חלק ראשון: מירכתי צפון

פָרָשַת מסעותַי בסיביריה המערבית והמזרחית, בהגלילות הצפוניות והקרובות להציר הצפוני וכו'.

הָחֵל והַוָלְגָה וְהַקאַמאַ דרך הררי האוּרַלִים וערבות הקירגיזים וכו' עד האוקינוס השקט.

 

מעין הקדמה    🔗

ספרי זה שברֻבו נדפס כבר בספרתנו העתונית (בהמליץ בשעתו, בהצפירה ועוד) אחשוב שלא עבר זמנו גם עתה. ומה גם שהוספתי עליו כמה דברים מענינים מחיי אחינו הנחתים במקומות הרחוקים האלה שאי אפשר היה כלל להדפיסם ע"ע מפני טעמים שונים, וביניהם – מפני חוקי הבקרת אז ברוסיא…

חפץ אנכי להאמין כי גם סופרינו הגדולים והישרים בלבותם, יהודוני בעד ספרי זה המעשיר אותם בידיעות כה מלבבות וכה מענינות מאחינו הנדחים בקצוי ארץ, שעדיין לא דיבר עוד על אדותם שום סופר עברי, מסבה פשוטה – מחמת שלא היו אצלם.

תיתי לי, שכנראה הייתי אני הראשון שסכנתי את נפשי לבקר את אחינו אלה הרחוקים, ולהביא מהם איזה ידיעות שבכל אופן תוסיפנה צבעים וסממנים להיורה הלאומית שלנו וכו'. – מתגאה אני בזה. אף כי מעודי לא החזקתי טובה לעצמי לבל אתחזי כיוהרא…

ומתירא אני רק מסופרינו המונופוליסטים, אלה האסטניסים שקשה להם להשלים עם הרעיון: שאיש פשוט כמוני שאינו “סופר רעשני” ואינו דורש “שנוי ערכין” בשעה שאינו יודע אף להעריכם… יעיז לעשות נסיעות גדולות וכבירות כאלה בלי נטילת רשות מהם… שזהו במובן ידוע, קצת עזות כלפי האסטניסים המונופוליסטים האלה. – כי – למה נכחד – אלמלי קראו “רשימות מסעות” כאלה מאיזה “גוי”, בודאי שהיו מעריצין אותן ומעתיקין אותן לכמה תוצאות ספרותיות וכו', והבקרת היתה טובה נאה ויפה ובקצת חנופה כנהוג…

אבל – יהודי?… יהודי שאני. לגביה בטל הכבוד וכו' ומצוה לבטלו… כי ע"כ “יהודי” אנכי וקפחתי את שכרי המוסרי…

ונקטינין: יהודי המדבר ע“ד יהודים, לו גם יבואו ציורים טפוסיים ברשימותיו מחיי עמים אחרים, – ציורים שאינם נופלים אולי מציורי איזה “נוסע – גוי”. ואולם – מכיון שכתבם יהודי, לא פקעה יהדותו… וצריך לבטלו כעפרא דארעא. כי ע”כ נאמר עלינו: ונגש העם איש ברעהו וגו‘… ואומר: ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם… וגו’.

כי אמנם “חגבים” הננו כשאנו לעצמנו: לְהִדָחֵק, לְהִתְכַוֵץ, לְהִלָחֵץ וכו' ולקפח איש את רעהו… ובעבו“ז הננו נִרְאִים **”כֵן" גם בעיניהם…** לבטל אותנו ולאכלנו בכל פה ביחד את כשרונותינו ויתרון רוחנו וכו' וכו'.

________

ואתה ספרי – עולל טפוחי. לך והתראה לכלהם. די גם די למענך דברי התהלות והתשבחות, שקבלתי בכתובים, מגדולי עמנו ומחכמי דורנו היותר מפורסמים שבזמננו, אשר הואילו לגדלך ולרוממך עוד בהתגלגלך בהעתוניות ובכתבי־יד¹).

סמוך לבי ובטוח באלקי חסדי כי לשנה הבאה, בהמלאות לי חמשים שנה להולדתי, אזכה להוציאך לאור במהדורא שניה, ביחד עם יתר ספרי שקדמוך, אשר כבר נמכרו, והנם מתבקשים – ת"ל – ואינם.

ואלקי ציון יזכני לחוג את חג יובלי על הר ציון

לאוֹר באור ציון עם כל אוהבי ציון.

הנושא דגל ציון ברמה כל ימיו

המחבר

בעלותי לארץ אבות.

ירושלים, א' דחנוכה, תרע"ד

בנצחון רוח ישראל על רוח יון…

 

הצופה פני הַוָלְגַה הקַמַא והאורלים.    🔗

סַרַטוב… ידידי!

הנני מחבק עתה בזרועותי פאתי תבל וקצוי ארץ, – ים וקדם, צפון וימין; חום וקור קיץ וחרף, אביב־עולמים והקרח הנורא. –

בצאתי מארץ הקדם, מקוקז ואזיא התיכונה² , נסעתי דרך ים־הכספי ומסלת הברזל הקוקזית העוברת דרך גלילות אשדות הדן והולגה, ואסובב את הערים וַרוֹנִיז, קזלוב, טמבוּב וכו' עד סרטוב העיר, זאת אומרת: יצאתי מאקלים חם, מקום לא היה בשנה זו אף מעט שלג וכפור. וכדי שלא יחסר לי “חרף” אחד במספר שנותי, קדמני הוא בפה בעצם תקפו, אף כי כבר קרב קצו, כי הלא ימי אֲדָר עתה, וימיו ספורים.

אתמול ביום בואי כסו ערמות שלג את כל החֻצות ויחתמו בעד כל איש מצאת החוצה, והיום כאשר פנו מעט את הררי השלג מצדי הדרכים והמפשעות, התעטפתי בשמיכתי העבה והשעירה, ואגלום את פני באדרתי לבל יבקע עור פני מעצמת הקור החזק, שלא הסכנתי כמותו מעודי, בהיותי יליד הדרום, והנני מבקר עתה את העיר; –

והעיר גדולה ורבת המסחר והקנין, בהיותה מרכז המסלה הגדולה המחברת את ערי רוססיא הפנימית ואשדות הולגה והדן, עם חבל ארץ אוּרל, ערבות הקירגיזים, הבשקירים, וערי המדבר Степной Край ; בה בית מועד לסוחרים ולכנעני ארץ וכו' וגם אחב“י יקחו חלק גדול בסחרה ואתננה, ביחוד בסחר הנפט המובא לכאן ישר מבאַקו דרך הולגה באניות, וב”ספינות־דות" (ציסטערנע) ופה יריקוהו ויטענוהו בהקלחיות (Цистерны) הרכביות וישולח לערי המדינה. ואחינו אלה שהם “סוחרים נכבדים” במלוא מובן המלות, לא שכחו מלדאוג גם לעניני העדה הרוחניים, ותחת אשר עד כה, בהיות יסוד העדה העקרי מאנשי החיל ה“ניקולביים” ובעלי מלאכה וכו‘, לא היה בפה בית תפלה כראוי, ולא ת“ת מתוקנה, לא… ולא… הנה עתה כאשר התחילו לבוא לכאן אנשים סוחרים נכבדים ומנומסים, מהרו לבנות להם ביהכנ”ס נהדר, ות"ת מסֻדרה ומתוקנה, והנהיגו משטר נכון בעניני העדה וכל צרכי הצבור, ובימים האלה החלו להראות ביניהם גם נִצָני הציוניות וכו’ וכבר יסדו גם בי"ס לשבתות ולערבים וכו' וכו' הכל כמו בעדה מתוקנה!

לע“ע אחינו אלה “הסוחרים הנכבדים”, המה מעוטא דמעוטא מן העדה ונחשבים כ”גרים לפי שעה" אף שפעולתם והדרם כבר נראו עליה במדה מסוימה כאמור. אך רוב בני העדה, מלבד שרידי אנשי החיל הזקנים, המה אומנים ובע"מ המתפרנסים מיגיע כפיהם וכמעט שאין ביניהם גם אחד מבלי איזה אמנות; ישנם ביניהם חייטים (עבודה, שמשתלמת פה היטב) רצענים, עושי־מגבעות, נגרים, נפחים וכו' והרוב – מתקני־שעונים.

המלאכה הנקיה הזאת, הקרובה יותר למסחר מאשר למלאכה, תפרנס עוד בכבוד את בעליה במקומות האל, שאין בהם מקום ל“התחרות” נמבזה, ומה גם למן העת שהותרה למפלגת אומנים זו לפתוח גם בתי־מסחר לשעונים חדשים על יד בתי־מלאכתם, לא תראה עוד בזה יהודי “מתקן־שעונים־גרידא, כי כלם פתחו להם חניות מרוחות בטבור העיר ובראש חוצות, ועל השלטים כתוב הדר באותיות גדולות מוזהבות ומזהירות: “בית־מסחר־ראשי לפלוני”; “בית מסחר כללי (Deno)לפלמוני”; “בית מסחר כללי ומרכזי וראשי לאלמוני” וכו' וכו' – זה יכתוב “מִפַרִיז”, וזה – מגינוא, “מניצצא”, “מליברפול”, “מלונדון” “מנויורק” וכדומה. ומי הוא ה”סוחר הנכבד" הלזה, המתיחש על עיר צרפתית איטלקית או אמריקנית? – הוא הוא מיודענו ה“אומן” או ה“מתקן” הפשוט, שברוב חריצותו עלתה בידו ליסד “בית־מסחר” “גדול” “כללי”, ו“מרכזי” ו“ראשי” וכו' העולה לסך אלפים ורבבות, ויש לו מו“מ עם צרפת אנגליא ואטליא וכו', אף כי כשהוא לעצמו איננו יודע גם את מקומן הגיאוגרפי… – ושמא תאמר שהניח ב”בית מסחרו" זה ה“ראשי והכללי” וכו' למצער כמה מאות שקלים מכיסו הוא? – מִשְגֶה אתך חביבי, מובטחני שאין לו בבי“מ זה אפילו פ”א מכיסו שהיה ריק וישָאֵר ריק כל הימים… והקרן־קימת שלו מצמצמת אך ורק בהשלט הגדול והנהדר, עם ה“שעון הגדול” המצויר בו, כירח יקר הולך בין אחיו השעונים הקטנים… – זהו כל הונו ורכושו! ולפעמים יעשה גם את השלט הזה בהקפה… אך גלגל אחד מנסר ברקיע המסחר, ובִטָחוֹן או “הקפה” שמו. הגלגל הזה יסובב בחריצי־פיפיותיו את כל אופני המסחר בְהֵאָחֲזוֹ בְשִׁנֵיהֶם, ובני עמא־פזיזא יֵסַבוּ עמהם בלכתם וירקדו במעגל; ואם לפעמים תִשָׁבֵר שֵׁן־רועה אחת וּתְפָגֵר מלכת הלאה… מה בכך, – הן כאלה וכאלה יקרה למכביר בעולם המסחר: שמיטות ופשיטות רגלים… העלמות והכחשות… הבלעת הון זרים, וְהַשְׁלָטַת אחרים בנכסים… וכו' וכו' ובכ"ז – יתרעם הגלגל, ויתנשאו האופנים, וירעש כסא המסחר… ועולם כמנהגו נוהג! –

אומרים אמור: פ“א סר חנוני קטן מעירה מצערה ל”בית מסחר גדול־כללי־וראשי" שבעיר המטרפולין, ויעיף את עיניו על ארגזי הסחורות הרבים הסדורים וערוכים על השלבים וכו' ויקמוט את מצחו וקצה חוטמו כמתפלא ומשתאה.

מה תתפלא כה? – שאלהו אדון ביהמ"ס –

– הנני מתפלא ועושה חשבון בנפשי – ענהו החנוני האורח – ומה אני, שיש לי סחורה בחנותי שבעירתי הקטנה, על סך מאתים שקלים, הנני חייב עליה אלף, אתה שבבית מסחרך ישנה בודאי סחורה ע"ס מאה אלף. –

כמה איפוא אתה חייב עליה?…

העקיצה הזאת, שהיה בה לפנים רק קורטוב של אמת, נעשתה עתה לאמת גמורה, ולכל פניות שאני פונה, בעיר ובכרך, במטרפולין ובערי־המרכז וכו', הנני קורא אותה מה“אותיות הגדולות” המזהירות ב“גוניהן” השונים; מעל ה“שלטים הנהדרות”, מהמודעות והרקלמות, ומה“דֻגמאות” הסדורות וערוכות מבעד להחלונות השקופים…; הנני קורא ורואה אותה על כל שעל, – וצחוק יעבור על שפתי, אף כי צחוק־מר ומכאיב לב ונפש!…

*

ובכל אֹרך חופי הַוָלְגָה מאסטרכן עד סַמַרַא, ועד בכלל, נפגוש פה ושם רוסים רבים מתיהדים (Iудействующiе) כן יקראו בתעודות מסעיהם ובכל פקודות הממשלה על אודותם דבר שֶהִפְלִאַני מאד לראות כזאת במקומות כאלה (ביחוד רבו אלה המתיהדים בכפרים ובערי השדה, שבהן אין אף נפש אחת מישראל) הרחוקים ומובדלים לגמרי מתחום־המושב הקבוע, ואין להם שום מושג מהיהודים והיהדות עד היום! – ומה שנפלא עוד ביותר כי אותנו “היהודים האמתים” ישנאו תכלית שנאה³ , בחשבם אותנו לאפיקורסים ומפירי־דת. – רבים אומרים שהם מצאצאי הכוזרים (כידוע היתה עיקר ממשלתם בחבל ארץ זו שעל יד הולגה, – “אַטִילָה” לפנים) שקבלו עליהם דת ישראל ואח"כ נטמעו בין העמים, ואלו הן “הניצוצין קדישין” שנפלו ביניהם לפני אלף שנה, ועתה שָבות הנה למקורן – למקור ישראל! – מי יודע?…

חבל, חבל, שאין חכמינו וחוקרינו שמים לב לזה, כאשר בכלל יתיחסו תמיד בשויון־נפש לכל הנוגע לישראל ועתיקותיו… ובאמת פה כר נרחב לחקור ולהתבונן פרקים מענינים מאד בתולדות ישראל והשפעת הקולטורה שלו בקצוי ארץ ואיים רחוקים.

ושלום לך מאת ידידך…

 

אסטרכן    🔗

בעיר זו תפגֹשנה אירופא ואזיא. – ים וקדם נָשָׁקּו, ומערב ומזרח דבקו; יתר מכל בני קדם יושבים בה הפרסים והבוכרים העורבים את מערבם בפרי ארצות המזרח; בגלומי שש ורקמה, צמר כבשים וצמר־גפן וכו‘, אחריהם יחשבו הַחִוִים, הטורקמנים, קלמיקים, בַשְׁקִירים וחינאים וכו’ הנותנים בה את עזבונם בכל משך ימי הקיץ והסתו, עד התכסה הנהר בקרח. ואחריהם קהל עמים רבים ולאומים שונים ומלאוה תשואות ויגדילו סחרה ואתננה; פה נראה את המושלמני רובץ כגל עצמות בפתח חנותו וחוזר את תפלות הקוראן ע“פ מספר מחרֹזת־הפנינים שבידו; ושם פועלים רוסים צוהלים ושמחים על היין הרב שהגיחו אל פיהם…; פֹה עומד בוכרי עם כובעו השעירה הגדולה עשרת מונים מראשו ה”תחוב" בה, ויבוא במו"מ עם אינתילגנט אירופאי נהדר בלבושו מגוהץ ומפורכס; שם הטורקמנים והחִוִים שרובם מצורעים מסֻבין אל שלחן אחד עם סוחרים אשכנזים וצרפתים; ופה הקלמיקים – צאצאי המונגולים – ישאו בחיקם את אליליהם אשר לא תאר ולא הדר להם כמו לעובדיהם המשתחוים להם ⁴ .

– וכשם שהיא מעורבת בעמים ולאומים שונים, כן גם גדולה הערבוביא שבקהלת אחינו בתוכה, באופן שהמביט עליה בסקירה חודרת ימצא בה על נקלה את כל הפרצופין והגונין שקנה לו עמנו במשך ימי גלותו הארוכה; פה תפגש יהודי וָלִינִי עם פאותיו הארוכות וכובעו שהפרוץ מרובה בו תמיד על העומד… יבוא בדברים עם יהודי מגוהץ ו“מתקדם” ששפמו עשויה כדת בולנגי, ולוחץ את גבנון חוטמו לבל יכירוהו כי ממעי יהודה מוצאו…; ושם יהודי־ליטאי חֲנִיך הישיבות יבוא במו“מ עם יהודי בוכרי המתימר בנפשו שהוא, רק הוא, הנהו היהודי האמתי – בן להעברים הקדמונים, באשר עקבות הקולטורה של “נהרדעא ופומבדיתא” עדיין נכרות בו היטב. ושניהם יחדו מתגאים על אחיהם הקוקזי החושבים אותו לבור והדיוט…; שם יהודי פרסי נושא־סבל הולך ערום ויחף וכל גופו מכוסה ביזע, ועליו יביט בגאון שלות השקט יהודי ווארשאי – “איטשע מאיר”… האומר בנפשו: “אני ואפסי עוד”! וגם את יהודי פרס יחשוב לליטוואק!!. בשגם שאינם ממשיכים את ה”צֵיירה" ל“פַתַח” כמֹהו ⁵ .

וכמו שאין הפרצופים שוים בה, כך הן דעות מנהליה וראשיה, גבאיה ופרנסיה וכו' שונות ומחולקות וממילא – אך פרעות ואין סדרים בכל מוסדי הצבור שלהם; אשתקד היה אצלם גבאי איש “סנדלר” מצאצאי אנה“צ הניקוליביים שזכות אבותם מסעיתם (ב“זכות הישיבה” הכתוב מדבר) שבכח גבאותו חפץ לרצוע את כלם במרצע שבידו… עכשו נמנו וגמרו למנות גבאי אחר – מה”חפשים" (כלומר: מאלה שזכות ישובם לא באה בזכות הרצועות והמלקות שהוכו אבותיהם אנה"צ) ש“עשירותו” הביאתו לנהוג את נשיאתו ברמה, ובזה הרעו עוד יותר…

ובכן רבה בה העזובה בכל מקצעות צרכי הצבור, אין בה ת“ת לבני העניים, ולא חדרים מתוקנים לבני הבינונים והעשירים, כ”א איזה חדר עם מלמד משחית גו ולב הילדים; אין בה הכנסת אורחים ולא בקור חולים; לא חובבי ציון ולא ציונים ולא מתנגדי־ציון, ולא… ולא… וכמעט שאין להם כל מגע ומשא עם התנועה הלאומית שהקיפה עתה את כל ישראל ומפלגותיו, כמו לא ירגישו כלל במכאֹבי הכלל, אף כי לפי מצבם "בזכיותיהם בפה צריכין היו להרגיש ולחוש היטב…

זאת היא תמונת העיר העתיקה רוכלת העמים, שבאשמת בועריה– ריקניה ובריוניה, תרד פלאים מיום ליום ואין מקים אותה משפלותה! מזה הנני לנסוע במעלה הוָלְגָה, ודבר מה אראה אשמעיך.

ידידך

 

צַרִיצִין, שלהי דקייטא… ידידי!    🔗

למורת רוחי וחפצי ואולי גם למורת רוחך אתה, נפגשתי עוד הפעם עם “קַיֵי־הניגוד” שבין בני ליטא ואוקרינה או וָלין; עוד הפעם הָרְאֵיתי לדעת מה רב ההבדל שבין אלה לאלה, – ופה, רק בפה, בהיותם נִתָקִים מארץ מולדתם וכמעט שאינם נגררין כלל אחריה, נוכל לעמוד היטב על אופים ותכונתם של אחינו אלה ולהגדירם במצרים מסוימים.

תאחזי, בשעתא דרוב אוכלוסי ישראל די באתרא הדין המה מאוקריינה; וגדולי הסוחרים, שכל סחר־הדגים (שהוא העקרי והראשי בפה) בידם הוא, כלם אוקריינים, ורק מעט מזעיר בידי יהודים־ליטאים אשר סערו בסערות הזמן ונער יכתבם, ובכ“ז – מה רבה השפעת אלה האחרונים המעטים, על הראשונים הרבים מהם! – האח, בני ליטא היקרים! לכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, והמאור שבתורה מחיה ומרומם את נפשותיהם, ולכל פניות שהם פונים תהי תורתם אור לנתיבתם! – אם אמנם, האמת נתנה להאמר, ישנם גם ביניהם “שני ההפכים” שהם תמיד כרקב לבית ישראל, ה”ה: האדוקים, יתר מדי, והחפשים יתר על המדה… אולם כאלה כן אלה לבם ער ומלא אהבה לנכסי־הרוח של אֻמתנו, ואם אך תעריף עליהם אגלי־טל של תחיה, מיד יתעוררו לתחיה ומח עצמותיהם ישוקה בלשד־לאומיות, משא"כ אצל אחינו האוקריינים, אשר לדאבון לבנו, מוכרחים אנחנו להודות כי אין בהם כלל אותן הנצוצות הלאומיות והשאיפות העממיות המתרגשות כעת במחנה ישראל.

לי אומרים: החסידים בטבעם דמם חם ביותר, והם נוחים להתפעל ולהתלהב בבחינת: “אתערותא דלתתא”… והמתנגדים הם במצב הקפאון ועומדים על מקומם בלי שום התעוררות כחנוטי מצרים… – שקר הדבר, לא מניה ולא מקצתיה. אנשים קצרי־ראות וְדַלֵי־שכל הוציאו את המשפט המעוקל הזה, ועד כמה נאמנו דברי אלה יוכיחו לנו המקרים והמאורעות האחרונות שנקרו ויאתיו בעמנו בזמננו זה.

כאשר החל רעיון הישוב (בצורתו הישנה) לפעם במחנה ולבצר לו מקום באומה, מי היו הראשונים שנתנו ידם לו והתעוררו להחזיקו ולתמכו ולסעדו? הלא הליטאים המתנגדים הקפואים…⁶ וספרי־החשבון שהועד האודיסאי מוציא מדי שנה בשנה, יוכיח זאת באותות בולטות ומזהירות; כיוצ“ב אתה מוצא, שתי ערים ישנן לנו הנחשבות כאמהות בישראל ברוססיא, ה”ה: וילנא וברדיטשוב. מה עשתה הראשונה ומה פעלה זו האחרונה? בעת אשר בעלי הון ואמידים נמצאים בזו האחרונה הרבה יותר מאשר בהראשונה, ולעניות מנוולת כמו בליטא, אין בה מקום כלל, ובכ“ז העמידה לנו הראשונה חברים רבים התופסים מקום נכבד בספרי־החשבון, ואני הנני היודע ועד שישנם כאלה בווילנא החושכים ממש מלחמם ונותנים את פרוטתם האחרונה לטובת הרעיון! וברדיטשוב שלנו? גם היא נתון תתן, גם היא תפתח לפעמים את ידיה הקפוצות ותתן ותפזר, – לעשות “תרנגול זהב” לכפרה למען רבי פלוני, לצדיק אלמוני, לנינים ונכדים, למתחסדים ומתקדשים וכל מיני מבַלֵי עולם; ולפעמים גם לאקטיורים ואקטריסטות וליתר מיני השרלטנים המתלבשים באצטלא ד”חזנות" ומשוררים… כי מדהאי איתא, הא נמי איתא…

עוד מופת אחד על אמתת דברי: לפני כמה שנים כאשר שפך ה' את חמתו על ליטא העניה וערים רבות נשפטו באש ותמרות עשן, בקשו נא וראו בעתונינו: כמה נדבות שלחו ערי ליטא – “האודים המוצלים מאש”, וכמה שלחו ערי אוקריינה וברדיטשוב שלהן? הלא כמוהן כאין…

דכירנא שלפני חג הפסח זה ⁷ כאשר נסתלק הצדיק מראטמיסטריווקא מעולם התחתון, פשטו תכף גבאיו ואמרכליו בכל הסביבה ויגוזו וימרטו את השיות הנדחות… וב“י רב”ר “נתבעין לעגל ונותנין ולמשכן ונותנין” אך להעגל התפרקו את עדים… ובתור עד־ראיה יכול אני להעיד כי היו כאלה, שלא היה עוד בידם דֵי ספוקם לחג המצות, ויוציאו את פרוטתם האחרונה (פשוטו כמשמעו) כדי לגדל ולנשא את כסא “אדמור”ם" שהתפוצץ אז לרסיסים…; ולעמת זה, אחרי ימים אחדים כאשר באה השמועה הנוראה משרפת בריסק ובנותיה, כאשר רבבות עניים וחלכאים נשארו תחת כפת הרקיע בלי מזון ומחיה, ערומים, דווים וסחופים, וכו', לא התעורר אף אחד לאסוף נדבות לשלוח שמה, להחיות את הנשרפים האומללים החובקים אשפתות וסובלים חרפת רעב! – וכדבר הזה אנו רואים גם פה, במקומות הרחוקים, ובכל מקום אשר יבואו פליטי אחינו לגור או להשתקע.

הוא הדבר אשר דברתי: בני ליטא למקום שגלו גלתה שכינה עמהם, והמאור שבתורה יעודדם ויחיה בהם את רוח ישראל. ובני אוקריינה למקום שיבואו יביאו את “חסידותם” עמהם, והיא מטמטמת את מחם ומנולתם ומורדת את רוחם למטה…, ואת הדבר הזה הנני רואה בכל מקום בואי, למן היום אשר התעו אותי אלהים לנוד ולנוע בארצות רחוקות, ובלחישא אגלה לך חביבי, שבכל מקום שאתה מוצא בעתונינו נדבות הגונות לטובת הכלל, מאיזה ערים שאינן לא ליטאיות ולא אוקרייניות, כמו ערי רוססיא הפנימות וכדומה, תדע “שגולי ליטא” היושבים בהן, הם נדבו זאת. “הם” ולא אחרים…, וגם פה, בעיר זו, אראה ואחזה זאת בהדיא. – כי הנה השרידים המעטים מבני ליטא הנמצאים בזה, הם רק הם יחושו מכאובי הגויה הכללית; הם העומדים תמיד על המצפה לבוא לרוחתה לישועתה, ותמיד הם הראשונים לכל דבר שבצדקה! כי הנה למשל יש פה מורשה הועד הפלשתיני וחברים נכבדים הנותנים את שקליהם ומניותיהם בלב ובנפש חפצה! ישנם פה ציונים עושים ומעשים; ישנם גם קוראי שיעורים ונואמי נאומים לפני ההמון בעניני הציונית, בעניני האומה בכלל וכו' וכו‘, ומי המה? – ליטאים וליטאים! לטובת הנשרפים ויתר האסונות שהתחוללו בישראל בימים האחרונים נאסף גם כסף רב, גם מזון ובגדים וחפצים וכו’. אך מי ומי היו המאספים? מובן הדבר: בני ליטא, בני תורה ומוסר, שבמספרם המעט השפיעו גם על האוקריינים הרבים ועצומים מהם במספר, והוציאו מהם גם “למשכן”, אם לא בבחינת “התפרקו” לכה"פ בהשפעה מוסרית ובתביעות נמרצות…

ידידי, אוהב אני לקרות תמיד בעתונינו את הנדבות הבאות במקום “כרטיסי ברכה”, “במחיר תלגרמה”, וכדומה, הנני קורא בין השיטין למשל: עלם אחד חשך יום יום מפרוטותיו שמקבל מהוריו על מגדנות ⁸ וכדומה, וישלחם לחבריו תלמידי ביה“ס שבא”י; עלמה אחת התערבה עם רעותיה, וכסף “התערבותה” שזכתה היא שולחת ג"כ לבתי הספר שבארץ אבות! – מאין המה העלם והעלמה? אוקריינה תאמר: לא בי הם, ופדליון אף לא שמעה את שמעם, ולא מבני בסרביה “והאיטשי־מאייירעיים” שבוורשא… – בוא ידידי, בוא נא אחי לליטא העניה והשוממה, שבה תמצאם ושם תפגוש עוד תמונות מלבבות כאלה המרוממות את רוח ישראל ומנשאות אותו למעלה למעלה!

הנה כי כן בגליוני עתונינו תנוססנה ערי ליטא בנדבותיהן ונדריהן ומחירי ברכותיהן איש לאחיו, הקרובים והרחוקים, הזקנים והצעירים, הבנים והבנות, הצאצאים והצפיעות העשירים והבינונים, וגם העניים והאביונים כמעט אין נקי, כלם לוקחים חלק בבנין האומה ותקומת סֻכתה! ולבד מזה שהם מביאים תעלת חמרית לעובדי הרי ישראל, הנה ימצאו בזה גם תעלת מוסרית להם בעצמם, בהתקשרם בזה בעבותות אהבה ביחד עם הדור הצעיר, לארץ אבותינו, ויתנו להם משא נפש וחזון (דבר החסר מאד לצעירינו באוקריינה וכו') על פי תכונת עברית וכו' וסכ“ס יקוים בהם דבר אלקינו ע”י משה עבדו: וטפכם אשר אמרתם לבז יהיו, המה ירשו את הארץ. ואולם, מה נחזה בשולמית האוקריינות? אך שמה ושאיה, לב נבוב ורוח נכאה… ראש נדהם ועינים מזרות שנאה ומשטמה לכל “דבר חדש” שלא באה עליו הסכמת “האדמו”ר"… ואיה אפוא דמם החם ולבם הרגש והמתפעל?! –

האומנם, לפנים בשנות השלשים והארבעים למאה העברה, היתה למצער תכונה אחת טובה להם, כי היו כרוכים מאד אחרי רביהם ואדמוריה“ם בהיות דבריהם להם כדברי האורים מבלי להרהר אחריהם מאומה, והנה אם נצרכו גדולי האומה לפעול מה עליהם כדי שיצטרפו במעשיהם לטובת הכלל ⁹ ידעו כי מתחלה עליהם לפנות לה”רבי“, ואם אך נתן הוא את הסכמתו, אז כל קרבן לא היה יקר בעיניהם, והדבר יצא לפעולות. אבל לאסוננו הגדול התקדמו עתה גם חסידינו אלה, “וההתקדמות” הזאת הביאתם לצאת ידי שניהם. לרביהם ואדמוריה”ם ישמעו עתה כהמן את מהלֻמותיו… וגם בקול הזמן לא ישמעו ולא יאזינו, ובכן נשארו קרח מכאן וקרח מכאן, ובתָוֶך עץ יבש אשר את שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר…

הֵא לך חביבי את השקפתי על גולי אחינו שמחוץ לתחום, שכאמור, הנקל מאד לעמוד בזה על אופיים הרבה יותר מבתחום מושבם, ואין בכלל אלא מה שבפרט…

והנני ידידך…

 

סַמַרַה, קַזַן    🔗

שתים בנות הן, הרוחצות את פעמיהן במי הַוָלְגָה התיכונית, ואדמת הפלכים ההם היא ארץ־צפתה.

ישוב אחינו בני ישראל בהן לא מצער הוא, ובכל היותן קרובות אשה אל אחותה, רחוקות הנה ביהודיהן כרחוק מזרח ממערב. ובשעה שבזו הראשונה הנקראות בשם “שמרון”¹⁰ ילחמו בה עשיריה–בועריה רק בעבור ההנהגה הצבורית והגבאות וכדומה, וממילא כל עניניה הרוחניים – בשפל המצב כנהוג.

הנה זו אחותה השניה קַזַן – הִנֶהָ ההיפך ממנה מן הקצה אל הקצה! – וכשם שעיר זו נודעת מאז לעיר משכן החכמה שבה תתנוסס אוניברסיטא מצוינת ונהדרה בכל, כן נודעים הם יהודיה לשם ולתהלה בכל הגליל הזה. ומזלה גרם שגם הצעירים מאחב"י השומעים לקח בהאוניברסיטה שלה, רובם ככלם מצטיינים בשאיפותיהם הרוחניות לטובת עמם ומכורתם. והם פועלים פעולה ידועה על כל העדה העברית לטעת בה את הרוח הלאומי המפעם עתה במחנה ישראל וכו'.

הנה כי כן נוסדה ע“י הצעירים האלה גם אגודה ספרותית “עבריה”; והציוניות מצאה בה מסלות כמעט לכל שדרות בני העדה והת”ח המתלמדים המקריבים לה מבחר עתותיהם ודמיהם; גם שקלים נקבצו ביניהם בסכום מסוים, וגם אקציות נמכרו ונמכרות במספר הגון, וכן יערכו להם כפעם בפעם “ערבים ספרותיים” ונשפי חשק לאומיים (כמו חג המכביים, ושמחת בית השואבה וכו') הכל כמו באיזה קהלה עברית מסודרה ומשוכללה שבערי התחום בליטא!.

ובבית שבת תחכמוני דפה ישורר רוח־הומני ¹¹ במלוא מובן המלה, וזה לך האות, שבשנת הלמודים זו נתקבלו בו תלמידים עברים רבים הרבה יתר מהקצבה, וכ“ז בהשתדלותם הנמרצה של הפרופיסורים דפה לפני שר ההשכלה אשר עשתה פרי ונתקבל ממנו ע”ז רשיון מיוחד.

לא אחדל חביבי מלספר לך מקרה מלבב אחד, שגם הוא יעיד במדה ידוע על יחס הפרופיסורים האלה לעם ישראל; אחד הפרופ‘, נשא מדברותיו זה לא כבר לפני תלמידיו ע"ד אופני הלמודים וחזרת השיעורים בעל פה, וייעץ להם: “כי בעת שננם את שיעוריהם יקראום בקול רם ויתאמצו לעשות בשעת מעשה תנועות חזקות ותכופיות בכל (לשונו ממש) “יצורי גום” (ע"ד: כל עצמותי תאמרנה?…) כי לדעתו תועיל זאת הרבה לאמץ ולחזק את הזכרון, והלמודים יוחקו ויורשמו בתָאֵי המח ועצביו וישארו לארך ימים”. ולחזק את דבריו אלה, הראה להם על היהודים “אשר יעשו תנועות תכופיות וחזקות בשעת למודיהם ותפלותיהם”. כשהרציאו לי את הדבר, עלתה בזכרוני העובדה עם ברוריה דביתתהו דר’ מאיר: “שֶבָטְשָה בהאי תלמידא דהוי גריס בלחישא, ואמרה ליה: “לא כך אמר רבך” ערוכה בכל ושמורה וגו'. אם ערוכה תורה בכל רמ”ח אברים – ושמורה וכו‘". לדעתי יש ויש איזה יחס בין דברי ברוריה אלה עם נאומו של הפרופ’ הקזני, ואולי גם הוא יכול לאמר: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה עבריה אחת שקדמתני “בהוראה” זו לפני אלף ושמונה מאות שנה, אף כי לא בבית רם ונשא, ועל קתדרא מפוארה כזו שבהאוניברסיטה הקזנית…

היה שלום…

 

ניזני נובגרד, שילהי דקייטא    🔗

מספר אחב“י בעיר זו כאלף משפחות, וכמו בכל ערי רוססיא הפנימית רובם מאנשי החיל הזקנים, שבכל היותם אנשים פשוטים, כאשר “נחטפו” בילדותם מחיק הוריהם, נשארו אמונים לדת מורשה, אשר רבות רבות סבלו בעדה בימי עבודתם בצבא ע”פ הסדר הישן כידוע, והעדה בכלל תשא עליה צביון אורתודוכסי במלוא מובן המלה, ואף כי בימים האחרונים התישבו בה גם אנשי מקנה וקנין, אנשים נכבדים ממרומי המעלה בישראל ובכל חפצם הטוב של אלה האחרונים לפעול על הראשונים בנוגע לעניני העדה הרוחניים וכו', לא יזיזו אותם ממקומם אף כמלוא השערה.

הנה כי כן כאשר נגשו אצילי העדה ה“חפשים” (כלומר: אלה שלא עבדו בצבא, ואינם מצאצאי אנה“ח (הניקוליביים) ליסד להם בי”ס מתוקן להורות את ילדי אלה אנה“ח הגדלים פרא ללא תורה וד”א, וללא תורה ואומנות וכו', התקוטטו להם אנה“ח אלה בכל תקף ועז כמו אדוקינו לפני חמשים שנה בתחום המושב, בעת נסיעת הד”ר ליליענטאל, וגם פה, וב“זמן הזה” קראו בכל עז: שקאלעס ניע זשעלייעס (איננו חפצים בבתי ספר מתוקנים)! וכן הדבר נוהג בכל עניני הצבור הצריכין תקון מרוב זקנה… וכמעט שאין תקוה לתקונים ושנוים לטובה בעדה זו באופן שאפשר יהיה לשנות כמעט קט את צורתה ההמונית…

והימים ימי השוק הגדול, המיוחד באיכותו ובכמותו ברוססיא ומחוצה לה. סוחרים רבים ונכבדים ינהרו לכאן מכל אפסי רוססיא־האירופאית, מגלילות קוקז, ועבר־ים־הכספי, ואסיא התיכונה וכו', אך העיקר חסר מן הספר, כי כידוע “סיביריה” היא רוח החיה באופני השוק הזה, והשתא לרגלי המקרים המעציבים בחינא והמלחמה עם ה“אגרוף הגדול”, והזדיינות חיל המלואים בכל פלכי סיביריה, נתמעט מאד מסחר וקנין סוחריה, ואלה שהזדרזו לקנות סחורה, אין ביכולתם להובילה לסיביריה, לרגלי הפקודות הנמרצות: לבלי לקבל שום סחורה להובלה לסיביריה במסה"ב, הנצרכת עתה להעברת הצבא לארץ סינים, וממילא ירד סחר השוק בשנה זו עד הדיוטא התחתונה.

והחום בוער מאד בימים האחרונים עד 35% במעלות ריומיר, דבר שאין חזיונו נפרץ כלל בגלילות הצפון האלה; שֶדְרוֹת הטיול שבין טורי החניות מלאים סוחרים, כלומר “מוכרים”, כי כאמור, כמעט שלא באו קונים… ואחב“י לוקחים, כמובן, חלק בראש. בשנה זו רבו הסוחרים היהודים הרבה יתר מבשנים עברו, כי לרגלי המשבר הנורא השורר “בהתחום הקבוע” יְשַלו את נפשם בתקוה להבָנות מימי השוק, ולדאבון לב תשאר גם תקותם זו מפח נפש… – וכן יתנוססו מעל השלטים והשמשיות־הסדורות, השמות: רזנבלוים, גורדון, סולוביציג, פרסיץ, גרינברג וכדומה, וכמעט שאין טור־חניות שלא יהיה רובו בידי אחב”י. – לפי בקיאותי וידיעותי אוכל להחליט כי בכלל יאהבו הרוסים לעשות מסחר וקנין עם היהודים הרבה יתר מאשר עם הסוחרים האשכנזים והצרפתים למשל, המביאים עם סחורותיהם גם את אנטישמיותם לפה ומביטים בשאט נפש על אחב“י כמו לו באו לארצם “הם” לסחור אותה… – ממשלתנו הרוממה גם היא הכירה את נחיצות סוחרי ישראל בימי השוק הזה, ותקל להם הרבה את תנאי ה”רשיון" ובזכות הישיבה והמסחר כדי שלא להצר צעדיהם. אך כי בכלל לא תעשינה ידיהם תושיה הפעם, במסחר ידם, בסבת המשבר הנורא והאיום שגם בפה תראינה תוצאותיו היוצאות מהלחץ זו הדחק שבהתחום… ונוספה לזה המלחמה עם המתגוששין וכו'.

מחזה נעים ומלבב מאד לראות בזה בהבית־המרכזי של השוק ¹² איך אזיא ואירופא נותנות יד אשה לאחותה ומחליפות ביניהן את מלאכות־מחשבתן ותוצאות פרי רוחן זו בזו, וביניהן כמובן יתערב גם ישראל סבא עם כל “פרצופיו” ודיוקניו שקנה לו בארצות פזוריו: פה יהודי־וליני עם יהודי־הררי נפגשו, ושם אשכנזים “בני דת משה” עם חניכי ישיבות ליטא וזמוט נשקו, וביניהם – ירקד ויסובב גם היהודי הבוכרי והפרסי וכו' ואחריהם – יהודים מערבות חיויא ואזיא התיכונה וכו‘, ועוד פרצופים רבים ושונים המציגים לפנינו כבראי־מלטש את פלגות עמנו בכל ארצות גלותו. ובמשך ימי השוק יתירו להם גם להתפלל במנינים “לפי שעה” שעפ“ר יקבעו אותם בהאכסניות העבריות ואף כי הזמן קצר, רק למשך חדש וחצי, בכ”ז יוּבחרוּ, או יבחרו את עצמם, גם גבאים וגזברים וכו’ ולפעמים יתחוללו גם חצאי־מריבות (כי בטרם התלקחה המריבה יגמר השוק ועליהם להפרד איש מעל אחיו, וממילא – גם מהמריבות… לשוב הביתה) הכל כארח גוברין יהודאין…

ורחוב אחד יש על מגרש השוק, שכמעט כלו הִתְיַהֵד, ויציג לנו מחזה זעיר־אנפין מתחום־המושב הקבוע; שם כל האכסניות העבריות ו“מִנְיָנֵיהֵן” החנויות המוכרות ספרי רומ“ל, לולבים ואתרוגים (כי ימי השוק יתמו בסוף הקיץ בין כסה לעשור) קנוקנאות ונקניקין כשרות, חריצי חלב וגבינה ליטאית, וקמיעות ו”מזרחים“, שן־הפיל, שיר־המעלות ליולדות וכדומה, וגם קול השופר ישמע באמצע הרחוב כשמנסין אותו ואת תקיעותיו, ולפעמים גם קול איזה “חזן” העומד על הבחינה לפני בוחריו למניניהם לש”ץ, וביחוד יש קופצים על סחורה זו מאחינו הרחוקים ברוססיא הפנימית ובערבות הקירגיזים, ובפרט בסיביריה.

והנני ידידך…

 

פערם…    🔗

בהאניה היוצאת מניזני דרך הולגה עד אשדות הקאמא להלאה מקַזַן עשיתי דרכי בחוהמ“ס והפסקתי את נסיעתי בהעַיָרָה סַרַפוּל פלך וויאטקה, שבה יגורו כעשרים משפחות מאחב”י, ועמהם שמחתי בשמחת־התורה ובשמ"ע, והיתה לי עבודה רבה לצאת ידי חובתי לשתי כנסיות שיש להעדה הקטנה הזאת בעיר זו…

הגע בעצמך, עשרים משפחות יהודונים נדחים מקצוי רוססיא האירופאית, בין שרידי הוואיטיאקים המורדבאים והצובַסִים וכו' שעד היום יתהללו באלילים אלמים ביחד את הנוצרית שנטעו ביניהם בעקיפין…; רחוקים ומובדלים כמעט כל החרף הארוך כאשר תתכסה הקאמא בקרח, מכל העולם הנאור וממילא גם המגוִיָה העברית הכללית. כמדומה לי, שצריכין היו לשבת – “שבת אחים גם יחד”, ואחרי כל אלה נפלג “קמץ יהודונים” זה לשתי מפלגות, ובנו להם שתי בתי כנסיות שכמובן א"א להם להחזיקם… ושני שוחטים ושני גבאים וכו'… הה! לקתה בכפלים!…

במוצאי החג התפטרתי מהם וממריבותיהם ואסע ישר לפערם, והנני עתה בעיר זו העומדת לרגלי הררי האורל, ותכונתה תכונת עיר סיבירית לכל פרטיה. ומה גדלה שמחת נפשי במצאי בה את שאהבה נפשי – עדת ישראל משוכללה ומסודרת בכל עניניה הרוחניים, ואנשיה אנשים טובים וישרים, בעלי מסחר וקנין, ואנשי צורה – רובם כמובן הם מבני ליטא היקרים, שכאמור ¹³ לקחו עמהם את תורתם בגלותם ¹⁴ והמאור שבה מחיים ומשובב את נפשם הישראלית! – שני בתי כנסיות נאים להם בטבור העיר, גם ת“ת מתוקנה ובית הכנסת אורחים וכו' ובית־אולפנא לנערים גדולים אשר לא יבוש להתחרות גם עם הישיבות שבליטא. גם ציונים־נלהבים נמצאים בה, העושים ומעשים וממלאים את תעודתם באמונה, אף יסדו להם אגודה־ספרותית ומלמדים את בני ההמון תורה ומוסר וד”א בכל שבת ובכל יום ראשון בשבוע בערב (בכלל נוכל לומר: שאחינו אלה “שומרים שתי שבתות”, “שלנו” ו“שלהם”… ולא יעשו את שבתם חול כברוב ערי רוססיא הפנימית וזוהי גאותם ותהלתם!), בכלל התענגתי מאד לראות את אחינו אלה הרחוקים מאד ריחוק מקום מאחיהם שבתחום, והם נושאים עליהם באמונה את חתם תכנית היהדות המסורתית והמעשית, מתגאים ומתימרים ביהדותם, בדתם ובלאומתם ובזה גם ימצאו חן וכבוד בעיני האזרחים הנוצרים המביטים עליהם לא כעל פליטי יהודה מהתחום… כ"א – כעל אנשים ישרים ותושבים מועילים.

במשך העת שישבתי ביניהם הייתי כמעט בכל יום מהמאחרים לשבת בביהכנ“ס אחרי התפלה, והיינו מרבים בשיחות־רעים, בחדודים־עבריים, ופתגמים־שנונים מהתלמוד וכדומה, הכל כמו בעיר ליטאית מלאה למדנים ומופלגים. פ”א הכרתי ביניהם זקן אחד מתקן־שעונים שיש לו חנות־שעונים עם בית־מלאכה, במרכז העיר, והוא היה מה“מאחרים” ביותר בביהכנ"ס. ולפי חשבוני כמעט שאיננו עוסק במלאכתו… ואפנה אליו בשאלתי:

– הלא בעל־מלאכה אתה, כמדומני מתקן שעונים, והאיך זה תרשה לעצמך לשבת כמעט כל היום בבית הכנסת, – ומלאכתך אימתי נעשית?

– הע, טענה ישנה – השיבני הזקן במאור פניו – אתם המתקדמים, למרות למדנותכם, הנכם נחשלים מעט באמונת חכמים, ואני מאמין בדברי חכמינו האומרים: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתם נעשית ע“י אחרים”, ובכן אפוא בטוח אנכי כ“א יביא לי לחנותי איזה איש את שעונו לתקן, ואני באותה שעה עושה פה “רצונו של מקום”, בודאי ישאהו למתקן־שעונים אחר שֵבְשִׂבְבָתִי, והַלָה יתקנהו… האין זאת מלואת ההבטחה **מלאכתם נעשית ע”י אחרים!…**

עקיצה יהודית אופיית וטפוסית כזו, כמדומני שמותר להתענג עליה גם תחת רגלי האורַלִים… –

ואולם, דא עקא, כי הרב החופ“ק שלהם רועה אותם במקל־חובלים ודוחף את הנחשלים שבהם בשתי ידיו, בקנאות נפרזה ואוילית שאין כמוה גם בהעירות הנכחדות ש”בהתחום“; בדרשותיו הוא ממטיר עליהם אש וגפרית וכצייר אמן יצייר לפניהם כל שבעה מדורי גיהינום ומצרי שאול וכו', לדוגמא, בדרשתו ב”שבת תשובה" דהאי שתא הרעים עליהם לאמר: אתם חייבי כריתות, טמאי נידה וכו‘, נשותיכם התוקעות לזר כפיהן וההולכות פרועות ראש… ואינן כשרות בכלל… ולמה אפוא תבאו עוד בית ה’ לבקש חתימה־טובה, בשעה שכבר עזבתם את צור ישראל וכו' מוטב שתלכו כאשר תתהלכו וכו‘, ומדוע תקראו עוד אותי על משתה וסעודה, אשר נפשי געלה בהם, ולא אחפץ כלל ליהנות מסעודות מחללי ברית… וכו’ וכו'… זהו לשונו בקיצור.

הידעת חביבי מפני מה הוא קורא להם: חייבי כריתות וכדומה? – את זו דרש רבי דנן בעצמו; כי הנושא מטפחת־האף בצלחתו בשבת; העושה את שפמו ומגדל בלורית וכו' – חייבי כריתות הם לפי משפטו החריף – לא אכחד, שישנם ביניהם כאלה, שבכל תפצות ישראל האידנא, הנוהגין מעט קלות ראש במנהגי הדת, ביחוד אלה המעטים מה“אינתיליגנציה” הגבוהה, שאין להם כמעט שייכות עם העדה, אבל האנשים האלה הלא לא יבואו כלל לשמוע את מוסרו הטוב… ולמה זה ירעיש ככה בשבילם את העולם, ועל כל העדה, שרוב בניה הם שומרי אמוני יצא הקצף?! – לא רבי, שכחת את מקומך וזמנך… – הן “לא ברעש ה'” הלא ידעת… כלך לך רבי מדרכך זו, והיא לא תצלח. ונהפוך הוא, עוד תרחיקם בזה מעל גבול ישראל, ותנתק את הנימין הדקים המקשרים אותם עוד לאביהם שבשמים. – אראה בנחמה אם לא שמעתי מצעיר אחד, נושא משרה הגונה במשרד המסלה האורלית, שאמר: “אם הרבי שלל ממני את עתידותי הרוחניות והוציאני מכלל האומה, למה זה איפא אסבול ואשא עוד?… – לא רבי, במעשיך אלה לא יכירך מקומך כלל בזה; ברח לך אל איזה “לשכה שחורה” ושם תעשה לג’נדרם־קוב”ה, ושם תמצא לפניך כר נרחב להתנפל על האפיקורסים, כלומר: הציונים כדבריך וכו'… אך לא פה, כי מי יודע את הקלקולים שתוכל להביא בפה בענותנותך ו“יראתך־כסלך”?… –

נפרדתי מעיר זו ואסע במסלה האורלית לעיר יקטרינבורג, עיר רבת המסחר ומלאה תשואות, בהיותה מרכז סחר האבנים הטובות הנמצאות בכליות הררי האורָלים. המסחר הזה הוא כמעט רבו ככלו בידי אחב"י, הבקיאים היטב במלאכת לטישת האבנים זו, שלדעת רבים: “חכמה היא ואינה מלאכה”; יש ביניהם גם “אנשי הבינים” בין בתי חרשת הלטישה ובין הסוחרים הגדולים שבמערב אירופא, ואמונתם רבה, במקצוע זה, על כל סביבם. ומאשר כי מספרם בזה מעט הוא, לערך שלשים בתי אבות, לכן לא התמהמהתי בזה הרבה ועשיתי דרכי הלאה – סיביריה.

 

אמסק, ר“ח כסלו תר”נ…    🔗

על אם הדרך, בראש הררי אוראל עומדים שני עמודי־אבן ועליהם טבלאות באותיות גדולות ומזהירות כתובות מעבר מזה: “גבול אירופה”, ומהצד השני הפונה קדימה: “גבול אזיא”. – עברתי את הגבול הזה המרעיש את הלב במראהו השמם והפראי, אך אויר הארץ חנפני וקדמני בסבפ"י.

עתה נפלו כל השערותי ודמיונותי ע“ד סיביריה ואוירה; דמה דמיתי, כמו כלנו, כי סיביר תקדמני בגלדי קרח וכפור, בשלג וקור גדול; בדֻבים וזאבים ויתר חיתו יער ובני שחץ… כפי שנתאר לנו כ”ז במקומותינו, – עתה הָראיתי לדעת כי “לא כ”כ נורא הוא השד כמו שיתארוהו“; גם פה שמש זורחת וירח יקר הולך; גם פה שמים בהירים וטהורים והאויר – מקור חיים לכל חי; גם הלום ראיתי שדות נעבדות ובני אדם הולכים יחידי בלילה… – אפס לבבי כמו רעד בקרבי ולא ידעתי מה… אולי זהו פעולת ההרגל אשר הרגלנו מנעורינו לשמוע שמועות מבהילות על אדות סיביר ויושביה? והאיומים שהיו פקידי הרָשות מאימים ב”שליחה לסיביר וכו'" – הבה, אסע הלאה ואראינה!

ככה עברתי את השטח הגדול חבל ארץ אַקְמוֹלִי, ערך אלף קילומתר, דומם ויחידי ¹⁵ במרכבת־הברזל הריקה, ואך נוסע אחד מגוהץ ומפורכס, שגבנון חטמו מעיד עליו שהוא יהודי, יושב לו ממולי על יד החלון וכמעט שלא ישגיח בי… ואולם מרוב שעמום ובדידות העזתי להתקרב אליו ולשורר בניחותא, כמדבר מִשֶׁחֲיוֹ, את ניגון “כל־נדרי”, והנה… דפקתי על המיתר! “הֲלָז” התעורר והתמודד לעֻמתי ויַמְשִיך הלאה את ניגון ה“כל־נדרי” בְאַקוֹרד מַתְאִים עם נגינתי אני…

– שלום עליכם ר' יהודי! – פנה אלי במאור פנים – גם אני חפצתי לעוררך כדי שתתודע אלי, אך לא ידעתי ב“מה”?… ויישר כחך שאתה החילות.

– ובכן אנשים אחים אנחנו – השיבותיו אף אני – ומאין הוא יהודי?

– מרוססיא האירופאית, סוכן נוסע מטעם פירמה ווארשאית, וזה לי הפעם הראשונה לנסוע סיבירה.

– גם אני נוסע בכאן בפעם הראשונה בימי חיי, ובכן הבה נסע יחדיו הלאה ואל נפרד עוד איש מעל אחיו, כי ע"כ הננו רק שני יהודים כנראה בכל המסע הזה.

ככה המשכנו את דרכנו הלאה, ונבוא ביום השלישי לעיר זו “אמסק” העומדת על שפת הנהר אירטיש במקום שבו נטבע יערמאק כובש סיביריה, – ומחמת שלא נגמר עוד הגשר על הנהר, הוכרחנו לעברו במזליחות קטנות נהוגות ע“י קירגיזים על פני הקרח הדק, שזה רק אתמול כסה את הנהר ובמקומות רבים, ביחוד באמצע הנהר, היה הנהר מתבקע מתחת להמזליחה והקירגיזים הסוחבים אותה היו צוללים ממש בהבקיעים, ובכ”ז לא נטבע מהם איש. – ככה חרוצים הם ומפליאים לעשות בחלקם על הנהר במזליחותיהם –!

ובצעדי על אדמת סיביריה הנני מוסיף להתפלא הפלא ופלא כי אויר הארץ הזאת לא רק שאיננו רע וקשה כמו שדמיתי בתחלה, כ"א להפך, מתענג אנכי מאד עליו ושואף אותו בנעימות, ומה גדול הפלא שבימים האלה – ימי כסלו ¹⁶ , לא יראה ולא ימצא עוד שלג וכפור במקום הזה זולתי הקרח הדק שעל הנהר! – השמש זורחת ושולחת קוי אורה כמו במקומות הנגב, שברוססיא, ואבק־דק פורח ינשא ברוח בין שדרות האלונים וטורי הבתים, וישים מַחֲנָק לנפש ההלך. – האמת היא מה שאומרים בזה: כי המסלה־ הסיבירית שנתה את טבע האקלים ותחממהו מעט? – האמנם שיש ביכולת איזה מסלול ודרך לשנות עלינו סדרי בראשית? – אך יהיה איך שיהיה אנכי לעמי הקדשתי את עתותי, – הבה, אלכה ואראה את שלום אחי בארץ נדחה…

צביון מיוחד ליהודי עיר זו, ולא על נקלה נוכל לתהות על קנקנם כראוי; בהשקפה ראשונה תתראה ותתיפה לפנינו כעיר יהודית שבליטא עם כל גוניה וצבעיה; יש בה שני בתי כנסיות, בית המרחץ (להבדיל) גם מקוה כשרה כדת, וגם “טובלים” העולים מן הרחצה עם פאותיהם הארוכות בשעה שהן נוטפות מי־המקוה… שלשה שוחטים וצדדיהם וריבותיהם ומחלקותיהם, ויתר תשמישי קדושה וכו' הכל כארח הק“קים שק”קקו בני ישראל בגולה… אך אם נחדור ונביט בעין חודרת לתוכה לא תוסיף עוד לִתְיַהֵד ככה לפנינו, ודבר ה“המרות” הנפרצות בתוכה תוכיחנה זאת… ואחרי כל אלה, לא חסרים בה גם מין יהודונים העושים בפירוש את שבתם חול בפרסיה, ואוכלים את הסרטן בידים פשוטות ועורות (לאמר: לא במזלגות ח"ו…) כדת וכהלכה, והם הם המחפשים חפש מחופש אחרי כל מצוה קלה שאדם דש בעקביו, למען הראות טלפי “התיהדותם ואדיקותם”…

ובכן. – בערות והפקרות, טפשות והתחכמות, אדיקות וחפשיות, משתמשות בה בערבוביא; הנני רואה לפני צל אנשים מתהלכים באשמם…; אנדרלמוסיא של ב“א ובע”ח מהולכי שתים שונים; איש אוכל נבלות וטרפות לתיאבון מדקדק להכין לו “תרנגל לבן” דוקא לכפרה; בנו שלא האי חסידא רבה שזה הלא כבר המיר את דתו, הולך לכבות את הנרות של שבת אצל אביו…; החזן עושה “אל מלא רחמים” לבר־מינן וצועק במר נפשו: “את נשמת הטאווארישט…; “למדן מפורסם”, כביכול, בפה, כועס על משנהו ואומר אליו בקול רם: “הנני עליך ממון קרח”! (כלומר: בכעס גדול…) תם אני ולא אדע ידידי, מה ומי המה האנשים, האלה, ולא אוכל בשום אופן לעמוד על אופיה של קהלה ישראלית זו שבפה! הנני שומע אותם מתגאים ומתהללים בגאוה ובגדל לבב לאמר: “סיביראקים אנחנו! סיביראקים וסיביראקים! לכל פניות שאתה פונה, כל שיחה שהנך משיח עמהם, יצהירו ויבליטו לך את “סיביריוקתם”, ותראם איך כל או”א יניח את ידו על חזהו וקורא: “סיביראק אנכי! – אזרח סיבירי!” – והמהדרין מן המהדרין מוסיפים עוד לחשוב את יחושם כי גם אבותם ואבות אבותיהם” היו סיביראקים…

חכה אסע הלאה מזרחה, מזרחה, ואתבונן עליהם יותר ויותר.

ידידך…

 

קאינסק, במוצש“ק נר שני לחנוכה תר”נ…    🔗

ידידי, מחמת ששקעה עלי החמה וכמעט שנתקדש היום נאלצתי לרדת מהמרכבה ואשבות בעיר זו העומדת על אם הדרך בין אמסק ובן טאמסק. –

הלכתי להתפלל בביה“כ הבנוי לתלפיות במרכז העיר, ומלא מתפללים ומתפללות מפה אל פה, אך מה ראיתי בבואי לתוכו פנימה אל מקום ה'?… גם הם יתפארו וישתבחו לפניך כי “סיביראקים” הם מלידה ומבטן… – לא חביבי, לא אחפוץ לתאר לך תמונה ו”דוגמא" מה“סיביראק” שאני מתקשה בו, ע“פ האנשים האלה… כי מאד יקשה המשפט שאוציא עליהם ע”פ תמונה מטֻשטשת כזו… – לבי לא יתנני להאמין כי ככה המה כל ה“סיביראקים”… אדמה כי אך כיוצאת מן הכלל היא העיר הזאת…

הנני נוסע הלאה, מזרחה,

מזרחה!… ידידך…

 

קרסנויַרסק ח' טבת תש"נ…    🔗

ידידי, במוצש"ק תכף אחר ההבדלה, בטרם עוד הספיקו אנשי קאינסק לתת לי מזכרת “שלום” ולקחת למו ברכה… (אדרתי השעירה שנגנבה בביהכנ"ס וברוב עמל הושבה לי…) נשאתי את כל חפצי חבושים וארוזים במלתחותי ואסע במרכבת מסלת הברזל החדשה עד בואי לכאן ערב שבת עם חשכה. –

מקאינסק, עד הנה לערך אלף ושלש מאות קילומתר, ועגלות מסע־הקטור הולכות רק עד אמצע הדרך, עד חוף הנהר “אָבּ,” ברשיון הממשלה ובגלוי (אפיציעל). ומכאן ואילך – ע“פ חבה יתירה שנודעת לי מהקונדוקטור (ר"ל: מתן בסתר…) הושיבוני במרכבת משא המובלת פועלים חמר ולבנים וכו' (таласные) אותי ועוד ארבעה טיכניקים ומודד אחד. אנחנו בעצמנו בידינו הלבנות נאלצנו לשאת עצים להבעיר את התנור של ברזל שבמרכבה למען יֵחַם לנו; מוֹלִיאָר לא היה אתנו להכין לנו תֵּה, ועל התחניות אין עוד שום הכנה ואין איש בהן, ובכן עברה לנו העת – ששת ימים רצופים – רק בקריאת ספרים ובאכילת לחם נקודים המגרס את השינים ודוקר את המעים… אך סכ”ס באנו ביום הששי, הוא יום הולדת הקיסר ניקולי השני (6 דצמבר) לפה.

הנני מציין את “היום”, כי אלמלא הוא לא היינו נוסעים, ולא היינו באים עוד במסה“ב עד כה ליום הזה, ואך ב”שבילו" השתדלו פקידי המסלה החדשה הנבנית, אדרכליה ובוניה, סולליה ומודדיה, קבלניה ופועליה וכו' כלם אצו חשו לגמור את המסלה ליום השישי, בדצמבר, למען עשות זכרון ליומא־דגנוסיא¹⁷ בחבור מסלולי סיביריה המערבית והמזרחית. ובסבת ה“מהירות” הזאת, לא הספיקה השעה בידם להניח את כפיסי־העץ (шпалы) על אדמה מוצקה כדבעי ויניחום על גלדי הקרח והכפור הפזורים, ובמקומות אחדים הניחום גם על הנהרות הקפואים ועל גלדי כפור של אגמי טיט ורפש, אשר ע“כ התמוטטו כפעם בפעם המרכבות ביחד את פַסֵי־הברזל, וכמעט שהיינו בכל רע, ובפעם האחרונה גדלה הסכנה עוד יותר, כי לשמועה שבקרסנוירסק מכינים משתה וסעודה לכבוד ביאת מסע־הקיטור הראשון שמה ביומא־דגנוסיא השכים מנהל־המכונה (машинистъ) ויהי מן “הזריזין מקדימין” ונתבסם על חשבון זה למפרע… וכמובן לא היה יכול לשים לב למלאכתו כראוי וכפיסי־העץ מָשו ממקומם, ועמהם נטיו פסי המסלול הצדה, ומרכבתנו גם היא נמשכה אחריהם ותרקד על מוטות העץ שהשתברו תחת אופניה לשבבים ונזרקו בחזקה מהאופנים, והיא עלתה וירדה ותנוד ותנוע, ואנחנו טולטלנו בה מקיר אחד למשנהו ורוצצנו את גלגלותינו. אך בחמלת ד' עלינו מהרנו וקפצנו דרך הפתח ונפלנו לשוחה עמוקה מלאה שלג, ולא אירע לנו כל רע! – ואח”כ כאשר הוכחנו את הקונדוקטור על פחזותו ושכרותו, ירק יָרַק בפנינו ויקרא בשאט נפש: לא לי לשעות לדברי הבל ושטות של איזה “ראססיער”(россиiйскiе), כן יכנו הסיבירניקים את כל מי שלא נולד בסיביריה) הן סיביראק אני… ואתם?…

עתה נבוך אנכי ידידי, ולא אדע עוד עד מה, הגם ביניהם – בין "הבריות שכל העולם פתוח לפניהם… גם ביניהם נוהג “יחוס אבות” ואזרחיות־המקום?? –

בכלל נודעתי אח"כ כי גם “הם”, לרבות אף את האכרים, אין דעתם נוחה כלל מבנין המסלול־החדש, ולבם יחוש עתידות לא טובות למו ממנה, כמו היא באה לשבור להם מטה לחמם ומחיתם, כי דרכה היו הם המובילים את סחר אזיא ואירופא, ומה גם את התה מארץ סינים אשר סיביריה היא המעברה היחידה לכל ארצות אירופה. ועתה בהפתח המסלול־החדש הלא תובלנה בו כל הסחורות האלה ובמחיר מצער.

לא אחדל חביבי מלספר לך מקרה־בודד זה שממנו תראה עד כמה שנאה־עורות זו מסמא בפה את העינים: אשה כפרית הביאה חמאה השוקה למכור, ויקן אצלה אינג’ינר אחד מבוני־המסלול שלש ליטרות במחיר שלשים פרוטות הליטרא, וישלם לה את מחירה וילך לו על כמה רגעים להחנות הקרובה לקנות עוד איזה דבר. בשובו לקחת את החמאה הושיטה לו הכפרית את כספו בחזרה באמתלא: כי באו קונים אחרים והוסיפו לה על המחיר חמש פרוטות על כל ליטרא ותמכור להם את כל החמאה. האינג’ינר קצף וכעסו עליה ויוכיחנה לאמר: “ואיה היושר שלכם שאתם הסיביראקים כ”כ תתפארו בו?" – ¹⁸

– “יושר הנך עוד מבקש אצלנו? – השיבתהו הכפרית בחימה גלויה ובבטחון בצדקתה – ואיֵה היושר שלכם “ראססיער”, שהנכם סוללים מסלולי ברזל בסיביריה שלנו? הכזה “יושר” נבחרהו…?” ושנאת הסיבירקים זו להמסלול החדש, היא היא שהביאה גם את קונדוקטורנו להמיט עלינו רעה כמעט קט. אך גמולו הושב לו בראשו ע"י האינג’ינרים שנסעו אתי אשר הביאוהו בפלילים ויענש כפלים.

ובבואי לעיר זו שהיא תחלת סיביריה המזרחית, הנני חש ומרגיש בנפשי כמו איזה רוח חדשה מנשבת בה ומשובבת את נפשי; פה פגשתי אנשים משכילים מאחב“י אשר למצער אוכל לקחת עמהם דברים, ולא יביטו בפני כמו התרנגל “בהבני־אדם”…; יש להם ביהכנ”ס יפה עד להלל, ויתר צרכי צבור שעדה עברית מתוקנה ומסדרה זקוקה להם; הרב שהוא גם השו“ב והרב מטעם ירעה את צאן מרעיתו בנעם ובמישרים, וישתדל בכל מאמצי כחו לטעת בהם נטעי נעמנים ורגשי יהדות צרופה וטהורה ואהבה וכו' לכל דבר טוב ומועיל בישראל; בכלל הנני רואה בזה כמו איזה תמורה בהשערותי הראשונות ע”ד הסיבירקים, אף כי גם עתה עדיין לא באתי עד תכונתם כראוי. ומקרה אחד שקרני בביהכנ“ס שלהם בלבל את כל מחשבותי והשערותי החדשות… כי אחרי התפלה לקחנו דברים ושוחחנו בעניני דיומא: ע”ד ביאת המסע הראשון בהמסלול החדש וכו' והנה מקרן זוית אחת התנשא איש שכור ומבוסם ויחרף את המסלול ביחד את סולליו ומודדיו וכו' ויקרא בזעם אפו: “חכו, חכו, עוד מעט ויבאו אלינו, בהמסלול־החדש כל יהודי מינסק ופינסק ושניפישאק ואיישישאק וכו' וילחכו את כל סביבותינו”.

כמובן, “מה שאצל הפקח במחשבה. – אצל השכור – למעשה נחשבה:… וגם בזה ראיתי ונוכחתי לדעת, כי לא דעת עצמו, הפרטית של איזה “סיבירק מבוסם” היא, כ”א – הד קול כל הסיבירקים למיניהם ולגויהם עגלוניהם וחנוניהם וכו' אשר יחושו עתידות לא טובות למו מהמסלול הזה, וכדבר הזה שמעתי פעמים רבות גם בין האינתיליגנציה המקומית כביכול… שעד היום יסעו בסוסיהם גם במקומות שהמסלול כבר נכון בכל ועושה דרכו פעמים בכל יום, והדבר מזכירנו את העובדה: שאנשי טווער רכבו על “סוסיהם” לפטרבורג, להודות להקיסר ניקולי הראשון בעד המסלול שסלל מפטרבורג למסקבה דרך טווער עירם…

עתה הנני מכין א"ע לנסוע הלאה, מזרחה. – אירקוטסקה, ולמען הנצל מהקור הגדול השורר בזה עד 40% ריומיור, יעצוני מכירי לקנות לי אדרת־שער־כפולה, כלומר: ששערותיה נראות מלגו ומלבר, והיא נעשית מעורות הצבי והיחמור ויתר החיות קלי־המרוץ (רעננטהיר) הנמצאות לרוב במקומות האל. – אבל לו ראיתני ידידי כשאני הולך עטוף באדרתי זו כי עתה ברחת ממני להחבא בדמותך כי איזה דוב־שכול הולך כנגדך… – אך מקצת שבחה אומר בפניה, כי אמנם מחממת היא מאד את הגוף ואינה מניחה בשום אופן את הרוח והקור לחדור אל בשרי, ולא עוד שהיא נקנית בפה בזול גדול – לערך עשרה שקלים! זהו פזרון יד הטבע אשר תעניקנו על כל שעל לפי צרכי המקום והזמן, ותמלא לנו כל מחסורינו כאֵם רחמניה באופנים שונים. – עתה לא אמלא עוד פי שחוק כמי שהייתי נוהג בשעה שנפגשתי בדרך עם אורחות (обозы) אכרים עטופים באדרותיהם אלו עם השערות למעלה, יודעים הם האכרים־התמימים סודות הטבע, בחושם הבריא, אולי הרבה יותר מאתנו המתקדמים… –

 

קאנסק י“ג טבת תר”נ…    🔗

ידידי, דבר בואי הנה הנה נודעה לאנשי העיר כשלשה ימים לפני ביאתי לכאן, כי אחדים ממכירי ומיודעי שרכשתי לי בקרסנוירסק הודיעום מביאתי מקודם, ונתקבלתי בזה בסבפ“י על תחנות הבי־דואר, המקום האחד המשמש בתור תחנה וכו' בערי סיביריה שאין בהן עוד מסלול־הברזל, ואחד מחשובי העדה הביאני אליו הביתה, והייתי שבע רצון אצלו מאד אף נחתי ונפשתי מעמל הדרך ונדנוד העגלות. – הפגישה המלבבת הזאת, כשהיא לעצמה עשתה עלי רשם־נעים, כי מה נעמה היא המנוחה והמרגעה לעובר אורח כמוני שלא הסכנתי עוד לנוד ולנוע בעגלה ובמזליחה (санкі) בערבות ציה וצלמות כזו! ומה גם במצאי בה בשר כשר שזה כמה ימים לא בא אל פי, אשר ע”כ גמרתי אמר לנוח בעיר זו ימים אחדים, ובלבי דמיתי כי מנוחתי זו תנעם לי, והנה קפץ עלי רוגזו של איזה חזן־נודד שבא לעיר! – שמא תאמר: מה לי ולחזן? ואשיבך דבר:

עוד בנסעי בערי רוססיא־הפנימית, בהיותי בסַמַרא על ראש השנה, בשובי מבית הכנסת אחר הצהרים, מצאתי בבית מלוני אנשים אחדים יושבים מוסבין אל שלחן אחד ואוכלים איש איש את ארוחתו, ביניהם הרגשתי איש צעיר לימים כבן עשרים וחמשה, נושא מצנפת לבנה עם כפתור מתנוצץ, וכל המסובים יתקוטטו ויריבו אתו, והוא מכה בידו על השלחן ונשבע בחייו כי “בעוד ימים אחדים ימיר את דתו ויהיה פרבוסלבי”. פניתי לאחד המסובים ושאלתיו: מה טיבו של עובר זה? – ויספר לי האיש לאמר: “חזן הוא שבא לכאן לפני שבועים ימים ויתפלל בביהכנ”ס הגדול, ויחפצו ראשי העדה לשכרו גם לימים־הנוראים, אך בהגלות להם אח“כ פחזותו ונבלותו, ובראותם אותו אוכל נבלות וטרפות בשוק ומחלל כל קדש בפרסיה, התעוררו אנשים אחדים ולא נתנוהו עוד לעבור לפני התיבה וזו סבת התקצפו בעמו ובאלהיו”, – הוא הוא החזן שבא לכאן והרעיש כה את הלבבות עד שגם האמהות והרקחות (הנוצריות) פערו פיהן כאל מלקוש לשמוע את מנגינותיו בביהכנ"ס.

נקל לך להבין חביבי, כי אני לא יכולתי להביט על זה בקר רוח, ולראות בעיני כבלע את הקדש… ואגל את אזני אחדים מהם ע“ד תעבותיו וכו' אשר ראיתי ואשר שמעתי מפיו בסמרא, ומה תאמר חביבי? הפעלו עליהם דברי מה? וָלא, המה הביטו עלי כעל אדוק־קנאי השונא כל מתמשכל (?…) ומתקדם כביכול, ואחדים מהם חשדוני פשוט שיש לי איזה טינא בלב עליו, וירא אנכי אותו פן יזיקני במה… בזכרי את הכלל: “כשם שמצוה לומר וכו' כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע”, נמנעתי מדבר עוד על אדותו, מטוב ועד רע. ואולם מה דמות אערך להחזן הזה? בלתי תפונה לא שכחת עוד את החזן־הנבל שתאר הסופר־הלאומי רפ”ס ¹⁹ ב“התועה” שלו. ועתה קח לך את החזן הנבל הזה מ“התועה” ועשית ממנו מרקחת עם עוד כמה מאות נבלים ריקים ופוחזים כמהו, או אז תצא לפניך איזה בריה בדמות החזן הנבל הנורא אשר פגשתי בפה!…

האומנם לא אקצוף על הסיבירקים הבורים שככה קרבוהו ויתנוהו לעבור לפני התיבה בשעה שהוא “גאון־נבלים”… כדאמרן, הן גם באוקריינה שלנו לא ידקדקו ככה עם חזנים “נפשות־פורחות” העוברים מעיר לעיר ומכבדים את ה' מ“גרונם” בשעה שלבם מלא כל תועבה… ומרגלא בפומייהו תמיד: “שיר השירים אשר לשלמה” – בלי שֵם ומלכות, בלי יחוס אבות, ובאין ארץ מולדת, ובלי עיר־מלוכה וכו' כ“א “שלמה” סתם, ובכ”ז הואיל ו“שיר” ישיר, ובכן – “ישקני!”… ואולם: “דברי קהלת”, אף כי יודיע ומבליט את האויטריטט שלו, שהיה מקהיל קהלות ודורש, ואף כי יש לו יחסו אבות גדול ורם – “בן דוד”. – וגם מקום מולדת וקרית־מלך־רב – “אשר היה מלך בירושלים” הנקל לך: “בן־דוד”, “מלך”, וב“ירושלים”! – ואחר כל אלה, מה דיבר ומה אמר: הבל הבלים אמר קהלת… – אבל לוּ ראית את ההתפארות וההשתבחות שהיה לב הסיבירקים גַס בו והצעירים, או יותר נכון הרוקים־הזקנים והריקנין, התהללו והתגאו והשתבחו בעיר אתו:²⁰ Нашь товарищъ хорошій парень! אז שאלתיני ובצדק: מה הוא עמק המושג של הפתגמים האלה? ולכן אבארם לך ברחבה:

הסיבירק כשיתן הסכמתו על איזה איש שהוא “ישר הולך”, “איש אמונים”, “איש נכבד” וכדומה יהיה מה שיהיה, ויוציא עליו עוד את המימרא (харошій парень) אז נכון הוא לפשוט ממש גלומיה דעל כתפיה ולתתה לו; ואם יתפעל ויתרגש ויוסיף עוד את המלות: (нашь товаріщы) אז הקרב יקריב את נפשו בעד הטוּברשט הזה, וכל קרבן לא יכבד ממנו להביא על מזבח אהבתו זו…; ה“מימרות והפתגמים” האלה הן הנה כל השכלתו והתקדמותו של הסיבירק, ובה“מימרות” האלה נכללו כונות גדולות וביאורים עמוקים, לאמר: אוכל כל תועבה כמונו; מחלל כל קודש כמונו; רחוק מכל רעיון ומשא נפש כמונו וכו' וכו', זהו הבאור הנכון והמספיק של הפתגמים האלה… –

וככה התהללו והשתבחו עם ה“חזן־הטאווארישט” שלהם, עד כי בבקר לא עבות אחד ברח פתאם את העיר ולא נודעה עד היום סבת בריחתו. בלתי ספק הניח אחריו איזה “סימן” בלילה ההוא… ובקרב ימים יודע. אמנם האנשים הזקנים והמתונים שביניהם הכירו עתה מעט את תעבותיו ונקוטו בפניהם ומתחרטים… אך הצעירים־הרוקים “חבריו”, עד היום יעריצוהו וינשאוהו למעלה ובשמו יתהללו.

עוד שמנה מאות ושבעים וחמשה קילומתר לפני לעבור בעגלה ובמזליחה עד בואי אירקוטסקניה, – הה, איככה אוכל לכבוש דרך ארוכה וקשה כזו ובארץ־גזרה ושוממה כמוה? – הבה אנסה! ואלהי עמי, הנודד בגוים יהיה בעזרי.

ידידך…

 

אירקוטסק בחדש שבט תר"נ…    🔗

ידידי, בשולי מכתבי האחרון התאוננתי לפניך ע“ד דאגתי הגדולה: “איככה אוכל לכבוש דרך וכו'!” – האמנם התאוננתי לפניך, ולבי נבא לי ולא ידע מה. מה אומר ואדבר? טלטול הדרך, נדנוד המרכבות, רקידות המזליחות בין בקיעי השלג והכפור (במקום שיש שלג, כמו באפיקים ובגאיות, כי במקומות רבים על דרכי לא היה שלג כלל מעצמת הקור העז והאיום) פראות העגלונים והרכבים, ואי־יושר אדוני הבי־דאר וכו' כל אלה הדמוּני הממוני וידכאוני עד דכדוכה של נפש, וכמעט שלא אחוש אבר שלם בגופי! עתה הָראיתי לדעת מה רב כח ההרגל עד שאמרו: “הרגל נעשה טבע” אמת ויציב. הסיבירקים האמתים דפה, המה ישחקו להקור הגדול השורר בזה, ולנסוע בסוסים דרך ארוכה כזו המפרכסת את הגוף ומשממת את הרוח, זהו אדיר כל חפצו ומשאת נפשו של הסיבירק. וכ”כ הרגלו בנסיעות־סוסים כאלה, עד כי באזני שמעתי מפי סיבירקים בסיביריה המערבית (שבה כבר הולך המסלול ישר לאירופא) שהיו צריכים לנסוע לרוססיא האירופאית, התאוננו לפני כי קשה עליהם מאד הנסיעה ברכבי הברזל בהמסלולים, יען כי המרכבה והסוסים והקור הגדול שהם שואפים לאפס, המה משוש דרכם ותענוג רוחני היותר גדול אצלם; ואני ככל ילידי רוססיא הדרומית, שלא הסכנתי באלה, נשאתי בדי עמל ותלאה על דרכי זה. אך עתה כאשר נפשתי מעט מתלאותי, החילותי לבקר את אַחַי בעיר זו המרובה באוכלסי ישראל שכם אחד על כל ערי סיביריה המערבית והמזרחית, “וְהַבקרֶת” שלי הולכת ישרה ונכונה;

ראשית כל אוכל להתגאות לפניך כי סכ“ס עלתה בידי לעמוד היטב על פתרון השם הנורא “סיבירק” שנתקשיתי בו זה כמה… והעיר הזאת היא שעמדה לי לדעת כ”ז. ולמען תת לך מושג נאמן “מבריה משונה” זו הנני לתארה לפניך בצלמה ובדמותה ובצביונה;

“הסיבירק” האמתי יחבוש כובע שעירה מעור רגלי־שועלים לראשו, עשויה ע“פ גִזְרָה מיוחדת: שני כנפים יוצאים משתי קצותיה בתבנית אזני־חזיר ובשעת הקור הגדול יורידם למטה מהסנטר וירכוס אותם בעניבות ולולאות מיוחדות; אדרתו העליונה צריכה להיות כפולה בשערותיהם מלגו ומלבר, וכשהוא יושב בביתו – מלבושו העליון מעיל ירוק עם צוארון ארוך וזקוף ושוליו יורדים למטה משולי אַפוּדתו ומכסים את המכנסים עד הברכים; על אצבעותיו ישא טבעות זהב גדולות ועבות ורחבות בלי תאר והדר ובלי שום טעם ויופי; ומבעד להכובע וצוארון המעיל והאדרת הַמְכֻפֶלֶת, ינוצצו עינים סגלגלות וטרוטות ומצח קצר וקהה; סנטר דק וחד וחוטם מעוקם ועקלקל; ידים גסות ועסקניות, ורגלים רחבות ועבות; נטיה־טבעית לצחוק הקלפים ולרכוב על סוסים בהתערבות והתחרות (скачки); – אין לך תענוג יותר גדול להסיבירק מהרכיבה על סוס אביר עם חזה רחב וצואר זקוף ורגלים קטנות ודקות, ומה גם כשהוא מטייל במרכבתו בשוקים וברחובות אז המנהג לרתום שלשה סוסים, אחד בתָוֶך בין מוטות המרכבה מתחת לקשת־העץ (дуга) הנטויה על צוארו, והוא ה”עיקרי" (короной) משני עברי הסוס ה“עיקרי” רתומים עוד שני סוסים אשר עליהם החובה לנטות את רעמותיהם בכפוף ראשיהם לצדדיהם, וכפל רסנם צריך להיות מָשפל מעט לארץ למען תתעקם ותכפף היטב רעמת צוארם, וחלילה להם להסוסים ה“מצדדים” האלה לשנות מהמנהג הקבוע הזה שקבעו גדולי רַכָבֵי הסיבירקים הראשונים – בעלי טוב טעם ודעת במקצוע זה, כי אז יוכו בלי חמלה ואחריתם – להכרית; השוט צריך להיות מקל עב וקצר, עטוי עור ומשולב ברצועות מקולעות עם מסרק ברזל בראשו; מושכות הרסן – ג“כ מקלעות בחוטים אדומים ממשי ושש משזר, וקצותיהן מונחות על מקום מיוחד במרכבה; – לפזר כסף בלי שום חשבון ותעלת, זוהי המדה היותר משובחת אצלו, וכשהוא הולך להתיאטרון ישכור לו דוקא המקום היותר משובח והיותר יקר במחיר; המוֹליאָר самобаръ לא ירד מעל השלחן כל היום לרבות הלילות, ומשתה התֵּה נוהגת לפני האכילה, באמצעותה ולאחריה. – נפלא הדבר מאד, במקומות האלה אשר התֵה הוא בזול גדול, ובכ”ז יקחו פה למשתה את הפסלת המביאה את האיש האירופאי לידי הקאה וגעל נפש. התֵּה הזה נעשה בסינים פשוט מהפרורים ו“שארי תערובות” כל המינים, מדובק ומועק ע“י לחיצה מוכנית בדמות לבנים, ואני מצאתי בו גם שקצים ורמשים…; – ביחוד ידקדקו הסיבירקים איש עם אחיו בדבר ה”ראיונות והבקורים" (וויזיטין) ומאד יתחשבו איש את רעהו: ראיון בעד ראיון, ובקור תחת בקור, וכן כשמדברים איש את אחיו מדקדקים ונזהרין מאד לבטא את שמו ושם אביו ע“פ המנהג הרוסי – איוואן אנדרעעוויץ, ניקופור וולאדימיראוויץ, סטעפאן ניקונוריוויץ וכו', וכל השכלתם והתקדמותם הצטמצמה אך בזה – להפוך את השם העברי לנכרי אף כי להתהפכות זו יש כ”כ שייכות כמו למכה טריה עם בעל־זבוב אלהי עקרון למשל… ועל שאלתי אותם למשל: מדוע תהפכו את חיים לפעטקי ואברהם לפעאדאר ואת דבורה לטאטיאניא –? השיבוני והבינוני לדעת ע“פ צירופי אותיות להשתלשלות המבטאים ממש כמו הגימטראות והנוטריקון של חסידינו מלפנים, ו”הא“ת ב”ש" “עם הכולל”, ב“מספר קטן” וכו' עד שלגעל נפש היה לי לשמוע את דברי בערותם וסכלותם במקצוע זה ²¹ וכאשר ספרתי להם כי ה“אריסטוקרטים” והאינטיליגנטים שבנגב רוסיא למשל נוהגין לקרות זא"ז דרך כבוד רק בכנויהם (фамилія) הייתי בעיניהם כמתעתע וכאיזה בטלן. ובאמת נוכחתי לדעת אצלם כי כאשר תכנה את הסיבירק בכנויו, אף אם תקדים לזה גם את תאר הכבוד “אדון” (господин) יקצוף עליך ורגז וכעס, ואבדת כל חנך בעיניו ברגע אחד.

מצב החנוך אצלם ברע מאד מאין כמהו בכל תפוצות ישראל; עיקר למודם הוא – ה“מפטיר”, את ילדיהם לא ילמדו קרוא וכתוב עברית, או למצער – להתפלל ברכת־השחר וכדומה, ואף כי להבין במקרא ובתולדות ישראל, ואך את ה“מפטיר” ידעו כלם למגדול ועד קטן; המפטיר ימלא את ראשם ולבם ויעסיק את מוחם משחר טל ילדותם עד זקנה ושיבה; בזכות המפטיר יבואו להתפלל, או יותר נכון: לשמוע אל התפלה… בשבת ויו“ט; בזכות המפטיר ידע הסיבירק שיש איזה “תורה” שקודמת עוד ל”המפטיר“… ואת המפטיר הזה ישוררו אמנם בנעימה ובפסקי־הטעמים אף כי באמת המה אך יהגו בגרונם את המלים (ה“עברי”) שבדברי נביאינו הקדושים כעוף הפַפַגֵאי בלי שום הבנה וידיעה כ”א כמכונה אבטמטית…; וכה “נשקעו” בהמפטיר הממלא כל חושיהם ואבריהם, עד כי באזני שמעתי מפי סיביראקים קוראים חד את אחד: “בואו ונשמע את דרשת ה”מפטיר" (כלומר: מגיד…) היום אחר הצהרים“, וקרא זה אל זה ואמר: האמת הדבר שהיום ידרוש בביהכנ”ס איזה “מפטיר מרוססיא”? – – וככה אינם יודעים מאומה בשפת עבר אפילו להתפלל, וגם את הז’רגון האשכנזי שלנו, שכבר קנה לו זכות אזרח בין יותר מששה מיליון יהודים אינם מבינים עד מה. ושפת רוססיא שמדברים בה כלם, גם בה יש הבדל רב לשפת רוססיא המדוברת ברוססיא האירופאית, כן במבטאיה, וכן בהברותיה, מושגיה וניביה וכו'.

ובתאותם הגדולה לחקות את אחרים, ערכו עתה בבית תפלתם מקהלת־משוררים (קאחר). אך לוּא בא לכאן יהודי מנגב או מערב רוססיא האירופאית וראה את המקהלה הזאת ופרצופי המנצחים בזמרה, כי עתה המה בנפשו כי אל בית מרזח (להבדיל) הובילוהו רגליו… אף כי הבית בנוי לתלפיות בטוב טעם ודעת לפי הגזרה והבניה האחרונה, אך המקהלה תשחית את הוד יפעתו והדרת קדשו בזמרתה הנשחתה… ודי לנו השינוי הקטן הזה לתת לנו מושג מזמרתם: בעת אשר במקומותינו למשל ישנו מנהל אחד (דיריזשאה) לכל מקהלה, והוא מורה בידיו ומנהל את ההברות (טאקט) וכו', הנה בפה עומדים כך המשוררים כמו “להקת צוענים” וכל או"א פורש בידיו ומולל ברגליו, ומתנועע בכל אבריו החיצונים… ועתה הלא תוכל להבין עד כמה יש בכח מקהלה כזו לפעול על הלב ולעורר את הרגש?…

הארכתי מעט ידידי במכתבי זה, ועתה אניח את עטי מידי, כי כבר השמיע השעון את השעה השביעית בערב, ובפה תהי' זאת בבחינת “מאחרי בנשף”, וכבר כלתה רגל מן השוק מפחד בלילות; אך גנבים ושודדי לילה יסובבו כעת בשוקים וברחובות ואין כל פחד נגד עיניהם כי כשם שאין משטר וסדר נכון בכל חיי הסיבירקים שהם אך “העתקות וזיופים” מהמקולקלים שבהם… כן גם אין משטר ואין שוטר ואין שומר ברחוב כנהוג בהערים הגדולות, והמהלך עתה יחידי בלילות – דמו בראשו. – הנני הולך לנוח.

קמתי היום ממשכבי ומצאתי את חצי מכתבי שערכתי לך אתמול מונח עוד על השלחן, וכהרגלי מאז קראתיו בעת משתה התה שאז הרעיונות “זכים וצלולים”, ומצאתי בו מקומות אחדים בלתי מוארים צרכם, והנני מוצא א"ע מחויב לתת לך בזה מלואים אחדים לחצי מכתבי הנוכחי.

דע חביבי, כי להחזקת “מקהלה” זו שמוצאין עליה כשלשת אלפים שקלים בכל שנה, הנה המקור האחד ל“הוצאה” זו הוא “המכס” שהטילו בעצמם על כל פוד בשר כשר שישים קא“פ. ואם תשאלני: ומה בכך? הן גם בתחום המושב הקבוע יגבו מכס מבשר כשר, ועוד הרבה יותר? – לאט לי חביבי, ואבינך לדעת מה גדול העשק והמרוצה שהם עושים בזה לדלת־העם; – ע”פ חוקי הממשלה אסור בפה, כמו בכל מקום שמחוץ לתחום המושב, להטיל איזה מכס על בשר, והסיבירקים האלה, ביחוד העשירים ובעלי ההון המתרפקים על המקהלה ומנגינותיה, המה כלם אוכלי בשר טרפה וכו‘, ולעתים רחוקות מאד כמו על חג הפסח, ישחט לו העשיר איזה ברבור־אבוס שמשקלו 30 לטראות, ומשלם אז 15 קונ"ד מכס… ומי המה האוכלים בשר כשר בפה? – העניים והאביונים, הגולים והנודדים שזה לא כבר הובאו הנה לְרַצות את עונם, ועובדים עבודת פרך בבתי החרשת שבפה, ואחדים משרידי אנשי החיל הזקנים שלא התגאלו בפת בגם, וכן כלי־הקודש־השוחטים (לאפוקי מהרב המוטעם שלא טעם עוד ח"ו טעם “בשר כשר” מימיו, ורב־דתי אין להם) והשמש הזקן והחזן־אחור (כלומר משנה להחזן הראשי) ושנים שלשה גרים שבתניקים. ועתה הנקל לך חביב להבין כי לאלה המדוכאים והאביונים לא תנעמה ככה מנגינות המקהלה, ואולי גם לא תחסר להם במאומה… באשר הָרגלו במקומות מושבותיהם באירופא לשמוע שירת שכורים ואכרים פשוטים המטיבים נַגֵן הרבה יתר מהחזנים ומקהלותיהם שבפה, – ועליהם, הַשֵיוֹת הנדחות האלה שזה עתה שבו ממעמקי האדמה, ממכרה הברזל, אגמי־המלח, ממחפריות הזהב והכסף והנחושת, מנבכי הארץ, משאול תחתית וכו’ לאור באור החיים, – עליהם לשלם את המכס בעד העצמות היבשות להחזקת המקהלה המנעמת את חיי הסיבירקים “פטריוטֵי המפטיר”, ובאזניהם הם תשרוט זמרתם שרטת… – זהו שוד וחמס לעין השמש שהסיבירקים הישרנים עושים בתמימותם ובצדקתם כביכול, והנם עוד מתגאים ומתפארים ב“ישרונות סיבירקיותם”…

לא אוכל להתאפק ולתאר לך, חביבי, תכן קצר של אספה אחת בעלית ביהכנ“ס פה ע”ד המקהלה וצרכיה;

היושב ראש (אחד הדרי"ם שזה עתה גמר את חק למודו, והבטלנות המודרנית נכרת עוד על חזות פניו) צלצל בפעמון שבידו ויפתח את האספה בדברים כאלה: אדוני! הידעתם על מה נאספתם הנה? – יהודים אחדים מאוכלי בשר כשר באו לפני בקובלנא, כי ע“פ תורתם אסור להם לקנות בשר מהקצב העושה שַבַתו חוֹל ומחללו בפרהסיה לעיניהם המעריצים והמקדישים מאד את היום הזה (כמו שאין חלק ונחלה ביהודים ותורתם…) אשר ע”כ הגישו לפני בקשתם לצוות על הקצב הזה שיסגור את איטליזו ביום השבת.

סגן היו"ר (רוק־זקן שלא טָעַם טַעַם יהדות מימיו… אשר אף כי חוטמו גבנוני וְחֲרוּמְפית, בכ"ז קשה מאד להכיר בו רושמי איש ישראל…): כשאני לעצמי לא אכפת לי מאומה, ואחת היא לי אם כל היהודים, ויהודי־רוססיא (ה“אירופאית” במשמע) בתוכם, יאכלו גם הם בשר טרפה כמונו, ולא לנו להזדקק להם ולדברים ישנים וטפלים כאלה…; עלינו כעל כל העומדים בראש העדה אך ורק להשגיח כי לא יחסר המכס כדי שנוכל להחזיק צרכי הציבור כראוי וכו'.

הגזבר (סיבירק מלידה ומבטן, עשיר חדש שזה עתה “יצא מתחת המחט” אך לב טוב לו ואינו שונא ככה את אחיו אוכלי־בשר־כשר…): אבל המכשלה הזאת הלא תחת ידינו היא, עלינו אפוא החובה לפקח על כל עניני העדה כחק ובאמון־רוח. ואם אמנם כשאנו לעצמנו הננו אוכלים בשר טרפה, ואולם עלינו לבלי לשכוח, כי היהודים האלה ה“פאנאטנקים” הם המה הנותנים לנו כל ההכנסה והחזקת המקהלה הנחוצה לנו מאד וכו', אשר ע"כ לא נוכל בשום אופן להתעלם מהם ומבקשותיהם ומה גם כי לפי דבריהם הדין נותן כך, ועליו אפוא לצוות על הקצב שיסגור את אטליזו ביום השבת, בלי שום דחיה ותירוץ.

– היש לך איזה רשות מוסרי – נשמע קול זקן אחד מִשְתָעֵל על יד התנור, בקול צרוד ומהול בפחד ותוגה – להשתמש בכסף הנגבה אך מבשר כשר בשעה שאתם אוכלים ט…? ואיה ה“יושר” הפשוט שלכם סיבירקים ישרים" ו…??

קול צלצול הפעמון שבידי הראש הלך וגדל וברעש, ע"פ פקודה נמרצה ממנו מהר שומר־הסף (קאָזאַק גבוה וחסון כאלון) להשליך את הזקן מעל המדרגות, והאספה נמשכה הלאה.

סגן היושב ראש: ואיה אפוא תקח פרסקוביה רומנובנא בשר ביום השבת? הלא גם בשר טרפה ימכר באטליז זו, ומה? – אבל… ירק נירק על הפנטיקים והבליהם… – אנכי יש לי הצעה נכבדה באמת להציע ב“ישיבתנו” זו ואתם אדוני שמעוני ושימו לב לה; – בחפצי שהוא בודאי גם חפצכם אתם, להגדיל ולהאדיר את המקהלה שלנו הנני מציע בזה לספח גם משוררות מהמין היפה להמקהלה שלנו, וכבר לקחתי דברים ע"ז עם אחדים מידידי הנוצרים, ויבטיחוני אף הם לשלוח את בנותיהם לזמר בבית תפלתנו!

היו“ר: הפעם אודך ידידי הסגן על הצעתך זו הנכבדה, והאמת אגיד לך כי גם אני בחלה נפשי לשמוע יום יום טענותיהם ותואנותיהם של הגולים הפנטיקים ה”טרחנים" ביותר, על דברים פחותים וקלי ערך כאלה שהנפש היפה תקוץ בהם…; אלה מתאוננים על הבשר הכשר שאינו כדקדוקו, ואלה על הקצב ואטליזו, ואחדים התאוננו לפני לפני ימים אחדים על איזה “מקוה” שאינה כדת… – למה היא ה“מקוה”? יוכל היות ששם בליטא ופולין ה“פנטיקיות” ישנן עוד מנהגים כאלה, אך עליהם שלא לשכח את מקומם וזמנם; ידעו נא כי חיים אנחנו בקץ המאה התשע עשרה ²² וכי בסיביריה אנחנו, שבה אין מקום כלל להבלים כאלה… – אשר ע“כ כלה ונחרצה מאתנו שלא לשים לב כלל לדרישותיהם ובקשותיהם. וע”ד הצעתך אדוני הסגן, הנני אומר לך בפה מלא כי מאד מאד מצאה חן בעיני, וכבר חשבתי אף אני להציע כזאת באחת מאספותינו, וגם אותי הבטיחו נוצרים אחדים לתת את בנותיהם להספח להמקהלה שלנו, ועתה בהביעי בזה את “הסכמתנו” להצעה זו הנני גומר את הישיבה, ואתם שלום.

קול צלצול הפעמון שביד היו“ר הזכירנו את מקומי וכי עת ללכת הביתה, ואבוא לחדרי ואשב אל השלחן ואכתוב לך את הדברים האלה, למען תבין ותשכיל את רוח האנשים האלה, ובמה עסוקים פה פרנסי העדה וקברניטיה ה”מודרנים" כביכול…

ידידך…

 

אירקוטסק בחדש שמרבין בשמחה, תרנ'…    🔗

ידידי, ביום אתמול אחרי שקיעת החמה היה בפה רעש גדול בעולם היהודי, – רעש והמולה שלא היו עוד כמוהם פה למן היום הוסדה העדה ע“י שבי־פשע ה”קדמונים" ועד היום הזה. ומה היא סבת הרעש הזה? – החזן שכתבתי לך על אודותיו מקאַנסק, בא גם הנה! –

והעיר הומיה, וההמון רועש סואן וסוער, זה אל זה קורא ואמר: חזן גדול בא לעיר! והלה משיבהו: גדול שבגדולים! – הללו אומרים: משורר מהקונסרבטוריה הווינית, והללו – מהקונסרבטוריה הברלינית, הפריזית, הרומאית, הלונדונית וכו' וכו', לא היתה קונסרבטוריה מפורסמת בעולם שלא כבדו בה את ה“תכשיט” הזה… ולמורת רוחי הואיל חזן דנן להתאכסן בבית המלון שאני מתאכסן בו, ועלי היה לראות פעמים רבות את נבלותו ותעבותיו. –

בוא וראה חביבי, עד כמה צדקו דברי בן־סירא באמרו: כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו“, – צחוק מכאיב לב היה לי, בפגשי כפעם בפעם במסדרון בית מלוני, את חבריו ואחוזת מרעיו שהתועדו אליו ונתקשרו אתו מעדנות תכף בבאו; מי שלא ראה “התודעות” זו לא ראה עוד ערב רב ואספסוף כמוהם אשר על מצח כל או”א מהם חרותים תעבותיו ומדותיו המגונות: בנים משחיתים, בנים לא־אמון־בם, העושים במפשיהם חרפה וכלימה על עם מחצבתם וכו‘²³ ואת הנבלים האלה התרועע חזן דנן ויחדו הרבו הָרֵעַ והשחית… ועיני אחינו התמימים (הם הגולים והמגורשים ה“חדשים” שלא התאזרחו עוד ב“סיבירקיותם”) רואות וכלות ממש ואין לאל ידם להפריעם: – במקטרתו אשר בפיו בא במרכבה מרקדה ביום השבת להתפלל בביהכנ“ס, וכל מה שהעוה יושר את דרכו, יותר ויותר מצא חן בעיני ה”סיבירקים העקריים ויתהללו בו כדרכם ועוד הפעם צללו אזני לשמוע הפתגמים שלהם הנעימים: (нашъ тобарищъ! Хорошій парень) לכל פניות שאני פונה, לכל מקום שאני הולך, אשמע אך: חזן חזן וחזן! וככה התמכרו אליו ול“חזיוניותו” עד כי גם בעת ישיבתם ומסיבתם אל ה“שלחן הירוק” לצחוק בקלפים, גם אז היתה מלה זו “חזן” שגורה פיהם, ובו כל מעיניהם, ומה גם כשזכה מי מהם במשחקו ונצח את כל המסובים בקלפיו, כי אז התמודד והתעורר ויך באגרופו על השלחן (כדרך הסיבירקים בנצחון הקלפים) ויקרא: הנני… הנני… הנני – חזן!" (לאמר: “מלך” שנצח את ההגמונים והמלכות שבהקלפים) – אך עתה היתה מבוכתם שלימה ונתקיימה בהם דברי חז"ל: “פיזור לרשעים טוב להם וטוב לעולם” וכו’, – להתמלאות דברי חז“ל אלה קויתי זה כמה, ות”ל כי הפעם נתמלאה תקותי, וזה הדבר;

למען העניק היטב את ה“חזן הטאווארישט” קודם צאתו את העיר, ולהראות לו אות “חבה יתירה”, יצאו אתמול השמשים דחופים ומבוהלים בדבר הגבאים להודיע לכל הסיבירקים כי “היום בערב יתפלל חזן דנן תפלת ערבית!” – עברה השמועה בעיר ויבואו ויאתיו כל הסיבירקים וסיבירקיותיהם, וגם מאחינו הגולים היו כאלה אשר נתנו בעבוט את בגדיהם וכסותותיהם ויוציאו שנים שלשה רובלים לשלם בעד הכניסה לביהכנ“ס לשמוע אל הרנה ואל התפלה של התכשיט (כי מה לא יתן איש ישראל, מדלת העם, בעד מנגינות איזה חזן? –) וגם נוצרים רבים ממרומי עם הארץ נאספו ובאו לשמוע ולהתענג על מנגינותיו, שמכיריהם האינתיליגנטים היהודים הללוהו מאד לפניהם וההמון הרב הזה עמדו צפופים ודחוקים וממש “תלואים באויר”, וכלם פערו פיהם כאל מלקוש, פניהם מפנים לפתח הבית בתוחלת ממושכה, ובצפיתם צפו כלם לביאת החזן, – והנה הה, מתלאה! החזן בא שכור ומבוסם ופניו פני להבים, ויתחיל להתקוטט בפתח הבית בביאה עם הגבאי “טאווארישטו”, וישמעו דברים חריפים ונוסחאות שונות של “ברכת האם” משולשה… ו”כפול שמנה“… עד כי ירקו איש בפני רעהו חלופות, ולבסוף התגברה ה”אניות" הסיבירקיות ויאחזו את ה"חזן הטאווארישט" במפרקתו וישליכֻהו החוצה…

כהמן בן המדתא בעת נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, כטפה זו שהמלאך נושא בחזרה בעת גזרו עליה: “טפש יהיה”…; כה“אגרוף הגדול” החולם כי לו ממלכות כל הארץ, והקיץ והנה מעוף צוקה… השאת והשבר… כן היו כלם באותו מעמד, וכן נדחפו אל ביתם – אבלים וחפויי ראש!

זהו הרעש שהיה אתמול פה, ועליך חביבי לדעת כי לא במהרה ישקע הרעש הזה, והסיבירקים זכור יזכרוהו לארך ימים, כי כגדל פשטותם ובערותם כן גדולה היא אצלם “אניותם” וקנאתם לכבודם, ומה גם – לתענוגיהם וחמודותיהם שנגזלו מהם…; ולוּ ראית חביבי איך המה כעת ינקטו בפניהם לאמרו הלנו הסיבירקים יֵעָשֶה כזאת? – האותנו “אזרחי־סיביר” ירמו ויונו ככה? – ומי הוא הרמאי הזה? – סכ"ס “יהודי רוסי”, נבזה וחדל אישים?…

ובכן יצא עתה הקצף על כל אחינו הגולים והחפשים (волные) שזה לא כבר באו הנה מתחום־המושב ובשם “יהודי־רוססיא” יכונו עוד. – וכל סיבירק גס ומגושם ישלח אחריהם אצבע ויקרא מנהמת לבו: ראו נא מה אלה “יהודי רוססיא” עושים לנו? – כי ככל הצטיינותם בחקותם את הגוים, יחקו גם בזה ויעשו כמקולקלים שבהם לעשות “כל ישראל ערבין זב”ז, ורק את עצמם יוציאו מן הכלל… אף כי בתחלה, בראשית בואי לכאן היה “טאווארישט” יקר להם ועכשיו משקלקל – נהיה ל“יהודי רוסי”… ואנחנו חייבים בשמירתו… – הא לך קורטוב של “יושר” שהסיבירקים מתפארים ומתגאים בו סלה.

ידידך…

 

ווערחני־אדינסק, בעבר הבאיקאל, בחדש אדר תר"נ…    🔗

ידידי, אלו לפי הרשם האי־נעים כלל, שעשו עלי הסיבירקים אשר ראיתי עד אירקוטסק ועד בכלל, צריך הייתי לשוב על עקב, ושלא לאחוז דרכי הלאה, ואולם השבלים־הבודדות שמצאתי על דרכי עד הנה, הבטיחוני נאמנה כי אחינו תושבי עבר־הבאיקאל (забайкальской обл.) יְשַנוּ שינוי גמור את רושמי נפשי בדבר הסיבירקים, וכלם הללו אותם לפני מאד, אשר ע"כ גמרתי אמר לנסוע שמה, והמקרה עמד לימיני כי בעת הזאת הוא היריד הגדול בעיר זו, וכל תושבי הגלילות האלה ינהרו אליה, והנקל לי אפוא עתה להתודע אליהם בהתודעם כמעט כלם למרכז אחד זה, ואוכל לתהות על קנקנם.

שלש תחניות בי־דואר בנות עשרים עשרים קילומתר, מאירקוטסק עד שפת הבאייקאל, ואעברם בערב שבת עד קודם בין השמשות ואשבות את שבתי בהתחנה האחרונה; בלילה הלכתי לשוח על החוף ואשמע קולות אדירים ואיומים כקול רעש כלי תותח; כקול רעש דינאמיט מפוצץ הרים ומשבר סלעים; כקול איתני הארץ בהפיצם עברות אפם במעבה האדמה בבלעם את היקום שעליה. והקולות האיומים והנוראים האלה – הם המה בקיעת גלדי הקרח הנורא המכסים את הים הקטן הזה. ולמען שתבין היטב מהות הקולות והפחדים האלה, הנני לתאר לך בקצרה תכונות המקום הזה;

הבאיקאל הוא ים־קטן ועמוק מאד, ארכו מאה ושמנים קילומתר ורחבו ששים; בימי הקיץ תהלכנה בו אניות הקיטור, ובחרף ישימהו הקור העז והנורא למוצק, והקרח יִנָטה עליו בעובי שלש עד ארבע אמות, ויעברו עליו במזליחות כשיש שלג, ועפ“ר – במרכבות כאשר אין שלג; וחריפות מימיו העזים ושאון גליו ודכיו הרועשים והגועשים בלי הרף ירתיחוהו מצולה כסיר־נפוח ויעשו פרצים ובקיעות בהקרח הנורא והעב הזה! הבקיעות והפרצים האלה תעשינה פתאם, ובין־רגע יתאחו ויתלכדו כבתחלה; וברוב דחקם ולחצם את הקרח בעת התלכדם, יתפרצו הררי קרח גבֹהים ותלולים הנוצצים לנגה הירח כענקים אדירי־איומה ומפיצים אימה וזועה על כל רואיהם; אם יקרה איש או בהמה וחיה במקום הזה בשעת ההתפרצות ובקיעת הקרח – אחריתם להכרית, כי ירדו חיים תהומה ותכס עליהם צלמות; עפ”ר תהי הבקיעה צרה וארוכה, ומאשר כי תכף לבקיעה – התלכדות והתאחדות הקרח, ע“כ נראה עליו סוסים ושורים, גם דבים וזאבי ערבות, שועלים, צבאים, דישונים ויחמורים וכו' עומדים נקפאים כצלמי בלהות, ורגליהם או רק פרסותיהם, שקועות ודחוקות בהבקעים האלה; – מחזה נוראה ואיומה מרעדת גו ולב לראות כ”ז! ובכ"ז – האדם החלש, הרך והענוג בהתולדה, ישים נפשו בכפו ויעבור במקום “רבץ המות” הזה על כל משלחת מלאכיו הרעים, ועוד ישים מקטרתו בפיו, ועם גלגלי העשן היוצאים מנחיריו יחשב דרכו לעתיד, ואת השכר הצפון לו בחיק נסיעה זו…

נקל לך חביבי להבין כי המחזה הזה לא עשה עלי רשם נעים ביותר, – ובכ“ז שמתי אף אני – כאחד האדם – נפשי בכפי, וממחרתו, ב”יום המנוחה" חזקתי ואמצתי את לבי, ותכף אחרי ההבדלה עברתי את הים הזה – ת"ל בשלום! – ואולם מה פחד ורחב לבבי בעברי בין הררי הקרח הנורא, בין שדרות סוסים וחיות קפואות מקור שצללו ברגליהן בתוך בקיעי הקרח; ומרגע לרגע ישמע מרחוק הד־אדיר ואיום מהתפרצות הבקיעות, והתנשאות הררי הקרח מגדל הלחץ ממעל לשכבות הקרח העליון, ונגה וזהר להם, והוד־אימה מברקת מקרני הירח הכֵהִים, – הה! ילאה עטי לתאר לך כמו את המחזה הנאדרי הזה, ואת רגשות נפשי אשר התרוצצו אז בקרבי! וכאשר הצגתי את כפות רגלי על החוף השני, כמעט שלא האמנתי בנפשי אם על האדמה עומדות רגלי… ולבי נע בקרבי כנוד הקנה במים! – נחתי ונפשתי כל חצי־הלילה השני עד הבקר בהתחנה הסמוכה להחוף, ובבקר השכם בהחליפי כח, וסערות לבי שקטו, צויתי לרתום לי סוסים לנסוע הלאה, וממחרת ביום השני באתי לעיר זו.

עתה הנני סובב הולך לראות בשוקים וברחובות, ועיני מלאות את כל הככר הגדול שבו יתאסף השוק הגדול והסחורה הרבה הצבורה בו חמרים חמרים לפני כל בית מסחר תחת כפת הרקיע; הנני רואה ומשתומם על הפרצופים הרבים והטפוסים המשונים הסובבים ומתנועעים במעגל החיים זה, בהם: מונגולים, מנדז’ורים, בני־סינים, יפונים בוריאטים, טונגוזים וכו' ויתר עמי אסיא הרחוקה ללשונותיהם ונמוסיהם, כלם אצים רצים ודוחקים איש את אחיו, – ובתוך “מבול העמים” הזה, בין הערבוביא והאנדרלמוסיא הזאת, הנני מכיר גם חוטמים אחדים גבנונים וכפופים המעידים כי ממעי יהודה מוצאם… – הבה, אלכה ואראה את אחי אלה; –

מספר היהודים בעיר זו לא רב הוא לערך מאה משפחות, אך עתה ביום השוק הגדול נאספו ובאו אליה כמעט כל היהודים הנחתים בגלילות הבייקל והאמור וכו' והם עורבים בה את מערבם ביד רחבה, ונותנים בעזבונם תה, גלומי משי, ובד, תוצאות ארץ סינים ויפוניה, תבואות השדה צאן ובקר וסוסים וכו' וכו‘; – בכלל הנני רואה ומרגיש בזה איזה הבדל בין אחינו אלה ובין אלה שפגשתי עד כה בסיביריה, ואולם, עד כמה יהיה גדול ומוגדר ההבדל הזה? טרם אדע עוד, כי לא הספיקה לי עוד העת להתודע אליהם היטב, וגם הם טרודים כעת מאד לרגלי סחרם ואתננם, אך הכרת פניהם תענה בם רושמים טובים ונעימים בנוגע לשמירת היהדות וגאון לאומית; בבית מלוני, שבו התאכסנו יהודים רבים מתושבי הכפרים ראיתי מהם הנהגות ישרות ונטיה נמרצה לכל קדשי האומה; הנה זה כפרי אחד שב בערב מן השוק והראה לי את הקמחא־דפסחא²⁴ שקנה; השני – את הצוקר לפסח; והשלישי יתפאר כי אנה האלהים לידו יין מא“י לארבע כוסות אף כי בדמים יקרים מאד מרוב ריחוק המקום והוצאות המשלוח בעגלות ובמזליחות²⁵ אחדים טועמים את הקוניאק מארץ ישראל ומתגאים בו בידעם כי בחג הפסח הבא יתענגו וישתו יין א”י שעובד והוכן בידי ב“י, תחת יין צמוקים ששותים בכלל בפה; והנה זה באו גם מאחרי בנשף, שהלכו לחזור אחרי דברים שבקדושה, זה יראה לנו את הטלית החדשה שקנה ושואל על התכלת אם היא משופרי דשופרי; וזה יבקש את השו”ב־המלמד שלו ²⁶ שבא עמו מכפרו, שיקלע לו את הציציות ע“פ נוסח דרבנן, ויקנה לו בעד זה יין א”י לארבע כוסות; אלה ישאו בידיהם חומשים, סידורים, הגדות, ספרי רומ"ל וכו’ וזה מתפאר כי הקרה ה' לידו תנ“ך עם פי' מלבים ז”ל אף כי איננו יודע בו מאומה, “אך כשיזכני ה' – יאמר במעל כפיו ובהגיון־לבב – ילמדו בו בני לכשיגדלו”! זה ידאג שלא מצא עוד מלמד ומורה לבניו, וזה יתאונן על מלמדו מהזמן העבר כשעשה את מלאכתו רמיה…; ומתוך כל האורחים המשוחחים חד את אחד יפנו אחדים גם אלי, וישאלוני על בנו של פלוני ופלוני מכורם מפה, הלומד עתה בהישיבה שבוואלאזין! ואלה על כיוצא בו הלומד בישיבת מיר וכו‘²⁷), בקצרה: רב, רב, ההבדל שבין אלה ובין אחיהם שראיתי ופגשתי על ראשית דרכי בסיביריה. למצער הנני רואה אותם מחבבים את המצוות ומתימרים בכבוד ישראל, ומשאת נפשם ואדיר כל חפצם – לדעת את שלום אחיהם שב“תחום המושב” הקבוע; ממעמדם, ומצבם החמריים והמוסריים וכו’; ורבים באים להודע אלי ושואלים בשלום “גאון פלוני? ו”רב אלמוני“? הנודעים לשם בכל תפצות ישראל, – שונים, שונים מאד דרכיהם ותהלוכותיהם, – שונים! ואולי גם ההפך מן הראשונים מן הקצה אל הקצה; – בכלל הנני חש ומרגיש בנפשי כמו ב”תוך עמי" אנכי יושב, מה שלא הרגשתי כלל בבואי בין אחינו שבסיביריה עד כה… – הבה, אראה, אחפשה ואבקרה, ואראה הַיֵאָמֵן חזון לבי זה? – הישיבו המראות והחזיונות של נפשות בני עמנו בפה, את נפשי הנהלאה אשר פצעוה ויפוצצוה מחזות אחיהם שעד הנה? – ביום השבת הבא אבקרם בביהכנ“ס הגדול, ששם – לפי דברת רבים – יתאספו כל אחינו אלה הבאים לערוב מערבם, אי נקי; ואז על נקלה תעלה ידי להתחקות היטב על שרשם ולהעתיק לי מהם תמונות נאמנות ומדויקות בדבר מוסריותם וכו' אשר ע”כ תחכה נא לי ידידי עד גמרי את הבקרת הזאת, כי לבי כמו יחוש לי מראש להשמיעך חדשות ונצֻרות מחיי אחינו הרחוקים כה ממרכזי היהדות שבתחום, ובכ"ז – כאשר אחזה לי – הנם נאגדים ומקושרים היטב למו בעבותות של אהבה ברוח התורה והדת

ידידך…

 

ווערחני אודינסק, בחדש אדר, תר"נ, –    🔗

ידידי, בערב השבת קודם שקיעת החמה יצאתי מחדר מעוני והלכתי דרך השוקים והרחובות, ובעת מהלכי לביהכנ“ס לקבל את השבת, סבבתי מעט בין החניות והממגורות וכו' וראיתי רבות מהן נסגרות וממעל כתוב הדר על השלטים שמות עבריים וכנויהם. – באתי לביהכנ”ס הבנוי בטוב טעם ודעת, נרות רבות הפיצו אור יקרות, והגזרה והבניה שלו תעוררנה באמת חרדת קדש ורגשות נשגבות בלב כל הבא שעריו הפתוחים, כמו בכוון, לרוחה; על התקרה ועל המשקוף מצוירים פטורי ציצים ופרחים, תמרים ואשכלות ענבים, מחוטבים בידי חרוצים, וארון הקדש מצויר ומצועץ בכל הקישוטים והצעצועים שאפשר בידי אדם בעל טוב טעם ודעת להעריכם; על רצפת הבית פרושים מרבדים ויריעות יקרות חטובי אטון סינים ויפוניה; ומנורת נחשת־קלל ממורטה ונוצצת תלויה על שרשרת ברונזה יפה באמצע התקרה העגולה כמו כיפה, – לענג נעלה היה לי לראות את הבית הזה שאין דוגמתו בכל ערי סיביריה המערבית והמזרחית! – קהל המתפללים היה בליל השבת מעט, כי היום קצר מאד בפה (בשעה 2 אחה"צ שקיעת החמה) ורבים לא הספיקו לבוא אחרי הפטרם מעסקיהם, אך בבואי ממחרת לתפלת שחרית, היה הבית מלא מתפללים ומתפללות מפה אל פה. –

תמונה נשגבה משמחת לב ומרוממת נפש כל אוהב עמו, היה לי לראות את המחזה הנאדרי הזה: אנשים סוחרים בעלי מעשה ממקומות רחוקים, אשר ראשם ורובם שקועים במסחרם ואתננם הרב והעצום, השליכו כל עסקיהם אחרי גום ביום השבת ויבואו להתפלל ברגש לפני אלהי ישראל אשר בנו לו מקדש־מעט ²⁸ בקצה המזרח – בעבר הבייקל! – יהודים מגוהצים ומפורכסים בתכלית המדה האחרונה, אשר אין קצה לאוצרותיהם ומרכולותיהם; אנשים מעולם־המעשה במלוא המובן, והם ימלאו את בית ה' בעת הזאת – ביום השוק הגדול ה“גועש ורותח” כעת, אשר כל הידים העסקניות וכל ברכים תלכנה ותמהרנה לרוץ לקנות ולמכור! – ביחוד לקחה את לבבי המראה הנפלא הזה; על הבימה עומד איש גבוה וחסון שמבנה גוו איתן וחזק; פניו מפיקים חן מיוחד וענות רצון, ועל חזהו תתנוסס שרשרת זהב משבצת באבנים יקרות, ועל צווארו אות־כבוד גדול של זהב שקבל מהממשלה בעד חריצתו במסחר וצדקת פזרונו, – ואיש כזה יעבור לפני התיבה בעיר נכריה לו (כי הוא מתושבי העיר ציטא הרחוקה מזה חמש מאות קילומתר) להתפלל בתור ש"ץ! – ולו קול נעים קול בכי מרעיד ומרעיש, הדופק בחזקה על מיתרי הלב הישראלי שהנהו זקן ורגיל בשירי “נהי ותוגה”; הקול הנעים המושך אותו בחזקת היד, ומקרבהו לאביו שבשמים ולאמתו בארץ! – חדל אונים אנכי, חביבי, לתאר לך כמו את הרשם האדיר שעשה עלי המחזה הזה, ולא רק עלי, כי גם – על כל באי הבית הזה להתפלל.

בשעת קריאת התורה התחילו הקרואים לנדב את נדבותיהם להחזקת הבית, אשר כל הכנסותיו הנה רק מנדבות האורחים הבאים לכאן מדי שנה בשנה ליומי דשוקא, ותעלינה הנדבות לערך אלף שקלים, וכסך הזה כמעט בכל שבת במשך ימי ה“יריד”.

אחרי תפלת המוסף וקדושת כתר, לא קם איש ממקומו (כנהוג אצל הסיבירקים הקודמים וכו' אשר המעטים הבאים להתפלל נסים ובורחים תכף אחרי הקדושה השניה, ויש מקדימים – עוד תכף אחרי ה“מפטיר” שלהם…) וישבו על מקומותיהם בנחת וברגש, ובעניית אמן בסיום כל ברכה, עד אשר גמר החזן הנזכר את תפלתו ב“חזרה” ועד אשר גמר זמרת ה“אנעים זמירות” ו“אדון עולם” בניגון נעים ממשיך את הלב שכמעט כלם נגנוהו אתו והשתקעו בו בהשתפכות נפש. אז נגשו אליו מכיריו ומכבדיו שם – כל קהל המתפללים ²⁹ ויביעו לו את תודתם וברכתם מקרב ולב עמוק; אף הוא פנה אליהם במעל כפיו, ובעינים זולגות דמעות גיל ורגשות מתרוצצות, ויאמר: “עלינו להודות לצור ישענו שהחיינו והגיענו לזמן הזה שהוא כמו “מועד וחג” לנו להתאסף במקום הזה מימים ימימה להתפלל, ולחדות בשמחות איש את פני רעהו; ובחסד עליון אשר בצלו נחסה ונתלונן אבטח שנזכה כה להתראות גם בשנה הבאה!” – הוא פרש מהם בפנים צוהלים שהביעו את שמחתו הפנימית, והם פורשים הימנו ושמחים ולבם טוב עליהם מהפגישה הנהדרה הזאת שהם חשים ומרגישים אותה בהתראותם עם אהוב נפשם.

אך פה עמוד חביבי – נפסקה החבל ונפל הדלי… התוכל לשער לך אף שמץ משברון לבנו ודאבון נפשנו בצאתנו מבית ה' מורגשים ב“נשמה יתירה” וב“תוספת הרוח” שכל או"א ממש מושפע עוד מהרוח ממרום שהוערה עליו בחברת אחיו בני עמו בבית אלהים, והנה אחרי זאת יתראה לפניו מחזה מעציב מיתר אחיו בני אמונתו – המה הסיבירקים המערביים ובני אירקוטסק – עומדים במרכז העיר ומחללים את השבת בפרהסיה, נושאים ונותנים, שוקלים ומוכרים וכו' ומקטרתיהם בפיהם, ואחדים מהם עוד ילעגו לנו – שבי בית ה' – ואחרינו יניעו ראש ויפטירו בשפתיהם…

דומה הייתי באותה שעה כאותו צדיק שמרוב “דביקות” ו“עליות נשמה” היה זקוק באמצע להתגשם באיזה נבול פה וכו' כדי שלא תשאר שם “נשמתו” מרוב דביקות…³⁰ .

ביום הראשון חבשתי וארזתי את חפצי והכינותי א“ע לנסוע הלאה. חמש מאות קילומתר מפה עד בירת החבל הזה היא עיר “ציטא”, ובימים האלה כאשר שכיחין עו”ד רבים בסבת השוק־הגדול, תעלה לי נסיעתי זו בדמים מרובים מאד, אולי פי שלש וארבע מאשר בעת אחרת. אבל מה אעשה ועלי לנסוע הלאה, כי ע"כ נודד אנכי ומנוחה רבה אסורה לי…

ידידך…

 

סְטְרֶטִינְסְק סוף אדר תר"נ…    🔗

ידידי, דרך ציטא עברתי ואצל החזן־העשיר התארחתי. הימים האחדים שישבתי בצל קורתו היו בעיני כרגעים אחדים מרוב רגשי האהבה והחיבה־יתירה שהראה לי וב"ב. וכן נפרדתי ממנו ואסע דרך גרצינסק, שבה בליתי כמה ימים, והנני כעת בסטרטינסק.

המושב (посад) החדש הזה, צעיר הוא לימים, ועתידות טובות נשקפות לו כי פה יהיה מרכז כל המסלולים שבסיביריה ומנדזוריא ואשדות האַמור. גם אניות קיטור גדולות תתהלכנה מפה על נהר “סילקא” המוליך את מימיו להאמור הגדול, ומשם יש להאוקינוס השקט דרך ולדיוסטוק וכו'.

בגרצינסק התודעתי ג“כ לאיש נכבד ובעל בעמיו איש מלומד ומוקיר רבנן באמת ובתמים שקשה למצוא דגמתו גם בתחום המושב הקבוע, ויותר שהוא טרוד מאד בעסקיו ומסחריו הגדולים והעצומים, שבערך שלשים וחמשת משפחות עבריות מתפרנסות בכבוד ממנו; ויותר שיש לו פזור הנפש וטרדות גדולות ורבות בהיות לו תמיד מו”מ עם שרים ורוזנים לרגלי קבלניות וכו' הנה הוא קובע לו שעות בכל יום לעיין בספרים ומתענין בכל לבו בספרותנו ומשאלות לאומיותנו וכו' ומסור ונתון לצרכי העדה בפרט וצרכי האומה בכלל, בכל לבבו ונפשו. – בחבל הארץ הזאת כמדומני הוא אחד ואין שני לו במקצוע זה! ³¹

והיהודים המעטים היושבים פה בסטרטינסק, בערך מאה משפחות, רובם ככולם בני שנות בינה ועצה ואף זקן אחד לא מצאתי ביניהם, מחמת שזה לא כבר החל הישוב בזה, ובאו כמובן בראשונה – צעירים ואנשי “שנות בינה”; כמעט כלם בעלי מסחר וקנין ובעלי הון כביר, אנשים משכילים ונאורים המתימרים בכבוד עמם ולאומיותם וכו‘; ולב מתנה נתן להם אלהים להיות ער לכל מרום ונשגב ולכל קדוש ויקר באומה; גם מורשה מאושר מטעם הועד הפלשתיני בחרו להם לאסוף את נדבותיהם ותרומותיהם לטובת אחינו העובדים על הרי ישראל, וה“מורשה” הזה בהיות כר נרחב לפניו לעבוד, וקרקע מסוגלה לזה, לא יחשוך מכל עמל נפשו להרבות את מספר החברים וסך הנדבות והתרומות; ובהיות ידיו רב לו בשפת עבר ובכל ענפי ספרותנו העתיקה והחדשה, ידרוש לפניהם בשבת ומועד, ומעוררם לאהבה את ארץ קדשנו וסגוליות אומתנו וכו’ ודבריו יעשו פרי ישוה למו; וכן ישלחו את נדבותיהם הקצובות מדי שנה בשנה להישיבות שבליטא וכו‘, ובימים האלה עשו גם נשפי חשק שהכניסו סכומים הגונים, לתמוך בידי הצעירים המקשיבים לקח בהאוניברסיטה הסיבירית שבטומסק, ומעט גם לתלמידי החדרים שמטעם, “מפיצי ההשכלה” וכו’ וכו'.

גם ע“ד היחש שביניהם ובין התושבים הנוצרים נפלאתי מאד לראות איך הם חיים עמהם באהבה ואחוה שאין דוגמתן בזמה”ז – זמן האנטישמיות והאי־סבלנות; עוד זאת ראיתי אצלם, כשהם מתבקשים על איזה סעודה אצל ידידיהם שאינם בני ברית, יכינו למענם מאכלים כשרים כדגים וביצים וכדומה, גם כפות ומזלגות וסכינים כשרים ישאלו אצל ה“מתבקשים” בעצמם כדי שלא יפקפקו ב“כשרותם”, ואירע כמה פעמים שיהודי־אוכל־טרפות בהדיא, נאלץ לאכול אצל מיודעיו הנוצרים – דוקא כשרות… – בכלל נראה ובולט היטב “הצטיינות” אחינו אלה יושבי חבל ארץ זו שמעבר הבייקל עד אשדות האמור, ואין להם שום ערך והשואה לאחיהם ה“סיבירקים” שראיתי עד הנה.

והמושב הזה סטרטינסק הוא קץ וגבול להחבל הזה, ומכאן ואילך מתחילות “צפרים חדשים” ו“זמירות חדשות”… וספרו לי שגם בגלילות האמור והאוּססוּרי והפי האקינוס השקט, נמצאים יהודים רבים כמו בהערים בלגו בישטינסק, ניקוליובסק, חברובסק, ולדיוסטק וכו', אך עד כאן הורשיתי, או יותר נכון: “יכולתי” לנסוע, ומכאן ואילך עקמו עלי את הדרך… ונאלצתי לשוב על עקבי עם תעודה־זאבית… (волыцей билетъ) וכמעט שלא שלחוני עם אסירי־המלך על חטא שחטאתי לפני שלשים שנה ³² שנולדתי יהודי… ואין לי רשות ל“היות” במקומות האל. –

ובבואי עתה עד קץ נסיעתי בארצות הקדם הרחוקות, אמרתי לתת לך בזה השקפה כללית על אחינו אלה האובדים והנדחים, ביחוד בצפון אזיא ומזרחה. ובחרתי בכוון את “סיביריה”, אף כי בקרתי מקומות רבים באזיא התיכונה והרחוקה, כי כמדומני, הנני כמעט הראשון בין סופרי ישראל שנסע למקומות האל ומרהיב עוז בנפשו לדבר ע"ד אחינו אלה הסיבירים:

המוראים והפחדים שגרמה המלה “סיביר” בפי יהודי רוססיא האירופאית, עד כי כל התקיפים ובעלי־האגרף בקהילותיהם היו מפחידים במלה זו את כל המהרהרים אחריהם לאמר: “הנני לשלחך לסיביריה!”… ובזה השקיעו בהבל לשון כל הקמים והמערערים עליהם כנודע; הציורים האיומים והנוראים האלה שרטו שרטת בלב אלה שנחתך גזר דינם להשלח סיביריה, ותכף אחרי פסק דינם נתקו רבים מהם עול הדת והאנושיות והרתוֹק האחרון שאסרם עוד לעמם ויהיו ל“אנשי־הפקר” אשר רק לבלע ולהשחית כל מזימותיהם – ברעיונות ובמחשבות כאלה הלכו אסירים באזיקים כל הדרך הרב מהתם להכא לפעמים שנים או שלש וארבע שנים, ויתגוללו בכל בתי האסורים עם יתר האסירים לגויהם וכו' שהרוב מהם היו שופכי־דם ומרצחים וכו' אשר קאה אותם החברה מגוה ותשלחם לארץ גזרה. – דעת לנבון נקל כי מבני בליעל ופליטי אדם כאלה, לא למד היהודי הגולה את אהבת־הבריות וזהות־המדות… וכן נשרשה בלבו איבה ומשטמה למין־האדם בכלל, ולבני משפחתו ולעמו ישראל בפרט, וכן הגה לבו תמיד רק שנאה ואיבת עולם לכל איש חפשי, ומה גם לישראל עמו, שבהם נוהג תמיד הכלל: כל ישראל ערבין זב"ז….

– ובמה אפוא נבדלו אחיהם של אלו היושבים בעבר־הבייקל מזרחה, ששמם כה מרומם בפיך? –

אמנם בהשקפה ראשונה תצדק מאד בשאלתך זו, ואולם כתר נא לי זעיר ואראך, ותבין ותדע כי לא איזה פניה־צדדית או משא־פנים יש בדבר, כ"א את אשר חזיתי אספרה והאמת יורה דרכו;

באמת אמרו: כל סבה יש לה מְסַבֵב, וכל תולדה יש לה אב. הָא למדת כי: כל אב מוליד בדומה לו ואין בהעץ הגדול והרחב עם שרעפותיו ודליותיו אלא מה שבהגרעין והחרצן שמהם הוא צץ ופורח, חק עולם הוא ולא יעבר אורחותיו: – וכדבר הזה אָנו רואים גם בנידן דידן; שלשה אנשים גדולים שלחה הֵנָה ההשגחה לפני חמשים שנה, לשדד את העמקים… לזרוע נטעי נעמנים… ולהיות למחיה־מוסרית לפני כל אחיהם שבעבר־הבייקל, ה“ה: השו”ב ישראל רי“ף, ומרעהו החזן מרדכי שלזינגר, וגיסו השו”ב יוסף פמוּס; הנו תרי צנתרי דדהבא האחרונים (שלזינגר וגיסו פמוס) יוצאי ירך גאונים וגדולים בישראל, שארי הרב נתן פרידלנד (בעל המחבר ספרי: “יוסף חן” “כוס ישועות” ועוד) כשעלו לגרדום לא נשפטו כמובן בעד איזה גזלה ורציחה וכדומה, כ"א בעד דבר שבעלילה יסודו… ושני האנשים האלה שהיו אז עוד צעירים לימים, כשנשלחו הנה לפני יובל שנים, נשאו על כתפותיהם גם חומשים וסידורים, ספרי עין יעקב חשן־משפט וכו'; בעת רגליהם לנחושתים הוגשו, בעת הלכו עיפים ויגעים, נדברו אך ורק בדברי תורה ולא פסקו פומייהו מגירסא, אף כי צלצל הכבלים וגערת אנשי החיל המובילים אותם, ושיחות בטלות ודברים גסים וחריפים של יתר האסירים היו מפריעים אותם כפעם בפעם ממשנתם; ככה הלכו שנתים ימים בדרך הנוראה והשוממה הזאת, וצרור תורתם על שכמם עד בואם לכאן! – ובבואם, – כאשר אך החליפו כח מתלאות דרכם, לא נחו ולא שקטו בראותם את העזובה הרבה שבמחנה ישראל בזה, ואת חלקת־השדה השוממה והריקה מכל נטע… ויתחילו לשדד עמקיה, השוו פני תלמיה; חפרו חרשו ועדרו באתים, בדרבונות ובמזמרות; כן ובכן עלתה בידם להפיץ את הזרע בין תלמי המחרשה… ולהאציל מרוחם על כל אחיהם “נבוכי־הלב” שבחבל הארץ הזה, ויהיו לאנשים אחרים לגמרי אחרים! –

ועד כמה היו “מלאכי אלהים” אלה מסורים בכל לבבם ונפשם רק לטעת נטעי נעמנים בין אחיהם ולשובב את לבם לאביהם שבשמים, דים לנו עובדות אחדות שספרו לי אנשים מן הצד על אודותם; – השו“ב יוסף פמוס הנזכר, כשהשתקע בפה ורכש לו הון כביר, השליך תכף את מלאכתו, מלאכת הקדש אחרי גוו, ולא אבה ליהנות עוד מדברים שבקדושה, ובכ”ז, כששמע שיש איזה ברית מילה באחד הכפרים שבהסביבה, וידי אבי הבן לא השיגה להביא מוהל מן העיר מחמת ריחוק המקום (כי בפה מרחק של חמש מאות קילומתר ויותר, יתחשב לה“סביבה”), היה הוא נוסע אליו על הוצאותיו ומל את הילד! – ובעת היות עוד שו“ב עני, כששמע שבאחד הכפרים אוכל איש יהודי בשר טרפה, היה הולך אליו רגלי ומדבר אל לבו ומשדלו ומפייסו בדברים, ומושכהו בעבותות אהבה למוסרות הדת והמצוות המעשיות ומקרבו לאביו שבשמים ולאומתו בארץ, והיה שוחט לו בחנם את בהמתו ותרנגולתו וכו' ושב שמח וטוב לב הביתה ³³ – וגיסו מרדכי משה שלעזינגר היה חזן, בראשית בואו הנה, והיה עובר מעיר לעיר ומכפר לכפר, ולפעמים חדר גם לנבכי יערות־עד, לה”טאייגא“, למקומות מכרי־הכסף והזהב, והיה קורא בשם ה' ואהבת התורה והמצוות וכו' אהבת העם וקדשי האומה וכו‘; וכשנתעשר, הרבה לפזר לצדקה ולחסד ולכל דבר טוב ומועיל שבעדתו בפרט, ובישראל ובאדם בכלל; – אין קצה לצדקותיו ולחסדיו אשר עשה בחייו עם כל אחיו בני עמו ביחוד – במקומות האל! ובהיותם גם לומדי תורה מופלגים, למדו את תורתם ברבים ולא חשכו מכל עמל נפשם, וכל קרבן לא היה יקר בעיניהם להקריב על מזבח אהבתם את אחיהם בני אמונתם, בעבודתם ובהשתדלותם הגדולה לטעת בהם אהבה התורה והמצות וכו’ כאמור; – וזאת עשו וימלאו בשני הזמנים ה”קיצונים" שעברו עליהם בפה, – בהיותם עניים מרודים גולים וסורים בראשית בואם, – ובהיותם אח“כ לבעלי־הון כבירים ומפורסמים לעשירים עצומים. – המה קיימו באמת את התורה מעוני ומעושר במלא מובן המלות! – פרי השתדלותם ופעולותיהם של אוהבי ה' אלה לא נשארה מעל, ותוצאותיה נראות עתה בתמונה מבהקת ומזהירה בכל הגליל הזה, ואולי גם מחוץ לגבולו! ובניהם הבאים אחריהם, אשר ירשו את הונם ורכושם החמרי ביחד את מדותיהם הטובות והמוסריות וכו', הבנים היקרים האלה לא הפסיקו את דרכם באמצע, כדרך רוב מתעשרינו… והנם משתדלים גם עתה לצאת בעקבות אבותיהם הישרים המתלוננים בצל שדי, וממשיכים את דרכם הלאה; בני השו”ב פמוס ובני חברו השו“ב רי”ף הנזכרים, הנם כעת ראשי עדותיהם במקומות מושבותיהם בהערים: ציטא גרצינסק, וסטרטינסק וכו' – עשירים מופלגים, מלומדי דת־מורשה ומשכילים על דבר אמת וכו‘, וזה האחרון, בנו של החזן שלזינגר, – הוא הוא מיודענו החזן־העשיר שכתבתי לך ממנו במכתבי הקודמים מאוּדא־העליונה; – לא יאומן כי יסופר שיותר ממאת אלפים רובלים רשומים בפנקסו חובות על אנשים שונים שעזרם ב“שעת דחקם”, או נתן להם סחורה בהקפה למען יוכלו להבנות ולהתפרנס בכבוד, ולא נהנה מעודו אפילו פ"א של נשך ותרבית, והסכום הרב והעצום הזה כבר התיאש מרצונו ויעביר עליו הקולמוס… ומעודו ועד היום הזה לא הושיט עוד קובלנא ושטר חוב על שום איש! – היאמנו דברים כאלה כי נספרם באזני “מלוינו בעלי הכרס”, “בעלי יראתן” כביכול…? – התמצא זאת חן בעיניהם? – הנני רואה את חוטמיהם ומצחותיהם מתכוצים ונקמטים… אך אמת ויציב הדבר, ועוד לא ספרתי לך אף שמץ מרוב צדקותיו, טוב לבבו, ופתיחת ידו לכל הפושט יד וכו’ וכו' כי יראתי פן תתנני למפליג…; ואתחזי בְדָאִי.

מדברי אלה נמצאת למד חביבי מעצמך, את הסיבות האמתיות אשר רוממו ויעודדו את רוח ישראל במקומות האל, והסיבות הבזויות שהשפילוהו והשחיתוהו באלה המקומות שראיתי עד הנה – עד ים הבייקל. ואל תדמה בנפשך כי רק ליפוֹת את מליצתי ספרתי לך כ"ז, – עד בשחק נאמן עלי כי ככל אשר ספרתי ותארתי לך במכתבי הקודמים, היא אך כמר מדלי לעמת התמונות והמחזות שראיתי בארצות האל, אך לא כל המדובר והנראה לעינים יכולים אנו להעלות על הנייר… ויש אשר נעצור דברים בחֻבנו אף כי יהיו לנו כעצמים בבטן המלאה… אך יש לראות לפעמים גם מפני חמת האוזים… – וטלטול דרכי ונודי ונועי, יטרידוני ויגזלו ממנו מבחר עתותי; תקותי תעודדני כי במהרה בקרוב אוסיפה שנית לכתוב ולתאר לך תמונות וצלצים מחיי אחינו אלה בארץ גזרה זו, ועד אז היה שלום. –

צור ישראל יגן עלינו, ויאָמֵן עלינו המבטא שבתפלתנו לחג הבע"ל: מועדים לשמחה וגו' – והביאנו לציון עירך וגו', ולא יוסיף עוד ישראל להחלק ולהתפוצץ לרסיסים… והיה עץ יהודה ועץ יוסף לאחד!

ידידך…

 

ציטא בעבר־הבייקל חוהמ"פ ג' למטמונים, תרנ'…    🔗

ידידי! בשימך עין על מעטפת מכתבי זה, תדע תכף כי חגותי את החג בעיר זו בחרה נפשי, ובבית מיודענו ה“חזן העשיר” ערכתי את הסדרים בשתי הלילות. – חדל אונים אנכי ועטי דלת כח לתאר לך כמו, את המחזה הנשגב אשר התענגה עליו נפשי בבית האיש הזה באלה הלילות! אך למען תת לך מושג־קל וציור כל שהוא מהמחזה הזה, הסתפק נא ידידי בדברי אלה המעטים שארשום לך בזה;

אתה ידידי ³⁴ ידעתני מנוער, ארחי ורבעי הסכנת וכל דרכי וקורותי לא נעלמו מנגד עיניך, וידעת אפוא עד כמה קשתה עלי עריכת הסדרים בבית איש זר, ובארץ רחוקה, ורחוק ממשפחתי ומאהובי נפשי! – זה לי השנה התשיעית שאני נודד גלמוד ברחבי תבל, ובכ“ז השתדלתי תמיד לבוא לביתי על החג הקדוש והנערץ הזה, ואולם עתה כאשר נדחתי לארץ גזרה ורחוקה כזו אשר עשרת אלפים פרסאות מפסיקות ביני ובין מקום מגורי משפחתי, לא היה לי עוד שום תקוה לחוג את החג בחוג משפחתי ואהובי נפשי, ובכן, משנכנס אדר – החדש שמרבין בשמחה, חולל בי רוח עצבת, וכל יום ויום היה לי כמחיש לי איזה יגון קודר בנפשי; דמה דמיתי לי על משכבי בלילות: איככה אוכל לחוג את החג הקדוש הזה בבית איש זר בלי בני משפחתי ואני לא הסכנתי בזה מעודי? ועוד יותר כבדה עלי יד העצבת בשומי אל לבי את גורל משפחתי ואת דמעותיהן אשר תשפכנה עיניהן בשתי הלילות האלה בהסיבן בלעדי! – נורא, נורא מאד הרעיון הזה ומי יכילנו… וכן הייתי מוכן ומזומן לבלות את החג הקדוש ביגון ובעצב בדאגה ובשממון… – וראה זה פלא, כי ברגע בואי מביהכנ”ס בערב, ותופיע לנגד עיני התמונה היהודיה רבת הקסם והחן, שהצטיירה אז בבית מיודענו החזן־העשיר, חשתי בנפשי כמו מלאך בא וסטרני מתחת לחוטמי ושכחתי הכל! – – – – – – שכחתי עמל ותלאה, עזבתי יגון ואנחה וכו' במקומם באו לי רגשי ענג ונחת, רגשות נשגבות ונעלות… וינשאוני למעלה!… –

שער נא בנפשך, בארץ רחוקה כזו בארץ גזרה, מקום תצילנה אזנינו לשמוע את לשון הַהַבָרות: שטי־פיי־יא, טשיאיי־וויי־פאן, יאן טזון־צטשין, וואיי־באיי־וויין יאן־יון־יין וכו' וכו‘; מקום פריצי חיות ובני שחץ; מקום הדֻבים כבני בקר יְהַלֵכון, והתולדה עזה וקשה מאד, – אין פרחים ואין דשא עשב; אין אילנות מלבבות ואין ציץ השדה כמו בארצנו בחג האביב, כ“א פה ושם ישורר הקור בעים רוחו ושלג ישלג בצלמון, וערבות חול תשתרענה על כל הככר ותבלענה תכף את השלג המתערב בחולתן ³⁵ ; בארץ ציה ושממה כזו כי תבוא פתאם לבית איש יהודי, איש מאחיך בני עמך, וראיתיו יושב כ”מלך" במסבו עטוף בקיטלו הלבן כצמר צחר, ולימינו רעיה עדינה אשה עבריה, נאמנה, ש“שמש ציון נוצצת מעיניה”, ובניהם ובנותיהם כשתילי זיתים מסביב להשלחן המלא ברכת ה’, ועל המפה הנקיה והזכה כשלג תתנוסס חביונה־ופיפיה שנעשתה בהמזגגה שבא“י ³⁶ ועל ידה בקבוקים וכוסות מלאים יין ארצנו הקדושה– עמל אחינו העובדים על הרי ישראל; ועל שלשת המצות פרושה מטפחת־ירושלמית מצוירת ומצועצת בכל ערי ישראל וגבוליהן והרריהן ומערותיהן וכו'. – האב מתחיל לספר ב”יציאת מצרים" בקול ערב ונעים, וב“ב שעל פי תולדתם חֻננו גם הם בקולות ערֵבים ונעימים, משוררים ועוזרים בזמירתם את אביהם ה”מזמר־משכיל“; והקולות יתערבו ויתמזגו, והרמוניה נפלאה ונעימה תשמע בכל פנות הלשכה המוארה באור יקרות ממנורות זהב וכסף, – ואל השלחן הזה באו גם שרים רָמי המעלה, ומבני מרום עם הארץ, וכפתוריהם ופַּגוֹנֵיהֶם יתנוצצו מול קוי אור המנורה הנהדרה התלויה בתקרת הבית ממעל להשלחן. ואדון הבית היהודי מתאמץ ומתגאה ביהדותו, וכאיש־יהודי נאמן לאלהיו הוא מוסיף אמץ ולובש גאה ו”גאון־ישראל" בכל פניותיו ונטיותיו, ומעריך ומסדר את הסדר “ככל משפטו וחקתו”, ומבאר ומבין להשרים על כל שאלה שישאלוהו בעניני הדת והמנהגים וכו'; – בתו הענוגה תלמידת הגמנזיה, התגנבה בלאט ותגנוב את ה“אפיקומן” מתחת ל“כר־ההסיבה” של אביה, אשר לא הרגיש בה עד שהצטרך אלא קודם ברכת המזון, – ויהי שחוק נעים… ותוכחת־אהבה־גלויה מהאב להבת בעד “גנבתה”, אך היא לא השיבה את “הגזלה” עד שהבטיחה לקנות לה עדי־זהב מצויר ב“ירושלים עיר הקדש” מעבר מזה, ו“עשרת הדברות” ³⁷ מעבר מזה.

ככה סדרנו את הסדר בחדוה ובהתרוממות הנפש, וכמו מכח נסתר ונעלם התרוצצו בקרבי המון רגשות נעלות ונשגבות אשר נשאוני למעלה למעלה… והייתי – אך שמח!

ממחרת היום בבקר השכם הלכנו לביהכנ“ס להתפלל, הבית הזה אף כי לא בנוי הוא בגאוה, כי נבנה לפני ארבעים שנה בעת קהל היהודים היו עוד מעטים בפה, והגזרה והבניה פג טעמה בימינו אלה, בכ”ז הדרת־קדושה חופפת עליו בסקירה הראשונה כשנבוא שעריו, ולעינינו יופיעו מאות ראשים מעוטפים בטליתותיהם, עומדים ומתפללים ברגש והגיג־לבב, התמונה הזאת תציג לפנינו את ווילנא וכיוצא בה, בתמונת זעיר אנפין; – קודם הוצאת התורה ימכרו את העליות כי מהפדיון של “מכירה פומבית” זו, יקחו להוצאת הבית ויתר צרכי העדה, ומחיר ה“עליות” ביוקר־גדול אצלם מאשר אצלנו במקומותינו, אך לא על ה“מפטיר” בלבד כמו באירקוטסק למשל, כי הכל יערך אצלם ביוקר. – ואולם דבר אחד לא יכולתי למצוא לו פתרונים, והוא המנהג הנפרץ אצלם מאד, כי בעת עלית איש לתורה יתחיל לסדר לפני הקורא את כל בני משפחתו, רעיו ומכיריו, ואת כל מי שירצה, וְהַלָה מחויב ל“עשות מי שברך” לכל או“א. ושני טעמים מספיקים ישנם בדבר לבטל את המנהג של שטות זה: חדא, כי תמשך עת רבה לברך את כל קרובי ומכירי ה”עולה" ולפעמים תמשך עד חצי שעה. ולוּ גם נניח כי רק שבעה קרואים יעלו (דבר שאיננו כלל אצלם) ולכל קרוא יאצילו רק חמש עשרה רגעים, על ה“מי שברך’ים” שלו, גם אז יעברו מאת וחמשה רגעים יתירים, שהם שעה ושלשה רבעים! – דבר הקשה מאד להצבור לעמוד בו, ובעבו“ז יצאו אז רבים להחצר וישיחו ויתעסקו בדברים בטלים. – והטעם השני: כי הקורא מתבלבל תמיד מהמון שמו ה”מִתְבָּרְכִים" אשר ילוו לה“מי שברך” של העולה, עד כי פ“א שמעתיו מתחיל לאמר: “מי שברך” אבותינו וכו' הוא יברך את ר‘… ואחיו ר’… ואחיו ר‘… וגיסו ר’… – וְאִשְׁתָּם”!… אך אשריכם בני ציטא ואגפיה, כי לא נוכל למצוא בכם חסרונות יותר גדולים מאלה! –

אחר ארוחת הצהרים מתחלת אצלם הראיון (ויזיטע) ובדבר הזה הם מדקדקים מאד וְחִשֵׁב איש עם רעהו – ראיון בעד ראיון, ובקור תחת בקור, וזוהי מדה טובה אצלם העולה על כל מדותיהם ומנהגיהם התרומיות כי המה חיים באמת באהבה ובאחוה לאומית ומשפחתית במלוא מובן המלות; אין ביניהם לא קנאה ולא שנאה, אין איבה ואין תחרות וכו' וכלם כאיש אחד חברים בידידות ובאחדות גמורה מאין כמוה בכל תפצות ישראל, וכבוא הרגל מחויב כל איש ישראל תושבי המקום לבקר איש את רעהו ביחד את ב“ב וכו', ואלה תולדות ה”ראיון" ו“כבודיו” ומערכותיו;

על יד הקיר המצויר ומכויר לכבוד החג, עומד שלחן ארוך ורחב מאד, ערוך בכל הממתקים והמגדנות שהמציאו הזוללים היותר מאוחרים… דֻבְדַבֻנִיוֹת, לחמניות (של מצה כתושה) שמשמניות; רקיקים ועגולים, מיני מאפה ומעשה מחבת וכל מני מרחשת; ועל קערות שטוחות – קנוקנאות וכרכשאות ממלאות וכו‘, מסביב לחלת־לחם גדולה העשויה ממצה טחונה כמו הַפַתְקָא שלהם…; על ידה ברבור צלוי על ראשו ועל כרעיו, ובינתים ביצים מגלגלות וצבועות בצבע אדמדם־ירקרק וכו’, הכל בכדי לחקות את הבריות… ואמנם, האמת נתנה להאמר, בדבר הזה המה שוגים מאד, – כיוצא בו אתה מוצא כמה גדולה אצלם תאות החקוי במקצוע זה, אשר גם אנשים האמונים על ברכי הדת והאדיקות הקיצונים, ובכ"ז אינם חוששין כלל לדרכי האמורי… וגם אצלם ראוים כזאת, – זוהי רעה חולה המלפפת אותם בכל הארצות האל, וגם אלה בה שגו, ובה נבלעו…

וכי יקר מקרך לבוא לבית סיבירק בימים האלה ולא תסעוד אצלו לבך, ולא תטעם מאומה מן המטעמים אשר הכין, אז אבדת ידידי, אבדת, וכל חנך וכבודך והאויטיריט שלך, שמצאת בעיניו עד כה, ספו תמו ואינם! – ואף אם מאה פעמים ואחת תצטדק לפניו: כי הנך שבע, או כי קיבתך נתקלקלה וכדומה, לא תועיל לך מאומה, ועליך לאכול אצלו אז, ולהוסיף לאכול וכו' ומה גם לשתות תה: – לדבר הזה לא ישא פניך בעד כל הון, ואם תמאן ותסרב, יגמיאוך בע"כ, ולא תועיל כל הפצרה ומיאון מצדך.

ואנכי אשר בסיבת חולשת־קיבתי הנני זקוק לשמירה מעולה: לאכול בעת קבועה, ולשתות בשעה קצובה וכדומה, בכ“ז לא הועיל לי מאומה, כי אין להסיבירק שום מושג מזה. – ואולם מנקודת־הראות שלי, עלינו להתקנאות בהם קנאה גמורה על אהבתם זא”ז, ועל האחוה והשלום האמתי השוררים ביניהם. מי יתן ואפגוש כזאת בהרבה ערים וכרכים שבתחום המושב הקבוע (תפלת שוא!…) כי אז מאשר היה אלקנו בארץ!

היה שלום ידידי, וחכה נא לי עדי אכתוב לך עוד הפעם מחיי אחינו אלה שבפה, כי עוד לי לאחינו אלה מלים…

ידידך…

 

ציטא, בירח זיו, תר"נ…    🔗

ידידי, ביום ד' דחוהמ“פ העבר נתקבלו בזה העתונים העברים, הבאים הנה כארבעים יום אחרי יצירתם, עם הידיעה המעציבה ע”ד מות גאון ישראל מרן ר' יצחק אלחנן ז“ל; – כרעם בגלגל החרידה השמועה את כל אחינו שבפה, וכלם נאנחים ונאנקים לאמר: הה, אל שמועה כי באה; נטלה עטרת ראשנו; למרומים הועל גאון עזנו ומחמד עינינו! – רבים קרעו את בגדיהם מבלי דעת כי אסור לקרוע ביו”ט, ויזילו דמעות כנחל על מות רבנו זה שהיה כעין מרכז־היהדות ואבן־החן למשך אליו לבות כל מפלגות עמנו הקרובים והרחוקים! ומהיום הזה פסקו ה“ראיונות” והבקורים, ובטלו המשתאות – חגים ינקופו! – ביום אחרון של פסח בשעת “הזכרת נשמות” בקשוני כל המתפללים לעשות אזכרה לנשמת רבנו, עליתי על הבמה ואשא מדברותי בתור אזכרה (כי הלא אסור להספיד ביו"ט) ואתאר לפניהם בקוצר מלים את האבדה הגדולה אשר אבדה לנו, שעליה נאמר: ו“אחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' וגו'”… – מיד געה כל העדה בבכיה נוראה ואיומה, – אפונה מאד אם גם במקומותינו ב“התחום” התעצבה ובכתה ככה את רבה איזה עדה…; ואף אמנם כפי שאקרא עתה בעתונינו, הִרְבָּה העם בכל ערי ישראל לבכות את רבו, אך יותר מ“דמעות” לא הזילו ולא וִתְרוּ למענו… בדמעות לא קמצו, בדמעות לווהו לבית עולמו, ובדמעות כנראה הסתפקו וינוחמו!… ואולם בפה צרפו מחשבה למעשה ודמעה לפעולה, ותכף במוצאי החג נאספו כל ראשי העדה לביהכנ"ס (את זו דרשתי לפניהם עוד בעת ה“אזכרה” כי: כל או“א אשר זכרון רבנו יקר לו, יחשוב בלבו בשעת תפלת ה”אל מלא רחמים" בעדו: כמה ינדב בעת הזכרת נשמתו של רבנו? ויביא את נדבתו בלילה תכף במוצאי החג לביהכנ"ס) ויקם עורך דין אחד, ויפתח את האספה בנאם מחמם ומרעיש את הלבבות לזכר מורנו ורבנו שהוא, הנואם, היה לפנים אחד מתלמידיו, ותכף השמיעו על השקלים ויניחו גליון גדול על השלחן, ויקרב ראשונה החזן־העשיר שלנו וירשום את נדבתו שלש מאות רובלים, אחריו החרו החזיקו יתר הנאספים ובמשך חצי שעה נאסף סך אלף וחמש מאות רובלים מזומנים, הלא היא כתובה בהעתונים העברים דהאי שתא! ³⁸

ואתמול בלילה היתה האספה השניה להתיעץ: מה לעשות עם הכסף הנאסף, ואיזהו הזכרון היותר נאות ומתאים לזכר הגאון המנוח? – הצעות מהצעות שונות צצו והוצעו על השלחן העגול, שהיה מוסב מהאנשים היותר חשובים קרואי העדה. ואני בתור “אורח וגר” עמדתי לי מנגד ואט אזני לשמוע מועצותיהם וכו‘. – לא אוכל לכחד האמת, כי כל הרצאות וחלופות־דברים שעברו ושנדברו ביניהם במשך האספה לא לקחו כלל את לבבי, וגם הלום ראיתי עד כמה גדולה אצלם תאות החקוי והזייפנות הנכרית… ואתה שמע נא הצעות אחדות שעלו במחשבה להבראות; – לדעתי – אמר אחד מהנאספים שנתנה לו רשות הדבר מבתחלה – עלינו לעשות מהכסף הזה מצבה של שיש חרותה באותיות זהב שם הגאון ושבחיו וכו’ ולהציבה אצלנו על יד הארון בביהכנ"ס;

– ואני – מלא אחריו השני – אציע לחרות את האותיות רק בשפת רוססיא המובנה לכלנו, וראו גם אחינו הנוצרים את יפיה והדרה וכו'.

– ובאמצע המצבה – ענה השלישי – נציג את תמונתו של הגאון כמו להבדיל על מצבתו של ההגמון מ… – ועוד הצעות כאלה שאינם כלל לרוח ישראל, וממקור אחד יצאו… עד שנועז אחד להציע כי יוסיפו מחלקה אחת ע“ש הגאון בבית אסופי־חוץ… – אז התעורר תלמידו העו”ד הנזכר ויאמר: אחי, על מה אנחנו נאספים בפה עתה? – הלא לעשות אזכרה לגאוננו שנפל היום בישראל, והנה אני רואה אתכם דנים ומתוכחים על דברים כאלה אשר נוח להם שלא ישמעו כלל בבית ה‘… ולבד מזה “שאין עושין נפשות לצדיקים”, הנה מה יתן ומה יוסיף לנו הזכרון הזה שהנכם אומרים להציב מצבת אבן…³⁹ – מאבן דומם, אף כי הוא תפוש זהב וכסף, לא יוטב מעמדנו כלל, וגם נשמת גאוננו, כמדומני, שלא נהנתה מעודה מצעצועים אלמים כאלה… – עלינו, בבואנו לדון בדבר הזה, אך ורק למלאות אחרי רצון רבנו הגאון המנוח ומשאת נפשו עלי חלד – להרבות ולהפיץ תורה בישראל עמו, ולהחזיק בידי לומדי תורה ומרביצה וכו’, ובכל לבבו ונפשו היה נכון תמיד באמת להמית א“ע עליה ולהפקיד בעדה את חייו! אי לזאת אחי, עלינו לצאת בעקבותיו ולמלאות את אדיר כל חפצו בהיותו בחיים חייתו – להפיץ ולהרבות, להגדיל ולהאדיר תורה! – ואם אמנם, לא נשלה את נפשנו כי נוכל להעמיד “תלמידי חכמים” “ולמדנים” בארץ גזרה זו “שאוירה” כנראה איננו מסוגל כלל לזה… אך למצער נתקן נא את בדקי הת”ת שלנו ונעמידנה על הגובה הראוי ועל יסודות חזקים ונאמנים, כי הלא בימים האחרונים רבו בני העניים האמללים השבים מעבודת־הפרך שבגלילותינו, ואין לאל ידם להורות את בניהם תורה ודת־אל, ועלינו אפוא להזהר בבני העניים אלה שאחריותם המוסרית מוטלת עלינו… – הנה הבית שבחצר בית תפלתנו אשר בנתה עדתנו לשם “תלמוד תורה”, הבית הזה אמנם מתאים לתעודתו מנקודת הראות של ההיגיעניה, אבל מה רבה העזובה בו? – אין סדר ואין משטר, אין מורה אמן, ואין שום שיטה פדגוגית שוררת בו. ואלה בני העניים המעטים השומעים לקח בו, יגדלו ללא תורה וללא אמונה וד“א וכו'. אשר ע”כ עצתי – להגדיל ולהאדיר בכסף הזה הנאסף, את הת“ת שלנו, להרחיב את פעולותיה, להרבות מקורי ההכנסה וליסד גם מחלקה לאומנים ולבע”מ וכו' וכו', או אז נמלא באמת את מאויי לב הגאון זכרונו לברכה, וגם לנו תהיה שם ושארית כי הטבנו, ואולי אף “הגדלנו” לעשות!"

הדברים האלה שיצאו מלב הוגה דעות, מאיש נאור באמת, לא שבו ריקם. ויעשו את פעולתם לטובה על כל הנאספים ויודו לו מקרב ולב עמוק על הצעתו זו המחוכמה, ונמנו וגמרו לעשותה ולהוציאה לפעולות.

אח“כ הציע היו”ר לקצוב עוד זמן אחד לאספה רבה כזו, למען נסות את התלמידים שבהת"ת, ולמלאות את החסרונות והמגרעות שנמצאו בה עד כה. וימהרו כל הנאספים ויחליטו להתאסף ממחרת בבקר, וגם אותי בקשו לקחת חלק בין “הבוחנים”.

ממחרת היום בשעה הנועדה נאספנו כלנו לאולם הת“ת. היו”ר פתח את האספה בדברים קצרים ויערוך את השאלות האלה:

א) באיזה אופן להשתדל להשיג את רשיון הרשות על בית הספר?

ב) על איזה מדרגה לכוננהו? –

ג) תכן הלמודים שילמדו בו, ואיך להכין את הפרוגרמה?

ד) והעיקר: איה נקח לנו מורה אחד או שנים שיהיה להם הרשות לגור בזה?…

ראשית כל בקשוני לבחון לעיניהם את התלמידים שלומדים בהת“ת עד כה בתור בי”ס פרטי כביכול… והנה –

מחלה אחת מתהלכת עתה בעולמנו ו“שאלת החנוך” שמה, דכירנא כד הוינא טליא והורי בקשו למנות עלי מורה־משכיל, חפשו ובדקו עד שבא אליהם איש ליטאי בעל מדות תרומיות, שכל השכלתו הצטמצמה בלמדו את תלמידיו תנ“ך באר היטב, ודקדוק השפה לכל פרטיה וכו', אבל הוא למד וַיְלַמֵד בלי שום התחכמות והתחקות ובלי שום מָדֶה…; הוא הערה לנו את המקור הראשון – התנ”ך, אותו למדנו ובו השכלנו וברוחו גדלנו, ותורת מורנו נתקיימה בידינו. עתה קמו ויפרו וישרצו ספרי־חנוך ו“מטודות” המערבבים את הלמודים ביחד את מח התלמידים הרך והרופס ומביאים אנדרלמוסיא לעולם; – שער נא בנפשך, בפה, במקומות האל ובעיר זו, אשר רק בחמלת ה' עליה נשמרה עוד בצביונה היהודי… והנה זה בא אליה מורה־מזוין ב“מטודות” וב“מיטחות”… ובכל מקום בואו, בחברת נאורים ואורתודוקסים, ימלא פיו תהלת המטודות וישפוך בוז ולעג על הלמודים הקדמונים וכו', וככה אחזתהו בולמס המטודות עד כי בעת שבחנתי את תלמידיו, על כל שאלה ושאלה ששאלתיו, למשל:

– מדוע לא יוכלו עוד התלמידים אף קרוא עברית כראוי?

– המטודה לא תרשה זאת – היתה תשובתו –

– ומדוע לא ידעו אף לענות אמן־חטופה על הברכות?

– המטודות לא תרשינה זאת – הוסיף בתשובתו –

– ומפני מה ידיהם של תלמידיך מרֻסקות ופניהם צרופות ונצרבות?

– המטודות, המטודות – היתה תשובתו על כל שאלה. ודא עקא, כי מורים אחרים עברים אין בפה, ולהשיגם ממקום אחר אי אפשר באשר אין להם “רשות הישיבה” בזה, כמו כל ה“נמולים חפשים” שלא הובאו הנה בכבלי ברזל… ומה יהיה באמת סוף כל אסיפותיהם ומטרת גשמי נדבותיהם? טרם אדע, וגם הם לא ידעו מאין יבוא עזרם. אם לא שישולח הנה איזה פדגוג הגון בעד פשעו, – דבר שא“א לקוות, באשר רחוקים הם מעולם המעשה ואינם בני מו”מ, ולכן בין “ענושים” לא יתחשבו. – אך תקוה אחת נשמרה להם – לפי דברי מתלוצץ אחד שהיה באותו מעמד – שיפשע איזה מורה עברי ב“מטודותיו” כנגד הפוליטיקה הפנימית… וימצא בזה כר נרחב לתקן את עותתו “בלי מטודות”…

יהיה איך שיהיה, שלשת אלפים רובלים ⁴⁰ טבין ותקלין צבורים ומונחים בקופסא, וסוף כל סוף יגיעו למטרתם, לע"ע ערכו בקשה לשר־הפנים לבקש ממנו את הרשיון, ותקוה נשקפת להם להשיגו בנקל, כי בימים האלה אשר ימי חג־הכתרת ממשמשין ובאין, אזי שערי רחמים נפתחים, ונכנסים בכל דבר לפנים משורת הדין…

עוד זאת עשיתי בפה, בראותי כי העיר היא קרקע בתולה המוכשרה לקבל ולקלוט היטב הזרעים שנפיץ עליה, אספתי לביהכנ“ס את כל צעירי העיר כמעט, וגם אחדות מהמין היפה באו לקול קריאתי, ודרשתי לפניהם ועוררתים ליסד אגודה־ספרותית וכו', והצעתי זו קמה ונהיתה. ותחת אשר עד כה היתה כל משאת נפשם להתחרות במרוץ־הסוסים בשעותיהם הפנויות (ורבות הן אצלם מאד) הנה עתה ינעם מאד לראות את הצעירים והצעירות מתאספים להלשכה הגדולה שעל יד הת”ת, ונושאים ונותנים בעניני היהדות ומשאלות האומה, ויתר משאלות הזמן וכו' והאמצעים להשיג ספרים ועתונים וכו' על נקלה ישיגו, כי בפה אין כסף נחשב למאומה, ומה גם בדבר כללי וטוב כזה. – אני נתתי להם כמה ספרים משלי בתור “התחלה”, והם מהרו ושלחו כסף להרבה בתי־מקד וכו' ולבתי מערכות העתונים והירחונים וכו' שבארץ ושבחו“ל, ותקוה נשקפת ש”בית עקד" זה יהיה גם לאות ולמופת ליתר ערי סיביריה שֶבְתַאֲוָתַן לחקות… אולי יחקו במקצוע זה גם את ציטא…

ידידך…

 

בשובי חזרה מדרכי אודא העליונה בירח זיו תר"נ…    🔗

ידידי, בנסעי לכאן בימי החרף, בעת הקור יגבר חולים ושחו בנות השיר; בעת שעל הנוסע לשבת יחיל ודומם בירכתי המרכבה, עטוף באדרתו השעירה בת דו־פרצופין (שערות מיכן ומיכן) ובשמיכות עבות וגדולות ונפוחות, ולהסתיר גם את קצה חוטמו, אשר פה לא תועיל לו “נשמת חיים” שבאפו ויוכל להקפאות אף הוא… – אז לא שמתי לבי לדרוש ולחקור על דרכי אחרי שום דבר, אדיר כל חפצי היה אז אך ורק לבלוע ולְגַמֵא את הדרך שבין תחנה לתחנה (בתחנות הבי־דואר הכתוב מדבר), ובהגיעי אליה, מיד קפצתי מהמרכבה ואצו להכין לי את המוליאר – האמצעי האחד שבפה להחם את הגוף הנקפא ולעורר את העצבים הנרדמים מרוב שעמום, כי לא כמקומותינו אנו המקומות האל. נהירנא, כשנסעתי בערבות קוקז וארמניה, הנה לכל מקום אשר תפנה את מבטך, תעיף עיניך – והנה המון דברים מפליאים לוקחים את לבך: בפה חליפות התולדה, מחזות הטבע נהדרים ונפלאים; שדות נעבדות בידים חרוצות, גנות ופרדסים, יערות וכרמים, נאות דשא, אחים ציצים ופרחים, תבואות שמש ומגד ירחים וכו' וכו' אשר יש ויש בכח דברים כאלה לקחת שבי את הלב וכל מחשבותיו להשכיחו עמל ותלאה, ולא לחנם הזהירנו חז“ל: “המהלך בדרך ושונה ומפסיק וכו' מה נאה ניר זה וכו'” כי אמנם נקל הוא לשכוח הכל בדרכים כאלה, העשירים וברוכים ביבול אדמתם, ולפעמים גם לשכוח את… “צרותיך יהודי”, ולהלכד בפח… “והרי זה מתחייב בנפשו”. מה שאין כן פה בסיביריה, בעברך את הדרך הרב הגדול והנורא הזה שאין דוגמתו בתבל – בערכך שמנת אלפים פרסאות! ובכל הדרך הגדול הזה אין אף דבר אחד אשר יפליאך מעט וירנן את לבך; – אסור בירכתי המרכבה או המזליחה, עליך לשבת או לשכוב על צדך כגל עצמות, והאדרת בשערותיה הכפולות תכסך מכף רגל ועד ראש; נשמת אפך כי תוציא וירד לך שלג בחזרה; ריר פיך כי יצא על שפמך או על זקנך יהיה – לנציב קרח; עיניך כי תלטוש להביט על סביבותיך לא תֵאָחֵז מבטך בשום דבר המענג ומרנן את הלב, ולפניך ישתרע מדבר גדול ונורא, או ערבה־שטוחה שוממה וצחיחה, ויערות־עד מאילני סרק וקוצים וברקנים וכו‘, ואם תוסיף ללטוש את מבטך ולהביט הלאה, יבוא הקור הגדול וידקור את עיניך כבמדקרות חרב… ולהוסיף על שממת רוחך וחרדת נפשך, תשמענה אזניך פה ושם הד־קול הצבאים והיחמורים, וחיתו שדה ויער אחרים, ולבבך יפחד לקול שקיקת דבים, יללת זאבים, אנקת הדישון ונאקת התאו והזמר וכו’ וכו' ופעיות נחשים ועקרבים וכו' הנמצאים לרוב ביערות־עד אלה. ואם תפגוש איזה נוסע ותשמע את צלצל פעמוני סוסיו, ושמח לבבך כנגדו כמו את אחיך ראתה עיניך…; – ובכן על הַהֵלֶך הנוסע בערבות סיביריה לשבת דומם והשקט בעגלתו ורק לחשוב מחשבות – אם הוא בעל מחשבות… ובעבו”ז יכולתי אפוא לפנות לבי “לדברים צדדים” בנסעי הנה בימות החרף; ואולם עתה בשובי מדרכי, בימי האביב, אף כי ימי־האביב אלה הִנָם במדרגות רבות נמוכים, קרים ואפלים מימי הסתו אצלנו בארצות הנגב, בכ"ז הקור נחלש הרבה, והטבע גם פה משתוקק להתיפות ולהתלבלב מעט… והנקל היה לי עתה להתעכב מעט בדרכי ואוסיף לדרוש ולחקור היטב אחרי אחינו יושבי הכפרים שלא הספקתי לבקרם עוד בנסעי להתם, וזאת חזיתי אספרה:

כי “קשה וכבד מאד להיות יהודי במקומות האל” שמעתי את אחינו אלה מתאוננים עד בראשית דרכי הנה, והפתגם הזה שגור תמיד על פיהם. אך אנכי לא יכולתי עוד לתאר לי כ“ז במחשבתי, עד שבאתי אליהם וראיתי ונוכחתי לדעת כי אמנם צדקו מאד “בפתגמם” זה, ויש להם על מה להתאונן; – חשוב נא חביבי, כאלפים יהודים נפוצים בזה ע”פ הערבה הגדולה הזאת המחבקת פאתי קדם וים הקרח עם הציר־הצפוני! – ובאמרי: “נפוצים” לא צִמְצַתי עוד היטב את כונתי כנכון, ובאמת המה אך גרגרים אחדים נפוצים ואבודים במדבר הגדול והנורא הזה! – יהודי אחד או שנים גרים בכפר של חמש מאות או אלף משפחות העממים! ואם יאבה להשמר ולאכול בשר כשר למשל, עליו להביא מן העיר הקרובה מקום מושבו, אשר ה“קירבה” הזאת תכיל לפעמים כברת ארץ של חמש, או שמונה מאות פרסאות. ובעבו“ז מוכרחים המה להכין להם בשר כשר בתחלת ימי החרף – למשך שמנה חדשים ויותר; והבשר יֵאָצֵר ויחָסֵן בין גלדי קרח ורגבי שלג וכפור, אך סכ”ס יתקלקל ויאבד טעמו. – הא תינה בימות החרף, אבל מה יעשו בקיץ? – אז לא יבוא טעם בשר לתוך פיהם, ועליהם להתענות אז תענית גדול של ארבעה חדשים! – וגם לימות החרף על היהודי להכין לו בזה פרים רבים, כי משקל פר בן בקר היותר גדול שבפה לא יעלה על חמשה, ששה ככר (פוד) ממש כמו עגל אצלנו בדרום; מהבשר יעשו בפה גם לביבות גם פשטידאות ואף את הבריה (לאקשען, מאקאראנעם) יכינו מבשר. – אבל מאושרים המה אלה היושבים בהכפרים שעל דרך המלך, ובפרט אלה שיש בהם תחנות בי־דואר, כי אליהם יתאספו יהודים רבים מהסביבה, ויכינו להם באחד הכפרים כעין “מרכז” – בית תפלה קטן, ולהבדיל מרחץ ומקוה וכו' גם שו“ב יקחו להם, והוא הוא הנקרא בלשונם: “שוחט־הדרך” (טראקטאווא־שוחט), השו”ב הזה אם אך ישיג רשיון הישיבה בזה, אז אשרהו וטוב לו, אם לא לעוה“ב, – למצער בעולם הזה!… אך הרָשות המקומית החלה לדקדק מאד בזכיותיהם, ורבים מהשובי”ם האלה גוֹרָשוּ ⁴¹ והדבר הזה הכרית מאכל־כשר מפיות מאות יהודים. האומנם שר הפלך החדש יעץ אותם לשלוח מבניהם של אלו, שיש להם זכות הישיבה פה, לווילנא או לברדיטשוב (לשונו ממש) להתלמד להיות שובי“ם, והם מהרו וימלאו אחרי עצתו – וישלחו. אבל מסופקני מאד אם יצלח בן סיבירקי אמתי המורגל מנעוריו רק לרכוב על סוסים־דוהרים, ומחו אינו מורגל כלל באיזה מלאכת מחשבת, ומה גם לאומנות שכזו הדורשת “התיגעות המח” וידיעות עמוקות בתלמוד וביורה־דעה וכדומה. ובכן תעלה להם אפוא היהדות באמת בדמים מרובים ויקרים מאד. ואני בעיני ראיתי איך איש יהודי־כפרי ביקש אליו את השו”ב מטט. למול את בנו וישלם בעד הנסיעה (прогоны) להכא ולהתם – מאה רובלים! – ושו“ב־הדרך הנזכר, גם הוא כשיסע לאיזה כפרי לשחוט לו את בהמתו וכדומה, מלבד דמי משכֻרתו הקצובים לו מאת כל בני הסביבה מדי חדש בחדשו, הנה על כל אחד לשלם עוד בעד הנסיעה ולהעניקהו וכו', וידעתי נאמנה כי אלמלי הורשה להם מצד הרָשות, כי עתה הזילו זהב וכסף להביא גם מלמדים ומורים עברים לבניהם, אך דבר זה הוא לע”ע מן “הנמנעות” בטבע רוססיא… ובכן יתקיים בהם חלילה פתגם אחד הכפריים האלה אשר נאנח לפני בשברון מתנים ויהגה נכאים לאמר: "כי אני אמות יהודי, – בזה הנני מאמין באמונה שלימה; – כי נכדי יהיו “גוים גמורים” – בזאת אינני מסופק אף רגע… – השאלה האחת היא, מה יהיה עם “בני”?… הה! מַר להם מר מאד מהחלשת היהדות וכְבִיַת גחלתה לאט לאט בתוכם… אם לא שיתגבר כח “חיי־העולם” שנֻטע בתוכנו. וירומם וינשאם מעל לכל המכשולים ואבני הנגף העומדים למכשול ליהדותם, – ואמנם לבם, כאמור, נוהה אחרי כל קדוש ויקר באומה ואחרי תורתנו ודתנו וכו', באופן שאין “לההשגחה העליונה” עבודה רבה להמשיך את יהדותם… –

בכלל נוחה דעתי מאד מאחינו “הכפריים” האלה, אשר יציגו לפנינו “דמות דיוקנם” של “מוכסינו” האוקריינים לפני דור אחד; כמוהם בימים עברו, וכאלה החיים היום, תמימים הם וישרים, לא מלומדים, אך אדוקים בדת מורשה ובמצוות המעשיות וכו' אף כי תעלה להם זאת בדמים (תרתי משמע באמת…) יקרים מאד כאמור; כמוהם וכאלה תוכל לפגוש ביניהם כפרי תמים עולה לתורה ומברך עליה “בורא מיני מזונות”, וכשמשתיקין אותו יצטדק: כי כך הורגל בכפרו באכלו תפוחי־אדמה בכל יום, לברך עליהם “מזונות”…; או יסובבוך בשאלות פעוטות דתיות מעין: היאך עושין ערוב־תבשילין מזרועת ברבור אבוס, או היאך פוקקין פקק של גמי מבקבוק שכר בשבת וכו‘. – ביחוד יצטיינו מאד במצות הכנסת־אורחים; ואיש לרעהו ישלח רץ מיוחד להודיעהו כי בא איזה אורח אליו, ומה גם אורח מאחיהם בן־ברית; ובהתאספם מהסביבה מכינים אז ארוחה־כבודה ואוכלים ושותים, ומשתעשעים באחיהם האורח מאין כמוהם בכל תפֻצות ישראל שבקרתי במשך ימי נסיעותי הרבות; בבית כל יהודי כפרי נקבעו קופות של צדקה בעד עניי העיר הקדושה ויתר ערי א"י, בעד הישיבות שבליטא וזמוט וכו’. ואמנם רב טוב עשו להם המשולחים דוואלאזין, “מיר” וטעלז וכו' המבקרים אותם כפעם בפעם, ורשומם נכר באופן בולט מאד, כי הם שתלו בקרבם האהבה לאחיהם שבה“תחום הקבוע”, אהבה לתורה ולתעודת האומה וכו‘, והם רק הם הזכירום: כי “יהודים” הם במובן הסבלנות ויסורי הגלות…, וכי עליהם לחוש ולהרגיש תמיד במכאובי הגויה הכללית המתמוגגת ומִתְנַוֶלֶת שם… שם ב“התחום” הצר והמעיק…; – ביחוד לקחו את לבבי שני המחזות האלה שהופיעו לנגד עיני בהיותי אצלם: כפרי אחד היה צריך להתפלל במנין ביום ה“יאָרצייט” שלו, ואני נקריתי אליו כיומים לפני היום ההוא, ויפצר בי מאד, ויקחני אתו ונסע יחדיו דרך חמש תחניות בי־דואר (ערך 125 פרסאות רוסיות) לאחיו היושב שם, ומשם שלחו שליחים ורצים לכפרי הסביבה ויבהילום אליהם, ויבאו שמונה יהודים מהכפרים הרחוקים ויתפללו במנין כחק, וה“אחים” עשו משתה וסעודה ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם. ולפי דבריהם האיש אשר לא ימהר לבוא לקול קריאה כזו (ביאר־צייט וכדומה) בלי סבה נכונה, יבדל מעדתם ואין לו עוד שום מגע ומשא עמהם! – וגם חתונה אחת ראיתי אצלם, ואליה נאספו ובאו כל מכירי ורעי ה“מעתיר” שבהכפרים הקרובים והרחוקים, והיו ביניהם כאלה שנסעו בעגלות דרך חמש מאות פרסאות! והדבר הזה יחשב אצלם כעין “גמול ושלום” בהיות כל או“א בטוח כי בבוא ה”תור" אצלו לעשות איזה משתה ושמחה, ימהרו גם הם ויחישו לבוא לקול קריאתו. וכן יבחרו להם איזה כפר העומד בתָוֶך להיות להם ל“מרכז” אשר אליו יתאספו להתפלל בימים הנוראים וכדומה. – בכלל יחיו ביניהם באהבה ואחוה, שלום וריעות, וכמעט שאין איבה ואין שנאה וקנאה ביניהם, ואין להם שום מושג והבנה מהקטטות והמריבות ושנאת חנם וכו’ השוררות לדאבוננו, בין יהודינו אנו שבהתחום… וזוהי תהלתם, ועליה גאותם!

ובמכרי־הזהב (золот. пріиски) שבמקומות האלה החזיקו גם רבים מאחינו ועושים חיל במקצוע זה על הצד היותר טוב, והרשות המקומית שבעת רצון אף היא ממסחרם זה המתנהג במישרים והיא תבוא על שכרה ביד רחבה… – בכלל יתפרנסו פה אחינו ברוחה וחיים חיי עשר וכבוד בהמובן היותר רחב של המלות האלו, כי לא ירד עוד ערך שום מסחר וקנין בפה בסבת ההתחרות הארורה האוכלת את שאר עמנו “שבתחום המושב” הארור, – ובכ"ז – האמת נתנה להאמר – ישנם גם פה אנשים אצים להעשיר… אך כבר שקלו למטרפסייהו בהאי עלמה ויצא שכרם בהפסדם, כאשר נודעתי זאת מהמקרה רב־הערך הלזה שקרה לפני שנתים ימים, ואשר כדאי הוא להביאהו בזה:

בגבול ארץ סינים מעבר האמור נמצא לפני כמה שנים מכרה־זהב גדול ורב למאד, אשר אין קצה לגרגרי הזהב הטמונים בו במעבה האדמה. ומאשר כי להסינים עצמם – ע“פ אמונת הבל שלהם – אסור לחפור זהב ולגלות “סודות האדמה” בת־זוג־ “השמים”… נאספו ובאו למקום הזה אנשים רבים מכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, בהם היו – אמריקנים, יפונים, רוסים, קרעאיים, אנגלים, אשכנזים וכו' וגם מונגלים וחינאים (כמובן אלה “שנתפקרו”) רבים, וגם רבים מאחב”י “תחבו” את חוטמיהם בתוך מבול העמים והלאומים ויחפרו את הזהב באין מפריע. ובהיות “המכרה” הזה מעבר לגבול ממשלת רוססיא ורחוק מאד גם מחומת חינא (בערך אלפים פרסאות), לא היה עליהם שום שוטר ומושל, ויבחרו להם בעצמם שופטים ושוטרים מקרבם, ואומרים אמור כי השופט הראשי שלהם שהיה כעין “מלך”, היה איש יהודי אשכנזי. אך הדבר הזה לא הוברר עדיין; – בידי השופט הזה היה הכח גם לשפוט משפטי־מות ושאר ענשי הגוף, והוא הנהיג בין האספסוף רב־הגוונים הזה, משטרים נכונים וישרים בחכמה רבה אשר התפלאו עליהם כל מביני דבר. – ככה חפרו את הזהב “ההפקר” כמה שנים, ויקראו למקום הזה “קאליפארני־זשזולטיגאַני”, ורבים מהאחב“י תושבי עבר־הבייקל וגלילות האמור והאוססורי הספיקו להם מזון וצידה שהיו שם בחשיבות יותר גדולה עוד מזהב… והיו מקרים כאלה אשר בעד קערת מרק אחת, נתנו גרגיר־זהב, ובעד עשרה ליטראות טבק פשוט למשל, – ליטרא זהב! האֻמנם לא יאומן כי יסופר דבר כזה, אך היתה כזאת והעדים עודם חיים וקימים! – ויהי בהשמע דבר הזהב הנחפר “לממלכות השמים” אחרי חמש שנות עבודה… שלחה אליהם פקיד אחד עם נוצת טווס גדולה תחובה בכובעו ⁴² בראש גדוד קטן של חילים להזהירה “בטוב” שילכו להם ויעזבו את המכרה לבלי גלות “סוד האדמה”… ואולם החופרים במספרם הרב– שהיו, לפי המסופר, לערך שמנת אלפים איש, – גרשו את הפקיד ומרטו את נוצתו… ואנשי חילו נפזרו לכל רוח, ואחדים מהחילים נספחו גם הם על החופרים… וככה הוסיפו לחפור את הזהב באין מפריע; עברו ששה חדשים מיום ה”אזהרה הראשונה" ויבוא עוד הפעם הפקיד הזה בלי נוצה… אך בלוית גדוד חיל גדול מחיל מנדזוריא שהוא המובחר בחיל חינא, ומבלי שום אזהרה והתראה התחילו להכות וּלקצוֹת במחנה החופרים בקני־במבוס שבידם ויגרשום במשך שעות אחדות. כפי הנראה – הצהירו לי המספרים שהם – עדי־ראיה – היו אנשי החיל האלה מצווים מהממשלה העליונה שבפעקין, שלא להרוג את האירופאים ורק להכותם מכות מרדות ב“במבוקיהם” שבידם, וירעצו וירוצצו את גלגליותיהם וגויותיהם, עד כי אחדים מתו מעצמת מכאוביהם, ורבים הם עד היום שבורי־יד ושבורי־רגל, מֻכים ופצועים רצוצים וכתותים ופצועים לאין מרפא, וכן שבו לבתיהם בערום ובחסר־כל! ומאת אלה החינאים או המונגולים שהיו בין החופרים התיזו את ראשיהם בלי שום טו“מ, בהכירם אותם ע”פ צַמוֹתֵיהֶם (אף כי רבים מהם השכילו להסתיר את הצַמָה מתחת לכובעיהם האירופיות…) וחטמיהם השרועות. אח"כ החריבו את כל האהלים והבנינים וימשיכו תעלות מים להמכרות ויטבעום לנצח.

שח לי אחד ה“בורחים” האלה, בהראותו לי את פצעיו וחבורותיו מרוב המכות אשר חִלוּ בו אז, כי כ“ז לא איכפת ליה מאומה עתה, ואולם בזכרו את המאורע־הנמהר איך הוא רץ בכל מאמצי כחו מורדף על צוארו מהחיילים הצורמים אותו בבמבקותיהם, ובשעת מעשה נתזו ונזרקו לפניו, ובין רגליו ראשי חינאים כרותים… וכמה פעמים התנגפו רגליו בהם כמו באבני נגף… בזכרו כ”ז – עד היום ירעשו כל עצביו ומורשי לבבו, וכל קרביו יתחלחלו… נורא, נורא ואיום מאד היה המחזה… –

אלה תולדות ה“תאוה לזהב” אשר גם רבים מאחינו אלה נכוו נצרבו בה, ו“הצרבת” הזאת נכרת בהם עד היום!…

וגם סחר עורות הסָבֶל והאוֹחִים (билки)
השועל־הצפוני והמַרדֶר וכו' נפרץ מאד במקומות האל, ואחב“י כמובן יקחו חלק גדול בראש, ורואים ברכה במסחרם, וראה זה פלא: במקומות האלה שהחיות הנזכרות מצויות לרוב, ומכאן יעשו מסחר בעורותיהן לכל הארצות לרבות גם אמריקא, ובכ”ז הנן נמכרות בפה ביוקר הרבה מאשר ברוסיא האירופאית. מה מאד השתוממתי בבואי לחנות ויבקשו ממני בעד אדרת שער של שועלים סך מאתים רובלים, בעד אדרת אשר אצלנו ברוסיא האירופאית נוכל לקנותה תמיד בעד ערך מאה או מאה ועשרים רובלים; – זהו סוד ההתחרות הבזויה שאצלנו, כאשר פתר לי זאת החנוני בעצמו, כי עליו להרויח באדרת שועל וכדומה מאה וחמשים אחוזים, ואם לא – יפסיד! השמעת חביבי? – הה, לו נתנה רשות לאחינו להתישב בזה, כי עתה מצאנו לפניהם כר נרחב להאדיר ולהרחיב את המסחר, ולא פשטו ככה המוכרים־הסוחרים שבפה את העור מעל הקונה ⁴³.

הנה כי כן נרגש פה מאד חסרון מלאכות רבות שבכל אופן הנן הכרחיות בחיי האדם, כמו: חיטים סנדלרים, מתקני שעונים, צורפים, נגרים וכו' וכו', גם בציטא שהיא עיר הפלך בחבל הזה, ושרים רבים ואצילים ויתר בני מרום עם הארץ ימצאון בה למכביר, כשיצטרכו להכין להם בגד־מודרני, עליהם לשלוח ע“י הדואר למוסקבה או להכ”פ – לאירקוטסק. ומחיר המלאכה בעד בגד עליון רגיל אצל חיט (לא מהמדרגה הראשונה) היא לא פחות משלשים רובל, ולפעמים ארבעים וגם חמשים!

ומנעלים וסנדלים שבכל מקום נוכל לקנותם בעד חמשה ששה רובלים הנם בפה מעשרים עד שלשים רובל! וכ“כ הורגל הסיבירק העקרי לשלם פי חמש ושש בעד כל דבר, עד כי למשל אם תוריד לו מעט מן המחיר יאמר רע, רע, ואוזל לו… כי אין לו שום מושג וידיעה “מהתחרות” או “העמדה על המקח”, “בלך ושוב” ו”הבטה לאחור" מצד הקונה והמוכר יחדו… כנהוג אצלנו, ובכל חנות שתבוא, גדולה או קטנה, יופיע לנגד עיניך שלט גדול ממעל להספון מזהיר באותיות זהב גדולות “везъ запросо” וגם אותם התחילו להנהיג משעה שרָבו בכאן “בני רוסיא” האירופאית לרגלי ההכנות לבנין מסלת הברזל הגדולה, הרגילים להתעקש מעט להמקחים הגדולים והנוראים… ועד עתה היה הסיבירק יושב לו בחנותו ומתנמנם, וקצה חוטמו המהוקצה היתה בולטת מתחת לכובעו השעירה המכסה אותו על ראשו ופדחתו וצדעיו… וכשבא אליו איזה קונה, השמיעה הוד נחרו מנחיריו כמקיץ מתרדמתו, והיה קוצב לו את המחיר והקונה היה מוכרח עוד לטפל בעצמו בהסחורה – לקפלה ולחבשה ולארזה וכו', אך עתה הָהפך גם עליהם מעט מבלהות הזמן…

ואתה אל תדמה ח"ו כי דללו מעינות הפרנסה בפה והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, כמובן אצלנו מהמלות האלו, וָלא חביבי, אלף פעמים לא! הסיבירק הריח את ריח “המסלה הגדולה” ולבו יחוש עתידות לא טובות לו, כלומר: כי תנועה רבה ועבודה גדולה, חריצות, מֶרֶץ ועזמה תצטרכה האידנא לכל מסחר וקנין, – דבר שלא הסכין בו מעודו… ולא יוכל עוד אפוא להתנמנם בחנותו ולהתאונן כי “שמונים אחוזים למאה” רוחים – מעטים הם מאד למענו ולמען סיבירקיותו… וזהו הסוד הגדול שהם מביטים ככה בשאט נפש על “המסלה הגדולה” העתידה להבנות ומקללים את סולליה וממדדיה וקבלניה יחדו!…

הארכתי מעט חביבי בדברי, בתאותי הגדולה ליהנות מעט מעולם המסחר… אם לא “בפועל” למצער – בדבור ובמחשבה… כי מאות השנים שרוחקנו “מטל השמים” ו“ממשמני הארץ” ושבענו בוז ונדוד בגוים שמונו לעם־הסוחרים וכלנו, בעשירינו ועניינו “פנינו” והמונינו, מלומדינו ופשוטינו, סופרינו וקוראינו וכו' סוחרינו וקבלנינו, במילי דארעא ובמילי דשמיא, עושים אנו “מסחר וקנין”… ועד שהמאור שבלאומיותנו לא יפשט את העקמומיות שבלב ושבשטת חיינו בכלל, שנהיה כמתוקנים שבהם, ונהיה כמאז מקדם – עת אור אלהים עלינו הופיע – עם חכם ונבון עד העת הזאת נחיה ככה… ואתה אל תקצוף עלי כי כן דרכי תמיד לשים עין על כל דבר אף כי אינו נכנס בחוג השקפותי והמטרה הראשית שהצגתי לי במסעותי אלה. ואתה חכה נא לי כי עוד לי לאַחי אלה מלים.

ידידך…

 

קוּרְבַא (תחנת ביי־דואר) בעבר הבייקל בירח זיו תר"נ…    🔗

ידידי, הלא תסלח לי אם הפעם נטיתי מעט הצדה, וימים אחדים בקרתי אהלי עם נכר; – כעשרה ימים נסעתי בערבה הגדולה המשתרעת מגבול ארץ סינים וסובבת רכסי הררי ובַלוֹנְיָה עד גלילות ים הקרח הצפוני. ובכל החבל הזה נטושים ע"פ השדה שבטי הבוריאטים והטונגוזים וכו', ומוכרח הייתי גם ללון אצלם כמה פעמים, ודרך אגב התבוננתי למו היטב.

השבטים האלה נטושים ע"פ השדה במקומות הנמוכים ולמו אהלים (юрти) עשויים מבדי־עץ וכלונסאות דקים מכוסים בגלומי בד ובעורות אילים וצבאים, ואהליהם אלה מלאים משפח ודומן, סחי ומאוס וכל זוהמה כמו בעליהם עצמם שאינם לובשים כתנת כל ימיהם, ומכת מצרים השלישית קנתה אצלם שביתה תמידית… עד כי אחזני געל נפש בבואי בפעם הראשונה לאהל בוריאטי. וזה תבנית האהל מבפנים:

באחת מפינות האהל עומד ארגז גבוה ועליו מסֻדרים צלמי בודדה מחוקקם ועוד אלילים רבים עשוים אבן או נחשת קלל: לפני הצלמים ישימו בקערות עץ מכל מאכל אשר יאכל, דגן חטים וכֻסמת, מאפה תנור, מעשה מחבת, נופת צופים וכו' וכו' ואסור לבוריאטי לטעום את ארוחתו בטרם יקריב ממנה את המניה הראשונה לצלמי אלהיו; פעם אחת נתתי לבוריאטי פרוסת לחם לבן וימהר ויניחנה לפני אליליו על הארגז, וכמה שלא הפצרתי בו לאכלה, לא אבה בעד כל הון, אז נגשתי אל הארגז ואפרוס מהפרוסה חתיכה קטנה ואתניה על ידו, וישא אלי את עיניו השקועות בחוריהן כמו מתחנן על נפשו וישאלני במר נפשו: ואם האלהים יקצופו עלי בעבור זה? – הביטה נא וראה איך האלילים חורקים עלי בשיניהם על גזלי מהם את מאכלם וגם אותך לא ינקו".

כהניהם יקראו בלשונם “לאַמים”, ויש בין הלאמים האלה גם רופאים מומחים ע“פ ספרי רפואות הסינים ועמי טיבט ומונגוליה. וגם אחב”י שואלין לפעמים בעצת הרופאים האלה; וראה נא פלא גדול, כי מצאתי בשפתם גם מלים אחדות הדומות לעבריות בהברתן ובהוראתן, כמו абба – אב; хахад амма– חצי האמה; ахай או ахуй – אח, קרוב ודוד; дегіель – בגד עשוי בכנפים המרחפים ומנפנפים ברוח כמו נס ודגל; изія – אחות, קרובה (אולי מזה: “אימא לי איזי” פירש“י: “קרוב” בבא בתרא פ”ג) накуръ – מכיר, ידיד, ורע; хлымма – לחם ישן, פת קיבר וכו' ורבים מאחינו היושבים ביניהם הבטיחוני שישנן בשפתם הרבה מלות עבריות שהוראתן והברתן אחת, אולי מחמת ששפתם היא ג"כ בת סוסקרוט – אם הלשונות והשפות המזרחיות? –

ובני הסינים נמצאים לרוב במקומות האל, והולכים ומטיילים בשוקים וברחובות במכנסיהם הרחבות והמפולשות ובמנעליהם הכפופות וקצרות, ובצמתיהם הארוכות עד פעמי רגליהם והם אוכלים שקץ כל תועבה ורמש האדמה וכו'; צחוק מעורר געל נפש היה לנו באכסניא אחת בפה, שבא אלינו חינאי למכור את סחורתו (עפ"ר הנם רוכלים, פעדלרס) ובצאתו ראתה האכסנאית כי חתולה האהובה לה איננה. כעבור שתי שעות בא בעל האכסניא ותספר לו את המאורע וימהר האיש וידליק אחריו וישיגהו בביתו יושב עם אחוזת מרעיו, חינאים ובוריאטים, ואוכלים את החתול צלויה באש!

שנאתם את העניים גדולה מאד פ“א ראה חינאי עשיר (סוחר גדול נודע שיש לו יד ושם גם ברוסיא האירופאית בסחרו ואתננו) בנתני נדבה לעני, ויכעס עלי וישאלני בשצף קצף: מה אתם בני אירופה עושים? העלינו לחוס ולרחם על איש אשר האלהים חפץ דכאו? ואם האלהים ישנאו אותו. – אנו עאכו”כ!?… אנכי דרשתי וחקרתי מפי חינאים רבים סוחרים ואנשי מעשה, וכלם הבטיחוני אל נכון שיש בארצם יהודים רבים ונקראים בפי אזרחי הארץ: “לאן־מעס־הא־עג”, לאמר: “בעלי הכובעים הירוקים”, ואין שום הבדל ופדות ושום סימן חיצוני בינם ובין שאר עמי סינים, ונכרים רק בזאת שהם “מנקרין את הבשר” ו“מסירים את גיד הנשה מירך הבהמה” (כך אמרו לי כמעט כלם). – וכן ספרו לי גם יהודים אחדים בסטרטינסק והשו“ב שלהם, כי בהיותם בבלגבשצינסק עברו פ”א בטור האטליזים לבקר הטבחים היהודים ולבחנם האיך הם מנקרין את הבשר (כי למטרה זו בקשו אותם לבוא שמה בני בלגבישצינסק משום מעשה שהיה עם קצב אחד) ויעבור לפניהם חינאי אחד ויאמר אליהם: “גם אצלנו בסינים נמצאו שוטים כאלה המנקרין את הבשר ומסירים ממנו כל חלב וגידים”.

הבוריאטים והסינים יש להם השתוות רבה במבנה גום הרך והחלש; בעיניהם הסגלגלות והטרוטות ושקועות בחוריהן, ובלחיים הצנומות ואפם השרוע והרחב, ע“פ מנהגם להרחיב את חוטם הילד בבהונות ידיהם, וכלם אדוקים הם מאד במנהגיהם והרגליהם בדתם ואליליהם. אך למן העת אשר עמדו להם מסיתים נוצרים מטעם ממשלת רוסיא קבלו עליהם אמנם רבים את הדת הנוצרית, אבל היא מעורבת בעבודות רבות מעבודת אליליהם וגם בדת בודדה ⁴⁴ . ואלה תולדות הבוריאטים בקצרה: לפי החקירות האחרונות שנאספו בידי החוקרים שנשלחו הנה מטעם ממשלת רוסיא לחקור היטב את מכורותיהם ומוצאיהם, נודע רק זאת, שהם חוטר מגזע המונגולים, ויהי בקץ המאה השבע עשרה, בעת עמי טיבעט וכהניהם הגדולים (далай ламмы) התפשטו במהירות נפלאה לצפון אזיא, קבלו מהם גם הבוריאטים דת בודדה, וברבות הימים שתו עליה נוספות וישנו את פניה לדת אלילית בזויה ומשחתה מאד; מספרם לא נודע אל נכון עד היום, כי בהיותם נדים ונעים בערבות הבייקל, קשה מאד לאסוף מספרים מדויקים מהם ומהמונם, אך משערים אותם בערך חמש מאות אלף נפש; – הלאמים (כהניהם) יכובדו אצלם בהכבוד היותר גדול ונעלה, ומיחסים להם גם רוח־אלהים; כל משפחה תשתדל להעמיד למצער “לאמא” אחד מבניה, ולזה יקדיש כל אב את אחד מבניו וישלחהו לבית מקדשם (דאצאן дацанъ בלשונם) להיות נזיר אלהים משך כמה שנים שבתקופה זו – לפי אמונתם – יתגלגלו בו רוחות אבות משפחה זו המתים… והאב ושאר אחיו מספיקים לו את מזונותיו וכל צרכיו; וכן נמצאים בהַדַצן שלהם “לאַמים נזירים” צעירים כאלה במספר רב בתור תלמידים מקשיבים. ועיקר למודם – לשַנֵן ולחזור את תפלתם הידוע: омъ мане את התפלה הקצרה הזאת בת пане хемъ! ארבעה מלים ישנו וישלשו כמה מאות פעמים כפי המקובל אצלם, וכדי שלא ינקשו בשנונם ולא יטעו ח”ו במספר חזרת־התפלה יאחז כל או“א חריזי פנינים שמספרם ידוע לו, וכשהוא מתחיל להתפלל יחרוז בבהן ידו את הפנינים עד הקשר המשונה שבאמצע המחרזת, וחוזר חלילה עד גמירא; והכהן הגדול מאחיו хамбо)-(лама יושב תמיד בלי־נוע על מקומו ורגליו משולבות אחורנית, ומרנן את תפלתו הנודע ג”כ בעזר המחרזת אך ישנן אצלו שעות קבועות בכל יום שבהן הוא מקבל את החולים וכל הדורשים לעצתו; ועל יד הכפר הזה “קוּרבא”, בקרתי את הדצן שלהם שהוא העקרי והמרכזי אצלם, והוא מלא מפה אל פה המון אלילים ואלילות שִדָה ושדתין, צלמי בלהות ושעירי תפתה ביחד עם איקונין של ציירי טיבט ומונגוליה המגועלים והמתועבים… והלאַמא שהלך אתי להראותם לי (ע"פ רשיון מיוחד מהחמבא־לאַמא), השתחוה ויקוד לפני כל פסל ואיקונין ויבטא בשפתיו מלים אחדות כעין “בקשת מחילה” על חללו את הקדש להראותם לזר… וזה דבר ההשתחויה הפראית הזאת מאבנטו הגדול והרחב יוצאין שני ראשים מפולשים ובכל פעם שיחפוץ להשתחוות יאחז בשתי קצות האבנט וישימן אל שפתיו הרוחשות, ואח“כ יעבירם על מצחו ועל גבות עיניו ולחייו וסנטרו, ותשארנה תלויות בבהונות ידיו והוא יקוד וישתחוה אפים ארצה ובקומו יחבק ויגפף את הפסל או האיקונין; אם יש לו פנאי יעשה זאת במתינות, ואם הדבר נחוץ – יחיש מעשהו עד שנראתה לעין כעין אחיזת עינים חרוצה. – עד עתה לא הניחו לזר לבוא לבית תפלתם ומה גם בחדשם (כי רק חדש אחד בשנה יחוגו כל מועדיהם וחגיהם וכו', והוא נקרא בלשונם тайлы ганы לאמר: היֶרַח־הלבן) אשר אז יסובבו בדרכים, בנתיבות ובמסילות, באפיקים ובגאיות ועל כל הר וגבע ומשיאין משואות וחוגגים. ואולם למן העת שנסע במקומות האל יורש־העצר הרוסי (הקיסר דהשתא) בשובו מיפוניה, נפתחו בפקודתו כל השערים שלהם… וכל הרוצה לבוא ולבקר את בתי תפלותיהם וכדומה יתנוהו באין מעצור; – בין המון האלילים יתנוססו שנים הכי נכבדים אצלם ונקראו בלשונם – (дорошгей) דאראשנייא לאמר: כעס וחרון; “יאמסארא (ямсара) – חסד ורצון. הראשון עשוי בתבנית איש יושב על רגליו, ידו האחת אוחזת חרב נטויה ממעל לראשו; מוכנת להכות את כל הקרב אליו פניו מלאים חרון אף וכעס, ויז קצף על שפתיו המגאלות והעבות; שניו חדות ומרוטות ובולטות החוצה כשִנֵי זאב ערבות; עיניו יפיצו עברה וזעם, וידו השניה קמוצה באגרוף רשע – הכן למלחמה; – והאליל השני יציג לפנינו דמות בודדה מחוקקם: פניו מלאים חן ונועם, וצחוק נעים מרחף על עפעפיו ולחייו ורקותיו וצדעיו, ויפעת העלומים תתראה מכל יצורי גוו הדומה לתינוק המתרפק בחיק הורתו; ראשו גדול בערך גופו, וגם יושב הוא על כַּן העשוי לזה, ברגלים נטויות אחורנית, וראשו נוטה מעט לצד כתפו הימני ובולט ומבהיק מאד. – זהו הפסל האחד שראיתי אצלם עשוי, במדה ידועה, בטוב טעם ודעת ( אמרו לי: שזהו אצלם מתנת איזה נסיך מונגולי מעשי ידי חרש־חכם־הודי) ויתרם – מגואלים ומכוערים, נמבזים ומשחתי המראה, בלי שום כשרון־ציורי ובלי שום טעם… המעוררים געל נפש בלב הרואה אותם ראשונה. – גם בפה ראיתי עד כמה נאמנו דברי הפילוסוף האומר: ש”כל אדם בפרט, ואומה בכלל, יציירו להם את אלהיהם בדמותם ובצלמם”⁴⁵ ובהיות השבט הזה רע המראה וכל אנשיו מגואלים ומלוכלכים בכל דבר מאוס, מכוערים ומזוהמים וכו' במלוא מובן המלות, לכן יציירו להם גם את אלהיהם בתבניות כאלה…

בן־לויתי, יהודי מהכפר קורבא, משכני אחריו להאגף הימני של הדַצַן לראות את ה“לאַמים־הנזירים” באכלם ארוחת הצהרים. ויהי כאשר אך דרכו רגלי על המפתן, ויעל באפי ריח מעופש, ריח צחנה ובאשה, וערפל עב וחשך יחבק בזרעותיו את כל פינות הלשכה המלאה אשפה ודמן על כל גדותיה, ומתוך הערפל והחושך נראו לעיני המון ברואים־שפלים יושבים על הארץ, או יותר נכון על האשפה, כגלי עצמות. ושמיכות עבות בלויות ומטלאות משלכות עליהם ומכסות את כל גויותיהם הרועדות מקור ומבעד להשמיכות האלה, יתראו לפנינו פנים משחתים ומגואלים, ועינים נמקות בחוריהן, וכל אחד “הברואים המשונים והבזוים” האלה יאחז קערה קטנה של עץ בידו האחת, וידו השניה זקופה למעלה והבוהן קמוצה על המגודל, – “אלה המה הלאַמים הנזכירים” – אמר לי בן לויתי. ואפן כה וכה ואראה, והנה מן הקערות האלה יָלק כל או“א בלשונו ככלב אף כי התבשיל חם מאד והקיטור עוד עולה ממנו בשאון ומעלה קצף ע”פ הרוטב. וככה ילקקנה בלשונו הארוכה ⁴⁶ עד גמירא; – ובין שדרות גלי־העצמות אלה יסובו המלצרים ואגני־ברזל בידיהם מלאות תבשיל־חם, וימלאו מהן את הקערות הנלקקות… הלאמים־הנזירים יחטפו וילעסו בחפזון את נתחי הבשר הניתן על פיהם; מכף ומזלג לא ידעו מאומה ובידים פשוטות ג“כ לא יאכלו, כ”א – בלשונם “הלוקקת ובשפתיהם המוצצות”; לחם אפוי לא יבוא אל פיהם, וכן גם יתר הבוריאטים הפשוטים לא יאכלו לחם אפוי, אך ישנם כעת ביניהם רבים העוברים ע“ז, והם האפיקורסים או המתעתדים להתנצר; ואיש בוריאטי כי ימצא בדרך נבלת חיה או בהמה, ובשר בשדה טרפה, עליו החובה להודיע תכף ליתר אהלי הבוריאטים הסמוכין והם יחרדו וימהרו לקול קריאתו – לאכול את הנבלה וזה אצלם כעין “נס” או “אות מן השמים”, ויחוגו את היום ההוא בשמחה ובריקודין ובסילודין קודם האכילה; את כל שקץ ורמש האדמה, נחשים ועקרבים, תולעים וזוחלי עפר, יקדישו ויאמינו כי רוח־אלהין־קדישין בהם, ואסור לשום איש לנגוע בהם לרעה לעיניהם, כי יש סכנות נפשות בדבר; על כל הר וגבעה בדרכים הצדדיים (כי בדרך־המלך לא יתנום האידנא לעשות כזאת) במסלות ובנתיבות מונחים גזרי עצים, שְבָכִים וכפיתים ואבני חצץ מָאָחֳזים בחבילי זרדין ובנעורת פשתים, מקושרים בעניבות מיוחדות בגלומי בד שש ורקמה וכו' וזהו עבודתם – ל”גודא דהר“; – כשימות להם מת אסור להם, ע”פ אמונתם, לקברו באדמה, אך ישימוהו בארון עץ פתוח וישליכוהו ע“פ השדה או ביער הקרוב, והיה כאשר יאכל המת ע”י איזה חיה יחוגו את היום ההוא בתופים ובמחולות, בידעם כי עתה תתענג נפש המת ב“גן העדן” בהיות גוה לברות לפריץ חיות – שלפי אמונתם – שלחה החיה ההיא מאת האלהים כדי להביאהו לחיי עד… ואולם עתה פקדה עליהם הרשות המקומית לקבור את מתיהם גם הם, ובכ"ז יעשו את מעשיהם בהחבא ואין מוחה בידם, כי נעלמים ונסתרים המה תמיד במעשיהם מעיני זולתם, בחיותם כאמור חיי פראים במדבר וביערות־עד וכו' וכו' וקשה מאד גם לעין־צופיה כמו של הרשות, להתחקות היטב על דרכיהם ומעלליהם וצפונותיהם… –

שח לי אינגינר אחד מסוללי המסילה הסיבירית הגדולה, כי בעשותו את מלאכתו בעמקי היערות, מצא מאות גויות מתים מונחין בארונות ומושלכות בעמקים וכו' ובדי עמל עלתה בידו לטהר את המקום מהפגרים האלה.

אך עוד יותר גרועים מהם ופרועים לשמצה הם אחיהם הבוריאטים הַשַמַנִים (шаманская баыра) בנבלותם הם, ובמעשיהם המכוערים תקוץ הנפש היפה לא רק לראותם, כי גם לשמוע או לדבר אף שמץ מהם. עפ“ר משתמשים הם באשה אחת לכמה אנשים (זהו ע"פ דתם ואמונתם) ואת הבנים יחלוקו ויתיחשו ע”פ סדר תולדותם לאבותיהם: הבן הבכור לגדול־האחים מהבעלים, (כי עפ"ר יקחו כמה אחים אשה אחת) והשני – למשנהו, וכן הלאה. – עיקר עבודתם את האלהים הוא ה“קרבן”, וזה דבר הקרבן הזה: לוקחין איל זקן בריא ושלם ותוחבין שפוד של עץ־קשה דרך אחוריו עד פיו. וברגע הראות קצה השפוד יוצא מפורש מפי האיל האמלל, יברכו איש את אחיו בקול רם וברגש לאמר: כי הקרבן עלה יפה… ויתגודדו בחרבות וברמחים ויחוגו וינועו וישתוללו ויתהוללו; אח“כ יציגו את “השפוד והאיל שעליו” על כי כל שער וחצר בוריאטי־שַמַנִי ראשו למעלה ואחוריו למטה. וכן תלוים אילים כאלה גם בצדי הדרכים ועל כל שפיים ואיש בוריאטי כי יעבור אליו, ירד מהר מעל סוסו וישתחוה לפני האיל בחרדת־קדש ושפתיו נעות בהביעו את תפלתו, ואח”כ יוציא מצלחתו חתיכת־בד ונעורת פשתן (המוכנות תמיד למטרה זו בכיסו של כל בוריאטי) ויקשרם לאחת משערות האיל, ובזה תמה עבודתו. אז יסוג לאחור לאט לאט ופניו כלפי האיל עד שיעבור ממנו כמלוא־עיניו. – ואילים תלואים כאלה ראיתי הרבה מאד במקומות האל, וכלם מסובבים בחתיכות־בד ונעורת־פשתים כאלה ואחד מהם אמר לי, כי בעת שיסובבו כל שערות האיל־הקרבן בחתיכות בד וכו' אי נקי, או אז יורידוהו ויאכלוהו, וידעו כי רצו האלהים את מעשיהם. –

כמפלגה וכמשפחה אחת מהבוריאטים האלה יחשבו גם הטונגוזים והארוטשונים, אשר אף כי לכאורה קבלו עליהם כבר את הדת הנוצרית ובכ“ז עד היום יתהללו באלילים אלמים ובכל עבודות נמבזות ונאלחות; בכפרים ובערים לא יגורו כ”א ביער ובחורשה וחיים רק על צידם; וכשיצוד איזה חיה יהרגנה, ובמקום הזה יקנה לו את “שביתתו” עד שיכלה בשר החיה, ואז ינוע הלאה עדי יצוד עוד איזה חיה וינוח גם אצל נבלתה כמשפט הראשון; נפלא הדבר לראות את חריצותם וגבורת ימינם בדבר ציד הדבים: טונגוז צעיר לימים בן שש עשרה או שבע עשרה שנה ילך בעצמו להלחם עם הדוב היותר גדול ונורא, ובמהירות וזריזות נפלאה יְבַתֵק בסכינו הקצר את בטן הדוב בשעה שהוא כמעט נחנק בין זרועותיו, וישפוך לארץ את בני מעיו. ואז יתאספו מהר כל הטונגוזים “השכנים” לקול קריאתו אותם, ויבכו ויספדו לו בקול יליל נורא ואיום לאמר! “זקננו! זקננו!” כי לפי מסורתם המה מצאצאי הדוב… ובכ"ז – יאכלו את בשרו בכל אות נפשם.

וכשילך הטונגוז בדרכו בימי הקיץ יקח עמו סירת־דוגה קטנה מעץ־נבוב וישימנה על כתפו, ובבואו לשפת איזה נהר או שלולית־מים ישחה בה ויעברנהו; בימות החרף הנמשכים בזה עד תשעה ירחים, ישתדל כל טונגוז להכין כמה שאפשר שוחות עמוקות ממולאות בבשר חיות שונות, וכשיעבור רעהו במקום הזה ידע כי נכון למענו מאכל וירד לאחת השיחים ויאכל בשר כמה שירצה. וגם בזה הננו רואים עד כמה שומרת הטבע את תפקידה, ותאכוף גם על פראי אדם כאלה, אשר גנאי הוא למין־האנושי לחשבם בין “חברת האדם”, למלאות את מחסוריהם איש לאחיו, להכין לו שאר ומזון וכו', ולולא זאת, כבר ספו תמו ונאבדו במדבריות הגדולים והנוראים האלה שאין כמעט דוגמתם על כל כדור הארץ.

ובנבכי יערות־עד אלה נמצאים עוד שבטי הטשוקטשוקים, ג“כ ממשפחות הבוריאטים והטונגוזים לכל משפטיהם וחקותיהם, ומצטיינים במנהגיהם להרוג את זקניהם שאין בהם כח עוד לעבוד. והמנהג כ”כ נקדש בעיניהם עד כי הזקנים בעצמם בבואם בימים, ובהרגישם שאין בהם כח עוד לעבוד יבקשו, ולפעמים ידרשו בחזקה, מאת בניהם להרגם. וכשיגיע היום הנועד לזה, ילבשו הזקנים (עפ"ר יועודו הריגת כמה זקנים־חלשים ביום אחד) לבנים, ורחצו במים את בשרם, ומתעתדים להמות. אז יִגַש הבן ויכרע על ברכיו לפני אביו ויתחנן ויבקש לפניו לעזוב את מחשבתו זו וכו' וישבע שבועי שבועות שאיננו למשא עליו, וכי יש ויש בידו לכלכל את שיבתו בכבוד וכו' אך האב באחת – לְהֵהָרֵג. אז יניף הבן את הגרזן הנכונה לפניו על ראש האב, ובתנופה אחת ירוצץ את גלגלתו ולא ישַנה לו, אז יקרבו השכנים והקרובים הצעירים, וְיקַרְבוּ את מתתו בכשיל וכילפות, וישימו את הגויה בהארון המוכן לזה בידי האב בעצמו, ויקברהו בכבוד, וישחטו צבי או איל על קברו לקרבן, ויאכלו וישתו. –

הלאתיך מעט חביב בנשאי משאי על גוי ועל אדם יחד… אך חכה נא לי, עוד אשובה לבקר את אחינו, שלהם הקדשתי את כל, כי עוד לי רבות לדבר על אודותם, ואתה היה שלום.

ידידך…

 

אודה־העליונה בח' סיון תר"נ…    🔗

ידידי, “לא כל הנוצץ זהב הוא” אמרי אינשי מקדמת דנא, ומלאך השכחה בא ויסטור אותי מתחת לחוטמי להשכיחני כ“ז לפני ארבעה ירחים… אשר ע”כ בושתי ונכלמתי מאד כי נאלצתי עתה להזכר. – אבל… ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה.

בלי תפונה תזכור עוד את מכתבי ששלחתי לך מעיר זו בחרף דהאי שתא שבו הרביתי להלל את העיר הזאת וערכתי לך אחת לאחת את מעלותיה ויתרוניה וכל תשבחותיה. – אבל חביבי, בושה תכסה פני ונכלמתי מאד כי שגיתי אז ברואה, ופחז ונמהר הייתי אז במשפטי זה. כי בצאתי מעמק העכור – מאירקוטסק ואגפיה, וכבואי הנה כהו עיני פתאם מהאור הגדול אשר הופיע לנגד עיני, והדר התמונות המבהיקות המפיצות אור וזוהר וכו' במה שנוגע לרוח ישראל וכו', ואני בחפזי שכחתי כי כל התמונות היפות האלה לא “שלה” הנה. – ערים אחרות תשתתפנה ותתיחשנה בהן, ואך כאורחים על יום־השוק באו אליה, ובנסעם מפה – יסעו אתם גם האור והיפעה… – ועתה בשובי לכאן אחרי ארבעה חדשים ראיתי ונוכחתי לדעת כי שנתה את פניה, או יותר נכון – גלתה את פניה האמתים…; הנני מכה עתה באגרופי על חזי ומתחרט חרטה גמורה על דברי הראשונים, והריני מבקש סליחה ומחילה מבני העירות האחרות שגזלתי מהודם ושויתיו עליה אז… ואחשוב לתקן את עותתי בבקרי אותה כעת ב“מבטים והשקפות” אחרות, לגמרי אחרות… – האומנם חביבי, גם עתה ינוצצו בה כמה “אורות מאפל”, וגם כעת תשלח איזה קוי אורה כֵהִים וחלושים, אך טרם אדע עוד אם קרני אורה הם שלפני הנץ החמה, או דמדומי ־חמה הקודמים לביאת האפל… – הה, תולעה אחת רומשת ורוחשת בעיר זו, וכמסוס נוסס תאכל את כל בשרה ולשדה!–

ידידי, אם בקרבנו ב“תחום המושב הקבוע” ירקדו עגלי־זהב וירפשו ברגליהם כל יפעה ויופי… הנה פה ירקד תיש־זקן מכוסה עור של זהב, והיא היא התולעת הנמבזה שהזכרתיה לך למעלה… אך למען שתבין היטב את הגיגי, עלי לשַנֵן לך פרק אחד בהלכות “גולים ומגורשים” לכאן, ואתה שמע נא כי זוהי תמונה מחמדת במקומות האל וצריך לדעתה תמיד…

מקדמת דנא נוהגין פה כשיבוא איזה “גולה חדש” לכאן וימצא לו רעים ומכירים, לא ישאלהו שום איש על פשעיו וחטאיו שבעבורם שוּלח הנה, יודעים הם זאת כל הסיבירקים למיניהם, ולפיכך לא ידברו בדברים כאלה מטוב ועד רע, – ואדרבה, חצוף עליהם האיש אשר יספר את חטאיו ומביטים עליו בשאט נפש. ואני אשר כל דרכיהם הסכנתי ולא נעלמו ממני כל תנועותיהם ונטיותיהם וקומפלימנטיהם, נמנעתי אף אני מלשאול איזה “ענוּש וגולה” על פרטי חטאיו, ומה גם כי אין לי כל רשות מוסרי לזה בהיותי סכ"ס “יהודי חפשי”… (כלומר: שלא הובא לכאן אסור באזיקים…) ואם היה איזה איש מספר לי בעצמו ומפריש את חטאיו, הייתי נותן יד על פיו והשתקתיו. כי, כאמור, גנאי הוא הדבר מאד בכל המקומות האל. אחרי כל הדברים האלה, תוכל אפוא לשער לך את עגמת נפשי בהפגשי בזה עם “תיש־זקן” אשר למרות חפצי ורצוני עצרני בביתו ויספר לי באריכות את כל תעבותיו שהעירו בי געל־נפש וידקרוני כבמדקרות חרב בכל חדרי בטני…

וכי תימא: “מאי איכפת לך זאת? הן כאלה וכאלה נמצאים בכל אומה ולשון, ומי בעית להשמיענו”? אמנם צדקת לפי ההשקפה הראשונה, אבל עליך לדעת כי “אינה דומה שמיעה לראיה”, ולו באת הֵנָה וראית בעיניך את הנבל הזה, כי עתה ספקת כף אל ידך גם אתה, וענית ואמרת: מוטב שאהיה סומא באותה שעה, ואל אסתכל בפני אדם רשע שכמותו! – ואלמלי היה הנבל הזה בריה בפני עצמו – עַוָל ופושע פרטי, כי עתה החרשתי גם אני ולא התעוררתי ככה על חנף כמהו, אבל לבשתנו ולמגינת לבנו, הנה הנבל הזה פעולתו רבה על כל סביביו, כי “עור של זהב” ישא עליו, ומשתמש גם ב“למדנות נפרזה”… וב“למדנותו” זו יש ויש לאל ידו למשוך אבירים בכחו, להשחית את נפשם ורוחם, ולהורידם אתו למשואות נצח… – ולמען תת לך מושג כל שהוא מתעבותיו, אביא לך בזה ספורים אחדים מ“פעולותיו הגדולות” אשר פעל ועשה בימי חייו, ואשר ב“עצמו ובכבודו” התפאר בהן לפני;

“שלש פעמים – אמר אלי בהחליקו את זקנו הגדולה והעבה – שרפתי בית על יושביו… אך את השרפה האחרונה אזכור עוד היטב בסבת הצחוק הגדול שהיה לי בשעת מעשה, כאשר קפץ אדון הבית לבוש בכתנתו ויתהולל כמשוגע, וירקע וירקד ברגליו מבלי מצוא מנוס לו, ונדמה נדמה בעיני, כשד משחת העושה מעשה להט… ואני עם “אחוזת מרעי” שעשינו “בורא מאורי האש” תרנו את הבית עוד בתחלת הלילה, ובעת השריפה באנו באש ובמים בתור “מצילים מן הדליקה”… אף אמנם נצלנו את הבית,,, ונרויח בעד “טרחתנו” זו יותר מעשרים אלף שקלים!”–

“פעם אחת – הוסיף לספר לי – באתי בתור עני־נודד לבית מוכסן עשיר ואתחנן לפניו כי יתנני להתפלל תפלת השחר בביתו, המוכסן קבלני בספ”י ואתעטף בטליתי כצדיק תמים, ואתיצב לפני הארגז (קאמאדע) ואתפלל באימה וביראה ובסילודין, ו“עטיפתי” זו היא שעמדה לי לפתוח בחשאי את המנעולים בהמפתחות הרבות שהיו תלוים תמיד מתחת לאבנטי… ואגנוב את כל כלי הכסף והזהב ותכשיטי אשתו ובנותיו וכו‘… ולי נגלו כל העלמות – הוסיף להתפאר לפני בגאה וגאון, ויעבור את ידיו על מצחו ועל רקותיו. – וכאשר בקשני אח“כ המוכסן לסעוד אתו, סרהבתי בו באמרי: שהיום אצום את תעניתי כדרכי תמיד בכל יום “שני וחמישי”… וממילא נתפטרתי הימנו מהרה”. – גם דם רב שפך, רצח גזל וחמס ונאף ואנס וכו’ וגם את דתו המיר כמה פעמים, ויתחפש לכמה פרצופים, עד שהעיז לנסוע גם בתור “כהן־ראשי” ויסובב בערים ובכפרים ויונה וירמה את הכהנים הקטנים ועם־הארץ וכו' וכו. – – – נורא, נורא מאד ידידי לשמוע את תעבותיו של “התיש הזקן” הזה! – טפוס שפל ונבזה כזה לא פגשתי מעודי, ולא אדע אם אפגוש עוד כיוצא בו בין בני האדם. ועתה נעשה הבליעל הזה ל“בעל תשובה” ולא רק על פשעיו הוא, כי גם את אחרים יכריח לעשות תשובה על עבירות שלא עשו מעודם…, והוא שהנהיג בזה גם את המנהג לחפש אחרי עבירות להצדיק את הרבים, – ומה הנה העבירות שימצא “צדיק” כזה עתה בעדתו? – שומו שמים, – מלמד דרדקי אחד נשא שעון בצלחתו ביום השבת! ועל העני המדוכה הזה, שהוא גם הבעל תפלה בביהכנ“ס דפה, ומזה ומזה, הוא מתפרנס בדוחק גדול, על האמלל ונכה־רוח הזה נתכה חמתו של התיש־הזקן וירעיש עליו את כל העיר עד כי עלתה בידו להעבירהו ממשמרתו ולשבור לו מטה לחמו!… – אי לך נבל בליעל, כל התועבות שבעולם עשית; הכרת פניך, קמטי מצחך החצוף; לחייך הסגלגלות והשמנות, וזקנך הגדולה והעבה כ”מטאטא־השמד“, כלם יעידון יגידון על זדון לבך ורשעך וכו' ואתה תקח עליך המשלחת לקנא קנאת ה' צבאות… עליך ועל כיוצא בך הגה דוד במר נפשו: ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו‘… אם ראית גנב ותרץ עמו וגו’; – עשרים שנה עבד עבודת פרך במכרה־ההרים שבסביבות גרצינסק, וישנה את שמו כמה פעמים בברחו כפעם בפעם מעבודת פרך, ולבסוף ימיו השתקע בעיר זו עם הון רב ועצום, ואין לו בן או בת, לא גואל וקרוב וכו' כ”א אותם האמללים שנפלו בעצומיו והוא נושך אותם נשך כסף ומרבית ואת עצמותיהם יגרם… – אין קצה לפעולותיו והשפעותיו הרעות שבעיר זו וגם מחוצה לה, ותוצאותיהן נכרות בכל דבר שבכלל, אראה בנחמה אם לא ראיתי בעצמי בפה אחדים שלכאורה הם נדיבי לב, ובכ“ז יקפצו עתה את ידיהם מאחיהם האביון ודנים “קל וחומר” בעצמם: ומה התיש הגדול הגבור והנורא שלנו, לא יפשיט לעולם את טלפיו ולא יתן לצדקה מאומה… אנו, שאף לקרסוליו לא נבוא בעשר ובהון – עאכו”כ! – ועוד מעשים ועובדות מגונות ממנו המשפיעות לרעה מאד במקומות האל, כי מה למשל נשארה עוד מדה נכונה להסיבירק אם גם ידו תהי קפוצה ולבו יתקשה לאבן? – הלא אז נסע יתרו בו לגמרי ויסתאבו… – ובראותי את ההבדל הרב שבין עיר זו לציטא אחותה, ערכתי לזו האחרונה את המכתב הזה כדי לחזק את ידי מנהיגיה וקברניטיה הישרים בלבותם, לבל יפלו גם הם בנופלים תחת ידו הנטויה עתה עליהם במדה ידועה אחרי אשר החל להריק בה צינורי השפעתו ב“הלואות” ו“בגמילות חסדים” כביכול… – ואלה דברי המכתב:

 

בשם ה' השוכן בציון והבוחר בירושלים, סיון תר"נ…    🔗

אל הדר כ' האלופים הנכבדים, שועים ונדיבים וכו' ראשי עדת ישרון די בעיר ציטא – שלום.

אדוני! אם כראות אנוש נראה את הארץ שתחת כפות רגלינו; אם בעיני בשר נחזה את השמש, המאור הגדול אז נדמה בנפשנו כי אך לעצמם נבראו, ודבר אין להם עם מה שמחוצה להם. ואם נעמיק שאלה: מה למעלה מן השמש והלאה מכדור ארצנו? תהי תשובתנו בסימן השאלה “?” – ואולם אם בעיני רוח נביט אליהם, אז נראה ונוכחה לדעת כי כמוהם כאין וכאפס וכי אך כמר מדלי המה לעמת השמשות הכבירות שאין חקר והכדורים הכבירים העוטרים אותם בנתיב־החלב (מילך־שטראססע), אז נבין ונשכיל כי לא אך בשביל עצמם נבראו, כ"א האחד בשביל משנהו, והשני בעבור השלישי וכו' וכו' ואך מאשר יתאחדו יחדו ויסובבו ויניעו חד את אחד בחריצי־פיותיהם, במהירות אופניהם ומסלולי־גלגליהם, – אך מזה תצא כלילת־יופי הבריאה הנפלאה וההרמוניה הנשגבה אשר יצר ה' בחכמה ובתבונה עד אין חקר!

– את זה לעמת זה עשה האלהים, את העולם הגדול לעמת העולם הקטן.

אם בעיני בשר נראה את האדם – ה“עולם הקטן” שבשפת בעלי אסֻפות; אם מנקודת־הראות של אנכיות(עגאיזם) נביט עליו, אז נדמה כי אך למען עצמו נברא כל או“א, ואין לו לאדם בעולמו אלא ארבע אמות של אהבה־עצמית, והחוג הקטן שהוא סובב הולך בו…; ואולם אם בעיני רוח ומהשקפה־מאירה נביט עליו, אז נבוא לידי השתכלוּת ברורה כי האדם הזה עם כל שאונו והמונו הוא אך כגרגיר חול ביחוסו אל “העולמות הקטנים” העוטרים אותו מסביב והסובבים אתו בחוג מעגלו התמידי; אז נבין ונשכיל כי כלום לא נברא האדם אלא להיות לְצַוְתָא – לעזר ולהועיל איש לרעהו, איש איש כפי כחו ואונו מאשר חננו ה'; העשיר יקום על נדיבות למען יתַנו תהלתו, וה”נהנים" יעבדוהו וימלאו משאלותיו הוא החמריים; איש־הרוח יקריב את מבחר עתותיו להורות וללמד את אחיו כדי להדריכם בדרכי ישרים וכו' והם – יכלכלוהו ויפרנסוהו, ומלאכתו נעשית ע“י אחרים; הזקנים ימשיכו את מסורת־אבותיהם וילמדום את בניהם, כדי שבניהם יעטרו בכבוד את אבותיהם ולא יביישו בילדותם את זקנתם… ככה יתאחדו ויתלכדו הפרטים החלקיים ככל הָאַטַמִים שבכל יש ונמצא, יתאחדו וידובקו וימשכו איש את אחיו, ואך מה”התאחדות" הזאת והושטת יד איש לרעהו, יבוא האדם לידי מטרתו האמתית שֶכִוְנָה בו ההשגחה העליונה בהבראותו, ואדם כזה יש בו באמת מדעת יוצרו להבין סוד הבריאה וההרמוניה הנשגבה השוררת בכל פרטיה וחלקיה!

ואולם, הידעו בני האדם תכלית בריאתם זו? – ואם ידעוה: האם גם כן יקיימוה? – לדאבון לבנו מוכרחים אנחנו להודות כי עדיין רחוקה היא האנושיות מהגיוני־מוסר כאלה… ולאו כל אדם זוכה לידע “סוד בריאתו” ו“קשר התאחדותו” עם כל בני האדם זולתו… ואך זעיר שם נמצאים “שבלים בודדות” המתכונים עם דעת קונם… ומאלה האחרונים הנכם גם אתם אדוני הממלאים את חובתם להכלל כמו להפרט־באמונה!

בין אלה ככבי נגה הנוצצים על שמי כל עדה בישראל, בעסקם בצרכי צבור באמונה, יתנוסס גם שמכם אדוני לתפארת, ואף כי קטנה היא עדתכם בכמותה ואיכותה עדיין, בכ“ז יראֶה עליה פעלכם והדרכם, ואין בכלל אלא מה שבפרט; – הֲגֵד הֻגַד לי פעל פעלתם בעדתכם עוד קודם ביאתי אליכם: יסדתם מוסדים נאמנים לתורה ולתעודה, לצדקה ולחסד וכו' כראוי וכיאה לניני אברהם שעד דור אחרון נישא עלינו חֹתם מטבעתו: הזקֶנָה היהודיה (“זקן וזקנה מיכן”, מד"ר על הפסוק: ואגדלה שמך וגו') והילדות האנושיות (בחור ובתולה מיכן – שם). במהלך השתלמותה והתפתחותה; תמיד עיניכם פקוחות על אחיכם האביון ולא תתנו למוט רגלו; ועל כלם המוסד הנהדר, הוא בית־אולפנא שלכם אשר כוננו ידיכם לפאר־עמוד ולמנומנט־חי לזכרון גאון ישראל ר' יצחק אלחנן ז”ל; הגדלתם לעשות אדוני הנכבדים! בלי שפת חנף אומר לכם, כי: עדה נאורה כעדתכם, במפעלים ומוסדים טובים, בצדקות פזרונה וכו' במשטר נכון וכו' כאשר ראיתי אצליכם, לא פגשתי, ולא אדע אם אפגוש עוד כיוצ"ב בישראל! – ובאָשרי אחי, כי גם אני זכיתי להשתתף במדה ידועה, בהמוסד האחרון שפזרתם עליו שלשת אלפים שקלים להכין ולהספיק מזון רוחני ומוסרי לבני העניים שמהם תצא תורה. – בצדק תוכלו להתגאות אַחי נגדה נא לכל אחינו שכניכם תושבי סיביריה, העומדים על מדרגה שפלה מאד נגדיכם במקצוע זה… – האף אין זאת אַחי? האם אפריז על המדה, הלא? – כן, כן אחי היקרים, לכו בכחכם זה; זרעו לצדקה ותקצרו לפי חסד! הוסיפו נא תת כחכם לעבודת הקדש והיה מעשה הצדקה שלום. – ודעו נא כי מלבד שמכם אשר קניתם לכם לתפארה ככעין “זר נצחון” על כל אחיכם סביבותיכם… הנה עוד תקבלו בזה “אות הצטיינות” מאת ההשגחה העליונה שאינה מקפחת שכר כל בריה היודעת סוד בריאתה…

ומרוב רגשי הכבוד שלבי ירחש לכם, ומרוב חושי בי את התעלת הגדולה שתצא לבניכם ולבנותכם מהאידעא הרמה אשר הטפתי לפניהם בדבר יסוד “אגודה־ספרותית”, מוצא אני א“ע מחויב להעירכם אדוני, כי תואילו גם אתם ה”אבות" לשום לב להצעתי ותתנו לה ידים לצאת לפעולות; הן לא נכחד ממני כי נמצאו ביניכם אחדים ממורדי האור המוצאים שמץ מינות בהצעתי זו (כן היה, והרבה קלקלו בדבר…) אך הן כאלה וכאלה ראינו עטלפים וינשופים הרבה המורדים באור יומם ותחת שואה יתגלגלו… ובכ"ז – השמש יופיע בהדרו וישלח קוי אור וגם למורדים בו…; ואני אשר מרבית שנותי תגבלנה עוד בגבול ימי השחרות, אני הנני היודע ועד עד כמה דם ימי הנעורים חם ורותח… ועד כמה עלינו לפלס נתיב לו באורח מישור לבל יתפרץ בארחות עקלקלות… – או אז יש תקוה כי בנינו יהיו מגֻדָלים מחוטבים תבנית היכל וכו'; בנינו יהיו בנינו אנו, בני עם אלהי ישראל, ולא בני עם־נכר המתמכרים לכל עבודה נכריה ולכל אליל־חדש בעולם…; אתם האבות, עליהם להספיק גם מזון רוחני ומוסרי לבניכם אלה, ורק בצואריכם הקולר תלוי אם חלילה מרוב שעמום ובטלה⁴⁷ יעבטו ארחותם וילוו על אחרים… כאשר עיניכם רואות זאת מעשים כמעט בכל יום… – הרגיעו נא את רוחם ויסדו להם את המוסד הזה שכל בו תלוים עתידותיהם המוסריים, ובצדק תוכלו אז להתגאות ולאמר; אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו!!–

ובחתימת מכתבי הנני לבקש מכם על עוד “עולם קטן” פרטי התועה עתה ביניכם ואין לאל ידו להתוות לו דרכו עלי חלד, אם לא ימצאון כאלה אשר יושיטו לו יד לסובבהו ולהניעהו בין גלגלי ה“עולמות הקטנים”… – שֵם ה“עולם הקטן” זה הוא העלם היתום N אשר חננו ה' בכשרון כביר להיות צַיָר־אמן⁴⁸ אך קצרה ידו להושיע את עצמו. – אחלי אדני! אל נא יאָמֵר כי ביניכם, בין נדיבי לב כמוכם, ירד לטמיון כשרון כביר כזה שהעלם הזה מצטיין בו מאד, – אל נא תעברו על מ"ע שבתורה: לא תעמוד על דם וגו' ⁴⁹ . – בי אדונַי! הואילו נא גם בזה להראות לכל, כי לא לחנם תֵחָשְבוּ לטבעת נכבדה וחוליא־עיקרית בשלשלת הבריאה… ותדעו ותבינו סוד הבריאה וכונת יוצרה!

בתקותי החזקה כי דברי לא ישובו ריקם מלפניכם הנני להודות לכם למפרע על שזכיתי להיות הזכאי שמגלגלין זכות על ידו – – – –

 

קאבאנסק, אסרו חג של שבועות תר"נ…    🔗

ידידי, הפעם אוכל להתפאר לפניך כי עמדתי היטב על אפיו של ישוב אחינו בחבל הארץ הזאת; – בעבר הבייקל, בהכפרים – קבַנְסְק ופטרובסקי־זבוד, ישבו אבותיהם של אלו, ומהזדווגות “שני הכפרים” האלה נולדו כל הערים והכפרים שבחבל הזה, – הם המה אבי ציטא ואבי אוּדה ונרצינסק וסטרטינסק וכו' וכו' – בעברי במקומות האל בחרף הזה בקרתי גם אותם, כי ע"כ יעבור עליהם דרך המלך ואין לנטות ממנו, אך הייתי נחפז לבוא על היריד שבאוּדה, לכן בקרתים בקרת שטחית ועראית, ועתה בשובי בחזרה ממסעותי הנני “פורע את הקפותי” ומבקר גם אותם ביתר רציניות ושימת לב.

את “חג הבכורים” חגותי בכפר זה, אך אל תדמה כי נפשי חשה איזה “עונג של אביב” וריח של דשאים ואילנות מלבלבות, וכדומה, כמו בארץ מולדתנו הדרומית – וָלא! – בשני הימים של חג ירדו פה שלג וכפור כרוכים מן השמים, כמו באו לקחת “ברכת הפרידה” למשך ימי הקיץ הממשמשין ובאין וביום הזה, ברגע כתבי לך מכתבי זה – באסרו־חג של שבועות, הנני מתענה תחת ידי קור גדול וחזק שאין דגמתו אצלנו אפילו בשבט! תכתב זאת לזכרון אתך, וידעו גם יתר אחי ורעי שבארץ מולדתי ה“דרומית”, כי בשעה שהם מתענגים על חמדת־האביב, על דשאים ופרחים, ועל מעטה ירוקה שעטפה את כל השדות, – הריני מכוסה בשלג וכפור וקרח־כפתים בעת הלכי מביהכנ"ס אחרי תפלת “ומפני חטאינו”… וגלדי קרח דַק ומחֻספס יחסום את הדרך… וכל עצמותי תרעדנה!…

– דבר חדש למדתי בזה, וכדאי והגון הוא להעלותו לזכרון לפניך, דע אחי כי המנהג הארור להפריז נדוניא לחתן וכלה, אין לו מקום כלל פה, ועתה היתה מבוכתי, כאשר נתבקשתי לסעודת־אירוסין אצל איש אמיד המטופל ברבע מיליון שקלים, ושאלתי לתומי: “כמה יפריז נדוניא לבתו?” ויצחקו עלי כמו שהוצאתי מפי איזה טפשות ואִוֶלֶת… – אשרי האנשים האלה אשר בטלו את המנהג הרע הזה, השָׂם שַׁמות בנאות יעקב! ולא ישא עוד איש אשה לשם ממון, כנהוג אצלנו – ב“תחומנו”, אשר בנות ישראל, “בנות ציון המצוינות”, שיש ויש לאל ידן להמתיק ולהנעים חיי גבר, ולמסוך לו נטפי ענג ועדן בכוס־חייו, תאבדנה בְעִנְיָן בסיבת “מחסור הכסף” העומד לשטן על דרכן… – משא“כ פה, אין זכר לנדן ואין דורש דמים (תרתי משמע…) ואין “עומד על המקח” כמו על איזה פרה חולבת… ואיש כי יקח לו אשה אך את מעלותיה ויתרונותיה יבקש, וממילא גם לא ידרוש ל”יחוס אבותיה" וכו', ובעבו"ז ישנם פה רבים עניים ואביונים שהשתדכו עם עשירים גדולים, ונחות־דרגא עם בר אורין ובר אבוהן, – עשיר ורָש נפגשו, ונגיד ואביון נָשָקו, והיה שלום ושלוה בחילם וחיי־משפחה מאושרים באהלם – אשריהם ואשרי חלקם!!–

ובהיותי קרוא אצלם כפעם בפעם על משתה ושמחה, חתונה וברית מילה וכדומה, תִּכנתי היטב את רוחם, וידעתי עד כמה טבוע אצלם המנהג וההרגל לשַנות את שמותיהם; פעם אחת נקראתי על סעודת אירוסין ויבקשוני לכתוב את ה“תנאים”, ואפנה להמחותנים בשאלתי על שם החתן והכלה, וישיבני: אנאסטאסיא יעוודאקימאוונא ואנדרעיי פראקאפאוויץ. שניתי ושלשתי את שאלתי למען דעת איך לכתבם ב“כתב־ישראל”, והיה קשה להם הדבר מאד, ויפנו אל השַמָש הזקן שהוא אצלם כעין “שומר שכר” על דברים כאלה… ואצלו ערוכים ושמורים שמותיהם העברים מיום לידתם עד מותם, שגם אז אלמלא הוא, לא ידעו לקרוא בשמותם עלי אדמות…, ובכ“ז, גם אחרי שהזכירם השַמָש הזקן, לא יכלו לדברו כן ויגמגמו בלשונם כמו חצץ יגרס שיניהם… והוכרחתי להרכין אזני להשמש בעצמו: “חנה בת ר' אפרים, ומאיר ב”ר תנחום” היתה תשובתו לי, – מה ל“חנה ולאנאסטאסיה ומאיר לאנדרעי”? – שאלה היא, ותהי לשאלה. – נפלא הדבר ששנוי השם כה נפרץ בזה, עד שגם כלי־הקדש – הרבנים, השובי“ם, השמשים, והמלמדים וכל “תשמישי קדושה”, גם הם יחליפו את שמותיהם העברים באיוואנים ופרוקופים… – ובהיות כי רבים שכחו לגמרי את שמם העברי כאמור, הנהיגו פה מנהג טוב וכשר שלא לקרות לתורה בשם, כ”א ע“י פתקאות (כמו בבתי הכנסיות הכָרֵלִים שבדרום, כביכול…) הנחלקות בין הקרואים בידי השמש, ועליהן כתוב: כהן, לוי, שלישי, רביעי וכו'. ואחר כל אלה לא ינקו מעונש, כי בעת המי־שברך יקרה כמה פעמים שבושה תכסה את פני ה”עולה", ואגלי זעה נוטפים ממצחו המתעמל ועובד עבודה רבה לְהִזָכֵר בשמו העברי שנתעלם ממנו באותה שעה… אל אלקים ד', מתי יקוים גם בהם ברכת אבינו התם: ויקָרֵא בהם שמי ושם אבותי?…

אף כי אָץ אנכי לדרכי, וגדלו אצלי מאד הגעגועים לארצי ולמולדתי, בכ“ז נאלץ אנכי להיות אסור בזה כמו בכבלי ברזל, כי כל הדרכים נתקלקלו מהפשרת הקרח והמסת השלג, וים הבייקל עדיין עומד במרדו, ומכוסה בשמיכתו העבה מגלדי קרח וכפור, והבקיעים והפרצים רבו בו מאד ואין עו”ש עתה עליו, אשר ע"כ עלי לחכות פה עד כי ימס הקרח כלה והים יטהר לגמרי, ואז אעברנהו באניה.–

ובהפרדי עתה מחבל הארץ הזאת אשר לקחה את לבבי שֶבִי באנשיה וב“יהודיה”, ביהודיותיה וציוניה וכו' וכו' ויחוסם להיהדות ולכל קדשי האומה ונכסיה הרוחניים וכו', אמרתי לספר לך מקרה אחד שקרני בכאן בעת הזאת;

כל הנוסע בעגלות הבי־דואר במקומות האל יבקש לו בן זוגו (попутщик), כי מלבד הפחד לנסוע בדד במדבריות האלה, הנה גם יקמץ בזה הרבה בהוצאותיו, כי התשלום, בעד שני־סוסים למשל, אחד הוא לנוסע אחד ולשנים. ובכן נאלצתי אף אני כמה פעמים לבקש לי בן־זוג לנסיעה, דבר שגרם לפעמים אבוד זמן ועגמת־נפש; פ“א אנה לידי לנסוע בחברת יהודי שזה עתה המיר את דתו… ובכל הדרך הרב התכוון כמה פעמים לבוא אתי בדברים ע”א ה“אמונות והדעות”, אך אנכי הייתי כמסתיר פנים ממנו ולא אביתי לענותו, ורק אם מרוצת דבריו נסבו על ענינים אחרים לא נמנעתי מלשוחח אתו ונשתעה יחדיו כל הדרך. ויהי כראותו כי רק ב“דברי הדת” הנני משתמט ממנו, אמר להרעימני בזה, שבכל תחנה ותחנה נגש אל ה“שלחן שלפני האיקונין” והשתחוה בהדרת קדש מעושה ומזויפה להתמונות הקדושות, ובראותו כי גם מזאת לא אתרגש ואינני פונה אליו כלל, התחיל לירות אלי חצי מהתלותיו וישאלני:

– ומה בעיניך אמונת דת נצרת?

– טובה וישרה מאד – עניתיו– אך לאיש שומר אמונים באמת ובתמים, ואיננו לוקחה ל“חסות”… או להשיג איזה מטרה חמרית על ידה…

כחץ מקשת מחצו דברי אלה את לבבו ה“נתון ומסור להנוצריות” בשביל פניות חמריות… אך כרגע הבליג על כעסו ויפנה אלי בשאלה:

–ומאין ידעת כי אני, למשל, התנצרתי בשביל איזה “חסות” ו“מטרות חמריות”?–

נקטינין, כי לא היה עוד בתבל המומר היהודי שחשקה נפשו בהנוצריות מחמת דביקות ואמונה… עניתיו – וזוהי היסטוריא ישנה ועובדה מאומתת שאין להרהר אחריה…

כמובן התחיל להשיבני בחרפות ובגדופים את צור מחצבתו, ובבטוים חדים ושפלים כאלה שגם שונאי ישראל ה“יותר מצוינים” לא ירשו להם כך. – ונפלא הדבר כי “מומר להכעיס” כמהו יאהב בכל נפשו ומאדו את בני משפחתו ה“ישנה”, ועד היום אין לו שום מגע ומשא עם אחיו ה“חדשים”, כ“א עם היהודים שנואי נפשו, אִתָם יתרועע, אִתַם ילך לטייל, ואתם יבלה את כל עתותיו, כאשר נודעתי כ”ז בבואי עמו למקום מושבו. סיבת הדבר פשוטה מאד, כי כל כעסו והותו על אמונת־מולדתו אינן אלא לשַכֵך וּלְשַכֵחַ מעט את רוח־הנֹחַם (געוויסענט־ביססע) שלו אשר כמסוס נוסס תאכל בקרבו… כאשר נודעתי כ“ז אח”כ במרוצת הדברים. – ויהי אחרי אשר הוציא את כל רוחו וישפוך לעג כמים על עמו ומכורתו ועל תורתם ודתם, אף כי יש לו ידיעה־רבה בכל הנוגע להיהדות כמו טונגוז־פרא בתפילין דרבנו תם… התנער פתאם ממקום מושבו במרכבתנו, ויתמודד ויזורר ויתחיל להלל ולשבח את הקראים ואמונתם, וישפוך כל חמתו על: “אלישע הנביא שדחף את הקראים (Sic!) מקהל ישראל ובסבת המריבה הזאת הביאו הקראים את נבוכדנצר מלך רומא (?) ירושלימה ויחריבוה. ומהם – מה”קראים הנרדפים" נולד המשיח וצמחה הישועה לכל העולם…" – ואחרי כל אלה זלגו עיניו דמעות־שליש וישוך את שפתיו בכעשו… – ואני בראותי זאת, ובידעי כי ה“דמעות” סימן יפה הן ללב שלא נשחת כלו… החילותי להרעיף עליו את דברי והוכחתיו בשבט פי על שקוציו אשר השליך עד עתה על עם מחצבתו; – אי לך אמלל – אמרתי אליו בהתעוררי – נפשי ירעה לך בראותי את המלחמה הפנימית שבבתי נפשך; נסחת מארץ מולדתך ומעפר אחר לא תצמח; דלחת ברגליך מקור מחצבתם ומי־מעין חדש לא ישיבו את נפשך…; הנך קרח מכאן וקרח מכאן, ועד נצח לא תשיג קיר זו ולא קיר זו… אמלל אתה בארץ ולעד לעולם יקד בך יקוד אש מ“שני ההפכים” המתרוצצים כעת בחבך.. אתה בעצמך חבלת את נפשך… אות ומופת היא כי מאז ומעולם עֻפלה לא ישרה נפשך בך, ואחריתך עדי אובד!…"

הודעתיך את המקרה הזה ואת הטפוס החדש המרקד בו… אך אל תדמה כי חדש ממש ו“יחיד” במינו הוא; לדאבון לבנו נמצאים פה כאלה רבים מאד, וכמעט שאין משפחה עבריה בארצות האל, שלא העמידה את אחד מבניה, וביחוד מ“בנותיה” ל“מולך” זה… ומאין נפתחה הרעה הזאת? – הוא הוא ההרגל הרב אשר הָרְגלו הסיבירקים מנעוריהם להביט בקר־רוח ובשויון־נפש על עושי–אלה… – נהירנא במקומותינו⁵⁰), כאשר המיר איש את דתו התרחקו ממנו ראשית־כל כל אחיו ורעיו וידידיו ומכיריו העברים, וגם הנוצרים הישרים בלבותם הביטו עליו בשאט־נפש בידעם נאמנה כי איש כזה משחתו בו ובן־לא־אמון הוא גם פה גם שם… – ובפה ראיתי ההיפך מזה, איש יהודי המיר דתו, למחר יבאו כל מכיריו ואחיו היהודים לברכהו ביום הולדתו החדשה…; בבית גביר ובעל בעמיו, איש יהודי נאמן לאלהיו ולעמו, הייתי על סעודת פורים, ובחברתנו היו גם שתי נשים בנות־זמה, האחת בגדה באלוף נעוריה היהודי ותלך אחרי מעגבה חובש־הצבא, שלפי ראות עיני עליו “לאכול תבן כבקר בעגבו על “מכוערת” כמוה… והיא המירה את דתה ביחד את אחותה זו המתעתדת להנשא לכומר אחד. והן לקחו חלק בסעודת הפורים שגרמה לנו “יהודיה”, אשר אף בהיותה בחצר מלך אדיר וכביר לא התנכרה לצור מחצבתה! ובשאלי את פי בעה”ב על המחזה הזה, ולמה ביקש אותן לבוא על סעודת מצוה זו? היתה ה“אמתלא” שלו כי: בעלה הראשון (שבגדה בו…) של המומרית, היה קרוב אליו ושאר־בשרו…?! – טעם מספיק… – פ“א באתי לבית אחד ממכירי בעיר ס. ואמצא את בנותיו הבכירות והצעירות ורעותיהן כעשרים עלמות, יושבות על יד איש חיל יהודי המתעתד להמיר את דתו, לא עפ”י ידיעה פנימית או איזה השפעה מוסרית, כ“א מתִקְוָתוֹ להשיג איזה פתיל־צמוד… או רביד… והוא מתיעץ עמהן בכבד ראש ובמתינות: “באיזה דת יבחר, בהאמונה השלטת, או בהלוטרנית?… – הרגל נעשה טבע, זהו כלל גדול ומאומת, ומרוב הרגלם זה שהבנים והבנות הָרגלו מנעוריהם לראות את אבותיהם מכבדים את המומרים ואינם מתרחקים כלל מהם, כאמור, והוקל אפוא עתה בעיניהם לעשות את ה”צעד” הזה, או כמו שהם קוראים לזה “מעבר”… בידעם כי הכא קראו להם “אח, ואחות, שאר, ודוד”, והָתָם קראו להם כן… – ואחינו הסיבירקים לא ידעו ולא יבינו ולא ירגישו זאת, איך הם בעצמם מקריבים את נפשות בניהם למולך… גם לא יחושו כי מזה מבצבצת שנאה גדולה ועצומה גם מצד הנוצרים העקריים, – אראה בנחמה, אם לא ראיתי בעצמי נוצרים אחדים מהספירות העליונות שבפה שהיה לי שיח ושיג עמהם, ויאמרו לי מפורש “כי עיקר שנאתם את היהודים שכניהם היא בעבור קלות דעתם והפקרותם להמיר על נקלה את דתם לבגוד בברית עמם ואלהיהם בלי שום מוסר כליות ומכשול לב, – דבר המביא לפקפק בכלל ביִשְרַת לבם ואמון־רוחם של כל היהודים וכו'… – והַוָה עובדה באירקוטסק בחיט יהודי שנגזר עליו להשלח לתחום המושב הקבוע, וילך וימיר את דתו, וממחרת היום בא אל שר הפלך בבקשה נמרצה להעביר את רוע הגזרה באשר כבר “טהר את נפשו”, – אמנם כן – ענהו שר הפלך – אעפ”י שהמרת את דתם ואמונתך, ואולם את “יהדותך” לא תכחד לעולם, וריח־השום עדיין נודף הימנך… ובכן, עד עשרים וארבע שעות לא תִּשָאֵר ממך פרסה במקום הזה, ו“נוצרי־שוא” תוכל להיות גם בברדיטשוב וכו'. – הדבר יצא מדי השר ופני המומר – חפו…

עד שיִמַס הקרח הנטוי עוד על הבייקל, עלי לשבת פה ולחכות, וברגע בוא האניה הראשונה הֵנָה, אאחיז דרכי אירקוטסקאה ומשם אשמיעך את דברי. – היה שלום, ידידך. –

 

אירקוטסק 17 מאי 1896    🔗

סוף כל סוף חם השמש ונמס הקרח מעל הבייקל, ונמסו גם אסורי ממני… ואעבור את הים הקטן באנית הקיטור עד החוף השני מול בית פקידות־המכס שבגבול אירקוטסק. פה הוא גבול חפש המסחר (פורטו־פרנקא) לסחר הארצות, כי בכל חבל ארץ הבייקל וגלילות האמור והאוססורי לא ירימו שום מכס מסחורות חוץ הבאות לכאן מארצות הודו סינים ויפוניה וכו‘. אנכי אשר עוד בהיותי בסטרטינסק קניתי לי חפצים אחדים מעשי ידי היפונים ובני הסינים, יגורתי מאד פן יאסרום עלי להעבירם את הגבול, והחפצים יקרי ערך מאד; – ביחוד לקחו את לבבי פתוחי־העץ ופסילי האבן שקניתי מידי היפונים, – אין לך עם בתבל אשר ישכיל כן ידיו לעשות בחרשת עץ ואבן וכו’ כמו העם הזה! וגם הסינים ישכילו ויצליחו בחרשת המעשה ובכל מלאכת מחשבת בעץ ובאבן וכו' אף כי אין משתמשין אצלם בכחות הטבע כמו הקיטור האלקטרון וכדומה, כי עמל אנוש ועבודת האדם לא תחשבנה אצל למאומה, ובעד נחמא־דכסופא, בעד לחם יבש ונקוד בלי שום תבשיל וכו' יִמָכֵר החינאי הוא ואשתו וב“ב לעבוד עבודת־פרך ממש כל היום לרבות הלילות, – ואדוניהם המנדרינים שְבֵעִים אמנם רצון מהם ומעבודתם, אך חמתם על המעת־לעת שאין בו יותר מכ”ד שעות… – עיקר תוצאות ארץ סינים במקומות האל: גלומי בד ומשי הידועים בשם סיו־צ’יו־צ’אי, פאן־זא וכו' וגם מהן קניתי מעט מעט להביא דורונות ומתנות לב“ב ולמכירי, ובחמלת הפקיד עלי אשר הכיר בי שלא ל”שם סחורה" אוביל אתי את החפצים האלה, פטרני משלם בעדם מכס, ואעבור עמהם בשלום והנני עתה באירקוטסק. –

והדגלים מנפנפים ברוח, והעם חוגגים ושמחים מרננים ומרקדים וכו‘; החצות והשוקים מקושטים ומפוארים בכל פאר והדר, ומקהלות מנגנים משמיעות זמרותיהן בכל מגרש ורחוב ובכל פנה ועבר; והאורים והלפידים לילה כיום יאירו בכל בית וחצר ובכל חדר וחלון, – כי חג היום לארץ רוססיא! – יום הכתרת! יום בו משח בשמן משחת קדש הצר הרוסי, שהרבה תקוות טובות חזו בו. וחבה יתירה נודעת לו מבני סיביריה שהוא היה הראשון להשביעם חיים ורצון בנסיעתו בזה בשובו מיפוניה בהיותו עוד יורש עצר (בשנת 1892) ויתודע לעבדיו הנאמנים היושבים בקצוי ארצו, ורושמי מסעותיו נִכָרות עד היום, כי בכל עיר וכרך וגם בכפרים רבים, נבנו אז שערי־נצחון והנם עומדים עד היום מקושטים ומצועצים בדגליהם וקשתותיהם להעיד כי “מלך ובן מלך” עבר בתוכם! זוכרים המה זאת בני סיביריה ויחוגו את חג־הכותרת בכל פאר והדר, ובכל רחובות, בכל פנה ועבר תשמענה אזנינו קול מצהלות העם ברעו וכו’ וכו'.

גם אחב"י תושבי העיר נקהלו לבית תפלתם לחג את החג, וכל איש יהודי חש והרגיש אז עתידות טובות… אבל! זמותי בל יעבור פי… –

וחדשות מלבבות לא יִתְיַלֵדוּ, הכל כמקדם; אך זאת נודעתי מפי מכירי אשר בפה, כי בחג הפסח העבר קם הנדיב מר יצחק פיינברג ⁵¹ בעת “הזכרת נשמות” וירם תרומה גדולה והגונה לזכרון נשמת הגאון ר' יצחק אלחנן ז“ל, וירעמו עליו כל הגבאים והאמרכלים לאמר: “למה לנו להרעיש ככה את העולם בשביל איזה גאון ורבי מליטא שמת? – אם חפץ ה' פיינברג לנדב לשמו, ישלח את נדבתו שמה, ואַל יטרידנו ואל יבלבל את סדר תפלותינו (sic!) בדברים כאלה שאין להם שייכות “לנו הסיבירקים”… ועוד לעשות לו אל־מלא־רחמים פומבי כזה”… האמינה לי אחי כי דברים כהויתם השמעתיך ולא הפרזתי על המדה מאומה, ולמגינת לבי ראיתי אף אני אחדים מ”ראשי העדה" במשכם את כתפותיהם ויעקמו בחוטמיהם ולא מצא כלל חן בעיניהם מה שספרתי להם ע"ד נדבת עדת ציטא לזכר הגאון המנוח “מליטא” וכו'.

וידעת היום כי זה האיש פיינברג לא התנדב חלילה בעבור איזה “התפארות” והתנשאות, כי ידוע הוא הנדיב המרומם הזה בצדקות פזרונו גם מחוץ ל“עולם הסיבירי” וכבר יצאו מוניטין שלו בעת נסעו לחונן עפר ארץ אבותינו לפני חמש שנים, וינדב ויפזר ויתן לכל המוסדים והמפעלים שבירושלם ויתר ערי ארץ ישראל וכו' ה“ה כתובים במכה”ע לישראל ובפנקסי המוסדים שבארץ. וגם להועד האודיסאי נתן ונותן ביד רחבה, אולי הרבה יתר מכל עשירינו אשר בכל התחום… ובהיותי אצלו ראיתיו כמה פעמים “עונה לקוראיו” בכל עת וזמן; כל ספר אשר יודפס, כל עתון עברי, מאספים, ירחונים ושבועונים וכו' שבארץ ושבחו"ל, הוא מקבלם ומשלם ביד רחבה ומשאילם תמיד לאחרים, וגם עתה היתה עיקר כונתו בנדבתו הגדולה בעת “הזכרת נשמות” למען עורר את הסיבירקים – אולי?…

– אולי?… אבל לא עלתה בידו, כי בכגון דא לא תרמה אותם… וזאת היתה הנסבה אשר רעמו וירגנו עליו ככה הגבאים והמנהלים שלא ינעם להם ככה דבר כזה… – ואגב אגלה לך בלחישא, כי האיש המצוין הזה, האוהב עמו באמת ובתמים, אל תדמה חלילה כי אירקוטסק הרתה וילדה אותו – לא! – גם הוא מילידי עבר־הבייקל הוא, וישיבתו בעיר זו מצער היא, וגם יתר השרידים המעטים בפה הנאמנים עוד בברית אלהיהם ואומתם, גם הם מילדי העברים שבעבר־הבייקל המה, אשר באו הֵנָה לרגלי מסחרם, ודמיונם בזה באמת כענבים במדבר… – והדבר הזה, כי “אחינו שבעבר־הבייקל” הִנָם “יהודים אמתים” – יודו גם סיבירקי אירקוטסק, אך שונה הוא הנוסח והניגון, יש דורשים לגנאי… ויש דורשים לשבח, ולבם יהמה בקרבם על שאין דוגמתם גם ביניהם… –

קצרה נפשי בעמלי בנסיעותי בעגלות הבי־דואר ונדנודיהם וריסוק אברי שסבלתי עד הנה, הבה, אבקשה לי דרך אחרת לשוב בה לארצי ולמולדתי, וכפי הנראה אמצאנו… – – – היה שלום…

ידידך…

 

יעניסייסק בחדש שממעטין בשמחה, תר"נ…    🔗

ידידי, “יגעתי ומצאתי תאמין” זהו כלל גדול בעולם העשיה, ואת הכלל הזה שויתי אף אני לנגדי תמיד, ובכן יגעתי ועמלתי חפשתי ובקשתי וסכ“ס עלתה בידי לכבוש לי דרך נוחה לשוב לארצי ואף כי הדרך הזה גזל ממני זמן רב, יותר מירח ימים, בכ”ז הנני שבע רצון ממנו כי עלתה בידי להנצל מעקת המרכבות והרַכָבִים והעגלונים, ופישוט־העור שבכל תחנות בי־דואר… ואשום דרכי במים ואסע אט, שֶפִי, בלי נוע ונדנוד, ובלי ריסוק אברים, – עד בואי הנה לגבול סיביריה המערבית, וזה דבר הנסיעה המלבבת הזאת;

מאירקוטסק שבה יאצרו ויחסנו כל ארגזי התֵּה המובאים מארץ סינים במשך ימות החרף, ישלחום עתה ע“פ המים – על נהר ה”אַנגרא" המלחך עפר חבל אירקוטסק ומבצר־הבוריאטים דרך הטאאַיגא הגדולה וכו' ושופך את מימיו להנהר הגדול “יעניסיי” וסובב הולך עד קרסנוירסק, ובזה מרויחים הסוחרים – “דמי־העגלונים” וכו' שהיה עליהם להוציא בעד שטח של יותר מאלף פרסאות ביבשה, ואף כי במים יתארך הדרך ליותר מאלפים פרסאות, אך במה נחשבה הוצאת המשלוח ע"פ המים לעומת ההובלה ביבשה? הלא כמוה כאין.

ואנשי הבינים ישנם באירקוטסק הבונים דוברות (בארלינע паузки) ורפסֻדות במשך ימי החרף וכשיִמַס הקרח ישלחו על ידם אדוני הַתֵּה את עזבונם להביאו בדוברותיהם עד קרסנוירסק; על דוברה יטענו אלף וחמש מאות תיבות־תה שהם בערך עשרת אלפים פוד; ורב־החובל ימנו עליה אכר־פשוט בידים גסות ומרסקות, אך יודע את מלאכתו כראוי ובקי היטב בכל המקומות המסכנים, ועל ידו יצבאו חמשה עשר איש מן הנבוכים (бродяги) בארץ בתור מלחים. ובדוברה כזו, אחרי התפשרי עם אדונה, עשיתי לי אַתיק־מיוחד, ואָכין לי שאר ומזון, ולחם וקלי וצלי וכו' גם דיו וקנתקום ועטים ונייר – למזון־רוחני, ועשיתי לי שלחן קטן בקרן־זוית וספסל עגלגל סביבו, ומטה־מוצעת וכו' וכן נסעתי עד הנה –

ארכה לי העת במשך הנסיעה הגדולה הזאת ההולכת אִטִית במורד־המים וכמעט שלא ניכר תנועת הדוברה, והעסקתי את מחי עבודה רבה וכבדה לסדר ולערוך את כתבי־זכרונותי ורשימותי אשר טפחתי ורביתי במשך ימי נסיעותי הרבות, ועבודה אחרת – להחליף כח, לחלץ עצמותי, לטייל ולשוח וכו' זאת לא מצאתי על ספון־אניתי, זולתי אשר התיצבתי לפעמים על הפועלים־המלחים בעת נוחם מעבודתם כאשר נעה הדוברה במורד הזרם לאטה, ואשמע את אשר המה משוחחים חד את אחד, – ונקל לך להבין כי דברי חכמה ומוסר לא שמעתי מהם… רק זאת, שכל אחד התפאר על חברו שהוא לא שולח הנה בעד איזה עוון־קל, כ“א – בעד גזלה ורציחה וכדומה… – כי רב מאד מספר בני־בלי־שם אלה במקומות האל, ותוצאותיהם – ממכרה ההרים, ששם עבדו עבודת פרך, וע”פ זריזותם וחריצתם נמלטו ויברחו והנם נבוכים בארץ… – וככה הם נדים ונעים בכל רחבי סיביריה ואין איש מאסף אותם הביתה מיראת הרָשוּת שלא תאשימם ב“הברחת אסורים”, ומיראתם “אותם בעצמם” שלא יגזלום… אך ראיתי אכרים רבים מתושבי הכפרים שנסעתי בהם, מניחים למענם על ביתם, כתונת בלה, מכנסים טלואים, ולחם ונתחי בשר וכו' וכשיעבור עליהם ה“נודד” הזה יקחם וילך לו, ואל הבית פנימה לא יבוא, וכצאתו את הכפר יעשה לו אָח־מבוערת ויבשל ויצלה את מאכלו ויאכל; כשיתפש בכף השוטרים יאמר ששכח או לא ידע את “מולדתו וכנויו”, ואחת דתו לְהִלָקוֹת חמשים, ולהכתב בכתב הנודדים והנבוכים (бродяги) וישנם כאלה אשר שנו וישלשו ויִתָפשו בכף וילקו – ואין בכך כלום ⁵² … אלה היו בני־לויתי במסעי זה ע"פ המים. – כשליש הדרך עברנו בשלום ואיש מהם לא הפריע את המנוחה עד בואנו לכפר בְרַטְסְקִי־אסטרג והמים הלכו הלך וחסור, ונאלצנו לחכות עד גאות המים, אז הלכו “מלחינו” אלה לבקר, כמובן, את בתי המרזח, וישובו אלינו ביום החמישי מֻכים ופצועים, הלומי ראש ורצוצי מצח ורקות… ערומים ויחפים פשוט בפשיטות כיום הולדם, כי נתנו כל אשר להם – ביין!… ועליך לדעת, כי אין אף יהודי אחד בכפר הזה ובכל הסביבה, שאפשר היה להאשימם שהם קנו את חפציהם ויונום… וכל מחזיקי בתי־המרזח שבפה הנם “בריות טהורות” ותמימות – אכרים פשוטים רוסים קדושים וטהורים מלידה ומבטן… והם הם, אשר הונו וירמו את אחיהם אלה “הנודדים האומללים” וימיצו את דמם ולשדם… – אך לא זאת היא מגמתי.

כאשר גאו המים עשינו דרכנו הלאה, – והנה המון זבובים ויתושים, דבורים ויבחושים, וכל מיני שרץ העוף סבבונו וינשכונו ויפצעונו, ויחדרו גם לפנים – לאַתִּיק־מושבי ולא השאירו מתים בבשרי, כי “מכת מדינה” היא במקום הזה, וביחוד מין זבוב הנקרא “מוסקה” אשר יחדור לפני ולפנים מבעד להכתונת וישוך באין רחמים… אנכי אמנם דמיתי כי “כנמול” שאין לו “זכות־ישיבה” בזה, לא יחשבוני אף הם לאנוש… אך הם קבלוני בסבפ"י, ובדבר הזה היתה לי שווי־הזכיות גמורה…

והמון צפרים משונים מצפצפים ומהגים על ראשינו, ומהחֻפים המכוסים ביערות־עד נשמע זאבים מיללים ויאנפו, ונחשים יפעיו, ושועלים יכעכעו וכו' וממעל לנו הזבובים והיתושים והצרעות וכו' זָעות טָשוֹת ומזמזמות ומנקרות את מחינו, ובקצה־אפיהן ובקרני־המשוש שלהן תקרטמנה ותכרסמנה את פנינו, ולא תועיל כלל הפי־תחרא מעשה משזר (сютки) והמסוות של תחרים ששמנו על פנינו, ודמיוננו כשֵדי שחת… והן תשכנה ותקרטמנה!….– היום ארוך מאד בהיותנו קרובים לציר־הצפוני, בשעה העשתי עשרה החמה שוקעת בקרן מערבית־צפונית, ובאותה שעה ינוצצו קרניה מעבר המזרח בעלותה! – הננו הולכים וקרבים לים־הקרח, אשר בימי ילדותי שמעתי עליו ככה הרבה ספורי־בדים ואגדות נפלאות בשם “מעשיות מים־הקרוש”… וכח־המדמה ישוה לעיני פגישתי את פני הנוסע “ננסין” אשר כפי הידיעות, המטשטשות שנתקבלו מאיזה “כככ” בעתוני סיביריה ⁵³ הנהו שב עתה בחזרה והציר־הצפוני נתפש כלו בידו… – ולפתע פתאם הושם מחנק לנפשי ואינני יכול לנשום ולשאוף רוח כראוי, – ערפל גדול עב וחשוך יחבק בזרעותיו את כל הככר, חשכה השמש בעריפיה, והחשך כסה בכנפיו השחורות את כל הארץ, – הָה אלי, אם חשכו הארֻבות בשמים ומנעת ממנו אור יומם, מאין באה החניקה ותאטור עלינו מבלי שאוף רוח?!

אך מצאתי החידה, ומקור הערפל מאין מוצאו, –הוא הוא הקיטור והעשן הגדול שנתהוו משריפות יער־עד (тайга) וגם השריפות האלה תעשינה בידי הנודדים בני־בלי־שם אלה שזכרתי לך, כי בהם נראה את התמונות שיצייר לנו איוב במליצתו העזה והמרעשת: העורקים צוה אמש שואה ומשואה; הקטפים מלוח עלי־שיח ושרשי־רתמים וגו' מן גֵויְגרָשוּ וגו' בערוץ נחלים לשכון; חורי עפר וכֵפים; בין שיחים ינהקו תחת חרול יְסֻפָחוּ; בנינבל גם בני בלי־שם נכאו מן הארץ וגו' (איוב ל' ג־ט), כי הנודדים האלה בברחם מעבודת־פרך יתחבאו ביערות־עד אלה, וקוטפים מלוח, עלי שיח וכו', בָצֵל־הבר (лукъ) ועגבניות פראיות, הגדלות במקומות האל, וזאת יבשלו למאכלם. וכמובן אינם נזהרים ככה לכבות את הבערה שהבעירו, ויצאה האש ומצאה קוצים וברקנים ותתפשט לכל רוח, ויערות גדולים ורחבים בני עשיריות פרסאות, יהיו לברות להאש הזאת! ונוסף עליהם האדים העולים מן הביצות הגדולות, בנות הטונדרות הידועות, ויתאבכו גאות העשן עם האדים שאינם נותנים להן להעלות אל על… וזהו העשן־הנורא שנעשה אח"כ לערפל עב ומחניק ויחשיך עלינו את השמש בשמים!

ומרוב הטַחַב (פייכטיקהייט) וליחות האויר השורר בזה, אחזני שיעול־חזק בחזי ויפצפצני וידכאני עד דכדוכה של נפש; חלב וחמאה לא יכולתי להשיג להקל מעט את שיעולי, ובכן התעניתי תחת ידו עד בואי הנה. ואף כי נפוגותי ונדכאתי מאד בנסיעתי זו, בכ"ז לא אתחרט עליה, כי סוף סוף נעמה לי יותר מהנסיעה בעגלה ובמזליחה ומה גם כי עלתה בידי לבקר ולתור הרבה שרידי קדמוניות שמלפני ההיסטוריא ומתקופת־האבן.–

על יד הכפר פדוֹן בחֻפו הימני של “האַנגרַא” במקום שישתפך להטונגוזקה העליונה, תמצאינה מערות ומחילות גדולות, ובהן מצאתי כלים מכלים שונים עשוים מאבן; גם קרדומות, ורמחים וכידונים ויתר מיני כלי מלחמה פזורים למכביר על רצפות המערות, שכפי הוכחת חוקרים רבים, שנסעו הנה למטרה זו, היה חי בזה “האדם הקדמוני” בתקופת־האבן. – רגשות נעלות וחרדה מסתרת התעוררו בקרבו בבואי לבקר את המערות האלו! – אבני גרניט שחורות וכתמים נוצצים עליהן מקרות את תקרות המערות, וכתליהן מחצבים ג“כ בתור אבני גרניט וחלמישצור, – ופה, במקום הזה אשר רגלי עומדות עתה עליו, פה חי האדם הקדמוני, ופה בלה טפחות ימיו! – האמנם? – האאמין בדברי החוקרים האלה? – ואולי איזה אכר פשוט עשה לו בתבונות כפיו קרדומות וחניתות מאבן ויניחם פה?… – ומה דמות אערך ל”האדם" הזה? – האם גם הוא שם “פדות והבדל” בין גזע לגזע בבני־האדם שכמותו, או בין דת לדת ובין שפה לשפה?… הגם הוא ייחס לו “צלם אלהים”, ומאת רעהו – “שאינו מתפלל כמהו”, שלל כ"ז ויחשבהו ללא־אדם שמותר להשתמש בדמו?… האף אמנם?? –

כיום תמים עשינו בהמערות האלה, ונפשי לא שבעה ולא פסקה מהתענג על מחזות אלה; האכרים ששכרתי ללותני חפרו ובדקו בחורין וסדקין, ובכל פעם אשר מצאו איזה דבר הרימו קול גדול ויקראו: “אדון! מציאה, מציאה!”, ומה מאד השתוממתי אח"כ כעבור יותר מרבע שעה, כשנמצאתי כבר בין האכרים, והַהֵד עונה לעֻמתנו וחוזר ומשַנֵן את הדברים האלה בדיוק כמו זה עתה יצאו מפי האכרים! – וכן עלתה בידי לאסוף כלים מכלים שונים, ועל יד אחת המערות מצאתי גם עצמות שנהב־קדמוני (мамонт) מפוזרות על שטח גדול, ואחד האכרים גזר בפצירת־פיס חתיכה קטנה משן־שנהב־הענקי הזה, ויהי משקלה שלשים ושמנה ליטרות! ואקחיה אתי להביאה לביתי. ובהעצמות האלה יעשו האכרים עסקים גדולים וימכרום בכסף מלא לסוחרי אנגליא ושוועדען הבאים למטרה זו הנה.

ובעת שטו דוברותינו על הנהר סבבונו פעמים רבות האכרים תושבי החפים, ויביאו לנו בסירותיהם לחם ודגים וביצים וכו' וכמעט כל האכרים האלה רחוקים מאד מתרבות־אנושיות, והנם כפראים ממש בכל דמותם וצלמם; אין בהם חיי־משפחה מתוקנים, והפריצות תעבור כל חק ביניהם, עד כי גם רגש הבושה האלמנטרית כמעט שאין להם, ומה גם בנוגע לעניני אישות… – וכ“ז באתה להם בסבת היותם רחוקים מאד מאדם העיר, וכמעט שאין להם שום התקשרות עם איזה כרך ועיר מסחרית ומקולטרת, ונשארו במצבם השפל עד היום; ואף בפי האכרים ה”רוסים ממש" נשחתה השפה הרוסית, והתערבה במבטאים טונגוזים ואסטיאקים וכו' עד כי קשה מאד להכירנה. – פניהם דקים וצנומים ומבנה גום חלש ורפה, כי בשר וחמאה אין להם ⁵⁴ הלחם שלהם הוא חצי חי וחצי מבושל – ממש כעיסה. ונפלא הדבר מאד, במקומות האל אשר העצים בחנם, ובכל מקום שירצו יוכלו לכרות להם עצים מה“טייגה” באין מפריע, והלחם איננו אפוי כלל! וגם בהערים המקולטרות כמו אירקוטסק קרסנוירסק וכו' גם בהן אינם יכולים לאפות לחם כהלכתו, והרבה משפיע זאת על בריאתם… אולי הקמח והדגן דפה גורם? אולי?

ובימים האלה תדאג ממשלת רוסיא גם להטבת המקומות האלה והרמת השכלתם וכו‘, ותשלח לכאן טכניקים ואינג’ינרים ופקידים רודים במלאכה, מפוצצים בכח הדינמיט את הסלעים והכֵפים (пороги) שבנהרות אלו העוצרים בעד מעבר האניות הראשונות מהעולם־הנאור, ותבשרנה בשריקותיהן את דבר ביאת הקולטורה־האירופאית למקומות האפלות האלה! ואחד מסָפַנֵי אנגליא המצוינים, מצא לו נתיבה במים עזים ויעשה דרכו הנה ישר מלונדון דרך ים קרח, ויסוב את הררי הקרח הנוראים והאיומים, וכו’ המקומות המסֻכנים ויגיע לטורוחנסק ויניסייסק וכו' ויש תקוה כי במהרה בקרוב כשיטהרו את הנהרות יניסיי טונגטזקה־העליונה והתחתונה, והאַנגרא וכדומה, מאבני הנגף וצורי מכשול, יגיעו האניות גם לאירקוטסק ולים=הבייקל ואז ישונה הרבה לטוב מצב אלה האכרים האובדים והנדחים, השוכנים למעצבה משני עברי הנהרות האלה. וגם המסחר ינוב פה וירום קרנו בכבוד, ולרגליו ינהרו הנה אנשים סוחרים מעולם המעשה ותמלא הארץ דעה והשכל… בקצרה, הפתגם הנשגב: “יהי אור” קרוב הוא לְהִמָלֵא, עוד מעט – וממרומי הררי סיביריא ויערותיה וכו' הד־קול יענה: ויהי אור! –

והַהֵד גדול וחזק מאד “בהטיג’ה” הלזו אשר לא שמעתי עוד דגמתו מעודי: מהכאה קלה, משפשוף עץ בעץ, ממחיאת כפים קלה, מהקָשת אצבע באצבע, ממלילה רגילה ברגלים וכדומה, – ישמע ההד כמו יורד ומקונן על שפיים בין סבכי היער, ולפתע פתאם יפסק וישמע עוד הפעם, ויאָלם ויחזור וישמיע הוד קולו כמה פעמים. וזאת לדעת כי לא תכף ישמע ההד אחרי ההכאה או הקריאה, ויש אשר תעברנה גם דקות אחדות ולפעמים, – רגעים, בטרם נשמע קולו, ואנחנו עשינו לנו כעין צחוק ושעשועים לשמוע את ההד הנפלא הזה; פעם עשינו הכאות גדולות על ספון דוברותינו, או חללנו בחלילים, ופעם דפקנו על הקרשים ועל החביות הגדולות שהיו אתנו ⁵⁵ ואני יריתי פ"א באקדחי ויעברו רגעים אחדים בטרם יצא ההד לענות אותנו דבר, ואולם כאשר אך השמיע את קולו כמעט שנחרשנו ⁵⁶ , ועוד תצילינה אזני לשמוע רעש גדול אדיר וחזק, כמו בא לשבר ארזים ולפרק הרים, לשוחת גבעות עולם ולפוצץ סלעי מגור!

ובהטייגא הזאת תרמשנה כל חיתו יער, גם איל צבי ויחמור, ויתר מיני חיות קלות־המרוץ (רעננטהירע), ואנשי המקום יצודו אותן ויאכלו את בשרן ומעורותיהן יכינו להם אדרות יקרות לחמם את בשרם, והיתה להם גז צמרן לטוות ולעשות מרבדים יקרות ונהדרות בשלל צבעיהם, לשמיכות ולסדינים וכו' ולמכסה עתיק. – ביחוד נפרץ בזה ציד הצבאים האיזיוברים, אשר בני סינים וטיבט ישקלו זהב (פשוטו כמשמעו) מחיר קרניהם – אם הן רטובות ומלאות דם; וישנם כאלה המפטמים ואובסין במכוון את הצבאים האלה (ביחוד הנקבות, כי קרניהן תשקלנה במחיר יותר יוקר, וישנן סימני זכרות ונקבות בהן גם לאחר שיכרתו מהראש) למען קצץ את קרניהם מדי שנה בשנה בחדש האביב; – נורא מאד לראות את המחזה האכזרי הזה, וגם לב האמיץ בגבורים ימס בקרבו בראותו איך עוקרין את הצביה האמללה הזאת, וכעשרה טונגוזים יביאו וישבו על גבה ועל מפרקתה וגלגלתה, ואחד מגרד בפצירה־פים או מנסר במשור את הקרנים עד שרשיהן, וקולותיה עולות ובוקעות רקיע, ויש אשר ימותו תחת אסורים! – וחיש מהר ברגע הסרת הקרנים יהפכון בשרשיהן למעלה כשפופרת הפוכה כדי שלא יזוב הדם מהן, כי הדם הוא העיקר שבה“קרנים”, ואומרים אמור: שרופאי סינים וטיבט משתמשין ב“דם הקרנים” האלו לרפואות בדוקות, ומחיר שתי קרנים כאלה עולה לפעמים עד חמש מאות שקל! – ועל פצע שרשיהן בראש הצביה ימרחו תכף זפת ושמן־קיק, וככה תשכב הצביה האמללה עיפה בלי־אונים כשני ירחים עד שיגדלו ויצמחו מעט קרניה, ואז תשוב לאט לאט לאיתנה ותקום ותחיה – למען עשות עוד הפעם קרנים יפות ונהדרות כדי לקצצן בשנה הבאה! וגם מאחב“י ישנם רבים העוסקים במסחר האכזרי הזה, ושכחו לגמרי כי הם “רחמנים בני רחמנים” ולא לנפש ישראלית היא אכזריות רצח כזו, לו גם על חיה… וכשהייתי בכרכי הים забайкалские обл. וראיתי גם שם אחדים מאחינו עושים כזאת, יסַרתים באמרי פי ואערך לפניהם את גדל האיסור של “צער בעלי חיים” וכו' וימציאו להם תירוץ מספיק – לפי דעתם – כי הם בעצמם אינם עושים זאת בידיהם הם, כ”א – ע“י “עממין”, והדבר דומה אצלם כמו “מכירת החמץ” לגוי, וכדומה… ובכ”ז לא אמרתי נואש, ואשיח לפניהם כמה פעמים חמר העבירה, וכי אין להשוותה עם “מכירת חמץ” וכי שם אין “שפיכות דמים וצעבע”ה, ומה גם בשעה שיש ויש לאל ידם להתפרנס בכבוד ממסחרים אחרים וכו' וכמדומני שלא ישובו לכסלה עוד.

ועל הדרך הרב הזה שמאירקוטסק ועד הנה, לא נמצאו יהודים, כ“א בהכפרים המרכזיים זעיר שם זעיר שם. והרבה הרבה סבלתי מזה שלא יכולתי להשיג מאכל־בשר. – עתה הראיתי לדעת מה גדול כח ה”הכרח“, עד כי יכביד אכפו עלינו לעשות מעשים בלתי ידועים לנו כלל, וגם אותי אנס ויכריח לעשות במלאכות כאלה שלא חלמתי לי מעודי; פעמים רבות הדלקתי את האש על האח, אף כי אצבעותי נצרבו ונכוו מזה…; את המוליאר הקימותי בעצמי ובכבודי והרתחתיו כסיר, אף הייתי משפשף היטב את היורה והקלחת והאלפס והקדרות של נחשת וכו' שלקחתי אתי – שָטף ומָרק, ביחד את הכַף והמזלג והסכין וכו', ולפעמים נצרמו ונרסקו אצבעותי עד שפך דם מאי־ידיעה…; גם חכָּה עשיתי לי כדַיָג אמן זקן ורגיל, וכפעם בפעם הייתי פורשה בנהר, ומה גדלה שמחתי כאשר העליתיה ו”דג נכבד" נאחז בה! – ולעמת זה הנחלתי לי – עפ“ר – תֹחלת־שוא וכליון עינים כיום תמים בפרשי את מצודתני וה”דגים החצופים" לא חפצו להכנעות לי ובשום אופן לא הסכימו להאָחז בה…; ככה הייתי יושב לי בקצה הדוברה וידי אחזת בחכה, ומבט עיני היה נטוי על ראש האגמון הצף ע"פ המים, – האח, האח! – התעוררתי בעליצות נפשי – האגמון יתנועע, יתנודד, אות הוא כי החכה אחזה דג גדול ונהדר, הבה, ארימה, אתפוש את הדג, אנתחהו אבתרהו ואבשלהו… אבל – הנה מתלאה… החכה הועלה, וצב גדול וכבד נאחז בה ברגליו… ומרוב כבדו ונטל משאו נתק החוט – ויקפץ לו המימה…

זאת היא פרָשַת נסיעתי זו ה“קלה” עד בואי אל המקום הזה. וגם עתה עוד לא הונח לי, ולא טעמתי עוד טעם בשר, בסבת ימי אבלנו על חרבן ארצנו ומקדשנו, או יותר נכון: “על חרבן עמנו”… ועלי לחכות עוד עד… – חכה, חכה יהודי, חכה וקוה תמיד כי “יעברו הימים האלה”, יעברו ימי הבכא וה“פנים הנזעמים”…; יעברו ימי ה“מועד”⁵⁷ אשר קרא עלינו לשבור בחורינו… ואז – תשוב עוד הפעם לחכות ולקוות…

עד אחר המועד “תשעה באב” לא אכתב לך מאומה, ואף אתה חביבי חכה וקוה… – חכה וקוה, עד בוא אליך דברי שנית.

והנני ידידך…

 

יניסייסק י“ג מנ”א תר"נ…    🔗

ידידי! ביום השבת העבר – ערב תשעה באב – בהיות עוד החמה בראשי האילנות ישבנו על הארץ לקונן את הקינות. ומה מאד זר ומוזר היתה זאת בעיני – יליד ארץ־הנגב, לראות אנשים תמימים וישרים עושים את שבתם חול וחולצין את מנעליהם מבעוד יום ויושבים על הארץ כאבלים, בשעה שלפי השערתי, ישבו עוד אחינו בדרום רוסיא למשל, ואוכלים את ה“סעודה המפסקת” ושותין אולי גם יין המותר בערב תשעה באב דהאי שתא שחל בשבת… כי היום גדול וארוך מאד בימים אלו, בערך עשרים ושתים שעות, וכמעט שאין לילה, ורק ינטו צללי ערב במקום הזה, ובשעה שהחמה לכאורה שוקעת במערב מיד היא זורחת במזרח, כמו בכל הארצות הקרובות להציר הצפוני, כידוע. ובכן כאשר השמיעו פעמוני “בתי תפלותיהם” צלצולי הלילה כנהוג פה, ידענו גם אנחנו כי אָתא לילה!

“אתא לילה”! – הוא הלילה המיועד מאז לישראל לבכות כתנים על אבדן ארצו ומקדשו, על חרבן עמו ואמתו, ועל ירידת כבוד האומה מיום ליום…! – הה, מה תשתוחח עלי נפשי ולבי בקרבי ינוד, ינוע ויתר ממקומו… אף כי עמוק עמוק בחבי אחוש וארגוש כעין “תנחומים נעימים” מהולים בכוס יגונים… כראותי אותי, סכ“ס, יושב בתוך עמי, בין אחי, אשר אף כי קאה אותם ארץ מולדתם וישולחו הנה בעד פשעם, ובכ”ז עמד טעמם בם וריחם לא נמר! – שם בפנה יושב לו זקן בראש קרח ושופך לבו כמים ביחד את שתי עיניו שֶכָּהוּ מרוב בכי, ומסדר לו לעצמו את ה“איכות” שלא הספיק לגמרם עם הקהל, – הה, מה נרעשו עצבי וגדלה חרדת נפשי בשמעי את קולו ההולך ורועד ונעצר לרגעים בגרונו מרוב מחץ ולחץ לבבו אשר זכר את ה“עבר” שלו בהגיעו אל המלות: אני הגבר ראה עני בשבט עברתו וגו' במחשכים הושיבני וגו‘… – הכביד נחשתי וגו’… – זקן אמלל! האמנם נסית במסה, עברת באש ובמים עד בואך הנה… הכבידו נחֻשתך, הושיבוך במחשכים… מה מר מאד היו ימי הלוכך לכאן… בצדק תהגה נכאים בבואך אל הפסוקים האלו… – אבל טוב לך כי עֻנית אז, ועתה עומדת במרחב רגלך, – נמסו עתה אסוריך וחיתך באור תראה, כי אמנם לכל פנות שאתה פונה תוכל למצוא בזה את פרנסך בכבוד, בכבוד וברחבה, והארץ רחבת ידים לפניך, – בְכֵה בָכוֹ לאחיך ה“חפשים” כביכול, שנשארו במקומותיהם – בהבקעה־הגדולה המלאה עצמות יבשות ונהָרוֹת עני עוני ומחסור; היושבים צפופים ודחוקים כקולית האספתינין בחביותיהן… הוא ה“תחום” הארור! – עליהם תוכל יותר לקונן בדברי המקונן לאמר: בָנָה עלי ויקף ראש ותלאה; במחשכים הושיבני במתי עולם; גדר בעדי ולא אצא… גדר דרכי בגזית נתיבתי עוה… דרכי סורר ויפשחני… וגו‘; סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים; פצו עלי פיהם כל אויבינו וגו’ שבתם וקימתם הביטה – אני מנגינתם… וגו'; בֱכֵה בָכוֹ זקן בהביטך בהקינה הלזו שבה משתקפת כִבְרְאִי־מלֻטָש מצב אחיך בארצך…… אשר “גדרה בעדם” ותפשה את דרכיהם… ותשימם סחי ומאוס גם בעיני יתר העמים הנאורים החפצים להמליץ בעדם… ותושיבם במחשכים – בהתחום – כמתי עולם… כדי שיתמזמזו וימועכו איש בידי אחיו מרוב לחץ ומחץ ודחקות… – הה! לו הָרשו לבוא הנה גם הם, לארץ רחבת־ידים זו, כי אז, אולי לא בכו כמוך אמלל־זקן התוהה על הראשונות…, כי אז לא אכלו ככה את בשרם ולא ידעו חרפת רעב… כי אז!… אך אבליגה על יגוני. כי מדי דברי במצבנו זה, זכור אזכור… ומעי יהמו כחלילים!! –

גמרנו את הקינות ונלך שֶפִי כאבלים וכמנודים; בחצות העיר השלך הס, וכל התושבים ה“עיקריים” נמו את שנתם, – “חשכת הלילה” שהיא כמו “מוצאי־בקר” בארצנו, מעורבת עם דמדומי־חמה הנראות בפאתי קדם, פרשה את כנפיה על כל האופק, וקול יללת הכלבים הרבים מאד במקומות האל, יפריעו את שנת הסיבירקים האוהבים מנוחה… וילוה אליהם הד קול הצבאים ואילות־השדה שבהטייגא הקרובה, ורעש מפלי־המים שבנהר יניסיי המשמיע קול אדיר וחזק בסביבות העיר, יתנו אותותם אותות חיים ותנועה, שלא נתעה בשוא נפשנו שבארץ צלמות, בין רפאים שוכני קבר עומדות רגלינו⁵⁸ וכן באתי לביתי ואשב על הרצפה המכוסה במרבדים כֵהִים ושחורים, ויתאספו אלי אנשים אחדים ויבקשוני לגמור להם פרק מ“ענינא דיומא”, גם הביאו אתם את המדרש־רבה ממגלת־איכה ואדרוש ואלמוד בו לפניהם עד תפלת השחר.

בשעה הרביעית קמנו ועלינו לביהכ"נ אשר היה כבר מלא מפה אל פה, התפללנו וישבנו עוד הפעם על הארץ ונערך את הקינות כחק וכהלכה, ובהגיענו להקינה “אלי ציון ועריה” הרגשתי איזה תנועה בין היושבים בהשדרות האחרונות העוצרים בעד איזה “מתפרץ” אלי… נשאתי את עיני והנה איש זקן מהחַיָלים הניקוליובים נגש אלי כשהוא מוקף מכל העם הסוחב אותו לאחור, וישאלני:

– רבי ומורי (כן יכנו החיילים הזקנים האלה את כל איש היודע להתפלל בלי גמגום…) למה זה נבכה ככה על חרבן ביה"מ בעת אשר לדעתי, לו גם לא נחרב, היה מתמוטט ונחרב מאליו מרוב יושנו?…

–כֵנים דברים, זקן – עניתיו בצחוק מהול בתוגה – אבל עליך לדעת כי לא רק על חרבן המקדש, על שריפת עצים ואבנים, אנו בוכים, כ"א – על חרבן האומה, על פזורינו וגלותנו ועל…

– לא רבי, גם ע“ז אין לנו לבכות ולקונן – ענני הזקן במשכו בכתפיו שהיו עמוסים מההמון המטפלים בו, ומטפסים עליו… – הריני משער לי בנפשי: מה היה מצב עמנו בעת הזאת אלמלי ישבו גם עתה צפופים ודחוקים בא”י כאחינו שב“התחום” בזמה“ז… הה, נפשי עלי תאבל בקראי לפעמים את המכתבים שמריצים אלי בני משפחתי מארץ ליטא העניה, הה! אך דלות ועניות, עמל ותלאה, צר ומצוק, העקות וגזרות וגדרים, שכר האדם לא נהיה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב וכו' וסובלים חרפת רעב, ערומים ויחפים, קרועים ובלואים וכו'; – ב”ה צורי וגואלי – קרא הזקן במועל כפיו – אשר הביאני עד הַלום, והנני לי לעצמי בעל־הבית־מכובד, בעל נחלאות ונכסים, ומוצא את מחיתי ופרנסתי בכבוד, ואינני מרגיש בזה שום לחץ והעקה ודחיקה… ובאמת אומר לך, כי אך למותר הוא לנו המשיח “שלכם”… ילך לו ליהודי ליטא ופולין וכו' ואנחנו נִשָאֵר פה בסיביריה.

– אבל אדוני – השיבותיו בניחותא – האם לא תדאג מעולם על צרות האומה ותלאותיה, על עניה ומרודיה, ועל ירידתה מטה מטה מיום ליום ואין לה מעמד ובטחון בחיים?? – נניח כי לך ולכיוצ“ב טוב מאד בפה, אבל – בְשָם, ב”התחום", רע ומר מאד… –

– האנכי אבכה על אחי אלה – התעורר וישך ­את אצבעתיו מרוב כעס – האכזרים והרצחנים אשר חטפוני מזרעות אמי האלמנה בהיותי ילד בן שמנה שנים וימסרוני לעבוה“צ?⁵⁹ האם עלי לדאג לשלום הרשעים ה”חטפנים" או “נכדיהם” המיוחסים שבזמ"ה? – ילכו להם לכל מקום שילכו, – לעזאזל, להרי חשך, לשאל ואבדון, ואף לארץ ישראל… ואנחנו נשאר פה, וגם אני פה אשב כי אויתיה…

המעשה הזה כשהוא לעצמו הוא הד־קול “חטאת אבותינו” לפני דור אחד! ואני אשר פגישות כאלה היו לי רבות במקומות מסעותי, לכן לא חדלתי ממך גם את המאורע הזה. ולדעתי איני צריך להוסיף עליו איזה “פירוש” ו“ביאור”, כי הוא יעיד על עצמו: עד כמה העוינו שחתנו וחטאנו “אז”,⁶⁰ עד שנהפכנו לאכזרים כתנים… ובעצמנו השלכנו את ילדינו – ה“יְאֹרָה”… תִכָתֵב זאת לדור אחרון! –

כאשר גמרנו את הקינות והזקן “הסתם מקשן” נסחף ע"י ההמון להפטר ממנו, הלכנו כל הקהל לבקר את שדה־הקברים, אך לא מצאתי בו שום דבר חדש, זולתי אשר המתים ינוחו להם בשלום על משכבותם, ואין מחריד אותם מרבצם לבקר את זכות ישיבותיהם ומשכבותיהם… קטון וגדול שם הוא, וגם איש־יהודי חפשי הוא לשכוב בקברו באין מפריע… –

וכשלש מאות צעדים מהחומה המקפת את שדה הקברים, מתחלת הביצה הגדולה (тундра) שנשארה לנו ל“עדה” מימות המבול, או לדבר בשפת בעלי אספות: מהמהפכה הגיאולוגית האחרונה שהתחוללה בכדור ארצנו. – והיא מתחלת מפה והולכת ונסבה את כל ארצות היַקוֹטים והאטיאקים, עד אשדות נהר יניסיי וְהַאָבּ במקום השתפכם לים הקרח – שטח של אלפים פרסאות ויותר! – ומה נפלא הדבר לראות אדמה מכוסה בדשאים ועפאים, אדמה – ככל שטח פני אדמתנו, ואולם אוי אוי לו להאיש אשר יהין להציג כף רגלו עליה, כי לאט לאט תטבענה בה רגליו, ואחריהן – כל גופו, וירד שאול חיים! – וכן הָטבעו בבוץ ההוא רגלי חיות רבות קלות־המרוץ (רעננטהירע) שהעיזו לאחוז דרכן דרך הבצה… וקרניהן המפוצלות והתלולות, עם ענפיהן ושריגיהן תֵרָאֵנָה עוד מעל פני הבכאים המכסים את הככר הזה! וככה תִגְוַענה שמה מזלעפות רעב, ונבלתן טבועה ותחובה בבוץ, עד בוא החרף העז ויַקְשֶה בקָרָתו את הבצה, ואז יתאספו הֵנה הטונגוזים והאסטיאקים והיאקוטים ויאכלו את בשרן לתאוה, ואת העורות יפשטו, ואת הקרנים יקצצו, וסחרו אִתָן לארץ רבה. –

שבנו מבית הקברות אחר הצהרים ואוסיף לבקר את העיר, אך לא מצאתי בה שום דבר הראוי לשום לב אליו. – שטח העיר יכיל כברת ארץ גדולה אשר היו יכולים להתכנס בה יותר ממאתים אלף תושבים, וע“פ הספירה האחרונה אין בה יותר משלשת אלפים תושבים עם ארבעים בתי תפלה לנוצרים בנוים לתלפיות ונותנים לוית חן והדר על כל העיר. – הסבה לרבוי בתי התפלה בעיר קטנה כזו, היא רובי מכרי־הזהב שבסביבותיה, וכל אחד מאדוני ה”מכרות" יבנה לו בית תפלה לעצמו וישתדל לפארהו וליפותו, אף ישכור לו כהן על חשבונו, ולפעמים ישכור גם – מתפללים ומתפללות… – מפה אסע באנית־הקיטור לקרסנוירסק ומשם אשמיעך את דברי.

היה שלום, ידידך…

 

קרסנוירסק ה“ך באב תר”נ…    🔗

ידידי, אם תפלא בעיניך מדוע כה נמשכה עת נסיעתי מיעניסייסק לכאן, בעיני לא תפלא מאומה, כי ע“כ ב”סיביריה" אני… אשר אף כי המרחק איננו גדול כ"כ, בערכך ארבע מאות פרסאות, שאצלנו אפשר לעברם ביום אחד, אבל מה רבו התלאות שסבלנו בנסיעתנו זו שארכה לנו יותר מעשרה ימים! – ילא עטי לתאר לך כמו, ואך עובדות אחדות שקרוני אחשוב לא למותר להשמיעך;

ביום י“ג אב אחרי גמרי לך את מכתבי האחרון, ירדתי באנית הקיטור שלפי סדר מהלכה צריכין היינו להיות בפה ממחרת היום. אך הא לחוד והא לחוד, וסַפָנֵי סיביריה אינן חוששין כלל לסדר ההליכה אף כי הוא מאושר מאת שר הדרכים והמסילות כחק; ובסבת שכרותו של רב־החובל יחד עם המלחים והפועלים אשר שתו לרויה ויתהוללו וישתוללו לכבוד “שני החגים” ביום אחד “פטר ופויל”… אחרה האניה את מהלכה כארבעה ימים – רק עד חצי הדרך, ובהגיענו לטורי הכֵפים והסלעים (пороги) שבמקום הזה צריכין שמירה מעולה וזהירות יתירה לעברם בשלום, נלכדה אניתנו בין הכֵפים ותשכב קרטומה על שן־סלע כבד ולא יכלה למוש ממקומה שלשה ימים. – באניתנו היינו שלשה עשרה יהודים ושו”ב־נודד אחד ונתפלל במנין, והשו“ב שחט לנו תרנגליות אחדות שקנינו מאת האכרים הסובבים אותנו בסירותיהם כל הדרך, ונכינם ונבשלם לכבוד השבת בהסירות של נחשת שלי שנשארו אתי מה”דוברה", ונערך את השבת כדת.

ובאמרי “שו”ב נודד" יודע אני כי תתקשה מעט בהבנת דברי אלה, לכן אחשוב לנחוץ לבארם לך כראוי.

בלי תפונה לא שכחת עוד את אשר כתבתי לך כמה פעמים במכתבי הראשונים איך יסבלו אחינו הכפרים שבסיביריה מבלתי יכלת להשיג תמיד בשר כשר. ובכן יבאו לכאן מדי שנה בשנה שובי“ם־מלאכותיים אשר קאה אותם ארץ ליטא וכדומה, והם סובבים הולכים בכפרים וביערים להכין בשר כשר לאחינו הנחתים שם, ושכרם, כמובן, נכון לפניהם ביד רחבה. ואולם מה דמות אערך לך “להשו”ב־הנודד” הלזה? – שער נא בנפשך, איש אשר פלטה אותו החברה מִגֵוָה, איש אשר ע“פ “מזלו הרע” נולד בין היהודים… וע”פ מזגו ותכונתו היה צריך להולד בין פראי אדם ובני שחץ… ואיש כזה ילבש שחורים ויתעטף שחורים, וילך לו למקום הזה, שכל הבא מהתם להכא ונושא אצטלא דרבנן “רבי וחכים” יתקרי… ומה מאד תדאב נפש כל איש יהודי בראותו את השוב־הנודד הזה אחרי צברו את הכסף, ישליך תכף את “אדרת היראה” ממנו ויגלה קלונו ברבים…

הנה כי כן בלינו גם אנחנו את העת עם שו“ב נודד כזה, ומה גדול כעשי והותי בראותי אח”כ את ש“בנו דנן עומד על יד בית־המבשלת שבהאניה והמבשלת בעצמה ובכבודה תשפות לו את הסיר, – סיר מלא מרק פגולים מבשר החזיר… והוא אוכל ומלקק בכל אַות נפשו!… ולעינינו, כלומר: לצדנו – ישלח אצבע… וידבר און… ובטרם עוד הספקתי לגשת אליו ולאמר לו מה קִדמנִי הוא בלהג שנון: “אל תתמה על החפץ, הן רגילים אנחנו שם, “בהתחום”,, למכור לגוי את התרנגליות שיטרפו ע”פ הרב וכו, ובפה ימכור לנו הגוי את תרנגליותיו שנכשרו ע”פ הכומר"…

– ומי הכשיר לך את החזיר הנוטף כעת מפיך, נָבָל? – שאלתיו אף אני בלהג.

– אני אוכל מ“צד החזיר” שהיא כשרה… – השיבני בעזות מצח. ומארחי היהודים הביטו ע"ז בשויון נפש כמו על דבר רגיל שאינו מפליא כלל.

סכ"ס, אחרי רוב עמל ותלאה ויגיעת בשרים, ואחרי אשר רב־החובל ניעור והתרונן מיינו, נעתקה האניה ממקומה ונסע הלאה. – והנה עוד הפעם ערפל עב וענן כבד מלא קטור־מחניק כסה את פני השמים ויהי חשך ועלטה עד כי לא ראינו איש את אחיו, – הוא הוא הערפל שנתהוה גם פה משרפות יערות הטייגה, כמו שתארתי לך במכתבי הקודמים. ונוסף עליהם בזה האֵד העולה תמיד מהבצה (טונדרא) הגדולה המשתרעת משני עברי הנהר, ונאלצנו עוד הפעם להתעכב בזה שלשת ימים ולהשתמש באור האבוקות ומדורת האש שהשאנו כדי שלא נגשש כעורים באפלה – בצהרים!…

אך השָם קץ לחשך הוציא אף אותנו מאפלה לאורה עב הענן הלך הלוך וכלה, והשמש נראתה בשמים בעצם טהרה וזהרה; ורוח צח שפיים גרש את יתר העננים ברקיע, וגם מלב רב־החובל שלנו נגרשו ונפזרו לאט לאט אדי היין הרב שהגיח לתוך פיו… ויתמודד ויתעודד, ויפקוד את צבא מלחיו עושי דבריו, – האניה נתקה ממקומה, ותשמיע לנו את שריקותיה המשתוות עם מנגינות חַזָנֵי סיביריה… ונסע ונבוא אתמול לכאן.

ועתה הנני בקרסנוירסק כשני ימים, ודמה דמיתי למצוא לי בזה מנוחה ומרגעה מתלאות דרכי, והנה קפץ עלי רוגזו של אחד “הנכבדים” פה וידרכני מנוחה, ואתה הסכת ושמע.

עוד בנסעי לכאן בשנה העברה, התודע אלי אחד הגולים (מוצאו מהדרום) – איש פלוני וכהן הוא, אשר בהיותו בארצנו במקומותינו לא הרהיב עז בנפשו אף לגשת אלי… וזה כשתים עשרה שנה אשר הובא לכאן אסור באזיקים לרצות את עוונו בעבודת פרך… וע“פ מקרים שונים, וע”פ הסגולה המיוחדת לאויר סיביריה המטהר במהרה טמאים ומגביה שפלים וחדלי אנשים… נתעלה גם האיש הזה, והוא עתה אחד ה“גבירים והתקיפים” שבפה. – נקל לך חביבי להבין כי ה“כהן” הזה בחפצו להראות לי את כבוד עשרו וגדולתו, לא נח ולא שקט בהודעו את דבר נסיעתי בחזרה לביתי, ויהי עומד על החף ויצפה לי עד בואי לכאן, וימהר ויקפץ לתאי שבהאניה ויאסוף את חפצי ומלתחתי ויביאני צל קורתו, – כשאני לעצמי הִנְאַנִי הדבר, בראותי איש כזה אשר לְפָנַי נגלו כל תעלומותיו וכל תעבותיו מביתו… ועתה יטהר ויתיצב לפני בתור “איש המעלה” וב“תפארת אדם” כביכול… אבל שער נא בנפשך את תמהוני אח“כ בהודעי כי “רעיתו הגברת” אשר הציגה לפני כחק ויתהלל ויתפאר בה, איננה אשתו כדת משה וישראל, כ”א פילגשו… והיא אשה גרושה מבעלה הראשון ותשלח הנה בעד רוב פשעיה ותועבותיה, וה“כהן” דנן הכניס את ה“גרושה” לתוך ביתו, ותלד לו גם בנים ובנות… וכאשר הריח “כהננו” והכיר בי שאינני שבע רצון ממנו כאשר דמה מבתחלה, ובכן אפוא לא אהללו עוד במסרי ממנו “פריסת שלום” במקומותינו… התחיל להכעיסני תמרורים ויגרום לי הרבה צער ועגמת נפש, אף חפץ למסרני בשאין לי “זכות הישיבה”… ונאנסתי לברוח מביתו.

הפעם ראיתי כמה גדולים דברי חכמים אשר הורינו: “לעולם אל ישנה אדם מאושפיזו”, ורוח־הנוחם יציקני מאד, אמנם אתחרט – ואולם האם: בתר דעבדין – מתמלכין?…

מכאן אזהרה לכל נוסע שלא ישנה את אושפיזו, ומלבד מה שנשאתי ענש ועלבון מוסרי כזה, עוד חזה נקם בי אושפיזאי הראשון שהתאכסנתי אצלו בחרף בנסעי הֵנָה, ויועיל להותי ולמבוכתי… –

עתה הנני משתדל כי ינתן לי הרשיון לנסוע במסה“ב החדשה, אשר לא תקבל עוד נוסעים בדרך אופציולי, כ”א זעיר שם זעיר שם וע“פ חִבה יתירה… ולי הלא יש הרשות ע”ז באשר הייתי הראשון לנסוע בה בחרף (עיין לעיל במכתבי הראשון מקרסנוירק) ולבשר את ביאתה… וכאשר תועיל לי “טענתי זו” ואשיג הרשיון, אסע ישר לביתי בלי הפסק עוד.

ושלום לך מאת ידידך…

 

שפלה - עיר מושבתי שילהי דקייטני תרנ…    🔗

ידידי, בחסד עליון באתי בשלום למחוז חפצי. ומברך אני את צורי וגואלי אשר נחני בדרך הרב והנורא הזה ויביאני שלם, – רצוני: “שלם בגופי” – כי הנני ב“ה בריא אולם; “שלם בממוני” – כי לא הפסדתי מאומה…; “שלם בתורתי” – כי בכל אופן לא נתוספה עליה מאומה ב”סיביריה“…; כמובן נתקבלתי בזרועות חובקות מב”ב ומידידי ורעָי אשר חכו לבואי זה כבר וכו'.

ובמאמרי: “הביאני ונָחַני”, תדע נא, כי רק בדרך הייתי מעט שבע רצון ומלא רגשות עז ונעם בהעלותי אל זכרוני; “עוד מעט, עוד כברות ארץ, והנני קרוב לביתי!” – הן דֵי כח ברעיון כזה להשכיח עמל ותלאה ולהרקיע לשחקים על תעופת הדמיון… אך “אולת” קטנה אחת נקשרה בי מסיביריה ותדריכני מנוחה כל הדרך וגם עתה לא אוכל להמיש צוארי ממנה, וזה הדבר;

הד“ר ליודויג אויגוסט פרנקל בשובו ממצרים הביא אתו כושי קטן (ראה בספרו מ“מצרים”) ואני בשובי מקצה המזרח, מסיביריה, הבאתי אתי סִיבִירַק קטן. – ומה אומר ואדבר? – האמינה לי כי משנה קלון שבעתי עתה וכסלי מלאו נקלה על עשותי האולת הזאת… – ראשית כל עליך לדעת כי לא “מקטלי קניא באגמא הוא, כ”א בנו של הרב־מטעם, אשר הרבנית תאמר בפירוש: כי הוא גם “רב־דתי”, גם… וגם…, ומדמה שהוא מושל בגבורתו בעולם הסיבירי… ואת בנו זה לקחתי עלי, כי הוריו הפצירו בו מאד, וכמובן שמירתו עלי… – עיקר כוונתם היתה ללמדו בפה בה”תחום“, את מלאכת השחיטה המעשרת את בעליה בסיביריה כנודע, כי מרגלא בפומייהו דהסיבירקים ליעץ את כל מי שלא יצלח לכל מלאכה, לאמר: לך והיה לשו”ב! וגם רבנו דנן בראותו את ה“בן זקונים” שלו כי לא יצלח לכל דבר, נמלך עליו לבו לשלחו להתחום להעשות לשו“ב. – ומה דאבה עלי נפשי בראותי את הבן־זקונים זה אשר אביו יקריב עליו אונו והונו, והוא כעיר־פרא ירקד בשוקים וברחובות, ובני החברה־הלבנה מיד הרגישו בו… ורצים אחריו, כנהוג בקק”ינו“ו, והוא בתנועותיו המוזרות ובתהלוכותיו הנכריות ימשוך עליו עין הרואים; ולמרות כל זאת שהוא מעורב כה עם הבריות הללו – ילדי־החברה־הלבנה, יירא מאד לישב בחברת יהודים… ואף להתפלל בביהכנ”ס היה ירא ללכת ש“לא לראות יהודים רבים בפעם אחת ובמקום אחד” (כן היה מצטדק לפני…) האמנם אנכי עשיתי את שלי, שכרתי לו מלמד הגון, ואכביד עליו אכפי שילך בכל יום לבית הספר, ובכל פעם ששב מביה"ס היו פניו צרומים ומצחו נפצעה מגשם האבנים שהמטירו עליו ילדי־החברה־הלבנה בכל עת שראוהו הולך בחוץ; וכל כמה שהשתדלתי להרחיקו ולהבדילו מחברה זו, לא עלתה בידי. ואם הייתי מגרש את החברה, היה הוא בעצמו הולך אליהם, וכל כמה שהמטירו עליו אבנים והכוהו ופצעוהו ויעפרו עליו בעפר וכו' היה הוא יותר ויותר מתדבק בהם וארח לחברה אתם. –

ומחמת שנולד בסיביריה המאבנת את הלבבות ומאכזרת את הנשמות, היו גם לו – נוסף על מעלותיו – תכונות רעות ואכזריות, ויהי הפכפך ונלוז דרך בכל פניותיו ונטיותיו. – פעם אחת חטף חתול גדול ברחוב ויביאה לבית המבשלת תלויה בידו האחזת במפרקתה ומחנקה, וישליכנה לתוך התנור הבוער באש. אשתי אשר עמדה ועסקה אז על יד התנור לשפות את הסיר, מהרה למנוע אותו מעשות כזאת, אך הוא התיצב בחזקה לפני פי התנור ולא הניח לשום איש להציל את החתול מתוך הלהבה, – מדוע עשית כזאת? – שאלתיו בבואי לביתי –, “אין דבר, רק צחוק שעשועים, כנהוג אצלנו במקומותינו, עשיתי לי – ענני בקר־רוח ויפן וילך לו; הפעם נדחף אל ביתי כצבי מֻדח שנחתו בו חצי המורים, וירקד ויתחולל ויתנפל מלוא קומתו ארצה ויזחל ויתפתל ויתגלגל תחת המטה, אנכי ואחוזת מרעי אשר ישבו אז בביתי, השתוממנו על המראה, ונוציאהו מתחת המטה בחזקת היד, כשהוא רועד כלו ומלא רתת וחלחלה, ואשאלהו: מה זאת? ומה כל החרדה הזאת? – ויקחני וימשכני אל החלון ויראני: “האם לא תראה אדוני את החיות הנוראות והאיומות העומדות מול ביתך”? – השיבני בקצר־רוח ובחרדת נפש, בהראותו לי על השורים הגדולים בעלי קרנים גבוהות ורחבות שעמדו על יד ביתי. כי אמנם השורים שבסיביריה קטנים מאד בקומתם ובגדלם, ולעומת שורי הנגב המה רק כעגלים בני חצי שנה. ועוד עושה הוא מעשה כסילות ממש כפרא אדם, ויכול לטפס על כלונסאות ארוכות ועל ארובות הרחיים וכדומה וכו'. ועליך לדעת כי להסיבירק־קטן הזה כבר מלאו עשרים שנה, ויש לו גם תעודת־בגרות מאחת הגמנזיות הסיביריות (Sic) שלמד בה ע”ע ועוד “הצטיין” בלמודיו… (כך כתוב בהדיא בהתעודה…)

ובראותי כי לא אוכל שאת “טרחו ומשאו וחנוכו” שהטילו עלי, מהרתי ואודיע כ“ז לאביו ע”י התלגרף ש“יפטרני ממנו”, ואחרי חליפות דברים ותלגרמות לעשרות עלתה בידי להעבירהו – ברשות אביו כמובן – לאחת הישיבות שבליטא, ששם ישנם גם קרובים לאביו, והנני מברך עתה שבע בכל יום: ברוך שפטרני… –

הֵא לך חביבי טפוס אמתי מהחנוך הרע אשר מחנכים בו אחינו שבסיביריה את בניהם, ועוד תשוב תתפלא כי אם אגלה לך בלחישא את הסבה שהניעה את אביו הרב־מטעם להוציא עליו כסף רב ללמדו בה“תחום”, כי אדיר כל חפצו בזה, לעשותו לרב־כפול באחת מערי סיביריה בהיות לו זכות הישיבה ש“הורתו ולידתו” היתה בסיביריה. וזהו הסוד שהתחיל מ“מלאכת השחיטה”, כי זהו הכח היותר אדיר וחזק לבוא על ידו לכסא הרבנות וכו' בסיביריה! – ומה חביבי? הן תצחק תלעג לדברי, ולא תוכל לצייר כזאת בנפשך, כי הדיוט וכסיל אדם־כמהו יהיה אח“כ לשו”ב ולרב־כפול ואולי גם ל“גאון”? (כמו שחותם א"ע אביו…) אבל לוּ חיית גם אתה בסיביריה, כי אז ראית בעיניך “הדיוטים” וריקנים כמהו, שאינם שוים נחמא דכרסם, והם יעמדו בראש העדה בתור שובי“ם ורבנים, ומוצי”ם וממי“ם… והכל בזכות הישיבה… – הוי זכות הישיבה! זכות הישיבה! אפונה… ויגורתי מאד כ”א כה תִמָשֵך עוד, נזכה לראות במהרה גם “מומרים” שובי"ם ורבנים – בשיש להם “זכות הישיבה”…

ידידך… –

 

טובולסק בחדש אדר תר"נ…    🔗

ידידי, תרי עשר ירחי שתא עשיתי בסיביריה; בקרתי את כל עריה וכרכיה, פלכיה וחבליה, כפריה וחוותיה, יאוריה ואגמיה וכו' והנה שמע נא והשתומם, – את העיר הראשית והעתיקה שבכל ערי סיביריה, את העיר טבולסק, לא עלתה בידי לבקר! – סבת הדבר פשוטה, כי לפני שלש וארבע שנים היה הדרך לסיביריה אך ורק דרך ט. ואני אשר עשיתי את דרכי הנה במסלת הברזל הגדולה, ובמקום שלא הונחו עוד פסי הברזל עברתי במרכבות הבי־דואר, בדרך־ המלך־הגדולה (велико сибирскиій трактъ)

לכן נשארה לי העיר הזאת מן הצד ולא אסתייע מלתא להיות בה לבקרה.

זאת היא פעולת ה“מסלול”, אשר קרב רחוקים בזרוע ה“ברזל” שלו וריחק קרובים בזרוע. כי מקומות רבים אשר היו עד כה נשכחים מני רגל ולא עבר בהם איש, נהיו עתה לתל־תלפיות, ולערים מלאות תשואות ורבות המרכלת; וערים רבות “ראשיות ומרכזיות” שהיו טבור המסחר ואבני־החן שבסיביריה, שָאוּ עתה שממה ורבה בהן העזובה… – הנה כי כן תהגה עתה נכאים גם העיר טבלסק אשר בסבת ה“מסלול” החדש נדחפה אל הצד וירדה עשר מעלות אחורנית; ותחת אשר עד עתה היתה היא ה“מרכז” לכל סחר סיביריה ועזבונה, וכל הנוסע מהתם להכא לא היה יכול בשום אופן לפסוח עליה, הנה עתה נשארה בודדה במועדיה, הרחק משאון תבל וסחר הארץ, וכל סחרה ואתננה, מערבה ועזבונה ספו תמו ואינם!

כן, כן חביבי, נשקעה העיר הזאת, צללה ונטבעה וקולה לא נשמע עוד בין החיים, לולא חסדי אחב“י המעטים שנשתקעו בה, ואשר כראוי וכיאה לרב”ר חסו וירחמו עליה ויחיוה, וינשאוה, ויעלו את שמה בין החיים במריבותיהם וקטטותיהם במפלגותיהם ומחלוקותיהם, שאין דוגמתן גם בערי התחום־הקבוע… והיא שעמדה לי לבוא גם לעיר־נדחה זו ע"פ בקשת אחדים מראשי העדה, והנני עתה בה זה חמשה ימים, ומבקרה;

והעיר טבלסק עתיקה לימים מכל ערי סיביריה המערבית והמזרחית; היא היתה הראשונה אשר מצא יֶרְמַק טימופייץ – גבור סיביריה, על דרכו; ובה מגדלים וצריחים עתיקים אשר בלו מזקן, ושרידי מצבות עתיקות מפזרות בהר ובשפלה ועל גדות נהר האירטיש והטבול הסובבים אותה משלש רוחותיה כעין דלתא. והאגדה תקדים את ימי הוסדה לימים הקדמונים – לימי הנביאים והחוזים שלנו; – הנה כי כן קראתי בעתון אנגלי אחד המבאר את נבואת יחזקאל על גוג בהמצאה מיוחדת כזו: הנני אליך גוג נשיא ראש – “זו רוססיא” – מֶשֶך – זו מסקבה"⁶¹ – ותבל – “זו טבלסק” – ושבבתיך וגו' – "כי באמת רוססיא שובבה היא עתה בהפוליטיקה העולמית שלה…; “והעליתיך מירכתי צפון וגו' – “כי הלא רוססיא ו”סיביר” שלה הן בירכתי צפון של כדור הארץ וכו' (יחזקאל ל"ט). אם קבלה היא נקבלה ⁶² ויש לבעל דין כמובן לחלוק עליה… אך לא זאת היא מגמתי, אנכי לאחי הקדשתי עתותי, ובכן אשמיעך דברים אחדים על אדותם;

כמו בכל ערי סיביריה שבקרתי עד כה כן גם צביון מיוחד לעיר זו ובפרט לאחינו הדרים בה. המה יתחלקו בעקרם לשתי מפלגות: לגולים (אלה שהובא הנה בכבלי ברזל זה לא כבר) ולסיבירקים־עקריים (שנולדו ונתגדלו בזה) וההבדל ביניהם רב מאד כרחוק למשל עיר התחום־הקבוע מעיר סיבירית. ואך למותר אחשוב לחזור ולשנות לפניך כ“ז, כי כבר דברתי מזה באריכות במכתבי הקודמים. ואולם זאת מצאתי לנחוץ להעירך, כי בשעה שביתר ערי סיביריה נמצאו גם גולים אחדים מבני “קדמא ואזלא”, ואיך שיהיה הלא פעולתם רבה על יתר אחיהם הסיבירקים־העקריים, הנה בעיר זו נשתקעו ביחוד אלה הגולים אשר קאה אותם ארץ מולדתם בהדיא בעבור פשעיהם כי התגברו… אלה אשר בארצם ובמקומם היו חדלי אנשים, שלא זכו מעולם להתערב בעניני הכלל והעדה, אשר ע”כ בבואם לכאן ויכפרו בעד עוונותיהם… יחפצו להשתרר גם השתרר ולחוות את דעתם בקהל. – והקהל־העקרי מי הוא? – ג“כ בניהם ויוצאי חלציהם של כיוצא בהם, שנשלחו הנה לפני דור אחד או שנים, ואולם אלה האחרונים שהורתם ולידתם היתה בקדושה… לא יתנו את הראשונים לחוות דעם בקהל, ומזה תצמחנה מריבות וקטטות ודלטוריות מאין כמוהם בכל ערי סיביריה שעברתי ושבקרתי עד פה, ולהגדיל את פירוד־הלבבות נמצאת עוד מפלגה אחת – שרידי החיילים מהסדר הישן, החושבים, א”ע לאזרחים גמורים שכל סיביריה לא נבראה אלא בשבילם… והם מגבוה יראו ויביטו על יתר אחיהם כמו שבאו להסיג גבולם… והכל – בשביל הכבוד־המדומה להשתרר על הצבור ולחוות דעה… – הוי, הדעה! הדעה!…⁶³ ולמען תת לך מושג נאמן מבלבול הלשונות שבפה אציגה לפניך תמונות אחדות מחיי אחינו אלה, ובהן תראה כבראי־מלטש את דרכי חייהם החמריים והמוסריים;

אחד מהחיילים־הזקנים התעורר פתאם בעת קריאת המגילה בפורים בשעת המהלומות שהמטירו על המן… ויהס את החזן באמצע הקריאה בכעס ובקצף גדול ויקרא: איך לא תבושו יהודים ארורים (проклятіе жиды ובלשון זה ישתמשו תמיד) להכות ולבזות ככה את השר המן“? – איך שיהיה, הלא הוא היה מינסטר גדול, ועליכם אפוא תרבות ודרך ארץ – יהודים”!

בערבי יומי־דגנוסיא לא נתן הרב־מטעם (שהיה שמה לפני כמה שנים) להניח תפלין… והגבאי הסיבירק העקרי – גזר על “תחנון” בו ביום…; בשבת שלפני אידיהן, קמו אחדים מ“הגולים” ויחפצו להראות את “למדנותם”, ולא הניחו לומר אב־הרחמים, ע“פ הטעם: שה”תקופה" חלה בשבוע הבא… וכו' וכו' וכ“ז היא כאמור אך ורק לחוות את ה”דעה בקהל“, ובעבו”ז ימצא לו כמובן כל או"א עוזרים ומגינים על “דעתו” וגם מתנגדים לה, ומזה המריבות וכו'; ואם תרצה הֵא לך עוד תמונות מלבבות מהם:

בן־חכם מצאצאי החיילים הנזכרים החריד למשל את אביו המתנמנם מעט בשעת התפלה ביוהכ"פ, ויקרא בקול רם: קומה אבא איזה נִנגִיל הולך וקרב (встань отецъ какой то негиль идёт) לאמר: הגיעה עת תפלת נעילה…

וקודם גמר תפלת נעילה זו, תוכל לראות בחצר ביהכנ“ס מרכבות מרקדות רתומות לסוסים אבירים נהוגים בידי בניהם ה”מומרים" של אלו המתפללים, שמחכים לגמר התפלה כדי לקחת את אבותיהם הביתה…; ואצל סיבירקי־אדוקי כביכול יבוא בנו המומר לכבות את הנרות של שבת כדי לקיים כבוד אב… – ומעשים אי־נעימים כאלה המה אצלם “מעשים בכל יום”, ומה דמות תוכל לערוך לך מעדה “מאוספת” כזו? – לא חביבי, לא עדה היא כ“א – עדר! עדר צאן ובקר שור כשב או עז, איל צבי ויחמור ותאו וזמר וכו' – כל הבהמות והחיות הטהורות שחברו להן יחדיו בעמק טבלסק, איש לא יבין את שפת רעהו, ולא יחוש בדאגת הכלל, כ”א – בצד ובכתף יהדפו וינגחו… וגם ברגליהן תרמסנה…

ואתמול נתבקשתי על חתונת אחד הבע"ב החשובים דפה, והקריאה הזאת הביאתני לידי הרהורים ומחשבות שונות, – האמנם ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה.

חביבי, עוד במכתבי הקודמים הזכרתי לך כלאחר יד את מנהגי אחינו הסיבירקים בעת משתיהם וחתונותיהם, ופה אנה המקרה לידי לתארם לך כמו שהם, ואתה הסכת ושמע;

תכף אחר החופה כאשר אך יביאו את החתן והכלה לבית־המחול מתחילות המחולות והריקודין. והמחולות שלהם כה מוזרים ופראים עד כי יעוררו אי־נעימות, ותאחז קורדייקוס את האיש האירופאי לראותם… התנועות תהיינה בסופה ובסערה ובלי סדר ומשטר; הזוגות לא יתאחדו ולא יתלכדו כראוי, כ“א “כיוצא דופן”… וגם את ידיהם לא יחברו ולא ישליכו כחק, ואולם איך שיהיה – אלו ואלו בסלוד מסלדים ובריקוד מרקדין; ולא ראיתי עוד אצלם שום עבודה ושירות על החתונה שלא תקחנה העלמות חלק בהם ודוקא באמצעות אחד הבחורים, כי לא סגיא בלאו הכי… ובהיות הנקבות רבות מאד על הזכרים במקומות האל, תסובבנה גבר צעיר אחד עד מאה ויותר בתולות…; ובכלל תעשינה המחולות ברעם וברעש, בסופה ובסערה, פעם מרקדין ופעם מקפצין; פעם מתחממין ומזיעין, ופעם הולכין להתקרר מעט, – וכשאני לעצמי, חוששני מ”התקררות" זו הרבה יתר מהריקודין והסילודין… – וכפעם בפעם מפסיקים באמצע המחולות ומשוררים יחדו המרקדים והמרקדות, שירי אכרים גסים ושפלים השורטים שרטת וצורמים את האזן…

ובאחת מפינות הבית עומד שלחן־מיוחד ערוך בכל מיני מטעמים וזני־מרקחים מסביב ל“לחמניה” גדולה של דבש מעשה מחבת, ועליה ציורים וצעצועים מאבקת נפת־צופים קנמן־בשם וכרכם וכו' הכל כדי לחקות את הבריות… כמה שנ“א: העורכים לגד שלחן… (ישעיה ס“ה י”א) וה”שלחן־מזל" (כך יקרא אצלם) זה יעמוד ככה ערוך בכל כמה ימים. – ומה אומללים המה אלה שאינם לוקחים חלק בהמחולות… עליהם לשבת יחיל ודומם בירכתי הלשכה ולהביט על העלמות התופפות אף כי אין לבם הולך כלל אחריהן… וכפעם בפעם לקבל גם איזה בעיטה ודחיפה ברגל מהמרקדין שצר להם העוגה…; ככה ישבו להם בודדים במועדיהם גוהקים ופוהקים ומלקקים את זעת אפיהם, עד אשר תקוץ נפש המרקדים והמרקדות במחולותיהם, ואז יטושו אל השלחנות הערוכים בכל מאכל ומשתה לסעוד את לבם, כשהם עומדים על רגליהם, כי לישב ולהסב אינם נוהגין… והמאכלים עפ"ר יבואו אז בקרבם כאבני חצץ לדקור קיבה וקרב… אשר כבר תבעו את תפקידן, ולא אשגחו בהן… אך כך הוא המנהג ואין להרהר אחריו… –

ואנכי אשר קשתה עלי ישיבה זו התודעתי אל ה“רב־מטעם” ואמשכהו אחרי בחזקת היד ממסיבות השלחן־חורין שהוא כעין ירושת אבות לרבנינו ה“מוטעמים”… ונאסור מלחמה בשלום בצחוק השח־מט, וביני לבינו נהניתי מאד משיחותיו המתובלות בפתגמים עבריים ושנונים, כי הוא איש צעיר לימים ומלומד־הגון ואוהב עמו ושפתו, – דבר החסר עפ"ר לרבנינו אלה…

ואשה זקנה אחת מבנות ה“צאינה וראינה” נגשה אלינו ותחל ליסרני באמרי פיה:

– איך בוש לא תבושו והכלם לא תדעו אתה הרב ואורחנו ה“יהודי־חפשי”, לצחוק בצחוק כזה הנאסר עלינו מפי התורה הקדושה? –

– ואיה כתוב זאת בתורה? – שאלתיה בתמהון –

– הלא מקרא מפורש הוא בה“קב־הישר” ושנוי גם ב“מנורת המאור” כי: המצחק בקוביא אין לו חלק לעולם הבא"

– ואיך ידעת זקנה, כי “קוביה” זו, על צחוק השח־מט נאמרה?

אנכי יודעת זאת מה“עברי טייטש” הקדוש, האומר בפירוש כי: קוביא היא “ווערפיל”.

– ומה הוא אפוא “ווערפיל”? – הוספתי לשאלה מעין השאלה –

– הבאמת תדמה כי יראה אני אותך ואת תורתך? – התעוררה והתרגזה מאד – אנכי אך את השי"ת ואת תורתו הנני יראה, ולא יפול אפוא לבי עלי אם אתה כדרך כל “יהודונינו החפשים” (בפה התחיל יחוס־סיביריה…) תשיאני לדברים אחרים שאין להם כל יחס וקשר להענין שלפנינו… – השיבה הזקנה בכעס ובקצף גדול בהשמיעה את שריקות חוטמה המלא אבקת־טבק.

חפצתי לענות אותה כאולתה, אך הרב ויתר ה“חפשים” שישבו אתנו במסבתנו רמזו לי לשבת מריב. ואח“כ תארו לי את האשה הזאת ועלילותיה, כעין תמונה נאמנה מהרבנית הבריסקאית די בירושלים… גם היא נהגתה לפנים את כל אנשי העדה ב”חוטמיהם“…; על פיה ישבו רבנים לכסא ועל פיה נדונו לפעמים בריסוק אברים (פשוטו כמשמעו…); היא העלילה עלילות ברשע על החזנים ועל השובי”ם ועל כל תשמיש, קדושה, ובכח “תורתה” זו ששאבה ממקור ה“צאינה וראינה” ו“מנורת המאור” וה“קב־הישר” וכדומה, דחפתם בזרוע אף קרבתם בזרוע… כי משפחה גדולה לה בפה בעלי־זרוע ובעלי השפעה, בהיותם כלם ילידי סיביריה ויחוסם מגיע עד ירמק טימופייעץ… כביכול. – צחוק אי־נעים צחקתי בקרבי כאשר ספרו לי על אדותיה איך העבירה פעם אחת את השו“ב החדש מכהונתו, בעבור שאלה אחת ששאלה אותו והוא לא ידע להשיב כהלכה. שמא תאמר שהשאלה הזאת יש לה איזה יחס ושייכות למלאכתו? – לא חביבי, אך שמע נא והשתומם; היא נגשה אליו בביהכנ”ס בפני קהל עם ועדה ותמחה בקצה מטפחתה את חוטמה השרוע, ותשאלהו בגאון: “אמור נא השו”ב, איזה טלית־קטן פטור מציצית?" – מובן הדבר שהשו“ב שלא היה כ”כ למדן ובקי, לא ידע מה להשיב. ותרעיש עליו את כל העדה, ושריקות־חוטמה נשנו ונשלשו ויפעפעו ויפעיו וירעישו עיר ומתים…; הסיבירקים קרוביה, ויתר אנשי ט. דמו בתמימותם כי זהו חסרון גדול לשו“ב, והוא – האמלל נצב לדין לפני האספה־רבתי שנתאספה למטרה זו והיא היתה היושבת ראש, ונמנו וגמרו להעביר ממשמרתו את השו”ב ה“בור” הזה שאינו יודע דין והלכה. והיא גלתה את הדין לפני כל הקהל הקדוש הזה, “כי – טלית־קטן של עור פטור מציצית”! –

– הפלא ופלא קראו כל הנאספים, ויכתירוה כלם בפה אחד להיותה ה“מלומדת” שביניהם שאין להרהר אחרי למדנותה כלום…

לעמת זה נחה נפשי מאד מאיש אחד אשר כערער בערבה ימצא פה, יהודי מגורש־מליטא, שהשכיל לרכז סביבו חבר צעירים נלבבים וישפיע עליהם שיתענינו בכל משאלות האומה וכו' והמה עושים נפשות לציון באופן מאד נעלה. עוד הפעם הָראיתי לדעת עד כמה צדקתי במשפטי שחרצתי כמה פעמים בנוגע לנידן דידן; – הגע בעצמך חביבי, אנשים ריקים ופשוטים, נעורים מכל אידעא ומחשבה־לאומית; סיבירקים גסים וארציים אשר כל יהדותם הצטמצמה אך ורק בה“מפטירי” וה“מי־שברך” וכו‘. ואנשים כאלה יתנו ידם לציון – לרעיון הנשגב והנעלה אשר גם רבים מ“יהודינו” אנו אינם מחזיקים בו כן, והם נותנים וחוזרים ונותנים, ומנדבים את נדבותיהם ונדריהם לשם הרעיון החודר עמוק עמוק בין כל שדרותיהם ומפלגותיהם, עד כי גם ה“זקנה עם חוטמה” שאין דעתה נוחה מזה כלל… לא תעיז עוד להפריע בעדם. ומי הביאם לזה? – מי זה הפיח רוח חיים כזה בהעצמות היבשות האלה? הוא, רק הוא! האיש הנעלה הזה אשר לא יחשוך מכל עמל נפשו, והוא מעיר ומעורר, עושה ומעשה, מקיץ ומעודד, והוא גם המשמיע על השקלים וקובצם ביחד את הצעירים המעטים העוזרים על ידו, ומעת לעת יקרא לפניהם גם מאמרים מעל עמודי העתונים והשבועונים וכו’ העברים, ומושך לבותיהן לאביהם שבשמים ולעמו בארץ!

הוא הדבר אשר דברתי ואשר אדבר: הכל הולך אחר הראש… ובכל דבר אנו צריכין רק לעושים ומעשים!!–

*

– "מה שלום בריאות בקריך? (малъ джаксы ма) אשמע את אחד הקירגיזים הסיבירים שואל את חברו בהפגשו עמו ברחוב. ובכן אעזבה עלי שיחי ואפנה מעט אל הבקרים – אלו אומות־העולם היושבים במקומות האל. ואחשוב כי גם לך ידידי אולי ינעם מעט לשמוע דברים אחדים גם מתהלוכותיהם ואורחות חייהם הם;

מפה עד אמסק ועד בכלל, נטושים אהלי הקירגיזים, – עם אוהב לרעות עדרי צאן ובקר, ולנוד ולנוע עמם ממקום למקום (נאמאדען), דרכי חייהם דומים לחיי אחיהם הטַטַרים והקירגיזים שבאזיא התיכונה, כמוהם וכמוהם יאמינו בקדושת האישלם ומרבים בנשים וכו' וכו', אך עם אחד ישנו פה השוכן לפאת צפון, ה“ה: ה”אסטיאקים", ואודותם אחשוב שלא למותר יהיה לך לשמוע דברים אחדים מהם ומהליכותיהם;

עיקר ישיבתם היא קרוב לים־הקרח על יד ה“קערה הגדולה” (тазъ) שם ישכנו בחורי עפר ובימות החרף יבאו רבים מהם לטבלסק לערוב את מערבם; עיקר מסחרם הוא ציד־הדגים, וישנם רבים ביניהם אשר ישכילו כן ידם לעשות אגמי־שכר על שפת הים, ומכלכלים בהם דגים עד ימי הציד הבא בערך שמנה חדשים. אף כי המלאכה הזאת תדרוש חריצות־כפים ומח חושב־מחשבות, דבר הקשה מאד להפראים האלה, אך מה שהטבע תדרוש מברואיה תכריחם לזה בחזקת היד ואין נסתר ממנה…; וכן יסחרו גם בעורות צבאים ויחמורים (лосса) ויתר עורות חיות קלות המרוץ (רעננטהיר) הנמצאות פה לרוב; אדמתם לא תצלח לכל זריעה, כי בערך עשרה חדשים בשנה היא מכוסה בקרח וכפור, ומפה טבלסק יביאו אליהם הסוחרים הרוסים קמח וזרעונים ומחלקין ביניהן בעשותם עמם חוזה לקבל מהם דגים או עורות וכו' בימי הציד הבאים (ע"ד “חילופין”, כי ממטבעות לא סבירי להו עדיין), וזה דבר המסחר הזה:

האסטיאק יתן שטר־חוב להסוחר־הרוסי על הסך קמח למשל שלקח ממנו, ש“מחויב הוא לשלם בעד זה בסכום כזה וכזה דגים ועורות צבאים” וכדומה והשטר הזה כתוב וחתום על חתיכת־קרש לִבְנֶה־צפונית, בשריטות סכינו החגורה תמיד על ירכו; השריטות הנן קוים פשוטים חרותים עמוק בעובי הקרש – קו אחד לככר, קו אחד לככר; והסוחר ה“ישר” הלזה יוסיף עליהם בהמשך הזמן “קוים ושרטוטים” כאות נפשו, והאסטיאק האמלל שלם ישלם במיטב דגתו ועורותיו ככל אשר ידרשו ממנו… אך אל נא תחשוב כי גם ידי “יעקב” חלילה במעל הזה, – לא ולא!… סוחרים־רוסים טהורים וכשרים שיש להם “זכות הישיבה” בכל מקום, יוֹנוּם וירמוּם וימוצו את דמם כאַות נפשם ויד ישראל עדיין לא היתה באמצע… כי לא יתנוה בשום אופן להתערב בהמסחר הכשר הזה… – הנה כי כן יונו וירמו אותם גם באמצעות היי“ש, כי כמוהם ככל הפראים, יאהבו מאד את המשקה החריף הזה ומוסרים את נפשם עליו. והיה אם אך יריח האסטיאק (חוש הריח שלו חזק וחד מאד) שיש אתך מעט יי”ש במלתחתך (בלשונם веничка או венка) לא יעזבך ולא ירפך ולא יזוז ידו מידך, ולפעמים לא יאכל ולא יטעם מאומה ולא יתן שנת לעיניו עדי גמרו את כל המשקה עם קבעתה ומשקעה… והסוחרים הערומים כמובן משתמשים אמנם במשקה זו לתועלתם ומוצצים בזה את דמם ואת לשד חיתם…; וישנם עוד יותר חרוצים מהם במלאכת־אונאה זו, ונותנים להאסטיאק רק “ריח של יי”ש" בעד מיטב דגתם ועורותיהם, וכה יעשו: משטיחין עלי טבק־פשוט (махорка) תחת חבית של יי“ש חזק, והטבק הזה כאשר יריח ויקלוט היטב אל קרבו את ריח־ היי”ש, ישרוהו אח“כ בצלוחות של מים פושרין בתערובות יי”ש של 8% לא יותר, והמים ההם מתחזקים בטעמם ומשכרים מאד את האסטיאקים עד אבוד בינתם לגמרי… ואז – אפשר לעשות אתם עסקים טובים…

אמנם כהיום הנם עוד ב“מעמד הילדות” – ישרים ותמימים באופן היותר נעלה, כי לא התקדמו עוד במדרגות הקולטורה…ולפיכך רבה אמונתם מאד בכל דבר; אם יבטיח לך האסטיאק דבר מה, תוכל להיות בטוח כי ימלא את הבטחתו ולא ישקר. כי ממש שאין להם מושג כלל מדבר שקר וכזב ותרמית וכו'; להשבע ולתת איזה אות־אמונים על דבריו־ לא ידע ולא יבין עד מה, וחוקרי לשונם הדלה והצנומה יאמרו; שאין שום מבטא ושֵם ללשון “שבועה” בשפתם; רבים מהסוחרים הנוסעים במקומותיהם מפה, ספרו לי: כ“א יקרה לפעמים איזה אבידה לאחד מהסוחרים ההם בהיותם אצלם, מיד יתאספו כל האסטיאקים וישלחו שלוחים להודיע ע”ד האבידה לכל אחיהם הקרובים והרחוקים, והיה אם ימצאוה־ שוב ישובו אותה תכף, ולפעמים יביאוה גם למקום מגורי בעל האבידה בפה אם נסע ויצא מהם, ולא יקח שום שכר־הבאה ממך, וחלילה לך להציע איזה שכר־טרחה להממציא לך את אבידתך, כי אז חללת את כבודו ונכון לירד אתך לחייך… ואולם אם תכבדהו ביי“ש, או ב”תולדתו" ישתה עד לשכרה, ואז תוכל לעשות אתו עוד הפעם עסקים ע"פ שטר־חובו על חתיכת קרש… אך דא עקא, כי כל מה שיתקרבו לחיי האירופאים “ויתקלטרו” כביכול – ראשית כל ישתנו במדותיהם ובתכונות נפשם, ויתחילו גם הם לרמות ולהונות ולשום כזב מחסם… –

רובם ככלם הם עובדי אלילים ממדרגה היותר שפלה ונמוכה, וישתחו ויסגדו לבול עץ ולפסלי אבן, ולפסילים מחוטבים מכפור וקרח, שבכוון יפסלום במקומות כאלה שלא תבאנה שמה כל ימות השנה קרני השמש, כדי שלא ימסו…; לכל בית אב ומשפחה יש אליל מיוחד אשר אליו יתפללו ואליו יסגדו בני המשפחה והנלוים עליהם, אך גם אליל־ראשי יש להם הנקרא בלשונם “שייטאן”, והוא עומד באחת הפתחים במדבר הנורא והשמם הזה, ויתאספו אליו כל האסטיאקים בעתים ידועות בשנה ומקריבים לו את כעס קרבנם, וזה דבר הקרבן הזה:

לוקחין בהמה או חיה מחיות המקום וקושרין אותה בחבלים דקים של מחצלאות ליתדות רבים התקועים למטרה זו בארץ עד שלא תוכל הבהמה או החיה להניע באחת מאבריה. וקהל הנאספים יקפוה כמה פעמים סביב בעגול אלכסוני ומתפללים בלחש; בהגיע תור “ההקפה האחרונה” יתחיל כל או“א לשרוט בסכינו את הבהמה עד זוב דמה, ובגמר ההקפה כשיתקצר ויתכוץ המעגל ויקרבו אליה מסביב כעין “עגול בתוך עגול” וככה יעמדו רגעים אחדים דוממים ומחרישים ועיניהם נטויות בארץ, – פתאום ינתן להם “אות” מהכהן הגדול שלהם, וכהרף־עין יתנפלו עליה בשצף קצף ובמהירות נפלאה שאי אפשר לתארה, וינתחוה לנתחים ולחתיכות קטנות, ויאכלו תכף את הבשר הנחתך…; נפלא מאד לראות את המהירות והחפזון שהם מצטיינים בהן והאיש הרואה זאת במרחק צעדים אחדים, יראה הדבר לעיניו כמו מכונה גדולה בעלת ידים וזרועות רבות העושה את מלאכתה בלי־הרף, ככה תמהרנה אלפי ידים ותחטפנה ותחתכנה, ובעליהן ינשכו וילעסו בשיניהם את הבשר־החי כשדמו שותת באופן: חטוף ואכול, חטוף ואכול! ממש מעשה להט… – וזאת היא עבודתם היותר גדולה ורוממה לאליליהם! – ואולם ישנם גם רבים בהם אשר קבלו עליהם את הדת הנוצרית, והנם חיים בהערים הגדולות חיי אנשים מקולטרים ומנומסים כלומר; שימכרו לאחיהם עובדי־האליל את היי”ש וכו' חלף דגתם ועוריהם וכו'…

נפלא הדבר, שגם הם כמו הבוריאטים והשמנים שבעבר הבייקל, יתפארו תמיד שיש להם איזה דרך קצרה מפה לירושלים! פליאה דעת ממני מאין ידעו כלל פראי אדם כאלה מקדושת הארץ והעיר? – רבות, רבות נתקשיתי בדבר הזה, ושאלתי ודרשתי וחקרתי את כל אחינו שבמקומות האל שיש להם מגע ומשא עמהם וכלם ספרו לי, בפליאתם, את “התפארותם” זו ששמעו, וששומעים תמיד מפיהם. – ולדעתי הקלושה, הסבה לזאת היא; כי בכלל יתפארו וישתבחו תמיד שבטי עמי סיביריה הקדמונים כמו הבוריאטים הצ’וקצ’וקים, האורוצ’ונים, היקוטים הטונגוזים, האסטיאקים וכו' וכו' שיש להם דרכים קצרים ונסתרים למקומות הרחוקים והמרכזים הנודעים, כמו; אכנגלסק ס"ט פטרבורג⁶⁴ וכדומה ואלה שקבלו עליהם את הדת הנוצרית ושמעו מירושלים וארץ ישראל ויתר המקומות הקדושים שגם הם באזיא שלהם, יתפארו שיש להם גם אליהן דרך קצרה ונסתרה וכו' כי להם אחת היא ארכנגלסק וירושלים… ומהם כמובן קבלו זאת גם יתר אחיהם עובדי האליל.

גם איש יהודי ראיתי בזה אשר חי עמהם בעיר אבדורסק שלשים ושתים שנה, ואשה אחת מבנות האסטיאקים היתה לו לפלגש כל העת הזאת ויוליד עמה בנים ובנות אף עשה עשר־רב, ופתאם התעורר בקרבו רוח־הנחם בכל תקפו ואילתו, וימהר ויחלק את נכסיו הרבים ורוב הונו ורכושו וכו' בין בניו והוא יושב עתה בטבלסק ו“חוזר בתשובה”, וגם עתה יש לו מגע ומשא עמהם, כי הם מכבדים אותו מאד, ומביאים לו תמיד את סחורותיהם כמו דגים ועורות החיות היקרות וביחוד עצמות השנהבים־הקדמונים (ממונט) הנמצאים לרוב במקומותיהם, והוא יסחר את העצמות האלה לאירופה המערבית ולאמריקא; אנכי בקרתיו בביתו ויספר לי ספורים מפליאים מאד מהם ומאורחות חייהם וכו' אף לא נמנע מלספר לי את “סיבת שליחתו” הנה כמובן: אסור באזיקים… כי הוא היה בימי נעוריו תושב אודיסה, והיה מפתה בנות ישראל ומובילן להרמוני הפחות והסגנים שבתוגרמא. ופ“א נשא לו לאשה בת ישראל יפיפיה ויביאנה לקושטא וימכרנה לפחה־גדול עשיר בכסף מלא. אך תכף נתפש בכף ע”י הציר־הרוסי שהלשין לפניו אחת מחבריו ממסחר זה… ונשלח לכאן לרצות את עונו. – הפעם ראיתי כמה גדולה “חללה של רשות” אשר בטלה דיני נפשות ⁶⁵ ועד כמה גדול ורם הרעיון הצפון במשפטה ועונשיה כי הגירוש שגרשה אותו לכאן, עוררה בו רוח־הנחם באופן חזק מאד וכמסוס נוסס יאכל בו את לשד חיתו ובשרו, והוא עתה לאות ולמופת לכל בני מרי, מה שלא יתכן אלמלי נחרץ עליו, למשל, אז משפט מטת, וכל “חרטותיו” ו“נחומיו” ותשובתו – ירדו אתו לקבר – – –

וברגע כתבי לך זאת קבלתי ידיעה תלגרפית מביתי, משפלה, ע“ד ה”פרעות" שנעשו בה, ונקל לך, חביבי, להבין את חרדת נפשי לאחי ולב"ב… אני משליך את הכל אחרי גוי… והנני נוסע ישר הביתה!

*

החילותי להעתיק את מכתבי אלה (שברובם נדפסו בהמליץ בשנות תר“ס – תרס”ב) על הר־הכרמל בר“ח אלול תרע”ג, וגמרתים ביום א' דסליחות ש"ז.

חלק שני: מירכתי מזרח

פָרָשַת מסעותַי בארץ סינים ויפוניה ובהמזרח הרחוק וכו' עם ידיעות מענינות ע"ד יהודי־סינים וקורותיהם וארחות חייהם החמריים והמוסריים בעבר ובהוה וכו'

 

א ארץ מזרח שמש ⁶⁶    🔗

חוף הים.– המראה הראשון.– הרֹשם אחרי סיביריה.– אביב עולמים.– ארץ הפרחים. – שלטון סמלי הפרחים והצעצועים בכל חרשת המעשה.– העיר נאגאסאקי. – הנשים היפוניות.

כאשר קרבה אניתנו לחֻפי יפוניה סבבנו קבוצת איים קטנים (ארכיפלג) זרועים ככוכבים נוצצים בים־תכלת; האניה תלך הלוךְ וקרוב, הלוֹךְ וסבב את האיים, ותמונות יפות ונהדרות עוברות לעינינו: מִפְרְצֵי הַחֻפִּים, שִנֵי־הַסְלָעִים כֵּפִים גדולים אדירי־איומה זקופים ומוצקים כענקים; ראשי גבנונים שקועים כענן המטפס ועולה ומכסם על צלעותיהם וירכתיהם. וכאשר נקרב ביותר תתחלפנה התמונות כאלפי רבבות פנסי־קסמים מתהפכים בלהטי להבותיהם ושלהביותיהם…; בכל רגע שפעת גונים, צבעים, מראות, מחזות, ותמונות. והתמורה – אצה זעה ומפזזת בשלל צבעיה על גלי ים התכלת, ושבה לאחור בהשתברה בקצף הגלים ושאון דכים.

בקצרה, הרושם האדיר שתעשה בקרבנו ארץ יפוניה אחרי המחזות העניות והשוממות שנשבע בערבות סיביריה הגדולה והרחבה (אחרי שאין דרך אחרת ביבשה אליה), הוא נעים ומלבב מאד.

ראשית, שורר פה אביב־עולמים, ושמי ארגמן מתוחים כאהל על רחבי האופק; הככבים ממסלותם כרשפי אש־פלדות שופכים קרני אורה על אבני השיש המהוקצעים ומסותתים למשעי, וקרני הירח הכֵּהות נשברות בקצף־הגלים על מֵזַח־הסלעים המכֻסים בעצי במבוס, עצי דפנים, תפוחי־זהב ואננסים וכו' וכו' והלאה – בין חגוי הסלעים, בערוצי הנחלים, באפיקים ובגאיות, בנקיקים ובנחלי־הַבַתות, יתנוססו בתי היפונים, קָטוֹנְתִיים ועגלגליים ושפליים, אך עשוים בחריצות מיוחדה ככלי־צעצועים, עוטים דָליוֹת עצים רעננים ואשכלות פוריים, ובנוים טורים טורים כמדרגות חצובות בסלע, בשפוע ההרים ומדרון הכפים והסלעים, – למעלה מהם תלפות ארחה מסלת־חצץ ישרה ונקיה מאד, כמו זה עתה הפיצו את פניה ויישרוה וינקוה כמטאטא. – וככה תעבור בין שדות נעבדים ביד חרוצים עד להפליא, בין ערוגות הבשם, תלמים וגלים כטורי שנים קצובות; אלוני קציעה ואָהָלוֹת, נרד וכרכום ועצי־הָבְנִים, והאויר מלא ריח פרחים ושושנים, כפרים עם נרדים, ונושא באברתו אבקת־רוכל ברוֹך ובנעימה!

בתמונות כאלה פְגָשָתְנִי העיר נַגַסַקִי.

והעיר בנויה בנאוה בקרן בן שמן, חוצותיה ישרות ורחבות ומפולשות לרבעיהן; טירות וארמנות היכלות ומגדלות יכללו את יפיה מכל עבר ופנה, ומה גם במרכזה – מקום שם ארמון־המלוכה לפנים, שבו נכללו עתה כל בתי־פקידות העיר והדואר־הראשי; על כל צעד ושעל אגני־פרחים, עציצים מלאים עצים נחמדים ודליות פוריות; על הגזוזטראות וזיזי המעזיבה; על כּפתורי החלונות ותמוֹרי המשקוף ורעפי הגגות; על לחיי הבארות וכלונסאות־הדגלים וקשתות השערים וקצות קורות התקרה והמרזב וכו' ולא יפלא איפוא אם נראה כי על כל תוצאות חרשת ידם, מבגדי ארג ומשי עד המנשבים שבידיהם, ומטפחות־האף עד הצעיף וההינומים, כלם מרוקמים בפרחים ושושנים עצי־הדר ואשכלות, כמו לקחו להם כ"ז במונופולין ומצטיינים בזה שכם אחד על כל עמי התבל!

ומרצפת אבני־גזית מהוקצעים תחצה את כל רחובות העיר מן הקצה אל הקצה; משני עבריה שדרות אלונים וקציעות, ואצטבאות ממקלעות ענפי עצי במבוס בעד הטיילים תחת צאלי הענפים העבותים ומסובכים בידים חרוצות; רוב הבתים בנוים קורות דקות וכלונסאות מטלטלוֹת ממקום למקום – ועל גפי מרומי קרת ישנה פנה יקרה, הוא מקדש־הסוס־הַברֶנְזִי (אָ־סִיוּ־וַוא) ועל ידו גן־שעשועים נחמד מאד ובו מבחרי צמחי תבל, מפרי הצפון ופרחי הנגב עד נטיעי קו־המשוה והאיזורים החמים. – המקדש בנוי עצי־הָבְנִים ויגבה למעלה מבתי המרזח הקטנים ושפלי־קומה הסובבים אותו מכל עבריו. ובבתים האלה תמכרנה היפוניות את התה וזני־מרקחים, ממתקים ומגדנות. – התגרניות ההן תלבשנה פתיגיל ומעילי־משי יקרים על שַרְוָלַיִם רחבות ומפולשות; שערותיהן שחורות ותקלענה אותן מסביב לפדחתן בחן מיוחד מעשה גבלות. ובנעימות וענות־חן נפלאה תשחרנה בשפת אנגליא נשחתה – את פני הטיילים והטיילות "ליהנות ממשתה התֵה אשר תִשְפוֹתְנָה להם. – האֻמנם קטנות ושפלות קומה הנה לעמת נשותינו אנו, אך בכל אשר תקטן קומתן, יותר ויותר תפליאנו בחטיבת אבריה ומבנה־גוה הנחמד והעגלגל, עד כי נדמה בנפשנו, כי עוד מעט ותנֻפץ לרסיסים “בוּבַת־גָבִיש” זו שאין פה מקום כלל לחיים מלאיים תנועה ומרץ (אנרגיה) כאלה!…

ההֶלךְ הבא ראשונה לכאן ועומד מעט על אופין ותכונתן של נשי יפוניה וחריצתן הנפלאה בתבל, על נקלה יחליט: כי “נשי־מופת” הנה במלוא מובן המלה! ובאשר שגם חינוך הבנים מסור רק בידיהן, והן רק הן, מטפלות בהם מרגע גוחם מבטן עד בואם באנשים, לא יפלא עוד בעינינו, כי כה הגדילו היפונים לעשות ולהתקדם. – את התסיסה הראשונה בשנות הארבעים והחמשים עשתה ג"כ האשה, והיא היא אשר החלה בראשונה לצאת ולחרוג ממסגרותיה, וברצונה הכביר אכפה את האיש למסור בידה כלה את גידול הבנים וחנוכם, והיא השכילה לטעת נטעי נעמנים בלב עויליה טפוחיה, ותריחם משחר טל ילדותם ברוח החופש והאור.

 

ב הילדים ביפאן.    🔗

רוח הפטראטית הנפרזה. – שאלת הנשים. – צארנוף וקסמי התולדה. – מה הועילו חכמים בתקנתן? –.

עד כמה השרישו בלב צעיריהם רגשות אהבת המולדת נראה מהעובדה הזאת: אופיצר־רוסי⁶⁷ יודע שפתם ושפת־אנגליא נקרה להתבונן אל צחוק ילדים קטנים בני י’–י"א שנים באחד הגנות שעל יד בתי־ספר העירונים. ויחלק להם ממתקים ומגדנות וישתעשע וישוחח עמהם כשתי שעות.

פתאם הרגישו בו כי הוא אופיציר־רוסי ולא אנגלי כאשר דמו בראשונה, ויבדלו ממנו כאיש אחד חברים ברגע אחת ויעזבוהו. אחרי חצי שעה (כנראה התיעצו בדבר) באה לפניו סגל חבורה משלשה ילדים ויודיעוהו: “כה אמרו חברינו, צר לנו מאד כי לא הודעתנו מקודם את מכורתך ומולדתך ועמך, ובמשגה קבלנו ממך את אשר נַתת לנו. ובאשר כי כנראה, איש טוב ומנומס אתה, ע”כ מלאו את ידינו “שלוחיהם” להביע לך את רגשותיהם ודבריהם, כי: בתור איש פרטי נאור ומלומד, כבד נכבדך מאד. ונודה לך על כל הכבוד שהנחלתנו, ואולם בתור היותך בן להעם השנאוי לנו יָרֹק נירק בפניך ונתעב אותך ואת מתנותיך יחדו"… ובִן־רגע, כהרף־עין, ברחו ממנו וישארוהו בדד בגן.

זהו פרי החינוך ששתלה האשה בלב עויליה, וברוח כזה תביאהו בין אנשים ותפלס נתיב לו בכל דרכי החיים הביתיים והכלליים!

ושאלת שווי זכיות הנשים לא נתעוררה מעודה ביאפאן, כי האשה היפונית לא תחכה למשפט הגברים לשבט או לחסד. אך בעצמה וברצונה הכביר, תפלס לה נתיב למעלות רוחה, ותדרוך בעז ובבטחה במעגלי החיים. ובכל מקצעות החיים תגדל ותעשה עבודתה שכם אחד על הגברים, שכאמור, עוד תאציל עליהם מרוחה בהיות החנוך בידה. – והאירופאי הבא הלום ורואה ומתבונן לכל המעשים הכבירים אשר כוננו ידי האשה לתפארת עמה ומולדתה, ישתאה וישתומם, ובהכרח יחפוץ להמליץ רק עליה את ה“אשת־חיל” של שלמה… כי לה נאה לה יאה!

*

ובשעה שאני מסתכל ומתענין בתהלכות היפונים והיפוניות, וסדרי חייהם המשונים לגמרי מאשר אצלנו האירופאים. מבלי משים תאחזנה מבטי עיני פה ושם במחזות התולדה בכל רגב אדמה וסעיף־סלע, בכל נקיק ונהלול, ובכל פרח ועץ רענן אשר בין דליותיהם ועפאיהם יקננו האנשים הנפלאים האלה, שבכחם וחריצתם השכילו להפוך את ארצם לגן־גדול ונחמד מלא כל עצי פרי התבל ואקילמיה השונים, – ממתקי הצפון ומגד תנובת הדרום; ים וקדם עם תוצאות אדמת קו־המשוה; חֻפֵּי שווייץ, דרום קרים; שמי איטליה ושיא תועפות הררי קוקז; בה ישגה הארז ויגאה האחו, יצטמר האלון ויגדל הסוף, והקנה; התאנה חנטה פגיה והגפן – את ענביו, ולכל פניות שאתה פונה תראה עצי במבוּס, תפוחי זהב ואננסים; ער־דפני, מור וקציעה. נרד וכרכום וקנמון בשם – כל המינים המשובחים אשר רק שמענו שמעם בלמדנו בחדר, ופה נראם בעינים ממש! – ועל הדרכים מפוזרים פה ושם בתי התפלה שלהם צוללים בים של עצים רעננים, וכפריהם וחוותיהם בנוים שדרות שדרות מוקפים גני־חמד וכרמי־הוד, וגם משוכת־הכרמים וקרפופי החצרות קלועות ענפי עץ עבות וכפות תמרים, גבילי במבוס ואניצי־משי!

ובין־הערבַיִם בפה מה יפה ומה ערב הוא ומשובב נפש! – הוא יריח אותנו בריח שושנים ואבקת פרחים נחמדים נישָאים על אברות הרוח הקר והנעים. אגן־הסהר בקרני כספו ילבין את ראשי ההרים המתנודדים בצלליהם מתוך גלי הים המשתקפים בהם כראי־מוצקים. ובבדולח־הגלים האלה נשקפים לעינינו גם צללי הגנים הנחמדים עם בתיהם הקטנותיים… בשוא גליו ירומו וירקדו כבמעגלה, ובהשתבחם־ישתברו כקצף המים ושופכים הוד ויפעה לכל מראה עין!

ולמרבה הקסם וההשתוממות אשר לקחו כבר שבי את לבנו, הנה עוד כל דבר יקטן ויצער הפלאות זו; הבתים – כעין צעצועים עשוים לשעשועי הילדים; המסגדים ובתי־התפלה – כפתוחי־עץ קטונתיים או יצוקי־ברזל־סיגים צעצועים, וצפיעות; הנשים – כבובאות־גביש קטונתיות ועגלגליות מעשה חטוב נפלא… והאנשים – שפלי־קומה אך מלאים מֶרֶץ ועָזמה; גם המסלול־העירוני והחופי (טראמוואיי) יקטן ויצער; – המרכבות, כמו שידה תיבה ומגדל, ונראות מרחוק כלולי־תרנגולים מטפסות ומצליפות על פסי הברזל, ועל פתחיהם – המנהלים (קונדוקטורין) ג"כ שפלי קומה וסגלגלים וכו‘, וככה תרוץ לה המכונה הקטונתית עם כל הכבודה, על ירכתי ההרים והכֵפים, ואחריה יִמָשֵך זנב ארוך של לולים וכלובים, ותחדורנה ותבאנה לציקי ההרים הרמים והנשיאים והזקופים אדירי־איומה, מה שלא השכילו עוד לעשות גם באירופא הנאורה… – ורשתות מסלות כאלה תרבינה ותפרצנה מיום ליום ותבאנה בנקיקי הסלעים בערוצי־נחלים באפיקים ובגאיות, במנהרות ובמחלות עפר וכו’, כל מקום שיש שם כפרים וחוות או חצרים. וגם לשדרות הבתים הסדֻרות על רפסֻדות של עץ או גשרים ומעברות ומָאָחֳזים בשלשלאות של ברזל וחוליות כפופות כדרכם, בראשי ההרים או בשִנֵי הכֵּפים והסלעים שעל יד החוף.

ובאַותי לשוח על ראשי ההרים האלה ולבקרם, שכרתי לי אחד הסַבָלִים־הרתומים (женерукшей בלשונם) בהכרזא המיוחדת לזה ואחרי אשר בחנתיו בשפת רוסיא ישבתי על אוכף שכמו, העשוי כפי־תחרא־הפוכה מחבלים דקים מעשה־גבלות. וככה התנשא אתי לאִטִי על ראש המצוק, ששם תלפות אורחה גם הטראמוואיי. אך בנטיה מעט הצדה.

ובעברי ככה דרך שדות נעבדות וערוגות ערוכות בטוב טעם ודעת, ראיתי לתמהוני כמעט, לכל ארך הדרך תחת צאֶלים של ענפי עץ במבוס ושדרות אלונים גזוזות וישרות, עומדים שלחנות קטנים ועליהם ערוכות קערות־עץ מלאות ארז־מבושל אנַנַסִים ועֻגות ופירות מכֻסות במגביות־נייר־מצועץ כדרכם, זכּוֹת ולבֵנות כשלג. הגיעה שעת ארוחת הצהרים, התיצב נושאי לפני אחד השלחנות ויפשיל את אכפו – אחרי אשר ביקש ממני את סליחתי – בענוה וחן, ויושיט לי מתחת השלחן שרפרף קטן מענפי במבוס ויבקשני לשבת עליו מעט, והוא בחר לו אחת הקערות עם צלוחית קטנה על שפתה מלאה יין, ויאכל וישת לרויה אח"כ פתח את כיס־חגורתו ויוציא כמה מטבעות ויניחן בהקערה שנתרוקנה על ידו ויכסנה בהמגבת כבתחלה, וַיִבָלֵם כהרף־עין במושכות אכפו, ויושיבני בו וילך הלאה הלאה.

לא יכולתי להתאפק, ואשאלהו בשפת רוסיא: ואיה איפה אדון השלחנות והמאכלים האלה?

– יוכל היות שהוא עובד באיזה פנה את שדהו זו, או עדיין יושב בביתו על מלאכתו, מלאכת כפים כנהוג אצלנו. אך למה זה הוא לך? – היתה תשובתו ב“תמיה” גדולה. –

– ומדוע לא יעמוד הוא, או אחד מבניו, על יד השולחן, למכור ולקבל את הכסף?

– שטות! – למה זה לו? הן אם הוא יְבַלֶה עוד עת וזמן לבטלה, לעמוד בפה, הלא נצטרך לשלם לו גם בעד זה, כי הזמן יקר אצלנו מאד.

– ואם יקרה שלא ישלם מי בעצמו בעד ארוחתו ועוד יגנוב וישים מה בכליו, או שלא ישלם בערך את המחיר וכו?

ע“ז צחק מעט ריקשא מוּרַא (כך היה שמו) ויפטור בשפתיו, ויגרד תחת בְדַל־אזנו כמו מחפש מה במוחו להשיבני, ובתמימות יתירה ענני: כי ל”התחכמות" שכזו עדיין לא הגיעו היפונים, ושלא קרה כזאת בארצם הנחמדה!… אף הביע לי את אי־רצונו על חשדים כאלה שאין מקומם כלל במדינתם. –

סבותי את שיחתי אתו ע“ד הרוסים שכניהם הקרובים עתה⁶⁸ שלפי דבריו יודע הוא אותם, גם היה כמה פעמים ברוסיא. ויביע לי את המסקנא של היפונים ע”ד הרוסים, לאמר:

– אתם בני־רוסיא אינכם אהובים לנו כלל, וממילא – גם לא “שכנים טובים”… ואולם – אחרי עברכם את סיביריה הקרה והקפואה, ואחרי עבדכם עבודת־פרך על האי סַחַלין⁶⁹ תִתוֹם חלאתכם בקור ובכפן… ותבחנו ותצרפו כבכור־הזהב וכו‘, עד שבבואיכם אח"כ אלינו, תהיו לגמרי לאנשים אחרים, מנומסים וישרים, שאפשר גם לבוא עמכם במסחר וקנין ובשיחות רעים וכו’.

– מאין לכם מושג – גס ושפל כזה ע"ד הרוסים?

– צריך אתה ארחנו⁷⁰ הנכבד לדעת, כי בכלל אין שום דמיון והשואה בין סדרי־חיינו והתרבות שלנו בני ארץ־מזרח־שמש, ובין שלכם בני המערב הלבנים⁷¹, ובפרט – בני המערב הקרוב עתה לנו, היא רוסיא; ישנם למשל הרבה מנהגים ונימוקים אָטיקיים אצלנו, שאצליכם הם ממש ההיפוך, ולא טבעי דברים שביושר־המדיני והפוליטיקא הכללית, שבמקצוע זה צולעת ארופא על יריכה מאד… – והננו רואים את עמי אירופא היותר נאורים ומתוקנים, למרות התפארם בתרבותם הגבוהה לא יתחשבו כלל עם קנין־הכלל בשעה שקנין היחיד יקר הוא אצלם מאד, – אימא לי אִיזִי – התפעל ויתלהב בדברו – היגוף למשל לב האנגלים אותם על ספחם את מצרים ויעשקו את תוגרמה? או אשכנז את טשופוי וכו' בסינים, ונפות רבות באפריקא התיכונה? והצרפתים המנומסים את טוניס ואלג’יר? ואחרון הכביד רוסיא את מנדז’וריא וכו'?

האין זאת גזלה פשוטה לעין השמש?

בוא וראה ההבדל שבינינו וביניכם. אנחנו נלחמנו את חינא לפני חמשת שנים ונצחנו אותה נצחון גדול, ובכ“ז הסתפקנו בכסף־ענושים וחבל ארץ קטנה לערבון ותו לא. ובעת מרידת המתגוששין (בוקסערין) שרק אנחנו הכרענוה, וצבאותיכם אתם נסחבו אחרינו לפעקין וכמעט שלא עשו מאומה, והנה לקחו להם אשכנז את טשופוי והסביבה; רוסיא את מנדז’וריא וכו‘. וקיסר אשכנז “הנאור”, צוה אז לפלוגת חילו "להשמיד להרוג ולאבד את החינאים, לרוצצם ולנתחם וכו’ – דברים גסים ושפלים מאד הנאותים לאיזה מרצח־פשוט…, ולמרות ה”תעודה", כביכול, שלקחתם עליכם – להאיר עיני הסינים החשוכים, להשכילם ולהבינם דעת, הנה באתם ברצח ובאכזריות, שַמוֹת ושָאוֹף לדם – – – מדות שלא תאותנה כלל לאֻמות נאורות הבאות בשם “אלהי החסד והרחמים”!…

– כמעט שצדקת – עניתיו, ולא נתתיו להאריך – על אדות יושר אירופא במקצוע זה, כבר צוחו קמאי ובתראי גם אצלנו באירופא, ואין כל צדק למעשה ה“חיה שבאדם” לוּ גם יהיו באופן “מנומס ונאור”… ואולם – מה חרי האף הזה ביחוד על רוסיא?

– שום אומה בתבל לא פגעה בכבודנו הלאומי כמו רוסיא. – ויסדר לי את טענותיו ע"ד מנדז’וריא וקארעא, ושכלול דאלני ופורט ארטור, וכו' וכו' הכל כדיפלומט רגיל ומנוסה עד כי השתוממתי ולא האמנתי למשמע אזני – דברים “רמים ונשגבים” כאלה ברום עולם הדיפלומטיה, יוצאים מפי נושא־סבל פשוט וגס.

– ומאין לסַבָל ואיש־המוני כמוך, מושגים דקים מדופלוטיים כאלה לדבר ככה על גוי ועל אדם יחד?

– ראשית כל צריך אתה לדעת כי אבינו מלכנו המיקאדו, לא יסבול אי־מלומד בארצנו. והוא אשר הנהיג אצלינו את חובת הלמוד הכללי, בכל תקף ועז, גם מסר זאת בידי נשותינו, והן מפקחות על החינוך, וידיהן תעשינה תושיה במקצוע זה באופן מאד נעלה, מה שלא קוינו לזה כלל. ומשעה שנעלבנו ככה עלבון־לאומי ע“י צבאות אירופא כאמור, ומה גם מרוסיא שכנתנו, אנחנו מתעסקים כלנו בפוליטיקה ונתענין בה מאד, בְאַוָתֵנוּ להיות עתידים ליום נקם ושילם כאשר נדבר את אויב בשערי מנדז’וריא וכו' ואז – אוי אוי להעם אשר יָהִין לגדור בעדינו את הדרך… כ”א יפלו חללינו כל הגברים מבני שש עשרה שנה ומעלה, תצאנה נשותינו וכו' ובדמן ובטנותיהן הרטושות (בזה הראה לי על בטנו אפני ה“חִירִי־קִירִי”…) תטביענה ותשקיענה את האויב עד כי יפול תחתיו מכובד פגר וגויות מְמֻחָיוֹת וכו'…

ובבואו עד הלום נאנק דום ויפסיק את שיחתו רגעים אחדים. אח"כ החל להלל לפני את הצבא שלהם איך הוא משוכלל ומפותח מכל צד, ועומד על רום הגובה של תכסיסי־הצבא לפי המלה האחרונה, – ואני בחפצי להתהדר מעט באירופיותי שככה השפילה ריקשא־מורא ביפניותו, ציינתי לי את העובדה כי שכלול הצבא שלהם הלא בא מפקידים־מורים (אינסטרוקטורים) אירופאים וכו' וכי אך להם, ומהם כל החיל הזה… אז התעורר ריקש־מורא כאחוז־נכפה ויתמודד, ויעיף עיניו פה ושם, ויורה לי באצבעו על איש־חיל ההולך לקראתו ויאמר:

– הנך רואה את הַחַיָל הלזה ההולך שם לקראתנו, יכול אני לערוב לך כי אעפ"י שבמראהו החיצוני הוא, לכאורה, כלו “שלכם”: מעילו – מאוסטריא; כובעו – מאשכנז; מנעליו – מצרפת; ואפודתו – מאנגליא, וכו' וכמעט כל תנועותיו ותעמולותיו התכסיסיות כלן – אירופיות, ואולם היה נא בטוח כי בכל בַּדֵי עורו ועורקי גוו, בכל נימי בשרו ודמו, רוחו ונפשו – יפוֹני הוא, וּכיפוני יחיה וילחם וימות!

וידעת היום, כי איש יפוני שע“פ איזה סבה לא יתקבל להצבא, ולא יתרגל בתכסיסי־מלחמה וכדומה, לא ישקוט ולא ינוח עדי תעלה בידו לעשות איזה שרוּת את אחיו החיילים, ולגרום איזה רעה כל־שהוא להאויב הנלחם עמהם. ואם לא תעלה זאת בידו, אחת דתו לרַטֵש בעצמו את בטנו ע”פ אפני החִירִי־קירי ולשפוך את מעיו וכו'.

וזאת היא הסבה שכאמור, כלנו בנערינו ובזקנינו עם נשותינו ובנותינו נכונים תמיד למלחמה, ומתעתדים לזה משחר טל ילדותנו.

– אמנם, נניח שיש לכם צבא רב ערוך ומסודר וכי כל העם, כדבריך, למקטון ועד גדול נכונים ומתעתדים מילדותם למלחמה וכו' אבל הלא צריך גם לשום פקידים ושרים לכל החיל הזה, ומאין תקחו אותם אם יפקדו במלחמה? הלא אז ישאר הצבא הגדול שלכם בלי אופיצירים שזהו מפלה גדולה במלחמה.

– גם לדבר הזה שמנו לב. ואנו מחנכים אופיצירים הרבה יותר על המדה הדרושה, עד כי גם הקאַחשיר (שוטר פשוט) אלנו הוא אופיציר נפלא ויודע את התכסיס בכל מכל. כי גם בעמדו על משמרתו בקרן־הרחוב, לא יחדל מוחו מחשוב בעניני הסטרטגיה וכו' ומְשַנֵן לו בע"פ מה שהוא לומד בלילה בלילה שיעור בעניני התכסיס וכדומה, כי כן הוא אצלנו חק ולא יעבור.

וצריך אתה לדעת, כי אצלנו לא יעלו ככה ביוקר האופיצירים שלנו כמו אצלכם, ששם נחשבים הם ל“מעמד מיוחד” בשדרות העם, ובבואם למלאות את חובתם בין האזרחים, הם מפזרים כסף כעפר וכו' אני ראיתי זאת בעיני, בהיותי בסיביריה ללוות אחד התירים האירופאיים, איך שבא אופיציר אחד לגייס סוסים להצבא בעיר־מחוזית אחת ויתאכסן בבית מלון בשכר חמשה רובלים שלכם ליום!

הידעת מה זאת חמשה רובלים ליום? – אצלנו ביאפאן יוכל אופיציר להתכלכל בשכר כזה שבוע תמים…

והיות שהאופיצירים שלכם באירופא, עולים לכם בדמים מרובים, הנם כמובן מעטים בערך אצלכם, וזאת היא התכסיס שלנו לקלוע ולירות ביחוד על האופיצירים של שונאינו, כדי להסירם ככל האפשר, ממחנה האויב, שלא כ“כ בנקל ימלאום…, משא”כ אצלנו – – – בפה סטר ריקש־מוּרַא את סנטרו ויחסום את פיו ויחרוק בשיניו כמו מתחרט הוא על אשר גלה לזר “רז” כזה… ויחריש רגעים אחדים, עד בואנו לראש הצוק. שם פתח את פיו ויודיעני, כי מחכה לי בזה “זשענעריקשייע” אחר, וכי בפה נגמרה מלאכותו, ועלי לשלם לו את שכרו.

שלמתי לו את שכרו, ויוציא מצלחתו פנקס קטן ויבקשני לחתום בו את שמי וכנויי, כדי להראות בהבֶרזא שלהם ש“עשה את מלאכתו באמונה”, ואחרי חתמי, נפרד ממני בקידה ובענות חן, ויגש אלי מארחי החדש ויובילני על ראש המוצק הנשקף כמעט על כל איי יפוניה, החל מההר הנפלא פודזי־יאממא, עד מֵזַח הסלעים והאיים הקטנים שעל חופי הים.

נורא, אדיר ונעים המחזה, ואין לתארו באומר ודברים, אף כי על הנייר!

ראיתי ובקרתי נָפוֹת יפות רבות בימי חיי; את קוקז והרריה; קרים וגבעותיה; האורַלִים וְתַלְפִּיוֹתֵיהֶם ומפרציהם וערוציהם, המפיקים והגאיות וכו' וכו', ואולם מחזה־אדיר ונשגב כזה לא ראיתי עוד מעודי!

ובדמיוני דמיתי כי עומד אני על ראש איזה “הור־ההר” ורואה את הארץ הטובה וגבנוניה ולבנוניה וחרמוניה וכו‘, והאופק – מה רחב ועמוק הוא! והאויר שקוף וטהור, צח וצלול, עד שהעין תְלֻטַש בכל רגע והעפעפים יתרחבו יתפתחו, וההבטה תגיע רחוק רחוק עד תכלת הרקיע שבקצה האופק אשר שם פַרְזֵש עננו על האוקינוס הגדול וכו’.

שָעוֹתַיִם הלכתי אתו על ראש המוצק ירדתי וטפסתי על שני סלעים ערוצי נחלים וכֵפים וכו' עד שובי להמקום שמשם החלה תהלֻכתנו על ראש ההר. ושם חכה לי סַבָל שלישי להובילני העירה, וככה חזרתי ברגלי, אך מרוב שפועי ההר וזקופתו הישרה, אחזני מארחי מאחורי שלא אמעוד ולא אתגלגל לעמק.

נַחֲתִי כל הלילה במלוני, וממחרתו יצאתי לבקר ולדרוש ע“ד אחב”י, המפוזרים פה ושם מעט מזער, ונודעתי נאמנה כי יהודים עקריים לא היו מעולם ביאפאן⁷² בעבו“ז אין שום מושג להיפונים ע”ד יהודים וגזרות וכו‘, זולתי אשר שמעו בסיביריה בנסעם בה ובראותם את הגירושים וכו’, – אמנם ישנם יהודים מֵהַגְרִים שבאו הֵנָה בהשנים האחרונות ביחוד מסיביריה ומרוסיא האירופאית אחרי הפתח המסלה המנדז’ורית, אך עדיין לא התכוננו לעדה בשום מקום, ואין להם שום הנהלה רוחנית. ופרנסותיהם – לא תוסיפנה פאר ליהדות… לכן לא שמתי לב להם כלל. –

ביחוד התענגתי אזי כמו כל התיירים שהיו עמדי בנַגַסַקִי בההכנות הגדולות למלחמה, עד שנהפכו כמעט כל בתי פקידות העיר לארסנַלים וקסרקטין, וכלנו ידענו כי כלפי רוסיא פניה מועדות… כי בפומבי ובראש חוצות דברו וישוחחו ע“ד מלחמת נקם ושילם עם רוסיא “אויבתם” ע”א מנדזוריא וחבל דאַלני ופורט־ארטור וכו'.

ואולם שאלת הכלכלה הסירה לפרקים את התבלול מעיניהם, והעתונות – ביחוד בטאקיא ואקהאמא – החלה אז לְתַנות את מצוקת העם בדבר מצב־הכספים הרעוע, ירידת המסחר והשפלת חרשת המעשה וכו', אז חשו עתידות למו ויפסיקו לפי־שעה את פְּלָדוֹת־מִדַבְרוֹתֵיהֶם ותעמולותיהם ע"ד הזדיינות וכדומה, ויסבו את כל מחשבותיהם לעניני ארצם פנימה.

ורַבֵי המלוכה נגשו לבקרת חוקי המסים והארנוניות ויוזילו תעריפים לעזבון ארצם, ופְרָסים – לתוצאות חרושת ידיהם לשוקי אירופא וכו' אף שלחו אקספדיציות למרחקי ארץ⁷³ ואיים רחוקים להתקשר אתם במסחר וקנין כדי לתת מהלכים לסחר ועזבון יפוניה בכל כדור הארץ. והעתונות החרה החזיקה בידי הממשלה, בלי שאון והמולה, ובלי שום שוב’יניזם ופטריוטיות מזויפה, כ“א בניחותא ובמועצות ודעת. עד שסכ”ס באו לדבר ע“ד סיביריה הגדולה והרחבה כי שם יש שבר… ותמהר גם הממשלה לבוא לעזרת דעת הקהל זו, היודעת מאד עד כמה יחסרון להם שוקים לממכר סחורותיהם, ומקומות – להושיב שמה את העם הרב יתר על המדה בארץ־פלאות זו. ולא בושה כלל הממשלה להוֹדות בפה מלא, כי היא לא ידעה, ולפעמים לא חפצה לדעת, את התועלת הגדולה שתוכל למצוא בסיביריה שכנתה, ומה גם עתה כאשר נתאחדה ע”י רשת מסה"ב המדז’ורית והסיבירית עם כל העולם הנאור וממילא גם עם רוסיא האירופאית.

לאט לאט החלה ההתקרבות עם רוסיא מטעם הממשלה העליונה, ומיד התקרב כל העם. ותחת אשר עד כה, לפני ימים אחדים היה שֵם רוסיא לחָגָא, החלו מהר ללמוד את שפתה כמעט בכל בתי הספר, ונפתחו ונוסדו בתי ספר־ערבים לגדולים ולפועלים וסוחרים וכו' ומורים להם לקחו “משלהם”, מאלה הסַבָלים והמלווים את התיירים הרוסים שלמדו את השפה ע"פ הנסיון כאמור, שבמקצוע זה מצטיינים הם מאד לרכוש שפות נכריות במשך עת קצרה. והממשלה תתמוך בהם ביד רחבה, ועושה חיל.

ומכל קצות יפוניה ינהרו עתה רבבות אלפי מהגרים לסיביריה, ויכסו את עין הארץ שהיתה שנואה להם, כאמור, לפני יומַים… והננו רואים אותם בכל רחבי סיביריה הגדולה לאין חקר (לגבי הרוסים… ואולם היפונים כבר מדדוה ויחקרוה לכל תכלית…) בנאות יערות־עד (טאייגא) במכרת־הזהב ומחצבי הברזל והנחשת, בערים ובכרכים, בכפרים ובחוות ואהלים (Аулы) וכו' הם פותחים שם חנויות מרווחות וּמַמְזוֹנִים, מַמְגֻרות וּבתי אוצר ובתי חרשת קטנים זמניים, ובתי אוצר וכו' עד כי כמעט שאין אף ענף אחד מענפי הכלכלה שלא החזיקו בו היפונים בסיביריה, אפילו המלאכות היותר שפלות כמו בתי רחצה, בי־באני, בתי כובסין ובתי משוש עם קדשות־מזמרות (גוישות) וכו' גם מנקי־ביבין וצינורות שופכין וכו'.

וכמעט כל אחינו תושבי סיביריה, ידעו, וגם הרבה מהרוסים ה“עקריים” דברו וישיחו מ“רָז־גָלוּי” זה, כי רוב היפונים האלה, הם “מרגלי־חרש” מטעם ממשלתם שהתכוננה, אז, כאמור, להמלחמה הגדולה עם רוסיא; – היו מקרים בולטים ונראים לעין, כי הכירו בין אלה הכובסים ומחזיקי בתי זימה וכדומה, אופיצרים מהגנרל־שטאב היפוני, ולא מבעי – הצָלְמָנִים (פוטוגרפים) והציירים שנפוצו אז בכל ערי סיביריה והכפרים, שרובם ככלם היו מרגלים. ויש ידים להשערה, כי גם רבות מנשות־הזימא והגוישיות היפוניות, שהתענגה אז עליהם סיביריה, היו בנות מרומי עם הארץ, ולפעמים גם נשות גנרלים ואופיצרים יפוניים, שהפקירו את עצמן לזנות, כדי שתעלה בידן להונות ולרמות את פקידי רוסיא, ולהודע מהם איזה סודות סטרטיגיות וכו'…

והרָשות המקומית?… היא היתה טרודה מאד בגירושי היהודים ובבקרת זכיותיהם… ותסיח את דעתה לגמרי מהאורחים האי־קרואים האלה. וזה שנים רבות שלא החמירה כה בזכיות היהודים כמו עכשו. ולא רק בסיביריה גרידה, כי גם במנדזשוריא, ביחוד – בחארבין, חוליאר, מוקדן גירין וכו' שהתחשבו על רוסיא רק “לפי שעה”, החלה הרשות־הרוסית־ה“זמנית”, לדקדק מאד בישוב היהודים, ותעיק עליהם מבלי כלכל עוד, ואלמלא שר־האוצרות אז, ה' וויטטע שגער בנזיפה בהפקידים האלה על הגרושים והגזירות בעברו אז דרך חארבין, ובפירוש אמר להם: “הלא אין זאת עוד שייך לנו ואיך זה תגרשום?” – כי עתה לא נשאר שם רגל יהודי. בשעה, שכאמור, פשטו אז מרגלי יפוניה כַיֶלֶק בכל הערים וכו' והיו מתחקים על שרשי חיל רוסיא ותנועותיו וכו' ואין שם לב להם.

וככה תתרקם עתה המהפכה הגדולה⁷⁴ שהעם החרוץ הזה מבין בחשאי בקצה־המזרח, וסוף כל סוף יעורר גם את אחותו הגדולה והעצלה, היא חינא, השוכבת עתה למעצבה באשמת מנדריניה־עושקיה… והיא סוחבת אותה אִתָה בְצָמָתָה הארוכה ללכת להמערב להתחשב אתו… ואמנם תלמידים־טובים הם הסינים עתה, די רק להביט על המתגוששין והחינאזים שלהם, שאנחנו מדמים שהם להקות שודדים וגזלנים, והם באמת חברות מסֻדרות וערוכות לקרב ע"י היפונים מוריהם, וביניהם הרבה אופיצרים יפוניים וחינאים (שלמדו ביפוניה) מתקדמים ומלומדים, – הכל כדי להציק לרוסיא וכו.

אבל, הן לא זאת היא מטרתי, הן בעד אחי בני עמי אני כותב, ולהם אקדישה דברים אחדים.

*

כפי שאמרתי למעלה אין ביפוניה יהודים עקריים, זולתי אלה אשר באו מסיביריה וכו‘. ובעבו"ז, אין להם שום מושג מיהודים וגזירות וכו’. אירע לי כמה פעמים לשוחח עם יפונים סוחרים שנסעתי עמהם במרכבה במסלה המנדז’ורית ביחוד במסה“ב שמעבר הבאיקאל, וכאשר לא יכולתי להפסיק את מסעי ולנוח באיזה עיר (מחמת תוקף הגירושים שהיו אז כפי שהזכרתי) ובגלותי להם את הטעם “מחמת שיהודי אני”, לא יכלו בשום אופן להבין זאת במוחותיהם האזיאטיים, וישאלוני בתמימות: איך זה אפשר שאזרחים בני מדינה אחת וקיסר אחד לכלם, לא ינתן להם הרשיון לנוח במקומות אחדים שבמדינה זו עצמה”? – וכמה שלא השתדלתי להבינם בינה מהצד האקונומי, הפוליטיקה־הפנימית… הצד הדתיי, והגזע וכו' וכו', ולא הועיל לי מאומה, ממש כעדשה בכתל… – או אז נוכחתי לדעת, שאע“פ שהיפונים כאמור רכשו להם באירופא הרבה חכמה וקולטורה, אבל ל”מוסריות" כזו – להבדיל בין אזרחים לאזרחים במדינה אחת עדיין גם לא הגיעו ואולי לא יגיעו עד עולם!…

כאמור, ישנם בְנַגַסַקי ובאקהאמא וטאקיאה יהודים מהגרים אחדים שבאו מאירופא והעיקר – מסיביריה הקרובה. וישנם ביניהם סוחרים גדולים, קבלנים ומספיקים וכו' אבל הרוב מהם עוסקים בפרנסות בזויות ושפלות שאינם נותנים כלל כבוד ליהודים וליהדות.

אולם בעבו"ז הִנְאַנִי מאד הדבר לראות את אחינו המהגרים שבמנדז’וריא ביחוד בחארבין.

העיר הזאת שמצבה הגיאוגרפי, עשאה למרכז מסלות סיבריה ומנדז’וריא, וממילא למעברה מאירופא לסינים ויפוֹן, משכה אליה תערובות עמים שונים מארבע פינות התבל. העיר בעצמה נחלקת לחצאין. הישנה – בה יגורו ביחוד חינאים וקארעיים, “בני־השמים” אסירי עוני ודלוּת יחפים וערומים, רעבים וצמאים ישנים ומלוכלכים בקיא צואה, אומללים ומדוכאים נלחצים ונאנקים מאחיהם לוחציהם המנדרינים, המפטמים אותם ב“יראת השמים” ובעולם הבא. אך לא במה שעל הארץ… – והעיר החדשה שעל יד המסלול – בה מושב כל בני אירופא שריהם וסגניהם, סוחריהם וקבלניהם וכו' עם כל עסקיהם ובתי מסחריהם. הַהֵלֶך הבא מהעבר החינאי, ישתאה וישתומם לראות את ההבדל הרב שבין “שני העולמות” אשר מהלך שעה אחת מפסיק ביניהם שם – בעבר החינאי, שָׂב ובלה הכל ישן ונרדם, הכל נרקב ומעופש, הכל הולך ומתנונה מכוסה בחלודה ובחלאה… נראה שהכל יורד שאולה ומת מיתה עצמית אִטִית משעה לשעה… ובפה במקום מושב ה“שביב הלבנים” – הכל צץ וצומח, הכל חי ומתעורר, מפרכס ומתקדם עולה ומצליח וכו‘! – כל אחד עובד עבודתו במֶרֶץ וְעָזֵמָה, בהכרת ערך עצמו, במדה ובמשקל, והכל במשטר ובסדרים; החיים יְפַכּוּ מכל אפסים כמים חיים ממקורות נאמנים. ביחוד בהרחוב הראשי הנחשב באמת לעורק־החיים של העיר! פה תפגשו טפוסים מכל לאֻמי התבל, מהחינאי העצוב והאמלל עד הצרקסי העלז והשמח תמיד; מהרוסי הקר השקט והבוטח בטבעו ורוחב בלבו ורוחו, עד האיטלקי או ההולנדי החרוצים והזריזים; האנגלי עם חשבונותיו העצמיים על כל צעד עד הצרפתי עם “לאומיותו” על כל שעל…; האשכנזי היבש וסדריו הקצובות, והספרדי בדמו החם והרותח וכו’. וביניהם גם עמים רבים מארצות הקדם, כמו הודיים, ערביאים, פרסיים, קורדים תוגרים וכו'.

*

מאליו מובן שבתנודת העמים האלה והַגָרָתָם הֵנָה בשלש השנים האחרונות, לא נפקד גם מקום ישראל באמצע, ואולם מה ינעם לראות איך יהודי ישאר יהודי, ובתכונתו העברית והפטריארכלית יצטיין בכל מקום, עד כי הכל יודו שאיזה כח טמיר ונעלם מונח בהעם הנבחר המעודדהו ומאמצו ומעמידו לתהלה ולתפארת בכל מקום בואו! – ראשית כל החלו תכף להתאחד בחייהם הפרטיים והכלליים, ויתודעו איש לאחיו בתור “אחים בני עם אחד”, וייסדו קהלה נכבדה עם כל הצטרכותיה; שכרו להם שוחטים, מוהלים, רב־מו"ץ, דיין, דרשנים, שמשים וכו‘. יסדו ביבליותיקה עברית גדולה וחברה ציונית שלא תתבייש במכירת שקלים ואקציות למשל, אפילו בהתחרות עם עיר גדולה שבפולין…, גם כלוּב־עברי שמתאספים בו בכל שבת ויום א’, וקוראים לפני העם פרקים בתולדות ישראל, וענינים ושאלות עבריים העומדים על הפרק, ממצב האֻמה בכל אתר ואתר וכו' ופעולותיהם אלה בולטים ונראים לעין, שרק תודות להם לא יאבד רוח ישראל־סבא במבול העמים הכבירים שנקבצו באו הנה מכל כדור הארץ!

עלי לציין עוד את זאת, כי אחינו אלה לא באו הנה מארץ אחת או מסביבה אחת, – יכולים אתם לפגוש בפה למשל יהודי־אשכנזי שלכאורה איננו אוהב את היהודי הצרפתי עוד ממעשה זעדאן… ילכו שלוב־זרוע עם היהודי־הרוסי ששניהם יביטו עליו מגבוה; או יהודי־הַרָרִי יחלק כבוד ליהודי בוכרי המחשבהו לת“ח באמת; וחסיד־פולני ששמו בפירוש “איטשע מאיר”, יעבור על חצפתו ועזותו ויחלק כבוד ליהודי־אנגלי־דז’נטעלמאן; או יהודי רפובליקא מאמריקא יתחשב לאח להיהודי הנכנע מבגדד הנושא עוד עליו את הקולטורא העתיקה מנהרדעא ופומבדיתא וכו' ועוד ועוד. ובכ”ז התאחדו כאחים והקהלה התיסדה על בסיס נאמן! – ולעתים קרובות יבקרום גם משולחים מליטא, גבאים ואמרכלים ושדרי“ם מא”י וכו' והם נותנים ונותנים ביד נדיבה, וזה לא כבר שלחו כסף תועפות לעזרת אחינו האומללים שברומניה ומרוקו וכו'.

ובימינו האלה התעוררה אצלם “שאלת הַשְלָיו” בכל תוקף ועוז. השליו הזה הוא מין עוף יפה ונחמד במראהו, דומה לברבור גדול ונקרא בפי כל בשם “פואַזאַן”, ואעפ“י שהשוחטים בכאן מצאו בו כל סימני טהרה שבעוף טהור, ואעפ”י, שבשר כשר בכלל, ביוקר גדול מאד בזה, והעוף הזה ימצא בפה מיליונים והוא בזול גדול מאד, בכ"ז לא אבו להתירו בעצמם עד שיקבלו עליו היתר מהרבנים הגאונים שבליטא ופולין וכו'.

מצבם החמרי לא ברע כלל. הם כאמור סבלו מאד מהרשות המקומית⁷⁵ אבל משעה שעבר בזה שר האוצרות ה' וויטא (עיין למעלה) הוקל מצבם ולא יחרידום עוד מרבצם. ואולם באמת אין עוד כמעט להשתמש ב“התכסר” שלו, כי החינאים והיפונים ועוד סוחרים רבים מעמים אחרים כבר, כאמור, כבשו תחת ידם כל העסקים והאינדוסטריים ומתפארים בפומבי שכבר הספיקו קודם “לכבוש את הכל” ואינם נראים עוד בהתחרות היהודית…

עתה נסורה מעט למשכנות הגוים ואערכה לפני הקורא כל מה שראיתי בעיני בסיניא ובמדז’וריא;

ביום 14 דצמבר 1902 בשעה השמינית בבוקר באתי לגירין, הקור היה גדול מאוד (במעלות ריומיור 30%) האדמה קפואה כמו אבן חלקה בלי שלג עד כי הסוסים ימעדו בפרסותיהם, פתאום ראיתי המון גדול באחת הפינות שבהשוק הגדול, נגשתי ואראה איש שוכב אפרקדן על האדמה הקפואה, כמעט חציו ערום וחציו מכוסה בשמיכה בלה ומטלאה. ההמון עומד ומביט עליו בקר רוח ובשויון נפש, פשוט מרוב הרגלו לראות מחזות כאלה בחורף העז והעצום השתא. רק אחדים מהם גמגמו בלשונם Чуй־еранъ־ый לאמר: הוא חפץ בודאי לאכול דגן־שמים⁷⁶; פה תפגוש אשה ענייה פרועת שער ובלי מטפחת לראשה נושאת בחיקה תינוק יונק שדיה הצנומה ובוכה מאד, והיא עם עוללה מכוסים בשמיכה אחת בָלָה (А зiя­־чма כלשונם) וככה תתחוב לו בפיו את שדיה הצנומות עד כי יאנק דום ולא יבכה עוד, ויקפא כאבן, וכה תשימהו עד כי תשליכהו כאבן במרכז השוק! ושם נערים קטנים בני עשר–שתים עשרה שנה, מצחקים ברחובות ערומים וחצי־יחפים עד כי יקפאו ורבים מהם יפלו תחתם מאין אונים…

עליתי בחזרה למרכבתי ואסע הלאה, ואחרי ינהרו מחנות גדולות של עניים יחפים וערומים, מלוכלכים ומזוהמים וקפואים מקור וכפן, אחרי כל מרכבה אירופאית (הרבים עתה בשם) ירוצו וידחקו איש את אחיו ויעשו תנועות והעויות שונות עד שיזרקו להם איזה מטבעות, ואז יתנפלו כחתף עליהן, וממש ידרסו ויטרפו איש את רעהו. – חשבתי אז בנפשי: אמת, גם אצלנו באירופא שוררת עניות גדולה בין שדרות העם הנמוכות שבהערים הגדולות, אבל לכל הפחות לא יתנום לנוע כה בראש חוצות בקור ובכפן, ואולם בפה בממלכת־השמים אין שמים לב לזה כלל! חינאי עשיר לא יתן בשום אופן לחיו־חיון (“אביון” בלשונם) לדרוך על סף הַיֶע־גריי־יאן שלו (בית, ארמון,) כדי שלא יביא מארה אל ביתו, היא קללת אלהים הרובצת לדעתם על העניים⁷⁷.

בארץ אשר “המוכר כחו בכסף” (כן יקרא הסיני לעובד עבודה) ישתכר משתים עד חמש אגורות ליום, והמשכורת הזעומה הזאת דיה לפרנס אותו ואת כל משפחתו, ולעתים קרובות גם “משכרת זו” תחדל לשבועות וירחים שלמים דעת לנבון נקל עד היכן שיעור הדלות המחסור והמצוק מגיע! האביון באירופא יראה חיים אשר רובי הסינים יחשבום לחיים מאֻשרים ונעימים; איש סיני האוכל ונותן למשפחתו בשר פעם אחת בחדש ימנה בין האנשים המוצאים את פרנסתם בריוח ולא בצער; סעודת העובד הסיני היא ברבה ארז מבושל תפל מבלי מלח עם עשבים וקני־הבצלים והשומים, ולעתים קרובות רק עשבים ועלי שיח. ובימים שלא ישתכר בהם את האגורות הזעומות ישב הוא ומשפחתו בתענית.

במחיר סאפעק (האגורה היותר מצערה בסינים, כמו קאפ' ברוסיא) יקנה לו ראשית כל את קנה השומים והבצלים, ואם ישארו לו עוד סאפעקים אחדים יוסיף לקנות גם בשר, ואיננו מדקדק כלל אם הבשר יהיה נפסל אפילו מאכילת כלב. פעמים רבות ראיתי מביאים השוקה פירות טובים לבד, ופירות נרקבים ונשחתים לבד, ואלה האחרונים ימכרו על נקלה ובמהרה לעניים ואביונים שקיבתם תעכלם באין מפריע.

בימי בכורי האבטיחים והמלפפוניות יראו העוברים בשוק “סוחרים” שכל מרכולתם היא גזר־קרש ואבטיח אחד נחתך לגזרים וחתיכות, או שתים שלש מלפפוניות, סאפעק אחד מחיר הנתח או המלפפון; ראיתי אשה זקנה שכל רכולתה היתה מקטרת להעלות עשן ערוכה ומחוברת על במה העשויה לדבר, ובכל יום נאספו אליה הפועלים העובדים בבית חרשת העץ שמנגד אחרי סעודת הצהרים, ושלמו לה סאפעק אחד במחיר כמה שאיפות מקנה המקטרת, וזאת היתה מקור מחיתה.

כל עמל ראשי העם בסינים איננו להגדיל חרשת המעשה וכח המכונות לחשוך ידים מעבודה, אך להיפך, לחלק את העבודה לחלקים רבים עד אין סוף, למען תת מקום להשתכר לאכול פת חרבה לאלפי רבבות הפועלים “המוכרים את כחם בכסף נמאס” אם אך, כאמור, ימצאו לשבור רעבונם. וזה שרש דבר השנאה אשר ישנאו השליטים בסינים את המכונות וכלי העבודה החדשים, עד כי ימים רבים לא נתנום לבוא אל גבולם, כי יראים המנדרינים לנפשם, פן ירעב העם ללחם, כי ידיו לא תמצאנה עבודה ופרע פרעות והפריע את מנוחתם… וזוהי מקור שנאתם את אניות הקיטור בפחדם פן לא יהיה להם לתופשי המשוט המעבירים את העם בספינות קטנות ובסירות־דוגה על פני המים.

בארץ אשר יחזיקו עשריות אנשים בענף עבודה אחת וילחמו כחיות טורפות בעד כל מלאכה נמבזה ונמס, אין דבר אשר יאבד לריק וילך לבטלה. כל דבר הנמצא בשוק יוקח ביד וינשא הביתה להשתמש בו לעת מצוא; לבנים כתותות, בלויי סחבות, גזרי נייר, קשקשיות של דגים וסנפיריהן, רגלי תרנגליות מעופשים ומתולעים, קסמי עץ וחוריות וכו' הכל ביד יוקחו, והיו הלבנים לבנין, הסחבות לתקון נעל ופזמקאות, הנייר לבדקי השמשיות והחלונות, הקשקשת והסנפיר והרגלים וכו' להכין תבשילים ומאכלים ממֻחיים… וקסמי העץ להכין האח הבוערת וכו'.

אין מחזה המעורר זועה כמראה פגרי האנשים העניים שכבר מתו או הנוטים למות מושלכים צבורים חמרים חמרים פתח שער כל עיר ועיר בסינים; שם פצע וחבורה ומכה טריה נפגשו, אברים מדולדלים, שבר יד ושבר רגל נשקו; כי האומללים האלה הגוססים ומתאבקים עם מר־המות שאין בהם כח לקום ולעבוד, הם נדחפים ונלחצים מרחוב לרחוב ומפנה לפנה ואין מאספם הביתה שלא להביא קללת אלהים⁷⁸ לבית העשירים כאמור.

והבינונים? – אם יניח מי מהם להעני לבוא אל ביתו, לא יוכל להחם כלל את בשרו הרועד מקור, כי בתיהם (פאנזא) לא נבנו כלל להיות מחסה מצנה; התקרה היא מנסרים דקים מכוסים בנייר צבעוני משוח בשמן; הקירות מכלונסאות דקות, או מקנה וסוּף גא־עלי־יאן (מין קנה סוּף הגדול לרוב במנדז’וריא) ונקל להביא עד כמה יוכלו לעצור את החום המעט שמפיץ הַכַּן⁷⁹ בהפאנזא! אעפ“י שהוא בוער תמיד באש ומפיץ אור וחום והבע”ב וכל ב"ב יושבים ושוכבים תמיד עליו, אבל כפי שרשמתי יֵחַם להם רק הצד שעליו ישכבו בשעה שהצד השני ירעד מקור…

האֻמנם אעפ“י שההמון שבע רצון מהאירופאים שנהרו לכאן הרבה במשך הימים האחרונות, מחמת השכר שהם מרויחים על ידיהם והנדבות שהם מקבלים וכו' ואולם בלבם פנימה ישנאו תכלית שנאה את ה”שֵדִים הלְבָנִים" החודרים אליהם פנימה… ביחוד מבצבצת שנאתם כאשר יעבור בסָך חיל רוסיא ברחובות העיר, אז כמעט שאין מעצור לשנאתם הכבושה בלב ואירעו כמה פעמים גם התנפליות עליהם. ולפני שבועות אחדים סקלו באבנים אופיצר רוסי 16 бост. сибирск. полка поручикъ Симиновскiй וממחרתו על עוד אופיציר רוסי שהלך לטייל עם אשתו ברחוב והוא: 2־й забойк. Казаг Бат. Хорунжiй Хлыбниковъ ועל עוד אופוצרים רוסים שהכום וגם שדדום⁸⁰, וזה לא כבר התנפלו חבורות מזוינות על שני הסוחרים הרוסים הידועים בפה, את האחד שחטו על המקום, והשני נס וימלט לקסרקטי צבא רוסיא, ובבוא אח"כ חיילים רוסים למקום המעשה לא מצאו כמובן שום איש… הכל כמו שנהוג בשעת פרעות ביהודים באירופה המנומסה והנאורה…

*

גירין מוקדן לאיאן. – ראש השנה שלהם. ביום 8 יַנְוַר שמענו את היריה הראשונה לאות קבלת פני החג ההולך וקרב. בשעה זו התאספו כל העם למקטון ועד גדול להכין את עצמם לחוג את לילות האורים והלפידים. אחרי היריה השניה נפטרין כלם לבתיהם לעבוד את העבודה הדתית הביתית שבהכרח תגמר לפני שקיעת החמה בטרם תחל עריכת הלפידים. וזה סדר העבודה: מעמידין קרש־רחב בבית פנימה, ועליו פרוש סדין מצויר בתמונות מכוערות ומנואלות. לפניו יקטירו קטורת סמים ממולח באופיום המֵשִים מחֲנָק לנפש הרואה האירופאי, אח"כ יקרעו את הסדין לגזרים וישליכון על האח הבוערת בהכּן. אז יכרע בן־השמים על ברכיו ויעשה תנועות תכופיות בזרועותיו החשופות, וכאשר תשרף היריעה יחדל מכרוע וקם על רגליו וימהר לצאת החוצה עם דמדומי חמה, להשתעשע באור פלדות.

בכלל תעשה לפני אידיהן תאורה גדולה גם בבתיהם פנימה: את הקירות יטיחו וסיידו הרצפה ישוו במָרָא ובמחפרה, וכל כלי הבית מקערות נחושת עד חרשי האדמה, יחד עם המנעלים והפזמקאות והמכנסים הבלויות וכו' יתלו על יתדות־עץ בארבע פנות הבית ממעל להכּן, ועל השלחן ישימו מכל מאכל אשר יאָכֵל בממלכת־השמים: חזיר־קטן מבושל על כרעיו ועל קרבו את רגליו וטלפיו המעוררים גועל נפש עד להקאה, וכ"ז יאכל במשך השבוע שלפני בוא השמש האחרונה מהשנה החולפת.

ולפני התקדש החג בערב, כל העיר מוארה בפנסי נייר מצויירים בשלל צבעים, בפסי נייר ירוקים וצהובים; – בשעה העשירית בלילה תחל המלחמה עם הרוחות הרעות והמזיקים וכו' כל הלילה יתקעו בחצוצרות ארוכות כקורות, יכו במצלתים ובמנענעים, יצעקו ויַפְגִינוּ, יזעקו ויילילו עד כי סכ“ס תעלה בידם לגרש את הרוחות הרעות המתכנשות מסביב להנחש־הארור, וחפצים לבלוע את השמש ולהחשיך את עין הארץ לתקופת השנה… – ומן ה”נצחון" הגדול הזה זוכה בן־השמים לראות את השמש בעיניו בצאתה בגבורתה להאיר לארץ ולדרים עליה בהתחדש השנה, ותביא ברכה וישע לכל ממלכת־השמים! –

אז יחלו לבקר איש את רעהו, וימהרו לאכול את הסעודות הערוכות מראש להעת הזאת, וזה סדר הסעודה: על הכַּן או על השלחן (אצל העשירים) ערוכות חלות דבש נוקשה постыла⁸¹ טרוי־פני־גיוּ – מתולעי הים, בצים מלוגלגות שהיו קבורות באדמה במשך כל השנה החולפת; כמהין ופטריות, סרטנים ונוצות הפַזַן מרובכות בשמן, פולין ועדשים; רוטב של קידה וקנמון, סולת וגריסין וכו' והמוליאר עומד ורותח ומעלה אבעבועות. – ככלות סדר אכילה זו, מביאים פרפראות ומיני קינוח סעודה: חוטי בצק דקים מן הדקים, בשר נתוח של שור חזיר כבש וחתולים רכים, ומיני שקצים ורמשים וכו' וכל אורח יקח צנצנת־עץ ויתן בה את מָנָתו זו, ויציגנה תחת דַד־המוליאר להציק בה כמה טפין מים רותחין ויאכלנה בתאות נפש מלאה תענוג ונחת רוח. – כנראה יוכלו רק אצטגניני סינים להרגיש תענוג במאכלים ערבים כאלה…

ובו ביום, אחרי הסעודות והבקורים, תחֵלְנָה התַהֲלוּכיות הדתיות לזכר הדְרַקוֹן יראתם, והן לוקחות חלק גדול בראש מועדיהם ושמחותיהם; להקות להקות מתאספים ומתבדרים לקצות הרחובות ובצדי השוקים; לפני כל להקה ינשא דרקון עשוי מקנה־במבוס עטוף בד לבן ופתילי ארגמן, לאורך כל גופו – מהצואר עד זנבו, לערך עשרים אמה. והוא ינשא במטולטלת מיוחדה לתהלוכה זו, והנושאים הם הכהנים המשרתים בקדש; כלם לבושים בגדי צבעונין משונים, ואדרת־צבועה עם כוכבים נוצצים יעטפו שית למו, ועושים הקפות וסבובים בלוית תופים ומחולות וכו'; לרגעים יניעוהו בסתר בידיהם מתחת לסרח העודף שמשני קצות המטולטלת, באופן שלא תִוָדַע התנועה המלאכותית למען יאמין העם ש“מעצמו הוא מתנועע”… ואז יריעו בקול ענות גבורה ועזוז ואיל לעמת כהניהם וקדושיהם, ויקבלו את פניהם בהדרת קדש ובמחיאת כפים הפוכה (ישכלו את ידיהם למחוא בהצד החיצוני כף אל כף); ורבים בין העם יחצצרו בחצוצרות ארוכות מאד, שכל אחת תִנָשֵא בידי שנים שלשה אנשים ותבניתה כנחש בריח, נחש עקלתון. – ככה תגמר התהלוכה הזאת בהתפעליות והתפתלות, בהעויות והתאבקות פראיות של נערים בני י“ב י”ג שנים, הנושאים על פניהם מסוות של אריות ודובים ונמרים עם שערות צואריהם ורַעֲמוֹתֵיהם הנוראים ומשונים יחדו.

והאח לפניהם מבוערת בכל עבר ופינה, בצדי הרחובות, בסמטאות ובמבואות המפולשות וכו'; מסביב לה ירקדון האדוקים בעלי־יִרְאָתָן, ומכרכרים בכל תוקף ועז והשתפכות הנפש. ובהיות הקור גדול וחזק מאד, והאח מזיעה אותם בשעת רקודיהם אלה, יתקררו ויחלו עפ"ר ביום הזה, עד כי ממחרת היום ירוֹמוּ מעל הארץ מאות גויות קפואות אשר נפחו את רוחן מקור ומִצִנָה בשעת דבקותן הנפרזה…

ממחרתים יצאו כל העם אל עגל־המרוץ שבטבור העיר לראות בצחוק הקסמים ונחושי הנחשים; – לתאר לפני הקורא את הזרות והתהפוכות בשעשועיהם אלה, אי אפשר, כי עוררו בכל פעם גועל־נפש וגרוי־עצבים, כי כמעט כל מדותינו ומנהגינו מהחל ועד כלה, הן ההפך מן הקצה אל הקצה לעמת מדותיהם ומנהגיהם; הנה למשל הכהן הגדול מאחיו עומד על הבימה באמצע הרחוב ומפרש את כפיו כשהן הפוכות – כלפי העם לברכם ולהריק להם ברכת שמים, הנתונה אז בידו לפי אמונתם, והם חוזרים כלם לאחוריהם ושולחים את הזמורה ממש אל אפיו…; מחיאת כפים על פלאות איזה מעונן ומְנַחֵש המצטיין מאד בלהטיו, אינה נוהגת אצלם כלל, ובמקומה יחטמו לו בחוטמיהם ובנחיריהם ויז ריר וקצף על שפתותיהם מרוב שריקות וצפצוף, וזהו – “אות תודה” היותר נעלה! – כשיפגש איש במכירו הזקן ממנו, יסוב לו מאחוריו כמה פסיעות ולא יביט בפניו, כ“א ימשוך בכתפיו וינחור בנחיריו עד שיעבור; גם הקידה וההשתחויה לפני אדיריהם־מנדריניהם, שונה היא תכלית שנוי מאשר נהוג בכל התבל, ויותר נכון לקרותה: פשוט ידים ורגלים וזחילה על הגחון וכבוש הפנים בקרקע! יד ליד לא יתקעו איש לרעהו כ”א ינעו בהקלבוסת ובאצילי ידיהם כשנפגשין ברחוב, וישפשפו את הלסתות ורקות המצח – וְדַיָם. ועוד המון מנהגים זרים ונכרים לרוחנו וטעמנו אשר אין לתארם.

ואחרי אשר גמרו הכהנים את ברכותיהם וסדרי עבודתם הדתית, הופיעה לנגד עינינו – כמו צצה מתחתיות ארץ – אצטבא של עץ גדולה ורחבה, ועליה עומדים המנחשים והקוסמים מלובשים בשלל צבעים רקמה, אך בצביון אחר מאשר להכהנים. ובידי כל או"א שק ארוך שבו מונח הנחש וצפעוניו; בארבע פאות האצטבא עומדים ארבע כהנים לבושים בגדי השרד שלהם. למחזה זה, מצוירים בכל מיני שקצים ורמשים, נחשים מעופפים וכו' והדרקון, כמובן, בולע את כלם – בציור המחזה…

אחרי אשר ברכו את העם במועל כפיהם ההפוכות ויקראו לפניו ברכת בן־השמש, הוא הקיסר, המשפיע עליהם ברכת־השמים הסרים תמיד למשמעתו ואחרי אשר הזכירו שמות האנשים החשובים־במדינה שמתו בשנה זו, ואשר בכתב־המלך זה יועיד להם מקום בגן־עדן־השמש וכו‘. ככלות כל אלה מניפין הכהנים בסודריהן לאותכי הגיעה השעה לנחש נחש ולקסום קסם. אז ימהרו המנחשים להוציא את הנחשים משקיהם ולבוא בצחוק עמהם; – זה יְחַתֵל את הנחש מסביב לצוארו כחבל; וזה ישימהו בפיו עד בית הבליעה; זה יזרקהו למעלה ופיו למטה – ישר אל פיהו הוא, וכו’. לפתע פתאם נתבדרו המנחשים עם נחשיהם וַיֵעַלמו מעל פני האיצטבא, ובמקומם הופיעו מנחשים חדשים עם נחשים דקים וארוכים כאַמתים ויותר; כל אחד נוטל את הנחש שלו ויתנהו לתוך נחיריו ומוציאהו דרך החֵך! – נורא ונפלא, איום ומתועב ומנואל, היה הדבר לראות המון קוסמים עומדים לנגדנו על האצטבא, ובנחיריהם תלויים נחשים ושרפים (בטרם הכנסו דרך הנחירים לצאת מהחיך, כאמור), כעלוקות על בשר איזה חולה! ומה גם כאשר החלו לסחוב אותם דרך החיך אז התעַוְתו פניהם ונהפכו לירקון, העינים נתמלאו דם רותח, והרַקוֹת ושרירי־הפנים התנפחו והתעֲוְתוּ ויֵז רירם על שפמיהם וסנטריהם, ובכלל נדמה נדמו כמו גדוד חולי־נופלים ונכפים עומד לפנינו שאחז את כלם קורדייקום…

*

ולפני החג נדונו בגירין ובמוקדן כל החמסנים והרוצחים שהיו כלואים במאסר במשך השנה; לפי מסורותיהם העתיקות צרירין לגמור דין כל האסורים בטרם תתחדש השנה החדשה, לפיכך אם יחטא איש שנים שלשה ימים קודם לכן, והשופט יודע היטב שא“א לו לגמור את דינו עד רה”ש, ימתין לו בכאן עד אחר החג ואז ישימהו בכלא ויחכה לגמור דינו עד השנה הבאה. – המשפטים הרגילים בזה, הם עפ“ר מיתה ע”י גזירה בפצירה־פים או ריסוק־איברים וְהִכָתוֹתָם בבולי־עץ וכילפוֹת וכו'. ואולם משעה שחדרו הנה צבאות אירופא נאסרו מיתות משונות כאלה, ועתה ימיתו את חוטאיהם אך בתליה או התזת הראש בסייף ובקרדום. איך שתהיה המיתה, יסירו תמיד את ראשי המומתים ויוקיעום לעין השמש על כלונסאות ארוכות בשער העיר משני עברי הדרך. ואלה אשר יֵחָנו מהבי"ד, או אשר קרוביהם ישלמו להדא־או־טאי בכסף מלא יַרְשוּם לשימם במקלעות ענפי עץ במבוס בעת התלותם על יד השער. – את גויות המומתים ישליכו לבור מסיוד העשוי לדבר, ועליו נבנה בנין של קרשים־עבים צבועים בצבע אדום. בכותל המערבי עשוי חור גדול שדרך בו משליכין שמה את הגויות, ונקל לנו להבין עד כמה גדול העפוש והסרחון במקום הזה, עד שגם בעת קור גדול וחזק בן 30% רעאמיור לא יכולנו בשום אופן לגשת אליו! – כאשר ימלא הבור חללים ופגרים על כל גדותיו, דבר הנקל מאד בארץ מאפליה זו⁸² אז יפזרו סיד ומלח על הגויות ויכסום בעפר ובחול, ועל ידו יכרו בור אחר⁸³.

 

חיי הבית במנדזוריא ובחינא.    🔗

בכלל יחיו החינאים חיים סגורים וכלואים בבית, ביחוד נשותיהם ובנותיהם הנוהגות להסתתר תמיד מעין רואים! ובדבר הזה ישתוו המנדז’ורים להחינאים זולתי אשר נשותיהם לא קבלו את נעלי־חסד של החינאיות, והן בוחרות לשאת נעלי־גמי חפשים ובלתי לוחצים. על ראשן תשאינה באלכסון חץ שבשני קצותיו תלויות תכשיטים או מקלעות פרחים ושושנים.

הנשים החינאיות והמנדז’וריות מהשדרות הנמוכות של החברה אינן נראות מעולם בחוץ, והן עוסקות במלאכתן בהחצר הסגורה והנטועה עצים, ויש שהן פותחות לפנות ערב את דלת ביתן ושואפות רוח צח, בהחזיקן את ילדיהן על זרועותיהן, והאלמנות מותרות לטייל בשוקים וברחובות באין מפריע, והנשים של השדרות הגבוהות, נִשָׂאוֹת לפעמים בחוץ בהגו־הר־קיו שלהן, שחלונותיהם מכוסים במסך דק, אירופאים מעטים זכו להתוודע לנשי חינא ומנדז’וריא, השייכות עפ“ר לחוגי הדיפלומטים או לפרוצות, שאינן זהירות כ”כ בנימוסי המוסר המקובל אצלם משנות עולמים.

פאן־בראנדט, שהיה ציר גרמניה בפיקין במשך שלשים שנה מספר: כי מעודו לא הכניסוהו החינאים החשובים בביתם פנימה מבעד להחדר הראשון, שבו מתקבלים האורחים, אולם המלחמה עם המתגוששין (בוקסערין) הועילה מעט לפתוח את דלתותיהם לפני האירופאים בצפונה של הממלכה, ששם היה גם האכר הפשוט מקיף את ביתו הקטן בחומה המבדילה אותו מן החוץ; חומת ההבדל היא הסמל הלאֻמי של הסינים, הנוטים מטבעם לחשוד בכל איש־זר ומסתתרים מפניו. אפילו בביתו גופו מקים הסיני כמה גדרים וחייצים לשם הבדל. – מלבד הרחובות הראשיים והרחבים, שמשני עבריהם בנויות חנויות קטנות ושלחני־סחורה – מלאות הערים החינאיות סמטאות צרות ועקלקלות, שמשני צדדיהן נמשכות חומות גבוהות עם מעזיבות ומעקות כפופות למעלה כדרכם, ורק אשנבים קטנים נראים פה ושם בהחומות הללו, גם דלתות נמוכות ומשוחות בצבע ירוק וצהוב. ויש שדמות אריה חצובה בשיש או איזה מצבת־זכרון מציינות את מקום המבוא לבתי החינאים החשובים.

וביתו איננו בית במובן שלנו, כי הוא מורכב מחמש עד שמונה חצרות קטנות, שחומות גבוהות מבדילות ביניהן, ובהחצרות הללו מתנשאים בנינים קטנים ונמוכים, עם גגות כפופות למעלה, שבהם מקום מושב המשפחה החינאית עם הבנים הנשואים, וילדיהם ועויליהם וכו' וכאן מביאים המחיצות וההפסקים שבין החצרות תועלת מרובה, כי המשפחה החינאית בכלל אינה מצטיינת, כידוע, בשלום־בית. האב משתרר על הבנים והאם או החמות – על הבנות והכלות; ובעוד שהגברים הצעירים והזקנים יודעים עפ"ר להתפשר, נעשות הנשים צרות זו לזוּ, והמריבה היתה גדולה עוד יותר, לולא המדורים המיוחדים, וגם הפילגשים דרות באותן החצרות ונוספות על הנשים.

הבתים מפוארים לעתים קרובות בקשוטים יקרים ביותר. בין החדרים מבדילים וילונות יקרי־ערך, והקירות מכוסים במרבדי־משי ובתמונות וגליונים, הרצפה העשויה מאבן מכוסה ג"כ בשטיחים ובמחצלאות יקרות של במבוס; – רהיטים וארונות ישנם מעטים בבית החינאי: איזו כסאות נמוכים מעצי־הָבנים או במבוס, ואיזו שולחנות – ותו לא, לעֻמת זאת ערוכות בכל פנות הבית קערות יקרות ויצירי אומנות חטובים ממתכת ומגָבִיש, ובחדר אחד נמצא מזבח־המשפחה, שעליו ערוכים מזרקי הקטורת ומנורות יפות בתבנית נחשים ודרקונים עם פרחי־לוטוס מוכספים ומוזהבים, כן מתנשא באמצע המזבח פסל קטן של בוּדַה, המוקף טבלאות האבות שהלכו לעולמם וכל אחד מאנשי הבית מתפלל בכל יום לפני המזבח ורוחות האבות המרחפות שם תמיד…

את החדרים הגדולים מסיקים מבחוץ, ושם ישנים בני הבית בלילה על שטיח־עב שעל גבי הקרקע ושמים מראשותיהם מין עריבה של עץ או גביש, המשמשת להם כר. אחרי כן יתעטפו בשמיכות חמות ומשתערות על הרצפה לישון, כי מטות וכרים אין בחינא.

מצבה של האשה החינאית היא יותר קשה ומעציב מאותו של כל הנשים בארצות המזרח; החינאי מדמה את עצמו להשמים, ואת האשה – להארץ, ובכן הוא גבוה ממנה כגבוה השמים על הארץ; – גם קונפוציוס מחוקקם, חשב את האשה בין “שלשת הנכנעים” שאין להרהר ע"ז כלל; – הבן צריך לשמוע בקול אביו ובקול אֶחָיו הגדולים ממנו, ובשום מקום לא צותה תורת המחוקק על כבוד אם; כשהאשה נישאת לאיש, הוא נעשה לה לאדון, ובמותו – ימשול עליה בנה. ואם הבן קטן עוד, מושל עליה האפטרופוֹס של היתום הצעיר, שהוא זקן־המשפחה.

סופרים קדמונים אצלם מְכַנִים את האלמנה: ה“אשה שלא מתה עוד”, כי היא נועדה לבלות את טפחות ימיה מתוך צְפִיָה למות. אמנם מעולם לא שרפו הסינים את האלמנה במות בעלה, כההודים, אבל כשהיא נישאת לבעל שני יחשב לה הדבר לחרפה ולבגד, ומעל בזיקת־האשה; בניה יעזבוה ומסתלקים הימנה, ובמותה לא יקדישו טבלא לנשמתה דאזלית ערטילאה… –, אולם החיים מנצחים גם בזה את המסורות והמנהגים העתיקים, והאלמנות מבני השדרות הנמוכות נישאות לעתים קרובות לבעל שני, והדבר הזה נעשה עפ“ר בעקב הכסף. בני משפחתו של המת, חפצים תמיד להפטר מהאלמנה והחזקתה, וע”כ ימכרוה, לפעמים גם נגד רצונה, לאיש אחר או לזמה…

האשה הצעירה הנשאת לאיש אינה יודעת כלל את בן־זוגה, ואין לה כל יכולת להכירו. כ"א ינסו הזוג להתקרב זה לזה ביחוסי־חברה, יהיו לשחוק ולקלסה לכל קרובי משפחתם.

החם והחמות נחשבים לאפטרופסים על בני הזוג, מחמת הנשואים המוקדמים הנהוגים עד היום בסינים. – הסיני אינו נוהג כלל לחנך וללמד את בתו, שהרי תכּנס בנעוריה לבית אבי החתן ותספח למשפחתו, ואין לו איפוא שום חשבון להוציא עליה הוצאות בכדי. החמות מוכרחת, איפוא, לחנך את כלתה ולהורות אותה את מלאכות הבית. – דבר שלא יעלה לה תמיד בנקל. – ביחוד קשה מצבה של האשה הצעירה, הנמכרת לפעמים בקטנותה להורי בעלה העתיד לשאת אותה, כי מתנהגים עמה לגמרי כמו עם שפחה חרופה, וע"כ תכופים מאד בסינים מקרי האיבוד־לדעת בין העלמות והנשים הצעירות. האשה הצעירה המתענה תחת יד חמותה, יכולה לאיים עליה רק בזאת: “שתשלח יד בנפשה”, והאיום הזה פועל לרוב את פעולתו להקל מעליה חמת חמותה, כי מעשה אבוד־לדעת מעורר תמיד שאון ומריבות וקטטות אצל הסינים, ומשפחת האשה השולחת יד בנפשה, מתחילה פתאם לדרוש את דמה מיד בעלה, תחת שלא דאגה כלל לה בחייה. ומזה תצמחנה מחלוקיות ולפעמים גם קרבות ושפיכות דמים.

בכלל, חשובה האשה בסינים רק בתור אמצעי המסייע ללידת הגברים; כבודה הולך וגדול במדה שמתרבים בני הזכרים, ואם אינה מולידה אלא נקבות לוקח לו בעלה עליה פלגשים, דבר שאינו מצער אותה כלל, כי היא אינה דורשת שבעלה ישאר נאמן לה. – כן אין האב הסיני מרחם על צאצאיו הבנות ויש שהוא מוכר או ממית את בנותיו הקטנות הנראות בעיניו כיתרות לגמרי. – כמובן, נעשים דברים כאלה רק בין בני השדרות התחתונות של העם. ומעניין הדבר, כי למרות שאין בסינים שום בת"ס לנערות, יצאו בכל זאת מן העם – נשים גדולות וחכמות בכל חכמה ומדע שהצטיינו גם בפוליטיקה ובהנהגת המדינה וכלכלתה!

 

בתי הספר ובחינת התלמידים    🔗

בתי ספריהם דומים ממש להחדרים של היהודים ברו“פ לפני שלשים או ארבעים שנה. התלמידים לומדים בחדרים כל היום ורק זמן קצר ישבותו מתלמודם לארוחת הצהרים, ולתפלת המנחה. לומדים בקול רם הרבה מאד ובעל פה. אין להמורה לבקש רשיון הממשלה לפתוח בת”ס או הוראות שעות ליחידים, והממשלה אומרת בפירוש שחזקה הוא על האב שיבחר בעד בנו מלמד טוב ומועיל. – אין בסינים אף כפר קטן שבקטנים שלא יהיה שם מלמד תנוקות, ובעבו"ז כמעט כל איש סיני כפועל כפרי כאכר וכעני יודע קרא וכתוב.

בכל בית ספר נמצאות תמונותיהם של קונפוציוס וּויאנג־צאנג־צי (שלפי אגדותיהם המציא את הכתב) ולפני כל שיעור יכרעו וישתחוו לפני התמונות האלו לאות כבוד.

בשעת הבחינות תבוא הממשלה לפקח על דבר החינוך, ואז תוכר השפעתה על החדרים והמלמדים כי מהבחינות יִוָדַע טוּב המורה ובית ספרו, והעם יודע מהנסיון ומההרגל להבדיל בעצמו בין מורה להועיל ובין אי מסוגל, ועד מהרה יעבירוהו מפקודות אם יתרשל מעט.

וזה דבר הבחינות: פעם אחת בשנה מתאספים לעיר המחוז אלה התלמידים שהודיעו מראש שבחפצם להִבָחֵן. אז יתנו להם ג' פסוקים מכתבי הקדש שלהם, ועליהם להכין מהם במשך מעת־לעת, שיר קטן ומאמר אחד, או שני מאמרים פרזיים באותו הענין. ובכל הזמן שהם עוסקים במלאכתם, הם כלואים בחדרים מיוחדים בבית המבחן הבנוי כמו ראמים בכל עיר מחוז אף היותר קטנה, ומתאספים אז כאלפים תלמידים ועומדים בנסיון רק ערך אחד אחוז ממאה, ויתרם ישובו לחדריהם ולבתי ספריהם להתעתד לשנה הבאה. אלה שיצאו בשלום מקבלים את התואר טזוי־טזאי (תלמיד) ויֵרָשה לשאת כפתורי זהב על כובעו, אך אין לו עוד שום זכות לקבל משרה אצל הממשלה; – הבחינה השניה היא בעיר הפלך, אחת לשלש שנים, ובשנת בצרת – ידחוה. כמובן תהיינה אלו הבחינות יותר קשות מהראשונות, ומתאספים לערך שלשת אלפים ולפעמים עד חמשת אלפים תלמידים. גם הם כלואים בהיכל הבחינות הנהדר הבנוי לתלפיות בכל עיר־פלך, ושומרים נצבים לפני הבית לבל יקרב איש זר ולבלי יביאו להתלמידים ספרים או פתקאות; רק מעטים הם התלמידים שיעמדו בנסיון הבחינה הכבדה הזאת, והם מקבלים התואר טזוי־זען (לאמר תלמיד ראוי ומוכשר) והרשות לו אז לרשום על פתח ביתו את השם התואר הזה שלהם. אבל עדיין אין להם רשות לשאת משרה מַמְלָכִית שהיא נתנת אך אחרי הבחינה השלישית והאחרונה והיא רק בעיר המלוכה פעקינג, ונמשכת כשבועים ימים בראשית כל אביב, וגם אז ישמרו עליהם משם לבל יביאו אליהם ספרים פתקאות, אבל יבדקום בכיסיהם וצלחתי בגדיהם ונותנים לפניהם פרקים אחדים מקונפוציוס, מעוציו ואחרים, ועליהם להכין באלו הענינים שירים ומאמרים לבאר ולפרש ולפלפל דברי חכמיהם, בקל־וחומר וגזירה־שוה ובשארי מדות הגיוניות. – להבחינה הזאת נכנסים בכל שנה כשבעת או שמונת אלפים תלמידים הנאספים לפעקינג מכל ארץ סינים, ויוצאים ממנה בשלום רק ערך שלש מאות איש! “והמאושרים” האלה מקבלים התואר “טזוי־צי” (מוכשר למשרה) והיא נותנת לו מדרגת אציל וכו' ומעתה יחכה לעת יקרא מאת הממשלה העליונה לכהן פאר באיזה משרה כי רק מאלה תקח לה את כל השרים והשופטים בארץ.

האמנם שמתן שכרה של התורה בסינים היא בצדה, בכ"ז הם לומדים גם לשמה, וגם עד זקנה ושיבה לא יבושו לעמוד על המבחן, ובזה יוכלו להיות למופת לכל בני אירופא, ויש שאב ובנו ונכדו יעמדו על המבחן מסוג אחד למדרגה אחת!

אחדים מהמצוינים שעמדו על הבחינה האחרונה, יוסיפו להשתלם עוד בלמודים כדי להבחן למדרגת האן־לי (יער של קולמסין) ששם יושב הקיסר בעצמו ובכבודו, והוא בוחר את הענינים להציע לפני הנבחנים. – אלה שיצאו בשלום גם מבחינה־נוספת זו, נכנסין לחברת האן־לי שקובעים את דירתם בהיכל הקיסר, ומהם לוקחת הממשלה את סופרי דברי הימים להעם וסופרי קורות העתים להקיסר שמספרם בהכרח עשרים ושנים.

 

ידיעות אחדות ע"ד יהודי־חינא    🔗

עוד בהיותי בעבר־הבאיקל, בנסעי לסינים ויפוניה, שמעו אזני ידיעות מקוטעות ע“ד יהודי־חינא שראו אותם בשם פעמים רבות; בהמושב (посадге) סטרעטינסק ספרו לי אחינו תושבי המקום, כי עד המלחמה עם ה”אגרוף הגדול" היו באים אליהם יהודים מחינא כמעט עם כל אניה הבאה מאשדות האַמוּר שנפות רבות מחינא תִגְבַלְנָה בו; רבים מהם היו חורפים בכל ימי החורף בסטרטינסק ובנרטשינסק, ורבים היו שָבִים על עקביהם לסינים. איש יהודי אחד סיפר לי, כי פ“א בא לחנות סוחר תה חינאי בשם ומצא אצלו חינאי אחד בעל צמה ארוכה עומד ומתפלל שלא כדרך החינאים הידועים לו מאד, ויבוא עמו בדברים ע”י החינאי־הסוחר שידע רוסית והלה הודיעהו בהדיא, שהוא יהודי־חינאי, וכמה שלא הפציר בו שילך אתו לביתו להתודע עם עוד יהודים תושבי המקום, לא אבה בשום אופן וישתמט ממנו באמתלאות ודחיות שונות.

בחברת אחדים מאחב“י מכירַי בשם, לקחתי דברים עם סוחרים חינאים ע”ד יהודי־חינא, ומפי כלם נודעו לי הדברים האלה: יש להם לאחינו אלה, בכמה ערים בפנים חינא, ביחוד בעיר קיי־פינג, בתי־תפלה, ואולם אינם מניחים לשום חינאי אחר לבוא פנימה. המה מנקרים את החלק התחתון שבבהמה, וזורקין את צומת־הגידין (גיד הנשה) להכלבים, ועושין איזה חיתוך בחלק גופם שלמטה מטבורים (כונתם בודאי על המילה, ואולם בזה יש להכניס גם את החינאים המושלמנים, שגם הם נמולים, ובל"ס כונתם גם אליהם) וחינאי אחד סיפר לי (בחברת הגבאי דביהכנ"ס בסטרטינסק ועוד נכבדי העדה): שזה שנים אחדות יארח אתו לחברה איזה חינאי משונה לגמרי מכל החינאים⁸⁴ במעשיו ובהליכותיו. גם התפאר לפני – הוסיף החינאי לספר – כי הוא, וכל שִבְטוֹ, מובדלים ומפורשים מכלנו; לו חגים וצומות מיוחדים ותפלות מיוחדות. ביחוד ענין אותו – הוסיף לספר – לפני עשר לבנות בערך⁸⁵ כשראיתיו לוקח את היורה והמחבת שלו ומעבירן באש ומלבינן⁸⁶; את הקערות של עץ הקדיח במים רותחים מן המוליאר, וכמה ימים רצופים לא אכל שום דבר כ“א – ירקות ומרורים בלי שום פריסת לחם או עגַת רצפים (חיו שיו ווא בלשונם); ולפני ארבע לְבָנוֹת בערך היה יום אחד אשר לא טעם בו מאום מהבוקר ועד ערב, וַיָצָם יותר ממעת־לעת⁸⁷; ובכל הימים שהייתי עמו בדרך לא ראיתיו משתחוה לשמש או להדרקון, גם בימי ראשי חדשינו ומועדינו לא לקח שום חלק בעריכת המשואות והלפידים והאורים. גם – הוסיף החינאי בסוף ספורו – להחינאי המוזר הלזה נודע אח”כ בזה שישנם בפה רבים מבני אמונתו ודתו, אך הוא בוש מאד להתודע אליהם, וכמה שלא יעצנוהו ללכת לבית תפלתכם, והוא לא אבה שמוע לנו". –

ושתים הנה לדעתי הסבות המונעות בעד אחינו אלה להתגלות ולהתודע אלינו: האחת, כי רוב אחינו הסיביריים הקרובים אליהם הם אנשים פשוטים וגסים, המסורים בכל לבבם ונפשם אך ורק למסחריהם ועסקיהם, ורחוקים מאד מכל משא נפש וחזון. ולכן לא עלתה גם על דעתם להתעסק בדברים בטלים כאלה (כן למצער השיבוני על הוכיחי אותם ע"ז); – והסבה השניה היא מצד היהודים החינאים בעצמם: נוכחתי, ויש לי ראיות מהימנות על זה, כי הם, היהודים־החינאים בכלל⁸⁸ לא יחושו ולא ירגישו את עצמם בתור חטיבה מיוחדת כמו למשל כל יהודי התבל, באיזה קבוץ קטן שיהי', והם חושבים א“ע לאיזה כתה חינאית בעלת מנהגים שונים וזרים, נקיים וטהורים מיתר מנהגי הסינים, ואין להם שום מושג ממציאות אחיהם בני אמונתם בתבל הגדולה, שמעבר לחומת־סינים, ומה גם בין השֵדִים הלבנים השנואים מאד לכל בני הסינים, למפלגותיהם וכתותיהם. ואך בהעת האחרונה, לרגלי ה”מלחמה עם המתגוששין", כשחדרו צבאות אירופים לפני ולפנים סינים, החלו לאט לאט אחינו אלה, יהודי חינא, להרגיש את יהדותינו ומשתוקקים להתודע אלינו, הנה כי כן פגשתי בימים האלה “משולח” אחד⁸⁹ ששב מִשַנְחַאי, ויספר לי: כי הוא בעצמו מָל נער־יהודי־חינאי לשם גֵרות.⁹⁰ וכי ישנם כעת עוד יהודים חינאים בשנחאי, הבאים בכוון מפנים־סינים כדי להתודע ולהתקרב אלינו, אף כי עוד במורך לבב ובפחד מעט, ולפעמים גם בקצת חשד⁹¹; – וכי בית מסחרו של היהודי העשיר מבגדד “ששון”, מתענין מאד בדבר התקרבות אחינו אלה הנדחים.

ואולם גם שם “אליה וקוץ בה”, כי מרבית הקהלה העברית בשנחאי הם מיהודי בגדד (אחדים ביניהם גם מתימן ובית־עדן) שבאו הֵנָה לרגלי בית מסחרו של האדיר ששון, אשר גם הוא יתחשב ומתיחס עליהם, וכמוהו כמוהם מביטים בשאט נפש על יהודי רו"פ, שבאמת לא יצטיינו בפה במעלות רוחם ובמוסריותם, לרגלי פרנסותיהם השפלות והבזויות…, ודבר ידוע הוא, כי יהודי ארצות הקדם לא יסכנו כלל לדברים כאלה – לנהל את התעמולה בין יהודי חינא כאמור, ועד שלא יתערבו יהודי רוסיא בדבר הזה, תשאר התעמולה מעל.

ובהיותי אז שקוע ראשי ורובי לחקור ולדרוש ע“א אחינו אלה, יעצוני אז אחדים ממכירי בעבר־הבאיקל, לשוב כמה תחניות בחזרה, שבהם כנשמע ישנם גם יהודים־חינאים בין הפועלים החינאים הרבים העובדים שם עבודת המסלה הסובבת את הבאיקל (Круго Бойкальская) ואעבור את התחניות יבליניה, פטרובסק וכו', חקרתי ודרשתי את כל הפועלים ומשרתי התחניות, ומכלם נודעתי שישנם כאלה בהתחנה הגדולה “חילאק” ששם הדעפא המרכזית. מהרתי שמה וברגע צאתי מהמרכבה החילותי לחפש ולבקר בין המון הפועלים החינאים שבשם (בערך חמשת אלפים איש) ועל יָדִי עָזַר לי גם סגן שר התחנה איש ישר, שהתענין אף הוא בענין זה, וסכ”ס עלתה בידינו למצוא ביניהם שלשה יהודים חינאים. ואולם מה מאד דאבה נפשי, בראותי שאי אפשר לי בשום אופן להציל מהם איזה דבר מענין; שנים מהם לא אבו כלל לדבר עמדי ועיניהם היו כל העת נטיות להמון החינאים שסבבום והתענינו על ה“ביקור” הזה שלנו את “אחיהם הפועלים” שבעיניהם לא יצטינו מהם במאומה עד שיזכו לבקור כזה…, והאחד אשר העיז והרהיב עז בנפשו לדבר אתי ע“י מתורגמן (אחד הקבלנים החינאים המפקח על עבוֹדתם) לא ידע כלל מה אני חפץ ממנו, ומה עליו להשיב? זולתי אשר רמז לי שהוא מהול, ובארבות ידיו ואצבעותיו הראני על החלק האחרון שבגופו, ויבינני בזה, כי באכלם בשר, ינקרו מן החלק הזה את צומת הגידין (גיד הנשה) והחלב וכו'⁹², אף הראה לי בתנועותיו וברמיזותיו, ומעט בסיוע דברים ע”י המתורגמן, שהם מתפללים לאל יחיד בשמי שמים⁹³ ולא לה“השמים” ולהדרקונים וכו' (ע"ז התעוררו גם שני חבריו השותקים, וירמזו בתנועותיהם שהם יתפללו רק לאל יחיד וכו') אף קרא לנו שמות האבות, אברהם יצחק ויעקב עם משה ואהרן ודוד ולא יותר. אך קשה היה לי מבתחלה להבין גם את השמות האלה, יען הביעם בההברה החינאית לאמר: אוּהַא־ברַאוּ־אָה־מוּ (אברהם) יוּ־טשיוּ־חא־יא־קוי (יצחק) יעי־חוי־קוי־בוי (יעקב) וכו' ואלמלא בקיאתי בההברות המזרחיות של אחינו הבוכרים והדגיסתנים וכו' שיש להן השואה כל שהיא עם הברותיהם כי עתה לא יכולתי להבין גם את זאת.

חפצתי עוד לדבר עמהם ולהביא גם אותם לידי התענינות כדי שיתנו לי יותר ידיעות, לו גם מטֻשטשות, ע"ד יהודי חינא, והנה התחילו להגות את הברותיהם הידועות: פו־טוּן – דַא־מיוּ? לאמר: השיחה נגמרה ואין להאריכה עוד והוכרחתי לגמרה ולהפרד מהם.

ככה בלותי אתם שתים עשרה שעות עד בוא המסע החוזר למנדז’וריא, ואשב במרכבה במפח נפש ובתוגת לב, בהעלותי על רעיוני: עד כמה נפלו אחינו אלה בהמצאם בין בזוי אדם וטמאי נפש עובדי האליל, עד כי כמעט שכבתה בהם לגמרי אש־היהדות וזיקי “חיי העולם”, שנטעה תורתנו בתוכנו, – הה אלי! הרבה נסעתי בתבל ובכל מקום דרשתי וחקרתי אחרי אחינו האובדים והנדחים בין עריצי גוים וכו' ואולם להִפָגש עם יהודים כה מטֻושטשים ונמחקים מיהדותם לגמרי כאלה… לזאת לא פללתי כלל! ובלבי עלה רעיון נורא אשר העיק את חזי – – – לְהִתְכַחֵש לגמרי לאחינו אלה – – – כי גנאי הוא לנו להתודע לאחים שפלים ונכרים כאלה… ואולם כמו מכח טמיר ונעלם נצנץ בי הרעיון אשר עודדני וינשאני בהעלותו על לבי מאידך גיסא: עז ועצום הוא רוח ישראל סבא להחזיק מעמד גם בארץ סוגרת ומסוגרת כזו, במקום שאחינו אלה היו מובדלים ומופרשים מכל אחיהם ומכל השפעת תורתנו ומוסרנו וכו' הרחק הרחק מהגויה היהודית הכללית שבכל אופן היא פועלת בכל תפֻצות הגולה, חוץ מהם, ובכ"ז נכרין גם בהם רושמי ישראל סבא, ויעקב לא מת גם לפני ולפנים מחומת חינא!!–

ואלה הן הידיעות שאספתי ע“א יהודי סינים בהיותי במקומות האלו (במנדז’וריא, יפוניה, וסינים וכו') ע”פ ספרים ומקורים שונים שדברו ומדברים עליהם וכו' למן העת שבא זכרם בספרות התבל הכללית ובספרתנו אנו;

שני תרים מושלמים מהמאה התשיעית לספה“נ היו הראשונים שספרו, דרך אגב, ע”ד מציאת יהודים בסינים, ומעידים על קדמוניות ישיבתם בשם, מזמן בלתי נודע כלל לשום סופר היסטורי⁹⁴.

התייר אבן־בתותא (חי במאה הארבע עשרה) מספר: שיהודים רבים הומתו בשעת המהומות והמרידות בעיר קיי־פו עכשיו – קיין־פין⁹⁵

השליחים מאנטו־קאררינא ומארגינאללי מזכירים בספריהם את היהודים הרבים שגרו ברובע מיוחד בעיר קאמבולאק (היא – פעקינג האידנא).

התייר המפורסם מארקא־פאלא שהיה בסינים במאה הי“ג מזכיר כמה פעמים את יהודי חינא בדברו ע”ד המלחמה בין קובלאו־קאהן נגד קרובו ני־ואן.

הכהן הרוסי אליקסיי ווינאגראדאוו בספרו Исторія Бібліи на Востоке⁹⁶ אומר: לפני הנראה כבר היו שיירות של “יהודים סוחרים ותָירים” מצויות בסינים עוד בימי מלכות ישראל. ומביא ראיה לדבריו מאחד משירי היהודים החינאים המספר: “כי מלך סינים שלח מתנות לדוד מלך ישראל” וכנראה מסורת היתה בידם שמתנות חירם מלך צור לדוד (שמואל ב' ה' י"א) באו מאחד ממלכי סינים.

ובאמת אך למותר לנו לבקש ע“ז תעודות ומקורים מסופרי הגוים, בשעה שיש לנו מקור נאמן כזה בספרי קדשינו, הוא הנביא ישעיה⁹⁷ אשר התנבא בפירוש: הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים, ואלה מארץ סינים (ישעיה מ“ט – י”ב). ואין ספק בדבר שהנביא כוון לארץ הסינים China או Sina כפי דעת החכם ר' מנשה בן ישראל בספרו מקוה ישראל פרק ו' אות כ”ד) וכן היא דעת המבארים החוקרים פירסט היטציג ועוד, לאפוקי מדעת הראב"ע שהיא מלשון סנה והיא מארץ מצרים.

החכם דזי פין בספרו ע"ד היהודים בסינים, משער, שהם באו שמה ישר מבבל, והראיה – שיש בידם שרידי פרקים מזכריה מלאכי, ועוד – שהם יודעים גם מעט מנהגים ודינים שיסודתם בתלמוד.

היהודים הסינים בעצמם אומרים: שמסורת היא בידם מאבותיהם שבאו לגור בסינים בהשנים האחרונות לממלכת הקיסר מינג־טהי לבית האן, וזה היה בערך שנת 70 לספה"נ (הוא הקיסר ששלח להודו להביא את אמונת בודדהא לסינים).

בספר הזכרונות למלכות המונגולים משנות 1329, 1354 לספה"נ, בעת נפילת המלכים ההם, אנו מוצאים שהממשלה פנתה אז בבקשה להמושלמנים ולהיהודים שיבואו לעזרתה בעיר המלוכה פעקינג נגד חיל הקושרים, והיהודים נקראים בהכתבים הרשמיים ההם, בשם: “דזי־הודי”, הרי לנו הוכחה נאמנה שמספרם היה אז רב בסינים וגם כחם והשפעתם גדול, כי אלמלא זאת לא פנתה אליהם הממשלה לעזרה.

בשנת 1704 הרבה הישועי גאזאני לכתוב ע“ד היהודים אשר בקאי־פונג, והוא מכנם: “חברת מנקרי גיד הנשה”, כי, לדבריו היו בעצמם מכנים אותם כך תמיד, ובזה רק בזה נבדלו מיתר גויי סינים והמושלמנים, ואת בהכנ”ס שלהם יכנה: “היכל האמת והטהור” (טזינג־צין־טצע) ויתארהו ככה: “הנהו בן ארבע חצרות ובהן בתים שנועדו לדירה ולמלאכה ולתפלה וכו‘, ובאמצע "החצר הראשונה שער מפואר עם כתובת: “להיוצר כל נוצר והמנהיג את התבל”. ובאמצעיתו, ספל של נחשת להקטיר קטרת וכו’. ומשם לההיכל “לי־פאו־טצע” לאמר: בית מועד לשבוע. ומזה מוכח שהיו נועדים להתפלל בו רק פעם אחת בשבוע, וקרוב לודאי, שזאת היתה ביום השבת. באמצע ההיכל היתה גם בימה בתבנית כסא עדויה בעדי עדיים, במעטפות של משי מרקמות מעשה חושב, במרבדי יקרה שטוחים לפניה על הרצפה, והיא נקראת “כסא משה”, ועליה היו מניחין ספרי התורה לקרוא לפני העדה. וממעל ל”כסא משה" היתה חופת־כבוד מארגמן עם טבלא שעליה חרות שם הקיסר המושל אז באותיות זהב. וממעל להטבלא מרקמים בהפרכת באותיות עבריות הדברים האלה:

"שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

ויש שם גם שער משולש שעליו כתובת עברית:

ב' כ' י' כ' יהוה אלהי האלהים ואדוני

האל הגדול הגבור והנורא"

לפי דעת החכם פערלמאן בספרו הסינים (צד 213) נטשטשה אות המ“ם ובמקומה נדמה “כ'”, ולפי”ז תהיינה אפוא הר“ת: “ברוך כבוד יהוה ממקומו”, ונמחקה עוד מלה אחת גם אחרי “ואדני”, וצ”ל; “ואדוני האדונים”⁹⁸.

היהודים הראו לגאזאני את ספרי התורה והובילוהו גם אל החדר שבמערב ההיכל נגד ירושלים, הנקרא אצלם טיען־טאנג לאמר: “בית השמים”, שבו היה מושב רק לרב־העדה, ושום זר לא קרב אליו. ומספר “שחיו ביניהם באהבה ואחוה באופן מאד נעלה, ובחצר ביהכנ”ס בצד צפון היה מקום פנוי הנועד לנקר שם את הגידין מהבהמות, כי שמה הביאו כל היהודים שבעיר את זבחיהם, לנקרם ע“י המומחה לזה.” – גם את “היכל האבות” (טסע־טאנג) שבין ארבע החצרות ראה גאזאנגי, והוא מספר: שפעמים בשנה, באביב ובסתו, כבדו בו היהודים את זכר נשמות אבותיהם שבכתבי הקדש, שם היה מקום לטבלאות (כדרך הסינים) שעליהם כתובים וחרותים שמות הקדושים ואנשי החייל רבי־פעלים (כמו אצל הסינים) אבל שום פסל ותמונה לא נמצא בשום היכל ואולם, אך היו בו גם מחתות לקטורת לכבוד אברהם יצחק ויעקב ושנים עשר שבטים ולכבוד משה יהושע ועזרא ואחת המחתות שנתנה להם במתנה מאת אחד הקיסרים לבית מינג (דינסטיה שמלכה בסינים משנת 1368 עד 1644), שהוא גם למד אותם מעשה הקטרת והפיטום".

“היהודים בבואם אל ביהכ”נ – מוסיף גאזאני לספר – חולצים את נעליהם והקורא בתורה ישים על פניו צעיף דק ושקוף לחקות את המסוה של פני משה (שמות ל“ד־ל”ג), אינם לובשים טלית מצויצת בת ארבע כנפות כיתר אחיהם שבאירופא ואזיה. רק משימים על ראשיהם מעטפה עבותה (טורבאן) ממראה תכלת, ופסי־משי אדומות על כתף הימין יורדות על החזה ועל הגב מזה ומזה עד מתחת להזרוע השמאלית באלכסון, ושם עונבין את שתי הקצוות בעניבה קלה. – מאמינים באחדות פשוטה וטהורה ואמונתם זו היא להם יסוד מוסד למקור יחיד ומיוחד לכל תפלותיהם וזמרותיהם הדתיות, וגם הם ככל אחיהם בארצות המערב והמזרח, נזהרין מאד שלא להגות את השם באותיותיו, ומאמינים בשכר ועונש בגן עדן ובגיהנם וכו' וכו'".

שני סופרים סינים מזכירים דרך אגב “היכלות שנבנו לשם אלהי השמים והארץ ע”י בני עם נכר שבאו לגור בארץ וכו'. ובטח שכונתם היתה להיהודים⁹⁹.

הסופר סינג־טצע בספרו טאנג־קינג־קע (שנכתב בימי מלכות בית טהינג, מן 420 עד 478 לספה"נ) מספר ע"ד "הבית שבנו איזה אנשים נכרים בקאי־פונג, להתפלל שם לאל שוכן שמים וכו'.

הסופר ווייה־שוה מספר ע“ד “היכל־השמים” של הנכרים שנבנה בשנת 621 לספה”נ, בעיר צאנג־יונג בפלך שען־סי.

ועוד סופרים רבים מביאים ידיעות מפוזרות וקטעים ע"ד היהודים שהיו בקהלות רבות בסינים, ביחוד בהערים נינג־פא, האנג־צו, ובעיר הבירה פעקינג.

“הכהן הישועי מאטטעא ריקקי שאין כמוהו נאמן בדבריו ובספוריו המדויקים בא לפעקינג במלאכות האפיפיור בשנת 1581 וישב שם עד שנת 1610, ויודיע להוואטיקאן את הדברים האלה: “בא אלי איש סיני והגיד לי כי שמועה שמע שבאו לפעקינג אנשים מארץ רחוקה, העובדים את האלהים האחד והיחיד ומיוחד, והם אינם מושלמנים, לכן בא לראות אם אמת הדבר. – הכרת פני האיש ענתה בו שאיננו מגזע המונגולי, ולכן לקחתיו אתי אל חדר בית תפלתי, וכרעתי ברך לפני התמונה האחת שבה מרים וישו ויוחנן המטביל, ולפני השניה – שבה ארבעה השלוחים. כראותו את מעשי כרע גם הוא על ברכיו לפני התמונות ויאמר לו: אנחנו בני ארץ סינים מכבדים ג”כ את נשמות אבותינו המתים והננו רואים שגם אתם חולקים להם כבוד. את התמונה הראשונה אדע, היא בודאי תמונת רבקה אמנו ושני בניה יעקב ועשו. אבל הגידה נא לי מדוע נרשמו על השניה רק ארבעה בני יעקב, והלא שנים עשר בנים היו לו? – בארתי לו את תוכן התמונות, ונודעתי שהאיש לא ידע כלל ולא שמע מאומה מישו ואמו ומתלמידיו ומאמונת הנוצרים בכלל.” –

אח“כ סיפר לו האיש ששמו נאגי, כי בא לפעקינג מקאי־פונג, עיר הראשה בפלך הא־גאן לעמוד על המבחן הדרוש לקבלת משרה מהממשלה. והוסיף נאגי לספר – כותב להלן ריקקי – ששתים עשרה משפחות גדולות של יהודים חיים בקאי־פונג ושיש להם ביהכנ”ס מפואר וספר תורה שנכתבה זה יותר מארבע מאות שנה, וכי מלבד המשפחות שבקאי־פונג יושבים עוד הרבה יהודים בהערים האנג־טשו, צע־קיאנג וכו‘, ושבכל ארץ סינים יושבים יהודים רבים וכו’.

הכהן ריקקי הראה לו את התנ“ך בעברית אך הוא לא ידע לקרות בו, ורק את האותיות ידע והבין. ולא בוש להגיד לו כי הרב שלהם הוכיחהו כמה פעמים על עזבו את שפת עבר בנתנו את היתרון לשפת הסינים. – וישלח ריקקי זה ע”י איש סיני שהתנצר, מכתב אל הרב בקאו־פונג, שבו באר לו פרשת אמונת הנוצרים וכו' והמשיחיות שביש“ו וכו‘, וישיבהו הרב במכתב: “כי משגה הוא אתו, ומשיח ישראל עדיין לא בא, ויבוא רק אחרי עשרת אלפים שנה”¹⁰⁰ והוסיף הרב במכתבו להפציר בו לאמר: “אחרי ששמע מרוב חכמתו ורובי תורתו של ריקקי… נכון הוא למסור בידו את משרתו בביהכנ”ס, בתנאי שיבוא לדור אתם ולא יאכל בשר החזיר ויסיר את גיד הנשה מהבהמה השחוטה וכו’”.

במשך השנים שחי הכהן הזה בסינים באו לפניו עוד יהודים ממקומות אחרים לבקרו, ויתאוננו לפניו: שאמונתם הולכת ומתמוטטת באין להם מנהל כראוי, משעה שמת רבם הזקן שהיה נחשב אצלם לרב־הכולל, והשאיר אחריו עול־ימים היודע אך מעט מזער בתורת ישראל וכו‘. הם אמרו לו ברור, שאין לפניהם דרך אחרת כ"א להתבולל בהסינים, כאשר עזבו מנהגי וחוקי אבותיהם באין להם עוד שוחטים מובהקים, אף לא מוהלים ורבנים וכו’. ואולם רע עליהם להתאחד עם הסינים עובדי האליל, וכן לא יוכלו להתאחד עם המושלמנים אף שהם מלים את בניהם, ולכן החליטו רבים מהם להתאחד עם הנוצרים אשר אעפ"י שאינם מקפידים על השחיטה והמילה, אבל הם, כפי שאומרים מאמינים באלהי ישראל ובנביאיו ובהאבות הקדושים.

מתשובתו זו של הרב לריקקי, ובקשתו אותו לבוא להיות להם לרב, ומדברי אלה היהודים, אנו רואים שהם חשבו את הנוצריות ליהדות פשוטה, והאמונה ביש"ו ובתלמידיו – לדבר פרטי שאין לו שייכות לכלל העדה, וכי ריקקי טעה בחשבון ביאת המשיח ותו לא.

בשנת 1850 שלח הבישוף Smith משאנחאי שני סינים־נוצרים לקאי־פונג לחקור ע“ד היהודים בשם, ויביאו משם איזהו חתיכות נייר שעליהם היו כתובים שברי פסוקים מתנ”ך ותפלות בכתב ישן נושן, וזולת זה לא הצליחו מאומה במשלחתם כי לא ידעו עברית. ולפי דברי הח' מארקוס אדלער במחברתו Chinese Jews יש להחליט מקטעי התנ“ך והתפלות שהביאו, כי היהודים החינאים החזיקו בהחוקים והמשפטים ע”פ הרמב"ם כמו יהודי תימן ובית עדן למשל.

וד"ר נייבויער מאקספורד התעסק לפרש ולבאר דברי ספרי התפלות שלהם, במאמרו בהרבעון חלק שמיני, Jewish Quarterly Review.

ומר אלחנן אדלער כתב הוספה לזה, בשנת 1898 בהרבעון הנזכר חלק יו"ד, וזה האחרון במחברתו “גנזי פרס ומדי” מוכיחים בראיות ברורות וחזקות שאין להרהר אחריהם, כי בשלש מאות שנים האחרונות, באו ליהודי־סינים תורה וחוקים שיצאו מפרס, וזה האות שעמדו אז תחת השפעת היהודים בפרס¹⁰¹.

בשנת 1849 נהרס בהכנ“ס שלהם בקאי־פונג ע”י שטף־מים גדול שפרץ שם, והקהלה הישראלית שמספר חבריה עלה אז עוד למספר מסוים (כמה מאות נפשות) לקתה בהרפתקאות קשות אחרות, התרוששות, התפרדות, ההגרה למקומות רחוקים וכו' ומזה – גם אבדן המרכז הכללי, בית הכנסת המהולל, ולאט לאט נתדלדלה הקהלה לגמרי, והשרידים המעטים שנשארו שם נתרשלו כמובן, בהחנוך העברי של הדור הצעיר, והלשון העברית נשכחה לגמרי, ועתה אין אף יהודי חינאי אחד שידע להתפלל בעברית! רובם מכרו גם את בתיהם ושדותיהם, ושרידיהם נסחפו בזרם הריבולוציה הטייפינגית (1860־1864) וסבלו הרבה על ידיה. ואחרון הכביד – שטף המים הגדול בשנת 1860, אשר המיט עליהם שואה ואסון־נצח וככה הלך מספרם הלוך ודל ביחד את מנהגי הדת וכו' עד כי כמעט שעברו ובטלו מן העולם!

בשנת 1866 הלך הכהן מארטין (ראש בית המדרש טזינג אשר בפעקינג הבירה) לדרוש ולחקור בעצמו את מצב היהודים בקאי־פונג בעת ההיא, והוא כותב בספרו A Cycie of Cathay Chinago 1890 “מכל אשר שמעתי ואשר נודע לי נוכל לשפוט שלפני שנות מאות היו גרים בסינים הרבה משפחות של יהודים, ועוד עד היום הם זוכרים שהיה להם בכנ”ס מפואר בנינג־פא, שהוא חרב עתה, אשר נתן במתנה שני ספרי תורה לבהכנ“ס שבחא־נאן”. בידי מארטין לא עלתה לגלות שם מצפונות, הוא פגש שם ששה יהודים בני שבעת המשפחות החיות עוד שם (כפי שהוגד לו) שנים מהם היו לבושים בגדי כבוד לאות שעמדו על המבחן וראוים למשרה בממשלה; כובעו של האחד היה מוכתר בכפתור־זהב, ושל השני – בכפתור־זכוכית־מלטש. הראשון היה בנו של הרב שמת זה כשלשים שנה, ואתו הובל לקברות האיש האחרון בקאי־פונג שידע את השפה העברית. בידי היהודים שם נמצאו עוד ספרי תורות אחדים והם להם רק לזכרון, כי אין גם אחד היודע לקרוא בהם. ובאשר שצר להם על הדלדול והכריתה העברית, ובדאגם כי עוד מעט ויתערבו בגויי סינים ואבד זכר למו, הלכו והעמידו ספר תורה אחד בשוק, פן יעבור תיר יהודי ויראה את הספר, ויודע את מצבם. ואולי יעורר את אחיהם שבמערב לחומלה עליהם, לשלוח להם אנשים חכמים ללמדם את השפה הקדושה ואת התורה, ולהחיות את העצמות היבשות האלה וכו' ואולם גם “התחכמותם” זו לא עמדה להם, ושום יהודי לא עבר עליהם, זולתי מסיתים־נוצרים שאבו אמנם לפתותם להאמין להם שהם יהודים וכו' כדי להכניסם תחת כנפי הדת הנוצרית אך נתבדו ונתפשו בערמתם ולא שעו יהודי חינא אליהם ואל הסתותיהם, וככה עמדו עם ספרי תורתם כמה ימים בראש חוצות, ושבו לבתיהם ביאוש ובמפח־נפש.

מארטין מוסיף לספר: שאז כבר חדלו גם למול את בניהם ולנקר את צומת הגידין ולא שמרו עוד מאומה מכל מצות התורה. והזכרון האחד שנשאר בקאי־פונג, הוא טבלא אחת שעליה כתובים באותיות זהב “ישראל” שמלפנים היתה תלויה מעל לפתח בהכנ"ס, ועתה היא נשמרת בבית המסגד המושלמני והרבה יהודים מערי השדה, בבואם לכאן, ילכו לבית מסגד זה לשפוך שיחם לפני אלהי ישראל, בנשאם את עיניהם אל הטבלא הזאת.

בשנת 1872 לספה"נ, באו אחדים מיהודי קאי־פונג לפעקינג בתקוה כי ימצאו שם איזה סעד מאחיהם המערביים הבאים לפעמים לרגלי עסקיהם לעיר הבירה, אך בראותם כי תקותם נשארה מעל ואיש לא שם לב עליהם, שבו כלעֻמת שבאו – ביֵאוש גדול ובפחי נפש. –

עוד מוסיף מארטין לכתוב: שפגש יהודים עומדים על המקום השָמֵם שעליו עמד לפנים בהכנ“ס שלהם, ושם מצא אבן־מזכרת שעל צדה האחד חרותה השנה העולה בחשבון לשנת 1164 לספה”נ, ומעבר השני השנה העולה לשנת 1489 לספה“נ; הראשונה – לזכרון השנה שבה נבנה בהכנ”ס; והשניה – השנה שבה חזקו את בדק הבית ושכללו את הבנין מחדש. מלבד המצבה הזאת ישנן עוד שתי מצבות, אחת משנת 1663, ואלה הדברים החרותים עליהן:

המצבה משנת 1164    🔗

“אבינו מחוללנו הראשון היה אדם, מְיַסֵד אמונתנו – אברהם. אחריו בא משה ונתן תורה לישראל; בימי המושלים ממשפחת בית האן (משנת 25 עד 221 לספה"נ) הונהגה אמונה זו בסינים, ובימי הדינסטיה הסונינית, בשנה השניה למלוכת הקיסר היאס־טשינג, נבנה בהכנ”ס בקאי־פונג. כל אלה המכבדים אלילים ופסילים אלמים, אך לשוא יתפללו אליהם, כי שוא ושקר הם, לא כן אלה המכבדים את כתבי הקדש ושומעים לפקודותיהם הם ידעו מאין בא כל דבר בתבל. כתבי הקדש וחכמת אלהים הנצחית, עוזרים ותומכים זא“ז להראות ולהוכיח מאין ואיך נברא האדם. כל המאמינים באמונתנו משתוקקים לאמת ועושים חסד וצדקה, ונשמרים מאד מן העבירות והפשעים”

(Cf. Chinese RePository Vol. XX)

הכתבת משנת 1488 (הוא העבר השני של המצבה הנזכרת)

“אברהם חי בדור התשע עשרה (?) אחרי אדם. האבות מסרו לבניהם אחריהם את החק והמצוה לבלתי עשות פסל ותמונה, ולבלתי לעבוד אותם, ולבלי להאמין בהבלי השוא ואמונות כוזבות. אברהם התבונן אל סתרי הטבע, וחקירותיו העמוקות הביאוהו להכיר את האלהים היחיד והאחד, ויהי הוא מיסד אמונתנו שבה נחזיק עד היום הזה. זה היה בשנת מאה וארבעים ושש למלכות בית טצאו. אמונתנו נמסרה מאבות לבנים עד משה שחי בשנת שש מאות ושלש עשרה למלכות בית טצאו. ועליו נחה רוח חכמה ובינה. ארבעים יום היה בהר סיני, לחם לא אכל ומים לא שתה ויתהלך את אלהים, חמשים ושלש (?) פרשיות מהתורה נמסרו לו ראשונה וממנו ע”פ המסורה עד עזרא שגם הוא נחשב לאחד האבות.

כל איש היוצא לפעליו ולעבודתו מחויב לשוות את האלהים לנגד עיניו כל היום, ואנחנו מתפללים שלש פעמים בכל יום ערב ובקר וצהרים.

בעת התפלה נכוף ראשינו ובדממה ולחש נתפלל בנענוע מעט את גונו פנים ואחור. ובחתימה נצעד ג' פסיעות אחורנית, וה' אל מול פנינו, ונסב לצד ימין ולצד שמאל, ונגביה עיננו למעלה ונשפיל למטה להראות שנאמין כי כבוד האלהים מלוא כל הארץ.

החובה עלינו לכבד את אבותינו (המתים). ופעמים בשנה, באביב ובסתו, עלינו להביא לחם מנחה בקר וצאן ומתנובת הארץ.

ארבעה ימים בחדש מוקדשים להטהר ולהתעוררות לצדקה וחסד (איזה ימים? לא נאמר. בודאי כונתו על השבת, כאשר יאמר להלן) היום השביעי קודש הוא למנוחה, ואחריו מתחיל זמן חדש לעשות טוב וחסד. בהתקופה הרביעית של השנה¹⁰² נמנע מכל תענוג ז' ימים, ויום אחד מוקדש לצום לתפלה ולתשובה.

אמונתנו באה הנה מטיען־צו¹⁰³ שבעים משפחות, והם: לי, יען, קאא, טצאא, ואחרים. באו לחצר המלך סונג, והביאו אתם מנחות מטוה צמר גפן ממערב, והמלך אמר להם:

“הנה באתם לסינים, ועתה לכו בדרכי אבותיכם והחזיקו בנמוסיכם ובמנהגיכם, והעיר פען־לאנג (עתה – קאיפונג־פו) תהיה לכם למושב.”

בשנה הראשונה למלכותו של לינג־האנג (הוא היאסטשאנג) לבית מלכות סונג (1163) בימי רבנו לוי, בנה יענ־טו־לא את בהכנ“ס, ותחת ממשלת בית יוען, בשנה השש עשרה למחזור טשע־יוען (1279) נבנה בהכנ”ס מחדש. מדת הבית שלשים וחמשה טשאנג מכל צד (בערך 350 רגל).

הקיסר טאי־טשו מיסד מלכות בית מינג, נתן בשנת העשרים ושש למלכותו (1390) חלקת אדמה לכל (היהודים) אשר היו נאמנים לו ותחת ממשלתו ישבו לבטח בשלום ובשלוה ואין מחריד אותם. הרבנים נקראו “מאן־לא” ועליהם היה מוטל לשמור על הסדרים בביהכנ“ס ולפקח על כל דבר הנוגע לדת ולאמונה. – בשנה התשע־עשרה למלכות יונג־לא (1421) השיג הרופא היהודי יען־טשענג הרשיון לחזק את בדקי הבית והקיסר נתן במתנה קטרת וסמים וגם את הטבלא הגדולה שעליה חרותים שמות כל מלכי בית מינג (המתים) לתלותה בבהכנ”ס לזכרון, ונתכבד יען־טשענג מהקיסר בתוארים רבים של כבוד. בשנה הרביעית למלכות קינג־טי (1461) שטף הנהר הצהוב ועבר על גדותיו ויחריב את בהכנ“ס עד שנשאר ממנו רק היסוד לבדו, ואז השיג לי־יונג רשיון מאת שר הפלך ויבנה את בהכנ”ס וישכללהו ויפארהו בכל פאר והדר, אחרי כן הכינו את האולמות והחדרים שאחורי בהכנ“ס ושם שמו שלשה ספרי תורה, קודם לזה קבלו ספר אחד מנינג־פא וספר שני הקריב טשא־ינג מנינג־פא אשכר לבהכנ”ס. נכבדי העדה הביאו נדבתם שולחן למנחות, ואת ספל־הנחושת לקטרת, ואת כלי הפרחים ואת המנורות, ומנדבים אחרים הביאו את ארון הקודש ואת שער הנצחון את המעקות והגדרות וכל כלי הבית ליפות בהם את היכל ישראל הנקרא בשם: “אי־זע־לא־יע־טיען” כלומר: “בית תפלה לאלהי ישראל”. כל אלה הדברים נאספו למען למסור אותם לדור האחרון על ידי קין־טשאנג הנבחן והנסמך ונחרת על לוח האבן ע“י עושי המלאכה, למען יעמדו ימים רבים. ותהי זאת בשנה השניה למלך הינג־טשע” (1488).

כתבת הזכרון משנת 1512    🔗

הוקמה ע“י השר טזוא־טאנג ואנשים נכבדים אחרים בשנה השביעית למלכות צינג־טע (היא שנת 1512) ואז הביא קין־פו מעיר וויי־יאנג ספר תורה מנחה לבהכנ”ס. בכתבת הזכרון הזאת יש פרטים רבים על אדות דת ישראל, חוקותיה ומשפטיה ותורת המוסר שלה, גם נרשמים בה שמות ספרי הקדש וקטעים מדברי ימי עם ישראל, כפי שנזכר בהמצבה משנת 1488. ומענינים מאד הדברים האלה: "אחרי בריאת התבל נמסרה האמונה מאדם לנח וממנו לאברהם יצחק ויעקב, ושנים עשר האבות מסרוה למשה ואהרן ויהושע. עזרה הורה לרבים את התורה ועל ידו נעשה הכתב העברי (כונתו על כתב האשורי שהחליף את העברי) ברור ומובן לכל דורש ספר.

מצבת זכרון משנת 1663    🔗

בהקדמה ארוכה משתדל הכותב המצבה להוכיח שאין דבר בספרי קדשנו אשר לא יתאים לששה כתבי הקדש של הסינים או יתנגד להם. ואח“כ הוא מונה את קורות דברי ימי היהודים, ומדבר ע”ד מושבותיהם בסינים וכו' וכל דבריו דומים כמעט להמצבה של שנת 1488, ונוספו בה רק פרטים אחדים ע“ד המהפכה שהיתה בנפול מלכות בית מינג בשנת 1642, עת המורד לי־טשע־טצינג “הביא במצור את העיר פען־לאנג (קאי־פונג־פו) ומפקד צבא הקיסר חפר תעלות מהנהר־הצהוב ויטהו על העיר להציף אותה עם חיל המורדים, בעת ההיא הומתו רבים מהיהודים, ובהכנ”ס נחרב ורק מתי מעט כמאתים משפחות נמלטו לעבר הנהר צפונה ונצולו”. – ויש על המצבה רשימות שמות האנשים “שהערו למות נפשם למען הציל את ספרי התורה ויתר כתבי הקדש שנמצאו תחת מפליות בהכנ”ס הנהרס, והובאו לאיש אחד מחוץ לעיר, ושם היו הפליטים היהודים מתקבצים להתפלל. וכעשר שנים אחרי כן, בא השר היהודי טשא־ינג־טשענג עם גדוד צבא שעמד תחת פקודתו, ויקומם את הריסות העיר ויתקן את הדרכים ואת הגשרים והמעברות וכו' והגדיל לעשות בעזרתו, ואחיו ינג־טע היה לו לעזרה. ובידם עלתה להשיב את אחיהם לעירם העזובה והשוממה ולהושיבם בבתיהם שעל יד בהכנ“ס, אשר נבנה מחדש בשנה העשירית למלכות שהינצי, (1653) הקיסר הראשון לבית טשינג המנדזורי”. –

פרטים רבים נרשמים “ע”ד הקמות חרבות בהכנ“ס והבתים לדירות, שבעבודה זו השתתפו בני שבע משפחות ומכל היריעות של ספרי התורה שנצולו משטף המים עלה בידי ראש העדה לברור רק ספר אחד שלם, והספר הזה אשר כבדוהו מאד, הושם ברוב פאר והדר ובכבוד בארון הקדש. בעמל רב ולאט לאט, עלה להם להשיג עוד שנים עשר ספרי תורה ויביאו גם את אלה לבהכנ”ס". – שמות המתנדבים הוחקו לזכרון על העבר השני של המזכרת, גם ספרי קדש אחרים וסדרי תפלות נסדרו ונתקנו כפי האפשר וישובו ויתאחדו היהודים לעדה.

“ושר הצבא טשא־ינג־טשענג טרם עזבו את העיר, כתב בספר כל המאורעות והקורות אשר עברו על ספרי התורה האלה, ואחיו ינג־טע הדפיס ספר בן עשרה פרקים על אדות הדבר הזה והרבה שרים יהודים ששמותיהם נרשמו לזכרון בכתובת הזאת, עזרו לקומם את הריסות בהכנ”ס ולהקים את המצבה הזאת לזכרון לדור אחרון ותהי זאת בשנה השניה למלוך הקיסר קאנג־הו למלכות בית טשינג (1663).

עד כאן דברי הסופרים, והשליחים והכהנים הנוצרים שהיו בסינים ובקרו את אחינו אלה, כפי שאספתי ממקורים שונים וביחוד בספר ה“סינים” של החכם ש' מ' פערלמאן (לונדון תרע"א).

“והנה אם נעביר את דברי אלה המצבות – מוסיף החכם ש' מ' פערלמאן בספרו הנזכר – תחת שבט הבקרת, ונתבונן בשום לב אל רוח כותביהם, נראה כי אלו החמש מאות שנה, מן 1164 עד 1663, היו ימי הכליון והאבדון לאחינו בסינים. והרוח האמיץ המרחף ע”פ המצבה משנת 1164 איננו עוד בהמצבות המאוחרות, ונהפוך הוא כי מדברי האחרונים אנו רואים שעזבו את עמדתם החזקה ברוח ובאמונה ונסוגו אחור, ותחת הגאון שלבשו בשנת 1164 הם מבקשים עתה רק להגן על אמונתם… באשר ראו כי כחם הולך ודל ואין בצרון עוד לרוחם. ותחת אשר בהראשונה נראם מביטים כמו מתוך גאה וגאון על הסינים סביבותם המתהללים באלילים והם היהודים “יודעים מאין ואיך נברא האדם וכו' והנה הכותבים שאחרי שלש מאות שנים (שנת 1488) אמנם מדברים מאברהם ממשה ועזרא, ומהללים את תורת ישראל, אך אינם מכלימים עוד את עובדי האלילים. ולא עוד שאז כבר אחזו במנהגים זרים כמו: בימי האביב עלינו להביא מנחה, מבקר וצאן ומתנובות האדמה לאבותינו (המתים)” שזה מנהג סינים המתנגד לגמרי לחוקי ישראל. וכן ספרו עוד “כי הקימו שולחן וספל הנחשת לקטרת” שזה בודאי מנהג הסינים. וכעבור עוד מאה וחמשים שנה, אנו רואים בהמצבה שמשנת 1693 איך הם משתדלים להוכיח “שתורתנו מתאמת עם תורת הסינים”¹⁰⁴, וזאת עדות נאמנה שכבר נפלו אז ביצר הטמיעה וההתבוללות, ודי היה להם למצוא אמתלא לזו העובדה שתורת ישראל תתאים עם תורת סינים“, לכן לא יבשו בה”…

בהעתון Chinese Millions (היוצא לפרקים בהוצאות המסיון האנגלית בלונדון) מן מארץ 1897 כותב דענניס מיללס ע"ד היהודים שראה בקאי־פונג־פו ומספר שבקש את היהודי אשר התארח אתו לחברה, להראות לו שריד זכרונות היהודים בשם, ואם נמצא עוד בידם איזה ספר תורה. והלה ענהו: “זה כשמונים שנה שהיתה בזה רוח גדולה וחזקה, ואז עלה בסערה אחד מספרי התורה ישר להשמים, ומני אז ירדה אמונתנו פלאים ונשתכחה מאתנו”.

הסינולוג Herbert Ciles בספרו על האמונות העתיקות בסינים כותב “היהודים, או כפי שנקראו בסינים: ‘חברת מנקרי גיד הנשה’ באו לסינים מיד אחרי שגלו מעל אדמתם, והביאו אתם את תורת משה. – שלש מצבות שונות נמצאות בסינים (הן אלה שהבאתי למעלה) זכרון להיהודים שהיו שם. והמצבה האומרת שבאו היהודים לסינים בימי מלכות בית צאו (משנת 1112 עד 225 לפני ספירת הנוצרים) תחזק את ההשערה שהיהודים הראשונים היו בני גולי עשרת השבטים”. – ואולי הביאה זו המצבה – המדברת מזמן קדום כזה – את הכהן הרוסי אליקסיי ווינוגראדוב לחשוב, שכונתה: “שהיו יהודים בסינים עוד לפני משה”, וכעין סמך להשערתו זו נוכל למצוא כזה שבחרו להם יהודי סינים את השם “מנקרי גיד הנשה” (עיין לעיל צד 34) ע“פ המסופר בתורה (בראשית ל“ב־ל”ג) והדבר באמת תמוה: מדוע לא בחרו להם שם אחר ממאורע יותר נכבד בדברי ימי ישראל הקדמונים? מדוע לא קראו להם למשל בשם “יוצאי מצרים”, או מקבלי התורה על הר סיני, או “מאמינים באל יחיד ומיוחד”? הלא כ”ז יתן ידים לההשערה: שהעברים הראשונים באו לסינים עוד קודם המאורעות ההיסתוריות של יציאת מצרים וכדומה, או שנפרד איזה שבט ערבי בהזמן הקודם ההוא ויתישב בסינים, ולהעברים או להשבט הערבי הלזה, לא היו אז מסוריות יותר נכבדות מהמסורה ע“ד “גיד הנשה” ולכם ידגילו עד היום בהשם הזה, אע”פ שבמשך העת נתוספו בודאי עליהם עברים מגולי אשר ונבוכדנצר וכדומה, והביאו להם יתר המצוות מהתורה וכו'.

ואולם החכם פערלמאן לא יודה בהשערה זו, ואומר: “שהשם “מנקרי גיד הנשה” בחרו להם לא מאי־דעתם את תורת היהודים, ולא מאשר הספור מיעקב היה מסור בידם יותר מספורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכדומה, כ”א אשר התגאו להיות “בני־ישראל” דוקא ולא סתם בני אברהם ויצחק ויעקב, שבדבר הזה השתוו עמהם גם המושלמנים, שגם הם מלים את בניהם, אינם אוכלים בשר החזיר, ושוחטים את הבהמות, ואינם הולכים בגלוי ראש וכו', לכן בחרו בהשם “מנקרי גיד הנשה”, שבו אין שום חלק למושלמים, להראות בזה כי ישראלים הם ובין המושלמים לא יתחשבו.

ולכן – מוסיף החכם פערלמאן – אין אנו מוצאים את השם “חברת מנקרי גיד הנשה” בכל ספרי התיָרים הקדמונים, ואין זכר לו בכל המצבות שנמצאו בעיר קאי־פונג, זולתי בספרי אלה התירים המדברים אדות היהודים והמושלמנים יחדו, רק הם היו הראשונים להזכיר את השם הזה¹⁰⁵ המוכיח שמדברים הם מהיהודים היושבים בין שכיניהם “המושלמנים”.

והמסקנא האחרונה של החכם הנזכר בספרו “הסינים”, כי: אין כל ספק שחלק גדול מגולי עשרת השבטים נתישבו באפגניסתן וקאבולוסתאן, וברור ג“כ שמהם באו גם לקאחין־חינא שבספר ההיסטוריא שלה נמצא כתוב מפורש שהרבה מבני אלה הגולים יצא דרך מדי ופרס ויבאו לחלק ארץ המושלמנים¹⁰⁶ שהיתה תחת מלכות סינים ונחשבת על ארצה. חלק מהגולים התישבו בין המושלמנים הכוזרים, ויתחשבו כלם על אצילי הארץ עד כי הכוזרים בחרו מהם את כל מלכיהם וחאניהם וכו'” Cf. Chinese Recorder, Shanghai 1885 Vol. XXI page 47.

אנכי נוטה להאמין כי גם בין אנשי טיבעט נמצא חלק מבני עשרת השבטים. הסופר טומקובסקי אומר: “פני אנשי טיבעט דומים לפני הצוענים”, והמו"ל את ספרו מוסיף בהערה ואומר: “דברי המחבר מסכימים עם דברי טהאמאס מאנינג, שגם הוא היה בלהאססא בירת טיבעט, ואומר שפני בני טיבעט דומים לפני היהודים ולא לפני המונגולים”.

Travels of the Russian Mission through Mongolia to China, London, 1827.

*

בהפלכים הא־נאן וקייאנג־זו בסינים שורר עד היום מנהג יבום, וגם במקומות אחרים יקרה לפעמים לאשת המת מתיבמת לאחי בעלה, ואין איש יודע מאין בא להם המנהג הזה, אם לא שזהו שריד קדומים שנשאר בידם מאבותיהם שהיו יהודים ונטמעו בין הסינים, כי ע“כ היתה מושב היהודים בעיר קאי־פונג שהיא עיר הראשה בפלך זה. ובהכרח עלינו להחליט שבאו שמה היהודים לפני תקופת המשנה והתלמוד באשר אין להם שום מושג מהחליצה שהרבה תַנָאִים ואמוראים נתנו לה היתרון כידוע, ואם אמנם התורה צותה על החליצה רק בתור עונש ועלבון להיבם הַמְּמָאֵן להקים שם המת ולתת זרע לאחיו¹⁰⁷ בכ”ז מן הנמנע הוא שהיהודים שהביאו את מנהג היבום לסינים, ישכחו לגמרי שישנה גם חליצה הבאה במקום יבום בעת הצורך, מלבד זה הנה היה “היבום” נוהג לא לבד בעם ישראל, כ"א גם בין המונגולים, וגם בספר ריג וועדא (שנכתב בימי אברהם אבינו!) יש זכר ליבום שהיה נוהג אז בין ההודים¹⁰⁸ ומאד מאד יוכל היות שמנהג זה היה נוהג בין הסינים עוד לפני צמיחת אומתנו בזמן אברהם, כי כן אנו רואים ביניהם עוד מנהגים כאלה הנהוגים בין אנשי חינא מימים קדומים שלפני התורה, כמו זהירתם מהלבשת שעטנז, "אני השתוממתי עד מאד (מספר החכם פערלמאן בספרי הסינים צד 250) כאשר שמעתי מפי הסינים שאין הם לובשים בגדים שנטוו או נארגו מצמר ופשתים או מצמר גפן וצמר הבהמה יחדיו, ובכלל הם זהירין מאד לבל תהי המטוה מתערובות שער הבא מן החי ומחוטין שגידולם מן הארץ וכו', ובשאלי את אחדים ממכירי המלומדים שיאמרו לו: את הטעם למנהגם זה? לא יכלו לתת לי מענה רק אמרו שאין נוהגין ללבוש מטוה מאורגת מדבר הבא מן החוץ ומדבר שגידולו מן הארץ. והתשובה הזאת, שלנו איננה מספקת… דיה להסינים שאין להם מצות “בין אדם למקום” להרגיע את רוחם ולהחזיק בה בכל תוקף ועוז בתור מנהג אבותיהם שבידיהם. –

דזעמס פיגן בספרו The Jews in China, London 1843 כותב: “זה לא כבר הציע אחד הסוחרים מסתאק־פארט לפני סוחר אחד בליעדז דגמאות ממטוה מאורגת מצמר כבשים וצמר גפן. אך להסוחר הליעדזי לא היתה נדרשת, ויען שצבע הדגמאות היה כטעם הסינים, יעצהו לשלחה לארץ סינים בתקוה למצוא שם קונים ויענהו הסוחר המציע שזה כבר שלח שמה סחורה כזו, וגם נמכרה בריוח הגון, אך אחרי ימים אחדים השיבו כל הקונים את הסחורה לידי המוכרים בחזרה בטענתם כי ללבוש בגדים שנארגו מתערבות צמר הבא מן החי וצמר גפן שגידולו מן הארץ, זוהי נגד דתם”.

ומסקנא דמלתא, שאין אתנו יודע עד מה מזמן ביאת היהודים בראשונה לגור בסינים, ומכל המנהגים ששרדו אצל הסינים אפילו באותן העירות שהיה בהן לפנים ישוב של יהודים, אין לדון מזה כלל על מוצאם העברי כדאמרן, ואין אפוא לאפוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בעובדות היסטוריות הזקוקות למופתים חותכים, והכל נבנה רק על השערות ואסמכתות. אך בזה הכל מודים, שהיו קהלות חשובות מיהודים בסינים, וכי ישנם עוד שרידיהם, מתי מעט, היודעים את מוצאם העברי, ואולם גם הם, לדאבוננו, הולכים ונשקעים בים המיליונים החינאים וכמעט שנמחקה כלה היהדות החינאית מדפי ספר ישראל!–

ועל דא ודאי קא בכינן!! –

 

שובי בחזרה    🔗

עברתי את המסלה המנדזורית ששתי רשויות שולטות בה בנוגע לזכותן של ישראל; פקידי חינא – לדרוש מסי המעברות ולבדוק שלא יכניסו בה סחורת טבל; ופקידי רוסיא – לדרוש תעודת־מסע ו“זכות ישיבה” (правожительство בלע"ז) ואכנס בגבולות עבר־הבאייקאל, והנה חזקה עלי פקודת הרשות המקומית לבלתי התמהמה הרבה במקומות הנ“ל שאסור לבן ישראל לשבת פה, זולתי אלה שזכות אבותם מסייעתם, הם אלה בני אנשי החיל מתקופת הקיסר ניקולי הראשון, או אלה שאבותיהם הובאו הנה אסורים באזיקים בעד פשעיהם האמתים או המדומים… והנני לתת בזה השקפה כללית על מצב אחינו אלה שבמקומות הנ”ל; –

כמעט כל אחינו תושבי חבל ארץ זו (עבר הבאיקל) מצוינים ומובדלים מיתר אחיהם שבסיביריה המערבית והתיכונה עד אירקוסק (ועד בכלל); הם אדוקים ודבקים בדת, שומרי מצוה ונזהרין מאד מחילול שבת ויו“ט וכו'. כמובן ישנם מעטים היוצאים מן הכלל הזה; ומפני שהיו עד כה נגזרים ונכרתים מכל העולם הנאור ע”י השטח הרב של שבעת אלפים קילומתר המבדיל בינם ובין אחיהם שברוסיא האירופאית, נשמרו בתמימות כמו שנולדו, או כמו שהובאו הנה לפני עשיריות שנים…; ואותם השנוים הקלים, שמכירים אנחנו האידנא בהם, הִנָם רק שנוים חיצוניים ושטחיים, שיש בהם אמנם מעט אירופאיות, אבל בחייהם הפנימיים והמוסריים כמעט שלא באו שום שינוים. סבת הדבר היא, שאין ביניהם אנשי־רוח אשר ינהלום במועצותיהם ויאצילו עליהם מרוחם, ולפי המצב ההוֶה אי אפשר ומן הנמנע הוא, שיהיו להם אנשים כאלה, כי אדמתם אינה מסֻגלת כלל להצמיח נטעי נעמנים כאלה; – ולהביא “לחם שמים” זה מרחוק – אסור להם ע“פ החוקים המגבילים. – הנה כי כן, למשל בעיר ציטא המרובה באוכלסי ישראל (בערך אלף משפחות), היו סובלים מאד מחסרון שוחטים, ויְרָחִים שלמים לא אכלו בשר, מה עשו? עמדו וישלחו – בעצת שר הפלך אז – שני נערים מקציהם לישיבת “מיר” כדי שישתלמו בלמודים ובאומנות השחיטה. ויהיו להם עתה שוחטים “משלהם” (כלומר: שיש להם זכות ישיבה בירושת אבות). ה”משלחת" הזאת עלתה להם בדמים מרובים מאד, והנערים גמרו את למודיהם ונסמכו לשובי“ם כדת וכהלכה, וישובו לארצם ולעירם ויבואו לשרת בקדש בשכר הגון (שלשת אלפים רובלים לשוחט לשנה!), אבל – זרוק חוטרא אאוירא, אעיקרא קאי… האחד נכשל כמה פעמים פשוט ע”י אי־ידיעתו ואי בקיאתו, והשני – כה הקדיח את תבשילו ברבים עד כי נעשו פני כל העדה כשולי־קדרה…¹⁰⁹.

נוסף לזה ישנה עוד רעה חולה בפה, הבאה מן הארץ ומזקת מאד מבפנים…, ה"ה “המשולחים” הרבים מישיבות ליטא וזאמוט, הבאים בהמון לכאן, ומשפיעים עליהם לרעה בכל “פניותיהם ונטיותיהם”. – במדה ידועה אמנם משפיעים המה המשולחים על אחינו בפה לאהוב את התורה ולהחזיק בלומדיה שבליטא וכו', אבל באותה שעה תראה כל עין גם את השפעתם המזקת, וההפסד מרובה על השבח! – מספר המשולחים הבאים לכאן הנהו גדול מאד, ולרגלי הִפָּתֵחַ המסלה הגדולה ינהו לכאן המונים המונים, וביניהם נמצאים כאלה, “היוצרים ובוראים” לכתחילה ישיבה באיזה עֲיָרָה נכחדת בליטא, למען תכשיר להם את “המשלחת” שכלום לא באה אלא למלא כיסם כסף תועפות… והתחרות, כמובן, תגדל ביניהם באופן מגונה מאד ממש כמו בשוק־הדגים בברדיטשוב למשל; כל משולח חפץ להקדים את חברו והמה מכים איש את רעהו בלשון ומחרפים ומגדפים איש את אחיו ומביאים את דבותיהם רעה איש על רעהו באזני אחינו אלה “הילדים הנדכאים” המאמינים לדברי הבוז והגדופים של שני הצדדים יחדיו…

יודע אני משולח אחד כזה, צבוע ונוכל מכף רגלו ועד ראשו, שהיה לפני כמה שנים מופקר־גדול במלא מובן המלה, ועתה יגוז את השיות הסיבריות ובחריצות מיוחדת ונפלאה שאין דוגמתה, כפי שנודע לי היטב, גם חלק אחד אחוז ממאה, לא יביא לה“ישיבה” שבשמה ידגול ובגללה יעשה את כל החיל הזה (לערך ששת אלפים רובלים לשנה!); המשולח הזה מדי בואו לכאן ינהל תעמולה מיוחדת להרבות מוניטין ולהפריד בין איש לאשתו שנפלה ביניהם מחלוקת קלה וכו' וכל זה בעבור הבצע, כי בעד הגט היותר “נמוך” יקבל בערך חמשים שקלים, ולא מבעי – גט “גבוה ועשיר” שאז יקבל כמה מאות! ¹¹⁰ ויודע אני עוד כיוצא בו משולחים שדרי“ם המתקדשים ומטהרים לעיני אחינו “הסיבירקים התמימים”, מאפילים עליהם בטליתותיהם השחורות והאפלות כדי שלא יראו נכוחה… ומה מזיק הדבר מאד למוסריותם של הסיבירקים שסכ”ס הלא תפקחנה עיניהם… ודים להם מעשים מגונים אחדים של משולחים בלתי הגונים להשריש בלבותיהם שנאה כבושה ואיבה נצחת לכל עם ישראל, וממילא לכל הקדוש ונשגב באֻמה, באשר הם, הסיבירקים, חושבים אותם תמיד “לְהַתְכֵלֶת שֶבָּנוּ”… – עליהם ועל כיוצא בהם נוכל פשוט לקונן: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה! –

ואמנם היו ימים, ולא רחוקים הם, שבכל רחבי סיביריה סבבו רק שנים שלשה “משולחים הגונים” באמת, אשר לא התמכרו לתועבה בעד הבצע, ולא בקשו שכר כפנחס אחרי עשותם מעשה זמרי… – כ“א זרעו לברכה, הטיפו למוסר ולתקון־המדות, לאחדות ולשלום בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו, בענינים פרטיים ובעניני הצבור, ועד היום ישאו הסיבירקים על שפתותיהם שמות המשולחים הישרים בלבותם, ה”ה הרה“ג אהרן עקיבא מאיר והרה”ג ר' איצעלע וואלאז’ינער (שניהם הלכו לעולמם, יהי זכרם ברוך) אשר הופיעו תמיד ביניהם כמלאכי־עליון והאצילו עליהם מרוחם – לקרבם אל התורה והיהדות, לחבב עליהם כל קדשי האומה ונכסיה הרוחניים, ובזה קשרום ויהדקום בקשר אמיץ עם כל הגויה העברית שבמרכז התורה וכו', ועתה, הה, כמעט שאין כל זכר להימים הטובים האלה, ובאשמת “המשולחים האחרונים” המרבים כאמור רק מחלוקת ופירוד הלבבות ביניהם, באשמתם – נעקרו לאט לאט נטעי נעמנים הראשונים שנטעו ידי הישרים הנזכרים עד שיש לדאוג הרבה לגורל היהדות הסיבירית בכללה…

ולמרבה האסון חסרים לגמרי מלמדים ומורים במקומות האל, כי כמובן, לא שכיח הדבר שיובאו אנשי־רוח אלה הֵנָה בשלשלאות של ברזל, דבר המכשיר את ישיבתם בזה… ואלה המעטים שישנם בזה, המה עפ“ר שוליא דנגרא או רישי־דוכנא, אשר הרבו לפשוע בה”תחום" ושולחו הֵנָה אסורים באזיקים, והיפלא איפוא בעינינו אם נראה ביניהם נבלים ופוחזים שאין דוגמתם – בהשחתת המדות – גם בין הטונגוזים והאסטיאקים¹¹¹ וכמובן אין להם גם מושג וידיעה כל־שהיא בתורת החנוך והפדגוגיא, והם רק משחיתים ומחבלים את הדור הצעיר ויפילוהו למהמורות גסות ובערות המביאתם ל“שמד” וכו'.

ולהגדיל את השעמום והריקניות ביניהם, חסרים הם לגמרי את כל הדברים המרחיבים דעתו של האדם ומפתחים ומשכללים את רגשי האסתיתיקה שבו; – בכל חבל הארץ הזאת (забайк. обл.) הגדול פי שנים מארץ צרפת למשל, אין תיאטר, ואין שום מוסד־צבורי וכו' שישפיע עליהם איזה אצילות ומוסריות ועדון הנפש, זולתי “כלובים וכלובים” שכל עקרם לא באו אלא להרבות בצחוק הקלפים ולעשות תבל וזמה בְצַוְתָא חָדָא… או טיול “הפאַטְנִיק” הידוע שהוא האידעאל היותר נעלה ומרומם, ביחוד של נשי אחינו אלה – האמהות של הדור הבא, שבבחינה זו תרחקנה עוד ללכת מהגברים… – ואם ברצונך, חביבי הקורא, לדעת מה טיבו של “הפאטניק” הלזה? – בוא ואאלפך חכמה…

הגבירה ובנותיה לוקחות עמהן מוליאר, בקבוקי יין, מגדנות וממתקים וזני מרקחים, ונוסעות להכפר הקרוב לעיר כדי לשתות תה בבית אחד האכרים ולטייל אח“כ בשדות־השלג הגדולות וביערות־עד тайга)) הסובבים את הכפר. “הפטניק” הזה יקרקר וינקר את שארית הנימין העבריים שבלבותיהן, ולאט לאט יעיב את טוהר חיי־המשפחה – העברית שבמקומות האל! – לפי המָדֶה והטעם שלהם אסור ב”איסור חמור" להבעל־האב לְהִלָוות לחברה אִתָן וכעין חיוב גדול וקדוש הוא אצלן לנסוע דוקא עם איזה זָר ומה גם עם מי שאינו בן־ברית… אך יודע ובקי היטב בחלקות חנופה ולאחוי קידה לפני הגבירה בעצמה ובכבודה, או לכל הפחות לְהַבָנות… וככה תתרועענה האמהות והבנות יחדו עם הריקים והפוחזים המשוטטים ורצים בכוון אחריהן, לצודן למדחפות, ואחריתן אמנם–זמה ותכל… וכל זה הוא אך ורק מרוב שעמום ובטלה, ובאין מקום לבלות בו את העת בענינים יותר מלבבים ומענינים, ולכן תביאם הבטלה לידי כל חטאת וסלף־מוסרי, ותחבל אותם חבל נמרץ!…

ומה גדולה עוד אולתם וקטנוניותם בנוגע לשנוי שמותיהם, ביחוד שמות נשותיהם? נסה נא חביבי, לקרוא איזה עברית־סיבירית, ובפרט בשעת שיבתה עם מארחיה “מהפטניק”, בשמה העברי… אז תמלא פניך כלימות ורוק ותרדפך עד חרמה. לא אחת ושתים קָרָני לראות בפה עולה־לתורה אחד עומד ומגרד את פדחתו, ואגלי־זעה נוזלים על לחייו וְלִסְתוֹתיו, ובשום אופן לא יוכל לזכור את שמו העברי, עד שימצא לו איזה זקן הזוכר את בריתו ויוציאהו ממבוכתו… והנשים גם בהתברכן ב“מי שברך” וכדומה לא תחפצנה בשום אופן להִתְיַחֵש על שמותיהן העבריות, והחזן האֻמלל אנוס לגרס בחצץ שיניו ולברך למשל: את האשה מרת אנאסטאסיה איוואנאוונא וכו'… גם גנאי להן להקרא בשם הכבוד “מאַדאַם” כמו שנהוג, למשל אצל האינטילגנטיות שלנו בנגב רוסיא וכדומה. –

 

לאחר שבע שנים בווערחני־אודינסק.    🔗

שמיטה שלמה חלפה עברה למן העת שבקרתי ראשונה¹¹² את המקומות האלה, ומה רב ההבדל מאז ועד עתה? – אז, כשבאתי הנה בימי השוק הגדול שהוא האחד והמיוחד בכל גלילות סיביריה המזרחית והמערבית והלכתי בשבת להתפלל בביהכנ"ס שלהם הבנוי לתלפיות בטבור העיר, היה הבית מלא מפה לפה אורחים־מתפללים עד כי בקושי גדול נדחקתי בתוך המון המתפללים; אז היו כמעט כל החנויות העבריות סגורות על מסגר ביום המנוחה, והבית הזה היה באמת מרכז־רוחני ומקדש לא מעט לכל אחינו אלה, תושבי עבר־הבאיקאל שהביטו על זה אז כעל איזה “קבוץ־גלויות”; בבית הזה נדבו את נדבותיהם ושלמו את נדריהם; התענגו על מנגינת חזן–עשיר אחד מקציהם שהיה עוד מנדב סכום הגון בשעת תפלתו ובשעת הנעימו את זמירותיו; בבית הזה התראו איש את אחיו הרחוקים זה מזה בהערבה הגדולה והרחבה הלזו המכילה כמה אלפי קילומתר מרובעים, בבית הזה קבלו את ההשפעה העליונה והאצילות הרוחנית לכל השנה, – ממש “חג ורגל” היה להם בעת ההיא בבית הזה, שממנו היו יונקים את הקדושה העברית לכל ימי השנה בכל מקומות מושבותיהם!

ועתה – – – אל אלהים ה‘, מה אני רואה? – הבית הגדול והקדוש הזה הנהו כמעט פנוי וריק, ורק כשני מנינים מתפללים בו, ובמספרם נכללו גם חמשת “המשולחים”, העומדים כבַרְבוּרים מתנפחים בזויות הבית, וחוששין בשעת מעשה שלא יכוו ח"ו האחד מחופתו של חברו…; אין נודר נדר, ואין מנדב נדבה אין חזן־עשיר משמיע זמירות בחנם, ואין משפיע רוח ומוסר וקדושה וכו’; – העשירים האחדים שהיו לפנים מתענגים על זיו שַדַי בבית הזה, כבר מצטיינים גם הם ביהרותם וגסות־רוחם של“אדירינו” הידועים… – ומ“עגלים קטנים” שהיו לפני שבע שנים, נעשו עתה כל אחד ואחד לבריה בפני עצמו – כלומר לשור פר מַקְרִין מַפְרִיס לימינו ולשמאלו… בקצרה, השבת היתה להם לחול, לגמרי חול… והקשר־המוסרי שהיה מאגדם ומקשרם נֻתק ונפסק; ההשפעה־הצבורית נעשתה גסה והדיוטית, בתערובות של מעט עריצות־חצפנית ותקיפות־שחצנית…; “האדונים היהודים” יְבַלוּ עתותיהם וכל נשפיהם בכלובי־הקלפים; ה“גבירות והבנות” עושות כונים לה“פאטניק” הידוע אשר בו כל חיי רוחן, שיחן והגיונן, וכל מאויי לבן… – ובין כו"כ תלך כנסת ישראל זו, הלוך ומתנולת ומתמזמזת מיום ליום ומשעה לשעה, ואין איש עומד בפרץ עוד.

מַשְמִים ומרעיד, משומם ונעצב עמדתי והסתכלתי בצורה עברית זו ההולכת ושוקעת… ראיתי ונתתי אל לבי עד כמה היו יכולים אלה המשולחים – לו אך היו אנשים מהוגנים ומסורים ל“משלחתם” באמונה – להביא רב טוב לבית ישראל זה. כי, האמת נתנה להאמר, היהודי הסיבירי בכל התרחקותו ממולדתו ומכורתו ומ“היהדות המעשית” הנהו בטבעו מוקיר רבנן מאד ורגיל ומחונך מילדותו להיות זקוק לאיזה אויטריטט רוחני, ובכל נפשו ומאדו יאהב לתמוך בידי לומדי תורה ומרביציה ברבים, ובשימנו אל לב כי לע“ע א”א בשום אופן להשתמש באמצעים אחרים ל“רַוְחַתָם הרוחנית” לרגלי תְנָאֵי המקום והחומרות המתגברות מיום ליום בנוגע לזכות הישיבה…; ובשימנו אל לב כי עכשו היא כנראה שעת הקריזים הרוחני בסיביריה, ובעבר־הבאיקל בפרט, לאמר: המעבר מהאדיקות והבערות להחופש־המוסרי וההתפתחות החברתית, שבאו בעֲקֵב המסלות החדשות שנפתחו זה עתה בה, – בשימנו כ“ז על לבנו צריכין אנו להבין עד כמה יש ויש לאל יד ה”משולחים האלה" לעשות הרבה בפה, לו היו, כאמור, נכונים מצדם גם הם לעשות ולפעול, ולא להשתמש בבערותם ועוד להכותם בסנורים ובתמהון לבב!…

*

מחזה מענין ומלבב מאד היא התהלוכה הדתית של השבט הבוריאטי הנקבצים גם הם מכל אהליהם (Аульi) וכפריהם ליום השוק הגדול; – בתוך הערבוביא והאנדרלמוסיא הרַבָה מתערובת עמים ולאֻמים שונים שנקבצו באו הנה לערוב מערבם, הולכת ומשתרעת ע“פ השוק תהלוכה של המון־רב, עם נשיהם וילדיהם העוטרים את הכהן הגדול שלהם “Халiбо־Лама”, שלפי אמונתם מתגלגלת בו נשמת בודהא מחוקקם מדור לדור; הכהן בעצמו מוטל בעריסה מטולטלת מקופל ומכורך בשִירָאין ובסודרין ומטפחות של משי־אֵטוּן סינים וכרים וכסתות, וככה ישב לו מעט אפרקדן, בלי שום תנועה ואות חיים, – ממש כפסל של דונג (כן הוא באמת חזות פניו כמו בבואה של שעוה), ומראהו כמראה איש גוסס ונוטה למות. ורק מחרוזת־פנינים תתנועע בין אצבעותיו הדקות והצנומות, שבהן יחתוך קצבה לתפלותיו וברכותיו שהוא משפיע בעת ההיא על מעריציו ומקדישיו, ודרך אגב יודיע שהוא עוד חי… – ונרות של שעוה עבות וכהות דולקות לפני רגליו על דרגש קטן מוצב בעריסה, ועיני כל העם נטויות אל הנרות לקסום קסם ולחזות חזון על פי תנועותיהם ונטיותיהם של השלהבת והעשן, לאיזה רוח ינדוף העשן, ולאיזה – הלהבה? וכדומה; לאַמים (כהנים) אחדים מהנושאים את העריסה וההולכים לפניה, מרחשין בשפתותיהם איזה תפלה שגורה בפי כל העם ההומה אחריהם כדוב שוקק, וההמון הרב מסובב את תהלוכה מכל צד יקוד וישתחוה על כל פסיעה, וכל אחד יגע במצחו בהקרח המְחֻספַס המכסה בעת ההיא את כל האדמה, והאדוקים שבהם ינפצו את מחותיהם ומצחיהם אל גלדי הקרח ואבני הרצפה, ומשתחוים לפני כפות רגלי הלאַמים־הנושאים כדי שיפסעו על גביהם עם ה”אֵל־כהֲנָם". –

*

נפרדתי מהמקומות האל ואשובה דרך המסלה הגדולה שבעבר־הבאיקל הנפסקת על חוף הים הזה¹¹³ אשר כבר כֻסָה בקרח ובכפור, ופקידי המסלה העבירו אותי עם יתר הנוסעים במַזְחֵלות החורף עד בואנו לחֻפו השני ששם תחֵל המסלה הסיבירית־מזרחית.

ומה נוראים ואיומים הם המחוזות הפראיות אשר הצטיירו והתיצבו לנגד עיני במקום הפרוע והפראי הזה! – מסביב לים־הקטן הדומה לקערה עמוקה חסרת שוּלַיִם יתנשאו הררי־עד וסלעי־מגור כמו התעתדו מאת אביר הטבע לשמור על המים הזדונים האלה לבלי יפרצו את גבולם…, ועל ההרים הרמים והנשאים האלה, על צלעותיהם וירכותיהם שוכנת תמיד עננה הרת סערות ורוח קטב, המביאים לעתים תכופות שואה על אדם ובהמה יחדיו. – ככה ישב לו הנוסע בהמזחילה המחליקה מראשי ההרים (מהתחנה שעל החוף) על פני נתיב השלג הלבן והמצוחצח, ויורדת על שטח הקרח הנורא הנטוי על “ים־האסיר” הלזה; – ופה ושם תראינה לנגד עינינו גלדי קרח אדירי־איומה נצבים ומוצקים כצלמי בלהות להפיל אימתה ופחד על כל עובר ושב! – לפעמים יֵרָאוּ בזה גם דובים וזאבי ערבות, שועלי־הצפון ויתר חיות־המרוץ (רעענטהיר) רגליהם כמו צמודות ודבקות בין בקיעי הקרח¹¹⁴ ומטפסים ומתאבקים בכל שארית כחם למען המלט על נפשם, – אך לשוא, באחדים מהם עוד נראה רגש חיים והעויות נוראות בהאבקם עם מר המות, וקולותיהם ואנחותיהם ונאקותיהם יוצאות מטבוריהם ושורטים שרטת רגזנית באזני השומע; פה הצבי־הצפוני עם קרניו המפוצלות והיפות הדומות כאהלות נטע ה‘, עומד ג"כ טבוע ושקוע ברגליו האחרונות בין הבקעים אשר התלכדו והתאחדו, ואחיזה זו אסרתו מאסר עולם! שם תְאוֹ וזֶמֶר איל ויחמור וכו’ יעמדו כנציבי קרח על מקומם שכבר נפחו את נפשם, ועל ידיהם הזאבים והדֻבים האוהבים תמיד את בשרם ומִדָמָם לא ישבעו, ועתה שלום־עולמים ביניהם ואין מתנפל עוד לטרוף טרף…, ובין המחזות האיומים האלה במקום מרבץ־המות ושעירי שאול ואבדון, יחלוק לו האדם במזחילת החורף את דרכו, ומקטרתו בפיו תעלה עשנה גלגלים גלגלים, ומחו יעבוד ויחשוב וישער את השכר הצפון לו מנסיעה זו! – ועוד יותר ישתומם לבנו כאשר נבוא לתוך אמצע הים, ונראה בתים בנוים כמו רמים על קורות גדולות ועבות של עץ, להיות לבתי מלון ולתחנות להנוסעים ואינם חוששין כלל לבקיעות הקרח ומפרציו הנוראים והאיומים, כי שכל האדם את ידיו ללחום גם עם איתני עולם אלה ויכבשם, ועוד ישכון עליהם בבטחה ואין מחריד!

________

 

הערה: אגדה יפונית ע"ד מוצא האירופים    🔗

בלב ארץ יפוניה, בחוג הררי עד וסלעי מגור, יתנשא הר גבוה וזקוף בלי שפוע ומדרון אך מהוקץ ומסותת מכל עבריו, ומתראה כבודד במועדיו ואך העננים ועבי־שחק יתחברו לפעמים עם ציקו המצוק.

וההר יריק מלועו אש תמיד עם ריח גפרית ועב־עשן כבד ושחור מאד; בלילה בלילה נראה מחוג־שמים שכנגד לועו תרד טפה אדומה כדם קרוש ותתבלע בין להבות אשו.

ההר הזה הוא הר־געש (וואלקאן) הקדוש – “פודזי־יאממא”.

בשנות קדם, לפני רבבות אלפי שנים, היה ההר כלו עטוף באדרת ירוקה משד־תבואות ערוגות־הבושם וכרמי חמד; על צלעותיו וירכותיו כסוהו צאלים מענפי עץ עבות ודליות עצי במבוק וכו' עפאים ופרחים וכו‘; בהם קננו צפור כל כנף וחיתו־יער וכו’; הַהֶלֶך הבא מרחוק התענג על מי־מנוחות מפַכים באפיקיו וגאיותיו, מים זכים וטהורים כבדולח ומתוקים כקני־הנפת ויערות־דבש; ריח צח שפיים היה מזורר באפו ומשובב נפשו, ומחליף עצמותיו וכל יצורי גוו, וכל הבא שמה היו מתוספים לו חייו ושנותיו מאריכות.

לא לחנם היה בפה עדן נועם וחבל ארץ מלאתי כל טוב כזה, כי הנה בראש ההר על “ראש המוצק” אִוְתָה למושב לה האלילה “הא־האמאטטא” – אלילת הטוב והאשר!

אלף עינים היו לה להביט ממרום שבתה ולהשגיח על־עבדיה עובדיה, ובאלף ידים החישה להם עזרה בצר להם וכו'.

בעת קדומה מאד, בתקופה בלתי באה במספר שנות התבל, לפני מיליוני שנים בא האלילה הטובה לשכון בראש ההר הזה, שממנו נשקפה כל ארץ יפוניה מאפסי צפון עד האקינוס הגדול בפאתי תבל, וברגע אחת יכלה לראות ולהשגיח על כל הארץ ולהשפיע עליה שפעת ברכותיה.

מאשרים היו אז בני יפוניה, בתיהם היו מלאים מזן אל זן מטוב הארץ וחלב האדמה; כלי בית, רהיטי במבוס ומחצלאות בשלל צבעיהן; חביות תבן מלאות אורז וקטניות פולים ועדשים; תולעת המשי לא מתה, והשְלָו (פאזאן) השתטח שָטחַ מסביב; והתאו והזמר והאקו והדישון פרו וירבו מאד ועטיני הפרות נתנו חלב למכביר וכו'…

מאשרים היו, ויאהבו איש את אחיו ולא היה להם שום מושג מאיבה ושנאה וקנאה וכו'; אוצרותיהם וממגורותיהם ומחסניהם היו פתוחים בלי שמירה ומנעול, בלי הסגר ובלי בריחי ברזל ויתד־העץ; שלות השקט ומשכנות מבטחים היו אהליהם ובתיהם, ויברכו את האלילה הטובה הא־האמאטטא המשפעת עליהם רוב טובה ואושר, ותשפות להם שלום נצח!

ואולם לאט לאט נשחתו מדותיהם וירדו מטה במעלות רוחם ובמוסריותם והארץ מלאה מוטה – שוד וחמס, עשק וגזל וכו' עד כי יסדו להם גם “ממשלה”… והתחילו לאסוף צבא וחיל ללחום ולשפוך דם… אף הבדילו מקציהם ראשים ונסיכים… והם היו הראשונים להרים חרב איש על רעהו; רבים מעמי הארץ נכבשו תחת ידיהם לעבדים ולשפחות, ויאלצום לעזור להם במלחמותיהם ולשלוח יד בבזה; הנהיגו “מעמדים” בארץ ויחוסים בין בני העם, וימשילו את העריצים על החלשים ואת העשירים על העניים; – מוט התמוטטה הארץ ותנוד ותנוע; הכפרים נשמו, השדות נעצבו, הערוגות נרמסו ונהרסו, הערים נתצו מאין יושב וכו' ובמקום האושר והשלוה באו – יֵאוש, שכול ואלמון, שַמות ושאוף יחדיו!

הסייגונים בני לא אֵמון כה השחיתו את דרכם עד כי הֵהינו לבוא גם בבתי הבַנזֶה (בתי תפלה לבודדה) וישודדום, ואת הגוישיות (הקדשות) רטשו ויבתרון בחרבותיהן…

רע ומר מאד היה אז מנת חלק דלת העם, הם באו במחילות עפר ובנחלי הבתות להסתר מפחד העריצים הסייגונים; שם מתו ברעב ובקור וקרח, ומבלי רצונם נאנסו להספח על הסייגונים הזדונים, וירעצו וירוצצו וכו' ותמלא הארץ שוד וחמס, דם ואש וכו'.

רבות רבות סבלה והאריכה אפה האלילה הטובה, את כל ראתה והשגיחה ממרומים, ותחטום להם ותסבול.

ואולם לעת קץ כאשר צץ הזדון והרשעה הרימה ראשה בלי סוף, אז עלה אפה על עובדיה הבוגדים, ובבוקר בהיר אחד החל ההר פודזי־יאממא להעלות עשן כבד מאד; וראש המצוק שמאז מקדם היה משוש מבטו של איש יַפוֹני על “כתמו האדום”, נעשה שחור ואפל וממעל להרקיע הפרוש עליו עלתה להבת־צהובה המבשרת רעה ואסון ליפוניה כלה.

אבל העם כה השחית את דרכו עד כי לא שם לב כלל לאותות השמים, טחו עיניהם מראות אזהרת האלילה הטובה והַתְרָאוֹת האֵלים־האדירים, מלאכיה עושי דבריה.

צץ המטה פרח הזדון! ובעת עוון קץ פקע סבלנותה, ויהי רעש גדול ונורא בכל אפסי הארץ; מנבכי האדמה, מתחתיות ארץ, התפרצו אדים מלאי רעל מחניק; ההר פודזי־יאממא נחלק לשנים, וממנו התפוצצו סלעי־עד ואבנים גדולות אשר עפו כמטר בלוית ברקים ורעמים אדירים, ותהי אש מתלקחת אשר להטה מוסדי ארץ ותהפוך את כל לעפר ואפר, וכמעט שנמח כל היקום מעל פני האדמה¹¹⁵.

הארץ שאה שממה, העם חרד מאד על אבדן מחמדיו; הסייגונים נפלו לאט לאט איש בחרב רעהו, ושרידיהם שמו אל לבם מכשול עונם… ויחלו לפשפש במעשיהם ולשוב, – ואולם אחרו, העבירו המועד…

הלהבה (לאַווַא) לא כבתה, ותִתַך יומם ולילה אש וגפרית אויר מחניק, ואפר רומץ עם גחלי רתמים!

נסו להקריב לפני האלילה הקוצפת את קרבנות הבַנְזֶה: שחטו צבאים ויחמורים, הקריבו הקטירו, צעקו הפגינו, קראו היללו וכו' ויהינו לעלות על ראש ההר אליה, ואולם – האלילה התחמקה מהם! בכל שורר מות ואבדון, ואין מי אשר ידאג עוד לשלום יפוניה.. –

האלילה הטובה הא־האמאטטא עזבתם!

אלפי שנה חלפו עברו והאלילה הטובה לא שבה.

רחוק רחוק מאד נדדה לה; שם בקצוי ארץ בלב ימים ואיים רחוקים במקום השמש תשקע במצולת ים להטהר מחלאת היום…; שם הרחק מיפוניה ומסין ומכל ארצות אזיה, יסדה לה ממשלה חדשה על ארץ חדשה;

ב“ממשלה חדשה” זו לא היה מקום להרע, כי האלילה הטובה האצילה מרוחה ותשליט בה רק את הטוב.

והממשלה החדשה הזאת נוסדה על אי גדול עגלגל שכלו לבן כשלג, וכל הנמצא בו נוצץ בזהרו וצחצחו.

גם האנשים המה לבנים, האלילה החליפה את מראיהם בצביון כזה שלא תוכל להזכר עוד בבני יפוניה שעזבה…

ולמען עשותם לחזקים ואמיצים ולמנצחים תמיד במלחמותיהם, לקחה האלילה זיקי אש מלבת הפודזי־יאממא ותחלק בין עבדיה הלבנים, ותלמדם איך להשתמש בהאש העצור בקנה־רובה¹¹⁶ כדי להרעים אש וגפרית להוציא ברקים ורעמים ביריותיהם – באש פלדות זה.

עברו עוד מאות אלפי שנה, והאלילה לא חפצה לשוב ליפוניה האומללה עד שתִוָדע מבתחלה: איך חיים כעת היפונים־בניה הראשונים? ואם שבו מסורם והחליפו את נשמותיהם המקולקלות? –

אז קראה אליה את עבדיה הלבנים ותצוו אותם לאמר: טענו בירניות גדולות וחזקות, וקחו אתכם את קני־הרובה שלכם ביחד את תעודתי זו, ועברו שמה שמה מזרחה שמש; חצי שנה תִמָשֵך נסיעתכם זו; מאה ושבעים וששה פעמים תראו את השמש עולה מן האוקינוס הלאה הלאה מבירניותיכם; ובמקום עלותה בפעם השבעים ושבעה ומאה, תארו ארץ; בואו אל הארץ הזאת, עמדו עליה ורגלוה היטב: איך חיים שם האנשים, – הטובים הם, אם רעים? האוהבים הם איש את אחיו? החדלו ראשיהם ותקיפיהם לרעצם ולרוצצם? החדלו לחנך את ילדיהם ועויליהם? וכו'¹¹⁷ וכל אשר תראו תכתבו בספר ותביאו אלי בשובכם קשט אמרי אמת. – כה דברה אליהם האלילה וכה שלחה אותם לנסיעה רחוקה זו.

האנשים הלבנים נסעו הלוך ונסוע על במתי ים מאה ושבעים ושבעה ימים, עד שבאו לחוף ארץ יפוניה כאשר דברה אליהם האלילה הא־האמאטטא.

העם היפוני יצא חוצץ כלו לראות את האנשים הלבנים, וישתאו מאד על מראיהם המשונה; כלם נשאו זקן גדולה יורדת ע"פ מדותיהם ולבנה כשלג; הפנים לבנים וחִוְרִים, והשערות קטנות ורכות; והעינים יושבות על מלאת ואינן שקועות… ומביטות נכחָן וכו'.

ואולם גם הלבנים שכחו מהר את פקודת האלילה הטובה, שכחו אמרותיה ומצותיה בהיותם רחוקים מאד ממנה, ותחת פקודתה אותם: לדרוש לשלום הארץ בהשקט ובבטחה, התפרצו הם בה ברעם קני־רובה ובאש פלדות, וישללו מהעם זהב ומשי וכו' ויהרגו בהם לאלפים ולרבבות, עד כי עד היפונים התחבאו בעמקים ובגאיות וכו', ויפללו ויתחננו בשם האלילה הטובה “מרחמתם לפנים”, שתשוב אליהם ותצילם מכף מעולים ומרצחים “לְבַנִים” אלה, העושים כלה את ארצם…

לא ידעו האומללים כי הם המה עבדי האלילה הקדמוניה שלהם ששלחתם אליהם לדרוש בשלומם…

ואחרי אשר הלבנים האלה החריבו וישוססו את כל הארץ ולא נשאר להם עוד מה לעשות… שבו לארצם בבירניותיהם ואניותיהם המלאים שלל יפוניה… ובידעם כי האלילה אוהבת אך “טוב וחסד” ספרו לה על היפונים שמועות טובות… והיא שָשָה ושמחה ע"ז מאד ותחליט לשוב לארצה הקדומה, שנשתנתה לטובה.

החליטה ותשוב

ובבוקר לא עבות אחד ראה כל העם היפוני כי ההר הקדוש פודזי־יאממא חדל פתאם מהריק אש ורוח־גפרית נהפך לריח שושנים וערוגות בושם; צוק ההר התאדם עוד הפעם, והשמים ממעל לו נטפו נטפי ברכה ותחיה, אז הבינו כל העם, כי שבה אליהם האלילה הטובה הא־האמאטטא, ואִתָה כל הטוב והאושר לבני יפוניה ולארצם המבורכת וכו';

אז נכנעו הסייגונים ויאירו פניהם לדלת העם, וייטיבו איש לרעהו, ולא השליטו עוד את האגרוף־רשע וכו'.

בהמשך הזמן, גלו הכהנים מעל במת הבנזֶה את הסוד הגדול, כי: הארץ הזאת ששבה משם, אלילתם הטובה, היא רחוקה רחוקה מאד מיפוניה ומסין ומכל אזיא; שמה שמה במקום שקיעת החמה מערבה שמש, שם ישבה ומשם שבה ותביא אתה את כל סודותיה בדבר ה“אש־פלדות מקני־הרובה” ורעמיהם וברקיהם… ותחל ללמד את אצבעותיהם לקרב ולהשתמש בהאש פלדות וכו' כדי לרוממם ולנשאם על כל… וכדי ליסר את “הלבנים” אשר מעלו מעל בשליחתם…

והארץ הזאת שעזבה עתה תִקָרֵא: אירופא…