בית־שחיה רומנים אנגליים וצרפתיים ומדברת רוסית. מודעתה של הרצהורן ואמילי היא, והלפר מקבל אותה בכל שנה על אפו ועל חמתו של סיגל. כשפומפי רואה אותה מרחוק נכנסת אל הקאסינו, הוא קורץ בעיניו, מעמיד פנים רציניים ביותר, ועומד לפני הקהל שותק שעה קלה בלי נוע, עד שהכל פורצים בצחוק. אך מאניה מביטה לפניה, בלי שים לב ליושבים סביבה כאילו יושבת היא בחלל ריק מאדם. פומפי מבדח שוב את הקהל באחת מהערותיו הרציניות, סיגל שולח אותו לאבדון בשפה דשנה, ומאניה מכווצת את שפתיה הדקות המצובעות בצבע אדום־בהיר ומביטה על צפרניה הארוכות בקוצר־רוח. ורק כשההערה היא חריפה ביותר היא זורקת מבט בוז אל הקהל.

כשהלפר נוכח בשעת החזרות, הוא גוער בפּומפּי: – שמע נא, בחור, השתמש בבדיחותיך בשעת המחזה. כאן אין צורך בהן. היה בן־אדם ואל תעליב אנשים.

– הנח לו, מר הלפר – עונה מאניה בתנועת ויתור כלפי אנשים פשוטים אלה ובהבעת פנים שאין זה כלל לפי כבודה לבוא אתם בדין ודברים – הנח לו. הרי הם שבעים עונג מדברים כעין אלה.

היא מהדקת את שפתיה וממשיכה את ישיבתה המתוחה קצרת־הרוח. היא רוצה שכולם ידעו כי היא מחכה לתור שלה כמי שכפאו שד, ומיד אחרי שתמלא את תפקידה תלך לה, היינו: “מה לי ולהם, אין לי דבר לאנשים האלה. אני רק אעשה את המוטל עלי ואחר אלך לי לידידי ולספרי”. והאנשים מרגישים ביחסה ושמחים בעלבונה.

כמה מהאורחים נכנסים בשעת החזרות ויושבים ואחדים יוצאים. סוף סוף מגיע תורה של מאניה והיא שרה את שיריה האחדים ויוצאת בלי להביט לאחוריה, ופומפי מלווה אותה במבטים רציניים עד שהיא נראית מחוץ למבוא ואחר הוא נאנח פתאום או מפהק, והקהל פורץ בצחוק. היימי מנצח על התזמורת. בשעת הניצוח הוא אדם אחר. שוב אינו אותו היימי השקט, המוותר על הכל ונראה כבחור טוב־לב, גדול וכפוף במקצת. עתה הוא נלהב ומביט סביבו בקפדנות ובקנאות. אם מישהו מבּין הקהל מדבר או מזיז את כסאו, הוא מפסיק את הנגינה ומסתכל בכעס עד שמשתרר שקט באולם, ואם לאו הוא רוקע ברגליו וצועק. כל גופו ער ומתוח ויש שהוא מתנפל בכעס גם על המנגנים. ביחוד מקבל אז את חלקו פרד הכנר. עומדים הם שניהם איש מול רעהו, האחד גבה־קומה, זקוף, בעל שערות ארוכות ומסודרות, ומביט מגבוה בלגלוג קל, והשני כפוף במקצת, שערותיו פרועות והוא מנענע בזרועותיו הגדולות בכעס. צר לה, להלן, בראותה שהשעה מגיעה ועליה ללכת מהחזרות האלה אל המטבח. מחכה היא עד הרגע האחרון ואחר עוברת בחפזון מאולם הקאסינו האפלולי והטחוב דרך החצר השטופה שמש וקולות ילדים ושיחקה. על מי־הכסף של הבריכה מבריק שלל צבעים של סירות וּמטפּחוֹת ולובן גופות עירומים, ועל כּכּר־הטניס נערים ונערות רצים הנה והנה, ונראים הם כולם כמחוצה לה, קטנים כולם ורחוקים, ובתוכה ואתה עודנו הוא, היימי הגדול, והסקסופון בידו. כשגופו הגדול והבריא מתנועע בהתלהבות.

 

ל    🔗

בובּ דוגלס יבוא הביתה כאדם ידוע, גבור שכתבו עליו בעתונים. אבל בּובּ אינו סנובּ. בוב הוא דמוקרט. כל האנשים שווים, וכל אחד משתדל לתת לארצו את הטוב שבו. אבל אל העיירה לא יסע עוד באוטומוביל. הוא ישב באוירונו, ויושיב על ידו את הלן. “אַל תמהר, אַל תמהר, לאט לך”. הלן אינה פחדנית, אבל זוהי לה הפעם הראשונה שהיא נוסעת באוירון, והיא תפקח את עיניה הגדולות והשחורות ותביט בו בהערצה. בראי אשר לפניו יראה את מבטיה. הם יכנסו לאולם הגלידה אשר בעיירה. “הלא זהו בוב”, “כן זהו”, “הללו, בוב!”, “הללו חבריה!”, “עוד נתראה ונדבר”. פקחים הם ולא יפריעו. יודעים הם שאינו סנוֹב, אבל הלן היא נערתו, והם לא יפריעו. “בוב, אמוֹר לי את האמת, הלא היית בעולם כולו, הרי גבור אתה, בוב, האהבת נשים אחרות?” “לא, הלן, יש רק נערה אחת בעולם ואותה אוהב עד יומי האחרון”. ערומה היא הלן, מתחפשת, מעמידה פנים תמימים ומעגבת, משרבבת את שפתיה הקטנות והמלאות: “ומי היא הנערה ההיא?” ידה בידו והוא מנשק את אצבעותיה היפות…

דמיונות ילדותיים של ראינוע לחוד ונסיעה הביתה לברוקוויל לחוד. אבל גם בנסיעה פשוטה זו ברכבת יש מן הדמיונות. זהו דמיון אותה ברוקוויל שאתה מתהלך בה כחפצך מבלי הכרח של קימה ואכילה וריצה עם עלות השחר. שם בברוקוויל מחכה לך הנערה שלך, תבוא אליך ותחבקנה ותנשקנה, תסע אתה אל הראינוע באוטומוביל של אַבּא, תכנס לקונצסיה של הלפר, תאכל גלידה, תשתה בירה קרה. והרי באמת נשאת תמיד את תמונתה בכיסך, ובערבים אחרי יום העמל, כשהתרחצת וישבת עם חבריך לשוחח או לשחק בקלפים, הוצאת את תמונתה והתגאית לפניהם: “זוהי הנערה שלי, מה היא בעיניכם? הייתי נותן שנתיים מחיי, אילו נתנו לי עתה לשבת על ידה כשעתיים”. וגם הבחורים האחרים הראו את תמונות בחורותיהם ואתה לא רצית להעליבם ואמרת “כן, נערה יפה מאד”, אף כי באמת היתה נערה ככל הנערות. האפשר להשווֹתן להלן? טוב עשתה הלן במקצת שלא רצתה להינשא. הלן פקחית. “יש לי אשה” – זהו ענין אחר לגמרי. הבחורים מביטים ברחמים. ועתה הענין הוא אחר: “מי לך בבית?” “נערה לי בבית”. והבחורים מקנאים, והסרזשנט רומז וקורץ עין: “אה, בחור, אל תעשה מה שאסור לעשות”. ואתה מקבל את דבריו בזחיחות־דעת ועונה לו בצחוק וברצינות: “לא עם נערתי, סרזש, לא עם נערתי. היא תשבּר את פרקי אצבעותיך”. אך גם הסרזשנט²⁸ אינו נשאר בעל חוב: “אבל אותו דבר תשאיר” אומר הוא וצוחק, וכולם צוחקים וגם אתה צוחק ואינך כועס כלל.

וטוב לנסוע ברכבת הביתה, ואינך ירא בשבתך ברכבת שהנה־הנה תבוא פקודה שתלך להכא או להתם. אמנם אינך עוד טירון ואין אתה ירא את נשיפת רוחו של הסרזשנט כבימים ראשונים. אבל, לעזאזל, בית אינו מחנה. עשרה ימים של חופש, ותוכל להיות על יד הלן יותר משבוע ימים.

תחנות, ערים, שדות, שיחות… מוזר הדבר. לפני התנדבו לצבא היה נכסף לנסיעות אלה לכל קצוי אמריקה. ועתה כל זה עובר ונשכח מיד, כנקודות קטנטנות הם במוח מבלי להשאיר רושם כלשהו. הדבר הגדול הוא ברוקוויל, ברוקוויל, ברוקוויל.

אבא פוגש את בוב על יד התחנה. אותו אבא, שקט וטוב, והפיקה מתנועעת בצוארו הארוך והדק בדבּרוֹ. אותה מכונית, אותה תחנה, ואותו האיש המנופף בדגל. והלא נדמה לו, לבוב, כאילו שנים רבות עברו מהיום שיצא את הבית. הנה האוטובוסים האפורים של ה“שורט ליין”. הנהג מכירו וקורא בשמחה: “הללו, בוב, הללו, חייל”. נכנסים לחנות לקנות סיגרטות. האב מסתכל בו בגאון: – בני, אמא תשמח. אתה חייל יפה. רק אתמול דברנו עליך וניחשנו מה מראך כעת.

אמא מנשקת ומחבקת והפנים הקשים מתרככים, וסבא מטפח באהבה על הכתף: – כך טוב, בוב, כשהמולדת בסכנה יש להלחם.

שואלים שאלות ומדברים דברים. אבל מוזר במקצת. הם לא אותם הדברים שחשב עליהם ביותר:

– טובים פניך…

– האוכל בצבא טוב.

– הנה, למשל, מה נותנים לכם לארוחת־הבוקר?

נכנסים אל החנות לקוחות, מכּרים: – ובכן, ספר נא, בובי, איך, מה וכיצד?

קודם לכן השב שיוכל לספר הרבה, והנה עתה אין מלים בפיו. כל הדברים מטושטשים. נדמה לו כאילו יצא מכאן לפני ימים אחדים וישן אי־אלה לילות שם. אותם האנשים כאן, אותם הפנים. דבר לא נשתנה. אבל משהו חסר. העיקר חסר. והבה מבריק פתאום במוח: "לעזאזל, יש לראות את הלן. אינו יכול לרוץ אליה עכשיו – לא יפה. האֵם בכלל כועסת עליה. בכוונה לא הזכירה עוד אפילו את שמה. והסב אינו מפסיק את שאלותיו, הלז רוצה לדעת את הכל, על הרובים, על התותחים, על הקצינים. יש לדעת מה להשיב לו. אילו היה זה שם במחנה, היו החיילים מכבדים אותו. אי אפשר לעזוב אותו כך וללכת. ואם תכּנס הלן הנה, מה יעשה? כיצד יתנהג? הינשק לה בפני כל? ועל מה ידבר אתה בפני כל?

ופתאום בצאתו אל הגזוזטרה ראה אותה רצה אל בית אביה. אותה הלן ולא עוד אלא שהיא חמודה יותר משהיתה. לבושה חולצה לבנה וסינר שחור ונעלים לבנות. נראית כאחת החובשות הצעירות שהוא רואה בתמונות המלחמה של הראינוע. הולכת מהר מהר. מה חמודה היא. בודאי ממהרת היא לראותו…

בוב קפץ מהגזוזטרה ופגשה באמצע הדרך והיא חיבקה את צוארו ונשקה אותו, ואיש לא ראה. ואם ראו, מה בכך? ידעו שהיא אוהבת אותו. לשוא אמא כועסת.

– מה שלומך, הלן?

– מה שלומך, בּוֹבּי?

הם עמדו רגעים אחדים זה מול זו. שניהם חשבו קודם לכן על הפגישה: מה יאמרו, כיצד ידברו. והנה הכל היה פשוט כל כך.

– מראיך טוב.

– ואַת עוד יפה יותר משהיית…

ולא היה עוד מה לאמר. אזלו הדברים.

– מתי באת?

– לפני שעתיים. את עובדת בבית־המלון?

– כן. אמרו לי שבאת, ואמרתי לפשוט את המדים ולבוא לראותך.

– המדים הולמים אותך.

– גם אתה יפה־תואר, בובי.

כמה שונה היא מכל הבחורות שפגש בריקודים של יו־ס־אָ (.U.S.O) ואולי גם הנערות ההן כה יקרות לבחוריהן. הרי בחורתו היא הלן. כולה שלו. כך ראה אותה תמיד בהרהוריו, כך היא עומדת ברחוב קלה, קלה וחמודה, והרוח מניע את שמלתה ומגלה את שוקיה החמודות. לא התגעגע דיוֹ עליה.

– האפשר לראותך הערב?

– איזו שאלה טפשית? בודאי, בובי. הכל אפשר בשביל בּחוּרי חיילי. אעבוד קצת קשה יותר ומהר יותר, אבקש את היימי ואת בלה והם יעזרו לי בעריכת השולחנות למחרת, ומיד אבוא.

– ומי הוא היימי? – נשמעה נעימה של אי־רצון בשאלה.

– אתה מכירהו, בובי. בחור טוב מאד. זהו בן אחותו של הלפר. הוא בחור מכוער אבל טוב־לב.

היא התכוונה לפייסו קצת בדבריה על מראהו של היימי והצליחה.

ואותו ערב והערבים הבאים היו הטובים ביותר בחייו של בוב. היא ראתה את עצמה ככלתו וכך ראוּה יתר האנשים. ובכל שעת־כושר היתה נשארת עמו. גם היימי שמח לראות את בוב. הוא היה בן גילו של בוב, ובקרוב צריך היה גם הוא להקרא לצבא. וכך נצטרף גם בוב לקבוצתם. יש לשחרר את הלן מהעבודה, ותיכף אחרי גמר הארוחה נכנסים לחדר־האוכל אוולין הקטנה, היימי והחייל בוב והם מפנים את השולחן לארוחה הבאה. בדרך כלל אין הלפר מרשה דברים כאלה בבית־האוכל שלו, אבל מקרה כזה הוא יוצא מן הכלל. בוב הוא חייל, והלן היא בתו של סטיוונס. ובעת שהם נכנסים ארבעתם אל חדר־האוכל, עומד לו הלפר במקומו על יד המשרד הקטן צוחק בטוב־לב ומנסה למצוא בעיניו את סטיוונס: יקרוץ לו עין לכל הפחות. וכשאינו מוצא אותו, אינו מתגבר על יצרו, והוא עצמו נכנס לחדר־האוכל בשעת הניקוי, שלא כדרכו, ומתבדח קצת: – ובכן, כך אתה נלחם, בוֹב? מלמדים אותך לערוך שולחנות. כנראה נהיית מומחה בקיי פי (.K.P)

היימי נזכר בדבר שקרא באחד העתונים: – היה מפקד־צבא ידוע, שאמר כי כלי מלחמתו של הצבא הם בקיבתו.

הכל מביטים ברצון על החייל המחזר אחרי נערתו, וגם המלצריות האחרות אומרות וחוזרות ואומרות להלן שתלך לה והן תחלקנה ביניהן את כיבוד הרצפה בחדר האוכל:

– לכי, לכי, כל אחת תטאטא עוד ארבע אמות. אין הדבר נורא. כשבוב יסע, תמלאי אַת פעם את מקומנו. לכי לך… 

 

לא    🔗

בשעה שבוב והלן יושבים יחד, מתרחק מהם היימי קצת. בוב הוא חתנה של הלן והוא מתהלך אתה שלוּב־זרוע, וכשאין אנשים מסביב, הם נלחצים זה אל זה חבוּקי מתניים. יפה־תואר הוא בוב במדי הצבא אשר עליו. אין רבב על בגדי החאקי החוּמים, העניבה נתונה לתוך החולצה כמנהג החיילים, השערות החומות גזוזות וסדורות. צעיר הוא, דק וזקוף, לעינים הקטנות הכחולות נוסף ברק, הפנים החיורים המארכים נשתזפו והשרירים המתוחים נבלטים מתוך החולצה הדקה. נעים להלן להתהלך על ידו ולהרגיש את מבטי האנשים נטויים אליהם בעברם. ואחר כך, בשעת הארוחה, בהגישה את האוכל, מסתכלים בה אורחיה באדיבות יתירה: “בחור יפה לך, הלן, מתי תתחתני?” או: “כמה ימים ישהה פה בחורך?”

ובני־מעיהם של השואלים שׂשׂים. הנה דיברו אל המלצרית הנכרית כדבר איש אל רעהו. אנשים טובים הם. אינם מתנשאים על עמיתם.

ובלה, אמו של היימי, רצה אל המטבח, מוצאת את ליליאן, ומביאה תופינים ואפרסקים:

– אכלו שניכם… איזה זוג יקר. איזה זוג נהדר. יבוּסם לכם. הייתי רוצה לשבוֹע נחת גם מהיימי שלי, אבל הוא אינו רץ אחרי בחורות. היימי שלי בחור שקט. אינו יפה־תואר כבחורך, הלן, אבל הוא טוב־לב. הוא נושא אותי על כפיים. הביטו על בני העשירים כאן, מה להם הוריהם ומי להם הוריהם? והוא, היימי המסכּן, עובד מימי ילדותו. ובמה יכולתי לעזור לו אני, אלמנה עניה? גם אני עבדתי קשה. אך כשגדל היימי, אמר לי שאפסיק: “לא, אמא – אמר – איני רוצה שתעמדי בשוק עם הרוכלות. אני אעבוד”. הלא טוב הוא היימי, לכאורה, אבל כשיתעקש לא תעשי דבר בלעדיו. התעקש היימלה והוכרחתי לחדול. וכך גם הילדים האחרים. אינם כהיימי, אבל גם הם טובי־לב. אכלי עוד אפרסק, הלן חביבה, אַת עצמך אפרסק. הלא כן, בובי?

היימי ניסה להתרחק מהם בימים אלה: – לא אפריע אתכם, בוֹב עלול לכעוס עלי. סוף סוף ימיו כאן ספורים וכל שעה היא יקרה.

אבל לאן ילך? משהו מכווץ את הלב. שעות־הבוקר הן ארוכות. מהיום שהתקרב אל הלן עזב את תעלוליו של קאלווין עם הנשים הנשואות. ולא עוד אלא שהיו לו גם דין ודברים עם מורי המתופף שבגללו התחילה מאלי ניומאן לכעוס ממש. הוא ברכה לשלום בעברה מולו כדרכה תמיד והיא כמעט שלא ענתה. ופתאום נחוור לו דבר. מאלי זו התפארה בחיי המשפחה הטהורים של ילדיה. האשה מצאה בחיי ילדיה שילומים לחייה הרעועים שלה, והנה הוא רואה עתה בעין כי כלתה כרוכה אחרי מורי המתופף. ואף בבוא בנה דזשק לסופי שבועות לא הכל כשהיה. החבילה הולכת ומתפרדת. מורי נמצא במסיבתם של דזשק ואשתו. אחרת היתה מלשינה, אבל זו בגאוותה לא תעשה זאת והיא מתרחקת ואינה רוצה לעמוד במחיצתו של “הבום (בחור מושחת) המתופף”.

בבקרים אלה ובימים הארוכים הנגררים אחריהם מתחוורים דברים ומתבלטים… קרני השמש מציפות את החדר הקטן, השעה מאוחרת. בין כך ובין כך יהיה הקפה קר ולא כדאי ללכת אל חדר־האוכל שהמלצרים יכעסו. מבעד לחלון נשקפים ההרים הרחוקים ורבואות צלילים נישאים מהשדות ומהחצר. העולם כל כך גדול, והאנשים כה רבים וקטנים וכל אחד מסתיר בחוּבוֹ את צערו. הגברת ניומן ביקשה קצת נחת, ואמנם שבעת־רצון היתה ומכובדת, והנה היא מתהלכת כחיה שכּוּלה, כועסת ונרגזת. הנה דודו ודודתו אצו־רצו במשך כל ימי חייהם, וכלתם מתהלכת כאן בחצרם זרה להם, והבן בא לסופי שבועות, ואין סיפק בידו, ואולי גם רצון אין, לשבת ולשוחח עמהם מלב אל לב. מוריס טוזין כרוך אחרי אשתו היפה וחלל ריק פעור ביניהם. הוא רואה אותם בעד החלון מסוּבים בקבוצה, הרצהורן יושב על העשב כשרגליו נתונות תחתיו ומדבר ומעביר לאטו את ידו בשערותיו, אמילי יושבת למרגלותיו ואינה גורעת עין ממנו, וטוזין נשען אל גזע־עץ ונראה כיוצא דופן. גם רות, הצעירה היפה הבאה לסופי שבוע, נגררת אחריהם ועומדת מן הצד ומקשיבה. אנה איפוא באה היא? תסבוכת משונה.

הבוקר ארוך וריק. מהמטבח מגיעים קולות. הנה קולה של אוולין. בודאי יגמרו בקרוב לפנות את השולחן ואז יצאו בוב עם הלן לשוט בסירה. מה יפים הם שניהם. והלא לפני בואו של בוב היו באים רעיונות אחרים. אמנם מניין ידע את הכל והלן כמעט שלא דיברה אז על בוב כלל. אבל עתה רואה הוא שאי אפשר אחרת. בוב והלן – אי אפשר אחרת. והוא, הוא היימי קראון? היימי מושיט את היד אל השולחן, מרים את הראי לגילוח המתגולל על השולחן: איזה פנים גדולים מלאים בהרות שמש ואף רחב. בודד אתה, היימי קראון. כן, היימי, יחידי נשארת. וגם יום־הקיץ הבא יהיה כמותך בודד וריק וארוך. וגם כל האנשים האלה. רק הלן ובוב. הם מלאים ומאושרים.

איזה ניגון עצוב מתחיל להתנגן מאליו. ניגון דזשאז עולה ומתיפח. מתלבטת נפש־אדם בודדת במערבולת הרבה והמשונה, מבקשת ואינה יודעת מה… גדול העולם, והאדם קטן, קטן, אינו יודע את מקומו בו. התנועות צרות, צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורנית, קדימה ואחורנית, וימינה ושמאלה, ומה עוד? התבין את כל האנדרלמוסיה הזאת? יותר מובן כשיש עוד מישהו על ידך. טוב היה כשהלן היתה על ידך. ועתה הנך יחידי. אמך היתה גלמודה ולכן צווחה וצעקה תמיד, אתה יחידי ולכן גם אתה מנגן וצוֹוח. ומתגבר הניגון ומתרחב, ורואה היימי את ההרים מסביב ואת הבריכה וכל אלה האנשים המתהלכים והוא ביניהם. חבל אם יאבד ניגון כזה. יש לרשום אותו. יש לנסות ולנגנו…

דופקים על הקיר: – היי, אדום, חדל מהסקסופון שלך בבוקר.

– וכי מי אמר לך להתהלך עם נשיך עד עלות השחר?

אבל קשה להמשיך עוד. קאלווין הפריע, ילך לעזאזל. יש להתלבש ולצאת. הנגינה עשתה את שלה. הנפש מתמלאה אורה גנוּזה.

בוב, הלן ואוולין על הבריכה. הציקה להם השובבה הקטנה עד שלקחוה אתם.

– בוא הנה, היימי, תשוט אתנו קצת.

בין כך ובין כך אינם לבדם. ומה יסתובב יחידי? יכּנס.

– מה נזעקת הבוקר בסקסופון? מסופקני אם שמעתי קודם לכן את המנגינה.

– זהו ניגון שניסיתי לחבר.

– ובכן באמת אתה מחבר ניגונים כאוריווינג ברלין?

היימי התבלבל קצת: – יש לנו באמריקה מחברים חשובים יותר מאוריווינג ברלין. אלא שיש לו מזל. הדברים שלו הם פופולריים יותר.

בוב הניח לרגע מהמשוטים: – ראיתי בצבא את ההצגה: “זהו הצבא” שחיבר אוריווינג ברלין. צחקנו מלוא פינו והיו גם דברים עצובים. הלא הוא כתב גם את השיר “גוֹד בּלֶס אמריקה”.

בידיו של בוב מונפים המשוטים בקצב. אישוניו מוקטנים באור השמש ונראים כשני ניצוצות כסף והגוף כולו מתמתח, גמיש ודרוּך. השני, היימי, הוא אחר לגמרי. כאילו הוטל בו הכל ללא סדר. הידים והזרועות גדולות ומשורבבות, הקומה גדולה, גרמית וכפופה, והשער האדום פרוּע. כמה יפה בוב מהיימי, ומדוע מתעורר מדי פעם חשק לגשת דוקא אל הבחור הגדול הזה, להלחץ אליו ולהחזיק בשתי ידיו הגדולות. טוב שלא להרהר על דברים כאלה. אמנם הוא בחור טוב, הרי היא אוהבת את בוב. בוב נשתנה כל כך לטובה בצבא. קודם לכן בבואו הנה אל חצרו של הלפר היה לו מראה בחור כפרי הירא לדבר אל האנשים, ולכשהתחיל בדברים היה משתדל להתראות, והיה מתחכם ומתכוון להעליב. עתה כל זה עבר. יבורך הצבא. הוא נעים עתה יותר ונראה שקט ומיוּשב.

באור השמש נישאת סירה קלה על פני מי־הכסף של הבריכה. שני בחורים בבריכה. בוב והיימי, שניהם אוהבים את הנערה בעלת העינים השחורות והגדולות. לבושה היא בגד־רחצה ועל כתיפיה גלימה קלה, לבנה ורחבה. אביה אסר עליה להתהלך בלי גלימה. זקן שוטה! אינו יודע כי בשעה ששוֹק מחוטבת ותפוּחה מציצה מתחת לגלימה מתעוררים היצרים עד לטירוף. אינו יודע כי בחור גדול ושקט זה, לכאורה, היושב ומביט בבתו, מוכן עתה לתת את ימי חייו בעד נגיעה קלה בגוף זה הנתון בגלימה הלבנה. עיניו משתלהבות והלב מתכווץ ונקרע לגזרים. הוא מנסה להסיח את דעתו ומתחיל לפזם לו ניגון. הוא מוכרח לפזם את הניגון שאם לא כן – יאמר או יעשה משהו שיתחרט עליו אחר כך. בוב כולו נתון לחתירת משוטיו והוא מדבר עם אוולין. הוא שואל אותה אם חפצה היא לנסוע אתו אל הצבא, היא עונה שמוכנה לכך והוא צוחק:

– הלן… יש לי עתה נערה ואין לי צורך לדאוג. אוולין אומרת שתסע אתי כאשר אסע אני. היא אומרת שרוצה להיות טייסת וחובשת ופסנתרנית…

הלן מחייכת לדברי בוב, אבל גם היא כבר ניתנת למבטו המטורף של היימי. לאט לאט ניתנת, קימעא קימעא. מתחילה היא מתנגדת בעקשנות. הוא אינו יפה. הוא גדול ומגושם. בהרות־קיץ לו על פניו וחטמו עב ורחב. היא חושבת בכוונה על הדברים האלה ומונה אותם לעצמה אחד אחד ומנסה למלמל אותם בלחש. היא מעוררת את רוחה להתנגדות, נאבקת, אבל כוחותיה הולכים ונחלשים והיא ניתנת לאט לאט, יותר ויותר, והגוף מתחיל להמשך אחריו. לולא אוולין ובּוֹבּ היתה קמה עתה ממקומה ועוברת אליו, נופלת לתוך חיקו, נלחצת אליו כולה ומחבקת אותו. היתה נדבקת לגוף גדול זה, מנשקת את העינים המשתלהבות האלה, שומעת להמייתו, מניחה את ראשו בין ברכיה ומחליקה את השער האדום הפרוע, היתה מבקשת אותו להוציא את הסקסופון ולחלל לפניה אותן מנגינות מוזרות שניגן הבוקר בחדרו. לולא היו בסירה, היתה ניגשת אליו גם למרות בוב ואוולין. אי אפשר לה אחרת. כך מספרים, שאשתו של אוירווינג ברלין היתה בת עשיר אדיר, אחד מאילי הכסף בעולם כולו, ובאה היא אל אוירווינג ואמרה לו: “מה לי כסף, מה לי זהב, אני אלך אחריך. אתה תהיה לאיש גדול, אתה תתן לנו שירים גדולים”. גם ברלין אינו יפה־תואר. היא ראתה אותו בראינוע: שחור וצנום ורכוב־משקפים.

היימי ראה פתאום את עיניה מתלכדות בעיניו ושניהם הסמיקו ונבוכו. הורגשה כעין קנוניה חשאית וראו את עצמם בני בליעל. יש לאמור משהו, יש לטשטש את הרושם בפני עצמם ובפני אחרים.

– כמה ימים תשהה אתנו, בוב?

הוא ידע את תשובתו של בוב, אבל צריך היה לדבר, לאמור משהו.

– יש לי עוד שלושה ימים, אבל אתכם לא אשהה כי־אם שני ימים. לאגודת הבייס־בול של מידלטאוּן נודע שאני פה, ובקשוני שאבוא מחר ואראה במשחקם עם האגודה של סוֹפרן. לא יכולתי לסרב. ובאמת רוצה אני לראות במשחק. אלא שצר לי שהלן לא תוכל לנסוע אתי. תמיד היינו נוסעים יחד למשחקים. לא כן, הלן?

עקוב הלב. צץ פתאום רעיון, והמוח התנגד. כוּלוֹ התנגד. הפה שואל שוב: – באיזו שעה תסע?

– אסע בבוקר השכם.

– ומתי תשוב?

– אבלה את הערב עם ידידים ומיודעים. האמינו לי שהייתי רוצה להיות כאן.

ולמחרת קם גם היימי בבוקר השכם. לא יכול עוד לשכב סרוח במיטה. לאזניו הגיעה המולת האוטובוס ורעיון חלף: “הנה הוא נוסע למידלטאון”. יסרהו איזה יצור קטן שהתחבא בזוית המוח, אבל כל הגוף הגדול השתיקהו. הבוקר רענן ויפה, השמש יוצאת מקרעי עבים קטנים ועליזים ומתחבאת תחתיהם. הבריכה מתבדרת קטנה וזחוחה… מדוע לא יטייל בבוקר יפה כזה? אך הוא נשאר עומד על ככר הטניס והעינים נשואות אל חדרי המלצרים. בשעה זו גם הם קמים. הנה עברה כבר בטי. היא תמיד בודאי הראשונה. והנה עברה אסתר ועליצות בגופה השמנמן. מרכנת את ראשה ובראותה אותו היא צוחקת: – מה קרה לך, אדמוני, רעבת לפתע פתאום. או אולי עוד לא שכבת לישון?

ואחריה רצה פלורה הדקה ברוגז ובקוצר־רוח, ועל ידה הלן, לבושה צמריה כחולה ואינה מסתכלת סביבה. פניה אינם נראים. נראה רק הצואר השזוף החמוד והראש השחור הסגלגל. יודע הוא כי בשלה הוא קם, וכועס על עצמו, אך העינים תרות אחריה. שנתו נדדה. ראה אותה על ידו בחלומות בהקיץ, נגע בה וכל נגיעה הסבה כאב, כאב ממש. הראתה היא אותו עומד כאן? היא לא פנתה אפילו. אבל יודע הוא בתוך תוכו שגופה הרגיש בו. היא קרובה אליו גם מרחוק. על כל פנים הרי אסתר תספר לה אגב התלוצצות: “היימי האדמוני קם בבוקר השכם”.

אנשים יוצאים מחדריהם, מתהלכים ומשוחחים. השמים מיטהרים כליל והתכלת הולכת וכהה, הרעב מתחיל להציק. יכנס גם הוא אל חדר־האוכל. איזי יוצא מהאולם ומצלצל בפעמון: – הנה גם היימי, ילד טוב היימי שלנו, לא כמו “הבומים” האחרים. אמא משגיחה על היימלה שלה. אינו מאחר שבת ומשכים קום. טוב כך, היימי. תתנהג כך ותהיה גדול, גדול. אל תשכח גם לשתות חלב ולאכול ויטמינים, ואולי גם קצת שמן־קיק.

איזי מתבדח, והיימי מחליט אגב שמיעה שלא להכנס. הוא זוכר פתאום את התלכדות עיניהם בסירה ונסוג אחורנית. הככה יעשה לבוב? הכגנב במחתרת יבוא לגנוב את לב אהובתו? לא, הוא לא יעשה כזאת.

והוא מתהלך שעה קלה בחצר ושוב עולה אל חדרו המאובק ומשתרע על המטה הבלתי־מוצעת. שעה ארוכה הוא שוכב ואחר כך מטה את אזנו לקולות. אולי ישמע גם קולה. אולי ידע לכל הפחות היכן היא עתה. יביט אליה מרחוק – הרי בזה לא יחטא לבוב. אבל קולה אינו נשמע והיא איננה. והוא יורד שוב ומתהלך מסביב לקאסינו. הוא ניגש אל מורי המתופף, המשחק עם ילדה של דזשיני ניומן, בא אל חצר הטניס ורואה במשחקים, ושוב עולה אל חדרו, מציע את המיטה, מוציא את הסקסופון והנייר, יושב אל השולחן, ובקוצר רוח מכניס את הסקסופון לנרתיקו.

אך בשעת ארוחת־הצהריים הוא רואה את עצמו אנוס לדבר אל הלן. איזה כוח דוחף אותו לכך ואינו יכול להתנגד עוד. אינו יודע מה יאמר לה והוא מבקש את מבטה. אבל היא משמשת את האורחים בקצה השני של האולם, ובעברה על ידו אינה מביטה אליו – כנראה היא עסוקה מאד. הרי הערב הבא הוא מוצאי שבת והאולם כבר מלא מפה אל פה. כל השולחנות תפוסים ובחדר־האוכל רבה ההמולה. באו צעירים וצעירות לסוף השבוע והנה הם ממהרים, יש לגמור את האוכל וליהנות קצת. הם באו ליום אחד ויש לחטוף. וגם המלצריות נחפזות, מזיעות ורציניות. רק רגע קל שבקלים בסוף הארוחה הביטה עליו. נפגשו המבטים והיא עמדה מן הצד כדי שלא להתקל בעוברים. נדמה כאילו הביטו העינים השחורות ביראה, ביראה ובבקשה כאחת: נמשך המבט ורטט עליו, כאילו נגעו בו האישונים הגדולים, והיא פנתה הצידה ועברה בחפזון אל המטבח.

וידע היימי שאסור לו לדבר אליה, ואחרי הצהריים הוקל קצת: עסוק היה בחזרה על המחזה של הנשף הבא. ובחזרה זו צעק וצווח והתרגז יותר מאשר בכל הימים, ועל פרד הכּנר התנפל ואמר לו דברים קשים, ושאר היום עבר בהכנה וחרטה ובכעס. כך עברה גם ארוחת־הערב הטרדנית של מוצאי שבת, וכל הנערות והנערים שהיו מקפצים לפני שעות אחדות בככר־הטניס ובחצר הוואליבול התלבשו בגדי חג, וגויוֹת הנערות נתארכו, ותנועותיהן נעשו אטיות יותר, נרפות ועורגות, והטפחים המכוסים גירו יצרים ורגשות. ובעמוד היימי בערב זה עם תזמורתו לנגן, נכנס כולו לתוך הערגה הזאת, הוא התלהב וכעס ושמח, ואתו כעסו ושמחו המנגנים האחרים. הוא ידע באיזו שעה היא גומרת את העבודה, וניחש לו לעצמו אם תבוא או לא תבוא, והעינים ביקשו אותה בקהל הרב. וכשלא ראה אותה התעצב וכאב ושמח. אבל ידע כי שומעת היא את מנגינתו אם גם אינה באולם. למענה ניגן עתה. הוא אתה בנגינתו, היא מתלכדת אתו. שניהם יחד.

וגם מהקאסינו יצא היימי אחרי כל חבריו. ובצאתו ראה אותה עומדת כמחכה. – מה את עושה פה? 

איזו שאלה טפשית. וכי זאת הוא צריך לאמור לה. ותשובתה היתה פשוטה וקצרה. כמובנת מאליה: – אני מחכה לך.

– נלך לטייל?

– כן.

הדברים קצרים ומתוחים. כנאמרים מתוך רוגז עצור ובקול מצווה. אין פלא בדבר. המוח חדל לעבוד. צפיה וערגה הצבורים במסתרים באו והרימו ראש. אין מדברים. הכל ידוע כבר לשניהם. הולכים אל עבר הבריכה. נכנסים אל בין העצים. כאילו הדרך כבר ידועה, נארגה כבר קודם לכן במוחות שניהם והם לא ידעו, ולפתע פתאום נופלים הם איש בזרועות רעהו. הוא הולך וגדל באפילת הליל. הוא גדול וצלו גדול ופרוע. הוא מחבקה ומנשקה: – יקירה, יקירה. אושר כזה. לא פללתי. האומנם אַת שלי? האת היא? חכית לי?

– אהובי, יקירי. לא יכולתי אחרת. יודעת אני שלא צריכה הייתי לבוא הנה. אך לא יכולתי עוד. ראיתיך גם בבוקר. גם אחרי הצהריים. חשבתי שאתחמק, ולא יכולתי. מהיום שבאת לכאן ידעתי שאני נמשכת אחריך. בקשתיך בשעה שהתהלכתי עם בוב. גם את בוב אני אוהבת, אבל אתה אחר.

ישבו שניהם בין העצים ודברו כל העולה על הלב. דברים שהסתתרו אי־שם במחבואים הופיעו על השפתים. צריכים היו לדבּר. אי אפשר היה לשתוק, כי מישהו קטנטן ורע־לב הסתתר אי־שם בזווית המוח והושיט לשון רכרוכית ולגלג.

 

לב    🔗

צעירי²⁹ אמריקה גדלו וחונכו על עיקרי “פיר פליי” (Fair Play) בראש וראשונה, אל תכה את חברך מתחת לאזורו. אם יש ברצונך להאבק אתו, קראהו החוצה והאבק אתו לעיני השמש: עִמדו איש מול רעהו ונסו את כוחותיכם. ויודע היימי כי לא שיחק את המשחק כהוגן.

למחרת פגישתו עם הלן קשה היה לו להיימי להפגש עם בוב. לא יכול להביט אף בעיני הלן ובעיני כל האנשים בחצר.

בוב בא שזוף ועליז. נחל כבוד בין המשחקים. הרימוהו על נס.

“בוב לא חיכה עד שיקראוהו, בעצמו התנדב”, “בוב לא הטמין את ראשו בחול כבת־היענה”, “לבּובּ דוגלס העיקר הוא פיר פליי”, “בוב שלנו הוא הראשון במשחק והראשון באהבת המולדת”, “הבה נשתה לחיי בוב”. גם ביל אָחיו היה שם ונהנה.

ובוב בא עליז ועיף ורצה לספר את הכל להלן ובפני היימי. אך כלהכעיס דוקא בבוקר אומרת לו הלן שהיא עסוקה מאד. היא עורכת את השולחן ארוכות וחסרים לה מזלגות וכפות, ואחר־כך עליה ללכת הביתה לכבס את בגדיה וגם לתקן משהו. דוקא היום. וגם היימי איננו. נמשכים הרגעים כשעות. יודע הוא שכאלה הם תמיד רגעי הפרידה לאהובים. הלא בסך הכל נשארו רק שני ימים, ואת היום האחרון מחויב הוא לתת כולו לאמו, לסבו ולהכנות נסיעה. לאמתו של דבר נשאר רק יום אחד.

אבל אוולין מקפצת סביבו. היא מתגאה בחייל המתהלך אתה. שמנה אוולין וביישנותה חלפה לגמרי. היא רצה בחצר הנה והנה כבתוך שלה. ואמנם, גם מר הלפר זה, שנראה לה בראשונה כאיש רע מאד, צובט תמיד את לחיה באהבה, ואשתו הטובה, הגברת הלפר, תוקעת תמיד לידה אגב ריצה תופין או ממתק. יש פה בחצר עוד ילדים, אבל לה טוב מכולם. היא עומדת על יד הפסנתרן בשעת המחזה ולפעמים גם על יד הסקסופון, אלא שהגברת קראון גוערת בה כשהשעה מאוחרת, ולוקחת אותה הביתה. אך היום מוזר. לכתחילה שמחה לכך שהיא מתהלכת יחידה עם בוב, אבל לבסוף נמאס עליה הדבר. וביחוד לאחר שבוב שותק היום.

– בוב, אלך לבקש את הדוד היימי.

– טוב, בקשי אותו.

– אמצא גם את הדודה הלן. אעזור לה ותבוא מהר.

אולי כועסת עליו הלן על שנסע ליום שלם אל מידלטאון. יספר, ותבין שמוכרח היה ללכת.

אך אוולין מוצאת אותם ושניהם באים. והנה הם שוב יושבים ארבעתם. אלא שמשום־מה נמשכת שתיקה קשה. הרגעים כה ארוכים. והוא מבאר שצריך היה לנסוע אל מידלטאון. “פיר פליי”. חבר הוא חבר. חובה היא חובה. ואחת היא, אם בן־אדם רוצה בכך או לא.

אוולין מבקשת שיסעו בסירה וכולם מסכימים. כאן אפשר גם לשתוק והשתיקה אינה קשה ביותר. משק המשוטים חוזר בקצב. כשעון. המוח מונה: אחת, שתים, שלוש, ארבע. – אחת, שתים, שלש, ארבע, וחוזר חלילה.

– עוד יום אחד נשאר לי לבלות כאן אתכם. מה נעשה היום? אולי נערוך פיקניק?

– לא, בובי, צר לי. כבר בארתי לך שדוקא היום אי אפשר לי.

כעס מתחיל צובט. וכי כך נוהגים עם בחור היוצא אל הצבא ומי יודע מתי תראהו עוד? הנה חכה לה, התגעגע, ועתה נשארו עוד שעות מספר והיום עובר כך בלא כלום.

הבוקר בהיר ושקוף ונמשך לאין סוף. יש לעשות משהו. יש לדבר לכל הפחות. והיימי מציע: – בואו, נשחק בכדור־יד. אני רואה שהקיר פנוי.

קצת נוח יותר בשעת המשחק. דוקא במשחק של כדור־יד מתעורר גופו הגדול של היימי. בילדותו היה משחק יומם ולילה על יד הקירות של שכניו. היו מגרשים אותו ואת חבריו והם היו שבים ומשחקים. היד הגדולה כאילו נמשכת מאליה אל הכדור השחרחר הקטנטן והקשה. כף היד מכה אותו במהירות בכיוון הקרש התחתון ואי אפשר לו לבּובּ לתפוס את הכדור. ובנתיים עובר הזמן. אבל שוב אין זה פיר פליי כלפי בּובּ. בוב הכפרי אינו רגיל במשחק זה והיימי מתחיל לשלוח את הכדור אל הקרשים העליונים וממעיט את כוח החביטה.

– היימי, אין זה משחק. אינך משחק במיטב יכלתך. הטוב שבמשחקים יזכה, ואתה אל תרחם עלי. במשחק בייס־בול גם אני לא הייתי מרחם עליך.

הלן שוכבת על העשב, חמודה ויפה, ומביטה על שני המשחקים הקופצים הנה והנה. היימי קופץ כדוב גדול, שעיר ומגוחך, והשני כנער צעיר. אמנם חטאה לנער האוהב אותה כל כך. ומה עליה לעשות? בעמדה על ידו היא אוהבת אותו, ובלכתו הוא נשכח, נמחק, ותחתיו בא זה השני שתנועותיו תנועות דוב.

במשך המשחק מתמחה גם בּובּ במקצת ומשחקו נהיה יותר זריז. גם היימי שמח לקראת זריזות מתנגדו. הוא יכול להרשות לעצמו חביטה הגונה:

– כך זה טוב. מצויין. אתה לומד כבר. העיקר הוא לחבוט בכף היד. מלמטה למעלה והנפה מהירה כהרף־עין.

והעין נופלת על הלן השוכבת מתוחה על העשב. מה יפה היא. הראש מסתחרר. אולי היה כל זה חלום. אבל המגע של אמש כאילו צורב הבשר. ומה יהיה כשיסע בּובּ?

– איפה נפגש אַחרי הצהרים? הרי זהו יומי האחרון אתכם. אתה, היימי, היית חבר טוב במשך הזמן. אמנם היו אלה ימים מצויינים. לעולם לא אשכחם.

– צר לי בּוֹבּי. אני עסוק מאד אחרי הצהריים בעניני התזמורת. – היימי אומר את הדברים האלה מהר מהר. קשה לו לשקר, ומישהו בתוכו נוקר.

ואחרי הצהריים יושב היימי ומציץ בחלונו ורואה אותם הולכים מרחוק אל עבר הנהר, לאותו־הכיוון שהלכה אתו אמש. הוא מציץ מהזוית ולבו נוקפו על שהוא מציץ מהמארב כמרגל. השינים חורקות, הוא מכווץ את אגרופיו ונושך את שפתיו. עתה היא אתו, עם בוב. האומנם מחבקת היא עתה גם אותו כך? הנה נדמה, שהם הולכים שם שניהם בין העצים. אבל אי אפשר שיראה אותם ממרחק כה רב. והרי בכלל לא צדק. בוב חייל ומאמין בצדקתם, והנה הוא בא ומרמה אותו. היום ארוך עד אין קץ, ובאמת אין לו היום חזרות כלל. חבל שאין. אולי יצא שוב לשחק בכדור־יד. לא, ילך לשחות בבריכה. אבל יחשבו שהוא מתחקה על צעדיהם. ואולי משום כך עלה בדעתו רעיון זה. מוטב שיקח את הסקסופון וינגן קצת.

הצלילים מגיעים אל מעבר לבריכה. כילד הוא בּובּי, אדום־שפתים וכחול־עינים. הוא אוהב אותה, נער חביב זה. והרי גם היא אוהבת אותו. הוא נוסע מכאן. אולי ישלחוהו לעבר הים. מלחמה היא מלחמה. מי יודע אם יבוא עוד.

– את יודעת, הלן, רגש משונה היה לי היום. כאילו נתרחקת ממני. היית לי כזרה כל הבוקר.

כבן המתחטא לפני אמו הוא מביט אליה באהבה ובבקשה.

– אתה נערי היפה, בּובּי, בובי שלי, נערי הנחמד.

לא טוב לרמותו. אבל מה תאמר לו? צלילי הסקסופון נישאים כמו באותו בוקר. היימי עומד שם גדול פרוע־שער ומשולהב־עין ומנגן. היא קראה פעם בספר על נערה שאהבה שני בחורים.

– הלן. נדמה לי שגם היימי אוהב אותך. אינני מאשים אותו. איך אפשר שלא לאהוב אותך… הלן יקירה.

טוב שהוא מנשק אותה ולא תצטרך לענות על דבריו. אבל בוב ממשיך:

– הלן, אם אַת אוהבת אותי, נלך היום או מחר אל הכומר. הכל עושים כך. אדע שם במחנה שאַת שלי ולא אדאג.

– למה את שותקת הלן? כלום אינך אוהבת אותי?

– אבל איני בטוחה, בוב, אם אני רוצה להנשא לך. אתה יקר לי, בוב, אבל איני יודעת אם רוצה אני שתהיה בעלי.

אולי לא היתה צריכה לאמור דברים אלה. משהו ניתק בו והוא חדל לחבקה. הברק בעינים הכחולות נעשה קשה. שוב לא נמצאו דברים.

צלילי הסקסופון נישאו בחלל האויר, ערגו ותבעו.

 

לג    🔗

אין מדברים על דברים כאלה לא אל הלן ולא אל היימי. במסורת אמריקה הצעירה יש חוקים לא־כתובים וביניהם “מיינד יוּר אוּן בּיזנס” (תתעניין בענינים שלך.) אבל דברי הכבושין מורגשים במבטים, בברכות השלום, בחיוך – מורגשת התוכחה הדוממה בעצם האויר.

בשעה שהיה אתה כאן בּובּ, היה תמיד שאון של רעוּת מורגש מסביב לה. העוזרים בבית־האוכל ואף אלה שבמטבח הרגישו עצמם שושבינים לברית האהבה בין הצעירים החמודים, בוב והלן, בין חייל צעיר זקוף זה, ההולך אל שדה הקרב, ובחורתו היפה הנשארת פה ביניהם. בהכנס בוב, היתה בת־צחוק טובה נחה על הפנים. היו משתדלים שלא להפריעם, ובפגשם אותה בלעדיו היו מתלוצצים. הבדיחה הידידותית וההמולה מרנינים את הדעת:

– מה שלום החייל שלך, הלן?

– בת מזל אַת. הוא כל כך יפה. אילו היה לי בחור כזה.

– מה היית עושה, הלן, אילו מצאת את נעלי תחת מיטתו של בּובּ?

ועתה מהיום שחזר בוב אל הצבא, בבואה אחרי הצהריים משוט בסירה עם היימי או מן הטיול אתו מאחורי הבריכה, נדמה כאילו הכל תוקעים בה את מבטיהם באי־רצון. ויש שכעין שתיקה משתררת בהכנסה ומורגשת שיחה שנפסקה באמצע וקריצת עין. אבל גם הגאווה אינה נותנת להסתתר: “לעזאזל, אין זה עסקם. איני מתערבת בעניניהם שלהם”.

מצב משונה זה התחיל מיד עם נסיעתו של בּובּ.

בוב בא אז אל בית המלון להפרד מהמכרים ומידידים, והכל נתאספו סביבו והביטו עליו בחבה. במשך השבוע נעשה לחלק מחצר בית־המלון. סטיוונס טפח לו לבּובּ על כתיפיו: – היה שלום בוב, יברכך אלוהים.

ואחריו נגשו חברי התזמורת ואיזי והתחילו להתבדח, שיודיע להם אם יש בחורות יפות ביוּ־ס־אָ ואז גם הם יבואו, ושיעבוד כהוגן ב“קיי־פי”, מאחר שלמד בשבוע זה את המקצוע בברוקוויל.

להלפר חרה במקצת. אין זו שעת־הכושר לקלוּת־ראש. בן אדם יוצא אל הצבא ואפשר שגם אל מערכות המלחמה ישלח במהרה, ולא כך צריך לדבר אליו. יש רגעים בחיים שקלות־דעת היא חילול הכבוד. ובגשתו אל בוב החזיק את ידו בחיבה ודיבר בכובד ראש:

– בוב… כולנו אוהבים אותך ובלכתך מאתנו אל הצבא יקר אתה לנו עוד יותר. אילו הייתי צעיר, הייתי גם אני עוזב כל זה ויוצא להלחם את מלחמת החירות. זוהי מלחמה בעד כל האידיאלים היקרים לאבותינו ולנו. זוהי מלחמה בבני־אדם שאפילו צלם חיה אין להם. אנשים אלה יגזלו לא רק את חיינו אלא ירמסו בעפר את כבוד האדם שבנו.

בּובּ נבוך קצת מהדברים הרבים של הלפר, והלפר עצמו נסתבך בנאומו ושמח כשאמו של היימי הכניסה קצת זחיחות־הדעת. היא נתלתה על צוארו של בוב בגופה הגדול ונשקה אותו: – בּובּי, אין דבר בוב. נשק אשה זקנה. הזקנות נאמנות יותר מהצעירות. עוד נשיקה בּובּי… אל תחוס…

הם עמדו עתה צוחקים וטובי־לב. אוולין הקטנה החזיקה בו ולא הרפתה עד שהלן הבטיחה שתקחנה אתה ללוותו, וליליאן הלפר ניגשה ותקעה לו בינתיים בכיסו חבילה של ממתקים ונתנה לידה של הלן חבילה אחרת של עוגות ופירות שתשא אתה אל המכונית.

היימי היה אחד האחרונים. גם הוא חפץ לגשת, וידע שעליו לגשת, אלא שקשה היה לו הדבר. מסביב הורגשה לבביוּת וכנוּת, ובו עצמו קינן זיוף ובתתו לבּובּ את ידו נדמה לו שידו של הלז נתלתה רפויה ומדולדלת בכפו. וטוב היה שבאותו רגע תפסה שוב אוולין את ידיו של בוב בידה ולא הרפתה ממנו: – אני אחזיק את ידך, בּובּ.., עד… ביתך…

הכל צחקו אז וגם היימי העמיד פנים צוחקים.

עוד באותו רגע הרגישה הלן את מבוכתו של היימי. ובשובה ראתה אותו מתהלך יחידי, נכנס אל חדר־האוכל שותק ותוהה, אוכל מבלי דבּר דבר אל איש ומתהלך בחצר כמבקש לו מקום. תחילה נגשה אליו רק לפייסו. תשב על ידו רגעים אחדים, ולא יחשוב שעתה, אחרי צאת בּובּ, תירא את דעת הבריות ולא תחפוץ לגשת אליו. אבל כך נשארה על ידו, ולמחרת ניגש הוא אליה ושאלה אם רוצה היא לטייל קצת. ואחר כך קשה היה להפרד. היא אמרה בלבה שתפסיק את הפגישות האלה, ובהשארה לבדה בשעות המנוחה נמשכה אליו והלכה אתו. ובחדר־האוכל ובקאסינו תרו אחריו עיניה על כרחה. וכשראתה שקורצים עין ומרננים אחריה נעשה הדבר כעין עקשנות. לכל הפחות כך אמרה לעצמה, ובזה הצדיקה את מעשיה; היינו, אדונית היא לעצמה ואחראית למעשיה שלה, ולא ברטה הזקנה או אסתר הפרוצה ופלורה המרשעת. לא עליהן לאמור לה כיצד להתנהג. אסתר חוטאת ביום אחד יותר משהיא חטאה במשך כל הזמן. אין זה חטא לשבת על ידו של היימי. היימי תמים וטהור יותר מכולם. כשיושבים לרגע קל עם איזי הוא רוצה ליטול את הכל, והיימי יושב אוחז בידה ומסתכל ביראה, אלא שמבטו עובר ומלטף את הגוף ונראה כאילו יש כאן יותר מליטוף הגוף. יש בזה מה שכתוב בספרים רוּח או נשמה. כאילו הולכת את וגדלה וטהורה ויפה בתוכך בשעה שהוא יושב על ידך. טוב לשמוע לניגונים שהוא הומה. כך היתה אוהבת בילדותה לשכב בשדה ולשמוע להמיה מסביב. בליל של קולות וצלילים ורוחות. טוב כך לשבת ולהביט על מבנה גופו הגדול ההומה ועל פניו הטובים ומאירים וזרועים בהרות.

הבחורים אינם מעמידים פני קדושים וטהורים כבחורות. אבל גם דבריהם ובדיחותיהם מעוררים כעס ועקשנות. לקח לו היימי אתו פעם בטיולו את הסקסופון. ביקשה אותו הלן שיביאהו וינסה לחקות את הצלילים הנשמעים מסביב כפי שהבטיח. ובשובו מטיולו אל החזרה בקאסינו, קדמוהו בצחוק וקריצות־עין: 

– הנה גם אתה כּכּנר שלנו, כפרד האמן…

– היימי³⁰ מתנה אהבים בסקסופון.

וקאלווין העמיד פנים רציניים: – שמע נא, היימי, לעצתי. אל תתריע בסקסופון בשעה שאתה מתנה אהבים. טובה שתיקה בשעת התעלסות. אל תשכח שיש כאן רובי־ציד לאכרים, סטיוונס לא ישקך על מצחך.

ומתנגד ומתעקש לב הצעיר. מעתה יקח אתו את הסקסופון יום יום. יקחהו להכעיס.

הרבה מוסיף הדמיון ומקצת מן האמת יש גם בתעלולי הדמיון. הכל הכירו את בוב ומרגישים הם שיש כאן מעין גניבת־הדעת. ובהרגשה זו קשה מאוד הבדידות והם נמשכים עוד יותר איש לרעהו. אך מצפה הלב ומחכה שהנה הנה יקרה דבר־מה ומשהו יינתק. ובינתים נטוייה האוזן ודרוכה העין לכל רמז ולכל מימרה. יודעת הלן שגם אבא מסתכל מרחוק במבט של כובד־ראש. עוד לא אמר דבר, אבל בודאי יאמר. כך דרכו של אבא: שותק שותק ואחר מדבר באריכות.

גם ליאו הלפר פרץ בדברי מוסר. ראה היימי זה ימים אחדים שדודו רוצה לדבר אליו. קודם לכן לא היה אלא מנענע בראשו בעברו. אסור להראות חיבה יתירה בשעת העבודה. עבודה היא עבודה ובן אחות הוא בן אחות. יקרבהו כשתיגמר העונה, ולעת עתה אם קבלת עליך את העוֹל, משכהו. אבל בימים האחרונים התחיל דודו להקדים בשלום, ומתוך הארת־הפנים היתירה הבין היימי שידבר אליו: – שלום, היימי… מה שלומך? כיצד מתנהלת העבודה?

הורגש מתיחות ומרחק. קשה היה לו, כנראה, להתחיל בדבר ולכן פרץ פתאום: – היימי, יש ברצוני לדבר אליך על ענין חשוב.

– אדרבא.

– טוב, נשב שם מאחורי העץ ולא יפריעונו. שמע נא, היימי. אתה יודע שבעל בית־מלון עיניו חדות. אני רואה שמשהו מתרחש בינך ובין הלן.

מתעורר הכעס שנצטבר בימים האחרונים. הכל מתערבים בענין לא להם: – דוֹד הוא דוֹד, אבל אני איני נער עוד. ובעיקר הריני כאן מנהל התזמורת ולא בן אחותך. הזוכר אתה מה שנדברנו בינינו?

אתה עצמך התנית והטעמת את הדבר, שאני ראש־התזמורת ולא קרוב.

לא תמה הלפר על תשובה זו, אף כי לא פילל שהיימי השקט ידבר כך אליו. יש איפוא להתחיל מצד אחר: – הידוע לך, היימי קראון, שגם אני כאן נוגע בדבר? הלן היא בתו של סטיוונס ידידי וכלתו של בּובּ שכני.

– גם אני יודע פרק בצדק וביושר ואין ללמדני. הלן יודעת לדאוג לעצמה. בדור העבר כשהתהלכו בחור ובחורה ימים אחדים כבר נחשבו לארוסים. הלן חפשית היא ועליה להחליט.

ידע היימי ששיקר. ההיה הוא מדבר טובות על בחור שגנב את בחורת חברו שיצא אל הצבא?

– והרי אינך אלא מרמה אותה. הן לא תקחנה לאשה.

– איני יודע אם היא תרצה בכך. מצדי אין מניעה.

הלפר נרתע אחורנית. קודם לכן היה בטוח בדבריו על נשואיהם. לא חשב אפילו שיצטרך לנימוקים יתירים. ועתה תמה בעצמו על בטיחותו. בכל זאת המשיך: – הרי אינה יהודיה…

– ובמה אני יהודי? איני הולך אל בית־הכנסת. גם אבּא לא היה הולך אל בית־הכנסת. גם אמא אינה הולכת.

אף היימי תמה לדברי עצמו. קודם לכן, בשמעו שיהודי נשא נכריה נראה לו הדבר כעול הנעשה למישהו נסתר. אמא היתה מספרת את הדברים בלחש וביראה, והיראה הזאת נמסרה אליו. מימיו לא עמד לברר לעצמו את טעם היראה והמסתורין. והנה עתה אחרי אמרו את הדברים לדודו, נראה לו הדבר פשוט מאוד. אין שום הבדל בינה ובינו. ובכל זאת הציקה הרגשה פנימית כי אין הדברים מספיקים, כי עליו להוסיף משהו: – הלא שנינו אמריקאים אנחנו. ומה ההבדל. גם אתה, הדוד ליאון, מדבר תמיד אנגלית… וכל האנשים כאן, הנה, בבית־מלונך…

הלפר פתח פיו ורצה לדבר, לכעוס, לצעוק. אך ראה שאין בפיו דברים. וכי מה יאמר לו להיימי? ומה היה אומר אילו היה עתה ריימונד בנו במקומו של היימי? אבל אי אפשר לעבור על כך בשתיקה; – ובכן, היימי, כשיגדלו בנך או בתך, ילכו יחד עם סבם ביום ראשון אל הכנסייה להתפלל ואתה תלך אתם או תחכה להם על יד המבוא.

הטון היה עתה אחר. היה זה לעג הפוגע במטרה, אבל אין זה ממין הטענה. והיימי כועס. דודו אינו אפיטרופסו והוא, היימי, אינו זקוק לאפיטרופסים, ובכלל אין לו רשות. גם הוא יעקצהו:– הדוד ליאו, הדואג אתה באמת לי או אולי חושש אתה שמא הדוגלסים יכעסו עליך?

לא צדק היימי. אמנם נכנס גם רעיון זה. אבל לא זה העיקר. מובן שאין בן־אדם רוצה שיכעסו עליו בעלי חובו. לדוגלסים יחרה עד מות וגם לסטיוונס³¹. אבל הענין הוא עמוק מזה לאין ערוך. אך משום מה קשה לו לבאר. ובדברים אי אפשר לבאר. מדוע לא יוכל לבאר בדברים? צריך היה לחשוב יותר על זה. שאלה פשוטה שאל פרחח זה ואין הוא יכול לענות לו. בושה וחרפה. שאל מדוע לא ישא את הלן סטיוונס לאשה. ומה יאמר לו? ומה הוא ההבדל בין קלרה גיסתו ובין הלן בעניני יהדות? אבל הלא היה כואב עד מות אילו קרה הדבר. ואין לנער זה הרשות להעליבהו ולהאשימהו שאין לבו אלא לעסקיו. הכעס מתפרץ: – אמרתי להזהירך. עשיתי את שלי ואתה לך ונפץ את ראשך אל הכותל ועשה כרצונך.

והלך לו.

מוזר הדבר. הכל מדברים עליהם. והוא הרי אפילו לא רמז להלן בענין נשואים. אף אינו יודע מהי דעתה³² של הלן.

ימי קיץ שקטים וחמים. לעשב צבע כתוּם חוור. החורשות עוצרות את נשימתן. כשיושבים מעבר לבריכה, נראה המלון כבית קטן שסביבו רצים אנשים קטנטנים. אי־מזה באים קולות ונעלמים. ושני הצעירים יושבים זה על יד זה, רואים איש את רעהו, וכל האנשים האחרים אינם נראים כמעט. ויש שנגלה פתאום להיימי כי בשעה שהלן אתו, הכל ברור יותר ומובן יותר, והוא עצמו בהיר יותר בעיניו, ואיזה עצב טמיר מורגש ואפשר ממש לנגוע בו, לחוש אותו.

ועל בּובּ אינם מדברים כלל. לא נשכח בוב. אדרבא. הוא צץ מכל תנועה, מכל מלה הנפלטת מפיהם או מפיות אחרים. ודוקא משום כך אין מזכירים את שמו. הוא נמצא מאחרי כל הדברים וכל המחשבות, הוויתו של בוב מרפרפת במגע הזרוע, בקצב המשוטים, בעלעול העתון, בצלילי הראדיו.

אך ביחוד הכאיב יחסה של אוולין הקטנה, בתו של לואיס הפסנתרן. כנראה אמרה לה אחת מחברותיה שהלן הזניחה את בּובּ, ובמוח הקטן התעורר כעס ורוגז, והיא התחילה להתרחק מהם ולהתהלך עם אביה. מה קרה לאוולין? – התאונן לואי הפסנתרן – היא התחילה לבקש ממני שאשלח אותה הביתה אל דודתה.

ולפתע פתאום בא הדבר. בשעה מאוחרת אחרי הריקודים ראה היימי את הלן עומדת ומחכה לו. נבהל: בשעה זו היא תמיד ישנה. הוא מהר לגמור את נגינת־הריקוד ונגש אליה; – מה לך עתה כאן, הלן, בשעה זו?

– עלי לדבר אליך. אחכה לך על יד הקאסינו.

הדבר היה רציני. בדבריה הורגשה מעין החלטה.

צעירים אחדים התלוננו; – עוד ריקוד אחד… רק אחד…

אך היימי הניח את הסקסופון: – זה הכל.

הלן חיכתה לו מחוץ לקאסינו: היימי. נלך. עלי לדבר אליך.

הולכים שעה ארוכה ושותקים. הלן מתחילה. צליל החלטה קשה בדבריה: – היימי, נתקבלה ידיעה מבּובּ…

– מה יש?

– הוא שתה לשכרה והכּה את קצינו, והנה הוא עתה בבית־האסורים. בודאי ישפטוהו.

היימי רצה לאמור דבר והיא לא נתנה לו: – היימי. אני יודעת את בּובּ. הוא אינו שכּור ואינו מכה אנשים. הכל בגללי, היימי. אני לא כתבתי אליו כל הזמן. לא יכולתי. לא יכולתי לאמור את האמת ולא יכולתי לשקר. ואולי מישהו אחר כתב…

– הלן…

– היימי. אל תאמר דבר. אתה תסע לניו־יורק ותשכח. תמצא לך דברים אחרים, ענינים אחרים וגם נערות אחרות. אני אשאר פה יחידה. ימים ארוכים כאן, היימי, בסתיו ובחורף. רק אבא עם הביבליה.

– הלן…

היימי חיבק את כתיפיה והחליק בידו את שערותיה. לא, הוא לא יתן לה ללכת. אי אפשר לו… הם הלכו ושתקו. צריך היה להתרחק מהקהל. צללים גדולים הזדעזעו על הבריכה. עלי העצים היו חיורים באור הקלוש של הירח. גם היא נלחצה אליו: – הלן. סעי אתי…

הוא ראה בעיניה את התשובה. היא דיברה לאט לאט, המלים היו צלולות ומדודות: – לא, היימי. אני אוהב אותך תמיד. קיץ זה ישאר בזכרוני. אולי תהיה עוד אדם מפורסם וחשוב. אני אשמע בראדיו את מנגינותיך ואתה תהיה אתי תמיד. אבל אי אפשר לי. בובי אוהב רק אותי. מילדותנו הננו יחד. ראה מה עשה שם בלעדי. אם אצטרך אסע למשפט ואעיד שאין זו אשמתו. זו היא אשמתי, היימי.

שניהם ידעו כי זוהי השעה האחרונה. וצבט הלב וכאב. הם לא גרעו עין איש מרעהו, ישבו ונגעו איש באצבעות רעהו. הלילה היה שקט. העצים זעו לאור הירח וצלליהם הגדולים רעדו על ידם. מהקאסינו נישאו קולות־זמרה ותפיפות־רגל: נערים ונערות רקדו שם בלי מוסיקה.

 

לד    🔗

עם התקרב “לייבּוֹר דיי”. מתכנסים המלצרים וחברי התזמורת לתוך עצמם ולעניניהם הפרטיים. עוד ימים מספר והם יסעו לבתיהם וישובו אל נתיב חייהם הקודמים. יתפסו שוב בחוט שניתק לזמן־מה אי־שם בבית־הספר או בבית אמא אלמנה הזקוקה לשקלים האחדים, וימשיכוהו. כל השבועות האלה של הקיץ בברוקוויל יראו אז מתוך מרחק הזמן כיום ארוך שטוף אור וחום שהוטל לתוך מכבש וניצוצות ניתזו מתוכו ונפוצו, ומהשעות הארכות והמעייפות הגיעו גם ברקי חדווה ואור ועליצות נעורים. בימים אלה לפני “לייבור דיי” מוציאים בשעות הפנויות האחדות של אחרי הצהריים את החליפות העירוניות ומאווררים אותן. מגהצים אז את השמלות, מחשבים חשבונות ומהרהרים על הערב הראשון החפשי ברחוב ההומה בברוקלין או בברונכס, על השיחה בשעת ארוחת־ערב ראשונה בבית אֵם מגשת אוכל בחיבה ועל נסיעה ברכבת התחתית לקונצרט באיצטדיון לואיסון או לתיאטרון, כשאתה שזוף, פרוע־ראש ולבוש כפרית בלי עניבה ובחולצה פרומה, והפנים והבנינים ורכבת התחתית טובים לעין והשיחה מהירה ומקוטעת.

בימים אלה לפני “לייבור דיי” לא שמו לב לנעשה בין הלן לבין היימי. ומלבד זאת היה גם ענין אחר לענות בו: מעשה מורי המתופף וחמותה של דזשיני, מאלי ניומן.

מורי המתופף היה אהוב על הבריות. נמוך־קומה היה מורי. בעל ראש קטן ופנים שזופים ויפים, ומתחת לשפמו השחור הבריקו שיניים לבנות קטנות. מורי היה סוחף גם את האחרים בעליצותו. בשעת הנגינה היה עומד על יד תופיו ומצלתיו השונים מאחורי יתר המנגנים ומושך אליו בתנועותיו ובתעלוליו המצחיקים את לב הקהל. מזויין במקלות־התופים היה גופו הגמיש כמרחף מעל לתופים והמצלתיים ועובר מזה אל זה כמתוך ריקוד: רגע אחד עומד לו ומכה באחד המקלות באטיות וברשלנות מופרזת, ומשנהו – משתער פתאום עליהם ומוציא שפע של צלילים מפזזים ומפרכסים. הידים הקטנות מקפצות מהתוף אל המצלתיים וחוזר חלילה, הצלילים נחפזים והוא נחפז אתם – והנה כהרף עין עומד הוא בעצם תפיפתו ומראה העויות שונות. מחקה הוא את תנועותיו של היימי גדל־הגוף כשהוא מתנועע עם הסקסופון, מראה על ראשו של קאלווין ומצביע אל מצחו, מכה בתוף ופושט את ידיו, היינו: “אין כאן דבר בקדקדו”, ובעוד רגע מפריח נשיקות בידו לאחת הנערות בקהל. זריזות זו וחדווה מתפרצת זו סחפו אתן את דזשיני, כלתה של מאלי ניומן, שבעלה היה שקט וטוב, שומע תמיד בקול אמו ומדבר בקול נמוך. היו לה לדזשיני ניומן פנים עגולים ורכים ושערות־פשתן היורדות בתלתלים ועינים כחולות – דמות של כרובים שקטים המצויירים בתמונות של ספרי־ילדים.

תחילה לא היה ביחסה של דזשיני למורי אלא סקרנות של אשה צעירה בת עשרים ושלוש, שבעלה בא אחת לשבועיים, חמותה מטפלת בילדה והיא מתהלכת ללא פעולה כל שהיא. וכך היה בודאי נגמר הדבר בנגיעת־יד קלה ובשיחות־הבל שבין צעיר וצעירה שלא מועילים ולא מזיקים. כי הרי ראתה גם היא שבעלה יפה ממורי ומלומד ונכבד יותר בחברה, והיא אם לילד נחמד בין שלוש שנים. וכך אמנם נארגו עגבים קלים שבקלים עד שקפץ עליהם רוגז חמותה של דזשיני, מאלי ניומן. מאלי ראתה את עצמה כסבתא מכובדה וכעקרת־הבית שעליה מוטל לדאוג למשפחה כולה. מימי מצוקתה בעלומיה, כשבעלה היה עוזב אותה ורודף אחרי כל זונה מפורכסת, והיא נשואה ולא נשואה, היא היא שניהלה את עניני משפחתה וחינוכם של שני ילדיה. ולא עוד אלא משראו הקרובים והמכרים את תלאותיה, נכמרו רחמיהם והתאמצו להראות לה תמיד חיבה יתירה. ולא כל שכן ילדיה. הללו ראו את אמם כמורדפה וקדושה ושמרו כל מוצא פיה. היו משתדלים שלא להרגיזה ומנשקים אותה בצאתם ובבואם. וגם כשנשא דזשיק בנה את דזשיני בת השמונה־עשרה לאשה, התיחסה החמות אל כלתה כאל בת צעירה, וזהירותם של דזשיק ואחותו בכבודה של אמם ובשמירת מצוותיה, עברה גם אליה;,,דזשיני, אכלי… דזשיני, שתי…" “דזשיני, עכשיו עליך לאכול תפוח… זה טוב לקיבתך…” “דזשיני, אמרתי לך לנוח אחרי הצהרים…” וגם אחרי שהיתה דזשיני לאם, הורגלה למסור דין־וחשבון לחמותה מכל הנעשה. מאלי שמרה את נכדה, טיפלה בו ומסרה אותו לדזשיני רק כשראתה צורך בכך. המיודעים והקרובים דברו ברוֹך נוגע עד הלב: “יש להתברך במשפחה כזו. אוהבים איש את רעהו אהבת נפש”. “הרבה ילמד הסבל… הוא ממרק ומטהר את מדות האיש…”

וכשהיתה רוצה דזשיני לפעמים לאחר שבת בקאסינו, היתה באה מאלי ומדברת על לבה. אבל גם בזה ראו האנשים את כוח הבחנתה ופקחותה של מאלי. לא בתרעומות דיברה אליה אלא בחכמה ובאדיבות הולמת. היא היתה ניגשת, מנשקת אותה ומחבקת: – די לך, דזשיני יקרה. עליך לקום מחר בבוקר ולהאכיל את מאקסי. היתה מדברת במתינות ובבת־צחוק טובה על שפתיה, ודזשיני היתה קמה ממקומה והולכת אתה.

וכשבנה וחמותה לא השביעו אותה רצון, לא היתה גוערת בהם, אלא יושבת ושותקת. היתה מרכיבה את משקפיה ונותנת את פניה בעתון. וכשהיו פונים אליה לא היתה מייסרת ולא מראה פנים זעומים, אלא אדרבא, מחייכת לה את חיוּכה הפיקח ומשיבה בשפה רפה. קשה היה להם לשאת את כעסה והיו מבקשים את סליחתה בעקיפים: – אמא, מה צריך לתת לילד לארוחת הערב?

מאלי היתה שותקת שעה ממושכה ואחר אומרת בפניה הטובים והמאירים: – אַל תשאלו אותי, ילדים יקרים. אני כבר אשה באה בימים, עסקתי דיי בגדולים ובקטנים. כבר בא הזמן שאנוח קצת גם אני.

ואז מצאו תרופה בדוקה אחרת: “אמא, מה עושים לכאב ראש התוקף אותך כבצבת?” או: “דומני שמאקסי אינו היום בסדר. אין לאמור בדיוק מה לו. אבל ברור כי יש לעשות משהו. איני יודע מה”.

בהתמרמרותה היתה מאלי מדברת כרגיל את דבריה הטובים, שלא כדאי לה להתערב בעניני הצעירים ושילכו הם בדרכם והיא תלך לה בדרכה היא… ולאט לאט נתפייסה ושוב אחזה ברסן שלטונה.

וכשהתקרבה דזשיני לחברי התזמורת, ומאקסי הקטן היה ניגש בשעת החזרות אל התופים, ומורי משחק אתו ומשוחח עם אמו, לא מצא הדבר הן בעיני מאלי והתחילה לדבר על לב כלתה בעקיפין שתחדל מביקוריה אלה. היתה נכנסת אל הקאסינו אחרי הצהריים בשעת החזרה ומדברת בקולה המתון והברור, כדרכה תמיד, ברכּוּת ובהשתתפות: – דזשיני יקרה, אמרתי לך שלא טוב פה לילד בשעה זו. פה טחב נורא. וגם לך לא טוב פה.

לכאורה אמרה את הדברים כעצה טובה, אבל בנעימתה היה משום פסק־דין שאין להרהר אחריו. אמרה את דבריה וחיכתה בחיוך אדיב עד שתקום כלתה ותלך אחריה. עמדה כל השעה במצב של צפיה, וכשקמה דזשיני, הביטה עליה בחיבה.

אחרי פעמים מספר נקרה יראה בלב הכלה. לא נעים היה הדבר והיתה מביטה מסביבה בפחד אם חמותה אינה באה, ובראותה אותה מרחוק היתה ממהרת לקראתה, וזו פוגשת אותה בחיבוק ובגיפוף ובדברים טובים. אך לאט לאט התחילה קנאה מתגנבת בלב. יש כאן בין הנערות גדולות ממנה בשנים ואין עליהן שום אחריות וכבלים, והן מרקדות ומצחקות וחפשיות לנפשן. וגם הנשים הנשואות משכיבות את ילדיהן ועושות ככל העולה על לבן, והיא, דזשיני, אינה יוצאת לרגע מאפיטרופסותה של חמותה. הרגשות אלה התחילו לקדוח בה יום יום, הסעירו והכאיבו.

מורי היה בעצם בחור טוב, אך מלא חיים ושמח, וחרה לו על אדנותה של מאלי ניומן, ובעיקר על יחסה המעליב אליו. בשעה שדיברה מאלי אל כלתה במעמדו, לא פנתה כלל אליו ולא שמה אליו לב, כאילו לא עמד כלל על ידם. ויש שהיתה זורקת אליו מבט של בוז כאל נער משולח המסתובב ביניהם שלא לצורך. רצתה מאלי להראות את הבוז לכל הגברים החוזרים בנוסח בעלה אחרי הנשים. אך לא הורגל מורי שילעגו לו, ובעניני לעג וצחוק ידו על העליונה. בכל שעת־כושר בראותו אותה מרחוק, היה פונה אל המסובים ומחקה את תנועותיה. היה מעמיד פנים חשובים, מכופף את כף ידו כמחזיק

בהם משקפים, ומדבר בקול אשה: “אני מחכה לך, יקירה”. “פניך לא טובים, דזשיני יקרה… את עיפה… בואי, חביבה, לישון… בואי, דזשיני, בואי, דזשיני…” בראשונה נשמעו הדברים גם באזני דזשיני כמבדחים את הדעת והיא צחקה יחד עם כל המסובים. ואחר כך התחילה להתבייש ולהתרעם. ולא עוד אלא שחברי התזמורת התחילו ללעוג לה: – סוף סוף אינך ילדה… אין דבר. שבי כאן. וכי מה תעשה לך? לא תלקה אותך.

ואפילו היימי השקט הכניס מימרה או שתים: – יש לדבר אל דזשיק. הוא בודאי אינו רוצה שתנזרי מן העולם.

והחמות התחילה להרגיש במשיכת־הכתפיים קצרת־הרוח של כלתה. דזשיני לא התנגדה לה, ולהיפך: היתה קמה לקראתה בחפזון נפרז והולכת לפני שהספיקה חמותה לדבר אליה. הלכה בקומה זקופה בלי להתבונן לצדדים ובלי דבר אל חמותה בשעת הליכה. נדמה לה שרואים אותה כנגררת אחרי חמותה, והעלבון דקר.

כה נטוו במשך השבועות קורי טינה בין החמות ובין כלתה. תחילה לא בא הדבר לידי ביטוי אלא במשיכת כתף, בתשובה קפדנית, באבק של קוצר־רוח, ואחר כך הופיע גם מבט־שנאה שלוח מן הצד כהרף עין ורוגז וכעס הנשמעים מתחת לשאלות ותשובות. ומדי בוא דזשיק לסוף השבוע היתה פורצת הטינה הנצברת בשביבים קטנטנים. לא אשה מן השוק היא מאלי שתתאונן לפני בנה. ולכן היתה מדברת על לב הבן בשבתם אל השולחן שלא יעבוד למעלה מכוחותיו וישמור על בריאותו, ושיש אנשים שאינם שומרים על בריאותם ולא טוב הדבר, ואין ללמוד מאנשים אחרים שלא חונכו כהוגן. העיקר הוא הבריאוּת.

מאלי ניומן אינה מביטה בשעת דברה אל כלתה, אך זורקת היא מדי פעם מימרה קולעת אל המטרה: “כאשר הייתי צעירה שמרו הכל את מוצא פי, ועכשיו חושבים הצעירים שהם יודעים יותר. ואולי צדקו. מי יודע?” או: “אֵם זקנה היא כסמרטוט ישן. כשיש צורך לנגב את הזוהמה, מוציאים אותה, ובלעדי זאת היא מונחה בקרן־זוית”.

ובכל זאת טוב היה כשבא דזשיק. כאילו הוקמה באותה שעה מחיצה כלשהי בינה ובין חמותה. לא צריכה היתה דזשיני להסתכל סביבה בחשד וביראה. היתה יוצאת עם דזשיק אל חצר הטניס ומשחקת בלא חשש שמא תבוא אליה חמותה להציק לה בדבריה הטובים. אבל אחרי סופי־שבועות אחדים הרגיש גם הוא ברוגז הנסתר שבין שתי הנשים והוא השתדל כרגיל לדבר על אמו טובות: – דזשיני, אל תלכי. שבי קצת אצל אמא. היא אינה שרויה במצב־רוח טוב. נסי נא לפייסה.

דזשיני אהבה את דזשיק. ידעה אותו מילדותה ובמשך שנות נשואיהם לא זזה ידה מידו. עד עתה קיבלה על עצמה באהבה את אדנותה של חמותה. אבל עתה חרה לה. הנה גם הוא אינו רואה כמה היא סובלת, גם הוא לא איכפת לו אם אמו משעבדת אותה ושמה אותה לצחוק ולקלס. הכל רואים אותה כאשה שאין לה הכרת ערך עצמי… מורי צוחק ואפילו היימי מתמרמר. ובשעת שדזשיק מדבר אליה ומביט בעיניה באדיבות של אדם גדול ממנה בשנים, נדמה לה כאילו זוהי אמו המדברת אליה, שכך צריך להיות מפני שזוהי דעתה ואי אפשר אחרת. גם קולו כקולה; הוא מסיר את משקפיו, נוגע בזרועה ומדבר בקול רך וסלחני: “את יודעת כמה אמא אוהבת אותך”. “את לא נשקת אתמול לאמא לפני לכתך לישון ולא נשקת לה גם הבוקר… אינך יודעת כמה דברים כאלה מצערים אותה. היא חושבת שאינך אוהבת אותה עוד”.

ואחרי נסעו מברוקוויל היא נשארת שוב תחת אפיטרופסותה של חמותה ומתעוררים כעס ומרי. הכל חפשיים ורק היא משועבדת. מדוע עליה למלא את כל מוצא שפתיה של האשה הזקנה הזאת? אמריקה ארץ חפשית. כל הנשים האלו היו מאושרות אילו חזר אחריהם מורי המתופף, ולה אסור גם לדבר אליו. עליה לעשות יום יום אותם הדברים ולהתנהג לפי רצונה של חמותה.

וכאילו להכעיס בא לאחד מביקוריו הקצרים בעלה של מאלי, משה ניומן. רצתה מאלי להראות לקהל, שהנה סוף סוף הוא בא גם אליה ולא רק אל הילדים. אבל קשה היתה הישיבה אתו. לא היו חילופי דברים ביניהם. וטוב שהילד יימצא על ידה. אין צורך לדבר אז איש אל רעהו. משחקים עם הילד או מדברים על אודות הילד ונמצא ענין לענות בו. והנה החלה מלחמה שקטה בין הכלה ובין חמותה על הילד. מאלי השתדלה ככל האפשר להסתיר את כעסה על כלתה ולהחזיק את הילד על ידה. אך בלי הילד לא היה נעים לדזשיני להתהלך על יד הקאסינו עם הגברים הזרים. לא מן הנימוס הוא לשבת יחידה אי־שם בפינת החצר ולדבר עם מורי או עם קאלווין. אבל כשהילד משחק ומקפץ ומדלג על העשב ומורי רודף אחריו וכל הניגשים צוהלים ושמחים ורצים, אז יש וזרועות מתלכדות וגופות צעירים מתנגשים, ונראה ששוב חזרו ובאו ימי הנעורים, ושאין כלל חמות כאן בחצר. ואין רגעים קבועים לכל דבר ודבר, ואין לחשוש שמא יקראו לה מיד, והיא תלך מכאן נעלבה. ושתיהן התחילו להבליג על רוגזן ולהעמיד פנים כאילו הכל כשורה, ושתיהן מושכות בילד ומשתדלות שיהיה על ידן כל העת. והכעס נצטבר קמעה קמעה עד שפרץ בחימה ובזעף.

ישבה דזשיני יום אחד אחרי הצהריים על יד ככר הטניס ושיחקה עם ילדה ועל ידה ישב מורי. דוקא באותו רגע אחז הוא את ידה של דזשיני בידו, ופתאום ניגשה אליהם מאלי עם בעלה. לא היה זה מן הראוי להוציא עתה את כפה מידו והיא המשיכה להחזיקה. מאלי ראתה פתאום בהעווית פני בעלה. היה בהעויה זו משום לגלוג־נקמה שנון. משה ניומן הביט ישר אל מורי ודזשיני היושבים כאהובים וצחק בפניה של מאלי. הנה, גם כלתך כך. הנה, הנה לך, אשה אדיבה ומכובדה, שהכל משבחים את חיי משפחתך. וּבלעדי, אשתי האדיבה, לא היתה בזה ידו של משה ניומן כלל וכלל.

מאלי העמידה פנים כאינה רואה את קירבתם של מורי ודזשיני ודיברה בקולה השקט, בהסירה את משקפיה: – דזשיני חביבה, לא טוב עכשיו לילד לשבת בחום כזה.

וגדלה הבושה. הוכרחה דזשיני להוציא את ידה מיד מורי לעיני כל. ומשה ניומן עומד ומחייך בפה מלא, ועיניו החומות והקטנות מבריקות בנצחון.

קמה דזשיני ממקומה, יפה, צעירה, עיניה הכחולות כועסות, והלכה על יד חמיה וחמותה השותקים.

והחלה מלחמה שקטה ומרה. לולא משה ניומן היתה בודאי מקדימה לפרוץ. אבל בנוכחותו התאפקו שתיהן. בשעה שמישהו נמצא על יד השולחן אפשר לדבר בגוף שלישי והמשטמה אינה נראית לעיני זרים. אבל משהו ניתק עתה. דזשיני התחילה להתהלך עם מורי לעיני כל, ובכוונה שיראוה. היתה נכנסת אל הקאסינו ומיד ניגשת אליו, מרקדת אתו וּבמריה הרגישה מעין נצחון. בכוונה היתה לובשת עתה את בגדיה היפים יום יום והולכת מדי ערב אל הקאסינו. מאלי השתדלה להתראות כאילו אינה שמה לב לכך והתהלכה לעיני בעלה טובת־לב וצוחקת, ובעלה הולך על ידה ומסתכל סביבו בלגלוג ובסקרנות של אדם הרוצה לראות מה יתרחש כאן.

והדבר קרה בפומבי. אמנם חרה אז למאלי בשל הילד. היה יום יפה ובמשך כל היום לא יצא הילד החוצה. בבוקר החזיקוהו בבית בשל חשש של קיבה מקולקלת ואחר הצהריים נכנסה אתו דזשין אל הקאסינו לראות בחזרה של המחזה. מאלי נכנסה להוציא את הילד מהקאסינו הטחוב החוצה, ובהכנסה ראתה גם את בעלה יושב על אחד הספסלים. חימה ישנה ונרדמת התעוררה בה ובקשה מוצא. המנוול הזה, הוא משתוקק לראות אותה בקלקלתה. קולה רעד בכעס: – דזשיני חביבה… כל הילדים כבר שתו את החלב, ומאקסי עודנו פה. עוד לא ראה שמש היום… יושב פה ונושם לתוכו את עשן הסיגרות ואת הרטיבות.

לולא צדקה חמותה, היתה אולי דזשיני עוברת גם עתה על מדותיה. אבל הפעם הרגישה גם דזשיני שזו צדקה. פקחית היא, מכשפה זקנה זו. בחרה לה תואנה דוקא בשעה שצדקה. החימה שנצטברה פרצה פתאום. אבל יש לשים קץ לכל זה. וגם היא דיברה תחילה בשקט ובנחת לבל יישמע קולה לכל: – אבל, אמא, זהו ילדי. גם אני יודעת מה טוב לילדי ומה יזיק לו.

עיני בעלה החומות והמלגלגות כבר נעוצות בה. הוא, הנבזה, ראה את הכל. כמה ישמח למפלתה. אין לסגת אחור: – דזשיני יקרה, הרי הוא גם נכדי, חביבה, מילא את אשה מבוגרת ואיש לא יאמר לך מה לעשות, אבל הוא תינוק ויש לשמור עליו.

– ובכן, אמא, מוּתר לך להתאונן עלי בפני בנך – ופתאום קמה בכעס ודיברה בקול: – אמא, את הדברים האלה אין לדבר בפני הקהל. נדבר עליהם בבית.

היא לא תריב אתה כאן. היא עשתה את שלה, אמרה לה מה שאמרה בענין הילד ועתה לא תעורר את צחוקם של המסובים. הנה בעלה הנבזה יושב מאחוריה ומביט בשמחה. הנבזה. אך כשפנתה לאחוריה נשמע פתאום צחוק. מורי עמד על יד התופים וכרגיל העמיד פנים מגוחכים. התראֶה כמחזיק בידו משקפיים ופונה אל דזשיני באדיבות ובבת־צחוק קלה כדבר מאלי חמותה.

מרוב כעס לא ידעה מאלי את נפשה. היתעללו בה? מה היה לה? כאן? בבית־־מלון זה? בבית מלונו של ליאו הלפר? ובעברה נפל מבטה על בעלה המלגלג. משהו הזדעזע בתוכה. עלבונות נושנים וחדשים נתערבבו והיא שכחה את כל אדיבותה וערכה. עמדה אשה באה בימים שצעקה בקול חד והתנפלה על בעלה באגרופיה: – בּום שכמותך, בּום, חדל־אישים… שוב אתה רוצה לרדת לחיי? אתה באת הנה למרר את חיי…

דזשיני נבהלה ובאה אליה במרוצה: – מה לך אמא? מה לך אמא?

– גם את אינך טובה ממנו… גם את כמוהו…

משה ניומן נדהם תחילה ונרתע אחורנית, אך כעבור רגע קל עמד ישר וצחק בקול: – מכשפה, לכי מכאן, מכשפה זקנה…

ועוד באותו יום יצאה מאלי ניומן מבית־מלונו של הלפר. ליאו הלפר עשה דבר יוצא מן הכלל: הוא עצמו הוביל את מאלי אל התחנה באוטומוביל שלו. על ידו ישבה³³ אשה זקנה נמוכת־קומה מרכיבה משקפים, מרוגזת ונדכאת.

 

לה    🔗

טוזין בא אל ברוקוויל על פי רוב לסופי שבועות, ובשבוע של “לייבור דיי” הוא מתאכסן שם שבוע תמים. כך הוא נהג מימים ימימה. עוד מרחוק היתה עינו של הלפר מבחינה את מכונת הביואיק המצוחצחות של הטוזינים. שם לו ליאו הלפר לחוק שלא לרוץ לקראת המכּרים בימות הקיץ. אורח הוא אורח, ואם יבכר את האחד על רעהו אז…

מימים ימימה היה שומע את דבריהם השוטפים ואת מריבתם הקלה של מוריס ופלורנס טוזין בצאתם ממכונת הביואיק, מריבה פזיזה של שני אנשים טובי־לב הנכנסים איש לתוך דברי רעהו: – “אמרתי לך…”; “לא… אני אמרתי קודם…”; “אתה תמיד כך… להכעיס…”; “ובכן אתה תמיד הצדיק ואני המרשעת… נשאל את פי הכל…”

ובגשתם אליו היו כל המריבות הפעוטות מתנדפות מאליהן ושניהם מתנפלים עליו בברכות ובשאלות:

– ואיה ליליאן?

– היא עובדת ואתה יושב לך כמו שררה ואינך עושה דבר.

– טוב לך, ליאו, כשיש לך אשה טובה, ואני צריך לנהג את המכונה ביום חם כזה… והכל בשביל אשתי…

– ואתה שוב³⁴ מחטט באף. הנה, תתבייש לכל הפחות בפני ליאו… ואחר כך שוב צחוק ודברים של מה בכך, דברים שאינם מעלים ואינם מורידים ומביאים אל הלב חמימות של ידידות וקלות־ראש.

גם בשנה זו יש לו לטוזין ביוּאיק. טוזין אינו נוסע במכונה ממין אחר. אך יוצא הוא מן המכונית קטן ועיף. גם אמילי יוצאת אחריו, גבוהה ויפה, עומדת על יד המכונית שעה קלה, מנקה את האבק מעל בגדיה, מישירה את שערותיה. אנשים עוברים מולה, מהם גם מכרים, ומברכים בשלום, והיא עונה ותוך כדי דיבור פונה גם אל בעלה: – הוצא את המזוודות… יש לי צורך בדברים אחדים…

– נוציא אחר כך. אתן מפתח המכונית לנער והוא יביא את המזוודות אל החדר.

היא אינה עונה דבר, אך טוזין ממהר לקרוא לנער הרץ לקראתם מן המשרד.

בשנים שעברו היה נוהג להשאיר לזמן־מה את החפצים במכונית וראשית כל לעבור לאורך החצר אל המשרד ולדבר קצת אל ליאו. היתה מורגשת בזה מעין בעלוּת, היינו, אין זה מקום זר, סתם בית־מלון. זהו בית מלונו של ליאו הלפר שלנו ואני בא אל בית ידידים. איני כדיירים האחרים. איני זקוק להרשם תיכף ולעמוד על המיקח בנוגע לחדרים, ולא כל שכן שאיני צריך לדבר על מחירים ודברים כיוצא באלה… ואחרי שעה של שיחה ודברי־ליצנות קלים היה שב אל המכונית, ממשיך את השיחה הקולנית קצת עם אשתו ומוציא את המזוודות.

ועתה מחכה ליאו בקוצר־רוח למוריס טוזין. הנער בא ומוציא את המזוודות מן המכונית ונושאם ואחריו הולכים מוריס ואשתו אמילי ממש כיתר האורחים. מוריס הוא קטן, שמנמן, והיא על ידו גבוהה, יפה, מרימה בלכתה את זרועה הארוכה והשזופה ומתקנת את שערותיה השחורות.

אמילי היא הפותחת: – שלום, ליאו, מה שלומך? אתה אינך משתנה. יושב אתה באותו מקום ועל אותו כסא.

עדיין יפה היא, אבל אין הלב רועד כבימים ההם. זרה היא עתה ללב. ונדמה שאף הטינה החבויה אינה³⁵ בשלוֹ אלא בשל מוריס ופלורנס.

ואחריה מחרה־מחזיק גם מוריס: – שלום, ליאו. מזג־אויר מצוין. אם יימשך כה עד לייבר דיי – תתעשר.

אותם הדברים ואותו האיש, ובכל זאת אין זה אותו מוריס טוזין. החיוּת והלשד הפנימי חרבוּ. אמילי מאפילה עליו בקומתה, בדבריה, בעצם תנועותיה, ודבריו אף הם הולכים ומוקטנים בנוכחותה.

לליאו הלפר זהו השבוע האחרון לפני לייבור דיי, והדיירים הותיקים יודעים שאין דעתו נתונה עתה לשיחות־ידידוּת. ואמנם אין פנאי ויש לשים לב לאורחים הבאים.

מפאת המלחמה נתמעטו האוטומובילים הפרטיים ואנשים רצים לאוטובוסים ולרכבות, נדחקים והודפים איש את אחיו. בני אדם טובים שקטים ומכובדים מתבוננים סביבם אם אין רואה ומפנים להם מקום במרפקיהם לקראת הכסא הפנוי המציץ שם בפינה כשן עקורה. אי־שם מציץ מצפּוּן קטנטן בטוח ומנקר וזורק מרה: “הא כיצד? הלא על ידך עומדים זקן וזקנה, שבמעמד אנשים המכירים אותך היית מיד מפנה להם את מקומך בחיוך של איש מנומס וטוב־לב”. אבל תוך כדי הרהור מופיע ובא תירוץ מן המוכן: “בין כך ובין כך לא יתפסו זקנים אלה את המקום הפנוּי, חלשים הם ואיש אחר מהעומדים סביב יתפסהו”. וכך נכנסים אל בית המלון כשהפנים משולהבים מהנסיעה, מהמזוודות ומהחום. זו לו הפעם הראשונה בבית־מלון זה, היימצא לו מקום? היהיה לו נוח כאן? עוד מעט, עוד רגעים אחדים, ושוב יתהלך לו עקב בצד אגודל, יקדים בשלום אנשים, יהדר פני זקן ויקום לפני אשה… ומי יודע מה עוד יתרחש כאן במקום החדש? אינו זקן עוד. בספרים הרי כל סיפורי³⁶ האהבה מסופרים על בני־אדם בני גילו. ואולי יבריק פתאום אותו משהו: שניצנץ במסתרים כל השנים האלה. הוא כבר למעלה מארבעים. ועוד מעט וארבעים וחמש, וזיקנה… על כל פנים עוד מעט, עוד משהו.

ועומד ליאוֹ הלפר על מכונו הקבוע ליד המשרד הקטן בבנינו הגדול ורואה את האנשים האלה על פירורי הנאתם ואכזבותיהם, כשרוּבם ממנו וחוצה לו וכאילו רואה אותם בראינוע. אבל יש והדברים מתרחשים לידידים וקרובים והלב נמחץ מכאב. מסוג זה, למשל, הוא ענין של מאלי ניומן וכלתה. אומרים שכלתה דזשיני נסעה אל בית הוריה ואינה רוצה לחיות בכפיפה אחת עם חמותה. כמה קשה יהיה למסכנה מאלי. כל ימי חייה קוותה שחיי המשפחה של ילדיה לא יהיו כחייה היא. וצחוק הגורל הוא שהיא בעצמה אשמה בכך, הגדישה את הסאה. ואם אפילו ישלימו הבן ואשתו, הרי חייה של מאלי על כל פנים ישוּנוּ לגמרי להבא. לא אותה מאלי שעיניה מאירות באור אמהי וידיה מנהלות את הכל: “דזשיני יקרה, דזשיני חביבה”, “יש לעשות”, “יש ללכת”. מעתה – חסל. אפילו אם תשאר בבית כלתה, יקננו חשד ואי־רצון והיסוס לפני כל דיבור שידוּבר. ובעיקר תאבד אותה הרגשה נסתרת של אדיבות והכרה של אחריות ופעולה. הכלל, תחסר מאלי ניומן. והנה הוא עצמו הרי גם עליו עלולה לעבור הכוס כהרף עין. ישבוק חיים דוגלס הזקן, ובין רגע יתפוס ביל את רסן הממשלה. ליאו הלפר בן החמשים ומעלה יהא אנוס להתחיל שוב מבראשית. ובמה יתחיל? והנה גם טוזין. כסרח עודף הוא בנוכחותה של אמילי. ונדמה כאילו בכוונה הוא מתרחק כאן מחברתה. אילו היה טוזין לכל הפחות משחק בקלפים או בביליארד או אף קורא בספרים. לא הא ולא הא. והנה הוא בא אל הבריכה, מחייך לו חיוך משונה והולך הלאה, ואחר ניגש אל הגאראז', מתבונן בביואיק שלו רגע קל, מעביר את היד ללא צורך על המכונה ומביט על מספר המילים שעבר, אף כי יודע זאת מתחילה, מחייך לו שוב והולך. החיוך משונה הוא וכאילו מכוּון כלפי פנים. יש לדבר אל טוזין. יש להעביר על המדות ועל ההרגלים בימים אלה.

ובשעה נוחה לשיחה, עת מן הקאסינו נישאים צלילי ריקוד וקולות צהלה, והחצר ריקה, והזוגות התרחקו אל צללי העצים ליד הבריכה, יושבים שניהם, שני רעֵי הנעורים, שכל הרעש הזה נראה כמהם והלאה: – איה אמילי?

נימוס הוא נימוס אפילו כלפי ידיד. הרהורים צפונים לחוד והרגלים יום־יומיים לחוד. וכי לאמילי נתכוון? הרי יודע גם רעהו שלא לשם כך ניגש אליו.

– בקאסינו?

– ומדוע אין אתה הולך אל הקאסינו?

גם זו שאלת שטוּת היא. הלא יודע הוא מלכתחילה את התשובה:

– בימים אלה, ליאו, שנינו איננו מן הרקדנים. 

– התזכור, מוריס, את השנים ההן? קשה היה להפסיקך מהריקודים. תמיד היית מן המתחילים וגם מן המסיימים.

הצטער על שהזכיר את הדברים. הופיעו מראות והתבלטו. מוריס ופלורנס יוצאים במחול הואַלס או הפּוֹלקה והכל מוחאים כף. תמיד הראשונים והאחרונים, קלי־רגל, פזיזים, מאושרים ומחייכים איש מול רעהו..

– השנים ההן עברו, ליאו, ללא שוב. פונה היום, ליאו יקר. גם אתה לא היית מהמפגרים בימים ההם.

גל חם מציף את הלב: – מוריס… הידעת? לא דיברנו זמן רב כדבּר איש אל רעהו. אתה יודע למה אני מתכוון: שיחה קרובה המוציאה את הכל ממך ושמה אותך ממש על צלחת. הכל מתגלה ומשהו בתוכך הולך ומתרכך, והזוהמה והמוגלה יוצאות ונשטפות.

– צדקת, ליאו,– הוא התבונן סביבוֹ – שיחתנו האחרונה היתה שם על הספסל שעל יד הבית הישן. זוכר אתה שהלכת אז לגרש אנשים ששטו בסירה בחצות הלילה? מעניין, שיש דברים קטנים הנשארים בזכרון ומציקים. כל השנה אמרתי לשאלך אם גרשת אותם…

ידע ליאו לאיזו שיחה התכוון. בשעת אותה שיחה התעורר כעס מעורב בקנאה. טוזין הודיע לו אז שהוא עומד לישא לו לאשה את אמילי. פגה הטינה לגמרי. עתה היו רחמים בלב. זרה לו אשה זו. ומי יודע אולי עוד יותר זרה היא לבעלה?

– כן… מוריס… עברה כבר שנה. מה עשית אז? לא כלום. בודאי גערתי בהם… עברה כבר שנה מאז…

– היו ימים שהשנה היתה קצרה, נראתה קצרה… ועתה נדמה לי כאילו נצחים נתונים בערפל עברו מאז ישבנו ודיברנו פה…

טוזין שתק שעה קלה והתחיל לדבר. הוא כיווץ את אגרופיו, פתחם והביט אל אצבעותיו בכובד ראש: – טוב לדבר מלב אל לב. ולא קל לדבּר. לא קל מפני שאני עצמי איני יודע מה לאמור. מעולם לא הלכתי בגדולות. חייתי חיים שקטים. היה לי נתיב כבוש, ובנתיב הזה הייתי אני, מוריס טוזין. אבל מה עשיתי? יצאתי מן הנתיב, ושוב אני זה שהייתי, לא מוריס טוזין. קשה לי לבאר את הדבר. אבל הרי פיקח אתה ותבין. אין זה נתיבי.

הוא חדל להביט אל אצבעותיו נשא את עיניו אל טוזין, וליאו הרגיש בפנים הסגלגלים ובעינים הקטנות הממצמצות באיזו התעוררות משונה. הקמטים הקטנים כאילו התנועעו והעינים מצמצו במהירות. היתה זו מעין תערובת משונה של יראה ושמחה:

– לא רציתי לספר את הדבר וגם מעצמי אני רוצה לדחות אותו, ממני והלאה. יש ומראות שאתה דוחה אותם והנה הם נדחקים בכוונה ועומדים. כשאני נשאר יחידי בבית מורגש כאילו פלורנס יושבת על ידי. נדמה לי שאם אשב עוד שעה קלה היא תדבר אלי. ואז מתרוצצות ההרגשות: אני רוצה לשמוע את קולה, אני משתוקק לדבריה, ואני רוצה גם לגרש ממני את המראה, לדחותוֹ.

הוא התעכב קצת והמשיך: – ואמנם איני יודע מדוע דוחה אני ממני את המראה. הלא באותם רגעים נדמה לי כאילו שבתי משׁוּט במשעולים עקלקלים ושוב מצאתי את דרכי וחזרתי אל ביתי שלי, אל חדרי ואל הכסא שבו ישבתי מימים ימימה. בשבתי באוטומוביל מתרחש הדבר כמעט מדי נסיעה. מובן שהכל פשוט וברור, כי הרי מימי לא נסעתי באוטומוביל בלי פלורנס, ותמיד היתה יושבת על ידי. בימים הראשונים אחרי מותה היה נראה כאילו איני יכול כלל לנסוע בלעדיה, היא נעדרה לימיני, כאילו חסר לך ההגה. והנה גם עתה בנסעי יש ונדמה לי לפעמים כאילו מציצים פניה מאחורי הראי. ויש שמתחילים לדבר ולשיר באוטומוביל. אתה יודע בודאי שאמילי אוהבת לשיר בשעת נסיעה, ופלורנס היתה תמיד כועסת ונרגזת כששרו בשעת נסיעה, היתה טוענת שיש סכנה בדבר, וכי לבה אומר לה שיקרה אסון בגלל הזמרה. והנה גם עתה נדמה שהיא נרגזת שם מאחורי הראי ומבקשת ומתחננת שלא ישירו. אבל כלום יכול אני לספר למישהו דברים כאלה? ואיני יכול לצוות את עיני שלא יראו.

אמר ליאו בלבו שרעוֹ דבר אליו על אמילי, והנה כמעט שלא דיברו עליה. ונתחזק הרעיון המשונה שדבק בו באותו ערב סתיו, כשטוזין הודיע לו על החלטתו לשאת את אמילי, שרק חלק אחד של האיש מוריס טוזין יושב כאן על ידו. היה רעיון זה מבעית אחרי דבריו של טוזין ורצה ליאו להעביר את השיחה לנושא קל יותר, יום־יומי יותר, והתחיל בעצה טובה: – מוריס, עליך לעסוק במשהו, נאמר אפילו משחק בקלפים או דבר מעין זה…

הוא עצמו נבוך מנעימה אבהית זו והשתדל להוסיף, אך החוט המקשר אותם פתאום ניתק. מהמשרד הגיע קול: – מיסטר הלפר, מיסטר הלפר!

שמח ליאו במקצת לשיחה שנפסקה. הוא טפח לטוזין על ברכו בידידות:

– טוב לדבר כך מלב אל לב. נמשיך בפעם אחרת, מוריס.

 

לו    🔗

טוזין אהב אוטומובילים מצעירותו. כחית־בית אהובה היתה לו מכונת הביואיק שלו. וגם פלורנס, אשתו הראשונה, היתה מטפלת בה. בכל שעה פנויה היו שניהם מצטיידים במגבות ישנות, קערות־מים ומשחות שונות, היו לובשים את בגדיהם הישנים ועומדים ומשפשפים, ורוחצים, ומנגבים, ומצחצחים, ומדברים ביניהם ומתקוטטים בשעת מעשה מתוך חיבה:

– וכי זוהי עבודה? וכי זהו ניקוי? בושה וחרפה. הנה מצאתי כתם כגודל ראשך.

– בעצם זוהי מלאכתך ולא מלאכתי. אני הנהג ואת צריכה לכל הפחות לנקות.

– והנה עוד כתם. מתי תתלמד לעשות את מלאכתך כבן אדם? רק בחטמך יודע אתה לחטט ולנקות בלי חשך.

– הודי נא שיש עוד דבר שאני עושה כהוגן. ורות בתך תוכיח.

ושוב היו צוחקים ומתקוטטים, ויושבים לנסוע ומדברים על מספר המילים שעברו במכונית, וכמה מילים אפשר לעבור בגאלון של גאז, ואם כבר הגיעה השעה להשקות את המכונה, וכיצד היא עולה גבעות ויורדת מן ההרים.

ועתה יוצא מוריס טוזין לבדו לנקות את האוטומוביל. הוא מוציא את המגבות הישנות, מניח את המשחה על הקרקע, מטביל את הסמרטוט בנוזלים, משפשף רגעים אחדים, ופתאום נראה הדבר כקשה ומשעמם. היום חם והמכונה נראית גדולה מאד, וסוף סוף לא כדאי כל הענין, בסנטים מספר יוכל לנקותו בגאראזש – אבל לא נאה הדבר כלפי הבריות להשאיר את האוטומוביל חציו מנוקה וחציו מלוכלך. ועל כרחו עומד הוא וממהר ומשפשף ומעביר את המגבת לאורך כל האוטומוביל. אך בראותו כי לא היטיב בעבודתו הוא כועס ומתחיל לטשטש את הרצועה המנוקה.

בגשת אליו ליאו התבלבל קצת. האיש ההולך לו תמיד בדרכו הישרה והכבושה חושב שהכל שמים לב אליו בשעת קלקלתו.

– יום חם היום… קשה לנקות ניקוי ממש… התחלתי ואחר כך החלטתי רק להסיר קצת את האבק.

– וכי לאן נוסע אתה?

– אני נוסע למידלטאון. אם יש לך פנאי, אקחך אתי.

אמנם זקוק היה ליאו לנסוע למידלטאון ואמר לנסוע באוטומוביל שלו: – טוב. אתה נהג טוב. אבל אל תשהה שם זמן רב. אל תשכח כי אצלי מחר ערב לייבור דיי.

– אשהה רק כשעה. אמילי צריכה לקנות שם דברים אחדים.

התחרט עתה ליאו בלבו. לא ידע שאמילי תסע. אבל את הנעשה אין להשיב.

אמילי באה לבושה חולצה רוסית לבנה מרוקמת חוטים ירוקים, ושמלתה כשמלות הנערות הצעירות, קצרה ורחבה, ובלכתה מגלה את רגליה הזקופות והשוקיים המלאות.

– ובכן הכל מוכן, מוריס? אל תתמהמה. אולי גם אתה, ליאו, תסע אתנו? טוב, מוריס. לך והתלבש. הרי בודאי רוצה אתה ללבוש מעיל אחר.

לא התבוננה במכונית, לא שמה לב למשחות ולמגבות המונחות על הקרקע. המכונה אינה אלא מרכבה לנסיעה ולא יותר.

– חכי שעה קלה. אגמור את ניקוי האבק.

נשארו כתמים כהים על המכונה הכחולה. טוזין העיף עליהם עין וחרה לו. שוב הוציא את המגבת.

– שמע נא, מוריס, יום חם היום. החלט אם אתה רוצה לנסוע אם לא. עליך עוד להחליף את בגדיך. לך ואנחנו נחכה.

רגעי־הצפיה ארוכים. זה זמן רב שלא דיבר עם אמילי ביחידות. רוב הדברים נאמרים, כרגיל, סתם, לתוך החלל; לתוך הקהל. ענין אחר לגמרי הוא להשאר פנים אל פנים באין אדם אחר על ידך ולמצוא דברים לשיחה. והתפלא ליאו שמצא דברים, דברים כלליים סתם שאינם מעלים ואינם מורידים, דברים שמדברים לאחת הנשים הבאה אל בית־המלון בפעם הראשונה. גם לפני אמילי גילה עתה את הגילוי החשוב ש“היום הוא יום חם מאוד” בשעה שהזיעה נוזלת על הפנים, וגם חזר על הדברים הידועים לשניהם ששניהם נוסעים למידלטאון ושחם יהיה לנסוע ביום חם, וכי למחרת יהיה ערב “לייבור דיי”, ושאחרי “לייבור דיי” ישארו כאן מעטים… ראה לפניו אשה יפה מזדקנת שאינה רוצה להזדקן, אך לא פגע בו אותו הרטט של ימים עברו.

ובכל זאת טוב היה שטוזין מיהר לחזור. לשניהם לא היתה נעימה שיחת החובה. האיש השלישי מקל על השיחה. אין צורך אז להביט בפני השומע. זורקים את הדברים סתם לתוך האוטומוביל. ובשעת תנועת האוטומוביל אף השתיקה אינה קשה ביותר. כשהמכונית אצה בדרכה, עוברת על יד מכוניות אחרות ופוגשת באלו הבאות לקראתה, נזהרת מפניהן, עולה גבעות ויורדת – משהו מידבר מאליו. הרהורים משותפים לכל הנוסעים נישאים עם תנודות המכונית ונענועיה; אותם ההרהורים עוברים במוחות האנשים היושבים ומלווים את המכונית בעליותיה ובירידותיה.

מברוקוויל למידלטאון מוביל הכביש דרך ההרים הגבוהים של רוכסי הקטסקיל, ובמקום שהדרך מתפתלת בין התהומות מסתחרר הראש. נדמה שעוד מעט והמכונית תטה ימינה אל החלל הפעור… המכונית ואנשיה נהיים אז קטנטנים, ההרים הולכים וגדולים והעמק רחב וירוק.

יושב לו מוריס טוזין על יד ההגה ועל ידו יושבת אשתו אמילי, ממש בו במקום שפלורנס היתה יושבת. כאן היתה יושבת שנים על שנים והנה באה אשה גבהת־קומה זו ודורשת אותה זכות ישיבה.

יפה השתיקה בין ההרים והתהומות האלה. בני המקום אומרים שתהומות אלה דורשות בכל קיץ מספר מסוים של קרבנות בני־אדם העוברים ביניהם ויראים את ההרים האלה. עולים לאט לאט ויורדים בזהירות. וגם שוטרי המדינה ה“סטייטס טרופרס” מקפידים כאן על השמירה. ודוקא בשעה שהלב רוצה בקצת שקט בין התהומות וההרים, בשעה שבמוח מופיעה פתאום אותה מחשבה ידועה וזרה על זעירוּת האדם וזעירוּת מחשבתו והראש מסתחרר מהרהורים, דוקא אז מתחילה האשה הזאת היושבת במושב לא־לה לשיר בקולה הצרוד: 

טויבען שטייען ביי מיין פענצטער

ווייסע טויבען צווי,

עפענען וועל איך מיין פענצטער

עפענען פאר זיי…³⁷

סיפר לו מוריס כיצד שנאה פלורנס את הזמרה בשעת הנסיעה ובפרט בין ההרים האלה. וכשנגמר שיר זה עוברת היא לשיר רוסי ואחר כך שוב לשיר יהודי. לזרא לו, לליאו, בשעה זו הזמרה וקולה החד של אמילי. מוריס טוזין יושב על יד ההגה ופניו הקטנים, המתאדמים מקוצר־רוח, נטויים נכחוֹ, ונדמה לו, לליאו, שמבטו זה של ידידו תקוע בראי, ומגיחה פתאום יראה מסותרת ומוזרה, שהנה הנה יסיר טוזין את עיניו מעל ההגה, ותיהפך המכונית לתוך התהום הפעורה, ותיפסק שירתה של אמילי באמצע, וישבר הראי, ועיניו של טוזין עדיין ימשכו לקראת שברי הזכוכית.

הם מגיעים למידלטאון ושם עוברת במקצת התרעומת והטינה. באים אנשים לעיר זרה ובין ההמון הרב מתקרבים הרחוקים. מבקשים יחד מקום חנייה למכונית, הולכים יחד לקנות דברים נחוצים ודנים אגב אורחא בעניני המחירים, ואחר כך מסבים בצוותא אל צלחת גלידה וכוס “קוקה־קולה”. בחנויות אלה של עיירות הקטסקיל נראה כאילו הכל הונח פה באקראי ובחפזון וגם האנשים הבאים הנה עראיים הם. בא בן־אדם ומעמיד במקרה את מכוניתו על יד מכוניתו של איש אחר; במקרה נכנסים בני־אדם לאותה חנות; וגם החנות עצמה היום היא פה ובעוד ימים אחדים תעלם. כך הוא גם יחסם של האנשים איש לרעהו. רגעי הוא בלי קביעות כלשהי. שלי הוא שלי ואתפוס גם את שלך אם אין סכנה שיראוני בכך. הכל בלי לבביות, בלי סדר ומשטר, כעין צינוף וטלטול של רגשות – וכשמזדמנים כאן אנשים מכרים, על כרחם מתקרבים הם איש לרעהו, נאחזים זה בזה, מבקשים הד כלשהו לדבריהם.

ובדרך חזרה, ממידלטאון לברוקוויל, מתבדר הערב בין ההרים. התהומות מתרחקות ומתכסות רקמת ערפל קלה, והרכסים האובדים באופק גדלים ומתקרבים, גדלים ונסוגים, וצעדיהם צעדי־ענק אטיים ובטוחים. מה קטנות הן המכוניות הנוסעות בצדי הדרכים. אמילי מפנה את פניה אחורנית ומדברת, ויש לענות. דברים של מה־בכך הם דבריה. לא, גרועים הם מדברים של מה־בכך. אילו היתה מדברת על מזג האויר, על שמלות, על אוכל, היה סולח לה. אבל היא מעמידה פנים חולמים ומדברת על היופי בין ההרים ועל הדר התהומות בפנות היום. היא מקמטת את המצח המארך, גבות העינים מתכווצות והפנים נהיים זרים יותר: – מה יפה כאן, מה נהדר כאן לפנות ערב… הבט נא על צבע השמים. אילו הייתי ציירת הייתי מעלה את צבע הורוד הכהה שם בקצה הרקיע ימינה.

ועם הפניית פניה דוקרת ומרגיזה נעימה חבוייה, היינו, למוריס אינה מדברת דברים כאלה. אינה פונה אליו. וכי מה לו ולרגשות עדינים כאלה, כביכול? בכל זאת יש לענות על דבריה, ולכן מחייכים ועונים משהו: – כן… בודאי… באמת יפה… כן, צבע נהדר…

וכבר הגיע האוטומוביל לדרך הצרה העקלקלה על שפת התהומות. מוריס ממשיך להביט ישר לפניו וגם הוא נראה קצת מורגז מדיבורה של אמילי. הוא רואה בודאי בראי אשר לפניו את כל העויותיה ותנועותיה. הוא מכיר אותן היטב ויודע את הכזב באנחות מלאכותיות אלה…

ושוב היא מעמידה פנים מתגעגעים ופושטת לפניה את הרגלים היפות החשופות, גופה המארך משתרע, והיא עוצמת את עיניה ושרה שיר יהודי עצוב על שקיעת שמש ועל פרחים, ועמקים, וחלומות. זה מאות פעמים שמע את השיר הזה ועתה מה קשה לשמוע את קולה.

ומוריס יושב עדיין הכן מבלי לזוע ממקומו, הוא גוחן אל ההגה ומאמץ אותו בידיו מתוך כובד־ראש ורצינות יתירה. אולי מבהילים אותו גם עתה אותם הדמיונות על הדמות של פלורנס הנרגזת בשל שירה של האשה הלזו. אין פלא בדבר. הקול הזה עלול להוציא את האדם מדעתו. הנה הנה פונה המכונית לפתע פתאום הצידה על יד הכביש העקלקל ונדמה, שבין־רגע תטולטל הצידה ותתגלגל אל התהום, אבל ידי הנהג מאמצות את ההגה והמכונית יוצאת אל דרך המלך… והנה הכביש הרחב והשדות משתרעים משני צדיו, וללב הוקל. הערב מתקרב, נפגשים מטיילים, בצידי הדרך. איש ואשה עוברים חבוקים ושלובים ושרים שיר. טוזין אנוס לסור הצידה שלא לפגוע בהם. הוא פורץ פתאום בקריאה היסטרית: לעזאזל… ילכו לאבדון עם שיריהם הנבזים… צריך היה להרוג אותם כאן באמצע הדרך… הולכים להם ושרים שירים… ידעו האחרים ויזהרו.

 

לז    🔗

סוף השבוע של “לייבור דיי” הוא יום הדין להלפרים. שניהם קמים עם שחר ומביטים אל העננים, אך משתדלים הם להסתיר איש מרעהו את הדאגה המציקה. קודם קמה ליליאן ומציצה בעד החלון, ופתאום מרגישה, שליאו ראה אותה בקלקלתה והיא מנסה למצוא אמתלה: – נדמה היה לי שמחטטים שם בערוגות הפרחים.

מבין ליאו את הערמה ומתראה גם הוא כמדבר על מזג האויר: – אני מתעצל לקום, ליליאן. מהו מזג האויר היום? כמעט ששכחתי ש“לייבור דיי” בא עלינו.

מסירה גם היא את המסווה: בימים שעברו היינו משלמים מהכנסת “לייבור דיי” לכל המלצרים ולתזמורת.

– הימים ההם עברו ללא שוב. עתה שוב אין בעל־המלון חולם על עשירות. אם ניחלץ מצפרני הבאנק, דיינו.

מתמתח ליאו על מטתו שעה קלה, אבל לשוא. לישון לא יוכל בין כך ובין כך. ניגש גם הוא אל החלון, עומד על יד ליליאן ורואה את פני המזרח אדומים והרקיע מכוסה דוק לבן כהה שמתוכו מציצים פסים צרים של תכלת אפרורית צעירה. כאילו משהו נובט שם בתוך תכלת זו והנה יבקע ויצא. נזכרים ימי־צעירוּת רחוקים. אז, באותם הימים, היה קם בבקרים לעתים תכופות ורץ בעשב הרטוב מטל בוקר, ומן החלון היתה ליליאן גוערת בחיבה: – מה אתה רץ כפר בן־בקר? בושה בפני השכנים, אם יראוך בכך.

וזוכר גם הוא את תשובתו התדירית: – ליליאן, זאת היא התעמלות… וגם את בואי נא ורוצי קצת, אם אינך רוצה להשמין כיענטעס הבאות הנה.

יש צבע וריח לימים, וגם לתקופות צבען וריחן. לאותה תקופה רחוקה היה צבע של תכלת אפרורית, ממש כזו של הבוקר. גם שירת הצפרים דמה. יש בה מעין ברכת־בוקר עליצה: הצפור האחת גומרת והשניה מתחילה, ושוב נשמע קול הראשונה. ופתאום מתחילות כולן בבת אחת, וכעין זרם של צלילים משתפך…

והנה מגיעה מרחוק מן הכביש שריקת אוטומוביל, ובא קול חצוצרה, וגם מן המטבח מגיעים קולות, וסיימון ה“בוס בוי” השמן עובר בעצלתיים מבנין הקאסינו אל ערוגת הפרחים ובראותו אותם מעמיד פנים כאילו אינו רואה אותם ושם את פניו אל המטבח.

ליליאן מפליטה עוד דברים אחדים על מזג האויר והולכת להתלבש. ליאו נשאר עוד זמן־מה על יד החלון. איש נמוך־קומה לבוש צמריה כחולה יוצא מעבר לבנין הגדול. לעזאזל, לא הכירהו. כך הוא הדבר כשמשתקעים בהזיות־שטות. הרי זהו מוריס טוזין. היקרא לו? לא. ילך לו. בודאי רוצה גם הוא להתבודד קצת. טוב להתהלך עתה בשעה זו בדרך כשאין אוטומובילים מסביב ולהתבונן ולהרהר… בתוך השקט הזה של הבוקר נעלם קוצר־הרוח. אמנם טוזין השקט נרגז בימים אלה. החזיונות שהוא רואה בראי האוטומוביל בהבל יסודן. אבל מאידך גיסא מה ההבדל אם הוא רואה אותם ממש או אינו רואה. העיקר הוא שיש כאן חומר־שריפה ונגיעה קלה דיה להציתו. כמה רגז אמש איש קטן ושקט זה על האנשים שעברו חבוקים בדרך מדברים ומזמרים. טוזין וצעקה כזו וכעס כזה – קשה להאמין, לא טוב לעזוב אותו לנפשו. אסור. יקרא לו עתה וידבר אליו קצת. סוף סוף מי לו כאן למוריס בלעדיו? הידידים הולכים להם אחד אחד לבלי שוב. כל אלה הנשארים אינם אלא מכירים, אינם ידידים. כשאיש מגיע לגיל זה אינו רוכש לו ידידים חדשים. ידידות קשורה בזכרונות של משובת נערים, אור־בוקר ושמי־תכלת אפרורים.

– אה… מוריס… מי הוציא אותך ממשכבך?

– אני היום מלא מרץ ועצמה, ליאו, כבאותם ימים שבאת הנה ואנחנו היינו עוד רצים כמשוגעים ומטפסים על ההרים.

פניו של מוריס שמנים, רעננים ומחיכים. אין זה כלל אותו האיש שישב אמש באוטומוביל והביט מולו במתיחות כל החושים ושנדמה היה כאילו כל נגיעה שהיא כחוט השערה עלולה לזעזעהו ולטלטלהו הצידה עם המכונית גם יחד. והנה אותו האיש, שרק לפני רגע דאג לו ולמצב רוחו – בוקר בהיר אחד נשקף לו, ונרגע. כמה קל להשביע רצונו של בן־אדם. וכי מה דורש הוא, מוריס טוזין? ומה דורש הוא עצמו ליאו הלפר? זה מכבר עברו הימים והלילות של הדמיונות מרקיעי השחקים. קצת אהבה, מעט מנוחת הנפש, קורטוב של ביטחה שיתנו לו לשבת כאן שנים אחדות, שנים אלה מועטות שנשארו עוד. הרי אלה הם³⁸ ימי הזקנה, אם יודה בכך ואם לאו. בן חמשים ושתים הוא כבר, וגם טוזין הוא בערך בן חמשים. מעט מאד מבקש בן־אדם בימים אלה, מעט נחת כרוח קלילה זו של הבוקר, ליטוף של אהבה, זכרונות של הימים שעברו.

– יום יפה יהיה, ליאו. יבואו אליך אורחים וישתינו בכסף… מה להם מלחמות ומה להם פרעות? נוסעים אל ליאו הלפר לברוקוויל לשבת בחוֹר ארבע על ארבע, להיות למאכל ליתושים, לנשום קצת גאזולין טרי לתוך הריאות ולשמוע בדיחות בלות בקאסינו…

אותה הליצנות של ימים עברו, אלא שבימים ההם היתה עומדת על ידו פלורנס ומושכת אותו בשרוולו שלא ידבר גסות, ושלא לשם כך יצאה עמו לטייל, ובשעה שיוצאים לטייל יש ללכת ולא לעמוד על יד כל חלון ולהעלות גירה. וכרגיל אין ליאו נשאר גם עתה בעל־חוב לטוזין: – אבל הנה אתה מטייל לך בזנב מורם למעלה כסוסה בעונת ההרבעה ושואף לנחיריך את ריח העשב. בפלטבוש היית שוכב עדיין במשכבך מורטב זיעה ומלוכלך בדם פרעושים. – ליאו, ליאו… וכי מעונג בורח אני מחדרך לטייל בבוקר השכם? וכי לזה טיול ייקרא? ברחתי מן החדר המצוין שנתת לידיד נעוריך. טוב לו לבעל המלון שידידיו מרובים: הוא משכיב אותם במחראותיו והם משלמים לו במיטב כספם.

ושוב קורץ הוא באחת מעיניו הקטנטנות במשובה ופונה ללכת, איש שמן, סגלגל ומחייך, אך לפני לכתו הוא נזכר שוב: – עלי לנסוע גם היום למידלטאון. אולי תסע אתי גם הפעם?

– לא. עליך לדעת, אם יש עוד מוח בקדקדך, שבערב “לייבור דיי” לא אוכל לצאת מברוקוויל. וכי מי ימצא כאן מאורות לאורחי היקרים בלעדי? ואתה, מה לך במידלטאון יום יום? האומר אתה לשתות שם את כל הקוקה־קולה המסריחה?

– עלי להביא הנה את הסופר שלכם הרצהורן. בני משפחתי שומרים עליו כעל בבת עינם. אולי יקדיש לי אחד מספריו.

– או אולי יאמר “קדיש” אחריך?

– אני זקוק ל“קדיש”.

מוריס טוזין התרחק וגופו השמן התנדנד בלכתו. המלה “קדיש” נדבקה משום מה אל המוח, וליאו ייסר את עצמו: “השתגעת, ליאו, בימי זקנתך התחלת לשגות בהבלים כנשים זקנות. ליאו החפשי בדעות”.

תכלת השמים הולכת וכוהה, השמש עלתה מעל להרים ומקלעות־אור נתלו בגזעי העצים ובעליהם ופרכסו על העשב בין הצללים. ההמולה הלכה ורבה. אנשים ונשים באים בימים מיהרו לשבת על הכסאות כדי שאחרים לא יתפסום. נשים צעירות נשאו שולחנות מקופלים למשחק קלפים כשהן גוערות בילדים הכרוכים אחריהן; תינוק התייפח; אם הכתה את ילדה הבוכה, והאב, איש גבה־קומה לבוש מכנסים קצרים ומחבט־טניס בידיו, עומד לפניהם ומביט אל האם בתרעומת. בטי המלצרית רצה שטופת־זיעה כשעיניה מורדות אל הקרקע, ונראה כאילו מונה היא בלכתה מהר מהר את פסיעותיה הקטנות; מן המטבח הגיע צליל שבירת כלים והמולה ומרוצת רגלים… ואחר התחיל השאון מסביב למשרד.

אלה הם הימים האחרונים של הקיץ. אם לא עתה אימתי? הנפש רועדת. הנה כבר עברה השנה. נועצים את הצפרנים, אולי אפשר יהיה ליטול עוד קורטוב אחד, מקצת מן המקצת:

– תן לי את החדר הטוב…

– תן לי חדר עם מקלחת…

– תן לי..

תן… תן… תן… תן…

וגם בחייו של ליאו הלפר זהו השבוע האחרון בקיץ של שנה זו, שנת חמשים ושתים בחייו, בסוף השנה השלישית של מלחמת־העולם השניה. ואחרי הימים האלה תבוא עוד שנה ארוכה, ומי יודע מה יביא יום. שנה בימי מלחמה היא ארוכה מאד… בכל בוקר מבקשת העין באותיות הגדולות שבעתון ויראה מפני הפתעות… הלב אומר כי הנאצים ינחלו מפלה, כי אי־אפשר אחרת. אבל הידעו יהודי בלגיה והולנדיה ויוגוסלביה ויון מה אורב להם מאחרי כתליהם?… ופה, בברוקוויל בכפר קטן של הרי הקטסקיל, באים אנשים יהודים מניו־יורק ורצים ודורשים: העינים הקטנות ממצמצות, הנחיריים מתרחבים, עוד קצת, עוד מעט עונג. החצר מרהיבה בפרחיה, בככר הטניס מקפצים נערות ונערים יפים וצעירים ובכלל אינם שמים לב לכל הדברים ההם האיומים…

עומד ליאו הלפר על יד המשרד בערב “לייבור דיי” של סוף השנה השלישית למלחמה האיומה, וזרם האנשים נשפך מתוך האוטובוסים ומהרכבות אל החצר ומשם אל המשרד הקטן.

יש אנשים הנכנסים לתוך המשרד בברכה רכה ורחבה. הולך לו אדם זה ולוגם את תענוגיו טיפות טיפות. הוא נהנה מעצם בקשת התענוג. טוב גם קודם לכן וגם אחר־כך. טוב לדבר גם אל הלפר לאט לאט: – מר הלפר. אתה יודע אותי. אתה יודע, שלא נאה לאנשים מסוגי לעמוד בתור למקלחת עם כל הנערים. הרי תבין בעצמך. בשנה שעברה התאכסן בבית מלונך אחד מלקוחותי… אתה שמעת בודאי על החנות כל־בה הגדולה, המנהל הראשי שלה הוא ידידי…

והשני נכנס בחפזה. רץ וממהר. החיים כה קצרים והם מתחמקים ומשתמטים מתחת ליד אם לא תאחזם בכל קומצך. אך מוזר, הנה סבור אתה שכבר תפסתה אותם – ואינם. והנה יעבור גם השבוע האחרון, ויש לאחוז, ויש לתפוס: – מר הלפר, מר הלפר, אתה יודע, ידידי, בינינו לבין עצמנו… משהו טוב, טוב, טוב… הנה, הנה, נער, יקח את הבגדים. זוהי המזודה, הנה לך, והנה לך עוד. אעניק בעין יפה… רק היה בחור טוב. שירות טוב, זהו העיקר… זהו העיקר… יש כאן גם תזמורת. גם מחזות, זהו העיקר… שלא ישעמם… איני עומד על המקח… הייתי פה בבית־מלונך פעם. לפני שנים רבות הייתי. אבל לא היה אז כאן כלום. הוגד לי שהכל נשתנה. איה כאן הבריכה? מובן שאני רוצה במקלחת. העיקר הוא בקיץ: מים… גם סירות יש?

ובא גם האיש הבטוח בכוחותיו ומדבר בחשיבות ומטיל את מבטו מסביב לו ביוהרה. באים בהתלהבות צעירים וצעירות, ובשעה שמזוודותיהם עדיין פזורות ללא סדר, הם מדברים עם מיודעיהם על יום המחרת, ובעוד שעה קלה והם מתקלחים בחדריהם ואצים אל חצר־הטניס, ועוד שוקיים צעירות שוחות בבריכה וצחוק נישא עד למשרד הקטן. ובינתיים מתרעם הלפר על הנער העוזר: – של מי הם הכלים והבגדים האלה? אינך יודע? אינך יודע? וכי פה המקום? יסדרו קודם את בגדיהם ומזוודותיהם ואחר ירוצו להם כשדים משחת…

הלפר עומד גבוה ורחב־גרם, מסתכל באין רואים בראי הגדול אם העניבה שלו היא בסדר ואם אין רבב על בגדו ומעביר את ידו בחשיבות על שערותיו. הוא עומד על מקומו והעינים פקוחות על הנעשה מסביב:

– מר הלפר… הרי החדר מספר חמשים ואחד כבר תפוס…

– תן לו מספר ארבעים.

– מר כהן אינו רוצה בשמונים ואחד.

– מר כהן, צר לי מאד… זה כל מה שיש לי… בבית־מלון מסוג זה יש להזמין חדרים לפני החג…

– מר הלפר, המחיר גבוה מאוד. סוף סוף בני הוא רק בן שלוש־עשרה ובשנה שעברה שלמתי בעדו בקונקורד־הוטל רק החצי.

ליאו מרים את קולו: – גברת… בבית־המלון ברוקוויל אין עומדים על המקח. תסלחי לי הגברת, אני עסוק מאוד.

– ליאו, המוכן כבר החדר בשביל הרצהורן? אנחנו נוסעים אל מידלטאון לפגשו.

משהו זז בלב פנימה. שוב יסע מוריס עם אמילי…

אבל אין פנאי לדבר אל מכרים. והם עוברים מולו ומצטחקים ומפליטים מלים אחדות. אין זה מן המקובל לעבור בלי לומר משהו:

– לא רע כלל, ליאו. לא רע כלל. זה זמן רב שלא היה לך “לייבור דיי” כזה. מה תעשה בכל הכסף שתאגור?

אמילי מדברת בקול מפקד כשמערומי גופה הגבוה מבהיקים ומעוררים חשקים נרדמים. היא מתהלכת כאחת הנערות הצעירות: הכתפיים השזופות נראות כולן מתחת לצואר הגבוה והמלא, לובן שדיים עגולים מציץ מתחת ל“בנדנה” המגוונת והרגלים מגולות עד לשוקיים. אמילי יודעת את כוחה הנשיי וכשעומדת לדבר עם מכרים היא מציגה את גופה לראווה. ושוב משווה העין את שניהם, את מוריס הגוץ והעגול ואשתו הגבוהה. אין זה אותו מוריס שראה הבוקר. אבדה בו לגמרי אותה זחיחות־דעת וקלוּת־ראש. שוב עומד הוא על יד אמילי מתוח ומצפה ומחייך, והחיוך מסתיר אותו קוצר־ רוח שנתבלט לעיניו של ליאו בשעת הנסיעה למידלטאון.

– טוב. נלך, אמילי. נלך.

אנשים זורמים, מבקשים ודורשים, מתאוננים וכועסים. ליאו הלפר עומד עונה ושואל ומפקד וגם הוא כועס לפרקים – אבל המוח תפוס וצבות, ולפניו מרחפת תנועת קוצר־הרוח של טוזין.

אחר כך, אחר התאונה, היה ליאו מספר, שבשעה שראה את טוזין הולך אחרי אמילי לנסיעה זו, ניתק משהו בקרבו. וכי בשעה שצלצל הטלפון, ידע שקרה אסון. והא ראייה: מעולם לא היה רץ אל הטלפון בשעת העונה, יש במשרד שתי נערות ויש נער עוזר, ואין זה לפי כבודו לרוץ אל הטלפון, וכשבא אל הטלפון ושמע את הדברים, נדהם אבל לא השתומם. היו לו הדברים כידועים מתמול שלשום.

הלפר לא אמר דבר בטלפון, אך פניו הלבינו פתאום והוא זרק מידו את השפופרת ורץ בלי לדבר דבר אל הדלת. ליליאן באה לקראתו: – מה יש, ליאו, מה יש?

– טוזין… מוריס…

היא הבינה תיכף.

מזוודות ומחבטי־טניס התגלגלו על הרצפה. אורחים עמדו מסביב ממתינים, תמהים ומחרישים לראות מה יהיה כאן. צעיר גבוה בעל פנים מכובדים עמד והשתיק את אשתו הצעירה השחרחורת שדיברה בכעס: – אמרתי לך שכך הוא במלון יהודי… וכי למה תצפי במלון יהודי… הנה עזב אותנו וברח…

ליליאן פנתה אל המדברים וליאו תפס אותה בזרועה:

– בואי, ליליאן… לעזאזל הכל… בואי מהרי…

ליליאן תהתה רגע קל ופנתה אל היימי שעמד באותה שעה על ידם: – היימי… אסון קרה על טוזין… סע אתו אתה… עלי להשאר בבית־המלון… אל תתן לו לנהוג במכונה… אני אגיד למורי שיסדרו את התזמורת בלעדיך.

ברגע הראשון כעס ליאו וצעק: – לעזאזל המלון… ליליאן… אַת מבינה מה שמדברים אליך? טוזין, מוריס טוזין מת. התביני? מוריס איננו. לעזאזל המלון… השד לא יקחהו³⁹.

ליליאן לא ענתה דבר. הלכה אתו עד האוטומוביל, חיכתה עד שיכנס לתוכו היימי וישב על יד ההגה…

– ליאו, גם בחזרה ינהג היימי… אני אשאר פה… זהו “לייבור דיי” והאורחים אינם אשמים. יש לתת להם את שלהם…

– ליאו, גם בחזרה ינהג היימי… אני אשאר פה… זהו “לייבור דיי”⁴⁰ היימי.

 

לח    🔗

מותו של טוזין בא כהרף־עין: בפנות המכונית אל מדרון ההר נתקלה בעמוד וההגה רוצץ את חזהו. הרצהורן נפל על פניו אל זגוגית החלון ונשבר חטמו, ואמילי יצאה בנקיעת רגל. השוטר לא נתן לנגוע בגוף עד בוא רופא־הממשלה, וליאו מצא את אמילי יושבת על הקרקע ומתיפחת. את הרצהורן הסיעו אל בית־החולים, אך אמילי לא רצתה בשום אופן לעזוב את גופת המת. שערותיה נפרעו, שבילי־דמעות ארוכים נתערבבו בפוך נעכר, והיא ישבה על אחד הסלעים בצדי הדרך ודיברה בקול תחנונים, כמבקשת שיסלחו לה:

– אשמתי היא. מדוע בקשתיו לנסוע? הוא לא חפץ לנסוע. ראיתי זאת בעיניו, אלא שבטוב־לבו לא אמר דבר. טוב לב היה ושמר את מוצא שפתי. טוזין הטוב. מוריס הנאמן. מי כמוך, ליאו, יודע אותו? לא רציתי לדבר אליו במקום סכנה זה בשעת נסיעה. נמנעתי מדבר אליו. ישבתי ושרתי לי. יודע אתה, אני תמיד אוהבת לשיר בשעת נסיעה. פניתי לרגע אחד אל הרצהורן שישב מאחורינו. הרצהורן אמר שאין זו מלה הנכונה בשיר או משהו מעין זה. וכהרף עין קרה הדבר. פתאום ראיתי את עצמי ואת האוטומוביל יורדים אל המדרון, ידו של מוריס מושטה אל הבלם והאוטומוביל נתקע בעץ. הכל התרחש כהרף־עין… אבל הוא הספיק לעצור בבלם, ולצעוק “הזהרו”. גם ברגע האחרון חשב מוריס הטוב עלינו…

ידי מישהו כיסו את הגוף הרצוץ, והפנים נשארו בעינם אלא שנתעוותו קצת ונראו כפני ילד חסר־אונים ומשותק. העין האחת היתה עצומה, והשניה חציה פקוחה ומביטה נכחה. זהו מבטו של מוריס טוזין בשעה שהיה מתלוצץ בטוב לב. כך הביט אל ליאו בעברו על פניו בזה הבוקר, בשעה שהשמים היו מכוסים דוק תכלת אפרורית צעירה.

טוב שלקח אתו את היימי. ליאו היה מבולבל ונבוך, והיימי בא בדברים עם הרופא וסידר את הפרטים הנחוצים עם השוטר. בכל זאת ארכו הדברים והשהיות הכרוכים בבדיקה הרשמית. הוכרח גם לקבל רשות מיוחדת להעברת המת אל בית־המלון, ולא קל היה להשיג אוטומוביל להעברתו בערב “לייבור דיי”. והעיקר, היימי לא נחפז וליאו לא האיץ בו כי לזרא היה לשניהם להביא את המת בראשית הערב בשעה שהאנשים ירקדו בקאסינו ויתעלסו. היימי ראה בכך משום חלול המת.

בינתים נודע הדבר בחצר המלון. ראו שהיימי אינו משתתף בתזמורת, שמעו על התאונה, וכרגיל במקרים כאלה מצמצו בני־אדם בשפתים ונדו ראש לאות הבעת צער, אם אף אינם מכירים את המת, שאלו שאלות והעירו הערות: “חבל…”; “בן כמה היה?” “הרי באמת איש צעיר עדיין…” “רק אתמול ראיתיו כאן… התהלך עם אשה יפה שחורת־שער וגבוהה. הלא כן?” והליצנים הוסיפו את שלהם ביחס לאשה, ומענין אשה זו עברו לענין נשים אחרות וחזרו לעניני אוכל וריקודים ולמשחק הפוקר והפינקל, וענין מוריס טוזין שוב לא תפס אלא זוית נדחה בהכרת המשוחחים. ובכל זאת בעלות האוטומוביל עם גופת המת אל החצר, התאספה מסביב לו חבורת אנשים הגונה, והיו כאן, כרגיל במקרים כאלה, מיודעים, סקרנים וסתם בני־אדם שעברו כאן על פי מקרה אלא שבראותם קבוצת אנשים הצטרפו אליה גם הם.

ברגעים הראשונים השתרר שקט, אך פתאום התחילו לדבר: קודם אחד אחד, ואחר קבוצות קבוצות ובבת אחת, כעצים בנוגע בהם הרוח. דיברו על המת, על הלוויה, שיש לעשות דבר־מה, שיש לטפל באמילי, ובינתיים ישבה אמילי על ספסל סמוך, כשפניה מכוסים בידיה וגופת המת מונחת באוטומוביל. וכך עברה שעה קלה עד שבאה במרוצה ליליאן והביאה אתה את תומי ואת רוחצי הכלים ואתם הנער שבלשכה. הללו התחילו להוריד את הבר־מינן, ובלה באה ועמדה על יד אמילי. שוב התיפחה אמילי וביקשה שישאירו אותה על יד טוזין, ובּלה ליטפה אותה, גערה בה בקולה הצווחני והטוב והוליכה אותה אל חדרה. והנאספים ראו עתה את עצמם כנטולי אחריות: משא נגול מעליהם, יש כבר מטפלים ואחראים. גם המכרים והידידים משתמטים. הדבר כרוך בטרחות מרובות ואולי גם בהוצאות כספים, ואם יכנסו בעובי הענין יצטרכו לקחת חלק ממש להוציא ולתת וממי יגבו? אמנם לא נאה להסתלק לגמרי, אבל מוטב שלא יתערבו יותר מדי בדבר. וכך עומדים אנשים מן הצד ודבריהם נזרקים לתוך החלל, מפני שיש לומר משהו, מפני שאי אפשר לעמוד מן הצד ולשתוק. מדברים איפוא, ואומרים שאולי כדאי להסיע את המת אל העיירה הקרובה ושם יערכו את הקבורה… לא טוב לבית־המלון שיהיה מת מוטל בו בשעת “לייבור דיי”' זה עלול להזיק לעסק… ויש מוסיפים שמלכתחילה לא צריך היה להביאו הנה ושמוזר הדבר שהמשטרה נתנה רשות לכך…

בכל אותה השעה עומד ליאו הלפר נדהם, הוא מתרחק לרגע קל מן הקהל וחוזר ומתקרב. השעות הארוכות על יד גופת המת, הנסיעה בחצי הלילה, האור הקלוש בחצר וקבוצת האנשים המדברים ובעצם דיבורם הכבוש כאילו הוציאוהו מעולמו לזמן־מה. אך בבוא ליליאן ובלה, הורגש שהוכנס סדר לתוך התוהו. קולה של ליליאן עודד. היא שמעה רגע קל בשים לב לדברי אחד הידידים המסובים וקולה היה ברור ופוסק: – הלויה תצא מכאן, מביתנו. אין אנו רק בעלי־מלון, אנחנו גם רעים וידידים. ולא איכפת לנו אם זה יזיק לעסק.

כך צריך היה לאמור. מה טוב, שליליאן על ידו. כרגיל היא תופסת את הכל בשלימות. אין בדבריה פקפוק לכאן ולכאן. בעיותיה ופתרוניה הן ככדורים מושלמים ומלוטשים. כך צריך להיות וכך עליה לעשות, ואלה הם דבריה ואי אפשר שיהיה אחרת.

אמילי הסכימה לכל החלטות ההלפרים. כאילו לפתע פתאום לוקחו ממנה מרצה ותקפה. הנמריות שבתנועותיה נעלמה, ורפיון התנועות השווה לה דמות אחרת לגמרי. נדמה לו לליאו שרואה הוא עתה לפניו אשה זרה גבוהה ובודדת שהזיקנה עומדת ומתדפקת על דלתה, והנה עוד מעט תכנס לתוכה.

וכך החלו ההלפרים גם בסידור הלויה. אמרו קודם לסדר לויה שקטה, שרק המיודעים והמכרים ישתתפו בה. סוף סוף החיים הם חיים ולמה להפריע את חגם בשל אדם שכמעט לא הכירוהו? ואמנם בבוקר הלכו האורחים איש איש לדרכו ולמשחקו. סיפרו איש לרעהו שאדם מת מוטל כאן במלון, ושוב נדו ראש בהשתתפות. הדבר נגע רגע קט במוח כעקיצת יתוש, ומיד הלכו להם אל הבריכה ואל בית־האוכל… שנה שלימה חיכו האנשים לימים אחדים אלה, שעוד מעט ויעברו. כרגיל נישאו חביטות⁴¹ כדורים מכיכר הטניס ומשק משוטים מהבריכה; אנשים ונשים נשאו חפיסות קלפים וקופסאות⁴² של מאדז’שאן; הזיזו בחצר שולחנות־קלפים ממקום למקום.

ליליאן קראה את היימי הצדה: – היימי… יודע אתה כי לא נעים לנו הדבר… אבל לך זה מתאים יותר… אמור נא לחברי התזמורת שיבקשו את הצעירים שלא להקים שאון.

וכך עשו. ולא רק חברי־התזמורת יצאו לבקש את האזרחים אלא גם פּומפּי הוואדוויליאן וסיגל מנהל הקאסינו נלוו אליהם. אלה ראו את עצמם כשליחי מצווה ודיברו בלחש ובקול כבוש. ולפתע פתאום השלך הס בחצר כולה. ובדממה הורגשה התעוררות, אותה ההתעוררות למצווה הנמסרת מאיש לרעהו ומתדבקת ומתפשטת בין הקהל. אנשים דיברו זה לזה בלחש ובדביקות:

– מתי תהיה הלויה?

– מחכים לבתו היחידה.

– הבת באה…

– בשנה אחת מתו שניהם. אני הכרתי גם את אשתו המנוחה… טובת־לב היתה. גם הוא היה איש טוב.

הבריכה התרוקנה והסירות עמדו מוזנחות על שפת הבריכה. שתי סירות ניתקו והעוברים אמרו בלבם שכדאי היה לתפסן ולהביאן אל החוף, ואיש לא עשה את הדבר. אנשים חדלו מדבּר בקול, המשחקים קיפלו את השולחנות והעמידום ליד הקירות, חדל שאון האוטומובילים, בבוא אל החצר אורח חדש, שלא ידע את הנעשה, הרגיש גם הוא בדומיה, העמיד את האוטומוביל והצטרף אל הקהל. וכשפרץ ילד בקול, רצה אמו להשתיקו ויתר האנשים עמדו והביטו אליהם בצפיה מתוחה. רוב האנשים התאספו על יד הבית הישן שבו עסקו בטהרת המת. מהעיירה הקרובה הביאו את הארון ושלושה אוטומובילים שחורים עמדו בכניסה אל החצר ונהגיהם הלבושים שחורים דיברו איש אל רעהו בלחש אדיש. קבוצות האנשים דיברו ביניהם כממתיקי סודות. כובד־ראש עבר מאיש לאיש ומקבוצה אל חברתה. היה יום בהיר ורוח קלה הזיזה את עלי העצים בתוך החצר. רשרושם התכוף והרציני הטעים את הדומיה החגיגית. היה בו ברשרוש זה משהו מלחש האנשים: “זוהי בתו…” “נערה יפה…” “גם האשה יפה… הלא אמרו שהיא צעירה ממנו בהרבה… לאו דוקא”. “אומרים שאינו קבצן”…

הלחש שיוה קירבה בין החיים והמת. הם ראו את עצמם חייבים בכבודו. ובצאת הלויה ראה כל אדם צורך להשתתף בה. רוב הצעירים היו לבושים מכנסיים קצרים, והנערות שמלות רחבות וקצרות המגלות את השוקיים העירומות ובנדנות צבעוניות צרות על החזה הנגלה עם כל תנועת גוף. מוזרה היתה בעיני ליאו לויה זו של בני־אדם עירומים־למחצה שנאספו מסביב לארון השחור. אבל השקט והחגיגיות טשטשו את הרושם והשכיחוהו… בתוך הדומיה שנשתררה עם הוצאת ארון המת נשמעו רק קול השמש הנותן את פקודותיו ובכי האבלים…

מן החצר נשאו את הארון על כפיים עד הכביש. אחרי הארון הלכו האבלים והמיודעים ומאחריהם האורחים העראיים של בית־המלון. האלמנה הלכה צולעה ובוכיה. לא היו לה בארגזה אלא שמלת־ערב ובגדי־ספורט, והוכרחה ללבוש את בגדי־הספורט. וכה הלכה לבושה שמלה צבעונית רחבה וקצרה וחולצה רוסית מרוקמה ירוק על גבי לבן ומטפחת נתונה על שערה השחור. היא צעדה בין בלה השמנה והגדולה ובין ליליאן הקטנה כשידה אוחזת מפעם לפעם בשמלה הקצרה ונראית שוב בין שתים אלה כחיה יפה, מזדקנת ופצועה, שיפיה מרהיב עוד את העין. לימינה של ליליאן הלכה רות, דקה וחדה וצעירה. פניה של זו היו שקטים ותמהים כאילו לפתע פתאום העירו אותה משנתה והממוה, ואינה יודעת עדיין מה קרה, אלא שמרגישה היא שעליה להתרגז, שמישהו אשם כאן בדבר… העינים האפורות זרקו מבטים נבהלים לצדדים. ומפעם לפעם החזיקה בשרוולה של ליליאן וזו מחליקה על ידה באהבה. בצאתם מן החצר אמרו להם לשבת באוטומובילים. משפתי רות נפלטה צעקה ונפסקה באמצע. ליליאן ליטפה את ידה והכניסה אותה אל האוטומוביל.

אף כי רבות היו המכוניות, לא הספיקו לקהל הרב של בית־המלון, אלא שבעליהן של המכוניות ראו את עצמם כגומלים חסד למת והזמינו את האנשים שיכנסו ויקחו כולם חלק בלויה. אין השד נורא אם יצטופפו קצת לשעה קלה. וכה התמלאו המכוניות אנשים צעירים, חציים עירומים, זה על יד זה וזה על גב הזה, ובמכוניות שנהגיהם היו צעירים ישבו גם זה בחיק זה. בראשונה דיברו בנחת והעמידו פנים רצינים ועצובים. אך הוכרחו להשען איש על רעהו. רגלים וידים נתערבבו ובשר בבשר נגע. הוכרחו לחכות לאוטומובילים האחרים והצפיה היתה קשה בצפיפות ובחום. וכשסוף סוף זעו ממקומם נגעה רוח קלה בפנים ונעשה קל יותר. התנועה הפיגה קצת את המתיחות, נשמעה שיחה קטועה. אי־שם נפלטה מימרה, אי־שם נשמע צחוק, עינים נפגשו, ידים נצמדו. ובין שעה קלה שוּנתה האוירה באוטומוביל. אחד היושבים הפליט דברים על המודעה של מרוץ הסוסים המודבקת לאחד עמודי־הטלגרף, רעהו ענה וסיפר שהלך לראות במרוץ הסוסים בשנה שעברה, נשאלה שאלה, באה תשובה, ובעוד שעה קלה דיברו על דא ועל הא ועל משחק הטניס, ואגב נאמרו גם דעות על מראיה של רות ועל האלמנה, ועל המרחק מבית־המלון אל בית־הקברות. וכל הנסיעה נראתה כטיול בפיקניק. ואם באחד האוטומובילים ישב מי מהמכירים הותיקים של המת – כעס האיש והתמרמר: – סוף סוף יכולים אתם לשתוק עד שנגיע לבית־הקברות לפחות. אם אינכם רוצים לכבד את המת, לא הייתם צריכים להשתתף בלויה…

וחדלה ההמולה לשעה קלה, אבל קודש הדומיה כבר חולל.

על יד בית־הקברות הכל נשתתקו. ירדו מהאוטומובילים והביטו בסקרנות אל בית־הקברות הקטן המוקף גדר נמוכה והמצבות הלבנות הנראות בין ירק העצים כצוהלות לקראת הקהל הבא. אך הנה נתן השמש פקודה. האבלים וארון־המת עברו לפני הקהל, ושוב השתררה רצינות בכל. המלוים נצטוו לעמוד בשורה, הגברים לחוד והנשים לחוד. אמילי התיפחה וכיסתה את פניה והעגילים התנודדו על הלחיים הרועדות מבכי. רות המשיכה לעמוד רצינית ותוהה. ליאו התחיל להספיד את המת, אך מפני בכיו לא יכול לגמור. השמש קרא את התפילות וקולו הדהד⁴³ בין ההרים. מלמטה בבקעה השתרעה העיירה הקרובה על בתיה הקטנים והצפופים, הרקיע נפרש מלמעלה כחול ורחב וללא כתם, והאפקים נתרחקו. בעולם הרחב והבהיר עמד בית־קברות קטנטן ובו התאספה קבוצת אנשים לקבור אחד מהם. הקהל הרב של בית־המלון על בגדיו הצבעונים, ראשיו הרבים והמגוונים ואוטומוביליו המצוחצחים היה עתה מועט ודל בעיני עצמו.

אך הנה נגמרה הקבורה ורוח חילונית נכנסה שוב בין האנשים. זה פותח דלת של אוטומוביל ומדבר אל רעהו בקול, זה נכנס לאוטומוביל וזה הולך ומבקש לו מקום לשבת. קבוצת צעירים וצעירות החליטו לטייל אל העיירה הקרובה ודיבורם בקול והמולה. האוטומובילים לא חיכו עתה זה לזה. רק שלושת האוטומובילים השחורים ומכוניתו של הלפר יצאו יחד בשורה, והאחרים נסעו ללא סדר: מי לצד המלון, מי לעבר העיירה, ואחד הנהגים ראה גרגרי תות בחורשה שבקירבת בית־הקברות והבחורים והבחורות שישבו במכוניתו ירדו בהמולה ובצחוק, הפכו את מטפחותיהם לסלים וישבו ללקוט את הגרגרים.

תחילה זחה עליו דעתו של הלפר: הוא עשה את שלו. הוא גמל את החסד האחרון לידידו ולא קימץ בהוצאות. אמנם שתים אלה, האם החורגת וכלתה, אין ביניהן שלום ולא יהיה שלום ביניהן. ועוד תתעוררנה שאלות. מי יודע אם השאיר צוואה? בודאי לא. והבית החדש מה יהא עליו? אבל לא זה העיקר. דבר גדול מזה ביניהן – זו אשה מזדקנת יפה וזו אשה צעירה שאינה בטוחה ביפיה… ירא היה ליאו בלבו פנימה שתפרוץ שערוּריה עוד בשעת הלויה. בעיקר ירא את רות. לא דיברה זו אל אמילי אפילו בשעת בואה. אמילי חפצה לשחק את התפקיד של אם חורגת טובה, ומיד ניגשה אל רות ורצתה לאחוז בידה – אבל זו נשתמטה ממנה בכעס, ואמילי נשארה בתוך החדר כשידיה פרושות באויר. ואמנם נכמרו רחמיו באותה שעה לא על רות, יתומה זו שנתיתמה מאביה ומאמה בשנה אחת, אלא דוקא על אמילי היפה שבמהרה תזדקן ותתכער ושאינה רוצה בכך, על אמילי זו שתשאר תחת צל קורה אחת עם רות הצעירה חדת העינים האפורות שדיבורה קצר־רוח, משיכת כתפה חדה וגאה, ושבקרוב יוודע לה לעצמה כל כוחה החריף של אשה צעירה ויפה.

ובבואו אל המלון כאחד הראשונים נראתה לו תחילה החצר כשוממה ואבלה. פה ושם התהלכו זקנות אחדות ושיחקו להם ילדים, ככר הטניס והבריכה נראו מוזנחים וריקים, והמלצרים לבושי־המדים, המתהלכים בחדר־האוכל ליד החלונות הפתוחים נראו כשומרים על העזובה. אך לא ארכה השעה והאנשים התחילו לשוב. חזרו קודם הבאים בימים ובראשונה התהלכו בחצר בלי מעשה כשוהים ומצפים איש לרעהו. אלה ברובם הכירו את מוריס טוזין, היו משוחחים אתו בבואו הנה ומסובים לפרקים אל שולחן אחד, ויש שהיו נוסעים אתו במכוניתו. לא נעים לבוא מן הלויה ולפתוח מיד במשחק הקלפים. וכך התהלכו עד שמככר ה“הנדבול” נשמעה חביטת כדור וקולות. אחד הצעירים זרק כדור למשנהו, מישהו ישב במכונית והשמיע קול שריקה, אי־שם נשברה צלוחית – והותרה הרצוּעה. אחד הליצנים השמיע בדיחה, נשמע צחוק, הופיע חיוך על הפנים, ובמצב של בדיחות־הדעת קל יותר. צעירים חוזרים מטיולם ומנסיעותיהם. וכל ענין הלויה מתרחק במוח ונדחה.

בימים כתיקונם יוצאים בשעה זו רבים מבין האורחים לטייל או לבקר קרובים בבתי־מלון אחרים. אבל כיון שקיימו הבוקר מצוות טיול בשעת הלויה הם נמצאים כולם בחצר־המלון. ועתה הם משחקים כולם בקלפים, שטים בסירה, שוחים בבריכה או משחקים בכדור ומתעלסים באהבים. וכעבור שעה קלה אחרי הלויה התמסרו האנשים לעניניהם ולמשחקיהם בכל חושיהם, בקנאה ובמסירות נפש, כאילו התנקמו במישהו נסתר.

ליאו הלפר עמד יחידי על יד המשרד וחרה לו. עוד לא נחו אפילו כראוי וכבר יצא מזכרונם האיש שליווהו לבית־הקברות. ולא רק הצעירים אלא אף המיודעים לא יכלו לחכות ונחפזו מיד אל הקלפים. בושה וחרפה. יש ללכת ולראות את רות ואת אמילי. תדענה שיש גם ידידים ממש וידידות ממשית. אמנם ליליאן ובלה יושבות אתן, אבל גם הוא יגש. לא הרי הוא כהרי האנשים מסביב לו.

בעברו על יד אחד השולחנות עצרוהו: – ליאו, אולי גם אתה תשחק אתנו קצת?

בן־אדם משתוקק לטשטש בצחוקו את המצפון המסתתר אי־שם בפנים ומשתמש במימרות שכיחות בשעה זו;

– כולנו נמות, ליאו… האם לא כן?

– אין כאן אלא הבדל בזמן… הוא היום ואנו מחר.

– ליאו, הבה נשחק בינתיים… כיצד אומרים – “אם תשתה תמות, אם לא תשתה תמות, מוטב איפוא שנשתה”. 

ואחד היושבים הושיט לו את חפיסת הקלפים: – הנה, שב ושחק…

עמד ליאו מבלי דבר דבר, לקח בידיו את חפיסת הקלפים וזרקה לרוח…

מאחוריו שמע קולות נרגזים וצחוק.

 

לט    🔗

ליאו וליליאן היו מראשי הקרואים לחתונתם של בוב דוגלס עם הלן סטיוונס, אלא שליליאן לא יכלה לשהות אתם אחר הצהריים. סוף סוף אי אפשר להשאיר את החצר בלי בעלים. כנהוג בזמן של הקיץ ההודי נשארים אי־אלה אורחים מהמקורבים, והרי יש גם עובדים במטבח שיש לשים עין עליהם. ליליאן הלכה לה וליאו נשאר. לא נאה הדבר, כי שניהם יעזבו את המשתה באמצע, ובפרט שאחרי עבור העונה אינו מתערב כלל בעניני המלון, ורק מדי פעם הוא נכנס אל המשרד לדון על סך־הכל עם עורך החשבונות ועם הפנקסנית.

ליאו אינו מן השכוֹרים, אבל הוא אוהב את בוב ואוהב עוד יותר את הלן, והלב באמת שמח שהכל יצא בכי טוב. עד היום שבו הודיעו לו על הנשואין היו לו לליאו חששות – עקוב לב האשה, ועתה זחוח־דעת הוא ליאו בהביטו על הזוג היפה והיקר. בוב הוא כבר סרזשאנט ונדמה כאילו גדל וחזק. עדיין הוא זקוף ודק, והעינים הכחולות, הצרות והמזהירות מוסיפות ברק למבנהו החד, אבל עתה נכנסת לתוך דיבורו מעין רחבות של ביטחה, והקול כאילו נתקשה, חוּשל, ונעימת פקודה רוטטת בו. יצא שענין השיכרוּת וההכאות לא רק שלא הזיק לבוב, אלא אף הועיל לו במקצת להעשות סרזשאנט. כל הדבר קרה באשמת הקצין, שבשכרונו התנפל על בוב ובוב השיב לו על מכה אחת אפים. אבל בהתפכחו משיכרונו ציוה תיכף לשחרר את בוב מהמשמר והשתדל לטשטש את המאורע, כי בוב היה המשחק המצוּין ביותר בבייס־בול, היטיב לירות והיה אהוב על כל הפלוגה לרבוֹת הקצין עצמו. גם הלן יפתה בשמלתה הלבנה החגיגית. נדמה כאילו גבהה בשמלה הארוכה, ושחור העינים הגדולות הובלט יותר על גבי הלובן. ישבה הלן אל השולחן, הביטה בחיבה על הסרזשאנט יפה־התואר היושב על ידה, הקשיבה להמולה וענתה על הברכות ועל ההלצות, אך היו רגעים ונדמה לו לליאו שמבטה נתלה עליו באי־מנוחה, כאילו נוכחותו מעוררת בה זכרונות מסעירים. ואולי אין זה אלא יליד דמיונו הוא, מפני שהוא חושב עדיין על השיחה שבינו ובין היימי, ועדיין מנקרים בו חששות ופקפוקים וכל הענין מסתבך בראשו ואינו יודע את התשובות. אבל אם הסוף טוב הכל טוב. ואף־על־פי שאינו מן השיכוֹרים הרי גם הוא שותה עוד כוס לחיי בוב ועוד כוס לחיי הלן, ועוד כוס קטנה לנצחון ולשובו של בוב מהצבא כגבור־חיל ולהעשותו קצין חשוב… לא יפה לפרוש מן הקהל, ובפרט שגם דוגלס הזקן עצמו שותה אתו כוס לעומת כוס: – ארלין… תני עוד כוס אחת למר הלפר וגם לי… כנראה אני, הזקן, שותה יותר מן הצעירים. אלה הם, כביכול, הצעירים בימינו אנו! בימי עלומינו ידענו שכל היודע לשתות ביום חג ולדבר כבן־אדם – סימן טוב הוא לו. מובן, שאין הדברים אמורים בצדיקים כסטיוונס שלנו… היום גם לך, סטיוונס, מותר לשתות… הרי כתוב גם בביבליה שלך “ויין ישמח לבב אנוש”…

נכנס יין והלב מוּצף ידידות ורוֹך. ארלין מגשת את היי"ש בעין יפה וגם עיניה הזעומות רכּוּ. הן מזהירות יותר וצעירות יותר. ועל ידה עומד בעלה, מדבר בקולו המצפצף, ופיקת צוארו הבולטת מתנדנדת בדברו: – שתה, שתה גם אתי, מר הלפר… שכנים טובים אנו. הזוכר אתה ששתיתי לשכרה בחתונתו של ריימונד… הזוכר אתה? לא יכולתי להגיע בעצמי הביתה… ומארלין קבלתי אז מנה יפה… חה־חה־חה…

הבית מלא מפה אל פה. התכנסו אל ביתו של דוגלס מפני שהוא מרוּוח יותר מבית הסטיוונסים. גם ליאו הציע את ביתו. רצה לסדר את השולחנות בבית־האוכל של המלון, אבל סטיוונס התנגד לכך, וטעמו עמו: – בית – אמר – אינו רק ארבע קירות ורהיטים. בית הוא מקום לחיי משפחה. אנשים הבאים הנה בקיץ והולכים לשמוח בבתי זרים אינם באים אל בית. השמחה צריכה להיות בבית ממש, שמשפחה יושבת בה.

שנא סטיוונס את בית־המלון, ובז בלבו לכל האנשים המצווים עליו להביא להם את מיטותיהם ואת עריסותיהם ולתקן את מקלחותיהם. וידע זאת ליאו הלפר וחרה לו במקצת. ומאידך גיסא הלא הוא עצמו, ליאו הלפר, היה בז לרבים מאורחיו. ואין לכחד שנשארת טינה־בלב…

אבל ראה את צדקתו של סטיוונס בנוגע לבית. הרי גם הוא, ליאו הלפר, בעל המלון, מסדר את המשתאות שלו בבית הקטן ולא בבית־האוכל הגדול או בקאסינו.

הכל יושבים אל השלחן הארוך בחדר שדלתו יוצאת אל החנות הפתוחה. בעד הזגוגית נראה צינור הגאזולין האדום. אוטומובילים עוברים מדי פעם על הכביש ועליהם צרורות ובחלונותיהם עומדים ילדים ומציצים בסקרנות – זו היא שארית הדיירים היוצאת מהרי הקטסקיל ולוקחת אתה איזו המולה יתירה שנראית עתה כמעט זרה. גם ביתו הוא יהיה מעתה בית ולא בית־מלון. טוב שערכו את החתונה עתה ולא לפני “לייבור דיי”. בודאי היה בא גם אז אל המשתה, היה צריך לבוא – אבל לא היה יכול לשבת אז באותה מתינות, כשבתו עתה… והיימי? מה היה עושה המסכן אילו נערכה החתונה לעיניו? אהב אותה הנער הטוב. אין ספק בדבר. נשתנה בשבועות האחרונים משעה שחדלה הלן להמצא על ידו: אבדה בו הרחבות והצחוק טוב־הלב, ונדמה היה כאילו נחלשו צעדיו הגדולים של הבחור. היה מתהלך שקט ורך ובהפגשם היה מביט בהיסוס סתום, כירא פן יגש אליו וימשיך בשיחה לא־נעימה. כמה דומה הוא היימי לבלה אחותו. גם היא כשמתנגדים לה היא כועסת וצועקת תחילה, ואחר זמן־מה משתתקת פתאום ונראית כאשמה בפני בן ריבה. ואגב, מה חשבה בלה על כל הענין? לא דיברה אליו ובודאי גם אל היימי לא דיברה עַל כך. עקוב לב האשה. לכאורה נראית היא כגלויית־לב בצעקותיה ובצווחותיה, אך הנה גם בה התרוצצו מחשבות ורגשות למרות העמדת הפנים כאילו יודעת מאומה. בשעת פרידה לחצה את הלן אל לבה ונשקה לה בעיניה ובמצחה: “הלן שלי”, “הלן יקירתי”, “שמרי עליך מכל רע, הלן”. כאילו נשקה אותה תחת בנה… ובמשך כל השבועות האלה אשה זו העמידה פנים שאינה יודעת דבר. בשעת כושר, כשהכל יבוא על מקומו בשלום, ישאל אותה, את בלה. מוכרח הוא לשאלה. מוזר. הרי באמת אינו יודע דבר על אחותו בלה. הוא יודע איך היא מבשלת, איך היא מדברת, צועקת וצווחת, אבל את העיקר אינו יודע. והעיקר הוא העיקר…

– מר הלפר… מר הלפר… עוד כוס אחת…

זה זמן רב שלא שתה לשכרה. גם עתה אינו שיכור, אבל הכוסות האחדות מבהירות את המוח. הכל נראה ברור יותר, מובלט יותר. השיחה הכללית בחדר חדלה, והנה יושבים המסובים קבוצות קבוצות. אמנם כל עוף למינהו ישכון: סטיוונס מדבר אל דוגלס הזקן, ארלין יושבת על יד בנה ביל ועמהם שני צעירים העובדים עם ביל בבאנק; אבי החתן הולך מקבוצה אל קבוצה ומרבה להג בקולו הצפצפני… רוב האנשים הלכו להם, ועתה נשארו רק הקרובים ביותר. הנה גם חבריו של ביל קמים ממקומותיהם. כדאי גם לו ללכת. לא נאה להשאר יותר מדאי.

פניו של דוגלס הזקן משולהבים. גם הוא שתה יותר מכפי יכלתו. זיקנה היא זיקנה. סטיוונס אומר לו שיחדל משתות, והוא צוחק ופונה אל הלפר: – עוד כוס אחת לפני לכתך, מר הלפר. לשכנוּתנוּ כּוס אחת. אתה שכן טוב, מר הלפר, ואני אוהב אותך… כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך ואת משפחתך. חבל שריימונד ברח מאתנו. הנה שתיתי כוסות מספר, ובשעת שכרוּת אין משקרים. יש אחדים מבין בני משפחתי העלולים להרע… איני אומר שכולם טובים. אבל בּובּ והלן אוהבים אותך. ואני, ואני – הוא דופק על השולחן מתוך התעוררות ויתר המסובים מפנים את ראשיהם אליו – ואני, כל זמן שאני חי לא יעיזו להרע לך… וגם בצוואתי אכתוב שלא ירעו לך… בימים הקרובים אכתוב בצוואתי. לא רבים הם שכנים כמותך… חבל מאוד שגברתך הלכה. הייתי אומר לה את הדברים באזניה שאתם שכנים טובים… תשמע גם היא.

לא נעים לו לליאו שהדברים נאמרים לו בפומבי, אף כי טוב שנאמרו. אך כבר הגיעה השעה ללכת. והוא ניגש אל בוב, תופס בידו ומברכו… ומנשק את הלן. כמה ארוכה הנשיקה וכמה ערבה. השפתים הקטנות התפוחות האלה יודעות לנשק. העינים השחורות מזהירות בערמה מסותרת. גם הוא מחייך. אינם טפשים הנערים. כלל וכלל לא טפשים.

כששותים כוס או שתים מיותרות, הכל בהיר ומזהיר ונחמד. מה טוב ללכת כאן על הכביש ביום קיץ הודי בהיר. רוח קלה משיבת־נפש מנענעת את העשב. כגלים קטנטנים קטנטנים. גם העצים מרשרשים להם. טוב ללכת כאן בצדו של הכביש כשהמוח בהיר וחפשי לגמרי ואתה מביט סביבך ורואה צללי עצים וטלאי־אור משחקים על הכביש, והראש קצת בגילופין, והרגלים מורמות מאליהן. כן, הוא בגילופין קצת. אבל אינו שיכור. והא ראיה, ישתדל לכוון את צעדיו בקו על יד צללי העצים. בודאי. קל הדבר. עולה בזכרון בדיחה ששמע לפני שנים אחדות. נשאלה שאלה בין הבטלנים אם אפשר להשתכר מתפוחי־אדמה. כיון שמתפוחי אדמה עושים יי"ש, הרי מן הדין הוא שגם תפוחי־אדמה ישכרו. מה עשו? הלכו ותפשו באדם אחד רעב ושאלוהו אם רוצה הוא לאכול תפוחי־אדמה מבושלים. וכשהסכים, הושיבוהו בחדר לחוד והציצו בין הסדקים. “מה אתה רואה?”, שאל איש את רעהו. “איני יודע אם שיכור הוא, אבל על כל פנים הוא נראה גם קצת שמח יותר”, ענהו המציץ בין הסדקים. כן. גם הוא ליאו הלפר קצת שמח יותר. לולא התבייש, היה נושא את קולו בשיר. ומה יש להתבייש? בהיותו צעיר היה הולך ושר על הכביש לעיני כל. לעזאזל… עדיין אינו זקן. ארבעים שנה, שלושים שנה, חמישים שנה – לא זה העיקר. העיקר הוא אם עדיין יש בך שמחה, אם עדיין רואה אתה את השמים הבהירים ואם עדיין צוהל אתה לקראתם. הצועד אתה עדיין בשמחה אם לאו, ליאו הלפר? הנה נישאות דפיקות הצעדים על הכביש, וכשהוא עומד לרגע קט הוא שומע גם את הדיהן. יצעד. כך… טא־טא, טא־טא, טא־טא, טא־טא, טא־טא… הוא אדם חפשי, ליאו הלפר אדם חפשי, והולך על הכביש… הולך לכל מקום שרוצה… אם ירצה ילך הביתה, ויתהלך בחצר בית־מלונו הגדול החפשי מכל. העונה כבר נגמרה… אם לא ירצה ללכת הביתה, ילך למקום אחר. אין דבר, תחכה לו ליליאן קצת. הוא ראוי לכך. יש לו רשות לטייל קצת עם גמר העונה… והרי אפשר מאוד שלא תחכה לו כלל. תחשוב שעדיין שוהה הוא בבית הדוגלסים… שותה אתם עוד כוס ועוד כוס… טא־טא־טא־טא־טא־טא… בני־אדם באים בברית נשואים ובני אדם מתים… הכל כל כך פשוט… הנה עובר פה על הדרך אוטומוביל. איש ואשה מביטים עליו בעליזות ומדברים איש אל רעהו. והנה־הנה עלול גם אוטומוביל זה להתגלגל במדרון. כמו האוטומוביל של טוזין. הנה אנשים שמחים והנה עצובים. בוב שמח, דוגלס הזקן שמח והיימי עצוב, והלן שמחה ועצובה או שהיא בעצמה אינה יודעת אם שמחה היא או עצובה, ועוד יבואו לה ימים של שמחה, ויבואו ימים של געגועים וצער ונוחם המנקר בלב כתולעת… וטוזין אינו שמח ואינו עצוב… טוזין אינו נוסע עוד בביואיק שלו ואינו זקוק לביואיק שלו. ומה אחרי מותו? מי יודע? בצעירותו היה בטוח שאיש אינו חי עוד אחרי מותו, ועתה אינו יודע. ומניין ידע? ומי יודע? ואולי ילך עתה לבקר את טוזין בבית־הקברות? זה לא רחוק מכאן. רק שני מילים בערך. הוא איש חפשי כאן על הכביש במרחבי השדות. ליאו הלפר איש חפשי פה. לכשירצה ילך הביתה ולכשירצה ילך אל בית־הקברות. אמנם מן הראוי ללכת אל טוזין. וכי מי יבוא אליו אם גם הוא, חבר נעוריו, לא ילך? אילו היתה פלורנס בחיים היתה באה. אבל אמילי לא תבוא. ומי יודע מתי תבוא רות.

הרעיון חלף ונאחז ובכל נזרע אור. הובהר. עתה יודע הוא כאן למה הוא כאן. יש לו מטרה. עליו ללכת תיכף ומיד אל בית־הקברות. חדלה ההליכה האיטית והוא התחיל למהר. אך הנה נשמעה שריקה, זמזום, ומכונית עמדה על ידו. אכר מודע עצר באוטומוביל: – לאן אתה ממהר, מר הלפר? שב במכונתי…

הלפר התבלבל רגע: – אין דבר… זוהי פקודת הרופא…

המכונית נסעה ונעלמה והלפר חייך לעצמו. איננו שקרן והנה מצא לו מיד תשובה. ובאמת מה היא הריצה? הלא אל בית־הקברות הוא הולך ויבוא שמה. אל בית־הקברות אין מאחרים. גם לטוזין יש פנאי עתה. תמיד היה פזיז וטוב־לב, ורץ הנה והנה, אפילו בימי חופשתו: – הרוצה אתה לנסוע אתי למונטיסלו?

– אני נוסע למידלטאון.

– עלי לנקות קצת את המכונית.

– אולי רוצים אתם לטייל קצת… אקחכם בביואיק שלי.

כך היו שניהם, גם הוא וגם פלורנס אשתו. שני סוסים קטנים וטובים רצים רתומים יחד. בימים שעברו, באותם הימים שהאכרים היו עובדים כאן בסוסים והאוטומובילים לא תפסו עדיין את מקומו, ראה מראות כאלה: שני סוסים רצים יחד, ואם יוקח אחד מהם, אין משנהו רוצה לזוז ממקומו, מתבונן סביבו ומבקש בעיניו.

מצוין כך. כוס אחת או שתים מוסיפות גם רעיונות חריפים. אמילי היתה סוסה יפה מאוד, יפה יותר מפלורנס, גבוהה, בריאה, חמודה – אבל לעגלתו של מוריס טוזין לא התאימה כלל.

אך הנה הוא המשעול אל בית־הקברות. לא דרכה כאן בודאי רגל איש מיום קבורתו של טוזין. שקט מסביב. כאן הצעדים אינם נשמעים כמו על הכביש. העצים קטנים ונמוכים וגם המצבות נראות עתה קטנות, לבנות.

חייך ליאו בראותו שהשער סגור. ובכן מה בכך? יטפס על הגדר. טוב להיות קצת שיכור, כי הרי לולא זאת לא היה עושה זאת. באמת טוב. לולא היה קצת שיכור לא היה בא אל בית־הקברות כלל. לא היה מתהלך כך חפשי ביום בהיר של הקיץ ההודי. טוב לשתות. כוס אחת או שתים. אבל בכל זאת יש לעבור את הגדר שלא יראוהו בני אדם. לא יפה בכל זאת. בת־צחוק תופיע על השפתים בראותם אותו, היינו: “ליאו הלפר הרציני, ששיבה זרקה בשערו, מטפס על הגדרות…” הרי גם הוא עצמו צוחק למעשי־ילדות אלה. לא! לא יצחק! פה בית־קברות. לא בא הנה אלא לראות את קברו של ידיד־נעורים, הידיד היחידי והטוב, מוריס טוזין; בא הנה לבקש את קברו.

ליאו הלפר, אין זה יפה כלל. אתה קצת בגילופין ובאת כך אל בית־הקברות. לך בשקט וברגש, עורר בתוכך רגשות עצובים רצינים, אותם הרגשות שהרגשת ברגעים שנודע לך על מות חברך הטוב. הנה הצעדים, צעדיך, נשמעים יותר מדאי על מרצפת האבן. לך על העשב ולא יישמעו כך. נסה לחשוב, התאמץ לחשוב על הדומיה המוזרה במקום זה. גם העצים דוממים, אינם מרשרשים כאז, בּשעת הקבורה. רק פה ושם ענף קטן יזוע⁴⁴. העלה מרשרש רגע קל וחדל, ושוב דומיה. הנה קבר אחד שאין עליו מצבה עדיין. אבל לא, אין זה הקבר שהוא מבקש. האדמה כאן אינה טריה. בודאי זהו קברה של סימה שימחין. הוא זוכר שאוהל קטן היה על יד קברה. כן. זהו. גם סימה איננה. ובשנה שעברה היתה עדיין יפה וחמודה ומושלת במשפחתה, והוא, ליאו, וליליאן כעסו עליה. בשעה שסימה היתה בחיים לא היתה רק גוף בודד של אשה יפה בשם סימה. היתה יותר מזה. היתה חזון של אנשים וחלומם. היתה מקור אהבה להרי ולריימונד ולשימחין ולאמה ולאחיה הצעיר. היא הפיצה סביבה אהבה ושנאה, וקנאה וגעגועים… ועתה – אין הם עתה אלא זכרונות מספר ההולכים ונקלשים, וכעבור זמן מה לא יבואו אלא לעתים רחוקות כמושים וקמלים. אבל הנה הוא, ליאו הלפר, חי. איש בא־בימים הוא אבל חפשי וחי ומרגיש את הכל סביבו. הוא רואה את השמים הפרושים כאן מעל למצבות הלבנות. מרגיש אותם סביבו כאילו היו חלק ממנו, הוא מרגיש גם את הדממה של המצבות האלה, את הלובן שלהן, את הירק הכתום ואת השיחים הקטנים ואת זיעם הרפה… הוא מרגיש בו בעצמו את כל ההרהורים הבאים ומציפים את הלב, ומרגיעים, ומרגיזים, ומעוררים, ומעציבים…

ביקש ליאו הלפר את קבר ידידו מוריס ובעקשנותו הלך מקבר אל קבר עד שמצאוֹ: גל־אפר מארך בין העשב על יד מצבה קטנה וישנה של אדם לא ידוע לו. עמד ליאו עתה על יד הקבר והתאמץ להחדיר לתוך הכרתו את האבידה. התאמץ להרגיש שוב בתוכו את מות חברו, את חריפות הכאב ואת דומית הבדידות שתקפה אותו ביום הקבורה – אך לפתע פתאום הרגיש כי הלב נשאר ריק…

עמד כך ליאו רגעים אחדים ופתאום ניתק ממקומו, מיהר וטיפס על הגדר ועבר בחפזון במשעול המוביל אל הכביש. אם יפגשוהו על הכביש לא ישאלוהו שאלות… שם אינו ירא עוד מפני סקרנותם של הבריות: הוא הולך הביתה — וחסל.

עתה עליו לעבור שוב את בית הדוגלסים. אפשר ללכת סחור סחור ולבוא אל המלון מהצד השני. אבל למה יסתתר? אדרבא, יעבור בקומה זקופה. ושוב ראה את עצמו הולך בביטחה ובראש זקוף ובצעדים הולמים על הכביש. כך הולך לו ליאו הלפר, איש חפשי, על אדמת אמריקה במדינת ניו־יורק, ביום בהיר שצללים ואורות משחקים על הכביש. כן. הוא הלך אל בית־הקברות מפני שרצה בכך. יש לו הרשות לשגעונות משלו.

והביטחה רבה, והכביש משתרע ארוך וחלק, ומכוניות מבהיקות רצות על הדרך, והאפקים הולכים ומתרחקים והוא רואה את עצמו חפשי וחזק, ונראה שהביטחה הזאת והכוח מתגברים והולכים ומתקרבים אל גבול משונה, ושהנה הנה מעבר לגבול מוכרח כל זה להנתק… ובעצם הביטחה התגנבה אותה הרגשה התוקפת אותו בשעת חדווה, שכל היופי הנראה מתוח עד לנקודה אחרונה, ושם מוכרח הכל לחדול, ועמו יחדל החופש, ועמו תבאנה כל אותן האימות שהוא משתדל ומתאמץ לגרש מנגד עיניו. ואמנם מה נשתנה בו בליאו הלפר בשנה זו מהשנה שעברה? הנה הוא ממש אותו האיש, גר באותו המקום, וכאז כן עתה הוא מתהלך בקומה זקופה ואפילו בגילופין קצת ועושה כרצונו, ונהנה מכל המרחב הזה ואיש אינו מוחה בידו. שם, שם בעיירות מולדתו, בעצם השנה הזו עוּנוּ בני־אדם בכל מיני עינויים, גלה כבוד מאנשים, לוקח לחם מפיות של תינוקות וזקנים, נשים שיכלו ילדיהן והתרוצצו וביקשום בתהיה ובשגעון בעיניהן, שטנים מזויינים צחקו ולעגו, ואנשים כבודים וחשובים זחלו לפניהם על ברכיהם – והוא, ליאו הלפר, בעל בית־המלון בברוקוויל, כמה נגע הדבר בחופשתו, במאכלו, בחיי היום־יום שלו, ואפילו ביראתו ובחשקיו? כמה נגע הדבר ביופי זה שבין הרי הקטסקיל הפורץ ובוקע מאופק עד אופק?

והגיע ובא רעיון משונה שגם בשנה שעברה באחד מימי הקיץ ההודי הלך כך והתבייש באשרו שלו. אותו היום זכוּר לו ובולט בזכרונו. הלך אז לטייל מאחורי הבריכה… ובהתקרבו אל בית־המלון ראה שגם עתה כאז עומדת ליליאן ומטפלת בפרחים, ותום מתנהל בעצלתים על יד מכונת־הקצירה, ומפינת המטבח נשמע קולו של המנהל… והגברת וויינשטיין רצה אחרי ילדה ומקללת אותו:

– ילדים כאלה… ילד כזה… אמרתי לך שתלך לשתות את החלב… תהיה קטן ולא תגדל אם לא תשתה… טוב, טוב, לא איכפת לי… אל תשתה… מילד כזה אפשר למות…

ומן המשרד הקטן מגיע תקתוק מכונת־הכתיבה וקולות עורך־החשבונות המדבר אל הפנקסנית. עורך החשבונות חיכה לו כנראה, ובראותו אותו מרחוק יצא לקראתו מיד: – לא רע, מר הלפר, כלל לא רע…

הלפר התחיל כועס. הוא מתבייש עתה באשרו. רוצה הוא להוכיח לעצמו כי גם לו, לליאו הלפר, נשקפת סכנה, וגם לו לא טוב, והללו רוצים כאן לספר לו מעשיות. רוצים ליישן אותו: – מה היא הבשורה הטובה, מר שיק?

עורך־החשבונות אינו מגיע לשכמו בעמדו על ידו, והלפר מביט אליו עתה בבוז. פרעוש מעוך זה, גם הוא רוצה לאמור לו אם טוב לו ואם רע.

שיק אוכזב קצת מנעימת דבריו של הלפר: – מה הבשורה? הרווחת כסף, ומה לך עוד?

זוהי כבר חוצפה. אליו אין מדברים כך. ומי הוא המדבר: – שמע נא, מר שיק… אתה יודע אותי. אני אוהב את סך הכל… אמור נא לי, מר שיק, במטותא ממך… משכנתא יש לבאנק על המלון. אמור נא לי, כן או לאו?

עורך החשבונות נמוך־הקומה תיקן את משקפיו על חטמו ונסוג אחורנית: – כן… וכי מה היית רוצה בשנה אחת?

– וחובות אחרים פרטיים יש למעלה ראש? אמור, יש או אין?

– בודאי יש חובות… כשלוֹוים כסף יש חובות.

שיק השתדל להתבדח, אבל הלפר לא שם לב לבדיחתו: – ועתה ענה על עוד שאלה אחת, מר שיק. רק שאלה אחת: צעיר אני או זקן?

שיק חייך. הוא הריח את ריח היי"ש שנדף מפי הלפר: – לא… עוד אינך זקן, מר הלפר…

– והנה, אתה, מר שיק, משקר… ממש משקר… אני כבר איש זקן… אני כבן חמשים ושתים… אתה מבין? חמשים ושתים… ויש משכנתא על בית־המלון… וחוץ מזה אני שקוע בחובות… שקוע… וכל הדברים, כל הבניינים שבניתי ילכו לעזאזל. אתה מבין? לעזאזל! ואתה משטה בי, מר שיק… לא יפה… לא יפה כלל… לא טוב כך, מר שיק.

נדמה לו לליאו הלפר בהתעודדותו שהנה עשה עתה דבר חשוב, הנה ביאר בפירוש שלא כל כך טוב לו… שעוד לא הגיעו הדברים עד לגבול, ושאדרבא…

ליאו הלפר לא חיכה לתשובה והלך לו: יראֶה עתה עורך־חשבונות מעוך וקרח זה את רוגזו. אבל בלבו פנימה היה הלפר שבע־רצון. נשמעה דפיקת דלת במשרד, והתקתוק של מכונת־הכתיבה נפסק לרגע. נשמעו לרגעים אחדים קולותיהם של הפנקסנית ושל עורך־החשבונות חליפות, נשמע גם קול צחוקה הדק… ואחר הפסקה קצרה שוב נמשך התקתוק באויר הבהיר של הקיץ ההודי.

 

מ    🔗

יפות שעות בין־השמשות לאדם כשהוא “בגילופין” קצת. עצב שקט מרחף ומעורר צללים רבי־צבעים זרועי־אור; צל ערב ארוך מכבר הימים, שיחה איטית רכה כיד ענוגה זעה ומלטפת, הד של צהלה מאביב רענן בהיר ורחוק, עלה כמוש מעץ־החדווה של הנעורים. בביני־שמשות אלה מתרעננת הנפש לשעה קלה, נבקע מקור טמיר, מציף את הלב ומרתית זכרונות רכים כאצבעות קטנות רופסות, כפארות זעירות וגמישות שהשתלבו בצאתן לאויר העולם זו בזו והנה הן מתפתלות ונמזגות בתוך ריחות, ניגונים ומחולות. נדמה שהללו קמו בך לתחיה כבעלי־חיים ממש, בדמות להקה של שועלי־חדווה קטנים שהתלכדו במחול הכרמים לאור הירח.

אבל עם בוא הערב והראש מתפכח⁴⁵, נכנס וחודר רפיון של זיקנה ונוחם, וחיות קטנות של חרטה ודאגה לועגות לאיש ולצהלתו: “התבייש נא, יהודי שכמותך, מה אמרת ומה עשית? דיברת שטויות במשך היום.. מה דיברת שם בביתו של דוגלס בפני כל האנשים? אינך זוכר? בודאי אין איש רוצה לזכור את שטותו… ומה אם יוודע לאנשים שטיפסת על גדר בית־הקברות? בושה וחרפה, ליאו הלפר, בעל בעמיו, הולך ומטפס על הגדרות כנער… ומה עשית בשוּבך? דיברת שטויות אל עורך־החשבונות, ושניהם, גם הוא וגם הפנקסנית, שעוד לא יצאה מחיתוליה, לעגו לך וצחקו בקול…”

אבל עורך־החשבונות כבר הלך לו. במטבח נפסקה העבודה, תום כבר ישן לו ובחצר משתרר שקט המופרע רק על ידי חצוצרת אוטומוביל עראי, שיחה מקוטעת מאחד הספסלים או על ידי צעדים פועמים אי־שם על יד הבית הגדול. קשה אז לשבת יחידי. הלב רוצה בחיזוק כלשהו, בשיחת ידיד, בנגיעת יד. וכשנשמע קולה של ליליאן מבפנים הבית, מודה לה הלב. אך ליאו אינו עונה מיד, והקול קורא שוב: – ליאו… ליאו… הכנס לשתות כוס טה…

אורחים מועטים נשארו השנה אחרי העונה. נשארו אִמוֹת צעירות אחדות שילדיהן לא הגיעו עדיין לגיל לימוד בבית־הספר, הגברת וויינשטיין החסה על ילדיה ומחזיקה אותם בכפר על אף הלמודים בבית־הספר ומר ווייזר הצלם הבא מדי שנה בעונה זו. ילדי הגברת וויינשטיין מתרוצצים הנה והנה באולם הבית הקטן, מסובבים את לוח המעלות של הרדיו ומוציאים ממנו קולות משונים. גדלו קצת הילדים בשנה זו. הגדול שבהם הוא עתה כבן עשר, והוא רוצה לשמוע דוקא את הספורים של אוֹנקל דוֹן, אך השני, הקטן, מבקש לשמוע סידרה של שירי־ילדים. וכך ניצים שניהם ורבים, ואמם מפייסת את שניהם ורצה אחריהם שלא ישרטו איש את פני רעהו, ובעברם בריצתם על יד הרדיו הם שוב מסובבים את הלוח והצעקות המשונות מתפרצות וצורמות אוזן. מפריעים קולותיהם ומרגיזים את ליאו, אבל הוא אינו גוער בהם. יודע הוא מהנסיון, שאם יניחם כך, יתעייפו וילכו להם, ואם יגער בהם, תתחיל גברת וויינשטיין לדבר אליו ארוכות ולדבר על לבם של ילדיה, ואז הם ירצו דוקא להשאר באולם. בינתים נכנסות נשים צעירות אחדות עם בעליהן שבאו לבקרן ומביטים אל הרדיו: גם הם היו רוצים לשמוע לחדשות או לקצת מוסיקה, אבל בראותם את הילדים ואת תעלוליהם הם הולכים אל חדריהם או אל המכונית הטעונה רדיו… ויש שנשמע זמזום מכונית, ואז יודע ליאו, שהם נוסעים למוֹנטיסלוֹ הקרוֹבה לליברטי ושם ישבו להם באולם־גלידה או בבית־מרזח או ישחקו בביליארד ובבאולינג.

וטוב שנכנס ווייזר הצלם וגם הוא משתתף בשתיית טה. נדמה כאילו זה האיש הנוסף קולט לו חלק מהצעקות של הילדים, מריצתם ומהמוּלתם ושוב אינן מכוונות כלפי אדם אחד. ובינתיים מצליחה הגברת וויינשטיין על־ידי צעקות והבטחות להוציא את ילדיה אל חדרה ולהשכיבם. ובחדר נשארים אתו רק ווייזר וליליאן.

ליליאן יושבת לה כרגיל בפינה, נחה ושותקת. מדי פעם קמה היא ממקומה, מביאה כוס טה, מגישה תופינים ואחר כך היא מפנה את הכלים מעל השולחן ויושבת לה. בחצר משתררת שלווה, ובהביט איש החוצה מתוך החדר המואר נראית לו החצר אפילה ומחרישה. והאורות המבריקים האחדים נראים לו כניתקים וכתלויים באויר – העין נצמדת אליהם ואינה מבחינה בחלל האפל מסביב לאורות. מגיעים עתה רק קטעי קולות: קול צפור משונה, נפילת כלי, רשרוש פתאומי של עץ על יד החלון. הכל בא לחוד, בלי קשר, כאורות בחלל האפל. נשאר רק רעד קל מרתת באויר.

בדומית הלילה שבחדר המרווח נראית קומתו של ווייזר הצלם גבוהה עוד יותר. הוא לבוש כדרכו חליפה שחורה, מגוהצת ומכופתרת היטב, ושערו השחור, הדק והמועט, מבהיק ולח כאילו מודבק אל הראש. בשנה זו מבצבצת קרחתו מבין השער השחור, וכל הקפדתו על כיסוי הקרחת עולה בתוהו. הוא קם ממקומו, מתהלך בחדר, וצלו הגבוה והדק מתנדנד לאורך הרצפה ומטפס על החלונות ועל השולחן, ואחר כך יושב הוא לשעה קלה, מקמט את מצחו בקוצר רוח ופניו המארכים מתארכים עוד יותר…

השאלה מתפרצת מפי ליאו: – מר ווייזר… הכותב אתה הרבה בימים אלה?

שאלה זו נשאלה מימים ימימה בחדר זה ובעוֹנה זו. נשאלה ברובה מתוך שביעות־רצון והכרת ערך יתיר על האיש הכותב שירים, שאיש אינו מדפיסם. בלגלוג מעין זה מבקש בתוכו איש חלש וזקן יתרון כלפי הנער שלא קלע בכדור אל המטרה; אשה שאינה יודעת לזמר מבקשת יתרון כלפי המזמרת שקוֹלה הוּצרד… מימים ימימה התלו כאן באיש שלא הצליח, ולעתים קרובות חרה הדבר לליאו – והנה הוא עצמו התל בו…

ליליאן נשאה את עיניה בתמהון מהעתון. האומנם גם ליאו שלה מדבר בנעימה של לגלוג? מעולם לא עשה כזאת. אמנם שתה היום כוסות אחדות, אבל זה כבר התפכח. גם ליאו עצמו התפלא לשאלה שפרצה מפיו. לא רצה ללגלג לאדם זה. זאת לא זאת. זהו העצב החרישי של הערב, זוהי השתיקה בחדר הגדול, דמותו של ווייזר המתבלטת בחדר… הדברים כאילו יצאו מאליהם, כאילו נאמרו לקצב הזכרונות של שנים שעברו בשעה שליטווין והניומנים והרצהורן, והטוזינים היו פה, ואמילי היתה שרה, והנשים האחרות מתווכחות. בימים ההם היה חדר זה מלא אנשים והוא, ווייזר, נראה גדול כל־כך.

– כרגיל… בכלל איני כותב הרבה…

אדם זה הוא בודד כאן. תמיד היה בודד, אבל באין אנשים עוד קשה לו יותר. מי יודע, אולי מחכה הוא בכליון עינים חדשים על חדשים לשעה זו שיבקשוהו לקרוא את שיריו? היתה לו לאדם זה הנאה מעצם הקריאה, מהדומיה המשתררת בחדר ומפניהם של האנשים הניבטים אליו. בשנים האחרונות חדל משלוח את שיריו אל כתבי־העת. כבר ידע את הכאב הכוסס והכעס בשעה שרצים יום יום אל תיבת־המכתבים ותשובה אין; ורבים עוד יותר הרוגז והגועל עם קבלת תשובות העורכים הצעירים שבהם מעלים גרה על פרספקטיבה וצורה ויצירה – ועל פי רוב אותם הדברים הנשמעים מפי הרצהורן. וכאן בבית־המלון הוא רואה לפניו קבוצת אנשים השומעים את דבריו, והרגיש שברובם יחסם אליו אחרי הקריאה הוא אחר מאשר לפניה:

– שירה אמתית אי אפשר לכתוב הרבה… השירה היא תמצית החיים… זוהי האש המזוקקת של נשמת האדם וסבלו…

בדיעבד טוב הדבר שהאחרים אינם פה עתה. הם היו לועגים ורומזים איש לרעהו לדברים מכונפים אלה של ווייזר. ביחוד היה שמח ליטווין לקראת דברים כגון אלה.

– קרא דבר־מה לפנינו…

הנעימה היתה עתה אחרת. אך לא היה זה נוחם על לגלוגו הקודם, כלל וכלל לא. הוא רצה עתה בלב תמים שהאיש הזה ימלא בקולו את חלל החדר הגדול.

וכמו בימים שעברו, עמד עתה בחדר ווייזר הצלם, גבוה, רציני רזה ולבוש שחורים, הסתכל סביבו בכובד ראש כעומד לפני קהל רב והתחיל לקרוא. שוב אותם הדברים הארוכים המטילים קדרות בשעה הקריאה… ליאו עצם את עיניו, והדברים מתקרבים אליו ומסתחררים מסביב לו בשורות ארוכות רציניות וכבדות, ובדמיון עוברים אותם הערבים הרחוקים של השנים שעברו בשעה שכל ידידי נעוריו היו כאן אתו.

אך הנה חדל ווייזר מקרוא, ופתאום נשתתק הבית כולו… בימים ההם לא היה הבית משתתק אחרי הקריאה. היו נשמעות מחיאות־כפים. אחדים היו מוחאים כף ברצינות וליטווין מכה באגודליו זה על גבי זה ומביט בפני הקהל כמנצח, כלומר: “גרמתי לכם מחזה־שעשועים חינם אין כסף!” הרצהורן היה שולח מבט אטי וממושך אל הקהל, מעביר את ידיו העדינות על שערותיו הלבנות ומרצה דברי־בקורת בכובד ראש ובזהירות, שלא להביע כלום, לא טוב ולא רע… מאלי ניומן היתה מאירה פנים, מוריס ופלורנס טוזין היו מדברים במהירות כרוצים למצוא את הדברים האבודים. איש איש ותגובתו. וערב זה הוא אחר: ווייזר גמר לקרוא, ואין קול. חלל ריק. החדר גדל יותר והתרוקן יותר. לרגע קל צר היה שהגברת וויינשטיין וילדיה הטרדנים אינם פה עתה. היו לפחות מפריעים את השקט האיום. ליאו ביקש דברים, וכאילו להכעיס – לא מצאם. נזהר שלא להראוֹת כלועג ושלא לחזור על הדברים הנאמרים שנה שנה, וכאילו להכעיס נפלטו מהפה דברים שנראו קשים עוד יותר מלעג: – ליליאן. אולי תתני לנו עוד כוס טה.

וצר. מיד תפס בפני ווייזר שצריך היה לדבר על שירתו, אבל אִחר. בכל השנים הקודמות שוחחו אחרים מסביב לו, והוא עצמו לא הוכרח לדבר כלל אם לא רצה בכך. היה מעמיד על פי רוב פנים של יחס מרוחק ואמיד של “בעל הבית” שאין לו פנאי, ורק לפרקים מכניס מלה או שתים. ועתה הוכרח הוא עצמו לדבר, לאמור משהו… ומה יאמר? סוף סוף ענין הטה אינו רע כלל… אפשר להכניסו לתוך השיחה: “טוב לשתות כוס טה בערב”… “עוד סוכר, מר ווייזר”… “אולי לימון, מר ווייזר? אולי תופין?”

אבל הלב יודע כי אין זה מה שהיה… לא יבואו עוד כל אלה שהיו מתאספים פה. לא יבואו. זה ווייזר הגבוה, השחור והקודר, נראה כאחרון. טוב שהוא אחרון. גם מראהו כאחרון… קרא באיזה מקום סיפור על אחרון… ואחריו יהיה כאן עם ליליאן בחדר הגדול. רק הם שניהם. וטוב אם ביל לא יגרשם. ואם לאו – יהיה עוד גרוע מזה.

בשעת כושר ראשונה התחמק ליאו מן הבית ויצא אל החצר. קשה היתה הישיבה בחדר הגדול. החצר לא היתה אפילה. הטעהו המראה בעד החלון. ירח פגום ושקט שט ברקיע כהה. המנורות הפיצו אור קלוש על הספסלים ועל עלי־העצים החוורים. בנינים שוּרטטו בתוך האור הקלוש ובחלון אחד מנגד רפרף וילון. על הספסל הזה ישב גם בשנה שעברה, וכאן סיפר לו טוזין על החלטתו לישא את אמילי לאשה.

גם ליליאן יצאה מתוך הבית. גם היא בודאי בודדה. יקרא לה.

– ליליאן. בואי הנה, ליליאן… נוּחי קצת… כל היום אַת רצה בלי הרף.

ליליאן ישבה על ידו, אך לא נמצאו דברים. מן הבריכה הגיעו קולות.

– ליאו… מישהו שם על הבריכה בחושך… אתה רוצה לומר להם? ואם לאו אומר לתום או למישהו אחר שיגרשם…

– הניחי להם…

– ליאו… אם תהיה תאוּנה, אנחנו נהיה האשמים…

– הניחי… שבי ונוחי קצת… תום כבר ישן בודאי…

ליאו הלפר הניח את זרועו על כתפה של אשתו. מנגד להם עבר ווייזר, גבוה ורזה. מן הכביש נשמעה שריקה… מאורות אוטומוביל הביטו מסביבם כעיני־אש גדולות וחלפו במרחק…

מן הבריכה נישא משק־משוטים אטוּם.

– סוף –