הערות במגילת אסתר, והֵנה נוספות לספר יהושפט וקראתין בשם ענפי הדסה¹

הראנו מחדש בדפוס חכם משכיל וסופר מצוין מבני עמנו הערותיו במגלת אסתר, דברים זרים, אשר לא קוינו מאתו. חי אני! כי לבי היה רחוק מלהאמין זאת ראשונה עד שראו עיני, ואין זאת כי שגגה יצאה מאתו, ורוח חזזית הטעתהו.

מי האמין כי אחרי דורות מספר רב, כאלפים ושלש מאות שנה, יחתרו אנשים באשמנים קדומים, אחר עפר איש אלהים קדוש, להעלותו בכף מאזנים, ולעמתו יניחו עפר מושל בליעל, אויל רועה רוח, והיה כי שקול ישקלו שניהם יחדו, איש האלהים זה יעלה מהכל, וכסיל זה הרשע ירד מכֹבד! הן זאת ראשית משגה זה הסופר, וזולתה כהנה וכהנה דברים זרים ובלתי נכונים המהבילים את הקורא, מצאנו ראינו בדבריו.

הדברים האלה חרבות ופתיחות היו ללבבי, ויעוררוני לכתוב בספר קצת הערות על מגלה זו, ואין מדרש בלא חדוש, ובארתי דרך אגב עוד איזה דברים וענינים במגילה זו, כיד ה' הטובה עלי, חכמים יראו וישפוטו, ומה ששגיתי יבינו לי, כי כל מגמתי תמיד לישר דברי רבותינו וסופרי קדמונינו נוחי נפש, ולחזק גם קבלתם, גם הסכמתם הכללית, ואם ימצאו קוראים חכמים בדברי שגיאות, ואמרות בלתי מיוסדות, עלי יהיו כלנה! ולא תגרע בזה קבלת קדמונינו, וגם הסכמתם הכללית, כי צדק ילין בה, ואתי תלין משוגתי, ואז גם בזה אמצא נעם, ואומרה לנפשי: “שובי נפשי למנוחיכי”, אם מעשיך בלתי רצוים, הלא כונתך רצויה, כי אמת חפצת בטוחות.

קרעמניץ, ט“ו חשוון תר”ו.

י"ב לעווינזאהן.

חִידָה לְבֶן יְהוּדָה

בַּעַל הַתְּעוּדָה²

חִקְרֵי לֵב תָּרוּ בְּחֶלְקַת מְחוֹקֵק סָפוּן,

וּמָצְאוּ תַּחַת עֵץ נֶחְמָד אוֹיֵב צָפוּן;

אַחַר פָּגְעוּ בְּעֵץ הַמּוֹר רֹאשׁ בְּשָמִים,

וְתַחְתָּיו נֶחְבָּא אִישׁ צַדִּיק תָּמִים;

הָלְאָה צָעֲדוּ, וְהִנֵּה כּוֹכָב רַב אוֹרָה,

וְקוֹל קוֹרֵא בְּדִבְרֵי תוֹכָחָה וּמְאֵרָה:

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר אוֹרִי מִכֶּם,

וְעַל הָאוֹיֵב אֲצַוֶּה לְהָצֵר לָכֶם,

וּקְטוֹרָה בְאַפִּי לֹא תִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ,

לֹא תֵרָגְעוּ וְלֹא תִמְצְאוּ מָנוֹחַ.

הָאֹתִיּוֹת מִלְּפָנִים חֲקוֹר הַשְׂכֵּל וְדֵעָה

שָׁלֹש אִם תַּשִּׂיג מֵהֵנָּה יִהְיֶה לְךָ מֵאָה.

וזה החלי בשם ה' צבאות ואומר:

א) מודעת זאת לכל בע"ד שזו המגלה (ר"ל אסתר) היא כתובה ברוח הקדש, ככל ספרי הכתובים, והיא עוד יותר במעלת קדושתה מספר קהלת, שהוא רק מחכמתו של שלמה (כמבואר בדברי חז"ל), ועל אסתר אין פלוגתא כלל, שמטמא את הידים, וגם כל דיני כתיבת ספר אסתר המה כל דיני כתיבת ספר תורה, (חוץ מדבר אחד שנקראת אגרת, שאם הטיל בה ג' חוטין גידין כשרה).

ב) שכותבי ס' אסתר – בהתלבשות רוח הקדש – היתה כוונתם רק לספר הנס הגדול שעשה ה' לישראל (בהתהלכות דרך הטבע והזדמנות קרובות כמעשה מכירת יוסף ורדת יעקב מצרימה, וכדומה), וע“כ בספורים צדדיים הנוגעים אל המעשיות הנזכרים דרך אגב להבנת הענין העקרי, לא דקדקו בהם הסופרים, ולא היו מאריכים בהם, כי לא באו לכתוב היסטאריע כוללת, ונהגו מנהג סופרי התנ”ך בספורים כאלה, בררו את הדברים הנצרכים להם לגוף ענינה, והשאר עזבו.

וע“כ בחנם מתעמלים כמה מחברים חדשים ושואלים ודורשים בספורים הצדדיים המוזכרים כלאחר יד במגלה זו, וכל דבריהם הבל ורעות רוח. וד”מ כמו שדרוש דרש החכם יש“ר (במחברתו מפתח למגילת אסתר שהדפיס מחדש בוויען בשנת תר"א), שבא כותב מגילה זו כמבשר ההמצאה החדשה אשר מלפנים לא היתה היא המצאת הפאסט. (עי' שם בדבריו צד 32)³ ושכותב המגילה כוון לספר שישב אחשורוש אז דוקא בשושן בזמן הזה, וכדומה לספר כמב חדושים הנוגעים להיסטאריע הכללית, כאלו כותבי מגלה זו שמו מגמתם גם לזה. – ובפרט שכל הענין של זו המגלה היה כבר כתוב על ספר ד”ה למלכי פרס, ובודאי היה הכל שם באריכות.

ג) מדתי כל ממלכה גדולה ומתוקנת אשר כבשה תחת ידה כמה מדינות שונות ועמים שונים ומתוקנים; שתשאר כל מדינה מתוקנת שכבשוה וכל עמי הארצות האלה בנימוסיו והנהגותיו אשר נתגדלו עליהן ואשר הורגלו בהן, הן בעבודת אלהיהם, והן בתהלוכותיהם בדרך ארץ. (וזהו הנקרא היום בשם “Tolerantia”), ועל ידי זה לא בנקל יקום מרד באומות הללו הנכבשות, אולם עפ"י רוב יעבדו את מלכם זה הכולל בלב ונפש.

ואם נעין במגלה זו ובספרי ד“ה המתוקנים לקדמונים מאומות העולם, נראה כי היה זה החוק של טאלעראנציא שמור ומושגח מאד במדינות פרס ומדי, היינו שכל עם ומדינה הכבושה תחת ידם, ישארו בנימוסיהם, ולפי עדות הסופרים הללו שהזכרנו נמצא ג”כ שכאשר כבשו מלכי פרס ומדי איזה מדינות חדשות, השאירו לפעמים גם את מלכי המדינות הללו הכבושות על כסאותם, כמו שהיו, ואך שמו עליהם מסים וארנוניות.

ד) גם זאת היתה מדתי פרס ומדי, שהמלך הכולל לא היה בכחו לשנות מדעת עצמו שום חק דתי, הכתוב בספרי דתם, ותמיד היו לפניו שבעה משיבי טעם המלומדים היטב בספרי חקי המדינה, ואלה משיבי טעם השבעה היו נקראים בשם מבארי הדת (געזעטץ אויסלעגער)⁴ ושאל המלך תמיד את פיהם בבאור איזה דין ומשפט בכל דבר הספק,⁵ אך בדבר אשר היה נודע להמלך ענין הדת די באר, לא היה צריך לשאול עליו את שבעת משיבי טעם אלו, אולם היה גוזר ועושה בעצמו.⁶

ה) המליצה בסעודה זו הגדולה שעשה אחשורוש והשתיה כדת, ר"ל הסעודה בכלל (כי הסעודה נקראת בעברית בשם משתה וגם בשם שתיה) היתה כפי חקי הדת, היינו לפי חקי המדינה, והוא שאין לכוף את הקרואים לשנות בסעודה ממנהגם והרגלם, אבל להניח כל איש ואיש על מנהגו והרגלו, הן באופן ישיבתו, והן באופן מאכליו וכדומה, וזהו אין אנס וגו' לעשות כרצון איש ואיש.

ו) המאון של ושתי לבוא בפקודת המלך לפני העמים והשרים להראות, הגיש המלך למשפט לפני השבעה מבארי הדת, (ועי' היטב ביוסיפון לרומיים). ונראה שושתי המלכה היתה מאחד העמים הללו שבארצות המזרח שאסור לאשה להראות לאחרים זולת בעלה, וכנהוג עד היום בארצות המזרח בערביים וישמעאלים והפרסיים החדשים. וזולתן, – בטוח היה לב ושתי המלכה בחקי המדינה של פרס ומדי, שאין לכוף לשום אדם לעבור על נימוסי עמו ומנהגי אבותיו, ועל כן לא עלה שום פחד ענש על לבה, והמלך הגיש דין זה לפני המבארים הללו משיבי טעם השבעה שיבארו לו, אם דין זה “שאין לכוף שום אדם לשנות מנהגו ונימוסו של עמו” נוהג גם בנשים נגד בעליהן, ושאין הבעל יכול לכופה לשנות מנהג עם ארצה? ויבארו לו אלה המבארים (שבידם היה הכח והחכמה בבאור הדינים) לאמר: הנשים נגד בעליהן מחויבות לבטל כל מנהגי עמם ונימוסי אבותיהן ולנהוג מנהג בעליהן בכל דבר, ולעשות רצונם, והאשה הממאנת והעוברת, נופלת תחת ענש המאון, ואת הדת היא מחללת, וענוש תענש זאת האשה בגירושין מבעלה לעולמים. – ומזה שכתבנו מובנת על בוריה הפקודה שיצאה אח“כ בגלל הדבר הזה “להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו”, פירוש ומדבר כלשון עמו – הוא כפירוש הרלב”ג ז"ל להתנהג כמנהג עמו.

ז) מנימוסי האומות הקדמוניות עובדי אלילים היה לפעמים, לכבד את בני אדם החשובים והגדולים בכבוד זה הנתן לאלהים, וגם עשו לפעמים את הגדולים מבני אדם לאלהים, כידוע בכל ספרי ד“ה והקדמוניות, וגם נבוכדנצר צוה להקריב קרבנות לפני דניאל. ולפי עדות היוסיפון לרומיים צוה אחשורוש לתת זה הכבוד הראוי לאלהים בכריעה ובהשתחויה, להמן, בכל עת אשר יתראה חוצה. (וידוע שהכריעה היא בברכים, והשתחויה היא בנפילת פנים, וז”ל הרמב“ם (הלכות תפלה פרק ה' הלכה י"ג): כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, השתחויה זו פישוט ידים ורגלים עד שמוטל על פניו ארצה, עכ”ל הרמב"ם, והוא מן תלמוד ברכות (ל“ד ע”ב). – ודע קורא משכיל! שבכל המקרא לא מצינו כריעה והשתחויה ביחד רק אצל ה' יתברך, באו נשתחוה ונכרעה (תהלים צה), ואף קידה והשתחויה שתיהן יחד מצינו על הרוב אצל ה' יתברך ומעט לפני המלכים.

וע“כ לא היה רשאי מרדכי מצד דין תורה לכרוע ולהשתחות לפניו על זה האופן מדי ראה את המן, כפי הגזרה, (וכן כתב היוסיפון לרומיים בפירוש עיי"ש), ובעבירה זו הדין הוא “יהרג ואל יעבור” ובפרט שהיתה זאת בפרהסיא. – וראה נא איך כותבי המגלה דקדקו בדבריהם, וכל עבדי המלך וגו' כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה⁷ וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו, הרי שמזכיר הכל ביחד הכריעה וההשתחויה, ונראה מהכתובים שרק הכריעה וההשתחויה מנע מרדכי מהמן, אבל הכבוד וההדור הראוי לאיש גדול, נתן לו, בכל עת שראה אותו, היינו הדור קימה, שקם וזע ממנו, וזהו שאמר הכתוב אח”ז, כאשר כבר נודע למרדכי שאחשורוש היה במשתה אסתר והבטיח לה עד חצי המלכות, וכי קרובה ישועתו לבוא, אז מנע ממנו אפילו הכבוד של הדור קימה, וזהו שאמר (שם ה' ט') ויצא המן ביום ההוא וגו' ולא קם ולא זע ממנו, (וע' בבאור להחכם וו“ז הנ”ל).

והנה זה החכם וו“ז בבאורו למגלה זו טען על מרדכי שטעה בחסידות שלא רצה להשתחות, כי מצינו שאברהם השתחוה לפני בני חת וכו' עיי”ש בבאורו, ואחריו החזיק גם הרב יש“ר אולם בהרבה דברים קשים נגד מרדכי, כאשר אזכיר מקצת דבריו אלה פה למטה בגליון,⁸ ואין זאת טענה חדשה נגד מרדכי, כי כבר פשק שפתיו נגדו חכם שאינו מבני בריתנו, הוא החכם הנוצרי המפורסם קלעריקוס (Cleric. in lib. Esther.) וז”ל: “מעשה מרדכי נגד המן יורה שמרדכי היה גאותן מאד, כי הפקיר אומה שלמה רק מפני גאותו, שלא לתת כבוד לאיש גדול שצוה המלך” עכ"ל זה החכם הנוצרי.

והנה באמת לא עלה כלל על מחשבות מרדכי, שזה המן יכול עשות עמו איזו רעה (ומכ"ש עם כל עמו בית ישראל) בעבור מניעה זו של כריעה והשתחויה (שהוא כבוד אלהים, שאסור לאיש יהודי, ויהרג ואל יעבור), כי מרדכי סמך כעל משען ברזל על חקי פרס ומדי “שכל איש ישאר חפשי בדת אבותיו” ובהיותו איש יהודי שעל פי דתו אסור לתת לבן אדם תמותה את הכבוד הראוי לאלהים, והיה לבו בטוח שלא יוכלו לכופו לזה, וזהו המליצה “אשר הוא יהודי”, מרדכי הצטדק לפני השרים אשר בשער המלך ויאמר: לא מטעם זה אני איני כורע ומשתחוה לפני המן, יען שלא יקרה בעיני פקודת המלך, חלילה! אבל מטעם “אשר אני יהודי” ר“ל מטעם איסור על פי דתי, וא”כ איש היהודי יוצא מכלל פקודה זו. ולא היתה עליו הגזרה כלל וזהו הנאמר שם “ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם (סבת מניעתו) אשר הוא יהודי” – והפעם נודע להמן כי כל איש יהודי מסתמא לא יכרע ולא ישתחוה לפניו; בעבור שתמנעהו דת תורתו; לזאת חשב המן מחשבות להשמיד את כל היהודים. וכאשר אכל קורצא בי מלכא אמר: “ודתיהם שונות וגו' ואת דתי המלך אינם עושים”, סבב כי כל מעשה היהודים שעושים הכל כאשר לכל המה בהפך כל דתות שבעולם, ותכלית כוונתם היא רק למרות פי המלך, וע"י זה המה חיבים כליה.

מכל הדבה הרעה הזו שהוציא המן לפני המלך על היהודים, לא ידע מרדכי מאומה; כי מעולם לא עלה על לב מרדכי (שהיה חכם ומלומד גם בדתי פרס ומדי; כי הלא ישב בשער המשפט, וכמבואר אח"ז) שיחשוב המן זאת לו לרעה, ומכ“ש להרע לו חנם, ומכ”ש להרע לכל היהודים בעבור איש אחד אפילו אם חטא וברעה גדולה כזו, וידע מרדכי כי גם הוא וגם בני ישראל הגוי כלו שומרים ביתר שאת כל חקי המדינה והמלך, וכמבואר אח“ז, וכבר בא הנסיון שמרדכי בעצמו הציל את המלך ממות, ונודע הדבר להמלך וראשי שרי המדינה, וגם נרשמה הצלתו זו בספר הזכרונות! ולפי עדות היוסיפון לרומיים כבר היה מרדכי בעבור הצלתו זו נרשם בספרי המלך בין המצוינים מאוהבי המלך, ידידו ויקירו. ונצטוה להיות תמיד מצוי בהיכל המלך בעבור זה, כמקורב למלכות. – ויותר שהיה מרדכי צדיק וחסיד היה גם חכם מופלג כמו שמזכירו בתארים הללו היוסיפון לרומיים, ולולא היה חכם מופלג לא היה יכול להיות אח”ז משנה למלך גדול כזה, וידוע שבארצות המזרח היה המשנה למלך מנהיג בעצמו כל המדינה (עיין מה שכתבנו בספרנו בית יהודה פרק כ"ו בהערה), ואין ספק א“כ שידע מרדכי היטב גם את דתי פרס ומדי וע”כ ישב ראשונה תמיד בשער המשפט, ואח“כ נתמנה למשנה למלך כי איך היה בוחרו אח”כ המלך לכהונה גדולה כזו והוא נעור וריק מתכסיסי המדינה.

ולהיותו יודע היטב דתי המדינה, וידע היטב הנהגת עמו ישראל, לא חזו עיניו שום רעה שיכולה להצמיח לעמו, ולכן כאשר נתודעה לו פתאום הגזרה שיצאה על עמו, הכיר תיכף כי נעשתה זו התועבה נגד חוקי המדינה מקצה אל הקצה, ובודאי ע“י איזו רמאות שהטעו את המלך באיזו מלשינות שקר; ולכן מיד כשמעו את זו הגזרה, קרע בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה; בכדי לעורר לבות העם הרב אשר עיר המלוכה זו הגדולה, ולבות עם רב מאומות שונות ועמים שונים שגרו בה, על הדת והגזרה הקשה הנתנה לאבד עם אחד מן העמים הרבים השונים הגרים בכל המדינות המשועבדים לממלכה זו, שלא בדין ומשפט, ונראה די גלוי מהכתוב שדת זו שיצאה על היהודים החרידה גם את לב יתר האומות שגרו שם, וזהו והעיר שושן נבוכה. (וכמו שהעיר על זה המבאר החכם וו“ז נ”י עיי"ש בפסוק הזה). – ופירוש “נבוכה” כבר באר שם הראב”ע וז“ל: ענינו בלבול כאדם שהשתבש ולא ידע מה לעשות. – ולפי עדות היוסיפון לרומיים צעק מרדכי וקרא לאמר: “אהה! מי שׁמע כזאת לאבד אומה שלמה על לא חמס בכפה” – ובודאי חשב בזה שיתעוררו כל הגרים מכל האומות השונות הללו, ויבאו כלם בקובלנא לפני המלך לעוררהו על המעשה זה שעשה שלא בחקירה ודרישה; וכנראה באמת מן האגרת השניה (שמעתיק היוסיפון לרומיים) ששלח אח”כ המלך לבטל גזרתו זו הראשונה שנעשתה ע“י המן. וכתב שם המלך בהתנצלותו כמתחרט לאמר: “ראו, כי סמכתי על האיש הזה המן בן המדתא העמלקי אשר בא לגור אצלנו, ולא חקרתי ולא דרשתי היטב אם אמת בפיו, כי זה האיש רמני, ואלו היהודים לא די שלא הרעו ולא פשעו כלל, אולם בהפך המה מקיימים כל פקודות המלך תמיד ביתר שאת” עכ”ל המלך אחשורוש באגרתו השניה.

והנה הרב יש“ר ימלא שחוק פיו ומתלוצץ על מרדכי שלבש שק וצעק ברחוב, ואמר עליו שנהג מנהג שגעון כאיש מבוהל וכו' עיי”ש בדבריו.

והנה כל מי שיש לו עינים הלא יראה כי ככה היו נוהגים כל גדולי ישראל בבוא עליהם פתאום איזו צרה; וישב ראובן אל הבור וגו' ויקרע את בגדיו, ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו (בראשית ל"ז). (ובאור חז"ל ידוע על פסוק באיכה “בצע אמרתו” כביכול קרע פירפורו) – ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה וגו' הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם (יהושע ז'), וכל זה היה על שלשים וששה איש בערך שנפלו במלחמה. – והרבה כזה בתנ“ך. וכן לבישת שק בעת צרה היה מנהג בישראל, ועשו כן גם גדוליהם, כמו שהזכרתי לעיל שעשה כן יעקב אבינו, וזולתו הרבה גדולים כמוזכר בתנ”ך כמה פעמים, – ודע שהשק הזה הנזכר בתנ“ך שלבשו אותו בזמן הצרה ואבל, היה מלבוש ידוע של צמר שחור (שווארצעס טוך) כמבואר בשרשים לרד”ק, ובספרי ד“ה לאומות שונות. ודע קורא נעים! שמנהגים הללו בעת צרה ואבל לקרוע בגדים, וללבוש שק, ולתת אפר על הראש, המה דברים שהיו נהוגים מאז בכל ארצות המזרח אצל כל האומות המזרחיות כעדות סופרי היונים והרומיים (וכן נראה בספרי התנ"ך) וגם נהגו המנהגים הללו גם אצל היונים והרומיים כעדות סופרים הללו, וביחוד היו המנהגים הללו נהוגים ביותר אצל הפרסיים והמדיים. וידועים הדברים הללו לכל קורא ספרי ד”ה וספרי קדמוניות. – גם לא עיין החכם יש"ר במגלה זו היטב, כי שם נאמר שלא מרדכי לבד בתחלת שמיעתו לבש שק ויצעק, אלא הכתוב מספר שכל העיר שושן בשמעם נתבלבלו בדעתם, וגם מרדכי עמהם וגם כל היהודים שבכל המדינה מקום אשר באה הדת התאבלו וצעקו ולבשו שק וגו' – ראה הלא כה יאמר הכתוב הרצים יצאו דחופים וגו' והדת נתנה בשושן וגו' והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה, ומרדכי (כאשר ידע) וילבש שק וגו' ובכל מדינה ומדינה וגו' אבל גדול וגו'. (והפסוק ב' ויבוא עד לפני שער המלך וגו' הוא כמאמר המוסגר) – (עיין הבאור שם).

ח) הדבר המקובל באומתנו מאז בספרי התלמוד ובכל ספרי ישראל “שׁהמן היה מזרע עמלק” וזהו המכוון בתאר “האגגי” הוא דבר ברור ולית מאן דפליג ע“ז, וכן מעתיק היוסיפון לרומיים התאר “האגגי”הנזכר פה אצל המן במגלה זו בתאר “עמלקי”. וכן אמר אחשורוש בעצמו באגרתו השניה שהזכרנו (הנעתקת ביוסיפון לרומיים), שאמר שם אחשורוש בזה הלשון: “המן בן המדתא העמלקי אשר בא לגור אצלנו” ואמר עוד שם: “המן זה עמלקי הוא, ואינו מזרע פרס” עיין שם כל דברי אחשורוש באגרתו השניה. – והיו עוד עמלקים זולת המן מפוזרים במלכות פרס, ויוכל היות שהמה השונאים של ישראל הנזכרים פה במגלת אסתר “והרגו בשׂונאיהם”. והסופר היקר מבני עמנו מהר”ש ל“ז בספרו הנכבד מחקרי ארץ (שהדפיס בוויען שנת תקע"ה) שרוב דבריו לקוחים מגדולי סופרי האומות קדמונים ואחרונים, כתב שם בערך שדה העמלקי וז”ל: “וכמלוך שאול על ישראל נקם את נקמת בני עמו מאת העמלקים כי הכה בהם מכה רבה (ש“א ט”ו) אמנם לא עשה עמהם כלה כחטאתם עד צאת אנשים גבורי חיל מבני שמעון בימי חזקיה מלך יהודה ויכו את שארית הפליטה לעמלק וישבו בארצו ובעריו (ד"ה א' ד'), ואז נכחד עמלק מהיות לגוי עד עולם; כי המעטים אשר נשארו ממנו נפוצו אנה ואנה אלה הלכו אל ארץ פרס ואלה נסעו לגור אל ארץ (Laconia) אשר בארצות יון וברבות הימים נאבדו בין גויי הארצות” עכ“ל. – ולפי האגרות של אחשורוש כפי הנוסח המועתק בתוספות מגלת אסתר להיונים הנמצאת בביבליא של הנוצרים נראה די ברור שזה המן בעצמו אוא ביו המדתא בא לארץ פרס מארץ יון (עיין שם בפרשה xvi). ועתה אחרי הדברים והאמת האלה, לשוא השתומם החכם יש”ר מה לעמלק עם מוקדון? ובחנם דרש כל הדרוש בענין הזה (עיין שם מצד 51 והלאה).

ט) והנוגע לתכונת נפשו של זה האיש מרדכי שהרב יש“ר קם עתה כאלפים ושלש מאות שנים אחריו ויעלהו במאזנים וימצאהו חסר יושר וצדק, נעדר מכל חכמה ובינה ומדה ישרה ונכונה, ויתארהו בתאר איש המוני, ולא המוני לבד, כי אם איש מבוהל, ובלי שכל וישוב הדעת, גאותן, ושהיה מבקש שררה לראות את אסתר על כסא המלכות בעם עובדי עבודת אלילים, וצוה לה גם להעלים דתה ואמונתה, אשר על ידי זה תתגאל במאכלים האסורים, והכל בשביל שררה כזאת, ועוד ועוד דברים כיוצא בהם על זה האיש מרדכי, דברים שאסור לשמוע. כלל דבר יתאר את מרדכי הכל בהפך מן הקצה אל הקצה מדברי הסופרים הקדמונים שהיו קרובים לזמן מרדכי היינו כותבי התוספות מגלת אסתר ביונית הנמצאת בביבליא להנוצרים⁹ והיוסיפון לרומיים, ואח”ז חכמי התלמוד ראשונים ואחרונים, שכלם פה אחד מגביהים זה האיש מרדכי הגדול בחכמה ובצדקות עד לשמים, והרמב“ם מונה אותו ג”כ בין אנשי כנסת הגדולה כמו חז“ל. וחז”ל בסדר עולם מסיחים לפי תמם ואומרים שהיה מרדכי "נביא" ונמנה שם עם יתר הנביאים הקרובים לזמנו, עיי“ש. ורוח הקדש פה במגלת אסתר צווחת ואומרת, כי מרדכי היהודי וגו' וגדול ליהודים וגו' רוח הקדש מעידה פה במלות הלו די באר, שמלבד גדולתו אצל המלך אחשורוש, והיה משנהו, היה גם אצל היהודים גדול מאד ורצוי להם, והשתדל רק לטובת בני ישראל, ודרש טובתם כל הימים. מעתה היש צדקות וחסידות יותר מזה, הכל בהפך דברי החכם יש”ר, שמצאו לאיש רק אוהב שררה לו ולמשפחתו.

ומה שטען החכם יש“ר על מרדכי ומונה בין חסרוניו גם זאת שצוה להרוג טף ונשים והוא נגד החמלה וחקי הצדק, עיין שם בדבריו בצד 14 – כבר אמרנו לעיל שיוכל להיות שהשונאים הללו הנזכרים במגלה שהרגו היהודים שונאיהם, המה היו עמלקים, וא”כ עשה כדין תורה: מחה תמחה את זכר עמלק. וה' צוה לשאול ע“י שמואל על עמלק: והמתת מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק, – ובלא זה הלא היהודים עשו בזה רק תשלום רעה. כמו שהמן צוה להרוג גם טף ונשים, וזה מותר מדין תורה, וכנראה בכל התנ”ך שנהגו כך, לשלם גמול רעה, ודוד המלך אמר בפה מלא: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע. – וא“כ לפי הנחת זה החכם יש”ר לא היה גם דוד המלך צדיק, וא“כ לא היה צדיק כי אם אחשורוש, כי אותו יכנה החכם יש”ר (שם צד 20) בפה מלא בתאר צדיק, מוסף על התאר חכם שתארהו, וז"ל: “בזאת ראינו גבורת המלך (אחשורוש) וטוב שכלו וכו' והמושל הצדיק הזה וכו' עיי”ש בדבריו.

ומה שטען החכם יש"ר שמרדכי זה לא שפך אפילו לבו בתפלה ולא עמד בתענית, כמו שנהגו כל אבותינו הקדושים שהתפללו בעת צרה והתודו על חטאתם וישבו בתענית (עיין שם בדברין בצד 10 והלאה). –

מאין ידע זאת החכם יש“ר שמרדכי לא צם ולא התפלל? והנה בתוספות על מגלת אסתר הלא מבורר שמרדכי התפלל. וגם נעתקה שם תפלת מרדכי, וכבר הבאתי לעיל דברי החכם יש”ר בעצמו שסומך על דברי התוספות הללו כעל דבר מפורש במקרא: – וכן היוסיפון לרומיים מספר לנו די באר שמרדכי התפלל וגם הוא מעתיק תפלה זו שהתפלל מרדכי אז, וא“כ נראה בעליל שהיתה תפלת מרדכי נודעת בכל בני ישראל. ובאמת תיכף ברגע השמועה הרעה זו שהגיעה לאזניו, היה מרדכי טרוד מאד, לחקור ולדרוש היטב מאין יצאה זו הגזרה? ומי הסבה? וגם השתדל כאיש חכם ומיושב להשיג העתקה מגזרה זו, כמו שנראה מהכתוב ששלח לאסתר את זו ההעתקה, ואח”כ כאשר גמר כל הענין הנחוץ, קם והתפלל כעדות זו שהזכרנו. וכן נראה מיעקב אבינו כאשר שמע פתאום הבשורה הרעה שעשו אחיו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש נאמר: ויירא יעקב מאד ויצר לו; ולא התפלל תיכף אך ראשונה עשה סדר טבעי ויחץ את העם וגו‘, ואח"כ קם והתפלל “אלהי אבי אברהם” – ובקריעת ים סוף מצאנו (שצעק משה אל ה') ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי (שמות י“ד ט”ו) וז“ל רש”י שם: למדנו שהיה משה מתפלל א“ל הקב”ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונים בצרה, עכ"ל.

ודברי צעקתו של מרדכי ראשונה בתחלת השמועה, כבר העתקנו לעיל דברי היוסיפון לרומיים מה היתה צעקתו, וכבר שערנו שכוון בזה לעורר לבב כל הגרים מאומות שונות, ולהזכירם שגם להם יוכל להזדמן כזה. – ועוד מי שצועק בעת צרתו הגדולה והפתאומית, הזאת תחשב לו לשגעון וכסילות? וכמה פעמים מצינו בתורה שמשה רבנו וגם אחיו אהרן כאשר באה להם איזו צרה פתאומית נפלו על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל, כגון במעשה דמרגלים (במדבר י"ד) ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל, וכן אצל מעשה קרח (שם ט"ז) וישמע משה ויפול על פניו. ודוד המלך אשר לבו היה כלב האריה התפעל ג"כ בשמעו פתאום כי נהרג בנו אבשלום ויבך ויאמר בני אבשלום בני בני, וכדומה הרבה. וכבר הזכרנו לעיל שקריעת הבגדים ולבישת שק ואפר נהגו כל גדולי ישראל מאז, וגם היה מנהג זה נהוג בכל האומות הגדולות הקדמוניות והמתוקנות.

וראה נא דבר נפלא שלבישת השק הזה של מרדכי, הבלתי רצויה בעיני החכם יש"ר, היתה נחשבת בעיני כל חכמי הזמן של מרדכי וחכמים שאחריו, לפעולה יקרה ונפלאה; הרי יספרו לנו חכמי התלמוד הקדמונים שהטביעו אז על המאורע זו הגדולה מטבע אחת לזכר הנס ולזכר וכבוד למרדכי, שק ואפר מצד אחד ועטרת זהב מצד השני (בראשית רבה ל"ט). ומה יקר באמת הרעיון הזה, להעמיד לעין הרואה ציור קטן, הכולל כל המאורע זו, היינו: תמול – שק ואפר והיום – עטרת זהב!

ומה שהביא לו החכם יש“ר (צד 16) ראיה שמרדכי היה איש ההמוני בעמו, ולא מן המיוחסים שבדור, וזה באמרו בתחלת הספור: איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי, כי כן מנהג כותבי ספרי הקדש בבואם לספר מציאות איש מן ההמון לומר תחלה שהיה איש אחד במקום פלוני ואח”כ להגיד שמו, כמו ויהי איש אחד מצרעה ושמו מנוח, ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו, ויהי איש אחד מן הרמתים, ואיש במעון, ורבים כן, ואם פעם אחת מצינו איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתוב אחריו והיה האיש ההוא תם וישר, אין ללמוד מזה כלום, כי איוב היה איש פרטי וכו' עיי“ש בדבריו של החכם יש”ר.

כל זה הוא בהפך דעת חז“ל (במסכת מגלה והובא גם בילקוט שמואל א' א'), שאמרו שם שאלקנה היה נביא, ואיך יחשבהו החכם יש”ר לאיש ההמוני, וביחד עם נבל איש אביגיל? ובכלל אמרו שם חז“ל בהפך וז”ל: ושמו אלקנה: – הרשעים קודמים לשמם, נבל שמו, שבע בן בכרי שמו, אבל הצדיקים שמם קודמים, ושמו אלקנה, ושמו בועז, ושמו מרדכי, דומים לבוראם, ושמי ד‘, מיתיבי והא כתיב ולרבקה אח ושמו לבן וכו’ עיי“ש בהתלמוד. – ובאמת דברי הדורש זה בתלמוד כוונתו על הרוב, ולא לכלל בכל מקום, וכמו שבאר לנו הבן עזרא בראש ספר איוב וז”ל: ואל תתמה על מלת איוב שמו, כי איננו רשע כלל? והנה כתוב ה' איש מלחמה ה' שמו, והפך הדבר ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו, אולי בעל הדרש על הרוב הנמצא עכ"ל הבן עזרא. – מעתה חכמים יראו וישפוטו!.¹⁰

גם מתפלא הרב יש“ר פליאה רבה מאד לאמר: אחרי אשר נהפך היגון לשמחה והאבל ליום טוב, שלח מרדכי ספרים אל כל היהודים וצוה לעשות פורים בכל שנה ושנה, ומדוע לא עורר אותם אפילו בדבור אחד לתת שבח והודאה לאלהי ישראל על זה הפדות? אלא כאשר בעת צרה לא זירז אותם לישא לבבם אל כפים אל אל בשמים, כי עתה כן היתה הרוחה שׁכח אל מושיעם, ולא זכר להודות לה' חסדו ונפלאותיו, וזה דבר תימה! ואם היה אז מזבח בנוי בירושלים, איך לא עלה על לבו להקריב שם קרבנות תודה בעדו ובעד כל קהל ישראל על גודל הטובה וכו' וכו', האם רק בזה ישלמו בני ישראל חובתם לפני גואלם יתברך במלא כרסם בשר ויין, ובשלוח מנות איש לרעהו¹¹ אשר קים עליהם מרדכי היהודי בימים ההם, וכאשר נתפשט המנהג אף בימים האלה?” עכ“ל הרב יש”ר (שם צד 15), (ועיין שם גם בצד 14 דברים כיוצא בם עיי"ש היטב). ועתה נבוא להשיב לו על חלומותיו ונאמר:

א) בכל החגים בתורה נאמר “מקרא קדש” ולא יותר, ובאה הקבלה (ועי' רש“י שמות י”ב ט“ז בשם חז”ל במכילתא) קרא אותן קדש לאכילה, ושתיה, וכסות. ולא מצינו בכל התורה שצותה להתפלל אז, אבל באמת על התפלה והודיה לה' כבר מצווה ועומד כל אדם בישראל, ולספר מעשי ה' וחסדיו ברנה.

ב) זה הרב יש“ר לא זכר פה ולא פקד שתקנו אז קריאת מגלה, וכמו שנאמר ככתבם וכזמנם, נזכרים ונעשים, וזכרם לא יסוף מזרעם. – וקריאת המגלה נעשתה למצוה מדברי סופרים, ומברכין עליה בשם ומלכות עשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, וכל זה מקיימים היהודים שתי פעמים קודם המשתה שהוא בערב הבא. גם נאמר במגלה לבד מהמשתה, גם שמחה ויום טוב, והוא השמחה בתודה לה' ולספר מעשיו, ולתת צדקה לעניים, וזה כבר מפורש בתורה כמה פעמים מה הוא ענין היום טוב והשמחה בחגים הנעשים לזכרון הטובות. פסח שבועות וסכות, ושמחת לפני ה' אלהיךָ "ושמחת בחגך” אתה והגר והיתום והאלמנה וזהו הנאמר פה שמחה ויום טוב ומתנות לאביונים. – וכן מצינו אצל נחמיה ועזרא שאמרו להקהל בראש השנה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה. – גם שכח החכם יש"ר שהיהודים מאז ועד עתה אינם באים למשתה ולסעודה זו לבד. אך אחר כי יענו את נפשותיהם יום שלם לפני קריאת המגלה, והוא צום אסתר, ומתפללים אז ברוב תחנונים ותודה וצועקים לפני ה', וכל הצום הזה והתפלות הללו הלא תקן להם מרדכי ואסתר. כמו שנאמר שם לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם.¹²

ג) בדבר הנס של פורים מקטין הרב יש“ר בדבר אחד הנס הזה, במה שבדא לו מלבו דבר זר וז”ל (צד 45): נהיתה מלחמה קשה בכל המדינות ביום י“ג אדר (בין היהודים והגוים שונאיהם), ואין ספק כי נפלו גם מן היהודים חללים הרבה ביום ההוא בעודם עומדים על נפשם, כי היתה חרב איש ברעהו, וכזה וכזה תאכל החרב, אך הכתוב העיד כי לבסוף שלטו היהודים בשונאיהם ואיש לא עמד בפניהם” עכ"ל. – חכמים יראו וישפוטו, סופרים יתבוננו וישתוממו.

יא) אך מי היה אחשורושׁ זה דאסתר? ובאיזה זמן היה? כבר נתחבטו בזה הרבה מחכמי הנוצרים האחרונים, ואזכיר קצתם מהמפורסמים שמזכיר סופר נוצרי אחד,¹³ וז“ל: marsham” מוכיח שזה אחשורוש היה נכד של המלך (cyaxares.¹⁴ והחכם scaliger מוכיח שזה אחשורוש היה xerxès, וכך עומד זה החכם על דעתו זו, עד שגזר אמר שמי שחולק על דעה זו הוא כסיל ובור גמור. – bellerminus מוכיח שזה אחשורוש הוא artaxerxes ארוך היד. – והסופר הגדול השר ראָקוועס (roques) מוכיח בראיות שזה אחשורוש הוא דריוש היסטאספיס (darius histaspis) (והוא דריוש דעזרא). – עוד סופר אחד vignales מוכיח שזה אחשורוש היה cyaxares (הנזכר לעיל)" עכ"ל.

ואח"ז קם החכם הנוצרי הנודע אייכהארין במבוא התורה ומוכיח בראיות שזה אחשורוש היה xerxes (והוא דעת סקאַליגער שהזכרנו לעיל. – וכן החכם הנוצרי iusti גם הוא מוכיח שזה אחשורוש היה xerxes זה הנזכר. כמו שמצאתי בשמו בדברי החכם dr. m. horschezki בהעתקתו לל“א מקדמוניות (fla. ios) ספר י”א וספר י"ב.¹⁵ וזה המעתיק בעצמו אמנם אינו מסכים לדברי האומרים הללו שזה אחשורוש הוא xerxes הנזכר, אבל מסכים לדעת האומרים שזה אחשורוש הוא artaxerxes (היינו ארתחששתא ארוך היד שהזכרנו), ודעה זו היא באמת דעה קדומה מאד, כי כן הוא דעת התוספות היונית על מגלת אסתר שהזכרנו, שנתחברה זמן רב קודם חרבן בית שני, והיו מחבריה קרובים לזמן מאורע זו של אסתר ואחשורוש, וכן היוסיפון לרומיים flav. ios. iud. alt. b. xl. Cap. 6)) גם הוא הולך ומספר לפי תמו פעמים רבות שזה אחשורוש הוא artaxerxes וגם יוסיפון הוא קדמון מאד כי היה בזמן חרבן בית שני. ומי חכם כמוהו בהיסטאריע. ושלשים אלף ספרים מלשונות שונות היו לפניו (בעת שחבר ספריו ברומא) והוא הקבוץ של ספרים הנפלא של החכם עפאַפֿראָדיטוס.

וראיתי להחכם וו“ז המעתיק לל”א והמבאר ספר מגלת אסתר, שגם הוא מזכיר שיש דעות שונות על אחשורוש זה ועל זמנו, וסוף דבר מסכים זה החכם שהדבר הזה בכלל נשאר לנו בספק. – וכן מסכים גם החכם בן זאב במבוא למגלה זו, שאין למצוא פשר לדבר הזה, ונשאר בספק עד ביאת הגואל.

ויהי בעודנה תכלינה עינינו ובצפיתנו צפינו לראות יום יבקע כשחר מביאה זה הגואל להוציאנו מבור הספק בדבר אחשורוש זה, והנה פתאום הגואל עובר לפנינו ובידו מפתח למגלת אסתר, ונשמחה לקראתו, לשמוע מאי הוה עלה דאחשורוש? והנה הוא בא כמבשר דבר חדש, שזה אחשורוש היה דריוש היסטאספיס (שהזכרנו). ובאמת אין זה דבר חדש אבל ישן נושן אשר שיבה זרקה בו, כי כבר הוכיחו זאת בראיות הרבה חכמים נוצרים, ובראשם הנוצרי הסופר הגדול השר ראָקוועס שהזכרנו¹⁶ ואולם כבר קמו חכמים אחרים ובטלו דבריהם בטוב טעם ודעת.

יב) אמנם מה שנוגע לשני ימות מרדכי זה שהסופרים הללו הנוצרים והיהודים שהזכרנו, המפלפלים בדבר אחשורוש זה, תמהים שהיה מרדכי לכל הפחות בן מאה וחמשים וארבע שנים, בזמן מאורע זה דמגלת אסתר. כי הכתוב אומר איש יהודי וגו' אשר הגלה וגו' עם יכניה מלך יהודה, ומגלות יכניה עד זמן ארתחששתא זה ארוך היד, הוא זמן קנ“ד שנים, עיין היטב במבוא להחכם וו”ז המעתיק מגלת אסתר ובמבוא להחכם בן זאב, ובדברי המעתיק החכם horschezki הנזכר? כבר אמר החכם וו“ז הנל שם שנוכל לומר שהמאמר אשר הגלה מירושלים וגו' הוא נמשך אל אבותיו של מרדכי ולא על מרדכי עיי”ש בדבריו ובדברי החכם בן זאב שהזכרנו.

ובאמת נעלמו מכל הספרים הללו דברי החכם פילון היהודי (והוא היה עוד קודם היוסיפון) שכתב במחברתו העתים (המועתק בא“ב פרק ל”ב) ומסיח שם לפי תמו שמרדכי האריך ימים מאד, היינו שמונה עשרה שנה יותר על שנות יצחק אבינו (יצחק חי ק"פ שנים ומרדכי קצ"ח) עיי“ש בא”ב ובהערה, שמביא שם גם דעת חז“ל (מנחות ס"ט ושקלים פרק ה') מאריכות ימי מרדכי, וכבר נודעת פליאת התוספות (ב“ק דף פ”ב) איך יצויר שמרדכי יחיה כל כך שנים רבות, עיי”ש בתירוצם, ועיין בפירוש הרמב“ם בפירוש המשנה דפ”ה דשקלים.

ואם באמת זקנה רבה כזו היא פליאה ולזרות תחשב, בכל זאת אינה כל כך זרות ליחידים אחד בדור או בכמה דורות ולפי עדות הסופר הקדמון שטראַבאָ (strabo p. 444) עוד בימיו האנשים הישרים והצדיקים (פראָמע) ונזירי בשר מההודיים האריכו ימים ממאתים עד שלש מאות שנה. – וזה הסופר שטראַבאָ חי אחר מרדכי זמן רב מאד, כי הוא חי בימי הקסרים הרומיים אויגוסט וטיבעריוס. – ובזמננו זה מספר לנו הרופא הופלאַנד (dr. Hufeland’s macrb b. 1.) מאנשים יחידים בזמנינו שחיו ערך מאה וחמשים שנה ויותר ויותר, עיי"ש.

גם נראה די באר שהיה דור זה של מרדכי דור של זקנים שהגיעו רבים אל זקנה מופלגת מאד, הלא נאמר (עזרא ג') ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים וגו' – והנה מזמן חרבן הבית עד זמן שהקימו הבית מחדש היה זמן רב ערך תשעים שנה, והיו אלה הזקנים הרבים בזמן החרבן עכ“פ בני שמונה עשרה שנה או פחות מעט מזה, (כי היה בכחם להבין ולשפוט במלאכת הבנין ביופי והדר) וא”כ היו אלה ערך מאה ועשר שנים. ומי יודע אם לא יד ה' עשתה זאת בכוון, להאריך ימי הדור ההוא, למען יזכרו הבנין הראשון. וכן עשה עם מרדכי.

ועל דבר השמות הרבים שמיחסים חז“ל למרדכי, כגון “מרדכי בלשן” (הנזכר במקרא) וגם פתחיה? הנה הנם ככל השמות הללו הרבים שמיחסים חז”ל לכמה אנשים מצוינים שבתנ“ך על אופן זה. – ומעולם דמיתי שכל השמות הללו הרבים שמיחסים חז”ל המה רק ע“ד דרוש, אמנם ראה נא את זה מצאתי שם בדברי פילון הנ”ל שמזמן יואש המלך בן אחזיהו מלך יהודה התחיל המנהג בישראל שנקראו הגדולים באומה בשני שמות גם בשלשה. ועיין שם היטב בדבריו מענין הזה; כי הרבה יש לכל חוקר קדמוניות ללמוד מתוך דבריו שמה, אף כי מעטים בכמותם. – וכן היו באמת גם מהנשיאים והתנאים והאמוראים שנקראו בכמה שמות, כמו שדברתי כבר מזה בחלק שני מספרי בית יהודה, ועיין היטב בספרי שרשי לבנון מחברת א' ערך אסתר ובהערה שם. ועיין בספרי זרובבל מענין הלל הנשיא שהיה שמו גם חזקיה, והוא הנזכר בספר ד“ה (א' ג'). – ואל יפלא בעיניך דברי אלה הלא הלל היה בסוף בית שני ואיך יהיה נזכר בספר ד”ה? כי אם תעיין שם בספרי זה זרובבל, תמצא שובר לחידתך זו.

קרעמניץ תר"ו,

יצחק בער לעווינזאהן.

פתרון החידה

נושא החידה הזאת בכלל הוא ענין גדל־ערך כמוס באוצר ספרי קדשנו, ואשר כל דברי ימי הפורים סובב סובב עליו, הלא המה: השלשה שמות מרדכי, אסתר והמן, אותם לקח לו המחבר ליסוד מוסד לבנות עליהם מבנה חידתו זאת. והנה טוריה שנים עשר, מלאים יופי ומפיקים הדר, כלם אומרים כבוד לעושם, תהלתו עומדת לעד!

ועתה נעבור על כל הטורים ההמה בפרט, שנים שנים (בעבור החרוז) ונראה מה יהיו פתרוניהם. הטור האחד והשני פה ירמוז המחבר על בעלי התלמוד אשר בעין שכלם החדה, מצאו על כל ענין ספור או מאורע שקרה לאומה, מצאו להם רמז בתורה כמאמרם ז“ל: ומי איכא מידי דלא רמיזי באורייתא, וחקרי לב פה הוא תאר הכבוד לבעלי התלמוד וענינו, כי בעלי התלמוד אחרי תורם בשדה התורה, אשר נתנה לנו על יד משה הנקרא מחוקק (דברים ל“ג כ”א בת“א שם; ב”ב ט"ו א') מצאו תחת עץ נחמד הוא עץ הדעת (בראשית ב' ט') אויב צפון, הוא המן, כמאמרם ז”ל (חולין ע"ט ב') המן מן התורה מנין? המן העץ, פירש רש“י שם יתלה על העץ. הטור השלישי והרביעי רומז על מאמרם ז”ל (חולין שם שם) מרדכי מן התורה מנין? דכתיב: מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא, פירש רש“י וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים. – הטור החמישי והששי רומז על מאמרם ז”ל (מגלה פ"א, תרגום שני ב' ז') א) ולמה נקראה שמה אסתר? שאומות עולם היו קורין לה כוכב הנוגה על שם אסתהר; ב) (חולין קל"ט ב' ) אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתּר אסתיר, פירש רש“י בימי אסתר יהיה הסתר פנים, ומצאוהו צרות רבות ורעות, הטור הזה והשלשה ההולכים אחריו, ואשר שמות אסתר המן ומרדכי נקראים עליהם על דרך המעטאנאמיע כוללים במלות מעטות המאורע הנוראה אשר אירע לישראל בימים ההם ובזמן הזה, אשר כפשע היה בינם ובין כליון חרוץ המרחף על פניהם, לולי ה' שהיה להם. ואיך היו עיניהם משוטטות בכל, וכתפוחי זהב במשכיות כסף כן דבר דבֻר מהם על אפניו, הנה הוא פותח לנו פתח קטן כנקב של מחט להגיע על ידו אל רחב האולם ומסיים בשני הטורים האחרונים, כי אם עיניך לנכח יביטו להשיג את האותיות מלפנים, ר”ל ראשי האותיות, שלש אם תשיג מהנה, ר“ל כי יעלה בידך להשיג משלשה שמות אלה מכל אחד ואחד האות הראשונה, אז יהיה לך מאה, ר”ל מצאת החידה, כי ר"ת מאה הם מרדכי, אסתר, המן.