מטעמים אשר לחברי פּוֹעלי־ציוֹן הם, מקווה אני, מוּבנים היטב – ואילוּ לאחרים אין ענין בּהם ולכן לא אפרשם כּאן – עקבתי בּתשׂוּמת־לב מיוּחדת וּבחרדה רבּה אחרי הוֹפעוֹתיהם של דוֹברי פּוֹעלי־ציון בּויכּוּח המדיני שנתקיים בּהסתדרוּת. ואי־אפשר לי לעבוֹר בּשתיקה על עצם גישתם ועל הטענוֹת והנימוּקים, שבּהם ניסוּ לנמק את התנגדוּתם לתכנית הקרוּיה תכנית בּילטמוֹר, ועל הסתירה המשוועת שבּין טענוֹתיהם ובין הצבּעתם בשאלה זוֹ, – הן מתחילה בּועד־הפּוֹעל של ההסתדרוּת והן אחר־כּך בּמוֹעצה, – ועל מקוֹר הסתירה הזאת.

אוּלי ישמשוּ דברי קצת חוֹמר להרהוּרים.

אמנם, אדוּן כּאן רק בּעמדת פּוֹעלי־ציוֹן. אבל בּמידה שמקצת טענוֹתיהם נשמעוּ לא רק מפּיהם אלא גם מפּי אחרים, וּבעיקר – כּשהמדוּבּר הוּא על כּך, כּיצד נקבּעוֹת עמדוֹת בּשאלוֹת גוֹרליות לאו דוקא לגוּפוֹ של ענין אלא מתוֹך שיקוּלים צדדיים; כּיצד מייצרים לצוֹרך הויכּוּח נימוּקים שאין להם כּל שחר; כּיצד בּוֹנים “קו מפריד”, שהוּא, כּביכוֹל, בּחינת “יהרג ואל יעבוֹר”, וכיצד מפרקים אוֹתוֹ בּן־רגע – הכּל לפי צרכים סיעתיים חוֹלפים וּלפי תנוּדוֹת המשׂא־וּמתן בּין סיעוֹת. הרי לא בּפוֹעלי־ציוֹן בּלבד הדברים אמוּרים.

 

הפסוּל מהוּ?    🔗

אליבּא דאמת, אין לדבּר על גישה אחת ואחידה של פּוֹעלי־ציוֹן לשאלה העוֹמדת על הפּרק. לא היה צריך להיוֹת מחוּנן בּאוֹזן רגישה בּיוֹתר, כּדי לתפּוס את השוֹני שבּגישתם של דוֹברי פּוֹעלי־ציוֹן, שהשתתפוּ בּויכּוּח מעל בּמת מוֹעצת ההסתדרוּת, – אל התביעה העיקרית שבּתכנית בּילטמוֹר. בּעוֹד שאחד פּסל את המוּשׂג מדינה יהוּדית מעיקרוֹ, בּא שני וטען בּהדגשה רבּה למדינה יהוּדית, ודוקא לאלתר, כּתביעה נכוֹנה וצוֹדקת, אקטוּאלית וריאלית, אלא שהמדינה היהוּדית תהא סוֹציאליסטית. אוּלם הצד השוה שבּהם: שניהם פּסלוּ את תכנית בּילטמוֹר, וּשניהם – כּל טענוֹתיהם ונימוּקיהם היוּ בּסתירה גלוּיה להצבּעת פּוֹעלי־ציוֹן בּשאלה זוּ.

על שוּם מה פּסוּלה בּעיניהם תכנית בּילטמוֹר זוֹ? שמא משוּם שהיא לקוּיה בּחסר?

לאמיתוֹ של דבר אין זוֹ כּלל תכנית בּמוּבן המקוּבּל, הדנה על פּרטים וּפרטי־פּרטים, אלא הכרזה קצרה על עצם התביעוֹת המדיניוֹת העיקריוֹת של הציוֹנוּת בּשעה זוֹ. והנה פּוֹסלים את התכנית מפּני שלא נזכּרה בּה הבּעיה הערבית.

טענה זוֹ נראית לי כּרצינית בּיוֹתר. אם רוֹצים להגיד בּזה, שעצם התביעוֹת הכּלוּלוֹת בּתכנית בּילטמוֹר פּסוּלוֹת מפּני שלפי תכנן וּמהוּתן הן מתעלמוֹת מהבּעיה הערבית – אעמוֹד על טענה זוֹ להלן. אבל בּמידה שהכּונה היא רק לזה, שאין להביא את תביעוֹתינוּ, אפילוּ כּשהן לעצמן צוֹדקוֹת ונכוֹנוֹת, בּפני פוֹרוּם בּינלאוּמי מבּלי לגלוֹת את דעתנוּ על היחסים עם הערבים – בּרוּכים יהיוּ הבּאים להוֹסיף וּלהשלים. אוּלם הרי הצעת המיעוּט בּועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת לא להוֹסיף אלא לגרוֹע בּאה, לא להרחיב אלא לצמצם.

וּכלוּם מי שאינו תוֹבע “קוֹמנוואֵלת” אלא “הגשמת הציוֹנוּת על־ידי עליה חפשית והתישבוּת המוֹנית”, כּנוּסח המיעוּט, מוּתר לוֹ לעבוֹר בּשתיקה על שאלת היחסים עם הערבים? הרי לא פּסקה שׂיטנה על מפעלנוּ גם כּשלא נשמעה תביעה ל“קוֹמנוואֵלת”, ומאוֹרעוֹת דמים התרגשוּ וּבאוּ עלינוּ כּל אימת שהעליה התחילה לחרוֹג ממיטת סדום שקבעוּ לה.

והנה צאוּ וּראוּ: הצעת המיעוּט בּועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת – לא היה בּה כּל רמז, אף קל שבּקלים, לשאלת היחסים עם הערבים. ולא זוֹ בּלבד שלא היתה משוּם כּך פּסוּלה בּעיני פּוֹעלי־ציוֹן והצבּיעוּ בּעדה, אלא ראוּ להציגה כּמכשיר יעיל לפתיחת לבבוֹת וּשערים בּינלאוּמיים וּליישוּר הדוּרים בּתוֹך המחנה ההסתדרוּתי. ואילוּ בּמוֹעצת ההסתדרוּת, גם לאחר שנוֹספוּ בּהחלטה הסעיפים בּשאלה הערבית, –

כּמוּבן, לא קוֹנסטיטוּציה על סעיפיה וּבני סעיפיה, החל מתוֹר החילוּפים של הנשׂיא וּסגנוֹ בּמדינה העתידה וגמוֹר בּגבית האַכּסיז משמן סיכה למכוֹניוֹת וּביקוֹרת החשבּוֹנוֹת, לפי דוּגמה ידוּעה, – אבל אוֹתם הסעיפים המוּסכּמים, ציוּני־דרך וגילוּי־רצוֹן, המוֹפיעים גם בּהצעה המשוּתפת של פּוֹעלי־ציוֹן והשוֹמר־הצעיר בּמוֹעצת ההסתדרוּת, – לא חדלה בּכל זאת ההחלטה להיוֹת פּסוּלה וּפוֹעלי־ציוֹן הצבּיעוּ נגדה, ואף הכריזוּ והצהירוּ מעל הבּמה, שהצבּעה בּעד החלטה זוֹ “נוֹגדת את מצפּוּנם” וּ“מתכּחשת להכּרתם”.

מי שישוה את הצעוֹת הרוֹב והמיעוּט יראה, כּי אוֹתה הצעה ממש נעשׂית כּשרה כּשמוֹחקים בּה את ה“קוֹמנוואֵלת”. משמע, אין תכנית בּילטמוֹר פּסוּלה מפּני מה שאין בּה, אלא מפּני מה שיש בּה: “קוֹמנוואֵלת” – זוֹהי התקלה שאין לה תקנה.

ואל ניתן לטשטש את העניין וּלהטיל אימה על־ידי מלים זרוֹת. אל תאמר “בּילטמוֹר”, אלא הסתדרוּת. ואל תקרא “קוֹמנוואֵלת”, אלא – מדינה יהוּדית. כּלוֹמר, ההסתדרוּת החליטה, בּשעה שעוֹמד להיחרץ גוֹרל עמים וארצוֹת וּבשעה שהשאלה היהוּדית קיבּלה משמעוּת מבהילה וּמחרידה שלא היתה כּמוֹתה, – להביא בּפני קוֹנגרס פּוֹעלים בּינלאוּמי את התביעה למדינה יהוּדית כּפתרון ראדיקאלי של שאלת היהוּדים, – תביעה זוֹ “נוֹגדת את מצפּוּנם” וּ“מתכּחשת להכּרתם” של פּוֹעלי־ציוֹן? הדבר מוּבן לגבּי “השוֹמר הצעיר” הגוֹרס מדינה דוּ־לאוּמית דוקא. אבל פּוֹעלי־ציוֹן – מה ראוּ הם לפסוֹל את התביעה למדינה יהוּדית בּשעה זוֹ?

 

אין מפלט בּנוּסחאוֹת “זהירוֹת”    🔗

האם הטעם הוּא שבּתביעה למדינה יהוּדית כּרוכה סכּנה של חלוּקת הארץ? ודאי קיימת סכּנה כּזאת. הנה סוֹגר בּפנינוּ “הספר הלבן” את מרבּית הארץ בּלי להתכּוון לכוֹנן מדינה יהוּדית אף בּחלק של הארץ. וּבהחלטת הרוֹב במוֹעצת ההסתדרוּת יש סעיף המחייב מלחמה נגד חלוּקה, כּשם שהוּא ישנוֹ, אוֹתוֹ סעיף, בּהצעת המיעוּט שאין בּה “קוֹמנוואֵלת” ושהוּצעה בּמקוֹם תכנית בּילטמוֹר.

הטענה כּי תביעת מדינה יהוּדית מחייבת חלוּקה מה שאין כּן תביעה לעליה חפשית וּלהתישבוּת המוֹנית – אין לה שחר. כּי אין להעלים את הבּעיה ואין להערים עליה בּנוּסחאוֹת “זהירוֹת”. היא מזדקרת בּמלוֹא קוֹמתה מבּעד לכל נוסחה. בּין שתוֹבעים מדינה יהוּדית וּבין שאוֹמרים “הגשמת הציוֹנוּת על־ידי עליה חפשית והתישבוּת המוֹנית” – קיימוֹת אותן הסכּנוֹת, כּוּלן, אף אחת לא נעדרה: של אוֹתה ההתנגדוּת מצד הערבים; של משׂחק אימפּאֵַריאליסטי אוֹ התחרוּת בּין אימפּאֵריאליזמים שוֹנים שירצוּ לנצל את ההתנגדוּת של הערבים; של טענוֹת בּשם עקרוֹנוֹת דאֵמוקראטיים, כּי אין לשלוֹל את רצוֹן הרוֹב וּלהפכוֹ למיעוּט וּ“להשליט” עליו בּסוֹפוֹ של דבר רוֹב אחר; וכן סכּנת החלוּקה וכו' וכו'.

הגענוּ בּהתפּתחוּתנוּ בּארץ לשלב כּזה, מבּחינת הכּמוּת והאיכוּת, שבּרוּר לכּל, לאן מוֹליכה עליה יהוּדית גדוֹלה נוֹספת. וּמשוּם כּך ייקבע מכּאן ואילך היחס לעליתנוּ וּלהתישבוּתנוּ מצד כּל הגוֹרמים – הן הערבי והן הבּינלאוּמיים – עפ"י היחס לתוֹצאוֹת שהעליה וההתישבוּת נוֹשׂאוֹת בּחוּבּן.

ותמה אני כּיצד אוֹתם האנשים בּציבּור העוֹבדים שלנוּ, אשר עצם היוֹתם והווייתם בּארץ, חזוֹנם והגשמתוֹ, מפעל חייהם ואוֹרח חייהם, הכּל הוּא בּניגוּד גמוּר למקוּבּל ואין לכך שוּם אנאלוֹגיה, נתפּסוּ גם הם בּויכּוּח זה לאנאלוֹגיוֹת והביאוּ ראיוֹת, כּיצד קמוּ מדינוֹת של עמים משוּעבּדים אחרים. וקיבּוּץ גלוּיוֹת, שיבת בּני עם מפוּזר וּמפוֹרד למוֹלדתם אחרי שנוֹת אלפּיים – הנהיה כּדבר הזה? וּכשאוֹמרים לנוּ על־פּי אנאלוֹגיה: מדינה אין “מקבּלים”, מדינה היא עוּבדה קוֹדמת להכרזה, הרי מיד צפה ועוֹלה אוֹתה השאלה: וכיצד ניצוֹר את העוּבדה? הרי אין טעם להתעלם מכּך, שגם עליה חפשית תלוּיה בּגוֹרמי חוּץ. כּשגזרוּ על העליה לעבר־הירדן, עבר חצי יוֹבל שנים ועליה לשם לא היתה. בּרוּר שכּיוֹם מצבנוּ בּארץ הוּא כּבר כּזה, שכּאן נוּכל לפרוֹץ שערים סגוּרים וּבכל התנאים וּבכל המסיבּוֹת ניאבק על עליה וגם נעלה. אבל הרי לא נשלה את עצמנו, שאם גוֹרמי־חוּץ לא זוֹ בּלבד שלא יסייעוּ בּידינוּ אלא עוֹד ישׂימוּ עלינוּ הסגר, תהיינה העליה וההתישבוּת בּאוֹתם הממדים שלהם אנוּ זקוּקים ושלהם אנוּ נוֹשׂאים את עינינו. חוֹזרת על־כּן אוֹתה השאלה: כּיצד “נקבּל” את האפשרוּת של ריכּוּז העם היהוּדי בּארץ? האם יתנוּ לנוּ ליצוֹר את העוּבדה, שהיא למעשׂה המדינה בּהתגשמוּתה, אוֹתה המדינה הקוֹדמת להכרזתה הפוֹרמאלית?

אם עסקי נפט יכריעוּ גוֹרל עמים בּעולם שלאחרי המלחמה, ויהיה נוֹח להם, לבעלי העסקים הללוּ, להקריב אוֹתנוּ ואת שאיפוֹתינוּ ותקווֹתינוּ למען רווחיהם, ולא יימצאוּ כּוֹחוֹת מספּיקים שיוּכלוּ וגם ירצוּ להתנגד למזימוֹת אלה וּלסכּל אוֹתן; אוֹ אם אפילוּ לאו דוקא אילי־נפט ישלטוּ בּעוֹלם אלא כּוֹחוֹת דאֵמוֹקראטיים ולוּ גם סוֹציאליסטיים, אוּלם המצפּוּן הדאֵמוֹקראטי אוֹ היוֹשר הסוֹציאליסטי יירתעוּ מפּני הפיכת הרוֹב הנוֹכחי של תוֹשבי הארץ למיעוּט לאוּמי נגד רצוֹנוֹ וּבלי הסכּמתוֹ – והרי אין זה מן הנמנע שעל אף מאמצינוּ ומעשׂינוּ הטוֹבים לא נצליח להשׂיג את הסכּמתוֹ; אוֹ אם מפּני איזה שהם טעמים ושיקוּלים אחרים יהיה מנוּי וגמוּר עם אלה, אשר הענין יהיה נתוּן להכרעתם, למנוֹע את התוֹצאוֹת אשר עליה יהוּדית חפשית נוֹשׂאת בּקרבּה, – יתנגדו ליצירת העוּבדוֹת וישתדלוּ למנוֹע אוֹתן, אם בּצוּרת גזירוֹת בּנוּסח הספר הלבן ואם בּצוּרת חלוּקה אוֹ בּאיזו שהן צוּרוֹת אחרוֹת – הכּל לפי טיבם של הגוֹרמים שיכריעוּ – הגזירוֹת יכוֹלוֹת להיוֹת גם מלוּווֹת הבטחוֹת נאוֹת מאד והצהרוֹת על חוֹפש וּזכוּיוֹת בּכל העוֹלם, ואוּלי אפילוּ בּתוֹספת סיכּוּיים ל“טאֵריטוֹריוֹת” אֵי־שם על פני מפת העוֹלם. – ונעמוֹד בּפני אוֹתה המערכה הקשה והמרה.

וכאשר גלוּי וידוּע לכל מי שאינוֹ רוֹצה להשלוֹת את עצמוֹ ואת האחרים, כּי בּשלב זה שאנוּ עוֹמדים בּוֹ נקבּע כּבר, וייקבע עוֹד יוֹתר בּעתיד, היחס לעליתנוּ לארץ וּלהתישבוּתנוּ בּה על פּי יחס זה אוֹ אחר למטרה הציוֹנית, מתוֹך מגמה להשפּיע מלכתחילה על הגשמתה אוֹ הכשלתה של אוֹתה מטרה, שאין להסתירה ואשר עליה חפשית מקרבת אוֹתנוּ אליה וּמגשימה אוֹתה למעשׂה יוֹם־יוֹם, – הכרח הוּא שהיאבקוּתנוּ המדינית תהא על עצם המטרה אשר על פיה ייקבעוּ אפשרוּיוֹת עליתנוּ, התישבוּתנוּ והתפּתחוּתנוּ בּארץ, וּלשם כּך עלינוּ לאזוֹר בּשעה זוֹ את הכּוֹחוֹת שלנוּ, את כּוֹחוֹת היהוּדים ששׂרדוּ לנוּ בּעוֹלם, את הכּוֹחוֹת מחוּצה לנוּ שעמדוּ לנוּ עד כּה לא פּעם ולרכּוֹש כּל כּוֹח חדש שיכוֹל לבוֹא לעזרתנוּ.

כּל האמוּר לגבּי העליה משמש ממילא תשוּבה לטענה, שעצם תביעת המדינה היהוּדית פּירוּשה התעלמוּת מהגוֹרם הערבי.

מוּתר לוֹ למישהוּ להניח, כּי כּל זמן ששאלת עתידה המדיני של הארץ תלוּיה ועוֹמדת, ניתקל בּהתנגדוּת גוֹברת והוֹלכת מצד הערבים לעליתנוּ לארץ, כּדי למנוֹע – כּל עוֹד נשקף סיכּוּי לכך – את הפּתרון המקוּפּל בּתוֹך העליה, ואילוּ לאחר שיהיה בּרוּר, כּי הפּתרוֹן הציוֹני של שאלת היהוּדים אינוֹ עוֹמד עוֹד לויכּוּח וּלמיקוּח, – לא יהא עוֹד טעם להיאבקוּת המתמדת נגד העליה, ואז ייפּתח גם פּתח לפתרוֹן קוֹנסטרוּקטיבי של שאלת היחסים ההדדיים בּינינוּ ובין הערבים בּארץ ושל יחסי גוֹמלין עם המדינוֹת הערביוֹת השכנוֹת. וכמוּבן, שׂוּמה יהיה על תנוּעת הפּוֹעלים לשקוֹד על כּך ולהיוֹת הערב העיקרי לכך, שהפּתרון יהיה בּרוּחנוּ.

אפשר לחלוֹק על דעה זוֹ, אבל על כּל פּנים, כּל עוֹד אין בּינינוּ, בּתוך ההסתדרוּת, שוּם זרם המוּכן להתנוֹת את עליתנוּ לארץ ואת התישבוּתנוּ בּה בּהסכּמת הערבים, – אין לשוּם צד כּל זכוּת להאשים את התוֹמכים בּתביעת המדינה היהוּדית, שהם, ורק הם, עוֹשׂים “חשבּוֹן בּלי ערבים”, ולקרוֹא חמס, ש“אנשי בּילטמוֹר” רוֹצים "להעמיד את הגורם הערבי בּפני עוּבדה״.

אכן, סבוּר אני שבּשטח היחסים עם הערבים הוּזנח הרבּה ולא מעט שגוּ ועיווּ גם התנוּעה הציוֹנית וגם ההסתדרוּת. דברים שצריך היה לעשׂוֹתם לא נעשׂוּ כּלל אוֹ לא נעשׂוּ בּמידה הדרוּשה וּבהתמדה הראוּיה.

ונעשׂוּ דברים שלא צריך היה לעשׂוֹתם. יש לסלוֹל יוֹם־יוֹם, ללא ליאוּת, דרך להתקרבוּת, להבנה, להידוּק קשרים עם עמלים ערבים, לשיתוּף פּעוּלה, יש להחדיר את רעיוֹן הסוֹלידאריוּת הפּוֹעלית הבּינלאוּמית להלכה וּלמעשׂה. אין להירתע מפּני כּל קוֹשי. אין להתיאש גם אם נשׂבּע אכזבוֹת. כּל זה כל זה מוּטל עלינוּ לעשׂוֹת בּין שאנוּ מעלים את התביעה למדינה יהוּדית וּבין שאין אנוּ מעלים אוֹתה. אבל לדבּר על “החטא הקדמוֹן הרביזיוֹניסטי” של כּל אלה התוֹמכים בּתביעת המדינה היהוּדית, בּאשר הם, ורק הם, רוֹצים “להעמיד את הגוֹרם הערבי בּפני עוּבדה”, – אפשר רק משוּם שבּריתחא דויכּוּח אין האזנים שוֹמעוֹת מה שהפּה מדבּר.

בּכלל, כּל אוֹתם הדיבּורים הגלוּיים והרמזים שבּין השיטין על זהוּת, כּביכול, בּין כּל אלה התוֹבעים מדינה יהוּדית וּבין הרביזיוֹניסטים, – יש בּהם אוֹתה מידת הגינוּת ואוֹתה מידת אמת, שהיתה בּדברי העתוֹנוּת הבּוּרגנית על זהוּת בּין הדגל האדוֹם שלנוּ וּבין הדגל של הנאצים, בּאשר גם הוּא אדוֹם, ועל גזירה שוה בּין הסוֹציאליזם והנאציזם, בּאשר גם היטלר היה מדבּר רתת נגד קאפּיטאליזם וּפּלוּטוֹקראטיה ואף צירף את שם הסוֹציאליזם לשם תנוּעתוֹ הטמאה.

ואשר ל“העמדה בּפני עוּבדה” – למה ההתחסדוּת? אם צברנוּ כּאן כּוֹח וּבכּוֹח זה יכוֹלים אנוּ היוֹם להתווכּח על מדינה יהוּדית וּמדינה דוּ־לאוּמית וּמדינה סוֹציאליסטית – האם לא “העמדנוּ בּפני עוּבדה”? וּכשאנוּ הוֹלכים להתישבוּת חדשה בּנקוּדוֹת־הספר, האם רק כּדי להרבּוֹת עגבניוֹת וּמלפפוֹנים בּארץ הדבר נעשׂה, אוֹ גם מתוֹך רצוֹן וכונה ליצוֹר עוּבדוֹת וּממילא להעמיד בּפני עוּבדוֹת? והנה גם אלה הגוֹרסים מדינה דוּ־לאוּמית מכריזים, שהעצמאוּת המדינית של הארץ על הבּסיס הדוּ־לאוּמי תקוּם רק אחרי תקוּפת־מעבר ארוּכּה, אשר בּה ישתנה, לרגל העליה, היחס המספּרי בּין היהוּדים וּבין הערבים שינוּי ניכּר לטובתנוּ. האין בּזה משוּם “העמדה בּפני עוּבדה”? וּכשההצעה המשוּתפת של פּוֹעלי־ציוֹן והשוֹמר הצעיר תוֹבעת מהגוֹרמים הבּינלאוּמיים “סיוּע פּעיל להגשמת הציוֹנוּת על־ידי עליה חפשית, התישבוּת המוֹנית וּפיתוּח כּל האפשרוּיוֹת הצפוּנוֹת בּארץ־ישׂראל, בּסמכוּתוֹ של העם היהוּדי והסוֹכנוּת היהוּדית, אשר יביאוּ לריכּוּזוֹ הטאֵריטוֹריאלי של העם היהוּדי בּארץ ועיצוּב עצמאוּתוֹ המדינית”, – ואין מתנים כּל זה בּהסכּמה קוֹדמת של הערבים, – האוּמנם אין כּאן כּל שמץ של נכוֹנוּת “להעמיד בּפני עוּבדה”?

והרי כּל אלה שטענוּ נגד תביעת המדינה היהוּדית – הדגישוּ שצריך קוֹדם ליצוֹר את העוּבדה. האין זה “נוֹגד את המצפּוּן”? מה בּעצם בּין “יצירת עוּבדה” וּבין “העמדה בּפני עוּבדה”? נפלא הוּא המצפּוּן, שאפשר בּנקל לשחדוֹ בּניסוּח־הסואה.

ואשר למצפּוּן העוֹלם – עמוֹד נעמוֹד בּפניו. אבל לא בּזה שנסתיר את “עוֹקץ” הבּעיה בּקוּרי עכּביש. לא נצליח לעשׂוֹת זאת וגם אין צוֹרך בּכך. יש לחשׂוֹף את הבּעיה כּמוֹת שהיא. הנה מצד אחד עם שעבר עליו מה שלא עבר על שוּם אוּמה ולשוֹן בּעוֹלם. ועם זה, אם לא תינתן לוֹ האפשרוּת לחדש את עצמאוּתוֹ בּמוֹלדתוֹ, יהא נידוֹן כּוּלוֹ וּבכל מקוֹם לחיי מיעוּט, ללא כּל אפשרוּת של ממש להגדרה עצמית בּשוּם מקוֹם. וּמצד שני – עם של מיליוֹנים רבּים, אשר לוֹ, לעם זה בּכללוֹ, אינה צפוּיה כּל סכּנה לקיוּמוֹ ויש לוֹ האפשרוּת לממש את זכוּתוֹ להגדרה עצמית וּלהתפּתחוּת לאוּמית בּשטחים עצוּמים, בּמדינוֹת רחבוֹת־ידים, ורק חלק קטן שלוֹ יהיה מיעוּט בּחבל ארץ זה. וגם את המיעוּט הזה אפשר להבטיח שלא ינוּשל ולא יקוּפּח ולא יבוּלע לשויוֹנוֹ, לזכוּיוֹתיו, לאפשרוּיוֹת התפּתחוּתוֹ. ערוּבּוֹת לכך לא יחסרוּ. יהיוּ ערוּבּוֹת בּינלאוּמיוֹת. יש ערוּבּוֹת הטבוּעוֹת בּעצם מציאוּתנוּ בּשכנוּת עם הארצוֹת הערביוֹת

וּבמציאוּת מיעוּטים יהוּדים בּין העמים. ואל נזלזל גם בּעצמנוּ, בּערכּה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּארץ. עצם העוּבדה שבּשעה שהמוֹני היהוּדים

נתוּנים למשיסה וּלהשמדה עוֹמדים סוֹציאליסטים יהוּדים וּמענים את

נפשוֹתיהם בּפחד וּמפגינים בּרבּים את חרדתם, שמא, כּאשר תהיה לנוּ מדינה, נשעבּד את התוֹשבים הערבים – היש לזה הרבּה דוּגמאוֹת בּעוֹלם?… איני אוֹמר זאת לגנאי. ראינוּ עמים שיצאוּ מעבדוּת לחירוּת ונכשלוּ. חרדה זוֹ סימן טוֹב היא לנוּ, בּמידה שאינה משמשת לצרכי הויכּוּח בּלבד. בּרכה בּה כּשהיא תוֹבעת עֵרוּת ועמידה על המשמר ולא רתיעה מפּני התפקיד פּן ניכּשל בּוֹ. על כּל פּנים, הרי ראוּיה חרדה זוֹ שנראה גם בּה עצמה ערוּבּה כּלשהי נגד השתלטוּת ושעבּוּד. אוּלי מוּתר לנוּ להניח שבּמלחמתנוּ, דוקא בּמסגרת ממלכתית, לקידוּמם הסוֹציאלי וּלמילוּי צרכיהם הלאוּמיים של המוֹני העם הערבים נצליח, יוֹתר מאשר בּכל הצעוֹת של הסכּמים, להבקיע חוֹמוֹת וּלשׂדד מערכוֹת בּישוּב הערבי וגם למצוֹא הד בּארצוֹת שכנוֹת.

וּמצפּוּן העוֹלם, יהיוּ נוֹשׂאיו אשר יהיוּ, אם ירצה לתקן את העוול ההיסטוֹרי לגבּי העם היהוּדי, לא יחפּשׂ דרכּי הסואה ולא ירתע מפּני הכרעה נוֹעזת. ואם לאו, אם יוּכל להשלים עם עוֹשק זכוּתוֹ של העם היהוּדי לחיים עצמאיים – לא תוֹעיל כּל הסואה והוּא לא יקבּל לא את התביעה למדינה יהוּדית ולא את הנוּסחה “הגשמת הציוֹנוּת” ו“ריכּוּזוֹ הטאֵריטוֹריאלי של העם היהוּדי בּארץ”.

 

ה“דילאֵמה” הגוֹאלת    🔗

עוֹד זכוּרים לנוּ הימים, כּאשר בּחלק גדוֹל של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם היתה רוֹוחת הדילאֵמה: אוֹ מהפּכה סוֹציאלית אוֹ דיקטאטוּרה פאשיסטית. וכל עוֹד לא תבוֹא המהפּכה הסוֹציאלית – הכּל היינוּ־הך. ממשלה סוֹציאל־דאֵמוֹקראטית, ממשלה בּוּרגנית־דאֵמוֹקראטית, ממשלה ריאקציוֹנית המכבּידה עוּלה על הפּוֹעלים, אבל אינה מעיזה להניף את הגרזן על עצם קיוּמה של תנוּעת הפּוֹעלים וארגוּני הפּוֹעלים יכוֹלים עוֹד להמשיך בּמלחמתם, אוֹ משטר פאשיסטי גמוּר עם מחנוֹת הסגר וטאֵרור־דמים – למאי נפקא מינה?

אם הסוֹציאל־דאֵמוֹקראטיה העמיקה לחטוֹא, הרי גם תוֹרה כּוֹזבת זוֹ – תוֹרת ה“דילאֵמה” וה“למאי נפקא מינה” – חלקה לא קטן בּשוֹאה שבּאה על תנוּעת הפּוֹעלים ועל האנוֹשוּת כּוּלה.

שם, בּעוֹלם הגדוֹל, כּבר הבינוּ – להותנוּ, מאוּחר מדי, –

שלא היינוּ־הך, שיש נפקא מינה. הקוֹנגרס האחרוֹן של הקוֹמינטאֵרן גינה את המפלגה הקוֹמוּניסטית בּגרמניה, שלא השׂכּילה להבחין בּין דאֵמוֹקראטיה בּוּרגנית לבין פאשיזם ולא התיצבה בּעוֹד מוֹעד בּשער, כּדי להגן על הריפּוּבּליקה הוויימארית בּפני נחשוֹלי הנאציזם. אבל בּפּרוֹבינציה שלנוּ עוֹד אפשר כּיוֹם להוֹפיע על הבּמה וברצינוּת גמוּרה להעלוֹת את הגירסא דינקוּתא כּשׂיא אחרוֹן של החכמה המדינית.

החבר יצחקי הסבּיר לנו בּהרצאתו המקיפה בּמוֹעצת ההסתדרוּת הסבּר היטב, כּי בעצם כּל הויכּוּח על עצמאוּת ועל מדינה יהוּדית יסוֹדוֹ בּאי־הבנה. שהרי כּל זמן שקיים אימפּאֵריאליזם בּעוֹלם, לא תיתכן בּארצוֹת קוֹלוֹניאליוֹת “עצמאוּת מדינית לאמיתה”, והדילאֵמה היא: "אוֹ מהפּכה סוֹציאלית אוֹ דיקטאטוּרה אימפּאֵריאליסטית״.

וּבאמת, הרי קל להוֹכיח, שעבר־הירדן אינה מדינה עצמאית ממש, וכמה חסרה עיראק לעצמאוּת מדינית “לאמיתה”, וּמה חסרה עדיין מצרים, ואפילוּ שמדינוֹת עצמאיוֹת בּאירוֹפּה, כּגוֹן אוֹסטריה, היוּ כּדוּר־משׂחק בּידי המעצמוֹת הגדוֹלוֹת. ואם כּן – למאי נפקא מינה? מדינה יהוּדית – ואם אפילוּ לא עצמאית “לאמיתה”, – אוֹ שהארץ תיהפך למדינה ערבית – גם היא לא עצמאית “לאמיתה”, אלא רק בּנוּסח עבר־הירדן, שדי גם בּזה כּדי לסגוֹר את שערי הארץ בּפנינוּ – בּשבילנוּ הכּל “היינוּ־הך”?

דרך אגב, חברוֹ של יצחקי למפלגה, ז. אבּרמוֹביץ, פּירסם בּעתוֹן של פּוֹעלי־ציוֹן – בּאוֹתוֹ זמן – שוּרת מאמרים על חיפּושׂ פּתרוֹן לשאלת היחסים בּין היהוּדים והערבים בּדרך של שילוּב ארץ־ישׂראל כּמרכּז טאֵריטוֹריאלי יהוּדי בּתוֹך פאֵדאֵראציה של הארצוֹת הערביוֹת.

וּמתוֹך כּל שיקוּליו, הכּלכּליים והמדיניים, אינוֹ מתקבּל הרוֹשם שהוּא רוֹאה את ארץ־ישׂראל ואת הארצוֹת השכנוֹת כּעוֹמדוֹת כּבר על סף המהפּכה הסוֹציאלית. הוּא מניח איפוֹא בּתקוּפה הקרוֹבה גם אפשרוּת אחרת, מחוּץ לאוֹתה “דילאֵמה”. אבל כּנראה, הוּא לא סיים את חוֹק לימוּדיו בּ“חוּג מארכּסיסטי”. יצחקי יוֹדע ועֵד, שיש דילאֵמה אחת ואין בּלתה. ו“דילאֵמה” זוֹ גוֹאלת מההכרח להשיב תשוּבה מסוּימת לשאלה העוֹמדת על הפּרק.

הדוֹקטרינאריוּת אינה בּהטפה למהפּכה סוֹציאלית כּפּתרון כּוֹלל של כּל הבּעיוֹת החברתיוֹת וּבחינוּך פּוֹעלים והדרכתם לקראת מהפּכה, אלא בּהפשטה שבּהטפה זוֹ, המתעלמת מהמציאוּת, מתנאי המקוֹם וּמתנאי הזמן, וּמנפנפת תמיד, בּכל מקוֹם וּבכל שעה וּבכל התנאים, בּאוֹתה הדילאֵמה הסטאֵראֵאוֹטיפּית המשמשת אמתלא להתחמק מתשוּבה מסוּימת לכל בּעיה אקטוּאלית.

הפּשטנוּת – שאין בּינה לבין אבחנה מארכּסיסטית ולא כלוּם – מפשטת, וּממילא מסלפת, את תמוּנת העבר ואת תמוּנת העתיד גם יחד. בּעבר מוֹנים את כּל הגזירוֹת והפּוּרעניות: ספר לבן, יסוּרי־עליה, מזימוֹת, התנקשוּיוֹת. ודאי, כּל זה נכוֹן. אבל כּיצד גדלנוּ בּארץ, על אף הכּל, בּין מלחמה למלחמה מחמישים אלף למחצית המיליוֹן ומעלה? והרי מספּר זה הוּא לכל הדעוֹת אחד הגוֹרמים החשוּבים בּיוֹתר בּהיאבקוּתנוּ על העתיד. איני סבור שהוֹדוֹת לאימפּאֵריאליזם הבּריטי עשׂינוּ את החיל הזה. התקדמנוּ למרוֹת המכשוֹלים שהוּא שׂם בּדרכּנו. כּי היוּ בּעוֹלם, וגם בּתוֹך האימפּאֵריה הבּריטית, כּוֹחוֹת שעזרוּ לנוּ לא מעט לסכּל מזימוֹת, אוֹ לפחוֹת להחליש את השפּעתן.

והרי כּך היה לא רק לגבּי עניננוּ. לפי חכמי הטאֵזיסים מסוּג ידוּע היה בּרוּר כּשמש, שקוי החזית וצירוּפי המחנוֹת בּמלחמה זוֹ יהיוּ אחרים לגמרי ממה שהם היוֹם. וּמי שההין להטיל ספק בּכך, היה מתחייב בּנפשו. ואילוּ, אם צ’אֵמבּרליין עצמוֹ, איש מינכן, אנוּס היה להמיר את המטריה בּתוֹתחים והללוּ התחילוּ לירוֹת אל מטרה אחרת משעלתה בּדעתוֹ תחילה, הרי בּרוּר שהדבר בּא לא מחמת התקפה פּתאוֹמית של מוּסר כּליוֹת שלוֹ, אלא משוּם שבּאנגליה היתה דעת קהל, וּבראש וראשוֹנה תנוּעת פּוֹעלים, שבּכוֹחה לשבּש חשבּוֹנוֹת של שמרנים אנגליים ושל חכמי טאֵזיסים משלנוּ גם יחד. והגוֹרמים והכּוֹחוֹת הללוּ – הם שעמדוּ גם לנוּ לא פּעם. אבל הם אינם בּאים כּלל וּכלל בּחשבּוֹן לאחר המלחמה, לדעת אוֹתם חכמי הטאֵזיסים, אם לא תהיה מהפּכה סוֹציאלית לאלתר.

סיוּם קאפּיטאליסטי של המלחמה? האם “אבוֹת הצ’ארטר האטלאנטי יש לקווֹת מהם לדאֵמוֹקראטיה מפוֹארת יוֹתר מזוֹ של הריפּוּבּליקה הוויימארית בּגרמניה, ממשלת מאקדוֹנאלד בּאנגליה וּממשלת ליאוֹ בּלוּם בּצרפת?” ומכּאן רק קפיצה קלה אחת: “יהיה גראבּסקי חדש, יהיה היטלר חדש, אך לא גראבּסקי בּממדיה של הכּלכּלה הפּוֹלנית, ולא היטלר בּממדים של ההוֹן הגרמני בּלבד, אלא גראבּסקי והיטלר בּממדים של ההוֹן האנגלוֹ־סאכּסי העוֹלמי האדיר”… כּכה, ממשלת ליאוֹ בּלוּם, גראבּסקי, היטלר – הכּל “דייסה אחת”. (ואני, בּעניוּת דעתי, סבוּר הייתי, שאפילו גראבּסקי והיטלר אינם "היינוּ־הך״; נראה לי, כּי לא רק שאין כּאן כּל הבנה בּמהוּתם וטיבם של משטרים מדיניים, אלא שיש כּאן המעטת דמוּתה, סילוּפה וחילוּלה של הטראגאֵדיה האיוּמה של יהדוּת פּוֹלין, אם שׂמים סימן שויוֹן בּין מצבה בּצפרני היטלר וּבין מצבה תחת שלטוֹנוֹ של גראבּסקי).

והנה, בּסדר עוֹלם זה, של “גראבּסקי־היטלר חדש”, קשוּרה תכנית בּילטמוֹר! מדוּע דוקא בּסדר כּזה? בּרוּר כּשמש! כּי הרי כּוֹחוֹת אחרים אינם בּנמצא. כּשמדבּרים על אמריקה, רוֹאים שם אילי־נפט בּלבד. אין שוּם גוֹרמים אחרים. אין הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים, על עשׂרת מיליוֹן חבריהן המאוּרגנים, התוֹמכוֹת בּתביעוֹתינוּ. בּאנגליה ישנם רק מחבּרי הספר הלבן. אין כּל חוּגים שהתנגדוּ וּמתנגדים לספר הלבן. אין תנוּעת פּוֹעלים ששׂמה לאַל את מדיניוּת מינכן ושיש תקוה שהיא תוּכל להעביר מן העוֹלם גם את הפּרשה האנטי־ציוֹנית של אוֹתה מגילת מינכן. לשם פּשטנוּת מוֹחקים את כּל אלה מן החשבּוֹן הפּוֹליטי. יתר על כּן: אם לא מהפּכה סוֹציאלית מיד וּבכל העוֹלם – נעלמת לגמרי ולחלוּטין מן האוֹפק גם בּרית־המוֹעצוֹת. אחרי כּל נצחוֹנוֹתיה המזהירים לא נוֹעדוּ לה בּחשבּוֹנוֹתיו של החבר יצחקי כּל משקל וכל השפּעה בּעוֹלם והיא לא תוּכל, בּברית עם כּוֹחוֹת פּוֹעלים וגוֹרמים מתקדמים אחרים, למנוֹע את שלטוֹנוֹ של “היטלר בּממדים של ההוֹן האנגלוֹ־סאכּסי העוֹלמי האדיר”…

אבל אם כּן, מה יהא, עם סיוּם כּזה של המלחמה, לא רק על תכנית בּילטמוֹר, אלא על מפעלנוּ ועלינוּ בּכלל? – “נבצר עמדוֹת, נגבּיר כּוֹח, נעלה, נעבוֹד ונתישב בּכל התנאים וּבכל הדרכים”… בּסדרי עוֹלם של “היטלר העוֹלמי האדיר?”… והרי “הדברים כּה בּרוּרים – אוֹמר הח' יצחקי – שלעתים יוֹשב אתה וּמשתוֹמם: מחלוֹקת זוֹ לבינינוּ למה היא?”…

רכוּב על ה“דילאֵמה”, כּמכשפה על מטאטא, יכוֹל אדם בּנקל להיחלץ מכּל מיצר ולעבוֹר בּיעף לעוֹלם, שאף עננה קלה לא תעיב את שמיו. בּעוֹלם זה כּל משאלוֹת לבּנוּ הוֹפכוֹת מניה־וּביה לעוּבדוֹת, סברוֹת – לודאוּת. ואם כּי את הכּוֹחוֹת שעזרוּ לנוּ בּעבר, אוֹתם החלקים של תנוּעת הפּוֹעלים אשר גילוּ עד כּה הבנה לשאיפוֹתינוּ ולא מנעוּ מאתנוּ תמיכה בּדרישוֹתינוּ, אסוּר, כּידוּע, לצרף למנין כּוֹחוֹת המחר, – בּכל זאת נצחוֹננוּ בּטוּח, מוּנח בּקוּפסה. ושוּב אין מקוֹם ואין טעם לתביעת מדינה יהוּדית בכל צוּרה שהיא – בין מדינה יהוּדית סתם וּבין מדינה יהוּדית סוֹציאליסטית. כּי ממה־נפשך: כּל זמן שיש אימפּאֵריאליזם בּעוֹלם, הרי אנוּ יוֹדעים כּבר, שלא תוּכל להיוֹת עצמאוּת “לאמיתה”, ואילוּ בּעוֹלם המהפּכה הסוֹציאלית – התביעה היא: מדינה סוֹציאליסטית סתם.

החבר יצחקי טען: “אינני מבין מה התוֹכן הציוֹני של מדינת יהוּדים בּארץ־ישׂראל”. והוא הסבּיר לנו: “אם יש תוֹכן לציוֹנוּת שלנוּ, הריהוּ בּכך שלא ניצוֹר קהיליה יהוּדית מבוּדדת בּארץ־ישׂראל”, בּאשר – “עוֹד לא שמענוּ שתיוצר מדינת פּוֹלנים בּפּוֹלין, מדינת אוּקראינים בּאוּקראינה”… שׂיא הפּשטנוּת! בּאשר הפּוֹלנים אין להם כּל צוֹרך וטעם לתבּוֹע מדינת פּוֹלנים – כּי פּוֹלין היא למעשׂה, לפי כּל מהוּתה, בתוֹקף העוּבדה של הרוֹב הפּוֹלני, מדינת הפּוֹלנים, והוּא הדין בּאוּקראינים וצרפתים וכו' וכו' – אין גם לנוּ הכרח בּתביעה כּזאת… האם בּכדי היינוּ מדגישים בּמשך שנים את העוּבדה, שגם בּתנאי המשטר הסוֹביטי ראוּ צוֹרך להכריז על בּירוֹבּידז’אן כּעל "יידיש־לאנד״ דוקא?

וּמהוּ אליבּא דחבר יצחקי התוֹכן של הציוֹנוּת? הריהו: "חיים יהוּדים, התפּתחוּת יהוּדית, עליה יהוּדית, מרכּז טאֵריטוֹריאלי יהוּדי – זה יהיה הבּסיס של עצמאוּת מדינית של הארץ, של ארץ־ישׂראל, והעצמאוּת הזאת תהיה עצמאוּת סוֹציאליסטית״.

לא אעיז להיכּנס לפרדס זה, ששביליו נהירין רק ליוֹדעי ח"ן. בּשבילי כּאן הכּל מדרש פּליאה. כּיצד יקוּם הדבר הזה? שמענוּ שהעצמאוּת של הארץ, “עצמאוּת מדינית לאמיתה”, תקוּם עם המהפּכה הסוֹציאלית. וּמתי יקוּם המרכּז הטאֵריטוֹריאלי היהוּדי? לפני המהפּכה? בּמשטר של “היטלר העוֹלמי”? אחרי המהפּכה? והאם המהפּכה תעכּב לרגע־קט את העצמאוּת הסוֹציאליסטית של הארץ עד שיקוּם המרכּז הטאֵריטוֹריאלי היהוּדי, שכּן הוּא צריך לשמש בּסיס לעצמאוּתה של הארץ? אוֹ שלפי שעה תקוּם, עם המהפּכה הסוֹציאלית, העצמאוּת הסוֹציאליסטית של הארץ שלא על הבּסיס של המרכּז הטאֵריטוֹריאלי היהוּדי? אם כּן, יהיה להפך: המרכּז הטאֵריטוֹריאלי היהוּדי יקוּם על בּסיס העצמאוּת הסוֹציאליסטית של הארץ? מנין הבּטחוֹן שהוּא יקוּם – בּטחוֹן עד כּדי כך שאין אנוּ צריכים אפילוּ להגדיר את תביעתנוּ, מה צריכה להיוֹת מדינה זוֹ, אלא יכוֹלים אנוּ להסתפּק בּתביעת עצמאוּת סוֹציאליסטית סתם של הארץ?

יהיה אוּלי מן הענין להזכּיר עוּבדה מאלפת אחת. כּאשר התישבוּת היהוּדים בּקרים החלה לקבּל ממדים רחבים יוֹתר, ואף היוּ שתלוּ בּה תקווֹת גדוֹלוֹת למרכּז יהוּדי טאֵריטוֹריאלי רב־מידוֹת – נתפּרסם בּעתוֹן “קראסני קרים” (מ־26 בּספּטמבּר 1926) גילוּי דעת של יוֹשב־ראש ה“ציק” (הועד הפוֹעל המרכּזי) של קרים, איבּראהימוֹב, שנסע למוֹסקוה בּשליחוּת מיוּחדת בּענין ההתישבוּת היהוּדית בּקרים, וּבגילוּי דעתוֹ נאמר:

“ממשלת קרים אינה יכוֹלה בּשוּם פּנים להסכּים לתכנית של מסירת כּל שטחי הקרקע הפּנוּיים בּקרים להתישבוּת היהוּדית”, בּאשר “האוֹכלוֹסיה הטאטארית נדחקה על־ידי המדיניוּת הלאוּמית הפּוֹשעת של הממשלה הצארית לאיזוֹרים ההרריים שבּדרוֹם, שם היא יוֹשבת בּצפיפוּת יתירה”. וּבהצבּיעוֹ על כּך שעל ממשלת קרים מוּטל התפקיד ליישב 9500 משפּחוֹת של הטאטארים המנוּשלים, הוּא מסיים: “כּתוצאה מנסיעתי (למוֹסקוה – י. ר.) עוֹמדת כּיוֹם לפני השלטוֹנוֹת המרכּזיים של הריפּוּפליקה לפתרוֹן השאלה בּדבר הפסקה מוּחלטת של התישבוּת יהוּדים עמלים בּקרים”.

בּרוּר היה, שדרישה זוֹ של ה“ציק” של קרים – להפסיק לחלוּטין את ההתישבוּת היהוּדית – בּאה לא בּשל הצוֹרך ליישב תשעת אלפים משפּחוֹת טאטארים, אלא מתוֹך רצוֹן לשמוֹר על האפשרוּת לעצב את דמוּתה הלאוּמית־טאטארית של הריפּוּבליקה הקרימאית, אשר הטאטארים היוּ בּה אז מיעוּט מוּחלט (הם היו בּה כּ־25%, רוּסים היו 42%, השאר – מיעוּטים בּני עמים שוֹנים). אמנם משאלתוֹ של ה“ציק” הקרימאי לא ניתנה לוֹ על־ידי השלטוֹנוֹת המרכּזיים בּמילוּאה, התישבוּת היהוּדים לא הוּפסקה לחלוּטין, אבל כּנפי החזוֹן הגדוֹל של מרכּז יהוּדי טאֵריטוֹריאלי בּקרים קוּצצוּ, ולא יצאה שנה והוֹפיעה – תכנית בּירוֹ־בּידז’אן…

הרי שגם אחרי המהפּכה הסוֹציאלית אין הענין כּל־כּך פּשוּט כּפי שמתארים אוֹתוֹ הפּשטנים. אפשר לנהוֹג לפי שבּיקשוּ לנהוֹג בּבּירוֹ־בּידז’אן אוֹ כּפי שנהגוּ לגבּי הטאטארים, שאף על פּי שהם היוּ מיעוּט בּקרים נוֹעדה זוֹ לשמש להם מרכּז טאֵריטוֹריאלי לריכּוּז טאטארים שמחוּצה לה וּמסגרת ממלכתית להגדרתם הלאוּמית העצמית. ויכוֹל גם לקרוֹת כּמקרה שקרה את התישבוּת היהוּדים בּקרים. משטר סוֹציאליסטי כּשלעצמוֹ אין בּוֹ ערוּבּה לריכּוּז היהוּדים בּארץ־ישׂראל. הוּא יכוֹל להקל על כּך, אבל יכוֹל הוּא גם להניח פּלשתינה סוֹציאליסטית עם (א"י) שלא תוּכל להיחלץ מהסוֹגריים. הבּעיה שלנוּ לא תיפּתר “ממילא”, בּלי תביעה, בּלי היאבקוּת, בּלי גיוּס תמיכה ועזרה של כּוֹחוֹת בּינלאוּמיים בּשביל תביעתנוּ. על כּן אין לפשט את הבּעיה ולא לטשטש וּלסלף אוֹתה. ואין להיפּטר מתשוּבה לעצמנוּ ולעוֹלם על השאלה: מה היא תביעתנוּ? על מה אנוּ נאבקים וניאבק?

דוקא משוּם שאין כּל דמיוֹן בּין מצבנוּ כּאן וּבין מצבם של הפּוֹלנים בּפּוֹלין ושל האוּקראינים בּאוּקראינה, וּבין תפקידנוּ לתפקידם, וכל האנאלוֹגיה היא הבל וּרעוּת רוּח – אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּכך, שנתבּע סתם עצמאוּת סוֹציאליסטית של הארץ, כּי זוֹ יכוֹלה להיוֹת, אמנם כּדוּגמת פּוֹלין ואוּקראינה, מדינה ערבית (אוּלי עם “מחוֹז אוֹטוֹנוֹמי” יהוּדי בּחינת מחוֹז קאלינינדוֹרף, אוֹ אפילוּ מחוֹזוֹת נפרדים אחדים כּאלה). הדיבּורים על עצמאוּת סוֹציאליסטית סתם אינם איפוא אלא התחמקוּת מהבּעיה.

 

“קו מפריד”    🔗

הצרפתים השקיעוּ הוֹן ואוֹן בּקו מאג’ינוֹ. הגרמנים בּנוּ קו זיגפריד. ואנוּ – קו מפריד. וכמה מכּוֹחוֹתינוּ הדלים, כּמה מאמצים אנוּ משקיעים בּבנינוֹ, בּיצוּרוֹ והגנתוֹ!

הנה בּא החבר ארם ותיקן את אשר עיוה קוֹדמוֹ. מדינה יהוּדית? כּן, בּהחלט! תביעה צוֹדקת והכרחית. הויכּוּח – אוֹמר הוּא – אינוֹ בּעד מדינה יהוּדית אוֹ נגד מדינה יהוּדית. אבל גם הוּא טוֹען: “הקו המפריד הוּא, כּיצד אנוּ מתארים לעצמנוּ את סיוּם המלחמה”. ומכּאן נוֹבעת השאלה: מדינה יהוּדית סתם אוֹ מדינה יהוּדית סוֹציאליסטית?

ודאי קיים קו מפריד בּנוֹגע לאָפיה ותכנה של המדינה. והוּא אינוֹ חדש כּלל וּכלל. עוֹד בּשנת 1906 כּתב ב. בּרוּכוֹב בּ“פּלאטפוֹרמה שלנוּ”: “האוֹטוֹנוֹמיה הטאֵריטוריאלית הפּוֹליטית בּארץ־ישׂראל היא מטרת הציוֹנוּת. לציוֹנוּת הבּוּרגנית זוֹהי המטרה הסוֹפית, לציוֹנוּת הפּרוֹלאֵטארית – שלב בּדרך לסוֹציאליזם”.

וּלדידנוּ אין זאת אוֹמרת חלוּקת עצם המאבק שלנוּ לשני שלבּים. חלקי עם אלה שלא גרסוּ מעוֹלם את תוֹרת ה“אֵטאפּים” ולא חילקוּ את מלחמתנוּ הסוֹציאליסטית לא חלוּקה בּשטח – בּחוּץ־לארץ כּלל־ישׂראל נטוּל מעמדוֹת, וּמלחמת המעמדוֹת כּמצוה התלוּיה בּארץ בּלבד, – ולא חלוּקה בּזמן: עד לתחנה עצמאוּת – ציוֹנוּת סתם, מתחנה זוֹ ואילך – מלחמה לסוֹציאליזם. לא ולא. כּל צעד שלנוּ, כּל גידוּל כּוֹחנוּ בּארץ, כּל תוֹספת עליה של כּוֹחוֹת עבוֹדה, כּל יצירה עצמאית בּכל שטחי החיים, כּל תוֹספת ארגוּן וּביצוּר ארגוּנוֹ העצמאי של מעמד הפּוֹעלים, כל חישוּל נוֹסף של כּלי המעמד ושל הכּרתוֹ המעמדית תוֹך כּדי מלחמה יוֹם־יוֹמית, – כּל אלה הם צעדים בּדרכּנוּ אל המטרה הציוֹנית־סוֹציאליסטית, שהיא בּשבילנוּ אחת ואחידה.

והקו המפריד בּנוֹגע לסיוּם המלחמה – הרי הוּא קיים גם כּשאין אוֹמרים מדינה יהוּדית. מדוּע תביעה בּצוּרה של “מרכּז טאֵריטוֹריאלי” אוֹ “הגשמת הציוֹנוּת” אפשר להביאה בּפני פוֹרוּם בּינלאוּמי בּלי שיהא הכרח לפרש בּנשימה אחת, תוֹך כּדי ניסוּח התביעה, את תכנה של הציוֹנוּת המוּגשמת ואת המשטר החברתי שהיא תגשים, ואילוּ כּשאוֹמרים “מדינה יהוּדית” אין הדבר אפשרי וּמן הדין וּמן ההכרח שהקו המפריד יפלג אוֹתנוּ בּפגישתנוּ הראשוֹנה עם תנוּעת הפּוֹעלים הבּינלאוּמית לאחר השוֹאה האיוּמה שבּאה עלינוּ?

יצוּיין כּאן: כּשהקוֹמוֹניסטים בּאיטליה מוּכנים היוּ להשתתף בּממשלה שבּראשה עמד בּאדוֹליוֹ, וּבדוֹמה לזה קוֹמוּניסטים בּארצוֹת אחרוֹת, ידעוּ פּוֹעלי־ציוֹן להסבּיר בּ“נייוועלט”:

“רוֹצים הם לחזק את ממשלוֹתיהם, כּדי שהארצוֹת הללוּ, שנחלשוּ, יקבּלוּ יוֹתר משקל בּקנה־מידה בּינלאוּמי ויוּכלו על־ידי כך למנוֹע הכרעוֹת חד־צדדיוֹת. ויש להניח שזה נעשׂה לא בּלי בּטחוֹן שממשלת המוֹעצוֹת מסכּימה לקו זה”…

ואין מגנים אוֹתם כּלל וּכלל – ואת בּרית־המוֹעצוֹת אתם יחד – שזוֹהי אוֹרינטאציה על כּוֹחוֹת האתמוֹל וּבגידה בּחזוֹן הסוֹציאליסטי. לא אכניס כּרגע ראשי בּסוּגיה זוֹ, אם קוֹמוּניסטים איטלקיים חייבים היוּ בּאמת לשתף פּעוּלה עם בּאדוֹליוֹ. אניח זאת לאחרים היוֹדעים להסבּיר על הצד היוֹתר טוֹב – כּמוּבן, תמיד לאחר המעשׂה – שכּך ורק כּך צריך להיוֹת. על כּל פּנים אני סבוּר, שעם כּל הגלגוּלים שעברוּ על המפלגוֹת הקוֹמוּניסטיוֹת הן לא הגיעוּ לידי כך שאין בּאמת כּל קו מפריד בּיניהן לבין הבּוּרגנוּת, אפילו הדאֵמוֹקראטית והליבּאֵרלית, וּמכּל שכּן בּיניהן לבין אנשים מסוּגוֹ של בּאדוֹליוֹ, בּנוֹגע לבּעיה, מה צריך להיוֹת סיוּמה של מלחמה זוֹ, לקראת איזה סיוּם יש לחתוֹר. אבל אין זה מוֹנע אוֹתם מלתמוֹך בּפוֹרוּם הבּינלאוּמי בּתביעוֹת הצוֹדקוֹת היסוֹדיוֹת של עמם, בּלי להציג למישהוּ כּתנאי לתמיכתם זוֹ, שיוּכרז מלכתחילה – ואפילוּ בּלי שהם עצמם יכריזוּ מלכתחילה – על איטליה סוֹציאליסטית, או על צ’אֵכוֹסלוֹבקיה סוֹציאליסטית, פּוֹלניה סוֹציאליסטית וכו'. ואיני חוֹשב שיש לראוֹת בּזה משוּם התכּחשוּת לחזוֹן הסוֹציאליסטי. ודאי הם נאבקים וימשיכוּ בּמאבק על חזוֹנם הסוֹציאליסטי. והאם אנוּ מצוּוים בּשעה זוֹ פּחוֹת מהם לדאוֹג לכך, שיהא לנוּ קצת “יוֹתר משקל בּקנה־מידה בּינלאוּמי”? האם בּאמת צפוּיוֹת לנוּ פּחוֹת סכּנוֹת של "הכרעוֹת

חד־צדדיוֹת"?…

אינני להוּט כּלל אחרי אנאלוֹגיוֹת. רציתי רק לציין, כּיצד יוֹדעים לסלוֹח לקוֹמוּניסטים מאוּמוֹת העוֹלם, שאינם מבליטים תמיד את הקו המפריד, ואף יוֹדעים להסבּיר זאת. לעצם הענין יוֹדע אני גם יוֹדע, בּמה אינוֹ דוֹמה המשל לנמשל. הקוֹמוּניסטים ההם, כּשהם תוֹבעים לעמם את הזכוּת לעצמאוּת – עצם הוּא הרוֹב בּארצוֹ. לא כן אנחנוּ. ודאי מצבנו משוּם כּך לאין ערוֹך יוֹתר קשה. אבל קשיים אלה, כּפי שכּבר עמדתי על כּך, אינם פּחוֹת רציניים כּשמנסחים את תביעתנוּ כּתביעה ל“הגשמת הציוֹנוּת על ידי עליה חפשית”.

על כּל פּנים, במשטר סוֹציאליסטי – הסבּיר החבר ארם – לא תהא כּל מניעה להכריז על ארץ־ישׂראל כּעל מדינה יהוּדית, אפילוּ כּשהיהוּדים עוֹדם מיעוּט בּה, וּבּירוֹבּידז’אן תוֹכיח. והוּא הוֹסיף והסבּיר, שזה דבר ממשי, ריאלי מאד, כּיון שאנוּ מתקרבים לסיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה. אכן, סיוּם כּזה הכרח הוּא לאנוֹשוּת כּוּלה, ולנוּ על אחת כּמה וכמה. שׂבענוּ את המשטר הקאפּיטאליסטי על התענוּגוֹת שהוּא מעניק להמוֹני העמלים יוֹם־יוֹם ועל הבּארבּאריוּת שהוּא הצמיח מתוֹכוֹ – זוֹ שהציפה את העוֹלם וּמביאה עלינוּ כּליה. אבל ארם הוֹכיח שסיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה אינוֹ רצוּי ואפשרי בּלבד, אלא שאמנם בּוֹא יבוֹא. “כּבקרת רוֹעה עדרוֹ” העביר לפני עינינוּ את כּל הגוֹרמים, את השינוּיים בּיחסי הכּוֹחוֹת בּעוֹלם, את התעוֹררוּתם ואת התלכּדוּתם של כּוֹחוֹת המחר, המשמשים ערוּבּה לסיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה.

ואפשר היה לצפּוֹת, שלאוֹר פרוֹגנוֹזה זוֹ יכריז: עכשיו השעה כּשרה להציג בּפני העוֹלם הבּינלאוּמי את התביעה לפתרוֹן ראדיקאלי, פּתרוֹן ממלכתי של שאלת היהוּדים. עכשיו יש לנוּ כּתוֹבת, יש אל מי להפנוֹת תביעה זוֹ. ויש ערוּבּוֹת להגשמתה. נתמוֹך בּה בּכל להט אמוּנתנוּ הסוֹציאליסטית. נביא כּוּלנוּ יחד לפוֹרוּם הבּינלאוּמי את התביעה של העם היהוּדי, את התביעה של האוּמלל בעמים – לעצמאוּת, לחיי עם החוֹלש על גוֹרלוֹ. שאלת תכנה של המדינה היהוּדית – זוֹ לא תוּכרע בּשוּם ועדה מתמדת. המדינה היהוּדית תהיה סוֹציאליסטית, בּין שרוצים בּכך אלה שנתכּנסוּ באוֹתוֹ מלוֹן “בּילטמוֹר” וּבין שאינם רוֹצים, בּין שיחליט על כּך הועד הפּוֹעל הציוֹני ובין שלא יחליט. כּי העוֹלם כּוּלוֹ הוֹלך לקראת הסוֹציאליזם. ואנוּ כּאן נארגן ונדריך, נכוון ונפעיל יוֹם־יוֹם את ציבּור הפּוֹעלים, שבּבוֹא יוֹם ההכרעה בּין הקאפּיטאליזם וּבין הסוֹציאליזם – לא יכזיב.

אבל תחת זאת בּאה פתאוֹם מפּוֹלת וּמפּסגת האוֹפּימיזם הסוֹציאליסטי אנוּ מידרדרים בּמדרוֹן התבוּסנוּת, וארם מנבּא שחוֹרוֹת: תכנית בּילטמור סכּנוֹת רבּוֹת

וּגדוֹלוֹת צפוּנוֹת בּה, היא תביא לידי אכזבה, והאכזבה תרפּה את ידינוּ בּהיאבקוּת הצפוּיה לנוּ על כּל אלף עוֹלים, האכזבה תלד יאוּש, והיאוּש יפרנס את הבּריוֹנוּת הריביזיוֹניסטית…

אימתי וכיצד יקרה כּדבר הזה? עם הסיוּם הסוֹציאליסטי של המלחמה? בּעוֹלם המחר צפוּיוֹת לנוּ כּל אוֹתן האכזבוֹת על תוֹצאוֹתיהן המסוּכּנוֹת? איך הפך פּתאוֹם אוֹר לחוֹשך?

ארם עוֹנה על כּך: כּדי שהאכזבה לא תהיה, נחוּצה מהפּכה סוֹציאליסטית ולא תכנית בּילטמוֹר… ודאי, בּין אלה התוֹמכים בּתביעת המדינה היהוּדית ישנם רבּים גם רבּים שאין להם כל אוֹרינטאציה על מהפּכה סוֹציאלית ואף אינם רוֹצים בּה. אבל האם כּונוֹתיהם יש בּהן כּדי לשנוֹת סדרי עוֹלם?… האם אל הקו המפריד תתנפּץ עצם הפּרוֹגנוֹזה על הסיוּם הסוֹציאליסטי של המלחמה, שהיתה רגע לפני כן כּל כּך ריאלית? היכן כּאן הקשר בּין שתי הפּרוֹגנוֹזוֹת: בּין זוֹ האוֹפּטימיסטית לגבּי כל העוֹלם, והמדינה היהוּדית הסוֹציאליסטית בתוֹכוֹ, וּבין זו הפּאֵסימיסטית והתבוּסנית כּשרק מעלים את השם הנוֹרא “בּילטמוֹר”?

בּאמת אין קשר, כּי חסרה חוּליה בּשרשרת, והיא: סיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה הכרח הוּא, יש סיכּוּיים שיבוֹא, יש לעשׂוֹת הכּל כּדי שיבוֹא, אבל ודאוּת אין. ואז מוֹפיעה הסכּנה של האכזבוֹת. אבל האם רק אכזבוֹת הצפוּיוֹת מתכנית בּילטמוֹר סכּנה בּהן? והאכזבה מהפּרוֹגנוֹזה של הסיוּם הסוֹציאליסטי של המלחמה – סכּנוֹתיה פּחוּתוֹת? האם אין אכזבה זוֹ עלוּלה לדחוֹף נוֹער אל תוֹך זרוֹעוֹתיו של פאשיזם מחוּדש, כּשם שזה אירע כּבר פּעם לנוֹער שנתחנך לראוֹת את הרצוּי כּמצוּי ונתיאש מן המהפּכה הסוֹציאלית שחיכּה לה בּכל יוֹם שתבוֹא ויצא לבקש “מהפּכה” אחרת? ואף על פּי כן, אם תמיד נהיה חוֹששים לאכזבה, גם בּסוֹפוֹ של מבּוּל דמים זה, לא נאזוֹר כּוֹחוֹת, לא נעפּיל ולא נזוּז ממקוֹמנוּ. יש לעשׂוֹת הכּל, כּדי שיקוּם משטר חדש בּעוֹלם. ואף אנוּ אסוּר לנוּ שנראה את הסוֹציאליזם בּחינת “זכה מלאכתוֹ נעשׂית על־ידי אחרים”. עלינוּ למלא את תפקידנוּ בּמערכה הכּללית. אמנם אין אנוּ הגוֹרם המכריע בּמערכה זוֹ. לא על פּי החלטתנוּ, אף אם תלוּוה מעשׂים נוֹעזים, יקוּם הסוֹציאליזם בּעוֹלם. ואף לא בּארץ הזאת. כּי אם אפשר היה להתוכּח על סוֹציאליזם בּארץ אחת כשהמדוּבר היה על בּרית־המוֹעצוֹת – לגבּי ארץ־ישׂראל, דוֹמני, ויכּוּח כּזה אינוֹ קיים לכל הדעוֹת. דרוּש מאמץ משוּתף של פּוֹעלי העוֹלם, תמיכה הדדית, אחריוּת הדדית. ואנוּ מצוּוים להיוֹת דרוּכים וּנכוֹנים לשלב מאמצינוּ בּמערכה של פּוֹעלי העוֹלם על משטר חדש. אבל האם תביעת המדינה היהוּדית היא מניעה לכך, ואפילוּ מניעה כּל כּך עצוּמה, שעלוּלה היא להפוֹך את כּל הפּרוֹגנוֹזה הסוֹציאליסטית על פּיה? אחרי כּל מה ששמעתי וקראתי נבצר ממני להבין, מדוּע תמיכה בּתביעת המדינה היהוּדית מוֹנעת ממפלגת פּוֹעלים בּארץ את האפשרוּת למלא את שליחוּתה בּהיאבקוּת על סיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה ועל עיצוּב דמוּתה הסוֹציאליסטית של המדינה היהוּדית, ואילוּ הנוּסחה הסתמית “הגשמת הציוֹנוּת” אינה מונעת זאת, אם כּי חוּגים וּזרמים שוֹנים וּמעמדוֹת שוֹנים מתארים לעצמם את הגשמת הציוֹנוּת, את הדרך אליה ואת תכנה, בּצוּרה שוֹנה?

וּבכן, לקראת סיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה הרי בּודאי מצוּוים אנוּ להביא בּפני תנוּעת הפּוֹעלים הבּינלאוּמית את תביעתנוּ לפתרוֹן ראדיקאלי של שאלת היהוּדים, לפתרוֹן ממלכתי בּארץ־ישׂראל, ואין להבין, מדוּע דוקא מי שמאמין בּסיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה צריך להסווֹת את תביעתנוּ בּנוּסחאוֹת סתוּמוֹת. ואם מניחים שעל אף כּל הסיכּוּיים יתכן גם סיוּם אחר של המלחמה – מהי התביע בּמקרה כּזה? “הגשמת הציוֹנוּת על־ידי עליה חפשית והתישבוּת המוֹנית”? בּאיזוֹ מסגרת מדינית?

לא לתת תשוּבה לשאלה זוֹ אפשר רק כּשמניחים אחת מההנחוֹת האלה: אוֹ שהשאלה אינה בּכלל אקטוּאלית כּיוֹם, כּמוֹ לפני עשׂר שנים, בּאשר אנוּ נתוּנים בּתנאים יציבים שאין עוֹמדים לחוּל בּהם שינוּיים, וּממילא נמשיך בּמסגרת הנתוּנה, אוֹ שמעלים את ה“דילאֵמה” המפוּרסמת ואוֹמרים: כּל עוֹד לא תהיה מהפּכה סוֹציאלית היינוּ הך בשבילנוּ, מה יהיה הסטאטוּס של הארץ, כּי בּכל הצוּרוֹת תהיה זאת בּין כּך רק דיקאטוּרה אימפּאֵריאליסטית. אין צוֹרך בּרוֹב מלים כּדי להוֹכיח שההנחוֹת האלה מוּפרכוֹת הן מעיקרן. אין אנוּ בּמצב סטאטי. יש ספר לבן. ויש שאלה, מה יבוֹא בּמקוֹמוֹ. וּברוּר שלא “היינוּ־הך” בּשבילנוּ מה יבוֹא בּמקוֹמוֹ.

והגיעה כּבר השעה לחדוֹל מהתירוּץ השגוּר בּפי חברים מפּוֹעלי־ציוֹן: “האם שוֹאלים אוֹתנוּ? ואם ישאלוּ את פּינוּ – נשיב את התשוּבה האחת שיש בּה פּתרוֹן של ממש: מהפּכה סוֹציאלית”. הרי זאת אנוּ תוֹבעים: שישאלוּ את פּינוּ, שלא תהיינה הכרעוֹת חד־צדדיוֹת. לשם כּך רוֹצים אנוּ לגייס את תמיכתה ועזרתה של תנוּעת הפּוֹעלים הבּינלאוּמית. מתקיימוֹת ועידוֹת שבּהן נחתכים לעת־עתה הרבּה דברים לקראת סוֹף המלחמה – בּהשתתפוּתה רבּת ההשפּעה של בּרית־המוֹעצוֹת. לעם היהוּדי אין דריסת רגל בּועידוֹת אלה. אבל יש תנוּעוֹת פּועלים, שיש להן גם כּיוֹם השפּעה כּלשהי על הענינים ושאנוּ מקווים שהשפּעתן תגדל ותלך. ועלינוּ לבוֹא אליהן וּלהגיד להן, מה הן תביעוֹתינוּ, וּבתוֹכן גם התביעה בּנוֹגע למצב המדיני של הארץ: מהוּ הסטאטוּס שאנוּ תוֹבעים, כּדי שהגשמת הציוֹנוּת לא תהיה הילכתא למשיחא? על זה לא שמענוּ מפּי פּוֹעלי־ציוֹן בכל הדיוּנים המרוּבּים שוּם תשוּבה. ולוּ הצלחנוּ כּבר לרכּוֹש את אהדתה של ממשלת בּרית־המוֹעצוֹת לתביעוֹתינוּ הציוֹניוֹת – הרי אין כּל ספק שגם בּעיניה היינוּ כּמתעתעים, לוּ היינוּ בּאים וּמגוֹללים לפניה את ה“דילאֵמה” ואוֹמרים שעד למהפּכה הסוֹציאלית “היינוּ־הך” לנוּ, מה יהא הסטאטוּס של הארץ.

ואין כּאן שאלה של שתי פּרוֹגראמוֹת לשתי אלטאֵרנאטיבוֹת: לסיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה וּלסיוּם קאפּיטאליסטי. הפּרוֹגראמה היא אחת: ריכּוּז העם היהוּדי בּארץ ויצירת חברה סוֹציאליסטית בּארץ־ישׂראל. אבל לא הינוּ הך, בּאיזוּ תנאים, בּאיזוֹ מסגרת מדינית נמשיך בּמפעלנוּ וּבהיאבקוּתנוּ על הגשמת תפקידינוּ הציוֹניים־סוֹציאליסטיים. ובמידה שניתן לנוּ להשפּיע על כּך בּכוֹחוֹתינו וּבגיוּס עזרה מחוּצה לנוּ – עלינו לדעת מה אנוּ תוֹבעים.

מוּתר להניח שסטאלין מאמין בּמהפּכה סוֹציאלית לא פּחוֹת מפּוֹעלי־ציוֹן (שאם לא כן, הרי נמצאת האוֹרינטאציה והפּרוֹגנוזה שלהם בּלי משענת) ואף על פּי כן משתתפת בּינתים בּרית־המוֹעצוֹת בּפעילוּת רבּה בּקביעת הסטאטוּס של ארצוֹת שוֹנוֹת. כּן יוֹדעת בּרית־המוֹעצוֹת כּי לכשתבוֹא מהפּכה סוֹציאלית, לא יקיימוּ בּעלי האחוּזוֹת הפּוֹלנים, הלוּבּוֹמירסקים והראדזיבילים, את אחוּזוֹתיהם בּידיהם, ואף לקו קאֵרזוֹן, דוֹמני, לא תהא אז נוֹדעת חשיבוּת יתירה. וּבכל־זאת, בּינתים, טוֹענת בּרית המוֹעצוֹת שאינה יכוֹלה להסכּים להחזיר את האיכּרים האוּקראינים תחת עוּלם של הלוּבּוֹמירסקים והראדזיבילים והיא תוֹבעת בּכל תוֹקף את קו קאֵרזוֹן.

ואנוּ – לנוּ די בּ“קו מפריד” שעליו מתנוֹססת ה“דילאֵמה”?

סליחה, עיקר שכחתי: אפשר כּל הפרק הזה מיוּתר הוּא, כּי “הקו המפריד” בּן־רגע הוּא נבנה וּבן־רקע הוּא נהרס. כּי אם נכוֹנים דברי פּוֹעלי־ציוֹן, שזהוּ הקו המפריד והחוֹתך, כּיצד אנו מתארים לעצמנוּ את סיוּם המלחמה, ואידך זיל גמוֹר, וּמשוּם כּך לא יכלוּ למצוֹא בּשאלה זוֹ שׂפה משוּתפת עם הרוֹב בּהסדתרוּת – מדוּע איפוֹא לא הפריד ולא חתך הקו הזה בּיניהם וּבין השוֹמר הצעיר?…

הנה עמד מ. יערי וּבנאוּם לקראת האחד בּמאי שנה זוֹ (יעיינוּ נא חברי פּוֹעלי־ציוֹן בּ“משמר” מיוֹם 30.4.44) מילא פּיו שׂחוֹק ושפך קיתוֹן של לעג על פּניהם של פּוֹעלי־ציוֹן על אמוּנתם ובטחוֹנם בּסיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה. ולא עוֹד אלא שאת כּל חטאיהם, האמיתיים והמדוּמים, של פּוֹעלי־ציוֹן מאז המלחמה הקוֹדמת ועד היוֹם הוּא רוֹאה כּתוֹצאה מאוֹתוֹ “חטא קדמוֹן”, מצפּיתם זו לסיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה – הקוֹדמת בּשעתה ושל זוֹ עכשיו… הרי שבשאלה זוֹ דוקא אין כּל עמדה משוּתפת וכל שׂפה משוּתפת בּין פּוֹעלי־ציוֹן ו“השוֹמר הצעיר”. ואף על פּי כן לא היה כּלל וּכלל “הקו המפריד” הזה לפּוֹעלי־ציוֹן למכשוֹל בּדרך הליכתם המשוּתפת עם “השומר הצעיר” בּשאלה זוֹ. הכּיצד?

אבל זה שייך כּבר לפרשה אחרת, – אוּלי הנוּגה בּיוֹתר לא רק בּויכּוּח זה אלא בּדיוּנינוּ וּבויכּוּחינוּ בּכלל.

 

בְימי אינפלאציה של ארגוּמנטים    🔗

בּנוֹהג שבּעוֹלם, שהצעוֹת והצבּעה משמשוֹת סיכּוּם לויכּוּח וּביטוּי לעמדוֹת שהנוֹאמים הגנוּ עליהן בּויכּוּח. אוּלם מה רב הפּעם המרחק בּין נאוּמיהם של פּוֹעלי־ציוֹן וּבין ההצעוֹת שהם הצבּיעוּ בּעדן.

שמענוּ את הטענוֹת, שאין לעבוֹר בּשתיקה על היחסים עם הערבים וראינוּ את פּוֹעלי־ציוֹן מצבּיעים בּועד הפּוֹעל בּעד הצעה שלא היה בּה אף רמז ליחסים אלה.

כּן, אגב, אפשר היה להם להצביע בּועד הפּוֹעל בּעד הצעה שתבעה “החזרת זכוּיוֹתיהם האזרחיוֹת והאנוֹשיוֹת” של יהוּדי הגוֹלה, בּלי להזכּיר את זכוּיוֹתיהם הלאוּמיוֹת, והמצפּוּן וההכּרה לא התקוֹממוּ (רק אחר־כּך, בּמוֹעצה, תוּקן הדבר).

“הקו המפריד” הוּא, כּפי ששמענוּ, סיוּם קאפּיטאליסטי אוֹ

סיוּם סוֹציאליסטי של המלחמה. בּהצעה שהצבּיעוּ בּעדה, הן בּועד הפּוֹעל והן בּמוֹעצה, אין סימן וזכר לדבר זה!

בּמקוֹם תשוּבה לשאלה: מהוּ הסטאטוּס של הארץ שעלינוּ לתבּוֹע, – מנוּ תפקידים המוּטלים על ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ: לנהל מלחמת מעמדוֹת, לפצל את הרחוֹב הערבי לפי הקו המעמדי ועד ל“מהפּכה אגרארית” ועד בּכלל. ודוֹבר פּוֹעלי־ציוֹן שאל: “האם יש משהוּ בּדוֹמה לזה בּתכנית בּילטמוֹר?..” אבל – האם יש משהוּ מכּל זה וּמן הדוֹמה לזה בּהצעוֹת, שהם הצבּיעוּ בּעדן? לא מניה ולא מקצתיה!

תכנית בּילטמוֹר פּסוּלה מפּני שהיא מעוּרפּלת וניתנת לפירוּשים (כּאילוּ אפשר וצריך בּשלב זה לקבּוֹע פּרטים ולא את עצם התביעה היסוֹדית בּלבד). וּמה רבּה הבּהירוּת אצלם בּשאלה יסוֹדית זוֹ! החבר ניר חתם על הדין־וחשבוֹן הידוּע הממליץ על מדינה דוּ־לאוּמית. החבר יצחקי מכריז בּויכּוּח ש“אינוֹ מבין את התוֹכן הציוֹני של מדינה יהוּדית”. החבר ארם מצהיר שהתביעה היא: מדינה יהוּדית סוֹציאליסטית. וּבהצעוֹת אין כּלוּם מכּל זה, וכן כּל־כּך בּהירוֹת וּברוּרוֹת, שכּל אחד יכוֹל לראוֹת בּהן מהרהוּרי לבּוֹ, והדעוֹת

המנוּגדוֹת של השוֹמר־הצעיר וּפוֹעלי־ציוֹן יכוֹלוֹת לדוּר יחד בּכפיפה זוֹ.

לוֹעגים ל“צ’ארטר” וּמסתמכים על הצהרת בּלפוּר.

תכנית בּילטמוֹר היא “אפּאֵלאציה לעוֹלם הקיים” דוקא. והצעתם שבּאה בּמקוֹם תכנית בּילטמוֹר – היא אפּאֵלאציה למי? סתמוּ בּעלי ההצעה ולא פּירשוּ את הכּתוֹבת. אבל הנה הם תוֹבעים את מסירת הסמכוּת – לא חלילה השלטוֹן – להנהלת העליה לידי הסוֹכנוּת היהוּדית. האם קבעוּ פּוֹעלי־ציוֹן לסוֹכנוּת היהוּדית מקוֹם מכוּבּד בּמנגנון של המהפּכה הסוֹציאלית?.. והאם בּאפּאֵלאציה למהפּכה הסוֹציאלית מן ההכרח להסתמך על “הזכוּיוֹת וההתחייבוּיוֹת שנתאשרוּ בּהצהרת בּלפוּר וּבמאנדאט”?..

אוֹתוֹ עוֹלם בּלתי מוּגדר – אפשר לבוֹא אליו בּתביעה של ה“הגשמת הציוֹנוּת” ו“ריכּוּזוֹ הטאֵריטוֹריאלי של העם היהוּדי בּארץ־ישׂראל”, רק לתכנית בּילטמוֹר אין כּל תקוה ממנוּ.

לשׂיא העקביוּת הגיעוּ המצפּוּן וההגיוֹן גם יחד בּאוֹתה החלטה שעל פּיה התחייבוּ שהם לא יפעלוּ בקוֹנגרס בּניגוּד להחלטוֹת של התנוּעה הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה", – כּלוֹמר, לא יפעלוּ בניגוּד לתכנית בּילטמוֹר…

והרי יצחקי לא נחה דעתוֹ עד שלא הכריז, שתכנית זוֹ פּירוּשה “שוּתפוּת עם יוֹזמי ועידת בּאֵרמוּדה”! אמנם רוֹאים אנוּ שתכנית בּילטמוֹר, כּדרישוֹת הציוֹניוֹת מאז וּמתמיד, מוֹצאת הד וּתמיכה דוקא בּחוּגים מתקדמים, ואילוּ כּל מי שריאקציוֹניוּתוֹ גדוֹלה יוֹתר, התנגדוּתוֹ לתביעת עצמאוּת יהוּדית גדוֹלה יוֹתר. כּן בּעוֹלם הבּינלאוּמי כן בּעם היהוּדי. כּאן רוֹאים אנוּ בּין מתנגדי בּילטמוֹר את לסינג רוֹזנוולד, את פּרוֹסקוֹאֵר ושכּמוֹתם. אבל לא יעלה על דעתי לדבּר על “שוּתפוּת” של פּוֹעלי־ציוֹן עם אלה. פּזמוֹן זה, על ה“שוּתפוּת”, אינוֹ, אגב, מקוֹרי כּל עיקר. זכוּר לנוּ כּיצד היוּ מתאמצים להכתים את כּוּלנוּ, גם את פּוֹעלי־ציוֹן שׂמאל, שאם אוֹמרים ציוֹנוּת – נעשׂים בּהכרח וּ“באוֹרח אוֹבּיקטיבי” “שוּתפים” לאימפּאֵריאליזם, לריאקציה, לאנטישמיים וכו'. חידוּש אין כּאן, אבל חידוּד יש בּזה שפּוֹעלי־ציוֹן משתמשים בּנשק זה דוקא בּשעה שהתחילוּ להסתמך על הצהרת בּלפוּר…

אבל משנזרקה כּבר מימרא נאה והגוּנה זוֹ – על “שוּתפוּת עם בּאֵרמוּדה” – מן הדין היה שלפחוֹת יכריזוּ, כּי ילחמוּ בּתכנית זאת עד רדתה ושוּם רוֹב ושוּם משמעת לא יכריחוּם לקיים “נייטראליוּת” לגבּי “שוּתפוּת עם בּאֵרמוּדה”. והנה מתחייבים בּמפוֹרש “לא לפעוֹל נגד” תכנית זוֹ… עקביוּת מהפּכנית למוֹפת!

לא בּאתי לחרוֹז את מחרוֹזת הסתירוֹת האלה מפני חשיבוּתן כשלעצמן, אלא כּדי להדגים את עצם הגישה לענין כּל־כּך רציני. חשוּבה בּעיני השאלה: היאך נתפּסוּ לנימוּקים שכּאלה? והיכן מקוֹר כּל הסתירוֹת הללוּ?

בּחלקן נוֹבעוֹת הסתירוֹת מתוֹך עצם הענין שלנוּ. מצבנוּ

אין לוֹ דוּגמה בּעוֹלם. תפקידנוּ – אין לוֹ תקדים. וּמי מאתנוּ אינוֹ יוֹדע את הלבטים וההתחבּטוּיוֹת בּין הלכוֹת מקוּבּלוֹת מזה וּבין מציאוּתנוּ המסוּכסכת ותפקידינוּ המסוּבּכים מזה? וכל מה שמעיזים פּחוֹת להוֹדוֹת בּגלוּי בּסתירה אחת זוֹ וּמבקשים להערים עליה בּאַמצאוֹת רעיוֹניוֹת, בּין שזה נעשׂה כּדי לשמוֹר על ההגיוֹן ועל המצפּוּן שלנוּ מפּני ההתנגשוּת המכאיבה עם המוּשׂכּלוֹת והמוּסכּמוֹת, וּבין מתוֹך כּונה שהנוּסחאוֹת שלנוּ יוּכלוּ להתקבּל בּיתר קלוּת על דעת אחרים, שלא טעמוּ את טעם סבלנוּ, וּמתאמצים להפוֹך בּהבל־פּה את העקוֹב למישוֹר, – יוֹתר ויוֹתר מסתבּכים בּהרבּה סתירוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת.

הנה, למשל, בּהיאבקוּתנוּ על חוֹפש העליה לארץ־ישׂראל היינוּ מבקשים לתמוֹך את יתדוֹתינוּ בּעקרוֹן כּללי צוֹדק: חוֹפש ההגירה. בּשמוֹ תבענוּ תמיכה בּדרישתנוּ, בּיחוּד כּשקל היה להוֹכיח גם את מצוּקת ההגירה של ההמוֹנים היהוּדים וגם שהארץ יכוֹלה לקלוֹט עוֹלים בּלי שנקפּח את מישהוּ, אלא אדרבּה, שמעלים אנוּ את רמת־חייהם גם של התוֹשבים הערבים. ואוּלם אם תוֹך כּדי פּיתוּח הארץ בּמאמצינוּ היא תיהפך לאבן שוֹאבת בּשביל הגירת עוֹבדים לא־יהוּדים מהארצוֹת השכנוֹת – הנוּכל להגן על העקרוֹן של חוֹפש הגירה סתם? ואין זוֹ שאלה תיאוֹראֵטית. עמדנוּ לפניה כּשהתחילה לנהוֹר את הארץ הגירה חוֹרנית. ואמנם היוּ מי שבּאוּ בּמבוּכה והסתבּכוּ בּדברי פּלפּוּל. ואוֹתוֹ דבר כּשהיתה מתעוֹררת שאלת המוֹעצה המחוֹקקת בּארץ. היוּ מחפּשׂים מפלט בּסיסמה של דיקטאטוּרה פּרוֹלאֵטארית – בזמנים שסיסמה זוֹ לא היתה אקטוּאלית אפילו בּארצוֹת אירוֹפּה. וכל זה משוּם שלא היה אוֹמץ לב להגיד בּגלוּי לעצמנוּ ולאחרים: אין אנאלוֹגיוֹת בּעלמא. אין כּאן שאלה של חוֹפש הגירה סתם, אלא של עליה יהוּדית לשם פּתרוֹן שאלת היהוּדים, לשם יצירת מרכּז טאֵריטוֹריאלי בּשביל עם נטוּל קרקע. ולא נקבל שוּם משטר, ויהא אפילוּ דאֵמוֹקראטי בּאמת, אם יש בּוֹ כּדי לסגוֹר את הארץ בפּני עליתנוּ, כּי כּל עקרוֹן הצוֹדק כּשלעצמוֹ בּתנאים אחרים – חדל להיוֹת צוֹדק, הוֹפך לעוול משווע, כּשהוּא בּא למנוֹע את פּתרוֹן שאלת היהוּדים, להכרית את תקותנוּ לתקוּמה בּארץ־ישׂראל. ואוֹתוֹ הדבר ראינוּ גם בּויכוּח המדיני עכשיו.

אבל יש גם סתירוֹת שמקוֹרן בּיחסים הפּנימיים שלנוּ, בּדרכי ה“התמוֹדדוּת” בּתוֹך מחננוּ. קוֹדם כּל נשתרשה דעה, שמפלגה אין לה זכוּת קיוּם, אם אין לה “סימן מוּבהק” משלה בּכל ענין ו“קו מפריד” משלה בּכל שאלה העוֹלה על הפּרק. הנה בּאה המלחמה בּהיטלר – בּהיטלר זה, אשר בּכל מקוֹם שדרכה כּף רגלוֹ נדרסה תנוּעת הפּוֹעלים וּמרכּזי היהדוּת נמחקו מעל פּני האדמה. שיהוּדים, וּבפרט פּוֹעלים יהוּדים, בּכל מקוֹם וּביחוּד בּארץ־ישׂראל יתגייסוּ כּדי להילחם בּהיטלר, לנקוֹם את נקמת הדם היהודי השפוּך, להשתתף בּהשמדת הנאציזם – לכאוֹרה אין לך דבר פּשוּט מזה. אבל גם כּאן צריכה היתה כּל מפלגה לחפּשׂ לה “סימן מוּבהק” ו“קו מפריד”! בּא “השוֹמר הצעיר” ואמר: התגייסוּת רק להגנת הארץ ולא לחזיתוֹת שמחוּץ לתחוּמי הארץ. אמנם זוֹ היא שאלה חשוּבה עד מאד ואפשר וצריך היה לדוּן בּה דיוּן רציני מבּחינה מעשׂית: אם בּתנאים שאנוּ נתוּנים בּהם אפשר לנוּ, מוּתר לנוּ להוֹציא את אנשינוּ מהארץ. אבל בּבחינה מעשׂית לא סגי. צריך ליצוֹר “אידיאוֹלוֹגיה”. והנה כּתבוּ מאמרים ונשׂאוּ נאוּמים על “יעוּד ואוֹטוֹאֵמאנסיפּאציה”. ונתבּרר ש“אוֹטוֹאֵמאנסיפּאציה” היא אם אנוּ נשמוֹר על גבוּלוֹת הארץ, ואנגלים ואוֹסטראלים ואחרים ילחמוּ בּהיטלר בּארצוֹת הסמוּכוֹת, כּדי שלא יגיע לשערי הארץ. “יעוּד” הראוּי לגנאי הוּא, אם חיילים יהוּדים מארץ־ישׂראל ילחמוּ בּנאצים בּאשר הם שם וינקמוּ בּהם בּכל מקוֹם את נקמת דמנוּ ויבוֹאוּ בּמגע עם יהוּדים כּלוּאים בּמחנוֹת הסגר בּלוּב וּבאיטליה ואוּלי גם יזכּוּ להביא את בּשׂוֹרת ההצלה לשארית ישׂראל בּארצוֹת כּבוּשוֹת אחרוֹת. יצחקי וחבריו, שהיוּ עוֹד אז מפלגה בּפני עצמה, בּאוּ רכוּבים על ה“דילאֵמה” המסוֹרתית שלהם: “אוֹ מהפּכה סוֹציאלית אוֹ אימפּאֵריאליזם”, וכל עוֹד יש אימפּאֵריאליזם, הרי “למאי נפקא מינה?” והם עשׂוּ אנאלוֹגיוֹת עם מלחמת 1914 והסתמכוּ על רוֹזה לוּכּסאֵמבּוּרג וקארל ליבּקנאֵכט, והמסקנה: המלחמה אינה מלחמתנוּ והגיוּס לא גיוּסנוּ… פּוֹעלי־ציוֹן היוּ בּעד גיוּס, ולא דוקא להגנת הארץ, אבל גם הם מצאוּ להם “קו מפריד”, וּכמוּבן “סוֹציאליסטי” – כּפתוֹר ופרח: “אנוּ בּעד גיוּס מאכּסימאלי של פּוֹעלים למלחמה בּנאציזם. אבל אין אנוּ נלחמים רק נגד, אלא גם בּעד: בּעד סוֹציאליזם”. וּמכּיון שכּך – “איננוּ כּלל וּכלל מעוּנינים בּיהוּדים סתם, שהם ימלאוּ את שוּרוֹת הגיוּס”… ישבוּ להם “היהודים סתם” בּעוֹרף, בּבתי הקפה, מהם נתבע כּסף בּשביל משפּחוֹת המגוּיסים, אבל לגייס יש פּוֹעלים בּעלי הכרה סוֹציאליסטית בּלבד… (מי שקשה לוֹ להאמין בּכך, ולא יפּלא שהדבר קשה, יעיין נא בּ“נייוועלט” מ־24.10.41 וּמ־30.10.41). מפּני שדרוּש היה להם “קו מפריד” אפילוּ בּשאלה אֵלאֵמאנטארית כּל־כּך, מוּתר היה להעסיק את מוֹעצת ההסתדרוּת בּדיבּוּרים כּאלה בּשעה שהיטלר השמיד המוֹני יהוּדים בּאירוֹפּה ואיים גם על הארץ הזאת, מוּתר היה להם לבלבּל דעתם של פּוֹעלים בּ“עמדוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת” קיקיוֹניוֹת כּאלה, אשר עכשיו בּודאי הם עצמם מתבּיישים בּהן. כּי בּמקרים רבּים לא הנימוּקים מביאים לידי מסקנה והמסקנה הוֹפכת קו מפריד, אלא להפך: בּראשית יש הצוֹרך בּקו מפריד בּכל מחיר, צוֹרך זה מוֹליד את המסקנה, והמסקנה חוֹזרת אחר־כּך אחרי נימוּקים ואוֹספת מכּל הבּא בּיד. והאינפלאציה של ארגוּמאֵנטים גוֹררת אחריה את הפחתת ערכּם, דאֵואלוּאַציה גמוּרה של הנימוּקים.

רק בּדרך זוֹ אפשר היה בּויכוּח זה לזווג את בּילטמוֹר עם בּאֵרמוּדה, ורק בּדרך זוֹ יכוֹל היה להשתרבּב לתוֹך דבריו של בּא־כּוֹח פּוֹעלי־ציוֹן בּועד הפּוֹעל גם אוֹתוֹ נימוּק שהדהים אוֹתי ממש (ותוּרשה לי הערה אישית: מיצר אני בּמיוּחד שדברים אלה נשמעוּ מפּיו של החבר ארם). וכה היוּ דבריו, כּפי שפוּרסמוּ ב“פנקס ההסתדרוּת” ולא הוּכחשוּ ולא תוּקנוּ:

“אם נדרוֹש בּיטוּל הספר הלבן, אינני יוֹדע אם ה”בּוּנד" יצבּיע, על כּל פּנים הוּא לא יצבּיע נגד. הדרישה להכּיר בּזכוּת העם היהוּדי לחדש את מוֹלדתוֹ בּארץ־ישׂראל – יתכן שהוּא יאמר, שלדעתוֹ אין זה הפּתרוֹן היחידי. יתכן שהוּא יפגין נגד קיבּוּץ גלוּיוֹת וריכּוז טאֵריטוֹריאלי, אבל בּרוּר לגמרי שהוּא יצבּיע נגד קוֹמנוואֵלת יהוּדי. למה אני צריך לגרוֹם לכך"?…

יוֹדע ארם כּמוֹני את יחסוֹ של ה“בּוּנד” אפילוּ לספר הלבן. זכוּר לכוּלנוּ, כּיצד עם פּרסוּם הספר הלבן, כּשיהוּדי פּוֹלין נזדעזעוּ, בּאשר ידעוּ, אוּלי רק הרגישו בּאוֹרח אינסטינקטיבי, מה ספר זה עלוּל להיוֹת להמוֹני יהוּדים – אוּלי ראוּ כּבר אז בּעיני רוּחם את “סטרוּמה”! – והכריזוּ שביתת מחאה, – יצא ה“בּוּנד” ודרש במפוֹרש מפּוֹעלים יהוּדים להפר את השביתה וּלהפגין, שאינם מזדהים עם המלחמה נגד הספר הלבן! ויוֹדע ארם, כּי אפילוּ עכשיו, לאחר כּל מה שבּא עלינוּ, כּאשר הלכוּ בּאי־כּוֹח “ועד הפּוֹעלים היהוּדי” בּאמריקה לכּנסיה היהוּדית רק בּתביעוֹת של בּיטוּל הספר הלבן ועליה חפשית – התנגדוּ לכך עסקני ה“בּוּנד” התנגדוּת נמרצת.

אבל לוּ גם היתה הבחנתוֹ של ארם נכוֹנה, – האם זה יכוֹל לשמש בּשבילנוּ נימוּק, ולוּ רק נימוּק נוֹסף? כּיוֹם, כּשהבּעיה, אשר עליה היתה נטוּשה כּמעט יוֹבל שנים המלחמה בּינינוּ לבין ה“בּוּנד”, עוֹמדת לעיני כּל בּמערוּמיה, עקוּבּה מדם – לא נתייצב נגד ה“בּוּנד” בּשער בּמלוֹא תחמשתנוּ, אלא נחפּשׂ ניסוּח מתוֹך חישוּבים, שמא נצליח – לא לרכּוֹש את ה“בּוּנד”, אלא להקל עליו להימנע מהצבּעה? להיכן נתגלגל בּחיפּוּשׂ “מינימוּם מוּסכּם”?

אוּלם לבּי סמוּך וּבטוּח שבּלוֹנדוֹן לא היה ארם נוֹהג כּך, ונימוּק אוּמלל זה לא בּא אלא לשימוּש פּנימי בּלבד, והוּא פּרי אוֹתה אינפלאציה של ארגוּמאֵנטים שהדחק גרם לה. ואת השאר עוֹשׂים צרכי המשׂא־וּמתן וּתנוּדוֹת המשׂא־וּמתן בּין סיעוֹת מאחוֹרי הקלעים. ראינוּ, כּיצד אוֹתוֹ “קו מפריד” שגבה כּהר, כּביכוֹל, בּין פּוֹעלים־ציוֹן ובין מפא"י, היה פּתאוֹם כּלא היה בּין פּוֹעלי ציוֹן לבין “השוֹמר הצעיר”. כּיצד קרה הנס הזה? “השוֹמר הצעיר” כּתב בּעתוֹנוֹ בּגילוּי־לב ראוּי לשבח:

“ההצבּעה בּמוֹעצת הסתדרוּת לא היתה רק בּסעיף המדיני. היא היתה על המשך שלטוֹנה של סיעה ג'. את השלטוֹן הזה אפשר היה להפּיל”…

וכיון שלשם כּך דרוּשה חזית משוּתפת של סיעוֹת האוֹפּוֹזיציה, וכיון שלחזית המשוּתפת אין מצע משוּתף בּשאלה היסוֹדית שעמדה על הפּרק – שאלת עתידה המדיני של הארץ – וגם לא בּשאלת הפּרוֹגנוֹזה על סיוּם המלחמה, – בּאים לכלל פּשרה: “לא שלי ולא שלך”. וּבגלל פּשרה זוֹ

של שתי סיעוֹת בּהסתדרוּת – פּשרה שנוֹלדה מתוֹך חישוּבים וחשבּוֹנוֹת תכסיסיים, שאין להם כּל קשר לגוּפוֹ של הענין, – חייבים פּוֹעלי ארץ־ישׂראל והמוֹני היהוּדים בּארצוֹת אחרוֹת להסכּים לכך, שתביעת הפּתרוֹן הממלכתי של שאלת היהוּדים, לאחר כּל מה שמצא אוֹתנוּ, לא תעלה ולא תבוֹא בּכלל בּפני פוֹרוּם בּינלאוּמי – לא כּתביעת מדינה יהוּדית סתם, ולא כּתביעה מדינה יהוּדית סוֹציאליסטית ואף לא בּצוּרת מדינה דוּ־לאוּמית.

 

גם אלה דברי פּוֹעלי־ציוֹן    🔗

הזאת עמדת פּוֹעלי־ציוֹן שׂמאל כּוּלם? נניח שבּארץ כּן הוּא הדבר. מסתייגים ושוֹתקים, מתנגדים ושוֹתקים אינם בּאים בּמנין.

מפלגת פּוֹעלי־ציוֹן שׂמאל ששׂרדה בּחוּץ־לארץ – זוֹ שבּאמריקה – היא בּעד תביעוֹת בּילטמוֹר. וּבא־כּוֹח פּוֹעלי־ציוֹן בּארץ המוֹפיע על בּמה ציבּוּרית וּמכריז, כּי כּל מי שתוֹמך בּתכנית בּילטמוֹר משתף עצמוֹ עם “אנשי בּאֵרמוּדה” – חייב לזכּוֹר, שהדברים אמוּרים לא רק כּלפּי בּן־גוּריוֹן וחבריו – וּלאחר ההצבּעה בּמוֹעצת ההסתדרוּת, גם החברים מסיעה ב' של מפּא"י, – ולא רק כּלפּי רבבוֹת פּוֹעלים בּלתי־מפלגתיים בּארץ והמוֹני יהוּדים בּחוּץ לארץ המזדהים עם התביעה הזאת, אלא גם כּלפּי חבריו שלוֹ עצמוֹ, פּוֹעלי־ציוֹן שׂמאל בּאמריקה!

ואשר לפּוֹלין, שהפכה בּית־קברוֹת לפּוֹעלי־ציוֹן יחד עם כּל בּית־ישׂראל, איני מרשה לעצמי לנחש, מה היוּ אוֹמרים, לוּ יכלוּ להשתתף בּויכּוּח זה, החברים ששׂרדוּ שם, ואוֹתם החברים אשר קוֹלם לא ישמע עוֹד לעוֹלם. רק זאת אדע: מתחלחל אני מדי אנסה להעלוֹת על דעתי, מה היתה תגוּבתם של החברים ההם, לוּ היוּ רוֹאים, כּיצד שיקוּלים תכסיסיים וחישוּבים סיעתיים וחשבּוֹנוֹת בּין סיעוֹת קוֹבעים בּשעה זוֹ עמדוֹת בּשאלוֹת גוֹרליוֹת של העם, וכיצד, בּאיזוֹ צוּרה, “מתמוֹדדים” לתיאבוֹן בּשעת שחיטה וּלאחר השחיטה.

וגם זאת אדע: מה היתה עמדתם של פּוֹעלי־ציוֹן שׂמאל בּפּוֹלין בּשאלה זוֹ שאנוּ דנים בּה – שאלת המדינה היהוּדית כּתביעה אל העוֹלם הבּינלאוּמי.

שכנא זאגאן כּתב בּעתוֹן פּוֹעלי־ציוֹן בּוארשה (“ארבּייטער צייטוּנג” מ־25 ביוּני 1937), לאחר פּרסוּם הדין־וחשבּוֹן של ועדת פּיל:

“העוּבדה של הנחת יסוֹד ממלכתי תחת הישוּב היהוּדי בּארץ־ישׂראל היתה בּלי־ספק מגבּירה עוֹד יוֹתר את התענינוּתם, העצוּמה כּבר גם עכשיו, של המוֹני העם היהוּדי בּעוֹלם כּוּלוֹ לגבּי ארץ־ישׂראל, התענינוּת שהיותה עד עכשיו וּתהוה גם להבּא את משענתוֹ (של הישוּב) העיקרית… על אף כּוונוֹתיו של האימפּאֵריאליזם הבּריטי הרי קביעת צורה ממלכתית לארץ־ישׂראל היהוּדית תעלה את המאבק בּעד המרכּז הטאֵריטוֹריאלי היהוּדי על שלב גבוֹה יוֹתר, שבּו תהיינה אמנם הסכּנות גדוֹלוֹת יוֹתר, אבל גם – האפשרוּיות”.

נתן בּוּקסבּוֹים כּתב בּאוֹתוֹ גליוֹן:

“פּלשׂתיניזם – זה היה הבּיטוּי הממשי הראשוֹן של שאיפתם של ההמוֹנים היהוּדים לקיוּם טאֵריטוֹריאלי ממלכתי”.

יצחק לב כּתב (בּאוֹתוֹ עתוֹן מ־9 ליוּלי 1937):

“בּין אם המדינה היהוּדית תתגשם כּבר עכשיו וּבין אם לאו – על כּל פּנים בּרוּר, כּי הבּעיה של מדינה יהוּדית הוּעמדה כּבר עכשיו כּבעיה בּינלאוּמית בּשלה”.

בּמאמר נגד ה“בּוּנד” שטען אז, כּי מדינה יהוּדית היא אוּטוֹפּיה, בּאשר בּמשטר הקאפּיטאליסטי אינה אפשרית ובמשטר הסוֹציאליסטי אין בּה צוֹרך, הצבּיע החבר נתן בּוּקסבּוֹים (בּאוֹתוֹ עתוֹן מ־17 בּיוּלי 1937) על הנסיוֹן של בּרית־המוֹעצוֹת המלמד, שאין פּתרוֹן לשאלת

היהוּדים בּשויוֹן זכוּיוֹת ובפּרוֹדוּקטיביזאציה בּלבד, אלא בּמקוֹם שאפשר

“להבטיח לעם היהוּדי צוּרת־קיוּם ממלכתית” (ההדגשה כּאן וּלהלן שלי – י.ר.). והוּא הוֹסיף:

"יכוֹלה אנגליה לשאוֹף לסלף את חתירתם של ההמוֹנים היהוּדים למרכּז טאֵריטוֹריאלי יהוּדי, לממלכתיוּת יהוּדית בארץ־ישׂראל, – עצם הרעיוֹן הזה לא ירד עוֹד מעל הזירה הבּינלאוּמית".

וזאת לדעת: כּל החברים האלה כּתבוּ מה שכּתבוּ בּשאלה זוֹ לא על דעת עצמם, ולא היתה זוֹ דעת יחידים, אלא עמדת המפלגה בפּוֹלין כּפי שאוּשרה בּמוֹעצה ארצית שנתכּנסה בּמיוּחד לכך.

ואני שוֹאל: האם כּאשר החברים האלה – ואתם כּל המפלגה, מפלגת ההמוֹנים בּפּוֹלין, הדגישוּ שהתביעה למדינה יהוּדית היא תביעה בּשלה ואקטוּאלית – ולא שמרוּ אפילוּ על “קו מפריד” בּניסוּח התביעה הזאת ולא שקדוּ להוֹסיף: מדינה סוֹציאליסטית, – האם התכּחשוּ לחזוֹן של ארץ־ישׂראל סוציאליסטית, האם אמרוּ לותר על ההיאבקוּת על אָפיה ותכנה של המדינה היהוּדית, האם התנכּרוּ ליעוּד של הציוֹנוּת הפּרוֹלאֵטארית?!

ועוֹד אני שוֹאל: האם דוקא עכשיו, בּשלהי מלחמה זוֹ, לאחר כּל מה שעבר עלינוּ, ודוקא עכשיו, כּשיש סיכּוּיים שלכוֹחוֹת חדשים תהיה השפּעה גדוֹלה ואוּלי מכרעת על עיצוּב דמוּת העוֹלם, – השעה כּשרה פּחוֹת מאשר אז, כּשהדברים הללוּ נאמרוּ, שתביעת המדינה היהוּדית תעלה ו“לא תרד עוֹד מעל הזירה המדינית העוֹלמית”? דוקא עכשיו חייבים פּוֹעלי ארץ־ישׂראל לדאוֹג לכך, שתביעה זוֹ לא תעלה חלילה וחס על פוֹרוּם בּינלאוּמי?!

היה זה דבר טבעי, שבּארץ־ישׂראל היתה בּימים ההם מחשבתם של פּוֹעלי־ציוֹן נתוּנה בּעיקר למלחמה נגד חלוּקת הארץ ולא ראוּ צוֹרך להדגיש בּיוֹתר את ערכּה של עצם ההכרזה על רעיוֹן המדינה היהוּדית, בּאשר נראה היה שכּאן אין לרעיוֹן זה מתנגדים (חוּץ מאלה הגוֹרסים מדינה דוּ־לאוּמית). והנה התמרמרוּ על כּך מאד החברים מפּוֹלין – שבּיטאוּ את מאוייהם של המוֹני היהוּדים בּפּוֹלין בּשאלה זוֹ – בּועידה העוֹלמית העשׂירית של פּוֹעלי־ציוֹן שׂמאל (שנתקיימה בּארץ־ישׂראל בּדצמבּר 1937). בּמבוֹא להחלטוֹת הועידה ההיא מסוּפּר על כּך:

“חלק ניכּר מאד של התנוּעה היה בּדעה שבּהוֹפעוֹת שעד עכשיו לא הוּטעמה בחריפוּת מספּיקה חשיבוּתה המדינית של עצם ההכרזה על עצמאוּת יהוּדית ממלכתית בּקשר עם ארץ־ישׂראל”, והוּטעם, כּי "בּפני העוֹלם הבּינלאוּמי צריכה עכשיו לעמוֹד שאלת הריכּוּז הטאֵריטוֹריאלי, שאלת הממלכתיוּת היהוּדית בּקשר לארץ־ישׂראל".

גם בּ“דרך הפּוֹעל” מיוֹם 2 בּפבּרוּאר 1938 בּמאמר “סיכּוּמי ועידתנוּ העוֹלמית העשׂירית” מוֹסר החבר זרוּבּבל, שהועידה הדגישה, כּי בּהכרזה ההיא “בּאה לידי בּיטוּי ההכּרה הפּוליטית של הטאֵריטוֹריאליזאציה היהוּדית וּבצוּרה הבּשלה שלה, המדינה היהוּדית, כּדרך היחידה לביטוּל אי־הנוֹרמאליוּת בּקיוּם הלאוּמי של ההמוֹנים היהוּדים”, וכי משוּם כּך “ראתה הועידה צוֹרך להטעים את עצם ההכרזה על ההכרח והאפשרוּת של מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל, כעוּבדה פּוֹליטית רבּת־ערך” ו“על התנוּעה לנצל את העוּבדה הזאת בּמלחמה נגד כּל קצרי־הראיה מהמחנה הבּוּנדאי והיבסאֵקי, שלעגוּ לעצם הרעיוֹן של מדינה יהוּדית, ראוּ בּוֹ אוּטוֹפּיה מזיקה”…

מה היה לנו?! כּשההכרזה בּאה מפּי ועדה בּריטית הריהי “עוּבדה פּוֹליטית רבּת ערך” ויש “לנצל אוֹתה בּמלחמה נגד כּל קצרי הראיה מהמחנה הבּוּנדאי והיבסאֵקי”, אבל כּשהתנוּעה הציוֹנית מכריזה – אחרי קאטאסטרוֹפה איוּמה שבּאה עלינוּ – על אוֹתוֹ “ההכרח והאפשרוּת של מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל” – על אוֹתוֹ “ההכרח והאפשרוּת של מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל” – הרי עלינוּ להצטרף למחנה הלוֹעגים ל“צ’ארטר”, ל“אוּטוֹפּיה” ול“משיחיוּת”!…

ההחלטה עצמה של הועידה העשׂירית העוֹלמית – וזוֹ היתה הועידה העוֹלמית האחרוֹנה! –

“קוֹראת לכל המפלגוֹת הארציוֹת לנצל מבּחינה פּוליטית את העוּבדה של ההכרזה על עצמאוּת ממלכתית יהוּדית בּפני פוֹרוּם בּינלאומי וּלהשתמש בּה בּתוֹרת כּוֹח מניע לגיוּס ההמוֹנים הרחבים בּיותר של העם היהוּדי בּשביל פּתרוֹן טאֵריטוֹריאלי של השאלה היהוּדית”.

ואוֹתה החלטה קוֹבעת:

“בּהכרזה על מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל בּאוּ לידי ביטוּי עליית כּוֹחוֹ והשפּעתוֹ של הישוּב היהוּדי בּארץ־ישׂראל, כּורח־ההגירה האיום של המוֹני יהוּדים עצוּמים בּכל הארצוֹת הקאפּיטאליסטיוֹת והחרפת השאלה היהוּדית בּקנה־מידה בּינלאוּמי התוֹבעת בּהכרח את פּתרוֹנה הטאֵריטוֹריאלי־ממלכתי”.

והריני חוֹזר ושוֹאל:

חברים, האם כאשר קיבּלנוּ יחד את ההחלטה הזאת (ושוּב בּלי כּל “קו מפריד”) – ויתרנוּ, אוֹ אמרנוּ לותר, על מלחמתנוּ על ארץ־ישׂראל סוֹציאליסטית והתכּחשנוּ למצפּוּננוּ וּפנינוּ עוֹרף לערכי היסוֹד של הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית?

לא בּשם אדיקוּת להלכוֹת פּסוּקוֹת אני טוֹען. אדרבּה, סוֹלד אני מאוֹתה אדיקוּת חנוּטה הניצבת, כּמין עקרוֹן מעוּשן, בּתוֹך החליפוֹת והתמוּרוֹת של הזמנים והנסיבּוֹת וּמפזמת את פּזמוֹנה המשעמם: “כּך אמרתי מאז וּמתמיד”. אם נשתנוּ התנאים, צריך להיוֹת אוֹמץ־המחשבה לשנוֹת הלכוֹת ואוֹמץ־הלב להוֹדוֹת בּכך, ואל תיקוֹב הציטאטה את החיים. אבל אם משהוּ נשתנה מאז הועידה העוֹלמית האחרוֹנה, – אוֹי, כּמה נשתנה! – הרי אין בּשינוּיים הקטלניים אלא כּדי להאיר בּאוֹר טראגי, מבהיל וּמבעית עוֹד יוֹתר את “החרפת השאלה היהוּדית בּקנה־מדה בּינלאוּמי התוֹבעת את פּתרוֹנה הטאֵריטוֹריאלי־ממלכתי”!

 

זאת התביעה!    🔗

שאלת עתידה המדיני של הארץ עוֹמדת על הפּרק בּעוֹלם הבּינלאוּמי. שאלת היהוּדים צוֹעקת בּאזני העוֹלם בּדם מיליוֹני קרבּנוֹתינוּ ותוֹבעת את פּתרוֹנה. ואנוּ מצוּוים להיאבק על כּך, שהפּתרוֹנים של שתי השאלוֹת יעלוּ בּקנה אחד.

הכרח לנוּ בּפתרוֹן שלא יניח עוֹד מקוֹם לועדוֹת חקירה וּלפירוּשים וּפירוּשי־פּירוּשים. הכרח לנוּ שעלית יהוּדים לארץ לא תהיה עוֹד ענין למיקוּח תמידי; שיהיה לנוּ בּית, אשר אנוּ נוּכל לפתוֹח אוֹתוֹ, בּלי נטילת רשוּת ממישהוּ, לאח מתדפּק על פּתחוֹ; שהמפתח, ששמוֹ “ויזה” ואשר בּגללוֹ ירדוּ פּליטים יהוּדים למצוּלוֹת ים, יהיה בּידינוּ ולא בּידי זוּלתנוּ. ש“יכוֹלת הקליטה של הארץ” לא תשמש מחסוֹם בּפני עליה יהוּדית, אלא שתינתן לנוּ האפשרוּת ליצוֹר יכוֹלת קליטה שתהא הוֹלמת את צרכי העליה. שנוּכל לבצע תכניוֹת לפיתוּח הארץ וּלהחיאת שממוֹתיה בּממדים ממלכתיים וּבאמצעים ממלכתיים לשם השרשת עוֹלים – בּלי לדחוֹק רגלם של תוֹשבים ערבים, אלא אדרבּה, גם לרווחתם הם. שהישוב יוּכל לכלכּל את עניניו בּצו ולא בּתו, בּמס ולא בּתרוּמוֹת בּלבד, בּחוֹק ולא בּתחנוּנים. שנשק המשמש להגנת חיינוּ ועמלנוּ ושאין בּו כּל דוֹפי לא יהא דבר שבּאיסוּר, ואיש ההגנה, אשר ידיו נקיוֹת ודגלוֹ טהוֹר, לא יוּבא בּפלילים כּאחד הפּוֹשעים. ואם לזאת דרוּשה מדינה – אנוּ תוֹבעים מדינה יהוּדית.

מה הלעג הזה למשיחיוּת? האם לשוא נשׂאנוּ כּל הימים את שם גאוּלת העם, כּי דוקא עכשיו, על פּרשת הדרכים של ההיסטוֹריה האנוֹשית והיהוּדית כּאחד, נחלוֹף על פּני יעוּדנוּ ולא נכּירנוּ? האם עכשיו, מתוֹך ים היסוּרים והדם, שאנוּ שוֹקעים בּוֹ, לא נשווע לגאוּלה, ולא ניאבק בשארית כּוֹחוֹתינוֹ על גאוּלה ממש, על מקוֹם בּעוֹלם כּעם, שלא נהיה עוֹד אלמוֹנים, בּני בּלי שם, על הזכוּת והאפשרוּת להגדרה עצמית, לחיים עצמאים, על האפשרוּת לעצב את עתידנוּ בּידינוּ אנוּ?

עלינוּ להפוֹך את הסתוּם למפוֹרש וּלהעלוֹת את המאבק למרכּז הטאֵריטוֹריאלי על שלב מדיני גבוֹה יוֹתר: להציג בּפני עצמנוּ וּבפני העוֹלם מטרה של פּתרוֹן ממלכתי לשאלת היהוּדים. ועלינוּ לאסוֹר מלחמה כּבדה ועקשנית – ללא אשליוֹת של נצחוֹנוֹת קלים וּמהירים – על מטרה זוֹ; מלחמה שתשתלב בּמערכת ההיאבקוּת של כּל כּוֹחוֹת הקידמה על תיקוּן עוול בּעוֹלם; מלחמה שתפיח תקוה ועוֹז בשׂרידי גיטאוֹת דווּיים וּרצוּצים ותאחז גם בּציצית ראשם של המוֹני נוֹער יהוּדי בּאמריקה וּבארצוֹת אחרוֹת ותפעילם הן למאבק המדיני על מטרתנוּ והן להשתתפוּת עצמית בּהגשמת תעוּדתנוּ. עלינוּ להניף נס שירמוֹז ויקרא גם לנוֹער יהוּדי שהיה עד עכשיו רחוֹק מאד מאתנוּ, רחוֹק ומרוּחק בּיוֹתר – לאלה אשר בּראוֹתם עצמם גאוּלים התפּרקוּ מאחריוּת לגוֹרל העם כּוּלוֹ וניתק הקשר בּיניהם לבינוֹ. הנה קם גם לנגד עיניהם מתוֹך קברוֹת אחים המוֹניים הגוֹרל היהוּדי בּכל אימתוֹ. חזוֹן עצמאוּתוֹ וקוֹממיוּתוֹ הממלכתית של העם היהוּדי – אוּלי יזעיק וילהיב גם אוֹתם ויעוֹרר בּהם את הרצוֹן להטוֹת שכם להיאבקוּת על חזוֹן תקוּמתוֹ של העם וגם לשתף עצמם בּהגשמת החזוֹן.

מה הלעג ל“משיחיוּת” זוֹ הבּאה להזעיק בּשעת הרת עוֹלם את המוֹני היהוּדים בּעוֹלם להיאבקוּת על פּתרון סוֹפי וּמלא של שאלת היהוּדים, ואת העוֹלם המתקדם וּתנוּעת הפּוֹעלים בּראשוֹ – לתת יד למאבק זה?

בּברית־המוֹעצוֹת התנהל בּשעתוֹ ויכּוּח לגבּי בּירוֹבּידז’אן: מה קוֹדם – הגירה והתישבוּת אוֹ “צ’ארטר”? עסקני היבסאֵקציה – הם שהתנגדוּ מתחילה ל“צ’ארטר”, התלוֹצצוּ ולעגוּ לוֹ. ודוקא לא־יהוּדים – קאלינין, סמידוֹביץ ושכּמוֹתם, – הם שהבינוּ, כּי לשם הרמת משׂא גדוֹל דרוּש מנוֹף גדוֹל, שיש צוֹרך בּהכרזה על מטרה בּרוּרה וּגדוֹלה, כּדי לכוון על פּיה את המעשה וּכדי לעוֹרר רצוֹן ומרץ, לחשוֹף כּוֹחוֹת גנוּזים ולהט לשם בּיצוּע המפעל, והכריעוּ לצד “צ’ארטר”. ודאי, התנאים המדיניים שוֹנים. אבל לעוּמת זאת הרי לנוּ כּאן יתרוֹנוֹת שלא היוּ שם. אין כּאן שאלה: מה קוֹדם? לא רק מבּחינה זוֹ שבּינינוּ אין ויכּוּח, אם “לדחוֹת” עליה והתישבוּת עד לאחר “מתן־צ’ארטר” (האוֹמר שזהוּ הויכּוּח אינוֹ אלא מוֹרד בּאמת), אלא שאין אנוּ עוֹמדים עכשיו רק לפני אֵכּספּאֵרימאֵנט, שלא ידוּע אם יוּכל להצליח אוֹ לא. בּויכוּח על בּירוֹבּידז’אן טען אחד מחשוּבי היבסאֵקים, שאין טעם להכרזה על “יידיש־לאנד” בּשעה שאין שם ליהוּדים אלא החוֹר של התוֹתח… הרי לא כן מצבנוּ בארץ הזאת. כּבר יצרנוּ כּאן יש מאין. גילינוּ יזמה וּמסירוּת, כּוֹח־יצירה, כּשרוֹן מעשׂה והקרבה. את האדמה עצמה להתישבוּתנוּ יצרנוּ יש מבּיצוֹת וּמשממה. יש לנוּ משקל ועמדוֹת. והבּעיה היא: ליצוֹר תנאים כּאלה שיוּסרוּ המכשוֹלים מדרכנוּ, שתינתן לנוּ האפשרוּת להמשיך בּיתר תנוּפה. ועוֹד יתרוֹן שישנוֹ כּאן ושלא היה שם, והשקוּל כּנגד הרבּה יתרוֹנוֹת אחרים: הקשר בּין העם והארץ. כּי אם הרבּה סיבּוֹת גרמוּ לכּשלוֹן של הנסיוֹן בּבּירוֹבּידז’אן, למרוֹת תנאים נוֹחים, מדיניים ואחרים, הרי הסיבּה העיקרית היא זוֹ שגרמה לכל הכּשלוֹנוֹת הטאֵריטוֹריאליסטיים: כּשם שבּלתי נוֹרמאלית היא אוּמה שאינה מוּשרשת בּמוֹלדתה, כּן לא תצלח מוֹלדת שאין לה שרשים בּאוּמה.

הנצליח בּמלחמתנוּ? אין ערוּבּוֹת.

לגבּי תביעוֹת העם היהוּדי כּל המנבּא לכשלוֹנוֹת ואכזבוֹת – סיכּוּייו

מרוּבּים שלא יתבּדה. לאו דוקא לגבּי תביעת עצמאוּת – אפילוּ לגבּי אוֹתה תביעה פּשוּטה ואֵלאֵמאֵנטארית: הצלת ילדים יהוּדים משיני הטוֹרף. ואף על פּי כן אסוּר לנוּ שנחדל להיאבק וּלהזעיק את העוֹלם.

כּוֹפר אני בּכלל שיש ערוּבּוֹת אוֹבּיקטיביוֹת להגשמת הציוֹנוֹת, כּי אין ערוּבּוֹת אוֹבּיקטיביות לעצם קיוּמנוּ. כּל עיקרה של הציוֹנוּת הוּא ליצוֹר אוֹתן הערוּבּוֹת החסרוֹת לנוּ לעצם קיוּמנוּ, בּמידה שישנן לכל עם היוֹשב על אדמתוֹ. אם אפשר לדבּר על ערוּבּוֹת אוֹבּיקטיביות להגשמת הסוֹציאליזם, הרי הן קוֹדם־כּל וּבעיקר בּעצם מציאוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים שאין להשמידוֹ. בּרית־המוֹעצוֹת הראתה לעוֹלם הלכה למעשׂה שאפשר למדינה עצוּמה בּלי בּעלים קאפּיטאליסטיים. אבל הקאפּיטאליסטים עדיין לא הוכיחוּ בּשוּם מקוֹם בּעוֹלם, שאפשר למדינה בּלי פּוֹעלים. הפאשיזם יכוֹל להרוֹס את ארגוּן הפּוֹעלים, לכבּוֹל את מעמד הפּוֹעלים בּכבלי עבדוּת. אבל גם עבדים סוֹפם להתמרד ולפרוֹק את העוֹל מעל צואריהם. אין בּטחוֹן בּנוֹגע למוֹעדים, אבל בּפּאֵרספּאֵקטיבה היסטוֹרית אפשר לראוֹת את הדבר כּבטוּח. אוּלם אנוּ – למדנוּ בּשנים אלה לקח, שאין אנוּ יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים, אם מעבר ל“פּאֵרספּאֵקטיבה ההיסטוֹרית” אינוֹ צפוּי לנוּ – כּליוֹן חרוּץ. אוֹתוֹ “הכרח היסטוֹרי” להגשמת הציוֹנוּת שהיינוּ מרבּים להסתמך עליו, הכרח הוּא לנוּ ולא להיסטוֹריה. מטרוֹניתא זוֹ יכוֹלה לעבוֹר בּמרכּבתה גם על קברנוּ וּלהמשיך את מסעה בּדרך הנצחים.

ודאי, פּתרוֹן שאלת היהוּדים הכרח הוּא לנוּ והכרח לעוֹלם. אבל מה יהא הפּתרוֹן – לגבּי זה אין לנוּ כּל ערוּבּוֹת. היטלר בּא להוֹרוֹת לעוֹלם, שאפשר “פּתרוֹן ראדיקאלי” נוּסח טראֵבּליאנקי. ואם רוּחוֹ של היטלר תוֹסיף לשׂרוֹר בּעוֹלם גם אחרי מיגוּר שלטוֹנוֹ, ודאי לא תהא מדינה יהוּדית, אבל גם לא עליה והתישבוּת, לא תהיה לנוּ תקוּמה בּכלל. ולכן קשוּר כּל עתידנוּ קשר בּל יינתק בּנצחוֹן כּוֹחוֹת החוֹפש והקידמה בּעוֹלם. אבל גם אלה יהיוּ מוּכרחים לחפּשׂ פּתרוֹן לשאלת היהוּדים. ואנוּ הנחנוּ בּארץ הזאת בּעמלנוּ וּבדמנוּ – למרוֹת הפרעוֹת מתמידוֹת ועל אף התנקשוּיוֹת זידוֹניוֹת – יסוֹד לפתרוֹן של ממש, והראינוּ שאין זוֹ אוּטוֹפּיה. אוּלי יגמרוּ הפּעם אוֹמר, אלה שההכרעה תהיה בּידם, שאין טעם להתחמק עוֹד מפּתרוֹן זה, ויכריזוּ עליו בּגלוּי וּבמפוֹרש, כּדי שיהא סוֹף מעשׂה בּמחשבה תחילה וּכדי לכוון על־פּי המטרה את הבּיצוּע, את המשטר, את הדרכים, המכשירים והקצב של הבּיצוּע.

מדוּע חייבים יהוּדים, ציוֹנים, סוֹציאליסטים,

בּארץ־ישׂראל דוקא, ללעוֹג לסיכּוּי זה, לאפשרוּת זוֹ בּעוֹלם שלאחר המלחמה, בּין שיהא זה עוֹלם שישלטוּ בּוֹ כּוֹחוֹת אשר יקוּמוּ לשנוֹת סדרי עוֹלם מעיקרם וּלהגשים את הסוֹציאליזם (וּראה: מרבּים ללעוֹג דוקא אלה המרבּים לדבּר על כּוֹחוֹת המחר וּבשם כּוֹחוֹת המחר!), וּבין שיהא זה עוֹלם – ואם גם אין זה האידיאל בשבילנוּ, אבל אין זה גם מן הנמנע, – עוֹלם דאֵמוֹקראטי, הנשען על העמלים בּעיר וּבכּפר, עם השפּעה חזקה של תנוּעת הפּוֹעלים – אם כּי עדיין לא מכרעת עד כּדי הגשמת הסוֹציאליזם – ובשיתוּף הדוּק עם בּרית־המוֹעצוֹת, – מדוּע זה מעוֹרר לעג, שעוֹלם כּזה יוכל להבין לשאיפוֹתינוּ ולתת לנוּ יד להגשמתן?

אבל ערוּבּוֹת אין לנוּ. אני מוֹדה וּמתודה: אין לי אפילוּ הודאוּת, שלא יתגלה, כּי חלק חשוּב מכּוֹחוֹת המחר, – ודוקא אלה מהם אשר לגבּי כּל בּעיוֹת העוֹלם ינערוּ חצנם מכּל אבק של אתמוֹל, – מחזיקים עדיין לגבּינו בּדעוֹת של שלשוֹם. מי לידינוּ יתקע, שלא יבוֹאוּ לפייסנו דוקא בּסיכּוּיים המרהיבים והאפקים הרחבים, שטוּפי האוֹר, שייפּתחוּ לפנינוּ בּעוֹלם המחר, אשר יבטיח חוֹפש ושויוֹן לאיש מישׂראל וחדלוֹן – לעם ישׂראל. וּמי יוֹדע כּמה יגיעה ועמל, כּמה מאמצים עוֹד נצטרך להשקיע, כּדי להסבּיר להם את הדבר הפּשוּט לכאוֹרה, שלא זה התגמוּל לסבל של דוֹרוֹת ולקאטאסטרוֹפה שבּאה עלינוּ בּתקוּפה זוֹ; שאין אנוּ רוֹצים לא בּמיתת חניקה ולא בּמיתת נשיקה; שסוֹציאליסטים יהוּדים נלחמוּ ונלחמים על עוֹלם חדש, אשר יהיה בּוֹ מקוֹם לחיים חדשים גם לעמם, ולא למוות חדש – אף אם יוּבטח לנוּ שתזמוֹרת מאוּחדת של הפּרוֹלאֵטאריוֹן העוֹלמי תשתתף בהלויתנוּ הלאוּמית וּתנגן בּאדיר את ה“אינטאֵרנאציוֹנאל”.

אין לנו ערוּבּוֹת. האוֹמר שיש לוֹ אינוֹ אלא משלה וּמטעה. אלה שבּתוֹכנוּ הפּוֹתחים כּרגיל בּאַפּאֵלאציה אל עוֹלם המחר וּמסיימים בּדאֵקלאראציה בּשם עוֹלם המחר, לדאבוֹננוּ אינם מביאים לעת־עתה אלא דאֵקלאראציה חתוּמה בּידי המוֹכּ"ז עצמוֹ.

ודוקא משוּם שאין ערוּבּוֹת מצוּוים אנוּ על עמידה איתנה על תביעוֹתינוּ. עלינו לגוֹלל אוֹתן בּמלוֹא היקפן ולהביאן בּפני כּל אלה המכריזים שהם נלחמים לצדק, לתיקוּן עוול בּעוֹלם, ולתבּוֹע את תמיכתם, את עזרתם הפּעילה של כּל אלה הדוֹגלים בּאמת בּעוֹלם חדש. ועלינוּ להגיד להם את האמת – לכוּלם את האמת ורק את האמת כּוּלה. בּלי כּל להטי “דיפּלוֹמאטיה”, כּביכוֹל. בּשם טראֵבּליאנקה אין לנהל “דיפּלוֹמאטיה”. ולא בּשם מוֹרדי הגיטאוֹת.

“החרפת השאלה היהוּדית בּקנה־מידה בּינלאוּמי התוֹבעת את פּתרוֹנה הטאֵריטוריאלי־ממלכתי” – נזדמנה עם תמוּרוֹת כּבּירוֹת העוֹמדוֹת להתחוֹלל בּגוֹרל עמים וארצוֹת. וזאת תהיה התכּחשוּת למצפּוּננוּ, לעברנוּ וּליעוּדנוּ, אם נדרוֹש דוקא בּשעה זוֹ, ודוקא מפּוֹעלי ארץ־ישׂראל – חלוּץ האוּמה הדווּיה וחיל־המצב של התנוּעה הציוֹנית־סוֹציאליסטית העוֹלמית בּמצוּדתה הראשית – שהם יפנוּ עוֹרף לתביעת הפּתרוֹן המלא, הפּתרוֹן הממלכתי של שאלת היהוּדים, אוֹ שיסתפּקוּ בּכך ש – – – “לא יפריעוּ” לאחרים להגין על התביעה הזאת!

זאת התביעה! לא איש זה אוֹ אחר הגה אוֹתה. ולא בּמשׂא־וּמתן של סיעוֹת אפשר לבטלה. על פּרטי ניסוּח ותוֹספוֹת אפשר להתווכּח בּועדה מתמדת. התביעה עצמה פּוֹרצת משאוֹל מתמדת. היא ילידת הסבל והאמוּנה של המוֹני היהוּדים. זאת התביעה של עם מעוּנה וּמאמין – למרות הכּל – שסוֹף הצדק לנצח בּעוֹלם. ואנוּ מצוּוים להיאבק על כּך, שהצדק לא יפסח גם עלינוּ.